א

כל שתהה על השירה וחתר אל מהותה מגיע לכלל הבנה, כי כל שיר מעולה יש בו חד־פעמיות, הנוצרת על־ידי הקשר המיוחד של המשורר לשפתו. משורר זה בשפה אחרת, ולא כל שכן משורר אחר בלשון אחרת — לא יכתבו לעולם אותו שיר עצמו. הקצב הנגוני של השיר, ובעיקר ההארה החרוזית, הנה היא סגולתו המיוחדת של המשורר הזה בשפתו זו דוקא. נדמה, כי הספרות הצרפתית יותר מאחרות עמדה ברצינות על חדפעמיות זו, ויחס זה של יראת־כבוד אל השירה מתבטא במנהג־הגבורה, שאין מתרגמים לצרפתית שיר זר אלא בפרוזה בלבד. ודאי: יש גם סבה טכנית לכך, הטבועה בעצם הקצב של הלשון הצרפתית, שהיא כולה מלרעית ומשקל שירתה הוא סילבּי, באופן שאין בה אפשרויות לתן את צרופי הנגונים הריתמיים שבלשונות המלעיליות, אך אין ספק, כי יש כאן גם מן ההכרה, ששיר מתורגם בקצב ובחרוזים יותר משהוא שירו של המשורר־“המתורגם” הוא שירו של המשורר־המתרגם.

הבדלי המזג בין לשון ללשון והבדלי האופי בין משורר למשורר — גדולים מכל אפשרות של הזדהוּת. נסיון הגשור בין אלה לאלה — מלאכת־מזיגה חשובה היא, ויש לראותה בלתי פחותה במעלה מן היצירה הראשונית, מסוג חדש, כמובן, שמתוך מיוּן פורמלי בעיקר קוראים לה בשם “תרגום”; למהותו של דבר זוהי יצירה ממש, המכריזה על מקורותיה, בשעה שהיצירות האחרות אינן מודיעות על כך.

הרבה מקורות לשירתו של משורר, מקורות מרחוק ומקרוב, וכולם יחד טבעיים והכרחיים לו; ציוּן המקורות האלה על־ידי המבקר או חוקר שירתו של המשורר לעולם אינו בא לשם גנאי, אלא לשם קביעת קוי־המסגרת לדמותו הפיוטית, כדי להוציאה מכלל טשטוש ותלישות, או לשם השואה המבהרת את שני המוּשוים, כמעשה שעשה גיאורג זימל במסתו הספרותית־פילוסופית “גתה וקנט”, שבה הוכיח, שלשני היוצרים היתה השקפת־עולם אחת, סכום ענינים שוה ו“רק” ניואנסים דקים־מן־הדקים הבדילו ביניהם. אבל מה נפלא וחשוב הוא הבדל זה, ודוקא משום שהוא דק־מן־הדק. בהבדל דק זה מקופלים עולמות שלמים, עולם של משורר גדול ועולם של חושב גדול. ורק למשורר רע ולחושב קטן אין די בהבדל זה.

ב

המשורר הרוסי בוריס פסטרנק הושפע בין השאר גם מאחיו למולדת ולשון ולימיר חלבניקוב; בשיריו מוצא אתה שורות שלמות, הדומות, במליהן ובתמונותיהן, לשורות אחרות אצל חלבניקוב. ואף־על־פי־כן, עם כל הדמיון והקרבה, לפעמים עד כדי הזדהות בפרטים, מבהיקה מקוריותו של ב. פסטרנק — בזכות ההבדל הדק שבינו לבין המשפיעים עליו. ושוב: דוקא משום שההבדל הוא דק מאד. בוריס פסטרנק הושפע גם מר. מ. רילקה (בעיקר בהרגשת העולם שלו) והוא עצמו מודה בכך, לא הודאה שבחולשה, אלא הודאה שבגלוי אופי. וכי משום כך, משום השפעה מפורשת זו, נפגמת מקוריותו של פסטרנק? העיקר הוא — לעצמיותו של המשורר — במציאות הציר המיוחד שעליו סובבת שירתו של המשורר, ציר ראית־העולם וציר הבטוי הלשוני. וסגולה זו יש לב. פסטרנק. את ציר הראיה שלו אפשר לראות גם מתרגום שורה אחת שלו (“משי הסוֹככים נשם בצמאון לרעם”) ואלו את ציר הלשון אפשר להבין רק על־ידי קריאה במקור. (כי איך יתורגם פסוק־ציור כזה:

ПиcaтЬ o фeвpaлЪ нaвэpы д

ראית־העולם של ב. פסטרנק היא בקו הראיה הפיוטית של זמננו: ראית הדברים הבודדים. יותר מזה: ראית התחושה של הדברים, ראית הראיה של הדברים. אלא שבראיה זאת, שכבר נטפלה אליה השיגרה ושמשוררים גדולים יחלצו ממנה, יש לו, לב. פסטרנק, כח משלו, כח גדול, העלול לשמש יסוד לשטת־ראיה חדשה, ראיה “פסטרנקית”; “כגרון מלא דמעות — השושנים העמוקות” (בגשם); “ואת — יפה, כולך כיום, כחוסר־סבלנות”; “הפרג היה עמוק כהתעלפות”; “השחר היה אפור כשיחת אסירים” ועוד אימג’ים מצוינים בחשופם המפתיע — אינם חשובים רק כשלעצמם, אלא יש בהם משום סמוּן לדרך־פיוט חדשה, שכדאי ללכת בה; כדאי — לאלה שיודעים למשוך השפעה ולטפח את עצמיותם בחסד “ההבדל הדק”.

וכשם שראיתו את העולם מושפעת משירת הדור, ממשוררים גדולים ידועים, ועשויה גם להשפיע, השפעה שונה וחדשה, על שירת הדור — שכן מקורית היא ומיוחדת לו — כן מושפעת ומשפיעה היא גם לשונו, שאינה בשירתו אמצעי, אלא מטרה לעצמה; ושוב: — אין זו דרך, שפסטרנק בדאה מלבו; מלרמה הצרפתי, גיאורגה הגרמני, חלבניקוב הרוסי ועוד, עשו — איש איש על פי דרכו ומזגו — את הלשון בשירה לעיקר גדול, אולי לעיקר העיקרים, לאבן־שואבת של כונות, לאבן־המשקל, לכח הלטוש של המשורר (גם לטוש המחשבה והרגש!). גיאורגה הוציא מן הנשיה הלשונית של עמו מלים רבות והחיה אותן, הוא גם ברא מלים חדשות, מותאמות לרצונו ולדעותיו; מלים חדש, בצרוף־המלים לא חדש הרבה; ואלו סטיפן מלרמה — חדש דוקא בצרופים; ב. פסטרנק — שהושפע משניהם וינק גם מחלבניקוב — מִזג את שתי הדרכים וחדש גם מלים וגם את צרופיהן. גם היודע גרמנית ידיעה יפה מוכרח להזקק למלון עשיר בקראו את שירי גיאורגה; גם היודע היטב רוסית מוכרח להשתמש במלונו של דאל בקראו את שירי פסטרנק (כמו בקראו את שירי חלבניקוב). התנגדותם של המתנגדים, מטעמים שב“עקרון”, לדרך שירה כזאת, מעידה רק על השגותיהם הפרטיות בעניני שירה ולשון ואינה גורעת כלום מן המשוררים הגדולים האלה. גם במשחק המלים (הטרופות מדעת) אצל חלבניקוב ב“זאנגזי” שלו, משחק שאינו מצטרף ליצירה, — טמונים אוצרות של כשרון, של שירה גאונית בכח, שרק איזה אלמנט אחרון מנע ממנה גאוניוּת־בפועל, — ומאות משוררים יכולים ללמוד ואחדים גם למדו מ“טרוף” לשוני זה, מדמדום זה הבא מרבוי דעת (כדמדוּם הבא מרבוי חום) אולי ידבק בהם משהו מכחה וסודה של הלשון בשירה. לא כל שכן מלשונם השפויה של פסטרנק, גיאורגה, מלרמה ופול ולרי, המובנה גם לבלתי־מבינים, אם… ילמדהו (גם המבקר צריך ללמוד את תורת השירה לכל הלכותיה ואגדותיה, כשם שצריך ללמדה גם… המשורר).

ג

לשונו של ב. פסטרנק מיוחדת היא בצרופיה, לא רק משום אפיו הנוטה לצרופים כאלה, אלא גם מתוך ידיעה מקורית, ידיעה שהיא למעלה מן הבקיאות בלשון הרוסית על גנזי־גנזיה, על חניהן וטעמיהן השונים של מליה. החקוי ללשונו, ברוסית, — אי־אפשר לו להיות סתם חקוי, כי הוא מצריך למוד, התעמקות, התאמנות כלואי וזווג לכשרון. החקוי ללשונו בלשון אחרת — לא כן שכן שאינו נתן להגדרה של “חקוי”, כי אין “להטי”־לשון דומים בשתי שפות, גם הקרובות ביותר.

וכלשונו של פסטרנק, כן גם חריזתו: — יסודה הוא בבקיאות גדולה במלים הקרובות זו לזו בצלצולן ובבנינן. אין זו חריזה רגילה, ישרה, חלוּשה וסחוטה מנצול רב, אלא — חריזה מפתיעה, חריזה שבצרופים, חריזה המצריכה כח־שמיעה למזג החום שבצללים ומשהו הבנה בצבע של הצלילים. חקוי לחריזה זו בלשון אחרת — לעולם אינו בגדר חקוי, כי החריזה תפתיע ותנעים רק אם תהיה מיוסדת אצל המשורר על בקיאותו היוצרת בלשונו, אם גם הוא יהיה שבוי לנגינתיות של הלשון במדה שפּסטרנק שבוי לה ברוסית.

עושר החרוזים באסוננסים אצל ב. פּסטרנק — הוא כשלעצמו עלול היה לשמש עדוּת חותכת לכשרונו הפּיוטי המיוחד. כי דרך החריזה הזאת קרובה לדרך הראיה שלו, — הייתי אומר שזוהי חריזה לאזנים בעיקר; שלא כחריזה הרגילה, שהיא חריזה לעינים: כי אותיות החרוזים דומות אלה לאלה. (שאין חריזת־האסוננסים אצל פּסטרנק חריזה מעוני ומאונס — דבר זה יוכיחו החרוזים הרגילים שלו, המצטינים גם הם ברעננות ובחדוש לעומת השגור והמפורסם).

ד

נחזור אל שאלת ההשפעות, שהיא חשובה אצל כל משורר וראויה לחקירות ולהשואות. ואם המשורר, הנחקר להשפעותיו, חשוב כשלעצמו — הרי עובדת ההשפעות וטיבן עשויים רק להאדיר את הערכת שירתו. הכל יודעים את עוצם השפעתו של א. א. פּוֹ על שרל בודלר — הגרעה זו מערכו של בודלר או האדירה אותו? משוררים שבאו אחריו הושפעו ממנו. וראו: שוב אין זו השפעה של… פּוֹ (אעפ"י שבודלר מושפע ממנו!), אלא השפעה של בודלר! הוא השפיע על מלרמה, על ולרי, על גיאורגה, על טובי המשוררים הרוסים, — אבל מה רב ההבדל בגלוי ההשפעה הזאת אצל כל אחד ואחד מהם; יש מושפעים ממלרמה, ואין בהם כלום מהשפעת בודלר, שהשפיע על מלרמה, ולא מהשפעת פּוֹ, שהשפיע על בודלר.

מחקרים רבים ונפלאים נכתבו על ההשפעות בשירתם של ס. גיאורגה ור. מ. רילקה — ההיה בחקירות הללו אפילו צל של גנאי? אדרבא! ומצערת מאד העובדה, שאצלנו שכיחה אותה בקורת, הרואה את צרופי ההשפעות אצל המשורר המבוקר לא כענין למחקר המהות, אלא מום הוא בעיניהם (והם שמחים למום!) אם פלוני ואלמוני מושפעים מרוחות גדולים שקדמו להם. רק הרחוקים מהבנת הפרוצסים האמתיים של התהוות עצמיותו של המשורר עלולים להעריך כך את מחזורי ההשפעות באמנות. המדה החשובה בענין זה היא: אם המושפעים זוכים גם לכח־משפיע? הנה מקובלת אצלנו סברה, כי א. שלונסקי הושפע מא. בלוק ומס. יסנין; זוהי סברה לא בלתי־נכונה, אך החשוב הוא: אם א. שלונסקי גם השפיע, ואם השפעתו על זולתו היא השפעה בלוקית ויסנינית, או שזוהי השפעה שלונסקאית? והרי שלונסקי המושפע ממי שהושפע — וטוב שהושפע! — הוא אבי השירה העברית המצוינת ב“שלונסקיות”, המשפיעה על הרבה משוררים, ורק חבל שחלק מהללו הנם רק מושפעים. וכלום הויטמניות היא העיקר בשירתו של א. צ. גרינברג? ודאי הושפע א. צ. גרינברג — בין השאר — גם מויטמן, אך החשוב הוא, כי הוא גם השפיע, ויש כבר “גרינברגיזם” בשירה העברית.

והנה קראתי אצל אחד המבקרים שלנו, כי נ. אלתרמן מושפע, ר"ל, מב. פּסטרנק. הדברים נאמרו, כמובן, בטעם של הטפת־מוסר. אמנם כן, נ. אלתרמן הושפע מב. פּסטרנק ומהרבה משוררים אחרים, לועזים ועברים. ובטוחני, שבמדה גדולה זוהי גם השפעה מדעת. אבל כלום זהו עיקר המדה לגבי ספרו “כוכבים בחוץ”, שהוא ספר של שירים, שרק נתן אלתרמן יכול היה לשירם? העיקר הוא, כי בשירי הספר הזה יש ראית־עולם המיוחדת להרבה משוררים חשובים בימינו (גם לב. פּסטרנק‎. ויהיה זה, בלי ספק, נושא רב ענין להשואת ראית־העולם של נ. אלתרמן לזו של פּסטרנק ואחרים, כדי להוכח, מה שונה, אף על פי כן, משורר ממשורר עם כל נקודות הדמוי שבהם. להשואה זאת אפשר יהיה לצרף גם כמה שירים של א. שלונסקי שהושפעו מפסטרנק ושל י. בת־מרים וע. זוסמן המושפעים ממנו, ולראות: מה נפלאות ורחוקות דרכי ההשפעה של משוררים על זולתם. כלומר: מה רבת אנפין היא העצמיות של המשוררים, כי מהשפעות בלבד לא תצטרף לעולם דמות אדם ומשורר, כמו שלא יתכן שתצטרף גם בלי השפּעות. וגם זו בחינה לשירת משורר: מהן המחשבות, מהן המלים והתמונות החוזרות בשיריו, מה רודף הוא ומה רודף אותו? היש ציר למחשבתו וציר לדבריו? הכל חשוב לחקור ולדעת, — גם את ההשפעות לרעה, לא כל־שכן את ההשפעות לטובה. אם שירת פסטרנק חשובה כשלעצמה — הרי חשיבותה מתעצמת כשמרתקים אותה לשלשלת של צרופים, לאותו בנין שירה ענקי, שמושקעים בו נדבכים כמו שכבות: פו־בודלר־מלרמה־ולרי־גיאורגה־רילקה־חלבניקוב! השפעה, השפעה בתוך השפעה. קליטה ועכול, בליעה והשתחררוּת, זריעה וצמיחה והסתעפות עד אין שעור. ומה טוב ומה חשוב הוא, אם אפשר לצרף לשלשלת יוחסין זו גם שמם של משוררים עברים, פלוני ואלמוני, — נער יספרם!

אגב: בנוגע להשפעת פּסטרנק על נ. אלתרמן. ההוכחה החותכת ביותר לטבעה של השפעה זו היא החריזה האסוֹננסית, שכמה ממבקרינו לא שמעו עליה, כפי הנראה, ומשום כך רואים אותה כפגם בחריזה. חריזה זו מודרנית היא, אך לאו דוקא פסטרנקית, אם כי הוא שהשתמש בה בשפע רב ביותר; אין היא שרירות־חדוש של פרט, — היא הדקקות של הצד הנגוני שבשירה. ונתן אלתרמן הוא מן המעטים בשירה העברית המודרנית המפליא בה. והלא את החריזה, על כל פנים, אי אפשר לתרגם, אי אפשר להעתיקה משפה אל שפה. וכשם שחרוזים אסוננסיים נפלאים, כגון:

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלָיִל

אֱלֹהַי צִוַּנִּי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ

מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.

אוֹ:

זֶה אֲוִיר אַגָּדִי כְּשַׁלְהֶבֶת הַכֹּהַל,

זֶה אַתָּה, הָעוֹבֵר בֵּין דְּבָרִים וּפְסָלִים

וּמָרְעָל עִמָּהֶם בְּשַׁלְוָה וּבְכֹחַ.

אי־אפשר להם שיהיו מושפעים, השפעת מישרין, מחרוזיו הרוסים של פּסטרנק, כי רחוקה לשון מחברתה כמרחק מהות ממהות, — כן רחוקה ונבדלת גם שירת נ. אלתרמן משירת פּסטרנק, אם כי ראית־העולם שלהם דומה. ונ. אלתרמן “רשאי” לחרוז חריזה אסוננסית זו, כי בשירי “כוכבים בחוץ” (כמו בשירים רבים משלו, שלא נכנסו לספר זה) הוכיח את עשרו ורעננותו גם בחרוזים רגילים ו“כשרים”. ראית־הדברים כראיה שיש ב“אגדי כשלהבת הכהל” או ב“השקט הרם כיציאת־נשמה” או “כסה פניך מאור כמאגרוף” (כמה ארצישראלית, כלומר: עברית — היא ראיה זאת!) ראויה, אמנם, למשורר כפּסטרנק, אבל אינני רואה בה הוכחה רק לפּסטרנקיות כי אם גם לאלתרמניות.