רקע
קנוט האמסון
ברכת האדמה
קנוט האמסון
תרגום: ניסן טורוב (מנורווגית)

“ברכת האדמה” הופיע לראשונה בעברית בשנת תר"ץ (1930) בהוצאת שטיבל, בתרגומו של ניסן טורוב. לקראת הוצאתו המחודשת לאור נערך עתה התרגום מחדש על־ידי יותם ראובני והותאם לשפה העברית בת ימינו, תוך שמירה על רוח התרגום המקורי.

 

ספר ראשון    🔗

א    🔗

מי סלל את הדרך הזאת, הנמשכת ומתפתלת בין הביצות ומגיעה עד היער? אדם, גבר, שבא הנה בראשונה. לפני בואו לא היתה כאן דרך סלולה. אחריו עברו חיות־היער על עקבותיו בעפר, והעמיקו אותן; אז נודע על קיומה של הדרך ללאפים, והם עברו בה מגבעה לגבעה עם עדרי הצבאים שלהם. כך נעשתה הדרך, העוברת על פני אלמינינג כולה, לרשות הרבים, רכוש שאין לו בעלים.

והנה בא האדם ופניו מועדות צפונה. הוא נושא שק על גבו, השק הראשון, ובתוכו צידה וכלי־עבודה אחדים. זהו גבר רחב־גוף, בעל זקן אדום. פניו וידיו מכוסות בצלקות קטנות. האם הוא נפצע במלחמה או תוך כדי עבודה. אולי האיש היה אסיר, והוא מחפש לעצמו מקום מסתור? ואולי הוא פילוסוף, המבקש מנוחה? על כל פנים, הוא הולך – אדם בישימון הנורא הזה. הוא מוסיף ללכת. ומסביב שוררת דומיה גמורה, ולא נשמע קול של ציפור או של בעל־חיים. מעת לעת לוחש האיש מלים אחדות לעצמו. “כן, כן, אלוהים אדירים!” הוא קורא. למראה חלקה נאה בין הביצות, או שטח המשתרע בין עצי היער, הוא משליך את השק ארצה ובוחן את המקום. כעבור שעה קלה הוא חוזר, לוקח את השק וממשיך ללכת. כך עשה כל היום, ולפי מקום השמש ידע את השעה. בלילה שכב על העלים וראשו מונח על זרועו.

לאחר שעות מנוחה אחדות הוא ממשיך ללכת. “כן, כן, אלוהים אדירים”. הוא צועד צפונה, ומכוון את מעשיו לפי השמש. מדי פעם הוא מתיישב ואוכל – לחם יבש וגבינת עזים – שותה מים מנחל סמוך וממשיך הלאה. גם במשך היום הזה לא ינוח, כי עליו לבחון חלקות אחדות, נאות, ביער. האם הוא חוקר את הנוף או בודק את טיב הקרקע? אולי הוא איכר, שכן הוא בוחן את השטח כמי שמבין בכך; לעתים הוא עולה אל ראשה של גבעה ומשקיף אל האופק. השמש שוקעת.

הוא הולך עכשיו לאורך הגדה המערבית של עמק ארוך, מכוסה יער, ובו עצים העומדים בשלכת וכן כרי דשא. הוא מהלך במשך שעות לאורך הגדה. הערב מתקרב. אז מגיע לאוזני ההלך קול הפכפוך החרישי של נחל שוטף, והקול הזה נוגע ללבו, כאילו היה קול של יצור חי, וההלך מתעודד. הוא מעפיל אל ראש המדרון ורואה משם את העמק המשתרע למטה, שרוי בחצי אפלה, והרחק, בדרום, הוא אובד באופק. ההלך שוכב לישון.

בבוקר הוא רואה לפניו שדות מרעה רחבים ואת היער. הוא יורד למטה: גבעות ירוקות, נחל מתנוצץ בעמק וארנבת המדלגת על המים בקפיצה נועזה. האיש מניע את ראשו, כאילו נוח לו שהנחל אינו רחב יותר משיעור קפיצתה של ארנבת. קורא לבן מתרומם לפתע בשריקת רוגז, והאיש מניע שוב בראשו: יש כאן ציפורים ובעלי־חיים – אם כך, המקום טוב ויפה! רגליו נתקלות בשיחי אוכמניות, ב“כוכבי יער” משושים, בצמחים זעירים. כאשר הוא חופר באדמה בכלי־ברזל, הוא מגלה קרקע־יערות או אדמת ביצה, שהתהוותה מענפי עץ רקובים ועלים, שנשרו וזיבלו את האדמה במשך אלפי שנים. האיש מנענע בראשו, כאומר שמצא לו מקום להתיישב בו. ואכן, במקום זה יתיישב. כך אמר וכך עשה. במשך יומיים הוסיף לשוטט בסביבה, אך מדי ערב שב אל הגבעה הירוקה. בלילה ישן על ערמה של ענפי־אשוח. הוא הרגיש כבר כאדם היושב בביתו, ויש לו מצע ענפים לישון עליו.

הדבר הקשה ביותר היה למצוא את המקום, מקום ללא בעלים, שיהיה שלו, רק שלו. עכשיו באו ימי עבודה. הוא התחיל להסיר קליפות מעל עצי הלבנה, במעמקי היער, וייבש אותן תחת אבנים. כאשר צבר ערמה כבדה של רצועות יבשות, נשא אותה למרחק מיילים אחדים, אל הכפר, ומכר אותה תמורת צורכי בניין. כאשר חזר אל גבעתו הירוקה, היו השקים החדשים שלו מלאים צורכי מזון וכלי־מלאכה: קמח, שומן חזיר, סיר לבישול, מעדר. הוא הלך שוב־ושוב, בדרך הארוכה, ועל גבו משא כבד. הוא נולד למשוך בעול, והיה כספינת־משא העושה את דרכה בין עצי היער. דומה היה כי האיש אוהב לנוע בדרכים, כשמשא כבד עמוס על כתפיו; כאילו חיים שבהם איננו צריך לשאת את המשא הזה הם חיים מאוסים, ואין אלה חיים מתאימים לגבר כמוהו.

באחד הימים חזר והביא אתו, נוסף למשא הכבד, שתי עזים ותיש צעיר. הוא שמח בעזים שלו וטיפל בהן כאילו היו פרות. פעם עבר על פניו איש זר, אחד הלאפים הנודדים. הזר ניחש מיד כי לפניו גבר אשר בא הנה להתנחל, ואמר לו:

“תישאר כאן באופן קבוע?”

“כדבריך”, ענה האיש.

“ומה שמך?”

“יצחק. אולי אתה יודע איפה אוכל להשיג אשה?”

“לא, אבל אומר את הדבר במקום שאליו אני הולך”.

“כן, עשה זאת, בבקשה. אמור שיש לי בהמות ואין מי שיטפל בהן”.

והשם הוא יצחק. טוב, גם את הדבר הזה יודיע הלאפי. הגבר היושב על הגבעה אינו פליט; הוא אמר את שמו. פליט? הרי היו מוצאים אותו. הוא רק עובד חרוץ, שאיננו יודע לאות. הוא התחיל לאגור מספוא לעזים לקראת החורף, סיקל את השדה, חרש את האדמה, הביא אבנים לבניין. בימי הסתיו הוא בנה לעצמו בית מוצק וחם. הוא לא יהיה חשוף לסערות ולא יישרף בשמש. הוא יוכל להיכנס אל ביתו, לסגור את הדלת אחריו ולהישאר פנימה, או לעמוד בחוץ, בפתח, כדי שכל עובר־אורח יראה כי הוא בעל־הבית. בבית היו שני חדרים: אחד ליצחק ואחד לעזים. ובמרחק־מה, בין הסלעים, הניח את המספוא. הכול היה כאן.

עוד שני לאפים עברו ליד הבית, אב ובנו. הם עמדו, נשענים על מקלותיהם, ולא יכלו להסיר את מבטיהם מן הבית והשדה; הם שמעו את צלצול פעמוני העזים, אשר רעו בגבעה.

“שלום”, אמרו הלאפים. “הנה, אנשים באו הנה לגור”. כך מדברים הלאפים בלשון חלקה.

“אולי אתם מכירים אשה בשבילי?” אמר יצחק, כי רק מחשבה זאת הטרידה אותו.

“אשה שתעזור לך בעבודה? לא. אך נודיע את הדבר”.

“כן, בבקשה. יש לי בית וחלקת אדמה, ועזים, אך אין אשה שתעזור לי. כך תודיעו”.

הוא חיפש אשה בכפר שאליו היה יורד עם רצועות הלבנה, אבל לא מצא. הן הביטו בו – אלמנה אחת, כמה בתולות זקנות – אבל הן חששו להבטיח לו את עזרתן. יצחק לא הבין את הדבר. האם לא הבין את פשר הדבר? מי תלך לשבת עם גבר בישימון, במרחק כה גדול מן היישוב, שממנו צריך לנסוע יום שלם כדי להגיע לכפר? והגבר עצמו לא היה נאה למראה. להפך; וקולו לא היה ערב, אלא מגושם, כמעט כנביחה.

לא היתה לו כל ברירה, והוא נאלץ לדאוג לביתו בעצמו.

בחורף בנה רהיטי־עץ גדולים ומכר אותם בכפר. הוא חזר לביתו עם שקים מלאים מזון וכלי־עבודה. הימים היו קשים והוא סבל. הנה, יש לו בעלי־חיים, והוא חייב לטפל בהם, ואינו יכול לעזבם לזמן רב. מה עשה? ההכרח לימד אותו בינה. מוחו היה חריף וחד. עתה הפעיל אותו יותר ויותר. לפני צאתו מן הבית היה משלח את העזים, אשר מצאו מזון לרוב בין עצי היער. אבל הוא מצא גם תחבולה אחרת: הוא לקח כלי־עץ גדול ותלה אותו ליד הנחל, כך שהמים ייכנסו לאט־לאט וימלאו אותו במשך ארבע עשרה שעות. כאשר היה הכלי מלא לגמרי, שקע, ואז משך חבל, הקשור לערמות המספוא; החבל שחרר שם פתח, ושלוש חבילות חציר נפלו למטה. העזים והתיש מצאו את מזונם.

כך סידר את הדבר.

רעיון מזהיר. אולי האל הוא שנתן במוחו את הרעיון הזה. ההמצאה עזרה לו עד ימי הסתיו המאוחרים. ואז בא השלג הראשון, גשם, שוב שלג – שלג שאינו פוסק. המכונה שלו התקלקלה וגרמה לו נזקים. מה עשה? הוא התקין לכלי־העץ מכסה, והכול היה שוב כשורה לזמן־מה. אבל בא החורף, המים בכלי קפאו, והמכונה הפסיקה לעבוד לגמרי.

העזים – ואדונן – היו צריכים להתרגל למזון מועט.

היו אלה ימים קשים: האיש היה זקוק לעזרה ולא היה מי שיעזור. אבל הוא לא התייאש. הוא עבד בלי הרף בבית, קרע בו חלון וקבע שם שתי שמשות מזכוכית. יום זה היה יום בהיר בחייו. שוב לא היה צורך להבעיר אש באח כדי לראות. הוא יוכל לשבת בפנים ולבנות את רהיטי העץ לאור היום. באו ימים טובים מאלה שהיו. והוא אמר: “כן, כן, אלוהים אדירים!”

ספרים לא קרא מעולם, אך מדי פעם היה חושב על אלוהים. הוא עשה זאת על־כורחו, מתוך אמונה ויראה שהיו בלבו. כוכבי השמים, אוושת הרוח ביער, הבדידות, השלג, כוח האיתנים של האדמה, של הנמצא מעליה ובקרבה – כל אלה מילאו את לבו רצינות וקדוּשה. איש חוטא היה בעיני עצמו וירא את האל. ביום ראשון בשבוע היה רוחץ את פניו מתוך כבוד לקדושת החג, אבל לא עבד פחות מאשר ביתר ימות השבוע.

האביב בא. יצחק חרש שדה קטן וזרע תפוחי־אדמה. כל אחת משתי העזים המליטה תאומים והיו לו בסך־הכל – שבעה עזים וגדיים. הוא הרחיב את המכלאה, וגם בה התקין חלונות. עכשיו היה אור בכל פינה.

ובאחד הימים באה גם העזרה. היא התהלכה זמן רב בין הגבעות עד שהעזה לגשת אל הבית. כאשר מצאה אומץ לעשות כך, היה כבר ערב. ולבסוף היא התקרבה: אשה גבוהת קומה, בעלת עיניים חומות, מלאת־בשר; ידיה היו חזקות וטובות, והיא נעלה סנדלי־עץ, אף שלא היתה מבנות הלאפים. על כתפיה נתלה שק, עשוי עור עגל. למעשה לא היתה צעירה ביותר, אלא כבת שלושים.

פחדה עבר והיא בירכה אותו לשלום. היא הוסיפה בחיפזון:

“אני צריכה להגיע אל מעבר להרים, והלכתי בדרך זאת”.

“כך”, אמר האיש. הוא הבין בקושי את דבריה, כי דיבורה לא היה ברור. נוסף לכך הפנתה את פניה הצדה כאשר דיברה.

“כן”, אמרה, “הדרך ארוכה מאוד”.

“ואת חייבת ללכת לשם?”

“כן”.

“בשביל מה?”

“אני הולכת אל הקרובים שלי”.

“ככה, יש לך קרובים? ומה שמך?”

“אינגיר. ומה שמך?”

“יצחק”.

“כך, יצחק. וכאן אתה גר?”

“כן, כאן אני גר. והמצב הוא כפי שאת רואה”.

“לא רע בכלל”, אמרה, ועל פניה ארשת של פליאה.

יצחק היה פיקח. הוא חשב כי אולי נשלחה הנה מן ההתחלה, או אולי באה ישר מביתה כדי להישאר כאן. ייתכן כי נודע לה שהוא זקוק לעזרת אשה.

“היכנסי פנימה ותנוחי”, אמר.

הם נכנסו אל הבית, אכלו מן המזון שהביאה אתה ושתו חלב־עזים. אחר־כך היא בישלה קפה, שגם אותו הביאה אתה. בלילה השתוקק אליה מאוד, והיא נענתה לו.

למחרת בבוקר לא המשיכה בדרכה. היא חלבה את העזים. שפשפה את הכלים בחול דק עד שהבריקו. היא לא הלכה כלל. שמה היה אינגיר ושמו היה יצחק.

חייו של הגבר הבודד השתנו. החיסרון היחיד באשתו היה דיבורה הפגום ומנהגה להפנות את פניה הצדה כאשר דיברה; וזאת, מפני ששפתה התחתונה היתה שסועה, כשפת ארנבת אבל לא היה זה דבר חשוב עד כדי להצטער עליו. אלמלא היה פיה מושחת מלידה, ודאי לא היתה באה אליו לעולם. עליו לשמוח כי פיה פגום. והאם הוא עצמו היה מושלם? גופו היה מגושם והוא היה דומה לאבן־ריחיים ענקית, ופניו כפנים שמתבוננים בהן מבעד לחלון סדוק. ומראהו – האם לא היה משונה? נדמה היה כי מדי רגע תתפרץ איזו חיה מתוכו; לפלא היה הדבר שאינגיר לא ברחה ממנו.

היא לא ברחה. כל אימת שהיה חוזר הביתה, היה מוצא את אינגיר. השניים היו לאחד, האשה והבית.

אמנם נוסף פה שיש להאכילו, אבל אין בכך כל הפסד: עתה הוא יכול לעזוב את ביתו לזמן רב יותר, הוא חופשי יותר בתנועותיו.

היה הנחל – יפה למראה אבל גם עמוק ופתלתול, נחל שאין לזלזל בו; ייתכן שהוא בא מזרם מים גדול בהרים. יצחק השיג כלי־דיג ויצא אל הנחל. בשובו הביתה לעת ערב, הביא אתו סל מלא אילתית ודגי שמך. אינגיר קידמה את פניו בהשתוממות רבה. היא התפעלה מאוד, מחאה כפיים וקראה: “לא ייאמן כי יסופר!” היא הבחינה, כי דברי ההתפעלות האלה שימחו אותו והוא גאה בשלל הדגה. על כן הוסיפה לדבר בשבחו: היא לא ראתה כזאת מעודה ובשום אופן איננה מסוגלת להבין, כיצד עלה הדבר בידיו.

חוץ מזה, הביאה לו אינגיר גם תועלת אחרת. אכן היא לא היתה יפה במיוחד, ובראשה לא היה שכל רב; אבל היו לה שתי כבשים על שיותיהן, והיא הביאה אותן הנה. זה היה הדבר החשוב ביותר שהיה נחוץ להם: כבשים, על צמרן ושיותיהן; ארבעה ראשים נוספים; עדרם הולך וגדל. אלוהים, מה גדול עדרם! אינגיר הביאה גם דברים קטנים משלה: ראי, מחרוזת יפה של פניני־זכוכית, מסרגות וגלגל טוויה. אם תוסיף להביא דברים, יתמלא בקרוב הבית מהרצפה ועד התקרה, ולא יישאר בו מקום פנוי! יצחק היה, כמובן, נרגש מאוד למראה הרכוש הרב הזה. אבל הואיל ולא היה איש דברים והוא התקשה להביע את רחשי לבו, הסתפק בכך שיצא החוצה לראות את מזג־האוויר, ונכנס שוב. הוא היה מאושר מאוד כי חש שרגש עז מתלקח בלבו, חיבה או אהבה, או כל שם היאה לרגש זה.

“לא היה צורך להביא את כל הדברים האלה”, אמר.

“יש לי יותר, במקום אחר. וחוץ מזה, ישנו הדוד סיברט אחי אמי, ודאי שמעת עליו?”

“לא”.

“הוא איש עשיר, גזבר המחוז”.

האהבה מעוורת עיני פיקחים. יצחק הרגיש כי עליו לעשות איזו מחווה נעימה, על־פי דרכו, והרחיק לכת.

“מה רציתי לומר לך”, פתח ואמר, “אה, את לא צריכה לאסוף את תפוחי־האדמה. אני אאסוף אותם בערב, כשאחזור הביתה”. הוא לקח את הגרזן ויצא אל היער.

היא שמעה כיצד הוא כורת עצים ביער – המרחק לא היה רב – ולפי הרעש יכלה לקבוע, כי הוא חוטב גזעים עבים. היא הקשיבה לרגע, אחר־כך יצאה אל השדה וליקטה את תפוחי־האדמה. האהבה נותנת לטיפשים בינה.

יצחק חזר הביתה בערב, כשהוא גורר אחריו קורה ענקית, קשורה בחבל. הו, יצחק המגושם והתמים! הוא הקים רעש רב ככל שהיה יכול, השתעל וכחכח בגרונו, רק כדי שהיא תצא ותתפעל ממעשהו.

כך היה. כאשר היה קרוב, קראה בקול רם: “אבל מה זה, אתה ודאי השתגעת, אתה הרי רק בשר־ודם!”

הוא לא השיב דבר. לא עלה בדעתו כי צריך לדבר על טלטול קורת עץ, כאילו זאת עבודה שהיא קצת למעלה מכוחו של אדם – הרי זה רק דבר־של־מה־בכך.

“ובשביל מה אתה צריך את הקורה הזאת?” שאלה.

“אה, את זה אני עדיין לא יודע”, השיב מתוך חשיבות יתרה.

אז ראה כי אינגיר אספה את תפוחי־האדמה, והראתה כי כוחה בעבודה הוא כמעט ככוחו. דבר זה לא היה לפי רוחו. הוא ניתק את החבל מגזע העץ ופנה שוב.

“האם תמשיך לעבוד?” שאלה.

“כן”, השיב ברוגז.

לאחר מכן חזר עם קורה שניה, אך הפעם לא התנשף ולא הקים רעש. פשוט משך את הקורה אחריו, כאילו היה שור, והטיל אותה ליד הבית.

באותו קיץ הוא כרת עצים רבים והביא אותם הביתה.


ב    🔗

באחד הימים שמה אינגיר צידה בשק שלה, העשוי עור עגל, ואמרה: “אלך לזמן קצר כדי לראות מה שלום הקרובים שלי”.

“כן”, אמר יצחק.

“אני צריכה לדבר אתם על עניינים שונים בלי לדחות את הדבר”, אמרה.

יצחק לא יצא מיד ללוות אותה, אלא התעכב זמן־מה בחדר. לבסוף, כאשר ניגש אל הפתח – בלא שפניו יביעו כל סקרנות, אך בלב מלא דאגה – היתה אינגיר ליד היער.

“המ, את תחזרי?” קרא אחריה כאשר לא יכול היה להתאפק עוד.

“אבל, איזו שאלה זאת!” השיבה. “אתה ודאי מתלוצץ”.

“כך”.

הוא נשאר שוב לבדו. “כן, כן, אלוהים אדירים”. היה לו כוח רב והוא אהב לעבוד, כך שלא יכול היה לשבת בבית או בחוץ בלי לעשות דבר. לכן הוא התחיל לעבוד. הוא כרת את ענפי העצים והקציע את הגזעים משני צדיהם. עד הערב היה עסוק בכך. אחר־כך חלב את העזים ושכב לישון.

שיממון ודומיה שוררים עכשיו בבית. שתיקה כבדה עולה מרצפת החימר ומן הכתלים. בדידות עמוקה. גלגל־הטוויה והמסרגות נמצאים במקומם, וגם פניני הזכוכית נמצאות בשקיק. אינגיר לא לקחה אתה דבר מחפציה. אבל יצחק, בבורותו הגמורה, פחד מפני החשכה בלילות הקיץ הבהירים, ודימה לראות יצורים שונים ומשונים החולפים ליד החלונות. כאשר הרגיש, לפי האור שבחוץ, כי השעה בערך שתיים אחר חצות, ירד מן המיטה לאכול ארוחת בוקר. הוא בישל לעצמו דייסה בכמות שתספיק לו לכל היום כדי שלא יצטרך לבזבז זמן נוסף בבישול. עד הערב הספיק לחרוש חלקת־אדמה נוספת, כדי להגדיל את שדה תפוחי־האדמה.

שלושה ימים עסק בחריש ובהקצעת הקורות. אינגיר תשוב בוודאי ביום הרביעי. כדאי להכין לה דגים, חשב בלבו. אבל הוא לא רצה ללכת אל מקום הדיג הרגיל שלו, כי בדרך זאת היא תשוב, ולכן הלך בדרכים עוקפות. כך הזדמן לו לעבור במקומות שלא הכיר. היו כאן סלעים אפורים וחלוקי־אבנים חומים – שברי אבן גדולים, אולי אבני עופרת או נחושת. ייתכן שאבנים אלה מכילות בקרבן דברים רבים, אולי זהב או כסף ואולם, הוא לא מבין בדברים אלה ואין זה נוגע לו. הוא הגיע אל מקום הדיג. בלילה זה – ליל שימורים ליתושים שבסביבו – ניצודו בחכתו דגים רבים. שוב הביא הביתה סל מלא אילתיות ודגי־שמך; אינגיר ודאי תפער את עיניה לרווחה בשובו בבוקר, בדרך שבה הלך אתמול, אסף חלוקי־אבן אחדים מאלה שהיו פזורים על הגבעות. הם היו חומים, ובהם כתמים כחולים־כהים, ומשקלם רב מאוד.

אינגיר לא באה. בא היום הרביעי. הוא חלב את העזים כפי שנהג לעשות בהיותו לבד, בלי עזרה. אחר־כך הלך אל המחצבה וגרר עד ביתו אבנים רבות, שבהן חשב לבנות חומה. היה עליו לעשות עבודות רבות ביותר.

בערב החמישי שכב במיטתו כשספק מכרסם בלבו. אך הנה, גלגל־הטוויה והמסרגות והפנינים, הכול כאן. בבית שררו שיממון ועצב, ומסביב לא נשמע קול! השעות חלפו. לבסוף שמע קול שיכול היה להיות קול צעדים, אך אמר בלבו כי אין זאת אלא הזיה. “הו, אלוהים אדירים!” קרא בעגמת־נפש. ויצחק לא היה מהאנשים, הנושאים את שם אלוהים לשווא. שוב נשמע קול צעדים בחוץ, ואחר־כך הוא ראה, מבעד לחלון, דבר־מה – מי יודע מה? – משהו כביר, בעל קרניים! הוא זינק ממקומו, ניגש אל הפתח והנה, מחזה תעתועים! “אלוהים או השטן” גמגם יצחק, שלא נהג להוציא מפיו מלים כאלה, חוץ מאשר בשעות קשות ביותר. הוא ראה פרה, אינגיר עם פרה – ושתיהן נעלמו בדיר.

אלמלא עמד כאן בעצמו ושמע במו אוזניו כיצד אינגיר מדברת אל הפרה, לא היה מאמין למראה עיניו. פתאום התעורר בלבו חשד: בשם שמים! ודאי שהיא אשה מצוינת, נפלאה. אבל יש גבול לכל דבר. גלגל־טוויה ומסרגות, את זה אפשר להבין; אולי גם מחרוזת הפנינים, היפה עד כדי לעורר חשד, נרכשה בדרך כשרה. אבל פרה, שאולי נגנבה כאשר היא תעתה בדרך או בשדה של איכר – הרי מיד ירגישו בחסרונה ויתחילו לחפש אותה!

אינגיר יצאה מן הדיר ואמרה בקול גאה:

“הבאתי את פרתי”.

“כך”, ענה יצחק.

“ובגלל זה התעכבתי. הייתי צריכה ללכת לאט מאוד, כי הפרה מעוברת”.

“אם כן, הבאת פרה”, אמר.

“כן”, אמרה, גאה בעושרה על פני האדמה, “אולי אתה לא מאמין לי?”

ספקות רבים כרסמו בלבו של יצחק, אך הוא לא אמר דבר.

“היכנסי הביתה ותאכלי משהו”.

“ראית את הפרה? נכון שהיא יפה?”

“פרה נחמדה. איפה לקחת אותה?” שאל, מתאמץ להיראות שליו.

“שמה קרן־זהב. מה הקיר שאתה בונה כאן? אתה הורג את עצמך בעבודה, זה מה שאתה עושה. בוא, תסתכל בפרה!”

הם יצאו. יצחק לבש רק את בגדיו התחתונים, אבל לא היה בכך כלום. הם בחנו היטב את הפרה, בדקו את ראשה, את עורפה, את עטיניה, את עכוזה. היתה זאת פרה אדומה, מנומרת פסים לבנים, והיא היתה חסונה ביותר.

“בת כמה היא, לפי דעתך?” שאל יצחק בזהירות.

“לפי דעתי?” אמרה אינגיר. “זה הקיץ הרביעי שלה, וזה מדויק בתכלית. אני גידלתי אותה, וכולם אומרים כי היא הפרה היפה ביותר שראו בחייהם. אתה חושב, שיספיק לה המספוא שלנו?”

יצחק התחיל להאמין – הוא השתוקק להאמין כי הכול כשורה, “במה שנוגע למספוא, יהיה לה מספיק”.

אחר־כך נכנסו אל הבית, אכלו, שתו ושכבו לישון. אבל במשך שעה ארוכה הם המשיכו לשוחח על הפרה; היה זה מאורע גדול בחייהם. “היא פרה טובה, ובקרוב תלד בפעם השניה. שמה קרן־זהב. נרדמת, יצחק?”

“לא”.

“תאר לך, היא מיד זיהתה אותי, והלכה אחרי כאילו היתה כבשה קטנה. נחנו קצת בהרים”.

“כך”.

“אבל במשך הקיץ נצטרך, בכל זאת, לקשור אותה בשדה, כדי שלא תברח. פרה היא פרה”.

“איפה היתה עד עכשיו?”

“אצל קרובי. הם טיפלו בה ולא רצו להיפרד ממנה. הילדים בכו, כשלקחתי אותה אתי”.

האם ייתכן שאינגיר למדה לשקר בקלות כזאת? אין זאת, היא דוברת אמת, והפרה שלה, ונחלתם הולכת וגדלה, הולכת ומשתפרת! עוד מעט לא יחסרו דבר. ואינגיר – הוא אהב אותה והיא אהבה אותו; שניהם היו אנשים שתביעותיהם מועטות, והם הרגילו עצמם לחיים פשוטים. “כדאי לישון!” הם חושבים, והם נרדמים. בבוקר יקומו אל יום חדש, יום של עמל ועבודה. כן, עבודה ותענוג – זוהי דרך החיים.

למשל, אותן קורות עץ. האם כדאי להקים בהן מבנה? יצחק הקדיש תשומת־לב מיוחדת למבני הכפר, כאשר שהה בו. הוא יוכל לעשות זאת בעצמו, והאם אין זה נחוץ? הרי יש להם אחוזה ובה כבשים, ופרה, ועזים, שמספרן גדל ויגדל עוד יותר. והכבשים נדחקות בחדר היחיד – יש למצוא מוצא. ומוטב להתחיל מיד, כל עוד שיחי תפוחי־האדמה עומדים בפריחתם ועדיין לא הגיע המועד לקצור את החציר. ואינגיר תוכל לעזור לו.

יצחק מתעורר בלילה ויורד ממיטתו. אינגיר ישנה שינה עמוקה, אחרי מסעה הארוך. הוא נכנס שוב אל הדיר. לא, הוא לא דיבר אל הפרה בחנופה. הוא רק ליטף אותה בחיבה, ובחן מחדש את גופה, שמא יימצא איזה סימן אשר יעיד כי היא שייכת לבעלים אחרים. הוא לא מצא כל סימן ויצא משם רגוע.

עצי הבניין מוטלים כאן. יצחק מתחיל לסדר אותם, לחברם, להציב אותם על היסודות. חדר גדול לטרקלין וחדר קטן שבו ישנו. העבודה היתה קשה ומייגעת. הוא היה שקוע בה ולא חשב על השעה. לפתע החל עולה עשן מארובת הבית; והנה אינגיר יוצאת ומודיעה לו כי ארוחת־הבוקר מוכנה.

“ובמה אתה עוסק כאן?” שואלת אינגיר.

“האם כבר קמת?” אומר יצחק.

הו, יצחק בעל הסודות! אבל נעם לו עד מאוד שהיא מסוקרנת ומתעניינת במעשה החשוב. לאחר שכילה את ארוחתו השתהה זמן־מה בחדר, לפני שיצא. מדוע הוא התעכב?

“מה אני יושב כאן?” אמר לבסוף, וקם ממקומו. “הרי יש לי כל־כך הרבה עבודה”.

“האם אתה בונה בית חדש?” שאלה. “ולמה אתה לא יכול לענות לי?”

הוא הואיל להשיב לה. הוא היה גאה וחשוב מאוד בעיני עצמו, על שהוא החליט לבנות בית ויביא את החלטתו לידי מעשה. אי־לכך ענה: “הרי את רואה שאני בונה”.

“כן, ודאי. זה נכון”.

“מה אני יכול לעשות?” אמר. “הנה, באת והבאת פרה אתך – ונדמה לי שנחוצה לה רפת”.

אינגיר המסכנה, היא לא היתה חכמה כמוהו, אדון היצירה! והיא טרם הכירה את אופן דיבורו של יצחק.

“אי־אפשר שתבנה רפת”, אמרה. 

“כך” אמר.

“אתה צוחק לי. הרי מוטב שתבנה בית”.

“כך, זו דעתך?” השיב יצחק והביט בה מתוך תמימות, כאילו דבריה גילו לו סוד גדול.

“בוודאי. ואז נפנה את בית החימר הזה לפרה ולכבשים”.

יצחק הרהר רגע ואמר: “כן, יתכן שזוהי הדרך הטובה ביותר”.

“הנה!” קראה אינגיר כמנצחת, “אתה רואה שגם בראשי יש קצת שכל”.

“זה נכון. ומה דעתך על בית, שמלבד חדר גדול יהיה בו גם חדר שינה?”

“חדר שינה? אהה, אז נהיה ככל האנשים! אתה חושב כי נוכל לעשות זאת?”

הדבר עלה בידם. יצחק ניגש אל מלאכת הבניה, הקים את השלד, חיבר את הקורות ובנה אף תנור לבנים. התנור לא עלה יפה, ויצחק לא היה מרוצה. אז היה עליו לרדת מן הפיגומים, לצאת אל השדה ולקצור חציר. אחר־כך נשא הביתה ערמות־שחת ענקיות.

פעם, ביום גשום, הודיע יצחק, כי עליו ללכת אל הכפר.

“מה יש לך לעשות שם?” שאלה.

“עכשיו אני לא יודע בדיוק”, ענה.

הוא נעלם ליומיים ואחר־כך חזר עם כירת בישול – ספינת־משא עלתה מתוך היער, והיא טעונה תנור ברזל על גבה.

“אתה הורס את עצמך”, אמרה אינגיר. יצחק הרס את תנור האבנים, שלא התאים לבית החדש והעמיד במקומו את התנור החדש.

“לא כל משפחה זוכה לכירת בישול”, אמרה אינגיר, “ואנחנו, הנה, זכינו לכך”.

שוב הגיעו ימי הקציר. יצחק נושא הביתה ערמות־חציר גדולות. כי – חבל! – חציר היער דליל בהרבה מעשב השדות. יצחק לא התפנה למלאכת הבניה אלא בימים גשומים. המלאכה התנהלה באטיות ובחודש אוגוסט, לאחר שכל החציר נאסף ונקשר, השלים רק את מחצית הבניה.

בספטמבר אמר יצחק לאינגיר: “לא, כך לא נוכל להמשיך. אני חושב שתצטרכי לרדת לכפר ולהביא פועל, שיעזור לי”.

נשימתה של אינגיר היתה כבדה במקצת בזמן האחרון, וגם הליכתה לא היתה מהירה כקודם, ואף־על־פי־כן החליטה, כמובן, למלא את פקודתו.

ואולם, בינתיים שוב שינה הגבר את דעתו; הוא הודיע כי ישלים הכול במו ידיו. “לא כדאי להביא אנשים זרים”, אמר, “אבנה הכול בעצמי”.

“לא, אתה לא תוכל לעמוד בזה”, השיבה אינגיר.

“אוכל, אם תעזרי לי להרים קורה זאת”.

בתחילת אוקטובר הודיעה אינגיר: “אני לא יכולה יותר!” זאת היתה בעיה גדולה, שכן היה צורך להקים את הגג לפני בוא גשמי הסתיו. אסור היה לאבד אפילו יום אחד. מה קרה לאינגיר? האם חלתה?

לעתים עסקה בהכנת גבינה, אבל מלבד זאת לא עשתה כל מלאכה; פעמים אחדות ביום היתה מעבירה את הפרה קרן־זהב ממקום אחד למשנהו בשדה המרעה.

“תביא סל גדול או תיבה כאשר תהיה בכפר”, אמרה.

“לשם מה?”

“יהיה לי צורך בזה”, השיבה, ולא הוסיפה.

יצחק משך את קורות הגג בחבל ואינגיר כיוונה את הקורה כלפי מעלה, ביד אחת. דומה היה, כי די בנוכחותה של אינגיר לידו, כדי להקל על יצחק. מכל מקום, העבודה התקדמה, הגג לא היה גבוה ביותר, אך לגבי בית קטן, היו אלה קורות גדולות ועבות מאוד.

מזג־האוויר היה נאה, פחות או יותר. אינגיר אספה לבדה את כל תפוחי־האדמה ויצחק סיים את התקנת הגג, לפני בוא הגשמים הכבדים. בלילה היה צורך להכניס את העזים לחדרן. אין רע גם בכך. הם לא התאוננו על כך. 

יצחק התכונן לרדת שוב לכפר. “תביא לי סל גדול או תיבה” חזרה אינגיר על דבריה, והפעם נשמעה תחינה בקולה.

“הזמנתי חלונות אחדים ואני צריך להביא אותם”, השיב יצחק. “וגם שתי דלתות צבועות הזמנתי”, אמר בגאווה.

“אם כך, עזוב. אפשר לדחות את עניין הסל”.

“בשביל מה את צריכה את הסל, בעצם?”

“בשביל מה?… הו, אין לך עיניים?”

יצחק הלך לדרכו שקוע במחשבות. כעבור יום חזר נושא על גבו חלון, דלת לטרקלין ודלת לחדר השינה; חוץ מזה, על צוואו היתה תלויה תיבה גדולה בשביל אינגיר, ובה צורכי אוכל שונים.

“כל המשאות האלה שאתה סוחב עוד יהרגו אותך”, אמרה אינגיר.

מה? למות? כל־כך רחוק היה דבר זה ממחשבותיו של יצחק! הוא הוציא מכיסו בקבוק ובו רפואה, ואמר לאינגיר כי עליה לשתות ממנו כל יום, עד אשר תשוב לאיתנה. והנה כאן החלונות והדלתות, שבהחלט אפשר להתגאות בהם. הוא ניגש מיד להציבם. הדלתות היו אמנם קטנות ולא חדשות, אך הן נצבעו מחדש בצבעי אדום ולבן, והן התאימו יפה לבית.

הם עברו לבית החדש, ובית החימר הועמד לרשות הבהמות. הם השאירו כבשה אחת עם הפרה, כדי שקרן־זהב לא תרגיש בודדה מדי.

הם הצליחו, הצליחו יפה!


ג    🔗

לפני ימי הכפור, עסק יצחק בחציבת אבנים, עקר שורשי עצים והכין את אדמותיו לשנה הבאה. כאשר באו ימי הכפור והאדמה נקרשה, הוא יצא אל היער וכרת עצים רבים.

“למה אתה צריך את כל העצים האלה?” שאלה אינגיר מפעם לפעם.

“אינני יודע עדיין”, היה יצחק עונה. אבל הוא ידע היטב; מעתה לא יחצוץ עוד היער האפל בין ביתו ובין שדותיו, והוא יוכל להרחיב את שדה המרעה. מלבד זאת, ודאי תימצא אפשרות להוביל את העצים למטה, אל הכפר, ולמכור אותם לאנשים הזקוקים לכך. יצחק היה משוכנע כי זוהי תכנית טובה, ולכן שקד על עבודתו, כרת עצים וגזר אותם לגזרים.

אינגיר היתה באה לעתים קרובות לראותו בעבודתו. הוא היה מעמיד פנים כי לדבר הזה אין חשיבות רבה. אבל היא הבינה כי נעים לו שתימצא לידו.

שיחותיהם היו לעתים מתמיהות ביותר.

“האם את לא מסוגלת למצוא לך עבודה אחרת, במקום לבוא הנה ולקפוא בקור?” שואל יצחק.

“לא קר לי”, אומרת אינגיר, “אבל אתה תהיה חולה מרוב עבודה”.

“קחי את המעיל שלי ותלבשי אותו”.

“ללבוש את המעיל שלך? איזה רעיון! משונה! אין לי זמן לשבת פה ככה, כאשר קרן־זהב עומדת להמליט”.

“ככה? קרן־זהב עומדת להמליט?”

“מה, לא ידעת? ומה בקשר לעגלה? נגדל אותה?”

“תעשי כפי שאת חושבת, זה לא עניין שלי”.

“ודאי שלא נשחט את העגלה לאכילה. אם נעשה כך לעולם לא תהיה לנו יותר מפרה אחת”.

“אני משוכנע שאת לא רוצה לשחוט את העגלה”, אמר יצחק.

אנשים בודדים אלה נכנעו ליצריהם, אבל עם זאת היתה ביניהם אהבה, והם אהבו את בהמות ביתם, ואת האדמה אִמם!

קרן־זהב המליטה עגלה. היה זה מאורע גדול, יום של שמחה. הם האביסו את קרן־זהב בבליל־קמח. יצחק אמר לאינגיר: “אל תקמצי בקמח!” אבל הוא נשא את השק הכבד בעצמו.

והנה, העגלה היתה כאן, יפהפיה, אדמדמת, והיתה משתוממת על הפלא שעבר עליה. בעוד שנים אחדות תהיה אף היא אם לעגלים.

“זאת תהיה פרה נהדרת”, אמרה אינגיר, “ואני שואלת את עצמי איך נקרא לה”.

אינגיר היתה ילדותית במקצת ולא היה לה כשרון־המצאה במקרים כאלה.

“איך נקרא לה?” אמר יצחק. “אין שם יפה יותר מקרן־כסף”.

לאחר שהשלג הראשון התקשה, ירד יצחק אל הכפר. כדרכו תמיד, היו לו סודות רבים ולא גילה לאינגיר את מטרתו. הוא חזר עם הפתעה שאין להעלות אותה על הדעת: סוס ועגלה.

“זוהי בדיחה גרועה”, אמרה אינגיר. “אני מקווה שלא לקחת את הסוס”.

“לקחתי את הסוס?”

“רציתי להגיד: מצאת”.

הו, אילו יכול היה לומר: זהו הסוס שלי, הסוס שלנו! אבל הוא רק שכר אותו לשבוע, כדי להוביל את העצים למכירה.

יצחק נסע עם העצים, והביא מזון, קמח ודגים מלוחים. באחד הימים חזר הביתה ובעגלתו פר צעיר. הוא קנה אותו בזול, כי בכפר היה מחסור במספוא. הפר היה רזה ושעיר, והוא געה בצורה משונה, אבל הוא לא היה בעל־מום, ויתפתח כהלכה אם יאכילו אותו כראוי. הוא היה רק בן שנתיים.

“אתה מביא מכל טוב”, אמרה אינגיר.

יצחק הביא דברים רבים: הוא הביא לוחות וקרשים, מכונת השחזה, תבנית לעוגות, כלי־עבודה שונים – הכול תמורת עצי ההסקה. עושר רב כזה היה למעלה מהשגתה של אינגיר, ומדי פעם קראה: “אתה מביא עוד דברים? לאחר שיש לנו פר וכל מה שאנחנו צריכים!” באחד הימים השיב יצחק: “לא, כבר לא אביא דברים חדשים”,

היה להם עתה די לצרכיהם לתקופה ארוכה; הם היו אנשים אמידים. מהי תכנית העבודה של יצחק לאביב הבא? כאשר צעד לאטו ליד העגלה העמוסה עצים, לא חדל לחשוב על כך. הוא יסקל עוד חלקת אדמה בצלע הגבעה, יחרוש, יכרות עוד עצים כדי ליבשם בקיץ, ובשנה הבאה יביא לכפר כמות כפולה של עצים מזאת שהביא השנה. החשבון מדויק, אין בו כל טעות.

אך היה עוד דבר, שיצחק הרבה לחשוב עליו; הוא חשב על הפרה קרן־זהב, מאין באה, מי הם בעליה? לאינגיר אין בעולם כולו משהו משלה. הו, אשה טובה, שנתנה לו לעשות בה כרצונו וגם שמחה על כך! אבל מה יהיה אם באחד הימים יבואו לתבוע את הפרה, יקשרו אותה בחבל ויקחו אותה מכאן? ואולי יקרה משהו רע עוד יותר. “אני מקווה שלא לקחת את הסוס, שלא מצאת אותו”. כך אמרה אינגיר. זאת היתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתה. מי יודע, איפוא, אם אפשר לתת בה אמון, ומה הוא צריך לעשות? יצחק חשב על כך. הרי הוא הביא בן זוג לקרן־זהב – לפרה, שאולי היא גנובה.

הגיעה העת להחזיר את הסוס. חבל! היה זה סוס קטן ונאמן, שלמד כבר לאהוב אותם.

“אין דבר”, ניסתה אינגיר לנחם אותו, “הרי הוא עזר לך הרבה עד היום”.

“כן, אבל דווקא באביב אני צריך סוס; דווקא בעונה זאת, דרוש לי מאוד סוס”, השיב יצחק.

באחד הבקרים יצא אל הכפר עם מטען העצים האחרון, ושהה בדרך יומיים. עם שובו ברגל, ביום השלישי, שמע קול מוזר הבוקע מתוך הבית. מה הדבר? הוא עמד והקשיב. בכיית תינוק – כן, אלוהים אדירים, זה פשר הקול. הדבר היה בעיניו מופלא ומוזר. ואינגיר לא אמרה לו מאומה.

הוא נכנס פנימה, והדבר הראשון שהבחין בו – אותה תיבה מפורסמת, שהביא לאינגיר. היא היתה תלויה על שני חבלים, אחוזים בתקרה – עריסה ונדנדה לתינוק. אינגיר התהלכה בחדר, וכבר הספיקה לחלוב את הפרה ואת העזים.

“גמרת כבר את כל העניין הזה?” שאל יצחק, כאשר התינוק הפסיק לצעוק.

“כן, הכל עבר”.

“כך”.

“זה היה ביום שבו הלכת”.

“כן”.

“הייתי צריכה לעמוד על הבהונות כדי לתלות את העריסה. אבל, כנראה, זה היה יותר מדי בשבילי. הראש מסתובב”

“מדוע לא אמרת לי קודם?”

“איך יכולתי לדעת מתי זה יקרה? בן זכר הוא”.

“כך, בן”.

“והלוואי ידעתי איזה שם לתת לו”, אמרה אינגיר.

ליצחק ניתנה רשות להביט בפנים האדומות והזעירות. היו אלה פנים נאות, ללא שפה שסועה. על קדקדו היתה פלומה של שער. תינוק פעוט וחמוד שכב בעריסה זאת. יצחק חש בנפשו עייפות מוזרה. האדם המגושם הזה עמד מול פלא. יצור, שהתהווה בערפל קדוש, ועכשיו הופיע בחיים, ויש לו פנים קטנות, מרמזות ומבטיחות. יעברו ימים, יחלפו שנים, והפלא ייעשה בן־אדם.

“בוא לאכול”, אמרה אינגיר.

יצחק כורת עצים וחותך אותם לגזרים. עכשיו נוח לו יותר מקודם, כי יש לו משור. הוא מנסר עצי־הסקה, ובינתיים מצטברות ערמות־עץ ענקיות. הוא יכול לבנות בהן רחוב או כפר שלם. אינגיר חייבת עכשיו להישאר בבית ואינה יכולה לבוא ולראות את בעלה בעת עבודתו, אבל, לעומת זאת, יצחק מתגנב עכשיו מעת לעת הביתה. מוזר שלאדם יש יצור קטן כזה בתיבה. התינוק צריך לשכב בתיבתו, ולא עלה בדעתו של יצחק להקדיש לו תשומת־לב מיוחדת. אבל, עם זאת, אי־אפשר להשאר אדיש למשמע קולו של התינוק, צעקתו החלשה והרפה!

“אל תיגע בו”, אומרת אינגיר, “ידיך ודאי מלאות שרף”.

“ידי מטונפות בשרף? את ודאי יצאת מדעתך”, עונה יצחק, “לא נגעתי בשרף מאז שגמרתי לבנות את הבית. תני לי את הילד ואנדנד אותו עד שיירגע!”

“לא, הנה הוא משתתק…”

באחד הימים, בחודש מאי, הגיעה אשה זרה מעבר להרים אל הבית הנידח והמבודד הזה. היא היתה קרובת־משפחתה של אינגיר, והשניים ערכו לה קבלת־פנים יפה.

היא אמרה:

“חשבתי שהגיע הזמן לבוא ולראות מה שלומה של קרן־זהב”.

“הו, אין מי שישאל מה שלומך, ילדי הקטן”, אמרה אינגיר בשפל קול.

“מי? התינוק הזה? כל אדם רואה מה שלומו: הוא גבר קטן ונחמד, זה מה שאני רואה. ומי היה חושב בשנה שעברה, אינגיר, שאת תהיי כאן, ולך ילד, ובית ובעל, וכל מיני דברים”.

“לא מגיע לי שום כבוד על זה. כי לי, מה יש לי? אבל הגבר הזה נשא אותי כפי שהייתי, חסרת־כול”.

“האם נערכה חתונה?”

“לא, עדיין לא היתה…”

“נתקן את הדבר כאשר נטביל את הילד הקטן הזה”, אמרה אינגיר, “חשבנו על זה זמן רב, אבל לא היתה אפשרות. מה אתה חושב, יצחק?”

“לערוך חתונה? כן, כמובן”.

“אולי תוכלי לבוא הנה, אוולינה, אחרי שייגמר קציר החציר, ולטפל במשק, כשלא נהיה כאן?” שאלה אינגיר.

“כן, בוודאי”; האורחת הבטיחה לעשות זאת.

“ונשלם לך בשביל הטרחה”.

“כן, זה עניין שאתם צריכים להחליט בו… ושוב אתם בונים, כמו שאני רואה. ומה אתם בונים? האם אין כאן מספיק בניינים?”

אינגיר הנידה בראשה ואומרת: “תשאלי אותו. לי אסור לדעת”.

“מה אני בונה?” אומר יצחק. “דבר לא חשוב. משהו כמו אורווה קטנה. אולי יהיה לנו צורך בזה. אבל אמרת שאת רוצה לראות את קרן־זהב?” שאל את האורחת. 

הם יוצאים אל הרפת, מראים לה את הפרה ואת העגלה. הפר נראה נהדר. האורחת מהנהנת בשביעות־רצון למראה הרפת והפרה. היא אומרת שהכול יפה מאוד והניקיון הוא ראוי לכל השבחים. “ובכן, אפשר לסמוך על אינגיר בכל דבר הקשור בטיפול בבעלי־חיים”, אומרת אוולינה.

יצחק שואל: “קרן־זהב היתה אצלכם קודם?”

“בוודאי, מיום שנולדה. לא בדיוק אצלי, אלא אצל בני. אבל זה כלל לא משנה. אמה של קרן־זהב נמצאת עדיין ברפת שלנו!”

יצחק לא שמע זה זמן רב בשורה טובה כזאת. מועקה ירדה מעל לבו. הפרה היא שלו ושל אינגיר על־פי הדין. אם לומר את האמת, הוא חשב להיפטר מצרה זאת בדרך עגומה: לשחוט את הפרה בסתיו, לעבד את עורה, לקבור את קרניה באדמה ולמחוק כל זכר לפרה קרן־זהב. ועכשיו, הנה, אין צורך בכל אלה. פתאום התמלא לבו גאווה על אינגיר שלו ואמר: “אם אפשר לסמוך על אינגיר? היא מיוחדת במינה ואין עוד אחת כמוה. מהשמים שלחו לי, בלי ספק, אשה אמידה”.

“זאת דרך הטבע”, אומרת קרובת המשפחה.

האשה מעבר להרים – שהיתה נוחה מאוד, נבונה, ושמה אוולינה – נשארה אתם ימים אחדים; ניתן לה החדר הקטן. כאשר חזרה הביתה, קיבלה מאינגיר חבילת צמר כבשים, שאותה הסתירה לבל יראה זאת יצחק.

לגבי הילד, יצחק ואשתו – הכול חזר להיות כשהיה. ימי עמל עם תענוגות קטנים וגדולים. קרן־זהב נתנה חלב רב וכך גם העזים. לאינגיר היו כבר הרבה חריצי־גבינה אדומים ולבנים, שהונחו על האצטבה, לייבוש. תכניתה היתה לחסוך מספר גדול של חריצי־גבינה, עד שתוכל לקנות תמורתם נול. הו, אינגיר ידעה את מלאכת האריגה!

ויצחק בנה אורווה – גם לו היתה, בלי ספק תכנית משלו. הוא הוסיף אגף חדש לבית החימר, קרע חלונות בקירות ולפי הוא שעה כיסה את המבנה בסכך. הוא עשה רק את ההכרחי: בלי רצפת קרשים, בלי קירות מהוקצעים. אבל יצחק הקים שם מחיצת קרשים, כפי שדרוש לסוס, והתקין אֵבוס.

חודש מאי התקרב לסופו. השמש המסה את האדמה בראש הגבעה ויצחק כיסה את האורווה בחימר. באחד הבקרים אכל ארוחה ליום שלם, לקח קצת צידה לדרך, נטל גרזן ומעדר ויצא אל הכפר.

“תביא אתך, שלושה מטר של בד צבעוני, אם אפשר”, קראה אינגיר אחריו.

“לשם מה את זקוקה לזה?” אמר יצחק.

יצחק התעכב זמן רב, עד שנדמה היה כי לא ישוב עוד. אינגיר דאגה למזג־האוויר, לכיוון הרוחות, כאילו ציפתה לסירת מפרש. בלילה היתה יוצאת מן הבית ומטה אוזן. היא אף חשבה לקחת את הילד ולרוץ אחרי בעלה. אבל לבסוף הוא חזר הביתה עם סוס ועגלה. “הו, הו!” קרא יצחק בקול רם, אף שהסוס עמד בשקט וצהל לקראת הבית, כאילו הכיר את המקום מקודם. ויצחק הרגיש שהוא חייב לקרוא: “אולי תוכלי לצאת ולהחזיק את הסוס רגע?”

אינגיר יצאה. “מה זה? אהה, יצחק, שוב שכרת אותו? אבל איפה היית כל הזמן? עברו שבעה ימים מאז יצאת”.

“איפה יכולתי להיות, לדעתך? הייתי צריך למצוא דרך כדי שהעגלה שלי תוכל לעבור. החזיקי רגע את הסוס, טוב?”

“עגלה שלך! אתה לא מתכוון לומר שקנית את העגלה”.

יצחק שתק. הוא התחיל לפרוק את המשא: מחרשה, מסמרים, צורכי אוכל, מעדר, שק מלא זרעים. “ומה שלום הילד?” שאל.

“הילד מרגיש טוב. האם קנית את העגלה? זה מה ששאלתי אותך. ואני חיכיתי, כל כך חיכיתי לנול”, אמרה, מתלוצצת, שמחה על שובו הביתה.

יצחק שתק שעה ארוכה, טרוד בענייניו; היה עליו למצוא מקום לכלים שהביא. לא קל למצוא מקום לאחסן אותם. כאשר חדלה לשאול שאלות והתחילה לפטפט באוזני הסוס, יצא משתיקתו ואמר:

שמעת פעם על אחוזה בלי סוס ועגלה, בלי מחרשה ומקצרה ועוד דברים כאלה? ואם את רוצה לדעת, אגיד לך: קניתי את הסוס ואת העגלה ואת כל מה שבתוכה".

אינגיר הניעה את ראשה ואמרה: “הנשמע דבר כזה!”

יצחק כבר איננו צריך להרגיש עצמו מושפל. הוא שילם ביד רחבה, כרוזן, תמורת קרן־זהב. “הרי חלקי לפנייך”, הוא יכול לומר עכשיו. “את הבאת פרה –ואני הבאתי סוס”. כוחו היה רב כל־כך, עד שהזיז שוב את המחרשה, הרים אותה ביד אחת והשעין אותה אל הקיר. הוא היה באמת גבר חזק! הוא סידר גם את הכלים האחרים: המקצרה, המעדר, קלשון חדש שקנה – את כל כלי־העבודה היקרים הללו.

היה זה נפלא: כלי־עבודה ־ כל מה שנחוץ לו, שום דבר לא חסר.

“הממ, נשיג גם נול. כל זמן שאני בריא – נשיג. והנה הבד הצבעוני שלך. לא היה שום בד אחר חוץ מבד כחול”.

לא היה שיעור לדברים שהביא: כמעיין המתגבר, כמו בכל פעם, עם שובו מן הכפר.

אמרה אינגיר: “חבל שאוולינה לא ראתה את כל אלה כאשר היתה כאן”.

פטפוטי נשים! גאווה מטופשת ולא יותר – והגבר חייך בבוז למשמע הדברים האלה. אולם ייתכן שגם הוא לא היה מתרעם אילו אוולינה היתה כאן והיתה רואה אותו בגדולתו. הילד בכה.

“היכנסי ושמרי על הילד”, אמר יצחק. “הסוס כבר נרגע”.

הוא הוליך את סוסו אל האורווה שלו. הוא מאכיל אותו, מקרצף אותו, מלטף אותו. וכמה הוא חייב עכשיו תמורת הסוס והעגלה? הכול, את כל הסכום, חוב עצום. אבל אין דבר, החוב ישולם במשך הקיץ. יש לו ערמות של עצי הסקה למכירה, קליפות לבנה מיובשות שנשארו לו מהשנה שעברה, והיו לו גם לוחות גדולים. מצב רוח אופטימי זה לא נמשך זמן רב. לאחר שחלפה תחושת הגאווה, באו שעות מרות של פחד ודאגה. הכול נתון עתה בידי הטבע!

הוא עסק מדי יום בעבודת השדה. יצחק חרש חלקות־אדמה חדשות, עקר שורשים, סילק אבנים, זיבל, חפר, פורר רגבי־עפר בידיו וברגליו. הוא עבד בהתמדה ולבסוף היתה החלקה ישרה כשטיח. הוא חיכה עוד ימים אחדים, וכאשר היתה תקווה לגשם קרוב, זרע את החיטה.

לפני מאות בשנים, גם אבותיו זרעו, בוודאי, חיטה – בקדושה, לפנות בוקר, עם גשם דק ואפל, ואם אפשר – מיד אחרי בואם של אווזי הבר. תפוחי־האדמה הם ירק חדש, ולא טמון בהם כל סוד, אין בהם כל קדושה; נשים וילדים יכולים לזרוע אותם, הם גדלים באדמה; תפוחי־האדמה באו מארץ זרה, כמו הקפה. זהו מזון טוב ועשיר, אך הוא דומה ללפת. החיטה היא הלחם. חיטה או לא חיטה – זוהי שאלת חיים ומוות.

יצחק צעד גלוי־ראש, צעד וזרע בשם אלוהים. הוא נראה ענק כסדן שחיברו לו רגליים, אך לבו היה תמים כלב ילד. הוא זרע בזהירות רבה, בנדיבות, בהכנעה. ראה! הגרעינים הקטנים, שיתעוררו לחיים, יצמיחו על כל גבעול גרעינים רבים. כך הוא הדבר בכל מקום בעולם שבו זורעים חיטה: בארץ ישראל, באמריקה, בגוד ברנדסדאל – הו, מה רחבה התבל! והחלקה הקטנה, שבה זורע יצחק, היא מרכז העולם. הגרעינים נשרו על האדמה. ועל ראשו של יצחק נטויים שמי־ברכה מכוסי עננים, ובהם בשורת גשם.


ד    🔗

קציר החציר הושלם, עברו ימים ועוד ימים, ואוולינה לא באה.

יצחק השלים את עבודת השדה, התקין קרשים בתחתית העגלה כדי שיוכל לטעון עליה חציר, והשיג חלקי־עץ שונים, הדרושים לבניית מגלשה. הוא התקין הרבה דברים מועילים: שתי אצטבאות ליד הקיר, ואין לך מקום טוב מזה לחפצים שונים כמו לוח שנה – סוף־סוף קנה לוח כזה – כפות וצלחות, שלא משתמשים בהן. לדעת אינגיר, היו שתי האצטבאות האלה מצוינות בתכלית.

הכל היה טוב בעיני אינגיר. למשל, קרךזהב: היא כבר לא תברח מכאן. היא משתעשעת עם הפר והעגלה ובימים היא רועה ביער. העזים אף הן במצב מצוין, ועטיניהן מלאי־החלב כמעט נגררים על הארץ. אינגיר תפרה מעיל כחול וארוך וכובע קטן מאותו הבד, יפה ביותר, לקראת יום הטבילה של הילד. והילד עצמו שכב בחוסר־מעשה והתבונן בה. הוא התפתח כהלכה, ואם אינגיר רוצה לקרוא לו דווקא בשם אלישע, יצחק לא יוסיף להתנגד לכך. היא השלימה את המעיל. נשאר לה עודף, והרי הבד היה יקר כל־כך; אבל אין דבר – זהו בנם הבכור.

“אם את חושבת לענוד פעם את מחרוזת הפנינים, אין לך הזדמנות יותר טובה מזאת”, אמר יצחק.

אכן, אינגיר חשבה על פניני־הזכוכית שלה. לא לשווא היתה אם גאה. מספר הפנינים לא היה גדול והיא לא יכלה לעשות מהן ענק לצווארו של הילד, אבל הוא ייראה נפלא אם תקבע אותן בכובע, מלפנים; וכך עשתה.

אבל אוולינה לא באה.

אלמלא הבהמות, הרי כל בני הבית יכלו ללכת ולחזור כעבור שלושה־ארבעה ימים, כשהילד הוטבל כדת־וכדין. ואלמלא שאלת הנישואין ־ אינגיר היתה הולכת לבדה.

“אולי נדחה קצת את עניין הנישואין?” אמר יצחק.

ואינגיר השיבה: “עד שאלישע יגדל ויוכל להישאר לבדו בבית ולחלוב, יעברו עוד עשר או שתיים־עשרה שנים”.

לא, יצחק צריך למצוא פתרון. כל הענין הזה לא סודר כהלכה, ויתכן שהנישואין חשובים לא פחות מן הטבילה – מאין לו לדעת זאת?

באוויר הורגשו סימניה הראשונים של בצורת מבשרת רעה; אם לא יבוא גשם בקרוב, תישרף התבואה. אבל, הכול בידי אלוהים. יצחק התכוון לרדת אל הכפר ולמצוא אדם שיוכל לעזור להם בשעת־דחק. ושוב היה עליו ללכת לאורך מיילים רבים.

וכל ההמולה הזאת בגלל נישואין וטבילה! אכן, רבות התלאות שבהן צריכים להתנסות האיכרים!

אוולינה באה לבסוף,

הנישואין סודרו, אלישע הוטבל – הכול כתיקונו. הם הקדימו את סידור הנישואין, ולפיכך הוטבל אלישע כילד חוקי. אבל הבצורת נמשכה. שדות־החיטה הקטנים קמלו, נשרפו, ומדוע? כל זה ביד אלוהים. יצחק קצר את החציר; היבול היה דל, אף שזיבל את האדמה באביב. הוא קצר וקצר, מרחיק אל ירכתי הגבעות, ללא ליאות. הוא קצר, ייבש ואסף את החציר, כי היה לו סוס והיו לו עזים וכבשים ופרה. אבל באמצע יולי נאלץ לקצור גם את החיטה למאכל הבהמות, משום שאי־אפשר היה להשתמש בה לשום מטרה אחרת. ועתה הכול תלוי ביבול תפוחי־האדמה.

תפוחי־אדמה – מה טיבם? האם הם דבר מותרות שהובא מארץ רחוקה, כמו קפה? לא, תפוחי־האדמה הם ירקות שאין כדוגמתם: הם גדלים בבצורת ובגשמים שוטפים. הם לועגים למזג־האוויר ועומדים בכל פגע. האדם מעניק להם טיפול כלשהו והם מניבים פי ארבעה. אין בהם אמנם דם־ענבים אבל יש בהם מטעם הערמון, והם טובים לבישול ולצליה ולמטרות שונות. בלי חיטה לא יהיה לאדם לחם, אבל תן לו תפוחי־אדמה והוא ישבע. צלה תפוחי־אדמה באש, והרי לך ארוחת־ערב. בשל אותם במים, והרי לך ארוחת־בוקר. ויתר־על־כן: אפשר לאכול תפוחי־אדמה עם כל דבר; עם ספל חלב, עם דג מלוח – ודי. העשירים מורחים עליהם חמאה. העניים מסתפקים במעט מלח. יצחק נוהג היה להכין תפוחי־אדמה בימי ראשון, בתוספת קצת זבדה מן החלב של קרן־זהב. תפוח־אדמה עלוב – הייה ברוך!

אך גם ליבול תפוחי־האדמה נשקפה סכנה. יצחק נשא את מבטו אל השמים, עשרות פעמים מדי יום. והשמים היו כחולים. לעתים, בערבים, היה נדמה כי גשם עוד מעט ירד. יצחק היה נכנס הביתה ואומר: “נראה שירד גשם סוף־סוף”. אבל התקווה היתה מתבדה עד מהרה

הבצורת נמשכה שבעה שבועות, והחום היה קשה מנשוא. תפוחי־האדמה עמדו בפריחתם, והם פרחו שלא כדרך הטבע, ביופי נפלא. שדות החיטה היו לבנים, כמכוסי שלג. מה יהיה סוף הדבר? ולוח השנה אינו יכול לסייע – לוחות השנה אינם עוד כפי שהיו ואין בהם תועלת מרובה. ושוב היה נדמה כי גשם ירד, ויצחק נכנס אל אינגיר ואמר: “הלילה ירד סוף סוף הגשם, בעזרת האל”.

“יש סימנים?”

“כן. והסוס מושך באפסר”.

אינגיר הציצה החוצה ואמרה: “נקווה”.

ירד גשם רפה, טיפות אחדות. השניים שכבו לישון. יצחק יצא החוצה בלילה לראות את המתרחש. השמים היו כחולים.

“אה, אלוהים אדירים”, אמרה אינגיר. “אבל שאריות החציר יתייבשו מחר”. היא אמרה זאת כדי לנחם אותו במקצת.

אמת ויציב: יצחק צבר עלים משובחים, והיה זה מספוא הגון, לכן טיפל בו כמו בשחת; הוא כיסה אותו בקליפות לבנה ביער. נשאר שם רק מעט מאוד, ועל כן אמר לאינגיר מתוך ייאוש גמור ושוויון־נפש: “גם אם יתייבשו לגמרי, לא אאסוף אותם”. “אה, מה אתה מדבר!” קראה אינגיר.

יצחק לא אסף את החציר למחרת. הוא אמר שלא יאסוף – וכן עשה. שיישאר בחוץ, לעזאזל! וגם אם ירד גשם, יישארו שם העלים, בשם אלוהים! היא יוכל לאסוף אותם באחד הימים, סמוך לחג המולד, אם השמש לא תשרוף אותם כליל.

עולמו של יצחק חרב עליו. הוא כבר לא נהנה מן הישיבה בפתח הבית ומההתבוננות בשדותיו. הנה תפוחי־האדמה, הפורחים בצורה מטורפת, הולכים ומתייבשים. על כן יכולים העלים להישאר שם. הו, יצחק זה! בלבו התמים מחשבת ערמה קטנה; ייתכן שידע את אשר היא עושה, כשהחליט להעמיד בניסיון את השמים הכחולים דווקא כאשר הירח התחדש.

באותו ערב נדמה היה שוב כי גשם עומד לרדת. “היית צריך לאסוף את העלים”, אמרה אינגיר.

“למה?” אמר יצחק בתמיהה רבה, כמי שאינו מבין.

“כן, כן, אתה מעמיד פנים, אבל ייתכן שהגשם ירד סוף־סוף”.

“השנה לא ירד גשם, את תראי”.

אבל בלילה היו השמשות בבית אפלות, וכאילו משהו – מי יודע מה – הרטיב אותן.

אינגיר התעוררה ואמרה: “הנה, יורד גשם! תסתכל בחלון!”

יצחק חייך חיוך של ביטול ואמר: “גשם! מה את מדברת!”

“אהה, אל תעמיד פנים!” אמרה אינגיר.

יצחק העמיד פנים. הוא רימה את עצמו. היה זה גשם, בלי כל ספק, גשם סוחף. אבל גשם זה רק קלקל את העלים, ונפסק. השמים הכחילו.

“זה בדיוק מה שאמרתי קודם: גשם לא יֵרד!” קרא יצחק, קשה־עורף, כפושע.

הגשם לא הביא כל תועלת לתפוחי־האדמה. ימים באו וחלפו. השמים היו כחולים. יצחק עסק בבניית העגלה שבה יגרור את העצים לכפר. הוא הכניע את גאוותו ועבד בחריצות. “כן, כן, אלוהים אדירים”. הימים באים וחולפים. הילד גדל. אינגיר הכינה גבינות. הסכנה לא היתה גדולה. איכרים חרוצים, לא ימותו בשל שנת בצורת אחת. חוץ מזה, אחרי תשעה שבועות של בצורת, בא גשם ברכה אמיתי. יום ולילה ירד הגשם, במשך שש עשרה שעות רצופות ניתך מטר עז – ארובות השמים נפתחו. אילו בא הגשם לפני שבועיים, היה יצחק אומר: “מאוחר מדי”. אבל עתה אמר אל אינגיר:

“את תראי שהגשם הזה יביא ברכה לתפוחי־האדמה”.

“בוודאי”, אמרה אינגיר בקול מנחם, “המצב ישתפר”.

והמצב השתפר לאטו. גשם ירד בכל יום. הדשא הוריק מחדש, כמו היה זה מעשה כישוף. תפוחי־האדמה הוסיפו לפרוח. אמנם, הפריחה היתה משונה, כקודם, אך בקצות הגבעולים נראו גרגרים שחורים, כפי שהדבר צריך להיות. אבל איש לא ידע מה מתרחש למטה, בשורשים. יצחק לא העז לבדוק את הדבר. באחד הימים מצאה אינגיר יותר מעשרים תפוחי־אדמה קטנים תחת שיח אחד. “ויש להם עוד חמישה שבועות לגדול!” – אמרה אינגיר. הו, אינגיר זאת, תמיד משתדלת לפייס ולנחם בשפתה, שפת הארנבת! קולה היה מכוער ונלוותה לו שריקה מרגיזה, שכאילו התפרצה מתוך גופה. אף־על־פי־כן, ניחמו דבריה את האיכר. והיא היתה שמחה ועליזה על־פי טבעה.

“הייתי רוצה שתעשה עוד מיטה”, אמרה פעם ליצחק.

“כך”, זאת היתה תשובתו.

“כן, אבל זה לא דחוף”, אמרה.

הם התחילו באיסוף תפוחי־האדמה, ועל־פי המנהג סיימו את העבודה סמוך לחג מיכאל הקדוש. שוב הוכח כי תפוחי אדמה אינם מושפעים מתהפוכות מזג־האוויר, וכי הם עומדים בכך וגדלים למרות הכול. השנה לא היתה בינונית או טובה ממש, אבל הכול נמדד לפי קנה־מידה מיוחד.

לאפי אחד עבר באחד הימים ושיבח מאוד את תפוחי־האדמה; “המצב בכפרים גרוע בהרבה”, אמר.

ליצחק היו עוד שבועות אחדים עד שיהיה עליו להכין את השדות לחורף, לפני שיבוא הכפור ויקפיא את פני האדמה. הבהמות היו בחוץ ורעו כרצונן. טוב היה לעבוד בקרבתן ולשמוע את צלצול פעמוניהן. היתה בכך משום הפרעה לעבודתו, כי הפר רצה להגיע אל ערמות המספוא, והעזים התרוצצו בכל מקום.

צרות קטנות וגדולות!

פעם שמע יצחק צעקה גדולה. אינגיר עמדה בפתח הבית, הילד בזרועותיה, והיא הצביעה על הפר והפרה הקטנה קרן־כסף: הם הזדווגו. יצחק השליך את המעדר ורץ, אבל איחר את המועד. הרעה נעשתה.

“הו הפרוצה! מיהרה! היא רק בת שנה – וזה היה חצי שנה לפני הזמן”, אמר יצחק. “פרוצה, תינוקת!” והכניסה לרפת.

“כן, כן”, אמרה אינגיר, “אולי זה טוב. אם הדבר היה נדחה, אז שתי הפרות היו מעוברות בסתיו”. הו, אינגיר זאת! היא איננה פיקחית במיוחד, אבל ייתכן שהיא ידעה את אשר היא עושה, כאשר הוציאה בבוקר את הפר יחד עם קרן־כסף.

בא החורף. אינגיר טווה צמר; יצחק מוליך אל הכפר, בדרך המושלגת, עצי הסקה – ערמות של גזרי־עץ. חובותיו סולקו. הסוס והעגלה, המחרשה והמקטפה – כולם שלו. תמורת גבינת עזים הביא לאינגיר נול גדול וכבד. הוא הביא גם קמח וצורכי־אוכל שונים, וכן קרשים, קורות ומסמרים. באחד הימים הביא הביתה מנורה.

“אני נשבעת שיצאת מדעתך”, אמרה אינגיר. אבל היא ידעה זה זמן רב כי מנורה תובא אל הבית במוקדם או במאוחר. באותו ערב הדליקו אותה ונהנו ממנה עד מאוד; אלישע הקטן חשב, ודאי, כי זוהי השמש. “ראי איך הוא מתפלא”, אמר יצחק. מעתה תוכל אינגיר לטוות גם בלילה, לאור המנורה.

יצחק הביא בד לחולצות ונעליים חדשות לאינגיר. היא ביקשה ממנו צבעים שונים לצביעת הצמר, והוא הביא לה. באחד הימים חזר הביתה ובידו – מי היה מאמין! – שעון. אינגיר לא היתה מוכנה לכך כלל, ובמשך זמן־מה עמדה, נדהמת, ולא יכלה להוציא הגה מפיה.

יצחק תלה בזהירות את השעון על הקיר, כיוון אותו על־פי האומדן, והפעיל אותו. הילד נעץ את מבטו בשעון ואחר־כך הסתכל בפני אמו. “הו, הרי אתה ודאי מתפלא על הדבר הזה!” קראה ואחזה את הילד בזרועותיה, נרגשת אף היא. כי מכל הדברים הטובים כאן, אין לך דבר טוב משעון, שמחוגיו יסתובבו במשך כל החורף והוא יצלצל בדיוק מדי שעה.

לאחר שיצחק הוריד את כל עצי ההסקה אל הכפר ומכר אותם, שב אל היער כדי לכרות עצים נוספים. הוא אסף עצים רבים, כאילו אמר לבנות עיר שלמה בחורף הבא. הוא הולך עכשיו ומתרחק מביתו, ומן הפתח משתרעת חלקה רחבה, מוכנה לעיבוד. מעתה הוא כבר לא יברא את היער ויכרות רק את העצים הזקנים והיבשים. 

הוא הבין מזמן למה התכוונה אינגיר כאשר דיברה על הצורך במיטה שניה. ומוטב היה שלא לדחות עוד את הדבר, אלא לעשותו במהירות. בשובו ערב אחד מן היער ראה כי אינגיר כבר עשתה את שלה. המשפחה גדלה שוב: נולד עוד בן. אינגיר שכבה במיטה. אינגיר! באותו בוקר ניסתה לשלוח אותו אל הכפר. “הגיעה השעה שהסוס יעבוד קצת”, אמרה, הוא עומד באורווה ורוקע ברגליו".

“אין לי זמן לדברים חסרי־חשיבות כאלה”, אמר יצחק ופנה לדרכו. כעת הבין, כי היא רצתה להישאר לבד. ומה הדבר? האם לא נוח לה שיימצא לידה?

“מדוע את לא רומזת לי אף פעם רמז לזה?” שאל.

“עכשיו אתה צריך לעשות לך מיטה ולישון בחדר הקטן”, ענתה אינגיר.

אבל במיטה לא די; נחוץ גם מצע. היתה להם רק שמיכה אחת, ולא תהיה להם שמיכה נוספת עד הסתיו הקרוב, כאשר ישחטו איילים אחדים. וגם בעורם של שני איילים לא היה די לשמיכה. יצחק התייסר בלילות ועצמותיו רחפו מקור. הוא ניסה לישון בערמת השחת וברפת, על יד הפרות. הוא לא הצליח להתחמם. טוב שעמדו בחודש מאי, עוד מעט יבוא חודש יוני, ואחריו יולי…

במשך שנים געשו שינויים מפליאים במקום הזה: נבנה בית, נבנתה רפת, גורן, אגף חדש לבית. כל הסביבה נרעשה כאשר היכה בפטיש על מסמרים שאורכם עשרה סנטימטרים. אינגיר היתה יוצאת אליו מעת לעת, כדי לבקש רחמים על הילדים.

“כן, הילדים. דברי אִתם קצת, שירי להם שיר. תני לאלישע מכסה של סיר והוא כבר יתופף עליו! את עניין המסמרים הגדולים אגמור עוד מעט. הם מחזיקים את הקורות האלכסוניות שעליהן נשען הבית. אחר־כך אני אעבוד רק בקרשים ועם מסמרים שאורכם אינו גדול משלושה סנטימטרים – וזה משחק־ילדים ממש!”

איך אפשר היה למנוע מיצחק שיהלום בפטישו? באורווה היתה חבית מלאה דגים מלוחים, קמח וצורכי מכולת; היה זה טוב להחזיק את הדברים האלה שם, ולא בחוץ, אך הנה, ריח אורווה נודף משומן החזיר; אי־אפשר כבר בלי מזווה. הילדים יתרגלו לקול הפטיש, אין רע בכך. אלישע היה חלוש במקצת, אבל השני ינק לתיאבון והוא נראה כמלאך התוקע בחצוצרה. כאשר לא צעק – ישן. ילד נחמד! יצחק לא התנגד לכך שהילד ייקרא סיברט, אם כי היה מעדיף את השם יעקב. אבל ייתכן שאינגיר צודקת: אלישע נקרא על שם כוהן עדתה, ואין ספק כי זהו שם מכובד. וסיברט נקרא על שם דודה, גזבר המחוז, איש אמיד, שאין לו אשה וילדים. האם יש דבר טוב יותר מאשר לקרוא לילד בשמו של איש כזה?

שוב בא האביב והתחדשו עבודות העונה. הכול נזרע לפני חג השבועות. קודם, כאשר אינגיר היתה צריכה לטפל רק באלישע, לא יכלה למצוא זמן לעזור לבעלה; היא היתה קשורה מאוד אל בנה הראשון. עכשיו, כאשר היו לה שני ילדים, יצאה לנכש עשבים ועשתה עבודות נוספות בשדה. שעות שלמות עסקה בשתילת תפוחי־האדמה, והיא שתלה גם גזר ולפת. הוא שמח באשתו. ועל אף כל העבודות, האם יכלה להזניח את הנול שלה? בכל רגע של פנאי, היתה נכנסת לחדר הקטן ואורגת רצועות אחדות. היא ארגה בד ללבני חורף. היא צבעה חוטים באדום וכחול ומהם סרגה שמלות לעצמה ובגדים לילדיה. לבסוף ארגה ליצחק ציפה לכר מחוטים צבעוניים. כל אלה היו חפצים נחוצים עד מאוד.

אכן, המשפחה הצליחה מאוד. ואם היבול יעלה יפה השנה, באמת יהיו ראויים לכך שיתקנאו בהם. מה חסר להם? אולי מחסן למספוא – ממגורה וגורן. גם זה יבוא במשך הזמן. צורך זה יתמלא, כשם שהתמלאו שאר הצרכים. עת לכל דבר! הנה, קרן־כסף המליטה עגל, הכבשים המליטו שיות וכולם מתרוצצים בחוץ, בשדה המרעה. ובני המשפחה עצמם? אלישע כבר ידע ללכת לכל מקום שרצה, וסיברט הקטן הוטבל כדת. אינגיר? לפי כל הסימנים, גופה התעגל שוב. עוד ילד אחד – לאינגיר לא היה אכפת. אדרבא, היא שמחה על כך. ילדים נאים! לעתים היתה אומרת כי לא כל אם זוכה לילדים חזקים ויפים כילדיה. אינגיר היתה עדיין רעננה, וכוחה במותניה. בשל הפגם בפניה, חיתה כמנודה במשך ימי נעוריה. הגברים הצעירים לא הקדישו לה כל תשומת־לב, אף שידעה לרקוד ולעבוד. הם לא שעו אליה. אבל, הנה, שעתה הגיעה. היא התפתחה, פרחה, שמחה על חלקה. יצחק עצמו היה רציני כתמיד, אבל הוא ראה ברכה בעמלו ושמח בחלקו. קשה להבין, כיצד יכול היה לשאת בנטל, עד שבאה אליו אינגיר. בוודאי ניזון מתפוחי־אדמה ומחלב־עזים, ואולי גם מכל מיני מאכלים חשודים, שאין להם שם. עתה יש לו כל מה שאדם כמוהו יכול לתאר לו בדמיונו.

באה עוד שנת בצורת. אוס אנדירס, הלאפי שעבר ליד הבית עם כלבו, סיפר כי האיכרים בכפר קצרו כבר את תבואתם למספוא.

“האם איבדתם כל תקווה?” שאלה אינגיר.

“כן, אך לעומת זאת שלל הדגים טוב מאוד. דודך סיברט יוכל לבנות לעצמו מעון קיץ. גם קודם לכן הוא לא סבל ממחסור. מצבו כמו מצבך, אינגיר”.

“כן, תודה לאל, אין על מה להתאונן. ומה אומרים עלי שם בבית?”

אוס אנדירס הניע את ראשו ואמר בקול מתחנף כי בעניין זה אין מלים בפיו.

רוצה ספל חלב ממותק, אמור ואתן לך", אמרה אינגיר.

“חבל על הטרחה. אבל אולי יש משהו בשביל הכלב”.

הובא חלב לאוס־אנדירס וגם מזון לכלב. הלאפי שמע קול מוזר העולה מן הבית, והקשיב.

“מה זה?” שאל.

“זה השעון שלנו”, אומרת אינגיר ולבה גס בה.

הלאפי מניע שוב בראשו: “בית וסוס, וחפצים רבים. כל מה שאדם יכול לחלום עליו יש לכם”.

“יש. אנו חייבים להודות לאלוהים”.

“אוולינה ביקשה ממני למסור לך דרישת שלום”.

“כן. מה שלומה?”

“טוב למדי. איפה בעלך?”

“הוא בשדה”.

“שמעתי שהוא עדיין לא קנה את האחוזה”, אמר הלאפי כבדרך־אגב.

“קנה? ממי שמעת?”

“מדברים”.

“אבל – ממי הוא צריך לקנות? הרי זאת אדמת הפקר”.

“זה נכון”.

“והוא השקיע באדמה הזאת את כל כוחו”.

“אומרים, כי כל האדמה שלכם שייכת לממשלה”.

אינגיר לא הבינה דבר. “ייתכן שזה נכון. האם אוולינה חושבת כך?”

“אני כבר לא זוכר ממי שמעתי”, אמר הלאפי והעיף מבט על סביביו.

אינגיר התפלאה על כך שאוס אנדירס איננו מבקש דבר, כדרך כל הלאפים. אוס אנדירס יושב במנוחה, ממלא את מקטרתו – מקטרת חימר – ומדליק אותה. אך, איזו מקטרת! הוא נשף בהנאה.

“לא צריך לשאול, אם הילדים האלה הם שלך”, הוא הוסיף להתחנף, “הם דומים לך כשתי טיפות מים. הפנים שלהם הן בדיוק כמו פנייך כשהיית קטנה”.

כמו אינגיר, המכוערת, בעלת המום – ההשוואה מיותרת, כמובן. ובכל זאת, היא חשה גאווה. אפילו לאפי מסוגל לשמח את לבה של אם.

“אם השק שלך לא היה מלא כל־כך, הייתי מוצאת משהו לשים בתוכו”, אמרה.

“לא, חבל על הטרחה”.

אינגיר נכנסה פנימה, התינוק בידיה. אלישע נשאר עם הלאפי בחוץ. שניהם התיידדו עד מהרה. לילד הותר ללטף דבר מוזר, שעיר, שהיה בשק של הלאפי.“ הכלב התחיל ליילל. אינגיר יצאה וצרור צידה בידה1. היא פלטה צעקה וצנחה על המפתן.

“מה יש לך שם?” היא שואלת.

“שום דבר. ארנבת”.

“ראיתי”.

“הילד רצה להסתכל. הכלב צד אותה בבוקר ושיסע אותה”.

“הנה הצידה שלך”, אמרה אינגיר.


ה    🔗

יצחק ידע מן הניסיון כי אין יותר משתי שנות בצורת רצופות. על כן חיכה בסבלנות וקיבל באהבה את אשר נפל בגורלו. החיטה נשרפה בשדה, ויבול החציר היה דל, אך נראה היה שתפוחי־האדמה יצליחו שוב. בסך־הכל – רע למדי, אך לא נורא. היתה לו ערמה גדולה של עצי־הסקה למכירה וכן קורות. כיוון שהדיג עלה יפה לאורך כל החוף, יהיה לאנשים כסף לקניית עצים. ובעצם נראה היה כאילו מאלוהים היתה זאת, שתהיה בצורת והתבואה תיאבד, כי כיצד יוכל לדוש את החיטה בלי גורן? כן, יש לראות בכך את יד האלוהים, ואין לדאוג לעתיד.

אבל דאגה אחרת הטרידה את יצחק מאוד, והוא לא יכול היה להסירה מלבו. מה הוא הדבר שאמר לאפי אחד לאינגיר בקיץ, בענין קניה שלא נעשתה? האם עליו לקנות? מדוע? הנה היער, הנה הקרקע. הוא סיקל, עיבד את האדמה, בנה בית בישימון, הוא מוציא מן האדמה לחם לבני ביתו ולבהמות שלו, איננו מבקש דבר מאיש, הוא רק עובד, עובד בלי הרף. בהיותו בכפר, חשב להיכנס אל ראש הכפר ולברר את העניין אבל תמיד דחה את הדבר. ראש הכפר לא היה אהוד על האנשים, ויצחק התקשה לבטא את עצמו. מה יאמר עם בואו אל ראש הכפר, כאשר יישאל לשם מה בא?

אלא שיום אחד באותו חורף, הגיע ראש הכפר בעצמו אל האחוזה. אתו בא אדם נוסף שהחזיק בידו תיק מלא מסמכים. היה זה ראש הכפר גייסלר בכבודו ובעצמו. הוא התבונן במישור הפתוח שמול הבית, שם בֵּרא יצחק את העצים. היתה זאת חלקה גדולה וישרה. ראש הכפר חשב כי השטח הזה עוּבד כבר, ועל כן אמר:

“הרי זאת אחוזה גדולה. האם חשבת כי כל זה יינתן לך חינם?”

זה הדבר! יצחק נדהם ונרעש ולא אמר מלה.

“היית צריך לבוא אלי תחילה ולקנות את האדמה”, אמר ראש הכפר.

ראש הכפר דיבר על הערכה, על גבולות, על מסים – “מסי ממשלה”, אמר – ולאחר שהסביר קצת את הדבר, נראה העניין ליצחק פחות מוזר מאשר קודם. ראש הכפר פנה אל האיש שבא אתו ואמר: “הרי אתה נקרא גובה. ובכן, מה גודל האחוזה?” אולם הוא לא חיכה לתשובה, וקבע את הדבר לפי אומדנו. אחר־כך חקר את יצחק בעניין כמויות החציר ויבול תפוחי־האדמה שלו. ומה בדבר הגבולות? הם לא יכלו ללכת בתוך השלג הגבוה כקומת איש ולסמן את הגבולות. מהו, לדעת יצחק, שטח אדמת המרעה ואדמת היער שבוראה? יצחק אינו יודע. הוא חשב תמיד כי המקום שלו, שלו לגמרי, מכאן ועד המקום שם מגיע מבטו. ראש הכפר אמר כי הממשלה תובעת שיהיו גבולות קבועים. “ככל שהשטח גדול יותר, יהיו המסים כבדים יותר”, אמר.

“כן”.

“ולא יתנו לך את כל המקום שאתה רואה מסביב, אלא רק את הדרוש לך לצרכיך”.

“כן”.

אינגיר הביאה חלב. ראש הכפר והגובה שתו. היא הביאה עוד חלב. האם ראש הכפר הוא אדם רע? הרי הוא ליטף את שערותיו של אלישע ואמר: “אתה משחק באבנים! הראה לי מה זה? הן כבדות. נדמה שיש בהן מתכות!”

“כן”, אמר יצחק.“הבאתי אותן מלמעלה, מן ההרים”.

ראש הכפר חזר אל העניין. “דרומה ומערבה מכאן, זה בוודאי מה שדרוש לך במיוחד, לא?” שאל את יצחק. “בערך רבע מייל”.

“רבע מייל!” קרא הגובה.

“אתה, כמובן, לא היית מסוגל לעבד אפילו עשירית מן השטח הזה”, אמר ראש הכפר.

יצחק שאל: “מה יהיה המחיר של רבע מייל?”

“לא אוכל להגיד”, השיב ראש הכפר, “איש איננו יודע זאת. אבל אציע מחיר נמוך, כי זהו מקום נידח, כמעט שאי־אפשר להגיע אליו”.

“זה נכון”, אמר הגובה, “אבל רבע מייל שלם!”

ראש הכפר רשם ליצחק רבע מייל של השטח, דרומה. “ולמעלה, לצד ההרים?” שאל.

“שם דרוש לי שטח המגיע עד המים. יש שם נחל”, אמר יצחק.

ראש הכפר רשם זאת. “וכמה צפונה?”

“אני לא יודע בדיוק. יש שם רק אדמת ביצה ויער דליל”, אמר יצחק.

ראש הכפר רשם על דעת עצמו שמינית המייל. “ומזרחה?”

“גם את זה אינני יודע. שם רכסי ההרים, הנמשכים עד שוודיה והלאה”.

ראש הכפר רשם.

כאשר סיים, סיכם במהירות את כל המספרים ואמר: “זה יהיה, כמובן, שטח נרחב. במקום קרוב יותר אל הכפר, היה המחיר גבוה כל־כך, עד שאיש לא היה מסוגל לקנות. אני אציע בעד כל זה מאה כתר. מה דעתך?” שאל את הגובה.

“זה ממש חינם”, אמר הגובה.

“מאה כתר!” אמרה אינגיר. “אתה לא צריך אחוזה גדולה כל־כך”.

הגובה נכנס לדבריהם: “זה מה שאמרתי. מה תעשו בחלקת אדמה גדולה כל־כך?”

וראש הכפר השיב: “יעבדו אותה”.

הוא התיישב וכתב. הילדים צעקו מעת לעת. ראש הכפר לא רצה לחזור על כל העניין. בלאו־הכי יגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת, אולי אפילו עם עלות השחר. הוא תחב את הניירות לתוך התיק. “צא ורתום את הסוסים”, ציווה על הגובה. הוא פנה אל יצחק ואמר: “למעשה, הם צריכים לתת לך את המקום חינם, וגם לשלם לך כסף תמורת העבודה שהשקעת בו. וזה הדבר שאציע. אחר־כך נראה מה יהיה גובה המס הממשלתי שיוטל עליך”.

ויצחק – רק אלוהים הוא היודע מה הרגיש אותה שעה. נדמה היה כי הוא מוצא סיפוק בכך שאדמתו הוערכה במחיר גבוה, לאחר שהשקיע בה עבודה כה רבה. ובאשר למאה הכתר, בוודאי יוכל לשלמם במשך הזמן. על כן החריש. הוא יכול להמשיך בעבודתו כקודם, לחרוש את האדמה ולכרות עצים. יצחק לא היה מסוג האנשים שהעתיד מדאיג אותם. הוא לא ציפה למזל, הוא עבד.

אינגיר הודתה לראש הכפר, והביעה תקווה, כי יהיה לצדם בדיון עם פקידי הממשלה.

“בוודאי. אבל ההחלטה אינה תלויה בי. אני רק מגיש חוות־דעת. בן כמה התינוק?”

“חצי שנה”.

“בן או בת?”

“בן”.

ראש הכפר לא היה אדם עריץ, אלא טיפוס שטחי שאיננו מדקדק במילוי חובתו. הוא לא שמע לעצותיו של הגובה, שליח בית־הדין ועוזרו – ברידי אולסין, שמילא את כל התפקידים האלה. עניין חשוב כזה סודר כלאחר־יד, על־פי אומדן. הוא פתר בקלות־ראש שאלה שבה קשור גורלם של יצחק ואשתו, וגם גורל בניהם ובני בניהם, אולי למשך דורות שלמים. רשם דבר־מה – וכך הסתיים העניין! אבל הוא התייחס בחיבה אל הילדים. הוא הוציא מכיסו מטבע בן אורט ונתן אותן לסיברט הקטן. אחר־כך הניע ראשו בידידות ויצא מן הבית.

פתאום שאל: “מה שמו של המקום הזה?”

“שם?”

“כן. מהו השם? צריך לתת לו שם”.

איש לא חשב על כך עד כה. אינגיר ויצחק הביטו זה בזו.

“סילאנרה?” אמר ראש הכפר. ייתכן שבדה את השם מלבו או שלא היה זה שם כלל. אבל הוא אמר שוב: “סילאנרה”. הניע ראשו לאות הסכמה ונסע לדרכו.

הכול סודר כלאחר־יד: הגבולות, המחיר, השם…

כעבור שבועות אחדים היה יצחק בכפר, ושמע על עסקה מפוקפקת, שראש הכפר היה מעורב בה. נערכה חקירה בדבר סכומי כסף, שהוא לא היה יכול למסור דין־וחשבון עליהם. הדבר הובא לפני שופט המחוז. עניינים כאלה כבר היו מעולם. יש אנשים המועדים וסוטים מדרך הישר ומביאים עליהם את קצם הרע.

והנה, באחד הימים ירד יצחק אל הכפר עם ערימת עצי־ההסקה האחרונה. בשובו הזדמן לו להסיע בעגלה את ראש הכפר. האיש יצא אליו מבין העצים, ומזוודה בידו. “קח אותי אתך, בבקשה!” אמר.

השניים נסעו זמן־מה בדומיה. ראש הכפר הוציא בקבוק מכיסו ושתה־קצת; הוא הושיט את הבקבוק ליצחק, אבל יצחק דחה את ההזמנה. “אני חושש שהנסיעה הזאת תקלקל את קיבתי”, אמר ראש הכפר.

מיד התחיל לדבר על האחוזה של יצחק.

“שלחתי מיד את חוות דעתי ואת המלצתי. סילאנרה – השם באמת יפה. בעצם, מן הראוי היה שהמקום יינתן לך חינם, אך אילו כתבתי זאת, היו הפקידים מתרגזים וקובעים בעצמם את המחיר. הצעתי חמישים כתר”.

“אם כן, לא מאה, אדוני?”

ראש הכפר הירהר רגע. “עד כמה שאני זוכר, כתבתי חמישים”.

“לאן אתה נוסע עכשיו, אדוני?”

“לביסטירבוטן, אל משפחת אשתי”.

“בעונה זאת? הדרך קשה ורעה עכשיו”.

“אין דבר. אולי תוכל ללוות אותי קצת?”

“בוודאי, לא אתן לך, אדוני, ללכת לבדך בדרך כזאת”.

הם הגיעו אל האחוזה. ראש הכפר לן בחדר הקטן. בבוקר שתה שוב מבקבוקו ואמר: “ברור שהקיבה שלי תתקלקל”. הוא היה, כמו בפעם הקודמת, חביב מאוד, אך נראה היה כי הוא נרגש במקצת ובלבו דאגה לעתיד. ייתכן שהדבר לא היה רע כל־כך. כאשר אמר לו יצחק, כי לא כל החלקה הרחבה עובדה, אלא רק חלק קטן ממנה, השיב ראש הכפר תשובה מתמיהה: “מובן שידעתי זאת כאשר כתבתי את חוות־דעתי. אבל הפקיד והעגלון הזה, ברידי, לא הבין דבר. הוא חמור. אצל הפקידים יש טבלאות שונות. אם יעיינו במספרים ויראו כי שטח אדמה כל־כך גדול מכניס תבואה כה זעומה של חציר ויבול דל של תפוחי־אדמה, יגיעו למסקנה, על־פי הטבלאות, כי האדמה כאן לא טובה, אדמת בור. עמדתי לימינך, וברצון סיכנתי את חלקי בעולם הבא בגלל התעלול הזה. לארצנו דרושים שלושים ושניים אלף גברים כמוך”.

ראש הכפר הגיע בראשו ופנה אל אינגיר. “בן כמה התינוק?”

“בן שמונה חודשים”.

“בן, נכון?”

“כן”.

“אבל אתה צריך להתאמץ ולהסדיר את הקניה במהירות האפשרית”, אמר ראש הכפר ליצחק. “איש אחד רוצה לקנות קרקע באמצע הדרך שבין המקום הזה והכפר. כאשר יקנה, יגדל ערך האדמה. קנה אתה ראשון, ואחר־כך – שהמחיר יעלה! בדרך זאת תקבל תשלום כלשהו על העבודה שהשקעת כאן. אתה היית הראשון שהתיישב במקום הנידח הזה”.

יצחק ואינגיר הודו על עצתו ושאלו אותו, אם יוכל לסיים את הטיפול בעניינם. היא השיב. כי כבר עשה את חלקו, ועכשיו, הכל תלוי בפקידי הממשלה. “אני נוסע לביסטירבוטן, ולא אחזור עוד”, אמר.

הוא נתן לאינגיר אורט אחד, וזה היה יותר מדי. “אל תשכח להביא אל בני משפחתי, מדי פעם, עגל או שה לשחיטה. אשתי תשלם. וקח אתך גם חריצי־גבינה. הילדים אוהבים גבינה”.

יצחק ליווה אותו עד ההרים. השלג היה קפוא וההליכה היתה נוחה. כאשר נפרד גייסלר מיצחק, נתן לו כתר כסף.

כך עזב ראש הכפר את מקומו ולא חזר עוד. האנשים לא הצטערו. הוא נחשב לאדם שאין לבטוח בו ואשר לבו נמשך למזימות. אף שהיה אדם מלומד נהג לפזר כספים לא־לו. לימים התברר, כי הוא עזב את הכפר לאחר ששר־הגליל, מר פלוים, נזף בו נזיפה חמורה בכתב. אך לבני משפחתו לא נגרם כל רע. הם הוסיפו לגור בכפר במשך זמן רב למדי – אשתו ושלושת ילדיו. חוץ מזה, כעבור זמן־מה הגיע משוודיה הכסף החסר, ובני משפחתו של גייסלר לא ישבו בכפר כבני ערובה, אלא משום שנוח היה להם בכך.

בעיני יצחק ואינגיר, לא היה גייסלר אדם רע, להפך. ומי יודע כיצד יתנהג ראש הכפר החדש? אולי יהיה עליהם לחזור שוב על כל הליכי הקניה.

שר הגליל שלח אל הכפר אחד ממזכיריו, והוא התמנה לראש הכפר. היה זה גבר כבן ארבעים, בנו של ראש עיירה, ושמו האירדל. לא היו לו אמצעים ללמוד באוניברסיטה כדי להתקבל לפקידות הממשלתית אבל הוא עבד במחלקה המשפטית של לשכת הגליל במשך חמש־עשרה שנים. הוא היה רווק, כי לא היו לו אמצעים לשאת אשה. שר הגליל פלוים קיבל אותו בירושה מן השר הקודם, והוסיף לשלם לו אותה משכורת עלובה אשר שולמה לו קודם. הוא נעשה אדם נרגז, קצר־רוח, אבל ישר ונאמן וגם – ככל שעלה בידו – מושלם בעבודתו, אותה הכיר על בוריה. עתה, הואיל ועלה בתפקיד והתמנה לראש כפר, גדל בטחונו העצמי ונהג בעצמו חשיבות רבה.

יצחק התגבר על היסוסיו והלך לראותו.

“התעודות בעניין סילאנרה? הנה הן, זה עתה הוחזרו מן המיניסטריון. הם דורשים כל מיני פרטים. העניין, כפי שטיפל בו גייסלר הוא ערבוביה נוראה”, אמר ראש הכפר. “המיניסטריון מתעניין לדעת אם יש באחוזה ביצות, עצים גבוהים, ואם יש נחושת ומתכות נוספות בהרים שמסביב. דובר על הנחל, אך לא נאמר דבר על הדיג בו. גייסלר המציא להם רק מידע חלקי וכנראה שאצטרך לעבור על כל העניין. בקרוב אבוא לסילאנרה, ואחליט מה תהיה חוות־דעתי. מה המרחק מכאן עד האחוזה? כמו כן, דורש המיניסטריון שיוצבו גבולות קבועים”.

“יהיה קשה לקבוע גבולות לפני בוא הקיץ”, אמר יצחק.

“אין דבר, נעשה זאת. אי־אפשר לעכב את התשובה למיניסטריון עד הקיץ”, השיב האירדל. “אבוא באחד הימים הקרובים, ובאותה הזדמנות תימכר חלקת־אדמה נוספת, לאיש אחר”.

“האם זה האיש הרוצה לקנות קרקע בין אחוזתי והכפר?”

“אינני בטוח, אבל זה ייתכן. על כל פנים, זהו אחד מבני המקום, הגובה, עוזרי בלשכה. עוד בימי גייסלר פנה ברידי אליו וביקש לקנות, אבל גייסלר דחה אותו ואמר לו שהוא אינו מסוגל לעבד חלקה כה גדולה. הוא שלח ערעור למשרדי הגליל, והדבר נמסר לטיפולי. הנה, כך נהג גייסלר!”

ראש הכפר האירדל בא אל האחוזה יחד עם הגובה ברידי. הם נרטבו בעוברם בין הביצות, ונרטבו עוד יותר כאשר הלכו בין הסלעים, בתוך השלג המפשיר. ראש הכפר גילה פעילות רבה ביום הראשון, אבל ביום השני התעייף והסתפק בכך שעמד למטה, הורה בידו וקרא בקול רם את המידות הנכונות, לדעתו. הוא כבר לא דיבר על “סקירה בהרים שמסביב”, ובאשר לביצות, אמר שהם יחקרו בדבר בדרכם חזרה.

פקידי המיניסטריון שאלו שאלות רבות, כנראה על־פי רשימת שאלות קבועה. השאלה היחידה, שהיה בה טעם, היתה השאלה על העצים הגדולים. היו במקום עצים גדולים, אף בגבול אחוזתו של יצחק. אך לא היו כאן עצי הסקה בכמות מסחרית, ולא היה בהם לספק אלא את צורכי המקום. בחצר היו מוטלים גזעים רבים, אבל מי מסוגל להוביל אותם עד הכפר? רק יצחק, הגבר בעל הכול, יכול היה לטלטל אותם לכפר בחורף, ולקבל תמורתם קורות מהוקצעות וקרשים.

כמו כן התברר כי גייסלר המופלא שלח חוות־דעת, שלא קל היה לבטלה. יורשו בדק שוב את העניין כולו, התאמץ למצוא שגיאות ואי־דיוקים – אבל, לשווא. מה עשה? התייעץ עם הפקיד יותר משעשה זאת גייסלר, והתייחס לדבריו בתשומת־לב. אבל ברידי שינה את דעתו, כנראה, מאז החליט לקנות בעצמו אדמה מן הממשלה.

“מה דעתך על המחיר?” שאל ראש הכפר.

“חמישים כתר – זהו המחיר הגדול ביותר שאפשר לתבוע מן הקונה”, השיב הפקיד.

ראש הכפר החדש חיבר את חוות־דעתו בסגנון מליצי. גייסלר כתב: על האיש יהיה לשלם מס־אדמה שנתי. לכן, מצבו אינו מרשה לו לשלם תמורת המקום יותר מחמישים כתר, בתשלומים שנתיים, למשך עשר שנים. על הממשלה לקבל הצעה זאת, או להוציא מידי האיש את אדמתו ואת פירות עמלו. האירדל כתב: האיש מבקש בהכנעה לשלוח אל המיניסטריון בקשה שירשו לו להחזיק בנחלתו ־ אשר, אמנם, איננה שלו, אבל עד כה הוא הכניס בה שיפורים רבים – במחיר 50 – חמישים כתר, שישולם בתשלומים שנתיים, במשך תקופה שתיקבע על־ידי המיניסטריון.

“אני מקווה שאוכל להשיג לו תעודת בעלות על האחוזה”, אמר ראש הכפר האירדל ליצחק.


ו    🔗

היום יילקח הפר לכפר ויוצע למכירה. הוא נעשה בעל־חיים ענקי, ושוויו היה רב, כך שלא היה כדאי להחזיק אותו באחוזה. יצחק ימכור אותו ויקנה פר בן שנה. 

הרעיון הזה היה של אינגיר, וכפי הנראה, היו לה סיבות משלה להיפטר מיצחק דווקא באותו יום.

“אם החלטת ללכת, מוטב שתעשה זאת היום”, אמרה. “הפר אכל טוב ונראה מצוין. באביב נותנים מחיר יפה תמורת בהמות אבוסות. שולחים אותן העירה ושם משלמים הרבה כסף”.

“את צודקת”, אמר יצחק.

“יש סכנה שהפר ישתולל בדרך”, הוסיפה אינגיר.

יצחק לא השיב.

“בשבוע האחרון היה בחוץ כמה פעמים והוא התרגל לחופש”.

יצחק שתק, אבל תלה סכין גדולה בחגורת העור שלו והוציא את הפר החוצה.

הו, בעל חיים אדיר, נהדר ונורא למראה, שעם כל אחד מצעדיו רעדו כל צלעות גופו! רגלי הפר היו קצרות במקצת. בלכתו ניפץ בחזהו את העצים הרכים, והוא דמה למכונת־קיטור. עורפו היה חזק שלא כדרך הטבע, וכוח של פיל היה אצור בעורף הזה.

“רק שלא ישתגע בדרך ויתנפל עליך”, אמרה אינגיר.

יצחק הירהר רגע והשיב: “אם זה יקרה, אשחוט אותו ואוריד את הבשר אל הכפר”.

אינגיר צנחה לכיסא. היא התייסרה. פניה היו אדומות. אבל היא התאפקה, עד שיצחק הלך. עתה, לאחר שנעלם עם הפר ביער, יכלה אינגיר לצעוק ללא פחד.

אלישע יודע כבר לדבר, והוא שואל: “אמא, כואב?” כן, כאב. הוא מחקה את אמו, מניח את ידיו על מותניו וצועק. סיברט הקטן ישן.

אינגיר מכניסה את אלישע הביתה, נותנת לו חפצים שונים כדי שישחק בהם על הרצפה, ושוכבת במיטה. הגיעה השעה. הכרתה צלולה במשך כל הזמן. היא משגיחה על אלישע, מעבירה את מבטה אל השעון. היא אינה צועקת וכמעט אינה זזה. המלחמה ניטשת בקרבה. הנה, משא ניתק ומגיח מתוכה. היא שומעת צעקה מוזרה במיטתה, קול דק גועה בבכי. היא כבר אינה מסוגלת לשכב במנוחה, היא מתרוממת ומסתכלת. מה פשר הדבר? פניה נעשות אפורות, מאובנות, חסרות־הבעה, חסרות־בינה. נשמעת גניחה איומה, מחרידה, זעקת שבר המתפרצת מן הלב.

היא צונחת שוב אל המיטה. דקה עוברת. הבכי שם, למטה, גובר. היא מתרוממת פעם נוספת ומסתכלת. אהה! אלוהים, הנה הדבר הנורא מכול, וכמו להכעיס, זוהי ילדה!

יצחק היה, ודאי, במרחק חצי מייל מן הבית. עברה רק שעה מאז צאתו. תוך עשר דקות ילדה אינגיר והמיתה את פרי בטנה…

יצחק חזר ביום השלישי; הוא הוליך אחריו פר רזה ומורעב, שנגרר בכבדות רבה. לכן התעכב עד היום.

“איך עבר העניין?” שאלה אינגיר. היא היתה מדוכאה וחולה.

“אהה, הכול עבר בשלום. השור השתולל באמת”. במרחק־מה מהכפר נאלץ יצחק לקשור אותו. אחר־כך הלך לבקש עזרה בכפר. בשובו הסתבר שהשור ניתק עצמו מן החבלים וברח. זמן רב רדפו אחריו. לבסוף הסתיים הכול בכי־טוב. הסוחר, הקונה בקר בשביל קצבים בעיר, שילם מחיר הגון. “והנה הפר החדש”, אמר יצחק. “צאי עם הילדים ותסתכלי בו”.

כל בעל־חיים חדש עורר התעניינות רבה. אינגיר הביטה בפר, מיששה אותו, שאלה למחירו. היא הושיבה את סיברט הקטן על גבו של הפר. “בכל זאת, חבל על הפר הגדול”, אמרה אינגיר, “הוא היה נאמן כל־כך. אני מקווה שלא ישחטו אותו באכזריות”.

עבודות האביב היו בעיצומן. את הבהמות הוציאו החוצה. ברפת הריקה נערמו תיבות וארגזים מלאי תפוחי־אדמה שנשמרו לשתילה. יצחק זרע השנה יותר חיטה מאשר בעבר והוא התאמץ לבצע את העבודה כהלכה. אינגיר שתלה לפת וגזר.

אינגיר התהלכה במשך זמן־מה כאשר שק מלא תבן מתחת לשמלתה, ומעת לעת הפחיתה קצת מן התבן, עד שלבסוף הסירה את השק. יצחק שם לב לדבר באחד הימים ושאל בתמיהה:

“מה קרה? הפעם נגמר העניין בלי תוצאה?”

“הפעם – לא כלום”, אמרה אינגיר.

“כן. ומדוע זה?”

“אהה, דברים כאלה קורים. יצחק, כמה זמן אתה צריך כדי לעבד את כל האדמה שברשותנו?”

“היה זה נפל?”

“כן”.

“כך. ואת, את לא סובלת אחרי זה?”

“לא. יצחק, חשבתי כמה פעמים, שעלינו לגדל חזיר”.

יצחק, שהיה זהיר בדבריו, השיב כעבור זמן־מה: “חזיר, כן. בכל אביב אני חושב על כך. אבל כל עוד אין לנו כמות יותר גדולה של תפוחי־אדמה וגם עודף תבואה, לא נוכל להחזיק חזיר. נראה מה תביא לנו השנה הזאת”.

“אבל יהיה טוב, אם יהיה לנו חזיר”.

“כן”.

הימים עוברים. גשמים יורדים. השנה תהיה, ככל הנראה, שנת ברכה! מאורעות גדולים וקטנים רודפים זה אחר זה. אכילה, שינה ועבודה. מדי יום ראשון בשבוע הם רוחצים את פניהם, סורקים את השערות, ויצחק לובש את החולצה האדומה שאינגיר תפרה לו. ולפתע, מקרה המפר את שגרת החיים: כבשה וטלה נתקעים באחד הנקיקים. הצאן חוזרות הביתה לעת ערב. אינגיר מרגישה מיד, כי שתיים חסרות, ויצחק יוצא לחפשן. מחשבתו הראשונה היא להודות על כך שהדבר אירע ביום ראשון, והוא לא צריך לעזוב את עבודתו ולבטל את זמנו. הוא מחפש במשך שעות רבות – שדה המרעה רחב כל־כך. בינתיים, כולם בבית מצפים בחרדה. האם משקיטה את הילדים: “שתי כבשים לא חזרו, שתקו!” כולם מודאגים. זהו מקרה בעל חשיבות רבה בחיי העדה הקטנה. אפילו הפרות יודעות כי משהו השתבש, והן גועות בקול רם. אינגיר יוצאת מפעם לפעם וקוראת בקול רם לעבר היער. הלילה מתקרב. זהו אסון. אינגיר משכיבה את הילדים ואף היא יוצאת לחפש. היא ממשיכה לקרוא. אבל יצחק איננו עונה; ודאי הרחיק לכת.

הכבשים אינן – מה קרה להן? האם באו זאבים מעבר להרים, משוודיה ומפינלנד? האם דובים טרפו אותן? לא. יצחק, מצא את הכבשה, דחוקה בנקיק סלע, עם רגל שבורה. גם עטיניה היו פצועים.

נראה כי שהתה שם זמן רב, כי למרות הפצעים הקשים ליחכה את העשב סביבה עד השורשים. גם הטלה נמצא. יצחק משחרר את הכבשה והיא מתחילה מיד לחפש מזון. הטלה יונק, וזאת הקלה לעטינים הפצועים.

יצחק אוסף אבנים וסותם את הנקיק המסוכן. במקום זה לא יישברו יותר רגלי הכבשים! יצחק מסיר את כתפיותיו, העשויות עור, וחובש בהן את העטין המרוטש. הוא נושא את הכבשה על זרועותיו לעבר הבית. הטלה רץ אחריו.

ואחר־כך? טיפול, תחבושות זפת. כעבור ימים אחדים מתחילה החולה להזיז את רגלה החבולה, כי הפצע צורב; הוא מתחיל להגליד. כן, הכול מסתדר שוב, עד שיתרחש דבר־מה.

טרדות יום־יום. מאורעות, הממלאים את כל חייהם של תושבי האחוזה. ואלה אינם עניינים פעוטים, אלא שינויים גורליים, שבהם תלויים אושרם ושלוותם. יצחק ניצל את הימים שבין עבודות האביב לעבודות הקיץ, כדי להקציע גזעים אחדים שכרת. ודאי מקננת בראשו תכנית חדשה. הוא חוצב אבנים משובחות ומביא אותן אל החצר. כאשר נאספות די אבנים, הוא מתחיל לבנות קיר. אילו היה הדבר קורה בשנה שעברה, היתה אינגיר באה לשאול לכוונתו בכל המעשים האלה. עתה היא מעדיפה לעסוק בענייניה, ואינה שואלת שאלות. אינגיר חרוצה כקודם, היא עסוקה בעבודות הבית, בילדים, בבהמות; היא החלה לשיר, וזהו דבר חדש. היא מלמדת את אלישע את תפילת הערב, ואף זהו דבר חדש.

יצחק מתגעגע לשאלותיה. הסקרנות שלה ודברי השבח שהעטירה עליו עשו אותו אדם שבע רצון, שליו. ועתה היא עוברת על פניו בלי לומר דבר. לכל היותר היא מעירה בקצרה כי הוא מסכן את עצמו בעבודה הקשה הזאת. “אכן, המקרה האחרון פגע בה”, אומר יצחק בלבו.

אוולינה באה שוב לבקרם. אילו היה הכול כבשנה שעברה, היה ביקורה משמח אותם. אבל פני הדברים השתנו. אינגיר מתייחסת אליה במשטמה. הטעם לכך איננו ברור, אך אינגיר מתייחסת אליה כאל אויבת.

“נדמה היה לי שאני באה בזמן הנכון”, אמרה אוולינה.

“מה כוונתך?”

“מה פירוש? לטבילת הילד השלישי”.

“לא”, אמרה אינגיר, “אם זוהי הסיבה, לא היית צריכה לטרוח”

“כך”.

אוולינה מתחילה לשבח את הילדים. שני הבנים גדלו והם יפים כל־כך. יצחק חרוץ והוא ניגש, כנראה, לבנות בניין חדש. זהו מקום נהדר, אין עוד אחוזה כזאת בעולם. “את יודעת מה הוא בונה עכשיו?”

“לא. תשאלי אותו”.

“אבל”, אומרת אוולינה, “זה לא עסקי. באתי לראות מה שלומכם. אני נהנית להיות פה. ועל קרן־זהב לא צריך לשאול. היא חיה כאן טוב מאוד”.

זמן־מה עובר בשיחה בטלה, וכעסה של אינגיר שוכך. כאשר השעון מצלצל, אומרת אוולינה, ודמעות בעיניה, כי מימיה לא שמעה צליל נהדר כזה, אף לא בכנסיה.

אינגיר, המודעת לפתע אל אושרה, נעשית נדיבת־לב כלפי קרובתה העניה. “בואי אתי לחדר הקטן”, אמרה, “ותראי את הנול שלי”.

אוולינה נשארה לכל היום. היא דיברה אל יצחק ושיבחה את הישגיו. “שמעתי כי קניתם את האדמה במרחק כמה מיילים מסביב. האם לא היה אפשר לקחת את האדמה חינם? אני לא מבינה מי היה יכול לסלק אותך מכאן”. 

יצחק היה צמא לשבחים, וכעת, שנאמרו בפניו, שוב הרגיש עצמו גאה. “אני קונה מהממשלה”, אמר.

“כן מהממשלה. אבל היא לא צריכה למצוץ אה דמך, מה?” אמרה אוולינה. “ומה אתה בונה עכשיו?”

“אני עדין לא יודע. לא משהו גדול”.

“אתה בונה ובונה. הדלתות בביתך צבועות ויש שעון על הקיר. אני חושבת, שאתה בונה טרקלין יותר גדול”.

“הו, פטפוטים”, אומר יצחק. אך הדברים נעמו לו מאוד והוא פונה אל אינגיר: “האם לא תוכלי לבשל לאורחת שלנו דייסת שמנת?”

“לא”, עונה אינגיר, “כי רק עכשיו חיבצתי”.

“אלה לא פטפוטים”, מיהרה אוולינה להיכנס לשיחתם, “אני רק אשה פשוטה, השואלת כדי לדעת. ואם אתה לא בונה טרקלין, ודאי אתה בונה מחסן גדול. יש לך שדות והכול פורח מסביב. זוהי ממש ארץ ברוכה”.

יצחק שואל: “ואיך מצב היבול אצלכם?”

“הכול בסדר. נתפלל שהאל לא ישלח את אש הבצורת בשדות. אל ייחשבו דברי לחטא! הכל בידי שמים. מכל מקום, המצב אצלנו איננו טוב כמו שהוא כאן. ההבדל גדול מאוד!”

אינגיר שואלת לשלומם של קרובים, ובייחוד לשלומו של הדוד סיברט, גזבר המחוז, עשיר המשפחה, שבידו זכויות חכירה על דיג ועל מעבורות. עוד מעט כבר לא יידע מה לעשות בממונו הרב.

יצחק ומעשיו נדחקים בעת שיחה זאת, ואין מדברים עוד על תכניות הבניה שלו. לבסוף הוא אומר:

“טוב, אוולינה, אם את באמת רוצה לדעת – אני בונה מחסן קטן וגורן”.

“כך חשבתי”, אומרת אוולינה, “אנשים חשובים נותנים דעתם על מה שהיה ועל מה שיהיה ואיך צריך לעשות כל דבר. אין במקום הזה כד או צלחת, שלא חשבת עליהם קודם. גורן, כך אמרת?”

יצחק איננו אלא ילד מגודל. דברי החנופה של אוולינה מעבירים אותו על דעתו, והוא נעשה מגוחך במקצת. הוא אומר: “כן, בקשר למבנה החדש, תהיה בו גורן”

“גורן!” אומרת אוולינה ומניעה את ראשה בהתפעלות.

“כמובן. מה טעם לגדל חיטה, אם אין מקום לדוש אותה?”

“זה מה שאמרתי: אתה חושב על כל דבר”.

אינגיר מתכעסת לפתע. השיחה בין השניים מרגיזה אותה:

“באמת! דייסת שמנת! ומאיפה השמנת? אולי נדוג אותה בנחל?”

אוולינה ממהרת לפייס אותה. “אינגיר, יקירתי, אל תזכירי עוד דייסת שמנת! ואל תתנצלי, כי מה אני, העוברת בחוסר־כול מבית לבית?”

יצחק יושב עוד רגע ואחר־כך קורא: “אני יושב ומתבטל באמצע היום והרי אני צריך להביא אבנים בשביל הקיר שלי”.

“כן. ולקיר כזה דרושות אבנים רבות?”

“אבנים רבות?” השיב יצחק. “נדמה לי כי לעולם לא אמצא די אבנים”.

לאחר שיצחק יצא את הבית, בילו שתי הנשים בנעימים. הן דיברו על ענייני הכפר. השעות עברו. בערב יצאה אוולינה לראות עד מה גדל העדר: שתי פרות, פר, שתי עגלות, כבשים ועזים. אוולינה נשארה ללון.

למחרת היום היא יצאה לדרכה, כשבידה חבילה ובה דברים שונים. יצחק עובד במחצבה, והיא הולכת בדרכים עקיפות. כדי לא לפגוש אותו.

אוולינה שבה אל האחוזה כעבור שעתיים. היא נכנסת אל הבית ושואלת: “איפה יצחק?”

אינגיר עסוקה בהדחת הכלים. היא הבינה כי עברה ליד יצחק והילדים, הנמצאים במחצבה ולבה ניבא לה רעות. “אוולינה, לשם מה את צריכה את יצחק?”

“אה, שום דבר חשוב. נזכרתי שלא נפרדתי ממנו”. 

שתיקה. אוולינה צונחת על הספסל, מעמידה פנים כי אינה יכולה לעמוד על רגליה. כך היא מתכוונת לרמוז כי אירע משהו בלתי־רגיל.

אינגיר איננה יכולה לשלוט כבר ברוחה. פניה מתעוותות ועולה עליהן ארשת של חימה. היא אומרת:

“קיבלתי את דרישת השלום ששלחת לי בידי אוס אנדירס. כן, זאת היתה ברכה נאה ביותר”.

“על מה את מדברת?”

“הארנבת”.

“הייתכן?” שואלת אוולינה בעדינות מוזרה.

“הו, אל תנסי להכחיש את הדבר!” צועקת אינגיר ועיניה מאיימות לצאת מחוריהן. “בכף העץ הזאת אכה אותך!”

האם הכתה בה? כן, היא עשתה זאת. אוולינה קיבלה את המכה הראשונה בלי ליפול מעל לספסל. להפך, ישיבתה נעשתה יציבה יותר. היא קראה: היזהרי! יודעת מה שאני יודעת עלייך ועל מעשייך!" אינגיר הנחיתה עליה מכה נוספת, הפילה את אוולינה על הרצפה, התנפלה עליה והוסיפה להכות.

“את רוצה להרוג אותי?” צועקת אוולינה, בעוד האשה הנוראה, בעלת שפת־הארנבת, רחבת הגוף, כרעה מעליה ובידה כף העץ שבה השתמשה כבמגלב. אוולינה כבר היתה מכוסה חבורות ודם שתת מפניה, אבל היא לא הראתה כל סימני כניעה.

“את רוצה לרצוח גם אותי?”

כן, אהרוג אותך!" אומרת אינגיר ומוסיפה להכות. “הנה! את תמותי!”

היא הבינה כי אוולינה יודעת את סודה ולא היה אכפת לה.

“אני אהרוס את פני החיה שלך!”

“פני חיה!” גונחת אוולינה. “הרי פנייך הם פני חיה, אלוהים הטביע אות קין עליהן!”

אוולינה היתה חזקה ולא בקלות היה אפשר להכניעה. אינגיר הפסיקה להכותה, כי הדבר התיש את כוחה ללא הועיל. אנל היא מוסיפה לאיים: היא מניפה אח הכף לעומת פניה של יריבתה, ונשבעת כי תשלם לאוולינה כגמולה. “ויש לי גם סכין! אני אראה לך!”

היא קמה כדי לחפש את הסכין הגדולה. אך היא נרגעה לפתע והסתפקה בקללות. אוולינה קמה והתיישבה על הספסל, פניה כחולות מחבטות ודם שותת מהן. היא מסירה את שערותיה ממצחה, מהדקת את המטפחת לראשה, יורקת; הפה – גם הוא נפוח. “הו, בת שדים!” היא אומרת.

“היית ביער ורחרחת בין העצים!” צועקת אינגיר. “במשך שעות רחרחת עד שמצאת את הקבר הקטן. מוטב היה אילו חפרת שם קבר לעצמך!”

“הו, חכי!” אומרת אוולינה ועיניה בוערות באש נקמה. “לא אדבר הרבה, אבל רק חכי. כבר לא יהיה לך בית יפה, בן שני חדרים עם שעון קיר”.

“את לא תחליטי על זה”.

“כן. אני אחליט על כך”.

שתי הנשים הוסיפו לריב. אוולינה לא קיללה בגסות וכמעט לא הרימה את קולה. אכזריותה המרושעת התבטאה בצורה עדינה כמעט; אבל המרירות שבה היתה מסוכנת.

“חבל שהשארתי את החבילה שלי ביער. הייתי מחזירה לך את הצמר. אני לא צריכה אותו”.

“כך. את אולי חושבת שגנבתי אותו?”

“את יודעת מה שעשית”.

ושוב קטטה. אינגיר אמרה כי היא מוכנה להראות לה את הכבשה שממנה נגזז הצמר.

ואוולינה בנחת: “כן, אך מי יודע מאין לך הכבשה הראשונה?”

אינגיר קראה בשם המקום ובשמות האנשים שאצלם השאירה את כבשותיה הראשונות. “אני אומרת לך: שימי לב למה שפיך מדבר!” קראה באיום.

“חה חה!” צחקה אוולינה בבוז. “פי, מה? ומה בקשר לפה שלך?” הורתה באצבעה על שפת הארנבת של אינגיר וקראה לה: “מפלצת!” 

אינגיר הגיבה בזעם. אוולינה היתה שמנה ואינגיר קראה לעברה: “כלבה שמנה שכמוך! ותודה על הארנבת ששלחת לי!”

“ארנבת? הלוואי הייתי נקיה מכל חטא, כפי שאני חפה מהחטא הזה. איך היא נראתה?”

“ואיך נראית כל ארנבת?”

“כמוך. ממש כמוך. ואין שום צורך שתסתכלי בארנבות”.

“צאי מכאן!” צועקת אינגיר. “צאי! את שלחת את אוס אנדירס עם הארנבת. אני אדרוש שיענישו אותך!”

“עונש? זה מה שאמרת?”

“הו, את מקנאה בכל מה שיש לי. הקנאה אוכלת אותך”, אומרת אינגיר. “מאז נישאתי ליצחק והשגנו את כל אשר פה, את כבר אינך מסוגלת להירדם! אלוהים אדירים, מה עשיתי לך? האם אני אשמה בכך שבנייך לא הצליחו? את לא מסוגלת להשלים עם כך שהילדים שלי יפים וחזקים ויש להם שמות נאים יותר מאשר לילדייך. מה אני יכולה לעשות? דמם של ילדי נקי יותר מדמם של ילדייך!”

שום דבר אחר לא יכול היה להכעיס את אוולינה, כדבר הזה. היו לה ילדים אחדים, וזה היה כל רכושה. היא שיבחה אותם, התפארה בהם, וייחסה להם מעשים טובים, שלא עשו מעולם, והסתירה את מגרעותיהם.

“מה אמרת?” אמרה אוולינה. “הרי את צריכה לקבור את עצמך מרוב בושה!. ילדי! הם דומים ללהקת מלאכים לעומת ילדייך. את מעזה לדבר על ילדי? שבעת ילדי הם בשבילי שבע ברכות שמים, וכולם גדלו וכולם יפים. היזהרי לך, מרשעת!”

“ומה בקשר לליזה? לא הכניסו אותה לכלא? ובגלל מה?”

“בגלל שום דבר. היא היתה חפה כפרח”, אומרת אוולינה. “ועכשיו היא בברגן. היא נשואה לאדון והיא מטיילת וכובע על ראשה. ואת מה?”

“ומה בקשר לבנך נילס?”

“הו, לא אשפיל את עצמי ולא אענה לך. ולך יש בת בקבר, ביער. מה עשית לה? רצחת אותה!”

“צאי מכאן תכף ומיד!” קוראת אינגיר שוב ומסתערת על אוולינה.

אבל אוולינה לא זזה ולא קמה ממקומה. שלוותה ריפתה את ידיה של אינגיר, והיא אמרה: “חכי עד שאמצא את הסכין”.

“אל תטרחי”, מייעצת אוולינה, “אני כבר הולכת. אבל את מנוולת אם את מגרשת את הקרובה שלך מן הבית”.

“בסדר. הסתלקי!”

אבל אוולינה לא הלכה. שתי הנשים הוסיפו לריב שעה ארוכה, ומפעם לפעם, כאשר השמיע השעון צלצול של חצי שעה או רבע שעה, צחקה אוולינה בבוז, והדבר הרגיז את אינגיר עד שחמתה בערה בה. לבסוף שתיהן נרגעו קצת, ואוולינה התכוננה ללכת.

“דרך ארוכה לפני, והלילה קרוב”, אמרה אוולינה. “עשיתי שטות בכך שלא לקחתי מביתי צידה לדרך”.

אינגיר שתקה. בינתה שבה אליה. היא יוצקת מים לתוך קערה ואומרת:

“הנה, אם את רוצה לרחוץ את פנייך”.

גם אוולינה חושבת, כי כדאי להתרחץ לפני שתצא, אבל היא אינה מסוגלת לראות את כתמי הדם על פניה ואינה מנקה את המקומות הדרושים. אינגיר מתבוננת זמן־מה, ואחר־כך היא מורה באצבעה: “כאן, רחצי את הרקה שלך, הרי הצבעתי עליה”.

“איך אני יכולה לדעת על מה את מצביעה?” אומרת אוולינה.

“וכאן, מסביב לפה. את פוחדת מן המים?” שואלת אינגיר.

לבסוף אינגיר עצמה רוחצת את פני הפצועה וזורקת לה מגבת.

“מה רציתי להגיד לך”, אומרת אוולינה תוך שהיא מנגבת את פניה, ודיבורה שליו ורגוע. “איך ישפיע הדבר הזה על יצחק ועל הילדים?”

“האם הוא יודע?” שואלת אינגיר.

“יודע! הוא ניגש וראה”.

“ומה אמר?” 

“מה יכול היה לומר? הוא השתתק, ממש כמוני”.

שתיקה.

“את, את אשמה בכול!” מתייפחת אינגיר ודמעות ניגרות מעיניה.

“אין לי שום חלק בזה!”

“אני אשאל את אוס אנדירס, את יכולה להיות בטוחה”.

“בבקשה, שאלי אותו”.

הן משוחחות בשקט. נראה כי אוולינה כבר אינה שואפת לנקום בה כבתחילה. אוולינה היא אשת מזימות מוכשרת, והיא מוצאת על נקלה עצה בעת צרה. היא מדברת עכשיו כמו מתוך השתתפות בצערה של אינגיר ואומרת לה, כי כאשר הדבר ייוודע ברבים, ירבו הייסורים של יצחק ושל הילדים.

“כן”, אומרת אינגיר ומתייפחת בבכי. “ימים ולילות חשבתי על כך”.

פתאום עולה בדעת אוולינה כי היא תוכל לעזור. היא תוכל לבוא הנה ולנהל את הבית, כאשר אינגיר תשב בבית־הכלא.

אינגיר הפסיקה פתאום לבכות, כאילו על מנת לעיין בדבר.

“לא”, היא אומרת, “את לא מחבבת את הילדים”.

“אני לא מחבבת אותם? זאת שטות!”

“זה נכון”.

“אבל מה את מדברת! אם יש דבר בעולם שאני דואגת לו בכל לבי – הרי הם הילדים”.

“זה בוודאי נכון בקשר לילדים שלך. אך מי יודע איך תתייחסי לילדים שלי? כשאני נזכרת שאת שלחת את הארנבת רק כדי להפחיד אותי – אני לא מכירה מרשעת גדולה ממך!”

“אני?” שואלת אוולינה. “האם את מתכוונת אלי?”

“כן, אני מתכוונת אלייך!” קוראת אינגיר ופורצת בבכי. “את מרשעת בזויה ואני לא מאמינה בך. חוץ מזה, את הרי תגנבי את כל הצמר, אם תבואי הנה. וכל הגבינה תגיע לבני משפחתך, במקום שבני משפחתי ייהנו ממנה”.

“את מנוולת!” קוראת אוולינה.

אינגיר בוכה ומנגבת את עיניה. לעתים נמלטות מפיה מלים אחדות. אוולינה אומרת כי היא לא תפציר בה, שכן היא יכולה להוסיף להתגורר בבית בנה נילס, כמו תמיד. אבל אם אינגיר תישלח לכלא, יבואו ימים קשים ליצחק ולילדים. אז תוכל לבוא הנה ולהשגיח על הדברים. “תחשבי על זה”, היא מציעה.

אינגיר נשברה. היא בוכה, מהנהנת בראשה, מבטה כבוש באדמה. כסהרורית היא נכנסת למזווה ומכינה חבילת צידה לאורחת.

“חבל על הטרחה”, אומרת אוולינה.

“את לא יכולה ללכת עד ביתך בלי אוכל”, אומרת אינגיר.

כאשר אוולינה הלכה, יצאה אינגיר החוצה, הביטה סביבה, הקשיבה. שום קול לא נשמע מן המחצבה. היא התקרבה יותר ושמעה איך הילדים משחקים בחלוקי אבן. יצחק ישב, שעון על המעדר כעל מקל. הנה הוא יושב כאן.

אינגיר התקרבה בחשאי אל פאתי היער, שם היה תקוע צלב קטן בקרקע. עכשיו הצלב מושלך על האדמה. במקום סולק העשב והרגבים נהפכו. אינגיר התכופפה וכיסתה שוב את הקבר. והנה היא יושבת כאן.

מתוך סקרנות באה הנה – לראות, באיזו מידה חיללה אוולינה את הקבר הקטן. היא נשארה שם כי העדר עדיין לא שב הביתה. והיא בוכה וראשה כבוש באדמה.


ז    🔗

הימים חולפים.

היתה זאת תקופת ברכה לשדות. ימי גשם באו אחרי ימי השמש. התבואה צמחה יפה. קציר החציר כמעט הסתיים והיבול רב עד שצר המקום מהכילו. היה צורך לאחסן שחת מתחת לסלעים, ברפת, בעליית הגג של הבית, וגם את המזווה הריקו ומילאו אותו שחת עד התקרה. אינגיר עצמה עובדת מהבוקר עד הערב, עוזרת בכול לבעלה. יצחק מנצל כל שעת גשם כדי להשלים את ציפוי הגג של המחסן החדש. יהיה בו מקום לאחסן חציר רב, ככל אשר יקצור. העבודה מתקדמת יפה – הכול יסודר כראוי.

המקרה הרע, המעציב, והדאגה הכרוכה בו – ריחפו על הכול. נעשה מעשה והתוצאות הן בלתי־נמנעות. מעשה טוב עובר לעתים בלי שידובר בו כלל, אבל מעשה רע גורר אחריו את תוצאותיו. יצחק התייחס מההתחלה אל העניין כולו בהבנה, ולא אמר לאשתו אלא זאת: “איך הגעת לזה?”

אינגיר לא השיבה.

כעבור זמן־מה אמר יצחק: “האם חנקת אותה?”

“כן”, אמרה אינגיר.

“אסור היה לעשות זאת”.

“כן”, ענתה.

“ואני לא יכול להבין איך נתן לך לבך לעשות דבר כזה”.

“היא נראתה ממש כמוני”, אמרה אינגיר.

“כלומר?”

“הפה”.

יצחק הירהר שעה ארוכה ואחר־כך אמר: “כך, כך”.

יותר לא דובר ביניהם על העניין הזה. הימים עברו בשלווה, כקודם. צריך היה לאחסן את ערמות־השחת הגדולות וכן היה הכרח לבצע בדחיפות עבודות אחדות בשדה; הפרשה נדחקה אל תת־הכרה. אבל הדבר היה תלוי על ראשם ועל ביתם. בני הזוג לא יכלו לקוות שאוולינה תשתוק. זה היה מוטל בספק גדול. וגם אם אוולינה תשתוק, האם לא ידברו האחרים? העדים האילמים יפצו את פיהם וידברו, קירות הבית יזעקו, העצים סביב הקבר הקטן יודיעו! אוס אנדירס יוכל לרמוז שפרשה כזאת אכן היתה, אינגיר עצמה עלולה לגלות את הסוד בשינה או בהקיץ. לכן הם היו מוכנים לרעה הגדולה.

יצחק התייחס אל העניין בהבנה – ומה היה בידו לעשות נוסף לכך? הוא הבין עתה, מדוע אינגיר השתדלה תמיד להישאר לבדה בכורעה ללדת: כדי לעמוד לבד, בלב חרד, מול הילד, כדי להתמודד עם הסכנה. יצחק הבין אותה ורחמיו נכמרו על אינגיר האומללה. כאשר נודע לו על בואו של הלאפי עם הארנבת – צידד באינגיר. הדבר גרם לכך שהאהבה ביניהם תגדל; היתה זאת אהבה פראית. ומול הסכנה הצפויה הם התלכדו. אינגיר רצתה בו כמו בימים הראשונים להכרותם, וגם בו ניצתה תאווה שאינה יודעת מרגוע. אינגיר לא היתה דומה לנשים לאפיות אחרות, ולא היתה יצור קטן וחלוש, אלא בעלת קומה וגוף מוצק ביותר. היה קיץ, ואינגיר התהלכה כשהיא חשופת שוקיים. יצחק לא היה מסוגל להסיר את עיניו מהן.

כל הקיץ שרה אינגיר את שיריה ולימדה את אלישע להתפלל. אבל בלבה התפתחה איבה קשה כלפי כל הלאפים. היא הביעה את הדבר באוזניהם של הלאפים אשר באו אל האחוזה. “ייתכן כי מישהו שלח אתכם שוב, וקרוב לוודאי יש לכם ארנבת בשק. מוטב שתלכו לדרככם!”

“ארנבת? איזו ארנבת?”

“הו, לא שמעת מה שעשה פעם אוס אנדירס?”

“לא”.

“אספר לך: הוא בא הנה עם ארנבת, כאשר הייתי בהריון”.

“מי שמע דבר כזה! וזה הזיק לך?”

“זה לא נוגע לך, הסתלק מפה, קח קצת אוכל, מלא את פיך וברח!”

“אולי יש לך פיסת עור? נעלי קרועות”.

“אין שום פיסת עור, אבל אתן לך חבטת מקל אם לא תסתלק מיד”.

הלאפי נוהג, בדרך כלל, לבקש דבר מתוך דרך־ארץ והכנעה, אבל אם אין הדבר ניתן לו, הוא מתמלא רוגז ושאיפת נקמה. זוג לאפים עם שני ילדים עברו ליד האחוזה. הילדים נשלחו אל הבית לבקש נדבה. הם שבו והודיעו כי אין איש בבית. בני המשפחה עמדו ושוחחו זמן־מה. לאחר מכן הלך אבי המשפחה אל הבית, נכנס פנימה ולא חזר. אחריו הלכה האשה, והילדים נכנסו אחריה. כולם עמדו בפנים ודיברו לאפית. האב הציץ אל החדר הקטן. גם חדר זה היה ריק. שעון הקיר השמיע צלצול, וכל בני המשפחה הקשיבו מתוך השתוממות.

אינגיר חשה, ככל הנראה, כי זרים נמצאים בחצר. היא ירדה במהירות מן הגבעה, וראתה לאפים זרים, שקודם לכן לא פגשה בהם. היא שאלה: “מה מעשיכם פה? לא ראיתם שאין איש בבית?”

“כן, ראינו”, אומר הגבר.

אינגיר אמרה: “צאו מפה!”

בני המשפחה יצאו לאטם.

“הקשבנו לצלצול השעון”, אמר הגבר, “זה יפה כל־כך”.

“מאין אתם?” שאלה אינגיר.

“מוואטנן, והלכנו כל הלילה”.

“ולאן אתם הולכים?”

“אל מעבר ההרים”.

אינגיר נכנסה הביתה והכינה להם מעט צידה. עם שובה, התחילה הלאפית לבקש דברים נוספים: בד לתפור כובע, פקעת צמר, חריץ גבינה.

לאינגיר אין פנאי, יצחק והילדים מחכים לה בשדה. “לכו לכם”, היא אומרת.

הלאפית מנסה להשפיע בדברי חנופה: “ראינו את העדר שלכם במרעה. מספר הבהמות הוא כמספר כוכבי השמים!”

ממש הם ופלא!" אומר הגבר. “ואולי יש לך זוג נעליים ישנות?”

אינגיר נועלת את הדלת ושבה אל השדה. הגבר קורא אחריה דבר־מה. היא מעמידה פנים כאילו אינה שומעת וממשיכה ללכת. אך היא שמעה היטב: “האם נכון הדבר שאת קונה ארנבות?”

אין ספק כי אלה הדברים שאמר. ייתכן שהלאפי שאל את שאלתו מתוך תמימות גמורה. ואולי שאל את שאלתו מתוך כוונת זדון. מכל מקום, היתה זאת התראה לאינגיר. הגורל הקיש על דלתה…

הימים עברו. בני המשפחה היו בריאים. מה שצריך לבוא – יבוא. הם הוסיפו לעבוד, וחיכו. יצחק ואינגיר דבקו זה בזו כחיות יער. הם ישנו ואכלו. היו אלה ימי סוף אוגוסט וכבר יכלו לטעום מתפוחי־האדמה החדשים. הם היו גדולים וקמחיים.

והמהלומה – מדוע היא מתמהמהת? האם יונח להם למשך כל החורף?

הם חיו בציפיה מתמדת. כל לילה שכבו במיטתם מתוך שמחה על כך שיום נוסף עבר בשקט. כך עברו הימים עד אוקטובר. ואז בא ראש הכפר עם אדם נוסף, ובידו תיק תעודות. המשפט השיג אותם.

החקירה נמשכת זמן קצר. אינגיר נחקרה ביחידות. היא לא הכחישה דבר. הקבר ביער נפתח. הגוויה נשלחה לבדיקה; היא היתה עטויה במעיל הטבילה הכחול של אלישע ולראשה כובע מקושט פניני־זכוכית.

“עכשיו מצבנו רע מאוד”, אמר יצחק. “ואני חוזר על דברי: אסור היה לך לעשות את זה”.

“זה נכון”, מסכימה אינגיר.

“איך עשית זאת?”

אינגיר לא השיבה.

“מאיפה היה לך אומץ?”

“היא היתה ממש כמוני. לכן סובבתי את צווארה אחורה”.

יצחק הניד בראשו.

“ואז מתה”, הוסיפה אינגיר, ופרצה בבכי.

יצחק שתק. “כן, כן. עכשיו מאוחר מכדי לבכות”, אמר.

הימים חלפו. לא עצרו את אינגיר. נהגו בה בחסד. ראש הכפר האירדל שאל אותה שאלות, כבשיחת חולין, ורק העיר: “חבל שמקרים כאלה מתרחשים בעולם”. כאשר שאלה אינגיר, כיצד נודע לו הדבר, השיב ראש הכפר, כי לא שמע זאת מפי איש מסוים. היו רמזים שונים. האם לא אמרה היא עצמה דברים מסוימים ללאפים שהתעכבו אצלה?

אינגיר אמרה: כן, היא סיפרה ללאפים אחדים על אוס אנדירס, שבא באמצע הקיץ והביא אתו ארנבת; בכך גרם שהילדה אשר היתה בבטנה תיוולד עם שפת־ארנבת. ואין כל ספק שאוולינה שלחה את הארנבת. ראש הכפר לא ידע דבר על כך. ומכל מקום, הוא לא יוכל להכניס אמונה טפלה וחסרת־טעם כזאת לתוך דין־וחשבון רשמי.

“אמי ראתה ארנבת לפני שנולדתי”, אמרה אינגיר…

בניית המחסן הושלמה. היה זה מקום רחב־ידיים ובו שטחי אחסון משני צדדיו; באמצע היה מתקן הדישה. המזווה וכל המחסנים הזמניים הורקו, וכל השחת הוכנסה אל המחסן החדש. החיטה נקצרה, התייבשה והוכנסה אל הגורן. אינגיר אספה את הגזר ואת הלפת. כל היבול נשמר בעליית הגג. הכול יכול להיות טוב עכשיו, כאשר דבר לא חסר להם באחוזתם. יצחק התחיל לסקל חלקה חדשה לפני בוא החורף, כדי להגדיל את שדה התבואה. הוא היה איכר בכל רמ"ח אבריו. פעם, בנובמבר, אמרה אינגיר: “היא יכלה להיות עכשיו בת שישה חודשים, ולהכיר את כולנו”.

“אי־אפשר לשנות את הדבר הזה”, אמר יצחק.

בחורף עסק יצחק בדישת החיטה ואינגיר עזרה לו במשך שעות בניפוי הגרעינים, בעוד הילדים משחקים בערמות החציר. הגרעינים היו טובים ומלאים. בראשית השנה החדשה היה אפשר לרדת לכפר, ויצחק החל להוביל את עצי ההסקה למטה. היו לו עתה לקוחות קבועים והעצים שהתייבשו בקיץ נמכרו במחיר הגון.

באחד הימים החליט, בהסכמת אינגיר, להוריד למטה, אל גברת גייסלר, את העגל השמן שהמליטה קרן־זהב וגם חריץ־גבינה. האשה שמחה מאוד ושאלה למחיר.

“שום דבר”, אמר יצחק, “בעלך שילם מראש”.

“תבוא עליו ברכה. באמת שילם?” אמרה גברת גייסלר. היא נתנה ליצחק ספרים מצוירים בשביל אלישע וסיברט, וכן צעצועים ועוגיות. כאשר חזר יצחק הביתה, ואינגיר ראתה את הדברים האלה, פרצה בבכי.

“מה קרה לך?” שאל יצחק.

“שום דבר”, ענתה אינגיר. “אבל היא יכלה להיות היום בת שנה ולראות את כל זאת”.

“נכון. אבל את יודעת איך היא נראתה”, אמר יצחק כדי לנחם אותה. “חוץ מזה, ייתכן שנצא מהעניין בעונש קל יותר מאשר חשבנו. נודע לי איפה נמצא גייסלר עכשיו”.

אינגיר חשבה על כך. “והוא יוכל לעזור לנו י” שאלה.

“אי־אפשר לדעת”.

יצחק הוביל את החיטה אל הטחנה והביא הביתה קמח. לאחר מכן החל לכרות עצים לחורף הבא. ימיו עברו בעבודות השונות, בהתאם לעונות השנה; הוא נע בין היער והשדות. זה שש שנים שהוא עובד במקום; אינגיר באה לפני חמש שנים. אילו פני הדברים לא היו משתנים, הכול היה טוב ויפה. אולם פני הדברים השתנו. אינגיר טיפלה בבהמות ומדי פעם שרה, אך קולה נשבר.

כאשר הדרכים היו נוחות לנסיעה, שלחו להביא אותה אל הכפר, לחקירה. יצחק היה צריך להישאר בבית. בהיותו לבדו חשב ללכת עד שוודיה ולמצוא את גייסלר. ראש הכפר הקודם היטיב אתם ואולי יעזור שוב לאנשי סילאנרה. כאשר חזרה אינגיר הסתבר כי היא חקרה בעצמה ונודע לה דבר־מה בקשר לעונשה. זהו מאסר עולם לפי סעיף רצח מדרגה א'… אבל היא קמה והודתה באוזני השופט. שני העדים, תושבי הכפר, הביטו אליה ברחמים, והחוקר דיבר אליה באדיבות; נציגי החוק ניצחו אותה. האדונים החשובים, עורכי־הדין, יודעים על־פה את סעיפי החוקים. לאינגיר לא היתה כל טענה נגד השופט. היא לא הזכירה את עניין הארנבת, אך כאשר הסבירה, בבכי, כי לא יכלה להתאכזר לילדה המסכנה, בעלת המום, ולהשאירה בחיים – הינהן השופט בראשו ואמר:

“אבל, הרי גם לך שפת־ארנבת, וחייך לא היו רעים”.

“לא, ברוך השם!” השיבה אינגיר, ולא סיפרה דבר על ייסוריה הנפשיים בילדותה ובנעוריה.

השופט הבין, כנראה, יותר משנראה; היתה לו רגל עקומה, והוא מעולם לא יכול היה לרקוד. “בדבר פסק־הדין”, אמר, “לא, עדיין אינני יודע. למעשה, זהו מאסר עולם, אבל… לא ידוע לי אם נוכל להקטין את העונש ולהאשים אותך ברצח מדרגה שניה או שלישית – מחמש עשרה עד שתים עשרה או משתים עשרה עד תשע שנים. יושבת ועדה ומטפלת בתיקון חוקי העונשין, כדי שיהיו אנושיים יותר, אבל העבודה עדיין לא הסתיימה. על כל פנים, נקווה לתוצאות טובות”.

כאשר חזרה אינגיר הביתה, היא היתה שרויה בקהות־חושים. לפי שעה, לא ראו כל צורך לעצור אותה. עברו חודשיים. באחד הערבים חזר יצחק מן הדיג; קודם לכן ביקרו בסילאנרה ראש הכפר ושליח בית־הדין.

אינגיר קיבלה את פניו בחיבה ושיבחה אותו על הצלחתו בדיג, אם כי לא הביא אלא דגים מועטים.

“מה רציתי לומר? האם היו אורחים כאן?” שאל.

“אורחים? מאין לך?”

“ראיתי בחוץ עקבות של נעליים”.

“היה כאן ראש הכפר ואתו עוד איש אחד”.

“כך. ולמה באו?”

“אתה יודע בעצמך”.

“באו לקחת אותך?”

“לקחת? לא, הם באו בעניין פסק־הדין. ואני יכולה לומר לך, יצחק, האל רחום ורב חסד. הדבר איננו נורא כמו שחשבנו”.

“אה”, אמר יצחק מתוך ציפיה. “אולי לא לזמן רב ביותר”.

“לא, רק לשנים אחדות”.

“כמה שנים?”

“כן, כן, אולי אתה תחשוב שזה הרבה מאוד. אבל אני מודה לאלוהים שלא הטילו עלי עונש כבד יותר”

אינגיר לא אמרה לו את מספר השנים. אחר־כך, בערב, שאל יצחק מתי יבואו לקחת אותה. היא לא ידעה זאת או מיאנה לגלות לו. היא שקעה בהרהורים ודיברה על כך שאינה יודעת כיצד יסתדרו העניינים והיא משערת, שיהיה עליהם להביא את אוולינה. גם יצחק לא ראה פתרון טוב יותר.

אגב, מה קרה לאוולינה? השנה לא באה כמנהגה תמיד. האם לא תעז לבוא עוד, לאחר מה שעוללה להם? עונת החציר עברה והיא לא באה. האם ישלחו שליחים לקרוא לה? אהה, היא עוד תבוא, מדדה וצולעת, המפלצת השמנה הזאת!

באחד הימים היא באה. אישיות מיוחדת במינה! דומה היה, כאילו לא נפל דבר בינה ובין בני הזוג. היא אפילו סרגה זוג גרביים לאלישע, כדבריה.

“באתי רק לראות מה שלומכם”, אמרה. אולם התברר, כי הביאה אתה את בגדיה ואת חפציה בשק, שהחביאה ביער. היא התכוננה כבר להישאר בסילאנרה.

בערב קראה אינגיר לבעלה הצדה ואמרה: “אמרת, נדמה לי, שאתה מתכוון למצוא את גייסלר. ועכשיו. הנה הגיעה התקופה שבין עונות העבודה”.

“כן”, אמר יצחק. “כאשר אוולינה כאן, אוכל ללכת. מחר בבוקר אצא לדרך”.

אינגיר אמרה לו שהיא אסירת־תודה על כך. “וקח אתך את כל הכסף המזומן שיש לך”, אמרה.

“כך. את לא תוכלי לשמור עליו?”

“לא”.

אינגיר הכינה צרור צידה גדול. יצחק התעורר בשעה מוקדמת והתכונן למסע. אינגיר יצאה ללוותו. היא לא בכתה ולא התאוננה.

“הם יכולים לבוא ולקחת אותי בכל יום”, אמרה.

“את לא יודעת מתי?”

“לא. איך אני יכולה לדעת? זה לא יהיה מחר… אבל, אם רק תמצא את גייסלר, אולי הוא יתן לך עצה טובה”.

מהי העזרה שגייסלר יכול להושיט להם עכשיו? כאין וכאפס. אבל יצחק יצא לדרך.

אין ספק כי אינגיר ידעה את אשר היא עושה. אולי שלחה לאוולינה הודעה כי תבוא. כאשר חור יצחק משוודיה, כנר היתה אינגיר בבית־הסוהר, ואוולינה נשארה עם שני הילדים.

יצחק נחרד כאשר קרא לאינגיר מן החצר ולא קיבל תשובה.

“האם היא הלכה?” שאל.

“כן”, אמרה אוולינה.

“מתי?”

“יום אחד אחרי שיצאת מכאן”.

יצחק הבין עתה, כי אינגיר רצתה שוב להיות לבד ברגע הקשה, ומשום כך ביקשה ממנו שייקח אתו את כל הכסף. הלא גם היא זקוקה לקצת כסף בדרך הארוכה הזאת!

הילדים התרכזו בחזירון היפה, הצהוב, שיצחק הביא אתו. זה היה הדבר היחיד שהביא. גייסלר עבר לכתובת אחרת. הוא כבר לא היה בשוודיה, אלא בטרונדהיים, נורווגיה. את החזירון הביא יצחק משוודיה, נשא אותו בזרועותיו כל הדרך והשקה אותו חלב מתוך בקבוק. בלילות ישן בהרים, החזירון מונח על חזהו. הוא התכוון לשמח בו את לבה של אינגיר. ועתה שיחקו אלישע וסיברט עם בעל־החיים והשתעשעו מאוד. למראם השתכח לרגע הצער מלבו של יצחק. אוולינה מסרה לו הודעה מראש הכפר, שהממשלה הסכימה, סוף־סוף לעסקת המכירה. על יצחק לגשת למשרד הממשלתי ולשלם את הסכום. זאת היתה בשורה טובה, ובזכותה לא שקע יצחק בייאוש. למרות שהיה עייף ויגע מן הדרך, שם קצת מזון בתרמילו ופנה אל הכפר. אולי פיעמה בלבו תקווה קלושה שעוד יספיק לראות את אינגיר.

אך תקווה זאת התבדתה. אינגיר נכלאה לשמונה שנים. יצחק היה כשרוי באפלה, ודברי ראש הכפר הגיעו אליו כממרחק. חבל שדברים כאלה מתרחשים", אמר ראש הכפר, “אני מקווה שזה ישמש לקח טוב לאינגיר, היא תשפר את דרכיה ולא תרצח עוד את ילדיה”.

ראש הכפר האירדל נשא אשה אשתקד. אשתו לא רצתה ללדת ילדים. אין לה צורך בכך. ואכן, לא היו להם ילדים.

“ועכשיו”, אמר ראש הכפר, “אני יכול להסדיר לגמרי את עניין סילאנרה. התקבל האישור. המיניסטריון הואיל לאשר את מכירת הקרקע, כמעט בדיוק לפי התנאים שהצעתי”.

“כך”, אמר יצחק.

“זה היה עניין ממושך, אבל אני שמח שלא השתדלתי לשווא. כמעט כל מה שהצעתי התקבל”.

יצחק הניע בראשו.

“הנה התעודה. המכירה תירשם בפנקסים בישיבה הראשונה”.

“כן”, אמר יצחק. “וכמה אני צריך לשלם?”

“עשרה כתר לשנה. זהו שינוי קטן של המיניסטריון. עשרה כתר במקום חמישה”, אמר ראש הכפר, “אני מקווה שאתה לא מתנגד”.

“לא, כל זמן שאוכל לשלם את הסכום”, ענה יצחק.

“ובמשך עשר שנים”. יצחק נתן בו מבט מבוהל במקצת.

*׳כן, זה תנאי שהמיניסטריון עומד עליו בתוקף", אמר ראש הכפר. “וזה מחיר נמוך תמורת אחוזה נרחבת בסילאנרה” ליצחק היו עשרה כתר, לתשלום בשביל שנה אחת – זה היה הכסף שקיבל תמורת העצים והגבינה. לאחר ששילם, נשאר בידו סכום קטן.

“למזלך”, הוסיף ראש הכפר, “לא נודע במיניסטריון על המעשה של אשתך. אם כן, אולי היו מוכרים את השטח למישהו אחר”.

“כך”, אמר יצחק. אחר־כך שאל: “היא נשלחה לשמונה שנים?”

“כן. ואי־אפשר לשנות. החוק תובע את שלו. בעצם, זהו עונש קל ביותר. ואתה חייב לסמן את הגבול שבין אדמתך ואדמת הממשלה. כדאי שתחפור חפירה ישרה. העצים שליד הגבול הם שלך. אחר־כך אבוא לראות מה עשית”.

יצחק חזר אל ביתו.


ח    🔗

השנים חולפות מהר? כן, כאשר האדם מודקן.

יצחק לא היה זקן, ועדיין כוחו עמו. השנים היו ארוכות מאוד בעיניו. הוא עבד את אדמתו והניח לזקנו לגדול פרא.

מעת לעת הופרה החדגוניות של המקום, כאשר לאפי נראה עובר בדרך או כשאירע דבר־מה לאחת הבהמות. לאחר מכן שב הכול להיות כקודם. באחד הימים באה קבוצת אנשים. הם נחו בסילאנרה, אכלו דבר־מה ושתו חלב, ושאלו את יצחק ואת אוולינה על שביל אחד בין ההרים. הם אמרו כי עליהם להציב עמודי טלגרף. ופעם בא גייסלר, גייסלר בכבודו ובעצמו. הוא עלה מהכפר, עליז ורענן, ואתו שני אנשים, שבידיהם כלי חציבה. גייסלר זה! הוא לא השתנה. הוא בירך את כולם, פיטפט עם הילדים, נכנס אל הבית ויצא, הסתכל בבית, פתח את דלתות הרפת והמחסן והציץ פנימה.

“מצוין!” אמר. “האם האבנים ההן עדיין כאן?”

“אבנים?” שאל יצחק.

“כן, אותן אבנים קטנות וכבדות, שילדיך שיחקו בהן, כאשר הייתי כאן בפעם האחרונה”.

האבנים היו במזווה. הן שימשו כמשקולת במלכודת עכברים. יצחק הביא אותן. גייסלר ושני אנשיו בדקו אותן, דיברו עליהן, שקלו אותן. “נחושת חומה!” אמרו.

“אתה יכול לבוא אתנו אל ההרים ולהראות לנו את המקום שבו מצאת אותן?” שאל גייסלר.

כולם טיפסו על הסלעים ועד מהרה הגיעו אל המקום. הם בילו בהרים כמה ימים, חיפשו את עורק המתכת ופוצצו סלעים אחדים. כאשר חזרו לסילאנרה הביאו אִתם שני שקים, מלאים אבנים כבדות.

יצחק שוחח בינתיים עם גייסלר והוא סיפר על מצבו וגם על כך שהוא נדרש לשלם מאה כתר תמורת הנחלה, ולא חמישים.

“הו, זה דבר קטן ערך”, אמר גייסלר. “ייתכן שיש לך בסלעים אוצרות, השווים אלפים”.

“כך”.

“אבל אתה צריך להשיג מיד שטר־קניה”.

“כן”.

“זאת כדי שהממשלה לא תוכל לבוא בכל מיני טענות, אתה מבין?”

יצחק הבין: כן, כן. “אבל הדבר הרע ביותר זה מה שקרה לאינגיר”.

“נכון”, אמר גייסלר ושקע במחשבות לזמן רב יותר מן הרגיל אצלו.

“אולי יהיה אפשר לחדש את המשפט. ואם יתברר שהדבר הוא כפי שאתה אומר, יש לשער שיקצרו קצת מתקופת המאסר. אילו היינו שולחים בקשת חנינה, היינו משיגים אותה תוצאה”.

“כך. וזאת דעתך, אדוני?”

“לא ייתכן לבקש חנינה מיד. ראוי לחכות זמן־מה. מה רציתי לומר? הבאת עגל לבני משפחתי, וגם גבינה. כמה אני חייב לך?”

“שום דבר. ראש הכפר שילם מראש”.

“אני שילמתי?”

“ועזרת לנו הרבה פעמים אחדות”.

“לא”, אמר גייסלר והניח על השולחן שטרות אחדים של כתר אחד. “הנה, קח!”

גייסלר היה אדם שלא רצה לקחת שום דבר חינם. נראה היה כי יש לו כסף רב; ארנקו היה תפוח. רק אלוהים יודע אם הוא היה באמת עשיר כל־כך.

“אמנם היא כותבת שהכול בסדר”, אמר יצחק, שחשב כמעט רק על אשתו.

“אשתך?”

“כן, מאז נולדה הילדה. היא הרי ילדה שם בת יפה ובריאה”.

“טוב מאוד!”

“כן. עכשיו עוזרים לה ומתנהגים אתה יפה, כך היא כתבה”.

גייסלר אמר: “את חלוקי האבן האלה אשלח למומחה למחצבים, שיחקור ויבדוק, מה יש בהם. ואם יימצא כאן אחוז רציני של נחושת, תקבל כסף רב”.

“כך”, אמר יצחק. “וכמה זמן, אדוני, עלינו לחכות עד שנוכל להגיש בקשת חנינה?”

“זמן־מה. אני אערוך בשבילך את הבקשה, ובקרוב אחזור. מה אמרת? אשתך ילדה בת אחרי שנלקחה מכאן?”

“כן”.

“לקחו אותה כשהיתה בהריון? זה דבר שהם לא היו רשאים לעשות”.

“לא?”

“לא. וזאת סיבה נוספת להקדים את שחרורה”.

“זה יהיה כל־כך טוב”, אמר יצחק מתוך הכרת־תודה.

יצחק לא ידע דבר על חליפת המכתבים בין הפקידים השונים בעניין האשה ההרה. הפקידים המקומיים והשוטרים לא עצרו אותה בזמן החקירה משני טעמים: ראשית, לא היה מקום בבית־המעצר שבכפר. ושנית, הם רצו לנהוג בה לפנים משורת־הדין. תוצאות הדבר הזה היו בלתי־צפויות. אחר־כך, כאשר באו לקחת אותה, לא שאל איש למצבה, וגם היא לא אמרה דבר. ייתכן שהעלימה את הריונה במתכוון, כדי שלא תהיה בודדה בשנות המאסר הארוכות. אם תתנהג כראוי ירשו לה, מן הסתם, לראות את הילד מפעם לפעם. ואולי פשוט לא השגיחה בכך, והלכה לכלא, על אף הריונה.

יצחק עבד, חפר תעלות, חרש, הציב גדר בין אדמתו ואדמת הממשלה, ולצורך מלאכה זאת כרת עצים רבים מאוד. הואיל ואינגיר לא היתה לידו כדי לעודד אותו, עבד יותר מתוך הרגל מאשר מתוך הנאה. נערכו כבר שתי ישיבות של נציגי הממשלה, אבל הוא לא השתדל שיאשרו את שטר־הקניה שלו, כי לא התעניין בכך. רק עכשיו, בסתיו, התעודד ועשה את הדבר. מצבו של יצחק לא היה רגיל. הוא היה שקט ושלו, כתמיד, אך משהו כירסם בו. הוא אסף את עורות העזים והעגלים, השרה אותם במי הנחל, גירד את השערות, עיבד אותם כדי לעשות מהם נעליים. בחורף, אחרי השלג הראשון, הכין את הזרעים לאביב, כדי שהדבר יהיה עשוי; טוב שהכול יהיה מוכן. הוא היה איש מסודר. אבל היו אלה חיים עגומים. הו, אלוהים אדירים! הוא שוב אדם בודד, עם כל הכרוך בזה…

איזו הנאה אפשר למצוא עכשיו בימי ראשון, כשהוא יושב בבית, רחוץ, לבוש חולצה אדומה, ואין בעיני מי להתגאות? היום הראשון היה תמיד היום הארוך ביותר בשבוע, יום של בטלה מאונס ושל מחשבות דאוגות. הוא לא יכול היה לעשות דבר, מלבד להתהלך בבית ולחשוב על אשר צריך להעשות. מדי פעם טייל עם אחד מילדיו. אבל נמאס לו להקשיב לפטפוטים שלהם ולענות לשאלותיהם.

הוא החזיק בביתו את אוולינה הזקנה, כי לא יכול היה להשיג אשה אחרת, וככלות הכול היא לא היתה גרועה כל־כך. היא טוותה, סרקה צמר, הכינה גבינה. אך ידה לא היתה כידה הברוכה של אינגיר; אוולינה לא אהבה את העבודה. הרי כל דבר שבו נגעה לא היה שלה. היה בבית חפץ, שיצחק הביא לפני זמן רב מהחנות שבכפר, והניח אותו על האצטבה – כלי חרס שמכסהו היה מעוטר בראש כלב. הכלי דמה לקופסת־טבק. אוולינה הסירה את המכסה והפילה אותו ארצה. אינגיר השאירה בבית פקעת של פרחי פוקסיה בתוך תיבה בעלת מכסה זכוכית. אוולינה הסירה את המכסה וכאשר החזירה אותו הידקה אותו בחוזקה; כעבור יום מתו הפרחים. יצחק ראה את הדברים האלה וייתכן שהרעים פנים. ביצחק לא היו סימנים של רוך ועדנה, ויש לשער שפניו נראו איומות. אבל אוולינה לא התרגשה. כוחה היה בדיבורה; והיא רטנה. “האם אני אשמה?” אמרה.

“אני לא יודע”, ענה יצחק, “אבל לא היית צריכה לגעת בפרחים”.

“לא אגע עוד פעם בפרחים שלה”, אמרה אוולינה. “אבל הפרחים מתו כבר”.

ואיך אפשר להסביר את העובדה, שהלאפים הרבו לבוא עכשיו לסילאנרה יותר מאשר קודם לכן? מה מחפש כאן אוס אנדירס? האם הוא לא יכול להמשיך בדרכו? הוא בא פעמיים במשך הקיץ. לאוס אנדירס לא היו צבאים משלו והוא חי על נדבות ועל מה שקיבל בביקוריו אצל לאפים אחרים. כל אימת שהיה מגיע, היתה אוולינה עוזבת את עבודתה ומפטפטת אתו על אנשי הכפר. עם לכתו, נשא על גבו שק מלא וגדוש. שנתיים התאפק יצחק ולא אמר דבר על כך.

אוולינה תבעה שוב נעליים חדשות, והוא כבר לא יכול לעבור על כך בשתיקה. הימים היו ימי סתיו ואוולינה נעלה כל יום נעליים במקום סנדלי עץ.

יצחק אמר: “מזג־האוויר יפה היום. המ!” כך התחיל.

“כן, יום יפה”, אמרה אוולינה.

“אלישע, האם לא היו פה עשרה חריצי־גבינה, כשספרת אותם בבוקר?” שאל יצחק.

“ודאי”, אמר אלישע.

“ועכשיו יש רק תשעה”.

אלישע ספר שוב, והינהן בראשו הקטן. אחר־כך אמר: “זה נכון. אבל הרי אוס אנדירס לקח אחד. בסך־הכול, עשרה”.

שתיקה נפלה בבית. סיברט, שגם הוא רצה לספור, חזר על דברי אחיו: “בסך־הכול עשרה”.

השתררה דומיה. אוולינה הרגישה כי עליה להסביר את העניין.

“כן, נתתי חריץ־גבינה קטן לאוס אנדירס. לא חשבתי שיש לזה ערך. אבל התינוקות האלה כבר מראים מה חבוי בהם. ואני מתארת לעצמי למי ידמו! מה שבטוח, שלא יהיו דומים לך, יצחק. זה אני יודעת”.

היה זה רמז שיצחק נאלץ למחות עליו.

הילדים טובים למדי", אמר, “אבל הייתי רוצה לדעת איזו טובה עשה פעם אוס אנדירס, לי ולמשפחתי”.

“איזו טובה?”

“כן”.

“איזו טובה שעשה אוס אנדירס?…” שיננה אוולינה.

“כן. ושעליה אני צריך לשלם בגבינה”.

אווליגה הספיקה לחשוב ותשובתה היתה מוכנה. “ישמרני האל, יצחק. האם אני התחלתי בקשר הזה עם אוס אנדירס?”

ניצחון מזהיר. יצחק נכנע, כפי שעשה פעמים אחדות קודם לכן.

אבל אוולינה לא הסתפקה בכך: “ואם אני צריכה להתרוצץ יחפה, כשהחורף בפתח, בלי לראות לעולם זוג נעליים, שאותן ברא האלוהים בשביל הרגליים – אז אני אומרת זאת בפירוש. דיברתי אתך על זה לפני שלושה או ארבעה שבועות ואין שום סימן לנעליים, ואני צריכה להסתפק במה שיש לי”.

“מה קרה לסנדלי העץ?” שאל יצחק.

“מה קרה להם?” שיננה אוולינה, שלא היתה מוכנה כלל לשאלה זאת.

“כן, זה מה שרציתי לדעת”.

“לסנדלי העץ?”

“כן”.

“אני סורקת צמר וטווה, מטפלת בבקר, משגיחה על הילדים – על זה אין לך מה להגיד? ולעזאזל, לאשתך, שיושבת בכלא, היית נותן ללכת יחפה בשלג?”

“לא, היא נעלה סנדלי עץ”, אמר יצחק. “ורק כאשר הלכה לכנסיה או לביקורים נעלה נעליים”.

“כך!” השיבה אוולינה, “בגלל זה היא היתה אשה מצוינת, מה?”

“כן. וכאשר נעלה בקיץ את נעלי השלח, שמה בתוכן רק קצת עשב. ואת חייבת ללבוש גרביים ולנעול נעליים במשך כל הקיץ”.

אוולינה אמרה: “אם כך, אנעל את נעלי הקיץ שלי, כדי שיתקלקלו מהר. לא חשבתי שאני צריכה לקלקל כל־כך מהר את סנדלי העץ שלי, שהם רכושי”. היא דיברה ברוך, בנעימות, בעיניים עצומות למחצה, אוולינה זאת, הפיקחית, הערומה. “ובקשר לאינגיר, היא גדלה עם הילדים שלי ושם למדה דברים שונים. זה שכרי. ואם יש לי בבורגן בת, החובשת כובע, ייתכן שגם אינגיר עושה כך שם, בדרום. ומי יודע? אולי היא בכלל נסעה לטרונדהיים כוי לקנות כובע, חה חה!”

יצחק קם והתכוון לעזוב את החדר. אך אוולינה פתחה את סגור־לבה וחשפה את כל הרשעות הטמונה בה. היא הפיצה קרניים אפלות; היא אמרה כי לאף אחת מבנותיה אין שפת־ארנבת כמו לדרקון יורק אש – נעים לה לציין את הדבר הזה. ולכן טוב לבנותיה. לא, לא כל אשה חרוצה וזריזה עד כדי כך שתיפטר מפרי־בטנה תוך רגע.

“היזהרי בדברייך!” קרא יצחק. והוא הוסיף כדי להבהיר את כוונתו: “את מכשפה ארורה!”

אבל אוולינה לא נזהרה בדבריה. “איי! איי!” קראה ונשאה את עיניה אל־על, ורמזה כי אולי גם לשפת־ארנבת יש ערך כלשהו, אבל יש אנשים המעריכים אותה יותר מדי. ולא צריך להגזים.

יצחק שמח, ודאי, כאשר הצליח להימלט סוף־סוף מן הבית. ומה יכול היה לעשות, אם לא לקנות נעלי עור לאוולינה? הוא התגורר ביער, והוא לא דמה כלל למלאך אלוהים, אבל הוא לא היה מסוגל לשלב את ידיו על חזהו ולומר: “הסתלקי מפה!” רק עקרת־בית כאינגיר היתה בטוחה בעצמה ויכלה לומר ולעשות ככל העולה בדעתה.

הלילות היו קרים. אדמת הביצה התקשתה, עד שאפשר היה ללכת עליה. אך עם צאת השמש היא שוב נעשית לשטח שאי־אפשר לעבור בו. באחד הלילות הקרים, שבהם היה הירח מלא, ירד יצחק אל הכפר כדי להזמין נעליים לאוולינה. הוא לקה אתו שני חריצי־גבינה בשביל גברת גייסלר.

בחצי הדרך לכפר ראה אחוזה חדשה. היא שייכת, בלי ספק, לאיש אמיד, כי הוא הביא נגרים שיבנו את ביתו ושכר פועלים שיחרשו חלקת אדמה, לזריעת תפוחי־אדמה. והוא עצמו אינו עושה אלא מעט מאוד או כלום. האיש היה ברידי אולסין, הגובה, וגם שליח בית־הדין, אדם שיש לפנות אליו כאשר יש להזמין רופא או כאשר אשת הכומר מחליטה לשחוט חזיר. ברידי אולסין, שהוא פחות מבן שלושים, היה צריך לדאוג כבר לארבעה ילדים, חוץ מאשתו, שהיתה ילדה גם היא. הו, רכושו של ברידי לא היה, ככל הנראה, גדול ביותר, והכנסתו משליחויות ומגביית מסים לא היתה גבוהה. ועתה הוא מנסה את כוחו בחקלאות. הוא לווה כסף מהבנק לבניית הבית. המקום נקרא “ברידאבליק”. אשתו של ראש הכפר האירדל המציאה את השם הנהדר הזה.

יצחק עבר בחיפזון על פני הבית החדש, לא ביטל את זמנו ולא נכנס פנימה. הוא יכול היה לראות כי על אף השעה המוקדמת, כבר עומדים הילדים ליד החלונות ומשקיפים החוצה. יצחק מיהר לדרכו כי רצה להימצא שוב במקום הזה, בלילה, בשובו הביתה, כל עוד הדרך נוקשה. אדם החי במקום מבודד צריך לחשב ללא הרף את צעדיו ולהסתגל עד כמה שאפשר. לא היתה לו עבודה רבה כעת, אבל הוא דאג לילדים, שאותם עזב שם עם אוולינה.

הוא הוסיף ללכת ותוך כדי כך נזכר כיצד עבר בדרך זאת בפעם הראשונה. מאז עבר זמן רב ושתי השנים האחרונות היו הקשות ביותר. בסילאנרה היו הרבה דברים טובים, אבל היה שם גם דבר רע – כן, כן, אלוהים אדירים! והנה, מוקמת כאן אחוזה חדשה. יצחק הכיר יפה את המקום. האדמה היתה משובחת, והוא שם לב לכך כאשר עבר כאן בראשונה. אולם הוא המשיך ללכת הלאה. המקום אמנם קרוב יותר אל הכפר, אבל העצים אינם טובים במיוחד. פני האדמה ישרים, אך זוהי בעיקר אדמת ביצה. קל יותר לחרוש, אבל קשה ליבש את להפוך אדמת ביצה לאדמה פוריה. ואיפה יבנה את המחסן? האם מאחורי הבית? יצחק שם לב כי עגלה אחת נשארה בחוץ.

יצחק סידר את עניינו אצל הסנדלר, אבל גברת גייסלר נסעה מן הכפר. לכן מסר את הגבינה לבעל החנות. בערב יצא בדרכו הביתה. הקור גבר, וההליכה היתה נוחה כי הדרך היתה נוקשה מאוד. אבל יצחק התנהל בכבדות. מי יכול היה לדעת מתי ישוב גייסלר, אם אשתו עזבה את הכפר. ייתכן שלא ישוב עוד לעולם. ואינגיר רחוקה. והזמן עובר…

גם בדרך חזרה לא נכנס לבקר אצל משפחת ברידי. הוא עשה איגוף גדול כדי שלא יראו אותו. הוא איננו רוצה לדבר עם אנשים, אלא ללכת קדימה. העגלה של ברידי עדיין היתה בחוץ. האם יש בדעתו להשאיר אותה כאן? השתומם יצחק. טוב, זה עסקו. ליצחק יש עכשיו עגלה משלו, והוא הקים מעליה סוכך, ואף־על־פי־כן הוא אינו מאושר. ביתו אינו אלא בית למחצה. קודם לכן היה לו בית שלם ועכשיו נשאר לו חצי בית.

לפנות בוקר הבחין בביתו שבמורד הגבעה, והוא שמח, למרות שהיה עייף אחרי מסע של יומיים רצופים. הנה הבית ושאר הבניינים, ועשן מיתמר מן הארובה. שני הילדים רצים לקראתו. הוא נכנס פנימה ומוצא שם שני לאפים. אוולינה קופצת מכיסאה, מופתעת, ואומרת: “מה כבר חזרת?” והיא מבשלת קפה על הכיריים. קפה! קפה!

יצחק הבחין בכך גם קודם לכן. לאחר כל ביקור של אוס אנדירס או של לאפי אחר, אוולינה מכינה לעצמה במשך ימים רבים קפה, בקומקום הקטן של אינגיר. היא עושה זאת כאשר יצחק נמצא ביער או בשדה. אם הוא נכנס הביתה פתאום והוא רואה, הוא שותק. אבל הוא יודע כי נגרע ממנו חריץ־גבינה או שחסרה פקעת צמר. יצחק מתאפק ואינו מרסק את עצמותיה של אוולינה על כל תככיה, והדבר ייאמר לשבחו. יצחק משתדל לנהוג במתינות ובאיפוק, הן מתוך אהבת שלום־בית והן מתוך תקווה, שאם ייטיב את מעשיו, ימהר אלוהים להחזיר לו את אינגיר שלו. הוא נוטה קצת לאמונות טפלות. אפילו ערמומיותו הכפרית נובעת מתמימותו. בתחילת הסתיו התברר כי גג האורווה מתחיל לשקוע וקיימת סכנה שיפול על הסוס. יצחק העביר את אצבעותיו בזקנו ואחר־כך חייך כאדם שהבין את עוקצה של בדיחה. הוא חיזק את הגג בתמוכות כדי למנוע את המפולת ולא דיבר על כך. דבר שני: המזווה, שבו אוחסנו כל המזונות, נשען בארבע הפינות על רגלי אבן גבוהות. במשך הזמן החלו ציפורים קטנות להיכנס פנימה דרך פרצה בקירות, והן התעופפו בפנים, בלי שיוכלו למצוא דרך יציאה. אוולינה התאוננה על כך שהן מנקרות במזון, מטיילות על שומן־החזיר ואינן משאירות עליו רק את עקבותיהן. יצחק אמר: “כן, חבל על הציפורים הקטנות שנכנסות פנימה ולא מוצאות דרך לצאת”. ובעיצומה של עונת העבודה, עקר אבנים וסתם את הפרצה בקיר.

אלוהים יודע על מה הוא חשב כאשר הלך בדרך זאת. אולי קיווה כי אינגיר תחזור אליו מוקדם יותר, עקב מעשיו הטובים.


ט    🔗

השנים חולפות.

שוב בא לסילאנרה מהנדס, ועמו פקיד ושני פועלים. הם קבעו את התוואי של קו הטלגרף על פני הגבעות. לפי תכניתם, יעבור הקו ליד ביתו של יצחק ויימשך הלאה דרך היער, אין בכך רע, אמרו; המקום יהיה פחות שומם, העולם החיצוני יהיה קרוב יותר וייתכן שכך תבוא אל הבית קצת שמחה.

“ביתך”, אמר המהנדס, “נמצא באמצע הדרך בין שני עמקים. ייתכן שיציעו לך לפקח על הקו”.

“כך”, אמר יצחק.

“תקבל עשרים וחמישה כתר לשנה”.

“כך”, אמר יצחק, “ומה יהיה עלי לעשות?”

“להחזיק את הקו במצב תקין. לתקן את חוטי הברזל אם יתקלקלו או ינותקו, לגדוע את העצים שיפריעו לקו. כאן, בביתך, יתקינו מכונה קטנה ויפה שתודיע לך מתי יש צורך בתיקון כלשהו. ואז תצטרך לעזוב כל עבודה וללכת לתקן”.

יצחק הירהר. “אוכל לעשות זאת בחורף”, אמר.

“לא טוב. הדבר צריך להיעשות במשך כל ימות השנה, גם בקיץ, גם בחורף”.

יצחק הודיע: “באביב, בקיץ ובסתיו יש לי עבודה בשדה, ואין לי פנאי בשביל דברים אחרים”.

המהנדס התבונן בו רגע ממושך ואחר־כך שאל שאלה מתמיהה זאת:

“וכך תוכל להרוויח יותר כסף?”

“להרוויח?” אמר יצחק.

“האם עבודה בשדה תכניס לך מדי יום יותר כסף משתרוויח תמורת ההשגחה על הטלגרף באותו יום?”

“אינני יודע”, השיב יצחק. “אבל העניין הוא בזה: אני יושב כאן בגלל האדמה. אני צריך לדאוג לבני ביתי ולבהמות שלי. אנחנו חיים מפירות האדמה”.

“טוב, טוב, אוכל להציע את המשרה למישהו אחר”, אמר המהנדס.

אבל נראה כי האיום הזה רק הסיר את העקה מעל לבו של יצחק. הוא לא רצה להיות כפוי־טובה למהנדס ולכן ניסה להסביר: “יש לי סוס וחמש פרות, חוץ מהפר. יש לי עשרים כבשים ושש עשרה עזים. הבהמות האלה נותנות לנו מזון וצמר ועורות. אנחנו חייבים לתת להן מזון”.

“כן, זה ברור”, אמר המהנדס.

“זהו. ולכן אני אומר, שלא אוכל לכלכל אותן, אם בעת קציר החציר, אצטרך לרוץ ולהשגיח על קו הטלגרף”.

המהנדס אמר: “לא נדבר עוד על זה. האיש היושב שם למטה, ברידי אולסין, יקבל את הדבר ברצון”. הוא נפנה אל אנשיו וציווה: “בואו נלך”.

אוולינה שמעה את דבריו של יצחק, אשר דיבר כאיש קשה־עורף וחסר־בינה, והחליטה להשתמש בכך לטובתה.

“מה אמרת, יצחק? שש־עשרה עזים? אין יותר מחמש־עשרה”.

“לא שש־עשרה עזים?”

“לא”, אמרה והביטה כאובדת־עצות באנשים הזרים, כאילו על מנת להראות להם כי הוא חסר־בינה.

“כך”, אמר יצחק בקול רפה, משו קווצה מתוך זקנו אל פיו והתחיל ללעוס אותה.

המהנדס ואנשיו פנו לדרכם.

אילו רצה יצחק, בזעמו, להכות את אוולינה על מעלליה – היתה זאת שעת־כושר, הזדמנות מצוינת. הם היו לבדם בבית. הילדים רצו אחרי המהנדס ואנשיו. יצחק עמד באמצע החדר ואוולינה ישבה ליד התנור. הוא כיחכח בגרונו, כאילו התכוון לדבר. אבל הוא שתק. זאת היתה גבורת נפשו. האם הוא לא יודע את מספר העזים שלו, בדיוק כשם שהוא יודע את מספר אצבעותיו? אין זאת אלא שהאשה יצאה מדעתה. איך ייתכן שעז אחת תיעדר, אם הוא מטפל בכל אחת מהן, ומשוחח אתן כל יום – עם שש־עשרה העזים שלו? ייתכן שאוולינה מכרה עז אחת אתמול, כאשר האשה מברידאבליק באה לבקר באחוזה. “המ!” אמר יצחק והיה מוכן לדבר. מה עשתה אוולינה? אולי אין זה רצח ממש, אך זהו מעשה הדומה לרצח. הוא היה בטוח כי יש לו שש־עשרה עזים כפי שהיה בטוח כי הוא חי.

אולם הוא לא יכול היה לעמוד לנצח באמצע החדר ולשתוק.

“המ!” אמר יצחק. “עכשיו יש רק חמש־עשרה עזים?”

“לפי חשבוני אין יותר”.

עתה הגיעה שעתו. כרגע יכול היה לעשות זאת: לשלוח את ידו ולהשחית את פניה של אוולינה במכה אחת. הוא יכול היה לעשות את הדבר. הוא לא עשה זאת. ורק אמר, כשהוא מתקרב אל הדלת: “לא אדבר יותר הפעם!” כרומז לכך, שבפעם הקרובה לא יחסרו לו מלים ברורות ביותר.

“אלישע!” קרא.

היכן אלישע? היכן הילדים? לאביהם שאלה אליהם. הם היו עתה ילדים גדולים, ושמו לב למתרחש באחוזה. הוא מצא אותם מתחת לרצפה המוגבהת של המחסן. הם התחבאו אך גילו את מקומם כי התלחשו שם, מבוהלים. הם יצאו בזחילה, כשני פושעים.

אלישע מצא בדל של עיפרון צבעוני, שאותו שכח המהנדס. הוא רץ אחריו כדי להחזיר לו את העיפרון, אבל האנשים המבוגרים היו רחוקים מאוד. אלישע נעצר. עלה במוחו הרעיון, שיוכל להשאיר את העיפרון לעצמו. אהה אילו היה הדבר אפשרי! הוא משך אחריו את סיברט, כדי שלא תיפול עליו כל האחריות, ושניהם התחבאו עם מציאתם. הו, בדל עיפרון זה היה מאורע בחייהם, פלא! הם אספו חתיכות עץ וכיסו אותן בקווים: העיפרון היה אדום בקצהו האחד וכחול בקצה השני. הם ציירו לפי התור. כאשר שמעו את קולו המצווה של אביהם, לחש אלישע: “הם חזרו כדי לקחת את העיפרון”. שמחתם חלפה והם רעדו מפחד. האחים יצאו ממחבואם. אלישע הושיט לפניו את העיפרון, כדי להראות שהם לא שברו אותו. מוטב היה, אילו לא ראה אותו מעולם.

אבל שום מהנדס לא היה שם. הם נרגעו ושמחתם לא ידעה גבול.

“האם היתה כאן אשה אתמול?” שאל אביהם.

“כן”.

“האשה מהעמק? האם ראיתם אותה כאשר הלכה?”

“כן”.

“היא הובילה אִתה עז?”

“לא”, אמרו הילדים. “עז?”

“לא היתה אִתה עז כאשר הלכה מכאן?”

“לא. איזו עז?”

יצחק שקע בהרהורים. בערב, כאשר חזר העדר מן המרעה, ספר תחילה את העזים. היו שש־עשרה. הוא ספר שוב, ספר חמש פעמים. שש־עשרה עזים. אף אחת לא חסרה.

יצחק נשם ליוותה. מה פשר כל הדבר הזה? אוולינה, הבהמה הזאת, לא יודעת, ככל הנראה, לספור עד שש־עשרה! הוא קרא אליה בקול נרגז:

“מה את מדברת? הרי יש שש־עשרה עזים”

“יש שש־עשרה?” שאלה בתמימות. “כן”.

“כך. טוב מאוד”.

“את באמת חזקה בחשבון”

אוולינה השיבה בנחת, בקול נעלב: “כיוון שכל העזים ישנן, הרי אוולינה, ברוך השם, לא אכלה אף עז אחת. אם כך, טוב לה”.

אוולינה בילבלה אותו בתככיה, והביאה אותו לכך שיסיח את דעתו מעניין זה. הוא לא טרח לספור את בהמותיו, ולא עלה בדעתו לספור את הכבשים. ככלות הכול, אוולינה אינה רעה כל־כך. היא מנהלת את הבית ומשגיחה על הבהמות. היא רק טיפשה, אבל דבר זה מזיק לה. היא יכולה לשבת כאן, להיות כאן – אינה ראויה ליותר מזה. אך מה מעציב הדבר שגבר כיצחק חייב לחיות בתנאים כאלה.

עברו שנים. עשבים עלו כבר בגג הבית, ואפילו גג המחסן, שנבנה שנים אחדות לאחר מכן, התכסה עשבים. העכבר הפראי, עכבר השדה, מצא מזמן את דרכו אל המחסן. גם ירגזים וציפורים קטנות למיניהן התעופפו מעל לאחוזה. ובגבעה קיננו קוראים, והיו שם עורבים שחורים. והדבר הנפלא מכול – בקיץ שעבר באו שחפים מן החוף המרוחק ונשארו בסביבת האחוזה; עד כדי כך התפשטה בין בעלי־הכנף הידיעה על אחוזתו של יצחק. ועל מה, לדעתכם, חשבו אלישע וסיברט, למראה השחפים? היה זה עוף מוזר כל־כך, שבא מארץ רחוקה! היו שם שישה שחפים, דומים מאוד זה לזה, שהלכו בשדה וניקרו מעת לעת.

“אבא, מדוע הם באו הנה?”

“כי על הים תשתולל בקרוב סערה”, השיב אביהם.

הו, השחפים האלה היו כה נפלאים ומסתוריים!

יצחק לימד את בניו דברים רבים, שטוב לדעת אותם. הם הגיעו לגיל בית־הספר; אבל בית־הספר נמצא במרחק מיילים אחדים, בכפר, ואי־אפשר להגיע עד שם. מדי יום ראשון ישב יצחק עם הילדים ולימד אותם את האל“ף־בי”ת. אבל הוא – שנולד עובד אדמה – לא יכול היה להקנות להם ידיעות נוספות. ספרי־הקודש היו מונחים בשלום על האצטבה, בין חריצי־הגבינה. יצחק חשב, כנראה – יהיה אפשר לעמוד על כך לפי יחסו אל הילדים – כי יש יתרון מסוים לאנשים שגדלים בלי ללמוד חכמת מספרים. שני הבנים הסבו לו נחת־רוח. הוא נזכר בימים רחוקים, כאשר הם היו פעוטים, ואינגיר לא הרשתה לו לגעת בהם, כי ידיו היו מלוכלכות בשרף. הו, השרף, הטהור שבחומרים! זפת וחלב־עזים ומוח – כל אלה הם דברים טובים, מצוינים; אבל שרף האשוח ראוי לתהילה!

הנערים גדלו בגן־עדן של בערות ולכלוך. אבל מפעם לפעם, לאחר שהתרחצו, קשה היה שלא להבחין ביופיים. סיברט הקטן היה ילד שובב, אבל אלישע היה עדין ומעמיק יותר.

“איך הם יודעים, כי סערה מתקרבת?” שאל את אביו.

“הם מקבלים מחלת אוויר”, השיב אביו. “ראשם סחרחר. ואז הם מחפשים מקום מקלט”.

הם למדו מדי יום דברים חדשים: “כאשר אתה מדלג מעל סלעים גבוהים, החזק את הלשון בפיך ולא בין השיניים”. “כאשר תגדלו ותרצו שיהיה לכם ריח נעים, כשתלכו לכנסיה, קחו עלה שרך ומעכו אותו בידיים”. האב היה מלא חכמה ודעת. הוא דיבר עם ילדיו על האבנים ועל החלמיש ועל כך שהאבן הלבנה קשה יותר מן האפורה; כאשר מצא חלמיש, השרה אותו במי־בורית ואחר־כך הדליק בו אש.

אבל יצחק היה מרחיק לכת לעתים, ודבריו היו אז מתמיהים וקשים להבנה. פעם אחת הכריז כי לאייל קל יותר להיכנס למלכות השמים, מאשר לאדם הרוצה לעבור דרך קוף־המחט. פעם אחרת – כאשר תאר לפני הילדים את תפרארתם של המלאכים – הסביר, כי כוכבים צמודים במסמרים לעקבים של נעליהם. תורה פשוטה ותמימה, המתאימה לחיים על גבול היער. המורה שבבית־הספר הכפרי לעג לכל זה, אבל בניו של יצחק ראו בדמיונם את הדברים האלה. חינוכם ולימודיהם התאימו לעולמם המצומצם, הסגור, וכי יש דבר טוב מזה? בסתיו, כאשר הגיע זמן שחיטת הבהמות, התמלאו הנערים סקרנות רבה. הם הצטערו על הבהמות ההולכות למות ורעדו מפחד. יצחק היה מחזיק בבהמה ביד אחת, וידו השניה הניפה את הסכין. אוולינה היתה מכסה את הדם. הנערים הציצו במתרחש מאחורי פינת המחסן.

“רוח קרה” אמר אלישע ופנה הצדה כדי ליבש את דמעותיו. סיברט הקטן בכה בקול רם וקרא: “הו, תיש זקן ומסכן!”

לאחר שהתיש נשחט, ניגש יצחק אל בניו ואמר להם: “אל תעמדו לעולם בקרבת מקום ואל תגידו ‘יצור מסכן’ ואל תתמלאו רחמים, כאשר שוחטים בהמה. דבר זה רק מחזק את כוח החיים שבה. אל תשכחו זאת!”

כך עברו השנים. שוב התקרב האביב.

אינגיר כתבה כי מצבה טוב, והיא לומדת במוסד דברים רבים. הילדה גדלה, ושמה ליאופולדינה, כי נולדה בחמישה־עשר בנובמבר, יום ליאופולד הקדוש. היא מתפתחת יפה ותעלה על אמה בסריגה ובתפירה. היא ממש מפליאה בתפירה.

הדבר המתמיה ביותר במכתבים אלה היה, שאינגיר כתבה אותם במו ידיה. יצחק נאלץ לבקש מהחנווני שבכפר כי יקרא לו את הכתוב בהם. אך לאחר שנכנסו למוחו – נקבעו שם, וכאשר הגיע הביתה ידע אותם בעל־פה.

עכשיו הוא יושב מתוך חגיגיות יתרה ליד השולחן, המכתב לפניו והוא קורא אותו באוזני הנערים. הוא היה מרוצה מכך שאוולינה ראתה באיזו קלות הוא קורא, אבל לא פנה אליה בעניין זה. לאחר שסיים אמר: “ראה, אלישע, וגם אתה, סיברט; אמכם כתבה את המכתב הזה, והיא למדה את כל הדברים האלה. גם אחותכם הקטנה יודעת יותר מכולנו יחד. אל תשכחו זאת, נערים!” והילדים ישבו שקטים ומשתוממים.

“אמנם, זה דבר גדול”, אמרה אוולינה.

למה התכוונה? האם הטילה ספק בדבריה של אינגיר? האם עלה בה חשד כלשהו באשר לקריאתו של יצחק? לא בקלות היה אפשר להבין את כוונותיה של אוולינה, בעודה יושבת בפינה, על פניה ארשת של ענווה ומפיה נמלטים דברים המשתמעים לשתי פנים. יצחק החליט להתעלם.

“כשאמא תחזור הביתה, תלמדו גם אתם לכתוב”, אמר לילדים. 

אוולינה הורידה בגדים אחדים שהיו תלויים לייבוש על התנור, הזיזה סירים, שוב התעסקה עם הבגדים ונראתה עסוקה ביותר. היא חשבה על משהו.

“מכיוון שכל דבר יפה ומוצלח פה, ביער, מותר לך לקנות חצי קילו קפה”, אמרה.

קפה?” אמר יצחק. השאלה התפרצה מפיו בעל כורחו.

אוולינה אמרה בנחת: “עד עכשיו הייתי קונה מזמן לזמן בכספי”.

בעיני יצחק הקפה היה דבר שבחלום, באגדה, משהו שלא ייאמן כלל. אוולינה שיקרה, כמובן, אבל הוא לא כעס עליה. בזכרונו של הגבר כבד־המחשבה עלתה תמונת ישיבתה של אוולינה עם הלאפים, והוא אמר במרירות:

“כן, אקנה לך קפה. חצי קילו ביקשת, נכון? ומדוע לא קילו שלם? שלא יחסר!”

“אל תלעג לי, יצחק”, אמרה. “נילס שותה קפה. וגם למטה בברידאבליק שותים קפה”.

“כן, כי אין להם חלב. אין להם אפילו טיפת חלב”.

“זה אני לא יודעת, והדבר לא נוגע לי. אבל אתה, היודע דברים רבים כל־כך, ורץ בקריאה ממש כמו צבי, אתה צריך לדעת שקפה הוא דבר שנמצא בכל בית”.

“מנוולת!” קרא יצחק.

אוולינה התיישבה על הספסל ונתנה דרור לדיבורה:

“ובקשר לאינגיר, אם מותר לי לדבר על העניין הנעלה הזה…”

“תגידי מה שתרצי, לא אכפת לי”.

“היא תחזור הביתה לאחר שלמדה דברים שונים ומשונים. אולי היא תחזור עם כובע מעוטר בנוצות ופנינים”.

“כן, אני חושב שזה יהיה כך”.

“בוודאי”, אמרה אוולינה. “והיא חייבת לי תודה על כל אלה”.

“לך?” קרא יצחק.

אוולינה אטוה בענווה: “הרי רק בגלל פעילותי הצנועה היא נשלחה מן הבית”.

יצחק נאלם; כוח הדיבור ניטל ממנו. הוא ישב בשקט והביט בה. האם שמע היטב? לפי מראה פניה של אוולינה, אפשר היה לחשוב כי לא אמרה שום דבר יוצא־דופן. במלחמת המלים היתה ידו של יצחק על התחתונה.

הוא נמלט מהבית, וראשו מלא מחשבות קודרות. אוולינה, המרשעת הזאת, המנוולת – מדוע לא שבר את מפרקתה בשנה הראשונה? ככה חשב והוכיח את עצמו. הוא, בלי ספק, האיש המתאים ביותר לכך. הוא האיש? כן; אף אחד אחר לא יעשה זאת טוב יותר ממנו.

יצחק נכנס אל הרפת וספר את העזים. כולן היו כאן. הוא ספר את הפרות, את החזירים, ארבע־עשרה תרנגולות, שתי עגלות צעירות. “כמעט שכחתי את הכבשים”, אמר יצחק בלבו. הוא ספר את הכבשים והעמיד פנים כמופתע כאשר גילה כי כבשה אחת חסרה. יצחק יודע היטב כי כבשה אחת חסרה, הוא יודע זאת זה זמן רב. מדוע הוא מיתמם? וזהו הדבר: אוולינה הכעיסה אותו פעם כאשר אמרה כי עז אחת חסרה, אף שכולן היו במרעה. הוא הקים המולה רבה ללא צורך – תמיד היה מגיע לרתחה בהתנגשויות שלו עם אוולינה. בסתיו, כאשר עמד לשחוט בהמות אחדות, נוכח כי אחת הכבשים חסרה, אבל לא היה בו אומץ לדרוש דין־וחשבון מאוולינה. וגם אחר־כך לא עשה זאת.

אבל היום בערה בו חמתו. אוולינה הגדישה את הסאה. הוא סופר שוב את הכבשים בקול רם, כדי שאוולינה תשמע, אם היא עומדת בחוץ ומטה אוזן. תוך כדי כך הוא מדבר בקול בגנותה של אוולינה. נראה שהיא מצאה דרך חדשה להאכיל את הכבשים, כי אחת מהן נעלמה פתאום – כבשה נעלמה ואיננה: אשת זנונים, גנבת נבזית – אדרבא, שתשמע את דבריו! הו, עד כמה רצה שאוולינה תשמע את דבריו ותיבהל כראוי!

הוא יצא בצעדים החלטיים מן הרפת, הלך לאורווה וספר את הסוסים. משם הוא רצה להיכנס הביתה ולדבר עם אוולינה. הוא הלך במהירות רבה מלא זעם. אוולינה, שאולי ראתה משהו מבעד לחלון, יוצאת בשקט ובביטחון מפתח הבית, בדרכה אל הרפת, ודליי החליבה בידה.

“מה עשית בכבשה עם האוזניים השטוחות?” הוא שואל.

“כבשה?” היא שואלת.

"כן. אילו היתה כאן, היתה ממליטה שתי שיות. מה עשית בה? תמיד היתה יולדת שניים. את גזלת ממני שלוש כבשים, את

מבינה?"

אוולינה נדהמה, נבהלה לחלוטין מן ההאשמה הפתאומית. ראשה התנודד, רגליה רעדו עד שדומה היה כי תוך רגע תתמוטט. אבל מוחה פעל בקדחתנות. מזימותיה לא בגדו בה מעולם.

“אני גונבת כבשים וגונבת עזים”, היא אומרת בשקט. “מעניין מה אני עושה בהן. אני כנראה אוכלת אותן”.

“רק את יודעת מה שאת עושה בהן”.

“האם אין לי בביתך, יצחק, די אוכל ודי משקה, עד שאני מוכרחה לגנוב? גם שלא בפניך אני יכולה להגיד כי בכל השנים האלה שאני כאן, לא היה לי צורך בכך”.

“אבל, מה עשית בכבשה? נתת אותה לאוס אנדירס?”

“אוס אנדירס?” אוולינה מוכרחה להעמיד בחיפזון את הדליים על האדמה, ולספוק את כפות ידיה. “שכך לא אדע חטא כל ימי חיי! על איזו כבשה ושיות אתה מדבר? האם אתה מתכוון לעז שטוחת האוזניים?”

“יצור נבזה!” קורא יצחק ומתכוון להסתלק.

“אתה איש מוזר, יצחק. יש לך בהמות כמספר הכוכבים בשמים, ואתה לא מסתפק בכך. אולי תסביר לי איזו כבשה ואילו שיות אתה דורש ממני? אתה צריך רק להודות לאל על חסדיו. יעברו הקיץ והסתיו וזמן קצר אחרי החורף ימליטו הכבשים שוב, ויהיה לך פי שלושה משיש לך היום”.

הו, אווליגה!

יצחק התרחק, נוהם כדוב. “כמה טיפש הייתי שלא רצחתי אותה ביום הראשון לבואה!” אמר לנפשו, וכינה את עצמו בתארי־גנאי שונים. “טיפש הייתי, טינופת! אבל עדיין לא מאוחר מדי. חכה – שתלך לרפת, אבל מחר תבוא השעה המתאימה. שלוש כבשים הלכו לאיבוד! קפה, היא אומרת!”


י    🔗

למחרת אירע מאורע חשוב. אורחים באו אל האחוזה – גייסלר בא. על פני הביצות כבר לא ניכרו סימני הקיץ, אך גייסלר לא נרתע ממצב הדרכים. הוא בא ברגל, נעול מגפיים נהדרים, מעור כבשים, משוחים בלאכה. היו לו כפפית צהובות, והוא נראה מכובד ביותר. איש מהכפר נשא את חפציו.

הפעם הוא בא לקנות חלק מאדמתו של יצחק – מכרה נחושת. ומה המחיר שיידרש? אגב, הוא מביא דרישת־שלום מאינגיר, אשה טובה, אהובה על הכול. הוא בא מטרונדהיים, שם דיבר אִתה.

“יצחק, עשית כאן עבודה גדולה!”

“כן. ראית את אינגיר, אדוני?”

“מה זה שם? בנית טחנה? אתה טוחן לעצמך קמח? מצוין! ואני רואה שהרחבת את שטחי התבואה מאז הייתי כאן בפעם האחרונה”.

“האם מצבה טוב?”

“כן, טוב… אה, אשתך! כן, אספר לך. בוא ניכנס לחדר השני”.

“לא, החדר לא מסודר”, אומרת אוולינה. יש לה סיבות טובות למנוע את כניסתם לחדר.

אבל השניים נכנסו בכל זאת לחדר הקטן וסגרו את הדלת אחריהם. אוולינה נשארה לבדה ולא יכלה לשמוע דבר.

“אני מקווה שלא מכרת את החלקה שבה הנחושת?”

“לא”.

“טוב, אני אקנה. כן, דיברתי עם אינגיר ועם אנשים נוספים. היא ודאי תשוחרר בקרוב. הדבר נמסר לעיונו של המלך”.

“המלך!” 

“לעיון המלך. הלכתי לראות את אשתך ־ מובן שלמעני הוסרו כל המכשולים – ושוחחנו שעה ארוכה. ‘ובכן, אינגיר. הכול בסדר אתך, באמת,?' ‘כן, אין לי על מה להתאונן’. ‘האם את מתגעגעת הביתה?’ ‘כן, אני לא מכחישה את זה’. ‘לא יעבור עוד זמן רב ותשובי הביתה’, אמרתי לה. ואני יכול לומר לך, יצחק, היא אשה חזקה. היא לא הזילה אף דמעה. להפך, היא חייכה וצחקה. אגב, עשו לה ניתוח ותפרו את שפתה השסועה. ‘ובכן, להתראות’, אמרתי לה, ‘לא תישארי פה עוד זמן רב, אני מבטיח לך”.

"אז הלכתי למנהל בית־הכלא – חסר היה לו שיסרב לקבל אותי – ‘יש לך כאן אשה‘, אמרתי לו, ‘אינגיר סילאנרה, שמקומה אינו כאן אלא בביתה’. ‘אינגיר’, אמר, ‘כן, היא אשה טובה, והייתי שמח להחזיק אותה כאן עשרים שנה’. ‘אי־אפשר להעלות על הדעת דבר שכזה’, אמרתי לו, ‘בלאו־הכי היא ישבה כאן זמן רב מדי’. ‘זמן רב מדי?' שאל, ‘האם אתה מכיר את הפרשה, אדוני?’. ‘כן, אני מכיר היטב את הפרשה, כי הייתי ראש כפר בסביבה’, אמרתי. ‘בבקשה, שב’, אמר. וזה היה בדיוק בזמן, כי הייתי עייף! – ‘כן, אמר המנהל, אנו מטפלים כמיטב יכולתנו באינגיר ובבתה הקטנה. ודאי. היא באה מאזורך? עזרנו לה לרכוש מכונת תפירה משלה, והיא עברה בהצלחה רבה בכל המחלקות של בית־המלאכה. היא למדה דברים רבים. היא יודעת לארוג, לתפור, לצבוע, לגזור. ואתה אומר, אדוני, שהיא נמצאת כאן זמן רב מדי?’ ידעתי כמובן, מה אגיד לו, אבל דחיתי את הדבר. אמרתי: ‘כן, המשפט לא התנהל כשורה ויש לעיין בו שוב. עתה, לאחר שהוכנסו שינויים בחוקי העונשין, אולי היו משחררים אותה מכל עונש. בזמן הריונה שלחו לה ארנבת’. ‘ארנבת?’ שאל המנהל. ‘ארנבת, והילדה נולדה עם שפת־ארנבת’. המנהל חייך. ‘ובכן, אתה חושב, אדוני שלא שמו לב לפרט זה?' ‘לא‘, אמרתי ’פרט זה לא הוזכר כלל’. ‘אבל הפרט הזה אינו חשוב כל־כך’. ‘הוא חשוב לה מאוד’, אמרתי. ‘אתה חושב, אדוני, שארנבת יכולה לחולל מעשי פלאים?’ שאל. אמרתי: ‘לא אתווכח אתך, אדוני, על השאלה אם ארנבת מסוגלת לחולל מעשי פלאים, אבל השאלה היא איך יכול מראה הארנבת לפעול על אשה, שיש לה שפת־ארנבת והיא נמצאת בהריון’. המנהל הירהר רגע, ואמר: ‘ייתכן, ייתכן. אבל תפקידנו כאן הוא לשמור את הנדונים ולא לבדוק את פסקי־הדין. ולפי פסק־הדין אינגיר לא נמצאת כאן זמן רב מדי’.

“ברגע זה גיליתי את הקלף הגדול: ‘במאסרה של אינגיר נעשתה עוולה’. ‘עוולה?’ ‘ראשית כול’, אמרתי, ‘במצב שבו נמצאה אז, אסור היה לטלטל אותה בדרכים’. המנהל נעץ בי את מבטו. ‘זה נכון’, אמר, ‘אבל זה לא נוגע לנו’. ‘שנית’, הוספתי, ‘לא היה צורך שיעברו חודשיים עד שפקידי הכלא יכירו במצבה המיוחד’. דבר זה פעל. המנהל שתק שעה ארוכה. ‘האם יש לך ייפוי־כוח להשתדל בשבילה?’ שאל. ‘כן’, אמרתי. ‘כפי שסיפרתי לך, אנחנו מרוצים מאוד מאינגיר', אמר המנהל וחזר על כל הדברים שלמדה שם. ‘כן, היא למדה גם לכתוב’, אמר, וסיפר שהילדה הקטנה מופקדת בידיים טובות, וכיוצא בזה. סיפרתי לו על המצב בבית: שני ילדים שנשארו לבדם, מטפלת שיכורה, ועוד כהנה וכהנה. ‘יש לי ייפוי־כוח מבעלה’, אמרתי, ‘שאוכל לצרף אל הבקשה, בין אם על מנת שמשפטה יישמע שוב ובין אם על מנת שתזכה בחנינה’. ‘הראה לי, בבקשה, את ייפוי־הכוח’, אמר המנהל. ‘אביא לך אותו מחר, במועד הביקורים’ עניתי”.

יצחק היה מרותק. הדברים נגעו ללבו, כאגדה מארץ זרה. עיניו לא זזו מפיו של גייסלר.

וגייסלר הוסיף לספר: “חזרתי למלון וערכתי את הבקשה. כתבתי כאדם שהדבר הזה הוא החשוב לו ביותר בעולם, וחתמתי: יצחק סילאנרה. אל תחשוב כי רמזתי אפילו במלה אחת, כי משהו לא בסדר בבית־הכלא. לא נגעתי בעניין זה. למחרת הבאתי למנהל את המיסמך. ‘הואֵל נא, אדוני, לשבת’, אמר לי כאשר נכנסתי. הוא קרא, הינהן מדי פעם ולבסוף אמר: ‘יפה מאוד! לא די בכך כדי שהמשפט יישמע שוב. עם זאת…’ ‘אם נצרף לזה את התעודה שיש לי כאן’, אמרתי – וגם הפעם קלעתי למטרה. המנהל אמר: ‘אתמול עיינתי בתיק ומצאתי סיבות מספיקות להגיש בקשת חנינה’. ‘ואתה, אדוני המנהל, היית תומך בבקשה זאת?’ ‘אמליץ אליה’, אמר, ‘אמליץ במלים חמות’. קדתי קידה, ואמרתי: ‘אם כך, החנינה תוענק ללא כל ספק. אני מודה לך, אדוני, בשם הבעל האומלל ושני הילדים…’ ‘לא נראה לי כי נחוץ לאסוף פרטים נוספים עליה במקום המעשה’, אמר המנהל, ‘הרי אתה מכיר אותה, אדוני?’ הבנתי כמובן, מדוע רצוי לו שהדבר יעבור בלי כל רעש. עניתי: 'חקירות כאלה רק ידחו את בירור העניין’. וזה כל הסיפור, יצחק”.

גייסלר הציץ בשעונו. “ועכשיו, לעניין. האם אתה יכול לעלות אתי אל סלעי הנחושת?”

יצחק נעשה נציב־מלח, בול־עץ. הוא לא היה מסוגל לעבור תוך רגע לנושא אחר. הוא ישב, נדהם, שקוע במחשבות. הוא שאל שאלות נוספות.

“נודע לי כי בקשת החנינה נשלחה כבר אל המלך, וייתכן שהדבר יוכרע באחת הישיבות הקרובות של הממשלה”, אמר גייסלר.

“פלאי־פלאים”, אמר יצחק.

הם טיפסו אל ההר – גייסלר, בן לווייתו ויצחק – ושהו שם שעות אחדות. בזמן קצר זה, חקר גייסלר את כיוון עורק הנחושת, וקבע את גבולות החלקה שהוא רוצה לקנות. הוא התרוצץ בשדה, אך דיבר במתינות, ומשפטיו היו בטוחים לחלוטין.

בשובו אל האחוזה, ואתו שק מלא אבני נחושת, ביקש גייסלר עט ודיו והתיישב לכתוב. הוא לא נחפז, ומדי פעם הפסיק ופיטפט.

“כן, יצחק, הפעם לא תקבל סכומים עצומים בשביל אדמתך, אבל כמה מאות כתר תקבל”. הוא הוסיף לכתוב. “אל תשכח להזכיר לי, אני רוצה לראות את הטחנה שלך לפני שאלך”, אמר. מבטו נתקל בציור על דפנת הנול. הוא שאל: “מי צייר אותם?” אלישע צייר סוס ותיש. הוא הראה לגייסלר כיצד הוא מצייר על דפנת הנול ועל כל חתיכת־עץ שהוא מוצא, כי לא היה לו נייר. גייסלר אמר: “הציור לא רע בכלל”, והוא נתן לאלישע אורט אחד.

גייסלר הוסיף לכתוב ואחר־כך אמר: “בקרוב יבואו, כפי הנראה, אנשים רבים שישתקעו כאן”.

בן לווייתו העיר: “אחדים כבר באו”.

“מי?”

“הוקמה אחוזה חדשה, ברידאבליק, ברידי מברידאבליק”.

“אהה! זה!” קרא גייסלר בבוז.

“כן. חוץ ממנו, עוד כמה אנשים קנו אדמה”.

“השאלה היא, אם יצליחו בעבודה”, אמר גייסלר. הוא הבחין בסיברט הקטן, משך אותו אליו ונתן גם לו אורט. אדם טוב, גייסלר זה! אגב, עיניו היו אדומות במקצת. דבר זה יכול לבוא כתוצאה מחוסר שינה, אך גם משקאות חריפים גורמים לכך. אבל הוא לא נראה כמי שנמצא בסכנת הידרדרות. הוא הוסיף לפטפט, אבל תוך כדי כך חשב ודאי על התעודה שלפניו, כי פתאום נטל את העט וכתב פסקה ארוכה.

עתה סיים, כנראה.

הוא פנה אל יצחק ואמר: “כן, כרגע אתה לא מתעשר מהעסק הזה. אבל במשך הזמן ייתכן שתקבל עוד הרבה כסף. אנסח את התעודה כך, שאחר־כך תקבל עוד כסף. מאתיים כתר תוכל לקבל מיד”.

יצחק לא הבין דבר בכל הפרשה הזאת, אך מאתיים כתר הם סכום עצום – עוד פלא. סכום זה יינתן לו בינתיים בהתחייבות, כמובן, ולא במזומנים, אבל מה אכפת לו? מחשבה אחרת העסיקה את מוחו. הוא שאל:

“ואתה מאמין, אדוני, שישחררו אותה?”

“את אשתך? אילו היה טלגרף בכפר, הייתי מבריק לטרונדהיים, לברר אם השתחררה כבר”, השיב גייסלר.

יצחק שמע על הטלגרף: "חוטי ברזל תלויים בין עמודים גבוהים. ללבו התגנבו חשד ואף אי־אמון בדבריו הבוטחים כל־כך של גייסלר: “ומה יקרה אם המלך יסרב?”

גייסלר ענה: “אז אשלח נספח לבקשת החנינה, תביעה לבירור מחדש של המשפט, ואז הם יהיו מוכרחים לשחרר את אשתך. אל תדאג לזה”.

גייסלר קרא את אשר כתב, את שטר־המכירה של חלקת הנחושת, מאתיים כתר במזומן, ובמשך הזמן אחוז הגון מהכנסת המכרה או ממכירתו לבעלים אחרים. “כאן תחתום!” אמר גייסלר.

יצחק היה חותם מיד, אבל הוא התקשה בכתיבה. מימיו לא כתב על נייר, אלא חרט בגרזינו אותיות על עצים. אולם אוולינה הנבזית עמדה כאן והתבוננה! הוא אחז בעט – חפץ נורא בקלותו – התכופף קצת וכתב, הוא כתב את שמו. גייסלר הוסיף דבר־מה מתחת לחתימה, כנראה הערה, ובן לווייתו חתם בתור עד. העסק נחתם.

אוולינה הוסיפה להתבונן בהם. היא חשבה כי תתעלף. מה יבוא עוד?

“ערכי את השולחן, אוולינה!” אמר יצחק, אולי קצת ביהירות, על שכתב את שמו. “אני מקווה שתקבל בהבנה את מה שיש לנו, אדוני”, אמר לגייסלר.

“ריח טוב של בשר ורוטב”, אמר גייסלר. “הנה, זה כספך, יצחק”. כאן הוציא גייסלר את ארנקו התפוח, הוציא מתוכו שני צרורות של שטרות, ספר אותם והניחם על השולחן. “ספור בעצמך!” אמר.

שתיקה, דומיה, קיפאון.

“יצחק!” קרא גייסלר.

“כן, כן”, אמר יצחק, ומילמל במבוכה: “דבר כזה לא הייתי מבקש, אחרי כל מה שכבר עשית בשבילי, אדוני”.

“צריכים להיות כאן עשרה שטרות של עשרה כתר ועשרים שטרות של חמישה כתר”, אמר גייסלר. “אני מקווה שבמשך הזמן תרוויח הרבה יותר”.

רוחה של אוולינה שבה אליה. הפלא התרחש. היא הגישה את האוכל.

למחרת בבוקר יצא גייסלר לראות את הטחנה. הכול היה גס, קטן, מעין טחנה לגמדים. אבל הבניין היה בנוי היטב. יצחק הוליך את אורחו במעלה הנחל, והצביע על עבודה שבה התחיל, ליד האשד השני: מנסרה.

“הדבר הוא בזה שאנחנו כל־כך רחוקים מבית־הספר”, אמר. “אני חושב שאצטרך להעביר את הנערים לכפר”. גייסלר, מהיר המחשבה, לא ראה בכך עניין חמור. עכשיו מתחילים לזרום הנה מתיישבים חדשים, ולבסוף ייבנה גם בית־ספר.

“אולי ייבנה בית־ספר”, אמר יצחק, “אבל הילדים שלי יהיו אז גדולים מדי”.

“ומה יקרה, אם תוריד אותם לכפר? תקח אותם, וצורכי אוכל בשבילם, ותוכל להחזיר אותם כעבור שלושה או שישה שבועות. הרי זה לא יהיה קשה לך”.

“לא”.

לא, הדבר אינו חשוב כלל, מכיוון שאינגיר תשוב בקרוב. הרי יש לו בית וחצר, מזון בשפע ועוד קניינים, ועכשיו יש לו גם כסף, ועל כל אלה – כוחו במותניו. הוא בריא וחזק, כוחו שלם ומפכה בו גבורתו של גבר!

לאחר שגייסלר יצא לדרכו, שקע יצחק במחשבות. גייסלר הטוב והמיטיב אמר לו כי ישלח ידיעה מיד לכשיגיע למקום שיש בו טלגרף. “כעבור שבועיים תוכל לשאול בכפר אם כבר הגיע המברק”, אמר גייסלר. דבר זה לבדו הוא מאורע חשוב ביותר.

יצחק ניגש לבנות ספסל לעגלה שלו, מעין שרפרף, שאפשר להוציאו בעת העבודה בשדה, ולהחזירו לקראת נסיעה אל הכפר. כאשר היה הספסל מוכן, הוא נראה לבן וחדש כל־כך, עד שהיה צורך לצבוע אותו בצבע כהה. ועבודה לא חסרה! צריך היה לצבוע את כל הבניינים. והרי זה שנים אחדות חושב יצחק על אסם גדול יותר. וגם את המנסרה הוא רוצה להשלים, כדי שיוכל לגדור את כל שדותיו המעובדים ולבנות סירה לבריכת־ההרים. אך גם אם יאמץ את כל כוחו – יהיה הדבר לשווא. איש אינו יכול לעשות דבר כנגד קוצר הזמן. אתה מעיף מבט – והנה, שבוע עבר. אתה מעיף מבט – והנה עוד שבוע עבר.

אבל את הבניינים יצבע, ויהי־מה. הבתים היו אפורים, עירומים, כאילו לבשו מעילים, והשרוולים התקצרו; עכשיו רואים את שרוולי החולצות. עד תחילת העבודה בשדות יש עדיין זמן רב; למעשה, האביב טרם הגיע. הצאן אמנם כבר רועות בחוץ, אבל האדמה עדיין קפואה.

יצחק לקח את הביצים למכירה, ירד לכפר והביא אתו צבעי שמן. הם הספיקו לו לבניין אחד, למחסן, שנצבע אדום. הוא השיג עוד צבע – צהוב – לבית המגורים. “כן, זה בדיוק מה שאני אומרת”, רוטנת אוולינה, “המקום הזה נעשה לאחוזה מכובדת ביותר”. הו, אוולינה, היא מרגישה כי ימיה בסילאנרה מגיעים אל קצם. היא עדיין תקיפה ואמיצה, ותוכל לעמוד בכך, אבל לבה מר עליה. יצחק אינו מוכיח אותה על שום דבר, אף כי בזמן האחרון גנבה והחביאה חפצים שונים. הוא אפילו נתן לה במתנה אייל, כי סוף־סוף שירתה אותו זמן רב בשכר לא גדול. והיא לא היתה רעה אל הילדים. היא השיבה לשאלותיהם, והרשתה להם לעשות כמעט כל מה שרצו. אם היו באים אליה, שעה שעסקה בהכנת הגבינה, נתנה להם לטעום. מפעם לפעם, כאשר רצו להתחמק מן הרחיצה בימי ראשון, לא התעקשה והניחה להם ללכת.

כאשר גמר יצחק לצבוע את הבניינים בצבע ראשון, הביא מן הכפר כמות גדולה של צבעים, ככל שיכול היה לשאת. זאת היתה עבודה לא קלה. הוא צבע כל קיר שלוש פעמים, ואת החלונות צבע בלבן. כאשר היה חוזר הביתה מן הכפר ומתבונן מרחוק באחוזתו, נראה המקום בעיניו כהיכל קסמים; הישימון נהפך ליישוב נאה. ברכת האלוהים שרויה עליו; חלום נהפך כאן למציאות. אנשים גרים כאן וילדים משחקים ליד הבתים. ועד לפסגות ההרים משתרעים היערות העבותים, היפים.

החנווני נתן ליצחק – כאשר היה שוב בכפר – מעטפה כחולה, חתומה, שתמורתה נדרש לשלם חמישה אורטים. היה זה מברק מגייסלר. גייסלר זה – איזה אדם מופלא הוא! במברק היו מספר מלים: “אינגיר השתחררה. תבוא הביתה בהקדם. גייסלר”. החנות וכל אשר בה הסתובבו מול עיניו של יצחק. נדמה היה לו, כי הדוכן והאנשים שלידו, הולכים ומתרחקים, נמוגים. הוא חש, אבל לא שמע, כי אמר: “תודה לך, אבינו שבשמים”.

“אם היא יצאה מטרונדהיים, יכול להיות שהיא תגיע מחר”.

“כך”, אמר יצחק.

למחרת חיכה לה. סירת הדואר הגיעה, אבל אינגיר לא היתה על סיפונה.

“זאת אומרת שהיא תגיע בשבוע הבא”, אמר החנווני.

יצחק כמעט שמח על הדחיה הזאת, שכן היה עליו לעשות דברים רבים. האם ישכח את עבודתו ויזנח את השדות? הוא חזר הביתה וזיבל את השדות. הוא השלים את העבודה במהירות. מדי יום בדק בעזרת דקר את מידת ההפשרה של האדמה. השמש זורחת, השלג נמס, הכול מוריק. הבקר הוצא מהרפת. יצחק חרש, ולמחרת זרע חיטה, ולאחר־מכן זרע תפוחי־אדמה. הילדים אף הם זרעו תפוחי־אדמה, בידיהם הברוכות, ידי מלאכים קטנים. הם מהירים מאוד ומצליחים לזרוע יותר תפוחי־אדמה מאביהם.

לאחר כל אלה, שטף יצחק את העגלה בנחל, קבע בה את המושב, ואמר לילדים כי הוא עומד לנסוע לכפר.

“למה אתה לא הולך ברגל?” הם שאלו.

“לא. הפעם אני רוצה לנסוע בעגלה”.

“אולי תקח גם אותנו?”

“לא, אתם תהיו ילדים טובים ותישארו בבית”.

אלישע, המתאווה ללמוד, שאל: “אז, כאשר כתבת על הנייר, מה הרגשת?”

“שום דבר מיוחד. היד כאילו היתה ריקה, כאילו היא לא מחזיקה דבר”.

“והוא לא מחליק כמו על קרח?”

“מי?”

“העט שכתבת בו”.

“כן, ודאי. אדם חייב ללמוד כיצד לכוון את תנועותיו”.

אבל סיברט הקטן התעניין בדברים אחרים. הוא לא דיבר על העט. הוא רצה לשבת על הספסל, רצה לדהור בעגלה בלתי רתומה. וסיברט שיכנע את האב לקחת את שני הילדים לטיול קצר.


יא    🔗

יצחק נסע עד בריכת מים ליד שטחי הבּיצה. הבריכה היתה עמוקה ומימיה הכחולים היו חלקים ושוקטים. יצחק נעצר כאן בכוונה תחילה. ספק אם הוא השתמש אי־פעם בימיו בראי אחר, חוץ מאשר בבריכות כאלה ובשלוליות־ביצה. הביטו בו. הוא לובש היום את חולצתו האדומה. עכשיו הוא מוציא מספריים מכיסו ומקצץ את זקנו. הגבר החזק והיהיר הזה – האם הוא רוצה להתהדר ולהיפרד לגמרי מן הזקן שגדל פרא במשך חמש שנים? הוא גוזז ומקצץ, מביט במים. ודאי שיכול היה לעשות את הדבר בבית, אבל הוא התבייש מאוולינה, ודי היה בכך שממש מול עיניה לבש את החולצה האדומה. הוא ממשיך לקצץ. פקעת גדולה של שערות נופלת על ראי־המים. העמידה שם נמאסת על הסוס, והוא מתחיל לזוז; יצחק מפסיק את מלאכתו ומוצא שהכול כשורה. אין ספק – הוא מרגיש את עצמו צעיר יותר. והשד יודע מה זה – הוא נעשה קל תנועה וקומתו זקופה.

יצחק נסע אל הכפר.

האניה הגיעה למחרת. יצחק עמד בראש סלע, ליד המחסן של החנווני, והסתכל בנוסעים היורדים מן האניה, אבל אינגיר אינה מופיעה גם הפעם. אלוהים אדירים, הרבה נוסעים ירדו, גדולים וקטנים, ואינגיר איננה. יצחק בחר במיוחד את הסלע הזה, אבל עכשיו כבר אין כל טעם לשבת כאן. הוא יורד אל האניה. שם המשיכו לפרוק תיבות וחביות, ונוסעים עלו אל החוף. חבילות הדואר מאוטרינגן הוצאו, ויצחק לא ראה את אינגיר. הוא אמנם הבחין באשה עם ילדה קטנה, שעמדה על הרציף, אבל האשה היתה הרבה יותר יפה מאינגיר, אם כי אינגיר לא היתה מכוערת. אבל איך הדבר ייתכן – הרי זאת אינגיר. המ! מילמל יצחק ומיהר לגשת אליה. אינגיר אמרה: “שלום” והושיטה את ידה. היא היתה מצוננת קצת, חיוורת בשל מחלת־הים, ועייפה מן הנסיעה. יצחק עמד ושתק. לבסוף אמר:

“מזג־האוויר יפה מאוד, לא?”

“כן. המ…”

“ובבית, שלומם טוב, אני מקווה?”

“כן. תודה על השאלה”.

“זוהי ליאופולדינה. במשך הנסיעה הרגישה הרבה יותר טוב ממני. ליאופולדינה, ראי, זהו אביך. אמרי לו שלום”.

“המ…” אמר יצחק, שוב. הוא הרגיש עצמו זר ביניהן.

אינגיר אמרה: “אם תראה שם למטה, באניה, מכונת תפירה – היא שלי. וגם ארגז יש לי”.

יצחק הלך מיד, כמעט מתוך הרגשת רווחה. עובדי האניה הראו לו את הארגז, אבל בעניין מכונת התפירה, אינגיר היתה מוכרחה לבוא בעצמה ולמצוא אותה. היתה זאת תיבה יפה, מיוחדת, בעלת תבנית מוזרה – מכונת תפירה במקומות אלה! יצחק העמיס את הארגז ואת מכונת התפירה, ואמר למשפחתו: “אחרי שאביא את אלה לכפר, אחזור כדי לשאת אותה”.

“את מי תישא?” שאלה אינגיר בחיוך. “אתה חושב כי ילדה גדולה כזאת לא תוכל ללכת בעצמה?”

הם הלכו יחד אל המקום שבו עמדו הסוס והעגלה.

“האם קנית סוס חדש?” שאלה אינגיר. “ויש לך עגלה עם מושב?”

“כן, ודאי. ומה רציתי לשאול? אהה, כן. אולי את רוצה לאכול משהו? הבאתי אתי דברים שונים”.

“נדחה את זה עד שנעבור את הכפר”, אמרה. “ועכשיו, ליאופולדינה, את תוכלי לשבת לבד בעגלה?”

אבל האב לא הסכים לכך: “לא, היא תיפול על הגלגלים. שבי אתה יחד, וקחי את המושכות”.

כך הן נסעו, ויצחק הלך בעקבותיהן.

הוא התבונן בשתיים. הנה אינגיר חזרה, בבגדים מוזרים, של גברת, בלי שפת־ארנבת. רק צלקת אדומה נשארה בשפתה. והפלא היה בכך, ששוב לא נשמעה אותה שריקה כאשר דיברה. דיבורה היה נקי עכשיו. מטפחת־ראש אפורה עם פסים אדומים, הלמה יפה את שערותיה הכהות. היא הפנתה את פניה אליו ואמרה:

“טוב היה אילו היית מביא אתך שמיכת עור. אולי בערב יהיה קר לילדה”.

“אוכל לתת לה את מעילי. כאשר נגיע ליער נמצא שמיכה, שהשארתי שם”.

“יש לך שמיכה ביער?”

“כן. לא רציתי להחזיק אותה כל הזמן בעגלה, כי לא ידעתי שתבואו היום”.

“כך. ומה אמרת? הנערים בסדר?”

“כן. תודה על שאלתך”.

“הם ודאי גדלו כבר, מה?”

“ברור מאליו. היום זרעו תפוחי־אדמה”.

“באמת!” קראה האם והניעה את ראשה. “האמנם הם יודעים כבר לזרוע תפוחי־אדמה?”

‘אלישע מגיע עד כאן, וסיברט עד כאן", אמר יצחק וציין את הגובה על גופו.

ליאופולדינה הקטנה רצתה לאכול. הו, היא היתה יצור מקסים; היא דיברה בניגון מיוחד, כשל בני טרונדהיים. מדי פעם היה צורך לתרגם את הדברים בשביל יצחק. תווי פניה היו כפני אינגיר – עיניים גדולות ולחיים מוארכות – כמו אלה של הבנים, שאותם ירשו מאמם. ילדי האם היו, וטוב הדבר! יצחק חש עצמו מבויש מול בתו הקטנה ולמראה נעליה, גרבי הצמר הארוכים, שמלתה הקצרה. כאשר בירכה את אביה הזר, השתחוותה והושיטה לו יד זעירה.

כאשר הגיעו אל היער, נחו ואכלו. יצחק האביס את הסוס, וליאופולדינה שיחקה בין העצים, ופרוסת לחם בידה.

“לא השתנית הרבה”, אמרה אינגיר והתבוננה בבעלה.

יצחק הסב את מבטו ממנה ואמר:

“כך את חושבת? אבל את נראית עכשיו ממש כגברת”.

“אהה, לא! אני זקנתי”, אמרה וצחקה.

היה ברור: יצחק לא היה בטוח בעצמו; הוא נזהר בדבריו, והיה מבויש. בת כמה, בערך, אשתו כיום? אי־אפשר שתהיה פחות מבת שלושים, כלומר – היא לא מבוגרת יותר, בשום אופן. יצחק אכל, ותוך כדי כך קטף דליה והחל ללעוס את גבעולה.

“מה זה, אתה אוכל גם דליות?” קראה אינגיר מתוך צחוק.

יצחק זרק את הדליה ונגס מן הלחם. אחר־כך קם, ניגש אל הסוס, והרים אותו כלפי מעלה. אינגיר התבוננה מתוך השתוממות. היא ראתה שהסוס עומד על שתי רגליו האחוריות.

“למה אתה עושה זאת?”

“הוא נאמן כל־כך”, אמר יצחק והרפה מן הסוס.

מדוע עשה זאת? התעורר בו רצון לעשות דווקא את הדבר הזה. אולי התכוון להסתיר בכך את מבוכתו.

לאחר מכן יצאו שוב לדרך. הסוס משך את העגלה ושלושתם הלכו אחריו ברגל. אחוזה חדשה התגלתה לעיניהם.

“מה זה?” שאלה אינגיר.

“זאת האחוזה של ברידי. הוא קנה אותה”.

“ברידי?”

“והשם הוא ברידאבליק. אדמת ביצה טובה, אבל היערות דלילים”.

כאשר עברו על פני ברידאבליק המשיכו לשוחח, ויצחק ראה, כי העגלה של ברידי עדיין עומדת תחת כיפת השמים.

הילדה נימנמה. יצחק נשא אותה בעדינות על זרועותיו. הם המשיכו ללכת. ליאופולדינה ישנה. אינגיר אמרה.

“עכשיו נכסה אותה בשמיכה ונשכיב אותה בעגלה”.

“הנדנוד יעיר אותה”, אמר האב והוסיף לשאתה.

הם עברו את הביצות ונכנסו אל היער.

“פררר!” קראה אינגיר. הסוס נעצר. היא לקחה את הילדה מידי יצחק, ואמרה לו שיזיז את הארגז ואת מכונת התפירה; ליאופולדינה תוכל לשכב בחלק האחורי של העגלה. שם לא תרגיש שום טלטול ושום נדנוד. דברים בטלים!

יצחק עשה כדבריה; הוא כיסה את הילדה בשמיכת העור והגיח את מעילו מתחת לראשה. הם המשיכו ללכת.

הגבר והאשה מהלכים ברגל ומשוחחים. השמש עדיין לא שקעה.

האוויר חם.

“אוולינה – היכן היא ישנה בדרך כלל?” שאלה אינגיר.

“בחדר הקטן”.

“כך! והילדים?”

“הם ישנים במיטה שלהם, בחדר הגדול. יש בבית שתי מיטות, כפי שהיה כאשר הלכת”.

“אני מסתכלת בך כל הזמן”, אומרת אינגיר. “אתה נראה בדיוק כמו אז… סחבת משאות כבדים על כתפיך, אבל הן לא נחלשו”.

“לא. מה רציתי לומר: בכל השנים האלה, האם לא היה מצבך קשה, נורא?” יצחק היה נרגש, וקולו רעד.

אינגיר אמרה כי אין לה על מה להתאונן.

שיחתם נעשתה אינטימית יותר, ויצחק שאל, אם היא לא עייפה ואם אינה רוצה לנסוע בעגלה.

“לא, תודה”, השיבה אינגיר. “אבל אין לי מושג מה קורה לי. מאז סבלתי ממחלת הים, אני רעבה כל הזמן”.

“ובכן, את רוצה לאכול משהו?”

“כן, אם זה לא יעכב אותנו הרבה”.

הו, אינגיר זאת! אולי היא לא היתה בכלל רעבה, ורצתה שהוא יאכל עוד משהו, כי קודם הפסיק את ארוחתו בשל גבעול הדליה. הערב היה חם ובהיר. לפניהם היתה עוד דרך ארוכה, והם אכלו שוב.

אינגיר הוציאה חבילה מארגזה ואמרה:

“יש לי מתנות בשביל הנערים. בוא, נשב שם, בין השיחים. שם חם יותר”.

הם התיישבו, ואינגיר הראתה לו את המתנות: כתפיות יפות, מחברות כתיבה, עיפרון לכל אחד, אולר לכל אחד. היה שם גם ספר. “ראה”, אמרה, “שמי רשום כאן. זהו ספר תפילות, מתנה למזכרת מהמנהל”.

יצחק התפעל. היא הראתה לו צווארונים אחדים שקנתה לליאופולדינה. ליצחק נתנה עניבה שחורה, מבריקה, ממשי.

“זאת שלי?” שאל יצחק.

“כן. שלך”.

יצחק לקח את העניבה והעביר בזהירות את אצבעותיו עליה.

“היא מוצאת חן בעיניך?”

“הו, היא יפה! עם עניבה כזאת אוכל לטייל בכל העולם”.

אבל אצבעותיו היו מחוספסות כל־כך, עד שדבקו במשי העדין.

לאינגיר כבר לא היה מה להראות. לאחר שארזו שוב את החפצים התיישבה כך ששוקיה נחשפו, והוא ראה את גרביה האדומים.

“המ! אלה ודאי גרביים שנקנו בעיר”, אמר יצחק.

"כן, חוטי הצמר נקנו בעיר, אבל את הגרביים סרגתי בעצמי.

הם ארוכים מאוד, עד למעלה מן הברכיים. הבט…"

כעבור רגעים שמעה את עצמה לוחשת: “הו, אתה! אתה בדיוק כפי שהיית…”

הם המשיכו לנסוע כעבור זמן, כשהיא אוחזת במושכות. “הבאתי גם קפה”, אמרה, “אבל הערב לא תוכל לשתות, כי הוא לא טחון”.

“אין צורך לטרוח על זה הערב”, אמר.

השמש נטתה לשקוע והקור גבר. אינגיר העדיפה לרדת וללכת ברגל. הם היטיבו את שמיכתה של ליאופולדינה, וחייכו על כך שהיא ישנה זה זמן רב. הם המשיכו ללכת ולשוחח. ממש תענוג לשמוע את אינגיר עכשיו. אין מי שידבר טוב יותר ממנה.

“האם יש לנו עכשיו ארבע פרות?” שאלה.

“לא. יש לנו עכשיו יותר”, ענה בגאווה, “יש לנו שמונה”.

שמונה פרות”.

“כן. וגם פר יש לנו”.

“נהגת למכור חמאה?”

“כן. וגם ביצים”.

“יש לנו גם תרנגולות?”

“כן, ודאי. וגם חזירים”.

אינגיר לא ידעה את נפשה. הדברים היו מעל לתפיסתה. היא עוצרת לרגע את הסוס: “בררר!” יצחק גאה בעצמו, ומשתדל להביא אותה לידי התפעלות.

“גייסלר –” הוא אומר, “הרי את מכירה את גייסלר. הוא היה כאן לפני זמן־מה”.

“באמת?”

“כן. וקנה מאתנו מכרה נחושת”.

“כך. מה זה מכרה נחושת?”

“הר עשוי מנחושת. הוא נמצא למעלה, מצפון הנחל”.

“והוא נתן לך כסף בשביל זה?”

“ודאי. גייסלר לא מהאנשים שלוקחים דברים חינם”.

“כמה נתן לך?”

“אולי את לא תאמיני. הממ! מאתיים כתר”.

“קיבלת מאתיים כתר?!” קוראת אינגיר ועוצרת שוב את הסוס: “בררר!”

“קיבלתי, כן. וכבר שילמתי בשביל האדמה!”

“הו, אתה נהדר!”

הוא נהנה מאוד לראות את אינגיר המשתוממת על עושרם הגדול. לכן הוסיף יצחק ואמר, כי אינו חייב פרוטה לחנווני או למישהו אחר; ולא זו בלבד שלא נגע במאתיים הכתר שקיבל מגייסלר, אלא יש לו יותר מזה – מאה ושישים כתר נוספים. עליהם, איפוא, להודות לאלוהים.

הם המשיכו לדבר על גייסלר ואינגיר יכלה להסביר מה עשה למענה, כדי שישחררו אותה מהכלא. הדבר לא היה קל. הוא השקיע בכך מאמצים רבים, וביקר לעתים קרובות אצל המפקח. גייסלר גם כתב ליועצי הממשלה ולפקידים אחרים. וכל זאת עשה מאחורי גבו של מנהל בית־הכלא. כאשר נודע הדבר למנהל הוא כעס והתרעם, כמובן. אבל גייסלר לא נבהל. הוא דרש חקירה חדשה, משפט חדש וכיוצא בזה. וכך נאלץ המלך לחתום.

מי שהיה ראש הכפר, גייסלר, נהג ברוחב־לב כלפי בני הזוג, ולפעמים הם היו משתוממים על כך. הוא לא קיבל מהם דבר, חוץ מתודתם. קשה היה להבין את פשר הדבר. אינגיר אמנם דיברה אתו בטרונדהיים, אבל לא הבינה הרבה. “כל תושבי הכפר, מלבדנו, לא שווים פרוטה בעיניו”, הודיעה אינגיר.

“כך אמר לך?”

“כן. הוא כועס מאוד על בני הכפר. ופעם יראה להם את כוחו, אמר”.

“כך”.

“והם גם יצטערו מאוד על שסילקו אותו, אמר”.

הם הגיעו לקצה היער, וסילאנרה התגלתה לעיניהם. באחוזה היו יותר בתים מאשר קודם וכולם היו צבועים. אינגיר לא הכירה את המקום ונעצרה פתאום.

“אתה לא מתכוון לומר שזוהי הנחלה שלנו!” קראה.

ליאופולדינה הקטנה התעוררה. היא נחה היטב, והותר לה ללכת ברגל.

“אנחנו הולכים למקום הזה?” שאלה.

“כן. המקום יפה, לא?”

על־יד הבית התרוצצו יצורים קטנים. אלה היו אלישע וסיברט, שעמדו על המשמר. הם רצו לקראת הבאים. אינגיר כאילו נתקפה לפתע שיעול חזק, צינה פתאומית, נזלת. הצינה הגיעה עד עיניה ומילאה אותן דמעות.

כאשר היו הנערים קרובים אליהם, נעצרו, והסתכלו. את פני אמם שכחו ואת אחותם הקטנה לא ראו מעולם. ואת אביהם הכירו כאשר השיג אותם: הוא הוריד את זקנו הגדול.


יב    🔗

עכשיו הכל כשורה.

יצחק זרע שיבולת שועל, כיסה את הזרעים ויישר את האדמה. ליאופולדינה באה אליו ורצתה לשבת על המעגילה. מה – לשבת על המעגילה? לא, היא קטנה מדי.

אבל האב מרוצה מכך שליאופולדינה הקטנה באה אליו, והיא נותנת בו אמון רב כל־כך. הוא אומר לה, כי עליה לדרוך בזהירות על הרגבים, כי אחרת יתמלאו נעליה אדמה.

“כן, מה אני רואה? את לובשת היום שמלה כחולה. תני לי להסתכל. נכון, שמלה כחולה. וחגורה. הכול. את זוכרת את האניה הגדולה שבה הגעת? ראית שם את מכונת התפירה? יפה. עכשיו לכי אל אחייך ושחקי אִתם”.

לאחר שאוולינה עזבה, לקחה אינגיר על עצמה את עבודות הבית והרפת. אולי היא מגזימה קצת בענייני ניקיון וסדר, כדי להוכיח שפני הדברים השתנו באמת. ובאמת, השינויים רבים כל־כך.’ גם חלונות הדיר והתאים שבו נקיים ומבריקים.

אמנם היא נהגה כך רק בימים הראשונים, בשבוע הראשון. אחר כך הניחה אינגיר את הדבר. סוף־סוף, לא היה נחוץ שהרפת וכל מה שבה יבריקו בניקיונם. אפשר לנצל את הזמן לדברים חשובים יותר. אינגיר למדה דברים רבים בעיר, ומן הידע הזה צריך להפיק תועלת. היא חזרה אל הנול ואל גלגל הטוויה – והנה, ראו! היא היתה מהירה יותר מאשר קודם לכן. קצת יותר מדי מהירה, באמת! כך נראה הדבר ליצחק, כאשר היה מתבונן בה. הוא לא יכול היה להבין כיצד אדם לומד להשתמש כך באצבעותיו – ולאינגיר היו אצבעות ארוכות ונאות. לפתע מפסיקה אינגיר עבודה אחת ונחפזת אל מלאכה אחרת. עתה יש צורך לטפל בעניינים רבים. ייתכן גם ששוב אינה סבלנית כקודם. טיפה של רוגז חדרה ללבה. והיו הפרחים שהביאה אתה. השמשות בחלונות היו קטנות מדי, האדנים צרים ולא היה אפשר להעמיד עליהם עציצים. ולא היו לה עציצים. יצחק הכין תיבות קטנות לשתילת פקעות הביגוניה והוורד. חוץ מזה, לא היה די בחלון אחד. הרי זה מוזר – רק חלון אחד בחדר!

“חוץ מזה”, אמרה אינגיר, “אין לי מגהץ. כשאני תופרת שמלות ובגדים, אני צריכה לגהץ. אי־אפשר לתפור בלי מגהץ כלשהו”.

יצחק הבטיח להזמין מגהץ אצל הנפח בכפר. הו, יצחק מוכן לעשות הכול, כל דבר שאינגיר תדרוש ממנו! הוא נוכח לדעת שאינגיר למדה דברים רבים, והיא ממש מושלמת. גם דיבורה השתנה, נעשה מעודן יותר. היא לא הזמינה אותו לאכול, כקודם, בקריאה “בוא לאכול!”, אלא: “בוא בבקשה, הארוחה מוכנה”. הכול השתנה. בעבר היה יצחק שותק או אומר “בסדר”, ומוסיף לעבוד זמן־מה לפני שהיה נכנס הביתה. עכשיו הוא אומר: “תודה” וממהר להיכנס. האהבה מעוורת עיני פיקחים. יצחק היה אומר מדי פעם: “תודה מקרב לב!” הכול השתנה, בוודאי. אולי גם מנהגיהם השתנו, התעדנו במקצת. כשיצחק היה מדבר בענייני חקלאות ואומר “זבל”, היתה אינגיר מתקנת: “דשן” – ומוסיפה “למען הילדים”.

היא הקדישה לילדים זמן רב ביותר. היא לימדה אותם, חינכה אותם. ליאופולדינה הקטנה התקדמה יפה בסריגה והנערים – בכתיבה ובלימודים כלליים, כך שלא יבואו בורים לבית־הספר הכפרי. אלישע התפתח מאוד. סיברט הקטן – אם נאמר את האמת – לא הצטיין ביותר. הוא היה שובב, שלוח רסן! הגיעו הדברים לידי כך שהוא העז לסובב קצת את גלגל מכונת התפירה של אמו, ובאולרו חרט בשולחן ובכיסאות. לבסוף איימו עליו, כי יקחו ממנו את האולר.

אלישע שמר על עפרונו הצבעוני. הוא השתמש בו בזהירות רבה והיה משאיל אותו לאחיו לעתים רחוקות ומתוך אי־רצון גלוי. בין כך וכך, הקירות היו מכוסים ציורים, והעיפרון היה זעיר עד לעורר דאגה. אלישע נאלץ לקבוע לסיברט קיצבה שבועית: הוא השאיל לו את העיפרון רק ביום ראשון בשבוע, ורק לציור אחד בלבד. הדבר לא מצא חן בעיני סיברט, אבל אלישע לא היה ותרן. הוא לא היה גבוה או חזק במיוחד, אבל ידיו היו ארוכות יותר מאלה של סיברט, והוא ידע איך להיחלץ ולהתגונן בכל תגרה.

וסיברט! פעם גילה קן של קורא. פעם אחרת סיפר על מאורת עכברים שגילה וחשב כי זהו מעשה גבורה; פעם אחרת סיפר שראה בנחל דג שמך שגודלו כקומת אדם. זאת היתה המצאה שלו. הוא סיפר לפעמים על דברים שראה – בהרהורי לבו. אבל הוא היה ילד טוב. כאשר החתולה המליטה, היה זה סיברט שהגיש לה את החלב, כי למראה אלישע היתה נוהמת בזעם. וסיברט לא יכול היה להתיק את מבטו מן התיבה שבה התרוצצו הרגליים הקטנות ללא מנוחה.

והתרנגולות, שבהן צפה מדי יום! הנה, התרנגול הגדול עם כרבולתו ונוצותיו המפוארות, התרנגולות הרצות לכל כיוון ומנקרות בחול או מקרקרות וצווחות לאחר שהטילו את ביציהן. והנה, האייל הגדול. אף שלא למד הרבה, ידע סיברט דברים אחדים, וכאשר היה מתבונן באייל היה קורא: “אלוהים, הרי באפו יש הרבה מן הרוֹמיוּת!” וזה לא היה הכול. סיברט ידע דברים חשובים יותר. הוא הכיר את האייל מאז היה עופר. הוא אהב אותו והבין אותו. פעם חלף בחושיו איזה רושם פלאי, קדמון – וזה היה רגע שסיברט לא ישכח אותו לעולם. האייל ליחך עשב, ולפתע זקף את ראשו, הפסיק לאכול, עמד בלי נוע והביט מולו. סיברט הסתכל לאותו צד. לא היה שם כל דבר מיוחד. אך סיברט הרגיש משהו מופלא. “זה כאילו הוא רואה את המתרחש בגן־עדן”, חשב.

הפרות היו נוחות מאוד לילדים והניחו להם ללטף אותן. והיה שם החזיר הלבן, המקפיד על ניקיון כאשר מטפלים בו כראוי; הוא הקשיב לכל קול, והיה להוט באופן מצחיק אחרי מזון, ועם זה היה רגשן ופחדן כילדה. והתיש – תמיד היה בסילאנרה תיש. כאשר תגיע שעתו למות, יבוא תיש אחר במקומו. בימים אלה הוטל על התיש לשמור על עזים רבות. לעתים נמאסה עליו חברתן. אז היה שוכב על האדמה, רציני, זקנו ארוך, ממש כאב זקן ומכובד! לפתע היה קם ושב אל העזים. הוא השאיר אחריו ריח חריף.

חיי היום־יום נמשכים באחוזה. מדי פעם עובר איזה הלך בדרכו אל ההרים ושואל: “איך אתם חיים כאן?” ויצחק או אינגיר עונים: “טוב, תודה רבה”.

יצחק עבד ועבד. לפני שניגש למלאכה כלשהי, היה מעיין בלוח השנה, מסתכל בשינויי הירח, עומד על מזג־האוויר.

הוא סלל דרך לאורך האחוזה, ועכשיו הוא יכול לרדת אל הכפר בעגלה. אבל בדרך־כלל העדיף לרדת ברגל ולשאת על גבו משא כבד של חריצי־גבינה או עורות או קליפות לבנה, או חמאה – סחורות שהוא מוכר וקונה תמורתן סחורות אחרות. לא, בקיץ הוא אינו נוסע לעתים קרובות, כי הדרך מברידאבליק עד הכפר אינה טובה. הוא הציע לברידי אולסין להשתתף בהוצאות תיקון הדרך, וברידי הסכים, אבל לא עשה דבר. ויצחק איננו רוצה לפנות אליו שוב בעניין. הוא מעדיף לשאת את משאו על גבו. ואינגיר אומרת: “אינני מבינה. איך אתה עושה זאת? איך אתה יכול לעמוד בכך?” הוא יכול לעמוד בכך; בכול הוא יכול לעמוד. היו לו מגפיים כבדים, שסוליותיהם היו עשויות מברזל ורצועות הקישור היו מלאות מסמרים. מופלא היה הדבר שאדם יכול ללכת במגפיים כאלה.

באחד הימים, כאשר ירד אל הכפר, הבחין יצחק בקבוצות שונות של פועלים לאורך הדרך. הם התקינו את יסודות האבנים והעמידו עליהם עמודי עץ לטלגרף. אחדים מהם באו מן הכפר. גם ברידי אולסין היה שם, למרות שהוא התיישב על אדמה כדי לעבדה. “יש לו פנאי”, חשב יצחק.

המשגיח שאל את יצחק אם ימכור קורות עץ.

“לא”.

“גם תמורת מחיר טוב לא תמכור?”

“לא”.

יצחק היה עכשיו מהיר יותר בהחלטותיו והוא יכול היה להתקיים גם בלעדי מכירה זאת. אם ימכור עכשיו את הקורות, יהיה לו קצת יותר כסף, אבל לא יישארו לו עצים ביער, ומה ירוויח? המהנדס עצמו פנה אליו וחזר על ההצעה, ויצחק סירב שוב.

“יש לנו די קורות לעמודים”, אמר המהנדס, “אבל יותר נוח לקבל אותן ממך ולחסוך את ההובלה”.

“גם לי חסרות קורות”, ענה יצחק, “ולכן בניתי מנסרה קטנה, כי חסרה לי גורן ואני רוצה לבנות מחסנים”.

ברידי אולסין התערב בשיחה ואמר: “אילו הייתי במקומך, יצחק, הייתי מוכר את הקורות”. עיניו של יצחק הבריקו ברגע ההוא, והוא עגה: “כן, אני מאמין שהיית מוכר”.

“כלומר?” שאל ברידי.

“אבל אני שונה ממך”, אמר יצחק.

אחד הפועלים צחק כאשר שמע את התשובה הזאת.

ליצחק היו סיבות טובות לנזוף בשכנו. באותו יום ראה את שלוש הכבשים שבאחוזה ברידאבליק – והוא הכיר אחת מהן. היתה זאת הכבשה שטוחת האוזניים שאוולינה גנבה ממנו ומכרה אותה לברידי. “מצדי, שיחזיק בה”, חשב יצחק, והמשיך ללכת. “מצדי, שברידי ואשתו יתעשרו מהכבשה הזאת!”

אמת: יצחק חשב כל הזמן על המנסרה. בחורף, כאשר הדרך היתה נוקשה, העלה מן הכפר את המשור המסתובב ואת המסגרת, אותם הזמין אצל סוחר בטרונדהיים. חלקי המכונה היו מונחים במחסן, משוחים בשמן, כדי למנוע חלודה. הוא הביא עצים הדרושים לשלד הבניין, ויכול היה להתחיל בעבודה כל יום, אבל הוא דחה את הדבר. מדוע? הוא לא ידע בעצמו. האם כוחו רפה? אנשים אחרים לא יתפלאו על כך. אבל בעיני יצחק היה זה דבר בלתי סביר. קודם לא נרתע משום עבודה, אבל כנראה חל בו שינוי לאחר שהשלים את הטחנה. הוא יכול, אמנם, להביא פועלים מן הכפר, אבל יש בדעתו להתחיל, לבד, באחד הימים הקרובים. ואינגיר תבוא לעזור לו קצת.

הוא דיבר על כך עם אינגיר.

“הממ”, אמר, “אם יהיה לך קצת פנאי, תוכלי לעזור לי לבנות את המנסרה”.

אינגיר הירהרה קצת. “כן, אם אצליח לסדר את הדבר”, אמרה.

“אתה מתכוון לבנות מנסרה?”

“כן, אני חושב לבנות מנסרה. והנה, תיכננתי הכול, בדיוק”.

“זה יותר קשה מבניית הטחנה?”

“הרבה יותר. קשה פי עשרה”, אמר כשהוא מתגאה בדבר. “מה את חושבת? הכל צריך להיות מדויק ומהודק, והמשור חייב להסתובב בדיוק באמצע”.

“הלוואי שתוכל לסדר זאת, יצחק”, אמרה אינגיר מתוך קלות־דעת.

יצחק נעלב מדבריה ואמר: “נראה”.

“אולי תוכל למצוא אדם שיודע את העבודה הזאת כדי שיעזור לך?”

“לא”.

“אם כך, אתה לא תצליח”, אמרה בעקשנות.

יצחק העביר את ידו על ראשו – ככף דוב היתה ידו.

“זה בדיוק העניין שחששתי ממנו. ולכן ביקשתי ממך, שלמדת הרבה, לבוא ולעזור לי”.

הדבר לא החטיא את המטרה, אך הוא לא נחל ניצחון. אינגיר נשאה את מבטה, מלאת מרי, וסירבה באופן מוחלט לעזור בבניין המנסרה.

“כך”, אמר יצחק.

“ומה אתה חושב? אעמוד במים ואסכן את בריאותי? ומי יתפור ומי יטפל בבהמות וינהל את הבית וידאג לכל הדברים האחרים?”

“ודאי, ודאי”.

הו כל העזרה שביקש ממנה הסתכמה בהצבת ארבעה עמודים בפינות ושני עמודים בתווך, לאורכו של הבניין – לא יותר. האם החיים בעיר שינו את אינגיר בצורה מופלגת כזאת?

כן, אינגיר השתנתה. היא כבר אינה חושבת כל הזמן על אושרם המשותף אלא על עצמה. היא טווה צמר ואורגת בנול, אבל מעדיפה את העבודה במכונת התפירה. כאשר הביא לה יצחק את המגהץ, רצתה להראות למה היא מסוגלת. תחילה תפרה שתי שמלות לליאופולדינה. הן מצאו חן בעיני יצחק והוא שיבח אותן, אולי קצת יותר מן הראוי. אינגיר רמזה, שזה לא כלום לעומת מה שהיא יודעת.

“אבל, האם הן לא קצרות מדי?” שאל יצחק.

“כך לובשים עכשיו בעיר”, אמרה אינגיר. “אתה לא מבין בזה שום דבר”.

יצחק הפריז, ולכן הוא הבטיח לאינגיר כי יקנה מטרים אחדים של בד, למענה.

“בד למעיל?” שאלה אינגיר.

“כן, או למה שתרצי”, אמר.

אינגיר החליטה, שיהיה זה מעיל, והסבירה לו איזה בד רצוי לה.

כאשר המעיל היה מוכן, היא רצתה להיראות בו; לכן ליוותה את הילדים כאשר ירדו לכפר ללמוד שם בבית־הספר. נסיעה זאת הביאה תועלת לא מעטה, והשאירה בעקבותיה סימנים.

תחילה עברה העגלה על פני ברידאבליק. האשה וילדיה יצאו מן הבית והם הסתכלו בעוברים. אינגיר ושני בניה ישבו בעגלה, לבושים כבני אצולה. שני הנערים ודאי נוסעים לבית־הספר, ואינגיר לובשת מעיל! אשתו של ברידי חשה דקירה בלבה למראה זה. על המעיל יכלה לוותר. היא, תודה לאל, אינה להוטה אחר ברק חיצוני. אבל היו לה ילדות גדולות – ברברה, הלני וקתרינה – כולן בגיל בית־הספר. מובן, שתי הבנות הגדולות ביקרו בבית־הספר בכפר, אבל מאז עברו לאחוזה זאת, ברידאבליק, הנמצאת בין הביצות, שקעו הבנות בבערות.

“יש לך צורכי אוכל בשביל הנערים?” שאלה האשה.

“אוכל? ודאי. את לא רואה? הארגז הזה – שהבאתי אתי מנסיעתי – מלא עכשיו מזונות שונים”.

“מה לקחת אתךְ?”

“מה לקחתי? בשר לארוחות הצהריים, חמאה, לחם וגבינה לארוחות האחרות”.

“אצלכם שם למעלה שפע כזה”, אמרה האשה. הילדים, חיוורי פנים, הקשיבו בעיניים פעורות לשמות המאכלים – מאכלי־תאווה – שהוזכרו.

“ולאיזה בית תמסרי את הילדים?” שאלה האשה.

“לבית הנפח”.

“כך!” אמרה האשה. “גם בנותי תחזורנה לבית־הספר, והן יגורו בבית ראש־הכפר”.

“כך!” אמרה אינגיר.

“כן. או בבית הרופא או בבית הכומר. ברידי הרי מקורב אל הגדולים ולכן –”

כאן ניפנפה אינגיר בשולי מעילה, כך שגדילי המשי השחורים התגלו בכל הדרם.

“איפה קנית את המעיל?” שאלה האשה. “האם הבאת אותו מהעיר?”

“תפרתי אותו בעצמי”.

“זה מה שאמרתי. יש לכם שם בית מלא כל־טוּב. עושר ותפארת”.

אינגיר המשיכה לנסוע, גאה בעצמה. ובכפר הראתה את הדבר בצורה מופגנת, למורת־רוחה של אשת ראש־הכפר האירדל. היא האמרה: “האשה מסילאנרה מגזימה, בלי שום ספק. האם שכחה מאין באה לאחר שלא היתה כאן במשך שש שנים?” אבל אינגיר הראתה לכולן את מעילה; אשת החנווני, אשת הנפח ואף אשת ראש־הכפר לא היו מתנגדות כלל שיהיה להן מעיל כזה. אולם, טרם הגיעה השעה.

כעבור ימים אחדים החלו נשים לבקר אצל אינגיר. אחדות באו מעבר הגבעות מתוך סקרנות – אוולינה סיפרה, אולי לא במתכוון, דברים שונים על אינגיר. הבאות הביאו אתן חדשות מהכפר שבו נולדה אינגיר. היא כיבדה אותן בקפה והרשתה להן להסתכל במכונת התפירה. נערות היו עולות מן הכפר בצמדים והתייעצו עם אינגיר: הגיע הסתיו, הן חסכו כסף לשמלה חדשה, ואולי היא תוכל להסביר להן מהי גזרת השמלות בעיר הגדולה, ואפילו לגזור את הבד שהביאו אתן. הביקורים האלה שימחו מאוד את אינגיר; היא עלתה כפורחת, הסבירה פנים לבאות ועזרה להן. היא היתה כל־כך מאומנת בתפירה, עד שיכלה לגזור את הבד בלי להשתמש בדוגמאות נייר. לעתים היתה תופרת את השמלות של הנערות אשר היו באות אליה, חינם אין כסף. לאחר מכן היתה מוסרת לנערה את השמלה המוכנה ואומרת לה: “עכשיו לכי ותפרי בעצמך את הכפתורים”.

כעבור זמן הגיע הדבר לידי כך שהזמינו את אינגיר לבוא אל הכפר כדי לתפור שמלות לנערות העשירות. אבל היא לא יכלה לעשות זאת: יש לה משפחה, יש בהמות, עליה לטפל בבית ואין לה משרתת.

“מה, אין לה? משרתת!”

באחד הימים אמרה ליצחק:

“אילו היתה לי עוזרת, יכולתי להקדיש את הזמן לתפירה”.

יצחק לא הבין את הדבר. “עוזרת?” שאל.

“כן, עוזרת בעבודות הבית, משרתת”.

כאן התבלבל יצחק לחלוטין. הוא חייך לתוך זקנו והתייחס אל העניין כולו כאל בדיחה. “אכן, תהיה לנו משרתת”.

“לכל בעלת־בית בעיר יש משרתת”, אמרה אינגיר.

“כך!” אמר יצחק.

ייתכן שיצחק לא היה במצב־רוח נוח במיוחד באותה שעה; הוא התחיל בבניית המנסרה והעבודה לא התקדמה יפה. לא היה אפשר להחזיק מריש ביד אחת, לכוון אותו ביד השניה, ותוך כד כך להדק את הקורה האלכסונית. אבל הכול השתפר כאשר הבנים חזרו מבית־הספר. הנערים הטובים עזרו לו מאוד. סיברט הצטיין בדפיקת המסמרים, ואלישע סייע לו בכיוון הקורות. תוך שבוע השלימו את יסודות הפינה וחיזקו אותם בקורות אלכסוניות. העבודה העיקרית נעשתה.

הכול התנהל כשורה. אולם, מסיבה כלשהי, חש יצחק עייפות רבה בערבים. הוא הרי לא עסק רק בבניית המנסרה. היה עליו לעשות גם את העבודות האחרות. החציר כבר נקצר, אבל החיטה עדיין עמדה בשדה. בקרוב יהיה צורך לקצור אותה ולאסוף אותה אל הגורן; גם אסיף תפוחי־האדמה התקרב.

הילדים עזרו מאוד ליצחק. הוא לא הודה להם על כך – דבר כזה אינו נהוג בין גבר כמוהו ובניו – אך הוא שמח בהם עד בלי די. מעת לעת, אמנם לא לעתים קרובות מדי, הם היו יושבים יחד, גם לא בשעת הארוחה, ומשוחחים ביניהם. האב היה מתייעץ עם הבנים בעניין סדר העדיפות של העבודה. היו אלה רגעים נפלאים לאלישע ולסיברט, אשר ודאי למדו אז לחשוב, לפני שהשמיעו את דעתם, כדי לא להיכשל בדיבורם.

“יהיה רע מאוד אם לא נספיק להקים את גג המנסרה לפני סערות הסתיו”, אמר האב.

אילו אינגיר היתה עכשיו כשם שהיתה לפנים! חבל שכוחה כבר נחלש. אבל הדבר מובן, לאחר שהיתה בבית־הסוהר זמן רב כל־כך. השינוי בהתנהגותה הדאיג אותו. היא לא התעמקה בדברים כקודם, אלא נעשתה שטחית וקלת־דעת.

כאשר דיברה על הילדה שהמיתה, אמרה:

“הייתי אז טיפשה. אפשר היה לנתח ולתפור את השפה השסועה, ולא הייתי צריכה לחנוק אותה”. היא לא הלכה עוד אל הקבר הקטן שכרתה במו ידיה והקימה עליו צלב.

אינגיר לא היתה אם אכזרית. היא טיפלה במסירות בילדיה, דאגה לחינוכם, תפרה את בגדיהם ולעתים היתה יושבת עד שעה מאוחרת בלילה ומתקנת אותם. היא השתוקקה שהם יצליחו בחיים.

התבואה נקצרה. תפוחי־האדמה נאספו. בא החורף. גג המנסרה לא נבנה בסתיו. אבל לא היה מה לעשות כנגד זה; סוף־סוף, לא היתה זאת שאלת־חיים, ועד הקיץ הכול יבוא על מקומו.


יג    🔗

בא החורף ועמו העבודות הרגילות. עצים הובלו למכירה, כלי־העבודה תוקנו; אינגיר ניהלה את הבית ועסקה בתפירה, הבנים חזרו ללמוד בכפר. זה שנים אחדות השתמשו שניהם בזוג נעלי־שלג, והם הסתדרו כל עוד היו בבית; האחד היה מחכה עד שאחיו יגמור להחליק, או שהיה נתלה בו ומחליק אתו. הם שמחו על כך; הם לא הכירו דבר טוב מזה ותמימותם היתה גדולה. אבל למטה, בכפר, קני־המידה היו שונים, ולכל אחד מן התלמידים היה זוג מחליקיים. התברר כי אפילו לילדי ברידאבליק יש מחליקיים. הדבר הגיע לידי כך, שיצחק נאלץ להתקין זוג מחליקיים נוסף, והזוג הישן ניתן לסיברט.

יצחק עשה יותר מזה. הוא קנה לילדים בגדי חורף ומגפיים. לאחר מכן הלך אל בעל החנות והזמין טבעת.

“טבעת?” שאל החנווני.

“כן, טבעת. הגעתי למצב כזה, שבו החלטתי לתת לאשתי טבעת”.

“אתה רוצה טבעת כסף, או זהב, או טבעת נחושת מצופה זהב?”

“טבעת כסף”.

החנווני הירהר רגע ואמר:

“אם כבר החלטת לכבד את אשתך ולתת לה טבעת, מוטב שתהיה זאת טבעת זהב”.

“מה?” קרא יצחק. אבל בלבו הוא התכוון לתת לה טבעת זהב.

הם ביררו את הדבר והגיעו להסכמה באשר לגודלה של הטבעת ולמחירה. אבל יצחק הניד בראשו ואמר כי זוהי הוצאה גדולה מדי. החנווני עמד על דעתו, כי ראוי להזמין טבעת מזהב טהור. בדרכו הביתה שמח יצחק על החלטתו ועם זאת הצטער על בזבוז הכסף הרב, שגרמה לו אהבתו.

שלג רב ירד בחורף ההוא. סמוך לתחילת השנה נכבשה הדרך לנסיעה, ואנשי הכפר החלו להעלות דרך אדמת הביצות את עמודי הטלגרף, כשהם מפרקים אותם מן העגלות במרחק מסוים זה מזה. כל עגלה היתה רתומה לסוסים אחדים. הם עברו על פני ברידאבליק והגיעו עד סילאנרה. לבסוף הם נפגשו עם אנשים אחרים, שאף הם הובילו עמודים, והם באו מהעבר השני של ההרים; כך הושלמה הנחת הקו.

יום רדף יום ללא מאורעות מיוחדים. וכי מה יכול לקרות כאן? באביב החלו להציב את העמודים. ברידי אולסין השגיח על העובדים, אף כי מן הראוי היה כי יעשה את עבודות האביב באחוזתו. “איך הוא מוצא פנאי לכך?” השתומם יצחק שוב־ושוב.

יצחק מצא בקושי פנאי לאכול ולישון. עכשיו השלים רק בדוחק כל דבר במועדו כי שדותיו היו רחבים מאוד.

בינתיים – בין קציר החציר וקציר החיטה – הועלה הגג על המנסרה, ויצחק יכול היה לגשת עכשיו להצבת המשור. ראוי בניין העץ שבנה לא היה כליל השלמות, אבל היה יציב והביא תועלת רבה. המשור נע, המשור ניסר. יצחק עקב – כאשר היה במנסרה שבכפר – כיצד פועל שם כל דבר. זאת היתה מנסרה קטנה מאוד, אבל הוא אהב את המקום. הוא חרט על המשקוף את תאריך השלמתה, וגם את שמו חרט שם.

באותו קיץ אירע בסילאנרה מאורע יוצא מגדר הרגיל.

פועלי הטלגרף התקדמו כלפי מעלה, עד שפעם אחת התדפקה קבוצת עובדים על שער האחוזה, והאנשים ביקשו כי יינתן להם ללון במקום. ניתנה להם רשות להשתמש בבניין הגורן. כעבור ימים אחדים באה קבוצה שניה, וגם אנשיה מצאו מקום בסילאנרה. קו הטלגרף נמשך הלאה, הרחק מן האחוזה. אבל הפועלים העדיפו לשוב ולישון בחצר. ופעם, במוצאי שבת, בא המהנדס לשלם את המשכורות.

אלישע רעד מפחד כאשר ראה את המהנדס, והוא התחמק ממנו, כדי שלא יחקור אותו בעניין העיפרון. הו, היה זה רגע קשה; וגם סיברט, שגם עליו היה אפשר להטיל חלק מן האשמה, לא נראה בקרבת מקום. אלישע התגנב אל מאחורי הבית, פגש שם את אמו וביקש ממנה כי תשלח אליו את סיברט. לא היתה לו כל ברירה אחרת.

סיברט התייחס אל הפרשה בקלות־דעת. ככלות הכול, הוא לא היה האשם העיקרי. האחים התרחקו קצת מן הבית. הם התיישבו ואלישע אמר: “אילו היית לוקח את האשמה על עצמך!”

“אני?” אמר סיברט.

“כי אתה קטן ולא יענישו אותך”.

סיברט הירהר בדבר. הוא ראה שאחיו שרוי בצרה גדולה, והתגאה בלבו על כך שאלישע זקוק לו.

“אולי אוכל לעזור לך”, אמר, בפיקחות של בעל־ניסיון.

“אתה מוכרח לעזור לי!” קרא אלישע ותחב לידי אחיו את בדל העיפרון הצבעוני. “זה יהיה שלך”, אמר.

הם התכוננו לחזור הביתה יחד, אבל אלישע נזכר כי עליו לעשות משהו במנסרה, להתבונן בדבר־מה שם, והדבר יקח זמן. סיברט חזר הביתה לבדו.

המהנדס ישב בבית וחילק את המשכורות, במטבעות כסף ובשטרות. כאשר סיים את הדבר, הגישה לו אינגיר כד חלב וספל. הוא הודה לה ושתה. לאחר מכן פיטפט עם ליאופולדינה, וכאשר ראה את השרטוטים על הקיר, שאל מיהו הצייר. “זה אתה?” שאל את סיברט. ייתכן שהמהנדס התכוון לגמול לאינגיר על הכנסת האורחים, וחשב כי ישמח את לבה, לב אם, אם ישבח את הציורים של בנה. אינגיר הסבירה את העניין: בניה ציירו את הציורים, שניהם יחד. לפני שובה הביתה לא היה להם נייר ועל כן ציירו על הקירות. היא דאגה לנייר, אבל עכשיו אין עם לבה להסיר את הציורים מהקירות.

“שיישארו כפי שהם”, אמר המהנדס. “נייר?” אמר, והניח על השולחן חבילה גדולה של גליונות־נייר עבים. “תציירו על הנייר הזה עד שאבוא עוד פעם. ומה בקשר לעפרונות?”

סיברט ניגש אליו והראה לו את בדל העיפרון. והנה, עיפרון חדש, בלתי מחודד ניתן לו! “עכשיו תצייר כמה שאתה רוצה! אבל, מוטב שתצבע את הסוס באדום ואת התיש בכחול. ראית פעם סוס כחול?”

והמהנדס הלך לדרכו.

באותו ערב הגיע איש מן הכפר, שנשא תרמיל על שכמו. הוא השאיר בקבוקים אחדים בשביל הפועלים, והלך לו. אבל לאחר שהלך, הופרה הדומיה של סילאנרה. נשמע קול מפוחית. הגברים דיברו בקול רם ושרו. הם רקדו בחצר. אחד הפועלים הזמין את אינגיר לריקוד. ואינגיר – מי יודע על מה חשבה – צחקה קצת, ולאחר מכן רקדה והסתובבה במעגל. גם אחרים הזמינו אותה, והיא נענתה להם ברצון.

מי יודע מה הרגישה אינגיר? אולי היתה זאת הפעם הראשונה בחייה, שבה רקדה מתוך שמחה. שלושים גברים התחרו עליה; הם רדפו אחריה, אחרי האשה היחידה שאפשר היה לרקוד אתה, כי לא היתה במקום אשה אחרת אשר תעמיד אותה בצלה. ואיך הם נשאו אותה באוויר, הגברים החזקים האלה, עובדי הטלגרף. מדוע לא תרקוד? אלישע וסיברט כבר ישנו בחדר הקטן, על אף המהומה שבחצר. רק ליאופולדינה הקטנה היתה עדיין ערה, והיא התבוננה מתוך תימהון באִמה.

יצחק היה בשדה. כאשר חזר הביתה כדי לשכב לישון, הגישו לו בקבוק, והוא לגם לגימה. לאחר מכן התיישב, לקח את ליאופולדינה בזרועותיו, והסתכל ברוקדים.

“הנה, את יכולה לרקוד פעם!” אמר לאינגיר מתוך טוב־לב. “זאת הזדמנות מצוינת להזיז קצת את הרגליים”.

כעבור זמן קצר הפסיק המנגן את נגינתו, והריקודים הסתיימו. הפועלים התכוונו לרדת לכפר ולבלות שם את הלילה ואת יום המחרת. הם היו אמורים לשוב רק ביום שני. תוך זמן קצר ירד השקט על סילאנרה ובמקום נשארו רק אחדים מבין הפועלים הזקנים אשך שכבו לישון בממגורה.

יצחק הביט על סביביו. הוא חיפש את אינגיר, כדי שתיקח את ליאופולדינה ותשכיב אותה. אבל הוא לא ראה אותה; על כן נכנס הביתה, השכיב את הילדה במיטתה, וגם הוא עלה על מיטתו.

בלילה התעורר יצחק, וראה כי אינגיר איננה לידו. “האם היא ברפת?” חשב. הוא קם וניגש אל הרפת. “אינגיר?” קרא. כל תשובה לא באה. הפרות הביטו בו; הכול היה שקט. מתוך הרגל ישן התחיל לספור את הפרות. הוא ספר גם את הכבשים. כבשה אחת העדיפה להישאר בחוץ גם למשך הלילה, וגם הפעם לא היתה בדיר. “אינגיר?” קרא שוב. וגם הפעם לא באה תשובה. “הרי זה לא ייתכן שהיא ירדה אתם אל הכפר”, חשב.

היה זה ליל קיץ בהיר וחם. יצחק ישב רגעים אחדים ליד פתח הבית, אחר־כך קם והלך לעבר היער, כדי לחפש את הכבשה החסרה, ומצא את אינגיר. אינגיר כאן? כן; אינגיר השתעשעה בצעיפה; גבר ישב לידה; הם שוחחו ביניהם.

יצחק התקרב לאטו. אינגיר הפנתה את ראשה וראתה אותו. פניה הלבינו כסיד, ראשה צנח על חזה, והצעיף נשמט מידיה. היא היתה כהלומת־רעם.

“הממ, את יודעת, הכבשה נעלמה שוב…” אמר יצחק. “את ודאי לא יודעת, כמובן”, אמר.

הפועל הצעיר, אחד מעובדי הטלגרף, לקח את כובעו ופנה לכיוון היער.

“אני מוכרח להשיג את החברים שלי”, אמר. “לילה טוב”. הוא הלך. איש לא השיב על ברכתו.

“אז את יושבת כאן”, אמר יצחק. “האם את צריכה לשבת כאן?” הוא פנה לעבר הבית. אינגיר התרוממה על ברכיה, קמה, והלכה אחריו. כך הלכו – הבעל ראשון ואשתו אחריו. הם הגיעו הביתה.

עלה בדעתה של אינגיר לגשת ולהעיף מבט בילדים. היא נכנסה אל החדר הקטן, ניגשה אל המיטה, והעמידה פנים כאילו יצאה את הבית למטרה כשרה. נוסף לכך, כמעט היתה מוכנה להתחנף קצת בפני יצחק, כדי שהוא יגלה כלפיה סימני־אהבה גדולים מאלה שראתה במשך הערב, וזאת הואיל ולפי דעתה, הסבירה לו כל מה שהיה טעון הסבר. אבל – לא, עדיין לא! על יצחק אי־אפשר להשפיע בקלות כזאת. הוא רצה לראותה עצובה, אובדת־עצות ומיואשת. זהו הדבר שרצה לראות. איזה ערך יש לכך שהיא נדהמה ביער – פחד פתאומי ועלוב שאחז בה, כאשר מצא אותה שם. לא היה בכל אלה כדי להרגיע אותו.

למחרת – היה זה יום ראשון – לא גילה יצחק כל אות של מחילה. הוא התהלך מחוץ לבית, השתהה במנסרה ובטחנה, התבונן בשדותיו – לבדו ויחד עם ילדיו. פעם רצתה אינגיר להצטרף אליו, אך יצחק מיהר לדרכו ואמר: “אני צריך לגשת עד מעלה־הנחל כדי לראות משהו”. ניכר היה שדבר־מה מכרסם בלבו, אבל הוא נשא את הכאב בדומיה ולא הרים את קולו. הו, היתה גדלות ביצחק!

מצב־הרוח הוטב ביום שני, ובמשך הזמן נמחה, לאט־לאט, הרושם הקשה של הלילה ההוא. הזמן מתקן כל מעוות: בשחיקה ובמחיקה, בשינה ובאכילה, הוא מרפא את כל הפצעים. יצחק לא הרחיק לכת בזעפו והוא לא היה בטוח כלל אם אכן נעשה לו עוול. מלבד זאת, היה עליו לחשוב על דברים רבים, כי עונת הקציר הגיעה; נוסף לכך, הנחת קו הטלגרף תסתיים בקרוב, והשקט ישוב לשרור באחוזה. בין עצי היער נמשכה עכשיו דרך רחבה, ולצדיה התנשאו עמודים וביניהם נמתחו חוטי־ברזל, עד מעלה ההרים.

ביום הראשון הבא, שהיה יום התשלום האחרון, דאג יצחק שהוא לא יימצא בבית. הוא רצה כך. הוא לקח אל הכפר חמאה וגבינה וחזר רק ביום שני בערב. כל הפועלים כבר עזבו את המקום – כמעט כולם: האחרון שבהם יצא זה עתה מן החצר, נושא שק על גבו. אולם יצחק הבין, למראה סל מזון שהיה מונח בממגורה, כי לא הכול כשורה. הוא לא ידע למי שייך הסל ולא רצה לדעת זאת; כובע היה מונח על מכסה הסל, כמזכרת עוון.

יצחק השליך את הסל אל החצר, והכובע עף אחריו. הוא נעל את דלת הממגורה, נכנס אל האורווה והשקיף החוצה מבעד לחלון. הוא חשב, כנראה: “הסל יכול להתגולל שם וכן גם הכובע. לא אכפת לי למי שייכים החפצים האלה. בסל הזה דבק החטא”. וכאשר יבוא האיש לקחת את הסל, ייצא אליו יצחק ויאחז קצת בידו עד שתהיה כחולה־ירוקה; אחר כך יראה לו את הדרך החוצה!

יצחק עזב את חלון האורווה ונכנס אל הרפת. הוא לא מצא מנוחה. הסל היה קשור בחבל; למנוול לא היה אפילו הכסף הדרוש למנעול; החבל ניתק. האם יצחק העיף אותו בכוח רב מדי? מכל מקום, יצחק לא היה בטוח כי התנהג כראוי. בהיותו בכפר התעניין במחרשה החדשה שהזמין – מחרשה ענקית, מכונה נפלאה, מתנת אלוהים! המחרשה הגיעה. היה נדמה לו כי מעתה תבוא ברכה על מעשיו. האל, הבוחן את מעשיו של הגבר, נתן בו את מבטיו ברגע ההוא, כדי לראות אם הוא ראוי לכל הברכה הזאת. יצחק הרבה לחשוב על כוחות על־טבעיים, ובאחד מלילות הסתיו ראה ביער את האלוהים. והמראה היה נפלא.

יצחק יצא אל החצר ועמד ליד הסל. הוא פיקפק, הזיז את כובעו וגירד את ראשו, וארשת של עוז היתה על פניו; הוא נראה כספרדי. ייתכן שהוא חשב כך: “אהה, הנה אני עומד כאן, ואני רחוק מאוד מלהיות איש נעלה. אינני אלא כלב!” לאחר מכן הידק את החבל סביב הסל, הרים את הכובע, והחזיר את שני החפצים אל הממגורה. הדבר נעשה.

כאשר יצא מן הממגורה ופנה ללכת אל הטחנה – הרחק מביתו, הרחק מכל דבר! ־ לא ראה את אינגיר בחלון, לא. טוב, היא יכולה להיות איפה שהיא רוצה. היא ודאי שוכבת עכשיו במיטה, וכי היא יכולה להיות במקום אחר? אבל בעבר, בשנים הראשונות של החיים הפשוטים באחוזה, אינגיר לא נחה, והיא היתה ערה וחיכתה לו עד שישוב הביתה מן הכפר. ועכשיו הדבר השתנה, הכול השתנה. וגם כאשר נתן לה את הטבעת – אהה, האם אפשר להעלות על הדעת מתנה מופלאה כזאת? יצחק נהג בצניעות ונזהר שלא לומר: טבעת זהב – “טבעת פשוטה”, אמר, “אבל נסי לענוד אותה, אולי תתאים לך”.

“האם היא עשויה מזהב?” שאלה.

“כן, אבל היא לא עבה ביותר”.

היה עליה לומר: “הטבעת עבה למדי”, והיא אמרה: “כן, היא לא עבה ביותר”.

“תתחדשי”, אמר מתוך עגמה, “למרות שהיא לא שווה פרוטה”.

אבל אינגיר שמחה באמת על הטבעת. היא ענדה אותה על אצבע יד ימין, והתענגה על ברק הטבעת כאשר עסקה בתפירה. לפעמים הרשתה לצעירות, שהיו באות אליה בעניין שמלות חדשות, למדוד את הטבעת ואף לענוד אותה זמן־מה. כיצד לא הבין יצחק, כי גאוותה על הטבעת הזאת עוברת כל גבול!

הוא ישב בטחנה והקשיב לשאון המים, פתאום תקפה אותו בדידות. הרי הוא לא עשה כל עוול. על כן יצא מהטחנה ופנה אל ביתו.

ובבית אחזה ביצחק בושה, בושה וגם שמחה. ברידי אולסין ישב כאן, הוא ולא אחר – ישב ושתה קפה. אינגיר היתה ערה, והם ישבו יחד ושתו קפה.

“הנה, יצחק”, אמרה אינגיר במאור־פנים, ומזגה לו קפה.

“ערב טוב”, אמר ברידי בחביבות.

יצחק נזכר כי ברידי בילה במקום והשתתף בחגיגת הפרידה שערכו הפועלים. פניו היו מיוגעות, אבל לא היה בכך כלום. הוא היה שמח וטוב־לב. כהרגלו, התפאר קצת: בעצם אין לו פנאי לעבודה זאת בקו הטלגרף, כי הרי יש לו אחוזה, אבל טענה זאת לא עמדה לו כי המהנדס הפציר בו מאוד. לאחר מכן הוברר כי ברידי הוכרח לקבל על עצמו את תפקיד המשגיח על קו הטלגרף. בכפר יכול היה אמנם להרוויח יותר, אבל הוא לא יכול לסרב למהנדס. והנה, תלו בביתו מכונה קטנה ומבריקה, מכונה מעניינת מאוד, מעין טלגרף קטן. 

יצחק לא היה יכול לכעוס על העצלן הזה. עקה ירדה מעל לבו, כאשר מצא בבית את שכנו, ולא מצא שם גבר זר.

דעתו של יצחק היתה מיושבת עליו ורגשותיו היו פשוטים, רגשות איכר המצטיין בקביעותו, באטיותו. הוא הסכים לדברי ברידי והינהן בראשו. “האם יש לך עוד ספל קפה לברידי?” שאל את אינגיר. והיא מילאה את הספל.

אינגיר סיפרה כי המהנדס הוא איש מקסים ביותר. הוא התבונן בציורי הילדים ואמר כי יקח את אלישע לביתו.

“לביתו?” שאל יצחק.

“כן, בעיר. הוא יעבוד כפקיד בלשכת המהנדס. ציוריו של אלישע וכתב־היד שלו מצאו מאוד חן בעיניו”.

“כך”, אמר יצחק.

“כן. ומה דעתך? והוא רוצה להכניס אותו לסודות הדת. כל זה חשוב מאוד, לא?”

“גם אני חושב כך”, אמר ברידי. “ואני כבר הספקתי להכיר את המהנדס. הוא מקיים את מה שהוא מבטיח”.

“אבל האם יש לנו כאן אלישע מיותר, שאנחנו לא רוצים בו?” אמר יצחק.

בחדר השתררה שתיקה כבדה ובלתי נעימה. יצחק איננו מן האנשים המשתכנעים במהירות.

“אבל אם הנער עצמו רוצה להתקדם בחיים ויש לו כשרון”, אמרה אינגיר לבסוף.

שוב השתררה דממה.

ברידי אמר בחיוך: “מה טוב היה, אילו רצה המהנדס לקחת אחד מילדי! יש לי די ילדים. וברברה היא הבכירה”.

“כן, היא נערה הגונה וישרה”, אמרה אינגיר לשם הנימוס.

“כן, זה נכון”, אמר ברידי. “ברברה היא נערה פיקחית, ותתחיל לשרת בביתו של ראש־הכפר”.

“בבית ראש־הכפר!”

כן. נאלצתי להסכים לכך. אשתו של ראש־הכפר לא הרפתה ממני". 

השחר עמד להפציע, וברידי התכונן ללכת.

“הסל והכובע שלי עדיין בממגורה”, אמר. “אבל ייתכן שאחד הפועלים לקח אותם אתו”, הוסיף בהלצה.


יד    🔗

והזמן עבר.

כן, אלישע נשלח, כמובן, אל העיר. אינגיר עשתה זאת. כעבור שנה התקבל כפקיד קבוע במשרד המהנדס, והשתלם בכתיבה. הו, מה יפים היו המכתבים ששלח הביתה, אשר היו כתובים לעתים בדיו אדומה וכחולה – ציורים ממש! והלשון שבהם, המלים! אלישע ביקש כסף מעת לעת. פעם ביקש כסף לקניית שעון עם שרשרת, כדי שלא יאחר לקום בבקרים. אחר־כך – למקטרת וטבק, כפי שנהוג אצל הפקידים האחרים. אחר־כך לצורך דמי כיס. אחר־כך לצורך מה שכונה בפיו בית־ספר ערב, שם הוא לומד ציור, התעמלות ודברים נוספים, שבמעמדו ובתפקידו אי־אפשר בלעדיהם. לא היה זה זול להחזיק את אלישע בעיר.

“דמי כיס?” שאל יצחק. “האם זה לא כסף ששמים אותו בכיס?”

“כן, כפי הנראה, כדי שלא יתהלך בלי פרוטה. וזה לא הרבה: כתר מפעם לפעם”.

“כן, כתר אחד פה, כתר אחד שם”, אמר יצחק בזעם. אבל הוא זעם מפני שהיה זקוק לאלישע בבית. “בסך־הכול, זה עולה כתרים רבים. אני לא מסוגל לעמוד בזה”, הוסיף. “את צריכה לכתוב אליו, שאין לי עוד”.

“כן, ודאי”, אמרה אינגיר, נעלבת.

“הנה, סיברט”, אמר יצחק, “איזה דמי כיס הוא מקבל?”

אינגיר ענתה: “אתה לא היית מעולם בעיר ואינך מסוגל להבין את הדבר. סיברט אינו זקוק לדמי כיס. חוץ מזה, לסיברט שלנו לא יחסר כסף, לאחר מות דודו סיברט”.

“את זה את לא יכולה לדעת”.

“כן, אני יודעת”.

הדבר היה נכון במידה ידועה. הדוד סיברט אמר פעם, כי יש בדעתו להוריש את כל הונו לסיברט הקטן. הדוד שמע על עבודתו של אלישע בעיר ועל השאיפות שלו, והדבר לא היה לרוחו. הוא הניד בראשו, קפץ את שפתיו ואמר כי בן אחותו, הנקרא בשמו – בשם הדוד סיברט לא יגיע לעולם עד מחסור. אבל מה היה רכושו של הדוד סיברט? האם היה לו, מלבד אחוזתו המוזנחת וזכיונות הדיג, גם אוצר של זהב, כפי שכולם האמינו? איש לא ידע זאת. חוץ מזה, הדוד סיברט היה עקשן. הוא דרש שסיברט הקטן יבוא ויתגורר אתו. זאת היתה שאלה של כבוד; הוא רצה לקחת את סיברט אליו, כשם שהמהנדס לקח את אלישע לביתו.

אבל איך יוכל סיברט הקטן לעזוב את ביתו? זה היה דבר בלתי אפשרי. הוא היה העוזר היחיד של אביו. חוץ מזה, לנער לא היה שום חשק ללכת אל הדוד, גזבר המחוז המפורסם. פעם הלך אליו ושמח לחזור הביתה. הוא צמח וגדל; פלומה רכה כיסתה את לחייו וידיו היו גדולות, מכוסות יבלות.

הוא עבד כגבר.

יצחק לא היה מצליח לבנות את הגורן החדשה בלי עזרתו של סיברט. אבל עכשיו עמד בית־הגורן על תלו; גשר־ההובלה הותקן; המקום היה גדול יותר מבית־הגורן של הכפר. אמנם הקירות היו עשויים מקורות, אבל הבניין היה חזק; היסודות חוזקו בברזלים והגג היה מכוסה קרשים שנגזרו במנסרה שלו.

כן. וסיברט הקטן קבע כאן מסמרים רבים, גרר את הקורות העבות שהבניין נשען עליהן וכמעט נפל תחת נטל המשא. סיברט הבין היטב את אביו, עזר לו תמיד – הוא היה כמותו. כאשר התכונן ללכת לכנסיה היה מתגנדר קצת, ואף רץ עד גדת הנחל כדי למשוח את בשרו בעיסת שרך. אבל תביעותיה של ליאופולדינה הקטנה היו גדולות בהרבה, והיה זה טבעי מצד ילדה שהיא בת יחידה. בקיץ הסתבר לה, כי אינה מסוגלת לאכול את הדייסה בלי מיץ־פירות. אבל היא לא שמנה. וגם בעבודה לא הצטיינה במיוחד.

אינגיר לא ויתרה על רצונה להעסיק משרתת, ובכל אביב היתד, מזכירה את הדבר. אבל יצחק לא הסכים לכך. אילו היה לה פנאי רב יותר, היתה יכולה לגזור שמלות נוספות, לתפור, לארוג ולרקום! עקשנותו של יצחק רפתה במקצת בזמן האחרון, אך הוא הוסיף לרטון. בפעם הראשונה שבה נאם נאום ארוך, לא היה זה בשם היושר והצדק, ואף לא מתוך גאווה, אלא, אבוי! – מתוך חולשה וכעס. עתה נדמה היה כי ויתר וכי הוא מתבייש.

“אם אי־פעם תהיה לי עוזרת בבית, הרי זה הזמן לכך”, אמרה אינגיר. “כי הרי ליאופולדינה תגדל ותוכל לעזור פה־ושם”

“עוזרת?” שאל יצחק. “במה היא תעזור?”

“במה היא תעזור? האם לך אין עזרה? ומה עושה סיברט?”

ויצחק, מה יכול היה להשיב על דברי שטות כאלה? “כן, כן. כאשר תהיה לך משרתת, שתיכן תחרשו ותקצרו ותטפלו בכל האחוזה, ואז סיברט ואני נהיה חופשיים”, אמר.

“הכול ייתכן”, ענתה אינגיר. “מכול מקום, הייתי יכולה להזמין עכשיו את ברברה שתעבוד אצלי. היא כתבה על כך לאביה”.

“איזו ברברה?” שאל יצחק. “אולי בתו של ברידי?”

“כן. היא עכשיו בברגן”.

“אני לא רוצה שברברה, בתו של ברידי, תבוא הנה, אל ביתי”, אמר. “אם בכלל תשכרי משרתת”, הוסיף.

היה אפשר להסיק מכך שכבר לא התנגד באופן עקרוני לרעיון המשרתת.

יצחק לא בטח בברברה מברידאבליק. היא היתר, הפכפכה ושטחית כאביה, ואולי גם כאמה; היא לא היתה יציבה. בביתו של ראש־הכפר שירתה רק שנה אחת. לאחר מכן עברה לביתו של החנווני וגם שם עשתה רק שנה אחת. כאן אירע מה שאירע והיא נעשתה אדוקה בדתה. כאשר הגיע אל הכפר גדוד של “חיל הישע”, הצטרפה אליו. קשרו לה סרט אדום סביב שרוולה ונתנו לה חצוצרה. בקישוטים אלה נסעה לברגן. הדבר היה, בשנה שעברה, ועכשיו שלחה לברידאבליק את תצלומה. יצחק ראה אותו: נערה זרה, ששערה מתולתל ועל חזה תלויה שרשרת־שעון ארוכה. ההורים התגאו בברברה הקטנה שלהם, והראו את התצלום לכל מי שעבר בברידאבליק. מוזר היה שהצליחה להתקדם כך. היא כבר לא ענדה את הסרט האדום.

“לקחתי את התמונה והראיתי אותה לאשתו של ראש־הכפר”, אמר ברידי. “היא לא הכירה אותה”.

“האם היא תישאר בברגן?” שאל יצחק מתוך חשדנות.

“היא תישאר שם כל זמן שתוכל להתפרנס”, ענה ברידי. “אולי היא תעדיף לנסוע לכריסטיאניה”, הוסיף. “מה היתה עושה כאן, בבית? יש לה עכשיו משׂרה: היא מנהלת את משק ביתם של שני רווקים, פקידים חשובים. והם משלמים לה משכורת גבוהה!”

“כמה?” שאל יצחק.

“את זה לא כתבה. אבל זהו סכום עצום לעומת מה שנהוג לשלם בכפר, כפי שאגי מבין מהעובדה שניתנו לה מתנות רבות בחג המולד, וגם מתנות סתם; שום פרוטה לא נוכתה מהמשכורת שלה”.

“כך”, אמר יצחק.

“האם לא היית רוצה שהיא תעבוד בביתך?”

“בביתי?” התפרצה קריאה מפי יצחק.

“לא, המ… סתם שאלתי. הרי ברברה תישאר שם. מה רציתי לשאול: האם לא ראית איזה קלקול שם למעלה בטלגרף?”

“בטלגרף? לא!”

“ודאי שלא. אין שום קלקולים מאז קיבלתי את המשרה. ויש לי גם מכונה על הקיר והיא מזהירה אותי מקלקולים. בכל זאת, אצטרך לעבור באחד הימים לאורך כל הקו ולהעיף מבט. יש לי יותר מדי עבודה ואיש אחד אינו מסוגל לעמוד בזה. אבל כל עוד אני המשגיח כאן ומחזיק במשׂרה הרשמית הזאת, אני מוכרח למלא את חובתי, כל עוד הדבר אפשרי”.

יצחק שאל: “אתה מתכוון להתפטר?”

“אינני יודע”, ענה ברידי. “לא החלטתי, אבל מאיצים בי, שאחזור לכפר”.

“מי מאיץ בך?”

“כולם: ראש־הכפר רוצה שאשוב להיות שליח בית־הדין; הרופא זקוק לי כדי שאנהג בעגלה שלו כאשר הוא נוסע אל ההרים; אשתו של ראש־הכפר נזקקה לי פעמים אחדות, אבל אני רחוק כל־כך מהכפר. ואגב, יצחק, מה בקשר להר ההוא? האם קיבלת תמורתו הרבה כסף?”

“כן, זאת אמת”, אמר יצחק.

אולם לשם מה זקוק גייסלר להר הזה? הכול נשאר שם כשהיה.

האם אין זה דבר מתמיה? שנה עוברת, ועוד שנה, ושום דבר לא נעשה.

יצחק עצמו רצה לפענח את החידה הזאת, דיבר על כך עם ראש־הכפר ושאל לכתובתו של גייסלר כדי לכתוב לו. הדבר היה מוזר מאוד, בלי ספק.

“אינני יודע”, אמר יצחק.

ברידי לא הכחיש כי ההר מעניין אותו מאוד. “שמעתי כי יש שם, למעלה, גבעות נוספות מהסוג הזה. אולי מצויים שם אוצרות, ואנחנו חיים כאן כחיות עיוורות. החלטתי לגשת לשם ולחקור את הדבר”, אמר.

“כך. ובכן, אתה בקיא בסלעים ובמתכות?” שאל יצחק.

“כן. למדתי קצת. וגם שאלתי אחרים. אני מוכרח למצוא משהו לעצמי. אי־אפשר להתפרנס מאחוזה זאת. לעזאזל, זה דבר בלתי־אפשרי בכלל! אצלך זה עניין אחר: יש לך יער ושדות. ואצלי – הכול ביצות”.

“אדמת ביצות היא אדמה טובה”, אמר יצחק. “גם לי יש ביצות”.

“אי־אפשר לייבש אותן”, ענה ברידי.

אבל לא היה זה דבר בלתי־אפשרי.

יצחק ירד אל הכפר באותו יום, ובדרך הבחין ביישובים חדשים. שניים היו למטה, קרובים לכפר, ואחד שכן בין סילאנרה וברידאבליק. אנשים התחילו להשתכן בארץ הנידחת. המקום היה ריק מאדם בימים הראשונים לבואו של יצחק. שלושת המתיישבים החדשים באו ממחוז אחר, וניכר היה כי הם יודעים את אשר לפניהם. הם לא התחילו בהשגת הלוואות לבניית בית. הם באו באחד הימים, חפרו תעלות, ונעלמו שוב. זאת היתה הדרך הנכונה: לחפור, לחרוש, לזרוע. שכנו הקרוב של יצחק היה עכשיו אכסל שטרים, איש חרוץ, רווק, ממחוז הלגולנד. הוא שאל את המחרשה החדשה של יצחק, ורק בשנה שלאחר מכן בנה ממגורה קטנה וכן בית – מקלט לעצמו ולבעלי־החיים שלו. הוא קרא לנחלתו נווה־הירח, כי המקום נראה יפה ביותר בלילות הלבנה. לא היתה לו אשה אשר תעזור לו, ובקיץ היה קשה מאוד להשיג עזרה במקומות נידחים אלה. אבל הוא חילק את עבודתו כראוי, לא כאותו ברידי, שתחילה בנה בית ובא עם כל משפחתו, עם ילדים קטנים, בלי בהמות ובלי שהכשיר שדות קודם לכן. מה הבין ברידי אולסין בייבוש ביצות ובעיבוד אדמת־בור?

ברידי אולסין ידע רק לבזבז את זמנו. באחד הימים עבר באמת ליד סילאנרה, והמשיך אל ההרים, בחיפוש אחר מתכות יקרות. הוא חזר באותו ערב, אבל לא מצא הרבה. “רק סימנים אחדים”, אמר והניד בראשו. הוא יעלה בקרוב פעם נוספת, וירחיק עד הרי שוודיה.

וכך היה: ברירי חזר. הוא חיבב את מאוד את המקצוע החדש, והיה בכך גם כדי למלא את חובתו כמשגיח על הטלגרף. אשתו וילדיו ניסו לטפל באחוזה ככל יכולתם, אבל הכול נשאר כשהיה. ביקוריו של ברידי היו לזרא בעיני יצחק, וכל אימת שברידי בא לאחוזה, הוא היה יוצא את הבית. ואז היו ברידי ואינגיר משוחחים מתוך ידידות רבה. על מה הם דיברו? ברידי היה מזדמן לעתים קרובות לכפר, והוא ידע פרטים על “הגדולים” שם; ואינגיר – היא סיפרה על נסיעתה המפורסמת לטרונדהיים ועל שהותה שם. בטרונדהיים למדה לפטפט, ותמיד היתה מוכנה לפתוח בשיחה עם כל אדם. לא, זאת לא היתה אותה אינגיר, הנאמנה והתמימה, מהימים שעברו.

נשים ונערות הוסיפו לבוא לסילאנרה, כדי לגזור שמלה או לתפור במכונה. ואינגיר שיעשעה אותן. גם אוולינה חזרה: לא יכלה, כנראה, לעמוד בפיתוי. היא באה באביב ובסתיו – רכה כדונג וראשה מלא מזימות. “לא יכולתי שלא לבוא לראות את המתרחש אצלכם”, אמרה. “וגם התגעגעתי אל הנערים הקטנים”, אמרה. “הם היו כבבת־עיני כשהיו קטנים ונראו כמלאכים. כן, עכשיו הם גדולים, אבל – מוזר – נזכרתי לפתע בימים שבהם היו קטנים ואני טיפלתי בהם. ואתם בונים ובונים כאן. האחוזה תיראה עוד מעט כעיר. האם תתלו גם פעמון בגורן, כמו בכנסיה?”

כאשר שבה לסילאנרה, הביאה אוולינה אתה אשה נוספת. שלוש הנשים בילו יום בנעימים. ככל שגדל מספר האנשים בסביבה, כך עשתה אינגיר פלאים במספריים ובמכונת התפירה. היא השתדלה להקסים את שתי הנשים כאשר אחזה במספריים או הניפה את המגהץ. כל זה הזכיר לה את הימים שבהם שהתה במוסד, בין נשים רבות. אינגיר לא העלימה את המקום שממנו באו לה הידיעות האלה. כל זה בא לה מטרונדהיים. דומה היה כי לא נאסרה כדי לרצות את עוונה, אלא נכנסה לבית־ספר, שבו למדה תפירה, אריגה, צביעה וכתיבה. את כל אלה למדה בטרונדהיים. היא דיברה על המקום ההוא מתוך התרגשות מיוחדת, כאילו דיברה על מקום הולדתה. שם היו אנשים רבים כל־כך: מנהלים, משגיחים, שומרים. כאשר חזרה הביתה סבלה מן הבדידות שבמקום, והיא התקשתה מאוד להתרגל למצב שבו לא יהיו לה חיי־חברה. היא אף העמידה פנים כי הצטננה כאשר היתה שם; מאז עברו שנים אבל הקור והרוח עדיין הזיקו לבריאותה; ולשם העבודה שמחוץ לבית דרושה לה, בעצם, משרתת.

“אלוהים אדירים!” קראה אוולינה, “האם את, שיודעת כל־כך הרבה דברים, ולך בית כה גדול, אינך יכולה להחזיק משרתת?” דברי השתתפות אלה נעמו לאינגיר, והיא לא התנגדה לדברי אוולינה. היא הרעישה במכונת התפירה שלה, והטבעת שעל אצבעה הבהיקה.

“את רואה בעצמך”, אמרה אוולינה אל האשה השניה, “הרי אמרתי לך, כי אינגיר קיבלה טבעת זהב”.

“אתן רוצות לראות?” שאלה אינגיר והסירה את הטבעת מאצבעה.

אוולינה אחזה בטבעת, גילגלה אותה כקוף המגלגל אגוז, הביטה בחותמת, ואמרה: “זה מה שטענתי. אינגיר זאת – אשה עשירה ומכובדת!”

האשה השניה לקחה את הטבעת מתוך יראת־כבוד וחייכה בענווה.

“תוכלי לענוד אותה לרגע, היא לא תישבר”.

אינגיר שפעה חיבה וטוב־לב. היא סיפרה על הכגסיה של ההגמוניה בטרונדהיים. וכך פתחה בדבריה: “האם לא ראיתן את הכנסיה של ההגמוניה בטרונדהיים? לא, הרי לא הייתן בטרונדהיים”. היה נדמה כי הכנסיה שייכת לאינגיר. היא דיברה על יופיה, התפארה2 בה וציינה במדויק את גובהה ואת רוחבה. ממש אגדה! שבעה כמרים דורשים את הדרשות שלהם בעת ובעונה אחת, ואיש מהם אינו שומע את דברי רעהו. “ובוודאי לא ראיתן גם את הבאר של אולף הקדוש, היא במרכז הכנסיה ואיש אינו יודע את עומקה. כאשר הלכנו שם, לקחנו אבן קטנה והטלנו אותה לתוך הבאר. האבן לא הגיעה עד הקרקעית”.

“לא הגיעה עד הקרקעית!” לחשו הנשים והינהנו בראשיהן.

“וחוץ מזה, יש בכנסיה דברים מופלאים!” קראה אינגיר. “יש ארון עשוי כסף, זה הארון של אולף הקדוש. אולם בית־התפילה בנוי שיש, והיה גם בית־תפילה קטן, שנחצב כולו באבן־שיש אחת – אבל הדנים שללו את זה מאתנו במלחמה”.

הגיעה שעתן של הנשים ללכת. אוולינה משכה את אינגיר למזווה, שם היו מונחים – כפי שהיה ידוע לה היטב – חריצי הגבינה. היא סגרה את הדלת.

“מה קרה?” שאלה אינגיר.

אוולינה לחשה: “אוס אנדירס כבר אינו מעז לבוא הנה”.

“כך” אמרה אינגיר.

“אמרתי לו שלא יעז לבוא, אחרי מה שהוא עולל לך”.

“ודאי”, אמרה אינגיר. “אבל מאז הוא היה כאן פעמים רבות, והוא יכול לבוא עוד, אם הוא רוצה. אני לא פוחדת ממנו”.

“כמובן”, אמרה אוולינה. “אבל אני יודעת את מה שאני יודעת, ואוכל להביא אותו למשפט, אם את רוצה בכך”.

“כך”, אמרה אינגיר. “לא, אין צורך בזה”.

אבל אינגיר שמחה על שאוולינה מתייצבת לימינה; הדבר עלה לה בחריץ־גבינה קטן. אוולינה הודתה לה: “זה מה שתמיד אמרתי. לאינגיר לב רחב, והיא נותנת בשתי ידיה. גם אני לא חוששת מאוס אנדירס. אבל אסרתי עליו להראות את עצמו לפנייך. זה רק מעט ממה שאני מוכנה לעשות למענך”.

כאן אמרה אינגיר: “מה אכפת לי אם יבוא? עכשיו הוא כבר לא יכול להזיק לי”.

אוולינה עשתה את אוזנה כאפרכסת: “יש לך איזו תרופה כנגד זה?”

“לא יהיו לי ילדים נוספים”, אמרה אינגיר.

שתי הנשים היו בטוחות בעצמן; אולם אוולינה ידעה כי הלאפי אוס אנדירס מת שלשום…

ומדוע לא יהיו לאינגיר ילדים נוספים? היא לא שנאה את בעלה, והיחסים ביניהם לא היו כיחסים אשר בין כלב וחתול – כלל וכלל לא! לכל אחד מהם היו תכונות משלו, אבל הם רבו לעתים רחוקות וגם אז לא לזמן רב; לאחר מכן הכול היה חוזר להיות כתיקונו. אינגיר היתה שבה לעתים ומראה את כוחה בעבודה בשדה וברפת. דומה היה אז, כי היא חזרה אל עצמה וכי הבריאה לחלוטין. יצחק היה מסתכל בה אז מתוך הכרת־תודה. ואילו היה שייך לאנשים המביעים מיד את רגשותיהם, ודאי היה אומר: “מה זה? הממ! את לועגת לי או מה?” או שהיה משמיע דברי־חיבה אחרים. אך הוא מעדיף לשתוק, ושבחיו מאחרים לבוא. ולכן אינגיר אינה מרגישה צורך להתמיד במאמציה.

גם אילו היתה אינגיר בת יותר מחמישים, עדיין היתה יכולה ללדת, אולם, לפי מראיה והתנהגותה היא עכשיו בת ארבעים, ואולי פחות מזה. הכול למדה במוסד ההוא: אולי למדה גם תחבולה כלשהי לטובת עצמה? היא שבה הביתה פיקחית יותר, בעלת הליכות טובות יותר, לאחר שהתרועעה עם רוצחות־תינוקות אחרות. ואולי שמעה דבר־מה מפי המשגיחים או הרופאים? פעם סיפרה ליצחק את אשר אמר רופא צעיר באשר לחטא ההוא: “על מה מענישים רוצחי תינוקות? גם אם התינוקות בריאים וחזקים, הם אינם, בסופו של דבר, יותר מחתיכות בשר”.

יצחק אמר: “אולי הרופא ההוא היה טיפוס אכזרי?”

“הוא!” קראה אינגיר וסיפרה ליצחק באיזו חביבות נהג בה, באינגיר, הרופא ההוא; הוא אשר הביא לכך שרופא אחר ניתח את שפתה של אינגיר וכך היא נעשתה כאחד האדם. עכשיו לא רואים בשפתה דבר מחוץ לצלקת קטנה, והיא נעשתה אשה יפה, חזקה, אבל לא שמנה. עור פניה שזוף ושערותיה צפופות. בקיץ התהלכה יחפה, על־פי־רוב, כששמלתה מורמת ורגליה חשופות. יצחק ראה אותן, ומי לא ראה אותן?

הם לא רבו ביניהם, לא. ליצחק לא היה כשרון לכך, ואשתו ידעה כיצד להתווכח. כדי להגיע למריבה ממשית, היה נחוץ לבול־עץ זה, ליצחק החזק, זמן רב. הוא היה מסתבך בדבריה, ונעשה כבד־דיבור. חוץ מזה, הוא אהב אותה אהבה עזה. הוא לא היה צריך להתגונן מפניה לעתים קרובות; אינגיר לא התגרתה בו. הוא היה בעל מצוין מבחינות אחדות, ואינגיר העריכה זאת. על מה יכלה להתאונן? לא היה כמוהו בעבודה. בעל גרוע מזה עלול היה ליפול בחלקה. הוא הזדקן, נחלש? כן, הוא היה עייף יותר, אבל לא היה בכך כדי לעורר דאגה. כוחו היה עדיין במותניו. הוא תרם את חלקו לחיי הנישואין בהתלהבות שלא נפלה מזאת של הימים הראשונים.

אבל יצחק לא היה נאה. בעניין זה היא עלתה עליו. לעתים חשבה בלבה, כי ראתה גברים יפים ממנו, גברים לבושים היטב, שנשאו מקלות הליכה; גברים שבכיסי מעיליהם היו מטפחות והם לבשו צווארונים קשים; הו, הגברים האלה שבעיר! לכן נהגה ביצחק לפי ערכו, נתנה לו את אשר הגיע לו, ולא יותר: הוא היה בסך־הכול איש־היער. אילו היו שפתיה כשורה, לא היתה נישאת לו מן ההתחלה, דבר זה ברור לה עכשיו. לא, היא היתה משיגה בעל טוב ממנו! ביתה וכל אשר הקים יצחק בישימון, למענה, לא היה אלא דבר צנוע ביותר. היא יכלה להינשא במקום שבו נולדה, לחיות בין אנשים, בחברה, ולא לחיות בישימון כמכשפה מנודה. המקום הזה כבר אינו מתאים לה. עכשיו יש לה השקפות אחרות על החיים.

השקפותיו של אדם יכולות להשתנות בצורה מדהימה! אינגיר לא יכלה עוד לשמוח עם הולדת עגלה יפה או להתפעל כאשר יצחק היה חוזר הביתה אחרי דיג מוצלח. במשך שש שנים היא חיתה חיים טובים מאלה. והיא כבר לא מקפידה על לשון־חיבה כאשר היא קוראת לו לארוחת־הצהריים. היא אומרת: “אולי תבוא לאכול!” יצחק השתומם תחילה על שינוי זה, על הפניה המרגיזה והגסה, וענה: “לא ידעתי שהארוחה מוכנה”. כאשר העירה, כי יכול היה לשער את הדבר על־פי השמש, לא הוסיף עוד דבר בעניין זה.

אהה, אבל פעם אחת תפס אותה! זה היה כאשר ניסתה לגנוב ממנו כסף. הוא לא כעס מפני שהיה להוט אחרי הכסף, אלא משום שכסף זה היה כולו שלו. אהה, היא יכלה להישאר לאחר מכן בעלת־מום לכל ימי חייה! אבל גם הפעם לא היתה אינגיר אשמה לגמרי; הכסף היה דרוש בשביל אלישע, אלישע האהוב המתגורר בעיר, אשר ביקש כתר נוסף. האם הוא צריך להתהלך בין עשירי העיר כשאין לו פרוטה בכיס? הרי יש לה לב אם! היא ביקשה כסף מיצחק. אבל ללא הועיל; ואז לקחה בעצמה. ייתכן שהתעורר חשד כלשהו בלבו של יצחק, או שהיתה כאן יד המקרה; מכל מקום, היא חשה תוך כדי מעשה, כי שתי זרועות חזקות אחזו בה; היא הורמה כלפי מעלה, ולאחר מכן הושלכה ארצה בכוח. זה היה דבר משונה ביותר, כמפולת סלעים בהרים. צווחה התמלטה מפיה של אינגיר, ראשה צנח אחורה, גופה רעד. את הכסף החזירה.

גם בפעם הזאת לא הרבה יצחק בדברים, אף שאינגיר לא הפריעה לו. הוא אמר רק זאת: "צריך לשים לך רסן ולהכות אותך בשוט, כדי שלא תסטי עוד מהדרך!’’

לא היה אפשר להכירו. אין זאת אלא שמרירות, שהיתה כבושה בלבו ימים רבים, התפרצה החוצה!

עבר יום עגום ולילה ארוך ועוד יום. יצחק ישן בחוץ, אף שהחציר נאסף והיה צורך לאחסן אותו בממגורה. סיברט היה עם אביו; אינגיר היתה עם ליאופולדינה ועם הבהמות. היא הרגישה את עצמה בודדה, בכתה כל הזמן והתחרטה: היא התרגשה כך רק פעם אחת בחייה; כעת נזכרה ביום אשר בו חנקה את הבת אשר נולדה לה.

איפה היו יצחק ובנו? הם לא ישבו בחיבוק־ידיים. הם אמנם גרעו יותר מיום שצריך היה להקדישו לקציר, אבל בנו סירה, למעלה, בבריכת־ההרים. היה זה כלי־שיט גס, ללא כל קישוט, ככל הדברים האחרים שיצאו מתחת ידיהם; אבל היתה להם סירה.

בשובם היה החציר יבש כקודם. הם רימו את השמים כאשר שמו בהם את מבטחם, והנה הפסדם יצא בשכרם. הם הרוויחו מהעניין. פתאום קרא סיברט: “אמא הכניסה את החציר!” יצחק ראה מיד כי חלק מערימות החציר נעדרות. ועכשיו אינגיר ודאי עובדת בבית. היה זה מעשה חשוב ביותר, לאחר שאתמול איים עליה והטיל אותה ארצה. והחציר היה כבד. ודאי עבדה בפרך; ומלבד זאת, היה עליה לחלוב את הפרות ואת העזים.

“לך לאכול משהו”, אמר יצחק לסיברט.

“ואתה לא בא?”

“לא”.

אינגיר יצאה לאחר שסיברט נכנס פנימה. היא עמדה ליד הפתח, כנועה, ואמרה: “האם אתה כועס עד כדי כך שאתה לא נכנס לאכול משהו?”

יצחק לא השיב, ורק נהם “הממ!”. אבל מראה של אינגיר הנכנעת היה דבר מה יקר־מציאות בזמן האחרון, עד שלבו התרכך.

“אם תתקן את המגרפה, אוכל להמשיך באיסוף החציר”, אמרה.

הנה, היא פונה בבקשה אל אדון הבית. והיא הכירה לו תודה על שלא ענה בביטול.

“עבדת מספיק”, אמר.

“לא, עדיין לא”.

“מכל מקום, אין לי עכשיו זמן לתקן את המגרפה. את רואה שהגשם קרוב”.

ויצחק חזר אל עבודתו.

אין ספק כי התכוון למנוע בעדה שתוסיף לעבוד קשה. הפסד הרגעים הספורים, שהיו דרושים לתיקון המגרפה, היה חסר כל חשיבות, אם אינגיר היתה ממשיכה לעבוד בשדה. אבל אינגיר אחזה את המגרפה, כפי שהיא היתה, והחלה לעבוד בחריצות רבה. סיברט הגיע עם הסוס והעגלה. כולם התאמצו; הזיעה ניגרה על פניהם, אך החציר נאסף. היה זה מאמץ קשה. ושוב שקע יצחק בהרהורים. הוא חשב על הכוח העליון, המכוון את צעדינו – מגניבת כתר אחד ועד נשיאת ערימות כבדות של חציר. נוסף לכך, הסירה היותה מוכנה.

“כן, כן, אלוהים אדירים!” אמר.


טו    🔗

בדרך־כלל היה ערב כזה – ערב התפייסות – שקט ומופלא. טלטול אחד החזיר את אינגיר, אשר סטתה מן הדרך, אל המסלול הנכון. איש מהם לא דיבר על כך. יצחק התבייש בגלל אותו כתר – סכום קטן ביותר, שהוכרח להוציאו, לבסוף, כי לא רצה שאלישע יסבול. חוץ מזה – האם הכתר לא היה של אינגיר בדיוק כפי שהיה שלו? ובאו ימים שבהם היה זה יצחק אשר גילה סימני־הכנעה.

באו ימים שונים. אינגיר השתנתה שוב. כן, היא ויתרה לאט־לאט על ההתגנדרות שלה, ושבה להיות אשת־איכר רצינית וחביבה. איזו השפעה נודעת לאגרופיך, גבר! כך היה צריך לעשות. לפנינו אשה אמיצה וחזקה, שחיים במקום זר ובאווירה מלאכותית, הביאו מהומה ומבוכה בנפשה. היא ניסתה לנגוח את בעלה, אבל הוא עמד על רגליו. הוא לא זז אף לרגע ממקומו הטבעי על פני האדמה. לא היה אפשר להזיז אותו.

באו ימים שונים. הבצורת שוב שרפה את האדמה. ומובן כי התבואה הושחתה וידי האנשים רפו! החיטה קמלה, אבל תפוחי־האדמה – תפוחי־האדמה הנפלאים – לא נפגעו אלא פרחו. השדות נעשו אפורים, אך תפוחי־האדמה פרחו. כוח עליון כיוון את מהלך הדברים, אבל השדות האפירו.

והנה, באחד הימים הופיע גייסלר, אותו גייסלר שהיה ראש־הכפר, בא סוף־סוף. טוב שלא מת ובא שוב. לשם מה בא?

הפעם לא נשא גייסלר חבילות גדולות ולא היו בידו תעודות על קניית מכרות וכיוצא בזה. בגדיו היו פשוטים, שער־ראשו וזקנו מלאו שיבה, וסביב עיניו היו עיגולים אדומים. איש לא נשא את חפציו; היה לו רק תיק ובו ניירות שונים. אפילו מזוודה לא היתה לו.

“שלום!” קרא גייסלר.

“ברוך הבא!” השיבו אינגיר ויצחק. “האדון שוב יצא למסעות?”

גייסלר הניד בראשו.

“ותודה לך, אדוני, על הביקור אצלי בטרונדהיים”, הוסיפה אינגיר.

גם יצחק הינהן ואמר: “שנינו מודים לך על זה”.

אבל גייסלר לא גילה את רגשותיו ואמר: “אני הולך לשוודיה, דרך ההרים”.

אנשי סילאנרה היו מדוכאים בשל הבצורת אבל ביקורו של גייסלר עודד את רוחם. הם הגישו לו את מיטב המאכלים, ונהנו מכך מאוד, לאחר כל הטובות שעשה אתם.

גייסלר עצמו לא היה מדוכא. הוא דיבר על עניינים רבים, הביט בשדות והניד בראשו. קומתו היתה זקופה כקודם, ולפי מראהו אפשר היה לחשוב כי יש לו בארנקו מאות כתרים. הוא השרה שמחה בבית; לא הרעיש את העולם, אבל ניהל שיחה נעימה.

“זה מקום נהדר, סילאנרה”, אמר. “ועכשיו, יצחק, באים הנה אנשים נוספים. ספרתי חמישה יישובים. האם יש יותר מזה?”

“שבעה, בסך־הכול. שניים אי־אפשר לראות מהדרך”.

“שבעה יישובים, בערך חמישים תושבים. ומסביב בונים. האם יש לכם כבר בית־ספר?”

“ודאי”.

“שמעתי. בית־הספר הוא על אדמת ברידי, כי היא על אם־הדרך. והנה, גם ברידי עובד אדמה!” גייסלר צחק בבוז. “ועליך, יצחק, שמעתי שאתה השולט במקום הזה. ואני שמח. האם יש לך עכשיו גם מנסרה?”

“כן, משהו כזה. והיא מביאה לי תועלת רבה. לפעמים אני מנסר קורות גם בשביל האחוזות שם, למטה”.

“יפה!”

“הייתי רוצה לשמוע את דעתך, מר גייסלר. האם תוכל לבוא אתי עד המנסרה?”

גייסלר הינהן, כמומחה לדבר, ואמר כי יעשה זאת ברצון; כן, הוא יבדוק את המנסרה וישים לב לכל פרט ופרט. הוא שאל: “הרי יש לך שני בנים. איפה השני?” “בעיר! עובד בלשכת המהנדס!” “הממ…” אמר גייסלר. “אבל זה נראה ממש כגבר! מה שמך?”

“סיברט”.

'‘והשני?"

“אלישע”.

“והוא במשרד המהנדס? מה הוא לומד שם? זוהי משרה שאי־אפשר להתפרנס ממנה. הוא יכול לבוא אלי”, אמר גייסלר.

“בוודאי”, אמר יצחק, כדי לצאת חובת נימוס. הוא ריחם גייסלר. אהה, גייסלר לא נראה כאדם שיכול להחזיק מזכיר! ייתכן שמצבו קשה ביותר; שרוולי מעילו היו מהוהים.

“אולי תלבש גרביים יבשים, מר גייסלר?” שאלה אינגיר, והוציאה זוג גרביים חדש, גרביים דקים ומעוטרים – מימי תפארתה.

“לא, תודה”, אמר גייסלר, שהיה ודאי רטוב עד לשד עצמותיו.

“מוטב היה אילו בא אלי”, אמר בנוגע לאלישע, “אני זקוק לו מאוד”, אמר. תוך כדי דיבור הוציא מכיסו קופסת טבק, 'עשויה כסף, ושיחק בה. זה היה, אולי, החפץ היקר היחיד שנשאר ברשותו.

אבל הוא לא נרגע, וקפץ מעניין לעניין. החזיר לכיסו את הקופסה ואמר: “השדות כה אפורים! בהתחלה חשבתי, כי צל מכסה אותם. מדוע נשרפת התבואה כאן? בוא אתי, סיברט”.

הוא קם לפתע מכיסאו שאצל השולחן הערוך, פנה אל הדלת, בירך את היושבים, ונעלם. סיברט הלך אחריו.

הם פנו אל הנחל. גייסלר השקיף על סביביו. פתאום נעצר ואמר: “כאן!” והוא הסביר: “אין שום היגיון בזה שהתבואה שלכם תישרף, בשעה שיש לכם כאן נחל איתן. השדות שלכם יהיו ירוקים מחר”.

סיברט, מוכה־תימהון, אמר: “כן”.

“תתחיל לחפור כאן, באלכסון, תעלה לא רחבה. האדמה ישרה. ליד המים נתקין צינורות. כיוון שיש לכם מנסרה, ודאי נמצא שם קרשים ארוכים. טוב, תביא את ומעדר. תיכף אחזור ואסמן את הקו”.

הוא רץ שוב אל הבית, כשנעליו ספוגות מים. על יצחק הוטל להתקין צינורות; עליו להתקין צינורות־עץ רבים, כדי להציב אותם בכל מקום שבו אי־אפשר לחפור תעלה. יצחק העיר כי ייתכן שהמים לא יגיעו עד המקום הדרוש, כי המרחק רב, והאדמה היבשה תבלע אותם לפני שיגיעו אל השדות החרבים. גייסלר ענה: “כן, הדבר ייקח קצת זמן; האדמה תושקה לרוויה, ואחר־כף יזרמו המים הלאה. מחר יוריקו השדות!” “כך”, אמר יצחק והתחיל להתקין צינורות.

גייסלר חזר אל סיברט. “טוב עשית”, אמר. “המשך כך. ראיתי מיד, כי אתה גבר! קו החפירה צריך להימשך בכיוון היתדות שתקעתי. אם תיתקל באבנים גדולות או בסלעים, סטה הצדה, אבל לאחר מכן חזור אל הקו ותחפור באותו עומק. הבנת?” הוא שב אל יצחק. “צינור אחד מוכן. אבל דרושים לנו שישה. הזדרז, יצחק. מחר הכול יוריק, והתבואה שלך תינצל!”

גייסלר התיישב, הניח את ידיו על ברכיו. הוא שמח, רעיונות שונים עלו במוחו. הוא דיבר בלי הרף: “יש לך זפת? מצוין, הכול יש לך. הצינורות ידלפו בהתחלה, אבל אחר־כך יתייצבו ויהיו אטומים כבקבוקים. אמרת כי נשארה לך זפת מבניית הסירה? ואיפה הסירה? למעלה, בבריכת ההרים? גם בה אני רוצה להביט”.

גייסלר הבטיח הבטחות רבות! הוא היה גבר זריז, ועתה הסתחרר מרוב פעילות. הכול צריך להעשות מיד! והנה, העבודה עולה יפה. הוא לא היה חסר הכרה עצמית, ואף נטה להגזים קצת בכך. שדות־התבואה אינם מוריקים בּן־לילה. אבל האיש היה מהיר־תפיסה ומהיר־החלטה, ובני סילאנרה חייבים תודה לאדם זה אשר הציל את תבואתם.

“כמה צינורות יש לך? זה לא מספיק. ככל שיהיו לך יותר צינורות – יזרמו המים מהר יותר. אם תעשה עשרה או שנים־עשר צינורות, כל אחד מהם באורך של עשרה מטרים, תוכל לנשום לרווחה. מה אמרת? יש לך קרשים באורך שנים־עשר מטרים? השתמש בהם! אתה תרוויח!”

גייסלר קם ורץ שוב אל סיברט. “נהדר, סיברט, יופי! אביך מחבר את הצינורות ומושח אותם בזפת. יהיו לנו יותר צינורות משחשבתי. לך, תביא צינורות ונתחיל”.

שעות אחר־הצהריים יצאו בעבודה בהולה. סיברט לא היה רגיל לקצב כזה. הם לא רצו לבזבז זמן ולא נכנסו לאכול, אבל המים החלו לזרום. במקומות אחדים היה צורך להעמיק את התעלה או לכוון את הצינורות, אבל המים זרמו! שלושת הגברים עבדו עד שעת־ערב מאוחרת והשלימו את המלאכה. כאשר החלו המים לטפטף על האדמה החרבה – היתה שמחה לאנשי סילאנרה.

“שכחתי את השעון שלי, מה השעה?” שאל גייסלר. “כן, מחר בערב הכול יהיה ירוק”, אמר.

אלוהים אדירים, איזה מאורע!

אבל גייסלר האריך לשכב במיטתו למחרת. הוא נחלש, התלהבותו חלפה. הוא כבר לא רצה לראות את הסירה, ורק משום שהתבייש בו מדבריו, הלך עד המנסרה. גם בהשקיה כבר לא התעניין. כאשר ראה כי השדות לא הוריקו בן־לילה, נעגמה רוחו. הוא לא שם לב לכך שהמים מוסיפים לזרום. הוא אמר: “ייתכן שיהיה צורך לחכות עוד יום. רק לא להתייאש”.

ברידי אולסין בא בערב. הוא הביא דוגמאות של אבנים כדי להראותן לגייסלר. “לדעתי”, אמר, “הן יוצאות מן הכלל”.

אבל גייסלר מיאן להתבונן באבנים של ברידי. “האם זאת העבודה שלך כאן? מדלג על ההרים ומחפש אוצרות?” שאל בלעג.

ברידי לא היה מוכן לשמוע דברי תוכחה ממי שהיה ראש־הכפר, ואמר בקול מחוצף: “מי אתה שתגיד לי מה לעשות?”

“עד היום לא למדת לעבוד, ואתה מבזבז את זמנך לריק”, ענה גייסלר.

“ואתה? מה עשית בכל הזמן הזה? קנית הר שלא שווה פרוטה. והוא עדיין עומד שם. אתה באמת טיפוס!”

“הסתלק”, אמר גייסלר. ברידי לא התעכב: הוא לקח את השק ובו האבנים ופנה אל ביתו בלי להיפרד מהיושבים.

גייסלר התיישב, התחיל לדפדף בניירותיו ושקע בהרהורים. דומה היה, כי משהו נדלק במוחו; הוא רצה לברר מיד, מה בעניין החוזה, מה תוצאות האנליזה. היתה במקום נחושת כמעט טהורה, חומה. עליו לסדר איזה עניין ולא לדחות אותו שוב.

“ובאתי הנה כדי להסדיר את העניין הזה”, אמר ליצחק. "אני רוצה למשוך הנה אנשים רבים ולהתחיל בעבודה. מה דעתך? "

יצחק שוב ריחם עליו בלבו, ולא ענה דבר.

“אל תזלזל בכך”, אמר גייסלר. “יבואו המון אנשים, יהיה רעש, מהומה, קולות־נפץ בהרים; ספק אם ימצא הדבר חן בעיניך. אבל זה יחיה את הסביבה, ויהיה לך שוק גדול למוצרי־החלב שלך. ותוכל לקבוע בעצמך את המחירים, לפי ראות־עיניך”.

“כן”, אמר יצחק.

“ברור מאליו כי תקבל אחוז גדול מההכנסה. זה יהיה הרבה כסף, יצחק”.

יצחק השיב: “כבר קיבלתי ממך, אדוני, די והותר”.

למחרת בבוקר עזב גייסלר את האחוזה ופנה מזרחה, לעבר שוודיה. כאשר הציע לו יצחק ללוותו קצת, ענה: “לא, לא! תודה”. לבו של יצחק נכמר למראה האיש היוצא לדרכו עני ועזוב. אינגיר הכינה לו צידה לדרך. היא אפילו אפתה רקיקים בשבילו, אבל לא הסתפקה בכך; היא עמדה על כך שייקח אתו חלב והרבה ביצים. גייסלר לא הסכים בשום אופן. אינגיר הצטערה על כך מאוד.

גייסלר התקשה, כנראה, לעזוב את סילאנרה בלי לשלם תמורת הלינה והמזון, כפי שהיה רגיל לעשות. הוא העמיד פנים כמי ששילם, ופרע את חובו בשטר גדול. הוא פנה אל ליאופולדינה הקטנה: “הנה, ילדה, משהו בשבילך. קחי!” והוא נתן לה את קופסת הטבק, קופסת־הכסף! “את יכולה להחזיק בה סיכות. אמנם, היא לא מתאימה לכך. אילו יכולתי, הייתי רץ הביתה והיית מקבלת דבר טוב מזה. יש לי מה שתרצי”.

אבל צינורות ההשקיה שסידר גייסלר, נשארו גם לאחר לכתו. הם נשארו ופעלו יומם־ולילה, שבוע אחרי שבוע. השדות הוריקו. פריחתם המטורפת של תפוחי־האדמה נפסקה. החיטה צמחה וגדלה.

בעלי־האחוזות באו בזה אחר זה כדי לחזות בפלא. בא גם אכסל שטרים מ“נווה־הירח”, שחי בגפו, ללא עזרה, אבל עשה כל עבודה במועד וסידר כל דבר בעתו. הוא היה עליז יותר מהרגיל, כי אשה צעירה אמורה לבוא ולעזור לו בקיץ זה – דאגה אחת הוסרה מלבו! הוא לא גילה את שם האשה הצעירה, ויצחק לא שאל. אבל היתה זאת ברברה בת ברידי; לא היה עליו אלא לשלם את דמי המברק לברגן. והנה, אכסל הוציא את הכסף הדרוש למברק, אף שהיה אדם זהיר מאוד בענייני כספים, ואפילו קצת קמצן.

השקיית השדות הפליאה אותו מאוד. הוא בדק את הצינורות והתעניין בכל דבר. בחלקתו לא היה אמנם נחל, אבל היה בה פלג־מים. גם לוחות־עץ לצינורות אין לו, אבל הוא יחפור תעלה לאורך השדה כולו – אפשר לעשות זאת. בחלק התחתון של אדמותיו המצב איננו רע כל עיקר. ואולם, אם תימשך הבצורת, יהיה גם עליו לסדר השקיה. לאחר שראה את הדבר אשר לשמו בא, רצה לחזור לביתו. יצחק ואשתו הזמינו אותו שייכנס הביתה; אבל הוא אמר שאין לו זמן, וכי הוא רוצה להתחיל עוד הערב בחפירת התעלה; אחר־כך הלך לדרכו.

זהו אדם שונה מאוד מבני סוגו של ברידי!

עכשיו ניתנה לברידי עצמו הזדמנות להתרוצץ מאחוזה לאחוזה, על־פני אדמת הביצות, ולפטפט על ההשקיה ועל המתרחש בסילאנרה. “כן, לא כדאי לאדם להיות קפדן גדול מדי. הנה, יצחק חפר תעלות רבות מדי שנועדו ליבש את שדותיו, והגיע הדבר לידי כך שכעת עליו להשקותם שוב”.

יצחק היה סבלני. אבל, לעתים, הוא השתוקק להיפטר מפטפטן זה, השכן הקרוב של סילאנרה.

ברידי היה חייב להשגיח על קו הטלגרף, כי החזיק באופן רשמי במשרה זאת. אבל פקידי חברת הטלגרף נזפו בו פעמים אחדות על רשלנותו. המשרה הוצעה שוב ליצחק. לא, ברידי לא טיפל בטלגרף, אלא חיפש מתכות בהרים. הדבר הפך אצלו למעין תאווה, כשיגעון לדבר אחד.

ברידי היה סר לעתים קרובות לסילאנרה ומביע את דעתו כי סוף־סוף מצא את האוצר. הוא היה מהנהן בראשו ואומר: “עכשיו לא אכנס לפרטים, אבל מצאתי דבר יקר ביותר, את זה אין להכחיש”. הוא ביזבז את זמנו ואת כוחו לריק. בשובו לביתו, עייף ומיוגע, היה משליך ארצה שק ובו דוגמאות אבנים, נושם ושואף בכבדות, כמו לאחר יום עבודה, ואומר כי אין עוד אדם המפרנס את עצמו ואת בני ביתו, תוך כדי עמל קשה יותר מזה שלו. הוא גידל קצת תפוחי־אדמה בקרקע ביצתית מלוחה, קצר את העשב שצמח מאליו סביב ביתו – ובכך הסתכמה כל העבודה החקלאית שלו. הוא נכנס לעולם שלא היה עולמו, וסופו יהיה מר. גג ביתו היה עשוי מסכך, ניבעו בו פרצות רבות; מדרגות המטבח נרקבו; העגלה עדיין עמדה בחוץ לא מכוסה.

ברידי לא נדאג מדברים אלה. כאשר שיחקו ילדיו באבן המשחזה שהתגוללה בחצר, התייחס לכך בטוב־לב ואפילו השתתף במשחקם. הוא היה בעל אופי חלש, בלתי־יציב, ללא כובד־ראש וגם ללא דאגה; אדם חלש, חסר־אחריות, שמצא, איכשהו, דרכים לכלכל בהן את בני משפחתו. כך חיו האיש ומשפחתו, כמו על־פי נס; אבל היה זה מובן מאליו שהחנווני לא יוכל למכור לברידי בהקפה עד סוף הימים. הוא העיר לו פעמים אחדות, ובאחרונה בטון חריף. ברידי הבין כי החנווני צודק והבטיח להסדיר את העניין. הוא ימכור חלקת־אדמה, יקבל סכום הגון וישלם לחנווני.

ברידי אכן רצה למכור את אחוזתו, גם בהפסד, כי מה, בסופו של דבר, הוא מרוויח ממנה? הוא רצה לחזור אל הכפר, אל החיים הנוחים, אל שיחות החברה, אל החנות – לכך שאף, במקום לשבת כאן במנוחה, לעבוד וליצור – ולשכוח את העולם הגדול. הו, איך יוכל לשכוח את חג המולד, עם האשוחים המקושטים, או את החג הלאומי בשבעה־עשר במאי ואת המכירות הפומביות למטרות צדקה! הוא אהב לפטפט עם כל אדם ולשמוע חדשות; ועם מי ידבר כאן, בין הביצות? במשך זמן־מה יכול היה לשוחח עם אינגיר מסילאנרה, אבל גם היא השתנתה באחרונה.

לא, הוא טעה כאשר עזב את הכפר. כעת בערה בו הקנאה כי, הנה, ראש־הכפר השיג שליח בית־דין והרופא מצא רכב אחר. הוא ברח מהאנשים שהיו זקוקים לו, ועכשיו הם מתקיימים בלעדיו. אבל – שליח בית־הדין והרכב, שניהם לא היו ראויים לתארים אלה. מן הדין היה כי יחזירו אותו, את ברידי, אל משרותיו הקודמות, ויקבלו את פניו בתופים ומצילתיים!

ובעניין ברברה – מדוע השתדל כל־כך למצוא לה משרה בסילאנרה? הוא עשה זאת, כמובן, לאחר התייעצויות ממושכות עם אשתו. אילו הכול עלה כשורה, היתה כאן תקווה טובה לעתידה של ברברה, ואולי כל בני המשפחה היו יוצאים נשכרים מכך. לנהל את משק ביתם של שני רווקים בברגן – זהו דבר טוב, בלי ספק, אבל מי יודע מה יעלה בגורלה. ברברה היתה יפה וביקשה ליהנות מן החיים; ייתכן שכאן היתה ניתנת לה אפשרות להשיג את אושרה: בסילאנרה היו שני בנים.

אולם, כאשר ראה ברידי כי תכנית זאת לא תצליח, חיפש ומצא אחרת. למען האמת, אין זה רצוי לבוא בקשרי משפחה עם אינגיר, עם אשה שנדונה למאסר; יש בעולם צעירים אחרים, מלבד אלה שבסילאנרה, כמו אכסל שטרים, למשל. יש לו חצר ובית משלו, הוא אדם עובד וחוסך כסף, הרוכש לאטו בהמות וכלי־עבודה, וחסרה לו אשה. “מה אגיד לך? אם תשיג את ברברה, תמצא את כל העזרה הדרושה לך”, אמר לאכסל. “והנה, זה התצלום שלה”.

לא עברו שבועיים, וברברה הגיעה. אכסל כבר השלים את מחצית הקציר. הוא קצר בלילה ואיחסן ביום; היה עליו לעשות הכול במו ידיו. והנה, באה ברברה. כמתנת אלוהים היתה בעיניו. התברר שהיא יודעת לעבוד. היא מירקה את הכלים, כיבסה, בישלה, חלבה את הפרות ועזרה בקציר. כן, היא קצרה וגם איחסנה בגורן – לא משכה את ידה משום עבודה. אכסל החליט לתת לה שכר הגון; הפסדו ייצא בשכרו.

היא כאן בעצמה – לא צילום של גברת מפונקת. ברברה היתה גבוהה וזקופה, בעלת קול צרוד, ידיעות וניסיון בעניינים רבים; לא היו בה כל סימנים של תמימות ילדותית. אכסל לא הצליח להבין מדוע פניה צנומות כל־כך. “הייתי צריך להכיר אותך, כי ראיתי את התצלום, אבל את לא דומה בכלל לתמונה”.

“זה שינוי שבא בגלל הנסיעה”, ענתה. “וגם בגלל החיים בעיר”.

תוך זמן־מה שמנה ויפתה שוב. היא אמרה: “תאמין לי, נסיעה כזאת ואוויר כמו אוויר העיר, אוכלים את האדם”. היא רמזה אף לסכנות האורבות לצעירה בברגן – “כאן שמרי נפשך!” תוך כדי שיחה ביקשה מאכסל שיזמין עיתון, עיתון מברגן, כדי שתדע מה נעשה בעולם. היא התרגלה לקריאה, לזמרה, לתיאטרון. “ופה הבדידות קשה כל־כך”, אמרה.

אכסל3 שמח על עזרתה עד שהזמין עיתון וגם עזר לבני משפחת ברידי, שהיו באים לעתים קרובות, אוכלים ושותים: הוא רצה לשמח את המשרתת שלו. היתה נעימות רבה בלילות־השבת, כאשר ברברה היתה מנגנת ושרה בקולה הצרוד. לבו של אכסל המה מהתרגשות כאשר שמע את הלחנים הזרים והיפים; הוא שמח גם על כך שמישהו יושב בפינתו הנידחת ושר שירים.

במשך הקיץ הכיר, כמובן, גם צדדים אחרים אצל ברברה, אבל בדרך־כלל היה שבע־רצון. היא נהגה לעתים בשרירות־לב ותשובותיה היו חדות ונמרצות – והן באו במהירות רבה מדי. באותה שבת, כאשר אכסל נאלץ לרדת אל החנווני בכפר, לא היתה ברברה צריכה לעזוב את הבהמות ואת הבית וללכת לה. ויכוח גרם לכך. ולאן הלכה? לביתה, בברידאבליק. אבל… כאשר חזר אכסל הביתה, בלילה, לא מצא את ברברה. הוא האביס את הבהמות, אכל ושכב לישון. ברברה הופיעה השכם בבוקר.

“רציתי לבדוק, איך ארגיש את עצמי בבית שיש בו רצפת עץ” אמרה בשנינות.

אכסל לא השיב דבר. הרצפה בביתו היתה עשויה מחימר. מכל מקום, השיב כי יש לו קורות־עץ וקרשים, ובמשך הזמן יהיה גם לו בית עם רצפת עץ! דומה היה כי ברברה חזרה בה לאחר ששמעה את הדברים האלה. לא, היא לא השתנתה ומידותיה לא התקלקלו. אף שהיה זה יום ראשון, היא רצה אל היער והביאה ענפים; היא פיזרה אותם על הרצפה, לנוי.

אם היא נעימה וטובת־לב כל־כך, מה יעשה אכסל? הוא הגיש לה את מטפחת הראש שקנה בשבילה אמש. הוא התכוון להחביא את המטפחת ולהשיג תחילה מברברה איזה דבר בעל ערך. אבל היא שמחה על המטפחת, לבשה אותה, פנתה אליו ושאלה אותו אם המטפחת הולמת אותה. “ודאי”, אמר, “זה יפה מאוד”. אבל אם היא תשים על ראשה את מעילו, היא תהיה יפה. היא צחקה, וכדי לגרום לו נחת־רוח, אמרה: “אני מעדיפה ללכת לכנסיה במטפחת ולא בכובע. בברגן חבשו כולן כובעים, חוץ מהשפחות, שהיו בנות־איכרים”.

ושוב הם חיים בידידות רבה!

כאשר הגיש לה את העיתון, אותו קיבל בדואר, ישבה ברברה וקראה את הידיעות האחרונות מהעולם הגדול: גנבים פרצו לחנותו של צורף ברחוב החוף; מלחמת־אגרופים ניטשה בין צוענים; נמצאה גוויית תינוק שנפלטה מהים ליד העיר. “מעניין מי השליך את התינוק לים”, אמרה ברברה. ומתוך הרגל ישן קראה גם את מחירי הסחורות.

וכך עבר הקיץ.


טז    🔗

שינויים רבים חלו בסילאנרה.

לא היה אפשר להכיר את האחוזה, בהשוואה למת שהיה בה קודם! במקום היו מבנים רבים, מנסרה וטחנה. הישימון נעשה לארץ נושבת. והיד היתה עדיין נטויה. אבל השינוי שחל באינגיר היה השינוי המופלא ביותר: היא היתה אחרת לגמרי והצליחה בכל מעשיה.

המאורע החמור, שאירע בקיץ האחרון, לא גמל אותה מקלות־הדעת. היו תקופות של נסיגה. היא הרגישה שהיא מוכרחה לדבר על אשר עבר עליה במוסד שבו נאסרה ועל הכנסיה בטרונדהיים. הין אלה דברים קטנים, דברים של־מה־בכך! היא הסירה את הטבעת מעל אצבעה, והאריכה את שמלותיה הקצרות. היא עשתה חשבון־נפש. האחוזה היתה שקטה. נשות הכפר לא באו לעתים קרובות, כי אינגיר כבר לא טיפלה בהן כקודם. מי שחי בישימון אינו יכול להשתעשע תמיד. והשמחה אינה מתגלה בהוללות.

שם, באחוזה, כל עונה מביאה את פלאיה. הקולות הסודיים והאינסופיים של השמים והאדמה, אפילת היער, חסד העצים – כל דבר היה כבד ועדין גם יחד. לא היתה מחשבה אשר לא יכלה לעלות על הדעת בדומיה הזאת. מצפון לסילאנרה היתה בריכת־מים קטנה, ובה דגים זעירים. הם חיו ומתו ולא היתה בהם כל תועלת. אלוהים, באמת לא היותה בהם כל תועלת!

באחד הערבים עמדה שם אינגיר והיא הקשיבה לצלצולי הפעמונים הקטנים שלצווארי הפרות. שום קול אחר לא הגיע לאוזניה, כי דומיית־מוות שררה מסביב. והנה, לפתע, עלה קול שירה מתוך הבריכה. קול רפה עד מאוד, אשר כמעט לא נשמע, קול גווע ודועך. זאת היתה שירתם של הדגים הזעירים.

אנשי סילאנרה יכלו לראות מדי בוא הסתיו או האביב את אווזי־הבר, העפים מעל לעמקים, ולהאזין לצריחותיהם של העופות, אשר דמו לשיחה נלעגת. נדמה היה כי העולם חדל לנוע, עד אשר תעבור הלהקה. האם, ברגעים כאלה, לא מתעוררת באנשים הרואים את העופות הללו, תחושה של אין־אונים? הם חוזרים לעבודתם, אך לפני כן הם נושמים עמוקות – רוח שלא מהעולם הזה נגע בהם.

הם היו מוקפים פלאים. בחורף היו הכוכבים וגם הזוהר הצפוני – אופק בוער, אש בהיכל אלוהים. ולפעמים – לא לעתים קרובות – נשמע קול הרעם. על־פי־רוב נשמע הרעם בסתיו, ורטט של קדושה היה עובר באדם ובבהמה. הצאן מתקבצות יחד, עומדות צפופות. הן מקשיבות – למה הן מקשיבות? האם הן סבורות כי הגיע סוף העולם? ובני הבית למה הם מצפים בראש מורד כאשר רועם הרעם?

האביב – כן, הוא עליז, מהיר, מלא תענוגות! אבל הסתיו! – הוא מעורר בנפש האדם תחושה אחרת. אנשים פוחדים לעתים באפילה, ומבקשים ניחומים בתפילת ערב. הם חוזים חזיונות ושומעים קולות. יש ארשים שיצאו באחד מימי הסתיו להביא דבר־מה הביתה – הגברים, למשל, עצים; הנשים – את הבהמות, המחפשות כמטורפות אחר פטריות – והם חוזרים כאשר תעלומה אופפת את לבם. האם דרכו בטעות על נמלה והרגוה? אפילו הפטריות אינן סתם פטריות, ללא כוונה. האם האדם אינו קופא ומחוויר למראן? פטריית־הפרה אינה פורחת ואיננה זזה ממקומה, אך עם זאת יש בה משהו מבעית ומדהים. היא – מפלצת, מעין ריאה עירומה, החיה את חייה ללא גוף.

אינגיר נעשתה אשה קשת־רוח. הישימון העיק עליה. היא נעשתה דתית מאוד. האם יכלה להימלט מזה? איש החי בישימון איננו יכול להימלט מזה. כאן תמצא לא רק שאיפות ארציות וחיי העולם־הזה, אלא גם יראת־שמים ואמונות טפלות. אינגיר חשבה, אולי, כי יותר מכל אדם אחר, היא צריכה להתכונן לקבל את עונשה מידי שמים. אין מנוס מכך. היא ידעה כי האל מתהלך על פני השדות עם רוח הערב, ומביט על סביביו בעיניו הטובות להפליא. הוא ימצא אותה. בחייה לא היו דברים רבים שאותם יכלה לשנות או לתקן. היא יכלה, אמנם, להטמין את טבעת הזהב עמוק בכיסה, ולכתוב לאלישע שישוב גם הוא אל האמונה; אבל חוץ מזה נבצר ממנה לעשות דבר, מלבד עבודה קשה, מתוך מסירות־נפש. היא יכלה לעשות דבר נוסף! ללבוש שמלות צנועות ולענוד בימי ראשון סרט משי כחול וצר על הצוואר, כדי להבדיל את היום הקדוש מששת ימי המעשה. ענווה מיותרת ומזוייפת זאת הביעה איזו השקפה פילוסופית, הכנעה, סטואיוּת. הסרט הכחול בלה מרוב שימוש. הוא נגזר מכובע של ליאופולדינה, שהיה כבר קטן; הסרט דהה ואם נודה על האמת הוא היה גם מלוכלך מעט – בסרט זה השתמשה אינגיר בחגים. כן, היא הרחיקה לכת וחיקתה את מנהגיהם של העניים; היא הפגינה מסכנוּת מזויפת. והאם היתה רואה זכות בכך, אילו היתה מגיעה למצב כזה מתוך הכרח? אל תפריעו לה; זכותה לנוח.

היא הגזימה באופן מופלג, ועשתה יותר מן המוטל עליה. שני הגברים היו בחצר; אולם לאחר שהלכו משם, ניצלה אינגיר את ההזדמנות וניסרה עצים. מדוע שלא תענה את נפשה ותסגף את גופה? הרי היא אינה אלא יצור נקלה, משולל חשיבות. מעשיה אינם יוצאי־דופן ואין אדם בעולם – חוץ מאלה החיים בישימון הזה – אשר ישים לב לחייה או למותה. במקום הזה היא היתה כמעט אדם גדול, המתעלה על האחרים; היא חשבה איפוא כי היא ראויה לכל הסיגופים שהטילה על עצמה.

בעלה אמר: “סיברט ואני שוחחנו בעניין זה. בשום־אופן לא נסכים שתנסרי עצים ותעבדי מעל לכוחך”.

“אני עושה זאת למען מצפוני”, ענתה אינגיר.

למען המצפון? דברים אלה העירו מחשבות בלב יצחק; הוא היה כבר גבר מבוגר, כבד־מחשבה, אבל עמד על דעתו. אין זאת אלא שהמצפון הוא כוח עצום, אם היה ביכולתו לשנות את אינגיר במידה כזאת. החזרה בתשובה של אינגיר פעלה גם על בעלה, אמונתה דבקה גם בו והוא נהג בענווה רבה. החורף היה קשה מאוד. יצחק חיפש בדידות, מקומות סתר. כדי לשמור על היער שלו, קנה מהממשלה חלקת־יער ליד הגבול השוודי. הוא החליט לכרות את העצים לבדו. לסיברט ניתנה פקודה להישאר בבית ולהשגיח על אינגיר שלא תעבוד יותר מדי.

יצחק היה יוצא אל היער בשעה מוקדמת מאוד בבוקר ושב הביתה עם חשיכה. הירח לא זרח תמיד; לפעמים כיסה השלג את עקבותיו מהבוקר ואז התקשה למצוא את הדרך, ופעם אירע דבר ־מה.

הוא כבר עשה את רוב הדרך וראה מרחוק, באור הירח הבהיר, אם סילאנרה, משתרעת על הגבעות; השלג אשר כיסה אותה יצר את הרושם כי האחוזה בנויה במעבה האדמה. והנה יש לו עכשיו עצים חדשים לבניה, ואינגיר והילדים ישתאו לדעת למה ישמשו עצים אלה, לאיזה בניין על פני האדמה; הוא ישב בשלג כדי לנוח מעט ולא לחזור הביתה עייף מאוד.

דממה היתה מסביב. תודה לאבינו שבשמים על דומיה זאת ועל מחשבתו ברגע כזה, כי טובה היא: יצחק הוא איש עובד, כורת עצים, והוא סוקר את נחלתו כדי לראות אם אין בה חלקה נוספת שאפשר לעבדה. בדמיינו הוא עוקר אבנים גדולות. ויש לו כשרון מיוחד לייבוש ביצות. ידוע לו כי בנחלתו מצויה חלקה גדולה של אדמת ביצה. בביצה זאת מצויים מחצבים רבים וכל השלוליות מכוסות קרום של מתכת. הוא ייבש אותה. בדמיונו הוא מחלק את החלקה. הוא יהפוך את האדמה הזאת לקרקע טובה, נותנת יבול. אהה, אדמת בור שהוכשרה לזריעה היא הישג. יש בכך, לפי הרגשתו, יושר וסדר וגם תענוג!…

הוא קם ונבוך מעט. ‘‘הממ! מה קרה?" הוא רק נח קצת. ועכשיו משהו עומד מול עיניו: עצם, רוח, משי אפור – לא, שום דבר. הוא צעד קדימה, צעד בלתי בטוח, ונפגע במבט – מבט רחב, שתי עיניים. עצי הצפצפה הרעישו פתאום. וידוע לכל אדם כי איוושת הצפצפות מרגיזה ומאוסה. מכל מקום, יצחק לא שמע מימיו רעש מאוס מזה ששמע הפעם והוא הרגיש כי גבו סמר. הוא שלח את ידו קדימה. אבל מעולם לא היתה תנופת ידו חסרת־אונים כמו בפעם הזאת.

מה היה לפניו ו יצור או לא? יצחק היה בטוח כל ימיו, והיה מוכן להישבע, כי יש כוח עליון בעולם; הוא גם ראה אותו פעם במו עיניו, אבל הדבר שראה עכשיו לא היה כאלוהים. אולי זאת רוח הקודש? אם כן, מדוע היא עומדת כאן, בשדה הזה – שתי עיניים, מבט, לא יותר? אם היא באה לקחת אותו. לקחת את נפשו – טוב, ייעשה הדבר. הרי זה צריך לקרות באחד הימים, ואז הוא יעלה לשמים וייהנה מזיו האל.

פחד אחז בלבו של יצחק לקראת המתרחש. הוא התחלחל. הדמות הפיצה קור וצינה. זהו השטן! ייתכן שזהו השטן. אבל מה הוא מחפש כאן? מהו החטא שיצחק חטא? הוא חשב על ייבוש הביצה – האם ייתכן שדבר זה עלול להרגיז את השטן? יצחק לא חש בשום עוון אחר. הוא חזר מהיער, עייף ורעב הוא הולך לסילאנרה – והכול מתוך כוונה טובה.

הוא פסע צעד נוסף, לא רחב, ומיד שב אחורה. הדמות לא הסתלקה ויצחק קימט, כפי הנראה, את מצחו, כמו מתוך אי־אמון שהתעורר בלבו. אם השטן – יהיה השטן. אבל אין לו כוח עליון. לוּתר כמעט השמיד אותו פעם, ורבים הבריחו אותו בסימן הצלב או בשם ישו. יצחק לא שמח על הסכנה ולא לעג לה; אבל הוא ויתר על מחשבתו הראשונה – למות וליהנות מזיו האל. הוא פסע שני צעדים לקראת הדמות, הצטלב וקרא: “בשם ישו!”

“הממ?” כאשר שמע את קול עצמו, נדמה היה כי הוא שב אל עצמו, והוא ראה את סילאנרה. הצפצפות לא רעשו עוד, שתי העיניים נעלמו.

הוא לא זימן לעצמו את הסכנה. כאשר עמד על סף ביתו, כיחכח בגרונו ונכנס פנימה בראש מורם, בצעדי גבר, בצעדי גיבור.

אינגיר נבהלה ושאלה מדוע פניו חיוורות כל־כך.

הוא אמר לה כי ראה את השטן.

“איפה?” שאלה.

“שם, על הגבעה, ממש מול ביתנו”.

אינגיר לא קינאה בו. היא לא לעגה לו. נפשה היתה בימים האחרונים, מסיבה כלשהי, בהירה יותר. אינגיר נעשתה חביבה מאוד. היא אמרה: “האם היה זה השטן עצמו?”

יצחק הינהן בראשו ואמר, כי עד כמה שאפשר היה לראות, היה זה השטן בעצמו.

“ואיך נחלצת?”

“הסתערתי עליו בשם ישו”, ענה יצחק.

אינגיר הינהנה בהתרגשות ועבר זמן־מה עד שיכלה להגיש את האוכל לשולחן.

“מכל מקום”, אמרה, “אסור לך ללכת לבד אל היער”.

היא דאגה לו – והדבר נעם ליצחק. הוא העמיד פנים שאינו פוחד ואינו ירא, ואין לו שום צורך בבן־לוויה כאשר הוא הולך ליער; אבל הוא עשה זאת רק כדי שלא להפחיד את אינגיר יתר על המידה, בעקבות המקרה האיום שפקד אותו. הרי הוא הבעל, ראש המשפחה, המגן לכולם.

אינגיר הבינה את כוונתו ואמרה: “כן, כן, אתה לא רוצה להבהיל אותי, אבל אתה צריך לקחת את סיברט אתך”.

יצחק ביטל את דבריה בצחוק של בוז.

“חוץ מזה, חולשה יכולה לתקוף אותך ביער, מחלה. נדמה לי שבזמן האחרון לא הרגשת כל־כך טוב”.

יצחק השמיע צחוק נוסף.

הוא חולה? יגע, עייף, כן. אבל – חולה! אינגיר ודאי לועגת לו. הוא בריא כמו תמיד. הוא אוכל, ישן ועובד. הוא בריא כשור. פעם נפל עליו גזע־עץ גדוע, והרחיק את אוזנו מנקודת החיבור אל הראש; אבל הוא החזיר את האוזן למקומה והצמיד אותה מתחת לכובעו במשך ימים ולילות, עד שנדבקה שוב לבשר. כנגד מיחושים פנימיים השתמש במיץ־עץ מתוק, מהול בחלב, שהיה קונה מהחנווני – רפואה בדוקה שהקדמונים כינו אותה “תהירייקה”. אם הוא נפצע בידו הוא רוחץ את היד במים ומניח מלח על הפצע, המגליד תוך ימים אחדים. עדיין לא היה צורך להזמין רופא לסילאנרה.

לא, יצחק לא היה חולה. גבר כמוהו יוכל לצאת בשלום גם מפגישה עם השטן. מלבד זאת, המאורע ההוא לא הותיר בו כל סימנים; נדמה היה לו כי הוא חזק יותר. כאשר קרב החורף לקצו, והאביב התקרב, הרגיש יצחק – הבעל וראש המשפחה – כי הוא גיבור. “אני מבין בדברים האלה. אתה צריך לגרש אותו. בשעת־דחק אני מסוגל להבריח גם את השטן”.

הימים היו ארוכים ובהירים יותר. חג הפסחא עבר, העצים הובאו הביתה. מסביב היה אור, ואנשי סילאנרה נשמו לרווחה אחרי שעמדו בניסיון החורף.

אינגיר היתה הראשונה אשר כמו התעוררה משנת־החורף; פניה נוהרות זה זמן רב; משום מה? אכן, ישנן סיבות מספיקות לכך. היא הרתה ללדת. הכל מסתדר בחייה, והיא אינה צריכה לדאוג. זה היה חסד אלוהים, אחרי חטאיה. היא היתה מאושרת – האושר רדף אחריה. יצחק שם לב לכך באחד הימים, והוא שאל אותה: “נדמה לי שבאמת משהו מתרחש. זה ייתכן?”

“כן, תודה לאל. הדבר מתקרב”, ענתה.

שניהם השתוממו על כך. ודאי שאינגיר לא היתה זקנה. היא לא היתה זקנה בעיני יצחק. אבל – עוד ילד. כן, כן! ליאופולדינה בילתה תקופות ממושכות, במשך השנה, בבית־הספר בברידאבליק, ולא היו תינוקות בבית. חוץ מזה, הילדה גדלה.

עברו ימים אחדים ובשבת התעורר יצחק בשעה מוקדמת ונסע אל הכפר. הוא חזר ביום שני בבוקר. יצחק לא דיבר על תכלית נסיעתו אבל כאשר חזר הביא אתו משרתת. שמה היה יאנסינה.

“עשית שטות”, אמרה אינגיר. “אין לי צורך במשרתת”.

יצחק ענה כי דווקא עכשיו המשרתת דרושה ביותר.

מכל מקום, היה זה רעיון יפה של יצחק; אינגיר היתה מבוישת. הדבר נגע ללבה. המשרתת היתה בתו של הנפח. היא הסכימה לעבוד אצלם במשך הקיץ, ואחר־כך יראו.

“חוץ מזה”, אמר יצחק, “שלחתי מברק לאלישע וקראתי לו לחזור הביתה”.

אינגיר נרעדה. מברק? האם החליט יצחק להמית אותה בטוב־לבו? אכן, זה זמן רב חשבה אינגיר על כך שלא טוב להשאיר את אלישע בעיר. בעיר הרעה! היא כתבה לו על אלוהי הרחמים; כן הסבירה לו כי האב הולך ומזדקן, האחוזה מתפשטת, סיברט איננו מסוגל לעשות את כל העבודה, והרי באחד הימים יירש את דודו. היא גם הציעה לו את הכסף הדרוש להוצאות הנסיעה. אבל אלישע נעשה אדם עירוני ולא התגעגע לחיי איכרים. הוא ענה כי אינו יודע מה יעשה בבית, אם יחזור. האם ייתכן שיטפל באחוזה ויזניח את כל אשר למד? “באמת, אין לי חשק לעשות זאת”, כתב. “ואם תוכלי לשלוח לי בד ללבנים, לא אצטרך להיכנס לחובות”, כתב. ודאי: האם שלחה את הבד. אבל לאחר השינוי שחל בנפשה ומאז נעשתה יראת־שמים, הבינה כי אלישע מכר את הבד והשתמש בכסף לצרכים אחרים.

גם האב הבין זאת. הוא לא דיבר על כך, משום שידע כי אלישע הוא בבת־עינה של אינגיר, והיא בוכה ודואגת לו. בדים נעלמו בזה אחר זה, וברור היה ליצחק, כי שום אדם לא יוכל לעטוף את גופו בלבנים רבים כל־כך. לבסוף, לאחר עיון בדבר, נאלץ יצחק – כגבר וכראש המשפחה – להתערב בדבר. מברק כזה, שנשלח על־ידי החנווני, עולה כמובן סכום הגון. אבל המברק הזה עשוי להשפיע מאוד על הבן, וחוץ מזה, יצחק חשב על השמחה שתיגרם לו כאשר יבשר על כך לאינגיר. כשחזר מהכפר נשא על גבו את הארגז של המשרתת; עם זאת, לא שב ולא חש בגאווה אשר מילאה את לבו ביום שבו הביא לאינגיר את טבעת הזהב…

החיים היו עכשיו כה נפלאים! אינגיר התעלתה על עצמה בשאיפתה להיות טובה ומועילה. כמו בימים הראשונים, היתה אומרת לעתים קרובות לבעלה: “אין דבר שאתה לא מסוגל לעשות!” ובפעם אחרת: “אתה הורג את עצמך בעבודה הזאת!” ושוב: “לא, עכשיו אתה צריך להיכנס ולאכול, כי אפיתי לך רקיקים”. כדי לבדר את דעתה שאל יצחק: “הייתי רוצה שתגידי לי אם את יודעת, מה אני עומד לבנות בקורות האלה”.

“לא, אינני יודעת זאת”, עונה אינגיר מתוך ענווה.

הכול שב להיות כמו בימים הקודמים. לאחר שאינגיר ילדה בת – תינוקת בריאה ויפת־תואר – יצחק לא יכול היה שלא להודות לאלוהים. אכל מה היה בדעתו לבנות? זה יהיה דבר שאוולינה תוכל לעסוק בו: אגף נוסף לבית, עוד טרקלין. ראו, המשפחה בסילאנרה גדלה: יש משרתת, אלישע ישוב הביתה בקרוב, והתינוקת שנולדה. הטרקלין הישן חייב להיהפך לחדר שינה, אי־אפשר אחרת.

מובן מאליו שיצחק היה חייב לספר על כך לאינגיר. היא עצמה התאוותה לדעת. אף שייתכן כי שמעה את הסוד מפי סיברט – הם התלחשו לעתים קרובות – העמידה פנים נדהמות ביותר ואמרה: “אתה ודאי צוחק לי!” ויצחק, שלבו מלא אושר, ענה: “ומה, עם הבנים, את חושבת שנוכל להמשיך בלי שנרחיב את הבית?”

שני הגברים עבדו מדי יום בחציבת האבנים לבניין האגף החדש. כוחם היה כמעט שווה: האחד – רענן וחזק בגופו הצעיר, מהיר תפיסה, בקיא במציאת האבנים הטובות ביותר; והשני – מזדקן וכבד־תנועה, אבל בעל כוח בלתי־מצוי. פעם, לאחר שהשלימו את העבודה הקשה, נחו קצת ושוחחו ביניהם:

“ברידי רוצה למכור”, אמר האב.

“כן”, ענה הבן.

“מעניין לדעת כמה הוא דורש”.

“כן, מעניין כמה”.

“שמעת משהו?”

“לא… כן, שמעתי: מאתיים”.

האב הירהר קצת ואמר:

“מה דעתך, נוכל לקחת את האבן הזאת?”

“השאלה היא אם נצליח להסיע את השובבה הזאת”, אמר סיברט. הוא קם, ולקח את הפטיש. פניו היו אדומות והוא הוריד את הפטיש, התכופף, התרומם ושוב הוריד את הפטיש – עשרים מכות שוות, מכות רעם! הוא לא חס על כלי־העבודה ולא חס על עצמו, אלא הלם שוב־ושוב. חולצתו יצאה מתוך מכנסיו ובטנו נחשפה. עם כל תנופה, התרומם על בהונות רגליו, כדי להגדיל את עצמת המכה. עשרים פעמים!

“עכשיו, בוא נסתכל!” קרא האב.

הבן הפסיק את עבודתו ושאל: “האם היא נסדקה?” שניהם שכבו על האדמה ובדקו את האבן, את הנערה, את השובבה – לא היה בה כל פגם.

“עכשיו אנסה בכילף”, אמר האב, וקם. היתה זאת עבודה קשה ביותר. הפלדה הזיעה, החוד קהה.

“הידית זזה”, אמר האב, והפסיק לעבוד. “וכבר אין לי כוח”.

ובמשפט זה היתה לו כוונה מיוחדת!

אב זה, שהיה כספינת־משא, שהיה כה סובלני וטוב לב, רצה שבנו יכה את המהלומה האחרונה, אשר תפוצץ את האבן. והנה, היא נשברה לשניים.

“כן, אתה חזק ונבון”, אמר האב. “הממ, אפשר היה לעשות עסק טוב מברידאבליק”.

“כן, אם יעבירו צינורות בביצות וייבשו את המים”.

"צריך לתקן את הבית מהמסד ועד הטפחות. יש שם עבודה רבה, אבל… אגב, האם שמעת כי אמא מתכוונת ללכת לכנסיה

ביום ראשון?"

“כן, היא דיברה על זה”.

“כך. ועכשיו בוא, נחפש בסביבה, אולי נמצא אבן שתתאים לסף. האם לא מצאת אבן שתתאים לכך?”

“לא”, אמר סיברט.

הם המשיכו בעבודתם.

כעבור ימים אחדים הגיעו השניים למסקנה, כי יש להם די אבנים לבניין הקירות. זה היה בליל שבת. הם ישבו לנוח ושוב פיטפטו קצת.

“הממ… מה דעתך, כדאי לעיין בעניין ברידאבליק?”

“למה י” שאל סיברט. “מה נעשה בה?”

“אכן, אינני יודע. נמצא שם בניין בית־הספר, במרכז האחוזה”.

“מה נעשה בו?” שאל הבן.

“אין לי מושג. אי־אפשר להשתמש בו לשום דבר”.

“האם חשבת על כך?” שאל סיברט.

האב ענה: “לא… חשבתי על אלישע. אולי הוא ירצה לעבד את האדמה הזאת”.

“אלישע?”

“כן. אבל אינני יודע”.

השניים שקעו בהרהורים. האב אסף את כלי־העבודה, הטעין אותם על גבו, ופנה לעבר הבית.

“אני חושב שאתה צריך לדבר אתו על כך”, אמר סיברט.

האב סיים את השיחה: “הנה, גם היום לא מצאנו אבן מתאימה לסף הטרקלין”.

למחרת היה יום שבת. היה עליהם לצאת בשעת־בוקר מוקדמת, כדי להספיק במועד, הואיל והיה צורך ללכת עם התינוקת עד מעבר להרים. יאנסינה, המשרתת, הצטרפה אליהם; היא תהיה “אם טבילה” אחת ואת האחרות ימצאו מעבר להרים, בין קרוביה של אינגיר.

אינגיר נראתה יפה מאוד: היא תפרה לעצמה שמלת כותנה, שהלמה אותה; על חולצתה היה צווארון לבן. הילדה היתה לבושה בלבן, ורק בשולי השמלה, למטה, נשזר חוט משי כחול. והתינוקת היתה מיוחדת במינה: היא חייכה כבר ומילמלה, וכאשר השעון היה מצלצל היא היתה מטה אוזן. האב בחר את שמה. זאת היתה זכותו. הוא היסס בין יעקובינה ורבקה. לשני השמות היתה שייכות־מה ליצחק. לבסוף ניגש אל אינגיר ושאל:

“הממ, מה דעתך על השם רבקה?”

“כן, טוב”, ענתה אינגיר.

כאשר שמע זאת יצחק נמלא אומץ, ואמר בתוקף: “אם יינתן לה שם כלשהו, יהיה השם הזה רבקה. ואני עומד על כך!”

ברור שגם הוא רצה להיות בכנסיה, הן לשם נימוס והן כדי לשאת את התינוקת בידיו. לרבקה הקטנה לא יחסרו בני לוויה הגונים בעת הטבילה. הוא קיצץ את זקנו ולבש, כמו בעבר, חולצה אדומה. החום היה אמנם כבד, אבל כיוון שהיתה ליצחק חליפת חורף חדשה ויפה – לבש אותה. עם זאת, לא היה יצחק מסוג האנשים שאוהבים להתגנדר; הוא נעל זוג מגפיים שרגיל היה להלך בהם.

סיברט וליאופולדינה נאלצו להישאר בבית ולהשגיח על הבהמות.

הם שטו בסירתם דרך אגם ההרים, והדבר היה קל יותר מהעיקוף שהיו נאלצים לעשות קודם לכן, כאשר לא היתה להם סירה. במשך השיט, כאשר אינגיר חלצה שד לתינוקת, ראה יצחק משהו שמתנוצץ על צווארה – מה זה? ובכנסיה ראה כי טבעת־הזהב על אצבעה.

הו, אינגיר! היא לא יכלה לוותר על דברים מסוג זה.


יז    🔗

אלישע חזר הביתה.

הוא לא היה בבית במשך שנים אחדות; הוא היה גבוה יותר מאביו, ידיו היו ארוכות ולבנות ושפמו כהה. הוא לא התגאה כלל והשתדל להיראות טבעי וחביב. האם התפלאה ושמחה על כך. הוא ישן בחדר הקטן יחד עם סיברט; שני האחים חיו בידידות והשתעשעו במעשי־־קונדס שונים. אבל, כאשר התבקש אלישע לעזור בניסור העצים לבניין הבית, התעייף במהרה כי כבר לא היה רגיל בעבודות גופניות. היה זה דבר רע ביותר, בייחוד לאחר שסיברט נאלץ לעזוב את העבודה ולהשאירה בידי יצחק ואלישע, אשר הפריע יותר משעזר.

ולאן הלך סיברט? מה, האם לא באה פעם אוולינה מעבר ההרים ובפיה הודעה על הדוד סיברט. הוא הולך למות. האם אפשר שסיברט לא יילך אליו? איזה מצב! מעולם לא היתה דרישת הדוד שסיברט יבוא אליו דבר בלתי רצוי כמו בפעם הזאת. אבל לא היתה כל ברירה.

אוולינה אמרה: “לא היה לי פנאי לבוא עד הנה, לא, בשום אופן. אבל אני אוהבת את כל הילדים כאן, בייחוד את סיברט, ורציתי לעזור לו בעניין הירושה”.

“האם הדוד סיברט חולה מאוד?”

“הו, ירחם האל. הוא נעשה רזה מיום ליום”.

“האם הוא שוכב במיטה י”

“במיטה! לכל הרוחות! הדוד סיברט כבר לא ירוץ על האדמה”.

על־פי התשובה הזאת חשבו, כמובן, כי קרב סופו של הדוד סיברט. אינגיר האיצה בסיברט שייצא ללא דיחוי, שייצא מיד.

אולם הדוד סיברט, בן־הבליעל, לא נטה למות ואף לא שכב כל הזמן במיטה. כאשר הגיע סיברט הקטן, מצא אי־סדר ועזובה באחוזה; עבודות האביב לא נעשו כהלכה; הזבל לא הוצא אל השדות; אבל המוות לא היה קרוב. הדוד סיברט היה כבן שבעים. הוא היה חלש מאוד, והתנודד בבית מפינה לפינה; הוא היה זקוק לעזרה בעניינים שונים: רשתות הדיג, למשל, היו טעונות תיקון. אבל הדוד סיברט לא גסס ועדיין היה מסוגל לאכול דגים מעושנים ולעשן את מקטרתו.

סיברט התעכב שם חצי שעה, ראה את מצב הדברים ולאחר־מכן אמר לחזור הביתה.

“הביתה?” שאל הזקן.

“כן. אנחנו בונים חדר, ואבא זקוק לעזרתי”.

“כן”, אמר הזקן, “אבל הרי אלישע בבית”.

“הוא בבית, אבל הוא לא רגיל לעבודה כזאת”.

“אם כך, למה באת?”.

סיברט סיפר על הדברים שאמרה אוולינה.

“הולך למות?” שאל הזקן. “היא אמרה שאני הולך למות? לעזאזל!”

“חה־חה־חה!” צחק סיברט.

הדוד נעלב, הביט בבן אחותו ואמר: “אתה לועג לאיש גווע, והרי שמך כשמי”.

סיברט היה צעיר מכדי שפניו יהיו קודרות, והוא לא התעניין במיוחד בדודו. עכשיו רצה לחזור הביתה.

“כך. וגם אתה חשבת שאני גוסס ולכן מיהרת לבוא הנה”, אמר הזקן.

“כך אמרה אוולינה”, עמד סיברט על דעתו.

אחרי שתיקה קצרה הציע הדוד הצעה.

“אם תתקן את הרשת, אראה לך משהו”.

“כך”, אמר סיברט, “מה תראה לי?”

“זה לא עסקך”, ענה הזקן בתרעומת ושכב במיטה.

המשא־ומתן נמשך זמן־מה, כנראה. סיברט לא ידע מה לעשות, הוא יצא החוצה והשקיף על סביביו. הכול היה מוזנח. לא היה אפשר לגשת לעבודה כלשהי. כאשר נכנס שוב, ישב הדוד ליד התנור.

“אתה רואה את זה?” שאל הזקן והצביע על ארגז עשוי עץ אלון, שניצב על הרצפה. זה היה ארגז לכסף. למעשה, היה זה ארגז בקבוקים, שבעבר היו העשירים לוקחים אתם לדרך. עכשיו לא היו בו בקבוקים. גזבר המחוז הזקן שם בו מסמכים וכספים. הו, ארגז בקבוקים זה! התהלכה אגדה כי טמונים בו אוצרות זהב. אנשי הכפר היו אומרים: “מי יתן, והיה לי הכסף השמור בארגז של סיברט”.

הדוד סיברט הוציא נייר מתוך הארגז ואמר בקול חגיגי: “אתה יודע לקרוא, לא? קרא מה שכתוב כאן”.

סיברט הקטן לא היה מומחה גדול בקריאת כתבי־יד, לא, הוא לא היה מומחה; עם זאת הוא קרא, כי הוא נועד לרשת את כל הרכוש שיישאר אחרי מות דודו.

“ועכשיו עשה מה שאתה רוצה”, אמר הזקן והחזיר את המסמך לארגז.

הדבר לא הרשים את סיברט. המסמך לא לימד אותו דבר שלא ידע קודם לכן. הרי מילדותו שמע לעתים קרובות כי הוא עתיד לרשת את דודו. הדבר היה שונה, אילו ראה במו עיניו את האוצרות הטמונים בארגז.

“ודאי יש בארגז הזה הרבה דברים יקרים”, אמר.

“יותר משתוכל לשער”, השיב הזקן.

בן אחותו גרם לו צער והכעיס אותו במידה כזאת, עד שהוא נעל את הארגז ועלה שוב למיטתו. הוא שכב והשמיע הודעות שונות: “במשך שלושים שנה הייתי משגיח על כל כספי הכפר. אני לא צריך להתחנן שמישהו יעזור לי. מאיפה אוולינה יודעת שאני הולך למות? האם לא אוכל לשלוח שלושה אנשים – ביחד! – כדי להביא רופא, אם ארצה בכך? אני לא ארשה שיתעללו בי. ואתה, סיברט, אתה מחכה בחוסר־סבלנות למותי. רק דבר אחד אגיד לך: קראת את המסמך, השמור בארגז הכסף שלי. לא אוסיף על כך. אבל, כאשר תגיע הביתה תגיד לאלישע שיבוא הנה. שמו לא כשמי. אבל שיבוא הנה”.

על אף האיום שהיה כלול בדברים האלה, חשב סיברט בדבר, ואמר: “אמסור את הצעתך לאלישע”.

אוולינה היתה עדיין בסילאנרה, כאשר חזר סיברט. היא הספיקה להתהלך בסביבה, והגיעה עד אחוזתו של אכסל ושם פגשה את ברברה. בשובה, היתה על פניה ארשת חשאיות. היא אמרה: “ברברה שמנה. ודאי אין לכך שום חשיבות. אבל, אל תגלו את הדבר לאיש… מה? חזרת הנה, סיברט? אם כך, אני לא צריכה לשאול אם הדוד סיברט הלך לעולמו. כן, כן, הוא היה איש זקן, על סף המוות. הכול מאלוהים! מה, דיברתי דברי הבל, כך אתה אומר? הלוואי שהייתי נקיה מכל עוון אחר כפי שאני נקיה מזה. וכי יכולתי לדעת שדודך משקר לאלוהים ולבני אדם? הוא הולך ורזה, כך אמר, ועל דברים אלה אחזור גם כאשר אעמוד מול כס־המשפט. מה אתה אומר, סיברט? האם דודך לא שכב במיטה ולא שילב את ידיו על חזהו והאם לא אמר כי יילחם בכאביו ויתגבר עליהם?”

לא היה אפשר להביס את אוולינה במלחמת־מלים. היא הכריעה את סיברט בדבריה, ושמה מחסום לפיו. כאשר שמעה כי הדוד סיברט קורא אליו את אלישע, ניצלה את הדבר לטובתה. “הנה, מזה תראו אם אמרתי דברי הבל. סיברט הזקן קורא אליו את בני משפחתו, הוא מתגעגע אל קרוביו, סופו קרב! אל תסרב, אלישע. לך מיד, כדי שתספיק למצוא אותו בחיים. גם אני צריכה ללכת לעבר ההרים, ונוכל ללכת יחד”.

אוולינה לא עזבה את סילאנרה לפני שמשכה את אינגיר הצדה ולחשה באוזנה: “לא אמרתי שום דבר, אבל ראיתי הכול. עכשיו היא ודאי חושבת כי תהיה בעלת־בית באחוזה. הרבה אנשים עולים לגדולה, אף שהתחילו מלא־כלום. מי היה חושב כך על ברברה! אכסל הוא בלי ספק אדם חרוץ. יש לו אדמות, הכול רחב כאן יותר מאשר אצלנו. וזה ידוע לך היטב, אינגיר, כי הרי משם באת. לברברה היו פקעות צמר אחדות, צמר חורף. אני לא ביקשתי ממנה, והיא לא נתנה לי מהצמר הזה. רק החלפנו מלים אחדות, ולא יותר, למרות שאני מכירה אותה מאז היתה ילדה, כאשר אני הייתי בסילאנרה, בשעה שאת, אינגיר, הלכת מכאן כדי ללמוד…”

“רבקה הקטנה בוכה”, אמרה אינגיר ונתנה לאוולינה פקעת צמר.

אוולינה הביעה את תודתה: “כן, זה מה שאמרתי לברברה. אין נדבנית כמו אינגיר. היא תיתן את העור מעל בשרה ולא תתאונן לעולם. כן, בואי וראי: מעולם לא דמה ילד לאמו, כפי שרבקה הקטנה דומה לך”. האם אינגיר זוכרת כי אמרה פעם שלא תלד עוד? והנה, היא רואה! לא, נשאל את אלה אשר אחרי בלותן היתה להן עדנה ונדע כי אין חקר לדרכי אלוהים. כך אמרה אוולינה.

היא הלכה אחרי אלישע במעלה היער, כפופה מזוקן, קמוטה פנים ומלאת סקרנות. היא לא השתנתה. עכשיו תאמר לסיברט הזקן, כי היא, אוולינה, שיכנעה את אלישע לבוא אליו.

אבל הדבר הזה לא היה למורת רוחו של אלישע; קל היה להשפיע עליו. כי – שימו לב – אלישע היה טוב יותר מכפי שהוא נראה. הוא היה טוב על־פי דרכו, נוח וחביב, אבל לא הצטיין בכוח גופני רב. הוא לא רצה לשוב הביתה מסיבה טובה: הוא ידע כי אמו נשלחה לבית־הסוהר בעוון רצח, בגלל שרצחה את התינוקת שלה. בעיר איש לא שמע על כך, אבל בכפר של אמו כולם ודאי יודעים על כך. האם הוא לא חי בעיר, במשך שנים, בין חברים שעידנו את רגשותיו? האם המזלג איננו כלי נחוץ, ממש כמו הסכין? כן, מתוך רצון רב הלך בהרים למקום אחר, משום שבבית אביו הוכרח לכבוש את שאר־רוחו. הוא השתדל להסתגל לאחרים, והצליח בכך. אבל הדבר הזה היה למורת־רוחו. למשל, כאשר חזר לסילאנרה, לפני שבועות אחדים, היה לו מעיל אפור־בהיר, אף שהדבר היה באמצע הקיץ. כאשר תלה את המעיל על מסמר בטרקלין, יכול היה להבליט את התגית, שעליה נרשם שמו באותיות כסופות. אבל הוא לא עשה זאת; וכך היה גם באשר למקל ההליכה שלו. אמנם לא היה זה אלא מקל של מטריה, אבל הוא לא ניפנף בו בסילאנרה כפי שעשה בעיר, אלא נשא אותה בצנעה, סמוך לשוקו.

לא, אין להשתומם על כך שאלישע הלך. הוא לא היה מוכשר לבנות בתים. הוא יודע לכתוב; זה דבר שלא כל אדם מסוגל לעשותו; אבל במקום שבו נולד לא היה מי שיעריך את השכלתו, חוץ מאמו. ועל כן התקדם בשמחה, טיפס במעלה היער, בעוד אוולינה מפגרת אחריו. במעלה היער חיכה לה. הוא הלך במהירות, כאילו רודפים אחריו, הוא רץ. הוא יצא את החצר כמתגנב, חושש שמא יראו אותו. כן, זאת בגלל שלקח אתו את מעילו ואת מקל הטיול שלו. במקום שאליו הוא הולך יוכל, אולי, לראות אנשים חשובים; ייתכן שיילך אל הכנסיה. לכן, עינה את עצמו במעיל המיותר בחום הקיץ.

חסרונו לא הורגש בבית. סיברט שב לעזור לאביו, ועבד מהבוקר עד הערב. לא נדרש להם זמן רב להקמת הטרקלין, כי היה זה מבנה נסמך, בן שלושה כתלים בסך־הכול. ולא היה צורך להקציע את הקורות בידיים, כי הדבר נעשה במנסרה. באחד הימים הטובים עמד לפניהם החדר, מכוסה, מרוצף; גם חלונות נקבעו בקירות. הם לא יוכלו לעשות יותר מכך, כי הגיעה עת הקציר. ציפוי הקירות והצביעה נדחו לפי שעה.

והנה, פתאום הופיע גייסלר מעבר ההרים, יחד עם פמליה גדולה. האנשים האחרים רכבו על סוסים שאוכפיהם היו צהובים. הם היו נוסעים עשירים, כנראה, גדולים ושמנים. הסוסים נשמו בכבדות תחת משקל המשאות שעליהם. גייסלר הלך ברגל, בין האדונים החשובים האלה. בסך־הכול היו ארבעה אדונים, וגייסלר. מלבדם היו גם שני משרתים.

הרוכבים ירדו מעל סוסיהם בחצר. גייסלר אמר: “הנה יצחק, הרוזן בכבודו ובעצמו. שלום, יצחק! אתה רואה: חזרתי, כפי שאמרתי לך”.

גייסלר נראה כפי שהיה לפנים. למרות שבא ברגל, ניכר היה כי אינו מבטל עצמו מול האנשים האחרים. מעילו היה מרופט, אבל על פניו היתה ארשת של חשיבות עצמית. הוא אמר: “האדונים האלה מתכוונים לעלות למעלה. הם שמנים והם רוצים לרזות”.

האדונים הזרים היו טובי־לב; הם התנצלו על שהתפרצו כך אל החצר, כמו בימי מלחמה. הם הביאו אתם צורכי־אוכל, ולא יפלו למעמסה על יצחק ועל בני ביתו. אולם, הם יכירו לו תודה, אם יוכלו לישון באחוזה. אולי מותר להם ללון בחדר החדש?

לאחר שנחו קצת, וגייסלר ביקר אצל אינגיר וילדיה, עלו כל האורחים אל ההר, ושהו שם עד שעה מאוחרת בערב. במשך כל הזמן הזה נשמעו בסילאנרה קולות־נפץ תמוהים. כאשר חזרו הגברים הזרים, הביאו אִתם שקים מלאים אבנים. “נחושת חומה”, אמרו, ונרכנו לבדוק שוב את האבנים. הם שוחחו עת ארוכה והסתכלו במפה שציירו. בין הבאים היה מומחה למחצבים ומהנדס אחד; אחד כונה בתואר “יועץ חקלאי” והשני “בעל בתי־חרושת”. “רכבל”, אמרו. “מסילת רכבת”, אמרו. גייסלר השמיע דבר־מה מעת לעת ונדמה היה כי דבריו מבהירים עניינים שמטרידים את האדונים. הם הקשיבו בדריכות לכל אשר אמר.

“למי שייך הנחל, מצד דרום?” שאל היועץ החקלאי.

“לממשלה”, ענה גייסלר בחיפזון.

הוא השגיח על הכול. בידיו החזיק את התעודה שיצחק חתם עליה לפני זמן רב. “כבר אמרתי קודם שהמקום שייך לממשלה, ומדוע אתה חוזר על שאלתך, אדוני?” אמר. “אם אתה רוצה לבדוק את הדבר, בבקשה”.

לאחר מכן, בערב, משך גייסלר את יצחק הצדה ואמר: “מה דעתך, נמכור את מכרה הנחושת?”

יצחק אמר: “הרי אתה, אדוני ראש־הכפר, כבר קנית את המכרה וגם שילמת לי”.

“כן”, אמר גייסלר, “קניתי את המקום, אבל הרי מגיעים לך אחוזים ממכירה לקונה שני או מההכנסה. אתה רוצה לוותר על האחוזים האלה?”

יצחק לא הבין את הדבר הזה, וגייסלר נאלץ להסביר לו. יצחק הרי לא יוכל לטפל במכרה כי הוא איכר, עובד־אדמה. גם גייסלר עצמו לא יוכל לטפל במכרה. אבל – כסף? כמה שירצה! אבל אין לו פנאי, עניינים רבים מוטלים עליו, עליו להשגיח על אדמותיו בצפון ובדרום. והנה הוא, גייסלר, מתכוון למכור את המכרה לאדונים השוודים האלה. כולם קרובי אשתו, אנשים עשירים, מומחים לדבר, והם יכולים לפתוח את המכרה ולנהל את העבודה. האם יצחק מבין עכשיו את הדבר?

“אעשה כל דבר שיהיה טוב בעיניך, אדוני”, אמר יצחק.

אמון רב זה נעם מאוד לגייסלר. המסכן. “אינני יודע, אם זהו הדבר הטוב ביותר בשבילך”, אמר ושקע במחשבות. לאחר מכן אמר בביטחון: “אם תיתן לי ייפוי־כוח, אשיג בשבילך יותר משתוכל להשיג בעצמך”.

יצחק אמר: “הממ… מהרגע הראשון שבאת הנה, אדוני, היטבת אתנו”.

גייסלר הפסיק אותו: “אם כן, סיכמנו”.

למחרת בבוקר התיישבו האדונים והתחילו לכתוב. תחילה כתבו שטר־קניה, ובו נאמר שהמכרה נמכר להם בארבעים אלף כתר. לאחר מכן נרשמה תעודה ובה נאמר כי גייסלר מוותר על ארבעים אלף כתר לטובת אשתו ובניו. יצחק וסיברט נקראו לחתום על מסמכים אלה כעדים. כאשר סיימו את הדבר, רצו הזרים לקנות מיצחק את זכויותיו בסכום מגוחך – חמש מאות כתר. אבל גייסלר הפתיע אותם כאשר קרא: “בלי צחוק!”

יצחק לא הבין הרבה בעניין זה; הוא מכר פעם וקיבל את המגיע לו; חוץ מזה, מדובר בכסף שוודי, שאין לו שום משמעות. סיברט הבין יותר ממנו. שיחתם של הזרים הפתיעה אותו; אין זאת אלא שמדובר בעניין משפחתי, ששני הצדדים רוצים להתפשר בו. כי כך, למשל, אמר אחד הזרים: “גייסלר יקירי, העיגולים האדומים סביב עיניך מיותרים לגמרי!” על כך ענה גייסלר תשובה המשתמעת לשתי פנים: “נכון, ברור שהם מיותרים. אבל בעולם הזה אין נותנים לאדם כגמולו”.

דומה היה כי קרוביה של הגברת גייסלר מבקשים להגיע לידי הסכם עם בעלה, ולהיפטר מביקוריו המטרידים ומקרבת המשפחה המאוסה הזאת. מכרה הנחושת היה שווה משהו, כפי הנראה. איש לא הכחיש את הדבר. אבל הוא היה מרוחק, והזרים אמרו כי הם קונים אותו כדי למכור אותו לאנשים אחרים, המסוגלים לפתוח מכרה ולנהל אותו ביתר־קלות. גם זה היה דבר מובן. הם אמרו, כי לא ידוע להם כמה שווה ההר. כאשר ייפתח המכרה, יסתבר, אולי, שארבעים אלף כתר הם סכום מגוחך לעומת שוויה האמיתי של הקניה, אבל אם לא ייעשה הדבר, הרי שזהו הפסד כספי ברור. הם רוצים ששטר־הקניה יהיה ערוך כחוק, ועל כן הם מציעים ליצחק חמש מאות כתר תמורת המניה שלו.

“אני בא־כוחו של יצחק”, אמר גייסלר, “ואני לא מוכר את חלקו בפחות מעשרה אחוזים של מחיר הקניה”.

“ארבעת אלפים!” אמרו האדונים.

“ארבעת אלפים!” גייסלר עמד על דעתו. “ההר הזה היה רכושו של יצחק, והוא יקבל ארבעת אלפים. ההר לא היה קנייני ואני מקבל ארבעים אלף. שימו לב, בבקשה, לעניין זה”.

“כן… אבל, ארבעת אלפים!”

גייסלר אמר: “אם לא, המכירה מבוטלת”.

הם התלחשו ביניהם ויצאו אל החצר. הם לא החליטו מיד. “הכינו את הסוסים!” – קראו אל המשרתים. אחד האדונים ניגש אל אינגיר, שילם לה בנדיבות תמורת הלינה, הקפה וביצים אחדות. גייסלר התהלך כמי שאין לו עניין במתרחש, אבל עינו היתה פקוחה.

“איך הצליחה ההשקיה בשנה שעברה?” שאל את סיברט.

“היא הצילה את היבולים שלנו”.

“אני רואה, שמאז הייתי כאן יישרתם עוד חלקת אדמה”.

“כן”.

“ונחוץ לכם עוד סוס אחד”, אמר גייסלר. הוא ראה כל דבר.

“בוא הנה ונסיים את העסקה”, אמר בעל בתי־החרושת.

הם נכנסו אל הטרקלין החדש, והכסף של יצחק הונח על השולחן. גייסלר קיבל שטר, שאותו תחב לכיסו כלאחר־יד. “תשמור עליו היטב”, אמרו לו, “בעוד ימים אחדים תקבל אשתך פנקס בנק”. פנקס בנק, כך אמרו.

גייסלר אמר: “טוב!”

אבל העניין עדיין לא הסתיים. גייסלר לא ביקש דבר לעצמו, אבל הוא עמד לפניהם והם ידעו להעריך את הסיוע שנתן להם. אולי הם הסכימו מראש כי יינתן לגייסלר סכום כלשהו. כאשר מסר לידיו בעל בתי־החרושת סכום כסף, הינהן גייסלר בראשו ואמר: “טוב”.

“עכשיו נשתה כוס יין עם גייסלר”, אמר בעל בתי־החרושת.

הם שתו, ובזה נגמר העניין. הם נפרדו מגייסלר.

ברגע זה הגיע ברידי. מה הוא רצה? ברידי שמע, כמובן, את הדי הפיצוצים והבין את הנעשה שם, בהרים. עכשיו הוא בא כדי למכור אדמת מחצבים. הוא לא התייחס כלל לגייסלר ופנה אל הזרים; הוא אמר להם כי גילה אבנים מיוחדות במינן, אבנים מצוינות, בהן אדומות כדם ובהן נוצצות ככסף. הוא מכיר את ההרים כאת כף־ידו והוא מוכן לעלות לשם יחד עם האדונים המומחים. הוא גילה מכרות אחדים והשאלה היחידה היא: מה טיבן של המתכות האלה.

“האם יש לך דוגמאות?” שאל המומחה למחצבים.

“כן. אבל – האם לא כדאי יותר שנעלה למעלה? זה לא רחוק. דוגמאות – יש, בוודאי. שקים שלמים. ארגזים מלאים”. הוא לא הביא אותם אתו, והם נמצאים בביתו. הוא יוכל לרוץ ולהביא את הדוגמאות. אבל, אם האדונים יחכו, הוא יכול להביא להם דוגמאות מן ההרים. האדונים הנידו בראשם ונסעו.

ברידי הביט אחריהם כנעלב. אם היו בלבו זיק של תקווה – גם הוא דעך! מזלו הרע גרם לכך שלא יצליח בשום דבר. הוא התנחם במזגו הנוח, המאפשר לו לצחוק על הכול ולהמשיך. הוא הסתכל ברוכבים ואמר: “סעו לשלום!”

הוא פנה אל גייסלר, שהיה אדונו בעבר, כאשר שימש כראש־הכפר. הוא פנה אליו בנימוס רב. גייסלר מצא תירוץ כלשהו כדי להוציא את ארנקו ולהראות לברידי כי מצוי בו כסף רב.

“אולי תוכל לעזור לי, אדוני ראש־הכפר?” אמר ברידי.

“לך לביתך ותעבד את האדמה שלך”, אמר גייסלר, ולא הושיט לו כל עזרה.

“יכולתי להביא בקלות, קרון מלא אבנים. אבל, אם האדונים האלה באו עד כאן, האם לא היה כדאי יותר שהם יראו בעצמם את המקום?”

גייסלר העמיד פנים כאילו אינו שומע את דבריו של ברידי, ופנה אל יצחק: “אולי ראית איפה שמתי את התעודה? היא חשובה מאוד, וערכה כמה וכמה אלפי כתר. אהה, הנה היא, כאן, בין השטרות”.

“מי היו האדונים האלה? מה, הם יצאו כך, סתם, לטיול?” שאל ברידי.

עצביו של גייסלר היו מתוחים ביותר קודם לכן, ככל הנראה, והוא שב ונרגע. אבל הוא התעניין בדברים אחרים. הוא קרא לסיברט וביקש ממנו שיעלה אתו אל ההר. גייסלר החזיק בידו גליון־נייר גדול, והוא סימן בו את הגבול מדרום לאגם. מי יודע מה היתה כוונתו בזה? כעבור שעות אחדות חזרו השניים הביתה וגייסלר השתומם לראות כי ברידי עדיין שם. אבל הוא לא השיב לאף אחת משאלותיו של ברידי. הוא היה עייף, והחווה בידו סימן שיניח לו.

הוא נרדם כמעט מיד. עם שחר קם – ושוב היה מלא מרץ.

“סילאנרה!” קרא, כאשר עמד בחצר והסתכל על סביביו.

“הכסף שניתן לי – יהיה שלי?” שאל יצחק.

“איזו שאלה!” אמר גייסלר. “האם אתה לא מבין שמגיע לך יותר? בעצם, לפי החוזה שלנו, היית צריך לקבל את הכסף ממני. אבל, כפי שראית, לא היתה כל דרך אחרת. כמה קיבלת? ארבעת אלפים כתר. נדמה לי שנחוץ לך עוד סוס אחד בחצר”.

“כן”.

“אני יודע איפה תמצא סוס שייטב בעיניך. עוזרו של ראש־הכפר האירדל מזניח את נחלתו. הוא מעדיף לנסוע למכירות פומביות. הוא מכר כבר אחדות מבהמותיו ועכשיו הוא רוצה למכור גם את סוסו”.

“אפנה אליו בעניין זה”, אמר יצחק.

גייסלר הניף את ידו באוויר ואמר: “יש לך הכול, רוזן האדמה! בית, מקנה, שדות מעובדים היטב, איש לא יוכל להביא אותך לפת לחם”.

“לא”, ענה יצחק, “יש לנו מכל אשר ברא אלוהים”.

גייסלר הסתובב עוד קצת בחצר. לאחר מכן נכנס פתאום אל אינגיר: “התוכלי להכין לי גם הפעם קצת צידה לדרך?” שאל. “אולי רקיקים אחדים, אבל בלי חמאה ובלי גבינה. לא, הכיני רק מה שביקשתי ממך, אינני רוצה לסחוב יותר מזה”.

גייסלר יצא שוב. בראשו התרוצצו, כנראה, מחשבות רבות. הוא התיישב בטרקלין החדש והתחיל לכתוב. הדברים היו כבר ערוכים במוחו ועל כן לא נדרש לו זמן רב. “זהו כתב־בקשה אל הממשלה”, אמר ליצחק ביהירות. “לשר הפנים. ענייני רבים כל־כך!”

לאחר שקיבל את הצידה לדרך ונפרד, היה נדמה כי הוא נזכר בדבר־מה: “כאשר הלכתי מכאן בפעם הקודמת שכחתי, כנראה, כלומר הוצאתי שטר־כסף מהארנק ושמתי אותו בכיס המעיל. אחר־כך מצאתי אותו. העסקים שלי רבים כל־כך”.

הוא הניח דבר ־מה בידה של אינגיר והלך.

כן, גייסלר הלך לו, ולבו טוב עליו, כפי הנראה. הוא לא הידרדר וימיו לא קרבו למות. הוא ישוב עוד לסילאנרה ולא ימות אלא כעבור שנים רבות. אבל אנשי סילאנרה התגעגעו אליו לאחר שהלך. יצחק רצה לשאול בעצתו בענייו ברידאבליק, ולא מצא שעה מתאימה לכך. אבל יש לשער כי גייסלר היה מציע לו שלא יקנה את האחוזה. האם כדאי לקנות נחלה לאיש משרד כאלישע?


יח    🔗

הדוד סיברט נטה למות. כשלושה שבועות לאחר בואו של אלישע, מת הזקן. אלישע סידר את הלוויה, ועשה את הדבר כראוי: הוא הכניס פרחים אל החדר שבו הוצב הארון, שאל דגל ותלה אותו בחצי התורן, קנה בד שחור לכיסוי הארון. הדבר נודע ליצחק ולאינגיר, והם באו ללוויה. אלישע מילא את תפקיד בעל הבית, וקיבל יפה מאוד את פני האורחים. לא רק זאת, אלא שלאחר התפילות ליד ארון המת, נשא אלישע נאום קצר, שריגש את אמו עד כדי כך שהשתמשה במטפחת האף. הכול התנהל כשורה.

בשובם הביתה, היה על אלישע לשאת את מעילו לעיני אביו, אבל את המקל החביא באחד השרוולים. הכול היה כתיקנו, עד שהגיעו אל הסירה. יצחק נגע במעיל, ונשמע קול פיצוח. “מה זה?” שאל יצחק.

“שום דבר”, ענה אלישע.

אבל הוא לא השליך את המקל שנשבר, ובבית חיפש טבעת כדי לחבר את שני החלקים.

“אולי אפשר יהיה לתקן אותו?” אמר סיברט, “נשים כאן מקלות־עץ קטנים ונחבר אותם בחוט שעווה”.

“כן, אני אקשור אותם בחוט שעווה!” אמר אלישע.

“חה־חה”חה! אולי אתה מעדיף לקשור אותו בסרט אדום?"

“חה חה חה” צחק אלישע, אבל נכנס אל אמו וקיבל ממנה אצבעון ישן; הוא הסיר את ראשו ונמצאה לו טבעת מתאימה. הוא היטיב להשתמש באצבעותיו הארוכות. 

האחים המשיכו להתלוצץ ביניהם.

“האם אני אקבל את הירושה של הדוד סיברט?” שאל אלישע.

“האם תקבל? כמה זה?” שאל סיברט.

“חה”חה“חה! קודם אתה רוצה לדעת כמה זה, קמצן!”

“כך, קח לך את הירושה, בבקשה”.

“הסכום נע בין חמישה לשישה אלפים”.

“כתרים!” קרא סיברט.

אלישע שב אל העניין לאחר מכן. “אתה לא מתחרט על המתנה שנתת לי אתמול?” שאל.

“טיפש!” קרא סיברט, אבל חמשת אלפים כתר הם חמשת אלפים כתר – וזה סכום לא קטן. אלמלא היה אחיו קמצן או רשע, כי אז היה צריך לחלק את הסכום שווה בשווה.

“אגיד לך את האמת”, אמר לבסוף אלישע. “אני מסופק אם אתעשר מירושה זאת”.

סיברט הביט בו בתימהון. “כך, לא?”

“לא, לא אתעשר ביותר”.

אלישע הרי היה בקיא בחשבון. הוא פתח את ארגזו של הדוד, זה ארגז הבקבוקים המפורסם, עבר על המסמכים ועל הסכומים ובדק הכול. הדוד לא הטיל על בן־אחותו עבודות־שדה או תיקון רשתות, אלא הכניס אותו לערבוביה משונה של מספרים וחשבונות. אם מישהו שילם לפני עשר שנים בעז או בחבית דגים־כבושים, לא נרשמה התמורה בפנקס; הדוד חיטט בזכרונו ואמר: “זה שילם”.

“ובכן, נמחוק את השם הזה”, אמר אלישע.

אלישע הרגיש כאן בנוח! הוא היה עליז ונהג בחביבות; הוא חיזק את רוחו של הזקן כאשר אמר לו, כי הכול כשורה. השניים התרגלו זה לזה וגם התלוצצו מדי פעם. אלישע נהג בטיפשות לגבי עניינים רבים, אבל גם סיברט הזקן היה כמוהו. הם חיברו תעודות מלאות מליצות, לא רק לטובת סיברט הקטן אלא גם לטובת הכפר, לטובת העדה שהזקן שירת אותה במשך שלושים שנה. “עזרה טובה יותר מעזרתך, אלישע, לא הייתי יכול להשיג”, אמר הדוד סיברט. הוא שלח שליח להביא בשר־כבש באמצע הקיץ, הובאו גם דגים חיים מהים, ועל אלישע היה לשלם בכסף שהוציא מתוך הארגז. הם הסתדרו יפה יחד.

הם הזמינו את אוולינה – ובאמת, לא היה אפשר לחשוב על אדם מתאים יותר למשתה הזה; איש לא יכול היה להפיץ – כמוה – שמועות על ימיו האחרונים של סיברט. כולם היו שבעי־רצון.

"אני חושב שעלינו להשאיר גם לאוולינה סכום קטן, אמר הדוד. “היא אלמנה, ואין לה רכוש רב. עם זאת, עדיין יישאר מספיק לסיברט הקטן”.

“אני אדאג לך”, אמר לה סיברט הזקן, “אם לא אבריא, אני רוצה שלא תסבלי חרפת־רעב”.

אוולינה הודיעה כי לשונה דבקה לחכה. אבל לשונה לא דבקה לחכה: היא התרגשה, בכתה, הודתה. והיא ידעה למצוא קשר הדוק בין המתנה החומרית וה“גמול בשמים”, כדבריה. לא, לשונה לא דבקה לחכה.

ואלישע? בתחילה חשב כי מצבו הכספי של הדוד מצוין, אבל לאחר מכן, כאשר בדק את הדברים, ניסה להעמיד דברים על דיוקם. הוא העיר: “מצב הקופה איננו טוב ביותר”.

“כך. אבל בארגז הזה נמצא כל מה שאני אשאיר אחרי”.

“כן. אבל, האם אין לך כספים בבנק?” שאל אלישע, על סמך שמועות שהגיעו אל אוזניו.

“הממ…” השיב הזקן. “יש לי זכיון דיג, חצר, הבתים והמקנה, פרות אדומות ופרות לבנות. נדמה לי שאתה מדבר שטויות, אלישע יקירי!”

אלישע לא ידע מה שוויו של זכיון הדיג, אבל את ה“מקנה” ראה במו עיניו: פרה אחת. היא היתה לבנה ועליה כתמים חומים. אין זאת אלא שהדוד דיבר מתוך הזיה. אלישע לא הצליח להבין את כל חשבונותיו של הזקן. היתה זאת ערבוביה שלמה, סבך של מסמכים ומספרים, בייחוד מן השנה שבה הוחלפה הקרונה הקטנה בכתר. גזבר המחוז חישב לעתים את הקרונה הקטנה לכתר שלם. אין להתפלא על כך שהיה עשיר בעיני עצמו! אלישע חשש כי לאחר סידור החשבונות לא יישאר כסף רב, ואולי לא יישאר דבר, ולא יהיה אף כדי לכסות את ההוצאות שכבר הוצאו.

כן, סיברט הקטן יכול היה להבטיח לו בלב שקט, כי יתן לו את כל הירושה שקיבל מדודו.

האחים התבדחו בעניין זה. סיברט לא התעצב. ייתכן שהיה מצטער יותר אילו ידע שוויתר על חמשת אלפים כתר. הוא ידע היטב כי נקרא על שם דודו מתוך כוונה מיוחדת. ועתה עמד בתוקף על כך שאלישע יקבל את הירושה. “ודאי שאתה צריך לקבל אותה. בוא, נסדר את העניין ונחתום על מסמך”, אמר. “אני אוהב אותך ואני רוצה שתהיה עשיר. אל תבוז למתנה הזאת!”

הם השתעשעו יחד. סיברט הקל על חייו של אלישע בבית. הרבה דברים היו מכבידים מאוד על אלישע, אילו סיברט לא היה כאן.

אבל באלישע חלה תמורה שלילית. שלושה השבועות שבילה מעבר ההרים בבטלה גמורה, לא השפיעו עליו לטובה. הוא הלך שם לכנסיה, התקשט ואף פגש עלמות צעירות. בסילאנרה לא היו דברים כאלה. יאנסינה לא באה כלל בחשבון, כי לא היתה אלא בהמת־עבודה, והיא מתאימה יותר לסיברט.

“הייתי רוצה לדעת איך מתנהגת עכשיו ברברה מברידאבליק”, אמר.

“רד אל אכסל שטרים ותראה”, ענה סיברט.

אלישע ירד כעבור ימים אחדים. כן, הוא יצא לחופשי. שמחתו שבה אליו והוא כמו ניעור לחיים אצל אכסל שטרים. לא היה אפשר להתעלם מברברה, ומכל מקום, היא היתה היחידה בסביבה. היא ידעה לנגן, והיתה פיקחית. מלבד זה, לא נדף ממנה ריח שרכים, אלא ריח של בושם אמיתי. והוא, אלישע, רמז, כי בא הביתה רק לימי החופשה ובקרוב יהיה עליו לחזור למשרתו. נעים מאוד להיות בבית, במקום שבו נולד, ויש לו בבית חדר מיוחד, רק לעצמו; אף־על־פי־כן, הדבר אינו דומה לחיי העיר!

אכסל לא הרגיש טוב בין שני ילדי־העיר האלה. הוא יצא אל השדה. לשניים ניתן איפוא חופש גמור, ואלישע היה נהדר, הוא הזכיר כי היה בכפר הסמוך והוביל שם את דודו לקבורה. הוא גם ציין, כי נאם נאום לזכרו.

כאשר פנה לשוב הביתה, הציע לברברה כי תלווה אותו קצת. “לא, תודה רבה! האם כך מקובל בעיר, שאשה תלווה את הגבר בלכתו הביתה?” שאלה.

אלישע הסמיק; הוא הבין כי העליב אותה.

למרות זאת, חזר אל אחוזתו של אכסל ביום ראשון, והפעם נשא אתו את מקל הטיול. השניים שוחחו ביניהם ולא שמו לב לאכסל. “לאביך יש אחוזה גדולה, הוא בנה הרבה”, אמר אכסל.

“כן. ויש לו מספיק כסף לכך. אבא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה”, אמר ביהירות. “אבל אנחנו, הקבצנים, לא יכולים לעשות זאת”.

“כלומר?”

“מה, לא שמעת? לא מכבר באו אליו מיליונרים משוודיה וקנו ממנו מכרה נחושת”.

“באמת? והוא קיבל הרבה כסף?”

“סכום עצום, אני לא רוצה להתפאר, אבל הוא קיבל כמה וכמה אלפים. ומה רציתי להגיד לך? כן. הנה, יש לך בחצר עצי־בניין. מתי אתה תבנה?”

“אף פעם”, אמרה ברברה.

אף פעם! – זאת היתה הגזמה מחוצפת. בסתיו האחרון חצב אכסל אבנים, ובחורף הביא אותן אל החצר. עכשיו, בקיץ, הקים את היסודות וכל מה שעליו לעשות הוא לבנות את הבית. לדבריו, הוא מקווה להשלים את הבית בסתיו. הוא חשב לבקש מסיברט שיעזור לו במשך ימים אחדים. ומה דעתו של אלישע?

“כן”, אמר אלישע. “אבל גם אני הייתי מסכים לעזור”, הוסיף בחיוך.

“אתה, אדוני?” קרא פתאום אכסל, “הרי אתה מתעסק בעניינים אחרים”.

היה זה נפלא להרגיש, כי מכירים בערכך גם במקום הנידח הזה!

“אני חושש, באמת, כי ידי לא טובות לכך”, אמר אלישע מתוך עליונות.

“אני רוצה לראות”, אמרה ברברה ולקחה את ידו.

אכסל שוב הרגיש עצמו מיותר ויצא את הבית; השניים נשארו לבדם. הם היו בני אותו גיל, למדו יחד בבית־הספר, שיחקו יחד, התנשקו. הם העלו זכרונות מהתקופה ההיא, וברברה השתדלה להיראות טובה יותר משהיתה. דבר זה ניכר בבירור. ודאי, לא היה אפשר להשוות את אלישע לפקידים הנהדרים מברגן, שהיו להם משקפיים ושעוני זהב. אבל כאן, בישימון, הוא בכל זאת היחיד שראוי לתשומת־לבה. היא הוציאה את תצלומה והראתה לו. כך נראתה אז – אבל עכשיו היתה שונה.

“וכי מה חסר לך עכשיו?” שאל.

“האם אתה לא חושב שפני התכערו מאז?”

“התכערו? אני חייב לומר לך, כדי שתדעי, כי עכשיו את יפה פי שניים משהיית; זה בגלל ששמנת קצת”, אמר. “התכערו! איזה רעיון משונה!”

“אבל תודה כי השמלה שאני לובשת בתצלום, בעלת מחשוף, יפה מאוד. חוץ מזה היתה לי אז, אתה יכול לראות, שרשרת כסף, שאותה קיבלתי במתנה מאחד הפקידים הבכירים שאתם גרתי. אחר־כך אבדה לי. כלומר, לא בדיוק אבדה; אבל הייתי זקוקה לכסף, כדי לחזור הביתה”.

אלישע שאל: “האם תוכלי לתת לי את התצלום?”

“לתת לך? ומה אתה תיתן לי תמורתו?”

הו, אלישע ידע היטב את התשובה שרצה להשיב, אבל הוא לא העז לבטא את הדבר.

“כאשר אהיה בעיר אצטלם, ואז אתן לך את תצלומי”, אמר.

היא לקחה את התצלום חזרה ואמרה: “לא, זהו התצלום היחיד שברשותי”.

הלב הצעיר נעגם; אלישע שלח את ידו אל התצלום.

“ובכן, תן לי מיד משהו תמורתו!” אמרה ברברה וצחקה. הוא חיבק אותה ונישק אותה בעוז.

הכול נעשה נוח יותר. אלישע גילה את נפשו, הוא היה נפלא, הם החליפו מבטים מלבבים, צחקו, התלוצצו. “כאשר נגעת בידי, היה מגעך רך כקטיפה”, אמר.

“כן, כן; עוד מעט תחזור העירה ולא תשוב הנה לעולם”, אמרה ברברה.

“את חושבת שאני כזה רשע?” שאל אלישע.

“אולי יש שם אשה שבגללה תישאר”.

“לא, בינינו, עדיין לא התארסתי”, אמר.

“ודאי עשית זאת”.

“לא, אמרתי לך את האמת”.

הם צחקו והתנשקו. אלישע היה מאוהב. “אני אכתוב אלייך”, אמר, “מותר?”

“מותר”, ענתה.

“כך. אני מנומס, ולא הייתי עושה זאת בלי הסכמתך”. לפתע עבר בו רטט של קנאה והוא אמר: “שמעתי כי התארסת לאכסל. זה נכון?”

“לו, לאכסל!” אמרה בבוז. דבריה ניחמו אותו. “שיילך לעזאזל!” אבל היא התחרטה מיד והוסיפה: “אין לי טענות כלפי אכסל. הוא סידר לי מנוי על עיתון, ולעתים קרובות מאוד הוא נותן לי מתנות. כן, זאת האמת”.

“ייתכן שהוא אדם נפלא ומצוין”, הסכים אלישע, “אבל זה לא העיקר”.

אולם, הדברים שאמר על אכסל הרגיזו, כנראה, את ברברה. היא קמה ואמרה לאלישע: “עכשיו אתה צריך ללכת. יש לי עבודה ברפת”.

ביום ראשון הבא ירד אלישע בשעה מאוחרת יותר, ובידו מכתב. זה היה מכתב! הוא נכתב במשך שבוע שלם, מתוך התרוממות־הרוח ויגיעת המוח! “לעלמה ברברה אולסין – פעמיים או שלוש פעמים נפל בחלקי האושר, אשר אין להביע אותו במלים, לראות את פנייך –”

הוא הגיע בשעה מאוחרת, וחשב כי ברברה ודאי סיימה כבר את עבודתה ברפת, ואולי אף שכבה לישון. אין בכך כל רע – להיפך, זה טוב יותר.

אבל ברברה לא ישנה, וישבה בבית־החימר. אולם ניכר בפניה, כי אין לה שום רצון להראות לו סימני חיבה. לא היה זכר לכך. אלישע התרשם, כי הדברים נודעו לאכסל והוא הזהיר אותה.

“הנה המכתב שהבטחתי”.

“תודה”, אמרה, פתחה את המכתב וקראה בו. על פניה לא ניכרה כל שמחה.

“גם אני יודעת לכתוב כמוך”, אמרה.

ייאוש תקף אותו: מה קרה לה? ואיפה אכסל? “הלך. ייתכן שנמאסו עליו הביקורים הטפלים האלה, בכל יום ראשון, והוא לא רצה להיות כאן. ייתכן גם שהיה עליו לסדר משהו בכפר. הוא ירד אתמול. מכל מקום, הוא לא בבית”.

“למה את יושבת בערב חם כזה בתוך החדר המחניק הזה? נצא החוצה קצת”, אמר אלישע.

“אני מחכה לאכסל”, אמרה.

“לאכסל? האם את לא יכולה לחיות בלעדיו?”

“אני יכולה. אבל מי יגיש לו אוכל כאשר יחזור?”

הזמן עבר לשווא. הקרבה בין השניים לא גדלה. ברברה החמיצה פנים. הוא ניסה לספר לה שוב על הנאום שנשא ליד ארון דודו. “לא היה זה נאום ארוך, אבל היו כאלה שבכו”.

“באמת?”

“ובאחד הימים, ביום ראשון, הלכתי לכנסיה”.

“ניסית לדבר שם עם מישהו?”

“אם אני ניסיתי לדבר עם מישהו? רק נכנסתי והעפתי מבט. לדעתי, הדרשה של הכומר היתה גרועה מאוד”.

הזמן עבר.

“מה, לדעתך, יחשוב אכסל, אם יחזור בשעה מאוחרת וימצא אותן כאן?” שאלה ברברה לפתע.

אהה, אילו סטרה לו לא היה נפגע כפי שנפגע מדבריה. האם שכחה את ביקורו האחרון? האם לא הוסכם ביניהם כי הוא יבוא הערב? הוא התעצב מאוד ואמר: “אוכל ללכת מכאן?” היא לא נבהלה ביותר מדבריו. “במה טעיתי?” שאל ושפתיו רעדו.

“טעית? לא טעית כלל”.

“אם כך, מה קרה לך הערב?”

“מה קרה לי? חה־חה־חה! מכל מקום, אני לא אתפלא אם אכסל יתרגז”.

“אני אלך”, אמר אלישע. אבל היא לא נבהלה. הוא לא נחשב בעיניה ודבריו לא נגעו ללבה. הו, נערה אכזרית!

לבו הלם בחוזקה. תחילה דיבר בנימוס: היא, ברברה, אינה מוסיפה כבוד רב לבנות מינה. הואיל והערה זאת לא עשתה עליה כל רושם, הוסיף: מוטב היה אילו שתק ולא דיבר על כאבו. היא לא נהגה בו כשורה. לבסוף אמר: “אילו ידעתי שכך תקבלי את פני, לא הייתי בא הערב בכלל”.

“באמת?” אמרה. “לא היית בא, לא היית יכול להניף את מקל־ההליכה שלך”.

אכן, ברברה היתה בברגן והיא ידעה כיצד ללעוג. היא ראתה מקלות־הליכה אמיתיים ועכשיו יכלה לשאול ברוב הוצפה, מה טיבו של מקל זה, אשר שימש קודם כמוט־מטריה, ועכשיו אלישע נושא אותו בגאווה? הוא שמע את דבריה, נכלם והשתתק.

“אני משער כי את רוצה שאחזיר לך את תצלומך”, אמר. אם דברים אלה לא ישפיעו עליה – אבדה כל תקווה. לקחת מתנה בחזרה – זוהי שערוריה שאין גדולה ממנה בעיניהם של איכרים.

“במה הוא חשוב לך?” שאלה.

“טוב” אמר. “אשלח לך את התצלום מיד. ואת מכתבי תחזירי לי”.

הוא קם ללכת.

היא החזירה לו את המכתב. אבל אז עלו דמעות בעיניה. צער אחז בלבה, אהובה הולך ממנה, לנצח!

“אתה לא צריך ללכת”, אמרה. “לא אכפת לי מה יחשוב אכסל”.

ידו של אלישע היתה על העליונה. הוא ניצל את יתרונו ונפרד ממנה. “כאשר אשה מתנהגת כפי שאת התנהגת היום, אני מתרחק ממנה”, אמר.

הוא הלך לאטו לעבר סילאנרה. הוא שרק, נופף במקלו, והתנהג כמי ששום דאגה אינה מעיבה על שמחתו. הבלים!

כעבור רגעים אחדים יצאה ברברה בעקבותיו, וקראה בשמו פעמים אחדות. כן, הוא נעצר, אבל הרגיש עצמו כאריה פצוע. היא התיישבה על העשב, ודומה היה כי היא מתחרטת על התנהגותה. לבסוף התרכך וביקש ממנה נשיקה אחת, “נשיקת פרידה אחרונה”, אמר.

“לא, אל תעשה זאת”, אמרה.

“תהיי טובה אלי כמו בפעם הקודמת!” אמר. הוא הסתובב סביבה וניסה להשיג את מבוקשו בתחבולות שונות, אולם היא קמה והתגוננה. הוא הניד בראשו והלך.

כאשר התרחק עד שלא היה אפשר עוד לראותו, הופיע לפתע אכסל מעבר השיחים. ברברה נבהלה ושאלה: “האם אתה יורד מלמעלה?”

“לא, אני עולה מלמטה, אבל ראיתי את שניכם עולים”.

“כך? יפה מאוד!” קראה בכעס. לבה היה מר עליה, כקודם.

“מה אתה עוקב אחרי ומריח באפך? מה זה עניינך?”

אכסל לא היה ותרן.

“כך. הוא היה פה גם היום?”

“ואם כן – מה בכך? מה לך ולו?”

“מה לי ולו? השאלה היא מה לך ולו! את צריכה להתבייש!”

“אני צריכה להתבייש?” אמרה ברברה. “דע לך: אני יושבת בבית כפסל. מדוע אני צריכה להתבייש? אם אתה רוצה להתחתן – אלך לדרכי. שמור את לשונך. זאת חרפה ממש שאני צריכה לבקש ממך את הדבר הזה. זאת תשובתי. אני נכנסת מיד כדי לבשל לך אוכל ולהגיש לך קפה, ואחר־כך אוכל לעשות כל מה שארצה”.

הם נכנסו הביתה תוך כדי מריבה.

לא, לא תמיד שרר שלום בין אכסל וברברה. היא היתה בביתו יותר משנתיים, אבל מפעם לפעם היו מגיעים לידי ריב, בייחוד משום שברברה אמרה כי בדעתה לעזוב את המקום. הוא הפציר בה, ביקש ממנה שתישאר לעד, תחלק עמו את לחמו ואת כל חייו. הוא ידע כי המצב יהיה רע ביותר אם יישאר שוב ללא עזרה. היא הבטיחה לו פעמים אחדות כי תסכים להצעתו, ובשעות מסוימות לא חשבה על שום דבר חוץ מאשר על כך שהיא תישאר אתו. אבל, לאחר כל מריבה היתה מאיימת כי תקום ותלך. על־כל־פנים, היא צריכה ללכת העירה כדי לתקן את שיניה, כדי שלא תמות מכאב, ללכת, ללכת! עליו למצוא איזו תחבולה כדי לקשור אותה אל המקום.

לקשור אותה! ברברה לעגה לדברים מסוג זה.

“ובכן, את רוצה ללכת?” אמר.

“ואם כן – מה בכך?”

“האם תוכלי לנסוע?”

“מדוע לא אוכל? האם אתה חושב שאני שרויה בצרה משום שהחורף מתקרב? בברגן אוכל למצוא משׂרה בכל עונה”.

אכסל אמר בשקט: “את לא תוכלי לעשות זאת עכשיו, כל זמן שהתינוק בקרבך”.

“תינוק? על מה אתה מדבר?”

אכסל נדהם. האם ברברה יצאה מדעתה?

יש לציין, כי אכסל לא ויתר כאן: מצויד בנשק זה הוא התנהג בביטחון מוחלט, ולא בחכמה עשה זאת. לא היה צורך להתווכח אתה הרבה, ובאביב לא היה עליו להורות לה שתזרע תפוחי־אדמה. הוא יכול היה לעשות את הדבר בעצמו. לאחר שיתחתנו יוכל להראות לה את כוחו. עד אז עליו להתנהג בחכמה ולהיכנע.

ואולם, הרע מכול היה עניין הפקיד הזה, אלישע, שבא הנה עם מקלו ובפיו דברי־חנופה. האם כך צריכה להתנהג צעירה מאורסת, במצב כזה? הדבר הרי הוא למעלה מן ההשגחה. עד כה לא היה לאכסל שום מתחרה. והנה – המצב השתנה.

“הבאתי לך עיתונים חדשים”, אמר אכסל. “ועוד דבר קטן שקניתי לך. אבל אין לי מושג אם ימצא חן בעינייך”.

היא לא התרגשה. אף ששניהם שתו קפה רותח, אמרה לו בצינה:

“אני בטוחה שזוהי טבעת הזהב, שהבטחת לי לפני שנה”.

אבל הפעם החטיאה את המטרה, כי הוא אכן הביא לה את הטבעת. לא היתה זאת טבעת זהב, והוא מעולם לא הבטיח לה כדבר הזה. היא נזכרה בכך. היתה זאת טבעת כסף, כסף טהור, עם חותמת. אבל – אבוי – התקופה הארורה בברגן! ברברה ראתה שם טבעות אירוסין אמיתיות, ומוטב שהוא לא יספר לה מעשיות.

“אתה יכול לשמור לעצמך את הטבעת הזאת”, היא אמרה.

“מה רע בה?”

“מה רע בה? הכול רע בה”, ענתה, ואחר־כך קמה והחלה לפנות את השולחן.

“קחי את זאת בינתיים, ואולי אשיג אחרת במשך הזמן”, אמר אכסל.

על כך לא השיבה דבר.

מכל מקום, ברברה הגזימה הערב. האם אין להודות על טבעת כסף? פקיד גאה זה העביר אותה, כנראה, על דעתה. אכסל לא יכול היה להתאפק והוא העיר, כי איננו מבין מה מבקש כאן אלישע לעתים כה קרובות.

“מה לו ולך?” שאל. 

“מה לו ולי?”,

“כן. האם הוא לא רואה את מצבך? האם הוא לא מסתכל עלייך?”

ברברה התייצבה מול אכסל ואמרה: “אתה חושב שבדבר הזה קשרת אותי אליך. אבל עוד תראה, כי אתה טועה”.

“כך”, אמר אכסל.

“כן. ועוד תראה, שאלך מכאן”.

חיוך ריחף על שפתיו של אכסל, אבל הוא לא העז לצחוק כדי לא להרגיז אותה. אחר־כך דיבר אליה כאילו היתה ילדה: “התנהגי יפה, ברברה. הרי שנינו יודעים את האמת”.

הדברים נאמרו בשעת־לילה מאוחרת, כאשר ברברה היתה חביבה שוב, והיא נרדמה כשטבעת הכסף על אצבעה.

אכן, הכול עוד יבוא על מקומו בשלום!

שוב שרר שלום בין השניים, אבל אלישע לא הצליח להירגע. הוא לא הבליג על העלבון. הוא לא הבין את פשר מעשיה של ברברה, ולכן האמין כי התעללה בו מתוך רוע־לב. ברברה מברידאבליק התנהגה בחוצפה, אם נביא בחשבון שהתגוררה זמן־מה בברגן.

הוא החזיר לה את התצלום בדרכו: הוא הביא אותו באחד הלילות, והחביא אותו בערימת השחת שעליה ישנה ברברה. אבל הוא לא נהג באופן בלתי־מנומס. לא, חלילה. הוא מישש את הדלת שעה ארוכה, כדי להעיר את ברברה משנתה, וכאשר התרוממה, נשענה על זרועה ושאלה: “האם אתה לא מוצא את דרכך הלילה?” נצמת לבו והוא חש כאילו דקרו אותו במחט או בחרב. אבל הוא לא שעה אליה, אלא הפיל בזהירות את התצלום על הרצפה והלך לדרכו. הלך? האמת היא כי לאחר צעדים אחדים הוא התחיל לרוץ, לרוץ. הוא היה נרגש ביותר, כמעט עליז. לבו הלם בחוזקה. הוא הסתתר מאחורי שיחים אחדים והסתכל אחורה. לא, היא לא רצה אחריו! אהה, הוא קיווה שהיא תעשה זאת! אילו עשתה ויתור כלשהו למענו! אבל, לעזאזל, עכשיו הוא כבר אינו צריך לרוץ, הואיל והיא אינה רצה אחריו, בכתונת־לילה בלבד, מיואשת, מדוכאת בגלל שאלת־האהבה שהופנתה לאחר ולא אליו.

הוא המשיך ללכת לביתו – בלי מקל ובלי שריקות. לא, הוא כבר לא חש עצמו כגבר בעמיו. דקירה כזאת בלב משאירה סימנים.

האם בכך הסתיים הדבר?

באחד מימי השבוע ירד שוב, רק כדי להעיף מבט. הוא שכב במארב בסובלנות חולנית, משונה, ולא הסיר את עיניו מפתח הבית. כאשר נשמעו רעשים, דומה היה כי הם נועדו למחוק את אלישע מעל פני האדמה. אכסל וברברה יצאו מתוך הבית ופנו לרפת. הם חיבבו עכשיו איש את רעותו. כן, חיבבו עד מאוד. הם הלכו חבוקים; נראה שהוא מתכוון לעזור לה בעבודתה ברפת.

אלישע התבונן בבני הזוג והוא נראה כאדם שעולמו חרב עליו, שדוכא עד עפר. ייתכן כי זה הדבר שחשב עליו: היא מתחבקת עם אכסל שטרים. אין לי מושג מה קרה. פעם חיבקה אותי.

השניים ננעלו ברפת.

טוב, יערב להם! בוז! האם הוא ישכב כאן ויתחבא בין השיחים? האם ישכב על בטנו וישכח את עצמו? מי היא בכלל? אבל הוא – הוא אלישע! שוב בוז!

הוא קם, ניער את העלים מעל מכנסיו. הוא ביטא את זעמו בצורה משונה: מתוך ייאוש התחיל לשיר שיר של ניבול־פה. וכאשר הרים בכוונה את קולו, כדי להשמיע את הדברים הנתעבים ביותר – היתה על פניו ארשת של עדינות ורוך.


יט    🔗

יצחק חזר מהכפר והביא אתו סוס.

כן, הוא קנה את סוסו של סגן ראש־הכפר, כפי שהציע גייסלר. הסוס הוצע למכירה אבל מחירו היה מאתיים וארבעים קרונה, שהם שישים כתר. יוקר הסוסים האמיר עד בלי די; בימי ילדותו של יצחק אפשר היה להשיג את הסוס המשובח ביותר בחמישים

כתר.

ומדוע לא גידל סוסים בעצמו? הוא הירהר בכך. הוא חשב על סייח צעיר שאותו יגדל במשך שנה או שנתיים. אולם, רק אדם הפנוי מעבודת השדה יוכל להקדיש עצמו לעניין כזה; מי עוזב את השדות ואינו מייבשם או מעבדם, אלא מחכה עד שיהיה לו סוס שישא את התבואה מן השדה? וכך אמר לו הסגן של ראש־הכפר: “אין לי שום צורך להחזיק סוס. הנשים יוכלו להכניס לממגורה את החציר שלי, כשאני טרוד בנסיעות השונות לצורך משׂרתי”.

יצחק חשב זה שנים אחדות על סוס נוסף. גייסלר לא היה הראשון שהשגיח בכך. יצחק הכין את הדרוש לדבר: עוד חבל לרגלי־סוס ועוד חלקת מרעה לימי הקיץ. היו לו עגלות אחדות, והוא התכוון לבנות עוד קרונות בימי הסתיו. גם את הדבר החשוב מכול, את המספוא, לא שכח, כמובן. הוא חרש את חלקת הבור האחרונה, כדי שלא ייאלץ לוותר אפילו על פרה אחת! באותה חלקה זרע חציר המיועד לפרות מעוברות.

כן, הוא חשב על הכול. אינגיר שוב ספקה כפיה והשתוממה בהתלהבות, כקודם.

יצחק הביא חדשות מהכפר. ברידאבליק עומדת למכירה; הודיעו על כך בפומבי, בחצר הכנסיה. שדות התבואה והמרעה, חלקת תפוחי־האדמה – הכול יימכר, ואולי גם הבהמות הספורות שבחווה.

“האם הוא מוכר את כל מה שיש לו ונוטש את המקום לעד?” שאלה אינגיר. “ולאן הוא יילך?”

“אל הכפר”.

היה זה נכון: ברידי אמר לשוב אל הכפר. תחילה הוא ניסה להשתכן בביתו של אכסל שטרים, שם נמצאה ברברה, אבל הדבר לא עלה בידו. ברידי לא רצה בשום אופן לקלקל את היחסים בין אכסל ובתו, ולכן נהג בזהירות רבה. אכסל עמד להעלות את הגג על ביתו החדש; והאם אין זה אפשרי – אחרי שהוא וברברה יעברו לבית החדש – כי בית־החימר הישן יימסר לברידי ולמשפחתו? לא! שימו לב, ברידי לא חשב כאדם יוצר; הוא לא הבין כי אכסל מוכרח לפנות את בית החימר, משום שהיה דרוש לפרות ולצאן. גם כאן היה הכרח להפוך את הבית הישן לרפת, אבל גם לאחר שהדבר הוסבר לברידי, הוא לא הבין את הטעם שבכך. “הרי אנשים קודמים לבהמות”, אמר. ואולם, דעתו של אכסל היתה שונה לחלוטין. הבהמות קודמות! האדם יוכל למצוא תמיד מקלט לימי החורף. כאן התערבה ברברה בשיחה ואמרה: “אם כן, אתה מעדיף את הבהמות על האנשים. טוב שהדבר נודע לי!” אבל אכסל לא נכנע. הוא לא היה טיפש ולא טוב־לב; הוא הלך ונעשה קמצן מופלג, וידע היטב כי אם יכניס לביתו את כל האנשים האלה, יהיה עליו לדאוג למזונותיהם.

ברידי הפסיק את דברי בתו, ואמר כי נוח לו יותר לחזור אל הכפר. הוא התעייף מן החיים בישימון ובגלל זה הוא מוכר את חוותו.

למען האמת, לא ברידי אולסין היה המוכר; היו אלה הבנק והחנווני, ורק למראית־עין הוצג ברידי כמוכר. הוא חשב כי בדרך זאת לא תיוודע חרפתו ברבים. לפיכך, הוא לא נפל ברוחו כאשר נפגש עם יצחק. הוא התנחם בכך כי עדיין נשארה לו משרת המפקח על הטלגרף. זאת הכנסה קבועה, ובמשך הזמן ישוב ויעלה אל מעמדו בכפר, ויהיה עוזרו של ראש־הכפר.

אבל ברידי היה נרגש, בכל זאת. לא ייתכן אחרת: אין זה קל להיפרד ממקום אשר אהב וחי בו במשך שנים רבות. אבל ברידי לא התעצב מעולם לזמן רב, והיתה זאת תכונה מושכת־לב באופיו. הוא יצא אל הישימון ועיבד את האדמה; הדבר לא הצליח בידו. הוא ייגש לעבודות אחרות ואפשר שבהן יצליח יותר. מי יודע מה טומן בחובו העתיד? ייתכן שיעשה עסקים מזהירים בדוגמאות האבנים שאסף. ומכל מקום, בתו הגיעה למנוחה ב“נווה־הירח”. היא כבר לא תוכל לעזוב את אכסל שטרים לעולם, וכל אדם יכול לראות זאת!

לא, כל עוד הוא בריא והוא יכול לעבוד, איננו פוחד, אמר ברידי אולסין. בניו גדלו והם דואגים לעצמם. הלגה עובדת עם הדייגים וקתרינה תתחיל לעבוד בבית־הרופא. בבית יישארו רק שני ילדים קטנים. אכן, עוד מעט יתוסף אליהם ילד שלישי, אבל…

יצחק סיפר לאינגיר חדשה נוספת מן הכפר. אשתו של זקן־הכפר ילדה. אינגיר שאלה: “בן או בת?”

“זה לא ידוע לי”, השיב יצחק.

ובכן, אשתו של ראש־הכפר, שנזפה בנשים העניות על שהן מביאות לעולם ילדים רבים מדי – ילדה. לדעתה, צריך היה לתת בידי האשה את חופש־הבחירה כך שתקבע בעצמה את גורלה. והנה – גם היא ילדה. “אמנם כן”, אמרה אשת הכומר, “היא השפיעה קצת על סביבתה, חה־חה־חה, אבל לא נמלטה מגורלה!” רבים בכפר חזרו על הלצה זאת של אשת הכומר, ורבים הבינו אותה. ייתכן שגם אינגיר הבינה, ורק יצחק לא הבין.

יצחק ידע לעבוד; הוא היה עכשיו אדם עשיר, בעל אחוזה גדולה. אבל הכסף המזומן שהיה ברשותו היה מונח למשמרת. ייתכן שהחיים במקום מרוחק זה הצילו את יצחק, שכן אילו חי בכפר, אולי גם הוא היה מתפתה לקסמי העולם הגדול: שם היה שפע של חפצי מותרות וגינונים אציליים! אולי הוא היה קונה חפצים שונים ולובש חולצה אדומה גם בימי חול. חוותו המרוחקת הגנה עליו מפני כל בזבוז. הוא חי באוויר צח, ומדי יום ראשון בבוקר היה רוחץ את פניו ואת גופו במעלה הנחל; הכסף היה מתנה משמים, והוא שמר על כל פרוטה. האם יש לו צורך בכסף זה? את ההוצאות השוטפות אפשר לכסות בהכנסות ממכירת תבואה ומוצרי חלב.

ידיעותיו של אלישע היו רחבות יותר. הוא יעץ לאביו להכניס את הכסף לבנק. אולי היה זה רעיון טוב מאוד, אבל הדבר נדחה לעתיד, וייתכן שלא ייצא כלל אל הפועל. וזאת, לא משום שיצחק זילזל בעצת בנו; אלישע לא היה טיפש, ואביו נוכח בכך בזמן האחרון. ובעת הקציר ניסה לקצור. הוא לא היה פועל מעולה, והיה עליו להימצא תמיד ליד סיברט, כדי שהוא ישחיז מדי פעם את מגלו; אבל לאלישע היו זרועות ארוכות והוא ידע להערים את החציר. הוא, סיברט, ליאופולדינה ויאנסינה עבדו יחד באיסוף החציר. אלישע לא חס על כוחו והוא קצר עד שידיו כוסו יבלות, והיה צורך לעטוף אותן בתחבושת־בד. זה שבועות אחדים סבל מחוסר־תיאבון, אבל הוא עבד במרץ. ניכר היה כי משהו בלתי רגיל עבר עליו. דומה היה כי אכזבה בשל אהבה או בשל עניין דומה לזה, אשר גרמה לו כאבים, השפיעה עליו לטובה. הנה, אזל הטבק שהביא אתו מהעיר. במצב אחר היה פקיד כמותו טורק את הדלת בזעם או שהיה מתאונן על דברים שונים. אבל אלישע לא נהג כך; הוא היה עתה יציב יותר, ממש מבוגר.

ומה המציא סיברט כדי להתגרות בו?

באחד הימים שכבו שני האחים על האבנים ושתו מים מן הנחל. סיברט הודיע, כי הוא מוכן ליבש עלי אזוב כדי שיהיה טבק לאלישע. “זאת, אם אתה לא מעדיף לעשן אותם כשהם לחים”.

“אני אתן לך טבק!” אמר אלישע. הוא שלח את ידיו הארוכות והטביל את ראשו של סיברט בתוך המים, עד הכתפיים. סיברט נרטב עד לשד עצמותיו.

“נדמה לי כי אלישע משתנה לטובה”, חשב האב למראה בנו העובד.

“הממ, אני מתחיל להאמין שאלישע יישאר בבית”, אמר לאינגיר.

היא השיבה: “לא, אינני יודעת. לא, הוא לא יישאר”.

“כך. האם דיברת אתו על זה?”

“לא… כלומר, החלפנו מלים אחדות. אבל אני מנחשת…”

“הייתי רוצה לדעת כיצד הוא היה מסתדר, אילו היינו נותנים לו נחלה קטנה משלו”.

“כלומר?”

“האם יעבד אותה היטב?”

“לא”.

“אם כן, דיברת אתו בעניין זה”.

“דיברתי אתו בעניין זה? אתה לא רואה עד כמה הוא השתנה? אני כבר לא מכירה אותו”.

“את מגזימה”, אמר יצחק. “אני לא רואה שום דבר, חוץ מזה שהוא עובד טוב”.

“כן, ודאי”, אמרה אינגיר בקול כנוע.

“אינני מבין, על מה את יכולה להתלונן”, אמר יצחק בכעס. “עבודתו משתפרת מיום ליום. מה אפשר עוד לדרוש ממנו?”

“הוא השתנה”, אמרה אינגיר. “נסה לדבר אתו על גופיות”.

“גופיות?”

“הוא אומר שבעיר היה רגיל ללבוש גופיות לבנות בקיץ”.

יצחק הירהר בכך ולא הבין דבר. “והאם זה אפשרי שתהיה לו גופיה לבנה?” שאל יצחק. כל העניין איננו אלא פטפוט של אשה. הוא חשב שאלישע רשאי לדרוש גופיה לבנה, ומלבד זאת הוא לא הבין איזה ערך יש לדבר.

“מה דעתך על כך שניתן לאלישע את אחוזת ברידי?”

“למי?”

“לאלישע”.

“ברידאבליק?” שאלה אינגיר. “אל תעשה זאת”.

למעשה, היא כבר דיברה עם אלישע על תכנית זאת, שעליה נודע לה מפי סיברט, אשר לא ידע לשמור סוד. חוץ מזה, מדוע צריך היה סיברט לשמור את התכנית בסוד, אם אביו סיפר לו עליה, רק כדי שהדבר יופץ וידונו בו? לא היתה זאת הפעם הראשונה שיצחק נהג כך. ומה ענה אלישע? כקודם, במכתבו מן העיר: “לא, אינני מעוניין לשכוח את כל מה שלמדתי ולהיות אין ואפס!” אמו הביאה נימוקים טובים, אבל אלישע דחה אותם, והודיע כי יש לו תכנית אחרת. מחשבותיו של לב צעיר עמוקות מני־ים. ייתכן שאלישע חשב כי אחרי המקרים האחרונים לא יוכל לחיות בשכנותה של ברברה. איש אינו יכול לדעת זאת. לאמו אמר, כי בעיר הוא יכול להשיג משרה טובה יותר מזאת שהיתה לו, והוא יוכל להיות מזכיר השופט או לעבוד אצל יועץ־המחוז; יש להתקדם שלב אחרי שלב. כעבור שנים אחדות אולי ימונה לראש־כפר או למשגיח מגדלור או לפקיד מכס. לאדם משכיל יש אפשרויות רבות.

לבה של אינגיר נמשך אחרי דעת הבן. היא לא היתה בטוחה לגמרי בעצמה, והעולם עדיין עלול לצוד אותה ברשתו. אמנם, בחורף הוסיפה לקרוא בספר התפילות שקיבלה כמתנת פרידה ממנהל המוסד בטרונדהיים. אבל עכשיו?… האם ייתכן שאלישע יהיה באחד הימים ראש־כפר?

“ודאי”, ענה אלישע. “האם ראש־הכפר האירדל לא היה בזמנו פקיד פשוט?”

תקוות גדולות! האם היתה מוכנה ליעץ לבנה כי יתמיד בתכניתו. מה יעשה איש כזה בישימון?

ומדוע אלישע מתאמץ כל־כך בעבודתו? אלוהים יודע. ייתכן שהיתה לאלישע כוונה נסתרת. מלבד זאת, היתה גם בו טיפה של גאוות־איכרים, והוא לא רצה להיות בין הנחשלים. חוץ מזה, מוטב שישררו יחסים טובים בינו ובין אביו, כאשר יחליט לעזוב את סילאנרה. האמת ניתנת להיאמר: בעיר היו לו חובות שונים, קטנים, וכדאי היה לשלמם בבת־אחת: דבר זה יגדיל את האשראי שיינתן לו. לא היה זה עניין של שטר בן מאה כתר, אלא בעיה חשובה ביותר.

אלישע לא היה טיפש – רחוק היה מזה. על־פי דרכו הוא היה ערמומי. הוא ידע כי אביו נמצא בבית ומשקיף מבעד לחלון. ואם אלישע יעבוד עכשיו ביתר־חריצות, ייתכן שתצמח לו מכך טובת־הנאה, בלי שייגרם כל נזק למישהו אחר.

היה באלישע משהו עדין, סתום. הוא לא היה רע, אבל משהו נפגם באופיו. ייתכן שהדבר נגרם בשל העובדה כי באחרונה לא היתה יד חזקה שתכוון את צעדיו. ומה יכלה האם לעשות למענו כעת? רק לעזור לו. היא יכלה להתרשם מתקוותיו של הבן ולהגן עליהן מפני סכנה הצפויה להן מן האב – זאת מה שיכלה לעשות. 

סרבנותה הרגיזה את יצחק. לדעתו, התכנית לרכוש לאלישע את ברידאבליק, לא היתה רעה כלל. היום, בשובו הביתה, עצר כדי להעיף מבט של מומחה על הנחלה העזובה: ידיים מאומנות יוכלו לעשות דבר־מה.

“מדוע שלא אנסה את הדבר?” שאל את אינגיר. “אני אוהב את אלישע, ואני רוצה לעזור לו בכך”.

“אהה, אם אתה באמת אוהב אותו, אל תזכיר לו את ברידאבליק”, ענתה.

“כך?”

“המחשבות שלו עמוקות ממחשבותינו”.

יצחק לא היה בטוח בעצמו ועל כן לא עמד על דעתו. אבל לאחר שהציע את תכניתו בגלוי, שוב איננו יכול לסגת ממנה.

“הוא יעשה את אשר אומר לו!” קרא יצחק פתאום. קולו היה רם ומאיים, כדי שאינגיר תדע. “כן, את תראי. ולא אוסיף שום דבר. יש שם בניין של בית־הספר, והאחוזה נמצאת באמצע הדרך בינינו ובין הכפר. מה הן המחשבות העמוקות שלו? עם בן כזה הייתי גווע ברעב – האם זה הטוב שבכך? ועכשיו אשאל אותך: איך ייתכן שבני, בשר מבשרי ודם מדמי – ימרוד בי?”

יצחק השתתק. הוא הרגיש, כנראה, כי ככל שירבה לדבר – כך יורע המצב. הוא התכוון לפשוט את בגדי החג שבהם נסע אל הכפר. לפתע התחרט ונשאר בהם. מה היתה כוונתו בכך? “את צריכה לדבר עם אלישע”, אמר.

אינגיר השיבה: “מוטב שתדבר אתו אתה. הוא לא ישמע בקולי”.

טוב מאוד. יצחק הוא ראש המשפחה. אלישע לא יעז לסרב. אבל מפני החשש שמא תהיה ידו על התחתונה, התחמק יצחק. ואמר: “ודאי, אני אדבר אתו. אבל אני טרוד בעניינים רבים. וכעת עלי לטפל בדבר אחר”.

“כך”, אמרה אינגיר.

יצחק יצא שוב את הבית. הוא הלך עד גבול האחוזה. הוא הוגה בדבר־מה סודי, והוא מבקש להתבודד. וזה הדבר: הוא חזר מהכפר ועמו חדשה שלישית, חשובה משתי הקודמות. הוא החביא אותה ביער. שם היא עמדה, עטופה בשקים ונייר. הוא הסיר את העטיפה – והנה, מכונה גדולה. היא צבועה אדום וכחול, ויש בה הרבה גלגלים, זיזים, שיניים וסלילים – מכונת קצירה. מובן שהסוס החדש לא היה מובל הביתה דווקא היום, אלמלא היה זה נחוץ בגלל המקצרה.

יצחק ניסה להיזכר בכל הוראות השימוש, שאותן קרא הסוחר באוזניו. הוא חיזק בורג, הזיז יתד, טיפטף שמן על כל החלקים, ושוב התבונן במכונה. עוד לא היה רגע כזה בחיי יצחק: לאחוז בעט ולחתום על תעודה – מובן, גם זהו דבר מסוכן וקשה. וכך גם המקצרה החדשה, שיש בה סכינים רבות, וכל סכין נאחזת בסכין סמוכה. גם המשור הגדול שבמנסרה, המדייק כחוט השערה, הוא מכשיר טוב ויפה – אבל המקצרה היא ממש קן עורבים עשוי מענפי ברזל. מכונת התפירה של אינגיר לא היתה אלא צעצוע בהשוואה למקצרה!

יצחק רתם את עצמו אל המכונה. זה היה הרגע הגדול. ובגלל זה העדיף להתבודד עם המכונה, ולמלא את מקום הסוס.

מה יקרה – למשל – אם המכונה לא הורכבה כראוי, ולא תקצור, אלא תתפוצץ בקול רעש אדיר? אבל הדבר לא קרה. המכונה קצרה את העשב. עובדה!

יצחק התעכב שם שעות אחדות, שקוע בחקירה ובאימון. השמש החלה לשקוע. הוא שוב ניסה לקצור – והמכונה פעלה.

לפנות ערב, כאשר יצאו שני האחים אל השדה כדי לקצור ליום המחרת, אמר להם יצחק: “הערב תלו את המגלים על הקיר. אתם יכולים לקחת את הסוס החדש ולבוא אתו אל היער”.

יצחק לא נכנס פנימה כדי לאכול, אף שהאחרים כילו כבר ארוחתם, אלא פנה אל המקום שממנו בא.

“לרתום את העגלה?” קרא סיברט.

“לא”, השיב האב והמשיך ללכת.

הוא צעד בצעדים נמרצים, מלא גאווה; אילו הלך כך לקראת המוות, היה נחשב ודאי לאיש אמיץ ביותר, כי לא היה בידו דבר להגן בו על עצמו.

הנערים הלכו אחריו. הם ראו את המכונה וקפאו במקומותיהם. זאת היתה המקצרה הראשונה בחבל ארץ נידח זה, וגם הראשונה שנראתה בכפר – מכונה גדולה, צבועה באדום ובכחול – ממש תאווה לעיניים! האב קרא בשוויון־נפש, כאילו מדובר על מעשה רגיל: “בואו הנה, רתמו את הסוס אל המכונה”.

הבנים רתמו.

האב הפעיל את המכונה. העשב נקצר. הבנים הלכו מאחורין, בלי מגלים, בלי עבודה, וחייכו. האב עצר את הסוס, הסתכל אחורה ואמר: “הממ, העבודה אינה מושלמת”. הוא הבריג ברגים אחדים כדי להוריד את הסכינים. הוא ניסה שוב. הקצירה לא היתה ישרה. מלבן הסכינים היה חופשי מדי. האב והבנים החליפו מלים אחדות. אלישע הוציא את הוראות־השימוש וקרא.

“כתוב כאן, אבא, שתשב על המושב. אז המכונה תפעל טוב יותר”.

“כך”, אמר האב. “אני יודע, למדתי את כל ההוראות” הוא התיישב ונסע הלאה. המכונה נעה בקו ישר. פתאום – כל הסכינים נעצרו. פרר! מה קרה? האב קפץ מעל מושבו ועכשיו לא היה עוד גאה ובטוח בעצמו; הוא הביט במכונה מתוך דאגה. גם הבנים הביטו בה. משהו אינו כתיקונו. אלישע עיין בדף ההוראות.

“הנה בורג קטן!” אמר סיברט והרים אותו מהארץ.

“זהו זה; טוב שמצאת אותו”, אמר האב, כאילו זה הדבר הדרוש לו כדי לתקן את המכונה. אבל הם לא יכלו למצוא את מקום ההברגה. “איפה, לעזאזל הנקב של הבורג הזה?”

“הנה”, אמר אלישע והצביע על המקום.

אלישע הרגיש כאילו עלה לגדולה. כולם ראו כי הוא מסוגל לפענח את מסתרי הוראות־השימוש. הוא הצביע שוב על הנקב ואמר: “לפי שרטוט חלקי המכונה, הבורג צריך להיות כאן”. 

“כן, זה מקומו, הרי כאן הברגתי אותו”. וכדי להדגיש כי הוא בקיא במכונה, ציווה על סיברט שיחפש מסביב. “עוד בורג אחד כזה צריך להיות כאן”, אמר מתוך חשיבות רבה, כאילו הוא זוכר בעל פה את כל חלקי המכונה. “אתה לא מוצא? זאת אומרת שהוא במקום”.

האב התכוון להמשיך.

“טעות!” קרא אלישע. הוא החזיק בידו את דף ההוראות, ולא היה אפשר לזלזל בו. “הקפיץ הזה צריך להיות מופנה כלפי חוץ”.

“באמת?” שאל האב.

“כן”. והוא מופנה כלפי מטה. זה קפיץ פלדה שצריך להיות מופנה החוצה, כי אחרת הבורג ההוא יפול שוב, והסכינים יפסיקו לפעול. כל זה מופיע כאן בשרטוט".

“אין לי כאן משקפיים, ולכן אני לא מסוגל לראות טוב את השרטוט”, אמר האב בשפה רפה. “הנה, אתה רואה יותר טוב, הכנס את הבורג כמו שצריך. אם זה לא היה כל־כך רחוק, הייתי הולך ומביא את המשקפיים”.

הכול סודר, והאב עלה שוב על המושב. אלישע קרא אחריו: “אתה צריך לנסוע יותר מהר! הסכינים עובדות יותר טוב ככה. זה כתוב פה!”

יצחק נסע והכול התנהל כשורה. המכונה פועלת, ואחריה נשארת רצועה רחבה של חציר קצור; הוא מסודר היטב ומוכן לאסיף. כעת ראו את יצחק מן הבית, וכל הנשים יצאו לקראתו. אינגיר נשאה את רבקה הקטנה בזרועותיה, אם כי רבקה מסוגלת זה מכבר ללכת בכוחות עצמה. הן באו, ארבע נשים, נחפזות, עיניהן פקוחות לרווחה, משתוממות מול המכונה הנפלאה, מקיפות אותה. הו, יצחק היה אדיר בעיני עצמו ולבו היה מלא גאווה! הוא יושב על המכונה שלו, לבוש בגדי חג, ולראשו כובע! אמנם הוא מזיע כולו, אבל הוא נוסע, קוצר, עובר על פני הנשים המוכות תימהון. הן אינן תופסות את הדבר. והמכונה קוצרת! 

יצחק עצר את המכונה. הוא השתוקק לשמוע את אשר יאמרו הנשים. הן מתלחשות, אינן רוצות להפריע לו בשעה שהוא עושה את עבודתו. אבל הן מדברות ביניהן, ויצחק יכול לשמוע. והוא מחזק את לבן בדברים: “כן, עכשיו אני קוצר את החלקה הזאת ומחר תוכלו לאסוף את החציר”.

“האם אין לך פנאי לבוא ולאכול משהו?” שואלת אינגיר הנדהמת.

“לא, אני עסוק בדברים אחרים”.

הוא שימן שוב את המכונה והסביר לכולם כי זהו עניין מדעי ממש, וחזר לקצור. הנשים נכנסו הביתה.

יצחק מאושר! אנשי סילאנרה מאושרים!

יצחק היה בטוח כי השכנים יבואו בקרוב כדי לראות את הדבר; אכסל שטרים היה מעוניין ביותר. ייתכן שהוא יבוא מחר. אבל ברידי מברידאבליק – זה מסוגל לבוא עוד הלילה. יצחק היה מוכן להסביר להם את עניין המקצרה ולהראות להם כיצד היא עובדת. הוא יראה להם כי במגל אי־אפשר, בשום פנים ואופן, לקצור בצורה ישרה וחלקה כזאת. אבל המחיר של המכונה הזאת, הצבועה באדום ובכחול – זה דבר שאין לו שיעור!

כאשר עצר את המכונה בפעם השלישית, כדי לשמן אותה, נשרו המשקפיים מכיסו – והדבר קרה לעיני בניו! האם יד אלוהים עשתה זאת, כהתראה משמים, לבל יתגאה יתר על המידה? הרי קודם לכן הרכיב את משקפיו ועיין בהוראות־השימוש, אבל לא הבין אותן. עזרתו של אלישע היתה נחוצה. כן, אלוהים אדירים, יש ערך להשכלה! וכדי להשפיל את עצמו, הוא מוותר על רצונו להפוך את אלישע לאיכר, הוא לא ידבר עוד על כך.

עניין המשקפיים לא השפיע על הבנים. סיברט לא יכול היה להתאפק. לא, הוא לא היה מסוגל לכך. הוא משך בשרוולו של אלישע ואמר: “בוא נלך הביתה ונשרוף את המגלים. אבא יקצור במקומנו”.

ההלצה באה במועד.


 

ספר שני    🔗

א    🔗

סילאנרה כבר איננה פינה נידחת ובלתי־מיושבת: חיים במקום שבעה אנשים – מבוגרים וצעירים. אבל בתקופת הקציר הקצרה, באו אל המקום אורחים שונים, אשר רצו לראות את המקצרה. ברידי היה, כמובן, המבקר הראשון. אבל באו גם אכסל שטרים ושכנים אחרים מן האחוזות הרחוקות יותר, ואף כאלה הגרים ליד הכפר. ומעבר להרים באה אוולינה: אי־אפשר היה שהיא תיעדר.

גם הפעם הביאה אוולינה חדשות מכפרה. מעולם לא באה בלי שיהיו סיפורים בפיה. אחרי שסוכמו כל החשבונות, התברר כי סיברט הזקן לא השאיר אחריו כל רכוש. מאומה!

אוולינה קפצה את פיה והעבירה את מבטה על היושבים. האם אף אחד לא נאנח בחדר? האם התקרה לא מתמוטטת? אלישע חייך. “איך זה ייתכן? האם לא נקראת על שמו של הדוד סיברט?” שאלה אוולינה.

סיברט ענה:

“כן, אבל אני הקדשתי לך את כל הירושה שנשארה אחריו”.

“כמה זה?”

“בין חמשת אלפים לעשרת אלפים”.

“כתרים?” שאל אלישע כשהוא מחקה את קול אחיו.

אוולינה אמרה כי אין השעה מתאימה להתבדחות. אהה, רימו אותה! הרי היא אימצה את כל כוחה כדי להזיל דמעות על קברו של סיברט הזקן. האם סיברט בעצמו לא ידע את מצב הדברים, כאשר ציווה שייכתב: “סכום כזה וכזה לאוולינה – משענת לעת זקנה?” ומה יהיה עכשיו על המשענת הזאת? היא הפכה לקנה רצוץ!

אוולינה המסכנה! ראוי היה שתזכה בירושה קטנה: זאת יכלה להיות נקודת־אור בודדה בחייה האפלים. הגורל לא פינק אותה. היא יודעת להרע – זה נכון; היא רגילה לעשות את דרכה בחיים בעזרת מעשי־תרמית ורמאויות קטנות; היא ידעה להפיץ שמועות ולהכאיב לאחרים בלשונה החדה. אבל ירושה קטנה היתה מסייעת לה. כל חייה עבדה; ילדה בנים ולימדה אותם את המעט שידעה לעשות; חיזרה על הפתחים למענם; ייתכן שאף שלחה ידה בגניבה; אבל היא דאגה ללחמם, ככל שיכלה לעשות אם במצב עלוב כזה. כשרונותיה לא נפלו מאלה של אנשי־מזימות אחרים; היא עבדה וטרחה לעצמה ולביתה, כיוונה את מעשיה לפי ההווה, והשיגה פה חריץ־גבינה ושם קצת צמר. היא חיתה על לשונה החדה ועליה תמות. אוולינה – ייתכן שסיברט הזקן נזכר בימים שבהם היתה צעירה, סמוקת־לחיים, נאה. אבל עכשיו היא זקנה, מכוערת, סמל החורבן – טוב לה המוות על־פני החיים. היכן יקברו אותה? אין לה קבר־משפחה, ובוודאי יטמינו אותה באחד מבתי־הקברות, בין עצמות זרות לחלוטין. זה יהיה סופה. אוולינה נולדה ומתה… גם היא היתה צעירה פעם… לזכות בירושה עכשיו, בערוב ימיה? כן, נקודת־אור יחידה – וידיה היגעות היו יכולות לנוח: גמול מאוחר, שהגורל שלח לה, משום שחיזרה על הפתחים למען ילדיה, אולי אף גנבה למענם, אבל תמיד הביאה להם לחם. לרגע אחד – ושוב שררה סביבה אפילה, ועיניה משוטטות סביב, ידיה מחפשות וממששות: “כמה יש כאן?” היתה אומרת. “מה, זה הכול?” היתה אומרת. והצדק היה אִתה. היא היתה אם וידעה להעריך את החיים – היא היתה ראויה לגמול רב.

ועכשיו אבדה כל תקווה. אלישע עבר על החשבונות של סיברט הזקן; הם היו מסובכים במקצת. אבל האחוזה והפרה, זכיון־הדיג והשטרות הספיקו רק לכיסוי ההוצאות. על מצב דברים זה, שלא היה רע לחלוטין, יש להודות במקצת לאוולינה. היא התעניינה רק בדבר אחד: שיישאר לה משהו מן הירושה, ולכן הבהירה עניינים אחדים, שהיו ידועים לה – המעורבת עם הבריות או עניינים שמבקר החשבונות התעלם מהם כדי לא להביך תושבים נכבדים בכפר. המכשפה הזאת, אוולינה! היא לא האשימה את סיברט הזקן. אין ספק שהוא התכוון לדבריו ובוודאי נשאר אחריו עושר רב; אולם שני הפקידים שעליהם הוטל העניין גזלו ממנה. “אבל ביום מן הימים יגיע גם הדבר הזה לאוזני היודע־כול!” אמרה באיום.

היא לא ראתה כל צד מגוחך בזה ששמה הוזכר בצוואה; היה בזה כבוד מסוים: אף אחד מקרוביה לא הוזכר שם.

אנשי סילאנרה קיבלו את הדבר בשוויון־נפש. הם הרי לא הופתעו מכך במיוחד. אבל אינגיר לא יכלה להבין את העניין:

“הדוד סיברט, שהיה עשיר כל־כך במשך כל ימיו!” אמרה.

“הוא יכול היה לעמוד לפני כיסא־הכבוד כעשיר מופלג, אבל הם שדדו את רכושו”, אמרה אוולינה.

יצחק התכונן לצאת אל השדה, ואוולינה אמרה: “חבל, יצחק, שאתה צריך ללכת. כך לא אראה את מכונת הקצירה שלך. הרי יש לך מקצרה, לא?”

“יש”.

“כך. וכולם אומרים שהיא קוצרת יותר ממאה מגלים. מה לא תוכל להשיג, יצחק, בכספך הרב! הכומר שלנו קנה מחרשה עם שני יצולים, אבל מהו הכומר שלנו לעומתך?”

יצחק יצא. בשעת־הצהריים תהיה מכירה פומבית בברידאבליק, והוא הולך לשם. הוא יגיע בדיוק בזמן.

יצחק לא חשב לקנות את האחוזה, אבל היתה זאת המכירה הפומבית הראשונה בסביבה, והיה זה מוזר שלא יילך.

כאשר עבר ליד נווה־הירח ראה את ברברה. הוא חשב לברך אותה לשלום ולהמשיך בדרכו, אבל ברברה קראה לו ושאלה אותו אם הוא יורד למטה.

“כן”, ענה ורצה להמשיך בדרכו. בית־הולדתה של ברברה הועמד למכירה, ועל־כן העדיף לקצר.

“האם אתה הולך למכירה הפומבית?” שאלה.

“למכירה הפומבית? אני רק יורד למטה. איפה אכסל?”

“אכסל, אין לי מושג. הוא הלך למכירה הפומבית. גם הוא רוצה, ככל האחרים, לזכות במציאות”.

ברברה כרעה ללדת, ולשונה היתה כה חריפה, המטורפת!

המכירה התחילה כבר. יצחק שמע את ההכרזות של ראש־הכפר וראה את הקהל הרב. כאשר התקרב למקום, הסתבר לו כי איננו מכיר את כל האנשים. היו שם זרים, וברידי רץ ביניהם, לבוש במיטב בגדיו, פיטפט אתם וחייך אליהם.

“שלום, יצחק! הנה, גם אתה כיבדת אותי ובאת למכירה הפומבית. תודה לך! היינו שכנים במשך שנים רבות כל־כך, ואף פעם לא רבנו”. ברידי התרגש מאוד. הרגשתו של אדם, הנוטש מקום שבו שהה ואותו אהב, היא ודאי מוזרה ביותר. אבל אם כך רצה הגורל – אין מה לעשות כנגדו.

“אולי מעכשיו יהיה לך טוב יותר”, ניחם אותו יצחק.

“כן, למעשה גם אני חושב כך”, ענה ברידי, “אני לא מצטער, בכלל לא! לא הצלחתי באחוזה הזאת, ומעכשיו יהיה לי טוב יותר. הילדים גדלים ועוזבים את הבית – אמנם, אשתי עומדת לחבק עכשיו תינוק נוסף, אבל, בכל זאת.’” – ולפתע אמר ברידי: “התפטרתי מהטלגרף”.

“מה?” שאל יצחק.

“התפטרתי מהטלגרף”.

“התפטרת מהטלגרף?”

“כן, החל מראש־השנה. מה אני צריך את הצרה הזאת? נניח שיש לי משׂרה, שאני עובד כרכב אצל ראש־הכפר או אצל הכומר, והנה, אני צריך להשגיח על הטלגרף. לא, זה לא ייתכן. הדבר מתאים לאדם שיש לו פנאי רב. לרוץ לאורך הקו, לטפס על הרים ועל גבעות תמורת שכר נמוך או בלי כל שכר – כל אלה אינם דברים שמתאימים לברידי! חוץ מזה, שוב רבתי עם הממונה עלי”.

ראש־הכפר חזר מפעם בפעם על המחירים המוצעים בעד האחוזה, וכיוון שהם כבר עברו את הסכום שבו הוערך שווי הנכס, לא עלו עכשיו התוספות על חמישה או עשרה כתר.

“העבודה. רגע, נדמה לי שאכסל מציע עכשיו מחיר!” קרא ברידי ומיהר לגשת אליו, מלא סקרנות.

“אתה רוצה לקנות את האחוזה שלי? האם אתה לא מסתפק במה שיש לך?”

“אני מציע את המחיר בשמו של קונה אחר”, אמר אכסל כאילו רצה להתחמק מתשובה.

“מילא, לא אכפת לי. לא התכוונתי לזה”.

ראש־הכפר הניף את פטישו; הוצע מחיר חדש – תוספת של מאה כתר. איש אינו מוסיף על כך.

מי הציע?

אכסל שטרים בשם איש אחר.

ראש־הכפר רשם את הפרוטוקול: “אכסל שטרים בתור בא־כוח”.

“בשביל מי קנית?” שאל ברידי. “אמנם, זה לא אכפת לי, אבל, בכל זאת…”

אדונים אחדים, שישבו ליד ראש־הכפר, הנידו בראשיהם, היו אלה בא־כוח הבנק, החנווני ועוזרו. אירע משהו – אין די בסכום המוצע כדי לכסות את המגיע לנושים. הם קראו לברידי, והוא ניגש אליהם, הרכין את ראשו, חסר־דאגה. “מי היה מאמין כי האחוזה לא תכניס יותר מזה?” אמר. לפתע הודיע בקול רם לכל האנשים: “מכיוון שהמכירה הפומבית הסתיימה, ומכיוון שהטרחנו לכאן את ראש־הכפר, אמכור כל מה שיש לי כאן: העגלה, הבהמות, קלשון, משחזה – אין לי עוד צורך בדברים האלה. אמכור את כולם”.

הוצעו מחירים שונים. אשתו של ברידי, אשר למרות שעמדה ללדת, התהלכה במהירות בין האנשים, התחילה למכור קפה ליד השולחן. מלאכה זו שיעשעה אותה, כאשר ברידי ביקש לשתות קפה, התבדחה ותבעה גם ממנו תשלום. ברידי באמת הוציא את ארנקו ושילם. “שימו לב לאשה זאת”, אמר לקהל, “היא מבינה עניין”.

העגלה לא היתה שווה הרבה. היא עמדה זמן רב מדי בחוץ; לבסוף הציע אכסל עוד חמישה כתר, וזכה גם בעגלה. אכסל לא הוסיף לקנות, אבל כולם השתוממו על מה שכבר קנה אדם זה, הזהיר כל־כך בכספו.

הגיע תורם של בעלי־החיים. מדוע החזיק אותם ברידי, למרות שאין לו שדות מרעה? לא היו לו פרות. הוא הביא למקום, לפני זמן רב, שתי עזים, ועתה היו לו ארבע. חוץ מזה היו לו שש כבשים. סוס לא היה לו.

יצחק קנה כבשה אחת, בעלת אוזניים שטוחות. כאשר ילדיו של ברידי הוציאו את הכבשה הזאת מן הדיר, הציע מחיר. דבר זה עורר תשומת־לב: הרי יצחק מסילאנרה הוא אדם עשיר, ולשם מה נחוצה לו כבשה נוספת?

אשתו של ברידי הפסיקה לרגע את מכירת הקפה ואמרה: “כדאי לך מאוד לקנות את הכבשה הזאת, יצחק. היא אמנם זקנה, אבל כל שנה היא ממליטה שניים או שלושה טלאים”.

“אני יודע”, אמר יצחק והביט ישר בעיניה, “אני מכיר את הכבשה הזאת”.

הוא הלך הביתה יחד עם אכסל שטרים והכבשה אחריו. אכסל שתק ונראה היה כי משהו מטריד אותו. אבל יצחק חשב כי אין לאכסל כל סיבה להיות שרוי בצער. אחוזתו במצב טוב, הוא אסף כבר את רוב התבואה, והוא מוכן לבנות את הבית. מצבו של אכסל שטרים היה טוב – התפתחות אטית במקצת, אבל בטוחה. ועכשיו הוא קנה גם סוס.

“קנית את אחוזת ברידי”, אמר יצחק, “אתה מתכוון לעבוד שם?”

“לא, אני לא אעבוד שם. קניתי אותה בשביל איש אחר”.

“כך”.

“מה דעתך? שילמתי יותר מדי?”

“לא. האדמה שם טובה, אם ייבשו את הביצות”.

“קניתי את האחוזה בשביל אחי שבהלגולנד”.

“כך”.

“אבל היה בדעתי להתחלף אתו”.

“אתה רוצה להתחלף אתו?”

“במקרה שברברה תעדיף לגור למטה”.

הם הלכו במשך זמן רב בדומיה. אכסל אמר:

“מציעים לי שאקבל את ההשגחה על הטלגרף”.

“על הטלגרף? כך. שמעתי שברידי התפטר”.

“מ”, אמר אכסל בחיוך, “אבל הדבר לא היה ממש כך. אותו את ברידי, פיטרו”.

“זה נכון”, אמר יצחק, כמבקש ללמד זכות על ברידי, “ההשגחה על הטלגרף תובעת זמן רב”.

“אם לא ישתפר עד ראש השנה”, אמר אכסל, “יפטרו אותו”.

“כך”.

“אתה חושב שאני צריך לקבל את המשׂרה?”

יצחק הירהר שעה ארוכה ואז השיב: “כן, כן, הדבר מכניס כסף, אבל…”

“הם יגדילו את המשכורת”.

“בכמה?”

“פי שניים”,

“פי שניים? אם כך, אני חושב שכדאי לך לעיין בדבר”.

“אבל הקו ארוך. לא, אני לא יודע מה לעשות. מכל מקום, אי־אפשר להרוויח עכשיו מהיער, כמו שהיה כאשר הגעת הנה, ואני צריך להשיג כלי־עבודה שונים – יש לי פחות מדי. אני זקוק תמיד לכסף מזומן, ואני עדיין לא יכול למכור פרה או כבשים. חשבתי, שכדאי לי לעבוד שנה אחת בטלגרף…”

איש מבין השניים לא העלה בדעתו כי ברידי ישתפר והמשרה תישאר בידיו.

כאשר הגיעו ל“נווה־הירח” פגשו את אוולינה, שהלכה לעבר הבית. כן, היא היתה אשה משונה, שמנה וזקנה, שזחלה ממקום למקום, תמיד קדימה, אף שהיתה כבר למעלה מבת שבעים.

היא כבר ישבה בבית החימר, אבל כאשר ראתה את האנשים, רצה אליהם.

“שלום לך, אכסל! אתה חוזר מהמכירה הפומבית?” שאלה. “אני בטוחה שאתה לא מתנגד לכך שבאתי לראות את ברברה. ואתה בונה בית? אתה מתקדם מיום ליום. קנית כבשה, יצחק?”

“כן”, ענה יצחק. “אולי את מכירה אותה?”

“אם אני מכירה אותה? לא”.

“הסתכלי: זוהי הכבשה שטוחת־האוזניים”.

“שטוחת־אוזניים? מה פשר הדבר? ואפילו אם כן… מה רציתי להגיד? מי קנה את האחוזה של ברידי? אמרתי עכשיו לברברה: מעניין מי יהיה שכנך מעכשיו. כך אמרתי לה. וברברה המסכנת יושבת ובוכה. זה מובן. ראיתי בימי חיי הרבה כבשים שטוחות־אוזניים. וזה נכון, יצחק, המכונה שלך היא מעל לתפיסתן של עיני הזקנות. כמה עלתה – מוטב שלא אשאל, כי לא אוכל לספור מספרים גבוהים כאלה. אם ראית אותה, אכסל, אתה יודע למה אני מתכוונת. היה נדמה לי שאני רואה את אליהו ברכב האש שלו…”

לאחר שהחציר נאסף אל הממגורה, החל אלישע להתכונן לנסיעתו. הוא כתב אל המהנדס כי הוא מוכן לשוב, וקיבל תשובה מתמיהה: התקופה קשה והדברים השתנו. המהנדס איננו מסוגל להחזיק פקיד, והוא כותב הכול במו־ידיו.

עסק ביש! אולם, למען האמת, לשם מה זקוק מהנדס המחוז למזכיר? כאשר לקח את אלישע אליו, רצה להיראות כבעל השפעה ונכסים, ותמורת הלבשה ומזון קיבל ממנו עזרה במשרדו. אבל עכשיו, כשהנער גדל, זה היה עניין אחר.

“אבל”, כתב המהנדס, “אם תחזור עכשיו, אעשה כל שבידי כדי למצוא לך משרה במשרד אחר, אף שזה קשה למדי. הצעירים הבוחרים בפרנסה זאת רבים למדי. שלום וברכה”.

מכל מקום, אלישע יחזור העירה. האם ייתכן אחרת? הן הוא רוצה לסלול את דרכו בחיים. אלישע לא אמר לבני משפחתו שום דבר על השינוי במצב. אבל הוא היה מדוכדך.

החיים בסילאנרה השפיעו עליו. היו אלה חיים פשוטים, ללא תפארת, אבל מלאי שקט מדהים – כחיי חלום. הוא לא היה צריך להיראות בפני איש ולא היה עליו להסתכל במראה. חיי העיר עוררו בו אי נחת. הוא היה מעודן יותר מן האחרים באחוזה, אבל חלש מהם. למעשה, הוא היה זר בכל מקום. לא היה כל רע בכך, שהשתמש שוב בשרכים כדי לבשם את גופו. אבל מהי הסיבה לכך שאיש כמוהו, בן איכרים, השומע את אמו ואת הנערות החולבות את הפרות, מגיע לידי מחשבה כזאת: הן חולבות. הקשב: הצליל נפלא. הוא דומה לזמר שהורכב מצלילים בודדים. אין שום דמיון בין צליל זה ובין קול החצוצרה ונגינת חברי חיל־הישע או צפירת האניה. החלב זורם לתוך הדלי…

בסילאנרה לא היה נהוג להפגין רגשות, ואלישע חשש מן הפרידה. הוא היה מוכן לדרך. שוב ניתן לו גליל־בד ללבנים, והאב הפריש סכום כסף אשר יינתן לאלישע כאשר יעזוב את הבית. כסף – האם יצחק מוכן לוותר על כספו? אינגיר רמזה כי זוהי הפעם האחרונה; אלישע יתקדם תכף־ומיד וידאג לעצמו.

“כך”, אמר יצחק.

היה זה מעמד חגיגי. שקט שרר בבית; כל אחד קיבל ביצה שלוקה וסיברט עמד בחוץ, מוכן לשאת את חפציו של אלישע, אשר החל להיפרד מבני ביתו.

תחילה נפרד מליאופולדינה. היא אמרה לו: “דרך צלחה”, בחן רב. המשרתת יאנסינה, שעסקה בסריקת צמר, השיבה על ברכתו; אבל מבטן של הצעירות הרגיז אותו, וזאת אך ורק משום שעיניו היו אדומות. הוא הושיט את ידו לאמו, אשר פרצה בבכי ולא שמה לב, כי הדבר איננו לרוחו. “אלוהים ישמור עליך!” אמרה מתוך בכי. גרועה מכול היתה, בלי ספק, הפרידה מהאב. מאלף סיבות: הוא היה עייף כל־כך ונאמן עד בלי גבול; הוא נשא את הבנים בזרועותיו, סיפר להם על שחפים ועל עופות ועל חיות. זה לא היה מזמן, רק לפני שנים אחדות…

האב עמד ליד החלון. לפתע הסב את פניו, לחץ את יד בנו ואמר, בקול רם, מתוך צער: “כן, כן, שלום לך! הנה, אני רואה שהסוס החדש יצא החוצה”, והוא מיהר אל הסוס. אבל קודם לכן התגנב לשם ופתח בעצמו את דלת האורווה, וסיברט ידע זאת היטב. הוא עמד בחוץ וליווה את אביו בחייך. מכל מקום, הסוס לא גרם כל נזק.

אלישע היה מוכן.

אמו הלכה אחריו, עמדה בפתח, בכתה ואמרה: “אלוהים ישמור עליך!” היא הניחה משהו בידו ואמרה: “קח את זה, ואל תודה לו. הוא לא אוהב זאת. ואל תשכח לכתוב לעתים קרובות”.

מאתיים כתר.

אלישע הביט על סביביו. האב השתדל לתקוע יתד באדמה כדי לקשור את הסוס, והדבר לא עלה בידו, אף שהיתה זאת אדמת מרעה רכה.

האחים הלכו במהירות והגיעו עד “נווה־הירח”. ברברה עמדה בפתח הבית והזמינה אותם פנימה. “האם אתה הולך שוב, אלישע? אם כך, אתה חייב להיכנס ולשתות ספל קפה”.

הם נכנסו פנימה. אלישע כבר לא היה מאוהב בה. לא היה בדעתו לקפוץ מהחלון או לשתות רעל, לא ולא. הוא הניח את מעילו על ברכיו ודאג לכך שהתווית המוכספת תיחשף. אחר־כך העביר את מטפחת־האף על שערותיו והעיר הערה דקה ביותר: “מזג־האוויר היום ממש קלאסי!”

ברברה לא נבוכה. היא השתעשעה בטבעת־הכסף שעל ידה האחת ובטבעת הזהב שעל ידה השניה – אכן, היא קיבלה לבסוף גם טבעת זהב. היא לובשת סינר, המכסה את גופה מן הצוואר עד הרגליים, ולפיכך כרסה אינה בולטת לעיניים, כמו אצל נשים הרות אחרות. בעוד האורחים שותים קפה, מתעסקת ברברה בתפירה, ולאחר מכן היא מחברת לצווארון פס תחרה. הביקור לא הביך את ברברה והיה זה דבר טוב; הכול שב ונעשה טבעי ואלישע יכול היה להפליג בדברים ולשבות־לב.

“איפה אכסל?” שואל סיברט.

“איפה הוא? כאן בסביבה”, ענתה ברברה והזדקפה. “אם כן, לא תחזור הנה לעולם?” שאלה את אלישע.

“ספק רב אם זה יהיה כך”, השיב.

“זה לא מקום מתאים למי שהתרגל לחיי העיר. הייתי שמחה אילו יכולתי לנסוע אתך”.

“הו, את הרי לא מתכוונת לכך”.

“לא מתכוונת לכך? אני ראיתי את החיים בעיר ואני יודעת מהו המצב בכפר. הייתי בערים גדולות מאלה שאתה היית בהן ולכן ברור שאינני מרוצה כאן”.

“ודאי, לא לכך התכוונתי. הרי את היית אפילו בברגן” ענה. הו, ברברה היתה שחצנית!

“נכון. ואם לא היו לי עיתונים, הייתי בורחת מכאן”, אמרה ברברה.

“אבל חשבתי – אכסל, וכל הדברים האחרים כאן”.

“אהה, אכסל – אני לא שמה לב אליו. ואתה, האם אין מי שמחכה לך בעיר?”

אלישע היה מוכרח להתפאר קצת. הוא לא היה מסוגל לנהוג אחרת. הוא מיצמץ בעיניו, העביר את לשונו על שפתיו ורמז בגלוי כי ייתכן שמחכים לו בעיר. ברור שהוא יכול היה לנצל את כל אלה לטובתו בצורה טובה יותר, אם סיברט לא היה נמצא במקום. הוא אמר: “הו, שטויות”.

“כך”, אמרה, נעלבת. היא רתחה מזעם. “שטויות, אתה אומר! אכן, אתה לא יכול לצפות ליותר מזה ב’נווה־הירח’. אנחנו לא נפלאים כמוך”.

אבל אלישע חשב כי לא אכפת לו אם ברברה תלך לעזאזל. על פניה היו כתמים רבים, ואפילו הוא הבין היטב את מצבה.

“אולי תנגני קצת?” שאל.

“לא”, אמרה קצרות. “מה רציתי להגיד? האם אתה יכול, סיברט, לבוא הנה לימים אחדים ולעזור לאכסל בהקמת הבית החדש? אולי תוכל להישאר כאן מחר, כאשר תחזור מהכפר?”

סיברט הירהר. “כן, אבל אין לי בגדי־עבודה”.

“אגש הערב לסילאנרה ואביא את בגדיך הנה”.

“טוב”, אמר סיברט, “אחשוב על כך”. 

ברברה אמרה: “אבל אתה צריך לעשות זאת! הקיץ עובר וצריך להקים את הבית ולהעלות את הגג לפני הגשמים. אכסל רצה לבקש את עזרתך זה מכבר, אבל הוא לא מצא הזדמנות. כן, אתה חייב לעזור לנו”.

וכך הוחלט.

אולם אלישע נעלב. הוא הבין, כי ברברה נהגה בתבונה כאשר ביקשה עזרה בשמה ובשם אכסל; אבל היא עשתה את הדבר בגלוי. היא עדיין לא בעלת־בית באחוזה, ולא עבר זמן רב מאז נישקה לו! האם אין לה שום בושה בענייני אהבה?

הוא אמר פתאום: “אף־על־פי־כן, אחזור הנה ואהיה הסנדק בעת הצורך”.

ברברה נתנה בו מבט זועם ואמרה: “סנדק? ואתה אומר שאחרים מדברים שטויות. חוץ מזה, תואיל לחכות עד שאודיע לך, כי נחוץ לי סנדק”.

מה אלישע יכול היה לעשות, אם לא לחייך מתוך מבוכה ולחשוב על המרחקים?

“תודה רבה על הקפה”, אמר סיברט.

“כן, תודה על הקפה”, אמר גם אלישע. אבל הוא לא קם ולא השתחווה. לעזאזל! הרי כולה נוטפת ארס!

“תראה לי”, אמרה ברברה, “אכן, גם למעיליהם של הפקידים הבכירים, שאתם התגוררתי, הוצמדו תוויות מוכספות, אבל הרבה יותר גדולות”, אמרה. “ואתה, סיברט, תבוא לישון פה הלילה? אני אביא את בגדיך”.

ובזה נפרדו.

האחים הלכו לדרכם. ברברה יכולה, ככל שהדבר נוגע לאלישע, ללכת לעזאזל. וחוץ מזה, יש לו שני שטרי־כסף בכיסו!

האחים נזהרו מאוד שלא לגעת בנושאים עדינים, כמו הפרידה המוזרה מן האב, הדמעות של האם. הם עקפו את ברידאבליק כדי שלא יעכבו אותם שם, ושוחחו על כך תוך כדי הליכה. כאשר אפשר היה כבר לראות את הכפר – מקום שבו סיברט צריך להיפרד מאחיו – עלתה בהם התרגשות מיוחדת במינה. סיברט אמר: “ייתכן מאוד שעכשיו תורגש קצת בדידות בסילאנרה”.

כאן התחיל אלישע לשרוק ולבחון את נעליו; הוא גילה כי קוץ נתקע באצבעו. הוא התחיל לחפש בכיסיו – “את הניירות” כדבריו. איזו ערמה!

הדבר היה נגמר ברע, אלמלא הציל סיברט את המצב. “הנה זאת האחרונה!” – אמר, טפח על גב אחיו ורץ משם.

היה זה פתרון מועיל. הם החליפו עוד דברי פרידה אחרים מרחוק, וכל אחד פנה לדרכו.

יד הגורל או מקרה מוצלח? אלישע שב העירה, למרות הכול, אל משרה שכבר לא חיכתה לו עוד, ואכסל שטרים השיג פועל. ב־21 באוגוסט החלו להקים את הבית, והגג הועלה כעבור עשרה ימים. לא היה זה בית מרווח ביותר, אבל היה זה בית־עץ, והמקום אשר שימש עד עכשיו דירה לבני־אדם נעשה רפת מצוינת.


ב    🔗

בשלושה בספטמבר נעלמה ברברה. כלומר, לא בדיוק נעלמה, אלא שאי־אפשר היה למצוא אותה בשום מקום בקרבת הבניינים.

אכסל עבד בבית החדש: הוא קבע חלון ודלת, והיה שקוע במלאכתו. בצהריים, כאשר לא נקרא לארוחה, נכנס לבית החימר. לא היה שם איש. הוא חיפש ומצא משהו לאכול, ותוך כדי כך הביט סביבו: כל השמלות של ברברה היו כאן. זאת אומרת שהיא נמצאת בחוץ. הוא חזר אל עבודתו. כעבור זמן־מה הציץ שוב לתוך הבית הישן: אין נפש־חיה. ודאי שכבה לה במקום כלשהו. הוא יצא לחפשה.

“ברברה!” קרא. הוא חיפש סביב הבניינים. הוא ניגש אל השיחים שבפאתי אדמתו, הוא חיפש במשך שעה תמימה, קרא לה – ואין עונה. לבסוף הוא מצא אותה הרחק מן האחוזה; היא שוכבת על הארץ, בין השיחים, המים שוטפים על רגליה, שׂערה פרוע, רגליה יחפות והיא רטובה: בגדיה נוטפים מים.

“כאן את שוכבת,” הוא אומר. “ומדוע לא ענית כשקראתי לך?”

“לא יכולתי”, לחשה. קולה היה צרוד וכמעט שלא נשמע,

“מה קרה, נפלת לתוך המים?”

“כן, מעדתי”.

“רע לך?”

“כן. הדבר עבר”.

“עבר?” שאל.

“כן. ועכשיו אתה צריך לעזור לי לחזור הביתה”.

“איפה –”

“מה?”

“איפה התינוק?”

“התינוק היה מת”.

“הוא היה מת?”

“כן”.

אכסל לא זז ממקומו. “איפה הוא?”

“אתה לא צריך לדעת”, ענתה. “עזור לי ללכת הביתה. אוכל ללכת אם תתמוך בי”.

אכסל הוביל אותה הביתה. מים ניגרו מבגדיה.

“האם הוא היה מת?” שאל.

“שמעת כבר”, ענתה.

“איפה הוא?”

“אתה רוצה להריח אותו? מצאת משהו לאכול, כשלא הייתי בבית?”

“מה עשית בנחל?”

“רציתי לקטוף ענפי ערוער”.

“ערוער?”

“כדי לנקות את דליי החלב”.

“אבל הרי אין שם שום ערוער”, אמר.

“חזור לעבודתך”, קראה ברברה בקוצר־רוח. “מה עשיתי ליד הנחל? רציתי לקושש נצרים למטאטא… האם אכלת? זאת השאלה ששאלתי”.

“אכלתי?” חזר על השאלה. “האם רע לך מאוד?”

“לא, לא”.

“אקרא לרופא”.

“רק נסה!” אמרה. היא קמה ממקומה כדי להחליף בגדים. “אתה לא מכיר דרך אחרת כדי לבזבז את כספך?”

אכסל חזר אל עבודתו, אך לא הספיק לעשות הרבה. הוא דפק מסמרים והקציע קרשים אחדים, כדי שברברה תשמע את הרעש. לבסוף הוא קבע את מסגרת החלון בקיר.

לברברה לא היה תיאבון בערב; היא עבדה קצת, הלכה אל הרפת וחלבה את הפרות, ונזהרה יותר מן הרגיל כאשר היה עליה לעבור על המפתנים הגבוהים. כתמיד, גם הפעם שכבה לישון בממגורת השחת. אכסל הציץ לשם פעמים אחדות במשך הלילה, וראה כי היא ישנה שינה עמוקה. הלילה עבר עליה בשלום.

למחרת בבוקר נהגה ברברה כמעט כרגיל, אולם מחמת הצטננות אבד קולה, והיא עטפה את צווארה בבד. הם לא יכלו לדבר ביניהם.

הימים עברו, המאורע נשכח, עניינים אחרים התייצבו בראש הסולם. ראוי היה שהבית החדש יעמוד ריק, עד שהקורות יתלכדו, והקירות יהיו מוצקים ואטומים; אולם, אי־אפשר היה לחכות, צריך היה לעבור אליו ולהכשיר את בית־החימר לפרות. לאחר שעברו אל הבית החדש, הוציאו את תפוחי־האדמה ומיד לאחר מכן קצרו את התבואה. החיים התקדמו במסלולם הרגיל.

על־פי סימנים רבים, גדולים וקטנים, הבין אכסל, כי יחסיהם התערערו: ברברה לא הרגישה עוד ב“נווה־הירח” כבביתה, ולא היתה קשורה אל המקום יותר מכל משרתת אחרת. הקשר ביניהם התרופף לאחר מות הילד. אכסל חשב תמיד: חכי עד שיוולד הילד! אבל הילד בא והלך. הדברים הגיעו עד כדי כך, שברברה הסירה את הטבעות מעל אצבעותיה ולא ענדה אף אחת מהן.

“מה זאת אומרת?” שאל.

“מה זאת אומרת?” שיננה ונשאה את מבטה במרי.

מה היה פשר הדבר הזה, אם לא בגידה מצדה?

והנה, אכסל מצא את הגוויה הקטנה על חוף הנחל. הוא לא חיפש אותה. הרי ידע כמעט בדיוק את מקום קבורתה, אבל הסיח את דעתו מן העניין. אולם עופות־טרף החלו לחוג מעל למקום, עורבים שחורים ופעם אף נראו שם שני נשרים בשמים, דומה היה כי עורב צעיר גילה את הדבר ואחר־כך לא התאפק, ממש כבן־אדם, והחל לפטפט על העניין. דבר זה עורר את תשומת־לבו של אכסל, והוא חיפש הזדמנות טובה כדי להתגנב אל המקום ההוא. הוא מצא את הגוויה מתחת לענפים ואבנים שטוחות; היא היתה עטופה ביריעת־בד גדולה. מתוך סקרנות ואימה הסיר קצת את הבד – עיניים עצומות, שערות רכות; בן, רגליים משולבות. מלבד זאת הוא לא ראה דבר. הבד היה רטוב.

אכסל לא היה יכול להשאיר כך את הגוויה, והוא חרד לנפשו ולביתו. הוא רץ אל החצר, הביא מעדר והעמיק את הקבר; אבל הואיל והמקום היה קרוב מדי אל הנחל, החלו המים לחלחל פנימה. לכן היה עליו לכרות קבר חדש, במעלה הגבעה. פחד עברוֹ תוך כדי מעשה. ברברה יכולה לבוא ולמצוא אותו כאן. הוא חשב שלא אכפת לו אם היא תבוא. כן, בבקשה: היא תוכל לעטוף יפה את הגוויה הקטנה, בין אם התינוק נולד מת או שנולד חי! הוא ראה בבירור את אשר הפסיד כתוצאה ממות הילד: קרוב לוודאי שיצטרך לשבת לבדו בבית החדש, דווקא עכשיו, כאשר עדרו גדל פי שלושה! בבקשה: שתבוא! אבל ייתכן שברברה ידעה במה הוא עוסק כאן. היא לא באה. היה עליו לעטוף את הגוויה ולהוריד אל הקבר החדש. הוא החזיר את השיחים למקומם; לא ניכר שום שינוי, מלבד תלולית קטנה בין העשבים הגבוהים.

כאשר חזר לאחוזה מצא את ברברה בחצר.

“איפה היית?” שאלה.

לבו כבר לא היה מר עליו, כפי הנראה, כי השיב: “לא הייתי בשום מקום. ואיפה היית את?”

ברברה הבחינה, מן הסתם, כי מעיניו נשקפת אזהרה. לכן נכנסה הביתה, בלי להוסיף דבר.

אכסל הלך אחריה.

“מדוע את כבר לא עונדת את הטבעות?” שאל

ייתכן שהרגישה, כי הדבר הנכון שעליה לעשות הוא להיכנע קצת, והיא צחקה. אתה כועס כל כך עד שאתה מצחיק אותי. אבל, אם אתה רוצה שאקלקל את הטבעות בעבודה היום־יומית, אוכל לעשות זאת!" היא הוציאה את הטבעות וענדה אותן.

על פניו עלתה הבעה מטופשת של שביעות־רצון ועל־כן היא שאלה בחוצפה: “ומה אתה עוד דורש ממני?”

“אני לא דורש ממך שום דבר”, ענה. “את צריכה רק להיות כפי שהיית בהתחלה, כאשר באת הנה. לזה אני מתכוון”.

“כל אדם משתנה”, אמרה.

והוא המשיך: “קניתי את אחוזת אביך רק כדי שנוכל לעבור לשם, אם תעדיפי לשבת במקום ההוא. מה דעתך?”

אהה, הוא הפסיד! הוא פוחד כי המשרתת שלו תעזוב אותו והוא יישאר לבדו – את זאת ראתה בבירור.

“כבר דיברת על כך”, אמרה.

“כן, אבל לא ענית לי”.

“לא עניתי? כבר נמאס לי לשמוע על זה שוב־ושוב”.

לדעתו של אכסל, הוא נהג בה בחסד רב: הוא הרשה למשפחת ברידי להתגורר בברידאבליק, ואם כי תבואת האחוזה היתה שייכת לו, לא הוציא משם אלא עגלות־שחת אחדות, ואת תפוחי־האדמה השאיר לבני־המשפחה. ברברה לא היתה צריכה לבוא בטרוניה דווקא עכשיו. אבל היא לא הבחינה בכך ושאלה: “נעבור לברידאבליק ובני־משפחתי יושלכו החוצה?”

האם שמע היטב? לרגע ישב בפה פעור, ובלע את רוקו, כאילו התכוון לתת לה תשובה ארוכה. אבל הוא לא אמר דבר. לבסוף שאל: “הם לא עוברים לכפר?”

“זה לא ידוע לי”, ענתה. “האם שכרת להם דירה שם?”

אכסל לא רצה להתווכח אִתה, אבל הוא לא יכול היה להתעלם מן העובדה שהתנהגותה מתמיהה ביותר ועל כן אמר:

“את נעשית עקשנית ורעה, אבל את ודאי לא מתכוונת לכך”.

“כוונתי, כדברי. פשוטה בתכלית”, אמרה. “ועכשיו, אמור לי בבקשה, מדוע בני־משפחתי אינם יכולים לעבור הנה? אמי היתה עוזרת לי קצת. אבל אתה חושב, כנראה, שאין לי הרבה עבודה ולכן לא נחוצה לי עזרה”.

ברברה צדקה במקצת, אבל דבריה לא היו נכונים מעיקרם: בני משפחת ברידי יצטרכו לגור בבית־החימר, ואכסל שאל את עצמו מה יעשה עם הפרות? למה מתכוונת הנערה הזאת? האם אין לה שכל בראשה?

“מוטב שאשיג לך משרתת”.

“עכשיו, בחורף, כשאין עבודה רבה? תודה. היית צריך לחשוב על כך כשהייתי זקוקה לעזרה. תודה!”

גם כאן צדקה במקצת. היא היתה זקוקה למשרתת כאשר הרתה ולא היתה בקו־הבריאות. ברברה לא פיגרה מעולם בעבודתה, וגם עכשיו היתה מהירה וחרוצה כקודם. היא עשתה את כל העבודות הנחוצות ולא הזכירה את הצורך במשרתת. אולם, היתה ראויה לעזרה.

“מכל מקום, אני לא מבין אותך”, אמר אכסל, מדוכדך.

שתיקה.

אחר־כך שאלה ברברה: “שמעתי כי אתה עומד לקבל את משרת הטלגרף של אבי?”

“מה? מי אמר לך?”

“שמועה עוברת”.

“כן, ייתכן הדבר”.

“כך”.

“ולמה את שואלת?”

“אני שואלת, משום שלקחת מאבי את ביתו ואת אדמתו ועכשיו אתה רוצה לגזול גם את פרנסתו”.

שתיקה.

לבסוף פקעה סבלנותו של אכסל, והוא קרא: “שמעי, את בכלל לא ראויה לכל מה שאני עושה למענו ולמען בני משפחתך”.

“כך!”

“לא!” קרא והלם באגרופו על השולחן. אחר־כך קם.

“אל תחשוב שאתה יכול להפחיד אותי!” אמרה בקול חלש ונלחצה אל הקיר.

“להפחיד!” חיקה את קולה והשמיע שריקת בוז. “אבל המצב נעשה רציני, ואני רוצה לדעת מה קרה בעניין התינוק. האם הטבעת אותו?”

“הטבעתי?”

“כן”, אמר, “הרי הוא היה בתוך מים”.

“כך, ראית אותו?” אמרה. היא היתה מוכנה להוסיף: ‘ודאי הרחת אותו’ – אבל לא העזה לעשות זאת. “אז ראית אותו?”

“ראיתי שהוא היה מוטל בתוך מים”.

“כן, הוא נולד במים. מעדתי ולא יכולתי לקום”.

“כך, מעדת”.

“כן, ובאותו הרגע יצא הילד לעולם”.

“כך. אבל לקחת אתך בד. האם ידעת שתמעדי?”

“לקחתי אתי בד?”

“בד לבן, גדול. קרעת אחת מהחולצות שלי”.

“כן, לקחתי את הבד כדי להביא הביתה את ענפי הערוער”.

“ערוער?”

“כן, ערוער. הרי אמרתי לך כי התכוונתי להביא ענפי ערוער”.

“או נצרים למטאטא”.

“הו, איזו חשיבות יש לכך?”

יחסיהם השתפרו לאחר הריב הגדול הזה. כלומר, היחסים לא נעשו טובים יותר, אבל אפשר היה לסבול אותם. ברברה היתה פיקחית והיא חשה בסכנה. אולם, בתנאים אלה, החיים ב“נווה־הירח” נעשו מלאכותיים וקשים ביותר, חיים ללא ביטחון וללא הנאה תוך עמידה מתמדת על המשמר. הדבר נמשך מיום ליום וכל עוד זה נמשך – אכסל היה מוכרח לקבל הכול באהבה. ככלות הכול, הוא הכניס נערה זאת לביתו, הוא היה זקוק לה, חי אתה, נקשר אליה. אדם איננו יכול לשנות בנקל את טבעו ואת אורח־חייו. ברברה הכירה את הבית החדש כאת כף ידה, היא ידעה היכן מונח כל דבר, מתי ימליטו הפרות והעזים, אם יש די מספוא לחורף4, איזה חלב טוב לגבינה, ואיזה טוב לשימוש בבית. אשה זרה לא תבחין בין ימינה ושמאלה, ואולי אין כלל אפשרות להשיג אשה אחרת.

אהה! אכסל חשב לעתים קרובות כיצד יוכל להיפטר מברברה ולהביא אשה אחרת במקומה. לעתים נהגה בו בצורה שכמעט הפחידה אותו. גם בימים הראשונים, כאשר גרם לו לבו הרע שיתקשר אליה, היה נרתע לפעמים ממנה בשל התנפלויותיה הגסות. אבל אז היתה יפה וידעה לנהוג בחביבות וּלחבקו בזרועותיה. כך היה הדבר בעבר. עכשיו הכול נפסק. לא, תודה. היא לא רוצה לחזור שוב על העניין הבזוי הזה! אבל אדם איננו יכול לשנות בנקל את טבעו ואת אורח־חייו.

“אם כך, בואי נתחתן מיד”, אמר אכסל.

“מיד?” אמרה. “לא, תחילה אסע העירה כדי לתקן את השיניים שלי”.

המצב נשאר כשהיה. ברברה כבר לא קיבלה משכורת קבועה, אבל היתה לוקחת ממנו הרבה יותר ממשכורתה, ומדי פעם, כאשר קיבלה את הכסף שביקשה, היתה מודה לו כעל מתנה. אכסל לא הבין לשם מה דרוש לה כסף במקום נידח זה. ולשם מה, בשם האלוהים, היא חוסכת כסף משנה לשנה?

דברים רבים לא היו נהירים לאכסל. האם לא נתן לה טבעת אירוסין מזהב טהור? אמנם, היחסים ביניהם היו טובים במשך זמן רב לאחר שנתן לה את הטבעת, אבל הדבר לא פעל לנצח, והרי הוא איננו יכול לקנות לה טבעות חדשות לבקרים. בקיצור: האם ברברה מאסה בו? האשה היא יצור כה משונה! האם היה בסביבה גבר אחר, בעל עדר הגון ובית חדש, שחיכה לבואה? אכסל צדק, כאשר הלם על השולחן מתוך התמרמרות על הנשים, שדעתן קלה ונפשן הפכפכה.

היה זה מוזר ביותר: דומה היה כי ברברה אינה חושבת על שום דבר אחר, מלבד על החיים בעיר, בברגן. טוב ויפה. אבל, אם כך הדבר, מדוע עזבה את העיר וחזרה הנה? מברק מאביה לא היה גורם לה שתעשה אפילו צעד אחד. זאת אומרת שהיתה סיבה אחרת לכך!

אי־שביעות רצונה גדלה משנה לשנה; כל כלי־העץ האלה במקום כלי פח ובדיל; החליבה שאינה נגמרת במקום טיול מסביב למחלבה; נעלי איכרים; סבון צהוב; כר מלא שחת; אף לא זכר לתזמורת צבאית; ככה היא חיה כאן…

אחרי המריבה הגדולה, הם שבו להתווכח לעתים קרובות.

“נדבר על זה או לא?” אמרה ברברה. “אתה, כנראה, לא מרגיש בכלל מה עוללת לאבי”.

אכסל שאל: “כך? מה עוללתי לו?”

“אתה יודע טוב יותר ממני”, אמרה. “אבל אתה לא תהיה מפקח על הטלגרף”.

“כך”.

“אני לא אאמין, עד שלא אראה את הדבר בעיני”.

“את ודאי חושבת שאינני די משכיל לכך”.

“אולי החכמת. אבל אתה לא יודע לקרוא ולכתוב, ואתה לא נוגע בעיתון”.

“אני יודע לקרוא ולכתוב במידה שזה נחוץ לי”, אמר, “אבל את רק נערה שלא מסוגלת לסתום את פיה אפילו לרגע”.

“הנה הטבעת שלך!” צווחה והשליכה על השולחן את טבעת הכסף.

“כך. ואיפה השניה?” שאל כעבור רגע.

“אם אתה רוצה את הטבעות שלך בחזרה – אוכל לתת לך”, אמרה כשהיא מתאמצת להסיר את טבעת הזהב מעל אצבעה.

“אני בז לך”, אמר ויצא את הבית.

היא ענדה שוב את הטבעות כעבור זמן קצר.

חשדותיו של אכסל בנוגע למות התינוק, לא השפיעו על ברברה לאורך ימים. להיפך, היא שרקה מתוך בוז. היא לא הודתה על חטאה ורק אמרה; “וגם אם הטבעתי אותו! אתה חי כאן בישימון ואתה לא יודע דבר מכל הנעשה בעולם”.

כאשר שאלה זאת הופיעה שוב, עלה בדעתה להסביר לו כי הוא מתייחס אל העניין ברצינות מוגזמת. ידוע לה מעשה בשתי צעירות בברגן, שרצחו את ילדיהן. אחת מהן נשלחה לכלא לחודשים אחדים, כי בטיפשותה, לא רצחה את הילד במו ידיה, אלא השאירה אותו בחוץ, שיקפא בכפור, ואילו השניה יצאה זכאית בדין. “לא, החוק בעניין זה כבר אינו מחמיר כל ־כך”, אמרה ברברה. “וחוץ מזה, הדבר אינו נודע תמיד. בחורה אחת שעבדה בבית־מלון בברגן רצחה שני תינוקות. היא נולדה בכריסטיאניה וחבשה כובע מעוטר בנוצות. על רצח התינוק השני נשלחה לשלושה חודשי מאסר, אבל הרצח הראשון לא נודע”, אמרה.

אכסל הקשיב, וחרדתו גדלה. הוא התאמץ להבין, לזהות משהו בחשכת התהום. ייתכן שהצדק אִתה. הוא התייחס אל העניין ברצינות מוגזמת. היא, המנוולת, איננה ראויה כלל שישימו לב אליה. רצח תינוק היה בעיניה דבר משולל־ערך; היה זה ביטוי לשחיתות־מידותיה ולקלות־הדעת הטבעית של השפחה. דבר זה בלט בימים שלאחר־מכן: היא לא הקדישה אף שעה אחת לחשבון־נפש, אלא פיטפטה כקודם דברים שאין להם שחר. “אני צריכה לנסוע בגלל השיניים שלי”, אמרה. “חוץ מזה, אני צריכה מעיל”. היא התכוונה למעיל קצר, המגיע עד הברכיים, שהיה אופנתי בעיר.

אם ברברה התייחסה בפשטות כזאת אל העניין – מה אכסל יכול היה לעשות? גם הוא נרגע. היא הרי לא הודתה מעולם בפשע כלשהו, אלא הכחישה מעת לעת את הכול, בלי כעס או זעם, אלא כמשרתת המכחישה את העובדה ששברה צלחת, אף שלמעשה עשתה זאת.

עברו שבועות אחדים, ולפתע נתקף אכסל בהלה. הוא עמד בלי־נוע במרכז החדר, והיה נדמה לו כי עכשיו נפקחו עיניו לראות. אלוהים, הרי כולם ראו אותה כשהיתה בהריון! היא היתה שמנה ועבה. עכשיו קומתה זקופה שוב, אבל איפה התינוק? ומה יהיה אם יבואו אנשים וישתוממו על כך? יבוא יום והם יצטרכו להסביר את הדבר. ואם לא היה בכך כל דבר רע, מוטב לקבור את הגוויה בבית הקברות. אז היו מוציאים את הגוויה מבין השיחים ומרחיקים אותה מן האחוזה…

“לא, הדבר הזה היה מצער אותי”, הסבירה ברברה. “הם היו מנתחים התינוק, שואלים שאלות, חוקרים. אני לא רוצה בכך”.

“רק שלא יקרו בעתיד דברים רעים מאלה”, אמר.

ברברה השיבה: “מדוע אתה חושב על כך בכלל? תן לו לנוח על משכבו בין השיחים”. והיא הוסיפה, מתוך צחוק: “אתה חושב כי הוא ירדוף אחריך? שתוק ואל תחשוב עוד על העניין הזה”.

“כך”.

“אם הטבעתי את הילד? לא, הוא טבע לבדו, כשנפלתי למים. המחשבות שלך ממש משונות! חוץ מזה, הדבר לא ייוודע”, אמרה.

“בקשר לאינגיר מסילאנרה, הרי הדבר התגלה לבסוף, כפי ששמעתי”, אמר אכסל.

ברברה הירהרה. “לא, אינני מודאגת. החוק שונה, ואילו היית קורא עיתונים, היית יודע זאת. נשים רבות הורגות את התינוקות שלהן ואיש אינו פוגע בהן לרעה בשל כך”.

ברברה השתדלה להסביר לו את העניין. היא היתה בקיאה בדבר. לא לשווא היתה בעיר, שם ראתה ושמעה רבות. היא ישבה לפניו – עולה עליו בידיעותיה. היא היתה חוזרת על שלושת עקרונותיה: ראשית, לא עשתה זאת; שנית, הדבר אינו נורא, גם אם עשתה זאת; ושלישית – זה לא ייוודע לעולם.

“לי נדמה, כי כל דבר סופו להתגלות”, אמר.

“לא ולא”, אמרה. ייתכן שרצתה להדהים אותו או לעודד אותו, או שדיברה מתוך התפארות ושחצנות, אבל היא הטילה פצצה: “אני בעצמי עשיתי דבר שלא התגלה”, אמרה.

“את?” אמר בספקנות. “ומה הדבר שעשית?”

“מה הדבר שעשיתי? הרגתי”.

אולי היא לא התכוונה להרחיק לכת עד כדי כך, אבל עכשיו היתה מוכרחה להמשיך. הוא הביט בה מוכה תימהון. בדבריה לא היתה אפילו חוצפה; היא עשתה זאת מתוך רדיפת ריב. היא רצתה להופיע בעיניו כאשה חזקה, שאינה יודעת פחד. “אתה לא מאמין לי? אתה זוכר את גוויית התינוק שנמצאה במפרץ? אני הטלתי אותו למים”.

“מה!” קרא.

“גוויית התינוק. כבר שכחת את כל העניין? הרי קראנו על זה בעיתון”.

הוא צרח: “את מפלצת!”

תדהמתו חיזקה את רוחה, העניקה לה כוח בלתי־טבעי, עד שיכלה לתאר את פרטי המעשה: “התינוק היה בארגז שלי – מת; את זה עשיתי מיד לאחר שנולד. וכאשר הגענו לנמל, השלכתי אותו למים”.

אכסל ישב קודר, אילם. ברברה הוסיפה לספר:

הדבר היה לפני זמן רב, עברו כבר שנים רבות. זה אירע כאשר היא באה ל“נווה־הירח”. מכאן הוא יכול ללמוד כי לא כל דבר נודע – ואף לא רוב הדברים. מה היה קורה, לדעתו, אילו התגלו כל מעשי הרצח? ומה היו עושים כל המשפחות בעיר? הרי הם הורגים את תינוקותיהם לפני שהללו נולדים. יש רופאים מיוחדים לתכלית זאת. האנשים אינם רוצים אלא בילד או, לכל היותר, שניים. ולכן, הרופא הורג אותם בעודם ברחם אמם. אכסל יכול להאמין לה, כי לא מקפידים על דברים כאלה בעולם הגדול.

“את הרגת גם את הילד השני?” שאל אכסל.

“לא”, ענתה בשוויון־נפש גמור, “הוא מת כשנפלתי”, אמרה.

והיא חזרה על דעתה כי אין כל רע בכך. היא התרגלה, כנראה, להתייחס אל העניין כאל מעשה שגרתי, והדבר לא נגע ללבה. ייתכן שבפעם הראשונה חשה חרדה ופחד כאשר הרגה את תינוקה. אבל בפעם השניה? היא יכלה להתייחס למעשה כזה מתוך הביטחון שנסמך על הניסיון: כבר היה כדבר הזה וכמוהו יהיה עוד.

אכסל עזב את הבית. ראשו חישב להתפוצץ. לא אכפת לו שברברה הרגה את התינוק הראשון. אין זה נוגע לו. וגם העובדה שילדה את התינוק ההוא, אינה חשובה ביותר. היא לא היתה תמימה ולא העמידה פנים שהיא כזאת. היא לא העלימה את נסיון־חייה וגם לימדה אותו שעשועים רבים בחושך. טוב. אבל הוא מאוד רצה להקים לתחיה את התינוק השני. בן זעיר, יצור לבן, עטוף בד! ואם היא אשמה במות התינוק, היא חטאה לו. היא התירה קשר, שיש לו צורך בו, ואשר לא יתחבר עוד לעולם. אפשר שהיא מעדה, נפלה למים ולא יכלה לקום; אבל הבד הזה, החולצה, שלקחה אתה…

השעות עברו. הגיע הערב. אכסל עלה על מיטתו, נעץ את מבטו לתוך החשכה שמולו למשך זמן רב, ואחר־כך נרדם וישן עד הבוקר. בא יום חדש – ואחריו באו ימים נוספים.

ברברה נשארה כשהיתה. נסיון־חייה היה עשיר, והיא התייחסה אל דברים שוליים אשר כאן, בביתה, נדמו לדברים מסוכנים ומחרידים, בשוויון־נפש. ובכך היתה איזו נחמה: פיקחותה ובטחונה העצמי הגנו על שניהם. היא לא נראתה כלל כיצור מסוכן. ברברה – מפלצת? לא מתקבל על הדעת! להפך: היא היתה יפה, כחולת־עיניים, מהירה בעבודתה. המקום הנידח הזה נמאס עליה במקצת. כן נמאסו עליה כלי־העץ, שטעונים שפשוף רב; אולי אכסל עצמו נמאס עליה או אפילו החיים הבודדים והארורים שחיתה כאן. היא לא הרגה אף אחת מן הבהמות שלו ולא הניפה עליו סכין בלילה.

הם שבו עוד פעם אחת ודיברו על התינוק המת, הקבור שם, ביער. אכסל חזר על דעתו, כי יש להטמין אותו בבית־הקברות. ברברה אמרה שוב כי היא נהגה בדיוק כפי שצריך היה לנהוג, והוסיפה דבר, אשר הוכיח כי יש לה תכנית מרחיקת־ראות:

“אם ייוודע הדבר, אפנה אל ראש־הכפר. אני עבדתי בביתו, וגברת האירדל תעזור לי. לא לכל הצעירות קשרים טובים כמו הקשרים שלי, ולמרות הכול הן יוצאות זכאיות בדין. וחוץ מזה, אבי מקורב אל הפקידים החשובים, הוא שליח בית־הדין וכיוצא בכך”.

אכסל הניד בראשו.

“אתה לא מאמין?”

“מה אביך יכול לעשות, לדעתך?”

“מה אתה מבין בעניינים כאלה?” קראה בזעם. “זכור: אתה הבאת עליו אסון, אתה גזלת ממנו את נחלתו ואת ביתו…”

יש לשער כי היא ידעה שכבודו של אביה ירד בימים האחרונים, וכי דבר זה עלול להזיק לה.

ואכסל, מה הוא יכול היה להשיב על דברים אלה? הוא שתק. הוא היה איש־שלום, איש עבודה.


ג    🔗

לקראת בוא החורף, שוב היה אכסל התושב היחיד באחוזתו.

ברברה הלכה. כן, זה היה סוף הדבר.

היא לא תתעכב בעיר זמן רב, אמרה: הרי אינה נוסעת לברגן. אבל היא לא מעוניינת ששיניה ינשרו, עד שפיה ידמה לפיה של עגלה.

“כמה יעלה הדבר?” שאל אכסל.

“איך אני יכולה לדעת?” אמרה. “מכל מקום, זה לא יעלה לו כלום, כי אעבוד שם ואשלם את ההוצאה”.

היא הסבירה, מדוע מוטב לה לנסוע דווקא עכשיו. יש לו כעת רק שתי פרות חולבות ועד האביב יהיו ארבע. חוץ מזה, העזים ימליטו ותגיע עת הקציר. תהיה הרבה עבודה עד יוני.

“עשי מה שאת רוצה”, אמר אכסל. 

הדבר לא יעלה דבר, אף פרוטה אחת. אבל עכשיו דרוש לה סכום כלשהו, מעט מאוד: כסף לנסיעה ולרופא השיניים. מלבד זה, היא זקוקה למעיל ולעוד דברים אחדים. אבל אם הוא לא רוצה לתת לה – היא תוותר.

“אבל קיבלת הרבה כסף עד עכשיו”, אמר אכסל.

“נכון”, ענתה ברברה, “אבל לא נותרה לי פרוטה”.

“לא חסכת דבר?”

“חסכתי? תוכל לבדוק בארגז שלי. אפילו בברגן לא חסכתי דבר, והרי שם המשכורת היתה גדולה יותר”.

“אין לי כסף בשבילך”, אמר.

אכסל לא נטה להאמין כי ברברה תשוב מנסיעה זאת. היא הציקה לו כל־כך באחרונה, עד שהחלה להיות לו לטורח. לא עלה בידה להוציא ממנו סכום כסף, אבל כאשר הצטיידה בחבילה ענקית של דברי מזון, השים עצמו כאינו רואה, ואף הוריד את הצידה ואת הארגז אל הכפר, לתחנת הנמל.

הדבר נעשה.

הוא יכול היה לשבת בגפו ב“נווה־הירח”, כי הרי הורגל לכך קודם לכן. אבל כל אימת שעזב את הבית, נשארו הבהמות ללא השגחה. החנווני יעץ לו להזמין את אוולינה, שעבדה שנים אחדות בסילאנרה. אמנם היא זקנה מאוד, אבל עדיין היא זריזה וחרוצה. ואכן, אכסל שלח הזמנה לאוולינה, אבל היא לא באה ולא הודיעה דבר.

תוך כדי הציפיה לבואה, כרת אכסל עצים ביער, דש את החיטה, טיפל בפרות ובעזים. מסביב היו רק בדידות ודממה. מעת לעת עבר במקום סיברט סילאנרה, בדרכו אל הכפר או בשובו משם.

הוא הוריד עצי הסקה, עורות, גבינות, אבל בדרך־כלל היה חוזר בידיים ריקות. בסילאנרה לא נזקקו לדברים רבים מבחוץ.

מעת לעת – בייחוד בזמן האחרון – עבר במקום ברידי אולסין. מי יכול לדעת מה הביא אותו לשיטוטים זריזים אלה! דומה היה, כי בחודשים האחרונים לעבודתו כמשגיח על הטלגרף, הוא השתדל לרצות את הממונים עליו, ולהיעשות אדם נחוץ שאי־אפשר בלעדיו, כדי שהמשׂרה תישאר בידיו. מאז שברברה עזבה, הוא לא היה מתעכב אצל אכסל, אלא עבר בחיפזון על פני ביתו. ייתכן שהיתה זאת חוצפה מצדו, כי הרי הוסיף להתגורר בברידאבליק ולא פינה את המקום.

פעם אחת, כאשר ניסה להתחמק כדרכו, בלי ברכת שלום. עיכב אותו אכסל ושאל אותו מתי יש בדעתו לפנות את האחוזה.

“איך שלחת את ברברה לדרך?” אמר ברידי. “בלי פרוטה. בקושי הגיעה לברגן”.

“כך. עכשיו היא בברגן?”

“כן. סוף־סוף הגיעה לשם, כפי שהיא כותבת, אבל היא לא חייבת לך תודה על כך”.

“אשליך אותך החוצה מברידאבליק”, אמר אכסל, “ובקרוב מאוד”.

“כן, תמיד הצטיינת בטוב־לבך”, השיב ברידי בלעג. “אחרי ראש־השנה נשליך את עצמנו”, אמר ופנה לדרכו.

כך. ברברה נסעה לברגן. זה היה בדיוק כפי שחשב אכסל. הוא לא הצטער על כך. הצטער? בשום־אופן לא. היא היתה מרשעת ושוחרת ריב. עד עתה היה צל של תקווה בלבו, כי ייתכן שתחזור. השד יודע מדוע, אבל לבו נמשך קצת יתר־על־המידה אל אשה זאת, אל המפלצת. לעתים היתה חביבה מאוד, אין לתאר עד כמה היתה חביבה; ורק כדי למנוע מבעדה שתיסע לברגן, לא נתן לה כסף. והנה היא הגיעה לשם בכל זאת. אחדים מבגדיה נשארו באחוזה, ובעליית הגג היה כובע מקושט בנוצה. אבל היא לא באה לקחת את חפציה. כן, אולי הוא מצטער במקצת! העיתון שלה הוסיף להגיע, והיה זה כלעג ובוז, אשר לא ייפסק לפני ראש־השנה.

אבל היו לו עניינים אחרים לענות בהם.

באביב יהיה עליו לבנות ממגורה ליד הקיר הצפוני של הבית החדש. ועתה, בחורף, יש לכרות עצים לשם כך ולנסר קרשים. לאכסל לא היתה חלקת־יער משובחת; ברחבי האחוזה היו מפוזרים עצי־תדהר גבוהים. הוא בחר בעצים שהיו קרובים אל הדרך המובילה לסילאנרה, כדי שיקל עליו להסיע אותם למנסרה.

באחד הבקרים נתן לבהמות כמות גדולה של מספוא, כדי שיספיק להן עד הערב, סגר את הדלת ויצא ליער. מלבד גרזן ואוכל, הוא לקח אתו אֵת לסילוק השלג. האוויר צח. אתמול התחוללה סערת שלג עזה, ואולם היום נרגעה הרוח. הוא הולך לאורך קו הטלגרף עד המקום שקבע לעצמו ומתחיל לכרות. הוא מוריד את הענפים מעל לגזע הכרות, מיישר את המרישים ואוסף את הענפים.

ברידי אולסין עולה מולו – ייתכן שחל איזה קלקול בקו או שברידי מתרוצץ כאן ללא סיבה מיוחדת. הוא נעשה נאמן מאוד למשרתו, ובאמת ניכר בו שינוי לטובה. שני הגברים לא דיברו זה אל זה ואף לא החליפו ברכות.

אכסל רואה כי מזג־האוויר עומד להשתנות: הרוח מתחזקת. אבל הוא מוסיף לעבוד. שעת הצהריים עברה כבר מזמן, אבל הוא עדיין לא אכל. הוא כורת עץ־תדהר גדול, והעץ הנופל – מפיל את אכסל. איך קרה הדבר? מעשה שטן. עץ נישא זז משורשיו. האדם מכוון את העץ לכיוון אחד והרוח – לכיוון אחר; הרוח מנצחת. אולי הדבר היה עובר בשלום, אבל השלג כיסה את האדמה: אכסל צעד אחורה ורגלו נתקעה בזיז־סלע; עכשיו הוא רובץ בין הסלעים והעץ הגדול מעיק על גופו.

כן, הדבר היה עובר בשלום למרות הכול, אבל גופו נתפס בתנוחה משונה מאוד. עד כמה שיכול היה להרגיש, היו אבריו שלמים, אבל הוא לא מסוגל להניעם מתחת למשקל העץ. כעבור זמן שיחרר אחת מידיו, אך השניה נתונה תחת גופו, והוא איננו יכול להשיג את הגרזן.

היא מביט על סביביו ומחפש תחבולה, ככל חיה הנופלת בפח. הוא מביט ומתאמץ תחת המשא. ברידי ישוב בדרך זאת כעבור זמן־מה, הוא חושב, מאמץ את גופו ונושם בחוזקה.

אכסל מתייחס אל העניין בקלות־ראש, והוא מצטער רק על כך שמקרה רע ובלתי־צפוי כזה הפריע לו בעבודתו. הוא אינו חושש לבריאותו ואינו רואה כל סכנה לחייו. הוא מרגיש כי היד שמתחת לגופו הולכת ומשתתקת וכמוה גם הרגל התקועה בסלע. אבל אין סיבה לדאגה: ברידי יבוא מיד.

אבל ברידי לא בא.

הסערה גוברת. הרוח מטילה את פתותי השלג על פניו אכסל. הדבר נעשה רציני! – הוא חושב, אבל איננו דואג, דומה כאילו הוא קורץ לעצמו ואומר: שים לב, הדבר נעשה רציני! כעבור זמן הוא משמיע קריאת־עזרה בודדת. אי־אפשר לשמוע היטב בסערה, אבל היא מתפשטת לאורך הקו לעבר ברידי. אכסל שוכב כאן ומחשבות משונות עולות במוחו: אילן היה יכול להשיג את הגרזן, ייתכן שהיה מצליח להשתחרר! אילו יכול היה לשחרר את ידו! היד מונחת על סלע חד, הננעץ לאטו לתוך גב היד. אילו סולקה מכאן האבן הארורה! אבל מעולם לא קרה שאבן תנהג בנדיבות כזאת.

הזמן עובר. הסערה גוברת. אכסל הולך ונקבר בשלג. הוא חסר־אונים. השלג יורד לאטו, כמו ללא כוונה רעה, על פניו. בתחילה נמסים הפתותים, אבל פניו של אכסל מתקררות והפתותים אינם נמסים עוד. עתה הדבר חמור.

הוא קורא לעזרה, פעמיים, ומטה אוזן.

גם גרזינו מתכסה שלג. הוא רואה רק את הקת. שם, ממול, תלוי תרמילו, ובו הרבה אוכל. אילו היה משיג אותו, היה אוכל דבר־מה, אוכל לשובע. כיוון שנפשו חשקה בחיים, היה רוצה להשיג גם את מעילו, כי הקור מתגבר. הוא משמיע קול רם, קריאת להצלה.

והנה ברידי. הוא נעצר ומתבונן באיש הקורא לעזרה. הוא עומד רגע ומתבונן כאילו רוצה להבין מה מתרחש כאן.

“בוא הנה ותן לי את הגרזן”, קורא אכסל בקול רפה.

ברידי מסב את פניו לצד אחר. הוא הבין את אשר קרה, ועתה הוא סוקר את חוט הטלגרף, ונראה כאילו הוא מתכונן לשרוק. האם יצא מדעתו?

“בוא הנה ותן לי את הגרזן, העץ הזה חונק אותי!” קורא אכסל שוב, בקול רם יותר.

אבל ברידי השתנה לטובה והוא עכשיו כל־כך נאמן לעבודתו, עד שאינו רואה דבר, חוץ מחוט הטלגרף, ואינו עושה שום דבר; הוא שורק, וזוהי שריקה של שמחה ונקמה!

“כך, אתה רוצה שאמות ואתה אפילו לא נותן לי את הגרזן!” קורא אכסל.

אבל עכשיו נראה כי ברידי חייב להרחיק לכת לאורך הקו ולהשגיח על החוט. הוא נבלע בשלג היורד.

כך! עכשיו היה זה מועיל ביותר, אילו הצליח אכסל לשחרר את ידו ולהשיג את הגרזן. הוא מותח את שרירי בטנו ואת שרירי חזהו, כדי לסלק את המשקל הרב הרובץ עליו, הוא מזיז את העץ, אבל הוא אינו משיג הרבה; שלג נוסף נופל על פניו. אחרי נסיונות־שווא אחדים, הוא מוותר.

החושך יורד. ברידי הלך, אבל הוא איננו יכול להימצא במרחק רב. אכסל קורא שוב: “האם אתה מתכוון להשאיר אותי כאן, רוצח? אתה יודע שתמורת עזרתך הקטנה היית יכול לקבל ממני פרה, אבל אתה רק כלב נבזה, ברידי. ואתה רוצה שאני אמות! אבל אני אפרסם את הדבר הזה – אני נשבע! דע לך! האם אתה לא יכול לגשת אלי ולתת לי את הגרזן?”

דממה. אכסל מתאמץ שוב, מרים קצת את העץ, אבל, שוב, איננו משיג דבר ורק שלג נוסף נערם עליו. אז הוא מוסר את נפשו בידי הגורל ונאנח. הוא הולך ונעשה יגע, נוטה לישון. הפרות והעזים שלו עומדות ברפת, מהבוקר לא ניתנו להן מספוא ומים. ברברה כבר אינה מטפלת בהן. היא ברחה מכאן וגם לקחה אתה את שתי הטבעות. הכול נעשה כהה יותר ויותר. הלילה מתקרב. אבל לא זה העיקר. זקנו קפא. עוד מעט – וגם עיניו יקפאו. מה טוב היה אילו יכול היה להשיג את המעיל התלוי על העץ. ודבר שכמעט לא ייאמן: אחת מרגליו משותקת כמעט עד הברך. “הכול ביד אלוהים”, הוא אומר. הוא יכול לגלות אמונה, כשהוא רוצה. החושך יורד. כן, הוא יוכל למות גם בלי אור־מנורה. הוא נעשה טוב־לב; כדי להביע את הכנעתו הגמורה הוא מחייך, חיוך של חיבה אווילית, אל סערת השלג, השלג התמים של האלוהים! כן, הוא יכול לוותר על דבר נוסף: הוא לא יפרסם ברבים את מעשהו של ברידי.

הוא שוכב בדומיה. הוא נוטה לישון. אבריו משתתקים כאילן שתה רעל. ומולו – הכול לבן: יערות, שדות, כנפיים לבנות, צעיפים לבנים, מפרשים לבנים הכול לבן. מה כל זה? הבלים, הוא יודע היטב שזה רק שלג. הוא שוכב בחוץ, ועץ רומס אותו, זאת לא הזיה.

הוא צועק שוב, שואג בכל כוחו. חזהו מתרומם מתחת לשלג והוא שואג. ייתכן שקולו מגיע עד הפרות שברפתו. הוא אינו חדל לצעוק. “אתה חזיר, אתה מפלצת!” הוא קורא לעבר המקום שבו נעלם ברידי. “האם אתה מבין מה אתה עושה, כשאתה משאיר אותי כאן? לפחות תן לי את הגרזן! רק זאת אני מבקש. האם אתה בכלל בן־אדם? אבל – מי יתן שהאלוהים יברך אותך, גם אם החלטת להשאיר אותי כאן”.

אין זאת אלא שהוא שקע בשינה. הוא קפוא, כחסר־חיים. אבל עיניו פקוחות; הן מכוסות שלג, אבל פקוחות. הוא אינו יכול להוריד את ריסיו. האם הוא ישן בעיניים פקוחות? אולי ישן דקות אחדות, או אולי שעה שלמה. אלוהים יודע. והנה, עכשיו אוולינה עומדת לידו. אכסל שומע את קולה: “בשם ישו הנוצרי, אתה עדיין חי?” ועוד היא שואלת, למה הוא שוכב כאן. האם יצא מדעתו? מכל מקום, אוולינה עומדת כאן.

אוולינה ניחנה בחוש־ריח מיוחד במינו, כחוש הריח של צבוע. היא מופיעה בכל מקום שאסון עתיד לפקוד אותו, ואיך אוולינה היתה מוצאת את דרכה בחיים, אלמלא היתה מצטיינת בחריצותה ובחוש־הריח החריף שלה? עכשיו היא אומרת, כי קיבלו את הזמנתו של אכסל ובאה מעבר להרים – על אף שבעים שנותיה – כדי לעזור לו. אתמול לנה בסילאנרה, והיום באה ל“נווה־הירח”. היא לא מצאה איש בבית, נתנה מספוא לבהמות, ניגשה אל הדלת והקשיבה למתרחש בחוץ. היא חלבה את הפרות, האזינה שוב, כי לא יכלה להבין את פשר הדבר.

ואז שמעה קול קורא ואמרה לעצמה: “או שזה קולו של אכסל או קול של אחד השדים – אבל ראוי ללכת ולראות, להכיר את כל נפלאות הבורא, שאין חקר לתבונתי. לי לא יקרה דבר כי אני הרי לא ראויה אפילו להתיר את שרוכי נעליו”.

והנה היא עומדת כאן.

הגרזן? אוולינה חופרת וחופרת בשלג ואינה מוצאת את הגרזן. היא משתדלת להזיז את העץ, אבל ברור שהדבר איננו לפי כוחה, והיא מסוגלת להזיז רק את הענפים. היא שבה ומחפשת את הגרזן – מסביב חושך גמור. היא חופרת בידיה וברגליה. אכסל אינו יכול להורות בידו, והוא אומר איפה היה הגרזן קודם, אבל היא אינה מוצאת אותו. “וסילאנרה רחוקה כל־כך…” אומר אכסל.

"אוולינה מתחילה לחפש לפי השערתה, ואכסל קורא: “לא, לא שם!”

“כן, כן”, אומרת אוולינה, “אני מנסה לחפש מסביב. ומה זה?” היא שואלת.

“מצאת אותו?”

“כן, תודה לאל”, עונה אוולינה.

אכסל איננו גאה בעצמו כעת. הוא מודה, כי ייתכן שדעתו אינה שפויה עכשיו, אבל הוא עדיין חי.

ומה יוכל אכסל לעשות בגרזן? הרי הוא איננו מסוגל להזיז יד. היא, אוולינה, תשחרר אותו. הו, לא פעם אחת בלבד בחייה הניפה אוולינה גרזן וחטבה עצים!

אכסל איננו יכול ללכת. רגלו האחת משותקת לגמרי, דקירות חדות בכל הגוף מכריחות אותו לצעוק, והוא לא חש עצמו כאדם חי. נדמה כי חלק ממנו נשאר קבור מתחת לעץ.

“זה מוזר כל־כך, אני לא מבין”, הוא אומר.

אוולינה מבינה את הדבר יפה, ומסבירה אותו בלשונה הנפלאה: כן, היא הצילה אדם ממוות, והיא בטוחה כי האל בחר בה להיות שליחתו הענווה – במקום לשלוח את מלאכי־השרת. האם אכסל אינו רואה בכך את יד אלוהים, המכוונת את חיינו? ואילו רצה האל לשלוח תולעת לעזרה – היה יכול לעשות זאת.

“כן, אני יודע, אבל אני מרגיש כל־כך מוזר…”

“מוזר? חכה קצת, תכופף את הגב ותיישר אותו, כך, כל פעם קצת יותר קדימה. השרירים קפאו. עליו ללבוש את המעיל ולהתחמם”. כל ימי חייה לא תשכח את מלאך האלוהים, ששלח אותה אל הדלת בפעם האחרונה, ואז שמעה את קול הקריאה מן היער. כך היה גם בימי קדם, כאשר הריעו בחצוצרות ליד חומות יריחו.

הפלא־ופלא! שריריו של אכסל השתחררו קמעא, והוא יכול ללכת.

הם השתרכו לעבר הבית. אוולינה הוסיפה לתמוך באכסל. הכול כשורה. לאחר שעשו מרחק הגון הבחינו בברידי הבא לקראתם.

“מה קרה?” שואל ברידי. “נפגעת? האם אני יכול לעזור לך?”

אכסל שותק בסרבנות. הוא נדר שלא ינקום בברידי ולא ימסור אותו לרשות; חוץ מזה הוא לא חייב לו דבר. ומדוע חזר ברידי? האם ראה כי אוולינה הגיעה ל“נווה־הירח” והבין כי היא ודאי תשמע את קריאות־העזרה?

“כך, את כאן, אוולינה?” אמר ברידי. “איפה מצאת אותו? מתחת לעץ? לאדם קורים דברים מוזרים ביותר!” ביטא את השקפתו. “הלכתי לבדוק את קו הטלגרף, ושמעתי קריאה. מי, אם לא אני, ירוץ לשם כדי להגיש עזרה? ובכן, זה אתה, אכסל, שקראת מתחת לעץ?”

“כן. ואתה שמעת וראית אותי – אבל עברת על פני”, ענה אכסל.

“ישמרני אלוהים!” קוראת אוולינה לנוכח רשעות נוראה כזאת.

ברידי מסביר כיצד אירע הדבר: “ראיתי אותך? כן, ראיתי. אבל יכולת לקרוא לי, מדוע לא קראת לי? הכרתי אותך, אבל חשבתי שאולי שכבת לנוח קצת”.

“סתום את פיך!” קורא אכסל באיום. “בכוונה זנחת אותי שם”.

אוולינה הבינה כי לא רצוי שברידי יתערב עכשיו בדבר. יש בכך כדי להפחית מתפקידה ולהעיב את זוהר מבצע־ההצלה שלה. היא מעכבת את ברידי, הרוצה להושיט עזרה לאכסל. אסור לו לשאת את התרמיל ואת הגרזן. אוולינה היא ברגע זה לצדו של אכסל – אבל, ברבות הימים. כאשר תבוא אל ביתו של ברידי ותשב שם על כוס קפה, תהיה לצדו.

“תנו לי לשאת, לפחות, את הגרזן ואת האת”, אומר ברידי.

“לא”, עונה אוולינה, בשמו של אכסל. “אני אשא אותם”.

ברידי חוזר על דבריו: “היית צריך לקרוא לי, אכסל. הרי אנחנו לא שונאים זה את זה במידה כזאת, שלא יכולת לבקש ממני עזרה. קראת? כך. אז היה עליך לקרוא בקול רם יותר. ידוע לך שהיתה סערה עזה. חוץ מזה, יכולת לרמוז לי בידך”.

“לא היתה לי יד חופשית לשם כך”, אומר אכסל. “ראית היטב כי שכבתי מתחת לעץ, כאילו הייתי קשור בחבלים”.

“לא, לא ראיתי. בחיי לא קרה לי דבר כזה! הרשה לי לשאת את החפצים שלך, בבקשה”.

“עזוב את אכסל! הוא חולה”, אומרת אוולינה.

אבל בינתו של אכסל שבה אליו. הוא כבר שמע סיפורים שונים על אוולינה הזקנה, והבין, כי היא תהיה עליו למעמסה כל ימיה, אם תישאר היחידה שהצילה את חייו. הוא היה מוכן שהכבוד והתהילה יתחלקו בין שניהם, ובבקשה, ברידי יכול לשאת את התרמיל ואת כלי־העבודה. אכסל אמר כי יש בכך משום הקלה וכי הוא שמח על כך. אבל אוולינה לא היתה מוכנה להיכנע. היא אחזה בתרמיל ואמרה, שהיא – ורק היא – תישא את הדברים שהופקדו בידיה. כל הצדדים ניהלו מלחמת־ערמה. אכסל נשאר לרגע בלי משען, וברידי היה מוכרח להניח את התרמיל כדי לתמוך באכסל, אף־על־פי שהוא לא התנודד כלל.

וכך זה נמשך: ברידי תמך בגבר חסר־האונים, ואוולינה נשאה את התרמיל. היא גררה את משאה בכבדות ובלבה איבה וזעם. בדרך הביתה נפל בחלקה החלק המאוס והקל ביותר שבעבודה מה, לעזאזל, עושה כאן ברידי?

“הו ברידי, מה שמעתי? אחוזתך נמכרה במכירה פומבית?”

“מה אכפת לך?” אמר ברידי.

“מה אכפת לי? לא חשבתי שזהו סוד”.

“שטויות, אוולינה. היית צריכה לבוא ולנסות לקנות את האחוזה”.

“אני? אתה לועג לאשה זקנה!”

“כך. אבל האם לא התעשרת? השמועה אומרת כי ירשת את ארגז הכסף של הדוד סיברט, חה־חה־חה!”

לא היה בהזכרת הירושה המדומה כדי לשמח את אוולינה.

“כן, כוונתו של סיברט היתה טובה, את הדבר הזה אני לא מכחישה”, ענתה. “אבל אחרי מותו גזלו ממנו את כל רכושו. גם אתה, ברידי, יודע מה זאת אומרת להיות נגזל ולהישאר בלי קורת־גג. אבל לסיברט הזקן יש עכשיו אולמות רחבים וארמונות, בעוד שאני ואתה, ברידי, עדיין מתהלכים על פני האדמה, וכל מי שרוצה דורך עלינו ברגליו”.

“מה לי ולך?” אומר ברידי ופונה אל אכסל. “אני מאוד שמה שהזדמנתי הנה ואני יכול לעזור לך להגיע הביתה. האם אני לא הולך מהר מדי?”

“לא”.

אבל – לריב עם אוולינה? זהו דבר בלתי־אפשרי! עוד לא קרה שהיא תיכנע, ואין מי שיוכל, כמוה, לערבב שמים וארץ למין תערובת של רשעות וידידות, של ארס ופטפוט. והנה, היא שמעה במו־אוזניה כי ברידי הוא זה שמוליך את אכסל ועוזר לו.

“מה רציתי להגיד”, היא אומרת, “האם הראית את השקים שלו. שבהם אספת את האבנים, לאדונים שהיו אז בסילאנרה?”

“אם אתה רוצה, אכסל, אשא אותך על כתפי עד הבית”, אומר ברידי.

“לא”, עונה אכסל. “אבל אני מודה לך על כוונתך הטובה”

הם מתקדמים בדרכם. עוד מעט יגיעו אל האחוזה. אוולינה חשה כי אסור לה לבזבז זמן, אם היא רוצה להשיג דבר־מה.

“מוטב היה, ברידי”, היא אומרת. “אילו אתה הצלת את אכסל ממוות. אבל איך זה קרה, ברידי, שראית אותו מתחת לעץ שמעת את קריאתו והמשכת בדרכך?”

“שתקי, אוולינה!” אומר ברידי.

השתיקה לא הפריעה לה כלל כי היא בוססה בשלג ומשא כבד על כתפיה. היא שאפה רוח, אבל לא השתתקה. לסיום היא שמרה את ההפתעה הגדולה, דבר שיש בו סכנה. האם היא תעז?

“מה בקשר לברברה? היא קמה והסתלקה, כנראה”.

“כן”, ענה ברידי. “וכתוצאה מזה השגת עבודה לחורף”.

כאן שוב ניתנה לאוולינה הזדמנות טובה: היא יכלה לרמוז כי רבים מבקשים ממנה שתעבוד אצלם, כל תושבי הכפר רוצים בה. היא היתה יכולה להשיג שם שתי משׂרות ואפילו שלוש. רצו להזמין אותה אל בית הכומר. וכבדרך־אגב העירה דבר שכדאי כי יגיע לאוזניו של אכסל. הוא לא יזיק: הציעו לה תמורת עבודה במשך כל החורף כך־וכך כסף, חוץ מנעליים חדשות וכל מה שנחוץ לכלכל כבשה. אבל היא ידעה כי בבואה ל“נווה־הירח” היא באה אל ביתו של אדם נדיב, שישלם לה ביד רחבה, ולכן בחרה לבוא הנה. לא, ברידי אינו צריך לדאוג לה. עד עכשיו פתח האל את כל הדלתות לפניה והזמין אותה להיכנס. נראה כי היתה לו כוונה מיוחדת כאשר שלח אותה הנה בלילה הזה, שהרי היא הצילה אדם ממוות.

אכסל כבר עייף מאוד, ורגליו אינן נשמעות לו. הדבר מוזר: עד עכשיו היה נדמה כי הוא חוזר פחות או יותר אל איתנו, וחום פשט בעורקיו, ועכשיו הוא לא מסוגל להחזיק מעמד ועל־כן הוא נשען על ברידי. הדבר התחיל כאשר אוולינה החלה לדבר על שכרה. וכאשר חזרה על הרעיון – היא הצילה את חייו – הורע מצבו בהחלט. האם הוא התכוון לזלזל ולהפחית בערך עזרתה? אלוהים יודע. מכל מקום, דעתו היתה צלולה לגמרי. כאשר הם קרובים אל האחוזה אומר אכסל “אני חושש, שלא אוכל להגיע עד הבית”. ברידי אוחז בו ונישא אותו על גבו.

הם ממשיכים ללכת. אוולינה מלאה זעם וארס, ואכסל על גבו של ברידי.

“מה קרה?” שאלה אוולינה. "האם ברברה לא עמדה ללדת?’’

“ללדת?” ברידי נאנח תחת משאו.

היתה זאת תהלוכה משונה ביותר. אכסל נישא על כתפיים עד פתח ביתו. ברידי נאנח.

“האם ייתכן שכבר ילדה?” שואלת אוולינה.

כאן מתערב אכסל ואומר לברידי: “אני באמת לא יודע אין הייתי מגיע הביתה, אילולא היית עוזר לי!” אבל הוא איננו שוכח את אוולינה ואומר: “וגם לך, אוולינה, אני מודה. את היית הראשונה שמצאה אותי. תודה לשניכם”.

זה הערב שבו ניצל אכסל ממוות.

בימים הראשונים שאחרי מקרה זה, התקשתה אוולינה לדבר על כל נושא אחר, חוץ מן המאורע הגדול. אכסל לא הצליח להשתיקה. אוולינה יכלה לציין בדיוק רב את המקום שבו עמדה, בתוך הבית, כאשר מלאך5־האלוהים קרא לה אל הפתח, כדי שתוכל לשמוע את הקריאה לעזרה. אבל אכסל חייב לטפל בעניינים אחרים. הוא חזר אל עבודתו ביער, וכאשר גמר לכרות את העצים, נסע אל המנסרה שבסילאנרה.

היתה זאת עבודת־חורף נעימה: להביא קורות וגזעים ולחזור משם עם קרשים ולוחות! אבל יש לסיים את המלאכה עד ראש־השנה, כי אז מגיע הכפור הגדול והוא מקפיא את המכונה. העבודה מתקדמת יפה – הכול נעשה במועד. לעתים קורה שסיברט מסילאנרה חוזר מן הכפר ועגלתו ריקה, ואז הוא עוזר לשכנו ומעלה עצים אל החווה. השניים נוסעים ומשוחחים ביניהם:

“מה חדש בכפר?” שואל אכסל.

“לא הרבה”, עונה סיברט. “מתיישב חדש יבוא הנה”.

מחיישב חדש – זה רחוק מלהיות “לא הרבה” – אבל כך נוהג סיברט לדבר.

בכל שנה התיישב באזור איכר נוסף. מעבר לברידאבליק היו עכשיו חמש אחוזות. אולם היישוב התפשט באטיות כלפי מעלה, אף־על־פי שבצד זה, הצד הדרומי, האדמה החקלאית היתה גדולה יותר והביצות פחתו. יצחק הרחיק לכת מכולם כאשר יסד את סילאנרה. הוא היה הפיקח והנבון שבכולם. אחריו בא אכסל שטרים. ועכשיו, הנה עומד להצטרף אליהם שכן נוסף. לפי השמועה, קנה המתנחל החדש חלקה גדולה של אדמת ביצה, שאותה התכוון לייבש, וכן יער; החלקה הזאת היתה סמוכה לאחוזתו של אכסל; היה שם די־והותר שטח.

“שמעת משהו על האיש?” שאל אכסל.

“לא”, השיב סיברט. “הוא עומד להביא הנה בתים טרומיים, שמחברים את חלקיהם במהירות ומעמידים אותם במקומם”.

“כך. זאת אומרת שהוא עשיר”, אמר אכסל. “וחוץ מזה לא שמעת דבר?”

“לא. הוא בן שלושים ושלוש”.

“ומה שמו?”

“אהרן, אומרים. ולאחוזתו יקרא סטורבורג”.

“סטורבורג, כלומר ‘בירה גדולה’. כן, זה לא דבר קטן”.

“הוא בא מהחוף. אומרים שעד עכשיו עסק במסחר בדגים”.

“השאלה היא אם הוא מבין משהו בחקלאות”, אמר אכסל. "וחוץ מזה לא שמעת דבר עליו?’’

“לא. כאשר קיבל את שטר־הקניה, שילם במזומנים. וחוץ מזה לא שמעתי עוד דבר. אבל אומרים שהרוויח הון במסחר הדגים. עכשיו יש בדעתו להתיישב כאן ולעסוק במסחר”.

“כך, הוא מתכוון לעסוק במסחר?”

“כן, זה מה שאומרים”.

היה זה עניין בעל חשיבות רבה, ושני השכנים דנו בו בעודם ממשיכים ללכת, היתה זאת ידיעה חשובה, אולי החשובה ביותר בתולדות היישוב בחבל־ארץ זה. והיו דברים לענות בהם: עם מי יסחור המתנחל החדש? עם שמונה האחוזות שבאלמינינג? אולי הוא מקוה כי יבואו אליו קונים מהכפר? מכל מקום, פתיחת חנות במקום תשפיע רק לטובה. אולי הודות לכך יגדל היישוב, מחיר האדמה יעלה – מי יכול לדעת?

הם דיברו על העניין, בחנו אותו מכל צדדיו ולא התעייפו! העניינים שלהם ושיחותיהם היו יקרים לשני גברים אלה, לא פחות מאשר לאנשים אחרים. האדמה היתה כל עולמם: העבודה, עונות השנה, הקציר. אבל האם לא היתה כאן גם התרגשות? הו, בהחלט היתה! לעתים יכלו לישון רק מעט מאוד זמן, וקרה שנאלצו לוותר על ארוחת צהריים ולהמשיך בעבודה. הם יכלו לשאת בכך. גופם הסתגל למצב. שכיבה בת שבע שעות מתחת לעץ־תדהר לא תזיק לבריאותם, אם העצמות נשארו שלמות, חיים ללא מרחב, ללא תקווה? כך! אבל האם ייסוד סטורבורג והחנות שבה לא היה דבר מעורר תקווה?

עד ראש־השנה דובר בעניין זה…

אכסל קיבל מכתב על גליון־נייר גדול, שסמל אריה הוטבע עליו; היה זה מכתב רשמי: על אכסל לקבל מידי ברידי אולסין את הכלים והמכשירים השונים, ולהתחיל בעבודה כמשגיח על הטלגרף החל מראש־השנה.


ד    🔗

סוסים רבים עוברים מדי יום דרך הביצות, ומובילים את המבנים הטרומיים של המתיישב החדש – עגלה אחר עגלה, כולן טעונות משא רב. במקום אחד, אשר במשך הזמן ייקרא סטורבורג, פורקים את המשאות. האחוזה ודאי תגדל עם השנים. ארבעה גברים חוצבים סלעים ועוקרים אבנים.

מובילים ומובילים. כל קורה מהוקצעת לפי המקום המיועד לה, ובבוא האביב יניחו אותן הבונים לפי סדר שנקבע מראש. החשבון היה מדויק וכל קורה היתה ממוספרת. שום דבר לא חסר, חלונות, דלתות, אפילו זכוכית צבעונית בשביל דלת המרפסת. ובאחד הימים הגיעה עגלה טעונה שתילים. לשם מה? אחד התושבים מעבר לברידאבליק ידע מה הדבר: הוא בא מן הדרום, וכבר ראה דברים כאלה. המתיישב החדש מתכוון לטעת גן.

אם כך, גן ייגטע בישימון.

ההכנות עשו רושם טוב. מעולם לא היתה תנועה כזאת על פני אדמת־הביצות, ורבים מבעלי הסוסים הרוויחו יפה תמורת השכרתם. גם על כך שוחחו ביניהם: הנה, תקווה לרווחים בעתיד; הסוחר יביא את סחורותיו מהארץ ומחוץ־לארץ, ויהיה צורך להעלות אותן מהנמל.

לפי הסימנים, יהיה זה דבר רציני ביותר. בא משגיח או סוכן צעיר שטיפל בעניין ההובלה. הוא האיץ בפועלים, זירז אותם ונדמה היה כי לעולם לא ימצא די סוסים, אף שלא נותר מטען רב.

“הרי לא נשארו קורות רבות”, אמרו לו.

“כן, אבל – הסחורות”, ענה.

סיברט מסילאנרה עבר במקום, וכדרכו – היתה העגלה ריקה.

המשגיח קרא אליו: “מדוע אתה נוסע בלי מטען? הרי יכולת להוביל משא עד סטורבורג”.

“אמנם יכולתי, אבל לא ידעתי דבר על כך”, השיב סיברט.

“הוא מסילאנרה ויש להם שני סוסים”, לחש מישהו באוזני המשגיח.

“האם נכון שיש לכם שני סוסים?” שאל. “תביא את שניהם, בבקשה, וקח אתך עגלות. זוהי הזדמנות להרוויח כסף”.

“כן, זה יכול להיות לא רע בכלל”, אמר סיברט, “אבל דווקא בימים אלה אין לנו פנאי רב”.

“אין לך זמן להרוויח כסף?” שאל המשגיח.

אכן, לא תמיד היה להם זמן פנוי בסילאנרה. העבודה היתה רבה מדי. והנה הם אפילו שכרו פועלים לעזרה, בפעם הראשונה: שני בנאים משוודיה שחצבו אבנים לבניית רפת.

רפת זאת היתה משאת־נפשו של יצחק זה שנים רבות. בית־החימר הישן היה קטן ורעוע. הורגש צורך ברפת בנויה מאבנים ובה בור־זבל, כפי שנדרש. הצרכים התרבו יותר וייתר, דבר אחד גרר אחריו את הדבר השני. הבניה לא נפסקה. ליצחק יש בית נסירה וטחנה ומכלאה, ומדוע לא תהיה לו גם נפחיה קטנה? רק מקום קטן, לשעת־דחק, כאשר כלי כלשהו מתקלקל או כאשר יש צורך בזוג פרסות. לא תמיד אפשר לגשת עד הכפר. לא נחוץ הרבה: סדן קטן ותנור־נפח. כל הזמן נבנו בניינים קטנים וגדולים בסילאנרה.

האחוזה התפשטה. היא היתה גדולה מאוד, אי־אפשר להמשיך בלי משרתת, ויאנסינה בהחלט תישאר במקום. אביה הנפח דורש לפעמים בשלומה ושואל אם לא תשוב הביתה במהרה, אבל הוא איננו דורש זאת בתוקף; הוא ותרן מופלג וייתכן שיש לו כוונה בכך. סילאנרה היא האחוזה הגדולה ביותר באלמינינג, ובה בתים רבים ושדות נרחבים. אבל האנשים לא השתנו. הלאפים כבר אינם נכנסים אל החצר ואינם מעמידים פני אדונים; דבר זה נפסק לפני זמן רב. בכלל, הלאפים מעדיפים עכשיו ללכת בדרכים עקיפות ולהתרחק מסילאנרה. מכל מקום, הם לא נכנסים אל הבית. הלאפים משוטטים בפינות נידחות, באפילה. אם הם נכנסים לתחום של אור ואוויר הם נמקים כשבלולים. מעת לעת נעלם עגל או כבשה נעדרת; אבל הדברים מתרחשים בקצה האחוזה, ואין עצה כנגד זה. מובן שסילאנרה יכולה לעמוד בנזק. אף אם סיברט היה יודע לירות, אין לו רובה. והוא לא יודע לירות. הוא איש עליז – לא איש מלחמה. חוץ מזה, הוא לץ גדול. “מלבד זאת”, היה אומר, “יש בוודאי חוק האוסר לירות בלאפים בתקופות מסוימות בשנה”.

סילאנרה יכלה להבליג על נזקים אלה, משום שזאת אחוזה גדולה ומבוססת. אבל לא חסרות דאגות – לא! אינגיר איננה מרוצה מעצמה ומחייה. לא. היא נסעה פעם למקום מרוחק ומאז, כפי הנראה, התרופפו עצביה. מצבי־רוח קודרים פוקדים אותה לסירוגין. היא זריזה וחרוצה כמו בימים הטובים, אשה בריאה ומתאימה לבעלה, גבר בעל כוח כביר. אבל האם לא נשארו בלבה זכרונות מטרונדהיים? האם אינה חולמת? בוודאי. בעיקר בחורף. אז נדלקת בה תאוות־חיים משונה. אבל הואיל ואינה יכולה לרקוד לבדה – אינה עורכת נשפי ריקודים. מחשבות קודרות ותפלות? כן בוודאי. ואולם, באלוהים, גם הצד השני של החיים הוא יפה ונפלא!

היא התחילה להסתפק במועט; הבנאים השוודים הם בכל זאת אנשים זרים וקולותיהם עולים מהחצר. אבל אלה הם גברים מבוגרים ושקטים, שאינם משתעשעים אלא עובדים. עם זאת, גם הם טובים לה ומכניסים קצת חיים בשגרת האחוזה. אחד מהם מיטיב לזמר, ואינגיר מקשיבה לו לעתים. שמו של האיש הוא היאלמאר.

ולא הכול כשורה בסילאנרה. הנה, למשל, מפח־הנפש שגורם אלישע. הגיע מכתב ממנו, שבו נאמר כי המשׂרה אצל המהנדס כבר איננה פנויה, אבל בקרוב יקבל אחרת, הוא רק צריך לחכות. ובמכתב אחר כתב כי הוא מחכה למשרה גבוהה באחד המשרדים; אבל בינתיים איננו יכול להתקיים ללא פרוטה. ולאחר שנשלח לו מהבית שטר בן מאה כתר, כתב והודיע כי הכסף לא הספיק אלא להחזרת אי־אלו חובות קטנים.

“כך”, אמר יצחק. “אבל עכשיו אנחנו בונים את הרפת וישנן הוצאות שונות. שאלי את אלישע, בבקשה, אם לא מוטב שיבוא הנה ויעזור לנו!” אינגיר כתבה, אבל אלישע לא רצה לחזור הביתה, לא. אין בדעתו לנסוע לשווא בפעם השניה. הוא מעדיף לסבול חרפת־רעב.

ייתכן כי בכל העיר לא היתה אף משׂרה בכירה שעמדה להתפנות, או שאלישע לא היה זריז דיו על־מנת לסלול את דרכו. מי יודע, ייתכן גם שהוא לא הצטיין בכשרונותיו. הוא היה מנוסה בכתיבה, אבל האם היה גם בעל שכל, האם היה פיקח? ואם לא – מה יהיה בסופו?

כאשר חזר מהבית עם מאתיים כתר בכיסו, הגישה לו העיר, ללא דיחוי, את החשבונות שלא שולמו עדיין. לאחר ששילם אותם, היה נאלץ לקנות מקל־הליכה: מקל המטריה הישן כבר לא יכול היה לשמשו לצורך זה. היה צורך לקנות גם דברים נוספים, כמו כובע־פרווה לחורף, מגלשיים מברזל להחלקה על הקרח וקיסם כסף כדי לחצץ בשיניים ולהשתעשע בו בחברת ידידים על כוס משקה. כל עוד היה עשיר, הזמין את חבריו לשתיה ושילם את חלקם, ככל שהיה יכול. במסיבה לכבוד שובו העירה, הזמין אלישע, מתוך חשבון זהיר מאוד, חצי תריסר בקבוקי בירה.

“מה זה?” שאלו אותו, “אתה נותן למלצרית עשרים אורט? אנחנו נותנים לה רק עשרה!”

“בלי חשבונות קטנים!” אמר אלישע.

הוא לא עסק בחשבונות קטנים, לא! הדבר לא התאים לו כלל. הוא בנו של בעל־אחוזה גדולה, לאביו יערות רבים, ארבעה סוסים, שלושים פרות וארבע מקצרות. אלישע לא היה שקרן ולא הוא הפיץ את האגדה על עושרה של סילאנרה. בשעתו עשה זאת מהנדס המחוז והתפאר בכך בעיר. אולם העובדה, שהאגדה התקבלה כמעט כאמת, לא היותה למורת רוחו של אלישע. הואיל והוא עצמו היה אפס, נוח היה לו להיות לפחות בנו של איש חשוב; בשל דבר זה זכה לאשראי, וכך התקיים איכשהו. אבל הדבר הזה איננו יכול להימשך לאורך זמן. לבסוף היה עליו לשלם, והוא נקלע למצב קשה. אחד מחבריו מצא לו משרה בבית המסחר של אביו. היתה זאת חנות לאיכרים, ובה סחורות שונות. זה היה טוב מלא־כלום. לא היה נעים לו, לבחור בגילו, לעמוד בחנות ולקבל משכורת של מתלמד; הרי הוא שאף להגיע לדרגה של ראש־כפר. אבל הוא הרוויח למחייתו, והעניין לא היה גרוע כל־כך. אלישע היה נעים ונוח לבריות, והלקוחות חיבבו אותו. הביתה כתב כי התחיל לעסוק במסחר.

ידיעה זאת ציערה מאוד את אמו. אם אלישע עומד מאחורי דוכן של חנווני – הרי אין בזה יותר מאשר בעבודה דומה בחנותו של החנווני בכפר. קודם לכן היו לאלישע שאיפות גדולות. הוא שכח אותן? אינגיר לא היתה טיפשה: היא ידעה כי יש הבדל בין עניין רגיל ועניין בלתי־רגיל, אם כי ייתכן שלא תמיד יכלה להבחין בקו הגבול. יצחק היה תמים ופשוט יותר. עכשיו, כאשר חשב על העתיד, כבר לא הביא את אלישע בחשבון. בנו הבכור נעלם מנגד עיניו, ויצחק כבר לא תיאר לעצמו כי סילאנרה תחולק בין שני בניו כאשר תגיע שעתו למות, באחד הימים.

באביב באו מהנדסים ופועלים משוודיה. הם באו לסלול דרכים, להקים צריפים, לישר את האדמה, לפוצץ סלעים, לחתום על חוזים על אספקת מזון, על הסכם עם בעלי סוסים ובעלי אדמות על שפת הים – וכל זה לשם מה? האם אנחנו איננו נמצאים בישימון? כן, אבל הפעם ייעשה ניסיון לפתוח את מכרה הנחושת.

כך; יצא משהו מעניין זה, גייסלר לא הקים רעש לשווא.

היו אלה אותם אדונים נכבדים, שבאו בפעם האחרונה: היועץ החקלאי ובעל בתי־החרושת לא באו. אבל בא אותו מומחה למכרות ואותו מהנדס. הם קנו מיצחק את כל לוחות העץ שהוא יכול היה לוותר עליהם, קנו מזון ומשקאות ושילמו בכסף מזומן; הם דיברו בנעימות ובידידות ואמרו כי סילאנרה מוצאת חן בעיניהם. “מסילת קרוניות”, אמרו, “מסילה תלויה באוויר מראש ההר עד שפת־הים”.

“דרך כל הביצות?” שאל יצחק כבד־המחשבה.

דבר זה הביא אותם לידי צחוק.

“מהעבר השני”, אמרו, “לא מהעבר הזה. הרי המרחק מכאן עולה על כמה מאות מייל. לא, מעברו השני של ההר, ישר אל שפת־הים. השיפוע גדול והמרחק אפסי. נוריד את המתכת בקרוניות. אתה תראה: זה יהיה דבר נפלא. אבל בהתחלה נוליך את המתכת בעגלות, נסלול דרך ונוביל בעגלות, הו, לא פחות מחמישים סוסים, גם זה יהיה דבר נפלא. וגם מספרנו לא יהיה קטן כפי שאתה רואה עכשיו. כמה אנחנו כאן? בודדים! יבואו יותר מהצד השני: רכבות מלאות פועלים, צריפים מוכנים, מזון וכלי־עבודה. אנחנו נכניס חיים באזור – מיליונים! הנחושת תישלח לדרום־אמריקה”.

“האם היועץ החקלאי לא יבוא?”

“איזה יועץ חקלאי? אה, ההוא! הוא מכר את חלקו”.

“ובעל בתי־החרושת?”

“גם הוא מכר. ובכן, אתה זוכר אותם? לא, הם מכרו. ואלו שקנו מהם, מכרו גם הם. עכשיו שייך המכרה לחברה, לאנשים עשירים, אילי־ממון”.

“איפה גייסלר?” שאל יצחק.

“גייסלר? אינני יודע”.

“ראש־הכפר גייסלר, זה שמכר את המכרה”.

“אה, שמו היה גייסלר? אלוהים יודע איפה הוא. גם אותו אתה זוכר?”

ובלי לדחות את הדבר ניגשו לעבודה. אנשים רבים באו במשך הקיץ. אינגיר הרחיבה את עסקי מכירת החלב והגבינה ומצאה עניין רב במשא־ומתן עם אנשים רבים, הבאים והולכים. יצחק עיבד את שדותיו: שום דבר לא הפריע אותו בעבודתו. שני הבנאים וסיברט הקימו את הרפת. היה זה מבנה גדול ונדרש זמן רב להקמתו, כי מספר העובדים היה מצומצם וסיברט נעדר לעתים קרובות, כאשר היה עליו לעזור בעבודות השדה. מה טוב שיש להם עכשיו מקצרה ושלוש נשים חרוצות האוספות את החציר!

הכול היה טוב – הישימון התעורר לחיים, הכסף פרח מסביב. ובית־המסחר בסטורבורג – האם לא היה זה בית־מסחר ענקי? אהרן היה, כפי הנראה, בעל תושיה. אין זאת אלא שעוף־השמים הוליך אליו את הקול בדבר פתיחת המכרה. הוא מיהר לבוא למקום ולפתוח חנות. הוא סחר, הו, כממשלה, כמלך! ראשית מכר כלי־בית שונים ובגדי־עבודה. אבל כאשר לפועלי המכרות יש כסף, הם אינם מסתפקים רק בקניית הדברים הנחוצים. לא, הם קונים הכול. במוצאי־שבתות התרוצצו המון קונים בחנות, ואז נכנס כסף רב לכיסו של אהרן. משרתו ואשתו עסקו במכירה ליד הדלפק, והוא עצמו מכר ככל אשר יכול, אבל החנות לא היתה מתרוקנת עד שעה מאוחרת בלילה. והתברר כי בעלי הסוסים שבכפר צדקו: הסעת הסחורות לסטורבורג היתה עסקה כבירה. הדרך תוקנה והורחבה והיא היתה עכשיו שונה לגמרי מהשביל שסלל יצחק. אהרן הועיל לכל הסביבה במסחרו וגם בכך שתיקן את הדרכים. למעשה, שמו לא היה אהרן – שם זה ניתן לו בעת הטבילה; שמו האמיתי היה אהרונסן. אבל כך כינה את עצמו וכך קראה לו אשתו. המשפחה חיתה ברווחה והחזיקה שתי משרתות ומשרת אחד.

האדמה בסטורבורג לא עובדה לפי שעה; לא נותר פנאי לעבודה חקלאית; ומי יוכל לחפור תעלות באדמת הביצה? לעומת זאת, היה לאהרונסן גן ובו ענבי־שועל, כוכביות, עצי עוזרד ועצי נוי שונים. בין העצים נסלל שביל רחב, שבו טייל אהרונסן בימי ראשון ועישן את מקטרתו הארוכה. מאחורי הבית היתה מרפסת שחלונותיה היו אדומים, צהובים וכחולים. סטורבורג! שלושה ילדים קטנים ויפים היו במקום. הילדה תלמד כיצד להתנהג כבת־סוחר והבנים ילמדו לסחור בעצמם; אלה שלושה ילדים, שנכון להם עתיד מזהיר!

אלמלא חשב אהרונסן על העתיד, לא היה בא הנה כל עיקר. הוא היה ממשיך בעסקי הדגים, ואם ההצלחה היתה מאירה לו פנים, היה מצליח להרוויח גם בעסק זה כסף רב; אבל זהו עיסוק שאיננו מכובד כמו בית־מסחר, הוא אינו מעלה את האדם בסולם החברתי, וכובעים אינם מונפים בהדרת־כבוד לפני בעליו. עד עכשיו שט אהרונסן על־פני ים־החיים וחתר במשוטים. מעכשיו ישתמש במפרשים. אִמרה היתה שגורה בפיו: “יהיה טוב”. כוונתו היתה כי לילדיו יהיה טוב יותר מאשר לו, והם יעבדו פחות קשה ממנו.

והנה – העניין הצליח יפה. היו מקדמים בברכה את פניו ואת פני אשתו ואפילו את פני ילדיו. אין לזלזל בברכת־השלום לילדים. הפועלים היו יורדים מהמכרה לאחר ששהו שם ימים רבים ולא פגשו ילדים. ילדיו של אהרונסן רצו לעברם, והפועלים פנו אליהם בדברי חיבה, כאילו פגשו שלושה כלבי־שעשועים קטנים. ברצון היו נותנים להם כסף, אבל הלא אלה היו ילדיו של סוחר. בין הבאים היה גוסטף, צעיר שובב, שכובעו שמוט על אוזנו ומנהגו עליז תמיד. הוא השתעשע שעה ארוכה עם הילדים. הם רצו לקראתו, והוא נשא אותם על גבו, ורקד סביבם. “אח!” קרא גוסטף בעת הריקוד. לאחר מכן הוציא גוסטף את חלילו והמנגינה היתה כל כך נעימה ויפה, עד ששתי המשרתות יצאו והאזינו לו בעיניים לחות. גוסטף בן־הבליעל ידע מה הוא עושה!

כעבור זמן נכנס לחנות ומילא את תרמילו בדברים שונים; לבסוף היתה ברשותו ‘חנות’ קטנה, שאותה הוציא מתוך השק שלו והציג אותה בסילאנרה. היה לו נייר מעוטר למכתבים, מקטרת חדשה, חולצה חדשה, צעיף, ודברים נוצצים: שרשרת שעון שמצפן תלוי בקצה, אולר. כן, הרבה דברים היו לו וביניהם גם חזיזים שקנה לכבוד היום הראשון, לשמח את עצמו ואת האחרים.

אינגיר הגישה לו חלב, והוא התלוצץ עם ליאופולדינה, הרים את רבקה הקטנה באוויר – “עוּף!”

“מה, בניין הרפת יסתיים בקרוב?” שאל את בני־ארצו מתוך ידידות.

“לא, חסרה עזרה”, ענו הבנאים.

גוסטף התלוצץ ואמר שאם כך, הוא יעזור להם.

זה יכול להיות טוב מאוד, חשבה אינגיר, כי הרפת צריכה להיות מוכנה עד הסתיו, כאשר העדר נאסף לימות החורף.

והנה גוסטף פוצץ חזיז אחד. וכיוון שפוצץ אחד מהם – מדוע לא ישלח מיד את כולם, שישה במספר? הנשים והילדים עצרו את נשימתם מרוב השתוממות על מעשה הכישוף ועל המכשף, העושה בלהטיו. אינגיר לא ראתה מעולם חזיזים, אבל דבר מופלא זה הזכיר לה את העולם הגדול. איזה ערך יש למכונת־ התפירה לעומת דבר כזה! לבסוף, כאשר ניגן גוסטף בחלילו, היתה מוכנה, ברוב התרגשותה, לרוץ אחריו בכל אשר יילך.

העבודה במכרה נמשכה כסדרה, והנחושת מובלת בעגלות אל הנמל. אניה אחת הוטענה והפליגה לאמריקה הדרומית, ואניה שניה עגנה במקומה. כל אדם שכוחו הספיק לו, עלה אל ההרים כדי לחזות בפלא. גם ברידי אולסין היה שם, עם דוגמאות האבנים שלו, אבל המהנדס לא היה שם, כי נסע לשוודיה. מדי יום ראשון עלו אל המכרה אנשים רבים מהכפר, ואפילו אכסל שטרים, שלעולם אין לו פנאי, עבר פעמים אחדות ליד המכרה תוך כדי בדיקת קו הטלגרף. עכשיו אין כמעט אדם באזור שלא ראה את המכרה. והדבר הגיע לידי כך שאפילו אינגיר סילאנרה לבשה את שמלתה היפה, ענדה את טבעת־הזהב והלכה אל ההרים.

מה לה שם?

למעשה, שום דבר. היא לא סקרנית לראות את המכרה. היא רוצה רק להיראות. כאשר הבחינה אינגיר בכך שנשים אחרות יצאו אל המקום, חשה כי גם עליה לגשת לשם. יש לה צלקת בשפתה, וילדיה כבר גדולים, אבל עליה להתחרות עם הנשים האחרות. אמנם היו ביניהן יפות וצעירות ממנה, אבל היא תנסה את כוחה. היא לא היתה שמנה, קומתה היתה גבוהה, פניה נאות וטובות־מראה. מובן שאיננה עוד סמוקת־לחיים כשהיתה וצבע עורה כבר מזמן איננו דומה לגון האפרסק. אבל, נראה! אין ספק שהגברים יסתכלו בה ויגידו: “זאת אשה נאה!”

הפועלים קיבלו את פניה בידידות. הרי כמה וכמה פעמים קנו אצלה חלב, והם הכירו אותה. הראו לה את המכרה, את הצריפים, את האורוות, את המטבח, את המרתף, את המזווה. הנועזים שבהם התקרבו אליה ונגעו קלות בזרועה. אינגיר אינה מתרעמת. הדבר נעים לה. כאשר עליה לעלות או לרדת במדרגות, היא מרימה את שמלתה וחושפת את שוקיה; אבל היא עושה זאת כאילו לא במתכוון, ומעמידה פנים שלא אירע דבר. “זוהי אשה לעניין”, חושבים הפועלים.

הו, אשה זקנה! למרות הכול יש בה דבר הנוגע ללב: קל היה לראות זאת – מבט מאחד הגברים חמי־המזג האלה בא לה כמתנה בלתי־צפויה, והיא הכירה תודה והחזירה מבט. היא חשה נעימות במקום המסוכן, היא היתה אשה ככל הנשים. אולי היתה אשה נאמנה עד עכשיו משום שלא באה לידי ניסיון.

אשה זקנה!

גם גוסטף בא. הוא עזב שתי נערות שבאו מן הכפר, כדי שיוכל לעמוד לידה. גוסטף הבין את המתרחש. הוא לחץ את ידה בחמימות מופרזת, הודה לה על קבלת־הפנים בסילאנרה, אבל לא הכביד עליה בדברים.

“ואתה, גוסטף, האם תבוא בקרוב לסילאנרה כדי לעזור בבניין הרפת?” שאלה אינגיר וסומק כיסה את פניה.

גוסטף עונה בחיוב; הוא יבוא בקרוב. חבריו שומעים זאת ואומרים, כי בקרוב יבואו כולם לשם.

“מה זאת אומרת? האם לא תישארו כאן, במכרה, למשך כל החורף?” שואלת אינגיר.

הפועלים עונים בזהירות: “לא, כפי הנראה, לא”.

גוסטף ישיר יותר, ואומר מתוך צחוק, כי בקרוב יגרדו בציפורניים את שאריות הנחושת שבמקום הזה.

“אתה לא מדבר ברצינות!” קוראת אינגיר.

“לא”, אומרים הפועלים האחרים. “מוטב שגוסטף יזהר ולא יאמר מלים כאלה”.

אבל גוסטף איננו נזהר, והוא אומר הרבה יותר. ובמה שנוגע לאינגיר – הוא קנה את לבה, אף שלא הכביד עליה בדברי אהבה. צעיר אחד ניגן על מפוחית, אבל נגינה זאת היתה רחוקה מנגינתו של גוסטף. צעיר נוסף ניסה למשוך את תשומת־לבה בכך ששר בעל־פה שיר מתאים ללחן המפוחית. הוא לא השיג הרבה, אף שקולו היה רם כרעם.

כעבור זמן קצר ענד גוסטף את טבעת הזהב על זרתו. איו זה קרה, אם לא האיץ בה? הוא עשה זאת, אבל בחשאי, כפי שנהגה אף היא. כאשר הוא התחיל ללטף את ידה, העמידה פנים כאילו אינה מרגישה בדבר. כאשר ישבו בצריף ושתו קפה, שמעה מבחוץ קולות מריבה והבינה, כי בגללה קם הרעש הזה. חושיה התעוררו: תרנגולת־בר זקנה יושבת ומאזינה להמולה נעימה.

איך חזרה אינגיר הביתה באותו ערב? במצב־רוח מצוין. היא היתה הגונה כפי שהיתה – לא פחות ולא יותר. גברים רבים ליוו אותה ולא חזרו כל עוד גוסטף היה לצדה. הם לא נכנעו, לא רצו להיכנע! אפילו שם, במרחקים, בעולם הגדול, לא התענגה אינגיר במידה כזאת.

“האם אינגיר איבדה משהו?” שאלו בסוף.

“איבדה? לא”.

“טבעת זהב”, אמרו.

גוסטף היה מוכרח להחזיר לה את הטבעת. מחנה שלם היה נגדו.

“טוב שמצאת אותה”, אמרה אינגיר ומיהרה להיפרד מבני־לווייתה.

ההיא מתקרבת אל סילאנרה ורואה את הגגות הרבים. שם ביתה. היא שבה להיות אשת־האיכר הנאמנה. היא הולכת באחד השבילים, כדי לעבור ליד הדיר ולראות את הכבשים. בדרך לשם היא עוברת ליד מקום המוכר לה היטב: כאן נקברה פעם תינוקת. היא יישרה את העפר בכפות ידיה והעמידה על התל צלב קטן. אה, זמן כה רב עבר מאז! והיא שואלת את עצמה: “האם המשרתות חלבו את הפרות והכינו את כל שדרוש לקראת הערב?”

העבודה במכרה נמשכה, כן. אבל שמועות אמרו כי התקוות שנתלו במכרה לא התקיימו. המומחה, שנסע לשוודיה, חזר ואתו מומחה נוסף. הם קודחים ומפוצצים ובודקים. מה קרה? הנחושת טהורה למדי, אין ספק בכך. אבל זהו גיד דק, והוא מתעבה לעבר הגבול, מחוץ לשטח שבבעלות החברה.

זה פשר הדבר: הקונים הראשונים לא התעמקו הרבה בדבר. לא היתה זאת אלא מועצת־משפחה – קרובים שקנו לשם ספקולאציה. הם לא השתדלו לקנות את ההר כולו, המשתרע על־פני מיילים רבים, עד הים. הם קנו רק חלק קטן מיצחק סילאנרה וחלק מגייסלר, ולאחר מכן מכרו לאחרים.

מה אפשר לעשות? המנהלים, המפקחים והמומחים ידעו היטב מה עליהם לעשות: לפתוח מיד במשא־ומתן עם הממשלה. הם שלחו רץ לשוודיה, ובידו תעודות ומפות, והם עצמם ירדו לראש־הכפר כדי להבטיח לעצמם זכות בעלות על רכסי ההרים שמדרום לנחל. אבל כאן נתקלו בעיכובים שונים. החוק היה נגדם: הם זרים ואין להם רשות לקנות אדמה בדרך ישרה. הם ידעו זאת, ואף דאגו להסרת המכשול. אולם הצד הדרומי של ההר היה מכור כבר, וזאת לא ידעו.

“מכור?” שאלו האדונים.

“זה כבר, לפני שנים אחדות”.

“מי קנה את האדמה?”

“גייסלר”.

“איזה גייסלר? אה, הטיפוס ההוא!”

“והעסקה כשרה וחוקית”, אמר ראש־הכפר. “זהו הר סלעי וצחיח. הוא קיבל אותו כמעט בחינם”.

“לעזאזל, מי הוא גייסלר זה, שאנחנו שומעים את שמו כל הזמן? איפה הוא?”

“אלוהים יודע איפה הוא”.

האדונים נאלצו לשלוח רץ נוסף לשוודיה, והיה עליהם לברר מיהו אותו גייסלר. לפי שעה לא יכלו להמשיך לעבוד כקודם.

גוסטף בא לסילאנרה. הוא נשא על גבו את כל רכושו. הוא בא ואמר: “אני כאן!” גוסטף עזב את עבודתו בחברה. למעשה באותו יום ראשון דובר על בעיות המכרה בצורה גלויה מדי; דבריו הובאו לידיעת המפקח והמומחה – ואת גוסטף פיטרו. בהצלחה! ייתכן שזהו הדבר שאליו התכוון גוסטף. מעכשיו לא יעוררו ביקוריו בסילאנרה חשדות. הוא קיבל מיד עבודה בבניין הרפת.

הם בנו. כעבור ימים אחדים הגיע למקום פועל נוסף מן ההרים, וגם הוא קיבל עבודה באחוזה. כעת עבדו בשתי משמרות, והמלאכה התקדמה במהירות. הרפת תהיה מוכנה, ככל הנראה, לפני הסתיו.

אבל הפועלים ירדו מן ההרים בזה אחר זה – את כולם פיטרו – והם חזרו לבתיהם בשוודיה. המכרה הנסיוני ייסגר. כל יושבי הכפר הצטערו מאוד, כי היו טיפשים: הם לא הבינו מהו “מכרה נסיוני”. ויותר מזה לא היה כאן. מסביב – דאגה ודיכדוך. הכסף נעשה יקר מציאות, המשכורת הוקטנה, בית־המסחר בסטורבורג שבק חיים. מה פשר העניין הזה? הרי הכול היה יפה ומסודר כל־כך. אהרונסן השיג נס ודגל, קנה עור דוב לבן למגררה המשפחתית ובגדים מצוינים לחורף. אלה אמנם דברים קטנים, אבל אירעו גם דברים גדולים: שני מתיישבים קנו אדמה בין סילאנרה ו“נווה־הירח”, וזה לא היה דבר־של־מה־בכך לגבי המתיישבים הקודמים. המתנהלים החדשים בנו בתי־חימר, עקרו עצים, החלו ליבש את הביצות. הם היו אנשים חרוצים והצליחו תוך זמן קצר. במשך כל הקיץ קנו מצרכי מזון בסטורבורג, אך בבואם אל החנות בפעם האחרונה כמעט לא מצאו בה דבר. סחורות – מה יעשה אהרונסן בסחורות, לאחר שהופסקה העבודה במכרה? לכן החנות היתה כמעט ריקה ולא היה לו דבר זולת כסף. מכל אנשי הסביבה ייתכן שאהרונסן היה העצוב ביותר. תכניותיו הגדולות לא היו אלא תכניות־שווא. כאשר הוצע לו לעבד את האדמה ולחיות עליה עד שיגיעו ימים טובים יותר, ענה: “לעבד את האדמה? לא לשם כך באתי הנה עם משפחתי”.

לבסוף, אהרונסן לא יכול עוד לעמוד בפיתוי. הוא רצה לעלות אל המחצבה ולראות הכול בעיניו. זה היה ביום ראשון. כאשר הגיע לסילאנרה, רצה לקחת את יצחק אתו. אבל רגלו של יצחק לא דרכה בהרים מאז החלה שם העבודה. הוא היה מרוצה מאוד באחוזה. אינגיר התערבה בדבר: “האם לא תוכל ללכת עם אהרונסן, אם הוא מבקש ממך?”, אמרה. שימו לב: אינגיר אינה מתנגדת, כנראה, כלל וכלל לזה שיצחק יעזוב את הבית לזמן־מה. זה היה יום ראשון בשבוע, והיא רצתה להיפטר ממנו לשעות אחדות. ויצחק הלך.

הם ראו דברים חדשים בהרים. יצחק לא מצא את רגליו ואת ידיו בעיר חדשה זאת, שבה צריפים וסככות ובורות פתוחים. והמהנדס עצמו הדריך אותם. ייתכן שמצב־רוחו של המהנדס לא היה טוב ביותר באותו רגע, אבל הוא השתדל להיאבק בעצב שתקף את אנשי הסביבה ובעיקר את תושבי הכפר, וזאת היתה הזדמנות טובה, כיוון שהרוזן מסילאנרה והסוחר מסטורבורג היו כאן.

המהנדס הסביר להם את ההבדל בין המחצבים השונים: חצץ פשוט, חצץ נחושת, ברזל. כן, הוא ידע היטב מה מכיל ההר בקרבו. נמצאו בו גם כמויות קטנות של עפרת זהב וכסף. אדם איננו יכול להיות מהנדס מכרות אם איננו בקיא בכך די הצורך.

“אבל, האם העבודה תיפסק?” שאל אהרונסן.

“תיפסק?” השתומם המהנדס. “בזה לא נסייע רבות לאמריקה הדרומית. אנחנו נפסיק לזמן־מה את העבודה במכרה הנסיוני. התברר לנו מה נמצא כאן. כעת ייבנה הרכבל ואחר־כך תתחיל העבודה, מצד דרום. אולי אתה יודע, יצחק, איפה נמצא גייסלר זה?”

“לא”.

“אין דבר, אנחנו נמצא אותו. ורק אז תתחיל העבודה האמיתית. איזה רעיון – להפסיק!”

יצחק השתומם והתרגש למראה מכונה קטנה, שמניעים אותה ברגל. הוא ראה מיד שזוהי סדנת נפח, שאפשר להעביר אותה ממקום למקום בעגלה.

“כמה שווה מכונה זאת?” שאל.

“המכונה הזאת? אה, לא הרבה”.

יש להם הרבה מכונות כאלה. אבל למטה, ליד הים, יש מכשירים אחרים ומכונות ענקיות. יצחק הרי מבין כי אי־אפשר לחדור אל מעמקי ההרים, אל התהומות, בציפורני האצבעות, חה־חה!

הם המשיכו ללכת והמהנדס סיפר כי בדעתו לנסוע לשוודיה בימים הקרובים.

“אבל אתה תחזור, אדוני?”

בוודאי. המהנדס איננו רואה כל סיבה שבגללה הממשלה או המשטרה יעכבו אותו בבית.

יצחק כיוון את הדברים כך, שיגיעו שוב אל המכונה הקטנה.

“כמה עולה מכשיר כזה?” הוא שואל.

"כמה?’’ המהנדס אינו יודע את הדבר בבירור. “ברור שהוא עולה סכום ידוע, אבל בעסק גדול כל־כך אין לזה שום חשיבות”.

המהנדס הנפלא – ודאי לא היו לו סיבות רבות לשמוח, אבל הוא שיחק את תפקידו עד הסוף: אולי יצחק יוכל להשתמש במכונה? הוא יכול לקחת אותה. החברה עשירה למדי והיא מעניקה לו את המכונה במתנה!

מקץ שעה שבו יצחק ואהרונסן לבתיהם. אהרונסן נרגע, והתקוות הטובות שבו אליו.

יצחק ירד מההר כשהוא נושא על גבו את המכונה היקרה. הוא רגיל, הזקן הזה, ספינת־המשא, לסחוב משאות! המהנדס הציע שהמכונה תישלח למחרת לסילאנרה, אבל יצחק הודה לו ואמר כי אין צורך בכך. הוא תיאר לעצמו שבבית ישתוממו מאוד לראות אותו – חוזר עם המכונה.

אבל הוא עצמו השתומם, כאשר הגיע הביתה.

הוא ראה סוס הנכנס אל החצר ומוביל בעגלה מטען מיוחד. העגלון היה מאנשי־הכפר, אבל ליד העגלה צעד אדון, שבו התבונן יצחק בהשתוממות: זה היה מר גייסלר.


ה    🔗

היו עוד דברים שיצחק יכול היה להשתומם עליהם, אבל הוא לא היה בנוי לכך – לא היה ביכולתו לחשוב על דברים רבים בעת ובעונה אחת. כאשר עבר ליד המטבח לא אמר אלא: “איפה אינגיר?” כי הוא רצה לערוך לגייסלר קבלת־פנים יפה.

אינגיר? היא היתה בשדה. מיד לאחר צאתו של יצחק יצאה לשדה לקטוף אוכמניות ותותים, היא וגוסטף השוודי. האשה הזקנה היתה שיכורת־אהבה. אמנם הסתיו והחורף קרבו, אבל היא חשה בלבה את חום הקיץ.

“בואי והראי לי היכן גדלים שיחי התות השחור”, אמר גוסטף. “השיח החום”, אמר. ומי יוכל לעמוד בניסיון? היא נכנסה במרוצה לחדרה ובמשך רגעים אחדים הייתה רצינית. אבל הוא חיכה בחוץ. החיים החופשיים של העולם הגדול רדפו אחריה. היא עשתה את שערותיה, בחנה את פניה בראי ויצאה שוב.

איזו אשה במקומה לא היתה נוהגת כמוה? הנשים אינן מסוגלות להבחין בין גבר לגבר – לא תמיד, ואף לא לעתים קרובות.

הם הלכו בשדות הביצה וקטפו תותים שחורים. הם עוברים מתל לתל. היא מרימה את שמלותיה ושוקיה נחשפות. מסביב דממה. האפרוחים של הקורא הלבן גדלו כבר, ועל־כן האם אינה שורקת עוד. על־פני אדמת הביצה מצויים מקומות רבים, מכוסי שיחים. הם הלכו קרוב לשעה והתיישבו לנוח. אינגיר אומרת: “איך אתה מתנהג…” הו, היא כה חלשה לעומתו, היא צוחקת במבוכה, כי אהבתה אליו גדולה; הו, אהבה כה מתוקה וכה מרה! החוק החברתי תובע שתסרב. כן, כדי להיענות אחר־כך. אינגיר שרויה באהבה עזה כמוות, באהבה אכזרית. היא חושקת בו, לבה נמשך אליו.

אשה זקנה!

“כאשר תיגמר בניית הרפת, תלך מכאן”, אמרה.

לא, הוא לא ילך. מובן שיצטרך ללכת, אבל לא בשבוע הבא.

“אולי נלך הביתה?” שאלה.

“לא”.

הם קטפו תותים וכעבור זמן־מה שוב מצאו מקום בין השיחים. אינגיר אומרת: “אתה יצאת מדעתך, גוסטף”.

השעות עוברות. הם נרדמו, כפי הנראה, בין השיחים. נרדמו? כה נעים לנוח בשדה, בגן־העדן…

אינגיר התרוממה קצת, הקשיבה ואמרה: “נדמה לי שעגלה מתקרבת”.

השמש שוקעת. כאשר הם פונים לעבר סילאנרה, מתכסות הגבעות צל. הם עוברים על פני מקומות־סתר נוספים. גוסטף רואה אותם וגם אינגיר רואה אותם, אך כל הזמן נדמה לה כי מישהו נוסע לפניהם. איך אפשר לסרב, בדרך הביתה, לגבר יפה ומתהולל? אינגיר חלשה מאוד, היא מחייכת ואומרת: “לא, מימי לא ראיתי טיפוס כמוך”.

אינגיר חזרה הביתה לבדה. טוב שבאה עכשיו. יצחק נכנס זה עתה לחצר יחד עם אהרונסן – והנה, סוס ועגלה ליד פתח הבית.

“שלום לכם!” אומר גייסלר ומברך גם את אינגיר.

האנשים עומדים ומביטים איש ברעהו. אין רגע נעים מזה.

גייסלר חזר. שנים אחדות לא היה כאן, אבל, הנה, הוא חזר. הוא הזדקן קצת יותר, אבל עדיין היה זריז ומלא־חיים; עכשיו הוא לבוש בהידור: מתחת למעילו חזיה לבנה ועליה שרשרת־זהב.

השד יודע מה טיבו של האיש הזה!

האם הגיעה אליו שמועה כי משהו מתרחש במכרה הנחושת והוא בא לחקור את העניין? מכל מקום, הוא כאן. הוא עירני ומאיר־פנים, סוקר את המבנים ואת הבית, שולח את מבטו לעבר השדות. חלו תמורות גדולות: הרוזן הרחיב את תחום ממלכתו. גייסלר הינהן בראשו מתוך שביעות־רצון.

“מה אתה סוחב על גבך?” הוא שואל את יצחק. “הרי זה משא שסוס צריך לסחוב אותו”, הוא אומר.

“תנור נפחים”, מסביר יצחק. “הוא יביא לי תועלת רבה בחצר”.

יצחק הוסיף לכנות את סילאנרה בשם “חצר”.

“איפה השגת אותו?”

“מהנדס המכרה נתן לי אותו במתנה”.

“האם יש מהנדס במכרה?” שאל גייסלר כמי שאינו יודע.

איך ייתכן שהמהנדס ינצח את גייסלר?

“שמעתי שקנית מקצרה והבאתי לך מכונת־דיש”, אמר והורה באצבעו על העגלה. שם עמדה המכונה, צבועה בכחול ובלבן.

הם מורידים את המכונה ומסתכלים בה. יצחק רתם את עצמו אליה וניסה להעביר אותה על פני האדמה החלקה. פיו היה פעור מרוב תימהון. פלא אחר פלא בא לסילאנרה.

הם התחילו לשוחח על המכרה ועל מחצב הנחושת.

“הם שאלו רבות עליך, אדוני”, אמר יצחק.

“מי שאל?”

“המהנדס וכל האדונים. הם צריכים למצוא אותך ויהי־מה, אמרו”.

ייתכן שיצחק הגזים בערך הדבר, או שהעניין היה למורת־רוחו של גייסלר, אשר אמר: “אני כאן, אם יהיה להם צורך בי”.

למחרת היום, חזרו שני השליחים משוודיה ואִתם שניים מבעלי המכרה. הם רכבו על סוסים – גברים חשובים, שמנים, ולפי כל הסימנים בעלי הון־עתק. הם כמעט לא התעכבו בסילאנרה ורק שאלו, בלי לרדת מהסוסים, מהי הדרך הנכונה, והמשיכו לעבר ההרים. גייסלר עמד סמוך אליהם, אבל הם העמידו פנים כאילו אינם רואים אותו.

השליחים וסוסי־המשא נחו שעה קלה, שוחחו עם הפועלים שעבדו בהקמת הרפת, נוכחו לדעת כי האיש הזקן בעל שרשות הזהב הוא גייסלר, ונסעו הלאה. אבל אחד הרצים חזר עוד באותו ערב, ובפיו ידיעה: גייסלר צריך לעלות אל האדונים.

“הרי אני כאן, אם יש להם צורך בי” – זאת היתה תשובתו של גייסלר.

גייסלר נעשה יהיר, כאילו ידו אוחזת בטבור־העולם. ואולי חשב, כי הודעה בעל־פה איננה לפי כבודו? אבל איך קרה שהוא בא לסילאנרה בדיוק בזמן שבו היו זקוקים לו? האם אין דבר שנסתר ממנו? כאשר תשובתו הגיעה אל האדונים, אשר חיכו למעלה, היה עליהם לטרוח ולרדת לסילאנרה על אפם ועל חמתם. המהנדס ושני המומחים באו אִתם.

אבל היה צורך לישר הדורים רבים לפני שהפגישה תצא אל הפועל. הדבר לא עורר תקוות טובות. גייסלר נהג ביהירות יוצאת מגדר הרגיל.

האדונים נעשו מנומסים מאוד. הם ביקשו את סליחתו של גייסלר על שאתמול שלחו לו, כי היו עייפים מאוד מהנסיעה. גייסלר ענה באדיבות שגם הוא היה עייף. אלמלא כן, היה בא אליהם.

טוב; ועתה אל העניין: האם יש בדעתו למכור את ההר שמדרום לנחל?

“האם אתם קונים לעצמכם, רבותי, או שאתם מתווכים?”

זאת היתה רשעות גלויה מצד גייסלר. הוא ראה במו עיניו שהאדונים הנכבדים והשמנים האלה אינם מתווכים.

והשיחה נמשכה: “מהו המחיר?” שאלו האדונים.

“כן, המחיר!” אמר גייסלר וחכך בדעתו. “שני מיליון”, אמר לבסוף.

“כך!” אמרו האדונים וחייכו.

אבל גייסלר לא חייך.

המהנדס והמומחים בדקו כבר את ההר, קדחו חורים אחדים וניפצו כמה סלעים. הם הגיעו למסקנה זאת: הנחושת היא פרי התפרצויות של הרי־געש, ועובי הגיד איננו מחולק בצורה שווה. על־פי חקירה זאת, כמות הנחושת הגדולה ביותר נמצאת על הגבול שבין חלקת החברה והחלקה של גייסלר. לאחר מכן מצטמצם הגיד ובחצי המייל האחרון כבר אין במקום נחושת בכמות השווה הפקה מסחרית.

גייסלר שמע את ההרצאה הזאת בשוויון־נפש גמור. הוא הוציא מכיסו תעודות אחדות ועיין בהן בתשומת־לב רבה, אבל לא היו אלה מפות, ומי יודע אם היתה להן שייכות כלשהי למכרה.

“אתם לא חפרתם עד העומק הרצוי”, אמר, כאילו קרא את הדברים. בכך הודו מיד האדונים, אלא שהמהנדס שאל כיצד יכול גייסלר לדעת זאת: הרי הוא עצמו לא ניסה לחפור כלל.

וכאן חייך גייסלר, כאילו הספיק לראות את המסתתר בעומק של מאות מסרים בתוך האדמה ולאחר מכן כיסה את החורים.

הם הוסיפו לדבר עד הצהריים ולבסוף הציצו האדונים בשעוניהם. גייסלר הוריד את המחיר לרבע מיליון כתר, ומכאן לא זז אפילו באורט אחד. נוסף לכך דומה היה כי הוא נעלב מאוד. הם חשבו שהוא ימכור ברצון, שהוא מוכרח למכור. אבל אין לכך שחר! האם אינם יכולים לראות כי הוא לבוש בהידור

ומכובד כמעט כמותם?

מחמישה־עשר עד עשרים אלף – אמרו האדונים – גם זה לא סכום מבוטל.

“בלי כל ספק, שעה שאדם זקוק לכסף”, אמר גייסלר, “אנל מאתיים וחמישים אלף, זהו סכום גדול יותר”.

כאן אמר אחד האדונים, כאילו מתוך כוונה להשפיל את גייסלר: “אני נזכר עכשיו, כי יש לנו דרישת־שלום אל אדוני מקרובי אשתו בשוודיה”.

“תודה, תודה”, אמר גייסלר.

הואיל וההערה הקודמת לא השפיעה על גייסלר, אמר השני: “אגב, רבע מיליון… הרי אין כאן עפרות זהב, אלא רק נחושת”. גייסלר הינהן בראשו כאומר: כן, רק נחושת.

כאן פקעה בבת־אחת סבלנותם של כל האדונים. חמישה מכסי־שעונים נפתחו בבת־אחת ונסגרו. לא נשאר זמן רב לשיחה בטלה. הגיעה שעת הצהריים. האדונים לא ביקשו אוכל בסילאנרה: הם חזרו אל המכרות ואכלו שם מהמזון שהביאו אתם.

כך הסתיימה הפגישה.

גייסלר נשאר לבדו.

מה הן המחשבות שהתרוצצו אותה שעה במוחו? אולי הוא לא חשב על שום דבר, ולא גילה כל עניין במתרחש. לא – הוא התייעץ בנפשו, אבל לא הראה כל סימן של חוסר־מנוחה. אחרי הצהריים אמר ליצחק: “חשבתי לצאת לטיול בסביבות ההר שלי, וברצון הייתי לוקח את סיברט אתי, כמו בפעם הקודמת”.

יצחק הסכים מיד.

“לא, הוא טרוד בעבודות אחדות”, הודיע גייסלר.

“הוא ילך אתך תיכף־ומיד, מר גייסלר”, אמר יצחק וקרא לסיברט שהיה עסוק בבניית הרפת.

אבל גייסלר הניף את ידו ואמר בקצרה: “לא”.

הוא טייל בחצר, עבר כמה פעמים על פני הבנאים ושוחח אתם. איך יכול היה לעשות זאת, כאשר היה טרוד בעניין חשוב כל־כך? הו, ייתכן שהוא חי זמן רב בתנאים של חוסר־ביטחון, עד שהוא כבר איננו נרתע משום סכנה, ושום אסון איננו יכול להכריע אותו.

זה היה עניין של חוש: לאחר שמכר את המכרה הקטן לקרובי אשתו, הלך מיד וקנה את כל ההר. מדוע עשה זאת? האם היה בדעתו להכעיס את הבעלים החדשים בזה שנעשה שכנם הקרוב? למעשה, התכוון לרכוש רק רצועת־אדמה צרה מדרום לנחל – המקום היחיד שבו אפשר יהיה להקים מבני־מגורים לעובדים, אם העבודה תתחיל אי־פעם. אולם הוא קנה את ההר כולו משום שזה נמכר לו כמעט בחינם, ובעקבות זה לא היה עליו להקים גדר ארוכה לסימון הגבול. מתוך רשלנות נעשה שליט הרים. במקום מגרש קטן לבנית צריפים וסככות למכונות – השיג הר שלם, שגבולותיו הגיעו עד הים.

המכרה הקטן עבר בשוודיה מיד ליד. גייסלר עמד על המשמר וידע את הנעשה. מובן שהקונים הראשונים לא עשו את העסקה מתוך חכמה, אלא מתוך טיפשות. מועצת־המשפחה לא הבינה דבר בכל העניין, והקונים לא רכשו די שטח על ההר. כוונתם היתה פשוטה: להתפשר עם איזה טיפוס בשם גייסלר ולהיפטר ממנו. אבל, גם האדונים החדשים נהגו בצורה מגוחכת. הם היו עשירים, הם יכלו להרשות לעצמם לקנות מכרה רק לשם הבדיחה שבדבר, לשם שעשועים, אולי תוך כדי איזו מסיבה נועזת – מי יודע? אבל כאשר הגיע העניין עד המכרה הנסיוני והכול נעשה רציני – נתקלו פתאום באבן־נגף: גייסלר, “הם ממש תינוקות”, חשב ודאי גייסלר, מתוך יהירות. הוא נעשה קשה־עורף. הקונים החדשים ניסו להתייחס אליו כאל קבצן, ועל כן דיברו על חמישה־עשר עד עשרים אלף. תינוקות. הם לא מכירים את גייסלר. אבל הוא כאן!

האדונים לא ירדו מההר באותו יום. הם חשבו כי ינהגו בתבונה אם לא יגלו כל סימני חיפזון. אולם למחרת בבוקר באו. סוסי־המשא ירדו אִתם. הם רצו לשוב לבתיהם. אבל גייסלר נעלם.

לאן נעלם גייסלר?

במצב כזה לא יכלו האדונים לברר שום דבר תוך כדי רכיבה על סוסים, והם נאלצו לרדת ולחכות.

לאן הלך גייסלר?

איש לא ידע זאת. הוא שוטט ברחבי סילאנרה. באחרונה ראו אותו ליד המנסרה. הרצים נשלחו לחפש אותו, אבל הוא הרחיק לכת, כנראה, כי קראו אליו והוא לא ענה. האדונים הציצו בשעוניהם והתרגזו מאוד: “הרי לא נהיה טיפשים ונחכה!” – אמרו. “אם גייסלר רוצה למכור, עליו לחכות כאן!”

ייתכן. רוגזם של האדונים חלף. הם חיכו. הם אפילו התלוצצו. הדבר עלול להביא לידי ייאוש: יהיה עליהם להישאר כאן, על אם־הדרך, כל הלילה.

“מזהיר!” אמרו. “בני משפחותינו יגלו פעם את עצמותינו היבשות”.

גייסלר בא לבסוף. הוא טייל לרוחב האחוזה ולאורכה, ועכשיו הוא חזר מהדיר.

“נדמה לי שהדיר קטן כבר. כמה בעלי־חיים יש לך בסך־הכול?” שאל את יצחק.

הוא היה מסוגל לדבר כך, שעה שהאדונים עמדו ושעוניהם בידיהם!

“הו, התחממתי בהליכה הזאת!” אמר.

“שיערנו, והיינו כמעט בטוחים שאתה נמצא בקרבת מקום, אדוני”, אמר אחד הזרים.

“לא ביקשתם ממני לנהוג כך, רבותי”, אמר גייסלר. “אילו הייתם מבקשים, הייתי נשאר כאן”.

כך. ומה בדבר העסקה? האם גייסלר יסכים להצעה הגיונית? הרי לא בכל יום מזדמנת לו עסקה של חמישה־עשר עד עשרים אלף.

דברים אלה העליבו את גייסלר עד מאוד. האם זוהי דרך מנומסת לניהול משא־ומתן? אין ספק שהאדונים לא היו משמיעים דברים כאלה אלמלא כעסם הרב, כפי שאין ספק כי פניו של גייסלר היו מחווירות פתאום אלמלא שהה קודם במקום מבודד והאדים אותן. עתה ענה בקרירות: “אינני מתכוון לשער השערות בנוגע לסכום שביכולתכם לשלם, רבותי, אבל אני יודע מהו הסכום שאני רוצה לקבל. איני מוכן לשמוע פטפוטים נוספים בעניין ההר. המחיר נשאר כפי שקבעתי אותו אתמול”.

“רבע מיליון כתר?”

“כן”.

האדונים עלו על סוסיהם.

“ועכשיו אומר לך משהו, מר גייסלר”, פתה אחד מהם, “נרחיק לכת עד סכום של עשרים וחמישה אלף”.

“אתם עדיין מתלוצצים אתי”, ענה גייסלר. “אבל, ברצינות, אני מציע לכם הצעה נגדית. האם תסכימו למכור לי את המכרה הקטן שלכם?”

“כן, זה עניין שראוי לתשומת־לב”, השיבו האדונים, שהופתעו במקצת מן ההצעה.

“אם כן, אקנה אותו”, הודיע גייסלר.

הו, גייסלר זה! החצר היתה מלאה אנשים, וכולם שמעו את דבריו – כל אנשי סילאנרה, הבנאים, האדונים והשליחים. ייתכן שלא היה בידו להשיג את הכסף הדרוש לקניה זאת, אבל – מי יודע? אולי הדבר כן היה בידו. מי מבין אותו? מכל מקום, דבריו הביכו את האדונים. האם כוונתו היתה לתת להם סטירת־לחי? הוא חשב שההצעה תעלה את ערך ההר שלו?

האדונים התייעצו ביניהם ולבסוף ירדו מהסוסים. כאן התערב בעניין המהנדס, אשר, כפי הנראה, החזיק בידו כוח כלשהו, כל החצר היתה מלאה אנשים וכולם הקשיבו לדברים.

“אנחנו לא מוכרים!” הודיע בהחלטיות.

“לא?” שאלו האדונים.

“לא!”

הם התלחשו ביניהם לרגע ועלו שוב על סוסיהם.

“עשרים וחמישה אלף!” קרא אחד האדונים.

גייסלר לא השיב דבר. הוא פנה להם עורף וניגש שוב אל הבנאים. כך הסתיימה הפגישה האחרונה.

גייסלר ניסה להיראות כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל. הוא התהלך בחצר, דיבר עם הבנאים והתפעל מהקורות הענקיות שהם העמידו על גג הרפת. השבוע יגמרו את הבניין ויניחו עליו גג ארעי. במשך הזמן תיבנה במקום עליה לאחסון השחת.

יצחק מנע את סיברט מלעבוד בהקמת הרפת או בכל עבודה אחרת, כדי שיהיה מוכן כל רגע ללוות את גייסלר אל ההרים. אבל לא היה צורך בכך; גייסלר חזר בו מכוונתו או, אולי, שכח את כל העניין. לאחר שקיבל מאינגיר קצת צידה, יצא בערב אל הכפר והתעכב שם.

הוא עבר על־פני שתי האחוזות שהוקמו ליד סילאנרה ושוחה עם אנשים; הוא הגיע עד “נווה־הירח” כדי לראות כיצד התקדם אכסל שטרים בזמן האחרון; הוא לא התקדם במהירות אבל עיבד חלקות־אדמה גדולות. גייסלר התעניין בנעשה אצלו ושאל: “האם יש לך סוס?”

“כן”.

“למטה יש לי מקצרה ומחרשה. שתיהן חדשות. אשלח את הכלים אליך”.

“מה!” קרא אכסל. נדיבות כזאת היתה למעלה מבינתו. הוא גם חשב כי מיד תעלה שאלת התשלום.

“אתן לך את הכלים בחינם”, אמר גייסלר.

“זה לא מתקבל על הדעת”, אמר אכסל.

“אבל יהיה עליו לעזור לשכניך ולחרוש חלק מאדמת הבור שלהם”, דרש גייסלר.

“זה ייעשה”, הבטיח אכסל, אולם הוא התקשה להבין מה טיבו של גייסלר זה.

“כך; יש לך למטה אחוזה ומכונות?” שאל.

גייסלר ענה: “כן, יש לי רכוש רב”.

שימו לב: ייתכן שלא היה לגייסלר רכוש רב. עסקיו לא היו כה מרובים. אבל הוא אהב להתפאר. יהיה עליו לקנות את המחרשה ואת המקצרה באחת הערים ולשלוח אותן הנה.

גייסלר ניהל שיחה ארוכה עם אכסל שטרים על תושבי הסביבה, על בית־המסחר בסטורבורג, על אחיו של אכסל, שנשא אשה, זה־עתה והגיע לברידאבליק כדי ליבש את אדמת־הביצה. אכסל התאונן על כך שאין כל אפשרות להשיג אשה לעזרה. הוא חי לבדו, רק עם אשה זקנה, אוולינה, שאיננה שווה הרבה, אבל עליו לשמוח גם על כך. במשך תקופה ידועה בקיץ היה חייב לעבוד יום ולילה. אולי היה מצליח להשיג אשה בארץ מולדתו, הלגולנד, אבל מלבד משכורתה יהיה עליו לשלם לה גם הוצאות נסיעה. ההוצאות בכלל מרובות. אכסל סיפר גם כי קיבל על עצמו את ההשגחה על קו הטלגרף, אלא שהוא מתחרט על כך במקצת.

“עניינים כאלה מתאימים לאנשים מסוגו של ברידי”, אמר גייסלר.

“כן, זה נכון”, אמר אכסל, “אבל עשיתי זאת בשביל הכסף”.

“כמה פרות יש לך?” שאל גייסלר.

“ארבע. ופר אחד. הפר של סילאנרה רחוק מדי”.

אבל דבר חשוב יותר הציק לאכסל, ועל כך הוא רצה להתייעץ עם גייסלר. החלה חקירה בעניין ברברה. מובן מאליו: הדבר נודע. ברברה היתה הרה והנה, היא נסעה מכאן חופשית כציפור־דרור, בלי ילד. מה פשר הדבר?

כאשר שמע גייסלר את הדבר, אמר קצרות: “בוא אחרי!” שגי הגברים התרחקו מן הבית. גייסלר העלה על פניו ארשת חשיבות רבה, כאילו היה פקיד ממשלתי. הם התיישבו בפאתי־היער וגייסלר אמר: “כן, עכשיו ספר!”

מובן מאליו שהדבר נודע. האם אפשר היה אחרת? המקום לא היה ריק מאדם, וחוץ מזה באה אוולינה. מה לאוולינה ולעניין זה? הו, אשה זאת! אכסל הסתכסך אִתה. היא ישבה כאן ויכלה לחקור את אכסל עצמו, לאט־לאט. הרי היא חיה לשם עניינים חשודים, ובמובן מסוים עליהם פרנסתה; נוסף לכך ניחנה בחוש־ריח מצוין. למעשה, אוולינה היתה כבר זקנה מכדי שתוכל לטפל בבית ובמשק של אכסל, והיה עליה ללכת. אבל, האם יכלה לעשות זאת? לנטוש מקום שסוד גדול טמון בו? היא סיימה את מלאכות החורף ופנתה אל עבודות הקיץ, כשהיא מתנהלת בכבדות. הדבר היה כרוך במאמצים גדולים והיא שאבה כוח מן התקווה שתוכל להוכיח את אשמת בתו של ברידי. באביב, כאשר השלג החל להימס, התחילה אוולינה לרחרח מסביב ועד מהרה גילתה את הגבעה הקטנה שליד הנחל. באחד הימים התמזל לה מזלה והיא ראתה איך אכסל מיישר את האדמה מעל לקבר הקטן. אם כך, הדבר ידוע גם לו. אוולינה הינהנה בראשה השב: עכשיו הגיעה שעתה.

היא לא התכוונה לאכסל. אכסל לא היה איש רע ולא היה קשה לחיות בביתו. הוא היה קפדן מופלג: ספר את חריצי־הגבינה וידע בדיוק את מקומה של כל פקעת־צמר. ובשנה שעברה, כאשר הצילה את אכסל, האם גמל לה כגמולה? לא, הוא עמד על דעתו שפרי הניצחון יחולק בין שניים. כן, הוא אמר: אם אוולינה לא היתה באה, היה קופא בלילה. אבל גם ברידי עזר לו מאוד בדרך הביתה. זה היה שכרה! לדעתה של אוולינה, האל היה צריך לשפוך את חמתו על בני־אדם בשל מעשים כאלה! האם אכסל לא יכול היה להוציא את אחת הפרות ולומר: "הפרה הזאת תהיה שלך, אוולינה?’’ אבל לא היה זכר לדבר כזה.

ועכשיו נראה אם הדבר לא יעלה לו במחיר גדול יותר.

במשך הקיץ ארבה אוולינה לכל עובר־ושב, התלחשה אתו וגילתה את הסוד, “אבל אל תגלה על כך לאף אחד”, היתה מחרה בו.

אוולינה ירדה גם אל הכפר פעמים אחדות. לבסוף המתה הסביבה משמועות: הן התפשטו כערפל העוטף את הפנים וחודר אל האוזניים. אפילו הילדים שלמדו בבית־הספר בברידאבליק התחילו לקרוץ בעיניהם ולהביט על סביבם כיודעי־סוד. ראש־הכפר היה חייב להתערב, לשלוח הודעות ולקבל הוראות. באחד הימים בא ל“נווה־הירח” עם בן־לוויה. הוא חקר ודרש וערך פרוטוקול. לאחר מכן חזר לביתו. אבל כעבור שלושה שבועות הוא חזר וחקר וכתב עוד, ובפעם זאת חפר בגבעה קטנה וירוקה והוציא את גוויית התינוק. אוולינה עזרה לו בכך ולכן נאלץ להשיב על שאלותיה. בין היתר אמר לה כי ייתכן שיאסרו גם את אכסל. כאן ספקה אוולינה את כפיה, משתוממת על החרפה אשר הומטה על המקום הזה; מי יתן ותוכל לנדוד מפה למרחקים, למרחקים!

“והיא, ברברה?” שאלה בלחש.

“העלמה ברברה נמצאת בבית־סוהר בברגן”, אמר ראש־הכפר.

“האמת יצאה לאור”.

הוא לקח את גוויית התינוק והלך לדרכו.

אין להתפלא על כך שאכסל שרוי בחרדה. הוא העיד בפני ראש־הכפר ולא הסתיר דבר. הילד הוא שלו ובמו ידיו הניח את הגוויה בקבר.

עכשיו הוא שואל את גייסלר מה יהיה סוף הדבר. יהיה עליו, כנראה, לנסוע העירה לשם חקירה חמורה יותר וכן להתנסות בצרות שונות.

גייסלר כבר לא היה עירני כקודם. נדמה היה כי הסיפור עייף אותו, וכי הוא נרדם – מי יוכל לדעת את סיבת הדבר? ייתכן שחריצות הבוקר הסתלקה ממנו. הוא קם ואמר: “צריך לעיין בדבר. אחשוב על כך ועוד לפני שאסע תקבל את תשובתי”.

גייסלר הלך.

הוא חזר לפנות ערב לסילאנרה, אכל מעט ושכב לישון. הוא התעורר בשעה מאוחרת – אין זאת אלא שהיה עייף לאחר הפגישה עם בעלי המכרות משוודיה. כעבור יומיים היה מוכן לנסוע. שוב היה עירני וחביב, שילם ביד רחבה תמורת האירוח ונתן לרבקה הקטנה כתר שלם.

הוא אמר ליצחק: “לא אכפת לי שלא סיימתי את עסקת המכירה – זה עוד יסודר. לעת עתה אפסיק את העבודה למעלה. הם ממש תינוקות. הם חשבו כי יצליחו לרמות אותי. האם שמעת שהציעו לי עשרים וחמישה אלף?”

“כן”, אמר יצחק.

“זהו”, ענה גייסלר, ובתנועת ראש ניער מעליו כל מיני מחירים מחפירים וסכומים מגוחכים. “השבתת העבודה במכרה לא תזיק כלל לסביבה. להפך, הדבר יביא את האנשים לידי כך שיעבדו את אדמתם. אבל למטה, בכפר, שם יורגש הדבר. הקיץ הם הרוויחו כסף רב. בגדים יפים ודייסה מתוקה היו בכל בית. עכשיו נגמר הדבר הזה. תבין: אנשי הכפר יכלו לחיות אתי בשלום, וייתכן שאז המצב היה שונה. אבל עכשיו אני הקובע”.

דומה היה כי אין לו עניינים רבים לקבוע בהם. כאשר הלך נשא חבילת־צידה קטנה, וחזייתו כבר לא הבהיקה בלובנה. ייתכן כי אשתו, שקיבלה פעם ארבעים אלף כתר, מימנה את נסיעתו זאת בשארית הכסף ההוא – אלוהים יודע מה הם פני הדברים – ועכשיו הוא חוזר לביתו בכיסים ריקים!

גייסלר לא שכח לסור אל אכסל שטרים ולתת לו את התשובה:

“חשבתי בדבר. העניין התחיל ואתה לא יכול לשנות את מהלכו. יזמינו אותך לחקירה ותצטרך להעיד…”

אלה היו דברים כלליים. אולי גייסלר לא עיין כלל בעניין. אכסל ענה “כן” על כל דבר של גייסלר, מתוך דכדוך. אבל לבסוף עלתה ארשת של גאווה על פניו של גייסלר והוא אמר כנמלך בדעתו: “אני שואל את עצמי אם אוכל להיות בעיר בעת המשפט”

“הו, אילו רק יכולת, אדוני!” קרא אכסל.

גייסלר החליט: “אראה אם זה יהיה אפשרי. יש לי הרבה עסקים בדרום. אבל אולי אצליח למצוא פנאי. בינתיים, שלום. את המכונות אשלח לך”.

גייסלר הלך.

האם היה זה ביקורו האחרון בסביבה זאת?


ו    🔗

הפועלים האחרונים ירדו מההרים. העבודה נפסקה לגמרי. ההר נעשה שוב לשממה.

רפת האבנים בסילאנרה הושלמה ולקראת החורף הועלה עליה גג ארעי. השטח הפנימי נחלק לתאים נאים ובהירים. היה שם אולם ענקי באמצע ותאים מרווחים משני צדיו – ממש כמו בבית מגורים. בעבר היה כאן רק בית־חימר דל שיצחק ישב בו יחד עם עזים אחדות. עתה אין עוד זכר לבית־חימר בסילאנרה.

ברפת נקבעו אבוסים ומחיצות. כדי שהעבודה תסתיים במהירות, עדיין מחזיקים באחוזה את שני הבנאים. אבל גוסטף אומר, כי הוא אינו מבין דבר בנגרות, וברצונו לעזוב את המקום. גוסטף סייע רבות בבניין הרפת והתגלה כבעל כוח עצום. בערבים שימח את כולם. הוא ניגן בחלילו ועזר לנשים לשאת את הדליים הכבדים מן הנחל. אבל עכשיו ברצונו לנסוע. לא, הוא איננו מבין בנגרות, הוא אומר. נראה שברצונו ללכת בכל מחיר.

“היית יכול להישאר עד מחר”, אמרה אינגיר.

לא, כבר אין במקום עבודה בשבילו, ועכשיו יש לו בני לוויה מבין הפועלים של המכרה. הוא יעבור אִתם את ההרים.

“מי יעזור לי להביא מים?” אמרה אינגיר וחייכה בעצב.

גוסטף מצא עצה: היאלמאר.

היאלמאר היה הצעיר בשני הבנאים, אבל הם היו מבוגרים מגוסטף ואף אחד מהם לא דמה לו כלל.

“אה, היאלמאר!” אמרה אינגיר בבוז.

אבל היא חוזרת לשלוט בעצמה ואומרת, כדי לגרות את קנאתו של גוסטף: "כן, היאלמאר. הוא לא רע בכלל. והוא “שר יפה”.

“הוא סתם צעצוע!” אמר גוסטף, בלי להתרגז.

אבל הוא היה יכול לבלות את הלילה בסילאנרה – זוהי דעתה של אינגיר.

הו, העניין נמאס לבסוף על גוסטף. היה נעים לחטוף אותה מידי חבריו, לחטוף אותה לעיניהם וליהנות ממנה במשך השבועות שעבד כאן. אבל הוא התכוון למצוא עבודה במקום אחר. אולי יחזור הביתה, אל אהובתו – זאת היתה כוונתו. האם יתהלך כאן בלי עבודה בגלל אינגיר? הסיבות לעזיבתו ברורות מאוד. אינגיר צריכה להבין אותן. אבל היא נהגה בעזות־מצח, הפסיקה לחשוב על כל המוטל עליה, לא דאגה לשום דבר. היחסים ביניהם לא נמשכו זמן רב, אלא כל עוד נבנתה הרפת.

אינגיר היתה עצובה. היא הרחיקה לכת בנאמנותה המופרזת לגוסטף. היא אשה גלויה, האוהבת בפשטות, במישרין. לא, היא לא מתביישת בכך. היא אשה חזקה, ואינה נשמעת אלא לצו לבה, אשר לעת בלותו היתה לו עדנה. כאשר הכינה חבילת־צידה לגוסטף, רטטו שדיה מרוב התרגשות. היא אינה חושבת אם יש לה רשות לכך או אם אין סכנה בדבר: היא התמסרה כולה. תאוות־חושים מילאה אותה. גם אם יצחק ירים אותה שוב עד התקרה ויטיל אותה ארצה, גם אז לא תוותר.

היא מסרה את הצידה לגוסטף.

היא העמידה דלי ליד המדרגות, כדי שגוסטף יעזור לה, בפעם האחרונה, להביא מים. אולי רצתה להגיד לו עוד דבר־מה, אולי לשים משהו בידו – אולי את טבעת הזהב, אלוהים יודע. היא מסוגלת לכל דבר. אבל צריך לשים קץ לכל זה. גוסטר מודה על הצידה, אומר: “שלום” והולך. הולך…

והיא עומדת בודדה.

“היאלמאר!” קראה בקול רם יתר־על־המידה. והקול היה כקול קריאה לעזרה, כקול קריאת־ניצחון עלובה.

במשך כל הסתיו עבדו כל אנשי הסביבה – עד למטה בכפר – בעבודות העונה. חפרו והוציאו את תפוחי־האדמה, אספו את החיטה. הפרות רועות באחו. שמונה אחוזות – ובכולן רבה התכונה. אבל ביישוב המסחרי בסטורבורג אין בהמות ואין שדות מעובדים. יש שם רק גן. בסטורבורג אין עבודה רבה.

בסילאנרה החלו לגדל גם נפוּס. הפרות מאיימות לפרוץ את הגדר ולהסתער על הצמחים. על כן הוטל על ליאופולדינה ועל רבקה הקטנה לשמור את השדה. בידי רבקה שוט ארוך והיא מגרשת את הפרות. האב עובד בקרבת מקום. מעת לעת הוא ניגש אליה, נוגע בידיה וברגליה ושואל אם לא קר לה. ליאופולדינה, שבגרה מעט, סורגת בעת השמירה גרביים לחורף. היא נולדה בטרונדהיים, וכאשר באה לסילאנרה היתה בת חמש. העיר הגדולה, האנשים הרבים וגם הנסיעה הארוכה הנה – כל אלה הולכים ומיטשטשים בזכרונה. היא בת איכרים, וכל העולם הגדול מצטמצם בכפר שלמטה, שם ביקרה בכנסיה פעמים אחדות.

הגיע שעתן של עבודות צדדיות, כמו תיקון הדרך, שבמקומות אחדים אי־אפשר לעבור בה. מכיוון שפני האדמה עדיין לא קפאו, החלו יצחק וסיברט לחפור תעלות לאורך הדרך. ישנן עוד חלקות אדמת־ביצה וצריך ליבש אותן.

אכסל שטרים הבטיח לעזור בעבודה זאת, כי יש לו סוס, וגם הוא משתמש בדרך. אבל לפתע התברר כי יש לאכסל איזה עניין דחוף בעיר – מה לו שם, איזה עסק יכול להיות לו שם? ולדבריו, זה דבר שאיננו סובל דיחוי. הוא ישלח במקומו את אחיו מברידאבליק שיעזור בתיקון הדרך. שמו פרידריך.

זה היה גבר צעיר, שנשא אשה לא מכבר, ואהב להתלוצץ. והוא עזר. פרידריך דמה בהרבה לסיברט. ופרידריך, בדרכו הנה הבוקר, עבר בסטורבורג ובפיו חדשות רבות ששמע מפי הסוחר.

הדבר התחיל בזה שפרידריך ביקש חפיסת טבק.

“אכבד אותך בחפיסת טבק, כאשר תהיה לי חפיסה כזאת”, אמר אהרונסן.

“האם אזל הטבק?”

“כן. ולא אביא עוד למקום הזה, כי אין קונים. כמה אני מרוויח, לדעתך, בחפיסת טבק?”

מצב־רוחו של אהרונסן היה רע מאוד. לדעתו, החברה השוודית, בעלת המכרות, הוליכה אותו שולל. הוא בא והתיישב בישימון כדי לפתוח בית־מסחר, ופתאום נפסקה העבודה במכרה!

פרידריך מחייך ולועג לאהרונסן: “לא, הוא לא עיבד את האדמה ואין לו אפילו מספוא. הוא קונה מספוא! היה אצלי וביקש לקנות שחת. לא, אין לי שחת למכירה”.

“כך, אתה לא זקוק לכסף?” שאל אותו אהרונסן. לדעתו, הכסף יענה את הכול. הוא השליך שטר של מאה כתר על השולחן

ואמר: “הנה כסף!”

“כן, כסף זה דבר טוב”, אמרתי.

נראה שדעתו של אהרונסן משתבשת. ואשתו מתהלכת במשך היום כאשר שעון בכיסה – מהו העניין החשוב, שאסור לה להחמיץ?

“האם אהרונסן לא סיפר לך על אדם ששמו גייסלר?” שאל סיברט.

“כן, זה האיש שאינו רוצה למכור את חלקו בהר, כך אמר. והוא היה מרוגז; ראש־כפר שהודח מתפקידו, אמר; אדם, שאולי אין בכיסו אפילו חמישה כתר, וראוי שיירו בו!”

“חכה קצת”, אמרתי, “אולי הוא ימכור בעוד זמן־מה”.

“לא”, אמר אהרונסן, “אל תאמין בזה. אני, בתור סוחר, מבין את הדבר יפה מאוד. שעה שצד אחד דורש מאתיים וחמישים אלף והצד השני מציע עשרים וחמישה אלף – אין עסק אבל שאלוהים יברך אותם”, אמר אהרונסן, “הלוואי שרגלי לא היתה דורכת במקום ארור זה”.

“ובכן, אולי אתה רוצה למכור?” שאלתי. “כן”, אמר, “זה ממש הדבר שאני מתכוון לעשות. בּיצה, חור, ישימון! אני לא מרוויח אפילו כתר אחד ליום!”

הגברים צחקו על אהרונסן ולא השתתפו בצערו.

“אתה חושב שהוא באמת עומד למכור?” שאל יצחק.

“כן, נראה שכך הדבר. הוא פיטר את הפועל שלו. אכן, טיפוס מוזר, אהרונסן זה. בכך אין כל ספק: הוא פיטר את הפועל שהיה יכול לכרות עצים בחורף ולהוביל אותם, אבל את המשרת שבחנות הוא ממשיך להחזיק. כפי הנראה, נכון שהוא לא מוכר סחורה אפילו בכתר ליום, כי בכלל אין סחורה בחנות. אבל, אם אלה פני הדברים, לשם מה הוא צריך את המשרת? נדמה לי שזה נובע מגאוות־סרק. הוא אוהב לראות את המשרת עומד ליד דוכן־המכירה וכותב בפנקסים גדולים. חה־חה־חה! אכן, נראה שאהרונסן הוא קצת מטורף”.

שלושת הגברים עבדו עד הצהריים, אכלו את הארוחה שהביאו אתם ושוחחו ביניהם; היו להם עניינים משלהם לענות בהם: מצב אזורם, גורל התושבים – עניינים כבדי־משקל. אבל הם דנו בכך מתוך שלווה, כאנשים שדעתם מיושבת עליהם, שעצביהם אינם לקויים ואינם עושים דברים שאינם ראויים להיעשות.

הסתיו חולף. דומיה שוררת ביער; כאן ההרים ושם השמש; בלילה זורחים הכוכבים והירח. הכול קבוע, ידוע, קרוב אל הלב. במקום זה יש לאנשים פנאי לנוח על העשב, כאשר זרועם מונחת ככר מתחת לראשם.

פרידריך סיפר על ברידאבליק ואמר כי לא הספיק לעשות הרבה עד כה.

“בכל זאת”, אמר יצחק, “התקדמת יפה. ראיתי את הדבר כאשר הייתי למטה”.

שבחים אלה מפי זקן המתיישבים בסביבה, מפי הרוזן, גורמים קורת־רוח לפרידריך והוא שואל:

“האם אתה חושב כך באמת? לא, יש עוד הרבה לעשות. בתחילת השנה הזאת נתקלתי בעיכובים רבים. הייתי צריך לתקן את הבית. הגג היה מלא פרצות. ואת האסם הייתי צריך להרוס ולבנות מחדש. המכלאה היתה קטנה מדי, כי יש פרות ועגלות, שלא היו לברידי”, אמר פרידריך בגאווה.

“המקום מוצא חן בעיניך?” שאל יצחק.

“כן, הוא מוצא חן בעיני וגם בעיני אשתי. מהבית נשקף נוף נאה, ואנו יכולים לראות את הדרך המטפסת למעלה. החורשה הקטנה שליד הבית יפה מאוד. יש שם עצי לבנה וערבה, וכאשר יהיה לי פנאי אטע עוד עצים, בחלק השני של החצר. מאז שחפרתי את התעלות, באביב, התייבשה האדמה. נראה מה יצמח שם בשנה זאת! האם אנחנו שבעי־רצון? כן, בוודאי. הרי לי ולאשתי יש בית, חצר ושדות!”

“והאם כל הזמן תהיו שם רק שניכם?” שאל סיברט בערמה.

“לא, ידידי, ייתכן מאוד שמספרנו יגדל”, השיב פרידריך וחייך. “ובמה שנוגע לשביעות־רצון, לפני כן לא ראיתי את אשתי כפי שהיא עכשיו. ממש פורחת!”

הם עבדו עד הערב. מעת לעת הזדקפו ודיברו ביניהם.

“אז לא השגת טבק?” שאל סיברט.

“לא!” וגם לא הצטערתי על כך. אני לא מעשן", ענה פרידריך.

“אתה לא מעשן?”

“לא. והלכתי לאהרונסן רק כדי לשמוע את החדשות”. שני הגברים הצעירים פרצו בצחוק.

האב והבן שתקו כהרגלם בדרכם הביתה. אבל נראה שיצחק עיבד איזו תכנית, כי הוא אמר:

“שמע, סיברט!”

“מה?”

“אהה, עניין לא חשוב”, אמר האב.

הם המשיכו בדרכם. פתאום אמר האב:

“האם אהרונסן יכול להמשיך במקום הזה אם אין לו סחורה?”

“לא”, אמר סיברט. עכשיו איו הרבה אנשים שמעוניינים בסחורה שלו".

“כך אתה חושב. אולי אתה באמת צודק”.

סיברט השתומם קצת על דברי אביו, שהמשיך:

“עכשיו יש כאן רק עשר אחוזות. אבל ייתכן שמספרן יגדל, מי יודע?”

סיברט השתומם עוד יותר – למה התכוון אביו? אהה, אין לו שום כוונה! הם ממשיכים בדרכם, ועתה הם קרובים לסילאנרה. וכאן שאל הזקן:

“המ… כמה ידרוש, לדעתך, אהרונסן תמורת אדמתו?”

“אם כך, זה היה הדבר!” אמר סיברט בנפשו. “האם תקנה אותה?” אמר. לפתע הבין את כוונת אביו: הזקן חשב על אלישע. אהה, ברור שלא שכח אותו מעולם; הוא חשב עליו לא פחות מאינגיר, אבל בדרכו המיוחדת, הקרובה יותר אל האדמה, אל סילאנרה.

סיברט אמר: “אנחנו ודאי נוכל לשלם את המחיר!” האב נוכח כי בנו היטיב להבין את כוונתו, וכאילו מתוך חשש שאולי גילה יותר מכפי הצורך, לא אמר אלא מלים אחדות על תיקון הדרך ועל כך שהוא שבע־רצון מכך שהעבודה הושלמה.

בימים הקרובים הרבו סיברט ואמו להתלחש ביניהם. הם המתיקו סוד ואף כתבו מכתב. וביום ראשון חש סיברט צורך ללכת לכפר.

“מה, שוב אתה הולך לכפר? וכל זה רק כדי לקלקל את הנעליים בלי סיבה?” שאל האב, ועל פניו ארשת של רוגז. הוא הרגיש ודאי כי סיברט מתכוון ללכת לדואר.

“אני רוצה ללכת לכנסיה”, אמר סיברט.

הוא לא מצא תירוץ אחר, האב אמר: “טוב, אם אין ברירה”.

ואולם, אם החליט סיברט ללכת לכנסיה, הוא יוכל לרתום את הסוס לעגלה ולקחת אתו את רבקה הקטנה. תענוג זה מגיע לה באמת, בפעם הראשונה בחייה. היא שמרה היטב על הירק מפני הפרות, ובכלל היתה הפרח, הפנינה של סילאנרה. העגלה נרתמה, והמשרתת יאנסינה הצטרפה כדי לשמור על רבקה דבר שסיברט לא התנגד לו כלל.

לאחר שעזבו את הבית, הגיע למקום המשרת מסטורבורג. לשם מה? אהה, שום דבר יוצא־דופן. המשרת, גבר בשם אנדרסן, בא – זה כל העניין. אירוע זה לא הסעיר את הרוחות בסילאנרה. הימים שבהם היה מראהו של אדם זר משהו יקר־מציאות חלפו מזמן, ואינגיר כבר אינה מתרגשת. היא התכנסה בתוך עצמה, שוב היא רגועה וכנועה.

סידור תפילה הוא דבר נפלא, מדריך, ממש יד המחבקת את הכתף! לאחר שאינגיר סטתה מן הדרך ותעתה בין שיחי התות, מצאה שוב את עצמה, בעזרת סידור התפילה ותוך כדי עבודתה. היא הרבתה להגות באלוהים. היא נזכרה בימים הרחוקים, כשהיתה קוראת “לעזאזל!” כאשר נדקרה תוך כדי תפירה. עכשיו קורה שהיא נדקרת במחט ודם שותת מאצבעה, אבל היא מוצצת את הדם בלי לומר דבר. לא מעט כוח־רצון דרוש לאדם כדי לחזור בתשובה. אבל אינגיר הגדילה לעשות. כאשר הושלמה בניית הרפת, כל הפועלים הלכו ובסילאנרה נותרו רק אנשי המקום – פקד משבר את אינגיר: היא בכתה והתייסרה מאוד. היא לא האשימה איש, חוץ מאשר את עצמה, והחרפה כירסמה בלבה. אילו יכלה לדבר עם יצחק ולהקל על עצמה! אבל בסילאנרה איש לא דיבר על רגשותיו, ואיש לא התוודה על חטאיו. לכן קבעה מנהג חדש; היא היתה הולכת בעצמה עד המקום שבו עבד יצחק ומזמינה אותו לארוחה, ולא הוסיפה לקרוא לו מפתח הבית כקודם. מדי ערב היתה בודקת את בגדיו ותופרת את הכפתורים. היא הרחיקה לכת עוד יותר. באחד הלילות נשענה על זרועה ואמרה:

“שמע, יצחק!”

“כן?”

“מה, אתה ער?”

“כן”.

“אהה… דבר לא חשוב. אבל לא התנהגתי כראוי”.

“מה?” שאל יצחק.

השאלה התפרצה מפיו וגם הוא נשען על זרועו. הם המשיכו לשוחח. אינגיר היא, ככלות הכול, אשה מצוינת.

“לא התנהגתי אתך כפי שהייתי צריכה להתנהג”, אמרה “ואני מתחרטת מאוד”.

הדברים הפשוטים האלה נגעו ללבו של יצחק – הם נגעו ללבו של הגבר רב־הכוח, והוא רצה לנחם את אינגיר. אמנם הוא איננו מבין כראוי את העניין, אבל הוא מבין כי אין עוד אשה כמוה בכל העולם.

“את לא צריכה להתייסר על הדבר הזה”, אמר יצחק. “אף אחר מאתנו אינו מתנהג כראוי”.

“לא, לא לכך התכוונתי”, ענתה אינגיר, בהכרת־תודה.

הו, יחסו של יצחק אל הדברים הוא בריא כל־כך – הוא תומך בהם כשהם עומדים ליפול. איזה אדם מתנהג כראוי? הצדק אתו! אמוֹר, אל האהבה, מחפש הרפתקאות למרות שהוא הרי אל, וקל מאוד לזהותו: יום אחד הוא שוקע במצע שושנים ושוכב שם מתוך הנאה, מעלה זכרונות ומלקק את שפתיו; למחרת נתקע קוץ ברגלו והוא מוציאו כשפניו מעוותות מכאב. האם ימות מזה? לא־ולא! הוא בריא כשהיה. האם ייתכן שימות בגלל דבר כזה?

גם בחיי אינגיר חזר הכול לתיקונו. היא מקפידה על שעות התפילה ומוצאת בכך נחמה. היא חרוצה, סבלנית, טובת־לב. היא מעדיפה את יצחק על פני כל הגברים ואינה חושקת באף אחד אחר. אמנם הילאמאר “הצעצוע” איננו מיטיב לשיר, אבל גם הוא טוב למדי, באמת! שוב יש בכך הוכחה כי טוב למי שיראת־אלוהים בלבו ולמי שמסתפק באשר ניתן לו.

והנה בא המשרת הזה מסטורבורג, אנדרסן. הוא בא לסילאנרה ביום ראשון, והיא לא התרגשה כלל. היא אף מיאנה לקבל את פניו בכד חלב, ומכיוון שהמשרתת לא היתה בבית, שלחה את ליאופולדינה להגיש את החלב. וליאופולדינה אכן הכניסה את כד החלב בצורה נאה מאוד, אמרה “בבקשה”, והסמיקה, אף שלבשה שמלת־חג ולא היה בה דבר כלשהו שצריך להתבייש בו.

“תודה רבה לך”, אמר אנדרסן, “האם אביך בבית?” שאל.

“כן, הוא באיזה מקום בחוץ”.

אגדרסן שתה, ניגב את שפתיו בממחטה והסתכל בשעון. “האם המרחק מפה עד המכרה גדול?”

“לא, פחות משעת הליכה”.

“אני עולה כדי להעיף מבט על המקום, בשביל אהרונסן, שאצלו אני עובד”.

“כך”.

“כן, את הרי מכירה אותי, אני עובד אצל אהרונסן. את הרי היית אצלנו וקנית דברים שונים”.

“כן”.

“אני זוכר אותך היטב; היית אצלנו פעמיים”.

“לא קיוויתי שתזכור אותי, אדוני”, אמרה ליאופולדינה. היא חשה עייפות ונאלצה להתיישב. אנדרסן הוסיף:

“מדוע שלא אזכור אותך?” הוא שאל: “האם תוכלי ללכת אתי אל המכרה?”

ליאופולדינה חשה כאילו כל החפצים סביבה משתנים ונעשים מוזרים, הרצפה נעה תחת רגליה והיא שמעה את קולו של מר אנדרסן כאילו בא ממרחקים גדולים:

“האם אין לך פנאי?”

“לא” אמרה.

רק אלוהים לבדו יודע כיצד עלה בכוחה לחזור אל המטבח. האם ראתה אותה ושאלה:

“מה קרה לך?”

“שום דבר”.

שום דבר! – בוודאי. אולם, ראו: עכשיו הגיע תורה של ליאופולדינה להתפעל ולהתרגש, הגיעה שעתה לרקוד במעגל. היא היתה יפה ויכלה להיות רקדנית נהדרת. ציפור מצייצת בלבה וידיה, כידי אמה, ענוגות. האם לא ידעה לרקוד? היא ידעה. מוזר היה מאין למדו לרקוד, אבל למדו לרקוד בסילאנרה. סיברט ידע וליאופולדינה ידעה: ריקודי כפר, ריקודים סקוטיים, ואלסים. ומדוע אסור לליאופולדינה להתקשט ולהתאהב ולחלום בהקיץ? כמוה כאחרות. כאשר קיבלה את לחם־הקודש, השאילה לה אמה את טבעת הזהב. הדבר לא נחשב לחטא בעיניהן, ולא היתה להן כל מחשבה רעה בכך. כל העניין בא רק לשם קישוט. ולמחרת היום, כאשר הלכה לתפילת הערב, ענדה את הטבעת רק בסיום הטקס. אבל היא יכלה לענוד את הטבעת גם בעת התפילה כי היתה בתו של איש עשיר, אחד מרוזני האדמה.

כאשר שב אנדרסן מן ההרים, מצא את יצחק בסילאנרה. הוא הוזמן הביתה לארוחת־צהריים ולקפה. כל בני הבית ישבו יחד ושוחחו. משרת־החנות הסביר כי אהרונסן שלח אותו לראות את המכרה ולבדוק אם יש סימנים לכך שהעבודה מתחדשת. מי יודע, ייתכן שהמשרת אנדרסן שיקר כאשר אמר כי שלחו אותו: אולי הוא הלך על דעת עצמו. ומכל מקום, לא ייתכן שבזמן הקצר אשר עבר מאז עזב את סילאנרה הגיע עד המכרה.

“על־פי המצב במקום אי־אפשר לדעת אם החברה תחדש את העבודה במכרה או לא”, אמר יצחק.

לא; גם אנדרסן מודה בכך. אבל אהרונסן שלח אותו. ומכל מקום, ארבע עיניים מיטיבות לראות משתי עיניים.

אינגיר לא יכלה להתאפק ושאלה:

“האם נכון מה שאומרים הבריות, כי אהרונסן מתכוון למכור את אחוזתו?”

המשרת ענה: “הוא מדבר על כך. והוא איש שיכול לעשות כל מה שעולה בדעתו. יש לו הרבה כסף”.

“האמנם יש לו כסף רב כל־כך?”

“כן”, השיב המשרת והרכין את ראשו. “בדבר הזה אין מחסור”.

ואינגיר שוב אינה יכולה לשתוק:

“מה המחיר שהוא תובע בשביל האחוזה?”

כאן התערב יצחק, ייתכן שסקרנותו גדולה מזאת של אינגיר אבל הרעיון בדבר קניית סטורבורג אינו צריך, בשום־אופן, לבוא מצדו. על כן העמיד פנים כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל.

הוא שאל:

“מדוע את מתעניינת בכך, אינגיר?”

“אני סתם שואלת”, ענתה.

שניהם התבוננו בציפיה במשרת. לבסוף באה תשובתו. הוא דיבר בזהירות רבה. הוא אינו יודע מהו המחיר, אבל הוא יודע כמה עלתה האחוזה לאהרונסן.

“כמה זה?” שאלה אינגיר, שלא יכלה לשים מחסום לפיה.

“אלף ושש מאות כתר”, השיב המשרת.

“הייתכן?” קראה אינגיר וספקה כפיה. אם יש דבר שלא תמצא אצל נשים הרי זהו הבנה במחירים של נכסי־דלא־ניידי. אכן, אלף ושש מאות כתר הם סכום־עתק במקום זה. אינגיר חששה רק מדבר אחד: שמא יירתע יצחק בגלל הסכום הזה. אבל יצחק אמר רק זאת: “זה בגלל הבניינים הגבוהים”.

“כן”, אמר המשרת אנדרסן, “בגלל המבנים הגדולים”.

זמן־מה לפני צאתו של המשרת מהבית, התגנבה ליאופולדינה החוצה. משונה, אבל היא לא יכלה לתאר לעצמה כי תושיט לו את ידה. בינתיים מצאה לעצמה מקום טוב: היא עומדת ברפת החדשה ומשקיפה מבעד אחד החלונות. מסביב לצווארה היא קשרה סרט משי כחול – שלא היה עליה קודם לכן. מעניין מתי מצאה פנאי לקשור אותו. הנה אנדרסן עובר על פניה: הוא נמוך ושמן במקצת, אבל רגליו זריזות. זקנו צהבהב. הוא מבוגר ממנה בשמונה או בעשר שנים. והוא איננו מכוער כלל, לדעתה.

בשעה מאוחרת בערב חזרו הביתה אלה שנסעו אל הכפר. הכול התנהל כשורה. רבקה ישנה במשך שעות אחדות בדרך חזרה והם הכניסו אותה הביתה בלי להעירה. לסיברט נודעו הרבה דברים חדשים, אבל כאשר אמו שאלה: “מה החדשות?” ענה: “אהה, לא הרבה. אכסל השיג מחרשה ומקצרה. מכונות חדשות”.

“באמת?” שאל האב מתוך התעניינות מרובה. “ראית במו עיניך?”

“כן, ראיתי אותן. הן עמדו על הרציף”.

“כך; ובכן, זה הדבר שלמענו נסע העירה”, אמר האב. וסיברט, הירדע דברים רבים, יושב בשקט ואיננו מוציא הגה מפיו.

האב יכול להאמין כי אכסל נסע העירה כדי לקנות מחרשה ומקצרה. ומוטב שגם האם תאמין בכך. אבל, למען האמת, ההורים לא האמינו בכך: גם אליהם הגיעה השמועה כי הדבר קשור ברצח נוסף של ילד בסביבה.

“לך לישון עכשיו”, אומר האב לבסוף.

סיברט, המלא ידיעות כרימון, שוכב במיטתו. אכסל נקרא לחקירה. העניין חשוב ביותר. ראש־הכפר נסע אתו. הדבר חשוב עד כדי כך, שגם אשתו של ראש־הכפר, אשר זה עתה ילדה שוב, עזבה את התינוק ונסעה העירה. היא אמרה כי ברצונה להעיד בבית־המשפט.

הכפר רחש שמועות משמועות שונות, וסיברט הבחין כי האנשים התלחשו גם על רצח תינוק שקדם למעשה זה. כל השיחות שנערכו ליד הכנסיה נפסקו כאשר הוא התקרב למקום. ואילו לא היה בן סילאנרה, ייתכן שהיו מפנים לו עורף. מצבו של סיברט היה טוב: יליד אחוזה גדולה, בן עשירים; הוא היה ידוע כצעיר הגון, פועל טוב. כולם כיבדו אותו. העיקר שלא יגיעו דברים מיותרים לאוזני יאנסינה לפני שובם הביתה! לסיברט היו סיבות טובות לחשוש – גם איכרים רבי־כוח מסמיקים ומחווירים. הוא ראה כיצד יצאה יאנסינה עם רבקה מהכנסיה. גם היא ראתה אותו, אבל עברה על פניו בלי להגיד דבר. הוא חיכה זמן־מה ולאחר מכן נסע לבית־הנפח כדי לקחת אותן.

בבית־הנפח אכלו ארוחת־צהריים. כל בני המשפחה התאספו. גם סיברט הוזמן, אבל הוא כבר אכל ועל כן הוא מודה להם. הם ידעו כי הוא יבוא בשעה כזאת, ויכלו לחכות לו שעה קלה. בסילאנרה לא נוהגים כך.

“אכן, אתה רגיל למאכלים טובים יותר”, אמרה אשת־הנפח.

“האם שמעת חדשות בכנסיה?” שאל הנפח, אף שהוא עצמו היה בכנסיה.

כאשר יאנסינה ורבקה הקטנה עלו על העגלה, אמרה אשת־הנפח:

“כך, יאנסינה, אל תדחי יותר את הדבר ושובי הביתה”.

לדברים אלה משמעות כפולה, חשב סיברט, אבל לא התערב. אילו היו הדברים חד־משמעיים, אולי היה עונה. הוא רק קימט את מצחו והמתין.

הם נסעו הביתה. רק רבקה פיטפטה וליהגה.

הביקור בכנסיה עשה עליה רושם רב; היא התפעלה מבגדי הכומר, מברק הנרות, מצלילי העוגב. כעבור שעה ארוכה אמרה יאנסינה:

“ברברה עשתה משהו מחפיר”.

“למה התכוונה אמך כאשר אמרה שתשובי הביתה?” שאל סיברט.

“למה התכוונה?”

“האם את מתכוונת לעזוב אותנו?”

“באחד הימים אצטרך לעזוב”, אמרה.

“פרר!” קרא סיברט ועצר את הסוס. “האם נחזור מיד?” יאנסינה הביטה בו. הוא היה חיוור כמת.

“לא”, ענתה והחלה לבכות.

רבקה התבוננה בהם בהשתוממות.

טוב שרבקה הקטנה היתה אתם בנסיעה זאת. היא עמדה לצדה של יאנסינה, ליטפה אותה עד שחייכה שוב. וכאשר איימה רבקה על אחיה כי היא תקפוץ מן העגלה, תמצא מקל ותכה אותו – נאלץ גם הוא לחייך.

“אני צריכה לשאול אותך למה אתה התכוונת”, אמרה יאנסינה.

סיברט ענה: “התכוונתי לומר כי אחרי שתעזבי אותנו נצטרך לחיות בלעדייך”.

כעבור זמן רב אמרה יאנסינה:

“כן, ליאופולדינה גדלה והיא תוכל לעשות את מלאכתי”.

היתה זאת נסיעה עגומה מאוד.


ז    🔗

גבר הולך בשדות. גשם יורד וסופה משתוללת – אבל הוא אינו שם לב לכך. הוא נראה כאיש השמח בחלקו, וכן הוא. זהו אכסל שטרים החוזר הביתה מבית־המשפט, לאחר שיצא זכאי. הוא שבע־רצון: למטה, על הרציף מונחות מקצרה ומחרשה השייכות לו, ושנית הוא יצא זכאי בדין. הוא לא השתתף ברצח התינוק. אם כך, הכול יבוא על מקומו בשלום!

אבל אילו שעות קשות עברו עליו! האיש הזה, שבמשך כל ימיו עבד עבודה מפרכת, לא התעייף מעולם כפי שהתעייף כאשר העיד בבית־המשפט. הוא לא היה מעוניין להגדיל את אשמתה של ברברה, ולכן נזהר שלא לומר יותר מדי. הוא לא אמר את כל אשר היה ידוע לו. כל משפט שאמר לא בא אלא לאחר שנשאל, ועל־פי־רוב לא ענה אלא ב“כן” ו“לא”. האם לא די בכך? האם צריך להגדיל את הסכנה? לעתים נדמה היה כי העניין מחמיר. הפקידים הגבוהים, שהיו לבושים שחורים, היו מסוכנים. במלים אחדות יכלו להפוך את הקערה על פיה ואולי לחייב אותו בדין. אבל הם היו אנשים הגונים ולא זממו להרוס אותו. מלבד זה, כוחות גדולים התאמצו להציל את ברברה, והדבר הביא תועלת גם לו.

מהי הסכנה שעליו לחשוש ממנה?

הרי לא יעלה על דעתה של ברברה להעיד לרעת האיש שהיה אדונה ומאהבה. בידיו היו ידיעות מסוימות על עניין זה של רצח התינוק וגם על עניין אחר, שקדם לו. ברברה לא היתה טיפשה כל־כך. לא, היא היתה ערמומית למדי: היא היללה את אכסל ואמרה, שהוא לא ידע דבר על התינוק עד שהכול הסתיים. הוא גבר קשוח ולא תמיד חיתה אתו בשלום, אבל ביסודו הוא איש שקט ובעל מידות טובות. במה שנוגע לקבר החדש שכרה והטמין בו את הגופה, הרי הדבר נעשה זמן רב לאחר המקרה, ורק משום שאכסל סבר כי הקבר הראשון איננו יבש דיו. ובאמת, הדבר היה נכון.

מה יכול היה לקרות לאכסל, אם ברברה לקחה על עצמה את כל האשמה? לטובת ברברה פעלו כוחות עצומים מאוד: אשתו של ראש־הכפר האירדל לא חסכה כל מאמץ.

היא הלכה לפקידים גבוהים ונמוכים, היא לא חסה על עצמה, היא דרשה שיגבו ממנה עדות ונאמה נאום ארוך בבית־המשפט. כאשר הגיעה תורה, עמדה ליד דוכן־העדים ונראתה אשה מכובדת ביותר. היא הרצתה בפני השופט והמושבעים על בעיית רצח־התינוקות; אפשר היה לחשוב כי הוסכם על כך מקודם. על אשת ראש־הכפר אפשר היה לומר דברים רבים, אבל היא ידעה לנאום והיתה מעורה בפוליטיקה ובכל השאלות החברתיות.

היה זה דבר מתמיה: מאין הביאה את כל הנימוקים האלה? מעת לעת היה נדמה כי השופט הראשי מנסה לגרום לכך שתדבר יותר לעניין; אבל, כפי הנראה, לא מצא אומץ להפסיקה, ולכן הרשה לה להמשיך. לבסוף מסרה ידיעות אחדות שהיה צורך בהן, והציעה לבית־המשפט הצעה שעוררה תשומת־לב.

חוץ מפרטים משפטיים־טכניים רבים, אלה היו דבריה:

“אנחנו, הנשים”, אמרה אשת ראש־הכפר, "אנחנו המחצית הנרדפת והאומללה של המין האנושי. הגברים מחוקקים אח החוקים, ולנו, הנשים, אין השפעה עליהם. אולם, האם יכול גבר להבין את המתרחש בלב אשה כאשר קרבים ימיה ללדת? האם הוא ידע את חרדתה, התייסר בחבלי־הלידה, זעק מרה כמוה?

“במקרה שלפנינו, האשה היולדת היא משרתת. היא לא נשואה, ולכן היא חייבת להסתיר את מצבה במשך כל ימי הריונה. מדוע היא חייבת להסתיר את מצבה? בגלל הדעות הקדומות של החברה האנושית. חברה זו מתעבת צעירה רווקה שנכנסה להריון. לא זו בלבד שאיננה מגינה עליה, אלא רודפת אותה, בזה לה ולועגת לה. הרי זהו דבר נורא! כל בעל מצפוון יתקומם כנגד זאת! לא די בכך שהצעירה מביאה תינוק לעולם, שהוא דבר רע כשלעצמו, אלא שעליה לשאת אות־קלון של פושעת על מצחה! עלי לומר כי לעלמה היושבת כאן על ספסל־הנאשמים, אירע מקרה מאושר כאשר על־פי נסיבות רעות, נולד תינוקה בנחל ונחנק מיד. זהו אושר לה ואושר לתינוק. כל זמן שהמצב החברתי הוא כפי שהוא כיום – יש לזכות כל אם בלתי־נשואה, גם אם רצחה את תינוקה במתכוון”.

השופט השמיע נהימה קצרה.

“ומכל מקום, ראוי שעונשה יהיה קל”, אמרה אשת ראש־הכפר. "ברור שכולנו בדעה כי הילד חייב להישאר בחיים, אבל האם ייתכן שמכל חוקי הצדק, אף לא אחד יעמוד לזכותה של האם האומללה! תארו לכם מה סבלה במשך הריונה, חשבו על העינויים שבהם התענתה כדי להסתיר את מצבה, כאשר לא יכלה למצוא מוצא לעצמה ולפרי־בטנה… גבר לא יוכל לתאר לעצמו דבר כזה. מכל מקום, הילד מת ללא ייסורים. לטובת עצמה ולטובת התינוק, אין האם רוצה בחיים אלה. החרפה גדולה מנשוא. וכך נולד בראשה הרעיון להמית את התינוק. היא יולדת בסתר, ובמשך עשרים וארבע שעות דעתה נטרפת עליה. אחרי הלידה, כאשר כל עצם וכל שריר בגופה כואבים, היא מוכרחה להרוג את התינוק ולהחביא את הגוויה – תארו לעצמכם את כוח־הרצון הדרוש לכך! אבל, מובן מאליו כי כולנו רוצים שכל הילדים יישארו בחיים, ומצער מאוד שפתיל־החיים של אחדים מהם נקפד. אבל אין זאת אלא אשמתה של החברה האנושית, אותה חברה, שבה אין תקווה, שאיננה יודעת רחמים, שמרבה לרכל, הרודפת עד חרמה, המרושעת, העומדת על המשמר ומבקשת להשמיד את האם הרווקה!

"אולם על אף יחס חברתי זה, האמהות הנרדפות עשויות לקום משפלותן. לעתים קרובות מתחילות דווקא נערות אלה – שעברו על החוק – לפתח לאחר מכן, את תכונותיהן היפות והעדינות ביותר. בית־המשפט יכול היה לחקור עניין זה אצל מנהלת בתי־המקלט שם נאספים אמהות וילדיהן, ולהיוודע אם הדבר נכון או לא! הניסיון מוכיח, כי דווקא אותן נערות שהחברה עצמה הכריחה אותן להמית את פרי בטנן – נעשות אומנות מצוינות לילדים. וזהו חומר למחשבה לכל בר־דעת.

"והנה, עוד צד אחד של העניין. מדוע יהיה הגבר פטור מעונש? את האם שרצחה מענים וסוגרים בבית הכלא, ולאבי הילד, למסית ולמדיח, אין עושים דבר. והרי, כיוון שהוא הגורם להולדת התינוק, יש גם לו חלק ברצח, והחלק הגדול ביותר, כי בלעדיו לא היה מתרחש האסון. מדוע ייצא נקי? מפני שהחוקים נקבעו על־ידי הגברים – זוהי התשובה. אנחנו מוחות בכל תוקף על חוקים אלה! והדבר לא ישונה לטובה, כל עוד אנחנו, הנשים, לא נשתתף בבחירות וכל זמן שקולנו לא יישמע בבית־המחוקקים.

“אם החוק האכזרי הזה פוגע באם פושעת, או באם האשמה במידה זאת או אחרת, באם לא נשואה שרצחה את תינוקה – מה נאמר על אם חפה מפשע, שהיא רק חשודה ברצח, והיא לא רצחה כלל את התינוק? כיצד תכפר החברה על החטא שתחטא לקרבן זה? אין על כך כפרה! אני מודיעה שאני מכירה את הצעירה, היושבת על ספסל־הנאשמים, מילדותה. היא שירתה בביתי. אביה עובד במשרד של בעלי. אנחנו, הנשים, מרשות לעצמנו לחשוב ולהרגיש בצורה הפוכה מזאת של הגברים, המטילים האשמות; אנחנו מרשות לעצמנו להחזיק בדעתנו העצמית. הצעירה היושבת כאן נעצרה וחירותה נשללה ממנה – משום שחושדים בה, ראשית, כי ילדה במסתרים! ושנית, המיתה את תינוקה. היא – אין לי שום ספק בכך – לא עשתה שום דבר מאלה. בית־המשפט יגיע בעצמו למסקנה זאת, הברורה כאור בצהריים. במסתרים? הרי היא ילדה בצהרי־היום! היא היתה אמנם לבדה, אבל האם אפשר היה אחרת? היא חיתה במרחקים, במקום נידח. האדם היחיד שנמצא שם בלעדיה, היה גבר. האם יכלה לקרוא לו לעזרה בשעה כזאת? אנחנו, הנשים, מתקוממות על כך ומשפילות בבושה את מבטינו ארצה. והילד – האם באמת רצחה אותו? הוא נולד בנחל; כאשר ילדה אותו היתה מוטלת במים קרים כקרח. איך הגיעה לשם? היא משרתת; עליה למלא יום־יום את המוטל עליה. היא הלכה ליער כדי לקטוף ענפי ערוער על מנת לנקות את דליי החלב. כאשר עברה במי־הנחל מעדה ונפלה.. בעודה מוטלת במים, נולד התינוק ונחנק בגלים”.

אשת ראש־הכפר הפסיקה את הרצאתה. היא יכלה לראות כי דבריה עשו רושם ניכר על השופט ועל השומעים. דומיית־מוות שררה באולם, ורק ברברה מחתה את דמעותיה. אשת ראש־הכפר מסיימת: “לנו, הנשים, לב־אנוש; השארתי את תינוקי בידיים זרות, כדי שאוכל לבוא הנה ולהעיד לטובת הצעירה, החפה מפשע. חוקי הגברים לא יפריעו לנשים לחשוב בצורה עצמאית. אני חושבת שהעלמה שלפנינו נענשה דיה על חטא שלא חטאה. זכו את הנאשמת, ואקח אותה לביתי. היא תהיה האומנת הטובה ביותר שהיתה לי עד כה”.

אשת ראש־הכפר סיימה.

השופט העיר: “הרי לפי דברי הגברת, מתברר שדווקא רוצחות הילדים הן האומנות הטובות ביותר”.

אבל השופט לא התנגד לדעתה של גברת האירדל. להפך: הוא נטה לרחם על הנאשמת. כאשר חקר התובע הממשלתי את גברת האירדל חקירה־נגדית, ישב השופט במנוחה על כיסאו ורשם לעצמו הערות.

המשפט נמשך עד הצהריים, כי היו רק עדים מועטים, והעניין היה ברור למדי. אכסל שטרים ישב באולם וחיכה לתוצאות טובות. אבל לעתים חש כאילו התובע ואשת ראש־הכפר חברו יחד כדי להביאו לידי מבוכה, כי הרי הוא קבר את התינוק במקום להודיע על מקרה המוות לרשות. חקרו אותו חקירה ממושכת וייתכן שלא היה יודע לבאר את הדבר, אלמלא ראה את גייסלר בקצה האולם. נכון הדבר: גייסלר יושב כאן. הדבר חיזק במקצת את רוחו של אכסל. הוא לא חש עצמו בודד ועזוב מול הפקידים שביקשו להרוס אותו. גייסלר הינהן לעברו.

כן גייסלר בא העירה. הוא לא ביקש להעיד, אבל היה נוכח במשפט. בראשית החקירה הקדיש ימים אחדים לבירור פרטי העניין ולרשום הדברים שידע או ששמע קודם לכן מפי אכסל. ראש־הכפר האירדל היה איש מוגבל מאוד, שהשתדל להאשים את אכסל בהשתתפות ברצח התינוק. אידיוט זה, חמור זה, לא הבין דבר בחייהם של האיכרים היושבים בערבה. הוא לא הבין כי דווקא תינוק זה היה הופך לכוח שיקשור אל אכסל את האשה העוזרת לו בעבודה.

גייסלר דיבר עם התובע הממשלתי, אבל קיבל את הרושם שאין בכך צורך. היה בדעתו לעזור לאכסל כדי שזה יוכל לשוב לאחוזתו; אבל לא היתה נחוצה כל עזרה. לא, כפי הנראה היתה תקווה טובה גם לברברה, ואם היא תזוכה ברור שתוסר מאכסל אשמת ההשתתפות. היה צורך רק לחקור את העדים.

לאחר שהעדים נחקרו – אוולינה לא הוזמנה, אבל היו כאן ראש־הכפר, אכסל, מומחה אחד ושתי צעירות מן הכפר – לאחר שהם נחקרו, הוכרזה הפסקה לארוחת־צהריים, וגייסלר פנה שוב אל התובע. התובע הממשלתי סבר עדיין כי לברברה יש תקווה. עדותה של גברת האירדל השפיעה מאוד. עכשיו תלוי הדבר בחבר־המושבעים.

“האם אתה מתעניין במיוחד בצעירה זאת, אדוני?” שאל התובע.

“במידה מסוימת”, ענה גייסלר. “למעשה אני מתעניין יותר באיש”.

“האם היא שירתה בביתך?”

“לא, היא לא שירתה בביתי”.

“למעשה, מצבו של הגבר חמור יותר”, אמר התובע. “הוא הלך לבדו וקבר את התינוק ביער. זה דבר חשוד ביותר”.

“הוא התכוון, ככל הנראה, לזכות את התינוק בקבורה הוגנת” אמר גייסלר, “כי הדבר לא נעשה כראוי בפעם הראשונה”.

“מובן, היא אשה ולא היה לה כוח לחפור. ובמצב שבו היתה, ודאי לא יכלה לעשות זאת. בכלל”, אמר התובע, “הגענו לידי השקפה אנושית יותר על כל העניין הזה של רצח תינוקות. כשופט, לא הייתי מקבל על עצמי לדון צעירה לכף־חובה, ולפי מצב הדברים לא אוכל להציע שיחייבו אותה בדין”.

“הדבר משמח אותי”, אמר גייסלר והשתחווה.

התובע המשיך: “כאדם וכאיש פרטי, הייתי אף מרחיק לכת. לא הייתי מעניש אף אם בלתי־נשואה”,

“מעניין מאוד שאתה, אדוני התובע, וגם הגברת שהעידה היום שניכם בדעה אחת”.

“אהה – זאת! כן, היא היטיבה לדבר. לשם מה נחוצים באמת כל העונשים האלה? האם שאינה נשואה סבלה גם קודם לכן ייסורים רבים. גסות החברה והיחסים החברתיים משפילים אותה כל־כך, עד שאין צורך בעונש נוסף”.

“כן”, אמר גייסלר, “אבל מה בנוגע לילדים?”

“באשר לילדים, זהו מצב מעציב מאוד”, אמר התובע. “אבל ככלות־הכול, דבר זה טוב יותר גם לילדים עצמם. לממזרים צפוי גורל מר. ומה עולה בסופם?”

ייתכן שגייסלר רצה להרגיז קצת את האדון המפוטם הזה, ואולי רק רצה להפגין את ידיעותיו. הוא אמר: “ארסמוס היה ממזר”.

“ארסמוס?”

“כן, ארסמוס מרוטרדאם”.

“אה, ככה.”

“יליאונרדו היה ממזר”.

“ליאונרדו דה־וינצ’י? כן. ודאי יש יוצאים מן הכלל, והם רק מאשרים את הכלל. אבל – ככלות־הכול!”

“אנחנו מגינים על עופות ועל חיות”, אמר גייסלר, “ומוזר קצת לשמוע, שהגנה כזאת לא תינתן לתינוקות”.

התובע הצביע על ניירות אחדים, והתכוון לרמוז שהגיע זמן לסיים את השיחה.

“כן”, אמר, שקוע במחשבות, “כן”.

גייסלר הודה על השיחה המרתקת, שנפל בחלקו הכבוד להשתתף בה, והלך.

הוא התיישב בבית־המשפט, כדי שלא לאחר לחידוש הדיון. הוא היה שבע־רצון. הוא ידע על חולצה שנקרעה, לשם איסוף ענפי הערוער, וידע על גוויית תינוק שצפה במפרץ. הוא יכול היה להביך את בית־המשפט. מלה אחת שלו היתה גורמת מהומה. אבל לא עלה בדעתו של גייסלר לבטא מלה זאת, כל עוד הדבר לא היה נחוץ. הרי המצב מצוין: גם התובע הממשלתי עומד לימין הנאשמת.

האולם התמלא.

התוכחה הרצינית של התובע והמליצות של הסניגור – כל אלה היו מחזה מבדח ומושך לב בעיירה הקטנה. המושבעים ישבו ותמהו, מה עליהם לחשוב על ברברה ועל מות תינוקה.

מכל מקום, לא היה קל להחליט בעניין זה. התובע היה איש נאה, ובלי ספק אדם טוב־לב. אבל לא היה ספק כי משהו הרגיז אותו לפני זמן לא רב. אולי עלה בדעתו כי עליו להשמיע דעה שתתאים לחוק הנורווגי? מי יודע? זה היה מוזר, אבל הוא לא היה נוח לבריות כפי שהיה לפני־הצהריים. הוא התייחס למעשה – אם נעשה – בחומרה יתרה. הוא אמר שזהו מעשה חמור, אם רק ברור שהעניין מעורפל, כפי שצריך לחשוב על־פי דברים שהשמיעו העדים. המושבעים יחליטו על כך. הוא עצמו רוצה להפנות את תשומת־לבם לשלוש נקודות אלה: נקודה ראשונה, האם הלידה היתה חשאית; האם השאלה ברורה למושבעים הנכבדים? וכאן הוא הוסיף הערות אחדות משלו. הנקודה השניה היתה החיתול העשוי מבד החולצה: למה הנאשמת לקחה את החיתול אִתה? האם הרגישה שהיא זקוקה לכך? הוא פיתח נקודה זאת. הנקודה השלישית היא הקבורה החשאית, המעוררת חשד, משום שלא הודיעו דבר על כך לכומר ולראש־הכפר. בעניין זה מילא תפקיד חשוב האיש אכסל, היושב כאן, וחשוב עד מאוד שהמושבעים יבינו היטב את השאלה הזאת. כי הרי ברור שהאיש ידע הכול. ואם הסכים לקבור את הגוויה – סימן שהמשרתת שלו עשתה מעשה רע בידיעתו.

“הממ!” נשמע קול באולם.

אכסל שטרים הרגיש כי הוא נמצא שוב במצב מסוכן. כאשר העיף מבטו באולם לא נתקל במבט כלשהו: כל העיניים היו נעוצות בנואם. אבל, הנה גייסלר שוב יושב באולם והוא נראה כמי שעומד להתפקע מרוב גאווה עצמית. שוויון רוח זה והקריאה הרמה “הממ!” עודדו את אכסל והוא שוב לא הרגיש את עצמו בודד לגמרי.

והנה, המצב השתנה לטובה. התובע הגיע, כנראה, למסקנה כי כבר עשה את שלו. הוא החשיד את אכסל ככל אשר יכול ועכשיו חדל. מבחינה מסוימת, חזר בו, התובע, ולא דרש שיחייבו את ברברה בדין. הוא אמר דברים ברורים, כי על יסוד העדויות איננו יכול להציע שיפסקו את דינה של הנאשמת לחובה.

זה טוב מאוד, חשב אכסל, בזה ייגמר העניין.

עתה הגיע תורו של הסניגור – איש צעיר שסיים לא מכבר לימודי־משפטים וההגנה במשפט זה נמסרה לידיו. לאחר מכן היו כולם בדעה, כי שום אדם לא האמין יותר ממנו כי הוא מגן על אשה חפה מפשע. למעשה, הקדימה אותו אשת ראש־הכפר. בבוקר השתמשה בהוכחות רבות שהוא התכוון להביא. הוא הצטער על כך שהיא כבר דיברה על ה“חברה”. הו, החברה היתה גם לו לזרא! הוא התרעם על השופט על שלא הפסיק את נאומה של גברת האירדל. הדברים שאמרה היו נאום־הגנה אמיתי – ועכשיו, מה נותר לו לעשות?

הוא החל בסיפור קורותיה של ברברה ברידי. מוצאה מסביבה דלה, אם כי הוריה חרוצים ומכובדים. בהיותה צעירה מאוד החלה לעבוד כמשרתת בביתו של ראש־הכפר. “ושמענו היום את דעת המעסיקה שלה, גברת האירדל – דעה מזהירה ביותר”. לאחר מכן נסעה ברברה לברגן. הסניגור דיבר בהרחבה על ההמלצה הטובה שניתנה לה על ידי שני הפקידים בברגן שאצלם עבדה. אחר־כך באה ברברה וקיבלה על עצמה את המשׂרה אצל הרווק בעל האחוזה, וכאן החלו צרותיה.

לרווק זה הרתה. התובע הממשלתי הנכבד רמז – אמנם, בנימוס – על האפשרות של לידה במסתרים. האם ברברה, הסתירה את מצבה, האם שמרה אותו בסוד? שתי העדות – צעירות מכפר הולדתה – שיערו כי היא הרה, וכאשר שאלו אותה – לא הכחישה את הדבר, אלא השיבה בקיצור. זו דרכן של נערות צעירות במקרים כאלה – להשיב על כך בקיצור, מלבדן לא פנה אליה איש בשאלות. האם היה עליה ללכת לבעלת־הבית ולהתוודות לפניה? הן לא היתה לה בעלת־בית, היא עצמה היתה בעלת־הבית. צעירה במצב כזה איננה הולכת לבעל־הבית כדי לגלות לו את הסוד; היא סובלת בסתר, איננה מדברת על כך, איננה לוחשת דבר. היא אינה מתחבאה אבל היא מעדיפה את הבדידות.

והנה, נולד התינוק, בן בריא ושלם בגופו. הוא נשם בהיוולדו, אבל אחר־כך מת. המושבעים כבר יודעים את פרטי הלידה הזאת, שהתרחשה במים. האם מעדה ונפלה לנחל, ולא יכלה להציל את תינוקה. היא נשארה במים ורק לאחר זמן־מה יכלה לעלות על החוף. והנה, לא נמצאו כל סימני אלימות על גוף הילד, איש לא רצה במות התינוק. הוא נחנק וטבע. אי־אפשר להסביר את מותו בדרך טבעית יותר.

התובע רמז לחיתול הבד. לדעתו, העובדה שהנאשמת לקחה אתה את הבד, היא עובדה סתומה. אבל אין דבר ברור יוחר מעובדה סתומה זאת: היא לקחה את הבד כדי לארוז בו את ענפי הערוער. היא יכלה, למשל, לקחת ציפה של כר, אבל היא לקחה חולצה קרועה; הרי היה עליה לקחת משהו. היא לא יכלה לשאת את ענפי הערוער בידיה. לא, המושבעים אינם צריכים להיות מודאגים מכך.

אולם, קיימת נקודה נוספת, שאיננה ברורה דיה: האם ניחנו לנאשמת התמיכה והעזרה, שהיתה זקוקה להן במצבה המיוחד? האם בעל־הבית שאצלו עבדה, ידע כי היא זקוקה ליחס זהיר? בעת החקירה דיברה העלמה טובות על אדונה, וזה סימן לעדינות־רוחה. והאיש, אכסל שטרים, לא הטיל בעדותו כל אשמה על העלמה; זהו מעשה נבון, כי בזכותה גם הוא ייצא זכאי. אילו היה מנסה להגדיל את מידת האשמה שלה, ייתכן שהיה גורם לחיובה בדין, ואז גם הוא היה נופל בפח יחד אתה.

מי שהתעמק בחקירת העובדות אינני יכול שלא לחוש השתתפות עמוקה בצערה של העלמה המסכנה. אבל היא לא צריכה לבקש רחמים, היא מבקשת רק יחס צודק. היא ואדונה מאורסים במידה ידועה, ואולם בגלל היחסים הגרועים שביניהם הנישואים הם בלתי אפשריים. העלמה לא יכלה למצוא את אושרה ליד אדם זה. לא נעים לומר זאת, אבל אם נשוב פעם נוספת אל קרע־הבד שלקחה, יהיה עלינו לציין כי היא לא לקחה חולצה משלה, אלא אחת מחולצותיו של בעל־הבית. בתחילה שאלנו את עצמנו: האם החולצה הזאת ניתנה לה? כאן, חשבנו, אולי תוכל להתגלות השתתפותו של אכסל באותו מעשה.

"המ!’’ נשמע קול יבש ורם מקצה האולם. הנואם הפסיק את דבריו, וכל העיניים חיפשו את האיש שבגללו נגרמה הפסקה. השופט שלח מבט חודר וחריף לכיוון ההוא.

“עם זאת”, המשיך הסניגור, “גם ביחס לפרט זה אנחנו יכולים להיות שקטים לגמרי. זאת, אם נביא בחשבון את דבריה של הנאשמת עצמה: היא יכלה להסיר מעליה את מחצית האשמה, אבל היא לא עשתה זאת. היא ניקתה את אכסל שטרים מהחשד שהוא ידע משהו על כך שהיא לקחה את החולצה שלו אל הנחל, כלומר אל החורשה, כדי לקטוף ענפי ערוער. אין שום טעם להטיל ספק בדברי הנאשמת, שהיו מהימנים כל הזמן והם מהימנים גם עכשיו. אילו לקחה את החולצה מידו של אכסל, היתה בכך הוכחה לרצח בכוונה תחילה. אבל הנאשמת, האוהבת את האמת, איננה רוצה לסייע בכך שתוטל על האיש אשמה לא לו. נדרך־כלל היא אומרת דברים גלויים ואיננה מנסה להטיל אשמה מישהו אחר. קו זה באופיה – להיות טובה כלפי הזולת – מתגלה בכל מעשיה. נו, למשל, עטפה בקפדנות את הגוויה הקטנה. וכך מצא אותה ראש הכפר”.

לשם הדיוק, אמר השופט, מחובתו להעיר, כי הקבר שמצא ראש־הכפר היה הקבר מספר 2, ואכסל הטמין את הגוויה בתוכו.

“אמנם, הדבר נכון, ואני מודה לכבוד השופט”, אמר הסניגור “כך זה היה. אבל אכסל עצמו העיד, כי העביר את הגוויה מהקבר הישן והטמין אותה שם. ברור מאליו שאשה יודעת טוב יותר מגבר כיצד צריך לחתל תינוק. ומי יחתל טוב יותר מהאם עצמה?”

השופט הינהן בראשו לאות הסכמה.

“ובכלל, האם העלמה לא יכלה – אילו היתה לה נטיה לרוע – לקבור את הילד עירום? אני ארחיק לכת ואגיד: היא יכלה להניח את הגוויה בעביט־השופכין, היא יכלה להשאיר אותו בחוץ, מתחת לעצים, כדי שיקפא מקור – כלומר, אלמלא היה כבר מת. היא יכלה להשליך אותו לתנור, שיישרף. היא יכלה לקחת אותו אל הנחל בסילאנרה ולהטביע אותו. אבל היא לא עשתה דבר מן הדברים האלה. היא עטפה את התינוק בזהירות וקברה אותו! ואם החיתול היה קשור כהלכה, כפי שמצאו אותו, הרי שהדבר נעשה בידי אשה ולא בידי גבר”.

“ועכשיו”, אמר הסניגור, “על המושבעים להחליט אם רובצת על עלמה זאת שארית כלשהי של אשמה”. לפי דעת הסניגור, לא נשארה כל אשמה. המושבעים יכולים לחייב אותה בכך שלא הודיעה לשלטונות על מקרה המוות. אבל התינוק הרי היה מת, והדבר קרה במרחק של מיילים אחדים מראש־הכפר. היה זה רק כדרך־הטבע להשאיר את התינוק בקבר היפה שביער. ואם יש משום עבירה בקבורה זאת, כי אז חלק ממנה צריך לחול על אבי התינוק. אבל גם בכך לא יהיה די. בימינו מתרחקים מהשיטה התובעת להעניש את החוטא ובמקום זאת משתדלים לתקן את מידותיו. בימים הקדמונים היו מענישים על כל עבירה, ככתוב בתנ"ך: עין תחת עין, שן תחת שן. לא, רוח אחרת מפעמת עתה בספרי החוקים, שהם עכשיו אנושיים יותר. הם משתדלים לכוון אל הכוונה הרעה, שהיתה בלב הפושע.

“לכן, זכו את העלמה!” קרא הסניגור. “השאלה העומדת בפניכם איננה כיצד לצוד עוד נפש חוטאת, אלא כיצד להחזיר לחברה האנושית אשה טובה ומועילה”.

הסניגור רמז גם לכך שבמשׂרה החדשה, אשר הוצעה לנאשמת היא תימצא תחת השגחה מעולה. הגברת האירדל, אשתו של ראש־הכפר, בעלת ניסיון־חיים רב, הכירה את ברברה לפני שנים רבות, ופתחה לפניה את דלת ביתה. לבסוף, על המושבעים להוציא את פסק־דינם לפי מצפונם ואחריותם. הסניגור הודה לתובע הממשלתי על שלא הציע לחייב את הנאשמת; בכך התגלתה הבנתו האנושית העמוקה.

הסניגור התיישב.

המשפט לא נמשך עוד זמן רב. הסיכום לא הכיל אלא חזרה על שני צדי העניין; לכל מהלך בפרשה צורפה הערה קצרה – יבשה, משעממת, מכובדת. הכול עבר בשלום. התובע והסניגור נכנסו ללשכתו של השופט וכך הקלו על עבודתו.

האולם הואר. שתי נברשות דלקו והפיצו אור קלוש. השופט התקשה לקרוא את רשימותיו באור זה. הוא גינה בחריפות את האשמים בכך שלא הודיעו לרשויות על מות התינוק. “ואולם, במקרה שלפנינו, היתה זאת יותר חובתו של האב מאשר של האם, אשר לא יכלה לעשות זאת”.

עכשיו על המושבעים להחליט, אם זהו מקרה של לידה חשאית ורצח תינוק. הכול הוסבר שוב מההתחלה ועד הסוף. לאחר מכן באה האזהרה המקובלת, שעל המושבעים לזכור את גודל האחריות המוטלת עליהם, ולבסוף העצה הידועה: להחליט לטובת הנאשמים במקרה של ספק.

הכול הוברר.

המושבעים יצאו את האולם והתכנסו בחדר אחר. היה עליהם להתייעץ בניסוח תשובות לגליון שאלות שנמסר לאחד מהם. 

הם נעדרו מן האולם רק חמש דקות, ועם שובם ענו כ“לא” על כל השאלות.

לא, העלמה ברברה לא רצחה את התינוק.

השופט הודיע כי ברברה חופשיה ללכת.

הקהל עזב את האולם. ההצגה הסתיימה…

מישהו אחז בזרועו של אכסל: גייסלר.

“ובכן, יצאת מהעניין הזה”, אמר גייסלר.

“כן”, אמר אכסל, “אני מאוד שמח שהדבר נגמר כך”.

“הייתי רוצה לדעת, איך הוא יכול היה להסתיים באופן אחר!” קרא גייסלר, כשהוא מטעים כל מלה ומלה.

אכסל התרשם כי גייסלר התערב במהלך הדברים. מי יודע: ייתכן שגייסלר כיוון את המשפט וגרם לתוצאות הטובות האלה. זאת היתה תעלומה.

אכסל הבין, מכל מקום, כי במשך כל היום עמד גייסלר לימינו.

“אני מאוד מודה לך, אדוני”, אמר ורצה ללחוץ את ידו.

“על מה?”

“על הכול”.

גייסלר אמר בקצרה: “לא היה בדעתי להתערב וזה גם לא היה נחוץ”.

עם זאת, ייתכן שתודתו של אכסל נעמה לגייסלר. דומה היה שחיכה לה והנה, קיבל אותה.

“אין לי עכשיו פנאי להמשיך ולשוחח אתך”, אמר. “אתה חוזר מחר הביתה? טוב מאוד. שלום ולהתראות!” גייסלר נעלם במורד הרחוב.

בעת המסע הביתה, פגש אכסל באניה את ראש־הכפר ואת אשתו, עם ברברה ושתי הצעירות שהעידו במשפט.

ואתה שמח בתוצאות המשפט?" שאלה אשת ראש־הכפר.

ודאי", השיב אכסל. הוא שמח מאוד על שהעניין נגמר.

ראש־הכפר אמר:

“זהו המשפט השני בעניין רצח תינוק שהיה לי במקום הזה. המקרה הראשון אירע בסילאנרה. ועכשיו – סיימתי גם את הטיפול במקרה השני. אי־אפשר לעבור בשתיקה על מקרים כאלה: צריך לכבד את החוקים”.

אשתו של ראש־הכפר הבינה כי אכסל ודאי שומר לה טינה על הדברים שאמרה אתמול בעדותה. כעת ניסתה לתקן את הרושם הזה.

“אתה הרי הבנת מדוע דיברתי נגדך אתמול”, אמרה.

“כן, ודאי”, ענה אכסל.

“אני בטוחה שהבינות. אני מקווה שלא עלה על דעתך שאני רוצה להזיק לך. תמיד חשבתי שאתה אדם מצוין, את זה אני יכולה לומר לך”.

“כן”, אמר אכסל ולא הוסיף דבר. אבל הוא שמח ודבריה נגעו ללבו.

“חשבתי ככה”, אמרה אשת ראש־הכפר, “אבל הייתי מוכרחה להטיל עליך חלק מן האשמה. אלמלא עשיתי זאת, היו מוצאים את ברברה אשמה וגם אותך היו מחייבים בדין. כוונתי היתה טובה”.

“כן, אני מבין ואני מודה לך, גבירתי”.

“אני ולא אחרת רצתי בעיר מפקיד לפקיד, ופעלתי לטובת שניכם. אתה צריך להבין כי כולנו, בבית־המשפט, היינו חייבים להטיל חלק מן האשמה עליך, כדי שישחררו את שניכם!”

“כן”, אמר אכסל.

“האם האמנת לרגע שאני נגדך? איך אני יכולה להיות נגדך אם אני חושבת שאתה אדם טוב”.

דברים אלה נעמו מאוד לאכסל לאחר כל העינויים שבהם התייסר. הוא התרגש כל־כך עד שחשב לתת לאשת ראש־הכפר איזו מתנה, כדי להביע את הכרת־התודה שלו: אולי איזו בהמת־שחיטה בסתיו. היה לו פר צעיר.

הגברת האירדל, אשת ראש־הכפר, מילאה את הבטחתה: היא לקחה את ברברה לביתה. גם על סיפון האניה טיפלה בה. היא גם לא הרשתה לה לפטפט עם רב־החובל מברגן. כאשר הבחינה בכך, לא אמרה גברת האירדל שום דבר, ורק קראה לברברה שתיגש אליה. אבל, הנה, שוב עומדת ברברה ליד רב־החובל, ראשה מוטה הצדה, והיא מדברת במבטא של ברגן. גברת האירדל קראה לה שוב ואמרה:

“לא מוצא חן בעיני, ברברה, שאת נכנסת לשיחה עם גברים. זכרי את מה שעבר עלייך ומאין את חוזרת”.

“שמעתי שהוא מברגן והחלפתי אתו מלים אחדות”, אמרה ברברה.

אכסל לא דיבר אִתה. הוא הבחין שעורה נעשה עדין וחיוור וכי היו לה שיניים יפות. הטבעות שנתן לה לא היו על אצבעותיה…

ועכשיו, אכסל חוזר אל אחוזתו. הגשם סוחף והסערה משתוללת, אבל נפשו שמחה. הוא רואה את המקצרה ואת המחרשה. הו, גייסלר! בעיר הוא אף לא הזכיר את המשלוח הזה. איש מוזר ומופלא.


ח    🔗

אבל אכסל לא יכול היה לנוח. עם סופות הסתיו היה עליו לטרוח קשה. הוא עצמו גרם לכך: מכונת הטלגרף שבביתו ציינה, כי הקו התקלקל.

הו, התאווה לכסף מזומן גברה עליו כאשר הסכים לקבל משרה זאת! כאשר ניגש אל ברידי אולסין כדי לקחת את מכשירי הטלגרף ואת כלי־העבודה, איים עליו ברידי במקצת:

“שכחת, כפי הנראה, שבחורף הצלתי את חייך”.

“אוולינה הצילה את חיי”, אמר אכסל.

“כך. אבל האם אני לא נשאתי אותך על כתפי הדלות עד ביתך? חוץ מזה, בקיץ קנית את אחוזתי והשארת אותי בלי קורת־גג לחורף”.

ברידי היה נרגז מאוד:

“כן, קח לך את המכשירים. אני ובני־משפחתי נרד אל הכפר ונתחיל לעשות משהו. אתה לא יודע מהו הדבר; מדובר על אכסניה שבה יוגש גם קפה. אל תחשוב שהדבר לא יצליח! אשתי יודעת למכור ואני אעסוק במסחר וארוויח יותר ממך. אני יכול להכשיל אותך בצורות שונות. אני יכול לנתק את החוטים ולהפיל את העמודים. אתה תהיה מוכרח לצאת ולתקן זאת, וזאת כשתהיה לך עבודה דחופה. אני אומר לך את זה, ואתה אל תשכח…”

אכסל היה צריך להעלות את המקצרה ואת המחרשה. כל אחת מהן היתה מקושטת בזר מוזהב וצבועה בשלל צבעים! במשך היום הוא התכוון לבחון אותן. והנה, עליו לתקן את החוטים. יהיה רע מאוד אם בגלל הטלגרף הוא יצטרך לדחות עבודות דחופות. אבל – הדבר מכניס כסף.

במעלה ההר פגש באהרונסן. הסוחר אהרונסן ניצב שם והסתכל בסערה, כרוח־רפאים. מה הוא עושה כאן, למעלה? ייתכן שהוא לא מצא מנוחה והלך להרים לבדוק מה קורה במכרות. והסוחר עשה זאת מתוך דאגה גדולה לעתידו. הוא עמד על ההר השומם והביט על סביביו: מכונות חלודות, כלי־מלאכה, קרוניות, שחלק גדול מהן היו מונחות תחת כיפת־השמים – מראה מדכא. במודעות שניתלו על הקירות נאמר כי אסור לחבל במבנים או בכלים וכן אסור לקחת משם כל דבר שהוא.

אכסל שאל את הסוחר הזועם: “יצאת לצוד?”

“כן, אילו יכולתי לפגוע בו”, ענה אהרונסן.

“במי היית רוצה לפגוע?”

“במי אם לא באותו איש שהורס אותי ואת אנשי הסביבה? באיש שלא רוצה למכור את ההר שלו ובגללו אין שום התפתחות והכסף לא נכנס אל כיסינו”.

“האם אתה מתכוון לגייסלר?”

“כן, אליו. מות ימות!”

אכסל צחק ואמר: “גייסלר היה בעיר לפני ימים אחדים. יכולת להיפגש אתו. אבל לפי דעתי הצנועה, ספק אם כדאי לך לכעוס עליו”.

“מדוע לא?” שאל אהרונסן.

“אני חושב שהאיש הזה הוא חשוב יותר ומופלא יותר ממך”.

הם שוחחו שעה קלה. אהרונסן היה מר נפש. לבסוף שאל אכסל:

“מכל מקום, אני מקווה שלא תעזוב אותנו ולא תלך מכאן?”

“אתה חושב שאירקב כאן בין הביצות, בלי להרוויח אפילו תמורת הטבק שלי?” קרא אהרונסן בזעם. “אם תמצא לי קונה, אמכור מיד”.

“קונה?” אמר אכסל. “האדמה באחוזתך טובה מאוד. אילו היית מעבד אותה, היית יכול להתפרנס מכך”.

“שמעת כי אין ברצוני לחטט באדמה!” קרא אהרונסן לתוך הסערה. “אני יכול לעשות דבר טוב יותר”.

אכסל שיער כי אפשר למצוא קונה. אבל אהרונסן לעג לרעיון הזה. “בכל האזור אין אפילו אדם אחד שיכול לשלם את המחיר”, אמר.

“לא, לא באזור זה. אבל ישנם מקומות אחרים”.

“אהה, כאן אין שום דבר מלבד עוני!” קרא אהרונסן.

“זה ייתכן, אבל יצחק מסילאנרה היה יכול לקנות את האחוזה שלך”, אמר אכסל.

“אני לא מאמין בזה”, אמר אהרונסן.

“לא אכפת לי במה אתה מאמין”, אמר אכסל והתכוון להמשיך בדרכו. אבל אהרונסן קרא אחריו:

“חכה רגע! אתה באמת חושב שיצחק יכול לפטור אותי מסטורבורג?”

“כן”, ענה אכסל, “במה שנוגע לכסף, הוא יכול לקנות חמש אחוזות כמו סטורבורג”.

כאשר עלה אהרונסן למעלה, הוא עקף את סילאנרה. בדרכו הביתה נכנס אל האחוזה ושוחח עם יצחק.

“לא”, אמר יצחק והניד בראשו. “לא חשבתי על זה אף פעם ואני לא מתכוון לקנות”.

אבל, כאשר אלישע חזר הביתה לימי חג־המולד, זז יצחק מסירובו. הוא עצמו, כמובן, לא שמע מעודו רעיון משונה כמו קניית סטורבורג. מכל מקום, רעיון כזה לא היה עולה בדעתו. אבל אם אלישע חושב שהדבר מתאים לו, אפשר לעיין בכך.

אלישע לא הסכים ולא סירב. אם יישאר עכשיו בבית – יקיץ הקץ על חלומותיו. החיים כאן אינם דומים לחיים בעיר.

בסתיו, כאשר נקראו אנשי הכפר למפקד, לא הצטרף אליהם אלישע. הוא לא רצה להתערב בין איכרים. הוא היה בן עולם אחר; האם יחזור עכשיו לאותו עולם?

אמו היתה בעד הקניה. גם סיברט היה בעד. צירפו אליהם את אלישע, ויום אחד נסעו שלושתם לסטורבורג, כדי לבחון את האחוזה.

אבל כאשר הבין אהרונסן כי יהיה עליו להסתלק מביתו, שינה את טעמו; הוא לא חייב למכור! האדמה טובה מאוד והוא יכול למכור אותה כל יום. “הרי לא תשלמו לי את המחיר שאני שילמתי בעד האחוזה”, אמר אהרונסן.

הם עברו בכל החדרים, היו באורווה, בממגורה, התבוננו בשאריות הפליטה של החנות: חלילים, שרשרות שעונים, קופסאות מלאות נייר ורוד, נברשות מקושטות – סחורות שאין להן ביקוש כאן. מלבד אלה היו בחנות גם שאריות של בד כותנה ותיבות־מסמרים אחדות.

אלישע התהלך מתוך חשיבות מרובה ובחן הכול במבט של מומחה.

“אין לי צורך בסחורות האלה”, אמר.

“אתה לא צריך לקנות אותן”, השיב אהרונסן.

“אבל אני מציע לך, אדוני, אלף וחמש מאות כתר בעד האחוזה, כמו שהיא, כולל הסחורות והבהמות”, אמר אלישע.

אבל הוא לא התעניין בכך, והצעתו היתה רק הלצה: הוא רצה להפגין את חשיבותו.

לאחר מכן שבו לסילאנרה. לא, למשא־ומתן לא היו כל תוצאות. אלישע הציע לאהרונסן הצעה משפילה ומעליבה.

“אני בכלל לא מוכן להקשיב לדברים שלך”‘ הודיע אהרונסן, שהתכעס מול עירוני יהיר זה שניסה ללמד אותו, את הסוחר אהרונסן, פרק בענייני מסחר.

“עד כמה שידוע לי, לא עשיתי אתך שום ברית־אחים”, אמר אלישע, נרגז אף הוא. לאחר שיחה זאת ודאי ישנאו זה את זה לנצח.

אולם, מדוע אהרונסן העמיד פנים של אדם אשר איננו חייב למכור? היתה סיבה לכך. בלבו של אהרונסן התעוררה תקווה חדשה.

בכפר נערכה אסיפה כדי לדון במצב שהתהווה לאחר סירובו של גייסלר למכור את ההר. לא רק הכפר והאחוזות שסביב, סבלו מכך – הסביבה כולה היתה כגוססת. ומדוע לא יכלו האנשים לשוב אל חייהם הנוחים אך הקשים, אותם חיו לפני שהחלה העבודה במכרה הנסיוני? לא, לכך האנשים לא יכלו לשוב! הם התרגלו בינתיים ללחם לבן, לאריגים מבית־חרושת, לשכר גבוה, לחיים עליזים; הם התרגלו לכך שיהיה כסף בידם, והנה – זרם הכסף נפסק, נעלם כלהקת דגים בים. אלוהים, מה גדולה היתה הצרה! ואיך אפשר להיחלץ ממנה?

לא היה ספק בכך שראש־הכפר לשעבר, גייסלר, התכוון לנקום באנשי הכפר על שתמכו בפקידי הממשלה כאשר אלה הדיחו אותו מכהונתו, וכמו כן היה ברור כי בכפר לא העריכו כראוי את גייסלר. הם כבר לא יתפטרו ממנו. בעזרת תחבולה פשוטה – תביעה של רבע מיליון כתר בעד הר שומם – עצר את התפתחות הכפר כולו. האם הכוח לא נמצא בידו? אכסל שטרים מ“נווה־הירח” יכול היה להסביר להם את הדבר: הוא דיבר עם גייסלר באחרונה. ברברה ברידי הועמדה למשפט בעיירה, יצאה זכאית ושבה הביתה, וגייסלר שהה שם במשך כל דיוני בית־המשפט! וכל מי שסבור כי גייסלר נעשה עני מרוד, יואיל להתבונן במכונות החקלאיות היקרות, שאותן העניק במתנה לאכסל!

גורלו של כל המחוז היה נתון בידי האיש הזה, וחייבים להגיע לפשרה אתו. מהו המחיר האחרון שדרש גייסלר בשביל ההר שלו? יש לברר את הדבר. השוודים הציעו לו עשרים וחמישה אלף וגייסלר לא הסכים. אולם מה יקרה אם הכפר יוסיף את היתר, כדי שהקניה תצא אל הפועל? אלמלא דובר על סכום עצום, כי אז היה העניין מסתדר זה מכבר. החנווני שבכפר וגם הסוחר אהרונסן היו תורמים את חלקם בחשאיות גמורה: הכסף הזה היה חוזר אליהם במשך הזמן.

לבסוף נבחרו שני אנשים שיסעו אל גייסלר לדבר אתו. וחיכו שהם ישובו בקרוב.

ובכן, לאהרונסן היתה תקווה חדשה, והוא האמין כי הוא רשאי לנהוג כך עם אדם הרוצה לקנות את סטורבורג. הוא היה איש גאה ביותר.

כעבור שבוע חזרו שני השליחים עם תשובה שלילית ומוחלטת. כל העניין לא סודר כהלכה, שכן אחד השליחים היה ברידי אולסין – משום שהיה לו פנאי רב. השניים אמנם מצאו את גייסלר, אבל הוא רק הניד בראשו וצחק. “שובו לכם הביתה”, אמר. והוא שילם את דמי־נסיעתם חזרה.

לפיכך, נגזרה כליה על האזור!

לאחר שאהרונסן הרעיש עולמות, נעשה מצבו בכי־רע, ובאחד הימים הלך לסילאנרה וגמר את העניין. כן, זה מה שהוא עשה. אלישע קיבל את כל אשר רצה: אחוזה ובה בניינים, בהמות וסחורות – הכול באלף חמש מאות כתר. אמנם בעת ספירת המלאי התברר כי אשתו של אהרונסן לקחה לעצמה את מרבית בד־הכותנה, אבל אדם כאלישע אינו שם לב לפרטים פעוטי־ערך כאלה.

“בלי חשבונות קטנים!” אמר.

אבל בנפשו פנימה לא שמח אלישע כל עיקר; גורלו נגזר: הוא ייקבר כאן. היה עליו לוותר על תכניותיו הגדולות. הוא כבר לא יהיה פקיד בלשכה, וגם לא ראש־כפר – ואפילו חיי עיר, סתם חיי עיר, לא נפלו בחלקו. הוא התגאה כלפי אביו ובני המשפחה בכך שקנה את סטורבורג ממש במחיר שהציע: וזוהי הוכחה לכך שהוא מבין בדברים כאלה. אלא שניצחון זה לא היה גדול ביותר. המשרת אנדרסן היה בבחינת חלק מהקניה. אהרונסן לא היה זקוק לו מכיוון שלא היה לו בית־מסחר, אלישע חש הנאה כאשר אנדרסן בא אליו ושאל, אם עליו להישאר. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו, שבה הרגיש אלישע כאדון.

“תוכל להישאר!” אמר. “נחוץ לי כאן ממלא־מקום, כי אני נוסע לעתים קרובות לרגל עסקי בברגן ובטרונדהיים”.

אנדרסן עבד היטב – אלישע נוכח בזה מיד. הוא השגיח יפה על הכול כאשר אלישע לא נמצא בבית. רק בימים הראשונים במקום זה התנהג אנדרסן כאדון, וזאת באשמת אהרונסן. עכשיו הכול השתנה. כאשר הפשירו השלגים, בא סיברט מסילאנרה והחל לחפור תעלות ניקוז באדמת אחיו; וגם אנדרסן יצא אל הביצות ועזר בחפירה – אלוהים יודע משום מה עשה זאת, כי לא היתה זאת חובתו. זה היה טבעו של האדם הזה. פני־האדמה היו עדיין קשים, והשניים לא יכלו לחפור לעומק. אבל לפי שעה השלימו את מחצית העבודה, וגם זה היה חשוב מאוד. היה זה הרעיון של יצחק – ליבש את הביצות בסטורבורג ולעבד את האדמה. החנות הקטנה תוכל להיות עסק צדדי, כדי שאנשי הערבה לא יצטרכו לרדת לכפר כאשר לאשה דרושה פקעת־חוטים.

סיברט ואנדרסן חפרו תעלות, ובהפסקות שוחחו ביניהם. אנדרסן רכש לעצמו באיזה אופן מטבע זהב בן עשרים כתר, וסיברט רצה מאוד במטבע הזה. אלא שאנדרסן לא רצה להיפרד ממנו. הוא עטף אותו בנייר משי והחביא אותו בארגזו. סיברט הציע שייאבקו על המטבע, שיעשו הגרלה – אבל אנדרסן לא מצא את האומץ לכך. אז הציע סיברט תמורת המטבע שטר בן עשרים כתר, וגם היה מוכן ליבש בעצמו את הביצה כולה, אם המטבע יעבור לידיו. אבל אנדרסן נעלב ואמר: “כן, כדי שתוכל לספר בביתך, שאני לא מסוגל לעבוד בייבוש הבִּיצה!” הם התפשרו לבסוף על כך שתמורת המטבע יקבל אנדרסן שטר

בן עשרים וחמישה כתר. סיברט רץ בלילה לסילאנרה וקיבל את השטר מידי אביו.

אכן, זה מעשה שובבות של נער. לילה בלי שינה, מייל אחד עד סילאנרה, מייל אחד בחזרה, ואחר־כך יום עבודה רגיל. אבל איזו חשיבות יש לכל זה לגבי צעיר חזק כסיברט, אם מטבע הזהב נמצא בידו? ייתכן שאנדרסן לעג לו קצת בשל החילופין האלה, אבל במקרה זה השתמש סיברט בתחבולה טובה. די היה שיאמר משהו על ליאופולדינה כמו, למשל: “אהה, כמעט שכחתי, יש לך דרישת־שלום מליאופולדינה” – כדי שאנדרסן יסמיק ויחדל להתלוצץ.

שניהם נהנו בימים אלה, בהם עבדו בייבוש הביצה, התווכחו, שוב עבדו, שוב התווכחו. לעתים היה אלישע מצטרף אליהם ועוזר להם, אבל הוא היה מתעייף במהרה, כי גופו וגם רצונו לא היו חזקים. אבל הוא היה אדם חביב.

“הנה, אוולינה באה!” היה מתלוצץ סיברט. “לך מכור לה חצי קילוגרם קפה.’” אלישע היה עושה זאת ברצון. הוא היה נכנס ומוכר לאוולינה דבר־מה ובאותה שעה לא היה עליו לעבוד בחפירה.

אוולינה המסכנה היתה זקוקה מעת לעת לקצת קפה, שהיתה קונה בפרוטות המעטות שנתן לה אכסל לעתים רחוקות, או שקיבלה תמורת חריץ־גבינה קטן. אוולינה כבר לא היתה כקודם; העבודה אצל אכסל היתה קשה מדי לאשה הזקנה. אבל היא לא הודתה בחולשתה, והיא היתה יודעת מה להשיב, איי־איי, אילו היה אכסל מפטר אותה! באוולינה היה כוח־חיים עז, ואי־אפשר היה להכניע אותה. היא עשתה את עבודתה ואף מצאה פנאי לבקר אצל השכנים ולפטפט אִתם עד בלי די, דבר שחסר לה ב“נווה־הירח”, כי אכסל היה טיפוס שתקן.

היא לא היתה מרוצה במהלך החקירה ולא מתוצאותיה. אוולינה לא יכלה להבין כיצד נפטרה ברברה ברידי מכל עונש, בעוד שאינגיר מסילאנרה נשלחה לשנות מאסר אחדות. ומרירות לא־נוצרית מילאה את לבה על כך ששפטו את השניה ברחמים כה רבים. “אבל האלוהים עדיין לא השמיע את קולו!” אמרה אוולינה והנידה בראשה. היא הביעה בזה את התקווה לעונש מהשמים, שיוכל עוד לבוא. ברור מאליו שאוולינה לא יכלה לשמור בלבה את כעסה בעניין זה. כאשר היתה מגיעה לידי חילוקי־דעות עם אכסל, היתה רומזת רמזים חריפים על־פי דרכה: “אכן, ידוע לי, איזה עונש מטילים עכשיו על חוטאים. אבל אני – דבר־אלוהים מנחה אותי. אני ישרת־דרך”.

אכסל נלאה לחלוטין ממנה והיה רוצה שתרחיק לכת. שוב הגיע האביב ושוב היה עליו לעשות את כל העבודה לבדו. מברידאבליק כתבו הביתה, להלגולנד, כדי שימצאו אשה בשבילו, אך בינתיים לא קרה דבר. ומכל מקום, יהיה עליו לשלם את דמי־הנסיעה.

אכן, רע הדבר שעשתה ברברה כאשר החליטה להיפטר מהתינוק וללכת לדרכה. במשך שני חורפים וקיץ אחד הוא נאלץ להסתפק רק בעזרתה של אוולינה ולפי כל הסימנים, הדבר יימשך גם להבא. והאם זה אכפת לברברה רעת־הלב? פעם אחת, בחורף, החליף אתה מלים אחדות בכפר, אבל אף דמעה לא ירדה מעיניה.

“מה בקשר לטבעות שנתתי לך?”

“טבעות?”

“כן, טבעות”.

“הן כבר לא אצלי”.

“כך, הן כבר לא אצלך?”

“הרי כל היחסים בינינו נפסקו”, אמרה, “ולכן לא יכולתי לענוד את הטבעות. לא נוהגים כך כשיחסים נפסקים”.

“רציתי רק לדעת מה עשית בהן”.

“אתה רוצה שאחזיר לך אותן? לא חשבתי שאתה כל־כך שפל”.

אכסל הירהר רגע ואחר־כך אמר: “הייתי יכול לשלם לו תמורתן. את לא צריכה לתת לי אותן בחינם”.

אבל זה לא עזר: ברברה הסירה את הטבעות, ולא עלה בדעתה למכור בזול טבעת זהב וטבעת כסף.

ברברה לא היתה כלל גסה ומכוערת. היא לבשה סינר שחור ומסביב לצווארה היה צווארון לבן. היא נראתה יפה. אנשים סיפרו כי יש לה כבר מאהב חדש בכפר. אבל ייתכן שלא היתה זאת אלא שמועה. מכל מקום, אשתו של ראש־הכפר השגיחה עליה בשבע עיניים ולא הרשתה לה ללכת לריקודי חג־המולד.

הגברת הזאת היטיבה להשגיח. כאשר ראתה כי אכסל משוחח עם זאת שהיתה פעם המשרתת שלו, בעניין הטבעות, באה גברת האירדל ואמרה: “הרי את צריכה ללכת ולהביא משהו מן החנות, ברברה”. והיא רצה מיד לשליחותה. האשה פנתה אל אכסל ואמרה: “האם תוכל למכור לנו איזו בהמה לשחיטה?”

“המ!” השיב אכסל. הוא גם הסיר את כובעו.

אכן, זאת היא אשת ראש־הכפר ששיבחה אותו בימי הסתיו, כאשר אמרה כי הוא אדם מצוין, ועל זאת היתה ראויה, בלי ספק, לגמול. אכסל כבר ידע כיצד יש להתנהג עם פקידים, ומיד עמדה מול עיני רוחו בהמת שחיטה – בן־בקר רך; אבל יום עבר אחרי יום, כל הסתיו חלף – חודש אחרי חודש – והוא לא שחט את בן־הבקר. הוא חשב כי שום רעה לא תבוא עליו, אם ישאיר את בן־הבקר לעצמו. אם יתן אותו, יתרושש במקצת: זהו בן־בקר רך וטוב.

“המ… שלום, גבירתי. לא”, אמר אכסל, “אין לי שום בהמה”.

ניכר היה שהאשה קראה את מחשבותיו, כי אמרה:

“שמעתי שיש לך עגל רך”.

“כן, זה נכון”, השיב.

“והחלטת לגדל אותו?”

“כן, אגדל אותו”.

“כך”, אמרה אשת ראש־הכפר. "ואולי יש לך אייל?”

“לא, לא כעת. אין אצלי בהמות חוץ מאלה שהחלטתי לגדל”.

“אם כך, אין דבר”, אמרה אשת ראש־הכפר והלכה.

אכסל חזר לביתו וחשב על העניין. הוא חשש שמא היתה זאת טעות. הרי אשתו של ראש־הכפר היתה עדה חשובה, לטובתו ולרעתו, אבל עדה חשובה. דיברו בו סרה וחשדו בו, אבל לבסוף יצא נקי מהעניין הנורא של גוויית התינוק שנקברה ביער. מן הראוי, איפוא, שימכור לה אייל.

מוזר מאוד, אבל הדבר היה קשור לברברה: אם הוא יביא לגבירתה אייל, יעשה הדבר רושם על ברברה.

אולם יום עבר אחרי יום, ולא ניכרו שום תוצאות רעות לכך שדחה את העניין. כאשר התכונן לרדת שוב אל הכפר, לא לקח אתו אייל. לא – זאת לא עשה. אבל ברגע האחרון לקח את האייל. אייל גדול ושמן. כאשר הביא אותו אל בית ראש־הכפר, אמר: “בשר האייל קשה, אבל רציתי להביא משהו מובחר”. אשת ראש־הכפר לא הסכימה בשום־אופן לקבלו כמתנה.

הגברת הזאת הקפידה על הסדר: “לא, תודה, מתנות אינני מקבלת מאיש”.

הסוף היה, שאכסל קיבל מחיר טוב תמורת האייל.

הוא לא זכה לראות את ברברה. אשת ראש־הכפר ראתה, כנראה, כי הוא מתקרב, והרחיקה את ברברה. אין לדעת מה יעלה בגורלה – אבל ברברה זאת גזלה ממנו עזרת־אשה במשך שנה וחצי.


ט    🔗

באביב קרה דבר בלתי־צפוי וחשוב עד מאוד: העבודה במכרה הנחושת עמדה להתחדש, כי גייסלר מכר את ההר שלו. האם אירע דבר מופלא כזה? הו, גייסלר הוא איש כה מיוחד. הוא יכול לעשות משהו או לא, להניד בראשו לשלילה או להנהן בו. היה ביכולתו להעלות שוב חיוכים על פניהם של תושבי הכפר

האם חש סוף־סוף ייסורי־מצפון והחליט לגאול את המחוז, שבו החזיק פעם במשרת ראש־כפר, מהעונש של לחם רע ומחסור בכסף? או – אולי קיבל את רבע המיליון שלו? האם הדבר הגיע לידי כך שגייסלר היה זקוק לכסף ולכן נאלץ למכור את ההר שלו במחיר שהוצע לו? עשרים וארבעה או עשרים וחמישה אלף הם, בסופו של דבר, סכום הגון. לפי השמועות, היה זה בנו של גייסלר שביצע את העסקה.

העבודה החלה שוב. אותו מהנדס חזר עם קבוצת פועלים, ושוב ניגשו לעבודה. הפעם עבדו בצורה אחרת מאשר קודם – צורה שונה לגמרי.

הכול התנהל, לכאורה, כשורה. באו השוודים עם פועלים, עם דינאמיט ועם כסף – ומה היה חסר עוד? גם אהרונסן חזר, הסוחר אהרונסן, והוא רצה מאוד לקנות שוב את סטורבורג.

“לא”, אמר אלישע, “אני לא מוכר”.

“אבל תמכור אם אתן לך מחיר הגון?”

“לא”.

לא, אלישע לא ימכור את סטורבורג. והסיבה לכך היא, שחיי סוחר בסטורבורג כבר אינם נראים לו עלובים כל־כך. היתה לו מרפסת יפה, עם זכוכיות צבעוניות, משרת בחנות, שעשה את כל המלאכה, והוא עצמו יכול היה לנסוע למקומות שונים. כן, לנסוע במחלקה הראשונה, עם אדונים חשובים! אילו יכול היה להגיע לאמריקה! הוא חשב על כך פעמים אחדות. גם נסיעותיו המסחריות לערי הדרום הרגיעו את נפשו. לא היו אלה חיי הוללות, לא הפלגות בספינות השייכות לו ולא חיי מותרות. למעשה, הוא היה איש מוזר. הוא כבר לא התעניין בנערות, ועבר על פניהן בלי להקדיש להן כל תשומת־לב. הוא לא נמשך אליהן. אבל – הוא היה בן הרוזן, הנוסע במחלקה ראשונה וקונה סחורות רבות. מנסיעות אלה שב תמיד כשהוא יותר מעודן. פעם חזר ולרגלו ערדליים.

“האם אתה נועל שני זוגות נעליים?” שאלו אותו.

“כן, כי הקור פגע ברגלי”.

כולם השתתפו בצערו על כך.,

היו אלה ימים מאושרים, ימים של פינוק ובטלה. לא, הוא לא יעזוב את סטורבורג. האם יחזור אל העיירה ויעבוד שוב בחנות־איכרים קטנה, בלי שיהיה לו אפילו משרת שיוכל לתת לו פקודות? חוץ מזה, גם הוא קיווה שהמסחר בסטורבורג יתפתח יותר ויותר. הנה, השוודים חזרו, והם יציפו את המחוז בכספם. הוא יהיה טיפש אם ימכור. אהרונסן חזר פעמים אחדות על עקבותיו, לאחר שאלישע דחה אותו; אהרונסן הצטער מאוד על שבטיפשותו מכר את האחוזה.

אהה, אהרונסן יכול היה להצטער פחות ואלישע יכול היה לצמצם קצת את תקוותיו. במיוחד היה על תושבי האזור להקטין את שמחתם ולא למחוא כפיים כמלאכים קטנים, זכים ומאושרים. לא – מכל אלה היו אנשי הכפר צריכים להימנע. כי עכשיו הייאוש גדול מאוד. העבודה במכרה החלה, אמנם, אבל היא בקצה השני של ההר, במרחק שני מייל, בקצה הדרומי של חלקת גייסלר, בגבולו של כפר אחר, מרוחק, ללא כל קשר אל תושבי העבר הזה של ההר. העבודה תתחיל שם ותתקדם לאטה צפונה, עד אשר תגיע למכרה הראשון, בסילאנרה, ותביא ברכה לכפר. הדבר יימשך שנים רבות, ימי דור.

הידיעה הזאת באה והתפוצצה בקול אדיר. היא זיעזעה את הנפשות והחרישה את האוזניים. תושבי הכפר היו שרויים בצער ומדוכדכים מאוד. אחדים מהם קיללו את גייסלר: שוב התעלל בהם. נערכה אסיפה נוספת ונשלחו נציגים מן הכפר, הפעם אל החברה, אל המהנדס. הדבר נכשל. המהנדס הסביר להם, כי הוא חייב להתחיל את העבודה מדרום, כי שם קרוב יותר אל הים ואין צורך ברכבל, אין כמעט צורך בהובלה. מן ההכרח להתחיל את העבודה בדרום – וקץ לדיבורים!

אהרונסן עבר מיד אל שדה־העבודה החדש, אל ארץ־הזהב החדשה. הוא רצה שאנדרסן יבוא אתו. “למה לך להישאר כאן?” אמר. “יהיה לך יותר טוב, אם תבוא אתי”.

אבל אנדרסן לא רצה לעזוב. היה זה משונה, אבל נדמה היה כי איזה דבר קושר אותו אל המקום הזה, שבו הוא הכה שורש. אין זאת אלא שאנדרסן השתנה, כי המקום לא השתנה. האנשים והיחסים ביניהם נשארו כמעט כפי שהיו. עבודות המכרה נפסקו אמנם, אבל איש מבין בעלי האחוזות לא סבל מכך במיוחד: היו להם נחלאות, תבואה, עדרים. אמנם לא היה להם כסף רב אבל הם ייצרו כמעט את כל מה שהיה נחוץ להם. אפילו אלישע לא התייאש מכך שזרם הכסף לא פנה לעברו. הרע היה רק בכך, שמתוך התלהבות ראשונית קנה הרבה סחורות שלא היה להן דורש. אבל אפשר לאחסן אותן; הוא קישט את חנותו ונהנה מכך.

לא, אנשי האחוזות לא התייאשו. האוויר לא הזיק לבריאותם ולא היו אנשים רבים שיכלו להעריך את בגדיהם החדשים. העדר אבנים יקרות לא הציק להם ועל יינות ידעו רק מה שמסופר על החתונה בכפר־קנה.6 הם לא הצטערו על כך שהיה עליהם לוותר על דברים שונים כגון: פוליטיקה, אמנות, מותרות; ערכם של הדברים האלה הוא כערך הכסף שבני־אדם מוכנים לשלם תמורתם. אולם, האדמה תיתן תבואה – ויהי־מה. היא הראשית, היא המקור והיסוד.

מה? חייהם ריקים ועצובים? הו, כלל וכלל לא! מעליהם כוחות עליונים, ולהם חלומות, אהבה, מגוון של אמונות תפלות.

באחד הערבים עבר סיברט ליד הנחל ופתאום עמד מלכת: שני ברווזי־פרא נחו על המים, זכר ונקבה. הם הרגישו בו, ראו את האדם ונבהלו. אחד העופות השמיע איזה קול, הגה קצר, והעוף השני השיב באותו קול. הם פרשו כנפים ועפו הרחק, אל מעלה הנחל, שם התיישבו שוב. כאן אמר אחד העופות דבר־מה, והשני השיב. אלה אותם קולות שהושמעו קודם, אבל הפעם מורגש בהם שחרור מפחד, מורגש בהם אושר. הקולות גבוהים עכשיו בשתי אוקטבות לעומת אלה שנשמעו לפני כן. סיברט עמד והביט בעופות, ושלח את מבטיו למרחקים, אל ארץ החלומות. קול דיבר בנפשו, והוא חש מתיקות ועמד שם, עם הזיכרון היפה של דבר־מה פלאי ויפה, שעבר עליו ונשכח מלבו. הוא עושה את דרכו הביתה בדממה, ואינו מדבר על כך עם איש. אין בפיו מלים להביע את הדבר. היה זה סיברט מסילאנרה הצעיר הפשוט, שזכה באחד הערבים לחוויה מסעירה זאת.

לא היה זה המקרה הראשון בחייו. הוא התנסה בדברים שונים ובין היתר – יאנסינה עזבה את סילאנרה. דבר זה גרם לו מבוכה רבה.

כן, יאנסינה עזבה לבסוף, זה היה רצונה. אהה, יאנסינה לא היתה נערה מהשוק, איש לא יגיד זאת! סיברט הציע פעם להחזיר אותה הביתה, ואז היא בכתה. אחר־כך הצטערה על הדמעות ההן והוכיחה שהיא מתחרטת: היא התפטרה.

אינגיר שמחה על כך מאוד, מפני שנפשה קצה במשרתת שלה. הדבר היה מוזר, כי אי־אפשר היה למצוא בה כל פגם. אבל נדמה היה כי מראה פניה של יאנסינה קשה עליה, ולכן הכבידה עליה ישיבתה בביתה. הדבר נבע, כנראה, ממצבי־רוחה של אינגיר. במשך כל החורף היתה מרת־נפש ויראת אלוהים. “יש בדעתך ללכת. בבקשה, לכי”, כך אמרה לה אינגיר. זאת היתה הצלחה: תפילתה הלילית נשמעה. מלבד נערה זאת, היו שם שתי נשים מבוגרות – ולשם מה להחזיק את יאנסינה הרעננה? אינגיר ראתה במורת־רוח כיצד יאנסינה הגיעה לפרקה וכפי הנראה אמרה בלבה: “ממש כמוני, אז!”

היא הוסיפה להתפלל. בעצם, לא היתה מושחתת. היא טעמה אמנם טעם חטא, לגמה לגימה קטנה, אבל לא היה בדעתה להמשיך בכך עד זקנה ושיבה; אין להעלות כדבר הזה על הדעת. אינגיר דחתה את הרעיון בחלחלה. עבודת המכרה נפסקה, כל הפועלים נעלמו, תודה לאל, אין דבר טוב מזה! עם הצניעות אפשר להתפשר, אבל היא יותר מכך, היא הכרחית, היא ברכה מהשמים.

אבל, העולם הוא רע. הנה, ליאופולדינה, ליאופולדינה הקטנה – הניצן, התינוקת – היא שופעת בריאות ושטופת חטא. אם יד נשלחת לחבקה, היא תיפול לתוכה! ועל פניה הופיעו פצעונים, סימן לדם משתוקק. הו, האם זוכרת היטב כי כך נדלקה התאווה גם בה עצמה. היא לא דנה את בתה לכף־חובה בשל הפצעונים האלה, אבל היתה רוצה לשים קץ לדבר. ומדוע אנדרסן מגיע מדי יום ראשון לסילאנרה ומשוחח עם יצחק על ענייני חקלאות? האם שני הגברים האלה חושבים כי ליאופולדינה אינה רואה דבר? הו, בני הנעורים השתוללו גם לפני שלושים, ארבעים שנה – אבל עכשיו הורעו פני הדברים.

“ייתכן שאת צודקת”, אמר יצחק, כאשר שוחחו על כך. “אך עכשיו, הנה האביב מתקרב, ויאנסינה איננה. את מי נזמין לעבודות הקיץ?”

“ליאופולדינה ואני נעבוד”, הודיעה אינגיר. “טוב לי כשיש לי הרבה עבודה!” קראה בהתרגשות וכמעט פרצה בבכי.

יצחק לא יכול היה להבין את פשר ההתרגשות הזאת, אבל היו לו עניינים משלו, והוא יצא לקצה היער והתחיל לעבוד סביב אבן אחת. לא, העבודה! יצחק לא היה מסוגל להבין מדוע יאנסינה הלכה. היא היתה נערה חרוצה. הוא הבין, בדרך־כלל, רק את הדבר הקרוב ביותר, את העבודה הישרה והטבעית. מבנה גופו היה איתן גם עכשיו, והוא אכל כגבר צעיר. היה זה כמעט בלתי־אפשרי להפר את שלוותו.

והאבן הזאת. היו במקום אבנים רבות, אבל הוא הרי צריך להתחיל באחת מהן. יצחק חשב על כך שבקרוב יצטרך לבנות בית קטן לו ולאינגיר. הוא רוצה לישר את המגרש כל עוד סיברט נמצא למטה בסטורבורג, שאם לא כן יצטרך לתת הסברים לבנו, ודבר זה אינו רצוי לו. אבל מובן שיבוא יום, שבו יזדקק סיברט לכל הבניינים שבאחוזה, ואז יצטרכו ההורים לעבור לבית משלהם. עבודת הבניה לא פסקה מעולם בסילאנרה; גם עליית־הגג ברפת עדיין לא הוקמה, אבל הקורות והקרשים לכך היו מוכנים.,

ובכן, האבן הזאת. אותו חלק ממנה, שבלט על פני האדמה, לא נראה גדול במיוחד. אבל היא לא זזה ולא נעה, וזאת אומרת שמדובר בגוש־סלע גדול.

יצחק חפר מסביב לאבן וניסה לתקוע את מוט הברזל, אבל שום דבר לא קרה. הוא חפר עוד וניסה שוב ללא תוצאות. יצחק חזר הביתה, והביא אתו את כדי לסלק את האדמה שהצטברה סביב האבן. הוא הוסיף לחפור וניסה שוב – לא. “זה סלע רציני!” חשב יצחק, מתוך שלווה גמורה. הוא חופר זה שעה ארוכה, והאבן לא זזה, היא שקועה עמוק באדמה, והוא איננו מסוגל להחזיק היטב באחד מקצותיה. הוא יצטער מאוד, אם יהיה עליו לפוצץ את האבן. הוא יקים רעש שיישמע עד הבית וכל בני המשפחה יבואו לראות מה הוא עושה. הוא חפר עוד. לבסוף התחיל יצחק לכעוס על האבן: הוא קימט את מצחו והביט בה כאדם שלא בא הנה אלא כדי להסתכל באבנים, והנה דווקא אבן זאת מצטיינת בטיפשותה. הוא מתח עליה ביקורת: היא עגולה ומטומטמת, ואין בה שום נקודת־אחיזה. הוא נטה אפילו לחשוב כי תבניתה של האבן היא חסרת־טעם. האם יפוצץ אותה? בשום־אופן לא. מדוע יבזבז עליה אבק־שריפה? האם להרפות ממנה, לגלות סימנים של אזלת־יד ולתת מקום לחשד, כי האבן תקיפה יותר ממנו?

יצחק חפר. ומה היתה התוצאה? לבסוף הצליח לתקוע את מוט הברזל מתחת לאבן וניסה להזיזה בכל כוחו – ושום דבר לא קרה. הוא עבד כהלכה אבל לא הצליח לעשות הרבה. מה הטעם שבכך? האם זאת האבן הראשונה שהוא עוקר? האם הוא הזדקן? הו, בדיחה יפה, יפה באמת! אכן, בזמן האחרון הרגיש פעמים אחדות כי הוא נחלש, כלומר, הוא לא הרגיש בדבר, לא שם לב אליו, לא היה זה אלא פרי־הדמיון. ועכשיו – הוא הסתער שוב על האבן בהחלטה נחושה לעקור אותה.

הו, אין זה דבר־של־מה־בכך, כאשר יצחק גוהר על מוט הברזל בכל כובד גופו! הוא מניף את המוט בכל כוחו, גבר ענקי, רב־אונים.

אבל האבן לא זזה.

שום דבר לא הועיל. היה עליו לחפור עוד. האם יפוצץ את האבן? שקט! לא. אבל עליו לחפור עוד. הוא התעקש – האבן תצא, ויהי־מה! אי־אפשר לומר כי בהחלטה זאת של יצחק היה משהו חולני. לא היתה זאת אלא נטייתו רבת־השנים של האיכר להכשרת האדמה, וזאת, ללא כל עדנה ורוך. מראהו היה נלעג. הוא הסתובב סביב האבן, חפר עוד, והסיר את העפר בידיו. אבל לא היתה כל חיבה במעשים אלה. הוא התעקש.

אולי ינסה שוב בעזרת מוט הברזל? הוא הכניס את המוט למקום שבו נראה היה לו כי יצליח להזיז אותה – לא. האם נשמע אי־פעם על חוצפה ועקשנות כזאת, מצד אבן? אבל, הנה, עכשיו נדמה כי הדבר יצליח. יצחק ניסה שוב ובלבו עולה תקווה. האיכר מרגיש כי יוכל לנצח את האבן. לפתע נשמט המוט מאחיזתו ויצחק נפל ארצה. “לעזאזל!” אמר. הדבר התפרץ מפיו. כובעו נפל ויצחק נראה כאיזה ספרדי, שודד ממש. הוא ירק.

והנה, אינגיר באה. “עכשיו, יצחק, עליך לבוא לאכול”, היא אמרה בחיבה ובטוב־לב.

“כן”, ענה. אבל לא רצה שהיא תתקרב. כעת אין לבו הולך אחרי דיבורים.

אינגיר לא הרגישה בדבר והיא התקרבה.

“מה המצאת הפעם?” היא שאלה כדי להחניף לו בכך שמדי יום הוא ממציא דבר חדש.

אולם יצחק זעף וזעם. הוא ענה: “זה עדיין לא ידוע לי”.

אינגיר טיפשה גדולה; היא מוסיפה לשאול ולפטפט ואינה מסתלקת.

“מכיוון שכבר ראית”, הוא אומר, “הרי יש בדעתי לעקור את האבן הזאת”.

“כך. אתה רוצה לעקור אותה?” היא אומרת.

“כן”.

“אני יכולה לעזור לך?”

יצחק הניד ראשו לשלילה. אולם הוא חשב שזה יפה מצדה להציע עזרה.

“אם רק תחכי כאן קצת” – הוא אמר ורץ אל הבית כדי להביא פטיש.

אם הוא יצליח לפוצץ קצת את האבן – יהיה זה משען מצוין למנוף. אינגיר החזיקה את המוט ויצחק הלם בו. הדבר הצליח. רסיס ניתז מהאבן.

“תודה לך על העזרה”, אמר יצחק. “אל תחכי לי לארוחה. קודם אני צריך לעקור את האבן הזאת”.

אבל אינגיר לא הלכה, ובעצם הדבר היה נעים ליצחק; היא עומדת ומסתכלת בו שעה שהוא עובד. זה זמן רב משמח אותו הדבר הזה. והנה: הוא מוצא נקודת־משען מצוינת בשביל המנוף, הוא מרים – האבן זזה!

“היא זזה!” אמרה אינגיר.

“את לועגת לי?” שאל.

“לועגת? האבן זזה!”

האבן באמת זזה. האבן קיבלה את מרותו. מעתה אין זה אלא משחק־ילדים: יצחק מניף את המוט, האבן מתנודדת, אבל לא יותר מכך. יצחק חוזר על כך פעמים אחדות, אבל ללא תועלת. פתאום התחוור לו כי אין זו רק שאלה של משקל־גופו – הוא חסר את כוח־הנעורים, את הגמישות התקיפה של גופו. משקל הגוף? אין זה קשה להישען על המוט העבה ולשבור אותו. אבל כוחו עזב אותו. זה, כנראה, פשר הדבר. יצחק התמלא מרירות. אילו, לפחות, אינגיר לא היתה עומדת כאן ומסתכלת בו!

פתאום הרפה מהמוט ואחז בפטיש. הוא נרגז ועכשיו הוא מסוגל למעשה אלים. הכובע שמוט על אוזניו והוא נראה כשודד. הוא התהלך סביב האבן בצעדים גדולים, כאילו התכוון להראות לה את גופו. נדמה היה כי כעת לא ישאיר מהאבן הזאת דבר זולת שברים. ומדוע לא יעשה זאת? כאשר אדם מתמלא שנאת־מוות כלפי אבן, הוא רק צריך לנפץ אותה באופן זה או אחר. ואם האבן ממאנת להישבר? הו, הבה נראה מי מהשניים יאריך ימים! 

אינגיר נדאגה כי היא ראתה שדמו של יצחק רותח. היא אמרה: “אולי נלחץ שנינו על מוט המנוף?”

“לא!” קרא יצחק בזעם. אולם, לאחר שעיין בדבר, אמר: “טוב, מכיוון שאת כאן. אבל, אני לא מסוגל להבין מדוע את לא הולכת הביתה. בואי ננסה!”

הם הצליחו להסיט את האבן על צדה. הם הצליחו. “אוּף!” אמר יצחק.

כאן התגלה לעיניהם דבר־מה בלתי־צפוי מראש: הצד התחתון של האבן היה שטוח, ישר, חלק כרצפה. האבן הזאת איננה איפוא, אלא מחציתו של גוש־סלע גדול יותר; החצי השני ודאי מונח כאן בקרבת־מקום. יצחק ידע היטב, כי ייתכן ששני חלקי האבן היו מונחים זה על גבי זה, והם הופרדו על־ידי הכפור במשך תקופה ארוכה. הגילוי הזה שימח אותו מאוד. האבן היא טובה מאוד, ואפילו סכום כסף גדול לא היה נותן לו סיפוק כזה. “זוהי אבן יסוד מצוינת”, אמר בגאווה.

אינגיר אמרה ברוב תמימותה: “אינני מסוגלת להבין, איך ידעת זאת מראש”.

“המ!” אמר יצחק, “את חושבת כי סתם חפרתי כאן?”

הם הלכו יחד לעבר הבית. יצחק זכה בהערצה בלתי־צפויה. הוא נהנה מכך כאילו היה ראוי לה באמת. הוא הסביר, כי כל הזמן חיפש אבן שתהיה טובה לסף הבית, והנה מצא. מעתה יוכל להמשיך ולחצוב בלי לעורר כל חשד: הוא יוכל לטעון כי הוא מחפש את המחצית השניה של האבן. אבל, כאשר חזר סיברט הביתה, קרא לו יצחק שיעזור לו.

אם הדברים הגיעו לידי כך, שהוא לא מסוגל לעקור אבן כזאת לבדו, הכול השתנה, ועליו למהר בבניית הדירה. הזקנה התקרבה, עוד מעט יגיע זמן שבו לא יוכל לעשות דבר, ורק יישב ליד התנור. זר הניצחון שקיבל על מציאת האבן נבל עד מהרה. הליכתו של יצחק נעשתה כפופה.

האם יצחק לא היה מגלה התעניינות גדולה ומקשיב בתשומת־לב כאשר דובר על “אבן” או על “חפירה”? והדבר לא היה לפני זמן רב. בסך־הכול, שנים אחדות. מי שהיה מפקפק אז כי אפשר ליבש אדמת ביצה, היה צריך להיזהר מפניו. עתה הוא מתחיל להתייחס אל הדברים האלה בשוויון־נפש. כן, כן, אלוהים אדירים! שום דבר לא היה עוד כקודם, הערבה השתנתה. עמודי הטלגרף לא היו כאן מקודם; ההרים שליד הנחל לא היו אז מלאי בורות מכרה. והאנשים? האם הם מברכים אלה את אלה כשהם נפגשים? לא, הם מסתפקים במנוד־ראש, וגם זה לא תמיד.

אולם קודם לכן לא היתה סילאנרה. היה רק בית־חימר עלוב. ועכשיו? וגם רוזן לא היה אז.

כן, אבל מה קורה לרוזן זה היום? הוא אדם זקן, עצוב ונובל. למה לאכול ולפנק את הקיבה במטעמים, אם אין היא ממציאה את הכוח הדרוש לגוף? עכשיו סיברט הוא החזק. ותודה לאל על כך. עם זאת, היה טוב עוד יותר אילו כוחו של יצחק לא היה נוטש אותו. מדוע הגלגל שלו אינו מסתובב עוד במהירות הקודמת? כגבר עמל כל חייו, הוא נשא משאות כבדים על גבו, ועכשיו הגב הזה חייב לנוח בעל־כורחו, כגבו של סוס בא בשנים, שהזקנה התישה את כוחו.

יצחק היה עצוב ועגום.

על הגבעה, ליד היער, מונח כובע ישן, שהולך ומתפורר. ייתכן שהרוח נשא אותו לשם, או אולי הילדים עשו זאת, כשהיו קטנים. זמן רב הוא מונח שם, והוא בלה ומתפורר. בשעתו היה כובע חדש, כובע צהוב ויפה. יצחק עדיין זוכר כיצד חזר הביתה מהחנות כשהוא חובש את הכובע, ואינגיר אמרה שהוא יפה. כעבור שנים אחדות הוא ירד אל הכפר, והצבּע צבע אותו בשחור. כאשר חזר הביתה, אמרה אינגיר כי הוא יפה משהיה בכל זמן אחר. כל דבר מצא חן בעיני אינגיר. אהה – זאת היתה תקופה יפה; הוא חטב עצים, ואינגיר התבוננה בו. זאת היתה התקופה היפה ביותר בחייו. כאשר היה מגיע האביב. היו שניהם – יצחק ואינגיר – מתעלסים, ממש כציפורים וכחיות־היער. ואחר־כך היה זורע תפוחי־אדמה וחיטה. הוא עבד יומם־ולילה. היו אלה ימי עבודה ושינה, אהבה וחלומות. הוא היה דומה לפר הראשון שלו, בעל־חיים נפלא, מבהיק כביר. אבל עכשיו הכול השתנה…

יצחק היה קודר. אלה היו ימים אפלים. הוא לא חש כי יש בו רצון או כוח להתחיל בבניית ממגורת השחת. סיברט יטפל בכך בבוא היום. עתה עמדה על הפרק בניית הדירה. אי־אפשר היה להסתיר מסיברט לאורך זמן כי המקום ליד היער שיצחק עובד בו, הוא מגרש בניה. ובאחד הימים אמר לו יצחק: “הנה, כאן אבן משובחת – אם נוכל לבנות שוב. והנה, עוד אבן משובחת”.

סיברט לא גילה כל השתוממות ואמר: “אבני־פינה נהדרות”.

“מה דעתך?” שאל האב. “חפרנו כאן הרבה, כשחיפשנו את החלק השני של האבן, עד שהפכנו את המקום למגרש בניה יפה. אבל, אני שואל את עצמי…”

“באמת, זהו מגרש בניה נאה”, אמר סיברט והעיף מבט על החלקה.

“אתה חושב כך? אולי היינו יכולים באמת לבנות כאן בית קטן לאורחים, אולי יבוא מישהו”.

“כן”.

“אני חושב על טרקלין וחדר קטן. ראית מה קרה כאשר באו בפעם האחרונה האדונים משוודיה. עכשיו הרי אין לנו בניין חדש בשבילם. ומה דעתך? הרי זה טוב שיהיה כאן גם מטבח קטן, כי אולי ירצו לבשל משהו?”

“כן, בלי מטבח קטן אי־אפשר בכלל, הם ילעגו לנו”, אמר סיברט.

“כך אתה חושב?”

האב שתק. אבל סיברט – הוא כל־כך חביב. מיד הבין כי נחוץ להם בית קטן בשביל האדונים משוודיה. הוא לא שאל אפילו שאלה אחת ואמר: “אילו הייתי במקומך, הייתי בונה מסדרון קטן ליד הקיר הצפוני. יהיה להם מאוד נוח אם תבנה מסדרון, שבו יוכלו לתלות את בגדיהם לייבוש”.

האב נכנס לדבריו: “אתה צודק מאוד”.

שניהם השתתקו והוסיפו לעבוד. כעבור רגעים אחדים שאל האב: “האם אלישע חזר הביתה?”

סיברט השיב בקול רפה: “הוא יחזור בקרוב”.

אלישע נעדר לעתים קרובות מאוד. הוא הרבה בנסיעות. האם לא יכול היה להזמין את הסחורות בדואר, במקום לנסוע כדי לקנות אותן? אמנם, בדרך זאת השיג אותן במחיר זול יותר, אבל בכמה עלו לו הנסיעות! הלך־מחשבתו היה משונה מאוד. מדוע עליו לקנות כל־כך הרבה גלילי בד כותנה וסרטי משי לכובעי־הטבילה, וכובעי קש שחורים ולבנים ומקטרות ארוכות? הרי אנשי האחוזות לא יקנו דברים כאלה, ותושבי הכפר אינם באים לסטורבורג אלא כאשר אין בידם כסף.

אלישע היה מוכשר על־פי דרכו. הוא ידע לכתוב ולחשב במהירות. “אילו הייתי מוכשר כמוך!” היו אומרים האנשים במקרים כאלה. כל זה נכון; אבל כסף רב מדי ירד לטמיון. אנשי הכפר לא שילמו את חובותיהם, ואפילו קבצן כברידי אולסין בא בחורף לסטורבורג וקיבל בהקפה בד כותנה וקפה וריבה ונרות.

יצחק הוציא כבר כסף רב על אלישע – על החנות ועל הנסיעות. לא נשאר בידו הרבה מעשרת האלפים שקיבל תמורת חלקת המכרה. ומה יהיה הסוף?

“מה דעתך? אלישע יחזיק מעמד?” שאל יצחק פתאום.

“אם יחזיק מעמד?” שאל סיברט, כדי להרוויח זמן.

“נדמה לי שאין תקווה לכך”.

“הוא מקווה מאוד”, אמר סיברט.

“כן. דיברת אתו על זה?”

“לא. זה מה שאומר אנדרסן”.

האב הירהר רגע. לאחר מכן הניד בראשו: “לא, אין תקווה. וצר לי על אלישע”.

יצחק, שלא היה עליז ביותר גם קודם לכן, נעשה עגום יותר.

כאן הודיע סינרט: “מתיישבים חדשים עומדים לבוא בקרוב”.

“האמנם?”

“כן. שני תושבים חדשים. הם קנו קרקע למעלה, מעלינו”. יצחק עמד במקומו, כי זאת היתה בשורה חשובה וטובה.

“אם כך, יהיו פה עשר אחוזות”, אמר.

יצחק ביקש ידיעות מפורטות על הקרקע שקנו המתיישבים החדשים. הוא הכיר היטב את כל הסביבה.

“כן, הם עשו עסקה טובה. יש להם יער טוב לעצי הסקה. העצים שם גבוהים. ויש שם מדרון מצד דרום־מזרח”.

לא, אין לך דבר שיעמוד בדרכם של המתיישבים. אנשים נוספים באים בלי הרף. העבודה במכרה נפסקה אמנם, אבל הדבר טוב יותר לחקלאות. לא נכון שהאזור היה לשממה: החיים המו מסביב, עוד ארבע ידיים, עוד שני מתיישבים, עוד ארבע ידיים, שדות, בתים. אהה, היער, בתי־החימר, המעיינות, הילדים ובעלי־החיים! חיטה גדלה באדמת ביצות. פעמוניות כחולות רועדות על הגבעות. קרני־השמש מפזזות על התלתן שלפני הבתים. אנשים חיים כאן. הם חושבים ומדברים.

והנה, זהו המתיישב הראשון. בבואו הנה שקעו רגליו בבוץ. הוא התיישב על גבעה שטופת שמש. אחריו באו אחרים; הם הלכו בעקבותיו דרך אלמינינג הפראית; ובאו נוספים. השביל נעשה לדרך סלולה, ואנשים נסעו בה בעגלות. הוא היה זה אשר הניח את היסוד, הוא הינו רוזן האדמה.

“בין כך וכך אנחנו יכולים לחפור כאן גם בעתיד”, אמר, “אם אנחנו רוצים להשלים השנה את ממגורת השחת”.

ואת הדברים האלה אמר בלב שמח, כאילו מפעמת בו רוח־חיים חדשה.


י    🔗

אשר, מטפסת במעלה ההר. גשם קיץ אטי יורד עליה, אבל היא מתעלמת ממנו. בלבה רק דאגה אחת: היא היתה רוצה לדעת אם…

זוהי ברברה, היא ולא אחרת – ברברה ברידי. והדאגה שלה מוצדקת. היא אינה יודעת מה יהיו תוצאות המעשה הזה. מכל מקום, היא כבר איננה עובדת בביתו של ראש־הכפר. זהו הדבר.

היא עוברת בצדי השבילים, הרחק מכל האחוזות. היא איננה רוצה לפגוש איש. כל אחד מהם היה מבין מיד לאן מועדות פניה, כי היא נושאת על גבה שק מלא חפצים. כן, היא הולכת ל“נווה־הירח”, והיא רוצה להישאר שם.

עשרה חודשים שירתה בבית ראש־הכפר. אין זה זמן קצר לפי חשבון הימים והלילות, אבל אם נביא בחשבון גם את הגעגועים, זוהי תקופה ארוכה מאוד. בהתחלה הכול התנהל כשורה. גברת האירדל התעניינה בברברה, קנתה לה סינרים, דאגה לה. ברברה נהנתה לגשת לחנות בבגדים אלה. הרי היא חיתה בכפר הזה בעודה ילדה, היא הכירה את כל התושבים מאז, מהתקופה שבה ביקרה בבית־הספר, התנשקה עם הבנים ושיחקה באבנים.

במשך חודשים אחדים היה הכול טוב ויפה. אבל גברת האירדל החלה להתעניין בה יותר ויותר, עד שהדבר היה קשה מנשוא. לא היתה בכך תועלת ממשית, אבל כך התקלקלו היחסים הטובים. ברברה לא יכלה לעמוד בניסיון זה, אלמלא היו לה שעותיה בלילות: משתיים אחר חצות ועד שש בבוקר היתה בטוחה מכל סכנה, ובשעות אלה הרשתה לעצמה כמה תענוגות אסורים. המבשלת לא הלשינה על ברברה. היא היתה משרתת פשוטה, וגם היא היתה יוצאת בלילות. שתיהן עמדו על המשמר לפי תורנות.

עבר זמן־מה עד שנתפסו. ברברה לא היתה קלת־דעת. אם בחור היה מזמין אותה לריקודים בליל חג־המולד, היתה אומרת בתחילה: “לא”. וכך גם בפעם השניה. אבל, בפעם השלישית היתה אומרת: “נראה. ייתכן שאוכל לבוא בין שתיים בלילה לשש בבוקר”. תשובה של נערה הגונה, האין זאת? לפי תשובה זאת חשבוה לגרועה יותר משהיתה באמת. היא היתה משרתת, שעבדה כל חייה ולא ידעה שום תענוג אחר מלבד פריצות. זה היה הדבר היחיד שהתאוותה אליו. אשתו של ראש־הכפר נאמה באוזניה נאומים ארוכים והשאילה לה ספרים. הטיפשה! מה לברברה ולספרים – לברברה, שחיתה בברגן, קראה עיתונים וביקרה בתיאטרון? הרי היא לא היתה תמימה!

אבל ייתכן שאיזה חשד התגנב ללבה של גברת האירדל. באחד הלילות, בשעה שלוש לפנות בוקר, ניגשה אל חדר המשרתות וקראה: “ברברה!”

“כן”, השיבה המבשלת.

“האם ברברה לא כאן? פתחי!”

המבשלת פתחה את הדלת והודיעה – כפי שהוסכם מראש – כי ברברה היתה מוכרחה לרוץ לבית אביה.

“לבית אביה? מהר? עכשיו הרי שלוש בלילה”, אמרה אשת ראש־הכפר בלי להסתיר את השתוממותה.

למחרת היום נערכה חקירה. ברידי נקרא ואשת ראש־הכפר שאלה: “האם ברברה היתה בביתך הלילה בשעה שלוש?”

ברידי לא היה מוכן לכך, אבל אמר מיד: “כן”.

“זה נכון, בשלוש בלילה. דיברנו עד מאוחר, כי היה לנו עניין חשוב לדון בו”, ענה אביה של ברברה.

על כך השיבה אשת ראש־הכפר:

“מהיום והלאה, ברברה כבר לא תצא בלילות”.

“לא. ודאי שלא”, ענה ברידי.

“על־כל־פנים, כל עוד היא יושבת בביתי”.

“לא. שמעת, ברברה? בעצמי אמרתי לך דברים כאלה”, אמר ברידי.

“מדי פעם תוכלי לרדת אל הורייך בשעות אחר־הצהריים”, החליטה אשת ראש־הכפר.

אבל, אשת ראש־הכפר, בעלת העין הפקוחה, המשיכה לחשוד. עבר שבוע, והיא ניגשה אל חדר המשרתות בארבע לפנות בוקר. “ברברה!” קראה.

אולם, בפעם הזאת יצאה המבשלת. ברברה היתה בבית, וחדר הנערות היה נקי וצנוע. הגברת האירדל היתה חייבת למצוא איזו אמתלה.

“האם הכנסת אתמול את הכבסים הביתה?”

“כן”.

“טוב עשית. יורד גשם. לילה טוב”.

לבסוף נמאס לגברת האירדל להתעורר בשלוש ובארבע בלילה, לגשש באפילה עד חדר־המשרתות ולבדוק אם הן בבית. יהיה אשר יהיה – היא לא תוסיף לעשות זאת.

אלמלא ביש־מזלה של ברברה, היא יכלה לשבת בבית ראש־הכפר שנה תמימה. אבל, לפני ימים מועטים החלו הצרות.

הדבר קרה במטבח, מוקדם בבוקר. תחילה היתה מריבה קטנה בין ברברה ובין המבשלת. למעשה, לא היתה זאת מריבה קטנה כל־כך. הן הרימו את קולותיהן יותר ויותר, ושכחו כי הגברת יכולה להיכנס. המבשלת לא התנהגה כראוי ויצאה בלילה את הבית, אף שלא היה זה לפי התור – בליל יום ראשון. ומה היה התירוץ? האם אמרה שהיא הולכת להיפרד מאחותה היקרה, הנוסעת לאמריקה? לא־ולא! היא לא אמרה דבר, חוץ מזה שזהו הלילה שלה.

“את שקרנית ומנוולת!” קראה ברברה.

והנה, גברת האירדל עמדה בפתח.

ייתכן שאשת ראש־הכפר לא התכוונה אלא לבקש הסבר לפשר הצעקות האלה. היא אפילו השיבה על ברכתן של הנערות. אבל לפתע נעצה את מבטה החד בברברה, בחולצתה של ברברה, אף התקרבה קצת כדי לראות טוב יותר. הדבר לא היה נעים. לפתע השמיעה גברת האירדל צריחה, והצביעה על הדלת. אלוהים אדירים! מה כל הדבר הזה? – כך חשבה ברברה והשפילה את מבטה כדי להסתכל בחולצתה. אלוהים ־– רק כינה ולא יותר. היא חייכה; מכיוון שידוע לה כיצד להתנהג במקרים יוצאים מן הכלל, היא פלחה את הכינה והשליכה אותה ארצה.

“מה, על הרצפה?!” הזדעקה אשת ראש־הכפר. “האם יצאת מדעתך? הרימי מיד את הרמש!”

כן, ברברה התחילה לחפש, ומיד ידעה מה עליה לעשות: העמידה פנים כאילו מצאה את הכינה, ובתנועה רבת־רושם היא השליכה אותה אל התנור.

“מאיפה זה בא אלייך?” שאלה האשה בהתרגשות.

“מאיפה זה בא אלי?” אמרה ברברה.

“כן, אני רוצה לדעת מאיפה זה בא אלייך, איפה היית ומאין הבאת אותה. עניֹ!”

ברברה טעתה בכך שלא אמרה: “בחנות!” זה היה הדבר הנכון לומר. לא, היא לא ידעה מאיפה באה הכינה, ואף רמזה שאולי היא באה אליה מהמבשלת.

“ממני!” המבשלת רתחה. “את לא צריכה את עזרתי כדי להשיג כינים!”

“אבל את הרי יצאת בלילה!”

שוב שגיאה גדולה. דבר זה לא היה צריך להיאמר בשום פנים ואופן. המבשלת כבר לא יכלה לשתוק, וכך נחשף סוד הבילויים הליליים. גברת האירדל היתה במצב של התרגשות נוראה. אין לה טענות כלפי המבשלת, וכל זעמה מופנה כלפי צעירה זאת, שהמליצה עליה ודיברה בשבחה. למרות זאת, הכול היה עובר בשלום, אילו ברברה היתה נופלת לרגליה של אשת ראש־הכפר ונשבעת כי לעולם לא תעשה עוד כדבר הזה. אבל לא. גברת האירדל נאלצה להזכיר למשרתת את כל אשר עשתה למענה; ברברה השיבה בצורה משונה ביותר, היא התחצפה; עד כדי כך הגיעה טיפשותה. ואולי היה זה מעשה נבון. אולי רצתה לשים קץ לזה כדי שתוכל לעזוב את הבית.

גברת האירדל אמרה: “מציפורני הנמר הצלתי אותך”.

“במה שנוגע לזה”, אמרה ברברה, “הייתי מרוצה יותר אילו לא היית עושה זאת, גבירתי”.

“זה תגמול על מעשי?” קראה גברת האירדל.

“אה, מה טעם בכל הדיבורים האלה?” אמרה ברברה. “ייתכן שהיו מחייבים אותי בדין, והייתי יושבת בכלא חודשים ספורים. אז הייתי נפטרת מכל העניין!”

לרגע אחד ניטל הדיבור מגברת האירדל. היא עמדה, נדהמת, פתחה את פיה וסגרה אותו לאט. הדבר הראשון שאמרה היה – הודעת פיטורין.

“כרצונך, גבירתי”, אמרה ברברה.

בימים שלאחר מכן ישבה ברברה בבית הוריה. אבל היא לא יכלה לשבת שם לעד. המצב בבית לא היה רע. האם ניהלה בית־קפה, וכל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. אבל ברברה לא יכלה להתפרנס מזה; אולי היו לה גם סיבות אחרות לחפש משרה קבועה. לכן, יום אחד לקחה שק מלא חפצים ופנתה אל “נווה־הירח”. עכשיו השאלה היא, אם אכסל שטרים יסכים לקבל אותה שוב לביתו. על־כל־פנים, היא הכינה את כל הדרוש לסידור נישואין ביום ראשון הבא.

יורד גשם. הדרך מרופשת. אבל ברברה ממשיכה ללכת קדימה. יש לה שאיפה שאותה היא רוצה להגשים, והיא מוכנה להילחם על כך. מעולם לא היתה מפונקת, והריהי נערה יפה. יש לברברה כושר תפישה, אלא שלעתים היא משתמשת בו נגד עצמה. האם ייתכן אחרת? היא למדה לברוח מהפח אל הפחת. עם זאת, נשארו בה תכונות טובות. מותו של תינוק אינו עניין בעל חשיבות בעיניה, אבל ילד שיישאר בחיים יחיה אִתה בנעימים. מלבד זאת, יש לה אוזן מוסיקלית. היא יודעת לנגן ולשיר בקול שמעורר רגשות נעימים ועגומים. להתפנק? הו, היא רחוקה מזה כל־כך, עד שהקריבה את עצמה ולא חשה שזהו הדבר שאותו היא עושה. מעת לעת בכתה, ולבה נכמר כאשר נזכרה באירועים שונים בחייה. אבל זהו דבר מובן, שאולי בא בשל השירים העצובים שהיא שרה. זהו ביטוי נפשה, התענוג המתוק של העצבות, עצבות שהוליכה שולל את ברברה פעמים אחדות. היא התאוותה לנגן בלילה באוזני אכסל.

היא כיוונה את הדברים כך שתגיע ל“נווה־הירח” בשעה מאוחרת. בחצר שררה דומיה. אכסל כבר החל לקצור את החציר שבקרבת הבית, ואף הספיק להכניס שחת לאסם. ברברה שיערה כי אוולינה ודאי ישנה בפנים, בבית, ואכסל עצמו – בממגורה, במקום שבו היא ישנה קודם. היא ניגשה בזהירות אל הדלת המוכרת לה, וקראה: “אכסל?”

“מה קרה?” השיב אכסל מיד.

“זאת אני”, אמרה ברברה ונכנסה פנימה. “אני יכולה להישאר כאן הלילה?”

“כך, זו את?” אמר. “ולאן את הולכת?”

“קודם כל, אני צריכה לשאול אותך אם דרושה לך עזרה לקיץ” אמרה.

אכסל חשב בדבר ואמר: “את לא נשארת במקום שהיית בו?”

“לא. גמרתי את העניינים שלי שם”.

“עוזרת לקיץ נחוצה מאוד”, אמר אכסל. “אבל, מה קרה? את מוכנה לחזור?”

“לא, אל תדאג לי”, אמרה ברברה. “מחר אני אמשיך בדרכי. אלך לסילאנרה ומשם, לעבר ההרים. שם קיבלתי משרה”.

“יש לך משרה?”

“כן”.

“אני מאוד זקוק לעוזרת בקיץ”, אמר אכסל.

ברברה היתה רטובה כולה. אבל, בשק יש לה בגדים והיא רק צריכה להחליף את הרטובים בבגדים יבשים.

“אל תשימי לב לזה שאני כאן”, אמר אכסל וזז קצת לכיוון הדלת.

ברברה הסירה את בגדיה הרטובים. תוך כדי כך הם הוסיפו לדבר ביניהם, ואכסל הפנה את ראשו אליה לעתים קרובות.

“עכשיו אתה צריך לצאת לרגע”, אמרה ברברה.

“לצאת?” הוא שאל. מזג־האוויר לא היה נוח לכך. הוא ישב נמקומו וראה כיצד היא מתפשטת, בלי שיוכל להסיר את מבטו ממנה. וברברה, היא היתה כל־כך חסרת־דעת! הרי יכלה ללבוש את הבגדים היבשים בשלבים, תוך שהיא מסירה את הבגדים הרטובים. אבל היא לא נהגה כך. החולצה שלבשה היתה דקה מאוד ודבקה אל גופה. היא התירה אותה ונפנתה אחורה. היה לה ניסיון רב. אכסל הנדהם חשב כי כעת היא תוכל להסיר את החולצה בתנועה אחת. “זה נהדר”, הוא חשב. היא נשארה במקומה, שקועה במחשבות.

לאחר רגעים אחדים הם שכבו בקש ושוחחו. כן, דרושה לו עוזרת לקיץ, בלי ספק.

“כך נאמר לי”, הסכימה ברברה.

גם השנה הוא נאלץ להתחיל לבד בקציר. ברברה הרי מסוגלת להבין את המצב. מכל מקום, היתה זאת היא שברחה ממנו אז והשאירה אותו ללא עזרה. את זאת לא יוכל לשכוח. וגם את הטבעות לקחה אתה. ונוסף על כל הבזיונות האלה, העיתון שלה המשיך להגיע מברגן, ואי־אפשר היה להיפטר מהצרה הזאת. לבסוף נאלץ לשלם דמי מנוי לשנה שלמה.

“עיתון חצוף”, אמרה ברברה, וליטפה את זרועו של אכסל. נוכח גילוי חיבה כזה, הודה אכסל כי היא צדקה למדי כאשר כעסה עליו בגלל שהוציא מיד אביה את ההשגחה על קו הטלגרף.

“בכלל, אני מוכן להחזיר את העבודה הזאת לאביך. היא גורמת לי בזבוז זמן”.

“כן”, אמרה ברברה.

אכסל חשב קצת ואחר־כך שאל במישרין: "ובכן, תישארי כאן למשך הקיץ?’’

“אהה, אני אעשה כל מה שתגיד לי”, אמרה ברברה.

“את מדברת ברצינות?”

“כן. וכל מה שטוב לך, טוב לי. אל תטיל ספק בזה”.

“כך?”

“ודאי. וגם הכנתי את כל הדרוש לנישואין בכנסיה”.

כך. זאת היתה בשורה לא רעה כלל. אם הדבר נכון הפעם, אם אין זה עוד תעלול מחפיר – כי אז תהיה לו אשה בבית שתעזור לו לתמיד. 

“יכולתי להשיג אשה מארצי”, אמר. “היא כתבה, שהיא רוצה בי, אבל אמרה שיהיה עלי להחזיר לה את הוצאות הנסיעה מאמריקה”.

“היא באמריקה?” שאלה ברברה.

“כן. היא נסעה לשם בשנה שעברה, אבל המקום אינו מוצא חן בעיניה”.

“לא, אל תחשוב עליה!” קראה ברברה. “מה יהיה בסופי אם היא תבוא?” והיא פרצה בבכי.

“ולכן לא סיכמתי אתה את העניין”, אמר אכסל.

ברברה הודיעה, מצדה, כי יכלה להינשא לגבר אחד בברגן, שהוא המוביל של מבשלת־בירה גדולה, ומשׂרתו אחראית ביותר. “אין ספק שהוא עדיין מצטער עלי”, היא אמרה, והתייפחה. “אבל, אתה יודע, אכסל, אם שני אנשים עברו יחד דברים רבים, כפי שאנחנו עברנו, אני לא אוכל לשכוח אותך, גם אם אתה שכחת אותי מזמן”.

‘מי – אני?" אמר אכסל. “לא, אל תבכי על כך. לא שכחתי אותך”.

“כך”.

הודאה זאת עזרה מאוד לברברה. היא אמרה: “הבלים! למה לך לשלם תמורת הנסיעה שלה מאמריקה? הרי זה סכום ענקי! אין לך צורך בזה”.

היא הביעה את דעתה על כך: הנסיעה תעלה כסף רב, ואין בכלל צורך בכך. כפי הנראה, הוטל על ברברה להביא לאכסל את האושר.

במשך הלילה הגיעו לידי הסכמה. הם הרי לא היו זרים, ולא היתה זאת הפעם הראשונה שבה דיברו על ענייניהם. גם את הנישואין יסדרו בקרוב, לפני יום אולאף הקדוש ולפני קציר החציר. הם דיברו בגילוי־לב, וברברה האיצה בו. אכסל לא נפגע מכך, ושום חשד לא התעורר בלבו. להפך, החיפזון שלה מילא את לבו גאווה. כן, הוא היה איכר, אדם לא מעודן, ששם לב להכרחי ולמועיל בלבד. חוץ מזה, ברברה היתה יפה מאוד ומשכה את לבו, אולי יותר מאשר קודם. היא היתה כתפוח רענן והוא נעץ בה את שיניו. הרי הם התארסו בעבר.

על גוויית הילד ועל המשפט לא נאמר דבר.

לעומת זאת, הם דיברו על אוולינה ודנו בשאלה כיצד להיפטר ממנה.

“כן, היא צריכה ללכת מכאן”, אמרה ברברה. “אנחנו לא צריכים אותה. היא אשה מרושעת ופטפטנית”.

אבל היה קשה מאוד להיפטר מאוולינה.

למחרת בבוקר, כשראתה את ברברה, חשה אוולינה במתרחש לבוא. היא התעצבה, אבל לא אמרה דבר ואף הגישה לברברה כיסא. עד כה, היה מהלך החיים באחוזה מסודר: אכסל היה מביא מים ועצים להסקה; הוא עשה את כל המלאכות הקשות ואת השאר עשתה אוולינה. היא אף חשבה לסיים את חייה באחוזה זאת, והנה באה ברברה והרסה את התכנית הזאת.

“אם היה קצת קפה בבית, הייתי מכינה לך”, אמרה אוולינה.

“האם את ממשיכה בדרך?”

“לא”, אמרה ברברה.

“כך, לא תמשיכי לעלות?”

“לא”.

“אמנם זה לא עסקי”, אמרה אוולינה. “אם כך, את ודאי תרדי”.

“לא. אני אשאר כאן”.

“כך? תישארי כאן?”

“כן, זה מה שיהיה, כפי הנראה”.

אוולינה חשבה בקדחתנות.

“כך”, אמרה. “אוכל ללכת מכאן. הדבר הזה משמח אותי מאוד”.

“באמת? האם אכסל היה קשה אלייך?” אמרה ברברה.

“קשה? לא. את לועגת לאשה זקנה, המחכה למוות הגואל. הוא, אכסל, היה לי כאב, כמתנה מהשמים בכל רגע ובכל שעה. לא אוכל לומר אחרת. אבל אין לי בסביבה הזאת אף קרוב אחד. אני בודדה ועזובה, יושבת אצל זרים, וכל קרובי הם בעבר השני של ההרים”.

אבל אוולינה נשארה באחוזה. אי־אפשר היה לשלחה לפני החתונה. אוולינה התנגדה. אך לבסוף הסכימה לעשות אִתם חסד, לשמור על הבית ועל בעלי־החיים, כאשר ילכו לסדר את הנישואין. לשם כך היו דרושים יומיים. אולם גם אחרי שבני הזוג חזרו, אוולינה לא הלכה. היא דחתה את הדבר מיום ליום. פעם אמרה כי היא חשה ברע. פעם שניה אמרה כי גשם עומד לרדת, ככל הנראה. היא החניפה לברברה כשאמרה כי עכשיו השתנו המאכלים בבית ויש אפילו קפה! הו, אוולינה לא נרתעה משום דבר, והיא אף שאלה את עצת ברברה בעניינים שבהם הבינה יותר ממנה.

“מה דעתך, אני צריכה לחלוב את הפרות לפי הסדר, כפי שהן עומדות ברפת, או שאתחיל עם הפרה המכונה בורדילינה?”

“עשי כרצונך”.

“זהו! תמיד אמרתי כך!” קראה אוולינה. את היית במרחקים, בין אנשים חשובים, ולמדת כל דבר. אני לא זכיתי לגורל כזה!"

לא, אוולינה לא נרתעה משום דבר, ועסקה כל הזמן בפוליטיקה. האם לא סיפרה לברברה על הידידות הגדולה שבינה ובין אביה, ברידי אולסין? הו, היא בילתה אתו שעות רבות בשיחה נעימה. הוא אדם ישר וחביב, ברידי, לעולם אינו שוקע במרה שחורה!

עם זאת, הדבר לא יכול היה להימשך. אכסל וברברה לא רצו להחזיק עוד את אוולינה בביתם, וברברה נטלה על עצמה את כל העבודה. אוולינה לא התאוננה על כך, אבל היא שלחה מבט חד ומסוכן אל גברת הבית ואמרה בקול שונה מהרגיל:

“כן, הנה, עלית לגדולה!” אמרה. “אכסל נסע העירה בסתיו. האם לא פגשת אותו שם? לא, את הרי היית בברגן. היה עליו לסדר איזה דבר בעיר. הוא קנה מקצרה ומחרשה. אנשי סילאנרה הם ממש כלום לעומתכם, אין מה להשוות!” אוולינה דקרה דקירות־מחט זעירות, אבל דבר זה לא הועיל. ברברה ואכסל לא פחדו ממנה. אכסל אמר לה במפורש כי עליה ללכת.

“ללכת?” שאלה אוולינה. “כיצד? אולי בזחילה?” היא לא רצתה ללכת בטענה שהיא חולה ואינה מסוגלת להזיז את רגליה. מצב בריאותה הורע באמת: מאז שהעבודה נלקחה ממנה, נטש אותה כוחה והיא חלתה באמת. במשך שבועיים נגררה באחוזה. אכסל הביט עליה בזעם, אבל היא נשארה בבית, ולבסוף נאלצה לשכב במיטה.

אבל היא לא שכבה בשקט ולא חיכתה למוות הגואל. להפך: היא דיברה במשך שעות ארוכות על כך שעוד מעט תשוב לאיתנה.

היא רצתה שיקראו לרופא, סוג של מותרות שלא נשמע כמוהו.

“רופא?” תמה אכסל.

“כלומר?” השיבה אוולינה בקול רך, כאילו לא הבינה את שאלתו.

כן, היא היתה צנועה ונחמדה והביעה את שמחתה על כך שאיננה למשא על שום אדם. היא תוכל לשלם לרופא בכספה.

“כך? את תוכלי?” שאל אכסל.

“ומה אתה חושב?” אמרה אוולינה. “חוץ מזה, הרי לא יתנו לי למות כאן, לעיני האלוהים והאנשים, כחיה”.

כאן התערבה ברברה ושאלה שלא בחכמה: “מה חסר לך? אני מגישה לך את הארוחות, ורק מתוך כוונה טובה אינני נותנת לך קפה”.

“זו את, ברברה?” שאלה אוולינה, והסבה את עיניה. פניה היו רזות ועיניה היו מפחידות. “זה נכון, ברברה, מטיפת קפה אחת, מכף קטנה של קפה, מחלתי היתה מחריפה מאוד”.

“אילו הייתי במקומך, הייתי חושבת ברגע זה על עניינים אחרים לגמרי ולא על קפה”, אמרה ברברה.

“הוא אשר אמרתי: אף פעם לא רצית במותו של איש… אבל, מה אני רואה? את בהריון, ברברה?”

“אני?!” קראה ברברה והוסיפה, בזעם: “את ראויה לכך שישליכו אותך לאשפה יחד עם פיך המלוכלך”.

החולה השתתקה לרגע, ושקעה בהרהורים. שפתיה רעדו כאילו רצתה לחייך, אף שהיה זה אסור בתכלית האיסור.

“הלילה מישהו קרא כאן בקול”, היא אמרה.

“היא השתגעה”, לחש אכסל.

“לא אני שפויה לגמרי. שמעתי מעין קריאה. מהיער או מעבר הנחל. היה זה דבר מוזר. קול של ילד קטן… האם ברברה יצאה מכאן?”

“כן”, אמר אכסל. “היא לא רוצה לשמוע את השטויות שלך”.

“אני לא מדברת שטויות, לא השתגעתי, זה נדמה לכם”, אמרה אוולינה. “לא, זהו רצונו של האל. אני אתייצב לפניו עם כל הדברים שאני יודעת על האחוזה הזאת. בלי ספק אבריא. אבל אתה, אכסל, צריך לקרוא לרופא, כדי שזה יהיה מהר יותר. מה בקשר לפרה שאתה רוצה לתת לי”.

“איזו פרה?”

“הפרה שהבטחת לי. התכוונת לבורדילינה?”

“את מדברת שטויות והבלים”, אמר.

“אתה יודע שהבטחת לי פרה, אז, כאשר הצלתי את חייך”.

“לא, אני לא יודע שום דבר על כך”.

אוולינה הרימה את ראשה והתבוננה באכסל. ראשה היה שב, ובלאו־הכי כמעט קירח, מחובר לצוואר ארוך כצווארו של עוף – מראה היה מפלצתי. אכסל נסוג אל הדלת ושלח את ידו לאחוז את הידית שמאחוריו.

“כך!” אמרה אוולינה. “אתה טיפוס כזה! לא נדבר על זה עכשיו. אוכל לחיות גם בלי הפרה. אבל טוב שאני מכירה עכשיו את פרצופך האמיתי. אני כבר אדע מה לעשות בפעם השניה!”

אולם אוולינה מתה בלילה, באחת משעות הלילה. מכל מקום, כאשר נכנסו בבוקר אל החדר היא היתה כבר מתה.

אוולינה הזקנה – נולדה וחיתה ומתה…

אכסל וברברה לא חשו כל מורת־רוח כאשר קברו את אוולינה לעולמים. לא היה עליהם עוד לעמוד על המשמר, והם יכלו לחיות בנעימים. ברברה התאוננה שוב על כאבי שיניים – וחוץ מזה הכול היה כשורה. מטפחת הצמר שאותה היא מחזיקה על פיה, המקשה על דיבורה, היא עינוי. אכסל אינו מבין מדוע כאב השיניים הזה איננו פוסק. הוא אמנם שם לב לכך שהיא לועסת בזהירות רבה, אבל הרי לא חסרה בפיה אף שן אחת.

“האם לא התקינו לך שיניים תותבות?” שאל.

“כן”.

“כך. וגם אלה כואבות?” שאל.

“אל תלעג לי!” אמרה ברברה בכעס, אף שהוא שאל בתום־לב. מתוך מרירות היא באה לידי גילוי־לב:

“האם אתה לא רואה את מצבי?”

מה מצבה? אכסל התבונן בה קצת וראה כי היא שמנה.

“את בהריון?”

“כן. וזה ידוע לך”, ענתה.

הוא נדהם, מתבונן בה, ומחשב לאטו: שבוע אחד, שבועיים, השבוע השלישי.

“זה ידוע לי?” הוא שאל.

ברברה התרגזה מאוד, ופרצה בבכי מר.

“תוכל לקבור אותי באדמה ולהיפטר ממני!” קראה.

מוזר, באיזו קלות מסוגלות הנשים להגיע לבכי.

לא, אין בדעתו של אכסל לקבור את ברברה באדמה. הוא איש השם לב רק אל הצד המעשי של החיים.

“ובכן, לא תוכלי לעבוד בקיץ בשדה?”

“מה? לא אוכל לעבוד בשדה?” אמרה, כמעט בחלחלה. אלוהים אדירים, נשים מסוגלות – בגיל זה – לצחוק בקלות רבה על כל דבר. הואיל ואכסל התייחס כך אל העניין, עבר רטט של אושר בגופה של ברברה והיא קראה: “אני אעבוד כשתי נשים. אתה תראה, אכסל, אעשה כל מה שתגיד לי וגם יותר מזה. אעבוד בכל כוחי ואשמח אם תהיה מרוצה ממני”.

באו עוד דמעות וסימני חיבה. השניים היו לבדם באחוזה, לא היה כל פחד: דלתות פתוחות, חום הקיץ, זמזום הזבובים. היא היתה כה נכנעת: מה שטוב בעיניו, טוב גם בעיניה.

אחרי שקיעת החמה, אכסל היה עדיין טרוד ברתימת הסוס למקצרה; היה בדעתו לקצור עוד חלקה קטנה לפני שיעלה השחר. ברברה רצה לקראתו, כאילו בפיה דבר חשוב ביותר, ואמרה:

“אכסל, איך יכולת לחשוב על אשה מאמריקה? היא לא היתה מגיעה הנה עד החורף, ומה היית עושה בה?”

ראו: זה היה רעיון שעלה בדעתה של ברברה, והיא רצה אליו, כאילו זהו עניין נחוץ ביותר!

אבל העניין הזה לא היה נחוץ כלל. מהרגע הראשון שבו הכניס אכסל את ברברה אל ביתו, הוא ידע כי מובטחת לו עזרה למשך כל ימות השנה. אשתו יושבת אתו וכך יוכל להמשיך גם בהשגחה על הטלגרף. במשך השנה יש בכך הכנסה הגונה במזומנים, וזהו דבר בעתו, כל עוד איננו מסוגל למכור הרבה מתוצרת חוותו. כל העניינים הולכים ומסתדרים. הוא כבר איננו חושש שחותנו, ברידי אולסין, יחבל בקו הטלגרף.

ההצלחה החלה להאיר פנים לאכסל.


יא    🔗

הזמן עובר. החורף עבר ועכשיו שוב אביב.

יצחק היה צריך לרדת אל הכפר באחד הימים. שאלו אותו מה עליו לעשות שם. “אינני יודע בדיוק”, ענה. אבל הוא ניקה את העגלה היטב, העמיד בה את השרפרף – ונסע. כמו תמיד, היו בעגלה צורכי אוכל לאלישע בסטורבורג: מעולם לא יצאה עגלה מסילאנרה בלי להוביל דבר־מה לאלישע.

נסיעתו של יצחק אל הכפר היתה תמיד מעין מאורע חשוב. רק לעיתים רחוקות היה נוסע בעצמו. בדרך כלל היה סיברט נוסע. בשתי האחוזות הראשונות שעבר על פניהן, עמדו האנשים בפתחי בתי־החימר ואמרו: “זהו יצחק בעצמו. הייתי רוצה לדעת, למה הוא נוסע”. כאשר הוא עבר על “נווה־הירח”, ראתה אותו ברברה, שעמדה ליד החלון ותינוק בזרועותיה. “זהו יצחק בעצמו”, חשבה.

הוא הגיע לסטורבורג ועצר את הסוס. “האם אלישע בבית?”

אלישע יצא אליו. כן, הוא היה עדיין בבית. הוא לא נסע עוד, אבל יש בדעתו לנסוע. הוא צריך לערוך את מסעות האביב בערי הדרום.

“כאן יש כמה דברים, שאמא שלחה לך”, אמר יצחק. “אין לי מושג מה זה, משהו לא חשוב ביותר”.

אלישע קיבל את הסלים, הודה ושאל: “האם אין איזה מכתב?”

“כן”, אמר האב וחיפש בכיסיו. “מרבקה הקטנה, נדמה לי”. אלישע נוטל את המכתב שציפה לו. הוא מבחין, כי המכתב עבה. הוא אומר לאביו:

“חבל שהקדמת לבוא. יומיים לפני הזמן. אבל, אם תחכה קצת, אביא את ארגזי”.

יצחק ירד מהעגלה וקשר את הסוס. אחר־כך הוא סייר בשדות. משרת החנות, אנדרסן, איננו חקלאי רע. אמנם, סיברט בא עם הסוסים מסילאנרה כדי לעזור לו, אבל אנדרסן ייבש בעצמו אדמות ביצה, ובעזרת פועל שכיר ריצף באבנים את התעלות. בשנה זאת אין צורך לקנות מספוא לבעלי־החיים בסטורבורג, וייתכן שבשנה הבאה יוכל אלישע להחזיק סוס משלו. וכל זה – בשל חריצותו של אנדרסן.

מקץ זמן קצר קרא אלישע אל אביו. הארגז הוצא, והוא מוכן לנסיעה. אלישע לובש חליפה כחולה, צווארון לבן לצווארו. הוא נועל ערדליים ונושא מקל טיול. הוא אמנם יקדים ויבוא יומיים לפני הפלגת הספינה, אבל אין בכך כלום; הוא יוכל לחכות בכפר.

האב והבן יוצאים לדרך. אנדרסן עומד בשער ואומר: “נסיעה טובה!” 

האב דואג לבנו ורוצה לפנות לו את המושב כולו. אבל אלישע מסרב מיד, ויושב ליד אביו. הם עוברים על פני ברידאבליק, ואלישע נזכר כי שכח דבר־מה.

האב עוצר את הסוס. “מה הדבר?”

אהה, רק מטריה. אלישע שכח את המטריה שלו, ולכן התבייש לומר זאת בגלוי. על כן אמר: “לא חשוב. ניסע הלאה!”

“אולי נחזור?”

“לא, ניסע הלאה”.

עם זאת, היה זה רע מאוד ששכח את המטריה. הדבר נגרם בשל החיפזון הרב, שכן ידע כי אביו מטייל בשדה ומחכה לו. עכשיו ייאלץ אלישע, עם בואו לטרונדהיים, לקנות מטריה חדשה. אמנם, אין כל רע בכך שיהיו לו שתי מטריות. אבל הוא כעס על עצמו, קפץ מן העגלה והלך בעקבותיה.

השניים יכולים היו להחליף דברים, בעוד האחד נוהג בעגלה והשני הולך אחריה. האב נאלץ להפנות את ראשו ולדבר כאילו אל עורפו:

“כמה זמן תשהה שם?” שאל האב.

“כשלושה או ארבעה שבועות, בערך”, אמר אלישע.

האב הביע את פליאתו על כך שאנשים אינם הולכים לאיבוד בערים הגדולות. אבל אלישע עונה, כי הוא רגיל לערים הגדולות ואף פעם לא תעה בהן.

והנה, משער האב, כי אין זה יפה שהוא יישב לבדו בעגלה, והוא אומר: “עכשיו כדאי שאתה תיסע קצת. זה נמאס עלי”. אלישע אינו מסכים בשום־אופן לכך שאביו יירד, והוא מעדיף להתיישב לידו. תחילה הם סועדים את לבם במזון המשובח שהביא האב, ואחר־כך ממשיכים בדרכם.

לבסוף הם הגיעו לשתי אחוזות, הנמצאות במורד. כאן כבר מורגשת השפעת הכפר: בחלונות הקטנים, הפונים אל הרחוב, וילונות לבנים; על גג הממגורה רואים נס לתליית דגל בשבעה־עשר במאי.

“זהו יצחק עצמו”, אומרים אנשי האחוזות למראה הנוסעים.

לבסוף עלה בידי אלישע להסיח את דעתו מעצמו ומעסקיו והוא שאל: “מה הביא אותך לנסוע בעצמך היום?”

“המ! בעצם, אין בזה שום דבר יוצא מן הכלל”, ענה האב, אולם הואיל ואלישע נוסע מכאן, לא יזיק אם יידע את תכנית אביו.

“אני רוצה לקחת את יאנסינה, בתו של הנפח”, הודיע האב. כן, הוא הודה בפה מלא.

“האם אתה צריך לנסוע בעצמך? סיברט לא יכול היה לנסוע?” אלישע לא הבין את הדבר. האם חשב, שסיברט יסכים להביא את יאנסינה, לאחר שהתנהגה בגאווה כזאת, ועזבה את סילאנרה?

לא, בשנה האחרונה לא עלה יפה קציר החציר. אינגיר היתה, אמנם, חרוצה מאוד, כפי שהבטיחה. ליאופולדינה עשתה אף היא את המוטל עליה. אבל החציר היה גס והוא נמצא הרחק מהבית. סילאנרה היתה עכשיו אחוזה גדולה, ועבודות אחרות – מלבד קציר החציר – היו מוטלות על הנשים: השגחה על הבהמות, הכנת האוכל בעתו, חביצת חמאה וכן הכביסה והאפיה – האם והבת טרחו יותר מכפי יכולתן. יצחק לא רצה לראות עוד קיץ אחד כזה, ולכן החליט כי יאנסינה תחזור לסילאנרה, אם רק תרצה. אינגיר לא התנגדה לכך עתה כקודם, בינתה שבה אליה. היא אמרה: “לא אכפת לי, עשה כפי שאתה מבין”. כן, אינגיר החלה להיות יותר ממושמעת. אין זה דבר קטן, כשבינתו של אדם שבה אליו.

אינגיר כבר לא היתה צריכה להעלים שום אש יוקדת ולא היה עליה עוד לכבוש כל תאווה פנימית. החורף צינן אותה. חומה בקושי הספיק לצורכי הבית. היא החלה להשמין, ועם זאת נעשתה יפה. מופלא היה כיצד סימני הזקנה דילגו עליה. היא לא הזקינה, לאִטה, אולי משום שתקופת פריחתה איחרה לבוא. אלוהים לבדו יודע את סדר הדברים. אין לך מעשה שיש לו סיבה אחת בלבד, לכול יש שרשרת סיבות. האם אין זה נכון שאשת הנפח לא חדלה לשבח את אינגיר? ואיזה דופי יכלה אשת הנפח לתת בה? בגלל ליקוי מלידה, איחר לבוא אביב חייה. אחר־כך הועברה למקום אחר, שם חיתה באווירה מלאכותית, ושם נשללו ממנה שש שנים מחייה. אז דמה היה חם; משום כך, ברור היה שבסתיו חייה יופיעו ניצני פרא. אינגיר טובה יותר מאיזו אשת נפח. היא אמנם פגומה במקצת אבל ביסודה היא טובה ונאמנה…

האב והבן המשיכו בנסיעתם. הם הגיעו עד הפונדק של אולסין והכניסו את הסוס לאורווה. היה ערב. השניים נכנסו פנימה.

ברידי אולסין שכר את הבית הזה. לא היה זה, למעשה, אלא צריף, שנשען על ביתו של החנווני. הוא חולק לשני אולמות ולשני חדרי שינה. הצריף לא היה כה גרוע, והוא נמצא במקום טוב. אנשים נכנסו אל הפונדק כדי לשתות קפה וסרו אליו גם אנשי הסביבה שציפו להפלגה.

לבסוף שיחקה השעה גם לברידי. הוא מצא את מקומו הנכון ועל כך הוא צריך להכיר תודה לאשתו. הרעיון לפתוח פונדק ובית־קפה עלה בראשה, כאשר הגישה קפה בברידאבליק בעת המכירה הפומבית של האחוזה. אז היה הדבר נעים מאוד: להחזיק ביד כסף מזומן. מאז באו הנה, הכול סודר. האשה מוכרת קפה, ובביתה חוסים כל אלה שאין להם בית משלהם וכן הנוסעים הממתינים ליום ההפלגה. בתה קתרינה עוזרת לה בהגשה. מובן, שלא יארך הזמן שבו תוכל קתרינה לשבת בבית הוריה ולהגיש קפה לאורחים. אבל בינתיים העסק מצליח, וזהו העיקר. ההתחלה היתה טובה מאוד, ויכלה להיות טובה עוד יותר, אילו החנווני היה מספק להם יותר עוגיות, שאותן מגישים יחד עם הקפה. כל הגברים אשר רצו לחגוג את השבעה־עשר במאי ישבו בפונדק ודרשו עוגיות, אולם אלה לא נמצאו. החנווני ילמד, ודאי, להכין כמויות גדולות יותר לאירועים כאלה ולחגיגות אחרות.

ברידי ובני־משפחתו משתדלים לחיות על רווחי העסק הזה ככל שהדבר אפשרי. לעתים הם נאלצים להסתפק בקפה ובשרידי העוגיות. אולם גם במזון זה די להחזיק את הנשמה בגוף, ופני הילדים נעשות, כתוצאה מכך, עדינות מאוד, אציליות כביכול.

“לא לכל אדם יש עוגה ליד הקפה”, אומרים בכפר.

נראה היה שמצבה של משפחת ברידי טוב למדי. הם החזיקו בבית אפילו כלב, שהסתובב בין האורחים, זכה בשיירים מן השולחן ולכן הלך והשמין. כלב שמן כזה הוא מודעה חיה לטיב המזון באכסניה!

ברידי אולסין היה, אם כן, החלוץ בתחום המסחרי הזה, ונוסף לכך עסק גם במלאכות נוספות. הוא נעשה שוב בן לווייתו של ראש־הכפר ושליח בית־הדין, משרה שגזלה ממנו זמן רב. בסתיו האחרון נפל ריב בין בתו ובין אשת ראש־הכפר בגלל דבר פעוט ערך, אם נדייק – בגלל כינה, ומאז ראש־הכפר ואשתו אינם מביטים בברידי בעין טובה. אולם ברידי לא הפסיד הרבה בשל כך. אדונים אחרים פנו דווקא אליו, כדי להרגיז את אשת ראש־הכפר; כך התמנה ברידי להיות עגלונו של הרופא, ואשתו של הכומר אינה יודעת בדיוק את מספר החזירים שעל ברידי לשחוט אותם – כך אמר ברידי עצמו.

גם בימים אלה קורה, מדי פעם, שעוני שורר במטבחה של משפחת ברידי, ולא כל דרי הבית הולכים ושמנים כמו הכלב. אבל ברידי מקבל הכול בקלות: “הילדים הולכים וגדלים מיום ליום”, הוא אומר, “אם כי ילדים חדשים מתוספים כל הזמן. הגדולים, שכבר נסעו מהבית, דואגים לעצמם ולפעמים הם אפילו שולחים דבר־מה הביתה”. ברברה נישאה לאכסל, הילג עסוק בנמל הדייגים, ומדי פעם הם שולחים צורכי אוכל או כסף הביתה. אפילו קתרינה, המשמשת את האורחים בפונדק, נתנה לאביה בחורף, כאשר המצב היה קשה מאוד, שטר בן חמישה כתר. “זאת נערה מצוינת”, שיבח אותה ברידי, ולא שאל מידי מי ותמורת מה היא קיבלה את הכסף. זאת היא הדרך הנכונה: הילדים צריכים לעזור להוריהם!

ברידי איננו מרוצה ביותר מבנו הילג. לעתים עומד ברידי בפונדק ומרצה באוזני הרוצים לשמוע, על חובת הילדים להוריהם: “קחו, למשל, את בני הילג. אם הוא מעשן קצת טבק ושותה לפעמים משהו חריף, בכל זאת אין לי כל טענות כלפיו. כולנו היינו צעירים. אבל מה התועלת במכתבים הריקים שהוא שולח אלינו, מכתבים שאין בהם שום דבר חוץ מדרישות־שלום חמות? הוא לא צריך לגרום לכך שאמו תבכה. זה לא מעשה ישר. בעבר זה היה אחרת; הילדים היו יוצאים לעבוד ולעזור להוריהם. וכך זה צריך להיות. האם הוריהם לא נשאו אותם על ידיהם, האם לא בזיעתם ובדמם כילכלו אותם, עד שגדלו? זה דבר שאסור להם לשכוח כל ימי חייהם!”

דומה היה כאילו הילג שמע את דברי אביו, כי הנה הגיע ממנו מכתב שאליו צורף שטר בן חמישים כתר. משפחת ברידי החלה לחיות כמו בני אצילים. הם קנו דגים ובשר לארוחת־הצהרים, וחוץ מזה – נברשת לחדר הטוב שבפונדק.

כך עבר יום אחרי יום, ומה דרוש עוד? בני משפחת ברידי התקיימו בנס, אבל ללא דאגות יתרות – ומה דרוש עוד?

“הנה אורחים חשובים!” קרא ברידי והוביל את יצחק ואת אלישע אל החדר שבו היתה תלויה הנברשת. “אבל, מה אני רואה? האם ייתכן, יצחק, שאתה נוסע?”

“לא. יש לי עניין אצל הנפח”.

“כך. הרי זה ודאי אלישע שנוסע שוב לצורך עסקיו?”

אלישע היה רגיל להתארח באכסניות. הוא התנהג בחופשיות, תלה את כובעו ואת מקלו על הקיר וביקש קפה. בסל של אביו מצויים מזונות. קתרינה הגישה את הקפה.

'לא, אתה לא צריך לשלם, אדוני", אמר ברידי. “פעמים אחדות הוזמנתי לארוחה בסילאנרה, ושמי רשום בפנקס החייבים לאלישע. אל תקחי אף פרוטה, קתרינה!”

אולם אלישע שילם. הוא הוציא את ארנקו ושילם, ואף נתן לקתרינה עשרים אורטים כדמי־שתיה.

יצחק הלך אל הנפח, ואלישע התיישב שוב.

הוא החליף עם קתרינה רק דברים הכרחיים. הוא נהנה יותר לשוחח עם אביה. לא, אלישע אינו מתעניין במיוחד בנערות; הן העליבו אותו פעם, ועכשיו אין לו צורך בהן. ייתכן כי מעולם לא השתוקק לאהוב ממש, כי הוא לא נמשך אליהן כלל. אדם מוזר מאוד בין אנשי האחוזות: אדון בעל ידיים ענוגות של פקיד, שנוטה כמנהג הנשים אחרי תפנוקים, ומתהלך עם מטריה ועם ערדליים. הוא השתנה. הוא רווק מוזר. אפילו השפם שלו איננו גדל כשורה. ייתכן שבעבר היו לו תכונות טובות וכשרונות מסוימים, אבל הוא חי באווירה מלאכותית ואיבד את דרכו. האם כשרונותיו המקוריים אבדו מחמת עבודה מאומצת בחנות? ייתכן שכך הוא הדבר. מכל מקום, הוא עומד לפנינו – חלוש, אדיש, חסר־תאווה. היה עליו לקנא בכל גבר שבין האיכרים, אבל גם לכך לא מצא כוח.

קתרינה רגילה להתלוצץ עם האורחים, והיא מתגרה בו; היא אומרת כי הוא נוסע לערי הדרום כדי לפגוש שם את אהובתו.

“יש לי עניינים אחרים”, אמר אלישע. “אני נוסע לצורך עסקי”.

“אל תתבדחי עם אורחים חשובים, קתרינה”, אומר אביה.

ברידי אולסין נהג כבוד רב באלישע. מן הראוי שיעשה כך: הוא חייב כסף לסטורבורג, והוא משמש את הנושה שלו. ואלישע? יחס זה אכן מוצא חן בעיניו, והוא נעשה טוב־לב. “אדוני הנכבד!” – כך פנה אל ברידי, כדי להדגיש בדרך זאת את מעמדו הוא. הוא מספר, ששכח שוב את המטריה. “דווקא כאשר עברנו על פני ברידאבליק נזכרתי במטריה”.

“האם תיכנס בערב, אדוני, לשתות כוס משקה?” שאל ברידי.

“כן, אילו הייתי לבד. אבל אבי נמצא כאן אתי”, ענה אלישע.

ברידי אומר כממתיק סוד: “מחרתיים יבוא הנה אדם, המתכונן לנסוע לאמריקה בפעם השלישית”.

“והוא בא הנה כדי לבקר אצל משפחתו?”

“כן. הוא מאוברדורף. הוא שהה מעבר לים שנים ארוכות, ואת החורף הזה בילה עם משפחתו. כבר הביאו את ארגזו בעגלה. ארגז ענקי”.

“גם אני חשבתי לנסוע לאמריקה”, אמר אלישע.

“לאמריקה?” קרא ברידי. “הרי אין לך שום צורך בכך”. 

“ודאי לא הייתי נשאר שם לתמיד; אינני יודע. אבל כבר נסעתי הרבה, והייתי רוצה לנסוע גם לאמריקה”.

“כך. כפי הנראה, מרוויחים שם באמריקה הון תועפות. ניקח למשל, את האיש שהזכרתי קודם. בחורף הזה הוא שילם באוברדורף תמורת חגיגות אחדות, וכאשר הוא בא הנה, הוא אומר לי: ‘הבה לי דוּד מלא קפה ואת כל העוגות שיש לך’. כן, כך הוא אומר. אתה רוצה לראות את הארגז שלו?”

הם יצאו אל המסדרון כדי להסתכל בארגז. היה זה אחד מפלאי העולם: מבריק, עטור פסי מתכת ונעול בשלושה מנעולים קפיצים, חוץ מהמנעול התלוי.

“בטוח מפני גנבים”, אמר ברידי כאילו ניסה את הדבר בעצמו.

הם נכנסו שוב אל החדר; אלישע השתתק. האיש הזה מאוברדורף הימם אותו. הרי הוא יוצא למסעותיו כאילו היה שר בממשלה. ברידי הירהר, כנראה, רק בו. אלישע ביקש עוד קפה וניסה לנהוג אף הוא כאחד העשירים: הוא הזמין עוגה וכיבד בה את הכלב. הוא עשה זאת, אבל הרגיש עצמו נקלה ועלוב. איזה ערך יש לארגזו לעומת הכלי הנפלא הזה? הוא הסתכל בארגזו: ארגז־יד עטוף בד שחור מצופה בשעווה. באלוהים, הוא יקנה לעצמו ארגז נפלא כאשר יגיע העירה.

“אל תיתן בבקשה שום דבר לכלב, אדוני”, אמר ברידי.

אלישע התעודד ואמר: “אהה, זהו כלב שמן להפליא”.

הוא עבר ממחשבה אחת לשניה, הפסיק את השיחה עם ברידי ויצא אל האורווה. שם הוא פתח את המכתב שהיה בכיסו. הוא החביא אותו ולא בדק את סכום הכסף שבו. הוא היה מקבל לעתים קרובות מכתבים כאלה מהבית, ובהם סכומי כסף שונים – מס לנסיעותיו. ומה גילה הפעם? גליון־נייר אפור ועליו ציורים של רבקה בשביל אחיה החביב אלישע, ומכתב קצר מאמו. ומה עוד? לא כלום. אין כסף.

האם כתבה, כי לא יכלה לבקש כסף מהאב, הואיל ולא נשאר לו הרבה מעשרת האלפים, שקיבל בשעתו תמורת מכרה הנחושת. הכסף הוצא על קניית סטורבורג ומאז – לרכישת סחורות שונות ולנסיעותיו הרבות. עכשיו עליו להשתדל להשיג בעצמו את הכסף, הדרוש לו לנסיעה, כי הסכום שנותר בבית שייך לאחיו ולאחיותיו – גם להם מגיע חלק. נטיעה טובה ומוצלחת והרבה ברכות.

אין כסף.

לאלישע עצמו לא היה כסף לנסיעה. הוא הריק את קופת החנות אך לא מצא בה הרבה. הו, הוא נהג בסכלות כזאת! לפני זמן לא רב הוא שלח אל הסוכן מברגן כסף, לתשלום חובות אחדים. היה אפשר לדחות את הדבר. מובן גם, כי היתה זאת קלות־דעת מצדו, לצאת לדרך בלי לפתוח תחילה את המכתב. אז הוא לא היה נוסע אל הכפר עם ארגזו העלוב. והנה הוא עומד כאן…

האב חזר מבית הנפח לאחר שהכול הסתיים בהצלחה: יאנסינה תיסע אתו מחר. ראו, יאנסינה לא היתה עקשנית כלל. היא הבינה מיד, כי דרושה עזרה בסילאנרה לעבודת הקיץ, ולא היה לה שום נימוק כנגד הצעתו של יצחק. היתה זאת החלטה ישרה ונכונה.

שעה שהאב מספר על כך, חושב אלישע על עצמו. הוא מראה לאביו את הארגז האמריקאי ואומר: “הייתי שמח, אילו נמצאתי במקום שממנו בא הארגז!”

והאב עונה: “כן, הדבר הזה לא היה רע כל־כך”…

למחרת בבוקר התכונן האב לשוב הביתה. הוא אכל ארוחת־בוקר, רתם את הסוס ונסע אל בית הנפח כדי לקחת את יאנסינה ואת ארגזה.

אלישע הביט ארוכות בעקבות אביו, וכאשר נעלמה העגלה, הוא שילם את דמי־האכסון ושוב העניק דמי־שירות. “הארגז שלי יישאר כאן עד שאשוב”, אמר לקתרינה.

לאן הולך אלישע? יש לו רק מקום אחד ללכת אליו: הוא חוזר על עקבותיו כדי לשוב אל מקום הולדתו. הוא מטפס ברגל, ומשתדל להימצא במרחק קטן, אם אפשר, מאביו ומיאנסינה; הוא איננו רוצה שיראוהו. הוא הולך והולך, ועכשיו הוא מתחיל לקנא באמת בכל אחד מאנשי האחוזות.

חבל על אלישע. החיים רימו אותו.

האם אין לו חנות בסטורבורג? כן. אבל אין לזה ערך ממשי. הוא נסע יותר מדי להנאתו, לשם קשרים מסחריים כביכול, ודבר זה עלה כסף רב. נסיעותיו לא היו זולות. “בלי חשבונות קטנים!” – היה אלישע אומר ומעניק עשרים אורטים דמי שירות, שעה שאפשר היה להסתפק בעשרה אורטים. אדון פזרן כזה איננו יכול להתקיים מהכנסת בית־המסחר שלו, ודרושה לו עזרה מהבית. בסטורבורג אוספים עכשיו תפוחי־אדמה חציר וחיטה ככל הדרוש לבית; אבל כל הצרכים האחרים מובאים מסילאנרה.

וזה הכול?

האֵם צריכה להשיג כסף לנסיעותיו מידי האב.

וזה הכול?

הצרה הגדולה ביותר עדיין לא הוזכרה: אלישע מנהל את בית המסחר בטיפשות.

שעה שבני הכפר עולים אליו כדי לקנות סחורה – הוא נותן להם בהקפה ורואה זאת ככבוד לעצמו. החנות מתרוקנת – והוא ממלא אותה שוב. כל זה עולה כסף. ומי ישלם? האב ישלם.

בתחילה עמדה אמו לצדו: “אלישע הוא הגאון שבמשפחה, וצריך לעזור לו. שים לב, באיזה מחיר נמוך הוא קנה את סטורבורג, ואיך אמר בדיוק כמה הוא מוכן לשלם!” כאשר הביע האב את דעתו, כי המסחר של אלישע איננו אלא משחק חתולים, השיבה האם: “אל תדבר שטויות!” ורמזה רמזים ברורים, שמהם היה אפשר להבין, כי יצחק הטוב איננו מרגיש שהוא חייב להקפיד בכבודו של אלישע.

שימו לב: האֵם עצמה היתה במרחקים; היא נסעה, והבינה כי אלישע איננו יכול להתקיים במקום הזה כפי שהוא רוצה. הוא התרגל לגינונים יפים יותר, חי בסביבה שונה, וכאן חסרו לו אנשים כרוחו. הוא אמנם הגזים קצת במתן סחורות בהקפה לקונים עניים. אבל את זה הרי לא עשה מרוע־לב או מתוך כוונה לרושש את הוריו; הוא עשה זאת מתוך עדינות־הנפש, הוא שאף לעזור לאנשים, שלא זכו להגיע למצב כמצבו. הרי הוא האיש היחיד בסביבה, שיש לו מטפחת לבנה, הטעונה כביסה בלתי־פוסקת. אילו אמר “לא” שעה שאנשים עניים מבקשים ממנו שיתן להם בהקפה – עלול היה הדבר להתפרש בצורה לא נכונה ולגרום אי־נעימות רבה, כי היו אומרים עליו שאיננו איש־המעלה, בהתאם לדעה הרווחת בציבור.

האם הבחינה בכל הדברים האלה.

אבל האב, שלא הבין שום דבר בכך, פקח פעם את עיני האם ואת אוזניה, כשאמר לה: “הביטי, זה כל הכסף שנשאר ממכרה הנחושת”.

“כך, כך”, אמרה. “ולאן הלך היתר?”

“כולו הלך לאלישע”.

האם ספקה כפיה ואמרה: “ובכן, שידאג סוף־סוף לעצמו”.

אלישע המסכן שבור. היה עליו להישאר כאן ולהיות עובד־אדמה. עכשיו הוא אדם שיודע לכתוב, אבל אין לו שום כשרון לפעילות, אין בו כל עמקות. אבל הוא איננו שד שחור. אין בו אהבה, אין בו רדיפת כבוד, למעשה הוא שום־דבר.

משהו רע וארור הציק לו, כאילו פשה בו ריקבון פנימי. מוטב היה, אם המהנדס הטוב לא היה לוקח אותו אליו, כשאלישע היה נער, כדי שיסלול לו דרך. כך קוצצו שורשיו של הילד והווייתו נפגמה. כל מה שהוא מנסה עכשיו מגלה כי קיימת בו איזו מגרעת איומה, איזה צל כהה על הרקע הבהיר.

אלישע מוסיף ללכת. יצחק ויאנסינה עברו על פני סטורבורג. אלישע הולך בדרך עקיפה וגם הוא חולף על פני סטורבורג. מה יעשה כאן בחנותו? השניים שבעגלה הגיעו עם לילה לסילאנרה. אלישע הולך אחריהם, סמוך לעגלה. הוא רואה שסיברט יוצא החוצה, ומביט בתימהון ביאנסינה. השניים לוחצים ידיים וצוחקים קצת. אחר־כך מוביל סיברט את הסוס אל האורווה.

עכשיו מעז אלישע להראות את פניו. הוא – גאוות המשפחה – מעז להראות7 את פניו. הוא מתגנב פנימה ומוצא את סיברט באורווה. “זה אני ולא אחר”, אומר אלישע.

“מה, גם אתה כאן?” קורא סיברט ומשתומם מחדש.

שני האחים מדברים ביניהם בלחש. השאלה היא, אם סיברט יוכל להביא את האם לידי כך שתשיג כסף, עזרה לשם הצלה דמי־נסיעה. הוא איננו יכול להמשיך כקודם.

כל העניין נמאס על אלישע. הוא חשב על כך כמה פעמים והלילה ייצא הדבר אל הפועל – נסיעה ארוכה, לאמריקה, מיד, הלילה.

“לאמריקה?” קורא סיברט בקול רם.

“שקט! חשבתי על זה הרבה. עכשיו אתה צריך להשפיע על אמא. אי־אפשר שהמצב יימשך כך. חשבתי על כך הרבה”.

“אבל – אמריקה!” אומר סיברט. “לא, אל תעשה דבר כזה”.

“אני אחזור מיד ואשיג את אניית הדואר”.

“ולא תאכל שום דבר לפני כן?”

“אני לא רעב”.

“תשכב לישון קצת?”

“לא”.

סיברט דואג לאחיו, הוא מנסה לעכבו; אבל אלישע עומד על דעתו. בפעם הראשונה הוא עומד על דעתו.

סיברט נבוך מאוד. כאשר ראה את יאנסינה התבלבל, ועכשיו הנה, אלישע מתכוון לעזוב לגמרי את המקום, את העולם הזה.

“ומה יקרה לסטורבורג?” הוא שואל.

“האחוזה תהיה של אנדרסן”.

“של אנדרסן? מה זאת אומרת?”

“האם הוא לא יתחתן עם ליאופולדינה?”

“אינני יודע. אבל זה אפשרי”.

הם המשיכו לדבר בשקט. סיברט חשב כי אולי מוטב שייצא האב בעצמו, כדי שאלישע ידבר אתו. “לא, לא!” לוחש אלישע. לא, זה בלתי־אפשרי. הוא לא יוכל לעמוד לעולם מול סכנה כזאת, הוא זקוק תמיד למתווך. סיברט אומר:

“הרי אתה מכיר את אמנו. אתה תגרום לכך שהיא תבכה ותתווכח. היא לא צריכה לדעת”.

“לא”, אומר אלישע, “היא לא צריכה לדעת”.

סיברט נכנס הביתה. הוא התעכב שם זמן ארוך כנצח ושב עם כסף בידו, עם הרבה כסף.

“הנה, זה כל מה שיש לו. אתה חושב שזה יספיק לך? ספור, הוא לא ספר את הכסף”.

“מה אמר אבא?”

“לא הרבה. עכשיו חכה עוד רגע. אני אלבש משהו ואבוא אתך”.

“בשום־אופן לא. אתה צריך לישון”.

“כך? ואולי אתה פוחד להישאר לבד באורווה החשוכה?” סיברט ניסה להתלוצץ קצת.

הוא השתהה זמן קצר בבית וחזר לבוש, כשהוא נושא על גבו את תרמיל אביו, מלא צידה.

כאשר יצאו מהאורווה, הם נתקלו פתאום ביצחק.

“מה אני שומע? אתה נודד למרחקים?” שאל האב.

“כן”, אמר אלישע, “אבל אחזור”.

“לא אעכב אותך”, מילמל הזקן וחזר על עקבותיו. “נסיעה מוצלחת”, קרא בקול צרוד ומוזר והמשיך ללכת בצעדים מהירים.

שני האחים ירדו בדרך, ומקץ זמן קצר התיישבו לאכול. אלישע היה רעב כדי כך שלא יכול היה לשׂבוע. היה ליל אביב נהדר. תרנגולי־הבר קראו קריאות דודים מעבר הגבעות, קולות המולדת מעוררים רגשה בנפשו של הנודד. “מזג־אוויר יפה, לא?” הוא אומר.

“אבל עכשיו אתה צריך לחזור, סיברט”.

“כך”, אומר סיברט וממשיך ללכת.

הם עברו על פני סטורבורג, על פני ברידאבליק. קריאות תרנגולי־הבר ליוו אותם. אין זאת בדיוק מנגינה של תזמורת צבאית, כפי שאפשר לשמוע בעיר, אלא הצהרה: האביב הגיע. לפתע שמעו את ציוצה של ציפור־השיר הראשונה. הציוץ העיר ציפור שניה. אין אלו ציוצי ציפורים. זהו המנון. הנודד נקרע בגעגועים אל המולדת. אך הוא נוסע לאמריקה, ואיש איננו מוכן לנסיעה הזאת כמוהו.

“אבל עכשיו אתה צריך לחזור, סיברט”, הוא אומר.

“כן”, ענה האח, “אם זה מה שאתה רוצה”.

הם התיישבו בקצה היער וראו את בתי הכפר, את החנות, את הרציף, את הפונדק של ברידי. אנשים התרוצצו ליד אניית הדואר.

“אין לי עוד הרבה פנאי”, אמר אלישע וקם.

“חבל מאוד שאתה נוסע רחוק כל־כך”, אמר סיברט.

“אבל אחזור”, אמר אלישע. “ואז כבר לא אסע עוד עם ארגז זול ומרופט”.

לאחר הפרידה, תחב סיברט דבר־מה לתוך ידיו של סיברט8 משהו פעוט, עטוף בנייר.

“מה זה?” שאל אלישע.

“תכתוב הרבה”, אמר סיברט ופנה ללכת.

אלישע הסיר את הנייר והסתכל. היה זה מטבע זהב, מטבע זהב בן עשרים כתר. “לא, את זה אתה לא יכול לתת לי!” קרא אל אחיו.

אבל סיברט המשיך בדרכו.

הוא הלך קצת ואחר־כך התיישב שוב.

מסביב לאניית הדואר רבה התנועה. אגשים עולים אליה. גם אחיו עולה.

והאניה מפליגה. אלישע נוסע לאמריקה.

הוא לא חזר לעולם.


יב    🔗

קבוצה משונה עולה לעבר סילאנרה, מגוחכת במקצת. אלה שלושה גברים הנושאים על גבם משאות כבדים – שקים תלויים להם מלפנים ומאחור. הם הולכים בשורה, ומדי פעם קוראים איש לרעהו איזו קריאה של התבדחות. אבל המשא שלהם כבד. אנדרסן הולך בראש השורה, ולמעשה הוא אחראי לכל הפעולה: הוא גייס את עצמו, את סיברט מסילאנרה ואת פרידריק שטרים מברידאבליק לעניין זה. אנדרסן זה הוא לץ יחיד במינו. הוא כמעט כרע תחת המשא, אבל הוא המשיך להתבדח.

הוא לא קנה את סטורבורג ואת החנות שבה – לא היו לו אמצעים לכך. וגם מוטב שיחכה קצת; ייתכן שיקבל הכול בחינם. אנדרסן איננו טיפש: הוא חכר בינתיים את האחוזה והוא ממשיך להפעיל את החנות.

הוא בדק את המלאי ומצא סחורות רבות שאין להן דורש, ממברשות שיניים ועד מפות שולחן רקומות ואפילו ציפורים קטנות, הקשורות בחוטי ברזל, וקוראות “צוויץ” כשלוחצים עליהן בנקודה מסוימת.

עם כל הסחורות האלה הוא יצא עכשיו לדרך: יש בדעתו למכור אותן לפועלים העובדים במכרות, מעבר ההרים. הוא ידע מנסיונו אצל אהרונסן, כי פועלי מכרות שיש כסף בידם, קונים כל דבר שבעולם. עכשיו הוא הצטער על כך שהשאיר בבית את ששת סוסי־הצעצוע, שאותם קנה אלישע בנסיעתו האחרונה לברגן.

הקבוצה נכנסה אל חצר סילאנרה, והגברים הסירו את השקים מעל גבם. הם לא התעכבו במקום זמן רב. לאחר ששתו חלב והציעו בבדיחות־הדעת שבני הבית יקנו את סחורתם, הרימו שוב את השקים והמשיכו בדרכם. הם נגררו דרך היער לעבר הדרום.

הם הלכו עד הצהריים, אחר־כך אכלו, והמשיכו ללכת עד הערב. אז הם הבעירו אש, שכבו על הארץ וישנו קצת. סיברט נרדם על אבן, שאותה כינה כיסא־נוח. כן. סיברט מכיר את האזור: השמש חיממה את האכן במשך כל היום והיא תהיה נוחה לשינה חבריו אינם מנוסים כל־כך ואינם שומעים בעצתו. הם שכבו על העלים, והתעוררו כשהם רועדים מקור. הם אכלו ארוחת־בוקר והמשיכו ללכת.

הם אימצו את אוזניהם לשמוע אם אכן היה זה קול של התפוצצות סלעים בהרים, וקיוו כי במשך היום יפגשו אנשים ויגיעו עד המכרות. ייתכן כי בינתיים התקדמה הכריה לעבר סילאנרה.

לא היה זה קול של התפוצצות. עד הצהריים לא פגשו נפש חיה. אולם, מעת לעת הם עברו על פני בורות גדולים שנחפרו לשם בדיקת שכבות האדמה. כיצד זה ייתכן? אולי נמצא גיד עבה והפועלים כמעט שלא זזים ממקומם?

אחר־הצהריים הבחינו בבורות רבים יותר, אבל אנשים אין. הם הוסיפו ללכת עד הערב ויכלו לראות את הים המשתרע לרגליהם. הם עברו בין מכרות נטושים ולא שמעו קול. הדבר היה משונה מאוד. היה עליהם להבעיר שוב אש ולשכב לישון.

הם ניסו למצוא את פשר הדבר. האם העבודה הסתיימה? האם הם יצטרכו לשאת את המשא חזרה?

“לא, לא”, אמר אנדרסן.

למחרת בבוקר ניגש אליהם גבר חיוור ונזעם. הוא הסתכל בהם.

“זה אתה, אנדרסן?” הוא שאל.

היה זה אהרונסן. הוא לא סירב כאשר הציעו לו לשתות קפה ולאכול דבר־מה. הוא התיישב לידם.

“ראיתי עשן עולה מכאן ובאתי לראות מה פשר הדבר”, הסביר. “חשבתי, הנה הם חוטבים עצים, ושוב מתחילים לעבוד. והנה, אני מוצא רק אתכם. לאן אתם הולכים?”

“לכאן”.

“מה יש לכם בשקים?”

“סחורות”.

“סחורות!” צעק אהרונסן. “אתם רוצים למכור פה סחורות? אין פה אף אחד. כולם עזבו ביום שבת”.

“מי עזב?”

“כולם, כולם. הכול עזוב ושומם פה. חוץ מזה, יש לי מספיק סחורות. חנות מלאה. תוכלו לקנות ממני”.

אהה, הסוחר אהרונסן שוב נקלע לצרה. העבודה במכרות הופסקה.

הם הרגיעו אותו, הגישו לו עוד קפה וביקשו פרטים על המצב. אהרונסן הניד בראשו מתוך ייאוש גמור.

“אני לא יודע מה להגיד, אני לא מבין”, הוא אמר. הכול היה כשורה. הוא מכר סחורה והרוויח כסף. הסביבה פרחה. בכפר אכלו לחם לבן, בנו בניין חדש לבית־הספר, קנו נברשות, נעליים משובחות. פתאום גילו האחראים כי העסק איננו כדאי, והפסיקו הכול. האם זה נכון שהדבר איננו כדאי? הרי כל הזמן זה היה כדאי, לא? לא התגלו שכבות נחושת חדשות בכל פיר? הדבר איננו אלא רמאות; “והם לא שמו לב כלל לעובדה, שהם גורמים נזק עצום לאדם כמוני”, אמר אהרונסן. ואין ספק כי השמועה האומרת כי גייסלר אשם גם הפעם – נכונה. הוא בא ממש ברגע שבו נפסקה העבודה, כאילו הריח את הדבר מרחוק.

“האם גייסלר פה?”

“האם הוא פה? צריך שידונו אותו למיתה! הוא בא באניית הדואר ושאל את המהנדס: ‘איך המצב?’ ‘טוב, עד כמה שאני יודע’, אמר המהנדס. וגייסלר שאל: ‘אם כן, הכול כשורה?’ ‘כן, המצב מצוין', אמר המהנדס. אבל, אלוהים! כאשר נפתח צרור הדואר, נמצאו בו מכתב ומברק אל המהנדס, שלא כדאי להמשיך בעבודה ועליו לשים קץ לדבר”.

בני החבורה הסתכלו איש ברעהו. אבל מנהיגם, אנדרסן הערום, עדיין לא ויתר.

“חזרו הביתה”, יעץ להם אהרונסן.

“זאת לא נעשה”, אמר אנדרסן.

אהרונסן הביט בשלושתם, העביר את מבטו מאחד לשני. “אתם משוגעים”, אמר.

ראו: אנדרסן כבר איננו מחשיב ביותר את מעבידו הקודם; עכשיו הוא אדון לעצמו. הוא אירגן את המסע אל המקום הרחוק הזה. כבודו יושפל אם יהיה עליהם לשוב על עקבותיהם.

“אבל, לאן תלכו?” שאל אהרונסן במרירות.

“את זה אינני יודע”, אמר אנדרסן.

אבל יש לו, כפי הנראה, תכנית. אולי הוא חושב על אנשי הכפר. שלושה גברים עם פניני זכוכית וטבעות יבואו אליהם.

“בואו נלך”, הוא אומר לחבריו.

אהרונסן החליט להישאר כל הבוקר בחוץ. מכיוון שיצא לטיול, אולי יצליח לראות אם החפירות הופסקו ואם נכון הדבר שהאנשים הלכו מכאן. הרוכלים האלה, המתעקשים להמשיך בדרכם, מפריעים לו. הוא מנסה שוב־ושוב להשפיע עליהם כי אין טעם להמשיך הלאה. אהרונסן מתקצף. הוא מסתובב סביבם, צועק עליהם, מעכב אותם – הוא מגן על אזורו. כך הם הגיעו עד הצריפים.

המקום היה שומם. המכונות והמכשירים החשובים ביותר הונחו מתחת לסככות. אבל מסביב התגוללו קורות, קרשים, קרונות שבורים, ארגזים ובקבוקים. על הצריפים היו תלויות מודעות שבהן נאמר: “הכניסה אסורה”.

“אתם רואים!” קורא אהרונסן. “אין אף אחד. לאן תלכו?” הוא מאיים עליהם ואומר כי צפויה להם סכנה וכי יפלו לידיו של ראש־הכפר. הוא עצמו היה רוצה ללוותם כדי לוודא שאינם מוכרים סחורות אסורות. אם כן, ייענשו ויישלחו לכלא.

לפתע קרא מישהו בשמו סיברט. זאת אומרת שהמקום אינו שומם לגמרי. גבר העומד ליד הצריפים קורא לו ורומז לו לגשת. סיברט ניגש אל המקום, כשהוא מדדה תחת עול המשא והוא מזהה מיד את האיש: גייסלר.

“פגישה נפלאה!” אומר גייסלר. פניו טובות אבל עיניו נפגעו, כנראה, מאור שמש־האביב ועל כן הוא מרכיב משקפיים אפורים. “פגישה מוצלחת!” הוא אומר. “היא פוטרת אותי מהליכה עד סילאנרה, ויש לי טרדות מרובות. כמה אחוזות יש עכשיו באלמינינג?”

“עשר”.

“עשר אחוזות! זה טוב בעיני. אני מרוצה. לארצנו דרושים שלושים ושניים אלף גברים כאביך. חישבתי במדויק”, הוא אומר.

“אתה בא אתנו, סיברט?” קוראים אנדרסן ופרידריק.

גייסלר ממהר להשיב: “לא”.

“אשיג אתכם!” קורא סיברט ומוריד את השקים מעל גבו.

השניים מתיישבים ומדברים ביניהם. גייסלר, למעשה, מדבר כל הזמן ואיננו שותק אלא ברגעים שבהם סיברט עונה בקצרה על שאלה שהופנתה אליו.

“פגישה מיוחדת במינה! אני חייב לומר זאת שוב. נסיעתי היתה מוצלחת מאוד, והנה, אני פוגש אותך ואינני צריך ללכת עד סילאנרה. מה נשמע בבית?”

“הכול בסדר, תודה”.

“האם בנית כבר את הממגורה מתחת לרפת?”

“כן”.

“אני באמת עסוק ביותר. עסקי מסתעפים יותר מדי. תראה, סיברט: מה זה המקום הזה? עיר חרבה. האנשים בנו אותה שלא לטובתם. אני בעצם רק המתווך בכל העניין הזה, כלומר הסרסור באיזה קומדיה של הגורל… הדבר התחיל בכך שאביך מצא בהרים אבנים אחדות ונתן לך לשחק בהן כשהיית ילד. זאת היתה ההתחלה. ידעתי היטב כי האבנים האלה אינן שוות יותר ממה שאנשים מוכנים לתת בשבילן. טוב. קבעתי מחיר ידוע וקניתי. מאז עברו האבנים מיד ליד והריקו את כיסי האנשים. עבר זמן. לפני ימים אחדים באתי הנה. אתה יודע מדוע? כדי לקנות שוב את האבנים!”

גייסלר השתתק ובחן את פניו של סיברט. הוא מבחין בשק ושואל: “מה יש לך כאן?”

“סחורות”, אומר סיברט. “אנחנו רוצים למכור אותן למטה, בכפר”.

גייסלר לא גילה כל עניין בתשובה זאת, ואולי לא שמע אותה כלל והמשיך:

“אם כן, יש בדעתי לקנות שוב את האבנים. בפעם האחרונה היה זה בני שסידר את המכירה. הוא צעיר, בגילך. הוא הברק שבמשפחה ואני הענן. אני מאלה, היודעים מהו הדבר שראוי לעשות, ואינם עושים אותו. הוא הברק, ובינתיים הוא בתחום המסחר. בפעם האחרונה מכר בשמי. אני משהו, הוא לא־כלום. הוא איש ההווה. הוא ממהר. אכן, בברק כשלעצמו אין כל ברכה. ניקח למשל, אתכם, את בני סילאנרה. אתם רואים כל יום מולכם הרים כחולים. אלה אינן המצאות מלאכותיות אלא הרים נישאים. הם עומדים שם מקדמת הימים, והם חבריכם. כך אתם חיים עם השמים והארץ, אזרחי המרחב, שותפי האדמה. אין לכם צורך בשלח, אתם עוברים בחיים ללא מגן על ראשכם ובלי כלי־נשק בידכם, אלא בשלום ובשלווה. ראה: הטבע – שייך לך ולבני מינך. האדם והטבע אינם נלחמים זה כנגד זה, כל אחד מהם מודה בזכויות השני, אינם מתחרים זה בזה. הם הולכים יחד, זה לצד זה. אתם, בני סילאנרה, חיים באווירה כזאת, ומכים שורשים. ההרים, הביצות, השמים והכוכבים – כל זה אינו נמדד בקמצנות, לכל זה אין גבול! שמע, סיברט, שמח בחלקך! יש לכם כל מה שדרוש לקיומכם, כל דבר שלמענו אתם חיים. אתם נולדים ומולידים דורות חדשים, אתם נחוצים על־פני האדמה. אתם מקיימים את החיים. אצלכם דור הולך ודור בא, ובמות האחד בא השני במקומו. וזאת היא כוונת החיים. ומהו גמולכם? חיי יושר וצדק, קיום שיש בו יחס אמיתי לכל דבר. ומה עוד? אין כוח שמכניע אתכם ושולט בכם. אתם, אנשי סילאנרה, יש לכם מנוחה וכוח ושלטון. אתם מוקפים ידידות. וזה גמולכם. הנה אביך: הוא אחד משלושים ושניים האלפים. ומה הם האחרים? אני ענן, אני משהו. אני מופיע פה־ושם, נע־ונד, לפעמים אני גשם בישימון. אבל האחרים? בני הוא הברק, שלמעשה איננו אלא לא־כלום, ברק חולף. הוא יכול לעסוק במסחר. בני הוא טיפוס מודרני. הוא מאמין בתיאוריית הזמן. בתיאוריה של היהודי ושל הגרמני. אני לא מתייחס לזה ברצינות. הצרה היא, שחסר לי הכשרון הזה, לא להתחרט על שום דבר. אילו היה לי כשרון כזה – יכולתי גם אני להיות ברק. עכשיו אני ענן”.

לפתע דומה היה כי דעתו של גייסלר התיישבה עליו. הוא שאל: “האם בנית כבר את ממגורת השחת על רפת האבנים שלכם?”

“כן. ואבי בנה בית חדש”.

“עוד בית?”

“כן, אם יבוא מישהו, הוא אומר. אם מר גייסלר יבוא, הוא אומר”.

גייסלר הירהר רגע בכך ואמר: “ובכן, אני מוכרח לבוא. בוודאי. אם כך, אבוא. אמור זאת לאביך. אבל, עסקי כה מרובים. הנה, עליתי הנה ואמרתי למהנדס: ‘תואיל בבקשה למסור דרישת־שלום לאדונים השוודים ולומר להם שאני קונה’. עכשיו נראה מה ייצא מזה. אחת היא לי, אני לא ממהר. אילו ראית את המהנדס! הוא ניהל כאן את העבודה ושלט באנשים, בסוסים, בממון, במכונות ובכל מיני כלים. הוא חשב כי הוא עושה הכול כפי שצריך. הוא חשב, כי המטרה העיקרית היא להפוך את המחצבים לכסף וכי הוא ראוי לשבחים על שבזכותו נכנס כסף לכפר, לסביבה. הוא הלך בצעדים מהירים אל הכיליון, ולא הרגיש בכך. לא כסף דרוש לארצנו – יש בה יותר מדי כסף. אנשים כאביך – בהם יש מחסור. אלה, כאן, עושים את האמצעי למטרה ועוד מתגאים בזה! הם חולים ושוטים. הם לא עובדים, אינם יודעים מהי מחרשה. הם יודעים רק לשחק בקוביה. האם לא צריך לשבח אותם? הם מכלים את כוחם במעשי הבל! הבט בהם – האם הם לא מסכנים במשחק אחד את כל מה שיש להם? החיסרון הוא בזה, שאין במשחק הנדון גודל־לב ולא אומץ־לב, אלא פחד. אתה יודע מה זה משחק לשם רווח? זהו רק פחד, שבגללו מבצבצת זיעה על הפנים. החיסרון הוא בזה, שהם אינם יודעים ללכת יחד עם החיים, הם רוצים להקדים אח החיים, הם ממהרים, והם נתקעים בתוך החיים כטריז: כאן הם שומעים את קול צלעותיהם הרצוצות, שאומר להם: הפסיקו! די! אומרות הצלעות. ואז החיים שוברים אותם. בנימוס, אבל לחלוטין. אז מתחילות התלונות על החיים, הכעס על החיים. כל אחד לפי דרכו. לאחדים יש באמת סיבות להתאונן, לאחרים אין שום יסוד לכך. יש להתייחס אליהם ברחמים ולהצדיק אותם. שים לב לקלפנים, שמהמרים על החיים”.

לפתע אמר גייסלר: “נפסיק עם זה”.

הוא עייף, כנראה, הוא מפהק.

“אתה מתכוון לרדת?” הוא שואל.

“כן”.

“יש זמן, ואתה עדיין חייב לי טיול בהרים. אתה זוכר, סיברט? אני זוכר כל דבר. אני זוכר דברים שאירעו לי כשהייתי בן שנה וחצי. עמדתי אז על הגשר באחוזת גארמו, ופתאום הגיע לאפי איזה ריח. אני מבחין בריח זה בין מאה ריחות. אבל נפסיק גם עם זה. עכשיו היינו יכולים לערוך את הטיול שלנו בהרים, אבל אתה צריך לשאת את השקים האלה. מה יש בפנים?”

“סחורות. אנדרסן רוצה למכור אותן”.

“ובכן, אני אדם היודע מהו הדבר שראוי לעשותו, ואינני עושה אותו”, אמר גייסלר. “דבר זה פשוט מאוד. אני הענן. אולי באחד הימים אקנה את ההר מחדש, אין זה מן הנמנע. אבל אז לא אעמוד במקום ולא אגיד: ‘מסילה תלויה באוויר! דרום אמריקה!’ זה עניין לאנשי ההימורים. האנשים כאן חושבים שאני השטן, כי ידעתי מראש שהדברים יסתיימו בכי־רע. אבל אין בי שום כוח מיוחד. כל העניין פשוט מאוד: מכרה הנחושת במונטנה. הינקים הם יותר ערמומיים מאתנו, הם מנצחים אותנו בדרום־אמריקה. הנחושת שלנו דלה מאוד. בני הוא הברק. עוף־השמים הוליך אליו את הקול. אני מיהרתי הנה. הקדמתי את האדונים השוודים רק בשעות אחדות. זה הכול”.

גייסלר פיהק שוב, קם ואמר:

“אם אתה רוצה לרדת, נלך עכשיו”.

הם יורדים במהירות מההר, גייסלר מפגר קצת, הוא עייף, אנדרסן ופרידריק מחכים על הרציף. פרידריק לועג לאהרונסן; “נגמר לי הטבק. אולי יש לך טבק?”

“אני אתן לך טבק!” קורא אהרונסן.

פרידריק צוחק ומנחם אותו:

“אל תכעס, מר אהרונסן. אנחנו נמכור את הסחורה הזאת מול עיניך, ואז נחזור הביתה”.

“בלום את פיך?” קורא אהרונסן.

“חה־חה־חה! אתה לא צריך לרוץ כך, אדוני. הירגע קצת”.

גייסלר עייף, עייף מאוד. גם המשקפיים האפורים אינם עוזרים עוד. עיניו כמעט נעצמות באורו של יום האביב.

“להתראות, סיברט!” הוא אומר לפתע. “לא, אין שום אפשרות שאבוא הפעם לסילאנרה, אמור זאת לאביך. אני צריך לסדר עניינים רבים כל־כך. אבל, תאמר לו שאבוא אחר־כך, בפעם אחרת…”

אהרונסן יורק אחריו ואומר: “צריכים לירות בו”.

בשלושה ימים מכרה החבורה את הסחורה במחירים טובים. העסק היה מצוין. כסף רב היה בידי אנשי הכפר, ולמרות המשבר הגדול, הם היו שרויים במצב־רוח נוח מאוד להוצאת הכסף. הם היו מאוד זקוקים לציפורים האלה, הקבועות על חוטי ברזל; הם העמידו אותן על השדות, וקנו גם סכיני־נייר כדי לגזור את דפי לוח־השנה. אהרונסן צעק בזעם: “כאילו אצלי בחנות לא תמצאו דברים כאלה!”

הסוחר9 אהרונסן היה שרוי בצרה: הוא רצה להימצא כאן כדי להשגיח על הרוכלים האלה; אבל הם נפרדו וכל אחד פנה לכיוון אחר. הוא לא יכול היה ללכת בעקבות שלושתם, אלא אם כן יקרע את עצמו לגזרים. על כן, ויתר ראשית על פרידריק שטרים, זה בעל הפה הטמא, ואחר־כך על סיברט, שלא ענה לו ולא דיבר אתו בכלל ורק מכר את סחורתו. אהרונסן בחר לרוץ אחרי מי שהיה משרתו, אנדרסן, ולהפריע לו ככל האפשר. אבל אנדרסן הכיר היטב את אדונו מאז וידע כי אין לו שום מושג במסחר בכלל ובסחורות אסורות בפרט.

“כך, אין איסור על חוטים אנגליים?” שאל אהרונסן בביטחון של ידען.

“כן, אבל אין לי כאן חוטים כאלה. אתה יכול לראות”.

“זה יתכן מאוד. אבל אתה רואה שגם אני יודע מה אסור ואתה לא צריך ללמד אותי”.

אנדרסן10 החזיק מעמד יום אחד בלבד. לאחר מכן ויתר על הניסיון וחזר לביתו. השלושה נותרו ללא השגחה.

כעת – הכול התנהל יפה. זה אירע בזמן שהנשים אהבו מחלפות־שׂער מלאכותיות, ואנדרסן היה מומחה במכירת מחלפות שער. לעתים היה מוכר מחלפת שער בהירה לעלמה כהת־שער ומביע את צערו על כך שאין לו מחלפות־שער בהירות או מחלפות־שיבה, אלה היקרות שבכולן. מדי ערב נפגשו השלושה במקום שנקבע מראש, עורכים סיכומים ומחליפים פריטים שלא נמכרו. אנדרסן היה מתיישב בנוֹחוּת ובפצירה היה מגרד את שמו של מפעל גרמני מעל משרוקית ציד ואת השם פאבר מעיפרון. אנדרסן היה ונשאר הרמאי שבחבורה.

אבל סיברט לא הצדיק את התקוות שנתלו בו. הוא לא פיגר במכירה. להפך, הוא מכר יותר מכולם, אלא שקיבל רק מעט כסף. “אתה צריך לדבר יותר”, הודיע אנדרסן.

לא, סיברט לא נאם נאומים ארוכים. הוא מקמץ במלים. מדוע לפטפט? מלבד זאת, סיברט רצה שהכול יסתיים עד יום ראשון כדי לחזור הביתה: העבודה באחוזה מרובה.

“יאנסינה מושכת אותו”, הביע פרידריק שטרים את דעתו.

גם פרידריק מיהר, כי היה עליו לעשות את עבודות האביב בשדותיו, אבל ביום ראשון הרגיש עצמו חייב ללכת אל אהרונסן ולהתגרות בו קצת.

“אמכור לו את השקים הריקים”, אמר.

אנדרסן וסיברט חיכו לו בחוץ. הם שמעו קולות ויכוח בוקעים מהחנות ומדי פעם גבר עליהם צחוקו של פרידריק. לבסוף, פתח אהרונסן את דלת חנותו ואמר לאורח: “צא!” אבל פרידריק לא עשה זאת, אלא נשאר בפנים, והוסיף לדבר בשטף. הדבר האחרון ששמעו השניים: הצעתו של פרידריק שאהרונסן יקנה את סוסי הצעצוע.

הם פנו לבתיהם – שלושה צעירים עליזים ובריאים. הם הלכו ושרו, ישנו מעט בין ההרים והמשיכו בדרכם. הם הגיעו לסילאנרה ביום שני, כאשר יצחק התחיל לזרוע. מזג־האוויר היה מתאים לכך. אוויר לח; מדי פעם חדרה קרן־שמש מבין העננים.

בני החבורה נפרדו: “להתראות, להתראות”.

הנה, יצחק צועד שם על פני השדה וזורע, איש בעל גוף, ובכוח. הוא לבוש בגדים תוצרת בית, הצמר בא מכבשותיו והמגפיים – מעור העגלים והפרות שלו. הוא זורע כבטקס קדוש, גלוי־ראש. קדקוד ראשו קירח ומשני צדיו שופע השׂער. שערות הראש והזקן מקיפות את פניו. זהו יצחק – רוזן האדמה.

לא תמיד ידע יצחק את התאריכים. איזה צורך היה לו בכך? הוא איננו צריך לשלם שטרי־חוב. סימני צלב בלוח מראים לו מתי תמליט כל פרה. והוא ידע כי עד יום אולאף הקדוש צריך לאסוף את כל החציר, וידע מתי יחול יום שוק־הבהמות באביב, כי לאחר שלושה שבועות מיום זה יוצא הדוב ממאורתו. אז צריכים הזרעים להיות כבר באדמה. את הדברים הנחוצים ביותר ידע.

הוא מפריח את השממה מטבעו, והוא איכר מכף רגל ועד ראש. אדם קדמון – שקם לתחיה ומביא אתו בשורה לעתיד, אדם מהתקופה הראשונה לעבודת־האדמה. הוא ידוע מאוד. מניין שנותיו הוא תשע מאות שנה, אבל הוא בן־זמננו.

אמנם כן: מהכסף שקיבל תמורת מכרה הנחושת לא נשאר דבר – הרוח נשא את כולו. ולמי יש עכשיו כסף לאחר שהמכרות הוזנחו? אבל אלמינינג משתרעת כאן, מציעה אפשרות להתיישב בה ומחכה למאות איכרים.

האם אין הדברים צומחים וגדלים כאן? הכול צומח וגדל כאן; אנשים ובהמות ותבואת האדמה.

יצחק זורע. שמש בין־הערביים מאירה את החיטה. הוא מפיץ את הגרעינים בצורת קשת, והם נופלים על האדמה כגשם זהוב. סיברט מכסה את התלמים. היער וההרים עומדים כאן ומתבוננים. הכול נשגב. כאן ישנה מטרה.

“ציל צליל” – נשמע קולם של הפעמונים התלויים על צווארי הפרות. הצלילים מתקרבים. הפרות שבות מן המרעה. חמש־עשרה פרות, ארבעים וחמש כבשים. שישים ראש. הנשים יוצאות אל הרפת ואל הדיר עם דליי החליבה: ליאופולדינה, יאנסינה ורבקה הקטנה. שלושתן יחפות. רוזנות11־האדמה, אינגיר עצמה, איננה אִתן: היא בתוך הבית. היא מבשלת את ארוחת־הערב. היא מסתובבת בבית גבוהת־קומה, כוהנת אש, השומרת על הלהבה שבכיריים לבל תכבה.

אמנם כן: ים־החיים טילטל את אינגיר. היא היתה בעיר, ועכשיו היא שוב בבית.

העולם הוא רחב, ואין ספור יצורים שוקקים בו; גם אינגיר היתה ביריד הזה, והיתה כאין־וכאפס בין האנשים האחרים – אחת מרבים.

עכשיו יורד הערב.




  1. “בירה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “התפארת” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “אכסה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  4. “לחורך” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  5. “מלך” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  6. ראה בברית החדשה, יוחנן ב, 1–11, שם מסופר על ישו שבעיר כנא (היום כפר קנה) הפך מים ליין בסעודת חתונה.  ↩

  7. “להראו” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  8. צריך להיות “אלישע” – הערת פב"י.  ↩

  9. “הסוחן” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  10. צריך להיות “אהרונסן” – הערת פב"י.  ↩

  11. “רוזנת” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

יצירות בַּמאגר על אודות יצירה זו

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47911 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!