בעודני נער בבית אבי הייתי קורא מפעם לפעם את הקורספונדנציות ממינסק של יהודה נופך, שהיו מתפרסמות בעתון היומי “המליץ” הפטרבורגי בעריכת צדרבוים.

ר' יהודה נופך היה מחובבי־ציון הראשונים בשנות השמונים ברוסיה. את חבתו העמוקה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולתרבות העברית הוריש האב ליצחק בנו, שעם גמר חוק למוריו בגימנסיה הרוסית סיים גם את הש"ס והיה בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה. תורת היהדות וההשכלה האירופית התמזגו בו,

בגמרו את הגימנסיה במינסק, נכנס יצחק נופך לאוניברסיטה בפטרבורג, ללמוד בלשנות ומדעי המזרח. בעת ובעונה אחת היה מנהל הספריה של הבארון דוד גינצבורג בפטרסבורג, ומלמד את בנו עברית.

בעיר־הבירה הרוסית נפגש יצחק נופך עם כמה סטודנטים ציונים, שמהם יצאו להם אחר כך מוניטין בהסתדרות הציונית, בהם: א. גולדשטיין, ש. גפשטיין, א. בבקוב, ש. ינובסקי ואחרים. מאז התמסר לתנועה הציונית.

הסטודנט יצחק נופך היה בין מחשיבי העבודה המעשית והתרבותית בארץ־ישראל בכל התנאים. ובשנת תר“ס (1900) ביקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל יחד עם מ. שיינקין. נופך עשה בארץ כמה חדשים. ביקר במושבות יהודה, שומרון והגליל וביקר גם בערים. הישוב העברי בארץ היה אז דל ומצער: המושבות, שברובן הגדול נתמכו על־ידי הבארון רוטשילד, ובשנת 1900 עברו לידי יק”א, עמדו אז לפני משבר גדול. המסחר והתעשיה היו אז בעיקר בידי לא־יהודים, וליהודים כמעט שלא היה חלק בהם, פרט ליקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

נופך ראה ושמע הכל, ובשובו לפטרבורג הרצה על המצב בארץ בחוג חבריו הסטודנטים.

בבקרו בארץ חשב ומצא, שלשם ידיעת התנאים המשפטיים והמדיניים הקיימים בתורכיה ובכללה ארץ־ישראל, ראוי למתבונן לעלות לארץ על־מנת להשתקע בה לקבל הכשרה מוקדמת בבית־הספר הגבוה של תורכיה.

חדשים מספר לאחר שגמר את האוניברסיטה בפטרבורג, נפרד נופך מחבריו שעמדו אז בראש התנועה הציונית ברוסיה, ויצא בשנת תרס“ד (1904) לקושטא, ושם נכנס לאוניברסיטה לשם לימוד תורת המשפטים. פה למד ארבע שנים את החוק העותומני, את הלשונות תורכית וערבית, והוסיף להשתלם גם בלשונות האירופיות: אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד. במשך ארבע שנות שבתו בתורכיה (1904–1908) רכש לו ידיעה עמוקה כמנהגיה, בחוקיה ובתרבותה, ובתרס”ח (1908) הוכתר שם בתואר “דוקטור למשפטים”.

בעת למודיו בקושטא הקדיש נופך הרבה מזמנו גם לתעמולה ציונית בין יהודי קושטא, סאלוניקי, איזמיר וכו'. במשך עשר שנים (תרס“ד–תרע”ד) מילא בקושטא כמה תפקידים ציוניים־מדיניים שהוטלו עליו.

לבקיאותו בלשונות המזרח, הלשונות העתיקות והחיות, וידיעותיו המקיפות בחוק העותומאני סללו לפניו את הדרך בחוגים המדיניים בקושטא תודות להשכלתו הגבוהה ולהכשרתו המקצועית. הוא שימש שם כיועץ משפטי ב“לשכת־המסחר הרוסית” ואף היה פעיל בתנועת “התורכים. הצעירים”. שנים מספר שימש הד"ר יצחק נופך מקשר בין עסקני ההסתדרות הציונית לבין השלטונות התורכים, ועם זה היה גם מדריך־מייעץ לעולי ארץ־ישראל שעברו דרך קושטא.

זכורני, כי בבוספורוס רצו רבים מאתנו לעלות על היבשה כדי לסייר את קושטא ופרבריה, בשעה שהאניה הרוסית “ניקולאי” – בה נסעו לארץ־ישראל כמה ויותר מבני העליה השניה. לשם כך דרוש היה רשיון מיוחד מאת הרשות התורכית, ולא בנקל אפשר היה להשיג את ה“תזכרה” התורכית. למזלנו הפליג באניתנו מאודיסה הציוני בינינסון ממינסק עם משפחתו. בינינסון היה מידידי משפחת נופך, וביום צאתו מאודיסה ביקש טלגראפית את יצחק נופך בקושטא לפגשו בזמן עגינת האניה.

עם התקרב האניה לחוף הבוספורוס, עלה מיד על האניה איש צעיר ושופע עלומים, ופגש את בינינסון בחבוקים ונשיקות. באותו מעמד הכרתי אף אני את יצחק נופך, והתידדנו מיד. השיחה בינינו היתה מעניני הזמן: על המשמר התורכי ופגעיו, על “הפתקה האדומה” (פתקה שהתירה ליהודי רוסיה ורומניה לעלות לא"י, ולשהות בה לא יותר משלשה חדשים), על כמה בעיות ישוביות ומדיניות של הימים ההם. יום שלם סיירנו אתו בעיר־הבירה ופרבריה, והוא הרצה לפנינו ארוכות על חיי התורכים ועל המשטר המדיני בארץ זו. בין הנוסעים באניתנו היו כאלה שלא השיגו רשיונות לעלות על חוף יפו, ויצחק נופך הצליח לקבל את הרשיונות לאחר משא־ומתן עם הפקידות התורכית בקושטא.

בשובנו אל האניה נפרדנו מיצחק נופך בברכה להתראות בקרוב בארץ־ישראל. על פעולותיו החשובות של ד“ר נופך בקושטא, בחוגי השלטונות העותומאניים ובקרב היהדות התורכית והמזרח הקרוב, שמעתי אחר כך רבות. ורק כעבור שלש־עשרה שנה, בראשית תר”פ (1919) נפגשתי עם נופך בביתו של מאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד, והוא סח לי על הרפתקאותיו בשנות המלחמה (1914–1918).

הרשות התורכית הצבאית הביטה עליו בעיני־חשד בגלל ציוניותו, ומיד עם פרוץ המלחמה, באב תרע"ד (1.8.1914), הוגלה מקושטא לפנים המדינה התורכית לאנטוליה. במשך ארבע שנות המלחמה הוגלה מעיר לעיר, והיה כל הזמן נתון לפיקוח חמור של השלטונות הצבאיים.

עם בואו לארץ קבע דירתו תחילה בירושלים, ונכנס מיד לעבודה צבורית. יסד את משפט־השלום העברי והיה בו שופט קבוע. עם זה היה מראשוני המורים בשעורי־המשפט הממשלתיים בירושלים. כעבור שנה עבר לגור בתל־אביב ונתמנה מטעם ממשלת ארץ־ישראל לשופט־שלום ממשלתי ביפו.

הרבה טרחות, ויגיעות טרח הד“ר נופך, עד שהוסכם לפתוח בשנת תרפ”ג (1923) משפט־שלום ממשלתי בתל־אביב. ממשלת ארץ־ישראל דחתה זמן רב את פתיחת בית־המשפט בתל־אביב “מחוסר תקציב” אך הד“ר נופך לא נרתע והשפיע על ראש מועצת־העיר מ. דיזנגוף לשכור דירה לבית־המשפט על חשבון העיריה, כדי לשכן את המוסד הממשלתי הראשון בתל־אביב. בקושי רב הושגה הדירה הפנויה של שני חדרים ברחוב יהודה הלוי. ומשנגמרה פרשת הדירה החלה פרשת ריהוט החדרים, החבור הטלפוני והציוד המשרדי הדרוש לבית־המשפט הממשלתי. אף לכך היה חסר תקציב בממשלת א”י. על כותב הטורים האלה, שמילא בימים ההם תפקיד של מפקח כללי בעירית תל־אביב, הוּטל לבוא לעזרת השופט נופך, ואמנם כעבור ימים מספר הועבר השופט לתל־אביב ובית־המשפט נפתח בשעה טובה. הוצאות ההחזקה היו על חשבון העיריה, ורק משכורת המנגנון שולמה על־ידי הממשלה. סדר זה היה קיים עד שנת תרפ“ח (1928) השופט הראשון והיחיד בתל־אביב היה עד אז ד”ר יצחק נופך. הוא היה גם הראשון, שהנהיג את הלשון העברית בבית־המשפט הממשלתי בתל־אביב. הדיונים, הפרוטוקולים, וגם פסקי־הדין נכתבו עברית.

בימים ההם היה זה הישג גדול להשלטת הלשון העברית במוסד ממשלתי, ואף בכך היתה תל־אביב הראשונה.

תחילה חששו השלטונות, שהכנסות בית־המשפט בתל־אביב לא יכסו את ההוצאות, ומשום כך היו בבית־המשפט כמה שנים שופט יחיד, מזכיר אחד ושמש אחד. על שולחנו של הד“ר נופך בבית־המשפט, מצא לו מקום גם “חושן משפט” ליד ספרי החוקים האנגליים והעותומאניים. עם גידול תל־אביב רבו והלכו גם הענינים המשפטיים, וכן עלו וגדלו גם ההכנסות, שכיסו את כל ההוצאות ואף נשאר עודף הגון של אלפי לא”י לקופת הממשלה.

עם התרחבות בית־המשפט, עבר המוסד מדירתו הקטנה לדירה מרווחת יותר, בת 6 חדרים, ברחוב המרכזי אלנבי. הוזמן שופט עברי שני, ואחר כך שלישי, ועם גידול העיר ורבוי האוכלוסיה התפתח גם בית־משפט השלום הממשלתי בתל־אביב למוסד גדול. אחר כך נפתח בתל־אביב גם בית־משפט מחוזי ובית־משפט לקרקעות. גדל מספר השופטים וגדל מנגנון הפקידות. ההכנסות מבתי־המשפט בתל־אביב, כהכנסות משירותים ממשלתיים אחרים, היו מרובות בתל־אביב מאשר בערים אחרות בארץ. מלבד בתי־המשפט הממשלתיים היו קיימים בימי ממשלת המנדט גם משפט שלום עברי (בית־דין של בוררות), ובשנות המלחמה והחירום – בית־דין לענייני ספסרות ובית־דין עירוני לענייני דירות. עם קום המדינה, קמו בתי־דין ישראליים־עבריים, שהכל בהם על טהרת העברית, ורשת בתי־הדין הגדולה ביותר בארץ היא בתל־אביב, העיר רבת־האוכלוסיה שבמדינה.

השופט ד“ר יצחק נופך שימש כמה שנים יועץ משפטי למועצת העיר תל־אביב ולועד הקהלה ליהודי תל־אביב ויפו. לפרקים היה מרצה על מלחמת הזכויות של האשה העבריה בא”י. לא היה פוסק מלימוד והשתלמות כל הימים, תמיד היה שוקד על תורת המשפטים, קורא בספרות העברית הישנה והחדשה, הוגה בספרות האנגלית, הצרפתית, התורכית והערבית. מגדולי המומחים בחוק העותומאני הבין־לאומי. פירסם שורת מאמרים בעתונות הציונית ובעתונות המקצועית.

שופט בחסד עליון, בעל מזג נעים ואופי טוב, חביב ומקובל על הבריות, נקי כפים ובר־לבב, מסביר פנים לכל אדם ומושיט עזרה לכל הפונים אליו.

ועם כל כובד־הראש שלו במשפטו ורחב־השכלה, היה גם איש ספוג־הומור ובעל שיחה נעים, שופע מילי דבדיחותא, משלי עם, פתגמים והיינו־דאמרי־אינשי מכל תקופה ומכל עם.

היה יושב על התורה ועל הספר, חי חיים צנועים ושמח בחלקו. מה מאושר היה, כשזכה להקים לו בית קטן ברחוב יבנה בתל־אביב ולחנך את בתו היחידה חנוך עברי־לאומי ולהקנות לה השכלה גבוהה. אשתו מרים היתה רופאה בתל־אביב, והבת חמדה גמרה את תורת המשפטים בג’נבה (שווייץ), וכיום היא עורכת־דין בתל־אביב.

ביתו של השופט יצחק נופך היה בית ועד לחכמים, שם היו נפגשים שופטים, רופאים, עורכי־דין וכו', ובבית שררה אוירה תרבותית.

במלאת לו חמשים שנה, חלה במחלת־כליות קשה ונסע לפאריס לשם ריפוי ולא זכה עוד לחזור לעירו ולמשפחתו.

בט“ו סיון תרפ”ט נפטר בפאריס, ואחר כך הועלו עצמותיו ונטמנו בבית־העלמין הישן בתל־אביב. אשת־נעוריו לא האריכה עוד ימים אחריו, ובאדר תרצ"ה (פברואר 1935) נפטרה אף היא.

בתולדות הציונות ובתולדות העיר תל־אביב ייזכר תמיד שמו של הד"ר יצחק נופך, מטובי הציונים והעברים, והשופט הממשלתי הראשון בתל־אביב.