אמי דבורה או בקיצור דורה, נולדה לאם צעירה ביותר, כבת שש־עשרה. סבא היה בן עשרים ואהבה גדולה נרקמה ביניהם. כן רבה היתה אהבתם אל ילדתם הבכירה דבורה. אחריה נולדו עוד שלושה ילדים, אך דבורה מוכתרת היתה בכתר מלכה. עטרה זו זכתה לה בדין שכן מחוננת היתה בתכונות מיוחדות. סיפרו כי למן היוולדה ערה היתה ולאחר מכן נתגלתה כילדה מוכשרת מעל לגילה. מוקדם מדי למדה קרוא וכתוב, חשבון, כשרון שעמד לה עד סוף ימיה. היתה ילדה עליזה, לבבית, נכונה לעזור לכל אדם. היא שלטה במספר לשונות אשר רכשה בקלות רבה. כן ידעה לשיר, פרטה על פסנתר במומחיות רבה.

סבא וסבתא הגיעו לברלין בחוסר כל. מוצאם היה מגליציה. הנדוניה של סבתא נגנבה מתוך המזוודה שהסתירוה מתחת למיטה, כאשר הלך הזוג הצעיר לרקוד בקרנבל קלן. ברם, זה עניין לסיפור אחר. בברלין נאלצו להתחיל הכל מחדש, פרנסתם היתה קשה. הם עסקו ביבוא ביצים מגליציה, וחנותם נמצאה באחד המרתפים בצפון העיר.

בגיל שש התחילה דורה הקטנה לבקר בבית־הספר ואחרי הצהריים סייעה לסבא בעבודתו. לפעמים נותרה לבדה בית־המסחר, יושבת ליד דוכן ותיק הכסף חגור סביב למתניה. בה בשעה עסקה בהכנת שעוריה. כן למדה כיצד להקביל פני לקוח. כשמלאו לה שמונה שנים נזדמן לבית הוריה נער יפה־תואר, כבן שש־עשרה, יהודה שמו או בגרמנית יוליוס. אותו עלם היה בנה של מרים. אחותה הבכירה של אמה. לסבתא הזקנה היו עשרים ושלושה ילדים. מרים היתה בתה הבכירה ואילו סבתא גיזלה הצעירה בבנות.

אמא התאהבה ביוליוס זה במבט ראשון ואהבתה זו נמשכה עד מות אבי וגם לאחר מכן. בת שש־עשרה היתה כאשר נישאה לו ולמעלה מחמישים שנה ראו חיים יחדיו.

טרם נישאו ייסד אבי בשותפות עם סבא עסק קטן של נעליים אשר קראוהו “לייזר”, על שמו של סבא. העסק קיים עד היום, היינו למעלה משמונים שנה, והוא מעסיק אלפי עובדים. בידי המשפחה עדיין נותר חלק ממנו.

בת ארבע־עשרה היתה אמא כשהתחילה להטות שכמה בעולו של עסק זה. מקץ שנים מעטות, כלומר לאחר החתונה, פתחו בו ברחוב חנות שנייה. מחירי הנעליים היו בזמנים ההם נמוכים מאוד יחסית, בין חצי מרק עד שני מרקים גרמניים. חנויותיהם לא היו מלאות סחורה די הצורך מחוסר הון. כאשר בא לקוח וביקש זוג נעליים אשר לא נמצא בחנות זו, הלכו והביאוהו מהחנות השנייה. שליחים יצאו מחנות אחת לחברתה, כלומר אמא מכאן ואבא משם. הם נפגשו על גשר קטן שמעל לנהר שפריי החליפו את הנעליים וחזרו למקומם. מוניטין יצאו להם באדיבותם ובת צחוק שרויה היתה על שפתותיהם תמיד. מובן מאליו כי איכותה של סחורתם ויושרם המסחרי הם שקבעו. אמי לימדה ידיה למדוד היטב את פנים הנעל טרם שהציעה אותה ללקוח, שכן באותם ימים נהגו לנעול נעליים צרות ביותר אשר גרמו סבל רב ומחלות. עד מהרה הכיר אבי לדעת כי הרגל זקוקה לרווח, בו יוכלו האצבעות לנוע. הדבר חשוב במיוחד בחורף, שלא להפריע למחזור הדם. הוא היה אפוא אחד הראשונים אשר הנהיג “נעלי בריאות”, כלשונו.

על תענוגותיה באותם ימים, כלומר באותן שתי השנים שבין יום אירוסיה וחתונתה סיפרה כי היא וארוסה נוסעים היו בכרכרה גדולה רתומה לסוסים לגן רקודים שבגרונוולד. באמתחתה היתה צידה, והסתפקו בהזמנת לימונדה, בלבד. דמי כניסה לא היו מקובלים. כל ריקוד עלה חמישה פניג. היינו חמישה גרושים (כערכם לפני מספר שנים). הם הקציבו סכום מסוים לאותו יום ולאחר שרקדו כמה פעמים קמו והלכו. אך אוי לו לאבא אם הציץ לצדדין, לעבר בחורה כלשהי. חולשה היתה לו לנערות. תכונה זו שבו, הכבידה על חייהם כיוון שעוררה את קנאתה של כלתו, היא אשתו לעתיד.

העלמות גם הן הציצו לעברו בחמדה. ואין פלא בדבר, שכן יפה־תואר היה. הלבוש הפשוט ביותר שיווה לו דמות של נסיך. לעומתו היתה אמא נמוכת־קומה, אך עממית ביותר ולבבית.

בתקופת הריונה שימשה את הלקוחות עד הרגע האחרון ממש. שמונה ימים לאחר הלידה כבר נמצאה על משמרתה בחנות כמקודם. יום העבודה התחיל השכם בבוקר ונסתיים בעשר בלילה. רק שעות הפנאי המעטות של יום ראשון היו מוקדשות למשפחה. בתנאים אלה לא ניתן היה לצפות כי תוכל לטפל בילדים כעקרת בית לכל דבר. ייתכן שלא מצאה עניין רב בבישול, בפיקוח על שיעורי בית וכדומה. רבות היו הנשים במשפחתנו אשר עבדו מחוץ לביתן. אותה סבתא של אבא ואמא, אֵם לעשרים ושלושה ילדים ניהלה תוך כדי מחזור לידותיה בית־מבשל למשקאות חריפים. ידעה לחשב חשבונות אך בעל־פה בלבד. אלגברה, פעולות הכפל, או פשוט קרוא וכתוב, לא ניתן לה ללמוד. העסק גדל וגדל עד שלבסוף נוכחו הכל לדעת שאין להשתלט עליו בלי ידיעת המקצועות הללו. עמלם הרב במשך עשרים שנה נסתיים בפשיטת רגל. ייתכן כי שיעור מר זה לימדם לקח ומכאן זהירותם ושנינותם במסחר. כאמור, אמא היתה בעלת שיטה משלה. בעיצומו של משא ומתן קשה ביותר הגישה ללקוח תפוחים משובחים קלופים במו ידיה. טעמו של התפוח ריכך את הוויכוח היבש, הענייני, ואיזו נימה אינטימית נשתרבבה במשא ומתן. סוף דבר השיגה אמי את מבוקשה.

את הילדים ראתה והתרועעה עמם על פי רוב בחגים, בימי פגרא או כשנפלו למשכב. ימי ראשון נועדו לטיולים ונלוותה אלינו חבורה של ילדים עם אמותיהם. אמא לקחה אתה כל טוב מאכל ומשקה, צידה לדרך. פליאה היתה בעינינו מה ראתה לסחוב את כל המטען הזה עמה שהרי ספק אם נאכל. אולם לאחר מכן תקפנו תיאבון כה עז עד שלא הותרנו כמעט למענה דבר.

אני הייתי השלישית במשפחה. שתי אחיותי נולדו לפני. לאחר מכן הרתה אמא פעם נוספת, אבל העובּר מת בחודש השישי להריונה. מחלתה הפתאומית של אחת מאחיותי היתה, כפי הנראה הגורם להפלה. זה היה ילד. כשהרתה בפעם הרביעית קיוו ההורים כי סוף סוף יוולד להם בן זכר. אז נולדתי אני, לאכזבתם הגדולה. אמא מיררה בבכי, אבא לא הביט לעברי שבועות רצופים. ואולם דווקא משום הסבל והאכזבה נקשרה נפשה של אמא אלי.

בהתקרב מועד לידה של קרובת משפחה היתה נוטשת את עיסוקיה וחשה אל מיטת היולדת כדי לסייע למיילדת. באותם ימים עדיין נהוג היה ללדת בבית. גם אני ילדתי את בתי הבכירה בבית הורי, אך באין אמא לידי. היא לא יכלה לראותני בסבלי, התחילה בוכה ויצאה את החדר.

טוּב לבה של אמא מוניטין יצאו לו. היא היטתה אוזן קשבת לכל אדם והושיטה לו עזרתה ככל שיכלה, בכסף ובעצה. נוהגת היתה לאמור כי צורת הנתינה אינה פחותה בערכה מהנתינה גופא. אילו נקטו בדרך זו כל אלה אשר מקצועם לסייע לזולת, אין ספק שהיו רואים ברכה בעמלם.

בנסיבות החדשות של היום, כלכליות וחברתיות, קשה להעלות על הדעת את רוחב הלב והאדיבות שהיו מקובלים באותם ימים בין יהודי גרמניה. אביא פרט אחד, דרך משל: עובד כי הצטיין בעבודתו ולו ותק של עשרים וחמש שנה בפירמה שלנו הוענק לו במתנה בית עירוני בן שלוש קומות. ואולם דווקא אנשים אלה שכה הטבנו עמהם הם הם שגרמו לחיסול העסק ולמחלתה הקשה של אמא בימי היטלר. פקידים אלה, ותיקים וחדשים, תקפם שגעון של שנאה עיוורת כלפי יהודים. באותם ימים של 1933 נדמה לו לגזע העליון כביכול, כי הגיעה עת לבוז ולשדוד, ליטול גמול.

מחסני הסחורות ומשרדיהם מצויים היו בבית ישן וגבוה, מוקף חצרות, במרכז העיר. אנו מתגוררים היינו בבית גדול ומפואר שבמערב העיר. כאשר עלו הנאצים לשלטון נטל ועד הפועלים את השליטה על העסק ומינה פקיד זוטר, נאצי אף הוא, לנהלו. איש זה נכשל כשלון חרוץ בתפקידו, אולם מחמת הפחד מן המפלגה הנאצית לא העזו לפטרו. הוא הסית את ציבור העובדים כולו, פקידים ופועלים, מאות במספר, אשר עמלו במשך ימים ושבועות רצופים כדי ליטול מהורי את העסק בשווה פרוטה. מספר שליחים מן המפלגה נכחו באותו מעמד וסייעו להם בדרישותיהם. לבסוף השביתו את העבודה, התאספו בחצר וצעקו במשך שש שעות במקהלה: “יהודים, החוצה”! אמא לא עמדה במבחן, לא יכלה לשאת הרס מפעל חייהם ונפלה למשכב. מחלות אנושות בזו אחר זו פקדו אותה. באותו פרק זמן שהיתי בארץ ישראל ואבי קרא לי לחזור הביתה. שלוש שנים רצופות התענתה אמא במחלותיה. היא עברה לשוויצריה ורק שם הוקל לה.

אבי טרם השלים עם המחשבה כי מפעל חייו בגרמניה ירד לטמיון. הוא שב וחזר למדינה זו פעמים אחדות עד שנאסר. באחד בנובמבר 1938, יום לפני ליל הבדולח, הוא היום בו שרפו הנאצים את בתי־הכנסת וניפצו את שמשות חלונות הראווה בחנויות היהודים, באו הנאצים אל ביתנו ותבעו כי יינתנו להם דרכוניהם של אמא ואבא. אמא השיבה להם בהתאפקות ובשקט כי הדרכונים שמורים בכספת הבנק ועליהם לשוב אחרי־הצהריים כדי לקבלם. תוך שעה עזבו הורי את גרמניה. אמי טסה לשוויצריה ואבי לאמסטרדם, כל אחד מהם ותיק קטן בלבד בידיהם. בדרך זו הצילה אמא את נפשה ואת נפשו של אבי.

הם הגרו לארגנטינה. ב־1949 חזרו לאירופה. מחצית העסק הוחזרה להם, את מחציתו השנייה העביר אבי לרשותו של בחור ארי בתורת מתנה, גמול על שפקח עין, כביכול, על המפעל בהיעדרו.

אבי נפטר בשנת 1950 ואז נטלה אמא לידיה שנית את ניהול העסק והיא בת ששים ושבע. זוכרתני כי מספר שנים לאחר מכן היא כינסה את כל העובדים הצעירים שבמפעל המחודש, שוליות, תלמידים, מאות במספרם, במחסן החדש (המחסן הישן נהרס בהתקפות האוויריות) וסיפרה להם על גדולתו של המפעל בימים עברו ועל דמותו של אבי. בת שבעים וחמש היתה ובעיניהם של הצעירים הללו היא נראתה כעין פיה טובה, אגדה, עליה שמעו רבות מפי אחרים. במעמד זה הטיפה לנהוג ביושר. בין שאר עצותיה וזכרתני אחת החקוקה בלבי עד היום: “חובה לבצע את הדבר הקטן ביותר בדרך הטובה ביותר” – זו האימרה אשר קבע אבי לפנים על קירות בית העסק. הפועלים פתחו בשיר שהיה ידוע ביותר בגרמניה ואשר נקרא “להתראות” בו מובעת התקווה לחזור ולהיפגש. השיר נגע ללבנו מאד. תחושה היתה בנו כי פגישה זאת בינם לבין אמא אחרונה היא עלי אדמות. ואף אמנם כך קרה.

אמא כתבה את צוואתה בנוכחותי. נפרדתי מעליה וחזרתי לארץ ישראל. חשה כי קצה קרב. פעמים אחדות שוחחתי עמה טלפונית. מחלתה האנושה, שתקפה אותה ב־1933 פקדה אותה שנית ואז השיגתני הידיעה על פטירתה. אבל עמוק ירד עלי.

הביוגרפיה של אמא טרם נכתבה. זכרה בלבד שמור בלבותיהם של אלה אשר הכירוה. לאמיתו של דבר, מהו שאפשר לספר על אשה אצילה זו? לבה רחש אך טוב לבריות, ייעודה בחיים היה מסירות ללא גבול לעבודה, למשפחה ולידידיה. ידועים הדברים וכבר סופרו אלף אלפי פעמים.

ובכל זאת, נתאר־נא לעצמנו רגע קט כי אילו נהגה האנושות כמוה, מה נהדר היה אותו גן עדן עלי אדמות?.

לפיכך מצווים אנו לספר ולחזור ולספר בפועלם של אנשים פשוטים כאלה, בתקווה שילכו רבים בעקבותיהם.