רקע
מרגוט קלאוזנר
הטיסה האחרונה

הימים האחרונים לפני צאתה את הארץ היתה מרת ברדין מתוחה. סוף סוף אין זה מעשה קל כל עיקר לאשה בת שמונים ושלוש לטוס לבדה בדרך כה ארוכה. נסיעה זו מטרתה היתה פגישה אחרונה, טרם תעזוב את העולם, עם בתה הבכירה, האהובה.

הישישה התגברה על כל הקשיים בחיוניות האופיינית לה. כוח רצונה היה חזק מכל אלה אשר סובבו אותה.

באותו יום נפרדה ממנה גם ידידתה הקרובה ביותר ושתיהן בכו. טרם תפרוש מעליה ידידתה נכנסה הנינה, חנה, כדי לשהות עוד שעה קצרה בחברת סבתא. חנה, בת השש־עשרה הופתעה מלהט הרגשות של שתי הזקנות ולא התאפקה מלשאול: “סבתא, כיצד ייתכן שהקשר ביניכן כה חזק, חזק הרבה יותר מן הרגיל בין ידידות בגילכן”. מרת ברדין הסתכלה בילדה והרהרה: חנה מבוגרת דיה כדי לדעת את סיפור אהבתה הגדולה.

לאחר שמת בעלה השני אשר לא אהבה, חשה שכמו נשתחררה מכבלים. בת ששים היתה, בריאה, עצמאית מבחינה כלכלית ומלאת־חיים. תעסוקותיה העיקריות היו קולנוע, תיאטרון, נסיעות, שמלות. על אלה, יש להוסיף את להיטותה אחר תכשיטים נוצצים ופרוות. בדרך כלל, לא היתה פזרנית; אדרבא, מאד שמרה על רכושה, אבל שמלות לא חסכה מעצמה. היא היתה מבקרת בסלונים המפוארים והיקרים ביותר, ולוּ כדי להסתכל בלבד, אבל באחד מהם, אצל דרקול המפורסם, השיגה הגורל. מנהלו של הסלון, אדם רם־קומה, אלגנטי, מזוקן, אשר הפליא להתאים לה את שמלות הערב, צעיר ממנה בעשר שנים, נתן עיניו בה.

תוך זמן קצר התפתחה ביניהם פרשת־אהבים על כל סממני הנעורים, אלא שאותו אדם היה בעל לאשה, ואב לחמישה ילדים מבוגרים. אשתו היתה קטנת־קומה, מצומקת, ללא ברק. מעולם לא הופיעה בחברה. היא התחילה יוצאת עמו תכופות, מבקרת בנשפי ריקודים, בתצוגות אופנה וכיוצא באלה מקומות פומביים. הדבר נודע לאשתו והטראגדיה החלה. אז החליטו הנאהבים להרחיק לכת בטיוליהם אל מחוץ לברלין ועד למקומות־מרפא באירופה כולה הגיעו. בכל מקום נזדמנו להם תצוגות־אופנה. הוא הלבישה במיטב הטעם וזכתה פעם אחר פעם בפרסים הראשונים אשר היו בחינת תחליף לתשוקתה להופיע על במה. פעם ביקר במקום שהותם הסקסולוג הנודע פרופסור מגנוס הירשפלד. הקהל פנה אליו בשאלות בכתב והוא ענה בפומבי. היא שאלה:

“אשה בת ששים ומעלה, איזהו הגבר היאה לה?”

הפרופסור השיב בקול רם כי, לדעתו, צריך הגבר להיות בעשר שנים צעיר מן האשה. היא כמובן, חגגה את נצחונה.

אולם מצב העניינים בבית לא היה עליז כל עיקר. קנאת האשה החריפה ומצב היהודים בגרמניה הנאצית החמיר ביותר. פעם, כאשר נסעו יחדיו אל מחוץ לעיר הטילה עצמה אשתו האומללה לפני גלגלי מכוניתם. בקושי רב נמנע אסון, אך מאז ניטל הטעם מפגישותיהם. זמן קצר לאחר מכן החליטו להיפרד זה מזה. הוא עלה עם כל משפחתו לארץ ישראל והיא עברה להולנד. בארץ לא נמצאה לו תעסוקה מתאימה, בגדים יקרים לא היו באופנה. לבו הרגיש לא יכול לעמוד ביסורי האהבה אשר לא הלמה את גילו. היא נתקפה געגועים עליו והחליטה לבקר בארץ. הם שמחו כילדים, טיילו יחדיו והיו מאושרים לבלי קץ. אשתו לא עמדה להם למכשול מחשש שהתערבותה תזיק לבריאותו. היא השלימה עם המציאות. שתי הנשים החליפו ביניהן דברים וכמו עשו בחשאי יד אחת שלא להעכיר את חייו. לאחר שבועות מספר היא חזרה להולנד, אולם גמרה אומר לדאוג ל“סרטיפיקט” ולעלות. החלטה זו היתה גורלית שכן חייה ניצלו. בני משפחתה שנותרו בהולנד ניספו במחנות ההשמדה. אך את המאהב כבר לא זכתה לראות. זמן קצר לפני בואה נפטר.

עתה התרחש פלא נפלא מכל. שתי הנשים, על אף הבדל הניכר בהשכלתן, ברמתן החברתית, נקשרו זו לזו. לא נלאו מלהעלות את דמותו של האדם שהיה יקר לשתיהן.

מרת ברדין ונינתה הבכורה חנה הלכו באותו ערב לתיאטרון. הישישה לבשה שמלת משי שחורה ארוכה, ועליה שכמייה רחבה שבשוליה פרוות שועל־כסף. לצווארה ענדה שרשרת פנינים משולשת, ועל ידה השמאלית שצפורניה היו צבועות אדום־שני, התנוצצה טבעת יהלום גדול וללא דופי. שער ראשה הלבן, הכסוף, הוסיף לה חן נערי ועליו חבשה כובע ערב קטן, קוקטי, עשוי לבד שחור. חנה הסתכלה בהתפעלות בדמות האלגנטית ויוצאת הדופן של הישישה. היא עצמה לבשה סרפן שחור וחולצה לבנה ולרגליה סנדלים. צמותיה הארוכות נעו בשובבות על גבה. נבוכה היתה במקצת, ובכל זאת החניפה לה העובדה שכל הצופים, ובעיקר המכרים שנמצאו בין הקהל לא גרעו עין מן הגברת הזקנה, האצילה – דמות מימים עברו. לאמיתו של דבר היה זה בלתי הגיוני לבלות בתיאטרון את ערב הפרידה מן הארץ שבה עברו עליה שנות המלחמה השנייה, ומה גם שלא שמעה עברית עד כדי הבנת המחזה. אותו ערב העלו על הבמה את “המכשפה” לגולדפאדן ומרת ברדין יצאה נפשה אל השירים ואל הריקודים אשר הכירה מכבר. משפתחו השחקנים בזמרתם, צועקים בקולי קולות אותם שירים נשכחים, מלודרמטיים, סנטימנטליים, פיזמה מרת ברדין את המנגינות לעצמה באלט הנמוך שלה. מובן שהיא הגתה את המלים באידיש אבל לא היה בכך כדי לפגוע בהתעניינותה בנעשה על הבימה. בתחילה רגזו עליה שכניה על ההפרעה, אבל לאחר מכן הניחוה לנפשה כיוון שלקולה היה צליל עמוק, סונורי, זה אשר אוהבות הבריות לשמוע בחיים וגם מעל בימה ומבכרים אותו על פני סופראן גבוה וצורמני. כשמירלה המסכנה התחילה להזיל דמעות מרות ביום הולדתה משנזכרה במות אמה הטובה, זלגו דמעות גדולות גם מעיניה החומות של מרת ברדין. היא שלפה מחריטה מטפחת עדינה לנגב בה את דמעותיה וריח ניחוח ריחף באוויר. כשהמכשפה הרעה הצליחה לגרור את מירלה למטבחה, על אף אהבתו של חתנה וידיד־נפשה הוצמך, פלטה מרת ברדין אנחות מקרבה וחזה המקושט בפנינים עלה וירד קצובות. בזמן ההפסקה תיקנה בזריזות את האיפור שבעיניה כדי למחות את סימני הדמעות ופיזרה מחדש פודרה על אפה. חנה העירה: “אבל, סבתא, הלא זה רק בצחוק, אין צורך לבכות”.

“תיאטרונו של גולדפאדן מעבירני לימי נעורי”, השיבה מרת הרדין בהחליקה על שערותיה של חנה. “אני רציתי לשחק, לזמר. אמי אפשרה לי את הדבר אבל בחשאי. אבי היה אדם אדוק, מחמיר. פעם הופיעה בעיירתנו להקת שחקנים. מנהלה של הלהקה ראני עומדת בחלון, שכן מדי ערב בערב נתאספו מתחת לחלון ביתנו קצינים, סטודנטים, ואני שרתי ופרטתי לפניהם על גיטרה. צמותי שלי היו אף הן ארוכות. המנהל עמד והאזין. שפמו היה שחור כפחם ולראשו חבש צילינדר גדול כמנהלו של קרקס. הוא ביקר בביתנו, החווה קידה לאמא ונשק לידה. אמא, זו האשה השמנה והלבבית, באה במבוכה. הוא ביקש ממנה להתיר לי לקבל תפקיד במחזה “שולמית”, אף זה של גולדפאדן. עלילת מחזה זה נתרחשה פה בארץ, בימי קדם. אמא התחילה בוכה ואמרה כי אבא יקצוף עלינו כשיוודע לו הדבר. ה”דירקטור" עמד מאחורי גבה ועשה לי כל מיני רמיזות בידיו. הבינותי. הרגעתי את אמא באומרי שאינני מתעתדת כלל לשחק. אולם הלכתי לחזרות, בסתר כמובן, ריקדתי ושרתי את כל השירים ובמיוחד נהניתי לשיר את “צימוקים ושקדים”. ידעתי את הטקסט על־פה וכל הלהקה הריעה לי. כחולמת הייתי. איך שהוא נודע הדבר לאבא. בערב ההצגה חמקתי באמתלה כלשהי מן הבית ופניתי אל חדר ההלבשה של התיאטרון. (אמורים היינו לשחק באוהל־קרקס עצום). עוד אני לובשת חליפה אדומה, נוצצת, לשם ההופעה והנה הופיעה אמא. דוממת עמדה אבל אני הבינותי מיד פשר דבר. אבא שלחה. הוא עצמו לא בא. אין זה לפי כבודו לאסוף את בתו מ“העולם התחתון” שנקלעה אליו. אבא היה יהודי פיקח ביותר, אך אני שנאתיו. היה מתעמר באמא, זו האשה אשר ילדה לו עשרים ילדים. שתלטן היה מטבעו, ואילו אמא אשה טובה, רכה, אשר קיבלה הכל באהבה.

נתפשטתי מפארי והבמאי קילל קללות נמרצות, עסיסיות. שחקנית אחרת החליפה אותי, זו שהופיעה בהצגת המכשפה, אבל הקהל לא קיבל אותה. דמעותי ניגרו ללא הרף, האיפור האדום והשחור נמס וטינף את פני. אולם אני לא עשיתי דבר כדי לייבשן. זאת היתה נקמתי מהאב האכזר. ראו נא ראו את בתו של פלוני המכובד משוטטת בראש חוצות ופניה מטונפות. בושה וכלימה! מתוקות היו לי הדמעות, פורקן מן המתח, מן הזעם אשר החניק את גרוני. חוששת הייתי שאם תיפסקנה הדמעות, אם אמחה אותן מעיני, תחלוף גם מתיקות הכאב…

נכנסנו הביתה בדלת האחורית. נסתגרתי בחדרי, זה החדר החביב עלי מכל חדרי הבית שכן קישטה אותו אמי בווילאות צבעוניים וברהיטים קלים לבנים. ידעה את נטייתי ליופי. היא הסתירתני בו ימים מספר, עד יעבור זעם. תכופות נכנסה לבקרני והביאה לי ספרים ומעדנים. נמנעתי מלהופיע בחלון, ואשר לגיטרה, הס מלהזכיר. חלומותי על במה ואמנות נמוגו, ועל כך אני בוכייה עד היום. אבל יש אומרים שכל חיי נהגתי כשחקנית לכל דבר, בתלבושתי, בתנועותי, בדיבורי. הבריות הסתכלו בי בהשתאות. אל כל מקום שהלכתי, בכל ארץ שבעולם, הקיפוני סובבוני, ואפילו מלך אנגליה בכבודו ובעצמו, אדוארד השביעי, כאשר עדיין היה הנסיך מוולס, הסב אלי את עיניו ואפילו חיזר אחרי כשעברתי בטיילת של מאריינבאד. אולם לדאבון לבי סיכל אבי כל רצון לאהבה רומנטית ורק לעת זקנה קרה הדבר…"

חנה האזינה בפה פעור. האמנם גם בחיים יתרחשו דברים כאלה שעל אודותיהם קראה בספרים?

“גשי למזנון, ילדתי,” אמרה מרת ברדין, “והביאי כמה דובדבני־ברנדי. הם מרגיעים אותי ומפיגים התרגשות בתיאטרון…” חנה קמה, פלסה לה דרך בתוך הקהל הרב וקנתה את הממתקים המבוקשים. מישהו נגע בכתפה: “סוף סוף מצאתיך, חנה” אמר נער גבוה, רזה, ממושקף. “טלפנתי אליך ונודע לי שאת פה”.

חנה הופתעה מן הפגישה ופניה אורו. “אני פה עם אֵם סבתי,” אמרה “כדאי שתכירנה, הערב היא זוהרת, פנטסטית. מחר היא עוזבת את הארץ ואולי לא אראנה שוב”.

חנה נטלה את ידידה בזרועו וחזרו אל אולם התיאטרון אשר נתרוקן בהפסקה. מרת ברדין היתה שקועה בשיחה ערה עם גבר כבן שלושים וחמש, לפי הערכתה החפוזה. בעיני הנערה כל אדם מעל עשרים ושתיים – זה גילו של ידידה, יוסף – נחשב “מבוגר” ושייך לדור הקודם.

בהתקרבם אליה הציגתהו חנה לפני הישישה. מרת ברדין נבוכה, הפסיקה את שיחתה, ומבטה ניתק מבן־שיחה שישב דרך חרות לידה.

“נא להכיר את נינתי חנה,” אמרה. “וזהו פטר, פטר רובין…” וחנה השלימה: “וזהו יוסף הלוי”.

שיחתם נפסקה. נשתררה מבוכה. צלצול הפעמון נשמע והקהל זורם בחזרה אל האולם. שני הגברים פנו איש איש למקומו.

“סבתא, מי האיש הזה?” שאלה חנה בסקרנות.

“או, לא חשוב”, ענתה מרת ברדין בשוויון־נפש מעושה.

“בן אחותו של אחד מידידי הוותיקים, וולטר האוזר שמו. אני מכירה אותו אך מעט. דודו, ידידי משנים רבות, מת לפני שלושים שנה, בפעם האחרונה ראיתיו לפני כארבעים שנה. אגב, מר רובין זה נמצא בארץ רק חדשים ספורים והוא עומד לעזוב בקרוב”.

עיניה השחורות של חנה נצצו. היא העירה כביכול בדרך אגב: “אולי מר רובין זה יטוס עמך, זה יהיה יפה ביותר, לא תצטרכי לעמוד לבדך במאמץ הנסיעה.”

מרת ברדין נשתהתה רגע קט, ולאחר מכן אמרה כי אכן כבר לפני שבועות מספר נדברה עם מר רובין הצעיר. היא לא סיפרה על כך לאיש כיוון שלא רצתה לתת פתחון־פה לרכילות.

“אבל, סבתא” אמרה חנה, “מה חשיבות יש למה שיגידו… הלא השנים המסוכנות שלך חלפו…”

הזקנה חייכה בהנאה ועברה למתקפת נגד:

“ואותו בחור, יוסף, שהצגת לפני בחיפזון, כלאחר־יד, מיהו?” השיחה ביניהן התנהלה כמשחק פינג־פונג.

“חבר ללימודים”, ענתה חנה בלא להתרגש “אין בינינו שום דבר רציני”.

האולם החשיך, המלודרמה העצובה התנהלה למישרין לקראת הסיום הטוב. האם החורגת והמכשפה נסחפו לתוך להבות, הקהל והשחקנים יצאו מכליהם ומירל’ה המאושרת נישאה לבחיר לבה.

מרת ברדין ונינתה שבו הביתה במצב־רוח מרומם. דירתה של הישישה אשר היתה בדרך כלל מסודרת, מטופחת, נראתה עתה פרועה, כרגיל לפני נסיעה גדולה. מזוודות וארגזים מלאים כלי־בית בכל מקום, מלבד פינה אחת שנשמרה בסדר הרגיל. העובדת המסורה, אילה, היתה ערה והיא הגישה להן כוסיות יין אדום.

“הכל מוכן לנסיעה”, אמרה אילה, “מחר תוכלי לקבל בשקט גמור כל מי שיבוא להיפרד מעלייך”.

“ובכן, לילה טוב, חנה’לה. בואי מחר בשעה מוקדמת” הפצירה מרת ברדין בנינתה.

מרת ברדין התפשטה אט אט ושכבה על מיטתה המוצעת בהקפדה. שנתה נדדה והיא היתה שרויה במצב של נים־ולא־נים, בין חלום ליקיצה. פטר רובין, ילדותה, אהבה ראשונה, הבית הגדול, האם הטובה אשר חבשה בשבת מצנפת רקומה בפנינים על פיאתה, עשרים ושלושה הילדים אשר גידלה ואשר היא, גיזלה, הצעירה שבהם. הכל התערבב במחשבותיה. זכרה את אביה הרגזן, המחמיר, שהיה מחרף ומגדף כל היום, מצווה. זכרון הבית לא חביב ונעים ביותר. בהיותה בת ארבע־עשרה הכירה עלם, צבי וולפסון, בן למשפחה ענייה ומרודה. אביו, לייב וולפסון, היה שרת ולבלר בבית החולים היהודי. חרף הדלות ששררה בבית, האווירה בו היתה חמה. מדי פעם בפעם הוסיף אבי המשפחה ימי צום חדשים ללוח־השנה “כדי לכפר על עוונותיו”.

כאשר מישהו שכב חולה אנוש בבית־החולים היה לייב וולפסון עושה למראשותיו לילות ארוכים וקורא לפניו תהילים. העיירה כולה רחשה לו כבוד. כאשר הרגישו כי לא יוכלו עוד לחיות זה בלעדי זה בכו מרות, שכן ידעו כי אביה לא יסכים לעולם לנשואיהם. אולם היא, גיזלה, לא היתה שייה תמימה. נדברה עם בחיר־לבה כי ישלח שדכן אל אביה כדין. מאחר שוולפסון הזקן היה אדם מכובד הסכים אביה לשידוך, אולם, ביום שנועד לחתימה על התנאים שינה את דעתו והלך לבית־הכנסת. מבוכתה ויאושה שלה ושל אמה לא ידעו גבול, כי בהיעדרו המופגן של האב היה משום עלבון גלוי לוולפסון.

רק עתה נודע לראשונה איזה רצון ברזל טמון היה בה, בגיזלה בת הארבע־עשרה. היא נטלה את חוזה התנאים ואמרה לשדכן כי אביה מבקש להביאו אל בית־הכנסת לחתימה. לאחר מכן משכה את אמה לחצר ושם ניהלה עמה מאבק נואש. “אמא”, התחננה, "את מכירה את חתני המיועד ויודעת מה טוב הוא. אבא הוא אדם חסר לב. חתמי במקומו ומאומה לא יארע. דמעות מרות־מתוקות זלגו מעיניה. האם נכנעה, זייפה את חתימת האב, ולאחר מכן שתו לחיים, בהעדרו של האב. השמועה עשתה לה כנפיים חיש מהר בעיירה. האם והבת חיכו בחיל ורעדה לשובו של האב. ואולם משבא הגיב שלא כצפוי. הוא עצמו פחד, אולי, מפני אשתו ובתו אשר יאשימוהו בהפרת תקיעת־כף. בדרכו הביתה שמע את השמועה על חתימת התנאים.

“רבק’לה” פנה אל אשתו בעדינות שלא כדרכו “בוודאי תידד שנתך הלילה על שבתך בת הארבע־עשרה טרם נישאה”.

“ואתה, אתה יכול לישון את שנתך הלילה בשקט ובשלווה שכן בתנו אני ארסתיה. צבי וולפסון בחור בחור הגון הוא וילדתנו תהיה מאושרת עמו.” בזאת תם ונשלם העניין.

שנה לאחר מכן חגגו את כלולותיהן, העמידו חופה, המנגנים ניגנו, האורחים שתו, זללו. בת חמש עשרה היתה ללא נסיון חיים, ללא ידיעה כלשהי על דרך גבר בעלמה. ששים ושמונה שנה חלפו מאז.

חנה נינתה סיפרה לה מספר ימים קודם לכן, כי בדעתה להצטרף עם החבר שלה לקיבוץ. בחורה בגילה אין דבר נסתר ממנה היום – הרהרה גיזלה – ואילו היא לא ידעה דבר כאשר נטלוה אשה ומספר זקנות עמה והוליכוה לאחר החופה אל חדר קטן שבקצה העיר.

יום חופתה היה לה יום צום וכל מה שהתרחש סביבה, האורות, הצעיף, הברכה המסורתית “אחותנו את תהיי לאלפי רבבה…” – טקס ארוך ומוזר זה היה לה לזרא.

אחר־כך פנו הכל לדרכם והשאירוה לבדה עם בחיר לבה, ואז, בלילה, קרה הדבר אשר אין להעלותו על הדעת.

כאשר ניסה החתן להתקרב אליה תקפתה חלחלה. פרצה בצעקות היסטריות, כל הלילה ישבה על כיסא ומיררה בבכי. חתנה היה אובד עצות. למחרת הופיעה האם ותפסה מיד מהו שהתרחש. שבוע ימים ביקרה אצלם וחזרה וביקרה יום־יום, יושבת עמם מבוקר עד ערב. מאמציה היו ללא הועיל ובלילה חזרה ונשנתה פרשת התנגדותה.

ביאושו כי רב פנה חתנה אל רב זקן וחכם ותינה לפניו את צרותיו. הלה דיבר עמה שעה ארוכה ולימדה כי מצוות פריה ורביה חובה היא על הגבר ועל האשה. היא קיבלה עליה את הדין.

זמן קצר לאחר מכן הרתה ורק אז נתעוררה בלבה האהבה החושנית שאותה פטר אביה בשם “יצר־הרע”. מזיווג זה נולדה סבתה של חנה, דבורה.

"מוזר כיצד מתרחשים הדברים – הרהרה מרת ברדין רדומה למחצה. “כעת אשה זקנה אני. בעלי האהוב מת לפני ארבעים שנה, ומאז, כל אימת שנכספת אני לאהבה, איני מוצאה. זכרון השנים הרבות שעברו עלי עם האיש האהוב לא כיחד את הגעגועים העזים לאהבה גם לאחר מכן. ואולם עתה, בהגיעי לסוף המסע, מופיע פתאום אותו פטר רובין והופך את חיי על פיהם… מדוע בעצם עוזב הוא את הארץ?”

מסתבר שלא מצא את מקומו כאן. אינו ציוני ורגש לאומי אין לו כלל. קרובו, שאר בשר החי בארגנטינה שלח לו אשרה. אולם טרם הגיע לשם וקרובו זה מת. אם יטוס עכשיו, יחד אתי, יהיה זה, בעצם כדי להסתלק מכאן. קרוב לוודאי, כי אחיזה לא ימצא גם שם.

למחרת בבוקר, בהיכנס חנה אל חדרה של הזקנה שמעה מפיה דברים מקוטעים על כך. “אני מבינה”, אמרה חנה, “מתכוונת את לקחת את האיש הזה תחת חסותך, הלא כן?”1

“פקחית את חנ’לה, ניחשת. הוא ילווני בטיסתי, ישגיח עלי, ואילו אני אדאג שיעמוד שם על רגליו.”

“ניחא, סבתא, הוא מוצא חן בעיניך, הוא מזכיר לך מישהו, אך מה הלאה?”

“שאלתיו לשמו, לשם אמו, ואז פתאום, נתחוור לי הכל. אמו היתה אחותו של וולטר האוזר ידידי הוותיק, ופטר רובין דומה מאד לדודו. וולטר האוזר מת לפני שלושים שנה, ופטר רובין שולח לי עתה אותן שושנים צהובות כפי שעשה דודו לפני ארבעים שנה” היא הצביעה על זר ורדים גדול, קמל מעט, העומד שם מזה ימים אחדים.

“סבתא, ומה אירע לאותו וולטר האוזר? נורא מעניין לשמוע מי רצה להתחתן עם מי, הוא אתך או את אתו…?” אמרה חנה בבדיחות הדעת.

מרת ברדין חייכה בעצב. “ילדתי היקרה, לכי לאמא, הכינו את ארוחת־הצהרים. רצוני לנוח מעט, אני מחכה לפטר רובין ועלי להיות רעננה למענו.”

“נו, אם כך הדבר אני נכנעת”, אמרה חנה ויצאה את החדר.

מרת ברדין השתרעה בכורסתה. מבטה נפל על הוורדים של פטר רובין. נשתוקקה להרהר בנסיעה הקרובה ובאושר הגדול שנפל בחלקה לטוס עם פטר רובין. אלא שפניו של זה ניטשטשו פתאום ובמקומם הופיעה דמותו של וולטר האוזר בן השישים. הוא היה דומה במקצת לפטר, אולם מבוגר ממנו בהרבה ומראהו מכובד יותר. הוא הופיע בחדר בו ישבה לבדה, לאחר שצבי נפטר פתאום משבץ לב, וזר ורדים בידו.

אין זו הפעם הראשונה שוולטר מבקר אצלה לאחר מות בעלה. פעמים רבות הופיע ובא, אלא כי לביקוריו הפעם נודע משקל מיוחד. נכנס, הניח את הצילינדר ואת כסיות־העור הצהובות שלו על שולחן קטן ולידם את מקלו האלגנטי, בעל גולת השנהב, ועמד דומם, נבוך כנער. כשפתח פיו לדבר היה קולו עמוק, מלא רוך. הוא נשק לידה וישב לצדה על שרפרף. ארבעים שנה חלפו מאז ואין עליה אלא לעצום את עיניה כדי לשמוע את דבריו מלה במלה. ידיד בית היה והשקיף על חיי נשואיה בעין אוהדת ושמח באושרה. פעמים רבות רמז, ואולי יותר מאשר ברמיזה, עד כמה נעים לו להיות בחברתה. עליה להודות כי נוכחותו לא היה בה כדי להטריד, ואלמלא פטירתו של בעלה, אסון שנגע ללבו מאד, לבטח היה מוסיף לשתוק כשם ששתק עשרים שנה. אולם כיוון שהנסיבות הן כפי שהן ומכיוון שחש מה אומללה היא בבדידותה, הוא מעז עכשיו להביע בגלוי את רחשי לבו ואת הערצתו אליה, אותם רחשי לב אשר נולדו בפגישתם הראשונה ואשר כמוסים היו עמו. אמנם כבר אינו צעיר לימים, ובכל זאת חדור הוא תקווה כי יוכל להעניק לה אהבה ואושר בשארית ימיה.

נחשול רגשותיו כמעט שהציף גם אותה. רק הביטוי “שארית ימיה” עורר בה פחד נסתר. בכל זאת, כעבור ימים ספורים, נתנה לו את הסכמתה. דבר אירוסיהם נתפרסם מהר והכל המטירו עליה ברכות, מברקים, פרחים עד בלי די. שכרו דירה נאה והחליטו להינשא כתום שנת־האבל. היא פרחה מחדש.

מרת ברדין נתעוררה מחלומה בהקיץ. נאנחה. אותה פרשה נתבטלה כלא היתה, והדבר אירע לאחר שהכירה את אחותו של וולטר האוזר, הלא היא אמו של פטר רובין.

בזכרונה עולה עוד חוויה, שקדמה לביקורו הגורלי של האוזר.

תחילת הדבר באולם הנשפים הגדול של הבורסה הברלינאית. היא ובעלה צבי מוזמנים, זו הפעם הראשונה, לנשף מפואר בבירת גרמניה. בירכתי האולם ניצבת במה ועליה ליד שולחן ארוך, חברי ועדת־הנשף ורעיותיהם. במרכז מתבלט אדם בעל זקן שחור עם טוברוזה לבנה בדש מקטורן־הפראק שלו. זהו היושב־ראש וולטר האוזר. היא לבושה בשמלתה היפה ביותר ושני ורדים צהובים מתנוססים על כתפה השמאלית. משהם נכנסים פונות כל העיניים אליהם. מה שאירע לאחר מכן כמו נלקח מסרטי עלילה וינאיים, מאלה המוקרנים למען אנשים זעיר־בורגנים וזבניות קטנות, עלובות, כדי שיצחקו ויבכו חליפות. ובכן שניהם צועדים אט אט לאורך האולם הגדול, בחום־הזרקורים הטורדני, היא פוסעת בזקיפות־קומה, גוררת את השובל הארוך אחריה. בחן טבעי, ואילו בעלה צועד לצדה בהיסוס, נבוך. לחישות עולות מכל עבר. היושב־ראש, וולטר האוזר בכבודו ובעצמו, רוצה להכירם. בקושי הם מעזים לשאת עיניים אליו שעה שהוא מזמינם לשבת לצדו ופותח עמהם בשיחה לבבית. על האוזר הוטל לפתוח בריקוד ה“פולונז”. הוא חיפש בכל הערב בת־זוג יאה לו עד שראה אותה, את גיזלה. הוא לא פסק מלרקוד אותו ערב. בנות־זוגו היו נשותיהם של סוחרים מכובדים, אולם רקד עמהן רק לצאת ידי חובת נימוס. את הוולסים ריקד עמה בלבד. כמעט שלא העזה לגעת בזרועו בשעת הריקוד, אך רגליה מנשרים קלו.

כשחזרו לדירת המרתף שלהם חשה עצמה מאושרת לבלי די. לתמהונה הגדול נודע לה כי וולטר האוזר הזמין את בעלה אליו למחרת היום. צבי אכן הלך אליו והגביר ביקש לשמוע מבעלה דוּח על עסקיו. בעלה נענה לו. אז הציע וולטר את עזרתו כדי לסלול – כך התבטא – לאיש ישר והגון כמוהו את הדרך להצלחה.

וולטר האוזר סייע להם לקבל אשראי מבנקים ולהרחיב את העסק. זמן מה לאחר מכן הם נוטשים את המרתף הטחוב, שוכרים דירה מתאימה ומצוידת רהיטים של ממש ומביאים את בתם הקטנה, דורה, שנאלצו להשאירה אצל הוריה בגליציה. בת שנייה נולדה להם וכל אותה עת ניצב לימינם בעצה ובתושייה וולטר האוזר הידיד הנאמן.

תכופות היה מבקרם בביתם, במיוחד לאחר שמתה אמו, כעבור שנים מספר, והוא נותר לבדו. הוא היה גבר מרשים. באותו זמן היא היתה כבת שלושים ואילו הוא למעלה מחמישים. היא ראתה בו דמות של אב חדש, ומה גם שאביה מעולם לא אהבה, ואבי בעלה כבר לא היה בין החיים מכבר.

אושרם עלה וגאה עד לאותו יום מר ונמהר בו נלקח בעלה ממנה. מאמציו לעבוד, לפעול, להוכיח את עצמו, הכריעוהו.

חנה ואילה נכנסו על בהונות רגליהן כדי לסיים את ההכנות לנסיעה. אז נשמע צלצול בדלת ופטר רובין נראה בפתח וזר ורדים צהובים בידו. כאשר צעד פנימה, נתקל באחת מהמזוודות והיה נופל אפיים ארצה אילולא החזיקה בו חנה. הוורדים נשמטו מידו. שלושת הנשים פרצו בצחוק, ואף שהיה, אולי, נימוסי יותר להתאפק. פטר הסמיק, דבר אשר הלם אותו מאד, ומבוכתו עוררה בשלוש הנשים, השונות זו מזו בגילן, אהדה ספונטנית.

גב' אילה הגישה פירות וליקר לשולחן שליד הספה ומרת ברדין חזרה עוד הפעם על הפרטים הטכניים של הנסיעה.

"האם שקלת את מזוודותיך מרת ברדין? שאל פטר, “חפצי שלי אינם מרובים, ואם נשקלם יחד לא תשלמי עבור משקל־יתר”.

“בוודאי, אם זה זול יותר, פשוט, נאמר לפקיד, כי אנחנו שייכים זה לזה”.

פטר רובין נבוך ושלח מבט אלכסוני לעבר חנה. פתאם הוסיף:

“הגידי, מרת ברדין היקרה, אנחנו מדברים על קרבה וידידות, האם, בעצם, הכרת את דודי?”

הזקנה הסתכלה בחנה. אוזניה הקטנות של העלמה נזדקפו.

מה תאמר עתה – הרהרה חנה, האם תסגור את לבבה לפני הידיד הצעיר כשם שסגרה אותו לפני? הלא זה הדבר שגם אני ביקשתי לדעת.

מרת ברדין לא מיהרה לענות. “יהיה לנו זמן למדי לשוחח באווירון. אבל הצעירים אין לדעת כיצד הם עומדים בקושי הטיסה… אני מאומנת דיי, פעמים רבות טסתי, ואתה?”

“זו לי פעם ראשונה” הודה פטר ושוב הסמיק משום־מה.

“כן, אוי, הדוד, דודך, – סיפור מוזר”, אמרה מרת ברדין ולא הוסיפה.

רק משהפצירו בה, המשיכה וסיפרה:

"פגשתי את וולטר האוזר זמן קצר לאחר שהגעתו לברלין. באנו בזכות מזוודה, פשוטו כמשמעו. ומעשה שהיה כך היה:

לאחר שילדתי את בתי הראשונה, דבורה, זו הסבתא שלך, חנה, החלטנו להגר לגרמניה. אמי בכתה, אבל בעלי הצנוע לא יכול לעמוד במשטר הנוקשה שהנהיג אבי בבית וגרמניה הסבירה אז פניה למהגרים. לקחנו אנו את הנדוניה שלי בסך 1000 זהובים, הון תועפות בימים ההם, את בתנו הקטנה והמטפלת שלה, ונסענו לקלן. בעלי שם עליו לראשונה את המקטורן הגרמני, אני לבשתי את שמלת הקטיפה החדשה, ומאושרים הגענו למחוז חפצנו, שכרנו שני חדרים קטנים. חדר אחד הועדנו למגורים ובשני פתחנו חנות מכולת. עבדנו יומם ולילה.

באותו זמן נערך בעיר הקרנבל השנתי. זה היה מחזה מרהיב. תהלוכות ארוכות של מסכות, עגלות מכוסות פרחים, רחובות הומים, שירה, יין כמים… ראשי היה עלי סחרחר. בערב לבשתי את שמלתי היפה ביותר, שמלת משי בעלת תחרים, והלכנו מנשף רקודים אחד למשנהו.

חזרנו הביתה עם עלות השחר. בעלי נתקף דיכאון. שמלתי התקמטה. תלתלי תלויים היו פרועים סביב פני. עייפה הייתי מאד אבל מאושרת. כדבר הזה לא קרנו מעולם. בעלי, חניך בית־מדרש, הילולא זאת שנטלנו בה חלק, לא היתה לפי רוחו ורק בשל אהבתו אותי נאות להילוות אלי.

אך נכנסנו לחדר, מיד ראינו כי דבר־מה אינו כשורה. בתחילה לא ניחשנו מה שאירע, אך פתאום לפתע נפקחו עינינו – המזוודה.

כל הוננו היה אצור ושמור במזוודה זו. לתומנו סברנו, בשעת צאתנו את הבית, כי אם נדחפנה עמוק מתחת למיטה לא יאונה לה כל רע. השתטחנו, אפוא, על הרצפה בתקווה לחלצה ממחבואה, אבל לשווא. המזוודה נעלמה. חיפשנוה בכל מקום, הערנו את בעל־הבית משנתו, פנינו למשטרה, אולם העלינו חרס בידינו.

בושה כרסמה את לבנו. עתה לא נותר לנו אלא לשוב לבית־ההורים. לא יוצלחים שכמונו! כיצד נישא עינינו אל אבי אשר מאז ומתמיד ראה בבעלי “לוּפטמנש”, אדם שאינו מסוגל לעמוד בתלאות החיים. לא נותר לנו כסף אפילו כדי קניית כרטיסי רכבת. בלילות נדדה שנתנו. מכרנו את מיטותינו. בעלי התחנן שלא אאלצנו לשוב אל אבי, שני אחים לו בברלין, שמא ניסע לשם ונתחיל מחדש.

לבסוף קמתי וחזרתי לעיירתנו באין בעלי עמי ורק את בתי הקטנה נטלתי. קבלת הפנים של אבי היתה כמובן זעופה בדיוק כפי שחששתי. הוא מצא לו שעת כושר להביע לעגו על “הדור הצעיר שאינו יכול לעמוד על רגליו בלא השגחה של הורים”.

בכיתי על צווארה של אמי אולם מאושרת הייתי שבעלי לא היה עמי באותו מעמד. לאחר תחנונים רבים קיבלתי מאבי מאה זהובים וחזרתי, בלי הבת, אל בעלי. זו היתה פגישתי האחרונה עם אבי לפני מותו. כפי שאתם רואים, נאנחה הזקנה, “בגלל מזוודה אחת נשתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. אולם אחרית הדברים טובה היתה מראשיתם, שכן ניתן לי להעריך את דודך ידידינו וולטר האוזר”.

בינתיים נתמלא הבית אורחים שבאו להיפרד מעל הסבתא וחנה לא מצאה שעת כושר לשמוע את המשך הסיפור, לא באותו יום ואף לא למחרת בנמל התעופה.

מר ברדין הזילה דמעות חמות, במיוחד התנשקה ארוכות עם חנה. היא רצתה לגמול לנינתה חסד כלשהו, ואולם מיד הבינה כי הנוער בימינו איננו נזקק כלל לעצותיהם וחסדיהם של זקנים.

שונה היה המצב לגבי פטר רובין. הוא היה גבר במיטב שנותיו, אולם ללא שורשים, ללא מקצוע, ללא מולדת וקרובים. לבוא לעזרתו בעצה או בדרך אחרת מעשית יותר, יש בכך, לדעתה, בחינת ייעוד. כל הנוסעים במטוס היה זרים, מלבד פטר, והוא הופיע ממש כמלאך מושיע. הוא הושיבה בדאגה על מקומה ויישר מצעה.

רעש המנוע היה רב ולא ניתן לפתוח בשיחה. גם זו לטובה. היא עצמה את עיניה. לפרקים הציצה מבעד לריסיה בפרופיל הנאה של הבחור, שהזכיר לה את וולטר האוזר וכן את אנה רובין, אמו של פטר.

מה סקרנית היתה חנה הקטנה לדעת מדוע נפרדתי מוולטר האוזר הטוב והמטיב ונישאתי, בסופו של דבר, לאחר שנים מספר לאותו בטלן יעקוב ברדין? – הרהרה מרת ברדין בינה לבין עצמה. פרידה זו היתה המשגה הגורלי של חייה. אולם היא לא היתה נוהגת בניגוד לקול לבה לולא התערבותה של אנה רובין. אשה זו כוונתה לבטח היתה טובה, אולם קנאת אחות הניעה אותה לנהוג כפי שנהגה. יום הנשואין עם וולטר האוזר כבר נקבע כאשר הופיעה אנה. פטר היה אז תינוק בן שישה חודשים.

“אני מאד מחבבת אותך, גיזלה” אמרה לה אנה רובין “ודווקא משום כך רוצה אני שתדעי דבר־מה על אודות וולטר. וולטר התגורר עם אמנו עד יום מותה, לפני עשר שנים. הוא אהב אותה עד כדי כך שלא היה מסוגל לעוזבה וללכת אחר אשה. ואלו אמו נהגה בו כבאפרוח. אף שהיה איש תקיף ומצליח בעסקיו בחוץ הוא נתגלה כרפה־רוח והססן בבית. ייתכן שהיה זקוק לאשה תקיפה אשר תשחררהו מבדידותו הנפשית. ואז, למרבה המזל, הופעת את ומאותו יום שמר אמונים לשתי נשים בלבד: לאם ולך. אשה אחת בלבד אהב כל ימי חייו, אשה זאת את היא, מלבד האם, כמובן. עתה, בערוב ימיו, ראוי הוא לאושר רב זה שנפל בחלקו”.

אותו לילה לא עצמה עין. מהרהרת היתה בדברים ששמעה מפי אנה רובין. בייחוד נחרתו בזכרונה המלים “בערוב ימיו”, שפירושם היה לדידה מעבר לאופק. פחד תקף אותה מפני האיש הזקן. והלא היא בפסגת חייה עמדה. שנים רבות חי האיש חיי פרישות ואלה ודאי נתנו אותותיהם בו. עדיין לא רצתה להיכנע לגורל אכזר. לאחר התחבטות קשה החליטה להיפרד מעל הידיד האחד והאהוב שהיה לה.

החלטתה הממתו. לאחר שנים מספר מת בודד וערירי. אילולא אותה שיחה אז עם אנה רובין היו חייה פונים לאפיק אחר. שהרי מה שהיא, גיזלה, חיפשה במשך כל שנות חייה לשווא. לאמור ידידות ומסירות ללא סייג – אלה נמצאו בו בוולטר האוזר. ועם העלמו מנופה נכזבה תוחלתה כליל.

היא הציצה פעם נוספת באיש הצעיר שלידה, אשר נרדם בינתיים חרף טלטולי המטוס. לאחר מכן השקיפה החוצה, אל השמש, אל הים. היבשת כבר נעלמה מאחריה, ואילו החוף החדש שאליו חתרה עדיין רחוק היה, רחוק…


  1. במקור חסרות מרכאות הציטוט השמאליות – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50102 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!