רקע
דב קמחי
שמחה בן־ציון

כשהתהלך בתוכנו נתחמקנו מפניו. פחדנו קצת קרבתו. הוא הלך תמיד כאילו חוט־שדרתו היה עשוי עשת. דיבורו היה חותך, חד ומוטעם ומודגש בכל שולי המשפט במלים בלשון אידית חזקה, בֶסֶרבית, ובתוספת גווני־קול, שבאו אי־שם מבין לשפם ולשפתים. לי כשאני לעצמי היה תמיד הרושם, שחיתוך־דיבור זה מורשה הוא לו לא מאבא ואמא, אלא מרבו הנערץ, מר' מנדלי מו"ס. גם העמדת־הגוף בהכרת ערך, בטוחני ממנדלי באה לו. ואני את ר' מנדלי לא ראיתי מימי, אבל תמיד נשמע לי בקולו (וביחוד בשנותיו הראשונות בארץ, לפני ט"ו־כ' שנים) קולו שלו, של אותו סבא, וביחוד כשנשא מדברו על מלאכת הכתיבה ועל ספרות ועל סופרים. המטבעות, שהיה מגולל אותן אז אגב משחק שבשיחה, היו ממטבועותיו שלו וההשפעה העיקרית באה, כניכר, ממנו. וביחוד – האחריות.

ידוע בתוכנו מאז, שש. בן־ציון קפדן היה והיה יוצק דיו אדומה על כל כתבי היד שנמסרו לו, ועד לר' יהודה הלוי הגיע. אפילו אותו “תיקן”. זו, כמובן, בדיחה שבהגזמה היא. אבל בעיני ראיתי אותו בעבודתו וראיתי על שולחנו כתבי־יד של סופרים ידועי־שם בתוכנו בשעה שערך את ה“שי” (ההוספה ל“חדשות הארץ”, שיצאה בהוצאת הממשלה בקהיר של מצרים) וראיתי אותם מועתקים מחדש באורך־רוח של עלם כתבן מתחיל מכתָבָם לכתבו עד היות להם הצורה, שהוא חפץ בה, כלומר – צורתו שלו. אחרת לא הבין. הוא לא הכיר ולא הודה במחוספס שביצירת אחרים. הוא חשב גם את גבעול־הקש הפורח לתבן והכה בו וחבט בו להוציא מתוכו אך את הבר – ואם עד לידי יציאת נשמתו של הסופר המחבר ושל יצירתו גם יחד.

ובדידי הוה עובדה. עלם צעיר הייתי וכתבתי את רומני הראשון. הוא קראו פה ושם ובחר ממנו פרק אחד ל“שי”. בעצם ידו העתיקו מחבילת־הניירות של כתב־היד והדפיסו באחד הגליונות הראשונים. אני ידעתי את ספרי כמעט כולו בעל־פה. כל שנוי קל היה ניכר לי מיד. ואפילו שנוי מלה אחת. והנה נתקבל אותו גליון ה“שי” באחד מבתי־מסחר־הספרים שבירושלים. ואני עומד באותה חנות ופותח את הגליון – ומוכר־הספרים נחפז אלי ושואלני: מה היה לך? מה נחוורת כל כך? איזו בשורה רעה הגיעתך? ואני ניצב וקורא באותו פרק מספרי ואיני מבין מה כתוב בו. פסוקי תהלים ותנ“ך הוסיף והפך את הזמן מעבר להווה והוסיף ווי־היפוך וגרע – ושרט שרטת בנפשי עד כדי כך, שלא הוספתי עוד לבוא אל מעונו (הוא התגורר אז בירושלים) ולא יכולתי לראות פניו. עוּל־ימים הייתי והיה לי הרושם, כאילו גזל אותי, או כאילו נטל ושרף לעיני בהנאת מחבלים את כל השעשועים שלי, שהתקנתים לי בעמל רב כל־כך. ולאחר שנדפס הספר כולו, כעבור שנים, ניגשתי והתבוננתי שנית ושלישית בתיקוניו – וגם אז לא קבלתי אף אחד מהם. לא. הוא היה מתרבות עולם אחר. בכרמו שלו חפץ לראות רק ענבי־מאכל בשלים, בכּורות נאות, טפוחות ואדוּמות ומזינות. וכשנגש למחוק ולהעביר את הדיו האדומה, היתה לו בזה מאותה ההנאה של הגנן־האכר, המשקיע את עצמו רק בחלקתו הצרה לבער ולנכש ואינו רואה כל עיקר את הנוף כולו ואת היפה והנאה שבפַרְעוֹת־שיחים ואפילו ב”שמיר ושית"…

ומשום כך לא גרס כל עיקר את ספרותו של ברנר, שנפשנו ננהתה דוקא אליו ואל לבטיו שבחיים ובספרות. ואם איני טועה, לא הדפיס הוא מעולם דבר של ברנר. הוא לא יכול היה להדפיסו בלא־תיקונים בשום פנים, וברנר לא היה נותן לתקן. וכשהיה קורא בכתבי־יד שלי ושל חברי באותם הימים, היה מציץ בנו במבטו הקשה ואומר לא אחת: “ברנר”. ואף אמנם לא היה אז בעינינו ניגוד גדול יותר מאשר שני סופרים אלה בארץ: הוא, הג’נטלמן, המצוחצח, המהדר בלבושו, הצועד נכבדות, כשואף להגביה עוד יותר את קומתו משכמו ומעלה, והלָה, הצדיק־הנזיר, המשרך צעדיו לצדי דרכים אבלות ומשקיע מבטו בקרקע, שלא לדחוק, חלילה, רגלי שום שכינה.

אבל ברנר אהב אותו והיה מביט אליו לא אחת “מלמטה למעלה”, כמי שמובטח לו אף־על־פי־כן, שהמפתחות של היצירה האמתית לא בידו הם, אלא בידיו שלו, של היוצר האמן, מונה האותיות ומתייג התגים לספרותו היפה…

כי אכן היה הוא וחבריו, ולא ברנר וחבריו שבאו אחריו, מנושאי האחריות של הספרות העברית החדשה. הוא היה מאלה, שהוטל עליהם תפקיד, או שנטלו תפקיד לעצמם להשגיח על הספרות העברית החדשה, שתהיה ראויה בשעת תחיתה, בריניסאנסה החדשה שלה, לתחית האומה בכלל. הדף העברי הנדפס היה עוד יקר בימים ההם. כל מלה עברית נקראה על ידי כל קוראי עברית. וכל הכותב עברית היה רואה עצמו כחורז מרגליות אחת לאחת, מצחצחן ומשפשפן, לוטש בהן גבישים ומשתעשע בהן ונהנה מעצם השעשוע. ספרות חיה ושוטפת, שלא המלה הבודדה בה העיקר אלא חפץ־היצירה שביריעה השלמה, שלא תמיד ראוי לה שתהיה מגוהצת למשעי דוקא – ספרות כזאת לא גרסו עוד אז. מנדלי השתעשע על פני דפים ארוכים־ארוכים בתיאורי־טבע (נפלאים אמנם ומקוריים ובלשון נפלאה ומקורית) והלך עקב בצד אגודל אחר גבוריו ונהנה בעצמו מ“טיוליו” אלה, שהם כיום משעממים אותנו, וביחוד את הדור החדש הבא אחרינו, מחוסר תנועה מצד אחד ומרוב פרטים ופרטי־פרטים, חשובים ובלתי חשובים, מצד אחר. וש. בן־ציון יצא בעקבותיו וראה כל דבר שביצירה מתוך אספקלריא ספרותית אחת – האידיליה, שהיתה עד ברשדסקי וברנר הסוג הספרותי הפרוזאי היחיד בספרות העברית. (אידיליה במשמעה הרחב, בהשתעשעות בפרטים ובצמצום האישים המתוארים). ואף אמנם היה בזה מעין צורך הכרחי, “היסטורי”. השיר והאידיליה הם המקדמים את בואה של ספרות חדשה. באלה ניתן לצקת דפוסים מהוקצעים שלמים ואחראיים. ודוק ותראה, שעדיין יצירת “האידיליה” הזאת נמשכת עד עתה בספרות העברית, ואף הנובילה הגדולה עדיין לא הגיעה כמעט ליריעה הרחבה של הרומן האירופי הרחב אלא במקרים בודדים בלבד.

ועוד יותר מזה: הצמצום היה האידיאל, משאת־הנפש העיקרית של עבודת היצירה. אך לצמצם. כאילו הצמצום עצמו מראה על כוח, וכאילו אי אפשר שגם דף מצומצם אחד יהיה פחות מצומצם מעשרות או מאות דפים רחבים וארוכים. אבל בזה היה משום חינוך, משום הטלת אחריות – והדמויות השלמות של חכמי־החרשים הנפלאים, העקשנים, מנדלי ואחד־העם, עמדו לפני אותם היוצרים־האידיליקים ודרשו אך אחריות, אך מלה נאמנת ומהוקצעה, אך מילוי תפקיד היסטורי בהחיאת הרוח העברית בתקופה החדשה (ואם גם לא הגיעו הדברים עד לידי הכרה ממש באופן ברור כזה).

ולחבורת מבַשְּׂרים זו שייך גם ש. בן־ציון, ומכאן קפדנותו, שבאה לו מאותו מקור “האחריות”.

לפני כ“ד שנים, בבואי לארץ, התחיל להוציא את “העומר”, והוא אז בעצם פריחתו ובטחונו – הבטחון בימים הטובים, אשר יבוֹאוּהו, והבטחון בהתחדשות הכוחות על האדמה החדשה. והישוב החדש עודו קטן והאנוש היחיד עוד בעל־ערך, ורוח התחיה עדיין אין לה תקציבים של ממון, והסופר היוצר העברי שייך בעצם מפעלו ליוצרי המולדת החדשה, ודיזנגוף וש. בן־ציון הם ממיסדי העיר העברית הראשונה, תל־אביב. סמל נאה. ובימים ההם מתבסס גם בית־הספר העברי החדש, וש. בן־ציון הוא “נותן־הטון” גם כאן. ספריו, ספרי “בן־עמי”, שאף הם היו פרי עבודתו של נושא־אחריות, כובשים את בית־הספר, והוא מוציא גם את ה”מולדת“, אותו ירחון נאה, שבכל גלגוליו עמד תמיד טעמו בו וי”א כרכיו הם עד היום מן הנאה ביותר שבספרות העברית. “ה’מולדת' יהיה יוצא” היה כתוב במודעות שנדבקו ברחובות תל־אביב החדשה – “יהיה יוצא” דוקא, והקהל יודע, שזהו סגנונו שלו, של ש. בן־ציון… והחוברת הראשונה, שנדפסה בירושלים, מבלי היות עוד אז דפוס ביפו ובת"א, יצאה מלוטשת ונקיה וכולה, כמובן, – ש. בן־ציון… והוא עובד תמיד, כותב, עורך ומתרגם (הופעת “הרמן ודורותיאה” ביום גרוש יפו היה כמעט מאורע בתוכנו) עד בוא – כמובן, לא לפתע פתאום – ימים אחרים־אחרים, שבהם גדל ההיקף מסביב והאיש נהיה פתאום בודד, מוקצה, מרוחק, מבית ומחוץ, ועד בוא המחלה הסמלית אף היא – וקוססה בו ואכלתו כליל.

ואנחנו היינו מרוחקים קצת ממנו. פחדנו קרבתו. והנה הלך והשאיר בלבנו חלל ריק, והשאיר אחריו סימני־שאלה קשים: מה כאב הוא? ומדוע טולטל כה כאן, על אדמה חררה קדושה זו, האוכלת את נפש הטהורים דוקא? ומדוע השאיר אחריו מען התראה קשה, שהנה גורלו שלו אינו אך גורלו הפרטי בלבד?

והסרטן, שבמת בו? הסרטן? – –

[תרצ"ג]



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48451 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!