הַגִּידִי לִי אַתְּ כִּי הַנֵּר לֹא כָּבָה,
כִּי יֵשׁ בִּלְבָבִי אֱלֹהִים.
פרק ראשון: מכתבה של אינגה 🔗
א 🔗
הפרדסים נשמו נשימת הלילה שלהם. בשניים צעדו, צעד קצוב, צפנת המורה במושבה וגדעון השומר של קבוץ ההכשרה. האדמה המקוזזת בחרבונה חרקה כלשהו תחת רגליהם. רק למקוטעים דיברו ביניהם ובחצי הברה. אוזניהם היו נטויות לרחשים, שעלו מבעד לשאון הים מרחוק. עיניהם – לאורות הבודדים, שעוד דלקו בפיזורה של המושבה. הקבוץ שמאחריהם כבר היה מוּלט כולו באפילה.
פתאום נפלו יריות. תחילה בודדות ומרחוק. אחר כך רבות ותכופות, מתקרבות והולכות. הנה הנן. גדעון גהר ארצה, הרובה בין ידיו.
– שכב! – פקד על צפנת, תוך כדי עיסוקו.
ואולם צפנת פסע הלאה, ישר וזקוף, דומה לקראת היריות ממש. הנה התפוצץ כדור מעל לראשו ונבזק לזיקים על פני הלילה.
– חייך! – צעק גדעון – שכב על הארץ!
אולם בינתיים נעלם צפנת באפילה.
עתה גברו היריות. הידהדו, התלקחו. מכל העברים באו. גם גדעון ירה וטען וירה ללא הפוגות. רק הכיוון העיד מי ידיד פה ומי אויב. פנים לא נראו. קולות לא נשמעו. אחר כך נדמו גם היריות. נשמו הפרדסים נשימת הלילה שלהם.
גדעון התקדם בדהרה. בדרך החול הרחבה שעם גבול הפרדסים השיג את צפנת. הולך היה מכונס אל תוכו. עיניו – גחלים יוקדות פנימה.
– יודע אתה, כי המות שרק למראשותיך? – שאלו גדעון.
– יודע אני…
– מה היתה כוונתך?
– שאלה חפצתי לשאול.
– את מי?
– את הגורל.
גדעון השפיל עיניו באפילה.
ב 🔗
צפנת נטל את ילקוטו והלך לבית הספר. כל הלילה שכבה ליאַת על מיטתה ובכתה חרש. צפנת שמע את בכיה החנוק מבעד לדממה. ולא קם ממיטתו ולא ניגש אליה. עברו הזמנים שהיו מענים זה את זה בחיטוטים של שוא.
צפנת ניסה להמשיך הלילה בעיצוב מחזהו, אשר החל להתרקם בנפשו זה ימים ושבועות. הקולות לבשו גופים, קרמו עור וגידים. צפנת שמע בקרבו שיח של אנשים חיים, קלט כל מלה ומלה, חפץ לרשום לבל יישכח ממנו אשר נאמר כאן לאוזניו. ואולם הוא שמע את בכיה החרישי של ליאת ולבו לא נתנו לקום ולהעלות אור בחדר. רק עם דמדומי הבוקר, משנרדמה ליאת ניסה לרשום מפני הזכרון. אך הדברים שוב לא היו כנתינתם. מגומגמים היו. ומחוג השעון התקרב בצעדי אין מעצור לשמונה. צפנת סיים בחפזון את המערכה, כשהוא מרגיש כי זאת לא לזאת נתכוון לכתוב. דקירה חלפה בחזהו. שוב מערכה שלא עלתה בידו כאשר עלתה במחשבה.
כשהוא כבר במעלה הרחוב הוא בודק את ילקוטו ומגלה לחרדתו, כי המחברות המתוקנות של התלמידים אינן. אמש, כשתיקן אותן עד שעה מאוחרת, השאיר אותן מונחות על הדלפק ולא שמן בילקוטו. השעה הראשונה שלו הבוקר היא בכיתה השמינית, מקום שם הוא מלמד עברית בלבד, מספר שעות בשבוע, ולא בכיתה ג' המקבילה, שבה הוא עובד רוב שעות היום ובה הנהו המחנך. ומשום ששיעוריו בכיתה השמינית אינם תדירים, שכח את המחברות בבית. השעה שמונה פחות חמישה רגעים. צפנת חוזר בבהילות הביתה, ליאת פותחת לו את הדלת, מופתעה, דמעתה על לחיה. צפנת אין לו פנאי להתעכב, להסביר. עט הוא אל המחברות ונוטלן בחטיפה וחוזר במרוצה לדרכו במעלה הרחוב, אל בית הספר. כשהוא רץ ונשימתו מתקצרת קם פתאום פסוק מן המחזה לנגד עיניו, פסוק שהוא כתבוֹ הבוקר והפסוק איננו נכון, איננו נכון. הוא יטשטש את הכוונה של כל המערכה. מה היה תוכנו של אותו פסוק? פתאום נשתמט ממנו, וצפנת ניסה לשוא לרדוף אחרי במבוך של זכרונו…
נושף ונושם בכבדות הגיע צפנת לחצר בית הספר, ושם כבר עומדות הכיתות ערוכות לכניסה לחדרים, כל כיתה עם המורה שלה, ורק הכיתה השמינית מפוזרת, אין מורה על ידה. צפנת קורא קול “להסתדר”, הנערים המגודלים והנערות קצרות השמלות מתחברים לשורה בקולניות ובזריזות של ליצנות. אחת, אחת נכנסות הכיתות עם מוריהן. כיתתו של צפנת נכנסת באחרונה.
ג 🔗
נכנס מישהו לדירה בלי לדפוק על הדלת.
ליאת חרדה ובאה מן המטבח.
במסדרון עמדה אשה פרועת שיער, משופעת אברים, שעיניהם סיגליות, נוצצות. השמלה קרועה, הנעלים בלות, כולה מכוסה אבק.
– צפנת כאן?
– לא, הוא בבית הספר.
– אני קרובה שלו.
– כך? לא שמעתי עד היום.
– עוד תשמעי הרבה דברים נפלאים. הוא יישן אותי כשלא יכולתי להרדם. תמיד כשהיתה לי קדחת, הוא נתן לי את החינין. מאחר לא חפצתי לקבל.
– מתי זה היה?
– כאשר סללנו את הכביש לשמים.
– ולמה באת היום?
– עברתי במושבה, ושמעתי שהוא פה. כל פעם שהיגון בא לפקוד אותי היה צפנת מדבר עמי ומציל אותי מידו. ואני מרגישה, כי היום אני צריכה לדבר עמו.
בינתיים והדוברת ישבה על המיטה, נשענת אל הכר בשערותיה הפרועות, המלאות אבק. רגליה השמנת נתגלעו. ליאת נסתלדה.
– זה עוד יימשך הרבה, עד שישוב מבית הספר? – שאלה האורחת.
– לא זה העיקר – ענתה ליאת – העיקר שהוא חולה, והרופא ציוה עלי לשמור אותו מהתרגשות.
– אתי לא התרגש מעולם. כשכל עצמותי היו צועקות, היה הוא שם כפו על מצחי ונרגעתי.
– רואה אני, שאת זוכרת כל דבר.
–כן, אני זוכרת את בעלת החדר בכפר. בשר רקוב נתנה לו לאכול וצפנת חלה. אז השלכתי אבנים אל ביתה ושברתי את כל השמשות של החלונות.
– כלום זה לא אסור? – ניסתה ליאת להעיר, ומוחה קודח לבקש תחבולות, כיצד להיפטר מאורחת זו.
– לי מותר הכל. בלבי בוער אלוהים. האח, כמה אני רעבה…
והיא קמה מן המיטה, נכנסה אל המטבח, פרסה פרוסה מן הלחם ומרחה בחמאה ואכלה בעמידה, כשעיני ליאת לטושות אליה בפחד ומבוכה…
– אני גם לחתיכות חתכתי את הכרים והכסתות של הגננת, כשראיתי שהיא אומרת ללכוד את צפנת ברשתה. האח, כמה נוצות פרחו אז באויר. כל הכפר היה מלא נוצות. צפנת לא נוצר לנשואים.
– זו מניין לך?
– הוא קרוב יותר מדי אלי – צחקה, בנופפה את סכין הלחם בידה – “הבאים בשערי, עיזבו כל תקוה”.
– רואה אני, כי את בקיאה בספרות.
– אני משוררת גדולה יכולתי להיות בפולנית, אבל חפצתי להיות דווקא חלוצה, אני וצפנת ייבשנו ביצות יחדיו, והשמש שרפה את לבנו. חה־חה־חה.
והיא שבה והתגלגלה מלוא קומתה על המיטה בצחוק, כשאינה מניחה את הסכין מידה.
ליאת חפצה להתחמק.
– לאן את הולכת? – קפצה ועמדה פתאום האורחת בדרכה, הסכין שלופה בידה.
– חפצתי, חפצתי, – גמגמה ליאת.
– אני יודעת מה שאת חפצת – סיננה האורחת מבין שיניה – אליו חפצת לברוח. חה־חה־חה. אם את חושבת שהוא שלך, אינך אלא טועה…
ובתנועת פתע השליכה את הסכין לרגליה של ליאת ועזבה את הבית, כלעומת שבאה.
ד 🔗
מירושלים נתקבלה טיליגרמה: “אמא חולה! בוא!”
צפנת הפסיק את שיעורו בבית הספר, שלח פיתקה לליאַת ועלה מיד על האוטובוס הנוסע ירושלימה.
כל החרדות שבלבו נזדעקו והיו לחרדה אחת. כחמש עשרה שנה לפני כן, בעלות בית אביו ארצה והם גרו ברחובות הבוכרים, קרהו כמקרה הזה. הוא קם בבוקר ללכת אל הסמינר ולא מצא את אמו במטבח כבכל יום תמיד. נאמר לו כי היא הובלה הלילה לבית החולים לשם ריפוי דחוף. על השידה לפני מיטתה עמד כלי כוהל ועובר שותת דם בתוכו. זוכר הוא את הליכתו אז בגשם, בחוצות ירושלים המשובשות באבנים, בדרכו אל בית החולים, דמעות ניגרו אז מעיניו ללא הפוגות והיו לאחד עם הגשם השוטף. חשוב חשב בתדהימתו, כי שוב לא יראה את אמא בחיים וצבת היתמות לפתה את לבו. הרי זו אמא, אותה אמא שהוא נסע פעם במרכבה בינה ובין אביו, בלילה, בנכר, בכרך זר של פולין, ופתאום היטתה עצמה בכל כובד גופה ליפול מן המרכבה אל מרצפת הרחוב. רק הזעקה האיומה שפרצה אז מפי צפנת בן השלוש, השיבה לה לאמא את ישוב דעתה, והיא חזרה ונאחזה בדופן המרכבה. מאז אותו לילה, לפני שלושים שנה ויותר, חרד צפנת לחייה של אמא…
האוטובוס, שעבר את שדות השמיר החרוכים של עמק חפר, ואת חלקת השרון המכוסה שטיח צהוב של שן־אריה, אשר אלונים בודדים עמדו בתוכו כשקועים בהגות, הגיע עתה דרך עמק־איילון אל שער הגיא ונכנס לתחומם של הרי יהודה המסולעים והמבוקעים. כשרידי קנאים קדמונים טיפסו שיחים מחוספסים ואורנים כפופים מן הנקיקים אל פסגות העריה שבאופק. כוכים ומערות נפערו מכל צד, ואפילה הציצה מתוכם. במערות הללו ארב שמשון לפלשתים, שיוע דויד לאלוהים, נחבאו שרידי צבא יהודה המוכה מפני שפעת קלגסיה של רומי. כאן התהלכו רוחות ערטילאין, זעקו קולות קדומים, כושפו איתני בראשית והיו לאזוב סלעים ולשיח גמוד. כל משפחה בישראל הרי היא בית קברות כזה של רפאים, המחכים לתחיית המתים. היבוא היום הגדול? צפנת זכר פתאום את בית אביו שבירושלים, שהוא נוסע עתה אליו. יצרי הקדומים המשתוללים במשפחה עתיקה זו בישראל, העורגת אל אלוהים בשרשרת אדמו“רים קדושים ונלחמת עם השטן בעסקי פנים שבין בעל ואשתו, כלה וחמותה, בנים ואבות, גיסים וגיסות ושארי בשר. איבת העולם שבין אמו של צפנת, בת אדמו”רים פשוטי דרך מפולין, ובין חמותה, בת “מי שהיו” אצילי ריז’ין המהדרים בלבושם. המחלוקת שהקיפה את נפשות הבית, קרובים ורחוקים, והפכתם לשני מחנות. הלחש והדיבה, הרוחשים שם בתקופת הביניים בין סילודי הקדושה ורגעי ההתעלות בצוותא. אי־הסדרים שבחוץ בגלל מתיחותה של הנפש פנימה, בכיוון אל אלוהים. בעלי החובות שמילאו תמיד את חלל הבית בצעקותיהם. משום שכל איש וכל אשה בבית הזה לא ידע צורת מטבע והיה לווה בלא חשבון לצרכי שבת ומועדים, על מנת שהקדוש ברוך הוא יהא פורע. ובעלי החובות הללו היו יודעים יפה כיצד להגדיל את חשבונו של הקדוש ברוך הוא…
צפנת אשר נדחק אל דופן האוטובוס, כמסתתר מן המראה של עיני רוחו, הרגיש פתאום באויר פסגות שנושב לקראתו. זה היה אוירה של ירושלים. פתאום נעשה הרקיע רחב יותר וגבוה יותר ועיר הקודש ניצבה בתוכו, הרים למרגלותיה וחומות קדם מסביב לה וגגותיה זוהרים בזוהר עליון. זוהי ירושלים של מעלה. זו הפיסגה של אומה זו. אלה הם שבתות ישראל ומועדיה, בהם מריבי משפחה ישוכו והקולות הרוננים בזמר ינעימו והנשמה טועמת טעם שלעתיד לבוא, מעין עולם הבא, עולם שכולו טוב, עולם שהשלום שלו. הנרות מאירים והלבבות הומים והניגונים מתעלים ושכינה ניבטת מקרן זוית ברחמים רבים ובחדוות חרדה… ושכינה זו פנים אחדים לה בכל זכרונות הילדות של צפנת – פניה של אמא…
עם כניסת צפנת אל חדרה של אמא מצא אותה יוקדת כולה מחום גבוה, אחרי התקפת מרה קשה, אך עיניה הצופיות כמעולם אחר נהרו לקראתו ופיה נפתח לדבר. זו הפעם הראשונה אחרי התקפת המכאובים, שיצאו מלים מפורשות מפיה, כשלבה מלחש אותן ושפתיה אינן נעות. המלים היו פסוק מן התורה:
– “ויתחזק ישראל וישב על המיטה…”
צפנת הבין.
נפש אמא היתה קשורה בנפשו.
ה 🔗
ברחוב מאה שערים. בגשם השוטף, ניגשה אליו אשה־נערה, דקת גיזרה ומחוטבת אברים, אבל בעלת פנים מכוערים להבהיל, ואמרה לו:
– ברגע זה הלכתי לאבד עצמי לדעת. והנה הסתכלתי בתוך עיניך והן אמרו לי, שלא לעשות כן. התוכל להגיד לי את הנימוקים?
היא דיברה עברית בצליל גרמני. עיניה, שירקרקות היו, קטנות וכבויות, לא הביטו נכחן. פיה המעוקם וכל תוי פניה האפורים היה בהן משהו מעורר חמלה ומחריד כאחד. מבלי משים נזכר צפנת בצפרדע, שנקרתה לו פעם בשכבו תחת אילן, ביער, בילדותו. האומנת שלו, ששכבה על ידו אותה שעה, העבירה את כפו על גב הצפרדע בקראה: “גע בה ואל תירא! סגולה לכתיבה נאה”…
הגשם השוטף בודד את שניהם בעיבורו של הרחוב. כל איש לעסקו אץ, טובל רגליו בבוץ, מכסה ראשו בברדס או בשק או בשמיכה עבה. הבתים הנושנים שמשני עברי הרחוב, אבניהם הממורקות טייפו ונזלו מים. והיא ניצבה כנגדו, גדרה בעדו וחיכתה לתשובה.
– מי את?
– אינגה נימנד. חימאית. פליטה מגרמניה. אסיסטנטית במעבדה של הפרופסור גלנץ.
– מניין את יודעת אותי?
– מרגע זה. מן הרחוב.
– היכן את גרה?
– חדר יש לי בחצר, ברחובות הבוכרים.
– יחידה?
– כן. אב ואם זקנים לי בחיפה. חיים על קיצבה.
– ולמה את חפיצה לאבד עצמך לדעת?
מכונית תקעה מרחוק תקיעה צורמת. הם נאלצו לסור מהר אל המדרכה, כשהמכונית, אשר רסיסי המטה ריצדו על שחור חרטומה המבריק, מתיזה עליהם טיט ורפש. מעתה המשיכו בדרכם כמתוך הסכם מותנה מראש, מבעד לביקתות התימנים המגובבות זו על גבי זו, אל עבר רחוב הבוכרים.
– יכולתי לומר לך, כי הסיבה לכך אבדן כל עולמנו, עליית היטלר לשלטון, גירושנו האכזרי מן האדמה אשר ישבו עליה אבותינו ואבות אבותינו, יאוש מן האדם ומן החיים. אך האמת היא, כי ברגע זה סיבות חיצוניות גורמות. שולחה אי־מנוחה בכל הוייתי. ערות בלתי פוסקת רודפת אחרי. אינני יכולה לעצום עין בלילה. אינני יכולה לנגוע באוכל. גועל יש לי מפני כל. לפני שבוע ימים ביקרתי אצל הורי הזקנים. לא ישנתי גם שם. לא אכלתי מכל המאכלים אשר הגישו לי, אלא נגסתי כלשהי, כאילו כפאני שד. אבי הביט בי והחריש, אך באמצע שיחה של מה בכך פרץ פתאום בבכי. אז גמלה בלבי ההכרה: יש לשים קץ לדבר.
– ולא שאלת פי רופא?
– הועדתי פגישה עם רופאה לפסיכואנליזה. אבל טרם אלך, תקפני הרצון העז לחסל את הכל. אילמלא פגשתיך, הייתי עושה זאת מיד. רואה אתה, הציאנקלי מוכן אצלי תמיד בקופסה זו.
היא הוציאה קופסה קטנה מארנקה האפור. קופסה מאורכת בצבע הזהב, שלא נבדלה במאומה מאותן קופסאות תמרוקים, שהנשים שמות בהן את השפתון. כהרף עין השיבתה אל הארנק וסגרה בעדה.
בינתיים הגיעו אל בית מגוריה. בית שקט בקומתו, בנוי כחאן עתיק, כעין חי"ת מסביב לחצר רחבה ושוממה. הכניסה לחדרים ישר מן החצר, ללא סף ומסדרון. ויותר מחדר אחד לא תכיל הדירה. בחדר מיטת ברזל, שולחן וכד מים עליו. מזוודה מתחת למיטה. על אדן החלון, העשוי אבנים חלקות, בלתי שוות, עששית של נפט וגפרורים. החלון המסורג בחוטי ברזל חלודים וקרועים פונה אל כותלה של חורבה, אתחלתא של בית, שבניינו נפסק משום־מה לפני שנים רבות, והריהו מרקיב והולך ומעלה עפר וברקנים בין נדבכי אבניו. מאין כסא בחדר ישבו על המיטה.
– ומה אשר דחפך לגשת אלי?
– כמו שאמרתי לך. אמנם ראיתיך פעם, כמדומה לי שמשורר אתה. אבל ברגע שניגשתי אליך לא זכרתי כל זאת. משהו קראני לגשת אליך ולספר לך את הכל. מה יכולתי להפסיד? הן קופסת הציאנקלי מוכנת עמי… ועיניך התירו את לשוני. האם טעיתי בך? האין תשובה בפיך?
קולה היה כה חרד בדברה. ובחלל החדר נתלתה החרדה. הגשם חדר בחוץ והשמים יקדו מבעד לחלון באש השקיעה. מהר ירדה האפילה אל החדר.
הוא העביר אצבעותיו על חלקת כתיפיה המעוגלות. הן יקדו ביקוד אש מבפנים. חמוקי ירכיה היבהבו מבעד לשמלתה.
החשיכה היתה כבר מעובה. עננים חזרו וכיסו את עין השמים. אף זהרור קל לא חדר מבעד החלון.
ו 🔗
צפנת עמד בכיתתו ולימד פרק בתנ"ך.
כיתת ה“שבאב” נקראה כיתה זו, ששום מורה לא חפץ להיות בה המחנך, והוא התנדב לכך. בשעה שרוב כיתות בית הספר הכפרי היו מאוכלסות ילדי אכרים טובי מראה ובריאי בשר, או ילדי תושבים וסוחרים, שאפנים ונאי נימוסים, הרי לכיתה ג' המקבילה הוכנסו כל ילדי הרחוב שבמושבה, כל קשי החינוך, היתומים והמוזנחים והנחשלים בידיעותיהם. ליד תינוקות צנומים, חששנים, שרק ב“צבתות” אפשר היה להוציא מלה מפיהם, ישבו נערים בני ארבע עשרה ויותר, עזי מבט וחדי שיניים וחורצי לשון אשר עדיין לא ידעו לחתום את שמם כהלכה. מריבות שבכיתה זו היו קרבות של סכינים. ואכילה שבכיתה זו היתה צביטת לחם יבש ונתיזת תפוח זהב מן “הבררה”, שהיה מחומם בכיס המכנסיים. וריחות שבכיתה זו היו של בגדים בלים ופצעים שבגוף וגלדי בצלים שנלפתו עם הפת.
צפנת הרגיש עצמו בטוב בכיתה זו יותר מאשר בכל הכיתות האחרות. שבכל הכיתות חושש היה שמא הוא מקלקל, וכאן ברור היה לו שהוא מתקן. שבכל כיתות הלימוד עיקר, וכאן פתיחת הלבבות והמוחות עיקר, הכנסת יוצאי דופן אלה אל משפחת האדם, וכל “השיטות” כשירות לכך. ובאמת. מה איכפת היה להם לכת דלפונים אלה, יחפים ופרועים, אשר רובם עסקו כבר בעבודה מפרכת אצל בעלים קבועים או בשוק, מה איכפת היה להם אם המורה שלהם בא לשיעור הבוקר כשעיין לא ניער מעליו עופרתו של ליל נדודים מסוייט. זעקה שלו, שהתפרצה שלא ברצונו, לא היתה מבהילה אותם. יאוש שלו, כשהיה יושב פתאום על כסאו כבעולם התוהו, עילה רצויה להם להתחרף בחירופים, לעשות מעשי קונדס מסוכנים ולהקיפו לבסוף ברעש גדול ולנערו מתדהימת אספמיה שלו בטפיחת יד אחים כפולת תריסר. יד אחים. כאן טמון סוד הצלחתו בכיתה זו. הם הרגישו כי מורה זה, עם כל הבלבול והזרות שבו, אח הוא להם מאיזו בחינה. אם משום שאינו מכיר בשום הבדלי מעמדות וגילים בבני אדם, והרי הוא פונה לראש הועד של המושבה באותה לשון שהוא פונה אל “מוטקה” השובב, רחב השיניים הקדמיות. או משום שאוהב הוא אותם באמת ובתמים, כת שקצים אלה, שפיו לא פסק לגדפם. או השד יודע מה… העיקר, משלנו הוא. וכלפי “משלנו” אין מדקדקים בחוט השערה, ואפילו הוא תולשה בשעה שהוא תופש בלוריתו של אחד דמן חבריא ומנערה יתר על המידה. ואת “משלנו” אין מביאים לידי כשלון ואין ממיטים עליו חרפה, ועל כן משתדלים לדעת את השיעור, אפילו כשאין הוא עושה ביקורת – והשיעור שהוא נותן “כזית” ממש – ויושבים ישיבת כבש “וצדקתך” משנכנס המפקח שבא מן העיר, אף על פי שלאחר צאתו של מפקח זה נפרעים על הסבל והאונס שבישיבת־השקט זו בהפיכת שולחנות וכסאות, בהתכתשויות שיש בהן ממש, בבטישות ובסטירות וברעש מחריש אוזניים. שאפילו הוא, המורה צפנת “משלנו”, יוצא מכליו שוב אין נשמעים לו, אלא משניתן הצלצול ללכת הביתה.
אותו יום בעונת הקטיף היה, מבעוד בוקר נשמעו בחלל המושבה שירותיהן של שיירות בדוים שהובאו מן הנגב ומן החורן, הם ונשיהם וטפיהם לקטוף את הפרי בפרדסי התקיפים שבאכרים, אשר רגל פועל יהודי לא דרכה על אדמתם. מבעוד בוקר נצטופפו המונים־המונים של פועלים יהודים רעבים וסכופים לפני בית הועד וחיכו לכמה מאנשי יושר שבין האיכרים, אשר נהגו לרחם על קומץ מהם ולהכניסם לפרדסיהם, כשהם נתונים ללעג ולקלס ועתים אף לבוז ולשמצה על ידי מרבית איכרי המקום. יהודי לא נוצר לעבודה כזאת, היתה טענתם האידיאולוגית, כביכול. האקלים של המזרח דורש עבדים, עבדים צייתנים ולא “אינטלגנטים” מתפלספים. ויהודי לא יוכל לעולם להיות עבד.
כשהשכים צפנת ללכת לבית הספר השפיל עיניו בפני מבטם של עשרות פועלים יהודים בטילים, שבכמה מהם הכיר הורים של כיתת “השבאב” שלו.
בכיתה עמדו בפרשת שיעבוד מצרים. “ויעבידו את בני ישראל בפרך”.
הצביע מוטקה המנומש ושאל: – מה זה נורא כל כך? הלואי ושלאבא שלי היתה עבודה.
נענתה יהודית, שעלתה מן הגולה אשר בפולין ונכנסה לכיתה זו כשהיא כבר בת שתים עשרה ומראיה כבת שש עשרה, וקראה בהפשלת כמה שערות כותשות מעל מצחה:
– אבל כתוב “בפרך”. עבודה לא כמו שיש להם כוח. כמו למשל האכרים מעבידים את החורנים.
– ומה בכך – לא הניח מוטקה בסימור הבלורית את טרפו מבין שיניו החשופות, המרובעות – הלואי ושלאבא שלי היתה עבודה כמו של החורנים…
– אבל מה משלמים לחורנים בעד עבודתם, לא כלום…
– אבל לחם הם אוכלים? ולאבא שלי אין מה לתת לנו לאכול.
– יהודי לא רוצה לעבוד בעד פיתה וזיתים.
– מי אומר לך זאת? הנה אביה של עפרה…
אביה של עפרה פועל יהודי היה בין עשרות פועלים חורנים בפרדסו של נחושתן האכר. מן הפועלים הראשונים היה, שעלה עם העליה השניה, והוא עדיין לא הורגל אל דרישות השכר ואל רמת החיים של העולם החדש. לא בבית של ממש היו הוא ואשתו ובתם היחידה שנולדה להם במאוחר גרים, אלא בחושה ערבית עשויה טיט וגללים, בקצה המושבה, מקום שהביצה מתחילה ועצי אקליפטוס חשופי גזע ואדירי עלווה נטועים עליה. עפרה החיורת והצנומה, ששתקה תמיד מתוך קימת עיניים ביקוד מת, מששמעה את שם אביה יוצא מפי מוטקה חלף צל בהיר על פניה המוארכים, נטולי ההבעה.
– אביה של עפרה הוא בעצמו חורני – התריסה יהודית בפליטת פה של רעל. אפשר ממנהגי הגולה הביאה עמה, שהיו מזלזלים בפשוטי עם. ואפשר קנאה היתה בה על תשומת הלב היתירה שהיה צפנת מקדיש תמיד לעפרה “המטומטמת”, בשעה שאתה, עם יהודית, הבחורה לכל תגיה, התנהג כביכול בכל חומר הדין.
והנה נפתחה הדלת ונכנס המנהל, אדם קיפח ורזה, בעל עינים אפורות שנותחו בגרענת ובעל צורה. צבר בן צברים, מזרע האכרים הראשונים בגליל, שידע “להסתדר” עם האכרים כשוה בין שוים, אך ידע גם להתקין סדרים מושלמים בבית ספר כפרי זה. כל הכיתה קמה על רגליה ורק מוטקה השתרע על כסאו בפישוק הרגליים, מיצר ורוגז על שלא ניתן לו הפעם להשיב לה ליהודית־חדודית זו תשובה אחת אפיים. אך המנהל לא שעה הפעם אל מוטקה ואל משובתו, ואף אל קימת הכיתה לא שת עיניו. חרש ניגש ישר אל המורה צפנת, ובלחש מסר לאוזנו בלבד:
– ברגע זה הגיעה ידיעה, כי החורנים רצחו את אביה של עפרה. בגבו דקרוהו, כשהוא עומד על הסולם וקוטף מן העץ. יהודי יחידי היה בפרדס מלא חורנים. תכין את הכיתה להשתתף בהלויה. תכין גם את עפרה… מוטב שהיא תלך על ידך בשעת הלויה. לכשיבואו לקרוא לנו אודיע לך.
צפנת שנשאר עומד בפיק ברכים חפץ לשאול מפיו דבר, ואולם המנהל שוב לא נמצא בחדר.
– את יהודית־חדודית, אל תחרצי לשון באביה של עפרה. הלואי ואבי אביך – חפץ מוטקה לעמוד בפרץ שעזבו מחמת אונסו ולצאת חוצץ להגנה על כבוד אביה של בת כיתתו. ואולם צפנת הפסיקו מיד:
– אתה שתוק לך, מוטקה. ידיעה חשובה עלי למסור לעפרה. היא תקום ותצא אתי לרגע אחד אל המסדרון. ומאת הכיתה אבקש, שיהיה שקט גמור עד שובי. ראו בקשתיכם. משהו עצוב מאוד עלי לספר לעפרה. וגם לכם אספר את הדבר אחר כך. ואולם רק אם הכיתה תשתוק שתיקה גמורה עד שובי. בואי אחרי, עפרה.
בכיתה הושלך הס. משהו בצליל קולו של צפנת שיתק את לשונם, והם ישבו שפופים ודמומים. עפרה קמה נאלמה, כשהיא מוסיפה חיורון על חורונה ועיניה הקמות מביטות נכחן ללא מבע והלכה אחרי צפנת אל המסדרון.
– עפרה – פתח צפנת, כשלבו מתחמץ בקרבו.
– כן – ענתה עפרה, שהיתה נחשלת בלימודיה והיתה רגילה לשמוע מפיו דברי נזיפה ביחידות, כשאוזניה מקשיבות ופיה משיב “כן” ושכלה בל עמה…
– צר לי, עפרה, אבל המורה אני שלך. ואוהב אני אותך כמו אבא שלך. ועלי לספר לך, שאבא שלך אסון קרה לו. אבא שלך לא בריא כלל.
– כן – ענתה עפרה.
– אבא שלך מת היום – נטל צפנת קפיצה לעצמו – ואנחנו נלך ללויה שלו, ואת תלכי עמי, ואני אלך עמך, כמו אבא שלך, ידך בידי.
– כן – ענתה עפרה בת־השמונה, ספק מבינה ספק לא מבינה את אשר שמעה, ובפניה החיורים, חסרי הדם ונטולי ההבעה, ניכר רק הרצון האחד בלבד, שתיגמר כבר שיחה זו בינה ובין המורה ביחידות, במסדרון, כשעיני כל הכיתה נטויות אליה במוחש מבעד לקיר.
האצבע בפה, העינים מושפלות והפנים לבנות כסיד חזרה עפרה אל הכיתה, כשצפנת פותח את הדלת לפניה וכל הכיתה קמה על רגליה ועומדת דום, שלא כרגיל, לפני צפנת המורה שלהם, שנכנס אחריה ושחייב עתה להביא את החדשה גם לפניהם.
ז 🔗
את המת נשאו באלונקה, בנתיב הפרדסים, אל בית הקברות שעם אדמות הביצה. המון גדול של פועלים יהודים בטילים נצטרף ללויה, כשבפניהם חרושי המחסור שתיקת איום חמורה. הפועלים החורנים שבפרדסים אשר משני עברי הדרך הפכו פניהם מעל האילנות שהיו קוטפים מהם והטף שלהם היה מהדס והולך לקראת התהלוכה ומאחריה. נכבדי האכרים פסעו עם האלונקה ונחושתן המעביד ביניהם, כשהוא מגלגל לפניו בחשיבות אל גופו העגול והשמן, שהיה בו משהו מבעל בית מרזח “ארי”, בשל שערות הפישתה הדיהות שעל גולגולתו השטוחה ובשל עיני התכלת הזערוריות, השוקעות בשומן. “בעל לשון” היה נחושתן ואוהב לנאום, וחזקה עליו שלא יחמיץ את ההזדמנות להשמיע הספד כהלכה לפועלו המת.
כיתת ה“שבאב” הלכה אחרי צפנת בסדר מופתי ובשתיקת מועקה, כשמוטקה מעיז בכל זאת להתלחש מדי פעם עם יהודית לחש של התגרות, שהכיתה משתיקה אותו תמיד בהיסוי של נזיפה. עפרה פוסעת עם המורה צפנת, שאינו מניח ידה מידו. שותקת היא ועיניה קמות ביקוד מת כרגיל, ולא ידוע אם יודעת היא שאת אביה מובילים פה לקבורה. אמה נפלה למשכב, ולא באה ללויה.
הקברנים עומדים בתוך הקבר החפור ומקבלים את המת מידי נושאי האלונקה. מניחים אותו בתוך השוחה, כשהוא עטוף בטליתו הישנה והמהוהה כחבילה ארוזה למשלוח. ואחד קברן עומד עליו בפישוק הרגלים ומתקן משהו בדפנות הקבר. אחר כך הקברן עולה בקפיצה למעלה ומתחילים לכסות את הגויה בחול, כשכל אחד מן הקרובים לקבר ומן הקרובים למת מטיל עליו חופן חול מלוא המעדר. נחושתן סותם עליו את הגולל האחרון ועומד הכן, המעדר ביד, הפנים אל הקהל, לפתוח בהספד.
תחילה אין צפנת שומע את דברי ההספד הנאמרים בבאס עמוק. עיניו מחליקות ועוברות על פני מאות הפועלים היהודים המובטלים, שמשהו מאיים יש בשתיקתם, והרי הן נעצרות על גבי המצבות העתיקות של מייסדי המושבה ובוניה. יודע הוא את השמות החרותים על אבני המצבות האלה בבתי הקברות היפה בעזובתו, המתלונן בצל ענפי האקליפטוסים. פה נטמנו אנשים שראו בעיני חזון גדולות, לפני חמישים שנה ומעלה, את השואה התלויה בשמי־ישראל. אנשים, שנפשם עמדה בפרץ, אם כי גופם לא עמד להם. מולדת ביקשו להשיב לעמם הנודד בגויים ובאדמת ביצה וצלמות תקעו יתדות. הלמען נחושתנים כאלה נפחו נפשם בקדחת ובחרחור ובגרבת, נפלו חללים במלחמתם עם שודדים ומחבלים, נכרתו ברעב ובמגיפות כשבלים אחרי הקוצר? כלהקת עטלפים התחבטו ההרהורים בעפיפת עועים בתוך מוחו של צפנת כל אותה שעה, שנחושתן עמד ונשא את דברו.
אך הנה עברה תנועה בתוך קהל הנאספים בבית הקברות. נחושתן הפך פניו מן הקהל ופנה בקריאה פתיטית אל עפרה, הבת של אביה המת, הילדה הדקה והצנומה, בעלת העינים הקמות היוקדות ביקוד מת, שידה נתונה בידו של המורה צפנת ושיניה הדלילות נוקשות וברכיה פקות.
וכה אמר נחושתן בפרשו את כפיו הקצרות והעגולות, ובהרטיטו את כריסו השמינה לקראת עפרה הנאלמת:
– את עוד ילדה קטנה את. את לא יודעת שום דבר. אך זכרי את המעמד הזה. זכרי כי גיבור היה אביך. זכרי, כי בעד המולדת נפל אביך. זכרי כי ערבים רצחו את אביך, כאשר עמד על העץ לבנות את המולדת. קרבן המולדת הוא אביך. המולדת תזכור את אביך לעולמים.
רטן עמום עבר בקהל, כשסיים נחושתן את דבריו במועל כפיים רחב. עפרה נשארה עומדת כנגדו בפה פעור ובעינים קמות. ובמוחו של צפנת חלף זיק מצית, אשר הוציא אותו פתאום מן המעמד שהיה שרוי בו והפכו לסנה בוער באש. הוא הזיק שנדלק בו פעם בילדותו בגולה, כאשר ראה יהודי מוכה בידי המון פורעים, והוא השליך עצמו מנגד, לאמור: – הַכּוּנִי גם אני, יהודי אנוכי! – – – הוא הזיק, שאותו הרגיש תמיד ברגעי הכרעה בחייו, כשהנעלם הידפק על פתחו וקרא לו לעזוב הכל מאחריו וללכת… רגעים אלה העולם מאבד את ערכו. החיים כאילו אינם. המות אינו מפחיד. רק האמת בלבד נושאת את דברה בחלל הנצח.
– שקר! – שמע פתאום צפנת את עצמו צועק ומכריז כלפי נחושתן הנדהם, הענק האלים, מעל קבר אביה של עפרה, שהוא עלה עליו בקפיצה עם עפרה האחוזה בידו – שקר אתה דובר! עפרה, עפרה בתי, תלמידתי. בשקרים מלעיטים כאן את נפשך. לא הערבים הם שרצחו את אביך. עצמו ובשרו רצחוהו. הנחושתנים הללו רצחוהו. המושכים את בני־המדבר הללו מרחוק, כדי לנצלם ולשעבדם ולהוציא לחם אחיהם מפיהם. השולחים יהודי אחד לעבודה בין מאה עבדים עשוקים ואויבים. המפקירים כל תקוות עמנו בעד בצע כסף. הנוטלים ממנו את הטעם היחידי של החיים, את מלחמת היצירה במות, את עבודת הכפיים הכשרות והופכים אותו גם פה, בארץ מכורתו, לעם נטול שורשים, עם הפורח באויר, עם שאינו יוצר מאומה. אותך, אותך נחושתן האכזר, אשר רוממות הלאום בפיך ואבדן אחים בידיך, אותך תזכור האומה לבושתך ולחרפתך. מידך יבוקש הדם הנקי הזה. אתה הרוצח!
מהומה גדולה נפלה בבית הקברות עם סיום דבריו של צפנת. גידופים הוטחו. אגרופים קומצו. ההמון התגודד לפקעות פקעות. תיגרות ידים איימו להשתולל בעוז. אותה שעה נשמעו שלוש יריות מן המושבה. בהקבלה עם תהלוכת הלויה צבאו שם פועלים עבריים מרי נפש ושמו מצור על ביתו של נחושתן, במרכז המושבה. גדר הגינה כבר נפרצה, והתוקפים כבר הידפקו באגרופיהם על התריסים המוגפים. בנו של נחושתן, שנשאר יחידי עם אמו, ראה הכרח לירות שלוש יריות באויר, כדי להציל את הבית מן ההרס. היריות הידהדו כסילוד אשכבה בבית הקברות. וצפנת, שמצא את עצמו יחידי עם כיתת ה“שבאב” שלו בעזובת בית הקברות, על הקבר החדש, ידע פתאום ידיעה ברורה, שקיפח עולמו במושבה זו ושוב לא יוכל להמשיך בהוראה בבית ספרה…
ח 🔗
(מתוך יומנו של צפנת)
יכולני לומר עם ביירון: בוקר אחד קמתי משנתי, והנה אני מפורסם… נאום ההספד שלי על קברו של אבי־עפרה היה בעוכרי… כאשר נכנסתי הבוקר לכיתה השמינית הרגשתי במתיחות מיוחדת, שהיתה רשומה בפני התלמידים. כל העינים היו נטויות לקתידרה, אשר מגילה עפה היתה מונחת עליה כטלאי צהוב… נטלתי את המגילה לידי וראיתי כי תמונתי מתנוססת עליה ומתחת לתמונה כתבה באותיות אדומות: “בּער מוכיח בשער”, “מגילת גילויים מחיים נגועים”. הפכתי את פני לכיתה, והנה כל התלמידים יושבים ומחזיקים כל אחד טופס של המגילה העפה בידו, והם קוראים בה בעיון מדוקדק כבספר לימוד… – אם כן – אמרתי – למה צריך כל אחד מאתנו לטרוח לחוד, הבה אקרא לפניכם בקול את כל מה שכתוב פה על אודותי – ואני עמדתי וקראתי לפניהם מלה במלה את כל הבזיונות, הדיבות, העלילות ושפיכות הדמים עלי ועל “כתיבתי”, שהצטופפו בשורות צפופות על ששה עשר עמודי המגילה.
*
התאווה הגדולה לשירה היתה מנת חלקי מימים ראשונים. כבר חויות ילדותי הקדומות היו מלוות ידיעה סתומה, כי אכן לשירה נועדו ולמענה הן נאגרות בחובי. כל מאורע מכריע שנחרת בזכרוני נשא בקרבו גם ניגון נסתר, שהיה בו מן הוודאות כי אכן עוד נגן יתנגן בי עד תום באחד הימים… “את זה שמור לך בכל משמר” – כאילו קרא אלי קול מראשית ימי עלי אדמות בשעת פגישה עם מראה נוף נפלא, עם אדם חדש, או אפילו עם כאב צורב שהיה בו מן האחד ואין בלתו. ואני נאלמתי דומיה, ילדות ארוכה ואפילה, למען יעמק קולי שבעתיים, כאשר אתיר שפתי לדבר…
*
אבל לא בגלל כך נאלמתי דומיה בימים ההם. למשהו שונה מזה נתכוונתי. אני חפצתי להאלם דום לנצח! אני לא חפצתי לשיר שירי בתבל! “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” – מאמר אגדה זה, שלמדתיו ברש"י באותם הימים הידהד בנפשי כפעמון אזעקה, משך כל ימי נעורי וקראני למלחמת מצוה על יצרי השירה שלי. מלחמת העולם השתוללה אז במרי קצפה ואת השואה ראיתי כתובה שחור על גבי לבן על קיר העתידות של עמי. ואני הבנתי, כי אסור לשיר לעת כזאת. לקחת את גורלנו בידינו צריך. בידינו ממש! עמך ישראל צריכים עבודה, אדמה, חיי חולין. משמע, דומה ומשא! ואני לימדתי ידי לאחוז באת ובמעדר, לחרוש אדמת נכר, ואת אבי ואת אמי ואת כל משפחתי אמרתי לפרנס בידים הללו על אדמת האבות. הלכן התנפלת עלי מן המארב ותקעת בלבי את המאכלת, שאין מפניה מרפא?
*
אותן נסיעות יום־יום בקיץ ובחורף, בגשם ובשלגים למרפאות “בית החולים הכללי” בעיר הנכריה. אותה אוירת בית החולים שאפפה את הנער העזוב מדי יום ביומו, מדי רדתו באין מלוה מן החשמלית בתחנה הרחוקה. אותם חולים מדמדמים בצלי העצים המאובקים שבגינה ובעיפוש המסדרונות של הבית העגום. אותם ריחות האיתר והיוד והבשר הרקוב שעומדים בחלל. אותם רופאים וחובשים, ותיקים ומתלמדים, בעלי בלורית וקרחים, ממושקפים ומשופמים, הבודקים את גופו של הנער לתיאבון, פורעים את פיו ומכים בקורנס של עץ על ברכיו ומניחים אוזנם השעירה על חזהו המעורטל כדי לבקש את “הרשרוש” שבלב. וכנגד כל אלה – אותם החרוזים שמתחרזים בנפשו מאליהם, בשעה שהוא יושב ומחכה, תהוה ונשכח, בגינת בית החולים המלבלבת עם אביב, שכל אילן ואילן שבה נעשה אחיו ליגון, או בתחנת החשמלית המושלגת בחורף, כשעורבים גדולים מטיילים לקראתו ממעלה הרחוב. מי שר בקרבו, והוא לא ידע? מה מלים אלה ומה חרוזים אלה, והוא לא קראם?
ט 🔗
– ומתי נפלה ההכרעה? – שאלה אינגה, כשהיא מתהלכת כהוזה לצדו של צפנת וגומעת בעינים עצומות למחצה את סיפור חייו, שהוא מספר על אוזנה זה שעות על שעות. הם התהלכו מאז הבוקר בסמטאותיה של ירושלים העתיקה. שבוע ימים אחרי אותה שעת קריאה של מגילת הפלסתר באוזני הכיתה, שעה שעשתה לה כנפים במושבה והגביהה עד ללא נשוא את מחצית הזרות בין צפנת ובין נותני לחמו, נסע צפנת ירושלימה למחלקת החינוך, לברר מה הן האפשרויות לקבלת פיצויים, אם יעזוב את עבודתו לצמיתות. בנסיעה זו התגורר, כמנהגו, בבית הוריו, ששום דבר לא נשתנה בו לטובה, ואת שעות הפנאי היה מבלה בחברתה של אינגה, שקשר מכתבים וסודות נפש מעמיקים והולכים קשרו אותו אליה מאז אותה פגישה לילית.
הבוקר יצאו לסמטאות העיר העתיקה. סמטאות־סמטאות צרות ומקומרות, שהגגות השטוחים, המעלים אזוב, של בתי האבן המפולמת שמשני עבריהן מתחברים זה עם זה באפריזות ומרישים, מעל ראשי העוברים ושבים, ושכולן יחד מראיהן כמראה כוכים של מערה אחת אשר מוצא אין ממנה. סימטת הצורפים עם השלהביות הזעירות המהבהבות בעומקה של כל סדנה אפילה שבה, כשהצורף גוחן על האש עם קורט הזהב שבידו, כאלכימאי אגדי. סימטת הבשמים, שהריח העולה מאפלולית כל חנות שבה כריח הקטורת במקדשי טחב עתיקים. ומייד אחריהן סמטת המכולת בשפעת פירותיה האכסוטיים ומרקחי תבליה החריפים וסימטת הבשר, שהכבשים השחוטים והעגלים פשוטי העור, התלויים משני עבריה בשורות כותשות עד כדי מגע ביניהן, משווים לה דמות קרביים של גוף בהמות אדיר. והיה לצפנת ולאינגה כמו בתוך הקרביים הם מהפכים בלכתם.
– ומתי נפלה ההכרעה? – שאלה אינגה, כמו נתכוונה לטרד בשאלה זו את ריח המחנק ששת אליהם מסביב – רצוני לומר, מתי הכרעת בכל זאת בין המות והשיר? – המשיכה מיד ברוח הבדיחות המפוכחת שלה, שבה אהבה תמיד לקדם פני כל הלך־רוח שאיים להפוך סנטימנטלי וכל צירוף מלים, שביקש לחרוג מן הפשוט אל המופשט.
– האם הכרעתי? – השיב צפנת מהורהר, בלי להיגרר כלל אחרי נעימת ההיתול שבדבריה – האמת היא שכל ימי אני ניצב לפני התיקו הגדול… אלא שהוא הכריע. לילה אחד נפגשתי פנים אל פנים עם שניהם, עם המות ועם השיר, וניצח השיר את המות. ומאז אותו לילה הוא עושה בחיי כבתוך שלו…
ערבי סומא, שהתהלך בעיני זכוכית קמות בין קותלי הבשר והקרביים, כמו להריח את ריחם, כמעט שהתנגש במטה הסומים שלו באינגה, שהיתה נתונה כליל לשמע דבריו המקוטעים של צפנת, וצפנת השגיח בכך והסיט את הערבי הצידה ברוך והפסיעו הלאה לדרכו.
– כאשר סיפרתי לך כבר – המשיך צפנת לטוות את החוט במקום שנפסק – נמשכה משפחתנו תמיד לעלות לארץ ישראל. וכאשר נראתה רק איזו אפשרות באופק צורפה מיד המחשבה למעשה. הוכנה בחיפזון איזו תכנית להתאחזות בארץ, חוסל מעט הרכוש בגולה, ועד שעומדים כראוי על משמעות הדבר ויום הנסיעה כבר קרוב עד מאד. אותו לילה נסעה המשפחה לדוד זקן אחד, אדמו"ר ידוע, לחוג את הפרידה כמנהג חסידים, ונשארה ללון שם. ואני, המשתמט מאז מתמיד מן החברה, הורשיתי להיוותר בבית לבדי. הצרורות עמדו ארוזים למסע, הרהיטים מחופים בחיפויי עץ ושקים, ואני התהפכתי על מיטתי ללא שינה, מאזין לשתיקתם המדובבת של מי הדונאו הזורמים ועוברים למטה, לפתח בית מגורינו, ואנחנו על הקומה השלישית אנו גרים. פתאום נשמע קול קורא לעזרה, דומה מן הגשר שעם קצה הרחוב. ואחר הקול טפיחה כבדה על פני המים, ושוב קול חנוק, נבלע בשיכשוך וביעבוע, וריצת רגלים נעלמות מן הגשר. אחוז חרדה זינקתי ממיטתי וגחנתי עמוק מבעד לחלון החוצה, והספקתי עוד לראות מעין גוש שחור, מתחבט ונאחז על פניהם המוארים של גלי הנהר. כבן חמש עשרה הייתי אז, אבל מבנה גופי למעלה מגילי, אף כי בסתר קינן בי החולי, ושחיין טוב הייתי ככל הנערים הגרים על חוף הנהר. במהירות שלמעלה מכוחותי הגעתי בשחייה אל המקום שם ראיתי תחילה את הגוש השחור, ואמנם בצללי לעומק נתקלו רגלי בגוף אדם שוקע. מיד דחפתי אותו לפני כלפי מעלה. הגוף עלה במקצת וחזר וצלל, כשהוא נסחר עם המים הזורמים. ואני הרגשתי כי הולך הוא ומשתמט ממני, ועוד מעט ואיננו. אז עשיתי את המעשה היחידי שהוראיתי לעשות במקרים כאלה, תפשתי את הגוף השוקע ומתחמק בשערות ראשו, שערות ראש אשה… בינתיים נתאספו מפה ומשם אנשי לילה בשני גדות הנהר, שוטרים ולפידים בידיהם תחבו מוטות וקרשים לתוך המים משני העברים, למען אוכל להאחיז בהם את גויית הטובעת. והנה הופיעה גם סירה. הגויה נמשתה מן המים, ואני אחריה באפס אונים. על החוף לאור הלפידים פקחי עיני מן העלפון שאחזני וראיתי את הגויה אשר לשוא נעשו בה מאמצי הנשימה המלאכותית. היא היתה מתה. אשה צעירה, ערומה. גוף מלוכלך מן הבוץ של משקע הנהר. עיניה טוחות בסחי. אבריה טפוחים, מגואלים. ואת כל מלוא נפשי מילא פתאום הריק הגדול, ריק החיים וריק המוות, ריק השינה, שאיבדה פתאום כל שליטתה עלי, וריק הקימה הצפויה לי ביום המחרת. לא ידעתי לשם מה עוד להניע אבר, לצעוד צעד, לפקוח עין. מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך? אותה שעה נחרתו כמו בסכין חרוזים פליאי הגות בנשמתי, ואני לא יכולתי להרפא מהם עד שלא העליתי אותם על הכתב. אני נעשיתי למשורר…
– ונעשית בעלה של ליאת? – כמכת חרב בלתי צפויה, אך מכוונת היטב, יצאו המלים מפיה של אינגה. הם הגיעו בשיטוטם אל רחבה מרוצפת אבני פסיפס, שעמדה כנאה במדבר בתוך מבוך הסימטאות. ושער מפואר, מעשה גבלות, הוליך מן הרחבה אל גינת חצר משופעת באורנים. צפנת, נדהם מן השאלה הפתאומית, אחז מתוך מבוכה בידית השער וחפץ לפתחו. אך השער היה נעול.
– נעשיתי בעלה של ליאת – חזר לבסוף לקונית על דבריה של אינגה.
– ולמה? מה אתה מוצא בה? למה אתה כופת עצמך אליה ואותה אליך?
– אני מוצא בה את העולם, בו עלי לתקן את כל אשר פגמת באשמתי.
– אתה מלגלג עלי – מלב פצוע יצאו המלים הללו, ואודם ההתרגשות שכיסה את פניה שטף אל העינים בדוק של דמעות.
– חלילה לי ללגלג. אלא שהגענו כאן לאותו סוד, שאינני יכול לדבר עליו, אלא לשתוק על אודותיו וליצור.
– ליצור בשביל מי? למי המזבח אשר עליו דולק נר התמיד של חייך?
כמהלכים סחור סחור נכנסו פתאום שוב לתוך סימטה של אטליזים, צפופים מן הראשונים ומזוהמים מן הראשונים, וסרחון הבשר המפושט והקרביים המוריקים בחמה נעשה ללא נשוא. והם עברו בריצה ובאטימת הנחיריים לסימטה של מלבושים צבעונים, חרבות וכלי ריקמה, שהיו תלויים על זיזי החנויות ובכרכוביהן, אף היו נתונים בידי החנוונים בלבושם המזרחי, שהכריזו עליהם בקולי קולות.
– אגב, חפצתי להגיד לך – והפעם ניצבה היא באם הדרך, כמו לתת תוקף מיוחד לדבריה, מעין “פוסט־סקריפטום” שבמכתבה של אשה, שהוא עיקר הכוונה של המכתב כולו – התחלתי בטיפול פסיכו־אנליטי והרופאה המטפלת בי שמעה מפי על אודותיך והיא מבקשת לשוחח עמך. עשה את הדבר למעני. נסיון אחרון הוא שאני עושה. ונסיון זה לא יהא שלם, אם אתה לא תגיש לי יד אחים. אנא, התבוא?
– כאן דולק נר התמיד של חיי – השיב צפנת שלא ממין השאלה, בהצביעו על בית כנסת עתיק שהגיעו אליו, בית כנסת שהיה שרוי במרתף אשר כמה מדריגות ירדו אליו ואשר משני עברי המדריגות רבצו הדמויות המבהילות של קבצני ירושלים, עיורים ופיסחים וחרשים ואילמים, מוכי שחין וחטוטי אבעבועות, שסועי אף ונפוחי גרון, קרועים ובלואים ומהוהים. נשים זקינות, שנראית כגברים בשערות זקניהן העוטרים על פיהן מחוסר השיניים. זקינים בעלי חטוטרת, הצורחים פסוקי תהילים ופיהם זב ריר. ילדים מצורעים בחיק אמהות עטופות סחבות, ששוב אי אפשר לעמוד על צבען. קופסאות פח מקשקשות בקצב טורד.
הם שילשלו פרוטותיהם לכל קופסה וירדו אל בית הכנסת פנימה. ריק היה מאדם. השטיח הפרוש על הרצפה כולה הבליע את צעדיהם בגשתם אל ארון הקודש. בבזיכים תלויים בחלל על גבי שלשלות נחושת דלקו פתילים בתוך השמן. ספרים עתיקים הביטו בהם נוגות מכל הכתלים. את ציורי התקרה אי אפשר היה להבחין באפלולית, כי חלונות לא היו לדביר זה. ועל כרכוב הארון, מנגד לספרי התורה, מול הפרוכת אשר העיר ירושלים היתה מרוקמת עליה באותיות זהב– דלק נר התמיד בתוך פנס מכוסה, מעשה סורג.
י 🔗
(מתוך יומנו של צפנת)
אינגה! את העיקר העלמתי מסיפורי – משום שאיננו אלא שגעון, השגעון המלחץ עצמותי: אותו לילה, בו נולד השיר הראשון בפי, גמלה בי גם החלטה הרת־הגרל, ששוב אין חיי חיים בלעדיה: להקים זכר עולם לרגע הנצחון הזה של השיר על המות, לכתוב את הספר של היצירה האנושית!
*
עשרים ושתיים אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה… קבועות בגלגל… צרפן ושקלן והמירן… כולן עם כולן… נמצא כל היצור וכל הדיבור יוצא משם אחד – – – יצר מתוהו ממש ועשה את אינו ישנו… (ספר יצירה).
*
משם – משם אני חפץ להתחיל. מן המקום שהיצור הוא הדיבור והדיבור הוא היצור. ושם – שם אני חפץ לסיים, במקום שׁאֵינוֹ נעשה יֶשְנוֹ.
*
הרב: ומה הפרי שנשיג מן הלימוד הזה? התלמיד: שיחרור מהמות ודביקות במקור החיים! (“מקור חיים” לר' שלמה בן גבירול).
*
את ספר היצירה האנושית הנני כותב, את ספר הכוונה הפנימית של הבריאה. כאשר אחַייה במכלולֶת קליידוסקופּית, שאיננה תאור אלא עיצוב, שאיננה דימוי אלא דמות, שאיננה תולדות אלא תולדה, את יצירת אנוש שבכל הדורות והזמנים, את העבודות והמלאכות, את התורות, האומנויות וענפי האמנות. כאשר אצלול בנבכים של טרם היות ואעפיל אל הפסגות של אחרי ככלות – יֵרָאֶה כמבעד מערכת של עורקים וורידים שקופים מחזור הדם של היקום, ייחשפו הכיוון והתכלית של נשמת העולם, וסוד היצירה האנושית יתגלה כזהה עם סודה של הגאולה, עם תיקון עולם במלכות – במלכות שדי. (אין מונח חדש, שישוה בעומקו למלים הישנות – הנושנות הללו!)
*
אין אני חפץ ליצור יצירה מלאכותית, העושה באופן שקוף את כל העולם אסקופה הנדרסת להיכל הזכוכית של כוונתה. אני חפץ להעלות את העולם כמו שהוא, ודווקא העולם כמו שהוא יגלם בקרבו את הכוונה העלומה של יצירתי. כי בזה נבדלת כוונת אמת מכוונה מלאכותית, שהאחרונה מובילה את החיים אליה כחיה מאולפת, בשעה שהראשונה – החיים מובילים אליה, כי היא האמת שלהם.
מכאן שאינני ניגש לכתוב את יצירתי, אלא היא כותבת בי. שאינני בוחר בנושא, אלא היא נותנת לי את נושאה. שאינני מבדיל בין הצורות, אלא היא מכתיבה לי אותן: הכל אנוס על פי העילום. הכל ללא תכנית מכוונת מראש, לכאורה, והכל טבוע בחותם התכנית האחת, כמו החיים עצמם.
*
האפוס של היצירה האנושית – ספר היצירה לעמי! צעד צעד, רגב רגב, יעבור בו את הדרך מגלות לגאולה, מתליות לעצמאות. מעבדות החומר הנפעל אל חירות הרוח הפועל. באֶפּוס שלי יחוש האכר העברי, כי מערכות עולם ישדד במחרשתו, הבנאי העברי כי מקים הוא בנין עדי עד, הפקיד העברי, כי אדריכל הוא של מדינת האדם. פתוחים יהיו צנורות השפע, רהטי הדם החי בין יחיד ותבל, רגע ונצח, קרקע ורקיע, והלמות עמלים של האדם היוצר תזדהה בו עם פעימת הלב האלוהי בקוסמוס.
*
כלום לא שגעון הגדלות הוא זה? את השאלה הזאת שאלתי את עצמי מיד, בליל הגורל ההוא בחיי, בו התייצב לפני חזון יצירתי בכל מלוא ממדיו. והתשובה שהעליתי בלבי שני פנים היו לה, כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים – אין לי מפלט אחר מן המות. בעל כורחי עלי להאחז איפוא בחוט ההצלה. וכלפי חוץ – איש בל ידע את סודי זה. מהיום הזה והלאה אני אחיה חיים כפולים בתבל. את חיי הרגילים – בהם אחיה רק למראית עין, בהם אתן לגורל, כי יעשה בי כרצונו ויומי יהא מושלך כעלה ברוח. והחיים האמיתיים שלי – ביצירתי בלבד, שכל רגע שאוכל להציג למענה, רק הוא חיים ייקרא בפי…
*
חיים למראת עין – הדבר לא עלה בידי. חיי נהפכו לי למס עובד, לפולחן של מירוק וכפרה. מן הרגע הראשון שניתן העולם בלבי הרגשתי עצמי אשם. אשם בשמירת סוד מפני האחרים. אשם בצבירת הון נפשי למטרה שאיננה של היום. אשם – בעינים פקוחות לגמוע את הפלא… שאפתי את נעורי קרבן – ועדיין אני אשם… ריסקתי עצמי למרגלותיו של כל מי שנפגש לי בדרכי – ועדיין אני אשם… אשם בשכרון הזוהר הבא מן הכוכבים… אשם – בחירות עליונה, שמפקיעה אותי מעולה של תבל – – – והרגשת אשמה זו השתלטה עלי כליל, באשר שמעתי בראשונה צלילי נגינתה הדוויה של ליאת…
יא 🔗
כבת הבכורה של אשה אלמנה בעיר גרמנית עתיקה, ידעה לִיאַת את החיים בשבט עברתם מימי ראשיתה. שלוש אחיות היו, ליאַת הבכורה בת ארבע והשתיים האחרות בריוח שנה בין כל אחת, כשמת עליהן אביהן, בחור ישיבה חלוש, שנתגלגל למקום מאמסטרדם שבהולנדיה ונשתדך לאמן על ידי סבא, אבי האם, שהיה השוחט והחזן של הקהילה, המצוינת באדיקותה מדורי דורות. כשנתיים אחרי מות האב מת גם הסב, השוחט האלמן, ואמה של ליאת, עם שלוש בנותיה הקטנות נשארו עומדות ליד הקבר הפתוח בבית הקברות העתיק כשאינן יודעות במה לפתוח את חייהן ביום המחרת. מעט המלוים, שבאו לחלוק לשוחט ולחזן את הכבוד האחרון, החלו פורשים ובדילים מהן, והן חזרו לבדן אל הקירות הטחובים והעגומים של בית־מעונן הדל בשכונת העוני והתכרבלו ארבעתן מתחת לכסת האחת שהיתה ברכושן, כשהשלג יורד בחוץ וסותם לאטו את האשנבים הקטנים של חדרם המשוקע בקרקע. קריאה אחת של “שקץ” גרמני חזרה וניעורה אותה שעה, כמתרדמת חורף, במוחה של ליאת הקופאת מקור. כשנשאו בשעתו את אביה החולה לבית החולים על אלונקה, שהובאה במכונית מסומנת בצלב אדום, קרא אותו שקץ, שכנם הקרוב לחבריו: “לבית החולים נושאים את היהודי?… למה לא ישר לבית הקברות?” – – – עתה הרי הוא כבר בבית הקברות, אביה זה הכסוף, אשר כמעט שלא ידעתו, מהיותו מתרוצץ תמיד עם סבא לבית הכנסת ולבית המטבחיים חליפות. ועתה גם סבא שם בבית הקברות, בין אבני המצבות המפולמות, שכתב עברי ישן חקוק עליהן.
למחרת “השבעה” נתעוררה שוב זיקת החיים באמה האלמנה – אשת חייל בריאת בשר ואמיצת נפש – והיא מצאה דרך להרויח את הפרוטות הראשונות לפרנסתן. היא נכנסה לועד הקהילה, אשר שם השוחט הנפטר היה עוד נכבד בו, וביקשה הלואה קטנה. בהלואה זו קנתה צרכי מכולת שונים, קפה, קקאו, טה, גריסין. וכאשר חזרה ליאת הבכורה מבית הספר, אשר אך החורף הזה החלה ללמוד בו, הושם עליה לשאת את החפיסות הקטנות לקונות השונות, בעלות בית מכובדות בישראל, שהיו קונות סחורה זו מידיה לשם מצוה, אבל עם זאת מקפידות היו, שהמצוה לא תעלה להן ביוקר יותר ממחיר הסחורה בחנות, ושהסחורה תהא משובחת. אוי לה לליאת, אם קרה המקרה והיא איחרה ברגעים מספר בגלל החתול שלטפה על מדרגות בית הקטנה או מחמת כלב נשכני, שנבח ועצר צעדיה. לא רק שלא קיבלה אז את הפניג שכר הליכה, אלא עוד באותו הערב היתה הקטנה פוקדת נוה של אמה ואוכלת קורצה על בתה המתרשלת. ואמה במצוקתה לא ידעה אלא להכות בלבד…
פעמים שליאת היתה לוקחת את אחיותיה הקטנות עמה. ואז היו מקבלות שלושתן, כל אחת פניג לחוד. אלא שפני הקונות הנכבדת היו אז משונות ביותר, ואשה עשירה אחת, קמצנית מצוררת ומטורפת במקצת (– עוד על אמה של אותה אשה סיפרו, כי טבעה בפגניץ הנהר, משהלכה לשם לטבול במו ידיה, והיא כבר תשעים ושלוש, את הכלים החדשים שקנתה לפסח, משום שלא רצתה לשלם את דמי הטקסא הנהוגה עבור טבילתם ב“מקוה” –) שאלה בכל פעם את ליאת, בתתה ככפואת שד את הפניג לכל אחת מהן: “שלוש שליחות לחפיסת קפה אחת?” – – – ולאט לאט עמדה ליאת על משמעות הדברים ושוב לא שמעה בקול אמה, אשר דרשה ממנה במפגיע, שתוסיף לקחת אחיותיה עמה, למען תוכל היא להתפנות לעבודות הבית.
האסון הגדול בחייה של ליאת קרה, כשאבד לה פעם בדרך מארק שלם, אשר קיבלה מקונה תמורת סחורת החודש. כפור חריף שרר אז בחוץ וכאשר עברה בריצה את פסי החשמלית, כשלבה הולם בחוזקה מפחד התנועה ברחוב, נשמט מארק הנייר ונפל מתוך ידיה הקפואות. רק בהגיעה הביתה הרגישה בכך, לחרדתה ולתמהון לב אמה. כל הריצות שרצו היא ואמה ואחיותיה הלוך וחזור כל אותה דרך שהלכה בה, כל הדשדוש בשלג הנמס ובבוץ החודר עצמות הרגלים, במשך רוב שעות היום והערב שלאחריו, היו לשוא. המארק לא נמצא. אבידה שאינה חוזרת. בכיה לדורות.
וליאת הקטנה, חדת הפנים וקצרת הראות, גידלה בקרבה כל אותן שנות הריצה והבזיון בוז גדול לחברה ומרי נסתר כלפי כל מה שקיים בה. עם כל פסיעה חדשה בבית ובבית הספר הרגישה, כי אין כל טעם לחיים כמו שהם למי שנולדה יהודיה בין הנערות האריות ועניה בין היהודיות העשירות. אמה, שפתחה במרוצת הזמן חנות מכולת קטנה, נעשתה טרודה ומרת־נפש עם ריבוי שנות אלמנותה ומרוריה, וכשהיתה מביאה לליאת חלב חם לבית הספר – על פי פקודת הרופא, שגילה בליאת חוסר דם מבהיל – היתה אמא זו, שחותם חייה הקשים היה טבוע על לבושה ועל כל הליכותיה, לעילת זלזולים בפי חברותיה הנוצריות ולמקור רמיזות וקריצות של דופי בעיני הנערות היהודיות העשירות, שהיו בין כה ובין כה בדילות מחברתה… אך כאשר תלעגנה הבנות האריות וכאשר תקרוצנה בנות העשירים מישראל, כן רבו ציוניה הגבוהים של ליאת וכן עצמו תשבחות המורים, אשר אמנם נהגו בה זלזול מחמת עוניה, אף ירדו לחייה לעתים, אך לא יכלו שלא לגמור את ההלל על הצטיינותה בלימודים. וליאת סברה וקיבלה, כי אפשר לו גם לעני לגדל כוח בקרבו אשר ישליטהו על החברה השנואה. וליאת חמדה לשלוט. בלי רחמים, בלי רוך. אשרי שישלם לך את גמולך, שגמלת לי…
ליאת גמרה את בית הספר העממי ועל יסוד תעודתה המצויינת והמלצות המורים נתקבלה מייד, והיא אז רק בת ארבע עשרה שנה, לעבודה משרדית בבית חרושת שבחבל הרוהר. להגשמת חלומה על השתלמות יתר בבית ספר גבוה לבנות לא הספיקו האמצעים. בעיר חרושת מפויחת זו היתה אוכלת בפנסיון יהודי לפקידים עניים וגרה היתה אצל משפחת כורים נוצרית, שבנם בכורם למד נגינה בכינור. שני שלישים ממשכורתה היתה שולחת לאמה ואחיותיה ומן השליש הנותר התפרנסה בדוחק, כשהרעב מציק לה בלילות על משכבה, אחרי עבודת היום הארוכה והמפרכת, בעול הנגישות של הממונים עליה. ואולם גם בלילות המחוצצים הללו לא ניתנה לה מנוחה, בגלל אותו בכור של בעל הדירה, שוול של כורים, שהיה שב אף הוא רק עם חשיכה מן המכרה והיה חוזר על שיעורו בנגינה באישון לילה. מלחמת העולם הראשונה עשתה אז שמות בארץ ומעט האוכל שאכלה ליאת לא היה בו מאום מן המזון. עיר המכרות הישנה, שרחובותיה צרים וחסרי שמש ובתיה לבינים שחומות, מכוסות פיח כעובי האצבע, אפפה על נשמתה הצעירה של ליאת ודיכאתה עד עפר. היא חלתה בשפעת קשה, ומאין כוח התנגדות בגופה הבלתי מוזן כמעט ששבקה חיים. אמה לא יכלה לבוא מעיר מגוריה לטפל בה, מחמת שהיתה רתוקה אל שתי בנותיה הקטנות ואל חנות המכולת, מקור מחייתן. נקראה איפוא נזירה קתולית אל ליאת, והיא ישבה ערה ליד מיטתה כמה לילות ולחשה תפילות לעילוי נשמתה. באותם הלילות של ריחופה בין החיים והמוות, לילל הסירנות מארובות בתי החרושת ומלוע המכרות, לא פסק בן הבית מלנגן בכנורו, והצלילים הדקים נקלטו בנפשה המרה והעזובה של ליאת. בצאתה מכלל סכנה ובשובה, כל עוד נפשה בה, לעבודתה המפרכת בבית החרושת, נשתרבב פסוק מוזר לתוך מכתבה השבועי אל אמה ואחיותיה: “בשורה גדולה לי עבורכן! סוד!”
הללו חיכו בכליון עינים לבואה של ליאת, בחופשת החגים, למען תבשר להן מלוא המשמעות את הבשורה המרומזת במכתב. רבו הניחושים ופעימות הלב לקראת גיל משוער. אולי חתן מצאה. אולי זכתה בגורל. יבוא הקץ לחייהן העלובים. ואולם הבשורה אשר הביאה ליאת לאמה ולשתי אחיותיה היתומות לא היתה אלא זו, שליאת גילתה בעצמה כשרון מוסיקלי והחלה ללמוד נגינה בכנור. ומכיון שבעיר הרוהר אין קונסרבטוריון כבר באה בדברים עם משרד בית חרושת אחד בוירצבורג, שמה תעבור לעבוד – אף כי במשכורת נמוכה יותר, למען תוכל ללמוד בשעות הערב בקונסרבטוריון המהולל של עיר אמנות זו, עתיקת היומין. לעולם לא שכחה ליאת את ארשת האכזבה בפני אמה ואחיותיה, לשמע “בשורתה” זו הגדולה…
בוירצבורג היתה ליאת מסיימת עבודת יומה בשעה שמונה בערב. בריצה בהולה היתה עוד מספיקה להגיע להתחלת שיעור הערב בקונסרבטוריון. שם היתה לומדת עד עשר בלילה. בעשר היתה אוכלת ארוחתה החטופה, כובסת לבניה בחדרה ועורכת דבריה ליום המחרת, ובינתיים צלצלו פעמוני הכנסיות העתיקות של וירצבורג את צלצול חצות. אותה שעה היתה נופלת על ליאת שנת עופרת, שממנה הקיצה בארבע לפנות בוקר, עם טרטור השעון המעורר. שעות השחר, מארבע עד שמונה פחות חמישה – שאז מוכרחה היתה להחפז בריצה אל המשרד – היו קודש לאימוניה בכנור. ואולם כאן החלה אותה פרשת נדודים מחדר אל חדר, שרדפה אותה מעתה כל ימי חייה. שום משכיר לא אבה לשמוע את נגינתה המטרידה בטרם בוקר, אף השכנים התאוננו על כך, וכל חדר ששכרה מוכרחה היתה לעזבו כבר ביום המחרת. רק בחדר עליה אחד, שהיה פונה אל פסי הרכבת ושהרעש הצורם אוזניים של הרכבות המתרוצצות רצוא ושוב השתיק בו כל צליל אחר – ניתן לה לבסוף לגור ולנגן בכנורה כאוות נפשה. כאן היתה ליאת עומדת בקור הצורב, מול החלון הפתוח אל רשת הפסים המפציעים ואל הקטרים והקרונות החולפים עליהם בעשן וברעש, והיתה מנגנת צלילים ראשונים של הקונצרט לבטהובן. ובמעמד זה הרגישה משהו, שהיתה חולמת על אודותיו כל ימי עוניה ומרודיה – היא הרגישה קורטוב של עליונות על העולם…
עוד פעם אחת ניסתה ליאת להיזקק לחסדי בני אדם, בטרם נסגר בה לבה לעולמים ושוב לא ידעה חסד מה הוא. היה עליה להופיע ולנגן בפעם הראשונה בנשף פומבי של הקונסרבטוריון. הכנור שלה, כנור תלמידים זול וחורק, לא יאות בשום אופן להופעה זו. יעצו לה איפוא חבריה הנוצרים, שתפנה אל ברון ק. הזקן, בעל אוספים יקרי ערך, בתוכם גם אוסף כנורות איטלקיים עתיקים. מפורסם היה הברון ק. בהענקותיו לאגודות חסדים נוצריות, למתלמדים נוצרים, וביחוד לאמנים צעירים נוצרים. ואמה של ליאת, משולהבת מסיפורי חבריה של בתה, למדה מייד קל וחומר בעצמה, ומה לנוצרים שהם נכרים כך, ליהודים שהם אחים על אחת כמה וכמה, והחליטה לגשת אליו יחד עם ליאת על מנת שישאיל לזו כנור איטלקי עתיק מאוספו, להופעתה הראשונה לפני הציבור. ובדמיונה, דמיון אלמנה מרודה, קוה קיותה לעוד גדולות ונצורות מאלה.
אחרי הידפקות של שבוע ימים על דלתות המשרתים של בית הברון ק. נתקבלו סוף סוף האם והבת בחדר עבודתו, כשהן לבושות שמלות שבת ומחליקות בנעליהן הגסות על רצפת השעוה המתנוצצת. הברון ק., אדם קטן בעל קרחת גדולה, ישב ליד שולחן הכתיבה המגולף, כשהוא מעיין בניירות. מאחוריו תלויה היתה על הקיר תמונה גדולה של ביסמרק, כל המדליות על חזהו, ועל ידה תמונת קטיפה, מרוקמת אותיות של זהב, לאמור: “בלי עמל – אין שכר”. אחרי שהיה ארוכה, כשהאם ובתה ניצבות כנציבי מלח כנגדו, הואיל הברון להרים עיניו הקטנות, העכבריות, מן הנייר שהוא קרא בו:
– ישראליטיות? – היתה שאלתו הקפדנית, משנתן עינו בפיאה הנכרית, המשוחה בברילנטינה, של האם.
– כן – ענו האם והבת בבת אחת.
– ורצונכן?
נטלה אמה של ליאת גבורה לעצמה וסיפרה כל הפרשה כולה וסיימה בבקשה צנועה, שכבוד הברון יואיל בטובו להשאיל לבתה אחד מכנורותיו האיטלקים העתיקים, להופעה יחידה זו.
– אחריות הכנור ושמירתו עלינו – לבשה עתה גם ליאת עוז ונכנסה לתוך דבריה של אמה – ואנו נשיב אותו מייד למחרת בשלמי תודה…
– והברת היא חנוונית בפיורדא? – שאל הברון ק. את האם שלא ממין הטענה.
האם, שהיתה אמונה על הכניעה הגרמנית בפני מי “שלמעלה”, היתה מאושרת מאוד מפנייתו האישית של אדם המעלה אליה, האלמנה העלובה, והפליגה בהרחבת הדיבור בתיאור מעמדה ומצבה, עברה ועבר בית אבא שלה, דבר דבור על אופניו. עוד מעט וגילתה קירבת משפחה בין אבות אבותיה ובין אבותיו הנעלים של הברון ק.
– נעים מאוד – קיפד הברון את דבריה תוך כדי שטפם – אבל חושב אני, שבתה תוכל לנגן את מה שהיא מנגנת גם על כנורה הפשוט – – –
צילצל.
נכנס משרת במדים.
– בבקשה לשרת שתי גברות אלה בחדר החום, בקפה ועוגות… ובעשותו תנועה קלה בראשו כלפי ליאת ואמה, הואיל הברון לומר:
– מצטער מאוד הגברות. גריס גוֹט…
בנפשה של ליאת נתעבתה אז האפילה, וימש חושך.
יב 🔗
ההכירות הראשונה ביניהם התקיימה בנירנברג, עיר ימי הביניים בלבה של גרמניה, שהיתה רחוקה מהלך שעתיים ברגל מפיורדא, עיר מגוריה של אם ליאת. אחרי שנות התאחזות קשות בארץ, תחילה כמורה ומדריך בנקודת התיישבות חדשה בעמק, כשהקדחת השלישונית והטרופית אוכלות חליפות את בשרו ושוברת את לבו, אחר כך במושבה בגליל העליון, שם טבל טבילת אש במאורעות הדמים של תרפ"ט – הרגיש צפנת צורך עצום לשאוף אוירה של ארץ אחרת. נפשו היתה דומה לספינה, העומדת להפליג ולא נודע לאן. בהתהלכו ברחובה של ירושלים, בימי החופש, נתקל בקבוצת תיירים יהודים מגרמניה ושתי צעירות בתוכם שוחחו בקול רם: – האח, מה מאוד רוצה הייתי לראות חדר מזרחי טיפוסי! – קראה האחת, שחרחורת יעלת חן, אל חברתה הבלונדינית, גבוהת הקומה, שנעלה נעלי גבר.
– בבקשה, אני אראה לכן חדר מזרחי טיפוסי! – הכניס צפנת, עובר האורח המקרי, את ראשו בשיחתן והוביל אותן אל חדרו בירושלים…
חדר זה, כוך קטן על הקומה, בצד הכניסה לעזרת הנשים של בית כנסת בוכרי, הושכר לצפנת על ידי השמש הבוכרי הזקן בשכר מועט ושימש לו “חדר סתרים” בפני הוריו בימי חופשתו בירושלים ומחסן “כל־בו” בימי היעדרו מן העיר, כלומר רוב ימות השנה. שם היה גונז כתבי יד שלו וספרים משומשים שקנם ברחוב, שם החזיק את האקדוח שלו מימי המאורעות הקודמים ושם היה גם מקבל ביקורים שבצנעה. והנה צורה מזרחית לא היתה לו לאותו חדר, אבל מהפיכת סדום ועמורה היתה בו. ידידה ליצנית אחת, שביקרה שם פעם, סיפרה אחר כך, כי מצאה לא פחות מעשר ציפיות על כר מיטתו, משום שצפנת היה מעלה תמיד על הכר ציפית חדשה, מבלי שהסיר את הישנה.
הפעם נוספו לאי הסדרים הרגילים שבחדר גם שיכבת אבק וקורי עכביש של כמה חודשים אשר צפנת נעדר בהם מן העיר, כי זה לו היום הראשון לשובו ירושלימה. ושתי התיירות הצעירות, שעמדו נדהמות בתוך התוהו ובוהו הזה, חשבו לתומן, כי אמנם ככה יתאר לו צפנת, הצעיר הירושלמי, את “המזרחיות” שיש להתפאר בה… מייד עמדו והיללו בפניו את חדרו “המלא עניין”, כשהן אופזות בו וקופזות בו וקורצות זו לזו ורומזות זו לזו וכמעט שהן “מתפוצצות” מרוב צחוק עצור. לבסוף, משלא יכלו עוד להתאפק והצחוק פרץ מפיהן בעל כורחן, החרה־החזיק אחריהן פתאום גם צפנת בקול גדול ובנפש חפצה, ואחרון הגדיל. ומשנתברר לבחורות כי כל זה לא היה אלא בדיחה רעה מצדו של צפנת, כדי למשכן אל חדרו, העלה חן לפניהן בחוצפתו וגילגלו עמו בדברים ולא זזו משם עד שגילו לו את החדשה בדבר מורה לעברית, שהן – המשמשות מזכירות לאגודה הציונית בנירנברג – מיופות כוח להזמין לעירן מארץ ישראל. יש רק לומדים מעטים בשיעורי הערב של האגודה, משכורת הגונה ואפשרות של השתלמות באוניברסיטה של ארלנגן, הקרובה לנירנברג. האין את נפשו של צפנת לקבל את המשרה הזאת? כן, יש את נפשו. במשך שבוע הימים, שנשארו עוד התיירות לשהות בארץ, סידר צפנת את כל הניירות הדרושים וכעבור שבוע ימים נוסף כבר ישב במשרד האגודה בנירנברג, מרחק פסיעות אחדות מבית הדפוס של המפלגה הנאצית שיצאה אז לכיבושיה באומה הגרמנית, וערך עם שתי המזכירות האדיבות את רשימת תלמידיו בעתיד.
באסיפה גדולה, שערכו ציוני נירנברג לזכר חללי המאורעות בארץ, נתבקש צפנת, המורה החדש לעברית, לספר כעד ראיה על ארץ־ישראל ועמידתה בימי חורמה אלה. הרגשת השליחות הצמיחה כנפיים לדבריו ונאומו הפך מאורע. ארץ ישראל חיה ונאפדת גבורת נואשים ריחפה כאגדה של מציאות לעיני הנאספים, ולא היה קץ לתשואות הנלהבות. ואולם כל זה נשתכח ממנו כהרף עין, כאשר עלתה אחריו על הבמה צעירה צנומה, בעלת משקפים ואף חד, לבושה שמלה מהוהה עם שרוולים ארוכים, שהחזיקה כנור בידה והחלה בלי הקדמות לנגן משהו, שלא פירשה בשמו. אך נגעו הצלילים הראשונים באוזניו של צפנת, והוא ידע כי נחתם גורלו בתבל. נפש טובעת בתהום רבה שיועה מן המיצר של הצלילים הללו, וכמו רמזה לו, כי רק אליו מכוונת הקריאה, וכי הוא בלבד, אחד ויחידי בתבל, יש לאל ידו להושיע…
ופשוט בתכלית הפשטות היה הדבר בעיניו, שכאשר יצא מן האולם, חיכתה לו ליד הדלת אותה צעירה צנומה, בעלת המשקפים והאף החד, כשהיא לבושה עתה מעיל חורף חום, שלא לפי האופנה, וביקשה ממנו שיחה קצרה. היא, מוסיקאית לפי מקצועה, נמצאת עתה יחידה בחנות אמא בפיורדא, הקרובה לעיר זו, משום שאמה, שקמה ממחלה קשה, נסעה להבראה אצל שתי בנותיה האחרות, הנמצאות בקבוץ הכשרה בהולנדיה. והיא, שהעיזה לעוצרו כאן בין הקהל הנדחק ומבקשת סליחתו על כך, מאוד היתה מכירה לו טובה, אילו יכול להקדיש לה פעם שעה קצרה לשם קבלת אינפורמציה על ארץ ישראל. תאבה היא לשמוע על הארץ, אשר שתי אחיותיה עומדות בקרוב לעלות לשם והיא אינה יודעה עד מה, אם יש שם אפשרויות גם למקצוע שלה, מקצוע המוסיקה.
הצעירה הצנומה בעלת המשקפים וחדת האף היתה ליאת, והשיחה ביניהם על ארץ ישראל התקיימה עוד בו בלילה, כשליוה אותה צפנת ברגל, מהלך שעתיים, מנירנברג לפיורדא, ברחוב הארוך שבין שתי הערים ובגשם השוטף, כשהפנסים התלויים על חוט סמוי, באמצע הרחוב, לכל אורכו, מבהיקים לפניהם בזוהר מרחקים כחלחל… ולא רק על ארץ ישראל דיברו ביניהם, אלא גם על השאיפה של נשמת האדם אל על, ועל הכבלים שהתנאים והחברה שמים על אברות כנפיה, לבל תעפיל ותמריא… וצפנת הוחרד כיצד ידעה בחורה זרה זו כסהרורית את הכוכים הנסתרים של נפשו, אשר הוא עצמו נמנע מלהציץ בהם, ועוד יותר מזה הוחרד על ידי קריאת המלחמה, שיצאה מפי בחורה צנומה זו כלפי החברה המתנכרת, האטומה והמטומטמת, אשר הוא, צפנת, שאף כל ימיו לראות רק את המאור שבה, לבטל רצונו בפני רצונה ולהיות בה אלמוני בין אלמונים, אפור בין אפורים, אחד מן הנושאים בסבל ולא יותר. מבלי משים הרגיש, כי כאן נמצא לו הקול הנגדי, התבעני של נפשו, שנחבא בו עד עתה בפני קולות הכניעה והויתור. והוא ניצב פתאום בפני פרשת דרכים בחייו. נשיקת הערצה ספונטנית, שחתמה השומעת הלילית על כף ידו, שעה שנשא לפניה מדברותיו, הציתה אור על פרשת דרכים זו.
משהגיעו לבית מגוריה של ליאת, בסימטה צרה של פיורדא הקודרת, לא יכלו להיפרד זה מזו. וליאת, שראתה בנהייתו, טענה, כי לא איכפת לה לחזור וללוותו לנירנברג על מנת לשוב אחר כך לבדה ברכבת הלילה. אף הוא, משהגיעו בהילוכם חזרה לנירנברג, לא נתן לה לשוב לבדה וחזר וליוה אותה ברגל – את הרכבת הסיחו מדעתם לגמרי – בדרך הארוכה, שהלכו בה זה פעמיים, ובגשם השוטף, שעבה וגבר עם עיצומו של לילה. בהגיעם לבסוף שנית אל פתח ביתה של ליאת, כשהם רטובים עד עור העצמות, נראו כבר דמדומי שחר בין חשרת המטר וליאת פתחה לפניו את דירת אמה הריקה, האפילה והטחובה, למען ייבש שם את בגדיו ויישן שנתו שהפסיד. והיא עצמה, שלדבריה מחוסנת היתה בפני השינה, ירדה ישר לפתוח את חנות המכולת של אמה, שנמצאה באותו בית בקומת הקרקע.
אותו יום ערב שבת היה, ומשסגרה ליאת לפנות ערב את החנות למשך כל השבת, מצאה עוד את צפנת במיטתה, בה ישן שנת כל שעות היום. וכמו הוסכם ביניהם מראש, נטלה ליאת את כנורה וניגנה לפניו כל אותו הלילה והיום והלילה שלאחריו, בהפסקות קצרות בלבד, לאכילה או לשינה חטופה, או לשיח לבבות מפענח וחושף, והוא ישב כל אותן השעות הארוכות של נגינתה הכבושה, הנשמעת בחדר יחודם בלבד, ולא הרגיש במנגנת, אלא במנגינה בלבד, ולא שמע את תויה הנגלים של מנגינה זו, אלא את תוי הסתר שלה, תוי נפשו הוא, שהעלתה מתוכה במיזוג אלכימי רב־חידות פרקים פרקים, מופלאים ומוארים באור חדש, של יצירת חייו הנכספת.
כאשר נפרדו בעל כורחם בבוקרו של יום ראשון והוא הלך לדרכו, ידע צפנת כי שוב לא יוכל להינתק מן האשה הזאת ופחד תקפו מפני הטמון להם בחיק העתיד. הוא הבין היטב, כי לא כך נישאים איש ואשה והחידה שביחסיהם המוזרים, חידה שהאפילה והחמירה עם כל פגישה חדשה ביניהם, עוררה בו תמיהת חרדה. מאידך עמד נדהם בפני התואם המופלא שבין טמירי כיסופיו לחיים של ויתור ופרישות בעולמה של יצירה ובין קשר־לא־קשר זה, שכל עיקרו חיי נשמות ושהגופים בו כאילו ניצבו מרחוק ונהנים הנאת ראייה מתוחה בלבד.
כל אותם שבועות ראשונים של פגישות ופרידות ביניהם עמדו לנגד עיניו של צפנת שני פנים של ליאת, שהיו מטרידים שנתו בלילות כחלומות ביעותים: פנים המוכרים והאהובים עליו, פניה שלה, ופנים אחרים, דומים להם, אך פני גבר המה ונורא מזה – פני שטן המה, פניו של השעיר, כפי שהם מפוסלים על גגו של הנוטר־דם־דה־פריס. והפנים האחרים הללו העלו חרון בלבו וקראו לו לקרב נואשים. ומשהיה מתחיל להאבק בחלומו עם הגבר־השטן הזה היה מוצא פתאום את גופה החטוב והיוקד של ליאת בזרועותיו ואף פניה שוב היו עמה, ושוב היה שוקע באותה תדהמת השכרון של מתח הפלאים ביניהם, מתח נבדל מכל מגעי תבל, שניצוצות חשמל של יצירה היו בוזקים ממנו בשלל גוונים מסנוור, כמודלקים בידו הנעלמת של קוסם…
יג 🔗
עוד רק פעם אחת ניסה צפנת לנתק כבלי קסם אלה מעל חייו. היה זה חודשים מספר אחרי שנתוודעו זה לזה. ליאת התכוננה לקונצרט פומבי והמתיחות היתירה שהשתררה עליה בגלל כך טרדתו כל אותם הימים. נגינתה, שהיתה מקור הזיקה ביניהם, עתה, משנעשתה תירגול מיכני ובלתי פוסק, נהיתה לו למעמסה. “רשעותה” הנודעת, שנתבלטה באותם הימים בקפידתה על כל ענין פעוט, הביאה רוגז תמיד בלבו, אף הזכירה לו ביתר שאת רגשות מעורבים מבית אבא שלו, כן היה אביו החרד נוהג לרדת לחייו על כל עבירה קלה כחמורה בילדותו. וכמו אז כן גם אתה נוסף בשל כך טעם לווי של פיגול לכל האוירה בבית.
בחודשי הלבטים שלפני כן עוד העמיקה שורשיה בקרבו אותה הרגשת אשמה, כביכול, שהרגיש בלבו כלפי זו שהעולם המר לה ככה. שברונה ועצבונה, תמהון לבה ורעות רוחה, אי יכולתה הגדלה והולכת לחיות בלעדיו, לנוע בלעדיו בתבל זו, שקוצר ראייתה המבהיל הירבה סכנותיה בפנייה – קלעו עבותות אהבה, שקשרו אליה יותר ויותר את לבו הנכמר, המתבייש במאור הפנים שנחן בו, בהליכתו לבטח בין החתחתים. וענין הרע שבה, שכולו מחאה אילמת כלפי עולם העינויים שהובאה אליו מלידה, נעשה לו כמין חומר, שהטיל ספיקות חמורים במקובל עליו עד הלום. אכן, מי יודע אם הנראים רעים, הם באמת רעים והנראים טובים – המה הטובים? עוד בילדותו, בעמידתו בפני אביו הזועף, הנשרף בקנאת הדת שלו, דימדמו בו בצפנת הכרות כאלה. הוא לא כיבד את עצמו בשל “טובו” המהולל, הנוטה לסלוח ולוותר על הכל. הוא האמין, כי טובו איננו אמיתי, כי רק רוך בו וחולשה. והוא סבר, כי “הרוע” של אביו ושל כמותו אינו אלא תקיפות לב, יציבות, אמונה באיזו אמת. והוא התגעגע להיות פעם אמיתי, כלומר, תקיף בדעתו עד לידי אכזריות. ובליאת דימה למצוא את האידיאל הזה, את הרע שהוא אמת, לעומת הטוב שלו, שאינו אלא אונאת עצמו. הוא כיבד את ישרותה ללא רתיעה, את חריפות השיפוט שלה, שלא ידע דו־פרצופיות מה היא, את נקיונה החרוץ, שלא סבל שום רבב מפוקפק בלבוש כבנפש. הוא הרשיע את עצמו שאינו יכול לרגוז כמותה על מומי הבריות וחולשותיהם, שאינו בטוחה בצדקתו כמותה, שאינו יכול לקלל כמותה קללה היוצאת מן הלב…
כל זאת במוסבר, במתורץ, ברטיות של הגיון על נקודת המוקד. ואולם לפני ולפנים מכל זה רצע את אוזנו הגורל, חילחל בנפשו גזר דינו של הסוד, סוד הקשר שאין לו התרה, סוד המתח שאין לו פורקן, סוד הצלילים הללו, צלילי המנגינה שאיננה מכאן, שנענבו כעניבת חנק מסביב לצוואריו… הוא מרגיש כי זאת לא זאת. הוא חש, כי אחרים הם חיי איש־אשה בתבל, אחרים לגמרי. ואולם על צוואריו נתונה העניבה, ואוזנו הולכת שבי אחרי גזר דינו של הגורל… והנה בוקר אחד, יום לפני הקונצרט, ליאת חוזרת מאה פעמים ואחת על פיסקה סרבנית מסונאטה של הנדל, פניה המרוכזים שוב אינם פני אדם, עיניה מצומצמות מבעד למשקפים בנקודה אחת כמשחילה חוט לא נראה בחרירה של מחט, נשימתה נשיפת עינויים שבמאמץ, כבשעת עליה על גל אבנים מידרדרות – אותו בוקר, אותו מעמד, חש צפנת פתאום כי פג הקסם לרגע קט, רופתה העניבה מסביב לצוואר, הותרה הרצועה, הוטל סימן השאלה הגדול ביחסים שבינו ובינה, נפל כל מגדל ההסברים כבנין של קלפים – ישנה האפשרות להימלט על נפשו!
יד 🔗
הוא קם באמצע נגינתה ועזב את הבית בלי אמירת שלום. ברחוב קפץ, תקוף החלטת פתע, ועלה על חשמלית הנוסעת לתחנה המרכזית. בתחנה הזדמנה לו הרכבת הנוסעת למינכן.
שש שעות נסע ברכבת זו, שתוק ומדומדם בפינתו, ולא נתן לשום הירהור שיעלה במוחו. ידוע ידע, כי אם יתחיל לחשוב מחשבות, שוב ישוב אליה מייד ולא יוכל עוד להינתק ממנה עולמית…
במינכן, שהגיע אליה עם ערב, בבית הנתיבות הכביר, הבנוי קמרונות זכוכית, אולמות ומנהרות, כמבוך קדמון, התרוצץ צפנת בתאורה העמומה בין הקטרים הנושפים ואשנבי המשרדים המפוייחים עד שמצא את משרד הדואר, ומשם טילגרף לליאת: “סלחי לי. לא יכולתי לשחרר את שנינו בדרך אחרת. היי שלום!” אך יצא מן המשרד, תוהה בעשן בית הנתיבות ומהומם מן הרעש המחריש אוזניים של גלגלי הקרונות וצפירות הקטרים, חזר מייד על עקיביו ושלח מברק שני: “אבל היי מאושרת! לא אדע חיים בעולם, אם את לא תהיי מאושרת”.
לאחר שליוה בעינים בוהות את הפקיד האיטי, שתחב את הטיליגרמה לתוך מגירה של מעלית קטנה אשר בקיר, פרץ צפנת העירה מבעד פשפש קטן, שנגלה לו באורח בלתי צפוי בחומת הזכוכית של הלבירינט, נכנס לבתי הקפה הגדולים, עלה וירד בבתי התענוגות האכסוטיים ולא מצא מנוח לו. בפינאקוטק, בית הנכאות הגדול של מינכן, שעמד לפני הנעילה, עוד הספיק לבלוע בעיניו כמה תמונות של נשים בהירות ונפלאות מידו של טיציאן, והוא אימץ דמיונו להחזיקו לנגד עיניו, בשעה שחזר וצלל ברחובות העיר הסואנים, אותם רחובות־ימי־הביניים צרים ומקומרים של מינכן העתיקה, אשר געש החיים המודרניים היה חומר בהם עד לפוצצם. בשעות הלילה המאוחרות, משהלכו הרחובות ונתרוקנו והוא עדיין לא ידע להיכן יפנה, נתן לה לזונה אחת, מאותן שעמדו מפורכסות ותבעו בפה ליד הפנסים ובמבואות הבתים, שתתלה זרועה בזרועו ותמשכהו אחריה. הוא הרגיש, שרק כל זמן שיהא מי שיחזיק בו בידים ממש, יעמוד בו כוחו, שלא לעלות במרוצה על הרכבת ולשוב לפיורדא, אל ליאת…
הזונה, בלונדית בלה, ממולאה שיני זהב תותבות, ביקשה למשוך אותו אל מאורתה, אי שם בחומת העיר העתיקה, אך הוא סירב ודרש שתלך עמו לטייל בלבד. כל מחצית השעה של “הטיול” ברחובות העיר הליליים, אנוס היה לשלם לה “דמי ביקור”, שכן אין דרכו של אורח אחד לשהות אצלה יותר ממחצית השעה. אך משרבו חצאי השעות, והוא עדיין אינו מגלה שום רצון ללכת אחריה אל מעונה, אלא מסתפק בדיבורים מעורטלים, שדומה כי אינו מדבר אותם אלא על אוזן הלילה בלבד, או בשתיקה ממושכת מתוך הליכה במחובק – פקעה סבלנותה של בת לוייתו והחלה מראה לו סימני אי־רצון גלויים. זונה ישרה היא ורגילה היא להרויח את לחמה בעמל בשרה הכשר, כיאות וכיאה, ואדם זה אינו עושה בה מאומה אלא משלם לה שכר הליכה בלבד. תיפח רוחו. לשם כך יכול היה לשכור לו איזה מוכרת פרחים מטונפת, שרגילה בין כך להביא לחמה בפיסוק רגליה בריצה… ובתנועה תוקפנית ניתקה עצמה מחיבוק זרועו והלכה ממנו, כשהיא מסתכלת בכל פעם לאחוריה לראות אם הוא חוזר בו וקורא לה לשוב…
ואולם צפנת לא קרא לה. קור לפפו לפני ולפנים. הן כל אותן השעות הארוכות שהתהלך לצדה, לא הגתה נפשו אלא באותם צלילים מופלאים ומוזרים שנדמו פתאום בעולמו ובזו אשר העלתה מתהום המסתרים את צלילי הקסם הללו, במברקים שבוודאי כבר נתקבלו על ידה, בליל הנדודים העובר עתה עליה בחדרה העזוב, בכנור המתפלש בפינתו מבלי שתוכל לנגוע בו, בקונצרט שמחר יגיע זמנו והיא לא תוכל לנגן בו ובדמעות, הנושרות עתה מריסי עיניה המואדמים על עור לחיה העדין – ועכשיו, שנותר לבדו עם זהרורי הבוקר הראשונים שוב לא יכול לעמוד בפני כל אלה והוא פרץ אל עיבורו של הכרך הטחוב ורץ בנשימה עצורה אל בית הנתיבות, כשהוא נמשך בחרדה אחרי צפירתו הארוכה של קטר. הרכבת שהחלה נעה לנסיעה היתה רכבת מינכן – נירנברג וצפנת עוד הספיק לעבור כמטורף בין ההמונים הצפופים, המחכים למסעותיהם, לחלוף כחתף על פני שומר הקו, נוקב הכרטיסים, שניסה לשוא לעוצרו – ולעלות בקפיצה נועזת על הדוושה של הקרון האחרון, שנידרדר ויצא בריצוד גלגלים ובמהירות גוברת והולכת מתוך אולם הזכוכית המקומר של בית הנתיבות המינכני…
בבית מצא את ליאת במצב אשר תיאר לעצמו, הכל כדיוקו. פרקדן, חיורת, כמוכת רזון פתאומי, שכבה בבגדיה על המיטה, המברקים שלו פתוחים בידיה. הכנור מתפלש למרגלותיה. הדמעות נושרות על עור לחיה העדין, כשעיניה הנפקחות כמתוך חלום אינן מאמינות עדיין, כי אכן צפנת הוא זה העומד לפניה…
באותו לילה, אחרי הקונצרט שליאת ניגנה בו במאמץ עליון, גמלה בה ההחלטה על נישואיהם.
טו 🔗
(מתוך יומנו של צפנת)
אין אדם מקבל מאומה בעולם – אם אינו נותן את עצמו כליל. אין הישג של כלום ביצירה – בלי ויתור על הכל.
*
עשה סייג ליצירה. הקם לך גבול מן הבלתי מוגבל. למד לראות בקרוב ביותר את כל המרחקים.
*
פעמים שאיזו ניצה שבלב נרטטת בי למראה מבט אמהי של אשה, צחוק תמים של ילד. אבל אני אומר לעצמי, מי שהסימפוניה של היצירה האנושית תובעת ממנו את עיצובה – חייב להשאיר את האבהות לאחרים, את צחוק הילד לאמו…
*
כל מה שאני חודר יותר לסוד היצירה האנושית (והעבודה בכלל), אני מגלה כי הוא מעורה בסודו של היקום. כל מה שאני חודר יותר לסודו של היקום, אני נעשה יותר זהה עמו, נושא בעול אחריותו. אויה לי, איכה אשר לבדי משא תבל על שכמי?
*
אדם – ראי העם, עם – ראי העולם, עולם – ראי האדם, ראי בתוך ראי. באר לחי רואי…
*
מכל נשמה אנושית שסובלת זועק אליך העולם כולו לעזרה.
*
כל מה שאתה עושה לנפש זולתך – לנפשך אתה עושה.
טז 🔗
צפנת ואינגה חזרו מטיול של ערב שבת בירושלים העתיקה. ענייניו של צפנת בעיר הקודש עמדו להסתיים. מחלקת החינוך אישרה לו פיצויים של חמישים לא“י, חמש לא”י על כל שנת עבודה שעבד בארץ. מעתה, אם הוא עוזב את עבודתו כמורה, יש לו אפשרות קיום לכמה חודשי בטלה, כלומר, לחודשי יצירה, שנפשו תכלה לה עד לידי שגעון. ואם יסתפק בחיי צמצום, אפשר שהסך יספיק לשנה שלימה. ליאת כתבה לו מן המושבה, שהיא דורשת ממנו במפגיע שיקבל את הפיצויים ויסתלק מן ההוראה. שוב אין היא יכולה לראות בעינוייו. יתר על כן, נפשה היא נשברת מן המצב הזה. כשהוא חוזר מבית הספר, מבולבל ומטושטש, ועקת אבדן הימים בכל הליכותיו, מרגישה היא, שאף היא לא תוכל להחזיק מעמד על ידו ימים רבים בצינוק הזה. יש לעשות את הניתוח האכזרי ולהסתלק מן המקצוע, שהוא בחר בו שלא לטובתו. היא תדע להצטמצם בהליכות ביתה. יעקרו מן הדירה המרווחת והיקרה ויסתפקו בדירה זולה, אולי בנקודה אחרת בארץ, אולי בתל־אביב. בחדשים הראשונים ירוה הוא את צמאונו ליצירה והיא תניח את כנורה הצידה, תבשל, תכבס, תעשה את כל עבודות הבית. אחר כך, משתכלה פרוטת הפיצויים מן הכיס, יבקשו דרכים אחרות. אולי היא תקבל שיעורים לנגינה. אולי יזדמן לו מדי פעם בפעם איזה תרגום. הרי ילדים אין להם, וחלקו הנדרש ממנו לתמיכת הוריו אינו רב… והיא, ליאת, כל ימי עוניים ומרודיהם נכספה נפשה לראותו דורך עוז בשביל היצירה שלו. אין היא “טובה” חס ושלום. קורנוס החיים האכזריים הכה לבה פלדה, ואין היא גורסת מתיקות ופשרנות, שאינן מביאות לידי כלום. אבל כשהיא שומעת פעימת לבה של היצירה – היא מוכנה לכל. וכלום אין הוא יודע, אגב, עד מה היא אוהבת אותו ועד מה היא מוכנה לתת את נפשה תחת נפשו?… ברטט ובגאון מסותר סיפר צפנת לאינגה, המהלכת על ידו נמרצות, את תוכן מכתבה הבלתי־רגיל של ליאת.
הם יצאו מן הסמטאות הצרות של העיר העתיקה והגיעו אל הרחבה שלפני מגדל דויד, עברו את שער יפו הסואן ונכנסו דרך בתי קפה ערבים, שצריחת גרמופונים ועשן נרגילות עמדו בחללם, אל רחובה של העיר החדשה. בלי משים נעצרו רגע ונשמו לרווחה. יפה הוא המזרח במחול גווניו, בצרח קולותיו הגרוניים, במור תמרוקיו ובעשן נרגילותיו, אבל מעיק הוא על הלב. משהו מאיים כבוש בפני השוחקות שלו. משהו מן הטמון בגור תנים, שעה שהוא משחק לכאורה עם האדם. מי יודע באיזה רגע מן הרגעים יחמוד הגור הרך הזה, לתקוע בך צפרניו ולפצח גרונך בשיניו, שהחלו לצמוח… היאך פסעו היום המונים־המונים אלה של בני המזרח מכל קצות העיר ומן הכפרים הסמוכים אל המסגד, לתפילת היום הששי. בקישוטי קרב הלכו, הגברים ב“נבוטים” כבדים וב“שובריות” ממורטות, תקועות באבנטי חלוקם הצבעוני, והנשים בצפרניים משושרות, בנזמים כבדים על האף ובאודם זועק של הריקמה המשובצת אשר עליהם. דרווישים מגולחים גילוח מוזר, מקיף פסים־פסים של שעיר סמוּר בפדחת ובלחיים, התפתלו בינותם ערומים למחצה, כתובת קעקע על בשרם, ומבטם המזרה אימים חתה אש בגחלי העינים של הפוסעים בצפיפות־מחנק וסוגרים כבמלחציים על הזר אשר בתוכם. דומה, הנה תיפול אי משם סיסמת המדבר הקדומה “דין מוחמד בסייף” – וענו לה פראות קולות רבבה, והושטו אליך צפרני חיה לטושות ודרסוך, ונתקעו בבשרך שיניים טורפות וקרעוך לנתחים, אותך ואת כל האדם שאינו משלהם, אשר אבד פה בתוכם כמחט בשק של תבואה. ולבסוף, בהיכרת כבר עד תומה כל נפש זר מתוכם, יאחזו איש בפרעות ריעהו והיתה חרב איש באחיו…
הם המשיכו את דרכם דמומים, אף במלה אחת לא הגיבה אינגה על תוכן מכתבה של ליאת. בעיר שלפנים החומה נסתיים יום הששי הקדוש של בני דת מוחמד ובעיר שמחוץ לחומה, שנמצאו פוסעים בתוכה, התחיל ליל השבת. על יד החנויות עמדו בעליהן היהודים והגיפו את התריסים. כלי הרכב נתמעטו, עד שנעלמו כליל. יהודים בשטריימליך ובפיאות ארוכות, עדויים בגדי צבעונים, קטיפה ושיראין, הלכו נשואי מצח, מעשה מלכות, בלויית בניהם הקטנים, גדולי העיניים ומסולסלי הפיאות, שהיו לבושים כגדולים לכל דבר ונדמו כמיניאטורות של אבותיהם. מעדנות פסעו במכנסיהם הלבנים, ששים בבואם לקראת מקדש מלך עיר מלוכה, גלים ברעדה לקבל שבת מלכתא ברחבת הכותל המערבי…
לא הרחק מתחנת האוטובוסים של “אגד” היתה התקהלות. שם עמדו יהודים מסוגם של אלה אשר פגעו בהליכתם אל הכותל, אבל פראים יותר, בוערים יותר, פרועי זקן ודלוקי עיניים, וערכו מצור על אוטובוס מלא נוסעים, שאיחר לבוא מתל־אביב וגזל רגעים יקרים מן השבת.
– שאבעס! – צעקו במקהלה, מהבילי פנים מן “המקוה”, רחופי זקן ופקועי צווארון מהתרגשות, כשבניהם הקטנים, שאינם נבדלים מהם במלבושיהם במאומה, משליכים בחמת טירוף אבן אחר אבן בדפנות האוטובוס, המתרוקן בבהלה על ידי נוסעיו. ואהה, בין הנוסעים גם כמה חרדים לדבר ה', אשר לאסונם ולהוותם נמצאו גם הם בין המאחרים לבוא אל השבת, והרי הם ברדתם כאילו מבקשים את האדמה, שתפתח את פיה ותבלעם ותאסוף חרפתם. בתנועה של שיקוט הראש כלפי בית החזה והפשלת הכובע עד לזקַן הלחיים הם מסתלקים בחיפזון איש לעברו.
– – שאבעס! – חוזרים וצורחים המתקהלים במלוא גרונם, ואינם מרפים לכלות חמתם ואבני בליסטראותיהם באוטו הנזוק.
צפנת נטל זרועה של אינגה ומשכה משם בחוזקה, בצעד מהיר. הם נשארו עומדים ליד לוח המודעות ממול ל“ביקור חולים הוספיטל”, ומודעה חדשה באותיות של קידוש לבנה עוררה את תשומת לבם. על המודעה היו חתומים “פרחי נטורי קרתא”, כלומר אותם החוגים, שמתוכם יצאו צועקי ה“שאבעס” הללו. ובמודעה היה כתוב, בתפארת המליצה ובשגיאות כתיב גסות, לאמור:
"אזהרה רבתי חרם ושמתא
"להווי ידוע לקהל היריאים לדבר אורייתא, כי אף על פי שהגיעה השנה השמינית, דין שמיטה נוהג על כל התבואות והפיירוס של יהודים, ולא כהיתרו של הרב קיק, שהוא אגרויסער ביק.
“על כן אנו מזהירים לכל הקה”ק בתקיעת שופר על הר הבית, בחירום גדול ובחירום קטן, באיסור ובשמתא ובנידוי, שלא יסחצף חלילה וחס לקנות הפייריס או התבואות מן הקולוניעס של הציונים, שם רשעים ירקב, אלא יקפיט וידקדק לקנות בקליידין של אנשי שלומנו, אשליי רברבינו, שיש עליהם הכשר מנטורי קרתא, שכל התבואות והפייריס הנמכרים בהם הם של נכרים כשירים ולא של יהודים רחמנא ליצלן.
“ואש תצא מן השקולעס ומגילוי ערויעס האחרים, ותשרוף כל העוברים על נאום זה החרם”.
– הם לא אשימים – סחה אינגה, משהסביר לה צפנת את דברי המודעה המרגיזה והמגוחכת – הם רק רואים בראי עקום, מה שגדולים וטובים מהם ראו באספקלריה מאירה: אין תקנה לעמנו עלי אדמות, אלא המוות… כל הילולת ההרס הזאת שראינו לפני כן וכל הדברים שקראנו עכשיו, אינם אלא תאווה גדולה שנסתלפה בידי קטנים, תאוות בוזי החיים אל המוות הגואל…
ופתאום, בלי מעבר, כשצפנת עודנו תוהה על משמעות דבריה המוזרים, המשיכה אינגה ואמרה:
– יודע אתה? אחרי מכתבה של ליאת, שעצתה נכונה, אני חייבת להגיד לך דבר, אשר הרופאה ואני גמרנו בינינו מכבר.
– והוא? – צפנת נשאר עומד כנגדה במדרכה הצרה שעם פינת הרחוב, כשהקהל, האץ אל התפילה, נדחק ועובר משני עבריהם.
אינגה נשמה נשימה עמוקה ואמרה בטון של אדישות מדעית, קר עד לידי מלאכותיות, אבל חותך כאיזמל בבשר החי:
– אין תקנה אחרת לחייך, ואולי גם לחייה של ליאת, אלא גירושים מוחלטים ביניכם!
צפנת הפסיע והלך לקראת שכונת “מאה שערים”, שהניגונים של קבלת שבת החלו הומים ועולים מעשרות בתי כנסיות וחדרי תפילה שבה, המשוכנים בבתי אבן עקומים ובבקתות מבוקעות. הרחובות נתרוקנו עתה כליל, מחמת שהכל היו כבר מכונסים לתפילה, וכל דיבור ודיבור שצפנת ואינגה דיברו ביניהם צילצל חדות באויר הסתיו המתכתי. תחילה החריש צפנת ולא ענה דבר. אינגה המשיכה:
– הקשר הפאטאלי שלך עם ליאת, כמוהו כאיבוד לדעת.
– וכל זה למה? – הפסיק צפנת את שתיקתו.
– משום שאיש ואשה נוצרו להיות לגוף אחד ואתם חיים חיי נשמות בלבד, חיי רוחות ערטילאיים.
– האין כלל בלי יוצא מן הכלל?
– היוצא מכלל החיים, החיים נוקמים בו את נקמתם!
– למענם, אנו מוותרים עליהם. למען האושר הגדול של העולם אנו מתעלמים מאושרנו הקטן.
– אנו? אל תדבר בשמה! אל תחשוב, כי אשה יכולה לעמוד לנצח בסיוט הזה!
– אשר לה, אל נא תצערי נפשך בגללה, מפיה אני יודע, שנישואי עמה העלו אור בחשכת חייה ואת האור הזה לא יכלה לקבל מאחר. וזה כל המדהים שבדבר, שנסעתי מעבר לימים וארצות, כדי למצוא בפינה נידחת את האשה, שחיכתה רק לי לבד…
– כדי למצוא את אבדנך!
– למה תדברי ככה?
– לשם הצלת נפשך אני מדברת ככה, לשם עתידך ועתידה. האם למתח פלדה זה שביניהם, שאין בו מן הגוף ומדמות הגוף, אתה רשאי לקרוא בשם נישואים? האם לא כישוף רע הוא שנעשה לכם? וכלום אינך חולה ואינך מרגיש, שהנגינה שלה משתיקה את ניגונך אתה בתבל? אתה זקוק לאשה שתהיה לך עזר – ולא לאדם התלוי בעזרתך. משאך אתה כבד מדי, ואתה הולך ומעמיס עליך גם משאה של זו! פקח עיניך המסונוורות בעוד מועד! התר את הקשר הגרדי הזה ביניכם. אין אתה אחראי לעולם, אתה אחראי לעצמך ולבשרך. היה אכזרי, והיית רחום. הרם ידך על הגורל, טרם ירוצץ הגורל אותך ואותה יחד!
– אהיה אכזרי – השיב צפנת בקול לא קול – ארים ידי על הגורל.
– כלומר? – שאלה אינגה בפחד סתום.
– כלומר – וצפנת עוד שקל את דבריו רגע ארוך לפני שהוציאם מפיו – כלומר, אפסיק את שיחותי הבטלות עם הרופאה שלך ולא אשוב אליה עוד…
הרושם של דברים אלה, שנאמרו מתוך רוגזה כבושה, היה מדהים. אינגה נתכווצה פתאום באמצע הרחוב, כמתוך העוית, ולולא החזיק בה צפנת בידו, היתה נופלת ארצה. לאור נרות השבת, שהועלו רועדים בחלונות הבתים, ראה את פניה והנה כמשו כמו בהבל פיו של המות. דמעות נתקשרו בעיניו למראה קמטי הזיקנה, שנתקמטה בהם כהרף עין. אך הנה כבר ניתר גופה אל על והיא נעתקה ממנו כנכוית ממגע ידו, כשהטון הענייני, המעשי, שב במאוּנס אל דיבורה.
– אם כן – אמרה כמתוך האדישות – דע לך, ששיחותיך עם הרופאה שלי הן התנאי לידידותנו, וכשהללו נפסקות, נפסקת גם הידידות בינינו…
וכשצפנת החריש נוגה ולא השיב דבר, הפנתה עצמה כלפי הסימטה שעמדו כנגדה ואמרה:
– בין כה ובין כה אתה חוזר עכשיו למושבה. סע איפוא לשלום. שלושה חודשים אני נותנת לך מועד. אם תוכל להתקיים שלושה חודשים אלה בלעדי – אל תשוב אלי לעולמים. ואולם אם תחזור בך במשך המועד הזה ותרגיש צורך ואף הכרח לקיים את התנאי שהצגתי לך היום, בוא אלי בכל יום ובכל שעה שאתה חפץ.
ובהיכנסה אל הסימטה, בלי שלחצה את ידו לפרידה, הפכה את פניה אליו עוד פעם אחת:
– אתה יודע, כי אני אשמח לראותך תמיד.
ונעלמה כליל.
ככה ראה צפנת את אינגה בפעם האחרונה בחיים. לבו הגיד לו, כי זוהי הפעם האחרונה, אף כי לא הבין מדוע. ולבו נתכווץ פתאום מכאב דוקר. במשך השבועות והירחים של חברתם נתחבבה עליו מאוד ילדונת מדופלמת זו, בעלת המוחין, שדבקה ברוחו לעוררו ולאהבו אהבה תמוהה ונזירית. האמנם תם ונשלם ביניהם? כי מה הניחוש ומה הכאב, שאינו מניח לו לעקור רגליו מן המקום?
יז 🔗
לילה אחרי שובו של צפנת למושבה, שעה אחרי חצות, דפקו על דלת ביתו:
– הם באים. חיש מהר אל החוף.
כהרף עין לבש צפנת את לבוש השעוונית ואת מגפי הגומי, שהיו חבויים במקום סתר שבחדר, תפס סמיכה ומגבת וצרכי אוכל ראשונים, שעמדו ארוזים בחבילה מיוחדת, ובלי להעיר את ליאת משנתה, פרץ החוצה והחל רץ במשעול הפרדסים אל מפרץ החולות שעם החוף.
לברק הכוכבים, בין עצי ההדר השקועים בתרדימת מסתורין נראו גם פרצופים אחרים, כשהם לובשים אותם הלבושים ונושאים אותן החבילות ורצים באותו הכיוון, כמו צפנת. הכל רצו בצעדים עמומים, בלי להוציא הגה מפיהם, עד שאף צפרי לילה ותנים תועים לא הרגישו בהם, אלא משצמחו והופיעו כנגדם פתאום, כעולים מתוך ענפי אילן ואדמה. ואז היו צפרי הלילה נרתעות לפתע וטסות אל על במשק כנפיים בהול, נחבט אל עלים מתפרדים. והתנים היו נעלמים ללא קול ומראה, כנמחקים ביד הלילה, כשגיצי עיניהם הצהבהבות, העיועיות, כבות לאיטן בחשרת פארות ועפאים. הגה לא הוציאו הרצים מפיהם. אך צפנת שמע לחשים באפילה. שמע קולות. שמע את האלם מדבר. המחשבות שבלבו שנמתחו עד לבלתי נשוא לבשו צליל, נתעטפו ארשת, סובבו אותו ברוצו כעדת עטלפים מתפרדים, מתחברים – – –
כשיצאו מתחום הפרדסים ונכנסו לתחום החולות, כבר נראתה לעיניהם ספינת המעפילים, גוש של שחור בזוהר השמים הליליים. והספינה הפוכה על צדה כעוף לילה הנשען על רגל אחת בלבד, והמוניות של דמויות אפילות, הבאות במרוצה מכיוונים שונים ומנקודות חקלאיות שונות עטות עליה מכל צד כעדת רוחות ערטילאים. רבות מן הדמויות האלה כבר חצו עד צוואר במשברי ים זועף, והעלו על כנפיהם את הנצולים, או משכו אותם, כשהם בוססים במים לאורך חבלים מתוחים מן הספינה אל החוף.
צפנת נכנס אל המים, כשרגליו מחליקות על קרקע המתפרד והקור הלח מתפשט בכל אבריו. בהיאחזו בידו האחת בחבל המתוח הגיש סעד בידו השניה לנחשלים שנקרו לו במים הרדודים, לחץ ידים מושטות לקראתו כמבקשות אחיזה, עזר להרים צרורות שנשמטו מידי בעליהן ונפלו המימה. בטפסו על דפנות הספינה הנוטה על צידה קידמהו ההבל הדחוס של גופות מיוזעים וצורכי אוכל מקולקלים, שהיה שוה תמיד בכל ספינות המעפילים, שעזר להעלותם. בתנאי הספינה הצרים, שנועדו לחמישה ששה נוסעים בלבד, היו כבושים בצפיפות איומה מעשרים עד שלושים נפש במשך שבועות וירחים. וכל תושבי התאים כולם, שנצטרפו למאות, היו נלחמים ביניהם על מוצא של כלום אל הסיפון הצר והמסדרון האפל ותאי הרחצה המזוהמים ובתי הכסא המלאים קיא צואה.
היתה שם התרוצצות בהולה של אחרוני היורדים, כשהם מגששים באפילה, מובלים בידים ומודרכים בהברות לחושות על ידי אלה שבאו להעלותם, או שהיו נישאים על כפיהם בשתיקה דרוכה. צפנת שמע אנחה מתוך כוך אפל שבצלע המדריגות והבין, כי נמצא שם אדם הזקוק לעזרתו. הכוך הצר, עקום התיקרה, שהיה עשוי לשני משכבים זה על גבי זה, נראו בו סימנים של המון אדם רב, שעזבוהו בבהלה והשאירו אחריהם כל הליכלוך, שיירי האוכל, הסמרטוטים והניירות. אך נותר גם אדם חי בתוך הכוך. צפנת הרגיש בנשימתו באפילה.
לרגע קט הצית פנסו החשמלי והבזיק את אורו על המשכבים.
אכן, שם למעלה, בקצה המשכב העליון שכבה אשה ערומה, כשהיא נשענת על זרועה הימנית, ועיניה הזרחניות מביטות מתוך גודש שערותיה הצהובות, משני צדי אפה היווני המתואם, במנוחה שלימה וגמורה על צפנת הנבוך.
– אה, סליחה – פתחה בגרמנית. במבטא זר – חשבתי זה שוב אחד משכני התא שלי, אשר כבר נלאיתי נשוא אותם…
– והגברת מי?
– אני?… מה איכפת לך?… גם לי לא איכפת…
– יהודיה?
– אם תרצה, יהודיה…
– ומדוע לא ירדת עם האחרים?
– כלום לא אמרתי לך עוד? נלאיתי נשוא שבעה שבועות תמימים את צחנת בשרם. היו לי לזרא.
– והרי… עוד מעט ישגיחו שומרי החוף באניה… תפלי ביד המשטרה…
– אה… המשטרה?… מכירה ותיקה שלי… גם אצלה יש מיטה מוצעת וארוחת בוקר על כל צרה…
צפנת נזכר במה שסיפרו לו, כי כלבי הדמים של אותו רשע נותנים לאניות הפליטים להימלט מחופיהם רק בתנאי, שכל אניה תקבל אל קרבה גם כמה פושעים פליליים, חולי עגבת, זונות… כך זמם אותו רשע להרעיל גם את מולדת התחיה של אומה זו…
– אפרופו, אם לאמת לאמיתה תתכוון, הרי היה בדעתי לרדת עם האחרים, אלא שהם לא חפצו בי… הילינה יפה מדי עבורם… חה־חה־חה… קרא לי הילינה…
– וברצונך להישאר כאן עד בוא משטרת החופים?
– חס וחלילה. אם אתה אחד מן המושיעים האלמונים הללו, הנני לשירותך. קחני והצילני כמו שהנני.
והיא קפצה בקפיצת חתול מעל משכבה ועמדה לפניו בכל מערומיה. אף על פי שכיבה מייד, מחמת הזהירות, את הפנס שבידו הבחין באפילה המזוהרת מה תואמים אברי גופה, מה בשומה ורעננה כולה. כאילו לא ממסע פחדים בצפיפות איומה ובתנאי גיהינום היא באה עתה, אלא כעולה מתוך הרחצה.
– ולבוש אין לך?
– אם על המלך טוב, יתן לי את השמיכה שבידו להתכסות בה. השלכתי מעלי את הסמרטוטים שלי, שהיו מלאים חלאה וזוהמה ותשרוצת, ושוב אי אפשִׁי לחזור וללבוש אותם. בטוחה אני, כי במקום אשר תובילני לשם, יימצא גם לבוש להילינה היפה. לא כן?
צפנת כיסה את כתיפיה בשמיכה אשר בידו, והיא נלחצה אליו בחום, כשהיא כובשת ראשה בחזהו ונתנה לו, שיובילה ויעלנה עמו אל הסיפון. ברדתם אל המים הרדודים היתה כבר הספינה ריקה מאדם והצלליות האחרונות של הניצולים ומציליהם נעלמו בתוך החולות. נטל צפנת את היפהפיה הזרה על זרועותיו, וכשהוא מלא תמיהה על קלות גופה ועל גמישות אבריה המחוטבים נשאה בין הגלים הרוגשים אל החוף.
יח 🔗
צפנת שכב במיטתו והאזין לרינת הצפרים באילנות שבגן. כל עונה ועונה וצפרים שלה. עצי האקליפטוס האדירים, שנשתלו על ידי המתיישבים הראשונים למניעת הקדחת, שימשו תחנות ביניים לצפרים במסעותיהם, בחורף מזרחה ובקיץ מערבה. וכל מין צפרים יש לו עונת מסעות שלו, אשר בה הוא עובר כאן וחונה כבוד על אילנות המושבה, פעמים לימים ושבועות ופעמים ללינת לילה אחד בלבד. עוד שנה שנתיים וצפנת ידע להבחין תקופות הימים על פי גוני הצפרים החונות פה. עתה הרי אלו צפרים ורודות עם נקודות כחולות על בית החזה ועל הצוואר החלק והעדין, כצווארה של נערה. הזנב המורם כמניפה, מרושם בפס קטיפה שחור. שלהי קיץ היו, יום כבד בחומו. אך הלב כבר הגה בסתיו המתקרב. לא יארכו הימים והמטר ירד, ושוב תצאנה הקוטפות אל הפרדסים במכנסי העבודה הכחולים ובפנים המלבלבות מבעד למטפחת שעל השיער הכותש. אותה שעה שוב לא ילך צפנת לבית הספר. פטור הנהו. את משכורת החופש כבר קיבל, וחמישים הלא"י פיצויים תגענה בקרוב. מעתה יהיה עליו לעזוב את הדירה המרווחת, ששוב איננה לפי כיסו. אך עדיין לא ברור לו לאן יפנה. ליאת הלכה אל הרופא לקבל ממנו הוראות. חייו של אדם אינם נמדדים על פי השנים, אלא על פי דפיקות הלב. ולבו של צפנת דפק מהר מדי.
מכתבה של אינגה היה עבה במעטפתו שלא כרגיל, וצפנת לא פתחו מייד. הוא החזיקו בידו ונתן להן למחשבותיו, שתנהרנה על העבר אשר שמה ציוצי הצפרים נוהרים. טובה שעת ביניים של בדידות. טוב לא לפתוח מכתבים ולא לקרוא בהם. טוב לדעת הכל, ולא לדעת שיודעים. אך הנה דפקו שוב על הדלת. צפנת הצפין את המכתב מתחת לכר וענה: – “יבוא”.
נכנס בחור צנום ושחור, בעינים חדות ושחורות ובחולצה רוסית שחורה, רקומה אדום בבית החזה. צפנת לא הכירו תחילה.
– מורי – פתח הבחור בקול מגומגם. עתה הכירו צפנת. זה היה אחד מתלמידיו מימי הגליל. פעם אחת אחז אותו תלמיד שוט בידו בשעת השיעור. ביקש ממנו צפנת, שיניח את השוט מידו. היסס התלמיד לקיים פקודתו. נזפה בו ילדה אחת, בת החלבן שבמושבה, על שאינו שומע בקול המורה. הצליף אותו תלמיד בשוט שבידו במנוחת נפש גמורה על פניה של אותה ילדה בהירת השיער, ונעשתה שרטת דמים בפניה. אחר הניח את השוט מידו, כממלא פקודת המורה לאשורה, וישב על מקומו כאילו לא קרה דבר. דומה, כי נמרוד היה שמו.
– אני נמרוד – המשיך הבחור בהיסוס – מורי בוודאי זוכר אותי.
– אה, אני זוכר – ענה צפנת. הוא זכר, כי לאותו נמרוד היו כשרונות גאוניים. הוא זכר גם כן, כי מבעד לסדיזם שלו היה לו לב ישר להפליא. נמרוד, שגדל ללא אב במשק אמו, אשר העבודה בו התנהלה על ידי חרתים ערבים, הבטיח לספר לו פעם, לצפנת, מניין באה לו תאוה דורסנית זו להרע לאחרים. אך מעולם לא הגיעו לידי כך. תמיד היה מעשה רשע חדש של נמרוד הורס את תקופת הביניים הקצרה של “הבנה הדדית”, שקמה בין המורה ותלמידו.
– מורי, באתי אליך בעניין מיוחד – הפסיק נמרוד את הדממה שנשתררה.
– דבר!
נמרוד שלח עיניו לכאן ולכאן:
– מורי, האם אינך חושב, כי כולנו חייבים להות חברים באגודה חשאית?
צפנת לא הבין.
– מורי, אני מתכוון, כלום יחזירו לנו את הארץ, אם אנחנו לא נקח אותה?
– מובן. ולשם כך אנו עולים לכאן מכל ארצות פזורינו ואורשים את אדמתה שעל. שעל.
– אבל בלי נשק?
– יהיה גם נשק, כשיהא צורך בו.
– אבל, כבר היום יש צורך בו!
– כבר היום?
– מורי, כלום אינך סבור, כי אילו הרגנו כל מי שעומד בדרכנו היתה הארץ שלנו?
– גם גרוריו של אותו רשע אומרים כך.
– הם אינם אומרים, הם עושים. רק אנחנו מסתפקים בדיבורים.
– אינני מתקנא במעשים שלהם.
– מורי, כלום אינך חושב, כי כל “הספר הלבן” הטמא הזה שפירסמו בימינו, כל החנק הזה שחונקים אותנו פה, אינו תוצאה ישרה מן הרציחות שרצחו הערבים את בחורי הישיבה בחברון, ואת הילדים היהודים על אמותיהם בטבריה ואת החיילים האנגלים בהרים, ובכלל את כל מי שעמד בדרכם? כלום לא הרצח דיבר פה את דברו וניצח?
– אינני מקנא בנצחונות כאלה.
– אבל עם ישראל מקנא, מורי, אתה לא רשאי לדבר בשם עם ישראל.
– ואתה רשאי?
– כן, אני מורי. אנחנו. יודע אתה, מורי, משום מה הכיתי את דבורה בשוט בפניה? משום מה תאב אני לראות דם? אז לא אמרתי לך, מורי. עתה אגיד. חרתים ערבים עבדו בביתנו. אבי מת, נהרג בשמירה. אמי הלכה לשדה. ואני עם הפרות. ובא החרת והפשיט אותי ערום. והתעלל בי. והצליף על בשרי הערום בשוט שבידו. וצחק כאשר בכיתי. וטבל את אצבעותי בדמי. לא יום ולא יומיים עשה ככה. תמיד עשה ככה. ואמי פחדה ממנו. ואני פחדתי לספר. משום שאני הייתי ילד יהודי, ולילד יהודי מותר לעשות הכל. מורי, אנחנו צריכים מדינה יהודית, או לרצוח את העולם.
– אתה בעצמך אומר: או מדינה יהודית, או לרצוח את העולם. אני בעד מדינה יהודית.
– לא נשיג מדינה יהודית בלי רצח.
– חושב אני ההפך מזה. לא נשיג מדינה יהודית, באם לא נדע להתגבר על החיה הרעה שבקרבנו. לא נבנה לנו ארץ, אם לא נבנה תחילה את עצמנו.
– מורי, ספינות עמנו טובעות בים, ואתה אומר שירה?
צפנת נדהם לרגע קל. הדברים קלעו יותר ממה שנתכוון נמרוד.
– ומה לעשות, נמרוד?
– לרצוח, מורי. בעד כל ספינת מעפילים שהם מטביעים בים, להרוג מאה אנגלים. בעד כל בגידה בנו, לרצוח מיניסטר אחד.
– מה אעשה, ואינני מאמין בנצחון הרצח בעולם.
– הוא ינצח, מורי. תראה, הגרמנים הללו. ראית כיצד צ’מברלין מפחד מפניהם? אפילו במלחמה הוא פוחד לפתוח עמם. מורי, רק הרצח מנצח בעולם.
– אם כן הדבר, אינני חפץ לחיות בעולם הזה.
– לא שואלים אותך, מורי. אתה לא עמנו. עמנו מוכרח לחיות. מפני שלא ידענו לרצוח אנחנו המעט מכל העמים.
– האומר לך דבר, נמרוד?
– אמור, מורי.
– יש דברים שהם למעלה מכל ויכוח, או למטה ממנו. כרצונך. לשוא אתה טורח איפוא. בעניין זה לא תהיה שפה משותפת בינינו.
– ובכן אקסיומה, מורי, בלי כל טעם?
– כן. יהי אקסיומה. עם ישראל לא יקום לתחיה על הרצח, לא יזבח זבחי מתים. עם ישראל ייבנה רק בדרך החיים. “ובחרת בחיים” כתוב אצלנו.
– כאילו הבחירה בידנו, מורי. עוד מעט ואין יהודים בעולם.
– על כן צריך להחיותם כאן, ולא להמיתם. על כן צריך לבנות את ארצנו.
– לבנות את ארצנו? מורי, הלא הם אינם נותנים לנו לבנות. הלא הם יהרסו את אשר נבנה.
– אני מאמין בנצחון היצירה על המות!
– מורי, המותר עוד לדבר במליצות כאלה בדורנו?
– נמרוד, כבר אמרתי לך, שוא דיבוריך. אינני רוצה להטיף לך מוסר. אינני מרגיש בי את הזכות לכך… אבל לא תטיף גם לי. יתפרדו דרכינו, כאשר היו נפרדים עד היום…
– ולאגודה החשאית אינך מצטרף, מורי?
– כבר אמרתי לך נמרוד, הנח לי.
– אבל מי שאיננו עמנו, הרי הוא נגדנו, מורי.
– אז אני נגדכם.
– ולא כואב לך כלל, שעמנו יאבד מן העולם, מורי?
– אין לי כוח עוד, נמרוד. עזוב אותי ולך לדרכך לשלום.
– אתה מברך אותנו?
– אינני מברך אתכם. אינני מאמין בגבורתכם. הגבורה איננה ביריה, בפצצה, ברגע המסוכן האחד. הגבורה היא בסחיבת עול העמל יום־יום ושנה־שנה, כל החיים, בחורי עין־חיים הם הגבורים. אכרי נהלל, עין־חרוד, טירת צבי, הדגניות. אבותיך הבילויים היו הגיבורים. אם כל העם ילך בדרכם, אם כל העם יעמוד על אדמתו כחומה, לא יוכלו לנו כל אויבינו לרעה. אבל אתם, שואה אתם עומדים להמיט על עמנו. אתם – – –
אך פתאום הבחין צפנת, כי נמרוד איננו עמו בחדר. ברגע שנשא צפנת את קולו ועבר מדיבור לצעקה, החוירו פני נמרוד כסיד והוא הביט על ימין ועל שמאל בחשדנות שבאימה ונמלט החוצה. את הדלת סגר אחריו בחשאי ואת הבית יצא לא בשער הרגיל, אלא מבעד לפשפש שבגינה.
צפנת חש דקירה בלבו. נבוך ולא מצא ענין לענות בו. אותה שעה נזכר במכתבה של אינגה. הוציאו מתחת לכר, פתחו וקרא בו באלם תדהימה.
יט 🔗
"אהוב לבבי. תנני ואכנך בכינוי זה, בטרם אלך ואינני. כי כאשר יגיעך מכתבי זה, שוב לא אהיה בחיים. מנת הציאנקלי המוכנה אתי תמיד, מאז ימי הרדיפות הראשונות בגרמניה, מונחת עתה לפני בקופסת של זהב, מורשת משפחתנו, משפחת יהודים עתיקה מגרמניה של הימים ההם. כאשר אסיים את מכתבי זה, אגמע את הטוב־הטוב הזה, השם קץ לעוניינו ולמרודינו עלי אדמות. מצטערת אני רק על שכני הבית, אשר מותי יטרידם במקצת. מצטערת אני על נושאי המיטה, על אבי ועל אמי הזקנים, שהם דביקים בצפרניהם בחיים הללו. עליך אינני מצטערת. אתה תבוא אחרי. במוקדם או במאוחר תבוא אחרי. אך רצה נא והיה זה מוקדם. ראה, מחכה אנוכי.
"אהוב לבבי. חג לי היום. ואני יכולה להרשות לעצמי כל אשר ישאל לבבי. אני יכולה לדבר אמת לאמיתה. הזוכר אתה, כאשר ניגשתי אליך ברחוב בירושלים ואמרתי לך, כי הולכת אני לאבד עצמי לדעת וכי בעיניך אתה קראתי דבר אשר ימנעני מעשות זאת? עתה אני יודעת: שיקרתי לך, אהוב לבבי, כשם ששיקרתי לעצמי. בשל ההיפך מזה ניגשתי אליך. אני קראתי בעיניך, אני קראתי בשיריך, כי אתה מוכן למות כמוני אני. אני הרגשתי בך, כי אתה יודע סודו של המוות הרבה יותר ממני. כי אתה מתאווה אליו, חותר לקראתו, בוער אליו ביקוד אהבה. עמך חפצתי למות.
"עייפה נפשי לחיים. בת עמי אנוכי, עייפה נפש עמנו עלי אדמות. משחר ילדותי ידעתי זאת. לא נבראנו לעולם הזה. לא קורצנו מן החומר הגס, אשר כל אדם קורץ ממנו. אנחנו נולדנו למות בלבד. ואנחנו נולדנו לספר לבני אדם תולעה, כי יש שרפים ואופנים וחיות הקודש ממעל להם. ואנחנו מתגעגעים תמיד על המקום אשר ממנו באנו, על השרפים והאופנים וחיות הקודש. קר לנו בתבל זו. קר לנו בשלגי הצפון. אל ציון נכספה וגם כלתה נפשנו. הניסית פעם לשאול את עצמך, ציון זו מה פירושה? הבה אגיד לך את הסוד: כלות הנפש – קידוש השם – מיתה בנשיקה… נשבעתי לך, כי כרוב ממשח הוא, העומד מעל לכל מקדשי הכיסופים של חיינו.
"השמת לבך לנדידת עמנו אל המוות כל ימות קיומו? ההתבוננת אל התהלוכה הגדולה הזאת, אשר אין בלתה? חורבן הבית. חורבן הבית השני. המוות מתוך רצון במצדה, במערת יודפת. עשרת הרוגי מלכות. רבי עקיבא המכריז בגלוי, בשעה שבשרו נסרק במסרקות ברזל, כי כל ימיו לא נתאווה אלא לשעה הגדולה הזאת של המוות בעינויים. המוות ברננה בגובי האריות של רומי, “בזכרנו את ציון”. המוות בעקבות המשיחים השונים, משיחי האמת ומשיחי השקר, שקמו לישראל. המוות עם שבתאי צבי, עם דויד הראובני, עם שלמה מולכו. המוות עם אותו משיח, שהטביע את עצמו ואת כל עדת מאמיניו במצולת ים. המוות במסעי הצלב. המוות באינקביזיציה בספרד. המוות במסע הדורות אל קברם בארץ ישראל…
יהודים עוזבים ארצות, סביבות, תקופות. יהודים מפליגים בספינות דייגים, בסירות שודדי ים, באורחות גמלים במדבר – למות, למות, למות.
"ולמה לחיות בתבל זו? עם מי לחיות? אני ראיתי אותם מילדותי, את דרי העולם הזה. אני בעיירה שלי בגרמניה. מול חלוננו היה בית מרזח. אני ראיתי את הפונדקי עגול הכרס, במלאותו במסדרון כוסות בירה משיירי כוסותיהם המסואבים של האורחים השיכורים, ובהגישו את כוסות השיירים האלה בנקישה של חשיבות, כמשקה חדש, אל שולחן ההילולה. אני ראיתי כיצד הם זוללים וסובאים ונואפים, ורובצים חצות לילה בקיאם בעיבורו של רחוב. את בת הפונדקי ראיתי מחלוני בקומה שמנגד, את האשה הנשואה למלצר המטומטם שלו, איך שהתהלכה כל היום בחדרה ערומה ואיך שקיבלה במצב זה אורחים על פי התור, ובעלה מגיש את המשקה. ואותנו לימדו תורה, לימדו מוסר, לימדו צניעות בתבל זונה זו! אני הלכתי פעם בערב, ילדה יהודיה קטנה, לקנות כוס בירה לאבי. העוזרת שלנו היתה חולה אז, ואני הלכתי לבדי. במסדרון האפל, בין החבית ובין הקיר לחצני הפונדקי השמן, המזיע, אשר פני חזיר לו, אל מפל כריסו המגואל וזיהם את נשמתי לעולמים. אני איני חפיצה לחיות אתם בתבל אחת.
"אני יודעת מי הם… האמינה לי. אני מכירה את ההונים הללו מתוכם, מתורתם, מקובעת נפשם המזוהמת. “חברי” באוניברסיטה היו בס.ס…. "חברי היו בס.א…. אני מכירה כל מזימה אפילה שלהם, כל תכנית שטנית. אני יודעת, כי אין שום ניצוץ בלבם, לב חיה רעה, אשר יעכב בעדם מלהפיק זממם השפל. ואני יודעת, כי “העולם הגדול”, האנושות הנאורה, כביכול, אף אצבע לא תנקוף, בשעה שאחרון היהודים יירצח לעיניהם. כי עינים יהודיות לעמנו, כוכבי שמים עלי אדמות. כי עינינו עמוקות מדי, מאירות מדי, כי הן באו משם, מעולם האמת, מן העולם שאין אשליות בו ואין חיים על תנאי. וההונים הללו אינם יכולים לשאת את עינינו אלה, החודרות כליות ולב שלהם, לב טמא שלהם. הם אינם יכולים לנוח ולשקוט, עד אם טיבעו עינינו אלה בזוהמת אשמתם רצח.
"ואמנם אשימים אנחנו, אשם כל אחד מאתנו, החפץ עוד לחיות בעולם פריצי חיות אלה. מה לנו ומי לנו בו? למי תכתוב את שיריך? למי תיצור יצירותיך? הבאף החזירים האלה תשים זהב נפשך? ראה, מן הרגע הראשון שפגשתיך, חלמתי למות עמך יחד. כל מה שעשיתי ותבעתי ממך לא היה אלא אקדמות לוידוי הגדול, לתביעה הגדולה, שחפצתי לתבוע ממך, שחפצתי כי תתבע ממני. כל הניתוקים אשר אמרתי לנתקך מביתך, מרעייתך, ממעגנך בחיים, לא היו אלא למען ההפלגה הגדולה, פנים אל פנים, לאוקיינוס המוות. אך אתה השלכת אותי מעל פניך, טרם אפתח פי לגלות לך את האמת, ולא נותר לי אלא למות בודדה. אך לא, אינני בודדה. אני יודעת, כי אתה עמדי. אני יודעת, כי אתה תלך אחרי. אם תאבה ואם תמאן, הלוך תלך אחרי. בכל עניין אשר תענה בו, בכל מחבוא חיים אשר בו תיסתר, אני אוציאך משם. כי אני יודעת אותך יותר, מאשר תדע אתה את עצמך. אני הידיעה הפנימית שלך. ואני היודעת, כי כל חייך לא היו אלא הליכת געגועים לקראת חג הכלולות הגדול של המוות.
"למה תתמהמה איפוא? התאמר לחכות עד אשר יאליחו החיים כל חלקת תוך בקרבך? התאמר להתחלל כאשר חולל עמנו בגויים? עמי, עמי הנרצח, עמי הקדוש! לבי נשבר בקרבי, בראותי כמה ארץ עליך עוד לגמוא, עד אשר תגיע אל ביתך שבשמים. היפרד מעליהם, צפנת רעי. למעני עשה זאת. כבה את הנר ופתח את הדלת אל הלילה הגדול. שם אני עומדת ומחכה לך. כוכבים נושרים כפניני טל משערותי, והדמעות שבעיני בוהקות בזוהר שאיננו מכאן. נוגה לי. נוגה לי. קרן אורה לי מסהר אשר לא יזרח עלי אדמות. שם אני מושיטה ידי לקראתך. מלוא כל החלל – ערש כלולותינו. מלוא כל הזמנים – השעה של יחודנו. ידך בידי נצעד אל היכל השתיקה נצח…
אינגה"
פרק שני: הנתוח 🔗
א 🔗
הם ירדו מן האוטובוס בין הפרדסים, באמצע הדרך מפתח תקוה לתל אביב. משמשך בחבל הפעמון, חשָׁבוֹ הנהג לטועה במגמתו ולא עצר. ואולם הוא חזר ומשך בפעמון, ואף תבע בפה שהנהג יעצור. ניצבה המכונית בלהט השמש, והוא נתן לליאת שתרד תחילה כשהיא אוחזת בארגז הכנור, שידה לא זזה ממנו לעולם. אחר כך ירד הוא בכובד גופו וחש דקירה בלבו. האוטובוס המשיך מייד בדרכו, כשכמה ראשים מוצאים מבעד לחלונות, לשלוח מבט אחורנית בזוג המתבודד. בפינה הקרובה נתעלם האוטובוס מן העין, ונותרו רק הפרדסים והם.
ישב על אבן־האורח ונשם בכבידות. אך ליאת נתנה בו מבט לגלגני מבעד למשקפיה, והוא קם.
– צדקת – אמר – אסור להתפנק כבר בראשית הדרך.
אמנם זאת לא היתה הראשית. השנה מלאו עשר שנים לנשואיהם, שמונה שנים לשבתם בארץ. יחדיו התגוררו שנתיים בדירה המפוייחת של אמה האלמנה, בעיר התעשיה הגרמנית, יחדיו עברו את הדרך ארצה, כשעל סיפון האניה נודע להם פתאום על משבר שחל בגרמניה, בגלל הרוב העצום שקיבלו הנאצים בבחירות. מעט החסכונות שחסך לו במארקים מהוראות שעה בעברית בשלוש הערים הסמוכות זו לזו, נירנברג – פיורדא – במברג, ערכם ירד פלאים. חמישים לא"י היו כל התמורה, שקיבל עבורם בשער החליפין בארץ.
שלוש הערים… מבלי משים נזכר צפנת בנדודים ברגל, שנדד עם ליאת, נדוד וחזור, בין נירנברג לפיורדא, בליל היכרותם, בגשם השוטף, בין בתי המידות כבויי החלונות, לאור הפנסים המתוחים על חוטים באמצע הרחוב הארוך, והם כאילו נמשכים והולכים עד לאין סוף… נזכר בנסיעות שהיה נוסע בכל ליל ראשון בשבוע, תחילה מנירנברג מקום מגוריו בימי רווקותו, ואחר כך מפיורדא, עיר מגוריהם מימי הנישואים, אל במברג העיירה העתיקה, ללמד שם עברית את כל “העדה היהודית”, כעשרים נפש במספר, משעה עשר עד שתים עשרה בלילה. רק שתי שעות אלה בשבוע יכלו האנשים הטובים הללו למלט מחיי העמל שלהם למען הנשמה היתירה, למען תורה מציון… ובשעה אחת בלילה היה צפנת חוזר תמיד ברכבת לביתו שבעיר האחרת. והיתה זאת רכבת הלילה, שבאה מפריס. ובכל ליל ראשון, מדי נסעו בה, אירע לו מאורע מיוחד ברכבת זו. פגישה עמוקה עם אשה, שלא הכירה מעולם ושלא שב לראותה לעולמים. שיח לבב עם אדם מופלא, שאינך יודע אל נכון, אם הוא קיים באמת, או אינו אלא צל עצמך. התכתשות עם אנטישמי גס רוח. הטפת תנחומים על לב שבור, שגילה לו מכאוביו המוזרים לקול משק הגלגלים. בדידות עם נפש שותקת כמותו בקרון העזוב, לנצנוץ פנס הלילה המעומעם. פעם אחת טעה בבית הנתיבות שבבמברג, בשלג ובסופה, ועלה אחרי חצות לילה על רכבת הנוסעת בכיוון הפוך, צרפתה. משנמשכה הנסיעה שלא כרגיל ועדיין לא הגיע למחוז חפצו, שמע את אחד הנוסעים שואל, אם עוד רחוקים הם מתחנת הגבול סאארבריקן. נזכר צפנת בסיפור של שלום עליכם, הנה אני יושב כאן ונוסע לפיורדא, וזה יושב כנגדי ונוסע לסאארבריקן… בחניית עראי אפילה, באין שום בנין מסביב, זולתי תל גדול של פחמים מכוסים שלג, הורידו הקרר. וצפנת עמד שם כל הלילה יחידי וחיכה לרכבת החוזרת…
משהגיעו ארצה חילקו צפנת וליאת את חמישים הלא"י שברכושם לשלושה חלקים. שליש ניתן להוריו, השקועים תמיד בחובות, שחיכו כבר בחיבוט הנפש לדעת מה יביא עמו בנם, שנשא אשה מגרמניה העשירה… שליש הוציאו על שכר דירה למחצית השנה בעד שני חדרים זעירים ששכרו להם בשכונת גאולה, בקרבת ההורים. ובשליש היו מתפרנסים, כשהוא מידפק יום יום על דלתי מחלקת החינוך לקבל משרת מורה ואיין. והדבר לא היה פשוט כל כך. כשנסע לחוץ לארץ להשתלם, או להתרפא, או לברוח מעצמו, עזב משרת מורה במושבה בגליל. בית הספר באותה מושבה בית ספר דתי של “המזרחי” היה, ואולם באחד מאותם רגעי הטירוף, בהם לא היה לשום חישוב מעשי שליטה על מצפונו, הריץ אגרת אל הנהלת החינוך המזרחי, בה הסיר מעליו את האחריות לכשרות דתיותו, ובמקום התאריך הנהוג בראש האיגרת כתוב היה בעצם כתב ידו: “היום יום שבת קודש”. במקום תשובה קיבל באותם הימים מכתב מסופר דתי ישיש, מידידי בית אבא שלו, ובמכתב כתוב לאמור: “איגרתך אל הנהלת החינוך המזרחי לא הגיעה אל מטרתה… מצדי איעצך, שתחליף לזמן מה את מקום מגוריך. מי יודע מהיכן הרוח נושבת”. – – – תוצאות לשעתן לא היו איפוא לאותה איגרת, ואולם עתה, בשוב צפנת מחוץ לארץ, נמצאה הדרך לחינוך המזרחי נעולה בפניו מאליה, ובמוסדות החינוך הכללי לא היו להוטים ביותר לקבל מורה, אשר מאחריו עומד “עבר מזרחי”, שלא נתפרשה מהותו. כזה היה גורלו של צפנת תמיד. מעשי־החתף שלו, בגזירת אותו קול אלמוני שבחובו, באו כאילו לקדם את פני הפשרנות הסבילה, הטבועה באופיו. מעתה, אפילו אם חפץ שלא להיות נאמן לעצמו נמנע הדבר ממנו, כי מעשה החתף שעשה לפני כן גדר בעדו והשרה את צלו על צעדיו בעתיד. ימים רבים התגולל צפנת במסדרונות מחלקת החינוך, נטול זכויות וחסר המלצות, ודינו כטרדן שאין יודעים מה לעשות בו. ורק כאשר נכמר לבו של המפקח “המזרחי”, הרב נקי־הזקן ונקי־הדעת, והוא נכנס אל המפקח הכללי וגולל לפניו את כל הפרשה כולה, ניתנה לצפנת משרה חלקית במקום שלא נמצאו קופצים עליו, בבית הספר לבנות שבעיר העתיקה בירושלים.
אותו בית ספר לבנות שבעיר העתיקה לדלת העם נועד, ובראשו עמד איש חיל גדול שפם, תקיף בדעתו וקפדן בסדריו, שהכל היו נשמעים לו והכל היו יריאים מגערתו. צפנת בחר בהוראה לפעוטות בכיתה הראשונה. סוד קינן בלבו, אשר יכול היה להסתירו רק מפני הפעוטות הללו בלבד. בכיתות הגבוהות יותר חושש היה משום “שיתוף” סודו עם התלמידות הבוגרות יותר. והסוד הזה היתה שירתו… גודל המשימה אשר נטל על עצמו ביצירתו היה כה חסר כל יחס אל קטנות־התנאים של הסביבה שחיה בה ושעבד בה, עד שכל הזכרת שם יצירתו נראתה לו כחילול, כלעג לרש, כהתעללות בנפשו השותתת דם. אפילו מפני עצמו הרגיש צורך להסתתר, בשעה שכתב את דבריו. ומה שהדפיס לא הדפיס אלא בשינוי שם המחבר. איש מעורכי העתונים לא הכירו פנים, איש לא ידע כי הוא הוא. והפעוטות הללו שבכיתה הראשונה לא היו חשודות, שסודו יתגלה בפניהן… ואולם פעוטות אלה, נפשות חיות וסובלות היו, רעבות וגם מוזנחות, בנות סבלים, רוכלים, פושטי יד וזונות. עזובה שבביתן קמה לנגד עיניו מתוך שיח ושיג שהיה לו עמהן. חוליין, עוצבן, התנוונותן – הרעילו את יומו. לא יכול להחריש ופירסם בעתון הפועלים תיאור של מצבן וקריאה לעזרתן. מאז נתגלה “קלונו” בין כתלי בית הספר, כי אכן “משורר” הנהו. והמנהל גדול השפם הלבן, אשר כרבים מבני דורו, דור המהפיכה הרוסית הראשונה, היה נאמן כחייל ותיק לאידיאלים ידועים, שלימים, שקופים ונוקשים במקצת ורחוק היה ת"ק פרסה מן הקרעים של התקופה, מניחושי השואה המתקרבת וממאפליית השירה ונפתוליה – נתכוון בכל זאת לגמול עם צפנת חסד מיוחד, כאשר אמר פעם בישיבת המורים, בחינת פטרון החפץ ביקרו, אל המורה לזמרה מרת פומרנץ:
– הגברת פומרנץ, תשמע נא, קראתי אמש שיר, שאמרו לי שהוא של האדון צפנת, השיר הוא לכבוד למורה בית ספרנו. אני מציע, שתחבר לו מנגינה ותלמד אותו את הבנות שלנו.
צפנת שישב בטוח באלמוניותו בקצה שולחן המורים, היה לו כאילו קראו פתאום בשמו – שיעלה לגרדום… ניצוצות ניתזו לנגד עיניו. חיה רעה, שלא ידע כי היא רובצת בקרבו, זינקה ותתפרץ מתוך סוגר נפשו. לא ראה ולא הרגיש, שהוא נוטל בבת יד את הדיותה הגדולה מן השולחן ומשתעשע בה שיעשוע מאיים. לא ראה ולא הרגיש, כיצד דיותה זו נופלת פתאום, ספק מתוך אותו שיעשוע עצבני, ספק במתכוון, ומתפוצצת כפצצה על רצפת האבן של חדר המורים, מתיזה סילונות של דיו על החליפה המעומלנת של המנהל, על מכנסי המורים, המתנערים ממקומם בבהלה, ועל הקיר הלבן שמנגד.
– שירתי איננה עניין לכאן!
מאז אותו מאורע היה התפתה ערוך לצפנת בבית הספר. פעם אחת איחר במחצית הדקה את הצלצול לשיעור הבוקר. אמר המנהל בישיבת המורים:
– עם ישראל אינו יכול לשלם למורים, כדי שישבו בבית ויכתבו שירים.
ופעם אחרת אמר בשלוות נפש גמורה, כלאחר פה, בלי לשאת עין אל צפנת:
– היה כאן הד"ר ברכיהו, והוא אמר כי בכיתה של האדון צפנת האחוז הגדול ביותר של ילדות חולות רוח…
הדקירה, שחש אז צפנת בכל מעמקי לבו, היתה לו כקרבן כפרה רצוי על החטא שחטא בהתפרצותו הבלתי־מרוסנת כלפי איש לפידות זה. כי על כן העמיקה אז לחרוש בנפשו אותה הרגשת אשמה כלפי עולם ומלואו, שהיתה נטועה בו מקדמת נעוריו. הוא נולד עם האושר בלבו בעולם זה שכולו חושך וצלמות, הוא התהלך כל ימיו כבתוך חג גדול. דלתות תבל נמצאו פתוחות לפניו עד כדי השתוממות של פליאה. חריפות הנאה היתה בו מכל דבר בחיים, אפילו מן ההעדר היה נהנה, אפילו מן החלום שלא יבואהו לעולם. ובחריפות הנאה זו היה רואה עצמו אשם כלפי כל הבריה, כלפי כל האדם, שלעולם לא יעמיקו ליהנות כמותו. ולמעלה מזה היתה אשמת בושה כוססת לבו כלפי מרי הנפש, צרי העין, טעוני הטינה על עולם ומלואו. איך יתהלך בינותם עם האושר הקורן בלבו מבעד לדמעות? הוא ביקש את הסבל בחייו ככיפורים, אבל גם בסבל היה מאושר מן האחרים, בחריפות הכאב שאין מתוק ממנו ובמלח הדמעות שאין טעם כטעמן. אהה, אין שויון בעולם הזה איין, אפילו המוות שלו יהיה עמוק ממותם של האחרים, מאיר יותר, גודש יותר ממלוא הכוס. אהה, כמה הוא מכאיב לכל מי שהוא בא במגע עמו על ידי מנת אושר זו, אשר שום אסון בתבל לא יוכל ליטול אותה ממנו, אלא עוד להעשירה ולהאדירה. הנה הוא צובר את כל עקות חייו במצבר אונים של חשמל וכותב שיר. כיין הטוב עוברו תסס השיר. למה מנוע מן המנהל המצורר והישר כוס התנחומים הזה של יין השירה? על חטא שחטאתי לפניך באושר לבב…
ואחר כך כאשר הודח מרצונו הטוב לאותה מושבה ירוקה, כאשר זכה שם לפתחון לבב ולחיבת נפש מצד כל החוגים, כאיכרים כפועלים, וכאשר איבד לפתע, בלויה של אבי עפרה, את כל עולמו במושבה זו על ידי נאומו הפאטאלי – כלום לא עלץ לבו בקרבו, אותה שעה עצמה, מן השכרון של החירות העליונה שהגיע אליה? כלום לא חגגו אז כל מורשי לבו את החג הגדול של היותו נאמן לעצמו חרף אבדן הכל? המותר היה לו להלבין ברבים פני אותו נכבד האכרים, להפוך מעיו בקרבו, להתוות תו קין על מצחו, בשעה שהוא עצמו, צפנת, התמוגג אותה שעה מן החויה החריפה של היותו מוכיח בשער, מחרף נפשו למען הצדק, נרדף למען קידוש האמת? אהה, למה הוא זורע מכאוב בכל אשר יפנה, ולבו נושא משך הזרע של האושר?…
ואינגה? לכאורה מעשה טוב עשה, שלא נתן לה לאינגה שתדיחהו מזרועות ליאת, הנשואה לו כדת וכדין. מעשה טוב? כלום באמת טוב היה המעשה, אשר בגללו איבדה אינגה את עצמה לדעת? כלום הויתור הזה על מהלך חדש בחייו, למען סבל יום־יום לצדה של ליאת, לא הכיל אף הוא איזה סם משכר של אושר מוזר לנפשו? זה האושר של מתק צער הפרידה ממה שלא ניתן להשיג, זו חדוות העקידה על המזבח האפור של החיים ללא סיפוק. כל העולם הולך סחרחר משכרון הבשרים המכלה. כל העולם מידבק ומזדווג, מוליד ויולד, שותת דם בתולים ודם שפירים ושיליות. והמה שוכנים להם בתוכו שאננים כבתוך פעמון של זכוכית, כפוי על כל אחד מהם לנפשו, מבעדו תרמוז נשמה לנשמה – וגוף אל גוף לא יקרב לגשת. המותר להפר בעזות מפוכחת כזאת חוקת אנוש וארחותיו? המותר ליהנות הנאה בדולחית כזאת מן העושר הלבן של הויתור על הכל?
צפנת נתן פתאום מבט של איבה בליאת המהלכת על ידו בנתיב הפרדסים, מבט מן הצד. והנה הוא רואה אותה כשהיא נגררת בדרך החול, פני מעונה פניה שנתקטנו מבעד למשקפיה הנזוקים, צעד כושל צעדה, מחוסר אונים של שנות יסורים על צדו, גופה הדק והנטוי כאילו נשבר ממשב רוח לא נראה. חבילה של חיים, שהושלכה בדרך והוא הרימה, הרימה על מנת לסחוב אותה עמו לאשפתות… אושר, הוא אמר, אושר. הבל הבלים, מלים ולא יותר. את דם התמצית שלו הוא שפך בשוק החיים. בבדידות ואבדון מתנהלת דרכו מאז ועד עתה. מדחי אל דחי הוא יורד. ליאת, את, המרשעת שלי. בעטרת של קוצים נתאווית לצדי, לקראת חיי שפל ודלות את הולכת עמדי כל הימים, מרצונך הטוב, בבחירתך החפשית. ואני איני נותן לך מאומה עבור כל זאת. אפילו אהבה איני נותן לך… או שמא, שמא הוא נודע גם לך, הסוד הזה, הקיים בכל זאת, המתנגן בי גם עתה, אחרי שביטלתיו כעפרא דארעא, סודו של האושר באין כלום, באין מאומה?…
ב 🔗
באין כלום, באין מאומה – אין זה מדויק. מאום עוד היה להם לצפנת וליאת. חמישים ל"י – שוב הסכום הפאטאלי! – קיבל פיצויים ממחלקת החינוך בעד כל שנות עבודתו בהוראה בארץ, במשרות חלקיות ברובן, תחילה בכפר החלוצים שבעמק, לשם נמשך מבית הוריו, ושם נוגע בקדחת הטרופית והשלישונית, בטיפוס ובורדם, שהתישו את לבו לעולמים. אחר כך בישוב המעורב שבגליל, שם נפצע בגופו במאורעות הדמים לאחר שנפצע תחילה בנפשו במאורע של אהבה זרה, ואחר כך – בשובו ובהביאו את ליאת עמו ממסע ההשתלמות שלו בגרמניה – באותו בית ספר לבנות שבעיר העתיקה בירושלים, ולבסוף באותה מושבה ירוקה, בה הקדיח את תבשילו ברבים, וממנה הוא יוצא עתה עם ליאת לבקש מקום מגורים חדש בסביבת הפרדסים שבין פתח־תקוה לתל־אביב. הוגד להם, כי שם יש בתים עזובים, שאפשר יהיה לשכור בהם דירה בזיל הזול. בבוקר השכם יצאו לדרך. ועתה הנה הגיעו למקום…
היו הפרדסים שוממים, העלים מצהיבים, הגדרות פרוצות. על הקרקע רקבו הדרי אשתקד. ריח חמצמץ מושחת עמד באויר השרב. היו ימי המאורעות בארץ, ימי שפיכת דם ישראל על ידי פורעים משוסים, ימי נעילת השערים על ידי הספר הלבן, ימי התפרצויות טירור היאוש לעומת זעקת הכלואים במחנות הריכוז בגרמניה. עמדו בפרדסים פה ושם בתים עזובים, אך בעליהם לא נודע מי הם וכתובת אין עליהם. בית אחד ליד בית החולים הממשלתי למחלות מידבקות עמד אמנם לשכירה, ואף סרסור משכיר נמצא בו אותה שעה, אך משהתבוננו צפנת וליאת בסביבה הקרובה ראו, כי מן הבית והלאה מתחיל מישור שמם, הזרוע כולו אוהלי בידואים וכלביהם רובצים על אפר המדורות. לא נראתה להם השכינות הבידואית בימים טרופים אלה.
הגיעו בדרכם עד בתי חולי הרוח, שנמצאו אז בדרך בין בני־ברק ורמת־גן. מצד אחד הבית לגברים, שחלונותיו מסורגים וגדרה של עץ מסביב לחצרו המוזנחת. בגדרה זו התהלכו גברים ערומים למחצה והתחככו בדומיה, או דיברו אל עצמם, מבלי שהאחד ירגיש בנוכחותו של הזולת. מן העבר השני של הרחוב בית הנשים. אף הוא חלונותיו מסורגים, אף לו גדרה של עץ מסביב לחצר, ובגדרה זו מתהלכות הנשים, מערומיהן מרובים מבלאי הסחבות שהן לובשות, והן מחרפות ומגדפות אשה אשה את מישהו נעלם בקירבתה, מכות עצמן שוק על ירך, פושקות רגליה ותולשות שערן, או יושבות להן דומם על הארץ ובוכות אל קרבן.
תפשוהו לצפנת געגועים עזים לגור בפינה זו, השכוחה מן העולם השפוי. נשא את עיניו וראה בית ישן בעל שתי קומות, שהיה מוקף גינה יפה. חלונות הצד האחד של הבית פנו אל מחלקת הגברים של בתי חולי הרוח, וניכר היה שאותו צד אין לו דיירים. אין זאת ולא רבו הקופצים על דירה זו בשכינות חולי הרוח. ואמנם, כאשר נכנסו צפנת וליאת לחצרו של אותו בית, מצאו את בעל הבית כשהוא גחון על ערוגת הירק, ושמח היה להזדמנות להשכיר להם את דירת הקומה העליונה שהתאימה ביותר לצרכם. ומחיר נמוך הסכים לקבל מהם שכר דירה, לא“י אחת לחודש. הרי שרגליהם הוליכום למקום שצריכים היו ללכת, ומעתה יש תקוה, שיוכלו לקיים תכניתם ולהתפרנס שנה שלימה מחמישים הלא”י שברכושם.
כבר למחרת יצאו את המושבה, מבלי שהיה להם ממי להיפרד, ועברו עם חפציהם וספריהם, שהוטענו על מכונית משא, לגור בדירתם החדשה, כשחולי הרוח מזה ואנשי הפרבר מזה לוטשים עינים בוהות בזוג הזר והמוזר, שבחר לו לשבת במקום שאייה ושממון. שבועות ראשונים היו שקועים ראשם ורובם בעריכת החפצים ובסידור הספרים, אך העייפות הגדולה נתנה בהם אותותיה, ולא נמצא להם פנאי ורצון לדבר מטוב ועד רע עם שכניהם, תושבי הפרבר, המלוקטים מחוגים שונים, שברובם לא שינו מן הלבוש השחור והארוך אשר לבשו בגולה. ואולם כל כמה שנמנעו הם מלדבר עם אנשי המקום, הרבו אנשי המקום החשדנים והמסוכסכים לדבר בהם, ועד שהקיץ צפנת יום אחד מן התרדימה הליתרגית, שהיתה נסוכה עליו כמעט ברציפות מאז קבלת מכתבה האחרון של אינגה – מצא עצמו מוקף רשת של חשדות ומזימות, אשר הקפיאו את דמו מדי הרגישו בהם, ואשר כל פעם שניסה לצאת מהם עוד סיבך את הפקעת, וימש נכר ומחנק…
ידיעותיהם של אנשי המקום על שירה ומשוררים לא היו מרובות ביותר, ואין צורך לומר, שלא ידעו מאומה על מציאותו האלמונית של צפנת בספרות העברית. ואולם אלמוניות זו, שצפנת כה ביקש אותה כל ימי חייו ושיש בה, כנראה, משהו מקירבת אלוהים חיים, תובעת מחיר גבוה מאוד מן החוסים בצלה, וצפנת היה כל ימיו מן המשלמים ואינם מתחמקים. אם יש ממש באמונת הגלגולים, הרי נתגלגל צפנת כל ימי שבתו בפרבר זה לאחד מאותם הכתפים הנסתרים, הנושאים את חטא העולם על גבם וממרקים ביסוריהם את מידת הדין, שמאיימת לעקור הכל…
מלבד בבדידותו ובשבתו בית ללא התעסקות, לכאורה, עורר צפנת חשדותיהם של אנשי המקום בכמה מהליכותיו, שמצב אבדן האני שלו, שהלך והחמיר ככל שהתנכר לסביבתו התוה עליהן תו של זרות מיוחדת. נוסף על כך נסעו אז הוריו לביקור של שנה אצל קרוביהם באמריקה, ובזה נעלמו מן האופק שלו שני האנשים האחרונים שהיה לו עוד שיח ושיג עמהם, וחוסר כל מגע עם שום אדם הפך את כל מה שעשה צפנת ולא עשה לתמיהה אחת גדולה בעיני כל העוקבים אחריו, והמה רבים. נוהג היה ללכת בעצמו לקנות ירקות אצל הירקן, בשעה שליאת היתה מטפלת בעבודות הבית. עד מהרה מצא, כי לקונה חדש מוכר הירקן את סחורתו במחירים זולים, ואף נותן לו סחורה משובחת יותר, ואולם משנעשה הקונה רגיל אצלו, וביחוד מין קונה כצפנת, הרי הוא מתחיל לפשוט את עורו. מתוך כך, ומכיוון שמצווה היה על חסכון הפרוטה, נוהג היה צפנת להחליף בכל פעם את הירקן שממנו קנה את מיצרכיו, והיה מרחיק לכת לשם כך אפילו לרמת־גן, שמן העבר השני לבית חולי הרוח. ואולם כל הירקנים שעזב בדרך זו נעשו לאויבי נפשו, וביחוד לחושדים בנפשו, שהיו מתלחשים על טיבו עם קוניהם, שעה שהיה עובר על חנותם בדרך לחנות אחרת. מלבד זה נשא אז את כל רכושו עמו, כלומר את כל חמישים הלא“י שקיבל פיצויים ושלא הפקידם בשום בנק, מחשש של שמיטת כספים לרגלי המלחמה המתקרבת. את הכסף, שהיה כל מקור קיומם לשנה שלימה, נצר צפנת כבבת עיניו ואבדן כל מגע עם הבריות הפך את החרדה שלו ל”הון" שבכיסו לגרוטסקה מחרידה. בכל רגע ממשש היה בכיסו, שמא איבד חס ושלום את ארנקו, או שמא נגנב ממנו על ידי אדם, שישב על ידו על ספסל בגינה, או שנדחק אליו בחנות המיצרכים. לא די בזה עוד נתעוררו בו בכל פעם פקפוקים, שמא נפלו השטרות מתוך ידו, בשעה ששילם מהם לחנווני והחזיר יתרם לארנקו, ואז נכנס היה מייד אל שערו של בית זר, או לפינה מבודדת בגן הטיולים והיה מוציא את ארנקו וסופר את השטרות. מששמע צעדים מתקרבים אל מקום “הבדיקה” היה משקיע הכל בחיפזון בכיסו, על מנת לחזור אחר כך ולבדוק הכל מחדש ביתר חרדה וביתר זהירות. לא הועילה לו ההכרה, כי רוח עיועים ניסכה עליו וכי הולך הוא אחרי ההבל במעשיו אלה. שוב לא היתה לידיעה ולבחירה שום שליטה עליו. ההכרה הצלולה, שליוותוּ כמסתכל מן הצד בכל הליכותיו, הוסיפה רק פַּחַת על הפח שנלכד בו, שכן על ידה מנחש היה תמיד מניה וביה מה דמות ישוו לו הבריות בגלל זר מעשהו, וכל ניחוש היה מדהים מחברו והביא אותו לידי תגובות, שעלולות היו לחזק מייד כל חשד שנתעורר עליו.
בידוע היו הימים ימי ההפגנות והטירור בארץ על פשעי הספר הלבן. לאחת התנועות הטירוריסטיות בארץ היה כנראה מרכז בקירבת בית חולי הרוח. שם היו אנשים אלמונים מתכנסים בלילות. לשם היו מביאים תיבות וארגזים ומשם היו מסיעים אותם, ולמחרת היתה הארץ מזדעזעת ממעשי אלמות שנעשו. והנה בכל פעם היו אנשים אלה, העושים במחשך מעשיהם, נתקלים דווקא בצפנת בטיולי הלילה שלו, כשהוא חורז לו בדרך הילוכו את השורות של הדרמה, אשר ככל מעשיו שנעשו על ידו אז כסהרורי, המשיך גם בכתיבתה כמצווה ועומד. לילה אחד נפרד אחד מחברותם – בר־נש גלותי בעל זקן דליל, ניגש אל צפנת ליד פנס הרחוב ונתן לו שלום ושאלו, היכן הוא גר. צפנת שחשש כדרכו כי אחד טרדן לפניו, לא חפץ שהלה ידע את מקום מגוריו והצביע במטושטש אל כיוון בית חולי הרוח:
– שם…
נענה אותו בר־נש בקפידה של איום והראה באגרוף כלפי העבר השני:
– ואני גר שם…
רק כשזה הלך לו פתאום, בלא אמירת שלום, ונעלם בחיפזון בתוך החשיכה, הבין צפנת, כי על ידי פגישה זו עוד הוסיף להדק עניבת החשדות מסביב לצוואריו.
והאוירה נעשתה דחוסה יותר מיום אל יום. בכל אשר התהלך צפנת דימה לראות חילופי רמזים וקריצות בין אלה שעבר עליהם, דימה לשמוע לחישות חטופות, אזהרות מסתוריות, קריאות רבות־משמעות, הנזרקות אל פניו כלאחר פה על ידי ילדי הרחוב. והגיעו הדברים לידי כך, שאם פנה אל אדם ברחוב בשאלה של מה בכך, הרגיש צפנת, שהלה סר עמו הצדה במבוכה משונה, לבל ייראה כשהוא מחליף דברים עמו בעיבורו של רחוב…
בינתיים וצפנת כבר ביקש אדם שישוחח עמו, שיתוודע אליו. מתוך הרגשת המועקה, הגוברת ללא נשוא, התחיל לתור אחרי דרכים להיות מוכר. כשם שמקודם היה מעוניין להיות זר ובודד לנפשו, כן ביקש עכשיו אחרי כל צל של הזדמנות להגדיר מהותו בסביבה, להוציא מוניטין שלו, לספר יחוס אבות שלו, או יחוס עצמו. ואולם היה עושה זאת בבהילות כזאת ובמין אי־בטחון משונה, עד שהיה עוד מבליט יותר את התמוה שבו ומגדיל את מספר החשדנים, המתחקים על עקבותיו.
במרתף אחד הבתים שבסביבה החל בזמן האחרון איזה בית דפוס להשמיע את שאון עבודתו, שהיה ידוע לצפנת וחביב עליו. נראה שלפני כן סגור היה בית הדפוס הלזה, או שעבר לכאן ממקום אחר. אמר צפנת לנפשו: כאן, בין המדפיסים יהיו בוודאי אנשים המצויים אצל הספרות, והמה יוכלו להיות בעוזרי לזהותני בפני אנשי המקום. אמנם על דלת דירתי כתוב רק שמי האזרחי בלבד, כי הסתר הסתרתי תמיד את הפייטן שבי, אבל באתי בין המצרים ובנפשי הוא, ושוב אין מקום לאיסטניסות יתירה. ארדה לי איפוא לשם מתוך סקרנות טבעית, כביכול, של משורר המתעניין בבית דפוס, אפתח בשיחה עם הבעלים, יוודע מי אני, הם יספרו לסביבה ולאט לאט יורם הלוט מעל אישיותי…
אלא שגזירה נגזרה, כנראה, שעם כל צעד חדש שעשה צפנת באותם ימים יתקרב עוד יותר אל התהום הפעורה לנפשו. הוא יורד למרתפו של בית הדפוס – והנה קמה מהומה ומבוכה, פעמון אזעקה מצלצל, המכונות נעצרות ועומדות משותקות, כלאחר מקרה אסון פתאומי, פועל אחד מתגולל על הארץ כמתוך המכאובים מאיזה מכה שקיבל, ואחרים ממהרים להסתיר רותה שעה את הניירות שנמצאו על כרכוב מכונת הדפוס. גליון אחד מונח שכוּח על הארץ. צפנת מכיר בו במעוף עין את אחד הכרוזים הרצחנים, אשר אמש הכניסו ילד רחוב אל פתח ביתו וברח… לרוע מזלו נעשה איפוא צפנת עד ראייה לבית דפוס בלתי חוקי של אחד הארגונים החשאיים, ולא עוד, אלא שנכנס לשם בפתאומיות כזאת ויצא משם בבהלה כזאת, ששוב לא יוכל להסבירן בפני שום אדם, כי כבר למחרתו של אותו יום נעלם בית הדפוס מן המרתף כבמעשי כשפים, והמרתף עמד פעור וריק, כאילו לא היה בו בית דפוס מעולם…
ימים אחדים אחרי המאורע הזה גילה צפנת, כי המכתבים המעטים המגיעים אל תיבת הדואר שלו שבאבול הבית נפתחים תחילה, וכנראה שהם גם נקראים על ידי אלמונים. עוד הוא תוהה ומשמים ומטכס עצות בנפשו, כדעת מה לעשות כדי להחלץ מקן צרעות זה שנתקע בו, והנה בא מאורע המשתק כליל את כוח השיפוט שלו ומאחז אותו בחבלי סיוט ששוב אינם מרפים ממנו: בכל בוקר ובוקר, מדי פתחו את דלת דירתו הוא מוצא מכתב אייום על הסף…
מכתבי אייום אלה, שהיו כתובים בכתב גדול ומשונה ובשגיאות כתיב מוזרות, היו משגעות בחידתיות האכזרית שבהם. לכאורה, לא היה להם שום מגע בדברים של ממש, או בצפנת במפורש, ובכל זאת הם כאילו נברו בשפודים מלובנים בנפשו פנימה. פתאום הופיעה בהם איזו שורה, או מעין שורה של שיר לא נודע שלו, ועל ידה איזה איום קטלני, סתמי, הבנוי כולו על השורה הזאת. תמונה של אשה מתה, הנישאת ערומה לקבורה, והמלים שמתחת לתמונה מזכירות עד לידי בלהה קטעים מטושטשים משיחה של אינגה. ילדות קטנות מנבלות את פיהן בדברי גסות נמבזים, אשה גדולה עומדת עליהן ומכוונת רובה, שיש בו גם מדבר כיעור אל לבו של צפנת, והילדות מזכירות את בנות העוני מבית הספר בעיר העתיקה בירושלים, והאשה הגדולה מזכירה משום מה את המנהל הקפדן, שצפנת פגע בנפשו. או שצפנת מצוייר, שהוא מהלך יחידי בין פרדסים, ובידואים איומי מראה אורבים לו בין העצים משני העברים של הדרך, קשתות דרוכות בידיהם וחיציהן מכוונות אליו. והרי זו כאילו העתקה של עד רואה למה שהתרחש בטיוליו הבודדים במושבה אחרי אותו מאורע בלויה של אבי־עפרה, כשהאשים בפומבי את מעבידי החורנים באשמת הרצח. שכן מאותם הימים הרגיש פתאום, כי שוב אינו יחידי בטיוליו הרחוקים שהיה נוהג לערוך בין פרדסי המושבה. חורנים דלוקי עינים, מאותם שראם עובדים אצל האכרים, היו חבויים בין העצים שקרב אליהם בדרכו, וכשהיה חש זאת ופונה ללכת מהם והלאה, היו פניהם מופיעים מן הסבך, כשהם נעוים וחמורים, כמתוך רוגזה על הטרף שנמלט מידיהם. בידואים יחפי רגל, עטופי סודר עד לעיניהם, היו צצים לקראתו כמתוך האדמה בבדידות יער האקליפטוסים ומנסים היו לעקפו, טרם ימהר וישוב לסביבה שיהודים מצויים בה. מראות אלה היו האחרונים שקלט באותה מושבה ירוקה לפני שעקר ממנה, והוא קברם בחובו שמשהו שאין מגלים אף לעצמו, והנה נמצאו כאן מצויירים שחור על גבי לבן, כמעט כדיוקם, בתוך פקעת הקוים והרישומים, שלא היה להם שחר, לכאורה… ושוב תמונות אחרות מזכירות לו את ימי המאורעות בירושלים, את הליכתו יום יום לבית הספר בעיר העתיקה, בתוך המון ערבי משוסה, הסוגר עליו במיצר הסמטאות, כשיריות נופלות מכל עבר ויהודים נרצחים לנגד עיניו, והוא אינו מבין עד מה, מדוע מלאך המוות פוסח עליו… וכל התמונות והמראות האלה היו מלוּוים במכתבי האיום המסתוריים, בשטף של דברי להג חסרי שחר, המתפשטים על עמודים רבים, תשרוצת של רמזים ציניים, משמיצים, ערבוביה של סימני קריאה וסימני הפסק, המצטרפים אף הם לציורים של דופי, ובתוך כל אלה וביניהם, כאילו לא בתכוון, חבוי היה ציורו של חץ, או של כדור רובה משוח בדם, ואותיות זעירות תחתיו, עד לבלתי הכיר: “זה מכוון אליך!”
ג 🔗
צפנת יצא לנעול את דלת הדירה, כמנהגו כל לילה. ליאת כבר ישנה את שנתה בחדר השינה, והוא איחר לשבת אל שולחן הכתיבה בחדרו. עבודת יצירה זו, שהיה ממשיך בה כסהרורי, היתה מפלטו האחרון בימי בלהות אלה.
השאיר את המחברת פתוחה ואת המנורה דולקת וגישש במסדרון האפל אל דלת הדירה. לפני נעלו את הדלת הזאת, נוהג היה תמיד לרדת במדריגות ולראות אם שער הבית סגור כהלכה. בגשתו גם עתה לעשות כן הרגיש כי מישהו עומד בחוץ, מעבר לדלת. שיעול חלוש נשמע ברורות. משהיטה אוזניו שמע גם נשימה עייפה.
נמתחה נפשו של צפנת כלפי אותו נסתר העומד בפתח. אין זאת ושעת הפתרונים הגיעה. עוד מעט וידע מי הרודף אחריו, מי האורב לו, מי המענה את נפשו במכתבי האיום. צפנת ירא רק את היראה מפני המוות ואת האימה מפני האימים, את המוות עצמו ואת האימים הגלויים פנים אל פנים לא ירא מעולם. אדרבה, יבואו נא. בתנועה רחבה פתח את הדלת לקראת הנסתר הלילי.
ליד הדלת עמד יהודי זקן, נמוך קומה וגבה מצח, שזקנו הלבן דליל מחמת זיקנה מופלגת וקפטנו השחור מהוה מרוב שנים. באור המועט, שהפציע מן החדר, אי אפשר היה לראות את העינים בסבך הגבות העבותות. אחר כך, משנתן שלום לצפנת וצפנת החזיר לו שלום והכניסו אל החדר והושיבו כנגדו ליד החלון הפונה אל בית חולי הרוח, ראה צפנת כי עיניו של אותו זקן שקועות עמוק עמוק בחוריהן, כשני לפידים רחוקים במכרה אפל. והלובן הכותש של הגבות העבותות עוטף את המכרה האפל במעטה של שלג עתיק יומין. היה השלג מימי ילדותו של צפנת, ילדות בגולה של חורף, והלפידים שבמכרה האפל היו מקדמת דנן, מלפני היותו של צפנת עלי אדמות.
– מניין יהודי בא? – פתח צפנת בשאלה המסורתית.
– מירושלים עיר הקודש.
– אלי?
– אליך, יקירא קדישא…
– וכתובתי מניין לו?
– בן יש לי באמריקה. הבן פגש שם את הוריך הקדושים, ומפיהם נודע לו כי אתה יושב כאן. כאשר כתב לי בני את הדבר הזה, נטלתי מקלי ותרמילי ובאתי אליך.
– ומה עשני ראוי לכבוד זה?
החליק הזקן בכף ימינו על זקנו הדליל, נשא עיניו בתמיהה אל ראשו של צפנת, אשר רק עתה הבחין בו שהיה מגולה, שלא כמנהג החרדים, פתח ואמר בקול ערב, שהיה בו מן הניגון.
– ברכה קיבלתי מפי זקן־זקנך, הרב הצדיק מקרלין זצ"ל. נסוע נסעתי אתו פעם בעניין שתדלנות אל הפריץ. ליל כפור סיבירי היה, והרבי נסע בחלוק המשי שלו, ואני, חתן הסמוך אל שולחן חותני העשיר, בשתי פרוות הייתי עטוף. פשטתי פרוה אחת וכיסיתי בה את רגלי הרבי, שהיו קופאות מקור בעגלת החורף הפתוחה. תחילה סירב הרבי. ואולם משנשבעתי כי שוב לא אגע בפרוה זו, אלא אם כן יתחמם בה כל הדרך, ברכני כי אזכה עוד להתחמם בריקוד של מצוה בחתונה של נכד נכדיו. בנך הוא נכד נכדיו, ובחתונתו עתיד אני להתחמם בריקוד של מצוה…
– אין לי בן – העיר צפנת לאחר שתיקה של מבוכה.
– ובת?
– אף בת אין לי…
– הכיצד?
– מן השמיים…
החריש הזקן. מן החלון הפתוח הגיעה יללה ארוכה של אחד מחשוכי המרפא. כח הזקן ורק אל תוך מטפחת אדומה, נשא עיניו העמוקות אל צפנת ושאל:
– באיזה מניין אתה מתפלל כאן?
– אינני מתפלל… במנין…
קם הזקן וניגש אל דלת החדר. מישש כעיור בשני צידי הפתח, בחן ובדק כמי שאינו מאמין למראה עיניו, לבסוף הוריד ידיו מתוך יאוש.
– אין מזוזה – נאנח הזקן, כלעצמו בלבד – איין…
– לא השגחתי – גמגם צפנת – באמת, איין…
עמדה שתיקה כבדה ביניהם. מן החלון הפתוח הגיע שוב קול היללה. “אבוי” אפשר היה להבחין ברורות. ושוב היה זה הזקן, שהפר את השתיקה:
– היודע אתה לפחות, מי אתה?
– “נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי”…
– כשאתה נולדת הכריזו הילולה בכל חצרות הרביים שבמדינה. לא היתה עוד מזיגת דמים בישראל כבדמך אתה. אתה הנך נכדו של הצדיק מריז’ין, נכדו של המגיד מקוז’ניץ, נכדו של היהודי מפשיסחה, נכדו של החוזה מלובלין. אתה יכולת להביא את הישועה לישראל.
– לא הייתי זכאי…
– מי פטרך? מי שמך לשופט, אם זכאי אתה או אינך זכאי?
– לא עצרתי כוח… עייף נולדתי בשיעבוד הגלויות…
– כוח האמונה עולה על כל הכוחות שבעולם.
– גם אמונה חסרתי. “לשונו של חוצפית המתורגמן ראיתי, כשהיא נגררת בפי חזיר”. לא חפצתי להיות צדיק בעולם טמא זה…
– עולם טמא, עולם טמא – רטן הזקן בשברון הלב – מה העולם, כי תשים לבך אליו? מי העולם, כי יעצרך בדרכך?
– בדורנו אנו העולם הוא יש… בכל ביתי נמצא העולם…
– הרי זה משום שאין מזוזה על פתח ביתך.
– אלוהים פסל את המזוזה על פתח ביתי…
– אלוקים אלוקים, אלוקים – נתרתח הזקן ויצא מגדרו – שוב אלוקים. כלום יודע אתה מה השם אלוקיך דורש מעמך? שכינתא בגלותא, כביכול. שכינה תלויה בחסדם של ישראל. בחסדך אתה תלויה השכינה. לפתח ביתך היא רובצת ומחכה כל ימי חייך, למה לא פתחת לה? למה נתתה להיות כעוטיה, אשר אין מנחם לה?
– אבוי, אבוי, אבוי – נמשכה היללה מחשכת בית חולי הרוח, נשנתה כפזמון חוזר אחרי כל דיבור שיצא מפי הזקן.
– אבוי, אבוי, אבוי – החרה־החזיק עתה הזקן אחרי קול היללה מרחוק, כשהוא קם על רגליו וניצב מול צפנת כצל רפאים – אבוי, אבוי, אבוי. שכינה היא שקובלת כך. כנסת ישראל היא שממררת בבכי. אחריך הן הוגות נכאים. אתה נשלחת לתבל זו על ידי אבותיך הקדושים לתכלית עליונה, איך דבקת בקליפות ומעלת בשליחותך על אם הדרך? שֶׂה פזורה ישראל, ואתה, בנם של תרשישים, נולדת לנהלה על מי מנוחות, בזרועך לקבץ טלאים, על מי נטשת את הצאן? למה ישבת בין המשפתיים לרעות את נפשך בלבד, לשחק עם יצריך משחק המחבואים? אלוקים חיים בחר בך למשכן לו, למה מחית צלמו מעל פניך ותתערב עם שונים? אבוי, אבוי, אבוי. אבוי, אבוי, אבוי, אבוי.
געה בבכי הזקן. נשא עיניו אל צפנת וראה, כי אין מענה בפיו. קירב ידו של צפנת אל שפתיו – ונשקה… הפך פניו ויצא את הבית הלוך ובכה, הלוך ובכה…
צפנת כיבה את המנורה ונכנס אל חדר השינה. ליאת נשמה בשנתה נשימות חטופות העולות מן הלב. צפנת לא העלה אור ושכב על מיטתו באפילה.
ד 🔗
“הניתוח” היה שם המחזה, שצפנת הגיע לסיומו כסהרורי בלילות סיוט אלה. מחזורים מחזורים היה עשוי אפוס היצירה בתכניתו. תקופה תקופה וצורתה הספרותית. דור דור וצעדו שלו המיוחד, משנקלע לדור ההווה הקרוע והמורתח, הנפתל והמסוכסך, נתגבש לו חזונו בדמותה של דרמה. הרק של המחזה היו החיים החדשים בארץ־ישראל. לא נמצא לו לצפנת במל נאה יותר לחבלי הדור, מאשר קיבוץ של חלוצים בישוב חקלאי בארץ. כאנושות כולה חלם אותו קבוץ חלומות חידוש והתחדשות וכמותה ירד אף הוא עד דכא בגלל אויב מסתורי שארב בבית פנימה. אויב זה – הנחש הקדמוני שבגן עדן האדם החפשי לנפשו, הפיתוי של פירוק עול האחריות, הכרוך בעיקבות פירוק עול השיעבוד – עשה תחילה במחשך מעשהו, רופף אושיותיו המוסריות של הקיבוץ, נטל את הטעם ואת השאיפה מן החיים ולבסוף גילה את פרצופו המוחשי בדמות חולי מידבק, פרי רשלנות ורשיעה, שתקף את מרבית החברים בקבוץ. חללים רבים הפיל אותו חולי, את צומת הגידים של הקבוץ שיתק, אך עוד רבים מהם הנגועים שלא מתו ושמשמשים מקור הדבקה לאחרים. ובעוד הקבוץ נתון ככה למדויו ולנפתוליו מתרגשת ובאה ההתקפה של האויב מבחוץ. השכנים הפראים, אסירי השממה ושונאי הישוב מעולם, השגיחו לשמחת לבם במייט הפנימי של הקבוץ וניגשו להפיק את זממם האפל ולמחות את הקבוץ מעל פני האדמה.
מתחיל מאבק נשמות לעקירת הרע מן השורש, לטיהור וריפוי מבפנים ולעמידת גבורה מול פני האויב מבחוץ. גורלות אנוש פרטיים מסובכים במאבק זה, מסתכסכים, מתלהמים. אהבה וקנאה, אחריות ותחרות מתלקחים על רקע החולי והקרב, מצטלבים ומשתלבים למקהלה של הויית אנוש עלי אדמות. וניתוח מסוכן, שנעשה בפיקוח נפש ובאמצעים פרימיטיביים, לברק יריות האויב, לאשם העיקרי בכל אותה תסבוכת, שנפצע על משמרתו – מרכז כבנקודת שריפה אחת את כל צומתי המתחים שבדרמה זו, מפגיש את כל האויבים והאוהבים, הנגועים והכואבים בפגישת גורל לילית, נאפדת להבות, שהחיים והמות נותנים בה יד זה לזה לעַלֵה בהזדככות שבנס את כל מאבקי העומק שבעלילה – לנצחון עליון מאיר.
והנה קרה לו לצפנת ביצירה זו אותו מקרה, שעם היותו ידוע לו מכמה נסיונות קודמים בחייו, לא פסק מלשמש מקור פליאה לנפשו, ותהיה על זיקת הסתרים שבין אדם ועולם, נפש ושנה. בנוהג שבעולם אדם כותב שיר על מעשה שהיה, על חויה שעברה עליו, והשיר הוא כפתרון לחידה שחדו לו המעשה והחויה. ואמנם רוב יצירותיו של צפנת נכתבו בדרך הזאת. ואולם היו גם יצירות, שנכתבו על ידו, לתמהונו, על פי חוק הפוך לגמרי. היצירה הקדימה את המעשה שעמד להתרחש, בלי שצפנת היה מוכן לו. ניבא השיר ולא ידע מה ניבא – ובאו החיים ופירשו בו הכל ככתבו וכלשונו.
ועתה נתרחש אותו מאורע תמוה גם ביצירתו זו של צפנת, במחזה שניגש לכתיבתו עוד בימי היותו מורה קבוע במושבה השקטה ושהמשיך בו כסהרורי כל ימי שבתו בפרבר הנידח, ואשר עתה, עם אקורד הסיום ניתן לו גם שמו כמפי ההשגחה – “הניתוח”. פתאום שכב צפנת עצמו על שולחן הניתוחים, שכב כאלמוני, שדמו אינו סומק הרבה ופרחי הרפואה לומדים על בשר את המקצוע. פתאום נותח הוא עצמו, נותח כבבית המטבחיים, ללא צילום תחילה וללא בדיקת הלב, כשהוא עוצם את עיניו בתדהימת הכלורופורם, ואינו יודע אם עתיד הוא לפקחן עוד…
ה 🔗
ימים אחדים לפני כן החל צפנת חש מכאובים קשים בצדו הימני. אף על פי שהיה חבר בקופת חולים לא הלך לרופא. ירא לבוא במחיצתם של בני אדם חדשים. ירא לשעה של חכיון במסדרון עד שיגיע תורו. עד כדי כך התכנס לתוך עצמו ולעולם סיוטיו. מעצמו שיער, כי מכאובים אלה יש להם שייכות לסוג המזונות שהם אוכלים. תכנית “הפרנסה” שלו, להתקיים עם ליאת שנה שלימה בחמישים לא“י הפיצויים שקיבל, הלכה ונתבדתה בפני היוקר המאמיר עם התקרבות המלחמה. כיון שחילקו את הכסף במשורה, כך וכך לכל יום מימות השבוע, נתגלה שהספיקו להם הפרוטות הקצובות לאותו יום רק לארוחת הבוקר ולחלק מארוחת הצהרים בלבד. לארוחת הערב שוב לא הספיקו. וכדי לא לשכב לישון כשהם רעבים, מצא צפנת תחבולה להשיג בכל יום כמה פרוטות נוספות על ידי מכירת ספרים בודדים מספרייתו בבית ממכר לספרים משומשים שברמת גן. כה מכר בכל פעם כרך של כתבי שילר או גיתה במחיר קפה ועוגה לארוחת הערב, את ה”רומנצירו" להיינה, הוצאת לוקסוס, במחיר חצי אוקיה חמאה וככר לחם שחור, את “השלום הנצחי” לקנט במחיר מנה של ענבים. ואולם יותר מכל מיצרך אחר קונה היה קופסאות שימורים וכיבושים, שמחירם היה אז זול ביותר ושקופסה אחת מהם עלולה היתה לשמש לשניים, שלושה ימים בבת אחת ולהציל לפחות לאותם הימים כמה מספריו החביבים מן המכירה. ותוכן הקופסאות האלה, הסרדינים הממולחים שבאו מי יודע מהיכן, והבשר המשומר מפסולתה של שיקגו – לא תמיד היו ראויים לאכילה בלי פקפוקים…
משגברו הכאבים נכנע צפנת להפצרותיה של ליאת והלך אל קופת חולים שבשכונה. נטל הרופא את דמו לבדיקה וביקשו לשוב מחר. ואולם למחרת לא יכול צפנת לגשת בעצמו אל הרופא, לשאול לתוצאות הבדיקה, ואנוס היה לשלוח את ליאת במקומו. שכן זהו הקו המתמיה שבמציאות, העולה בשטניותו על כל ההמצאות של הדמיון: דווקא ביום הגורלי הזה עשה צפנת מעשה, שלא עשהו כל ימי שבתו בפרבר הנידח הזה – הוא התאזר עוז ונסע העירה, לתל־אביב.
ומעשה שהיה, כך היה. כשסיים צפנת את כתיבת המחזה, שלחו על ידי הדואר לתיאטרון העירוני לעיון. אותה שנה נכנס דרמטורג חדש לתיאטרון העירוני, איש אשכולות יהודי־גרמני, שהצליח לצאת מעיר מולדתו שלוש שעות לפני השתלטותו של היטלר ולעלות לארץ ישראל. אותו דרמטורג חדש מאנשי הרצון הטוב היה ומן הנלהבים הגדולים לכל דבר יצירה מקורי. משקרא את מחזהו של צפנת, הריץ אליו איגרת מלאה התפעלות וביקש ממנו, שיבוא לתאריך מסויים לתל־אביב להקריא את המחזה לפני חברי־התיאטרון. והנה דווקא היום הזה הגיע אותו תאריך, וצפנת לא שת לבו אל המכאובים ונסע לתל־אביב, למרתף ביתו של הבמאי ארצי, אשר לשם נועדה הפגישה.
מן הרגע שירד במדריגות ונכנס לאותו מרתף, ששימש גם מעין אולם חזרות ושחלקי תפאורה פנטסטיים היו תלויים בו ופזורים בו מכל העברים, השתלט על צפנת אותו מצב, שפקדו לראשונה עם תום קריאת מכתבה של אינגה ושנעשה מאז לאורח קבוע בחייו: הוא חדל להתהלך בעולם ההכרה ויהי כמרחף בעולם התוהו. הוא עשה כל מה שנחוץ היה לעשות, אבל בלא יודעים, הוא לא היה הוא. במשך שעתיים קרא את המחזה, אך הוא עצמו לא שמע את קולו, רק האחרים שמעו. הוא ראה גולגלות, מצחים, משקפיים מתנוצצים, שפתיים צבועות, אך הוא לא ידע לזהותם ולהבדיל ביניהם. הוא קלט לחשי הסכמה, קריאות התפעלות, צרימות בקורת, קטעי להג ובדיחה – אך הם הגיעו אל אוזניו כממרחק רב, כשאון בלול, כמהלומה עמומה ולא כקולות בודדים. רק כשגמר את הקריאה ונשתררה דממה והוא לא ידע בגלל מה, החלו חושיו מוסרים להכרתו את מה שנקלט על ידם. וכשם שלפני כן היה הכל עמום ומדומדם, כך נעשתה פתאום עכשיו כל מלה שהגיעה לאוזנו צלולה עד לידי כאב, כאילו בחלל ריק נאמרה, כשאין שום הדורים מעכבים את זרימת הקול.
– נפלא – קרא קולו החורק של הדרמטורג בחום ובמבטא עברי חותך הברות.
– יותר מנפלא – לחש קולו של הבמאי ארצי מעומק בית החזה – אך קשה להציג על הבימה.
– קופת התיאטרון ריקה – פסק בקול צפור מישהו שישב מאחורי גבו של צפנת ליד שולחן אחר ומיין כרטיסים – ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו להסתכן בהפסד חדש…
– אני גם איני חפץ, שיציגו את המחזה – שמע צפנת את עצמו מדבר – די לי ששמעתם אותו…
– לא די – טען קול הדרמטורג נמרצות – את המחזה צריך להציג.
– והקופה מה יהא עליה? – השה אותו קול צפור, שמאחורי גבו של צפנת.
– האמנות חשובה יותר מן הקופה – התיז קול הדרמטורג כל הברה והברה.
– אבל אני באמת איני חפץ, שיציגו את המחזה – שמע צפנת שוב, לתמהונו, את קול עצמו – אני רק כיצירה ספרותית כתבתי אותו. בשום אופן לא אתן להציגו.
אותה שעה דפקו דפיקות חזקות על הדלת. ואולם לצפנת נראה, כי בלבו פעמו הדפיקות. והדפיקות היו גם כאבים, כאבים בעלי אינטרוואלים קבועים, ובכל גופו חש את פעימת הכאבים. אותה שעה איבד העולם שוב את רציפותו, המראות נעשו בלולים, הקולות עמומים. פני ליאת נראו לו כמרחוק. ארבע ידים הרימו אותו ונשאו אותו. הוא שקע בשֶׁקע שחור לקול משק גלגלים. פתאום שמע את קולה של ליאת צלול וקרוב:
– הרופא מצא בדם הרעלה של המעי העיור. אנו נוסעים לבית החולים הכללי לניתוח.
ו 🔗
רופא קופת חולים, כשמסר לליאת בבהלה את תוצאות הבדיקה ואת ההוראות להובילו מיד לניתוח, יעץ לה כי טרם תיגש אל בית החולים הכללי מוטב שתתקשר בטיליפון עם אנשים בעלי השפעה, שימליצו על צפנת בפני הנהלת בית החולים. כידוע, שבית החולים הכללי מלא וגדוש, ועד שאדם חדש מקבל שם מקום עלולה נשמתו לצאת, והמקרה של צפנת שנוי במחלוקת, מקרה שנתאחר הוא, ויש ידים לכאן ולכאן, כלומר לניתוח מידי, שהוא מסוכן מאוד בתנאים אלה, או לחיכיון, שמא יקרה נס וירד החום, ואז יהיה הניתוח קל יותר. הוא עצמו, רופא קופת חולים, המכיר את הנסיבות, סבור, כי במקרה זה של הפציינט שלו אסור לחכות להטבה אפשרית ויש הכרח לנתחו מיד. את הדברים האלה כתב גם במכתבו לבית החולים, אשר ליאת החזיקה אותו בידה, בשעה שישבה במכונית על יד צפנת וסיפרה לו הכל לאשורו. ואולם פתאום לפתע, דווקא למשק כנפי המוות, קפץ על צפנת יצרו הקדמון להיות אלמוני בישראל, אחד מן הרבים, אדם ולא יותר. לבל תהין ליאת לבקש המלצות. לבל תעיז לספר, חלילה, כי משורר הנהו, או כיוצא בזה. בשמו האזרחי תרשמהו בבית החולים. אדם חולה הנהו. אדם סתם. חבר קופת חולים של הפועלים. וליאת עשתה את רצונו מתוך הכנעה של תדהימה. ללא מלה של הסבר מסרה את מכתב הרופא אל הממונה וכחבר אלמוני הביאה, על פי הוראתו, את צפנת אל חדר האסונות של בית החולים.
יצא רופא בגיל בינוני, יהיר ומתנשא, בעל גוף ובעל בלורית ושולט שליטה גמורה בליבידו של האחיות, מישש את גופו של צפנת על האלונקה, מבלי להשכיבו על אחת המיטות. הפסיק את הבדיקה באמצע ונכנס אל חדר אחר, שמאחורי חדר האסונות. חזר משם, וכאילו שכח לגמרי כי החולה כבר היה תחת ידו שב ומישש את גופו כבתחילה. לבסוף הכריז בקצרה:
– להשיבו הביתה. אין מקום.
– מה פירוש להשיבו הביתה? – גימגמה אחות צעירה, מתלמדת כנראה – הלא זה מעי עיור אקוטי?
– נתאחר המועד. הניתוח שוב לא יעלה ולא יוריד.
– אבל… – – ניסתה ליאת למחות.
– אין אבל – שיסע הרופא את דבריה – קחיהו ושובי עמו הביתה.
רגע נקשו שיניו של צפנת זו בזו. הנקל לומר לשוב הביתה. איך לשוב ואנה לשוב? המכאובים נתפשטו בכל גופו כאש בוערת. ממקומו לא יכול לזוז. ליאת ניצבה כנגדו כושלת וחיורת. גם בימי בריאות שוב לא הספיקו כוחותיה לניהול הבית, על אחת כמה טיפול בחולה… הפרוטות של ימי מחר רבים אזלו היום במסע הטקסי החטוף מן הפרבר אל בית הבמאי ומבית הבמאי אל בית החולים. רק שכיבה של כמה שבועות בבית החולים עלולה לאזן מחדש את תקציבם… לא, אי אפשר לו לשוב הביתה. אין טעם לשוב. כאן, על רצפת האבן יישאר שוכב, בחינת מפגין, ויחכה איך יפול הדבר. בלחישה, בגימגום, וברמיזות מסר החלטתו זו לליאת, וזו נשמעה לו כדרכה, התחמקה ויצאה אל הרחוב והשאירה אותו שוכב באלונקה על הארץ…
שכב שעות על שעות בהכרה מדומדמת. ראה פועל בית חרושת שהובא שותת דם אל חדר האסונות, והדם טישטש את כל פרצופו. ראה אשה בציריה, שכרעה ללדת ברחוב והובאה לכאן. ראה ילד שנדרס על ידי מכונית, והרופאים, מופשלי שרוולים, טרחו למצוא כבפקעת את אבריו שנתפקקו. הזמן זרם וזרם וצפנת היה עוצם עיניו ופוקחן ורואה לפניו תמיד אותו חדר האסונות, אותם הרופאים הכפופים על מלאכתם, אותן האחיות המגישות מכשירי פלדה שהורתחו במים, או חומרי תחבושת ואגדים. אלא שבכל פעם היו שוכבים אחרים על דרגשי הטיפולים, בריסוק האברים, בדם שותת, בעינים הפוכות. וצפנת עצמו כולו דליקה אחת של מכאובים.
בינתיים וליאת מיהרה אל מערכת העתון ומבלי לשעות הפעם אל איסורו המפורש של צפנת הזעיקה את העובדים, שיפנו טיליפונית אל בית החולים בדרישה נמרצת לקבל את צפנת ולנתחו. וראה זה פלא, עתה נמצא בכל זאת מקום לצפנת בבית החולים, ולא עוד אלא שנתברר, כי גם לנתחו עוד אפשר. אך אותו רופא זעפן, צר מוח ותאב שררה עוד הספיק להיפרע מליאת על שביטל רצונו בפני רצון הממונים עליו וקרא אליה בקול, שעה שנשאו את צפנת על האלונקה אל המדור הפנימי:
– משורר או לא משורר, זה אינו מעניין אותי כלל…
את הניתוח עשה לו אחד רופא מתלמד, רחב פנים ורחב לב, ששיניו הבהיקו מבעד שפתי העובי האדומות שלו, והוא ניגש ישר אל אלונקתו של צפנת ואמר לו דברים כפשוטם. חדש הוא במקצועו ועדיין לא ניתח הרבה גופות חיים, ואולם אם לא ינתחם לא ילמד את המקצוע הלכה למעשה, והמקצוע הזה נחוץ בישראל. הרשות בידי צפנת לדרוש את הרופא הראשי, ואולם הרשות בידו גם להסכים שהוא, הרופא המתלמד ינתחו, ומצדו הרי הוא מבטיח לו, שלגבי ניתוח כזה אין הבדל מי יהא המנתח. הכל כאן טכני בלבד, ככתוב בספר הלימוד, ולגבי ניתוח טכני כזה, יד חרוצה יש שהיא טובה משם מפורסם. צפנת הרגיש מעין קריצת עין סמויה של הגורל. משל, הגורל ניגש אליו ורמז לו: מותר לך…
– כן, כן, מותר לך – טוה לחש ברור בקירבתו את חוט המחשבות הלאה. היה זה לחשה של אינגה. צפנת הכירו עד להדהים.
– והחלום הגדול של חיי? חזון היצירה?
– שקר… המות עדיף!
– אבל… חוב אני חייב לבני־האדם…
– אינך חייב להם כלום… הכל נטלו ממך… כלי ריק הציגוך…
– לעצמי!
– עצמך במות. יחד אתי…
– אבל…
– שוב אבל? כלום אינך מרגיש, כי בכל אבל ואבל שלך אתה תוקע סכין בלבי?
וצפנת אמר הן…
בלילה באה ליאת מבוהלת אל החדר בו הניחו את צפנת לניתוח והודיעה לו, כי היא דיברה עם הרופא הראשי והלה אמר, שהניתוח יהא מסובך ביותר ושלא טוב הוא, צפנת, עושה, שהוא מוסר את גופו בידי רופא מתלמד. הוא עצמו, הרופא הראשי, מוכן לעשות לו את הניתוח, בתנאי שצפנת ידרוש זאת בפירוש. בלי דרישתו המפורשת של החולה לא יתכן שהוא יוציא את העבודה מידי עוזרו. אך צפנת אף לא הקשיב אל מה שליאת מדברת אליו. הוא שקע במצב של נים ולא נים, והמלים המפצירות של ליאת נשמעו לאוזניו כבחלום. והוא רק הניע בראשו, כשהאחות ניגשה אל ליאת והוציאה אותה מן החדר.
אכן, גורלנו ורצוננו אחד הוא, וגם המות מידינו הוא בא לנו. וכשאנו עומדים על כך ומנסים לסובב את הגלגל אחורנית – כבר מאוחר… ואולי טוב כך ויאה כך. אולי נפילתנו קימה היא לנו וליקוי מאורנו – הראיה האמיתית. ואולי לא באנו לכאן, אלא בגלל המעט המעט הזה, שאינו קיים אלא משהוא מסתלק, ואין להשיגו אלא יש להצילו, ברגעיו האחרונים, טרם יכלה ואיננו…
כל חייו של צפנת לא היו מעתה אלא חבלי הצלה…
ז 🔗
במצב של נים ולא נים, כשהושב אל מיטתו כאבן כבדה, המעיקה על עצמה, החל צפנת מכיר לאטו כמה משכניו למיטה בחדר החולים, שהיה מלא עד אפס מקום. משמאלו שכב יהודי בגיל העמידה, שמראה פניו היה מעורר אימה. שפתו התחתונה נשתרבבה על סנטרו בעיקום. מחצית פניו, דלולי הזקן, היו מופנים לצד העורף, ועינו האחת קמה וקפואה בתוכם. באינפוף חנוק וברווחים גדולים בין עניין לעניין סיפר לצפנת, כי עיקום פניו נגרם לו לפני שנים רבות בכפר מולדתו ברוסיה. טחנה היתה לו שם עם שפת הנהר, והטחנה מרוחקת מישוב בני אדם. פועל לא נמצא לו שיעבוד עמו בטחנה, והיה הוא עצמו עובד בה ולן בה יחידי וחוזר רק משבת לשבת אל ביתו שבכפר. פעם בליל סופה וסערה נתקלקלו הגלגלים, והא יצא אל אפיק הנחל לתקנם. היתה הסופה שוברת אורנים ביער, מטה כוכבים ממסילותם ומייללת בחלל הטחנה כאלף שדים ורוחות, ובשעה שהוא עמד בחוץ ותיקן את הגלגלים החורקים והנוהמים הרגיש, כי שר הסופה עשה בפניו משהו שלא כשורה. מראה לא היתה בטחנה הבודדת והעבודה דרשה את שלה, אך כשהוא שב הביתה לשבת התפלצו הילדים בזעקה ואשתו נפלה מתעלפת. לא הועילו כל הרופאים שנסע אליהם, ולשוא היו כל התרופות, פניו נשארו עקומים כמו שהיו ומראהו עורר פחד בעיני כל רואיו. נזכר בשמשה של ארץ ישראל, שמרפאה את כל החלאים, מכר את טחנתו לנכרים ועלה עם בני ביתו לארץ. אלא שגם כאן לא בא תיקון לעיוות פניו, ובגלל כך לא מצא לו פרנסה אחרת, זולתי מכירת סיגריות וצרכי כתיבה ברחובה של תל־אביב. ואין הוא בוש בכך חס ושלום, כל שיש בו משום יגיע כפיים כבוד הוא לאדם, ובפרט בארץ־ישראל, אלא שסחיבת ארגז הסחורה בוקר־בוקר, מביתו הרחוק אל פינת הרחוב המרכזי, שהוא עומד בה, יש בה משום סכנה למיחוש שלו, שלקה בו עוד בימי עומסו את שקי הקמח הכבדים בטחנה. וכל ימיו כאן מיצר היה ודואג, פן חלילה וחס תתקפהו פתאום “הקטסטרופה”. ואמנם, כאשר ניבא לו לבו כן היה. על אם הדרך, כשהוא סוחב על גבו את ארגז הסחורה הכבד, נהפכו מעיו על פניו והוא הובהל אל שולחן הניתוחים. עכשיו אומרים שהנתוח עלה יפה, אלא שאין הוא יודע עדיין להטיל מימיו בלא מכאובים.
גם השכן במיטה שמימין לא יכול להטיל מימיו בלי מכאובים. ואולם שכן זה שוב לא דיבר. רק נאנח היה ונאנק ותוקע אצבעותיו בזקנו השחור. וכשבאו אשתו ובתו, בלבוש אמידים ובשפעת הגוף, המשותפת לכל המשפחה, וניצבו על יד מיטתו שוב לא הכיר אותן. הטחול שלו פקע אחרי הנתוח. אף על פי שצפנת שכב תמיד במצב של דמדום ההכרה, הרי שינה של ממש לא ישן כל אותם הלילות ולילות רבים לאחר מכן, ועל כן ראה הוא לבדו במותו של השכן הזה באישון לילה, כשכל האורות של בית החולים היו כבר כבויים ורק פנס אדום דלוק למראשותיו של החולה המסוכן על אדן החלון. איש לא היה מוכן שימות בשעה זו, ואף הוא עצמו לא היה מוכן לכך. נאנק ונאנח כתמיד. אך פתאום הזדקף במיטתו, עמד הכן, חצי ערום וצעק צעקה אחת: – אמא, אני חפץ – – – ונפל מלוא קומתו אחורי המיטה. מת. חשאים חשאים באו שומר הלילה והאחות התורנית, העמידו מחיצה ספרדית ליד מיטתו, הידקו מערכת גלגלים אל המיטה והסיעוה בחריקה קלה לאיטם לאיטם, מבינות לחולים השקועים בשנת מורפיום כבדה, תחילה אל המסדרון האפל, ומשם, במסע מהיר יותר, אל חדר המתים, שדלתו נפערה פתאום מרחוק לנגד עיניו של צפנת.
אותה שעה נזכר צפנת בדמות מוזרה מימי ילדותו, באחד האורחים הפורחים שהתגוררו בחצר זקנו לעתים מזומנות, ושהיו קוראים לו הרב מטורקה. פני שד היו לו לאותו רב מטורקה צנום ורזה, בזקן התייש שלו, שליל השערות, בשיניו המושחתות ובמשקפיו העבים. אך שד טוב היה, אם כי חשוד במקצת… היה יודע לצעוק ככרוכיה, לגעות כשור, לצהול כסוס וליילל כחתול. ובכל מקום שנשים וצחוק היו מצויים, שם נמצא גם הוא. סיפרו עליו, כי מצאוהו פעם ב“מקוה” של נשים, כשהוא לבוש שמלת משי הדורה ומצועף פנים ככלה, וכי נשים צדקניות שבאותו מעמד כמעט ששברו את מפרקתו מרוב מהלומות. חיבה מיוחדת היתה נודעת ממנו לצפנת הילד, והיה אוהב להתלוצץ בחברתו, כאילו זה אדם מבוגר ולא פעוט בן שש או שבע. אף כשנטה למות, בגיל צעיר למדי, במחלת כליות אנושה, ביקש אותו לץ, שיביאו לפניו את צפנת על מנת שיתבדח עמו. והמלים היחידות, ששמע צפנת מפיו באותה פגישה אחרונה היו תלונה על שהוא, הרב מטורקה, שוב אינו יכול להטיל מימיו. התחמץ לבו של צפנת על וידויו של אותו רב אשמאי ובשפת ילדים תמימה ניסה לנחמו, כי הדבר בוא יבוא. אך “הרב” השיב לו בכובד ראש ציני: – “לא, יקירי, חוששני שכבר אטיל את מימי בעולם הבא”… ביום המחרת מת הרב מטורקה.
בשורת המיטות מנגד, מול פני צפנת, שכב אדם בגיל בלתי מסוים ובפנים שקופים כשל נער, אב למשפחה, שלפני שלושה חודשים נעשה לו ניתוח בריאה, ועדיין לא נודעו התוצאות… כארבע שנים הוא כבר שוכב במיטה, בחום של ארבעים מעלות ויותר. פעמים שהמיטה עמדה בצפת, בבית חולי הריאות. פעמים שעמדה בבית הנכים. ועתה היא עומדת כאן. כחומו אז, חומו עתה. כרוקו אז, כן רוקו גם עתה, בתערובת של טיפות דם בהירות. אך בינתיים שורפו עצמותיו כעצמות השלד וגבו נתכסה פצעים מן השכיבה פרקדן. הכרתו אינה מסתלקת ממנו ורוחו אינה מתעממת עליו אף רגע. ובבהירות הצלולה הזאת הוא שוכב בשובה ונחת ומאמין בחיים.
צפנת שוב לא האמין בחיים בימים ההם. צחנת הדם של המנותחים נטלה את הנשימה ממנו. אדי האיתר נסכו עליו חולשה מערפלת. פיכוי המוגלה מפצעו הפתוח המאיס עליו את גופו, שלא יכול היה להפכו מצד אל צד בלי חסדיה הנדירים של האחות. אנקות המכאובים של עשרים החולים שבחדר, הגניחות והשיעולים והשיהוקים הגיעו לאזניו מבעד לעמעום חושיו כתאניית טירוף ממדור של גיהינום. היריקות וגריפת החטמים, ההקאות וההחראות ושטפי הזוב והרעי גרפו את נפשו לאשפתות. וצפנת החל מבין לאיטו, כי המות אשר הוא קרא אליו ברגע אחד של כניעה – הנה הוא בא… וכי אלה הם הפנים האמיתיים של המות – סחי ומאוס! – ולא אותה מיתה בנשיקה שהדמיון יציגנה לעיני האדם הליאות. וצפנת החל לירוא את המות שהוא קרא אליו, לירוא מן המפלט שאליו ברח…
הנה חולה אחד זקן ותשוש על ידו, מיטה ליד מיטה. צפנת תומך יצועו מדי בוקר בבוקר. מגיש לו את הסיר ורוחץ את כפיו. עוזר להלעיטו את הדייסה. החולה אינו מדבר. פניו מטושטשים. גוש של בשר מצומק, מחוסר שיניים ומסומר שערות, שמחלתו עדיין לא הוגדרה.
יום אחד נכנס נער שליח ותולה פיתקה צהובה על מיטתו של אותו חולה. נכנסות שתי אחיות וגוררות את מיטתו בקיר ספרדי. נכנסת אחות אחרת עם קערה של קרבול ושלשתן רוחצות בה ידיהן עד למרפק ויוצאות את החדר בדומיה חשודה. עד מהרה נודע הדבר – טיפוס הבהרות! צפנת מסתכל בפס ידו, שרחצה בוקר בוקר את כפיו של אותו חולה… הכבר תראה הבהרת?…
באימה הכללית, התוקפת את כל החולים שבחדר, מתחיל צעיר ממושקף, מעולי גרמניה, לספר לפרטי פרטיה את פרשת מחלתו. שיתוק הילדים אחז בו, בשעה שהלך הביתה מעבודתו בפרדס. בספרים קרא לפני כן, ששיתוק הילדים מתחיל בקפאון בבהונות הרגלים ועולה לאיטו אל שאר חלקי הגוף, וכל אבר שהקפאון עולה בו נעשה משותק. יש והשיתוק נשאר עומד באמצע הדרך, ואז האדם נעשה משותק רק באותם האברים שהשיתוק הגיע אליהם. ויש שהוא מגיע עד הלב, ואז האדם נופל מת. והוא, כאשר הרגיש כי השיתוק מתחיל בבהונות רגליו, חיכה באימה ובמתיחות עד היכן יגיע ואם יגיע עד הלב…
והצעיר הממושקף, שחצי גופו משותק, מגיע עתה בסיפורו האיטי אל עצם המאורע, וצפנת, שנפשו נתערטלה מכל מחסה ומגן, שומע וחי את הדברים כהוייתם. וכשם שהוא חי אותם בדמיונו, כך הוא חי אותם בגופו. פתאום מתגלגלת בו הויית הצעיר הזה, והוא עובר לאיטו לאיטו את כל הדרגות של מחלתו.
– מבהונות רגלי הגיע השיתוק אל כפות הרגלים – מספר הצעיר בקולו המונוטוני, הנהנה מן הבלהות, וצפנת חש כי כפות רגליו שלו שותקו פתאום.
– נפלתי על הארץ באם הדרך – ממשיך הצעיר – והרגשתי בינתיים, כי השיתוק הגיע עד ברכי…
וצפנת חש, והנה ברכיו שמתחת לשמיכה הפכו אבן.
– והשיתוק הולך הלאה. אין לעצור אותו. וכבר אל עצמות החזה הוא מגיע.
וצפנת חש את השיתוק בכל מחצית הגוף כולה. עוד מעט והלב יחדל לדפוק…
צפנת חפץ לקרוא לעזרה, והנה דבקה לשונו לחיכה וכל מילה היוצאת מפיו היא כלחוצה במכבש, כחנוקה במחנק.
החולים ששכבו בקירבתו ראו בתדהמה את השינוי שנתחולל בו.
– אחות! – הם צועקים קול אחד.
נכנסת האחות הראשית, שחרחורת חיננית, אף היא מעולות אשכנז, ותופשת את המצב תוך כדי ראיה. על הכסא הנע היא מוציאה את צפנת אל חדר הבדיקות. יוצאת ומביאה כוס יין ומגישתו אל פיו. – שתה לחיים – היא אומרת – זיעזוע עצבים ולא יותר. תתחזק ותישן הלילה בחדר אחר.
ח 🔗
החדר החדש שהכניסוהו אליו היה חדר קטן ואפלולי, שמלבד צפנת שכב בו עוד רק חולה אחד, רופא צעיר מקופת חולים, שנפצע פצעים אנושים בידי ערבים בשעת מילוי תפקידו. על יד החולה ישבה רעיתו הצעירה, בלונדית מגולת אשכנז, שפני נער היו לה בשערותיה הגזוזות, ושמנוחת הנפש שלה השפיעה תחילה רוב טובה ומרגוע על נפשו הבהולה של צפנת. אך עד מהרה נזכר, כי הוצא מחדר החולים הגדול באישון לילה ואפלה, ממש כאשר הוצא ממנו לפני כן שכנו שמת לעיניו, ולא עוד אלא שהחדר הזה הוא האחרון במסדרון הארוך, והקרוב ביותר אל חדר המתים. מיד נתעכרה הכרתו ופני הדברים לבשו אימים.
אהה, הרהר צפנת בלבו רתת, משחק יפה ערכו לי כאן, כדי לכסות ממני כי לחדר המתים אני מובל. הרופא הזה השוכב שם במיטה אמנם רופא הוא, אבל לא פצוע אנוש, והאשה הצעירה הזאת היושבת על יד מיטתו לא אשתו היא, אלא אחות של בית החולים, ואין זאת כי שניהם הופקדו לשבת כאן בהתחפשות זו עד צאת נשמתי. אותי הם אומרים לרמות?…
היה לו כאילו הוא שומע בכיות מבחוץ ודימה להבחין את בכי אחיותיו בתוכן, אף על פי שלא ידע היכן הן בעולם. וקול המון שמעו אזניו, כשל קהל המתאסף ללויה.
– הלויה כבר מתכנסת – התריס כלפי האשה הצעירה, היושבת אל מיטת בעלה – ואתם עודכם משחקים בי משחק של אחיזת עינים?
נתנה בו האשה הבלונדינית מבט תמיה, ובעלה אף הוא נשא את ראשו מעל הכר.
– החושבים אתם באמת, כי הנני ירא מפני המות! – המשיך צפנת בתלונתו – ירא אני פן אלך מכאן ועדיין לא אמרתי את דברי.
– האם לקרוא את האחות? – שאלה האשה הצעירה בקפידה.
– למה להיתמם, אחותי כלה – השיב צפנת בחיוך רב משמעות – כלום חושבת את באמת שאברח מפני המות. הרגעי נא. בבואו, אתן לך לעצום את עיני בשקט.
אך הרופא האנוש כבר לחץ בכפתור הפעמון שעל הקיר וצלצול חריף ניסר בחלל בית החולים. נכנסה אחות צעירה, גדולת עינים.
– מי קרא לי?
– החולה הזה שהבאת לנו הוא ילד רע – השיבה לה האשה הבלונדית בקול של מורת רוח.
– מה יש?
– אין מאומה – התלוצץ צפנת – החיים הם חיים, והמות הוא מות.
– יש לך צורך בדבר מה? – שאלה האחות, כאילו לא שמעה את דבריו.
– כן, אחות, בקשה גדולה לי אלייך. בקשתי האחרונה בתבל זו. אנא אל תמנעי זאת ממני.
– ובקשתך מה היא?
– הביאי לי בטובך בקבוק יין, עט ונייר כתיבה ומנורת שולחן קטנה, ותניני לכתוב עד אשר אמות.
– זה הכל? – גיחכה האחות והחליפה מבט עם הרופא הפצוע, השוכב במיטתו. הלה הניע ראשו לאות הן והיא יצאה את החדר.
אהה, הירהר צפנת, לאט לאט הם מסירים את המסכה.
חזרה האחות והביאה עפרון ונייר ומנורת שולחן קטנה, שמה את הכל על ארגז הלילה שלמראשותי מיטתו של צפנת והסתלקה באמירת שלום צרודה, כמתוך הצחוק או מתוך הבכי.
צפנת עט על הכתיבה.
הבוקר אור מבעד לחלון הצר שבין שתי מיטות החולים. אשתו הבלונדית של הרופא האנוש ניגשה לרחוץ את הפצעים של בעלה, אשר אך עתה נגלה, כי קיטע הוא ברגלו האחת. וצפנת עדיין ישב במיטתו בעימום החושים וכתב וכתב, גליון אחר גליון, לאור המנורה של הלילה.
ט 🔗
(מתוך יומנו של צפנת)
שיר ערש אחד ידעה נפשי מילדותה, שיר ערשו של המוות. מראשית חיי הוא פיתני בכל לשון של פיתויים, שלא אצא לדרך כלל, אלא אשאר נרדם בזרועותיו תרדימת הנצח. בין כה ובין כה אגיע אליו בסוף הנתיבה, ולמה איפוא עמל השוא הזה של הליכה בגלגל החוזר?
הוא פיתני בנפשי פנימה, והוא פיתני במראות חוץ אשר הוראיתי. מכל הדרכים שעברתי בחיי היתה הדרך אליו הקצרה ביותר.
ולמה אני חי עדיין, אף על פי כן?
משום שמעבר לצלילים הברורים של שיר הערש שלו הבחינה נפשי בצליל עמוק ותמוה, אשר קשה היה לקלוט אותו, ואולם מהותו נתפרשה לי בכל זאת באורח פלא, בכל פעם שעמדתי לעצום את עיני מתוך הסכמה לשיר ערשו של המוות. והצליל הזה היה כקול קורא לעזרה, כיד מידפקת על שער נעול. והוא אמר לי רק זאת: לא תכבה! לא תכבה! נשמתך היא נר, שנדלק באפילת הדורות. אל תתן לנר שיכבה, טרם יבער עד קצו. אל תפסח על כל שעת־כושר שניתנת לך להעלות בנר נשמתך אורות אחרים, חדשים. ראה, איני יכול להגיד לך יותר. הלה חונק את גרוני, כשם שהוא עט על חייך לכבותם. אבל הבן לי בלי מילים. קרא אותותי בכל אשר פיזרתים. קרא אותם בספר החיים ובספר הרוח. קרא אותם בלבבך פנימה. רק שתי מלים ולא יותר. אך אם תצלול בהם, הם יאמרו לך את הכל:
לֹא תִכְבֶּה!
*
כגורל חיי כן גם גורל שירתי. שירה עלומה מתרוננת בי ותובעת שאעלנה על הכתב. ואולם שיר ערשו של המוות עצום ממנה, והוא מוחק מראש את כל אשר אני אמור לכתוב. לשם מה? לשם מי? וכה נוח להישמע לו. וכה טוב להחריש. ואולם הקול ההוא, הרחוק, הטובע במצרי־דומה, מתחנן לפני ממעמקים: אל תשמע לו. כתוב! לא תכבה… ואני נושך שפתי בשיני ומעלה את שירי על הכתב, כשהלה, המוות, יושב על גבי ולוטש בי עינים של עריץ שנגזל…
*
כל האנשים שנפגשו לי בדרכי הם או ממחנהו של הלה, החונק, או משליחיו של אותו הקול המופלא, הקורא “לא תכבה”. ואולם מה צר הדבר, כי הראשונים הם רבים עד לאין ספור, והאחרונים כה מעטים. ואף המעטים הללו יש אשר יוציאו נשמתם לעיני, טרם יספיקו למסור לי שליחותו של המופלא…
*
פעמים אני מדמה בנפשי, שאני מבין מה הוטל עלי בעולם הזה: להרבות שלוחיו של אותו מופלא, הקורא: “לא תכבה”… אבל אין כוח, אין כוח. המוות חזק ממני. אני חפץ לכתוב את דברי אני, והוא מכתיב לי את דברו הוא. ויש אשר אקרא את יצירתי והרי היא מין פַּלִימְפּסֶסְט, מין מגילת כתב על גבי כתב, אשר רק אחרי המחיקה של כתב־המוות הנגלה יוכר בה כתבו הנסתר של המופלא…
*
אילו היטבנו להבין להגיש יד אחים זה לזה, כדי להתגבר על שיר ערשו של המוות. אילו לחשנו תמיד, זה לתוך אוזנו של זה, את לחש הקסם של המופלא. ואולם, אהה, נוח לנו לכבות ולכבות, מאשר לדלוק ולהדליק. קל לנו להרדם בחיקו של הלה, מאשר לחיות ערים עם עצמנו. וכשאנו נרדמים, הוא עושה בנו כבתוך שלו. בידינו הוא נותן את המאכלת, לשחוט לפקודתו איש את אחיו…
*
מאכלתו נתקעה בגבי על ידי שלוחיו, בשעה שאני עמדתי ונאבקתי עמו פנים אל פנים. עד הלב הגיעה המאכלת, וחודה יצא החוצה מלפנים. אבל אני עודי נלחם, עודי נלחם. דווקא עכשיו, בטפטף דם התמצית של הלב, אני שומע היטב את קולו של המופלא. הדם מטפטף על נר הנשמה מעלה עשן, ואני רואה הכל באספקלריה שאיננה מאירה. ואולם את העיקר אני מבין: נר אלוהים לא יכבה…
י 🔗
הדבר הראשון שעיני צפנת נתקלו בו בהיפקחן, אחרי מסע של נים ולא נים במכונית מגן דוד אדום אל דירתו אשר בפרבר, היה מכתב, בצורה ובכתב אשר נודעו לו היטב, שהיה נעוץ בחריץ הדלת. תאריך המכתב של היום היה, ודבריו נסבו בטישטוש המיוחד להם על הניתוח ותוצאותיו. ובסוף המכתב היה כתוב לאמור: “ידי תשיגך בכל מקום! ואפילו אם תסתתר בסימטה אפילה”…
מלבד מכתב האיום חיכה לצפנת, בשובו מבית החולים, משהו שלא נפל במאומה בחומר תוצאותיו על נפשו מן המכתבים המסתוריים האלה. במשך הימים שצפנת שכב בבית החולים ביקשה ליאת לעשות מעשה רב למען מחזהו “הנתוח”, שצפנת גמרו כדבר ניחוש ימים אחדים לפני מסרו את גופו לסכין המנתחים. היא הדפיסה את המחזה בסטנסיל בחמישים טופסים ושלחה את הטופסים הללו למערכות העתונים, למרכזי ההתישבות ולהנהלת התיאטראות השונים, בצירוף בקשה שיואילו להביע את דעתם על המחזה ולסייע להעלאתו על הבמה, אם ימצאו ענין בכך. והנה במקום תשובה, שלא נתקבלה מאף אחד מן המקומות, הגיע אל ליאת יום אחד עלון קיבוצי, שלא שמה לב אליו ושהניחתו אל בין דברי־הדפוס. בדפדף עתה צפנת מתוך הסקרנות בדואר שנתקבל בימי היותו בבית החולים, הגיע לידו העלון הזה, אשר בין הרשימות שבו מצא לתדהמתו גם את הרשימה הקצרה הזאת על מחזהו, בחתימת אלמוני:
“הנתוח”
"מחזה בסטנסיל של מחבר לא נודע,
אשר מוטב היה אילו לא נברא…
"חיינו החדשים בארץ נעשו סחורה עוברת לסוחר לכל מי שבא לכאן על רגל אחת ותוקע חוטמו למקום שלא הזמינוהו. כותב המחזה הזה, שניכר בו כי לא רק שאינו יודע את הארץ והיושבים בה, אלא שגם אינו יודע ואינו מרגיש כלל שום דבר בעולם, מעיז לקחת לו את חיינו הפרטיים כנושא לתצרוכת, אשר הזמינו אצלו בוודאי מהוליבוד, כדי ללמד שיטנה על קיבוצינו. במגפים מסומרים של תייר שבע ובאצבעות גסות של קצב הוא עושה בנו כבתוך שלו, ברצותו מחלה וברצותו מבריא, ברצונו ממית וברצותו מחיה, ואנחנו מצווים לעבור לפניו כבני־מרון ולתת לו את חויותינו האינטימיות ביותר כחומר לסיפורי־בדיו. על כגון זה יש לומר: “הסירו ידיכם מחיינו ומתיאורם, אתם, הסוחרים בקודשים!”
כאשר קרא צפנת את המלים האלה נדם לבו בקרבו וראייתו נסתלקה ממנו, ולא עמד לו כוחו להוציא הגה מפיו ולקרוא את ליאת לעזרה…
יא 🔗
ראשית חזוּתו של צפנת היתה בעולם הפלא והסוד. כל הדברים שבעולם פני סוד היו להם בעיני צפנת. יער ילדותו דיבר אליו בשפה רחוקה ומובנת רק לו לבדו. הרכבות שנסע בהן הוליכוהו לא אל מחוז החפץ הגלוי והידוע שדובר עליו, אלא למחוזות תעלומה צפויים לו מקדמת דנן, שרק נפשו ידעה על אודותיהם. האניה שהביאתו לארץ ישראל היתה אניית כוכבים בנתיב די נור. וסוד הסודות היה האדם. כל האדם שנקרה לו בדרכו, ובעיקר האדם הפשוט, אחד־העם. כיצד זה יודע בכל נקיפת אצבע שלו לכוון כוונות הבריאה המעולפת רזים. כיצד הוא נושא על כתיפיו הרחבות, כתפי סבל נצחי, גלגלי המזלות לתעודתם הנסתרת. מכל תורות החסידות והקבלה שלמד בילדותו קלט צפנת את ההמנון הזה לאדם הפשוט. אין העולם מתקיים אלא בזכות פשוטי העם בלבד, ואין חובה כחוב אשר אנו חייבים להם בכל רגע של קיומנו עלי אדמות. צפנת ירש כל זאת, בדמו, ברוחו, בכל סיבי נשמתו. בת צחוק של ידידות שזכה לה מפניו של משרת בביתם, של סבל, של אדם עובד – היתה שוה בעיניו יותר מכל חברת הגבירים, שסובבוהו בתפנוקים. ו“חדר המשרתים” היה החדר האהוב עליו ביותר, וחלום חייו היה להיות אחד פשוט כמותם.
גם המאבק אשר נאבק משחר ילדותו עם יד־השירה אשר היתה עליו, יסודתו היתה במראות עולם אלה. השירה נראתה לו ככתר מלכות, והוא אהב את פשוט העם הבלתי מוכתר. השירה נראתה לו כניב שפתיים, והוא העריץ את עמל הכפיים. ובאותו ליל התגלות, כאשר השיר נתגלה אליו בעל כורחו כמפלט יחיד מן המות אשר בחייו – והוא הרכין ראשו בפניו ונתן לגליו שישטפוהו – מחוייב מציאותו הפנימית היה הדבר, שהאֵפּוֹס של היצירה האנושית נראה לו בה בשעה כתכלית העליונה של יצירת חייו, כהצלת נפשו מתבוסת הכניעה… אמנם היצירה האנושית של משה איש האלוהים, של בודהה וקונפציוס, של הרמב"ם, של שפינוזה, של ביטהובן, של מיכאלנג’לו, של שקספיר, של טולסטוי, של דקרט, של עוד ועוד גאוני עולם, ידועי שם, אבירי תהילה. אך עם כל מס התהילה ששילם להם במסכת יצירתו לא היו אלה בעיניו, אלא כקישוטי פאר, ככותרות של זהב לעמוד התווך של היצירה האנושית. ועמוד התווך נשאר – העמל הפשוט, תכלית היצירה נשארה עבודת הכפיים הכשרות, עבודת היום־יום, בשדה, בסדנה, בחביונו של הבית הקטן.
צפנת ידע היטב מה שמבקרים מושבעים כותבים על הבנת “העם”. הוא ידע את הזלזול שנוהגים בו, ב“עם” הזה, את יחס הביטול אליו, את ה“אני ואפסי עוד” שהטיפו אמנים למען האמנות. אך הוא לא יכול להשלים עם כל אלה. לא כך הורתו האמת שבלבו. לא. לא יתכן שאלוהים ידבר בשפה המובנת רק ליחידי סגולה. “מי יתן וכל עם ה' נביאים… ואם איין מחני נא מספרך”… כשמים הפרושים על ראשנו חייבת שירת האדם להיות נחלת הכל. לפחות התוך שבה, נר התמיד שבדבירה. צפנת לא חפץ לשבת בשבת תחכמוני של השירה, אם אוזן האדם הפשוט, אוזנו של עולם, תהא אטומה בפני ניגון חייו…
והוא החל במאבק – להקריב את סודו אל העם בשפה המובנת לו. אמנם, השירה אינה נשמעת לציוויו של רצון האדם. ימים רבים חפץ צפנת אחרת – ושר אחרת. מה שהוא דימה כנגלה, נשאר סוד ומה שהוא נתכוון לומר בפירוש – הוגד ולא הוא. לא אבל בליסטרה אחת קלטה נפשו מידיים “אסתיטיות” בנתיב ההעפלה המשונה הזה. אך תפילת נפשו העמוקה להיות לאחד עם עם־האדם לא נפלה בכל זאת על קרקע ישימון. כי אכן מתהומות נפשו עלתה התפילה ומחוייבת הקיום היתה בשורשי יצירתו. ולילה אחד – מאורעות אימים פרצו בארץ וטבילה של אש ליכדה קרוב ורחוק בישוב – נולד שיר בלבו של צפנת, והשיר הוא שירו, עצם מעצמו וסוד מסודו, ואף על פי כן אינו אלא שירו של העם. לא היה לילה גדול בחייו של צפנת, כלילה הזה אשר בו נולד השיר לעם.
צפנת לא השלה עצמו בהשליות. הוא ידע את הסכנות האורבות למשורר, הבא לשיר שירו של יום… הזולות והקלות עלולות להיות המיילדות של יצירתו. הרגע עלול לבלוע את הנצח. הסימפוניה הנכספת של יצירת אנוש עלי אדמות עלולה ליהפך לתיפוף של מרש־הליכה, הנבלע באבק הדרכים. ואולם ידוע ידע גם זאת, כי יש סוד באדם הפשוט ובשיר הפשוט, שהוא סוד הסודות, ויש רגע גדול, מוחשי, צומח מקרקע עולם, שהוא נעלה מכל דמדומי הנצחים המופשטים. ואת סוד הסודות הזה, את הרגע העליון הזה – נקרא הוא לבשר לעולם. למען סוד הסודות הזה, למען הרגע העליון הזה – נקרא הוא לסכן את “העולם הבא” הספרותי שלו, להשליך נפשו מנגד. כאן המזבח וכאן הקרבן וכאן האש מגבוה – של יצירת חייו.
ואם בכל יצירתו כך, הרי בפרק יצירה זה, במחזהו “הניתוח”, לא הותיר צפנת אף שריד לנפשו, שלא הגישו שי לנשמת האדם הפשוט, לאיש הקבוץ האנושי. בחוץ תשכל אימה. ראשו מעולף עיועים. חזון יצירתו הגדולה טובע בים החדלון. אבל במעמקי המחתרת של נפשו עוד התקיימה נקודת אורה, עוד היבהב ניצוץ של אמונה. הלא היא האורה השופעת מאותם ישרי אדם הבונים דביר בציון, הלא היא האמונה כי בדעוך בבלימה לפיד חייו הוא, יהיה לפה להם ולנושא אבוקה ליעודם. והנה דווקא משם, מן המעוז של חייו, מהיכל הקודש, פתאום לפתע, בלתי צפוי ובלתי משוער, בא החץ, המכוון ישר אל לבו…
יב: בין משוגעים 🔗
(מתוך יומנו של צפנת)
הנני גר בתוכם, בית על יד בית. ביתי הוא האחרון בשכונה. בתיהם שלהם שוב אינם נמנים על השכונה.
הנני רואה אותם מתהלכים בימים בכלובים שלהם, הגברים לחוד והנשים לחוד. בבית אחד צדדי נמצאים “השקטים”. הם שוב אינם זקוקים לכלוב. כל העולם פתוח לפניהם – והם לא יעזבו את מקומם. אם יביאו להם אוכל יאכלו, ואם לאו – לאו. הנשים יושבות על אכסדרה פתוחה. עיניהן רואות ולא רואות. יש מהן הסורגות גרב.
אינני זר בתוכם. הם המשמרת שלי. הם שומרים אותי מפני כל הבריות הללו הנקראים שפויים, מפני כל היצורים הללו, בני האומות והדתות השונות, היושבים להם בשטח ראייתי המוחשית או המופשטת, בשכונות וכפרים וערים וקריות, הנקראים בשמות מצלצלים מן הספר, או מן החיים, או מעין המאורע הידוע. שכונת המשוגעים שלי אין לה שם מצלצל. אין לה שם כלל. אלמונית היא בתבל רבתי. כמעט כמוני אני.
הם זועקים בלילות, המשוגעים שלי. ואולם זעקתם איננה זעקת שנאה וקנאה ותחרות, כזו המגיעה אל אזני המוחשיות, או המופשטות, ממעונות “השפויים” בני השמות המצלצלים. אין הם מעמידים רמי־קול בתוך בתיהם, כדי להודיע שעה, שעה על הרציחות שנעשו ביניהם, על ההריגות, על השחיטות, על השריפות, על ההטבעות ועל ההפצצות. אף אחד מן הדברים הללו לא קרה בתוכם. אף לקיטרוג פשוט, או לחירוף פשוט, או לגידוף פשוט – אין הם משתמשים ברם־קול. אין הם זקוקים לו. קולם רם ונוקב וחודר עצמות ולב בלאו הכי. ואולם הקיטרוג שבפיהם אינו מופנה כלפי אחד אדם, אח, בן גזע, שכן – אלא כלפי זה היושב לו בשמים וצוחק. כלפי זה שאוזניו אטומות ביום ובלילה, ושנתו אינה מופרעת משום זעקה בעולם.
הם מטפסים בחשכת הלילה בידיהם וברגליהם על הקירות. שומע אני כל זאת מביתי. ואולם אין הם מדביקים על הקירות האלה שום כרוזי שיסוי, אין הם מלכלכים אותם בשום כתבות תועבה, כאשר יעשו ה“שפויים” הללו לילה, לילה. לכל היותר אתה יכול למצוא בבוקר סימני אצבעות אדם על כותלם. או חתיכת בשר ידו של אלמוני שנישרטה בקיסם של חלון, או טיפת דם חילונית שלא נשפכה בשום רצח קדוש.
הם מספרים סיפורים בקול. איש, איש ליד חלונו הפתוח, לתוך החשיכה. אשה אחת מספרת באנגלית, מסבירה בעברית ומתרגמת תוך כדי דיבור לגרמנית. בוא, קח אותי – היא מסיימת את סיפורה – אינני עוד במחנה הריכוז בבוכנוולד, אינני עוד מאחורי גדר התייל בדאכאו, אינני עוד ערומה, אין דשים בשרי במגלב, אני כאן בפלשתינה, בשכונה פלונית, בבית האלמוני, מאחורי הקיר ליד החלון… איש אחד מספר על נעוריו בעברית צחה. נעורי שלי, הוא טוען, נפלו קרבן, נחרבו. כך גורל כל המתחילים במפעל, כל הפותחים במעשה רב בזה העולם. היו אתם, בני הנעורים, הממשיכים. עשו אתם מה שלא הספקתי אנוכי לעשות. חייכם אתם עוד לפניכם. יכולים אתם עוד להינצל מן השגיאות שהרסו את חיינו אנו. פלוגה, דום!
אף שירים הם שרים. “רגל, רגל, רגל, כל סמרטוט הוא דגל”. “אדם היה היה – עתה כולו חיה”. סיפורים ושירים. ואולם אף סיפור אחד שלהם אין בו מן הפיגול של סיפורי הזוועה המלחמתיים, השוסים והמשסים כבעולם ה“שפויים”. אף שיר אחד שלהם אינו קורא לשנאה בין גזעים, לתיעוב אחים, לנידוי זרים בעולם זה שאף “האזרח האמיתי” אינו יושב בו יותר משבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה. סיפורים הם מספרים ושירים הם שרים על אוזן העולם, ללא כל כוונה וכיוון. רוח הלילה נושא אותם אל לבי כשיקוי כבד, כשיח שפתי ישנים.
ביום הם עובדים בגינה שלהם או בפרדס. כלים הם נושאים, מלאים מן המטבח וריקים הם מחזירים אותם אליו. עומדים הם מי ליד עץ, מי ליד גדר דחויה ונותנים עינים בוהות בחללו של עולם. יש והם גם רבים ביניהם. מלים מבולבלות הם פולטים בשפתים נוטפות ריר. צעקות מחאה שאין להן שחר הם משמיעים על גרון חנוק. יש והם גם מנסים להכות זה את זה, לגרום רעה איש לאחיו. ואולם אף פעם אינם מושיבים את השנואים עליהם, אנשים, נשים וטף בסירות דוגה שבורות, ואינם משיטים אותם שבועות וירחים של חורף טורף על זרם הדנובה הקפוא. אף פעם אינם מוליכים ילדים ליערות, על מנת להפקירם לקור, לרעב, לחיה הרעה. אף פעם אינם מחלקים אנשים לקבוצות, קבוצות, למען תכרה הקבוצה האחת קבר לחברתה לקבורה בחיים. הריב שלהם והקטטה שלהם אינם מוסבים על אף אחד מן הדברים המביאים את ה“שפויים” לידי מעשי גבורה שכאלה. רבים הם את הריב האחד האמיתי בעולם. את ריב האדם בתמהונו של עולם, באכזריותו של עולם. בזעקות המחאה שלהם, שאין להן שחר, הם מתנים את הצער האמיתי האחד, את הצער של גורל אדם שאין לו שחר בתבל דמים זו. מה להם ה“ממש” שבשטח? רק במעמקים הם מתהלכים. רק המעמקים נוגעים להם ורק ממעמקים תבוא שוועתם, איומה שוועתם. יש והיא מנסרת את נפש שומעיה כבמסור, השוועה האיומה הזאת…
יום אחד, באם הצהרים, חזרתי מעולם ה“שפויים”. חזרתי אל ביתי שליד המשוגעים שלי. נדכה ושחוח התהלכתי. נדכה ושחוח ממה שקראתי, ממה ששמעתי, או ממה שראיתי בעיני. עייף הייתי. השמש הכתה על ראשי. האבק נכנס אל עיני, אבק החמסין החורך. והנה איש ערום לקראתי, רץ בדרך, ערום כביום היולדו. כבן ארבעים היה, צנום ורזה ומגודל שיער בכל גופו. רק ראשו הדק והמוארך מגולח היה. הוא רץ לקראתי כשפניו נתונות בתוך ידיו, גבו כפוף לפניו, וכל כיוון גופו לשם, לעולם ה“שפויים”, לעולם ה“חירות”. מרחוק ראיתי את הרודפים אחריו. עובדים של המוסד, חולי רוח מחלימים ועוד אחרים. הפליט עבר על ידי וכאילו לא הרגיש בי. בשרו הערום החליק על לבושי, על זרועי. ופתאום אחזתי בו, במטורף הערום שנמלט מכלובו, אחזתי בו ולא הרפיתיו עוד. – לאן אתה בורח? – זעקתי אליו, באחזי בו – לאן אתה בורח? לשם? לא כדאי. שם אין כלום. שם אין מאומה. חזור בך. כאן, אצלכם, יש עוד משהו. עוד זיק. עוד אפשרות כלשהי של חיים. שם אין כלום. לחלוטין לא כלום. שם…
בינתיים אחזו בו הרודפים, החזירוהו לכלובו. רגע אחד נצרב לבי בקרבי. גזלתי חירותו של אדם. מנעתי אדם מצאתו אל “העולם ההוא”. ואולם רק רגע אחד. משנהו – כבר עמדתי על ידו, כבר נמצאתי במחיצתו, במחיצתם, מאושר בין המשוגעים שלי…
יג 🔗
באה לבקר את צפנת החולה נערה צעירה, כבת ארבע עשרה, בעלת עינים זעירות כעין הסיכות, שפתיים מצומדות, ראש מסופר בתספורת של נער ותלתל שחרחר אחד גולש על מצחה. על לחיה הימנית, הנפולה במקצת, תקועה היתה גומת חן.
נערה זו כבר כתבה לפני כן כמה מכתבים ארוכים לצפנת. נפשה נתונה משחר ילדותה לקריאת שירה, ומיום שהכירה את שיריו של צפנת כבשו את לבה כליל. משנתברר לה כי הוא אלמוני, אין איש יודע שמו האמיתי ומקום הימצאו, לא נחה ולא שקטה עד שגילתה אותו בחוש הבלשי המיוחד לנוער. ואולם לא העיזה לבוא לראותו פנים. רק איגרות הערצה שיגרה לו מדי פעם בפעם. עתה מששמעה על הניתוח שעבר עליו ועל המצב החמור שעודנו נתון בו, לא יכלה להתגבר על יצרה לבקרו, ולוא רק הפעם הזאת, ואתו הסליחה.
אותו יום של בוא האורחת, יום חמסין לוהט הנוטל את הנשימה, היתה מתיחות יתר נטויה בין ליאת ובין צפנת. ליאת המסכנה, מה עבר עליה כל אותם ימי הניתוח של צפנת. הריצה המטורפת אל הרופא הראשי, שביקש לקבל על עצמו את הניתוח של צפנת, מתוך הדגשת הסכנה הכרוכה בניתוח זה. ליל החרדה שלפני הניתוח, כאשר צפנת התעקש וגמר אומר, כי דווקא הרופא המתלמד יהא מנתחו… מתח הציפיה, ארבע שעות שלימות, על סף חדר הניתוח, אשר לשם הכניסו את צפנת, ואשר משם הוציאו והעבירו על פניה בכל פעם גופה מנותחת אחרת, הלומה בתרדימת עופרת, אבל לא את צפנת… הופעת האלונקה סוף סוף, המובלת על גלגלים בידי שני אחים רחמנים בני פנים חמורים, וצפנת מוטל על גבה כמת… מעשה “השיתוק” של צפנת, כאשר הצחוק על אודותיו, הנישא בכל חלל בית החולים, היה חותך לבה חתכים, חתכים. שובו הביתה, חולה משהיה, וריצותיה מעתה, יום יום, בגשמים השוטפים, אל הרופאים והמעבדות ומכוני הרנטגן, כשאין שום שינוי לטובה מורגש במצבו של צפנת וכשהיא עצמה – פניה נופלים ושערותיה מלבינים וחוליים שלא שיערה אותם טורדים אותה חדשים לבקרים, מבלי שיהיה לה הפנאי או הרצון לטפל בהם, או אף לשאול עצת רופא עליהם. וצפנת, כדרכו, אינו מדבר עמה אף מלה שיש בה משום קירבת הנפש. מטורף מכאובים הוא מתהפך במיטתו כל היום, זעום פנים של מרדות, רדוף פחדים אשר מעולם לא סיפר לה טיבם, קפוא עינים מיאוש סגור ומסוגר. וכלום רק עתה התחיל הדבר? כלום קיים היה פעם מצב אחר ביניהם, משך כל אותן עשר שנות הנשואים? הטלטולים הללו מדירה לדירה, מבית ספר לבית ספר וממקום למקום. ההתרחקות צעד צעד מעולם הנגינה שלה מחמת הבישול וסידור הבית ותיקון הלבנים על הצד היותר טוב, לפי כל דקדוקי המשקיות המערבית שחונכה עליה. רגש הבדידות החונק אותה בשוב צפנת מבית הספר, מרוגז ומיואש מעמלו הקלוקל והיא מתהלכת על ידו כצל, נושאת עין למבט אחד של חיבה – והמבט איננו בא… לילות העינויים על משכבם, זה לחוד וזו לחוד, בזיקת מועקה ערירית, שכולה מתחים… משל לשניים שאחזה הדליקה בביתם ונחבאו שניהם בפעמון של פלדה. האש אינה מגיעה אליהם לשרפם. העשן אינו מחשיך להם, ואולם הלהט הבהיר של הפלדה יש בו כדי להמית…
והנה הידפקה הנערה הספרותית על הדלת והיא שאלה את ליאת, אם אפשר לבקר את המשורר החולה, וליאת שאלה את צפנת מתוך בטחון גמור, כי הוא לא ירשה עתה, שהנערה הזרה תיכנס אליו להטרידו. ואולם צפנת לא כן עשה, אלא נתן רשות שהנערה תיכנס אליו וביקש מליאת שתתן כסא לאורחת. והנערה נטלה את הכסא מידי ליאת בלי אמירת תודה וישבה עליו למראשותי צפנת, כשעיניה תקועות בו כמוקסמות ופיה ממלל מלל רב.
ליאת עזבה את החדר וסגרה עצמה במטבח, מעשה להכעיס, ונתנה לה לאורחת הצעירה שתהא משפעת רוב דברים על צפנת המכווץ במיטתו. והאורחת דיברה ודיברה, כאילו כל עצם המעמד הזה לא נברא אלא בשבילה. פעמים שהיה רגש אמת בדבריה, ביחוד כשציטטה חרוזים, אשר כאילו דלתה אותם ממעמקי נפשו. ואולם לצפנת לא היה שום כוח להקשיב לדבריה. מתנמנם היה מתוך החולי בעינים פקוחות, כשמדי פעם בפעם עולה הרהור לוואי במוחו, שלא תמיד היה תואם את דבריה של הנלהבת. כה הירהר רגע קט, כי טוב טוב היה אילו פתחה האורחת את ארנקה והיתה קונה ספר ישן מספרייתו. הכסף שהקציב לחודש זה מן הסכום העלוב של הפיצויים, שעוד נותר בידו, אזל באמצעו של החודש, ועל ליאת אין הוא חפץ להעמיס שליחות זו של מכירת הספרים הישנים… או שהיה מהרהר, כי לא היה מזיק כלל אילו נכנסה האורחת למטבח של ליאת, והיתה מסייעת לה לעלובה זו בשטיפת הכלים, או בהכנת הארוחה, אם יש מה להכין.. הלא כל היום התרוצצה ליאת ממעבדה למעבדה עם החומרים השונים לבדיקה, שניטלו ממנו בכל פעם לפי הוראות הרופאים, ובוודאי שעייפה היא ונפשה קנוטה עליה… ואולם האורחת לא פסקה לדבר על שירתו ועל הרושם הגדול שעשתה שירה זו עליה, היושבת כאן לפניו בכבודה ובעצמה…
במצב של נים ולא נים הרגיש צפנת, כי השעות עוברות. חלפה כבר שעת הצהריים. מדוע ליאת אינה פותחת את המטבח ומביאה ארוחתו? האורחת מדברת ומדברת. מועקה של עופרת על לבו של צפנת. מתי יסתיים כל זאת? שוב נרדם צפנת בעינים פקוחות. שוב נתעורר. דומה כבר השפילה השמש בשולי הרקיע. דמעות בעיני הדוברת הצעירה. ילדה קטנה, על מה את בוכיה? ילדה קטנה, למה באת אלי ובידי אין מאומה עבורך, אין מאום… וליאת סגורה שם במטבח… שמא תביני מעלייך?… סוף סוף הבינה האורחת, שאמנם נעשתה פתאום לילדה קטנה ועלובה ועיניה הסיכיות כאילו נחבאו בחוריהן ופיה נתכווץ שלא כדרך הטבע. שמא היא מפריעה?
– אינך מפריעה, אבל דומני, שהשעה כבר מאוחרת, ואני חייב בפקודת הרופא לנוח בשעה זו.
– אל אלוהים! – היא מביטה על שעון היד, ששרוול חולצתה הצהובה כמעט מכסה עליו – כבר ארבע אחרי הצהרים. מקוה אני, שלא הזקתי לך.
– לא הזקת. טוב לפעמים מין ביקור שכזה.
– אני מודה לך מאוד. ואני אשמח לבקר שוב.
– גם אני אשמח, אלא שאבקשך לכתוב לי תחילה. לא תמיד אני בקו הבריאות.
– תהיה בריא. אני בטוחה שתהיה בריא. ותודה רבה. ושלום!
משיצאה את החדר נפנתה תחילה אל המטבח, כאילו ליטול ברכת פרידה מליאת, אלא שחזרה בה ויצאה מן הדירה באמירת שלום סתמית אל המסדרון הריק.
צפנת עצם את עיניו. עייפות שכזאת. למה ליאת לא באה?
– ליאת – הוא קורא בקול חלוש, קול שהוא בעצמו נבהל מפני חוסר הישע שבו – ליאת, למה אינך נכנסת?
אין מענה. ועוד הפעם הוא קורא לה. ועתה הפתחת ברעש הדלת וליאת נכנסת לבנה כסיד, עיניה אדומות מבכי, פניה המאורכים דומה נתכנסו כולם באפה החד ומשהו מן הטירוף בהם ובשערותיה הגזוזות, המסומרות ככרבולת.
ניגשה אל שולחן עבודתו בלי אומר, נטלה בלוק נייר ועט נובע והקריבה אליו, הגישתם לפני חוטמו:
– תיכף ומייד הנך כותב לנבזה הזאת: “את מנוולת! אסור לך לדרוך עוד על סף ביתי!” תיכף ומייד… שומע אתה? אם לאו, אני עוזבת אותך לעולמים.
ראשו של צפנת הלך סחרחר. חיוך נרשם בזוויות שפתיו:
– אולטימטום?
– עוד מלה אחת, ואני הולכת מפה.
היא סבלה ליאת. אכן הרבתה לסבול. והיא בושה בסבלה. מכאן הסרבנות הזאת. כלום מהיום היא סובלת? כלום לא כל חייה על צדו הליכה תמידית בסבל? ומה צפוי לה בעתיד? צפנת יודע כל זאת. אך הוא עצמו כלום אינו סובל? כלום אל שושנים הוא יושב? שטויות. מה זאת עלתה על דעתו פתאום להתפנק ככה? בפני מי? האמנם גם הוא זקוק לחיק, אשר בו יכבוש ראשו בבכי? בוש לך והיכלם, בן־אדם. אתה נטלת על עצמך להיות משען לאשה זו בתבל. משען… משענת קנה רצוץ… שמא לא היית רשאי לקשור אותה אליך? להובילה אחריך לאבדון…? שמא אמרה היא את המלה הנכונה הפעם? אמנם כאוב תכאב בשעות הראשונות של הפרידה, בימים הראשונים… אבל נחוץ לעשות את הניתוח הזה, נחוץ לנתק… לנתק… בהיותה לבדה ממש, אולי עוד תמצא את הדרך לחיים אחרים, חדשים, למישהו שיאהב אותה אהבת גבר… למישהו שישיב אותה אל עצמה… אל נגינתה… רק להתאכזר צריך בשעה זו… להתאכזר לעצמך… להתאכזר לה… מוטב שהיא תשנא אותך, מאשר תבכה אחריך… כשן חולה צריך לעקור ממנה את כל חייה על צדך…
– עזבי – אמר צפנת בקור, כשהוא מכביד את לבו כאבן – עזבי! כבר מזמן שבעתי אותך. בארנק הזה תמצאי את חלקך מכספי הפיצויים שקיבלתי. קחי ונסי דרכך בלעדי.
ליאת לא ציפתה לכך. כהלומת יין עמדה לשמע דבריו, מתנועעת אנה ואנה בתמהונה. מה שעשתה מעתה לא עשתה אלא כמעשה מוכני, כשהיא כובשת בקרבה צריבת העלבון. ארזה בהולה את מעט המטלטלין שלה, לבשה לבוש הדרך.
– ליאת – חפץ צפנת לצעוק – ליאת. כל מה שאני עושה כאן, למענך אני עושה. לשיחרורך הגמור.. לגאולתך ממני… אדם מת אוותר בלעדייך…
אבל הוא נשך שפתיו ולא אמר כלום… העייפות הזאת… כפסע בינה ובין התרדימה.
שמע איך הדלת נסגרת בהולם זעף. שמשות החלונות כמעט שהתנפצו מהזעזוע. הבין כי ליאת שוב איננה כאן.
לעולמים?
לאן, ליאת?…
פרק שלישי: דרכי תהו 🔗
באוהל שם אשר בתל אביב התקיימה הועידה הדושנתית של “המרכז לספרות”. הועידה נערכה בכל אותו העדר צורה, שציין את “המרכז” בימים ההם. אל שולחן הנשיאות מחוסר הפרחים שעל במת העץ הרעועה ישבו כל ה“פני” של הספרות העברית. טשרניחובסקי מחוטב האברים, שבלורית העוז המלבינה עטרה מצחו המקומט ופניו נטולי הדם, והוא יושב וסורק שערו כמפגין שלא במתכוון את הידוע לכל יודעי חן, שהוא אינו כאן אלא לראוה, הנשיא החותם על המכתבים הרשמיים מבלי שקראם. אשר ברש, בעל שפם הענק והחיוך הטוב והנבון מבעד למשקפיים הנוצצים. שופמן נטוי האוזן ומרוכז המבט, שעור פניו נראה כרוטט מרוב רגישות. שמעונוביץ קטן הקומה וגדול המצח, שהפסנסנה על אפו הרוטט כיסה מעין הבריות את תום הילד שבעיניו. יעקב כהן, לבן השערות הדלילות, כחול העינים ההזויות, שעורו לבן אדמוני כשקוף. לחובר בעל הקרחת המקומטה, שכיסי עור תלויים מתחת לעיניו הליליים ונקיון הדעת הקפדני ניכר בכל ישיבתו ולבושו. פיכמן כביר הגוף, שפניו הרחבים מתנוצצים כנוף ביסרבי בזהרורי הסתיו ודיבורו כלועס תפוחי אדמה ברותחים. י. בורלא הספרדי, בלא רבב על לבושו ועל משקפיו ההדורים ונתן גורן, הדוד הטוב של שלושה דורות סופרים בישראל. ומן הצד, יותר באופוזיציה, יעקב רבינוביץ שתום העין, שזכוכית משקפיו המגדלת הבליטה את עינו השניה, הרואה. חיים הזז חד הפנים, חד המשקפיים, חד הזקן, ועל כל החידודים האלה הילה של תמימות. א. שטינמן, שכולו זוג עינים מתרוצצות ומצח מוגבה של רבנים. אביגדור המאירי במבט היקוד ההונגרי. אברהם שלונסקי עגול הבלורית הכושית. יצחק למדן חד הסנטר, שהחלטיות עזה חותמת שפתיו הבולטות. ש. שלום, הצעיר שבחבורה, שקרחתו הרחבה כיסתה את כל מה שהיה בו מן הפנים. ואי שם כמסתתר, גם אורי צבי, היוקד כולו מאודם שבאודם, מנמשי פניו הרזים והמוארכים ועד בלוריתו המתחילה להקריח. ואחרון אחרון ש"י עגנון, הנושא עיניו התכלתיות למעלה, מעל לנאספים, ומאור פניו כמי שמתכוון לנשק ספר תורה המוגש אליו משם.
צפנת ישב בירכתי האולם, בין פרחי הסופרים, או “המצטדדים”, שהוא הכירם והמה לא הכירוהו. על ידו ישבו ש. מלצר, נבון המצח ומאוהב הפנים ודוב סדן העילוי. א. ברוידס, הנער המשורר בעל שערות השיבה. לוי בן אמיתי איש דגניה, בחולצת עבודה מרוקמת, בבלורית גדולה ומקורזלת, שפתים עבות ועינים חולמות ומשקפי זהב טהורים מבורקים. ישורון קשת המהורהר ויוסף ליכטנבוים המסוער. יוחנן טברסקי הבהיר ואברהם קריב המחמיר. ומרחוק הציצה בו בכל פעם במבט שובב וחינני אנדה פינקרפלד המחייכת. לאמור, מי אתה, בחור, ומה יש לך לומר לי במיוחד?
ראשית מעשיו של צפנת, אחרי שליאת עזבתו, היתה עקירת דירתו מן הפרבר לתל־אביב. המלחמה, שפרצה בינתיים, עשתה את ישיבת הכרכים נוחה פחות וקרובה יותר לסכנה, מחשש ההפצצות, וזה איפשר לצפנת למצוא אחר חיפוש קצר חדר כלבבו. את החדר השכירה לו זקנה אחת, יפת עינים להפליא, שעלתה רק לפני שבועות מספר מן הגולה אשר בברלין ושכרה לה יחד עם בנה דירה בת שלושה חדרים. אך תיכף לפרוץ המלחמה נתגייס בנה לצבא, לחיל הצנחנים, והיא נותרה לבדה בדירה. צפנת לא עמד על המקח וביקש לעבור אל חדרו מייד למחרת בבוקר, ואולם הזקנה ביקשה ממנו לבוא רק מחרתיים. במאוחר, כשישב כבר בחדר ושכרו משולם למפרע, כמעט בכל המזומנים שהיו בכיסו, נודעה לו לצפנת סיבת הדחיה. זקנה זו, יפת העינים להפליא, חולת רוח היתה והמחלה שלה פקדה אותה לסירוגין, יום אחד שפויה ויום אחד מטורפת, ואותו “מחר”, שהוא ביקש בו להיכנס לחדרו ולגור בו, יומה המטורף היה…
שוב לא היה לו במה לקנות אוכל, ומלבד בליעת לחם ותה לעתים מזומנות, היה שוכב במיטתו “ואוכל את בשרו”… ובשכבו כך, רעב ומעונה, בחדרו הבודד, בריק הגדול שנשאר בנפשו עם עזיבתה של ליאת, בעצבות הגדולה, הכוססת את הלב לזכרה של אינגה, באפיסת הכוחות המבהילה, שאינה מניחה לו לגשת אל השולחן ולהעלות את דבריו על הכתב, כשצעדי הזקנה מגרדים מדי פעם בפעם גירוד עצבני את חלל הדירה כולה – בא שד – ושמא מלאך נופל היה זה – ולחש על אוזנו דברים כמתלהמים אשר תפסו יותר ויותר מקום בנפשו המתגוננת בפניהם ונעשו לאיטם לסיסמה מסוכנת בתקופה זו של חייו. – להתלבט, להתפרסם, לצאת מן האלמוניות, להיות מעצמה בפני עצמי, כוח בלתי תלוי! – זה היה הלחש, שלחש המסתתר ללא הפוגה על אוזן נפשו של צפנת, כשהוא מתלבש באיצטלה של ה“אני” הפנימי אשר לו ומדבר מתוכו בקולו הוא. – מה בצע בכל עמלי שעמלתי לבנות עולמי מלגו, לעלות בשלבי הכיבוש העצמי עד גובהי מרומים, אם בינתיים באה הסופה מבחוץ ועירערה כל אושיות הוייתי, כל יסודות קיומי, וכל מה שטיפחתי וריביתי בקדושי לילותי יאבד עמי ללא התגשמות במציאות, יהיה כחלום יעוף וכמשאלה נמוגה, אשר אף לא ייוודע כי היו פעם ונאבקו אי־אן בלבו של אותו אדם. כלום באמת תועלת הבאתי לדור וברכה הבאתי לו, שנתעטפתי בטלית האלמוניות ונתתי לאחרים לנחול את הכבוד ואת השררה, את בארות המחיה ואת צנורות ההשפעה? וכלום בגזרי כליה על “הבשר ודם” שבי לא רצחתי נפש גם את יצירתי?
– קום והצל את נפשך! קום ומרוד! – זאת היתה הזעקה האילמת, שנתגבשה בקרבו כאיום, כאשר גמר אומר ללכת הפעם לועידת הסופרים, אשר משום מה נעשתה לו פתאום הכתובת המפורשת היחידה לפורקן זעמו, ושהוא ישב בה עתה בירכתי האולם, מוכן לזינוק, נזכר במעשים שלא ייאמנו, אשר עשו “העורכים” שביניהם, כדי להשתיק את קולו בעודו באיבו. נזכר בכתבי יד שלו, שאובדו על ידיהם במתכוון. באיגרות תחנונים שלו, שהושבו ריקם. נזכר בימים שהתענה בבית החולים, בלילות היסורים שבפרבר, כשאיש לא דפק על פתחו לשאול לשלומו, איש לא שלח פרח אל ערש הדווי ואיש לא ידע בהאנקו ממכאוביו. עם… תנועה… מחנה… כלום לא מלים הן אלה, ותו לא?… כלום לא יצורי ערפל הם אלה, קורי חלוף המפרפרים באויר? כי מי הם לאמיתם? אי הכתובת שלהם? כלום יש אדם מסויים בתוך הכוללנות הזאת, שאליו יכול לפנות בצר לו? כלום יש אחד שממנו יכול לתבוע, שגורלו יהא נוגע אליו כפרט, כבשר ודם, שיגן עליו, שיחלצנו מן המיצר, שיקריבנו אל לבו ויאמר לו: אחי אתה…? צפנת, בשבתו כאן מוזנח ואלמוני באולם הרועש, דמה בעיניו לאחד מאותם החיילים האלמונים, שחזרו מן המערכה בסוף מלחמת העולם הראשונה, פצועים ותשושים ומוכי כינים, בגלל עמידתם בחפירות והתקדשותם בקרבות למען “הבית” הנכסף, והרי הם מסתובבים בחוצות העיר עלובים ונשכחים, תמוהים ונידחים, במדיהם המהוהים ובמומיהם המכוערים, זרא לעצמם ומיפגע לאחרים, ויש אשר תובהל המשטרה, כדי להגן על “האזרח השלוו” מטרדנותם של נרגנים אלה. כהכאות של תוף הסתערו ההירהורים הללו על נפשו, להפעים דריכותו לקראת הזינוק מתוך האלמוניות, כאשר יגיע תורו וייקרא שמו מרשימת הנואמים, שנרשמו לעלות על הבמה.
והוא זינק… תחילה עמד חיור וכושל, עיניו כאילו שקועות בתוכן ושפתו מגומגמת בפיו ולבו הטעון רועד מאימת הציבור. י. בת־מרים, שישבה בדיוק כנגדו בשורת הקהל, הקריבה את הלורנייט לעינה, כמו להריח בו מרחוק באפה הצנום. י. ל. ברוך הישיש, בעל רעמת האריה הלבנה, על פניו האדומים מלחץ דם, רטן משהו על חוצפה של צעירים. ש. צמח, האגרונום המבקר צימצם בו עיניו הבוחנות, כבשתיל נסיון. אך הנה נפתח המקור. צפנת החל לשיר את שיר חייו בקול. ידוע חולי היה, רפה אונים, אכול ספיקות ומיואש. אך לפתע פתאום, בחצות הלילה, או בשאונו של יום, היתה עליו יד היצירה, ואז היו פועמים בו באורח פלא כוחות אשר לא ידעם. השעות היו חולפות אז כרגעים, ויש שהיה יושב מעת לעת שלם על פרק יצירה, מבלי שהרגיש בזרם הזמן. אותה שעה לא היה זקוק לא לאוכל ולא לאויר ולא לשום דבר שמקיים נפשו של אדם. שכן החיים והאונים שפעו אז אל תוכו מן השירה עצמה, שבאה עליו כחתף. והנה כדבר אשר קרהו ביצירתו קרהו הפעם בנאום הבכורה שלו, אשר נשאו בלתי מוכן לשעה זו, אך מוכן בנפשו כל הימים, לפני סופרי הדור, האריות שבחבורה, והקהל המורתח כולו. הדברים נשאוהו על כנפיהם והוא היה רק כנור לניבם המחריד לבבות. “היה רגע של התגלות כוח חדש על במת הסופר העברי” – גמר אחריו הנואם הבא את ההלל.
ואולם בו ברגע שהכוח נגלה לאחרים וקודם על ידיהם בהתרגשות סוערת, דעך הלפיד בנפשו של צפנת והוא צנח אין אונים, מרוקן ומאובן על הספסל הראשון שהגיע אליו ברדתו מן הבמה. נישאו נאומי הסכמה ושבח לדבריו – והוא לא שמע. נשים ניגשו ולחצו את ידו, והוא לא השיב אלא במילמול שפתיים בלבד. התקיימו הבחירות והוא לא השתף בהן. ורק בשובו אל חדרו בשתיים אחר חצות, מובל בידי המזכיר הנלהב, שמע מפיו, כי הוא נבחר לכל עמדות המפתח של המרכז וכי הוא, צפנת האלמוני, יהיה הראשון בתור בין חברי הועד החדש, לפי מספר הקולות שזכה בהם, לשמש לתקופה של שלושה חודשים המנהל והמשביר של כל “המרכז” כולו בארץ…
ב 🔗
צפנת ישב בבית הספריה, בשעות שלפני הצהרים ומקבל סופרים בעסקיהם השונים. לפי הפגישות הללו יערוך אחר כך את סדר היום של ישיבת הועד.
צפנת יושב בחדר קטן, צדדי, דל“ת על דל”ת, כי חדרי הספריה הכללית פתוחים אותה שעה לקהל הרחב והספרן הקנאי, אשר על הבית, שבשרו כחש וגופו נתארך ומשקפיו עבו מרוב מסירות לגנזי טיפוחיו, עינו צרה ב“מרכז לספרות” שמחלל בעסקיו את דומיית ההשראה של הבית. ואולם כל עוד לא בנה “המרכז” את ביתו שלו אנוס הספרן, בגזרת העיריה, להקצות את החדר הצדדי הקטן לעסקי “המרכז” ולתת לסופרים המחכים לתורם לשבת בחדרי הקריאה ולדפדף בעתונים. אלא דא עקא, שהסופרים הללו אינם שואלים רשות מפיו ומהפכים גם בספרים שבכונניות ומטילים אנדרלמוסיה בסדריו, ולא עוד, אלא שהם אף הורסים ועולים במדרגות העץ הפנימיות אל הקומה השניה, קודש הקודשים של הבית ושולחים ידיהם למשש בדפוסים ישנים, או זנים עיניהם לתיאבון בכתבי יד נדירים, שהגניזה יפה להם. והכל מתוך מלל בקול רם, שמפריע את הקוראים הרציניים…
סופרים לאו דווקא… שהראשון שנכנס היום אל צפנת הוא במאי עב־כרס, שראשו קרוח ועיניו כשל דג ובגדיו, שהיו פעם אלגנטיים, משומנים ברבבים גדולים. במאי לאו דווקא, שהרי כאן בארץ ישראל אין לו בימה ואין לו להקה, אלא שלפני עשרים שנה היתה לו, לדבריו, להקה בפריס. ופה בארץ אין אנשים כערכו. והבמאים כאן אינם אלא קצבים. והמשחקים כאן אינם, אלא שוליות של גלבים. ולא היה נזקק כלל לעברו הגדול, אילמלא נודע לו מפני העתונות, שצפנת הצעיר נבחר ליושב ראש “המרכז”. צעירות, זהו הדבר שהוא, הבמאי בדימוס, ביקש כל ימיו בארץ ישראל ולא מצא, עכשיו שצפנת הצעיר נבחר ליושב ראש, הוא חפץ לחזור לקריירת הבמאות שלו. מציע הוא לצפנת, ש“המרכז לספרות” ייסד במה תיאטרונית, שסופרים צעירים, מחוסרי פרנסה, יהיו בה המשחקים, והוא, מר פונטיאלי, ישמש הבמאי, במאי של המרכז לספרות. יש לו מחזה צרפתי מוכן – את שם מחברו שכח – שהוא הציגו לפני עשרים שנה ויותר עם סטודנטים בפריס. אפשר יהיה לתרגמו לעברית ולהציגו כאן. ואת התרגום יוכל גם כן לעשות סופר עברי צעיר מחוסר פרנסה. נמצא, שהתכנית היא מעשית מכל הבחינות. צפנת רושם את ההצעה כסעיף לסדר היום של הישיבה השבועית, אך מר פונטיאלי אינו קם ממקומו. מתחיל הוא את הסיפור על הבמאות שלו בפריס מבראשית. צפנת פותח את הדלת ומכניס את השני בתור, ומר פונטיאלי מגולל סיגריה באצבעותיו החרוכות ורוטן.
השני בתור הוא מר קאליכמן, מו“ל לעת מצוא של תוים לזימרה. אין הוא מבין, מר קאליכמן, שהתוים מהוצאתו הפרטית תחובים בכיסיו עד להתפקע, אין הוא מבין, שלמה הסופרים בארץ ישראל אינם זמרים? מי יש לו פנאי לקרוא ספר בימינו? לשמוע זמרה הולכים בהמונים. קופליטים – מהיכי תיתי. יש בכך משום שיבה לכנען, שאבותינו זמרי העשתורת היו. והוא, מר קאליכמן, כבר הדפיס פזמונים כנעניים של תריסר גאונים, מעשי ידיו. אבל ספר? אוי לאותה בטלנות גלותית! מר קאליכמן שמע, כי צפנת הצעיר נבחר ליושב ראש המרכז. כל ימיו מתגעגע מר קאליכמן לסופרים צעירים, שישנו סדרי בראשית ויהפכו את הסופרים בארץ ישראל לזמרים. אם צפנת לא יעשה את המעשה המהפכני הזה, הרי מוטב היה לו שלא ייבחר משנבחר. ועוד מעלה יתירה לצפנת, שהוא, מר קאליכמן, לא קרא עוד אף שורה ממנו. ואם הוא לא קרא, אחרים בוודאי שלא קראו. הרי שיש עוד בידי צפנת להתחיל הכל מחדש ולהיות זמר. ומכיון שיושב ראש המרכז יעשה כן, יעשו כן גם רבים אחרים. והוא, מר קאליכמן, מציע את עצמו כאימפרסריו של במת הזמרה הזאת לסופרים צעירים, או אפילו שאינם צעירים. צפנת רושם את ההצעה כסעיף לסדר היום. אך מר קאליכמן אינו הולך עדיין וממשיך לדבר. צפנת מכניס את השלישי בתור, ומר קאליכמן ממשיך בשיחתו עם מר פונטיאלי, שנפל על המציאה וחפץ לקשור את במת הזמרים שלו אל תיאטרון הסופרים. והרי הם מתווכחים ביניהם באותו עניין; בשעה שצפנת מקשיב לדברי השלישי. וכיון שהחדר הוא קטן, דל”ת על דל"ת, נעשה הדוחק מורגש. וכל אחד אנוס להרים את קולו, שלא יבולבלו דבריו על ידי הדו־שיח שמנגד.
השלישי בתור הוא המשורר המבקר הצעיר פרצי. חוץ מפמפלטים אחדים, משופדים במלים זרות, לא פירסם עוד שום דבר של ממש, אך ברור לו, כי המלה החדשה בפיו וכל הספרות העברית שלפניו מחסן של גרוטאות בעיניו. גבוה הוא ורזה, עיניו מימיות ופניו זרועי חטטים ופורונקלים ומחמת מחלת הקצרת אנוס הוא על פי הנשימה להפסיק כל פעם את חירופיו, שהוא מחרף בהם את הסופר העברי הראשון, שנקלע אל פיו. ואז הוא מתחיל לחרף את השני… אומר הוא לצפנת ראשית כל, שהוא, פרצי, לא בחר בו לועד המרכז. משום שהוא, פרצי אינו מודה ב“מרכז” ובספרות העברית כולה, שהיא ספרות בתולה בלתי־בעולה. כל מה שהוא פשוט, הוא סמרטוט בספרות. ספרות אמיתית, אמנותית־תרבותית, עלולה להתפתח – רק בבית מרזח. עוד שאין פונדק נוסח מונמרטר בעיר, לא תהיה ספרותנו ספרות של פלייזיר. פרח הוא פרח רק כשהוא של נייר, ואדמה היא אדמה רק בבולוור. ואצלנו כותבים על פרח, טרם ייהפך לפרפים, ואדמה היא אדמה אצלנו, בעודה מגוללת בגללים… מכבד הוא את צפנת בגלל שיר אחד על אשה ערומה, והשיר הזה מזכיר לו משום מה את הבן, את דומא. ואגב, הוא הוא שכתב פעם, כי צפנת הוא מטורף, אך הוא כתב מה שכתב משום ששילמו לו כסף רב… ומשום כך חייב צפנת לאזור חלציו כג’נטילהום, שהפמפלטים שלו, של פרצי, יצאו לאור היום. זאת תהיה נבלה, אם הדבר לא יצא, ותהא זאת הוכחה, כי עורכים אצלנו אוטו־דה־פה לכל נושא מלה חדשה בפֶּה. צפנת מהנהן ורושם כסטינוגרף, אך פרצי עוד מחרף ומגדף בחרי־אף…
מחרף ומגדף הוא גם הרביעי בתור, שנכנס מגולח ככומר זקן ועיניו הקטנות דוקרות ביקוד אפור, והוא אינו פוסק להכות על השולחן בדברו. למה לכל הפקידים בארץ יש פרנסה ולסופר העברי אין פרנסה, הוא דופק על השולחן ושואל:
– ילדים קטנים לי בבית, ואין לי מה להאכילם. מדוע אין נותנים משרות לסופרים עברים. למה “הם” לוקחים את כל המשרות השמנות לעצמם, ואותנו משאירים מבחוץ,
– אבל למשרות צריך הכשרה – טוען צפנת לשככו.
– יש לנו יותר הכשרה מאשר לכל הפקידים יחד – מתרתח הטוען, אשר צפנת לא הספיק לשמוע את שמו בכניסתו.
– במשרה צריך לעבוד – –
– גם הם אינם עובדים.
– אבל אי אפשר לנו לדרוש משרות, על מנת שלא לעבוד.
– הכל אפשר לנו. אנחנו הסופרים הננו האבנגרד הרוחני של האומה. הבטלה שלנו שקולה כנגד כל העבודות כולן. רק אנחנו בעצמנו אשמים, שכך מתנהגים עמנו. את הראש צריך לנפץ להם. אל הקיר צריך להעמיד אותם ולירות בהם. אתה, יושב ראש צעיר אתה, ממך אנו תובעים את אגרוף הברזל הזה. אני עומד לרשותך בכל מה שנוגע למלחמה זו. אני עצמי רוצה משרה, רוצה פרנסה. אני אעשה סקנדלים כאלה, שכל ארץ־ישראל תזדעזע.
– אבל סליחה, מה שמך? – נכנס פתאום הבמאי פונטיאלי לתוך דבריו של הטוען, שהגיעו כבר לכלל צעקה.
– פטרויקין שמי, יש לי הכבוד.
– אבל סליחה, אני לא שמעתי מעולם על סופר עברי ששמו פטרויקין.
– גם אני לא – נזדרז מר קאליכמן לאשר.
– הרי זה מוכיח, כמה בורים ועמי־ארצות הקהל שלנו.
– ומר צפנת שמע את השם פטרויקין? – פונה פונטיאלי אל צפנת בסרקזם.
– בבקשה לא לבחון אותי כאן כדרדק – רותח פטרויקין ומגלגל עיניו בכעס – מי שאינו קורא את השיחות הספרותיות שלי לעקרת הבית ב“עולם האשה” אינו יודע ספרות עברית מהי. יותר אינני יכול לכתוב. משום שאין לי איפה להדפיס. הכל רק פרוטקציה, ולי אין פרוטקציה. לי יש ילדים רעבים בבית, ואם לא תמציאו לי אוכל עבורם, אני אהפוך את כל “המרכז” לתל של חרבות. אני אעשה סקנדלים.
– אתה בור ועם הארץ – לא יכול פונטיאלי לכבוש את כעסו אשר כעס על מי יודע מי ושפכו על ראשו של פטרויקין, כשהוא קופץ ממקומו כנשוך נחש ומשליך על הארץ את זנב הסיגריה שעישן.
במקום תשובה ירדה סטירה מכפו של פטרויקין על לחיו של פונטיאלי.
אגרופו של פונטיאלי ניסה לנחות על חזהו של פטרויקין, אך נתקל בחלל ריק.
אותה שעה, כשנדמה היה לכאורה כי אין פתרון לריב איתנים זה, זולתי סקנדל גדול, נשמעה – כדיאוס אקס מאשינה – צפירת האזעקה בעיר וכל הנוכחים בבית הספריה, לרבות הניצים, ירדו בבהלה למקלט.
ג 🔗
כשפרץ צפנת כחיה מיער אל עולם העסקנות הספרותית היתה מטרתו ברורה לפניו: “להוציא את הגחלים מן האש”, לנקום נקמת הוייתו השדודה, ולהציל ליצירתו את מקומה המגיע לה, ובראש וראשונה לצאת מתוך המחנק הזה של הפחדים והאיומים, אשר אלמוניותו המוזרה הטביעתו בתוכם. שולי בגדו אמר ללכלך ואת נפשו קיוה להציל בנקיונה ובריכוזה. ואולם משנכנס לאותו ים המעשה גברו עליו נחשוליו ועמדו לבלעו כליל. מזגו היה בעוכריו, שמעולם לא יכול לעשות מלאכה לחצאין. כל ישיבה של ועד או של ועדה שהיה חבר בה – והוא נעשה עתה כמאליו חבר בהרבה ועדים וועדות – נעשתה למאורע בחייו, אשר אליו התכונן בקדחתנות ובו הגה על משכבו בלילות וכל הימים שבין ישיבה לישיבה נעשו לימים של פעילות מזורזת, של קיום החלטות וניסוח הוראות, של תרגום הישיבות לעולם המעשה.
שוב לא אכל כסדר, ואין צריך לומר שלא ישן את שנתו. בלילה בלילה היו כל הישיבות והשיחות שניהל ביום או בערב “נמשכות” במוחו בחדרו האפל. זה שואל וזה משיב, והוא עמם, על פי רוב במחשבה בלבד, ואולם לפעמים גם בקול גדול ובגניחות מחנק מתוך שינה חטופה, עד שהזקנה הנבהלת, בעלת הדירה מתופפת באגרופיה והוא מקיץ.
הקיץ, ובחוץ האיר היום, מיד הוא יורד אל בית הקפה הזול שבפינת הרחוב, מזמין קפה ולחמניות, מעיין בחטיפה בעתון הבוקר ורץ אל המשרד הצר שבבית הספריה. שם כבר מחכים לו העתונאים לראיונות, התיקים לטיפול, הדואר לתשובה, מחוסרי העבודה לתמיכה. המתרגמים להגנה משפטית, האלמנות לסיוע, בעלי כתבי היד למו“לים. קרובי הנפטרים לדמי מצבות, החולים להבראה, חתני היובלות למסיבות, בעלי האקלימים השונים לויכוח, מחוסרי הכשרון למריבות וכולם יחד ל”נקודה“, לאותה נקודת יצירה שבלב, שהיא ישנה ואיננה, שהיא תלויה על בלימה ומלוא עולם מקומה, שהיא המשפיעה את האושר שאין בלתו והיא האשמה בכל החנק הזה ובכל הרעץ הזה, שלעולם אינך יודע אם מצאת אותה או אבדה לך, ומה היא והיכן היא ומה טיבה ואמיתה – שמא אתה במקרה יודע, צפנת, היו”ר הצעיר?
אותה שעה יגלה פתאום בבהלה, כי שוב השתלט איזה מאן־דהו על נפשו והוא איננו הוא. והאני הפנימי שלו מתעורר כמתוך סיוט ורואה אותו בעיסוקו ובהמולתו, כפי שרואה בובה שאין בה רוח חיים, המתנועעת על ידי חוטים מוחזקים בידיו של אחר. וצפנת מתמלא תוגה גדולה על עצמו וגעגועים גדולים לחדלון. תמות נפשו ואל יראה בחיים שהם ההפך הגמור מחזות לבו כל הימים, תמות נפשו, או תתערפל בשעון, או תצטעף בשכרון הממית לאיטו…
ד 🔗
(מתוך יומנו של צפנת)
הלילה נכתבה בנפשי מערכה שלימה של הדרמה על יונתן בן שאול, ריע דוד. אני אומר “נכתבה”, כי כן דרך יצירתי, משהו חותר בי שנים על שנים ומבקש להיכתב. ואולם אני מרגיש כי עדיין אינו בשל, ואני דוחהו מעלי ואיני נותן לו לעבור את סף ההכרה. פתאום והגיע היום, או בא הלילה והדבר הבשיל, והרי הוא פורץ לו דרך אל הכרתי ונחרת על לוח זכרוני עד תום, מלה במלה. את היצירה “הכתובה” הזאת אני צריך אחר כן “להעתיק” מפי הזכרון. שעת חסד היא לי, כשעולה בידי, בנפש ערה, להעתיק את הכתוב הזה מלה במלה, כנתינתו מפי הנעלם. ושעת ליקוי המאורות היא לי, כש“התנאים” מעכבים וה“העתקה” אינה עולה בידי בשלימות וחסרות בה מלים ש“נסתתמו” ממני בינתיים, או שנשחקה צורתן. כל חיי כואבות לי המלים “הסתומות” או “השחוקות” הללו ביצירתי, כפצעים שאינם מגלידים. אני מוסיף ללכת בדרך החיים, מוסיף להעלות על הכתב את אשר יגיד לי הנעלם, כי אין עמידה לפניו. ואולם הפצעים הללו נפתחים בי בכל פעם על משכבי בלילות, ושאגת מכאובם שמה מחנק לי וקורעת את לבי לגזרים.
*
אני זוכר שעה אחת בכיתה, בבית הספר שבמושבה. עשר שנים מלאו אז לעבודתי בהוראה; עבודה שלא הוכשרתי לה, אלא קיבלתי אותה על עצמי אנוס על פי המחיה. עשר שנים דיכאתי בקרבי את קול היצירה, אשר תבעה ממני את נפשי כליל, ללא שריד כלשהו. עשר שנים נחבאתי מפניה, כיונה במעי הדגה. עשר שנים לא עצמתי עין בלילות והשלכתי לה פירורים פירורים מלבי, למען תתן מנוח לי. עשר שנים הלכתי בוקר־בוקר לעקידה, להקריב את חלבי ודמי על מזבח לא לי…
פתאום ושני תלמידים ניצבו באמצע החדר כשהם מכים זה את זה מכות אכזריות. אני לא שמתי לב אל פתח המדון. אני ראיתי רק את השערוריה שקמה בכיתה, בהתפלג התלמידים לשני מחנות, שכל אחד מהם עומד לצדו של אחד היריבים בצעקות, בסטירות, בבטישות, בהפיכת ספסלים ושולחנות. עשר שנים…
– שקט! – צעקתי פתאום בקול גדול. קול איום ונורא, קול אשר לא שמעתי בי מעודי ואשר הרגשתי שקירות לבי הוא שובר – שקט!
הכיתה נדהמה, נשארה קפואה, איש על עמדו.
– שקט! – חזרתי וצעקתי בו בקול זוועה, שהיה לי פתאום כגילוי גואל, כמפלט לא צפוי, כמוצא אחרון, קול ממושך, מחריד, בלתי פוסק, שמתיז ניצוצות לפני העינים, שנוטל את הנשימה מן הריאה, שמזעזע את כתלי בית הספר על כל כתותיו ומוריו…
– ש –ק – ט!…
אני יודע: אותה שעה נסתם העורק הראשי של לבי, זה שלא ייפתח עוד…
*
האפלתי את חדרי מבחוץ. פתחתי את המזוודה עם תלי הניירות, שהערמתי בה במשך השנים. שברי הניחושים של האֶפּוֹס אשר חלמתי… יצירה אחידת נשימה, רצופת מתח, בת עשרות כרכים תואמים זה לזה בצליל, במראה, בהגות… “הנתוח”, זה המחזה הרה־הגורל בחיי, חייב היה לשמש פתיחה לספר המחזות של הזמן הזה, והבריח התיכון ליצירה כולה. יונתן בן שאול, שנאבקתי עמו כל השנים האחרונות לבל ייכתב באין נפשי בידי – חייב היה להיות עמוד התווך במחזות ההיסטוריים. כרך מראות העולם, המכיל במחרוזת סיפורי מסע מחוטבים את ציורי כל הנופים שראיתי בתבל, כשהם מבוטאים בשפה צלילית, שכמוה כצבעי הצייר לכל גוניה הדקים ודוק המסתורין פרוש עליהם מלמעלה… כרך המחשבה האנושית, רומן ההישגים של רוח האדם, כלי גביש שקוף זויות, שכל הנבכים מאירים בו באור הפשטות שמעבר למורכב… כרך עבודת אנוש, מן כל מחזורי העבודה בשדה, לתקופות השנה, עד מניעי החיים, אורחות ימים, נתיבי אויר, הכל לדיוקו עד תכלית פרטיו, הכל בפיוטו, ההופך מספרים יבשים למנגינה של ספירות… כרך הלוחמים במות בכל הדורות… כרך אני ואת… כלך אלוהים חיים… סולם יצירה ממריא, שרגליו מוצבות בגיא צלמות וראשו מגיע לחיי עולם… לא שרירות סתם במספר הכרכים, בכמות היצירות, בשילוב הפרקים והשורות. הכל ידע הלב מראשיתו. הכל נרשם בו לדיוקו. הכל זועק בו בכורחו שלו. הכל חותך בו כאיזמל בבשר החי. והכל עודו עוד־לא. הכל נשאר בטרם. הכל עדיין אינו. ואני כבר בקצה הדרך. אני עוד מעט וכביתי. אני – קצי לעיני. שקר! המות מנצח ולא היצירה! החולי, העוני, התיפלות, אפיסת הכוחות… אזעקה!!! אני רץ אל המקלט עם המזוודה בידי. מה בצע? לשם מה אחוס עוד על נפצי חלומי? כלום לא הכל חלף עבר לבלי שוב?
אני ירא את תהום היאוש. אני ירא עולם האפילה הנפער לנגד עיני. אני עלול לשקוע בו ולשקוע. הצילני, אלוהים חיים!
*
צר לי עליך, אחי יונתן! הם אומרים, כי אתה קשרת עם דויד נגד אביך. הם אומרים, כי נפלא אתה מבינתם. ואני מה אבינך, מה ארחמך. אתה אינך חפץ במלוכה, מעולם לא חפצת בה. בנפש עליזת חג אתה מוסר אותה לריעך הטוב ממך, לדויד. אתה חפצת רק להיות נאמן עם הקול אשר בלבבך, לֶאֱרוֹת מיער העולם את דבש הבשורה, בקצה המטה בלבד להגיע אל שפתיך את שיקוי הסוד. צליל אחד ממעמקי מהותך היה שווה בעיניך יותר מכל תשואות החן של בנות אשר צעדו עלי שור. יכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו, אתה רק את הד יחידתך ביקשת, את מסירות הנפש לשליחות האחת. למה לא ניתן לך מבוקשך? למה הוטל עליך ליפול על חרבך בשאון קרב, בהמולת פלשת, על הר בגלבוע, אל טל ואל מטר?
*
מי יתננו בית קטן בכפר, בין שדות, פת לחם וכד מים ומעט פנאי, פנאי להציל את אשר בוער כאש בעצמותי וכל העולם כולו קם עליו לכבותו. מי יתנני צולל בתהום רבה של השיכחה, לבל אזכור אשר היה שומה עלי לעשותו – ולא עשיתיו…
*
אני מחכה בשלג ובכפור ליחוד הגדול עם אהובת לבי, שכינת חיי, חזות נפשי בכוכבים. פשטתי כל לבוש מעלי. אני רועד מקור בחלל האין־תכלית. אני קופא. ואולם שוב לא אשוב להתעטף בבלויי הסחבות. הוגד לבשרי, כי רק במערומים הגדולים תופע שעת הנהרה המיוחלת. מה אעשה אם תאחר לבוא? מה אעשה אם זונה מופקרת תיגש אלי לפתותני, במקום זו האחת, הנכספת? היעמוד בי כוח להינצל ממדוחיה בערבות הריק הגדול? אלי, אלי, עליתי לקראתך על סולם גבוה מעל גבוה. שברתי כל השלבים אחרי. אני אפול ואתרסק, אם לא תשלח ידך להחזיקני ברגע האחרון…
ה 🔗
הזקנה, בעלת הדירה, דקת גיזרה ודקת רגלים היתה ופניה היפים כמעט מחוסרי קמטים. עיניה שחורות כעין הפנינים המתות. אף יווני מתואם. עור הפנים שקוף ועדין ואדמימות פרחה בו. ושערה הלבן עוטר את ראשה כהינומה. כה היה מראה כל הימים “הטובים” שלה. ואולם אחרי כל יום טוב לסירוגין בא תמיד יום “רע” קבוע. יום צאתה מדעתה, ובאותו יום היתה נהפכת פתאום, כאותה “בת מלכה” שבאגדה, לחיה רעה והמומת חושים, לחתולה זקנה, שריח גועל חריף היה נודף ממנה למרחוק. שערותיה ניצבו אז על ראשה כמסומרות, אדמימות לחייה נהפכה לכחלת של דלקת. רגליה נעקמו כרגלי התרנגולת וידיה נעשו כולן אצבעות חדודות, שצפרני צפור דורסת נשתפו בקציהן. כה שכבה כל היום לבושה סחבות על מיטתה הבלתי מכוסה, ועיניה הפקוחות, עיני חתולה מגורה, היו נעוצות בתיקרה במבט של בוהו. אם צפנת לא היה מקים אותה ממיטתה ומאכילה לא היתה אוכלת, ואם הוא לא היה נועל דלת חדרה היה החדר נשאר פתוח לרווחה. ביום שכזה אפשר היה לעשות בדירה ככל העולה על הרוח, ועיניה פקוחות ואינן רואות.
החדר ששכר אצלה צפנת, היה חדר עם שירות, ובשעות שלפני הצהריים, כשצפנת מילא את תפקידו במשרד הועד היה הנקיון בחדרו נעשה על ידי אשה עוזרת, שהזקנה היתה מוסרת לה את מפתח הדירה. משחזר צפנת אל חדרו, שוב לא היתה האשה העוזרת נמצאת בדירה. והנה קרה המקרה, שצפנת הרגיש עצמו ברע ושב אל חדרו עוד בשעות הבוקר, שלא כרגיל. מששכב במיטתו לפוש הרגיש, כי הלמות לבו מרעידה את כל המיטה תחתיו והוא בלע אבקת הרגעה ושלושה כדורים לשינה עד ששקט ונרדם לשעה קלה. משחזר ופקח את עיניו מצא אשה שכובה לצדו במיטתו…
– הילינה? – פרצה קריאת תמהון מפיו.
אכן זאת היתה הילינה. אותה הילינה הבלונדית, שהוא העלה אותה בשעתה מספינת המעפילים אל החוף, ושמאז הביאה לאותו קיבוץ מאכסן לא ראה אותה עוד.
– אני היא ולא אחרת. הפתעתי אותך, מצילי?… אם אותי מיד הים הצלת, אותך מידי שוב איש לא יציל…
צחוק צרוד ליוה את דבריה. עתה התבונן צפנת בחדר מסביב ועמד על נסיבות הפגישה המוזרה. ליד הקיר עמדו דלי מים, סמרטוט ומטאטא. הילינה היתה לבושה מכנסי ים חצאים ובתי שדיים בלבד. לא קשה היה לנחש. היא היתה האשה העוזרת, שניקתה יום יום את הדירה בהיעדרו והיא שמצאה היום, בהיכנסה לחדר לעבודת יומה, את צפנת כשהוא ישן במיטתו וגרמה לו את “ההפתעה” הזאת…
ו 🔗
בכל יום רע של הזקנה, כלומר כל יומיים לסירוגין, עושה צפנת את עבודתו במשרד “המרכז” בחיפזון, סובב הולך ברחובות העיר, יורד אל הים ותולה עיניו באופקים הרחוקים, כמתכוון לברוח אליהם כל עוד נפשו בו, אך תמיד הוא חוזר כרתוק בשלשלאות אל רחובו ואל חדרו.
שם כבר מחכה לו הילינה. היא שוכבת פרקדן, ידיה תחת ראשה, שערות הפז הפרועות על הכר. עיניה הזרחניות מעולפות תאוה מבעד לשמורותיהן העצומות למחצה. כה היא מושכת אותו אליה. כה היא נוסכת עליו שכרון איטי. מעין פולחן של השבעה היא עורכת עמו, אף על פי שהיא מחרישה והוא הנתבע בפיה לדבר.
בראש וראשונה חייב צפנת לחזור ולספר תמיד מחדש פרטים ופרטי פרטים על ימי מסעו למצריים, שנים אחדות לפני כן, מסע של בריחה מנפשו. לא על הפירמידות, שצפנת טיפס ועלה על ראשה של אחת מהן, דרך כוכים ומדריגות בנויים בתוכה. ולא על הנילוס, שצפנת הפליג בו בליל זהר בספינת מפרשים גדולה, בין קהל ילדים מגוון. אלא על אותם רחובות ידועים בקהיר הוא חייב לספר לה, שצפנת ביקר בהם במיוחד לילה שלם עם בת לויה שלו, רופאת בתי ספר, תיירת שהצטרפה אל טיוליו. כיצד נכנס תחילה ב“רחוב הזהב” למלון גדול, שמשלמים בו שתי לירות דמי כניסה ושלוש לירות בעד בקבוק שמפן. הגבירות המתהלכות שם בין שולחנות הפאר, תחת נברשות הבדולח, לבושן מלכות. יודעות הן כל לשון של תרבות ומשוחחות הן בתבונה ובחן על כל בעיה עולמית. עד שאתה מגיע בשתיים אחר חצות אל הקיטון המיועד רק לך ולה, הנך חייב להוציא תחילה כסף תועפות על זו שאתה מזמין אל שולחנך. צפנת לא הזמין אף אחת מהן. בת הלויה שלו, שבאה עמו לשם, שימשה לו תריס בפני כל כווני החן. ואמנם, כל פעם שעברה אחת מהן בשמלת המשי המרשרשת על יד שולחנם, זרקה מבט מלא שיטנה על “האזרחית” שנקלעה לתחומן…
ליד השולחן הסמוך ישב אדם שעיר, סנגוויני, בעינים בוערות, בזקן שחור, משולש, ובשיניים של זהב. הוא שתה שמפן עם גרמניה בלונדית, כחולת עינים וגדולת אף. כטוב לבו ביין חיכך אותו אדם את לחיו בלחי הבלונדית.
– פו, הזקן היהודי שלך דוקר – לא יכלה הגרמניה לכלוא בחובה הערה עוקצנית.
– הזקן היהודי שלי? – שמע צפנת פתאום את האדם הסנגוויני קורא בקול רם. משום מה נזכר צפנת, כי ליל שבת הלילה. אפשר ובביתו של אותו אדם, סוחר עשיר כנראה, יושבת עתה אשתו בודדה אל השולחן ומסתכלת בנרות השבת…
– הייא, מלצר, עשרה בקבוקי שמפן! – קרא שוב אותו אדם בקול גדול ונרגש. הכל הפכו פניהם אליו ואל בת זוגתו שנבוכה. שני מלצרים הביאו דחופים בדליים גדולים של קרח את עשרת הבקבוקים שהוזמנו. האדם השחור הוציא מארנקו שלושים לירות ושילם. ואולם במקום לשבת אל השולחן ולפתוח בשתיה קם פתאום על רגליו, לפת בקבוק בצוואריו והשליכו על הרצפה בכוח גדול. הבקבוק התפוצץ ברעש והיין והרסיסים ניתזו לכל עבר.
– שתי לך עם הגרמנים החזירים שלך, אם לא יאה לך לשבת עם בעל זקן יהודי – זעק עכשיו אותו אדם, שפניו האדימו להבהיל, זעקה היסטרית והשליך על הארץ בקבוק אחר בקבוק. משסיים לשבור את הבקבוק האחרון קד קידה כלפי בת זוגו הנבהלת ועזב מהר את החדר.
מכאן, היה צפנת חייב לעבור עמה בזכרונות אל “רחוב הלירה”, אל רחוב מחצית הלירה, אל רחוב שני השילינגים ולבסוף אל רחוב השילינג בלבד. שם היו יושבות הסרסוריות השמינות, בעגילים ובנזמים, לפתח קובותיהן הפתוחות ומראות את “הסחורה”, שהלקוח מקבל בעד השילינג שלו. סחורה זו היתה מפסולתה של בירת המיליונות המצרית. חולות השחין, הצרעת והעגבת. כל מה שפלטו במשך עשרות בשנים הרחובות “היקרים” יותר, נבלע בפח האשפה הזה. ואולם פח האשפה היה מואפל אורות, הזונות היו מפורכסות בכחל ושרק, והבושם הזול והחריף הטמיע בהבלו את ריחות הרקב והמוגלה של הבשר החולה.
אותו רחוב השילנג היה ארוך עד אין קץ, קובה ליד קובה משני עבריו, וזרם בלתי פוסק של מצרים מכל הגילים ובכל צבעי העור נגרר בתוכו בצפיפות מחנק מראשית הערב ועד אור היום. רובם לא היה להם השילינג הדרוש, והם היו נהנים בראיה בלבד, או במגע הגופות המתחככים ביניהם חיכוך מסואב. ידיעת האקט, המתחולל בחשכת הקובות היה עולה כריר מגואל על כל שפתים.
משנתקעו צפנת ובת לויתו בתוך הזרם העכור הזה, לאור הפנסים המואפלים שלאחר חצות, היה להם כמו טבעו פתאום בים של זוהמה. מכל העברים הוקפו פנים מעוותים וזרועי חטטים, גוויות מזיעות בתוך חלוקי פישתה מזוהמים, ידים מששניות, רגלים נתקעות כטריז בגופם. הרופאה התחילה צועקת לעזרה. אך הם היו נתונים בתוך ההמון הזורם לאיטו כבצבת אדירים. קולה נבלע בשקשוק הקולות הגרוניים של הרבבות. כמו בדרך נס הבחין צפנת במרחק מה במרכבה שכירה, שפולסת לה דרכה בצליפות שוט של הרכב בין זרם ההמון הצפוף. צפנת התחיל מכה באגרופיו על ימין ועל שמאל, קרא לבת לויתו שתאחז בו ולא תרפה, ושניהם הגיעו בכוח לא מובן להם אל תחומה של אותה מרכבה, קפצו אל תוכה וציוו לרכב, שיסיעם מהר אל בית מלונם. בינתיים ניתלו עשרות מצרים בידיהם וברגליהם על דופני המרכבה ובין גלגליה וניסו לעכבה ולהוציא את שני הנוסעים מתוכה. אך הרכב הצליף בשוטו על ימין ועל שמאל, פלש בסוסיו בלי אזהרה אל בינות העומדים צפופים, שהתפזרו בבהלה, ועד מהרה נעלם רחוב השילינג מאחריהם וכמו מסך הורד על שאונו המתרחק. המרכבה האטה מהלכה והחליקה על צמיגיה החשאיים ברחובות קהיר הליליים, העזובים מאדם.
כה נסעו שעה ושעתיים ועדיין לא הגיעו למחוז חפצם. צפנת, שהתחיל מזמן חושד ברכב, שהוא מאריך את הנסיעה במכוון, כדי להגדיל את החשבון, הוציא ראשו מן המרכבה ופנה אליו בתלונה. אך הרכב לא ענה. הוא ישן. הסוסים הלכו לאיטם ומשכו את המרכבה באין מנהל. אותה שעה לחש צפנת משהו על אוזנה של בת לוייתו. הם הניחו על מושבם מטבע של כסף וגלשו לאיטם מן המרכבה אל הרחוב, כשזו ממשיכה את דרכה הלילית עם רכבה הישן על הדוכן.
פתאום עובר רעד חשמלי בגופו של צפנת. עיניו נהפכות פנימה. שיניו זו לזו נוקשות. והילינה חותמת סיפורו בכויה של אש. והיא מוצצת בנשיקה ארוכה כל דם התמצית שלו. והיא מציתה כל וריד בגופו ומושכת אותו אליה, אליה…
צפנת צולל בעולמות של תוהו. צפנת עוצם עיניו אדם בתבל וחוזר אל יער בראשית, אל הצומח ואל החי, שעבר ובטל. עצי עד סוגרים עליו את המראה בעלעלתם הכבדה. ורק פס של זהורית נשקף אליו מתוך תהום רבה, מתוך בבות עיניה הזרחניות של הילינה, שנעצמו עד כדי סדק צר בין השמורות. הוא צולל ושוקע ושרשי אילנות מסתבכים בגופו ואצות ירוקות נאחזות בין אצבעותיו ונחשי מים קרירים־לוהטים חולפים על עורו, חודרים אל כל מקום סתרים בגופו, ונועם צורב בהם, וחריפות של כאב מתוק, כדקירה של מחט בחבורה מלאה מוגלה, כנהירת הדם מפצע פתוח. הכל נפתח. הכול זורם. הכל משתפך אל תוך באר ההויה. שפתיה דבוקות בשפתיו וגופה מלוכד אל גופו, ואין בינה ובינו שום חציצה של מהות, אלא שניהם כמו בקנה אחד הם עולים ומשורש אחד הם צומחים, והרי הם בהתייחדותם כחלום הנופל לתוך חלום, וחלום החלומות, המות, עומד עליהם מלמעלה ועיניו מעולפות…
ז 🔗
במשרד הדואר הקרוב שורר היה יחס מיוחד כלפי צפנת. ריבוי המכתבים שקיבל לרגלי תפקידו ב“מרכז לספרות” הגדיל כבודו בעיני הפקיד שליד האשנב, בחור גליצאי שישב בוינה ומוראם של אנשי עט עליו, לפי מסורת הבירה הספרותית. כל פעם שש היה להוכיח לצפנת את היחס המיוחד הזה על ידי שירות מיוחד, שלא היה נהוג כלפי אחרים.
אתמול הכין צפנת מכתב באחריות עם כל הבולים עליו, ואולם בעברו ליד משרד הדואר שכח להיכנס לשם ולרשמו כראוי, אלא שילשלו כמכתב אל תיבת המכתבים. היום, בבואו לרשום כמה מכתבים חדשים, קידמהו הפקיד בצחקת נהרה המתפשטת על כל פניו ונתן לו קבלה רשומה לכל פרטיה. מצוא מצא אתמול את המכתב בתוך התיבה, ראה את הבולים ואת המלה “באחריות” הרשומה עליו, הבין כי צפנת טעה ותיקן טעותו של צפנת על ידי שרשם את המכתב כהלכה.
צפנת נהנה מאוד ממעשה האדיבות הזה. מכתב חשוב היה, ואילו הלך בדרך הרגילה, אפשר שהיה אובד.
– בקרוב נוכל לומר על הדואר שלנו, שהוא הטוב בתבל – נקט צפנת לשון מחמאה.
– בעד הסופרים שלנו נעשה הכל – השיב הבחור בצחקת הנהרה הרחבה ושם כפו על לבו.
בינתיים גדל התור מאחורי צפנת והאנשים החלו דוחקים. נזכר צפנת, שעליו לקנות עוד כמה בולים ונתן לפקיד שטר של לירה וביקש עודף. אף על פי שנוהגים היו לדרוש מן הלקוחות מעות קטנות לא מיחה הפקיד, ולא עוד אלא שהלך לפקיד אחר לפרוט אצלו כמה לירות למען לא תחסרנה לו הפרוטות גם להבא.
משחזר, שוב נפתחה שיחה בינו ובין צפנת, ואגב שיחה קיבל צפנת מידו את העודף ושם בארנקו. מעות קטנות עודף ממחצית הלירה והמחצית השניה בנייר. או אינו והוא לא קיבל עדיין את חצי הלירה בנייר? פתאום לא ידעו הוא ולא ידע צפנת, אם נתן לו או לא נתן לו. סימן שאלה נתלה ביניהם.
אמר פקיד אחר, שעמד בפנים בסמוך להם.
– כמדומני, שהוא נתן.
בדק הפקיד את מגירתו ומצא בה כמה לירות, כשהן מקופלות בחבילות של שני חצאים, שני חצאים. ועוד חצי לירה לחוד. הוציא מסקנה ואמר:
– מחצי הלירה הזה, שהוא מונח לחוד, אני נמצא למד, שאת החצי השני נתתי עודף.
הפך צפנת את ארנקו ומצא בו מלבד המעות הקטנות, עודף ממחצית הלירה, עוד שני חצאי לירות בנייר. הניח, שאת האחד קיבל עודף והשני היה בארנקו עוד מלפני כן. אמר לפקיד, שגם הוא חושב שהוא קיבל את העודף כראוי, אלא שליתר בטחון הוא מבקש ממנו, שיבדוק את המאזן לפנות ערב. צפנת חשב, שהוא מחוייב להגיד כן, למען לא יחשוד בו הפקיד, שהוא יודע שקיבל את העודף וחפץ להעלים את הדבר…
משחזר צפנת הביתה, לאחר שאכל ארוחה חטופה במטבח של מחוסרי העבודה אשר בבית החלוצות, הרגיש בחולשת הלב של שעות אחרי הצהריים ושכב במיטתו. שמע את הזקנה, בעלת הדירה, מדברת אל עצמה בקול בחדר הסמוך. לא הניח לו הקול להרדם. התחיל מהרהר מחדש במקרה שקרהו בדואר. פתאום צפה במוחו שאלה מסובכת:
– הרי כמעט ברור לי, שלא היה לי שטר של חצי לירה בהיכנסי לדואר. שאילו היה לי, הייתי פורט אותו ולא את הלירה השלימה. ומניין לי עכשיו שני חצאי לירות נייר בארנקי? אין זאת וכאן מקור הטעות שטעינו. אני נתתי תחילה לפקיד את הלירה האחת שהיתה לי, והוא פרט לי אותה ונתן לי שני חצאי לירות, תמורתה, שאותם שמתי בארנקי. אחר כך שכחנו שפרט לי והוא החל לתת לי עודף מאותה לירה עצמה. אבל הואיל וזכר, שנתן לי משהו לפני כן, לא נתן לי עודף מלא, אלא מעות קטנות ממחצית לירה. נמצא, שהספק איננו אם אני קיבלתי חצי לירה פחות, אלא להיפך, יתכן שאני קיבלתי חצי לירה יותר.
הביט בשעון וראה, כי השעה כבר ארבע ומשרד הדואר כבר פתוח מחדש. ירד לשם ועמד בסופו של תור ארוך במשך שעה ארוכה. ומשהגיע לאשנב, היה כבר מאחוריו תור אינסופי חדש.
משראה הפקיד את צפנת חייך את חיוכו מלוא רוחב הפנים, אלא שהפעם נזרק כבר אבק מבוכה בחיוך זה. שאל את צפנת לרצונו.
אמר צפנת:
– אני מבקש ממך, שתברר עוד הפעם את עניין חצי הלירה.
האדימו פניו של הפקיד ואמר:
– אדוני הסופר, גם אנחנו הפקידים אנשים ישרים.
נצבט לבו של צפנת מחמת אי־ההבנה החדשה שנפלה ביניהם והתחיל מסביר והולך בהתרגשות רבה, כי חלילה לו לחשוד בפקיד, אלא להיפך, חושד הוא בעצמו, שקיבל עודף חצי לירה יותר. ואולם את הדברים האלה לא אמר במפורש, אלא צריך היה ללמוד אותם מסיפור המעשה כולו, שהוא חזר עליו עתה בפרוטרוט. בינתיים והעומדים בתור אחריו דוחקים ורוטנים, יש מי שמשמיע מחאתו על השיחה הארוכה בקול, ופקיד שני ניגש מבפנים אל האשנב וגוער בראשון. הלה, שלא שמע אף מלה מסיפורו הנרגש של צפנת, לא זו בלבד שלא נעם לו הרעיון שהסופר חושד בו בהעלמה, אלא שעכשיו ניצנץ רעיון במוחו, פן יש אמת ברינה שריננו אחרי כמה סופרים ידועי שם, ואין זאת וגם הסופר הלז שייך לאותו סוג, והרי הוא מבקש ממנו חצי לירה במירמה.
לא ידע מה לעשות. החשד והמבוכה נלחמו עם הדרך־ארץ, עד שבא החפץ להבליט חשיבותו בפני העומדים בתור והכריע ביניהם. הוא מתח גופו וזקף חוטמו ואמר:
– אדוני הסופר, מה שהיה היה. ועכשיו אין לשנות מאומה. האנשים מחכים בתור. ואני מבקש ממך לא להפריע עוד את מהלך העבודה.
סר צפנת מן האשנב נבוך ונזוף. משרד הדואר, שהיה לו מקום נועם יחידי בתבל, ניטל זיוו ממנו פתאום. צפנת כבר ירא ליום המחרת, שיצטרך לשוב ולבוא אליו. התהלך ברחובות בדמדום בין הערביים ונעשה אלמוני בין אלמוני העיר. שכח את שמו, שכח את מגמת פניו, ורק רגליו הוליכוהו באשר הוליכוהו. ראה את האוטובוסים העמוסים בצפיפות ונשתכח ממנו הטעם, על שום מה הם נוסעים. התבונן אל העוברים והשבים וקרא על פניהם משהו אשר טיבו לא נתפרש לו. ירד אל הטיילת שעל שפת הים ונבלע באפילה, שירדה בינתיים. מרחוק המו גלים בשקשוקים טרופים. בעיר הוצתו האורות כאותות לא מובנים. זוג נאהבים חבוקים ירד אל החולות ונבלע בתוכם כליל.
מה עליו לעשות בתבל זו? אנה עליו ללכת?
שאון הים נעשה סוער יותר. צעדיו של צפנת נעשו בלולים יותר. הלוך ושוב, הלוך ושוב באפס תקוה. קור של סתיו חדר לעצמות. תקפו כאב עז בגבו ומחצית גופו השמאלית כמו אובנה. היכן הוא בעולם ומה עליו לעשות, וכוח איין וכיוון איין. מישש בכיסו משהו קשה, שהחל להטרידו. היה זה מפתח. הזכירוֹ המפתח דלתה של דירה, שעליו לפתוח אותה.
בינתיים והלילה הפליג מאוד. לא היו כבר אנשים מצויים ברחובות. רק מאיזה פונדק של לילה נשמע קול מצהלות מאחרים בנשף. הלך צפנת על המדריכה והרגיש שהיא נעה תחת רגליו. ביקש להיאחז בגזע אילן שבשוליה, ולא היתה בו אחיזה. בשום דבר לא היתה פתאום אחיזה. צפנת הרגיש במייט גדול שיורד על העולם. נפשו נתמוטטה עמו.
שוב נזכר במפתח שבידו ונאחז בו כבעוגן הצלה. נכנס אל קימור של בית. ניגש אל דלת הדירה והחל מסובב את המפתח בחור המנעול. לא התאים המפתח והמנעול לא נפתח. לא הרפה צפנת ממאמציו, סובב את המפתח וסובב בשיניים הדוקות. שמע צעדים בהולים מבפנים הדירה ולחש ורחש בדירות סמוכות. החל הדבר מרגיזו ודחף את הדלת בכוח. היה המנעול חזק ממנו, והוא חזר והכניס את המפתח שלא התאים, סובב וסובב.
פתאום נפרצה הדלת ברעש גדול. פני איש בפיג’מה פרועה נראו במסדרון המואר, ובידו מקל עבה. מאחריו אשה בכותונת לילה עם פטיש ביד. ועוד אשה זקנה עם סכין של מטבח. בפינה נדחקו ילדים אל הקיר.
– גוואלד – זעק פתאום האיש בפיג’מה והניף את מקלו על ראשו של צפנת. צפנת הפך פניו מיכנית ורץ אל תוך הלילה, כשהאיש זועק אחריו, כשכל הבית זועק אחריו. הוא עבר את הרחוב בזיגזגים ומכונית דוהרת כמעט שדרסתו. בלי דעת הוליכוהו רגליו בריצה אל הטיילת, שעליה טייל לפני כן. על החולות, שם נבלע תחילה זוג הנאהבים, נפל עתה הוא, מחוסר נשימה. החול העלימו בתוכו כליל. מלבד שאון הגלים לא נשמע עוד מאומה. עיניו נעצמו בשינה ובמוחו עוד חלף הירהור קל כחיוך: הבית שנכנס בו לא היה ביתו. הוא סובב את המפתח בדלת שאיננה שלו…
ח 🔗
היה הדבר בישיבת הועד הפועל הציוני, שהתקיימה אותה שנה בתל־אביב. על סדר יומה של ועדת המשנה לתרבות עמדה שוב אותה בעיית מכשלה נצחית של “המוסד לספרות”, שעל כיוון פעולתו נחלקו אז הדעות בין מנהליו “מטעם” ובין ציבור הסופרים. הללו ביקשו לעשות את המוסד כלי שרת למכונת התעמולה שלהם בלבד, והללו דרשו שישמש באמת ובתמים מוסד לספרות ולסופר העברי. וצפנת נועד לשם בשם ציבור הסופרים, לשמש להם לפה בישיבה מכרעת זו.
הישיבה התקיימה באחד מחדרי הלימוד של הסמינר לגננות, בנשיאותו של שלמה קפלנסקי, איש השמאל ומנהל הטכניון בחיפה. בפניו המתואמים של היושב ראש, שנראו מנוזלים במקצת מבעד למשקפיים הצלולים, היתה משום הבעה של תרבות הרמונית, עצורה, בלתי מתבלטת. הוא ישב על הקתדרה של חדר הלימודים, משמאלו המזכיר ומימינו הנואם שעל סדר היום. חברי הועדה, שהורכבה מבאי כוחן של המפלגות, ישבו על ספסלי הלימודים מנגד. בצד, ליד הקיר הימני, על ספסל שהוכנס במיוחד, ישבו כמה מחברי הנשיאות של הועד הפועל. זלמן רובשוב, הכפוף על עיניו הגדולות והבולטות, שהתרוצצו לכל עבר מבעד למשקפיים. הוא – איש הרוח שלמפא"י – היה הנלהב והמלהיב, העושה והמעשה בעסקי רוח אלה. שפרינצק, קטן הקומה ואדיר השפם, שפיקחות ורצון טוב נשקפו מפני השועל שלו, אשר חוטם של עישון והרחה הרחיב עליו שלטונו. הוא היה הכוח המניע בגלגלי הועד הפועל… הרב ברלין, כביר הגוף והפנים, לבן העור התפוח, שישב כל הזמן ועבר בקולמוסו על עלי־הגהה שבידו, כאילו כל המעמד הזה אינו נוגע אליו. זרובבל, איש השמאל הקיצוני, המוצק והתקיף, שזקן הרצל שלו, המכסיף, המוקשה, היה ננעץ בהתרוממו כטריז בחללו של החדר. יערי, איש השומר הצעיר, בעל הפנים האינטליגנטיים, המחושבים, שהיו מתוחים מתח מוגבר. הרב פישמן המצומק, הרוחני, שכולו זוג של משקפיים עבים וחוד של חוטם וקצה חודו של זקן דליל. על כסא נוסף ישב יצחק גרינבוים איש ורשה, בעל פנים רחבים של כוח, בעל זקן שחור ומשולש של שררה, בעל עינים לוהטות של קנאות דתית למען האפיקורסות, שהוא דגל בה ביד רמה.
היתה מתיחות מה בחדר, כשצפנת נתבקש על ידי היושב ראש, לעלות ולשאת את דברו. סתמבי, עתונאי רביזיוניסטי צעיר, קפץ להעיר דבר מה לסדר היום, אך היו"ר לא נתן לו את רשות הדיבור.
– לא אתן להשתיק אותי – צעק סתמבי בטון תוקפני – אל יחשוב היושב ראש, שהוא יושב בבית הספר שלו, ואנחנו תלמידיו הנכנעים.
– אינני חושב כלל להושיבך בבית הספר שלי – השיב קפלנסקי בחיוך מאונס ונתן בכל זאת לסתמבי, שיעיר את הערתו לסדר היום.
ועתה הגיע תורו של צפנת לשאת את נאומו. מסביב הושלך הס. העינים הממצמצות של הנאספים נטויות אל הפנים החדשות האלה בציבוריות הספרותית, לראות מה דבר חזון יצא מפיו. שמע נאומו המפתיע בועידה הדו־שנתית עשה לו כנפיים. דבר היותו היושב ראש הצעיר ביותר ב“מרכז לספרות” העלה סביבו אבק של פרסומת. והמצחים המשועממים והמפוכחים התכסו דוק של צפיה לקראת גירוי של השראה…
– רבותי – גימגם וחזר וגימגם כמה פעמים – רבותי…
– המ??… – נהם זרובבל בתוקף מתוך זקנו הטרוז. העסקן מר יקושי, מי שהיה פעם סופר ולא עלתה בידו, השתעל שיעול הפגנתי והעביר את עיניו הירוקות מקנאה בהיתול גלוי על פני העומד על הקתדרה.
– רבותי – עשה צפנת מאמץ נוסף. אך כאן התרחש אותו מאורע, שהיה מונח תמיד כחרב חדה על צווארו, ושמדי בואו היה בא עליו כחתף… ה“הוא” השתלט על נפשו… אותו “הוא” נסתר בחובו, שהיצירה שלו היתה רק הד רחוק ממנו ואשר זו גזירתו המסתורית משחר ילדותו – לנתק את חוטי הזהב של יחסים נוחים בינו ובין סביבתו, להפרידו בכוח מכל אשר נקשר אליו בתבל, לערערו ולהבזותו ולשעבדו כליל רק לציוויו המוחלט בלבד… פתאום לפתע נשא את נפשו של צפנת אל מעבר מזה… אל עולמות רחוקים, אל התרחשויות מוזרות, ועל הקתדרה שבחדר הסמינר נשאר עומד רק גופו בלבד, והגוף הזה יש לו עינים שרואות והגיון מעשי שמגיב, ופה שמדבר, מיכנית, בלי רוח חיים, בשעה ש“הוא”, המכוון עלילותיו של המחזה “הנכתב” אותה שעה בעילומה של הנפש עושה כבתוך שלו וממלא חלל אוזניו הידהודי מראותיו:
“ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדויד, ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגורו”.
דוד: איך ימלאני לבי לקחת ממך כל אלה, אחי יהונתן, ונעזבת לנפשך בתבל בלא מעיל, בלא חרב וקשת וחגור.
יהונתן: לא יאהב הקול אשר קראני מעיל וחרב, קשת וחגור.
דוד: והעולם מה יהא עליו, אחי יהונתן?
יהונתן: בך יגיל עולם ומלואו, דוד אחי, אתה ההופך חול לקודש ועמק הבכא לגיא חזיון.
דוד: ואתה אנה תלך ואנה תבוא, בהיפרדך מכל אלה, אחי יהונתן?
יהונתן: בעינים עצומות אמסור ידי ביד הנכסף, “הוא ינהגני אלמות”.
וצפנת עומד אותה שעה על הקתידרה, לפני הועדה לתרבות שעל יד הועד הפועל, ועיניו בשר רואות את הפרצופים אשר לפניו ופיו ממלל בתגובות מהירות על מה שהפרצופים הללו מעוררים מדי פעם בפעם במנגנון החוץ של מוחו. הנה זקנו המכסיף של החבר זרובבל מוגש לו כעוגן הצלה בחללו של החדר, וצפנת חפץ להגיד משהו של טוב לפנים הטובים הללו, והרי הוא שומע את עצמו פולט דברי תמיהה על אותה מדינה, שאסירי ציון מתענים במרתפים של היכלי החופש שלה… וזרובבל מנהם: המ… המ… הנה צפנת רואה לפניו זקן שני, זקן מרובע וגזוז יפה יפה, הלא הוא זקנו השחור של הרב גולד, אשר אך זה עתה עלה עליו המסרק. וצפנת מדבר פתאום סרה בדת, אשר גבאים וכלי קודש הפכוה לפולחן נטול חיים… ופניו היפים והמטופחים של הרב גולד מאדימים פתאום כתולע ושפתיו העבות מרטטות… הנה יצחק גרינבוים נותן בו בצפנת מבט מלא התפעלות על הסטירה שסטר לנגד את הדת, שנואת נפשו, וצפנת משיב לו על מבטו מניה וביה: “אלוהים מתים מסוכנים יותר מאלוהים חיים. שנאת הדת מכוערת יותר מקנאת הדת. ואשר לי, חביבים עלי יותר תפילין של ראש מתיפלות של באוש”…
“וירא דוד כי יצא שאול לבקש את נפשו, ודוד במדבר זיף בחורשה. ויקם יהונתן בן שאול וילך אל דוד חורשה ויחזק את לבו באלוהים. ויאמר אליו אל תירא כי תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל”.
דוד: אחי יונתן, אחי יונתן, יבך לבי בקרבי מדי הגותי בכל אשר יתן לבך בעד האהבה. הן את אביך מולידך תעקור מלבך כאבר מן החי. ואת המלוכה אשר לך יאתה, תמסור לידי ככלי אין חפץ בו.
יהונתן: מי אב לנו, כאבי כל חי, ואי כתר מלכות אשר ייף מן הרקיע הפרוש על ראשנו…
דוד: מי אני כי תאהבני, אחי יהונתן, ואהבתך עזה כמות, עמוקה משאול.
יהונתן: את כוחך להתהלך חי על אדמות אהבה נפשי, את העצמה לשאת משא תבל על שכמך…
הדברים שהוציא צפנת מפיו נעשו עתה מסוכסכים וטרדנים להכעיס. פני השומעים היו נבוכים, בושים בחרפתו ותמהים על התבזותו לעין כל. עוד מעט ומישהו יקום וישסע את דבריו וידרוש ממנו שיפסיק וילך. אך צפנת הרגיש בעוד מועד, כי עליו לסיים ויהי מה. ובנפול מבטו על קרחתו השטוחה של העסקן יקושי, אשר למרות גופו המסורבל ומעמדו האיתן נאם מדי פעם בפעם נאומים נמלצים על הרעב והמחסור, שהם תנאי הכרחי לשגשוג היצירה, נמצאה לו לצפנת מבלי משים המסקנה להכעיס לדבריו, הדרישה האולטימטיבית, שתתן עוז ותעצומות לסיום הפתיטי: “על כן אני אומר, הבל הרוח ושקר המרומים – הקיבה היא הכל! מלאו כריסו של הסופר העברי בשר ודגים וכל מטעמים – והוא ישיר לכם זמירות של שבת! פתחו לו קונטו בבנק – והוא יכתוב לכם את ספר הספרים! אמן אני אומר לכם!”…
זה היה סופו העלוב של הנאום המביש. מייד הכריז היושב על הפסקה. הקהל החל משתמט ויוצא, כמי שאינו רוצה עוד לראות את הנואם בקלקלתו. צפנת לא יכול לשאת עיניו בפני איש והתלבט בין הנדחקים ויוצאים, כמי שאינו מוצא את הפתח. תפקידו ב“מרכז” תם ונשלם.
"ופלשתים נלחמים בישראל, וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים. ויפלו חללים בהרי הגלבוע.
וידביקו פלשתים את שאול ואת בניו.
ויכו פלשתים את יהונתן".
יהונתן: לא אתם הכיתוני פלשתים. על חרבי נפלתי, עם שאול אבי. כתר המלכות על ראשי, ועיני נשואות אל בלימה…
ט 🔗
הדופק על הדלת היה אביו. זה כמה ירחים שאביו ואמו חזרו ממסעם לאמריקה, מחמת מותו הפתאומי של הקרוב, שאיכסנם שם בביתו, ועדיין צפנת לא בא להיראות פניהם בירושלים. חושש היה, פן תקרא אמו בפניו את כל הקורות הרשומות עליהם, ירא היה לעמוד בפני מבט עיניה הטהורות.
מראה אביו היה כמראהו מאז ומתמיד. משקפי הזהב המבריקים על הפנים ההרמוניים, מוקפי הזקן השחור, המעוגל. סודר המשי השחור, היורד עד הנעלים המצוחצחות למשעי. מגבעת הקטיפה הנקיה על המצח הרחב, הבהיר. המלים היוצאות מפיו כהמשך של שיחה, שהיא אחת תמיד, כל השנים שצפנת זוכר אותו. בעיקר דברי תורה, שהם כמעיין המתגבר, ובטפל ענין מעשי, שיש לפתור אותו מניה וביה, כשם שיש לגרש זבוב טורד. יתר מזה לא דיבר עמו אביו מעולם. מכאן ההרגשה, שכל השיחות ביניהם אינן אלא שיחה אחת, ושהשנים העוברות אין להן שליטה עליה. משל, אתמול נגע אביו בסוגיה אחת והיום הוא ממשיך במקום שהפסיק. וכל השאר, כל מה שאירע בינתיים, אינו אלא דבר של מה בכך, לא כדאי לאבד עליו אימרה של כלום.
– הבית – היתה המלה היחידה, שפלט אביו בהיכנסו לפני צפנת אל החדר. אחר כך ראה ספר על השולחן ועיין בו בעמידה. משל, הפסיק קריאתו אך זה עתה.
צפנת הבין. בית המשפחה בירושלים היה זה, שהנושים דרשו למכרו מכירה פומבית, בגלל חוב ריבית המשכנתא שרבץ עליו. אותו חוב, הדייר הזר היחידי שבבית, כובס עני שהמכבסה שלו במרתף, חייב היה לשלמו בשכר הדירה ולא שילם. שנים רבות לא שילם. ועתה עמד הבית תחת הפטיש.
– ובכן? – בהתרסה יצאה השאלה מפיו של צפנת. לא די בשבעה מדורי הגיהינום שלו, הפרטי, והנה גם אותם העניינים הפעוטים של המשפחה, שאין מפלט מהם עולמית.
– וכן? – חזר צפנת על שאלתו, משלא הסיר אביו את עיניו מן הספר. מהדורה מודרנית של “שבט יהודה” היתה זאת, ואביו בדק אם אמנם הוא הוא, אותו הנוסח.
– הייתי אצל עורך הדין – השיב אביו, מבלי להסיר עיניו מן הספר – צריך כתב ההרשאה, שאוכל לדבר בערכאות בשם כל המשפחה. אני חפץ, שאתה תיגש עמי.
“אני חפץ”, בתכלית הפשטות. צפנת חייך חיוך פנימי. אצלם נפשם בידם והכל פשוט כל כך. בשבילם האדם עושה היום מה שניגש אליו היום, ומחר מה שניגש אליו מחר. אין עומדים לחשב חשבונו של עולם. היושב בשמים הוא החושב למענם, והם הולכים לאשר יוליכם.
– אבל אין לי פנאי – ניסה צפנת להתמרד.
– אם אין לך פנאי נאחר את המועד, מחר המשפט, וכלום יש ענין חשוב יותר מהצלת חמש משפחות?
אכן אמת הדבר. חמש משפחות היו תלויות בתוצאות המשפט הזה. מלבד אביו ואמו גרו גם שלושת אחי אביו עם משפחותיהם ואחות אביו עם בעלה בבית הזה. אם יושלכו אל הרחוב יהיו אבודים מכל וכל. כמו תמיד קלע אביו במלה של מה בכך אל נקודת השריפה שבנפשו, אל מאבק התמיד שבינו ובינו, וכמו תמיד הכריע צפנת לצד קבלת העול.
– טוב, נלך – אמר בפתחו את הדלת בפני אביו שיצא תחילה. אביו לא השתומם על התמורה ברוחו וקיבל את הדברים כפשוטם.
הרגשה מוזרה הרגיש צפנת בהתפרדו עתה לאדם שלישי, משפחתי וקדם־היסטורי, כביכול, אחרי החלוקה הסהרורית לשניים, שהיה שרוי בה עד עתה. וכמרקד על החבל נראה לעצמו, בהתאמצו להתנהג לעיני אביו כבן שהוא רגיל בו, ביחוד למען אמא, שאביו בוודאי ימסור לה דין וחשבון על הפגישה. כילד הצייתן שהיה לפנים הלך אחרי אביו אל משרדו של עורך הדין התל־אביבי, שטיפל בעסקי הבית.
משנסתיימה הפרשה וצפנת העלה את אביו על האוטובוס העירוני ללוותו אל התחנה המרכזית התחיל האב, נרגש מהשתלשלות העניינים, לדבר עמו דברי תורה כדרכו. כתוב בתורתנו “אתה בחרתנו” וכתוב “אתה המעט מכל העמים”. אם ל“אתה בחרתנו” הרי גם אותו רשע רואה את האומה הגרמנית כנבחרת מכל העמים. אלא שאצלו, שחיק עצמות, ענין הבחירה הוא בגאוה ובהתנשאות על העמים האחרים. מה שאין כן אצלנו, שעיקר דגשו של “אתה בחרתנו” על “אתם המעט מכל העמים”, שאנו ממעטים עצמנו ויודעים, שאנו עפר ואפר, מחוללים בעוון ומנוגעים בפשע, שבלי סייעתא דשמיא אנו עלולים תמיד לשקוע במ"ט שערי טומאה. וזה הסוד שאין בן דויד בא, אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. שבעצם זה היינו הך. שהזכאי יודע, שהוא איננו זכאי כל עוד שיש אדם חייב בעולם, והוא לא עלתה בידו לזכותו. מייד הזכאי משים עצמו חייב. ובזכות זו שהזכאי משים עצמו חייב, נעשה הדור שכולו חייב לכולו זכאי – – –
אותה שעה נשמעה התפוצצות אדירה ועשן עלה מתוך חלונות האוטובוס, שצפנת ואביו נסעו בו. ימים אחדים לפני כן קרה אסון, שמיכל הבנזין באוטובוס בינעירוני נדלק והתפוצץ ורוב נוסעי האוטובוס נשרפו חיים. ועתה חשב צפנת לתומו, כי הנה חוזר ונשנה אותו אסון, והוא קרא לאביו שיקפוץ עמו מתוך האוטובוס הבוער. אביו קפץ אחריו כהלום רעם, ואולם מה מאוד הופתעו, בהישארם עומדים ברחוב ובראותם, כי ההתפוצצות אירעה בבית שמנגד. עד מהרה שמעו זמזום אוירונים על ראשם ומייד עמדו על פשר הדבר. זו היתה ההפצצה הראשונה, שהפציצו מטוסי האויר את העיר העברית הפרוזה.
הם נמצאו אותה שעה על יד קיוסק למכירה גזוז. ראו פניו הלבנים של המוכר, שמכנסיו כאילו נשמטים ונופלים מחולצתו הקמוטה ומשקפיו מוסטים הצידה, והוא רועד בכל אבריו, כאחוז עוית. ראו את בתו בהירת הצמות, כשהיא עומדת כמשותקת על עומדה, בעינים פקוחות בתוך פניה התפוחים והמנומשים. אך טרטור המטוסים שעל ראשם, כמחפשים קרבנם, היה נורא מכל, וצפנת החל רץ אל המקלט שבקצה הרחוב, כשהוא הופך בכל פעם את פניו ומזרז את אביו המהומם, אשר רגליו כבדו מבהלה, שירוץ אחריו מהר ויציל את חייו.
– רוץ אבא, רוץ – קרא בכל פעם לאחוריו.
– אני רץ, אני רץ – נשף אביו בקפידה וטרטור האוירונים בולע סוף דבריו. משהגיע צפנת למקלט, אנוס היה לחכות בחוץ רגע ארוך עד שהגיע לשם גם אביו בקפטנו המאובק ובזקנו הסמור, שכאילו האפיר רק עתה.
שוב נשמעה התפוצצות איומה. בהסיבם את ראשם מבעד למבוא המקלט המקורה, והנה מערבולת של עשן ואבק במקום הקיוסק שעמדו על ידו רק לפני שניות אחדות, ומבעד למערבולת – עיי מפלה, תלי חורבות. גם מוכר הגזוז ובתו נעלמו בתוך המפולת.
צפופים ודחוקים עמדו המונים בתוך המקלט, כשהתפוצצויות חדשות, כרעמים בגלגל, ממעידות בכל פעם את הקרקע תחת רגליהם וממוטטות את הקורות שעל ראשם. אביו עמד בתוך ההמון ואמר תהילים מתוך התהילימון הקטן, שהיה נושא עמו תמיד בכיס קפטנו. פתאום נכנס יהודי קטן וצנום, דל זקן ותרוט עינים, חלף כרוח ערטילאי בין העומדים צפופים, ניגש אל אביו של צפנת וגימגם אליו למקוטעים:
– מ… מתים… שני… מ… מתים… ברגע זה הוצאתי ש… שני… מ… מתים מתוך המפולת.
– לא נכון! – ניער אביו מעליו את הסיוט בפסקנות חמורה והמשיך באמירת התהילים.
משנשמעה צפירת הארגעה והקהל החל נוהר אל הרחוב, חפץ אביו להשפיע על צפנת, שילוה עמו בנסיעתו חזרה לירושלים. אך צפנת לא נשמע לו, אלא השיג עבורו אחרי עמידה של שעות בתור הדחוק את המקום באוטובוס הירושלמי, והוא עצמו מיהר ונחפז אל ביתו.
ליד השער של ביתו נראתה לצפנת מרחוק דמות אשה, שישבה על הסף וחיכתה לו, כנראה, שכן עתה, בהתקרבו אל הבית, קמה ממקומה וכמו ביקשה לרוץ לקראתו. אך לפתע פתאום הפכה פניה ונבלעה בסימטה הצדדית, בחשכת בין הערביים, ספק מראה שנראה. ספק חלום בהקיץ – ליאת…
י 🔗
משנכנס צפנת אל המסדרון עמדה הזקנה, בעלת הדירה, וחיכתה לו בשערות פרועות, בעיני חתול מודלקות ובשמלת בית מהוהה, שלבשה אותה שלא כהוגן על גופה הערום. יומה “הרע” היה היום, ואין זאת וההפצצה בעיר הקימה אותה ממיטת שגעונה. אך לא כן היה.
– קיבלתי מברק מבני – אמרה בקול מקבר, כתוקעת לתוך הדות – הוא בא מחר ליום של חופשה.
– שמח אני מאד – השיב צפנת בהשתתפות אמיתית.
– אין מה לשמוח, מחרתיים הוא חוזר לסכנת המוות. כמה פעמים היה קרוב.
צפנת השתומם על שהיא מדברת היום, כדבר אחד האדם. אך הוא ידע, כי יש בידה אמצעים שניתנו לה על ידי הרופאים, בהם תוכל בשעת הצורך להדליק את שכלה הדלקה מלאכותית. אך גמול רב נדרש ממנה תמורת ההתעוררות המאונסת הזאת בימיה הכבויים. משאוחזת בה אותה “דליקה” שוב אינה מרפה ממנה עד שהיא נופלת אין אונים, כחולת נופלים, עם שיא התרגשותה ופטפוטיה הבהולים. ואמנם לא סרה עתה מחדרו של צפנת בו חיכתה לו, והמשיכה לגלגל עמו בדברים.
– כן, סכנת מות – המשיכה כמתוך הקדחת – ואולי שימות פעם בני. שיבוא הקץ. שלא יראני בכך. טוב שימות פעם עמנו כולו.
– דעתי אינה כדעתך, גברתי.
– למה להיסחב כך? מכשול לגויים, לזרא לעצמנו. אני רציתי פעם לעשות סוף לדבר. בת בנקיר יהודי עשיר הייתי בברלין וחפצתי להינשא לסוציאל־דימוקרט נוצרי, שאהבתי אותו. אך אבי אמר, אם אידיאליסטית הנך, הינשאי לרב ריפורמי. אל הרב נישאתי ואת הנוצרי אהבתי בלבי, אף כי לא ראיתיו מאז. כך ילדתי את בני, כך חליתי. זהו, יום אחד טוב, יום אחד רע.
– לא כל היהודים הם בנקירים – גמגם צפנת.
– אבל אצלי זה התחיל כבר בילדות – המשיכה ברתת – בבית הספר הייתי היפה בבנות, הלבושה בטעם יותר מכולם. באיזו זכות? שנאתי את הזכויות המיוחדות של בנות העשירים היהודים. אהבתי שירים גרמנים. אהבתי שיחשבוני גרמניה. שרתי עם כולן בהתלהבות: " דייטשלנד איבער אלעס". צעקתי ממש את המלים הנערצות. אך אז אמרה פתאום המורה: את, יהודיה, אל תשירי. את שרה כתרנגול על אשפה… צחוק הקלסה הזה שפרץ מפי כל בנות הכיתה. ואני חשבתי עד אז, שכולן ידידות שלי, שכולן מעריצות שלי. למה נולדתי יהודיה? למה נולדתי בכלל?
– שאלה זו את שואלת, משום שבבית אביך שוב לא היו שרשים חזקים ליהדות. כי אילמלא כן היית יודעת שאת הצדיקה והם הרשעים, ולא היית סובלת.
– לא טוב להיות צדיק וחלש.
– זה הרעיון שהגיע אליו דורנו. על כן אנו בונים את ארץ ישראל.
– ואתה מאמין בזה? והערבים יתנו לנו את ארצם?
– איזו ארצם? מה את מדברת? ארץ ישראל היא ארצנו הקטנה מדור דורות. לערבים יש שבע מדינות גדולות משלהם. ארץ ישראל היא כבשת הרש שלנו.
– יש רק תרופה אחת למכתנו וזה השמד – נכנסה לדבריו, כשהיא מתלקחת יותר ויותר – למה לנסות עוד? למה לגרום סבל לאחרים ולעצמו? אני יודעת חברה אחת שנכנסה לחופה עם נוצרי. בניה עכשיו אזרחים נכבדים בברלין.
– ומוּבלים להשמדה כיהודים מגזע בקרונות המוות.
– ואתה מאמין באגדות אלו?
– אני יודע ולא מאמין. אלפים ורבבות כבר נרצחו ככה. גם תאי גאז מקימים עתה.
– דיבה יהודית. אני הכרתי את סייס אינקוורט, מראשי הנאצים. היה מבאי ביתה של ידידתי. אציל כזה. איש עדין כזה. דיבה יהודית, שאיש כמוהו יתן ידו למעשים כאלה.
– ואיך הגעת הנה, גברתי?
– עם בעלי שהוא מת פה תיכף, בארץ הקשה הזאת. תחילה אסרו אותנו, אבל ידידים שיחררו אותנו והשיגו לנו את הויזות.
– ולמה אסרו אתכם? בגלל היותכם יהודים?
– לא, בגלל שחשדוני שאני מרגלת. את בית הכנסת הריפורמי של בעלי העלו באש. אני חשבתי שלא יכירו אותי ועמדתי בתוך ההמון. קשה היה לי להיפרד מכל מה שהורגלתי אליו. אך הם הכירו אותי וסחבו אותי וכמעט ששרפו אותי עם ספרי התורה.
– ובכן, לא דיבה.
– הרי זה הכל מפני שלא התנצרנו לפני מאה שנה.
– אני רואה גברתי, שעמנו באמת חולה.
– הראית כבר את המכתבים מן האפיפיור שיש לנו? – אמרה פתאום בגנדרנות של נערה צעירה – בעלי שלח לו מתנה כתב יד עתיק. אני ביקשתי ממנו שיעשה כן. מאז הם עמדו בחליפת מכתבים ביניהם. שני מכתבים יש לנו בחתימת ידו של האפיפיור. הנה הם –.
והיא משכה את צפנת אחריה אל חדרה והחלה לנבור במגירות של שולחן הכתיבה אשר לבעלה הנפטר, להשליך ניירות על הריצפה, עטים, עפרונות, פנקסים, מחקים, תמונות. המכתבים לא נמצאו.
– כנראה, שגם אותם שרפו הנאצים יחד עם כל הכתבים שלנו – פלטה לעצמה.
– ובכן, לא דיבה – מילמל צפנת נוגות.
– יתכן שיש העתק מהם. אני שלחתי בשעתו העתקה מהמכתבים האלה לחברתי הנוצרית היושבת במנזר בעין־כרם. הראית כבר את המנזר בעין־כרם? שמה אני אוהבת לנסוע לטייל תמיד… זה המקום היפה ביותר בארץ ישראל. הנוצריה הזאת מגרמניה, היא החברה היחידה שנותרה לי עוד בחיים.
– כן, אני מבין.
– היתה לי עוד חברה מנוער. ארית טהורה. אבל עכשיו אסר הבעל שלה הנאצי על חליפת מכתבים בינינו. נשארתי בודדה באין אדם בארץ הזאת.
– נו, והחברה הזאת מן המנזר בעין־כרם?
– הילדים הערבים מיידים בי אבנים, כשאני באה לבקר את חברתי במנזר. רואה אתה, פה ליד העין גרמו לי פצע רציני. הם חושבים שאני יהודיה כמו האחרות.
– ואת לא כמו האחרות?
– אני שונאת יהודים.
– גם את עצמך? גם את בנך? הלא גם אתם יהודים.
– בני, בני. בני הוא נער שוטה. פצצות הוא משליך על סייס־אינקווקרט שלנו. ברבריות כזאת כל המלחמה. אני עוד אאבד את בני במלחמה הזאת. אני יודעת שהוא ימות. הוא יצנח באחד הימים ולא ישוב עוד. החדר הזה ששכרת יהיה תמיד שלך – נפנתה פתאום אל צפנת במבט של רשעות – לעולם לא אוכל לגרש אותך מפה. כי בני ימות, ימות במלחמה. ואני זקינה חלשה. אני איני יודעת מה שאני מדברת. מוטב שאשתוק. מוטב שאשמור על העצבים שלי לקראת בני.
והיא נפלה על הארץ המומה, בעינים פקוחות. וצפנת הרים אותה והשכיבה במיטתה, כמנהגו בימים “הרעים”.
יא 🔗
למחרת בא הבן. חייל עמוס חבילות. ילקוט כבד על השכם. מתנות לאמא, קופסאות שימורים, שמיכות, חבילות לנשי ידידים. בתיק אחד המצנח. באוירון הגיע עם כל הכבודה. מחר עליו לשוב למפקדתו.
צפנת פתח לו את דלת הדירה. החייל הוריד את כובע הפלדה ונראו פני נער עגולים, נפוחים במקצת, עינים כדוריות, שפתים עבות. האם באה מן המטבח והתחבקה עמו ללא אומר. אחר כך נסגרו שם בחדרם ודיברו בלי הרף. אף צחקו. לבסוף נפתחה הדלת והאם יצאה בפנים נוהרות להזמין את צפנת אל שולחן התה שלהם. צפנת שתה אתם תה, אכל מן העוגה החדשה שהכינה האם, התפעל מן האלבומים שהביא הבן למתנה, וכתום דברי הנימוסים שאל את הבן, שיספר לו משהו מן הקורות אותו. הבן נבוך מאד, הביט בפני אמו, ולבסוף אמר: – אחרי הצהריים, כשאשכיב את אמא’לי שלי לישון אני מוכן להיכנס אל חדרך ולספר משהו, אם באמת הנך מעוניין לשמוע.
– אני מעוניין מאד. אני מבקש ממך לעשות כן.
אחרי הצהריים הופיע הבן בחדרו של צפנת. החליף בינתיים את מדי החייל שלו בבגדים אזרחיים מימי הגימנסיה. מכנסי חקי קצרים, חולצה צרה מכפי מידתו, הרגליים בנעלי בית. לפחות שעות מספר אלה שהוא בבית חפץ לשכוח שהוא חייל. קצת מגוחך בתלבושת זו, שאיננה הולמת עוד את גילו ואת גמלוניות גופו.
צפנת הגיש לו כסא. הבן הוציא סיגריה מכיס מכנסיו ושאל, אם מותר לו לעשן. צפנת הביא גפרורים מן המטבח והצית לו את הסיגריה. הבן שקע בעישון, כנער זה שחפץ להיראות כגבר.
– ובכן – פתאום השליך הבן את הסיגריה על הארץ ורמס אותה שתכבה, עמד על רגליו קודר ומאיים, גדול עד לאין שיעור מאשר לפני כן – שמעתי מי אתה, ואני מרגיש חובה לספר מה שראו עיני, אף על פי שאולי זה סוד צבאי, ובכל אופן לא נמסרו עוד הדברים לדעת הציבור – הוא עשה הפסקה, כמי שמתכונן לקלוע למטרה לבלי החטיא. אחר הוציא את הדברים מפיו בפשטות אכזרית – לעינינו ממש משמידים את עם ישראל.
דממה כבירה קמה אחרי המלים האחרונות, שנפלו אל תוך חלל החדר כאבני קלע. צפנת לא העיז לשאת עין לדובר. הלה נשם כבידות והמשיך:
– אספר לך רק על יום אחד מן הימים הנוראים שראיתי. ירדתי במצנח בעיר אחת בפולין. שם חיכו לי… נהפכתי מייד לקצין ס.ס. ראיתי פעולת “טיהור”. אל הגיטו המוקף גדרי תייל באו עגלות. עשרות עגלות. מאות עגלות. אל העגלות האלה הוצאו ביריות יהודים ויהודיות מן הבתים, אנשים, נשים וטף, זקינים וחולים. במבטי זוועה יצאו, בראשים כפופים כתחת הצלפת השוט. מי שפיגר נורה. השאר הוכו, אל תוך השיניים, על הגב, אל הבטן. בידים וברגליים ובקתות הרובים הוכו. לא הכרתי פנים רבים מפני הדם ששטף מהם. לא הכרתי את הרחובות מפני המתים שהתגוללו עליהם, והם עוד כחיים. לעיני הומתו. לא שמעתי דבר מפני זעקות האימים של המורדפים לטבח. מפני שאגות הטרף של רודפיהם. מפני היריות ורעש הגלגלים. בעגלות הובלו היהודים בדהרת טירוף אל תחנת הרכבת. שם חיכו להם מאות קרונות של בקר. ביריות הורדו מן העגלות וביריות הועלו אל הקרונות, מי שנפל מת נפל והאחרים טיפסו ועברו עליו בריצה, במערבולת, לצאת מטווח היריות, להגיע ראשונה אל הקרונות. בעמידה הוטענו על הקרונות ובשכיבה, זה לרגליו של זה וזה על גבי זה, באנדרלמוסיה, עד לבלתי הכיר עוד כי אדם המה. ריצפות הקרונות היו מכוסות סיד לא כבוי. את הקרונות חתמו עד לבלתי השאיר נקב לנשימה. במשך כל הלילה עלתה מן הקרונות זעקת הנחנקים. בבוקר שוב לא שמעו כלום. פתחו את הקרונות והוציאו את הגויות כמין בליל, השליכו אותן בערימות על סוארי עצים ענקיים שהוכנו כבתכנית שטנים בשדה בור רחב שמנגד לבית הנתיבות. העלו אש בעצים והגויות ניצלו שם ונשרפו ימים רבים. צחנת הבשר הנחרך אני הריחותי.
הבן קם והתהלך בחדר אנה ואנה. צפנת ישב על מיטתו שקוע בשתיקה כבידה. שוב היה זה הבן, שפתח ודיבר:
– או תאר לך גן ילדים. גן ילדים בעיירה יהודית. גננת ארית באה לשם. הגרמנים מתופפים בתופים בכל העיירה. כל אם יהודיה תביא את ילדיה אל גן הילדים. כל ילד שיישאר בבית ייהרג. אמהות יהודיות מביאות את ילדיהן, צובאות על פתח הגן. הגננת מקבלת ילד ומשלחת את האם, מקבלת ילד ומשלחת את האם. סעודה גדולה ערוכה לילדים בגן. הילדים רואים את הסעודה ואינם אוכלים עוד. תחילה צריך לרחוץ את הידים. שיר אחד יהודי יודעת הגננת, והיא שרה אתם את השיר. “פתחו שער, עמדו כה, בן המלך עובר פה”. בשיר הזה הולכים הם בסך, ילדי ישראל התמימים, אל החדר השני הם עוברים ברננה “לרחוץ את הידים” לקראת “הסעודה” – ובחדר השני מוסק הגאז…
שוב כבדה הדומיה. הבן ניגש אל החלון ונשקף החוצה. מרחוק רעש הים.
– והעולם? והצבא שאתה משרת בו? מחריש? – צפנת הוא שהפריע את הדממה. והוא בוש במלים שיצאו מפיו. כה בנליות. כה בלתי הולמות את המעמד.
– העולם אומר, שהוא נלחם בנאצים ותמיד נופלים קרבנות במלחמה – דיבר הבן כמו מבעד לחלון החוצה – והצבא שאני משרת בו שומר סוד – אבל אי אפשר להחריש עוד! – זעק פתאום כמטורף – אי אפשר! מחר אני מת, ומי יספר את הסוד? מי ינקום? ואתם, אתם ושכמותכם – בבית אתם רובצים וחובקים מיטה נוחה!…
פתאום נפלו הדברים ובבוז רב הוטלו לתוך החלל מפי בנה של אותה זקינה. ומבלי לחכות לדממה שתבוא אחריהם – הפך הבן את פניו ויצא את החדר ללא אמירת שלום.
יב 🔗
אלה הם הנעורים – הירהר צפנת אחרי צאתו של אותו מוכיח מן החדר – עשו מעשה, מייד הם חושבים עצמם ראשונים בתבל ברוב צדקתם. ולא יעלו על דעתם כלל, שמא גם אנו היינו פעם נערים כמותם, סוערים כמותם, עושי צדקה כמותם… בטוח אני, שאפילו לא ניסה לקרוא שורה ממני, בנה של אותה זקינה… אהה, כולם בנים של זקינות… למי אני עמל? למי אני שר?
– בוש והיכלם, צפנת – קרא פתאום הקול אליו, זה הקול אשר יפקדנו תמיד לעת בוא פקודתו – בוש והיכלם, שעודך מסוגל לחשוב על ה“אני” העני שלך אחרי כל מה ששמעת מפי הבחור הזה. ההקשבת? ההאזנת היטב? לעיניך ממש משמידים את עמך בעולם. מה עשית, צפנת, מה עשית, כדי למנוע את הרצח הזה? היכן אתה ואי קולך המזעיק בשעה האחת והיחידה הזאת, שיש בה עוד כדי להציל?
– אתה מתעלל בי – הטיח צפנת בדממה מפעפעת לעומת עוצמתו של אותו קול – אתה דורס קרבנך במגף שעל רגלך. תחילה נטלת כוחי ממני. שפכת דם תמציתי ארצה. מת אני יותר מאשר חי – ועתה הנך מסתער עלי במראות הזוועה, עתה, כאשר קצרה ידי מהושיע!
– לא קצרה ידך מהושיע! – שיוע המענה ממעמקים – כלום לא שמעת את קולי מן המצולה? קולי מן המות? קולי מאבדן כל יש? בא האות, הגיעה השעה! את שיר האיתנים לעם עולם אתה נקרא לכתוב הלילה, את האזעקה הגדולה של הנדונים למות – למלחמה בעד החיים! זה הכיוון וזאת התכלית של משא חייך עד הלום! על כן לובנת בשלהבת, על כן נוגדת בקורנוס הגורל, על כן נטמנת בחביון המכאובים. קום והזעק! קום וכתוב! כלום לא תדע, כי יצירת אנוש הנובעת ממעמקים חזקה מקרונות המות? כי שיר שנכתב ברוח הקודש עצום מתותחים זורעי להבות?
בפטישים על סדנם הלמו המלים של הנעלם על לבו של צפנת, כחצוצרות תרועה הידהדו באוזניו. שערים שהיו נעולים בפניו מאז היותו – נפתחו פתאום בפני הלמות הפטישים הללו. רקיעים רחבים נגלו לעיניו הרואות. אותיות של אש רצו רצוא ושוב על הרקיעים הללו. שירה גדולה כים החלה מתרוננת בו בהמית גלים סוערים. פעמונים צילצלו ברהטי דמו והזעיקו את כל הכוחות הרדומים בקרבו. כל הפצעים שבלבו נפתחו. כל המיתרים נמתחו עד להתפקע. המלים נשלפו מלבו כחרבות מנדנן. אש! אש! אש אהבה, אש גבורה, אש אמונים, מגדלור של הצלה לעם הטובע במצולות ים הכליון:
“ראה ישראל” – "
“ראה ישראל…” – ראה! – מה זאת? – על הקיר? – האם לא מנא תקל כתוב פה? – “סוחר בקדשים” – “סוחר בקדשים” – “סוחר בקדשים” – בכל מקום, בכל צד בכל פינה – בכתב גדול ובכתב קטן ובכתב מראות – אפילו על התיקרה – אפילו על החלונות – “סוחר בקדשים” – “סוחר בקדשים” – "סוחר בקדשים – מי חרת פעם בכתובת קעקע המלים האלה על לבו?
אך זאת לא זאת. לא רק המלים הללו כתובות פתאום על כל קיר, על כל רהיט, על כל שטח וחלל לפני עיניו הפנימיות של צפנת. הכל כתוב שם. כל מגילת חייו האמולים, כל לילות הנדודים. כל ימי הכפן. כל מאבקו הנואש להציל ניב של אהבה מן האלם האכזר. כל הבזיונות שספג בגלל כך. כל העלבונות. כל החיצים המורעלים שנשלחו אל לבו. כל המהלומות שניחתו על ראשו.
לא! אינני יכול לכתוב את השיר. אינני רשאי לכתבו. אני טמא. אני סוחר בקדשים. אני בער מוכיח בשער. אני בוגד. אני מועל, מועל בשליחות חיי. יותר מדי האמנתי באדם משאוכל להתעלם ממשפטו, יותר מדי החשבתי מחשבותיו משאוכל לבטלן. מורעל אנוכי. הרעילו בי את האמונה בטוהר כוונתי. צדקו הימני. צדקו. אני מוציא להבל ימי. אני שוכב לי להנאתי עם זונה מן הרחוב ומפטם את הדור בפיטומי מלים גבוהות, גבוהות…
– שקר! – התקומם פתאום מנבכים גל מורד בקרבו, גל טובע ונחנק ונבלע ביוון המצולה – שקר הם עונים בך! אל תיכנע לפניהם. אל תצדיק עליך את הדין. אל תפשוט צווארך למאכלת! אל תאמין להם, אל תאמין!… אני, אני הצדיק – ואתם, אתם הרשעים! אני, אני הטהור – ואתם, אתם הטמאים. אתם אשר רמסתם את חזוני, אתם ששיברתם את לבי, משום שגדול היה מלבבכם. אתם, שהדפתוני ליפול, משום שגבהו מחשבותי ממחשבותיכם. אתם… אתה!… המחשיך… המכבה… אתה… אתה!
ונפשו של צפנת נהפכה לזירה של קרב־איתנים, שהתחולל מדור דור בנפשם של ערירי צעד נרדפים באותה אומה… בנפשו של שאול התרסי, שנהפך לפאולוס… בנפשם של אחוזי יקוד הגאולה, שנהפכו למשיחי שקר… בנפשם של רבנים מופלגים, שנתנו ידם לאינקוויזיציה… בנפשם של גזע קדושים, שהלכו והעלילו על עמם, כי בדם נוצרים הוא אופה מצות הפסח שלו… בנפשם של מופ"סים, נערי “החדר” מפולין, שחילקו בחוצות ירושלים כרוזים של המופתי, הקוראים לפרעות בעם ה'… מין פקיעת המיתר במתח העליון… מין הטחת הראש אל הכותל במבוך האין־מוצא… מין הלקאת עצמו בדמות עמו… מין מחנק… מחנק של גלות… מחנק של שיעבוד… חירוק שיניים בפני הכורח הארור… מין ידיעה עלומה, כי המאשים והנאשם אחד הוא… כי הסטירה, שאני סוטר על לחי עמי, על לחיי אני הנני סוטרה… כי הרוחות אשר הגיחו להשמידני, אנוכי קראתי להם ממאפליה… כי אין מנוס, אין מנוס מן הגורל־העם־הדמות… כי יש לכבות את הנר, את נר הנשמה יש לכבות…
וייאבק עמו… כל הלילה… צפנת עם ההוא… המכבה את הנר… בבהירות סהרורית היה המראה על רקע המאפליה… נר דולק… גבוה מעל גבוה… נר על פי תהום… ושניהם, צפנת והוא, נאבקים על עברי פי תהום… ההוא משיב בשפתיו על הנר לכבותו… וצפנת מושכו, מין הנר והלאה, אל עבר התהום… הנר הדלוק מזה והתהום הפעורה מזה ושניים נאבקים בשטח ההפקר בינותם, נושפים נאנקים, תלויים ומרחפים בין חשכת מאפליה כאשר יכבה הנר, ובין תהום רבה, כאשר לא יכבה…
אותה שעה, שעת ההכרעה שאין בלתה, צף ועלה בנפשו של צפנת זכר מעשה אלמוני, שסיפר לו ידיד נפש אחד בשעה של התגלות ושנשאר מאז טבוע עמוק בנפשו כקונכיה ששקעה בנבכי ים… אותו ידיד־נפש מורה צעיר היה, בישוב חדש בעמק עכו. נסע עם הילדים בעגלה לטיול אל הגליל. כשהגיעה העגלה הטעונה ילדים לפנות ערב אל המורד המסוכן שמכפר חיטין לטבריה נשבר פתאום הבלם, והעגלה, שהחלה חובטת בצלעי הפרדות המבוהלות, התגלגלה באין מעצור אל התהום שבצלע ההר. היתה זאת עגלה סגורת דפנים, והילדים הכלואים בתוכה החלו זועקים זעקות אימים, בראותם כי אין מפלט עוד מריסוק האברים בתהום הפעורה לעיניהם. אותו רגע קפץ המורה קפיצת נחשון מן העגלה המידרדרת והכניס ידו אל תוך הגלגל הקידמי. היד נשברה כקיסם, אך הגלגל נעצר והילדים ניצלו, נתהפכו עם העגלה אל עבר הכביש וניצלו. ואיש לא ידע אז, ואף לא ידע לעולם, כי ידו של אותו מורה צעיר בהישברה, היא שעוללה את מעשה ההצלה הזה אשר עוד הירבו לספר עליו כעל מעשה ניסים שאין לו הסבר… בליל סהר, בסירה על הכנרת, פתח המורה הצעיר את סגור־לבו לפני צפנת וגילה לו את סודו, גילה והשביע וחתם – והמעשה נשאר חתום בלבו של צפנת, קניין נפשו שאיננו במסירה…
ועתה, על חודה של הכרעה, בהיות נפשו נטויה על עברי פי תהום ונהר האבדון זורם לאוזניו, עתה – הואר פתאום לפתע אותו מעשה אלמוני באור יקרות בנפשו, נדלק כלפיד, נרמז ככיוון, נתנסח כסיסמה גואלת: אלמוני, רק אלמוני, שאין שום מטען מורשה לוחץ עליו – עלול לשים נפשו בכפו ולעשות את המעשה הדרוש בשעה זו לעם, לעולם. רק הוא יקרע את רוע הגזירה! רק כשישליך אדם את עברו החלוד אל כור ההיתוך ויחתה במו ידיו נפש חדשה מתוך הגחלים, נפש בלי חישבונות רבים, נפש שאין מעצור למסירותה ואין שכר לפעולתה – רק אז יעלה בידו לעשות משהו של קיימא לדור ולדורות. רק האלמונים יביאו את הגאולה. רק הקרבן האלמוני הטהור יציל את העולם.
וצפנת ידע את אשר לפניו…
יג 🔗
כשהוא שרוי בקדחת עבר עליו הלילה. עם זהרורי הבוקר הראשונים התלבש וירד אל הרחוב… עוד לא נסע כל אוטובוס והוא עבר ברגל את המרחק הרב מתל־אביב ליפו. הלוך ושוב, הלוך ושוב התהלך לפני משרד הגיוס הממשלתי, שתריסיו היו עוד מוגפים ודלתו נעולה. ערבים חשודים, מאלה המשוטטים בלילות וישנים בעיבורו של השוק בימים, התחמקו ועברו עליו בכל פעם במבט בולש. דומה כי מישהו מהם אף החזיק סכין בידו. אך הנה בא הפקיד הממשלתי עם המפתחות לפתוח את המשרד.
הפקיד הממשלתי היה ערבי שמן, לבוש מדי שוער. לא הבין מדוע צפנת היהודי בא להתגייס כאן, ביפו דווקא. אבל נאמן למנהג המזרח נכנס עמו בשיחה של נימוס. ודרך אגב רמז לו, כי פה יש לפעמים תור ארוך, אם צפנת יתן איזה בקשיש יעבירהו למי שיעבירהו וצפנת יהיה הראשון בתור. צפנת, שהיה היחידי בכל תחנת הגיוס לא שאל קושיות הרבה ונתן את כל המעות הקטנות שהיו בכיסו. הפקיד הצית לעצמו נרגילה, ישב על שרפרף ועישן, ומשראה כי צפנת מסתכל בו, הפציר בו עד שניאות גם הוא למצוץ כמה מציצות. האם צפנת רוצה להתגייס לצלב האדום או למלחמה?
– למלחמה.
– אינשאללה, איש כרצונו.
בינתיים נכנס קצין אנגלי, גבוה ורזה, שהיה אנוס להתכופף תחת המשקוף, אחריו נכנסה קצינה מא.ט.ס. במדי צבא הנשים הכחולים־כהים, והיא נראתה עוד גבוהה ממנו ורזה ממנו, אלא שהוא היה בלונדי ונאה והיא היתה ג’ינג’ית וזרועה נמשים. שניהם נתנו בבת אחת מבט תמיה בצפנת המחכה, לא השיבו לקידות הברכה של הפקיד הערבי ונכנסו מיד לחדר השני, חדר הבדיקות. הפקיד הערבי רמז רמיזה רבת חשיבות אל צפנת, שינס את מתניו וניגש על בהונות רגליו אל פתח חדר הבדיקות, כשהוא מחכה רגעים ארוכים אל מסתרי ההכנות הנעשות שם מעבר לדלת. לבסוף נטל גבורה לעצמו ודפק בחיל ורעדה דפיקה בדלת. נשמע קול יבש “היכנס”, והפקיד פתח את הדלת בדחילו ורחימו, נכנס וסגר אחריו ושהה שם כמה ששהה. לבסוף יצא בנהרת נצחון אל צפנת, כאילו שתדלנות גדולה השתדל שם עבורו:
– חוג’ה, אתה יכול להיכנס.
בחדר הבדיקות היו תלויות תמונות מדיציניות על הקירות, ריאות, לבבות, עינים, לוחות של אותיות ומספרים. ליד חלון אחד עמד שולחן זכוכית כפול ועליו מכשירי בדיקה וצנצנות שונות. שם ישבה הקצינה. כשנכנס צפנת הפכה פניה אל הקיר שמנגד, כדי לא לראותו בשעת בדיקתו.
– להתפשט – ציוה הקצין קצרות.
צפנת פשט כותנתו. הקצין ניגש בשפופרת, האזין אל דפיקות לבו, אל ריאותיו.
– מעשן הרבה?
– לא מעשן כלל.
– למה רוצה להתגייס?
– מלחמה בהיטלר.
– באיזה מקצוע עסקת עד עתה?
– אני פייטן…
הקצין החוה חיוך מאחורי גבו של צפנת אל מקומה של הקצינה, אך זו, פניה היו הפוכות אל הקיר כמקודם.
– יהודי? – פנה שוב, משועמם, על צפנת.
– יהודי…
– המ… ליהודים יש עניין רב במלחמה זו.
– כל האויב ליהודים הוא גם אויב האנושות. היהודים הם אבן הבחן לצדק בעולם.
הקצין הכה בפטיש של עץ על ברכו של צפנת, הברך הוקפצה קפיצה משונה. הקצין החזיק אצבע באויר, תחילה לצד עין ימינו של צפנת ואחר כך לצד עינו השמאלית וציוה לו ללוות את האצבע באישון עינו. הרבה אצבעות נראו בבת אחת לעיניו של צפנת. ראשו נסתחרר עליו, כמעט שנפל מן הכסא.
– פייטן אמרת שהנך?
– פייטן…
– נו, ובכן – הקצין הפסיק את הבדיקה כמו לפתע פתאום – להתלבש. אתה יכול להמשיך לפייט.
– כלומר?
– תראה ותיוכח – ענה הקצין גסות ורשם משהו על כרטיס הבדיקה של צפנת, הושיטו אליו ועזבו לנפשו, כשהוא ניגש אל הקצינה, אשר אך עתה הואילה סוף סוף להראות את פניה המנומשים.
– בלתי מוכשר לשירות – קרא לבסוף, משנוכח כי צפנת עודנו מחכה.
כנזוף וסטור על לחיו עזב צפנת את תחנת הגיוס. באוטובוס לתל־אביב קמה אשה צעירה, לבושה שחורים ונתנה לו את מקומה, כה רצוץ וחולה היה במראהו. בחדרו חיכתה לו הילינה, ערומה, סרוחה על מיטתו, כמנהגה עתה בכל יום.
– איחרת היום – התלוננה בהתפנקות.
– כן, הילינה.
– מה היה לך? אני כבר יוצאת מדעתי.
– לא, הילינה, לא…
– ככה? מה? עצוב? בשל הטיליגרמה?
– איזו טיליגרמה?
– אהה, אינך יודע עדיין? ובכן, עוד פנאי לך לדעת – והיא רמזה במבט עגבים כלפי המיטה…
– הילינה, אני חייב ל…
– אינך חייב כלום, מצילי, נער רע. זכה בי, פן תתנחם באחריתך – והיא משכה אותו אליה, הפשיטה בגדיו מעליו ולפפתו באצבעותיה הארוכות והלוהטות, בכל גוייתה הערומה. צפנת נתן לה לעשות בו ככל העולה על רוחה. הוא עצמו לא נענה לה ולא כלום.
– באמת – לחשה נוגות, עם הבל נשיקותיה – עליך לשמור עלי מכל משמר. מתחרה מסוכן קם לך. קצין אורח ישן עתה אצלי בלילות. מכיר טוב שלי מן הבית. יש לו מין שפם כזה. לעולם לא יהיה לך שפם כמוהו. אבל הביא עמו מן המדבר נחש! – צחקה פתאום צחוק היסטרי.
– צר לי, הילינה. בינינו נגמר לעולמים.
יד 🔗
בלילה שמע צפנת את ליאת קוראת בשמו ממיטה שניה:
– צפנת…
– זו את, ליאת? אני כה מאושר שאת על ידי.
– מה אתה סח?
– לא כלום, ליאת. אני רק נבהלתי מאוד. חלמתי, שנתתי לך ללכת ממני לעולמים, בשעה שהפצצות נפלו בחוץ ואנשים נקברו חיים תחת המפולת.
– זה הכל בגלל השירים שלך, חמוד. המה אשר מבהילים אותך בחלומות. זה מזמן לא קראת לפני אף שורה אחת. כתבת משהו חדש, יפה?
– כתבתי, בשבילך, ליאת…
– אז תן לי מהר ואקרא…
– לא, אני אקרא לפנייך…
– טוב, אבל תתני לי לשבת על ידך.
קם להוציא את כתב־היד מן המגירה – והקיץ…
באפילת היתמות שאפפתו נזכר במברק, שהילינה דיברה עליו בלכתה, והוא הסיח דעתו ממנו. העלה אור וראה מבעד לדמעות, שהטלילו את עיניו, כי כבר ארבע לפנות בוקר. נטל את המברק הפתוח וקרא:
“ליאת חולה מאד. בוא מהר! השכנים”.
פרק רביעי: ליאת לבדה 🔗
א 🔗
כשארזה ליאת את מרצופה ונטלה את כנורה ועזבה את צפנת החולה לבדו עוד עמדה זמן מה על המדרגות, פן תשמע את קולו הקורא לה שוב. אך צפנת לא קרא. ירדה לאיטה, כשהיא שוהה על כל מדריגה ומדריגה. אך המדריגות הגיעו אל קצן והדלת למעלה לא נפתחה. בשער הבית ראתה זקינה מדדה ועוברת ברחוב. מראה צפור היה לאותה זקינה, בפניה המחודדים כלפי האף הכפוף, בהליכתה מתוך כפיפת הגב, שהיה בה מן הקיפוץ. רדפה ליאת אחרי אותה זקינה וסיפרה לה כי היא אנוסה לנסוע מהר ובעלה שוכב שם בדירתו חולה, ומצוה גדולה תעשה הזקינה אם תעלה אליו לשאול לצרכיו ולטפל בו במקצת. בעלה גם ישלם, אם יהא צורך, בנפש חפיצה בעד השירות הזה.
– לשלם או לא לשלם, מצוה היא מצוה – אמרה הזקינה, כשהמלים יוצאות מפיה חסר השנים כגריסים מריחיים של יד – אבל בנעורינו אנו לא היינו משאירות את הבעלים שלנו לבדם בשעת חוליים ונוסעות להשתעשע בכנור וקשתית – ובאמרה זאת רמזה בליגלוג של חריפות כלפי הכנור שבידי ליאת.
– לא ברצוני ולא לשם שעשועים אני נוסעת – ענתה ליאת, כשהיא מתאמצת לשוות לקולה המורד בה טון של אדישות רשולה – הכרח הוא אשר לא יגונה.
– מה, קרה חלילה איזה אסון במשפחה?
– לא, חס ושלום.
– אלא מאי?
– הכרח…
– נו, אם יש הכרח גדול מאשר לטפל בבעל בשעת חוליו יהי כן. אלך רק להודיע אצל בתי שלא ידאגו לי, ואחר כך אעלה אליו ואראה מה לעשות.
– אבל בבקשה ממך, שתדאגי לו היטב היטב – קראה עוד ליאת אחריה, כששוב אינה יכולה לבלי להתייפח, ומיד הפכה את פניה ללכת דרך החזית של בית חולי הרוח אל תחנת האוטובוסים ברמת גן. בעברה ליד גידרת העץ שבחצר, כשבימינה המרצוף ובשמאלה הארגז עם הכנור, דימתה לשמוע את קולו של צפנת כשהוא קורא אליה לשוב. אך זו היתה רק קריאתו של אחד החולים, אשר עלה בידו להוציא את ראשו השעיר מבעד לפירצת הגדר. צמרמורת חלפה בעורה של ליאת והיא החלה רצה כנרדפת דרך שדה הבור אל עבר התחנה.
בתחנה עמד תור ארוך וליאת שניצבה מן הצד ראתה במאוחר, כי התור הולך וגדל והיא נשארת תמיד מחוצה לו. היתה כבר שעת לילה כשהגיעה באוטובוס לתחנה המרכזית בתל־אביב. חושך היה בתחנה ובכל העיר מחמת ההאפלה. נשמע טירטור מטוסים רחוקים והלב נצבט בחרדה, אם של בעלות הברית הם או של האויב. האנשים נדחקו ועברו כרוחות ערטילאים לאור פנסים כחולים, זעירים, שהיו תלויים פה ושם ושיוו לכל הארה אפוקליפטית, כבמדור של גיהינום. אנה תפנה ליאת? לא היה לה אדם מכיר בעיר. לא היתה לה נפש קרובה בארץ כולה, חוץ מהוריו של צפנת אשר עתה נמחקו מספר חייה. אמא שלה נותרה כלואה בחנות הקטנה שלה בגרמניה. מי יודע אם עוד בחיים חייתה. שתי אחיותיה, שהקדימו אותה בזיקתן לארץ ישראל ונסעו לקיבוץ הכשרה בהולנדיה, שם גרה אחות אמן, גם הן נשארו עתה כלואות בהולנדיה הכבושה בידי הנאצים. משנה לשנה חיכו לרשיונות כניסה לארץ והנה בא המבול ועבר על ראשן. היכן הן עכשיו? ליאת עמדה על הרחבה שלפני התחנה, עם מרצופה וכנורה, כשעוברים ושבים נתקלים בה בחשיכה ולא ידעה להיכן לפנות.
והנה נזכרה, כי היה לה פעם תלמיד לכנור בירושלים, בן יחיד להוריו, והאב קיבל משרה של פקיד במושבה אחת וטרם נסעם לשם באו להיפרד ממנה, והאם הביעה את צערה שבנה עוזב מורה טובה כליאת אשר כה התקדם בלימודיו אצלה, ומקצת מתוך כובד הראש מקצת מתוך נימוס אמרה אז לליאת, שהיא מייעצת לה שתקח את צפנת ותעבור עמו גם היא לגור במושבה זו. חיי המושבה יפים מן החיים בעיר, ותלמידים לנגינה יימצאו לה שם למכביר ובנה יהיה הראשון שישמח לשוב ללמוד אצלה. אשה זו כתבה אפילו אחר כך גלויה מן המושבה והכתובת זכורה לה לליאת היטב מחמת שמו של הרחוב, רחוב המרגוע. ליאת, שעמדה אובדת עצות, נאחזה כבעוגן הצלה בכתובת זו, ובאוטובוס האחרון שנסע לאותה מושבה הגיעה לשם באישון לילה ואפילה.
לא ניגשה אותו לילה אל בית הורי תלמידה, אלא שאלה למלון ואחרי שבוססה שעה ארוכה בחשיכה ובחול הטובעני, אחרי שתעתה ושאלה בבתי כפר רבים, וכלבים נבחו עליה, ועמוד היוצא מגדר הכשילה והיא נפלה וכמעט ששברה כינורה, הגיעה לבסוף בהדרכתו של שומר לילה, אשר ניצל כל הזדמנות לתמוך בה מתוך החיבוק, אל אותו מלון שביקשה. באפילה נתקבלה שם על ידי זקינה בריאת בשר ויחיפה, שדפיקות השומר העירוה משנתה. באפילה הוכנסה על ידה לחדר אחד בקומת הקרקע, שנחרות כבדות עלו מן המיטות האחרות שבו, ובאפילה נכנסה עם שמלותיה אל המיטה, כשהיא מניחה מתוך זהירות את הארגז עם כינורה – עתה כל הונה בחיים – למראשותיה מתחת לכר.
ב 🔗
כאשר הקיצה ליאת למחרת לא היה כבר איש בחדר ושלוש המיטות האחרות, שעמדו בו מלבד מיטתה, היו עשויות ומכוסות בשמיכות צבעונים מהוהות. אין זאת ובעלת המלון הספיקה כבר לעשות סדרים בחדר, מבלי שליאת הרגישה בכך בשנתה הכבדה. ואמנם לא היתה לה כאן עבודה מרובה. מלבד המיטות וארון עתיק יומין, מחולק לארבעה, לא נמצאו שום רהיטים בחדר, אשר חלונותיו פנו לגינה מטופחת יפה.
ראשית דרכה של ליאת היתה אל הגברת קרונטל, זה שם אמו של אותו תלמיד שזכרה את כתובתה, ואף כי הגברת קרונטל גרה ברחוב המרגוע הרי הדרך אליה לא היתה קלה כלל. ליאת, שלא הניחה כינורה מידה, אנוסה היתה לעלות על הררי חול ולפלס לה נתיב בין קוצים וברקנים עד שהגיעה בחום הלוהט אל אותו בית שברחוב המרגוע, שלא היה רחוב כלל. והבית עתיק ימים, נבנה בימי הברון לאיכר שהשכירו, והוא עשוי אבני אדמה ומסגרות עץ, כמנהג צרפת שבימים ההם, ומשפחת קרונטל על הקומה היא יושבת. נושפת וטבולה בזיעה עלתה ליאת במדריגות העץ הישנות והרעועות, אשר דימו להישרף ביקודה של חמה.
הגברת קרונטל, אשה גבוהה, בעלת פנים סגופים של אם לבן יחיד, שמחה לקראת ביקורה של ליאת, אף כי מעשי המרחשת שעסקה בהם אותה שעה במיטבח השמיעו בכל פעם מחאה מפעפעת. ואולם מששמעה סיפורה של ליאת, כי “הם” החליטו לשמוע בעצתה ולעקור דירתם למושבה, וכי היא באה לבקש ממנה שני דברים, עצה בדבר השגת דירה קטנה ואת בנה כתלמיד לנגינה ניכר היה ברור בפניה של הגברת קרונטל כי היא משתוממת, שבני אדם חושבים כי עצות והבטחות הניתנות להם עם הפרידה יש בהן ממש… בנה נוסע עתה יום־יום מן המושבה אל הגימנסיה שבעיר ועד שלא יגמור שם את חוק לימודיו אין לדבר כלל על שובו אל הכינור. ואשר לדירות, הרי דירה של ממש אין להשיג עכשיו בנקל, בשעה שאנשים רבים בורחים מן העיר אל הכפר מאימת ההפצצות ובתים חדשים אין בונים כלל, מחמת המלחמה, אבל זוכרת היא שאתמול ראתה במקרה מודעה ברחוב השחר על חדר ונוחיות להשכיר, בפירוש חדר ונוחיות בלי מטבח, ואם “הם” יוכלו להסתפק לפי שעה בדירה קטנה זו, אולי כדאי לנסות דבר. ליאת השיבה, שהיא חושבת כי “הם” יוכלו להסתפק בזה לפי שעה, והיא נפרדה בתודה מן הגברת קרונטל, ששמחה להיפטר ממנה בלא כלום.
רחוב השחר נמצא שוב בקצה השני של המושבה ובעברה שוב אותן גבעות החול והברקנים, אשר פה ושם נתקעו בהן בתים בודדים על גינותיהם המגודלות פרע, ערכה לה ליאת את תכניתה כיצד תנהג וכיצד תדבר להבא בבואה בין הבריות. מהשתוממותה של הגברת קרונטל נמצאה למדה, כי הידיעה הפשוטה שהנה “הם” עוברים לגור במושבה אין בה כדי להניח את הדעת. הכניסה איפוא תיקון למה שהיא עתידה לאמור. אמנם “הם”, כלומר היא ובעלה, מבקשים דירה בכפר, אבל זוהי רק דירה נוספת על זו שיש “להם” בעיר. והפחד מפני ההפצצות גורם. אמנם צפנת בעלה אנוס לרגל עבודתו להשאר בעיר, אבל אותה שלח לשבת כאן בביטחה, ובשבתות יבקרו זה את זה, או שהוא יבוא לכאן, או שהיא תסע אליו העירה… כאלה הם הדברים אשר שמה ליאת בפיה למען יהיו שגורים עליה, וכשזכרה את ימי נעוריה ואת יושרה ואמיתה, שלא יכלה להוציא דבר שקר מפיה ולא יכלה להערים על שום אדם עד שהיתה למשל בתמותה – נתגאתה בלבה גאוה מרה על הישגים אלה שהשיגה בחכמת החיים, עם שנות עוניה ומרודיה לצדו של צפנת.
“החדר עם נוחיות” שעמד לשכירה היה פעם חדר כביסה מטוייח ופתוח, שנדבק אל צלע ביתם הקטן של זוג זקנים, הוריו של סוחר אמיד במושבה. הגג היה שטוח, משלושה עברים לא נמצאו קירות כלל, כי החדר היה כולו חלונות ו“הנוחיות” נחבאה אל פינת הקיר האחד, כשהיא מובדלת מן החדר על ידי כותל ספרדי דק. ואין צורך לומר, שגם רחוב השחר לא היה בו מאום משמו, אלא שזו היתה סימטה צרה בין שני רחובות מקבילים, שכמה בעלי מלאכה ותושבים הקימו בה בתי מגוריהם הדלים ללא כל תכנית. ואולם שכר הדירה היה מועט וליד הנוחיות נמצא גם ברז על התיקרה, למקלחת, וליאת קנתה לה עוד באותו היום מיטה ישנה בשוק המושבה ונכנסה לגור בחדר ששכרה.
היום היה עוד גדול כשהביא לה הסבל את המיטה, ו“חדר הכביסה” עם הנוחיות שקם והיה לה לדירה נתלהט כיקוד אש. נוסף על כך היה החדר, כאמור, משלושה עבריו כולו חלונות, וליאת לא יכלה אף לפשוט שמלתה מבלי שתהיה לראוה לשכני הבתים שמנגד. ניגשה איפוא מיד לתלות על החלונות כל מיני בדים ושמלות ישנות שהביאה עמה, שיהיו לה לסיתרה ולמגן מפני יקוד השמש, ורק אחר כך העיזה ליטול חלוק בית ולהיכנס לנסות את “המקלחת” שעם הנוחיות. אך דווקא כשהתפשטה כבר כליל, נשמעה צפירת האזעקה כשהיא פולחת את חלל המושבה. עוד היא תוהה כדעת מה לעשות והנה הידפקו זוג הזקנים על הדלת, בואי מהר גברת, אזעקה, וכבר הם מן הבית והלאה. ליאת לבשה מיד את חלוק הבית על גופה הערום, נטלה את הכינור שפחדה להניחו בחדרה ורצה מבוהלת אחרי זוג הזקנים. המקלט נמצא בתוך פרדס שעם אחד הבתים, כשהוא חפור באדמה, וליאת עם זוג הזקנים הגיעו לשם אחרונים ועמדו צפופים על המדריגות שעם המבוא המקורה, כשאלה שהקדימו אותם, נשים וזקנים וילדים ברובם, מביטים בתמיהה על ליאת בחלוק הבית שלה ובכינור שבידה. מלמעלה נשמע עתה טירטור אוירונים. פני הצפופים במקלט חוורו מאוד, וכנראה ששוב לא תהו על שום דבר, ואפילו לא על ליאת שנתגלתה פתאום מאי־היכן. האוירונים הנמיכו טוס והקימו רעש מחריש אוזניים, אשה היסטרית פרצה בצעקה, אך הנה התרחק רעש המנועים, האוירונים הפליגו מכאן והלאה, ועד מהרה קמה דממה שהיה בה מן הרווחה ומן המועקה כאחד. ובדממה הזאת ניסרה כבשורה צפירת הארגעה, וליאת רצה ראשונה לשוב אל חדרה החדש.
ג 🔗
לסדר הימים הסתגלה ליאת עד מהרה. בבוקר היתה קמה ממיטתה בטרם שחר, קונה מיצרכים בשוק, מכבדת את החדר ושוטפת את הריצפה, ובשעה שהשכנים היו קמים משנתם היתה היא כבר עומדת מוכנה להתחיל בנגינתה. עד אחת עשרה לפני הצהריים היתה מנגנת (את הקונצרט לכינור לביטהובן, משאת נפשה מאז ומתמיד, אמרה לרכוש לעצמה כליל בימי מסה אלה) – אחר כך היתה עורכת לה סעודתה על ארגז ריק של פרודוקטים, שנהפך בידיה לכיריים ושולחן כאחד, אוכלת בלי תיאבון יתר, שוכבת זמן מה לנוח, כשהחדר לוהט מחום, קמה, שוטפת את הכלים, מתקלחת, מתלבשת, ויוצאת לרחוב לכמה קניות קטנות. עם ערב היא שבה ומנגנת עוד זמן מה בחדרה המואפל, מחוסר התריסים, מגששת באפלולית עד שהיא מוצאת עוד משהו לאכול, מטפלת קצת בשערה, בכביסת הלבנים והשמלות שתתלם מחר ליבוש, ושוכבת לישון.
מיד בשבוע הראשון הגיע סכום קטן משולח אלמוני, שליאת לא פקפקה במיהותו. ומשלוח פעוט זה חזר ונשנה מדי שבוע בשבוע בדיוק של שעון. ליאת, שהוציאה כל כספה לתשלום שכר הדירה למחצית השנה למפרע, ניצלה על ידי כך מחרפת רעב, כי ההבטחה של הגברת קרונטל להתעניין בהשגת תלמידים עבורה לא היתה כמובן, אלא אמירה בעלמא. בדייקנות מערבית ערכה ליאת את חשבון הוצאותיה בהתאם לתקציב “הכנסותיה”, על המיל היה הכל מחושב, התפריט, הנפט לפתיליה שהביאה עמה והמחיר של הצלחת והספל והכף שקנתה לה כאן, אבל לא בבת אחת, אלא בשלושה שבועות בזה אחר זה. במידה ידועה סתם חישוב מדוקדק זה פרצות מסוכנות בסדר יומה, ויחד עם הנגינה המרוכזת היה היום עובר עליה מהר מאד. צפירת האזעקה, כמה פעמים בשבוע, והריצה אל המיקלט עם זוג הזקנים היתה מוסיפה עניין מה לחדגוניות של חייה. שיחה קצרה של בין ערביים עם אותו זוג זקנים, כשהם יושבים בחוץ, ליד פתח חדרם, היה בה משום קיום הנוהג החברתי. ליותר מזה לא היתה ליאת זקוקה באותם הימים.
ואולם הלילות היו קשים מכל. ראשית כל הבדידות. כאמור, לא היו הנשואים בין צפנת וליאת נשואי־בשרים, ואולם האויר של חייהם היה מלא תמיד טנדו, מלא שתיקת שתי נשמות השרויות בצוותא. והנה מעתה היה אויר חייה חסר אותו רגש של היות עם עוד מי יחד. לבדה היתה שוכבת באפילה על מיטתה, כשאין נשימתו של צפנת נשמעת לצידה. לבדה היתה מאזינה בעינים פקוחות להפלגתו של הלילה אל עבר חצות. תחילה עוד מדברים בכמה חלונות מנגד. אחר כך נשמע שיחם המקוטע של זוג הזקנים. לסוף גם אלה משתתקים, תריס מוגף, כסא מועבר ממקום למקום, עד שמשתררת הדממה הגמורה. ואותה דממה היא, שליאת יריאה אותה ביותר.
אמנם בלילות הראשונים לא היה זכרו של צפנת עולה לפניה כלל. כאילו עשתה הסכם סודי עם המסתרים שבנפשה, לבל יגלו את הלוט מאותו קרע שעדיין לא נתאחה. ואולם עם כל אותו כיסוי שנהגה נפשה כלפי זכרו המפורש של צפנת, הרי רגש של העדר סתם, העדר משהו חיוני, שומר ומגן, שהיה ואיננו, התחיל מענה מן הלילה הראשון. ורגש זה התבטא בצורת פחד סתום, פחד מפני צעדו של אדם העובר שם הרחק ברחוב המלוייל, פחד מפני יללה של תן אשר התקרב קרוב מאד אל חלונות חדרה, פחד מפני רשרוש חשוד, שחלף אי שם בקרן זוית. האם נחש הוא זה שהתגנב ויצא מאחד הפרצים? ליאת מדליקה פנס כיס זעיר, שהיה מונח תמיד למראשותיה מתחת לכר, וניגשת בזהירות אל המקום המשוער, אשר ממנו הגיע הרשרוש, לא, זה היה רק משב רוח שבא מן השימשה השבורה שבחלון והרעיד את חרוזי הזכוכית שעל הוילון. וילון זה נעשה בידי ליאת מן הבד של שימלת נשף ישנה, ואת החרוזים השאירה במקום שהיו תפורים אל הבד.
ובלילות הארוכים שבאו אחר כך שוב לא היה להסכם הסודי שליטה על המסתרים שבנפשה, וזכרו החי של צפנת החל להטרידה. הטוב עשתה שנאחזה בפליטת פה שלו בעידנא דריתחה ועזבה אותו לבדו בחוליו? הנכנסה אז אליו הזקנה שנשלחה על ידה, העזרה לו במשהו? מה שאלות שאל אותה ומה תשובות השיבה היא? האם שלח אותה אחריה לקרוא לה שוב? ממשלוחי הכסף שהיא חקרה במשרד הדואר אחרי שולחם האלמוני, נודע לה כי הוא עתה בתל־אביב, ברחוב שפינוזא. מי עזר לו בעקירתו מדירה לדירה? מה מראה החדר החדש שהוא יושב בו עתה? היש שם אשה בשכנות שיכולה לתפור כפתור לצוארון כותנתו, לאחר שהוא נתלש ממנו תמיד עם הכביסה? למי הוא מוסר את הלבנים לכביסה? מי רושם לו הכל על פיתקה, כדי שלא ילכו הכבסים לאיבוד? צפנת, מה עשינו?…
אכן נשואיהם של צפנת וליאת לא היו מיוסדים מעולם על אדני התאוה. אך עתה יש אשר יתלקח גופה של ליאת התלקחות של ערגון, שלא ידעה כמותו. נפשה יצאה ממש לקראת המגע של גופו, והיא בערה ביקוד אש. מרוב היקידה היתה פושטת כובדה הארצי ומתרוממת לקראתו עצומת עינים, כאילו ריחף עליה מלמעלה ומשכה אליו, לטוף ומשוך. תנומה קלה חטפתה ובתנומה היה לה כאילו היא קרובה אליו במאוד מאוד. אך פתאום לפתע נטרדה ממנו, וכמו מושלכת מחיק האהבה הרגישה עצמה ביקיצתה, נזופה ודוויה וחרופה בגלמודיותה. גווה, שאך זה עתה יקד ביקוד אש, נעשה פתאום קפוא וסמרמר וזיעה קרה כיסתו. מקור דמעותיה נפתח וכרה רוחץ בדמעות.
ד 🔗
כשהדמעות קולחות על השפתיים הצרובות לילה לילה, ויד אין אשר תמחה אותן בתנחומים ושומע אין לאנחות שאינן עוברות פתחי הפה – יש והמעמקים נפתחים בלבו של אדם. אותם מעמקים, בהם עוצבה הנפש בנעוריה עיצוב שיש בו משום נותן כיוון למהלך החיים כולם. עתה חוזרת הנפש וצוללת במקור מחצבתה, מעורטלת מכל הלבושים של עיצובה ומנוערת מכל וכל. פעמים שהיא טובעת שם, בתהום רבה של הריק הגדול ושוב אין לה תקומה עולמית. אך פעמים – אם שרירים של קיימא לנפש זו והשגחה עלומה שומרת עליה מגבוה – יש אשר תמצא, בצלילתה זו מחדש במקור מחצבתה, לחן אחר לניגון חייה, עיצוב חדש במקום הישן שלא עלה יפה, והרי היא עולה מטבילת מעמקים זו מחודשת בצביונה ומזוככת בחומרה ואמת גדולה משוקעת בה כפנינה בקונכיה, אמת, אשר בכמה פנים היא עלולה עתה לקרון ממנה ובתוכה, אם בצורת שירה גדולה, חובקת זרועות עולם, אם ביצירה של אמנות או בפתשגן של תורה חדשה לעם ולאדם, ואם – “אם לא למעלה מזה” – בדמות אור תמיד מעתה על חייה הצנועים של אותה נפש פנימה. הכל לפי הצולל ועולה ממצולות. ליאת עלתה מטבילת מעמקים זו – ובלבה האהבה…
תחילה זה כאב. כאב מאוד. הקליפות נשרו מנפשה כגלדי פצעים מגוף שותת דם. מה שעולל לה העולם. מה שהמרו עמה ימי הנעורים. הרחובות האפלים של פיורדא, עיר מולדתה. העשן והפיח ורעש בתי החרושת. היתמות מן האב. האדישות והרשעות של שכנים וזרים. העלבונות שספגה האם האלמנה. העלבון שבעצם הוייתה של אם טובה זו, שהעניות ניוולה את יופיה, הרוכלות הגשימה את קולה, הכיתות בדרכים עיקם את רגליה. היצר לנגינה שתקף פתאום את ליאת העמלה, יצר אבסורדי, צורם ומגוחך בחיי השפל של סביבתה. הברון ק. הזקן, מאסף הכנורות. התככים של “הקוליגים”, הרדיפות של המתקנאים סתם, הבגידה של הנאמנים, כביכול, הרשע של כל האדם. העמל, הערירות, שברון הגוף, חיבוט הנפש, העלבון, הבזיון, הנכר. העוני, העוני, העוני… מה טוב היה לשנוא עולם ומלואו! מה טוב היה להאמין, כי כל האדם אינו שוה בצליל אחד הנדלה מעץ הכנור…
אלא שכאן עמד צפנת. דווקא בתהום רבה של הנפש, במייט הגדול של כל היסודות – עמד הוא. איכה נתגלגל ובא מארצו ונופו אל העיר השחורה והנכריה הזאת של נעוריה האפורים? מי הוליכו בדרך הארוכה לאותה פגישה ביניהם, שלא נרמזה מעולם בסוד ניחושיה? במה נכבש לה? איך נתן את עצמו מתת, בלא חישבונות, בלא קבלת תגמול, רק למען הסבל בלבד על ידה, סבל ללא תקוה?… יש משהו רב מסתורין במתן זה, שנפש נותנת את עצמה לחברתה ללא מה וללא למה. יש משהו רב נוגה במציאה זו, שנפש מוצאת את חברתה. כמו שליחות שנשלחה מגבוה. כמו מכתב אלוהים ערוך במיוחד לכתובת האחת והיחידה הזאת. אללי, איכה לא היטיבה לקרוא את מכתב הפלאות הזה? איכה לא הבינה, כי לעורר את נפשה לקראת בשורה נשלח אליה? זו הבשורה אשר עלתה מכל שורה ביצירתו, והיא אטמה נפשה בפניה. זו הבשורה העולה מכל עץ ומכל אבן ומכל אדם בארץ הזאת, והיא לא נתנתם לקרב אל לבה… מי יודע היכן משכנה של נשמת העולם, אם באלפי רבבה, ואם בנערה יהודיה עזובה אי שם בעיירה נידחת שבגרמניה, אשר בשורת הגאולה הידפקה על לבה בדמות האהבה הזאת של אחד פלאי מרחוק בא? מי יודע איזה שערים ננעלו, איזה שערים ננעלו, איזה שעות גדולות הוחמצו, בגלל אטימותה של הנפש לשמוע את הבשורה?
צפנת אייך? אני רוצה להתוודות לפניך בשעת טרם בוקר זו. אני רוצה להגיד לך, שאני רואה עתה את הכל בעינים אחרות, בעינים אחרות. צפנת, אני אשמה, אשמה שלא הלכתי אחריך בנפש צרופה לקראת ביום החדש…
עוד לא האיר השחר, אך שירת צפרים פרצה פתאום מכל האילנות שבחצר, מכל הפרדסים שבמושבה. והיה בשירה זו, שהשתפכה כאשד מגבוה, משום מענה לב היקום לתפילת היחיד של ליאת. משל, כאילו היתה כל צפור מצייצת ואומרת: הכל מחול לך, הכל נינוח לך. בואי אלינו, ונבוא אל נפשך. וליאת יצאה החוצה, יחפה, רק חלוק הלילה עליה וניגשה אל השיקמה העבה שבחצר ונגעה בטל שעל שפעת עליה. ואת ידה הלחה מן הטל הקריר העבירה על עיניה המוטללות אף הן טל של דמעות, ותאורנה עיניה וכמו בפעם הראשונה בחייה נראתה לה הבריאה כמו שהיא, תבל ביקיצתה. להקת יונים מגוונת התפרחה אי משם והתנשאה מעדנות לקראת השמש העולה, ורבבות פניני הטל נתבהלו פתאום על כל עלה ובד, על הבוגונוויליה הפורחת כלהבה ועל הרקפת היחידה שבשולי הנתיב.
אותה שעה ראתה ליאת נערה משונה בפתח החצר. יחפה אף היא ופרועת שיער פישתה, חרומת אף ומקוטפת אוזנים ועיוורת בעינה האחת. עינה השניה בלטה ככפתור של תכלת מליפלוף הריסים, ולמרות שנראתה כבת חמש עשרה ויותר מצצה הנערה את אצבעה בהנאה של תינוקת.
– נו, נגני כבר, נגני! – אינפפה חרומת האף, משהרגישה כי ליאת מסתכלת בה.
– את משם? – הצביעה ליאת לכיוון קצה המושבה, שם עמד הבית לנערות עזובות וקשות חינוך.
– נו, נגני כבר, נגני – היתה התגובה של חרומת האף, שהוציאה רק לרגע את אצבעה מן הפה.
– ואת אוהבת נגינה?
– זה את יותר יפה מנגנת מן הצפרים – באה תשובה במפתיע, כשהאצבע מוחזרת מיד אל הפה ונמצצת בקולנות.
– בואי ואנגן לפנייך – אומרת ליאת מתוך החלטת פתע. הנערה הולכת אחריה בהיסוס ומצטחקת צחוק אוילי. ליאת אומרת לה לשבת על המיטה, אך הנערה מראה בכף יד גמלונית על הארגז עם הכנור.
– נו, נגני כבר, נגני!
ליאת מוציאה כנורה, מכוונת את המיתרים, ומבלי משים היא פותחת בקונצרט לכנור של ביטהובן. ובהשתפך הצלילים אל אויר הבוקר הרוטט מרגישה ליאת, כי מעולם לא הפליאה עוד לנגן כמו בשעה זו, כשחרומת אף עומדת כנגדה מובלטת עין־כפתור־התכלת שלה ומוצצת אצבעה בכוונה גדולה…
ה 🔗
היתה שעת אחרי הצהריים. ליאת הלכה ברגל לתת את שיעורה במוסד לנערות עזובות, שמאז אותו בוקר הפגישה עם חרומת האף התנדבה ללמד שם נגינה בכנור וזמרה במקהלה. המוסד נמצא בריחוק מקום מן המושבה, אחרי שכונת הפקידים. שביל החול עבר בין גידרות הפרדסים, שהיו עשויות יסמין ריחני. בדרך נלוו עם ליאת שתי ילדות מן השכונה, שחזרו מבית הספר, ילקוטן על השכם. היתה זאת לין יפת העינים וכוכבה השחורה, הרזה והגבוהה שלא לפי גילה. אמה של לין בת יפן היתה, שנקשרה אל בעלה היהודי בבית הספר החקלאי שבגרמניה ועלתה אחריו לכאן לפני שנים הרבה. המשק במעורב שלהם היה למופת במושבה, בגלל חריצות כפיה של אשת־טבע זו, שלא ידעה ליאות בעבודתה. כוכבה בת פקיד בחברת החשמל היתה, אביה ואמה היו כמה שנים חברים בקיבוץ ואחר כך עזבוהו ועברו לחיים פרטיים. גם הם מעולי גרמניה.
סחה לין בפיה הקטן, בפטפוטה המתוק והזורם:
– הלוואי והיה לנו אמש עם מי לחזור מן “הפעולה”. מן המועדון ועד הבית לא פגשנו שום אדם. היה פחד, נורא.
– מתי חזרתן? – שאלה ליאת, מעשה מומחית בשיחה עם ילדות קטנות, הישג שלא היתה מאמינה מעודה כי תגיע עדיו.
– חזרנו בעשר וחצי – ענתה כוכבה בלשונה הכבדה במקצת, מחמת גשר פלדה שחגר את שיניה המשובשות.
– לא כי, אלא בעשר – טענה לין, ועיניה השחורות, עיני דובדבן גדולות, התגלגלו ברוגז־מה בפניה המתוקים, התואמים, שאפה הקטן רטט בו ריטוטים של רגש. לין לא אהבה לתת לאחרות להרבות שיחה בחברתה. היה לה בעצמה הרבה מה להגיד – בעשר ודווקא בעשר. וזה תמיד בגלל כוכבה. אני נורא אוהבת לרקוד, והיא רוצה הביתה, הביתה. “נצטרך” לבקש מי מן הנערים, שיבוא לקחת אותי הביתה. נבקש את עוזי.
– אבל עוזי בסיעה ג' – התריסה כוכבה.
– מי אמר לך שהוא בסיעה ג'?
– הוא סיפר לי. במועדון שלהם אמרו להם השבוע, שהם בסיעה ג'.
– ואת לא בסיעה ג'? – שאלה ליאת, רק כדי לשאול.
– לא. לנו אמר המדריך שלנו, שאנחנו בסיעה ב'.
– רומיאו ויוליה – העירה ליאת, מבלי שהבינוה.
– נערה מן הנוער העובד אמרה אתמול בבית הספר, שהם לא בשום מפלגה – תפשה כוכבה במאמץ נואש את השיחה לעצמה – ואז צחק ממנה אורי מן המכבי הצעיר. אין דבר כזה.
– ולוי היכן? – שאלה לין.
– לוי ב“השומר הצעיר”.
– “השומר הצעיר” וסיעה ב' לא היינו הך? – שאלה ליאת.
– הם נתאחדו – הראתה כוכבה בקיאותה, כשלשונה מתהפכת בפיה הרחב – אבל “השומר הצעיר” הוא תנועה אורגנית מוגדרת, ואנחנו לא תנועה אורגנית מוגדרת.
– את מבינה זאת? – שאלה לין.
– כך אמר לייבל המדריך.
– נצטרך בכל זאת לבקש את עוזי, שילווה אותי הביתה – חזרה לין לשלה – נפתה אותו. אולי יעבור אלינו. חדר המועדון קטן הוא, וכולם דורכים לי על הרגליים, אבל אני אוהבת לרקוד, נורא.
– ומה יש, תלכי לבדך הביתה – התריסה כוכבה.
– לבדי אני מפחדת. פעם רדפו אחרי פה, ואני ברחתי. אני בכלל פחדנית גדולה. כשאני באה הביתה, וההורים שלי לא בבית, אז אני נשארת עומדת בחוץ עד הם שבים. אפילו כל הלילה.
– מה יש, תסתכלי בכוכבים – התלוצצה כוכבה, בכבדות במקצת.
– פה השמים כחולים תמיד – נאחזה לין באסוסיאציה – אמי שלי סיפרה, כשבאה לארץ ישראל בפעם הראשונה היה חורף וראתה שהשמים כחולים, ולא יכלה להאמין.
– אבל בשוייץ יש הרים שהם בתוך העננים, ורואים את העננים למטה – העירה כוכבה.
– כן, כוכבה נוסעת לשוייץ – הסבירה לין לליאת – יש לה בלוטות בריאות. עשו לה שיקוף. ואז אני אצטרך לשוב בלילה לבדי מן הפעולה. צריך בכל זאת לדבר עם עוזי…
בינתיים עברו ליד הקמפ' של החיילים האנגלים. החייל שעל המשמר הרתיק נשקו, יישר שפמו ונתן בלין מבט דוקר.
– כן, פה זה היה שרדפו אחרי – נזכרה לין, כשהמלים מידרדרות כחרוזי אלמוגים מלשונה הזריזה, משפתיה האדומות והעסיסיות ומשיניה הקטנות והלבנות, שכולן מתאימות – פחדתי להביט לאחורי מי זה. עד שבאתי לחנות שבשכונה וראיתי אור. ואז אחזתי בחזי וחשבתי, שהלב שלי נופל ממני – והיא אחזה מבלי משים במקום ששדה החל להתפתח – צריך בכל זאת לדבר עם עוזי…
– פעם היה גבעוני – סחה כוכבה.
– כן. אבל גבעוני נהרג בירושלים. רק יום אחד היה שם, והיתה הפגנה, והוא קפץ בראש. והשוטרים האנגלים ירו. אומרים שזה היה כדור תועה.
– מי הפגין שם, סיעה ג' או סיעה ב', או הנוער העובד, או השומר הצעיר, או המכבי הצעיר, או מחנות העולים, או הנוער הציוני, או נוער בורוכוב, או האצל, או הלחי, או הפועל המזרחי, או נוער אגודת ישראל, או נטורי קרתא? – שאלה ליאת לשון “מצב רוח” במקצת.
– אני באמת לא יודעת, אני חושבת אנשים סתם – ענתה לין בתמימות.
– טיפשה – התריסה כוכבה החכמנית כלפי לין – וכי יש אנשים סתם בעולם?
פתאום נשמעו הדי התפוצצויות רחוקות מבטן האדמה. ליאת נעמדה והקשיבה רב־קשב.
– בואי, כוכבה, נרוץ הביתה – לאטה לין, כשכולה רועדת כסתוונית ברוח – יש משהו.
והן השאירו את ליאת לבד.
– זה הפציצו את תל־אביב – קרא החנווני, שיצא לקראת ליאת מתוך החנות – בתי טילפנה הרגע משם.
– את תל־אביב? – פתאום מעדו רגליה של ליאת, והיא נאחזה בעץ החרוב שעם פתח החנות.
– כן, ויש הרוגים ופצועים הרבה – שש החנווני לספר את כל מה שידע. אותה שעה נכנס קונה לחנות, והוא הלך אחריו באי־רצון. בודד היה כל היום בחנותו, אשתו בבית, בתו בעיר, ואין עם מי לדבר.
ליאת ידעה מייד את אשר עליה לעשות. בלילות האחרונים היו מטוסי האויב חולפים תכופות על פני ביתה הקטן, כשהם נושאים עמם את מיטען הפצצות המיועד למיתקני הנפט, לחיפה, לתל־אביב, וכשהם חוזרים אחרי זמן מה ריקים ממילוי תפקידם האכזרי. וכל אותם הלילות שוב לא ידעה ליאת מנוח בנפשה עד אור הבוקר, כשהיו מגיעים הנוסעים הראשונים מתל־אביב, או מחלקי העתונים. וכל בוקר נגולה מחדש אבן כבדה מעל לבה, משנודע לה כי בתל־אביב לא קרה מאומה, חס ושלום. ועתה הנה דווקא בשעות הצהריים הבהירות בא הדבר אשר יגורה… כאילו ערכה מימים ימימה תכנית מדוייקת לכל פרטיה לקראת יום הפורענות הזה נעו כל מעגלותיה מן הרגע הזה לקראת המטרה האחת. כמו שהיא עמדה כאן, בלי לחזור למושבה, רצה מייד בשביל עקיפין אל הכביש הראשי ועלתה על האוטובוס הראשון בכיוון לתל־אביב. הנסיעה עברה עליה כבתוך שינה ליתרגית. לא שמעה שיח. לא ראתה איש. והראשונה היתה באוטובוס העירוני, שנסע מן התחנה המרכזית אל עבר מעונו של צפנת. האוטובוס עבר בין רחובות מופצצים, בתים ידועים לה, גבוהים ומפוארים, היו פתאום לעיי מפולת. כאן קיר אחד עם שריד של גזוזטרה כתלויים באויר, שם חדרים פתוחים, מרוהטים להפליא, בלי קורת גג עליהם ועל ידם ממש אודים עשנים, שחורים שאין להכיר כי עוד הבוקר גרו כאן אנשים חיים. מכבי אש מזרימים סילוני מים אל חלונות, שלשונות להבה אדומות מתפתלות מתוכם. אמבולנסים חולפים ביעף, מתים נישאים אל אלונקות. אך הנה מראה לה הנהג את הכניסה אל הרחוב הצדדי, שצפנת גר שם. הרחוב שלם וגם מספר הבית שצפנת יושב בו הנה הנו. היא מחליטה לצלצל בדלת הדירה ולרדת בריצה מן המדריגות. רק מרחוק היא חפצה לראות פניו. אך הפותחת את הדלת היא הזקנה המטורפת, וליאת חוזרת מיד ועולה מאבול המדריגות ושואלת אם מר צפנת בבית.
– איננו בבית.
– האם הלך מפה מזמן? – חוקרת ליאת בקוצר נשימה.
– הידעתי? כנראה בבוקר השכם, כדרכו.
– ולא היה פה בשעת ההפצצה?
– איזו הפצצה? – הזקנה המטורפת מביטה בה במבט חשדני, כמו שמביטים על מי שאין בטוחים בו אם הוא שפוי בדעתו וסוגרת את הדלת לפני אפה ממש.
ובכן היה כל זאת יסוד לחרדה שאחזה את ליאת הבוקר. צפנת לא נמצא בבית בשעת ההפצצה. צפנת היה ברחוב אותה שעה. היכן? מה קרה? למה לא הגיע עוד הביתה? העודנו חי? היא רצה אל בית מרקחת שברחוב הראשי לטלפן ל“הדסה”, למגן דוד אדום, לאשר יאמר לה הרוקח. שמא פצוע הוא? שמא הגיעה כבר שמועה ברורה על מותו?… אך הטלפון אינו פועל עדיין. בנפש רצוצה היא יוצאת מבית המרקחת. כשל כוח הסבל. ליאת צונחת על סף ביתו של צפנת ומחכה.
לעולם לא תשכח ליאת את שתי השעות האלה של חכיונה, על סף הבית. הרחוב הקצר, הנצלה בחמה, היה כמו ריק מאדם. שורות הבתים שמשני עבריו ניצבו דוממים ולוהטים ככבשני ביטון וחיכו אף הם. רק שם בקצה היתה חנות מכולת פתוחה, ואשה נכנסה לפעמים ושהתה שם זמן רב עד שיצאה. משיצאה היתה מעבירה עוד עין בוחנת על סל הקניות שבידה, ואחר כך התחילה נחפזת כנזכרת באיחורה ונכנסה בהולה אל אחד הבתים. פעמים שיצא החנווני במכנסיים מקומטים ובכותונת דהויה מחמת הזיעה והביט בעיקום משקפי הכנף אל שני עברי חנותו, פיהק ארוכות וגרף חוטמו באצבעותיו אל הארץ וחזר ודידה אל החנות. ילד סמור בלורית עבר על מחלקיים, נסתכל כלא רואה בליאת היושבת על הסף והחליק הלאה מזה, אל קצה הרחוב, ומשם לרחוב הראשי אשר בו נעלם. תריס הורם בפתאומיות צורמת מאחד החלונות שממעל והוגף מייד שנית באותה תנועת חתף. מכונית חדשה, נוצצת כליל, עברה ביעף את הרחוב ועד שליאת נתנה עינה בה, כבר נעלמה אי שם מעבר מזה. נער המברקים בא רכוב על אופניו, מעמיד את האופניים ליד המדרכה ועולה במדריגות הבית. לפי רוחק הצלצול נדמה לה לליאת שעל פתח דירתו של צפנת הוא נתעכב וכי הזקנה היא שפתחה לו ונטלה את הטיליגרמה מידו. אך ברדתו ובעלותו על אופניו אין כוח לליאת לקום ולשאול אותו למי היתה הטיליגרמה מכוונת. מכונית המתים השחורה של חברא קדישא מתקרבת אל הבית. המכונית המכוסה גג שחור, חלונות פתוחים בה ועל שני ספסלים שמשני עבריה יושבים המלווים, יהודים בזקן, ובאמצע מונח לרגליהם הארון עם המת. המכונית האטה מסעה, כאילו עמדה להיעצר כאן ליד אחד הבתים, ובמסע איטי זה עברה על פני ליאת, על פני הבתים שאחריה, על פני הרחוב כולו. ליאת נשמה עמוקות משנשאר הרחוב שוב בריקנותו.
והנה שם מן העבר השני של הרחוב מתקרב ובא אדם בהילוך כושל, בעינים תוהות, בשיער כותש מכובעו המרופט, בחליפה מהוהה הרחבה משיעור גופו, האדם הזה היה צפנת. אלי, האמנם? אלי, מה רזה נעשה מאותם הימים של הפרידה? אלי, הוא חי! ברוך אתה אלוהי העולם, הוא חי! האם תיגש אליו ותברכו לשלום?… אך לא! בתנועת פתע הפכה ליאת את פניה והחלה בורחת אל העבר שמנגד, אל הרחוב הראשי, אל האוטובוס העירוני, אל מכונית המושבה, אל מחבוא חדרה השכוח בעולם.
ו 🔗
משהגיעה בצעד כושל אל הפונה לסימטת “רחוב השחר” ירד כבר הערב ובאדים הסמיכים, העולים מן הפרדסים, נתעבתה החשכה. בכל חצר עמדה דממה גדולה. האיקליפטוסים הגבוהים התעטפו בעליהם. כותלי הבתים כמו פקחו עליה עינים בוהות, שהיו עצומות עד עתה. החול זירזף כאילו דרך כברה אל העבר השני של העולם.
פתאום הרגישה ליאת, כי שוב אינה יכולה לחזור אל התעסקות יום יום שלה. נשארה עומדת קפואה על מקומה, תוהה ומשמימה. מה הלאה? מה הלאה?
אותה שעה אירע לה לליאת אירוע של זוועה, שכאילו נחרז ביד נעלמה במחרוזת האימים של היום. משום מה נתעוררה לרגע מקפאונה ופסעה פסיעת פתע אל עבר הכביש, מבלי לראות תחילה ששתי שלהביות עיועיות נתנוצצו משם לקראתה. היו אלה שתי עיניה של חתולה שחורה, שעמדה בעיבורו של הכביש האפל והתבוננה כל הזמן בעומדת הלילית. עתה, משפסעה ליאת את פסיעתה, נחרדה החתולה ובמבוכת ההפתעה זינקה ישר אל תחת גלגלי מכונית, שעברה אותו רגע ממש באורות מסנוורים ובחפזון חלקלק על כביש האספלט. החתולה, שנפגעה, קפצה קפיצה אחת באויר, כשהיא מתהפכת בקפיצתה פעם ופעמיים, המשיכה לרוץ כמה צעדים אל העבר השני של הכביש, כאילו עודה כמו שהיתה, ושם נפלה נאלמה, מתה על הארץ.
ליאת, שכל זה עבר עליה בהרף עין של סיוּט, חשה פתאום כאב עצום ברגלה וחום נתפשט בכל גופה. אמרה לעצמה בדמדום ההכרה, כי מקלחת קרה תשיב עשתונותיה ותדע את אשר לפניה. חזרה הביתה ונסגרה בחדרה ונתפשטה ערומה ופתחה את המקלחת הקטנה, שצורפה על חדר השימוש, שבירכתי החדר, ונתנה למים הקרים שיזרמו עליה ללא הפוגה. ואולם כל מה שהוסיפו המים הקרים לקלוח על גופה הערום, הוסיף החום להתפשט בו. אש אדומה, שעלתה משורשי הרגל ונתפשטה בכל אבריה. דומה, אף המים הקרים, הזורמים עליה, אינם אלא לבה רותחת, שעורה נצרב בה עד לידי צעקה.
לצעוק! כן! לצעוק! זה הדבר אשר ביקשה נפשה פתאום. לצעוק צעקת אש בגוף ערום בתוך אשד המים הניגרים, למען ייבלע הקול בתוכם ולא יגיע אל אוזן אדם חי. להטיח את הראש אל הכותל ולראות את הניצוצות הניתזים לנגד העינים ולחוש איך הם נהפכים לגלי געש, לצלצלי שגע, למצלתי ריגוש, המזעיקים כל מיתר בגוף, כל נימה בנפש.
צפנת, אני זועקת, זועקת בלא קול, לבל ישמעני אדם. צפנת, מה עשינו? ברגע אחד, בהרף עין שחור, הרסנו את כל אשר בנינו בעשר שנות כיסופים, במאות ימי פגישה מתהומות, באלפי רגעים של אושר מאיר. צפנת, אני מכה על חטא, על חטא שחטאנו לפנינו, מכה על לבי בעזובת חדרי השומם. אני תולשת שערותי מעל ראשי. אני קורעת פסים פסים מכל אשר נתפס בידי. אני נושכת בשרי בשיני ומתפלשת על הריצפה בבכי. אני חונקת בכיי בקרבי, לבל יחדור הגה ממנו החוצה, לבל יבוא אדם לנחמני. אני שותה דמעותי כשיקוי שופע ועדיין לא כיביתי כל מאומה את הצמא הגדול. אני אחוזה להבות ואינני קוראת לעזרה –
הכאב האדום ברגלה של ליאת נעשה לעריסה של אש, אשר נפשה שקעה בתוכה בעינים אחוזות עילפון.
ז 🔗
זוג הזקנים, שכני ליאת, הם ששלחו אליו למחרת את המברק והם שקידמו את פניו בבואו. הגברת פיקהולץ, כך היה שמה של הזקנה, בעלת עיני נוער יוקדות, מבעד לפני זיקנה מקומטים, אמרה לו ברחמים רבים לבל ידאג. יודעת היא אנשים שיצאו חיים מן המחלה הזאת, מחלת השושנה שפשה בגופה של ליאת. אך האדון פיקהולץ, זקן צנום וגבוה ועשוי “בלי חכמות” אמר לו לצפנת כי מידת החום של ליאת למעלה מארבעים זה עשרים וארבע שעות, וכי לפי דעתו זוהי “שושנה נודדת”, שסכנתה מרובה. וביחוד בשים לב לגופה של ליאת, שנחלש בימי מחסור וכפן עד לבלתי הכירה. ובדברו זאת נתן הזקן בצפנת זוג עינים מקפידות, מלאות תוכחה אילמת.
ליאת היתה שכובה במיטתה כמחוסרת הכרה, ורק הדמעות שנשרו מעיניה על לחיה ללא הפוגות העידו כי אכן ערה הנה. רגלה החולה היתה מגולה, אדומה כדם מן הקבורת ועד למעלה מן הברך. צפנת נטל את רגלה החשופה בידו ונשק לה בלב נכמר, בלי שים לב לסכנת ההידבקות. היא משכתו אליו בלא אומר והם שכבו שעה ארוכה זה על יד זו כשהם חבוקים יחדיו, עצומי עינים ופקוחי נפש, ונתנו לדממה שתהא דובבת ביניהם. אך פתאום זינק צפנת ממקומו אחוז בלהות, חייה נידמו לו פתאום כמסתלקים והולכים והוא רץ כמטורף אל זוג הזקנים להזעיק את הרופא.
הרופא נתן לה זריקה וציוה על צפנת לשמור ליד מיטתה כל הלילה. צפנת לא זז מלטפל בה, החליף תחבשות קרות על מצחה ועל רגלה החולה, הרטיב שפתיה מדי פעם בכף שיקוי, הגיש לה בכל שעתיים את האבקות לסילוק ההרעלה, וכשהאיר הבוקר ניתן לקבוע כי החום ירד בהרבה וההחלמה מתקדמת. גם ביום לא יצא צפנת את החדר, שטף את הריצפה, כיבס את התחבשות, איורר את כלי המיטה של החולה, כשהוא מחליפם אחד אחד, בישל דייסה וחלב עבורה ממה שהביאו לו הזקנים מן החנות. ליאת לא דיברה דבר, אך עיניה ליוו באור מיוחד את צפנת. וביום השלישי בבוקר, כאשר הגיש לה צפנת כוס חלב עם צנים, וחומה כבר ירד לגמרי, פתחה פיה לראשונה ואמרה תודה.
מעתה החלו ימי החלמתה האיטית בטיפולו המסור של צפנת, ואולם, כמו על פי הסכם קבוע, הסיחו דעתם לגמרי ממשמעות הפרידה שחלפה ביניהם ודיברו רק על עסקי יום יום הקרובים ביותר. על דברי הרופא ועל טיב הרפואות, על זוג הזקנים אשר כה נחרדו לשלומה של ליאת ועל החדר של צפנת בעיר עם כל אביזריו… על המקלט הקרוב בפרדס ועל זה, שליאת לא יכלה לרוץ אליו בשעת אזעקה והמטוסים חלפו עברו על פני הבית קרוב קרוב קרוב וליאת חשבה תמיד, כי הנה הם נתקלים בגג ממש. ועל היכרותם הראשונה דיברו ועל ההליכה בגשם, כל אותו הלילה, להבהוב הפנסים המתוחים למרחוק, לכל אורך הרחוב הממושך בין עיר לעיר. ועל בית קטן דיברו, מלון אורחים זעיר, מצובע כחול, על הגבול בין שתי הערים, שבו מצאו פעם מחסה ממטר ושכמותו חלמו אז להקים לעצמם בארץ ישראל…
על השינוי שחל בנפשה של ליאת עמד צפנת ביום הראשון לקומה מן המיטה, כאשר ביקשה ממנו, היא, ערירת הנפש ועוינת החברה, שיילוה עמה בטיול בין ערביים אל הקבוצה שעם גבול המושבה – ומבלי משים נהפכה לו אותה הליכה לשעת התגלות בחייו. אותה קבוצה, כתחום שבת הרחק מן המושבה, בקצה פרדס שמעבר לשכונת התימנים, קבוצה ותיקה של עולי גליציה ומערב אירופה היתה, שנקראה על שם אחד הוגה דעות הומני, בן ארצם, ושמשום מה כאילו התאימו עצמם חבריה, ביודעים ובלא יודעים, לעיקרי תורתו של זה ששמו נקרא עליהם. דודה זקנה נמצאה לליאת באותה קבוצה, אם לחבר וחמות לחברה וסבתא לנכדים, וכשצפנת הגיע לשם מובל בידי ליאת – לאחר שעקפו ועברו את הפרדס השרוי בהוייתו הדמומה ואת המיכוורת עם הזימזום המסתורי שעלה מכוורותיה, ואת צריף הנוער שסאן מעוצמת הויכוחים, ואת בית הילדים, שהורים מקדימים הקיפו בו ילדיהם בשעת אכילתם, ואת אולם האוכל הגדול, שהתורנים ערכו בו את השולחנות הארוכים לארוחת הערב ואת בתי המגורים המכוסים טפסנים מלבלבים – שמחה הזקנה לקראתם שמחה גדולה והגישה בעסק גדול על המידשאה שלפני צריפה שרפרף לצפנת וכסא מרגוע לליאת וכוסות תה לשניהם. והיו החברים והחברות ההולכים אל המקלחת, או השבים ממנה, מתעכבים מעט קט ליד צפנת וליאת ומחליפים עמם כמה מלים שבאקראי לכאורה. אלא שהמופלא שבאותן מלים היה, שבניגוד לשיחות בין יחידים מחוץ לקבוצה, שהיוו תמיד גישושים לקראת גילויים אישיים של הפרט, הרי כאן, המלים המעטות הללו, כמו מתוך צומת חייה של אידיאה נבעו, אידיאה, שכל אחד מן החברים משמש נושא דברה הטבעי ושאין הבדל כלל עם מי מהם אתה פותח בשיחה, עם מי מהם אתה ממשיך ועם מי מהם אתה מסיים, שכן כולם יחד לא היו אלא לב פתוח אחד – לבה של הקבוצה… וגדול מכל פליאה היה, שאותו לב קיבוצי שנפתח לפניו נראה לו, לצפנת, כהמחשה שבנס לאידיאת היצירה הכמוסה עמו, לסימפוניה רבת קולות, בה נפש בנפש מהדהדת כצליל בתוך צליל ומראה במראה משתקף כראי בתוך ראי, משל הגיע לבית היוצר של חייו, והנוף כאן אינו אלא נוף נפשו והאנשים כאן אינם אלא אישים ידועים מספר חייו, ומעתה שוב אין לו, אלא לשבת ולהעתיק מן החיים את כל מה שהיה חרות בו כטיוטה על לוח הלב…
אלא שככל התגלות מכרעת בחייו, גם חזות זו התלקחה בו כברק, בשעה שנפשו עמדה כבר “על הסף”. כשפקיחת העינים במראה עולם חדש יש בה מן ההצצה “למעין עולם הבא”, והתחומים בין חיים ומות שוב אינם בני קיום…
כי אכן מלאה הסאה, שלב אנוש עלולה להכילה… למחרתו של אותו יום – חמסין לוהט – צפנת אנוס לנסוע העירה לשם השגת פרוטה לפורטה, התורים ליד האוטובוס הכפרי ואחר כך ליד האוטובוס העירוני ארוכים ומרוגזים, במבואי העיר אזעקה. צפנת עומד שעתיים לחוץ ודחוק בין מאות אנשים מבוהלים באיזה מרתף אפל, נטול אויר. וכאשר הוא מגיע סוף סוף עם צהרי היום מיוזע ומאובק אל חדרו שבעיר, והכותונת האחת שלו דבוקה אל גופו כתחבושת של גבס, והוא עורך כביסה של לבניו בחדר האמבטיה, סוחט ותולה על חבל מתוח בחדרו. והנה הוא חש בטבעת של פלדה שמקיפה פתאום את לבו, והטבעת עבה והולכת, כבדה והולכת, נוטלת את הנשימה מן החזה ועושה את בשרו חידודים חידודים ועד שהוא עומד ותוהה על טיבו של המאורע, והנה תמונת החדר שלנגד עיניו נקרעת פתאום לשניים על ידי קו זיג־זגי כעין הברק, וכהרף עין וגם המראה הזה נעלם, וצפנת נופל על הארץ מוכה סנוורים.
מתוך איזו ידיעה עמומה של האלידע הוא ידע, כי מחדרה של הזקנה המטורפת אין לו לצפות לעזרה ומתוך איזה צו חיים נסתר הוא זוחל על הרצפה בחושים מעולפים כשנגד עיניו האפילה, פותח את דלת המסדרון מתוך שכיבה ונוקש בדלת דירת השכן. אשה שלא הכירה עד היום הזה פתחה את הדלת וגחנה עליו בבהלה, אחר כך התיזה עליו מים מן הברז וסחבתו במו ידיה חזרה אל חדרו. בעדינות שלא תתואר הניחתו על מיטתו, חלצה נעליו מעל רגליו והשכיבתו פרקדן. עתה פקח את עיניו לחצאין וראה את האשה ועיניה גדולות ושחורות, ופניה הרזים נוגים וחיורים, שהחיים הקשים הטביעו את חותמם עליהם.
– לא לדבר – שמה האשה את אצבעה על פיה הקטן והענוג – לא להתאמץ מאומה. אחות רחמניה הייתי, טרם נישאתי לבעלי, ואני יודעת: התקפת לב יש לך. שכב ואל תזוז, ואנוכי ארד לקרוא אל הרופא.
פרק חמישי: מוֹת האם 🔗
א 🔗
עם חשיכה הגיעו צפנת וליאת ירושלימה, אל בית ההורים. במעין אותה סביבה, בה ראה לראשונה את אויר העולם, שם נתאווה גם למות. אף על פי שהלחם לא היה מצוי בבית היתה הסוכה בנויה על תלה. גם נוי סוכה לא חסר, וכל בני המשפחה המסועפת התאספו ובאו מכל קצות הארץ, כמנהגם מדי שנה בשנה. כל העת העלים צפנת דבר מחלתו מהוריו, ובואו עם ליאת לאחר שאמר נואש לחייו, נתפרש כביקור של חג בלבד. ואמנם בלילה הראשון הזה של החג לא נתן צפנת שום עילה לדאגה. מעשה ביהודי העומד שקוע בתפילתו בבית הכנסת שבעיירה. הרהור זר חולף במוחו והוא משליך בהחלטת פתע את הטלית מעל ראשו ובורח אל קצווי העולם. כל מדורי החיים הוא עובר, תהומות הוא יורד ופסגות הוא עולה וכל השערים נפתחים לפניו. אך עד שהוא מגיע אל שיא דרכו והישגו שוב חולף הרהור זר במוחו, קירות עולמו מתמוטטים עליו, הקרקע נשמטת תחת רגליו והוא נוטל מקלו ותרמילו וחוזר ובא על עיירתו, ונכנס אל בית הכנסת, ומוצא שם את טליתו במקום שהניחה, והרי הוא מתעטף בה ועונה “אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא”, ושוב אינו יודע אם כל מה שעבר עליו הרף עין של חלום היה, או שנים של מציאות היו. כך הרגיש צפנת באותו ליל סוכות בסוכת הוריו בירושלים. כממשיך במקום שהפסיק לפני שנים רבות מאד קידש עם כולם על היין, בירך את האושפיזין, נגס ממטעמי החג והצטרף אל ברכת המזון. בינתיים כבו הנרות ובחשיכה שוב לא הבחין אדם מה נעשה עם חברו. לאטו לאטו נגרר צפנת אחרי ליאת אל החדר הקטן שמעל בית הכנסת, אשר שם העמידה אמא בינתיים שתי מיטות שאולות ושם אמר בלבו להוציא את ימיו האחרונים.
למחרת, כשלא קם בשעת קימה, גונב דבר על אודות מצבו לאמיתו מפי ליאת אל אוזן האם. בציפיית חרדה חיכה צפנת לרגע הזה, לדעת איך תעמוד אמו בפני בשורת איוב זו שהיתה מוכנת לה. ידועת חולי היתה והרופא הזהיר את צפנת תמיד על הסכנה הצפויה לה יום יום. אהבתה אליו, אהבת שגעון, היתה למשל ולשנינה בפי כל המשפחה. האם יקום בה לבה לראות באבדנו, וידיה קצרו מהושיע? רק בגלל הדבר הזה בלבד חירף צפנת את נפשו על לכתו למות.
אך לא כאשר ירא צפנת כן היה. אף באמו חל כנראה אותו דילוג על שלושים שנה, שעברו בין היום הזה ובין הימים ההם של ילדותו בוינה, ימי המלחמה והרע, כשהיא היתה אמא־לביאה הממציאה טרף לגוריה, כשלא היתה ישינה בליליות חורף אלא עומדת בתור, שעות על שעות, בשלג ובסופה, למען דלי פחמים שיחם לילדיה. ובימים היתה מרחיקה נדוד בכפרי הסביבה ומעלימה כזאבה נרדפת אוכל נפש, ש“חלדה” בשבילם אצל האכרים. ועתה, בהריחה מחדש פעמי סכנה, נזדעזעה רק תוך כדי רגע ופערה עינים גדולות ומבוהלות, אך מייד נחרשו שני קמטים של החלטת נחושה בזויות פיה, והיא נרתמה בעול האמהות כמימים מקדם, כממשיכה במקום שהפסיקה אז. קור רוח, בשלוות נפש, בעקשנות של אם קדמוניה גמרה אומר להוציא ממלאך המות את בלעו, את טרף בנה, או לפחות להקשות עליו את המלאכה ולדחותו ב“לך ושוב”. או אינו, והיא בחוש האם המופלא שלה, לא אל המוות כיוונה מבטה אותה שעה, אלא אל מה שגרוע ממנו, אל השגעון, אשר חזיזיו ראתה תמיד באיימם על נפש בנה משחר ילדותו? מפיה אי אפשר היה להיוודע מאומה. היא לא דיברה אותם הימים, היא עשתה מעשים. היא כבר למעלה מששים, והריהי ממהרת ללמוד שיטות בישול חדישות ומכינה לשניהם את הארוחות ארבע פעמים ביום, בדיוק של שעון, לשניהם. כי בינתיים ירדה העייפות הגדולה גם על ליאת, והיא שכבה במיטה השניה שבועות וירחים ממש כצפנת, ללא דבר דבר, ללא הרהר הרהור, ללא קום על הרגלים אף לאכילה.
בבוקר בבוקר אמא נכנסת על בהונות רגליה, מביאה מים לנטילת ידים, מגישה את העתון שהובא בחוץ, מעמידה טס עם אוכל על הכסא שבין שתי המיטות ומתכווצת לה ונעלמת, כאילו לא היתה פה כלל. וכן בצהריים, וכן בארבע, וכן בערב. פעם אחת ביום היא נכנסת לשטוף את הרצפה. פעם בשבוע היא מחליפה לבני המיטות. מן החוץ שני השוכבים כאן הם כמו מוגנים, כמו מסוככים באברות כנפיה. רק נעימת התפילה והלימוד מבית הכנסת שבמרתף מסתננת מעומעמת אל חדרם המאופל.
עם הימור השבועות והירחים, כלה סתיו ואתא חורף ותנור של נפט דולק בחדר, אמא מרשה לעצמה לשהות אצלם שעת רצון, כשהיא יושבת מכווצת למרגלות מיטתו של צפנת, ולספר קמעא־קמעא על המתרחש בחוץ, על פס של אורה שנראה על אופק המלחמה עם אותו רשע, על מה שהרופא אומר ועל מה שאנשים נבונים מייעצים ועל מה שהיא עצמה מאמינה, כי רפואת צפנת קרובה לבוא. ומספרת היא אגב כך גם את סיפוריה החביבים עליה מאז ומתמיד, אותם סיפורים המופלאים מילדות חייה בפולין, שנוסח קבוע להם בפיה ושלא איבדה מהם אף תבלין של משל אחד, אף לא מילת קריאה אחת בכל אותן השנים מאז שמע אותם צפנת מפיה, בלילות החורף הארוכים, כשהוא תינוק נחבא אל אחורי התנור המוסק, והמיחם מהביל על השולחן וחסידי בית אביה הזקינים יושבים קשובים בגיל שברעדה אל הדברים החיים היוצאים מפיה. על האחוזה הגדולה שהיתה לאבי אביה הרבי מביאלה ז"ל. ארבעים ושנים חדרים מפוארים, ורפתות ואורוות לסוסים, ושדות וגנים ויערות, וכבודה רבה מאד. על חג הקציר שחגגו הנכריות העובדות בשדות, כשהן מושיבות את נכדות הרבי על עגלה מליאה דגן ויוצאות מסביב להן במחולות מחניים. ועל השריפה הגדולה ששילחו גחמים באותה אחוזה, והפכוה בין לילה אחד על כל ארבעים ושניים חדרי המגורים שבה לתל של אפר. מי היו הגחמים עיין לא ראתה, אבל ידוע כי באותו ליל הדליקה נעלמה בת השמש אשר אביה היכה אותה פעם כאשר מצאה מתייחדת ביער עם “שקץ” אחד. ואף השקץ נעלם מאז אותו לילה ולא נודעו עקבותיו.
מכאן היתה מפליגה ומגיעה לנחלתו של אב קדמון אחר שלה, של המגיד מקוז’יניץ ז“ל, שביתו וחצרו עומדים שלימים “עד היום הזה” כפינת יקרת באוליצה מגידובסקה אשר בקוז’יניץ העיירה. צפנת שביקר בילדותו יום שבת אחד באותו בית ונפרד כמצווה ב”שבת שלום" מן החדר שאין בו איש, כשהוא פוסע אחורנית, גבו אל הדלת ופניו אל החדר פנימה, יכול עתה לחיות מחדש כל אותה חויה במראה אשר הקימו לפניהם דבריה הפשוטים והמאירים של האם. החדר הקטן, הנושם עתיקות, של המגיד הקדוש, שהיה גמד ושכל דבר רהיט בחדרו היה עשוי במידת הילדים. המיטה הקטנה, מיטת האפריון. הכסא הקטן, כסא הילדים המורם על גבי כלונסאות, שעליו היה המגיד יושב כל היום עטוף בטליתו ועוסק בתורה. והספר הפתוח, המונח על גבי המדף המחובר אל דפנות הכסא מלפנים. הלא הוא ספרו הקדוש “עבודת ישראל” – היתה מסיימת סיפורה בניגון של התפעלות – שהוא היסוד והוא הגשר לעבודה זו שחלוצינו עושים בה כיום בארץ ישראל, ושאת אותיותיו הפורחות אפשר היה לראות שם בחוש, בשבת, בשעת בין הערביים, כשהנשמות חוזרות אל מעונן בגן עדן מקדם.
וביותר אוהבת היתה לספר על מות אמה זכרונה לברכה, הרבנית לאה רייזיל מפרצ’ב, אחותו של הינוקא מסטולין. היתה מקדימה להפליג בשבח היופי שלה, שלא היה כדוגמתו בעולם כולו ועל הנשמה שלה, שנחצבה ממחצבי השייש הטהור. היא אשר זכתה לגילוי אליהו בהיותה בת שש, בשבתה לפני זקינה רבי אלימלך הגדול ז"ל. ברית מילה היתה, ורבי אלימלך הגדול היה הסנדק, והיא עמדה לפניו, שעה שהוא ישב על הכסא של אליהו והרך הנימול בידו. – סבא – שאלה אז פתאום – מי הוא אותו זקן העומד מאחוריך זה שלוש פעמים היום?… עיניים בהירות ללאה’לי – העיד אז הרבי אלימלך הגדול בחיוך עילאי על שפתיו. והיא אשר נפרדה פעם מאמו של צפנת בעודה נערה, ומיתר ילדיה, לשלושה חודשים ארוכים, כדי לטפל באברך ישיבה אחד, שהיה חולה בטיפוס הבהרות ושכל העיירה פחדה לגשת אליו, והיא הסתכנה בו עד שנתרפא, ועמדה לה הזכות ולא ניזוקה.
בת ארבעים ושתיים היתה אמה של האם במותה בבית החולים היהודי שבפרנקפורט על נהר מיין, שמה נסעה להתרפא מחולי נשים שהיה בה, לאחר שסירבה להנתח מטעמים שביראת שמים. אותו ליל פטירתה ליל שבת של חורף היה והלכה אמא של צפנת עם גיסה ר' אהר’לי, בעל מזג המלאכים, בנו של הינוקא מסטולין, לבקרה ביקור אחרון בבית החולים. ובדרך קמה סערה וכבו פתאום כל המאורות שבעיר. והלכו בחושך. ותעו. והגיעו לבית קברות אחד, ושם מצאו אדם בין המצבות שהשיבם אל הדרך הנכונה. והנה חזרו ונדלקו גם האורות של העיר, ובית החולים מאיר לקראתם מן השלג מרחק צעדים מספר. משנכנסו לשם מצאו את החולה, כשהיא מתענה בחבלי הגסיסה ומדברת מתוך החום. והיה גופה מאיר כעין הבהט מבעד למעטהו. והיתה דורשת לפניהם בפרשת השבוע, ואמרה להם: – ילדי יקירי, שבוע זה שאנו עומדים הוא של פרשת ‘כי תשא’. אל תקרא “כי תשא”, אלא “בי תשא” את ראש בני ישראל, כל אדם מישראל שהוא דבוק אל עדתו, משהוא עוזב את אוהביו ומסתלק מן העולם, הוא נושא ומגביה ראשם של ישראל לפני אביהם שבשמים. ואתם שזכיתם כי אמכם היא זו ההולכת לפניכם, כלום לא מן הדין הוא שתהיו שמיחים בקדושה ובטהרה". עד שלא כילתה לדבר את דבריה האחרונים הפכה פניה אל הקיר, ויצאה נשמתה “בקדושה ובטהרה”.
ב 🔗
זאת היתה ההויה, שאפפה את צפנת וליאת בשובם “הביתה”. דוממים היו שוכבים, כשני נציבי אבן, הוא על מיטתו והיא על מיטתה. בטרם בוקר היו שומעים את מוטיל השמש האדמוני, בן השבעים, שהיה ישן בלי מזרון על רצפת המרתף של בית הכנסת, כשהוא מעורר ישינים לתפילה. אחר כך נשמעה מן המרתף תפילת שחרית. מניין ראשון של ממהרים לעבודה ולעסק – בחטיפה. מניין שני של בעלי בתים וכלי קודש – בסלסולים. בינתיים באה אמא עם העתון ועם מים לנטילת הצפרניים, ואחר כך עם ארוחת הבוקר. ושוב שוכבים דמומים. למטה במרתף בית הכנסת מישהו בודד משתפך עתה בניגון גמרא. אמא נכנסת עם ארוחת הצהריים, ופליאה שהשעה כבר מאוחרת כל כך. שנת הצהריים נים ולא נים. למטה בבית הכנסת מתאספים אחד אחד לתפילת מנחה, משוחחים פוליטיקה, הכוכבים מתחילים לנצנץ ברקיע, והגבאי דופק על השולחן ומתפללים מעריב. אמא נכנסת עם ארוחת הערב, אחרי שקודם לכן העמידה את ארוחת ארבע ליד הפתח מבחוץ, שלא להפריע את שנת הצהריים. פעמים שהיא מרגישה שמותר לשהות קמעא ולשוחח, והרי היא שוהה, פעמים שהיא מרגישה כי עליה להחריש, והרי היא מחרישה ויוצאת בחשאי. הלילה כובש לאטו את ירושלים. אי שם מצלצלים פעמונים. קבוצת נוער עוברת בזמרה ובצחוק. חייל בריטי שיכור משתולל יחידי ברחוב. חברא קדישא עוד נושאת בחפזון מת אחרון לקבורה, ואחד עובר לפניהם עם פנס ומכריז ברחוב הריק: “כוהנים”… צפור תמוהה צורחת צריחה אחת ולא תוסיף. אי שם נשמע ריב פתאום בין איש ואשה, שמשתכשך כלעומת שהתפרץ, בלי כל מעבר. שוב צלצול פעמונים. מרחוק שומעים אפילו קול מואזין ממסגד של מוסלמים בעיר העתיקה. הלילה הגיע לשתיקתו השביעית. האפילה נעשית מועבה עד בלתי נשוא. אך הנה כבר חורק שער של בית. מכונית עוברת וצופרת. כלי פח נופל בנקישה על איזו רצפה. ברחוב המרוצף אבנים נשמע צעדו של מוטיל השמש האדמוני, וקולו המנסר מעורר ישינים: “יהודים, לתפילה”. בוקר, צהרים, ערב. יום, שבוע, חודש, שנה.
ג 🔗
אך ההויה של אמא שוב לא היתה הויה שלימה, שצפנת הורגל בה. אשנב קטן היה קרוע מחדרם של צפנת וליאת אל המרפסת הגדולה של דירת ההורים. על המרפסת הזאת היתה אמא יושבת בהפסקות שבין העבודה, כפיה בחיקה, עיניה עצומות למחצה ואזניה נטויות לקראת כל רחש המגיע מחדרו של צפנת. שמא הוא קורא לה? שמא הוא מרגיש רע? שמא מישהו דופק על דלתו ומפריעו ממנוחתו? אך לא תמיד היה צפנת רואה מבעד האשנב את אמא לבדה. לרוב היו בעלי חובות מטרידים אותה שם מתהיית חרדתה לשלום בנה. ובין בעלי החובות היו כאלה, ששפכו את דמיה ממש בחירופיהם. השבת של אמא בארץ היתה אותה השבת שהורגלה לה מבית אביה, אבל מקורות ההכנסה לא היו כלל אותם שבבית אביה. לאמיתו של דבר שוב לא היו מקורות כלל. הכסף שהביאו עמם מן הגולה אזל. העסקים עלו בתוהו. הזכויות על הבית עברו לידי הנושים. “המניין” שקיים אביו, בנם של קדושים, במרתף הבית, לא רק שלא הכניס כלום, אלא שימש גורם הוצאות תמידי, שהזקינים המתפללים בו, אשר בחוץ לארץ היו נוהגים להרים מעין מס ל“שטיבל” שלהם, כאן היו הם עצמם סמוכים לשולחן בניהם, ושוב לא יכלו לכבד את בית היוחסין המקודש עליהם, אלא בהשתתפות בתפילה ובסעודות בלבד. וסעודות מצוה אלה, שאמא היתה עורכת אותם בשפע, בבשר ודגים וכל מטעמים, הן ששיעבדוה לבעלי החובות עד בלי כל מוצא. נוהגת היתה לפי הכלל, כי לגבי צרכי שבת הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “הוו לווים, ואני פורע”. ואולם למעשה היה צפנת הפורע כל זמן שיכול להשיג כספים עבורה, משגדלו החובות ואפשרות זו של פרעונם נמנעה ממנו – היתה לווה מבעלי חובות חדשים, כדי לפרוע לישנים והיות ומנעוריה בית אביה לא ידעה צורת מטבע ובעל החוב יכול היה לערוך לה חשבון כלבבו, עלו החובות למספרים אגדיים ממש. הנסיעה שנסעו ההורים לקרובם באמריקה לא היתה לאמיתו של דבר אלא בריחה מבעלי החובות, מתוך תקוה לשלוח להם את המגיע משם. אך כדרכם של בעלי מזל מת קרובם הרבי באמריקה בשעה שישבו בביתו וקיוו להיבנות מעזרתו, ולא השאיר שום ירושה אחריו, עד שבנסים השיגו את הכספים הדרושים לשיבתם לארץ ישראל. ועתה, אחרי שצפנת מוטל על מיטתו כמת ואבא שקוע ראשו ורובו בתלמודו, שוב לא היה לאמא שום מפלט מבעלי החובות. הם השיגוהו בביתה, שלמרבית האסון היו חושבים כי עודנו שייך לה, יצאו אליה למרפסת, אשר חשבוה יושבת שם לשם תפנוקים סתם, והוציאו את נשמתה טיפין, טיפין לעיניו הבוהות של צפנת, הנשקף אליה ומאזין לשוועתה מבעד האשנב.
בעלת חוב אחת, אשה גרומה שדמתה לגבר, בעלת פיאה נכרית חומה־דהה שהיתה שמוטה תמיד לצד, השתוותה עמה לקבל ממנה כל שבוע סכום ידוע על חשבון החוב. בבוקר השכם היתה כבר נכנסת וניצבת מול אמא כחייל של צבא כיבוש, כשהיא מחכה באין אומר ובמבט קשה לתשלום. אמא היתה נותנת את הפרוטות שהשיגה עבורה בדם ובזיעה, וזו היתה רושמת בפנקסה בלי שאמא תבדוק אחריה. כעבור חדשים מספר, משנעשה צפנת ער יותר השתומם לשמוע על גודל החוב, שלפי הרגשתו נתרבה יותר מאשר פחת, אחרי כל התשלומים. ביקש שאמא תקח במפתיע את פנקס החשבונות מידי האשה הגרומה ותביאנו אליו לחדרו. משבדק את הפנקס מצא, כי במקום לנכות כל שבוע את כסף התשלום של אמא, היתה אשה זו מוסיפה את הסכום בתכלית הפשטות על סך החוב, ובאופן כזה היה עלול היה החוב לגדול עד אין שיעור…
אשה אחרת, זקינה עגולה ומחוסרת שיניים, אשר מכרה לאמא מיני סדקית מתוך שהיתה מתחננת לפניה ומשביעה אותה במלל רב – עתה, משחדלה אמא לקנות סחורה חדשה ואת חובה הישן שילמה בשיעורים קטנים מדי, מצאה מין עינוג משונה להתעלל באמא כגבירה בשפחתה, ולהשפיע עליה אימרות מוסר בוטות כמדקרות חרב. – זוללים, זוללים – היתה ממללת בפיה חסר השיניים – זוללים את העמל של האחרים. משמינים על חשבון האחרים, וזו צודקת נקראת, ולבעלה צדיק ייקרא, ולבניה קוראים אינטליגנטים. לא לחינם הוא שוכב שם בפישוט הידיים והרגליים…
אבל כאן היתה אמא פוערת עיניה השחורות והגדולות במין מבט שכזה, שהזקינה העגולה היתה ממהרת להסתלק עם הפרוטה שקיבלה על חשבון החוב, כשפיה מחוסר השיניים רוטן עתה מלים בלתי מובנות בלבד…
היתה קצבית אחת, רחבה כשור אבוס, שהיתה מופיעה לפני אמא עם סכין האיטליז ומנופפת את הסכין לעיניה מדי דברה בה על חובות שלא נפרעו… היה חלבן אחד, בעל מום, שאמא, שהיתה לה חולשה לאנשים יפים דווקא ומעין פחד סתום בפני בעלי מום, היתה גוערת בו לפעמים כשאיחר לבוא עם החלב, והיתה בגערה זו גם רוגז על מומו וגם אי נוחות והרגשת אשמה כלפי מומו… עתה גבה ממנה עלבונו המסותר ברבית דרבית, שהיה עומד עליה שעות על שעות על מנת שתזון עיניה בעל כורחה במומו, ובכל אותן השעות לא פסק פיו לעקוץ אותה בדברי בזיונות דקים ומחושבים… והיה יהודי זקן, אלמן בן טובים, בעל זקן אפור מרובע, ומצח של למדן מופלג, שהיה מתפרנס ממכירת קפה וטה והקיף לאמא במשך שנים בלי לדבר דבר, ועכשיו שהחוב שאמא היתה חייבת לו נעשה למעלה מיכולתו היה בא כל שבוע ואומר שלום, ועומד לפניה, בת רביים מפורסמים, כעבדי קמי מרי, כשהוא מחכה אגב שיחה קלה אולי תזכיר אמא את החוב, וכשאמא משפילה עיניה ואיננה מזכירה את החוב, הרי הוא אומר “אין דבר, אין דבר, פעם אחרת” ונאנח אנחה עצורה והולך לו לשלום. והיתה אנחה צנועה זו של עני בן טובים זה חותכת לבה של אמא, יותר מצעקותיהם של הקשים שבבעלי חובות.
אבל לא רק החובות גרמו. היו לה לאמא דאגות אחרות, עמוקות מאלה. בידוע היה מעין הסכם קיים בינה ובין הרבונו של עולם, שלא יהא מקפיד עמה ועם בניה כחוט השערה. הן ידוע ידע היטב, כי כל מעייניהם נתונים גם נתונים לו, ולמה זה ישתטה, כביכול, ויחשוב כי כל מה שכתב בתורתו ובמפרשיה ובמפרשי־מפרשיה מן ההכרח שיקויים במלואו? כמה מצוות או עבירות קלות בינו ובינינו מה הן? ואולם כל היחס הזה של ויתור הדדי היה מיוסד על האכסיומה, שאמנם קיימת הבנה הדדית בין אמא והפמליא שלה ובין הקדוש ברוך הוא. וכי יעלה על הדעת שאין הדבר כך? או הייאמן כי מישהו יכול להטיל ספק במציאותו ח"ו, או בתורתו מסיני? והנה לתמהון לבה, נראה שדעת בניה איננה כדעתה, ולא עוד אלא שנמצאו עדים מוכיחים אשר ראו אפיקורסות בשיריו של צפנת שאין היא יודעת לעולם בחתימת שם מי הם מתפרסמים. למעלה מזה, נמצאו קנאים קשי לבב, שבאו וסיפרו לה שראו את פלוני מבניה מחלל את השבת בנסיעה באוטובוס, או את אלמוני יושב בגילוי הראש במסעדה ואוכל בשר שאיננו “חלק” כלל. את בנותיה ראו בפירוש, כשהן מתהלכות בחברת בחור המעשן סיגריות בשבת. אבא המחמיר היה שש לשמועות האלה, כדי להתקיף על ידן את החינוך הוותרני שהיתה אמא מחנכת את בניה, והיא היתה מתלהטת מכעס כדי לסתום פיותיהם של מוציאי דיבה ולהסיר לזות שפתיים מבניה. שקר וכזב? היא יודעת שבניה כולם צדיקים, וכל המוציא לעז עליהם אינו אלא רשע ועתיד ליתן את הדין. אבל כל זה אמרה כמובן לאחרים. בסתר לבה היתה מוכרחה להודות, כי כשביקרה פעם בדירת צפנת, עוד בשאתו את משרתו בירושלים, מצאה את הטלית שלו, כשהיא שמורה בנפטלין ואת התפילין שלו כשהם מעופשים… במטבח של ליאת לא מצאה קרש למליחת הבשר… בידוע שלא היה להם שעון כיבוי אוטומטי, ובכל זאת היה החשמל נדלק וכבה אצלם בשבת… ובכן?… אמא פחדה להעלות על הדעת את המחשבה בשלימותה… אבל לא רק צפנת… לא רק יתר ילדיה, כל ארץ ישראל החדשה כולה בילבלה עליה את עולמה… כמה היתה מתלשת בזקניהם של חסידים מקטרגים, כשביקשו לתת דופי בציונות ובישוב החדש בארץ ישראל… פולסין די נור היתה משלחת בהם… חסידים שוטים שכמותכם, הולכי בטל שכמותכם, כלום אינכם מרגישים כי בחורים אלה בארץ ישראל שליחותו של מקום הם ממלאים? אלא מי היה בונה את ארץ ישראל לעם ישראל, אולי אתם בעלי הטחורים שאינכם יודעים להחזיק מעדר ביד? מה? אינם מדקדקים בארבע כנפות? אינם מתפללים בציבור? שוטים שכמותכם, כלום חרישה זו שהם חורשים אדמת הקודש אינה תפילה? וזריעה שלהם אינה קרבן? וקצירה שלהם אינה מזמור תהילים? מה יהיה כאן עליכם בגולה עם כל האדיקות שלכם המתייהרת? בניכם ילמדו לשון לועז ויחנכו נכדיכם לגויים, רחמנא ליצלן, בנותיכם הפקר, מי יודע יד מי תהיה בהן לשאתן? עוד דור דורותיים ונגזרה כליה רחמנא ליצלן על שונאיהם של ישראל… אבל שם. עת לעשות לה‘, הפרו תורתכם. שם עושים לה’. שם מקימים משכנות לישראל, והיכלות לרוח קודשו. עוד שנים מספר, יבואו רק אל המנוחה והנחלה במעט, ותתפקעו לראות יראה שלהם מה היא וקדושה שלהם מהי. עוד אראה בנקמה הזאת בכם מבזי שמם…
כן דיברה אמא בחוץ לארץ. גם בארץ לא נתנה לנגוע במשיחי לבה. אהבתה לחלוצים הבונים את ארץ ישראל לא פגה חס ושלום. ונהפוך הוא. משראתם בפעם הראשונה על אדמתם ממש, כשהם עוסקים בעבודתה ממש היה לה כאילו נתאמת לעיניה חזון מחזיונות הנבואה. עין לא ראתה. ואולם היתכן שעובדים בנקודות קדושות אלה בשבת, רחמנא ליצלן, והיתכן כי יש אמת בשמועה שאוכלים שם חמץ בפסח חלילה וחס? ובכן מה אגיד לאחותי פייגה’לי הצדקת ולגיסי ר' אהר’לי, שכל הימים הייתי מתקוטטת עמם על שאינם עולים עמנו לארץ ישראל, ור' אהר’לי בעל המזג הטוב – שויטה הייתי קוראת לו – הסביר לי ששלהבת יה שלו לציון אין לשער כמובן, אלא חושש הוא להוביל לשם קהל עדת ישורון מפני הס"מ, רחמנא ליצלן, שלא יחזור ויארע עמם חלילה המעשה של שבתאי צבי, רחמנא ליצלן, שהרי כבר עתה אומרים שיש שם ביניהם מחללים את השבת בפרהסיא, רחמנא ליצלן, אוכלים חמץ בפסח, השם ישמרנו… שויטה, הייתי משיבה לו תמיד, פתי יאמין לכל דבר. לא דובים ולא יער, רחמנא ליצלן, עורבא פרח, השם ישמרנו… וי, וי, איך אוכל עתה ואקוה לעלייתם הקרובה של פייגה’לי ואהר’לי היקרים ושל יתר הנאהבים והנעימים מבני משפחתי הכבודה, וכל מה שהם פחדו ורהו אמת היא לאמיתה, בעוונותינו הרבים. והרי אני בעצמי ראיתי חמץ בפסח בפלוני המקום המקודש, ואני עצמי ראיתי עובדים בשבת קודש, יהודים עובדים בשבת קודש בפרהסיא… ילדים, ילדים, כלום יודעים אתם מה שהנכם עושים?…
ובעטיים של הרהורים נוגים אלה היתה אמא קוברת עמוק־עמוק בלבה את תקוות הפיפיות של עליית הנאהבים והנעימים לארץ ישראל. אף כי כה מגועגעים היו עליה וכה חסרים היו לה כאן. הרי כאבן היא פה בודדה. באין על ידה אף אחד מאלה אשר נפשה נקשרה בנפשם בנעוריה בית אביה.
אבל מה היא יושבת כאן ומהרהרת על עלייתם, ועברו כבר יותר משנתיים, שאפילו תמונת אות אין מהם. המכתב האחרון הגיע בחסד הנאצים על פיסת נייר של הצלב האדום, והיה כתוב בגרמנית רצוצה: “וויר זינדען אלע גיזונד”. אהה, מי יודע באיזו נסיבות נכתב המכתב האחרון הזה?… אהה, אמא שמעה ולא שמעה מה שמתרחש שם. מעשה בשני חסידים שסיפרו ביניהם בלחש על אחיה ר' אלימלך’ל, שהנאצים ביקשו להוציא להורג יהודי אחר במקומו, משום שלא מצאו אותו, ואז יצא הוא ממחבואו והכריז: “קחוני אותי! אני הוא זה שאתם מבקשים!” ליד הפתח עמדה אמא כשסיפרו ביניהם שני החסידים את הסיפור הזה בלחש, וצריכה היתה להיאחז בקיר, כדי להחניק בקרבה מה ששמעה ולעשותו כאילו אינו… כמו כן הסתנן לאוזניה הסיפור על מותו של ר' אהר’לי, שראה איש ס.ס. אשר רדף באקדוחו אשה הרה, ור' אהר’לי התייצב נגדו וזעק: “רשע, את מי אתה רודף?”, וירה הרשע את כל הכדורים של אקדוחו לחזהו של ר' אהר’לי. את הסיפור הזה שמעה, כשחסידים אחרים מספרים אותו זה לזה בכעין כוונות מכוון שהוא יגיע במתגנב אל אוזניה, לאמור: לא ירחק היום ועלייך יהיה לדעת את האמת לאמיתה. שהרי אין מי שיאמר “קדיש” אחרי ר' אהר’לי, ואין מי שיעמיד נר לזכרו בימים הנוראים… ובכלל… אך היא אטמה גם הפעם אוזניה בעוית שבלב ולא שמעה, אטמה נפשה ולא סברה… גם במלחמה הקודמת היו שמועות אימים… גם אז יצאה נשמתה שבע ביום… וברוך השם הרבה מאד נתבדה אחר כך… לא! הדברים לא יגיעו אל הכרתה… בשום אופן לא תאשרם ולא תקיימם, שהרי קל לכם להגיד… קל לכם לספר… אבל היא, רבונו של עולם, אם אמנם כן הוא – איך תוכל עוד לחיות? הרי ברגע זה ממש הלב יעמוד ויחדל לדפוק עוד… גירא בעיני המבשר… להד“ם, להד”ם… פייגה’לי, אהר’לי, טייערע, ליכטיגע, עודכם בחיים, עוד נשוב נתראה במהרה בימינו אמן.
ד 🔗
ואולם ראש דאגותיה של אמא היה ונשאר תמיד צפנת בנה בכורה. מסופר במקום אחד על ילדה נוצריה, ששואלה את אמה, מדוע הנשים היהודיות האלה, כשהן הרות פניהן קורנות כל כך? השיבה האם: יהודים אלה משיחם טרם נולד, וכל יהודיה חושבת כי היא נושאת בבטנה את המשיח… אכן, ביחסה של אם צפנת אל ילדיה, וביחוד אל צפנת בכורה, היה הרבה מן האמונה המשיחית הזאת. זכורה לצפנת ראשית התגלותה של אמונה זו לנגד עיניו. הוא היה אז כבן ארבע, אשר אך עתה למד להתפלל מתוך הסידור. פעם התייחד בקרן זוית והחל קורא בדביקות ובניגון מיוחד את דברי התפילה מן הסידור. המלים יצאו מלבו מעומק שכזה עד שנדמה היה לו, שהוא מרגיש בעלותן שמימה ובהיכנסן אל שערי הדמעות הלא נשלבות. ואולם פתאום שמע לחש חשוד מאחוריו. הפך את פניו וראה את אמו יחד עם אחדים מזקני החסידים, שנתקרבו מאחוריו על בהונות רגליהם והקשיבו כל אותה שעה ברטט ללהט תפילתו של הילד. ומבטה של אמא אמר אז ברור: ראו והיווכחו, כי אכן יש אלוהים בילד הזה… אותה שעה פרץ צפנת בבכי וברח מלא מרי אל אשר נשאוהו רגליו.
אמונה זו בשליחותו של הילד גברה עוד בלב אמא, משנתגלו כשרונותיו הבלתי מצויים של הילד יחד עם תכונתו המפליאה להשלים עם כל אדם, לא לשאת ריב בקרבתו ולא לראות אדם כואב בלי שינסה לנחמו או להושיעו. סיפורים שלימים על רחמיו של הילד היו שגורים על פיה של אמא, והיתה חוזרת עליהם שלא בפניו של צפנת, אבל לעתים לא השגיחה בו והיתה מספרת אותם גם בפניו. אף כי בסתר לבו האמין צפנת אף הוא באיזה יעוד שלמענו נברא, הרי היתה אמונתה זו המודגשת של אמא לזרא לו, ואף לצנינים. ויש שנפתחה בו מידת להכעיס, שהיה טופל על עצמו כל רע וכל אשמה, כדי להבאיש ריח אמונתה של אמא בו וביעודו. ואולם ככל אשר יבעט צפנת ויתלהלה, כן תגבר אמונתה של אמא ב“צדיק הנסתר” שלה, כן תרבה לבקש צדדים של זכות ושל כוונה לשם שמים בכל אשר יאמר ויעשה.
ואמונתה זו נתחזקה בה באמא גם מעבר אחר, המשמש מופת של קדושה מאז ומתמיד, הלא הם היסורים והחוליים והמרעין בישין, שנתנסה בהם צפנת לעיניה משחר ילדותו עד היום הזה. במדוים ובחוליים רעים אלה היתה אמא רואה מעין נסיון נואש של הסיטרא אחרא להכחיד משורש את הנצר המופלא שנולד לה, להאיר עיניהם של ישראל… ומראשית הופעתם גייסה בכל כוחות גופה ונפשה למלחמה במלאכי חבלה אלה שבאו לטרוף את בנה. שמירת בריאותו של צפנת נעשתה לפולחן בחייה, אשר לו הקריבה כל זמנה וכל מרצה, גופה ונפשה ומאודה. בבוקר היתה מגלה חוורון בלתי מצוי בפניו של צפנת הילד, והיתה מגעת שפתיה אל מצחו, דומה שחום יש לו לילד. משנתגלה כי אכן כן הוא, החלו תחילה כל אבריה מרטטים מאימה, משל למי שרואה ספינתו טובעת תחת רגליו. אחר כך חיזקה את לבה, השכיבה את הילד במיטתו, הגישה לו צעצועים ומיני משקה, והיא רצה אל הרופא, הזעיקה את בני המשפחה, קרעה שחקים בצעקותיה, עד שלבסוף שכבה עם הילד במיטתו, כאילו ביקשה להגן עליו בכובד גופה מפני כל צר ומשטין. ואמנם, כשהיה צפנת מקיץ אז בלילות קדחת משנתו החטופה היה רואה את אמו השוכבת על ידו בלבושה המלא כמין מחיצה ודייק הבנויים עליו, שלא תהיה לכוחות השחור שמעבר מזה כל שליטה עליו. בטחון לא יבוטא היה אז ממלא את לבו, ואילו פקדו המות אותה שעה היה הולך אחריו בלי מורך לקראת יעודים סמויים ונפלאים.
כשם שהגנה עליו מפני המחלה, כן נלחמה אמא לנפשו מפני החטא. שכן בחוש האמהות העמוק שבה הרגישה מיד בפקוד החטא את גופו של צפנת, והוא עודו באבו. מה שנסתר מעיני כל בני הבית ולמעשה גם מעיניה היא בהקיץ, לא נסתר ממנה באתכסיא בנפשה פנימה. המגעים הראשונים האסורים בין צפנת ובין גופה של אשה נגעו אותה שעה באורח פלא גם בנפשה של אמא, נגעו ופגעו גם יחד, כי על כן היו לה הדברים כמדקרות חרב, כחיצים נתקעים בלבה ובשרה. והיתה הידיעה הנסתרת הדדית ביניהם. גם צפנת, בשעה שנתמסר, בעטיה של זוועת הילדות, לזרועות סתר של התאוה, היה מרגיש תמיד אותה שעה את אמו, כאילו היא עומדת על גבו ועיניה רואות ודומעות. וראיה זו עתידה היתה לעמוד כחייץ בינו ובין כל אשה בתבל, עד אשר נישואיו עם ליאת היתה להם אולי גם משמעות זו, שבהיותם מיוסדים על זיקת הנשמות בלבד, רחוקים היו מן הכיעור ומן הדומה לו ולא נמצא בהם צד של בגידה באם ובטוהר הנזירות של אהבתה.
ואולם ההבדל בין המלחמה שניהלה אמא לשמירת גופו של צפנת מפני החולי, ובין המלחמה שניהלה לשמירת נפשו מן החטא היה בזה, שלגבי החולי והמוות היתה אמא נלחמת מלחמה גלויה, נראית ומוחשית, בשעה שעם המלאך הרע שארב לנשמתו של צפנת היתה מלחמתה מתנהלת בנפשה פנימה, וכמעט בלא יודעים. אך לבו של צפנת ידע את הדבר. אכן בעד כל מקרה לא טהור שקרהו לצפנת, בעד כל פגישת מאויים שלו עם גופה של אשה, בעד כל ניצוץ ערגון שהתלקח בו, היתה אמא משלמת בדם לבה, היתה נשברת לפני ולפנים וכל חייה מבוכת בלהה. זכורה לו לצפנת אהבה ביסורים שלו אל נערה צעירה בימים הראשונים לשבתם בירושלים. נערה בת שתים עשרה היתה וצפנת אז כבר בן שבע עשרה. ובלבו המורתח של צפנת התחולל אז קרב מוזר בין תאוותו לגופה של הנערה ובין חרדתו לתום נפשה, שלא ייפגם בעטיה של אהבת נעורים זו. וקרב זה היה בו הרבה מן השגעון המכלה את בעליו, שכן גם הנצחון וגם המפלה היה בהם משום חץ מות ללבו. אמא היתה הנפש היחידה, שהרגישה אז בדרמה הנסתרת הזאת שהתחוללה בנפש בנה, ועיניה המעונות היו מלוות אותו כצל עינויים בכל לבטיו. היא חלתה אז בהתקפות הראשונות של אבני המרה, וצפנת ידע, כי את חולי אהבתו היא נשאה. יתר על כן, כשהיא שרויה בחום של ארבעים מעלות ובמכאובים המוציאים מן הדעת הפתיעה אותו לילה אחד, כשהיא יושבת למראשותיו ומעירה אותו באנקת חרדות משנתו: – בני, למה אתה בוכה מתוך החלום?… למחרת אותו יום החל צפנת שותה לשכרה, חזיון שלא היה נדיר כל כך בסביבה החסידית. בשכרון חיצוני זה חישב להסתיר מעיני האם את שכרונו ולא מיין בשבי האהבה. אבל אמא לא הותעתה, היא עברה עמו בכל מדורי הגיהינום של אהבת פיפיות זו, עד אותו לילה שצפנת נמלט ביגונו אל “חורשת המתאבדים” שבצלע ההר, והנה הוא שומע צחוק מוכר לו בין האילנות, והצחוק צחוקה של אותה נערונת תמימה, שהוא כה ירא פן יפגום בה באהבתו, כשהיא מתעלסת באהבים עם אחד נואף זקן מן השכנות… כאשר נכנס אז צפנת הביתה בפנים של מת, ניצבה אמו לילד הדלת בכסות הלילה שלה, ואף על פניה היה חרות אותו יאוש, שאין אחריו מאומה…
שנות הפרידה ביניהם בהגיע צפנת לרשות עצמו, שנות ההוראה בגליל, הנסיעה לגולה, הישיבה רחוק ממנה באשר ישב, לא היו אלא שנות ניתוק בכוח מאהבת חרדה זו שלב שניהם נקרע בעטייה לנתחים, נתחים. בתדהמה נתנה לו אז אמא ללכת לדרכו ובתדהמה היתה שרויה כל אותן השנים, בהיות זיק חיותה היחידי מכתב שנתקבל ממנו, דרישת שלום שמסר מישהו בעל פה, ביקור חטוף שערך צפנת בבית ושהיה מקצרו בכוונת מכוון, לבל תשוב תתעורר ביניהם שוב אותה שלהבת אהבה, שהפרידה אחריה כמוה כמות. אבל הנפשות נשארו אסורות באזיקים גם מרחוק. אף בנשואיו עם ליאת ליוה את צפנת מבט החרדה הנצחי של אמא. האוהב הוא אותה, או אינו והיא למשא עליו? והיה בשתי האפשרויות משום שאול ועדן יחד לנשמתה של אמא. שהרי בדמותה כי אוהב צפנת את ליאת ובראותה התרפקותה של ליאת עליו עלץ לבה בקרבה על שמצא בנה עזר כנגדו, אך שלא בידיעתה היה כוסס בה אותו כאב קדמון של קנאה לא מודעה, אותו חשד מר כי אכן זו גוזלה ממנה את בנה ולא בזכות… ואם אירע ונמצאה לה סיבה לחשוב, כי ליאת היא למעמסה על צפנת וכי מיקח טעות עשה בנשואיו בנכר, היו למעשה רחמי אם שלה נכמרים בצהלת געגועים להשיב לו אהבת קדומים שאשה זו אמרה להמירה לו, ואולם הרעיון כי צפנת רותק חלילה לעולם אל אשה שהוא מתייסר על ידה היה מוציא אותה מדעתה ממש. אהה, מה ערך עוד לחייה עלי אדמות, אם נחרץ דינו של בנה לא להיות מאושר בחיים האלה לעולמים? ואהה, מה טעם תמצא עוד בחיים, אם צפנת וליאת נשארים ערירים וולד אין להם. כי אכן, בין כל רגשות הפיפיות שביתקו את לבה של אמא היתה כמיהת קדומים זו לדור חדש שייוולד, לנין ונכד, מסעירה ביותר את הוייתה של אמא, והעובדה כי עברו שנים ולליאת עוד לא היה ולד מילאה את לבה חרדה תנ"כית של האמהות העקרות. והנורא ביותר היה, שאמא ייחסה לצפנת גם בנידון זה אותן רגשות שהיו לה, ולבה התענה בעינוייו המדומים של צפנת על כי בן אין לו. בתפילת הנרות של שבת היתה מזדעזעת מבכי כבוש, כשהיתה נזכרת בערירות בנה, ואם צפנת נתן עיניו בילד יפה ולטפו, היו אנחות כאב פורצות מלבה של אמא על יסוריו של צפנת, כביכול, שהוא לא זכה לילד כזה. ושום ויכוחים עמה לא הועילו כאן, שום דיבורים לא שיכנעוה, רק את כבידה היתה פולחת בהגיגיה והתקפות המרה נעשו תכופות יותר ויותר. ואבא היה מספר כי בלילה היא זועקת משנתה, מתווכחת בקול חנוק עם הרבונו של עולם, כביכול, על כל אשר עולל לבנה בכורה.
אהה, שהוא הושב אליה, בנה בכורה, והוא חולה עד מוות, ועל ידו אשה “מתה” אף היא. אהה, שהיא, אמא, מי שהיתה פעם הבריאה בבנות, החזקה בנשים, הגבורה בגוף וברוח, הנהה עתה רק צל ממה שהיתה, עניה סוערה, חורבה עזובה, שבורה בגופה ורצוצה בנפשה, עקורה משורשה ונתוקה מבית אביה, מדוכאה מעוני, רדופה מנושים, נדהמה מחולי, כבידה ביסורים, כושלת ברגליה ממדוי הגוף. מה כוחה, כי תוכל עוד להגן על בנה, אשר מלאכי החבלה מן הימים ההם השיגוהו עתה בין המצרים? איך תוציא מן המוות את בלעו, מן השגעון את טרף בנה? אבל לא! כלביאה פצועה זינקה אותה שנה אחרונה לחייה לקרב אחרון, וכל מעייניה החתומים כאילו שבו אליה. במאבק פנים אל פנים, הגב אל הקיר, שמרה על חייה למען בנה ועל חיי בנה למען חייה. אבל היא דמתה בימים אלה לאותו פרש, שחרב האויב הסירה את ראשו מעליו, וגופתו המשיכה עוד זמן מה לדהור על הסוס השוטף במלחמה, כשחרבו שלופה בידו…
ה 🔗
ויום אחד הגיע המאבק אל קצו. אותו יום קם צפנת לראשונה על רגליו ויצא החוצה לטיול קצר. תחילה ביקשה אמא, שליאת תילווה עמו בדרכו, שכן לא רגיל הוא כבר בהליכה ברחוב, ואולם ליאת לא עצרה כוח לקום מעל מיטתה וצפנת הלך לבדו. אמא היתה עסוקה בהכנות לימים הנוראים. עברה כמעט שנה מאז בואו של צפנת אל חדר הוריו, וקימתו היום לשם טיול היה בה משום הישג. צפנת הורחק הרבה ממטחוי חיציו של המות. הרבה, אבל לא כליל. ומוחה של אמא, בקצצה את הדגים לסעודת ראש השנה, קצוץ היטב בקופיץ, היה טרוד בחקר מצבו של צפנת לאמיתו. יותר ויותר נתברר לה, כי מחלתו של צפנת שרשה בנפש יותר מאשר בגוף, ויותר ויותר נתגברה אימתה, שאכפה עליה בשנים האחרונות, שמא היא עצמה באהבתה אליו אשר לא תדע גבול הנה הגורמת האמיתית למחלתו. היא התבוננה היטב אל חיי הנשואים בין צפנת וליאת, היא העלתה מתהום הנשיה זכרי מתיחות, ברקי הארה ביחסים שבינה ובין צפנת, והיא צירפה מכל אלה כתב אשמה כלפי עצמה, כלפי אהבתה שכבלה את בנה, את שמשונה, בעבותות דלילה אמהיות, והיא נבהלה מכל אשר עוללה בלכתה שבי אחרי שרירות לבה האוהב…
פתאום נפלו יריות ברחוב. קמה מרוצה והרחוב נתרוקן מאדם. אין זאת והצבא המנדטורי עסק בציד מעפילים ברחובות העיר וירה בבורחים, כדרכו בזמן האחרון שמצב בנות הברית בחזית המלחמה הוטב ושוב לא היו זקוקים לאהדתו ולעזרתו של הישוב העברי בארץ… אבל היכן צפנת? ב“צאינה וראינה” מסופר על שרה אמנו, ששמעה על עקידת יצחק בנה מפי השטן. השטן אמר לה: “יצחק בנך נעקד והועלה לעולה – כמעט”. אבל ברווח הזמן בין “לעולה” ובין “כמעט” יצאה נשמתה של שרה אמנו. אף באמו של צפנת נתרחש משהו מעין זה, כאשר שמעה את היריות ברחוב ועלתה לפניה השאלה, היכן צפנת? עם הקופיץ ביד נפלה על רצפת המרפסת וחבטת נפילתה היתה כה קשה, שאנשים מבית הכנסת במרתף הרגישו בכך ועלו חיש מהר למעלה לראות מה קרה.
וכאשר פקחה אמא את עיניה וכאשר ראתה את צפנת – ששב בינתיים מדרכו – גוחן עליה באין טיפת דם בפניו, וכאשר ראתה את מבט הבעתה והתמיהה והאשמה שהוא נתן בה באלם יגון, הבינה בעומק לבה כי כך לא יוכלו הדברים להימשך עוד. אהבתה אליו נעשתה למעמסה כבידה כזאת, ששוב לא יוכל אדם לשאת אותה וחי. והיא נתבשרה בפשטות מפליאה, כי הגיעה שעתה להסתלק מן העולם. ומשהבינה את הבשורה התחזקה וקמה על רגליה ואת החלטתה שמרה בלבה…
עשרה ימים אחרי הדברים האלה, בערב יום הכיפורים נתחלקה אמא ונפלה ברחוב בשעה שקיבלה גוש קרח כבד מידי המוכר. מוטיל השמש האדמוני, שמתפקידו היה להביא לה יום יום את הקרח למקרר, נתאחר היום משום מה בשליחות אחרת למען בית הכנסת, וכששמעה עגלת הקרח עוברת רצה אמא בעצמה, שלא להשאיר את המאכלים שהכינה למחרת בערב הצום, שיושחתו בחום. היא היתה מתמיד רפופה ברגליה העדינות, שנלאו נשוא את גופה, וגזיזי קרח שהיו מונחות על הרחוב הכשילוה בקחתה את גוש הקרח ביד, הנפילה היתה במלוא הכובד. ושוב לא יכלה לקום בעצמה. קמה מהומה ברחוב, הבהילו את “מגן דוד אדום” ומשהעלוה על אלונקה הביתה אמר הרופא, כי יש חשש לחייה. לחץ הדם שלה היה למעלה ממאתיים והדופק מעיד, כי משהו לא טוב נתרחש בלבה.
כאשר הגיש צפנת תחבושת קרה למצחה נסתכל היטב בעיניה היפות, שניסתה לעצום אותן בפניו, ובאותה הבנת גומלין מסתורית שביניהם הבין מייד את האמת לאמיתה. אותה שעה ביקש לצעוק צעקה גדולה ומרה, אך הוא חינק את הצעקה בגרונו למראה עיניה המתחננות.
– אמא – לחש כאוב מקבר – אמא, מדוע עשית לי זאת…
– צפנת – לחשה אף היא, כשהמחנק בגרונה – צפנת בני, אל תצערני בצערך. אתה היודע, כי יש סדר לדורות, הבן אחרי האם, ולמה תבקש ממני את ההיפך?
בליל כיפור לא ירד צפנת לבית הכנסת, אלא ישב על יד מיטתה של אמא. פתאום נכנס מוטיל השמש האדמוני ושאל למחזור הגדול, החשמל כבה בבית הכנסת בטרם זמנו, ואבא זקוק למחזור בעל האותיות הגדולות, כדי לעבור לפני התיבה לאור נר התמיד.
– למה כבה החשמל – שאלה אמא – כלום לא כיוונת את השעון כהלכה?
– כיוונתי – טען מוטיל – בעצם ידי כיוונתי. אינני יודע מה קרה.
ואז עצמה אמא את עיניה בדביקות גדולה, וצפנת ידע למה עשתה כן. היא נזכרה בליקוי מאורות העיר הזרה בשעת פטירת אמא שלה, והיא ידעה כי מעתה שוב לא יארך הדבר…
צפנת חפץ לשבת על יד מיטתה כל הלילה, אך היא ציוותה עליו בקולה הגווע שישכב לישון, גם היא ישינה… ובהתהפכו על משכבו שמע צפנת איך היא עוצרת אנקת גסיסתה לבל תעירהו משנתו…
בבוקר ביקשה מצפנת, שיביא מניין יהודים מבית הכנסת לאמירת וידוי. היהודים עמדו ליד מיטתה, כשהם מחליקים על זקנם בדממה. רק מוטיל השמש האדמוני, ששום מעמד לא הרגיש את לבו היבש משנים ומנסיונות, ניסר בקולו כבמשור פגום ודיבר על דא ועל הא, טרם אמר לפניה את הוידוי במפוכח, והיא ענתה אחריו מלה במלה. מאבא ביקשה שלא יימצא בחדר בשעת מותה. משסיימה והיהודים ענו אמן ביקשה את צפנת ואת אחיו הצעיר, שהוזעק באוירון מהצבא ואת שני בנותיה, שהוחרדו אף הן ממרחקים, שיגשו אליהו ובקול העולה מן הלב לחשה:
– עכשיו, בני, שהחייתם נפשי בקרבי, אמותה הפעם. אמא שלי, הצדקת זכרונה לברכה, בידוע לכם שנסתלקה בפרשת “כי תשא”. אשר פירשה היא בלשונה הקדושה “בי תשא את ראש בני ישראל”. אני אוציא נשמתי במפטיר יונה ובפרשת העקידה שבשבוע שעבר, ותסלחו לי בני, שאני אטריח אתכם ואפרד מכם גם כן בדברי תורה. כשברח יונה מלפני ה' תרשישה קמה סערה גדולה על הים. אמר יונה: “שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם”. וקשה, במקום לבחור במות בגלי הים, יכול היה יונה לחזור בו ולהינבא, כאשר ציוה ה‘, והיה הכל אתי שפיר. אלא האמת היא, כי הנפש הקרובה אל הנבואה, משהיא מרגישה קירבת אל עליון, שוב אינה מוצאת טעם בחיים מרוב השתוקקות אל היחוד השלם. ואם כן העולם מה יהא עליו? זה מה שכתוב: "וימן ה’ דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג“. מעי הדג הם בבחינת רחם אם ורחמי אם, שהאם היא שורש החיים, והיא המגינה על הנפש המתנבאת שלא תתפשט מן הגוף. ומשום כך נאמרה אחרי העקידה פרשת מיתתה של שרה אמנו, להודיעך ששרה אמנו הוטעתה על ידי הסמ”ך מי“ם, ימח שמו להאמין כי יצחק בנה נעקד ממש על העקידה ופסק טעמם של רחמי אם שלה. זה הפשט. אבל יש גם רמז וסוד בדבר. והסוד הוא, ששרה אמנו בחרה במיתה, כדי לצוות לבנה, ליצחק, שנסתכן בעקידה, את החיים עד העולם. שהאם היא נשמת החיים בעולם, ובשעה שהאם מסתלקת מן העולם, נשמת החיים שבה, שעמדה כל הזמן וחרדה מנגד, בחינת “ותתצב אחותו”, נכנסת מעתה אל נפש הבן פנימה ושומרת עליו מתוכו. בחינת רחל אמנו ז”ל, שמתה בדמי ימיה, כדי לעלות מקברה, בדרך אפרתה לשמור על בניה המובלים לגולה, ובידוע אין בין גולה לגאולה אלא אל“ף של אם בלבד… וברחמי אמנו רחל ז”ל יש שכר לפעולתם “ושבו בנים לגבולם”… והגבול זה החיים עלי אדמות, בני, והמצוה האמיתית, בני, זה לחיות קירבת אלוהים חיים בתוך הגבול…וזה סוד קיומו של עמנו בית ישראל, אשר שר עם אל ויוכל לו ומחזה שדי יראה ולא יפול, כי בתורתו כתוב לאמור: “ובחרת בחיים”…
הדברים יצאו מפיה בלחש, בהפסקות של קשב מרוכז, כאילו היתה היא רק חוזרת בשפתיה על מה שנשמע לאוזניה ממרחק רב. ועם הגיעה אל המלים האחרונות, כבר נשמע מתוכן משק כנפי המות. פתאום קמו עיניה וקפאו בארשת של תמהון גדול, פיה נשאר פתוח ולא נסגר עוד וראשה נשמט על הכר.
מוטיל השמש האדמוני הוציא נוצה מכיסו והגישה אל אפה של אמא.
הנוצה לא זעה.
פרק ששי: לא תכבה! 🔗
א 🔗
צפנת וליאת יושבים עתה בשכונה קטנה, בקרבתה של מושבה. בארנקה של אמא נמצא אחרי מותה צרור תכשיטים עם הוראה מפורשת, כתובה על פתק של קרטון: “לשכירת דירה בשביל צפנת”. הצרור לא הספיק לשכירת הדירה בירושלים, שכן רבים היו דמי המפתח אשר דרשו בעלי בתים, בתקופה זו של חוסר דירות עם תום המלחמה. נמשכו איפוא צפנת וליאת בחיפושיהם אחרי הכפר, משאת נפשם מאז. ואמנם עד מהרה הגיעה אליהם השמועה, כי פלוני הדייר, פקיד נודע בסוכנות, היושב בפרברה של מושבה בונה לו בית לעצמו ועוזב את דירתו השכורה, ואם צפנת יזדרז יוכל לקבל את הדירה מבעל הבית בתשלום שכר דירה לשנה למפרע. הדירה היתה למעשה בית כפרי שלם, המוקף גינה ופרדסים גובלים עמו, מראה נוף ירוק וגגות המושבה האדומים נשקפים מרחוק בין העצים. והסכום שנדרש לשכירתה התאים באופן מופלא לסך שהשאירה אמא בארנקה.
רק מי ששתה את קובעת כוס הנדודים עד תומה, כצפנת וליאת, רק מי שהחליף כמותם חדר שכור אחד במשנהו, וכל חדר גרוע מחברו וכל בעל דירה קשה מן הקודם לו, רק מי שהושלך כמותם מן המטבח ומן המסדרון אל ד' אמות של חדרם, שאף בהן היתה צרה עין המשכירים, רק הוא ידע את הטעם של שעת החסד, כאשר סגרו את הדלת אחריהם בפעם הראשונה, והנה הם יחידים בדירתם, לבדם, לבדם. אמנם בימים הראשונים נדמה היה להם לצפנת וליאת, כי לא נכנסו לדירה הזאת לגור בה, אלא לשכב על ערש דוי. בלהות מותה של אמא, ימי השבעה הקודרים, ואחר כך המאמץ המאובן של העקירה מירושלים וכניסתם לדירה החדשה שבכפר, החזירו בבת יד את כוחותיו של צפנת אחורנית אל אותו מצב של דמדום שהיה שרוי בו אז, כאשר אמו החלה לטפל בהבראתו, וליאת המיוגעת והמזועזעת, חסרת הדם ופצועת הנפש נפלה מיד כמוהו אין אונים על מיטתה בחדר שיוחד לה ולנגינתה.
ליד מיטתו העמיד צפנת שרפרף קטן, עט ודיו וגליונות נייר, ובכל פעם בשעות הלילה המאוחרות, או באשמורת הבוקר המלאה דומיה, יש ולוח האבן המעיק על לבו תמיד יתרומם קצת ונפשו נושמת נשימה אחת לרווחה. אותה שעה הוא עט אל קסת הסופרים וכותב ורושם בלהיטות נכאים שורות חטופות בספר האבוד של חייו. והעינים המביטות עליו אותה שעה מן הצד ידועות לו גם ידועות, הלא הן עיניו של החונק האלמוני, המאיים מאז ומתמיד להחריש בקרבו את הקול הקורא ולשים קץ להגיגו עלי אדמות. הוא החונק, הוא המוות, אשר פתאום הוא חוזר ושם כפו על צווארי צפנת ולוח האבן הולך וכבד על לבו, והעט נשמט מידו וראשו נופל לאחוריו אל כר המיטה.
ואולם מיום ליום נראה לצפנת בעליל כי חל רפיון בלחיצת אצבעותיו החונקות של מלאך המוות, רפיון אשר לא חש כמותו זה שנים כמה. כאמור, עמד בית המגורים של צפנת וליאת בגינה מוקפת פרדסים הרחק מן המושבה, כשרק בתים בודדים עומדים בפיזור בסביבתם, אף הם במעטה פרדסים. השקט היה רפאות ללבב. מי ההשקאה זרמו כל היום והשיחים גדלו פרע וענפיהם הירוקים ופרחי הטפסנים האדומים והכחולים כיסו את הבית כולו מעין חוץ. הצפרים צייצו מבין העפאים, כל מספר ימים להקות צפרים אחרות, צבעוניות, זעירות, גמלוניות, בעלות תרועה, שברים, שברים תרועה, וציוץ כעין צלצול פעמונים קלילים. ההיה זה נוף הפלאים אשר נתן אותותיו בשיבתו האיטית, אבל הבטוחה אל קרקע החיים? או ההיתה זאת אתנחתא, שעשה המוות במלחמתו, לאחר שגזל ממנו את היקר מכל יקר, את אמו היחידה בתבל?
אהה, אמא! אם האדם עלי אדמות. כאן, בבדידות השכונה הכפרית, כשהוא וליאת שוכבים כל אחד בחדר לחוד וקמים רק לאכילה חטופה ממה שחנווני רוכל מביא להם באקראי, כאן בהתפשט השקט הירוק שעם החלונות בנפש פנימה, צף ועלה כאבן כבדה מנבכי הלב כאב האבידה של אמא הרחימה, האם אשר היתה לו האחיזה הממשית היחידה בעולם התוהו של נשמתו. יש שהיה מתעורר עם שחר, ניגש כושל אל החלון ונשקף החוצה, אל שפעת הירק עד למרחוק, אל הפרדסים בלבלובם, אל שבילי החול הנמתחים בין גני הפרי, ודמעות היו נושרות מעיניו ללא הפוגה, בהעלותו על לבו עד מה כלתה וגם נכספה נפש אמא אל הכפר וירקותו, אל עץ ושיח ואל ערוגה משלה בארץ ישראל. הסיפורים שלה, החוזרים ונשנים תמיד בנוסחה הקבוע, על האחוזה שהיה לאבי זקינה בפולין דרוסיה. על יום הקציר, כשנערות בית הרבי, והיא הבכורה בכולן והתוססת בכולן, הושבו אחרי כבוד בעגלה מלאה תבואה, שמלותיהן לבנות ודגניות קלועות בשערות ראשן הפזורות, ובנות האכרים בשמלות הצבעונים שלהן רקדו כל הדרך מסביב לעגלה. הלחם והמלח, בהן קיבלו אותן זקני הכפר בכניסה לבית האחוזה. מחול בנות האכרים שנמשך כל הלילה לאורו של הירח, וחוט הכיסופים שנמשך ממחול זה אל מחול קציר אחר, שם בארץ חמדת אבות, אשר ב“אהבת ציון” של מאפו גמעה פלאיה באותם הלילות הסהוּרים של ילדותה. הנה שדה התבואות, הנה פרדס הרמונים, הנה שיר הכורמים העברי נישא מבין העצים – ואמא היכן היא? אהה, היא לא תדפוק לעולם על דלת הבית הזה! היא לא תקשיב לעולם אל רינת הצפרים האלה! היא לא תדרוך לעולם על דשא הגינה הרטוב מן הטל! מה בצע בכל אשר נשיג בחיים האלה, ואהובי נפשנו, היחידים אשר עלולים היו לשמוח עמנו שמחה של אמת, הם כבר טמונים בעפר לבלי קום…
ב 🔗
ליאת מתאוששת לפעמים וקמה לנגן על כנורה. מיד שלושה אנשים מוציאים ראשיהם מן החלונות של שלושת הבתים הסמוכים, אף כי רחוקים למדי, ומאזינים רב קשב. הראשון הוא סופר סגי־נהור, אשר זה שלושים שנה, מאז שנתעוור, הוא יושב לו כאן, בדומית ביתו המוקף חורשה ומכתיב סיפוריו לכלתו הדמומה, אשת בנו, הפועל החקלאי התם והחלוש, היושב אף הוא בבית הזה. והילדה שנולדה להם כאן, כחולת עינים ובהירת שיער של משי, מקשיבה תמיד בפנים של פליאה אל המלים הנחרזות מפיו של סבא.
השני הוא פרופסור ישיש, אריסטוקרט רוחני, זקוף גו וגלוי נפש, שהיה פעם מן החולמים והלוחמים של הישוב ועתה הוא מסתיר תחת המסוה של אהבת שיחה נפרזת את האכזבה של חייו, שלא נשמע בנעוריו אל קול לבו ולא נעשה לסופר, אלא שקע בעולמו הצר של המדע היבש, היבש בעיניו קצת יותר מן הראוי. ולמטה מזה הוא מסתיר את הידיעה שבלב, כי אכן תמו ימיו עלי אדמות…
והשלישי מר חשאי, בעל בית צנום, עפעפי קשת מקומרות על עיניו הדוקרות, משכיל ובר אוריין מימים מקדם, המקיים לול גדול בחצרו ועליו פרנסתו ופרנסת אשתו השפופה, לאחר שאבד לו כספו הרב שהביא עמו מגליציה בענין רע. נוסף על כך יש לו ליהודי זה מחלת לב אנושה, אנגינה פקטוריס, שאותה קיבל לאחר שנתבשר יום אחד, כי שני בניו אשר שלחם על חשבונו ללמוד רפואה בחוץ לארץ הוצאו להורג על ידי הנאצים. נמצא עד ראיה, שסיפר כיצד הובילו הגרמנים שעה קלה לפני בריחתם מן העיר את שני בחורי החמד, שהשתמשו בהם עד אותה שעה כברופאים עוזרים בבית חולים שלהם, הכניסו אותם לאורוה אחת, ירו בהם, כשהסוסים משתוללים ובועטים בגויותיהם השותתות דם.
בצאת צפנת לטיול ערב קצר, מיד הם מתלוים אליו, הפרופסור הישיש מימינו ומר חשאי חולה הלב משמאלו והסופר הסגי־נהור אחריהם, כשהוא מובל בידי נכדתו.
– כשהייתי אורחו של מיניסטר החקלאות במצרים – מתחיל הפרופסור הישיש, מי שהיה מומחה לחקלאות, ורוב מומחי הישוב היו תלמידיו, אלא שהם מקלקלים, מקלקלים את התלם…
– אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מותם של שני בני ביום אחד – נאחז מר חשאי חולה הלב באיזו אסוציאציה מקרית בדברי הפרופסור ומניע סנטרו החד, הבלתי מגולח למשעי, מעלה ומטה – למה לא מתי אני ונותרו הם בחיים? אני את תפקידי שלי גמרתי כבר, אבל הם.
– מה דעתך, מר צפנת, על הקונצרט של הרדיו אמש? – נכנס הסופר הסגינהור לדבריו של מר חשאי, אשר אין זאת ולא הקשיב אליהם כלל, מהיותו נמשך אחרי צלילי הנגינה מן הלילה שעבר – חבל שהיו הפרעות באויר ולא כל הפרקים נשמעו יפה.
כה הם מפליגים והולכים בנתיב השכונה עד שהם מגיעים אל דרך המלך, העובר את המושבה. לצדו של הכביש הזה נרצפה מדרכה מן השכונה אל המושבה, ועל המדרכה הזאת יש והם פוגשים בעוד שניים זקנים, האחד הוא האכר הסופר מר מוסנסקי והשני הוא הפרדסן ובעל בית החרושת לקרח מר קמחאי, שהוא גם הוגה דעות ובלשן ובעל הספריה הגדולה בכל המושבה. הראשון סתום עין הוא וגופו הכביר מתנהל בכבדות, והשני מחוטב אברים להפליא, בעל זקן לבן, רך ומחודד בקצהו. ופניו הוורדים והעגולים – עיני נעורים כחולות מחייכות מתוכם תמיד. שני ותיקים אלה, הם שקנו את אדמות המושבה מידי האפנדים לפני כיובל שנים. הם שהפריחו את השממה ומכרו את החלקות למתנחלים היהודים ועמדו על גבם בעצה ובתושיה. והם שיודעים לספר מעשי בראשית מופלאים מן הימים הראשונים של המושבה. עלילות נחשים ועקרבים, התנגשויות עם שבטי בידואים ונקמות דם בעקבותיהן, שריפת גרנות, רעידות אדמה ומגיפות קדחת ודבר. ובתוך מעשי האימים יש ונזכרת ידידות נפש מופלאה עם אחד מאנשי המדבר, ידידות נפש תנ"כית מעין אהבת דוד ויהונתן, אשר רק המדבר השומר על קדמותו עוד עלול לטפח שכמותה. ויש שהענק בעל העין האחת מחיה בניבו החזותי זכרון אהבה בתענוגות עם בת יפה של אחד השייכים, אהבה מסוכנת, ללא עדים וללא אקדמות, שכשם שנתלהטה בנסיבות מופלאות כן צללה בתהום הנשיה ולא נודעה אחריתה.
אגב שיחה הם מתקרבים והולכים אל רחובות המושבה, ההומים עתה מרוב אדם וכלי רכב. הפועלים העברים במכנסיהם הכחולים, שגם נשים לובשות אותם, והפועלים הערבים בסודריהם הלבנים והמאובקים חוזרים מן העבודה בפרדסים, כשהם נושאים תפוחי זהב בסליהם, או סולם על גבם. ביניהם יהודי תימן מסולסלי הפיאות ומתולתלי הזקן, שלבוש העבודה האירופי נראה כמושאל על גופם המקראי והם רצים ישר מן העבודה אל בית הכנסת שבשכונתם, להתפלל מנחה מעריב. הנוער שלהם שנתפקר כאחיהם האשכנזים, מתקהל ליד קיוסק לגזוז, שעתון הערב מודבק אל שלטו. כרוזים בלתי ליגליים מתחלקים בחיפזון על ידי רעולי פנים. טנקים מלאים חיילים בריטיים וגלילי תייל הדוקים אליהם מלפנים, עוברים ברעש כבד ומזכירים חיפושים שנעשים אי שם בשכונות עבריות, מעפילים שנאסרים ונשלחים לארץ גזירה, טירוריסטים מתייאשים שמובילים לתליה.
– אני מוכרח לשוב להאכיל את התרנגולים – מתנצל מר חשאי והופך פניו ללכת.
– גם אני, רעיתי תדאג לי – אומר צפנת.
– נשוב כולנו – מסכם הפרופסור הישיש ומנענע ראש לפרידה למר מוסנסקי ולמר קמחאי, שבתיהם במעלות המושבה.
– יפה שעה אחת של שיחת רעים בעולם מאלף שעות של בדידות – מסיים מר קמחאי את הפגישה בחיוך טוב של עיניו הכחולות מבעד לפניו הורודים וזקנו הלבן כעין הנרקיסים – וחבל שאנו דרים כה רחוקים זה מזה – הוא מוסיף לשון חיבה לצפנת.
גם צפנת משיב לו דבר טוב של פרידה.
ג 🔗
(מתוך יומנו של צפנת.)
*
אני מתחיל לאזן את כוחותי. מוצא אני, שאם הנני שוכב שעות הרבה כמשותק על מיטתי, תצלחנה מעט השעות הנותרות ליצירה, ובכל אופן לכתיבת פרקים אחרונים ביומני. אין להשליך אל התוהו את המעט אשר לפנינו, בגלל השאר, אשר לא עלה בידינו להשיג. בשיניים ובצפרניים יש להוציא מן הגורל האכזרי את פליטת ימינו. אני לומד לשמור על מעט כוחותי האחרונים. אינני הולך למקום שאין הכרח ללכת, ואינני בא בחברה כלל, זולתי חברת שלושת המטיילים בשעות בין הערביים, לומד אני לערוך לי בעצמי את ארוחתי מירקות ופירות חיים, שלא להטריד את ליאת, שהחיים הוגיעוה כמוני ויותר ממני. מנחש אני מראש כל רגע של אפיסת הכוחות ומקדים רפואה למכה על ידי שאני גוזר, לשעות שלימות, איבון על כל חושי, שוכב ללא ניע כלשהו, עד שאני מרגיש את דמי זורמים בי מחדש, כשהם מרועננים. חי אני חיי נזיר ומוותר על כל מה שעשוי להוציאני מבדידותי. מבין אני, כי שוב אין לי הרשות לחיות ככל האדם. “הזמן קצר והמלאכה מרובה, ובעל הבית דוחק” – האח, מה איטיב עתה להבין את מלות הקדם האלה!
*
אביתי לחיות בין בני האדם עם סודי אני. לא במדבריות, שאין בהם נפש חיה. ולא בבית המרזח, שכל פתח פתוח בו. אתם ועם עצמי חפצתי לחיות, בתוכם ועם נפשי בלבד. יודע אני, כי בכל מקום שיש מניין אנשים, שם השכינה שורה. ויודע אני, כי את דבר האלוהים יוכל האדם לשמוע רק בלבו הוא.
“שדי” הכולל בגימטריה יצירה.
*
נזדמן לידי כתב יד של ספר, שעדיין לא ראה אור. “טבע היקום” מאת פרד הוֹיל. ומה החוק המבריח הכל, שגילה התוכן הגדול בתצפיות הכוכבים? “חוק היצירה המתמדת”. אילו התרחש נס והתחלתי לחיות את חיי מחדש, הייתי חייב להתחיל את האפוס של היצירה משם…
*
כל הרהור שעלה בלבי והיה בו משום ערעור עולמי הקיים – לא יכולתי שלא להתוודות עליו בפני האחרים. כצרבת היה לבשרי, כנגע, אשר הרגשתי עצמי מחוייב להכריז עליו קבל עם. לא איכפת היה לי, אם על ידי כך אראה חוטא מזיד בעיני האחרים. עצם האפשרות של החטא שגיליתי בי הכאיבה לי יותר מכל עונש העלול להשיגני. ויש אשר בשעה שהאחרים החלו לגלות את חטאי ואת מומי על פי עדות עצמי – הייתי אני כבר למעלה מזה, מזוכך ומטוהר ומאושר בשבט מוסרם – מוסר שוא…
*
אילו נדרשתי לסכם את מאבק חיי במלים מספר, הייתי משיב: כל ימי נלחמתי שלא להיות מה שאויבי נפשי ביקשו לעשות ממני.
*
סבור אני כי כל העם ואולי גם כל האדם, הוא גוף חי, אורגני אחד, וכשמענים אדם אחד ממנו, אבר אחד ממנו – מרגיש כל יחיד ויחיד, כל אבר ואבר של הגוף הזה. אני נתתי את דמי בשלימות אל מסך הדמים של הדור.
*
הבה איפוא ואכתוב את יומן חיי עד גמירא. לפרוק מעלי אני רוצה. להקים יד למה שהיה, ולעורר מחשבות על מה שיהיה. כל נשמת אדם היא חלק מזירת הקרבות של העולם כולו, ואת חלקי העלוב הנני רושם בדברי ימי המלחמות של האדם. נזכר אני במה שקראתי על חוקרים אלמונים בשדה הרפואה, שהרכיבו טפילי מחלות מסוכנות לעצמם, כדי ללמוד את הריפוי מבשרם. ואני חושב, כי לא תימצא נקודת ראות חדשה להצלת האדם אם המשורר לא ילמד לראות את גופו ואת עצמו כחומר נסיונות של הדור, שיש לגלותו ולחקרו בכל ההתאכזרות ובמלוא הדיוק. ואין הבושה מעכבת אותי. עיני הורגלו להביט למרחוק. רואה אני את עצמי כבר כאילו איני. ואת כל הדור הזה אני רואה כאילו כבר אינו. ומה איכפת לדורות הבאים, אם אני הייתי קיים באמת ודברים אלה מאורעות חיי היו, או שרק משל אני וצפנת לא היה ולא נברא. אלא שהמשל נכתב בדם ונחתם בדם. ואמת במשל הזה, כל האמת כולה. לא כיחדתי דבר.
ד 🔗
אור לח“י כסלו תש”ח. לילות אחדים לפני כן כבר ישבו צפנת וליאת צמודים אל מקלט הראדיו, לשמוע את הדיונים בלייק־סאקסס על גורל מדינת ישראל המוצעת. את נאומו הגדול של גראנאדוס, מצפון העולם בשעה גדולה זו, הקורא להשיב לנדחי ישראל את ארצם השדודה. את נאומו היוצא מן הלב של יאן מאסאריק, בנו המחונן של נשיא טשכוסלובקיה הראשון, ובנאום אותה פיסקה מזעזעת, ששוב לא תימחה מספר העולם: “אתם דנים כאן על צינור הנפט, ואולם אני ידעתי צינור אחר, השם את הדברים בפי בשעה זו. הלא הוא הצינור של דם ישראל השפוך בכל הדורות.” האיום הצרוד של פאריס ביי אל־חורי, הסורי, כי דם יישפך, אם היהודים יקבלו את מדינתם מידי האומות המאוחדות. “בלאד־שד” הוא אמר במבטאו האנגלי הליואנטיני, ונשמעה המלה “בלאדשד”, שיצאה משוננת מפיו, כלחישת אפעה, מתיזה רעל אל תוך גלי האיתר. אך הלילה, שעה אחרי חצות, כתום כל הויכוחים היגעים, נשמע קול הבאס העמוק של היו"ר אראניה, כפעימת יד הגורל: – “עתה, רבותי, לא נותר לנו, אלא לגשת להצבעה”.
נשמעה באלחוט, מרחק אלפי מילין, עצירת הנשימה באולם המועצה של האומות המאוחדות. נשמעה התייפחות. האם מישהו מאחינו בני ישראל, מן היושבים צפופים ביציעי השומעים, שוב לא יכול להכיל את המתיחות וגעה בבכי? רחשוש נייר. זיעת כסא. והנה כבר קול הבאס העמוק של אראניה איש בראזיל, קורא כל עם בשמו, לפי סדר הישיבה באולם, שואל הן או לאו.
– ארגנטינה!
– נמנעת.
לא הן ולא לאו. הלב נצבט.
– הונדורס.
– נמנעת.
לא הן ולא לאו. החרדה גדלה והולכת.
ועוד נמנעת ולאו אחד והן צנוע, סוף־סוף הן צנוע של מדינה קטנה אחת ועוד לאו.
ופתאום:
– מדינות הברית של אמריקה.
– הן.
וגלי האיתר רועדים וגועשים ממחיאות הכפים הסוערות שבאולם.
אך אראניה מבקש מהקהל, לבל יפריע את מהלך ההצבעה בתשואות, ושוב דממה. ושוב נמנע אחד. והן צנוע ושני לאו.
ופתאום:
– רוסיה הסובייטית.
– הן.
וצפנת מכיר את הקול. גרומיקו היה זה. אותו גרומיקו, שקיפל כל גורל עם ישראל בנאומו המזהיר עם פתיחת המושב. וצפנת יודע, אם שניים אלה, אמריקה ורוסיה, שני עמודי העולם, הושיטו יד זו לזו הפעם, הרי, הרי…
אך צפנת ירא למהר ולהסיק. עוד ההצבעה נמשכת. עוד עמים נקראים להוציא גזר־דינו של ישראל לחיים או למות. ליאת מניחה ידה בחום על כתיפיו, אך הוא אינו מגיב. עוד ההצבעה נמשכת. עוד מניין הקולות לפנינו.
– צרפת.
– הן.
כיאות למבשרת החופש לעמי אירופה. תשואות רמות וממושכות נישאות על גלי האיתר, מרחק אלפי מילים, מיציע הקהל. שוב נאלץ היו"ר להשקיט.
– שוידיה.
– הן.
הרי זו שהצילה רבבות יהודים מבתי־המשרפות של אותו רשע.
– גואטמלה.
– הן.
ארצו של גראנאדוס.
– ועוד הן ולאו. לאו, לאו, הן, הן, הן, הן.
ושוב עצירת הנשימה לרגעים כבדים. אראניה מונה בקול את הקולות. דופק בפטיש על השולחן.
– שקט!
הנה, הנה:
– ההחלטה של ועדת “אד־הוק” נתקבלה ב־33 קול נגד 13, 10 נמנעים.
וצפנת מתרגם בלבו:
מדינת ישראל קמה לתחייה!
הראדיו מביא מן הקונטיננט השני תשואות סוערות. שירת “התקוה”, המושרת ברגש באולם האומות המאוחדות. לחישת אפעה אחרונה “בלאד־שד” מפי פאריס ביי אל־חורי.
אראניה, היושב ראש, בקול הבאס העמוק, מסיים את הישיבה:
– “יודע אני כי זהו הרגע עשיר־התקוה ביותר בחיי, אחרי שתי מלחמות עולם. את רגשי לבי הייתי יכול להביע אולי רק בלשוני אני, בפורטוגיזית. העצרת הזאת ננעלה, אך שערי העולם” – – –
אך צפנת שוב איננו כאן. צפנת נטל ידיה של ליאת, כבאותו נוהג מסורתי של הנישואים, בדיוק לפני שבע־עשרה שנה, והרי הוא יוצא עמה במחול. מחול עצור הוא, תנועות מדודות, אך כל עצמותיהם תאמרנה והקרקע תחת רגליהם. צפנת מתקדם עם ליאת במחול אל שער הגינה, פותח את השער, יוצא במחול עם ליאת אל הגינה, מן הגינה אל הרחוב בין הפרדסים, אל אויר הלילה הבשום של המושבה העברית.
עצי הפרדס עוד תרדמת הלילה על עפעפיהם. אך מבינים הם, מבינים. והשמים מבינים. והכוכבים ממעל. מי מציץ שם בין הכוכבים? האם בכל כוכב וכוכב שוכנת עתה נשמה אחרת, מאלה שחלמו את החלום? ר' יהודה הלוי? ר' יוסף דילה רינה? הרצל המבשר הזר הנפלא? האם הדוד ר' אהר’לי הוא זה, שנשרף במשרפות האדם, ולא זכה להגיע לכאן? הדודה פייגה’לה הצנועה והברה, שזהרה ככוכב הלזה בעודה בחייה?
הלילה עומק לפנים מעומק. אשמורת שלישית הגיעה. אך צפנת וליאת אינם היחידים כאן היוצאים במחול. בית אחר בית נפתח בחצרות המושבה המפוזרות. זוג, זוג יוצא. עם הזקנים ועם הטף. ורוקדים. ושרים: “עם ישראל חי! מדינת ישראל תיבנה!”
הנה הפרופסור הזקן, מחולמי החלום בראשונה, ארוך ומשתאה ובלתי מאמין הוא נסחב כמשהו שאיננו מן העולם הזה בידי בנותיו שחומות העינים, הגבוהות כמותו. הנה הסופר הסגי־נהור, ביד אחת הוא נתמך על ידי בנו הנמוך, הכפוף תחת משא המשק, ובשנייה על ידי נכדתו הזמירית, בהירת הצמות וכחולת העינים… הנה חשין, אותו חשין שהתענה שנים ארוכות בשלגי סיביר בגלל ציונותו ונשאר זקוף כאלון, ישר כאדם לא מן הדור הזה. הוא ואשתו וילדיו עמו. הנה גבריאלי, החייל הותיק מן הבריגאדה, כמקיץ מחלום אל תוך חלום הוא רוקד, הוא ואשתו וילדיו עמו. הנה מר חשאי, זה המשכיל החלוש, אוהב המלה העברית הנכתבת, בעל ה“אנגינה פקטוריס”, כזוג יונים מן השובך שלהם הוא רוקד עם אשתו הקטנה והמצומקת, תמוהת העינים.
והנה כבר כל המושבה כולה על רגליה. אל בית־הפועלים נוהרים במחול. שולחנות הוצאו בינתיים החוצה, ובקבוקי יין וכוסות עליהם.
– לחיים!
– לחיי מדינת ישראל!
והשתיה כדת, אין מסרב.
אך הדוקטור שוחרטוב הזקן עולה על שולחן וחפץ לנאום נאום. לחיים אדמוניות לדוקטור שוחרטוב הזקן, נמוך־הקומה, ועינים כחולות וגלויות, שכיסי דמעות תלויים תחתיהן. לפני חמישים שנה היה סטודנט רוסי בשווייץ ונכח בקונגרס הראשון בבאזל. מאז נעשה מטיף. הטיף לציונות ולמד רפואה. לפני ארבעים שנה עלה ארצה מוכתר בתואר רופא. הוא יודע לספר על הימים ההם, הדוקטור שוחרטוב. על החלוצים הראשונים שהוא ריפא. על הקדחת והטיפוס. על חומרי הרפואה, שלא היו בנמצא. על רכיבתו על החמור מנקודה לנקודה ומחולה לחולה. איך שהגשמים שיבשו את הדרכים, והוא נאלץ לשחות בביצה ולסחוב את חמורו עמו. איך שהבידואים התנפלו עליו ושתו כל שיקויי הרפואה אשר עמו כיין הטוב. והוא נאם הרבה בימי חייו, הדוקטור שוחרטוב. בשעה שביקר הדוקטור הרצל במושבה. ובשעה שביקר בה הברון רוטשילד. ובשעה שקברו את השומר היהודי הראשון, שנפל על משמרתו. ובשעה שניתנה הצהרת בלפור. ובכל חג ובכל מועד ובכל “סדר” של פועלים הוא נואם, הדוקטור שוחרטוב. אף עתה הוא חפץ לנאום. ניצב על השולחן בלחייו הורודות, הקמוטות מזוקן ובעיניו הכחולות, שכיסי דמעות תלויים תחתיהן. ניצב לנאום ופותח את פיו ואינו יכול. הדמעות שמות לו מחנק, כל פעם שהוא פותח את פיו לדבר. לבסוף הוא אומר נואש, יורד מן השולחן על כתפי הניצבים.
– זה אני לא בוכה, – הוא מצטדק בביישנות – הדמעות הן שבאות מאליהן. הקהל מריע. הקהל משתולל.
פועל בניין אחד מכה על חזהו מכות קורנס:
– בחיי, – הוא זעק – בחיי, בעד היום הזה אני נותן את חיי!
אך עוד זקן מופלג נדחק אל שולחן הנואמים. זה בהרב, הישיש בהרב, ממיסדי המושבה לפני חמישים שנה, והוא כבר אז לא מן הצעירים. איש גרום, שזוף פנים של קלף, שהזקן האפור, הדליל, כאילו מודבק אליהם, ושהגבות העבותות, האפורות אף הן, מכסות את עיניו. פרוה הוא לובש, גם בימות הגשמים וגם בימות החמה, ומקל עבה הוא נושא לפניו ואינו נשען עליו. עוד לפני שבועיים, במלאות לו תשעים וארבע, חפץ מישהו להחזיק בידו, כשעבר את הרחוב, בדרכו מן החגיגה המשפחתית.
– מה יהיה כבר כשאהיה זקן? – מיחה בהרב הישיש וסירב לקבל את היד המושטת.
עתה הוא ניגש אל שולחן הנואמים. ניגש בראש כפוף, כאשר ניגש היה פעם אל פרדה סרבנית, שכפה עליה את עול המחרישה. והפעם הוא נותן, שיחזיקו בידיו וירימוהו, נותן שיתמכו בו, בשעה שהוא עומד לשאת את נאומו. הקהל מחכה ברטט של התרגשות, שאינה חסרה נימה של בדיחות הדעת. ואולם לא נאום הוא נושא בפיו, בהרב הישיש, אלא ברכה, ברכה מסורתית, שמרעידה כל לב יהודי בשעה שהיא נאמרת בשם המפורש, ועתה היא מזעזעת את לבות העומדים צפופים בגלי ים סוער, אף על פי שקולו בגד בו בבהרב הישיש, אחרי תשעים וארבע שנות חייו, והוא רק מעין נעימה עמומה מוציא מפיו:
“ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.
הקהל עונה אמן.
ה 🔗
ימי הולדת היצירה. סוד שיח שרפי קודש המתגלה לאדם תולעה, והוא כובש פניו בענוות תום, מבלי שידע במה זכה לחסד השופע. גופו המזבח והעצים והשה לעולה, והאש מגבוה תאכל בו ותאכל, והוא איננו אֻכָּל. עוד לא ידע צפנת כשירה הזאת אשר העלה עתה על הכתב, כמוכתב בידי פלאי. שיר האומה הגוועת לעיניו, והיא תשוב ותקום מאפרה כצפור הפלאים של האגדה. רשומות הנפש של היחיד, אשר גורל עם ואדם משתקף בו ונאבק על פתרונו. הפרקים שופעים ממעיין לא אכזב, היריעות מתרחבות כבידים נעלמות. הנוף של ארץ קדומים זו קם לתחיה כבמאמר אשפים. כל הקורות בו וכל הנסתרות בו דובבות תמהון בנפשו של צפנת. ארצות, עמים, כוכבים. שחקים ומעמקים ושבילין די נור. נפש האדם הצומחת מכל אלה, השלוחה אל כל אלה. היַעַד הנכסף, מוקד חייו, האפוס של היצירה, המכְלוֹל רב הכרכים ומשולב הצורות עמד פתאם כספר הכתוב לנגד עיניו ולא תבע ממנו אלא “העתקה” בלבד, והוא העתיק עד כלוֹת הנשימה.
ליאת שוכבת במיטתה ערה, ודלת חדרה פתוחה לקלוט את האויר, היוצא מחדר עבודתו של צפנת. ליאת דועכת לאיטה כנר. אפיסת־הכוחות שנתגלתה בה לאחר “הקרב שנסתיים בנצחון” הלבינה שערותיה, השחה קומתה, והיא עוד לשנת הארבעים לא הגיעה. אך היא אינה הוגה במצבה, אינה מונה את הימים העוברים. כולה קשב ודריכות כלפי סוד היצירה המתרקמת לה שם לילה לילה בחדרו של צפנת. אכן היה טעם לחייה ויש טעם לסבלה, אם הדבר אשר החל צפנת ליצור קום יקום והיה כאשר החל להיות!
פעמים שצפנת קורא לפניה דפים שלימים מן היצירה. חרף כל הנוראות שבהם הציפו את הלב אושר מתוק. עם שטף הקריאה בלחש, היו הדמעות זולגות מעיני שניהם מבלי שהרגישו בכך, מבלי שפסקו עיניהם לחייך.
כה נמשך החג של היצירה המופקעת מצפרני המות עד אותו יום, בו ניבעה פתאם פצע השנאה הנסתר בלבו של צפנת. משניבעה הפצע נסתלק ממנו כוח היצירה ונפשו התהפכה בחבליה בלילות מחנק לא גאולים ובימים שאין להם שחר.
הדבר התחיל בלילה אחד משלהי הקיץ הלוהטים, כשהישימון הקדמון חזר וכבש את אדמת הישוב, קוצים וברקנים בכל אשר תדרוך, נחשים מתפתלים בחול הנתיבות ועקרבים ונדלים יוצאים מן החורים והסדקים של הבית היוקד כתנור. אין אויר לנשימה, מועקת תמיד על הראש ועל בית החזה והאוכל מתהפך במעיים כחמת פתנים. הימים נבובים והלילות אטומים והעייפות משתקת את הגוף והנפש ולידי תרדמה משכחת איננה מגיעה. ער שוכב הגוף המהביל והמשותק, כקבור חי בארון של מתים.
– תרדימה, תרידמה, תרדימה קלילה – התחנן פתאום כאוב מקבר קול ידוע גם ידוע בקירבתו של צפנת – תרדימה, תרדימה, לוא רק רגע תרדימה! – אמו המתה היתה זאת. שלחשה את הלחש. אמו המתה היתה זאת, שהעלתה מתהום הנשיה את הלילה ההוא שלפני מותה, ליל הכיפור הארוך, שעדיין הוא נמשך ואורך בנפשו אל צפנת…
– תרדימה, תרדימה, תרדימה קלילה – כה נאנקה אמא בלילה שלפני מותה, כאשר ציוותה על צפנת לשכב לישון בחדר השני, והיא דימתה עצמה לבדה בחדרה – תרדימה, תרדימה, תרדימה קלילה. רבונו של עולם, מעולם לא ביקשתי ממך דבר עבורי; עשה למעני הפעם, תרדימה, נטף תרדימה, תרדימה קלילה".
צפנת האזין אז ממיטתו בעוצר נשימה. התחינות הללו של אמא נלחשו על ידיה כל הלילה, אך התרדימה לא באה. בעינים פקוחות נחנקה לאיטה על ידי מלאך המות. צפנת זוכר את המחשבות שהתרוצצו אז במוחו ביתמות חדרו. בעצם לא שאלה אמא מעולם בעצת רופא מומחה. אמנם כל אימונה היה נתון לרופא הפרוטות שנתרפאה אצלו מיום בואה לארץ, וכשהציע צפנת לשאול בעצתו של אחד המומחים המפורסמים, שעלה אז עם הגולה שהוגלתה ממרכז אירופה, היתה אמא מוחה בכל תוקף וקובעת בריתחה, שהיא לא תמסור את גופה לבדיקה לרופא זר. ואולם צפנת ידע שאם יתעקש עד תום, לא תסרב אמא לעולם לעשות רצונו. ובכל זאת לא התעקש. בגלוי נפתתה אז להאמין, שהוא אינו עושה כן משום שהוא מכבד רצונה, ואולם אי שם בסתר לבו עמד מישהו והאשימו כל הימים, שחסרון כיס הוא שגרם, הפחד מפני ההוצאות היתירות, הכאובות בהזמנת הרופא המומחה…
עתה בלילות הנדודים ובימות הישימון של השכונה העזובה, כל המכירים נסעו להם לנאות קיץ, לכרמל ולצפת ולירושלים, ורק צפנת וליאת מתענים ביקוד המשתק, רק עתה בא צפנת חשבון עם עצמו על אותם הימים, על גורלה של אמא, על סבלה כל החיים ועל מותה בלא עת. כלום לא תאוות היצירה שלו היא שרצחה את אמא, כאשר רצחה את ליאת, כאשר רצחה אותו בעצמו? כלום לא בעטיה נאחז בחולי שלו ונתקע בלבטים שלו ונמנע תמיד מלהגיע לאיזה מעמד של יציבות, שאמא תוכל להסתופף בצלו ולא תקטול ימיה בין בעלי החובות, שליאת תחיה חיים של אשה כגילה, שהוא עצמו יהיה אדם בין אנשים? כלום כדאי וראוי והגון הוא לשלם בעד השכרון ההיולי הזה שהוא משתכר מיצירתו – בחורבן משפחה בישראל, בהרס הגוף והנפש, ברצח השפל מכל הרציחות, רצח האם, שהוא עזבה לנפשה ונתנה למות?…
– תרדימה, תרדימה, תרדימה קלילה – לא פסק קולה החשאי של אמא המתה להתחנן במסתורים.
מי מעמיד את הרוצחים על דרכנו, לקפד פתיל חיינו בעודנו באיבו? מי שולח בנו את השגעון הזה, לרדוף תמיד אחרי היד השלוחה לאבדנו? מי הוביל את חייו עקלקלות אל מולך היצירה, שמוסר לבו התקומם נגדו, שמאבק חייו סלד מפניו? מדוע שבר תמיד בידים אסירות חלום את גשר הבטחון, שהקימו בהקיץ אותן הידים עצמן?
– תרדימה, תרדימה, תרדימה קלילה…
– רבונו של עולם, מעולם לא ביקשתי ממך דבר לעצמי, עשה למעני הפעם, רק רגע אחד, רק נטף תרדימה, תרדימה קלילה…
אך לא! לא שם מקור הפצע השותת דם בנפשו של צפנת בימי שממון אלה. עמוק מזה! מכאיב מזה! קדוח היטב בכבשונה של הנפש, נקוב וירוד עד תהום! הה, הנה הנו! כמה זה לופת את הכל בכאב אחד חותך, כשורש הנקדח בשן רקובה! כמה זה נדלק באלף שלהבות, צורב באלף כוויות. כמה זה מצלצל ופועם כפעמוני אזעקה, שאין אטימת אוזניים בפניהם. “סוחר בקודשים! סוחר בקודשים!” זה הדבר! חבר, אדם, אח – למה כתבת זאת? למה עשית לי זאת? אתה שבך האמנתי. אתה שהמחנה שלך היה האור היחידי בחשכת חיי. אתה שלמען החזון שלך התעניתי והתקדשתי. אתה שלמענך שרתי, שלמענך חייתי ולמענך אני הולך למות. אתה, כוהן המזבח שלי, שומר הדביר שלי, עמוד התווך של מקדש חיי. אתה תוכני, אתה אמיתי, למה עשית לי זאת? למה קיפדת אמונתי בי ובך ובכל האדם בשתיים מלים אלה?…
– אני אסע אליו! – החליט צפנת לילה אחד, עם הגיעו אל דכדוכה של נפש – אני יודע מי הוא והיכן מקומו. אני מכוון לבי אליו תמיד. אני מוכרח לראות את אויבי פנים. אני מוכרח לשאול אותו שאלה אחת. אני או הוא – זאת תהיה השאלה!…
ו 🔗
הזדמנות לבקר את “האויב” בקבוץ שלו, בעמק יזרעאל, ניתנה לצפנת באופן בלתי צפוי. יום אחד הופיע אצלו אדם בגיל העמידה, לבוש כחלוץ, נמוך קומה, בעל עינים כחולות וטובות ובעל פנים חרושי קמטים מעבודה בשמש, והציג עצמו כאיש התרבות של בקעת כנרות, שבא אל צפנת בשליחות מיוחדת, שליחות מטעם עצמו. הוא, שמריהו שמו, הנהו בנו של ראש ישיבה ידועה בליטה, שקיבל סמיכות בשעתו בישיבת אביו, אבל לבו נשאו לישוב ארץ ישראל והוא מראשוני החברים שעלו לקבוצה, מומחה לבננות בשעות היום ועוסק בתרבות בשעות הלילה, כלומר, עורך את החגיגות והחגים במקום, ומזמין מרצים ואמנים להעשיר חייהם התרבותיים של החברים. בתפקידו זה אין הוא נמשך דווקא אחרי הידועים והמפורסמים, אלא אוהב הוא לקרוא בעצמו ו“לגלות בעצמו” את היוצרים שהוא מזמין, וצפנת על ריבוי הפסידונימים שלו, הוא אחד מגילוייו, אשר בהופעתו לקריאת יצירותיו הוא חפץ לזכות את חבריו. ולא את חברי קבוצתו בלבד הוא חפץ להנות. בתפקידו כ“תרבותן” הוא נפגש עם אנשי התרבות של עמק הירדן ושל עמק יזרעאל, ולתמהונו נודע לו, כי גילוי זה שהוא גילה את צפנת האלמוני איננו נחלתו שלו בלבד, אלא כמעט בכל נקודות העמקים “גילוהו” כבר כמותו, וכולם ביקשו ממנו, שבהזמינו את צפנת לקבוצתו יזמינהו גם אליהם, כלומר, יערוך לפניו תכנית מסודרת למסע קריאה מיצירותיו בשני העמקים למשך חודש ימים או יותר.
צפנת היה תפוש באותם הימים משום מה להלך רוח של פרידה, אם פרידה מן החיים, או פרידה מן העבר, או משהו בדומה לזה, שלא עמד עדיין על טיבו. ומסע זה בעמקים, פגישת פנים אל פנים זו עם ההתיישבות העובדת, אולי פגישה אחרונה, היתה לו כמילוי משאלה לא מבוטאה שבלב. ואולם את הדחיפה המכריעה למתן הסכמתו למסע זה קיבל לאחר שעבר על רשימת הנקודות שבהן הוזמן לבקר, ומצא בתוכן גם את “תל־מאבק”, זה הקיבוץ בעמק אשר בו ישב – לפי הידיעות שאסף עד עתה – “האויב” שלו, זה שכתב את המלים שלא נשתכחו מלבו “סוחר בקודשים”.
היו ימות הגשמים והעמק עמד בירקו ובלבלובו ומסעו של צפנת מנקודה לנקודה הפך לו למסע פלאים בארץ החלומות. כאילו פשט מעליו כל “הלבושין” של מציאות חייו האפורה ויצא מזוכך בלבוש נפשו בלבד, כפי שהיה בכוונתו להיווצר ולחיות. כן הרגיש עצמו בין החברים והחברות, שלא ידעוהו אלא מיצירתו ומשורש נפשו בלבד, ואף שיחם ושיגם עמו בא מן הנבכים שבהם, משורש נשמתם הם. כלילה אגדי אחד ארוך נדמו לו שני הלילות שבילה בשיחת לבב עם כל החברים והחברות, שנתכנסו בחדר האוכל של קבוץ אחד על שפת הכנרת. על ידו ישבה אשה צעירה בלונדית, אם לשני ילדים בקבוץ, אשר הוא זכר אותה מאיזו פגישה פלאית מלפני חמש עשרה שנה ואשר עתה כאילו המשיכה עמו את השיחה הפלאית מאז, בהיותה עם פתיחת המסיבה הפה לקיבוץ כולו. ושיחת החברים שדיברו אחריה נהרה לנפשו בשפה פנימית, שאיננה מעולם החלוף. ולא רק החברים בקבוץ זה או בישובים האחרים דיברו אל נפשו בשפה זו. הנוף דיבר. העבודה דיברה. החי והצומח והדומם דיבר. כן, אף הדומם פתח את פיו ודיבר באותה לשון הסמלים, אשר עוד מעט עוד מעט והיא תהיה גם לשפתו הוא, לנצח…
ז: (קטעים מיומן המסע) 🔗
*
…הגעתי לחצר הקבוצה במזל טוב. אחרי עגלים רבים נולדה סוף סוף, ברגע הזה ממש העגלה המקווה. הרפתן, בחור גבוה ובריא, בעל פנים רחבים ועינים מאירות, אוחז את הרכה הנולדת בזרועותיו ויוצא עמה במחול. אחר כך הוא ממהר להשכיבה ולכסותה בקש למען יחם לה ורץ לבשר לכל פרה ופרה שבעדר, כי אכן היתה הרווחה. הפרות מניעות בראשן בחדוה רבה, וניכר שהן מבינות בלשון של רוען הנלהב ושהן רגילות לבוא עמו בדברים. החברים והחברות העובדים בחצר המשק, במטבח ובבתי המלאכה, באים במרוצה, מקיפים את הרועה הרפתן ואת בת טיפוחו ומישהו מציע, שהעגלה תיקרא על שם אריקה, זו הנערה זהורת העין, שבזכות כניסתה בשנה זו לעבוד ברפת התחולל הנס. אריקה מוחה בצלצלי קולה ומודיעה, שאם תיקרא העגלה בשמה, היא תסתלק מעבודת הרפת. איני יודע מי ניצח את מי, אבל יודע אני, שהעגלה שחורה חומה ועיניה יפות וראוייה היא לשם נכבד.
*
…נקודה הנמצאת על רמה גבוהה ופתוחה, דרומית לטבריה וכנרת, עם הגב ל“הר עולם”, ול“כוכב הרוחות” ועם הפנים לבקעת הירדן וכנרות והרי הגלעד והגולן שמאחוריהם. מדלת כל בית קטן שאני יוצא הנני נשקף, כמו מעל במת צופים, אל מראה נוף חדש, רב חליפות. בלילה מאות הישובים שבסביבה זרועים אורות רבבה והאורות נוצצים ומתחרים עם כוכבי השמים הרחבים, הפרושים על ראשי בכיפה ענקית.
*
“התרבותן” של המקום, שהוא גם צייר אמן מצביע למרחוק, מפיסגת הרמה, ומראה לי, כי אין צורך לקבוע גבולות מלאכותיים איפה מתחילה אדמת ישראל. התחומים ברורים מאד. במקום שאתה רואה קרקע מעובדת, מטעים ירוקים, בריכות דגים, חיים שוקקים, שמחת יצירה – שם היהודים נחיתים. ואם תראה שממה, צלמות, צבע חום־דהה של קוץ ודרדר – וידעת כי אדמת נכר היא…
*
…קבוץ דייגים יהודי על החוף המזרחי של הכנרת, למרגלות הרי הגולן החשופים והגעשיים. במפרץ סירות הדייגים הריקות. על החוף – הרשתות התלויות ליבוש: רשתות ההשלכה, אשר רק שני אנשים יעבדו בהן. רשת הטבעות הגדולה, אשר שתי סירות דרושות לשירותה. המכמרות, היוצרות כעין סכר במים ועוצרות את הדגים במהלכם.
צריף הדייגים, ובו יושבות הנשים ומתקנות את הרשתות הקרועות ונושאות עיניהן אל הים. מדי ערב בערב בעליהן מפליגים ושוהים כל הלילה ורובו של יום בסירות על הים. כשהם שבים עייפים, הנשים בעבודה במשק, בתיקון הרשתות… רק השבת נותרה לפגישת המשפחה כולה. פעמים שהנשים קוראות תגר. אך הבעלים מחרישים, ערפילי ים בעיניהם. מושכים גלי הכנרת.
*
…עם עברך את שער החצר של דגניה, אתה מרגיש מיד כי באת אל בית היוצר של הקבוצה בארץ. בין ענפי העצים הרבים, בין הבניינים הנושנים, הידועים לך כמו מקדמת דנן, בדמדומי הצללים ובדממה העצורה שבכניסה – אתה חש כבחצרו של רבי גדול, של האדמו“ר אבי השושלת הקיבוצית, שנסתעפה אחר כך בארץ. שני “המשמשים בקודש”, אשר שם אלוהים כלול בשמו של כל אחד מהם, מקבלים את פניך ב”שלום עליכם" מימים קדמונים, ימים שאינם עוד.
*
…עוברים עלי ימים של אורה כאן, ימים של זוהר שקט. כל אדם המהלך בחצר מהלך על הרקע של הכנרת רחבת האופקים. כמה פעמים הפתעתי את הירדן בסודו וביחודו. פעם מעל הגדה התלולה כקיר שעם השדות, כשעל רצועת החוף אשר למטה מתרוצץ תן לאור היום ומבקש מחסה בין השיחים, ופשוש זעיר עומד ומתנועע על קנה דק הנטוי על פני המים. ופעם בלוית המורה הצעיר, הפיוטי, כשאנו מבקיעים לנו דרך בין קנה וסוף הגבוהים כקומת איש, ורואים בהשתקף במי הכסף האפורים – כל הנוף שבסביבה, העצים והשיחים והסלעים והשמים. ואף את כל ימות העבר דימינו לראות, כשהם משתקפים פה בעומק הירדן…
*
…בריכות הדגים שנסתעפו מן הירדן שינו את פני הנוף. שלוש בריכות לכל ישוב. הבריכה הראשונה רק זוג דגים יחידי בה, אשר “ידגה לרוב” למיליוני ביצי דגה בקרב המים. בבריכה השניה, שדייק עשוי בידים מפריד בינה ובין הראשונה, מתרוצצים הדגונים הזעירים, המקבלים מזון מרוכז. בשלישית “הרחבה מני ים” נמצאים כבר הקרפיונים הגדולים, הנסתרים מתחת לפני המים, ורק עיגולים מתעגלים מדי פעם על חלקת פני המים מעידים על מציאותם. שחפים, אנפות, קיקים ושלדגים לאלפים כבר גילו את החידוש שנתחדש כאן והרי הם חגים ועגים כל היום ומשחרים לטרף. גם נשר גדול, שלא נודע מקום קינונו, מבקר כאן יום יום בשעה קבועה, עט על פני המים ומזנק פתאום ושולה דג מידות במקורו ובצפרניו, ובמעוף מלכותי הוא נעלם עם טרפו לגובהי מרומים…
*
…בין הצפרים חומסות הדגים מפליא השלדג בהליכותיו. שעות שלימות הוא מרחף באויר על פני המים ומפרפר בכנפיו על מקום אחד. אתה נוטה לחשוב שהוא שקוע באקסטזה של תפילה. אך לאמיתו של דבר הוא אורב לדג במים, על מנת לצלול אחריו בהיגלותו ולטרפו במהירות הבזק. האנפות ניצבות על הארץ, פנים אל הבריכות, שעות רבות אף הן, ודומה שהן מעמיקות להסתכל, מעל רגליהן הגבוהות, ביפי הנוף. אך אף הן אינן, אלא אורבות לדגים…
*
הגיע תורה של “תל־מאבק”. הלילה אראהו פנים!… כל מה שכתבתי כאן לא כתבתי, אלא כדי להשקיט את פעימת לבי לקראת הפגישה הזאת…
ח 🔗
ליד האוטובוס חיכה לו בחור גרום, בעל פנים מחוטבים, נוקשים, שערות על גבול האודם ועינים בעלות בבות שחורות, קמות, מבריקות באיזה ברק חיצון, בלתי חדיר, ומוקפות ריסים בהקנים, נטולי שיער.
– אלעזר הענבי – הציג עצמו הבחור, וצפנת ידע מיד כי הוא הוא.
– אני כאן “התרבותן” במקום – דיבר אלעזר כאל תוך האויר – ואני מוביל אותך אל חדרי לנוח קצת ולאכול ארוחה קלה, אשר הכינה לך חברתי. אחר כך נלך יחד אל ארוחת הערב, ושם בחדר האוכל תתקיים גם המסיבה שלך.
– יפה – אמר צפנת.
היתה שעת ערביים. החברים התקלחו זה עתה במקלחת אחרי עבודת היום והלכו לקבל ילדיהם מבית הילדים. זריזים שבהם כבר שבו משם, כשבניהם רכובים מאושרים על כתפיהם וחברותיהם מוליכות אחריהן את התינוקות הבוגרים יותר. כולם נתבוננו בצפנת. יש ואחד הילדים שאל את אביו “מי הוא הדוד הזה?” ואבא השיב: “זה הדוד שכותב שירים”. אך צפנת הלך דומם אחרי הבחור השותק, שנשא לפניו את מזוודתו.
בצריף מטויח, שעמד בשורה עם צריפים אחרים, החזית אל הגינה המשותפת, ושהיו בו ארבע דלתות כניסה לארבעה חדרי משפחות, דפק אלעזר בדלת השניה ויצאה בחורה, שעור פניה היה חיור ביותר ועיניה השחורות עמוקות בחוריהן. שיניה הבהיקו אף הן בחיוורון מיוחד ושערותיה השחורות היו חלקות על ראשה, כמשוחות בעיטרן. ולבושה היתה שמלת בית אפורה עם פסים כחולים, שהזכירה משום־מה מלבוש חולים.
– זה מר צפנת – הציג הבחור – וזאת חברתי.
– נעים מאוד – אמרה הבחורה בקול חם, יוצא מן הלב.
– מה שמך? – שאל צפנת.
– לא חשוב – אמרה הבחורה – אצלנו בקבוצה אין מתעניינים בשם.
– בכל זאת –
– שמי רחל – אמרה הבחורה.
– שם אומר הרבה – סח לה צפנת מחמאה.
– אבל, לדאבוני, אין הוא מקיים את מה שהוא אומר.
– אין דבר, אם לא קיים עד עתה עוד יש חזון למועד.
– אין מועד – ליגלגה רחל – לי אין מועד רב עוד בחיים.
– למה תאמרי ככה – התמרמר אלעזר הענבי בקול מוזר.
החוירה רחל עוד יותר ונשתתקה. שתקו שלשתם יחדיו.
דפקו בדלת ונכנסה בחורה גוצה, שחרחורת, דקה, חריפה.
– רואה אני שאתם שותקים והאורח אינו אוכל – ליגלגה אחרי ההתוודעות הקצרה.
– אה, כן, למה אינך אוכל? – שאל הבחור במבוכה.
וצפנת הודה ונגס ענב מן האשכול.
– ואת? – שאלה הבחורה השחרחורת את רחל.
– אני כבר אכלתי – ענתה רחל.
– אבל את הפרי.
– אין דבר.
– יש דבר ויש. אתה צריך לדעת – פנתה השחרחורת אל צפנת – כי גאוותנו המיוחדת על רחל. מצפרני המוות הוצאנוה, לפני חמש שנים, כשקיבלה אנגינה פקטוריס אחרי הלידה. לאחר התקפת הלב השניה, שקיבלה אותה בעת עבודתה בגינה, אמרו הרופאים נואש לחייה. אבל אנחנו כל החברים והחברות לא נואשנו, ועתה היא עומדת איתן על רגליה, מוכנה ומזומנה ללכת הלילה אל הנשף שלך.
– עומדת איתן על רגלי – חייכה רחל נוגות – משום שאני מפחדת לשכב.
– מפחדת, למה? – התריס אלעזר במרירות.
– מפני זה שאתה אוסר עלי לפרש בשמו – אמרה בחיוך. ועל פני כל הנוכחים חלף צל.
– נדבר על דברים שמחים יותר – אמרה השחרחורת – הקראת את חוברת השירים הזאת? – היא הוציאה חוברת שירים מודפסת. כבת שמונה עמודים, מן המדף שמתחת ללוח השולחן והגישה לצפנת. אשכלות ענבים אדומים היו מצוירות על שער החוברת ושם המקום התנוסס למטה, ובצד היה כתוב באותיות קטנות שם המחבר: א. ה.
– מה את מטרידה את האורח? – רגז אלעזר.
– להיפך – אמר צפנת – שירים של בן המקום.
– שירים שלו – הצביעה השחרחורת על אלעזר – הנה שמו שחור על גבי לבן: א. ה. אלעזר הענבי. “אשכולות של מחר”. עליך לדעת שהוא היה המשורר שלנו עד שחלתה רחל בלבה. משחלתה רחל, פסק הוא לכתוב שירים זה חמש שנים. יש אדם שנעשה משורר מכאב לב, ויש אדם שחדל להיות משורר מפני כאב הלב של אשתו.
– פטפטנית – גערה בה רחל בחיוכה המר, שהיה בו הפעם גם משהו מן הסיפוק.
– חושבני, שעלינו ללכת לחדר האוכל, אם אינך מתנגד לכך – פנה אלעזר הענבי לצפנת – שם כבר נישאר למסיבה, שתתחיל מיד אחרי הארוחה.
– אני מוכן ומזומן – השיב צפנת, כשהולם עמום פועם בלבו ללא הפוגות. עיניו הביטו חליפות על “האויב”, הבחור המשורר “שנשתתק” עם התקפת הלב של אשתו, על רחל החיננית, חמת העינים והקול, חולת הלב האנוש, ועל השחרחורת הגוצה, הדקה וקלת הלשון ונפשו נתלבטה בלי הרף בצרור החיים הטראגיים, שהוגש לו באופן מפתיע כל כך.
חדר האוכל של הקבוץ היה כבר מלא עד אפס מקום, אך אי שם, ליד המטבח, נמצאו בכל זאת ארבעה מקומות של מי שגמרו לאכול, ושם הושבו צפנת, רחל, אלעזר והשחרחורת. כל מאות החברים והחברות של הקבוץ הסבו לשולחנות ואכלו ברעש עצור, שהיה בו משהו מן החגיגיות.
– אחות לצרה את לי – סח צפנת לרחל בשעת האוכל – גם אני חשבתי פעם, שאני קרוב לשערי מוות, והנה אני באתי לכאן ממרחקים לקרוא לפניכם.
אלעזר הענבי הטיל בו מבט משתומם, כמו לא ציפה מפיו של צפנת לדברי תנחומים כאלה, והברק שבעיניו הקמות השחיר עוד יותר.
– אבל אני – אמרה רחל – אפשר שזה הנשף האחרון, שאהיה נוכחת בו בחיים, ועל כן אני כה שמחה שדווקא לך מוקדש הנשף הזה…
– למה תדברי כך, רחל – התריע אלעזר, כשהוא מפסיק לאכול את פרוסת הלחם שבידו.
– תסלח לה – אמרה השחרחורת – אתה יודע, כי היא פטפטנית גדולה.
– אני או את? – ליגלגה רחל.
הכל צחקו.
אך בקומם מן האכילה לעבור אל השולחן המרכזי, אשר משם ינוהל הנשף עוד הספיקה השחרחורת ללחוש על אוזן צפנת:
– לדאבוננו היא צודקת. הרופא אינו נותן לה יותר מאשר מחצית השנה מקסימום.
– הדבר בא עליה פתאום? – שאל צפנת את השחרחורת, אגב ההליכה האיטית בין השולחנות והקהל, שפינה להם דרך.
– שנים של חלוציות, אתה יודע. נערה בת־טובים ועבודה בשדה, אחר כך בגינה, ולבסוף, מתוך רזיגנציה, במטבח. קדחת. אהבה. הבחור חולם להיות משורר, והעבודה בקבוץ תובעת את האדם כולו. ופתאום איזה משבר באהבה…
– משבר?
– כן, משהו בדיוק כמו במחזה שלך על חיי הקיבוץ, שקראתיו רק היום. אצל אלעזר. “הנתוח” שמו, לא כן?
– כמו במחזה שלי?
– כן, בדיוק. את הפילוסופיה שבו לא הבינותי כל כך, אבל את האפיזודה הזאת הבנתי יפה, משום, משום שאלעזר ורחל יכלו להיות בדיוק הדוגמה לכך.
– ככה…
נו, ומה עוד, המשבר חלף, אך הלב נשבר בינתיים. אדם אינו עשוי ברזל, כידוע לך.
– אל תאמיני ברופאים – פנה צפנת תוך כדי צעדם אל רחל, שהרגיש בה שהיא מנסה לשמוע מה שהשחרחורת לוחשת על אוזנו – תלמדי ממני. גם אני החלטתי לחיות על אפם ועל חמתם של הרופאים. רצונך, נעשה חוזה בינינו, רחל. מהיום והלאה כל חמש שנים נתראה ונחוג את נצחוננו על המוות.
– טוב, אבל אני מפחדת שאצטרך לבוא לפגישה זו מעולם הבא – חייכה רחל ולחצה ידו של צפנת. אלעזר עוד הספיק לראות לחיצת יד ספונטנית זו בין רחל וצפנת, טרם יפתח בברכה לאורח, לאוזני אנשי הקבוץ, שהיו מסובים עתה ליד השולחנות שנוקו משיירי המזון, כדי לשמוע את קריאתו של צפנת.
הברכה של אלעזר היתה קצרה, פורמלית, כמוכנה לפני כן, כקרואה מעל הנייר. צפנת החל מייד בקריאה. הקהל הקשיב הקשב היטב. צפנת קרא שיר אחר שיר, קטעים ממחזה, סיפור קצר. הקהל תבע עוד ועוד, וצפנת קרא והשתומם. נפלא ממנו לדעת מה הקהל מוצא בקריאתו, והוא, צפנת, הרי איננו עם המלים שהוא קורא. הוא הגה ברחל, בדיוק בשנה בו עברה עליו התקפת הלב הותקף לבה גם הוא. הוא הגה באלעזר. משורר חפץ להיות – ורחל קיבלה התקפת לב ושוב איננו משורר. ואלעזר זה, רבונו של עולם, האמנם זה “האויב” אשר רדפתי אחריו חמש שנות בלהה של חיי?
צפנת, במסעו לתל־מאבק, מעין תכנית קבועה מראש היתה לו לסיום המסיבה הזאת. בדעתו היה לתבוע את “האויב” לדין בלילה הזה. בדעתו היה לעקור את השורש הפורה רוש ולענה בלבו על ידי התקפה פנים אל פנים, כאן בקבוץ מגוריו, על “האויב” שלו, על הבחור חסר הדיסטנץ, שבחר לו משורר בעמו כמטרה לבליסטראות הגנדרנות הספרותית שלו. על חוסר אחריות של מבקרים מן הכרס חפץ צפנת להתריע כאן בפומבי, שהורסים חיי אדם, חיי משורר, חיי אח ומאמין, בהעברת קולמוס קלילה. צפנת אמר להריק כל צרת נפשו שבשנים האחרונות במעמד פומבי זה. ידעו להם כי משורר היה בתוכם, והמה, הנאהבים והנעימים, רצחוהו נפש.
כל זאת נשא צפנת בלבו, ביודעים ולבא יודעים, כאשר נסע לקרוא דווקא בקבוץ הזה “תל־מאבק”. כל זה היה היה. עכשיו פרח כל זה ואיננו… עכשיו עמד צפנת בחדר האוכל המהביל, במחנק הגובר והולך, וקרא כחולם שיר אחר שיר, קטע אחר קטע, ועיניו נחו מדי פעם על רחל החיורת, היושבת לצדו, והיא כבר כמו מעבר מזה, על אלעזר הענבי, שעיניו השחורות בפניו האדומים, עינים שכולן אישון, מופנות כלפי פנים בברק פלדה ועל זו השחרחורת, שאת שמה לא ידע, אשר בפטפוטה החופז גילתה תהומות עמוקים כל כך. כמו במחזה שלך, אמרה זה עתה בפטפוטה, כמו במחזה שלך, שקראתיו רק היום… המשבר בחייהם של אלה כמו אפיזודה במחזה שלך… בחייהם של אלה… אל אלוהים… והן על המחזה הזה כתב הוא, אלעזר הענבי, “האויב” המסתתר בפסידונים, את המלים הנוראות “סוחר בקודשים!”
ופתאום –
פתאום ידע צפנת משהו אחר, משהו אשר לא גילהו לעצמו עד היום הזה, אך הוא כסס את חייו והביאו אל שער השגעון ממסתרים, מן המארב, מתאים חבויים שאין לנפש שליטה עליהם: המחזה הזה – “הניתוח” – אשר כה דבק בו ונלחם עליו ונשא עלבונו בגללו – אשר עתה כאילו הוגשה לו בידי ההשגחה ההוכחה המובהקת, כי אכן “מן המציאות הוא לקוח”, המחזה הזה אשר השלה עצמו להאמין, כי עמוד התווך הוא ליצירתו – המחזה הזה אשר על כתיבתו והמאבק עליו אוכלו שש שנים תמימות – המחזה הזה כשלון היה, נפל היה, חטא אשר חטא בהאזנה לא מרוכזת אל הנעלם – המחזה הזה אות קלון הוא על מצחו –
וכל יצירת חיי? – אוי לי ששרפתי את ימי על מזבחו של הרמז בלבד!
לילה בגלבוע, שאול ושלושת בניו מוטלים מתים. שאול נופל על חרבו, פניו אל הארץ. אבינדב מוטל על סלע, עיניו העצומות – אל הים הרחוק. מלכישוע בשלולית של דם, ראשו משורבב לאחוריו. יהונתן שוכב פרקדן, כלפי שמים וכוכביהם.
יהונתן (מניע שפתיו בחשאי): דוד, אחי דוד, הכבר גונב אל לבך, כי מת אנוכי? לילה עתה בגלבוע וכל הכוכבים נדלקו על ראשי. כתר מלכות הוא ולא שלי, מלכות הדממה הגדולה.
(מפנה ראשו אל בקעת הירדן ומאזין)
קול אני שומע, קול דממה דקה. הקולך הוא זה, אחי דויד? אהה, קול הירדן הוא, הגוהר על חלקת פני הכנרת ורסיסי כוכבים משתקפים במכיתות מימיו, קול נפשי הוא, שחיתה בנפשך. נוהר, נוהר הירדן ורסיסי כוכביו נוהרים עמו. הגלעד לפיד ארגמן והרי הגולן עשנים. הטרם בוקר הוא? כי יאיר הבוקר – לא יהיה יהונתן עוד. אתה תהיה, דויד. ואתה תקים ממלכת ישראל!…
ט 🔗
צפנת וליאת עמדו אחוזים זה בזה במסדרון ביתם שבכפר והאזינו לזמזום מטוסי האויב. ששה חדשים בדיוק עברו מאז אותו לילה גדול, בו הקשיבו לבשורת הגאולה מעל גלי האיתר. העולם היה קטן מהכיל את החזון הגדול של שיבת ציון, שקם והיה לפתע פתאום למציאות. השטן יצא ממאורתו וסיכסך שליחיו בגויים. שבע מדינות ערב עלו מן המדבר והתקיפו את מדינת ישראל הצעירה, להכחידה מגוי. אויב ישראל הנסתר, אתערותא דעמלק שבכל דור, סיפק להם מטוסים. והמטוסים הללו זימזמו יומם ולילה בשמיה הכחולים של מדינת ישראל וזרעו מות במשכנות שאננים, על נשים וטף.
בשבועות הראשונים הסתפקו אוירוני האויב ביריות ממכונות יריה בלבד. מגובה רב היו מזנקים ויורדים כחתף למרכז המושבה וממטירים כדוריהם על עוברים ושבים. בפני יריות אלה היה מסדרון הבית משמש מחסה מספיק באופן יחסי. ואולם מאתמול בצהרים החלו אוירוני האויב להשליך גם פצצות ופצצות תבערה על בתי המושבה הפרוּזה, שלא היו לה שום אמצעי התגוננות בפני התקפות מן האויר. על כן נלפתה הפעם ליאת לשמע הזמזום ותקעה את צפרניה בפחד אילם בזרועו של צפנת. מעתה שוב לא היה מסדרון הבית, אלא מקלט מדומה בלבד.
טך, טך, טך – נשמע טיכטוך מכונות היריה מכל העברים. היסתפקו הפעם בקטילת אנשים ברחובות בלבד?
אבל הזמזום על גג הבית אינו פוסק. שני אוירונים כאן, ואין זאת והם מתכוונים להריק מטען פצצותיהם דווקא על הבית הבודד הזה, הבולט בלבנוניתו. בכובד של עופרת משתלטת הוודאות הזאת על לבם של צפנת וליאת, העומדים אחוזים ודבוקים זה בזה באפלולית המסדרון. הם עוצמים עיניהם ברגע שהזמזום נעשה טירטור קרוב קרוב, עד כדי התנגשות האוירון בגג הבית.
ואמנם כן –
– טראך! – מתפוצצות פתאום כל השמשות שבבית בהדף אחד. דלת הכניסה במסדרון, שהיתה סגורה במפתח ייל, עפה באויר, חלק מהמשקופים עמה, ונופלת מרוסקת לרגלי צפנת וליאת, שנדחקו אל הקיר, בקצה המסדרון פנימה. מבעד לפתח שנפער רואים את הבית הקטן, שהוחל בבניינו מנגד, והנה הוא אחוז להבות. גזוזטרא עליונה שעל הגג השטוח, אתחלתא של קומה עתידה, כאילו נזכרת רק עכשיו ונופלת, גל אבנים, לתוך הלהבות. הפגיעה היתה שם.
אך שני האוירונים עודם חגים, עודם מזמזמים באויר, דומה מצלמים הם את התוצאות של הפצצה הראשונה, דומה, מחפשים הם את המטרה לפצצות הבאות. צפנת יודע, כי יש שתי פצצות לכל אוירון, ארבע לשניהם יחד. רק אחת נפלה לפי שעה. עוד שלוש עליהם להשליך. והם חגים ומזמזמים על גג הבית, הבולט בלבנוניתו.
אותו רגע נכנס אדם בקובע של פלדה מבעד הפתח שנפרץ. אי אפשר להכיר פניו, שכוסו אבק ופיח. אך מדיו אומרים, כי חייל מצבא ישראל החדש הנהו.
– היש פה מקלט? – דחופה שאלתו.
– תעמוד על ידינו – ממהרת ליאת להשיב – אין פה שמשות והקיר עבה. אם לא תבוא פגיעה ישירה נינצל.
צפנת מפנה לו מקום צר על ידם, והוא עומד שם. העינים נפגשות.
– מורי!
– נמרוד!
– חשבתי עליך, מורי, כל הימים האלה.
– גם אני עליך, נמרוד.
טראך! נשמעה התפוצצות אדירה מאחורי הבית. שוב נפטר הבית עצמו בהדף בלבד. מעט טיח נקלף מן התקרה והתפורר על ראשם. אך האוירונים המשיכו לזמזם ולטרטר על גג הבית.
– עוד שתיים – הירהר צפנת בקול.
– מורי, אני חייב להתוודות לפניך – הוסיף נמרוד לדבר, עיניו אל עיני צפנת, כאילו לא קרה מאום בינתיים.
– אתה?
– כן. שנאתי אותך, מורי, על שאתה הצדיק ואנוכי הרשע. על שהרשית לעצמך להיות צדיק בעולם זה, שכולו רשע.
– אני צדיק?
– טררראך – נפלה הפצצה השלישית. זאת היתה פצצת תבערה, שאחזה בפרדס. הלהבות התפשטו למרחקים, והעשן חדר למסדרון הפתוח. אך האוירונים הוסיפו לטרטר על הגג.
– עתה הוא על ראשנו ממש – זעקה ליאת לשאון טירטור האוירון, המחריש אזניים.
– עלינו לצאת מכאן ויהי מה – צעק צפנת ותפש ידה של ליאת וביקש לרוץ.
– אסור! מאוחר! – עמד נמרוד וחסם את הדרך בפניהם. או אינו והקול קול אינגה?
– זזזזזז – שרקה הפצצה קרוב קרוב לאוזניהם.
– טררראך – התפוצצה בשאון אדירים.
י 🔗
הפצצה פגעה בבית השכן הקרוב, כאשר נדם זמזום המטוסים יצאו צפנת וליאת בריצה החוצה, לראות מה קרה שם. נמרוד נעלם פתאום כלעומת שהופיע.
הבית הנפגע היה שקוע בדומיה מוזרה, כשעשן סמיך עולה מן האגף הימני, שנהרס כליל. האגף השמאלי לא נהרס, אבל עמד שומם ופעור לוע, כנדהם למראה עיניו.
צפנת עבר את תלי החרבות העשנים, שנערמו לפני הכניסה, חדר בעד קיר פרוץ אל חדר השינה, שמיטותיו עמדו סדורות, כאילו לא קרה דבר. זוג זקנים, שבניו באמריקה גרו באגף הזה, ואין זאת ולמזלם לא נמצאו בבית בשעה זו. אחר כך נודע, שהזקנה נמצאה אותה שעה במרפאה של קופת חולים והזקן הלך למושבה לקנות צרכי אוכל, כמנהגו כל בוקר.
צפנת וליאת, אשר באה אחריו עם ארגז עזרה ראשונה בידיה, כבר ביקשו לשוב על עקיבם, ביחוד מאחר שמן האגף השני, הבוער, נשמעה תמוטה של קירות. ואולם פתאום הבחין צפנת בנעל של ילדה, שבולט מתחת למיטה.
צפנת השתומם, מה לנעל זה בבית הזקנים היושבים לבדם, והתכופף להרימו. ואולם הנעל היה נתון על רגלה של ילדה קטנה, והילדה שכבה מתחת למיטה ללא זיע, רוח חיים אין בה. אין זאת וביקשה מסתור כאן מאימת הפצצות, והשבץ אחזה, או הדף האויר הרגה.
צפנת וליאת גיררו אותה בזהירות והניחוה על המיטה, פניה למעלה. ילדה כבת שבע היתה זאת, עיניה השחורות פקוחות לרווחה, כמו חיות. שערותיה תלתלים נופלים על מצחה החיור, שאגלי זיעה ביצבצו מתוכו. אבריה תלויים על גופה הדק כמדולדלים, כעשויים עץ.
– זאת היא – לחש פתאום צפנת לליאת, בשעה שעשו בה לשוא את המאמצים הרגילים, להשיב נפשה אליה, אף כי לא היה להם כל ספק, כי אמנם מתה היא.
ליאת הבינה.
זאת היא הילדה הפליטה מן הנגב, שאשה אחת מעסקניות המושבה הביאה אותה שלשום לפנות ערב אל בית צפנת, על מנת שתתגורר שם כמה ימים, עד שוך הקרבות. אך צפנת וליאת ביקשו אז מן העסקניות, שמוטב כי תמסור את הילדה לבית הזקנים הללו. הם ישמחו בה והיא תשמח בהם, ששעתם פנויה וביתם ריק. מה שאין כן אצל צפנת, הוא והיא אין שעתם פנויה לטפל בילדה כראוי, והילדה תפריע לצפנת ביצירתו. מוכנים הם לתת כל תרומת כסף אשר יושת עליהם למטרה זו. מוכנה ליאת אף לבשל אוכל למען הילדה הפליטה. אך לביתם אל נא יכניסוה, כי בנפש יצירתו של צפנת הוא…
– בואי – אמר צפנת פתאום.
ליאת לא ירדה לסוף דעתו. קשה היה לה להסב את עיניה מן הילדה המתה.
– נשאנה החוצה – אמרה ליאת – האש תאחז גם באגף הזה של הבית.
– טוב – אמר צפנת ונטל את הילדה בכתפיה, בשעה שליאת אחזה אותה ברגליה, והם נשאוה החוצה והניחוה על הדשא שמן העבר השני של הכביש. בינתיים כבר החלו תושבי הבתים הקרובים נוהרים אל המקום, ומן הכביש הראשי נראו מכוניות מתקרבות באבק המיתמר.
– ועתה בואי – חזר צפנת נמרצות.
– לאן?
– תראי…
הוא ניגש אל ביתם, שדלת כניסתו היתה פרוצה מן ההדף, וליאת הלכה אחריו.
בבית ראו רק עתה את השמות, שנעשו בו על ידי ההתפוצצויות שמכל העברים. השמשות היו מנופצות. הרצפות והרהיטים היו מכוסים טיח רב, שנתפורר וירד מן התקרות. בקירות נראו סדקים ובקיעים.
צפנת נכנס אל חדר עבודתו ונטל בידו את המזוודה הישנה, בה היו שמורים כל כתבי היד שלו; דבריו שנתפרסמו בפסידונימים שונים, והוא צירפם יחד, “למען העזבון”, אלפי הדפים אשר לאפוס הגדול, הדרמה יהונתן בן שאול, המחזה האומלל “הנתוח”, הכל, הכל יחדיו. רק את העלים הטרופים מן היומן, יומן חייו האבודים הוציא מן המזוודה והניח על שולחנו.
– לאן? – חזרה ליאת ושאלה בתמהון?
– לשם – השיב צפנת בפשטות – אל האש.
– למה אתה מתכוון?
צפנת לא ענה. שתיקה כבדה נקשרה על ראשם כענן.
– לא! – זעקה ליאת, כשהיא פוקחת לפתע עיני בלהה – לא! מדעתך יצאת! אם תעשה זאת, תהרוס את חייך עד היסוד.
– אהרוס! – נהם צפנת כבדות.
– עכשיו? לאחר כל מה שעבר עלינו? להתחיל הכל מחדש?
– להתחיל הכל מחדש, ליאת…
והוא נטל את המזוודה בידו והלך. לא הפך פניו בשמעו אחריו את בכיה החנוק.
הבית שנפגע היה כבר כולו אחוז להבות וצפנת הניף את המזוודה והשליכה אל תוך האש. לשונות הלהבה ליחכו זמן מה את המזוודה מבחוץ עד שחדרו אל תוכה. אחר כך החלו דפים בוערים פורחים באויר.
צפנת התבונן מרחוק באותיות הפורחות, הנשרפות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.