משה שרת לא היה בבית. שר החוץ של המדינה שתצא לאוויר העולם כעבור תשע שנים, שהה אותה שעה באנגליה. שלב בדרך להקמת המולדת. מלונדון כתב ל’ממוצ’קה', כך קרא לאמו, לרבקה, לעדה וליהודה: “אחרי 26 שנה, פקד שוב המוות את נוינו… מי פילל שפתאום תיעקר היא מתוכנו, הקטנה שבכולנו, ילדת טיפוחינו. יומם ולילה אני רואה את פניה על כל חילופי הבעותיהם, שומע את קולה ואת צחוקה, רואה אותה בחן ילדותה, בחמדת עלומיה, בעצבות שנותיה האחרונות”.

עץ חרוב בן 50 שנה מיתמר מעל למצבת האבן הפשוטה בבית הקברות של קיבוץ גבעת־ברנר. “גאֻלָּה, בת יעקב שרתוק, כ”ט באב תרס“ג – כ”ה בשבט תרצ“ט”. 36 שנים חוצצות בין שני התאריכים. גאולה, אחותם של משה שרתוק, המלחין יהודה שרתוק, רבקה הוז ועדה גולומב. בת לאחת המשפחות הנודעות והמיוחסות ביישוב.

“עליה, שנפלה על מיפתן האמהות ונקרעה מכולנו, בוכה הלב”, ממשיך שרת, אז שרתוק, את מכתבו מ־11.2.39. “הדם רותח על העוול שעולל לה. היצור הקטן, משאת נפשה, שנקלע לעולם חייו כה בודד ועזוב – כולנו נהיה לו אבות ואמהות, אחים ואחיות. בן זקונים לכל משפחתנו הוא”.

בביתו בתל־אביב, אומר ד"ר הרי גולומב חרישית: “אנחנו שני מעגלים משיקים, שראשיתו של האחד גזרה את קיצו של השני. אלמלא היא, לא הייתי אני בא לעולם. אבל אילו לא נולדתי, היא היתה חיה ומאריכה ימים”.

כאשר צילצל בביתו הטלפון וקול לא מוכר הגה את השם ‘גאולה שרתוק’, נדהם. אדם פחות עדין מהרי גולומב, היה טורק את הטלפון. ואולי באמת זו טעות, חושים מחודדים מדי של נפשות רומנטיות, שמחפשות סיפור אהבה מתחת לכל אבן, ומבקשות להאיר פינות אפלוליות. אבל הוא אמר, “בואי, ואני לא מבטיח כלום”.

ההתרגשות ניכרה בו היטב כאשר פתח את הדלת.

■■■

זהו סיפור של אהבה, אמהות ומוות, החקוק בתוך המיתולוגיה הפרטית של משפחת שרתוק. בכתב יד דקיק, בעט נובע, ביכולת ספרותית נדירה ומבוזבזת, שלא מצאה ביטוי מלבד במכתבים אישיים, מתעדת גאולה את חייה: התלבטות בין הגשמה עצמית במוסיקה, שהיתה ציר חייה, לבין צו־המצפון להיות עובדת אדמה. חיי אהבה עקרים, רגשות סוערים שלא מצאו הד בלבותיהם של מושאי־אהבתה, וחיבוטי־קבר, שדחפו אותה להרות וללדת שלא במסגרת הנישואים.

60 ו־70 שנה ננצרו המכתבים האלה. רק אחרי לבטים קשים, ניאותו בני משפחתה למסור אותם, ולא את כולם. "אני רוצה שזכרה יעלה, אומרת תמר גדרון, אחייניתה של גאולה, בתם של רבקה שרתוק ודב הוז, האוצרת את כתבי המשפחה. “אך מתייסרת מחשש שהגזמתי במידה שפתחתי את הצוהר אל אישיותה ואל מאורעות חייה. אני רואה לפני את אחותה הגדולה עדה, מביטה בנו, בני הדור השני, לא מאמינה שהיינו מסוגלים לעשות כך”.

■■■

אם תנועת ביל“ו היתה ה’מייפלאור' של ארץ־ישראל, הרי שיעקב שרתוק, אבי המשפחה, היה חיל־החלוץ שלה. יליד העיר פינסק, 1860, אשר יום אחד צנחה לרגליו חבילה שהושלכה מגג בית: גולגלתו של תינוק, שהתנפצה על אבני המרצפת באחד הפוגרומים של התקופה, השיבה את התודעה היהודית אל הצעיר המתבולל. הוא הצטרף למייסדי ביל”ו, וב־1882 דרכה רגלו על אדמת הארץ.

שרתוק גר במקווה־ישראל, משם עלה לירושלים בקבוצת “שיבת החרש והמסגר”. גילף מזכרות מעץ זית וכתב בשבועון “הצבי” של אליעזר בן־יהודה. אחרי ארבע שנים, חזר לרוסיה: נסע להביא לו כלה.

בין חברי “ביל”ו" באותה תקופה, היו רק שתי נשים, ושתיהן מאורסות. צעירה נואשת הסכימה לעלות איתו לפלסטינה, ובלבד שיגאלה מבתוליה. יומיים לפני החתונה נמלך בדעתו וביטל את החתונה.

במקרה, פגש את פניה לב, תלמידת גימנסיה יפהפיה. הוא המתין לה עד שסיימה את לימודיה ונשא אותה לאשה. התגוררו באודסה. עסק בייצור שקיות־נייר וכתב מאמרים בעיתונות. בתוך עשר שנים, ילדה לו חמישה ילדים, ועלייתם התעכבה. 20 שנה חיו בתחושת ארעיות, על מזוודות. כאשר עלו ארצה ב־1906, היתה גאולה, צעירת הילדים, בת שלוש.

■■■

הם התיישבו בכפר הערבי עין־סיניה, ליד רמאללה. מספר הרי גולומב: “סבא שמע שאפנדי אחד, בן משפחת חוסייני, זקוק למזומנים, והוא מחכיר כפר שלם. הרעיון דיבר אליו והוא חכר את הכפר על אדמותיו ותושביו. סבא, אשתו, וחמשת ילדיהם, אחיו ואחותו ובני זוגם, גרו בביתו הענק של האפנדי: שתי קומות, 12 חדרים. הפַלָּחים קיבלו את היהודים באהבה, בלי שום הסתייגויות. סבא שיווק את התוצרת של הכפר. האריסים היו טוחנים את תבואתם בטחנת הקמח שלו, וכובשים אצלו את הזיתים בבית הבד”.

אפשר שהמציאות הבלתי־נתפסת הזאת, לא נראתה חריגה ליעקב שרתוק. גם ברוסיה היו יהודים שחכרו כפרים ואדמות על יושביהן. בארץ־ישראל, לא היה עוד כמקרה הזה. לגאולה הפעוטה, היו השנתיים האלה גן־עדן.

“אך תצא השמש מהמזרח וכבר יתעורר היקום, ועל פני הכל ישכון רוח הבוקר בכפר, רחש המעין המפכה, קירקור התרנגולות, געיית הפרה, צהלת הסוסים וצלצלי חליל הרועים…” כתבה בגיל 13, כשכבר גרה בתל־אביב. המורה לספרות, יוסף חיים ברנר, מחק כמה ביטויים מסורבלים ורשם בסוף החיבור בן ארבעת העמודים את הציון ‘טוב מאוד’.

גאולה ואחיה יהודה היו מתרוצצים בחצרות הכפר ומאכילים את העופות. עדה ורבקה, הבנות הגדולות, למדו בכפר ערבי סמוך. משה יצא למרעה עם נערי הסביבה, ולמד מהם ערבית, שפה ששירתה אותו בעתיד בקאריירה הפוליטית שלו.

מקץ שנתיים, בגלל הפסדים כלכליים ודאגה להשכלתם של הילדים, הוחלט לעזוב את המקום. “לנו, שהיינו קטנים ולא זכרנו את רוסיה, זו היתה ארץ ישראל. בכינו כשפרשנו מהכפר. לא יכולנו להבין מדוע עזבנו”, סיפר יהודה שרתוק.

עין־סיניה נשארה מחוז הילדות בזכרון כל בני משפחת שרתוק. “שנה אחרי מלחמת ששת הימים, נסענו לעין־סיניה”, מספר יעקב שרת. “עכשיו, בימי האינתיפאדה, קשה לתאר טיול כזה. הבית עדיין עמד אז על תלו. סיירנו בחדרים, ראינו איפה עמד הפסנתר. גם כשהיה ראש־ממשלה, נהג אבא לומר שאלה היו השנים המאושרות בחייו. תמונה של הכפר היתה תלויה תמיד מעל שולחן עבודתו”.

■■■

בתל אביב, חשו ילדי המשפחה כמו בארץ־גזירה. יהודה וגאולה למדו בגימנסיה הרצליה. ההפרש בגילים היה קטן והם גדלו כמעט כתאומים, שותפים באהבה המשפחתית למוסיקה. אפילו בכפר הערבי ניגנו על הפסנתר שהובא באוניה מרוסיה ונישא על גמל לעין־סיניה. לימים, הפך יהודה למלחין ומנצח מקהלות, האחות רבקה למדה מוסיקה באירופה והיתה מורה לפסנתר, למשה היתה השכלה מוסיקלית רחבה, וגם עדה וגאולה ניגנו.

גם בעד קיר חדר העבודה של ד"ר הרי גולומב, חוקר ספרות ומבקר מוסיקה בעיתון “הארץ”, חודרים צלילי פסנתר. הבן הצעיר. כשרונותיה של גאולה עברו אל בנה, שלא זכתה לגדל, ואל שני נכדיה.

■■■

ברנר היה בן 35 בשנת הלימודים 1915־1916, כאשר לימד שפה וספרות עברית בגימנסיה. גאולה היתה בכיתה ח'. זה היתה ראשיתו של קשר נפשי עמוק, של אהבה שלא מומשה, ונגדעה באכזריות במאי 1921, עם רציחתו של ברנר בידי פורעים ערבים.

דקלה גולומב, בתם של אליהו גולומב ועדה שרתוק: “ברנר הכיר את יעקב, אבי המשפחה, וסיגנן עבורו קונטרס שכתב על התעשיה הארצישראלית. כאשר נפטר לפתע שרתוק ב־1913, וחמשת ילדיו נשארו לבדם עם אמם, התחזק הקשר המשפחתי וברנר הפך לידיד משפחה. במיוחד של משה, האח הבכור. עבור הצעירים, גאולה ויהודה, הוא היה מעין תחליף־אב. היא היתה מאוהבת בו כמו שילדה מאוהבת באביה”.

רק שנה אחת לימד ברנר בגימנסיה הרצליה, אבל הוא התרשם מכשרונותיה של הנערה, וכאשר חשש שבגלל קשיים כלכליים תפסיק את לימודיה, הציע ללמדה ספרות בשיעורים פרטיים. היא העריצה אותו מאוד. כבר אז נודע כאיש רוח, סופר ועיתונאי.

■■■

ב־1916, גירשו התורכים את כל יהודי תל אביב ויפו מן העיר. ברנר גלה עם הגימנסיה, על מוריה ותלמידיה, למושבה שפיה שליד זכרון־יעקב. משפחת שרתוק עלתה לראש פינה ומצאה שם שלווה ואושר. “כשהגענו לראש־פינה, אמרנו, הנה סוף־סוף, שוב כהרי־אפרים. הנוף ההררי של הגליל התמזג עם נוף ילדותנו בעין־סיניה”, סיפר יהודה.

עדה ורבקה ניהלו בית־יתומים בצפת, משה שירת בצבא התורכי וגאולה ויהודה למדו בבית הספר התיכון שבמושבה וקשרו קשרים עם ילדי המקום. שנה וחצי היו בראש־פינה. ב־1918 הסתיימה המלחמה וכל הגולים שבו לביתם. “המלחמה עיכבה את תוכניותיהם”, מספרת תמר גדרון. “משה ואמי רבקה הפליגו ללימודיהם בחוץ־לארץ, עדה יצאה לעבוד בכינרת, וגאולה נאלצה לדחות את חלומותיה להיות עובדת אדמה, משום שהיה עליה להישאר בתל אביב עם אמה האלמנה”.

חיי הנישואים של ברנר, שהיה נשוי לחיה ברוידא, ואב לבן פעוט, אורי ניסן, התפוררו. אשתו לקחה את בנם ונסעה לחו"ל. ב־1920, עלה לגליל וחי שם במחנה “מגדל” של גדוד העבודה, בפלוגת סוללי הכביש טבריה־מגדל, ועסק בהוראת השפה לחלוצים. גאולה ביקרה אצלו פעם או פעמיים.

“רגשותיה של גאולה לברנר היו ידועים היטב לאחיה ולאחיותיה”, מסבירה תמר גדרון. “יותר ויותר נוכחת אני כמה יכול היה לתת לי. זה הדבר שבאמת נחוץ לי”, כתבה גאולה לאחותה רבקה גלויה מביקורה אצל ברנר. “למחרת ליווני עד טבריה”.

היה ערב, והם האריכו בהליכה. רגשותיה כלפיו היו עמוקים מאוד. הוא, איש החי בנפרד מאשתו, אב לילד היקר לו שנותק ממנו. היא, נערה פורחת בת 18, מאוהבת בגבר הנערץ עליה, המבוגר ממנה ב־22 שנה.

“אני הוגה בו בלי הרף, בשכבי ובקומי ובדברי ובצחקי הוא אינו סר ממני. הן אהבתיו עד שיגעון”. הייתי רוצה לנשק אותך, אמר לה ברנר, כאשר ליווה אותה לטבריה. “היא סיפרה לי על הלילה ההוא כשהלכה עם ברנר על כביש טבריה־צמח”, נזכר חיים בן־אשר, ידיד־נפש של גאולה ובן גילה, בן 85 כיום. “היא היתה מאושרת, אבל לפתע נרתע ברנר ואמר: אבל טמא־שפתיים אנוכי. ולא נישק אותה. ורק הוסיף: את עוד תהיי אשה מאושרת, ואם לילדים רבים”.

ככל הנראה, ניסה ברנר להינתק מגאולה. “הניאוהו כנראה להמשיך את יחסינו הקודמים”, כתבה גאולה לעצמה במחברת ריקה של אלגברה. “עיניתי את עצמי עד יציאה מהכלים, נאכלתי בבעֵרָתי, ולא ראיתיו חודשים שלמים. חשתי וגם נרמז לי כי ביאתי לא תהיה לו לרצון. הוא טעה מאוד. את יחסי אני אליו לא העריך כמו שקיוויתי, אבל אני לא רציתי לוותר על שלי והתעקשתי. אני רעבה לראותו ודי”.

■■■

מכל הגברים שאהבה בשנים הבאות, היה ברנר היחיד שהתאים לה. ייתכן שעם חלוף הזמן היה מוצא עוז בנפשו להשתחרר ממעצוריו. כל זאת, אלמלא התגלגלו הדברים אחרת.

באביב 1921, אחרי ששב מהגליל, גר ברנר בבית משפחת יצקר באבו כביר. עם תחילת המאורעות ביפו הערבית, הופיע בחדרו חברו צבי שץ, והציע לפנותו לתל אביב. לא היה מקום ברכב לכל הנמצאים בבית, וברנר לא הסכים למלט את נפשו על חשבון חבריו. בבית נשארו שישה אנשים. בינתים, ניסו ידידיו של ברנר להשיג מכונית לחילוץ הנצורים. ב־2 במאי לפנות ערב נשלחה משאית בליווי חיילים אנגלים. בהגיעם לבית, מצאו אותו סגור. על דרך הגישה נמצאו ששת הדיירים, טבוחים ושחוטים. התברר כי ברנר וחבריו חשו בסכנה המתקרבת והחליטו להימלט בכוחות עצמם לתל אביב. לרוע מזלם, נתקלו במסע לוויה של נער ערבי שנהרג יום קודם על ידי הצבא. האבלים התנפלו עליהם, הוציאו מידם את נשקם, והיכום באלות ובאבנים עד מוות. אחר כך הפשיטו אותם והתעללו בגופותיהם.

■■■

משפחת שרתוק היתה המומה. “סבתא עזבה את סיר המרק על הכירה ורצה ליפו, ובשובה, נשרף הכול”, מספר יעקב שרת סיפור משפחתי. ומשה, כרגיל לא בארץ, כתב מכתב תנחומים לאחותו: “כמה יתומים הוא הניח, כל אחד עם אהבתו המיוחדת, עם תשוקתו המיוחדת אליו”.

לצד אחיה יהודה, עמדה גאולה ליד הקבר, שעה ארוכה אחרי שכל הנוכחים הלכו לדרכם. הירהור עקשני של התאבדות חלף במוחה. “אני אהבתיו בכל כוחי עד שכחת עצמי”, השיבה במכתב למשה. “באותו רגע שנודע לי שהוא נהרג, הייתי צריכה לעשות איזה דבר, אך אותו לא עשיתי ולא אעשה, ובכך הסכנתי עם החיים והתפשרתי איתם”.

גאולה, בת 18 בסך הכל, ביכתה את ברנר בקינה מצמררת, אשר תידפס, מקץ 18 שנים, כאשר ימלאו 30 יום למותה היא, על פני עמוד שלם ב“דבר”: “… נרקב ברנר, נמקות עיניו וחייו אינם. אנו מביטים אל התהום שנבקעה במותו, אך עד תחתיתה לא נעצור כוח לרדת: השבילים אליה אינם ידועים לנו. בתחתית הקרקע רשאי לעמוד ברנר לבדו, אשר ידע לזעוק חמס על מה שעולל לו. הזעקה הראשונה היא אות חיים, היא המכריזה על התהום הנבקעת ברגע המוות בין החי והמת. החי צועק מפני שהוא חי ויכול לצעוק, מפני שרע לו בלעדי האיש המת. אין ברנר, איננו. יעברו חודשים והוא לא יהיה, תחלופנה שנים והוא לא יהיה. ברנר מת ואני חיה, ועוד רוצה אותו, הוא ממלא אותי על גדותי, איך זה אחיה בלעדיו?”

■■■

כמעט שני עשורי שנים עוד חיתה גאולה בלעדיו, חיים עגומים ועריריים. וכאשר נטלה לעצמה את מעט הדבש, לא זכתה לטעום ממנו זמן רב.

כאשר שבה אחותה עדה לתל־אביב, יכלה סוף סוף גאולה לעזוב את הבית ולצאת לקיבוץ. שנים אחדות עבדה בקבוצות פועלים בפתח תקוה, בגבעת השלושה, בנס ציונה, לאן שהתנועה שלחה אותה, עד שב־1929 הצטרפה לגבעת־ברנר, הקיבוץ הנושא את שמו של האיש שאהבה.

בארץ שרר חוסר־עבודה נורא. “קיבוצים קמו ונפלו. קבוצה של עשרה אנשים החזיקו מעמד ביחד חודשים ספורים, והתפוררו”, מספר משה צמח, בן 80, חבר גבעת־ברנר וידיד של גאולה. “מעולם לא התיישבנו לאכול ארוחת בוקר, כי לא היה מה לאכול. כל ימות השבוע עבדה גאולה בטוריה, וביום שישי היתה לוקחת את הבגדים שלנו, מכבסת ומגהצת במשך כל השבת, ומוסרת לנו חבילה נקיה וארוזה יפה, כמו אמא טובה”.

במיוחד קשתה עליה הפרידה מהפסנתר. באוגוסט 1926, בהיותה בגבעת השלושה, כתבה לאחיה יהודה: “מה רבה ועמוקה העצבת הבאה עלי מיום היפקד הנגינה. בחדר האוכל תצהל ההורה הרועשת, ומה זולה ומה נפסדה היא לנוכח ההלכות הפסוקות של באך והרגשות הנסערים של בטהובן”. והיא הוסיפה בסוגריים: “אני אומרת את זאת לך, באשר חושבת אני כי תבין את הדברים לאמיתם, ולא תחשוב את זה לבעיטה בהמון”.

משפחתה נזעקה, וסידרה לה ללכת ולנגן בבית איכרים בפתח־תקוה. חיים בן־אשר: “היא נראתה לי כאשה מימי קדם. שיער ארוך, שחור, קלוע בצמות. כאשר פרמה אותן, היה שערה זורם עד מותניה. היא היתה הבולטת והמעניינת בכל הבחורות. היתה הולכת כערביה עם כד על הראש, אלא שעל ראשה נשאה לא כד, אלא ערימת תווים עם הסונטות של בטהובן”.

“גרנו בחדר אחד, והפסנתר איתנו בחדר”, סיפרה חברתה לוטה מגבעת ברנר. “מה שמחתי בהביאה את הפסנתר מתל אביב. לפעמים ניגנה עד הבוקר. נרדמתי עם צלילי באך, וכשהעירוני לעבוד ברפת, קמתי עם צלילי בטהובן”.

ידיה המיובלות מעבודת האדמה, היקשו עליה את הנגינה. היא היתה מרוחקת, מתבודדת, מסתייגת מההמון. על אף צחוקה המתגלגל, היתה טיפוס קפדני ולא־מתפשר. משה צמח: “היינו קונים בזול לחם ישן אצל האופה. יום אחד נסעה גאולה למשפחתה, וכאשר חזרה ביום ראשון, מצאה אצלנו לחם טרי. היא התפרצה: ‘לא מגיע לנו לאכול לחם טרי, זה הרגל בורגני’”. רק לעתים רחוקות דיברה באסיפות החברים. למרות סגנונה הנפלא, לא כתבה מעולם בעלון הקיבוץ. “תמיד היתה בין אלה שבצד”, מוסיף צמח. “רק פעם אחת קמה ודיברה, ותבעה בלהט את זכותן של הנשים ליטול חלק בתפקידי שמירה. ‘לא אובה ולא אתן שאחרים יחרפו נפשם בגללי’, אמרה. כתוצאה מכך נשלחה לקורס של ההגנה”.

היא סבלה כאבים כרוניים ביד וברגל, ובכל זאת עבדה במשתלה. “אני ממשיכה לעבוד במנבטות, ויום יום להתקלס בעצמי בהנבטת זרעים אשר אינם ראויים יותר ממני להמשכת זרעם”, ביכתה את עריריותה. האהבות שהיו לה, לא הניבו פרי. משה צמח: “אולי לא העזו להתמודד עם הדמות הזאת. אולי הייחוס המשפחתי שלה הפריע. לא כל אדם חש עצמו מסוגל להיכנס למשפחה של גדולי היישוב, אשר גם הגיסים שלה הם אנשי־שם.: אחותה עדה נשואה לאליהו גולומב, ואחותה רבקה, לדב הוז. היא היתה צנועה מאוד, אבל הכל ידעו מי היא. לעומתה, הייתי ילד חסר השכלה, בן עיירה קטנה. יכול להיות שהיו גברים שהדבר הבהיל אותם”.

■■■

בשנות השלושים לחייה, חוותה אהבה גדולה וכואבת שנמשכה שנים אחדות. בין חפציה נמצאו טיוטות של מכתבים, לא מתוארכים. את שם הנמען ביקשה משפחתה לשמור בסוד.

“איני יודעת באיזה אורח פלא מציתה בי דמותך הסתווית אביב ניצחי ונהרה”, כתבה לו. “אין כוח בעולם אשר יכול להמית את האהבה… הגוף שלי מחוסר־התבונה בעל האינסטינקטים הבריאים והטבעיים, אינו רוצה להיות מקופח, אינו יכול לא־להיענות ליצר הבראשיתי, לטעום טעם בראשית ללא פשרות…”

אלא שאהבתו אליה נתגלתה ככוזבת. “האיום שבכל הפרשה הזאת הוא, שקרה בינינו דבר אשר צריך להיות פרי של קירבה נפשית גדולה, אך אם במקום קירבה בא ריחוק, אז באמת אין טעם לחיים… כל כך האמנתי בטהרת הנשיקה שלך. אני גדלתי בבית שבו ניתן לנשיקה הביטוי הכי קדוש ונעלה, ואינני יכולה להיכנע להכרה שאפשר גם לחללו… איני יכולה לסלוח לך את הנשיקות האלה, אשר מפיך הן נשרו כפרחים קטופים הנובלים תיכף לאחר היקטפם, בשעה שאצלי גדל עץ־ענף, רב־שורשים. מה חבל שניתן לי גוף בריא היוקד ופורח פריחה עקרה ומתבצר בבדידותו, וחבל לי על הכוחות ההומים בי, הנזעקים לקראת כל זיק של חיים, ונחבטים ונגדעים בשיא גאותם…”

כדי להפיג את מצבי רוחה הקשים, נסעה פעמיים לחו"ל ללמוד מוסיקה ולקבל טיפולים רפואיים ביד וברגל. ב־1932 היתה בברלין ולמדה נגינה ופיתוח השמיעה אצל ילדים. ב־1938 נסעה שוב לאירופה. לחברתה אסתרקה רגב כתבה: “הכל נשמט, נקרע ללא איחוי. איני יכולה לכלכל יותר את הסתירה האכזרית ביני לבין החיים. להיות ערירית בלב החיים הפרים ורבים סביבי”.

לאט לאט החלה לגמול בה ההחלטה, שאם אינה יכולה להינשא, לפחות תביא ילד לעולם. “אני רוצה לחוש את צמיחת החיים בגופי ובנפשי. אני רוצה להרות וללדת ולגדל ילד. זוהי התפילה כולה. ואם יתאכזר אלי הגורל ותפילתי זו לא תקום, אבעט ואמרוד בגורל אפל זה. אני מוכנה לכל. אני מוכנה להציץ כל ימי חיי מאחורי גדר, אך עם תינוק על זרועי”.

וגאולה עשתה זאת בדיסקרטיות רבה. נדברה עם חבר־נעורים, איש ידוע ביישוב, אשר מאז שהכירו בצעירותם, נשא אשה והוליד ילדים. הוא הסכים להיות אבי הילד שיוולד, מתוך הבנה שהיא תגדל אותו בכוחות עצמה. הוא לא נדרש לשום תמיכה כלכלית, וגם לא לתת לילד את שמו. באחד ממכתביה אליו כתבה לו: “בשעה שאדם עומד לפתח חטא, אין לפניו כל דרך אחרת כי אם לחטוא, ובלי מורא. אני רוצה שניפגש במקום שארגיש בו את עצמי יותר חופשיה. איני רוצה לאבד כוח על כבלים חיצוניים, בשעה שהכבלים הפנימיים אינם”.

משך תקופה מסוימת נפגשה איתו, בלי ידיעת אשתו, עד שהרתה.

■■■

הריונה של גאולה לא חולל שערוריה בקיבוץ. “גאולה היתה סמכות מוסרית, ומכיוון שזו היתה החלטתה, הערצנו אותה, ושום רבב לא נפל על תומתה”, אומר משה צמח. גם משפחתה עמדה לצדה. “היא פרחה בהריון. היתה ממש קורנת. ומכיוון שהיתה הדודה האהובה על כולנו, שמחנו בשמחתה”, נזכרת דקלה גולומב. “היחידה שהתקשתה לקבל את נסיבות הריונה היתה סבתא שלי, אמא שלה. לכן, כאשר היתה באה לתל אביב, גרה אצל חברה, לא רחוק מהבית, ובאה לבקר”.

גאולה היתה מאושרת. בפתק שכתבה לאחותה עדה בדצמבר 1938, כחודש לפני הלידה, היא מבקשת ממנה גומי למכנסיים ומספרת שהיא מתכוונת לשאול את הרופאה שלה אם התנוחה שהיא יושבת בה במשתלה, אינה מזיקה לעובר. לחיים בן־אשר גילתה, שכאשר יגדל הילד מעט וימלאו לו שנתיים, תלך לגליל, להקים קיבוץ חדש.

ביום שישי, 27.1.39, הובהלה גאולה לבית החולים בילינסון.קיבל אותה ללידה הגינקולוג ד“ר ארווין רבאו, בעלה של דודניתה ציונה קטינסקי. הלידה לא התקדמה וכאביה היו קשים מנשוא, והרופא החליט שאם אין רוצים להקריב את הילד, יש ליילד אותה בניתוח קיסרי. בשעה 11:30 בא בנה לאוויר העולם, במשקל 3 ק”ג.

גאולה ייחלה לבת, וכבר הכינה לה שם: הרַי, זכר כמיהתה המתמדת להרי־ילדותה בעין סיניה ובראש פינה. “בודד וגאה הוא ההר. דמעתו ואִשּׁוֹ עצורה בעצמותיו”, כתבה באחד מחיבורי ילדותה. אחיה שכנעו אותה שהשם ‘הרי’ הוא גם במשקל ‘חגי’, ומתאים לבן־זכר. היא הסכימה. עוד החזיקה אותו בזרועותיה והיניקה אותו פעמים אחדות.

דקלה גולומב: “כאשר התעוררה מהניתוח, היתה מאוכזבת שהכאבים הקשים לא עוזבים אותה. היא חיכתה לאושר גדול, והנה כאבים כאלה. לפתע התעלפה. 24 שעות היתה חסרת־הכרה”.

מותה, ב־7 בפברואר 1939, עשרה ימים אחרי הלידה, היה הלם נורא למשפחתה. תמר גדרון: “היתה התייעצות משפחתית על גורלו של התינוק. גבעת ברנר ביקשה לגדל אותו אצלם, אבל המשפחה דרשה שהילד יישאר אצלה. היה מובן מאליו שעדה, אחותה הגדולה של גאולה, תיקח על עצמה את הטיפול בו”.

עשרת חודשי חייו הראשונים של הרי עברו עליו בגבעת ברנר. החברות היולדות, היניקו אותו בתורנות. “הקיבוץ היה מזועזע: אחרי שחיכתה כל כך הרבה זמן, הנה מתה בלידתה. אשתי חנה ילדה אז את בננו יפתח – היום פרופסור במכון לחקר הנגב – והיא היניקה את יפתח ואת הרי לסירוגין”, נזכר חיים בן־אשר. בן־אשר, ידיד קרוב, היה חבר הכנסת הראשונה והשניה מטעם מפא“י, וחבר בוועדת חוץ וביטחון. בשנות ה־50' החליט ש”הכנסת לא מתאימה לי ואני לה". ירד לאילת, וכיום הוא מקדיש את עתותיו לכתיבה וחי מגימלה של חבר כנסת.

פעמים אחדות בשבוע היו דודיו ודודותיו של הרי הפעוט באים לבקרו בגבעת ברנר, ולאחר שנגמל, לקחה אותו עדה לביתה. בבית שבשדרות רוטשילד גרו דקלה, דליה ודוד גולומב, ילדיהם של עדה ואליהו. ו“מאמא” הזקנה. ב־19.12.39 כתבה עדה לבעלה, שנמצא אותה שעה בארצות־הברית: “השבוע חל שינוי כביר בחיינו. בשבת הבאנו את הרי אלינו. אני חושבת שבמשפחתנו עוד לא היה תינוק נהדר כזה… וכשאני רואה את חִנּוֹ אני מחזיקה בקושי את זעקת השבר הפורצת, ורק כאשר אני נשארת לגמרי לבד איתו, אני שוטפת בדמעות את ראשו הקטן”.

שנתיים אחרי מות גאולה, היכה המוות שוב במשפחה, וביתר שאת. בתאונת דרכים שזיעזעה את הישוב כולו ניספו רבקה, אחותה של גאולה, עם בעלה דב הוז ובתם תרצה. יחד איתם נהרגו צביה שרתוק, אשתו של האח יהודה, אורה, בת אחותו של דב הוז, וידיד טוב שלהם, יצחק בן יעקב מדגניה. שש נפשות. תמר, יתומה מהוריה ומאחותה, עברה אף היא לגור בבית דודיה עדה ואליהו גולומב.

כאשר נולד הרי, רצה אליהו גולומב לאמצו רשמית. אלא שאחיה ואחיותיה ההמומים של גאולה ביקשו להנציח את זכרה ורשמו את שמו בתעודת הלידה “הרי שרתוק”.

“כשאני הייתי תינוק והיא היתה זכר חי ורוטט”, מסביר הרי, “המחשבה היתה עליה ולא עלי. ככל שגדלתי, הזכר התרחק והדגש עבר מהמת אל החי, והצרכים שלי הפכו יותר מרכזיים”.

הוא ניחן בשילוב הכשרונות הספרותיים והמוסיקליים של אמו ודודיו, והיה ילד מבריק במיוחד. קרא לעדה אמא. “רציתי להיות כמו שאר אחי”, הוא מסביר. “ידעתי שגאולה ילדה אותי, אבל עדה היתה אמא שלי”.

ב־1945, כאשר מלאו להרי שש שנים, נפטר אליהו גולומב משטף דם במוח. “אני זוכר את הלילה ההוא כמו היום”, אומר הרי וקולו מתערפל. דקלה גולומב: “אחרי שאבא נפטר, אמא אמרה לי, ‘אלמלא הרי, אני לא יודעת איך הייתי חיה’. היא אהבה את הרי מאוד, והוא אותה”.

בהיותו כבן 12, אומץ רשמית למשפחת גולומב, ובכך ניתנה גושפנקה חוקית למצב שהיה קיים בפועל. לאחר מות אליהו גולומב, הפכו משה ויהודה לדמויות־אב להרי. “עסקתי הרבה בהרי”, רשם שרת ביומנו ביוני 1954. “תיקנתי את מכתבו הארוך באנגלית. מפליאה אותי מידת שליטתו בשפה. כן הרבצתי בו שיעור יסודי בערבית, אשר גם בה הוא עושה חיל להפליא”.

“מזמן לא קראתי הרצאה כה ברורה, סגנון כה צח, היגיון כה ברור. גם אצל טובי סופרינו לא מצאתי עברית יותר מדוייקת, חיננית ועסיסית”, החמיא דוד בן־גוריון להרי גולומב בן ה־15, שכתב לו מכתב. ובמכתב למשה שרת הוא הוסיף: “אני תמה: האם זה בנו של אליהו? הכותב ודאי ידוע לך, ואבקש להודיע לי מיהו”.

בגלל השם “גולומב”, אף היו שהאמינו כי הרי הוא בנו הבלתי־חוקי של אליהו גולומב, אשר עדה אשתו ניאותה לגדלו מתוך הכנעה בלתי־מובנת.

גאולה, קורא הרי גולומב לאמו שילדה אותו. בשמה הפרטי. ועיניו מתקשרות דמעות כשהוא נזכר באמו עדה, שנפטרה בהיותו בן 30. לפני שבוע, חגג את יום הולדתו ה־50. השבוע, מלאו 50 למות אמו.

“יש לי כוחות פנימיים וכתפיים מוצקות להעמיס על עצמי את נגעי־חיי, ופתרון גורל־החיים המתקדר עליי, מסור לי לבדי”, כתבה גאולה. “ואם לא אוכל… תפילה שבלבי שאדע לצעוד קוממיות גם אל עברי פי קבר, ולשמור על צלמי עד רגעי האחרון. איני מצאצאי איוב, אם כי בבוא הרגע שארצה לקלל את יומי, אבחר להשתמש בשפתו…”

גאולה שרתוק: “אני הוגה בו בלי הרף, בשוכבי ובקומי ובדברי ובצחקי הוא אינו סר ממני. הן אהבתיו עד שיגעון”

הרי גולומב בילדותו

מימין לשמאל: רבקה, דב שרתוק (דודן), עדה, ידידה קטינסקי (בת דודה), משה, ציונה קטינסקי, גאולה. עומד מאחור: יהודה