רקע
אילת נגב
אופרה אחרת – ורדי

כמעט כל האופרות שלו הן טרגדיות: סיפורים רבי־עוצמה על אהבה ומוות, גאווה לאומית וכבוד. הוא כתב רק את המוסיקה, אבל היה מעורב מאוד בבחירת הטקסטים ולא הסכים להניח על הנייר אפילו תו אחד, לפני שהתמליל הושלם וקיבל את אישורו. קריאה בביוגרפיה שלו מגלה שבעלילות האופרות שלו שזורים רסיסים מחייו: ‘לה טרוויאטה’, על אהבה לאישה עם מוניטין מפוקפקים, מנודה מהחברה, ‘ריגולטו’, ‘דון קרלוס’ ועוד אופרות רבות על מאבקים ומריבות עד מוות בין הורים לילדיהם. ורדי חווה מיתות משפחתיות נמהרות על בשרו – שני ילדיו הפעוטים ואשתו הצעירה מתו בפרק־זמן קצר. הוא עטף את הפצע בלבוש אמנותי: האבות שוורדי מעלה על הבמה נותרים בחיים רק כדי לחזות בילדיהם מתים לנגד עיניהם, לעתים בשל עקשנותם חסרת־השחר של האבות. יחסיו עם אביו־שלו היו מורכבים, וכשהתפרסם והתעשר, ‘התגרש’ חוקית מאביו.

1.jpg

ג’וזפה ורדי

2.jpg

1. על הספה. המאהבת תרזה שטולץ. 2. מתה מקצרת. האשה מרגריטה בארצי. 3. הסתגרה בבית. האשה ג’וזפינה סטרפוני.

הוא שנא חטטנות, הגן בעוז על פרטיותו ועשה הכול לחמוק מעיניהם של עיתונאים וביוגרפים, אבל כיוון שהיה סלבריטי, לא הניחו לו. אפילו במותו רצה להיות לבד, ודרש הלוויה צנועה: שני כמרים, שני נרות וצלב, אך ביום 27 בינואר 1901, כשהובא למנוחתו האחרונה, גדשו את הדרך לבית־הקברות במילנו מאות־אלפי איטלקים דומעים, שסירבו להיפרד מהמלחין שהיה סמלה של איטליה, וגם נבחר לפרלמנט ולסנט. החודש נפתחו בעולם חגיגות המאה למותו של ורדי: זמרי אופרה ממהרים להנפיק תקליטורים עם מבחר מהאריות המפורסמות שלו, בתי־אופרה מתגברים את הרפרטואר ביצירותיו ומארגני טיולים מציעים אין־ספור מסעות בעקבותיו: לבית שבו נולד, למוסדות שבהם למד, לאולמות שהעלו את האופרות שלו, לאחוזה הכפרית שבה התבודד במשך שנים עם אהובתו. “ורדי הוא המלחין הקליט ביותר. כשאתה יוצא מהאולם, אתה תכף מזמזם ושורק את הנעימה, גם אם לא שמעת אותה קודם מעולם”, אומר מיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית החדשה. “בראשית דרכו הוא היה חקיין טוב של המסורת שממנה צמח, ולאט־לאט הלך ושכלל אותה והעלה אותה לפסגות. לראשונה מאז מוצרט, נולד מלחין אופרה שהוא דרמטורג, שלא הסתפק בכתיבת ‘בל קנטו’, שרשרת של נעימות יפות המחוברות זו לזו בסיפור קלוש, אלא יצר מכלול שלם של מוסיקה, מחול וסיפור דרמטי”. האופרה הישראלית החדשה פותחת את שנת ורדי באופרה ‘מקבת’, על־פי שקספיר. “לא במקרה זוהי האופרה שוורדי הקדיש לחותנו, אנטוניו בארצי, לאחר שאשתו ושני ילדיו מתו בחטף”, אומרת המוסיקולוגית, ד“ר אסתרית בלצן. “‘מקבת’ עוסקת ברגשות אשם וברוחות העבר, שאינם נותנים מנוח. ורדי חש אשם על שלא הצליח לפרנס את אשתו, ואביה האומלל היה צריך לממן אפילו את קבורתה”. הוא נולד ב־1813 בכפר לה־רונקולה שליד פארמה באיטליה, ולמרות מצבה הדחוק של משפחתו הצליח אביו לחסוך כסף כדי לקנות לבנו צ’מבלו משומש, שעליו למד את יסודות המוסיקה. ורדי תיאר את הוריו כאנאלפביתים וכעניים מרודים, אולי כרקעשיקצין את סיפור ההצלחה שלו. “הוא הציג את אביו כלא־יוצלח, אבל האב היה פונדקאי, בעל קרקעות ובית, ובתקופה שבה 90 אחוז מהאוכלוסייה היו אנאלפביתים, אביו ידע קרוא וכתוב, גם אם בשגיאות”, כותבת האמריקאית מרי ג’יין, מחברת אחת הביוגרפיות העדכניות עליו. מרי פיליפס־מץ כתבה ביוגרפיה עדכנית ומפורטת ביותר על ורדי, שמסתמכת רק על תעודות ומסמכים, ומכרה חצי מיליון עותקים למרות עוביה, 900 עמודים. גם פיליפס־מץ טוענת שוורדי שיפץ את סיפור חייו, שמאחורי הדימוי של האמן העשיר והמכובד היה ורדי אדם שהקפיד להיאבק בקרוביו ובסביבתו. ג’וזפה היה תינוק יפה, שזכה לשפע תשומת־לב בילדותו. אחותו היחידה היחידה סבלה מפיגור שכלי בגלל דלקת קרום המוח, ומתה בגיל 17. בגיל שלוש נשלח ללמוד מוסיקה ולטינית, ואחר־כך למד אצל נגן העוגב בכנסייה המקומית. העדות הראשונה לכשרונו המוסיקלי היא כתובת, שנרשמה על מכסה הצ’מבלו הקטן של ורדי בן השמונה בידי אומן, שתיקן אותו ב־1821 “חינם אין כסף, לאור להיטותו של ג’וזפה ורדי הצעיר ללמוד לנגן בכלי הזה”. מגיל צעיר הלחין מאות יצירות כנסייתיות קטנות ונמשך מאוד לסיפורי התנ”ך. הוא נשלח לעיר הסמוכה בוסטו, וגר בבית אנטוניו בארצי, סוחר עשיר וחובב מוסיקה, שהפך לפטרונו. הוא ביקש ללמוד בקונסרבטוריון המהולל של מילנו על אף שהיה בן 18, מבוגר בארבע שנים מגיל הכניסה המקובל. “הוא ניגש לבחינה, אבל נכשל בטענה שהוא לא מנגן מספיק טוב, לא די מוכשר ונוכרי”, מספרת ד"ר אסתרית בלצן, שלרגל יובל ורדי מקיימת סדרת הרצאות מיוחדת בקתדרה למוסיקה בתל־אביב. “הוא היה ‘דרומי’, לא ממילנו, לא ממרכז העניינים התרבותי. כמו בתל־אביב, התייחסו ל’צפונים' כאינטליגנטים ול’דרומים' כנחשלים. הוא נפגע והלך ללמוד עם מורה פרטי, במימונו של בארצי, ורק בשנה שלאחר מכן התקבל לקונסרבטוריון. היום המוסד הזה קרוי על שמו”. הוא סיים את לימודיו, חזר לעיר בוסטו וקיבל את משרת מנהל התזמורת, וב־1836, בן 23, נשא לאישה את מרגריטה בארצי, בתו של מיטיבו. הוא היה בר־מזל שאשתו זמרת ומורה למוסיקה, ועוד יותר בר־מזל שחותנו סיפק להם דירה בבניין אלגנטי. במארס 1837 נולדה להם בת, והזוג בחר לקרוא לה וירג’יניה, כשם גיבורה ספרותית של טרגדיה של התקופה. ביולי 1838 נולד בן, והם קראו לו איצ’ילו רומאנו, כשם דמות אחרת באותה טרגדיה. השמחה התחלפה בכאב, כשחודש אחר־כך מתה וירג’יניה, שהייתה בת 16 חודשים. ורדי העביר את משפחתו למילנו וכתב אופרה, ‘אוברטו’, אך ימים ספורים אחרי הבכורה, בנובמבר 1839, מת הבן התינוק. מרגריטה בת ה־26 לא יכלה לעמוד בכך, וביוני 1840 חלתה במחלה קצרה ומתה. “ארון מתים שלישי יוצא מביתי! נשארתי לבד! לבד!”, כתב ורדי. כעבור שנים ‘שיפץ’ את התאריכים, שסמיכותם מזעזעת בפני עצמה, וסיפר כי שלושת יקיריו מתו לא בתוך שנתיים, אלא בחודשיים: הדרמטיות גברה על הרצון לדייק.

ביגונו העמוק ביקש ורדי לנטוש את המוסיקה לתמיד. “הוא לא רצה מאומה, לבד מלהסתתר באיזה מקום אפל ולחיות עד תום את קיומו האומלל”, כתב ג’וזפה דמאלדה, שהיה מכר של ורדי וביוגרף שלו עוד בחייו. ורדי נשבע שיוותר על הקריירה שלו, והודיע שלא יסיים את האופרה השנייה שלו, קומדיה ששמה ‘מלך ליום אחד’, שעמדה לעלות כעבור חודשיים.

3.jpg

רוחות עבר ורגשות אשם. ‘מקבת’.

אלא שמנהל ה’לה סקאלה' הצליח לשכנע אותו להמשיך. ‘מלך ליום אחד’ נחלה כישלון צורב, ובליל הבכורה, בספפטמבר 1840, התקבלו הזמרים – שאכן לא הצטיינו בשירתם – בשריקות ובקריאות בוז. המבקרים קטלו את האופרה ואמרו שהיא נעדרת הומור, ולמחרת היום הורדה, כביכול בשל מחלת הזמרת הראשית. ורדי לא שכח מעולם את הכישלון הזה, וכתב על כך כעבור עשרים שנה. הקהל “התעלל באופרה של בחור חולה ואומלל, רדוף בלוח־הזמנים הדחוק ושבור־לב וקרוע בגלל אסונותיו. אילו רק היה הקהל – לא הייתי אומר מריע, אלא סובל את האופרה ההיא בשתיקה, לא היו די מילים בפי להודות לו… אני מקבל את שיפוט הקהל ואת שריקות הבוז שלו… תמורת 3 לירות הקהל רוכש את הזכות לשרוק או למחוא לנו כפיים. גורלנו הוא להסתגל למצב. זה הסיפור כולו”. במכתב אחר שדן בכישלון ההוא, כתב: “בגיל 25 כבר ידעתי מה פירושו של קהל. מאותו יום ההצלחות לא עלו לי מעולם לראש, וכישלונות לא ריפו את ידיי. המשכתי בקריירה האומללה הזאת, רק משום שבגיל 25 כבר היה מאוחר מדיי חזק דיי מבחינה גופנית כדי לחזור ולעבוד בשדות”. מהמצוקה הזו נחלץ ורדי בזכות האופרה השלישית שכתב, ‘נבוקו’, שהייתה להצלחה מסחררת. סיפור העם העברי המדוכא, המנסה להשתחרר מעולו של נבוכדנצר מלך בבל. גם כאן היתה העלילה רומנטית, עם אהבה ומוות: פננה, בתו של מלך בבל, מתאהבת בישמעאל, אחיינו של מלך יהודה, והבת השנייה והבוגדנית, אביגיל, ממיטה אסון על כולם. השנה היתה 1842, וצפון־איטליה הייתה נתונה תחת שלטון אוסטריה. “כשהשמיעה מקהלת העבדים העבריים את השורה ‘או מיה פאטריה’ – ‘הו, מולדת יפה ואבודה’ – קמה סערה בקהל, והמקהלה היתה חייבת לחזור על המשפט שלוש פעמים”, מספרת ד"ר אסתרית בלצן. “הכול הבינו שמדובר לא בנבוכדנצר, אלא בשחרור מעולו של הקיסר האוסטרי. הקהל רקע ברגליים ואמר, זוהי איטליה שלנו, היא המולדת היפה והאבודה. מאותו רגע היה ורדי לא רק מלחין אופרות, אלא גם נציג איטליה הכבושה והמשועבדת. העיתוי שיחק כאן לטובתו. כמו השיר ‘ירושלים של זהב’, שהושמע שבועות ספורים לפני שחרור העיר העתיקה ולכן הפך לסמל, כך ‘נבוקו’, אילו נכתב שלושים שנה קודם לכן, השפעתו לא הייתה עזה כל־כך, והוא לא היה הופך להמנון שחרור. הדבר הזה הכתיב את גורלו של ורדי כמלחין של אופרות פוליטיות. כל קטע מקהלה שלו הפך להמנון לאומי”. ‘נבוקו’ החזירה לוורדי את ביטחונו העצמי והקנתה לו פרסום עולמי. בתוך עשר שנים הועלתה על כל במות העולם התרבותי של אז: וינה, ברלין, שטוטגרט, פאריז, לונדון, בודפשט, בוקרשט, סנט־פטרסבורג ואפילו קובה, בואנוס־איירס וניו־יורק: תופעה מדהימה בעולם שעדיין לא ידע רכבות, אלא כרכרות ואניות. ורדי, איש־עסקים ממולח, היה מעורב בהפקות, ולא נתן את אישורו לפני שקיבל חוזה מדוקדק וידע מי הזמרים שעומדים להופיע ומה מידת התאמתם. את אביגיל בת נבוכדנצר גילמה על בימת ‘לה סקאלה’ הסופרנו המהוללת, ג’וזפינה סטרפוני בת ה־27. “נבונה, נאה ומוכשרת, והוחתמה על־ידי מלך האמרגנים של אותה תקופה, ויחד אתה הוחתם גם הטנור פרנצ’סקו מוריני, ולעתים קרובות שרו יחד”, מספרת הביוגרפית פיליפס־מץ. “ככל הנראה, הרתה הסופרן לטנור. היא היתה צריכה להתמודד עם המבוכה, הפרה התחייבויות, שילמה קנסות לאמרגנים ויצרה בעיות ללהקות אופרה, שהיו צריכות לעמוד בלוח־הזמנים של לידותיה. וגרוע מכול, היא הרסה את קולה”. תוצאת ההיריון הראשון היתה בן, קמילו, ב־1838. היא מסרה אותו למשפחה אומנת, אבל בדיוק שנה אחר־כך נולדה לה בת. היא הניקה את התינוקת שלושה שבועות, ואז, בליל חורף, הונחה הפעוטה בשער בית־החולים במילנו. לא ברור אם סטרפוני שבה לראות את בתה. כעבור שנה הרתה שוב, לגבר נשוי, והפכה לפילגשו של רוזן אחר. החוקרים סבורים שייתכן שעברה לידה נוספת, והתינוקת מתה. קולה נעשה צרוד בגלל ההיריונות התכופים, לפעמים סבלה מהתקפי שיעול ונאלצה להסתובב בגבה אל הקהל כדי להשתעל. את שמונה ההופעות של ‘נבוקו’ עברה בהצלחה, אבל ימיה כזמרת עמדו להסתיים. אלא שלא הייתה לה ברירה, כיוון שהייתה צריכה לפרנס את אמה האלמנה ואת שלושת אחיה הצעירים ולתמוך בילדים שלה, שנמסרו למשפחות אומנות. “זו הייתה הפרימדונה של ורדי: אם לשלושה או ארבעה ילדים לא־חוקיים, הגדול שבהם בן ארבע, אישה בעלת מאהבים רבים ועם בעיות קול”, כותבת הביוגרפית פיליפס־מץ. ב־1846 פרשה סטרפוני מהבמה, עברה לפאריז והתפרנסה מהוראת מוסיקה. יחסיה עם ורדי נשארו בינתיים בגדר ידידוּת. הוא התייעץ אתה כמה כסף לדרוש על האופרות שלו, סמך על טעמה ונעזר בה. הוא כבר היה אדם עשיר, בעל נכסים וקרקעות, וידע לתבוע את ערכו בזהב. “מי יודע אם לא אהיה יום אחד מיליונר!”, כתב למכרה. “איזו מילה משובבת־לב, מלאת משמעות ומקסימה! ומה ריקות הן לעומתה מילים כמו פרסום, תהילה וכשרון!” עד לאיחודה ולשחרורה המלא של הרפובליקה הספיק ורדי לכתוב את האופרות ‘בני לומברדיה’, ‘ז’אן דארק’, ‘אטילה’, ‘קרב לניאו’ ועוד, כולן סיפורי מאבק ושחרור, שהולבשו בלבוש היסטורי כדי לעקוף את מגבלות הצנזורה האוסטרית. “ורדי הכיר את הרגישויות של הצנזורים וידע מה אפשר להעלות איפה”, אומר מיכאל אייזנשטט. "היתה צנזורה פוליטית, דתית ומוסרית. ברומא יכולת להעלות נושאים שהיו אסורים בנפולי, ולהפך.

4.jpg

הוא דרש הלוויה צנועה, אך את הדרך לבית־הקברות מילאו מאות־אלפי איטלקים דומעים.

“ב’טרוויאטה', למשל, שגיבוריה הם ויולטה אשת התענוגות ואהובהּ אלפרדו, היו ערים שבהן עשה ורדי שינוי בטקסט והציג את הזוג כמאורס או נשוי, כי הצנזורה של אותה עיר לא הייתה מקבלת זוג שחי יחד בלי נישואים. כפי שהסביר הצנזור של מילנו, ‘תאטרון נועד לתקן את המוסר, ולכן חייבים להעלות אך ורק הצגות מוסריות, או לחלופין הצגות המתארות חטאים שונים בכל חומרתם ובאופן המראה כי הצדק והטוהר עדיפים בהרבה על כל התנהגות בלתי מוסרית’. לא ייפלא שלוורדי היו בעיות כה רבות עם הצנזורה, שכן האופרות שלו נראות כאוסף של שבעת החטאים. אבל הוא היה פרגמטיסט והעדיף לעשות את השינוי, העיקר שהאופרה תוצג”.

5.jpg

העדיף להתבודד. אחוזתו הכפרית של ורדי.

ורדי הוא שהעניק תפקיד מרכזי למקהלה, שביטאה אצלו את קול העם. “עד לשחרור איטליה אין אצלו אפילו אופרה אחת, שהעניין הלאומי אינו תופס בה מקום מרכזי”, אומר פרופ' יואש הירשברג, מהחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית: “ורדי היה הומניסט אמיתי, אדם משוחרר לגמרי, ששנא עריצוּת מכל סוג. החופש והשחרור מכל הכבלים – דת, פוליטיקה, חברה – היו העיקר עבורו, והוא השתמש באופרה ככלי. באותה תקופה כולם הלכו לאופרה ערב־ערב, המחירים היו זולים מאוד, לא היה בידור אחר, וכולם שרו אריות ברחובות, כך שהשפעת האופרה הייתה כמו הטלוויזיה היום, וזה היה מכשיר תעמולה לא רגיל. בסיום ההופעות הקהל היה מריע וקורא ‘ויווה ורדי’, ססמה שבאיטלקית היא ראשי־תיבות של ‘יחי ויטוריו עמנואל מלך איטליה’. ויטוריו עמנואל היה מלך פיימונט־סרדיניה, האזור היחיד באיטליה שהיה עצמאי, וקריאות העידוד היו לגאול את כל האזורים ולשחרר את איטליה. ורדי רצה לגבש את דעת הקהל וללבות את אש המרד למרות בכאב והכישלונות”. ורדי הוא איש הבמה, הוא היה מלחין שהבין בצורה הטובה ביותר את הקשר בין מוסיקה לדרמה. הוא ידע לעצב דמויות עמוקות, אמיתיות, לא בשחור־לבן, ולהציג את הסיפור לא מנקודת המבט האישית שלו, אלא מנקודת המבט של הדמות, וכך נוצר קונטרסט חזק בתוך האופרה. אין אצלו מפלצות, אפילו הרשעים מוצגים בצורה כזו שאנחנו מבינים את השקפתם או מזדהים עם בדידותם ואומללותם. למוסיקה יש הכוח הרגשי הישיר ביותר, ולכן אנשים מוחים דמעה באופרות של ורדי או בוכים בגלוי, כי המוסיקה מעוררת התרגשות שלהצגת תאטרון קשה להגיע אליה. ורדי דרש מהזמרים לשחק, הוא ידע בדיוק מה הקהל רוצה, והבין את הדרך שבה ההתפתחות במוסיקה מעצבת את הדרמה“. ורדי וג’וזפינה סטרפוני החלו לחיות יחד בפאריז ב־1848. “שניהם היו פטריוטים איטלקים, ידידים ותקים, בעיר זרה, על סף מימוש תקוותיהם הלאומיות”, כותב הביוגרף פרנק ווקר בספרו ‘ורדי האיש’. “זו לא הייתה אהבת נעורים, הוא היה בן 35, היא בת 33. שניהם היו למודי־סבל, שניהם שנאו את הזוהר הכוזב של התאטרון, והברית שלהם, בברכת הכנסייה או בלעדיה, הביאה רק טוב לשניהם. במשך חמישים שנה היו חייהם שזורים זה בזה”. בפאריז צפו ורדי וג’וזפינה סטרפוני במחזה ‘הגברת עם הקמליות’, לפי רומן של אלכסנדר דומא, והתרשמו מגורלה האמיתי של מרי דופלסי, יצאנית־הצמרת שהייתה אהובתו של דומא ומתה משחפת. כמה שנים אחר־כך הלחין ורדי את הגרסה שלו, האופרה ‘לה טרוויאטה’. הגיבורה שלו, ויולטה, נטשה את החברה המפוקפקת של פאריז, את הגברים שהעניקה להם את חסדיה בלי אהבה, וסוף־סוף חיה עם אהוב־האמת שלה, צעיר ששמו אלפרדו. אלא שאביו של אלפרדו דורש ממנה להיפרד, כדי שהמוניטין שלה לא יפגעו בסיכויי השידוך של בתו הצעירה. כדי שאלפרדו לא יידע על התערבות אביו, ויולטה משקרת לו ואומרת שיש לה מאהב אחר. הוא כמובן עוזב בזעם, וכך היא מאבדת את האהבה ואת החיים. “ורדי בונה את התפקידים כך שהם מתפתחים במהלך האופרה גם מבחינה מוסיקלית, והזמרת עוברת את התהליך הרגשי שעובר על הדמות”, אומרת זמרת הסופרן שרון רוסטורף־זמיר, שגילמה את דמותה של ג’ילדה ב’ריגולטו' ואת ויולטה ב’טרוויאטה‘. "המאה ה־19 הייתה המאה של שחרור האישה, עם נשים גדולות כמו ז’ורז’ סאנד”, מסביר המוסיקולוג, פרופ' יואש הירשברג. “ורדי אהב לעצב דמויות נשים עצמאיות וחזקות, שנאבקות גם כשהן נכשלות, שמוכנות להקריב את עצמן למען האהבה. ויולטה היא דמות נהדרת, ובוודאי אפשר לראות קווי דמיון בינה לבין ג’וזפינה סטרפוני, שהייתה אישה עצמאית שוורדי העריץ”. בפאריז יכלו ורדי וסטרפוני לחיות באושר בלי התערבות חברתית, אבל כשחזרו לאיטליה הקרתנית והקתולית, הוצרו צעדיהם. היא הייתה בעלת אמצעים, וההשערות בדבר הדרך שבה השיגה אותם, הפכו מקור לרכילות. הוריו של ורדי, שהיו קתולים אדוקים, קיוו שבנם המהולל יבוא לגור אתם. הם התנגדו לאישה שלצדו, שהכול ידעו שהיו לה מאהבים רבים ושיש לה ילדים לא־חוקיים, שאת חלקם נטשה ובחלקם טיפלה. ורדי החליט להיפרד מהוריו, לפנות אותם מביתו הכפרי ולהביא לשם את ג’וזפינה. הביוגרפית פיליפס־מץ אינה יכולה להתאפק מלגנות את ורדי: “אחרי 38 שנות הקרבה ומעורבות בחיי בנם הם עמדו להיות מפונים מביתו בסנטה־אגתה, אותו עזרו לו לקנות כשהיה לחוץ בהתחייבויותיו. האב היה בן 65, האם בת 63 וחולה (ומתה זמן לא רב אחר־כך בלב שבור). בגיל שבו יכלו לקוות ליטול חלק בתהילת בנם ולחלוק אותה עמו, ראו אותו מתכוון להעביר את פילגשו אל הבית. ובאותם שבועות קשים ורדי סיים אופרה חדשה, ‘ריגולטו’”. לא במקרה זהו סיפור של יחסים קשים בין אב לבת, שבסופו של דבר מאבדת את חייה בגלל שתלטנותו ועקשנותו. “אין ספק שלוורדי היה תסביך אב”, אומרת ד“ר אסתרית בלצן. “חמישה מוטיבים מרכזיים שולטים בחייו וביצירתו: פאטריה (מולדת), פאדרה (אבא), פאדרונה (אדון), פייטה (רחמים), פאצ’ה (שלווה). הצלחתו הבינלאומית אפשרה לו לקנות אחוזות ואדמות למשפחתו, אך הוא היה מלא ביקורת על צורת הניהול הבזבזנית. האב, מצדו, לא היה מוכן לוותר על סמכותו כמרכז המשפחה. מכאן המקור לעימותים, עד לניתוק המוחלט של היחסים”. ורדי שנא את חיי החברה והסתגר באחוזתו עם ג’וזפינה סטרפוני. בפעמים הנדירות שיצאה החוצה קראו לעברה קריאות גנאי, פעם אפילו זרקו אבנים, והיא לא יכלה לדבר עם איש, לבד עם ורדי ועם המשרתים. באמצעות פרקליטו הכין ב־1851 “הסכם פשרה בין ג’וזפה וקרלו ורדי”, שבו כדי לקנות לעצמה שקט נפשי, ובאותה עת לענות על צורכי הוריו, מהם הוא מתכוון לנתק את עצמו במגורים ובעסקעם, הוא מבטיח להם: 1. קצבה שנתית בת 1,800 לירות, מראש, החל במארס שנה זו. 2. לספק להם סוס משובח. 3. להרשות להם להישאר בבית שבבעלותו בכפר עד 11 במארס, או לכל המאוחר 11 במאי… כל דחייה או סירוב לאחד מהסעיפים האלה ישחררו את החתום מטה מכל התחייבויותיו. ג’ורדי”. קשה יותר היה לו להתנתק מחותנו־לשעבר, אנטוניו בארצי. כשכתב לו בארצי וגער בו על הסתגרותו במחיצת אישה בעלת “עבר עשיר”, השיב לו ורדי שאינו רוצה שיתערבו בענייניו, ו“אין לי דבר להסתיר. בביתי חיה אישה עצמאית וחופשייה, שהיא, כמוני, אוהבת חיי בדידות. לא אני ולא היא חייבים הסבר כלשהו על מעשינו לאיש. מי יודע מה היחסים שקיימים בינינו? מה הקשרים הכספיים? אילו זכויות יש לי עליה, ולה עליי? מי יודע אם היא אשתי או לא?”. הוא היה גאוותן וביישן גם יחד, ולא יכול היה לשאת שמדברים על המוסיקה שלו או מנגנים אותה בנוכחותו. אף שנבחר כנציג עירו בפרלמנט, לא שינה הדבר את אופיו המסוגר. במדינה קתולית ראו בעין רעה את הסתייגותו מהדת. הוא היה מרדן, אדם שלא התחשב בשום תכתיבים חיצוניים. הטרגדיה של ורדי הייתה שילדיו שלו מתו, וילדים נוספים לא נולדו לו. באחד ממכתביה כתבה לו אהובתו: “לפעמים אני חוששת שאהבת הממון תתעורר בך שוב ותדון אותך לעוד שנים של עבודת פרך… לא יהיו לנו ילדים (כיוון שאלוהים אולי רוצה להעניש אותי על חטאיי, בכך שהוא שולל ממני כל שמחה חוקית לפני שאמות). ובכן, בלי ילדים יש בידיך הון יותר מהדרוש לספק את צרכיך, ולעוד מעט מותרות”. המכתב הזה מ־1853 מעורר תהיות, כיוון שלפי מסמכים שמצאה הביוגרפית פיליפס־מץ, ב־1850 הונח בשער המסתובב של בית־החולים הסמוך למקום מגוריו של ורדי, תינוק שזוהה בשם ג’וזפה, וב־1851 ננטשה שם תינוקת שזוהתה כסנטה־סטרפיני. הילדים נמסרו למשפחות אומנות, והרכילות המקומית טענה שאלה ילדיהם של סטרפוני וּורדי, אף כי אין כל הוכחות לכך. ורדי עצמו לא התייחס לכך מעולם. למה התכוונה אהובתו, כשכתבה “אלוהים שולל ממני כל שמחה חוקית”? ואם אכן היו הילדים שננטשו בשער בית־החולים ילדיו של ורדי, מדוע לא אסף אותם? אין לכך תשובה. ב־1859, אחרי 11 שנות חיים משותפים, נישאו השניים, כנראה מתוך חשש שאם יקרה לו משהו, יירש אביו את רכושו. כמה שנים אחר־כך אימצו את פילומינה בת ה־7, בת של בן־דוד של ורדי, והפכו אותה ליורשתם. צאצאיה מתגוררים בבית עד היום. הוא וג’וזפינה חיו יותר מחמישים שנה באושר רב, והיא הכניסה יציבות לחייו. מכתביה מגלים אישה חכמה ואוהבת. “הו, ורדי שלי, איני ראויה לך, והאהבה שאתה רוחש כלפיי היא צרי וחסד ללב, שהוא עצוב לעתים, תחת מסווה של עליצות. המשך לאהוב אותי, אהוב אותי גם אחרי המוות”, כתבה לו. ביודעה עד כמה הוא אוהב כסף, הייתה מנסה לגרום לו לעבוד פחות ולנסות להתענג על השנים שנותרו להם יחד. “בגיל 50 ורדי היה במשבר”, מספרת ד“ר אסתרית בלצן. “בשל פרסומו הרב הרוסים הזמינו אצלו אופרה, ‘כוחו של גורל’, אך בעת הבכורה בסנט־פטרסבורג ב־1862, נשמעו קריאות בוז, ותומכי וגנר בקהל טענו שהמוסיקה שלו מיושנת ומטופשת. ורדי נפגע מאוד והחל לחשוב על פרישה. במקביל קמה גם באיטליה תנועת ‘הבוהמיינים’, בראשותו של המשורר והמוסיקאי אריגו בואיטו. הם דרשו ‘אמנות איטלקית חדשה’, התבטאו נגד ורדי ‘המיושן, המזדקן, המצחין’ וקראו ל’אמנות צעירה ושפויה'. מרגע זה ניכרת ירידה עצומה בפריון שלו – שתי אופרות בעשר שנים, ואחר־כך שתיקה ארוכה במשך 16 שנות הסתגרות באחוזתו הכפרית, שבה חזר לגדל כרוב ועגבניות. המילה החוזרת באופרות וברקוויאם שנכתבו בשנים אלה היא ‘פאצ’ה’ – ביטוי לחיפוש שקט ושלווה אחרי שנים ארוכות באור הזרקורים”. באותן שנים נכנסה לחייו תרזה שטולץ, זמרת סופרן צ’כית בת 34, בעלת קול אדיר. ורדי נמלא תקווה, כשהוזמן לכתוב אופרה לחנוכת תעלת־סואץ ב־1871. שטולץ גילמה את אאידה בצורה מזהירה, אך ורדי הצהיר על פרישה ופתח בית־חולים על שמו בפארמה עיר הולדתו. העיתונות הצהובה של אז דיווחה בעונג על קשריו של ורדי עם תרזה שטולץ. בכתבה באחד העיתונים, שנפרשׂה בהמשכים על ארבעה גליונות, סוּפר כיצד שכח ורדי ארנק ובו 50 אלף לירות בחדרהּ של שטולץ במלון, אחרי “שזוג הנאהבים שכב, או אולי לא שכב, אלא ניסה להתרווח על ספה רכה. איננו יודעים מה הדברים המוזרים שהם עשו על הספה, אילו מאבקים היו, אילו דיונים כאשר התפתלו אנה ואנה, כי הדלת הייתה סגורה”. עיתון מתון יותר כתב שמה שעושה ורדי בחדרי־חדרים הוא עניינו הפרטי, אבל שזו “שערורייה” שאדם כלשהו יישא 50 אלף לירות בארנקו בתקופה, שרעב שורר באיטליה. ג’וזפינה סטרפוני ראתה בכאב לב את בעלה נוטה אחרי שטולץ, וב־1875 כתבה ל במכתב: “אני מבקשת ממך רק דירה עם אור ואוויר, ושלא תנטוש אותי לגמרי בשנים האחרונות האלה של חיינו. כוונתי לכך שלא תעזוב את ביתנו לגמרי”. ורדי לא עזב את הבית, והצלחותיה של שטולץ כפרשנית הראשית של יצירותיו (היא שרה את ה’רקוויאם') השיבו אליו את מצב־רוחו. לאחר שדעכה הרכילות עליו ועל שטולץ, התיידדה אתה אשתו, והזמרת הצעירה הייתה מתארחת בביתם הכפרי שבועות תמימים. “ורדי הוסיף לשפר ולשכלל את סגנונו, ואחרי השיא ב’אאידה' העדיף לשתוק”, מספרת ד”ר אסתרית בלצן. “הוא הבין שזה שיא שלא יכול יותר לחזור וזכר את הביקורות, שוורדי זה ‘פאסה’, ואילו ריכרד וגנר זו אופרה אמיתית. ואז ב־1883, נפטר וגנר, ובואיטו, מנהיג הזרם הצעיר, החל לחזר אחרי ורדי בהצעות לשיתוף־פעולה. ורדי סירב בתחילה, אבל לאחר שבואיטו היכה על חטא, ופנה אל ורדי הצעיר בתואר ‘אתה הצעיר יותר, אתה הבריא יותר, תן לנו ליהנות עוד מגאוניותך’, רק אז התרצה, חזר לכתיבה והפתיע שוב בשתי אופרות נפלאות בסגנון חדשני בהשפעה ברורה של וגנר: ‘אותלו’ ו’פאלסטף', שחיבר בגיל 80”. בסוף חייו הסדיר את חשבונות הבנק שלו, שלפי חישוב עדכני, הסתכמו ב־23 מיליון דולר. הוא תרם את כספו לבית־מחסה לזמרים ישישים שאיבדו את קולם, שהקים במילנו ופועל עד היום. ב־1897 מתה אשתו־אהובתו, ג’וזפינה. תרזה שטולץ המשיכה ללוות אותו עד מותו, והוא עוד הספיק לפתוח את המאה ה־20, כשמת ב־27 בינואר 1901.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!