רקע
שמואל דוד לוצטו
הקדמה: הצעיר המחבר

לנכח אחיו בני ישראל היושבים בארץ איטליאה מדבר.

(נדפסה ב“בכורי העתים” תקפ"ו 1).

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם לאור עולם. יש אדם שעמלו בחכמה, שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, ידע את כל אשר נעשה, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו; ועבר עליו רוח קנאה לאמר: אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, יגעתי ומצאתי; ועתה למה אגרע מהיות גם אני כאחד אנשי השם, אשר מלאו פני תבל תנובת תבונתם, ויהללום בשערים מעשיהם היקרים? ולא נתן ה' לי לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, רק לשמוע בלמודים, ולא אוליד גם אני ילדים? לכן יאזור מתניו, לא יתן שנה לעיניו, לעפעפיו תנומה, קנאת סופרים תרבה חכמה; יקנא החוקר בגדולי החוקרים, יקנא הסופר בחשובי הסופרים, יקנא המשורר בנכבדי המשוררים, יעלו אבר כנשרים, המה הגבורים.

ויש אשר יהיה הענן על פני לבבו הערל, לא לבו הלך בדרך חכמה ותושיה, רמות לאויל חכמות, רק ראמות וגביש ישחר, ואחר כל ירוק ידרוש, כל היום יחרוש למען ספות הרוה, כל היום התאוה תאוה, לצבור כסף כעפר, וחרוץ ישא רגליו וילך ארצה בני קדם, לקחת לו משם מעט צרי ומעט דבש, והוא בלויי הסחבות ילבש, ויתכסה בהם כשמלה חדשה; ילקט שבלים בעמק רפאים, יגנוב אמרים, יקבץ פזורים, יעתיק ספרים, יחדש הבלים, תענוג אוילים; ידבר באזני עם הארץ, ויעש מטעמים כאשר אהב, לפי המקום ולפי הזמן; ועל גפי מרומי קרת, יתן ויתכתבון מליו בעט ברזל ועפרת, לשלול שלל ולבוז בז, למלא טרף חוריו ומעונותיו גנבה, למלאת משאלות לבו לטובה, להעביד הנשמה המשכלת אל הרוח המתאוה, וביד השפחה הגבירה להפיל, השפלה הגבה והגבוה השפיל.

ויש מתעשר ואין כל, ותבונה אינכם רואים זולתי קול, נבזה וחדל אישים, נפל אשת כל חזה שמש, אשר בחשך שמו יכוסה, באות נפשו שאף הרוח, לעלות על שפת לשון, ישיחו בו יושבי שער; לכן שעפיו ישיבוהו, יכין בחוץ מלאכתו ויוצא אותה החוצה, ימהר יחישה מעשהו למען נראה, לא בדעת ולא בתבונה, לא במשפט ולא באמונה, יביע ידבר עתק, בגאוה ובגדל לבב, בכל תושיה יתגלע, שפה ברורה לא ידבר, פן כאחד העם יחשב, רק בלשון חכמה ישא משלו, ומליצה חידות לו, יצודד פתאים בפלאי פלאים, ונפל בעצומיו חלכאים; וריקה נפשו מבינה ותושיה, קיש קיש קריא, וחוצפא מהניא, איש שפתים יצדק, כבוד חכמים ינחל, ומי יודע החכם יהיה או סכל? עשה יעשה וגם יכול יוכל, משגה עור בדרך, וענו כל העם ואמרו אמן.

אתה עתה ברוך ה', כבוא הספר הזה אליך, הלא תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש, ודרשת וחקרת ושאלת בלבבך, מבטן מי משלש אלה יצוא יצא הכנור הזה אשר אנכי נותן לפניך היום: ההרתה אותו גאוה, אם ילדתו תאוה, ואם הקנאה באנשי השם היא אמו.

ואולם כי תשע עיניך, ידידי, ותראה (אוי לעינים שכך רואות!) איכה ישבה בדד, בימים האלה ובזמן הזה, השפה האלהיה, האמה העבריה, והיא מונחת בקרן זוית, ואין דורש ואין מבקש; הלא יצא כנגה צדקי לפניך, ובחנת ותדע, כי לא להתכבד בעיני עם הארץ יבקש, ולא להרחיב את גבולו יתאוה, ולא בקנאת אדם יעשה מעשהו, האיש אשר יבחר למנת חלקו מלאכת עבודה אשר אין לה תובעין, והיא נמבזה ונמאסת בעיני בני דורו.

ועתה, קורא בצדק! אם לא חמדת הכבוד המדומה נבלי וכנורי העירה, ולא אל בצעי היו עיני ולבי בהוציאי פרי עמלי החוצה, ופעלי פגול הוא לא ירצה, חוץ למקומו וחוץ לזמנו; אף לא בערה בקרבי קנאת אנשים, ומי יקנא במקום שאין אנשים? ואחרי אשר השלכתי את נפשי מנגד, ואלך מנגד לכל ההמון הרב – האף אין זאת, כי קנאת ה' צבאות תעשה זאת? אך זאת אשר הרהיבה בנפשי עוז ותאמר אלי: מה לך נרדם? איככה תוכל וראית באבדן מולדתך? חזק והתחזק לעמוד בפרץ, ואם עפר אתה לא תירא ולא תחת, באשר ה' אתך, הבוחן כליותיך יברך את כל מעשה ידיך; זאת עשה: הנבל וכנור העירה, יפוצו מנגינותיך חוצה, והיה כנגן המנגן, וראו כל עמי הארץ את יקר תפארת לשון אבותיהם, ויכלמו מעונותיהם, ודרשו את שלום אמם השכולה והגלמודה, ירוצו אליה בצואר, יעשו שדי זקוניה, והיתה נושאת חן בעיני כל רואיה, תחת אשר היתה שממה, עזובה ועצובת רוח, וימרו בה הבנים, ויפנו אליה ערף ולא פנים, אין מחזיק בידה מכל בנים גדלה, כבודה לכלמה יאהבון ריק יבקשו כזב סלה.

ואיך אחריש אתאפק? ועצור במלין מי יוכל? וכדי בזיון וקצף, לעם הפכפך דרכו, להרחיקו מדרכי אבותיו, להשכיחו תורת אלהיו, גוו נתן למכים ורכושו למשסה וכל בשרו למאכולת אש, וישם פניו כחלמיש, ממקומו לא ימיש; וכשוך חמת המעיקים ושמש צדקה זרחה עליו, וינתקו מוסרות משטמה וחרצבות כסילות התפתחו, אז רפתה רוחו, נטיו רגליו, נדרכי זקניו ימיש וימש חשך, רחוק מלבם לבו ולשונם נכריה בפיו, ויהי דבר ה' אליו כדברי הספר החתום, גם כי ירבה תפלה איננו שומע.

שבר על שבר נקרא, עברה גוררת עברה, ולרגלי שכחת הלשון בא יבא בריצה מעוט הקריאה בספרי בני עמנו. חדשים גם ישנים אין קורא בהם; כי איככה ימתק על חך איש קרוא דברים לא יבין לבו? אך אוהבי הקריאה רבים: כל היודע ספר, איש ללשונו, יבקש לו מנוח לעת מרפה מעצבון מלאכת עבודתו, בחברת המתים הנכבדים, אשר שלחו פרי עמלם מנחה שלוחה לדור אחרון. ואף כי האנשים אשר חלק ה' להם עושר ונכסים וכבוד, אשר ידיהם לא אסורות במאסר העבודה, הלא אלה, כלם או מרביתם, מבחר עתותם מתנה נתונים למכתבי תושיה.

ועתה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, התמצא בהם אחד למאה אשר יהיו ספרי בני עמו שעשועיו לעתות הפנותו ממלאכת עבודתו? מי (מלבד האנשים אשר תורתם אומנותם וחכמתם מחיתם) ישא על שפתיו שמות הנפילים בני ענק אשר היו תפארת עמו, יגלול לבקרים ספריהם היקרים, יתענג בבקרו קורות קדמוניו בשבתם על אדמתם ואחרי גלותם ממנה, ידרוש לתאוה דעות חכמי אומתו בחקי האלהים, במליצות הנביאים, למשפטי החכמה והמוסר, ובחקירות מה שאחר הטבע והאלהות; ישתעשע בקריאת מליצת בני עמו ומשורריהם, ראשונים ואחרונים; או ידבנו לבו גם כן לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, לקחת קסת הסופר במתניו, לכתוב ספר עשתונותיו בשפת אבותיו, להועיל את בני עמו ולהחיות את שמו? על זאת אספדה ואילילה, מעי מעי אוחילה, כי אראה בקרב עמי בחורי חמד אוהבי תושיה, אשר צללו במים אדירים בכל דבר חכמה בינה, ושפת אבותם היתה להם לזרה, וספרי אומתם נכרים המה להם, המעט בעיניהם הדר כבוד לשון יהודה ותפארת רום מליצות הנביאים ושיר ה'? לא כן, לא כן; אפס כי לא בחנו הודם, ולא ראו את כבודם. ובאמת, מי האיש מכל אומה ולשון אשר ידע לשון יהודה, ולא נתן לה תודה ולא דבר בכבודה? ומי האיש אשר נגע על חכו דבש ספרי הנבואה ושירי הקדש ככתבם וכלשונם, ולא הגדיל מעלתם על כל זולתם? והעדים על זה רבו למעלה, ולא יכילם ספר בפני עצמו2.

זה לנו היום שלש מאות שנה, אשר החלו גויי הארץ לתת לבם אל לשוננו, ומן אז ועד עתה לא חדלו חכמיהם לעמול בלמודה בכל מאמצי כחם ולחשוף יערות דבש במעמקי סתריה ובמצולות ספריה; והספרים אשר כתבו באלה, כבירים במספרם, כבדים בכמותם ונכבדים במעלתם; ואנחנו… אנחנו השלכנוה אחרי גונו! הלא נכלם?

ונקל זאת בעיני, ועתה החרשתי, לו רק חרפה היא לנו; אפס כי מעוט הקריאה בספרי בני עמנו, אשר בא לרגל שכחת הלשון, מפץ היה לתורתנו, כל מלחמה, לנתוש ולהרוס ולהאביד מלבות בני יהודה האהבה והיראה לתורת ה'.

מי בער לא ידע, כי למודי ימי הילדות לא יעצרו כח להשריש שרשי תורת אלהינו בנפש בנינו, עד עץ החיים הזה, הנטוע בקרבם, שאון קדים וסערות תימן לא יירא עוד? גבהו דרכי התורה, עמקו יסודותיו, תלאה רוח ילד מהגיע עדיהם: קצה כבודה יבחן, וכלו לא יבחן; כי לא לבני גילו בלבד ממרומים שולחה. והיה אם יגדל הילד, ולפי רוב השנים, כן ירבה לשקוד על דלתותיה יום יום, וכאשר רוח תבונתו עצמה ירבה, כן ירבה להעמיק חקור בדבריה ובדברי מבאריה, אז גם היא תעמיק בנפשו שרש למטה, יצץ ופרח, בל ימוט לעולם.

אפס אם מדי בואו באנשים, לתורה ולתעודה יפנה הנער ערף, למודי ילדותו יטוש, ואל כל ספר ידו לא תגע (אשר כה משפט הנער ומעשהו בדור טהור בעיניו, כי ספר לא למד קרוא לא ידע) או אז… תם לריק כחכם, מלמדיו להועיל! זרעתם לריק זרעכם, זורעי לצדקה! אתם מאין ופעלכם מאפס, על למודיו כחלום יעופו, סופת התשוקות תחלוף, תאבד כל זכר למו; ודברים מתי מספר, אשר שמר על לשונו ולבבו לא הבין, הם יהיו בעוכריו; מהתלות יחשבו לו, ונוקש בם ונפל3. "

התורה חוגרת שק, כי מפי עוללים ויונקים הורד עוזה. כי יתאחר המוקדם ויוקדם המאוחר, נעשה עקר טפל וטפל עקר, וזה וזה לא יעלה בידם, ויגדלו הנערים, והמה נעורים וריקים מכל; ותחת אשר לפנים היו בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם מטע ה' להתפאר, ראום זרים ויאשרום, חכמים ונבונים ויהללום, ומקצתם בחצרות אלהינו יפריחו, כארזי הלבנון ידמו בגדלם, המה הגבורים אנשי השם, בתורה בתבונה ובדעת, ביראת אלהים ובאהבת האדם, עושי חסד משפט וצדקה בארץ, זכר צדיקים לברכה; ועתה – אין דורש ואין מבקש, כשלה ברחוב תורה, הזילו הודה והדרה, ויסירוה מגבירה; ואיך יעצור כח ילד קטון להבין ולדעת רום יקרה, ולהשתוקק אליה תשוקת נפש ולהתאזר חיל ועצמה וגבורה, עד יכתיר קדקדו בנזרה וכתרה, והוא רואה אותה נמבזה ונמאסת, חשך משחור תארה? ואף אם יהי אחד מעיר אשר נגע האלהים בלבו ונפשו טהורה, ולאמרת ה' תשוקתו בוערה, על מי יפנה לעזרה? ואיה תורה לפניו הדרך הישרה? ועל מי יתענג לחברה? ואיה משען ומשענה לעתות בצרה? ואין דורש ואין מבקש! –

רב לי יגון ואנחה, רב! עתה ארף ידי. חי אל! ישראל קדושים הם, לא יטשו תורת אמם, לא ישכחו את לשונם; ואם יום או יומים ירפו ידיהם ממנה, הלא מקרה הוא, אין זה מרוע לב, רק מעט שנה מעט תנומה, דבר שאין לו קיימא, לא ייעפו ולא יידעו מעיריהם, קרובים הם לכל קוראיהם.

אפס כי זה דרך האדם וכה משפט, לרגל ההולכים לפניו יתנהל לאטו, וכאשר זאת תורת החומר לאהוב המרגוע, ובלא מניע לא ינוע, גם הנפש לא תמלא רוח עצה וגבורה, לעזוב ארח אשר בו הודרכה, ולנטוש מנהגה אשר בו נמשכה, אם לא יעירה מעיר, אם רב ואם צעיר, ויקשה עליה לשוב ללכת בדרכה הראשון, אשר סרה מעליו מתמול שלשום, אם לא יקרה לקראתה המניע הראשון.

זאת אשיב אל לבי, ולא מחכמה ראיתי כי אתברך בלבבי לאמר: אני אפתנו את ההמון הגדול הזה. אפתה וגם אוכל להרים את הדשן מעל האהבה מסותרת, והיתה בלבו כאש בוערת; אמנם חסדי ה' כי לא תמו בימי הרעה, המה יעמדו לנו בימי המרגעה, ישלח עזרו מקדש על רמה ותולעה, אמת מארץ תצמח, מן האזוב אשר יוצא בקיר, וצדק משמים נשקף ויעשה פרי תבואה, ומלאה הארץ דעה4.



  1. הקדמה זו נדפסה אח“כ גם ב”בית־האוצר“ לשכה ג', קראקא תרמ”ט, בהשמטות ותוספות רבות. ואת ההוספות שבאו שם שמנו פה בשולי הגליון.  ↩

  2. ב“בית האוצר” נשמטו הדברים מן “ועתה כי תשא” עד כאן ותחתם באו הדברים האלה:

    “ועל מי יתענגו ומי ומי ילדי שעשועיהם? כלם ילדי נכרים, אשדודים, מואבים, מצרים; והחזיקו אלף אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר: לכה אתנו, נפת שפתינו הגע על פיך ושכח עמך ובית אביך, יפתוהו ונפתה; רץ אחריהם כצבי והגה בדבריהם יומם ולילה, לוית חן יהיו לראשו, ענקים לגרגרותיו והנפילים בני ענק אשר היו תפארת עמו לא ישא את שמותם על שפתיו, כי כבד פה וכבד לשון הוא בלשון יהודית, הוא, אשר בשם יהודי יכונה”.  ↩

  3. פה באו ב“בית האוצר” הדברים האלה:

    "ואף כי ביום פגוע יפגעו בו אנשים ריקים ופוחזים, ריקים מחכמה וממוסר ונחפזים לשפוט שפוט בדברים לא ידעו, ביין שגו ובשכר תעו, ואֵל אלים לאַל ישימו (עינים להם ולא יראו, כי בשקוציהם נפשם חפצה), או על עבדיו הנביאים תועה ידברו, ברבבות קדמונים יתנו דופי, אנשי מרמה היו בעיניהם (וכל אדם ידמה שאר האדם כנפשו), היעמוד לב הנער חזק מצור לעמת לוחמיו אשר סבבוהו והוא עיר פרוצה אין חומה לו סביב? כל אשר למד לא יצילהו ביום צרתו, ואשר לא למד, מאליו למוד לא יוכל.

    ונוסף על זאת, ספרי נכר אשר יקרא יום יום בהם ובהם לבדם, הלא גם המה יתנו ידם לכבות את האהבה ולהרפות את היראה לתורת בני עמו; ומה גם כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, הלא נקל לו להכשל בספרים מצודדי נפשות, אשר לכלמת הדור החולף רבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם; ואילו האחד שיפול בשחתם בימי נעוריו והוא לא נסה ללכת בגדולות ונפלאות, מחמדי התורה לא הכיר ואת מבאריה הרבים והנכבדים בל ידע, בי ה'! היעמוד לב הנער חזק מצור? הישמור אמרתך ובריתך ינצור?

    על זאת אספדה ואילילה, מעי, מעי אוחילה, נשפך לבי בקרבי, כי מרה מרינו. כי אראה האיש הישראלי נבזה בעיניו נמאס, הוריד לארץ נזרו, כבודו לעפר ישכן, וישח אדם וישפל איש, ללחוך את עפר הארץ ועיניו לא ישא אל תפארת בית ישראל; יבוש כי יסוד לכל הדתות דתו; יחפור, כי ברה כחמה אמונתו, אין בה דבר אשר יעמוד השכל על ימינו לשטנו, כאשר בשאר האמונות כלנה; יכלם, כי קדמון לכל עמים עמו, כי תמו נכרתו לאומים רבים ועצומים ממנו ויאבד כל זכר למו והוא לבדו נשאר, כי ה' אלהיו עמו; ופניו יחורו, כי שרתי בלשונות לשונו, כי עתיקי הספרים ספריו, כי על קדמוניותיו לא תכסה עלטה, לא האפיל עליהן הזמן בטליתו וערפל חתולתו, לא נעשה כן לכל גוי; וראש לו חפוי, כי נכבדי המליצים מליציו ונשיאי המשוררים משורריו, בכל חמי הגוים ובכל לשונותם מאין כמוהם.

    והוא בעניו ושפלותו, לא תאר לו ולא הדר, רק כקוף בפני אדם מתרפה ממלאכתו אשר היתה תהלתו, ויוצא בעקבות זרים למצוא חן בעיני צעירי העם (כי אמנם מלכים ויועצי ארץ, יודעי דעת ומביני מדע בוז יבוזו לדור תהפוכות – בבנים לא אמון בם לא יאמינו); המיר ימיר את שמו ואל ילדיו יקרא שם אחר ושם ישראל לא יזכר, כי קטן יעקב בעיניו; רשיון יבקש ממלכי האדמה לדבר לפני האלהים בלשון אחרת, והמה כצדקתם ינצלו נפשו, הקימו מזמות אולתו לא יתנוהו; וישח אדם וישפל איש!  ↩

  4. פה באו ב“בית האוצר”, תחת השם “הקדמה לכנור נעים”, דברים שונים, שאין להם שייכות אל השירים, והם גם נדפסו במקומות שונים והביאונום פה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49375 יצירות מאת 2727 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!