(כתבו שד“ל בשנת התקפ”ג, כדי להקדימו לס' כנור נעים, ואחרי כן נחם ולא השלימו. נדפס ב“בית האוצר” לשכה ג').

מכל מלאכות האדם אחת היא מלאכת השיר, היתה לכבוד ולתפארת אצל כל אומה ולשון, למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים.

עמים רבים נמצאו לא ידעו להוציא לחם מן הארץ, כל חכמה נעלמה מהם, גם כתב אין אתמו; וגוי אחד לא נמצא אשר לא יכבד אלהיו בזמירות, לא יהלל גבוריו בשירים, לא יחוג ביום טובה בנגינותיו ולא ינהה בקינה ביום רע.

דורות רבים קדמה מלאת השיר למלאכת הכתב, וגם אחר המצא מלאכת הכתב לא נכתבו הספרים במשך דורות רבים כי אם בשיר, החכמים אשר החלו לכתוב ספרים במליצה נפרדת ולא במשקל, נודע שמם ונדע זמנם, וספרי שיר יש בידנו הכתובים ארבע מאות שנה לפניהם.

כן הענין באומות העולם, ולא רחוק מזה מה שהיה בקרב בני ישראל; כי אמנם הקדמון מכל ספרי הקדש, לדעת גדולי החכמים, הנה הוא ספר איוב, אשר הוא שיר; וקדמון מאיוב יעקב, והוא ברך את בניו בשיר; וקדמון מיעקב נח, והוא ברך את שני בניו וקלל את בן בנו בשיר, ויאמר:

ארור כנען,

עבד עבדים

יהיה לאחיו;

ברוך ה' אלהי שׁם

ויהי כנען עבד למו;

יפת אלהים ליפת

וישׁכון באהלי שׁם

ויהי כנען עבד למו.

וקדמון מנח למך, והוא פייס את נשיו בשיר, ויאמר למך לנשיו:

עדה וצלה,

שׁמען קולי;

נשׁי למךְ

האזנה אמרתי,

כי אישׁ הרגתי לפצעי

וילד לחבורתי;

כי שׁבעתים יקם קין

ולמךְ שׁבעים ושׁבעה.

הן אמת, כי בעלי שנים השירים האלה לא מבני ישראל המה, אמנם הם עדות על חשיבות מלאכת השיר בעיני בני ישראל, אחרי אשר לא נמנעה תורת האלהים מתת להם מקום באוצרותיו; וכמו כן ספר איוב, גם אם אולי לא היה הכותבו איש יהודי, הלא בהיותו שמור בכלל ספרי הקדש, כמאה עדים יעמוד על יקר תפארת השיר בעיני כל בית ישראל.

החכמים היו מלמדים דעת את העם במשלים שיריים, המחוקקים היו אומרים תורתם בזמרה, כהני העמים היו משיבים לדורשיהם בדברי שיר, וגודלי המשוררים נקראו בפי הקדמונים אנשים אלהיים ואנשי הרוח.

לא אשא על שפתי שמות כל המלכים האדירים, אשר כבדו ונשאו את המשוררים, כי ידעתי יוכל אדם לענות אותי: מכבדיהם כבדו ומחניפיהם נשאו; רק לא אכחד תחת לשוני את הצפיר השעיר מלך יון, אשר בכל מסעיו היו עמו תמיד שירי המירוס ותחת מראשותיו בלילות; וכי מצאו עבדיו בין שלל מלך פרס ארון מפואר בזהב ואבן יקרה, פקד עליהם לאמר: יד אל תשלחו בו, לי יהיה ובו אשמרה ספרי המשורר.

וסוף דבר דוד המלך בהגידו שבחי עצמו, אחרי הזכירו מעלתו הרמה מצד היותו האיש אשר בחר בו האלהים להמליכו על עם סגלתו, לא בוש מהזכיר כי רב כחו גם כן במלאכת השיר: משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל; חשב מדרגת המשורר קרובה במעלתה למדרגת משיח ה'; ומה נבקש עוד מופתים על גדולת מלאכת השיר בעיני עדת ישראל?

אמנם אם בלב נבון נחפשה ונחקורה, מה זה ועל מה זה נעשה יקר וגדולה למלאכת השיר על כל מלאכת האדם, הנה לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה.

הלא ידענו כי המלאכות כלן לשתי משפחות נפלגו: המשפחה האחת מלאכות התועלת, והמשפחה האחרת מלאכות התענוג.

מן המשפחה הראשונה: עבודת האדמה, הדישה, הטחינה, הלישה, האפיה והבשול – לצורך המזון; הנפוץ, הסריקה, הטויה, האריגה, התפירה ועבוד העורות – להתכסות ולהתחמם; ובנין הבתים – למחסה ולמסתור; ותקון סמי הרפואה, ומלאכות אחרות זולת אלה, אשר תכליתן להחיות האדם ולהצילו מן הפגעים.

ומן המשפחה השניה: תקון המאכלים והמשקים הערבים לחיך, אריגת הבגדים היקרים לנוי וצביעתם לצבעים שונים, מלאכות הזהב והכסף וכל אבן יקרה, בנין היכלי ענג וסיודם וציורם, ונטיעת הפרדסים הנעימים, וכהנה וכהנה מן המלאכות, אשר מגמתן תענוג האדם והנאתו.

והנה מלאכת השיר למי משתי המשפחות האלה תתיחש? לא לאחת מהן, כי אם לשתיהן יחדו, כי כן גם שתיהן בה: התועלת והתענוג:

היות השיר אחד מגדולי תענוג הנפש, לא אדע מי יכחישנו. ומי מיודעי ספר לא ירגיש בנפשו ענג נפלא, מדי יקרא אמרים, אשר כח בהם, ככח המראה הלטושה, להראות לאיש את אשר איננו לנגד עיניו, עד בלבו ידמה אשר בעיניו יראה ובאזניו ישמע דברים הרחוקים ממנו שלש מאות פרסה או שלשת אלפים שנה; אמרים אשר בשפה ברורה ובמשלים צחים יפרשו הדברים לפני השכל כשמלה, עדי יגלו לפניו הנסתרות כנגלות, יבין מהן על בורין ולא יעמול ויחוקו על לוח לבו כדבר אשר ירגיש בחושיו; אמרים אשר בלשון מפוארה יפארו כל דבר אשר יטיפו עליו, ירוממו מעלת הנכבד, יוסיפו הדר לנהדר, לשפלים יתנו חן, יסתירו הנגעים תחת לבוש מלכות ובין החוחים יגלו שושנה; אמרים אשר בהם כל אלה, ונוסף עליהם נועם המשקל, המתוק לאזנים ונרשם בזכרון, מי מיודעי ספר לא בֹחן נעימותם? גם כי אמנם (ובזאת אל יחר אף קהל עדת האנשים יודעי ספר) לא מפיהם אנו חיים, ולא להם לבדם נתנה העדות בדבר הזה; כי גם דלת העם, הכורמים והיוגבים, גם הריקים והפוחזים המאחרים על היין, גם העוללים והיונקם, יעידון יגידון אם בשיר שמחת לב.

ואולם היות השיר רב התועלת מאד, הנסיון יוכיח.

כי שאל נא לדור ראשון, זקני העמים יאמרו לך, כי מראש מקדמי ארץ, בלכת קצת בני האדם תועים על פני האדמה כפראים במדבר, אין קבוץ ואין חברה, אין אחוה ואין תורה, איש את רעהו ירדופו, איש בשר חברו יאכלו, בני השיר בנועם זמרתם הכניעו עזותם, השפילו גאותם ויביאום בברית החברה המדינית, לשבת יחדו בשלום ובמישור, איש את אחיו יאהבו, איש את רעהו יעזורו.

ואחד מן הגוים הקדמונים, כי מלחמה היתה לו עם גוי אחר, וישאל מאת שכניו איש חיל להעמיד בראש צבאותם להיות להם לרועה, המה בקנאתם נתנו לו איש נכה רגלים, אשר היה בעיניהם רועה אוילי לא ידע לצאת ולבוא; והוא בגאון שיריו ובתוקף זמיריו חזק את לבכם למלחמה, וילכו ויצליחו.

כי אמנם זה משפט השיר, להיות דבריו נכנסים בלב ונרשמים בנפש; ואם נמצאו אנשים ריקים או רעים, אשר לקחוהו על לשונם ללמד את העם דברי הבל, או גם כן ארחות עקלקלות, עליהם תלונותינו, לא על מלאכתם. והנה השיר כלי חפץ, הרעות אשר פעל ביד אנשי און אות על הטובות אשר יפעל ביד אנשים ישרים.

הלא מעתה, אם מלאכת השיר מלאכת התועלת ומלאכת התענוג כאחת, הנוסיף לשאול עוד, מה זה ועל מה זה נעשה לה יקר וגדולה מכל מלאכות האדם? אחרי אשר בכל אחת מהנה אם תועלת ואם תענוג, בלי תתחברנה באחת מהן המעלות האלה גם שתיהן, כהתחברן במלאכה הלזו היקרה:

ואמר נעים זמירות רומי:

Omne tulit punctum, qui miscuit utile dulci.

ולא על כל המלאכות לבדנה נשגבה מעלת מלאכת השיר, כי רמה קרנה גם כן על החכמות כלנה. הטה אזנך ושמע, פקח עיניך וראה.

בשתי דרכים החכמה נקנית: בעינים ובלב; בכח הזכרון ובשכל; בהרבות הקריאה ובהעמיק ההתבוננות.

יש חכמים אשר קנו כל חכמתם מאחרים, בתמידות קריאתם בספרים; וכן המה רוב בעלי לשונות שונות, ורוב הבקיאים בדברי הימים לכל עם ועם, ויודעי מחקרי הארץ, מדינה ומדינה ועיר ועיר, ורבים גם כן מבעלי חכמת הטבע והרפואה, גם רבים מתופשי התורה, אם האלהית ואם האנושית – כלם אנשים אשר מלאו באוצר זכרונם חדרים חדרים, באספם חמרים חמרים מדברים הכתובים בספרים, וכלל גדול אצלם: כל המרבה בזכירה מחכים.

החכמה אשר זה תארה תקרא בלשונות העמים (Erudizione, Drttrina) ואני אקרא לה בשם מַדָע, גם כי באמת אין זה המדע האמור בספרי הקדש.

ויש חכמים אחרים אשר לא קנו כל חכמתם מאחרים, כי לא הרבה קראו בספרים, רק למדו מתוכם התחלות החכמות ויסודותיהם, ואחר כן בעומק חקירותיהם הבינו דבר מתוך דבר והמציאו מלבם חדשות לא שערום אבותיהם; וכן המה רוב האנשים אשר גברה ידם בחכמות הלמודים, בחשבון והתשבורת וההנדסה ותקופות השמים, ומאלה רבים בכל חכמה וחכמה, והמה בעלי ההמצאות בכל מלאכת מחשבת והמעלים את החכמות אל מדרגה מן השלמות אשר לא עלתה לה לפנים. והחכמה אשר זה ענינה “פילוסופיאה” תקרא, ואני אראה הַשְׂכֵּל.

הן אמת נכון הדבר, כי לא תשלם חכמת האדם באחד משני הפנים האלה לבדו, כי אם בחברת שניהם כאחד, ובכל חכמה ובכל מלאכה טובים השנים מן האחד; כי בעל המדע, אף אם דברים הרבה ידע, פעמים רבות יוזקק לדבר שלא למד, ויצטרך להקיש דבר לדבר, והוא לא נסה באלה, והרה עמל וילד שקר, כאשר יקרה להמון הרופאים ברפואת התחלואים המתחדשים, אשר לא קבלו מרבותיהם משפט רפואתם. וכן בעל ההשכל, גם אם רבים חקרי לב אתו, פעמים רבות יגזור אומר רחוק מן האמת, ויאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וזה להעלם ממנו היסודות וההקדמות הנכונות והנסיונות המאומתים, אשר היה לו להשען עליהם בחקירותיו.

ואולם מכל מקום רבים המה בכל חכמה וחכמה אשר גדלו ויצליחו באחד משני הענינים האלה בלבד, אם במדע לבדו, ואם בהשכל לבדו.

אפס מלאכת השיר לא תשלם על כל פנים באחד משני הענינים, ולא יצלח אדם במלאכה זו בלי יתחברו בו לאחדים המדע וההשכל גם שניהם.

כי הנה על מה זה יטיף המשורר מלתו, אם אין בלבו ידיעות מידיעות שונות?

כי אמנם, גם כי בדברים קצרים יוכל אדם לכלול ענינים נכבדים, וגם כי בעניני למוד הנה זו מעלה יקרה, כאמרם: לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה, וכדבר נעים זמירות רומי:

Luidquid praecipies esto brevis.

הנה בהגדה השירית אין הדבר כן, יען וביען לא תתפעל נפש הקורא בדברים כוללים כאשר תתפעל בדברים פרטיים ומבוארים הדק היטב, וכל שיר אשר לא יביא התפעלות הנפש איננו שיר; והנה יצטרך המשורר לנתח הענינים ולפרוט חלק חלק מהם תכלית האפשר, וסימן לדבר: הפורטים על פי הנבל.

הלא תראה לשלמה, בבואו להגיד כי תמו ימי הקור, איך באר הדבר בכל פרטיו:

כי הנה הסתו עבר,

הגשׁם חלף הלךְ לו;

הנצנים נראו בארץ,

עת הזמיר הגיע

וקול התור נשׁמע בארצנו;

התאנה חנטה פגיה

והגפנים סמדר נתנו ריח.

ורבות כאלה בשיר הנחמד ההוא.

וכן דוד, בבואו לצייר יום סופה וסערה, בקרים ורעמים ומטר סוחף, האריך בפרטים ואמר:

קול ה' שׁובר ארזים

וישׁבר ה' את ארזי הלבנון;

וירקידם כמו עגל,

לבנון ושׂריון כמו בן ראמים;

קול ה' חוצב להבות אשׁ;

קול ה' יחיל מדבר,

יחיל ה' מדבר קדש;

קול ה' יחולל אילות

ויחשׂוף יערות.

וכאלה לאין מספר בספר תהלות.

ובעל ספר איוב, ראה איך באר גבורת הסוס בכל דקדוקיה:

התתן לסוס גבורה,

התלבישׁ צוארו רעמה,

התרעישׁנו כארבה?

הוד נחרו אימה –

יחפרו בעמק וישׂישׂ בכח –

יצא לקראת נשׁק;

ישׂחק לפחד ולא יחת

ולא ישוב מפני חרב;

עליו תרנה אשׁפה,

להב חנית וכידון;

ברעשׁ ורגז יגמא ארץ

ולא יאמין כי קול שׁופר;

בדי שׁופר יאמר האח

ומרחוק יריח מלחמה,

רעם שרים ותרועה.

וכמה כאלה בספר ההוא.

וכן יחזקאל, כשבא לשאת קינה על העיר צור, ראה איך האריך בספור כל מיני סחורה שהיתה סוחרת ובספור כל הגוים וכל המדינות אשר היתה סוחרת עמהם.

והנה איך ימצא המשורר ידיו ורגליו לבאר כל דבר ודבר בכל פרטיו, אם הפרטים ההם נעלמים ממנו? והנך רואה מה רבו הידיעות הצריכות למשורר, למען יוכל להרחיב פה ולהאריך לשון בכל ענין אשר יזדמן לפניו.

ולא זו בלבד כי צריך לדע ידיעה ברור ופרטית את הענין אשר ידבר עליו, אבל צריך שידע ויכיר גם כן על בורים דברים אחרים רבים הזרים לענינו, ואשר יוסיפו הוד והדר לשירו בהביאו אותם למשל ודמיון. הלא ידוע כי אין שיר בלא משלים ודמיונים, והנה גם הדברים האלה, אשר יכניס המשורר בשיריו דרך משל בלבד, צריך הוא שיכירם בכל פרטיהם ושיבארם בתכלית הדיוק, אם יחפוץ לחזק ההתפעלות בנפשות.

הלא תראה בשירה האלהית, כשנמשלה ההשגחה העליונה אל הנשר, בא פסוק מיוחד לבאר פרטי השגחת הנשר על גוזליו:

כנשׁר יעיר קנו,

על גוזליו ירחף;

יפרושׂ כנפיו יקחהו,

ישׂאהו על אברתו.

וכן דוד, בדבר על הצלחת הצדיק, דמהו אל העץ, ובאר ענין העץ בפרטות:

והיה כעץ שׁתול על פלגי מים,

אשׁר פריו יתן בעתו

ועלהו לא יבול

וכל אשׁר יעשׂה יצליח.

וכן אסף, בהמשלו כנסת ישראל לגפן, האריך בספור קורות האומה בדמיון עניני הגפן:

גפן ממצרים תסיע.

תגרשׁ גוים ותטעה;

פנית לפניה

ותשׁרשׁ שׁרשׁיה ותמלא ארץ;

כסו הרים צלה

וענפיה ארזי אל:

תשׁלח קציריה עד ים

ואל יונקותיה –

למה פרצת גדריה

וארוה כל עברי דרךְ,

יכרסמנה חזיר מיער

וזיז שׂדי ירענה.

וכן ישעיה:

כרם היה לידידי

בקרן בן שׁמן.

ויעזקהו ויסקלוה,

ויטעהו שׂורק,

ויבן מגדל בתוכו

וגם יקב חצב בו –

ויקו לעשׂות ענבים

ויעשׂ באשׁים.

וכן בהמשילו מלך עריץ לאריה, צייר לנו האריה בשעה שהוא טורף:

שׁאגה לו כלביא,

ישׁאג ככפירים וינהום

ויאחז טרף

ויפליט ואין מציל.

וכל ספרי הנביאים מלאים ממשלים כאלה המבוארים בכל פרטיהם בתכלית הדיוק.

ולא לבד בהאריך המשורר את לשונו בבאור המשל יפרט אותו בצמצום, כי פעמים רבות גם במלה אחת או שתים יבאר פרטי הענין אריה מיער, זאב ערבות, דוב אורב, דוב שכול, פרות הבשן, לבונה משבא תבא, קלו מני ארג, אם התרחצתי במי שלג, כמים עברו תזכור; אלה ואלפים כהנה מליצות קצרות, הכוללות בדברים אחדים באור פרטי המשל. והנה מבואר כי גם המשל ראוי לו שיהיה מבואר בכל פרטיו, והנה אין קץ אל הידיעות המצטרכות אל המשורר השלם במלאכתו.

ואם אמת כי לא תשלם מלאכת השיר מבלעדי שיעור גדול ממה שאני קורא בשם מַדָּע, הנה אין ספק כי בזולת הַשְׂכֵּל גדול לא יהיה אדם משׁורר; וכבר הורנו נעים זמירות רומי.

Seribendi recte sapere est et principium et fons.

כי הנה ראשונה, מי זה יתברך בלבבו לאמר, כי אחרי עוצם הקריאה בספרים יעלה ויגיע בדבר זה לבדו להצליח במלאכת השירים? ואם עם רוב קריאתו ורוחב מדעו יהיה לבו עקר ושכלו בלתי מוליד המצאות חדשות, איך תמצא ידו להיות משורר? והראשון מתנאי המשורר הלא זה הוא, שיהיה מחדש מדעתו רעיונות חדשים ובודה מלבו דברים לא שמעה אזן מעולם; ורק על מנת כן יקראו לו בשם “Poeta”, אשר ענינו בלשון יוני עושה וממציא.

כי אמנם זה משפט המשורר המשכיל, המבין דבר מתוך דבר, המוליך ומביא מעלה ומוריד את רוח בינתו רצוא ושוב מענין לענין, עד יבחן כהרף עין התיחסות הענינים השונים זה לזה, כל ענין, אפילו קל שבקלים, אשר יושם לפניו לדבר בו, כי לא יבצר ממנו מהטיף עליו דברי חכמה לרוב מאד, אם לעמת כונה מיוחדת אשר לו לפי המקום והזמן, ואם לעמת הכונה הכללית, אשר היא תקון המדות; ונהפוך הוא באיש חסר לב, כי גם בענין יקר ונכבד ימצא עצמו כבד פה וכבד לשון, לא ידע מה ידבר.

וזאת שנית, כי לא לבד יצטרך המשורר להמציא מלבו עשתונות שונות בכל ענין וענין, כי יצטרך גם כן להלביש עשתונותיו בגדי תפארת, עד ישים אותן נושאות חן בעיני כל רואיהן ונרשמות בנפש רושם עמוק ומניעות אותה אל כל אשר יחפוץ; ומה רב ההשכל המצטרך לדבר כזה!

והשלישית, כי המשורר עומד תמיד במלחמה גדולה עם המשקל הלוחץ אותו, והוא צריך לנצחו, ולבאר מחשבות לבבו באור שלם, כאלו ידיו לא אסורות ורגליו לא לנחשתים הוגשו; ולא נגיע אל המעלה הזאת בלתי רוח בינה והשכל לא מעט.

והנה התבארה מעלת מלאכת השיר גם על החכמות כלנה, בעבור היותה בלתי נשלמת בזולת מדע והשכל כאחת, ולא תצלח באחד מאלה לבדו, כאשר תצלחנה חכמות אחרות.

ומאשר מצאה חן מלאכת השיר בעיני חכמי עם ועם ודור ודור, הנה אין חקר ואין מספר אל המשוררים אשר קמו עד הנה, ואף כי לשיריהם אשר ילדו; ואם לא לרוב המספר ישעה לב משכיל, כי אם ליקרת הדברים ומעלתם, הנה בין המון המשוררים לא מתי מספר המה הנכבדים והיקרים, אשר השיגה ידם לענג נפש הקורא וללמדו בינה ומוסר השכל; ואין זה באמת מן הדברים הצריכים ראיה.

ואם לבני עמנו נשים פנינו, הלא עלתה מלאכת השיר בקרב העם הנבחר אל מעלה לא עלתה אליה בקרב שום אומה ולשון.

הנה גדולי ראשי ישראל: יעקב, דוד, שלמה, חזקיה, היו משוררים נפלאים, אין ערוך אליהם בכל משוררי העמים, כהודאת חכמי העמים עצמם; ומה נאמר על הנביאים שליחי עליון, כמשה, ישעיה, ירמיה, חבקוק, ואחרים? גם אנשים רבים ונכבדים היו בישראל, אשר נתנו נפשם למלאכת הזמרה והיה השיר אומנותם, כאסף, הימן, איתן וחבריהם; גם בעיני הנשים מצא השיר חן, והנה לנו חנה ודבורה, משוררת נכבדות מאד.

ואם אמנם לא רבים המה השירים אשר הגיעו עדינו מקדמונינו, כי בחטאינו אבדו ממנו, הנה אין ספק כי רבים במספר היו בעמנו בכל דור ודור המשוררים והמשוררות, אחרי ראותנו כתוב בספר דברי הימים: ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו, ולשון ויאמרו בקינותיהם מגיד כי כל האנשים והנשים האלה היו בעלי הקינות ההן, ומלבם הוציאו מלין, ולא שהיו מזמרים בהן בלבד.

זאת פרשת גדולת מלאכת השיר העברי כל ימי שבת ישראל על אדמתו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו; ואולם כי שמן ויבעט ויגל יהודה מעל אדמתו, גלה כבוד מישראל, וביום ההוא נעלה השיר העברי מעל צבאות ה' אשר בארץ, ויעל מעלינו לרום שחקים, לא נשמע שיר ה' על אדמת נכר, ולא מצא לו מנוח כי אם בינות לכרובים וברבותים אלפי שנאן שרפים ואופנים וחיות הקדש, הנותנים כבוד לגבוה מעל גבוה ומקדישים שמו בשיר אלהי.

ואולם לא רגע אחד נעלה מקרבנו השיר, וכמו אחרי בוא השמש יעמוד הנשף, אשר לאט לאט יחשך ויהי לילה, כן אחר גלות הארץ, בתחלת ימי הבית השני, פלטה נשארה למלאכת השיר העברי בקרב איש תבונה, בן סירא שמו, משורר אשר היה לשם ולתהלה בדורות הקדמונים, אשר ראו את משליו ככתבם וכלשונם, ואשר גם היום, אחרי אשר הורקו מכלי אל כלי, לא נחדל ממצוא בהם תענוג ותועלת.

הלא זה אחרון משוררי ישראל, אחריו לא קם כמהו, ומן היום ההוא והלאה הלכה הלשון הלוך והשכח, ומלאכת השיר לא תזכר עוד. עתים מעתים שונים חלפו עלינו בבית השני, ימי שלום וימי מלחמה, ימי צרה וימי ישועה, ושירה אחת או קינה אחת לא נכתבה בכל הימים ההמה; גם ביום כלה ונחרצה, בהשפך עלינו כוס חמת ה', בבוא גוים מקדשו, גם ביום הרג רב, בנפול משמים ארץ בן הכוכב, איש לא נמצא על כל אלה ישא נהי.

אך לזאת לא נחרד חרדה גדולה, מדי העלותנו על לבבנו היות שפת ישראל בימים ההם ארמית, יונית ורומית, או גם כן בלולה משלשתן יחדו, והלשון העבריה לא היה לה מקום כי אם בקדש, בלמוד התורה ובתפלה, עד כי אז הוחל לקרוא לה שם לשון הקדש¹, אחרי אשר חדלה מהיות לשון חול והלשון אשר ידברו בה כל העם את כל חפציהם. ומי זה יתפלא מעתה, אם גם חכמי המשנה והתלמוד, עם רוחב חכמתם ועם עומק ידיעתם גם בתהלוכות הלשון, לא שמו פניהם למלאכת השיר? כי הלא אם עקר מגמת השיר ללמד דעת את העם בדברים אשר יערבו על חכּם, הטוב כי ידברו באזניהם שיר וזמרה בלשון מפוארה, ואזניהם כבדו משמוע? כי אמנם לא חדלו החכמים ההמה מהראות לדור אחרון, איך גם במלאכת השיר גברה ידם, באמרים שיריים מתי מספר אשר מסרו לנו בתלמוד.

וראשונה בשירי תהלה הלא תראה (עבודה זרה כ"ד): וישרנה הפרות בדרך, ומה שירה אמרו? רבי יצחק נפחא אמר:

רני רני השׁטה,

התנופפי ברוב הדרךְ,

המחשׁקה ברקמי זהב.

המהללה בדביר ארמון, המפארה בעדי עדיים.

ובשירי קינה עוד תשוב תראה (מועד קטן כ"ה): פתח עליה ההוא ינוקא:

גזע ישׁישׁים עלה מבבל

ועמו ספר מלחמות.

קאת וקפוד הוכפלו

[לראות] בשׁוד ושׁבר הבא משנער.

קצף על עולמו (וחמד) [וחמס ממנו] נפשׁות

ושמח בהן ככלה חדשׁה.

רוכב ערבות שׂשׂ ושׂמח

בבוא אליו נפשׁ נקי וצדיק.

ועוד שם דברי הספד כאלה. ובשירי ברכה הנה לפניך (ברכות י"ז): כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי לה הכי:

עולמן תראה בחייךָ

ואחריתך לחיי העולם הבא,

תקותך לדור דורים.

לבךָ יהגה תבונה

פיךָ ידבר חכמות

ולשׁונך ירחישׁ רננות

עפעפיך יישׁירו נגדך

עיניך יאירו במאור תורה

ופניך יזהירו כזהר הרקיע;

שׂפתותיך יביעו דעת

וכליותיך תעלזנה מישׁרים

ופעמיך ירוצו

לשׁמוע דברי עתיק יומין.

הלא אלה עדים נאמנים, כי לא קצרה יד רבותינו במלאכת השיר, וכי לא היתה מלאכת השיר נמבזה ונמאסת בעיניהם, רק כי שכחת הלשון מקרב עמם מנעתם מהטיף להם שיר וזמרה.

ובשבח מלאכת השיר לא אכחד תחת לשוני, כי אם מן הסבה האמורה נסוגו חכמינו אחור מדבר אל העם בצחות הלשון הראויה אל השיר, הנה לא חדלו מדבר אליהם יום יום בצחות המשל, המליצה והחידה, חידוד הענינים, הגזמתם והגשמתם, אשר הם המה חומר השיר באמת. ומה המה רוב דברי ההגדה אשר להם, אשר משכו בם לב בני עמם לדרכי החיים? הלא דברי שיר המה, כאשר כבר הורנו נר ישראל בספר המורה (חלק שלישי פרק מ"ג), ואלה דבריו: “נחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: האחד ידמה שהם ביאור ענין הפסוק, ונלחם ומתגבר לאמת הדרשות ולשמרם, ושמשפטם כמשפט הדינים המקובלים; והשני מבזה אותם ויחשבם לשחוק, אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הכתוב. ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצת השיר, אשר התפרסם דרכה בזמן ההוא”.

אחרון האמוראים בזמן, מר בריה דרבינא, השאיר אחריו ברכה, בתפלה השיריית אשר לו, השגורה בפי כל, יקרה היא מפנינים:

אלהי נצור לשׁוני מרע

ושׂפתי מדבר מרמה,

ולמקללי נפשׁי תדום

ונפשׁי כעפר לכל תהיה,

פתח לבי בתורתך

(ואחרי) [וב]מצותיך תרדוף נפשׁי;

כל החושׁבים עלי רעה

מהרה הפר עצתם

וקלקל מחשׁבתם.

עדה התחנה הקצרה הזאת על עוצם מעלת נפש בעליה; ותגל מתוך דבריה לב טהור, נפש קדושה, איש אלהים.

תחלת דברי פיו יתחנן השלם הזה לאלהיו: יצילהו מלשון הרע, דבר אשר עם היותו רע לאחרים בלי שיהיה טוב למי שחוטא בו, והנה ידוע כי אין אדם אשר לא יחטא בו; והנה ראוי לשפוך שיחה לפני האלהים, ישלח עזרו להמלט ממנו.

אך לא מזה בלבד יחפוץ השלם הנצל, כי גם מדברי מרמה, אשר המה רע קל מן הראשון, והנטיה אליו חזקה מן הנטיה אל הקודם, להיות התכלית בו תועלת עצמו, לא להזיק בלבד, ועדיין לא ישקוט האיש בשלא יזיק הוא לרעיו, כי גם ידרוש מאת אלהיו: יוסיף לו אומץ לשאת מחבריו חמס ועול, גדופים ונאצות וקללות נמרצות, ולא יתרגז לבבו נגדם, לא להנקם מהם, אף לא להשיב חורפיו דבר, ואף בלבו לא ישנאם: “למקללי נפשי תדום”, ידום פי לא אמר, אלא תדום נפשי, אפילו במחשבה.

וכל זה איננו שוה לאיש השלם, כי עדיין יוכל להתרחק ממקלליו לבלתי שמוע קול לעגם, ואם יתרחק מהם לא יוכל עוד הועיל להם בדברי חכמה ומוסר ובעצות נכחות למען ייטב להם; הוסיף ואמר: “ונפשי כעפר לכל תהיה”, כעפר המזומן לכל, כל מבקשיו ימצאוהו, כל כף רגל תרמסנו. אך מי האיש יהיה באמת על התכונה הזאת? עם הארץ יענה: רק איש חסר לב, איש משועמם, אין דעת ואין תבונה בו, הוא יהיה כן.

והאיש השלם, התחשוב כי נכסוף נכסף להיות איש אשר כזה? לא כן; והנה הוסיף: “פתח לבי בתורתך” – שים, אלהי, את לבי פתוח לרוחה להבין אמרי בינה ולהשכיל באמתך, החכמה והמדע יהיה נתון לי, אדברה בעדותיך פליאות חכמה, אוציא ממצפוניה אמת נסתרת, אעבור בכל מדע את הגבול אשר גבלו ראשונים; ואף גם זאת אהיה עני ונכה רוח, מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו כל אשר איננו נוגע לדברי החכמה והיראה.

איש אשר כזה, יענה עם הארץ, אף אם אחד מני אלף אלפים ימצה, איש עיוני יהיה, אך לא איש מעשי; יהיה איש נטרד כל שעה במחשבותיו וידיו אסורות ורגליו בנחשתים, לא יצלח למלאכה; ומה בצע בכל חכמתו וצדקתו, והוא איש עבר ובטל מן העולם? ולא המדרש הוא העקר, אלא המעשה.

ישתיק מדון האיש השלם, ויוסף ויאמר: “ואחרי מצותיך תרדוף נפשי” – אם שאלתי הפליא חכמה הגדיל תושיה, לא שאלתיה נפרדת מן המעשה; ידוע ידעתי כי כל התחכמות אשר אין תכליתה ההטבה והבאת התועלת אל הזולת, גאוה שמה ולא חכמה; אך זאת שאלתי: נפש משכלת, הדורשת חכמה לא לעצמה, כי אם לעשותה כלי חפץ, ישלם בה מעשה הצדקה והחסד.

ואותך השלכת אחרי גוך? יענה האיש ההמוני: ראה דבריך טובים ונכחים וכונתך רצויה באמת, כי לא תחפוץ הרע לאדם, גם לא לשונאיך, וכי רק הועיל מגמתך בעיוני ובמעשי, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה; אכן יראה כי נעלם ממך כי משלמי רעה תחת טובה רבו מאד על פני הארץ, ואולי מאומה לא תשא בעמלך אשר אתה עמל לטובת האדם, ולא זו בלבד, כי גם אולי שועלים קטנים בראותם רום מעלתך, אש הקנאה תבער בקרבם, וכראותם כי אין רע יורד ממעלתך, כי גם שונאיך ומבקשי רעתך טובתם תדרוש, רעתם לא תדרוש, יתנכלו לך גם יוכלו לך, ונמצאת חסיד שוטה.

וגם לזאת ישיב אמריו איש האלהים, וכה יאמר: “וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם” – חלילה לי מחטוא בנפשי, כי כל אדם חייב בשמירת עצמו, ואף כי איש כמוני, הטוב ומיטיב לכל, לא לנפשו לבדה יחטא אם לא ישמרנה, כי גם למין האדם כלו. אך מי יאמר כי השלכתי נפשי אחרי גוי, אם על ה' אשליך יהבי, ואליו אתחנן ובו אבטח, יסכל עצת שונאי ויבלע נכליהם, לא ידע אליהם, רק יציל את עבדו מידם; ולא לבד יעשה זאת, כי גם יעשה אותה מהרה; לא יתנם לעמוד עלי ובפתע ישברו, אך עוד העצה בלבם יפר עצתם, וזה למען לא ישאו על ידי עון אשמה; ואם כבר חשבו עלי מחשבות, לא לבד יעצו העצה, אבל כבר המציאו אופני הוצאתה לפעל (כי כן ענין מחשבות המצאת האמצעים להגיע אל התכלית, כמו ולחשוב מחשבות, וזה מאוחר אצל העצה, אשר ענינה ההסכמה הראשונה על סוף המעשה, לא על אופני עשותו), הנה אז זאת שאלתי וזאת תקותי: יקלקל אלהי מחשבתם, יהפוך את הקללה לברכה, ויהיה מה שחשבוהו אמצעי לרעתי – אמצעי לטובתי (ואיה קלקול גדול מזה?), ובכל גם אם פעלו עולה, אולי לא יהיה עונם גדול מנשוא, אחרי אשר לא עשו לי רק טוב.

המאמר הזה, אשר יקר תפארת גדולת העיר את רוחי להאריך בבאורו, אם לתת כבוד לבעליו בפרט ולחכמי התלמוד בכלל, ואם למען דעת בני עמי מה הדברים אשר הם מבקשים מאת האלהים שלש פעמים ביום; הנה הוא אחרון מן המאמרים הנאמרים על דרך השיר העברי, אשר יסודתו ברחב הענינים וקוצר הלשון, ובנתוח הדבור לדלתות קצרות, העשויות לא לתענוג האזן, כי לא שוות תהיין במדתן, רק לחזק ההתפעלות בנפש, על ידי ברקים נוצצים, אך פתאומיים ורחוקים זה מזה, אשר יעשו רושם באישון בת עין הרבה יותר מלהבה גדולה ונמשכת.

וימת השיר העברי וימלוך תחתיו השיר הערבי, והיה זה חמש מאות שנה אחרי חתימת התלמוד, זה כשמנה מאות שנה, בימים אשר חשך כסה ארץ וערפל לאומים, ולישמעאלים לבדם תחת קליפיהם היה אור במושבותם, ויעלו מעלה מעלה הן בממשלה הן בחכמה.

והנה ידוע, כי הנוצרים כלם למדו כל החכמות מן הערביים, וביום קנותם מהם את החכמות גם מלאכת השיר קנו מהם, ויעזבו כלם את דרכי השיר היוני והרומי, אשר היו בלא חרוז ובלא מספר הברות, כי אם במספר מדות או רגלים, ויקחו להם איש ללשונו את השיר הערבי המיוסד על החרוז ועל חשבון ההברות בלבד, באין חלוק בין תנועה ארוכה לקצרה כדרך קדמוניהם.

ויהי כמעשה כל העמים גם מעשה בני ישראל, גם המה נטשו דרכי השיר העברי, ויבנו שיריהם כמשפטי השיר הערבי, בחרוז ובמשקל.

החרוז הוא בלא ספק דבר אשר ינעם לאזן שומעת, ולו גם כן כח עצום להקל העבודה על הזכרון; וגם בעיני הנביאים עצמם לא היה נמבזה ונמאס, וכבר מצאנוהו בספרי הקדש כמעט בחמש מאות מקומות.

אך רבים ילונו על ההמצאה הזאת לאמר: כי פעמים רבות תשים בסד רגלי החרזן, ותמנעו מבאר עשתונותיו כחפצו, גם תביאהו לפעמים לדבר דבר שלא מדעתו, כאשר הודה פעם אחת המשורר המפורסם בין האחרונים בבני הנעורים אשר לו וכה אמר: “רוח החרוז הציקתני וערום כסיתי בגד”.

ולזאת אשיב ולא אירא, כי על החרזנים תלונותינו, לא על החרוז, כי אמנם רבים המה החרוזים, ואם בחרוז אשר עלה על לב החרזן ראשונה אין די באר מחשבתו, יפנה על ימין או על שמאל אצל חרוזים אחרים עד אשר ימצא מבוקשו, ומובטח הוא שאם לא ישוב אחור לא ישוב ריקם; אך מה פשע ומה חטאת החרוז, אם החרזן עצל הוא ומתרפה במלאכתו, ועל כל פנים יחפוץ להשתמש בחרוז אשר יעלה על לבו בתחלה, ולא ימלאהו לבו למחות מכתבו פעם אחר פעם ולהחליף את מחברתו עשרת מונים, עד יצא כנגה חרוזו, ולא יטה אזן לאזהרת נעים זמירות הרומיים:

Carmen reprebendite, quod non Multa dies et multa litura coëreuit, atque Praesectum decies non castigavit ad unguem.

ולא סוף דבר כי אין החרוז המצאה מזקת, כי גם בעדות נעים זמירות איטליה אחרי נסיון של חמשים שנה, החרוז מואיל מאד למשורר המשכיל, בהולידו בלבו מחשבות חדשות ובשומו בפיו מליצות יקרות, לא עלו על דעתו לולא דוחק החרוז, וזה לשונו בקצורו לספר השיר להפילוסוף, פרק ארבעה ועשרים: “ברור הדבר, אין ספק בו, כי השכל העומד במצור ובמצוק החרוז, פעמים רבות כידודי אש יתמלטו ממנו, כאשר יקרה אל האבן בעת יכו אותה, ויוציא זיקות אש הזמרה, אשר אולי לא היה מוציא בהיותו בשלום ברשות עצמו. וכמו כן ברור הדבר, כי יתחלף אומץ מחשבה אחת, עצמה ותקפה ועוזה, בהיותה נאמרת בלי חרוז, מאשר בהאמרה בשיר חרוזי, כהתחלף חוזק השלכת האבן כאשר ישליכה אדם בידו לבדה, מחוזק קליעתה כתוך כף הקלע, אפס כי יהיה הקולע אומן במלאכתו”, אלה דבריו. והנה עקר המבוקש היות הקולע בקי באומנותו; כי אמנם גשם שהקולע הבקי הוא מושל על קלעו לקלע אל השערה ולא יחטא, והקולע אשר איננו אומן קלעו מושל עליו לשלח האבן החוצה מן המטרה, ככה החרזן השלם במלאכתו הוא ימשול בחרוז, אל כל אשר יחפוץ יטנו, גם הוא לו לישועה להוסיף אומץ למאמרו וכבוד והדר יעטרהו, ונהפוך הוא בחרזן אץ בדבריו ולא מהיר במלאכתו, יטנו החרוז אל כל אשר יחפוץ, ישחית כל אמריו, באר כונתו לא יתננו.

המשקל גם הוא גלוי וידוע מה טובו ומה יפיו לתענוג האזנים; אך הרבה יותר מעל החרוז ישאו קולם המלינים עליו, לאמר: עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, אחרי כי רבי יהודה הלוי עצמו, אשר היתה המשרה על שכמו על כל משוררי בני עמו, הודה ולא בוש בספרו המפואר, מאמר שני מסימן שנים ושבעים עד סימן שבעים ותשעה, כי שתים רעות יעשה: יקלקל הלשון ויפסיד הכונה;

ומי יאמר לאיש אשר כזה: שקר ענית?

בְּתוֹךְ הָאַפְלוּלִית הִבְחִינוּ עֵינָיו בַּמְּנוֹרָה

גְּדוֹלָה חֲרוּתָה בַּקִּיר, וְלָהּ שִׁבְעָה קָנִים

אמנם כי להוציא הדין הזה לאורה, מבלי נטות ימין ושמאל מקו האמת, ראוי לברר וללבן מה הכונה במלת משקל.

ועתה אם יהיה המכוון אצלנו במלה הזאת חשבון ההברות בלבד, כלומר, שתשתוינה דלתות השיר זו לזו במספר הקולות אשר יבטא האדם בהנה, מי יאמר היות זה הדבר יציק וידחוק את המשורר עד יוציאהו מדעתו? אחרי ראותנו העמים כלם איש ללשונו ישמרו בכל שיריהם את החק הזה, אין נקי, ואף גם זאת לא יבצר מהם כל אשר יזמו לדבר עליו מכל הדברים אשר יוכל איש לדבר. הקדמונים, אשר היו מונים לא את ההברות, כי אם המדות הרגלים, היה דרכם דרך צר הרבה יותר מדרכנו; ועם כל זה כמה שירים יקרים הניחו לנו בכל ענין וענין! גם שירי הקדש, אם נסמוך על דברי יוסף בן גריון ויירונימוס, גם הם בעלי מדות. אף אני בימי ילדותי כמה יגיעות יגעתי למצוא משפטי מדתם, ואם עד הנה לא נחה שקטה רוחי במה שמצאתי, הנה לא מצאתי עדיין מה שיורה הוראה גמורה על העדר המבוקש; וכל עת אשר אני רואה רוב השמות המתחלפים אשר לשירי ספר תהלות, מבלי שיהיו כלם מורים לא על תכונת ענין השיר ולא על הכלי אשר ילוה אליו, וכל עת אשר אני רואה את האמור בשלמה: “ויהי שירו חמשה ואלף”, ויהי שירו, לא ויהי שיריו, הפקפוק חוזר ונעור בלבי לאמר: אך אין זאת כי אם שהיו שירי אבותינו בעלי מדה, ומזה נמשך היות להם שמות משמות שונים כפי השתנו מספר המדות אשר בדלת דלת מדלתותיהם, ועל פי זה יתבאר גם כן “ויהי שירו חמשה ואלף”, כי יספר בכל שבחיו שעשה שיר גדול מכל השירים אשר נעשו לפניו (אשר על כן נקרא בשם שיר השירים) בעל חמשה ואלף מדות. וכבר היתה לי שטה, על פיה הצבתי דלתות שיר השירים, עד היות בו המספר הזה מן המדות אשר דמיתי בלבבי, לא פחות ולא יותר מאלף וחמש מדות; אפס כי עוד שנית אשוב ואומר: לא נחה שקטה רוחי במה שמצאתי, כי את האמת אהבתי; וימים ידברו.

ובשובנו אל אשר נסענו משם, והנה אמור יאמרו המלינים: לא על חשבון החברות בשירים תלונותינו, כי אם על המשקל אשר יסודתו על כוון מספר המלכים והעבדים, התנועות והיתדות, ועל כוון מקומותם למושבותם; כי זה הדבר אשר איננו לשום אומה ולשון, ואין כמוה לרוע, החוסם פי המשורר לבלתי יבטא מלות ידועות, או יען בא בהן חטף, או בעבור כי אין בהן חטף, עד יהיה החכם המשורר כאיש ערל שפתים, יבטא בשפתיו מלות ידועות, ומלות אחרות לא יוכל; מלבד כי מה לנו ולצרה זאת? ומי הכניסנו בתגר זה? ומה טעם לכל הלחץ הזה? הלא גם תענוג גם תועלת אין בו. ולזאת אשיב:

כי בראיות גמורות הדבר ברור, כי אין השוא תנועה כלל, ושאין לו בטבעו קול הברה כל עקר, לא כשהוא נח ולא כשהוא נע, ושאיננו מורה כי אם על העדר תנועה, והוא כשמו: שוא והבל; והעדים המעידים על הדבר הזה רבים המה מהביאם במקום הזה, וכבר הם גלוים וידועים לפניך ידידי הרבה יותר מאשר המה גלוים לאיש כמוני.²

ראשונה, אם יש שוא שהוא נע, מה טעם לא יעמוד לבדו בתבה, כדרך כל שאר התנועות, אשר תתהוה מכל אחת מהן תבה שלמה, כמו: כי גם זה לך בן? ולמה לא נוכל לכתוב כמו כן שְב רְד רְשׁ זְר בשוא לבדו? האם אין זאת כי אין לשוא קול הברה כלל, ואי אפשר לאדם לבטא בשפתיו תבה בלא תנועה?

שניה, אם השוא מתנועע, למה זה לא יפול הטעם עליו? התנועות כלן מקבלות הטעם, ומדוע לא יפול מעולם שום טעם על השוא?

שלישית, מה זה כי לא יבאו שני שואים בראש תבה? וכאשר נוכל לומר: הַדַעַת לָרָשָׁע חֶרֶב, חִצִים וָקֶשֶת, למה לא נאמר: נְטְעוּ בְּלְבַב יְלְדֵיכֶם לְלְמוֹד לְשְמור וְלְעֲשוֹת? האין זאת יען כי מאד תכבד הוצאת שלש אותיות בראש תבה ורוח לא יבא ביניהן?

רביעית, למה אחר כל תנועה תבא לפעמים אות נחה, ואחר שוא לא תבא מעולם, ומה נשתנה השוא, אם גם הוא יורגש במבטא?

חמישית, מפני מה השוא נבלע באותיות כל“ב שלפני ה”א הידיעה, ולמה לא יקרה כזאת ליתר התנועות? למה לא יבלע הצירי אשר במ“ם משמשת, והסגול אשר בשי”ן? למה זה לא נוכל לומר שַׁיוֹצֵא מֵבֶּטֶן תחת שהיוצא מהבטן, כדרך שנאמר כַּדּוֹרֵךְ לַזֵּיתִים בַּבָּד במקום כהדורך להזיתים בהבד? מה הפרש בין זה לזה, אם יש שם שוא שהוא נע?

ששית, הנה ידוע כי בבוא וי“ו החבור בתבה שתחלתה אחת מאותיות בומ”ף ישתנה השוא הראוי לבא בוי“ו החבור לשורק, כמו וּבא, וּפרעה, וּמצרים; וכל כך למה? אם שוא שבראש תבה נע, למה לא נאמר וְבָא, וְפַרעה, וְמִצרים? אמנם לפי קריאת בני אשכנז הנה הדבר על מכונו, כי אם היו הווי”ם האלה בשוא, כלומר בלא תנועה, תכבד הקריאה על האנשים מאד מאד.

שביעית, ידוע בדיני בג“ד כפ”ת, כי תבה אשר בראשה שתי אותיות דומות, או שהאות הראשונה בי“ת והשניה פ”א, או הראשונה כ“ף והשניה חי”ת, אם הראשונה בשוא, תדגש, כמו נִשׁכְּבה בְּבשׁתנו, הלא כְּכרכְּמישׁ, בהכבדי בְּפרעה, וחמה כְּחכמת, – מעתה לפי קריאת בני אשכנז יהיה החק הזה דבר נאה ומתקבל, כי קריאת שתי אותיות שוות או דומות במבטא בתחלת תבה ובלא רוח ביניהן הוא דבר כבד עד מאד, ולפיכך הדגישו האות הראשונה, למען הבדילה במבטא מן האות שאחריה אשר היא רפה; אפס אם כבר יש בין שתי האותיות רוח, בהיות השוא מתנועע, מה טעם לחק זה?

שמינית, ידוע בדיני בג“ד כפ”ת, כי תבה שטעמה למעלה ואין בסופה אל“ף ותנועתה האחרונה קמץ או סגול, ואחריה תבה שטעמה בתנועה הראשונה, תהיה אות בג”ד כפ"ת אשר בראש התבה השניה דגושה, כמו אֽרצה גּֽשׁן יעֽשׁה בּֽו; לא כן אם יהיה טעם התבה השניה בתנועתה השניה, כמו מברכיך ברֽוךְ; אבל מצאנו ארצה כְּנַעֽן, עשה פְּרִֽי בדגש, אם כן על כרחנו יש לנו לומר שאין השוא נחשב לתנועה אפילו בראש תבה, כי הנה אם יהיה השוא נע יהיה הטעם בתנועה השניה מן התבה, לא בראשה, ומה מקום לדגש?

תשיעית, ידוע כי שני טעמים רצופים יהיה הראשון נסוג אחור, כמו ק֣רא ל֑ילה תחת קר֣א ל֑ילה; והנה מצאנו ע֚שה פְרִ֨י, ק֥רָא שְׁמ֖וֹ גלעד, עָ֣מַד זְב֑וּלָה, יָ֥גֶל מְאֹֽד, ובכל אלה למה זה יסוג הטעם אחור? והלא יש בין טעם לטעם שתי תנועות, אם שוא שבראש תבה נע.

עשירית, ידוע כי בתבה הסמוכה לחברתה תשתנה על הרוב אחת מן התנועות לשוא, כמו נָדיב – נְדיב־לב, משכָּנות – משְׁכְּנות־מבטחים; ואם השוא לעולם נח, נכון הדבר, כי תבה סמוכה ראוי לקרוא אותה בחפזון, ועל כן אחת מתנועותיה עוברת מן העולם; אבל אם גם השוא יתנועע, מה ראית להמיר תנועה בתנועה? ולמה בשוא ולא בתנועה אחרת?

והעד האחד עשר, כי ידוע שכל תבה שיתוסף עליה תנועה, ובעבורה ירד הטעם ממקומו לתנועה אחרת למטה ממנו, תשתנה בו אחת מן התנועות לשוא; כמו פָּקֽד פְּקדתֽם לא פָּקדתם; והנה אם אין השוא תנועה, יהיה הדבר נכון, כי העברי אשר כה משפטו לבקש בדבריו הקצור, כאשר תתרבה המלה בתנועות ימיר אחת מהן בשוא, כלומר יבערנה מן העולם; אך אם גם השוא תנועה, מה הועיל בהמירו תנועה בתנועה?

והראיה השתים עשרה, היא האחרונה תלקח ממלת שְתַּיִם, אשר יפלאו עליה המדקדקים כלם, על בוא בה דגש אחרי שוא שבראש תבה, והיא באמת זרות אשר אין כמוה; אמנם לקריאת בני אשכנז טעם גדול יש לדבר, כי אמנם התי“ו הרפה קריאתה קרובה לקריאת השי”ן (והעד משתכר, מסתולל, ורעיהם הבאים תחת מתשכר, מתסולל, להקל על הלשון), והנה אם תהיה תי“ו של שתים רפה, תעמודנה בראש תבה שתי אותיות דומות ואין רוח ביניהן, והיה הדבר קשה מאד, על כן נדגשה התי”ו, להבדיל קריאתה מקריאת השי"ן.

ועתה אמנם ראוי והגון לכל איש משכיל מן המחזיקים בקריאה הספרדית להשיבני דבר לאמר: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר; אמרת כי השוא מעולם לא יתנועע, כי נח הוא תמיד ושוא והבל כשמו, ואיך אם כן תבקש טעם לדגשות תי“ו של שתים? והלא לדבריך אין לפני התי”ו ההיא שוא נע כי אם נח, ועל נכון יבא הדגש אחרי שוא נח. ועוד, הנה בדבריך תשובה גדולה הזכרתני, ההורסת בנינך עד היסוד. איך תאמר כי כל שוא נח? ואיך לא תראה, אם מדקדק אתה, כי חלוק שוא נח ושוא נע נטוע הוא על כללי הדקדוק עצמם? וכמה מבוכות רבות ועצומות תולדנה אם נכחיש מציאות שני מיני שוא! אחר שוא נח ימצא תמיד דגש קל, ואחר שוא נע לא יראה ולא ימצא; האם היה זה במקרה כי אחרי שואים ידועים יבא דגש ואחר אחרים לא יבא? אבל המקרה לא ישמור חק ומשפט, ודבר זה שומר באמונה חקים ומשפטים רבים; ומי אם כן מאנשי לב יחתה במחתה אחת השואים כלם, ולא יחלקם לשתי מחלקות?

זאת התשובה, והנה זאת תשובת התשובה.

ידוע יהיה לך המדקדק הספרדי או האיטלקי, כי מדקדקי אשכנז גם המה כמוהם כמוך יבדילו בין שוא נע לשוא נח, וגם הם שונים לתלמידיהם את כל הכללים אשר אתה שונה בענין נוח השוא ונועו, ואף גם זאת לא יניעו שום שוא, אפס ההפרש בין שני השואים על הדרך הזה יפרשוהו:

אות שואית, כלומר: אות בלא תנועה, לא תוכל לעמוד לבדה, כי לא יוכל אדם לבטא אותה בשפתיו, והנה צריכה היא להשען על אות אחרת העומדת אצלה והיא אות נעה; מעתה, יש שתהיה האות השואית נשענת על האות שלפניה כמו אֶפְ־קֹד, והשוא ההוא יקרא נח, והוא מענין מנוחה והפסק, כי קריאתו בהפסקה וכאלו תהיה המלה נחלקת לשתים (לשון בעל המסלול); ויש שיהיה השוא נשען על האות שלאחריו, כמו פְּקֹד, פֹּ־קְדִים וזה יקרא נע, כאלו הוא מתנועע ורהוט להתדבק באות שאחריו, זה ענין שני השואים, וסרו התלונות.

ועדיין יוכל בעל הדין לטעון ולומר: מי יאמר כי אין לשוא קול כלל? אולי קריאתו במהירות רבה, ותהיה תנועתו קטנה, ומכל מקום יהיה נרגש במבטא, ולא כקריאת בני אשכנז ולא כקריאת בני ספרד, כי אם בדרך ממוצעת בין אלה ואלה.

אמנם אין זאת, כי אם ככה תאמר לא הנחת חלוק בין שוא לחטף סגול; אך האמת כי השוא נח לעולם, והחטפים המרכבים קצת תנועה יש להם ולא תנועה שלמה, כי קריאתם בחפזון וחטיפה, כאשר יורה עליהם שמם, ועד התנועות לא באו, אבל נרגשים קצת במבטא, מה שאין כן השוא.

ואחרי הדברים והאמת האלה, כנגה יצא משפט המשקל אשר יסודתו על כוון מספר התנועות והיתדות. כי אמנם אם בבואנו לתקן שירים שקולים בחשבון ההברות נביא גם השוא, כשהוא נע, במספר, כמעשה קצת האחרונים, הנה לפי האמת לא תהיינה דלתות שירינו מכוונות, והקורא האשכנזי ירגיש מיד בקריאתו כי זו ארוכה מחברתה. צא וחשוב בארבע הדלתות האלה:

וְחשְׁבי שְׁמו

וְכל בְני עמו

יגילו בְקומו

על עולמו למלוך.

הנה בדלת הראשונה שלש תנועות, בשניה ארבע, בשלישית חמש וברביעית שש, ואיה הכוון? וגם אני ידעתי, כי כן גם הצרפתים בלשונם כי יפגעו באות (e) אשר לא יהיה עליה טעם ולא תורגש במבטא, לא יגרעוה ממספר ההברות; אכן גם ידעתי, ומי לא ידע, כי בגלל הדבר הזה אך מעט יערבו שיריהם לשמע אזן.

ואם אמרנו: אם כן לא נחשוב בשירינו רק את התנועות, והחטפים לא יבאו במספר, הנה לא יעלו שירינו לרצון לפני בעלי הקריאה הספרדית, כי לא ירגישו באזניהם שווי הדלתות.

הנה המקרא הזה:

בהנחל עליון גוים

בהפרידו בני אדם

יצב גבלות עמים

למספר בני ישראל.

הוא בעל ארבע דלתות שוות על דרך האמת, אך אזנינו אנחנו בעלי הקריאה הספרדית, רחוקות מהרגיש זה.

את כל זה ראו מיסדי המשקל, ויתחכמו בטוב טעם ודעת לשים לו חק ומשפט, על פיו יצאו דלתות השירים שוות זו לזו במספר הברותיהם גם לקריאת הספרדים גם לקריאת האשכנזים; וזה יהיה בעשותנו הדלתות מכוונות גם במספר התנועות אשר בהן גם במספר החטפים, כי אז, תבטא בשפתיך את השוא או תבלעהו, תשוה תמיד כל דלת לחברתה, אין פחות ואין יתר.

אדון עולם אשׁר מלך בטרם כל יציר נברא.

הנה אלה שתי דלתות, בנות שמנה הברות לספרדים, ובנות שש לאשכנזים, אך מודים אלה ואלה היות מדה אחת להן, וכן עד סוף השיר.

והנה התבאר כי לא ללא דבר הטו שכמם אבות החרזנים לסבול המשקל הכבד הזה אשר חדשו מלבם.

ועדיין תלונות רבי יהודה הלוי לא סרו מכל וכל; כי אמנם, ראשונה בדין היה צועק על המשקלים הנהוגים בימיו, כי באמת רובם קשים עד מאד, עד היות הדבר קרוב לנמנע שלא יפסידו הכונה; והיה זה משתי פנים: האחד רוב סמיכות היתדות, כי היו סומכים אותם זה לזה יותר מדי, כמו בציונים:

ינעם לְנפשׁי הֲלוך. ערום וְיחף עֲלי. חרבות שְׁממה אֲשר. היה דְביריך,

מאין רוח בין יתד ליתד רק תנעה אחת ברוב המקומות, ושתי תנועות במיעוטם. וכן המשקל אשר שמשו בו יותר, הלא הוא:

שְׁמע קול אֲשׁר ישׁמע בְקולות,

אשר באו בו שלש יתדות באחת עשרה נקדות. וכן האחר הנהוג אצלם:

היו זְמיריך חַקוקים על פְני תבל בְעט ברזל וְגם עוֹפרת,

בחמש יתדות בתוך שלש ועשרים נקודות, ועוד כי באה בו יתד בסוף הדלת (וכן גם בציונים פעמים שלש בכל בית); והדבר בדוק ומנוסה כי ברוב היתדות בדלתות כן ירבה כובד המלאכה, ואין משקל קל כמשפט הפשוט, ועוד כי בוא יתד בהפסק מאמר דבר רחוק הוא בלשוננו, והוא אשר הביא אותם להפסיק פעמים רבות את דלתות שיריהם באמצע מאמר וגם באמצע תבה, כמו:

לראות בְטובת בְחי־ ריך וְלעלוז בְשׂמ־ חתך בְשׁובך אֱלי. קדמת נְעוריך.

וכאלה לאלפים בציונים, אשר הם כקוץ מכאיב וסלון ממאיר לכל קוראיהם, הצריכים בעל כרחם להשחית בקריאתם נועם המשקל, או להפסיד הענין מכל וכל.

והשנית, כי נוהגים היו במים ההם לעשות על רוב השיר כלו מראשו לסופו בשמירת חרוז אחד, כמו האזהרות אשר בסוף כל בתיהן “רִים”, וכן תראה בציונים חרוז אחד מתחלה ועד סוף, וכן ברוב מחברות הקדמונים.

שלישית, בענין החרוז היו מחמירים גם כן יותר מדי, כי, כאשר תראה בציונים, לא היו חורזים ידיך עם רגליך, אבל עם בגדיך, כי מבקשים היו בשיריהם לא תענוג האזן לבדו, כי גם הנוי למראה עין; וזה דבר אין בו צורך כלל. וכבר פרקו האחרונים את העול הזה מעל צוארם.

והרביעית, כי סוף סוף אם בעבור הסבה האמורה למעלה נצטרך להשוות מספר השואים בדלת אחת למספרם בדלת אחרת, הנה מי הכריחנו להשוות גם כן מקומות מושבותם? וראוי היה לנו באמת שנסתפק בעשותנו הדלתות שוות זו לזו במספר התנועות והיתדות, ושלא נחוש אם בדלת זו היתד בראש, ובשלאחריה באמצע, ובשלישית בסוף.

הנה אלה לבדם מקומות התלונה על המשקל, ומי אפוא יעצרנו מהסיר גם אותם?

ראשונה, למה נבחר במשקלים רבי היתדות, ולא בהפך במשקלים הפשוטים או מעטי היתדות? וכבר פשט המנהג בין המשוררים האיטלקים לעשות שיריהם אם פשוטים, ואם על משקל:

על תופְשי כנור עגב ונבל,

ביתד אחת בלבד, או על משקל

עת שׁערי רצון להפתח,

בשני יתדות בתוך אחת עשרה נקדות, ושלשתם אין בהם מן הקושי כשיעור להלאות בעל הלשון מהגיד רעיוניו בשלמות. והקשה בכל המשקלים הנהוגים אצלנו היום, בבחינת קרבת היתדות, הוא משקל אדון עולם; וראוי באמת לכל איש אשר איננו איש מהיר במלאכתו שימשוך ידיו ממנו.

שניה, מי יכריחנו לשמור בשירינו חרוז אחד מראש ועד כף רגל? וגם המנהג הזה כבר נתבטל.

שלישית, למה נבקש בענין החרוז, אשר בעבור האזנים נוסד, הנוי גם כן למראה עין? וגם בזה כבר פשט המנהג להחריז ידיך עם רגליך, ואין מערער בדבר. אמנם בחרוזים שטעמם למטה עדיין מחמירים אנחנו יותר מעמים אחרים, כי לא נחרוז בשור ובחמור יחדיו, גם כי באמת השווי החרוזי אין ראוי לו שיתחיל רק אחר טעם התבה, וכשם שתוכל לחרוז יקשורו עם ישמורו, כן הדעת נותנת שתחרזו התבות האלה יחדו גם בהיותן בלעדיו וי“ו: יקשור–ישמור, וכן יעשו האיטלקים בלשונם, והם חורזים גם כן ידו עם רגלו, ויסתפקו בשווי התנועה לבד, כי לא יתחיל החרוז רק אחר הטעם. אמנם בני צרפת שומרים כמונו חלוקי החרוז המשובח והראוי והעובר, ולא ייטב בעיניהם לחרוז בשור ובחמור, בידו וברגלו, כי אם לעתות בצרה. ואשר ראיתי אני טוב בזה ללכת בדרך הבינונית, ולעשות גם בחרוזים מלרע השווי החרוזי לא לבד בתנועה, כי גם באות אחת אשר לא מן האותיות הנחות היא, אמנם באות אחת ולא יותר; והנה תחרוז בשור ובחמור, כי מלבד שווי החולם יש פה גם כן שווי הרי”ש, אך לא תחרוז ידו עם רגלו, כי לא יהיה בזה עוד שווי באות בלתי נחה.

ואתה אל תחשוב היות הדרך הזה אשר אנכי נותן לפניך היום דרך לא סלולה, לא דרכו בה עדיין חשובי המשוררים; כי אמנם הנה לפניך אחד מראשוני החרזנים ומן החשובים שבהם, הלא הוא הגאון רבנו יצחק בן גיאת, אשר בשירתו הנעימה אשר שר בלשון ארמית ליום הפורים בדרך הזאת הלך, לא סר ממנה; כי הנה החרוז דנן עם למאן ועם זבן ועם עלן ועם תשבחן, וכן יקר עם קדר ועם חמר, וייאן עם רברבן, ועוד יקר עם דר ועם בשר, וכן בשאר חרוזי השירה ההיא שמר תמיד שווי אות אחת לבד, מלבד חרוז כון שהחריז לכון עם מנכון ועם טפלכון, בשווי שתי אותיות, לרוב המצא החרוז היה בארמית.

והרביעית, למה לא נסתפק בשווי מספר היתדות בכל הדלתות, ונבקש גם כן שווי מקומות מושבותם? הן אמת, כי לא עלתה כזאת על לב אחד מן המשוררים לשמור מספר היתדות, בלי שישמור מקום מושבותם; אך אם טובה בכל ענין הדרך האמצעית, הנה בין שומרי מספר החטפים ומקומותם, ובין אחרים אשר לא יחושו להם כלל, האיש אשר ישמור מספרם ולא מצבם, הוא יקרא הולך בתוך.

ואולם אם גם לא אחד מן המשוררים, לא מן הראשונים ולא מן האחרונים, התעורר עדיין ללכת בדרך הבינונית הזאת, הנה כבר היתה לגדולי הראשונים דרך אחרת להרחיב להם ממצר המשקל, והיא לבלתי הביא כלל במספר את החטפים והיו כלא היו. ואתה אולי תאמר: האנשים העושים כזאת לא היו בלא ספק רק מבני אשכנז; אכן (ואל ירע בעיניך) האנשים האלה גדולי משוררי ספרד היו.

האזהרות אשת תחלתן “שמור לבי מענה” ידוע ומפורסם היותן מלאכת עבודת המשורר הגדול הספרדי רבי שלמה בן יהודה גבירול, ואלה, לפי הנראה מתחלתן, מיוסדות על משקל יתד ושתי תנועות; אך כי תבקש המשקל הזה ביתר דברי השירה מראשה ועד רגלה, תוחלתך נכזבה, כי כרגע יבאו כשכים בעיניך דלתות תבקש להולמן ולא תוכל.

ואזכִיר מצות עֲשׁה,

בדת מעוז וּמחסה,

ועל פְּשׁעי יְכסה,

מגלה נסתרים.

ואיה המשקל? וכבר ראה את הדברים האלה רבי משה בן חביב, ובספרו דרכי נעם חשב לתפוס בזה על המשורר הנפלא ההוא, כאלו רצה לבלוע חטפים אשר לא כדת. ומה יאמר כי יראה במשך האזהרות ההנה:

עד אשׁר לרעך נתנם נחקרים,

וכן

ופגול כי יבאשׁ, ישׂרף באשׁ.

וכן

וקוץ כף מחזקת במבושׁי גברים,

וכן

וטבול יולדה מדמי המקורים;

וכן במצות לא תעשה:

אנכי יי קראתיך בסיני,

וכן

ועל פה לא תזכיר שׁם אלהים אחרים.

ורבות כהנה וכהנה דלתות אשר אין בראשן יתד כלל? כי אמנם לו חשב רבי שלמה לעשות שירתו במשקל, אפילו תעלה על דעתך שבלע חטפים הרבה, דבר אשר היו הקדמונים מתירים לעצמם פעמים רבות, הנה לא יאומן בשום פנים שישמיט מדלתות שירתו היתד אשר קבע עליו לחק, כי כזאת לא התיר לעצמו שום משורר מעולם.

אך האמת, כי לא שם לבו רבי שלמה באזהרותיו כי אם למספר התנועות ונתן תמיד בכל דלת ודלת חמש תנועות, והחטפים לא חש להם כלל לא על מספרם ולא על מקום מושבם. בחן דברי ותמצא האזהרות כלן מראש ועד סוף שומרות הדרך הזה באמונה, ואין בהם נפתל ועקש כלל, כאשר חשב הרב בן חביב.

ולא את האזהרות לבדן תקן רבי שלמה גבירול על המשפט הזה, כי גם בקשות ותחנות ושירות ותשבחות רבות; גם לא הוא לבדו הלך בדרך הזה, כי גם רוב חשובי משוררי ספרד הלכו בעקבותיו.

בא וראה ראשונה לר' שלמה גבירול בסליחות לשבעה עשר בתמוז:

שׁעה נאסר. אשׁר נמסר. ביד בבל וגם שׂעיר.

לך יהמה זה כמה. ויתחנן כבן צעיר.

יום גבר. האויב. ותבקע העיר.

וכן בכל שאר הדלתות שתים עשרה תנועות נחלקות לשתי מערכות, שש המערכת, בלי שיחוש המשורר כלל על החטפים, לא על מספרם ולא על מקומם, רק כאפס ותהו נחשבו לו.

ועוד לו בסליחות לשחרית יום הכפורים:

שׁופט כל הארץ. ואותה במשׁפט יעמיד.

נא חיים וחסד. על עם עני תצמיד.

ואת תפלת השׁחר. במקום עולה תעמיד.

עולת הבקר אשׁר לעולם התמיד.

גם זו במשקל הקודמת, רק נשתנתה ממנה בשני דברים: האחד, כי לא שם חרוז באמצע הדלת כאשר בראשונה; והשני, כי מקרא קדש אשר חתם בו כל אחד מן הבתים איננו במשקל.

ועוד לו בשחרית ליום הכפורים בסדורי הספרדים:

שׁנאנים. שׁאננים. כניצוצים ילהבו.

להטיהם. ומעטיהם. כעין קלל יצהבו.

מול כסא. מתנשׂא. בקול רעשׁ ירחבו.

הן במחזה. זה לזה. להקדישׁ אל יאהבו.

הבו לה' בני אלים הבו:

וזו דומה לראשונה בענין החרוז באמצע, ואל השניה בהיות המקרא לא במשקל.

ועוד לו בסליחות עשרת ימי תשובה:

שׁחר קמתי להודות. לך אלהי תהלתי.

וארנן לך בקר. להודיעך חטאתי.

תנתן לי בזה. שכר לפעלתי.

נפשׁי בשׁאלתי. ועמי בבקשׁתי.

ועוד לו שם:

שׁוממתי ברוב יגוני.

ליום יפקד זדוני.

מה אומר לאדוני.

ועוד לו תוכחה במנחה ליום כפור לספרדים:

שׁוכני בתי חומר. למה תשׁאו עין.

ומותר האדם. מן הבהמה אין.

ועוד לו מאורה לשבת ראשון של חנכה:

שׁני זיתים. נכרתים. בגן נעול יצהירו.

לראשׁ קהתים. ואפרתים שׁתי עטרות יכתירו.

ועל מנורה. הטהורה. כמו נרות יזהירו.

הן במחנה. אל מול פני. המנורה יאירו.

ועוד לו אהבה לפרשת שלח, אומרים אותה בני פולוניא:

שׁשׁ מאות, נקראות. בדת האל יסודיהם.

לבת מי זאת. נרמזות. על כנפי רדידיהם.

מחקקות. מזקקות. כמו ציצית פקודיהם.

הזהיר אל. לישׂראל. חק שׁמור בידיהם.

ועשׂו להם צצית על כנפי בגדיהם.

ועוד לו לבני פולוניא אהבה לשבת נחמו:

שׁתי פעמים. מקוימים. בכל יום על המוננו.

ועוד לו לספרדים רשות לסדר העבודה:

ארוממך חזקי. וחלקי.

בבואי ברוב דפקי, ודבקי.

גם בשׁפכי זעקי. וצעקי.

בקראי ענני אלהי צדקי.

והיא משונה מן הקודמות במה שדלתותיה בנות שבע, ושהמקרא מתחלף בכל בית ובית (ואיננו במשקל) וכל החרוזים כפולים משתי מלות דומות, וכבר מצאנוהו בשירות אחרות רודף אחרי חרוזים כפולים כאלה.

עוד תשוב תראה לרבי משה אבן עזרא, גם הוא שירות הרבה תקן על המשקל הזה אשר אני אומר, כלומר בחשבון התנועות, בלי לחוש אל החטפים:

הנה לו במנחה ליו כפור לספרדים:

אנא כעב זדוני תמחהו.

וסלחת לעוני כי רב הוא.

איך ימחה ונכתב למול אבי.

כי אין בלבו מחשׁב כמחשׁבי.

למחות מאשׁר כתב ליום ריבי,

כי המכתב מכתב אלהים הוא.

וכן עד סוף השיר תשע תנועות בכל דלת. ועוד לו שם:

מקור עיני. על עוני. יתהלך לעתותי.

ואוד אשׁי. עלי כחשׁי. יקד בין צלעותי.

ודם לבי. עלי חובי. יזל עם דמעותי.

בהזכירי. בהכירי. פשׁעי וזדונותי.

נשׁבר לבי. בקרבי. רחפו כל עצמותי.

וכן בכל השיר שתים עשרה תנועות בדלת דלת. ועוד לו שם:

מדמי הלבבות. וחלבי הכליות.

שׁלחנו מנחות. לאל ומניות.

היותם לו ערבות. ולפניו רצויות.

כימי עולם וכשׁנים קדמוניות.

וכן עד כלה, בכל דלת עשר תנועות, והפסקה בינתים.

עוד תשוב תראה לרבי יהודה הלוי, כי גם הוא לא מאס ללכת בדרך הזה. וראשונה, הבט נא שירתו היקרה, אשר יאמרוה האשכנזים בעשרת ימי תשובה בימים שאין בהם תחנה:

יה שמך. ארוממך. וצדקתך לא אכסה

האזנתי. והאמנתי. לא אשׁאל ולא אנסה.

ואיך יאמר. כלי חומר. אלי יוצרו מה תעשה.

דרשׁתיהו. פּגשׁתיהו. למגדל עז וצור מחסה.

הבהיר. כאור מזהיר. באין מסך ולא מכסה.

ישׁתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא:

ועוד ראה בקשתו לעת עלות המנחה:

יה שׁמע אביוניך. המחלים פניך. אבינו לבניךָ. אל תעלם אזנך.

ועוד תראה לו לספרדים שם במנחה ליום הכיפורים:

יצו האל. לדל שׁואל. ויהיו דלתיו פתוחות.

המון שׂיחו. ומר רוחו. לאל אלהי הרוחות.

אשׁר יירא. בעת יקרא. משׁפטים ותכחות.

ליי אלהינו הרחמים והסליחות.

ועוד לו שם:

יצרי ראשׁית צרי. התעני כשׁכור.

ומה יתרון לדברי. דברי עונות לזכּור.

יה אל תגל מסתרי. והחיתי אל תעכור.

חטאת נעורי ופשׁעי אל תזכור.

ועוד לו מאורה לבני פולוניא בשבת של עשרת הדברות:

אמרות האל טהורות. מפנינים הן יקרות. בלבבות הן צרורות. בנפשׁות הן קשׁורות.

ועוד לו אופן לשבת שבין יום כפור לסכות:

יחו לשׁון. חזות אישׁון. אשר יחזה פלאיך.

כפי כחו. ישׁו שׂיחו. ולא כפי מוראך.

לך מעגל. ברום גלגל. והוא לא ישאך.

ועוד לו לבני פולוניא אהבה לפרשת עקב:

ידיד עליון. שׁמע הגיון. כאשׁר אשׁמיעך.

בחן מלין. בדת תפלין. במדת שׁעשׁועיך.

וארבעה. לראשׁ קבעה. ונצרם לרגעיך.

ושׁל היד. יהי אחד. ליד כהה בקבעך.

כחותם על לבך וכחותם על זרועך.

גם הראב"ע לא היה תמיד מן המקשים עצמם לדעת לכוין מספר היתדות. והנה גם לו במנחת יום הכפרים לספרדים תוכחה, זה ראש דבריה:

אין מלה בלשוני. מפני כובד זדוני. בנבראיך מי אני. כי תבקש לעוני.

והרמב"ם בשיר האחד אשר כתב לא סר ימין ושמאל מן הדרך הקצרה אשר סללו לפניו אשר היו מלפניו. הלא כה דברו במנחת יום כפור:

אני מזכיר היום. חסדי אבותי.

לאל נורא ואיום. בן מחשבותי.

למצוא בם פדיום. ממשובותי.

ואת פניו אשחר. בתשובותי.

יום יפקוד חטאי. עם חובותי.

כי לקבל שבים. יד פותח.

ואני אתמה על רבי משה קמחי, אשר בסוף מהלך שבילי הדעת כתב לאמר: “והמין הי”ז הוא מרכב משתי תנועות ויתד ושתי תנועות ויתד ושלוש תנועות, והוא מה ששורר הרמב“ם ז”ל ביום הכפורים:

"עת שערי רצון להפתח. “יום בו אהי כפי לאל שוטח”.

והנה השירה אשר הזכיר לא מלאכת הרמב“ם היא, כי שמה בקרבה: יהודה שמואל, ואולי הוא רבי יהודה הלוי אשר היה שם אביו שמואל, והשמיט מלת בן, או אחר הוא: ושירת הרמב”ם תחלתה “אני מזכיר היום”, והיא כהקדמה לעת שערי רצון, על כן נהגו הספרדים לומר תחלה הבית הראשון מן העקדה הזאת, ואחריו אומרים פתיחת הרמב“ם, ואחרי כן חוזרים ואומרים העקדה מראש ועד סוף; לא שתהיה העקדה מלאכת הרמב”ם.³

ובאחרונה יסע משורר מפואר ושמו מכוער, הלא הוא רבי בלעם, אשר כתב סליחה לפרדים, זה ראש דבריה:

בזכרי על משכבי. זדון לבו ואשמיו.

אקומה ואבואה. בית אלהי והדומיו.

ואומר בנשאי עין. בתחנוני אלי שמיו.

נפלה נא ביד יי כי רבים רחמיו.

ועתה, אם הספרדים עצמם, עם התנגדות קריאתם, שקלו שיריהם בלי לחוש אל החטפים, על אחת כמה וכמה ראוי היה לבני אשכנז לעשות כן, אחר אשר המשקל הזה על קריאתם נוסד! והנה באמת גם המה כן עשו לפעמים.

הלא תראה לרבי אפרים בן יצחק מרטיסבונה בסליחות למוסף יום הכפורים:

אני הוא המדבר. וקרבי משתכר. ואת מלין אחבר. בלב עם פה שוה.

וכן בסליחות למנחה:

אלהי העברים. נקרא בכל עברים. בלבות נשברים. לכו נא הגברים.

ועוד לו לבני פולוניא מאורה לשבת בהעלותך וחנכה:

אשר יצר. אור וצר. ונר עורכים לך לפני.

בני יצהר. לך צוהר. הלא ממך מאור עיני.

גבול שמש. לך שמש. ומה יפו לך שמני.

דברך אור. ומה מאור. אשר ערכו לך כהני.

הלא תהלך. אל מלך. בעמוד האש לפני.

ומי יאיר. לך מאיר. ואתה נרי יי.

ועוד זולת אלה שירים רבים לבני פולוניא המתוקנים במשקל הזה לרבי יצחק, ולרבי יעקב, ולרבי שמואל, ולרבי מנחם בן מכיר, ולא אדע מקום מולדתם, ונראה היות רבי יעקב זה הוא רבנו תם, והוא צרפתי.

והנה כל אלה ודומיהם שירים שקולים במשקל אשר אבד זכרו מן האחרונים, וכלם חשבום בלתי שקולים, או נתנו דופי בבעליהם, כאלו במשקל הנהוג רצו לשקול שיריהם ולא עלתה בידם, ובשעת הדחק עברו תורות חלפו חק; וזה שקר, כי אמנם ידעו בחכמתם האנשים ההמה כי השוא שוא והבל, וגם החטפים המרכבים לכלל תנועות לא באו, על כן לא חשו אליהם כלל, גם כי לפעמים בשירים אחרים אשר חברו רצו לעשות נחת רוח לבני מדינתם, ומנו גם היתדות. והנה אם תתן עיניך ולבך על כל השירים אשר רשמתי לפניך, ראה תראה כי וי"ו בראש תבה (אשר אצלנו ליתד תחשב) הקדמונים פעמים חשבוה גם הם כחטף ולא הביאוה במנין, כנראה בדלת:

להטיהם. ומעטיהם. כעין קלל יצהבו,

ופעמים היתה בעיניהם כתנועה ונשאו את ראשה בתוך שאר התנועות כנראה בדלת:

ומותר האדם מן הבהמה אין.

והנה למראה עינים הדרך השניה נכונה מן הראשונה, כי איך יהיה השורק נבלע, והוא איננו חטף כלל? אמנם כי נתבונן כי אות הראויה לבוא בשוא ולאחת הסבות לא יוכל שוא לבוא בה יתהפך השוא ההוא לאחד החטפים המרכבים, כמו חֲכמים יבחנו, ולא יתהפך לתנועה רק אם יהיה גם החטף נמנע, כמו נעֶרמו מַלכיהם; גם אנחנו נגזור אומר כי וי“ו שורק בראש תבה, כמו “ומותר האדם”, בחינת חטף יש בה, אחרי שאין החטף נמנע במקום הזה, ויהיה השורק הזה חטף שורק, ויפה תחשב כיתד, אך בבוא אחריה שוא כמו ובשכבך ובקומך לא תוכל תהיה עוד חטף, כי איככה יתחברו שני חטפים בראש תבה? ואחרי היות החטף נמנע יתחלף השוא בתנועה קלה, והנה וי”ו שורק זאת תנועה יש בה, ועל כן בצדק ובמשפק לא תקרא עוד יתד.

והנך רואה כי זר מאד הדבר הזה, שתהיה תנועה אחת נחשבת פעמים כחטף ופעמים כתנועה; והוא דבר לא יתישב על הדעת כראוי; על כן זאת עשו המשוררים האלה, משכו את הוי"ו הזאת מפה ומפה כפי צורך השעה, ולא שמו לעצמם בזו חק קבוע כאשר יעשה אדם בכל הלכה רופפת ובכל דבר שהוא מפקפק בו.

ואני טרם אכלה לדבר בענין זה לא אכחד תחת לשוני, כי במשך כל הדורות אשר היה משקל השירים האלה נעלם מעיני המעתיקים והמחוקקים נפול נפלו בקצתם טעיות בקצת דלתותיהם; ועל הכל בלשונות הלקוחים ממקראי קדש, כי לחכמה היתה בעיני המעתיקים להחזיר המקרא ליושנו, ולא ידעו כי המשורר שנה לשונו בעבור המשקל. הלא תראה בסליחת אלהי העברים:

בתודה לו עבדו. והודו והתודו. אשר חכמים יגידו. ויורו המורים.

מלת אשר מיותרת, והוסיפה המעתיק למען כתוב הכתוב כתקונו.

ופעמים גם כן שנדחק המשורר בעבור המשקל לכתוב מלה בלתי מכוונת יפה לדקדוק הלשון, והמעתיק אשר לא ידע את המשקל תקן הלשון והוא פעם קלקל. וכבר קרו כאלה גם בשירים המחוברים במשקל הנהוג, ועל אחת כמה וכמה בשירים האלה אשר היה משקלם נעלם.

והארכתי בענין המשקל הזה דברים רבים כאשר הארכתי, ראשונה, לתת כבוד אל המשוררים הגדולים האלה, להסיר חרפה מעליהם, אם שלא עלה בידם לשמור חקי המשקל, ואם שכתבו שירים רבים בלי משקל כלל; והשניה, והיא העקר, כי ראיתי בדור הזה קצת מבני אשכנז יתנו דופי בקריאת אבותיהם, וישימו תפארתם בהרגילם על לשונם הקריאה הספרדית; ולא יעלו על דעתם כי אם אמנם הקריאה הקדמונה האמתית כבר אבדה מקרבנו, וכל הקריאות הנוהגות בינינו היום מעורבות מאמת ומשקר⁴, הנה קריאת האשכנזים נכונה ברובה ומשובשת במיעוטה, וקריאת הספרדים בהפך.

והנה הקנאה אשר ראוי לי לקנא לכבוד האמת – ראשונה, ושניה – למנהג אבות משפחתי, אשר מאשכנז יצאו ועל שם לוזאציה המדינה נקראו, עוררתני לגלות אמתת הדבר הזה בראיות לקוחות מפנימיות חכמת הדקדוק.

החלופים בין שני מיני המבטא, בין קריאת בני אשכנז לקריאת בני ספרד ואיטליה, הנה יפרדו לראשים הרבה, אפס בפעם הזאת לא בחרתי להטיף מלתי כי אם בענין קריאת הקמץ, כי בו ראיתי בעלי הקריאה הספרדית מתעצמים על בעלי ריבם בראיות אשר היו בעיניהם נוצחות אשר לא יתכן למצוא להן תשובה, ונתפרסם השבוש הזה עד אשר שבו רוב חכמי אשכנז בושים ונכלמים מקריאתם, תחת אשר היה להם להתפאר בה ולהחזיק במעוזה, כי היא לבדה הנכונה והצודקת אשר עמודיה לא ירופפו, ויתדותיה לא תמוטינה.

ועתה פקח נא עינך וראה, כי הקמץ הלזה, שמו מורה עליו כי משפטו להיות קמוץ תמיד, כלומר: שקריאתו בסגירת השפתים מעט, בהפך מן הפתח, שריאתו בפטירת השפה; כי אמנם שרש קמץ אצל רבותינו זכרונם לברכה ענינו הפך ענין שרש פתח, כאמרם (ילקוט ישעיה) “פותחין אחת וקומצין אחת”. ובסוף תרגום שיר השירים: “כעדן דדמיך עינא חדא קמיץ ועינא חדא פתיח”, וזה דבר אשר לחוזק הראותו לא יכלו בעלי הקריאה הספרדית להסתיר פניהם ממני; והנה לפניך כשתי כתי עדים המעידים בדבר הזה, והמה מחשובי המדקדקים, שנים מהם ספרדים ושנים איטלקים.

הראשון מן הספרדים הלא הוא הראב"ע, אשר בתחלת ספר צחות כתב, כי הקמץ נקרא כן, כי: “הפה נקמץ בקריאתו, ואיננו פתוח כמו בפתח גדול, כאשר אנחנו קורין אותו במקומות האלה”.

והשני רבי דוד אבן יחייא בלשון למודים שער ראשון פרק חמישי כתב בענין הקמץ וזה לשונו: “ובארצות אשכנז הם בקיאים בקריאתה עד היום”.

והראשון מן העדים האיטלקים הלא הוא בעל לוית חן, אשר כתב בשער שני פרק שני: “וקראוהו קמץ גדול בעבור שנקמץ הפה בקריאתו, אבל אין קורא אותו כראוי רק האשכנזים”.

והשני הנה הוא בעל ערוגת הבשם, אשר אלה דבריו בפרק שלישי: “ובכן הקמץ נקרא בקמיצת הפה, לא בפתיחתו בהחלט כמו הפתח”.

והנה מלבד הראיה החזקה אשר יש להביא מהוראת השם, כי איך יסכימו המדקדקים כלם לקרוא בשמות הפכיים זה לזה שתי נקדות אשר קריאתן שוה, מלבד זאת יגשו נא המחזיקים בקריאה הספרדית ויורוני ויאמרו לי, למה לפני חטף פתח יבא פתח, כמו בַאֲשׁר, ואחר פתח יבוא חטף פתח, כמו יַעֲבור; וכן לפני חטף סגוֹל יבא סגול, כמו בֶאֱמת, ואחר סגול יבא חטף סגול, כמו לֶחֱיו, אֶחֱזה? הלא זה בלא ספק כדי לזווג אל כל חטף התנועה אשר למינהו ואל כל תנועה החטף אשר ממנה הוצב. ועתה מי יתן ואדע, מה זה ועל מה זה לפני חטף קמץ יבא קמץ, כמו וָאֳני, וחָלֳיים רעים, בָמֳתי ארץ, תָאֳמי צביה, קָטֳני עבה; ואחר קמץ יבא חטף קמץ, כמו יָעֳמד חי, אשר יָחֳרם, אָהֳלוֹ, תמים פָעֳלוֹ, ימי טָהֳרה, משחור תָאֳרם, ביום בָּחֳרי, לכסא מָאֳחזים, כי הָחֳליתי, הָחֳרב נחרבו? והלא כל הקמים האלה הבאים לפני חטף קמץ קמצים רחבים הם, ואין קמץ רחב ממין חטף קמץ, ולא נגזר חטף קמץ מקמץ רחב, כי זה, קריאתו “o” וזה “a”, ואיה אפוא הזווג והשווי? ולמה לא בא בכל אלה חטף פתח, שהוא באמת ממין הקמץ הרחב? לולא נאמר כי גם הקמץ הרחב קריאתו “o”.

אפס כי אולי יענה בעל הדין ויאמר: מה החלום הזה אשר חלמת מן הזווג והשווי בחטפים ובתנועות אשר חוצבו מהן? והלא כמה חטפים מרככים מצאנו אצל תנועות אשר אינן ממינם כלל, כמו שָׁאֲלוּ, וְנָהֲרו, נָחֲלוּ, מָעֲדוּ, ושָׁאֲלה, צָהֲלה, רָחֲקה, בָעֲרה; מֹאֲסִים, כֹּהֲנים, סֹחֲרים, בֹּעֲרים, גֹאֲלנו, אֹהֲבו, שֹׁחֲטי, מוֹעֲדיה; נִאֲצו, מאֲנה, מִהֲרו, שִׁחֲרו, ובִעֲרו; וכאלה לאלפים תנועות אשר אינן ממין החטפים.

והנני רואה כי דברי צריכים הרחבת באור.

הלכה פסוקה היא, כי כל שוא נע הראוי לבוא תחת אות גרונית באמצע תבה יתחלף תמיד בחטף פתח ולא בחטף אחר, והתנועה הקודמת לא תקבל שום שנוי; ולא יהיה שם מקום כלל לזווג החטפים עם התנועות; ומן הדין הזה הן כל התבות אשר יטעון עלי בעל הדין.

אמנם כאשר יהיה משפט אותיות הגרון להנקד בשוא נח ויתחלף השוא הנח ההוא לחטף מרכב, שמה מקום הזווג והשווי בין החטף המרכב והתנועה אשר לפניו; הלא תראה: אֶעֱמוד הוא בשקל אֶפְקוד, והעין ראויה לשוא נח, והתחלף השוא הנח לחטף מרכב, ומפני הסגול הקודם הומר בחטף סגול ולא בחטף פתח או חטף קמץ; וכן ויַעֲבידו הוא ממשקל ויַפְקידו, ונתחלף השוא הנח הראוי לבוא בעי“ן לחטף מרכב, והיה החטף הזה חטף פתח ולא אחר, כדי לזווגו אל הפתח הקודם, ככה אָהֳלו, פָעֳלו הם בפלס קָדְשו, ונשתנה השוא הנח הראוי לבוא בה”א ובעי"ן לחטף קמץ ולא לחטף אחר בעבור הקמץ הקודם; וכן תָאֳרם הוא על משקל אָרֳכָּם; ביום בָּחֳרי הוא כמו וביום פָקְדי; הָחֳרב נחרבו כמו הָמְלח לא המלחת; החֳליתי כמו הָשְׁברתי; יָעֳמד, יָחֳרם כמו תָקְטר. ובאלה היתה שאלתי, איך חשבו בעלי הלשון לזווג חטף קמץ עם קמץ רחב, והרי הם שני קולות מתחלפים? ולמה לא יזווגו הקמץ הרחב עם חטף פתח אשר הוא בן זוגו באמת לפי הקריאה הספרדית?

וכן בהפך, בתבה שתחלתה חטף מרכב, ובאה בראשה אחת מאותיות וכל“ב הראויות לשו”א, ולא יתחברו שני חטפים בראש תבה, ישתנה השוא ההוא אל התנועה אשר ממין החטף שאחריה; כמו כַאֲשׁר, בֶאֱמת; והנה כראותנו וָאֳני, וָחֳליים רעים, בזווג הקמץ הרחב עם חטף קמץ, הלא יש לנו להבין היותו למינהו, ועל כרחנו נודה כי גם הקמץ הרחב בקריאתו “o”, כקריאת האשכנזים.

ואולם הנני רואה שנים אריות גבורים שואגים לקראתי, הנה הנם שנים מגדולי מדקדקי אשכנז, אשר התנכרו לקריאת אבותיהם, להחזיר בענין הקמץ בקריאת בני ספרד.

האחד הלא הוא נשיא המדקדקים האחרונים, רבי שלמה זלמן הענא, אשר בצהר התבה בתחלת התבה השניה כתב כדברים האלה לאמר: “יקראו להתנועות הגדולות אבות ולהתנועות הקטנות קראו תולדות, ולכל תנועה גדולה מיוחדת אחת מן הקטנות הדומה לה בקול חברתה, עד שאין ביניהם הבדל, רק שהתנועה גדולה היא נמשכת במבטא, והתנועה קטנה היא רהוטה במבטא; וקריאת הספרדים נכונה בזה, כי הם קוראים הברת כל תנועה גדולה מעין התנועה קטנה המיוחדת לה, לא כקריאה האשכנזית. וכן כתב הרד”ק במכלול (דף קפ“ו ע”ב) וז“ל: חמש התנועות הגדולות יש להן חמש בנות כנגדן, ותנועתן קטנה ושפלה מהאמות; והן אַ ושמה פתח גדול, והיא כתנועת הקמץ, אלא שהיא שפלה ממנה; אֶ ושמה סגול, והיא כתנועת הצירי, אלא שהיא שפלה ממנה; אָ ושמה קמץ חטוף, והיא כתנועת החולם, אלא שהיא שפלה ממנה; אִ בלא יו”ד ושמה חירק קטן, והיא כתנועת החירק, אלא שהיא שפלה ממנה; אֻ בלא וא“ו ושמה קבוץ שפתים, והיא כתנועת השורק, אלא שהיא שפלה ממנה”, עכ"ל.

והשני הנה הוא אחרון המדקדקים בזמן, רבי יהודה ליב, אשר בתלמוד לשון עברי מאמר שני פרק ראשון הערה ראשונה כתב לאמר: “וכל תנועה קטנה ראויה שתהיה דומה בהברתה ממש לתנועה הגדולה שלה; כי הברות התנועות העומדות בעצמן אינן יותר מחמש נשימות, רק שכל אחת מהנשימות יש לה שני סימנין, האחד על אריכות נשימת התנועה, והשני על מהירות נשימתה. ואם כן אין ספק שצריך להיות הברת הפתח שוה להברת הקמץ הבא ממנה, רק שהיא בקצור הנשימה. וכן בשאר התנועות. וזאת ראיה, כי קריאת הספרדים והתוגרמים בהברת התנועות נכונה מאד, במה שדומה בהם הברת הפתח והברת הקמץ לתנועות (a) ברומי, וכן בשאר התנועות אינם מבדילים בהברתן רק באורך הנשימה ובקצורה. אך האשכנזים והנגזרים מהם אנשי פולוניא מקלקלים מבטא הברת הקמץ, לקרוא אותה כמו (o) ברומי, והוא שבוש גדול אצלם, כי אם כן איך יתכן שיהיה הפתח שקריאתו (a) תולדות הקמץ שקריאתו (o) לדעתם? אבל טעותם נולדה להם, לפי שתמונת קמץ גדול דומה לקמץ חטוף, והתעה אותם הדמיון לקרות גם הקמץ גדול בקריאת הקמץ חטוף, והוא מעוות שלא ירצו לתקן”.

ואל החכמים האלה הני משיב, כי בענין החלוק הזה, אשר הציבו בין התנועות הגדולות לקטנות, ואשר חשבוהו במושכל ראשון אין לפקפק בו, אני בעניי שאלות הרבה יש לי לשאול.

ואומר תחלה לרבי שלמה זלמן, כי המדקדק הגדול הספרדי, אשר העמיד על ימינו לתמכו, רחקו מחשבותיו ממחשבותיו מאד; כי הנה הוא, רבי שלמה, גדר את ההפרש אשר בין תנועה גדולה לקטנה במה שזו נמשכת במבטא וזו רהוטה; אולי משפטי הלשון האשכנזית הטו לבבו לשוב כזאת, כי כן בלשון ההיא התנועות עתים נמשכות, כמו במלת “wahl”, ועתם רהוטות, כאשר במלת “alle”; אמנם רד"ק רוח אחרת היתה אתו, כי הוא עד חמש פעמים כפל דברו לאמר, כי התנועה הקטנה שפלה מן הגדולה, והשפלות איננה הפך ההמשכות והאריכות, כי אם הפך הגובה והרום, וכונתו לומר לא שתהיה הברת התנועה הגדולה נמשכת במבטא באריכות יותר מן התנועה הקטנה, כי אם שתהיה קריאת התנועה הגדולה גבוהה, רחבה ופתוחה, כמו בלשון איטלקי “bella”, וקריאת התנועה הקטנה שפלה וצרה ממנה, כאשר באיטלקי “stella”; והנה שתי השטות נבדלות זו מזו מאד.

ועלי אמנם לחקור את שתיהן אחת לאחת, כי הנה תצדק שטת רד“ק, או תצדק שטת רז”ה, הצד השוה שבהן כי שתיהן תהרוסנה מחשבתי אשר חשבתי על דבר היות הקמץ קמוץ בכל מקום, בלי אתן מקום כלל לחלוק קמץ רחב וחטוף.

והנה רד“ק בגלל קדמותו ראוי היה לו לדעת כונת המדקדקים אשר חדשו חלוקת התנועות לגדולות וקטנות, יותר מרז”ה אשר קם אחריו חמש מאות שנה; ועוד נוכל להביא ראיה לשטתו מן הלשון היונית, אשר בה תקרא“o mega”, כלומר אוֹ גדולה, תנועה ידועה אשר קריאתה גבוהה ופתוחה, ותקרא “o micron”, כלומר אוֹ קטנה, תנועה אחרת אשר קריאתה שפלה וצרה; והנה גדולה וקטנה האמור על התנועות היה המכוון בו אצל הקדמונים הגבוה והשפלות, לא ההמשכה והרהיטות בקריאתן; לכן לשטת רד"ק אפנה ראשונה, לחפש ולחקור הבאמת ובתמים כדבריו כן הדבר, כי תנועות לשוננו חמש כנגד חמש, זו רמה בקולה וזו שפלה ממנה.

ואומר ראשונה, כי כל ימי גדלתי בקריאה הספרדית, ועדיין לא למדתי מאחד ממלמדי שתהיה קריאת הקמץ הרחב רחבה מקריאת הפתח, ושתהיה קריאת הצירי פתוחה מקריאת הסגול, וקריאת חירק גדול מרווחת מקריאת חירק קטן, וקריאת השורק חזקה מקריאת הקבוץ; גם לא ראיתי ולא שמעתי לאחד מבני ספרד או לאחד מבני איטליאה שיבדיל בקריאתו בין התנועות האלה; והנה חלוק התנועות הגדולות והקטנות איננו אך דבר שפתים, ואיננו במבטא שפתים, זולתי החולם, שכל בני הגולה, כאשכנזי כספרדי, קוראים אותו רחב יותר מן הקמץ החטוף, אך אין הפרט מורה כלל על אמתת הכלל.

ואומר שניה, כי איך יתכן שתהיה קריאת הפתח צרה מקריאת הקמץ ושם קמץ יורה סגירה ופתח הפכו? וכן איך תהיה קריאת הצירי רחבה מקריאת הסגול, ושם צירי נגזר מן צר? וכן באמת כל בני המערב קוראים אותו צר מאד, ואומרים “אמן” ושמע השומע אֶמִין, וכן הישמעאלים קוראים לישמעאל יִסמָאִיל.

ואומר שלישית, כי המדקדקים הראשונים כראב“ע וחבריו, לא הזכירו עשר תנועות, ולא חלקו אותן לגדולות וקטנות, רק קראו לכל התנועות בשם מלכים, והיו המלכים אצלם שבעה בלבד (סימנם וַיֹאמֶר אֵלִיָהוּ), והקוץ נכלל בשורק, כי משרתו הוא, ובא תחתיו בכל מקום שאין שם וי”ו. הלא זה לשון הראב“ע בתחלת ס' מאזנים: “המלכים הם שבעה: האחד חולם, והוא מלך מלכים, בעבור שהוא לבדו גבוה, והוא נקודה למעלה בין שתי אותיות; השני שורק והוא נקודה באמצע האות באות וי”ו או שלש נקודות למטה מהאות; השלישי חירק והיא נקודה למטה מהאות; הרביעי פתח גדול והוא קו למטה מהאות; החמישי פתח קטן, והוא שלש נקודות, שתים ישרות ואחת ביניהן תחתיהן ונקראת בסתם סגול; הששי קמץ גדול והוא קו ונקודה תחת האות; השביעי קמץ קטן, והוא שתים נקודות יושבות, ונקראת בסתם צירי”.

ואומר רביעית, כי אין בטבע האדם יכולת לבטא בשפתיו שני מיני (a) ושני מיני (i) ושני מיני (u) אחד רחב ואחד צר, כי לעולם התנועות האלה אחת תהיה קריאתן, ולא תקבלנה הרחבה וקמיצה, הרמה והשפלה; כי אמנם שתים הנה לבדנה התנועות המקבלות שני מיני קריאה, רחבה וצרה, גבוהה ושפלה, והן תנועת (e) ותנועת (o). והנה חלוק התנועות כלן לשתי מחלקות, גדולות וקטנות, רחבות וצרות, גבוהות ושפלות, הוא דבר מתנגד לטבע המבטא האנושי.

ואחרי ראותנו כי לא תכון שטת רד“ק, נפנה נא לשטת רז”ה, ורי"ל ההולך בעקבותיו, האומרים כי קריאת התנועות הגדולות נמשכת ובאריכות הנשימה, וקריאת התנועות הקטנות רהוטה ובמהירות הנשימה, כדבר הנוהג בלשון אשכנז, כמו במלת “wahl” ובמלת “alle”.

והנה בעלי השטה הזאת אולי יאמרו כי יש להם על מה שיסמוכו, כאשר אנחנו רואים כי אחרי תנועה גדולה תבאנה האותיות הנחות, ונמצאת התנועה הגדולה עומדת בסוף ההברה, ויש שם מקום להאריך בקריאתה, ובהפך אחר התנועה הקטנה יבוא נח נראה, ונמצאת התנועה הקטנה עומדת באמצע ההברה, והיא רהוטה בהכרח אחר האות שאחריה, ואין מקום להאריך בה הנשימה.

והנה הסמוכים האלה ימושו והראיות תמוטינה, אחרי ראותנו אלפי תנועות גדולות העומדות בסוף הברה, כמו בשמות במשקלי פָעָל, פָעֵל, פָעִיל, פָעוֹל, מִפְעָל, מִפְעֵל, פִעְלוֹן וחבריהם, ובפעלים במשקלי פֹקֵד, פָקוּד, פָקוֹד, אֶפְקֹד, נִפְקָד, הִפָּקֵד, פִקֵד, מְפַקֵד, מְפֻֻקד, מַפְקִיד, מָפְקָד וזולתם, ואחרי ראותנו אלפי תנועות קטנות העומדות בסוף הברה, כמו עינֶיך תראֶינה ירושׁלַים נוֶה שַׁאנן, וכל המון המלות אשר על אחד מן המשקלים האלה, וגם על משקלים אחרים.

וכי תאמר אלי: אבל לא תעמוד תנועה גדולה באמצע הברה רק בהיות הטעם עליה, וזה כי הטעם מניח מקום להארכת קריאתהּ עם היותה באמצע הברה; אף אני אשאלך והודיעני, אם היה גם כן מכח הטעם שתעמוד תנועה קטנה בסוף הברה, כנראה במלת “עיניך תראה ירושלים נוה”; ואיך תהיה רהוטה במבטא תנועה שהטעם עליה ואחריה נח נסתר, אם הטעם גורם אריכות המבטא גם בתנועה שאחריה נח נראה? הכזה יהיה כח הטעם, לפעול דבר והפכו? או לא תצדק יותר בדברך אם תאמר, שאין לטעם שום כח בענין הזה? כאשר באמת גם מלבדו כמה תנועות קטנות יש לנו העומדות בסוף הברה, כמו שַׁאנן יַעמוד, וכל שאחריהן אות גרונית, ומלבד אלה הנה מַלְכיהם, אֶתְכם, בִנְך, חָקְך, ואלפים כהנה, אשר השוא בהן נע, בעדות הרפה שאחריו, כמשפט תנועה קלה אשר חדש ברוחב בינתו רז“ה עצמו, ורי”ל גם הוא הסכים עמו; וכן כמה תנועות גדולות יש לנו העומדות באמצע הברה גם בזולת טעם, כמו אִישׁ־דּמים, בֵן־פריץ, וחבריהם המוקפים, וכן גם בלא מקף בֵלְטְשׁאצר ושֵׁשְׁבּצר אשר הם בשוא נח אחר הצירי, בעדות השוא השני ובעדות הבי"ת הדגושה, לכן בשוא נח אנחנו קוראים בֵלְשׁאצר ומאפֵלְיה.

על כן על כל הדברים האלה לבי אומר לי, כי חלוק התנועות לגדולות וקטנות שוא ודבר כזב הוא, ושאין שם כלל עשר תנועות, אך באמת שבע הנה ולא יותר תנועות לשון הקדש, כאשר אמרו ראשוני המדקדקים, הקולות אשר יבטא האדם, וכאשר שבעה המה ולא יותר, בהסכמת גדולי מדקדקי האומות, הקולות אשר יבטא האדם, וכאשר שבע הנה תנועות לשון יוני, ואלו הן פתח (אַ), קריאתו (a), וחברו בלשון יוני (A); סגול (אֶ), קריאתו (e) רחבה, וכנגדו בלשון יוני(H); צירי (אֵ), קריאתו (e) צרה, וכמהו בלשון יוני (E); חירק (אִ), קריאתו (i), ורעהו בלשון יוני (I); חולם (אֹ), קריאתו (o) רחבה, ולעמתו בלשון יוני (Ω); קמץ (אָ), קריאתו (o) צרה, ובן גילו בלשון יוני (O); שורק (אוּ או אֻ) ובלשון יוני (T), קריאתו כאשר יבטאוהו בני אשכנז, כלומר כמו (u) צרפתי, לא כמו (u) איטלקי, ויגיד עליו שמו “שורק”, לשון שריקה, וכן מבטא (u) צרפתי הנה הוא ממין השריקה.

ורב לי אם מתוך דברי יבינו אחינו בני אשכנז כי מנהג אבותיהם אשר בידיהם יש ויש לו על מה שיסמוך, ולא לתהלה תחשב להם החליפם אותו באחר, אשר לא טוב הוא ממנו.

כי אם בזאת יתהלל המתהלל אשר יכין עצמו לדבר כן, בלמדו את לשונו לתת טעם כל תבה על מקומו, ולא יתן הנתנין למטה למעלה ואת הנתנין למעלה למטה, כאשר יעשו בני אשכנז ברוב מלות לשון הקדש, על אף הדקדוק ובהפסד הכונה. ומה נאוה מליצת אחד ממופתי עמנו בדור החולף, רבנו יחזקאל זצ"ל, אשר כתב בנודע ביהודה סימן ב' על הקוראים שם האדנות בטעם למעלה! אמר: “והאומר שהוא מלעיל הוא עצמו מלרע”. והנה ידוע כמה אלפי פעמים בני אשכנז מורידים מעלתם מלרע בהעלותם טעם התבות מלעיל, והוא דבר הצריך תקון.

ואם יקר וגדולה עשו למלאכת השיר היהודים הקדמונים, גם האחרונים לא זזו מחבבה. רבים היו המשוררים בכל דור ודור בכל תפוצות ישראל, ורובם לא דרכו דרך רוב משוררי העמים, אשר עשו מלאכת השיר עטרה להתגדל בה, וכי תפשיט מעליהם מעטה תהלה זו ישארו ריקים וערומים, אבל משוררי ישראל כבדו את מלאכתם, ולא מלאכתם כבדה אותם, כי גדולים ונכבדים היו גם בלעדיה. ומה יקרו משוררי ישראל, מה עצמו ראשיהם! מי לנו גדול מרב האי גאון, אשר לדברי הראב"ד, לאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו, וכמהו לא היה לפניו בגאונים? והוא לא בזה בעיניו לשלוח יד במלאכת השיר. הוא כתב הבקשה הידועה לספרדים, אשר תחלתה:

שמע קולי אשר ישמע בקולות,

ולו גם כן מחברת ארוכה הנקראת מוסר השכל.

רבי אלעזר הקלירי ורבי שמעון הגדול, בעלי רוב המחזור האשכנזי, אין ספק כי רבנים גדולים ועצומים היו. ומה נאמר על רבנו גרשם מאור הגולה? והוא כתב סליחות: איה כל נפלאותיך הגדולות והנוראות, וסליחת: אתה מקדם אלהינו אדנינו. והמשורר הנעים רבי שלמה גבירול, הנה ראב“ד ורד”ק קוראים לו בשם חכם גדול. ואביר משוררי בני עמנו רבי יהודה הלוי, מי ראה ספר הכוזרי ולא ראה כי חכם ופילוסוף גדול היה? ורבי משה אבן עזרא בעל שירות רבות במחזור ספרדי, הנה ראב"ד יקרא לו בשם חכם גדול בתורה ובחכמה יונית. ורבי אברהם אבן עזרא גם הוא משורר, וחכמתו הרחבה מני ים איננה צריכה עדים. וכל שאר המשוררים אשר יזכר שמם במחזור, כלם רבנים גדולים אשר היו בדורם לתהלה ולתפארת, והצעירה במעלותם היותם משוררים. ראה! אם היה השיר מלאכה נמבזה ונמאסת בעיני גדולי ישראל.

גם בדורות הקרובים אלינו, רוב גדולי רבני איטליאה וחכמיה היו משוררים: רבי עזריה בעל מאור עינים, רבי שמואל ארקיוולטי, רבי יהודה אריה ממודינה, מהר“ר יוסף ידידיה קרמי בעל כנף רננים, מהר”ר משה זכות, מהר“ר בנימין הכהן, מהר”ר יוסף פיאמיטה, מהר“ר ישעיה בסאן, מהר”ר שמשון כהן מודון, מהר“ר משה חיים לוצאטו, מהר”ר עמנואל חי ריקי, מהר“ר יעקב חי סראוול, מהר”ר שמחה קלימאני, מהר“ר ישראל בנימין בסאן, מהר”ר אברהם יצחק קסטילו, ורבים מלבד אלו, אנשי המעלה לשם ולתפארת ולתהלה, בתורה בחכמה ובחסידות, כלם נתנו כבוד למלאכת השיר, ויתנו לה חניה בכלל שבחיהם.

כל השירים הבאים בכרך הזה נסדרו על ידינו עפ“י תכן עניניהם. השירים שלא נרשם עליהם זמן כתיבתם נדפסו ע”י המחבר בבת אחת ב“בכורי־העתים” לשנת תקפ“ו בשם כללי “כנור נעים”, והשירים שנרשם עליהם זמן כתיבתם – מהם שנדפסו ע”י המחבר במאספים, עתונים וספרים שונים ומהם שנשארו בכת“י ונדפסו אח”כ כלם יחד ע“י בן המחבר, ה”ר ישעיה לוצאטו, ב“כנור נעים” חלק שני" בפאדובה שנת תרל"ט. רבים מהשירים האלה היו בלתי מנוקדים ואנחנו נקדנום.

המו"ל.