עשרת הסיפורים האחרונים באסופתנו (סי' ס"א-ע') נבחרו מבין 55 “הלצות- ג’וחא” שנאספו ע"י ד"ר גרונוואלד. הוא ראה אותן כיחידה עצמאית והרדים להן את דברי-המבוא הבאים:

אפשר לאפיין בן אדם על פי הדבר המעורר את צחוקו. כי גם בצחוקו ניכר אדם. היהודים תושבי הבלקאנים צוחקים מ"הלצות ג’וחא".

דמותו של ג’וחא, שהיה לפי כמה מקווי האופי שלה דומה לדמותו של טיל אוילנשפיגל, מקורה בטורקיה. מוצא השם הוא, כנראה, מן הבטוי הטורקי “חוג’א”¹ שפירושו — מוסלמי משכיל, חובש תרבוש. הערבים הפכו אותו ל"ג’וחא", היהודים הספרדים תושבי הבלקאנים מבטאים אותו “ג’וחן” (ו חלומה או שרוקה), וצלילו דומה ל"ג’והן" או “חואן”. יש להניח שהוא גם קרוב ל"חויזק" של יהודי פולין. אצל יהודי מוראביה הוא הולם את דידיה (כסיל)².

לסיפורים המסופרים על ג’וחא יש שם מיוחד: “ג’וחאדוס” או “ג’וחאיאדוס”, והם מושרשים בחיי הרוח של הסביבה. בעוד האשכנזים המציאו, כפרי דמיונם, שלל דמויות של ליצנים, או לפחות “נוכלים וכסילים בכובעים יהודיים”³, נשאר ג’וחא באופיו הטורקי כל כך, עד כי אנו עשויים לפעמים למצוא אותו (בסיפורים יהודיים-ספרדיים!) יושב במסגד.

55 “הלצות-ג’וחא” שאותן אספתי ורשמתי, זהות לחלוטין או בחלקן להלצות הטורקיות על חוג’א נצר-א-דין, גם אם יש בהן פה ושם רמזים לעניינים יהודיים: בית כנסת, תחיית המתים, ברכת הגומל, משיח ועוד.

עד כאן דברי ד"ר גרונוואלד.

סא. ג’וחא והגנב. (א"ת 1639–1525: האיש הפיקח). מוטיב ההליכה בעקבות הגנב לביתו כרוך בנוסחנו במוטיב הרמאי המרומה ובמוטיב הגנב המאבד את חפציו או החייב לותר עליהם.

השווה וסלסקי-ג’וחא כרך א', עמ' 212 סי' ל"ב, שווארצבום-מחקרים עמ' 168–167 (אל גראס-מעשהלעך קע"ט), וכן להלן, הערה ס"ד.

סב. האורח מן העולם הבא. הנטייה בהלצות ג’וחא שנכללו במדגמו של ד"ר גרונוואלד היא להציג את ג’וחא ככסיל. אך במקבילות של נוסחנו משמשת עלילתו פתיחה בלבד, אשר בהמשכה מנצל “האורח מן העולם הבא” (והוא נוכל פיקח) את תמימותו של הפתי המאמין לכל דיבוריו.

נוסח מדורדר של א"ת 1540 (הסטודנט מגן-עדן, מפאריס), אשר באסע"י שמורים 12 נוסחים שלו. ארבעה מהם ראו אור: שבילי-תימן קכ"ט, מרכוס-מבוע ט"ו (קורד' האיראנית), מזרחי-פרס 1967 ד', ויינשטיין-אשכנזים ו' (“השליח מעולם האמת”). נוסח יהודי-אשכנזי ראה אור אצל ליארסי-צחוק עמ' 63–58. במקבילה ספרדית מארץ-ישראל סבור ערבי ירושלמי כי ברוך כהן, ידידו היהודי שחזר מחוץ-לארץ, הוא מת שחזר מעולם האמת.

הטיפוס הסיפורי הוא אחת המהתלות הנפוצות ביותר באוצר-הבדיחה הבינלאומי, והחוקר הפיני ארנה הקדיש לו מונוגרפיה מקיפה על יסוד למעלה מ-300 נוסחים שבעל-פה. בנוסחים האירופיים מבוסס הסיפור על משחק המלים: פאריס (אשר משם בא הסטודנט) ו"פאראדיס" (=גן עדן), אך בנוסחים המזרחיים נעדר משחק זה. השווה פאולי-בולטה מ"ג, ש"ה, תס"ג וכן הנוסחים ממרחב התרבות הבלקאני והמוסלמי אצל בולטה-פוליבקה כרך ב', עמ' 451–449, לגיי-מאראקש ל"ה, סייס-קהיר א' (עמ' 357) אילג-מאלטה פ"ח, קאראדז’יץ'-סרביה צ"ח, אברהארד-בוראטאוו של"ט (6 נוסחים מטורקיה), שמידט-קאהלה כרך ב', עמ' 113, סי' צ"ז (ביר-זית בארץ-ישראל), יאהן-ערבים נ' (בין המקבילות הנרמזות בהערה המקיפה יש שני נוסחים שטרם ראו אור: ערבי-ארצישראלי משכם וערבי-עיראקי ממוסול), לורימר-איראן כ"ה, וסלסקי-חוג’א כרך א', עמ' 357, סי' ש"ה.

השווה גם וסלסקי-בבל כרך א', עמ' 189 סי' נ', יך-צ’כיה נ"א, קלוסטון-כסילים עמ' 217–204, תופסון-מאה צ"ב.

סג. מכנסיו של ג’וחא. ביסוד הסיפור — מוטיב אי-ההתחשבות האבסורדית בחוקי הטבע.

סד. “המשיח הוא בדרכו לכאן”.

א"ת 1538 ד': דרכים שונות של נקמת הנפגע. באסע"י מסווגים כ-70 סיפורים כאויקוטיפ קיבוצי זה, בכללם 8 נוסחים יהודיים-ספרדיים — ששה נוסחים מארץ-ישראל ונוסחים בודדים מיוון ומטורקיה. השווה נוי-אלכסנדר ס"ז (טורקיה), נוי-עיראק ל"ו, ע"ג, אמינוף-בוכארה א'.

למכלול המוטיבים על הרמאי המרומה השווה שווארצבום-מחקרים עמ' 512 (מפתח, ערך: ובמיוחד שם עמ' 336 (אל גראס-מעשהלעך תל"ט) — רשימה ארוכה של נוסחים יהודיים. השווה גם וסלסקי- חוג’א 1964 ט', וכן לעיל, הערה ס"א.

סה. מרק האווזים.

כאשר הכנסת האורחים מנוצלת לרעה ע"י האורח-הטורח-הסורח⁴ קיימות כמה דרכי היפטרות ממנו, בעיקר ע"י הערמה עליו מצד המארח.

את מקום האורח שהוא במקבילות של סיפורנו הזללן היחיד, תופסים בנוסחנו האורח ושכניו, אשר המארח היהודי פטור מלהאכילם, כי “אין אורח מכניס אורח” (על-פי בבא בתרא צ"ח, ע"ב). אצל וסלסקי-חוג’א 1964 מ' ממלאת הארנבת את תפקיד האווז בנוסחנו.

סו. מתנת התאנים.

א"ת 1689: “תודה לאל שלא היו אלה אפרסקים”. במרבית הנוסחים של הטיפוס הסיפורי הזה מוסבר מדוע זורק המלך את המתנה בפניו של האיכר: התאנים היו ירוקות.

ששה נוסחים של א"ת 1689 שמורים באסע"י (ממארוקו — 2, טוניסיה, לוב, בבל, בוכארה). הטיפוס נדון בהערה אצל וסלסקי-חוג’א כרך א', עמ' 227, סי' ע"א; השווה גם קלוסטון-סיפורים כרך ב', עמ' 472–467, ובמיוחד שם, עמ' 468–469) על חוג’א נצר-א-דין שהביא למלך (טימורלן הכובש) תאנים בניגוד לעצת אשתו שיעצה לו להביא חבושים. יש לשער כי מקור הטיפוס הסיפורי ושמו שהפך לפתגם איטלקי מפורסם, הוא בסיום הסיפור המדרשי (אחד הנוסחים: ויקרא רבה כ"ה ה'; השווה הערת ר"מ מרגלית במהדורתו, עמ' תקע"ו, ובה — ציון מקבילות; הסיפור מובא בלבוש עברי בס' האגדה, עמ' תע"ד -תע"ה); בו מעניש אדריינוס קיסר אדם ע"י כך ש"כל מאן דעייל ונפיק יהא טרי תינין על אפיה" — כל מי שייכנס ויצא, יהא זורק על פניו (מאותן התאנים שהביא מתנה למלך). כאשר האיש חוזר הביתה ומתלונן בפני אשתו שבגללה (היא שיעצה לו להביא מתנה למלך) באה לו כל הצרה הזאת, היא מנחמת אותו: “אזיל גלוג לאמך⁵ דהוון תינין ולא אתרוגין” (לך והשתבח לאמך שהיו אלה תאנים ולא אתרוגים).

מוטיב דומה ונפוץ ביותר, הוא מוטיב האדם המערער על סדרי בראשית באומרו כי מלונים (אבטיחים) היו צריכים לצמוח כפירות על עצים. בשכבו תחת עץ אגוז, נופל אגוז מן העץ ופוצעו באפו. האיש מצדיק את הדין: “תודה לאל שלא היה זה מלון” סיפור זה מסווג מבחינת תוכנו בין הבדיחות והמהתלות (א"ת 1299–1200), אך מבחינת המסר שלו הוא שייך לסיפורי צידוק הדין.

הסלק חדר לנוסחנו מסיפור נפוץ אחר (א"ת 1689 א': שתי מתנות למלך)⁶ על איכר המביא למלך מתנה — סלק ענק ומקבל תמורתו סוס; שכנו של האיכר מחקה אותו ומביא למלך סוסה אצילה, אך הוא זוכה תמורתה ב…סלק. השווה רשימת המקבילות אצל פאולי-בולטה סי' 798 ואצל בולטה-פוליבקה כרך ג' עמ' 191, הערה 1.

סז. הקבר הישן.

ייתכן כי העוקץ באבטיפוס של הלצתנו הופנה נגד האמונה הפשטנית והתמימה בתחיית המתים, ומכאן סיווגה באסע"י כא"ת 1870: בדיחות על דתות וכיתות שונות (ואמונותיהן), וזאת בניגוד לאופי הרציני והממוסד של סיפורי תחיית המתים באחרית הימים.

ס"ח הקומקום שילד.

א"ת 1592 ב': הסיר שהוליד עלול גם למות. — אחד הטיפוסים הנפוצים ביותר בישראל ובעמים. נוסחים יהודיים נרשמו ונדונו אצל דרויאנוב-אוצר רנ"א, סדן-אגוזים סי' 850, שווארצבום-מחקרים עמ' 105–104 (אל גראס-מעשהלעך י"ח), לנדאו-פתגמים עמ' 338 סי' י"ט, ובהערות לנוסחי אסע"י של טיפוסנו שראו את אור הדפוס. נוסחים מזרחיים, ובכללם בלקאניים, נדונו אצל בולטה-פוליבקה כרך ב', עמ' 372, הערה 2, וסלסקי-חוג’א כרך א', עמ' 213, סי' ל"ה, שובן כרך ז', עמ' 99 סי' 375, באסה-1001 כרך א' עמ' 304 סי' ל"ט, מילון המעשייה כרך א', עמ' 14–11 (“אד אבסורדום”), בושקוביץ-קרואטיה צ"א (הגיבור: נאסר-א-דין; הטקסט הוא משנת 1886). הסיפור נודע כבר באיסלאם הקדום (רוזנטל-הומור עמ' 127–126, סי' קמ"ו; ביבליוגראפיה עשירה), והוא מיוחס לרוב לג’וחא (האנאואר-א"י עמ' 87–86; מהדורה ב' עמ' 67–66). ראה גם חיקמט-חוג’א עמ' 80–79, קורלנדר-מסע עמ' 86–85 (הגיבור: אבו-נובאס), וסלסקי-חוג’א 1064 י"א.

באסע"י שמורים שמונה נוסחים של א"ת 1592 ב' שמוצאם: טורקיה (נוי-אלכסנדר ע'), לבנון, ישראל (ספרדי) בבל (אחד משלושת הנוסחים: נוי-עיראק ע"ו), אפגאניסטן, פולין (חחו"ס 1972 י')

סט. שבעה או ששה גמלים.

א"ת 1288 א': כסיל אינו מוצא את החמור שעליו הוא רוכב. — בדיחה נודעת במזרח ובמערב, אשר המוטיב המרכזי שלה מוגדר כשאלה: אם היו עשרה סוסים, מדוע סופר הרוכב תשעה בלבד? השווה סי' קמ"ג באסופת האחים גרים ובהערות בולטה-פוליבקה כרך ג', עמ' 151–150, הערה 2 אצל האנאואר-א"י עמ' 85–84 ממונה ג’וחא על 12 חמורים המובילים אדמה לעיר וברכבו על אחד מהם הוא סופר 11 בלבד. השווה גם וסלסקי-חוג’א כרך א', עמ' 267, סי', וס"א.

באסע"י שמורים שלושה נוסחים: מיוגוסלביה (נוי-אלכסנדר יט), פרס ובוכארה.

ע. תפילתו של ג’וחא. שילוב של א"ת 1543 (“אף לא פרוטה טחת פחות”) ברישא של הסיפור וא"ת 1642 א' (המעיל השאול) בסיפא שלו.

לא"ת 1543 (המוטיב המרכזי: 999 מטבעות זהב) השווה וסלסקי-חוג’א כרך א', עמ' 221–220, סי' נ"ד, בולטה-פוליבקה כרך א', עמ' 66. באסע"י שמורים שמונה נוסחים שמוצאם: מארוקו (2) ישראל (2: ספרדי, אשכנזי), תימן (אחד משני הנוסחים: שבילי ק"ל), קורד' הטורקית, מזרחי-פרס 1959 עמ' 176 ב'. בשני הנוסחים ממארוקו וכן בנוסחים מישראל (האשכנזי), מתימן (בנוסח שטרם נדפס) ומקורדיסטן, שלוב טיפוסנו הסיפורי עם א"ת 1642 א'.

א"ת 1642 א' הוא, לאמיתו של דבר, סיומו של א"ת 1642 (סעיפו החמישי): העיסקה המוצלחת⁷, וגם אצלנו ממלא הסיפור תפקיד זה, במסדו, בבית-המשפט, את טענת חוג’א לאלף הדוקאטים. בין שמונת נוסחי אסע"י של א"ת 1642 א' יש רק שניים שהם סיפורים עצמאיים ולא סיומי סיפורים. למוטיב המרכזי (העד דורש את מעילו וע"י כך מתערערת ומוזמת עדותו) השווה בולטה-פוליבקה כרך א', עמ' 65 (לאסופת האחים גרים סי' ז) וסלסקי-חוג’א כרך ב', עמ 211, סי' תכ"ו, שובן כרך ו', עמ' 126, סי' ר"פ.

במקבילות הלא-יהודיות המתפלל הוא הנוכל (חוג’א) והכסיל הנענה לתפילה והמרומה אחר-כך — יהודי.