רקע
אהרן מגד
נקמת יותם

 

פרק ראשון    🔗

אני מקרה בעייתי, ללא ספק. הבעיה שלי היא שיש בי אלימות. אני משתדל – בכל הכוח הנפשי שאני מסוגל לגייס – לרסן אותה, או לפחות למתן אותה, אבל היא מתפרצת מכלאה לעתים קרובות, מסיבות שלי עצמי אינן מובנות. אנשים מנסים לעזור לי, אינני יכול להתאונן. אשתי רינה, שהיא פסיכולוגית, משתדלת מאוד. היא נוהגת בי בסבלנות רבה, כמו בילד מפגר. היא מתאפקת שלא לכעוס עלי, גם כשאני יודע שאני מוציא אותה מן הכלים עם התגובות שלי, שלפעמים הן תוקפניות, ולפעמים, אני מודה, חסרות פשר. אני מעריץ אותה, ואסיר תודה לה לאין גבול. אבל היא רוצה לשלוח אותי אל פסיכולוג אחר, יותר נכון פסיכיאטר, בטענה שכשם ש“אין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים”, כך גם אשתו, על אף היותה פסיכולוגית, ואולי דווקא משום כך, אינה יכולה להתיר אותו מסבך בעיותיו הנפשיות. היא צודקת, כנראה. על כל פנים, אין לי כלים לסתור אותה. הפסיכיאטר הזה, פרופסור יהואש פראנק, הוא ידיד טוב שלה. הוא מבוגר ממנה בחמש שנים, בן שישים בערך, אבל לפני כחמש־עשרה שנה כיהנו שניהם כמרצים בבית הספר לרפואה באוניברסיטה, במחלקה שהיום היא מלמדת בה במעמד של פרופסור בכיר. גם אין לה הרבה זמן בשבילי, ואני מבין זאת היטב. מלבד היותה שקועה בהכנות להרצאות וקוראת חומר רב לקראתן, ומלבד חובתה לעבור על מבחנים, היא גם עמוסה בעבודה מנהלית מתישה. עד שעה מאוחרת בלילה היא מסתגרת בחדרה, קוראת וכותבת, וכשהיא נכנסת למיטה היא כבר עייפה מלהיענות לחיבוקי, ולעתים קרובות אני עצמי נרדם לפני בואה. יש לה חופשים ארוכים מן האוניברסיטה בחודשי הקיץ, אבל גם אז היא עסוקה בענייני מקצועה, משתתפת בכנסים שונים, בארץ ובחוץ לארץ, וכל מחשבותיה סובבות סביב הנושאים הנדונים בהם. פעמיים ביקשתי להילוות אליה לכנסים אלה – לפני שבע שנים להאג ולפני שלוש לטיבינגן שבגרמניה – אף שידעתי כמה קשה לה הדבר להימצא איתי בחברת מלומדים מפורסמים מארצות שונות, כי אני “בלתי צפוי”, כמו שאמרה לי כמה פעמים. אני מסוגל לפלוט משפט תמוה, לגמרי לא לעניין, שמעורר מבוכה רבה בין השומעים, או לפרוץ בצחוק, בעצמי אינני יודע על מה ולמה – משהו בתוכי דוחק בי לצחוק, אולי מין צורך מדוכא להתפרק – ושוב, הדבר מעורר תמיהה רבה, אנשים משתתקים מרוב פליאה עלי, ומעמד זה מבייש אותה, כמובן. אבל בשתי הפעמים שביקשתי כאמור להילוות אליה, היא נענתה לי ברצון. “יהיה נהדר אם תבוא איתי, תומי!” אמרה בקול צוהל לאחר שהסתכלה בי רגע, כבוחנת אם אכשר להרפתקה זו. ושוב עלי לציין כמה אסיר תודה אני לה, כי אפילו על סף צאתנו מן הארץ, כעשרים רגע לפני הטיסה, הודעתי לפתע, תקוף בהלה, שאני חייב לחזור, כי גיליתי ששכחתי את כובע הקש שלי בבית, וללא הכובע הזה רחב התיתורה ראשי חשוף למכות השמש הקטלניות, אני אבוד בלעדיו! כל אישה אחרת היתה נתקפת רוגז ללא מעצור ובזה לי, אבל רינה הצטחקה, טפחה לי על השכם ואמרה, “אין לך מה לדאוג, דבר ראשון שנעשה כשנגיע להאג, נקנה לך כובע קש.” “את בטוחה שיש בהולנד כובעי קש?” שאלתי. “מה איתך, תומי, שכחת שוואן גוך חבש כובע קש?”

העיר האג לא עניינה אותי ביותר, כיוון שכבר ביקרתי בה פעם, לפני עשרים וחמש שנה בערך, בטיול אומלל למדי עם אמי זִכרה לברכה, שהחליטה, בפעם הראשונה לאחר המלחמה, לבקר בעיר ש“בגדה ביהודיה”, כדבריה, באמסטרדם. אין הרבה מה לראות בהאג, ואני ישבתי באולם הכנס עם כמאה פרופסורים מתריסר ארצות וניסיתי לעקוב אחר הנאמר בהרצאות. רובן היו דחוסות כל כך במונחים מקצועיים, שהתקשיתי לפלס את הבנתי בסבך הטרמינולוגי הזה. הרצאתה של רינה זכתה לקשב בלתי רגיל, ונוכחתי לדעת כמה מכובדת היא בקהילה אקדמית זאת, כי כשהוכרז שמה מיהרו כל אלה שהסתובבו במסדרונות להיכנס לאולם ולתפוס שם את מקומותיהם. ואמנם, הן נושא הרצאתה, שכותרתו היתה מקורית מאוד ונתלתה בשמו של רומן מפורסם – “גאווה ודעה קדומה, אגו ואלטר־אגו ביחסי המשפחה” – והן תוכנה, שנגע ביחסי אדם–חברה וגבר–אישה, היה בהם כדי לגרות את המחשבה ולעורר ויכוח. אני הכרתי את הרעיונות שלה מתוך שיחות שהיו בינינו במשך השנים, והכרתי יפה את מה שהיה חבוי בהם עמוק־עמוק, ונעלם כמובן מידיעתם של המאזינים האחרים: רגש האשם שלה כלפי, שאין לו כל הצדקה, לדעתי, ואמרתי לה זאת פעמים אינספור. “הנכות הנפשית שלי,” אמרתי לה, “ראשיתה שנים רבות לפני נישואינו, עוד מילדות.” כפסיכולוגית היה עליה להבין זאת, אבל לה הציקה ההרגשה שחיינו המשותפים הם שגרמו לנכות. בכנס זה גם הכרתי לראשונה את פרופסור יהואש פראנק, אדם בעל מראה מכובד: מצח גבוה, עיניים תכולות אך לא רכות, להפך, קשות ונוצצות, ושיער כסוף העוטר את קרחתו כזר דפנה רומאי. אף שמלבדנו השתתפו בכנס עוד שלושה ישראלים, הוא חָבַר לשולחננו בארוחות הצהריים והערב והִרבה לדון עם רינה על ההרצאות שהושמעו. אני, כהרגלי, שתקתי. האזנתי לדבריהם ולא התערבתי, אף שהיה לי מה לומר. כמתרגמן של דרמות יווניות כ“המלך אדיפוס” ו“אורסטיאה”, סוגיות פסיכולוגיות אינן זרות לי. לעתים קרובות קורה לי הדבר הזה, שיש לי מה לומר כשאנשים מסביבי, אפילו אצלנו בסלון, דנים באיזו בעיה, ואני מוותר ושותק, ולאחר צאתם מתחרט על כך. או להפך, אני אומר לעצמי, טוב ששתקת, בין כה וכה לא היו שועים לדבריך. שמתי לב שפראנק, שאכל בתיאבון רב את מה שהוגש לפניו – מרק אספרגוס ואומצת בשר עשויה נא ותרד ותפוחי אדמה אפויים – היה מביא את האוכל אל פיו כמעט בלי שישפיל עיניו לצלחת ובלי שיחדל מלדבר, ובתוך כך היה נושא את מבטו אל רינה, כאילו לנעוץ בה את דעותיו. כאילו לאכוף אותן עליה. בדרכנו אל החדר לאחר ארוחת הערב התבדחנו על כך. אמרתי לה: “הוא מנסה לאנוס אותך במבטו.” רינה צחקה: “לא כל כך קל לאנוס אותי.” “על כל פנים הוא מאוהב בך,” הצטחקתי. “הו, תומי! בגילי? בגילו?” היא אמרה, ובנעימה רצינית הוסיפה: “לא, הוא לא מאוהב בי.” “הוא לא מוצא חן בעיני,” אמרתי לאחר כמה צעדים. “מדוע? הוא איש חכם, אפילו מקורי, הייתי אומרת…” “הוא אגוצנטרי,” אמרתי בהתקרבנו למלון. “אולי…” משכה בכתפיה בעמדנו על סף החדר.

בטיבינגן לקחתי לי חופשה מן הכנס, וכתלמיד בית ספר המסתלק בגנבה משיעור, הדרתי רגלי מן ההרצאות. טיבינגן, עירו של הֶלדֶרלִין, שקראתי עליה לא מעט, סיקרנה אותי. השתוממתי שהמארגנים החליטו לקיים את ישיבות הכנס בבנייני האוניברסיטה החדשה, המודרנית – שהיא אמנם מפוארת מאוד ומוקפת דשאים – ולא באחד מאולמות האוניברסיטה העתיקה, מן המאה החמש־עשרה, שלמדו בה אישים מפורסמים כמו האסטרונום יוהנס קפלר, הפילוסופים הֶגֶל ושֶלינג, והמשורר הלדרלין. הלוא נשמתם ושאר הרוח שלהם מרחפים בוודאי בין כותלי האבן הקודרים של הבניין העתיק הזה, והיו יכולים להשרות אווירה של עמקות ומסתורין על כנס שהנושאים הנדונים בו נוגעים למסתרי הנפש. יצאתי לשוטט בעיר הקטנה והעתיקה. יום קיץ נפלא היה זה, אשכולות־אשכולות של פרחים פרפריִים לבנים וסגולים היו תלויים בענפיהם של עצי הערמונים לאורך הרחובות הצרים, כמו שדרת נברשות של נורות חג דולקות, והנֶקַר החוצה את העיר זרם לאטו, קיפץ ופיכפך בשובבות בין סלע לסלע. המלון שבו התאכסנו, דומיציל, עמד גם הוא על שפת הנחל. מלון לא גדול, בהיר ושקט מאוד, עם אווירה אינטימית, וגם חדרנו בו, עם המיטה הרחבה ועליה כרים רקומי שושנים וצרורות של סיגליות על השידות משני צדיה, הִשרה עלינו הרגשה כה רומנטית, שעוד לפני שיצאנו להיפגש עם שאר באי הכנס, ומיד לאחר שהתקלחנו, נפלנו על המיטה, וכבר מזמן לא חווינו עדנה כזאת בהתעלסותנו כמו בשעה ההיא. פסעתי אפוא על השביל המרוצף לאורך הנחל, לצד חומת העיר ששרדה מימי הביניים ואבניה עטופות אזוב וקיסוס ושרכים, ומקהלות ציפורים מצפצפות בצמרות האשוחים המתרוממים מעליה, נשמתי מלוא חזי את האוויר הצח הרענן וחשתי חופשי כמו שלא חשתי זה שנים רבות, חופשי מהמגע המסובך עם אנשים, שאני נדרש לו ברצוני או בעל כורחי, חופשי לעופף במחשבתי אל עולם הרוח הנעלה, שמאז ילדותי אני נכסף אליו. כאן, בצעדי על השביל הזה, הרגשתי כצועד בעקבות פרידריך הלדרלין הנערץ עלי, שהיה מהלך בוודאי, הלוך ושוב, ממש לאורך המסלול הזה, בהתגוררו במגדל – הנמצא בוודאי סמוך לכאן, אמרתי לעצמי – במשך כשלושים וחמש שנה, עד מותו, והוא אז חולה רוח. והנה היה לעיני “החוף הנרכן אל המים”, עם “עצי האגסים ושושני הפרא” שעליו, ו“הברבורים הענוגים הטובלים ראשיהם”, כמו בשירו הידוע “מחצית החיים”. קִרבת נפש רבה חשתי אל המשורר הזה, שגם הוא, כמוני, תירגם מיוונית את “המלך אדיפוס”, ואני, כמוהו, רואה בשירה היוונית את שיאי היופי והטוהר של הרוח האנושית, את התגלמותה של ההרמוניה בין טבע העולם לטבע האדם, וכמוהו מבכה את שקיעתה של יוון, שאין לה עוד תקומה לנוכח המוסרנות והצדקנות הארצית של היהדות והנצרות גם יחד, שהשתלטו על העולם. כשקראתי את תולדות חייו חשבתי לא פעם שכשם שהוא חלה ברוחו בגלל מכת שמש שנחתה על ראשו בלכתו ברגל, בחום הקיץ, מבורדו שבצרפת לגרמניה, כך גם הבלבול שפוקד אותי לעתים קרובות, ושנלווים לו כאבי ראש חזקים, נגרם מלהט השמש המכה על ראשי ללא רחם כשאני צועד ברחובות עירי, או לאורך שפת הים, ואפילו כובע הקש שלראשי אינו מצל עלי במידה מספקת. ובעוד אני משנן בלבי את מילות השיר “קינת מאנון על דיוטימה” – זו דיוטימה המסמלת את סוזט, אהובתו של הלדרלין – הופיע לעיני מגדל צר וחרוטי, שהתנשא מעל לבתים עתיקים, קרוב מאוד אל גדת הנחל, וכששאלתי את אחד העוברים על פני מהו אמר לי – להתפעמותי הרבה – שזה מגדל הלדרלין, וכאן התגורר. מיהרתי בסמטה צרה לעבר המגדל, ובעוד רגעים מעטים מצאתי את עצמי עומד לפני שער שאילנות רחבי צמרת ניצבים כמשמר כבוד לו. נשאתי עיני אל ראש המבנה, אל החלונות הקטנים של חדרי המגדל שבהם התבודד המשורר המיוסר, המבועת מאימי רוחו, ובהם כתב את שיריו, ורִגשה עד דמעות מילאה את לבי. שלט היה נעוץ בצד השער – “מוזיאון הלדרלין” – ומה גדולה היתה אכזבתי שדווקא באותו היום – יום שני בשבוע זה היה – היה המוזיאון סגור למבקרים. שעה ארוכה לא יכולתי למוש ממקומי מול המגדל. נזכרתי בשעות החסד היפות, כאשר ישבנו בערב בסלון, רינה ואני, וכמענה לשאלתה מי היא דיוטימה המיתולוגית שבשירו של הלדרלין, קראתי לפניה, אחד מקרא ואחד תרגום, יוונית עתיקה ועברית, קטעים מתוך “המשתה” של אפלטון, שם מסופר על “האישה החכמה דיוטימה” שחיוותה דעתה על מהות הארוס בסימפוזיון הגברים שהשתתף בו סוקרטס, וכשהגעתי לפסוקים שבהם היא מדברת על היפה והמכוער, אמרתי שאני, מילדותי, נחשבתי מכוער, כי הייתי גדל גוף ומגושם, ועם זאת בעל פני תינוק עגולות ורחבות, שעיניים צרות צחקניות מוטבעות בהן. רינה צחקה: “הנה, רק עכשיו קראת מה שאמרה דיוטימה, שלא כל מה שאינו יפה הוא מכוער… ואתה, בעיני אתה יפה…” והייתי אסיר תודה לה עד מאוד על מה שאמרה. נהרה היתה שפוכה על פניה כשהייתי קורא לפניה את תרגומי מן השירה היוונית, את האודות של פינדרוס, או אלגיות של סולון, אלה היו שעותינו היפות, אבל גם בשעות אלה, כשהייתי נושא אליה את מבטי, הייתי שואל את עצמי שוב ושוב, איך קרה הפלא הזה, שזכיתי בה? מה היה בי שמשך אותה אלי בפגישותינו הראשונות, לפני כשלושים שנה, כשעוד היתה סטודנטית באוניברסיטת תל־אביב? היא היתה יפה – פנים שחומות, שעועות, “איטלקיות”, אמרתי לעצמי, שיער ערמוני הנופל לשני צדי צווארה, עיניים שקדיות נבונות, תוהות על סביבתן, וחיוך קל מאוד, זהיר, מרחף תמיד על שפתיה – ורבים בוודאי חיזרו אחריה, ומדוע בחרה בי, התלמיד שהוא כל כך – הלוא הייתי מודע לזה – כל כך לא מושך אליו את תשומת לבן של נשים? מדוע, כשישבתי לבדי ליד השולחן במנזה וספל קפה לפני, נכנסה, ובעומדה ליד הדלת הסתכלה סביב, ולאחר רגע באה והתיישבה מולי, וכבר ידעה שאני דוקטורנט בשפות קלאסיות, והשאלה הראשונה ששאלה אותי היתה מי כתב את האגדה על המינוטאורוס, הלבירינת ואריאדנה, וכשהשבתי לה – סמוק מהתרגשות על כך שצעירה מקסימה זו בחרה לשבת מולי, לפנות אלי – שאפולודורוס כתב את האגדה, שאלה, אז מה קרה לבסוף לתזאוס ולאריאדנה לאחר שברחו בספינת היגון עם המפרש השחור אל האי נקסוס? האם אריאדנה אכן נרדמה שם, ותזאוס, שהיא הצילה אותו ממוות, עזבה והפליג בלעדיה לאתונה? האם השאיר אותה למות על האי והוא עצמו חש אל כס המלוכה המזומן לו? אמרתי לה שיש גרסה אחרת לאותו סיפור, שלפיה נספתה אריאדנה בסערה שפרצה בים, בדרכם לאתונה, ועל כן לא היה תזאוס אשם במותה. “כן, כן…” ניענעה בראשה, כמקבלת את הגרסה הזאת, המטהרת את תזאוס מאשם, ועיניה היו פקוחות אלי בהבנה, באהדה, ובהן לחלוחית של חיוך. ורק לאחר כמה ימים, כאשר נפגשנו שוב, הבנתי שהתעמקה במיתוס הזה כדי לעמוד על משמעויותיו הפסיכולוגיות, בקשר לעבודתה על רגשי אשמה ותוצאותיהם. האם נמשכה אלי כי גם היא, כמוני, היתה מכונסת בעצמה, הרהרנית, כמוטרדת מאיזו מצוקה, מזיכרונות עגומים, ומצאה בי כעין נשמה תאומה? ואולי להפך, מפני שמצאה בי נשמה קוטבית, אם לקבל את ההנחה שהפכים נמשכים זה אל זה? באביב של אותה שנה הבאתי אותה לכרכור כדי שתכיר את הורי. הפרדסים עמדו במלוא פריחתם הזיוונית, והאוויר היה בשום בניחוחות משכרים. רינה, ילידת עיר, עלצה כילדה למראה מרבדי החרציות הצהובות והפרגים האדומים הפרושים בשדות שמול ביתנו, והשמיעה קריאות התפעלות כאילו חזתה עכשיו בפלאי הטבע בפעם הראשונה. חשתי שהשתחררה מאיזו מועקה שלחצה את לבה כל הימים הקודמים, ופה, כציפור שנפתח לה הכלוב, איוותה לפרוש כנפיים ולהתעופף. אבי ואמי היו המומים מיופייה, וראיתי שאינם תופסים איך נפלה בחלקו של בנם – הלוקה, לדעת הכול, ב“נכות” כלשהי – מרגלית כזאת. אמי, אישה גאה בדרך כלל, מודעת לחין ערכה, לאינטליגנציה שלה, יצאה מגדרה לרַצות ולחונן את כלתה לעתיד, כך שלא תתאכזב, חלילה, ממשפחתנו, והביאה אל השולחן פירות מכל טוב גננו, ועוגת גבינה שאפתה, ופיצוחים ומיצים, והמליצה במיוחד על האפרסמון, מזן מיוחד, שאבי האגרונום הביא מאתיופיה, ואני חששתי פן יגולל עכשיו את פרשת מסעו לאפריקה ויספר על ההרפתקאות שפקדו אותו בסודן ובין הפלשים, דברים ששמעתי מפיו כבר פעמים רבות, אבל הוא, איש מתון בעל הומור שקט ושפם צ’פליני, וכבר אז חולה לב – רחמי נכמרים עליו כל אימת שאני נזכר בכחכוחים הרכים שלו, מין שיעולים קצרים, שהיו פוקדים אותו בכל כמה רגעים – הוא רק חקר את רינה למוצא משפחתה. “לבקוביץ' מן הביל”ויים?" שאל. לא, חייכה רינה, סבא שלה היה בעל בית מסחר למוצרי מתכת ברחוב אלנבי בתל־אביב, ואביה ארכיטקט. “בית המסחר הזה, ליד כיכר המושבות?” שאל אבא, ואמר שביקר בו פעמים רבות כשקנה כלי גננות. אבל רינה אמרה שסבה נפטר לפני שנים, ובית המסחר נמכר לאיזה בעל הון מהרצליה. הוא הוסיף ושאל היכן גדלה, איזה בית ספר תיכון גמרה ומה היא לומדת באוניברסיטה, וכשענתה לו שגמרה תואר ראשון בפילוסופיה ועכשיו היא בפסיכולוגיה, מיהרה אמי להתערב בשיחה, וכדי להאמיר את מחיר הסחורה שהיא עומדת למכור החלה מונָה את מעלות בנה היקר. “כשהיה יותם תלמיד כיתה ז' בבית הספר, כבר ידע את כל ספר איוב בעל־פה,” אמרה. “אל תגזימי,” הפסקתי אותה, “לא את כל איוב, אולי פרק אחד או שניים.” “אני זוכרת שאת כולו,” אמרה אמי במשיכת כתפיים, והמשיכה: “היה לו זיכרון מופלא, הייתי קוראת לפניו מִספָּר בן עשרים ושתיים ספרות, והוא היה חוזר על כולן לפי הסדר…” “לא עשרים ושתיים,” תיקנתי אותה, רק שתים־עשרה." ככל שהוסיפה להעתיר עלי שבחים, חשתי איך תופחת בתוכי המרירות כלפיה, ועוד מעט תתפרץ, וכשפנתה אל אבי ואמרה, “אתה זוכר, יעקב, איך כשהיה בן עשר סיפר לנו את כל תוכן האודיסיאה?” לא יכולתי עוד להבליג. קמתי מן השולחן ואמרתי לרינה, “בואי, נלך,” ובלי שאומר שלום יצאתי, ורינה, נבוכה מאוד ואובדת עצות, אחרי. אבי ואמי עמדו המומים בפתח והביטו בנו מתרחקים. “מה קרה לך?” הסתכלה בי רינה באימה כשנכנסנו לפיאט שלה. לא עניתי. כל הדרך העירה שתקתי. אמרתי בלבי שהיא בוודאי לוחשת לעצמה, הוא לא נורמלי, הבחור הזה! הוא לא נורמלי! והציפור שהיתה בידי פורחת לה ולעולם לא תחזור אלי. היה חלום ואיננו עוד. כשהתיישבנו בבית קפה, ואני נסער כולי, ורינה, מולי, עודה מוכת תדהמה מהתנהגותי המוזרה, אזרתי עוז ואמרתי: “היא ממררת לי את החיים, האמא הזאת. היא הורסת אותי. את יודעת איך היתה שומרת את צעדי כשהייתי ילד? איך היתה רודפת אחרי עד קצה העולם מתוך דאגה שמא אפול לאיזה בור שחת? פעם, כשיצאתי למחנה קיץ ביערות הכרמל עם הצופים, פתאום, באמצע הצהריים, אני רואה אותה – אלוהים! לא האמנתי! – צועדת בין האוהלים, כמחפשת מישהו, שומע אותה שואלת עלי… חשבתי לברוח, אבל אחד הצופים קרא לי, תומי, אמא שלך מחפשת אותך!.. את מתארת לעצמך מה זה עושה לנער בן שלוש־עשרה? היא היתה מפיצה במושבה שאני ‘גאון’, שהראש הגדול שלי הוא כמו ממגורה שאוצרות של ידע אינסופי מצוברים בה, ‘גאון’ היתה מכנה אותי, בשעה שהילדים בבית הספר קראו לי בלעג ‘תומי־ראש־סלק’, על משקל ‘פרנסואה־ראש־גזר’, כי הייתי מסמיק בכל פעם שהיה מישהו, מורה או תלמיד, פונה אלי בשאלה. אין לך מושג כמה סבלתי ממנה…” רינה הביטה בי בהרהור ולא אמרה דבר. רק כשלוש שנים לאחר נישואינו פלטה סוף־סוף משפט שהיה כעין הגדרה פסיכולוגית של ה“בעיה” שלי: “אתה קורבן של אהבת אם…” “אדיפוס?” גיחכתי. “להפך,” אמרה, “של אהבתה אותך…”

פעם ננעץ בי חשד, בראש המבולגן שלי, שהחליטה לקשור את חייה בחיי כדי שאשמש לה שפן ניסיונות למחקר הפסיכולוגי שלה על רגשי אשמה, כי איבחנה אצלי רגשי אשמה קשים, לא רק כלפי אמי, אלא כלפי עצם קיומי בעולם, ואמרתי בלבי שכשם שאני “קורבן של אהבת אם”, גם היא קורבן – גם אם קורבן מבחירה – כי לחיות עם דוב ניסיונות כמוני יותר משלושים שנה, הרי זו הקרבה – הקרבה על מזבח המדע…

הִתקתי עצמי ממגדל הלדרלין והמשכתי לשוטט ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה. בלא משים נכנסתי לסמטה שהשלט התלוי בפתחה היה “יודנגאסה”, ומשני עבריה בתים צנועים, בני קומה ושתיים, ללא ירק סביבם. “יודנגאסה, יודנגאסה,” לחשתי, וראיתי עצמי חוזר לימי הביניים, כאשר כאן, בגטו, מתהלכים יהודים שחוחים, יראים לשאת עיניהם אל הנוצרי הבא כנגדם, חומקים אל בית הכנסת שבקצה הסמטה, שאין לו עוד שריד, כי נהרס ידי אנשי אס־אָה ואס־אס ב“ליל הבדולח” של העשרה בנובמבר 1938, כפי שקראתי בעלון ההדרכה לתיירים, ומתוך כמאתיים היהודים שחיו בעיר לא נותר גם אחד בחיים, כי ב־1941 ו־1942 שולחו כולם למחנות המוות. כמו הוריה של אמי, שזכרם אבד באושוויץ. דממה מעיקה שררה ברחוב בשעת לפני צהריים זו, איש לא צעד בו, רכב לא עבר בו, רק מפעם לפעם חצתה את שמיו ציפור שהצטלפה כחץ מקשת מצמרת לצמרת. שבתי על עקבותי, ובפוסעי בין הבתים הגמלוניים ואדומי הרעפים הירהרתי כמה כפוי טובה הייתי תמיד לאמי, איך נהגתי בה ממש באכזריות כשהייתי עונה לה ברוגז בכל עת שהיתה פונה אלי, ולא נשקתי לה אפילו פעם אחת, וסלדתי ממגעה בי כאשר היתה משלבת את זרועה בזרועי, כמו אז, בטיולנו בהולנד… עד היום אני חש מחנק בגרוני כשאני נזכר באותו טיול. יום אחד, כשבאתי לבקר אותה במושבה, בישרה לי בחגיגיות שהחליטה להעניק לי מתנה ליום הולדתי השלושים: טיול להולנד. על חשבונה. רגע אחד שמחתי – מצבנו הכספי היה קשה אז, לרינה עדיין לא היתה קביעות באוניברסיטה וגם לי לא היתה משרה קבועה, ולא יכולנו להרשות לעצמנו טיול לחו“ל – והודיתי לה במילים יפות, שבדרך כלל איני רגיל לנדב לה, אך רגע לאחר מכן אמרתי לעצמי, טובה לא תצמח לי מכך, לעולם לא תצמח לי ממנה טובה. ואכן, צדקתי, כי המזימה שהתרקחה בראשה היתה לא להניח לי לנסוע לבדי – רינה ממילא לא יכלה לנסוע באותם ימים, כי נאלצה להישאר עם בתנו בת החמש – אלא ששנינו כאחד, אני והיא, ניסע! כמו זוג נאהבים בירח דבש! וכך נהפך המסע – שהיה אמור להיות מסע מהנה לכבוד יום הולדתי – לְוִיָה דולורוזה! בכל שיטוטינו בעירם של שפינוזה ושל רמברנדט היא לא הניחה לי להיות עם עצמי גם לרגע, ואני, שהייתי חייב להודות לה עד בלי די על המתנה שהיא מעניקה לי, לא העזתי לגמול לה רעה תחת טובה ולהיפרד מעליה, או לחלץ את זרועי מזרועה כשהלכנו ברחוב, ואף על פי שלא הייתי צריך להתבייש בה – בכל זאת אישה נאה היתה, גבוהה, שגופה המלא אטרקטיבי, אפשר לומר, למרות גילה, ועיניה הירוקות אומרות מרץ ושמחת חיים, וגם מגבעת הבד האפורה והרחבה שחבשה לראשה, ושבעיני היתה דיקֶנסית, לא עוררה תשומת לב – הרי כשהיתה פותחת פיה לדבר, היה מתגלה כל הצד ההמוני שבאופייה, שירשה מאבותיה, אנשי עיירה קטנה בליטא. כשנפגשנו לארוחת צהריים עם קרוב־רחוק שלה במסעדה באמסטרדם, פגישה שהועידה אותה עוד לפני צאתנו מן הארץ, ולי לא אמרה עליה דבר, ברוב ערמומיותה, כשנפגשנו עם מרטין סגלוביץ זה, יהלומן מורבידי עב עורף ועב אצבעות, והיא הציגה אותי בתור “פרופסור” – “תכיר, זהו בני, פרופסור שחר” – רציתי לכבוש את ראשי מתחת לשולחן ולהיבלע שם, אבל הגרוע ביותר היה כשביקרנו במוזיאון ואן גוך, זה הצייר הנערץ עלי מכל הציירים, שכשאני נותן את עיני ב”חמניות" שלו אני חש כאילו שמש מתפוצצת בראשי, ובחרדת קודש נכנסתי למוזיאון הזה, מצפה להתייחד עם כל ציור וציור שלו, כאילו לגעת בנפשו, אך גם שם היא נעה יחד איתי לאורך הכתלים, צעד צעד, וליוותה כל הסתכלות שלנו בהערות מחכימות, להעיד על הבנתה באמנות הציור ועל ידיעותיה בקורות חייו של הצייר, שאכן היתה מצוידת בהן, כי קראה בשקיקה ספרי ביוגרפיות, לרבות על אמנים, וכך, כאילו חטפה את בלעי מפי, נבצר ממני להזין עיני בציורים האהובים עלי, החרותים על לוח לבי מתעתיקיהם, ואיבדתי את ההזדמנות הנדירה הזאת לעמוד מול כל אחד ואחד מהם בדממת קודש, כאילו אני עד לרגעי בריאתם, חוזה במו עיני את היד האוחזת במכחול ומפיחה רוח בגלי השיבולים בשדה, או נעצרת בזהירות ובאהבה על ניצת שקד באגרטל, וחש את השיגעון המבעית את נפשו בשורטו את פני עצמו, חריצים חריצים ללא רחם, כמייסר אותן בשוטים. בלב צורב ממרירות יצאתי מן המוזיאון, וכל הדרך למלון חרשתי מזימות איך להעניש אותה על מה שעוללה לי. סירבתי לצאת איתה לארוחת הערב, אמרתי שאינני רעב, והיא, בדאגתה הרבה לי, שמא אני עייף מדי לאחר שהתייגעתי כל כך בסיור במוזיאון, יצאה, ולאחר כעשרים דקה חזרה עם שקיק ובו שני כריכים, אחד נקניק אחד גבינה הולנדית, בקבוק נקטר אפרסקים ושני תפוחי עץ אדומים. לא נגעתי בכל אלה, ומאוחר יותר בערב, כשנואשה ממני לאחר כל ההפצרות והתוכחות שהעתירה עלי, ושכבה לישון בחדרנו המשותף, שהרי היא, המצטיינת בחסכנותה רבת התושייה, שכרה לנו רק חדר אחד במלון בבואנו העירה כדי לכלוא אותי בו יחד איתה ללא הותר לי מנוס, חיכיתי עד שנרדמה, יצאתי מן החדר בחשאי, ירדתי לרחוב, ורגלי הובילו אותי אל שורת החלונות האדומים שעל שפת התעלה, עם היצאניות מכל צבע וגיל וממדים החושפות עצמן לראווה בין מפשקי הווילונות. נכנסתי אל אחת מהן, כושית עבת בשר, ובתאוות נקם השחתתי את זרעי לתוכה. כשחזרתי, נגעל מעצמי, היא היתה ערה. היא ישבה במיטה, נסמכת אל המסעד, ובכניסתי פקחה עלי מבט מוכה תדהמה ופחד, כאילו אסון אירע ואין להשיבו, אבל לא הוציאה הגה מפיה. למחרת, בלי שתשאל לדעתי, ויתרה על הביקור המתוכנן בבית אנה פראנק, ובמקום זה נשרכתי אחריה, הפעם בלי ששילבה את זרועה בזרועי וללא דיבור בינינו, כששפתיה קפוצות ועיניה הירוקות מישירוֹת לפניה מבט מריר, אל איזו משתלת פרחים בקצה העיר, כדי לקנות שם בצלי צבעונים מזן נדיר, תָרוֹג, שאותם התעתדה לשתול בגינת ביתה, לזכר אבי האגרונום שנפטר שלוש שנים קודם לכן מהתקף לב.

בעוד אני נזכר בפרטי אותו מסע אומלל להולנד, ואדווה קלה של רחמים על אמי זִכרה לברכה לוחכת את שפת לבי – האם לא סבלה די בהיותה ילדה נמלטת מאקציה בעיירה ונרדפת מכפר לכפר ברחבי ליטא ופולין? – שמעתי מרחוק קול שירה ונגינה, וכשהתקרבתי למקום נמצאתי עומד בכיכר שלפני השטיפטסקירכה, זו הכנסייה הגדולה מן המאה החמש־עשרה עם חזיתה הקודרת ושערה הקמור, ולפניה פסל של אביר נושא כידון הניצב בראש עמוד שיש יווני. להקה של נגני גיטרות ובנג’ו, ששׂערם שחור וארוך ותווי פניהם אינדיאניים והם עטויים שכמיות פונצ’ו צבעוניות, מקסיקנים ככל הנראה, עמדה במרכז הכיכר ונתנה קולה בשירה הרמונית, צלילית וצלולה להפליא, רווית ערגה וצער ותחנונים, שהתלקחה מפעם לפעם ללהבות של מחול סוער, ומסביבה התקבצו במעגל רחב צעירים וזקנים מתושבי העיר, ומדי כמה רגעים ניגש אחד מהם אל מרכז המעגל והטיל בענווה מטבע אל קַער הכובע ההפוך. עמדתי בשולי המעגל, והשירה הנישאת ברמה – שירה שהביאה הרוח ממרחקים, מיבשת אחרת, לרגעים עצומה לרגעים סוערת – זרמה ללבי, וחשבתי: הנה אני עומד עכשיו בין שני עולמות. מאחורַי העולם הביניימי, הקודר והמסתורי, ולפני העולם המגיח מסבך היערות הפראיים. שניהם רחוקים ממני כמערב ממזרח, ומה אני עושה פה? הלוא גם בכנס האקדמי, שבו יושבים עכשיו באחד מאולמות האוניברסיטה כמאה צמאי דעת ומאזינים בקשב רב להרצאות משכילות ומאלפות, איני מוצא את מקומי. היכן מקומי? שעת צהריים זו היתה, השמש עמדה במרום הרקיע, והחום הבלתי נסבל הבריח אותי אל הכנסייה הקודרת שבמעלה הגבעה. בעומדי בקמרון השער שמעתי צלילי פסנתר מהדהדים מבפנים, ומיד הכרתי בהם את אחת מתוך “וריאציות גולדברג” של באך האהובות עלי. נכנסתי פנימה, אל הצנינות שבין כותלי האבן העבים. כחמישה־עשר או עשרים גברים ונשים היו פזורים באולם הגדול והאפלולי והאזינו לנגינת האיש שפרט על הפסנתר לפני המזבח. התיישבתי על אחד הספסלים האחוריים והאזנתי גם אני, בעצימת עיניים. הצלילים נפלו בהירים ונטיפיים, כמו טיפות מים כבדות לאגם, כל צליל לעצמו, וגם בקטעים המהירים יותר, המשעשעים כביכול, הרקומים כקישוטים מוזיקליים, ניגן הפסנתרן בזהירות, כאילו שלא לחללם, והיצירה כולה עטתה גוון של שיח הרהרני עם ישות עילאית ערטילאית. נעימות שלֵווה שרתה עלי, וחשבתי איזה בר מזל הנני שאני חי עם אישה שאוהבת אותי, שמבינה אותי, שסולחת לי על כל משוגותי וגחמותי ומתעלמת מפגמי, או לפחות מעמידה פנים שהיא מתעלמת מהם, כדי לא להביאני לידי בושה או לידי ביזוי עצמי, הלוא גם כשפיטרו אותי ממשרתי הראשונה, חמש שנים לאחר נישואינו, כמורה למתמטיקה בתיכון העירוני – ואני מנעורי הצטיינתי במתמטיקה – ולא העלמתי ממנה שסיבת הפיטורים היתה התנפלותי הבלתי נסבלת והבלתי מוצדקת, שכמעט גבלה בהרמת יד, על תלמיד שלא ידע להשיב על שאלותי, היא לא נזפה בי, לא הטיפה לי מוסר, הרגיעה אותי כשפרצתי בבכי, ניחמה אותי שהכול יסתדר בסופו של דבר, שעלי רק “לשוב לעצמי”. ולה אני חייב תודה על כך שעזבתי לגמרי את ההוראה, שבאמת היא לא לפי אופיי, ועברתי לעסוק כעצמאי בתרגום שירה יוונית עתיקה, בהסכם עם הוצאת ספרים, מלאכה ששכר מועט בצדה אבל אני מתמסר לה בהנאה רבה, אפילו מתוך התעלות רוחנית, הייתי אומר, זה כשבע־עשרה שנה. לא פעם ולא פעמיים בשנות נישואינו ניטש ויכוח בינינו, האם עדיף להצביע בפני אדם על פגמיו מטֶבע, או שמא עדיף להתעלם מהם. דעתה של רינה היתה שמוטב לא לדבר עם אדם על פגמים מולדים שיש בו, שממילא לא יתוקנו על ידי דיבורים ורק יעמיקו בו את הרגשת כישלונו ותסכולו, ואני אמרתי, מתוך רוגז מסוים, שכן, דווקא, דווקא צריך שאדם יהיה מודע לחסרונותיו, ואפילו אם ידיעה זאת מכאיבה לו, כדי שיחפש דרך לתקנם. ועלי להודות שהסובלנות שלה תמיד הוכיחה את עליונותה ואת יעילותה, כמו במקרה בתנו עדנה, למשל, שכאשר נישאה ליאשה, עולה מרוסיה שחזר בתשובה לאחר שחרורו מן הצבא כטייס קרבי, הודיעה לנו שגם היא מקבלת עליה עול קיום מצוות וכל הכרוך בכך, ואני, עם טבעי השמרני, התחלחלתי ממש למשמע הבשורה הזאת, ואילו רינה קיבלה זאת ברוח שקטה ולא אמרה נגדה דבר, להפך, בירכה אותה, ומאז מתנהלים יחסינו על מי מנוחות. וגם כלפי אמי התייחסה בסובלנות רבה, התעלמה מן האקסצנטריות שלה, מן ההתרברבות המעושה שלה בכישרונותי ה“גאוניים”, מחיבוקי הדוב שלה אותי, וכשהייתי מדבר נגדה ואומר משהו על ההיתממות הערמומית שלה, היתה גוערת בי, “הנח, תומי, לכל אדם החולשות שלו. גם לי ולך.”

כשהגעתי לחדרנו שבמלון, בארבע אחר הצהריים, מצאתי בו את רינה נחה על המיטה, ולאחר ששאלה אותי מה עשיתי בכל השעות הרבות שבהן התענתה בשמיעת הרצאות שרובן משמימות ואין בהן חידוש, בישרה לי שבערב תתקיים סעודה חגיגות לבאי הכנס מטעם ראש העיר טיבינגן, באחד מאולמות ה“ראטהאוס”, הוא בית העירייה העתיק מן המאה החמש־עשרה, עם הצריח הברוקי שבראשו והשעון האסטרונומי שבמרום חזיתו, ואני, כמובן, מוזמן לבוא איתה, ככל בני הזוג של המשתתפים, ויהיה עלי להתלבש בהתאם, כך שעשינו בחוכמה בהביאנו איתנו את חליפת החג שלי. “פפיון לא חובה,” חייכה אלי מן המיטה, והבטיחה שלאחר הסעודה צפויה לנו הופעה של תזמורת ג’ז, “ואז תהיה לנו גם הזדמנות לרקוד ולס וטנגו וסמבה ורומבה באולם הנשפים הגדול,” התבדחה. בערב לבשתי אפוא את החליפה הכחולה שלי, שלא לבשתיה מאז טקס ברית המילה לנכדנו נוריאל, כמעט שש שנים, וענדתי עניבה אדומה, שרינה, הרואה את הנולד, טמנה במזוודה לפני צאתנו, ובהתייצבי לפניה הצטחקה: “אתה נראה עכשיו כמו חייט יהודי־פולני בפריז.” ואכן, כזה, גרוטסקי במקצת, בייחוד כיוון שהמקטורן היה קצת צר בכתפיים, נראיתי גם אני בעיני עצמי כשפסעתי לצדה של רינה בדרכנו מן המלון אל ה“ראטהאוס”, והיא בשמלת ערב שחורה, עם שרוולים מתרחבים ששוליהם מתנפנפים, ומחרוזת של לבבות כסף זעירים לצווארה, מתנה שנתתי לה ליום השנה העשרים וחמישה לנישואינו, שהיא עצמה בחרה בחנות תכשיטים ב“מגדל העיר”. המרפסת הצופה אל הגינה האחורית של בית העירייה, שם נערך הקוקטייל המקדים את הסעודה, כבר המתה ממוזמנים וממארחיהם, כולם לבושים בהידור היאה למאורע, גביעי שמפניה בידיהם והם מפטפטים זה עם זה במאור פנים חגיגי. ראיתי איך שמחו משתתפי הכנס לקראת רינה, כאילו לא ראוה רק לפני שלוש־ארבע שעות, אך הנה עכשיו הם נפגשים בנסיבות של קלות ראש הפטורות מהתנצחויות אקדמיות, והיא הציגה אותי בשמי, ובציון עיסוקי, מתרגם של שירה יוונית עתיקה, לפני כל מי שקָרַב להשיק גביע בגביעה ולהחליף איתה דברים. אחד מאלה, פסיכולוג צעיר מהודו, גבוה ויפה תואר, ששערו החלק הבריק כאילו נמשח בשמן וחיוך מנומס מאוד על שפתיו, שמח להודיע לי שגם הוא, אמנם כחובב, תירגם כמה דברים מיוונית לסנסקריט, בייחוד את שתי המערכות הראשונות מ“מדיאה” של אוריפידס, אשר כהודי יש לו יתרון מסוים בתרגום יצירה זו, כי יש דמיון בין המיתולוגיה ההינדית לבין זו היוונית, בין תורתו של קרישנה בבהדוודגיטה לבין תורת אפלטון, ואגב כך שאל אותי איך אני מתרגם לאנגלית את המילה “דִיקֶה”, הוא התלבט בכך הרבה, האם לתרגם אותה במובן של “צדק” או של “סדר”… אמרתי שאני מתרגם לעברית, אך בדרך כלל המובן תלוי בהקשר, לפעמים זה “צדק”, לפעמים “סדר”, לפעמים אפילו “משפט”. על כך הביע את צערו שאינו יודע עברית, לשון של חובה לכל המתעניין בדתות העתיקות, ומיהר ופנה אל החבורה שעמדה לשמאלו. רינה נבלעה בקהל שגדש את המרפסת כשהיא משלחת חיוכים זוהרים לכל צד, וכיוון שלא היה לי עניין להחליף דברים עם איש מן העומדים סביב, בוודאי לא עם שלושת האקדמאים הישראלים שכבר הואילו לברכני קודם לכן, ירדתי אל הגינה והתהלכתי בין ערוגות הפרחים, בצל עצי האשוח והאלון, שאור ירח מלא של אמצע החודש הסתנן בעד ענפיהם, ובראשי מזמזם משפט של פרוטגורס, “אַנתרוֹפּוֹס מֶטְרוֹן פַּנטוֹן”, האדם הוא מידת כל הדברים, וכשעמדתי להיכנס אל הביתן שבקצה הגינה, זה השרוי באפֵלה מסתורית ואשר עורר את סקרנותי, נשמעה ברמה הקריאה המזמינה את האורחים להיכנס לאולם.

אור יקרות היה שפוך על השולחנות, שנערכו בצורת חי“ת גדולה לאורך האולם, ועליהם מערכות של צלחות מוזהבות שוליים, כלי כסף נוצצים, גביעים בשלושה גדלים ואגרטלים קטנים עם פרחי אמנון ותמר. מצאנו את מקומותינו על פי כרטיסי השמות שהוצגו לפני כל מושב, ושוב, כמו בהאג, שבע שנים קודם לכן, נמצאתי יושב סמוך לפרופסור פראנק, אני מצדה האחד של רינה והוא מצדה השני. צלצול של ענבל נשמע והיסה את ההמולה, ומאחורי שולחן המכובדים, בצלע הקדמית של החי”ת, עמד ראש העיר טיבינגן לשאת את דברו. איש צעיר, למרבה ההפתעה, ואף שלבש חליפה מהודרת ככל שאר המכובדים וענב לצווארו עניבת פרפר, נראה כאחד מבני הדור הבז למוסכמות, בשערו הערמוני הארוך המעונב לזנב סוס על עורפו ובחיוכיו הנדיבים שפיזרם לכל עבר. את נאום הברכה הקצר שלו, שהשמיעוֹ באנגלית טובה, הוא תיבל בהומור רב, ואמר שאמנם לא הוציאה טיבינגן מתוכה פסיכולוגים, אך לעומת זאת אחד האישים המפורסמים שהתגורר בה כשלושים וחמש שנה היה מה שקוראים “פסיכי” – וכל המסובים חייכו וגיחכו, ביודעם למי התכוון – ומלבד זאת, גם יוהנס קפלר, עם התיאוריות הדיסידנטיות שלו על תנועת הכוכבים סביב השמש, נחשב “משוגע” בשעתו, וכידוע לכם, גבירותי ורבותי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הנכבדים, הוסיף, כל איש רוח, משורר או פילוסוף הוא “משוגע” במובן ידוע, ולקול צחוקם של כל המסובים נשא את גביעו “לבריאות הנפש של כולנו”. אחריו קם הפסיכולוג האנגלי הנודע ג’ון קרופורד ראסלר, זקן משתתפי הכנס, ראשו שיבה כשלג ולעיניו משקפיים גדולים ששרוך ארוך משתלשל מהם אל חזו, והודה בשם כל עמיתיו על האירוח הנדיב של העיר טיבינגן ועל האווירה של חוכמה עתיקת יומין ושאר רוח שהשרתה על כל המשתתפים בדיונים הפוריים והמועילים שהתנהלו בישיבות הכנס, והזכיר את שלינג ואת הֶגֶל, וגם את המשורר המלומד בן המאה התשע־עשרה שחי בטיבינגן, לודביג אוהלנד, ולבסוף נשא אף הוא את גביעו, “לחיי העיר שבה נדפסו הספרים הראשונים מיד עם המצאת הדפוס, ושבכך פתחה לנו את עידן הנאורות שבו אנו חיים.” פמליה גדולה של מלצרים, במקטורנים כתומים שסמל העיר על חזיהם – אביר רכוב על סוס ושלט מגן בידו – פשטה באולם, ובזריזות רבה הוגשו המנות הססגוניות של דגים וצדפות וסרטנים ובשרים מסוגים שונים ומיני ירקות – חיים, מוקפצים ומבושלים – והיין נמזג לגביעים. בתוך כדי אכילה ושתייה הגיעו לאוזני קרעים מברבוריו הבלתי פוסקים של פרופסור פראנק, אשר בו בזמן לעס וגרס והניע בחריצות את לסתותיו העבות, משהו בדבר מחלוקת שהתעוררה בישיבה האחרונה של הכנס על התיאוריה של בינסוואנגר, שכבר התיישנה לדבריו, ואמר שהדוגמה של מקרה סטרינדברג בעניין הקשר שבין השיגעון לבין היצירה והדמיון לא מוכיחה דבר על סיבות הסכיזופרניה הפרנואידית… רינה, שכמו תמיד התחשבה בי מאוד, הפנתה מדי פעם את ראשה אלי והסבירה לי במשפטים קצרים במה מדובר, כדי שאוכל כביכול לקחת חלק בשיחה, אבל הלהג של פראנק הרגיז אותי משום מה יותר ויותר וקדח בראשי כמקדח חשמלי, וכשפנתה אלי רינה שוב, מילאתי גביעי מבקבוק היין שלפני ופלטתי משפט שאינני יודע איך הגיח מפי, הוא היה לגמרי לא לעניין: “עליך ליישם, פרופסור פראנק, את עקרון אי הוודאות של הייזנברג על כל מה שאמרת.” למשמע המילים האלה פקח עלי פראנק את עיניו, פיו חדל מללעוס, וכולו היה כמשותק. רינה ניסתה לטשטש את הרושם הנורא של הכשל שלי, וגימגמה משהו על הפסיכולוגיה כמדע לא מדויק, ועל הסתברות, אבל אני חשתי כמי שכּימֶרָה שחורה ויורקת אש חדרה לראשו והשתלטה עליו. הנחתי את הסכין והמזלג שלי ולחשתי לרינה, “אני מוכרח ללכת.” “מה קרה?” היא שאלה בבהלה, “אתה מרגיש לא טוב?” “רק כאב ראש,” אמרתי, “אני חייב ללכת,” וקמתי. רינה קמה איתי ואמרה, “אני אלך איתך.” “בשום אופן לא!” אמרתי בתוקף, “את תישארי פה עד סוף המסיבה. אני כבר אסתדר לבדי,” ובשימי יד על כתפה כפיתי עליה להתיישב.

יצאתי מבית העירייה, לתימהונם של הסדרנים, ורדוף רוגז על פראנק ועל עצמי נשאתי רגלי לעבר המלון, דרך כיכר השוק והשטיפטסקירכה. אך בהגיעי אל הנֶקַר נמלכתי בדעתי ולא חציתי את הגשר, אלא פניתי שמאלה, ובראש מסוחרר מתערובת המשקאות שלגמתי, קודם שמפניה ואחר כך פורט אדום וליקר כלשהו, החשתי צעדי לאורך הנהר, מערבה, ואמרתי לעצמי, אלך לכל שתישאני רוח העוועים שנכנסה בי. עברתי על פני מגדל הלדרלין, נשאתי עיני אל חלון החדר החשוך שבראשו וחשתי קרוב מתמיד אל “חולה הרוח” שהתבודד בו יותר משלושים שנה. נזכרתי בשירו “הנֶקַר”, שהביע בו געגועים למזרח, ליוון, לסמירנה, לשמש, לגפן, לרימון, לתפוז, אך הוא חוזר אל הנֶקַר, שמראה השדות ועצי הערבה שלגדותיו לעולם לא יסורו מלבו. כמה גבורה דרושה לאדם לחיות כך בבדידות שנים כה רבות, ללא קרוב ורע – חוץ מנגר אחד פשוט, בדומה לאביו של ישו, שפרש חסותו עליו – הלוואי שיכולתי אני להיבדל כך מחברת בני אדם ולהתבודד במערה בסיני, או בסביבות ים המלח, ושיננתי בלבי את ברכתו של ראש העיר טיבינגן, לחיי בריאות הנפש של כולנו, ועם זאת ידעתי שאין כוחה עלי, כי אני חוזר שוב ושוב, כחסר בינה, על מעשי שטות שאין לי שליטה עליהם ושמַעֲטים בושה על עצמי ומביישים את האישה האהובה שאיתה אני חי, ולבי אומר לי שבסופו של דבר היא תיפרד ממני. בתי העיר נידללו והלכו, וכבר עמדתי בעיבורה. הנהר סבב צפונה, ועכשיו היו גדותיו סוגות בחורשות סבוכות, שמאחוריהן שדות ירוקים מושקים באור הירח ובתי עץ נטועים בהם פה ושם, דוממים וכנועים בצל אילנות. עצב כבד ירד עלי כשחשבתי שגזֵרה היא שרינה תיפרד ממני. כי אין מפלט מן האמת, שאי אפשר לחיות איתי. קשה מאוד לחיות איתי. אני בלתי נסבל עם כל הבושות שאני עושה. כמו בשבוע שעבר, ערב נסיעתנו, כששלחה אותי למשרד הנסיעות לאסוף את כרטיסי הטיסה שלנו, ואני, במקום ללכת ישר לשם, נסעתי לספריית האוניברסיטה כדי לעיין במימוסים של תיאוקריטוס, כי רציתי לברר לעצמי משהו שהציק לי מאוד בקשר לתרגום יצירה של אפידורוס, ולא הרגשתי איך הזמן עובר, ובהגיעי למשרד הנסיעות כבר היה המקום סגור, ולא ידעתי אנה אני בא, כי למחרת בשבע בבוקר היה עלינו לטוס, ואמרתי לעצמי, אני ראוי לסקילה, וכשבאתי הביתה וסיפרתי לרינה באימה גדולה מה קרה, היא הסתכלה בי רגע בקור רוח, כפוסקת לעצמה, האיש הזה כבר אין תקווה ממנו, ואז אמרה בלחש: “זה לא מקרה.” ושלוש מילים אלה, שכוונתן לא היתה נסתרת ממני, ננעצו כפגיון בלבי ופגעו בי יותר משהייתי נפגע לוּ צעקה עלי או הכתה אותי, והתפרצתי נגדה בגרון חנוק מדמעות: “הלוא אני, אני הוא שביקשתי לנסוע איתך! איך את יכולה להעלות על דעתך שאני, בתת־ההכרה שלי…” ורינה טפחה לי על כתפי ואמרה בשקט: “תירגע, תירגע, שום אסון לא קרה,” ומיד ניגשה אל הטלפון, ביררה בשלוש שיחות את מספרה של פקידת חברת הנסיעות, צילצלה לביתה, ובעוד רגעים מעטים התלבשה, יצאה, וכעבור שעה חזרה וכרטיסי הטיסה בידה.

המדרכה הסלולה שלאורך הנהר הגיעה אל קצה, ומכאן והלאה השתרך שביל חצץ בין הגדה וחורשות האדר הצפופות. התרתי את עניבתי, תחבתי אותה לכיס המקטורן והמשכתי לצעוד על החצץ שרישרש מתחת לנעלי. היה לי חם, והייתי צריך להצליל את ראשי מאדי המשקאות שאפפו אותו. עשיתי כמה צעדים עד שפת הנהר, ייצבתי את רגלי בין השורשים המשתרבבים מן העפר הלח, הרכנתי עצמי אל המים, שטפתי את פני וחשתי צנינות מרעננת ומפכחת. כשהזדקפתי נגלה לעיני מעברו השני של הנהר, לצד הכביש הרחב שרק מכוניות בודדות נסעו בו, שלט ירוק ועליו באותיות זוהרות: “אסלינגן 32 ק”מ, שטוטגרט 34 ק“מ”. המספרים הפתיעו אותי: אם המרחק מכאן לשטוטגרט הוא 34 קילומטר, משמע שעד לכאן כבר צעדתי שישה קילומטרים, כי המרחק בין טיבינגן לשטוטגרט, על פי חוברת ההדרכה, הוא 40 קילומטר. האפשר שעשיתי מרחק כה גדול ולא הרגשתי בכך? הצצתי בשעוני וראיתי באורו של הירח – זה המלווה אותי מלמעלה ומלמטה, בשוּטוֹ במרום הרקיע בין ענני פלומה נקלשים ונפרמים ובהביטו אלי תמים כילד ממי הנהר – שהשעה היא אחת־עשרה שלושים וחמש. אם כך אני יכול להמשיך ללכת צפונה, בדרך לשטוטגרט, אמרתי לעצמי, ממילא רינה לא תחזור למלון לפני שתיים, שהרי לאחר הסעודה, האורכת בנסיבות אלה שלוש שעות, ואולי יותר, עוד צפויים לה הופעה של תזמורת ג’ז וריקודים, ובין שתיקח חלק בהם בין שלא תיקח, היא תישאר שם עד סוף הנשף. השיג ושיח בינה לבין אותו פרופסור פראנק שב והציק לי כשהמשכתי לצעוד על חצצי השביל, ועכשיו היה נדמה לי כי ניחוח דק של קִרבה אינטימית נדף מן השיחה ביניהם, שממילא לא מצאה חן בעיני – על כל פנים, כל הלהג השרשרני שלו אגב לעיסה ומציצה עיצבן אותי, וכשגיבב שמות על שמות והגדרות על הגדרות, יַספרס והופר ובינסוואנגר ופסיכיאטרייה אקזיסטנציאליסטית והאַפּוֹפֶן של סטרינדברג, וכשליהג על אנאסטרוֹפָּה כהתחלה של סכיזופרניה ועל האּגוֹאיטֶט כפולחן עצמי, רציתי לנעוץ בו את המזלג שבידי ולצעוק, תשתוק כבר אגואיטט שכמוך! תשתוק סוף־סוף! וכשאני נזכר שרינה הציעה לי פעם, לאחר שהתפרצתי עליה ללא סיבה כשחזרה פעם הביתה לאחר חצות, שאלך לטיפול אצל הפרופסור המאוס הזה, ברור לי עכשיו שבאחת הפגישות הטיפוליות איתו הייתי קם מן הספה, מתנפל עליו וחונק אותו בידי. כן, זו התוקפנות שבי, האצורה בתוכי כנמר המתרוצץ בסוגר ונכון בכל רגע להתפרץ מכלאו ולהתנפל על הבא למולו, התוקפנות שהיתה בי עוד מילדות ושהצלחתי איכשהו להדבירה בתוכי בכוח, כי כבר אז, בהיותי בן שבע, בן תשע, בן עשר, כשהילדים התקלסו בי והטיחו בי כינויי לעג על שהייתי כבד תנועה ולא השתתפתי במשחקי הכדורגל והכדורסל והשתמטתי משיעורי ההתעמלות – “סרח עודף”, “סיר נפוח”, “שד מתחת”, “תומי־ראש־סלק” – החזקתי את החיה שבי בשרשרת ואילפתי אותה שתרבץ בשקט ובחריקת שיניים בחזי. אך בה בשעה חרשתי מזימות איך יום אחד אנקום בכל המלעיגים עלי, וכך גידלתי בתוכי תולעים של רוע, שזחלו והשריצו בסתר, ואיש לא ידע עליהם, ואמי היקרה, לא די בכך שהתגאתה בפני קרובי משפחה ושכנים ומורים וידידים ב“גאונות” שלי, אלא גם חשבה אותי מופת של טוב לב, מתינות ויושר, ממש התגלמות הטוב האנושי, וייחסה לי את כל התכונות הנמנות בפרק ט"ו בתהלים, הולך תמים ודובר אמת בלבבו ולא עשה לרעהו רעה וכו', ולא עלה כלל על דעתה אילו שרצים מפיקי ארס רוחשים בתוכי, ושכל המראית התמימה שלי, עם עיני הנפקחות בתימהון למשמע איזו ידיעה על רוע, כאילו איני מאמין שהדבר אפשרי, וכל הנימוסיות השקטה שלי, המעידה כביכול על הגינות והתחשבות, אינן אלא העמדת פנים, ובמילה אחרת – תרמית. כן, צחקתי עכשיו, בצעדי על שפת הנֶקַר, על אדמת גרמניה, אני הייתי “התרמית הגדולה של המאה”. וכיוון שלא היה לי לב לאכזב אותה ולגלות לה את האמת על עצמי, הנחתי לה להחזיק באמונתה בי במשך כל שנותיה עלי אדמות. רק רינה, שעינה חודרת מעמקי נפש, הבחינה בתוקפנות הכלואה והמרוסנת שבי, זו החיה שבאדם הרובצת בשקט בחזי ואורבת לשעת כושר. “לא, היא לא נמר,” התבדחה פעם כשביוזמתי החילונו לדבר על כך, “היא חתלתול בסך הכול, אל תשדרג אותה למעמד רם כזה!” ואני נזכר איך לילה אחד, בסופה של התעלסות סוערת, נישקה אותי וצחקה, “זה הנמר שלך בעל אותי!”

בלי שהרגשתי בכך הגיע שביל החצץ לקצו, ומצאתי את עצמי פוסע על אדמה רכה, ספוגית, רפודה אזוב טחוב, שביעבעה ותססה מתחת לכל צעד שלי. ריח דק ורענן עלה מן האזוב הזה, שהזכיר לי את חורשת האקליפטוסים במושבה שלנו. כשיבשו המים שהתנקזו אליה בעונת הגשמים, כוסתה האדמה שבין עציה במרפד כזה של אזוב רך, קטיפתי, וכאשר הייתי מתהלך שם לבדי בימי שבת – ה“אודיסיאה” בתרגום טשרניחובסקי תחת זרועי, צפצופי דרורים וסנוניות מהללים את הבריאה בענפים שמעלי, רשתות אור מסתכסכות בין עליהם ומשתעשעות על עיני – נשמתי עמוק את הריח משיב הנפש הזה, שהשכיח ממני את כל עלבונות ימי החול. וכמה מעט אני יודע על ילדותה של רינה. רק שבבים מעטים מן החורש האפל ההוא עלה בידי ללקט. באמתלות שונות התחמקה מלספר לי על ילדותה. משהו מסתורי, בלתי טהור כנראה, התרחש שם, בשנותיה הראשונות ברחוב בלפור בתל־אביב, כשאביה הארכיטקט היה נעדר מן הבית ימים רבים, ובהיותה בת שמונה נטש אותם לגמרי ועבר להתגורר בחיפה. ומה היה לאמה? האם היתה מאושפזת מפרק לפרק בבית חולים לחולי נפש? לראשונה נפגשתי איתה כשבאה לחתונתנו הצנועה בבית הורי בכרכור. מנהריה באה, שם התגוררה עם אחותה. אישה גבוהה, רזה, שערה השחור מפושק באמצע ראשה ועיניה עצובות. יופי שקט ומיוסר היה בפניה, כמו בפני מדונה של אל גרקו. צעיף צמר סגול עטף את כתפיה, מעל לשמלה חומה מזמנים אחרים או מארץ אחרת. עדינה מאוד ושבירה נראתה, וקולה היה לירי ומתנגן בחלשות. לאחר הטקס, כשישבה בין שנינו ליד אחד השולחנות שהועמדו בגינה, אמרה לי: “אני מקווה שלך יהיה יותר קל עם רינה משהיה לי. היא בחורה קשה. נכון, רינקה?” שאלה והפנתה את פניה האציליות אל בתה. “כן, לשתינו לא היה קל,” גיחכה רינה. כשנפגשנו בפעם השנייה, בביתנו בתל־אביב, במסיבת ההולדת של בתנו עדנה, וחיוורון של אישה חולה היה נסוך על פניה וזרועותיה חבקו את חזה כאילו קר לה, אמרה: “אתה זוכר מה שאמרתי לך בחתונה שלכם? צדקתי?” אמרתי: “כל יום שרינה ואני חיים יחד, מכחיש את מה שניבאת אז. להפך, אם למישהו משנינו קשה, הרי לה קשה איתי.” היא נתנה בי חיוך חשדני ולא אמרה דבר. ובלילה, לאחר שהלכו כל האורחים, אמרה רינה: “שלא תטעה אותך העדינות שלה. מתחתיה מסתתר לא מעט רוע. טיפוסי מאוד לנשים מסוימות שמוצאן מרוסיה.” ומדוע לא בא אביה לחתונתנו, ורק שלח מברק ברכה וצ’ק בן חמש ספרות? ומה היה בינה לבין אחיה הגדול ממנה, החי בצרפת, שהיא נמנעת מלדבר עליו, כחוששת להעיר שדים מרבצם? “אני מבקשת, תומי…” היתה משתיקה אותי כשהייתי מעז לשאול משהו הנוגע ליחסיהם. ולפתע חשתי שסוליות נעלי סופגות מים ושאני מבוסס בטחב השוקע מתחת לצעדי. מיהרתי לשלוף את רגלי ממי רקק אלה, ועד שהגעתי לחלקת אדמה יבשה כבר היו נעלי וגרבי רטובים כולם. חיפשתי מקום לשבת, ולאחר כמה רגעים מצאתי גדם רחב של עץ כרות והתיישבתי עליו וחלצתי את נעלי ופשטתי את גרבי, ולא ידעתי מה לעשות בהם. מעבר לנהר הבהיקו מדי פעם אלומות האור של פנסי מכוניות שחלפו על הכביש לשטוטגרט. הרחק במזרח ניצנצו אורות זעירים מבתיה הגבוהים של טיבינגן. נוגהו של הירח הנוטה למערב התעמעם, ובהביטי בשעוני ראיתי שהשעה אחת ורבע, ואני התרחקתי, כנראה, עשרה קילומטרים ויותר מן העיר. החלקתי אל הקרקע שלרגלי הגדם, תלשתי צרורות של עשבים סביבי, והחילותי משפשף בהם את נעלי שרופשו ומנגב אותן מבפנים. חשבתי שאם ארפד אותן בעשבים יבשים, אוכל לנעול אותן בלי שאגרוב את הגרביים, שלא היה ניתן לייבשם, וכך אמנע מהצטננות. דחקתי את רגלי האחת לנעל אחת ואת רגלי השנייה לשנייה, וכשקמתי, נוכחתי שיקשה עלי מאוד לצעוד כך, כי האצבעות התחככו בעשבים המחוספסים וכאבו. שבתי והתיישבתי אובד עצות על הקרקע. ניסורו של צרצר נשמע מבין השיחים, מצרצר ומצרצר ללא הרף, ומקרוב ריחששו חרקים כלשהם בין העשבים, אולי חיפושית המשרכת את דרכה ביניהם, אולי חגב המקפץ מגבעול לגבעול. ארץ יפה, גרמניה, הירהרתי בשולחי מבט אל מעבר לנהר. ארץ יערים ונאות דשא ומי מנוחות. ארץ שלווה בה, שאינה זוכרת את הזוועות שהתחוללו בה לפני ימי דור. נזכרתי בסיפוריה של אמי, איך בהיותה ילדה בת עשר הבריחה אותה אמה מן העיירה לפני האקציה הראשונה, ואיך נדדה מכפר לכפר, מתחזה לפולנייה קתולית, משכירה עצמה לאיכרים וחופרת תפוחי אדמה וסלק סוכר בשדותיהם, ואיך הצליחה להתגנב לרכבת המסיעה נערים ונערות לעבודה בגרמניה, ואיך לאחר שהתגלתה זהותה נלקחה למחנה ריכוז באלטנבורג, שם עבדה עבודת פרך, ארבע־עשרה שעות ביום בייצור נשק, ורָעבה ללחם, וכינים זחלו על גופה. היכן היא אלטנבורג זו, תמהתי עכשיו, ונזכרתי שהיא במזרח, בסביבות לייפציג, רחוק מאוד מכאן. הייתי עייף מאוד, כנראה, כי בלי שחשתי בכך צנחתי לאחור על העשב ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה נוראה, לא ידעתי אם ישנתי חמש דקות או שעה, וברגע שפקחתי את עיני זכרתי את החלום המבעית: עדנה ניצבה ליד מיטתי בביתנו, ואני נדהמתי למראיה, כי תפילין היו כרוכות על זרועה ועל מצחה, וידעתי שאישה אינה חייבת בהנחת תפילין, והיא קראה, אבא, קום, קום! אתה מאחר! שאלתי, למה אני מאחר? והיא ענתה בחרדה, לתפילת כל נדרי, שכחת? ואני זקפתי עצמי במיטה ואמרתי, בוש ונכלם, איך יכולתי לשכוח? איך יכולתי? ואז נשאה את קולה ושרה במנגינה המסורתית, כמו החזן בבית הכנסת של כרכור הזכור לי מילדותי: כו־ל… ני־ד־רי… וא־ס־רי… ושבו־ע־תי… והתעוררתי. מחיתי את פני, מבקש למחות מעלי את הסיוט, וכשניסיתי להבין מה פשר החלום הזה, נזכרתי שלפני צאתנו מן הארץ, כשדיברנו על נסיעתנו לגרמניה, אמרה שהיא ויאשה נדרו שלעולם לא תדרוך כף רגלם על האדמה ההיא… הוצאתי את העשב מנעלי, תחבתי את רגלי לתוכן, השלכתי את גרבי הרטובים אל בין השיחים וקמתי ללכת מזרחה, בחזרה אל העיר. התחלתי לרוץ, כי חשבתי שכך אספיק להגיע למלון לפני שתגיע רינה אליו, אך הנעליים קירקדו מתחתי וכפות רגלי נחבטו בהן כאילו קיפצו על אבנים חדות, ולאחר שעשיתי כברת דרך לא גדולה בריצה, נושם ונושף כמפוח ולבי הולם בחוזקה, האטתי והמשכתי את דרכי בצעידה מהירה. הירח נעלם, וצעיפי החשכה התרוממו מעט־מעט. השמים החווירו והלכו, והכוכבים הבודדים נצצו בהם כספירים. עוד לפני שהגעתי אל שולי העיר פשט עליה ערפל לבן ואפף את הגגות הגמלוניים של בתיה, את צריחי הכנסיות, ירד על הנהר ושוטט על פני מימיו. בהגיעי לרגלי מגדל הלדרלין כבר הופיעה במזרח אֶאוֹס “ורודת האצבעות”, והשחר עלה.

מצאתי את רינה עומדת ליד דלפק הקבלה של המלון ושפופרת הטלפון בידה. בראותה אותי בפתח הלובי שמטה את השפופרת, נעצה בי מבט מבוהל וצנחה אל הכורסה. השעה היתה רבע לפני חמש. פקיד הקבלה חייך ואמר: “אמרתי לך שאין מה לדאוג…” קרבתי אליה ואמרתי: “אני נורא מצטער. שוטטתי בעיר והגעתי אל הפארק הבוטני. הייתי עייף מאוד. התיישבתי על ספסל ונרדמתי.” רינה לא אמרה דבר. היא עלתה אל חדרנו ואני אחריה. שם מיהרה להתפשט, נשכבה במיטה, התכסתה בשמיכה ועצמה את עיניה. חלצתי את נעלי בחדר האמבטיה, רחצתי את רגלי, חזרתי לחדר, התפשטתי ושכבתי לצדה. גבה היה אלי, והיא לא זזה. אמרתי בלבי: מאז חתונתנו ידעתי שיום אחד היא תיפרד ממני.


 

פרק שני    🔗

תמיד ידעתי שיום אחד יקרה הדבר הזה, שאני, במו ידי, אמיט שואה על עצמי. כאילו חקוקה המפלה על לוח גורלי או מוטמעת בגֶנים שלי. הפיתיה בדלפי היתה יכולה לנבא לי את הנפילה הזאת לתהום. כל הדרך באוטובוס מן הבית אל בית הוצאת הספרים, כשישבתי ועל ברכי המעטפה הגדולה ובה עשרים ושניים דפי התרגום של האלגיות של סולון, הציקה לי השאלה למה נקראתי לפגישה עם העורך הראשי, באופן בלתי צפוי, והדאיג אותי שהמזכירה ליזה, שהיא כה חביבה אלי תמיד, וקולה רך, אמרה זאת בטלפון בטון קר ורשמי, “ראובן מבקש לראות אותך.” לראות אותי? הוא? העורך הראשי? האם כדי לנזוף בי על שפיגרתי בשבועיים במסירת המכסה שלי? אבל כמעט תמיד, כל השנתיים האחרונות, הייתי מפגר בכמה ימים, ולאיש בהוצאה לא היה אכפת, ואיש לא העיר לי על כך, לא כל שכן העורך הראשי. ממילא הדפסת האנתולוגיה של השירה היוונית מתוכננת לסוף השנה הבאה. מה יש לו אלי, לראובן ארד? הלוא בקושי הוא משמיע באוזני שלושה משפטים כשאנחנו נפגשים במסדרון – שלום, מה שלומך? איך מתקדם התרגום? – וכמעט לא שומע מה אני משיב לו. אבל תמיד חיוך אדיב על פניו, יש לומר לזכותו, ובלי שיתעכב הוא ממשיך לצעוד אל חדרו, זקוף, בצעדים מדודים, בטוח בעצמו ובמעמדו. אם כי, עברה בי מחשבה מעודדת, ייתכן שהוא רוצה להטיל עלי עבודת תרגום נוספת, תרגום חדש של ה“תיאוגוניה” של הסיודוס, למשל, שכבר שנים מדובר בו, עבודה שממילא לא אוכל לקבל על עצמי כשאני שקוע עמוק כל כך בתרגומי השירה. אבל את האפשרות הזאת ביטלתי מיד, כי נזכרתי שלפני חודשיים הוחלט במערכת להעביר את עניין הסיודוס לוועדה לתרגומי מופת שליד המועצה לתרבות ואמנות. וכשנזכרתי שוב בקולה היבש של ליזה, כל כך לא כהרגלה, ראובן מבקש לראות אותך, החלה התולעת הערמומית של הכאב הקהה להזדחל לראשי, לאט־לאט, ופחד תקף אותי פן תשתלט על כולו, כמו תמנון, מן הצדעיים ועד העורף, ואז אין לי הגנה מפני הכאב הזה, אני אבוד, וגם אם אמצא לי מקום – היכן? על ספסל בשדירה? – להניח עליו את הראש, זה יהיה ללא הועיל, כי אז ממלאה את כל חללו איזו אבן כבדה שאין בכוחי לגול אותה מעלי. אך אגב המחשבה על כך, שהיתה עמומה בגלל הכאב הקהה, נוכחתי בבהלה, בהפנותי את עיני אל חלון האוטובוס, שהרחקתי לנסוע שתי תחנות מן התחנה שבה עלי לרדת, דבר שלא קרה לי אף פעם. צילצלתי בפעמון ומיהרתי אל דלת היציאה, ובעודי נדחק בין האנשים העומדים בצפיפות ונאחזים בלולאות שמעל לראשיהם כמעט איבדתי את המעטפה עם כתב היד של התרגום, שנשמטה מתחת לזרועי, וכשהרמתי אותה, בעומדי על המדרגה, כבר היתה מוכתמת מטביעות של סוליות נעליים. החשתי את צעדי כדי להספיק להגיע לבית ההוצאה בעשר וחצי, מועד הפגישה עם ראובן ארד – רק עשר דקות נותרו לי – והשתדלתי לצעוד בשולי המדרכה, בצל עצי הפיקוס הקדוש, שאינו קדוש בעיני כלל וכלל, כי הוא משיר נטיפים זעירים ללא הרף, כעין חריונים שמזהמים את המדרכות, והצטערתי שמרוב חיפזון שכחתי לחבוש את כובע הקש שלי בצאתי מן הבית, כי הקיץ בארץ הזאת הוא אכזרי, אין מפלט ממנו, כבר בשמונה בבוקר השמש לוהטת כל כך שאתה חש יקוד בוער בקודקודך. אל תרשה לבתך ללכת בשמש, אמר המלט לפולוניוס, השמש מולידה תולעים בגוויית כלב מת. לכן אני ספון בחדרי בשעות אלה, יושב אל שולחן הכתיבה, רכון על הדפים זרועי האותיות היווניות ומתאמץ לעבר אותן. “אגאתוס” פירושו “טוב”. האם “אגאתון” הוא “טוביה”? אני מתבדח עם עצמי. עליתי, מתנשם ומתנשף, לקומה השנייה, עברתי על פני הטלפנית בלי שאסב פני אליה ונכנסתי לחדר המזכירות. ליזה עמדה מאחורי שולחנה, גדילי שערה הבלונדיני העליז מלפפים את צווארה, ידיה מטפלות בניירות כלשהם שעליו – תמיד השולחן עמוס ערבוביה של ניירות, מכתבים, חוזים, תיקים, השד יודע מה – ונשאה לרגע את מבטה מן הגיליון שעמדה להשחילו לתוך כורכן טבעות, ובחיוך רפה ענתה שלום לברכתי, ותוך כדי סגירת הטבעות, בלי שתביט בי, אמרה שאשב, היא מיד מודיעה לראובן על בואי. כל כך לא לפי טבעה! אמרתי לעצמי, כל כך לא לפי טבעה! הלוא תמיד בבואי היא שמחה לגלגל איתי שיחה, על מה לא, על ספרים שיצאו לאחרונה, על המצב במדינה, ותמיד ברוח טובה, וחיבה קורנת מעיניה התכולות, ועכשיו, כשהניחה את שפופרת הטלפון ואמרה רק, “עוד מעט הוא יתפנה אליך,” חשדתי שמזימה נרקמת נגדי בבית ההוצאה הזה, כי אחרת לא היתה ליזה מניחה לי לשבת כך על הכיסא בפינת החדר, עם המעטפה הגדולה על ברכי, שאני מהדק את כפות ידי עליה כשומר פן יחטפו אותה ממני, בלי שתוציא הגה מפיה. על אף עלבוני, ניסיתי בכל זאת לפתוח בשיחה כלשהי, הלוא לא ייתכן שהיא עצמה עוינת אותי, מה יכול להיות לה נגדי, מעולם לא פגעתי בה, להפך, תמיד החמאתי לה על חריצותה ועל אדיבותה, ואמרתי סתם כך, כדי להפר את השתיקה המעיקה, “הממשלה הזאת חייבת ללכת, היא מוליכה אותנו לאבדון,” אך ברגע שנשאה מבטה אלי, לא בעוינות, העוינות זרה לעיניה התכולות המאירות, אלא בתמיהה, צילצל הטלפון, ובהניחה את השפופרת אמרה, “אתה יכול להיכנס אליו עכשיו.”

עוד במסדרון חשתי משהו לא נעים באוויר, כאילו הוא טעון יונים שליליים, כאילו ריח רע של פגר, המוטל אולי באחד החדרים האחוריים, מרחף בחלל; עכברוש מת, כמו שאמר המלט כשדקר את פולוניוס מבעד לפרגוד. המגיה עמרמי, זה הקשיש החביב והפיקח, שיש לו קול של אישה ותמיד הוא מעכב אותי לכמה רגעים כדי לאנפף לי איזו בדיחה ממולחת, ניענע לי בראשו לשלום בלי שיתעכב על ידי. מה ההתנכרות הזאת ההולכת וסוגרת עלי? האם יצאה איזו שמועה רעה נגדי ופשטה בין העובדים? האם לגזבר יש טרוניה עלי? האם הוא מפיץ עלי עלילה שקיבלתי מקדמות ולא סיפקתי את הסחורה? מאשים אותי שהוניתי את ההוצאה? אני הוניתי? אני, אני שעומד בכל תנאי החוזה בינינו, אות לאות? נכנסתי לחדרו של העורך הראשי. ארד נשא אלי את עיניו בלי לקום ממקומו, העלה על שפתיו את חיוך הנימוסים המנהלי של קבלת פני אורח והורה לי לשבת מולו. הנחתי את המעטפה הגדולה על שולחנו ואמרתי, “מצטער על האיחור. צריך הייתי להביא את זה באחד בחודש, אבל בגלל חמש מילים סוררות…” הוא נתן בי מבט שואל, כמי שאינו מבין למה כוונתי. “חמש מילים יווניות שהן דו־משמעיות,” הסברתי את עצמי, “והיו לי התלבטויות איך לתרגם אותן, כך או כך, זה עיכב אותי לכמה ימים…” ארד הסתכל בי כביצור מעולם אחר, ומבטו לא הסגיר אם הוא מבין מה שאמרתי או לא, מסכה של אדישות עוטה את פניו הצעירות, שגוֹנן גון קפה בחלב. נשים נמשכות אליו משום מה, אולי בגלל ההבעה האניגמטית הזאת. לעולם אינך יודע מה הוא חושב. הוא קירב אליו את המעטפה, שלף מתוכה את הדפים, העיף מבט על כתב היד – ועלי להדגיש שכתב היד שלי נהיר לחלוטין, אפילו עובדי הדפוס מציינים תמיד את נהירותו – ואמר, “למה אתה לא כותב במחשב?” ומיד הוסיף: “נדמה לי שכבר שאלתי אותך פעם את השאלה הזאת.” “לא מסוגל,” גיחכתי. “כשאני מתרגם שורה של שיר, היא מתנגנת לי בראש, והמחשב, עם כל הטכניקה המשוכללת, מפריע…” “מפריע למה?” זקף עלי גבה. כבר כאן הרגשתי בחֵמה שהחלה לבעור בתוכי ולטפס אל ראשי והייתי חייב לשכך אותה. “מפריע לשמוע,” אמרתי, “את הקצב… ומלבד זה,” הוספתי בידיעה שהדברים ירגיזו אותו, “אני אוהב להדק את העט לכל אות ואות, להיעצר עליהן ולחשוב…” שוב נתן בי ארד מבט שמשמעו האיש־הזה־קצת־לא־בסדר־כנראה, על־מה־הוא־מדבר? ולאחר שהשפיל את מבטו אל הדף שלפניו, הצביע על אחת המילים ושאל: “מה זה ‘פּיֶריָה’?” “פייריה,” שמחתי לבאר, “הוא שם מקום לרגלי האולימפוס, שנחשב משכן המוזות במיתולוגיה היוונית.” “אז למה אתה לא מציין את זה בהערת שוליים?” ניפנף ארד בדף מול פני כמגרש זבוב, “הרי קורא רגיל, שלא בקי במיתולוגיה היוונית, לא יוכל לנחש מה זה.” “אתה צודק,” אמרתי, “אבל אני התכוונתי להביא את כל ההערות בסוף, עם הסברים מפורטים. בעצם, רובן כבר מוכנות אצלי.” “אני לא בטוח שזה עדיף,” אמר בשקט, כמו לעצמו, בשובו לעיין בדף, ולאחר רגע העביר את הצרור כולו הצדה, כמפנה את השולחן, ובהניחו עליו את שתי ידיו, עם האצבעות הארוכות העדינות ששום מלאכה שחורה במעדר או בפטיש לא חיספסה אותן מעולם – אני כבר בגיל שש־עשרה פתחתי בורות בפרדסים של כרכור, וידי נשרטו מענפים חדים כשעבדתי בגיזום במטע של שוורץ; איך הגיע למשרה הזאת של עורך ראשי בהוצאת ספרים בעלת מוניטין? הלוא כל הכשרתו היא של משנה למנהל במכון מחקר חברתי, משרה שגם אותה קיבל בזכות אביו, חבר כנסת לשעבר, ועל הקיר, מימין, תצלום ובו מגיש לו שר המסחר והתעשייה איזו תעודת הוקרה, או פרס, על הצטיינות בייצור, מה לו ולספרות? – והנה הוא מניח את ידיו על צרור דפי התרגום שלי ואומר, “אתה בטח יודע שנכנסה לעבודה עורכת חדשה למדור התרגומים…”

כן, לפני כשבועיים שזפו עיני את האישה הזאת, ליאורה אופיר שמה, לרגעים ספורים בלבד. ישבתי אז בחדר המזכירות והמתנתי עד שיובאו אלי תצלומים של כמה דפים מ“אינאיס” בתרגומו של שלמה דיקמן מרומית, ובעודי מקשיב בחצי אוזן לסיפורה של ליזה על מסיבת החתונה של מנהלת החשבונות של ההוצאה, בת הארבעים ושלוש, נכנסה אל החדר בנקישות עקבים נמרצות – צבאיות, אפשר לומר – אישה דקת גו, לא גבוהה, ששערה השחור החלק גזוז עד מחצית צווארה ומשקפיים עגולים לעיניה חדות המבט – עיניים דוקרניות, ציינתי לעצמי – ושמלה פרחונית צרה לגופה, וצעדה היישר אל שולחנה של ליזה, כשבדרכה היא מעיפה עלי עין לשבריר שנייה, ובקול שקט אך סמכותי אמרה לה משהו על מישהו שהיה אמור לבוא ולא בא, ובהרימה לעיניה כמה דפים שאחזה בידיה הוסיפה ואמרה לליזה שיש להחתים עליהם את ראובן ארד ולשלוח בדואר. כל גופה הכלוא בשמלה הצרה הוא פקעת של חוטי תיל קוצניים, אמרתי בלבי כשפנתה לצאת מן החדר, ובעוברה על פני שלחה אלי שוב מבט חטוף, ספק סקרני ספק עוין, כשואלת, מה הוא עושה פה, השמן הזה?

“מסרנו לה את התרגומים שלך לפינדרוס, ולשני… ארכילוכוס?” אמר ארד והעמיד את כפות ידיו העדינות מקבילות זו לזו על לוח השולחן, “היא קראה, ו… צר לי לומר לך שלדעתה הם לא עומדים בדרישות. אם להשתמש בביטוי שהיא השתמשה בו, הם לוקים בנכות מסוימת…”

“נכות?!” נפלטה צעקה מפי, והדם הציף את ראשי.

ארד נבהל מעט, ובקול רופס אמר: “זה ביטוי שלה. אולי היא התכוונה לומר שאין בהם אחידות, שהם פגומים פה ושם ב… לא קולעים לשפת המקור… שאקבע לך פגישה איתה? היא בטח תוכל להסביר לך למה התכוונה.”

“נכות?!” צעקתי שוב, אך מיד בלמתי, ואמרתי בשקט, בעודי מדביר את סערת רוחי: “היא יודעת יוונית, העורכת הזאת?”

“אני מתאר לעצמי,” עיפעף ארד. “בעצם, אני לא יודע… למעשה, זה לא הכרחי. היא עוברת גם על תרגומים מיפנית, ואני בטוח שיפנית היא לא יודעת. אתה יכול לשפוט תרגום גם בלי לדעת את שפת המקור. אני, למשל, לא יודע צרפתית, ובכל זאת, כשאני קורא תרגומים של שירי בודלר לעברית, אני יכול לומר אם התרגום טוב או רע… שאצלצל אליה? היא גרה ברחובות. בעלה, אגב, הוא חוקר ידוע במכון ויצמן.”

שתקתי. הכאב העמום שבראשי נקווה עכשיו ברקות ופעם בהן כמו דופק. נעצתי את מבטי בפניו השעועות, העדינות, שצבען קפה מר, וחשבתי שאילו היה פגיון בידי, הייתי תוקע אותו בחזו.

הוא עילעל בדפים בשתי ידיו, הפך אותם מצד לצד, וכשסידרם יחד ויישרם במעומד ובמונח אמר בלי להביט בי: “חוץ מזה, היא אמרה שמצאה הרבה שורות בתרגום שלך לסולון שמופיעות באותן מילים עצמן באיזה תרגום אחר, אני לא זוכר שלי מי…”

“מצאה?!” צעקתי בחמת רצח, “איפה מצאה?!” תפסתי את צרור הדפים שעל השולחן, ובלי יכולת לשלוט בידי הפכתי בהם מתוך בולמוס, גילגלתי דף על דף, עירבבתי פנים ואחור, נעצתי את אצבעי, שהתנפנפה בהיסטריה, כאחוזת עווית, על שורה פה שורה שם, מילה פה מילה שם, והמשכתי לצעוק: “שתראה לי איפה מצאה! איפה מצאה שורות לא שלי!”

“שאצלצל אליה?” שאל ארד בהיסוס, כנסוג מפני מהלומות אגרוף, ואצבעותיו הארוכות העדינות רטטו על גבי השולחן.

“כן! צלצל! צלצל!” צעקתי בעודי קם ומניף את צרור הדפים מול פניו, “ותגיד לה שתישק לי בתחת!” השלכתי את הדפים לעברו. “שניכם תישקו לי בתחת!” צעקתי. ובעוד הדפים מתנופפים סביב ראשו פניתי לאחורי, נמלטתי מן החדר, וכרדוף שד מיהרתי החוצה וירדתי לרחוב.

נעמדתי ליד הגדר, שמתי את ידי על חזי להשקיט את הלמות הלב ואמרתי לעצמי, זה הסוף. הסוף הצפוי. תמיד ידעתי שיום אחד יקרה לי הדבר הזה, שבמו ידי אמיט שואה על עצמי. אין חזרה. השמש היתה בעיצומה, לוהטת במרום השמים ושולחת קרני מוות אל קודקודי. כאב הראש התנחל במרכז הגולגולת, נעץ בה את צבתותיו כמו עקרב וסימא את עיני. ממול היתה חנות מכשירי הכתיבה של רוזנברג, ואותיות השלט של “מעריב” מעל למשקוף, ואלה של “שטראוס” ו“פפסי קולה” לאורך שתי המזוזות, כולן ניטשטשו לעיני. עלי להיפרד מרוזנברג, אמרתי לעצמי, הוא נהג בי יפה כל השנים, עשה לי הנחות על המחברות ועל העטים הנובעים מסוג פרקר, ומעכשיו לא אכנס אליו עוד, כי לא יהיה לי צורך, לא בעטים נובעים ולא בכדוריים, ולא בפנקסים ללא שורות ולא בלוחות כיס. חסל סדר מכשירי כתיבה. אבל איזה טירוף תקף אותי, גערתי בעצמי, שהשלכתי את הדפים בפניו של ארד זה, שהוא ספק עורך ספק אדמיניסטרטור, ולא יודע בין ימינו לשמאלו בענייני שירה ותרגום, ומה אשמתו שהזונה הזאת, אופיר, אמרה כך או כך על התרגומים שלי? מה היא מבינה בתרגומים? בשירה יוונית? מה היא יודעת עלי? האם שמעה אי פעם שאני הוא שגיליתי לקורא העברי את המשוררת קורינה, שפינדרוס הושפע ממנה, ושאיש מן הפרופסורים ליוונית לא שמע אפילו את שמעה? ואני הוא שפיענחתי את לשונה המיוחדת, השונה מן היוונית הקלאסית? יריתי אפוא בשליח במקום לחסל את המכשפה שגמרה אומר לחסל אותי. אבל יבוא יומה! נדרתי בלבי, יבוא יומה! גדול יום הנקם והשילם! חרון אף אכילס על האכאים לא היה נורא מזעמי. אני גנבתי, כך הֶעלילה עלי, גנבתי שורות ממתרגם אחר! והפיצה את העלילה הזאת בין כל עובדי ההוצאה, עד שקשרו קשר להעניש אותי בחרם! להתנכר אלי, לא לחייך, לא לומר שלום!

עקרתי ממקומי והחילותי ללכת לאן שיישאוני רגלי, לא ידעתי לאן, איפה אמצא מפלט? בבית אין איש עכשיו, והרחובות מוכי שמש כולם, ואת כובע הקש שכחתי לקחת איתי מרוב חיפזון וחששות, ואילו היתה רינה בבית, מה הייתי אומר לה? איך הייתי ממיט עליה את הבשורה הרעה על סוף הקריירה שלי? חשתי עקיצת עקרב בקודקודי. שתי גלולות של אקמול אולי היו מביאות לי רווחה כלשהי, אף שגם זה מוטל בספק, כי אלה עשויות להועיל רק אם אתה בולע אותן לפני שהכאב מתיישב חזק בראשך ומכה בו שורש עיקש, פורה רוש ולענה; ממש כשהוא מתחיל להזדחל, חרש־חרש, אל ירכתי הגולגולת שלך, כגנב במחתרת, ואפשר עוד להסיג אותו לאחור. ולפתע חדרה למוחי הצרוב הידיעה שביתה של עדנה לא רחוק מכאן, מהלך כעשרים דקה, כדאי לי אם כן לגשת אליה ולבקש שתי גלולות של אקמול, תרופת אליל, בעצם, כוסות רוח למת, כמו שהיתה אמי אומרת. עקרתי ממקומי והתחלתי ללכת, סמוך־סמוך לגדרות ששיחי הדס משרבבים את ראשיהם מעליהם ומנדבים צל כלשהו למהלך לצדם, ובצלם הקלוש של הפיקוסים, שהעירייה, בגלל איזו גחמה של גנן בעל נטיות סדיסטיות, מקצצת בענפיהם בכל עונה ועונה. המחשבה על הנקם שאקח מן העורכת הנובו־רשעית הזאת, שפלשה להוצאה והשתלטה עליה, והחליטה לגרש אותי מתוכה, לא עזבה אותי גם לרגע, ועל אף חשרת החשכה שבראשי, חרשתי תחבולות איך אבצע את זממי. ראיתי עצמי אורב לה בכניסה לבניין שבו שוכנת ההוצאה, וברגע שהיא עולה במדרגות אני תופס אותה מאחוריה, לופת את צווארה בידי האחת וחוסם את פיה בידי השנייה, ובהידוק מוחץ וקטלני של גיד הצוואר חונק אותה עד שתצאה נשמתה; או משיג אותה בחשכת ערב כשהיא בדרכה אל ביתה – היכן הוא? ברחוב כלשהו ברחובות, אולי במכון ויצמן, שם עובד בעלה על מחקריו האלמותיים – וכשאני עומד מולה פנים אל פנים, אני מטיח בה את כל מה שבלבי עליה ומפצפץ את פרצופה השטני. אלא שעלי לגלות תחילה את המען המדויק של מגוריה, אמרתי לעצמי בהגיעי אל סף ביתה של בתי. עדנה, בפנים מאירות, השתאתה, “איזו רוח טובה מביאה אותך אלינו באמצע הצהריים?” הקשתי באגרוף על מצחי ושאלתי אם יש לה אקמול. פניה עטו דאגה: “שוב המיגרנה הזאת?” ועם כך מיהרה אל חדר האמבטיה וחזרה עם שתי גלולות אקמול וכוס מים. “בוא, תשכב,” היא אמרה ואחזה בידי לאחר שבלעתי את הגלולות, והובילה אותי אל חדרו של נכדי, “תחלוץ את הנעליים ותשכב פה. נורי חוזר רק אחרי שתיים, ותוכל לישון בשקט כמה שעות. אני מקווה שזה יעבור לך.” לא היה לי כוח לפצות את פי, לשאול לשלומה, לשלומם של יאשה ונורי, או לומר לה שאינני בטוח כלל ששכיבה תעזור להשתיק את פטיש האוויר הקודח בראשי. חלצתי את נעלי, השתרעתי על המיטה והגבהתי את הכר למראשותי ככל האפשר, ביודעי מניסיוני שהכאב הארור הזה חש עצמו חופשי יותר להתעלל בי ללא מצרים כשהוא במצב אופקי. מבעד לשמורות עיני המצועפות ניבטו אלי ספרי הילדים המצוירים על השולחן הנמוך, “סיר הסירים”, “דודי שמחה”, “הילד הזה הוא אני”, ולצדם טבלאות של משחקים שונים, שבץ־נא, מונופול, דמקה, תקליטונים של משחקי מחשב, מחברות, ועל המדפים שבכוננית ספרי לימוד וספרי קריאה, ביניהם גם אגדות יוון שהבאתי לנורי כמתנה ליום ההולדת השישי שלו, וכל המראה הזה סבב כגלגל לעיני עד שהיטשטש לגמרי.

כשהתעוררתי, נבהלתי בראותי שהשעה ארבע שלושים וחמש. ישנתי אפוא יותר מארבע שעות! איך קרה לי הדבר הזה? מעולם איני ישן יותר משעה באור היום. אבל הראש היה קל, נקי מכאב, וחשתי רווחה גדולה. עצמתי שוב את עיני, כדי להשתהות עוד מעט בתוך החמימות המשכיחה של השינה, שחשתי בה כמו ילד, ונזכרתי בחלום שחלמתי לפני שהתעוררתי: עמדתי על סף צריף קטן ורעוע, שעשבי בר חונקים את יסודותיו, דומה לצריף שהיה לנו בכרכור לפני שבנינו את הבית, וראיתי את אמי עומדת ליד השולחן שבמרפסת, לבושה בשמלה אפורה פשוטה של עניים ובוחשת בכף של עץ נזיד עדשים בקערה גדולה. היא נשאה עיניה אלי, ולתימהוני לא התפלאה כלל על בואי, אף על פי ששנים רבות לא ראתה אותי. היא שאלה אם מילאתי את האבוסים שבלול בתערובת, ואני הייתי נבוך מאוד. שכחתי שזה מה שהתחייבתי לעשות לפני שהתיישבתי לתרגם את “צפרדעים” של אריסטופנס. ומה יהיה עכשיו, אמרתי לעצמי, התרנגולות לא תטלנה ביצים, והכול באשמתי. לרגע עלה על דעתי שאני יכול להתגנב אל הלול של השכנים, לפלח משם כמה ביצים ולהביאן אליה, אך אמרתי לעצמי שזהו חטא שחייבים עליו מיתה. רציתי להתנצל, להסביר לה מדוע קרה הדבר, אך שפתי רעדו והגה לא יצא מפי. אמי צעקה עלי, למה אתה שוכח תמיד מה שאומרים לך, ואז נזכרתי לפתע שכבר שתים־עשרה שנה היא לא בחיים, כך שאין לי מה לפחד ממנה, והתעוררתי.

כשפקחתי את עפעפי, ראיתי את נורי מציץ אלי מבעד לדלת המפושקת כדי זרת, וברגע שנוכח שאני ער קפץ אלי, צחוק על שפתיו, שתי פאותיו הבהירות מיטלטלות בשובבות, וטמן את ראשו בחיקי. “נוריק, נוריק היקר,” חיבקתי ונישקתי אותו, “אתה משוש חיי, אתה.” “ישנת במיטה שלי,” צחק. “כן, זה היה יופי, לישון במיטה שלך, כל כאב הראש שלי עבר כאילו לא היה.” וכמו תמיד בבואי אליהם פרץ מפיו ועלה על גדותיו מעיין סיפוריו השופע: “אתה יודע, סבא, מה מצאנו היום בחצר בית הספר?” וסיפר בהתרגשות שבהפסקה גילו בין שיחי הגדר גור אריה קטן, פצוע, מיילל… “גור אריה בחצר בית הספר?” צחקתי. “כולם אמרו שזה חתול, ואני אמרתי שזה בטוח גור אריה, כי היתה לו רעמה כזאת… לא ידענו מה לעשות איתו, אז המורה אמר שניקח אותו למגן דוד אדום, כדי שלא יילל לנו כל הזמן, אז אני ועוד תלמיד…” “אריה למגן דוד אדום? וקיבלו אותו שם?” “כן, היתה שם אישה אחת…” שוב חיבקתי אותו אל לבי, וחשבתי, כמה קולע הוא הביטוי “חיק המשפחה”, שהרי המשפחה היא חיק שאתה יכול לטמון בו את הראש ולשכוח מכל הצרות, וכמה שפר עלי חלקי שיש לי משפחה אוהבת, אישה, בת, נכד, שהם צורי ומפלטי, חוף המבטחים שלי. “תעשה לי כישוף?” הפציר בי נורי, והתכוון ל“כשפים” המתמטיים שלי, שהוא מלא התפעלות מהם. “טוב, תכתוב מספר בן שמונה ספרת, ומתחתיו עוד מספר בן שמונה ספרות, ותחבר אותם,” אמרתי, והוא מיהר אל השולחן, חטף דף נייר והחל רושם עליו ספרות בזריזות רבה –

עדנה נכנסה לחדר. “איך הראש?” שאלה. אמרתי שהכאב חלף לגמרי, והכול הודות לכך שישנתי במיטתו של נכדי, שעצם השכיבה בה מרגיע ומשרה נעימות. “את יודעת שנורי מצא גור אריה בחצר בית הספר?” אמרתי בחייכי אליו. “נורי מוצא חיות טרף בכל מקום! לפני כמה ימים גילה נמר בפארק שעל ידנו ולפני זה – נחש בארון המטבח שלנו. נכון, נורי?” “אמא לא מאמינה לי,” התלונן נורי, “היא בטוחה שאני מדמיין…” “אתה תהיה דוליטל!” חבקתי את כתפיו, “דוליטל רופא החיות!” “עכשיו בוא תאכל משהו,” אחזה עדנה בידי, “בטח לא אכלת כלום מהבוקר!”

במטבח קיבל יאשה את פני, הורה לי לשבת וישב לצדי. עדנה הגישה לשולחן את האוכל הכשר והטעים שלה – מרק גריסים, שתי קציצות בשר ומחית תפוחי אדמה – ויאשה, הגֵר הרוסי הזה, שכבר לפני כמה שנים, בהיותו נווט בחיל האוויר, קיבל עליו עול מצוות יהודיות, ועכשיו שימש מנהל המשק במשרד הביטחון בקריה, הניח את זרועותיו השעירות על השולחן ושאל לשלומי: האם המיגרנה עדיין תוקפת אותי באותה תכיפות כמו בעבר? האם הלכתי לייעוץ אצל פרופסור זלדקין, שהוא המליץ לי עליו, כי הוא עושה נפלאות, ממש לֶגֶנדָה? אך כששאל מה אני מתרגם עכשיו, נתקע האוכל בחכי ולא יכולתי להוציא מילה מפי. כל משקע הזעם והמרירות צף אל ראשי, ולעיני ריחפו הדפים שהשלכתי בפניו של ארד, והם מעופפים סביב ראשו כמו נוצות מתוך כסת קרועה לאחר הפרעות בעיר ההריגה. הנחתי את הסכין והמזלג, ולאחר שתיקה ממושכת אמרתי: “הגד, למה עלית לישראל?” הוא פקח עלי את עיניו בתימהון גדול. “אני…” ניסה לגחך, וכי מה ישיב על שאלה לא צפויה כזאת? האם אני בוחן אותו? “אני ציוני,” אמר, “אתה יודע. למה אתה שואל?” “מפני שזו ארץ אוכלת יושביה!” קראתי בקול חנוק. “לא היית צריך לבוא!” לרגע הוא נאלם דומייה. חשב כנראה שיצאתי מדעתי. “אתה אומר לי מה שאמרו המרגלים ההם שפחדו מן הענקים…” אמר יאשה, “אם העם היה שומע להם ולא למה שאמרו יהושע וכלב, לא היינו פה בכלל… למה אתה אומר ככה?” ופתאום פרצה מפי כל חמת הזעם שחשתי כשדיבר ארד על ה“נכות” שלי: “מפני שפה כולם שונאים זה את זה, רוצים להרוס זה את זה, לדרוס, לחסל, מוכנים להמציא עלילות שקר זה על זה, רק כדי שיעמדו גבוה יותר כשהם דורכים על גוויות! ליהודים לא צריכה להיות מדינה! כל השִפלות היהודית צפה פה למעלה ונותנים לה חותמת רשמית!” “מה אתה, בזבוז’ניק?…” עלה חיוך כאוב על שפתיו, “רנגאטים מדברים ככה. אני מתפלא עליך…” האיש יפה התואר הזה, בעל הגוף הגבוה והגמיש, שרינה, המחבבת אותו מאוד, אומרת שהוא דומה לאיב מונטאן, שח את גבו כאילו אבן כבדה הונחה עליו. מבטי נפל על הכיפה האפורה, הזעירה כמידת צדף, שלראשו, והצטערתי על מה שעוללתי לו. “אל תשים לב,” לחשתי, “אני מרוגז היום, בגלל החום הזה, הלכתי שעות בשמש, והראש…” אבל לפני שסיימתי את המשפט צילצל הטלפון ועדנה ענתה, “כן, הוא פה, הבעל האובד שלך,” ומסרה את השפופרת לידי. “התעכבתי,” אמרתי, “אספר לך בבית, עוד מעט אני בא.”

צנחתי אל הכורסה בסלון והודעתי: פוטרתי. סוף. רינה ישבה מולי, ומאחר שלא אמרה דבר הוספתי: זהו. גמרתי עם ההוצאה. גמרתי עם התרגום. רינה שתקה. היא לא הסירה מבטה ממני. בדיוק כמו אמי, כשהייתי חוזר מבית הספר ומוסר לה פתק מן המנהל, והיא היתה מחזיקה את הפתק בידה, לא פותחת אותו, שותקת, ומבטה אומר: שוב הסתבך. התכתש שם עם אחד הילדים, החטיף לו סטירה או בעט לו בביצים. הכול כצפוי. שתיקתה של רינה קרעה את עצבי. פרצתי בצעקה: “אני אמלוק אותה!” “אתה מה?” הפרה את שתיקתה. “אמלוק! אמלוק! לא שמעת אף פעם את המילה הזאת? אתיז לה את הראש מעליה! אמחץ את הצוואר שלך עד שתיחנק!” “את מי תחנוק?” שאלה בשקט, בלי לגרוע את מבטה מפני. “את הזונה הזאת, העורכת החדשה, שהחליטה לחסל אותי! לבזות אותי! לדרוך עלי ולדרוס את כבודי! איך העזה…” פרצו הדמעות מעיני וכיסיתי את פני בידי. רינה הוסיפה לשבת במקומה עוד כמה רגעים, כשוקלת את מעשיה, ואז קמה, ניגשה אלי, הניחה ידה על כתפי ואמרה, “אתה צריך לשכב, תומי, תשכב איזה שעה ותירגע.” הישרתי מבטי אליה, ועצב כבד ירד עלי. כמה היא סובלת ממני, חשבתי, ובאיזה אורך רוח פסיכולוגי היא נוהגת בי. כל רעיה אחרת כבר היתה מתפוצצת מרוגז לנוכח מעשי הכשל שלי ומגרשת אותי מעל פניה לצמיתות. קמתי ופניתי לעבר חדר העבודה שלי, בכוונה להסתגר שם ולשכב על הספה, אך בהגיעי אל הסף, ובראותי את שולחן הכתיבה שלי ועליו המילונים, הקונקורדנציה, ספר האודות הפיתיות של פינדרוס, ספר האלגיות של סולון, שניהם בשפת המקור, גיליונות נייר בכתב ידי מונחים ללא סדר ביניהם, קפאתי במקומי: אין לי כניסה למקום הזה. אני אטמא אותו אם אחצה את הסף. צא, צא, נכה! קוראים כנגדי המשוררים היוונים, צא, צא, גנב של שורות אולימפיות.

פניתי לאחורי וחזרתי לסלון. “אני לא יכול להיכנס לחדר שלי,” אמרתי לרינה, שטרחה בהחזרת הספרים הפזורים על גבי השולחן למקומם. “מה קרה בחדר שלך?” היא הפנתה אלי את ראשה. התיישבתי בכורסה והתחלתי לספר מה קרה בהוצאת הספרים. רינה התיישבה מולי והקשיבה. “הזונה הזאת פסקה שהתרגומים שלי ‘לוקים בנכות’!” אמרתי בקול חנוק. “את מתארת לעצמך? אחרי שבע־עשרה שנה שאני מתרגם שירה יוונית, ומפרסם תרגומים של פינדרוס וארכילוכוס והרקליטוס ועוד ועוד, במוספים הספרותיים ובכתבי עת, וזוכה רק לשבחים, היא מחליטה שהתרגומים שלי ‘נכים’!.. וזה לא הכול! היא גם מצאה שגנבתי שורות מתרגומים אחרים מיוונית!.. אפשר לצאת מן הדעת!…” נאלצתי להפסיק לרגע, כי דמעות חנקו את גרוני. “את תופסת מה היא עשתה לי?!” קראתי מעומק לבי, “היא הוציאה פסק דין מוות עלי! החליטה לחסל אותי! את תופסת?!” עיניה של רינה היו פקוחות עלי, והיא לא אמרה כלום. בדיוק כמו אז, לפני קצת למעלה משנה, בטיבינגן, כשחזרתי למלון לפנות בוקר משיטוטֵי הלילה הארוך. גם אז הסתכלה בי כך, וללא אומר ודברים עלתה לחדרנו. ופתאום קור עבר בבשרי: המבט שלה, התוהה עלי במין צנינות עליונה של חוקרת משטרתית, השתיקה שלה – שום אהדה לא היתה בהם, שום השתתפות בכאבי על האסון שנפל עלי. היה נדמה לי כאילו היא אומרת בלבה: מיהו הטיפוס הזה שאני חיה איתו כבר שלושים שנה? למה אני חיה עם אדם כה מעורער בנפשו? מדוע אינני נפרדת ממנו? ואולי גם חושבת בלבה שהכלבה ההיא צדקה, שהתרגומים שלי אכן לוקים ב“נכות”, שגנבתי שורות… אולי, אם כן, כל חיינו יחד היו טעות אחת גדולה, אמרתי לעצמי, ובעצם אני זר לה, תמיד הייתי זר… “למה לא תבקש פגישה איתה?” אמרה לבסוף בטון נרגן במקצת, כאילו אלי יש לבוא בטענות, לא אליה, “תעמוד על כך שתראה לך, שחור על גבי לבן, איפה יש ‘נכות’ בתרגומים שלך, איזה שורות הן לא שלך!” “היא מרשעת,” אמרתי. “ראיתי אותה רק פעם אחת ומיד ידעתי שהיא מרשעת. אני לא מסוגל לשבת איתה.” “הבט, תומי,” השיקה את כפות ידיה זו אל זו, כמו מורה למתמטיקה, “אסור לאבד את הראש. צריך לחשוב בקור רוח מה אפשר לעשות.” “היא אפילו יוונית לא יודעת,” אמרתי בשקט, במאמץ להבליג על סערת רוחי, “אין לי מה לעשות איתה.” “תהיה הגיוני, תומי…” כן, ההיגיון הוא הנשק הקר שתמיד היא משתמשת בו מולי, כמו סכין פלדה מלוטשת, נקייה. אין אש, אין עשן. תהיה הגיוני, היא אומרת לי, כשאני בוער בתוכי מעלבון על ההשפלה, הביזוי, דריסת הכבוד העצמי שלי! “תביני!” צעקתי, “הכלבה הזאת, שנכנסה להוצאה כדי להשתלט עליה, החליטה לחסל אותי! כי אני מפריע לה! אנשים כמוני, שעובדים ביושר, בלי חשבונות, מפריעים לה! הבא להורגך, השכם להורגו – ואני אהרוג אותה!” “אתה מדבר כמו ילד, תומי, הלוא אתה יודע שלא תהרוג אותה.” “את עוד תראי! את תראי!” קמתי ממקומי, פניתי אל הדלת ויצאתי החוצה.

זהבן של קרני השמש כבר נאסף, ודמדומי בין ערביים היו פרושים על הרחוב. התהלכתי אנה ואנה, כמו כלב שנשמר פן יתרחק מבית אדוניו, ולא ידעתי לאן לפנות. האופי מנחה את גורל האדם, אמר הרקליטוס, והאופי שלי מפיל אותי לחתחתים ולמהמורות. אמי המסכנה, חשבתי, היא לא זכתה ממני למילת חיבה אחת, אבל לחמה בעדי בכל עוז רוחה. כשנפלתי מענף גבוה של האקליפטוס שבחצר בית הספר, לאחר שהילדים התגרו בי והסיתו אותי לטפס עליו, וקיבלתי זעזוע מוח, היא הלכה אל המנהל ותבעה ממנו את דין הנזק והצער והבושת שנגרמו לי, כי הרשה לתלמידים להתעלל בי שוב ושוב. אישה לוחמת היא היתה. כשוועד המושבה הלין את שכרו של אבי, שהגיע לו בעד עבודתו בפארק הציבורי, והוא עצמו, איש מתון המקבל עליו את הדין בהכנעה, לא העז לתבוע את המגיע לו, הלכה היא אל בעלי החוב, צעקה חמס ולא הניחה להם עד אשר שילמו לו טבין ותקילין, קרן וריבית. אסור לוותר, אימצתי את לבי כשעברתי על פני ביתו של עורך דין עמרמי, שתריסי חלונותיו מוגפים תמיד ודקל רם נישא בחזיתו, אם אתה מוותר, מכופפים אותך עד שראשך מגיע לעפר ואז אין לך תקומה. דן לוסקי, השדר מרשת ב' של קול ישראל, שגר מולנו, בא לקראתי ועבר על פני בלי לברך לשלום. כמעט יום־יום הוא פוגש בי ברחוב, תרמיל כבד עם ציוד תקשורתי רכוב לו על כתפו, והוא יודע מי אני, אבל אף פעם אינו מברך. ארץ שגסי רוח שולטים בה, שנימוסים אלמנטריים זרים לה. לרגע עלה על דעתי שאני יכול לפנות בענייני אל עורך דין עמרמי, שרינה מכירה אותו יפה, כי טיפל בתביעת דיבה של פרופסור שדמי, עמית שלה ממחלקתה. אולי יש מקום לתבוע את הוצאת הספרים למשפט על הפרת חוזה עבודה. אבל ארץ ניתנה ביד רָשָע, פני שופטיה יכסה. פעם ידעתי בעל־פה פרקים שלמים מאיוב.

“מישהי ביקשה אותך בטלפון,” אמרה רינה כששבתי ונכנסתי הביתה. “לא אמרה מי היא?” “אמרה שתתקשר מאוחר יותר. בוא תאכל משהו.” לא היה לי שום רצון לאכול. מי עלולה לצלצל אלי בערב? בוודאי איזו משוררת מפגרת המבקשת לדעת מפי הגבורה מה מקור הביטוי “תיבת פנדורה”. “אין לי תיאבון,” אמרתי. “אתה חייב לאכול!” “אני לא מסוגל.” “אתה רוצה להרעיב את עצמך? בוא, בוא תשב לאכול משהו.” בכל הנוגע לרווחתי הפיזית, היא הופכת מיד לעובדת סוציאלית או אחות רחמנייה. “אשתה ספל קפה, זה הכול,” אמרתי והתיישבתי אל שולחן המטבח. רינה העמידה לידי צלחת עם סלט ירקות שהכינה, מן המאכלים הספורים שהיא יודעת להכין ואינה מתעצלת להכינם, כי תמיד היא בהולה לחזור אל העבודה האקדמית, שאותה קטעה באמצע, והמחשב מצפה לה חסר סבלנות בחדרה, וכשהתיישבה גם היא, חזרה לדבר על “המקרה המצער” שאירע לי בהוצאה. “בוא נחשוב יחד מה אפשר לעשות כדי לא לתת למצב להידרדר,” אמרה, והציעה שאפנה אל המנהל, או העורך הראשי, אם זה תוארו, אבקש סליחה על ההתפרצות שלי, שסיבותיה בוודאי מובנות לו, אודה שלא היתה מוצדקת ואומר לו שעליו לדרוש מן העורכת ההיא שתפרט את טענותיה כלפי בכתב, בצירוף דוגמאות מן הטקסט, ותציין במפורש היכן התרגום “נכה”, היכן הוא “גנוב” וכד'. ואם היא לא תיענה לכך, יהיה אפשר לדרוש שההשגות שלה על תרגומי – כמה אני אוהב את המילה הנימוסית “השגות” – תובאנה לפני בורר מוסכם על שני הצדדים, מרצה בכיר מן המחלקה ללשונות קלאסיות של האוניברסיטה, כדי שיפסוק אם יש צדק בטענותיה. “אם המערכת תדחה את ההצעות האלה…” המשיכה. שתקתי. לא קטעתי את דבריה. שמתי לב שקיצרה את שערה בשניים־שלושה סנטימטרים והוא מגיע עכשיו רק עד תנוך האוזן. “היית אצל הספר שלך הבוקר?” שאלתי. היא החליקה בשתי ידיה על שערה ופרצה בצחוק גדול: “מעניין ששמת לב! לא חשבתי…” “הולם אותך,” אמרתי, “מצעיר אותך…” “אתה חושב?” שוב צחקה. באותו רגע צילצל הטלפון. “בשבילך,” אמרה ומסרה את השפופרת לידי. זה היה קולה של ליזה. “אני לא מפריעה?” “לא, דברי, דברי,” שמחתי לשמוע את הקול הרך. “תשמע, יותם. אני יודעת מה היה היום בינך לבין ראובן. כבר לפני כמה ימים דיברו במערכת על העניין שלך, ואני שמעתי. אני רוצה שתדע: האישה הזאת, ליאורה אופיר, היא מרשעת. היא כבר הספיקה להעיף מכאן את היח”צנית שלנו, לאה שולמי, בטענה שהיא ‘מיושנת’. היא שואפת להשתלט פה על כל המערכת. ביום הראשון שהגיעה אלינו, עם החיוך המתנשא הזה, ידעתי שיהיו לנו צרות. אז אתה לא היחיד. אם תשמע לי – אל תוותר! תילחם על שלך! אתה שומע אותי?" “כן, תודה לך.” ולאחר רגע אמרתי: “איפה היא גרה, המכשפה הזאת? את יודעת את הכתובת שלה?” “הם גרים במכון ויצמן, בשיכוני האקדמאים,” אמרה ליזה. “אם תרצה, אתן לך מחר בבוקר את הכתובת המדויקת. אז תזכור: אל תוותר! וסליחה שאני מתערבת.”

“מה זה היה?” שאלה רינה. מסרתי לה את דבריה של ליזה. עיניה היו פקוחות אלי והיא שתקה, כאילו פיקפקה בתכלית העצה שניתנה לי. “אני אחסל אותה,” אמרתי, והיא הוסיפה להתבונן בי ללא אומר, בדאגה. לאחר שפרשה לחדר העבודה שלה פתחתי את מדריך הטלפון ומצאתי את מספרו של עורך הדין עמרמי. “מדבר יותם שחר,” אמרתי, “אני בעלה של רינה.” “אה, כן! מה שלומך? נדמה לי שנפגשנו כמה פעמים, בסופרמרקט, או ברחוב. מה אני יכול לעשות למענך?” “סליחה שאני מתקשר בשעה לא מקובלת כזאת,” התנצלתי, “אבל יש איזה עניין דחוף שלא סובל דיחוי… האם יהיה אפשר להיפגש איתך… נניח מחר… בכל שעה שתקבע לי?” “בבקשה! בבקשה!” אמר עמרמי, “הלוא אנחנו שכנים! טוב שכן קרוב מאח רחוק, לא כן? מה שלום רינה?” והועיד לי פגישה במשרדו, ברחוב ליליינבלום, למחרת בעשר ושלושים.

בעשר ועשרים נכנסתי לבניין ברחוב ליליינבלום, ומשלט הנחושת המצוחצח שבחזיתו הבנתי שבמשרד הזה חברו יחד עורכי הדין עמרמי, גולדפרב ושוסטר. עליתי במעלית לקומה השביעית, ונכנסתי לחדר קבלה ששלוש פקידות ישבו מאחורי דלפקו ועסקו במענה לטלפונים וברישומים כלשהם. אמרתי את שמי, והצעירה שבין השלוש הציצה רגע ביומן וביקשה שאמתין בחדר ההמתנה עד שעורך הדין יתפנה, כי עכשיו “יש אצלו מישהו”. פניתי לחדר ההמתנה, שהוא מעין אולם קטן ובו ארבע כורסאות מרופדות ושולחן נמוך שעליו כמה מגזינים באנגלית ובעברית. התיישבתי בכורסה וסקרתי את החדר, שנראה לי מפואר כמו מבואה לטרקלין של שר: שטיח ירוק ורך; כתלים מחופי עץ אלון או עץ אגוז, שתעודות ממוסגרות, באותיות לועזיות מסולסלות, תלויות עליהם; תקרה עשויה עץ שממנה משתלשלת נברשת תלת־זרועית. משכתי חוברת של “לאישה” מן השולחן ועילעלתי בה. דפים־דפים של פרסומות, עם תמונות של נשים בחזיות ובתחתונים לבנים, בחזיות תחרה ובתחתוני מלמלה שקופים, בבגדי ים, במכנסי ג’ינס צרים, בחולצות ג’ינס גבריות ורחבות, בנעליים חדות חוטם וגבוהות עקבים… נזכרתי בכניסתה של ליאורה אופיר לחדר המזכירות בבית ההוצאה ובנקישות האלימות של עקביה, שכמו נעצה אותם ברצפה לרמוס חרקים מתחתיה. מדי פעם נשאתי מבטי אל הדלת, בציפייה שאוזמן סוף־סוף אל לשכתו של עמרמי, שכן השעה עשר ושלושים כבר חלפה מזה זמן, ורוגז חמר במעי על הזלזול שהוא נוהג בי, להניח לי להמתין לו זמן כה רב. רק באחת־עשרה ועשרה יצאה מחדרו גברת מגונדרת, ואז הופיעה הפקידה הצעירה חמורת הסבר בפתח והודיעה לי שמר עמרמי פנוי אלי.

עורך דין עמרמי, בלורית קלושה של שיער שיבה לראשו ולחייו ורודות כלאחר שתייה מופרזת – אולי הוא חולה לב, חשבתי – קם לקראתי, לחץ את ידי והורה לי לשבת מולו אל שולחן הכתיבה הרחב, המצופה עור מעוטר פרחים זהובים ועליו תיקים אחדים. “אני מצטער שהיה עליך לחכות זמן כה רב,” אמר, “היה פה איזה מקרה מסובך… ראית אולי את האישה האלגנטית שיצאה מפה? היא עשירה גדולה, חברת ביטוח מגדל, אבל היא בהליכי גירושים מבעלה, אחד המנהלים של בנק איגוד, וכשהדברים מגיעים למריבה על הסכם גירושים, כל היצרים הרעים שבאדם פורצים מן המחבוא שהוסתרו בו במשך כל שנות הנישואים! אין לך מושג… שנאה, קנאה, תאוות נקם, רדיפת בצע עד כדי נכונות לרצוח! כל מקרה כזה הוא טרגדיה יוונית, מדיאה, אנטיגונה! והאישה הזאת, שוודאי ראית אותה כשיצאה מן החדר, פתאום נודע לה שלבעלה יש חשבון נפרד בסיטיבנק ניו־יורק, והיא דורשת לקבל מחצית ממנו… טוב, מה אערב אותך בצרות של עשירים, לך יש צרות משלך, אחרת לא היית פונה אלי… מה שלום רינה? זמן רב לא יצא לנו לדבר…” אמרתי לו ששלומה טוב, עובדת קשה, ופתחתי לדבר על המקרה שלי. חשבתי לספר לו על הדברים כסדרם, החל בהתקשרותי עם ההוצאה לפני שבע־עשרה שנה והתרגומים שביצעתי בהתאם להתחייבותי וכן הלאה, אך בעודי מדבר – דיבור שהיה שקט למדי – כשהגעתי לספר על העימות שביני לבין ראובן ארד, הציף את ראשי גל של חמה וזעקתי בקול חנוק: “היא החליטה לחסל אותי, המנוולת הזאת! שבע־עשרה שנה מסרתי את נפשי על תרגום, נהרגתי באוהלו של תרגום, כי זו עבודת קודש, שמחייבת ידיעה עמוקה של שתי השפות, הן של היוונית העתיקה והן של העברית הקלאסית, מחייבת דיוק, חושים דקים, יושר, אינטגריטי… כמה אנשים יש בארץ המוכנים להקדיש לה את כל זמנם, יומם ולילה?! את כל מפעל החיים שלי היא החליטה למחוק! איך אני יכול להשלים עם עוול כזה?!” עמרמי הסתכל בי במבט שהיה בו משהו מן הרחמים, ולאחר שתיקה קצרה אמר: “אני מבין אותך, זה באמת עוול, אבל מה, בעצם, אתה מבקש ממני?” הלמות לבי היתה כה חזקה, שרגע ממושך לא יכולתי לפצות את פי. הנה עמרמי, מצפה שאענה לו, והנה אני, ובראשי בלבול גמור, ואיני זוכר מה היה בדעתי לדרוש ממנו. “הלוא יש פה עניין של הפרת אמונים… הפרת חוזה עבודה…” גימגמתי, “ונוסף על אלה, גם הוצאת דיבה… אם המנוולת הזאת מפיצה עלי עלילה שגנבתי שורות ממתרגם אחר… זוהי עלילת דם!” עורך הדין עמרמי שיטח את שתי ידיו על השולחן ואמר: “בוא נעשה סדר בדברים. הפרת חוזה עבודה היא קייס משפטי, נכון, ואפשר להגיש בגינו תביעה לבית דין לסכסוכי עבודה. אבל מדבריך הבנתי שלא הודיעו לך על הפסקת עבודתך אצלם, אתה עצמך כאילו זרקת גט בפניהם. אני מניח שלפי שעה גם לא הפסיקו להעביר לך את התשלומים החודשיים שהם חייבים לך לפי החוזה. אם כן, אין לך שום עילה לתביעה משפטית בעניין זה. אשר לעניין השני, העורכת החדשה הזאת, המנוולת, כפי שאתה מכנה אותה, היכן היא הפיצה את הדיבה על הגנבה? אם דיברה על כך רק באוזני העובדים של הוצאת הספרים, הרי אין זה בחזקת הוצאת דיבה. רק אם מפיצים עלילת שקר בפומבי יש מקום לתביעה בגין לשון הרע. אין לך ראיות לכך, אני מניח. אי לכך…” “אבל השמועה הזאת,” שיסעתי אותו, “שאני מתרגם כושל, מתרגם ‘נכה’, גנב של תרגומים, הרי לא תישאר בין כותלי הוצאת הספרים! היא תצא החוצה! תעשה לה כנפיים בכל רחבי הקהילה הספרותית! אני אהיה לבוז ולקלס בעיני כל קוראי ומכרי! שום הוצאת ספרים לא תפנה אלי עוד לעולם שאתרגם בשבילה! איך אראה את פני ברחוב, אפילו בביתי שלי…” “ידידי היקר,” אמר עמרמי והניח את כף ידו על כף ידי להרגיעני, “אילו היו לך הוכחות לכך, שאמנם יצאה שמועה כזאת ונפוצה ברבים, ומקורה באותה עורכת, היה מקום לתביעה משפטית, ואני משער שהיית זוכה בה, כי במקרה של תרגום מלשון ללשון קשה מאוד להוכיח ‘גנבה’. אמנם נאמר במסכת סנהדרין שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל שכיח מאוד ששני מתרגמים יתרגמו אותן שורות באותה לשון. אם כי, עלי לציין לפניך מיד, משפטים על לשון הרע, בעיקר בעניינים ספרותיים, הם מסובכים מאוד־מאוד, ולפעמים הם נמשכים לאורך שנים… הבט, פעם הובא אלי עניין של גנבה ספרותית. משוררת צעירה אחת האשימה משוררת ותיקה, ידועה מאוד, שגנבה ממנה שירים שלמים…”

לא היתה לי סבלנות לשמוע את שאר סיפורו. קטעתי אותו ואמרתי, “אז אין מה לעשות, לדעתך…” והוא פרש את ידיו: “צר לי, אבל מבחינה משפטית גרידא…”

קמתי, הודיתי לו ויצאתי מן החדר.

שעת צהריים זאת היתה, והשמש להטה בכל עוזה. שוב שכחתי לקחת איתי את כובע הקש. חיפשתי תא טלפון ציבורי. מראה המיליונרית שיצאה ממשרדו של עמרמי – לראשה מגבעת קטיפה שחורה, שקווצות של שיער זהוב ביצבצו ממנה, ונעליה חדות העקבים נוקשות על מרצפות המסדרון – התחלף לעיני במראה הגברת אופיר היוצאת ממזכירות הוצאת הספרים, יהירה כמוה. אין לך מושג אילו יצרים רעים פורצים ממחבואם עקב סכסוך גירושים, אמר לי עמרמי. ואתה, חשבתי, לך אין מושג איזה נחש נוטף ארס מרים את ראשו בתוכי כשאני נזכר בכלבה הזאת שהחליטה לרמוס את כבודי. הלכתי לאורך רחוב הרצל עד שסוף־סוף נראה לעיני תא טלפון. בשנת לימודי הראשונה באוניברסיטה התגוררתי לא רחוק מכאן, ברחוב קלישר, בחדר שכור אצל חייט ערירי, מר נפש וחמוץ פנים, וקרקוש מכונת התפירה שלו מעבר לקיר, בוקר וערב, הסיח את דעתי מן הטקסטים הקשים של “חיי הפילוסופים” של דיוגנס לארטיוס. קשה מאוד להיות אדם טוב, אמר פיטאקוס, על פי דיוגנס. אני לא אנסה להיות אדם טוב. לא עכשיו. לא לפני שאגאל את כבודי. אינך יכול להיות אדם טוב כשכבודך רמוס. כשאתה מנודה. לעולם לא אוכל עוד לגעת בספרים היווניים, אני מנודה מהם לצמיתות. אישה פיליפינית דיברה בטלפון בשפתה הדרדרנית, ואני התהלכתי הנה והנה וחיכיתי בקוצר רוח שתסיים את פטפוטיה שאין להם סוף. נזכרתי באמה של דניאלה, אהובת נעורי מפרדס חנה, שגם לה, כמו למיליונרית של עמרמי, היתה מגבעת קטיפה שחורה, וגם היא, פרדסנית אמידה, היתה מתהלכת ביהירות ברחובה הראשי של המושבה, לאורך שדרת הדקלים הגבוהים, והבולדוג שבחצרה היה מבריח אותי בנביחותיו כשהייתי אורב לדניאלה לפני השער ומקווה שתצא מן הבית כדי שאוכל לפתות אותה ללכת איתי לחורשה ושם להתוודות לפניה. בעין רעה ראתה גברת גורדון את החיזור החשאי שלי אחר בתה. הייתי נער כבד תנועה, כבד פה, בנו של אגרונום צנוע שהיה רוכב על אתון צחורה, עבת מותניים וגבוהה כמו פרד – שהזכירה לי את הפסוק משירת דבורה, רוכבי אתונות צחורות יושבי על מִדִין – מיישוב ליישוב, לרפא את נגעי המטעים והגנים, ולא היה מכובד דיו בעיני גברת גורדון. הפיליפינית הניחה סוף־סוף את השפופרת וביקשה סליחה שעיכבה אותי זמן כה רב. חייגתי את המספר של הוצאת הספרים וביקשתי את ליזה. “אתה רוצה לדעת את הכתובת של ליאורה אופיר,” היא אמרה בקול נמוך, כנזהרת פן תישמע בסביבה, ומסרה לי אותה. “היא בחדר שלה עכשיו,” לחשה, “אתה רוצה לדבר איתה?” “לא,” נבהלתי, “אינני רוצה לדבר איתה.” “תלך אליה הביתה?” “אולי. אינני יודע. אני צריך לחשוב על כך.” שמעתי אנחה רכה נפלטת מפיה, ובאותו רגע עלה על דעתי לשאול גם על מספר הטלפון בביתה של המנוולת. “תצלצל אליה?” שאלה ליזה בהיסוס לאחר שנתנה לי את המספר. “אולי, לא החלטתי עדיין.” הודיתי לה ואמרתי שאתקשר מחר, מחרתיים. נשמה טובה, ליזה.

לא ידעתי לאן אלך. לא היה לי מה לעשות. אין לי מה לעשות בחיים. בכלל. רגלי גררו אותי אל הבית שבו עשיתי שנתיים כשלמדתי באוניברסיטה. על הדלת בקומה הראשונה היה נעוץ עדיין שלט הקרטון הישן, ועליו, באותיות דיו כתומות ושחוקות, “פלדמן – חייט – תיקונים”. לחצתי על כפתור הפעמון, שצלצולו נשמע צרוד ומרוסק, ולאחר רגע או שניים נשמע מבפנים רשרוש של גרירת נעלי בית. הדלת נפתחה, ועל הסף הופיע מר פלדמן, שהזדקן מאוד. פניו חרושות הקמטים, שצבען היה מכורכם כצבע שלט הקרטון, היו זועפות, כמתרעם על שהטרידו אותו ממנוחתו או העירו אותו משנתו. אך כשאמרתי, “שלום, אדון פלדמן, זוכר אותי?” צימצם את עיני הצב שלו, ולאחר רגע עלה חיוך על שפתיו הבקועות, וקמטי פניו התרפסו מעט. הוא אמר: “כן, אתה שחר, נכון? זוכר, כן, זוכר. הסטודנט. כמה שנים זה? עשרים? שלושים? מה שלומך? תיכנס, תיכנס. תשתה תה?” אמרתי שעברתי בסביבה והחלטתי לראות מה שלום בעל הבית שלי מן הימים ההם. הוא הוביל אותי לאורך המסדרון הצר והחשוך, שריח של זִקנה ומים מעופשים עמד בו, ומבעד לדלת הפתוחה של החדר הימני ניבטו אלי מכונת התפירה שלו וערמות של גזרי אריג, שהיו מונחים על גבי המיטה והכורסה החיגרת. “אתה עוד עובד, אני רואה,” אמרתי. “אם הזינגר עובד, גם אני עובד,” עלה חיוך מעוקם על שפתיו הסגולות, “אבל עובד קצת מאוד. בא בן אדם, מבקש לתקן מכנסיים, חסר כפתור, צריך לקצר, יותר מדי רחב במותניים, או אישה רוצה כיס על השמלה, אני עושה. עשר שקל, חמש שקל, גרושים. כבר אין כוח לעבוד הרבה. יש ביטוח לאומי, מספיק. הנה, פה היה החדר שלך,” אמר והביא אותי אל החדר שבקצה המסדרון. הקפתי את החדר במבטי, וראיתי שלא השתנה הרבה מאז הימים ההם. אותה מיטת ברזל עמדה בצד הקיר, אלא שעכשיו היתה מכוסה בשמיכה אפורה מרופטת, ארון חום דו־דלתי עמד בצדו השני של החדר ומשני עבריו שני כיסאות רעועים, וליד החלון הצר, שענפי הרדוף מאובק התחככו בשמשותיו, עמד אותו שולחן עץ מרובע, סדוק טבלה, שעליו הנחתי בשעתי את ספרי ומחברותי. מוירה – גורל, נומוס – חוק, קוסמוס – סדר, פיזיס – טבע, ביוס – חיים. היית מיטיב עמי אילו לימדת אותי לשכוח את אשר הייתי רוצה לא לזכור, אמר תמיסטוקלס. כבשתי אנחה בתוכי ושאלתי מי גר פה עכשיו. “עכשיו אני,” אמר פלדמן בקולו הרצוץ, “בחדר מה שהיה שלי גרה אחות של האישה שלי שבאה מסלובקיה, זקנה מאוד. חולה. לפני עשר שנים היא באה משם.” “אשתך… לא ידעתי שהיית נשוי…” “היא לא בחיים…” אמר, “מאיידנק. אני באתי בארבעים וחמש. אחרי הכול מה שהיה שם. הנה, פה, זה ממה שהיה לפני,” הוא הצביע על תצלום שנתלה מעל למיטה, “זה לודז', שלושים ושמונה.” עמדתי מול התצלום, שנראו בו שני צעירים שלובי זרוע, הוא גבוה ורזה, בחליפה ובעניבה, שערו מסורק למשעי עם שביל בצד, והיא בשמלת פסים עם צווארון נפנפות לבן וחיוך של אושר על פניה. מאחוריהם נראו עצים רחבי צמרות, ודשא, מעין פארק עירוני. הייתי נדהם: איך זה ששנתיים גרנו במחיצה אחת, דיברתי איתו יום־יום, לפעמים גם אכלנו יחד ארוחת בוקר, ולא עלה על דעתי שהוא ניצול שואה. “אתה… איך אתה ניצלת?” נשאתי מבטי אליו. “מקרה,” הוא גיחך. “בגטו לודז' אני עבדתי בשופ, תפרתי כובעים לגרמנים. את בלה שלחו למאיידנק, אותי לאושוויץ. באושוויץ ראו שאני יודע לתפור, אז לקחו אותי לעבודה בבית חרושת, מה שתפרו מדים בשביל הוורמאכט. בבוקר הולכים שמה, בערב חוזרים, מאתיים גרם לחם יבש… זהו. הכול מקרה,” אמר והסתכל בי בחיוך חמוץ. “כל החיים זה מקרה,” הוסיף. שתקתי. לא ידעתי מה לומר. “אתה למדת יוונית, נכון?” התבונן בי. “כן,” לחשתי, וכל משקע המרירות והזעם עלה ממעי אל גרוני. “טוב, עלי ללכת,” אמרתי. בירכתי אותו שיאריך ימים ונפרדתי מעליו.

המנוולת ההיא תסיים את עבודתה במערכת לא לפני שתיים, חישבתי בלבי, ותגיע לביתה במכון ויצמן כעבור שעה בערך. לפני ארבע אין טעם שאלך לשם. אפשרות אחת היא שאפגוש בה כשהיא בדרך לביתה, שללא ספק הוא וילה מפוארת – הפרופסורים האלה במכון הם משועי הארץ – ולפני שתיכנס אליו אעצור אותה, אטיח בפניה את כל מה שיש לי עליה, והיא תשתוק, רק תנעץ בי את מבטה המרושע, אז ארסק לה את הפרצוף השטני שלה. אפילו לצעוק היא לא תספיק. אפשרות שנייה, שאצלצל בדלת. אם היא לבדה בבית, אלפות אותה בצווארה ואמחץ אותו עד שתיחנק. אם בעלה יענה לצלצול, אבקש שיאמר לה לצאת אלי, שיש לי איזו שליחות אליה, הוא לא יחשוד בכלום –

יש לי עוד שעתיים־שלוש עד שאסע לתחנה המרכזית ואתפוס שם את האוטובוס לרחובות. הביתה לא אגש לפני כן, החלטתי. לא הייתי רעב, שום תיאבון לא היה לי ביומיים האחרונים, וחשבתי מה אעשה בזמן שנותר לי. נזכרתי שוב בדניאלה, שעכשיו היא בעלת גלריה קטנה לתכשיטים וחפצי נוי בנווה צדק, ואף על פי שעברו שנים רבות מאז ההתאהבות האומללה שלי בה, בהיותי נער בבית הספר בפרדס חנה, וגלגולים רבים עברו עליה מאז, נישואים, גירושים, והאסון שאירע לה, כאשר הבן היחיד שלה נהרג בלבנון לפני כשש־עשרה שנה, היא מצלצלת אלי בכל פעם שהיא מוצאת תרגום שלי מיוונית במוסף ספרותי כלשהו, כדי להלל ולשבח, ולהזכיר נשכחות, ולהביע משאלה שניפגש. פעם אחת, לפני כשבע שנים, נעניתי להפצרות שלה ובאתי לדירתה ברחוב מזא“ה: רהיטים עתיקים, שטיחים פרסיים, ציור ברוקי עם עלמות ועלמים עירומים שרועים על הדשא בין עצי היער, במסגרת מוזהבת, מעל לספה הירוקה הקטיפתית, ובאוויר ריח דק של צמח ירוק, אולי אספרגוס. בחדר היתה אפלולית, כי התריסים היו מוגפים והיא נמנעה מלהדליק את האור, וכשירדתי במדרגות לאחר שעתיים רציתי להסתתר מעצמי ולא ידעתי איך. עכשיו פתחתי את לוח הכיס שלי ומצאתי את מספר הטלפון שלה בגלריה, שרשמתי אותו מזמן והוא נודד איתי מלוח שנה ללוח שנה, חזרתי אל תא הטלפון ברחוב הרצל וחייגתי את מספרה. “תומי!” שמעתי את קולה החם, הצלול, “כמה נחמד לשמוע את קולך! איפה אתה?” אמרתי שאני לא רחוק מנווה צדק, ושאלתי אם היא פנויה לראות אותי לשעה קלה. “אם אני פנויה? בשבילך אני תמיד פנויה! בוא, בוא!” כמה מוזר ומפתיע זה היה כאשר לילה אחד, במחנה ליד מעיין חרוד, בן שבע־עשרה הייתי, נשכבה לצדי באוהל, הפשילה את השמיכה הצבאית, נדחקה אלי, ריח של עשן מדורה וענפים חרוכים היה בשמלתה, וללא אומר ודברים לפתה אותי בזרועותיה ובלהיטות פרעה את בגדי, חילצה את אברי והנחתה אותו אל תוכה – מאין לה המיומנות הזאת, חלפה מחשבה בראשי, כציפור אש – ואני נמלאתי הרגשת אושר שמֵימי – זו היתה הפעם הראשונה שידעתי אישה לא בדמיונותי הפרועים אלא בעליל – ובו בזמן בילבלה את מחשבותי חידה סתומה, כי לא הבנתי איך קורה הדבר הזה, שלאחר שהתנכרה אלי בכל שנת הלימודים ההיא, השביעית, ממש התעלמה ממני, אף שידעה וחשה שאני מאוהב בה “עד כלות”, כמו שהעזתי וכתבתי לה בפתק שתחבתי בסתר למחברתה, והיא לא הראתה אף ברמז שקיבלה אותו, ובעצם, לא הייתי צריך להתפלא על כך, כי אני הייתי נער בעייתי, כולם ידעו זאת, פתאום, באמצע השיעור, הייתי פורץ בצחוק למשמע מילה כלשהי מפי המורה, למשל, אני נזכר עכשיו, כשאמר “פתשגן” והמילה רישרשה בראשי, פתשגנפתשגנפתשגן, ולא יכולתי להתאפק מלצחוק, וכל הכיתה זקפה עלי עיניים כאילו יצאתי מדעתי, או כשקראנו בישעיהו את הביטוי “פותהן יערה”, והמורה הסביר שהכוונה היא שאלוהים יגלח את פאת ראשן, ואני, אולי יחיד בכיתה, ידעתי מה הפירוש האמיתי של “פותהן”, והתמונה הגסה נפערה לעיני בכל זימתה, וגם אז פרצתי בצחוק, והיא ללא ספק חשה שהייתי אורב לה בערב מאחורי גדר הברושים של ביתה, שבוגנוויליה סגולה ענפה חבקה את כתליו, ולאחר שכיתתי את רגלי בחול מכרכור לפרדס חנה, וחיכיתי שתצא, בתקווה שתעבור על פני ואוכל להגניב כמה מילים לאוזניה, כמה גולמני הייתי אז, נער גדל גוף ומסורבל וכאילו מפגר בהתבגרותו – והנה היא נלחצת אלי ככה, מפשיטה אותי ונדחקת אלי. והמוזר ביותר היה שגם לאחר אותו הלילה, ליל חשק פלאי במחנה מעיין חרוד, התנכרה אלי כאילו לא היו דברים מעולם, ולמחרת ולמחרתיים, בבית הספר, לא ניגשה אלי, רק העיפה אלי מרחוק חיוך של הטיית חסד. אבל, כאמור, גלגולים רבים עברו עלינו מאז, היא נסעה לאנגליה עם הוריה, וכשחזרה לאחר שנתיים, ואני עושה אז את שירותי הצבאי ומגיע הביתה אחת לחודש־חודשיים, כבר היתה נשואה לעורך דין צעיר, נחמד ורכרוכי, שחיוך של טוב לב חנפני היה שפוך על פניו הבהירות החלקלקות, שכשות רכה מקיפה אותן, וחמש שנים לאחר מכן, כשאני כבר נשוי לרינה, שמעתי שהתגרשה מאותו אברך משי, שממילא לא התאים לה – שיערתי כך ביום שראיתיו לראשונה – כי לה היה דרוש גבר חזק שיֵדע למשול בה. אבל לפני כחמש־עשרה שנה, אולי שש־עשרה, קרה משהו מדהים: כמה ימים לאחר שפורסם בעיתון תרגום שלי ל”קינת הֶקָבָּה" של אוריפידס, שבו מקוננת מלכת הטרויאנים על מות בנה הקטור בקרב עם האכאים, צילצל הטלפון בביתי: “מדברת דניאלה, אינני יודעת אם אתה עוד זוכר אותי.” אף על פי שעברו שנים כה רבות, הכרתי את קולה, הגם שנשמע חרוך, כמו מֵעָשָן. “איך לא אזכור,” אמרתי. “ובכן, שמע. לפני שבעה ימים נפל בני, אמנון, בלבנון, בקרב בדרך לצור. ואתמול הביאה לי חברתי את דף העיתון מאותו היום שבו נהרג אמנון, ובו ‘קינת הקבה’ שאתה תירגמת.” אני – צמרמורות עברו בגופי. רגע ממושך לא יכולתי להוציא הגה מפי. גימגמתי כמה מילים של השתתפות בצער, שרק העליבו אותי בשגרה שבהן, וקולי נחנק בי. “זהו. רציתי רק לספר לך,” אמרה, והורידה את השפופרת. צנחתי לכיסא וכיסיתי את פני בידי. דמותה כנערה עלתה לנגד עיני, ושיר עצוב, מימי אהבתי אותה, שאמי היתה שרה, התנגן בלבי: “יש ונדמה לי שכחתיה לעד, אפס כל רגש מלב, אך פתע נעור איזה נים ורעד, ושב ורטט הכאב.” דמעות עלו בעיני לנוכח גל הזיכרונות הכאובים שהציף אותי. למחרת מצאתי את מספר הטלפון שלה במדריך, צילצלתי אליה וביקשתי לבוא אליה. באתי לדירתה ברחוב מזא“ה. את הדלת פתחה אישה שדמתה אך מעט לנערה שהייתי מאוהב בה. היה לה עכשיו יופי מסוג אחר, בשל, מבוגר ואפל כלשהו. לחצתי את ידה, וכשחבקתי את כתפה שמטה את ראשה על חזי ומילמלה, “יותם.” אחר כך זקפה אותו, ובהישירה מבטה אלי מילאו דמעות את עיניה. לא מצאתי מילים לנחמה. צבע פניה השחום ושערה השחור הארוך, שצמה עבה שלו גלשה על שכמה, שיוו לה נופך של צוענייה. על השידה בפינת החדר עמד תצלום ממוסגר של נער במדי צנחן, ובהעיפי עליו עין הכה אותי הדמיון שבין פניו, עם המבט השובבי, הנוצץ, והשפתיים הדקות, והסנטר הסונט, לבין פניה של דניאלה הנערה, תלמידת בית הספר. ישבנו על הספה, וכשפרשתי זרועי על כתפיה פרצה בבכי מר שלא יכלה לעצור בעדו. אחר כך קמה, הביאה חפיסת ממחטות נייר, מחתה את דמעותיה, וכשחזרה לשבת לחשה, “סלח לי,” ולאחר רגע, “תודה שבאת.” שתקתי. שנינו שתקנו. כשהתאוששה מעט שאלה, “מה קורה אצלך, ספר.” מניתי בדילוגים כמה תחנות בחיי מאז נעורינו, ואז גילתה לי ש”עקבה אחרי" כל השנים האלה, והיא קוראת כל תרגום ששמי חתום עליו.

כשהגעתי לנווה צדק, לרחוב פינס – מי היה פינס, כבר שכחתי, אחד מראשי המזרחי, נדמה לי, מן הביל"ויים? – ובכן, ברחוב פינס נטפל אלי כלב זאב זקוף אוזניים וחד זרבובית, יותר זאב מכלב, שסב בעקבותי הנה והנה וריחרח את מכנסי, וכשפניתי לאחורי לסלקו מעלי ראיתי את אדוניתו, גברת צעירה עם מבט מתנשא ותסרוקת מגדלית שצעיף צבעוני רב קפלים כרוך סביבה, ואמרתי, “את חייבת להחזיק אותו ברצועה, גבירתי!” “אתה לא צריך להיבהל ממנו,” צייצה הגברת הצעירה, “הוא לא נושך!” “זה לא עניינך אם אני נבהל או לא,” אמרתי ברוגז, “לפי החוק את חייבת להחזיק אותו ברצועה!” “יש הרבה חוקים במדינה הזאת,” ליגלגה הצעירה הגנדרנית, “שמעת שמישהו שומר עליהם?” בעטתי באחורי הכלב, שהתקרב שוב אל רגלי. “אתה, שלא תעיז לנגוע בו! אני מזהירה אותך!” היא תפסה בעניבת צווארו של הכלב ומשכה אותו אליה. “מושחתת!” הטחתי לעברה וכמעט ירקתי בפניה. מיהרתי להתרחק ממנה, וכל כך רתחתי בתוכי – לא רק עליה, אלא על המדינה כולה, שהיא מושחתת, שלאיש לא אכפת בה מה קורה לזולתו, כולם דורכים זה על גופו של זה, והנשים גרועות מכולם, חצופות, לא מתחשבות, לעתים נדירות ביותר תיעצר נהגת לפני מעבר חצייה, כי מגיעה לה זכות ראשונים מדרך הטבע, כי היא המין החלש, כמובן, ולכן מותר לה לדרוס את הולך הרגל – כל כך רתחתי, שעצרתי בצל סוכך של קיוסק לשאוף רוח וביקשתי בקבוק קולה וגמעתי את כולו ביניקה אחת.

“יופי שבאת!” אחזה דניאלה בידי. “אני כל כך שמחה. כמה זמן לא התראינו? ארבע שנים?” “בערך,” אמרתי בהיזכרי בפגישה שהיתה לנו כארבע שנים קודם לכן, בפואייה של היכל התרבות. היא היתה לבושה בשמלה כחולה ורחבת שרוולים שגלשה עד כפות רגליה היחפות, צוארונה היה רקום פרחים אדומים, צמת שערה השחור העבה ירדה לה על גבה, עד מותניה, וארשת של ביטחון, ספק אמיתי ספק מדומה, נחה על פניה הכהות. אכן כה שונה, ציינתי לעצמי, מאותה נערה קלילה עם הצחוק המתגלגל והמתגרה שהייתי מאוהב בה בשכבר הימים. “אז למה אתה לא מצלצל אף פעם?” שאלה ואחזה בזרועי, ובהישירה מבט עצוב אל עיני, אמרה, “את ‘קינת הקבה’ אני שומרת אצלי מאז וחוזרת אליה פעמים רבות,” וציטטה לי כמה שורות מתוכה: “היש צער שאינו צערי? ארצי אבדה, אבדו בעלי וילדי… שחה לעפר תהילת ביתי…” “כן, כך,” לחצתי את ידה, “הם חיים איתנו, המתים.” שתקנו עוד רגע, ואני סקרתי במבטי את הגלריה. באפלולית הצוננת התעמעמו צבעיהם של רדידים רקומים, שטיחים מעשה טלאים, חבלים תלויים על הקירות, מפות מעשה תחרים, ועל גבי מדפים וכנים ניצבו צלמיות של בהט ושיִש ונחושת ומחרוזות ואבני חן וגבישי קסמים שגדשו תיבות עץ פתוחות. “בוא, תראה דבר יפה שקיבלתי, דבר נדיר!” שילבה זרועה בזרועי והוליכה אותי לאורך המדפים כשהיא מתעכבת ליד צלמיות קולומביאניות ואצטקיות. כן, לפני כארבע שנים זה היה כשנפגשנו לאחרונה, לדקות ספורות, בפואייה של היכל התרבות, בהפסקה, בקונצרט של הפילהרמונית, שניגנה תחילה את הסימפוניה השנייה של מהלר – אני לעולם לא מחמיץ קונצרט עם יצירה של מהלר – והצגתי אותה לפני רינה כידידה ותיקה מימי התיכון, והשתיים הגניבו מבטים סקרניים זו אל זו, ובמבוכתן החליפו כמה משפטים על טיב הנגינה, וכששבנו והתיישבנו במקומותינו חייכה אלי רינה: “אהובה שלך?” “כשהייתי בן שש־עשרה, שבע־עשרה,” הודיתי. “ומאז לא נפגשתם?” “אולי פעמיים־שלוש…” “אף פעם לא סיפרת לי עליה.” “לא היה מה לספר,” אמרתי, “אהבת נעורים תמימה…” “אני חושבת שהיא עוד אוהבת אותך,” לחשה באוזני רעייתי הפסיכולוגית, הרואה ללב ולא רק לעיניים. “היא גם אז לא אהבה אותי,” עוד הספקתי ללחוש לפני שהניף זובין מהטה את שרביטו על הפתיחה ל“אורפאוס ואאורידיקה” של גלוק. “לא מרגש?” לחצה דניאלה את זרועי אל גופה, עד שחשתי בתפיחת שדה הרכה, כשעמדנו מול צלמית חומר זעירה שראשה מחורץ ושתי ידיה תומכות את שדיה הקטנים ואחת מרגליה, הפשוקות בישיבה, גדומה. “עשתורת,” זיהיתי את הדמות. “איך הגיעה אלייך?” “בדואי, מסיני. ותאר לך כמה ביקש בעדה, שלוש מאות שקל! לא היה לו מושג איזה אוצר יש בידו! אלת האהבה!” “וגם המלחמה,” אמרתי. משהו אפל ופולחני הקושר את מות בנה של האלה הקדומה העביר צמרמורת בלבי. “אתה זוכר איך עמדנו יחד על הבימה במגרש בית הספר, בטקס יום הזיכרון,” נצצו אלי עיניה, “ואתה קראת את ‘ראי אדמה’ של טשרניחובסקי…” “ואת קראת את ‘הנה תמו יום קרב וערבו’ של אלתרמן… הייתי כל כך נרגש,” אמרתי, “שהאותיות התערפלו לי, ובכל שתי שורות נכשלתי בקריאה. אני זוכר שקראתי ‘חררה’ במקום ‘חרדה’… את היחידה שלא צחקת…” “כן, כן,” נאנחה, “הא לך הטובים בבנינו, נוער טהור חלומות, ברי לב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות… טוב, נעזוב את זה. בוא, ספר לי מה נשמע אצלך,” אמרה ומשכה אותי אל דרגש העץ הכפרי הירוק שעמד בפינה והושיבה אותי לימינה. “מה אתה מתרגם עכשיו?” הניחה ידה על ברכי. השפלתי את ראשי, אחר כך נשאתי אליה את עיני וסיפרתי מה שאירע לי בהוצאת הספרים. היא שתקה רגע ממושך, כאבלה על אסוני, ואחר כך אמרה: “הלוא זה אבסורד לומר שהתרגומים שלך נכים! הם נפלאים! כל מי שקרא אותם חושב כך! אז מה אתה חושב לעשות עכשיו?” “לחסל אותה,” אמרתי. “את מי לחסל?” “את העורכת המנוולת הזאת.” “איך תחסל אותה?” “אני אחנוק אותה. אוציא את הנשמה ממנה.” לרגע נתנה בי מבט נדהם, אחר כך סמכה את ראשה אל כתפי וצחקה: “הוי, תומי תומי, אתה נשארת ילד כמו שהיית! אתה תחנוק? אתה מסוגל לחנוק?” ולאחר רגע הוסיפה בלשון עניינית: “דבר איתה! אולי תשכנע אותה! תן לה צ’אנס לפני שאתה חונק אותה!” שתקתי. ולאחר עוד שני רגעים לחשה: “אתה רוצה לבוא איתי? אלי הביתה?” הייתי מדוכדך עד שפל המדרגה, ואמרתי: “בפעם אחרת, אולי.” “שאקח אותךָ טרמפ הביתה?” הודיתי לה, אמרתי שאני מעדיף ללכת ברגל, ולפני צאתי נשקתי לה על לחייה. כל כך הייתי מאוהב בה בימים הרחוקים ההם, שפעם, כשהשארתי לה פתק ובו שתי מילים בלבד, “דניאלה דניאלה”, ומתחת להן שמי, והיא לא ענתה לי עליו, לא באותו היום ולא למחרת, ובהפסקות ראיתי אותה מתרוצצת על מגרש המשחקים של בית הספר, צוחקת, מפטפטת, שום סימן לא הראתה שקראה את הפתק, החלטתי לטרוף את נפשי בכפי. אחר הצהריים יצאתי מן הבית בכרכור, הלכתי לפרדס חנה, ניגשתי לתחנת האוטובוסים, נסעתי עד צומת בנימינה, ומשם הלכתי ברגל, בדרך לא סלולה, עד חוף קיסריה. עליתי על אחד הצוקים הגבוהים, סמוך לאמפיתיאטרון העתיק – רוח חזקה נשבה – פשטתי את בגדי, ועמדתי לקפוץ מן הצוק אל הסלעים המוריקים מאזוב שלמטה, שגלי הים נשפכים ונשטפים עליהם. הים היה פראי, וגלים גבוהים ומאיימים התרוממו כהרים לכל מלוא העין, התהפכו לתהומות, התגלגלו וחזרו והתרוממו, התקצפו בהתקרבם אל החוף הסלעי והסתערו עליו


השעה היתה שלוש כשיצאתי מן הגלריה, ובהגיעי לרחוב שבזי נעצרתי ואמרתי: אני אתן לה צ’אנס, לזונה ההיא, כמו שהציעה דניאלה, אתן לה ארכה לעוד יום אחד, לחזור בה, אצלצל אליה ואשמע מה יש לה לומר לי. חום היום לא פג, והבתים הנמוכים של נווה צדק הטילו אך מעט צל, והיה עלי להתחכך בכותליהם כדי להישמר מן השמש. ימי הקיץ בארץ הזאת מתארכים לבלי סוף, ואפילו בשבע אין לך מנוחה מחומם. בארבע וחצי הגעתי הביתה. “איפה היית כל השעות האלה?” תהתה עלי רינה, “צילצלתי כמה פעמים מהאוניברסיטה ולא היית בבית.” אמרתי שהלכתי לבקר ידידת נעורים שלי. “את פגשת אותה פעם, בקונצרט, זוכרת?” “דניאלה?” זכרה את השם, “הלכת להתנחם אצלה?” הצטחקה כשהיא מצדדת אלי מבט אירוני. “ביקרתי בגלריה שלה בנווה צדק,” אמרתי, “כבר מזמן ביקשה להראות לי את הגלריה הזאת. יש שם צלמיות מן התקופה הכנענית. עשתורת…” “ניחמה אותך?” “מי?” “העשתורת הזאת.” “את אישה קשה,” אמרתי, “למה את מתגרה בי? את יודעת באיזה מצב אני נמצא!” “סליחה,” אמרה, “סתם נפלטו מילים מפי.” ולאחר רגע אמרה: “דיברת עם מישהו מן ההוצאה?” “עם מי אדבר שם?” “צריך לדבר עם מישהו, לא?” “אין לי עם מי לדבר.” היא שתקה לרגע, ואז אספה כמה צרורות דפים מן השולחן ואמרה שהיא ממהרת לישיבה באוניברסיטה. “נדבר בערב,” אמרה בצאתה.

בחמש חייגתי את מספר ביתה של ליאורה אופיר, שקיבלתי מידי ליזה. קול של גבר, שנשמע מכובד ובטוח בעצמו, ענה לטלפון, וכשאמרתי שאני מבקש לדבר עם גברת ליאורה אופיר אמר: “רק רגע.” כעבור רגע או שניים חזר ושאל: “מי מבקש אותה?” אמרתי את שמי, ולאחר זמן מה, שנדמה לי ארוך למדי, חזר הקול הגברי המכובד ואמר: “היא עסוקה עכשיו. תוכל לצלצל מאוחר יותר?” “מתי בערך?” שאלתי, והוא, לאחר היסוס מה, אמר: “בעוד חצי שעה, שעה.”

נכנסתי למטבח, הוצאתי מן המקרר גביע יוגורט, גבינה ומלפפון, והתיישבתי לנסות לאכול משהו. לשווא. כבר באותם רגעים חשתי שדבר לא ייצא מן הניסיון הזה, אשר יגרום לי רק השפלה. ובכל זאת אתה חייב להַנוֹת אותה מן הספק, אמרתי לעצמי, חכה בסבלנות. עדנה צילצלה ושאלה בדאגה לשלומי. אמה, אמרה, סיפרה לה מה אירע לי בהוצאת הספרים. “מה תעשה עכשיו?” שאלה. “אקרא את שבחי הבעש”ט," אמרתי. “לדעתי,” אמרה, “אסור לך לוותר.” “אני לא עומד לוותר,” אמרתי, “אני יוצא למלחמת קודש.” “נגד העורכת ההיא?” “נגד ההוצאה כולה, ואם לא יֵלך, נגד המדינה כולה.” “אתה דון קישוט, אבא!” הצטחקה, “תהיה ריאלי!” “איך אמר בן גוריון?” עניתי לה, “מי שלא מאמין בנסים בארץ הזאת, איננו ריאלי. גם לי אולי יקרה נס. תני לי את נורי, אני רוצה לדבר איתו.” “נורי הלך לחברים,” אמרה, “כשיחזור, אומר לו לצלצל אליך.”

לאחר שעברה שעה תמימה צילצלתי שנית אל ביתה של ליאורה אופיר. שוב ענה הקול הגברי, שוב ביקש שאחכה רגע, וכשחזר אמר: “תשאיר לי בבקשה את המספר שלך, היא כבר תתקשר אליך.”

הו, כמה טוב אני מכיר את התשובות האלה של פקידים ופקידות, שידה ושידות! הלוא ברור מראש שהוד מעלתה לא תתקשר אל העני ממעש, הנכה באלפי מנשה, האיש שאין לו מעמד ואין לו מהלכים, לא בממלכת הספרות ולא בפרוזדורי הרשות! ובכל זאת – הרי חייב אתה להאמין שבכל אדם, אפילו הוא רשע, יש איזה גרגר של טוב שטמן בו אלוהים, כמו שכתב ברנר ב“מכאן ומכאן”, האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר וכו'. התיישבתי אפוא בסלון, הדלקתי את הטלוויזיה וחיכיתי עד שינצנץ אלי ניצוץ כלשהו מן האור שבאדם. על המרקע ריצדו דמויות אנגליות טיפוסיות, וביניהן זו של דלגליש, חוקר־בלש שמרתק אותי בדרך כלל, אישיות בלתי רגילה בחוכמתה ובישרותה, וזה היה סרט מסדרת הסרטים של פי־די ג’יימס, אבל התמונות היטשטשו לעיני, לא יכולתי לעקוב אחר העלילה הבלשית, שהיתה מסובכת ומעניינת ככל הנראה, כי הייתי דרוך כולי אל מכשיר הטלפון שבפינת החדר, מתוך תקווה נואלת – גם אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא – שהמנוולת תתקשר, כפי שהבטיח הפרופסור הנכבד. כעבור עשרים וחמישה רגעים נשמע הצלצול שהקפיץ אותי ממקומי. הרמתי את השפופרת בדחילו ורחימו. זה היה קול צעיר ורענן וחדור אופטימיות, ששאל אם אפשר לדבר עם גברת רינה שחר. “גברת רינה שחר לא בבית,” עניתי בקוצר רוח לצעיר האלמוני, כנראה תלמיד חָנֵף שלה, או מחזר, יש גם בני תשחורת המחזרים אחריה, “לא, אינני יודע מתי תהיה!” וטרקתי את השפופרת. שבתי והתיישבתי מול הטלוויזיה. דלגליש, הבנתי, כבר היה על סף פתרון תעלומת הרצח במרתף הטירה. לא עברו רגעים ושוב הרעיד את חלל הסלון צלצול הטלפון, ושוב זינקתי אליו. “יותם?” שאל קול מתוק של בחורה במבטא רומני. האם יש בין מכרי בחורה צעירה הרגילה לפנות אלי בשמי הפרטי, בנעימה אינטימית כזאת? פישפשתי בזיכרוני. “תראה, יותם, אני רוצה להציע לך הצעה שקשה לסרב לה. יש לנו עכשיו מבצע החתמה על העיתון, שים לב, בשלושת השבועות הראשונים אתה מקבל את העיתון חינם, ישר אליך הביתה, ובחודש שאחר כך…” הנחתתי את השפופרת בכוח על עריסתה – החוצפה הזאת של כל מיני פקידות זוטרות שלא ראו אותך מעולם לקרוא לך בשמך הפרטי! מיהרתי אל הטלוויזיה וכיביתי אותה. לשווא אתה מורט את עצביך בציפייה לטלפון מן העורכת הנכבדה. היא מזן הנשים השאפתניות, הקשוחות, חסרות המצפון, המטפסות על גוויות כדי להגיע למטרות שהציבו לעצמן,להיות מנכ“לית של בנק לאומי, מזכ”לית של משרד ראש הממשלה, מפכ"לית של מחלקת החקירות במשטרה, עורכת תרגומים בהוצאת ספרים. כל אברי גופן, למן הרגליים הדורסניות ועד השדיים הזקורים והעורף הקשה והעיניים השחוזות, כולם ערוכים למלחמה עד חורמה על הגשמת המטרות האלה. כל עצמותיהן תאמרנה. ליאורה אופיר זו היתה יכולה, בנסיבות המתאימות, גם להיות קאפו באושוויץ, להצליף במגלב שבידה, ללא רחמים, על גופות עירומים של נשים גלוחות שיער בדרכן לתאי הגזים. היא בנויה מן החומר הזה, אין לך למה לקוות ממנה. נשים כאלה צריך להדביר כמו שמדבירים חרקים או כנימות. אני זוכר איך היה אבי דוהר על אתונו הצחורה, אתון רחבת גרם וכבדת ראש, שפעם החלקתי מעל גבה ונחבטתי באדמה החרבה, נודד מכרם אל כרם במושבות השומרון כאשר הפילוקסרה תקפה את הגפנים, והיה מביא אל הכורמים חומרי הדברה נגד כנימת העלים הקטלנית. ליאורה זאת היא מין כנימה כזאת, ויש לנהוג בה כמו שנוהגים בכל מיני הכנימות.

רק בשבע חזרה רינה הביתה. “מישהו שאל עלייך בטלפון,” הודעתי לה בכניסתה. “תלמיד שלך, כנראה. חתיך.” “ראית בטלפון שהוא חתיך?” צחקה רינה. “הוא נשמע כך, חתיך,” אמרתי. “לא אמר את שמו?” “חשש מפני, כנראה, הוא עוד יצלצל, אל תדאגי.” רינה ליכסנה אלי חיוך לגלגלני ומיהרה אל חדר העבודה שלה, להניח שם את הספרים שבידיה. כשחזרה התיישבה מולי ואמרה: “עכשיו בוא נחשוב בשקט, ללא רוגז, מה יש לעשות בעניין של הוצאת הספרים. הרוגז הוא יועץ רע, כידוע לך.” סיפרתי לה על התשובה שקיבלתי מביתה של העורכת הכבודה, ועל כך שכבר שלוש שעות אני מצפה לקיום הבטחתה ואין לי מה לצפות עוד. “אם קודם לכן לא היתה לי הוכחה מספקת לרשעותה, זו ההוכחה. לתת לאדם כמוני, שאיננו קוטל קנים באגם, והוא מבוגר ממנה בכמה וכמה שנים, לשבת ולחכות שלוש שעות עד שתואיל בטובה…” “טוב, היא לא תיארה לעצמה שאתה יושב ומחכה רק לזה…” אמרה רינה. נעצתי בה את מבטי, ופתאום חשתי שמתלקחת בתוכי שנאה כלפיה. “את אויבת שלי,” אמרתי. “אויבת שלך?!” צחקה. “את תמיד תצדיקי את האויבים שלי, תמיד תעמדי לצדם. כשאני חוזר מן החנות ומגלה שהחנווני רימה אותי בעשרים שקל, את תאמרי שאני, כנראה, טועה בחשבון! אני! אפילו כשאני נכנס הביתה כל עוד רוח בי ומספר שאופנוען צמא דם כמעט דרס אותי כשחציתי את הרחוב, את תאמרי שאני – כן, אני! – הייתי חייב להסתכל ימינה ושמאלה לפני שאני חוצה! כבר מזמן שמתי לב לכך: לעולם לא תאשימי את המתנכלים לי. אותי תאשימי! את בעצם אויבת שלי.” רינה הסתכלה בי ממושכות, ולבסוף אמרה בשקט: "אז מה אתה חושב לעשות עכשיו בנוגע להוצאת הספרים? “תשאלי מה אני חושב לעשות עכשיו בנוגע לעורכת המנוולת,” אמרתי. “מה אתה חושב לעשות עכשיו בנוגע לעורכת המנוולת?” חזרה על דברי. “עם רשע תתרשע,” אמרתי, “אסור להתפשר איתו, את הרשעות צריך לעקור מן השורש!” “הרשעות בכלל? בעולם?” חייכה. “כן, בעולם!” קראתי. “מה אתה, הרקולס? פרומתאוס? אטלס?” שלפה כנגדי גיבורים מן המיתולוגיה, שאני רוצה למחות אותה מזיכרוני, “אתה רוצה לשאת את העולם על גבך?” “אני רוצה לסלק מן העולם את האישה המסוכנת הזאת!” זב הארס מבין שפתי, “היא זורעת רשע! היא תפיץ אותו בכל מקום שתבוא אליו! היא משחיתה את המדינה!” “אתה לא חושב שאתה קצת היסטרי?” גיחכה. “אין לי מה לדבר איתך! אני חולה ממך!” צעקתי וקמתי ממקומי, “לכי תתחבקי עם הזונה הזאת! תלקקי לה את כפות הרגליים!” ויצאתי מן החדר.

נכנסתי לחדר העבודה שלי ונעלתי אחרי את החדר במפתח. ועם זאת, היה נדמה לי כאילו אני מסיג גבול, חודר לרשות זרה. החדר הזה, על כל מה שיש בו – הספרים, המחברות, הדפים הרבים הפזורים על שולחן הכתיבה – כל אלה כבר אינם שלי. השתרעתי על הספה, להירגע מן הסערה שעברה עלי, ולא הדלקתי את האור. לאחר רגע־שניים נשמעו דפיקותיה של רינה על הדלת. “תומי, תפתח רגע… מה קרה לך? תפתח, לא אנשוך אותך… אני רוצה לומר לך משהו…” “תאמרי לי מחר,” קראתי, “תני לי עכשיו להיות לבדי. בבקשה.” שמעתי את צעדיה מתרחקים. קיפלתי את זרועותי מתחת לראשי ועצמתי את עיני. חשבתי, כמה הייתי מאושר בהיותי בן עשר, שתים־עשרה, כאשר הסתגרתי אחר הצהריים במחסן הכלים שבחצרנו, התיישבתי על רצפת העפר הכבוש, בין שקי זרעים, קופסאות של חומרי הדברה, כלונסאות, מעדרים ומגרפות, וריח זבל כימי עולה בנחירי, ועל ברכי המורמות שעוּן “נילס לינה” של יעקבסן, ששאלתי בספריית בית הספר, ולאורן הקלוש של קרני השמש החודרות מבעד לסדקים שבין לוחות העץ – אלומה של אבק זהרורי חוצה את חלל המחסן – השתקעתי בקריאה על הנער נילס, אוהב הציפורים והחיות והעצים והשיחים, החי בדמיונותיו וחולם להיות משורר, זה האידיאל הנעלה ביותר בעיניו, וכשהבחנתי בעכביש שטיפס בזריזות על קור דק התלוי על בלימה מן התקרה שמעתי את אמי קוראת בשמי, פעמים אחדות, משוטטת הנה והנה בחצר, מחפשת אותי – חבטות כדורגל של ילדים המשחקים מעבר לדרך הגיעו לאוזני, ואני מבוצר במצודתי ובשתיקתי, מתייחד עם ספרי בלי שאמי תוכל להציק לי בשאלות או במחמאות – ורק כשהתרחקו צעדיה לעבר הרחוב הונח לי להמשיך בשקט בקריאה, ושם, באפלולית ההיא, כשריח הזבל הכימי מרטיט את נחירי, כתבתי גם שירים אחדים, בעיפרון, על גבי דף תלוש ממחברת, וטמנתי אותם אחר כך במטמורת שחפרתי בין שני עצי לימון מאחורי הלול, ועין איש לא שזפה אותם מעולם, ונזכרתי עכשיו שקראתי שם, בהיותי חבוי באותו מחסן צר, כמו חומט במחילתו, בהתפעמות, את “מיכאל קולהאס” של קלייסט, והייתי מלא הערצה לסוחר הסוסים הזה, שנאמר עליו כי היה אחד האנשים הצודקים ביותר והנוראים ביותר בדורו, כי הייתי משוכנע בצדקתו כאשר יצא בנחישות ובאומץ למסעו האכזרי לגאול את כבודו שנרמס מתחת לרגלי היונקרים ובעלי השררה ולהשיב את הצדק על כנו, לאחר שהשליטים, אשר להם הכוח, הפרו את החוק וחסמו את הדרך בעדו ובעד סוסיו וגזלו אותם ממנו, וכיבדתי אותו בלבי כאשר הוא ואנשיו שעטו, בתאוות נקם מטורפת, על פני המרחבים של פרוסיה וסכסוניה, עד דרזדן ולייפציג הגיעו, והבעירו אש בכפרים ובערים, ושדדו, והרגו, כי זה היה, חשבתי, המעשה הנאצל ביותר, שחייב אדם לעשותו, אף כי למעלה מן התבונה הוא, כדי לגמול לרשע על רשעתו, ומי ייתן ומצאתי אני עוז בנפשי להגיע למדרגה כזאת.

בלי דעת נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה, וברגע שהקיצותי אל חשכת החדר לא זכרתי היכן אני נמצא. מבעד לחלון נשקף אלי ירח מלא, נוגַה תמים קרן מפניו, ובהציצי בשעוני ראיתי שהשעה אחת ועשרים, ובאותו רגע נזכרתי בחלומי: חמישה או שישה סטודנטים מן המחלקה ללשונות קלאסיות, לבושים במכנסי ג’ינס ובחולצות פרחוניות ונעולים בנעלי אדידס, נכנסו אל הסלון שלנו כדי לשאול אותי למובנן של מילים יווניות. הם התרווחו על הכורסאות, ובכלל נהגו בבית כבתוך שלהם, ואחד מהם, ששערו ארוך כשל נערה, פשט את רגליו הארוכות אל שולחן התה הנמוך והניח עליו את נעליו, ושאל אם יש קשר בין המילה היוונית “חרון”, שהוא שם הספן המעביר את הנשמות אל הגדה השנייה של נהר האבדון, ששמו ביוונית “אחרון”, לבין המילים העבריות “חרון” ו“אחרון”. היה בדעתי להרצות להם על מאות המילים היווניות שנטמעו בלשון העברית ולא נודע כי באו אל קרבה, אבל אמרתי לבחור בשקט, שקודם כול יוריד את רגליו מן השולחן ואחר כך אשיב לו אם יש קשר או אין, אך הוא לא שעה לדברי, ושאל עוד, בגיחוך רחב על פניו, אם יש קשר בין “טרטרוס”, שהוא אחד משמות השאול ביוונית, לבין הפועל העברי “לטרטר”. למשמע שאלתו פרצו מרעיו בצחוק, ואני צעקתי בחמת זעם: “אמרתי לך שתוריד את הנעליים המזוינות שלך מן השולחן! למה אתה לא מוריד אותן?!” וכשהתעוררתי אמרתי לעצמי, מה פתאום אמרת “מזוינות”? אתה לא מתבטא כך! רצית בוודאי לומר מזוהמות, ואמרת מזוינות.

גירשתי מעלי את המילים היווניות. הירח המלא השקיף אלי מן החלון – אור רך, תמים ורב חסד נהר ממנו – ואני, נגד רצוני, נזכרתי בטיול שלנו ליוון לפני שש שנים, כאשר נסענו במעבורת מפיראוס לקורינתוס, ומשם באוטובוס ישן ורעוע למיקֶנָה – יום חם מאוד זה היה, ואבק התערבל בדרך משני עברי האוטובוס ומיסך את מראה הנוף – ובהגיענו למקום החלטתי להיכנס למערה העמוקה, שבה טמון אוצרו של אגממנון על פי המסורת – מערה שכיפת עפר גדולה ככיפת מקדש מתרוממת מעליה – ורינה אמרה, “תיכנס אתה, אני אחכה פה עד שתצא,” כי תמיד נרתעה מחללים סגורים, ואני הצעתי לה שתעמוד בצל הסוכך של הקיוסק הקטן שבצד הדרך, כי השמש להטה. רק שנינו היינו שם, ותמהתי איך אין תיירים פוקדים את המקום. נכנסתי למערה והשתהיתי בה שעה ארוכה, כי האור היה קלוש, והתעכבתי ליד כל פריט ופריט, צלמיות של אלילים, פגיונות וחרבות, כדים ובזיכים, ובחנתי אותם במבטי – משווה למה שזכרתי מן האיליאדה – ובאמת לא הרגשתי שעבר זמן כה רב, וכשיצאתי אל אור היום המסנוור מצאתי את רינה עומדת לפני פתח המערה, מתחת לשמש, איבה קשה בעיניה, ומבעד לשפתיה החיוורות הפטירה: “זו הפעם האחרונה שאני נוסעת איתך לחו”ל. אתה החלטת לייבש אותי פה, עד שתצא נשמתי." וכל שני הימים הבאים, עד חזרתנו ארצה, נמשך הרוגז האילם בינינו.

ובכל זאת, כמה שנים אחר כך נסענו גם להאג, גם לטיבינגן.

אבל הטיולים היפים ביותר שלנו היו פה, בארץ, עם עדנה, כשהיתה קטנה, ואחר כך, כשבגרה, רק שנינו לבדנו; לים המלח, שם מרחה רינה את כל גופה בבוץ ואני צחקתי למראיה ואמרתי לה כמה היא שחורה ונאווה, ומוטב שלא תוריד את הבוץ מעליה, כי כך אני אוהב אותה יותר; ולאכזיב, שם בילינו שעות בשחייה בים, אני עם כובע הקש לראשי, קשור בעניבה לצווארי, והיא מתבדחת שעם השומן שבגופי יכולתי לצוף על פני המים ללא תנועה, והיינו חוזרים, חמים ומיוחמים, אל הסוכה שבה התאכסנו. ואני נזכר בביקור שלנו בחוות הסוסים של אבנר לב־ארי, בגליל המערבי, שבה עשינו שלושה ימים ושני לילות. היה בדעתנו לנסוע לחורשת טל שעל יד קיבוץ הגושרים, אך בהגיענו לטבריה התיישבנו לאכול במסעדת דגים על שפת הכנרת, ורינה אמרה בחיוך מסתורי על שפתיה: “מה דעתך שניגש אל חוות הסוסים של אחי החורג?” לא האמנתי למשמע אוזני. יש לה אח חורג, ואני לא ידעתי על קיומו?! “אחיך?! החורג?!” נפלטה צעקה מפי. הייתי בטוח שיש לה אח אחד “טבעי”, והוא חי בצרפת, כמו שסיפרה לי פעם בכמה משפטים, שגם הם היו לוטים במסתורין. עכשיו הניחה את כף ידה על כף ידי, כמו לשכך את תימהוני הגדול, שהיתה צרורה בו גם טינה על כך שכל השנים נצרה בלבה סוד שלא גילתה לי, ומי יודע כמה עוד סודות היא נוצרת ממני, וסיפרה שעד לפני שלוש שנים גם היא עצמה לא ידעה על קיומו, אך יום אחד ניגש אליה סטודנט צעיר באוניברסיטה ואמר, “את יודעת שאני איכשהו קרוב שלך?” וכשהתפלאה על כך ושאלה איך הוא קרוב שלה, אמר שאביו, אבנר לב־ארי, הוא בנו של יהודה לבקוביץ', וכשנודע לו שרינה מלמדת באותה אוניברסיטה שבה הוא לומד, סיפר לו שהיא בתו של אביו מאשתו הראשונה, ואם כן הוא “איכשהו קרוב” שלה. ימים אחדים לאחר זאת צילצלה אל אותו אח “חורג” שנחת לפתע, כמו מטאור מן השמים, אל חייה, והוא, בלבביות רבה, הזמינה לבוא אליו לחוותו. פעמיים ביקרה אצלו, ומצאה, להפתעתה הנעימה, שהוא אדם חביב, חם ונוהג בפשטות. “אז שמחתי,” הצטחקה. “למה הסתרת ממני?” שאלתי. “חשבתי לספר לך,” רעד חיוך על שפתיה, “אבל דחיתי ודחיתי, לא רציתי לסבך אותך בעניינים משפחתיים שאני ממילא מסובכת בהם, עם האבא הזה, שנעלם מחיי, ועם אמא שהיתה מאושפזת במוסד, ועם אח שאינני יודעת איפה הוא, ועכשיו נוסף עליו גם אח ‘חורג’ שהופיע פתאום… אבל כיוון שכבר הגענו הנה, קרוב כל כך אל החווה הזאת, נכנס בי אומץ… מוכן שניסע אליו?”

אבנר, גבר שזוף ותמיר, מעין קאובוי, דומה במקצת לגרי קופר מ“בצהרי היום”, קיבל את פני “בלבביות ובפשטות”, בהתאם לתיאורה של רינה אותו. הוא הציג אותי לפני אשתו החייכנית, שהיתה לבושה שמלה אפורה ומרופטת, כמו איכרה סלאבית, וסיבי קש אחדים שזורים בשערה, שגונו כעין האפר, והוליך את שנינו לאורכה ולרוחבה של החווה, גאה בסוסיו, באורווה המשוכללת, בעצי הזית והחרוב העתיקים, בערמות החציר שנקצר משדותיו, ומכאן לכאן שאל אותי למעשי, אף שכבר ידע על עיסוקי בתרגומים מיוונית, שהוא “בור גמור” בהם, כך אמר. כשהסבנו לאכול סביב שולחן העץ הכבד בסככה הגדולה של החווה, ישבו רינה והוא סמוכים זה לזה, וכשדיברו ביניהם היה נדמה לי כאילו יש ביניהם מעין שפת סתרים, רצופה ביטויים הידועים רק להם, והדבר היה תמוה בעיני, שהרי לא גדלו יחד, ואך לפני זמן קצר התוודעו זה לזה, והם הצטחקו מדי פעם כנזכרים בדברים, ולא שאלתי, כמובן, על מה. אשתו, חולדה, לא התערבה בשיחתם. היא הקשיבה לה בחיוך אירוני ובסקרנות. נשאתי עיני אליהם מערמת החסה הענקית שהועמדה לפני – המזלג והסכין תלויים מעליה – ולא שאלתי, כי הרגשתי מחוץ לעניינים, אפשר לומר. לפתע נמצאתי עומד מעבר לתחומה של רינה, כביכול. אבל אבנר היה גבר חביב. מאוד־מאוד חביב. חביב לא רק אל רינה, גם אלי, אף שהיה נדמה לי שהוא מסתיר מחשבות לא ברורות מתחת לדיבורו החביב. בפניו השזופות, בעיניו הצחקניות ובשערו הסמיך, שעטנז של שחור ושיבה, הוא נראה צעיר הרבה מגילו, לא יותר מבן ארבעים וחמש. וכמה הופתעתי כאשר לפנות ערב ראיתי את רינה רכובה על סוס, לצדו. מעולם לא עלה על דעתי שהיא מסוגלת לרכוב על סוס. גופה היה זקוף ואצילי על גבי האוכף, ובאוחזה במושכות, מותחת ומרפה לסירוגין, היה בתנועותיה משהו ארוטי, קסום, שלא הכרתיו. שניהם התרחקו, אמנם לא בדהרה, על השביל שבין סלעי הבזלת הבוהקים בשמש, לעבר ערוץ הירדן, ומבטי ליווה אותם עד היעלמם בחורש האשלים שלשפתו, מה שמכונה בתנ"ך “גאון הירדן”, וכשחזרו, לאחר כשעה, ורינה להובת פנים ונרגשת, שאלתי אותה מנין היא יודעת לרכוב. “אני לא יודעת לרכוב,” היא הצטחקה, “אני אוחזת במושכות, והסוס פוסע מעצמו…” “זו בוודאי לא הפעם הראשונה שאת רוכבת על סוס,” אמרתי. “לא, לא הפעם הראשונה,” אמרה, וסיפרה שבשני ביקוריה הקודמים בחווה הרכיב אותה אבנר על סוס, וכך התאמנה ברכיבה כמה שעות. ובלילה, כששכבנו לישון בחדר שהוקצה לנו בבית האבן שלהם – עור של צבי היה פרוש בפישוט גפיים על רצפת האבן – לחשתי לה: “היית צריכה לרכוב עירומה, כמו ליידי גודייבה.” “הוי, תומי תום,” חיבקה אותי רינה וצחקה, “אתה יודע מי אתה?אתה פיפינג טום!”

אדם ניכר בצחוקו. וצחוקה של רינה חופשי, פתוח, גלוי, לא מסתיר כוונות רעות.

הירח היה עכשיו מוקף הילה ערפילית, ולמראהו נפל לבי, כי חשבתי שאות מבשר רע הוא. יום של שרב מחר, ומי יודע אם לא יארע לי אסון. האם שלוש האריניות הרודפות אחר חוטאים עומדות להתנכל לי? קמתי, וכשעברתי בדרכי לשירותים על פני חדר השינה, שדלתו היתה פתוחה, שמעתי את נשימתה הקלה של רינה, כמו פלומת יונה מרפרפת, ולבי נצבט בי מכמיהה אליה. חזרתי, נכנסתי לחדר, פשטתי את בגדי ונשכבתי לצדה. היא התהפכה אלי, הקיצה במעין אנחת רווחה, חבקה את צווארי ולחשה, “טוב שבאת, מסכן שלי.”

כשהתעוררתי בבוקר כבר היתה שעה שמונה, ואת רינה לא ראיתי, כי יצאה לעבודתה. לבדי בדירה הריקה, באין לי מה לעשות בתוכה, וגם לא מחוץ לה, נחת עלי שוב, כמפולת אבנים כבדות, מה שאירע לי רק לפני יומיים והפך עלי את עולמי, ושוב טיפסה אל ראשי חמת הזעם על זו שעוללה לי כל זאת. שבע־עשרה שנה שקדתי להביא את יפהפייתו של יפת לאוהלי שם העלובים, והיא הסירה בכוח את האדרת מעלי וגירשה אותי מהסתפח אל הנחלה שבה הייתי נטוע. היא קאפו! בערה בי חמתי, היא קאפו עם מגלב בידה ומגפיים דורסניים לרגליה. ובו במקום אמרתי: היום! היום אחר הצהריים! יום נקם ושילם יהיה זה!


 

פרק שלישי    🔗

איפה זה היה? על המדרכה ברחוב הראשי? כשעמדתי לחצות את הכביש אל התחנה המרכזית כדי לנסוע הביתה? ממול, אני זוכר, היו חנויות וקיוסקים, וערב רב התהלך ביניהם הנה והנה, ושם, אם אני לא טועה, היתה הכניסה לתחנה המרכזית. את הדבר הזה – נכון יותר, את המראה הזה – של אורות פנסים ושלטי ניאון, אני זוכר היטב, אבל כשפקחתי את עיני – אחרי שעות? אחרי שלושה ימים? ראיתי מעלי שניים בחלוקים לבנים, בין קירות לבנים, רופא ואחות כנראה, ולא זכרתי כלום. האם שאלו לשמי? אבל אני גם את שמי לא זכרתי. למעשה, גם עכשיו אינני בטוח שאני זוכר אותו. זוכר רק שהוא מתחיל בתי"ו. תומר? לא, לא תומר. יכולתי לשאול את עדנה, לו היתה לי גישה אליה, אבל אין לי. בחדר הזה, החדר שלי, לכל הדעות, נותק הטלפון משום מה. כי כך החליטה רינה. ואחר כך, כשהתפזר קצת הערפל, ראיתי לצדם גם שוטרת, אין לי ספק שזו היתה שוטרת, כי היתה לבושה במדים חומים או ירוקים, ושמעתי את הרופא, אם היה זה רופא, אינני בטוח, אומר לה בתשובה לשאלתה, כנראה, שלא מצאו שום תעודות, גם לא תעודת זהות. והאחות אמרה שלא היה שום ארנק בכיסי המכנסיים, נראה שנשמט על המדרכה, ואולי נגנב. נגנב? התפלאתי, איך יכלו לגנוב ארנק מכיסי? מי? מתי? כמה זמן עבר מאז? שלושה ימים? עשרה? הייתי בתרדמת, שמעתי אומרים. אחר כך הביאו אותי הביתה, באמבולנס, נדמה לי, כי את רינה לא ראיתי, אינני יודע איפה היתה ברגעים קריטיים אלה. אבל אם גם את שמי לא ידעו, שלא לומר את כתובתי, ובוודאי לא את שם אשתי, איך הובאתי לכאן? איך יכלו להודיע לרינה על התאונה שאירעה לי בעיר אחרת? תאונה? מדוע לקרוא לזה תאונה? הלוא ברור שזו לא היתה תאונה, אלא מקרה של אלימות מתועבת, אלימות זדונית. יש לדייק במילים, בייחוד כשהדבר נוגע לדיני נפשות. אז ללא כתובת כלשהי, איך יכלו להודיע לה שאני מאושפז בבית החולים? קפלן? כן, קפלן.

עלי לברר בשקט איך בכל זאת נודע לרינה על מקום הימצאי. הלוא אני לא הודעתי לה מראש על מסע הצלב שלי אל המכשפה השחורה ההיא, כדי להעלות אותה על המוקד. איך יכולתי להודיע לה, כאשר היא, באותו בוקר הזכור לי היטב, כאשר הקיצותי משנתי, כבר לא היתה בבית, כי יצאה לעבודתה באוניברסיטה, כרגיל – החריצות שלה ראויה לתהילה, לפרס היעילות מטעם משרד העבודה והרווחה או מטעם משרד הפנים, אני לא מתמצא בסבך הביורוקרטי הזה, על כל פנים, היא לעולם לא תאחר לעבודה ולא תחסיר שעה אחת מלוח שיעוריה – אם כי עלי להיות אסיר תודה לה ללא גבול, כי אלמלא גילתה איפה אני נמצא, הייתי עלול לשכב שם עד סוף ימי, להירקב באותה מיטה לבנה, ואיש לא היה יודע את אחריתי. אדם כחציר ימיו, רוח נשבה בו ואיננו, לא כל שכן חבטה קשה בגולגולת. חידה היא ותהי לחידה איך גילתה את מקומי. כבר שעות רבות אני שובר על כך את ראשי הממוקש, החף מכובע הקש. ייתכן שהיא ועדנה ויאשה התקשרו לכל תחנות מגן דוד אדום שבמדינה, ולכל בתי החולים, עד שהגיעו אל בית החולים האחד שמאושפז בו אדם שזהותו לא ידועה, קפלן, כן, וכשתיארו להם אותו ידעו שאני הוא. אבל מדוע פנו לכיוון הזה דווקא? סביר בהחלט שרינה, שהיתה עדה לדיכאוני בימים האחרונים, היתה בטוחה, כרעיה וכפסיכולוגית, שהתאבדתי, והאמת היא שלא הייתי רחוק מזה, כן, אבל איך התאבדתי? איפה? היכן הגופה? אני יכול לתאר לעצמי איזו בהלה נפלה שם כשעברו יומיים, שלושה, בעצם אין לי מושג כמה ימים עברו, ואני אינני, ואין שום אות חיים ממני. עדנה, בייחוד עדנה, נתקפה בפאניקה נוראה, היא תמיד חששה לי, תמיד דאגה לי – נסרוק את הארץ כולה עד שנמצא אותו, הכריזה, נגיע לכל מערה ולכל נקיק, הלוא הוא אהב להתבודד, ייתכן מאוד, מאוד־מאוד ייתכן, שמצא לו מפלט באחת המערות במדבר יהודה, כי לעתים קרובות הוא דיבר על מדבר יהודה, ויאשה הטוב, קשה למצוא בחור ישראלי טוב לב כמוהו, אולי בזכות זה שחזר בתשובה והכלל ואהבת לרעך כמוך מנחה אותו בכל מעשיו, היה מוכן להסיע את שתיהן לכל רחבי הארץ, לכרכור, שמא התגעגעתי למושבת נעורי, מה שנכון גם בימים רגילים, או למערות האדם הקדמון בכרמל, שם ביליתי כמה מן השעות היפות בחיי בחפשי עצמות שרופות, או לסדום, או למצוקים שמעל לעין פשחה, שם, לפני שתים־עשרה או חמש־עשרה שנה, כמעט התגלגלתי לתהום, ואילו קרה לי כך אין צריך לומר שהיתה נחסכת מבני משפחתי כל המהומה והמבוכה הזאת של חיפושים אחרי בכל כנפות הארץ. כשאקום, אם אקום בכלל, כי לפי מצבי עכשיו לא ברור אם אחזור להיות מה שהייתי, אף על פי שאפשר לומר שתמיד, מילדותי, הייתי נכה – במובן נפשי, כמובן – על כל פנים כולם אמרו כך, וקול המון כקול שדי, ככתוב, אינני זוכר איפה, או שזה תרגום מרומית, ווֹקס פופולי ווֹקס דֶאִי. ובכן, יהיה עלי לבדוק אם המשטרה לא פירסמה מודעות בעיתונים, כפי שהיא נוהגת לפעמים, על אזרח נעלם, שכל מי שראה אותו או יודע עליו משהו מתבקש להתקשר עם תחנת המשטרה הקרובה, ובתוך המסגרת של המודעה סימני זיהוי שונים, הגיל, הגובה, צבע העיניים והשיער – אם רינה זכרה אותם, אינני בטוח – וכן הלבוש שהיה עליו כאשר נראה לאחרונה, ובצד אלה תצלום קטן, שרינה מסרה להם בוודאי לאחר שמצאה אותו בדרכון שלי במגרה ותלשה אותו ממנו, אף שיש לנו אלבום עם הרבה עשרות תצלומים של שנינו בטיולים שונים, בארץ ובחו"ל, ושלנו עם עדנה, ועם הנכד האהוב שלי נורי, והיתה יכולה לגזור את הדיוקן שלי מאחד מהם, אבל אני מסופק אם רינה ציינה שסימן הזיהוי המובהק ביותר, והמבהיק ביותר, שלי, הוא כובע הקש הרחב שלראשי, שאינני יוצא החוצה בלעדיו, ושחבשתי אותו, אני בטוח בכך, כשנסעתי אז – לפני חמישה ימים? עשרה? שבועיים? – לעיר הרחוקה רחובות –

הו, כל המראה עומד עכשיו לעיני, המראה הנפלא שנפרש לרַגלי כשטיח פלאים, משעברתי את השער המקדם את הבא מן הרחוב אל מלכות המכון, מכון ויצמן, זה השער לאדוני חכמים יבואו בו, והשדרה הארוכה, הרחבה והירוקה, שעצים גבוהים ונאות דשא מפארים אותה משני צדיה, אלה שדות האליסיון, אמרתי לעצמי, משכן הנשמות הטובות, הגיבורים, המשוררים, הכוהנים, כמסופר ב“אינאיס”, פתחו של גן עדן, ואני פוסע על הכביש שלאורך הפסטורלה השאננה הזאת, כובע הקש שלראשי סוכך עלי מפני השמש של ארבע אחר הצהריים, ולימיני ולשמאלי פיקוסים אדירים וצאלונים ואלמוגנים ועצי צפצפה ומיליון פרחים סגולים זעירים שעוטרים את ענפי האזדרכת, ומדשאות־מדשאות וערוגות פרחים משובצות בהן, וכל מכובדותו הנעלה של המחקר המדעי מלווה אותי כשאני עובר על פני הבניינים המרשימים של הפיזיקה, והפיזיקה הגרעינית, והכימיה האורגנית והבוטניקה, ומדעי הסביבה, ובתי הספריות הגדולים, כל מדע ובית הספרייה שלו, והיה נדמה לי שאני לבדי צועד לאורך השדרה הרחבה והארוכה, כי לא ראיתי הולכי רגל לפני או מאחורי, רק מכוניות בודדות ששטו בשקט על הכביש, כי המדענים, אמרתי לעצמי, כולם ספונים בחדרי הלימוד שלהם ובמעבדות, אנשים חרוצים ונוקדנים המסורים למחקריהם כמו לעבודת קודש, ורק לאחר שצעדתי כך שלוש מאות מטר, אולי יותר, כולי השתאות והתפעלות למראה עיני, ראיתי פוסע למולי אדם מבוגר, לבוש בחליפה ובעניבה, מרכיב משקפיים ונושא תיק בידו, שנראה לי כמלומד או כחוקר שאינו זר למקום, ושאלתיו אם הוא יודע היכן ביתו של פרופסור אופיר, והאיש נעצר כמי שהסיחו את דעתו מעניין חשוב שמוחו החריף היה שקוע בו, הבעיה של מטוטלת פוקו ותנועת כדור הארץ סביב צירו, למשל, שפתרונה קשה, והיה דומה שלא שמע את שאלתי, כי התעכב פזור נפש בלי שיאמר דבר, אך כעבור רגע ניענע בראשו ואמר שלצערו, כן, לצערו, אמר, אין הוא יודע איפה גר הפרופסור הזה, האם אופיר אמרת? אבל הורה לי איך להגיע אל מעונות הסגל, בהמשכה של השדרה הארוכה וימינה, שבוודאי שם הוא גר, ואני המשכתי ללכת עוד ועוד מתחת לשמש שחמתה אינה שוככת בארץ הזאת, ארץ נחש שרף ועקרב, גם לא בשעה חמש או שש, ולא זכור לי כבר כמה זמן הלכתי כך בחום היום שאינו דועך, או אם פגשתי עוד מישהו בדרכי, אבל כשהגעתי כמעט לסופה של השדרה, את זה אני זוכר היטב, ראיתי רחוב קטן סכוך בצמרות עצים, ובפינתו מפת תבליט נעוצה על גזע עץ ובה תרשימי המעונות ושמות הגרים בהם, וקירבתי את עיני אל המפה כדי להתבונן בה היטב, מצחי כמעט נגע בה, אבל את השם אופיר לא מצאתי בין השמות –

חריקה במנעול הדלת. מישהו נכנס. בטוח שלא רינה, כי האור המלא בחלון מעיד שהשעה לא יותר משתים־עשרה, אם כן זו מוכרחה להיות סווטלנה, סווטלנה שומרת נפשי, מלאך שלי, את חיי אני חב לנשמה הטובה הזאת, שניחנה באינטליגנציה בלתי רגילה, מעטות הישראליות שהן אינטליגנטיות כמוה, והיא מבינה אותי אף על פי שאינני מדבר, ואני מבין אותה אף ששפתה רוסית ונשמתה רוסית, ומרחוק באה אלינו, מכנף הארץ הקרה, מלנינגרד, למה אני אומר לנינגרד, הרי זו פטרוגרד, או פטרבורג, פטרבורג הקדושה, הבירה המעטירה, עירם של רסקולניקוב ו… אני מנסה להיזכר… כן, ומישקין וקרינין ופושקין, וכשהיא מנקה את האבק מעל הרהיטים או מצחצחת את כלי הנחושת שעל שולחן העבודה שלי, זה שהיה שולחן העבודה שלי, היא מפזמת מנגינות מ“שחרזדה” של רימסקי־קורסקוב ומ“בוריס גודונוב” של מוסורגסקי ומ“מפצח האגוזים” של צ’ייקובסקי, והמפליא ביותר הוא שהיא גם שורקת קטעים שלמים מסונטת ה“ארפג’ונה” של שוברט, שאני יודע כמעט את כולה בעל־פה, הו, כמה פעמים הלכנו שנינו, רינה ואני, לקונצרטים של הפילהרמונית, ופעם בהפסקה פגשנו שם את… את מי? דניאלה? האם שמה באמת דניאלה? הו, זיכרונות נעורים אבודים! וסווטלנה זו גם ממלמלת לעצמה חרוזים מ“יבגני אונייגין” של פושקין, ואף שאינני יודע רוסית אני מסוגל להבין אותם מתוך הקצב, כי ידעתי בעל־פה קטעים גדולים מן הפואמה הזאת בתרגומו הנפלא של שלונסקי. אבל חוסר התחשבות גמור זה היה מצד רינה, התאכזרות הייתי אומר, להשכיב אותי בחדר העבודה שלי, כי כל מה שאני רואה פה ננעץ כפגיונות בלבי, ובייחוד כשאני מסב את ראשי ימינה ורואה את מדפי הספרייה, ומתוכם קופצות לעיני, גירא בעיניה דשיטנא, כמו שכתוב באיזה מקום בגמרא, האותיות היווניות של ה“תיאוגוניה” של הסיודוס ו“אגממנון” של אייסכילוס ו“מנון” של אפלטון והאלגיות של קסנופנס, והן מזנקות אלי לנקר את עיני, כאילו לא היה לי די בהתנפלות האלימה ההיא –

עלי לעשות סדר בדברים. כבר היה ערב כשחזרתי אל הרחוב הראשי של העיר דרך שער מלכות הרשעה, לאחר שלא עלה בידי ללכוד את זונת בבל ההיא ולחסל אותה על מה שעוללה לי. עמדתי על שפת המדרכה וחיכיתי עד שיעבור גל המכוניות הנוסעות צפונה ללא הפוגה, זו נושקת לאחורי זו, כדי שאוכל לחצות את הרחוב אל תחנת האוטובוסים, ואחר כך… מה היה אחר כך? הלוא נשארתי לעמוד על המדרכה, אני לא משוגע לזנק לתוך זרם התנועה הסואנת, אם להתאבד הרי שלא כך הייתי עושה זאת, אלא באמצעות גלולה, במיטה, שעה לאחר שהיתה רינה יוצאת לעבודתה כמדי יום ביומו, שהרי היא לא מחסירה יום אחד ממכסת העבודה שלה, וללא כאבים. עמדתי וחיכיתי – המכוניות חולפות ממש לצדי, אורותיהן מרצדים בעיני – והיה שם, אם אני זוכר נכונה, הזיכרון שלי כבר עמום במקצת, איזה פקק תנועה, כי התנועה נעצרה לרגעים רבים, או נעה לאטה כמעט ללא רווח בין מכונית למכונית, כך שאפילו הייתי מחליט, מתוך איוולת גמורה, לחצות את הכביש, לא הייתי יכול, כי הייתי נמחץ למוות בין שתי מכוניות –

צלצול הצלחות מודיע לי שסווטלנה במטבח עכשיו, רוחצת את הכלים, ועוד מעט תיכנס הנה ותשאל, בחצי תריסר המילים העבריות שלה, מה שלומי ואם אני רוצה לאכול. עכשיו? אחר כך? עוד קצת? אני מבוגר ממנה בשלושים שנה לפחות, אבל היא נוהגת בי כבתינוק. אני מנענע בראשי אל מול עיניה הזורחות אלי, והיא מבינה את רצוני, שאני מוכן, כבר עכשיו, לקבל את הדייסה שלי. רינה בטוחה שהחושים שלי התקהו או השתתקו לגמרי, שאינני יודע מה שנעשה סביבי. תמיד טענתי שהפסיכולוגיה רק מבלבלת את הדעת. אם לומר את כל האמת, הפסיכולוגיה משחיתה. הפסיכולוגים מבינים פסיכולוגיה, אבל לא מבינים בני אדם. אני, לעומת זאת, לא מבין פסיכולוגיה – כשאני קורא מאמר של לאקאן, למשל, אינני מבין כלום – אבל אני מבין בני אדם. כן, מבין אותם יותר מדי, זאת הצרה איתי. את מי אני מבין? את מי לא? מה, אני לא מבין את המכשפה ההיא, מה שמה, ליאונורה או לורה או לארה, שהחליטה לגרש אותי מן האדמה שהייתי נטוע בה? הלוא המניעים הנסתרים שלה ברורים כשמש! היא ראתה בי אויב שעלול לחתור תחתיה מבפנים, מין גיס חמישי בממלכה שהחלה למשול בה, ובצדק ראתה אותי ככזה, כי אישה כמוה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם מי שרואה עוול ולא מוכן להחריש! תמיד ידמה לה שאני אורב לה ואתפוס אותה כשדם על ידיה! רינה אומרת שאני חשדן. כמובן אני חשדן! איך אפשר לא להיות חשדן כשאנשים מסתירים כל כך הרבה ולא אומרים את האמת, לא על עצמם ולא על אחרים! גם אמי לא אמרה אמת, לא על עצמה ולא עלי. חשדתי בה, זה נכון. זה לא כל כך ציווילי לחשוד באם, אבל זה נכון. אינני מכחיש. לכן אין לך חברים, אומרת לי רינה, כי אתה חושד בכל אדם. אולי. אבל אני לא אמכור את האמת שלי בעבור חברות מזויפת. רופאת השיניים שלי, שעקרה לי חמש שיניים מן הלסת העליונה ועשתה זאת בהנאה רבה – גם היום אני יכול להיזכר בהבעה שבפניה כששלפה במלקחיים שורש אחר שורש מחניכי. הבעה של מעין תענוג מיני זאת היתה; יש לה אורגזמה מזה, אמרתי לעצמי – הרופאה הזאת אמרה לי כשגמרה, “תזכור: כשאין שיניים אין כאב שיניים!” ואני זוכר יפה את המשפט הזה, כי כשאני חושב על כך שאין לי חברים סביבי, אני אומר לעצמי: כשאין חברים אין בעיות של יחסים עם חברים! –

אני מנסה להיזכר: אין לי חברים? גם לא אחד? מעולם לא? איך אני יכול להוציא מפי משפט פסקני כזה?! ומה עם יוש? יוש קסלר?

והנה סווטלנה! מאור פניה מציף אותי באושר. שערה הזהוב השופע מסורק לשני צדי אוזניה הקטנות וזוהר אלי. לא, היא לא יהודייה, ודבר זה משמח אותי שבעתיים. אני גמרתי עם העם היהודי. אם הזונה הנוראה ההיא, נורה אופיר, או מה שמה, היא יהודייה, אני אינני יהודי. בעמה לא ייחד כבודי. ברוכה תהיי, סווטלנה מאור עיני, שעופפת מארצות הקור אל חדרי! המגש בידיה, ועליו הצלחת עם דייסת הסולת המהבילה, והיא מתיישבת על הכיסא שלצד מיטתי, מניחה עליו את המגש, תומכת בי שאתרומם למצב של ישיבה, מחליקה את השמיכה, מעבירה אליה את המגש ומאכילה אותי, כף אחר כף, כמו שמאכילים תינוק, ובתוך כך היא לא פוסקת מלדבר אלי. ברוסית, כמובן. והדיבור הזה, בשפה שאיני מבין אותה אך היא כה לירית, כה ערבה לאוזן וכה עדינה, מרגיע אותי כמו שיר ערש. כי יש בה מנגינה, בשפה הזאת, לא כמו בעברית. עברית שפה קשה, רצוצה, מהלכת על אבנים. אני גמרתי עם העברית. לא לכתוב ולא לתרגם. אין לי צורך להבין מה סווטלנה אומרת, די לי במנגינה הרכה של דיבורה, הנע ממשפט למשפט כמו אדוות גלים קלות. אילו היה פה יאשה, יאשה הטוב והמיטיב, הוא בוודאי היה מתרגם לי את דבריה לעברית הציונית שלו. אבל אין לי צורך בעברית. הייתי אומר לו זאת. היא מוחה את פי במפית ואומרת בעברית: “טוב? טוב? עכשיו טוב, כן?” ומלטפת את שערי לפני שהיא נפרדת ממני בדרכה חזרה למטבח. “מאלאדייץ!” היא מפנה אלי את חיוכה לפני צאתה מן החדר.

כן, עכשיו אני נזכר בו, ביוש קסלר! הלוא היינו ידידים בנפש כשלמדנו בשישית ובשביעית בפרדס חנה! לפנות ערב היינו מטיילים יחד לחורשה, ובדרך הייתי מתוודה לפניו על אהבתי לדניאלה – כן, עכשיו אני בטוח שהשם הוא דניאלה – והוא, בחור נמוך, רחב כתפיים וג’ינג’י, היה מקשיב מתוך הבנה והשתתפות בסבלי, בראש שחוח היה הולך לצדי, מקשיב ומחריש, מעולם לא השמיע באוזני דברי עידוד בנאליים וגם לא עצות יומרניות. נער צנוע היה יוש, ולא חשב את עצמו ראוי לומר לי איך לנהוג ומה לעשות, אבל השתיקה שלו, אני יכול לומר זאת בלב שלם, היתה בה אמת פנימית כנה, ללא ספק כנה, ודבר זה עצמו היה בשבילי, איך לומר, סעד נפשי ונחמה. וכנגד זה היה הוא מספר לי על הצרות שיש לו בבית, המריבות שבין אביו, שהיה עגלון עני, אני זוכר אותו גם עכשיו, צולע בצד העגלה עם השוט הארוך בידו ומגדף את הסוס הכחוש, לבין אמו, מריבות אלימות, שפיכות דמים ממש, והיה מדבר על רצונו לברוח מן הבית ולהתחיל בחיים אחרים, אולי למצוא עבודה כפועל שכיר בכרמים של זכרון יעקב או במסגרייה בחדרה, וגם אני הייתי מקשיב ולא אומר הרבה. ומה שחשוב לזכור וראוי להערכה רבה, לדעתי, הוא שלא הרגשנו שום מבוכה כשהלכנו כך ושתקנו, אולי חצי שעה, אולי שעה, ללא דיבורים, והלוא ברגיל אנשים נבוכים מאוד כשהם שותקים ביניהם, לחוצים מאוד, מאשימים את עצמם או את זולתם בכך שהם שותקים כסלע. מכאן אתה למד, שגדול כוחה של שתיקה לחזק ידיים רפות, לב כואב, להדק עבותות של חברות אמיתית. וזכור לי עוד מבית הספר שירו של ביאליק בשבח אילמי הנפש, אמני השתיקה היפה, למודי הַחְרֵש וחִדלֵי קול ודברים; וגם הלדרלין, משורר כלבבי – ברית סתרים שמעבר לעולם הזה כרותה בינינו – כתב בשירו אל אלת הגורל, היי ברוכה לי, הדממה של עולם הצללים. איפה הוא יוש, היום? איך נעלם ממני מאז גליתי הנה, לתל־אביב? ואיך לא ניסיתי להתקשר איתו כל השנים, בטלפון או במכתב? מה היה לי ששכחתי אותו כאילו לא היה, ורק היום, כשאני מוטל פה במיטה כמעט משותק אברים, ורק הראש אצלי פועל כאילו לא נפגע כלל, כאילו לא נחבט מעולם באריחי המדרכה, רק היום, דווקא היום, אני נזכר בו? מיהו המשורר שכתב את השורות היפות, לשון חדשה תיוולד מתוך השתיקה… צמחים ובעלי חיים ימצאו את הקול האנושי שידבר בעדם… כבר אינני זוכר.

עלי לברר אחת ולתמיד מה קרה שם. צריך לעשות סדר בדברים, צעד־צעד באורך רוח, אם לאחור ואם לפנים. מוטב לפנים. להתחיל מן הרגע שבו הגעתי אל המובלעת האידילית ההיא במתחם מעונות הסגל, שש וילות אמידות, דו־קומתיות, שלוש מכאן ושלוש מכאן, מוקפות עצים ושיחים וערוגות פרחים, ומטפסים חובקים את כותליהן בזרועותיהם. הם חיים על משמני ארץ, האקדמאים האלה, שאיש אינו יודע מה בדיוק הם עושים כשהם ספונים בחדריהם או במעבדות שלהם, הרי רק אחת לעשרים שנה מתפרסמת איזו תגלית מרעישה שלהם בכימיה אורגנית או בביולוגיה מולקולרית או סלולרית, ובינתיים הם מסתגרים בחדריהם לבל תשזוף אותם עין זר, לא לחינם אינך רואה איש בכל המרחב העצום והירוק הזה של המכון, תופרים את בגדי המלך החדשים ונהנים מקרן השפע היוצקת שמן על ראשיהם, זה השמן המזוקק מזיעת האפיים של דלת העם, אבל מה זה ענייני, כמו שאומרת רינה. עברתי משער חצר לשער חצר, חיפשתי את השם אופיר על שלטי הנחושת הצמודים לסורגיהם, כופפתי את ראשי אל כל שלט ושלט כדי להיטיב לראות את האותיות, רובן לועזיות, ולא מצאתי. הקסנטיפה הזאת מסתתרת, אמרתי לעצמי, היא חסויה. רבים, כנראה, הקורבנות של רשעותה הזוממים לנקום בה, והיא מתחפרת מפניהם במאורתה. התהלכתי כך בתוך המובלעת האקסקלוסיבית האריסטוקרטית הזאת, שמעין אזהרה חקוקה על פתחה, “מחוץ לתחום, העובר ייענש”, וחשתי כמסיג גבול – איש לא נראה, קול לא נשמע, חוץ מציוצי הציפורים בראשי האילנות – ורק לאחר כעשר דקות התקרב למקום בחור גבוה בחולצה אתלטית, במכנסיים לבנים קצרים ובנעלי ספורט ועם מחבט בידו, ומכאן שחזר ממשחק טניס, ובראותו אותי נעצר לידי ושאל במבטא אנגלי, אולי אמריקני, “במה אני יכול לעזור לך, אדוני?” אמרתי שאני מחפש את ביתו של פרופסור אופיר ואיני מוצא. “אופיר אופיר אופיר,” ניסה הצעיר האתלטי להיזכר כשהוא תולה מבטו בצמרת הפיקוס שממולו, “אופיר אופיר. תן לי לחשוב. כן. אני חושב… לא בטוח, אבל אני חושב… שהוא גר במעונות ברזיל. תנסה. זה לא רחוק מפה. ואם לא שם, אז אולי במעונות שיין, גם לא רחוק. אתה יוצא מפה ימינה אל השדרה, אחר כך הראשון שמאלה, וזה כבר מעונות ברזיל. אי אפשר לטעות. יום טוב לך. בהצלחה.” הוא לא ידע מה ניבא לי, הבחור האדיב הזה, כשאמר יום טוב לך. אלה מאמריקה אוהבים מאוד לעזור, בייחוד באיתור כתובות, בייחוד לאדם מבוגר כמוני, אני מכיר את זה. חזרתי אל השדרה הראשית ופניתי שמאלה, ואמנם בתוך דקות הגעתי אל קרן רחוב, שלוח עץ קטן, מזית או מאורן, היה נעוץ בה על עמוד, ובו חרוכות באותיות לועזיות המילים “ברזיליאו אוסוולדו אוראנדרו קאזאס אדולפו בלוך”, מילים שנחקקו עמוק בלבי ואזכרן עד תום ימי חלדי בשל מה שאירע לי באותה מובלעת אקדמית, שדמתה בכול לזו שבה מצאני אותו אתלט אדיב ונעים שיח, שאיחל לי יום טוב והצלחה. פּאנְטה רֵיי, אמר הרקליטוס האפל.

סווטלנה! בבת עיני המתעמעמת! עטרת קרקפתי הפגועה! היא ניגשת אלי עם כוס מיץ תפוזים בידה, מקרבת אותה אל פי זהיר־זהיר, ואני שותה טיפין־טיפין, כמה סבלנות יש לה אלי, וכשאני גומר היא שמה את ידה על קודקודה הפשתני ושואלת, “כואב? ראש בסדר?” וכשאני מבטיח לה שהכול בסדר, היא מחמיאה לי שוב לפני צאתה: “מאלאדייץ!” הייתי מחליף איתה כמה משפטים על סופן הטראגי של אנה אחמטובה ושל מרינה צווטייבה, אילו ידעתי רוסית. ממילא היא כבר מעבר לדלת.

היכן עמדנו? כן, במובלעת הברזילאית של מעונות האקדמאים. גם פה אני מחפש את שלט השם אופיר על סורגי שעריהן של הווילות. כבר פושטים דמדומי בין ערביים על נאות דשאי החצרות, וראשי האילנות מהבהבים בזהרורי השמש השוקעת, ואני אל תכלית מסעי טרם הגעתי. איפה אופיר? אופיר יוק! אך בעודי נעצר במרחק מה ממשוכת השיחים הגודרת את חצר הווילה שמולי, אני רואה מכונית מהודרת, כסופה, אולי ב־מ־וו, אולי מרצדס, אני לא מתמצא בנתח הזה של השוק הצרכני, מתקרבת, פונה לאטה אל מוסך חניה קטן בצד הווילה, ובעוד שניים־שלושה רגעים מגיחה מתוכה –

מיד הכרתי אותה. השיער השחור הקצר, המגוהץ בקפדנות גרמנית, חצאית הצמר הצרה, ששתי כלונסאות של רגליים רזות משתרבבות ממנה, האפודה המפוספסת עם הכתפיים המרובעות, ואיך לא הבחנתי כשראיתי אותה לראשונה, בחדר המזכירות של ההוצאה, באף החד והמחודד שלה, כמו של המכשפות מליל ולפורגיס, או המכשפות מסיילם, שנדונו לשרפה על המוקד. איך הפרופסור, פרופסור בעל שם, כפי שנאמר לי, מסוגל לשכב עם אחת כזאת. לא רק שהחוטם ננעץ בפניו, אלא גם כל רשעותה מפעפעת ומבעבעת מתוכה ואופפת אותו באדי רעל כשהיא גונחת מתחתיו. לרגע נעצרה, בדרכה מן המוסך אל שער החצר, העיפה מבט לעברי – אין כל ספק שזיהתה אותי בעיני הנץ שלה כאותו הגבר שישב בחדרה של המזכירה ליזה! – ובלי להתעכב אפילו לרגע פנתה אל השער בצעדים הרס"ריים שלה, פתחה אותו, הגיפה בבריח, ובעוד אני שוקל בדעתי אם לקרוא בשמה או לזנק אליה ולתפוס בצווארה, מיהרה אל פתח הבית ונבלעה בתוכו. הדם הציף את פני. הלמות עזה הכתה בחזי. הייתי יכול להשיגה! לקפוץ עליה וללפות את מותניה! הלוא בגופי המגושם, עם זרועותי העבות, הייתי יכול למחוץ אותה ארצה תחתי –

אבל הייתי משותק. והזעם, הזעם שחמר בי, זעם אין אונים… האישה הזאת היא הרשע בהתגלמותו! זעקתי בתוכי. החֵמה עלתה לראשי, עד שחשתי כאילו עקרב נועץ את צבתותיו בקודקודי – עזות־המצח הזאת! להתעלם ממני, להפנות לי עורף, כאילו הייתי אחד הריקים, נווד שפלש אל אחוזתה השמורה… תחת שלוש רגזה ארץ, אמרתי לעצמי, ותחת נבלה כזאת לא תוכל שאת!

השעה אחת, לפי כל הסימנים, כי הטריקה בדלת החיצונית היא זו של סווטלנה, שסיימה את עבודת יומה, חמש שעות. מעכשיו לבדי בבית. עד… עד מתי, בעצם? רינה לא תוותר על אף שעה אחת משעות ההוראה שלה, שכל אחת מהן לא תסולא בפז, כי אם תפסח על שיעור אחד בתורת הביהייביוריזם של… סקינר? טולמר? אדלר?… פעם ידעתי קצת מן השמות האלה שהיו צצים בשיחות המאלפות בינינו, שבהן ביקשה רעייתי להשכיל אותי… אם תפסח אפוא על אחד השיעורים האלה, איך ידעו תלמידיהם שאחת מסיבות התוקפנות היא שנפגע אזור הספטום במוח, או שרמת הטסטוסטרון בדם גבוהה מדי, כפי שאני עצמי למדתי לדעת כבר לפני שנים רבות, כאשר אמי זִכרה לברכה שלחה אותי אל דוקטור ברנהיים… וגם זאת הסביר לי הפסיכולוג המלומד ההוא, שתוקפנות עלולה להיות – כמה מפתיע! רק מי שזכה בתואר של פסיכולוג מוסמך מסוגל להגיע לאמת נעלה כזאת! – פונקציה של חוסר סיפוק במילוי משאלותיו של אדם… וכיוון שהיא אינה מוכנה לוותר על אף שעת הוראה אחת, אני נדון להישאר פה לבדי, כערער בערבת הדירה הזאת, עוד ארבע־חמש שעות, אם אין לה במקרה ישיבה של הנהלת החוג, או הנהלת הפקולטה, אחרי שעות ההרצאה, ולא אכפת לה כלל אם אפול על פני כאשר מחוסר בררה אחליט לזחול לשירותים וארוצץ שוב את ראשי, או אם אגווע למוות, שגם זה בא בחשבון במצבי. ובעצם, ברגע זה עולה מחשבה על דעתי, שאולי… אם בפסיכולוגיה עסקינן… ייתכן מאוד שבתת־התודעה שלה רוחשת בה משאלה כזאת, שלא אהיה, כלומר שאחדל, שיותם ייתם, כי אין להכחיש שאני מהווה מטרד, מפגע, מעמסה, מכשול, שאני מפריע, זה ברור שאני מפריע לה, אז ייתכן מאוד שהיא שואלת את נפשה, בתת־התודעה שלה, כמובן, כי אצל הפסיכולוגים תת־התודעה עובדת שעות נוספות, להשאיר אותי כך לבדי לגורלי… הס, קטגור! אני גוער בעצמי, מחשבות כאלה הן חטא כלפי שמים וכפיות טובה כלפיה, צריך לקטום אותן בעודן באִבָּן כי הן עלולות להיעשות נבואה המגשימה את עצמה, ואז יבוא קץ לכול. זכור כי היא אשת בריתך, שהלכה איתך בארץ לא זרועה, שסעדה אותך ותמכה בך, ולולי היא…

הו, הימים היפים שהיו לנו. הימים היפים ביותר היו כשהיתה רינה בהיריון עם עדנה, כשבטנה תפחה וכרסה הלכה לפניה ופניה נעשו גם הן תפוחות מעט, לחייה תַפּוּחים, ומין צבע כתמתם ורך כיסה אותן, והפעילות האקדמית שלה פחתה ביותר מחמישים אחוז, ושנינו היינו מהלכים ברחוב שלובי זרוע בשעות לפנות ערב כמו זוג זעיר־בורגני בעיר קטנה, גאים בבטנה האוצרת בתוכה את בשורת העתיד, ואמי זִכרה לברכה, שעוד היתה בחיים אז, ושבדרך כלל מרוב רספקט לרינה היתה מתייראה מפניה ולא מעזה להתקרב אל האישה המלומדת הזאת, של נעליך מעל רגליך, היתה באה לביתנו, משתלטת על המטבח ומכינה תבשילים מיוחדים, שלדבריה הבטיחו את בריאותם השלמה של המעוברת ושל העובר. וכמה הוד והדר היה במראה רינה הטובלת באמבטיה, וכרסה מתנשאת מן המים כמו כיפת הקתדרלה בפירנצה, שם ביקרנו באחד הטיולים הראשונים שלנו לחו"ל, ועין טבורה קורצת אלי בחיבה ובהומור כשאני משתוחח אליה לסבן ולעדן את גופה, ואני נזכר איך בהיותנו בים המלח שכבה אפרקדן על המים, שטה על פניהם ללא נוע כשזרועותיה פרושות לצדדים, ובטנה, בחודש השביעי היה זה, התרוממה מתוכם כמו חלקת גבו של מובי דיק המבצבצת לעיני ישמעאל, ואני, ששטתי לא הרחק ממנה, הייתי גאה במראה הזה, כאילו היתה היא עם כרסה המתנשאת לתפארה מגדל עוז למשפחתנו הקטנה.

ברגע זה, לפתע, כאילו נפתחו לפני שמי השמים, עומדת לעיני כל התמונה של מה שקרה ביום המר והנמהר ההוא: נמלטתי מן המתחם הברזילאי, וכרדוף שד צעדתי לאורך השדרה, בדרך חזרה אל הרחוב הראשי של העיר, הולך הלוך ובכה בלבי על כישלוני המחפיר, על ההתבזות שלי, איך עמדתי משותק על מקומי בראותי אותה כה קרוב אלי, מרחק של כמה צעדים ממני, ולא מצאתי בי עוז לקפוץ לעברה ולמחוץ את ראש הנחש הזה. הלוא היא ראתה אותי, המנוולת הזאת! בכוונה מיהרה להיכנס למאורה שלה, כדי לא להתעמת איתי! מצח נחושה! הרחבתי את צעדי כשאני רוטן לעצמי בלי הפסק: היא לא תצא נקייה מזה, לא תצא נקייה, אני ארדוף אותה עד קצה תבל, יומה יבוא, לא רחוק היום הזה! עברתי את שער ממלכת המכון ומיהרתי לעבר תחנת האוטובוסים – יומה יבוא, נהמתי בקרבי, יומה יבוא – ובהגיעי אל שפת המדרכה כדי לחצות את הכביש חסם את דרכי פקק תנועה ארוך ומשתרך שלא השאיר רווח בין מכונית למכונית. מכונית קטנה, אדומה, אולי היתה זו פיאט, אולי רנו, אינני בקי בסוגי מכוניות, נכדי האהוב נורי מבין בהן יותר ממני, שנעצרה בטור הארוך לפני, צפרה וצפרה, ואני, שהרוגז בער בי ממילא, צעקתי על הנהג, צעיר שחום פנים ועב שפתיים: “מה אתה צופר?! הלוא אתה לא יכול לדחוף את הטור הקדימה! אתה לא יכול לקפוץ מעל המכונית שלפניך!” הנהג גיחך אלי והכפיל את צפירותיו מחרישות האוזניים, ואני צעקתי שוב, בקול גדול יותר: “תפסיק! תפסיק! אתה משגע פה את כולם!” וכאשר בתשובה לכך הגביר עוד יותר את צפירותיו ושוב הפנה אלי את גיחוכו המתגרה, דפקתי באגרופי בחוזקה על גג המכונית: “תפסיק, לכל הרוחות! תפסיק כבר!” באותו הרגע זינק מן המכונית הבחור שישב לימינו, התנפל עלי במהלומות – על פני, על כתפי, על ראשי – כשהוא צועק, “מי אתה, יה בן זונה, יה חרה, יה מניאק, מי אתה חושב את עצמך!” ואז נפלתי על המדרכה, ראשי נחבט בה ועיני חשכו.

רינה לא יכלה לדעת מה אירע לי. איך יכלה לדעת כאשר בבית החולים קפלן, כן, קפלן, לא ידעו אפילו מה שמי, ובמשטרה, אני מתאר לי, לא נרשם האירוע ביומן, כי לא ידעו כלום עליו, או עלי, אם כי היה אפשר לגלות מי קורבן התקיפה על פי הכובע, כובע הקש, שללא ספק התגולל שם על המדרכה, למי עוד יש כובע קש כזה, והלוא היו גם עדים לתקיפה, אנשים שהסתובבו ברחוב באותה שעה, באותם רגעים ממש, אבל מי מוכן להעיד? למה להסתבך? שיום אחד יקראו לך להעיד בבית משפט ותאבד יום עבודה? ואולי גם תתנקם בך המאפיה של שני הפושעים האלה שהיו במכונית? אז אין אשמים, ואיש לא ישלם על כך שהפכו אותי לחדל אישים משותק בכל אבריו פרט למוח, אשר – תודה לאל עליון – לא נפגע, אבל רינה, לו ידעה את פרטי המקרה, היתה מאשימה אותי, אין לי ספק בזה, היא תמיד מאשימה אותי, היתה אומרת לי בשקט, תמיד היא מדברת אלי בשקט, בקול של מורה נאורה מבית ספר של החינוך המתקדם, או הפתוח, כבר שכחתי איך נקראים המוסדות הליברליים האלה, למה היית צריך לדפוק לו על הגג? מה זה עניינך אם הוא צופר? אתה לא פקח של העירייה ולא שוטר! כמה אני אוהב את הפזמון הזה, השגור בפיה כמו מנטרה והמזמזם לי בראש ללא הרף, מה זה עניינך! מה זה עניינך אם חוליגאנים צופרים עד לב השמים עד שכל העיר יוצאת מדעתה?! מה זה עניינך אם פראי אדם חוטפים ארנקים מזקנות ברחוב, או אפילו אונסים אותן, גם זה קורה? מה זה עניינך אם איזה פרחח נדחף בכוח לראש התור בתחנת האוטובוס? למה לך להתערב? מה זה עניינך להגן על איזו יצאנית ברחוב שהג’יגולו המסומם שלה קורע לה את הצורה? מה זה עניינך אם אישה חסרת לב וחסרת מצפון ותאבת שלטון מגרשת אדם המבוגר ממנה בעשרים שנה מן האדמה שאותה חרש וזרע במשך שנים, הרבה שנים, שאפילו את מספרן הוא כבר לא זוכר?! מה זה עניינך?! פעם ניפצתי כוס אל הקיר כשהשמיעה לי את המה זה עניינך הזה. ישבנו במטבח לארוחת הערב, וכשקראתי בעיתון על המסיבה הגרנדיוזית שערך ראש העיר לאורחיו מאוסטריה, שעלתה למשלם המסים חצי מיליון דולר, כן, אני בטוח בזה, חצי מיליון, הערתי, דווקא בשקט, שבה בשעה שפקידי העירייה מבזבזים מיליונים על משתאות, יש אנשים המחטטים בפחי האשפה למצוא פרוסת לחם. “מה זה עניינך, המסיבות האלה של שועי העיר?” חייכה רינה אל מול פני ולגמה מן הקפה. “מה זה ענייני?!” צעקתי, “השחיתות חוגגת וזה לא ענייני, לעזאזל?!” וחטפתי כוס משולחן המטבח והטחתי אותה בקיר, ורינה, בשקט האופייני לה, קמה, מיהרה לקחת מטאטא, אספה את כל רסיסי הזכוכית ליעה והטילה אותם לפח ללא אומר, ואני עוד לחשתי, “תקראי פעם מה שאמר הנביא מיכה על קציני בית ישראל.” “מה אמר?” שאלה בעודה מחזירה את המטאטא למקומו. “אמר שהם גוזלים את הבשר מהעם ושמים בקלחות שלהם.” “הגם יותם בנביאים?” גיחכה אלי. “את לא תופסת,” נחנק הקול בגרוני, “שהמדינה הזאת נהרסת בגלל עוולות כאלה, בגלל רשעות כזאת? על מה חרבה סדום? כי לא היו בה גם עשרה צדיקים! תמצאי עשרה צדיקים בארץ הזאת?” “אתה, זה אחד,” צחקה, “יאשה, שניים…” ולמחרת, כשסיפרה על כך לבתנו, בבואה לבקר אותנו עם נורי אהוב לבי, שהצחיק אותו לשמוע שסבא שלו ניפץ כוס אל הקיר, הצדיקה עדנה אותי דווקא, ואמרה שהלוואי ולכולם היתה אכפתיות כזאת על מה שנעשה במדינה כמו שיש לי, ואני נזכר שפעם, כשבאה אלינו חברה של רינה מאוסטרליה, אחת שלמדה איתה באוניברסיטה ועכשיו היא מורה לספרות במלבורן, ואמרה משהו על “בוטום”, ולאחר לכתה הבעתי פליאה שהשתמשה ביופמיזם כזה, “בוטום” במקום “ארְס”, הביטוי הרגיל ל“תחת” באנגלית, צחקה רינה ואמרה שאני קשה הבנה, כי חברתה התכוונה ל“בוטום” מחלום ליל קיץ של שקספיר, איך לא תפסתי זאת? “לעתים קרובות אתה קשה הבנה,” אמרה, “לא תופס מה שאומרים.” “אמך אומרת שאני קשה הבנה,” אמרתי לעדנה למחרת. “אבא קשה הבנה?” קראה כלפי אמה, “אבא מבין דברים שאחרים לא מסוגלים לראות אותם בכלל! דברים מתחת לפני השטח!” מזלי הגדול שעדנה עומדת לימיני בכל ההתנגשויות בין רינה לביני. פעם – מתי זה היה? – כשמצאה בין דפי אחד הספרים בספרייתי דף עם שיר שכתבתי לפני עידן ועידנים, זמן מה לאחר שהתוודעתי לרינה, ולא הראיתי אותו לאיש, החזיקה אותו מול עיני וקראה בהתפעלות: “אבא, אתה חייב לכתוב שירים! חייב! עזוב את התרגומים! תן לאמא לפרנס אותך, אתה רק תכתוב! זה שיר נפלא!” חטפתי את הדף מידה, קימטתי אותו באגרופי ואמרתי, “מי שמכיר את השירה היוונית במקורה, לא מעז לכתוב שירים אחריה, היא הדבר הקרוב ביותר לשירת המלאכים,” וציטטתי לה כמה שורות משיר של ספפו מלסבוס: כוכב הערב, אתה מחזיר כל מה שהשחר הזוהר פיזר, מחזיר את השה, את הגדי… לא זכרתי את ההמשך.

השעה כבר שלוש, לפחות, והיא לא חזרה עדיין מהיכל המדע, היא עוד מרצה שם עוד ועוד, על רגשי אשם ודחיקתם לתת־התודעה, כמו במקרה קליטמנסטרה, למשל, והביתה תגיע רק כשאהיה שכיב מרע, ועכשיו, כשאני מסתכל לאחור על כל העבר שלנו, על שלושים – שלושים? אולי יותר – שנות נישואים, אני שואל את עצמי אם בכלל אהבה אותי אי פעם, כי עולים בזיכרוני מקרים ש… כן, הדחקתי אותם לתת־התודעה שלי… למשל, הלילה שבו חזרה הביתה באחת אחר חצות וסיפרה שהיה ערב זיכרון באוניברסיטה לאחד הפרופסורים שהלך לעולמו, זכר צדיק לברכה, ולא האמנתי לה, וכל יום המחרת לא דיברתי איתה, וכשבאה עדנה אחר הצהריים והתפלאה על המתח השורר בינינו, צחקה רינה ואמרה, “אבא שלך חושד בי שיש לי מאהב,” ואני התפרצתי עליה ואמרתי שכל רצונה הוא להכפיש אותי בעיני הבת, והיא המשיכה ללגלג עלי, לא אשכח לה זאת, איך ליגלגה עלי, כאילו הייתי בעל קנאי משפל המדרגה, פרימיטיבי, חסר בינה, מין גיבור עלוב של פארסה של מולייר, מין שוטה מקורנן של קומדיה דֶל ארטֶה, לא כך נוהגת רעיה אוהבת, בשום פנים לא, ועדנה, שיש לה חושים דקים והיא מבחינה בניואנסים של התנהגות בני אדם, הבינה יפה איזה יחס בא לידי ביטוי בהתגרות הזאת של אמה באביה, ושתקה, אבל שתיקתה אמרה יותר מאלף מילים עד כמה היא איתי במרירות שחשתי באותה שעה, ועכשיו אני נזכר איך ערב אחד, כששכבתי לישון, ורינה פשטה את שמלתה כדי לשכב לצדי, התפלאתי מאוד שיש לה תחתוני תחרה שחורים לגופה. “מאין לך תחתוני תחרה שחורים?” שאלתי. “זה חדש בשבילך?” צחקה, “כבר חודשיים אני לובשת אותם, מאז שקניתי אותם בשקם, לא שמת לב?” “זו פעם ראשונה אני רואה אותך עם תחתוני תחרה שחורים,” אמרתי, “אולי הסתרת אותם ממני!” “אולי אתה הסתתרת מהם מתחת לשמיכה,” צחקה, “כמו יהודי אדוק שתחתוני תחרה הם בעיניו חילול שם שמים והוא מסב את מבטו מהם!” גם אני צחקתי, אבל החידה היתה לחידה, ועד היום אני שואל את עצמי מנין לה תחתוני התחרה האלה, כי אני בטוח שלפני אותו הלילה לא ראיתי אותם. הייתי מצלצל עכשיו לעדנה ושואל אותה אם ראתה אי פעם תחתוני תחרה שחורים אצל אמה, אפילו את נכדי החביב נורי הייתי שואל, השובב הזה נוהג להתגנב לאמבטיה כשסבתא שלו מתפשטת, עומד ומסתכל בה בסקרנות, גם הוא היה יכול לדווח לי, אבל אין לי קשר אליהם, אני מנותק, כי רינה החליטה, מתוך אטימות גמורה לצרכי האלמנטריים, לשכן, לאכסן, לאשפז, לאפסן אותי בחדר הזה, וניתקה את הטלפון בו כדי למנוע ממני קשר עם העולם, כמו שמונעים אותו מנדון למוות בכלא אלקטרז שבמפרץ גשר הזהב, אינני בטוח אם הוא עוד פעיל, הכלא הזה, הנודע לשמצה, והרי כוח הדברא שלי ישוב לתקנו, אם לא היום, מחר, והטלפון היה עשוי לשמש אותי לכל צרכי. לולי עדנה, שמבקרת אותי פעמיים ביום מאז שאופסנתי פה, לולי היא וסווטלנה, כמובן, לא הייתי מחזיק מעמד יותר מכמה שעות, ואין לי אלא לקוות שעדנה יודעת כמה אני מוקיר את מה שהיא עושה למעני, וכמה אני מכבד ומעריך אותה כאישיות בעלת סגולות נדירות, בייחוד מאז חזרה בתשובה, ואני גומל לה רק מעט מן המעט על יחסה אלי כשאני הולך איתה ועם יאשה הטוב לבית הכנסת בימים הנוראים ושוהה שם שעות אחדות, הן בליל כל נדרי והן בבוקר ראש השנה, יושב שם לצדו של יאשה, שמעביר את אצבעו על שורות הכתוב במחזור כדי להורות לי היכן אנו עומדים בתפילה כשהחזן שר, כאילו אני העולה החדש מרוסיה שטרם למד לקרוא עברית, ועלי להודות שאף על פי שאיני מאמין שכל הכתוב בספר התפילות הוא קודש קודשים, הרי כשמגיעים לנתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, אני מתרגש עד דמעות ולבי מתמלא מורא וחרדת קודש, והפיוט הזה נחרת כה עמוק בלבי שאני זוכר כמעט את כולו בעל־פה, אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח… ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות… וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון… חיל ורעדה אוחזים בי כשאני קורא את הפסוקים הנשגבים האלה, החודרים אל הלב ודוחקים לעשות את חשבון הנפש, כי הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין… וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו… וכשאני מגיע אל הפסוק הזה עולה בדמיוני תמונה מילדותי בכרכור, כאשר בשעת בוקר מוקדמת, כשהייתי יוצא מצריפנו, הייתי רואה את יושקה הרועה פוסע אחר עדר העזים שלו המעלה אבק רב על הדרך ודופק במקלו, ענף אקליפטוס מגולף מקליפתו, הוא המַלְמָד הנזכר בספר שופטים, אחר העזים הסוררות, הסוטות אל החצרות, להחזירן אל העדר… ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר דינם… מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו…

השעה כבר ארבע או חמש, איך אני יכול לדעת מה השעה כשאור היום בקושי חודר אלי מבעד לרווחי הרפפות של התריס, שרינה סגרה אותו מתוך התחשבות בי, כביכול, כי אני עוין את השמש, כדבריה. פעם, לפני שנים, ליגלגה עלי. “שמש מרפא בכנפיה!” הוכיחה אותי על פני בצטטה חצי פסוק מספר מלאכי. “שמש צדקה, כתוב,” אמרתי. “אם תיתני את הצדקה אקבל גם את השמש. אין צדקה ואין צדק בארץ הזאת!” על כל פנים, השעה כבר ארבע או חמש ואין, לא קול ולא קשב, לצעדיה בחדר המדרגות. האמות בקצי או לא בקצי? במים או באש? ברעב או בצמא? ברעש או בחניקה? רינה בטוחה שחוש השמע שלי נפגע ללא תקנה. היא לא יודעת שאני שומע כל חריקה וכל רחש ברדיוס של מטרים רבים ממקום משכבי. היא לא יודעת שלבי ער בלילה ואוזני קשובות, ואני שומע את חריקת המפתח בחור המנעול ואת שחק האבק תחת הנעליים כאשר היא מתגנבת עם אחד ממאהביה – מי? פרופסור פראנק? אחד הסטודנטים שלה? הלוא גם צעירים מזדנבים אחריה, כמו כלבים אחר כלבה מיוחמת – מתגנבת בחשאי אל חדר השינה, ואני שומע את הלחשושים והרחשושים והמשמושים ואת רשרוש הבגדים הנושרים כשהם מתפשטים ואת ההתחששויות שלהם ואת הנשימות החרישיות ואת הנשיפות הרושפות ורואה את רגליה הנפשקות ואת הערווה הנפערת הקוראת לזכרות להיכנס לתוכה, מהר שלל חש בז, ושומע את צווחת התאווה שלה ואת אנחות הרווחה ואת השתיקות המכושפות, אין דבר נעלם ממני. הכול דמיון, לוחשת לי אמי זִכרה לברכה, אתה חולה הזיות של קנאה, זה קול הדם הגועש שלך, רק קול הדם, הכול להד“ם להד”ם; אמי, הדואגת לבן יקיר לה, ילד שעשועיה, אפילו מקברה, לבל יתענה בייסורי קנאתו, כי קשה כשאול קנאה, כידוע, רשפיה רשפי אש וכו‘. אני מנסה לזכור מתי היתה הפעם הראשונה שלנו – שנים אינספור עברו עלינו מאז – ישבנו חבוקים על הספסל – איפה זה היה? – בגינה הקטנה שבין רחובות הנשים התנ"כיות, בחסות החשכה וצמרת הפיקוס – ריח השיער שלה, כמו ריח האורנים בחורשה שלנו בכרכור, נישב אלי גם עכשיו – וכשעבר על פנינו איזה טיפוס חשוד התנתקה מעלי ואמרה, “בוא, נעלה אלי.” עליתי אחריה במדרגות לקומה השלישית בבית מגורים לא הרחק משם – מדרגות צרות ושחוקות, אני זוכר, ולא מוארות, אל חדר קטן – חדר קטן של רווקה, ובו ספרים רבים בפסיכולוגיה, עומדים על מדפים ופזורים על שולחן הכתיבה הקטן, סטודנטית שנה שנייה היתה אז, ושולחן תה נמוך ועליו אגרטל גבה צוואר עם פעמוניות אביביות, ומיטה מכוסה בשטיח צבעוני, מין יריעת אריג בדואי שקנתה בוודאי בשוק הפשפשים ביפו, והיא כיבתה את נורת התקרה, את האור שהזהיב את חלקת שערה הערמוני, והדליקה את המנורה שעל השידה, ושאלה מה אשתה, תה, קפה, יש גם יין שנשאר מאיזו מסיבה, ובעוד אני מהסס פנתה אל המטבחון שבצד החדר. על שולחן הכתיבה היו מונחים כמה ספרים, וביניהם, אני זוכר, צד את עיני ספרו של ניטשה “מעבר לטוב ולרוע”, שעיינה בו, כנראה, לצורך לימודיה, ואני דיפדפתי בו, והיה שם פרק על אשמה, מוסר כליות וכד’, ומן המטבחון הגיע לאוזני קול צלצול כלים, ומבטי נפל על דבריו של ניטשה על היוונים, שקוממו אותי, אני זוכר, כי כתב שהם ראו באלים את הבבואה לחיית הטרף האנושית שבאדם והשתמשו בהם לצידוק מעשיהם הרעים – איך היה יכול לכתוב כך, אמרתי לעצמי – וגם עכשיו, על אף הרגשת הכובד בראשי, כאילו אבן כבדה מוטלת בתוכו, אני חוזר ואומר שלא צדק במה שכתב, שהיוונים רצו לדחוק מעליהם את האשמה ולהטילה על האלים, שטות לומר כך, וכשנכנסה רינה עם המגש ועליו ספלי קפה ועוגיות – כמה יפה היתה בזקיפות קומתה ובעיניה המאירות – קראתי לפניה כמה משפטים מן הספר הפתוח בידי, ושאלתי אם היא קוראת אותו בקשר לנושא של רגשי אשמה. “לא,” אמרה, וסיפרה שבחרה בו מתוך הרשימה הביבליוגרפית הארוכה שהוגשה להם, “אני נהנית לקרוא בו,” אמרה, וכשהתיישבנו בכיסאות הקש, אינני יודע מה קרה לי, נחה עלי הרוח והחילותי מרצה לפניה בהתרגשות נגד דבריו של ניטשה על היוונים, שכתב כי נהגו לערוך חִנגות של אכזריות לכבוד האלים כדי לנקות את עצמם מרגשי אשמה. אמרתי שאני כופר בכל התפיסה שלו אותם, וככל שהוספתי לחלוק עליו כן התלהבתי יותר ויותר, ואני זוכר, עכשיו ברור לי הדבר, למרות הכובד בראש, שהבאתי ראיות מן האודות הפיתיות של פינדרוס, שכמה מהן תירגמתי באותה עת, להראות כמה רומם המשורר הזה דווקא את הטוב והנאצל שבאדם, ללא צורך להטיל על האלים את רגשי האשמה שלו, וציטטתי לה את דבריו באחת האודות הנפלאות שלו – זכרתי בעל־פה את השורות שתירגמתי רק כמה ימים קודם לכן – אל תבקשי, נפשי, את חיי האלמוות, נצלי עד תום את המכמנים שבהישג ידך, ולא לחינם, אמרתי, השווה הורציוס את שירתו לזרם מים כביר הגולש מן ההרים וגורף הכול בדרכו, ולעוף שמים המרקיע שחקים ומפלס לו דרך בין העננים. נסחפתי, כנראה, כפי שקורה לי לעתים כשאינני מתחשב בנכונותו של הזולת להאזין לי, אבל רינה לא גרעה מבטה ממני כל זמן שדיברתי, ועיניה נצצו כמתוך השתאות לדברי, שהיו חדשים לה, והיה נדמה לי כאילו הדביקה אותה התלהבותי. “יופי, מה שאמרת,” הגו שפתיה, “אבל בקפה לא נגעת בכלל.” נשאתי את הספל אל פי וחייכתי אליה, כמתנצל על פרץ המלל שלי, שלא בזמנו, שלא במקומו, אך גם היא חייכה, והיה בחיוכה מעין אישור ועידוד, וכשהוספנו לדבר על אשמה וניקוי מאשמה, פרצה בצחוק באמצע משפטה, מין צחוק חושני כזה, ואמרה, “מה אנחנו מדברים על אשמה כל הזמן, אנחנו אשמים במשהו?” וגם אני צחקתי, וכשקמתי ללכת וכבר עמדתי על הסף, אחזה בידי ולחשה, “תישאר כאן אם אתה רוצה,” ונשארתי, ולאחר רגעים מעטים התפשטנו שנינו מבגדינו, וכשנפלנו על המיטה היו רשפים של אש חשק מתעופפים בינינו, אני אש, אש חשק, אש תאווה, אלי בוא הן רד כבר היום, כמו שכתב טשרניחובסקי בשיר הטַטַרי שלו, וכך ידעתי אותה. ומאז אני יודע אותה מכל אדם, ובמשך השנים הרבות להיותנו יחד למדתי לדעת שמתחת למסכת הרצינות האקדמית שלה, ושיקול הדעת המתון, וההתחשבות, וההגינות, והאדיבות המאופקת, בוערת בה תשוקה שלא יודעת שובע, כלואה ויוקדת בתוכה, ובעת תאנתה דומה כאילו בית הבושת שלה מדיף ריח עז ההולך רחוק ומושך אליו את הזכרים לרוץ אחריה, להשיגה ולשגל אותה –

ערב עכשיו. כבר נתכהו פיסות השמים שבחרכי התריס, ורינה איננה. את ריחה אני נושם כשהיא מופיעה לעיני רוחי. ריח האורן של שערה, וריח השיבולים של עורפה, ששיער רך ומשיי צומח עליו בדלילות, וריח האגסים הבשלים העולה מן הפסוקת שבין שדיה, וריח האפרסקים של ירכיה המלאות, וריח עשבי הבר, החרציות והמרגניות של קרסוליה הדקים, המעוצבים לתפארה, והריח הייני המסחרר של מפשעתה, ואני לא מתכונן לצאת מן העולם כדי להפקיר אותה ביד נבלים שיחמסו את חמודותיה! תשכח מזה, פרופסור פראנק, תשכחו מזה כל בני התשחורת החרמנים האורבים לה ומחכים להזדמנות! הזדמנות כזאת לא תיקָרה לכם!

אני חייב לחשוב ללא הפסק, כי אם אחדל לחשוב, לא אהיה אני. לא אהיה. האם היה זה סוקרטס או דקרט, שאמר שמי שחושב משמע שהוא קיים? כשהתעוררתי מן התרדמת שמעתי את הרופא בבית החולים ההוא, קפלן, אומר לעדנה – היא היתה הראשונה, אני חושב, שבאה לראות אותי שם – שכתוצאה מן החבטה של מפרקתי במדרכה נגרמה פגיעה חמורה בשורש אילן העצבים במוח האחורי, את אלה המילים אני זוכר, אף על פי ששמיעתי לא היתה מעולה ברגעים ההם, אותם עצבים שמסתעפים כמו הידרה, זו שהרקולס קיצץ את תשעת ראשיה לשווא, אל כל חלקי הגוף, ומכאן אני מגיע למסקנה הלוגית שאת המוח עלי להפעיל בלי הרף, כדי שלא ישותקו ענפי העצבים למיניהם המשתרגים אל הגוף כולו, וכבר עכשיו, כשאני עושה את המאמץ ומתגבר על הפיתוי לשקוע באפס מחשבה ובחדלון חושים, ואני חושב וחושב, אני מרגיש איך קצות האצבעות של רגלי וידי שבים מעט־מעט לחיות, כאילו נמלים רומשות בתוכם, ועוד מעט קט יתנועעו, ואת ידי הימנית אוכל לקפוץ לאגרוף, זה האגרוף הדרוש לי כל כך לביצוע משימת חיי.

אני חייב לראות בבהירות את הצפוי לי, להסתכל אל העתיד בעוז רוח. הכול צפוי והרשות נתונה, ומה שברור לי כשמש, יותר מכול, הוא שהמטרה אשר לה קודשתי מרחם, אפשר לומר, היא השבת הצדק על כנו. כל חיי מעידים על כך, כל הקורות אותי כמו הובילו לקראת זה, שלב אחר שלב, החל בילדות, כאשר בהיותי בן שבע בעטתי באשכיו של ילד גדול ממני בשלוש שנים לאחר שכינה אותי שמן מסריח, והוא נפל לארץ, כשהוא אוחז במבושיו וזועק מכאבים, דרך מהלומת האגרוף שהנחתתי על פרצופו של המ"פ שמואל אוחיון, פלא איך אני זוכר את שמו, כבר שנים רבות לא חשבתי עליו ולא הזכרתי אותו, כאשר במסע אלונקות בגולני פקד עלי לחזור לבסיס כי סירבתי להסיר את כובע הקש מעל ראשי, ואמנם שילמתי על כך בשישה ימי מעצר בכלא שש ובגירוש מן הפלוגה, וכלה בדרך הארוכה שעשיתי אל מתחם מעון הסגל הברזילאי במכון ויצמן כדי –

את המשימה הזאת עוד עלי להשלים. נשבעתי שבע פעמים, ואני נשבע עכשיו בשמינית, שלא אנוח ולא אשקוט עד שהמכשפה ההיא שלם תשלם על הנבלה שעשתה וישוב הצדק על כנו. כי לי נקם ושילם. כן, לי נקם ושילם. ורק אדם ללא כבוד יחריש על עוול כזה ולא יקום עליו עד שיתוקן. ידי תשיג אותה, אם לא מחר, מחרתיים. כבר עכשיו, כשרק מופיע לעיני פרצופה, עם החוטם החד כמקורו של עוף טורף, והעיניים השחוזות היורקות בוז, אני חש את כוחותי שבים אל מותני ואת אצבעות ימיני השתוקה נקפצות מאליהן. אני עצמי, בכוחי בלבד, אעיף אותה מן המקום שהיא עומדת עליו, איש לא יעזור לי, אני יודע, כל אנשי ההוצאה הם שועלים קטנים, ערמומיים, דואגים רק לנפשם, לבל תיפול שערה אחת מראשיהם ארצה, והם לא ינקפו אצבע, איש מהם לא יעמוד לימיני, אף שהם מודים בעוול שנעשה לי. וגם אם אפנה למוסדות הגבוהים, לשר החינוך והתרבות או לראש הממשלה, או לנשיא בעצמו ובכבודו, איש לא ישמע לי, כי במקום שבו שלטון שם הכוח, ואם העורכת ההיא יש לה שלטון, איש לא ירצה להסתכסך איתה, למה להם? ולמה להם לעמוד לצדו של מישהו שאין לו לא מעמד ולא עמדה במערכת השררה? אדם לאדם שועל במדינה הזאת.

שמש צדקה מרפא בכנפיה. ואני נזכר ברגעים של הנץ השחר בעודי ילד, כאשר רצועת הסומק הצנועה במזרח הופכת רגע־רגע למדורת ארגמן הפושטת מן האופק ומעלה, והרקיע מזדהב ומזדהר, והנה־הנה יוצאת השמש מנרתיקה, בתחילה מציצה לראות מה נעשה בעולם, ומשנוכחת שהוא על מקומו עומד, מטפסת מעלה בזהירות, וענני השחר נפזרים ומפנים לה מקום, ולאחר רגעים היא כבר חזקה ובטוחה בכוחה, ובהיותה בגבורתה היא שופכת אורה וחומה על כל המרחב, ולא תעבור שעה והנה היום כתנור בוער, ואני נמלט מפניה כמפני החרב המתהפכת, כי היא נועצת קרניה בקודקודי וטירוף מציף את ראשי. מה היה שם השיר שעדנה מצאה בין דפי הספר? הימים הראשונים? האחרונים? אינני זוכר. הוא היה על זמן, על כל פנים. וברגע זה, במפתיע, מתנגנת בראשי מוזיקה של אלבינוני, נגינת כינור עצובה לאין קץ, נושרת גלים־גלים כמו שִירָאִים, ואינני יכול לעצור את דמעותי, הן זולגות ללא הפוגה, כל כישלון החיים שלי כמו נצפן בצלילי המוזיקה המסתורית הזאת, כל חיי, ההולכים אל סופם.

הצעדים לא שלה. של השכנה, גברת שרפשטיין, כנראה, העולה לקומה הרביעית. האם שכחה אותי אשת בריתי? הדבר היחיד העולה על דעתי ברגע זה הוא שחשבה כי עדנה נמצאת איתי עכשיו, ואילו עדנה היתה בטוחה שרינה איתי. דברים כאלה קורים ואי אפשר להאשים בהם אף אחת משתיהן, גם אם אני יוצא קירח מכאן ומכאן. האם משהו רע קורה לי ברגעים אלה? כי אני מנסה להניע את אצבעות הרגליים והן משותקות, ובעצם, הגוף כולו חדל לחוש את עצמו. האם אני מתאבן? או להפך, חלה בי התפשטות הגשמיות, אני מזדכך, מגיע לקתרזיס, לאותה מדרגה נעלה שאריסטו ב“פואטיקה” שלו שיבח אותה במילים נשגבות? כמה צר שמילים יווניות כה רבות, משעה שיצאו לרשות הרבים והפכו הפקר, כל זב ומצורע משבש את מובנן ללא הכר, חושבים שאוטופיה היא מדינה דמיונית אידיאלית, בשעה שמובנה כפשוטו הוא לא־מקום, ואופוריה חושבים שמשמעה התעלות, בשעה שאינה אלא הרגשה טובה, ותיבת פנדורה בטוחים שהיא תיבת שדים, בשעה שפנדורה משמעה מתנות לכול, וכן הלאה וכן הלאה. בוא, נורי, נכדי אהובי, שב פה למראשותי ואלמדך כמה מילים בלשון ההיא, שיד זדונית ומרושעת הרחיקה אותי ממנה. אגטוס – טוב, קאלוס – יפה, תמיס – חוק, מוירה – גורל, דִיקֶה – צדק, אורנוס – שמים, גיאה – ארץ, ביוס – חיים, קתרזיס – הזדככות, כרונוס – זמן, טֶלוס – תכלית, כאוס – תוהו ובוהו, אחרון – נהר האבדון, חרון – הספן המעביר את הנשמות על פני נהר האבדון.

אבל מי יודע מתי היום האחרון והיכן נהר האבדון.

ואני תוהה ובוהה אם תוהו ובוהו אינו אלא רוח מרחפת על פני המים, ואם אני עצמי לא הופך עכשיו לרוח, ועוד מעט ואינני, כי אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ, כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!