רקע
אברהם שׂלמון
הקשרית האמיצה: ספור עלילה מימי מלחמת השחרור

 

1. בימי מצור    🔗

שעות רבות שכבה יפה על המטה הצחורה בבית־החולים כשלידה שומרת האחות אורה והיא מטה ראשה מפעם לפעם להקשיב להלמות לבה. עיניה של יפה היו עצומות; נדמה, כאילו מהדקת היא שמורות עיניה האחת לאחת, לבל תחדור אפילו קרן אחת אל תוך אישוניה.

– ומה? – שאל הרופא גבה־הקומה ורחב־הכתפים שעבר ליד המטה.

– אין שנוי! – השיבה האחות, – נדמה שהלב עודנו דופק, אם כי הדופק הנו חלש למדי.

– בחורה מוזרה! – הפטיר הרופא, ­– היא אבדה דם רב וגם הכרתה אבדה כנראה, ובכל זאת עמדה על שלה: לא רצתה להפרד מעל זרועה שנכרתה.

– ראה, דוקטור! היא מתעוררת! – לחשה אורה, שלא גרעה עיניה מהחולה אשר היתה שרועה על המטה.

יפה קרעה לפתע שתי שמורות עיניה ולרגע נראו שני אישונים עגולים, גדולים ושחורים, אשר מלאו כאלו את כל חלל העין. ידה היחידה התרוממה בבת־אחת והחלה חגה באויר תנועות משונות.

– היכן אני? – שאלה החולה רפות.

– הנך בבית־החולים! הרגעי ילדתי! – השיבה אורה רכות ולטפה בידה הגרמית והצנומה את ראשה הענוג ואת מצחה של יפה.

– והיכן היד השניה שלי? – תמהה יפה, כשחשה לפתע כי רק יד אחת תועה אי־פה אי־שם מצדו האחד של גופה.

– האחות! – התרוממה הנערה במחצית גופה על פני המטה ועיניה הגדולות בערו בטרוף עילאי. – היכן ידי השניה?

החולים במטות הסמוכות נדמו לשמע קריאתה המיואשת של יפה. הם לטשו עינים בוהות בחלל החדר הארוך ובפי כולם הסתמנה הקריאה המהדהדת ונוקבת ביגונה: – היכן ידי השניה?

יפה הנערה הובאה בבוקר השכם אל בית־החולים כשהיא נשאת באלונקה בידי שני חיילים. הנערה שהובאה היתה מדמדמת, צורחת וצווחת בלי הרף. היא תבעה כי יתנו לה את ידה אשר נכרתה ממנה. היא פנתה אל הרופא הראשון, אשר נקרה לה, והתחננה לפניו:

– דוקטור! הנה הבאתי עמי את היד! היא נכרתה ממני שעה שהייתי בשירות, העברתי פקודה אל מפקד הקטע. אנא, דוקטור, חבר את ידי זו. תהיינה לי שתי ידים, דוקטור!

­ הרגעי,1 – השיב הרופא, שהיה נפעם ונרגש מקריאת־היאוש של הנערה־הילדה. – אני אעשה הכל למען הצילך. הרגעי, היי שקטה.

יפה, מאין כח בה, שמטה ראשה על גבי האלונקה. היא השתרעה על פני הבד הנוקשה ונשימותיה הקצובות נחלשו והלכו שעה שהוכנסה אל חדר הנתוחים בבית־החולים הארעי אשר הוקם בחפזון לרגלי החומה.

הדבר קרה בירושלים, בימי המצור על העיר. אלפים של נערים ונערות, צעירים וחסרי נסיון, החליטו להצטרף אל דגל ההגנה, ללחום את מלחמת ירושלים ולהשיב את בירת ישראל אל תוך תחומי המדינה הצעירה־הזקנה. במטה הגיוס, אשר הוקם בחפזון במרכז העיר, הופיעו המוני המונים של בני אדם ובפיהם הבקשה האחת: גייסו אותנו! העסיקו אותנו! תנו לנו נשק, תנו לנו רובה! אנו נלחם וננצח.

יפה קטנת־הקומה והצעירה, אשר לא הגיעה לגיל הגיוס, מלאה יחד עם חבריה וחברותיה תפקיד נכבד. היא שמשה קשרית בירושלים. גאה היתה יפה על גדוד הגדנ"ע אשר נמנתה עליו. בהתלהבות מלאה כל תפקיד וכל צו אשר הוטל עליה ואחד היה חפצה: לקבל יום אחד נשק בידה.

עצבת גדולה כסתה פניה של יפה משראתה כי רק ידה האחת נחה על גבי הסדין הצחור, אשר כתמי אודם, כתמי דם, נראו עליו פה ושם. היא הבינה לחרדתה כי מעתה ואילך גידמת היא, כרותת־יד, וכי היד השניה, אשר בדאגה כה רבה אספה אותה, עת נפלה הפצצה ורסקה ופצפצה את גופה הענוג, יד זו נחה לה למעצבה אי שם, אבר מדולדל, אבר מת אשר לא ישוב אליה, אשר לא יתחבר אליה שנית לעולם.

המסכנה! שעה שרצה יפה, כל עוד נפשה בה, ברחוב העיר המופגז, עוד להטה לאטה באזניה התקוה כי יד זו תחובר על ידי הרופאים ותשוב־תמלא תפקידה כמקדם. עתה ידעה יפה כי תקותה, תקות־שוא היתה.

אט אט שקעה הנערה בהרהורים נוגים. לעיניה הנעצמות והולכות נראו חיי עברה באור מופלא, כחלחל. אדי ערפל מוזרים, אפפו אותה ובחיוך לאֶה שבה ועצמה עיניה, כשמסביב לה עומדים הרופאים והאחיות וכל קהל הפצועים והנאנקים כולאים בקרבם את קריאותיהם־גניחותיהם. כך הם עומדים, לנוכח כאבה של הנערה האמיצה אשר נקטעה ידה ממנה, אשר שפכה מרבית דמה על מזבחה הקדוש והטהור של חרות ישראל, של ירושלים עיר הבירה האחת והיחידה של העם בלי מולדת, אשר החליט לקחת בידיו את מולדתו בשלישית.


 

2. ילדותה של יפה    🔗

בין כתלי האבן

יפה נולדה בעיר העתיקה אשר בירושלים. עריסתה עמדה בבית אחד ארוך הסמוך לחומה. שם גדלה וחונכה ובין חומות האבן חושלה רוחה. מזכרונה של יפה לא ימוש המקרה אשר קרה לה באחד הימים, שהטביע חותמו על כל מהלך חייה.

הדבר אירע בהיות יפה כבת שלוש או ארבע. אמה, שהיתה טרודה בעסקי הבית, שלחה את הילדה לחצר, לשחק עם הילדים. החצר היתה רחבת־ידים ומרוצפת מרצפות אבן חלקלקות. באמצע החצר נראו מבנים מרובעים, גבוהים קמעא מן השטח הכללי. אלה היו פיות הבורות אשר אליהם היו נקוים המים מן הגגות, דרך המרזבים. ליד בורות המים הללו היו מסתדרים לפעמים תורים של נשים, או גם גברים, שהיו שואבים את המים בעזרת דליים מיוחדים שהיו משתלשלים כלפי מטה בחבל. החבלים היו משאירים חריצים שהיו מעמיקים והולכים בפי הבאר העגולה העשויה אבן ירושלמית. יש וכמה נשים היו נאספות יחד, וכאשר קצרה רוחן בצפיה לתורן, היה פורץ ביניהן ריב שפתים שגאה והפך לא פעם למצה ומריבה. ידים היו נשלחות בשערות, כפכפים היו נשלפים מן הרגלים והחצר היתה מתמלאת צווחות וצריחות שהיו עולות עד לב השמים.

אותם הימים ימי אביב היו. חג הפסח התדפק על הכתלים והנשים היו עסוקות וטרודות בהבאת הפסח אל הבית.

אמה של יפה, מירלה שמה, היתה אשה גוצה, בעלת ארשת פנים זועפים וכואבים. נכר היה כי קשיי החיים הם אשר הפכו אשה זו למרת נפש הלוחמת קשה להשיג פת־לחם לגוזליה־ילדיה, אשר לא פעם היו פועים ומבקשים לחם ואין.

יש והיתה מירלה נתקפת בסערה של מצבי רוח טובים, כזאת קרה בעיקר בשבתות, שעה שהכל היו שובתים ממלאכה. המשפחה כלה מרוכזת בבית וטוב ונעים לשבת אחר הצהרים על ספסל האבן אשר בחצר, לאכול מן הגרעינים הקלויים ולשוחח ולדבר דברי רכילות וחדשות־שארעו במשך השבוע בחצר הגדולה ובעיר סביבה.

משכלה אוצר הדיבורים, יש ונחה הרוח על מירהלי והיא היתה פוצחת בשירה, שתוכנה היה על פי רוב זמירות של שבת או שירי עצב. האשה הצנומה בעלת הפנים שקומטו בלא עת היתה הופכת אותה שעה לאחרת. פניה חרושי־הקמטים, דומה כאילו התפשטו והפכו חלקים, השכינה שרתה עליה ובקולה, קול הסופרנו הדק, היתה המזמרת משוררת־מיבבת שעה ארוכה כשכל הנשים היו מסייעות לה, מי באנחה ומי בשיר.

בימים שבין פורים לפסח עקב העבודה הקשה, נדם קול השיר מביתה של מירהלה. בשבתות היתה האשה נופלת כהרוגה, ישנה שעות ארוכות על מטתה. בשבתות אלה היתה מחליפה כח לאחר ימי עמל ויגע קשים.

אביה של יפה, נפתלי שמו, היה גבה־קומה ויפה־תואר. יפה היתה זוכרת בחבה ובהערצה את עיניו היפות והעמוקות, אשר יגון ועצבת נשקפו מהן תמיד. מוזרה ונפלאה היתה פרשת חייו של אדם זה. בילדותו הובא עם הוריו מהונגריה הרחוקה. הוריו היו אדוקים מאד ודבקו בתורת משה. הם קיימו כל מצוה קלה2

הנער נפתלי דבק באדמת הקודש כבר מן הימים הראשונים לבואו ארצה. קסם לו הר הזיתים המקיף את ירושלים והמתחבר עם הר הצופים מזה ועם הרי יהודה מזה. כחולם התהלך הילד בין כתלי האבן, בסמטאות ירושלים, והוא נהנה מן הקרירות הרוגעת השופעת מן האבנים הדוממות. בהשתפך עליו רוחו, היה הנער עולה לבית־הכנסת הגדול, לחורבת רבי יהודה החסיד. במדרגות הברזל העקלקלות, הנשכחות מני רגל ברב ימות השנה, היה עולה ומטפס לבדו עד הגיעו אל הכפה, כפת הענק הכפויה על בית האלוהים. מכאן, ממרומי הכפה נגלה לעיני הנער עולם רחב. עולם נאה, עולם מוזר. הנה הוא, בן ישראל השב אל מולדתו, עומד בראש הבנין הנשא והשגיא כשמסביב לו רובצים לרגליו קוביות־בניני אבן רבים ומשונים. פה ושם יתנשא מבין הננסים מין צריח מוזר ומחודד, המתמר ועולה לשמים ודומה כאילו רוצה הוא לקרוע את הינומת השחק הכחולה המכסה את ירושלים. צער רב הצטער הילד למראה צריחים אלה. הלא בניני בתי תפילה הם, אשר בנו נוצרים ומוסלמים בעיר הקודש.

איכה הפכה ירושלים בירת ישראל להיות עיר של שונאי ישראל? – היה הנער שואל עצמו ודוק של עצבת מכסה את פניו היפים.

אותם הימים נדר נפתלי נדר בלבו: אם יזכני האלוהים ויבחר בי למלא את שליחותו, אעשה הכל כשאגדל כדי לגרש גויים אלה מהרי קודשנו. אעשה הכל, הבטיח הנער לעצמו, להשיב כבודו של ישראל בארץ־ישראל.

אולם דברים לחוד, ולחוד שוטף זרם החיים. לא פעם נעור הילד מחלומותיו מששמע קולות קריאה רמות מהדהדים בחצר החורבה. קולות אלה היו נשנים ונשלשים ותכנם אחד: נפתלי! נפתלי!. היה זה קול אמו, אשר חרדה לבנה בשעה שנעלם מבית המדרש ויצא באשר יצא.

הוריו גמרו אומר לחנכו לתורה ולמצוות, והילד לא אכזב את הוריו. הוא עשה ימים כלילות בבית המדרש וסופו שהפך לעלוי ושמו יצא לתהילה בארץ.

אולם ­– אז קרה המעשה.

יום אחד יצא נפתלי עם חבריו לשוח אל מחוץ לעיר. בדרכם פגשו בני־הישיבה בנערים בני גילם. הללו היו שונים תכלית שנוי מנפתלי וחבריו. הם היו לבושים בגדים קצרים, פיאות לא היו להם וכמה מהם הלכו בגלוי ראש. הללו ­– דאיטשאלך (גרמנים) הם! ­– אמר אחד מבני הישיבה. ­– מוטב שנסטה מהם.

אולם החבריה מצאו עצמם לפתע מוקפים ב“דאיטשלאך” אשר היו מבקשים לבוא בדברים עם בני דתם, שוכני העיר העתיקה.

תחילה נסו הנערים להשתמט מבוא במגע עם מחללי השבת אשר סבבום, אך לאט לאט נתברר לו לנפתלי כי הללו בחורים טובים הם ואין הם זוממים לעשות כל רע לחבריהם בני העיר העתיקה.

בחור גבה־קומה בעל עינים טובות קרב אל נפתלי והשתדל לדובבו. נתברר, כי נערים אלה הנם תלמידים בבית המדרש למורים. חלקם היו דתיים שומרי תורה ונהגו להקפיד במצוות קלות כחמורות. נערים אלה נשאו נפשם לסיים חוק למודיהם בבית המדרש למורים, לקבל סמיכות להוראה ואחר לצאת למושבות ישראל כדי להרביץ תורה לילדי ישראל.

שמע נפתלי דברים אלה ויתפלא. הוא לא ידע כי ישנן מושבות בארץ. הוא לא שמע, כי מחוץ לחומה ישנם ישובים, בהם גרים אחינו בני ישראל עובדי־אדמה ומדבירי השממה. לבו של הנער החולם הלך שבי אחר דברים חדשים אלה שנודעו לו.

מאז נכרתה ברית־ידידות בין נפתלי לבין אליעזר הבחור החלוץ, אשר נטש בית אבותיו בגולה ועלה לארץ לקיים מצות בנין ארץ־ישראל. לא ארכו הימים ונפתלי, אשר ספיח של שערות צהובות החל מכסה את לחייו, עשה מעשה אשר לשמעו רגזה העיר העתיקה ודברו בו היהודים מזקן ועד נער.

בהשפעתו של אליעזר יצא נפתלי יום אחד אל מחוץ לחומה. הוא שם פניו אל עבר הבית הגדול, אל בית המדרש למורים, ושם נרשם ללמודים. שבוע שבועים למד הבחור תורה חדשה אשר כמוה לא שמע בישיבה. עולם חדש נגלה לעיניו, הוא שתה בצמא ממעין הדעת החדש אשר נפתח לפניו. הוא גמע בתאוה ובתענוג ממעין החכמה ולבו לא ידע שבעה.

משנודע בעיר העתיקה כי נפתלי העלוי יצא אל ה“דאיטשלאך” ללמוד חכמות חיצוניות, רעשה הארץ. בכל ה“שטיבלאך” דברו האנשים בחדשה מזעזעת זו ואך נראה נפתלי ברחוב, מיד היו האנשים פונים לצדדים כאילו יראו לעמוד בדלת אמותיו.

הוריו של נפתלי לא יכלו להאמין למשמע אזנם. ­– היתכן? בנם העלוי, אשר אמרו כי יהיה לגאון, לגאוה, למשען להם באחרית ימיהם, הוא יצא לתרבות רעה…?

נמנו וגמרו ההורים לעקור את הדבוק מלב בנם. הם החליטו להשיא לו אשה. יכנס הנער לעולם משפחה ואז יוציא מראשו כל מעשי השטויות של למודים חדשים, אשר לא ידעום אבותיו.

אמרו ועשו, בליל ל"ג־בעומר הודיעו לבנם כי בו בערב תתקיים מסיבת־האירוסין בבית הורי הכלה. נפתלי נסה להתנגד, להתקומם, אך לשוא. כפר לטבח הובל נפתלי בסמטאות העיר העתיקה אל ביתה של המיועדת להיות אשתו. הוא עוד הספיק לראות כיצד נצבה לפניו עלמה־נערה חיננית שעיניה ננעצו לארץ. הוא אחז בקצה האחד של הממחטה ואלו בקצה השני החזיקה היא ­– העתידה להיות אשתו.

על משכבו בלילות היה נפתלי בוכה ומצפה לנס, אך הנס לא ארע. הגיעו ימי שבועות והנער נכנס לחופה. מאז מצא עצמו בכפיפה אחת עם מירהלי אשתו. מעתה שב אל למודיו בישיבה. הוא הפך להיות מלמד דרדקי כדי לספק פרנסה לאשתו. משגדלה המשפחה והפיות תבעו הב הב, תן אוכל, שקע נפתלי בבעיות הפרנסה ולאט לאט נכנס כולו בתוך ההוי של העיר העתיקה. מפעם לפעם היה זיק ניצת בעיניו החולמות של העלם אשר הריחים על צוארו העיקו עליו. זיק זה היה מעיד על נפשו המסוערת של האב הצעיר המתגעגע אל המרחבים ­– אל חיי הטבע, אל המושבה, אל בית המדרש למורים, אל החכמות החיצוניות אשר נפתלי טעם מהן ברגעים מספר ועד מהרה נתק מהם כליל.

ככה היתה נפשו של האב חצויה כל הימים. החלק האחד של נשמתו תבע ממנו להשאר בעיר העתיקה לשמור על הגחלת ואלו חלקו השני נשאו אל העולם החדש, אל המרחבים אשר לא ראה אותם ורק את שמעם שמע.

דומה שגם ביפה הבת דבק משהו מרוחו המסוערת של אביה. אף היא, לבה הלך תמיד אחר המרחבים, אחר השדות אשר מחוץ לחומה.

יום אחד, יום בהיר ויפה היה, השמש חממה את הארץ וטוב ויפה היה לטייל ולספוג את חומה של השמש. נפנתה יפה והסתכלה אל כל עבר והנה לפניה הירשלי חברה. הירשלי היה ילד כבן שבע. פניו היפים היו מלוכלכים תמיד. לפלוף זב מעיניו וחוטמו היה תמיד כמעין המתגבר, אשר זבובים לעשרות עטים עליו כדי ליהנות ממותק הצוף הזב מנחיריו.

­– הירשלי! ­– קראה יפה הקטנה ­– אמא גרשה אותי מן הבית, הבה נצא לטייל קצת.

­– לאן? ­– שאל הירשלי.

­– לאן? נעבור את השער ונרד אל הבוסתן אשר מחוץ לשער.

­– אסור! ­– קרא הירשלי ועיניו, עיני ילד ישראלי קטן ונפחד, הביטו לכל עבר לראות אם לא שמע מישהו דברים אלה.

­– מה אסור? הכל עסוקים וטרודים. איש לא ירגיש בנו. נצא ונשוב. נצא ונהנה מן הגנים היפים אשר מחוץ לעיר.

הירשלי לא יכול היה לעמוד בפני מענה דבריה של חברתו והסכים בתנאי שלא יתמהמהו בדרכם.

השנים יצאו את החצר ורגליהם דשדשו ברחוב המדרגות, שהיו יורדות אל שער האשפות הקטן.

ככל שהרחיקו השנים מן החצר, כן מעטו הולכי־הרגל היהודים. בבואם אל שער־האשפות, עמד הירשלי נבוך. מעולם לא הרחיק לכת כל כך מחוץ לחצר. לפניו נראו אבני החומה, חומת ירושלים, והן כה גדולות, כה מאיימות. הנה, הנה ­– חשב הילד. תפול אחת האבנים עלי ותפצפץ את מוחי. רגע עמד על עמדו. איזה כח נסתר אמר לו: עד פה תבוא והלאה לא תלך.

­– הירשלי! מה קרה? הבה נמשיך! השער פתוח, נעבור דרכו והרי אנו מחוץ לחומה. המרחב לפנינו, ­– שחה יפה ובקולה הרך דומה כאילו לטפה את חברה ועודדה אותו לקראת ההרפתקה אשר בגללה יצא עמה לדרך.

לשמע דבריה של יפה לבש הירשלי עוז. הוא צעד נכחו ועתה עמדו רגליהם של השנים בתוך הפלוש אשר בשער. ריח עז של צואת אדם קדם פניהם של הבאים.

­– פוי! מסריח! ­– קראה יפה וסתמה את נחיריה בידיה.

­– לכן קוראים לו שער האשפות! ­– הסביר הירשלי, ­– כי כל האשפה נזרקת כאן.

­– כמה קריר כאן וטוב! ­– לחשה יפה, נבוכה לנוכח האפלולית הנעימה שהשתררה בחדר המקומר.

­– נמהר, נצא מכן ­– לאט הירשלי שקמרוני האבן והאפלולית הלכו עליו פחד נסתר.

בפתח השני יצאו הילדים את החומה ומעתה עמדו רגליהם מחוץ לעיר. הירשלי נשא עיניו וירא לפני קיר אבן, בעל אבנים גמלוניות, נמתח בקו שבור ומרוסק אילך ואילך עד למרחקים. האבנים המסותתות בפינותיהן והבולטות במרכזן, דומה כאילו הראו לו פרצופים. כל אבן כאילו לחשה לאטה לו לילד, ואמרה: – שוב הביתה, חזור אל סנור אמא שלך, למה זה יצאת למרחקים?.

יפה’לי הקטנה, לבה עלץ בקרבה למראה הנוף אשר נגלה לפניה. משני צדדיה ולפניה נראו גנות־ירק זרועות צמחי כרוב וכרובית רחבי־עלים ירוקים אשר כסו את השטח. ים של ירק השתרע לכל רוחב מלא העינים. ירק כזה, שפע כזה לא ראתה הילדה מעולם. הירק נסך שכרון על הקטנה וכל כלה התרוננה בקרבה למראה יופי נשגב זה.

­– תפוס בידי ונרוץ! ­– קראה הילדה בשובבות למראה המדרון המשופע אשר נמתח לפניה.

השביל הצר והיורד כלפי מטה התארך ונראה כאלו הוא נמשך רחוק רחוק כלפי מטה. השנים לא שמו לב למכשולים ולמעצורים. הם החלו גולשים יורדים מטה כשפניהם אל עבר בריכת השלוח החבויה בצלם של עצים מוריקים.

במעלה הדרך הופיעה לקראתם אורחה מוזרה. חמורים עמוסים משא לעיפה היו צועדים כל עוד נשמתם בם בשביל המתמשך ועולה ופניהם אל עבר החומה, אל עבר השער. אחריהם שרכו דרכם בכבדות ההולכת וגוברת מספר נשים שהיו לבושות בלויים ואחריהן כמה גברים. זאטוטים קטנים נתלו בשובלי השמלות של הנשים והיו מצווחים בקולי קולות: יא אמי, אנא קחי אותי על ידיך, עיף אני, אין כוח ללכת.

­– כיצד? מחמד עיני, הן רואה אתה כי אני נושאת את אחיך על כתפי ­– ענתה האם ותפשה ביד הילד העייף לסייע לו בעליה הקשה.

הגברים, פניהם היו נוקשים ומאימים. הזקן שבחבורה, פניו היו עטורים זקן אשר פה ושם זרקה בו שיבה. עיניו הבוערות ובולשות פנו אילך ואילך כאילו הוא מבקש לתור את הסביבה, לדעת מאין תפתח הרעה.

הירשלי שראה את החבורה, נזכר לפתע בפסוק אשר למד בחדר – אורחת ישמעאלים באה נברח! לאט באזני חברתו ונדחק אל עבר הקיר ביראה כדי לפנות דרך לבאים.

­– לאן, הילדים? ­– פנה אחד הגברים בראותו את הזאטוטים והם נדחקים, נלחצים אל קיר הגדר ודומה כאילו הפחד עוד מעט וישתק אותם.

­– אנו הולכים לסילואן ­– אל השלוח, לבקר את דודי! ­– מלמל הילד ושיניו נוקשות מפחד.

­– ומדוע זה אתה ירא ילד? ­– שאל ראש החבורה, בעל הזקן המכסיף.

­– אני איני ירא! ­– השיב הילד.

לרגע נעצרו אנשי החבורה. הם קרבו זה לזה ופתחו בהתיעצות. לבסוף קרב אחד הגברים ובארשת פנים מתוקה פנה אל הילדה ואמר:

­– בואי ילדה קטנה, נקח אותך עמנו, נעלה אותך על החמור ונביא אותך הביתה.

­– לא רוצה הביתה! ­– רטנה הקטנה ונלחצה אל עבר חברה.

תינוק מילדי החבורה נתק לפתע משמלת אמו, קרב אל השנים המבוהלים והחל מסתכל בהם בתמהון גובר והולך. כאלה לא ראה הילד מימיו. הוא תפש בשמלתה של יפה והחל מושך אותה אליו.

­– עזוב אותי! ­– קראה הילדה בחרדה, משנגלו שוקיה הערומות ונראו מכנסיה הצבעוניות שהיו מנופחות כשק.

­– הבה נעלה אותם על החמורים ונסתלק מהר מן המקום, ­– פסק הזקן שבחבורה. ­– האלוהים המציא לנו מציאה, שני ילדים לבנים. נקח אותם עמנו, הם יביאו לנו תועלת.

­– אני חושב כי מילדי היהוד הם! ­– טען אחד הגברים. ­– ראה! השערות משני צדי הלחיים מעידות על־כך. ובדברו הראה על הירשלי אשר פאות מסולסלות ירד משני צידי רקותיו.

היהוד לא ישקטו ולא ינוחו עד כי ימצאו עקבות ילדיהם ולנו תצא אך רעה מעסק זה, ­– הזהיר הצועני.

­– ראה כמה לבנים הם וענוגים! ­– קראה אחת הנשים הצעירות, אשר לבה הלך שבי אחר לבנת פניה הצחים של יפה. ­– נקח אותה עמנו, אני אשעשע אותה, בביתי תגור!

­– העלו אותם על החמורים! ­– פקד הזקן.

בלי אומר נפנו כמה ידים גברתניות וחסונות, נטלו את הקטנים והעלום על גבי החמורים, אשר התמרמרו והתמרדו על המשא אשר נוסף על גבם.

­– קדימה יא חמור! ­– גער המנהיג וחלק מכות נאמנות לחמורים, עד כי החלו צועדים מתונות בשביל העולה, כשהם מחפשים מקום־אחיזה לפרסות רגליהם בינות לאבני הנגף המדרדרות עם כל צעד.

הירשלי ויפה נהנו תחלה מן המנוחה אשר באה עליהם. הם עיפו מן ההליכה המיגעת ועתה הרגישו כיצד הם מטלטלים אילך ואילך על גבי החמורים המסיעים אותם.

יפה נהנתה שעה קלה מן הרכיבה. מעולם לא זכתה הקטנה לרכב על חמור ועתה זמן לה האלוהים תענוג חדש. נסתה יפה להרים ראשה כדי לראות את הנעשה מסביב לה, והנה נגש אליה אחד הגברים בעלי העינים הבוערות וגער בה לאמור: שכבי, התכסי, ולא ­– רע ומר יהיה לך. בגסות תפס האיש בשערות ראשה, הטה אותה אל עבר גופו של החמור ומהר לכסות אותה באחד הסמרטוטים.

פחד תקף את הילדה למראה ידיו הגסות של הערבי, והפחד גבר והלך משירדה אפלה על הילדים, לאחר שכסתה עליהם השמיכה.

­– הנח לי! ­– צרחה הקטנה בכל כוחה.

­– יפה! מה קרה? ­– צרח הירשלי, שקולה של חברתו עודד אותו.

­– שקטו! אוסקוטו! ­– קראו קולות הגברים והנשים מכל עבר.

דומה שקריאותיהם של הילדים נסכו אי־שקט בקרב אנשי האורחה, הם קרבו אחד לאחד והחלו מתיעצים מה לעשות בשני הילדים שקולם גבר והלך מרגע לרגע.

הירשלי, אשר גדול היה ופסוקי התורה כבר הדהדו בתודעתו, נזכר לפתע בספר בראשית. הן רק לפני ימים מספר קרא עם הרבי את אשר אירע ליוסף ­– מי יודע ­– חשב הילד בלבו, ­– אולי גם אלה הם אורחת ישמעאלים היורדת מצרימה? אולי יקחו אותנו עמהם למצרים ואולי יעשו אותנו לעבדים!

פחד תקף את הילד והפחד גבר והלך עליו. זעה קרה כסתה את פניו ומצחו. עלי לעשות משהו, החליט הילד. הוא הרים את ראשו והחל צורח בכל כוחו: ­– גואלד! יהודים הצילו, מוליכים אותנו לשמד, לעבדות!

כל עוד היתה הדרך שוממה לא שמו אנשי השיירה לב לצריחותיהם של הקטנים. מפעם לפעם נגש מי מאנשי השיירה ונסה להשקיט את הקטנים. הירשלי, אם מתוך פחד או מתוך עיפות, נדם לרגע, אך מפעם לפעם היו השנים חליפות מרימים קולם בתקוה שמא תגיע צריחתם אל עבר החומה וישמעו ההורים כי בניהם בצרה.

משקרבה השיירה אל חומות העיר החליטו החוטפים לעשות מעשה לבטחונם. ראש החבורה עצר בעד החמורים, הוריד את הילדים והטה אותם לצד הדרך בין הגנות. כאן החליט להלביש את הילדים בגדי ערבים וליתר בטחון סגר על פיהם בממחטה לבל ישמע קולם. הוא גם הוציא חבל ואסר בו יפה יפה את הילדים.

­– נשבעתי באללה! ­– רטן הגבר. ­– זכרו ודעו: אוי ואבוי לכם אם תנסו להרים קולכם בהיותנו בעיר, אוי ואבוי לעצמותיכם! אני אפצפץ אתכם ואעשה מכם קציצות, אם תעזו להכניס אותנו בבוץ.

ולפתע שנה האיש קולו, שהפך להיות רך ומתוק.

­– אם תתנהגו יפה, נתיר את אסוריכם בצאתנו את העיר ונתנהג עמכם יפה. תהיו לנו כבנים, מפתנו תאכלו ומימינו תשתו, רק נעבור בשלום את העיר העתיקה.

מעתה ידעה יפה כי אפסה כל תקוה. בטרם יעלו הילדים על החמורים, הספיקה הילדה ללחוש להירשלי כי יעשה כל מאמץ להצלתם. היא יעצה לו להתיר ידו ובהיותם בתוך תחומי העיר – להרים קולו בצעקה גדולה, אולי ישמעו היהודים העוברים ויצילו אותם.

הירשלי החליט לנהוג בתבונה, הילדים הפכו להיות שקטים ונכנעים. הם הועלו שנית על החמורים. הפעם לא התנגדו לשוביהם והתנהגו ממש כמו שהללו דרשו מהם.

שוב יצאה השיירה אל השביל. החמורים שעטו בכבדות במעלה הדרך, שהיתה חסומה משני עבריה בגדרות של אבן אפורה. פה ושם עלו שיחי אטד אשר היו גדלים בסמוך לגדר. הללו שמשו בקוציהם משוכה ומגן לבל יעברו זרים את הגדר המגינה על רכושם של עובדי האדמה שהיו מגדלים ירקותיהם למרגלות החומה.

בקרבם אל העיר נעשו פניהם של אנשי השיירה חמורים יותר.

­– מי יודע ­– מלמל ראש החבורה, ­– אם לא הסכלנו עשה בקחתנו את ילדי העברים הללו. עוברים אנו בתוך העיר והללו יכולים לגרום לנו צרות.

­– שמא נקיף את העיר ונעשה דרכנו מסביב לחומה? ­– יעצה אחת הנשים.

­– הפעם לא נעשה זאת. אחרנו את המועד. השביל מסביב לחומה צר ומסוכן והמורד תלול. וחוץ מזה – אם יראו אותנו מהלכים בדרך־לא־דרך, הרי נסב תשומת לב העוברים המועטים ואלה יכולים להסגיר אותנו בידי שומרי החוק. הן הכל יודעים והכרת פנינו מעידה עלינו כי צוענים אנו, וצוענים גנבים הם ויש להתיחס אליהם בחשדנות.

­– אני מציעה – אמרה אחת הנשים, ­– כי בעברנו בעיר נשתדל להקים רעש ושאון בכלי ההקשה שלנו. בתוך הרעש והשאון לא ישמע קולם של הילדים, אם יעזו לעשות משהו.

­– זאת ועוד! ­– הציע גבר אחר. ­– מוטב שאתן הנשים תלכנו לפנינו ותצענה לעוברים ולשבים לפתור גורלות. בזה תסבו את דעת העוברים ברחוב ואנו אנשי השירה נחמוק, נעבור בהקדם.

הדברים נתקבלו על לב בני השיירה. בחפזון עברו האנשים על בהמותיהם את שער האשפות, בהתקרבם אל רחוב השלשלת שהיה הומה מרוב אדם, פרשו הנשים מעל החבורה והחלו משוררות בקולן הרך והנוגה.

­– קסרה, ברקה – בשוף איל בכט! בואו בני אדם, נסו מזלכם, נראה את אשרכם!

אחדות נטפלו בלי אומר אל הגברים העוברים, נטלו את כפות ידיהם, פתחו אותם והחלו להגיד גורלם של לקוחותיהם. בינתיים נדחקה השיירה ועברה בינות לחומות האדם כשפניה אל עבר שער יפו.

ככל שהתקדמה השיירה, כן גברה תנועת בני האדם. בהיותם ברחוב הבשמים בקרבת רחוב היהודים, החליט הירשלי כי הגיעה השעה לעשות משהו. הוא טרח ועמל לפתוח את הסמרטוט אשר סגר על פיו, אך לא יכול. באין ברירה החליט לעשות מעשה. הוא נסה ללעוס את המחסום שעל פיו. בשיניו החזקות היה מכרסם ומכרסם את הסמרטוט בלי הרף כשפיו דובב תפילה: אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, עשה עמדי נס והצילני מידי ישמעאלים אלה.

יפהלי הקטנה אף היא לא טמנה ידה בצלחת. היא הצליחה לשחרר את ידה מתוך גל הסמרטוטים אשר כסה אותה וגמרה אומר כי אך תראה יהודי עובר בקרבתה, מיד תתפוס בו. ומשיראה זה יד לבנה, יד עברית ודאי שיבין כי יהודיה קטנה היא וכי היא בצרה ויצילנה.

והישועה לא אחרה לבוא. השיירה עם פרשת הדרך, במקום שגגות מקורים מכסים על הרחוב והוא מתפלג, האחד אל רחוב הבשמים והשני לעבר רחוב היהודים, והנה הרגיש הירשלי בקבוצה של יהודים ספרדים תלמידי חכמים שלוו את רבם אשר היה חובש תרבוש מוקף ברדיד שחור, והם מפנים לפניו את הדרך ברב חשיבות.

השיירה אשר היתה אותה שעה בקרבת מקום ליהודים, אנשיה נסוגו הצידה והעמידו פנים של ציתנות ויראת שמים ובכבוד רב עמדו על עמדם כדי לפנות דרך לתלמידי החכמים העוברים.

אחד מצעירי היהודים בראותו כי אחד החמורים שבשיירה מתעקש לפנות את דרך לרבו, נגש אל הבהמה ובידיו החל דוחף את החמור ותופשו בצוארו.

לרגע זה חכה הירשלי שהיה עקוד על גבי החמור. הוא תפש בידו ובקול לא קולו כיוצא מבטן החמור הוא צרח: יהודים! הצילו!

היהודי נבהל לשמע הצעקה שפרצה כאילו מתוך הבהמה ונפנה לצדדים לראות מה הקולות האלה.

ראה ראש השיירה כי הוא בצרה. מיד תפש באפסר החמור ונסה להטותו מן המסילה, והנשים שבחבורה החלו להגביר את השאון כדי להסיח דעתם של העוברים ושבים.

­– ילד! מילדי העברים על החמור! – צרח המלווה אשר הכיר בקולו של הילד כי עברי הוא.

הפעם לא עמדה להם לצוענים ערמתם. היהודים על רבם המכובד, נעצרו במקומם והחלו מקיפים את החמור. בראות אנשי השיירה כי כלתה הרעה אליהם, נסו להפקיר חמור זה על מנת להציל את שארית הפליטה.

­– משטרה! פּוֹליס! ­– החלו היהודים צורחים בכל כוחם, והיו ביניהם שהחלו לפכח את גל הסחבות מעל החמור. משהוצא הירשלי מתוך החבילות היו פניו חוורים ומבוהלים.

­– היכן יפה’לי? ­– צרח הילד.

­– מי היא יפה’לי? ­– שאל אחד היהודים וגהר בארשת פנים מלאות חמלה ושמחה אל עבר פניו של הילד שנצול.

­– יפה’לי חברתי היא על החמור השני. הצילו יהודים, הצוענים שבו אותנו.

ובינתים נוצר פקק בצומת הדרכים. היהודים המעטים שהיו אותה שעה ברחוב, משנודע להם כי אורחת צוענים נסתה לגנוב ילדי יהודים, נחלצו מכל עבר והחלו דולקים אחר הגנבים. והצוענים בראותם כי כלתה אליהם הרעה, עזבו את החמור וכל אחד מהם, איש ואישה באשר הם, חמקו, עברו ונבלעו בין ההמון למען הציל את עורם ושיניהם.

החמור השני נמצא נטוש ליד אחת החנויות. עוברים ושבים פתחו את המשא וגלו את יפה’לי בעלת הפנים החוורים שכובה כמתעלפת בין ערימות הסמרטוטים אשר כסו אותה.

מיד השיבו רוחה של הילדה. לאחר שהופיעו השוטרים ובררו את אשר קרה נלקחו הילדים ברב כבוד ובחבורה אל עבר רחוב היהודים ומשם הועברו הביתה כשכל החצר הומה ומתרגשת על הפדות ועל הישועה אשר קמו לילדים המסכנים אשר נצלו מצרה, מחטיפה ואולי גם משמד, רחמנא ליצלן.

כל אותו השבוע היו יפה’לי והירשלי גבורי השכונה. משנראו השנים או אחד מהם בחצר, מיד היו הכל מקיפים אותם, מגפפים אותם ומנשקים להם. הקטנים היו נאלצים לספר ולחזור ולספר את אשר קרה להם: כיצד נתפסו וכיצד נצלו וחזרו לרחוב היהודים.

­– עליכם לברך ברכת “הגומל” ­– היו הגברים אומרים, לאחר ששמעו ספור הרפתקאות זה. ­

­– בין חייל הנך הירשלי! ­– היו האנשים אומרים וצובטים בחבה לחיו של הקטן, אשר בעטיו באה הישועה לילדים.

­– לולא עצתה של יפה חברתי, מי יודע אם הייתי עושה את אשר עשיתי, ­– השיב הילד בענווה.

­– ומעתה הרפתקנים, הזהרו והזהרו! אל תעשו כזאת שנית, מי יודע מה יהיה עמכם אם חס ושלום תתפסו פעם נוספת.

ובשכונה יצא שמם של הירשלי ויפה’לי לשבח. הם נקראו מאז בשם – “תיירים” – טוריסטים ושם זה דבק בהם ימים רבים.

זכר המקרה לא נמח מזכרונה של יפה ימים רבים. בחלומה היתה רואה עצמה נסחבת ונגררת על ידי צוענים ולא פעם כסתה זעה קרה את כל גופה. ויש היתה נעורה בחצות ליל ובקול פחדים מצווחת, כשעיניה מפלבלות ומזרות אימה: היכן אני? גוואלד! הצילו יהודים! אני כמעט נחנקת.



 

3. בין החומות בירושלים    🔗


מעשה החטיפה של הילדם הכה גלים בקרב היהודים השוכנים בין חומות ירושלים. אם לבניה ספרה בערבים את אשר אירע ליפה הקטנה ולחברה הירשלי בצאתם מחוץ לחומה. –– אל תעזו להרחיק מן הבית. הגויים, שונאי ישראל המה וכל אחד מהם חורש מזימות כיצד לגזול ילדי ישראל ולהביא אותם לידי שמד, ועל כן – הזהרו מפניהם!

גם בבית יפה גברה מעתה הדאגה לילדים. המשפחה גדלה והלכה כמעט מדי שנה בשנה. אמה של יפה, אשר המחסור והדלות הטביעו חותמם עליה, קומתה שחה ודומה שהיא נהיתה קטנה יותר. היא היתה יוצאת מפעם לפעם אל החצר וקריאותיה: – יפה, שרה, אליהו, היו מהדהדות בכל רחבי השטח.

אם מסכנה! היו האמהות משוחחות ביניהן לשמע הקולות. היא חרדה לגורל בניה לבל יקרה להם אשר קרה לבתה הבכירה – ליפה הקטנה.

ויפה למדה לקח ממקרה החטיפה. מאז היתה נזהרת לנפשה ומראה פניו של אדם זר היה מטיל חרדה בנפשה.

יש ואמה היתה יוצאת מן הבית ומשאירה את יפה עם הילדים לבדם. בטרם תצא היא היתה מזהירה אותם לאמור: – הזהרו ואל תפתחו את הדלת. יבוא מוכר הלחם, או מוכר החלב, קבלו מהם את התוצרת דרך החלון ואת הדלת אל תפתחו.

לפעמים בצהרי היום היתה הילדה חומקת, עוברת את המבוי האפלולי והמאורך של החצר ושמה פניה אל עבר החומה. כאן היתה הקטנה מטפסת ועולה במדרגות הצרות, נושאת עיניה בגעגועים דרך חרכי החומה אל עבר המרחב המדרוני של עמק השלוח ולבה יוצא מכליון וגעגועים למראה החלקות המוריקות בשפע עלי הכרוב, הכרובית והסלק. ובאופק היה נראה עץ בודד רב־פאורות וענפים.ידעה יפה כי עץ זה עץ התות שבע־הימים הוא והוא עולה לרגלי מעין השלוח. אל המעין הזה, אל המים החיים, אל הצל והירק, כלתה נפשה של יפה – לראותם, אך ידעה כי חלום שוא הוא חפצה. זכרה הילדה את איסורה של אמא ולא העזה להמרות פיה.

ובינתים והילדה גדלה בשנים. עיניה השחורות הלכו והעמיקו ונכר כי היגון והפחד העמיקו משכנם בתוכה. בערבים, בשעות הפנאי, היתה מירהלי האם נוטלת את הילדה ומשכיבה אותה בחיקה ואגב כך היתה מטפלת בשערותיה שהלכו והתארכו והיתה קולעת אותן לצמה ארוכה. יש והיתה נחה עליה הרוח והיא היתה פוצחת בשיר שתוכנו היה רצוף לרוב נהי ותוגה. לשמע השיר היתה הילדה מפקירה את שערות הראש ומשתרעת בחיק שמלתה הרחבה של האם והיא הוזה חולמת עד כי היתה נרדמת מרוב מתיקות והנאה.

ערב אחד שוחחו ההורים בינהם בדבר גורל בתם.

– הילדה גדלה, נפתלי – שחה האם לבעלה, "מה יהי עליה? למה זה תסתובב בטלה? עלינו ללמדה משהו.

– בנות פטורות ממצוות. המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות! – פסק האב קצרות וזקנו הצהוב־זהוב רעד בדברו.

–לא בימינו! – השיבה האם. – וכי מה חסר לי שיודעת אני קרוא וכתוב. ראה כמה מקנאות בי השכנות שיכולה אני לכתוב לפחות מכתב, שיכולה אני לקרוא בסדור. עלינו ללמד את יפה קריאה־עברית לפחות. תעסוק הילדה במשהו ולא תתרוצץ ברחובות.

והדבר החלט. למחרת יצאה יפה עם אמא אל הרבנית. והרבנית אשה מכובדת היתה, בעלה והיא היו עוסקין בתלמוד תורה. הבעל למד את הילדים, את הדרדקים, ואלו אשתו למדה את הילדות. לבית זה באה יפה יום אחד כדי ללמוד את ידיעת לשון הקודש וידיעת הקריאה והכתיבה.

הרבנית – צפורה היה שמה ונקראה בקצור בשם צפה, או הרבנית צפה, – בעלת־גוף היתה, ברם פניה הביעו סבר טוב ואהבה. ערירית היתה האשה, בנים לא היו לה ואת מיטב רגשותיה ואהבתה היתה מקדישה לחניכותיה.

בבואה מצאה יפה בחדר עוד שש־שבע בנות קטנות יושבות על דרגשים קטנים, שהיו מפוזרים פה ושם מסובים לשלחן שנצב בפאת החדר ליד הקיר הלבן. כמה ילדות היו עסוקות ועמלות קשה בכתיבה. הן היו רכונות על גבי לוח צפחה שחור ובחרט הארוך אשר בידיהן היו חורטות על גבי הלוח אותיות שונות.

למראה האורחת החדשה, השתלטה שתיקה בחדר לזמן מה, אך לאחר מכך, משהתרגלו הבנות לזרה, שב הזמזום והשתלט בחדר. הרבנית קבלה את האורחת, הורתה לה מקומה ומיד לאחר זה הושיטה לה לוח צפחה וחרט וצוותה עליה לשרטט ולצייר קוים כאות נפשה.

לאחר טכס הקבלה נפרדה מירה’לי מביתה והזהירה אותה כי תזכור: לא לצאת מן הבית בלי רשות ולא לסור מן הדרך הביתה.

– אל תתעי ואל תצאי אל מעבר לחצר! – הזהירה האם, שעה שיצאה את החדר כי היה עליה להחפז וללכת אל השוק.

בסקרנות הסתכלה סביבה. על אחד הקירות העירומים הביטה עליה מגבוה תמונה מענינת. היתה זו תמונה של איש יהודי זקן, בעל זקן לבן, ולראשו טוטפת תפילין. עינים מפיקות חכמה הביטו עליה ודומה כאילו אמרו לה לקטנה ראי, בתי, למדי ממני, אני כותב ולומד תורת ה', תורה צוה לנו משה, אף את עשי כמוני. תורה – אורה. תמונה זו נחרתה עמוק עמוק בלבה של יפה ותמיד תמיד ראתה את דמותו של הזקן טוב־הלב ויפה־העינים כשהוא מהלך לפניה ומלווה אותה בכל אשר תלך.

הרבנית היתה משתיקה מפעם לפעם את קהל הבנות שלה והיתה מלמדת אותן בצותא תורת הכתיבה והקריאה. היתה לה שטה מיוחדת ומענינת במינה.

– הנה רואות אתן בנות, אות זו? מקל אלכסון וצפור למעלה וצפור למטה. אות זו היא אות אלף.

– וזו השניה, הבית – דומה היא לבית. הנה קיר אחד, הנה שני, הנה שלישי. והקיר הרביעי? הוא פתוח, בית ודלת רחבה בו. ולכן יקראו לאות – בית.

– רואות אותן, בנות? אותיות אלף בית לפניכן, העתיקו אותן במחברת ותדעו להגות אותן, לכתוב אותן ואחר גם לצרף אותן אחת לאחת.

כה היתה המורה מלמדת לתלמידותיה צורת האותיות.

– הגימל מסכן הוא. הוא צולע על רגלו האחת. והדלת היא חצי חדר. רק שתי קירות לה ואילו השתים אינן.

והילדות למדו בשקידה את צורת אותיות האב' ולא יצאו ימים רבים והן ידעו לציר האותיות ואף לצרף אות לאות וליצור מהן מלים ומשפטים.

יפה היתה גאה על כתב ידה שהיה נאה ויפה. היא היתה מציירת את אותיותיה בכל מקום אשר מצאה. יש והיתה נוטלת חתיכת פחם ומשחירה בה את הקירות בכתובות שלה ויש והיתה תופשת סכין וחורתת בחוד אשר לו ברהיטי העץ ולוחות העץ אשר בבית. מובן שהדבר לא מצא חן בעיני האם ולא פעם היתה הבת סופגת מכות ונזיפות על מעשיה אלה.

ובחדר השני היה יושב המלמד ומרביץ תורה לתינוקות שלו. הללו היו ישובים על גבי ספסלים לאורך הקיר כשספריהם הפתוחים לפניהם והם מתנועעים וקוראים במקהלה מן הספרים. מתנועעים הקטנים וקוראים בתורה ואלו עיניהם נשאות החוצה והן מתגעגעות לראות את המרחב. בימות הקיץ כשהחום גבר היו נרדמים כמה מן התלמידים מרוב חום ועיפות, אך הפרגול של הרבי שהיה יורד עליהם, מפעם לפעם, היה מעיר אותם ומחזיר אותם אל עולם המציאות. עולם הלמוד, השנון והחזרה.

טובים היו הרגעים המועטים בהם יכלו הילדים לצאת אל החצר, לזקוף גוף, לרוץ, לשחק ולשכוח עמל יומם בהיותם שחוחים על ספריהם.

ברגעי הפנאי היו הילדים והילדות משחקים יחדיו, היו אלה רגעים מועטים וחטופים, אך רבה היתה השמחה ברגעים אלה.

בימות החורף, ימים בהם משתלט הקור על הארץ, היתה הרבנית משתדלת לחמם את גופם של חניכיה הקטנים.

לרבנית היה מנגל גדול, כלי זה היה עשוי בדמות קערה גדולה עשויה נחושת. על המנגל הזה היו שמים פחמי עץ שחורים משחור אשר הביאו הפחמים מן הסביבה. פחמים אלה היו מדליקים ואחר היו מוציאים את הכירה שעה קלה החוצה, למען יפוגו הריחות הרעים – הגזים העולים מן הפחמים. לאט לאט היו הפחמים השחורות הופכות לאדום לוהט. לשונות אש כחלחלות־אדמדמות היו מקפצות־עולות מן הכירה והן נראו כרוצות להרקיע ולעלות מעלה מעלה. לשונות אש אלו היו עולות בלוית קולות נפץ כאלו אמרו להודיע קבל עולם, כי רב כח ואון בלשונות אלו היכולות להחריב עולם ומלואו באישן הלוהטת והמכלה.

הרבנית היתה יוצאת מפעם לפעם החוצה כדי לראות מה מצב הגחלים הלוחשות אשר בכירה. רק לאחר שנעלם כליל שריד אחרון של עשן או פיח מן הכירה והאש הפכה להיות לוחשת ולוהטת, רק אז ידעה הרבנית כי הפחמים הללו תחממנה יפה יפה את החדר ולא תגרומנה לעלית אדים וגזים מחניקים ובלתי רצויים.

הכירה הועמדה במרכז החדר והנערות הפעוטות, שידיהן כבר קפאו למחצה ועורן הפך כחול מן הקור הצורב והעז, היו מתקבצות ועומדות במעגל מסביב למנגל כשהן שולחות את ידיהן אל עבר הגחלים הלוחשות והן נאנחות נאנקות מגיל, משמחה ומתענוג.

שעה ארוכה היו הפעוטות עם הגדולות עסוקות בחמום אברי גופן, הן היו מגביהות הידים פעם כשגב היד נוטה כלפי האש ופעם כשהכף הפתוחה פונה אל עבר האש.

עם התחממות הידים, באה גם התחממות הגוף כלו. הקטנות שכחו עולם ומלואו אשר בחוץ, שכחו את רוחות הזעף המשתוללות בחוץ ויש אשר שכחו אפילו את רעבונן, אשר היה לוחש־רוחש במעים, שהתכוצו וזמזמו, התרוצצו ותבעו למלא את הבטן לפחות בפת לחם.

ואותה שעה היתה הרבנית מתישבת על דרגש סמוך לבנותיה, פותחת ספר עבה בעל כריכות חומות אשר קצות דפיו היו ממורטטים וקרחים מרב שמוש, מרכיבה משקפים על אפה ומתחילה לקרא אט אט ובהטעמה מן הכתוב בספר.

למראה הספר ולשמע הקריאה קמה דממה בקרב הילדות. כחשיף עזים החלו הקטנות נדחקות נלחצות על עבר הרבנית כמבקשות לשתות ולגמוע כל מלה, כל משפט. חרדות היו הילדות שמא תשמט מלה, ישכח פסוק והרי כל הספור נמצא חסר משהו.

והספר היה ספר “צאינה וראינה”. זה היה ספר מעשיות אשר חובר כפי המסופר על ידי אשה יהודיה מופלאה בשם שרה בת טובים. היו בספר זה אגדות וספורים בעלי דמיון עשיר, בעלי מעוף המכניסים את הקורא אל עולם זר, אל עולם רחוק אשר ערפילי קדם הקימו אותו ועטפו אותו בכסות של מסתורין ויופי אשר אין דמיון ואין ערוך לו.

ישבו הקטנות והקשיבו בצמאון גובר והולך על אברהם אבינו, זה אב המון גויים ואבי אביהם של בני ישראל. הקטנות לוו בחרדה את אברהם אשר לוקח בידי קלגסין אל נמרוד המלך. מי יודע מה יעשו לאברהם המסכן אשר החליט לא לעבוד לאלילים?

בגאווה ובעליצות דברו הבנות אל נמרוד, יחד עם אברהם אביהן אשר תבע ממנו לעבוד את אל עליון קונה שמים וארץ ולא להשתחוות לאלילים.

ונמרוד שומע דברי אברהם ומשתאה. מה לו לנער זה המתחצף בפניו? כיצד לובש הוא עוז ומטיח בפניו – בפני המלך דברי בלע על האלילים? וכשגברה חמתו של נמרוד, צוה לזרוק את אברהם אל תוך כבשן האש.

פחד תקף את הילדות לשמע הגזרה הזאת. בלבותיהן של כמה ילדות צף ועלה הפחד: ומה יהיה אם אברהם המסכן ישרף באש?

ומתכווצות הקטנות אחת אל רעותה ודומה כאלו עוד מעט, עוד מעט וכל אחת מהן, אשר היא אברהם אבינו בן ימינו, גם עליה תעבור הכוס, גם היא תושלך אל האש. ומה יהיה? האם תעמוד בנסיון?

ונשואות העינים אל הרבנית – אל המורה וזו: ללא כל שנויים וסטיות, עיניה נעוצות בספר והיא קוראה, ממשיכה וקוראה בבטחון ובאמונה כי יודעת היא אשר נצח ישראל לא ישקר.

והילדות שומעות – כיצד נסו אחיו בני משפחתו של אברהם להשיא אותו עצה כי ישוב מדבריו, כי יתחרט על פטפוטיו ילך אל המלך ויבקש סליחה, יקריב קרבן לאלילים למען יציל את נפשו.

ובא היום הגדול. אברהם הובא אל הכבשן, והכבשן הוא מבנה מוזר מאד בדמות אולם אשר רק פתח אחד מוביל אליו פנימה והפתח עשוי לבנים והוא מקומר ועגול. הנה נאספו ובאו מכל צד; שרים, קצינים והמוני אדם. לפתע השלך הס. מופיע אברהם, על ידו תרח אביו ומאחוריו מזדנבים בלי כוח אמו ואחיו. פני כולם חוורים הם ובפיהם השאלה האחת והנוקבת; האמנם הגיעה שעתו האחרונה של אחינו, של אברהם?

נשמע קול הכרוז. בדלת הרחבה נראה פרצופו של המלך האיום וגבור־החיל. נמרוד לא יכול היה להתאפק. מראה העלם הצעיר ועז־הנפש קסם לו והוא החליט לעשות מעשה אחרון. פונה הוא אל אברהם, אשר דומה כי הוא היחידי אשר אינו חת ואינו ירא מן האש, על זאת מעידות עיניו הבוערות ופניו הלוהטים.

והמלך פונה ואומר: – אברהם בני! הנה הגיעה שעתך האחרונה, הנה האש הבוערת, לוהטת ומכלה. אש זו תאחז גם בך אם לא תשוב בתשובה. חמת האליל לוחשת, לוהטת ומכלה, אך רבי חסד הם האלים, חזור בתשובה וחיית! למה זה תמות ותשאיר את הוריך ואחיך מתאבלים עליך?

העינים של הקטנות ננעצות בפני הרבנית. כל בת רוצה לשמוע מה יענה אביהם של בני ישראל האמיצים ועזי הנפש.

ואברהם מניע רעמת שערותיו השחורות, עיניו נפקחות והופכות לשני גחלי אש רושפים, יוקדים ומפיו מתמלטות המלים: – "נמרוד המלך, היום יודע בעולם כולו מי הוא האלוהים האמיתי, האלוהים אשר שלחני אליך וצוה עלי להודיעך כי רק הוא, הוא האלוהים ואין עוד מלבדו. הנה אתה ערכת לי מזבח של אש גדולה וחזקה וראה: אש זו אינה מפחידה אותי, עוד מעט ואכנס על האש. אך אש זו תאחז בי, תלטף אותי, תהבהב סביבי אך בי לא תגע. וכי מה כוחה של אש זו לעומת האש הגדולה הבוערת בעצמותי, אש האלוהים המפעפעת בי ומצוה עלי לגלות לכל אנשי העולם הזה, אנשי עמי ובני ביתי את דברי האלוהים החיים?

פני המלך מחמירים. בלי אומר ודברים הוא מרים ידו וכמה מאנשיו תופשים בנער וזורקים אותו אל תוך הכבשן.

הילדות סוככות בידיהן על פניהן ועל עיניהם כי יראות הן להסתכל ולראות באש האוכלת את אהוב נפשן, את אברהם, דממה מעיקה משתררת בחדר.

ומתוך האש העולה מן הכבשן נשמע הקול, קולה של הרבנית, ודומה כאילו אברהם הוא זה המדבר: – המלך! הריני לפניך חי, חי וקים!

לשמע המלים הללו נפתחות העינים ונשאים הפנים אל עבר הכבשן. וראה זה פלא: הבנות רואות ואינן מאמינות למראה עיניהן: אברהם מתהלך בתוך הכבשן ומדי עברו קדימה מתפשטות הלהבות לצדדים והוא עובר בתוך האש כשנוגה והוד מסביב לו והוא כלו זוהר באור יקרות. אנחות רווחה, שמחה גדולה תוקפת את הבנות והן בעליזותן קוראות; – יחי אברהם אבינו לעולם.

באותם הרגעים שוכחות הבנות עולם ומלואו. מה להן קרת החוץ המקפיאה, מה להן שלג וברד היורדים על הרי ירושלים. חם, חם להן מספוריה של הרבנית הנלבבה, והן מתפללות בלבבן כי לא יפסקו הספורים לעולם. ספורים אלה טפחו ושמרו הבנות בחובן ומעשיות אלו היו מחממים ומלהטים נפשן השוקקה והדוויה מרעב, מדלות ומעבודה קשה. אכן, גדול היה כוחה של הרבנית אשר נטעה בקרבן של הבנות שלהבת־יה אשר לחשה, להטה בלבבות וסופו של דבר פרצה, גאתה ומלאה אותן אמונה בשליחותן כאשר גדלו והיו לנשים בישראל.


 

4. המנהרה הסודית    🔗


דלים וריקים היו החיים בעיר העתיקה. ילדי החצר היו סגורים ומסוגרים רובו של היום בתוך כתלי הבית. עתים הורשו הקטנים לצאת לשחק בחצר ורק באין רואה כשאמא היתה עסוקה, הרשו לעצמם הילדים לצאת את החצר ולשחק “בחכּורה” – היא חלקה עזובה הנמצאת בסמוך לחומה, מחוץ לשערי החצר.

חומת ירושלים, על אבני המדות שלה ועל הכוכים והמדרגות והשערים והחלונות, היתה משמשת להם לקטנים מקור לא־אכזב של ספורים ומשחקים. גדולה היתה שמחתם של הילדים, אשר זכו לצאת אל החומה, אך הללו היו מתמלאים פחד וחרדה למראה ערבי הנראה על החומה או עובר לידה. למראה ישמעאלי היה פחד תוקף גם את הנועזים אשר בילדים והם היו מתחבאים עד יעבר זעם.

משגדלה יפה וידעה את ספורי התנ"ך, היה לבה יוצא אל החומה ואל הסביבה. עתים היו הילדים מתחברים לקבוצה ויוצאים לסייר בחומה. הם היו עולים עליה במדרגות הצרות, בודקים ובולשים כל אבן וכל דבר מוזר, בקוותם לגלות מטבעות או כלים עתיקים, בהם השתמשו בשכבר הימים בני ירושלים עזי הנפש אשר הגנו על החומה ועל ירושלים בחרף נפש.

משחק המחבואים אהוב היה מאד על הילדים. בימות האביב והקיץ הארוכים, עת השמש היתה מחממת תבל ומלואה, חברו ילדי השכונה ויצאו יחדיו לשחק במחבואים. אחד הילדים אשר המזל לא שחק לו, הפך להיות למחפש. הוא היה נצב ליד הקיר כשפניו לוטים בידיו והוא נוטה לעבר הכותל, עליו היה מוטל התפקיד למנות עד 100. עליו היה לעשות זאת בקול רם למען ישמעו הילדים המשתתפים במשחק, בינתיים הסתתרו הילדים זה בכה וזה בכה. משגמר הילד המחפש לספור, היה מכריז בקול רם; אחת, שתים, שלוש, אני הולך לחפש.

יש וקולות תרעומת מקרב הילדים היו נשמעים:

– מה? כל כך מהר?

– עוד לא הספקתי להתחבא!

אם היה הילד בעל מזג טוב, היה עומד שנית כשפניו אל הקיר וגבו אל עבר המשחקים וחוזר ומונה בהבלעה עוד עשר או עשרים ואחר יוצא לחפש.

ראה המחפש ראשו של מישהו מבצבץ ויוצא, מיד היה מכריז: “יוסי, ראיתיך! אחת, שתים, שלוש!” ומצרף לזה קולות נקישה רמים למען ידעו האחרים כי נתפס הילד וכי יצא מן המשחק.

מאושר היה הילד אשר הצליח להתגנב אל מקום המטרה, שעה שהמחפש הלך, התרחק מן המקום הוא היה מכריז בקול רם: אחת, שתים, שלש – דפקתי.

שעות ארוכות היה נמשך המשחק. עתים היה נערך על טהרת הבנים, אך כשהיה מספרם של המשחקים קטן, התירו לעצמם הילדים לצרף גם את הבנות. שעות משחק אלה היו גדולות מאוד וחשובות בחייהן של יפה וחברותיה.

הילדים היו מבקשים ומחפשים אחר מקומות מחבוא ומסתור. החומה וסביבתה היו עשירות במקומות אלו. הן כל חלון, כל כוך היו מסתירים את הילדים עד כי לא יכלו לגלות אותם.

באחד הימים בשעת המחבואים, ירדו יוסי, נפתלי ויפה כדרכם להתחבא באחד הכוכים. בלבבות דופקים עמדו הילדים וצפו בדממה הגדולה לשמוע קולו של המחפש. לפתע הבחין נפתלי הילד כי בכוך בולטת במיוחד אבן אחת הנראית שונה מחברותיה.

החל הילד מטפל באבן ומבקש להזיזה.

– שקט נפתלי, – אמרה יפה לחברה. –המחפש עובר, וכשישמע רעש הוא יכנס וימצא אותנו.

– חבריה! – פתח נפתלי בקול מהסס. – הביטו אל האבן, היא זזה ממקומה.

הדבר התמיה את הילדים ועד מהרה נשכח דבר המשחק וכולם החלו בודקים את האבן ומסייעים בידי נפתלי לבדוק מה טיבה של אבן זו.

יוסי שחפר בידיו, שמט לפתע אבן אחת מן הפנה. תחילה נבהלו הילדים לקול הרעש שקם לרגע קט, אך לאחר זה משחזרה הדממה לקדמותה, שבו הילדים לטפל באבן המוזרה. בכוחות משותפים משכו הילדים ולתמהונם הוסחה האבן לצדדים ולוע כהה הסתמן בפני הילדים.

– מה זה? – שאלה יפה נבוכה.

– חבריה! – לחש יוסי, – גלינו מחבוא סתרים נהדר!

– שטויות! אולי יותר מזה גלינו. מצאנו מעבר סתר בחומה! מי יודע לאן מוליך המעבר הזה?

– ואולי זוהי מנהרה? – אמר נפתלי.

– מערת צדקיהו המלך? – שאל יוסי.

– מערת צדקיהו נמצאת במקום אחר,– השיבה יפה, אשר עולם התנ"ך על מאורעותיו היה חרות ושמור יפה בזכרונה.

לרגע נשכח דבר המשחק. הילדים, שפניהם כוסו בשכבת אבק, נראו כשהם נועצים עיניהם הגדולות בתוך החור המוזר והם כולם פניהם מביעים תמיהה גדולה ותשוקה עצומה לפענח את סוד המעבר או המנהרה אשר נגלה להם.

– חבריה! יש לבדוק את הדבר. יתכן כי נמצא אולי מטמון בחור אשר גלינו, אולי זהו מקום מסתור ומחבוא אשר חפרו אבותינו לפנים?

– חבריה! הציע נפתלי, – עלינו לגלות את הדבר לחברים האחרים. בכוחות משותפים נתחיל במלאכה. אנו מוכרחים לגלות סוד מערה זו בהקדם.

הדבר מצא חן בעיניהם של הקטנים. הפעם הם שכחו על המשחק וכל כלם היו נתונים לתגלית אשר גלו זה עתה.

– חבריה! התאספו ובואו! המשחק נפסק! – קרא נפתלי בקולו הרם, כשהוא יוצא ממחבואו ואחריו מדדים יתר הילדים.

– מדוע בטלתם את המשחק? – נשמעו קולות הילדים האחרים, אשר יצאו מי משולהב ומי מאוכזב מן המאורע.

נפתלי אסף אליו את הילדים וספר להם את תגליתו. בזה אחרי זה נכנסו החברים אל הכוך האפל וכולם עמדו תמהים למראה הסוד אשר לפניהם.

משנכחו הילדים כי אכן דבר מה חשוב נגלה להם, התישבו כלם לפתח החור והחלו להתיעץ מה לעשות.

לאחר דיונים ארוכים, החלט כי על חבורת הילדים להתחיל בחפירות במקום וכי כל המציאות תתחלקנה חלק כחלק ביניהם. והעיקר, הוטלה חובה של שתיקה גמורה לכל הענין.

– פתח שין – שה! – הכריז אליהו ראש החבורה בחשיבות, – נשמור על הסוד.

בו במקום הכרז על גיוס למען החפירה. כל ילד היה חיב להביא עמו, אם ברשות ואם בסחיבה, נר או בדל־נר. רכוז הנרות נמסר בידי יפה. עליה היה לאסוף מלאי של נרות, אשר לאורם יעשו הילדים דרכם. נפתלי שהיה מרחיק לראות את הנולד היצע לאסוף חוטים וחבלים.

– זה למה לנו? – שאל יוסי.

– יתכן והמערה עמוקה. ואנו נוכל חס וחלילה לתעות בה. על כן יש לקשור קצה החבל האחד בכניסה ואחר לגלל בלכתנו את החוט. כך נוכל על נקלה ללכת באשר נרצה במערה ותמיד נדע לשוב על עקבותינו הודות לחוט אשר נגלל בשובנו.

– והעיקר שכחנו – קרא אליהו.

– מה?

– חלמאים שכמותכם! ובמה נחפור? כיצד נתקדם במערה?

על זאת לא חשבו הילדים קודם לכן. בו במקום גמרו אומר כי כל מכשיר יתאים למלאכה. יביא כל ילד – מי מעדר, מי פטיש ומי שבר כלי אשר בעזרתו יחפרו ויוציאו את שברי האבנים והעפר מן המערה.

למחרת היום החלה המלאכה, עבודת החפירה – עבודת פנוי המנהרה. עבודה זו העסיקה ימים רבים את הילדים. השתתפו בה רב ילדי השכונה. אותם הימים נשכח דבר המשחקים. הקיר עמד אבל, הילדים לא שחקו במחבואים.

אנשי השכונה, וביחוד האמהות, היו תמהים למראה השקט שהיה משתרר בשעות אחר־הצהרים. שוב לא נשמע קולם של ילדים, והאמהות בשבתן בשעות בין הערבים ובהפגשן יחדיו לשיחה בטלה היו מביעות תמיהתן על הילדים שנהיו משונים, שתקנים, שומרי סוד.

כמה מהאמהות התפלאו שהילדים – בגדיהם מלוכלכים כאלו היו מתפלשים בעפר.

השיחות היו מסתימות במשיכת כתפים, בסמני שאלה על שפתים ובפזמון: השד יודע מה משחקים חדשים המציאו להם אלה ה“שקצים” שלנו.

והילדים עבדו באמונה ובמסירות. לאחר שנגולה האבן האחת, הצליחו להעתיק גם אבן שניה. לפניהם נראה מבוי סתום וצר. בזחילה על ארבע החלו עזי־הנפש שבחבורה מתקדמים ועוברים בתוך המבוי. בראש זחל אליהו, הראש והראשון בשכונה, כשהוא שולח לפניו ידו שהיתה אוחזת בנר. אחריו היתה מתקדמת יפה, כשעיניה בוערות והיא כלה קודחת מצפיה לבאות. ומענין: ילדים אלה, ילדי העיר העתיקה האחוזים ספורי בדים, פחדים והסוסים, כלם היו נתונים לפתרון התעלומה. הם שכחו כל פחד. הם שכחו כל אימה. הם ידעו כי עומדים הם בפני פתרון תעלומה גדולה ושכם אחד עליהם לעבוד למען פענוחה.

לאחר זחילה וחתירה במשך שעה ארוכה, הצליחו החוקרים להגיע אל סיומה של המנהרה.

– חבריה! הגענו! – הכריז אליהו וידו תעתה בחלל האויר, כשהיא מרקידה צללים משונים על פני קירות המערה רחבת־הידים שנגלתה לפניו.

בזהירות, צעד אחר צעד, החלו אליהו ויתר הילדים יורדים במדרגות. לפניהם היה חדר רחב־ידים והוא כולו מלא רזים וסתרים. הנרות שבידי הילדים גרשו מעט מעט את החשכה, אולם בחלל החדר הגדול נראו אלה כה פעוטים וכה דלים עד כי התקרה נשארה אפלה כמקודם ולא נודע מה גובה המערה.

כשהתרגלו הילדים אל האפלה העבה, החלו פונים מי בכה ומי בכה. לפתע נשמע קול ציוץ באפלה.

– חבריה, הזהרו! יש פה מישהו.

לשמע הציוץ המוזר תקף פחד אפילו את עזי־הנפש שבחבורה. לרגע השתררה דממה. לפתע פרץ ונראה יצור מוזר פושט כנפים לצדדים כשהוא מחליק עובר לאור הנרות המהבהבים.

– חבריה! עטלפים! – קראה אסתר בחרדה.

– כסו את ראשיכם! – פקד אליהו.

– אוי לנו! – קראה לאה.– הם עוד יסתבכו בשערות שלי.

לרגע אחזה חרדה את הילדים והם כמעט ובקשו לנוס בחפזון מן המקום הנורא.

– גבורי ישראל! ניני המכבים, מנשרים קלו ומאריות גברו! – קרא אליהו בקול לעג, למראה גבוריו אשר החלו נסים על נפשם. – אי ההחלטה שלכם לגלות סוד המנהרה? מה? מפני עטלפים נבהלתם! מה הפחד? הסבתא ספרה לכם, כי העטלפים נאחזים בשערות! דברים בטלים! הנה אני עומד בגלוי ראש. נראה מי מהם יאחז בשערותי?

ואליהו עשה מעשה נועז. הוא הוריד את כובעו מראשו וזקף ראש, בעינים מורמות למעלה, עמד וחכה לבאות.

– גוי! משומד! לעמוד בגלוי ראש במערה? – צוחו ילדים אחדים, אשר היטב חרה להם על חלול השם אשר ראו לנגד עיניהם.

בינתיים התאוששו הילדים מפחדם. אליהו שב וחבש כובעו לראשו. עתה נוכחו הילדים שאין העטלפים יורדים על שערותיהם, נהפוך הוא, הם חפשו להם מנוס מן האורות ומן השאון שחדרו למקום מנוחתם.

מששבה רוחם של הילדים החלו הקטנים מתענינים בעטלפים. יוסי גלה באחת הפנות אשכולות של עטלפים שהיו תלויים ואחוזים זה בזה בלי נוע, כשרגליהם נעוצות בתקרת המערה ואלו ראשם פנה כלפי מטה. משהוחרדו העטלפים מרבצם, היתה הפקעת מתפרדת והמערה התמלאה שברי ציוץ מהדהדים, תחילה היו קולות־השאון של העטלפים גוברים והולכים, לבסוף הלך השאון ודעך.

– דומני שהם הולכים ונעלמים העטלפים! – הסביר אליהו. – אני חושב שלהם ידוע מעבר־סתרים בתקרה או אי שם, דרכו הם יוצאים החוצה.

אותו יום חפשו הילדים במערה. הם גלו פה ושם מרבצים של גללים, גללי־עטלפים, לשלשת שחורה ורכה שהיתה מכסה את רצפת המערה.

לאחר חפושים נרחבים, גלו אסתר, נחמה ויוסי כוך שהיה כנראה המשך למערה.

– חבריה! הנה המשכה של המערה! – הכריז יוסי בחגיגיות.

– הפעם די לנו. עלינו להציב סימן בפתח הכוך ואחר לצאת החוצה. עלינו לשוב הביתה. ההמשך בימים הבאים – הודיע אליהו.

בזה אחר זה החלו הילדים יוצאים כשבדרכם הם מתוים סמנים, מי בגיר ומי בפחם שחור שהצטידו עמהם לדרך. הודות לסמנים אלה, לחריטת שמותיהם יוכלו הילדים להתמצא לימים הבאים.

העבודה במנהרה נמשכה כמה ימים. באחד הימים הגיעו יוסי, יפה ואליהו בחפירותיהם למרחק נכר. לפתע ראה אליהו אור חודר למנהרה. בתמהון קרבו הילדים אל פתח המערה. הם עמדו נצבים פעורי־פה לפני עולם חדש שנגלה להם.

– חבריה! – לחש יוסי בקולו. – היודעים אתם שאנו נמצאים כבר מעבר לחומה? הנה הכפר סילואן – השלוח לפנינו.

– חברה! – דובבה יפה ורעד נשמע בקולה. – אני מכירה מקום זה. כשהייתי קטנה יצאתי את שער החומה, הלכתי ברגל עם הירשלי וכאן נחטפתי על ידי הצוענים.

בעינים זוהרות מתשוקה ומפחד, נצבו בחור מספר נערות ונערים מבני ישראל כשהם נועצים מבטיהם על החומה וממנה הם מעיפים מבטים מלאי ערגה וגעגועים אל המרחבים שלפניהם. במורד הוריקו גדולי סלק, צנון, כרוב, וכרובית וקשטו את הנוף החדגוני האפור במרבדים של ירק רענן ועז, ושם באופק בין ההרים, חצב לו הקדרון הקודר את דרכו בין ההרים השוממים. נחל קדומים זה היוצא מן הגבע בקרבת קברי הסנהדרין לצידי הדרך בואכה מצפה הוא קברו של הנביא שמואל – חודר, חותר ומעמיק כשהוא מפריד בין הר הזיתים מזה ובין חומת ירושלים מזה. ושם במורד חובר אליו הפלג הזעיר, פלג השלוח המשנה במימיו את צורת הנוף העגומה ומעלה קצת ירק בלב השוממה. פה ושם נראו עצי זית שנאחזו באדמת הטרשים ועל אף הכל החליטו אף הם למצא חיות ומזון מן האבנים האפורות והיבשות.

ושם… שם באופק נאחזו כספחת בתים גדלי־מדות. היו אלה מגורים, כנסיות, ארמונות־פאר, בעלי קירות אבן גדולות ועצומות, אשר נראו כנטע זר בארץ הקדש רבת התהפוכות.

שעה ארוכה עמדו שלושה יהודים קטנים והם חובקים במבטיהם את נוף מולדתם.

השלושה ראו את המרחבים לאין קץ לנגד עיניהם, אולם הם לא העזו לצאת מן החור על מנת לעבור הלאה.

אליהו פסק קצרות:

– חבריה! עלנו לשוב. אסור לנו לצאת מן החור. התהום לרגלינו תלולה ואנו יכולים לרסק עצמותינו בירידה זו.

ויפה אמרה:

– צדקת אליהו. הפעם לא נצא, כי סכנה רבה ביציאה זו. אולם זכור; יום יבוא, אנו נגדל ונפרוץ את החומה. תראה! נצא למרחב וכל הסביבה הזו תהיה ידועה לנו כי נטייל בה ונתהלך בארץ שלנו הרחבה.

יפה נשאה מבט אחרון בנוף הסביבה. היא חרתה במוחה היטב היטב תמונת־נוף זו, כי אמרה לעצמה: נוף זה רואה אני בפעם השניה. בפעם הראשונה ראיתיו בחתף ובחרדה, הפעם – בהסוסים ובגעגועים. האשוב אראנו בשלישית?

משחזרו הילדים הביתה, נתברר כי נודע הסוד בשכונה. אמה של יפה משראתה את בתה כשבגדיה קרועים ופניה מכוסים בשכבת אבק, התנפלה עליה בצעקות ובחרפות: היכן זה שרכת דרכך, ילדה רעה! מה? וכי שוב מוליכות אותך רגליך למרחקים אל מחוץ לחומה? שוב רוצה את שיתפסו אותך וימכרו אותך לשפחה לערבים?

נתברר כי נגלה סוד המערה על ידי אחד הילדים אשר לא ידע לשמור פתחי פיו.

ילדי השכונה השותפים בסוד המערה, העמדו לברור – מי בחדר ומי בבית הוריו. הסוד יצא לרשות הרבים. אנשי השכונה מהרו לכסות את פי המערה באבנים גדולות, מחשש שמא ישוב מי מהילדים וינסה להכנס שנית למקום מסוכן זה.

בחדר יסר הרבי קשות את תלמידיו. ביחוד נתכה חמתו על אליהו, ראש וראשון לחבורה.

– מה? – טען הרבי – לדחות את הקץ אתה אומר? לחפש לך מנהרות־סתר אתה מבקש? אין לך מה לעשות? שב ותלמד תורה. כי זה כל תפקידך בחיים.

ענין המנהרה נשכח לאט לאט מקרב הילדים. רק גל אבנים שזרקו אנשי השכונה על פי הבור נשאר עד אילם לתגליתם.

הבנות והבנים גדלו. לאט לאט עמקה התהום בין שני המינים, שוב לא יכלה יפה לצאת למשחקים עם חבריה בני־גילה.

– לא יאה לילדה לשחק עם ילדים! – טענה וחזרה וטענה האם בפני בתה. –בת ישראל צנועה אסור לה לדבר עם נער. כל כבודה של בת מלך פנימה. בת ישראל, אסור לה לשוטט בחוץ. עליה לשבת בבית, לעבוד, לתפור שמלות, לתקן בגדים, לשמור הליכות הבית. כי זה כל תפקידה. ואשר לנערים – עליהם ללמוד תורה, כי היא חיינו ואורך ימינו.

תורה זו הרביצו גם יתר האמהות לבנותיהן. ואכן, מאז ואילך נתפרדה החבילה. סוד המנהרה נשכח וכשחלפו עברו חברים למשחק זה על יד זה, היו מעיפים עין עורגת אל עבר תל האבנים אשר צמח על פי הבור והם כלם מלאים געגועים אל מסתרי המערה, אל הפתח אשר גלו, אל עבר המרחבים הגדולים אשר נגולו לפניהם לשעה קלה לימים מספר והם שבו ונסגרו בפניהם. הלנצח?

ברית אלמת קמה בין הילדים השותפים לסוד המערה. הם לא שוחחו על נושא זה ביניהם לבין עצמם, אך כל אחד מהשותפים נשא בלבבו את סוד המערה ולבם יצא מגעגועים ומכליון נפש לשוב ולעבור במבוך־סתר זה ולפחות רק פעם אחת.

והילדות? מעתה נעגם עליהן יומן. הן לא הורשו לשחק בחוץ. אסרו עליהן לנוע ולעלות בחומה. באין ברירה התמסרו הבנות למשחק העצמות – הצ’יכין. חמש עצמות מרגלי כבש בחרה ומצאה לה כל אחת. בעצמות אלו גלגלו הבנות. חפשו ופזרו, זרקו והעבירו בין מפתח האצבעות, במשחק זה בקשו הבנות לגלות זריזות. במשחק זה בקשו להרוג זמנן בחדרי חדרים כשהן ישובות על גבי רצפת האבן הקרה.



 

5. בליל זה יבכיון!    🔗



“קומי רוני בלילה לראש אשמרות”

איכה ב' י"ט.


בימות הקיץ גובר השממון בעיר העתיקה. ימים חמים משתלטים על פני העיר. יש ורוחות חמות מביאות בכנפיהן גלים של חום מארצות רחוקות. גלים אלה השפעתם החמה מורגשת בירושלים יותר מאשר בשפלה. בימים אלה מסתתרים האנשים בצלם של הגגות המקומרים אשר ברחובותיה הצרים של ירושלים העתיקה, אותם הימים דומה כאלו התכנסו רוב אזרחי העיר בשוק הבשמים. שוק זה הנראה כנרדם ברוב ימות השנה, לפתע מרגשת בו תסיסה רבה. בפתחן של החנויות, על גבי בימות מוגבהות יושבים החנוונים הערביים כשרגליהם משוכלות תחתיהם, כמנהג ישמעאלים, והם משתדלים למשוך אליהם את הקונים. יש ומאפס מעשה יקום אחד החנוונים, יפנה פניו אל עבר אפלולית החנות ויוציא משם שק כרסני המלא בשמים והוא בוחש בהם בידיו. האויר מתמלא ריח ניחוח עדין ובני אדם העוברים ליד החנות, שואפים לקרבם ברב תענוג ריחות אלה המשכרים. עד מהרה נוצר פקק חי של בני אדם, העומדים לפוש קמעא בצל החנות והם מרחיבים נחיריהם לקלוט לתוכם ריחות ניחוח שהובאו מעולמות רחוקים.

בלילות יגבר החום ובני אדם מבכרים לצאת החוצה לשאף אויר צח. העיר ערה אז עד שעה מאוחרת. נשים מתישבות על־פני הרצפה הצוננת והחלקלקה והן פותחות בשיחה אשר תחילתה משתרכת לאט ואחר היא הופכת לקולנית המהדהדת שעות ארוכות בחצרות.

הילדים מתכנסים יחדיו ופותחים במשחקים או ברקודים. שעה ארוכה ימשכו הרקודים עד אשר תקום אחת האמהות ובקול תובעני תדרוש מילדתה כי תכנס הביתה.

– יפה, הביתה! לישון! כבר מאוחר.

– עוד מעט, אמא! כל כך חם בבית – מתחננת הבת.

– אליהו, הכנס הביתה – פוסקת קצרות אם אחרת.

לאחר משא ומתן ארוך מתכנסים הילדים ואחריהם האמהות והאבות אל החדרים ובשעה מאוחרת בלילה יושלך הס בכל החצרות והסמטאות.

החם הגדול, שנפלט מן הקירות, מדיר שנה מעיני התושבים. הכרים יש והם ממש לוהטים מחום. לשוא יחפש העיף פנה קרה בכר אשר עליה ינוח ראשו, הוא מטלטל את הכר הופכו לכאן הופכו לשם, ברם התוצאה אחת היא. החום אינו פוסק, הראש מתחיל קודח מחום והאנחות והאנקות אינן פוסקות עד מאוחר בלילה.

בלית ברירה מתפרקדים האנשים על הרצפה, רצפת האבן הקרה, ומבקשים לנצל כל רוח קלילה־קרירה המתפרצת לפרקים החדרה.

האמידים בתושבי העיר אורזים את המטלטלים שלהם ויורדים ליפו, לרחוץ גופם במי הים המשובבים נפש. אותם הימים יראו ברחובות יפו העיר פרצופים חדשים. בני ירושלים, בעלי הפנים הרציניים והחוורים, מסתובבים בעיר. הגברים – גופם רזה ומצומק ופניהם חוורים ולשני צדעי ראשיהם מסתלסלות ויורדות פאות מאורכות בהן יטפלו שעה ארוכה. האברכים הצעירים, אלה הרוצים להדמות לאנשי יפו האפיקורסיים, משתדלים להחביא פיאותיהם הארוכות והם מעבירים אותן מאחורי אוזניהם. – אל יראו בי כי אני ירושלמי אדוק, – מסבירים לעצמם בחורים אלה.

גם תלבושתם של הגברים מעוררת תשומת לב. הם חובשים לראשם כובע שחור רחב שולים בקיץ כבחורף. תמהים אנשי יפו: כלום לא חם להם בכובעיהם אלה?

אנשי ירושלים נאנחים ואינם משיבים על שאלה זו. הנועזים שבהם, אשר הזעה עשתה שמות בהם, מרהיבים עוז ומורידים את הכובע השחור, ואז נראית הירמולקה, היא הכפה הלבנה והגדולה העשויה מעשה סריגה בטוב טעם.

הבגד העיקרי הוא החלוק הארוך או המעיל הארוך המכסה על הלבנים הארוכים. מרביתם של בני העיר העתיקה פטורים מחובת מכנסים, מקומם של אלו תופסים התחתונים הארוכים הנקשרים לרגלים בשרוכים מיוחדים. לרגליהם לובשים אנשי ירושלים גרבים עשויות חוטים שחורים. גרבים אלה אף הם נעשו על פי רוב מעשה סריגה. סרגו אותם נשי העיר בערבי החורף הארוכים עת נתכנסו הנשים וישבו מסביב לאח הבוערת.

משפושט איש ירושלים את גלימתו העבה, מזדקר ונראה ה“ארבע־כנפות” בעל הגדילים הארוכים. מ“ארבע כנפות” אלו, העשוים מטלית בד בצורת מלבן מארך וחור במרכז למען יכניס הגבר ראשו דרכו, אין אנשי ירושלים נפרדים לא ביום ולא בלילה.

לבושן של הנשים פשוט יותר. המבוגרות ואפילו הצעירות מקפידות על צניעותן לבל יראו חלילה חלקי הגוף המעורטלים. השמלות ארוכות, לבל תיראנה הרגלים. אף מסביב לידים חובקים שרוולים ארוכים הנסגרים בכפתור סמוך לכפות הידים. והצואר רכוס היטב היטב לבל יראה מחשוף בשר החזה חלילה.

בבואם אל הים הם נכנסים למים כשבגדיהם עליהם. התחתונים והלבנים הללו מתנפחים בהשפעת המים וכל אחד מאנשי ירושלים המתרחצים יראה כדמות כדור נפוח המתגלגל על הגלים אילך ואילך.

מעט מעט משתזפים האנשים, עד כי רואיהם לא יכירום בשובם הביתה.

ואלו דלת העם, אלה המסכנים אשר אין כסף להם לערוך נסיעות רחוקות אל יפו ואל תל־אביב, הללו נשארים בעיר העתיקה ויושבים ערב ערב ומהרהרים בקנאה באלה המאושרים הטועמים טעם של רווחה ועונג בימות הקיץ החמים.

בהתקרב ימי הפורענות, בחדשי תמוז־אב, גוברת העצבות בלבבות. בבקרים יכסו אגלי טל את הארץ ודומה שאפילו הקדוש ברוך הוא מוריד דמעות מן השמים. בימים אלה דומה כאלו הלילה נעשה חשוך יותר ויותר והחשך עבה הוא. הקירות, קירות האבן, נעשים עבים יותר ואפלים יותר וכל אבן מקיר כאילו מורידה אף היא דמעות. באותם הימים נעשים בני אדם בבית מתונים יותר. הנשים – קולותיהם הונמכו, הגברים מהלכים כצללים, כאילו חרדים הם להראות לאור היום בפומבי והם חומקים־עוברים בצלי הבתים למען לא יראו לעיני היום.

אף הילדים נעשים מתונים יותר במשחקיהם והם לובשים ארשת רצינית. בערבים מתכנסים ילדות וילדים, יושבים במעגל ומספרים ספורים עצובים המסמרים שערותיהם של השומעים. יושבים הילדים ומטים אוזן בדממה לספורו של אחד מחבריהם המספר על חורבן בית המקדש. ספורים אלה נוסכים עצבות בלבבות, ברם מושכים הם כל כך, עד כי כמרותקים יושבים הילדים ומקשיבים בדמי הליל לקולו של הדובר והם לא יזוזו ממקומם עד כי יתם הספור. לא פעם ישמעו קולותיהם של אם או אב, הקוראים לבניהם לשוב הביתה, אך הם לא יזוזו עד אם יגמר הספור הנשמע באזניהם כאלו זה עתה שמעוהו לראשונה אף כי שמעו אותו כבר עשרות פעמים.

יש וישא מישהו מהילדים עיניו אל העבר ההוא. שם, שם באותו מקום מתנשאת מתוך האפלולית כפת הסלע הכבדה והחרבה או כפת אורוות שלמה הקטנה והמארכת. הן בצלו שכן הכתל המערבי, הוא השריד האחרון לבית המקדש.

ביחוד גברה אהבתם של הילדים לירמיהו. יפה, שגדלה בינתיים וידעה לספר מספורי האבות, ספורה קולח ונשמע ברחבי החצר כשמסביב לה יושבים ילדים ושותים בצמא דבריה.

– כשחרב בית המקדש, כאשר הצליחו האויבים להכנס לירושלים ולשרוף את הבית, היה ירמיהו בענתות. ראה הנביא אש עולה מקודש הקודשים וחשב: מי יודע? אולי שבו הבנים בתשובה? שמא החלו להקריב קרבנות? מיד מהר ירמיהו, נטש את ביתו ואץ־רץ אל עבר הבית, אולם משקרב אל החומה, ראה לחרדתו כי כל הר הבית הפך לים של אש. מיד קרע בגדיו, התפלש בעפר הר הצופים והחל בוכה ומילל על שבר בת עמו.

כאן מפסיקה יפה לרגע קט את ספורה כשהיא ממררת בבכי. אחריה משמיעים קולות בכיה אף השומעים האחרים. גם הילדים הגבורים מוציאים ממחטותיהם ומנגבים דמעתם. הפעם אין איש מתביש בדמעתו, נהפוך הוא: בגבור הצער, מצוה לבכות, הן בפרוש נאמר: “בתולת בת ציון, הורידי כנחל דמעה”.

– ספרי הלאה! – מפצירים השומעים ביפה.

ויפה ממשיכה:

– נכנס ירמיהו העירה דרך שערי החומות אשר נשרפו והנה – חורבן בכל. הבתים הרוסים ומעלים עשן. בכל עבר ופנה רואה הנביא גויות של בני אדם, מהם הרוגים ושותתים דם, מהם נפוחים מרעב ומחלות.

והיכן הם יקירי ירושלים? ילדי ירושלים אים?, שואל הנביא במרי רוחו.

הם הלכו בגולה!, משיב לו קול מאחד הבתים.

באיזו דרך הלכו להם החטאים? באיזו דרך הלכו האבודים?, שב ושואל הנביא, כשהוא מתיפח בבכי.

לך בעקבותיהם ותמצאם, משיב הקול. לך ותראה איזו הדרך רוויה דם, מרופדת פגרי עוללים, ילדים, אמהות, אבות, וידעת – בדרך זו הלכו האובדים.

הלך ירמיהו וראה שביל מלא דם. קבע עיניו בקרקע וראה עקבות רגלים של יונקים ועוללים שהיו הולכים בשבי. גחן הנביא לארץ והיה מנשק עקבות אלה והיה מרווה טביעות הרגלים בדמעותיו.

הגיע הנביא למחנות השבויים, ראה בחורים נתונים בשלשלאות של ברזל והם סוחבים בשארית כחותיהם משאות כבדים. מיד גחן ירמיהו ונתן ראשו בשלשלת. בא נבוזראדן וראה את ירמיהו, שחרר אותו מן השלשלאות באמרו: לא יאה לנביא אלוהים ליתן ראשו בשלשלת. הלך משם ירמיהו וראה זקנים נתונים בשלשלאות – מהן ונתן ראשו עמהם. בא נבוזראדן ושחרר אותו מן הכבלים. היה ירמיהו עומד בפני הזקנים ובוכה ואומר: אחי! ראו מה ארע לכם, על שלא שמעתם לדברי נבואתי.

כך היה ירמיהו מהלך מקבוצה לקבוצה, מדבר דברי נחומים ומרגיע את המסכנים. ראה ירמיהו עולל כושל, נטלו על ידיו והיה מסיע אותו שעה ארוכה. ראה הנביא גבר כושל, מיד היה מגיש לו טפות מים לעודדו. כך היה הנביא מהלך עם הגולים, עד שהגיעו לנהר פרת. משהגיעו לנהר פרת פנה נבזראדן ושאל לירמיהו: “אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל”?

אותה שעה החליט ירמיהו: מקומי אינו בין הגולים. יש להתחיל הכל מחדש. בירושלים נשארו עוד מתי מספר מדלת העם, עמהם אהיה. עד עתה הייתי נביא הזעם, מעתה אשוב אהיה נביא הנחמה. עמד ירמיהו, שלח ידיו כלפי הגולים ונפרד מהם בבכיה. ראו הגולים את ירמיהו הולך מהם, פתחו בבכיה גדולה כמו שנאמר “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו”. בכו העם מגדול ועד קטן ובכה ירמיהו עמהם. אמר ירמיהו: אחי! אלו בכיתם בכיה אחת עוד בהיותכם בציון, אלו שבתם בתשובה לאביכם שבשמים בהיותכם בעיר הקדש, חייכם שלא הייתם הולכים בגולה.

– ילדים! הביתה! – נשמע קולה של אחת האמהות.

– הביתה! עת לישון! – חזרו ונשנו קולות הנשים מכל עבר.

קריאות אלה החזירו בבת אחת את הילדים מעולם החלומות אל עולם המציאות האפורה. בלי חמדה קמו בזה אחר זה והחלו עוזבים את המעגל.

אחרונה היתה יפה שהיתה מנגבת דמעותיה. קמה ממקומה ומשרכת דרכה אל עבר הבית אשר החום לוהט בו והיא ממשיכה לטוות בדמיונה את אשר ארע בירושלים בימים ההם, עת בא האויב וגזר כליה על העם ועל הארץ…


 

6. תקון חצות    🔗



בימי “שלושת השבועות”, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, גוברת הקדרות ברחוב היהודים. בימים אלה פטורות האמהות מדאגות הכנת ארוחות לילדים. אכילת בשר אסורה, תענוגות אסורים ובבוא הצהרים פורסת האם פרוסות מספר מן הלחם, טובלת אותן בשמן, בוזקת עליהן גבישי מלח ומגישה לילדים: אכלו למען תמלאו קיבותיכם. אך אל תזללו ואל תאכלו לשבע. זכרו, בימים אלה, את ילדי העיר ירושלים בימי החורבן. המסכנים ההם לא היה להם אפילו לחם לאכול ואלו אתם פריצים נהנים מכל טוב ואוכלים לשובע. וכי מה חסר לכם?

בערבים נופלים הילדים על משכבם כשהם עיפים לא מן העבודה כי אם מן העצבות הגוברת והולכת בלבבות מיום ליום, יותר ויותר.

באחד הלילות, בסופו של חודש תמוז, גבר החום עד כדי מחנק. בני אדם היו רבוצים על גבי הרצפה הקרה, כשרק כותנתם לעורם והם מתגלגלים אילך ואילך, מבקשים פנה צוננת להפיג בה חום גופם הלהוט.

בשעות הלילה המאוחרות השתררה הדממה בעיר. בסמטאות נדם השאון ורגל אדם לא נראתה. ערפלי היגון כאלו הציפו את העיר בכסות סמיכה עד כי לא יכלו עיני האדם לראות דבר מבעד למסך האפל אשר כסה את העולם.

יפה, השנה קשתה עליה. הכר אשר למראשותיה בער ממש כאש עד כי לא יכלה לשאת את החום ואת כאב הראש אשר תקפה. יש והיתה מתעוררת משנתה ועיניה בוהות תועות בחלל החשכה העבה והיא שואלת עצמה: היכך אני?

חלומות קשים בעתו את יפה. לרגע ראתה עצמה והנה היא הולכת בגולה עם שאר הגולים. רגליה בצקו והיא מר לה, מר לה.

“אשב לנוח קצת”, הרהרה הילדה. אמרה ועשתה. פתע הגיע עליה אחד החיילים ובמגלב בידו הרביץ בה עד זוב דם, ועדין לא נרגע הקלגס העריץ. הוא תפס ידיה בידו הגסה, הרים אותה מן הארץ, הדף אותה לפניו, אחר דחפה ברגלו בבעיטה עזה קדימה. ואין יודע כיצד קרה הדבר. ופתע חשה יפה3 עצמה עפה באויר. והנה – היד אשר נלחצה בידיו של הקלגס, נתקה ממנה ונשארה בידי החיל רע־הלב.

אחוזת־פחדים־וילל התעוררה יפה בקריאה: – אמא! היד שלי!

– מה קרה? – קפצה מירהלי האם ממטתה וחפזה אל עבר הבת.

– אני כמעט מתה! היכן ידי? קרעו אותה ממני, – מלמלה טרופות הילדה, אשר התגלגלה בעוית על פני הרצפה בעינים עצומות.

– יפהלי חיתי! מותק שלי! מה הדברים שאת מפטפטת? עורי נא, פקחי עיניך! הלא הנך בביתך ומה הפחדים המבעיתים אותך?

יפה פקחה עיניה וראתה את אמה הגוצה גוחנת עליה והיא חשה את הבל פיה החמים ומלטף.

– זאת את אמא? ואני חשבתי כי באמת קרה לי אסון ונקרעה ידי. איזה מין חלום משונה חלמתי!

– הרגעי בתי, ידך שלמה ובריאה. רק חלום חלמת. הנה שתי ידיך לפניך. שובי שכבי בתי ואל תשימי לב לחלומות ההבל המעיקים עליך בליל חשכה זה.

יפה שבה נרדמה, אך הנדודים והחלומות שבו פקדו אותה מפעם לפעם וגזלו את מנוחתה.

ובאחד הערבים החמים בסמוך לחצות לילה, התעוררה יפה לפתע על ידי דחף פנימי תמיר וסתום. שעה קלה שכבה ללא ניד וללא ניע, כשאזניה קולטות שברי יבבות, קולות בכיה ושברי פסוקים המגיעים מן הפרוזדור סמוך לדלת.

לרגע פקד הפחד את הילדה, אך היא שבה ונרגעה משהכירה מקולות הבלולים העולים מן הפלוש את קול בכיו של אביה.

“וכי מה עושה אבא בלילה? מדוע הוא ממרר כך בבכי?”, שאלה הילדה את עצמה.

יפה זחלה על ארבע לעבר הקולות ולעבר האורות המרצדים, מרפרפים ומאירים את אפלת הלילה באור רפה. משהגיעה לעבר הדלת נראה לפניה מראה מדהים. אביה ישב על הרצפה בסמוך לדלת והוא לבוש רק בחלוקו לעורו ורגליו היחפות מקופלות תחתיו.

נר החלב התקוע בפמוט היה מבליח ומפיץ אורו כשהוא מגרש את הצללים השחורים בדי עמל. לאור הנר העמום ראתה יפה את אביה כשעיניו דלו למרום וזקנו הצהוב־זהוב זוהר שבעתים לאור הנר. ידו של האב תומכת בראשו והוא כולו ספק בוכה ספק מדבר אל עצמו, כששברי פסוקים יוצאים מגרונו בקול נהי יללה. יש וגוברת הבכיה ואז תפסק קריאת הפסוקים מן הספר העבה. יש וטפה כבדה, דמעת נוזלת, נופלת על שלהבת הנר ואז לפתע יועם האור. תסיסה לוחשת מפעפעת עולה מן הנר לרגע קט ואחר ישוב האור וגבר ושוב יהבהבו יתעו הצללים כשהם עולים ויורדים באפלת הפרוזדור הצר.

אלוהים! – שומעת יפה את הקול כמתרפק: “באו גויים בנחלתך, אוי טמאו, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים… היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו, אוי! לעג וקלס לסביבותינו”, גועה הקול כשהוא מתיפח ומוריד דמעותיו הגוברות והולכות.

יפה עמדה כנדהמה. על מה ולמה בוכה אביה? מה המעשה אשר הוא עושה בחצות? מדוע זה מחריד הוא את הלילה בתאניותיו?

שעה ארוכה שכבה הילדה במצב של נים ולא נים ואזניה קשובות אל עבר הקולות, אי משם מן המרחקים, מעבר לכותל המערבי, נדמה לה כאלו בת קול מנהמת כיונה עונה להם לקולות הנמשכים ויוצאים מן הבית, הוא בית המקדש. רגע נדמה לה כאלו קולות יללה הם אלה הבוקעים ויוצאים מכל בתי היהודים אשר בעיר העתיקה – עם שלם קם לבכות ענותו בחצות הליל. וראה זה פלא: כל הקולות הללו הבלולים, כה דומים לקולו של אביה, עד כי לרגע דמתה הילדה לשמע קולו החרישי של אביה המתבקע ומתחלק לאלפי רסיסים המהדהדים וחודרים לכל בתי ישראל: “זכר ה' מה היה לנו, אלי. הביטה וראה את חרפתנו נחלתנו! נחלתנו נהפכה לזרים”. מה נוקבים הדברים האלה והם חודרים אל תת הכרתה.

ומדוע זה הפכה נחלתנו לזרים? ולמה זה ישב אביה על הארץ ובכה? ומה קולות התאניה העולים בליל זה מכל בתי ישראל?

ועוד הילדה מהרהרת ומהפכת בשברי הפסוקים ואביה געה בבכיה גדולה עד כי כמעט ונחנק האיש בבכי.

– אבא! אבהלי! מה היה לך? – שמעה יפה את המלים היוצאות מגרונה לפתע.

ויפה יצאה מסתר החדר והיא עטה רצה אל עבר אביה וחבקה ראשו הרטוב מדמעות בין שתי ידיה.

– אבא שלי! חביבי! אל תבכה! – הרגיעה הקטנה את אביה כאשר תרגיע אם אוהבת את בנה הפעוט הנמצא בצרה ובכאב.

נדהם האב למראה בתו, נפעם למראה גל האהבה אשר הציף אותו. לרגע חכך האב זקנו בשערות ראשה של ילדתו, כאלו בקש אף הוא להתפנק ולהתחטא בפני הורתו, אך כהרף עין שב את המציאות הקודרת.

– בתי! מה לך? מה קרה לך? – חלחלו ויצאו המלים מפי האב.

– מדוע זה אתה בוכה אבי?

– אני מתפלל, אני עורך תקון חצות, בתי, עליך לדעת, כי בני ישראל נוהגים לערוך מדי לילה בלילה תקון חצות, לקים מה שנאמר: “קומי רוני בלילה בראש אשמרות”. מיום שנחרב בית המקדש נוהגים שלומי אמוני ישראל להדיר שינה מעינים בלילות, לקום ולהתפלל, לקום ולבכות על חורבן הבית. מי יודע, בתי, אולי ירחם אלוהים ועוד בימינו תבוא הגאולה?

אותו לילה ספר נפתלי לבתו ליפה כמה מספורי החורבן והאסון אשר באו על ירושלים. שעה ארוכה היו האב ובתו שרויים בספורים המחרידים הללו מפרשת הדוי והפגעים אשר קרו לעם ישראל מאז החורבן ועד ימינו, והיו הדברים קולחים מפי האב ונקלטים במוחה של הילדה.

– בתי! – שח נפתלי בשקט קולו. – אלפים שנה מבכים אנו את חורבן ירושלים. בכל שמחה ובכל יום חג, מעלים אנו את זכר ירושלים ואנו נשבעים לה אמונים: אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני, אם לא אעלה את ירשלים בראש שמחתי. ביום חתונה מעלה החתן על ראשו אפר לאות כי גם ברגעי אשרו הגדולים ביותר אין הוא שוכח כי בת ציון היקרה לובשת שק ואפר. בונה אדם מישראל בית חדש, הוא משאיר על הכותל סמוך לדלת רבוע בלתי מסויד – מעל למשקוף הדלת. אין אנו שוכחים את ירושלים אף לרגע אחד, ושאיפתנו האחת היא לראות את ירושלים בבנינה, בהודה ובהדרה. מי יתן עוד בימינו תקום מלכות ישראל ואנו, אנו נהיה בבונים את מדינתנו העצמאית.

משהפציעו ראשוני הקרנים של השחר כבה האב את שריד הנר הדולק. בבית השלך הס והאב ובתו עלו על משכבותיהם לאסוף כח לקראת היום החדש.


 

7. ליד הכותל המערבי    🔗



כבר בערב תשעה באב ירד האבל על בית ישראל אשר בירושלים. נפתלי, אביה של יפה, יצא מבעוד בוקר לבית הכנסת ולא שב ממנו אלא בשעה מאוחרת, כשהשמש עמדה כבר כמעט בלב השמים. אמה של יפה, מירהלי, התהלכה כל הבקר כסהרורית. היא לא שמה לבה לילדים, לא התפנתה לנקות את הבית וכל הבוקר היתה ישובה על השרפרף כשהיא מרכיבה משקפיה ובידה ספר ה“צאינה וראינה” הגדול היא קוראת ומתיפחת, קוראת ומזילה דמעות, בלי הרף ובלי הפסקה.

– ויפה? – תחילה התישבה הילדה ליד אמה ושמעה ברצון את פרשת המאורעות, כפי שהם מסופרים בספר, אך משהחלה האם מתיפחת בבכי עד כי לעו המלים שיצאו מגרונה, קמה ויצאה את הבית. ושם בחוץ היו הילדים עסוקים בהכנות לקראת תשעה באב. הירשלי, ראש וראשון לילדים אסף לו גדוד מקרב הילדים וכלם יצאו לחפש אחר חרולים וכדורים לרגם בהם את ההולכים לבית הכנסת. מנהג זה היה שמור בירושלים מימים ימימה. בבוא ערב תשעה באב ולמחרתו, היו אוספים הילדים קוצים וחרולים, מן העצים והשיחים, והיו זורקים אותם על פני האנשים. היו הקוצים נדבקים בזקניהם, שערותיהם ופיאותיהם של בני ירושלים והללו היו נכנסים בקוציהם לבית המדרש. וראה זה פלא: הגדולים לא מחו בפני הקטנים, את גוום הפקירו הפעם למעניהם ולא התאוננו ולא רגזו על הילדים. דומה, כאילו קבלו המבוגרים את גזר הדין באהבה והשלימו עמו.

נפתלי הסביר פשר הדבר הזה לבתו באמרו: אנו איננו מפריעים לילדים להשתולל ביום זה ולכסות פנינו בקוצים, כי הלא כבר נאמר: “הייתי שחוק לכל עמי”. יתהוללו הקטנים ויעשו אותנו לצחוק ולואי ובמהרה בימינו נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים ואז לא נהיה לצחוק.

מאין די חרולים דוקרניים מצאו הילדים תעלול חדש. בחצר היתה שורה של עצי אזדרכת. כל ימות החורף היו העצים עומדים בשלכת ומראם עלוב מאד. ברם, בבוא האביב התכסו העצים בשפע של פרחים בצבע לילך, שהיו מבשמים את האויר בריחם העז. זקנים וחסידים היו עוברים ליד העצים ושואפים לקרבם ריח ניחוח זה כשהם מברכים: “בורא מיני בשמים”. הילדים היו מטפסים בעצים, קוטפים מן הפרחים להביא אותם שי לבית אבותיהם בערבי שבתות.

לאחר הפריחה החלו הפירות לגדול ולתפוח. פירות אלה היו עגולים כגולות וירוקים. לפירות אלה חכו הילדים כל ימות השנה. בערב תשעה באב היו מטפסים הקונדסים למעלה, קוטפים את הפירות העגולים והכדוריים, למלא בהם את כיסיהם. והיו ילדים אשר הכינו להם מבעוד יום תרמילים לבנים למלא בהם כדורי האזדרכת.

מצוידים בכלי־משחית היו הילדים מסתדרים זה בכה וזה בכה כשהם אורבים לקרבן. נראה מישהו עובר לבית כנסת, מיד נתך עליו ברד של פירות האזדרכת והלה היה ממהר לחפש לו מפלט בין כתלי בית הכנסת.

בשעות אחר הצהרים החלו ההכנות לצום. אבא פשפש ומצא בגדים בלויים וישנים, אשר הבד שלהם השתחק והיה קרוע. אותו יעד ללבוש עליו בלכתו לבית ה'. אמא טרחה והוציאה זוג גרבים עבות ושחורות בהן יהלך אבא לבית הכנסת כי אסור לנעול נעלים ביום זה.

משהחלה השמש נוטה לעבר מערב, צווה אבא להכון לקראת הצום הגדול. אמא מהרה להאכיל את בני הבית באשר הכינה מראש. החלה הסעודה המפסקת, אשר לאחריה אסור לאכול ואסור לשתות עד יום המחרת. אבא התישב לו על הארץ באחת הפנות בסמוך לתנור הגדול אשר בפאת החדר. יפה הזדרזה והגישה כסא. אמא הביאה כמה פרוסות לחם, כוס קפה וביצים שתים וכל זה הניחה על הכסא לפני אבא. אבא גהר אל פי התנור, פשפש והוציא שיירי אפר ופזר אותו על פני הכסא. מעט מן האפר שם האב לראשו במקום שהיה נוהג לשים עליו את התפילין על פני קרקפתו.

במתינות ובפנים מעוותים מכאב ומיאוש, נטל האב את הביצה הקרה, קלף קליפתה ואחר שנתערטל החלבון הלבן, מהר וטבל אותו באפר האפור והשחור. דבקו פרורי פחם לביצה והאב, ממלא חובה קדושה, נטלה לביצה וקרבה אל פיו והחל אוכל היו הפחמים וגרגרי האפר מגרסים שיניו של האב, אלא שהוא לא שת לבו לדבר. האב אוכל ופיו פולט שברי אנחות ובכיות.

משסיים אבא אכילתו התרומם לאטו כאדם חולה והחל צועד לעבר בית הכנסת כשיפה מהלכת בעקבותיו.

וברחוב, עם הדמדומים החלו מתמשכים ויוצאים בני אדם כצללים והם מהלכים ביחידות איש איש אל עבר בית הכנסת. איש איש מן ההולכים נראה כאילו הולך לגרדום. נפגשו שני יהודים האחד בחברו, היה האחד מניע ראש לעבר חברו או עובר על פניו כאלו לא ראהו. שוב לא ברכו האנשים איש את רעהו.

ובבית הכנסת שררה מהפכה גמורה. מנורות מספר האירו את האפלה אשר גברה והלכה. הבאים נכנסו וישבו באשר ישבו על פני הרצפה הקרה. העמודים אשר עליהם נהגו המתפללים להשען היו הפוכים ושכובים על הרצפה.

החזן החל מתפלל בקול נכאים והקהל קורא אחריו וקולם נשמע כאוב מארץ והוא חלוש ודל.

משכלתה התפילה הכריז השמש על קריאת הקינות. לפתע כבו הנרות בבית־הכנסת, החשכה גברה, ועמם השממון והאבל, לאטם קרבו האנשים אל התיבה ואיש איש קבל נר מידי השמש. הנרות הודלקו והאירו באור חיור את אפלולית הבית הקדוש. “בעל הקריאה” התישב על אחד העמודים ההפוכים ופתח בקול נוגה בקריאת “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם”. היה הקרין קורא והקהל מלוה אותו, מי בבכייה חרישית ומי בקול געייה רם וגובר. מפעם לפעם היתה נשמעת בכייה רמה. היו אלה הנשים אשר כוחן רב להן בבכיה… איש לא מחה בידי הנשים, נהפוך הוא! דומה כי זו המגדילה לבכות זכתה לאהדת יתר בקרב המתפללים.

יפה היתה נדהמת למראה האבלות אשר פשטה בבית האלוהים. הנה היא רואה לפניה את כל בני העדה, למקטן ועד גדול. היא מכירה את כולם, אך מה שונו פתאום פניהם. הן רק אתמול היה רבי חיים, הרב הזקן, מהלך בחשיבות וכל חזותו – זקנו הלבן היורד על מדותיו, פאותיו המסולסלות ועיניו הזוהרות, – אומרת כבוד והדרת־שיבה, ומה הויה לו עתה? מדוע נשחתו פניו והשחירו כשולי קדרה? מדוע זה יריד האיש בדמעותיו? מדוע הפכו לחייו ומצחו להיות כה מקומטים? כאלו בין לילה זקן האיש במאות שנים…

אפילו הילדים אשר כה ערנים היו בחוץ, כה מצטינים בארית פירות האוזדרכת, אף הם שונו לבלי הכר, בשעה שנכנסו לבית הכנסת. הם התישבו במתינות וביראת כבוד ליד הוריהם ולאור הנר המהבהב היו משקיעים רוֹאותיהם בספר והם קוראים וממלמלים אחר הקורא דברי הקינות הנוראים.

“זכור ה' מה היה לנו! הביטה וראה את חרפתנו, נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים”, נשמע הקול הקורא, ואחריו פרץ הקהל בגעיה ובבכיה. שעה ארוכה נמשכו הקולות הבוכים אשר גברו על קולו של הקורא. בכו כל אנשי בית־הכנסת למקטן ועד גדול. נראה כי גדול היה הכאב לשמע מלים קשות אלו.

“בתינו לנכרים, נחלתנו נהפכה לזרים”.

עד מתי? למה? – הרהרה יפה בשמעה את הדברים. עד מתי תהיה נחלתנו זו לזרים. הילדה הרימה ראשה אל עבר כפת הסלע – אל עבר הכותל ואמרה אל לבה: למה זה הכותל, כותלנו בידי זרים? למה לא יקום ישראל ויגאל אדמתו השדודה? למה גועה כל הקהל הגדול בבכי? האם בדרך זו תבוא הגאולה? יפה זכרה אז את אשר שמעה על המתרחש בקרב היהודים הגרים מחוץ לחומה. שם נעשים מעשים גדולים, בידי אחיה בני עמה, המבקשים לקרב את הקץ. הם גואלים קרקעות, מישבים את הארץ ובונים אותה, ואלו כאן יושבים בבית הכנסת אנשים חסרי־מעש והם בוכים ומיללים.

כאלה הם ניני המכבים היושבים באפס מעשה והם מבכים את נחלתם אשר היתה לזרים? ומדוע לא יעשו אלה כאשר עשו אחיהם אשר פרצו־יצאו מגבולות החומה ובנו להם בתים נרחבים מחוץ לעיר? ומדוע לא יקומו יהודים מדוכאים אלה ויקנו להם שדות ויטעו כרמים למען יחיו מפרי אדמתם הם?

נסתיימה התפילה. רבים מן המתפללים נשארו ישובים על מקומם כשהם שרויים באבלם. מעטים קמו ושרכו דרכם אל עבר ביתם השמם והעצוב. לאט לאט החל מתרוקן בית האלוהים. רבים מהאנשים שמו פניהם אל עבר הכותל המערבי, הוא השריד האחד והיחיד אשר נשאר מבית המקדש.

אף יפה וחבריה שמו פניהם אל עבר הר הבית: הם החליטו הפעם לשתף עצמם בהליכה אל הכותל הקדוש.


 

8. סובו ציון והקיפוה    🔗



בעוד אנשי השכונה מתכוננים ללכת אל הכותל, נפלה הברה בחצר, כי הלילה יופיעו חלוצים ברחבת הכותל. על החלוצים שמעה יפה מזמן, היא אף ראתה כמה מהם שהופיעו מפעם לפעם בחצר. מוזרים היו בחורים אלה שהיו מהלכים גלויי ראש ומגולחי לחיים. ספרו עליהם נסים ונפלאות. יפה שמעה מפי חבריה כי חלוצים אלה עזבו בתים מלאים כל טוב במולדתם והחליטו לעלות לארץ ולחיות בה חיי סבל ובלבד להחיות את ארץ האבות.

הזקנים וביחוד הזקנות שבשכונה, דעתם לא היתה נוחה כלל וכלל מאלה היחפים החלוצים. ביחוד היו הללו מביעות שאט נפש למראה הבחורות החלוצות, המהלכות חשופות־חזה וגלויות־שוקים ובפניהן הבעה חצופה.

– בנות ישראל צנועות הן, – טענו הזקנות, – ואלו הללו – ראו, איך הן משתדלות לגלות את ערית גופן.

– וראו, איך הן מחבקות, מגפפות ומנשקות את החלוצים! השם ישמרנו ממעשי תועבה אלו, – היו נענות ורוקקות הנשים כשהיו מדברות באלו, מבנות מינן אשר בקשו לחיות לפי דרכן הן, דרך החופש והאחוה בין שני המינים בארץ המחדשת נעוריה.

סופר כי חלוצים אלה אשר נקהלו מכל קצות הארץ יחד, יבואו הפעם לעיר העתיקה מדרך מיוחדת במינה. הם יקיפו את חומת ירושלים. יגיעו עד שער האשפות ומשם ילכו בסמטאות הצרות אל עבר הכותל המערבי.

החסידים ויראי השמים דעתם לא היתה נוחה מן הצעירים. הם טענו כי חלוצים אלה, בתלבושתם ובהליכותיהם, מחללים את הקודש ואסור להמצא עמהם בכפיפה אחת. כמה מן החסידים החליטו לדחות את לכתם אל הכותל לשעות הלילה המאוחרות יותר, למען לא יהיו נאלצים להמצא במחיצה אחת עם החלוצים האפיקורסים; לעומתם היו מתי מספר, וביניהם אביה של יפה, אשר למדו זכות על אלה החלוצים.

– דעו לכם, אמר נפתלי, וזקנו הצהוב רעד שעה שדבר ברב התרגשות, – אפילו פושעי ישראלים מלאים מצוות כרמון. וכי קלה בעיניכם המצווה שהם עלו לארץ, שהם מעבדים את אדמת הקודש, שהם ממיתים עצמם עליה, והעיקר – שהם מדברים בלשון הקדש.

– לוקשן קודש הם מדברים! עברית־קברית הם מדברים, – קפץ והטיח בפניו אחד אברך צנום ודל־פנים, אשר עיניו הגדולות יקדו־בערו באש קנאה המכלה ואוכלת כל יחס של חבה ואהבה אל הזולת. – חלוצים אלה, חשופי שת אלה, לקחו את השפה הקדושה – את לשון קודש והפשיטו קדושתה ממנה. מדברים הם בה ברחוב. בשכבם ובקומם. באזני שמעתי ובעיני ראיתי כיצד חלוץ מדבר עם נקבה, מגפפה ומלטפה ומדבר אליה עברית, בשפת שיר השירים הקדושה. וי, וי, אוי לעינים שכך רואות, אוי לאזנים שכך שומעות…

אולם רובם של אנשי בית הכנסת לבם הלך בסתר אחר החלוצים. הכל ידעו כי חלוצים אלה בנים טובים הם לישראל. ספרו, כי מאז הופיעו אלה החלוצים מארצות שונות, שנו הערבים כליל את יחסם ליהודים. הערבים יראים מפני ה“מסקובים” (רוסים בערבית) והם מפחדים מפני ידם הקשה. בזכות החלוצים שונה היחס גם ליהודי העיר העתיקה ושוב אין הערבים מעיזים להתקלס ביהודים.

לבה של יפה היה נמשך אחרי החלוצים. הלא הם אחיה, אשר עלו לארץ לעבדה ולשמרה. היא החליטה בלבה להצטרף אליהם ועמהם ללכת אל הכותל.

והם באו. היה זה בשעות הערב המאוחרות. פתע ועל פני החומה נראו צללים. היתה זו שורה ארוכה, מחרוזת של בני אדם המהלכים על פני החומה והם צועדים בעוז וללא חת, כשהם מקפצים, עוברים מסלע אלי סלע ומפחת אלי פחת. לרגלי החומה צעד ים של אנשים אשר לא עצרו כח לטפס על פני החומה. האנשים צעדו כגוש מלוכד ודמו למחנה כבד אשר אין סוף לו.

והבאים משונים היו בלבושיהם. רובם חבשו כובעים, אך כמה מהם עטו לראשם סודר לבן אשר גדילים לו בקצהו. היו אלה כפיות ערביות, אשר הבחורות והבחורים עטפו בם את ראשם. ומענין: במחנה הלכו בלולים בחורות ובחורים. והיו גם כאלה בין שני המינים שהחזיקו יד ביד ופניהם זוהרים מסקרנות ומהתענינות עת דרכו רגליהם על אדמת העיר הקדושה ירושלים, אשר עליה למדו וידעו עם חלב אמם.

והבאים מהלכים בצעדים בוטחים והם שוקטים וכל דבורם בשקט. דומה כאלו יראים הם להפר את קדושת המקום בקולם הרם. בראש המחנה הלך אחד זקן רחב־כתפים, בעל פנים עגולים ורחבים. זקן קצר עטר את לחייו והוא הלך וצר בדמות שפוד בקצה סנטרו. עיניו הגדולות ומצחו הרחב שוו לו לוית חן של אחד נביא וקדוש.

– זהו ראש החלוצים, הוא הנשיא של ההנהלה הציונית, – לחש הירשלי לאזניה של יפה, והוא הביט ביראת כבוד אחר האיש הצועד ברב און כשמקלו בידו והוא מקיש בו על פני מרצפת הרחוב.

כמוקסמת עמד יפה למראה המוני בני האדם, אחיה בני דתה המבקשים להתמזג יחד עם יהודי ירושלים שומרי החומות. ואכן, במדה שקרבו החלוצים והגיעו אל עבר הסמטאות הצרות, בה במדה גדלה הצפיפות. כלם חברו יחדיו והתערבו אלה באלה. בני העיר העתיקה, לובשי הארוכים התבוללו ונבלעו בין בני ירושלים אשר מחוץ לחומה הלובשים קצרים, ושני הפלגים הללו כמעט ונטמעו בתוך הנהר הגואה והולך, נהר בני האדם החלוצים אשר באו לעלות להר הבית, אל הכותל המערבי.

הרחבה אשר ליד הכותל היתה מלאה המון רב. בעמל רב פלסו הבאים מקום לעצמם. כל אחד רצה לקרב אל הכותל, לחוש בגופו את האבנים הקרות והענקיות. לפני הבאים נראה קיר גבוה שנדבכיו התחתונים עשויות אבנים גדולות, אשר צבען הפך חום־אפור. ברור היה, כי אבנים אלו עתיקון הן. בין הנדבכים נראו סדקים, פעמים רחבים, ופעמים צרים. יש והסדקים הפכו לפרצה ונראו כלוע רחב ואפל. על פני הכותל בין הסדקים צמחו צרורות של צמחים בעלי עלים וענפים. היו אלה שיחים אשר תקעו שרשיהם בין הסדקים ומן האבנים הם שאבו את חיותם.

אפלה היתה פרושה על הכותל. האויר נראה לח וסמיך, דומה כאלו הוא רווי דמעות של אלה העומדים על הרחבה סמוך לכותל והם מתרפקים עליו ומתנים את געגועיהם – געגועי הדורות הרבים אל השריד האחד והיחיד אשר נשאר מבית המקדש.

“על הר ציון ששמם – שועלים הלכו בו”, נשמע קולו הבכיני של הקרין.

“אוי מה היה לנו”, קראו רבים במקהלה אשר לוותה בבכיות רבות.

לפתע נשמע הקול העבה בדומית הלילה. השלך הס ובעד החשכה הכבדה נשמע קולו של הזקן, נשיאה של הציונות: “שמע ישראל, הכותל כותלנו – הכותל לנו יהיה”.

רטט של קדושה אחז את הנאספים. שערותיהם סמרו מרוב התרגשות בשמעם את קולו של הנשיא, אשר הדהד בדומית הלילה על פני רחבת הכותל.

והזקן קרב אל הכותל, נעץ ראשו בין האבנים ושעה ארוכה השתוחח על האבנים, כאלו רצה לדלות מהן את סוד עברן הלוטה בערפלי הדורות.

שעה ארוכה שהתה יפה ליד הכותל. נתמזל מזלה והיא מצאה עצמה עומדת בסמוך לבחור אחד, חלוץ בעל עינים חולמות, רזה־פנים ורעמת שערות תלתלים עוטרת את ראשו.

עיניה ננעצו בשכנה והיא כולה פליאה למראהו. כה שונה הוא מן האברכים אשר הכירה בשכונתה.

והעלם הוריד עיניו החולמות וראה את יפה בסמוך לו.

– מי את הילדה? – שאל העלם וקולו כה רך, מתחטא ומתוק.

– מבנות ירושלים אני. הנני גרה בעיר העתיקה – השיבה הילדה.

– בת ירושלים עיר הקודש! הורתך ולידתך בקדושה! מה טוב לך כי לא ידעת עול גלות וכי לא ידעת טומאת הגויים מה היא.

– אבל אנו מוקפים גויים! – נתמלטו המלים מפי הילדה, – יראים אנו לצאת, להתרחק לכת אל מעבר לחומה, אל מעבר לחצר.

– השמעת דברי הזקן? יום יבוא וכל העיר הזו תהיה מיושבת על ידי יהודים. השמעת? יהודים יגורו בעיר זו. ירושלים תשוב תהיה בירת ישראל, בירת מדינת היהודים. הכותל ישוב להיות שלנו. אנו נחדש את תפארת בית המקדש.

כמוקסמת הקשיבה הילדה לדבריו של אחיה הקרוב־רחוק. הוא ספר לה כי בא מן הגולה, מרוסיה הרחוקה, מקום שם חיים מליונים מבני ישראל בתחום המושב, כשם בזויים ונתונים למשיסה בידי גויים. ועוד ספר לה העלם על פרעות אשר פרעו גויים בישראל, על ילדים שנשחטו, על זקנים שנערפו ועל מאות בחורות ובחורים אשר נטלו נשק בידיהם וקמו להגן על אחיהם ועל כבוד ישראל וסופם שהושלכו לבתי־כלא.

– אין תקוה לישראל אלא בארץ ישראל, – טען הבחור.

ועוד ספר העלם – אליהו שמו – כי הוא עלה עם חבריו החלוצים כדי למצוא תקון לו ולארץ. הוא ספר לה על עבודתו כסולל דרכים בהרי הגליל ועל עמק־יזרעאל ועל החיים החדשים המפכים בשממה. המכבים קמו לתחיה! – אמר אליהו ברוב התלהבותו.

– וכיצד הגעת הנה? – שאלה יפה ועיניה יוקדות לשמע דבריו של הזר.

– עליתי לירושלים לאחר שעבדתי קשה וחסכתי לי מעט כסף. אמרתי בלבי: אעלה אל עיר בירתנו, אספוג את קדושת הארץ ואת יפיה כאן בין הסלעים, סלעי קדומים.

כאן בירושלים נמצא בית ספר לאמנות “בצלאל” וכאן אני מתכונן ללמד ציור. אלמד את תורת הצבעים ואת תורת הקוים, אהיה חבר למכחול ולעפרון, ואחר אוכל לשפוך נפשי על גבי הניר בצורת ציור, אם של הנוף או מן הנושאים של התנ"ך רבי־ההוד.

כמכושפת הקשיבה יפה לספוריו של הזר. דברים כאלה: ציור, נוף, פיסול – לא שמעו אזניה מעולם. היו מלים ומשפטים אשר לא הבינה כלל פשרם, אך היא לא העזה להפסיק את דבריו היוקדים של איש שיחה.

שעה ארוכה היו השנים משיחים זה עם זה. הקהל – עתים הלך ופחת, ופעם התרבה והצטופף. כגלים סוערים באו הבאים ולאט לאט פחתו ונעלמו.

פתע – גל חדש וסואן בא אל המקום. היו אלה יהודים שומרי החומות, יהודי “מאה שערים” ובראשם רבן רבי חיים. עמד רבי חיים מוקף עשרות מאמיניו ופתח בקינתו:

– “בליל זה יבכיון ויילילו בני”. בוכים, אמרתי לכם, בוכים בני ישראל, בוכים השמים, בוכה הארץ ואף השכינה אפילו, הקדוש ברוך הוא כביכול, אף הוא מוריד דמעות כמים בליל זה כשהוא מקונן: אוי לי החרבתי ביתי והגליתי בני בין האומות. וגם הכותל בוכה, האבנים בוכות בליל זה.

– כן! כן! האבנים בוכות. הנה הן הדמעות, – נענה לפתע קולו של נשיא ההנהלה הציונית, שראשו היה כבוש עד עתה בין הכתלים. – הביטה וראה את ידי שנתחלחלה ברטיבות. הכותל בוכה, יהודים. אני אומר לכם כי הכותל בוכה, – קרא בהתרגשות רבי מנחם הזקן, נשיא ההנהלה הציונית.

– שתוק אפיקורס! – קראו קולות מן החסידים, – אל תפריע לו לרבינו.

אך ר' חיים ירד מעל העמוד ובידים פרושות קרב אל ראש ההנהלה הציונית כשהוא קורא: – היכן, היכן הן הדמעות?

ביראת כבוד פלסו האישים דרך לרבי. שתי חומות של בני אדם נצבו, אלה מזה ואלה מזה, צופים בדומיה ויראת הקודש כיצד קרב הרבי, והוא נוגע ברטט בידו הרטובה של רבי מנחם.

– היכן הדמעות? – רעד קולו של הרב.

והשנים, הרב וראש הציונים, שני בני ישראל, עמדו זמן מה כשהם חבוקים, וידו של האחד נתונה בשני. קרבו השנים ברגש אל הכותל. נטל מנחם ידו של הרב וקרבה אל השקע אשר בכותל.

– אכן! הוא רטוב! הכותל בוכה, – רעד קולו של הרב.

שעה ארוכה צפה הקהל הרב במחזה הנאדר, בעמוד השנים, בני עם הספר והם כה רחוקים זה מזה במחשבותיהם והלך חייהם אך כה מאוחדים בשרשיהם, שורש היהדות, שרשיו של האב אברהם – אב המון גויים.

יפה עמדה נדהמה לנוכח גלוי האהבה, אהבת־האמת המאחדת כל חלקי העם שבאו מכל קצוות ארץ כאן לבכות את חורבן אומתם שנפלה לפני אלפי שנים.

– עם אשר לא שכח מורשת אבותיו, עם אשר מדי שנה בשנה, זוכר את מולדתו.עם כזה יזכה לשוב אל מולדתו ולהיות אדון לה על אף הכל – שמעה יפה קול דובר מאחוריה.

– ולואי במהרה בימינו! – מלמלו שפתיה בתחינה ובתפילה.

כסהרורית שבה־שרכה יפה דרכה חזרה לביתה בלילה ההוא. רבו הרשמים אשר קלטה והיא היתה מלאה אותם, עד בלי הכיל.

כיצד הגיעה הילדה הביתה, מי לווה אותה בדרך, זאת לא ידעה. אחת רק ידעה כי בת היא לעם קטן במספר אבל גדול ברוח. ואדיר היה חפצה לשרת מעתה את עמה.


 

9. בגבור גלי השנאה    🔗



ההפגנות    🔗


הופעתם של אלפי חלוצים ברחובות העיר העתיקה בירושלים, הולידה רגשות של פחד בלב הערבים. מפה לאוזן עברו השמועות, כי היהוד מתנכלים לגזול את הבורק הקדוש – הוא הכותל, ולבנות בית כנסת על הרחבה אשר על ידו. אחרים טענו כי היהוד מתכוננים לתפוס את החארם איל שריף, הוא בית־המקדש, ולהשתלט עליו.

הדבר הטיל מבוכה רבה בקרב המוסלמים המאמינים. בימי ששי, שעה שנאסף קהל רב בחצר המסגדים, היו עומדים איממים על הבמות ומטיפים וזורעים אש שנאה ומשטמה בקרב הערבים.

והיה ביניהם מטיף צעיר אחד, בעל שער צהוב ועינים בוערות. רב תככים ומזימות היה. עתה הרגיש כי נתנה לו ההזדמנות לחרחר וללבות את אש השנאה והמשטמה והחליט להבנות מרגשי שנאה אלה. קסמה לו השררה. – כשאתפרסם ואהיה ראש וראשון למוסלמים, אלטוש עיני אל השלטון – היה אומר בלבו. בחלומור ראה את עצמו עומד בראש הממשלה החדשה, ממשלת “פלסטין” וכל העם משתחוים לו אפים ארצה מדי עברו לידם ברחובות העיר.

– אתם, בני המאמינים! – פתח המטיף הצעיר בדברי חנופה אל עבר המתפללים הרבים אשר מלאו את חצר המסגד. – אתם, בני ערב האצילים, כיצד ומדוע הפכתם לסמרטוטים פחדנים? איה היא גבורתכם? איה כוחכם? איה השלטון אשר הוריש לכם מוחמד נביאנו עליו השלום והתהילה? הנה עוברים אלפי אלפים מבני ישראל את העיר העתיקה, והם מטפסים ועולים בחומת העיר, האם יודעים אתם למה בחרו ללכת דוקא על פני החומה?

– כי החומר קדושה להם, – ענה אחד המתפללים לתומו.

– דברי הבל, קלאַם בטל! הם מהלכים על פני החומה כדי לבדוק היכן מקום התורפה בקירות האבן. יום יבוא ואלה היהוד הכופרים ישובו יכבשו את ירושלים, אשר לוקחה מהם לפני אלפים שנה.

היהוד נוהרים אל עבר הבורק הקדוש! – נשא המטיף שנית קולו. – למה להם כותל זה? הידעתם, אתם האחים, כי כותל זה קדוש הוא לנו? הן כאן ליד קיר זה ירד הנביא מוחמד, שליח האל, מעל סוסו הבוראק הקדוש, שעה שהאלוהים העביר אותו בלילה ממכה אל ירושלים הקדושה. האם תסכימו, אתם בני הערבים, כי מעתה ישתלטו יהודים במקום קדוש זה?

– לא! לא! לא! – נענו אלפי הקולות בהמיה גוברת והולכת ובעינים מזרות זעם וחימה.

משולהב מזעם ההמונים, אשר נזרע על ידו, חזר המטיף וקרא בקולו העז:

– אחינו המושלמים! הגיעה השעה לגרש את אלה הנבזים היהודים מן הארץ. אנו בני ערב קבלנו אותם בזרועות פתוחות כיאות לגזע של אצילים מכניסי אורחים, ומה עושים אלה היהוד אשר גורשו מארצות הנוצרים? הנה הם קונים מאתנו את האדמות הטובות, את ערינו הם ממלאים בבנות שלהם המהלכות כפרוצות, את בנינו הם מסיתים ללכת בדרך הרעה ואותנו הם משעבדים וקונים לאט לאט בכספם הרב.

צאו וראו מה היה לשבב אשר ביפו. היהוד הקימו להם עיר תל־אביב, הצומחת וגדלה כספחת לצדה של יפו. עוד מעט ויפו העיר תהיה שפחה לגברת תל־אביב. לכו ליפו וראיתם, איך חומקים ערב ערב מאות בחורים בני טובים מן הערבים כדי לבלות בבתי הקפה עם היהודיות המשקרות עינים. עד מתי תסבלו זאת הערבים? הגיעה שעת הנקם! נקמו ביהודים והצילו את “פלסטין” האומללה.

– איטבחו אל יהוד! – טבחו ביהודים! – קראו קולות מן הקהל.

– עליהום! נעלה על היהודים ונשמיד אותם! – נשמע הקול אי משם מקצות העם.

– נטבח את היהודים! – נענו קולות משולהבים.

בשער החצר הרחבה נראו לפתע פניו של טוֹמי – שוטר בריטי אשר עמד כאלו מן הצד והוא יורה מבטי עינים חודרות בנואם הצעיר.

הנואם הבין היטב משמעות הדברים. הוא ידע כי הבריטים ערמומים הם כנחשים. הוא למד להכירם. מתחת למעטה השקט הם זוממים מחשבות עמל ואון. הוא ידע, כי אם יגדיש את הסאה, סופו כי ילקח אל הכלא. הדבר יעשה בחשאי באין רואה, והוא – סופו כי ירקיב ויצחין ימים רבים ואולי לעולמים באחד מבתי הכלא אי בבור קבר.

מוטב להמנע מהרגיז עתה את הבריטים, הרהר המטיף. יום יבוא, כאשר אהיה נשא על גלי התהילה ושמי יצא לתהילה בארץ, אז לא יעזו הבריטים הללו להטיל אותי לבית הכלא. הם יבואו לנהל אתי משא ומתן כשווה עם שווים. אז, רק אז, אראה להם פרצופי, אז ידעו אלה הגאותנים מיהו היודע להזדיין בסבלנות – אני או הם.

ראה הנואם כי ההמון מתחיל להשתלהב והבין כי עוד מעט ויתפרעו ושוב ישמט הרסן מידיו ואלו הוא יתבע לדין כמחרחר מהומות.

– עלי לעשות דבר מה – החליט בנפשו.

ומיד נשא שוב קולו ברמה.

– אחי! הנה שמעתם על מעשיהם הרעים של הציונים הללו הרוצים לכבוש את הארץ ולגרש אותנו ממנה. עלינו לטכס עצה, כיצד לגרש את אלה. עלינו להטיל אותם אל הים בטרם יחסלו אותנו. אולו דעו! הם עמלו עשרות שנים עד אשר הגיעו למעמדם זה. עלינו מוטל איפוא ללמוד מהם. אל בחופזה, ידידי! נשב בשקט ונטכס עצה, נפנה אל אחינו המוסלמים מכל העולם ויחד נמצא את הדרך כיצד להפטר מאלה הזבובים הטרחנים. זכרו! עלינו לעשות מעשינו בישוב הדעת. אסור לנו להתפס למעשי שטות. איעצכם, אחי, בחרו בועדת הצלה. ועד זה יחד עמי ישבו על המדוכה. נצא בהפגנות, נעורר את ההמונים ואחר יבוא יום הנקם הגדול. ועד אז, – שמרו על עצביכם, אחים אל תתפרצו ואל תעשו מעשי שטות אשר יסכלו עצתנו.

– בחיי! הוא צודק האיש! אסור לנו להחפז! – קרא אחד מערביי יפו שנזדמן למקום. הנה היה מעשה וברמלה התאספו מאות אלפי ערבים לחגיגת נבי צאלח. האנשים שמעו על מעשי היהודים בקומפניות – מושבות שלהם והם החליטו להתנפל עליהם. אלפי ערבים עלו על דוראן הכפר (רחובות) להשמידה ולבוז בז. אולם היהודים, בני הכלבים, קדמו פניהם והערימו עליהם. הם התחבאו בחפירות ובתעלות ונתנו לערבים להתקרב עד לגבול המושבה, ומשהיו הערבים בטוח היריות, פתחו עליהם היהוד באש, הרגו מאות ערבים והאחרים, בראותם מפלת אחיהם, נסו מנוסת מות על נפשו והשאירו אחריהם שדה זרוע נעלים, סנדלים, תרבושים וכפיות אשר הותירו הנסים אחריהם.

– באללה! הוא צודק! עלינו להלחם ביהודים בנשק שהם אוחזים בו. אנו נתכונן, נאסוף נשק ואחר נתנפל עליהם באלפינו ונמעך אותם תחתינו.


*


היהודים בעיר העתיקה החלו להרגיש יחס צונן מצד שכניהם הערבים. יש – ונער מנערי הערבים, ובידו סכין שלופה, היה מתפרץ בצעקה: דת מוחמד – בחרב!, מניף את המאכלת אל עבר היהודי שעבר, כמאיים עליו בשחיטה.

יום יבוא ואתם כלכם תהיו פגרים מתים! – היו מאימים הקטנים.

יבוא יום נקם ושלם! – לאטו הגדולים באזני ידידיהם היהודים.

וברחוב היהודים החלו מהלכות שמועות־אימים. איש לאיש ספר את אשר שמע מידידיו הערבים, והספורים – מסמרי־שער בפראותם ובאכזריותם.

הערבים התפארו, כי יום אחד יסגרו את שערי העיר ויעשה כלה ביהודים אשר יתפסו כעכברים במלכודת.

האחרים ספרו כי נשק רב זורם אל הערבים מכל צד וכי הם מתכוננים לחג הפסח. בחג זה, כשהערבים מכל קצוי הארץ מתאספים לרדת לרגל אל נבי מוסא, ינתן האות הגדול. אלפי האלפים הערבים יעלו על יהודי ירושלים וישמידו אותם מעל פני האדמה.

בכדי להראות מה כוחם של בני ישמעאל, החליטו ראשי הדת המושלמית לארגן הפגנה. ההפגנה צריכה היתה לצאת לפועל ביום הששי, הוא היום הקדוש למושלמים. לפי התוכנית צריכים היו הערבים להתאסף בהמוניהם בחצר בית המקדש ומשום לצאת בתהלוכה דרך רחוב השלשלת ומשם לעבר העיר החדשה, מקום שם נמצאות חנויותיהם של היהודים. ההכנות לתהלוכה־הפגנה זו היו רבות. התכוננו הערבים להפגנה זו, התכוננו היהודים והתכוננו גם האנגלים.

השלטונות הבריטיים, אשר משלו בארץ, תפסו עמדה מוזרה בכל הענין הזה. הם ראו עצמם כאלו הם מהוים לשון המאזניים במלחמה בין שני בני הדוד, בין המושלמים לבין היהודים. בסתר לבם שמחו להתפרצות האיבה בין שני העמים הקרובים זה לזה, אשר אברהם הוא אביהם המשותף. ממריבה זו, חשבו, – תצמח לנו אך תועלת, כי שני הצדדים יראו בנו את השופט שלהם. אדרבה! ישחקו הנערים לפנינו, נראה יד מי תגבר במלחמה זו.

המושל הבריטי בירושלים היה אדם נעים־הליכות. היה זה גבר גבה־קומה, בעל עינים כחולות ושער צהוב – ממש בריטי טהור. בעברו ברחוב היה יודע לברך כל איש בלשונו הוא. אם ראה קבוצת ערבים לפניו, היה מברכם בברכת “סלם־עליכום” חב ובמאור פנים ידידותי. ואם נקרו לפניו יהודים בדרך, כשהם נחפזים אל עבר הכותל, היה עוצרם ובמתק שפתיים מפטיר בעברית “תבוא ברכה עליכם ועלינו”.

אמן! היו היהודים עונים, ולבם רחב משמחה כי זה הגוי למד שפתם.

שמו של המושל היה ידוע לכל תינוק ולכל מבוגר בעיר. הוא היה מפורסם כחובב ישראל וחובב ישמעאל גם יחד. ביחוד הגדיל האיש לעשות למען העיר העתיקה. הוא יסד אגודה וקרא לה בשם “למען ירושלים”. חברי האגודה שמו לבם לטפח וליפות את העיר העתיקה. לפי מצוותו נחשפו ונגלו נדבכי האבן האדירים אשר בחומת ירושלים, ובכדי להקל על האנשים לטיל על החומה, סדרה האגודה מעקות, מדרגות ומשענות מברזל להקל על ההולכים על החומה.

במקומות בהם היו תלי אבנים, נעשתה עבודת שפוץ ושפור. לאט לאט נעלמו תילי אשפה מן העיר ותיירים היו מלאים התפעלות למראה הנקיון אשר השתרר בעיר.

מושל צדק זה, נעים ההליכות, היה מקים את הסיסמה שלו: “אחד בפה ואחד בלב”. לא פעם היה גוחן ולוחש סוד לאחד מאנשי שלומו היהודים לאמור: עליכם להתכונן! הערבים מתנכלים להשמיד את יהודי העיר העתיקה! ולערבים היה מרמז ואומר, כי אם ידעו המושלמים לעשות מעשיהם בתבונה, יעמדו השלטונות הבריטיים מנגד ולא יתערבו בריב האחים בני שם. – עליכם להראות לעולם הגדול כי הנכם מתנגדים ליהודים וכי אתם אינכם רוצים בעלית יהודים לארץ. הללו העולים גזע זר הם ב“פלסטין” ויש לגרשם לארצות מוצאם.

ככה החליט על ארגון ההפגנה הערבית. בהפגנה זו יביעו הערבים דרישותיהם – להפסיק את עלית היהודים לארץ ולאסור מכירת הקרקעות הערביים ליהודים.

היהודים מצדם לא טמנם ידם בצלחת. לפתע החלו מופיעים בעיר העתיקה בחורים מישראל, והם צעירים, ובפניהם הבעה נחושה להגן על עיר דוד מפני הפורעים ומפני הרוצחים. לכאורה נדמה היה כאלו יהודים אלה מתכוננים ללמוד תורה בישיבה הגדולה אשר בחצר החורבה – היא חורבת רבי יהודה החסיד, בית הכנסת הגדול בעיר העתיקה. לאמיתו של דבר היו אלה מבצרים את החצר, מכינים בבתים מלאי של מזון ונשק כדי להגן על יושביה היהודים של עיר דוד.

ילדי העיר העתיקה, אשר אזנם שמעה מהמתרחש בארץ, היו מביטים בהערצה על גבורי ישראל, נכדי המכבים אשר באו בגבולם.

עם הבחורים הללו לא יעזו הערבים להתעסק, ואם ינסו, ילמדו לדעת מה כחו של ישראל הצעיר – היו האנשים משוחחים ביניהם לבין עצמם ולטפו במבטי אהבה וערגה קבוצות הבחורים המאמנים ידיהם בנשק בשטח העיר העתיקה.

וההפגנה פרצה. אותו יום נצטוו יהודי העיר העתיקה שלא להיראות ברחובות הראשיים. בעלי החנויות היהודיים, אשר דרכם צריכה היתה לעבור ההפגנה, סגרו עסקיהם מבעוד יום, בטרם יצאו המפגינים מחצר המקדש.

בכניסה לרחוב היהודים רבו אותו יום הבחורים אשר נראו כמהלכים לתומם. ברם, עין בוחנת יכלה להרגיש כי הללו כיסיהם תופחים מכובד משא מיוחד שבהם…

אנשי הדת המוסלמים השתלדו לשוות לתהלוכה מראה שוקט ואצילי. בראש צעדו העוּלמה, הם המלומדים, השופטים ואנשי הדת המוסלמית, רובם לבושים בחלוקים ארוכים ושחורים וראשם מכוסה בתרבוש אשר צניף לבן או ירוק עוטף אותם מסביב.

אחרי המכובדים, אנשי הדת, צעדו בלא סדר אזרחים מאנשי העיר ואחריהם המוני ערבים שהתלקטו ובאו מן הכפרים. הערבים עשו מאמצים נואשים להביא המונים גדולים אל העיר, על מנת ליצור רושם במספרם הרב של המפגינים, אך הם לא הצליחו. בין המפגינים היו שהורידו מבטי עיניהם כמתבישים, כאשר ראו ידידיהם היהודים נצבים בצדי הדרך והם כאילו שואלים אותם: מה ראיתם לצאת נגדנו בהפגנות? והללו עונים כמשתמטים: מה לעשות? הכריחו אותנו.

המשטרה והצבא תפשו עמדות והכינו ביצורים בצידי הדרכים. מן היהודים רבו האנשים שנצבו אף הם בצידי דרכים ובמבואות העיר העתיקה. ככל שקרבו המפגינים אל משכנות היהודים אשר מחוץ לחומה, בה במדה רבו פניהם של יהודים שעמדו וצפו בהפגנה.

למראה היהודים הרבים נצטננה חמת הרצח אשר ניצתה בעיני הערבים. כמה מהם החליטו להסתלק בעוד מועד. הם הרגישו כי באם יפרוץ ריב או קטטה, ידם של בני ישראל תהיה על העליונה.

מפעם לפעם ברצות מי מהמארגנים לעודד את רוח העם הערבי האציל, היה זה עולה על כתפיו של מישהו מן המפגינים ומתפרץ לעבר ההולכים בשאלה:

– התרצו כי “פלסטינה” תהיה ליהודים?

– לא, לא, לא! – נשמעות תשובות מכל עבר.

– דת מוחמד כמה בסיף ובסיף נשמיד את היהודים!, – התפרץ אחד חמום לב ובידו סיף ארוכה ועקומה אשר שלף מנדנה ונופף אותה אל עבר היהודים המתקהלים.

“פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו”, שרו כמה מן הזאטוטים ונסו בזה לעודד את רוח בני ערב אשר הרגישו לפתע והנה הם מהלכים בעיר החדשה בתוך חומת בני אדם יהודים הסוגרת עליהם משני העברים.

נראה היה כי למראה עשרות היהודים הצופים, נשברה גבורתם של בני ערב. היו מקרים אשר מספר היהודים הצופים עלה על מספר הערבים המפגינים.

הבריטים אשר ראו כי עוד מעט ומן הערבים ישארו אך ורק נושאי הדגלים ואנשי הדת, החליטו להציל כבודם של המפגינים. הם לבשו עוז והחליטו לחסום את הדרך בפני המפגינים לבל יכנסו לשכונות העבריות. ליתר בטחון הם צוו על היהודים להתפזר ואסרו עליהם את ההתקהלות.

ככה נסתימה ההפגנה הערבית, התפרצות הנפל של בני ערב אשר רצו להראות נחת זרועם ליהודים אשר העזו לעלות לארץ.

ברחוב היהודים היתה שמחה על כי ההפגנה הערבית נכשלה, אולם מנהיגי העדה, אשר צפו בהפגנה וראו כיצד הבריטים “מפרידים” בין שני העמים, הבינו את אשר עלול להתרחש.

כבר למחרת ההפגנה, החלו ראשי היהודים מתכננים מה לעשות. ההגנה החלה לפעול בפומבי. בכל מגרש ריק, בככרות הצבוריים, היו נראות חבורות של בחורים מישראל. בני ירושלים חווי־פנים, לובשי־קפוטות, וסמינריסטים. תלמידי בתי הספר החילוניים היו צועדים בצוותא, כשהם רצים כושלים וגוהרים על הארץ בעמדות התגוננות, בחורי ישראל, בראשותם של מפקדים צבאיים, החלו לומדים הלכות מלחמה.

ירושלים העברית החלה להתכונן לקראת הבאות. היהודים החליטו כי באם תפרוץ איבת הדמים, אם יעזו הערבים להראות כוחם ברצח ובהשמדה, הם יפגשו בכחות מאומנים ומאורגנים של ההגנה היהודית. בחורי ישראל החליטו ללמד לקח את הערבים.

מפקד ההגנה כנס יום אחד את גדודיו ואמר להם קצרות: דעו! אתם מתכוננים להגנה ולא להתקפה. אם יעמוד לפניכם ערבי ויחרף ויגדף אתכם, יהיה עליכם לשמוע לדבריו, אך חלילה לכם להגיב עליהם. ידבר כאוות נפשו. אולם אם יעז זה וירים ידו ויתן פץ' (סטירת לחי) תתנו לו אתם פצ’ים (שתי סטירות לחי). זו היתה החלטת ההגנה, להשיב כפלים כנגד כל מכה ומהלומה אשר תנחת על ראשי היהודים.


 

10. מאורעות הדמים בארץ    🔗



נחשול דמים פרץ בארץ באותם הימים. בעקבות ההפגנות שנערכו בבירה באו הפגנות גם ביתר ערי הארץ. הערבים החלו לדבר ברורות, כי – עוד יום עוד יומים, אולי בעוד שבוע שבועיים יפרצו מהומות דמים בארץ. ראשי הערבים החלו לחלק ביניהם את רכושם של היהודים. הערבים “הטובים” והמסורים באו אל ידידיהם היהודים ויעצו להם למהר לנסוע, אם לחוץ לארץ ואם למקומות מרכזיים בערים הגדולות בארץ.

בישוב היהודי נתקבלו הידיעות הללו ברגשות מעורבים. המון העם נתקף ברוח פחדים והיו רבים אשר החליטו לחפש להם מקלט. שררה הדעה כי דוקא בירושלים ישלוט הסדר על כנו, הואיל והשלטונות הבריטים לא יהיו מעונינים בשפיכת דם בעיר הקודש, מקום מושב השלטון העליון. משום כך החלו נוהרים יהודים מערי השדה אל עבר העיר העתיקה. ככה החלו להראות פנים חדשות של משפחות מישראל – מפתח תקוה, מן הגליל המרוחק, מיפו ומשאר הישובים, שחפשו מקלט בעיר הבירה בירושלים.

לעומת אלה הפחדנים, החלו להתארגן בארץ לעשרות, למאות ולאלפים בני נוער שהחלו ללמוד תורת ההגנה וההתקפה גם יחד. עם האמונים הגלויים, שנערכו בחצר בית העם בירושלים, החלו ראשי הישוב לדאג להקמת צבא אדיר, צבא מחתרת אשר ידע להשיב באש על כל התקפה והתקפה.

בימים ההם סופר מפה לאוזן על אדם מיוחד במינו, רחב־כתפים ורחב־גרם, אדם גבה־קומה, בעל זקנקן קצר, מרכיב משקפים על גבי עיניו השחורות המימיות המפיקות טוב לב, אשר הגה רעיון חדש ונועז.

למה זה, טען אותו האיש, עלינו לחכות עד אשר יבואו הפורעים אלינו? עלינו לדעת להלום בישובי הפורעים, לזרוע בקרבם מבוכה בטרם יעלה בידם לצאת להתקפה עלינו.

אם באמת עלינו להתגונן באש, הרי ההתקפה היא נשק ההגנה הטוב ביותר, טען אותו האיש אשר זכה לכנוי החבה בארץ בשם “הזקן”.

בארץ התארגנו פלוגות של נערות ונערים אשר בזו למות ולעגו לפחד. הללו אומנו בקפדנות מרובה. נערים ונערות היו מסיירים לפי תומם בארץ, אולם אותה שעה למדו להכיר מוצאיו ומובאיו של הכפר הערבי, של הפרור הערבי ושל הבתים הגדולים בעיר אשר מהם תצא הרעה. רשת של רגול נפרשה בישוב הערבי ומעתה ידעו אנשי ההגנה כל מה שמתרחש בשטח הערבי.

בעיני הערבים נראה מוזר הדבר כי דוקא ביום אשר יזמו גבוריהם התקפה על מקום פלוני, פרצה לפתע פלוגה יהודית במקום רכוז הנשק והכחות התוקפים ועשתה שמות בלילה בתוך הישובים הערביים.

מעתה הלכו ונשתנו הסדרים. תחת אשר היהודים היו ישובים בחוריהם, מנחשים ומרעידים אימתי תנחת המכה עליהם, החלו הערבים נתקפים פחד עם רדת החשכה. כוחות של אנשי ההגנה היו תוקפים ישובים ורכוזים של הערבים, ואפילו בלב הישוב הערבי חדרו, ומנהיגיהם לא יכלו להבין כיצד הצליחו כחות בני השטן היהודים לחדור לתוך מבצריהם הם.

אולם כך דרכה של הרשעה. כיון שהחלה פועלת, קשה אפילו למנהיגים להשתלט עליה ולעצור בעדה. ובסופו של דבר ארע מה שצפו לו במשך ימים. בעיר הקודש בירושלים פרצו פרעות. עשרות יהודים נפצעו ונהרגו, אולם מאות ערבים שלמו בדמם ובחייהם בעד התפרצויות אלה.

אותם הימים, זמן מה לפני שפרצו המאורעות, הופיעו פנים חדשות ברחוב היהודי. בחורים צעירים – תלמידי בית המדרש למורים, תלמידי בתי הספר התכוניים והגבוהים, וכל בחור טוב בירושלים – נראו לפתע צועדים ברחובות העיר העתיקה וכמה מהם השתכנו בתוך החדרים של הישיבה, אשר ליד חורבת רבי יהודה החסיד.

אנשי העיר העתיקה הביטו בהערצה על בחורים צעירים אלה, שהיו כה שונים מאברכי המשי חוורי־הפנים שהלכו ברחובות הצרים של העיר העתיקה. הללו היו סוקרים, בעיניהם המביעות בטחון, כל עבר ופנה. ספרו, כי לרוב מהלכים בחורים אלה כשידיהם בכיסיהם.

– ודאי יש להם דבר מה בכיסים אלה! – היו מבטיחים יודעי דבר.

ילדי העיר העתיקה החלו לרחרח סביב הבחורים הללו ולהקיף אותם בהילה של קדושה והערצה גם יחד.

“לא ינום ולא יישן שומר ישראל” – לאטו הילדים כיודעי דבר בראותם בחורים אלה בגבולם.

מפה לאוזן ספרו, כי אפילו הרב הראשי, רבה של העיר העתיקה, נתן ברכתו למגיניה הצעירים וצווה להתיחס אליהם ביראת כבוד ובחבה.

בין הילדים, שראו חובה לעצמם להיות לעזר לבחורים המגינים, היתה גם יפה, אשר נשאה עינים מלאות הערצה לבחורים גבוהים אלה אשר הפחד הוא מהם והלאה.

יפה וחברותיה ראו חובה לעצמן להנעים חייהם של אנשי ההגנה. הן היו באות יום יום בשעות הבוקר אל חדרי הישיבה, מכבדות את החדרים, מסדרות את המזרונים של הבחורים, ואגב – נושאות עין של התפעלות למראה כלי־הנשק המוזרים שהיו נתונים תחת שמירה קפדנית במקומות מחבוא מיוחדים שנקראו בשם “סליקים”.

הידעת? הן ככרות הלחם אשר באצטבה אינן כלל לחמים, הללו מחסנים לנשק הם! – טענה חנה’לי הקטנה, אשר ראתה לתמהונה כיצד נגש אחד הבחורים אל ככר לחם, פותח פתח בו ומוציא ממנו אקדח נאה ומצוחצח. החלו הילדים להתחקות אחר שורש הדבר והדבר נגלה: אנשי ההגנה נהגו לקחת ככרות לחם עגולים, להוציא את תוכנם הרך ורק הקרום החצוני הקשה נשאר. בתוך “כלי” קבול זה יכלו האנשים להכניס אקדחים קטנים, אגרופנים, כדורים ושאר כלים שהיו אסורים בהחזקה. משבאה משלחת של שוטרים והחלה בחפושים, היו הבחורים מעמידים פני תם ומראים כי רק ככרות לחם עמהם וכל נשק אסור אין להם…

במחנה הבחורים נמצאו גם כמה חברות. עד מהרה נתברר לילדי ירושלים כי הבחורות ממלאות תפקידים כפולים. הן ידעו כיצד להחזיק נשק ולהפעיל רמון יד ולזרוק אותו בתוך ההמון. בקצור, הן היו לוחמות טובות כחבריהן, אך היה להן עוד תפקיד נכבד. הן שמשו מחסק לנשק. כשיצאה פלוגה לפעולה היו הבנות מחביאות מתחת לבגדיהן את הנשק. השוטרים הבריטיים לא היו מעיזים לשלוח יד בבנות ולבדוק אצלן… ככה היו הבנות לעזר רב לחבריהן הלוחמים, בהעבירן נשק ממקום למקום.

היו מקרים שהבנות הטילו פחד ומבוכה בקרב הערבים. הללו לא יכלו לתאר לעצמם כי גם הבנות יכולות להלחם. עלבון רב הוא לערבי, איש המזרח, להיות מוכה בידי אשה. עלבון רב הוא לאיש המזרח כי ירים יד על אשה. היה מעשה וקבוצת לוחמים מן ההגנה נמצאה לפתע בתוך אש צולבת בלב העיר העתיקה. הערבים כתרו אותם מכל צד ועוד מעט וגורל החברים נחרץ לכליה. בשעה חמורה זו, כשכל רגע היה יקר, נטלה בחורה אחת את רמון היד שהיה חבוי מתחת לחולצתה, הוציאה בחפזון את הניצרה ובבת אחת זרקה את הרמון בתוך קבוצת הערבים הלוחמים שכבר חגגו את נצחונם.

הרמון, שנפל בתוך החבורה, מלא שליחותו באמונה. הוא רסק, פצע והרג ממיטב הפורעים. הערבים שעמדו בסמוך למקום־המעשה עמדו נדהמים למראה הבחורה עזת־הנפש בעלת השערות הצהובות והעינים רושפות האש, אשר עשתה שמות בשורותיהם.

– הרי זוהי בת השטן, רוּלה, – נהמו הערבים והחלו בורחים על נפשם, כי יראו מהצהובה בת השטן יותר מאשר יראו מפני הרמונים הקוטלים בהם. שמה של הצהובה השטנית נפוץ בעיר העתיקה ודי היה כי תראה בחורה יהודיה זהובת־שער בשטח, מיד אחז פחד את הערבים הנמצאים בקרבתה.

ילדי העיר העתיקה השתדלו למלא שליחויות שונות בשביל חברי ההגנה. יפה היתה ששה להעביר הוראות, פתקאות ופקודות מעמדה לעמדה. לא פעם היו הילדים מעודדים ממציאות המגינים, אורבים בפנות דרכים ורחובות, מקשיבים לכל רחש לחש, מטים אוזן לדברי ערבים ואת אשר שמעו היו מעבירים מיד אל המטה הראשי, אשר שכן כבוד באחד החדרים בסמוך לבית־הכנסת הגדול שהיה ידוע בשם: “חורבה”.

באחד הימים, כאשר שככה סערת הפרעות ונדמה כאילו חוזרים החיים לאט לאט למסלולם, יצאה יפה עם אמה ועם קרובת משפחה שלהם, שבאה מפתח־תקוה לירושלים לסייר בעיר. הנשים החליטו לעלות לחנויות המרווחות, שבנו הנוצרים והיו ידועות בשם חנויות הבטרק (פטריקיה). היו הנשים עסוקות בעניני קניה, בבחירת בדים יפים, עד כי שכחו לגמרי עולם ומלואו.

פתע – רעש ושאון מלאו את הככר מסביב. חנוונים החלו סוגרים בחפזון חנויותיהם האנשים שמלאו את הככר כדבורים בכוורת, רובם פניהם הפכו חוורים־ירוקים וכלם החלו לנוע, לרוץ לכל עבר, כשהם פורשים ארבות ידיהם לצדדים והם נבוכים ומבוהלים.

– מה קרה – שאלה את יפה.

– היהוד תוקפים את הערבים! – קראה אחת הנשים הנבהלות.

עד מהרה כמעט ונתרוקנה הככר. פה ושם היו זרועים בשטח רדידי נשים שנשרו בשעת מנוסה, כפכפים ונעלים שהשאירו ההמונים החפוזים להציל את נפשם. ובלב המגרש נשארו עומדות שלוש נשים יהודיות, רועדות מפחד לחייהן.

– בואו אחרי! – צווחה יפה הקטנה והחלה מושכת את הנשים אחריה. יפה, שקרבתה להגנה נסכה בה אומץ רוח, החליטה לחתור בהקדם לעבר אחת העמדות בקרבת רחוב היהודים. במלוי תפקידיה בשליחויות, ידעה הילדה כל מקום בהם חונים כאילו בהיסח הדעת אנשי ההגנה. היא ידעה, כי אלה הבחורים יגוננו על נשי היהודים ואלה יצילו חייהן.

ברגע קשה זה בטחה האם העבריה בבתה אמיצת־הלב כי היא תנחה אותן בדרך הנכונה. הנשים החלו אצות רצות בצדי החנויות, בשבילים צדדיים, כשהן שומרות על קשר־עין עם יפה, שנסתה להפעיל את שרירי רגליה בכל מלוא המרץ והתנופה.

– יפה’לי חייתי! אל תרוצי! עצרי! עמדי רגע! אני מתה מפחד. רגלי אינן נשמעות לי – צרחה האם בגבור יאושה.

– תנו לה לרוץ! – קראה האורחת מפתח־תקוה – ככל שתקדים הילדה להגיע אל רחוב היהודים כן תחוש התגבורת לעזרתנו. אם נגזר עלינו למות, נמות לפחות כבני אדם אמיצים. כך טענה האורחת, אשר ידעה טעמה של עמידה בכבוד על הנפש ועל הרכוש.

ויפה היתה רצה כמה צעדים, נועצת רואותיה במתרחש לפניה, ואחר חוזרת על עקבותיה, תופסת באמה ומושכת אותה מהר כי תלך אחריה.

הנשים קרבו והלכו אל עבר רחוב היהודים. כאן נראה ההמון גובר והולך. פקעת עצומה של בני אדם, לבושה בתערובת של סגנוני לבוש, היתה מתגלגלת אילך ואילך, ללא מטרה וללא כוון. הפחד, אשר נראה על כל פנים, הוכיח ברורות על רפיון רוחם של צאן־אדם אלה אשר חרדו לחייהם.

החיילים הבריטיים שהופיעו, אף הם היו נראים חדלי־מעש. היתה זאת קבוצה של ששה חיילים, עם סמל בראשם. בשלשות צעדו ורוביהם מכודנים.

והסמל צרח: – “הסתלקו לצדדים, אתם בני אדם. עמדו על עמדכם ואל תברחו ואל תתנועעו לכל עבר”. אך דבריו היו כקול קורא במדבר. הפחד הטיל מהומה במחנה הערבים וכל אשר היו לו רגלים וידים, מהר לנוס על נפשו…

אמה של יפה, מירה’לה, שלבשה עוז למראה בגדי השרד, נגשה אל הסמל ובקשה כי יעביר אותן, את שלוש הנשים, אל עבר העמדות היהודיות.

הסמל הסתכל רגע בשלש הנשים היהודיות הנפחדות ונרעדות, גרד פדחתו ובקול מתחטא ומתפלא טען:

– כיצד הגעתן הנה? מה אתן עושות כאן? מהר הסתלקנה! עוד מעט יבואו הערבים וישמידו אתכן.

– אבל איך נצא מזה? – יללה מירה’לי.

למראה המבוכה שהסתמנה בפני הנשים, החליט הסמל להפריש שני חיילים אשר ילוו את הנשים. הנשים הנבהלות החלו צועדות, כשלפניהן חיל ברובה מכודן ואחריהן – חייל שני, ואף הוא כחברו נועץ עינים בוהות ומבוהלות אל כל עבר, לראות האין סכנה נשקפת לו.

לאשרן, נודע בעוד מועד לנשים, כי כל הפרשה היתה טעות אחת מצערת. נתברר, כי שני ערבים שכנים רבו ביניהם והאחד הוציא סכין ופצע את חברו. משנראה הדם נגר ברחוב סברו הסובבים את הנצים, כי פרצו פרעות ובגלל פחד־שוא זה ברחו כל אנשי העיר איש לעברו…

בדי עמל הגיעו הנשים אל רחוב היהודים.

– מה את עושה ברחובות הערביים? – פנה לפתע מישהו אל יפה ותפש בזרועה.

היה זה אברהם הסמינריסט, מן ההגנה, אשר ירד אל מקום הפורענות למלא תפקידו.

למראה ידידה, אורו פני יפה. היא העיפה עין וראתה עצמה מוקפה מכל צד בבחורים, אשר נראה, כאילו במקרה הם נקלעו למקום זה. למעשה היו הם האנשים אשר בזכותם, בזכות קור־רוחם ואומץ־לבם, השתלטו על המצב ומנעו פחד שוא והתרוצצות יתר ברחוב היהודים.

– היינו בבטרק, – גמגמה יפה כשעיניה תועות־מרפרפות על חברה ואחר אל עבר הנשים הנבהלות, ומהן אל עבר החיילים המוזרים, שאף הם הפחד קנן בעיניהם.

– היינו בבטרק, על מנת לערוך קניות בחנויות – חזרה יפה לספורה, מששבה אליה רוחה, – ופתע החלה שם מנוסה ובהלה. אנשים זרקו כל אשר היה בידיהם. חנוונים רבים השאירו סחורתם ונעלמו, אחרים התחבאו בין הארגזים והסלים אשר מסביבם, והכל הפך הפקר. אלו ראיתם אנדרלמוסיה זו, הייתם חושבים כי בא קץ לכל בשר. פחד! זוועה!

כך סיימה יפה את דבריה, כשעיניה יוקדות משמחה, למראה אנשי ההגנה אשר סבבוה ולמראה אחיה היהודים, אלה בני המות הפחדנים, אשר לבשו עוז למראה קומץ הבחורים הטובים אשר הצילו חיי אחיהם בני דתם ממות בטוח ומכליון.

בדי עמל הגיעו שלש הנשים עיפות ויגעות אל ביתן ואל חצרן. המאורע, אשר אירע היום, עשה לו כנפים בסביבה. שלש הנשים היו מסמר למטר דברי הרכילות והפטפוטים בשכונה. מירה’לי וחברתה היו חוזרות ומספרות, חוזרות ומתארות לפרטי פרטים את אשר אירע להן באותו יום.

– עליכן לברך “הגומל”, לתת שמן למאור לבית הכנסת – היו הנשים מיעצות לחברותיהן, אשר באורח נס שבו לביתן שלמות ובריאות.

– השם יצילנו מכל צרות ופגעים, – היו ממלמלות הנשים הזקנות ואגב כך רוקקות אל עבר הרובע הערבי, כשהן שולחות קללה משולשת על ראשם של שונאי ציון.

– פוי עליהם! שימותו ולא ישובו לארץ־החיים לעולם ועד. הנשמע כדבר הזה? קמים אנשים ורוצחים, שופכים דמיהם של אחרים, אין דין ואין דיין.

ר' נפתלי, אביה של יפה, אשר שמע את אשר אירע לנשים, גמר אומר בלבו: יעבור עלי מה, אני אצא מרחוב היהודים. אני אשוב להיות גבר ככל הגברים, אמצא פרנסתי בכבוד, אמשוך ידי מן הבטלה והמלמדות, אעשה הכל כדי לצאת מתחומי העיר העתיקה. אעתיק משכני אל מחוץ לחומות העיר.

ומשבשלה ההחלטה בלבו, שח דברו זה לפני אשתו ובניו. הפעם לא התנגדה האשה לדברי בעלה. הפעם הבינה האשה, כי צו החיים הוא – לנטש את חיי הפחד והבהלה. אותן הדקות הספורות, אשר עשתה ברחוב הבטרק, נטעו בה את ההכרה כי אין כל טעם להשאר בעיר העתיקה. מראה הבחורים מישראל – חברי ההגנה, אשר בזכותם נשארו היא, חברתה ובתה בחיים, למדו אותה כי מעתה יש לשנות את הקו.

“רצוני כי בני יהיו אנשים אחרים”, החליטה האם. “רצוני כי יחיו מיגיע כפיהם ואל יהיו תלויים באחרים. רצוני כי בני כשיגדלו יוכלו למצוא דרכם בחיים בכוחות עצמם ואל יהיו תלויים ב”חלוקה" ואל יאכלו לחם חסד.

ככה גמלה ההחלטה במשפחה כי עליהם לעבור לעיר החדשה.

ומענין, רבים מאנשי העיר העתיקה היו שותפים לרעיון זה. החצר הרחבה החלה מתרוקנת ויום יום נראו בני אדם עומסים מטלטליהם ויוצאים דרך שערי העיר אל עבר העיר החדשה אשר מחוץ לחומות, לחיים חדשים, לחיים של חופש.


 

11. אל העיר החדשה    🔗



אחר שחדלו הפרעות בעיר העתיקה והסדר חזר אל כנו, נתברר כי רבים מן היהודים עזבו את הבתים הצרים והמטים לפול ועברו אל העיר החדשה.

העיר אשר מחוץ לחומות קסמה להם, ביחוד לבני הנוער. הללו ראו את המרחבים העצומים, את ההרים העוטרים את העיר, והעיקר: את העצים המוריקים, המטילים צלם בחרבוני הקיץ ויחליטו: עלינו להתחיל בחיים חדשים.

– די לנו לשבת בין הגויים, נפחדים ורועדים מבוקר עד ערב מפני בני־ישמעאל, – טענו הצעירים.

– אנו שואפים לאור ולדרור, ליופי וליצירה.

ואכן, שם מחוץ לעיר החלה תקופה של בנייה אשר פרצה לכל עבר. יהודים היו בונים בתים לאורך רחוב יפו. עולים מחוץ־לארץ בנו את השכונות היפות, אשר היו שטופות שמש כל הימים. מן המזרח הרחוק, מבוכרה המוזרה, עלו יהודים עשירים, אשר בנו את שכונת הבוכרים – את רחובות “כי הרחיב להם האלוהים”.

יהודים אמידים, יוצאי אמריקה ובריטניה ואתם יהודים מן הארץ, החלו בונים את רחביה. רחובותיה היו בנויים לפי קו הגובה והם מתמשכים – אם בקוים ישרים ואם בקוים עקלתוניים לאורך הרכס. משני צדיהם צמחו בתים רחבי־מדות, מעוטרים באבנים יפות, ובהם שוכנים בני אדם ברחבות ובבטחה.

אף יהודי העיר העתיקה, אנשי ירושלים הותיקים, נתקנאו באחיהם החפשים והחלו בונים להם שכונות משלהם. לצדה של מרחביה, קמה שכונת “שערי חסד”, הצופה אל עבר העמק הרחב ואל עבר הדרך לעזה. אמנם, בנינים אלה היו בנויים בשורה אחת, דבוקים וסמוכים זה לזה, אך גם בין חומות האבנים הללו נבטו־הציצו עצים מוריקים והם עלו והחלו מכסים בכסות חדשה את בתי האבן הקרחים והחוורים.

גם בבית הוריה של יפה חלו תמורות. נפתלי האב, אשר לבו נקלע בין הלמדנות מזה ובין המרחבים והחופש מזה, גמר אומר לעקור מן העיר העתיקה.

אף מירה’לי האשה, אשר כל הימים היתה חרדה מפני היציאה מן העיר העתיקה, גם היא כבר נטתה בסתר לבה לצאת מן הגיהינום ומן הפחדים. היא לא יכלה לשכוח את אשר אירע לה ברחוב הבטרק, שעה שחייה היו תלויים לה מנגד.

יפה היתה שמחה לגלגל שיחה על יציאה מן המקום.

– אם אתם לא תעברו מכאן, סופכם שהגויים ישחטו אתכם – היתה טוענת וחוזרת וטוענת.

יפה היתה מזועזעת ימים רבים ממראה הבלהות והפחדים אשר ראתה בעיר העתיקה. היא היתה מתעוררת מפעם לפעם בחצות לילה בצריחות ובצעקות: “אמא! הם באים!”

"מי באים? – היתה שואלת האם, נבעתה מקולות הפחד של הבת.

“הם. הערבים. אני רואה אותם. אני מפחדת מהם, אמא! אני מתה! הצילו הושיעו!”

ויש שהילדה היתה נתקפת בעוית חזקה, מתפתלת־מתגלגלת על מטתה וממררת בבכי. בני הבית היו עומדים מסביב למטתה, משתדלים לשוא להרגיעה ולהשכיח מלבה את הסיוטים הרעים.

אחיה של יפה תבעו אף הם בתוקף לצאת מן המקום הנורא, אשר ישבו בו כל ימי חייהם.

– אבל ממה נחיה? – היתה האם שואלת כאשר כלו כל הטענות, – הן יודעים אתם, כי אביכם הוא תלמיד חכם היושב על התורה וממנה לחמו. אם יצא מן העיר העתיקה יפסיקו הגבאים לתת לו את ה“חלוקה” ואז נשקפת לכלנו סכנת רעב, רחמנא ליצלן.

– מי שנתן חיים הוא שיתן גם מזון! – פסק האב דברו.

כששמעה האם דברים אלה גמרה אומר למצוא לה עבודה, אשר תתן לבני ביתה לחם לאכול, מבלי להזדקק למתנת בשר ודם.

והפתרון נמצא.

בימים ההם היו יהודי ירושלים רגילים לקנות חלב אצל הערבים. מחשש, שמא ימכרו הערבים חלב לא נקי או חלב אשר הושם בכלי לא־כשרים, הקפידו היהודים הדתיים לקנות אך ורק חלב אשר נחלב לעיניהם. בבוקר היו הערבים עוברים ליד הבתים, נוהגים בעדר עזים, אשר עטיניהן הגדולים והתלויים היו מלאים, והם צורחים בקולי קולות: “יחלב”, לאמור: נשים צדקניות, צאינה וקבלנה חלב טרי וטוב. לשמע הקול היו הנשים יוצאות, וכליהן בידיהן, והן מחכות עד אשר יחלוב הערבי לעיניהן את החלב הלבן.

דבר זה גרם מורת רוח ובזבוז זמן לנשים ולא פעם פרצו קטטות ומדנים בין הערבים לבין הנשים.

גם בעיר החדשה נהגו הערבים לבוא עם הצאן לספק חלב לתושבים היהודים. לא פעם אחרו הערבים לבוא ואנשי השכונות נשארו ללא חלב.

ומירה’לי, אשר היתה אשה מעשית ופקחית למדי, החליטה: אני אמכור חלב ליהודים, היושבים בעיר החדשה.

אכן, היה טעם בדבר ליהפך לחלבנים. אנשי העיר הדתיים אשר הכירו את נפתלי, כי איש ישר הוא, שמחו לקבל חלב על ידו.

אמרו ועשו.

לא ארכו הימים ובני ביתה של יפה עמסו את מעט המטלטלים אשר להם על גבי עגלה רתומה לסוס ויצאו את העיר.

בעינים דואבות לוו אנשי החצר את היוצאים.

– לכו לשלום! הצליחו ועשו חייל! – ברכו הנשארים.

– ולואי ויעלה בידיכם לבוא בעקבותינו – אחלו היוצאים לנשארים.

והמשפחה עקרה לביתה החדש, שנבנה לפני זמן מה בשכונת מאה שערים. היה זה חדר אחד מרווח, אשר הכניסה אליו היתה דרך פרוזדור רחב מעין חדר. בצדו היה המטבח וקצת הרחק משם – בחצר נצב בודד בית הכסא. מקלחת ואמבטיה לא ידעו אנשי השכונה ומים היו שואבים כאבותיהם מן הבורות.

– עתה ירווח לנו, – נשמה יפה לרווחה את אויר המרחבים החדשים.

– ולואי ותהיי בריאה ושלימה כאן בשכונה – ברכה האם.

מעתה היה נפתלי קם בבוקר בבוקר, בהיות החושך על פני הארץ, בטרם יבחינו בין עז לבין כלב, ושם פניו אל עבר העיר העתיקה. יחידי היה מהלך בשבילים כשהדממה מקשיבה להד צעדיו, ומשגבר עליו הפחד, היה מתחיל משנן בדרכו פסוקי־תהילים. לאטו היה מפזם: “גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירא רע כי אתה עמדי; שבטך ומשענתך המה ינחמוני”.

אותה שעה היו אחרוני הצללים נמלטים על נפשם ואור גדול נגה בנפשו של האיש, אשר שם נפשו בכפו כדי להביא לחם לבניו.

בעיר העתיקה, בחצרות, בתוך כוכי אבן מטים לנפול, שוכנו עדרי עזים שופעים חלב. כאן גרו חלבנים ערביים, אשר היו מוכנים למכור חלב לנפתלי ובלבד שלא יאלצו לעייף את הצאן ולעשות קילומטרים רבים ברגל אל עבר העיר החדשה. בכוכים אלה נחלב החלב לעיני נפתלי והוא הועבר אל כדי פח גדולים, אשר פיהם הצר היה נסגר היטב היטב במגופה לבל ישפך החוצה.

משמלאו הכדים חלב, היה נפתלי נוטלם בשתי ידיו וסוחב אותם אל עבר השכונה. יהודי השכונה בטחו בנפתלי וידעו כי שומר מצוות הוא וכי החלב כשר הוא וטרי. הם היו מאמינים לו וקנו ממנו ברצון את החלב.

לא קלה היתה העבודה על נפתלי. הכדים המלאים היו מעיקים במשקלם על הגבר רפה־הכד. לא פעם היה נאנח בסתר על קשי יומו, אך כבהמה כשרה, אשר לא תדע להביע כאבה, כן היה גם נפתלי, אשר הדאגה לפרנסתם של התלויים בו סתמה את פיו ואת עיניו, ושוב לא הביעו אלה כל טרוניה וכל טענה.

לא כן מירה’לי. לה כאב הדבר מאד. במסתרים היתה מלווה אותו, כאשר היה קם ממטתו החמה בלילה, והיא מתפללת חרש ושפתיה דובבות ואומרות: אלוהים, אלוהי, עשה חסד עם עבדך, עם נפתלי ושמור עליו והגן עליו לבל יעשו הערבים רעה לו. ראה, הוא עמל ויגע כחמור, רחם עליו ותן בו כח, כי יוכל לשאת הצרות והמכאובים.

ולפרקים, כאשר אחר נפתלי לשוב הביתה, היתה מירה’לי קמה ממטתה ויוצאת לקראתו ומצפה לו בשדה. ובראותה אותו מרחוק, היתה מקדמת אותו בקולה הרך והמלטף: נפתלי! מה קרה לך? למה אחרת? עיף אתה? והאשה הקטנה והחלשה היתה ממהרת להושיט ידה, לתפוס באזנו של הכד כדי להקל על בעלה. נפתלי היה מתמוגג אז מהתרגשות ומאושר למראה האשה הטובה אשר זמן לו האלוהים.

ערב אחד כאשר נטו כבר צללי ערב על פני השכונה אירע אסון. החלב, אשר במרבית בתי הלקוחות, החמיץ. הנשים באו אל בית נפתלי והחלו טוענות, כי נמנע מהן לתת לתינוקות משהו לאכול, כי אין להן חלב.

נפתלי לא היה בבית אותה שעה, כי יצא להסתופף בין כתלי בית המדרש. רצה האיש להשכיח עמלו בדף גמרא ובפלפול מן התורה.

מירה’לי נמצאה במצב קשה. היא מאנה להטריד את בעלה ולהוציאו מן המקום היחידי בו מוצא הוא את ספוקו והנאתו – מבית־המדרש, והיא החליטה: אלך אני לבדי אל העיר. הן הפעם עלי לשאת עמי אך כד אחד, מכירה אני את הערבים, הם לא יעשו לי רעה.

אמרה ועשתה. ליתר בטחון נגשה אל ידידתה, אל שרה־לאה שכנתה, ובקשה ממנה כי תצטרף אליה ויחדיו ירדו אל העיר העתיקה.

לא בלב קל הסכימה השכנה ללכת אל גוב האריות, אך קשה היה לה לסרב לשכנתה, למירה’לי הטובה.

יצאו השתים לדרך והילדים עומדים ומחכים לשובן, והם מונים ומצרפים דקות לשעות בצפיה לשובן.

עברה שעה, חלפו שעתים, השעה הרביעית כבר עמדה לחלוף.

החליטו הילדים לצאת ולראות – מדוע מאחרות הנשים לשוב. פגשו בילדים כמה גברים ויהי הדבר לפלא בעיניהם.

– ילדים! לאן אתם הולכים בשעה כה מאוחרת?

– אנו הולכים לראות איה האמהות שלנו! – ענו יפה ובתה של שרה־לאה פה אחד בקול בוכים.

– תינוקות שכמותכן! לא! אל תעשו זאת!

– מוטב שתלכו לקרוא לאבא ויחליט הוא מה לעשות – הציע האחד.

נטל ר' אליהו השכן ידה של יפה והלך עמה אל עבר בית המדרש, על מנת לקרוא לו לנפתלי.

ונפתלי שמע את אשר עשתה אשתו ופחד אחז אותו. כיצד זה מעיזה בת ישראל לצאת לעת ערב, שעה שרחובות העיר הערבים הומים, בלי לווי של גבר?

– יהודים! – השמיע נפתלי קולו באפלולית בית המדרש, – השמעתם? אשתי ושכנתה יצאו לעיר העתיקה וכבר עברו שעות רבות והן טרם חזרו. מי יודע מה קרה להן, היש ביניהם גברים נועזים אשר יצטרפו אלי לרדת עמי אל העיר העתיקה?

– מה? עכשיו בלילה, לרדת לעיר? השתגעת? הן הדבר כרוך בסכנת נפשות!

– אבל אשתי איננה! – צווח נפתלי בכאבו למראה “גבורי” ישראל הרועדים על נפשם ואינם נחלצים לעזרת חברם שנמצא בצרה.

– אם לא תלכו עמי אלך לבדי! – החליט נפתלי.

– חלילה לך ר' נפתלי – טענו האנשים. – וכי מה תועיל בדבר? ממה נפשך, אם שלום להן – הרי הן תבואנה, ואם חס וחלילה אירע מה שהוא, במה תוכל לעזור להן. האם רוצה אתה להוסיף נפש קדושה על הנפשות אשר נפלו? או שמא רוצה אתה ליתם את בניך מאמם ומאביהם לילה אחד?

והנשים השתים ירדו לעיר העתיקה. הן עברו את רחוב השלשלת ולא שתו לבן לקריאות ולאותות־התמהון, אשר הפליטו הערבים, השבּבּ־הצעירים למראה, נשים בלתי רעולות המהלכות לבדן בסמטאות העיר.

– לאן, הנשים? שמא נצטרף אליכן? – צהל בקולו אחד הערבים, אשר העראַק נסך בו עוז ובטחון.

– יללה נשים! – גער בהן ערבי שני.

– בואנה ונשתה יחד מן החלב המתוק, מן העראק הלבן – התל הערבי.

– יגער ה' בך השטן – מלמלה מירה’לי והחלה נחפזת ומושכת אחריה את שכנתה.

ובפנותה אל שכנתה אמרה:

– אל תסתכלי בפרצופיהם של חיות־אדם אלה. נעבור מהר ולא נשים לב אליהן, אולי יציל אותנו האלוהים מצפרניהם של טמאים אלה.

שחק להן מזלן של הנשים והן הגיעו אל מחוז חפצן. עוד מעט נעלמו באפלולית הכוכים כשמאחור נסגר עליהן השער.

והשבב, בראותם כי טרפם נמלט מפניהם, התפזרו אל כל עבר ורק אחדים מהם החליטו לארוב לנשים כי ידעו שעליהן לשוב לביתן.

הערבים בעלי הצאן נדהמו למראה הנשים, אשר העזו לבוא אליהם בלילה.

– מה? כלום לא יכלו הילדים להתאפק ולא לשתות ערב אחד חלב? למה זה הסכימו הגברים לשלוח אתכן בלילה למקום סכנה?

לאחר שחלבו הערבים את העזים ומלאו את הכד, החליטו הנשים לצאת לדרך.

– אני אלווה אתכן בדרך – טען יוסף העלם.

– גם אני – נענה אבו עלי.

והנשים, אשר ידעו, כי הופעתן בשכונה בלווית ערבים עלולה להכתים את שמן הטוב, השיבו:

– לא באללה! הדבר מיותר. אל תטריחו את עצמכם, אתם המכובדים. אנו נשוב לבדנו.

– לפחות אראה לכם דרך, אשר לא תתקלנה בה בעובר אורח מן השבב המרעים והרעים – הציע אבו עלי.

– חן חן לך על טוב לבך – מלמלה מירה’לי אסירת תודה.

בשעה מאוחרת יצאו הנשים, כשאבו עלי הולך לפניהן להורות להן הדרך.

משהגיעו הנשים לפרשת דרכים הפצירו באבו עלי, כי ישוב לדרכו.

אבו עלי הסכים לדרישת הנשים והחל חוזר לביתו, והשתים מהלכות כששיניהן נוקשות מן הפחד ומן הדממה הכבדה האופפת אותן.

– הנה הן! הגברות! – נשמע לפתע קול רך בלוית צחוק מדרדר אשר הפר לפתע את דומית הליל.

בתוך הערפל, אשר כסה את העולם, ראו הנשים לחרדתן כמה דמויות המתקרבות אליהן.

– פוי עליכם! מארה על כל שונאי ציון! – מלמלו הנשים והחלו רצות כדי להמלט על נפשן.

– נכנס אל בית אחד. טוב שנחסה בצל קורות־אבן מאשר להשאר במדבר השמם הזה – מלמלה שרה לאה.

השתים, אשר הפחד הניס כל צל של עיפות מהן, אצו רצו ובשארית כחותיהן החלו להתדפק על הדלת הראשונה אשר נזדמנה להן.

– חכינה נשים! אני נפתח לכן הדלת! – צהלו קולות מאחריהן. – יש לנו בתים מלאים כל טוב, מטות מרופדות, כרים לרב מחכים לכן, בגן עדן תהיו בלילה זה.

והשבב, עוד מעט וקרבו אל הנשים…

פתע נפתחה דלת קטנה בשער וראש ופנים מאירים עטורי־זקן לבן נראו בפשפש.

– באנה, ברוכות אלוהים! הכנסנה לחצר! – קרא הקול בעברית ובקול רך.

כצלצול פעמונים היו להן הקולות אשר שמעו.

– אכן, שלח לנו האלוהים עזרתו במועד! נכנסנו לבית יהודי.

לאחר שנחו הנשים, החלה מירה’לי מספרת לו לזקן את אשר קרה.

– בבית ודאי דואגים לנו – יללה שרה לאה. – מה יהיה על הילדים ועל הבעלים שלנו?

– אל דאגה נשים – השיב הזקן במאור קולו. – אני אלווה אתכן ואביא אתכן לביתכן, אני גר בחומה ומכאן ועד ביתכן הדרך לא רב.

אמר ועשה. הזקן התלבש בחפזון, נטל בידה של מירה’לי, אשר החזיקה בכד החלב והוביל אחריו את שתי הנשים. חיש מהר יצא דרך פשפש סמוי ונעלם ועוד מעט השתים עמדו מחוץ לחומה.

עוד צעדים מספר, ממש בקפיצת הדרך, והנשים הגיעו עד קרוב לשכונה.

– הנה העץ הבודד – אמרה שרה לאה.

– הנה הרחוב שלנו – תמהה מירה’לי.

– והנה הגברים באים לקראתנו.

ועוד הנשים מסתכלות אל עבר הזקן כדי להודות לו על פדות נפשן, והנה נעלם ואיננו.

ספרו הנשים לבעליהן את הנס אשר אירע להן והראו אל עבר המקום אשר נעלם בו האיש המוזר.

היו הכל תמהים ואינם מאמינים למשמע אזניהם.

ובשכונה פשטה שמועה: אליהו הנביא חש לעזרתן של הנשים הצדקניות והציל אותן.

מאז עלתה קרנן של מירה’לי ושרה לאה והכל דברו בשבחן, כי נשות חיל הן וצדיקות, כי זכו לראות את אליהו הנביא.




 

12. יפה בבית־הספר    🔗

זמן רב נמשך הוכוח בדבר מקום למודם של הילדים. הבנים ימשיכו ללמוד בחדר ואחר – בישיבה. זה ברור. אך מה תעשה יפה? לאיזה בית ספר תשלח? האב נטה לשלוח אותה לבית הספר של הציונים, הוא בית הספר הכללי בקרבת מקום לשכונה, אך דעתם של החסידים במאה שערים, לא היתה נוחה מן הדבר. הם טענו, כי שלומי אמוני ישראל הטילו חרם על בתי הספר ה“שקולעס” הללו ואסור להמצא אפילו בדלת אמותיהם של פושעי ישראל אלה.

לבסוף החלט לשלוח את הילדה לבית הספר שחציו דתי וחציו חילוני. זה היה בית ספר על שמה של אולינה דה־רוטשילד, ממשפחת הרוטשילדים המפורסמת, אשר בראשה עמדה מנהלת יראת־שמים ושומרת‏־מצוות.

בפחד ורעדה עברה יפה לראשונה את שער הברזל רחב־הידים, אשר דרכו נכנסים לבית הספר. משנסגר השער אחריה, חשה הילדה מעין חלחלה. שער הברזל והנמוסים אשר שררו במוסד, אלה כאלה הטילו כבלים על הילדה הרכה.

עוד בטרם הספיקה יפה להביט הנה והנה, וכבר נגש השמש הנושא בידו את אותות תפקידו – פעמון גדול ביד אחת וצרור מפתחות בשניה, ופנה אליה בזה הלשון:

– היכן הסינור שלך?

– אין לי סינור – השיבה הילדה מגמגמת.

– מה? את חדשה? אם כן, בואי אחרי מהר למשרד.

מלאת חרדה שרכה הילדה רגליה בפרוזדורים הארוכים כשהיא משתדלת להשיג את מורה דרכה.

לאורך הפרוזדור נראו המוני דלתות, ובמרכזה של כל אחת מהן נראה חלון – צוהר קטנטון. צוהר זה הזכיר לילדה את הכתם המרובע – זכר לחורבן, אשר היה בבית הוריה בעיר העתיקה. לבסוף עמדו רגליה לפני דלת אחת חטובה יפה.

– חכי פה! – הודיע השמש קצרות. הוא נכנס בפתח וסגר אחריו את הדלת.

בלב דופק צפתה הילדה לבאות כשהיא עומדת מאחרי הדלת. לא ארכו הרגעים והשמש חזר והופיע ובתנועת יד הורה ליפה להכנס לחדר.

בהכנסה, עמד יפה לפני שלחן־כתיבה רחב־ידים, שמעברו השני נראתה דמות אשה בעלת־גוף ושמנה. האשה פנתה לילדה ושאלה אותה אנגלית:

– ואט איז יור נאים?

יפה עמדה נדהמה. אנגלית לא ידעה כלל. למה זה פונה אליה המנהלת היהודיה, בת עמה, בלשון עם זר?

משראתה המנהלת כי נבהלה הילדה והחלה מגמגמת, מיד שנתה פניה והחלה דוברת אל יפה עברית. הלשון העברית לא היתה שגורה בפיה והעלתה בת צחוק על שפתי יפה, ברם היא החזיקה מעמד ולא חייכה.

המנהלת חקרה את יפה על עברה. יפה ספרה, כי מעולם לא למדה בבית־ספר וכי את הקריאה והכתיבה רכשה מפי מורתה הרבנית אשר בעיר העתיקה. היה ברצונה של הילדה לספר משהו מספורי האבות אשר זכרה, ברם – המנהלת קצרת־הרוח הפסיקה אותה ואמרה לה קצרות: כיוון שבמוסד זה תלמדי אנגלית, עליך לשקוד על למוד לשון זו, כי רק מי שיודע אנגלית, רק הוא עתיד לזכות במשרה טובה כשיגדל. זכרי, כי אנו נמצאים בארץ אשר השלטון עליה הוא אנגלי. אנו כאן מחנכות את התלמידות שלנו לנמוסים ודרך ארץ ומכשירות אותן להיות פקידות טובות ונשים יהודיות טובות.

יפה שמעה נאום זה וחלחלה עברה באברי גופה. האמנם? שאלה הילדה עצמה, הארץ הזו אנגלית היא? היא נזכרה במושל האנגלי, אשר ראתה פעם בעברו עם הפמליה שלו בעיר העתיקה. היא זכרה את החיילים הבריטיים אשר היו סובבים בעיר והם הופקדו כביכול לשמור על שלום העיר, זו העיר אשר בתוכה פרצו פרעות ונשפך בה דם יהודי. באזניה הדהדו ספורי־האימים אשר שמעה שם בחצר, עוד רואה היא לנגד עיניה את בחורי ישראל אשר בחרוף נפש ירדו לעיר העתיקה, על מנת לשמור על נפשם ורכושם של אחיהם בני ישראל הנתונים בסכנה.

הפרעות הן מעשי הבריטים – היו הצעירים חוזרים ואומרים. רק הבריטים אשמים בהתפרצות מאורעות הדמים, כי הם הם המסכסכים בין עם לעם כדי לשמור על שלטונם.

המלחמות הללו פרצו באשמת הממשלה – זכרה יפה דבריו של אבו עלי החלבן, אשר הביע דעתו יום אחד על פשר הריב בין שני העמים.

והמנהלת המשיכה לדבר.

– כאן בבית הספר הזה תלמדי גם להיות יהודיה טובה. עליך להתפלל בוקר בוקר, עליך ללמוד תורה ודינים למען תהיי בת ישראל טובה וצנועה. בבית הספר צריך לדעת להתנהג יפה יפה. אסור להפריע, אסור להשתולל. אוי ואבוי יהיה לך אם תפריעי בשעור. אנו נגרש אותך בלי רחמים. דעי, כי עין צופיה על פני הבית – לא ארשה כי בביתי יגרמו הילדים צרות – זהו בית־הספר שלי ועליך למלא אחר כל ההוראות שלי, השמעת?

משראתה המנהלת כי דברי האיום אשר השמיעה, הטילו פחד בלב החניכה, החליטה מיד לשנות את הטון.

– ועתה, בתי, – שבה המנהלת לדבר במתק לשון, – גשי אל מיסיס לפין בחדר הסמוך, והיא תתן לך סינר נקי. סינר זה עליך ללבוש בבוקר בבואך לבית הספר. סינר זה יהא עליך כל עוד הנך במוסד. שמרי עליו לבל יתלכלך. לעת הצהרים, כשתצאי מן המוסד, תשובי תתלי סינרך על קולב בחדרה של מיסיס לפין ותשובי בבגדיך שלך הנקיים לביתך. ככה תנהגי כל הימים. וזכרי, בתי: אסור לאחר לבית הספר, אסור להחסיר אפילו יום אחד ללא סבה מספקת. ועתה לכי לך, בתי, לכי והצליחי.

נדהמת משה יפה ממקומה ועוד בטרם היה ספק בידה לעכל הרשמים החדשים והיא כבר מצאה עצמה מעבר לדלת. השמש נטלה בידה והעביר אותה לחדרה של מיסיס לפין. שם קבלה יפה סינר ארוך בעל שרוולים ובצאתה – ראתה עצמה אחת מני מאות התלמידות בבית הספר ע"ש אולינה דה־רוטשילד.

מעתה היו חייה של הילדה קבועים בתוך דפוסים קפואים, שחזרו ונשנו מדי יום ביומו.

בבוקר בבוקר היתה קמה יפה משנתה, שותה בחפזון רב כוס קפה, מצטידת בפרוסות לחם מרוחות בריבה או בחלבה וממהרת לצאת את הבית בדרך לבית הספר. חרוד חרדה הילדה שמא תאחר להגיע. היא השתדלה לבוא במועד הנכון לבית ספרה. היא לא רצתה לאחר והשתדלה בכל כחה שלא לפגר אחר חברותיה.

בצאתה מביתה כבר חכו לה חברותיה בנות השכונה. הללו נהגו ללכת בחברותה, כי בית הספר היה רחוק וההליכה בין השכונות הערביות היתה כרוכה באי־נעימות.

הבנות היו עושות דרכן לאורך רחוב יפו, שהיה סואן כבר משעות הבוקר המוקדמות. לפעמים היה תוקף עליה יצרה של יפה לעמוד ולהסתכל בחלונות הראווה אשר לבתי־המסחר הגדולים, אולם הפחד שמא תאחר, דרבן אותה שלא לפגר אחר חברותיה.

משהגיעו הבנות אל המגרש הרוסי, היתה תוקפת אותן חרדה קלה. בין בית־הספר לבין מגרש הרוסים התמשך שביל צר, אשר חומות אבן גבוהות סגרו עליו משני הצדדים. חומות אלו נסכו אימה על הבנות. היו אלה קירות אבן אשר נבנו במקום זה לפני שנים רבות. פה ושם עלו צמחי הכתלית באבנים. חוורים היו העלים ודומה – כאילו העיד הצבע מה קשים חיי הצמח בקיר זה ובינות לאבנים הללו. במקומות מספר נסו להאחז בין הסלעים שיחי הצלף, זה הצמח בעל הקוצים הדוקרניים והפוצעים את הנוגע בהם. בשעות הבוקר הקרירות בימות הקיץ נחה העין בשמחה על הפרחים הגדולים של הצלף. היו אלה פרחים בעלי עלי כותרת לבנים־סגולים אשר הקיפו אבקנים סגולים וארוכים ושמרו עליהם. יפים היו, אך לב יפה היה מתחמץ בקרבה למראה הפרחים הקמלים שנראו ליד אלה הרעננים. היא ידעה מתוך נסיון כי פרחי הצלף, פרחי חלוף המה. נפתחים המה בשעות אחר הצהרים ונסגרים בשעות הבוקר בעלות השמש בשמים.

בצמחי הכתלית החוורים ופרחי הצלף קצרי־הימים ראתה יפה מעין סמל לחייה. גם היא שואפת לחיות, לפעול ולעשות, אך מסביב לה היא חשה מחנק וצרות אופק. מכל צד ראתה יפה כאילו אויבים מתנכלים לה, להציק לה ולהטרידה.

– יפה, הנה הם! היתה שומעת הילדה קולות־פחדים מפי חברותיה, שעה שהלכו הללו בדרך.

ידעה יפה, מה כוונת חברותיה. פרחחים ערביים היו אורבים בסמטה הצרה ומשראו בנות ישראל הנחפזות לבית הספר, היו מתחילים להתגרות בהן. היו מקרים ובת שעברה לבדה בסמטה, נתקפה על ידי ערביים אשר בקשו להתעלל בגופה להנאתם. מפה לאוזן סופרו בין הילדות מעשי זוועה, מעשי אונס שנסו ערביים לעשות בגופן של בנות ישראל. ההורים היו מזהירים וחוזרים ומזהירים לבנות שלא תעזנה לעבור לבדן ביחידות בסמטה זו. – מוטב שתקיפו ותעברו ברחוב הראשי ואל תעבורנה בסמטה זו. – היו האמהות משננות לבנותיהן.

הערביים, משראו כי קבוצת הבנות גדולה ולא יוכלו להן, היו מסתפקים בהפרחת קללות או מלות גנאי אשר הבנות הסמיקו לשמען.

– בנות, אל תשימו לב לדבריהם ואל תענו להם! עברו מהר! – היו הילדות הגדולות לואטות לחברותיהן.

– ימח שמם וזכרם של פראי אדם אלה, הלואי וימותו במיתה משונה – היו מפטירות הבנות, מכסות פניהן וממהרות לברוח מן המקום הנורא הזה.

לבית הספר הופיעה יום אחד מורה חדשה. היתה זו מורה צעירה, אשר נולדה בפתח־תקוה המושבה וסיימה חוק למודיה בבית המדרש למורות בתל־אביב. מורה זו אחות היתה לה, אף היא מורה, שבאה מאנגליה והיא אשר המליצה בפני המנהלת על אחותה המורה לעברית. תפקידה של המורה הצעירה היה ללמד עברית, תנ"ך ומולדת.

משדרכו רגלי המורה במוסד החדש, עמדה האורחת תמהה מן הרוח המוזרה אשר הלכה בין כתלי האבן הקרים. הכל היה כה זר לה, כה רחוק, כה קר.

– כיצד זה ילמדו בנות ישראל לדבר אנגלית? – שאלה המורה (שמה היה שושנה) את אחותה אשר הזמינה אותה לבוא הנה.

– שמעי, שושנה, – השיבה לה האחות. – את באת הנה ללמד עברית ומה לך ולסדרי הבית הזה? כאן תוכלי להורות בשקט, תרויחי כסף, תתראי עם פקידים גבוהים מכובדים ואולי תמצאי לך חתן הגון מביניהם – זה הכל. התעניני בעניניך ואל תשימי לב למתרחש סביבך. כך פסקה האחות הבכירה והסתלקה לה לדרכה.

שושנה, אשר חונכה בבית המדרש למורים העברי על רעיון אהבה לחניך, על הלשון העברית, על חנוך לעבודה ולחיים, לא יכלה להשלים עם דברי אחותה. זרים היו לה מנהגי הבית, היא שכנה באחד האגפים של הבית. בערבים היו מתלקטים כאן פקידים בכירים, בריטיים ויהודים, אשר שמחו להזדמן יחדיו במשתאות ובחינגות שערכה מנהלת הבית. לכאן היו מוזמנים אורחות ואורחים, אשר שאפו להתבולל ולבוא בחברת השליטים דוברי אנגלית, אנשי הצמרת השליטה. שושנה – נפשה היתה סולדת ממשתאות אלו. היא לא יכלה לסבול את הדבור האנגלי ובחפץ לב היתה בורחת אל חדרה להתבודד בו כשהיא אוטמת אזניה משמוע צלילי הלשון הזרה שהיו מהדהדות באולם.

שושנה מצאה שלומים בטפול בילדות. בכתה מצאה כר נרחב לפעולה. כשנחה עליה הרוח, היתה פורשת לפני תלמידותיה יריעה נרחבה, יריעה של חיים חדשים. היא ספרה לבנות העיר, על חיים חדשים ההולמים בקצב גובר והולך בארץ האבות. הילדות היו שומעות בעינים לוהטות ובפה פעור על צעירי ישראל המפלחים אדמת האבות ומוציאים ממנה לחם. חיי החקלאות, הקבוצות, הקבוצים, ישובי העולים, עלילות הגבורה והשמירה על כבוד ישראל, – כל אלה נסכו רוח חדשה בלב הבנות. הן אהבו את מורתן והיו כרוכות אחריה.

ביחוד נמשכה יפה אחרי מורתה החדשה והיתה שותה בצמא את דבריה, שעה שהיתה מספרת על החיים החדשים ועל הנוער העברי במושבות ובקבוצים.

אף שושנה נמשכה אחרי חניכתה ולאט לאט נכרתה ברית ידידות בין השתים. שושנה היתה מבקרת יחד עם חניכתה בשכונות היהודיות, רואה את חייהם של אחיה בני ישראל ומנהגיהם ולפרקים אף ירדה עם ידידתה אל העיר העתיקה מקום שם גרה לפני זמן מה יפה חניכתה.

לעומת זאת זכתה יפה, הודות למורתה, לבוא במגע עם היהודים השוכנים בפרברים החדשים שנבנו בעיר והם שונים מאביה ושאר יהודי ירושלים האדוקים. השתים בקרו בבית־הספר לאמנות “בצלאל” ויפה ראתה לראשונה בחייה תמונות אמנותיות, שצוירו בידי אמנים ידועי‏־שם. הילדה המתבגרת עמדה נדהמה למראה תמונות עירום של גברים וביחוד נשים. ברגע הראשון הסבה הילדה עיניה מן התמונה המוזרה, אך שושנה מורתה, שהבינה לרוחה, הסבירה לחניכתה כי בתמונות העירום משתדל האמן להבליט את קוי הגוף העדינים והמחוטבים להפליא. אין לנו להתביש במערומי גופינו, טענה שושנה. הן זה שלנו ואשרי האיש אשר נחן באברים יפים ומחוטבים. הן גם בספר הקדוש, בשיר השירים אשר בתנ"ך, מתנה המשורר את יפי גופה של הנערה אשר אהב. בני אדם נוצרו לאהוב איש את רעותו ורעה את אישה ולמה להתביש ברגשות אלה?

והילדה, שסמני הבגרות החלו מטביעים חותמם בגופה שגדל והתפתח, עמדה ושמעה ולבה לא האמין למשמע אזניה. לפתע חשה הקטנה־הגדולה כאילו כל אותם החומות, הסייגים והאיסורים נמסים ונעלמים, לפתע חשה, והנה כל אותם רגשות שהציקו לה ובקשו פתרון לתעלומה הגדולה – תעלומת הבגרות, הולכים ומוצאים את פתרונם.

זהו הקו! זוהי האמת!, לחש לה הקול הטמיר והנעלם אשר בתודעתה. עלי לדעת להכיר את החיים, עלי לבוא במגע עם בני אדם, עם נערים. הן כמוני, אף הם בשר ודם. כמוני אף הם גדלים ומתפתחים, גדלים וחושבים, גדלים ושואפים למצוא דרכם בחיים. קשה, קשה לו לאדם הבודד לעשות דרכו יחידי בים החיים. שבעתיים תקל המעמסה כשתוכלי לחלק רגשותיך עם אחרים, עם ידידיך.

שושנה ספרה לחברתה הצעירה על תנועות הנוער בארץ ועל סדרי החיים החדשים המתרקמים במולדת החדשה, המחדשת נעוריה.

ויפה החליטה: מקומי בתנועת הנוער, מקומי בקרב חברי וחברותי. יחדיו נלמד, יחדיו נעבוד. יחדיו נבנה חיים חדשים בארצנו המתחדשת.


 

13. בארץ־ישראל המתחדשת    🔗


מצב ההורים בביתה של יפה הלך והשתפר. אט אט נעלמו־הגלידו הפצעים אשר גרמו בזמנם הלך־רוח של נכאים ותוגה. מסחר החלב התפתח והלך והפרוטה היתה מצויה. האם חדלה לאט לאט מעבודתה הקשה. לא עוד היתה מירה’לי הענוגה4 נאלצת לגרור אחריה את כדי החלב. נפתלי שכר לו עוזר, שהיה עושה את העבודה הקשה. במשך הזמן רכש גם חמור רחב־גרמים, אשר עליו היו מעמיסים את כדי החלב כדי להעבירם אל בתי הלקוחות, שמספרם גדל והלך.

והואיל ובבית היתה מצויה הפרוטה יכלו ההורים להקדיש יתר תשומת לבם למצב ההלבשה של הבנים.

ויפה רכשה לה בכספים אשר קבלה, ספרים לקריאה. הספר הטוב היה משוש לבה. משזכתה לקרוא ספר טוב, היתה שוכחת עולם ומלואו שקועה רובה ככולה בקריאה. יש והיתה נגשת אל המטה, עליה שרועה הבת שקועה בקריאתה, לראות את אשר אירע לה. לפרקים היתה יפה מתגלגלת מצחוק, כשהיתה קוראת דבר־מה מבדח או מצחיק, ולפרקים היתה ממררת בבכי, אם הספור היה עצוב.

סיוע רב נסתייעה יפה במורתה שושנה. זו היתה משאילה לה ספרים או מיעצת לה לבחור בספרים אשר מצאה אותם טובים לקריאה. מספרות העמים הושפעה יפה מאוד, מקריאתה בספר “אוהל הדוד תום” להריט ביצ’ר סטו. תום המסכן, תום הכושי המושפל ויפה־הנפש, השפיע עליה מאוד. היא ראתה בכושי המסכן, סמל לחיי היהודים, אשר אף הם מושפלים ומדוכאים. לבה בכה בקרבה על האכזריות, בה נהגו הלבנים כלפי הכושים המסכנים, אשר העבידו אותם בפרך.

יפה לא יכלה להבין, כיצד זה מעיזים בני אדם לשעבד להם את אחיהם ולעשותם לעבדים.

ספר אחר אשר השפיע על יפה היה “דון קישוט” למיגואל די־סרונטס. ספר זה, המתאר בצורה כה מבדחת את האביר בן דמות היגון, את דון קישוט, גרם לילדה שעות רבות של צחוק ובדיחות־הדעת. כטוב לבה עליה היתה יפה מתישבת בערבים ומספרת לאמה את הספורים אשר קראה. וכשהאם היתה במצב רוח טוב, היתה מפטירה: ילדה גדולה שכמוך, מה לך לקרוא בשטויות. מוטב שתקראי בספורי “צאינה וראינה” או בתנ"ך הקדוש. שם תמצאי ספורים על אנשים חשובים ומכובדים, ולמה לך לקרוא על אבירים, על מכשפות, על כושים ועל עבדים?

לאט לאט נתודעה הילדה גם אל הסופרים העבריים ואל ספוריהם. קסמו לה שיריהם של גדולי המשוררים. השיר “עין־דור” לשאול טשרניחובסקי, המתאר את יומו האחרון של שאול המלך, היה שגור על שפתיה והיא ידעה את כולו בעל פה. גורלו של המלך הראשון המסכן־הגבור, אשר על אף ידיעתו הברורה כי הוא הולך למות, לא בחר בבריחה כי אם במות של כבוד בשדה הקטל, נטע בקרבה רוח של הערצה אליו. האהבה בין דוד ויונתן נגעה עד לבה והיא היתה מקנאה בדוד אשר מצא לו רע כה מסור, כה אוהב…

הספר “אהבת ציון” גולל לפני יפה עולם של אידיליה, עולם של קסם, – של חום ופשטות בנאות רועים, לעומת נכלים ושנאה וקנאה בבתי השועים ובחצר המלכות. כשקראה הילדה את הספר “אהבת ציון” נצבה לפניה כמו חיה ירושלים של הימים ההם, עת ישבו בני ישראל איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ומלך עברי משל בהם.

מדוע לא יהיו לנו מלכים כיום? מדוע לא יהיה השלטון עברי גם בימינו אנו?, היתה יפה שואלה את עצמה.

וכשסחה הילדה הרהוריה לפני שושנה, היתה זו משיבה לה: ילדתי, הביני וראי. הנה גם אנו צועדים לקראת עצמאותנו. אמנם מלך אין בישראל ויתכן שלא יהיה לנו מלך לעולם, אבל – אלו הכרת את המושבות והקבוצים אשר הוקמו, אלו בקרת בתל־אביב העיר העברית הראשונה, ונוכחת כי גם בארץ מקימים גרעינים ראשונים של עצמאות לאומית.

– האמנם? – תמהה הילדה.

– בהחלט! – השיבה המורה.

ובערבים, עת היו השתים מטיילות להנאתן בסביבות העיר, היתה שושנה מספרת לתלמידתה על החיים החדשים הנרקמים והולכים בגליל. על שומרים גבורים המגינים על הנפש ועל הרכוש, ספרה לה המורה, ועל בני אדם, צעירים ומבוגרים, אשר נטשו חיי עושר בעיר והלכו אחרי המחרשה ואחרי הצאן למצוא תוכן חדש בחייהם.

רושם עז השאיר על יפה הספר “אנשי בראשית”, אשר קבלה במתנה ממורתה. בספר זה קראה ימים רבים. היא קראה וחזרה וקראה בו עד כי ידעה אותו ממש בעל־פה. בדמיונה, היתה מהלכת בעקבות השומר האמיץ, הרוכב על סוסו והוא סובב הולך בלילות בדרכים־לא־דרכים כשהוא שומר על רכוש האכר ההולך ומתערה במולדתו החדשה. כמיהה עזה מלאה את יפה לצאת את ירושלים ולראות במו עיניה את הישובים הפורחים, את המושבות אשר נבנו במולדת המתחדשת.

ומבוקשה של יפה נתמלא כמעט בהיסח הדעת.

משבאו ימי הקיץ הלוהטים, החלה מירה’לי האם מתאוננת על כאבים בכל אברי הגוף ועל עייפות גוברת והולכת, עד כי קשה היה לה ממש להלך על רגליה.

הרופא יעץ לה לנסוע לתל־אביב ולהתרחץ בים.

– תתרחצי בים ותתרענני, רוח הים תשפיע עליך לטובה, תשתזפי בשמש, תנוחי, תתפרקדי על החול הרך והחם. השמש תחדור לכל נקב ונקב אשר בעורך. סעי לים, תראי כי יוטב לך שם – סיים הרופא דברו וטפח בחבה על גבה של האשה הצעירה אשר הזדקנה בלא עת מדאגה, מפחד ומעמל.

– ומדוע באמת לא תסעי? – שאל נפתלי. – תודה לאל, מצבנו הולך וטוב. הפרוטה מצויה בבית. כדאי לך לרדת לתל־אביב. תשכרי לך חדר על שפת הים, לשבועיים או לחודש. תבריאי ואחר תשובי הביתה בהרגשה מעודדת וטובה.

הוחלט איפוא כי האם תרד אל השפלה לתל־אביב, על מנת לנוח זמן מה על שפת הים.

– אקח עמי את יפה לתל־אביב – הודיעה האם.

דבר זה שמח מאוד את יפה והיא התנפלה על הורתה, חבקה ונשקה לה על הבשורה הטובה אשר בשרה לה.

רוחה של יפה נשאה אותה כבר מזמן לבקר בישראל החדשה. החיים בעיר כבר היו לה למעמסה, ביחוד סבלה קשות מן השעמום בימות החופש, שעה שבית־הספר סגור והמורה שושנה איננה.

יתכן ואפגש עם מורתי, בתל־אביב או בפתח־תקוה, – הרהרה הילדה בלבה.

החלו ההכנות לנסיעה. יום יום יצאו האם ובתה אל החנויות לקנות בגדים מתאימים ולהכין הכל לקראת המסע הקרוב.

בגד הרחצה אשר לבשה יפה לראשונה העלה סומק על לחייה.

– כיצד זה תלבשי בגד רחצה לעיני בני אדם? – שאלה האם את הבת. – האם לא תבושי להתהלך כמעט ערומה ברחובות העיר?

– מה יש? – השיבה הבת. – כולם לובשים בגד־ים על שפת הים ולמה אהיה אני שונה מהם?

המשא ומתן בדבר בגד־ים גרם לוכוחים רבים בין האם והבת. האם השתדלה לקנות בגד־ים אשר יכסה עד כמה שאפשר יותר את מערומי הגוף ואלו יפה רצתה לקנות בגד ים מודרני אשר יהלום יפה את גופה ויבליט את גזרתה אשר הלכה והתפתחה.

אכן, למראה גופה ההולך ומתפתח, גאה לבה. בלבה קותה, כי הופעתה על שפת הים בבגדה החדש, תעשה רושם, ובדמיונה ראתה עצמה כשהיא הופכת להיות מרכז להתענינותם של נערים בני גילה או קשישים ממנה, אשר יעמדו מלאי התפעלות למראה יפיה של בת ירושלים, לבנת־הגוף ושחורת־השער, אשר תהלך לה ברצינות ובגאוה על שפת ימה של תל־אביב העיר.


 

14. בדרך אל השפלה    🔗


שעה ארוכה עמדו יפה ואמה בתור בתחנת האוטובוסים של “אגד” בעיר החדשה.

– מדוע זה לא יבוא האוטובוס? – חשבה הילדה בלבה.

– אבא! מוטב שתלך כבר, למה לך לחכות לנו? – התחננה יפה לפני אביה, אשר בא ללוות את הבת ואת האם למסע הראשון והוא אינו פוסק מהשיא להם עצות טובות, כיצד ואיך עליהן להתנהג בהיותן שם במרחקים.

– אבא, אינך צריך להדריך אותנו – השיבה יפה בקוצר רוח. תראה, אנו נסתדר יפה.

בסתר לבה פחדה יפה, שמא יתחרט האב ברגע האחרון ויצווה לשתים לשוב הביתה. ואם האוטובוס לא יבוא ויהיה עלינו לשוב בבושת־פנים הביתה? – עברו הרהורים במוחה של הילדה, אשר יצרה דחק עליה למהר להסתלק מן המקום הזה, למהר ולנסוע כדי להכיר את העולם החדש, אשר עליו שמעה כה הרבה והוא נראה לה כה יפה, כה קוסם מבעד לערפל הדמיוני אשר עטה על המרחקים הרחוקים־הקרובים.

והרגע הנכסף הגיע. פתע הופיעה מכונית ענק, שהיתה שואנת ונושפת בכבדות. המכונית עצרה ליד ראש התור. הנהג הפסיק את רעש המנוע והחל מזמין את הנוסעים להכנס ולתפוס להם מקומות. בדי עמל פלסה לה יפה מקום כשאחריה מהדסת האם, ושתיהן גוררות עמהן את המזוודות הכבדות.

– שלום, אבא! – נפנפה יפה בידה ונעלמה בתוך המכונית.

– שלום נפתלי! – מלמלה האם מבוישת, כשהיא שולחת מבטים עורגים לעבר בעלה. – תשמור על הילדים.

– דרך צלחה! – מלמל האב, שעמד בודד כמיותם על המדרכה.

הנהג התישב ליד ההגה, התניע את המכונית וזו נעקרה ברעש מחריש־אזנים וזנקה אל עבר כביש האספלט השחור שהיה הומה מאדם.

עוד מבט אחד הפנתה יפה אל עבר אביה ואל המוני בני האדם שפנו מקום למכונית הגמלונית ואל הבתים המתרחקים, ואחר – תם ונשלם. לבה של יפה עלץ בקרבה; הפעם ידעה הילדה לבטח, כי באמת יצאה לדרך וכי חלום חייה – לראות את הארץ, עומד על סף ההתגשמות.

עולם חדש נגלה לעיני הנוסעים. משיצא האוטובוס מתחומיה של ירושלים, ועוד טרם נעלמו אחרוני הבתים של מושב הזקנים, וכבר קדם פניהם של הנוסעים ערוץ הנחל, נחל בית חנינא, העושה דרכו אל נחל שורק, כשלצלעותיו דבוקים בתי הכפר ליפתה הוא כפר נפתוח. לצידי הכביש נראו פה ושם בתים, אשר גגו של האחד משמש חצר לבית השני. הבתים היו בנויים במדרגות מדרגות והם שכונים בתוך צל עצים עבותים וירוקים. מפעם לפעם נראתה דמות ערביה היוצאת מפתח הבית כשהיא מאהילה בידה על גבות עיניה לראות במתרחש על פני הנחש המתפתל השחור – הוא הכביש.

מצומדת לחלון המכונית נשאה יפה עיניה התועות אילך ואילך. הנה צופה היא על פני קן הנשרים שדבק לפסגה, הוא הכפר מצפה, מקום מגוריו של הנביא שמואל, וכעבור רגע והעין חובקת בגעגועים את מראה ההרים, הגבנונים והעמקים של מוצא הכפר.

המכונית עשתה תפנית בקשת רחבה. אחר נטתה שנית בעקל הדרך וכבר היתה מהלכת איטית בתוך בתי הכפר מוצא. כאן ראתה הילדה את בית החרושת הגדול לייצור לבנים חלולות ורעפים אדומים. משני צידי הדרך נראו עצי זיתים שבעי־ימים־ושנים, אשר בעלוותם הירוקה בהירה השרו רוח רצינית ונעימה על רואיהם.

שכנה לספסל היה מורה אחד, אמוץ שמו, אשר אף הוא שם פניו לשפלה, כדי לנוח מעמל ההוראה ומעמל החום בהרים. ראה המורה כי יפה מתענינת בכל מראה עיניה והחליט לבוא לעזרתה. מעתה היה האיש משתדל להסב תשומת לבה של יפה לכל מקום מענין, לכל אתר עתיק, לכל כפר או מבנה אשר עבר לעיניהם תוך כדי הנסיעה.

משעברו הנוסעים על פני הגשר, אשר מתחתיו עובר אפיקו של נחל שורק בדרכו אל הים, פנתה המכונית והחלה עולה במעלה ההר כשהיא גונחת, חורקת ונושפת תמרות עשן שחור, אשר התמזג עם האספלט של הכביש המתפתל וחובק את צלעות ההר.

– אנו עוברים עתה את “ארזה”, – הסביר אמוץ והורה על רבוע זרוע עצי אורן ירוקים וכבדי־צל. ריח האורנים מלא את המכונית והנוסעים שאפו אל קרבם את נחוח השרף ונהנו למראה המדרגות ההרריות המצועפות בצעיף ירוק של גפנים.

– כאן, במקום זה, נטע בנימין זאב הרצל לפני שנים רבות את העץ, הוא הברוש הנקרא ברוש הרצל – ספר אמוץ.

הנוסעים, שהיו ישובים בספסלים ליד אמוץ עשו אזניהם כאפרכסת, ועיניה של יפה נצמדו אל הדובר, כאילו חששה לאבד מלה מספורו המושך.

וכך ספר אמוץ:

– ד“ר הרצל המנוח הגה את הרעיון – לשוב ולרכוש את אדמת ארץ־ישראל מידי התורכים, אשר שלטו אז בארץ. בעזרת ידידו, דוכס גרמני, התקשר עם מלכה של גרמניה, וילהלם השני. וזאת עליכם לדעת, הוסיף כבדרך אגב. – יחס הגרמנים טוב היה לישראל. המלך וילהלם בקר בימים ההם בארץ. גם הד”ר הרצל החליט לבקר בה באותו זמן. הופעתו של הד“ר הרצל בארץ הטילה סערה גדולה ביהדות ארץ־ישראל. מפה לאוזן ספרו כי – הנה, הנה יבוא האות, הרצל החוזה היהודי הגדול יבוא בדברים עם מלך גרמניה האדיר ובירושלים יוכרז רשמית על תקומתה של מדינת ישראל. הרצל גבה־הקומה, בעל הזקן השחור והעינים החולמות, התהלך עם בני לויתו בארץ. הוא בקר במושבות – רחובות, ראשון־לציון ונס־ציונה, ובכל מקום נתקבל בקבלת פנים מלכותית מפוארת. בבואו לרחובות יצאו לקראתו עשרות בחורים מישראל רוכבים על סוסים וחגו סביב מרכבתו כשהם דוהרים כחץ מקשת ובמהירות מסחררת מסביב לעגלתו. מספרים, שעיניו של הד”ר הרצל זלגו דמעות שמחה למראה גבורי ישראל אלה והוא מלמל בחרדת קודש: “ראיתי בעיני את ניני המכבים אשר קמו לתחיה בארץ־ישראל”.

בהכנסו לשערי רחובות, קבלו פניו, בתוך השאר, שנים מנכבדי היהודים שגרו ברמלה העיר הערבית. הללו גהרו לארץ, נשקו את האדמה עליה דרכו כפות רגליו של הרצל ובחרדת קודש ברכו ברכת שהחינו, על שזכו לראות הוד מלכותו וגואלו של עם ישראל. “ככה יעשה למלך ישראל”, קראו שני היהודים בהתרגשות.

הרצל נפגש עם המלך הגרמני, פעמיים. בפעם הראשונה הוא נפגש עמו ליד שערי מקוה־ישראל – בית הספר החקלאי. המלך הגרמני שרכב על סוסו הלבן, הבחין בד"ר הרצל שעמד לצד הכביש בתוך עדת מלויו, הוא הטה סוסו, הושיט לו ידו ודבר עמו שעה קלה בלבביות יתרה.

– יפה היא הארץ – אמר המלך, אך עזובה היא.

– היא זקוקה למים וצל, לעצים – השיב הד"ר הרצל. – הנה רואה אתה, אנו היהודים האומרים לשוב ולבנות את הארץ עשינו את ההתחלה. ראה מה יפים העצים המוריקים כאן בסביבות מקוה ישראל, אשר בנינו כאן בשממה ביכולתנו להפוך את כל הארץ הזאת, לאי של ירק, למרכז של ברכה.

המלך חייך ואמר:

– ד"ר הרצל הנכבד, נמשיך את השיחה בירושלים ועד אז – היה שלום!, ובדברו הטה סוסו והפמליה המלכותית המשיכה דרכה בחום הלוהט לעבר ירושלים.

והרצל אשר המשיך דרכו ירושלימה לפגישה הגורלית, היה כחולם. הנה, הנה עומד הוא לפני הגשמת חלומו, חלום עם ישראל, לשוב להיות עם חפשי בארצו – האמנם?…

אולם קמו משטינים. בפגישתם השניה, והיה זה ביום ב' בנובמבר, שנה המלך את טעמו ואת דברו. נכר היה כי גברה השפעתם של שונאי ציון. הרצל יצא אבל וחפוי ראש מעם המלך ובלבו החלטה למהר לברוח מן הארץ. – האדמה בוערת מתחת לרגלי, מלמל המנהיג המיואש לבני לויתו.

– אבל אדוני הד“ר – פנה האכר ברוזה ממוצא אל הרצל. – אל תפול ברוחך. רבים נסו להצר ולהפריע לבנין ציון וירושלים ונכשלו. יהא וילהלם שלך כאחד מהם. אנא, ד”ר נכבד, מלך ישראל וגואלו, סורה אל משקי אשר במוצא, תראה מה עשו ידים עבריות בסלע ותוכח כי עוד לא אבדה תקותנו…

הרצל נעתר לבקשתו של האכר. הוא בלה ערב מלא הוד וקסמים במוצא הכפר העברי, ולבוקר, בטרם יצא הרצל לדרכו, הציע לו האכר: הרצל מנהיגנו, תשמח לראות את העץ אשר נטעו ידיך באדמת המולדת.

אותו יום נטע הרצל עץ ברוש צעיר ורענן, לידו נטע חברו דוד וולפסון עץ שני, עץ דקל. היו שני העצים גדלים ימים רבים. עצו של הרצל תמר ועלה למעלה למעלה והיה דומה לנר זכרון מהבהב בשמי התכלת – לזכרו של הרצל הגדול אשר מת משברון לבב ולא זכה לראות את הברוש אשר נטע כשהוא משגשג ועולה. והנוער בישראל קבע לו למנהג לעלות מדי שנה בשנה, בכ' בתמוז, הוא יום מותו של המנהיג, אל עבר הברוש ולהתיחד עם המנהיג אשר רצה להביא גאולה לעמו.

אמוץ פסק לדבר, דממה מלאת־צפיה השתררה במכונית, דומה שאפילו הנהג הטה אזנו לשמוע את הספור אשר נארג כאן בצלע ההר, אשר עליו טפסה־עלתה המכונית הגדולה.

– באו ימים קשים – המשיך אמוץ, – התורכים נכנסו למלחמת העולם כשותפים בצדם של הגרמנים והאוסטרים. התורכים, אשר שנאו את הציונות, החליטו לעקור כל זכר לשאיפת הציונים. הם אסרו על החזקת בולים של הקרן הקיימת, שרפו כל ספרי השירים אשר שרו צעירי ישראל ובהם הביעו כסופיהם לתחית ישראל, ובאחד הימים שלחו ידם גם בעץ הירוק, בנר הנשמה של המנהיג…

האכר ברוזה התחלחל, כאשר יצא בבוקר אחד אל המרפסת ונשא עיניו אל עבר ההר, והעץ איננו.

ברוש הרצל נעלם! – קרא האכר כשהוא סופק כף אל כף מרוב צער.

ועוד בטרם הבינו בני ביתו אשר קרה וכבר מהר האכר הזקן לרוץ יחף בחלוק לילה אל עבר ההר.

ואשר יגור האיש – היה לאמת. בכאב לב ראה האכר את הברוש גדוע ומוטל על הארץ. הברוש הענק היה שכוב לארץ – הוא מת.

השוטים! הם חשבו כי עם גדעם את העץ תכרת גם תקוה ישראל – הם טעו…

כיום, – המשיך אמוץ אחרי רגעים של נופש – נשאר רק הגזע המת של הברוש, אולם לידו נטעו אלפים ואלפי אלפים של ברושים. הם ממלאים את הארץ. חזונו של הרצל – שאיפתו לצל ולמים – מתגשם והולך. מים לרב מפכים בכל פנה ומחיים את השממה. עצים לרוב נטעים והם יוצרים צל בארץ.

כיום – סיים אמוץ את השיחה – נטועה חורשה נאה מסביב לברוש הרצל הגדוע. קופת חולים בנתה כאן בית מרגוע למבריאים השואפים מאויר ההרים להחלמתם.

– מענין! – אמרה יפה ולא יספה, כי הדמעות שמו מחנק לגרונה.

המכונית חלפה־עברה על פני פסגת הקסטל, הוא המקום בו בנו הרומאים מבצר־קסטל לשמור על הדרך לירושלים. מכאן החלה הירידה אל עבר הכפר אבו־ג’וש, היא קרית יערים.

– והנה קבוצת קרית ענבים,– אמר אמוץ, והורה בימינו אל עבר הכתם הגדול והירוק אשר כסה את מערומי ההר. – חורשות אלו נטעה הקרן הקיימת לישראל. תמצאי פה עצי אורן לרוב, וגם עצי ברוש ואפילו עצי ארז. במרכז בנויים כאן בתי קרית ענבים, הקבוצה הראשונה אשר הוקמה באזור ההרים, בסמוך לירושלים.

המכונית החלה עושה דרכה בין עצי זיתים כבדי־צל. מימין ומשמאל נראו בתי הכפר הערבי אבו־ג’וש. זאטוטים ערומים למחצה וחשופי־שת קדמו בתרועות את המכונית העוברת. המבוגרים שביניהם הציעו אשכולות ענבים למכירה, שזיפים חכלילי־לחיים ותפוחים מוריקים וגדולים. 5

 ראו! פירות כאלה מסוגלים להניב הרים אלה. גם מן הסלעים יכול אדם להוציא לחמו, אם רק יהיה נאמן להם, לעבד את האדמה ולשמור עליה.

– ומה הבתים האלה, בעלי הגגות האדומים אשר לימיננו? – שאלה מירה’לי, אם יפה.

– זהו קבוץ מעלה החמישה – ספר אמוץ. קבוץ זה הוקם לזכרם הנערץ של חמשה חברים, אשר יצאו למלא את צו המנהיג המת. הם רצו לכסות מערומי ההרים בעצים ירוקים. הדבר לא נעם להם לערבים יוצאי המדבר ויום אחד ארבו מרצחים לאנשים אלה ובהיותם בעמק הצר, המטירו עליהם אש וחמשתם נהרגו.

גדול היה האבל בארץ לשמע האסון והקרן הקיימת לישראל החליטה להציב יד לאנשים אלה אשר מתו על מזבח הארץ. היא הקימה ישוב חדש אשר ישא שם המתים לעולמים, על כן נקרא קבוץ זה בשם “מעלה החמישה”.

מן העבר השני נראתה דמות ענק של אשה מחזיקה בתינוק.

– זהו הפסל של מרים המחזיקה בבנה בישו יוצר דת הנוצרים, כאן נבנתה על ידי הנוצרים כנסיה הנקראת “כנסית אמנו של הארון”. במקום זה שכנה לפנים העיירה “קרית יערים”. לכאן הובא הארון, ארון האלוהים משדה הפלשתים. מכאן העלה דוד, אחר כמה שנים, את ארון האלוהים ושכן אותו בירושלים. משום כך נקרא המקום המקודש הזה על שם הארון.

משעלתה המכונית על ראש ההר נראה נוף נהדר. באופק הכחיל הים. מכל עבר נשאו הרים – צוקים, סלעים, פסגות וגאיות, אשר חלפו לעיני הנוסעים כבסרט. המראה היה נשגב, אולם גם מדכא. כל הגב שומם. לא עץ ולא שיח, שממה.

אך הנה החל הנוף משתנה. המכונית החלה גולשת־יורדת לעבר שער הגיא. כאן נראו המדרונות מוריקים משפע עצים; עצי אורן, ברוש, חרוב וזית, אשר גדלו זה ליד זה.

– עצים אלה נטעו רק לפני שנים מספר – אמר אמוץ, וראו כמה עלו מהר. כמה נעים לעבור כאן בתוך יערות ירוקים נאים, המטילים צלם ומכסים את ההרים בכסות ירוקה.

ליאות ירדה על הנוסעים ואחדים מהם אף שקעו בתרדמה. רק יפה לא שבעה ליאות.


 

15. העיר תל־אביב    🔗


וכך הגיעו אל גבולותיה של תל־אביב.

יפה היתה תוהה שעה ארוכה לדעת, מה צורתו של כרך זה, אשר כבר מילדותה שמעה שמעו וידעה עליו גם טובות גם רעות, אך מעולם לא יכלה לשוות לו דמות מוחשית.

המכונית החלה מחליקה ברחובות הישרים, כשמשני עבריהם נצבים בתים. תחילה היו הבתים בני־קומה וקומותים, אך הנה הלכו ורבו הבתים והם גבוהי קומה וראשיהם ממש בעבים יגיעו.

– האם הללו הם מגרדי־שחקים? ממש כמו בניו־יורק העיר? – שאלה הילדה את עצמה, כי זכרה את אשר למדה בשעורי כתיבת הארץ על הבתים הגבוהים, בני עשרות הקומות אשר בערים הגדולות.

ומוזר: כאן לא היה זכר לאבנים. הבתים היו ברובם בניני מלט או לבנים, מטויחים בטיח חלק או מחוספס.

מענין! הבתים – חלקם אדומים, חלקם ורודים, כחולים – שלל צבעים.

– אמא! ראי, מה רבים האנשים ברחוב – תמהה הילדה.

– נכון! – הפטירה האם – אנשים רבים כל כך מסתובבים ברחובות. זה מזכיר לי את הרחובות בעיר העתיקה. שם רבים הערבים אשר ברחובות, אך ההם היו מסתובבים בסמטאות צרות. כאן הרחובות מרווחים.

מכל עבר ופנה נבטו שלטים על גבי החנויות, השלטים, מהם צבעוניים ומהם בעלי אותיות גדולות, הודיעו על החנויות ועל הסחורה אשר בהן. יפה, שסקרנית היתה, החלה קוראה בקול רם: בית מסחר לטכסטיל, חשמל, עבודות מתכת, מכירת אפנים.

– ילדה, הסי! אנו יודעים שאת יודעת לקרוא! – סנט בה אחד הנוסעים.

מבוישה הביטה יפה אל הדובר וחדלה לקרוא את כתוב על גבי השלטים. ברם, רואותיה השתים הוסיפו לשוטט אילך ואילך עד כי נדמה לה כאלו האנשים אינם מהלכים כלל, כי אם מרקדים, נחפזים, אצים רצים ומנוחה לא ידעו.

האוטובוס הגיע אל התחנה המרכזית. בבת אחת דממה המכונה הענקית והנהג השתיק את המנוע הסואן ובקול חדגוני הפטיר: הגענו!, ומיד אחר זה קם ממקומו, אסף כליו, הכניס אותם בתוך התיק הכבד אשר לידו, תלה התיק על כתפיו, פתח הדלה ועמד מוכן לצאת מן הקרון.

אותו רגע קמה מהומה בקרון. האנשים אשר ישבו עד עתה בסבלנות, כאילו אחזה בהם הרוח התזזית של העיר ואף הם נדבקו בקצב המהיר והמסחרר. החלה גרירת מזוודות, קם שאון בקרון והאנשים החלו דוחקים עצמם, נחפזים וממהרים אל הדלתות להיות היוצאים ראשונה.

מירה’לי, בת ירושלים, לא יכלה להבין מה החפזון הזה.

– אמא, בואי! – החלה יפה מפצירה באמה ומושכת בשרוולה. יראה, כנראה, שמא תאבד אף היא משהו מן העיר תל־אביב.

– מה החפזון? תל־אביב לא תברח מאתנו – הרגיעה האם את בתה.

– אבל למה לנו להשאר אחרונים? – שבה וטענה הילדה.

בכבדות נטלה האם את המזוודה הגדולה והחלה שמה פניה אל עבר הדלת.

– סבל? עגלה? – קדם פניה קול אדם חופז, אשר מהר ותפס במזוודתה והיה מוכן להטילה לתוך עגלת־יד שעמדה בקרבתו.

– לאן זה? – שאלה האם בחרדה, כי חפזונו של הסבל לא מצא חן בעיניה.

– לאן שאת רוצה, גברת. הזמן קצר והמלאכה מרובה. ילה, נלך.

– אבל לאן נלך? אינני יודעת את הדרך.

– לא יודעת? אין דבר! אני יודע. תני לי רק את האדרסה שלך ואני אביא אותך לאן שתרצי. אני איש ישר, כולם מכירים את חיימו הסבל. בחיי, איש ישר אני. רק עבודה אני מחפש. הרבה ילדים לי בבית, צריך פרנסה.

– אמא! מה הוא רוצה? נחרדה יפה קלות.

– איסר, איסר – פרצה לפתע האם, אשר גלתה בתוך הקהל את גיסה אחי בעלה, הגר ביפו מזה שנים.

– או, מירה’לי. שלום עליכם! וזאת היא יפה’לי הקטנה? ראו, כמה גדלה! הרי היא ממש פרילין (גברת). שלום עליכם, בת אחי! – קרא בהתעוררות.

נתברר, כי האב נפתלי כתב לאחיו ובקשו כי ישים עין על אשתו ובתו והלה בא במיוחד לתחנה כדי להקביל את פני האורחות.

– ומה שלום אשתך?! הילדים? – חפזה ושאלה מירה’לי.

– ברוך השם, הכל טוב. עושים חיים. אשתי לא יכלה לבוא לקבל פניכם, אבל היא דאגה לכם. אמנם ביתנו קטן, רק חדר אחד ומטבח לנו, אבל תהיו אורחים מכובדים.

– חס וחלילה, איסר היקר! לא נכביד עליך. אנו נשכור כאן חדר. נפתילי ודאי כתב לך על כך.

– כן! – השיב איסר כחוכך בדעתו. – הוא כתב, אבל אני חשתי, כי חבל על הכסף. למה לבזבז אותו? הלא בני משפחה אחת אנו. אך אם עומדת את על דעתך, אין בכך כלום. אנו מצאנו חדר נעים, לא רחוק מביתנו ולא רחוק מן הים. תנוחו בביתנו ואחר נראה מה לעשות.

– לאן? איפה הכתובת? – נדחק לפתע הסבל אל בין המשוחחים.

–לגמרי שכחתי! – מלמלה מירה’לי מבוישה. – ברב שמחתי עליך שכחתי את הסבל הזה. הוא יכול היה להסתלק עם המזוודה ולך חפש אחריו.

– כאן יהודים! – גחך איסר – כולם יהודים הם, הם אינם גנבים.

– מה? כלום לא בני אברהם יצחק ויעקב אנו? – דבר הסבל בקול גערה. – שומר מצוות אני, ולא אעשה לך כל רע, אשה,

איסר החל מפלס לו דרכו כשהוא מפקד על הסבל ועל הנשים ללכת בעקבותיו.

משיצאו לרחוב, קרץ איסר בעינו לעבר אחת המוניות. מכונית נאה ושחורה החליקה־קרבה אל המדרכה והנהג הזמין ברב אדיבות את איסר והפמליה שלו להכנס לתוכה. הסבל הכניס את המזוודות ולאחר שאיסר שלם לו שכרו נכנסו האורחים ונבלעו בתוך המכונית, ומיד החלה זו מחליקה כשהיא שועטת־אצה־רצה בעקבות עשרות ומאות מכוניות גדולות וקטנות שעשו דרכן בחפזון ברחובות העיר.

יפה היתה כחולמת למראה הרחובות הרחבים, הבתים הנאים ובעיקר – החנויות בעלות חלונות־הראוה הגדולים, אשר נראו לכל אורך הרחוב הראשי.

איזה עושר! אילו בגדים יפים, מזוודות, ארנקים, משחקי ילדים, נברשות חשמל! שפע כזה!

– וכל זה שייך ליהודים? –שאלה מירה’לי בתמהון גובר והולך את גיסה.

– כאן הכל יהודים, גיסתי – גיחך איסר. – בשבת סגורות החנויות, כולן כולן. בערב שבת יוצא יהודי לרחובות העיר. תוקע תקיעה גדולה לאות כי הגיעה שעת הדלקת נרות ושבת המלכה מתקרבת ובאה. דומה, שאותה שעה אפילו הים נרגע לכבוד שבת וגליו מתחילים להחליק אט אט.

– את רואה, אמא! עיר שכולה יהודים! אין למצוא גוי אפילו לשבת בעיר זו, – שחה יפה בשמחה לאמא.

– גויים ישנם פה לרוב,– השיב הדוד מניה וביה, – אלא שהללו הם מאחינו בני ישראל. מחללי שבת הם היהודים הללו, אולם לב יהודי פועם בהם. הגויים השכנים, הגרים ביפו הערבית, יראים מאוד מפני היהודים. עולם הפוך, חביבתי. הערבים כאן מפחדים מפני היהודים.

האורחים הגיעו עד מהרה למחוז חפצם, אל ביתו של איסר הדוד בשכונת נוה צדק. פרור זה, בתיו מיושנים כי נבנו עוד בטרם היתה תל־אביב על פני החולות. הרחובות צרים כאן, מדרכות אין וגם הבתים – דומה כאלו דבקו האחד בשני וכולם מהווים גוש אחד של בנינים.

מירה’לי ובתה נתקבלו בלבביות על ידי הגיסה והבנים.

לאחר שנחו וסעדו את לבם עם בני הבית, החלה מירה’לי מפצירה בגיסתה, כי תראה לה את החדר אשר שכרו בשבילה.

לא על נקלה הסכימה הגיסה להראות את החדר.

– מה יאמרו הבריות, – טענה הגיסה, – באה קרובה מירושלים ומשכנים אותה בבית זר.

ברם, חזקו דברי הגיסה הירושלמית ועוד באותו ערב יצאו הנשים אל המקום שנועד להן לגור בו.

והחדר, אשר שכרו הנשים, היה קטן, אך נחמד ונעים, בבית מלון צנוע אשר נמצא בקרבת מקום לים.

בעל המלון קבל את האורחות בסבר פנים יפות. הוא שבח את חדרי מלונו והתפאר כי בבית זה מתאכסנים עשירי המושבות והכפרים הבאים לתל־אביב.

– כאן, בביתי, תוכלו לפגוש פרדסנים עשירים, כורמים בעלי עשרות ומאוד דונמים. זהו בית מלון משובח ונודע. בערב מתלקטים ובאים לחדר האוכל ממיטב הסוחרים ביפו ובתל־אביב. תכירו פה אנשים רבים, תהנו מן החברה.

בעל המלון הוביל את אורחותיו והראה להן את החדרים היפים המסודרים בטוב טעם.

יפה היתה מלאה התפעלות מן החדר אשר קבלו. היא לטפה בהנאה את הברז בעל הזרבובית הנוצצת והממורקה, התפעלה מן הכיור הלבן והמבריק אשר כמוהו לא ראתה מעודה בבית אביה.

בעל המלון פתח את הברז ואשד של מים החל משקשק ויורד בשאון. טפות שובבות נתזו לצדדים והרטיבו את שמלתה של יפה.

– מה רבים הם המים! – תמהה הילדה.

– סגור הברז, חבל על המים – העירה מירה’לי בקנאה.

– כאן לא ירושלים! – צהל קולו של בעל המלון. – כאן מים חנם. שתו, רחצו, נצלו מים כאוות נפשכם.

– אין אנו חסרים מים אמרה אשתו של איסר. כשתהיו על שפת הים תראו כי די לחפור קצת באדמה ומיד יוצאים מים. תושבי השכונה נהגו לחפור בארות ולשאוב מהן מים. כיום גם זה כבר מיושן. אנשי תל־אביב הביאו מכונות כבדות, קדחו־חפרו עמוק באדמה, עד כי גלו מעינות מים רבים המפכים בעמקי האדמה. מים אלה מעלים בעזרת משאבות, המים עולים אל ברכות הנמצאות במקומות גבוהים ומכאן הם עוברים בצנורות וברזים לכל בית ולכל חדר.

– זה מענין! – הפליטה מירה’לי.

– גם בירושלים יש כבר ברזים. בשכונות החדשות כבר זורמים המים בכל בית – אמרה יפה כשהיא חשה להגן על כבוד ירושלים.

לאחר דין ודברים ועמידה על המקח, שכרו השתים את החדר לשבועות מספר. החבורה חזרה לבית הדוד ולאחר הסעודה החגיגית שנערכה שם, שבו השתים עמוסות מזוודות אל בית המלון.

היה זה הלילה הראשון של יפה מחוץ לביתה. במשך היום קלטה רשמים רבים אשר נסכו לאות באברי גופה. עתה ישנה שינה עמוקה במטתה.


 

16. אל הים    🔗


עם בוקר נעורה מירה’לי האם משנתה וזכרה כי היא בתל־אביב.

– יפה! יפה’לי! קומי, התעוררי! עלינו לרדת אל הים.

התעוררה יפה, הרימה ראשה וכסהרורית החלה ממלמלת מלים ללא תוכן. עוד היתה כולה אחוזת שינה.

– אנו הולכים לים, שם נתרחץ ואחר נשוב הביתה.

יפה קפצה ממטתה והחלה עוטה עליה את בגד הרחצה. לרגע צהלו פניה, למראה בגד הצמר המתהדק לגופה התמיר. היא החליקה ידיה בהנאה על פני גופה ורגשי גאווה מלאו אותה.

– כיצד אלך לים בתלבושת זו? – שאלה לפתע הילדה. – הן מתבישת אני. כלום מותר להתהלך בבגד־לא־בגד זה?

– מותר, אסור, – גימגמה האם, כי גם היא נלחמה קשה עם עצמה. אכן, השתים היו מהססות ושואלות עצמן כיצד זה תופענה הן, בנות ישראל הצנועות, אשר הורתן ולידתן בירושלים הקדושה, בבגדי־ים אלה. כלום פרוצות הן, חס וחלילה?

– נלבש את החלוקים – החליטה האם לבסוף. – וכשנגיע לים נתפשט.

ברחוב עוד שלטה דממת השקט. פה ושם חלפה ביעף מכונית דוהרת וחלבנים התדפקו על הדלתות בהציעם חלבם הלבן למכירה.

השתים יצאו את שטח הבנינים והחלו להלך בחולות הרכים והעמוקים. הרגשה נפלאה מלאה את יפה, כשרגליה היחפות שקעו בחול הקריר והרך.

– אמא! זה ממש תענוג! – הביעה הילדה חדוותה.

– נראה מה תאמרי כשנשוב מן הים, – השיבה האם קצרות.

הנשים עברו את שטח הגבעות ולפתע נגלה לפניהן הים.

– איזה יופי! – מלמלה יפה בהנאה. לעיניה השתרע הים הכחול, אשר אין גבולות לו. נשאה הילדה עיניה להבחין היכן נגמרים המים והנה ראתה, אי שם באופק, כיצד גוהרים־קרבים השמים אל המים והם נושקים זה לזה מבעד הנומת הערפל הדק והאפור, שכסה כבחגורה רחבה את השטח אשר בין מים לשמים.

אך הנה הופיעו הגלים בעלי הקצף הלבן. מה מתוקים היו! דומה כאלו הים שולח אותם, את מלאכיו, – מלאכי השלום הלבנים, כדי לקדם את פני הארץ הרוגעת והנרדמת, את פני החולות ואת החוף.

– מה מתוקים הגלים הללו! – קראה יפה בחדווה.

– מתוקים? – השיבה האם, – תבואי בגבולם ותוכחי, אם באמת כה מתוקים הם וטובים כאשר אמרת.

משקרבו הנשים אל הים גבר והלך השאון. היה זה רעש עמום וחד־גוני, שהמה והתדפק על תופי אזניה של הילדה עד כי לא יכלה עוד לקלוט כל קול וצליל אחר.

– אלי, אלי! איזה רעש! האמנם לא יפסק זה לעולם? – שאלה הילדה את עצמה.

מכל עבר החלו נוהרים אנשים לרוב. משקרבו אל שפת המים, החלו מתערטלים עד כי נשארו בבגד הרחצה בלבד.

יפה אף היא עשתה כמותם. היא פשטה את חלוקה, זרקה אותו על פני החול והחלה קרבה אל המים. אחריה הלכה גם אמה, אלא שזו עשתה דרכה ביתר אטיות.

קרבה יפה אל המים, טבלה רגליה ומיד חזרה בה כנבהלת.

– אמא! המים קרים! אני רועדת מקור – גמגמה הילדה כשהיא מאהילה־מכסה בשתי ידיה על חזה ועל שדיה התופחים וגואים.

– וכי מה חשבת? המים קרירים ורטובים. אין דבר. תתרגלי להם ותראי כמה טוב לטבול בהם.

והאם נטלה ביד בתה והשתים החלו צועדות אל עבר המים.

יפה נסתה להתחמק מידי אמה, שעה שהמים הגיעו לה עד הברכים, אך האם החזיקה בידה.

– כנראה, ירוקה היא הילדה, והיא מפחדת – שמעה יפה קול דובר מבעד לשאון גלי המים.

רצתה יפה להסב ראשה, לראות את הדובר ואולי גם להשיב לו משהו, אך לפתע הסתער עליה גל גדול ואדיר.

נבהלה יפה מן הגל החופז ובקשה לנוס, אך עוד בטרם היה ספק ברגליה להעתק ממקומה, התקרב אליה הגל, התיצב מולה כנד זקוף וכמו נשבר, וחשרת מים עצומה החלה משתפכת על ראשה ועל כל גופה.

– הצילו! – צרחה יפה בשארית כוחה, משהרגישה כי מעדו רגליה וכי נשמטה הקרקע מתחתיהן.

תוך שניות ספורות נעלמו האם ובתה ולא נראו על פני המים.

כמה זמן היתה יפה מתחת למים, נתונה למשחק גלי הים, זאת לא ידעה, אך הרגעים דמו לנצחים. היא חשה כי בא יומה ולא תשוב עוד לראות אור חיים

אך פתע באה ההרגעה. הגל שכך והקצף התפשט על פני חלקת המים, כשגלימתו הלבנה נקרעת אט אט, ומבין הקרעים בלטו איים של מים שקטים.

ראשה של יפה צף ועלה על פני המים. היא פקחה עיניה, זוררה באפה… אכן, עודנה חיה.

– השבח לאל. לא מתי, לא טבעתי… – הרהרה הילדה ומיד אספה שארית כוחותיה והחלה רצה אצה אל עבר החוף, כשהיא צורחת וקוראת בכל כח: אמא! אמא’לי!

– יפה! יפה’לי! איך?

באזניה הדהדו קולות האם אשר יצאה אף היא מן המצולה.

לעיני האנשים, שנאספו מסביב לשתי המסכנות, נפלה יפה על צואר אמה ושעה ארוכה מררה בבכי. היה זה בכי של שמחה על אשר שבה ומצאה חיים.

אותו יום שבו השתים לחדרן בהקדם, אולם הים לא נתן מנוח ליפה. היא אהבה את זה הענק, המתרפק לו בחנופה על פני החוף, אך גם שנאה אותו. הן ים זה הפכפך6 הוא בעיניה. יש והוא נראה רוגע, טוב ומתוק, והוא כאילו מתחנן אל האנשים: אנא אנשים טובים, בואו טבלו במימי החמים־הקרים וייטב לכם. אך הנה הוא זועף וגליו האדירים ומשבריו רודפים בשצף קצף אחד אחרי השני. הנה הגיעו הגלים אל תחום ההתקפה שלהם, קרוב קרוב ליבשה, והרי הם מתנפצים ברעם ורעש, דומה כי עוד מעט ויבוא קץ ליבשה אומללה זו – הגלים יסחפו אותה והיא תעלם ותשכון מתחת לגלי הים האדירים.

בימי־סערה שומם קו החוף. על פני סוכת המציל מתנופף דגל שחור. המציל ועוזריו סרוחים על פני דרגש ומפעם לפעם הם פותחים ביללת נכאים, צפירה7 ממושכת האוסרת על בני האדם להתרחץ בים.

יפה הסתגלה לאט לאט לים ולתהפוכותיו. ריח הים, החריף והמלוח, הכה אותה בשכרון. מדי פעם, כשקרבה אל החוף, היתה מרחיבה נחיריה ושואפת בתאווה עזה את ריח המים המלוחים.

משהגיעה לקו החוף היתה יפה זורקת מעליה חלוקה, מתערטלת מן המגבת אשר כסתה ראשה וכתפיה ובריצת משובה בוטשת־שועטת במים, שהעלו טפות קצף מכל עבר. לשוא היתה האם מזהירה את הבת לבל תרחיק לכת.

– אל תפחדי, אמא! אני כבר יודעת לשחות! – היתה יפה שולחת אמרותיה, וכעבור רגע קופצת קפיצת־ראש ונבלעת בתוך הגל שבא לקראתה.

לאחר שהיה קלה היתה יפה יוצאת אל החוף, מתפרקדת על פני החול הרך ומפקירה גופה לעקיצות ולדגדוגי של קרני השמש. היה זה תענוג לשכב על החוף פרקדן ללא נע, כשהאזנים מלאות מים והרוח השובבה מנחמת־מלטפת. נדמה היה לה אז כאילו כל היקום מסביב מתרונן… והיתה מאהילה אז בידיה על עיניה ופניה וחולמת וחולמת…

לאחר מנוחה קלה היתה יפה מתחילה לחפור בחול, מתפרקדת על בטנה וחופרת. ובהגיעה אל מקור המים היתה חופנת בכפות ידיה בוץ דליל, מוציאה אותו אט אט ויוצקת ממנו דמויות וארמונות, צריחים ומגדלים. היתה עבודה זו חביבה עליה והעוברים לידה היו נעצרים רגע קל, מסתכלים במעשי ידיה ומשבחים פעלה.

– בת חיל היא הנערה!

– יש לה כשרון!

– הרי היא ממש פסל־אמן!

נעים היה ליפה לשמוע את דבריהם, ואף כי עשתה את עצמה כאילו אין היא שומעת להם – היתה כל מלה וכל הגה שנאמרו לזכותה, נקלטים היטב היטב במוחה.

בשעות הצהרים היתה יפה חוזרת עם אמה לחדרה. לא קלה אז ההליכה. החול הרך והקריר הופך אז להיות חם ולוהט. בימים הראשונים עלו סקיבות־פצעים בכפות רגליה של יפה והללו גרמו לה כאבים גדולים. פתע התנפחו התרוממו גבשושיות בעור כפות הרגלים, מתחת לעור נקוו נוזלים וקשה היה לה ליפה להלך על גבי “כרים” אלה שנוצרו. נסתה האם לדקור את הסקיבה ולהוציא את המים מן הפצע, אך הדבר גרם כאב רב ליפה והיא בכתה ויללה קשות אותו יום.

במשך הזמן הסתגלה יפה לחול הים ושוב לא חשה כל כאב בהליכתה בשעות הצהרים החמות.

לאט לאט רכשה לה יפה ידידים וידידות. באחד הימים, בהיות יפה עסוקה במלאכת הבנייה שלה בחול, נגשה אליה נערה כבת גילה ובקול בישני הציעה לה שותפות בעבודה.

– מאין את? – שאלה הילדה.

– אני מירושלים.

– אה! אני מבינה. את תלמידה ב“בצלאל”.

פני יפה הסמיקו מאושר ושמחה.

– לא! – השיבה. – אינני תלמידה ב“בצלאל”, אבל בקרתי שם לא פעם ואני אוהבת ציור ופסול. פה על שפת הים נעים מאד לעשות עבודות בחול הרך.

– הבה, נעבוד יחדיו! – הציעה הילדה.

נתברר כי החברה, רינה שמה, בת פתח־תקוה אם המושבות, באה בימות החופש יום יום לרחוץ בים.

בנו השתים ארמונות, הקימו גדרות, חפרו מנהרות, חצבו ברכות, וכל אלה משכו את תשומת לבם של העוברים ושבים, שהתקהלו בהמוניהם מסביב לשתי האדריכליות.

בשעות אחר הצהרים, לאחר הסעודה והמנוחה, היתה יפה יוצאת עם אמה לסייר ברחובות העיר. יפה עמדה עד מהרה על השוני אשר בין תל־אביב לבין ירושלים. כאן בתל־אביב נראו האנשים אחרים מאלה אשר בירושלים. הראשונים – חיים, ערים, זריזים, מאירים פנים, ואלו אנשי ירושלים־ לוכם מתון, אטי ורציני. כל מלה שהם אומרים, נראה – כאילו שקלו אותה ודנו בה בכובד ראש.

– אנשי ירושלים – החליטה יפה בלבה, קשים הם כאבן אשר בסביבתם, אך כשם שהאבן נתנת בידי הסתת הטוב לסתות ולעצוב, כן גם אנשי ירושלים: קשים הם להתידד לכל מאן דהוא, אך אם רכש מישהו את לבם, נכונים הם ללכת למענו “באש ובמים”. לא כן אנשי תל־אביב, אשר החולות הם נוף מכורתם. מה החול הזה נתן לתנועה כן גם הם. אין הם יציבים, אין הם מוצקים, קלי תנועה הם וקלי דעת, נוחים להתידד עם כל אדם ונוחים גם להפר בריתם באותה מהירות. ועל כן – הסיקה הילדה מסקנתה – יש להזהר מפניהם ולשקול היחסים עמהם במאזני התבונה והדעת.

לפרקים היו הנשים סרות לבית הדוד איסר. שם, בחיק המשפחה, מצאו חמימות ורעות. יפה התידדה עם בן־דודה, עם יוסי התמים וגבה־הקומה. יוסי היה קשיש ממנה בשנתיים. הוא כבר סיים את חוק למודיו בבית־הספר היסודי, ואביו רצה כי ילך ללמוד בגמנסיה, אך הבן שאף בכל לבו למסגרות. במשך הימים הפך להיות מומחה לתקוני מכונות וביחוד לחלקי חשמל אשר בהן, משנתנה הזדמנות ליוסי לנהוג במכונית, היה מאושר. הוא היה מתישב בבטחון ליד ההגה, מתניע את המתנע, לוחץ על דוושת התאוצה, משחרר את המצמד והמכונה היתה מחליקה באין מעצור על פני הכביש החלק והארוך.

מוקסמת היתה יפה, בראותה את בן־דודה, כיצד הוא מתישב ליד חיית־המתכת בעלת ארבעת הגלגלים וכיצד זו נשמעת לו והוא מטה אותה לכל עבר.

פעם שאל אותה יוסי: – יפה’לי! הרוצה את לנסוע עמי קצת במכונית?

לא היה גבול לאשרה.

– ברצון – השיבה, וסומק קל עלה בלחייה.

– אז למה את עומדת עוד בחוץ? הנך מוזמנת להכנס למכונית, בבקשה.

קרב יוסי לדלת המכונית, פתח אותה וקד קידה קלה, ויפה קרבה ונכנסה לתוכה בצעדים אטיים והתישבה על הכסא הקדמי.

– יפה! הזהרי! – התחננה אמא.

– בודאי, אשוב מיד.

– היו שלום! – קרא יוסי בעליצות.

יפה היתה מאושרת. המכונית החליקה מעדנות ויצאה אל מוץ לעיר. משיצאו אל עבר כביש הדרום, לחץ יוסי על הדוושה והמכונית החלה אצה רצה, כשמחוג המהירות מראה על 50, 60, 70 ו־90 ק"מ.

– רואה את, אנו טסים במהירות של קרוב ל־100 ק"מ – הריע יוסי.

ראשה של יפה היה עליה סחרחר. בתים, עצים, עמודי חשמל, מכוניות – חלפו לעיניה במהירות הבזק.

– יוסי! האט מהירות המכונה! – מלמלה יפה.

– הבלים! אני אראה לך מהירות מהי! – השיב יוסי והוסיף ללחוץ על דוושת התאוצה.

אותו רגע בקש יוסי לעבור על פני משאית ענק, אשר התקדמה בדרך ותפשה מקום נרחב על פני הכביש. מבלי לתת כל אות וצפצוף, התכונן יוסי לעבור בזנוק מהיר על פניה, כששתי המכוניות היו בקו אחד, ואז ראה פתאום לחרדתו והנה הנהג במשאית מטה לימין.

– הזהר! – צווח יוסי ברב פחד, אך הוא אחר את המועד. המכונית הקטנה נהדפה מעל הכביש. עוד מעט והיתה מדרדרת ויורדת לתעלה העמוקה אשר בצידי הדרך.

שחק לו מזלו של יוסי, שהשתלט בעוד מועד על ההגה ועל המעצור. הנהג במשאית אף הוא ראה את אשר עמד להיות והוא עצר בקול חריקה מחרישת אזנים.

לבה של יפה עמד להשבר בקרבה. משעצרה המכונית, הסתכלה בפני חברה, שהיה חוור כסיד, ומלמלה:

– מה קרה?

– נצלנו ממוות בטוח – השיב יוסי בגמגום, כי קשתה עליו השיחה.

נהג המשאית קרב אל יוסי וגער בו קשות על פחזותו.

– ילד שכמותך! לא לך לנהוג במכונית. מה ה“שויץ”? שוב מהר אל המוסך ואל תעז להעלות נוסעים למכונית.

יוסי שב הביתה אבל וחפוי8 ראש וכל אותה העת נסה לפייס ולהרגיע את חברתו.

אותו יום למדה יפה להכיר את הסכנה שבמכונית, אך מאז ידעה גם מה רב הענין שבסכון זה. ובאותה שעה גמלה גם ההחלטה בלבה: ללמוד נהגות. רק הודות לרכב ברזל זה אפשר להכיר כל פנה בארצנו.

ומאז נתמלא גם לבה גאווה על יוסי הנועז. בחלומה ראתה אותו והנה הוא רוכב על מכונית מוזרה, גבוהה ואדירה, והוא בא לירושלים, לביתה ומזמין אותה בתנועה אבירית מיוחדת אך לו, להכנס ולהלוות אליו למסע.

 יוסי! מלמלה הילדה המאושרת בחלומה; על אף ה“שויץ”, על אף הכל אני מוכנה ללכת אחריך.

יום אחד נפל דבר בחייה של יפה.

אותו יום ירדה יפה כמנהגה אל הים. הפעם צעדה כבר בצעדים בוטחים וקלילים. לא עוד עטתה הנערה מגבת על כלפיה, לא עוד התביישה במחשוף בגד הרחצה אשר לה. בסתר לבה נהנתה אפילו למראה נערים אשר נעצרו בעברה על פניהם והם בוחנים־בודקים אותה מכף רגל ועד ראש.

סומק זוהר ואושר אפף אותה כשאחד הנערים הפליט ואמר:

– ילדה נאה!

וגם את דברי השני שמעה:

– יופי של רגלים.

ידעה הנערה כי בה המדובר ותשמח. היא לא העזה להסב ראשה לצדדים, אך כל אברי גופה התרוננו בקרבה: אנו עושים רושם!

הנערה נכנסה כדרכה ברגלים טופפות למים. היא למדה כבר כללי שחיה ראשונים ורכשה אפילו ידידים וידידות שהיו נכונים לסייע לה בשחיה.

– יפה! אנו הולכים לסלע! – קדם פניה עמי, אחד ממעריציה החדשים.

גם רינה מפתח־תקוה היתה שם ועוד מספר נערים ונערות. החבריה החלה צועדת אל עבר הסלע.

– הגענו כבר עד מי צואר ומכאן עלינו לשחות קמעא עד הסלע – אמר עמי והחל שוחה קדימה, עד הגיעו אל הסלע.

– הנה אני עומד על הסלע! – הודיע.

– יפה, בואי! – קרא עמי ושלח זרועותיו לפניו.

יפה מלאת־היסוס החלה מצליפה בידיה על המים.

– קדימה, יפה! – קראה רינה.

– מרץ, יפה! – צרחו מכל צד יתר החברים.

אליהו, שראה במבוכתה של יפה, שלח ידו תוך כדי שחיה ובתנופה אחת תפס ברגליה והדף כל גופה קדימה.

– תפשתי! – קרא עמי בשמחה, כשכף ידה של יפה באה בכפו.

עייפה, רועדת ונושמת בכבדות נצבה יפה על הסלע החלקלק. משעמדה על רכגליה החלה הצעידה על פני הסלע, שהמוני אצות־מים גדלו עליו.

מרחוק ראתה יפה את אמה, את מירה’לי, אשר היתה לבושה בלבושה המנופח והיא כולה נראית עגלגלה ושמנה, והיא טובלת בכל גופה במים הרדודים.

– מסכנה, אמא! אין היא יכולה להבין כלל תענוג מהו.

– חבריה, אנו חוזרים! – הודיע עמי, ראש החבורה.

החבריה החלו שוחים חזרה. יפה נסתה אף היא כוחה ביחידות אף כי חלשה היתה. היא סרה הצדה במקצת מן החבריה, כי ראתה גוש כהה, ספק כחול ספק ירוק, בקרבתה.

– ודאי סלע הוא, הבולט על פני המים, חשבה. – אגש אליו, אוחז בו עד אשר אשוב לאיתני.

קרבה יפה אל הגוש המוזר, אך פתאום חשה כאלו אלפי אלפים סיכות יוקדות נתקעו בבשרה. צרבת איומה התפשטה על פני גופה. עוד מעט והשיתוק אחז באבריה.

– הצילו! – צרחה בשארית כוחותיה.

המציל על סוכתו ראה מרחוק בתנועותיה, מיד קפץ למטה, תפס בחסקה – היא סירת ההצלה ומהר אל עבר הטובעת.

עמי אף הוא ראה את חברתו ומיד חזר בשחיה להגיש לה עזרה.

בינתיים הגיע המציל אל הטובעת. עמי והמציל החזיקו בנערה והעלו אותה, כשהיא נטולת חושים, על פני הסירה. המציל תפס במשוט בזרועותיו החסונות והחל טובל אותו פעם בצדו האחד ואחר בצדו השני במים והסירה טסה אצה כחץ מקשת אל עבר החוף.

– מה קרה? – שאלו האנשים בראותם את המציל הנחפז להשיט את סירתו בין המוני האדם שעמדו במים.

– נערה טבעה ונצלה.

יפה הובאה עד מהרה אל חדר העזרה הראשונה. הרופא בדקה ומצא על פני גופה וזרועותיה כתמים אדומים, כאלו מישהו התיז עליה צבע.

למראה הכתמים רווח לו לרופא.

– היא תשוב תיכף להכרתה!

– מה הענין? הפציר עמי ברופא.

 פשוט מאד, מדוזה התיזה עליה מיץ צורב. עוד מעט ותתעורר.

הרופא הגיש למתעלפת את הטפול המתאים, ומיד היא פקחה עיניה. גם שפתיה נעו כרוצות לומר דבר מה.  

– קומי, יפה! קרא הרופא בקול פקודה, תפש בידיה והושיבה בחזקה.

– מה קרה לי? שאלה יפה, בשפשפה עיניה.

– לא כלום, חביבתי! עשית היכרות עם הגברת מדוזה.

– מדוזה? זו מי היא? אין אני מכירה אותה.

– מכירה ומכירה! – גיחך הרופא, והסביר לה כי בימי הסתיו מופיעות בחופי הארץ מדוזות לאלפים ולרבבות. המדוזה היא בעל חי, אשר דמות סוכך או פטריה לה, היא מורכבת מתשעים ושמונה אחוזים מים. בצורתה הכללית נראית היא כמו מקפה כחולה. ממרכזו של הסוכך למטה, משתלשלים ויוצאים שמונה זרועות גדילים. גדילים אלה נמצאים מסביב לפה. בגדילים ישנם כפתורי מציצה. בכל כפתור ישנה פומית אשר דרכה יכולה המדוזה להתיז מין נוזל. נוזל זה מכיל רעל חריף הצורב ואפילו עלול להמית או לשתק בעלי חיים זעירים. המדוזה מתקרבת אל הדג אשר שותק, תופשת אותו בגדילים ומקרבת אותו אל פיה ומוצצת את תוכו.

המדוזה מטילה את ארסה גם באדם הקרב אליה. ברם, רעל זה גורם רק לצרבת חזקה ולכתמים הנשארים על העור ימים מספר ואחר נעלם כל זה ואיננו.

ואשר לך, יפה, נראה, כי הצריבה החזקה הממה אותך, ומרוב בהלה התעלפת. זהו זה, גבורה שכמותך! – הפטיר הרופא טופח בידו על שתי לחייה של יפה שכוסו אודם קל לאחר שהרופא חלק לה מסטירותיו.

עמי ויפה שהו זמן מה בחדר המרפא ואחר יצאו החוצה, על מנת למצוא את האם, אשר לא ידעה כלל את אשר קרה לבתה.

אותו יום למדה יפה לראשונה להכיר את המדוזה. במשך הימים נזדמנו לה מדוזות לעשרות, נטולות רוח חיים ורבוצות כגוש סמיך על פני החוף. כי המדוזה, זאת למדה יפה לדעת, אין לה מכשירי שחיה כמו הדגים וכשהיא מתקרבת יתר על מדה לחוף, יש והגלים יהדפו אותה אל עבר היבשה והיא נטולת כוח התנגדות, נשלכת ונדחפת אל עבר החוף. כאן בא סופה. באין מים, אין לה חיים. קרני השמש מוצצות לשדה ואחר ימים מספר ישאר רק כתם קל בדמות דוק של ריר, זכר למדוזה הגדולה אשר שבקה חיים.



 

17. הנסיעה אל הכפר    🔗


יפה נעתרה להפצרותיה של רינה חברתה ויום אחד נסעה יחד עמה אל פתח־תקוה.

לא בלב קל הסכימה מירה’לי לנסיעת הבת. הן זוהי לה הפעם הראשונה שהיא נוסעת לבדה, באין עמה אביה או אמה.

– אל תדאגי – הרגיעה הדוד איסר. – כך נוהגים כאן כל בני הנוער. הם מבקרים זה אצל זה, נהנים ממנהג הכנסת אורחים ובדרך זו לומדים הם להכיר בני אדם שונים, מנהגי חיים אחרים, והעיקר: מתרגלים הם להיות עצמאיים. אף אני – הוסיף איסר – הססתי ימים רבים, אם להרשות לבני או לבתי לצאת לבדם בשעות הלילה המאוחרות. כאן, חביבתי, עולם אחר, עולם של חופש. אנו חיים בעיר שכולה יהודים. ומה רע אם יצאו הבת או הבן להפגש עם ידידים ומכרים מחוץ לבית?

בתחנה המרכזית חכו השתים שעה קלה עד בוא האוטובוס הנוסע לפתח־תקוה. רנה קנתה שני כרטיסים והזמינה את חברתה להכנס למכונית.

משהרתיעה המכונית לדרך, החלו אנשים קופצים ונכנסים בזה אחר זה בחפזון, עד כי מלאו את המעבר עד אפס מקום.

– מדוע זה מצופפים האנשים? – שאלה יפה.

– הללו פועלים הם או פקידים, אשר גמרו את יום עבודתם בעיר או בסביבה והרי הם חוזרים הביתה אל משפחותיהם. בדרך כלל, רבה הצפיפות במכונית בשעות הבוקר, שעה שפועלים ופקידים, מורים ותלמידים נוהרים אל מקומות עבודתם. כן הדבר גם בשעות הערב.

– ובכלל, – סיימה רינה הסברתה בצחקה קלה על שפתיה: אחינו בני ישראל אוהבי תנועה הם. בכל הזדמנות קלה, נוטלים הם צרורם עמם ויוצאים לדרך. וההזדמנויות לנסוע אינן חסרות כלל. צאי לפרשת דרכים וראי, כיצד עומדים בכל תחנה תורים של בני אדם המחכים לרכב אשר יסיע אותם. ואשר לנוער, הללו ספוגים יצר נדודים ונסיעות. לפני שבועות אחדים יצאתי גם אני, עם כמה חברים מתנועת הנוער שלי, לסיור בארץ. היו לי בסך הכל כמה עשרות גרושים, והאמיני – כמעט ולא הוצאתי פרוטה בכל המסע שלי, שארך שבוע ימים.

– כיצד עשית זאת? שאלה יפה.

– כיצד? פשוט מאוד. יוצאים שנים שלושה זוגות לדרך. לוקחים תרמיל גב ובו שתי שמיכות, בגדים להחליף, והעיקר: בגדי רחצה. לובשים בגדי חאקי וקדימה לדרך.

– איך? – שבה ושאלה יפה.

– איך? הלא הסברתי לך! עומדים בפרשת דרכים. רואים אוטו בא, מאותתים לו ביד כי יעמוד. לפעמים עובר נהג, המסיע מכונית עמוסה סחורות, משעמם לו והריהו עוצר ומסיע אותנו עד נקודה מסוימת. יש ועוברת מכונית מהודרת ובה בסך הכל איש אחד – הנהג בכבודו ובעצמו. רואה הוא אותנו, בני הנוער, הוא עוצר ומזמין אותנו להכנס. הזדמנות כזו היא ממש שיא הכף, בלשוננו. תענוג ממש. כשאנו רוצים להגיע לאיזה קבוץ, משתדלים אנו לעצור את האוטו של הקבוץ החוזר הביתה. בהזדמנות זו אנו זוכים גם לקבלת פנים לבבית בקבוץ. הנהג יורד ומזמין אותנו להכנס לחדר האוכל. כאן אנו אוכלים וחברה מוועדת ההארחה דואגת גם להלין אותנו. אם באנו לקבוץ שאנשיו אינם מכניסי אורחים, אנו מחפשים את אנשי תנועת הנוער או ההכשרה במקום. הללו חברה’מנים הם ומקבלים אותנו בזרועות פתוחות. אנו יושבים, מפטפטים ומצ’זבטים עד שעה מאוחרת בלילה. ולפני השינה אנו יורדים לכרם או למקשה, מפלחים פירות וענבים, אוכלים, עושים “קומזיץ”, ואחר כך עולים על הדשא או בגורן ושוכבים לישון עד אור הבוקר.

– איזו לשון את מדברת? – תמהה יפה. – מצ’זבטים, מפלחים. מה פירוש מפלחים?

– מה, כל כך את ירוקה? עדיין אינך יודעת את לשון הצברים בארץ? מפלחים פירושו שיורדים אל הכרם באין רואין וקוטפים פירות ואוכלים לשובע.

– אני הייתי קוראת לזה גניבה – התרגשה יפה.

– מה? גניבה? וכלום לא למדת פסוק מפורש? כי תבוא אל כרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך? מה רע אנו עושים אם באים ואוכלים פירות להנאתנו? מה? הקבוץ ידלדל, חס וחלילה? הביטו נא את הצדקת שלנו! – סנטה רינה בחברתה.

המכונית עברה על פני המוסררה, הוא נחל אילון היוצא מן ההרים.

– הביטי! הנה אנו עוברים כבר ברמת־גן – הסבה רינה את השיחה לעבר אחר. היא ספרה לחברתה על הגנים הנאים אשר נטעו בעיר זו. ועל פנות החמד אשר בגנים ספרה, ועל המשורר חיים נחמן ביאליק, אשר התישב ברמת־גן. רמת־גן, כשמה כן היא: בנויה היא על רמות ומוקפה היא גנים.

רנה הראתה מפעם לפעם לחברתה את בתי־החרושת הרבים שבדרך. הנה בית־החרושת לשוקולדה “עלית”. והנה “עסיס”, בית־חרושת למיצים ושמורי־ירקות. והנה בתי חרושת אחרים.

מופלאים היו דברי ההסבר של רינה.

– והנה בני־ברק – הצביעה רינה על רחוב ארוך העולה במעלה הגבעה והוא מתמשך ימינה לכביש הראשי ונעלם אי שם בגבעות שבאופק.

– זוהי בני־ברק? מקום מגוריו של רבי עקיבא? – שאלה יפה כחולמת. ואותה שעה ראתה בעיני רוחה את רבי עקיבא, שעליו מסופר בהגדה של פסח, כיצד הוא יושב ליד השולחן ואתו מסובים ר' אליעזר ור' עזריה החכמים והם מספרים שעה ארוכה ביציאת מצרים.

– בני ברק, יפה’לי שלי, מתאימה לך – הצטחקה רינה. – כאן גרים יהודים שומרי מצוות, כאן ישנן הרבה “ישיבות” ושירת הבחורים לומדי התורה, נשמעת בחללה מבוקר עד שעה מאוחרת בלילה.

המכונית התקרבה לגבולה של פתח־תקוה. שלט גדול, בצדו של הכביש, הכריז: “גבול עירית פתח־תקוה”, ועל השלט התנוסס גם סמלה של העיר.

– הסמל שלנו מבטא את תולדותיה של העיר. במרכזו נראית המחרשה הגדולה. בעזרת מחרשות גדולות כאלה, פלחו אבותינו החלוצים את אדמתה, עקרו ממנה צמחי הבאשה ונטעו במקומם עצי תפוחי זהב. הביטי, יפה, הנה עץ תפוחי זהב, עמוס פירות למכביר. על הדרים אלה גאוותה של פתח־תקוה. אלפי אלפים דונמים של פרדסים ישנם בסביבותיה. מפרדסים אלה נשמעת רננת הפועלים כל ימות השנה. בחורף מטפלים במשלוח הזהב הצומח שלנו למרחקים. בקיץ עודרים, גוזמים, מזבלים ומשקים את עצי הזהב.

עיניה של יפה נעות אל כל עבר והיא כחולמת. רגע נושאת היא עין אל סבך עצי ההדרים המוריקים, ומיד לאחר מכן היא מקשיבה לקול שריקת המנועים השואבים מים ממעמקי האדמה. וכבר נראים לעיניה בתי ענק רחבי־ידים.

– הללו בתי תעשיה הם, – מסבירה רינה, – באדמות שלנו נמצאים מפעלים שונים המייצרים אריגים, בדים, רפואות, תמרוקים ועוד ועוד. במפעלי תעשיה אלה מוצאים פרנסתם המוני המונים של פועלים ופועלות.

במרכז של פתח־תקוה נעצר האוטו והשתים יצאו מתוכו, על מנת לעשות דרכן ברגל לבית הוריה של רינה.

בית הוריה של רינה ניצב ברחוב רוטשילד הארוך. ברחוב זה נבנו בתים נאים מודרניים, מהם בני קומה אחת, מהם בני קומותיים ושלוש. גנים רחבי־ידים סוגרים על בתים אלה וניכר כי גרים בהם אנשים אמידים, אשר הכסף אינו נחשב בעיניהם.

אחד הבתים הוא ביתו של ישראל סגל, אביה של רינה. שונה הוא מיתר הבתים. חותם של שנים טבוע עליו. הטיח כבר נפל פה ושם וכתמים־טלאים נראים בו. מבחוץ בנוי הוא בדמות קוביה, ללא תואר וללא קשוט מיוחד כאילו בית כפרי, אך ריח הכפר אין בו עוד. מספר עצי אקליפטוס גבוהי־קומה גדלים בחצר, ברם – אין בו כל זכר לעצי פרי ולצמחי נוי. בפאת החצר הרחבה נראית הרפת – לאמיתו של דבר, חורבה מארכת בנויה לבנים ללא טיח.

משכנסו לבית, עמדו רגליה של יפה בפרוזדור. היה זה חדר רחב־ידים, ללא חלונות. רק דלתות רבות נקרעו בו, לעבור בהם אל החדרים הרבים. בפרוזדור החשוך נראה שולחן בעל שלוש רגלים ועל הקיר לידו ניצבה מראה גדולה, מוזרה למדי. ניכר כי שנים רבות ראתה מראה זו בחייה, זקנה היא כנראה אפילו מכתלי הבית המטים לנפול.

– אמא! – קראה רינה בקולה המצלצל. – הבאתי אורחת, את יפה מירושלים, זו שסיפרתי לכם עליה.

לשמע דבריה החלה אוושת רגלים מדשדשות, אם בכבדות ואם בקלות. לחדר נכנסה תחילה אחותה הצעירה של רינה, שהיתה לבושה לחצאין, מכנסים וחולצה בלבד. אחריה נראו פניה של האם, אשר הביעו סבל רב.

– ברוכים הבאים! – מלמלה האם והזמינה את האורחת עם הבת להכנס אל המטבח.

– תרגישי את עצמך כמו בבית! – הוסיפה. – אנו נוהגים לבלות רוב זמננו במטבח. כאן אנו אוכלים, כאן מבשלים, והילדים אפילו מכינים שעוריהם במקום זה. רואה את, המטבח הוא הסלון (חדר האורחים) של המשפחה כולה. היי גם את כבת משפחה לנו וראי עצמך חפשיה בכל אשר תפני.

– תודה־רבה, – השיבה יפה בענותנות. – אשתדל להיות ראויה להכנסת אורחים זו שזכיתי לה.

הבנות נכנסו לחדר השינה שלהן. כאן יכלה יפה להחליף בגדיה ולאחר אכילה קלה יצאו השתים לטייל ברחובות העיר.

– הייתי רוצה לראות משק עובדים – אמרה יפה, – משק של איכרים ממש. היש כאן בסביבה?

– בודאי – השיבה, – ניגש לעין־גנים. לפנים היה זה מושב עובדים, בסמוך למושבה, כיום זה אחד הפרוורים של העיר פתח־תקוה.

הבנות יצאו מתחומי הכבישים ההומים והחלו לעשות דרכן בדרך לא דרך, בתוך חולות עמוקים ומלבינים. בהגיען לעין־גנים קדם את פניהן קול געייה של פרות.

– הן מחכות לחולב כי יחלוב אותן – אמרה רינה, מעשה ידענות בהלכות חליבה.

– בעניני חלב אני בקיאה למדי – נענתה יפה. – עליך לדעת כי הורי עוסקים בעסקי חלב. ערבים מביאים יום יום כדים של חלב לביתנו ואנו מוכרים אותו או עושים ממנו חמאה, גבינה לבן ועוד.

– האמנם? – אמרה רינה. – משמע, כי יש פרות גם בירושלים.

– לא, השיבה יפה. – אנו שותים לרוב חלב עזים. הערבים מגדלים עזים וכבשים ומחלבם אנו שותים.

– הבה נגש אל הרפת הקרובה – הציעה יפה.

אט אט, לאור השמש השוקעת, קרבו השתים אל הרפת כשעיניהן תרות אחר השער בו יכנסו.

עוד הן מחפשות אחר הכניסה וקול נביחת כלבים פרץ ממש מתחת לרגליהן.

– ננוס מזה, יש פה כלבים רעים! – נרעדה יפה ומיד החלה משלחת רגליה. והיא הסבה פניה ורצה לפניה כל עוד נשמתה בה.

– יפה! לאן את רצה? – צרחה רינה ואף היא החלה אצה־רצה בכל כוח רגליה. רק כשהפנתה פניה אחורנית, נוכחה לדעת, שאין הכלב דולק אחריהן.

– יפה! עמדי, עצרי! הכלב איננו!

עצרה יפה מרוצתה, הפנתה פניה וראתה את רינה חברתה עומדת פשוקת־רגלים והיא צוחקת וצוחקת במלוא פיה.

– לעזאזל! – מלמלה יפה כשהחלה חוזרת על עקבותיה מבוישת. – הנביחות היו כל כך חזקות, עד כי חשבתי כי הנה, הנה יזנק הכלב עלי וישך אותי עד זוב דם.

–בואי, נשוב ונראה מה קרה שם?

– לא, לא אשוב, אני מפחדת.

– גבורה! בת ירושלים! – נהמה רינה. ואחר שתיקה קלה אמרה באיום: – אם את לא תלכי, אלך אני.

– טוב! לכי לפני, אני אלך בעקבותיך ונראה מה יהיה.

רינה החלה מתקדמת אל מקום הפורענות, כשלבה דופק בקרבה מרוב פחד ורגליה כושלות.

– הביטי! ראי! – צווחה רינה מנצחת. – הכלב קשור בחבל וטווח ריצתו מוגבל למדי.

– הכלב נסה להתפרץ לקראתה והוא נמשך אחורנית על ידי החבל, אשר שם מחנק לגרונו.

יפה בושה על פחזותה ועל פחדה ובלבה נשבעה כי מן היום ההוא והלאה תהא שוקלת כל דבר בתבונה ולא תהא נחפזת עוד לעשות מעשים אשר לא יעשו, כאשר אירע לה הערב.

הבנות נכנסו אל הרפת ושעה ארוכה הזינה יפה עיניה בפרות ההולנדיות, בעלות השער השחור הזרוע טלאים לבנים פה ושם. הפרות עמדו בשורה ישרה לאורך האבוסים והחלבן היה מהלך מפרה לפרה וחולב מעטיניהן לתוך הדלי.

– איזה נקיון! – תמהה יפה. אותה שעה זכרה את הלכלוך ואת הזבל, אשר היתה רואה בדיריהם וברפתות של החלבנים הערבים בירושלים.

החלבן קדם בספר פנים יפות את האורחות שלו וכבד כל אחת מהן בכוס חלב מעלה קצף, אשר זה רק נחלב.

– אנו מצווים לשמור על נקיון הרפת – אמר הרפתן, – כי רק הודות לנקיון אנו יכולים למנוע חדירת בקטריות וחידקים לתוך החלב, אשר אנו משווקים.

לאחר שנחו הבנות, הן המשיכו לדרכן ברחוב הרחב של הכפר. משני צידי הרחוב נראו עצי ברוש וצאלון, שבצבעם הירוק שוו גוון מיוחד לאוירת הערב הרוגעת. הבתים היו חבויים בינות לשפע עצים, עצי הדרים ועצי פרי אחרים. פה ושם נראו ערוגות ירקות ופרחים לפני הבתים הנאים בעלי הגגות האדומים. ילדים וילדות שחקו חפשית ברחוב ובמגרשים שעל ידם והם היו מלאי חיים ומשובה.

– איזה יופי, איזה חן, – מלמלה יפה בהנאה. כאלה הם חיי הכפר שאני אוהבת.

– רואה אני כי התחשק לך להיות חקלאית. אדרבה, התחתני עם חקלאי ותהיי לאיכרה – סנטה רינה בחברתה.

– יתכן מאד – השיבה יפה ברוגז קל.

– מענין! אצלנו רוצה כל נער או נערה לברוח מן הכפר וללכת אל העיר, ואת, בת עיר, מתגעגעת אל הכפר.

– אכן מתגעגעת אני אל הכפר – השיבה יפה. – כאן יכול אתה לחיות מיגיע כפיך ואיין אתה תלוי כלל וכלל באחרים. כאן אתה אדון לעצמך ואין עליך יראת שכנים, יראת גויים. מה את מבינה רינה בענינים אלה. לו היית כמוני בעיר העתיקה, אילו עברו עליך פחדים כאלה שעברו עלי בימי הפרעות, היית מבינה לי יפה. אבל מה אדבר, כאלה הם החיים: אדם אינו שבע רצון במה שיש לו.

– נזכה ונראה מה יהיה בסופך, כשתגדלי. ובינתיים, חביבה, עלינו לשוב הביתה, אבא ודאי כבר חזר וכל בני המשפחה ישמחו לקבל פניך ולהנעים לך את הערב.

עם חשכה שבו שתי הבנות הביתה. ר' ישראל קדם בברכה את פני האורחת שבאה בצל קורתם.

– ביתנו – פתח ואמר – דל הוא, אך דעי: אנו שבעים רצון בחלקנו. אמנם לא נתן לנו האלוהים בתי ענק כאלה אשר ראית בקרבתנו. אין לנו אדמות רבות, אבל יש לנו, ברוך השם, לחם לאכול ובגד ללבוש. ויש לנו גם האפשרות לחנך את בנינו, ומה עוד נדרוש? עליך לדעת, בתי, כי אבי ר' יהושע ז"ל, אדם יקר היה, ממיסדי המושבה והוא אשר היה אומר וחוזר ואומר לי בוקר וערב מדי יום ביומו: בני, ישראל! אינני מנחיל לך עושר, אבל מנחיל אני לך כברת ארץ קטנה אשר ממנה תוכל להוציא מזונך בצמצום. דע, במדה שתוסיף לעבוד את האדמה, בה במדה תתן היא לך את יבולה. אני הנני שני לשבי ציון. החלטנו לאחוז במחרשה ובעזרתה להוציא לחמנו מן האדמה. אסור שיד זו תרפה מן המחרשה ותשוב להיות עוסקת במסחר.

– אבא! אבא’לי! – התחננה רינה לפני אביה. – חדל לדרוש לפני האורחת. היא רעבה. תביא אמא את ארוחת הערב ואחר נשב ונשוחח. אני חשבת שיפה תשמח לשמוע את דבריך.

– אשמח מאד – גמגמה יפה בענווה.

ארוחת הערב היתה צנועה למדי. על השולחן הועלתה קערה גדולה ובה סלט של ירקות מירקות שונים.

– ירקות אלה משלנו הם – אמר אפרים האח. – אנו מגדלים ירקות להספקה עצמית שלנו. בפרדס ליד הבאר יש לנו חלקה נאה ובה גדלים ירקות כל ימות השנה.

וגם הזיתים הללו – אמרה לאה האם בארשת של גאווה וספוק, – זיתים אלה משלנו הם. יש לנו מספר עצי זית מאחורי הבית. הילדים מוסקים את הזיתים ואני פוצעת אותם, שורה אותה במי מלח והרי יש לנו זיתים לכל ימות השנה.

– ואני – הוסיף ישראל חלקו, – אני עוצר מן הזיתים שמן. רואה את שמן זית זה שגונו ירקרק והוא צלול וזך, שמן זה מעשי ידי הוא להתפאר. כמוהו לא תראי היום בשוק, לא אצל “שמן” ולא אצל “יצהר”. אפילו הערבים בלוד לא יצליחו ליצר שמן כה משובח, כמו שלנו.

יפה טעמה מן הסלט, טבלה פיתה בשמן ופיה מלא תהילת האוכל הפשוט והבריא אשר הוגש לפניה.

– הן אמרתי לך – פנתה יפה אל חברתה, – אשרי האכר שאיננו תלוי באחרים וכל צרכיו יכול הוא לספק לו מתוצרתו הוא, מגן הירק, מן השדה ומן הכרם.

לאחר שכלו בני הבית לאכול, חבש ישראל את הכפה לראשו והחל לברך בקול רם ובדבקות.

יפה זכרה את בית אביה אשר בירושלים וגעגועים תקפו אותה, אל ביתה ואל אביה המסלסל ערב בערב בברכות והודיות לקונו.

לאחר הסעודה יצאו בני הבית לפוש מחום היום בחצר. ר' ישראל סיפר ליפה את תולדות משפחתו, כיצד הגיע אביו לארץ ישראל וכיצד השתקע כאן בפתח־תקוה – אבי רבי יהושע – בן ישיבה היה. הוא נולד בהונגריה, שהיתה מפורסמת בתלמידי חכמים מבני ישראל. בעודו עלם, מלא אביו מורי את כרסו בתנ“ך ובתלמוד. הוא ידע את כל המצוות התלויות בארץ, דיני תרומות ומעשרות. הוא ידע את התנ”ך בעל פה ובדמיונו היה ממריא מפעם לפעם לארץ ישראל. לבו היה מלא געגועים לארץ האבות.

פעם פנה אבי ז"ל (כך סיפר לי) אל רבו בשאלה: – רבי, כיצד יתכן הדבר: הנה אנו לומדים על המצוות התלויות בארץ, מתפללים יום יום “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, ועדיין אנו יושבים בגולה? האם לא טוב נעשה אם נעלה לארצנו, נהיה אכרים ונקיים שם את כל המצוות אשר הורו לנו רבותינו?

נכונים דבריך, בני! השיב הרבי, אך מה לעשות ואנו הננו בגולה. עוד לא באה העת לשוב לציון, המשיח טרם בא וקול שופרו של אליהו טרם הגיע לאזנינו.

אם המשיח טרם בא, נביאנו אנחנו! טען אבא בחום לבו. נעלה לארץ, נבנה אותה ואז יבוא גם המשיח.

לא ולא! – פסק הרב, קודם יבוא המשיח ורק אז תבוא על ידו הגאולה. הגאולה.

ראה אבי כי הרבי אינו רוצה לשמוע לו ויגמר אומר לעלות בעצמו ארצה.

יום אחד, צרר אבי צרורו – ובו תפילין, בגדי לבן וכמה פרוסות לחם ויצא לדרך. פרוטה לא היתה בכיסו, אולם הוא סמך על אחינו בני ישראל הנפוצים בגולה, כי לא יעזבו אותו ולא יתנו לו למות מרעב.

היה אבא מהלך מעיר לעיר, ובערבים היה נכנס לבית המדרש, מתישב ליד התנור כדי לחחם את גופו העייף והרועד מקור.

מאין ולאן, רבי יהודי?

הולך אני לארץ ישראל – השיב.

לארץ ישראל? והיא הלא רחוקה מהלך ת"ק פרסאות?

אין דבר, המרחק לא יפחיד אותי. אלך ואלך עד כי אגיע אל הארץ אשר אהבתי ואחונן אבניה ועפרה – כדברי המשורר.

אכן, ראוי אתה לעזרה ועצה, כי משא גדול אתה נוטל על עצמך.

נכבדי העדה ראו זכות לעצמם להזמינו אל ביתם. האכילוהו, השקוהו ואף ספקו לו מעט כסף כדי שיוכל להגיע לעיר השניה.

ככה נדד אבא עד כי הגיע לסלוניקי העיר, אשר על שפת הים האיגאי.

וסלוניקי עיר מלאה יהודים היתה. הסוחרים בעיר רובם יהודים היו, והימאים בנמל אף הם יהודים.

נכנס אבא לבית המדרש ומיד הקיפוהו רבים – האברך מוזר היה בעיניהם ואת לשונם לא שמע – ושאלוהו למחוז חפצו.

אני, לארץ ישראל אני הולך – השיב בעברית מגומגמת.

יתברך הבורא אשר נתן לך רעיון זה, – קם ואמר החכם מששמע את דבריו. הוא נגש אליו, שם שתי ידיו על ראשו ובקול נרגש ברך אותו, כי יצליח ה' דרכו.

בו בערב התגיסו כל אנשי הקהל לעזרה. הם אספו כסף ולמחרת היום ירד החכם יחד עם אבא לנמל, קנה לו כרטיס ודאג להושיבו באניה ההולכת מסלוניקי ליפו עיר החוף.

– אבי, – המשיך ישראל ספורו – התענה קשות על הים. האניה היתה קטנה והגלים טלטלו אותה כאילו היתה קליפת אגוז. משהגיע אבי ליפו, אחרי כמה ימי ענויים, עורר מראהו חמלה בקרב הרואים אותו. אפילו המלחים הערביים נתמלאו רחמים עליו ואחד מהם אמר: חבל על הטרחה, מסכן זה ימות עד מהרה, מוטב שתזרקו אותו הימה וישמש מאכל לדגי הים.

באותם הימים היתה ביפו קהילה יהודית דלה. אבא נכנס כדרכו לבית המדרש והתכונן לתפילת ערבית. בינתיים נתאספו נכבדי העיר ומשראו את האורח, קרבו אליו, וכמנהג יהודים, קבלוהו בברכת שלום עליכם לבבית.

מאין הבחור’ל? – שאל ראש העדה במתק שפתיים.

מהונגריה! – השיב.

וכי לא היה לך מה לאכול שם? – הוסיף הלה ושאל בלעג.

– מה? חלילה וחס! בהונגריה יש מכל טוב. הארץ טובה והפרנסה מצויה בה בשפע.

ובכן?

אבל הרי אין זו ארצנו? אני רוצה לחיות בארצנו – טען בחום. – באתי לארץ ישראל לעבדה ולשמרה.

באת לארץ ישמעאל! – התערב בשיחה יהודי שני.

אבא נוכח עד מהרה כי יהודים אלה, תושבי הארץ, אינם שונים במאומה מיהודי הגלות. אף הם יראים מפני כל גוי עובר על פניהם, אף הם נכנעים לכל שליט ערבי ואינם נוקפים אצבע להחיאת הארץ.

ומדוע זה לא תחיו אתם מיגיע כפיכם? היה פונה מאז לא פעם בשאלה אל היהודים, שאתם התידד במשך הזמן.

מה? – השיבו הללו. – אנחנו נעבוד בחקלאות? בזו המלאכה הבזויה, שאינה נותנת אפילו לחם צר לעובד? לא ולא! מלאכה זו יאה אך ורק לערבים. אנו נמצא לחמנו במסחר.

אבא שמע דברים אלה ותעצב אל לבו.

מי יודע, מה היתה אחרית הדברים לולא שמע האיש, לשמחתו, כי ישנם עוד יהודים בארץ החושבים כמוהו. נודע לו, לאבא, כי בירושלים נוסדה חברה, אשר בראשה עומד אחד עלם נלהב ואוהב עמו ור' יואל משה שמו. על אדם זה ספרו ממש נסים ונפלאות. הוא, שנולד למשפחת רבנים ולמד כל ימיו בישיבה, החליט לפתע לעזוב את הישיבה ולמצוא מחייתו מן העבודה. הוא נסע לגרמניה, למד בה מלאכת הדפוס ואחרי שתי שנים חזר לארץ יחד עם מכונות דפוס אשר רכש לו שם.

הופעתו של ר' יואל משה בירושלים נתקבלה בלעג ובבוז. היתכן? הוא, בחור בן טובים, שכוחו גדול בתורה יקום ויעזוב את התורה ויתחיל לעסוק במלאכת נכרים – בהדפסה. עמדו אנשי ירושלים והחליטו לקרוא לו מעתה מושקה דרוקער – משה המדפיס. שם זה בא להזכיר לו לעלם הנלבב, כי בזים הם לו ושוב לא יכנו אותו כנהוג בשם רבי, כי הלא הוא נטש את התורה.

ר' משה לא הסתפק במלאכת כפים סתם. לאחר שבסס את עבודת הדפוס, החליט לדאוג לחקלאות ולחקלאים. לימים נוסדה אגודה, אשר שמה לה למטרה לרכוש אדמה בארץ ולישב עליה עובדים חקלאיים יהודים. נודע לאנשי החברה, כי עומדת למכירה חלקת אדמה בסביבת יריחו – הוא העמק שנקרא בתנ"ך בשם: “עמק עכור”, כי במקום ההוא אירע מקרה המעילה של עכן. החליטו לקרוא לחברה בשם פתח־תקוה, לקיים מה שנאמר: “והיה עמק עכור לפתח־תקוה”. אולם דבר הקניה לא יצא לפועל. משנודע הדבר לשונאי ציון, החלו אלה מפריעים לבנייה וסופו של דבר שאדם אחד שאינו מבני ברית זכה בה.

עמדו האנשים מלאי צער והחלו לחפש להם מקום חדש. נתברר, כי על שפת הירקון ישנה חלקת אדמה מוצפת מים – ביצה ממארת מדורי דורות שאין איש רוצה לקנותה.

אבי ז"ל, שנודע לו לראשונה דבר החלקה הזו, מהר ועלה ירושלימה להפגש עם אנשי חברת פתח־תקוה. הוא ספר להם על ההזדמנות והאיץ בהם כי ירדו לשפלה.

ירד ר' משה יואל, רכוב על סוס, אל השפלה, ראה את השטח הנרחב, אשר פסי מים עוברים אותו מכל צד, ואמר:

דומני שהאדמה טובה היא.

גם אני סבור כמוך – אמר אבא.

עלו השנים אל הכפר השוכן בראש הגבעה.

נביחות כלבים קדמו את הבאים. לשמע נביחות הכלבים, היו יוצאים מן הבקתות הדלות ילדים וילדות, נשים וזקנים, ופני כולם נפולים ורעים. העינים היו זבות מוגלה ולפלוף ונחילים של זבובים כסו פניהם.

איך האדמה? שאלו האנשים.

ג’וּען! חווגה, רעבים – אדונים, – היתה התשובה בקצור.

תנו פת לחם – קראו הילדים והושיטו יד מלוכלכת ומזוהמת.

ואיך המים? – הוסיפו השנים ושאלו.

מוית סוחון – מי קדחת, – השיב זקן אחד. – כל השותה מן המים יחלה בטנו תהיה צבה והוא עצמו יותקף בכאבים, חם יהיה לו וקר חליפות. באללה! הארץ הזו אוכלת יושביה היא.

לא טוב! – מלמל ר' משה בראותו את אזרחי המקום.

אבל מקום זה, אדמתו פורייה ואפשר לרפא אותו מן הקדחת – השתדל אבא להסביר לחברו.

עלינו לשוב ולהרהר בדבר – החליטו השנים, ולפי שעה עלינו לדאוג ולצרף אלינו עוד כמה חברים. נביא הנה גם משלחת של מומחים, אשר יבדקו את השטח.

כעבור ימים מספר נראתה שוב שיירה העושה דרכה בלב הביצות. הפעם היו בחבורה אנשים נוספים, מומחים לחקלאות ולבריאות, וביניהם אדם אחד בשם ר' דוד, איש אמיד אף הוא מהונגריה, אוהב ישראל ואדמתה.

בתוך החבורה נראו פניו של גוי ממושקף, בעל זקן, אשר נהג חשיבות בעצמו. אדם זה רופא היה, שבא מיון להתישב בארץ. הוא הוזמן כמומחה לעניני בריאות וגם עליו היה להחליט אם כדאי לרכוש אדמה זו.

ראה הרופא פניהם של אנשי הכפר ולבו נבא לו רעה. הוא עלה על גגו של אחד הבתים הגבוהים, השקיף על הסביבה, ושעה ארוכה צפה־בלש בתוך ערפילי האד והטל אשר עלו מן הבצות.

לא טוב! לא טוב! – מלמל, לאחר שירד ממקום התצפית שלו.

מה לא טוב? – שאלו כולם בארשת של חרדה.

לא טוב, רבותי. חכמת הדוקטוריה מלמדת אותנו, כי במקום שיש עופות שמים, שם יוכלו לחיות גם בני אדם. עמדתי על גג הבית וציפיתי לראות, היש עופות מעופפים כאן בביצה? צר לי לומר לכם, שאף עוף אינו פורח כאן באויר. נראה, שהאקלים כאן קשה. האדים הרעים, העולים מן הביצה, אינם מאפשרים להם לחיות כאן. ואם עופות אינם חיים כאן, כיצד ייוכלו לחיות כאן בני אדם? האם רוצים אתם, כי בניכם ונשיכם יהיו דומים לאלה הערבים האומללים?

ומה דעתך איפוא? – שאל אבא בחרדה.

דעתי? דעתי היא, כי תסתלקו מן המקום הזה בהקדם וכי תפסיקו את המשא והמתן לרכש חלקה זו.

אנשי המשלחת נדהמו לדבריו.

ראשון התנער ר' משה.

ואולי ננסה – אמר בהיסוס.

וגם נצליח! – קרא אבא בהטעמה ובקול רם.

ואות רגע אירע דבר בלתי רגיל. השנים נפלו איש על צואר רעהו, התחבקו והתנשקו, והם שותפים להחלטה אחת: “פה נקים את ביתנו”!

וככה קמה אדמת פתח־תקוה נחלה לבני ישראל – סיים ישראל ספורו. ועתה – ראו – פתח־תקוה של היום היא עיר ואם בישראל. מן הביצה אין כל זכר. הירקון, אשר היה מזרים מימיו לים, יסוב בקרוב לאחור. כבר כיום משקים מימי הירקון את פרדסיה בסביבה. ברם ישנן תוכניות להזרים מים אלה למרחקים, להחיות בהם עם רב.

– גם אתם, אנשי ירושלים, שותים ממי הירקון שלנו, – פנה ר' ישראל אל יפה. אנשי פתח־תקוה חיים על החקלאות ועל התעשיה ובמקום הכפר הדל והעלוב, שמנה רק כמה עשרות נפשות, חיים כאן כמה רבבות בני אדם המוציאים לחמם מן הארץ.

ר' ישראל כלה ספורו כשארשת רווחה נסוכה על פניו.

יפה, שפשפה רואותיה כאלו ראתה זה עתה הצגת קולנוע מענינת על הבד. בהערצה הביטה בפניו של ר' ישראל, שהעמל והעבודה חרשו קמטים בפניו. הוא נראה לפניה כאחד ענק מבני הנביאים, הנושא לפניה משא העבר והעתיד, משא תחית ישראל במולדתו.

– יפה ספורך, ר' ישראל – מלמלה יפה, והודתה לו למארח על ספורו.

– עת לישון! – הודיעה לאה האם.

עוד שעה ארוכה היו רינה ויפה, ששכבו שתיהן במיטה אחת, משוחחות ומתלוצצות על דא ועל הא. לבסוף גבר מלאך השינה על הפטפטניות והשתים נרדמו וישנו שנת עיפות.



 

18. בציר הענבים    🔗


ימים מספר עשתה יפה בפתח־תקוה. הילדות היו מאחרות לישון בשעות הבוקר ואחר היו משתעשעות ועוזרות לעקרת הבית בעבודתה. ולעת ערב היו השתים יוצאות לטייל ברחובות העיר. קסמה לה ליפה העיר – המושבה על גניה הנאים. בגן המיסדים, אשר במרכז המושבה, היתה בריכת מים עגולה. בבריכה זו היו השתים מסתכלות שעה ארוכה ורואות במימיה את בבואתן. לעת ערב היו מתאספים חבריה של רינה ושעה ארוכה היו הצחוק, והפטפוט והליצנות הקולניים מהדהדים בשבילי הגן וסביבתו.

בגבור השעמום היתה החבריה יוצאת בערב לטייל בפרדסים. ומשיצאו את העיר והחלו עושים דרכם בשבילי העפר – היתה רוח אחרת תוקפת אותם. הבנות והבנים היו חולצים נעליהם ומהלכים יחפים להנאתם בחולות הצוננים, ומפעם לפעם חומקים בינות לעצי שטח המשוכות, לחדור דרכן אל הפרדס, על מנת לשתות מים צוננים ישר מן הצנור היוצא מבטן האדמה.

הכל היה חדש בעיני יפה. קסמה לה האפלולית, אשר השתררה בשעות הערב בין עצי הפרדס. נעים היה להלך יחידה בין שורות העצים. דומה, כאילו אתה חי לבדך בתוך יער בראשית זה, אשר סגרו עליו העצים מכל צד. יש ובהליכתה היתה מטרידה צפור ממנוחתה. תורים היו פורחים לפתע בטפיחות כנפים עזות. יפה היתה נרתעת־נפחדת למשמע השאון אשר קם, אך משראתה את מניפת הזנב, בעלת הפס הלבן, נרגעה ברוחה. היא למדה, במשך ימי שהותה במקום, להכיר צפור חמודה זו, שהיתה עומדת מדי בוקר בראש האקליפטוס ומשם מרעיפה שירתה־קריאתה החד־גונית: תור… תור… כשהיא מניעה אגב כך את ראשה ומבליטה בגאווה את ענק הנוצות, העשוי בדמות שני סהרונים החובקים שני צדי צוארה.

הילדים, שזריזים היו בטפוס על העצים, היו מתחרים במציאת פרי ולנסיה שנשכח בראש האמיר.

הצטיין במלאכה זו הנער יוסי, שחונן בחוש בלוש מפותח ביותר. הוא נהג לטפס על עמוד טלפון וממנו היה משקיף על פני הפרדס. משראה אי שם פרי מזהיב, מיד היה יורד ממקום המצפה שלו ואץ רץ אל העץ הנכסף. זריז היה ולא עמדו לו לשטן אפילו ענפים עבותים או קוצים. בחפזון היה משיל סנדליו וממהר לטפס בראש האמיר ומשם היה מוריד את הפרי הזהוב. לא תמיד האירה לו ההצלחה פניה. יש והיה הפרי נקוב ככברה, קליפתו זהובה ותוכו ריק או שחור. היה יוסי תופש בפרי זה ובחמת זעם זורקו ארצה. התפוצץ הפרי ונגלה קלונו – סוד רקבונו וסרחונו.

משהצליח יוסי לקטוף שלושה ארבעה תפוזים טובים, היה ממהר עם שללו, מחפש בפרדס אחר יפה ובאבירות מעושה, ובכל זאת לבבית, מגיש לה את הפירות. יפה היתה מקלפת אט אט את הפרי, מערטלת אותו מקליפתו הזהובה ואחר מחלקת אותו לפלחים. חציו האחד נתנה ליוסי, שכר טרחתו, והחצי השני היתה לוקחת לעצמה או מוסיפה לחלקו בין חבריה וחברותיה.

לבו של הנער היה גאה בקרבו למראה הנערה הירושלמית העושה מעשיה בישוב הדעת וללא שמץ של התרברבות. אושר אין קץ מלא לבו שעה שהיו נוגעות אצבעותיו באצבעות ידה ודומה היה לו, כי טעמו של התפוז – אשר קבל זה עתה מחברתו, הוא המתוק שבתפוזים.

יוסי רחש אהבה ליפה והיה מאושר להמצא בקרבתה. יפה הרגישה ביחסו זה, אך האמינה כי הוא מחבב אותה על היותה זרה במקום. אחת היתה רינה, שהרגישה בחושה הנשי, כי כאן מתרקם דבר־מה החורג מן המסגרת הרגילה. ובלילה, כאשר שתי החברות שכבו על משכבן, מתגלגלות על הכסתות השרועות על פני הרצפה, גלתה רינה את הדבר לחברתה. פניה של יפה הסמיקו בשמעה מפורש כי יוסי אוהב אותה.

– את משקרת! מה פתאום? – השתדלה יפה להחלץ מן המיצר.

– חביבה’לי! את האוהבים אפשר להכיר לפי מבטי עיניהם! – אמרה רינה וקרצה ברוב חשיבות וידענות, כאומרת: “אותי לא תסדרי. מכירה אני ענינים שכאלה”.

רצתה יפה להשיב תשובה כהלכה לחברתה, אלא שלפתע נכנס לחדר האב ישראל, פנה לשתי הבנות ואמר להן:

– בנות! מחר מתחיל הבציר בכרם, רצונכן לצאת לעבודה? אני מוכן לשלם לכן יומית, ממש כמו שאני משלם ליתר העובדים.

– אבא! באמת? – מחאה רינה כף. – תשלם? אני מוכנה. ומה דעתך את, יפה?

– ודאי שאני מוכנה – השיבה יפה בענווה. – אני מוותרת על הכסף. רצוני לראות בעבודת הבציר במושבתכם.

– ותוכלי לאכול ענבים כנפשך שבעך – אמרה רינה.

– זה מובן מאליו. הרי כתוב כך בפירוש: “כי תבוא אל כרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך”.

אותו רגע נשכחו החכוכים והקנטורים בין שתי הבנות. הן קמו ממשכבן ופנו אל לאה האם, כי תצייד אותם במלבושים מתאימים. שעה ארוכה נמשך המשא ומתן. לבסוף נבחרו הבגדים, אשר הבנות תלבשנה בצאתן בבוקר לעבודה.

למחרת היום, עוד בטרם תצא השמש, התעוררו הבנות. בחטיפה רחצו פניהן והחלו ללבוש את בגדי העבודה שלהן.

– הסתכלי במראה ותראי כמה את נחמדה – גחכה רינה למראה יפה חברתה. – אמא שלך ודאי לא היתה מכירה את בתה, אלו ראתה אותה בתלבושת זו.

אכן, מוזרה היתה יפה בבגדיה החדשים־הישנים. היא לבשה זוג מכנסיים כחולים, אשר הטלאים על האחור והברכים היו מרובים וגדולים מן הבד המקורי. החולצה היתה של חאקי ושני כיסים גדולים כסו את החזה. היא היתה רחבה מאד! דומה, שאלו נכנסה עוד יפה אחת לתוך חולצה זו היה נשאר עוד רווח כל שהוא בחללה.

והכובע!? היה זה כובע טמבל עשוי חאקי, אשר שוליו היו יורדים בשפוע, כסו את העינים ועד לאף הגיעו.

– מה הרעש? – נסתה יפה להפיג את צחוקה של רינה – כמוני כמוך. כלום “בגדי השרד” שלך יפים משלי?

– בנות! הנה לכן משהו לאכול ולשתות – זרז האב את שתי הפועלות, – בחצר כבר מקרטעים הסוסים הרתומים לעגלה, עוד מעט וכל הכבודה יוצאת לדרך. הזדרזנה!

הבנות קפצו, עלו על העגלה שהיתה עמוסה חבית מים, סלסילות וארגזי שדה לרוב. אף ארגזים גדולים לאריזה נערמו בה באחת הפנות.

המושבה עוד נמה שנתה כשיצאה העגלה את הרחוב הראשי. פה ושם נראתה משאית עמוסה אף היא ארגזים לרוב, או עגלה אשר הסוסים מושכים בה כשהיא משאירה חריצים רחבים בחול.

– אני אוהבת את הבציר – שחה רינה. – עונת הבציר נמשכת רק שבועות מספר, אבל הרי זה תענוג ממש לעבוד בכרם. והאכילה, והזלילה…

– ואני אוהב את שעות הערב – הוסיף ילד אחר שצורף לחבורה. – אתה גומר את עבודתך, עיף ויגע ומזוהם מן האבק וממיץ הענבים. אך אין דבר. בקרבת מקום לכרם נמצאת בודאי בריכה חבויה באחד הפרדסים. יש לך בגד רחצה, קפוץ אל הבריכה, טבול במימיה הצלולים והצוננים והתנקית והיית זך וטהור, רענן וער, כאילו לא עבדת כלל וכאלו לא הכתה עליך השמש בלי רחמים במשך כל היום.

הכבודה הגיעה לכרם. ישראל חלק את העובדים לקבוצות. יפה ורינה נצטוו לעסוק בבציר. כל אחת מהן קבלה מבצרה, כעין מזמרה או מספרים אשר הלהבים שלהם מאריכים וחדים.

ישראל הסביר ליפה כי עליה לתפוס את האשכול בכפה האחת ובשניה לגזור במבצרה את העוקץ של האשכול המחובר אל הענפים. זאת ועוד, ראית ענבים מספר שאינם יפים, או רקובים, עליך לנתק אותם מן האשכול. אשכולות קטנים – עוללות, אותם אין לבצור כי לא כדאי הדבר. מוטב שהללו ישארו לעניים, אשר יבואו ללקט אחר הבציר.

יפה ורינה נכנסו לכרם. יפה עמדה לרגע והסתכלה מליאת־תמהון בסדר ובמשטר אשר בכרם. העצים היו ערוכים בשורות ישרות וברווחים קצובים. בראשית השורה ננעץ מוט ברזל באדמה וממנו נמתחו חוטי ברזל ישרים עד לעמודים האחרים אשר בקצה השורה השני. לאורך החוטים היו מודלים ענפי הגפן הארוכים. פה ושם נראו אשכולות ענבים כבדים ויפים, התלויים וסורחים כלפי מטה. יש והיו האשכולות חבויים בין מספר עלים גדולים, כפנים ושעירים. הבוצרים החלו במלאכה. כל אשכול שנבצר הושם בזהירות לתוך ארגז שדה, שהבוצר היה גורר אותו אחריו מעץ לעץ. משנתמלא הארגז האחד, היה הבוצר נוטל ארגז שני. על עגלה שעברה בין השורות, ערמו סבלים את הארגזים המלאים, שהעברו אל הסוכה אשר באמצע הכרם. שם היו מוכנים כבר ארגזים אחרים. האורזים נטלו ארגז־שדה, הוציאו ממנו את האשכולות ושבו וסדרו אותם לפי גודלם בארגזים החדשים, שהיו מרופדים יפה בגליונות ניר דקים. כשמלא הארגז היה הסבל נוטלו אל הנגר, ומעבירו אל המבקר. הענבים היו נשקלים ועל הארגז היו מדביקים פתק המעיד על מקום גידולם של הענבים, מיהו בעל הבית ומהו משקל הארגז, ורק אז היה הארגז מועמס על גבי מכונית למכירה בשוק.

בשעות הבוקר היתה המלאכה קלה ונעימה. מפעם לפעם היתה יפה עומדת לפוש, והיא מגרגרת אל פיה כמה ענבי מוסקט גדולים ועסיסיים.

– יש לרחוץ את הענבים בטרם תאכלי אותם – התרה ר' ישראל ביפה.

והיא השיבה לו בחיוך:

– השד לא ייקח אותי. אין דבר. אוכל לאכול גם ענבים בלתי רחוצים.

– עשי כאוות נפשך – משך ישראל בכתפיו, כאומר: “אני הזהרתיך ואת עשי כאשר יטב בעיניך”.

משהחלה השמש עולה וכופחת על ראשי הבוצרים, החלה הזעה נוטפת על כל פנים. כובע הטמבל, דומה כאילו התחמם והיה בוער כאש על הראש. הזיעה שנגרה על הצואר ומתחת לבית השחי, הציקה מאד לבוצרים.

– מתי כבר תהיה הפסקה קלה? – נאנקו הותיקים.

לשונה של יפה כמעט ויבשה בפיה. היא היתה מלקקת ומעבירה את לשונה החרבה על פני החך, בתקווה לגרות את הבלוטים כי תפרשנה מעט ריר, להרטיב את הלשון ואת השפתים אשר עורן הלך והסתדק, הלך והתפצל לפצלות אשר גרמו כאבים צורבים בבשרה.

למרבה הצרה עטו מחנות צרעות על הענבים. הללו הרגישו כי יש מיץ בכרם לרוב, ואף הן באו לגבות את המגיע להן. יפה נבהלה למראה היצורים הגדולים בעלי הכנפים הארוכות והשקופות.

– רואה את יצור זה? דבור הוא. בעברית קוראים לו צרעה. אוי ואבוי יהיה לך מנשיכתו. הזהרי מפניו – אמרה אחת הפועלות ליפה.

נסתה אחת הצרעות להתקרב אל יפה ולהשמיע זמזומי־חן באזניה. יפה, שנבהלה מפניה, פשטה כובעה והחלה להכות בה על ימין ועל שמאל כדי להבריח חרק טורדני זה מפניה.

– אל נא. עמדי במנוחה, יפה – הסבירה רינה. – הצרעה תעבור על פניך, תעלה על הענבים ובך לא תגע. אם תרגיזי אותה, סופך שתקבלי עקיצה.

יפה השתדלה למלא אחר עצת חברתה. באורך רוח האזינה לזמזומן של הצרעות, אך לא נגעה בהן. רק אחת מהן הוציאה אותה מכליה והיא גמרה אומר להפטר ממנה. היא חטפה ארגז ריק וחבטה לעבר הצרעה אשר נפלה לארץ מעוצם המכה.

– כך יאה לך! שתדעי! – נהמה יפה בשביעת רצון והחלה להמשיך עבודתה. ברם, לרוע מזלה לא נהרגה הצרעה. היא רק נפלה ארצה כתוצאה מן ההלם אשר קבלה. לאחר שהתעודדה ואספה כח, יצאה מבין הארגזים והחלה קרבה אל יפה. היא קרבה אל קרבנה ובבת אחת התרוממה במעוף־זמזום מנבא־רעות. ועוד בטרם היה ספק בידי יפה לראות ולהבין מה קרה, ולעיניה חלפה דמות צרעה גדולה מקושטת בבטנה בטבעת צהובה. זו דבקה לרגע קט בלחיה ויפה חשה מיד כאב צורב ואיום.

– הצילו – צעקה יפה בסטרה על לחיה, כדי להבריח את המציק. לשמע צעקתה, קרבו אליה ישראל ורינה ומשראו את הנקודה השחורה בלחי שהחלה מאדימה, הבינו את אשר קרה.

– מזל טוב! הצרעה עקצה אותך. מעתה את בוצרת כהלכה – נסה ישראל להרגיע את הבוכיה.

הכאבים גברו והלכו מרגע לרגע. הלחי צבתה. חורי העינים נעשו קטנים וצרים. כי הנפיחות סגרה עליהן. הכאב היה צורב. רינה עשתה מאמצים רבים להקל על הכאבים מחברתה. היא הוליכה אותה בצל הסוכה ושם נסתה לשים תחבושות רטובות על המקום הכואב. זמן מה נאנקה יפה כי גדול היה הכאב, אך לבסוף נרגעה.

שעה ארוכה שכבה יפה אפרקדן על גבי המחצלת בסוכה ואחר ארוחת־הצהרים החליטה כי הבריאה וחזרה לעבודה.

– הי! הי! השמנה! – קדמו פניה הבוצרים. – רק התחלת לאכול ענבים וכבר השמנת כחזיר!

יפה גחכה לשמע ההלצות.

כל אחר הצהרים עשתה יפה בעבודת הכרם באמונה ולעת ערב שבה הביתה עם כל העובדים.

– ומה שלום הפועלת שלי? – קדמה לאה בחבה את יפה בבואה. – אוי ואבוי לי! מה קרה לך? – ספקה כף אל כף למראה הלחי הנפוחה.

– היא קבלה נשיקה מצרעה – אמרה רינה.

אותו ערב לא העזה יפה להראות פניה ברחובות העיר. למחרת שבה לעבוד בכרם והפעם עשתה עבודתה כוותיקה ורגילה. ימים מספר עבדה בבציר ולאחר שנעלם השריד האחרון של הנפיחות מלחיה, החליטה כי הגיעה השעה לשוב לתל־אביב אל הורתה.

בשובה לתל־אביב, ספרה יפה ברוב התפעלות על ימי שהותה בפתח־תקוה ועל עבודתה בבציר ואף התיהרה באוצר הכסף אשר הרויחה בפעם הראשונה בחייה מעמל כפיה.

– אמה’לי שלי! לו ידעת, מה טוב להיות עובד אדמה. חבל שאנו איננו אכרים וחבל שאין אנו יושבים בכפר.

– רק זה עוד חסר לנו – נהמה האם. – ומי ילמד תורה? כלום לא חסרים לנו כיום יהודים תלמידי חכמים? ראי מה עלתה לתל־אביב זו! יהודים גרים כאן? גויים הם אלה!

– אל תאמרי כזאת! – נסתה יפה להגן על התל־אביביים. – אני אומרת לך כי אלה הם יהודים טובים. הם מדברים רק עברית, גרים בארץ ובונים אותה והרי הם בני עולם הבא.

– מדברים עברית־קבריט – נהמה האם. – בלשון הקודש לומדים תורה ואין מדברים בה.

לבה של מירה’לי התחמץ בקרבה למראה האפיקורסות וחלול־השבת אשר ראתה בתל־אביב. היא התגעגעה לשכונתה ולשכנותיה. היא אהבה את ירושלים ואת חייה הדתיים ולא היתה נכונה להמיר בכל הון שבעולם את ירושלים בתל־אביב.

– בתי! – אמרה האם לאחר השיחה, – הנה בזבזת כבר כמה שבועות בתל־אביב ובסביבתה, רחצת בים, נהנית, עשית חיים, בצרת ענבים – הכל טוב ויפה. אולם, הגיעה השעה לשוב הביתה. הסתיו בעצומו. הימים הנוראים מתקרבים ובאים. צריך לעשות תשובה. נשוב אל עירנו, אל ירושלים שלנו.



 

19. שיחות ־ לילה על הבור    🔗


בצער רב עלתה יפה על האוטובוס שבתחנה המרכזית, על מנת לשוב לירושלים. במשך השבועות שעשתה בעיר העברית החדשה וסביבתה היא בגרה ולמדה להכיר עולם חדש, רכשה חברים וידידים, והעיקר – למדה לדעת חיי עמל ועבודה מלאי־תוכן.

בשובה בדרך בה באה, היו הספקות מנקרים במוחה כל שעת הנסיעה. כיצד תוכל היא לשוב ללמודים בבית הספר היהודי־האנגלי, שההתבוללות והשנאה לציון הם חלק חשוב מתוכנית הלמודים בו? כיצד תוכל לגור בשכונה, אשר דפוסי חיים קבועים בה מדורי דורות, ללא כל שנוי וללא כל התקדמות?

האֵם מירה’לי הבינה למצוקת הבת. בסתר לבה הסכימה גם היא להשקפת עולמה של יפה. אף היא היתה בדעה, כי החיים בתל־אביב יפים ומענינים מאלה אשר בירושלים.

ובכל זאת, – משעברה המכונית את עמק אילון הנודע והחלה עולה בהר, באה רוח חדשה על יפה. משהגיעו לשער הגיא, נמשך לבה של הנערה אל עבר צלעות ההרים שהוריקו משפע עצי האורן והשטה ארוכת־העלים והברושים. ריח המולדת ואויר ההרים הצח, והרוחות הקלילות והקרירות שנשבו ובאו לקראת הנוסעים – כל אלה גרמו להפשרת השעמום והשממון בנפש הנערה. בפעם הראשונה בחייה חשה יפה כי הנה הנה חוזרת היא למולדתה, לנוף מכורתה, לירושלים השוכנת בהרים. בפעם הראשונה היא חשה, כי – על אף הכל אוהבת היא את ירושלים שלה אשר הרים סביב לה.

מדוע זה בעצם אני אוהבת אותה? מה הסבות והגורמים לאהבה זו? – שאלה יפה את עצמה.

מה השאלות? ומה הויכוחים והבעיות? – ענה הסניגור של ירושלים בקרבה, – הרי זו המולדת, ואת המולדת אוהבים, על היתרונות ועל החסרונות שבה. האם שאלת פעם את עצמך, על מה ולמה את אוהבת את אביך, אמך, אחיך, אחיותיך, ואף את עצמך? כל אלה שלך הם, עצמך ובשרך, ועל כן את אוהבת אותם. בדיוק כך אוהבת את את ירושלים מכורתך.

רגשי האהבה גאו ועלו בלבה של יפה ככול אשר קרבה המכונית אל ירושלים העיר. באהבה התרפקו־נאחזו מבטי העינים במרום ההרים – אל מעלה החמישה, אל קרית ענבים, אל הקסטל ואל ההרים הכחולים אשר בין קפליהם חיים ופועלים בני אדם, אשר דבקו לאהבה את נוף הסלעים וממנו הוציאו לחם להם ולביתם.

– ועכשיו אנו קרבים למוצא. עוד מעט ואנו בירושלים – קרא הנהג ממקום שבתו.

– אמא! – קראה יפה בצהלה, – חזרנו הביתה לירושלים שלנו.

– בשעה טובה! – השיבה האם ונשאה עין לעבר שערי מושב הזקנים, אשר אליו היתה נושאת יום יום כדי חלב לעייפה.

ומשנכנסה המכונית אל בין כתלי האבן של העיר, גמרה יפה אומר: “אין אני שונאת את ירושלים. אני אוהבת את תל־אביב, לא בגלל בתיה ורחובותיה היפים, אלא בגלל הרוח החדשה שבה. מעתה אקדיש כל מעיני וכל כוחי להעביר מרוח ישראל הצעירה אל ירושלים הזקנה. מזיגה זו תהא לברכה לירושלים, לי ולנוער אשר בה”.

במחנה יהודה חכה נפתלי האב לתיירות שלו. משירדו השתיים קדם אותן בסבר פנים יפות ובקריאה:

– נו! מה שלום התיירות שלי שהרחיקו לכת עד לים?

– אבא’לי! – התרפקה יפה על אביה ונשקה לו בלחיו, אשר יער של שערות צמח עליהן. – היה נפלא, נהדר. הייתי מוכנה להשאר שם אפילו שנים רבות.

– פה! פה! פה! מה ההתרגשות! – השיב האב בבטול ובתנועת יד. – מה יש שם בתל־אביב מחוץ לים? לא כלום. עליך לדעת, בתי, כי אין כירושלים, קרית חנה דוד, עיר יפה ועיר יקרה לישראל. הן אנו שוכנים בבירת המדינה.

–צדקת אבי – השיבה יפה קצרות.

בסתר לבה כמעט והסכימה הבת עם אביה ורגש עליונות השתרר בה בשמעה דברי אביה שנאמרו בהכרת ערכו וחשיבות. “אנו תושבי הבירה הננו”, פזמה לעצמה, “חבל שלא אמרתי זאת ליוסי ולרינה”.

לאחר שנפשו הנוסעות מעמל הדרך ומשפע הרשמים, חזרו השתיים לחיי יום יום שגרתיים. בערבים היו נערים ונערות רבים מתאספים על המשטח החלק של הבאר אשר במרכז השכונה. יפה נסתה לארגנם וללמדם שירה ורקודים. השירה נסכה בהם רוח חיים ושמחה וגם המבוגרים נמשכו אחריה. מפעם לפעם גדל מעגל המזמרים ורבים היו עומדים סביבם ונהנים לראות כיצד ילדיהם מאמנים לשונם לשיר שירי ציון.

התנגדות רבה הביעו האנשים הדתיים למראה הרקודים. שרה־קילע הזקנה התיצבה בראשם והיא שהחליטה להלחם קשות בנגע זה.

– כיצד זה אתם מרשים פריצות שכזו אצלנו בשכונה? – צרחה שרה־קילע בהתרגשות. – מדוע אתם מרשים לנערים ולנערות להתאסף ולשבת בצוותא?

ולא נחה האשה עד אשר ארגנה מסע צלב ממש נגד האפיקורסות ההולכת ומשתלטת על השכונה. ערב אחד, כאשר נאספו הילדים כדרכם לשיר ולרקוד, הופיעה לפתע מבין הבתים חבורה של נשים זקנות, מזוינות במטאטאים בעלי קתות ארוכות. הן פתחו בדברי חרופים וגדופים ואחר עברו לפעול במטאטאיהן.

בהלה קמה במעגל. היו ילדים שנסו לעמוד נגד התוקפות, אך מרביתם – בני ירושלים, אשר כבוד אב ואם חוק הוא להם ובל יעבור, החליטו: מוטב שנסתלק ולא נגרום לחלול השם.

הילדים נסו לעבור מן המקום האחד אל השני, אך הנשים במטאטאיהן דלקו אחריהם ולא נתנו להם מנוח. הדבר עורר צחוק ודיונים בין תושבי השכונה, שעמדו מן הצד והיו עדים למלחמה בין הישן והחדש בשערי ירושלים.

לבה של יפה התכווץ בקרבה למראה המלחמה אשר כפו הזקנות עליה.

– למה זה ירדפו אותנו? למה זה ימנעו מאתנו לחיות לפי דרכנו? – טענה באזני חבריה.

באין ברירה החליטו הילדים להפגש בערבים בין העצים אשר בשכונה. אחר ערב של משחקים היו משיחים ומספרים שם עד שעה ארוכה. יפה, שהיתה לרוב ראש המדברים, ספרה לחבריה וחברותיה על תל־אביב העיר ופלאיה, על פתח־תקוה, על הבציר ועל הדברים אשר ראתה. שעה ארוכה היו הילדים מקשיבים לספורה של הדוברת, רואים בחזון רוחם את ילדי ישראל אשר בשרון, ההולכים אחר המחרשה, העודרים במעדר והעושים בכל מלאכה בשדה.

ביחוד קסם להם לילדי ירושלים ספורה של יפה על אברהם השומר. אברהם זה, הרוכב על סוסתו האצילה, היה לדמות המופלאה ביותר בעיני הילדים.

– מה? הוא יהודי? – שאלה ריזה’לי הקטנה.

– בודאי שהואי יהודי. ועוד איזה יהודי! יהודי אוהב עמו ומגן על שדותיהם וכרמיהם של האכרים.

– והערבים יראים מפניו? – חזר ושאל כמה פעמיים חיימ’קה בן־הישיבה, הנער גבה־המצח, אשר שתי פיאות שחורות ומסולסלות ירדו לו משני עברי הצדעים ליד האזנים.

חיימ’קה המסכן! נער זה, שספיח של זקן החל עולה על לחייו, אהב את הגמרא והגה בה יומם ולילה. ברצונו להעמיק דעת בים התלמוד, החליט ללמוד בישיבה בעיר העתיקה. פעם אחר לשבת בישיבה שברחוב חברון ובצאתו בלילה לבדו בדרכו הביתה לעיר החדשה, נטפלו אליו פרחחים מן ה“שבב”, רדפו אחריו שעה ארוכה, ידו בו אבנים ואחר כך הכוהו מכות רצח. בנס ניצל מהם. מאז חדל לאחר שבת בבית המדרש. למראה כל ערבי, שעבר על ידו, היה ירא וחרד.

יפה, אשר ידעה והבינה להלך רוחו של חיימקה, אמרה לו, והפעם בטון בוטח ומוכיח:

– וכי מה אתה סבור, חיימ’קה. כלום כל בני ישראל דומים לכם בני הישיבה, בחורים פחדנים אשר יראים מכל ערבי פוחח? רצונך, אספר לך מעשה שהיה באברהם השומר וידעת גבורה מהי.

– אנא, ספרי! – הפצירו הילדים והילדות ביפה.

ויפה החלה.

– מעשה שהיה כך היה. מעשה של אמת. ערבים עזי־נפש, מהרי חברון החליטו לרדת לפתח־תקוה לגנוב להנאתם סוסים מאורוות היהודים. ערבים אלה תכננו מעשיהם בהבנה ובערמה. הם באו למושבה ועשו עצמם כמחפשי עבודה, וכמה מהם השכירו עצמם עגלונים ליהודים. ביום היו עגלונים ובלילה לנו באורוותיהם של בעלי הסוסים והסתגלו לאט לאט לסוסים אשר טפלו בהם. בשעות מאוחרות, כשכלתה רגל מן הרחוב, היו בני בליעל אלה סובבים בכפר, בודקים את המנעולים ומטפסים דרך הגדרות בכדי לבדוק את הדרך בה יעברו עם שללים.

הערבים ידעו יפה, אימתי מופיע השומר ואימתי הוא מסתלק והם למדו להערים עליו. אכן, ההצלחה האירה להם פנים. לילה אחד, זמן־מה לאחר ששבו הסוסים אל האורוות ואל האבוס, יצאו לפעולתם. הם ידעו כי בראשית הלילה אין השומרים מצויים, הואיל והם בוטחים באנשי המושבה הסובבים בחצר וברחוב כי הם המשגיחים על רכושם.

הצעתו של חסן ראש הכנופיה היתה כזו: יש לגנוב את הסוסים בראשית הערב. “בשעה זו”, שכנע חסן את חבריו, "אין היהוד עומדים על המשמר וקל להוציא את הסוסים מן האורווה. זאת ועוד, הדבר לא יעורר כל חשד, אם יראו ערבי רוכב על סוס במושבה.

“ואם ישאלו אתכם לאן אתם נוסעים? – תאמרו שאתם הולכים להשקות את הסוס או שאתם מובילים אוכל לחווג’ה אשר נשאר בפרדס לרגל ההשקאה”, שנן חסן לחבריו.

“והעיקר: אם נצליח להתחמק בראשית הערב, יהיה כל הלילה לפנינו. במשך הלילה ודאי שלא ירגישו השומרים בגניבה, ואנו נוכל לברוח על נפשנו ולהגיע אל ההרים. בהרים לא יעזו היהוד לרדוף אחרינו”.

הדברים נתקבלו על דעת חבריו של חסן. לילה אחד, כאשר גברה החשכה, היה זה בסוף החודש, בצעו את זממם, ובבוא האכרים לאורוותיהם למחרת עם שחר מצאו והנה אורוות ריקות והסוסים אינם.

הדבר עורר רעש במושבה. בעלי העגלות החלו רצים אל אברהם השומר ובפיהם הזעקה.

– גזלן! היכן הסוסים שלנו? הלא נשבר מטה לחנו באין לנו סוסים.

– והיכן היו השומרים? – טענו האחרים, – למה זה אנו משלמים להם שכר

– השומרים צריכים לשלם בעד הגניבה! – פסקו ראשי ועד המושבה.

נסה אברהם להרגיע את האנשים באמרו:

– עלי ועל צוארי! אני אשיב לכם את הגניבה, בטחו בי.

עוד באותו יום אסף אליו אברהם את השומרים שלו. היו לו שומרים רוכבים ושומרים רגלים.

– שמעו נא השומרים!, אמר לאנשיו. – כבודנו ופרנסתנו תלויים בפעולה זו. אם נצליח להשיב את הגניבה יגדל כבודנו בעיני היהודים והערבים גם יחד, אך אוי לנו אם לא נצליח לגלות את הגנבים. עליכם לדעת, כי נהיה נאלצים לשלם לא רק דמי הנזק, כי אם גם דמי הבושה והכלימה אשר ירדפו אחרינו כל הימים.

בין השומרים היה אחד, אבו־עלי הפקח.

– יא אבו־יצחק (הערבים קוראים לראש המשפחה על שם הבן הבכור), – פנה אבו־עלי אל אברהם, – שמע בקולי והצלחת. אל נא תהא נחפז, כי החפזון הוא אבי השגיאה. לו לעצתי שמעת, זאת עשה. ראשית חכמה, פזר את השומרים למען ילכו איש לעברו. מוטב שנרגל תחילה את הסביבה. נתפזר לכל עבר, נעבור בדרכים ונחקור אם עברו כאן הסוסים ובאיזו דרך. לאחר שנאסוף ידיעות, אהיה אני מוכן לעלות לחברון ושם אשים עצמי כסוחר המעונין בקניית סוסים. אתענין אתודע – ולאחר שנאסוף ידיעות נתאחד ונתנפל על הגנבים בת־אחת ונחזיר לעצמו את השלל.

– הרעיון מוצא חן בעיני – אמר אברהם לאחר שקול דעת.

בו במעמד החלט על דרכי החפושים והמלחמה. בטרם יפרדו השומרים, צוה אברהם והזהיר את אנשיו לאמור:

– ראו! אנו יוצאים להגן על כבודנו ועל כבוד ישראל. כל הדרכים כשרות לפנינו. לא נרתע אפילו ממלחמה ושפיכות דמים. אך – המנעו מלהרוג אדם. אם יוודע בגויים כי הצלחנו להערים על הערבים ולהוציא שללם מהם מבלי לשפוך דם, יגדל כבודנו. רשאים אתם לפצוע את יריבכם, אבל לא להרגו. ערבי פצוע, אשר צלקת נשארת בגופו, או חבלה נעשתה באחד מאבריו, ישמש לנו שלט ואות למעשה תקפנו וגבורתנו. על ערבי כזה יראה כל זאטוט וכל בוגר באצבע ויאמר רואים אתם גבר זה הצולע? היהוד הרביצו לו מכות נאמנות, עד כי נשאר צולע לכל ימי חייו, וזה משום שנסה לגנוב סוס מן האורווה. היהוד בני חיל הם, ואוי למי שינסה להלחם בהם.

– חברה’מן! הוא בחור פקח ומבין עסק, – התערב לפתע יוסי בספורה של יפה.

ויפה המשיכה.

בקצור, במושבה השתלט השקט. איש לא ידע לאן נעלם אברהם השומר. חפשו אחרי אבו־עלי ואחרי השומרים יהודה ויוסף, והם לא נראו.

ליצני המושבה כבר אמרו, כי רק כאשר תצמחנה שערות על כף היד, רק אז יוחזרו הסוסים הגנובים.

אולם הסוסים הוחזרו עוד בטרם החלו שערות לצמוח על כף ידו של אותו לגלגלן.

יום אחד נפוצה שמועה במושבה, כי אברהם ושומריו חוזרים הביתה, עטורי־נצחון כשהם מוליכים אחריהם את הסוסים הגנובים ואת גונביהם גם יחד.

הדבר עורר סערת־שמחה בקרב התושבים, ומשנודע הדבר באיזו דרך תגיע השיירה יצאו כל אנשי המושבה לקראתה. המחזה היה מרהיב־עין. עם ערב נכנסה השיירה לרחוב הראשי. בראשה רכב אברהם על סוסתו האצילה ולידו דהר קלות אותו שיך מכובד מאנשי ההרים. מאחרי השיך נעו בשורה הסוסים המוצלים ואחריהם כפותים וקשורים רכבו הגנבים, כשהשומרים מושכים באפסרי סוסיהם. משנפגשו שני המחנות פרצה מחיאת כפיים כללית וקריאות: יחי אברהם! יחי אבו יצחק! הדהדו בחלל האויר. השומרים ברוב שמחתם, טענו את נשקם וירו יריות נצחון בחלל האויר. אבו עלי, שהיה גבור הערב, יצא בדהרה של פנטזיה על גבי סוסתו האצילה והראה כוחו במעשי אקרובטיקה מקפיאים את הדם. הוא הריץ את הסוסה ואחר גהר־שכב על גבה והרים מעל פני האדמה חפץ שהונח קודם לכן על ידי אחד השומרים. לפתע, תוך כדי סערה, משך אבו־עלי ברסן הסוסה וזו נזדקפה ועמדה על רגליה האחוריות ממש סמוך לחטמו של ראש הועד, אשר גלה עוז רוח ולא נרתע ולא זע למראה פרסותיה הקדמיות שהיו כה קרובות אליו.

בלילה נאספו כל אנשי המושבה וחגגו את נצחונם של השומרים. לאור מדורות ענקיות, שהאירו את השמים מסביב, הועלו סירים גדולים ובהם בשלו האכרים זבחי צאן ובקר וחלקו נתחים מהם חנם לכל רעב ולכל עובר־אורח. בו במעמד נחקרו הגנבים והם הודו על פשעיהם. ואברהם השומר ספר כיצד נתגלתה הגניבה וכיצד הערימו על הגנבים.

יצאנו לחקירה – סיפר אברהם. – אנשי אספו ידיעות מדויקות על דרכם של הגנבים. נער־רועים מסר לנו לתומו על שיירה של סוסים, שעברה ליד מקום מרבץ צאנו. הוא אף תאר בדיוק את המקום אשר בו החביאו הגנבים את שללם. הצלחתי להגיע אל המערה, – המשיך אברהם לספר. – מצאתי בה גללי סוסים חמים, אך הבהמות על רוכביהם לא היו שם עוד. עקבנו אחר הגנבים מבלי שהם ירגישו בנו. ידענו כל תנועה מתנועותיהם וידענו בדיוק, אימתי הם יגיעו למקומם.

אז עלתה בלבי המחשבה – המשיך אברהם – כי בדרך בה עלולים להגיע הגנבים, נמצא ידידי השיך המכובד, אשר קשור עמי בעבותות־אהבה מימים. באתי איפוא אליו ואמרתי לו: הנה קרה דבר כזה וכזה באזור השמירה שלי. ערבים אלה פלוני בן פלוני ובפלוני בן אלמוני, היו הגנבים. רצוני לתפוס אותם, להביאם חיים לכפרי וללמדם לקח לבל יעשו כזאת שנית.

אבל מנין אתה יודע שמותיהם של הגנבים? – שאל השיך בתמהון.

– הוי, ידידי! יודע אני הרבה יותר מזה! מחר, קרוב לחצות יעברו הגנבים סמוך למחנה שלך. התסכים לתת להם מעבר באזור שלטונך? ומה יאמרו הבריות כשאודיע להם כי גנבים עברו סמוך לחטמך ואתה לא הפרעת בעדם? והחוכומה – השלטונות, מה יאמרו כשישמעו על כך?

– לא יא סידי! – נענה השיך ואמר לי: – בחיי! שיטן אנתה. יש לך, כנראה, קשר עם השטן וממנו נודעו לך הדברים.

ספרתי לו – המשיך אברהם, על שיטת הריגול שלי. הוכחתי לו באותות ובמופתים, כי הגנבים שהו במערה פלונית בלילה זה. תארתי לו היכן היו שלשום ואתמול ולבסוף – שלחתי לקרוא לעדים, לנער־הרועים אשר העיד כי ראה את הגנבים על שללם.

בקצור, הצבנו מארבים על הדרכים ובדיוק בשעה שאני שערתי כי יבואו, נראו הערבים כשהם רוכבים על הסוסים הגנובים. הם עברו ליד בית השיך ללא כל חששות. נראה, שהם היו בטוחים הפעם בשללם, שכן נראו מרחוק מגדלי השומרים של כרמי חברון מכורתם. הפעם היו חברי הקבוצה מהלכים יחדיו. בטוחים היו, כנראה, כי יגיעו לבטח למחוז חפצם.

ועוד הגנבים ממשיכים ברכיבתם המרושלת, כשפיהם מלא שירה ורננה, והנה הגיחו משער חצר השיך, כמה מעבדיו ובקריאה: עינדקום – עמדו! עמודו! פרצו והקיפו את הגנבים הנדהמים. אחד מאנשי השיך נגש אל ראש החבורה, אל חסן שרכב על הסוס המשובח ביותר, תפש ברסן סוסו והחל מוליך אותו אל עבר השער.

– לאן, יא נאס? מה המעשה אשר תעשה לעכב עוברי דרך שלווים החוזרים לבתיהם?

– עוד מעט ותדע – השיב התוקף.

רוב הגנבים ניסו אמנם להתנגד, אך משראו עצמם מוקפים מכל עבר, הבינו כי לשוא תהיה מלחמתם.

– הבא אותנו אל השיך, הוא ישפוט לצדק דיננו! – נהם חסן כשהוא מרמז לחבריו כי יעמדו על דעתם ויטענו כי עוברי־דרך שלווים הם.

בבואם לחצר הועברו הבהמות אל הסככה ונקשרו שם כהלכה, ואלו הגנבים הובלו לבית השיך.

שעה ארוכה ישבו הגנבים יחדיו, כשחסן מדריך אותם כיצד עליהם לדבר, השומרים כאילו לא שמו לב לחסן ולחבריו.

עוד הללו מתיעצים ונדברים על תכסיסיהם ודלת הליואן – הוא חדר האורחים הגדול – נפתחה, והזרים הוזמנו לתפוס מקומותיהם על גבי השטיחים הפרסיים היפים.

לאחר רגעים מספר נכנס השיך והוא נראה כולו שופע באור הכנסת האורחים, שבה מצטיינים בני ערב הטובים.

– יא שיך! מה הדבר אשר עשו לנו עבדיך? – שטח כפיו כמתחנן חסן ראש החבורה, – למה זה פגעו בעוברי דרך שלווים העושים דרכם לביתם לחברון?

– מאין תבואו? שאל השיך קצרות.

– באללה! – השיב חסן, – באנו מלוד העיר, שם קנינו סוסים למען יעבדו אותנו בהרים.

– מלוד? – תמה השיך, – למה זה הרחקתם לכת כל כך? המעט הסוסים בבלד חליל – חברון?

– כי שמענו שסוסי השפלה טובים הם וזולים – הזדרז והשיב אחד הגנבים.

– ומי יאמר כי סוסים אלה נקנו ולא נגנבו? – שאל לפתע השיך.

– מה אתה סח, כבוד השיך? וכי אנו נגנוב, השיך? למה תעטה עלינו חרפה בדבריך?

ועוד הערבים משתדלים להביא ראיות והוכחות לפני השיך והנה נכנס לתומו אברהם והוא לבוש בגדיו האירופיים ובידו מסבחה – היא מחרוזת של חרוזים, אשר יחזיקו הערבים והם מונים מספר לחרוזים אשר במחרוזת.

למראה האורח, נפלו פניהם של הגנבים.

– אהלן, יא חסן! פנה אברהם אל הערבי כשהוא מאיר פניו אליו, – מדוע זה נעלמת מסביבתנו ולא ראינוך ימים מספר? למה נטשת עבודתך אצל אבו מוסה?

הדיבר נעתק מפיו של חסן. כיצד זה הגיע אברהים למקום זה? הוא הבין כי נפל בפח. ידע חסן עלילותיו של אבו־יצחק, ראש השומרים, ונוכח לדעת הפעם כי לא לחנם פחדו הגנבים מפניו.

לאחר חקירות ודרישות הודו הערבים על פשעם. השיך נוכח לדעת, כי צדק אבו יצחק ואמר לו: יא אבו יצחק, בן חיל הנך והנני מוסר לרשותך את אלה הגנבים. ואת הגנבים שאל:

– ועתה הגידו נא, בני ערב האמיצים, מה עונש אטיל עליכם? האם תרצו כי אסגיר אתכם לחוכומה (הממשלה), או שאביא אתכם לפתח־תקוה ושם ישפטו אתכם היהודים.

– יא רבנה, רבנו איש חסדנו, – נפלו לפניו הערבים אפיים ארצה וחבקו כפות רגליו. – את תסגיר אותנו בידי החוכומה. הללו יכניסו אותנו לבית הסוהר, לצינוק, ושם נרקב חיים. טוב לנו להשפט בידכם אתם, היהוד, כי יודעים אנו שאנשי חסד אתם, אנא! שפטו אתם אותנו ובידי השלטונות אל תסגירו אותנו.

בקצור: הגנבים הובאו למושבה והוצגו לראווה לפני מאות יהודים וערבים שעברו על פניהם ולא חשכו מהם קללות ויריקות בפנים על מעשם המכוער.

כל אותו שבוע צהלו אנשי המושבה. חסן וחבריו באו על ענשם וברחבי הארץ יצא לתהילה שמעם של היהוד, גבורי החיל. ושוב לא העזו גנבים לחדור לשטחה של פתח־תקוה.

– אלה הם גבורים! – מלמל חיימ’קה, שכל אותה שעה היו עיניו נעוצות ביפה המספרת.

– ספור יפה ספרת לנו – נענתה חוה, אחת מבנות השכונה.

– בחיי, הייתי מוכן לשמוע ולשמוע ספורים כאלה – דיבר אליהו כאילו לעצמו.

– האם באמת ישנם גבורים כאלה במושבות? – שאל יוסי, בחור הישיבה. – לא פעם הרהרתי בלבי, מדוע זה יקראו לנו הערבים בשם ולד־איל מיתה – בני המוות.

– הי! – לגלגה יפה, – שם זה, כבר אבדה משמעותו לגבי היהודים אשר במושבות. בהיותי בתל־אביב ראיתי, מה רבים השנויים שחלו. ערבים הבאים למושבה או לעיר היהודים, נראים ממש מתוקים מדבש והם מראים פנים משוחים בחנופה כלפי היהודים בני החיל. רצונכם אספר לכם בקצרה מעשה שהיה לפני ימים רבים בראשון־לציון.

– כן, כן, ספרי – הפצירו החבריה.

– בין ראשון־לציון ליפו היו מפרידים החולות. בחולות אלו שכנו בימים ההם ערבים. הם היו אורבים לאנשים ראשון־לציון, שהיו בדרכם ליפו העיר. הערבים היו מתנפלים על היהודים, שודדים אותם ואף פושטים בגדיהם ומניחים אותם עירומים כביום הוולדם.

דבר זה הרגיז את אנשי ראשון־לציון והם גמרו אומר ללמד את הערבים יראה ודרך ארץ. היה ביניהם בחור נועז אחד, לוליק קראו לו. לוליק רתם זוג סוסים לעגלה, את העגלה כיסה ביריעה עבה ומתחתה הושיב כשנים־עשר בני חיל יהודים שנתן בידיהם פרגולים – שוטים עבים.

יצא לוליק לדרכו ליפו כשהוא מאיץ מפעם לפעם בסוסיו העצלים. משהגיעו אל שטח החולות, עצר לוליק בסוסים, הוציא מקטרתו מכיסו, פטם אותה בטבק, העלה עשן ואחר פנה אל הבחורים וקרא כמדבר לרוח: חברה, היו מוכנים לעשות שפטים.

דיו, נבלות! – הרים לוליק את שוטו על הסוסים. הללו נעקרו ממקומם והחלו משכים בכבדות בעגלה.

לפתע קפצו כמה ערבים מאחת הגבעות, זנקו אל העגלון ובקריאה: עמוד, יהודי!, נגשו ויעמדו קרוב אליו ואל הסוסים.

– רד מהר מהעגלה והתר את סוסיך צווה בזעם מעושה אחד השודדים.

ולוליק? הוא אפילו לא כיבד במבט עין את הערבי עז־הפנים. הוא המשיך לקטר מקטרתו ולא ענה לדובר בו.

– רד מהעגלה אמרתי לך! – קרב אליו בזעם ערבי אחר.

– מה יש? – שאל לוליק בלשון עלגים, כאלו לא הבין דברי הערבי.

– טמבל! מג’נון – קרא הערבי שנית, והראה בידו על ראשו, כאומר לחבריו זה שוטה הוא, אלוהים שלח לנו ברנש הגון להתעלל בו.

– זהו רצונכם? בבקשה! – השיב לוליק, לאחר שנראה כאילו הבין את אשר מבקשים ממנו. הכניס לוליק את ידו אל כיסו, הוציא משרוקית ולעיני הערבים הכניסה אל פיו ושרק שריקה עזה. ועוד הערבים תמהים למעשי המוקיונות של העגלון המוזר ומן העגלה קפצו תריסר הבחורים, הקיפו את אנשי הכנופיה והחלו להרקיד שוטיהם על הערבים המבוהלים. בקצור, הערבים הוכו מכות רצח ואחר כך נתפסו אחד אחד, נעקדו ונקשרו יפה יפה בחבלים, הועלו על העגלה והובאו למושבה. כאן נאספו כל בני המושבה, מצעיר ועד זקן, ושעה ארוכה הזינו עיניהם בבני־ערב הגבורים. הנשים לא חסכו יריקות וקללות והנערים לא קמצו במכות, ואילו אלה הערבים “הגבורים” – מלה אחת היתה בפיהם: קטר חירכּוּם תודה לכם אנשי חסד שאינכם הורגים אותנו.

הערבים שוחררו כעבור שעות מספר ובכפרי הערבים נפוץ הספור על מעללי היהוד. ומאז לא העזו עוד ערבים להתנפל על יהודים עוברי־אורח. נהפוך הוא: משעברו ערבים בשעות הערב בשטח ראשון־לציון, היו אלה מכריזים בקול גדול – להודיע, כי אנשי שלום הם ומבקשים הם מן היהודים כי לא יפגעו בהם לרעה.

– זה היה שעור טוב! – נהנה חימ’קה.

לאה! חנה! יפה! הביתה! כבר מאוחר! – הדהדו קולות מכל עבר. היו אלה האמהות אשר יצאו אל המרפסת וקוראות בקול רם אל החלל, להודיע לבנות כי עליהן לשוב הביתה.

– השעה מאוחרת!



 

20. חזרה לספסל הלמודים    🔗


ימי החופש עברו. רוחות סתיו החלו משתוללות על פני ההרים והן מטאטאות־עוקרות את שרידיהם היבשים של הצמחים אשר קמלו בחרבוני הקיץ. בעמקים היו מתגלגלים צמחי “הגלגל” לפני רוח הסתיו כשהם מפזרים את זרעיהם למרחקים.

ובעצם ימי הקמילה, החום והאבק, החלו סמנים חיים חדשים בעולם הצומח. בין הסלעים עלו שרביטיו הגבוהים של החצב. על גבי שרביטים אלה נפתחו מדי בוקר בבוקר פרחים זעירים לבנים, שהיו מפרישים ריח קל קליל לחלל האויר. הדבורים הרעבות עטו על השלל ומבוקר עד צהרים היו הללו אורחות קבועות אצל פרחי החצבים.

ועם השנויים בחלל האויר, חל שנוי גם באורח החיים בירושלים. יפה החלה לבקר שנית בבית הספר. בקרב יהודי ירושלים החלה ההתעוררות לתשובה. הימים – ימי חודש אלול, וימי הדין קרבים והולכים. חסידים ואנשי מעשה החלו משכימים קום, מרבים ב“תקון חצות” ומתקינים עצמם לקראת הסליחות. מפעם לפעם נשמעה יבבת שופר מרוסקת, או קולות שברים ותרועות מסולסלות. היו אלה פרחי תוקעים שהחלו מכשירים עצמם לקראת ראש השנה.

בלי רצון הלכה יפה לבית ספרה. החיים החדשים, אשר ראתה בשפלה ובשרון, העמידו אותה על דעתה. הנערה לא יכלה לסבול את הרוח המוזרה, הרוח הדתית־הבריטית שנשבה בין כתלי המוסד. לא פעם היתה הנערה חורקת שן, שעה שנאלצה לסתום פיה ולא לומר דבר נגד המורה המדברת בזלזול על הציונות ועל הציונים.

יפה בקשה מאת הוריה, כי ירשו לה לעבור לבית הספר העברי, אך הם לא יכלו להסכים לזה.

אביה אמר לה גלויות:

– בתי! האמיני לי, כי אין לי כל התנגדות לציונים הללו. יודע אני, כי ציונים אלה טובים הם מן המורום אשר באוילינה דה־רוטשילד, הדתיים כביכול. אך מה אעשה, בתי, ואני גר בין אנשים דתיים. הללו, משיוודע להם כי בתי מבקרת בבית ספר של הציוניים המוחרמים, ב“שקולע”, ירימו קול צעקה ומי יודע אם לא ידרשו ממני לעזוב את השכונה" ובסופו של דבר יפסיקו לי גם את ה“חלוקה”.

– אז מה יש, אבא? הן הנך מרויח כיום מעסק החלב. ומדוע זה תירא מפניהם?

נאנח נפתלי, דממה מירה’לי האם החסודה, אשר כאבה את כאב בתה, ושניהם השיבו קצרות:

– אי אפשר. עליך ללמוד בבית ספר זה. יתכן, כי כשתסיימי למודיך, נעביר אותך אולי לגמנסיה. נראה איך יפול דבר.

ביום הראשון לבואה לבית הספר, נאמה המנהלת במפקד הבוקר של התלמידות וכה אמרה להן:

– "בנות! הנה חזרתן ללמודים אחרי ימות החופש הארוכים. ודאי התבטלתן הרבה בימים אלה ואולי פעם תקפו אתכן געגועים לבית הספר. עתה משנחתן מעמלכן ואספתן כוח חדש, עליכן לגשת לעבודה במשנה מרץ. עליכן ללמוד היטב, כי התורה־אורה. מי שיודע תורה יהיה אור לו כל הימים. השנה נרבה ללמוד אנגלית. מי שרוצה להיות פקידה טובה, עליה לדעת אנגלית. נהלתי לאחרונה משא ומתן עם השלטונות הבריטיים והם הבטיחו לי כי יעסיקו ברצון פקידות, אשר סיימו חוק למודן בבית הספר שלי. ולמען תוכלו להביא תועלת לרבים בפעולתכן, החלטתי להקים תא של תנועת הצופים בבית־ספרנו. כל תלמידה טובה, מן הכתות הגבוהות, תורשה להשתתף בתנועת הצופים ולהיות חברה בתנועה עולמית זו אשר מוצאה בריטניה.

ובכדי להביא אתכן בקשרים עם ארץ ישראל החדשה, החלטנו להרבות בלמוד הלשון העברית וספרותה. הזמנו מורים טובים ואני מקוה כי תעשינה חיל בעברית.

בנות! אני מחכה לתוצאות טובות מכן ומברכת אתכן בשנה טובה, שנת בריאות ותלמוד תורה."

רחש קל עבר בקהל התלמידות, הלבושות בתלבשתן החד־גונית – בסינור האדום־לבן.

כל הילדות לכתות צעד! – נשמע קולה המפקד של המנהלת. ומיד פנו השיירות אחת אחת לעבר כתתה.

יפה החליטה להצטרף אל תנועת הצופים. הסניף חולק לקבוצות קבוצות. בראש כל קבוצה עמדה נערה מקרב התלמידות ובראש הפלוגה עמדה אחת המורות. גדולה היתה שמחתה של יפה שזכתה להיות בפלוגתה של המורה שושנה, האהובה עליה.

ביום הראשון להכנסה לתא, נערך מפקד־קבלה. ראש הצופים ספרה לחניכות על בדן פאול, מי שהיה קצין בצבא הבריטי אשר באפריקה הדרומית, ולחם בבורים בראשית המאה העשרים. פאול נוכח לדעת שאפשר להפיק תועלת רבה מנערים צעירים, ואפילו בימי מלחמה. בחנותו עם קבוצתו בעיירה קטנה מפקינג שהיתה במצור, נצל באין ברירה את הילדים למטרותיו הוא. יום יום עוברים ילדי העיר הנצורה, כשהם רוכבים על גבי אופנים ומעבירים בדרך זו ידיעות ושאר שליחויות. הבורים לא עכבו בעד ילדים אלה, כי לא עלה על דעתם שהקטנים הם שליחי הצבא. בדן פאול, אשר שוחרר כעבור זמן מה מן הצבא, הגה רעיון כביר: למה לא לנצל את הצופים הילדים למטרות שלום? למה לא נכניס ילדים אלה בעול העבודה והעזרה והאהבה לבני האדם ולמדינה. במשך הזמן קמה תנועת צופים עולמית, אשר בראשה עומד כיום הקצין הקשיש, אשר זכה לתואר לורד, והוא: הלורד בדן פאול.

אמרתי – הוסיפה ראש הצופים – כי כיום התנועה היא עולמית. כמעט שאין ארץ תרבותית בה לא הוקם סניף לתנועה זו. חברי התנועות מאוחדים ביניהם ועוזרים איש לרעהו. לצופים עשרת דברות, והראשונה בהן היא: הצופה אח לכל צופה וחבר טוב לכל אדם.

הצופה צריך ללמוד לעזור לזולת. בקומך בבוקר עליך לזכור, כי נוצרת לעזור לכושל ולעייף, ובערב, בטרם תלך לישון, עליך לסכם את אשר עשית. עליך לשאול את עצמך: מהי הטובה שעשיתי היום לעני, למישהו נזקק ונצרך?

עליכן להשתדל, בנות, לעשות טוב לכל בני האדם, בלי הבדל דת, מפלגה ומעמד. היו פשוטות וצנועות אל תתגאו על חבריכם וכל מחשבותיכם יהיו נתונים אך ורק לדבר אחד – ליצור חיים יותר מאושרים ושלווים בחברת האדם.

הנה זכיתן לתלבושת משלכן. ראו מה פשוטה וצנועה ומועילה היא תלבושת זו. יש לכן כאן כיסים לרוב, למען תוכלו למלא אותם תוכן. החגורה שלכן יש בה לולאות, אליה אתם מצרפים את האולר, המימיה ושאר אביזרים הנחוצים לכם.

בהיותכן בתנועת הצופים תלמדו להסתכל בתשומת לב לכל עצם שאתם עוברים על ידו. מי יודע, אולי יביא לכם הדבר תועלת בחיים. תלמדו לטייל בארץ, להכיר את הצומח והחי וממילא תלמדו לאהוב את הארץ. עליכן להכשיר עצמכן לחיי מחנאות, על כן תלמדו תורת המחנאות ותורת הקשר. זכרו! הצופיות תורת חיים היא, למדו אותה למען ייטב לכם בחיים.

באחד הימים קבלה יפה את תלבושת הצופים שלה. מה מאושרת היתה! רק דבר אחד כאב לה והוא, שעל אבזם החגורה היתה הכתובת באנגלית. גם על השרוול היה מסומן שם היחידה שלה באנגלית.

למה לא יכתבו דברים אלה עברית? – שאלה יפה את המורה שושנה.

בתי! למה תשאלי? – השיבה המורה בשקט, כשעיניה מושפלות לארץ. – הן יודעת את ארחו ומנהגיו של בית ספר זה ומה הרוח השולטת בו.

הטיולים מחוץ לעיר בחברת הצופות נטעו רוח חדשה בנערה. הבנות, בלווית מדריכתן, הרבו לכת בערוצי הנחלים ובמדרוני ההרים. בטיולים אלה למדו סמני דרך, הכרת הצומח, הסתכלות ועקוב. יותר מזה: בטיולים אלה למדו הבנות ללכת בכל מזג אויר שהוא, למדו לעזור לכל חברה כושלת ולמדו לשלוט ביצרן שעה שהיו צמאות והמדריכה גזרה על “משמעת־מים”. לא פעם היו הבנות מהלכות בחרבוני קיץ, כשבמימיה משקשים המים וטופחים על הצד, והשפתיים יבשות ומתגעגעות לטיפת מים, אשר תרטיב את הגרון היבש מצמא, אך משמעת היא משמעת. קשה אמנם לעמוד בנסיון, אך גדול האושר אם יודע אתה להתגבר על עצמך.

יפה היתה מקדימה לצאת לבית הספר. היא היתה עוברת בסביבת השוק, ובראותה אשה זקנה, נאנחת או כורעת תחת עול סל הירקות שלה, היתה נגשת אליה ומבקשת לעזור לה.

– יעזור לך האלוהים ותזכי להגיע לגילי ללא כאב, ללא צער וללא עזרת הזולת, בתי – היתה הזקנה משיבה בתודה על מעשה האבירות של הבת.

ויפה היתה משיבה לה בברכה ובתודה.

ואם אתרע מזלה ולא מצאה הילדה מעשה טוב לעשותו בבוקר, היתה יוצאת לעת ערב, סובבת ברחובות ועורכת מצוד אחר מעשים טובים.

בתרגילי הקשר מצאה יפה ענין רב. היא למדה להכיר את סמני הדרך ושעות רבות היתה חוזרת על האתות – בדגלים ובסמני מורס. גם אחיה ואחיותיה ידעו כבר ממש בעל פה את ה־ד ד ד, די די די. דה – היה סמן לקו, די היה סמן לקודה. כל אות באלף־בית יש לה מספר קוים ונקודות, נקודות בלבד או קוים בלבד. יפה היתה חוזרת עליהם בעל פה ולפעמים היתה גם שולחת פתקים לחברותיה באותיות מורס.

יום אחד החליטה המפקדה להביא את הצופים בפני הקהל. לשם כך החלו הכנות קדחתניות בתרגילי סדר, בלמוד חוברות הצופה, באתות ועוד. על מנת להגביר את הרושם, החלט להציג לפני הקהל אופרטה באנגלית. הנושא היה “אלדין ומנורת הקסמים”. הצופות קבלו תפקידים והחלו להתכונן להן בחשק רב. יפה, שכבר היתה מן המבוגרות בצופות, זכתה לכמה תפקידים. היא למדה בלט, דקלמה, שחקה ושרה. באותם הימים לא ידעה מנוח. בשכבה ובקומה היתה לומדת קטעי תפקידה בעל פה, והיא מרקדת ושרה, והכל באנגלית.

וכשבא הדוד איסר יום אחד מתל־אביב, עמדה הנערה לפניו וקראה באנגלית קטעים מתפקידה. הדוד ישב, הקשיב ושתק. כשגמרה הבת קריאתה פרצו בני הבית במחיאות כפים, ורק הדוד לא השתתף בהבעת התפעלות מעין זו. הוא לא מחא כף.

– מה? הדבר לא מצא חן בעיניך? – שאלה מירה’לי בתרעומת מעושה.

– בתכם מוצאת חן בעיני. ילדה נחמדה היא. הרקודים נפלאים. אך למה צריך כל זה להיות באנגלית? כלום אין אנו נמצאים בארץ ישראל? כלום אין הלשון העברית מדוברת בתוכנו?

– שלום עליכם! – התרוממה ברוב כעס הדודה נחמה בעלת הבשר. – רק ירד להשתקע בתל־אביב וכבר הושפע מהם מן ה“ציוניסטען” הללו.

– הבה ואענה לך, – התרתחה הדודה נחמה בפנותה אל הדוד איסר: – ראשית, לא לוקשין קודש (לשון קודש, עברית) היא הלשון שלנו. אנו מדברים כאן בירושלים באידיש, במאַמע לשון – הלשון בה דברו אבותינו ואבות אבותינו ובה נכתבי ספרי “צאינה וראינה” ותחינות ו“ליכט בענטשין” ועוד ועוד. והשנית – פנתה הדודה בתנועה תיאטרלית אל כל הנוכחים – אשרי מי שיודע לשון אנגלית. בלשון זו מדברים הפקידים הגבוהים. בלשון זו שמעתי מדברים אפילו ברחביה השכונה החדשה של האפיקורסים. מי שרוצה להיות פקידה ולהרויח כסף בכבוד צריכה ללמוד אנגלית. עכשיו אתה מבין כבר למה זה צריכה יפה לדעת ולדבר אנגלית.

הדוד איסר לא השיב על דבריה של הדודה נחמה. יפה לא התערבה בשיחה. היא רצתה רק לשמוע את חוות־דעת הנאספים. בסתר לבה ידעה, כי צדק הדוד אך את מחשבותיה לא גלתה.

ההצגה עלתה יפה. הרקדניות קצרו רושם. יפה זכתה למחיאות כפים ולקריאות הדרן. ברם, מהשקיפה ממרומי הבמה על פני הקהל הרב שמלא את האולם, ראתה והנה פני כל הבאים זרים לה: רובם קצינים ומעוטם אזרחים. אף אלה האזרחים היו בעלי שער בהיר או זהוב, לחייהם מלאות ואדומות והם מפזרים חיוכים בלי הרף, כשהלשון היחידה השולטת ביניהם היא האנגלית. פה ושם היו נראים גם יהודים בתוך הקהל, אך למרבה הכלימה היו גם אלה מדברים ביניהם אך אנגלית.

זה לא יתכן! – התרתח בקרבה לב הילדה.

ובשיחה אשר התפתחה בין המשתתפים בהצגה והמורות אחר ההצגה נסתה יפה לומר בקול רך ובישני את אשר בלבה. באולם ישבו אותה שעה כל הצופים והצופות ועל הבמה ישבו המפקדות והקצינות של הגדוד.

מששמעה המנהלת את דבריה של יפה התרתחה והזדעזעה מכעס.

– הכיצד? איך מלאה לבה של נערה זו לומר כדברים האלה

– שמעי נא, יפה! האם זהו הגמול שאת גומלת לי על חסדי אתך? הנה נתנו לך תפקידים נכבדים. למדנו אותך נמוסים אירופים, רכשת לך לשון בינלאומית המקובלת בארצות רבות. חמישית בני האדם מדברים אנגלית, ואת – כיצד ימלאך לבך למצוא פגם במעשנו זה? הפעם אני סולחת לך על שאלתך החצופה, אך להבא לא אסבול זאת. אם יחזור שנית מעשה כזה אוציאך מן הצופים, בנת?

שתיקה כללית השתררה באולם לאחר דברי הנזיפה. יפה ישבה על מקומה ללא הגה, כשמכל צד נשלחים אליה מבטי אהדה על המעשה הנועז. האויר באולם נעשה מחושמל ומעיק. אותה שעה החליטה יפה, – יעבור עלי מה, אני דרכי ברורה לפני. הנני עבריה בארץ העברים ואלחום למען העברית כל ימי חיי.

בפרוזדור פגשה שושנה את יפה והיא קרצה בעיניה לחכות לה מחוץ לשער.

יפה היתה מלאת צפיה לפגישה עם חברתה־מורתה. סקרנית היתה לדעת, מה תאמר המורה על מעשה זה. בדרכה, חשה יפה כי הילדות משתדלות להתרחק ממנה ולא לעמוד בדלת אמותיה. גם אחת המורות עברה על ידה. המורה לכתיבת הארץ, ואף זו – כך נדמה לה – אינה מסבירה לה פנים כמקודם. ודוקא מורה זו היתה חביבה על יפה, אף כי לא היה לה כל קשר עם הארץ ועם בעיותיה. המורה היתה ילידת אנגליה ואנגלית היתה לשון הדבור שלה, על אף היותה בארץ שנתיים ויותר, לא למדה לדבר ולהבין יותר מתריסר מלים. רק עם אנגלים היתה נפגשת, כאילו חשה בחילה ותעוב להפגש עם בני הארץ, עם “ניטיבס” בלשונה. ראתה המורה את יפה ופנתה אליה בטון עוקצני חריף: – מה? גם את כבר נהיית חצופה ככל הבנות הצבריות? כלום זוהי התודה על החנוך הטוב ועל המדות הטובות, אשר השתדלנו להקנות לך בבית־הספר?

יפה לא ענתה לדוברת. לבה היה מר עליה. היא לא הצטערה לשמע מיליה של האנגליה־היהודיה המתבוללת. מילא! – חשבה הנערה בלבה, – זו לא טעמה טעם מולדת אמיתית ונדמה לה כי אנגליה היא ארצה ומולדתה, אך מדוע זה תתרחקנה ממני הבנות־חברותי, אשר עמהן אני חיה, מבלה משוחחת כל הימים? הן יודעת הנני כי רבות רבות חושבות כמוני. כיצד זה הפכו כולן להיות משרתות נרצעות להנהלה ולחבר המורים המתבוללים?

וכאילו לחזוק מחשבותיה, עברה על פניה אותה שעה אחת מחברותיה, העיפה עין נפחדת לימין, לשמאל, פנים ואחור, ואחר לחשה לה: חזקי ואמצי, יפה! ומיד נשאה רגליה וברחה מן המקום.

– חזקי ואמצי! – מלמלה יפה כחוזרת באופן מכני אחר דברי חברתה. ומי יעמוד לימיני? את “הגבורה”, בורחת על נפשך ומשאירה אותי יחידה בשעת צרה. האת תחזקי אותי?

ובהיותה תפושה עוד במחשבותיה והנה היא מצאה עצמה כמעט יחידה ברחוב, שהלך והתרוקן במהירות מתלמידות ומורות גם יחד.

יפה זכרה דבריה של שושנה, והחליטה לחכות לה. היא בחרה לה עמדת תצפית, אשר בה תהיה רואה ואינה נראית, ושם אמרה לצפות למורתה.

שעה ארוכה חכתה לה כשעיניה נעוצות בשער בית הספר המקומר, אשר לצידו היתה גומחה מארכת כגובה קומת אדם. מה תפקידה של גומחה זו? – שאלה הילדה את עצמה. ומענין, זה שנים אחדות היא לומדת במוסד זה ויום יום היא עוברת בשעריו ואף פעם לא עמדה לחשוב על גומחה זו.

– אכן, זוהי הצרה! – אמרה לעצמה. – אני חיה במוסד יותר ממחצית היום ובכל זאת אין אני קשורה אליו. אין אני יודעת אפילו, מה העצים בחצר. איני זוכרת צורת החלונות. המוסד נראה לי כמלון אורחים ואני בו כאורחת הנוטה ללון, אלך מן המוסד וכל קשר לא יהיה לי עמו עוד.

– הנה היא! המורה! – לאטה יפה בשמחה, בראותה פניה של שושנה, כשהיא עולה במדרגות אל עבר השער. פני המורה היפים היו נעווים מצער.

המורה עלתה ממעמקי החצר ועמדה במפתן השער, מאמצת רואותיה התועות ימינה ושמאלה.

גל של שמחה הציף את יפה.

– היא מחפשת אותי, היא זקוקה לי, ממש כשם שאני זקוקה לה.

כאילו מעצמן החלו רגליה של יפה נעות לעבר השער. המורה האהילה כף ידה על עיניה, כשהיא מחפשת לה נקודת כוון, ומשנתקלו העינים במראה פניה של יפה, נצת בהן ברק שמחה.

– את כאן! – מלמלה המורה בשמחה. –

– חכיתי לך – השיבה יפה.

– נכנס לסמטא – הציעה המורה. היא קרבה בחפזון אל הנערה, אחזה רכות בערפה, ספק מחבקת ספק לופתת והדפה אותה קלילות על עבר המשעול הצר המתפתל ועולה בין הבתים.

שעה ארוכה היו השתים מהלכות בשביל הצר. בעקל המשעול נראתה הדרך הרחבה המוליכה לשכונת מאה שערים.

– מה דעתך? הכדאי שנלך לעבר מאה שערים? – שאלה יפה.

– לא! – השיבה המורה במורת רוח. – עיפתי לראות כל הימים בני אדם נכנעים וכופפים קומתם לכל רוח מצויה. נפשי מתגעגעת לחופש, למרחב. הבה ונרד לעבר שער שכם, משם נפנה אל עמק המכתש הרחב, אל נחל האגוז.

– מה? לרדת אל שכונות הערבים את אומרת? – תמהה יפה, ובעיניה הסתמן הפחד.

– כן, חביבתי! לעתים קרובות נוהגת אני ללכת בדרך זו, כשמימיני החומות ומשמאלי המרחבים הנטועים עצי זית כבדי־צל וכבדי־מים.

– ואין את חוששת מפני הסכנה? הן ערבים מסתובבים שם?

– חביבתי, מוטב להלך במקום שאת יודעת לבטח מהי הסכנה מאשר להלך במקום שלכאורה שקט ובטוח – השיבה שושנה במרירות.

– כן! כן! – חזרה שושנה ואמרה אחרי רגעי שתיקה מדכאים. – את היום אמרת, יפה, את אשר בלבך. דומני שזו הפעם הראשונה שהעזת לעשות זאת. בעצם, קיימת את דברת הצופה הראשונה האומרת: הצופה איש אמת ודברו אמונה. אולם, מה דעתך על התגובה, על הלעג והבוז בו נפגשו דבריך?

– הנכון הוא שאינני מבינה כלל מדוע זה גבר הרוגז של המנהלת והמדריכים לשמע דברי?

– הדבר פשוט מאוד, ידידתי. הן כולן יודעות בעצם כי הצדק אתך. מבינות הן, כי עם החוזר למולדתו, חייב לחדש את לשונו. הן יודעות היטב, כי בלשון זו נוצרו יצירות־מופת אשר שום עם לא זכה להן, אך אלו המורות המתבוללות כופרות באמת זו והן רוצות להתחנף אל אדוני הארץ הבריטיים.

– איני מבינה כלל – התמרמרה יפה. – מה רוצים להקנות לנו מורינו במוסד זה? הנה פותחים לפנינו אופקים חדשים, מספרים לנו על ארצות ועמים, על מנהגי תרבות ועל יצירות תרבות, ומדוע זה נועלים בפנינו את שערי התרבות שלנו? מדוע מתכחשות הן לעמנו וליצירותיו הרוחניות?

– יפה’לי שלי! ראיתיך עומדת וצופה בשער הגדול אשר למוסד, האם שמת לב למשהו בצדו של השער? – שאלה לפתע שושנה במרירות.

– כן, מורתי! רק היום השגחתי בכך. ראיתי כי בצדו של השער מצוייה גומחה עמוקה. מה טעם בנו גומחה זו? מה תפקידה?

– זהו זה! – פסקה המורה אחר אנחה קלה. ובכן, דעי לך! במוסד זה שכנו, עוד לפני שנים מעטות, מוסדות השלטון העליונים של הבריטים, אשר כבשו את הארץ. אין הבריטים, כידוע לך, מקובלים עלינו כלל. גם הערבים אינם אוהבים אותם. ומכיון שכך, נאלצים הם לקיים את שלטונם בארץ בכוח הזרוע. מפחד התנגשויות היו נאלצים להציב משמרות והגנה בכל מקום בו שוכנים פקידיהם הגבוהים.

גם בגומחה זו היה נצב לפנים השומר איש הצבא, אשר הוטל עליו להגן על מפקדיו.

הבריטים פנו את הבית – המשיכה המורה, – ובית ספרנו נכנס לתוכו. אך בכניסה אליו עוד נראה צלו של השלטון הזר בדמות גומחה זו. ולאחר רגע הוסיפה:

– והמורות שלנו מפחדות עדיין מפני החרב הבריטית והן משתדלות לטהר עצמן ולהסיר מקרבן כל רבב של יהדות ושל לאומיות. הבנת?

– הבנתי! – השיבה יפה.

הגיעו השתים אל הרחבה אשר לפני שער שכם. שם התרוצצו המוני אדם בצריחות קולניות. יפה נשאה עיניה אל אבני החומה, המטפסות ועולות בהר, והרהרה: אבנים אלו, אילו נתן פה להן, מה רבו הספורים אשר יכלו לספר לנו!

– הבה נפנה אל עבר מוזיאון רוקפלר – הציעה שושנה.

היו השתים צועדות בצידי הדרך כשכל אחת מקשיבה להד צעדיה שלה. הולכי רגל היו נועצים עיניהם בהן, מתפלאים, מה לנשים במקום זה. – בודאי אנגליות הן – היו רבים מהם חושבים בלבם, – והאנגליות כידוע מוזרות הן ומי יבין לשגעונותיהן.

– מקום זה שמימיננו – הורתה שושנה ליפה, – זוהי מערת צדקיהו, ממנה נחצבו כנראה לפנים אבנים לבנין לבית המקדש. אנשי ההמון קוראים לה בשם מערת צדקיהו, כי לדבריהם ברח צדקיהו דרך מנהרה זו. לפנים סברו, כי מנהרה זו אין קץ לה והיא עמוקה ונפתלת. כיום יודעים יפה את כל פתוליה. צדקיהו המלך לא ברח דרכה. אין היא ארוכה כלל. אטומה היא, ואין לה כל מוצא.

ומשמאלנו – המשיכה שושנה – נמצא המקום שההמון קורא לו בשם “חצר המטרה”. סבורים, כי כאן היה הבור אשר אליו השליכו את ירמיהו. הזוכרת את מה מסופר על ירמיהו זה?

יפה הרהרה רגע קט ואחר השיבה:

– כן, אני זוכרת. ירמיהו היה נביא, והוא אמר את אשר היה בלבבו.

– ולכן? – שבה ושאלה שושנה, – מה היה שכרו?

– זרקו אותו אל הבור, – השיבה יפה.

– ככה זה! העם אינו סובל נביא אמת. העם רוצה חיים קלים.

יפה נעצה עיניה בהערצה בעיני מורתה. שתיקה קלה השתררה.

– הבנתי אותך, מורתי! – קראה יפה.

– קראי לי שושנה – העירה המורה. – כאן אין אני המורה. היום היית את המורה שלי. היום למדתי תורה ממך. היום למדתי לדעת, כי בקרב הבנות שאני מלמדת בוער נר האלוהים וכי יש שכר לעמל וכדאי הוא הסבל והצער…

כך השיחה שושנה את לבה לפני תלמידתה. היא חשה, כי קטנה זו, המקשיבה לדבריה, היא היא המשחררת אותה מן המועקה, אשר רבצה עליה מאז החלה להורות במוסד.

ויפה הבינה יפה את דברי מורתה. בלבטיה של המורה ראתה יפה את בבואתה היא ולא פעם מצאה דמיון רב בין הלך מחשבותיה שלה לזו של שושנה.

ולפני שנפרדו אמרה שושנה לתלמידתה:

– יפה’לי חביבה שלי! הכרת לאחרונה לדעת את תנועת הסקאוטס־הצופים, ואני רוצה להראות לך את צופי ירושלים העבריים. אקבל רשות להביאך למועדון שלהם, ושם תלמדי להכיר נערות ונערים החושבים כמותך והמשרתים את עמם באמונה. בטוחני, כי תשמחי להיות בחברתם.

– אשמח מאוד ללכת עמך אל הצופים מבני עמי.



 

21. בין צופי ירושלים    🔗


היה זה בערב שבת. אט אט ירדה שבת המלכה על פני ההרים בירושלים. רוחות קלילות מעבר ים נשבו מעדנות על פני העיר אשר התענתה במשך היום כולו בחרבוני השמש. המוני היהודים החלו נוהרים לקדם פניה של שבת המלכה, ופני כולם מועדות אל עבר מקדש המעט – הוא בית הכנסת אשר בלב השכונה. לא יצאה שעה מרובה ומקהלות מקהלות פצחו ברינה, מזמור שיר לכבוד שבת המלכה.

“בואי בשלום עטרת בעלה גם בשמחה ובצהלה”, קראו קולות זקן ונער והם פונים בערגון גובר והולך לפאת מערב, אל עבר השמש השוקעת וצוללת יותר ויותר בים הגדול.

כלתה התפילה ושוב נראו בני אדם יוצאים מבתי הכנסיות. ועתה – כאילו אור נגה עליהם. הם פרקו מעליהם כליל משא הדאגות והם שרויים כאילו בעולם אחר, עולם ההנאה הרוחנית. יודע אדם מישראל כי בביתו מחכים לו מלאכי השבת והריהו מכין גרונו לזמר לפניהם ולברכם “שלום עליכם מלאכי השרת”.

בליל שבת מסובים כל בני הבית מסביב לשלחן. המאכלים הערבים, הזמירות, האור הרב הנסוך בחדר, – כל אלה משרים אוירה מיוחדת בבית. אחר הארוחה מתפשט האב מן החגיגיות השבתית והוא נכון להכנס בשיחה עם ילדיו, לתהות על קנקנם ולשמוע מה מעשיהם במשך השבוע.

ובין בני הנעורים נעשות הכנות לצאת אחר הסעודה, על מנת להפגש עם ידידים. יפים הם הלילות בסתיו ובראשית החורף, עת רוחצה האדמה מגשמי היורה וטרם הפכה להיות מטוננת ודבקית. בלילות אלה יוצאים בני הנעורים לעיבורה של השכונה או על פני הכביש המוצק ושם נערכות פגישות, גוברות השיחות. ויש ויצאו הילדים והילדות בצוותא לרקוד במעגל לאור פנסי החשמל.

בבתים מתקדמים יותר, מחכים הנערים בכליון עינים לערב זה. בליל שבת נערכות פגישות חברים במועדונים, יוצאים לטייל בצוותא או מוצאים בלוי אחר – הכל בהתאם לאפייה של התנועה אשר אליה משתייך החבר.

מצב רוחה של יפה היה רע עליה הפעם. שושנה הזמינה אותה לבוא עמה לבקר במועדון צופי ירושלים וגדולה היתה שמחתה. מאז למדה להכיר את חיי הנוער בתל־אביב ובמושבות, ידעה, כי חיים אלה מתאימים לה והיא השתדלה להתאים עצמה אליהם.

– אך כיצד אספר על כך לאבי? – נקרה מחשבה בלבה – ומה אעשה אם אבא יתנגד לזאת?

ברוב מבוכתה החליטה יפה לקחת דברים עם אמה.

ידעה יפה כי האם שמרנית מן האב, אך לבה הגיד לה כי לבה הרחום והאוהב, הוא אשר יעמוד לה הפעם, הוא אשר יהיה הסניגור לה בפני האב הקפדן.

ספרה איפוא יפה לאמה את דבר הוכוח אשר התעורר בבית הספר. היא לא העלימה גם את אשר דברה באזני המנהלת ובאוזני התלמידה, היא לא כסתה מאומה. וכשהשיחה הבת, כיצד טיילה באותו ערב עם המורה שושנה לאורך החומה, זלגו דמעות מעיני האם הטובה.

– בתי! – אמרה האם במשכה את ראשה רכות אל חיקה ובהעתירה עליה נשיקות רבות, – בגרת, חביבתי. הנסיעה לתל־אביב והימים שעשית לבדך בפתח־תקוה, הם הם אשר הכניסו שנוי עצום במהלך מחשבותיך. אכן, לבי נבא לי כי עתיד הדבר להתרחש. מה אומר ומה אדבר עתה. כזה הוא המצב וכאלה הם פני הדברים. יודעת אני כי יכאב לי לראותך פורקת עול תורה ומצוות, יודעת אני כי אבא יסבול בראותו אותך הולכת בדרכך. יודעת אני כי קשים יהיו חייך וחיינו בשכונה זו, אשר אנשיה שומרי החומות קנאים לדתם ולמנהגיהם. אך – אין דבר! אעשה הכל לטובתך. ממך אבקש אך דבר אחד: זכרי כי בת ישראל הנך וכי הוריך אדוקים, ועליך לשקול מעשיך יפה יפה.

– אני נותנת לך הבטחתי, אמי היקרה – השיבה הבת בהתרגשות – אשתדל שלא לגרום לכם עגמת־נפש. אל תשימי לב ללהג השכנים ולדיבת הקנאים. אני לא אחלל את קדושת השבת ואשתדל לזכור את התורה והמצוות אשר למדתי וספגתי בבית זה.

לאחר הסעודה, חמקה־יצאה יפה חרש מן הבית. היא היתה אסירת תודה לאם על התבונה אשר גלתה בשיחתה עם האב ועם בני הבית.

ברחוב הראשי חכתה שושנה לחניכתה. השתים המשיכו דרכן, כשהן משלבות ידיהן אחת בתוך השניה. הרחוב, שהיה שמם ושקט, החל מתמלא שאון בני אדם, אשר יצאו מבתיהם לשאוף קצת אויר, לחלץ עצמותיהם ולהקל על הכרס המלאה משא המזון אשר קלטה אל קרבה בסעודת שבת.

השתים פנו אל עבר רחוב צדדי. מרחוק נראה צריף ארוך ומואר באורות רבים,

– זהו הצריף של צופי ירושלים – אמרה שושנה.

משקרבו אל הצריף, נראו לפניהם המוני נערים ונערות, לבושים בבגדי שבת. הצריף נתמלא שאון אדם.

בכל פנה, על הדשא ובין העצים, נראו להקות בני נוער, מהם שכובים־שרועים על פני הדשא, מהם עומדים בחבורות ומשוחחים. והיו גם שהחלו לפתוח מעגלים והם עתידים להרים רגלים ולרקוד עד כלות החושים.

יפה היתה נפעמה למראה רוח האחווה הנסוכה על פני כל הבאים. לא צווחות כאן ולא צעקות, לא קללות או נבול פה, הכל נעשה מתוך שחוק וחיוך ומצב רוח טוב. פה נראה נער, שרדף אחרי נערה אשר באה מאחוריו, סגרה על עיניו בכפות ידיה והכריחה אותו לנחש מי היא זו הנערה אשר מאחוריו; שם – שני נערים מסדרים “כסא” לבחורתם בשלבם ידיהם, והיא מתישבת עליו מחייכת וצוחקת, ומתחננת כי יורידוה.

– הבה, נכנס לאולם, – הציעה שושנה, – עוד מעט תתחיל הפעולה.

– בהכנסן, קדמון קולות קריאה:

– חזק, שושנה!

– ומי האורחת שהבאת עמך? – קרב ושאל אחד המדריכים.

– נא להכיר – הציעה שושנה.

בבישנות הושיטה את ידה לבחור.

– נעים מאוד, שמי אהוד.

– ואני יפה – השיבה פשוטות.

– יפה שבאת אלינו! – קרא הבחור התמיר והרזה, בעל רעמת השערות השחורות, אשר היתה נופלת לו מפעם לפעם על מצחו ועיניו.

שושנה סחה למכרה את תולדות חייה של יפה וזה הקשיב לדבריה בענין רב ומפעם לפעם שלח מבטי עדוד אל עבר האורחת.

– אצלנו תרגישי עצמך כמו בבית. אנו מקרבים כל בת וכל בן הבאים אלינו ונשתדל לקבל גם אותך ברוח הצופיות הישראלית הנאה.

על הבמה עלה ראש הצופים. הוא הניף יד וכבמטה קסם הושלך הס בחדר. הכל מהרו לתפוס להם מקום. שניות מעטות עברו והכל היו מוכנים לשמוע דבריו.

– חבריה, נפתח בזמר.

מקהלה נעלמה פצחה בשירת שבת המלכה וכל הצופים מלאו אחריה. עיני יפה היו נתונות בראש הצופים. היה זה אדם בגיל העמידה. גון פניו שחום, מצחו הרחב – מביע תבונה עמוקה, עיניו שחורות כאלו מתמשכות וננעצות לעבר כל אחד ואחד מהנוכחים. כל נער ונער חשו כאלו אליהם מסב האיש מבטו, כאלו בשלומו הוא פוקד ללא ניב וללא הגה.

– חברים! – פתח האיש. – הערב נשוחח על שנת שרות חובה. בעיה זו עומדת לדיון מזה כמה שבועות וההנהגה הביאה כבר לפניכם הצעות ממשיות בענין זה. מי אשר רוצה לומר דברו, יקום ויאמר.

– אני מבקש את רשות הדבור – פנה אהוד אל יושב הראש.

– בבקשה.

– חברים! הענין הוא כך: חברינו בירושלים, רובם ככולם הם תלמידי בתי הספר. הם לומדים בגימנסיות ארבע שנים ואחר הם יוצאים, מי לאוניברסיטה ומי למוסד אחר או למלאכה. תנועת הצופים שואפת להביא את חבריה בסוד החיים החדשים המתרחשים בארץ. לדאבוננו מתרכזים כשמונים אחוז של הישוב העברי בערים ורק החלק הקטן הולך לכפר. עלינו לזכור, כי עיקר הרעיון הלאומי מבוסס על החובה לשוב אל החקלאות, אשר ממנה התרחקנו במשך אלפי שנים של גלות. לא קל הדבר, כי בעולם כולו נוהרת בדרך כלל האוכלוסיה מן הכפר אל העיר ולא מן העיר אל הכפר. אנו רוצים ללכת אל הכפר. מי יעשה זאת אם לא אנחנו אנשי תנועת הנוער החלוצית. נהיה נא לדוגמה ולמופת לאחרים.

ההנהגה החליטה לחייב כל תלמיד גמנסיה לצאת לשנה אחת לשרת בקבוץ חקלאי. רבים מאתנו יתקלו ודאי בענין זה בהתנגדות מצד ההורים, אך אין ברירה. נשתדל לשכנע את ההורים ואת המורים ונגשים את שנת השירות.

אהוד גמר דבריו. לרגע הושלך הס.

ידה של אחת הבנות הורמה. היא קבלה רשות הדבור, עלתה על הבמה והחלה להרצות דבריה:

– חברים – אמרה זיוה, – עלינו לקבל על עצמנו חובה זו עוד השנה. תועלת כפולה תצמח לנו משנת שירות. נכשיר עצמנו גם לחקלאות וגם לחיי חברה. הנה כאן אנו נפגשים רק אחת לשבוע או פעמיים בשבוע והכל נעשה בחטיפה. בהיותנו יחדיו שנה תמימה נגבש את חברתנו ואולי נצליח גם ליצור גרעין אשר יצא להתישבות.

– או הו! את מרחיקה לכת, זיוה! – קראו קולות.

– הסו, חבריה! נרצה עניננו בסדר ובמשמעת – תבע משה, שהיה יושב ראש בערב זה.

עלה יוסף על הבמה ואמר:

– ולי יש ספקות בדבר. כיצד זה נוכל להבטל מלמודינו בגמנסיה? ומדוע לא תקבע שנת השירות בתום הכתה השמינית? כיצד נצא פתאום כך באמצע הלמודים למשק ומי זה ירצה לשוב וללמוד אחרי שנת שירות?

– ומה יאמרו ההורים? – נשמע קול קורא.

– אלו הן הבעיות, חברים – התערב משה, – על כן אנו מביאים את הדבר לפניכם. ברור שכולנו מסכימים כי יש צורך לצאת לשנת שירות. השאלה היא, אימתי? אנו סוברים, כי טוב יהיה לצאת אחרי הששית גמנסיה. אז יורד בדרך כלל מתח הלמודים וטוב יהיה להחליף את ספסל הלמודים באת ובמחרשה. זאת תהיה מעין התפרקות.

שעה ארוכה נמשכו הוכוחים. יפה היתה כחולמת ועיניה היו נעוצות כל הזמן בנואמים, שהביאו דבריהם בשקט ובענווה, בטעם ובשכנוע.

– כמה מאושרים הם אלה המוצאים עוז בלבם להביע דבריהם – לאטה יפה באזני שושנה.

– מה הפלא? הרי הם חברים. כלום אין את מדברת באופן חפשי עם חברתך או חברותיך?

יפה הבינה כי צדקה שושנה. היא קנאה באלה הנערים והנערות הרבים, אשר כולם יחד מהווים גוש אחד, המאוחד ברעיון המשותף ובדרכי הגשמה משותפים.

לאחר השיחה הציגה שושנה את יפה לפני המפקד משה. כשלחצה יפה את כף ידו של הראש הנערץ נעתק הדיבור מפיה, אך – אט הפשיר רגש הפחד אשר תקפה. וראה זה פלא, היא דברה אל משה הקשיש ממנה בהרבה, ממש כדבר חברה אל חבר, ללא כל סיגים והבדלי גילים.

– נו! וכיצד נראים הדברים בעיניך עתה? – שאלה שושנה את חניכתה כשיצאו השתים בשעה מאוחרת מן המועדון, ויפה חגה ונעה כשכורה משמחה ומשפע של רשמים.

– נפלא! ממש חלום! – אמרה. אחרי רגע הוסיפה: – אני מוכרחה להיות חברה בצופים.

ויפה נכנסה להסתדרות הצופים העבריים. אופקים חדשים נפתחו לפניה. לאט לאט חדרה לפני ולפנים של חיי הצופים. הקבוצה, אשר היא היתה חברה בה, הפכה להיות למשפחה והמועדון לבית. לבית זה היתה פונה בכל עת אשר היתה חופשיה או שרויה במצב רוח מיוחד. שם מצאה תשובות לשאלות המעסיקות אותה, אשר היתה בושה להביאן לפני זר. שם היתה כאילו בקרב אחיה ואחיותיה ולפניהם לא התבישה.

המדריכה שלה, אילנה, שהיתה קשישה ממנה בשנתיים בלבד, שמשה לה לסמל ולמורה־דרך. אתה יכלה להתיעץ בכל דבר קשה וממנה יכלה לקבל פתרון לכל שאלה אשר העסיקה אותה.



 

22. במחתרת    🔗


ירושלים היתה נסערת ומסוערת בימים ההם. המתיחות בין הערבים והיהודים גברה והלכה. המופתי חג' אמין אל חוסיני, אדם רע ומרושע, השתדל בכל כוחו ללבות את אש השנאה בין שני העמים. בעזרתו גויסו סכומי כסף גדולים מן העולם הערבי וצעירי הערבים – ה“שבב” החלו לרכוש להם נשק ואיימו להשמיד את היהודים יום אחד או להטיל אותם הימה. ביחוד גדלה שנאתם אל הזרים. העולים החדשים שהחלו זורמים לארץ בהמוניהם, גרמו להתפרצות רגשי זעם בקרב הערבים. לשוא עמדו היהודים והסבירו לאחיהם המוסלמים, כי יהודי גרמניה, למשל, היו צפויים להשמדה כללית לולא היו שערי הארץ נפתחים לפניהם. הדברים כאילו נתקלו בקיר אטום.

ימים מספר אחר חג הפסח העברי חל הפסח השומרוני.

עדת השומרונים – עדה מופלאה היא. לדבריהם, הרי הם צאצאיהם של בני אפרים אשר שמרו על קיומם ולא הלכו בגולה. בהיות ישראל על אדמתו, היו יחסים רעים שוררים על פי רוב בין השומרונים לבין בני ישראל, אך היו ימים ושני הענפים, בני גזע אחד, היו מתאחדים על מנת לפרוק במשותף את עול הרומאים. כיום, בהיות העדה קטנה, שוב אין כל מקום ליחסים רעים בין בני ישראל לבין השומרונים. אך – בגבור גלי השנאה, כאשר פורצות מהומות דמים בארץ והסכנה מאיימת גם על השומרונים המעטים השוכנים בשכם בין גויים רבים, נאלצים השומרונים להכריז קבל עם כי דבר אין להם עם היהודים וכי הם בני עם ודת אחרת.

ובכל זאת, – בהתקרב חג הפסח השומרוני, נוהרים יהודים רבים לחזות בטכס של עם עתיק יומין זה, החוזר ונשנה מדורי דורות.

שושנה המורה וחברותיה, אף הן החליטו לנסוע להר גריזים, כדי לראות שרידי אומה זו בחגם. בערב עלו ברגל לראש ההר והתכנסו בבית ראש העדה השומרונית. היה זה אדם גבה־קומה, שחום פנים, בעל עינים שחורות ובוערות ואשר שערותיו הארוכות קלועות מעשה צמה. בבית זה התלקטו ובאו גם ערבים מידידיו של ראש העדה.

שושנה נמצאה לה בן זוג, ערבי צעיר בן תרבות, אשר סיים חוק למודיו באוניברסיטה בבירות אשר בלבנון. צעיר זה אדיב היה ופקח. השיחה קלחה לה לאט ובשקט, אך כשעלתה על פסי הפוליטיקה נשתנו פני הדברים כליל. שושנה עמדה והסבירה, בחום ובהתלהבות, את התועלת אשר תצמח מכניסתם של היהודים לארץ.

– ראה! – טענה שושנה, – אנו יבשנו ביצות וגרשנו את מחלת הקדחת מהארץ. האם אתם בכוחותיכם הייתם מסוגלים לעשות זאת?

– יפה מאוד! – השיב הערבי בקרירות – אך אין אנו רוצים בזה, בידנש – וחסל.

– מה אתה סח. – שבה ודברה שושנה וחננה קולה – הרי מיום שבאנו לארץ, הוטב מצב הפלחים. ראה, מה מצבם של הכפריים בכפרים הקרובים לישובי היהודים, ומה מצב הפלחים בכפרים בהרים המרוחקים מן הקומבניות (המושבות) היהודיות.

– אז מה יש? – השיב הערבי וקולו גבר, – אבל אתם לוקחים את אדמתם של הערבים.

– כיצד לקחנו? הרי קנינו. ומה תועלת יכול פלח ערבי להפיק מאדמתו הרבה, שהיתה שוממה ועזובה? עתה יכול ערבי למצוא מחייתו בכבוד מעשרים דונם ואפילו מחמישה דונמים.

– לא רוצים! – השיב הערבי – בידנש.

שוב שבה שושנה ונסתה לדבר על לב האיש והכל בדרכי־נועם, וזה – תשובה אחת בפיו: בידנש! אין רוצים וחסל!

הדבר חרה לשושנה. היא ידעה, שבני העם הערבי לא יבינו לשון כה רכה ועדינה. בדברים הרכים שמשמיעים באזניהם רואים הם סמנים של חולשה. יש להעמיד על כן פני תקיף נגד אלה היהוד המג’נון המשלמים דינרי זהב בעד קרקעות זבוריות שאינן שוות מאומה.

שושנה קמה זועפת ממקומה ולערבי המתייהר אמרה:

אם אינכם רוצים להבין בטוב, נאלץ להוכיח לכם עמדתנו במעשים. על אפכם ועל חמתכם נביא אחינו היהודים ארצה, ואנחנו ננצח.

גם נפתלי, אביה של יפה, הרגיש כי בזמן האחרון שונה יחסם של הערבים אשר אתם סחר. מפעם לפעם, ברדתו העירה, היו מגיחים זאטוטים ערבים מן הסמטאות ובפיהם קריאה מאיימת: “אדבחו איל יהוד” – שחטו ביהודים! ויש בעברו ליד אטליז, היה קופץ ויוצא נער־קצבים ובידו סכין ממורטת ושלופה והוא מרקד בפני נפתלי וקורא בקול: דיו אמחמד קם בילסיף, דת מוחמד – בחרב.

לבו של נפתלי היה מר עליו. הוא לא העז לשאת עין אל הערבי המתחצף כנגדו והראה פנים כאילו אינו שם אליו לב, אך בסתר לבו נתגנבה המחשבה: מה אם באמת ישלח ערבי זה ידו ויתקע סכין בבטני? מי יקום לי לעזרה?

גם ידידיו הערבים, כאשר ספר להם את הדבר, הרעימו פניהם וטענו: הכל בא מן הכלבים האלה. האנגליז המנוולים הם המסיתים אותנו. הם נותנים כסף לחג' אמין כי יעשה “חרקה” – מריבות, בין יהודים וערבים. לפני בוא אלה האינגליז, הלא חיינו כאחים, וראה מה היה לנו כיום?

בבית היה נפתלי מסיח דאגותיו בפני בני ביתו. הדברים היו תלויים ברוב אימתם בין כתלי האבן הקרים ודממה כבדה היתה משתלטת על החדר ועל היושבים מסביב לשולחן לאחר שנשמעו דברי האב העגומים.

– אבא! – טענה פעם יפה, – למה זה דבקת בערבים? האם לא תיטיב לעשות אם תשאיר אותם לאנחות ותתחיל לקנות חלב אצל יהודים? הנה ישנם רפתנים יהודים במוצא, בנווה־יעקב, בעטרות ובקרית ענבים, הללו יביאו לך ברצון את חלבם הטוב לביתך. תהיה בטוח כי החלב טרי ונקי מכל תערובת והעיקר: תהיה שליו ולא תירא מפחד אויב.

הדברים נכנסו ללבו של נפתלי. מאז החל נפתלי לסחור עם היהודים, והשקט בבית חזר אל כנו.

פגישותיו התכופות של נפתלי עם חקלאים יהודים, עם בני קבוצים, וסיוריו במשקי העברים מסביב לירושלים הביאו לידי שנוי מוחלט בהשקפת עולמו. הוא נוכח לדעת כי אכן יהודים אלה, אחיו בני דתו, עולים עשרות מונים על אחיו שומרי החומות, אשר כל ימיהם ולילותיהם קודש הם לתורה ולחמם – לחם חסד. נפתלי ראה כי יהודים חדשים אלה, המוציאים את לחמם מן האדמה, יודעי ספר הם ואף בתורה ובתלמוד יודעים הם להציץ לפרקים.

– הללו ממשיכים את השרשרת של אבותינו, אשר ישבו על אדמתם לפני אלפיים שנה – הרהר בלבו.

יחסו זה של נפתלי כלפי ההתישבות החדשה וכלפי בני הדור החדש הביא שנוי לטובה ביחסו לביתו. הוא נוכח לדעת, שגם יפה, מאז נכנסה להסתדרות הצופים, הפכה להיות בת ממושמעת ועוזרת ברצון לאמה. היא מטפלת בחבה באחיה ואחיותיה ודואגת להלבישם כיאות. משתדלת לתקן כל קרע, להשיב כל כפתור למקומו ועומדת על כך כי יצאו לרחוב כשבגדיהם נקיים ללא כל רבב וזוהמה.

יפה עמדה לסיים בינתיים את חוק למודיה בבית־הספר על שם רוטשילד, ושוב התעוררה בכל חריפותה הבעיה הישנה: לאן?

יפה שאפה ללכת לגימנסיה, אך אביה התנגד לכך, אם כי הפעם בשפה רפה. הבת הרגישה, כי אין האב משוכנע בצדקת השקפתו, וכי התנגדותו להמשך למודיה אינו אלא מפחד מה יאמרו הבריות.

לבסוף החלט, שיפה תמשיך למודיה בבית ספר מקצועי לתפירה. בית ספר זה היה דתי למחצה ולמדו בו רק בנות. האם הסכימה אפילו, שבערבים תבקר יפה בשעורי ערב לציור בבית הספר “בצלצאל”.

– עלייך להבין, אמא – הסבירה הבת, – כי בבית הספר הזה אלמד ציור ואדע לשרטט גזרה ודוגמא של שמלה.

אף בהסתדרות הצופים התערתה יפה כהלכה. היא היתה מקובלת על חברותיה וכאשר אילנה יצאה לשנת שירות, החליטו כל בני הקבוצה למנות את יפה לראש קבוצה.

– יפה טובה ממש כמו אילנה! – טענו החברות לפני המפקד.


זה מזמן ידעה יפה על קיומה של ההגנה. מפה לאוזן ספרו המדריכים על מעשי גבורותיהם הנועזים של חברי ההגנה, ההודפים כל התקפה ערבית.

לאט לאט הצטיירה דמות ההגנה במוחה של יפה. היא ראתה בדמיונה צבא־מחתרת – חיל גדול מאד, מתאספים במקומות נסתרים ומכינים עצמם ליום פקודה. היא שמעה על בנות המתגייסות אף הן להגנה, מי לעזרה רפואית – כאחות רחמניה, מי לקשר ומי אפילו לקו ראשון של האש.

יפה קנאה בחברותיה המבוגרות, אשר היו נעלמות לפתע בערבים. לשאלתה – לאן? היו אלו מתחמקות באמרן:

– יש לי צורך באיזה דבר!

– אמא קראה לי!

– דודתי באה מתל־אביב.

יפה הבינה כי תשובותיהן המגומגמות והמתחמקות מעידות על כך, שהבנות הולכות להגנה וכי כל מעשיהן שם עטופים הילה של סודיות.

– מה מאד הייתי רוצה להכנס להגנה, – היתה יפה מהרהרת לפרקים, – אך היכן אוכל למצוא את המפתח למקום־סתרים זה?

יום אחד, בשוחחה עם מפקדה, הביעה, כבדרך אגב, את רצונה להכנס לארגון ההגנה.

המפקד שמע, משך בכתפיו והפליט מלה אחת:

– נראה!

יפה לא הרבתה לשוחח בבעיה זו, אך בסתר לבה קוותה כי מ“נראה” זה תצמח לה תועלת.

עברו שבועות מספר ויפה שכחה כמעט את השיחה. והנה נגש אליה ילד אחד, מסר לה פתק והסתלק.

בידים רועדות פתחה יפה את הפתק ולעיניה הזדקרו המלים: “עליך להמצא ביום פלוני ופלוני בשעה 1800 בבית ספר למל. שמרי סודך!”

לבה של יפה דפק בקרבה בהתרגשות ובחפזון גוברים והולכים. אמנם בא היום המקווה? האמנם קוראים לי להגנה?

כסהרורית הלכה יפה בימים שלאחר זה. היא מנתה וצרפה אחד לאחד את הימים שנשארו עד לתאריך שנזכר בהודעה. היא שמרה בזכרונה את השעה הנקובה, אף כי המספר 1800 היה מוזר בעיניה. מעולם לא ידעה כי ישנו מספר כזה בלוח השעות. לאחר בדיקה זהירה התברר לה כי הכוונה לשעה 6 אחר הצהרים, מעתה שננה הנערה לעצמה טבלת מספרים חדשה שראשיתה בשעה 1 בחצות וסופה בשעה 24 בלילה.

ביום הנועד יצאה יפה למקום המפגש. מאחר שלא יכלה לספר על כך בבית, נאלצה לבדות תירוץ מתאים ליציאה זו.

בהתקרבה לבית הספר “למל” ראתה יפה כמה חברות מן הצופים, שגם הן פניהן מועדות היו לאותו מקום. נדמה לה, שהן מעיפות עין חשדנית לכל עבר וכל חזותן מעידה על סודות ורזים.

– ודאי גם הן הוזמנו להגנה –– חשבה יפה והלכה בעקבותיהן.

בשער בית הספר עמד ילד שהורה להן בלא אומר ודברים להכנס לאחד החדרים, שם נפגשה יפה עם מספר בנות ובנים מוכרים לה.

ליד שולחן גדול ישב בחור, שיפה לא הכירה אותו מלפני כן. בראותו את הבאים, מהר לסגור את הדלת אחריהם. ופקד עליהם לשבת על הספסלים. הוא עצמו התישב ממולן.

־ הוזמנתן לבוא הנה, כי אנו חושבים להכניס אתכן לארגון ההגנה. זה כמה חדשים שאנו עוקבים אחריכן. שמענו עליכן טובות, האם נכונות אתן להצטרף להגנה? האם יודעות אתן מהי ההגנה?

אחדים מן המוזמנים רצו להשיב לשאלותיו אך הוא השתיקם בתנועת ידו ואמר:

– אין אני רוצה לשמוע תשובותיכן. חשבו בדבר. דענה, כניסתכן לארגון מלווה בסכנות, בסודיות ואולי גם בעבודה קשה. בעוד שבועיים נשוב ונזמין אתכן ואז נשמע תשובותיכן. ולפי שעה, זכרו: עוקבים אחריכן ויודעים כל תנועותיכן וכל מעשיכן. שמרו לשונכן. כל מה ששמעתן וראיתן כאן, סוד הוא ואסור לגלותו אפילו בבית. אסור לכן להגיד לאיש היכן הייתן בערב זה. גם להוריכן ולחבריכן אסור לכם לגלות סודכם זה.

הבחור סיים, שתק רגע ואחר הכריז: – פטורים!

החבריה יצאה החוצה. יפה שפשפה עיניה, מששה אבריה, כאילו רצתה להוכח אם אמנם אירע הדבר במציאות.

כל אותם השבועיים היתה יפה כעל גחלים. היא שאלה וחזרה ושאלה את עצמה, היקום הדבר אשר לו צפתה מזה חדשים ושנים?

ומשעברו שבועיים, החלה חוקרת בבית, האם נתקבל פתק? בא מישהו הביתה?

ומשאחר המבשר לבוא היתה יפה מדוכאה ומדוכדכת.

– שמא אין אני רצויה? – שאלה הנערה את עצמה.

יום אחד, בצאתה מחצר הצופים, נגש אליה ילד והושיט לה פתק.

לבה של יפה כאילו עמד מדפוק. היא פתחה אותו בידים רועדות וקראה את הכתוב בו: עליך להמצא ביום רביעי בשעה 1800 בחצר בית ספר אליאנס. הסיסמה: עצמאות ישראל.

הימים חלפו מהר, הגיע היום הרביעי המאושר. יפה שמה פעמיה לבנין בית הספר אליאנס. בנין זה, המוזר במבנהו ובגדלו, השרה תמיד רושם מיוחד על הנערה. בעברה ברחוק־מה ממנו היתה תמיד מזדקרת לפניה עלית הגג ועליה כתובת ענק וצורת שתי ידים שלובות האחת בשניה, סמל האחדות והאהבה.

– אנו זקוקים לזה, לאחדות־אמת של כל חלקי העם כולו. רק הודות לאחדות נגיע לעצמאותנו, – היתה הנערה מהרהרת תמיד.

משקרבה הנערה לבנין, ראתה פה ושם נערים ונערות משרכים דרכם והם לבושים חאקי ופניהם החוורים מעידים עליהם, כי הנה, הנה יקרה המאורע המכריע בחייהם.

יפה עשתה עצמה כלא רואה. היא התקדמה אל עבר השער, שהיה פתוח למחצה. בחור אחד עמד לידו, מן הצד, וכשנגעה יפה בידית השער, שאלה זה כמסיח לעצמו:

– הסיסמה?

“עצמאות ישראל” – אמרה יפה.

– “בימינו” – השיב הבחור, והמשיך: – לכי קדימה, הכנסי לפרוזדור מתחת למדרגות.

כיצד עברה יפה את החצר, זאת לא תדע עד היום. חולשה כללית השתלטה בכל אבריה, אלפי אלפים פטישים קטנים הלמו בראשה. עיניה תעו לכל עבר.

רק לא להתעלף! להחזיק מעמד! – לחש הקול הפנימי במוחה ופזמון זה חדר עמוק לתוך תודעתה. בכוח לחש־רחש בלתי פוסק זה, אשר שננה לעצמה, נראה שהגיעה אל מחוז חפצה.

נכנסה יפה במסדרון האפל, ומיד הגיחה לקראתה דמות מסתורית.

– סיסמה?

– לעצמאות ישראל – פסקה יפה בקול לא קולה.

– בימינו – השיב הקול. לכי קדימה, פני ימינה והכנסי בדלת הראשונה בפרוזדור הימני.

לאטה פתחה יפה את הדלת. היתה עלטה מסביב.

– האם זה החדר? – הססה הנערה.

פתע נראה אור קלוש. יפה הבחינה בשולחן קטן שהיה מכוסה במפה ועליו ספר תנ"ך ואקדח, זה על יד זה. ולפניה מסך לבן ובו חורים מספר.

היתה דממה. מבעד למסך נראו שלוש דמויות – צלליות כהות על רקע לבן והן מהלכות כרפאים. הדמויות נגשו והתישבו על כסאות ליד השולחן מעבר למסך.

רגליה של יפה כאילו כרעו תחתיה למראה התמונה. פתע – קול רך קרא באזניה:

– יפה! הוזמנת הנה על מנת להצטרף להגנה. האם יודעת את מה תפקיד ההגנה?

– ידעתי! – השיבה הנערה בקול בוטח – תפקיד ההגנה הוא לשמור על הנפש והרכוש של בני העם העברי בארצנו ולחתור לקראת עצמאות ישראל.

– יפה, – פנה הקול ושאל: – האם מוכנה את להכנס להגנה?

– מוכנה!

– האם יודעת את כי עליך לשמור סודות ההגנה?

– ידעתי!

– האם תהיי מוכנה להשבע, כי מהיום והלאה לא תספרי לאיש מכל מה שתראי ותעשי בהגנה?

– מוכנה.

– ולא תגלי סודך גם להוריך?

– לא אגלה.

– ולא לאחיך?

– לא!

– ולא לחברותיך?

– לא!

– ובכן, שימי ידך על ספר הספרים, על התנ"ך, וידך השניה על האקדח והשבעי: “הריני נשבעת בזה, כי אהיה נאמנה מהיום והלאה להגנה, כי אלך בשליחותה לכל אשר אשלח, כי לא אגלה סודה לשום אדם”!

יפה חזרה אחר המלים אשר הדובר שם בפיה.

– מעתה הנך חברת ההגנה ולואי בימיך ובימינו הסיסמה והתקוה: להגיע לעצמאות ישראל בהקדם.

האור כבה, הצללים נעלמו. יד נעלמה שבה והדליקה אור חשמל בהיר בחדר. יפה שפשפה רואותיה. לפניה עמד בחור צעיר, בעל הבעת פנים נוקשה, אשר מסר לה פתק ובו הודעה להופיע ביום ראשון בשעה 1600 בדיוק בחצר בית ספר למל.

באנחת־רווחה יצאה יפה את החדר. מעתה הרגישה עצמה כחברת ההגנה. היא הלכה לרחוב ולבה התרונן בקרבה. היא הסתכלה אל כל עבר ופנה ורצתה כאילו לדלות מן העוברים על ידה, האם יודעים הם את סודה הגדול.

– מה קרה לך יפה’לי? – שאלה האם בבואה הביתה.

– לא כלום! – השיבה יפה משתמטת.

– אבל פניך חוורים כל כך ועיניך מאירות, כאילו נודע לך על אוצר גדול שזכית בו, – מלמלה האם. ואחר משכה כתפיה באמרה: – בכלל, בזמן האחרון הנך מלאת סודות ורזים. מאז נכנסת לצופים, נהיית לאדם אחר. חדלת לספר, חדלת להתענין בחיי הבית, הפכת לאחרת.

– מה יש לספר? – נענתה הבת כאילו בפזור נפש. – חיים, עובדים, אוכלים ושותים והן זהו כל העולם.

– טוב, יהי כן. – אמרה האם. – אבל דעי, לבי לב אם חש בתמורה הגדולה בחייך. אותי לא תרמי וממני לא תוכלי להעלים דבר. אני מרגישה כי משהו חדש מתרקם בחייך.

במועד שנקבע הופיעה יפה לפעולה. היא פגשה באותו מעמד עוד חמש־שש בנות. המדריך הסביר לבני החבורה כי מעתה והלאה הן מהוות יחידה מגובשת.

על הבנות ליצור קשרי ידידות ביניהן, אך בהיותן מחוץ לפעולה, עליהן להתנכר אחת לחברתה.

– ואני, שמי אורי. זה מספיק. אבקשכם לא לשאול עלי, לא להתענין בי, די לכן בשמי. יתכן ונזכה להתודע בקרוב ובגלוי בשם האמיתי. לפי שעה, טוב שיהיה הדבר סודי.

אותו ערב למדה יפה לדעת, כי מטרת ההגנה היא להקים לאט לאט את חיל העם, אשר ידע להניף בבוא המועד את נס המרד.

– אין זה קל להיות חייל ואין זה קל להיות חייל מחתרת ולהקים צבא־מחתרת – הסביר אורי, על כן עליכן להתאמן באופן יסודי עד כי תהיינה מוכשרות לבאות.

מטרתנו לעשות מכן חיילות טובות היודעות לעמוד בנסיון. אתן תלמדנה כיצד ללכת שעות על שעות בחום ובשרב מבלי לשתות מים. עליכן יהיה לחסן את גופכן להליכה ממושכת, לזחילה, לסבל ויסורים, והעיקר – לעמוד בנסיון. אנחנו נעשה מכן בנות־אדם – סיים המדריך דבריו.

לאחר השיחה נקבע האמון הראשון בא"ש לילה, היינו אמוני שדה ליליים.

– עליכן להתאסף ליד העץ, בשכונת הבוכרים. ליד הבנין הגדול. היודעות אתן היכן זה?

– יודעות – השיבו הבנות.

– ובכן, להתראות – ביום חמישי בשעה 2000 בערב. ללבוש בגדי חאקי ונעלים גבוהות.

– להתראות – השיבו הקולות כאיש אחד.

ושוב עברה תקופה קצרה של צפיה קדחתנית לקראת יום הפעולה הראשון.

היה זה בשעות אחר הצהרים. יפה, שהיתה עייפה מעול הבחינות ומחום הקיץ הגובר, שכבה לישון. היתה זו שינה טרופה במצב של נים ולא נים. פתע, אם מתוך חלום או בהקיץ, קלטה הנערה שיחה מעין זו בין האם ואחד הילדים.

הילד: – כאן גרה יפה?

האם: – מה לך וליפה? מאין אתה מכיר אותה?

הילד: – יש לי הודעה בשבילה.

האם: – מסור אותה לי.

הילד: – עלי לראות אותה.

האם: – מה החשש? אני אמא שלה. היה בטוח כי אמסור לה בדיוק כל מה שתמסור לי.

הילד: – אבל אני מוכרח לראות אותה.

האם: – אמרתי לך שהיא ישנה. אתה, ילד, אל תהיה עקשן ואל תהיה פתי מסור את ההודעה ולך לך. אולי אתה צמא? בבקשה, בוא אשקה אותך מים או מיץ קר או אפילו כוס חלב. אל תתבייש.

הילד נמצא במצב עדין למדי. כאיש מחתרת צריך היה לשמור סוד ולא לגלות דבר אפילו להורים וכאן הוא נפגש באשה אשר שתה לו בחלקות והיא מפצירה בדרכים כה מפתות כי ימסור לה את ההודעה.

הצמא והחום גברו על הילד והוא הסכים להצעת האם ונגש אל המטבח לרוות את צמאונו. והיתה זאת שעת כושר בשבילו לבלוש – היכן יפה. לאשרו, ראה אותה מבעד לחרכי הדלת. שרועה על המטה.

– שתקום לה, החליט בלבו, ומיד אחז באמצעים. בנעליו המסומרות החל רוקע בכל עוז על פני רצפת האבן החלקלקה והגביר את השאון, אף החל לדבר בקול רם ולפזם פזמונו.

– חביבי, תעיר את יושבי הבית, – טענה מירה’לה בפני הילד.

לזאת אני מתפלל – הרהר הילד אך לאם השיב:

– מה לעשות? הנעלים מסומרות והן משמיעות רעש נורא. ראי, מה רבים המסמרים, הקשיבי איזה רעש ושאון אני מקים כשאני מהלך. אף אמי מתרגזת לשמע צעדי. בדברו הראה הלכה למעשה כיצד הוא צועד, כיצד הוא רוקע בפרסות נעליו המסומרות.

התחבולה הצליחה. יפה נעורה מקולות השאון, שפשפה רואותיה והקשיבה.

– הנה ההתחלה, – חלף ברק רעיון במוחה.

היא מהרה לקום ולהתלבש ועוד בטרם הספיק הילד לגמוע את כוסו והיא הופיעה כבר לפניו במטבח.

– את יפה? – שאל הילד וסקר במבט חוקר את פני הילדה.

וכמסיח לפי תומו מלמל:

– לול.

– לול – השיבה יפה מניה וביה.

לשמע מלת־הסתרים המוסכמת, נחה דעתו של הילד. עתה הוא ידע לבטח כי לא טעה בכתובת.

– דבר לי אליך! – אמר.

– שתה ואחר תספר לי, – ענתה יפה.

סיים הילד לשתות, הודה באדיבות למארחת ושם פניו אל עבר האופנים שעמדו בחוץ.

יפה לוותה את הילד, אשר הודיע לה קצרות, כי עליה להופיע ביום רביעי בשעה 2000 ליד חורשת שנלר. עליה לבוא לבושה בגדי חאקי, נעלים גבוהות ופטיס (חותלות) לרגלים.

– מה אמר לך הילד? – חקרה האם את יפה כשחזרה.

– אמי! – השיבה יפה בהחלטה ובעוז. – אנא, סלחי לי אם לא אומר לך. אנו מצווים לשמור סוד. אם תחקרי ותשאלי אותי, אהיה נאלצת לספר לך בדותות. שקרים שאבדה מלבי, או שאודיע לך פשוט, כי אני יוצאת ואחזור בשעה מאורחת. אמא, אני מקוה כי תביני לי ולא תכריחי אותי לשקר. דעי לך כי בתך מצאה את דרכה. היא שמחה במעשיה, היא מאושרת בחוג החדש אשר רכשה לה. התורה אשר למדתי בבית זה, מאמא ומאבא, תהיה נר לרגלי. אשתדל להיות בת נאמנה לכם, אך – מעל לכל למולדת היקרה שלנו. הנה אני עומדת לגמור את בית הספר, לשנה הבאה ודאי אצא ללמוד פקידות, כמו שאתם רוצים. אהיה פקידה טובה, אבל בשעות הפנאי אשתייך לתנועה אשר אהבתי ולחברים. זה הכל, אמה’לי. ביום רביעי אני יוצאת לפעולה. זהו כל מה שאני יכולה לספר לך. אקוה כי לא תחקרי אותי יותר.

לבה של האם היה מלא אושר וגאווה לשמע דברי הבת. הנה היא רואה, כי יפה’לי הקטנה, עצם מעצמה, בשר מבשרה, גדלה והתפתחה ועתה היא הולכת להיות עצמאית. ובלב רק תפילה אחת היתה לאם: “אלוהים, שמור על ילדתי והיה לה עזר וסתרה”.

– צדקת, יפה! – השיבה האם ודבריה לעו. – אני מבינה אותך. לא אחקור אותך. ולואי ויהיה טוב לך וטוב לי, אמן.

ביום הרביעי, בשעה היעודה, היתה יפה במקום המפגש. מן החשכה הגוברת והולכת נראו בנות בחאקי אשר קרבו אחת אל חברתה. בשעה 2000 הופיע אורי כשהוא צועד קלילות ובטוחות ומבטו בולש את הסביבה.

– נכנס לחורשה – הודיע. – וזכרונה: אווזות, שקט, ללא קול!

לאטן, אחת בעקבות השניה, צעדה היחידה כשבראשה הלך אורי.

– בהליכה שפופה! – פקד אורי. הוא עצמו כפף קומתו והראה לבנות כיצד צריכות הן להתקדם בין העצים הענפים.

– אנא לשבת – רמז לבנות.

לאחר מנוחה קצרה אמר אורי:

– בנות! באנו הנה בלילה, כי עלינו להתרגל אל הלילה. הלילה הוא לנרדפים, לחלשים, כיום אנו חלשים, לדאבוננו, ועלינו לעשות פעולתנו בחושך. יבוא יום ואנו, צבא־המחתרת, נופיע לאור השמש ואז יתברר כי הננו חיל גדול ורב, מאומן ומוכן לכל פעולה. הננו יחידה קטנה, קבוצת־מחתרת שומרת סוד. עליכן להתרגל לעבוד בחשכה. להיות אמיצות ונבונות, והעיקר – לדעת להתמצא בכל תנאי עונה, מזג־אויר ומקום. לשם זה נקדיש כמה לילות לאמוני־שדה. נקרא לזה בקצור א"ש לילה.

– הלילה – הוסיף אורי – שומר סודות בתוכו, אבל איש הטבע יכול לגלותם. אם העינים אינן יעילות בלילה, יכולות האזנים לעזור לנו. האזנים יכולות לקלוט בלילה קולות מקולות שונים, יותר מאשר ביום. עליכן לאמן את אזניכן, לקלוט כל רחש ולהבחין בין לחש־רחש אחד למשנהו. בזה נתחיל את השעור הראשון שלנו.

בליל־אפל אחר, בסופו של החודש, הוציא המפקד צו על כל בנות הקבוצה לבוא לפעולה. המקום: קברי הסנהדרין.

רעד עבר בבשרה של יפה: איך תוכל להגיע לבדה, בדרך ארוכה כל כך לסביבת הקברים העזובה?, אך ממלוי חובה אין להתחמק.

אותו ערב לבשה יפה בגדי־חאקי, מכנסים וחולצה כנדרש, וזו הפעם הראשונה היא נעלה נעלים גבוהות ומסביב להן חותלות־פטיס.

– הרי את ממש גבר! – העירה האם בראותה את יפה בתלבושת המוזרה. – איפה נשמע כדבר הזה, כי תלבש אשה שמלת גבר?

אחיה הצעיר של יפה הסתובב סביבה והוא כולו הערצה לאחותו האמיצה.

– את נהדרת! – מלמל, והוא קרב אליה ומשש מפעם לפעם בגדיה העבים והמחוספסים.

יפה יצאה לדרכה. רק מעטים היו האנשים שפגשה. השמים היו זרועים כוכבים. יפה הבחינה בהם – את הדוב הגדול ואת הדוב הקטן וביניהם, באופק כוכב הציר. את שמותיהם ידעה מפעולותיה עם הצופים.

יפה חצתה את הרחוב הראשי. פה ושם חלף־עבר אוטו והוא שולח אלומת קרנים זוהרות ומאיר את פני הרחוב. מעצמת האורות החלו צללים בורחים ונעלמים בזה אחר זה מעל פני קירות האבן. – הרי זה ממש כמו בראינוע, – הרהרה יפה בלבה. עוד היא נהנית ממשחק האורות וכבר היא נכנסת לסמטה צרה שברחוב הנביאים הריק מאדם. פחד עבר בלבה. – ומה אם יגיח אי משם ערבי וינסה להרגני? הן כל נפש חיה אינה נראית בסביבה.

למען כסות על פחדה, החליטה יפה להלך בהלוך צופי: מאה צעדים ריצה, מאה צעדים הליכה. והתכסיס הצליח. אכן, היתה לה קפיצת הדרך. היא חמקה־עברה על פני בית הספר והחלה מדרדרה במורד הרחוב. הנה היא חוצה כבר את השדות בשכונת הבוכרים ועתה היא צועדת אל עבר מערות הסנהדרין.

– מי שם? – נשמע קול קורא.

היה זה המפקד.

– שלום, יפה – לאט אורי בקולו השקט, למראה הילדה המפוחדת.

– שלום המפקד! – השיבה הנערה.

המפקד סדר את חניכותיו בשורה וצוה עליהן להתקדם בשורה עורפית בצעד חפשי.

– בנות! אנו צועדים עתה בלילה. הקשיבו רב קשב לכל אשר מתרחש סביבכן. נראה, מי יודעת להבחין ביתר הצלחה בצלילים ובקולות. הזהרו! עליכן לצעוד בזהירות. “אל יעלה קולכם, דרכו עוז בדממה”!

השורה החלה צועדת, כשכל אחת מהבנות משתדלת להחניק הד צעדיה. בכל זאת נשמע רחש קל. הבת שצעדה ראשונה נתקלה בסלע וצליל ההתנגשות הדהד ונשמע יפה בסביבה.

– שמעתן? – שאל הקול בחשכה.

איש לא ענה.

קריאת צפור, סלסול ממושך, קרעה את הינומת השקט הפרושה על ההרים. הבנות נבהלו מן הקול הקורא, התקרבו אחת אל אחת מרעידות ושיניהן נוקשות האחת בשניה.

– מה הקול הזה? – שב ושאל הקול

ואף הפעם לא נשמעה תשובה.

– זהו קולו של ינשוף בלילה. אם אזנים קשובות לכן, והעיקר – אם נחנתן בעינים בוחנות, עקבו אחריו וראיתן אותו.

אורי גהר לארץ, הרים אבן וזרקה אל עבר הקול הקורא.

דרדור עז, קולות נפץ של שיחים יבשים, הפריע את דמי הליל. בתוך החשכה נראתה דמות מבעיתה וכהה, שחצתה את האפלה העבה כשהיא טופחת ללא קול בלי הרף בכנפיה.

– אל אלוהים אדירים! – מלמלה לאה בפחד.

– ראיתן? – שאל אורי.

– ראינו – השיבו כמה קולות.

– שמעתן? – שב אורי ושאל.

– לא שמענו – השיבו הבנות.

– עצור! – נשמעה פקודה.

הבנות קפאו אחת אחת במקום בו עמדה.

– להסתדר במעגל! – להתישב! – צוה אורי.

יפה נסתה לאתר את המקום בו נמצאה, אך לא יכלה. מסביב נשמע קול חד־גוני המהמה ומתנגן מאליו. היתה זו הרוח, רוח הים, המנשבת ומצננת את האויר שהוחם במשך היום.

מן האדמה עלו אדים חמים ותמרו למעלה. האבנים החלו להיות קרירות והבנות היו מתרוצצות, כורעות ומתכווצות תחתיהן מן הקור ומן הרוח.

באופק, בפאת מערבית צפונית, נראה אור בודד מבהיק רועד, ומסביב – אורות רוטטים כאילו נשאו על גלי הים.

– הרואות אתן את שפע האורות באופק? – שאל אורי. – זוהי רמאללה, שם באופק רואים את הצריח של מצפה או נביא שמואל. זכורנה בנות, השתדלנה לחרות בתודעתכן כל מקום ומקום. מי יודע אם לא תזדקקנה לזאת בקרוב.

צעקה פלחה את השקט.

– זה מהו? – שאל אורי.

– אני שמעתי גרר… מארך.. מעין גרגור של גמל.

– לא היה ולא נברא! – השיב אורי. – אין כאן גמלים בסביבה. היה זה קולה של תנשמת אשר חפשה טרף.

צרצור צרצרים נשמע מכל עבר ופנה.

מנין זה באו כל אלה? מה הם עושים בלילה? – הרהרה יפה.

– יודעות אתן – אמרה אילנה. – נדמה לי כי כל אבן וכל רגב של אדמה משמיעים קול בזה הלילה.

– לא, טעית הרבה, – השיב אורי. – אמנם האבנים והרגבים דוממים הם בלילה, בדיוק כמו ביום. ברם – מתחת לכל אבן, ליד כל רגב, רוחש־לוחש צרצר, פרפר או זחל לילי. בשעות הלילה נשמע קולם היטב. ההבחנתם מה עז היה קולה של התנשמת?

והכוס, זה הצורח אוּ, אוּ, השמעתן קולו בדרככן? עליכן לדעת, בנות, כי הלילה פולט קולות בלי הרף. הסייר הטוב יודע להבחין בין קול לקול ולשמע הקולות למד הוא להתמצא בדרך. הוא גם יודע להבחין בין בעל חי למשנהו, בין תהום עמוקה לבין בור או מהמורה. משק האבנים הנופלות הן המגלות את סודו של הלילה. זכורנה, איפוא, – בצאתכן בלילה תמלא האוזן תפקיד של עין.

– ועתה – סיים המדרך את דבריו, – הנה הרחקנו לכת מן העיר ואין אורות נראים עוד. יפה ואילנה, התוכלנה אתן לשוב עתה לבדכן לקברי הסנהדרין בדרך אשר באתן בה?

– ננסה! – לחשה יפה, וכולה רועדת מפחד.

השתים נפרדו מעל החבורה והתקדמו בשביל הצר. עד מהרה נבלעו ואינן באותו רגע פקד אורי על הבנות שנשארו אתו.

– ואתן – אחרי! עלינו להזדרז ולהקדים את השתים! קדימה!

הוא התיצב בראש הטור, כפף רגע קומתו כמבקש לבדוק את הקרקע, אחר החל גולש־יורד במדרון כשכל החבורה מדרדרת אחריו. כל אחת מהצועדות השתדלה לשמור על הרווח בינה לבין חברתה לבל תאבד חלילה בדרך.

הקבוצה עשתה דרכה בחפזון. לא פעם הרהרה לאה: – לעזאזל, מה החפזון הזה?

ונחמה כמעט שנפלה. כשעלתה על סלע חלקלק, הנשען על פי הנחל, היא נחבלה קשה במרפקי ידה.

– הקימו אותה! ושתי בנות תצעדנה לידה! – פקד אורי, מבלי לתת שהות לנחמה לתנות את כאבה.

שתי בנות יצאו מן השורה, תמכו מזה ומזה בנערה הכושלת והחלו מתקדמות.

– אוי לי! – נשמע קול יללה, – נקעתי את רגלי!

היה זה קולה של חנה.

– מה קרה? – שאל אורי.

– חנה מתאוננת שנקעה רגלה!

– עשו לה כסא – נשמעה הפקודה.

שתי בנות סדרו כסא בידיהן והרכיבו את הנפגעת.

העייפות החלה גוברת בקרב הבנות ואורי עודנו מאיץ בהן כי תזדרזנה.

וברגע שנדמה להן כאילו כלו כבר כל הקיצים, – כי אין סוף להליכה והעייפות תכריע את כולן – והנה נראו חורים אפלים לעיניהן. עקל הדרך התפתל ממש לרגליהן וראומה, בעלת עיני העטלף, הכריזה בשמחה: – בנות! הנה מערות הסנהדרין, הנה הדרך למצפה. הגענו!

– הגענו! – נשמו הבנות לרווחה, ומיד התפקדו, מי בכה ומי בכה, על מנת לחלץ עצמותיהן הלאות.

– בנות, להזהר. רוחשים כאן עקרבים ומרבי־רגלים. הללו עלולים להפריש מעט רעל לגופכן!

– ישמור אלוהים. – מלמלה בחרדה צפורה השמנמונת.

הבנות נהנו שעה ארוכה מן המנוחה ומן המרגוע. אחד היה אורי, אשר לבו לא שקט בקרבו.

– הנה עברה כבר כמעט שעה. אנו כבר נחים כאן זמן רב, ומה קרה לבנות השתים, ליפה ואילנה.

– האם יפה טרם הגיעה? – שאלה חנה לאחר שנפשה כהוגן מן ההליכה המטורפת.

– טרם הגיעה! – השיב אורי וקולו מביע דאגה עמוקה.

– בנות, נחכה עוד רבע שעה. אם לא תופענה, נצא לקראתן.

דממה מעיקה השתררה. גדלה הצפיה, גדלה הדאגה לשתי הבנות.

אורי התרומם, נעץ עיניו בכוון השביל, אשר הוליך את חניכותיו, אחר השמיע קול גדול: הו, או, הו.

– הבנות, תשארנה כאן! – ציוה אורי. – אני וחנה יוצאים לעבר הבנות.

– אבל שתשוב מהר – אמרה ירדנה בקול בוכים.

– שתקי! – גערה בה לאה בנפחדת.

אורי החל צועד. מפעם לפעם נסה להשמיע קולות קריאה, אך לחרדתו לא קלט כל מענה.

– מי שם! – קרא אורי לפתע משהבחין בדמויות נעות בשטח.

– אורי! – מלמלה יפה, – יהי שם ה' מבורך!

– אורי! – קראו בבת אחת יפה ואילנה.

– מה קרה לכן? – שאל אורי בראותו את השתים והן מתקרבות אליו במהירות.

– מה קרה? – השיבה יפה. – היינו בצרה גדולה. אך יצאנו לדרך ופנינו בעקל השביל, ראינו דמויות חשודות. מיד שכבנו על הארץ ולא הוצאנו הגה מפינו. לחרדתנו, ראינו שני ערבים מהלכים בדרך והם שרים שירים מלאי־עצב ורוך. פחדנו. החלטנו, שאנו נשכב על הארץ ולא נניד אבר, עד אשר יעברו הללו.

– האחד מהם דרך ממש על כף ידי – אמרה אילנה וקולה רעד. לא העזתי להזיז את ידי. הוא לא הרגיש בי. כל כך התכווצתי, כל כך דבקתי לאדמה עד כי לא יכול היה להבחין בי.

– זה בזכות תלבושת החאקי שלכן. – הסביר אורי. – תארי לך מה היה קורה אלו לבשת בגדים לבנים או בהירים. על נקלה היו מבחינים בכן.

– נכון מאוד, – אשרה יפה. אני יכולתי להבחין יפה בערבים הודות לכפיה הלבנה שכסתה את פניהם.

– ומה היה אחרי כן? – שאלה חנה.

– אחרי כן? הערבים המשיכו ללכת ואנחנו שכבנו. ורק כשהיינו בטוחות כי לא הרגישו בנו, רק אז העזנו להתקדם בזחילה ובכוון הפוך לכוון הליכתם. רעדנו מפחד, עד כי לא יכולנו ממש להבחין בשביל. למזלי, הסתכלתי בכוכבים ואלה האלמים הרועדים, הם אשר סייעו בידינו למצוא את הכוון.

– ואת הקולות שלי שמעתן? – שאל אורי.

– רואה את! – אמרה אילנה בנצחנות לחברתה. – אמרתי לך כי זהו קולו של אורי, ואת אמרת לי כי קול צפור הוא זה.

יפה הורידה ראשה.

– נבהלתי נורא מפני הקולות המשונים שהשמעת. חשבתי שזהו קולה של חיה טורפת.

– טפשונת! חקיתי קול צפור־לילה הדומה לכוס. אוהו קוראים לו, על שום קולו העז.

הקבוצה קבלה את פני הבאות בחבה ובחרדה גם יחד. בשעה מאוחרת שבו הבנות לבתיהן, כשהן שומרות בלבן את חויות הלילה.

לאחר זה באה שורה ארוכה של אמונים. היו אלה ימים ולילות של עמל מפרך, של זחילה בקוצים, של הליכה בחום השמש הלוהטת.

– חבריה! במדה שתתרגלו לכל אלה, – היה אורי חוזר ואומר – בה במדה יהיה הדבר קל לכם יותר. צריך רק לעבור את נקודת המשבר. אחר כך יהיה יותר טוב.

אכן, למדו הבנות לאט לאט להתגבר על הסבל. הן למדו ללכת שעות רבות בחום המציק, כשמימיה צמודה למותן והיא משמיעה עם כל טלטול את קולה: “טן טן”, כמתחננת: אנא שתו ממני, ואילו המפקד ציוה על “משמעת מים”. הגרון נחר מצמא. השפתים והלשון יבשות, הריר המועט שהשתייר בחיך היה למקפא צמיגה, הבנות מהלכות ומתנחמות: עוד מעט, עוד מעט ירשו לנו לשתות מים.

יום אחד נעלם אורי ואיננו. במקומו הופיע המפקד רחביה. הלה היה בחור כהלכה, רחב־כתפים, בעל פנים מחייכים, שערות ערמוניות ועינים קטנות. ברגזו היה מרים קולו בגערה, בגבור כעסו היה צורח: אמא’לי: ראי איזה חומר יש לי! אוי לי אמא כי ילדתיני! – נמנו הבנות וקראו לו “רחביה אמה’לי”.

אמה’לי – פנתה אראלה אל רחביה יום אחד, – מה קרה לאורי?

– הוא יצא לטייל לקפריסין!

–לקפריסין?

– כן! כן! כשישוב הוא יספר לכן מה ראה שם.

מה פתאום לקפריסין? מצא לו מקום לטייל! – רטנו הבנות.

– אני יודעת! – רמזה ישראלה בחשיבות. – הוא נסע אל המעפילים. יודעות אתן כי הממשלה הבריטית הגלתה את המעפילים לקפריסין.

– אז מה זה שייך לו? – שאלה לאה. – למה לו לנסוע לקפריסין! וכיצד הוא יגיע שמה?

– באמת שאינני יודעת.

ניסו הבנות לברר, לשם מה נסע אורי לקפריסין ולא עלה בידן. רחביה לא רצה בשום פנים לגלות דבר וחצי דבר.

– הוא ישוב והוא יספר לכן מה שקרה לו, – היה רחביה עונה – ואותי אל תטרידו בשאלותיכן!

כשלא היה לרחביה מנוס מן הבנות בשאלותיהן, היה מעביד אותן קשה בת“ס, בתרגילי סדר, או בא”ש, אמוני שדה.

– תכבד העבודה עליהן ואל תטפלנה לשטויות.

לאט לאט התרגלו הבנות אל רחביה. באותם הימים החלו גם ההכנות לטיול הגדול בנגב, הבנות היו עסוקות. אורי נשכח כמעט מלבותיהן.

– יפה! הוא חזר! הערב אנו מתאספות בחורשה כדי לערוך לו קבלת פנים – לחשה לאה בעברה ליד חברתה.

– מי חזר?

– מה השאלה? אורי חזר. אראלה ראתה אותו. ממש אין להכירו – היא אומרת, הוא נהיה רזה, העיקר – החל לגדל זקן, ממש כמו מלח.

–זה מענין! פלטה יפה וכולה אחוזה צפיה לראותו.

– יפה! אל תשכחי להביא עמך מעט קפה וספלון קטן. תביאי גם תפוחי־אדמה. נעלה מדורה. נשתה קפה, נאכל תפוחי־אדמה צלויים. יהיה “קומזיץ” כהלכה.

– להתראות בערב – הפטירה יפה ונפנתה להרהוריה. היא חכתה בכליון עינים לבוא הלילה.

בערב נאספו הבנות בקרחה אשר בחורשה.

פתאום עבר הרחש במחנה: – אורי!

בבת אחת נעקרו הבנות ממקומותיהן והחלו רצות לקראתו, הנועזות שבהן נתלו על צוארו והעתירו נשיקות חיבה על העלם אשר נבהל ממש מקבלת פנים חמה זו.

– בנות! אל תחנקו אותי. אם נצלתי ממוות ומצרות בשבי האנגלים, אל נא תקטלו אותי בחבוקיכן.

יפה עמדה מן הצד והיתה אדומה מרוב התרגשות וסער. הוי, מה רצתה גם היא לגשת אל אורי, ללחוץ ידו ואף לחתום על לחיו ולו רק נשיקה אחת, אשר תמצה את כל אהבתה והערצתה אליו. אך היא לא העזה לעשות זאת.

בינתיים עברה ההתרגשות של הפגישה הראשונה והנערות התישבו במעגל, כשהן נועצות עיניהן באורי. במרכז העגול ידליקו מדורה.

רחביה ציוה לקושש עצים. את העצים ערמו בתוך הבור שהוכן קודם לכן, וגם עשבים יבשים הביאו מצמחי הדגניים, המתלקחים על נקלה. רחביה הדליק גפרור ואש עליזה החלה עולה, כשהיא מלווה קולות נפץ קלילים. הקש נאכל מיד ואחריו החלו בוערים הזרדים. שלהבת בהירה האירה כל פנים מסביב למדורה.

– ובכן, אורי. הערב תספר לנו סוף סוף לאן נעלמת.

– אספר. בעצם כל הענין הוא פשוט למדי. עשיתי לי טיול באניה על חשבון הבריטים. וזה הכל.

– על חשבון הבריטים? מה הם כל כך אוהבים אותך?

– אוהבים או לא. עובדה היא כי הסיעו אותי מחיפה ועד ללרנקה אשר בקפריסין ואף נתנו לי פנסיון מלא.

– שמענו כבר! דבר לענין! – רעמו קולותיהן של הבנות, אשר קצרה רוחן לראות את אורי מנסה להתחמק בלי הצלחה מן החקירה שנערכה מסביב להעלמו.

לבסוף הרצינו פניו של אורי והוא החל לספר:

– כידוע לכן אסרו הבריטים את העליה לארץ. הם רצו להתרפס לפני הערבים ועל כן הצהירו על סגירת שערי הארץ בפני העולים.

שוטים שכמותם! רואים הם את עצמם כאדוני הארץ. הם רוצים להפסיק את העליה. הלא אחינו בגולה נמקים וסובלים צרות ויסורים. הנוכל לעמוד מנגד ולא להושיעם? ידוע לכם, כי המוסדות החליטו להמשיך בעליה ויהי מה אם אי־אפשר להביאם לארצנו לאור היום, נביא אותם בהסתר בלילות.

והמעשה נעשה.

נודע הדבר לאנגלים והם החלו להלחם בעליה בלתי לגלית זו. גלית התיצב מול דוד, בעלי היכולת נגד הדלים המועטים. לבריטים צי גדול של אניות מלחמה…

– הן בריטניה שולטת על הגלים! – קראה אראלה בזעם.

– נכון. הבריטים גייסו משחתות, אניות־קרב מכל הסוגים ויצאו למלחמה נגדנו. אניותיהם משוטטות בימים וכל אניה חשודה הנראית או נגלית על ידי מכשיר הפלאים שלהם – הרדר, נתפסת ואנשיה נשלחים חזרה מחופינו מבלי שיראו את המולדת שאליה הם נכספו לבוא.

הוקמה גם משטרה מיוחדת, משטרת־החופים, עם תחנות־תצפית לאורך החוף וזו סורקת את החוף במכוניות, ברגל, בעזרת כלבי גשוש. אנשיה הולכים בעקבות המעפילים היורדים באישון לילה לחוף והם משתדלים לתפוס אותם ולהחזירם למקום ממנו באו.

המלחמה נגד הבריטים היא עתה בעצם תקפה. האניות שלנו מגיעות בחשאי לחופים, הן חומקות עוברות את טבעת ההסגר, ובחורינו מחכים לעולים ומורידים אותם מבלי שהבריטים ירגישו בדבר. ויש, כמובן, שאניה נתפסת.

הנה – יום אחד ירדתי לתל־אביב, רציתי להפגש עם החבריה שלי הג’מעה. מתהלך אני ברחוב ופתאום חברי בני הפלמחניק לפני ואומר הוא:

– אורי, אתה כאן? מצוין! יש לי ג’וב בשבילך. מהר הביתה, לבש בגדים חמים, והעיקר – קח אתך מגפי גומי. הם יביאו לך תועלת. נפגשים ליד הגמנסיה הרצליה בערב. יללה, רוץ.

– לאן, בּני? חכה רגע.

– אני ממהר, אין לי פנאי. צריך להזעיק את הג’מעה. יהיה הלילה חם. זכור, ליד הגמנסיה.

וכשבני אומר, אין חכמות. בערב באתי למקום, כמצווה, ועוד רבים באו. והנה הגיע אוטו משא. ללא אומר ודברים קפצו כולם לתוכו – וקדימה! אנו טסים בכבישי הדרום. ראשון־לציון כבר מאחורינו. פנינו בכוון בית חנן. עברנו על פני כפרים ערביים ואנו ממשיכים. לבסוף הגענו למחנה אנגלי.

– חברה. קפצו מן המכונית והתקדמו בזחילה לבל ירגישו בכם. המטרה – ניצנים! אתם רואים שם בית גבוה ומואר? עליכם לחתור להגיע לשם. זכרו! האנגלים אינם צריכים להרגיש בכם.

עשינו כמיטב יכולתנו. זחלנו זחילה אינדיאנית, גלשנו ממקום גבוה לתוך העמק, עשינו הסוואה ממש והגענו.

נתברר כי לא היינו יחידים במקום. המונים נזעקו ובאו. כשלוש מאות בחורים ובחורות. מגדרה באו, מראשון, מרחובות, מתל־אביב אפילו מניר־עם שבנגב.

כיצד השחילו כל אלה עצמם דרך החורים ממש סמוך לחטמם של האנגלים והבולשת, לא אדע לעולם.

בלילה כנס אותנו מפקד הפעולה ובחשכה החל מדבר אלינו:

– חברה, קבלנו ידיעה כי הלילה תגיע הנה אנית מעפילים. הנקראת על שמו של חברנו שבתאי, שהיה מארגן עליה בלתי ליגלית בגולה. עלינו להוריד את כל העולים. העיקר – לפזר אותם עוד הלילה בכל הישובים. לרוע המזל תעגון האניה לא רחוק מכאן. לימיננו נמצא הכפר הערבי העויין חממה. אם הערבים ירגישו בנו הם יפתחו בפעולה, אולי ילשינו עלינו ואולי גרוע מזה – יפתחו עלינו באש. עלינו להיות מוכנים לכך.

מאחורינו – בין נצנים לבין הכביש הראשי נמצא המחנה האנגלי. אך ירגישו האנגלים בתנועה חשודה, מיד יפתחו באש.

עלינו לתכנן הכל בתבונה. נצטרך להעביר את האנשים דרך המחנה באוטומובילים. עוד מעט תבואנה מכוניות מכל הארץ. חברה, היו מוכנים!

– אנו מוכנים! לחשו מאות קולות, אשר התחשמלו מן המשימה המחכה להם.

בני המפקד גייס פלוגה קטנה והוא עצמו יצא בראשה אל עבר החוף. גם אני הייתי בפלוגה זו.

– חבריה! – הודיע בני, – אתם תצטרכו להוריד את העולים אל החוף. הים סוער, אך אין ברירה. תצטרכו להכנס למים ולשאת את האנשים על כתפים. יש לכל אחד מוח בקדקדו וזרועות ורגלים, הפעילו אותם ובהצלחה.

בחסות החשכה הכבדה הגענו לחוף. התחפרנו על החול המלבין ועשינו הכל לבל נראה. עינינו הקודחות מצפיה ומעיפות תרו במים עד קצה האופק, אך שקט היה שם בכל ושום דבר לא נראה.

– חברה! אני רואה כתם אפל – לחש יהודה.

– נכון! מאותתים!

– האניה מתקרבת.

התחלנו גם אנחנו מאותתים. הספינה הרגישה בנו והיא קרבה אלינו. מרגע לרגע גדל הכתם וגבר. הוא הפך לגוש אפל הגדל והולך.

– מה היה גורלם של אלה שבתוך האניה? האם נצליח להורידם?

הגלים החלו תוססים ומתיזים קצף לבן בהתדפקם על דפנות האניה ועל החוף. חרדנו למראה הסערה הפורצת.

– חברה! אין טוב בלי רע. האנגלים לא האמינו, כי בלילה כזה נעלה מעפילים. עלינו להזדרז.

האניה שהתנודדה כשכורה החלה מתקרבת בחפזון. דומה כי עוד מעט והיא תעלה עלינו על החול. פתע נשמע קול עמום. הספינה עלתה על שרטון ונתקעה עליו – לא להתקדם ולא לסגת.

– חברה לעבודה!

חיש מהר הוצאו סירות מתקפלות. החלו שוחים לעבר האניה, אך הגלים הזידונים שמו לאל כל נסיון להתקרב אליה.

והשעות חולפות מהר.

– חברה! גשר חי! – פקד בני.

מן האניה נזרק חבל ספנים עבה, אשר קצהו הגיע אל החוף. הבחורים תפסו את קצהו השני וחברו אותו אל קלונס עבה אשר נתקע בחול הרך.

– להכנס למים! הסתדרו לאורך החבל! – פקד בני.

נכנסנו לתוך המים ועמדנו מוכנים. מן האניה החלו הראשונים משתלשלים ויורדים לאורך החבל. אם נפל מישהו, מיד תפשו בו ידים אמיצות, ידי אחים נאמנות וברחמים ובאהבה הביאוהו בשלום אל החוף.

הצנה חדרה לגופות, אך אנו שכורים מן המעשה, מאושרים ממעשה ההצלה, המשכנו בעבודה. העולים הורדו בזה אחר זה בגשר ההצלה של חבלים ומאות ידים שלנו. ובחוף חכו אחיות רחמניות אשר טפלו בעולים. האכילום והשקום, הרגיעו אותם ואף החליפו את בגדיהם. מה אומר לכם: הכל “דפק” באופן יוצא מן הכל. מיד הגיעו גם מכוניות, העבירו את העולים לישובים קרובים ורחוקים.

מאות עולים העברו אותו לילה לכל קצוי הארץ. בינתים עלה השמש וערביי הסביבה הבחינו באניה שנתקעה בשרטון והודיעו על כך משטרה.

מיד יצאו חוליות של שוטרים אנגלים לבדוק מה קרה. הם הקיפו את שטח הקבוץ ודרשו מכל אחד ואחד מאתנו כי יזהה את עצמו. נמצאנו במצב קשה. במחנה היו אותה שעה מאות מבחורי ישראל בני הארץ. אך נשארו בו גם מאות רבות של עולים.

המפקד נתן צו: איש אל יזדהה. אם ישאלו אותך, ענה בקצרות: אני יהודי מישראל.

– עם ישראל חי! – נענו הנאספים.

האנגלים החלו מתקרבים אלינו, מחזיקים אלות בידיהם ופניהם למלחמה.

– חברה! הורה! נשיר ונרקוד! – צווח מישהו. מיד נסתדרו המעגלים, ובני אדם עייפים, כושלים ותשושים, החלו מרימים רגלים, רוקדים הורה בדבקות והם שרים בקול נחר: עם ישראל חי! עם ישראל חי!

האנגלים עמדו נדהמים. הם התכוננו למלחמה, אמנו ידיהם להניף אלות מוחצות־פנים פוצעות־גוף, אך – כיצד להלחם בהמון רוקדים.

התחכם המפקד הבריטי וציוה על עוצר.

– להכנס לתוך הבתים! –צוח האנגלי.

להכנס? לאן? הבתים לא יכלו להכיל את המוני האנשים שמלאו את חצר הקבוץ.

האנגלים סדרו מכלאות. הם הביאו חוטי ברזל דמויי מפוחית מתקפלת והחלו יוצרים גדרות. אליהן הכניסו לאט לאט את האנשים.

באחד החדרים סודרה המפקדה. על כסאות, מסביב לשולחן, ישבו ראשי הבולשת שהובהלו ובאו מכל קצוי הארץ. החלה החקירה.

כשנכנסתי לחדר צוויתי להזדהות.

– מה שמך?

– יהודי.

– היכן נולדת?

– בישראל.

– איפה מקום מגוריך?

– ישראל.

– לעזאזל! – קפץ ממקומו השואל הראשי: – כבר נמאס לי לשמוע כל הזמן יהודי, ישראל. ענה לענין.

– אתה יודע עברית? – שאל החוקר.

– ישראל – השיבותי.

– ועברית?

– אני ישראלי – חזרתי ועניתי בעקשנות.

בקצור, לא הועילו כל הכרכורים. לשוא ניסו שובינו להפריד בין עולה לבין ותיק בן־הארץ.

לעת ערב הועלינו כלנו על מכוניות צבאיות. החלו להסיע אותנו לעבר עתלית ושאר בתי הסוהר. היינו עיפים ויגעים מסבלות הלילה, רעבים וצמאים. האנגלים התאכזרו בנו, אך אנו לא נפלנו ברוחנו. בעברנו את רחובות פרצנו בשירה אדירה. מן הבתים מצדי הדרכים נענינו בשיר, ומכל עבר ופינה המטירו עלינו צרכי מזון לרוב. כולם ידעו מי אנחנו.

– מי אנחנו?

– ישראל!

– מי אמנו?

– ישראל!

– מי אבינו?

– ישראל!

ישראל, ישראל – הדהדו הקולות. מה אומר לכם? אותו ערב הרגשתי, כי אבר אני בתוך הגוף הקרוי ישראל. גם העולים, על אף היותם יגעים ועיפים היו משולהבים מקבלת הפנים ומרוח האחדות וההקרבה אשר הקיפה את העם.

כך נתקבלנו גם בראשון־לציון, בפתח־תקוה, ובאבן יהודה. המונים צבאו לאורך כל הדרך וחכו לנו – לעודד אותנו, לשתף עצמם עמנו ביום גדול זה.

הובאנו למכלאות, משם – הועלינו על האניות בחיפה והועברנו לקפריסין. גם בקפריסין נסו האנגלים להמשיך בחקירותיהם, אך העלו חרס. שם נפגשנו עם אחינו העולים, ארגנו אותם, סדרנו להם שעורי ערב ומקהלות, להקות להצגות. סדרנו גם “קורסים” מיוחדים במינם: כל אחד מאתנו אמץ לו בחור או בחורה ולמד אותם לתאר בדיוק את ביתו בארץ, את הוריו, את חבריו.

לאחר חדשים של שבי החלטנו להזדהות, אלא שהפעם הזדהו לא רק בני הארץ, כי אם גם העולים. הם ידעו לתאר בדיוק נמרץ את מקום הולדתם – אם בצופית הקטנה או בכפר סבא, בתל־אביב או בפתח־תקוה. הם עשו זאת ממש כאמנים. הם השיבו תשובות כאלה שאפילו טובי הבולשת נאלצו להודות “באמיתותן”.

כך הצלחנו להכפיל מספרנו. לאחר שבועות רבים נאלצו האנגלים להחזיר אותנו הביתה. זהו זה! חזרתי והרי אני לפניכם.

– בחיי! אני מקנא בך, – אמר רחביה – וגם עשית טיול נאה, בפעם הראשונה בספינה…

יפה היתה נרגשת מתאור ההעפלה, דמעות שמחה זלגו מעיניה. מפעם לפעם היא נשאה עין אל אורי ושאלה אחת נקרה במוחה: – מי הוא בחור זה? גבור הוא או סתם בן אדם? היא ישבה בעינים עצומות ולעיניה עברו, כמו בראי־נוע, תמונות ומחזות־חיים, שרשרת ארוכה של פגעים העוברים על עמה, – עד מתי? זעק לבה בקרבה. – מדוע זה נפלה עם זה משאר העמים? ואהבה גדולה תקפה אותה לעמה.

אט החלה אש המדורה דועכת. פה שם פרץ תלתל של אש אדומה כמנסה להאיר את החשכה, אך הוא לא יכול לה לאפלה. מבין הגחלים הלוחשות, מן הרמץ החם, הוציאו הבנות בזהירות את תפוחי האדמה הצלויים והחמים.

ריח נעים מלא אפה של יפה. היא שלחה יד ואחזה באחד מתפוחי האדמה. הוא היה טעים מאד.

לקנוח סעודה הוגש קפה בספל – פינג’ן קטן, בתוך העלטה הגוברת והולכת החלו הבנות משוררות שירת הפינג’ן כשהן מהללות מעשי ידיו של רחביה הפלמח’ניק.

כוסות הורמו לחיי אורי והשתיה היתה כדת.

בשעה מאוחרת ציוה אורי לכבות את האש במדורה. לאטן קמו הבנות ממקומן והחלו מתפזרות לבתיהן.

– זה היה ערב יפה – פהקה אראלה.

/– אורי היה נהדר! – מלמלה לאה.

יפה חמקה בחשאי מן הקבוצה, וחזרה לביתה. היא פשטה מעליה בגדיה והתפרקדה על מטתה. כשכל גופה קודח מחום ומגעגועים אל אורי המדריך. ושעה ארוכה נדדה השינה מעיניה.


23. המסע אל הנגב


הימים היו מלאי פעילות. בארץ גברה המתיחות והיחסים בין הבריטים לבין היהודים נעשו מתוחים מיום ליום. מעשי הגרוש של העולים עוררו נחשול של התנגדות בעולם ובארץ.

היו מקרים, שחיילים בריטים לא יכלו לעמוד בפני בכיותיהם של היהודים. אשר נתפסו בהיותם על סף הארץ. מחזות־זוועה ארעו לא פעם בחוף חיפה, כאשר יהודים הועלו בכח על האניות אשר הובילו אותם אל מקום הגרוש – אל קפריסין. שמו של מיניסטר החוץ הבריטי, אשר נצח על הפעולה הנמבזה – גרוש יהודים פליטי חרב מן הארץ הפך לזוועה.

לארץ נשלח גדוד של צנחנים. היו אלה בחורים טובים, חובשי ברטים אדומים, אשר שם כלניות נתן להם. משהופיעו ברחובות, תמיד היו הכל פוצחים פיהם בשיר ‘כלניות אדמוניות’, והבחורים היו מתרתחים אז ומתרגזים.

כעסם של החיילים גבר במאד, כשחשו כי היהודים מתרחקים מהם. לא ברצון נרתמו למלחמה ביהודים. והנה הם סופגים קללות וקריאות: נאצים! אתם גרועים מהיטלר!

באחד הימים ערקה קבוצת חיילים מן הצנחנים והופיעו במשרדי הסוכנות היהודית.

– קצה נפשנו בתפקיד המכוער אשר הטילו עלינו בני עמנו – טענו.

–אין אנו רואים כל סיבה ליהפך למשרתיו־תלמידיו של היטלר.

– ומה רצונכם מאתנו? – שאלו אנשי הסוכנות.

– אנו רוצים להתגייס לצבא היהודי. אנו רוצים להלחם עמכם שכם אחד. אין אנו רוצים להעטות קלון על העם הבריטי במעשינו הרעים.

דברי החיילים נגעו ללבם של אנשי הסוכנות. לאחר שהללו נוכחו לדעת כי דבר אמת בפיהם, החליטו לשלחם לאחד הקבוצים. וראה זה פלא: חיילים אלה התערו יפה בקבוץ והיו נוטלים חלק פעיל בחייו.

ברוב פחדם הסתגרו אנשי השלטון הבריטים בתוך גושי בנינים הבנויים אבנים, גושים אלה הקיפו בתיל דוקרני ומאחוריו עמדו הכן זקיפים נושאי קסדות ורובים מכודנים.

יד הבריטים קשתה לא רק על העליה. הם רצו להכרית גם את תקותו העקרית של הישוב העברי, את ההתישבות.

הגבלות שונות נתפרסמו מפעם לפעם. נאסר על יהודים לרכוש אדמות בנגב, נאסר עליהם לעלות להתישב על אדמות אשר רכשו כבר – ועוד היד נטויה.

וכשם שהיהודים לא רצו להכיר בחוקי החנק של העליה, כן לא הכירו בחוקים המגבילים את זכות ההתישבות ורכישת קרקעות.

ישובים יהודים צצו בין לילה באזורים רחוקים מאדם ויד הבריטים קצרה מלהפריע להקמתם. היה מקרה ונקודה עברית חדשה נלקחה בכוח. אנשיה גורשו ואת מקומם תפשו בריטים, אך לא ארכו הימים ובליל סגריר עלו אלפים ותקעו יתד לנקודה שניה סמוך לעמדה אשר הציבו הבריטים.

בכדי להביא את אנשיו במגע עם ההתישבות החקלאית החדשה החליט אורי ה“מם־כף” להוציא את כתתו אל הנגב. תוכנן טיול רב־חויות לאזור הנגב השומם. מסע זה הוכן ברב קפידה וברב עמל. מטרתו היתה – להביא את בנות ירושלים בסוד חיי העמל והעבודה ולהרגילן לעמידה בפני קשיי החיים, בפני יסורי מלחמה ובפני תנאי הטבע האכזריים. הבנות חכו בכליון עינים ליום בו תצאנה למסע הרפתקני וארוך זה.

תאריך הטיול נקבע לחודש אלול. בימים אלה רפה קצת חומה של השמש, הימים גדולים למדי והמסע עלול להיות נוח וטוב.

המסע צריך היה להערך ברכב וברגל.

יפה היתה קודחת כולה מקוצר־רוח לקראת הימים הגורליים. חרדה מלאה כל ישותה: “מי יודע?”, הרהרה, “האוכל לעמוד בתלאות הדרך?”

מלחמה כבדה נטשה בבית כשיפה הודיעה על החלטתה לצאת לטיול. האם היתה מלאה חרדה. בעתונות וברדיו הושמעו מפעם לפעם ידיעות על התנפלויות מן המארב, על תחבולות־ערמה של ערבים נגד יהודים. מורגש היה כי דבר־מה עלול להתחולל בימים הקרובים בארץ.

– יפה’לי שלי! – התחננה האם, – ראי, אי־השקט גובר בארץ מיום ליום. מי יודע מה יביא לנו המחר. השארי בבית, חדלי לך מן הטיולים הללו.

– אמא! יודעת אני כי אין שקט בארץ, – השיבה יפה, אך מנין לך הבטחון כי השקט ישמר דוקא בירושלים? זכרי מה קרה לאותה אשה מפתח־תקוה אשר באה לירושלים לחפש לה מפלט מפני הפורענות. זכרי את אשר עוללו הערבים לאחינו בעיר העתיקה. אם נגזרה הגזרה – הרי אין מנוס ממנה. אמה’לי, אל תפריעי לי, אל תתנגדי ואל תצערי אותי. הן יודעת את, כי בין כה וכה אלך ולמה זה אפרד מעליך ברוגז? נכון, אמה’לי שלי!, ובדברה גהרה יפה על אמה והעתירה עליה נשיקות רבות.

– נו! הרפי כבר! – גמגמה האם והיא כלה זוהרת מהתרגשות והנאה. – נצחת אותי! את יודעת בנשיקותיך לקנות את לבי.

– כך אני מבינה! – צרחה הבת מרוב שמחה וחזרה לגפף ולנשק את הורתה.

השתים נגשו לסדר את כל הנחוץ למסע. הילקוט נארז ברוב קפידה. הבגדים וביחוד הגרביים נבדקו בתשומת לב. המדריך אמר שאסור לקחת גרבי־צמר ואסור להביא גרביים מתוקנות. כל תקון עלול לגרום פצע בעור הרגלים – הסבירה יפה.

ביום השלישי בבוקר, עוד בטרם החלו ראשוני קרני השמש עולות ומטפסות על הרי מואב אשר בעבר הירדן, יצאה יפה לדרך, כשהיא עמוסה משא כבד. על גבה רכב ילקוט גב ומסביב לו מקופלות וסדורות שתי שמיכות צבאיות. לצדה קשקשה מימיה ולרגליה – נעלים גבוהות מסומרות וכבדות, וחותלות עד למחצית גובהן.

– לכי לשלום בתי, ושובי בשלום – ברכה האם.

– ושתביאי לנו מתנות יפות – צווחו הילדים שנותרו בבית.

– מסרי שלום לאבא! – אמרה יפה, בלבה הצטערה על שלא השכימה קום, לראות את אבא לפני שיצא כדרכו להתפלל עם הותיקים בבית המדרש.

יפה הגיעה אל המקום הנועד. כבר מרחוק האפיר לקראתה גוש כבד מרובע – היתה זו מכונית־משא, שהיתה צריכה להוביל את המחלקה אל גוש עציון.

– אהלן, יפה – קדמו קולות חיבה את הבאה. – את מסודרת להפליא!

– שום דבר לא חסר לך! – מדד אותה במבטו אורי המפקד.

פניה של יפה הסמיקו מן המחמאה.

– אשתדל שלא להכזיב אותך, אורי – אמרה יפה בקול מתפנק.

– חבריה! לעלות! – צוה מפקד הטיול עוזי. החברה החלו לעלות על המכונית בזה אחר זה.

כשעלו כולן, טפס עוזי בראש המכונית והודיע קצרות:

– בנות! אנו נוסעים לגוש עציון. עליכן לשים עין לדרך זו. יהיה עליכן לכתוב דו"ח על כל מה שראיתן ורצוני לדעת מי מכן תקלוט הרבה רשמים. אורי יספר לכן על כל נקודה ונקודה. ונא לזכור! אנו קובעים כבר מעתה משמעת מים. אסור לכן לשתות עד בואכן לברכות שלמה!

לא הספיק עוד עוזי לרדת מן המכונית ולתפוש מקומו ליד מושב הנהג ואורי צוה:

– חברה! לשיר!

המכונית זעה ממקומה והחבריה פצחה בשיר.

“גדנ”עים תמיד אנחנו", – פתחה אילנה בקולה הרם ומיד החרו החזיקו אחריה כל יושבי המכונית, אשר לוו שירתם – מי בהקשות ומי בשריקות.

המכוניות חלפו על פני שער יפו. ערביים שהשכימו קום, והם שוטחים את רכולתם על פני המגרש ברחבה שלפני השער, נשאו עיניהם אל עבר המשוררים.

– יהוד! – הפטירו אחדים והם מגחכים למראה נוער חי ותוסס זה העובר בקרבתם.

– יחרב ביתם! – רטנו אחרים וחמת זעם ניצתה בעיניהם למראה השיירה. יפה נשאה עין אל החומה הסוגרת על ההר וגעגועים עזים תקפו אותה לנוף ילדותה החבוי מעבר לחומת האבן המאפירה.

– זהו הר ציון!! – הורתה לאה בידה כלפי קבוצת הבנינים שעל ההר.

– כאן קברו של דוד המלך! – הראתה ידיעותיה גם אראלה.

– כך אומרים! – תקן אורי, – עדיין הדבר מוטל בספק גדול.

– מה זאת אומרת: מוטל בספק? – תמהה אילנה.

– כי הר ציון היה קרוב לבית המקדש. ואשר לקבר דוד – הרי ודאי הוא שדוד קבור בקרבת השלוח.

– ומה הברכה הזו – שאלה נחמה, בהצביעה על מקום מים עכורים שנראו בעמק לימין הדרך.

– ברכה זו נקראת כיום בשם ברכת איל שולטן – ברכת המלך. לפנים קראו לה “ברכת הנחשים” או ברכת “שדה כובס”. בבריכה זו נקוים הגשמים היורדים בחורף. הבריכה נמצאת באפיק של הנחל החרב הנקרא גיא־בן־הנום. או בקצור – גיהיום. היא נוצרה כשבנו את הסכר בנחל, על סכר זה נסללה הדרך שעליה עברה זה עתה המכונית שלנו.

– ובכן, עברנו זה עתה את הגיהנום –הצטחקה יפה.

– נכון מאד! – השיב אורי, – גיא הנום היה עמוק – יורד ונופל אל נחל קדרון. לפנים היו מקריבים בנחל זה קרבנות למולך ואש תופת בערה תמיד במקומות אלה. מכאן הושאל השם גיהנום לאש בוערת, למקום בו ישכנו הרשעים לאחר מותם.

המכונית עלתה בינתיים במעלה ההר ומעתה החלה עושה דרכה מחוץ לעיר. המראה היה נהדר. מצד שמאל נראו הרי מואב העטופים אד כחלחל.

– חברה! אני רואה את ים המלח, ראו, כמה כחול הוא! – צרחה לאה מרוב שמחה.

– היכן? – שאלו אחדים.

– כבר נעלם ואיננו. חבל! – נאנחה לאה, שהיטב חרה לה על שמראה נדיר זה חלף במהירות הבזק.

ליד קבר רחל עצרה המכונית, עוזי קפץ מן התא של המכונית ועבר אל הבנות.

– חברה! הנה קבר רחל אמנו.

– “ותמת רחל בדרך אפרתה ותקבר שם”, – קראה בהתרגשות לאה.

– “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”, – קראה אילנה.

– לא ידעתי כי בין רבניות אני שרוי, – גחך אורי, – אתן יודעות תנ"ך יותר ממני, ומה יש לי עוד לספר לכן.

– ובכל זאת תספר, – הפצירו הבנות.

– ובכן, כאן קברה של רחל. הבנין עצמו תוקן רק לפני כ־100 שנה. המפתח לקבר נמצא בידי יהודים. יהודים נוהגים לעלות לקברה של רחל בכל ראש חודש ובעיקר בחודש אלול, שאז הם שוטחים כפיהם לתפילה לאם הטובה, שתהיה מליצת יושר לבניה לפני אבינו שבשמים.

קברה של רחל סמוך הוא לבית לחם, שם היתה הולדתו של דוד בן ישי. כיום גרים בעיר זו בעיקר נוצרים ומעט מוסלמים. המקום קדוש לנוצרים, כי כאן נולד לדבריהם ישו המשיח. הם מראים בכנסיה הגדולה את השוקת בה שכב ישו מיד לצאתו מרחם אמו.

– וזכרו, – סיים עוזי דבריו, – אתם עוברים עתה בין גנים נאים, כרמי זיתים ועצי פרי אחרים. פה ושם תראו גם בתים חבויים בין העצים, בקרבת מקום נמצא בית־סוהר לנשים. מי מכן רוצה ללכת שם לפנסיון?

– לא אנחנו – געו הבנות בצחוק רם.

– אם כן, עליכן להזהר לבלי לפול בפח. לא מעטות הן בנות ההגנה המסכנות המרצות עוונן על שום ששמרו על כבוד ישראל והגנו על הנקודה שלהן בנשק…

השתררה דממה קצרה, אך יצר הנעורים גבר על המועקה ושוב החלו הבנות פוצחות בשיר.

– עוזי! אתה רוצה לשבת על ידי, – שאל הנהג מן התא.

– לא! – השיב עוזי, – טוב לי כאן בין הבנות.

– בחור כארז! הוא יודע מה זה טוב! – הצטחקה אראלה.

– והנה בריכות שלמה – קרא אורי והוא ציוה לנהג לפנות לצד שמאל אל עבר המבצר, שנועד לשמור על הברכות.

– כל כך מהר הגענו? – תהו הבנות.

– בנות! לרדת! תראו בריכות נהדרות! – הודיע אורי.

החבריה החלו יורדות מן המכונית כדי לחלץ עצמותיהן.

בעקבות אורי, שצעד בראש, החלו הבנות עוברות לאורך הבריכות עד הגיען אל הבריכה האחרונה. יפה היה מראה הבריכות המאורכות, המלאות מים רוטטים ונוצצים באור השמש.

– מי בנה בריכות אלה? – שאלה לאה.

– להקשיב! – נשמע קולו של אורי, אשר התיצב על קיר הבריכה והחל בהסברתו. – בריכות אלו נקראות בטעות בריכות שלמה. האמת היא, כי שלמה לא בנה בריכות אלו. קרוב לודאי ששתי הבריכות העליונות נבנו בסוף ימי בית שני. בימים ההם רבו עולי הרגל שבאו לירושלים וצריך היה לדאוג להבאת מים לעיר. מים רבים ישנם בעמק־הברכה בערוב, אשר מול כפר עציון, ותעלה מעבירה את המים לירושלים. גם במקום זה, הגבוה ב־80 מטרים מעל פני ירושלים, נחפרו בריכות באפיק נחל הטחנות. האחת נמוכה מן השניה. אפשר להריק את כל מי־הבריכה העליונה ולהזרימם אל השניה ואחר אל השלישית. אורך הבריכה הראשונה 118 מטרים, רחבה 71 מטרים ועומקה 9.5–12 מטרים. היא עשויה בצורת מלבן.

הבריכה השניה, – המשיך אורי והוציא מכיסו פיסת ניר שבה נרשמו הפרטים, – היא 135 מטרים באורך, 50–76 מ' ברוחב, 10–12 מ' בעומק. הבריכה התחתונה היא היפה שבהן ונראה שנבנתה בימי שלטון הערבים. ארכה 179 מ‘, רחבה 46–61 מ’ ועומקה מ־8 עד 16 מ'. הקבול הכללי של הבריכות הוא 160000 מטרים מעוקבים מים. מכאן היו נמשכים המים בצנורות עד למקום בית המקדש. אורך הצנורות הגיע ל־24 קילומטרים, ליד הבריכות נבנה מבצר שנקרא בשם מבצר הבריכות. אף בנין זה הוא מימי המושלימים ותפקידו להגן על הבריכות.

– האם מנצלים גם כיום את מי הבריכות? – שאלה נחמה.

– במידה מועטת – השיב אורי. – כיום שותה ירושלים מים טהורים יותר. משאבות ענק מעלות כיום את המים מן הירקון לירושלים, כך שערך בריכות אלו ירד בימינו.

– זה באמת מענין! – כדאי שנתרחץ בבריכות אלו.

– אסור! – השיב אורי.

– בנות! אתן יכולות לגשת לברז שליד המבצר, לשתות ולמלא את המימות. בעוד דקות אחדות אנו עולים וממשיכים לנסוע – הודיע עוזי.

כהרף עין התפזרו הבנות לשמע הודעה זו.

– ממש כמו עדר אווזים, – חייך הנהג לשמע השאון והפטפוט שקמו בלהקה.

ושוב עלו הבנות למכונית שהחלה עושה דרכה בינות לכרמי גפן נאים, עצי זית מצילים וחורשות אורן שנראו פה ושם. עייפות ירדה על הבנות – ושוב לא היו אלו שוקקות ושובבות כמקודם.

בראש רכס ההר פנתה הדרך שמאלה.

– אנו נכנסים לגוש עציון – הודיע אורי.

המכונית עשתה עתה דרכה על כביש מדרגה ג'. מעטה אספלט לא היה לכביש ותמרות אבק לבן עלו והקיפו את המכונית עד כי נבלעו בהן הנוסעים שבתוכה.

הבנות החלו להתעטש. כמעט שנחנקו מן האבק. החכמות שבהן מהרו לעטוף פניהן בסודר־הכפיה וסתמו את נחירי אפיהן.

בעקל הדרך פנתה המכונית לשמאל ואחר זמן מה היא עמדה ליד בנין נאה בנוי אבן מסותתת.

– הגענו לכפר עציון! – הכריז הנהג.

עוזי קפץ מתא הנהג. בראותו את הבנות ספק כפיו:

– הרי אי אפשר להכיר אתכן! כלכן מסוידות ממש, לבנות כשלג!

– לך טוב! – נהמה לאה. – לו נחנקת כמונו מן האבק ודאי לא היית מרשה לעצמך להתחכם על חשבוננו.

מקלחת מרעננת, שכובדו הבאים בה, החזירה את הבנות למצב רוחן הקודם. האורחה סודרה בלינה בבנין האבן, אשר שימש לפנים מקלט לנזירים. כל אותו הערב היו הבנות גומאות בהנאה את האויר הצח והמחלים של כפר עציון, השוכן על במת ההר. חבר הקבוצה שהדריך את האורחות סיפר להן כי בקרבת מקום נמצא הכפר – בית צור, הוא המקום בו נלחמו גדודי המכבים נגד היוונים. במקום זה, החליט אלעזר החשמונאי להקריב את חייו למען אחיו, בראותו כי הקרב אבוד. כאן הוא נמעך, כידוע לכן, תחת אחד הפילים, אך במותו הציל את החשמונאים ממות ומכליה.

חבר הקבוץ ספר כי במקום זה נעשו נסיונות שונים להושיב יהודים על הקרקע. כמה פעמים נכשלו נסיונות אלה, אך כיום שוכנת בו, בעזרת השם, קבוצה מחברי הפועל המזרחי. אנו מעבדים את האדמה ומוציאים ממנה לחם בכבוד. בקרבתנו ישנם עוד שלושה ישובים והרביעי יעלה בקרוב להתישבות. הקרקע כאן מועטה אך פוריה היא. ישובים בודדים אלה הם מעין אי שננעץ בים הישובים הערביים אשר מסביב לנו.

– חבריה! במקום זה ננוח יום ולילה ואחר נצא לדרך. יהא זה מסע ארוך ברגל, עד לכיש התל. משם נעלה למכוניות ונסע עד דורות, ואחר נמשיך ברגל. הפעולה תהיה איפוא מורכבת – נסיעה והליכה ונסיעה. עליכם לנוח יפה כדי להיות מוכנים להמשך הסיור. הודיע עוזי.

ברוח מרוממת, עליזים ושמחים, יצאו אנשי הפלוגה למחרת לטיולם. השמיכות וכל החגור הועמסו על השכם והשורה הארוכה החלה יוצאת משערי המשק כשהיא יורדת לתוך נחל בשורה ערפית וישרה.

– בנות, לשמור על הרווח! לא לפגר! – ציוה אורי והחל צועד בראש, – זכרו! אסור לשתות מים בדרך בלי רשות!

תחילה היו הבנות מנסות להתחרות אחת בחברתה בהליכה. אורי לא היה מרוצה מריצה זו.

– בנות! שמורנה על הכוחות! אל תבזבזנה את המרץ שלכם, – התחנן המפקד, אך דבריו כאילו נפלו על סלע צחיח.

לאחרונה החלה השמש ממלאת תפקידה באמונה. החום גבר ועמה גברה העיפות. הזעה החלה נגרת והרגלים כאילו מאנו לצעוד הלאה. הרווחים החלו להיות גדולים יותר ואורי היה נאלץ להרים מפעם לפעם קולו כדי לדחוק במפגרות להשיג את חברותיהן.

לאה החלה צולעת. הרגלים כבדו עליה והיא נסתה להתחנן בפני אורי כי יעצר. היא בקשה לבדוק מה מצב הרגלים.

– נעשה זאת כשנגיע לתחנה, – הודיע אורי.

יפה השתדלה להחזיק מעמד. אך הזיעה שנגרה ממנה טפין טפין, הדביקה את השערות אל הפנים והעינים והדבר גרם לה אי־נעימות. הפה, כאילו נס ממנו הרוק כליל והוא הפך להיות יבש והתחנן למים – אך משמעת המים בעינה עומדת… האזינה המסכנה לרננת המים המשתכשכים במימיה, אך ליהנות מהם לא יכלה.

“מי ישקני מים”? – התרונן הפסוק במוחה של הנערה שנגררה אחרי רגליה בלי חשק. החגור החל להעיק עליה. רצועות העור היו לוחצות על הכתף ומהוות פס בצורת מכוה של אש.

– אלו יכולתי להסיר כבר לפחות את החגור הזה מעלי, – חשבה הנערה.

ראה המדריך, כי מצב הפלוגה מתערער והולך, ויפתח בשיר קולו. הוא החליט לעודד את חניכותיו בקראו: – חברה: עוד שני קילומטרים, רק אלפיים מטרים, לא יותר מזה. עוד מעט נגיע למטרה. הבה נשיר.

פתח אורי: –

– אנו הולכים!

– כמו מתים! – נהמה השירה.

– אנן נושמים:

– כמו מתים, – נענו הקולות.

– אנו אוכלים.

– כמו מתים.

הקריאה החוזרת “כמו מתים” החייתה את החבורה וכאילו נסכה בה רוח צחוק ומשובה. ככה הזדחלה השיירה האומללה והחרוז “כמו מתים” רודף אחריה.

– ה־פ־ס־ק־ה! הדהד קולו של עוזי שהיה מלווה בשריקה ארוכה.

הבנות, אשר שמעו את השריקה הגואלת, מהרו לזרוק מעליהן את המשא הכבד והשתרעו על פני האדמה.

– אראלה! החובשת! בואי אלי! – נשמעו קולות רבים.

אראלה החובשת פתחה את הילקוט, הוציאה את תיק העזרה הראשונה והחלה צועדת אל עבר החולות שקראו לה.

– בנות! לחלוץ את הנעלים. לשכב כשהרגלים למעלה! – ציוה עוזי.

לאה חשפה את רגליה היחפות וסקיבות נפוחות נראו עליהן.

– עסק ביש! – רטנה אראלה. – הנעלים אינן מתאימות לך. מדוע זה יצאת בהן? – הן חדשות, – התנצלה לאה. – חשבתי שהן תהיינה טובות.

– טפשה שכמותך. האינך יודעת שאסור לצאת לדרך בנעלים חדשות? לדרך צריך לנעול נעלים מתאימות לרגל, נעלים שכבר התרגלת אליהן.

לאחר מנוחה קצרה נתחדש המסע. מפעם לפעם נפלו אנשים בדרך והמטפלות בעזרה ראשונה ידיהן היו מלאות עבודה – להחיש עזרה לפצועות,להשקות את המתעלפות ולתמוך בחלושות.

לעת הצהרים הגיעה השיירה לחורשה מוצלה.

– כאן ננוח – החליט עוזי. ואת אורי הוא שלח לכפר הקרוב להשיג חמור או שנים לרכיב את הבנות שלא יכלו בשום פנים להתקדם ברגליהן.

לאחר שרוו הסיירים ממי המימיות, לאחר שנחו יפה ולאחר שנמצאה תקנה לנחשלות, שב המסע לדרכו. השמש החלה כבר שוקעת ומפאת ים נשבה רוח קרירה.

– כמה טוב עתה! – נאנחה רותי השחרחורת.

נביחות כלבים בשרו כי בקרבת מקום נמצא כפר.

עוזי החליט להכנס אל הכפר. היתה אמנם סכנה בדבר, אך לא היתה ברירה. עוזי ידע כי אנשי הכפר יעוטו בהמונים על השיירה ובראותם בנות, ודאי ישיא אותם לבם להתגרות בהן.

אך גם זאת ידע עוזי: שאם יזכה לקבל מים, יוכל להציל את הבנות המתמוטטות כללית, ועל כן בחר בדרך זו.

משקרבו לכפר, גברו נביחות הכלבים. ריחות זבל עלו באפיהם של בני השיירה. מכל צד החלו מציצים ראשים; ראשי ילדים, נשים וזקנים. השיירה התקרבה אל הכפר, צועדת בשבילים העקלתונים.

– איג’וּ! אל יהוד! – קראו קולות מכל צד.

בחורים מבוגרים, הגיחו מן הבתים, עמדו והסתכלו במשטמה גלויה וחומדת בבנות בעברן.

הזאטוטים הקיפו את הבנות, רדפו אחריהן והיו שולחים יד כמבקשים; – תני לי לחם! תני לי דברים טובים.

– בנות! – צווח עוזי. – עליכן להחזיק מעמד, לישר את השורה. יראו הערבים כי לא כושלים וחלושים אנו. שמרו על ה“פורמה”, על כבוד המדים שלכן – עם ישראל חי!

– חי! חי! חי! – הדהדו הקולות בתשובה.

הקריאה עשתה את שלה. הגבות השחוחים התישרו, הכאב כאילו חלף והבנות משולהבות ומזיעות פצחו בשיר. בכח השירה עברה הפלוגה את הכפר עד צאתה ממנו, כשלהקה ארוכה של זאטוטים וכלבים מלווה אותה.

בקצה השני של הכפר ליד המעין, עמדו הבנות לפוש קמעא. נשים שעמדו בשורה ושאבו מים מן הבורות ומן המעין חשו להגיש כדיהן לצמאות. הבנות רוו מן המים והודו לנשים במלוא פיהן.

– אישרבו! – הפצירו הנשים.

הבנות מלאו מחדש את המימיות. הן ישבו לנוח קצת בצלו של עץ החרוב הבודד עתיק־הימים שגדל מן הצד ואחר הודו למיטיבות שלהן כשהן גומלות להן משיירי ארוחותיהן.

– ועכשיו לדרך! – שב הקול למפקד.

בלי חמדה קמה החבורה ממקומה.

– חבריה! להזדרז! עלינו להגיע ללכיש עוד הערב!

– – לכיש זו היכן היא? – לאטה לאה בקול לא־קול. – אין לי כח לעמוד על הרגלים, אורי – בקול תחנונים הוסיפה: אנו מוכרחים לנוח. אין לי כוח ברגלי. הילקוט לוחץ עלי, עוד מעט אני נופלת.

– לא תפלי! – עודד אותה עוזי. הוא נגש אליה, חלץ מעליה את הילקוט ללא אומר הטיל אותו על גבו.

פני לאה אורו לרגע, אך מיד ננעצה במוחה המחשבה.

– מה אני עושה? הרי זה עוול! אני מעמיסה משא כפלים על עוזי שבודאי גם הוא עיף.

– עוזי! עוזי! בוא הנה! – קראה לאה למפקד שהלך והתרחק בצעדי און מן החבורה.

– הניחי לו! הוא חזק למדי ורגיל במסעות כאלה, – מלמלה אראלה. דמדומים כבר החלו לרדת על פני השטח. הרווחים היו גדולים ועוזי היה עסוק בזרוז הבנות ולהחשת צעדיהן.

– בנות התקדמנה! הן לא נוכל להשאר כאן במדבר.

– אין כוח, עוזי – השיבה אראלה.

יפה נגשה אל עוזי ולחשה לו:

– עוזי, אין ברירה. אנו מוכרחים לנוח. הבנות ממש סחוטות.

אורי ועוזי נפגשו להתיעצות.

– עלינו להפסיק את המסע – טען אורי.

– אבל הרי אנו קרובים למטרה. נלך עוד שלושת רבעי שעה ונגיע.

– לא נגיע בשלושת רבעי שעה. גם שעתים לא נגיע בהליכה כזו. מוטב שנעשה חניה. הנה רואה אני עץ בודד. בצלו של העץ נחנה. מים יש לנו לרוב, דבר לא חסר לנו. כדאי להרגיל את הבנות לשנת־לילה בחוץ. תחת כיפת השמים. לאחר שינה בריאה, מובטחני שתהיה לנו קפיצת דרך ונגיע לתל מחר עם שחר.

– טוב! – השיב עוזי – מוכרחים להסתגל לתנאים.

המסע נעצר לפי פקודה. הבנות מהרו לרוץ אל מקום המחנה ומיד החלו זורקות מעליהן משא הילקוטים שהעיק עליהן והשח את גבן. הבנות העיפות מהרו להתפרקד על פני האדמה ולא שמו לבן אפילו להזהרותיהם של המפקדים.

– עלינו לנוח מנוחה קלה. – טענו הבנות בעקשנות.

הטבחיות נגשו לערוך את ארוחת הערב. נחפרה חפירה והמקוששות צוו ללקט קש ושברי ענפים בסביבה. עוד מעט, ומדורה עליזה החלה מפציעה. על האש הועלה הקומקום הכבד והחבריה נהנתה ממש משתיית תה חם ומתוק.

לאחר הארוחה נגשו הבנות לסדר את משכבן. הבנות פרשו את השמיכות והשתרעו בשורה ארוכה על פני האדמה כשפניהן מופנים אל השמים המכוכבים.

– איזה שקט סביב! – אמרה אראלה שהיתה כסהרורית למראה הכוכבים הבהירים.

– בנות! הבה נעסוק בידיעת הכוכבים – הציעה רבקה.

– תהרגו אותי ואני לא אצליח לצרף עתה אפילו כוכב אל כוכב. אינני יכולה להבחין בשום צורה ובשום מערכת בשמים. ראשי סחרחר עלי, כאילו כל הכוכבים מרקדים סביבי.

– חבריה! – צווח אורי בכל כוחו. – הערב עלינו לארגן את השמירה. יש לסדר שתי בנות שתשמורנה יחדיו. כל שתי שעות נחליף את השומרות. מי רוצה להתנדב לסדור השמירה?

– אני! – קראה אילנה וקמה ממקומה.

– בת חיל! מיד נוציא את הנשק ונגש לסדור.

– מה? היש נשק עמנו? – תמהה לאה.

– וכי מה השאלה? היתכן לצאת בלי נשק? עשינו סליק נהדר, ששום שוטר לא היה מגלה את נשקנו, – אמר אורי, כשארשת גאה שפוכה על פניו.

– בנות! למי נתתי חומר לשמירה?

שתים שלוש בנות הוציאו את הצרורות אשר נתן להן אורי בראשית המסע. להפתעתן של הבנות הוציא אורי כמה חלקי אקדח, הרכיב אחד למשנהו והנה היה בידו אחד בעל קנה ארוך ועוד אקדח שני, ואחר – שנים שלושה רמונים

– יופי! – מלמלה אילנה. – בנשק זה נוכל לפצפץ כל הקמים עלינו.

– “אל יתהלל חוגר כמפתח” – השיב אורי ונפנה למלאכתו.

בשעה מאוחרת כבתה המדורה. במחנה הושלך הס. אילנה סדרה את הבנות שלה, נתנה הוראות כיצד עליהן לפעול בשעת סכנה, כיצד להעיר את המפקדים ועוד ועוד.

אורי ועוזי התכנסו לאוהל המפקדה. היה זה אוהל סיירים קטן, אשר העמידו בחפזון.

עוזי בדק את האוהל לראות אם הותקן כהלכה, ואחר החל כורך חבל מסביבו.

– מה זה? – שאל אורי.

– לעולם אל תבטח אפילו בידידיך ובאנשיך. יתכן שאחת הבנות תרצה להתחכם עמנו ולגנוב משהו מאתנו. על כן אני מסדר שמירה. כל מי אשר ינסה לעבור אל האוהל, יפול ויכשל בחבל. מנהג זה חוק הוא לי מימי הצופים. אתה יודע את החברה, הם רוצים לסדר את המפקד. הלילה אני כמעט בטוח ששום בת לא תעז להרים ראש, אך מי יודע דרך השובבות הללו.

הבנות נרדמו מיד. ערות היו רק השומרות, אשר סבבו הלכו סחור סחור והן חרדות ומאזינות לכל לחש ולכל רחש.

תור השמירה של יפה וירדנה היה לאחר חצות.

אילנה, ששמרה לפניהן, נגשה אל יפה, לפתה בכתפה והניעה אותה אילך ואילך עד כי פקחה הנערה את עיניה.

– מה יש? – מלמלה יפה ישנה למחצה.

– קומי! הגיע תורך לשמור.

– אני! הניחי! אני רוצה לישון.

– לא! קומי מהר! הגיע תורך. גם אני רוצה לישון.

יפה קמה, כשהיא ישנה למחצה. אילנה תקעה לתוך ידה את האקדח ואת המחסניה הנוספת עם כדורים והראתה לה כיצד לדרוך את האקדח וכיצב לסגור את הנצרה.

מן החשכה הגיחה גם ירדנה.

– ליל מנוחה לכן – לאטו אילנה ורבקה, – שמורנה היטב. ואל נא תשכחנה להעיר בעוד שעתיים את חוה ואת רינה.

יפה תפשה בידה של ירדנה והשתים החלו סובבות את המחנה ברצותן להכיר את השטח.

– יפה! יפה’לי! הביטי, ראי! – פרצה צווחה מפי ירדנה. היא הצביעה על שיח חשוד שנראה כאילו זע ונע.

– מה יש? הרי זה שיח! – תמהה יפה.

– לא, יפה! זה לא שיח! מאחורי השיח ישנם בני אדם. באזני שמעתי קול צלצול, או קול נקישה. יפה! אני מפחדת. מי יודע אם לא מתחבאים כאן ערבים ובידיהם נשק.

– נגש ונראה – אמרה יפה.

– חלילה! – לאטה ירדנה. היא תפסה ביפה ובכל כחה רתקה אותה למקומה.

– בואי! ננגש לאוהל המפקדים! – הציעה יפה.

– לא! נחכה רגע – אמרה ירדנה. לאחר שעבר רגש הפחד הראשון.

בלב דופק ובעינים קמות, נצבו השתים מכווצות ורועדות והסתכלו בלי הרף בשיח החשוד.

– אין כאן דבר! – החליטה יפה.

– טוב! נגש ונראה, – הסכימה ירדנה. השתים זחלו אט אט, אחת אחר השניה, וכשהקיפו את המקום, הן פרצו בצחוק למראה עיניהן. מאחורי השיח עמד לו חמור עלוב והוא נראה מנומנם.

– כיצד זה הגיע חמור זה הנה? – התפלאה יפה ופרצה בצחוק למראה העלוב של בעל האזנים הארוכות, אשר בקושי יכול לעמוד על רגליו.

– כיצד הוא הגיע לכאן? – תמהה ירדנה.

– בואי, נגש אל אוהל המפקדה.

– אבל אחת מאתנו צריכה להשאר בשמירה.

– טוב. אגש אני. – אמרה יפה שלבשה עוז.

יפה החלה צועדת בזהירות אל האוהל.

– אוי!

פתאום צווחה נפלטה מפיה. בהיותה קרובה לאוהל נפלה יפה ונלכדה בפח אשר טמן עוזי.

– מה קרה? מי זה? – התעורר עוזי אחוז־תמהון לשמע הצעקה.

– זה אני, יפה. נפלתי! – מלמלה הנערה המבוישת.

– הה! נפלת בפח אשר טמנתי! – הצטחק עוזי. – מה הענינים?

ויפה ספרה למפקד דבר מציאות החמור.

עוזי ואורי שמעו את המעשיה, גרדו פדחתם ואחר הפטירו: – יקח השד את החמור הזה. מנין הוא הופיע פתאום?

אורי נגש אל החמור וכיבד אותו בבעיטות אחדות ועוזי הוסיף לו מספר חבטות ושלח אותו מן המקום.

– חמור שכזה! – אורי. – הוא הרס לי את השינה שלי.

בין כה וכה והלילה התקרב לקצו. חוה ורינה החליפו את השומרות שקדמו להן, ועם שחר, משהחלו מפציעות קרני השמש הראשונות, נעור כל המחנה. ובטרם עלתה השמש, היו הכל מוכנים לצאת לדרך.

מן האפלה התבלט התל של לכיש.

– ראה כמה אנו קרובים אליו! – התפלא אורי.

– בנות, להתקדם! אנו נעלה יחד עם השמש לתל ושם נערוך ארוחת בוקר רעננה ומשביעה.

הבנות שהיו מעודדות אחר שינה טובה, החלו לצעוד זו אחר זו ולא עבר זמן רב והקבוצה החלה צועדת במעלה התל.

משמאל נראו בתי אבן מקורים בגגות אדומים.

– אלה הם בתי המשלחת הארכיאולוגית שעסקה בחפירה – הסביר עוזי. – כיום המקום שמם, כי האחראים לחפירות, אנשי המשלחת, עזבו את המקום. הם חופרים בעיקר בסתיו, לפני הגשמים.

משעלו הסיירים למעלה נגלתה לפניהם השפלה כשהיא משתרעת עד לים הגדול. לרגליהם נראה מתפתל אפיק הנחל, אשר הבדיל את התל מן הסביבה.

השמש החלה עולה והבנות עמדו בשערי לכיש כשהן מוקסמות ממראה עיניהן, מנוף השפלה הנהדר שרבץ לרגליהן.

לאחר מנוחה וארוחת בוקר נאה, עמד עוזי וגלל את מפת הארץ על אחת האבנים וקרא: – בנות! בואנה ושמענה קצת תורה על זה התל.

תל זה – לכיש שמו. כאן היה מבצר, אשר שמר על הדרך ממגדל ומאשקלון אל עבר ירושלים וחברון. עליכן לדעת, כי זו היא דרך בה עברו כובשים רבים, אשר בקשו לכבוש את ירושלים. בדרך זו עבר גם סנחריב בשנת 701 לפני הספירה ברצותו לכבוש את ירושלים.

– ובירושלים נחל מפלתו ושמונים אלף חייליו נפלו במגפה – אמרה ירדנה.

– נכון מאוד – השיב עוזי.

– אל תפריעי! גערה לאה.

– המשך, עוזי – הפצירו הבנות שהטו אוזן לשמע ספור־קדומים זה. ספר עוזי.

– בדרך זו, – המשיך עוזי, – עברו חילות נבוכדנצר, אשר כבשו את ירושלים והגלו את יהודה לבבל. הזוכרים אתם את הכתוב בירמיהו “וחיל מלך בבל נלחמים על לכיש ועל עזקה כי הנה נותרו ערי מבצר”?

לכיש מתחת לרגלינו היא והנה שם באופק תל של עזקה, המבצר השני, – הראה עוזי.

כאן נערכו חפירות ארכיאולוגיות ונגלו דברים מענינים מאוד. רואים אתם מקום זה שאנו עומדים בו. הנה המפתן והנה משקופי השער. כאן היה מקום־הכניסה – השער למבצר. בשער זה היה חדר בין החומותים. כשחפרו החוקרים, הם נתקלו בהמון חרסים – שברי כדים ועליהם כתבות בעברית הקדומה. חוקרים מישראל פענחו את הכתוב. מכל הכתבים האלה יכולה להצטייר לנו תמונה זו: מעשה באיש אחד, נביא, ושמו אוריה מקרית־יערים, אשר נבא רעות על המלך. המלך שלח שליחים לתפוש את הנביא, אך זה ברח למצרים. נראה שבדרכו הוא שהה זמן מה גם במבצר זה. הדבר נודע למלך והוא ציווה להביא את יאוש, מפקד המבצר, לירושלים לחקירה. לאחר זה נערך משפט פומבי, והמשפט התקיים, כנראה, כאן בשער העיר. לכאן הובאו כל המכתבים והמסמכים אשר נכתבו בקשר לפרשה זו.

– ומה היה בסופו של המשפט? – שאלה אילנה.

– נראה שהוא היה קודר מאד. החוקרים משערים כי המשפט לא הגיע אל סיומו, כי בינתים באו חיל הבבלים לארץ. הם צרו על העיר, הרסו את החומה ואחר העלו את השער באש. חדר המשפט התמוטט וקבר תחתיו את כל החומר שהובא למשפט. חופרים גלו שרידים של אפר, אות כי אש חזקה השתוללה במקום זה.

השתררה דממה עמוקה. הבנות חשו, כי מתחת לרגליהן צפונה הסטוריה רבת־גבורה, רבת־עוז ורבת תעלומה.

עוד שעה ארוכה עשו הבנות בתל. הן בקרו במקדשים ההרוסים ובצנור – היא המערה שהובילה אל מקום המעין הנסתר ואל הארמון הפרסי.

– בנות! – פקד אורי, – הגיעה השעה לרדת. זכרו, שני ק"מ מאתנו מחכים לנו האוטומובילים. יקומו איפוא הפסחים והצולעים וירוצו כאילים עד הכביש.

דברי אורי נסכו שמחה בקרב הבנות. כולן לבשו עוז. בשמחה העלו את הילקוטים על השכם ועל אף העיפות הגדולה החלו צועדות אל עבר הכביש,

גדולה היתה השמחה למראה כלי הרכב שחכו לסיירות. הבנות עלו על המכוניות והמשיכו דרכן במצב רוח מרומם. בשעות הצהרים הגיעו לאשקלון, וראו את העתיקות, טבלו רגליהן במי הים הצוננים ואחר עברו ברגל אל הנקודות החדשות שובל ושער הנגב.

שבוע ימים עשתה הפלוגה בנגב. הרפתקאות מענינות עברו על המטיילים. בהיותן בדרך, בין שובל לשער הנגב, הן נפגשו במשטרת רוכבי־הגמלים הערביים. הגמלים, הרגישו בפלוגה, החלו דוהרים בדהרת שגעון. הבנות המופתעות ראו את הרוכבים מתפרשים ומקיפים אותן בטבעת כתור. המפקד התקרב כשהוא רכוב על ההוגן שלו ונתן צו לפלוגה לעמוד ולהזדהות.

– האם יש לכם נשק? – שאל הסרג’נט וקולו רעד.

– אין לנו, – ענתה אראלה.

המפקד נדהם. לדבר זה לא פלל כלל. סבור היה, כי עלה בידו לשבות פלוגת יהודים המסתננים לנגב והנה נוכח, לתמהונו, כי לפניו בנות הלובשות מכנסים.

אך הבנות, בראותן את הערבים מתקרבים, לבן מת בקרבן מפחד. אחד היה עוזי, אשר עודד את החבריה. הוא הספיק בעוד מועד לזרוק את הנשק אל בינות לאחד משיחי היתרן הסבוכים.

– בנות, זכורנה את השיח הזה. אנו נצטרך לשוב אליו כדי לקחת את הנשק.

– לאן אתן הולכות? – פנה המפקד אל אראלה, שהתיצבה בראש השורה.

– אל הקרובים שלנו.

– היכן יש לכן קרובים?

– הם גרים בקרבת בארות יצחק. הקבוץ השוכן במבואות עזה – השיבה אראלה באומץ.

– תעודות זהות יש לכן?

– יש ויש – השיבה אראלה.

– להתיצב בשורה ולהוציא את התעודות.

– בנות! – עודד עוזי את החבריה. – הללו אינם יודעים צורת אות. הוציאו פנקסי התנועה שלכם. או כל תעודה אחרת שיש עליה תמונה, והראו להם.

חיוך עלה על שפתי הבנות המבוהלות לשמע דבריו של עוזי.

אכן, הוא לא טעה. שנים מן השוטרים קפצו מעל ההוגנים שלהם לאחר שהוברכו והחלו מסתכלים בתעודות כשהם נועצים עינים בוהות בנקודות הכתובות על הניר.

– ראיתן? אמרתי לכן – טען עוזי לאחר שהשוטרים פנו לדרכם – צריך לדעת כיצד להסתדר. איש מחתרת חייב להיות אמיץ, להעמיד פנים ולא להבהל. אפילו ברגע האחרון יכול האדם למצוא פתח תקוה מן המיצר.

בכדי למנוע אי נעימויות ועכובים בדרך ובכדי להקל על הבנות העייפות, החליטו המפקדים להעביר את הפלוגה בלילה.

משירד הלילה על פני הנגב יצאה הפלוגה משער הנגב אל דורות. בדרכם עברו הסיירים דרך נחל גרר. האפיק הלך והתעמק והחצץ אשר בנחל הלבין והראה את כוונו של הערוץ עד למרחוק אפילו בלילה האפל. הקבוצה צעדה על שפת הערוץ, אשר קירותיו היו תלולים. השביל היה צר ופסיעה בלתי זהירה עלולה לגרום להתדרדרותו של הנופל אלי תהום.

– חבריה! היו זהירים! – פקד אורי. – לא לחלום! שימו עין לשביל אל תסורו ממנו ימין ושמאל!

החוד אשר בראש הפלוגה הבחין לפתע במערך של אהלים בדוים.

לאה שצעדה בראש החוד, חזרה מלאת־חרדה והודיעה על כך לעוזי.

– עסק ביש, – מלמל המפקד, – אין ברירה. עלינו לצעוד קדימה, אבל לעשות זאת בזהירות רבה.

עוזי כנס את הבנות והודיע להן כי הן עומדות לעבור בקרבת מאהל של בדוים.

– הלילה אינו מפלה בין אוהב לאויב – אמר עוזי, – אנשי המדבר חשדנים הם. אנו לא נוכל להזדהות ולא נוכל להפגש עם אנשי המאהל, כי אין אנו יודעים אם אויבים הם או ידידים. קרוב לודאי, כי הם לא יראו אותנו בעין יפה. מכל מקום, עלינו לחלוף־לעבור על פניהם. ואל תקימו שאון, עברו בדממה מוחלטת.

– ולאי ונעבור בשלום פינה זו. – התפללה אראלה.

– חברה! קדימה! – פקד עוזי, ושמרו על רווח מתאים.

החבריה החלה לצעוד שפופים ודוממים.

בעקל הנחל שהתרחב נראתה מדורה השולחת תלתלים של אש לגובה רב. בצדן של הלהבות השחירו כתמים של בדוים.

– חבריה! זהירות – הוציא עוזי צו.

אך הוא אחר את המועד. לאור השלהבת העולה נראו לשוכני־מטה שורה ארוכה של צלליות שנעו על הרכס.

יפה העיפה עין על ההר ולבה נתר מרוב התפעלות ופחד גם יחד.

על רכס ההר נראו נעות צלליות כהות לאורה העמום של המדורה. היה זה ממש כמו בקולנוע. כאילו עולם של רפאים נראה כאן תועה ובא ממרחקים.

לאה שצעדה על ידה רעדה ממש מפחד:

– הרי אנו גלויים לעיני האויב. הרי הוא יכול להרגיש בנו, למנות מספרנו, לירות בנו!

בעוד מחשבת היריות מהדהדת במוחן של הבנות וכבר נשמע קול יריה, והדיו נתקלו בצלעות ההר ושברי יריות ענו לו מכל עבר.

אינסטינקטיבית גהרה יפה לארץ. גם יתר הבנות גהרו כלפי מטה.

אורי הוציא את האקדח מוכן להשיב אש. עוזי, הרגיש בתנועה זו, הנחית מכה על ידו של אורי.

– חלילה! אל תפתח באש! רק זה חסר לנו. אם הם יתחילו לענות לנו, נהיה אבודים.

– בנות! הליכה שפופה! – נשמע קולו של עוזי שנית.

גופות הבנות התעקלו־התכופפו בצורת סימן שאלה.

– ריצה קלה רוץ! – צוה עוזי שנית.

בלב הולם וברגלים כבדות, החלו הבנות אצות־רצות כשהן חשות כיצד הילקוטים מעיקים עליהן והמימיות תופחות על ירכיהן.

לאחר ריצה קלה פנה השביל בזוית חדה. המדורה נעלמה וחשכה השתלטה על פני הסביבה.

– תודה לאל! – נהם עוזי ברגשת־רווחה. – יצאנו מכלל סכנה.

היריה שהושמעה בדמי הלילה נשארה בודדה.

– טוב שלא השבת באש, אורי – אמר עוזי. – רואה אתה! הם אינם יודעים מי הבאים. רק לשם בטחון הם פתחו באש להודיע, כי אם למלחמה פני הבאים, אף הם מוכנים למלחמה.

– צדקת! – השיב אורי נכלם – צריך הייתי לשקול ביתר זהירות את מעשי.

– ועתה לנוח! – הודיע עוזי.

הבנות, קצתן השתרעו על הארץ באנחת־רווחה וקצתן תבעו להמשיך ללכת.

– נברח מכאן! – טענה לאה אחוזת־פחדים.

– נתקדם! נגיע לדורות בהקדם – הפצירה אראלה.

לאחר מנוחה קצרה, החלה הצעידה מחדש. מעתה היתה ההליכה מזורזת. אפילו הכושלים והפסחים הזדרזו בהליכה. לכולן היתה מטרה אחת – להגיע למקום ישוב, לבוא לדורות.

באשמורת האחרונה של הלילה הגיעה השיירה לדורות, שבעת־הרפתקאות ושבעת־רשמים.

נחומי, מזכיר הקבוץ, שקבל דין וחשבון מפורט על המסע, הניע ראשו בעצב ואמר:

– חברה! אתם צריכים להיות מאושרים שיצאתם בשלום. עברתם בקרבת מאהל בדוים, מן הגרועים ביותר. בסביבה נמצאים העטאונה, אלה הם בדוים פרועים. אין עליהם פחד המשטרה והם חיים בעיקר על הרובה והחרב. ובכלל – הפטיר המזכיר לאחר שתיקה קלה – היחס ליהודים השתנה מאז העליות של ישובי “חומה ומגדל”. הבדוים יודעים יפה, כי השלטונות מתנגדים ליהודים והם מעודדים מעובדה זו ומשתדלים לגרום לנו צרות בחבל ארץ שומם זה. ולואי ונדע לעמוד במערכה זו!.

בדורות חטפו הבנות שינה הגונה ושינה זו היא שיצקה בהן און להמשיך בדרך.

המטיילות עלו עם בוקר למכוניות שחכו להן ושבו לירושלים. יפה למדה בסיור להכיר את חבל הארץ השמם אשר בדרום. אך נוכחה גם לדעת כי כח היצירה וההעפלה בנוער הישראלי יכל לה לשממה. היא למדה גם, שלא קלה תהיה המשימה. הערבים המוסתים והשלטונות הבריטיים הדו־פרצופיים, – שני אלה יהיו לנו לשטן והמערכה שאנו עומדים לפניה תהיה קשה מאד, ומי יודע מה יהא בסופה…


24. על סף הגאולה

גלי השנאה, שקבוצות הגדנ"ע הרגישו בהם בישובי הערבים, גאו והלכו והציפו את כל הארץ. בירושלים העיר החלו הערבים לוחשים ורומזים כי יום הנקם קרב ובא, וכי יום יבוא וכל היהודים יוטלו אל הים.

היהודים בארץ חשו בסכנה.

השלטונות הבריטיים נלחמו ביהודים בכל הדרכים. הם תבעו מראשי הישוב להפסיק את העליה הבלתי ליגלית, הם דרשו שלא להמשיך בפעולות ההתישבות באזורים שנועדו להיות ערביים טהורים. אך מן המוסדות הישוביים נתקבלה תשובה קצרה: אין אנו מכירים בחוקי החנק שלכם. אנו נמשיך בעליה בכל הדרכים. אנו נמשיך ברכישת אדמות וישובן. ארץ ישראל לנו היא.

השלטונות פתחו במצוד על סיירים שהעזו לצאת לרחבי הנגב. בתי־הכלא מלאו צעירים יהודים, שנתפסו עם נשק מגן בידיהם. היה מעשה, ומשמר משטרה בריטי נתקל בשני בחורים השומרים על מקשה בקרבת אחד הכפרים הערביים. השוטרים דרשו מן הבחורים להתפרק את נשקם. השומרים ידעו כי אם הם מסרו את הנשק, יותקפו על ידי הערבים ויהרגו – והם סרבו למלא את הצוו.

השוטרים פתחו באש, השומרים נאלצו להשיב.

קולות האש, שהדהדו בסביבה, הגיעו לאזני הקבוצים השכנים וחוליה של בחורים יצאו למקום.

הבריטים ראו עצמם, לתמהונם, מוקפים בחורים מישראל שדורשים מהם להסתלק מן המקום.

המשטרה קראה לעזרה, אך בחורי ישראל שחשו בסכנה, שכבו על הכבישים ואמרו: על גופותינו תעברו ולא תגיעו למקום המערכה. הבריטים נאלצו לסגת מן המקום ואת השומרים לא לקחו עמהם.

דבר זה גרר מתיחות בין שני הצדדים. בינתיים הגיעה ועדת חקירה לארץ וזו החליטה לחלק את הארץ בין יהודים ובין הערבים, ובליל עשרים ותשעה בנובמבר החליטה עצרת האומות המאוחדות על הכרה בישראל כמדינה עצמאית.

גלי שמחה הציפו את הארץ. זקנים ונערים יצאו לרחובות. רוקדים ושמחים.

בראשון־לציון פתחה הנהלת חברת הבירה את מחסניה לרווחה והמונים המונים נהרו לשם לשתות מן המשקה המרענן ופיהם מלא שיר ושמחה.

אחרון הבלויים, רבי מנשה מאירוביץ, צמוק־הלחיים, בעל שער השיבה, יצא בלילה על מרפסת ביתו לעיני קהל האלפים ברך בהתרגשות את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

בתל־אביב מלאו הרחובות קהל אדם רב. תנועת המכוניות כמעט נפסקה, ילדים יצאו עם דגלונים בידיהם וקול שירה בפיהם: מדינה עברית, מדינה לישראל.

השמחה היתה רבה, אך הסדר והמשמעת שלטו בכל עבר ופנה.

אולם למחרת היום באה ההתפכחות המרה. אוטובוס מלא נוסעים יהודים שהיה בדרכו לירושלים הותקף מן המארב ונפלו הרוגים. בזאת פתחו הערבים במלחמת הקודש נגד היהודים.

מצבם של היהודים היה קשה ומוזר. הערבים היו תוקפים אותם כמעט בפומבי, אך השלטונות הבריטיים, שעוד היו בארץ, לא הגנו עליהם ואף הם נלחמו ביהודים. והיה כי יצאה פלוגה עברית להשיב באש לתוקפיה הערביים, מיד הופיעו בריטים מצוידים במכשירי מלחמה, מאיימים על היהודים כי יסתלקו וכי יסגירו לידיהם את כלי ההגנה שלהם.

היו אלה ימים קשים לישראל, אך תוך ים הצרות והפגעים קמה הגאולה. ברגע שנדמה כי אבדה כבר כל תקוה, קם והיה הפלא. הנוער לכל פלגיו קם לעזרת העם: אחד לאחד התלכדו־התאחדו נער וזקן. כל אוחז נשק בא לעזרת העם. ברגעים של סבל באו גם בני־נוער יהודים מארצות חוץ־לארץ אשר התנדבו לעזרת העם. היו אלה בני מח"ל – מתנדבי חוץ־לארץ. אותה שעה קמה האומה הדוויה והמושפלת והתאחדה והפכה לחיל כביר, אשר יכול היה לעמוד נגד כל אלה אשר חשבו להביא כליה על היהודים.

יפה, אשר הפכה להיות פקידה בדואר, לא יכלה לשבת שוקטה במשרדה. היא ראתה חובה לעצמה להתגייס למען מולדתה ופנתה אל מפקדה בהגנה כי יכניס אותה בשורות הלוחמים.

– לא, יפה! – השיב המפקד – אמנם בגרת, אך עדיין צעירה את משאת נשק ביד. זאת ועוד, אין זה דבר קל לתת נשק בידיך. יודעת את כמה קשים חייהם של הלוחמים, יודעת את, מה רע ומר חלקם של אלה שעה שהם עומדים לפול בשבי. לא, יפה! עוד לא הגיעה השעה לכך שבנות תאלצנה להחלץ כלוחמות בשורה ראשונה. רצונך, אני מציע לך להיות קשרית. הן למדת קשר. אם תהיי קשרית תוכלי להביא תועלת רבה ללוחמים. הלוחמים זקוקים לקשר ביניהם. אני מציע לך, יפה, לעבור לגדוד מוריה, שעליו מפקד הקצין יזהר. תלכי אליו עם פתק ממני והוא יקבל אותך בסבר פנים יפות. מובטחני, כי תמלאי תפקידך באמונה בשרותו של קצין צעיר ומזהיר זה.

המסכימה את?

– ודאי שאני מסכימה – השיבה יפה, כשכל אבריה מתרוננים בקרבה.


קצין יזהר קבוצה 6 מתוך6

25. הקצין יזהר


על הקצין יזהר התהלכו שמועות רבות בירושלים. הילה של זוהר אפפה צעיר מוכשר זה ומאושר היה החייל אשר זכה להסתפח אל שורותיו.

סופר כי הקצין יזהר עבר עשיר לו. הוא נולד בירושלים. אביו היה מדריך חקלאי. משנולד יזהר היה האב עושה ימים כלילות בצפון הארץ – במטולה, קן הנשרים בקרבת מוצאות הירדן. בימים ההם נרכש שטח אדמה בצפון ואביו של יזהר עסק בהכשרתו. לפתע פרץ מרד הדרוזים נגד הצרפתים. גדודי דרוזים העלו כפרים נוצריים באש. מטולה, שהיתה בשטח מנדטורי, לא סבלה מהם. אך יום יום היו עוברים ברחובה של המושבה הקטנה נחילים של פליטים-אנשים, נשים וטף – קרועים ובלויים, והם מכים על לבם ומתנים צרותיהם בקולות ובכי וצעקות.

לילה אחד עברה פלוגת דרוזים בשטח ישראל, פרצה אל אחד הכפרים הנוצריים הסמוכים לגבול והעלתה באש את הבתים על יושביהם.

בכפר קמה מהומה ומבוכה. גם האמיצים שבגברים, פחד אחז אותם, ובמקום להגן על נשיהם וילדיהם, הם ברחו להציל את נפשם. והפרחדנים שבהם באו למטולה והתחננו על נפשם. הם התפלשו בעפר רגליהם של בני מטולה ובקשום כי יקומו להצילם.

אביו של יזהר – חיים. – היה ידוע בכנוי החיבה חיימ’קה, לבו נכמר בקרבו למראה האומללים. הוא הזעיק אליו כמה צעירים מזוינים והם יצאו יחד לעזור לאנשי הכפר שהותקף.

עם שחר יצאו לדרך, ובהתקרבם לכפר הם שלחו כמה צרורות כדורים. האש שנתכה על המתקיפים, הדרוזים, דיה היתה להטיל פחד בשורותיהם והם התפזרו לכל עבר.

חיימ’קה ואנשיו נכנסו אל הכפר העשן, אשר בתיו הפכו לעיי מפלה. נשים וילדים מוטלים היו הרוגים או מרוטשים בשלוליות של דם. לא היה איש אשר יגיש עזרה לפצועים. הנותרים בחיים. נבהלים ונפחדים, כרעו על ברכיהם, נשקו לרגליהם של המצילים ותפילה אחת בפיהם: “הצילו אותנו מיד הדרוזים”.

לבו של חיימ’קה התחמץ בקרבו למראה צאן אדם מושפלים אלה.

– מדוע לא עמדתם על נפשכם? –שאל חיימ’קה את הגברים המעטים שנראו לפניו.

פחדנו – השיבו בהתבלטות.

  • ולמה לא פחדנו אנחנו? – שב ושאל חיימ’קה.

– כי אתם בני אדם! אתם גבורים ושמכם יצא לתהילה בכל הארץ! לנו אין מפקדים ומדריכים. ואפילו ראש הכפר המוכתר, היודע אתה מה עשה הוא כשפרצה המלחמה? הוא ברח על נפשו לקליעה הכפר הסמוך ועד עתה טרם שב.

חיימ’קה ואנשיו נגשו לטפל בפצועים ובחולים. ברחמים ובאבהות טפלו בהם. ראו אנשי הכפר את מעשי היהודים והתאוששו והחלו אף הם לטפל בנצרכים ולקומם את הכפר.

חיימ’קה שלח את אשתו, שיתה הרה, לירושלים, אל אמה. מוטב, אמר הבעל הצעיר, כי תהיי במקום מבטחים.

ככה נולד יזהר. אביו לא היה יכול לראותו ולשמוע את צריחותיו הראשוונות. ברם, משגדל הנער, היה חיימ’קה מספר תמיד לבנו את אשר ראה בזמן מרד הדרוזים. תמיד תמיד היה משנן לבנו לאמור: זכור בני ודע, שמור על מצב הרוח הטוב. אומץ לב, פירושו לדעת לשפוט כל דבר וכל מעשה בתבונה ובדעת. אוי לו לאיש אשר אבד עשתונותיו בבוא עליו הצרה. זכור! הבריחה יאה רק לפחדנים, למוגי-לב. כשהנך עומד בכבוד ונלחם למען חבריך, הנך מגן גם על עצמך. היה מוכן תמיד להשיב מלחמה בשער, לא לסגת ולא לברוח.

במטולה עברו על יזהר שנות חייו הראשונות. למרגלות החרמון חוסן הילד ושם התפתחו שרירי גופו. שערותיו הבהירות שוו לו אופי של בן הגזע הצפוני. מצחו הרם, עיניו הכחולות המימיות, שפעו טוב ואהבה לזולת. יזהר אהב מאוד לשמוע ספורים וכשהיה שומע דבר-מה מבדח ומצחיק, היה צחוקו, צחוק פעמונים מצלצלים, מהדהד בכל המושבה וידעו הכל: יזהר שומע ספור מבדח.

כשגדל הילד ולמד לקרוא, היו הצחוק והספר מלווים אותו תמיד. לא פעם היה שוכב על הארץ, קורא בספר ומתגלגל בצחוק רם.

– מה קרה יזהר? מה הצחוק?

ויזהר אינו עונה. הוא מתפתל בצחוקו ועיניו הכחולות מתכסות בדוק של דמעות מרוב צחוק.

עם הוריו עבר יזהר לפתח-תקוה, לראשון-לציון, לתל-אביב, לגבעת ברנר ולעקרון. בכל מקום היתה לו חניה לשתים שלוש שנים. כל מקום הטביע עליו מחותמו והיה בו, בעלם שבגר, מעוז רוחם של אנשי הצפון, מן האהבה לעבודה של אנשי השפלה, מן הדתיות העמוקה של אנשי עקרון ומן האהבה והרצון לעזור לזולת של אנשי הקבוצים.

בהיותו בן שלוש עשרה, עבר יזהר ללמוד בגמנסיה הרצליה. גמנסיה זו קסמה לו. מסורת הטיולים, שהיתה אחד מקוי היסוד שלה, משכה אותו ביותר. יזהר למד בסיוריו להכיר את הארץ מדן ועד באר שבע. הוא לא ירא לצאת גם יחידי לסיוריו.

היה מעשה והוא נשלח אל דודו בטבריה. הדוד גר בקרית שמואל, בבית שהיה צופה אל עבר הכנרת. שם בצפון ראה יזהר את מגדל סמוכה ואת מצוקי ארבל הנהדרים.

יום אחד החליט יזהר לרדת ולראות מצוקים אלה מקרוב. אמר ועשה. הוא לא סיפר לדודו על כך ועל דעת עצמו החל גולש-יורד במדרון כדי להגיע אל הכביש. הילד עשה דרכו ללא שביל וללא ידיעה מה צפוי לו. משנתקל בחומת אבני הבזלת, החליט להחליק ולרדת. נאחז יזהר בזיז סלע והחל לשלשל גופו על מנת להגיע למטה, אולם, מכובד גופו, נקרע זיז הסלע מן ההר והנער החל מתגלגל למטה מטה במהירות מסחררת. הילד לא אבד עשתונותיו ותוך כדי גלגול החל מחפש מקודה אשר יוכל להאחז בה. פתע הבחין בשיח ירוק שגדל לא הרחק ממנו, דחף את כל גופו לתוך הסבך ונאחז בענפיו.

שעה ארוכה שכב הנער נטול-חושים בסבך הדוקרני ורק לאחר ששבה אליו הכרתו נוכח לדעת כי הוא פצוע וזב דם ואין אפילו אבר אחד שלם בגופו.

מה לעשות? לשוב אל הדוד? לא!. יזהר החליט להמשיך בסיורו. הוא ירד בזהירות, הגיע אל הכנרת, גהר על שפת הים, שתה מן המים, רחץ פצעיו ואחר מנוחה קצרה המשיך דרכו עד הגיעו אל מגדל. בערב חזר הביתה.

הדודה ספקה כפיה למראה פצעיו הרבים. אך הוא הרגיע אותה. לא עברו ימים מספר והפצעים הגלידו והוא שב לביתו כשצלקות לא-מעטות מקששטות פניו, כאות על מעשה גבורתו.

כשבגר היה יזהר לסייר. לא היה כמוהו, אשר ידע את הארץ ואשר ישכיל לעבור בשביליה הנפתלים, בדרך לא דרך. ועל כן – כשנכנס להגנה, הועמד בראש מחלקת סיירים.

היה מעשה ויזהר ואנשיו הלכו לסייר במדבר יהודה. הקבוצה הגיעה לפרשת דרכים ולא ידעו הדרך הנכונה מהי. יזהר פתר את הבעיה והורה את הדרך הנכונה.

כשהגיעה הקבוצה למקום הנועד, שאלו את יזהר: כיצד מצאת את הכוון הנכון?

– פשוט מאוד! – נאמר לי, כי בעמק גדלים צמחי הקדד ועלי לפנות בשביל הזרוע בצמחים אלה. גליתי את הצמחים ולפיהם קבעתי את קו ההתקדמות שלי. הוא שאמרתי: חייב כל אחד להכיר את הצומח ואת החי, כי רק בעזרתם אפשר להתמצא בסביבה.

לאחר שסיים חוק לימודיו בגמנסיה, עבר יזהר לנוטרות. שם גמר בהצלחה קורס מם-כפים ואחריו גם קורס מם-ממים.

יום אחד נקרא יזהר לירושלים. נאמר לו כי עליו לנסוע לבירות להיות שם מדריך תנועות הנוער.

יזהר קיבל על עצמו את התפקיד ויצא אל העיר הזרה. לבירות הנוצרית. בימים ההם היתה העליה הבלתי-ליגלית בעצם תקפה. אנשים היו באים בדרך-לא-דרך אל סוריה או הלבנון ובחורי ההגנה היו דואגים להעבירם לישראל. רשת של סוכנים היתה פזורה בכל הארצות. למן איסטנבול ועד לחלב היו יושבים בחורי ישראל בכל תחנת רכבת, בכל מקום חניה של אוטובוסים והם מדריכים את העולים לקראת מטרתם.

יזהר, שידע להתחבב על חניכיו, ארגן את צעירי היהודים בבירות בקבוצות ואתם היה יוצא כאילו לטיורים בהרי הלבנון. וראה זה פלא: בכל מקום היו הבחורים נתקלים במשפחות יהודיות, אשר נתקעו במקרה אם בפלורה או החמנה בזחלה, והם סועדים אותן ומבירים אותן למקום רכוז בטרם יעברו לארץ-ישראל,

בלילות היה יזהר דוהר עם חברו על גבי אופנוע כשהוא מגמא, לרגל תפקידו ערים וכפרים.

בעונת הקיץ היו באים נהגים מארץ-ישראל, על מנת להעביר פירות בארגזים מהלבנון לישראל. תקופה זו נצל יזהר למטרותיו. היה מכניס את העולים לתוך ארגזים ומביאים עד לגבול ישראל. שוטרי המכס לא היו בודקים במטען, כי הם שוחדו קודם לכן. ליד הגבול היו מחכים למכוניות אחים למפעל והם מקבלים את העולים ומכניסים אותם למקומות ישוב למען ינוחו מן הדרך ואחר ילכו איש לעברו. יש והיה יזהר מעביר את העולים בדרך-לא-דרך בהרי הגליל, כשהוא תומך בכושל ומסייע לחלש. אלפי אנשים העביר יזהר בלילות-האפלה וכולם ידעו להעריך את פעלו של העלם כחול-העינים, שידע לעודד אותם ברגעים הקשים.

ומעשיו של יזהר נודעו לבולשת הבריטית וזו ארבה לו לילה אחד בסיוריו בקרבת הגבול וכמעט שנפל בפח. לאשרו הודיע לו על כך אחד המבריחים, שעמם פעל. לא חשב יזהר הרבה, מצא ערבי בקרבת הגבול ובכסף רב קנה ממנו סוס.ועל סוס זה דהר בלילה חזרה לבסיסו. הבולשת הקיפה את השטח, חפשה את יזהר ולא מצאה אותו.

לאחר שתי שנות עבודה מפרכת בארגון העליה הבלתי חוקית, חזר יזהר לארץ על מנת להמשיך למודיו באוניברסיטה בירושלים. יזהר שידע יפה את המזרח, התמסר לחקר האיסלם והמזרח התיכון. הוא התמחה בלשון הערבית וידע לפענח כתבים, אשר אנשי מדע מושלמים יכלו רק בקושי להבינם.

שמו של יזהר יצא לתהילה בקרב החוקרים המזרחנים. הם לא ידעו כי בחור זה, שהיום קודש לו תורה, לילו קוד להגנה. יזהר מונה למפקד מחלקה של סטודנטים אשר התארגנה לשמור על אנשי ירושלים.

כשפרצו מלחמות הסמים, היה יזהר נע ונד ממקום למקום. בשורת תקומתה של מדינת ישראל מצאה אותו במושבתו. בתוך כל ההמון המתרונן, אחד היה יזהר אשר הדאגה לעתיד אפפה אותו. שמואל’יק ידידו פגש בו בלילה, ליל השמורים כשהוא מהלך הרחק מעט מן ההמון, בקבוק בירה ריק למחצה בידו והוא נוגה.

– יזהר? מה לך? – שאל שמואל’יק, תפש בבקבוק וערה את מחציתו השניה אל קרבו. – אני אומר לך, צריך לשמוח! קמה מדינת ישראל.

– היא נולדה, – השיב יזזהר – אבל התינוק עודנו רך ועד אשר ידע לקום ולעמוד על רגליו, תארבנה לו סכנות רבות.

שמ אל’יק, שהיה משולהב, פניו אף הם הרצינו.

– כן! אני מבין אותך. ומי יודע מי מאתנו יזכה לראות בתקומת ישראל…

למחרת עלה יזהר ירושלימה להצטרף אל גדודו.

הוא התיצב לפני מפקדו ששמח עליו כמוצא שלל רב.

– יזהר! אין כמוך! היום מתקיימת הפגנה ערבית. יתכן שהמפגינים ינסו להתפרץ אל השכונות העבריות. עלינו לקדם פניהם. אני ממנה אותך על הגזרה המסוכנת ביותר בסביבות רחוב הנסיכה מרי. עליך למנו בעד המפגינים לבל יכנסו לשכונות נחלת-שבעה ורחוב יפו.

יזהר נטל את הפקוד לידו. מן הסליק הוצאו כמה אקדחים, רמונים ואגרופנים, ובראש הקבוצה, שמנתה חברים מספר, יצא יזהר למקום ההפגנה.

כאלו לתומם צעדו הבחורים אנשי ההגנה. יזהר התקשט במעיל ועניבה ודמה יותר לאנגלי מאשר ליהודי.

– חברה! לפעול בתבונה! בשעת ההתפרצות ידע כל איש לתפוס מחסה.


הזהרו לבלי להתפס ודעו – כל אחד פועל על דעת עצמו ברגעים קשים. שמרו על כבוד ישראל!

ההנחה של המפקד התאמתה. המפגינים החליטו לפתע לשנות את כוונם ונסו להתפרץ לעבר רחוב הנסיכה מרי.

ליד בית הקברות המוסלמי עמד משמר של שוטרים בריטיים מצוידים בנשק חדיש. למראה המפגינים פינו השוטרים לפתע את עמדותיהם וההמון יכול היה לשטוף קדימה באין מעצור אל עבר נחלת שבעה, השכונה היהודית.

ואז נשמעה הוראתו של יזהר:

– אש!

מספר קטן של בחורי ישראל שלפו אקדחיהם וירו לתוך הקהל. אי-שם התפוצץ רימון, התאבך עשן כבד ואחר רגע נראה כל הככר מתרוקן והולך מאדם. גבורי ערב שהריחו ריח דם ואש מהרו לברוח על נפשם והשאירו על הככר כובעים וכפיות ונעלים שנזרקו מעליהם כדי להקל מנוסתם. פה ושם נראו ערבים שוכבים לארץ מתבוססים בדמם והם נאנחים, מבקשים עזרה, אך לא היה איש אשר יגש אליהם לחבוש פצעיהם.

הבריטים, נדהמו למראה המפנה, לבשו עוז. הם חזרו לעמדותיהם וכמה מהם החלו בולשים את השטח מנסים לערוך מצוד על האנשים אשר גרמו להפרת התוכנית. הם רצו לתפוש את היהודים אשר בקשו להגן על בני עמם ולמנוע מהם מות בטוח.

יזהר ובני לויתו היו בכל רע. הם החליטו לברוח על נפשם דרך חדרי מדרגות אשר בבתים הסמוכים. הם עלו לגגות ומשם נסו לעבור מבית לבית, כדי להתרחק מן המקום. על אחד הגות תפסו יזהר וחבריו מחסה והחלו ממטירים מעמדתם אש על הערבים אשר החלו להתארגן שנית בחסות הבריטים, במטרה לתקוף את השכונות היהודיות. החום היה כבד, יזהר פשט מעילו וזרק אותו על הסולם שהיה נצב ליד מיכלי המים. כשנגש לאחר שעה קלה אל הסולם להוריד מעליו את מעילו, נחה עינו על החורים שנראו בבגד.

– הבט! – תמה יזהר והראה את מעילו לחברו.

חמישה חורים היו בתוך המעיל.

– נקבים אלה נוקבו על ידי כדורים – מלמל.

– אשריך שלא היית בתוך המעיל אותה שעה.

נתברר כי הבריטים שעמדו על אחד הבנינים הקרובים ראו את המעיל וסברו כי מישהו מן ההגנה הוא זה וכוונו אליו את כדוריהם.

הדבר נודע בין החברים אשר בשורות ההגנה וכל איש קבע כי יזהר בר מזל הוא. מאז יצא הקול בין מגיני ירושלים, כי יזהר מוגן מפני כל פגע וכל כדור לא יפגע בו לרעה. עקב זה גדל כבודו של המפקד הצעיר ורבים היו הבחורים בעיר שרצו להספח אל גדודו.

יום אחד הופיעה יפה בחדר המפקדה של יזהר. השליש קדם פניה, קבל ממנה את הפתק ואחר ציוה לה להכנס אל חדרו של יזהר.

בחרדה ומתיחות נכנסה יפה לחדר. מעבר לשולחן נראה ראשו הבהיר של יזהר, אשר פסוקת עברה בו מן הצד.

יזהר סקר את יפה מכף רגל ועד ראש ושאלה: מי את?

– אנוכי – השיבה יפה בענווה, הנני קשרית שנשלחתי מן המטה.

– את הקשרית אשר נשלחת אלי?

– נודע לי שאת נולדת בעיר העתיקה. האם את מכירה היטב את העיר העתיקה?

– כן, המפקד! – השיבה הנערה.

– ודאי ידוע לך המצב בעיר העתיקה. אנשינו נתונים שם במצור קשה. קומץ של אנשים נלחם בגבו אל הקיר כשמסביב להם כוחות עוינים. שטח ההגנה של בחורינו מצומצם. לרוע המזל, עליהם להגן על בני אדם – מהם זקנות וזקנים, מהם ילדים – אשר לא רק שאינם מסוגלים לעזור לנו, אלא הם מפריעים לא פעם לפעולותינו. ביניהם גם שומרי החומות – נטורי קרתא, אשר לדעתם יביא את הגאולה רק משיח רכוב על החמור ואלו אנו הפושעים בפעולתנו זו מעכבים בעד בואו אלינו.

יפה הצטחקה לשמע דבריו של יזהר שנמרו בבדיחות הדעת.

– ובכן, – המשיך יזהר לאחר הפסקה קלה כשהוא משחק בידו האחת בעפרון, – המצב הוא חמור. אנו יכולים לשלוח ציוד ומזון לעיר העתיקה רק אחת לשבוע. הדבר נעשה בחסות המשטר הבריטי הגווע. אין מרשים לנו להכניס נשק לעיר העתיקה. עלינו למצוא בעצמנו דרך לזה. רבות מחשבות בלבי בקשר עם זה, אך רצוני לספר לך את הדברים ואת תמסרי אותם למפקד אשר בעיר העתיקה. ככה תוכלי את, יפה, להיות הקשרית ומי יודע אם לא בזכותך תבוא הגאולה לעיר לעתיקה.

– המפקד! – קראה יפה כשאור נוגה על פניה. – אני מוכנה לרדת אל העיר העתיקה לבדוק את המצב. אני מקווה שאצליח במשימה זו.

לאחר רגע הוסיפה:

– רעיון טוב עלה ברגע זה במוחי. אני כבר יודעת מה לעשות.

ויפה סיפרה בחפזון ובשברי-פסוקים, שנאמרו תוך התרגשות גוברת והולכת, על חיי הילדות שלה בעיר העתיקה, כיצד גלתה יום אחד עם חברותיה וחבריה מנהרת-סתר בקרבת החומה.

– זה היה לפני הרבה הרבה שנים, כשהייתי קטנה, אבל אני מקווה כי אצליח למצוא את המקום ואולי נוכל לגלות את האבנים מן המנהרה ולפתוח על ידי כך דרך וקשר עם העיר החדשה.

– זהו רעיון נפלא. לא פעם שמעתי על מנהרות-סתר, גם בלכיש וגם במגידו ואפילו בגזר נתגלו מנהרות-סתרים, הקרויים בתנ“ך – בשם “צנור”. יתכן כי גלית את אחד ה”צנורות" אשר בנו אבותינו לפנים ואנו נשוב והשתמש בהם כיום.

– יתכן! – הרהרה ואמרה יפה בקולה הדק.

– הכל אפשרי, חביבתי. ובכן – לעבודה!

ויזהר ישב וכתב פתק אל מפקד העיר העתיקה כי ישים לבו להצעתה של יפה.


26. יפה יורדת לעיר העתיקה


כעבור ימים אחדים ירדה השיירה לעיר העתיקה. יפה לבשה בגדי אחות רחמניה ונכנסה לתוך המכונית. משמר של שוטרים לווה את השיירה, שהגיעה לשער יפו.

נוגה היה המראה מסביב. היה זה שטח ההפקר. מסביב היו כל החנויות סגורות ומסוגרות. הרחוב היה שומם. פה ושם התגוללו כרעי שולחנות, שברי רהיטים, אודים שחורים של אדני עץ שרופים שהיו מושלכים בערבוביה. במקום זה הפך המון הערבים את החנויות לעיי מפלה, כאן נתנה הרשות לפורעים לשדוד ולגזול כאוות נפשם.

בשער ניצב משמר של לגיונרים ערביים, חובשים לראשם כפיות אדומות לבנות, והם מצוידים בנשק מכל המינים.

ראש המשמר ציווה לעצור את המכוניות.

– לעמוד! פקד השויש (המפקד).

השוטרים הבריטיים חבושי-קסדות, מסרו למפקד הערבי מי ומי האנשים במכונית.

– עליהם לצאת להזדהות – תבע השויש.

– אבל אני חושש כי ההמון יעשה בהם שפטים – טען הבריטי.

– בני העם הערבי אנשים אצילים הם, הם לא יעשו כל רע ליהוד, אם יתברר כי שוחרי שלום הם.

הבריטי ציוה על האנשים לצאת מן המכונית.

בלי רצון ירדו האנשים מן המכונית. לעיניהם נראו ערביים רבים, שמספרם גדל מרגע לרגע, והם נועצים עינים חומדות באנשי השיירה.

– לאן אתם נוסעים? – שאל השויש.

– לעיר העתיקה. אנו מביאים לחם לאחינו ומזון ורפואות – השיב האחראי.

– נשק חש ךכם?

– לא ולא! – השיב האיש.

– ואלו הלובשות לבנים, מי הן?

– אחיות רחמניות.

– רחמניות! אני חושש שהן נושאות נשק בבגדיהן. הייתי רוצה לבדוק בכליהן – אמר השויש ונשא עין חושקת לעבר הבחורות.

– חס וחלילה! – נזדעף השוטר הבריטי. – אנחנו בדקנו על האנשים והמטען בטרם יצאנו מן השטח היהודי. הבנות האלו, שום דבר אין הן מסתירות.

המון הערביים גבר מרגע לרגע.

– אידבחום! – נשמעו קולות מן ההמון – שחטו אותם!

כשראה השויש כי הענינים עלולים להסתבך אם יעמוד על שלו, החליט ואמר:

– טוב. עלו וסעו. אבל – מהר, שלא אראה את פרצופיכם. בין כה וכה תפלו לידינו בעוד ימים מספר, ואז… ובדברו העביר ידו על צוורו כאומר: נשחט אתכם אחד אחד.

הבריטי העלה בחפזון את האנשים, סגר על המכונית והסתלק במהירות מן המקום, כשקולות צחוק וזעם ויריות מלווים אותם.

ברובע הארמני, בו עברו המכוניות, היתה דממה. שאון התגרנים לא נשמע שם.

– דומה כאילו אנו עוברים בעיר מתים – לאטה יפה לחברתה.

בקרבת שער ציון, נפתח המחסום והשיירה נכנסה לאזור היהודי. השוטר בריטי נפרד מן האנשים ואחל להם חיים ארוכים.

יפה נבלעה מהר בתוך קהל הסקרנים אשר נקהלו סביב הבאים. יהודי האזור שמחו לראות פני מחדשות הבאים מן העולם האחר.

הבחורות והבחורים נראו עייפים. עיניהם הקודחות והאדומות העידו על לילות רבים ללא תנומה מספיקה שעברו עליהם. יפה הזדרזה ובקשה לראות את המפקד.

בהכנסה ראתה את אלינו המפקד כשהוא שרוע על שולחן המפקדה והוא נוחר מפעם לפעם.

– עליך להבין, – הסביר השליש, – כח בחור זה אינו יודע מנוחה, לא ביום ולא בלילה. ספק אם זוכר בחור זה טעמה של מקלחת מהי.

– וכיצד הענינים? – שאלה יפה כלאחר יד.

– יגעים למדי! אין אנשים, זה הכל.

מטח של יריות הרעיד את הסביבה.

אליהו נעור לקול היריות.

– מה הענינים? – שאל בחרדה.

– לא כלום! – השיב השליש. – כרגיל! הערבים יורים. באחת העמדות התקרבו ערבים יותר מדי ויוסי כיבד אותם ברמון. הם השאירו הרוג וכמה מהם נפצעו.

– ומה מן העיר החדשה?

– יפה הקשרית, שעליה הודיעו לנו באלחוט, באה אלינו. היא אומרת שיש דבר חשוב לספר לך.

– טוב! שבי, יפה, דברי דבריך! עליך לסלוח לי על תלבושתי ועל אי-הסדרים אשר תמצאי בחדר. – ובאמרו זאת מדד במבטו את בגדיה הלבנים והמסודרים והמגוהצים של יפה.

– אני מבינה. גם אנו איננו מלקקים דבש. הבגדים שעלי נראים מבהיקים, הייתי נאלצת לסחוב את זה מבית החולים, כהסוואה.

יפה ספרה לאליהו על המצב בעיר החדשה, על המחסור הגובר והולך מיום ליום, על המצור המתהדק והולך ועוד ועוד.

– ומה עם החברה בעיר החדשה? מכּיפים, הולכים לקולנוע?

– איפה?? – ענתה יפה. – לכל היותר יושבים ב“עטרה” ושותים משקה שחור, ספק קפה ספק מי-זפת. אין חשמל מספיק על כן אין בתי-הקולנוע פתוחים. הרי גם סרטים אין.

ועתה, לענין. מה הדבר הסודי שיש לך לספר לי?

יפה גוללה לפני המפקד את הצעתה. היא ספרה על המנהרה אשר גלתה.

– יתכן ואוכל למצוא אותה ואז נוכל ליצור קשר סתרים עם העיר החדשה.

– בחיי! זה רעיון! – השתלהב אליהו. – עוד היום נגש למלאכה.

יפה ואליהו יצאו לשטח. הם נכנסו לחצר. כאב עז צבט את לבה של יפה למראה נוף ילדותה הקדום. הנה הבור אשר ממנו היו, היא וחברותיה, שואבות מים בדלי. והנה העץ הירוק אשר גדל בחצר. מה הזדקן העץ! ענפיו סרוחים ומדולדלים. גם הוא נפצע מן ההפגזות, חשבה יפה. הם עברו על יד הבית אשר גרה משפחתה. החדר הקדמי היה פרוץ, הדלת נעלמה, השמשות היו מנופצות, חורים רבים נבעו בזכוכית. היו אלה פגיעות של קליעים שהוטחו מן העמדות הערביות.

יפה נשאה עין אל עבר בית-הכנסת של החסידים.

– מה קרה לבית? היכן הכפה היפה שלו? – שאלה יפה.

– מה? כלום אינך יודעת? הערבים כבשו את הבית ופוצצו את הכפה. בעצם, זה טוב בשבילנו, כי הכפה שמשה להם תצפית מצוינת על העמדות שלנו.

12–איור


השנים קרבו אל המקום. יפה בדקה את השטח. היא חפשה אחר אבנים, בו כסו אנשי המקום את המערה. הגל נעלם ברבות הימים. אך יפה, עין בוחנת היתה לה, גלתה אבן גדולה.

– כאן! כאן המנהרה! – אמרה יפה בהתרגשות.

– את בטוחה בזה?

– בטוחה!

– ובכן, – אמר אליהו לשליש, – תן צו ויבואו שלושה בחורים עם מעדרים ויגשו למלאכה.

החבריה החלו בעבודה. בצפיה גוברת והולכת, נלהבים מן הרעיון לבוא בקשר עם אחיהם מחוץ לחומה, נעשתה החפירה בחפזון.

עד מהרה גוללו הפועלים את האבנים ולעיניהם התגלה בור פתוח, אשר מדרגות הובילו אליו.

– לכי, החליפי בגדיך, יפה – תחןה המפקד.

– ואתה, – פנה לשליש, – לך הבא פנס נפט וחבלים. הבא כל מה שתמצא. מי יודע אם לא בדרך זו תבוא ישועתנו?

משולהבים מן הגאולה המצפה להם החלו האנשים לחפור ולהתקדם. לאט לאט הוסרו המכשולים. האנשים היו פוסעים קדימה, אגודל בצד עקב. לאור פנסים אשר האירו את המערה בשלהבת מבליחה, היו האנשים מתקדמים בדרכם, כשהם מפנים את האבנים וחלקי המפולת שנערמו פה ושם.

מפקידה לפקידה היו מתחלפים משמרות העובדים. הפעולה נתקלה לא פעם במכשולים בלתי צפויים. שברי-מפולת חסמו לעתים קרובות את המעבר והחופרים נאלצו להביא סמוכות וקרשים כדי לתמוך את התקרה במקומות המפולת.

לאחר עבודה מאומצת של שני ימים הגיעו החופרים אל קצה המנהרה. בלילה הצליחו שני החלוצים הראשונים לצאת מן הבור לאויר העולם ולראות שמים מכוכבים מעל ראשיהם.

לרגליהם נראה עמק אפל. ממולם נחה העיר החדשה, שאלומות של אור מבהיקים נופלים לעברה וקורעים מפעם לפעם את הינומת האפלה האופפת את העיר רבתי-עם שחשך עליה עולמה.

– הרי אנו בקרבת הר ציון. הנה המנזר על שם פטרוס ושם – המסגד על קבר דוד המלך.

– עלינו להודיע על כך למפקד!

1אליהו שמע את הבשורה ומיד גזר על אנשיו את השתיקה. הוא החליט לשמור את הסוד ולא לגלותו בשום פנים.

בו בלילה יצאו שני סיירים לבדוק את הדרך למצוא קשר עם ירושלים היהודית מחוץ לחומה.

הערבים בעיר העתיקה נדהמו מעצמת האש שהחלה יורדת עליהם בימים לאחר מכן.

– מה קרה להם לבני השטן? – שאלו הלגיונרים. – הרי התחמושת אזלה אצלם כבר מזמן. כיצד השיגו תחמושת חדשה?

אף האנגלים לא יכלו להבין פשר עמדת הגבורה של הלוחמים היהודים אשר בעיר העתיקה.

– מעשי נסים קורים אצלם, – מלמל הנציב העליון, כשנודעה לו החדשה.

יפה החליטה לשוב לעיר החדשה דרך מערת המחתרת. בבוא הלילה היא לבשה בגדים כהים, את פניה מרחה במי קפה סמיכים, לבל יהא עורה נוצץ לאור הירח, ויחד עם חבריה יצאה לדרך. החבורה גלשה אל גיא בן הנום ומשם הגיעו לעמדות היהודיות בקרבת בתי מונטיפיורי. בבוקר הגיעו למטהו של יזהר.

– יפה! את גבורה! יום יבוא ויספרו עליך ילדים וזקנים ויאמרו: בזכותה של יפה נצלה העיר העתיקה מכליה.

מעודדים מן התגלית החדשה, החליטו מפקדי העיר החדשה לתכנן את בצוע הקרב האחרון על העיר העתיקה במטרה לכבוש אותה ולגרש ממנה את האויב.


27. הרעב בעיר


הרעב בעיר גבר והלך מיום ליום. ירושלים היתה מנותקת מן השפלה ומשאר אזורי הארץ. פלוגות ערביות השתלטו על הדרך העוברת בהרים, למן שער הגיא ועד ירושלים. רק השטח של קרית ענבים ומעלה החמישה, שהחזיקו מעמד ושמשו ראש גשר לעבר ירושלים, הווה אי ישראלי. ברם, בדרך בין שטח ישראלי זה לבין ירושלים התנשא צוק הקסטל – מבצר עוז, אשר שום כלי רכב לא יכול היה לעבור אותו, מבלי להפגע מאשם של אנשי המשלט.

נסיונות נואשים נעשו בידי צעירים מישראל להגיע לירושלים ברכב, אך לרוב נתקלו נסיונות אלה בהתנגדות עזה של הערבים, רבים מן הבחורים נפלו חללים בדרך. לאורך הכביש, מן שער הגיא ועד קרית ענבים, רבצו בצידי הדרכים שלדי הברזל של מכוניות שרופות ועשנות. הערבים גמרו אומר לנצח את ירושלים העברית בעזרתו של שר הרעב.

בעיר עצמה, שהיתה פצועה ושותתת דם מן ההפגזות הרבות, פחת והלך מלאי המזון. בני אדם ישבו ימים ולילות במקלטים. בבתים בעלי קומות מספר שכנו משפחות רבות בחדר אחד, במרתף או בקומת הקרקע. את חורי החלונות סתמו בשקים מלאי חצץ או אפילו בכרים וכסתות. בימים היו האנשים שרויים בבטלה, כשהרעב מציק להם, ובלילות הם שכבו ערים ויראים להדליק נר. בלילות היו זוהרים סילונים של אש, בוזקים את החשכה. כדורי פוספור היו נשלחים על היהודים מן המגדלים אשר על חומת ירושלים. על חומות אלו התבצרו חיילי הלגיון, מצוידים בנשק בריטי לרוב, ואלה שלחו מוות בקרב יהודי העיר.

הצפיפות אף היא נתנה אותותיה. פליטים יהודים מן הפרוורים, מן המקומות שהיו מאוכלסים בערבים, ברחו אל אחיהם שישבו במקומות בוטחים יותר.

הספקת המים חדלה, כי הערבים פוצצו את תחנות השאיבה, אנשי העיר היו עומדים בתור ושואבים מים מן הבורות אשר זה זמן רב היו מוזנחים. קרה גם שהבורות היו נשברים ולא הכילו עוד את המים; היה הדלי מורד למטה למטה, והוא שב ועולה ריק ללא טיפת מים.

במקומות אחרים היו המים מעופשים ומרופשים. אמהות היו מגישות לילדיהן בדאבון לבב טפות-מים במדה ובמשורה, ואלה בוכים: אמא! המים דלוחים, מרים, מסריחים!

– אין אחרים! – היתה האם המסכנה משיבה. נשי העיר ששנאו את הערביים, היו נושאות עין לעבר משכנותיהם ושפתותיהם דובבות קללות יורדות לחדרי בטן על ראשם של הערבים שונאי ציון.

הלחם אף הוא אזל והלך. אך הודות לחלוקה צודקת קיבל כל אחד את מנתו. קמח ושעועית עוד אפשר היה להשיג. השעועית היתה מאכלם העיקרי של יהודי ירושלים: בבוקר שעועית, בצהרים שעועית ובערב שעועית.

ילדים היו משוועים למעט ירק ואין. העגבניות נעלמו מן השוק, הבצלים אזלו, כי ירושלים – כל הירקות שספקו לה, הובאו מן השפלה ומן העמקים.

יפה שהיתה עסוקה יומם ולילה במטה, היתה סרה מפעם לפעם הביתה ולבה נצבט בקרבה למראה האם הכמושה ומצטמקת. אשר לא יכלה כבר לגעור בבתה ורק היתה מפטירה קצרות: – נו, יפה! מה יהיה? הילדים רעבים, את אינך בבית, אבא כל היום בבית-המדרש מאזין לחדשות, ואני… הילדים בוכים, מבקשים לאכול – ומה אענה להם?

– אני אביא לך ירקות! – הבטיחה יפה ואש נצתה בעיניה. היא זכרה, כי לפני זמן מה שמעה הרצאתו של נוגה הבוטנאי על צמחי השדה הטובים לאכילה והחליטה: זה יעזור לי.

למחרת פנתה יפה אל נוגה, מי שהיה סמל תרבות בגדוד, שאלה אותו בבישנות:

– נןגה! מתי אתה יוצא לסיור שדה?

– לשם מה? – שאל נוגה.

– שמעתי אותך מדבר על צמחי-בר שאפשר לאכול אותם. הייתי רוצה להכיר אחדים מהם. אחי ואחיותי מתגעגעים למעט ירק, הבטחתי לאמי לספק לה משהו טרי.

– יפה – נענה נוגה ועיניו זהרו. – לו שמעו אנשי ירושלים בקולי, כי אז יכלו לאכול לשובע ירקות מן השדה. מי זה אומר שמוכרחים לגדל ירקות? הרי אפשר ללקט אותם בשדה.

– ובכן? מתי נתחיל ללמוד תורה זו? – שאלה יפה.

– מתי? מיד! צמחים נמצאים בכל צעד ושעל. הנה ראי! השדות מוריקים משפע צמחים, עונת האביב בעצם תקפה ויש לנצל עונה זו ולאכול ויטמינים עד כמה שאפשר.

בצאתם לשדה קרא נוגה בהתרגשות.

רצונך בירקות, ראי! הנה “החלמית”. את מכירה אותה?

נוגה פנה לצדדים, חפש בשפעת עלים מוריקים בקרבת הגדר, עקר צמח אחד והראה אותו ליפה. – זוהי חלמית, הסתכלי אל העלים המעגלים דמויי-מגן, ראי מה ארוכות הפטוטרות שלהם, טעמי מן העלים, מה דעתך עליהם?

יפה הכניסה עלה ירוק לתוך פיה והחלה ללעוס אותו. הפה התמלא ריר דביק חסר=טעם, אשר מלא את חלל הפה ובית הבליעה כולו. תחילה חשה הנערה בחילה, אך משניה לשניה הפך הריר להיות מתקתק יותר.

– ועתה חפשי ומצאי חלמית בעלת פרחים ופירות – ציוה נוגה.

יפה עשתה כאשר צוותה. הפעם היה הריר צמיג והטעם נעים יותר.

– ובכן! – אמר נוגה כמנצח. – אפשר לחיות?

– אפשר, אבל אין זה טעים כמו עגבניה.

– נכון! – אישר נוגה באנחה – אבל איך אומרים האנשים: באין דגים גם הסרטן לדג יחשב. ובכן? תאכלי עשב? הציעי לאמך כי תקטוף עלי חלמית, תטחן אותם, תעשה מהם קציצות, תבשל או תטגן ויהיה לה משהו להאכיל את ילדיה.

– זה רעיו! – השיבה יפה.

– וזה עוד לא הכל – הוסיף נוגה. – הנה השדה שופע פרחי חרצית. חרציות אלו הזהובות יכולות לשמש לך מזון חי ומרענן. ובדברו ניגש לקבוצת צמחים פורחים, בחר צמח חרצית צעיר, עקר אותו ומיד החל קוטף את העלים ואחר את הקליפה מסביב לגבעול.

– קחי! אכלי! – אמר נוגה והגיש לחברתו גבעול דק, קרח ומעורטל מקליפתו.

יפה נעצה שיניה בגבעול העסיסי, – וראה זה פלא! – הפה מלא מיץ ריחני, מריר וטעים.

– אורו עיני! – מלמלה יפה – הרי אתה באמת אמן המטבח!

– לא נורא! אל תגזימי! אתן לך עוד מרשם למטבח. רואה את צמחי הגדילן כגבוהים והקוצניים?

– מה? וכי רוצה אתה להאכיל אותי גם קוצים? וכי גמל אני?

– חס וחלילה! מי אמר שאת גמל? – הצטחק נוגה. – הנה ראי בחרי לך גבעול טרי וצעיר של גדילן, הורידי עליו מעליו, ערטלי אותו מן הסיבים המעוצים ומן הקליפה החיצונית והרי לפניך גבעול עסיסי וטעים לאכילה.

ואולי רוצה את בתבלין? גם זה גדל למכביר כאן בשדה. חפשי בין הסלעים ותמצאי כאן שיחי שומר בעלי עלים גזורים. טעמי מהם, לעסי מן הגבעולים ותטעמי טעם גן-עדן. אביך בודאי ישמח ללעוס ירק זה המזכיר את ריח העראק הטוב.

– נוגה! אתה צריך לפתוח בית ספר לבשול – הצטחקה יפה.

בו ביום יצאה יפה עם אמה לשדה מאחורי השכונה והשתים לקטו והביאו הביתה ירקות מכל טוב, בערב אכלו הילדים ושמחו על השנויים בתפריט המזון שלהם.

באותם הימים הפכו אנשי ירושלים לבוטנאים. בהפסקה, בין הפגזה להפגזה, היו הנשים והגברים והילדים יוצאים לשדה לחפש ירק למלא את הקיבות שהתרוקנו והצטמקו בימי הרעב.

ושם מחוץ לעיר השתוללה המלחמה בכל עוזה.

בוקר אחד קבל יזהר תשדורת – לשלוח בהקדם תגבורת לכבוש הקסטל. בין מוצא לקרית ענבים נמצא צוק הר שנקרא בשם קסטל. שפירושו ברומאית – מבצר. הרומאים הציבו במקום זה משמרות, אשר פקחו על הדרך לירושלים. בצלע ההר חצבו השלטונות מעבר-כביש מתפתל כנחש. ליד המקום בו נטע הרצל את הברוש שלו, התפתל הכביש ויצר שבעה פתולים. למקום זה קורא בשבע שבע האחיות. חלקו של כביש זה היה נמצא בטווח שליטתם של אלה שגרו בקסטל. הקסטל היה כפר עלוב של ערביים, אשר בימי רעה אלה התעלה והחל למלא תפקיד חשוב.

יזהר שלח פלוגה למקום ועמה שלח את חברתו, את בלהה אמיצת-הלב.

בלהה, אשר סיימה חוק לימודיה בגמנסיה הרצליה בתל-אביב, היתה מאוהבת בירושלים. היא עברה ללמוד בבית הספר לאחיות ובפרוץ המלחמה, גויסה לצבא. מתפקידה היה לחבוש את הפצועים, אך היא הפכה להיות אם לחיילים. היא אשר טפלה בהגשת אוכל לחיילים, היא אשר עודדה את הכושלים. ילדונת זו, שבגרה בן לילה, היתה העוזרת הנאמנה והמסייעת העיקרית לכל חיילי הגדוד.

– בלהה! – אמר… – עלינו לכבוש את… יודעת את כי במלחמה יש לפעמים ערך רב יותר לגורם הפסיכולוגי מאשר לגורם המלחמתי. היי את הרוח החיה בלוחמים. גדול יהיה חלקך בתשועה. אם תצליחי ליצוק רוח של עוז ואומץ בלוחמים.

ובלהה יצאה לקרב. חמושה בסטן ובמנת גלולות-רעל, היא יצאה אל הקסטל. את הגלולות הועידה בלהה לעצמה לשעת חרום. ברגעים של סכנה, כאשר לא תהיה כל תקוה, אמרה הנערה, אבלע כמה גלולות. מוטב שאמות ובידי הערבים לא אפול.

הבחורים היו מעודדים מדבריה של בלהה. מלאי הערצה לכח ההתמדה של חברתם, הם עלו וכבשו את ההר. הם התצברו בבית בן קומותיים ומשם שלחו אש-תופת על הערבים, אשר עלו עליהם גלים גלים בנסותם לשוב ולכבוש את הקסטל.

קרה גם, שפעם הגיעו הערבים עד לבית. קולותיהם: אידבחו איל יהוד סמרו שערותיהם של החיילים הבודדים שנשארו.

– חבריה! החזיקו מעמד! – פנתה בלהה לחיילים. קולה היה שקט. היא היתה עולה ויורדת במדרגות, מקומה לקומה, מגישה כריך, או כוס מים ללוחם זה או אחר, טופחת על כתפו, מלטפת מצחו ומעודדת אותו להמשיך בקרב.

– הרבץ בו! – קראה אל אחד הלוחמים בראותה ערבי מרים ראשו ומתכונן לזרוק רימון אל תוך הבית.

פץ! הבחור ירה והערבי כרע נפל.

– ראית! – הצטחקה בלהה, – כך צריך לפעול.

התגבורת הגיעה וחלצה את שרידי היחידה ממות בטוח.

יזהר היה מאושר.

– חברה! הקסטל נשאר בידינו. עוד יום-יומים השיירות תבואנה עמוסות מזון לירושלים.

ואל יפה פנה יזהר ואמר:

– שלחי מברק דחוף להחליף את האנשים. על בלהה ואנשיה לשוב לירושלים, עליהם לנוח ימים מספר.

אני אעביר את המברק – אמרה יפה והיא מהרה לשדר את הידיעה המרנינה.

מן החדר השני, נשמע קולה הבוטח של יפה:

– הלו יורם אחד, יורם אחד, אתה שומע אותי, עבור!

שעה ארוכה נשמעו הקריאות המונוטוניות. לאחרונה נדם המכשיר. יפה הורידה את האוזניות מראשה.

– הם יבואו! נשלחה מכונית ממוצא לחלץ אותם – מסרה יפה ליזהר.

יזהר, עייף מעמל יומו, יצא לפוש קצת. הוא נגש אל מכונית ה-דה-סוטו הארוכה הנהדרה שעמדה לרשותו ופקד על הנהג לנסוע ל“עטרה”.

בית הקפה “עטרה” היה משמש מפגש לכל הקצינים אשר בעיר. כאן יכלו אלה להסיח מלבם. ולו רק לשעה קלה, את קשי יומם. כל אחד ידע, כי לכאן

אפשר לפנות בשעת מצוקה. על כוס קפה, שצבעו היה עכור וטעם קפה כבר לא היה לו, ישבו האנשים בכובד ראש דנו במצב.

– יזהר! – פרצה יפה כסופה אל הבית לאחר שתי שעות – קרה אסון! היחידה שיצאה במכונית מן הקסטל לירושלים לא הגיעה לתעודתה. זה עתה נודע לי כי הנהג שהיה עייף, איבד את השליטה על ההגה והמכונית על אנשיה התהפכה ונדרדרה וגלשה לעמק.

– ומה קרה לאנשיה? – שאל יזהר.

– רבים נהרגו וכמה נפצעו. ברם, האסון גדול יותר, כי אי אפשר לחלץ את אלה שנשאו בחיים. הערבים מנסים להתקרב אליהם ולכתר אותם. אנשינו משתדלים לשוא לגשת אל המכונית ולחלץ את אנשיה.

– לשלוח יחידה, לפזר את המתקיפים! – ציוה יזהר. – יצא יוסי עם הכתה שלו, חיש מהר!

– גם עלי לצאת למקום! – החליט יזהר.

התרומם יזהר ממקומו, חלץ עצמותיו והפטיר בשפתיו: נסק ביש.

– לאן? – שאלו החברים.

– לאן? כשיחידה שלי יוצאת לקרב, עלי לדאוג לה ולהיות לידה.

– השתגעת? הלא הנך עייף ויגע! ראה מה אדומות עיניך! עליך לנוח. מה תוכל לעשות כשהראש אינו מסוגל לשפוט כהלכה?

– תן ספל קפה ונשטוף בו את המוח – פנה למלצר, אשר הגיש לו מעט מן המשקה. יזהר גרגר לתוכו את הקפה המריר ויצא בצעדים מאוששים את הבית.

– בן-חיל הוא בחור זה – מלמלו הבחורים שנשארו. כשהם מלווים בעינים אוהבות את המפקד הצעיר אמיץ-הלב.

– אין כמוהו! הוא בסדר, – אמר אחד המפקדים. – החיילים שלו אוהבים אותו עד כדי שגעון. אומרים הם: “עם יזהר נלך אפילו באש ובמים”. ראשון הוא לכל. הוא אינו יודע פחד ומורא, על כן הולכים הם אחריו.

יזהר הגיע אל המפקדה שלו.

– היחידה יצאה לדרך! – קדמה פניו יפה.

– אני אצא אחריה – השיב יזהר.

– למה לך? מה תועיל בזה? – מלמלה יפה.

– אני אסע.

התישב יזהר במכונית וזו החלה גולשת אל עבר מוצא. יזהר קרב אל מקום התקרית ועיניו חשכו למראה התמונה שהצטיירה לפניו. הערבים תפשו עמדות

ברכס, עוד מעט יצליחו להשתלט על המכונית ההפוכה. יזהר הבין כי היחידה שלו המתקרבת למקום עלולה להכנס לתוך מלכודת אש ואפילו אחד ממנה לא יצא חי.

– עלי לעשות משהו – החליט יזהר.

הוא בדק את השטח, ראה בית בודד בצלע ההר וגמר אומר: עלי להפנות את האנשים לבית זה. כאן הם ימצאו מחסה בטוח.

יזהר קפץ ויצא מן המכונית. שלף אקדחו, ירה יריות מספר באויר עד כי הבחינו פקודיו והחלו גולשים אחד אחד מן המכוניות, ואחר החל מנופף אליהם בידו כי ילכו אחריו. היחידה הבינה את המתרחש. יזהר ואנשיו אחריו טפסו ברכס, התבצרו בבית והחלו ממטירים אש-תופת על הערבים אשר נדהמו מעצמת האש אשר לא פללו לה. שעה ארוכה היה נטוש הקרב, בסופו השאירו הערבים חללים רבים בשדה והנותרים נסו בבהלה על נפשם.

– יזהר! לך אנו חייבים תודה על נפשנו! – מלמלו החיילים מלאי ההתרגשות על הפדות אשר קמה להם באורח בלי צפוי, הם חבקו את יזהר ונשקו לו בהתרגשות.

– חבריה! רדו ואספו את החללים והפצועים! – ציוה יזהר בקולו הצרוד והלאה.

בו בערב לווה יזהר את חברתו בלהה לבית עולמה, כשהוא נועד כסהרורי בראש הפלוגה אשר דגלה נשקה לאור היום הגווע. ירושלים לוותה קרבנותיה ללא בכי וללא קובלנה.

העיר העברית לקקה פצעיה כשהיא צופה אל עבר ים. מצפה מאמינה כי הישועה בוא תבוא.

בלילה בשעה מאוחרת, כשהעיר השותתת דם, יכלה לפוש קמעא מן ההפגזות, נכנס יזהר לחדר המפקדה. עיניו הבהירות נראו עכורות. דוק של ערפל רבץ עליהן. רגליו טפפו על פני הרצפה בכבדות. הוא הלך כשכור. שערותיו הבהירות, אשר מסרק לא עלה עליהן לטפחן, עמדו סמורות וכל מראהו הללך פחד.

יפה, היתה צמודה למכשיר הטלפון, שכבה גהורה אותה שעה לשולחן כשהיא מנמנת ולא מנמנת.

– יזהר! – קפצה יפה ממקומה בראותה את מראהו המוזר של מפקדה.

– עייפתי יפה’לי! – מלמל יזהר. הוא התישב על הכסא, מתח רגליו הלאות את ידיו השליך לצדדים. גופו כאילו הופקר כליל, ללא רוח חיים.

– יזהר! מה לך? אתה חולה?

– לא חולה, יפה, – השיב יזהר. – אני חושש שנשברתי. קבלתי הלם. ראי, מה יהיה בסופנו? כולם מתים. רק מתים אני רואה סביבי. אתמול מת נחום חברי על הקסטל והיום בלהה. היודעת את, מי היתה בלהה? היא היתה חברתי בת מושבתי. מימי הילדות גדלנו יחד. בכתה אחת למדנו, על ספסל אחד ישבנו יחד העתקנו את התשובות במבחנים, ועתה – איננה! איננה! את מבינה, יפה ומי בתור למחר?

– מי בתור? – הרהרה גם יפה.

טרטור טלפון הפסיק את הדממה.

שעה ארוכה טרטר הטלפון. יזהר נשאר שכוב ללא ניע. יפה לא העזה לגשת לטלפון. עיניה היו נעוצות במפקדה האהוב וכל כולה מתפללת ומבקשת: אמור מלה, דבר, המפקד!

– גשי לטלפון! – אמר יזהר ולא מש ממקומו.

יפה תפסה בשפופרת ואשד של מלים פרץ מתוך השפופרת: – מודע זה אתם שותקים? נרדמתם? מה קרה לכם? איפה יזהר? צריכים לו.

הוא איננו! – גמגמה יפה ונעצה עיניה במפקד ששכב עדיין כנטול-חושים.

– קראי לו! הדבר דחוף! אין להשהות! מאיר המג"ד קורא לו, זכרי עליך למצוא אותו ולהביאו בהקדם.

– מה קרה? – שאל יזהר.

– קוראים לך. אמרתי שאינך.

– מי מדבר?

– מאיר המג"ד.

– המג"ד! כנראה שהדבר דחוף הוא!

יזהר קפץ ממקומו, נגש אל השפופרת ולאט בקולו:

– הלו! מה קרה?

– מה קרה? הולכים לשחרר את העיר העתיקה ואתה מנמנם?

לשחרר את העיר העתיקה! כזיק חשמלי עברה הבשורה בכל גופו. הן העיר העתיקה היתה הנקודה הממאירה שבחייו ועליה חלם כל הימים.

דומה, כאילו כל יעודו בחיים היה לשחרר את העיר העתיקה. לעיניו קמו סמטאות העיר הצרות והקמורות, השוקקות המון אדם. הוא ראה בדמיונו את בית הכנסת “החורבה”, זה הבנין הגדול בעל הכיפה הקמורה, שקדושה עילאית אופפת אותו, על ארון הקודש הגדול אשר בו.

– בנין זה בנה אחד מאבות אבותי, מראשוני המתישבים בירושלים. אולי יעלה בידי אני, הדור הששי או השביעי לשחרר אותו מידי הגויים ולהשיבו לישראל.

– את שומעת, יפה? אני הולך למג"ד. הולכים לשחרר את העיר עתיקה.

– לעיר העתיקה? – לחשה יפה. – ואני?

– גם את. יפה’לי שלי! הרי הנך שוטפת לכיבוש העיר העתיקה – קרא יזהר, ניגש אל המזכירה שלו וצבט לה על לחייה בחיבה.

גל של התרגשות עבר את יפה. בשוחחה עם יזהר. אהוב היה עליה ותמיד שמחה להיות בקרבתו. גם הפעם, בראותה אותו מסתובב בחדר, שם את חגורתו ואקדחו על מתניו ועומד לסדר את הכובע הצבאי על ראשו כהלכה, נגשה אליו ואמרה:

– יזהר! קח אותי עמך!

– לא אוכל, חביבה, הרי מישהו צריך להשאר במשרד. אבל אני אחשוב עליך – השיב.

– אבל אני רוצה להשתתף בפריצה לעיר העתיקה – התחננה יפה.

– נהרהר בדבר – השיב יזהר ופנה לצאת את החדר.

רוח קרירה נשבה בפניו של יזהר העייף. הוא בלש בעיניו את החשכה כדי למצוא את המכונית. בשמים תעו פה ושם כדורי-פוספור שנורו מן העיר העתיקה, מעבר לחומות. כדורים אלה השאירו אחריהם פסים זוהרים שחגו בצורת קשת בשני ירושלים. דומה היה כאילו פסים אלה יוצרים קורים הלופפים את העיר מכל עבר. יזהר נזכר ברגע זה בנוף מולדתו. – “ומה נשמע שם? מה עושה שמואל חברי? הגם הוא בלוחמים, או אולי חושב הוא על איזו הופעה חדשה על הבמה?” שמואל היה שחקן וכל שאיפתו היתה ליהפך לבמאי. הוא נסע לארצות הברית להשתלם וכשפרצה מלחמת השחרור, חזר ארצה והחל לארגן להקת-בידור לחיילים. פתע חש יזהר כאב בחזהו. מראה אמו עבר לנגד עיניו. מה רחוקה-קרובה אלי אשה זו! הוא ראה בדמיונו את אמו, עומדת בדמי הליל על מרפסת הבית, עיניה צופיות לעבר ירושלים כמבקשת להאיר בעיניה החדות את החשכה ולראות לו רק לרגע את בנה היקיר, יזהר

החביב שלה.

– אמא! אמה’לי שלי! – מלמל יזהר. – לו ידעת כמה זקנתי בחדשים אלה, לו ידעת כמה למדתי, כמה ראיתי בחדשים המעטים, היית מבינה כי ילדך מת, מת ילדך ותחתיו קם בחור זקן. שבע-צרות-ויסורים, אשר משא כבד, משא של עשרות אנשים שהלכו לעולמם מעיק עליו וצובט חזהו בכאב איום.

יזהר קרב אל הגוש השחור שרבץ בחשכה. אינסטינקטיבית פתח את הדלת, הניע את המתנע, התיישב ליד ההגה, לחץ על דוושת התאוצה והמכונית זעה, נבלעה בחשכה, כשיפה עומדת בחלון ועוקבת לשוא אחריה.

שעה ארוכה שהה יזהר בחדרו של המג"ד. עם בוקר חזר אל חדרו ועל אף עיפותו פנה אל יפה בקולו הרענן והמצלצל:

– יפה, אנו עולים על העיר העתיקה.

הוא התישב אל השולחן והחל לכתוב פקודות-יום. כשיפה עוקבת בתשומת-לב אחר תנועותיו. יזהר נגש אל מפת הקיר של ירושלים והסתכל בה מפעם לפעם, כשמצחו מתקמט מרוב יגיעה ופיו מתרונן משמחה.

– יפה? זהו אגוז קשה, אבל אנו נפצח אותו, – קרא כשהוא זורק בחדווה את העפרון על הושלחן.

יזהר סיפר ליפה על התכנית. הפלמ"ח יעלה על החומה מצד שער ציון. על יזהר ופלוגתו הוטל לערוך פעולת הסחה. הוא יתקוף את החומה מצד שער יפו ובזה ימשוך אליו את הכוחות הערביים המגינים על העיר.

– יזהר! – התחנן קולה של יפה – ואני מה?

– את! – קפץ יזהר בשמחה. – כמעט שכחתי עליך. הן יכולה את להכנס לעיר העתיקה. הלא את היא היודעת את מחילת הסתרים. אדרבא: עוד הלילה תכנסי לעיר העתיקה, תמסרי על מהלך הדברים לאליק המפקד, תביאי לו ידיעות ותשובי. מוכנה?

– בודאי מוכנה! – השיבה יפה.

בכל אותו היום עבר על יפה בהכנות קדחתניות. כל קרביה התכוננו לקראת המשימה ובמוחה דהרה רק השאלה האחת: האם נצליח? האם יעלה בידינו להשיב לנו את ירושלים כולה?

בערב לבשה יפה בגדי החאקי שלה, לרגליה נעלה נעלי קרפ ויחד עם שני מלווים החלה צועדת לכוון הר ציון. הלגיונרים, נראה שלבם אמר להם כי משהו עלול להתרחש. חשוד היה בעיניהם השקט, אשר השתלט בימים האחרונים בעיר היהודית. מפעם לפעם היו שולחים רקיטות זוהרות בחלל השמים. כדי להאיר את השטח, אך תשובה לא באה מן העבר היהודי הם העלו תותחים על מגדל פצאל, הקרוי מגדל דוד, והפגיזו את עמדות היהודים, אך הללו דממו.

בתוך אש היריות עברה יפה ומלוויה, – עתים זוחלים, עתים מהלכים שפופים ועתים רצים בחפזון. אחד הכדורים הזוהרים כמעט ונפל לרגליהם והאיר את השטח. לאשרם היו השלושה קרובים לשיח והם נפלו ונכנסו לתוכו ונעלמו בין ענפיו בעוד מועד. שעה ארוכה היו השלושה שכובים בינות לענפי השיח ורק משהשלך הס בסביבה, העזו לצאת. בחשכה גלתה יפה את פי המחילה. השלושה החלו זוחלים לאטם, כשפנס חשמלי מאיר דרכם. יש והיו נאלצים ללכת על גחונם, כי גושי מפולת סגרו על המעבר. ניכר היה כי חסרו סומכות והקירות לא היו מוצקים דיים.

– אני חושש שההפצצות התכופות ערערו את המעבר – אמר אחד המלווים.

– ולואי ונגיע בשלום. לבי אומר לי כי המעבר סתום – השיב השני שהפחד מפני האפלה, מפני הקרב העיק עליו.

יפה דממה. היא נעצה מערכת שיניה התחתונות לתוך שפתה העליונה ובלבה החלטה נחושה אחת: הלילה נגיע למטרה.

לאור קרני הירח העולה, נראו פניו של החייל הראשון מתרוממים מפי הבור

– מי שם? – צווח קול מיוגע.

– חברים! – השיב הקול האחר.

מן החור עלו השלושה. מיד הקיפו אותם בחורי ישראל, אשר פניהם הלאים ובגדיהם המרופטים העידו על כוח סבלם הרב.

יפה בקשה להביא אותה לפני אליק המפקד, כי דבר לה אליו. בהערצה הביטו אנשי העיר העתיקה בבאים.

– אתם באתם מן העיר החדשה?

– כיצד חיים שם?

– מה מציגים בקולנוע?

– יש שם מה לאכול?

– האם תבואו פעם לעזרתנו?

– האם יש תקוה שמלחמה ארורה זו תפס' פעם?

שאלות כאלו ועוד כהנה הדהדו מכל צד לעבר יפה שעברה בתוך חומת אדם.

יפה לטפה בעיניה את הסביבה כולה. מה שונה עתה מראה של העיר! מכל עבר ופנה נבטו אליה חורים עמוקים שנתהוו בקרקע; אלה מכתשים שנוצרו מפגזי תותחיו של האויב. מראה הבתים עורר חמלה. מכל צד נראו חלונות מנותצים.

– “החורים בבתים נראים כחורים אשר בגולגולת מתה” – הרהרה יפה ונזכרה בפחד במראה גולגולת אדם, אשר ראתה בפעם הראשונה בחייה בבואה לבית הספר “בצלאל”.

עקבות שריפה נראו מכל עבר.

– אנחנו מופגזים כהוגן – אמר יוסי שלישו של אליק שבא לקבל פניה.

– את רואה? נשארה לנו כברת ארץ קטנה שבה אנו חיים ועליה אנו מגינים. חיילי הלגיון מתקדמים מדי יום ביומו. הם כובשים בית אחר בית, קיר אחר קיר ואנו? אנו נסוגים. עד היכן נוכל לסגת?

יהיה טוב! – טפחה יפה בידה היגעה על שכמו של יוסי. – יש לי ידיעות טובות.

יפה הוכנסה אל חדרו של המפקד. בחדר הסגור מסרה יפה כל דברי שליחותה, היא הסבירה לאליק את התכנית ושאלה ממנו תשובה.

– הכל טוב ויפה! – השיב אליק. – אולם אני חושש כי אחרתם את המועד. מי יודע אם נוכל להחזיק מעמד עוד ימים מספר.

– עליכם להחזיק מעמד! אתה שומע? עוד לילה, עוד שניים – תתחיל ההתקפה. נשתמש בנשק חדש. נשק סודי אשר יזעזע את הערבים כליל.

– נשק זה מהו? – שאל אליק בסקרנות.

– תשמע ותדע, – השיבה יפה.

יפה ספרה לאליק על המרגמה החדשה, ה“דוידקה”, אשר מיצרים בירושלים.

– מה? יש לנו “דוידקה”? – אורו עיניו של אליק. – אם כך, אני מקוה כי נצליח.

וזה היה ענין ה“דוידקה”. במקוה ישראל, חי מהנדס-מדריך, דויד שמו. באותם הימים השתלטו הערבים על מבואות תל-אביב והתחבורה בין תל-אביב וישובי הדרום כמעט נפסקה.

– עלינו לגרש את הערבים מן המשלטים אשר לאורך הדרך – החליטו מפקדי ההגנה.

– ואיך נבצע זאת ונשק אין בידינו?

דויד, שנכח בישיבה זו, פנה אל מפקדו וביקש ממנו שהות לתכנן דבר מה אשר ישמש תחליף לתותח.

ימים מספר ישב על פתרון הבעיה ובעזרת ידידיו מן ההגנה הצליח לשרטט מכשיר אב-עצמה, אשר יהיה בידו לעורר חרדה במחנה האויב. אך כיצד ליצור מכשיר פלאים זה?

החל בחפוש אחר חמרי פלדה וברזל מתאימים. הארץ סגורה ומסוגרת והפעולה צריכה להעשות במחתרת. לא קל למצוא את הדרוש, אך – הדבר נעשה. המכשיר נבנה. היתה זו מרגמה בעלת צנור רחב, שלתוכו מכניסים קליע עם חומר נפץ.

– אם נצליח להעיף קליע זה – אמר דויד, – תפתר הבעיה.

החלט לערוך נסוי של שלוח קליע. בחרדה אספו האנשים, והציבו את המרגמה, דויד הכנסי את הקליע לבית-הליעה ואחר התרחק מן המקום. אחד החברים משך, בעזרת חוט, את מנגנון-הפצוץ, כשחבריו עומדים מנגד ומצפים לתוצאה. פתע – התחוללה מהומה באויר, בקול נפץ אדיר, בשריקות ובמערבלות שהתחוללו בחלל נראה הקליע כשהוא חג במהירות הבזק. דמות קשת באויר, ואחר נפל והשאיר במקום-נפלו סביב סימני מוות וחורבן.

– הצלחנו! – קראו החבריה בשמחה.

בו ביום נגשו ליצור כמה מכשירים כאלה, שנקראו בשם “דוידקות”, על שם הבונה אותן.

שהופעלו ה“דוידקות”, נפל פחד היהודים על הערבים. הרעש חחריש-האזנים ומחזות ההרס שיצר הקליע הנופל, סייעו להפמת אגדה, כי היהודים מפעילים נשק אטומי.

לאחר הפגזה על אחת השכונות בסביבות תל-אביב, הושלך הס במקום. ענשי ההגנה תמהו לפשר הדבר. הם חשדו בערבים. כי טומנים הם פח לבחורי ההגנה והחליטו לשלוח אנשים מספר לרגל את השכונה ולברר מה פשר הדממה אשר השתלטה בין הערבים.

המרגלים שבו ובפיהם בשורה משמחת: – הערבים ברחו!

– נכנסנו לשכונה, – סיפרו המרגלים – ומצאנו בתים ריקים מאדם. היו בתים שבהם בערה האש בכירה, המים במקומקום רתחו, אולם נפש אדם לא נראתה.

– באחד הבתים – סיפר שליח אחד – ראינו אפילו פיתות חמות שנאפו מבלי שיאספו אותן.

אנשי ההגנה נכנסו לשכונה ולא יכלו להאמין למראה עיניהם. הבתים היו ריקים מאדם. ניכר היה כי יושביהם ברחו על נפשם בחפזון גדול בטרם הספיקו אפילו לקחת עמהם בגדים, ואפילו כסף וזהב.

– כל זה הודות ל“דוידקה”! – החליטו המפקדים.

וה“דוידקה” חוללה נפלאות. בצפת, למשל, התבצרו הערבים ואיימו לרצוח את יושביה היהודים. הם השתלטו על המשלטים מסביב לרובע היהודים ומצבם של היהודים היה בכל רע. אז החליט הפקוד העליון להכניס פלוגת פלמ"ח למקום ועמהם “דוידקה” אחת.

היה זה בליל סגריר, ליל חורף גלילי טפוסי. באישון לילה פתחו אנשי הפלמ“ח באש על מנת “לרכך” את עמדותיהם של הערבים. אש תופת נפתחה עליהם. מכונות יריה פעלו ורמוני יד, ובסיום לכל ההשתוללות הזו באה ה”דוידקה". מספר פגזים שנשלחו לעבר הערבים חוללו את המפנה הגורלי. הערבים שמעו את ילל השטנים של הפגזים הנופלים ופחד מות נפל עליהם.

– היהוד משתמשים במכשירי אטום. ננוס, נברח על נפשנו – החליטו הערבים.בו בלילה קמה מהומה ובהלה בין הערבים. כל מי שהיה לו סוס או חמור עלה עליו וברח לנפשו. האחרים החלו נסים על נפשם לעבר הלבנון.

ובבוקר היתה התשועה. העיר נשארה ריקה מערבים. אנשי הפלמ"ח, אשר יצאו להתחקות אחר הבורחים, מצאו שלל רב בדרך. בגדים ומטלטלים לרוב, אשר לקחו הבורחים עמהם, נמצאו בדרך. הערבים זרקום כדי להקל על מנוסתם.

אנשי ירושלים תלו תקוות רבות ב“דוידקה”, אך איך אפשר לרכוש מכשיר פלאים זה?

במקרה נודע לאנשי תע"ש בירושלים - ה9ם חבר ההגנה שפתחו בתי חרושת ליצור נשק, כי “דוידקה” אחת הובאה לקרית ענבים. ירדו כמה מהם לקרית ענבים, כדי להביא כלי יקר זה לעיר הבירה.

אנשי קרית-ענבים לא יכלו לוותר על הדוידקה.

– אף אנו סמוכים לגבול, אף עלינו להתגונן – טענו האנשים.

– יש עצה! – טען אחד מאנשי התע"ש. – אנו נעתיק בדיוק נמרץ את תכנית המכשיר וניצור בעצמנו דוידקה במפעלים שלנו.

– בבקשה, לזה לא נתנגד.

ישבו המשרטטים כל אותו יום, רכונים על עבודתם ולבסוף היתה הדוגמא המדויקת בידיהם.

במשך שבועות מספר היו ידי המסגרים מלאות עבודה. עד מהרה הותקנו כמה דוידקות מוכנות לפעולה.

– עתה נוכל לשחרר את העיר העתיקה מידי האויב.

גדודי הפלמ"ח שבאו בדרכים נסתרות לעיר, תפסו מקום בבתי מונטיפיורי מול הר ציון. הוטל עליהם לרדת בחסות הלילה לגיא בן הנום ומשם להעפיל ולעלות להר ציון. החבלנים יפוצצו את השער ודרכו יכנסו אנשי ההגנה לעיר.

יזהר ואנשיו קבעו עמדתם בקרבת שער יפו. מכאן היו אנשי ירושלים צריכים לתקוף את שער יפו, אשר בחומה ובינתיים יוכלו אנשי הפלמ"ח לחדור לעיר דרך שער ציון.

כל אותו הלילה, לפני שהחלה צעדת החיילים, היתה אש תופת נתכת על החומה ועל העמדות של הלגיון. הדוידקות יורקות פגזים ואלה זורעים מות ומהומה והרס בעיר העתיקה.

רוחם של הלוחמים הערבים נפלה בקרבם והם היו מוכנים לנוס על נפשם לעבר הירדן.

ובינתיים היתה הרווחה לאנשי העיר העתיקה הנצורים. האש שנתכה עליהם

מעמדות הלגיון רפתה והם יכלו להרשות לעצמם להתקדם לעבר שער ציון, לפי התכנית שהביאה יפה.

ושם, מחוץ לחומה הצליחו אנשי הפלמ"ח במשימתם. עייפים ויגעים טפסו הבחורים במעלה ההר, בוססים בבוץ החלקלק, וגבם עמוס משא לעייפה של חומרי נפץ ותחמושת. כמעט ללא קרב נכבשו כל הבתים בהר ציון.

עתה נגשו החבלנים למשימתם. שנים מהם, עזי-לבב, זחלו קדימה בחסות החשכה כשמעליהם משלחים הפלמ"חניקים אש במחנה האויב, אל עבר השער.

הם הגיעו לשער, היחו את מטען חומר הנפץ ואחר מתחו חוטים והחלו נסוגים לעמדות בטוחות.

– ומה? הצלחתם? – שאלו קולות חרדים את הבחורים שחזרו.

– נצליח – השיבו השניים וחברו את תילי החשמל על מנת ליצר את הזרם.

לאחר נפיה קצרה נשמע קול נפץ עז שהרעיד את קירות הבתים. הדי הנפץ נשמעו בכל קצוי העיר. קולות נפץ אלה בשרו כי באה גאולה ליושבי העיר העתיקה היהודים. כשהתפזר העשן – נראה פרץ במקום הפצוץ.

– השער פוצץ! – צווחו הפלמ"חניקים בשמחה והם רצו איש איש נגדו לתוך העיר העתיקה.

באפלה נפגשו שני המחנות וגדולה היתה השמחה.

לפנות בוקר הובאו דרך הפרצה גדודי חי“מ מירושלים לחזק ידי הלוחמים ובאותו זמן הוצאו חיש מהר הפצועים והחילים התשושים אל עבר בתי החולים בעיר החדשה. אנשי הפלמ”ח, אשר משימות חדשות חכו להם, ירדו חיש מהר את ההר כדי להתחיל בקרבות חדשים.

אותו זמן חל מפנה לרעה. האנגלים, אשר עמדו בראש הלגיון, היו מבולבלים מן ההפצצה המוזרה של הלילה. משנודע להם בבוקר כי הנשק הוא פרימיטיבי למדי וכי כוח-ההרס שלו אינו גדול, החליטו לעודד את רוח לוחמיהם. הם הביאו חיש מהר תותחים בעלי עצמת אש גדולה, ממחסני הנשק הבריטיים, והחלו בהתקפת נגד חזקה אשר כמוה לא ידעו אנשי ירושלים לפני כן.

הלוחמים היהודים המעטים נדהמו מעצמת האש שנפתחה עליהם לפתע. אנשי החי"מ אשר בעיר העתיקה ראו עצמם לתמהונם מוקפים מכל צד בלוחמים ערביים. המצב החמיר והלך מרגע לרגע.

ירושלים העתיקה תבעה עזרה מהירה.

– הצילו את עיר דויד!

– בואו לעזרתנו!

– אנחנו אבודים!

קולות קריאה כאלה באלחוט קלטו אנשי הקשר.

– היה זה יום קשה לישראל.

יזהר קבל הוראה לבוא לעזרתה של הפלוגה שנתקעה ליד שער יפו, על מנת לחלץ אותה מן המלכודת.

הפלוגה התאספה במקום הרכוז ומשם שמו פניהם אל עבר שער יפו. לא קל היה לעשות זאת. מן העיר העתיקה נורו אלפי אלפים פגזים על העיר היהודית. הרחובות בעיר שממו. רק פה ושם נראה אדם חומק עובר ליד קיר נופל, ליד גדר אבנים עומדת על תלה.

מפעם לפעם נפלה פצצה בקול רעם ורעש. השריקות היו מחרישות אזנים והאבק שהיה עולה ממקום נפילת הפצצה היה מכסה בדוק עבה את המקום. אנשי הפלוגה היו מהלכים בשורה ערפית, כשכל חייל נושא עמו את נשקו האישי. אחרונים לפלוגה היו נושאי הנשק הכבד שעליו היתה גאוותו של יזהר. היה זה ה“מגלד”, מכונת יריה בעלת עצמת אש בלתי רגילה, שרק לפני ימים מעטים קבלוה.

פצצה אחת נפלה על אחד העצים וכרתה את צמרתו מעליו. המוני עלים נפלו ארצה והענפים הנשברים כרעו לארץ בקול אנחה כבדה.

יזהר – על אף היותו מרוכז בהליכתו נשא עין שלא במתכוון אל העץ והרהור חלף במוחו, “כי האדם עץ השדה”. כלום לא דמינו אנו לעצים אלה אשר גדלנו. הכינו שרשים במולדת ואמרנו: כאן נבנה ביתנו הלאומי, וראה מה עלה לנו? מפגיזים אותנו! כורתים מאתנו אברים אברים! עם כל נקודה נופלת וכל אדם נופל, דומה – כאילו נקטע, נקרע חלק מגופנו אנו.

ערפל כסה עיניו של יזהר כשנזכר מה עלה לו לגוש עציון, אשר נפל בידי האויב ואנשיו הלכו בשבי הלגיון.

– בכפר עציון, משואות יצחק, רבדים – איכה נפלתם בידי צר? ומי יודע, מה גורלם של הלוחמים שהלכו שבי לפני צר? האם נשארו בחיים? אולי התעללו בהם הערבים והרגו אותם אחד אחד?

– יזהר! התכופף! – צרח החייל שהלך סמוך לו. בו ברגע כאלו נחתה מהלומה בגבו. הוא נפל ארצה ואפו נחבל ברצפת האבן של המדרכה. לרגע נטלה ההכרה מיזהר, אך כעבור שניות מספר התעורר.

– העודני חי? – שאל המפקד את עצמו.

הוא נסה להרים ידו. אמנם כן, היא זעה!

– משמע שהנני חי עדיין. אך מה הכאב החריף שאני חש בפני?

יזהר קרבידו אל פניו והרגיש כי התלחלחה

– דם! הנני פצוע?

הוא התרומם ממקומו. בו ברגע ראה כי אנשי הפלוגה מתרוממים אף הם איש איש ממקומו. פני החיילים היו מכוסים בדוק של אבק. יזהר העיף עין משמאלו חור נמוק נפער בקיר של אחד הבתים. שברי זכוכית היו פעורים על פני הרחוב וסלסולי עשן התרוממו ועלו מעל הבית הבוער.

– היתה זו פגיעה ישרה בבנין! – הרהר יזהר – טוב שלא נפגענו.

– המפקד! – קרא אליהו רב-הסמל. – הנך פצוע.

אליהו קרב אל המפקד, הסתכל בפניו ואחר הפליט באנחת-רווחה:

– זה לא נורא! נפצעת באפך. נראה שנחבלת שעה שנפלת ארצה מהדף האויר.

– אין דבר. לא נורא – אמר יזהר וציוה לאנשיו להתקדם.

– חכה רגע! – אמר אליהו. – יבוא החובש הפלוגתי ויטפל בך. אין זה נאה שמפקד יסתובב בפנים חמוצים מדם. הדבר עלול להשפיע לרעה על החיילים.

החובש ניגש למלאכה. הוא נקה את הפצע בצמר גפן טבול במים, שם רטיה על הפצע, סגר עליו ברצועת פלסטר ואחר אסף כליו ואמר לשוב למקומו.

– תודה לך על שנקית את פני מן הלכלוך והאבק שדבק בהם. – הצטחק יזהר.

הפלוגה כבר הגיעה אל העמק, בפנת בית הקברות המושלמי, ועליה היה להתקדם לעבר המרכז המסחרי.

בצער רב ראו אנשי הפלוגה את המרכז המסחרי העברי שומם מאדם. הם זכרו כי ממקום זה נפתחה הרעה לפני חדשים מספר על ירושלים העברית. המוני ערבים שואפי-ביזה התנפלו על חנויות המרכז המסחרי, שדדו כל מה שיכלו ואת הנותר העלו באש. לשוא נסו כוחות ההגנה לבוא למקום ולגרש את המתפרעים. השוטרים, בני העם האנגלי, עמדו מנגד ונתנו יד חפשית לפורעים וכשנסו היהודים לגרש את הערבים, מיד צצו הבריטים וברובים מכודנים איימו על היהודים להסתלק מן המקום.

עתה היה המקום שמם מאין אדם. הבריטים הסתלקו מן הארץ, תוך תקוה כי צבאות ערב, וביחוד אנשי הלגיון שאומנו על ידי קצינים בריטיים הם אשר יגמרו את מלאכת השוד ויגרשו כליל את היהודים מירושלים.

בזהירות חמקו הבחורים מקיר אלי קיר. שריקות הפגזים הטילו אימה בלבבות, לא היתה כברת ארץ בכביש עליה לא נפלו כדורים נושאי מות.

– להכנס לחנויות! – ציוה יזהר.

באחת החנויות נגלה לעיניהם מחזה מחריד. היתה זו חנות לחמרי אינסטלציה סניטרית. היו שם כיורים, אגנים לרחצה ושאר אביזרי נוחיות. הכל היה הרוס ומנותץ.

– לערבים אין צורך בשטויות כאלה! – הרהר יזהר. למה להם קידמה למה להם נקיון?

האלחוטאי של הפלוגה הפעיל את מכשיר הקשר שלו: – הלו מגדל דוד אחד. הלו מגדל דוד אחד. כאן מאיר מדבר, אתה שומע אותי, עבור!

שעה קלה נשמע קולו המונוטוני של האלחוטאי, לפתע נפסק.

– חברה! קלטתי אותם! – צהל האלחוטאי.

החבריה הצטופפו מסביב למאיר וחכו לתוצאות השיחה. הוריד מאיר את האוזניות ומסר ליזהר דין וחשבון קצר ממה שנקלט: “אנשי הקבוצה נמצאים במרתף בית טנוס. הם מופגזים בלי הרף, התחמושת כמעט אזלה. הם מבקשים עזרה”.

– אנו באים אליהם! שיחזיקו מעמד! – יזהר הודיע.

האלחוטאי מסר את התשדורת ואחר קפל את כליו.

– חברה, להתקדם! עלינו לפרוץ את הקירות בין החנויות ובדרך זו נתקדם כשאנו מוגנים מכדורי הצלפים. לגשת לעבודה!

– זה רעיון! – התלהב אליהו הסמל.

החבריה החלו בהריסת מחיצות הבנינים. לאשרם היו מחיצות אלו עשויות בלוקים חלולים של מלט והעבודה לא גזלה זמן רב.

משהגיעה הפלוגה לקצה שורת החנויות, השתרע לפניהם רחוב שומם. מכל עבר נבטו אליהם חורים אפלים שהשחירו. היו אלה עקבות השריפה אשר השתוללה במקום. הכביש כולו היה זרוע שוחות ומהמורות אשר יצרו הפגזים.

– חברה! אני רואה את אנשינו, מציצים מן החורים אשר במרתף – צווח יורם בשמחה למראה חברי גדודו – הנה יוסי, הנה יואב והנה גם ישראל.

– חברה, התקדמו! מי בזחילה ומי בריצה שפופה. לא בבת אחת, הזהרו, לבל ירגישו בכם.

יזהר יצא לראשונה. הוא בדק את השטח היטב היטב, אחר זנק בריצה שפופה רץ אל המחסה של החנות מעבר לכביש.

הצלפים על החומה הרגישו בו, נסו לשלוח אחריו כדורים, אך הוא כאילו חמק ביניהם.

– בן חיל הוא המפקד שלנו! – קראו החברה, בראותם את יזהר ראש וראשון לכל מקום-סכנה והוא להם מופת במעשה.–– – חברה! אחריו! – קרא אליהו.

מיד החלו החברה זוחלים או אצים עד עברם את ה“שטח המת”. יזהר פקח על פעולת העברה מהצד השני.

הפגישה עם אנשי הפלוגה בבונקר היתה לבבית מאד. החברה, שהיו שרויים זה יותר מ-48 שעות בתופת האש, כלואים במחסן, רעבים ומופגזים, שמחו למראה הבאים. הם גמעו מן המים שהביאו להם אנשי הפלוגה המסייעת, לעסו מן הכריכים ופניהם נהרו.

  • טוב להרגיש כי אין אנו בודדים! – אמר דני גבה-הקומה בניב האנגלי שלו.

דני היה יהודי אמריקני, אשר התנדב עם פרוץ מלחמת השחרור לגדוד מוריה בירושלים.

– מקומי ביניכם! – אמר דני. – אתם מגינים על מולדת האומה, אף אני אגן עמכם. עמכם עמי ואלוהיכם אלוהי.

בהפוגה הקלה שהשתלטה בחוץ סיפר יזהר לאנשים, שהיו נצורים במקלטיהם, על המתרחש בארץ ובעיר. הוא סיפר להם כי קמה והיתה מדינת ישראל, כי בתל-אביב התכנסו נבחרי העם והקימו מנהלת-עם זמנית, שתשלוט בארץ עד בוא מועד הבחירות. הוא סיפר להם על ההתקפות שערכו אוירוני האויב על תל-אביב, על פלישת צבאות הערביים, על המערכה הקשה שנלחמים אנשי ההגנה שהפכו לצבא.

– אבל, – הודיע יזהר וקולו צלצל בטוחות, – נשק זורם אלינו לרוב. בים ובאויר מגיעים אלינו משלוחים של נשק. גם מדריכים מתנדבים באים אלינו. אין אנו בודדים, חברים. אם נדע להחזיק מעמד לפחות שבועיים ימים. עד בוא הנשק הכבד המוסע בדרכי הים, בטוחני שנדע להביס את אויבינו.

– ומה בדבר ירושלים? – שאל אחד הלוחמים ופניו השחורים מאבק ומזוהמה זוהרים למשמע הבשורות.

– ירושלים לא נכללה בתחומי מדינת ישראל – אמר יזהר בקול עצוב, – אך לא החלטת האומות המאוחדות היא הקובעת בענין ירושלים. את גורל ירושלים יקבע העם העברי, יקבע הנוער. אני בטוח, כי אם נדע להחזיק מעמד, תהיה ירושלים בינלאומית. דעו לכם, כל שעל אדמה שדורכת עליו רגל חיל עברי – שייך לעם העברי, זכרו זאת!

– תחי מדינת ישראל הצעירה! – הדהדו הקולות.

– חבריה! שלושה מטחי אש לכבוד מדינת ישראל! – הציע אליהו.

החבריה חשו אל החורים והחלונות. הם הציבו את מכונות היריה הכבדות החדשות, אשר הובאו זה עתה, ופתחו באש שוטפת לעבר עמדות הלגיון.

– הנה, ראו מה עצמתנו! שתתפקעו! – קראו החבריה כשהם רוקעים ומוחאים כפים למראה כל כדור שפגע פגיעה ישרה.

בערב, בחסות החשכה, יצאו החיילים העייפים לשוב אל העיר החדשה, אל הקסרקטין הזמני, על מנת להחליף כח.

בבונקרים נשארו יזהר וחכבריו.

החיילים נגשו לסדר את העמדות, להציב את הכלים, לדאוג למקומות מנוחה. מאיר האלחוטאי הציב את כליו ויצר קשר עם המפקדה.

– צוה וישלחו סיגריות ושוקולדה. מסור כי מצב הרוח מרומם – הודיע יזהר.

ממפקד המחוז התקבלה ברכה ללוחמי מגדל דוד עם הודעה, כי למחרת בבוקר הוא ישלח דגל ועל אנשי הפלוגה להניפו בראש הצריח.

– נעשה ונשמע! – הריעו החבריה משולהבים מן הידיעה.

הלילה הזדחל לאטו. פה ושם נקבה יריה את כסות הלילה העבה. הכל הרגישו, כי עם אור היום יתחיל הקרב הגדול. מעבר לחומה בקעו קולות של אנשים רבים, כשהם עובדים, גוררים ומציבים כלי-מלחמה על החומה.

– הלואי ונצא בשלום מן המקום הזה – הרהר יזהר לעצמו. בדמיונו ראה יזהר את פני אמו שבמושבה. ידע ידע, כי האם אינה ישנה בלילות, כי היא מרטיבה את הכר בדמעותיה והיא מתפללת לאלוהים כי ישמור על בנה הבכור, כי יציל אותו מכל צרה.

– אמא! אמה’לי שלי! ראי, בגרתי ואני עומד בראש חיל ישראלי, מול פני אויב העומד על החומה. ובכל זאת – אני עודני ילד. הוי, מה מתגעגע אני אליך, להחליק על לחייך, לחתום נשיקה, לחסות בצלך, אמא. הוי, אמה’לי שלי החמודה.

עם שחר החל מחול התופת. הערבים פתחו באש איומה. כל אבן, כל זרת קרקע – נפקדו באש. החיילים ירדו למרתף העמוק ולא יכלו להרים ראש או להציץ אפילו מבין החרכים. הרעש היה איום. אבני הקירות התפוררו ונמסו ממש מן האש האיומה, אשר נתכה עליהם.

רבים מהחיילים אטמו אזניהם, כי לא יכלו לשאת את שריקות הכדורים המזמזמים, את רעש האבנים הנופלות ואת שקשוק הרעפים הנשברים והנופלים לכל צד.

פתע – פצצה עזה הרעידה את הבנין.

– אנו קבורים חיים! – רעד קולו של יוסי. – הבנין בתמוטט עלינו.

– שיהיה שקט! – צווח יזהר.

אליהו קרב אל יזהר ופתח בהתיעצות.

– צריך לשמור על ה“מוראל” – קבע יזהר – תן להם לאכול ולשתות. והעיקר – יש לעמוד על המשמר: להוציא חיילים לעמדות ולראות את המתרחש. אם יצאו הערבים מן החומה לתקוף אותנו בקרב פנים אל פנים, נדע להשיב להם מכה אחת אפים. ולפי שעה, חסכו כדורים! אל תשיבו אש!

כל אותו היום החזיקו האנשים מעמד. בשעות אחר הצהרים פתחו הערבים בהתקפה אדירה. קודם לכן הם ריכזו אש איומה על עמדות הישראלים על מנת לרכך את פני החזית ולצאת אל עמדות היהודים. הערבים התקרבו אט אט. הם תמהו משלא נפגשו בהתנגדות או באש מצד היהודים.

– איל יהוד הרבו – היהודים ברחו! – צווח המפקד הערבי. – עליהום! – ומיד קפץ, התייצב מלוא קומתו ובתנועת-יד ציוה על פקודיו לרוץ לעבר העמדות היהודיות.

– הא לך עליהום! – רטן אליהו. הו כוון רובהו והפיל את המפקד.

בסערת הקרב לא חשו הערבים ברגע ראשון כי מפקדם נפל. הם התרוממו מעל האדמה ובתרועת גיל החלו רצים קדימה כשהם צועקים: – אידבחו איל יהוד.

אש שוטפת קדמה את המתנפלים וקצרה בהם כקצור חרמש בקמה.

הגל השני שפרץ ויצא מן החומה, גורלו לא היה טוב מן הגל הראשון.

המפקד הערבי העליון שראה את תבוסת צבאותיו, צוה על לוחמיו לשוב, אך הוא שלח בעמדות היהודים אש עזה אשר גרמה לחללים בקרב המגינים.

לעת ערב, כששככה סערת הקרב, יכלו היהודים לאסוף את פצועיהם ולסכם את מצבם.

יזהר קרא את מאיר וביקש ממנו למסור על המצב למפקדת המחוז, הוא דרש לפנות בהקדם את הפצועים, הסובלים קשות ומרפים באנחותיהם את ידי הלוחמים, מלבד זאת ציוה על מאיר לדרוש תחמושת.

– ויש להעמיד הכן פלוגה נוספת כדי לחלץ אותנו מן המיצר. אם יהיה עלינו לסגת.

מאיר החל מתקשר עם המפקדה ולהעביר את התשדורת.

– שאל, מה חדש? מה נשמע בהר ציון? – ציוה יזהר.

שריקות איומות בקעו ממכשיר הקשר. קולות רעש הדהדו במרתף ואחר נדם הכל.

– המפקד! – רגש קולו של מאיר. – המכשיר התקלקל. נפסק הקשר עם המפקדה.

– אנו מנותקים! – הרהר כל אחד מן הלוחמים. לרגע השתרר היאוש בקרב הלוחמים. בתוך החשכה הכבדה נדמו כל הקולות. השתלט חושך בלבבות הפועמים.

– חבריה! – נשמע קולו הבוטח של יזהר. – אל פחד! ניני המכבים, אספו כח! עמדו בגבורה! אני בטוח, כי המפקד מאיר לא יעזוב אותנו. הוא ימצא דרך להתקשר עמנו.

יזהר נתן צו לחלק מן המשקה, על מנת לעודד את החיילים.

– חברה, עליהם לנוח!

לפי פקודתו הלכו כמחצית הנלחמים לשכב לנוח לחטוף שינה קלה. את הנותרים חלק יזהר לשניים: חלק מהם יצא לשמירה ולהגנה ועל החלק השני ציוה לצאת בזחילה ולפשט את החללים וערביים שהתגוללו לרוב בקרבת העמדות.

– עליכם לאסוף בעיקר תחמושת. אנו זקוקים לכדורים ולרמונים. יכולים אתם להביא כמה רובים, אם כי באלה אין לנו מחסור – הסביר יזהר.

בראות המפקד כי אנשיו מהססים לצאת מחוץ למקלט, החליט הוא עצמו להיות להם למופת.

– אחרי! – נתן יזהר צו, והוא עצמו התייצב בראש הכתה היוצאת.

בהערצה לוו הלוחמים בעיניהם את יזהר אשר יצא ראשונה לדרך מסוכנת.

– המפקד, – התחנן אליהו. – אל תצא, מה יהיה, אם חס וחלילה תפצע או תמות. מה יהיה עמנו?

– לא אמות כי אחיה! – פסק יזהר פסוקו.

לשמע הדברים שנאמרו בבטחון מפי המפקד יצאו בעקבותיו יתר החיילים כשבלבם החלטה נחושה – לא לבייש את המפקד.

ליל שמורים היה לחברי המפקדה במרכז העיר. מכל צד הגיעו בשורות-איוב על נסיגות ועל מפלות בחזיתות. הידיעה כי העיר העתיקה נפלה בידי צר וכי למעלה משלוש מאות וחמים נפלו בשבי, דכאה את רוחם של היהודים, יזהר ואנשיו לא ידעו כל כך דבר.

מאיר המג"ד התהלך כל היום כסהרורי בחדרו. מפעם לפעם פנה אל המודיעין בשאלה: – מה חדש מיזהר?

– נראה שמכשירי הקשר שלו התקלקלו – השיבה האלחוטאית. – נסינו יזה כמה פעמים להתקשר עמו ואין תשובה.

– ההפגזות הללו על עמדותיו, מוציאות אותי ממש מדעתי – רטן מאיר. מי יודע אם נשאר עוד מישהו חי שם בבונקר הענק? מי יודע אם לא נהרגו האלחוטאים? יש לבוא עמהם קשר. עלינו להצילם.

השתררה דממה מעיקה שהופסקה מפעם לפעם על ידי שאון פגזים נופלים, שריקות קליעים עוברים וצלצול שברי-זכוכית שהיו מתפזרים לכל עבר בהשברם מהדף האויר.

אנשי המפקדה היו שרויים איש איש בדאגותיו. מאיר הרהר רבות. האם לא רצוי היה שיצא הוא בראש שרידי גדודו לחלץ את יזהר ואנשיו מן המיצר.

לבו של השליש היה נתון לאשתו וילדיו, זה שלושה ימים לא ראה אותם ולא שמע עליהם דבר. “מי יודע”, הרהר האיש, “האם אשוב לראות אותם את היקרים שלי, או שהמוות יקדים לבוא בטרם אזכור להעיף מבטי עליהם?”

האלחוטאית? היא לא הגתה במות. “הן לא יתכן כי אני אמות, כה צעירה אני, כה חפצה חיים, כיצד זה אמות?”

נכנסה יפה לחדר. היא שבה זה עתה מן העיר העתיקה.

– מה הדממה השולטת כאן? – שאלה הקשרית.

– אין ידיעה מיזהר – השיבה האלחוטאית.

– מה? – קפאה השאלה על פניה של יפה שחוורו, עד כי נדהמה האלחוטאית מן הנשנוי שחל בה בנערה.

– ומה הודיע האלחוטאי על הפלוגה הנצורה?

– הוא לא הודיע דבר. לא ברור מדוע הוא שותק.

– יתכן שהתקלקל המכשיר – אמרה יפה.

– ויתכן כי נהרג – העיר השליש.

– לא! הוא לא נהרג. הם לא הרגו! – זעזע קולה של יפה את הדממה שהיתה רוויה עצב ודאגה.

לעיניה של יפה נצבה דמותו של יזהר, מפקדה ואהובה.

– עלינו להגיע אל יזהר! – צווחה הנערה ועיניה נצתו וזהרו שבעתים, עד כי כסו על חיוורון פניה.

– להגיע? איך? כיצד? הן לא נוכל להקריב חיי אדם! מי זה יסכים ללכת תוך האש?

– אני אלך! שלחו אותי! – פנתה יפה במבט נוקב, פעם אל מאיר ואחר אל האלחוטאית, אל השליש ואל יתר הנוכחים בחדר.

פני כל הנוכחים כוסו דוק של אודם. ההיתה זו התרגשות מרוח הגבורה של הנערה או קנאה ליזהר, אשר זכה להערצה כה כנה מפקודיו, שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים?

– לא תלכי, יפה! נחכה ונראה כיצד יפול דבר – יצאו המלים מפי מאיר המג"ד בכבדות.

– המג"ד! למה לא אלך? עשרות בחורים נמצאים שם בסכנה. עלינו להחיש להם הצלה. הנה הערב קרב ובא. בחסות הדמדומים אלך לבטח. ברכתו של יזהר – תלווה אותי בדרכי. בר-מזל הוא יזהר. אני מקוה כי הוא עודנו חי, אך הוא זקוק להוראות, כתוב, מה הוראה תתן לו ואני אעביר אותה. אני מוכרחה לעשות זאת המפקד. אנא, כתוב את הפקודה.

– אם רצונך בכך, אעשה, – החליט המפקד, כשהוא מעיף עין מסביב ואומר אני את שלי עשיתי. לא אהיה אשם במות הנערה.

מאיר כתב את הפקודה המחייבת את הבחורים לסגת עם רדת הלילה.

– אין טעם להגן על המקום, כי הפעולה עצמה – כבוש שער ציון – נכשלה.

מאיר צוה ליפה, כי תודיע ליזהר להשתדל לצאת בהקדם. על האנשים לפתוח באש חזקה ובחסות אש זו והחשכה לסגת לאט לאט. – כאשר נשמע את מטחי האש שאתם תמטירו, נפתח אנו בחפוי עליכם. פלוגה של חיילים תחכה לכם בקרבת מקום והלואי ותצליחו לצאת בשלום.

יפה, נטלה את הפתק, קבלה הוראות, הצטיידה בכמה חבילות שוקולד, שי ליזהר אשר בכר שוקולד על העישון, ויצאה לדרך.

בחוץ כבר שקעה השמש. ברחוב הריק החלו מפיעות דמויות, כשהן הולכות בצדיו והן חומקות-קופצות בעברן ממדרכה אל מדרכה. קול היריות נדם והלך. אי פעם הורעד האויר משאון פגז נופל ואחריו השתרר שקט מעמיק. יפה קרבה והלכה אל עבר המרכז המסחרי. במידה שקטן והלך המרחק ממחוז חפצה, גבר השממון וגברה האימה בלבה. הרחוב היורד אל הגיא היה זרוע מהמורות. שברי-זכוכית התנוצצו ורפדו את הרחוב שהיה שקט מאין אדם. בחשאי עברה יפה מפתח של חנות אלי פתחה השני, בבקשה מחסה מעין רואה.

חתול מזה-רעב נקרה לה בדרכה. הוא קפץ לקראתה מעל אחד האשפתונים. שהיה ריק; ניכר, כי ימים מספר עברו עליו מבלי לראות פסולת ושיירי מזון. החתול פער פיו כמתחנן: הצילני מרעב, האדם.

רחמיה של יפה נכמרו על בעל-החי המסכן. נגשה אליו ובקשה ללטפו, אך בו ברגע חשך העולם מסביב לה. פגז נפל סמוך לה ובנפלו העלה תמרות אבק.

בתוך תמרות האבק העולה, נעלם החתול ונס על נפשו. יפה, שמצאה עצמה שכובה על הארץ, מששה אבריה ומראתה כי הנה שלימה, שלחה רגליה והחלה רצה כנרדפת מפני רוח אל עבר המטרה.

מעתה תכפו היריות. מראות החורבן והזוועה היו חתומים על כל צעד ושעל. גגות הבתים הוסחו, אם על ידי פצצה או על ידי אש. בולי עץ משחירים ומרישים ארוכים שדקרו בשחור את השמים, נראו פה ושם כתלויים על בלימה במרומי הקירות. על פני הדרך נערמו שברי-אבנים ומכיתות-רעפים וההליכה היתה קשה מאד בין מכשולים אלה.

למראה גלי האבנים ולשמע היריות הבוזקות-נופלות, עבר הרהור בלבה של הנערה: “טוב שהרחוב משובש כל כך. הודות לגלי אבנים אלה קל לי לעבור ביניהם בזחילה מבלי שירגישו בי”.

אנחת-רווחה פרצה מפי הנערה כשראתה במרחק כמה מאות מטרים ממנה את הבית הגדול בו התבצרה הפלוגה המכותרת.

– תודה לעל שאני קרובה אליהם.

ועוד מלתה על שפתיה וקול רעם איום החריד את האויר השוקט. היתה זו פצצת-ענק שנפלה לא הרחק ממנה.

– נגזרתי! – מלמלה יפה.

אושר אין קץ חלחל בכל אבריה כשקמה והרגישה כי היא שלימה ובריאה. “נראה שבאמת אני מחוסנת מכל רע!” – הרהרה הנערה.

אוי! הצילו! – שמעה יפה לפתע קול גניחה עולה מבין החרבות מכיתות-הפצצה.

– “מי זה הקורא?” – שאלה יפה עצמה, מלחמה עזה התלקחה בתוכה. הקול האחד אמה לה: “יפה, עשי את המצווה עליך, רוצי אל המטרה, מסרי את ההוראות. עשרות חיי אדם תלויים בך”, והקול השני אמר לה: “יפה! אדם נפגע, מי יודע מה מצבו? עליך להגיש לו עזרה”.

והקול השני גבר. יפה סטתה מן המסלול וקרבה אל עבר הקול הקורא לעזרה

– זה אתה? – ספקה יפה כפיה למראה אליהו, סמל פלוגתה.

– כן, זה אני! כיצד הגעת את הנה?

יפה ספרה בחפזון את דבר שליחותה.

– עליך ללכת, הזדרזי – אמר אליהו.

– ואתה? אני נשלחתי כמוך, אך – לכוון ההפוך. יזהר פקד עלי לחדש את הקשר. קויתי כי אספיק להגיע בשלום אל המפקדה, אולם נראה שנפצעתי קשה מן הפצצה.

– אני אוטפל בך! – קראה יפה בחום, – נראה, היכן נפצעת?, ומיד גהרה על אליהו והחלה מפתחת את כפתורי חולצתו.

פגז שני נפל פתאום ברעם ורעש בדיוק באותו מקום. מעוצם ההדף נפלה יפה על אפה ופיה נמלא כולו אבק עד כדי מחנק. בתוך המהומה החלה יפה חשה כאלו אלפי אלפים פטישים הולמים ברקתה. נוזל לח מלא את חולצתה ודקירות, דקירות לאין ספור, החלו חולפים עוברים בכתפה.

– מה קרה לי? – שאלה יפה עצמה.

כשנמוג האבק ראתה הנערה לחרדתה,, והנה… היד – ידה אשר החזיקה את הפתק – מוטלת לרגליה לארץ!

– כיצד הגיעה היד לרגלי? – התקשתה הנערה בשאלתה. – הלא עלי להביא את הפתק בהקדם אל יזהר.

– אל יזהר! – גמלה בלבה ההחלטה הנמרצת. יפה תפשה בידה השניה הבריאה את היד הנופלת, החיקה אותה לפניה והחלה רצה ריצה מטורפת לפניה. מימינה ומשמאלה שרק המות והשיב ריחות גפרית ואש בפניה, אך היא לא חשה בהם.

החיילים, אשר עמדו על המשמר והיו צופים על פני המרחב, נדהמו למראה רוח-הבלהות המוזר שרץ לפניו בכל מלוא קומתו וידו הכרותה מושטת לפנים.

אחדים מהם כסו פניהם פניהם בידיהם, כי לא יכלו להביט במחזה האיום אשר התקרב אליהם.

–זהו המוות! – קרא יוסי החייל והוא כרע תחתיו כשרוח עועוים נכנסת בו והוא בוכה בקול לא אנוש, מרעיד לבבות.

יפה הגיעה עד לעמדה.

– היכן יזהר? שאלה, ומיד נפלה מתעלפת.

ידים רחמניות תפסו ביפה והכניסו אותה אל תוך המחסה. יזהר שהובהל אל הבאה, עמד נדהם למראה עיניו.

בקרבו, פקחה יפה עיניה.

–יזהר! – לאט קולה ורחמים ואהבה שפעו ממנו, – הבאתי לך מכתב. אחד החיילים הרים את היד הכרותה וביקש להוציא מבין האצבעות את הפתק.

– הנח את ידי! היא שלי! עליכם להדביק אותה שנית אל גופי – צרחה הנערה.

– החובש! – נתן יזהר צו. – קראו לו ויבוא.

החובש נגש והחל מטפל בפצועה שהתעלפה.

– היא אבדה דם רב, היא מוסיפה לאבד דם. עלינו להביא אותה בהקדם לבית-החולים.

יפה שכבה אין אונים. לבו של יזהר היה כבד עליו. כסהרורי פתח את הפתק ובו הוראה מפורשת על נסיגה.

– נסיגה! – הרהר יזהר. – כיצד? האש מתלקחת מכל עבר ומי יודע כמה חללים יהיו לנו בשעת הנסיגה.

החובש נגש אל יזהר ואמר לו כי עשה כל אשר ביכולתו. שטף הדם נעצר, אך יש הכרח להביא את הפצועה לבית-החולים.

יפה שכבה דמומה. פניה החיוורים היו מכוסים בתלתליה השחורים והיא דמתה למת.

– יזהר! היכן יזהר? – קראה הנערה נחרדת.

– אני פה, על ידך.

– יזהר! אתה חי? תודה לאל! – מלמלה הנערה. – יזהר! – חבקה הנערה בידה האחת את המפקד שגהר על מטתה, – עליכם להסוג בהקדם. מאיר המג"ד שלח פלוגה לחלץ אתכם. הם נמצאים במרחק של כחמש מאות צעדים מכם. הם יתבצרו בקרבת בית הקברות המוסלימי. עליכם לפתוח באש כבדה. אל תחוסו על תחמושת. בחסות מסך האש תתחילו לסגת. הפלוגה שתפסה עמדות בבית הקברות תפתח באש כשתתקרבו אליהם וככה הם יחפו עליכם בנסיגה. מהרו להציל את נפשותיכם.

– הרגעי יפה! – השיב יזהר וידיו לטפו ברוך ובאהבה את לחייה הנפולות של הנערה.

– יזהר, לו ידעת מה טוב לי להיות על ידך. אני כל כך שמחה שהצלחתי להגיע אליכם. עתה אני יכולה למות בשקט.

– טפשונת, למה תמותי! עוד נראה חיים. עוד יבוא יום ונספר לנכדינו את אשר עבר עלינו אז בימים ההם. כאשר קמה המדינה. הנכדים ישמעו ויפטירו בשפתותיהם: הזקנה שוב שבה לספר את הצ’יזבטים שלה.

שחקה קלה עלתה על שפתי יפה הלאות. עיניה נעצמו והיא נרדמה קלות.

יזהר קם מעל הפצועה והחל מחלק פקודותיו.

הובאה אלונקה ושנים מן החיילים עם החובש העלו את הפצועה על האלונקה והחלו צועדים אל עבר העיר החדשה כשמסביב להם גוברת החשכה.

תופת של אש פרצה לפתע מן הבונקר. חיילי ישראל שלחו כדוריהם אל עבר החומה כשהם מטאטאים באשם כל התנגדות והורסים כל צל של עמדה אשר לפניהם.

הערבים נבהלו מן האש החזקה. הם התכנסו לתוך עמדותיהם ולא העזו להוציא ראשם החוצה. תוך תקופה קצרה זו החלו האנשים בנסיגתם.

אחרון היה יזהר, אשר נשאר עם הפלוגה הקטנה לחפות על היוצאים. רק כאשר נפתחה אש מאחורי עמדתו, סים את הנסיגה. בחפוי אש של הפלוגה שבאה כתגבורת, הצליחו יזהר ואנשיו להגיע אל העיר החדשה באבידות קלות.

43

28. בבית החולים


האחיות בבית החולים נדהמו למראה הפצועה שבאה לפניהם. יפה שכבה על האלונקה, כשידה הבריאה מחזיקה בגדם ידה הכרותה.

למראה האחות בלבן, חזרה לרגע קט ההכרה אל הנערה והיא פנתה אליה בתחינה:

– אנא, אחות, חברי מהר את היד אל גופי בטרם תיבש.

– הרגעי חביבתי! – קראה האחות וכסתה פניה, כי דמעות עלו בדוק סמיך על רואותיה.

גם האחות הראשית שהובהלה לבוא אל הפצועה, התחלחלה למראה הפצועה.

– העלו אותה על המטה! חושו, קראו לרופא!

יפה לא שמעה עוד את ההמשך. היא שקעה בתרדמה. השכחה השתלטה עליה כליל. היא זכרה רק כי ראתה את הרופא גוהר עליה והוא נראה כה עייף, כה לאה.

– דוקטור! עליך להציל אותי, אני רוצה לחיות, לחיות – מלמלה הנערה ואחר חדלה.

– עלינו לנתח אותה. יש חשש לאלוח הפצע. המסכנה היא אבדה דם רב. אחות, חושי, הביאי פלסמה לערוי דם.

הפקודות יצאו דחופות. בית החולים כולו כאלו פסק לחיות לרגעים מספר את חייו והכל היו נתונים לדאגה להצלחה של הקשרית האמיצה.

לאור פנסי נפט מבליחים בוצע הנתוח. מסביב לחולה רחשו בני אדם אשר בקשו לגאול אותה מצפרני המות.

לאחר הנתוח הועברה החולה לאולם החולים. בין הפצועים נודע מעשה הגבורה של הנערה, אשר בזכותה נצלו עשרות חיילים ממות בטוח. מכל עבר ופינה נשלחו מבטים, מבטי חמלה והערצה, אל עבר מטתה של יפה. מפעם לפעם בא שליח מן המפקדה לשאול לשלומה. אחיות, בעוברן ליד מטתה של הפצועה, היו שולחות עין דומעת לעבר פניה והן מפטירות:

– אך זוהי נערה גבורה.


יפה שכבה חיוורת כסיד. מפעם לפעם היתה מתעוררת ושואלת:

מה שלומו של יזהר? היכן הוא?

אביה ואמה של יפה הובהלו ובאו אליה. היה פקחה עיניה לרגע כאשר גהרה עליה אמה ואמרה: שלום לך יפה שלי.

אני פצועה! השיבה הבת.

– אל תתרגשי בתי היקרה, את גבורה!

– כן! כן! – מלמלה יפה, – ואיפה הגבור שלי…!

רב שעות היום היתה החולה שקועה בדמדומים. מפעם לפעם היתה מרעידה בכל עברי גופה ומקשת לקום, כשהיא צורחת בול לא קולה: היכן היד שלי? השיבו לי את ידי!

יש והיתה הנערה מעיפה עין לכל עבר כאילו היו העינים מבקשות את מישהו

האחות היתה נגשת ושואלת:

– מה תבקשי יפה?

– את יזהר! האם הוא חי?

– כן! הוא חי! – השיבה האחות. – בקרוב תבריאי ותשובי אל תפקידך. יזהר יבוא אליך לבקר אותך.

– מה? הוא יבוא? לבקר אותי? – נשמע קולה המתרונן של יפה.

– לא! לא! אסור לו לבוא. הוא בתפקיד. יזהר שומר ישראל הוא. עליו להגן על העיר שלנו.

יפה שקעה בדמדומים. בחלומה רואה היא לפניה את גבורה האביר, את יזהר, והנה הוא רם וגבוה. רוכב על סוס לבן, חרבו שלופה בידו והוא דוהר בראש צבאו המתכונן לעבור בסך דרך שער יפו. הנה מתקדמת הפלוגה, כשעיני הכל נשואות אל הרוכב האמיץ. ידים לעשרות, ידי אמהות רחמניות, מרימות את עולליהן ואומרות: הביטו! ראו! הנה גואלה של ירושלים לפניכן!

ביום השני הורע מצבה של יפה. הרופא חשש מאד לחייה. נראה שהיא סובלת מהלם נפשי, אשר זעזע אותה קשות.

הופיע יזהר ועמו מאיר המג"ד ושאר הקצינים. יפה שכבה אין אונים, חוורת כסיד.

משקרב יזהר אליה, כאילו חשה בו. היא פקחה עיניה וגל של אושר הציף פניה החוורים ויצק בהם אודם מפליא.

– יזהר! אתה הוא זה? אנא חבקני נא, יזהר היקר! אתה חי?

– אני חי, חביבתי, וגם את תחיי! – מלמל יזהר בהתרגשות.

– רואה אתה, אני בכל זאת הצלחתי להעביר את הפקודה – דיברה יפה ופנתה אל עבר מאיר המג"ד.

– אין כמוך אמיצת לב! – השיב מאיר.

– הוי, כמה אני שמחה! אני מאושרת! – קראה יפה ובקשה לקום ולהתיחשב על המטה.

– חלילה לך! אל תתאמצי! – התחנן יזהר ולפת ברכות את גופה הצנום.

– מה טוב לי, יזהר… אני שמחה להיות על ידך, לחוש את נשימתך קרוב אלי. אני רוצה לחיות! אתם שומעים? – התרוממה לפתע מעל מטתה ועיניה התלקחו באש לא טבעית.

אני רוצה לחיות! אתם שומעים? – הדהד קולה בתוך האלם אשר השתרר באולם לשמע צריחותיה של הנערה.

הרופא הזקן הופיע בפתח כשהוא מוקף בפמליה של רופאים צעירים ההולכים בעקבותיו ושותים בצמא כל מלה וכל משפט היוצאים מפיו.

יפה הרגישה בבאים.

– דוקטור! בוא הנה! – קראה יפה ושטחה אליו זרועה – אהא דוקטור! הלא אתה כל יכול, הצילה אותי, גאל אותי מן המות. אינני רוצה למות. אני כה צעירה וטרם טעמתי טעם של חיים עלי אדמות.

הרופא קרב אל החולה, הרגיע אותה, נחמה והבטיח לרפא אותה בהקדם.

– יפה! יפה’לי, הרגעי! ודאי תחיי ועוד תזכי לראות ימים טובים בחייך. עליך להתחזק, לשאוב כוחות לקראת הנתוח הבא. אם יעבור הנתוח בשלום – הרי העתיד לפניך, יפתי.

– נתוח? אני מוכנה גם לזה! – ענתה יפה וברק של שמחה הצית פניה החוורים. – אתה שומע, יזהר? אני אעבור נתוח, ותראה, אני אבריא מהר.

– בודאי! – הפטיר יזהר בקול דממה.

נהרה הופיעה על פני יפה הלאים. ראשה צנח על פני הכר כששפתיה ממלמלות

– אני אבריא! אתה שומע, יזהר? למענך אני אחיה…

– המסכנה! היא אבדה דם רב מפצעיה – אמר הרופא, בפנותו אל עבר המלוים אותו, – עלינו לערות מנת דם אל גופה עוד בטרם נגש לנתוח.

– דוקטור! אני מוכן. אני מתנדב לתת מדמי לפצועה – מלמל יזהר בהתעוררות.

– בסדר! – השיב הרופא.

מיד פונתה מטה ליד מטתה של הפצועה. יזהר השתרע על המטה והרופא

קרב את מכשירי ערוי הדם אל בין שתי המטות. אחד העוזרים הצמיד חלק אחד של המכשיר אל ידו של יזהר ואת השני אל ידה של יפה.

– מה אתה עושה, המפקד? – קראה יפה בהתעוררות ובתדהמה.

– טפשונת! אנו הופכים להיות חברים לדם! – אמר יזהר.

דמעות גיל ותודה נראו בעיניה של יפה למראה מסירות הנפש שגלה יזהר.

– בזכותך, המפקד, חיה אחיה! – מלמלה.

ובפנותה אל הרופא אמרה:

– הרופא! ומיד אחרי הערוי אני עוברת לחדר הנתוח. אני רוצה להבריא מהר.

לאחר ששלמה פעולת ערוי הדם, הובאה עגלה ושני אחים הסיעו את יפה אל חדר הנתוחים.

– אני לא אצא מכאן עד אשר אדע ברורות מה מצבה של יפה שלנו, – החליט יזהר.

וכשיצאה סוף סוף האחות מחדר הנתוחים והיא עודנה מכסה פיה במטפחת, קם יזהר ובפיו כאלו קפאה השאלה:

– מה שלום יפה?

– יפה חיה תחיה. בזכותך, יזהר, בעדודך היא שבה לתחיה… לך לשלום לביתך ותנוח מעמלך ומן ההתרגשות הקשה אשר עברו עליך – לחשה האחות וגל של חום הציף אותה למראה פניו הקורנים של המפקד הצעיר.

– היא באמת תחיה? – גמגם יזהר ונשא עיניו אל המבשרת.

– בודאי! הנתוח עבר בהצלחה – השיבה האחות.

יזהר שם פניו אל עבר הדלת.

– ושא ברכה מיפה הקשרית שלך! – ליוו אותו בצאתו דבריה של האחות.






  1. קרע בדף. מלה חסרה. הערת פב"י  ↩

  2. יש כאן טעות בהדפסה, חוזרת שורה שכבר נכתבה וחסרה שורה. הערת פב"י  ↩

  3. במקור נדפס בטעות כך: “חש היפה”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. במקור מודפס בטעות: תענוגה. (הערת פב"י)  ↩

  5. במקור מודפס: ונגדולים. הערת פב"י  ↩

  6. במקור מודפס: הפכפכך. הערת פב"י  ↩

  7. במקור מודפס: צפירת. הערת פב"י  ↩

  8. במקור מודפס: הפוי. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2734 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!