רקע
אהרן מגד
ירחי הדבש של פרופסור לונץ

הערה: מילים בלשון האכדית ומושגים מן המיתולוגיה האכדית, הפזורים פה ושם, שאבתי מספרם של ש' שפרה ויעקב קליין, “בימים הרחוקים ההם”, ומספרה של ש' שפרה, “מעלילות ראשית עד מלאכים ונביאים” (שניהם בהוצאת “עם עובד”).

א"מ


 

פרק ראשון    🔗

פרופסור לונץ חי כטיפש ומת כטיפש. צר לי לומר זאת, כי פרופסור לונץ היה, לאחר הכול, מלומד בעל שם, חוקר דגול, שמחקריו על המממלכה החיתית ועל “ארץ חת”, מן המאה השבע-עשרה לפנה“ס ועד 711 לפנה”ס, כאשר נכבשה כרכמיש בידי סרגון השני, זכו להערכה רבה בקהילות האקדמאים העוסקים בחקר המזרח הקדום באירופה ובאמריקה; וגם בגילו המתקדם, בעוברו את גיל השבעים – ואף שעז לחלוק בחוצפה רבה על חוקרים נודעים ומקובלים כווינקלר האשורולוג וביטֶל – היה מוזמן לכנסים בינלאומיים במדעי הדתות ובאנתרופולוגיה ולהרצאות באוניברסיטאות קיימברידג' ופרינסטון; ובכל זאת, אינני יכול להימנע מלחרוץ משפט כה חסר רחמים עליו. צר לי, כי אני, גם כשבזתי לו ורתחתי עליו, הערכתי אותו. הוא היה אדם טוב, בסך הכל, טוב, אבל טיפש. וכדאי פעם לעשות מחקר על יחסי הגומלין בין טוב לב לטיפשות. לא ייאמן לאילו מעשי שטות יכול פרופסור מלומד, מחונן בכישרונות רבים, להגיע. ואני, בדרך כלל, מרכין ראשי בפני מלומדות, השכלה, כישרונות. מי מאלה שקראו את מחקריו המעמיקים, בעברית או בתרגום לאנגלית או לגרמנית, היה מאמין שהאיש המלומד הזה הוא שוטה גמור ביחסיו עם גברים ונשים, בכל מה שאינו נוגע בעניינים שבתיאוריה או בסוגיות היסטוריות, ארכיאולוגיות וכיוצא באלה. אבל אני, שהייתי נושא כליו, מזכיר צללים שלו, בן בית אצלו יותר מחמש שנים, הייתי עד אילם להתנהגות הנואלת שלו, עם אשתו, עם בתו, עם בת זוגו השנייה, עם עמיתים ושכנים, ולבי כאב עליו. עד כדי כך, שלעתים קרובות התאפקתי מלעצור אותו באמצע דיבורו או צחוקו וללחוש באוזנו: פרופסור לונץ, הפסק להשתטות! אתה לא מרגיש שאתה מבזה את עצמך?

האם ראויה הסכלות לרחמים? – אני מסופק. “פָּגוֹש דֹב שַׁכּוּל בְּאיש ואַל כסיל באיוַּלתו”, אמר החכם מכל אדם. או שמא צדק אראסמוס, שכתב כי הסכלות היא סגולה נגד הזִקנה?

והרי ברגע שבישר לי, בחיוך נואל על פניו, כשהוא פורש זרוע ידידותית ואינטימית על כתפי, שהחליט לשאת לאישה את איילה, הצעירה ממנו ביותר מארבעים שנה, כמעט התפלצתי. נטרפה עליו דעתו? נזדעקתי בתוכי. להתגרש, הלכה למעשה, כדת וכדין, מאשתו סופיה, שהוא נשוי לה זה יותר משנות דור, ולעמוד תחת החופה עם התלמידה המופרעת, אם גם מוכשרת, הזאת?! הוא לא חש ולא מבין שהוא ממיט אסון על עצמו?! היה בי זעם כזה כלפיו ברגע שהודיע לי זאת, כאילו אני איש סודו, שרציתי להטיח אגרוף בפניו ולצעוק: אידיוט! אידיוט! מה אתה עושה?!

כשהייתי עד לראשית פריחתה של אהבת הסתרים המגוחכת הזאת, עשרה או שנים-עשר חודשים לפני בשורתו החגיגית של אדוני המלומד על חופה וקידושין עם איילת האהבים שלו, חשבתי בלבי שאהבה אפילה זו תיבול באותה מהירות כמו שהנצה. שיגיון של זקן בן שבעים ושלוש שמרגיש כי עוד כוחו במותניו והוא יכול לחדש ימיו כקדם, מה גם שהזדמנות נדירה נפלה בחלקו, כאשר תלמידה יפהפייה, שאיזו פראות מסתורית סוערת בה, מעריצה אותו ושוחרת את קרבתו, אינה מחמיצה אף אחת מהרצאותיו, נשארת גם לאחר סיומן וממהרת לגשת לקתדרה לפני שיצא מן החדר כדי לברר, לשאול, להביע דעה; ולעתים כה קרובות גם מידפקת על דלת לשכתו, מתיישבת – בנוכחותי כמובן, כי אני כנושא כלים שלו סמוך אל שולחן הצדדי – מחברת סלילים עבה על ברכיה, והיא נושאת את עיניה השחורות, הנוצצות בהערצה, בערגה כמדומה, אל פני הפרופסור, עם שער השיבה הגזוז קצר ומסורק למשעי המקיף את לחייו כזר סביב-סביב – מה ששיווה לו מראה טרזני, נלעג במקצת, לדעתי – בבקשת עצה, הדרכה, לגבי פרטים מסוימים בעבודת המאסטר שלה, שעליה היא שוקדת זה שנה, על דיני האישות בחוקת חמורבי האמורי מלך בבל בעל השם השֵמִי; והפרופסור עצמו, אני רואה – ולבי נלחץ בי מכעס חנוק על היחסים האלה הנרקמים ללא בושה לעיני – ממש מתמוסס לפניה. סומק פורח בלחייו, עיניו התכולות מתלחלחות, נדמה שעוד מעט תדמענה, דבש וחלב תחת לשונו: בעניין לוחות מארי, אני מקווה שאת מתעכבת על משמעות העובדה שהיו כתובים באכדית… ומה זה אומר לנו ששמות המלכים הראשונים של שושלת חמורבי דמו לשמות הנזכרים בפרקים הראשונים של ספר בראשית? איילה מנענעת בראשה, שערה השחור, העבה והגולש “כעדר העזים”, מתנפנף מעט לשני צדי צווארה הצח והגבוה ולבה יוצא אליו מהכרת טובה: תודה, תודה – מבלי להשגיח כלל בנוכחותו בחדר של הסאנשו פאנשה הג’ינג’י שלו עם הנמשים הפזורים על פניו. כאילו אינני קיים.

ופרופסור לונץ עצמו, כמה השתנה באותם חודשים של פריחת האהבה המוזרה – כמעט אמרתי, הסוטה – הזאת! הוא היה שרוי בהתרוממות רוח בלתי פוסקת, הילוכו במסדרונות ובאולמות נעשה זריז יותר, מנענע זרועותיו במרץ לצדדים, דיבורו נעשה מהיר יותר, קולח, ונוהגו עם הסטודנטים נעשה חביב כפי שלא היה מעולם. כשהיה פוגש מי מהם היה לופת את כתפיו בזרועו, מתבדח איתו, צחוקו היה מתגלגל לאורך המסדרון, וכיוון שהיה חף מחוכמת יחסים עם הבריות, לא היה זהיר כלל בגילוי יחסו לתלמידתו הצעירה. להפך: דומה שהיה מפגין אותו ברשות הרבים; והאם רק אני שמתי לב לכך שפתאום צץ על חזו ורד פלסטיק אדום – הו, איזה אוִיל! אמרתי בלבי – שהיה נועץ אותו בדש מקטורנו יום-יום בבואו להרצאות? מעין קריצת עין או איתות סתרים כלפי זו היושבת בשורה הראשונה ותולה בו עיניים כלות?

מה היא מוצאת בו, לעזאזל, באשמאי הזקן הזה? הייתי שובר את ראשי בכל עת שהייתי רואה אותה. מה מושך אותך אליו לכל הרוחות?! הייתי פונה אליה בזעקת כאב על משכבי בלילה. והמחשבות קודחות בי: האם זו החביבות האבהית שלו, הנובעת אליה מעיניו התכולות? חביבות שהיתה חסרה אותה, כנראה, בילדותה? האם זו הרגשת הביטחון שהפיקו קומתו הגבוהה, גופו המוצק, רחב הכתפיים, ופניו הרחבות, שהקמטים שנחרטו בהן שיוו להן נופך של כבוד ויוקרה? האם זו הילת המלומד ששמו ידוע ומכובד בגרמניה, באנגליה ובאמריקה? ואולי הוא ניחן בסגולת הפלא המכונה “כריזמה”, שאיש אינו יודע בדיוק מה היא? כי עלי להודות בצער שאכן היתה לו מה שקוראים “כריזמה”, וסטודנטים רבים, בייחוד ממין נקבה, הלכו שבי אחריה. די היה לראות את עיניהם התלויות בו בהערצת שוטים כשהיה מרצה על הגנים התלויים בבבל, למשל, ומתאר בהתלהבות פיוטית את הדרת כפות הדקלים, את תשזורת זלזלי הגפנים, את ארגמן השחר של הרימונים, כדי לפאר את התרבות העתיקה של האמורים שכבשו את בבל, ומלכם סוּמוּ-אַבוּם קבע אותה כבירתו, וחיוכים של נחת משתפכים על פניהם של הבולעים את דבריו בשקיקה; או לפעמים, מה שהיה תמוה יותר בעיני, היה לונץ סוטה מדרך המלך של הרצאתו, כאילו שכח במה הוא עוסק, ותועה במרחבים של דמיונו כשהוא מפליג לתיאורים פסטורליים על יפי הערבות של אנטוליה המזרחית ועל עדרי הכבשים כבדי הבשר המתנהלים על הגבעות… וכשיוצאות הסטודנטיות מן האולם הן ממלמלות זו לזו: הוא אמן… ממש אמן… האם המעלות האלה, שאלתי את עצמי, מספיקות כדי שתעדיף אותו האיילת הזאת על פני כל בני התשחורת המחזרים אחריה? נטפלים אליה במנזה, על המדשאה, במסדרונות? משהו פרוורטי יש בנהייה שלה אחר הזקן הזה, חשבתי.

ולמה חייב הוא להתחתן דווקא? שאלתי את עצמי, כמו ששאל פאנירז' את פנטגרואל בספרו של ראבלה. אם הוא משתוקק כל כך למאהבת, הרי היא בהישג ידו! לרבים מעמיתיו יש מאהבות, בגלוי ובהסתר. ואם אין להם, הם מתחזים כאילו יש להם. שייפגש איתה באיזה בית מלון אלמוני. שישכור לו חדר סתר, הוא יכול להרשות לעצמו בהתחשב עם משכורתו הנדיבה – הלוא מתוקף מעמדו המיוחד הוענקה לו זכות היתר להימנות עם סגל המרצים גם שנים אחדות לאחר מועד הפרישה לגמלאות – ועם התמלוגים שהוא מקבל על ספריו ושכר ההרצאות שלו בארץ ובחו"ל! וכשהודיע לי שהחתונה תתקיים באולם מפואר במלון דן פנורמה, העזתי ולחשתי לו, קולי נחנק מן המרירות שאני כובש בתוכי בכוח שלא תתפרץ – אתה לא חושב שכדאי לעשות זאת… כך שלא ינקר עיניים… בגינת הווילה של אחד מחבריך ההונגרים, למשל? – ידידי היקר, גיחך הפרופסור האדיב, טוב הלב, אני מאוד מעריך אותך, כידוע לך, ואת שיקול דעתך בעניינים רבים, אבל את העניין הזה הואל נא, במחילה מכבודך, להשאיר לי לבדי. מסכים? ולאחר כמה רגעים, מחשש שמא פגע בי באיזה אופן שהוא, הסביר לי בשקט ובאורך רוח שהוא עושה זאת רק מתוך התחשבות באמה האלמנה של איילה, אישה מכובדת שאיילה היא בתה היחידה וזו “חתונת הבתולים שלה”, כדבריו.

החלטתי לא להיענות להזמנה המוזהבת והמסולסלת לחתונת פרופסור יעקב לונץ עם בחירת לבו איילה בר-עוז. אני לא אעמוד בניסיון הזה. גם אינני מוכן לבגוד בסופיה, שאני מחבב אותה כאילו היתה אמי. יותר מחמש שנים שירַתי את לונץ, ובכל השנים האלה הייתי כבן בית בדירתו היפה והמרווחת ברמת אביב, המרוהטת בסגנון מרכז-אירופי של המאה התשע-עשרה, ועל קירות הסלון שלה תלויים ציורי נוף וטירות אידיליים שהביאו איתם, הוא ורעייתו, בעלותם לישראל מהונגריה. פסנתר כנף עמד בפינת הסלון, מתחת לחלון הצופה לגינה ציבורית, אך מעולם לא שמעתי את סופיה פורטת עליו. בדירה זו הקצה לי לונץ חדר לעבודתי, שבו עשיתי שעות רבות, אחר הצהריים ולעתים קרובות גם בערבים, במיון וקטלוג והקלדה במחשב – פרופסור לונץ מעולם לא ניסה לכתוב במחשב וכתב ידו הזעיר, הצפוף והמפותל, היה קשה מאוד לפענוח – אלה מאות הדפים והפתקים, אסיף עמלו בספריות – הבודליאנה באוקספורד, המוזיאון הבריטי בלונדון, מכון הגניזה בקיימברידג', ספריית הסורבון בפריז, ספריית האוניברסיטה בהארוורד והספרייה הלאומית בירושלים, כמובן – וכך נזדמן לי לגעת, מרצון ושלא מרצון, בשולי מרקם חייו של הזוג הזה, יעקב וסופיה לונץ. כיבדתי מאוד את סופיה – אישה גבהת קומה ורזה, בעלת פנים מוארכות, ששיער משיי אפור, מסורק למשעי וחצוי בפסוקת, מעטר אותן, וכל נוהגה מאופק מאוד. היא הרבתה לשתוק, וכשדיברה היה זה בקול נמוך, כנזהרת לא להפריע, לא להרגיז. בדממה התהלכה בחדרים, צעדיה כמעט לא נשמעו, ואני תמהתי אם זה בגלל התאבלותה המתמשכת על מות בנה, שנפל בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים ואין לה מנחם, או סיבה אחרת לדבר – אכזבה מציפיות שלא התגשמו או השלמה עם חיים שלא מצאה בהם שמחה. כשהייתי נשאר לעבוד בערבים, עבודה שנדמה היה לי כי אין לה סוף, כה רב היה החומר שצבר וערם לונץ ללא סדר – הפרופסור הזה היה מסודר ומפוזר בעת ובעונה אחת – היתה סופיה נכנסת בשקט לחדרי, מניחה על שולחני מגש כסף קטן ועליו ספל קפה ושתי פרוסות עוגה, וכשהייתי מודה לה היתה שואלת לפעמים: אולי עוד משהו, יואב? איזה כריך קטן עם גבינת קממבר? אתה רעב בוודאי. פעם התעכבה לכמה רגעים ושאלה, להפתעתי, בנעימה שהיתה חבויה בה דאגה כלשהי: אתה מוצא סיפוק בעבודה שאתה עושה? לא תיארתי לעצמי שהיא מעניינת ברחשי לבי. – זו עבודה מעניינת, אמרתי לאחר היסוס, ואני לומד ממנה הרבה. היא הסתכלה בי וניענעה בראשה כמבינה, ולא ידעתי אם היא מאמינה לי או לא.

לעתים הייתי ספון שם בחדר העבודה, כעכבר חרוץ בזווית המזווה, עד שעה מאוחרת בערב. לונץ היה קצר רוח שמא לא אספיק להעתיק לו את המאמר עד מועד המסירה לדפוס, ואני עצמי, עלי להודות, הייתי נשבה לא פעם בקסמי החומר המעניין. רק בתשע או בעשר הייתי יוצא, עיני מותשות מן הנקרנות הממושכת בכתב ההירוגליפי של מעבידי, ותופס מונית שתסיע אותי אל דירתי השכורה ברחוב יונה הנביא, חדר וחצי ושירותים. בשוכבי לישון הייתי מנסה עוד לקרוא, אך לאחר שניים-שלושה דפים היתה תנומה נופלת על עפעפי. בשש בבוקר הייתי קם, ממהר לים, שוחה כחצי שעה, רץ כארבעה קילומטרים לעבר יפו וחזור, שב הביתה, אוכל משהו, ובתשע כבר הייתי באוניברסיטה, מוכן ומזומן לשמש את הרב.

אני אדם שמתקשר בקושי ולא היו לי חברים בעיר, אך אחת לשבוע בערך היתה נכנסת אלי דקלה, חברתי השמנמונת, מקורזלת השיער, בעלת העיניים הצרות, החייכניות, המרושלת ופזורת הדעת, שלומדת פסיכודרמה ותסריטאות בסמינר הקיבוצים. יחד צמחנו בדגניה ב', סיר מול סיר בבית הפעוטות, אופניים בעקבות אופניים על השבילים המתפתלים בחצר הקיבוץ, ספסל ליד ספסל בבית הספר האיזורי בבית ירח, פנים אל פנים, שפתיים אל שפתיים, בסתר החורשה על שפת הירדן, כשבחיבה רבה היא מכנה אותי “ג’ינג’וש”. היא התגוררה עם עוד שתי תלמידות בדירת שני חדרים בשכונת פלורנטין, ולפעמים היתה נשארת אצלי ללילה. היינו קרובים זה לזה כבני משפחה, וכשהיתה חוזרת מדגניה עם סיפורי רכיל על מריבות בין חמולות מונטגיו וקאפולט הוותיקות, היתה מביאה איתה תפוחים, אפרסקים ומנגו שאמי שלחה בידיה, או עוגה שאפתה.

בשנים הראשונות נראה היה לי שחיבה שקטה, גם אם לא אהבה לוהטת, שוררת בין לונץ ורעייתו. הוא היה נושק לה כשהיתה פותחת לו את הדלת בכניסתו, לעתים גם בצאתו, קורא לה סופינו, והיא היתה קוראת לו ז’אק, ומעדנת את שיחה איתו בכינוי “יקירי”. כן, יקירי; לא יקירי; אחכה לך, יקירי; אתה יודע, יקירי, שמאוד הייתי רוצה לצאת איתך אל השטיינברגים, אבל סלח לי, הפעם לא. אני עייפה מדי. ומסור שלום בשמי לטניה. אני מאוד מחבבת אותה. ואם כי לעתים קרובות יצאו יחד לקונצרטים או לאופרה, היתה סופיה משתמטת ככל שניתן לה מביקורים בבתי עמיתיו האקדמאים, לא כל שכן ממסיבות וקבלות פנים מטעם האוניברסיטה. מעולם גם לא נראתה בקהל הרב שמילא את האולמות בהרצאותיו הפומביות של פרופסור לונץ, על כנען והכנענים, שזכו לפופולריות רבה גם בזכות הופעתו הנאה. וכאן כדאי אולי לציין שפרופסור לונץ היה גנדרן ידוע. היה מקפיד תמיד על לבושו ומתהלך בחליפה ובעניבה, כחולה, אדומה או מנוקדת, הכול בתואם עם צבע החליפה, ואם עיני לא הטעו אותי, גם איבק בכחול – אמנם בדיסקרטיות רבה – את שער ראשו וזקנו.

זכור לי שערב אחד זומנו לביתם שבעה או שמונה מעמיתיו של לונץ ונשותיהם, וגם אני התכבדתי להיות בין הקרואים. אתה בן משק ביתי, עזרי ומעוזי, דחה לונץ את סירובי לבוא, האמן לי, אינך נופל באינטליגנציה שלך מכמה צרי מוחין שרק מתוך חובה קולגיאלית הזמנתי אותם לביתנו. הוא הציג אותי לפני כל אחד מן הבאים: הכר, זה האיש הצעיר שמקדם אותי אל המאה העשרים ואחת. או, כשהוא חוזר על הלצה תפלה ששמעתיה כבר כמה וכמה פעמים: זהו ידידי הצעיר יואב. אם כי נולד בדגניה ב‘, מבחינת כישוריו הוא בליגה א’. סופיה התגלתה לי במסיבה הזאת – שאני משער כי מלכתחילה לא היתה לרצונה ורק מחמת נובלס אובליז' ניאותה להכינה – בפנים אחרות משהכרתי אותה יום-יום: היא היתה חופשית יותר בלשונה, קיבלה כל אחד ואחד מן האורחים במילות חיבה, שאלה לשלום בניהם ובנותיהם, צחקה מדי פעם למשמע התבדחויות שלהם, ומשהתיישבו במקומותיהם שירתה אותם באדיבות, לפי כל כללי הנימוס שהיתה מאומנת בהם בשל חינוכה האירופי הבורגני. היא היתה לבושה בלבוש מאוד לא אופנתי, כאילו מזמנים אחרים או מארץ אחרת: חולצת משי עם צווארון תחרה לבן ומעליה מקטורנית קטיפה בסגול עמוק, וחצאית קטיפה באותו צבע, לבוש ששיווה לה מעין הידור אריסטוקרטי. כשהתיישבה גם היא, פנתה בדבריה פעם לזה פעם לזה, לא לקפח איש מהם ולבל תשתרר מבוכה בחדר. מי שקילקל את השורה והעכיר מדי פעם את אווירת הנעימות ששרתה במסיבה היה לונץ עצמו, כמובן. הוא התהלך בין המסובים כשבקבוק יין בוז’ולה בידו, מזג להם, מילא את גביעיהם שוב ושוב, הפציר באלה שאמרו די: תשתה! אזור חלציך כגבר! שבעים המה הגיבורים, אמר אבן עזרא!… וכך גם לנשים, בקריצת עין: אל תחששי! לא תמיד כשנכנס יין יוצא הסוד! וכששיבח את העוגה שאפתה סופיה במו ידיה, עוגת “אסטרהאזי”, שהיא המעולה והטעימה בעוגות ההונגריות, לדבריו, הבזיק בראשו רעיון שהפתיע את כל הנוכחים: אסטרהאזי, אמר, הוא שמה של שושלת רוזנים ונסיכים הונגרית החל מן המאה השלוש-עשרה, ואחד האחרונים שבה, מיקלוש-יוזף אסטרהאזי, היה פטרונו של יוזף היידן; מקור השם הזה, לסברתו, הוא מ“אישתר”, שזה גם מקור השם “אסתר”… הדבר עלה על דעתו, אמר, כאשר למד לדעת שמדיארים, מייסדי הונגריה שמוצאם מסיביר, היו מעורבים עם שבטים טורקיים בהתפשטם מערבה, ועל כן, יש לשער, קלטו את המיתוסים של האכדים, השומֶרים, הכנענים והאמורים, שאישתר-עשתורת היתה מלכת אליליהם… מעניין, מעניין מאוד, ניענעו המסובים בראשיהם. – אסטרהאזי? אינפף פרופסור גילת ועיניו העכבריות מתנוצצות בחיוך ממזרי, המנוול הזה שבגללו הורשע דרייפוס בבגידה? – או, זה היה ואלסן אסטרהאזי! תיקן אותו לונץ, ענף מנוון, חצי-גרמני, של המשפחה האריסטוקרטית הזאת! אך מיד חזר להתרברב בהברקות הלשוניות שלו ואמר, ספק בבדיחה ספק ברצינות: וייתכן שהשם הנפוץ בהונגריה “אימרה” בא מ“אמורי”, ו:“יאנוש” בא מ“אנוש” בן שת, ו“מתיאס” מ“מתושלח”, ו“הונגריה” עצמה, הנקראת “ארץ המגיארים”, היא “גומר” או “תוגרמה”, הנזכרות בפרק י' בבראשית… אך כדי לחזור לאווירה נוחה של חולין מיהר להסב את תשומת לבה של סופיה אל ענייני הכיבוד: אני רואה שידידנו גילת רק חצי תאוותו בידו, נכון פרופסור? הואילי נא סופי להוסיף לו עוד נתח פשטידה על צלחתו לבל יצא מאיתנו מתוסכל… וסופיה – ונדמה היה לי שאני שומע את האנחה שהיא כובשת בתוכה – קמה מכיסאה, וכדי שלא לבייש את בעלה מתעלמת ממחאותיו של פרופסור גילת, פוסעת אל המטבח ומביאה משם מגש עם מעדנים נוספים. בינתיים נסבה השיחה אל חילופי הגברי של ראשות החוג להיסטוריה ופרופסור גילת, איש כרסתן שעיניו הקטנות והחשדניות טבועות בלחייו התפוחות, הביע, עוד בלעו בפיו, תמיהה גדולה על כך שמונתה למשרה זו דוקטור עמליה שנהב, שאף כי לית מאן דפליג שהיא בקיאה גדולה בתולדות הכנסיות הרפורמיסטיות באירופה לאחר מרטין לותר, אין לה שום ניסיון בניהול. ויכוח פרץ על כישוריה האדמיניסטרטיביים, והרוחות התלהטו משנגעו הדברים באופיה הבעייתי, הנמרץ והעוקצני של עמליה שנהב, המעורר רתיעה אצל הבאים איתה במגע, מה שמטיל ספק ביכולתה למלא תפקיד של מנהלת חוג… – אולי נטיל את התפקיד הזה על ידידנו פרופסור בר-זנבא, נשא לונץ את קולו ברמה, והעלה גיחוכים רחבים על פני המסובים. – בר-זנבא? מי זה? לחשה בתמיהה אשתו של פרופסור אליגון כשהיא מצדדת ראשה הציפורי לימין ולשמאל, שכן היתה, כנראה, היחידה במסיבה שלא ידעה כי “בר-זנבא” הוא כינוי הלעג שמדביק לונץ דרך קבע לפרופסור זוננברג המלמד שירה יוונית עתיקה. – אגב, אמר פרופסור מלמד, זוננברג אומר עליך שהפכת לכנעני… – כנעני?! אני?! התקצף לונץ, בר-זנבא זה אינו מבין דבר לא בשירה ולא ביוונית, מה פלא שאינו מבדיל בין אמורי לכנעני? הלוא אנשי החבורה ההיא, אלה ששלונסקי כינה אותם בליגלוג “כנענים”, לא טענו כלל שהם צאצאי הכנענים, הם כינו את עצמם “עברים”… “עברי אינו יהודי ויהודי אינו עברי”, הצהירו בגאווה. ואני, יהודי אני! יהודי בכל רמ“ח ושס”ה שלי! כשאני טוען שאנחנו צאצאי האמורים, אני מדבר על שורשינו בעבר הקדום!… והשטויות שמפריח אותו בר-זנבא… – נניח לזה ז’אק… לחשה לו סופיה. פרופסור מלמד גיחך, העביר מבטו מסופיה אל בעלה וממנו אליה, ואינפף: פרופסור זוננברג… לאחר שזכה במילגת מחקר של עשרים אלף דולר מקרן של האיחוד האירופי… ממילא יעשה את השנה הבאה באוניברסיטת ברקלי… הוא לא יהיה פנוי לשום תפקיד אצלנו… השתררה שתיקה לרגע ממושך, שהיו בה משהו מן ההשתאות ומשהו מן הקנאה, ולונץ, כבעל הבית, חש לשבור אותה כדי להציל מן המבוכה: אפרופו ברקלי, אמר, לפני שנתיים הוזמנתי להרצות שם בפני תלמידי הפקולטה ללימודי המזרח התיכון. נושא ההרצאה היה כנען והכנענים, והאולם היה מלא עד אפס מקום. הקהל היה קשוב ואוהד, פרט לקריאות ביניים חצופות מעומק האולם של שתי סטודנטיות וסטודנט מזוקן וארוך שיער, שלושתם יהודים ללא ספק, שהקשו מה זכותנו ההיסטורית על הארץ ההיא שבין הים והירדן אם הכנענים, שלפי כל הראיות הם אבות הפלשתינאים, היו בעליה מקדמת דנא. אבל נניח לזה, לא אכנס עכשיו לטריטוריה זרועת מוקשים זו… ממילא לא על כך רציתי לספר לכם אלא על קוריוז שלא בעניין ההרצאה שלי. כשסיימתי להרצות וירדתי מן הקתדרה, ניגשת אלי יהודייה עבת בשר, לבושה בהידור, לראשה פאה נכרית שאטנית מנופחת ששתי רצועות בלונדיות חוצות אותה, ואומרת, סלח לי פרופסור לונץ אם אגזול ממך כמה דקות. שם משפחתי מן הבית הוא לונץ, ואני סקרנית מאוד לדעת אם יש קרבת משפחה בינינו. אני משערת שמוצא משפחתך מאירופה. אפשר לדעת מאיזו ארץ, מאיזו עיר? אמרתי שנולדתי במונקטש שהיתה לפנים בתחום צ’כיה, אחר כך הונגריה והיום היא בתחום אוקראינה, הלונץ היחיד שאני מכיר בשמו הוא אברהם-משה לונץ, חוקר מפורסם של עתיקות ארץ ישראל, שעלה ארצה בסוף המאה התשע-עשרה וכתב ספרים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל ועל קדמוניות הישוב היהודי בה, והיה חבר ועד הלשון העברית, ולזכותו הישגים רבים, אבל מוצאו לא היה מהונגריה או מצ’כיה אלא מליטא, יליד קובנה היה ועד כמה שידוע לי אין קרבת דם בינינו, אם כי קרבת רוח דווקא יש… מידע חטוף זה, שסיפקתי לה על רגל אחת, עורר עוד יותר את סקרנותה והיא שאלה אם תוכל להטריד אותי כשאהיה פנוי יותר כי היא מכורה ל“חיפוש שורשים”, כך אמרה. מסביב עמדו כבר, קצרי רוח, כמה סטודנטים שוחרים למוצא פי, ומארחי האיצו בי ללכת איתם למסעדה שבה הסגל כולו מחכה לי. מיהרתי להשתמט ממנה ולחבור למארחי, אך “מחפשת שורשים” עקשנית זו גילתה באיזה מלון בסן פרנסיסקו אני מתאכסן, צילצלה אלי למחרת וביקשה להיפגש איתי כי יש בידה כמה תעודות שיעניינו אותי ללא ספק…

דבריו התארכו והתארכו, כי אותה יהודייה, סיפר, כשמדי פעם הוא מוחה בכף ידו חיוך הנתלה בשפתיו, באה אליו לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, והביאה איתה אלבומים של בני משפחה כדי למצוא דמיון בין פניהם לפניו, והשאירה בידו, הוסיף וסיפר, מחויך כולו, כתובות ומספרי טלפון של כל הלונצים ברחבי ארצות הברית…

כשראיתי שהוא עומד להמשיך בסיפור קורותיו עם יתר בני שבט הלונצים בסינסינטי ובדנבר ובסן דייגו וכו' ולא יהיה סוף לדברים, והאורחים זעים על מושביהם מחוסר סבלנות, כבר חשבתי להעביר לו פתק או להעז ולגעת בשרוולו בתואנה כלשהי – אבל סופיה, שישבה כל הזמן הזה בראש שחוח ובעיניים מושפלות אל נעליה, קמה פתאום ממקומה, ובעודו מדבר פנתה אל הסובבים ושאלה: אולי עוד קפה, גבירותי ורבותי? עוד תה? רחש של רווחה גדולה פשט בסלון, ופרופסור לונץ קטע את הטיראדה שלו וקיבל עליו את הדין.

אבל עוול גדול אעשה למי שהיה פטרוני ונותן לחמי במשך יותר מחמש שנים אם לא אספר משהו על הפן האחר שלו, זה שהוציא לו מוניטין שהוא ראוי לו וזיכה אותו במעמד של פרופסור אמריטוס, המקנה לו גם קרן מחקר נדיבה. כשהייתי מעתיק למחשב את כתב ידו הסרבני הייתי נעצר לפעמים באמצע ההקלדה ומתפעל מברק הרעיונות המופלאים שלו. פעם סיפר לי מהו שהצית את דמיונו, בעודו בראשית דרכו כחוקר קדמוניות עמי המזרח, לפנות לחקר האמורים. פסוק אחד ביחזקאל, פרק ט“ז – הפרק הפורנוגרפי ביותר בתנ”ך, אפשר לומר – הציק לו ולא נתן לו מנוח מאז נתקל בו לראשונה. יחזקאל אומר שם – פעמיים באותו פרק, שכולו נבואת זעם על תועבותיה של ירושלים, שהוא ממשיל אותה לזונה פוסקת רגליה המגלה ערוותה לכל מאהביה – “מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית”, ובהמשך אותו פרק – “בַּת-אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת… אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי”. והוא שאל את עצמו מה פשר ייחוס מוצא העברים לחיתים ולאמורים, שהם שניים מבין שבעת עמי ארץ כנען אותם כבש יהושע ונצטווה להשמידם. ולאחר שמצא אזכורים נוספים של האמורים בספר התורה ובספרי הנביאים, שמדובר בהם על ארץ כנען כ“ארץ האמורי”, ושם לבו לאזהרת יהושע בשכם לא לעבוד את “אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם”, ותהה על הפסוק המסתורי בסיפור ברית בין הבתרים בספר בראשית, “כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה” – החליט לפנות לחקר ההיסטוריה של העם האמורי, אמונותיו, פולחניו ומנהגיו. ככל שהעמיק יותר במחקריו אלה, ולאחר שלמד את הלשון האכדית ופיענח מאות מתעודות מארי, וגילה את הדמיון בין שמות מלכי האמורי לשמות הנזכרים בספר בראשית ואת הדמיון המדהים שבין כשלוש-מאות חוקי חמורבי האמורי מלך הבבלים, במאה השמונה-עשרה לפני הספירה, לבין חוקי התורה, הגיע אל הסברה – שאת אמינותה שקד להוכיח בשני ספריו ובעשרות המאמרים שפירסם במשך יותר משלושים שנה – שמוצא העברים הוא מן האמורים, אלה שמרחב הנדודים שלהם התפרש מצפון עיראק של ימינו ועד סוריה וארץ ישראל כמה מאות שנים לפני כיבוש הארץ בידי יהושע.

והנה תוך כדי הקלדה של אחד ממאמריו אני נתקל ב“תגלית” שלו, שבעיני, בנו של מורה לתנ“ך שנטע בנפש תלמידיו את האהבה ללשון הספר הנפלא הזה, לניבים ולביטויים העתיקים שבו, היתה תמוהה למדי: אחד האלים האמוריים כונה “ארדי-אישתר”, הוא כותב, ו”אישתר“, או לחילופין “עשתורת”, שנזכרת בתנ”ך בהקשר של פולחנים אליליים, הוא גם שם העץ שהתקדש באותם פולחנים ושמו האחר בעברית הוא “אלה”, זו האלה שהייתה אחד מפסלי העבודה הזרה אצל העברים, כנאמר ביחזקאל: “בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם, סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם… וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל-אֵלָה עֲבֻתָּה”; אולם הוכחות רבות לכך שגם בפולחנים העבריים המסורתיים התקדש עץ האלה. בסיפור הברית שכרת יהושע לעם בשכם, נאמר: “וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'…”; ובסיפור על גדעון נאמר שהמלאך התגלה לו “תחת האלה”, וכיוצא באלה ראיות רבות לדבר. האם לא מובן מכאן, שואל פרופסור לונץ, שקיים קשר בל יינתק בין “אלה” ל“אל”, שהוא האלוהים העברי? ואם נזכור שבפולחן האמורי, כמו בכנעני, “אל” הוא אבי הפנתיאון, והוא בן זוגה של “אשרה”, אֵם כל האלים, האם לא ברור מכאן, מגיע פרופסור לונץ למסקנה – מפוקפקת מאוד בעיני – שקיים קשר מיתולוגי וכן גם גניאולוגי בינינו ובין האמורים? (ועם זאת השתעשעתי במחשבה על הקשר הנסתר בין “אלה” ל“איילה”…)

פעם שאלתי את פרופסור לונץ אם יש בתיאוריה שלו על קשרי הדם והרוח בינינו ובין האמורים משמעות כלשהי לגבי חיינו כאן ועכשיו. – ידידי הצעיר! טפח לי על שכמי, זכור שמוצאו של אברהם אבינו היה מאור כשדים, ומשם נדד הוא עם משפחתו ועם שבטי האמורים כולם לחרן שבצפון-מערב מסופוטמיה, וכשפשטו אלה על ארצות המערב והגיעו עד ארץ כנען, היו איתם גם אברהם ובני ביתו! האמורים, וביניהם אברהם היו בעלי הארץ הזאת! הרבה לפני פלישתם של כמה שבטים ישראליים נודדים שהגיעו מן המדבר! האין זה אומר לך כלום?! ומלבד זה – לפת את כתפי בזרועו כשהוא מפנה אלי חיוך רחב – זכור שסיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן היו שניהם אמורים, ושניהם היו ענקים! אתה יודע מה פירוש “אמורי” באכדית? “אמוּרוּ” פירושו אמנם בן המערב, ועם זאת אני מסכים עם סברתו של פרופסור טור-סיני המנוח שפירושו גם “רם וגבוה”. מכאן השם העברי “אמיר”, שהוא צמרת העץ, ענפיו הגבוהים, וכן הפעלים “האמיר” ו“המריא”. הווה אומר שאנחנו הישראלים, הננו “על הגובה”, כמו שאומרים! ופטר אותי בצחוק רם.

פרופסור לונץ התרחק מפוליטיקה ונדמה היה שהוא נזהר מגעת בה פן תחרוך את ידיו העדינות. לעתים הייתי רואה אותו מחזיק בעיתון היומי, עובר בחיפזון על הדף הראשון ומיד משליך אותו הצידה כחפץ נתעב. כשהייתי שואל אותו לדעתו על עניין מסוים מענייני דיומא, היה משים עצמו כלא שומע ועובר לעניין אחר; לעומת זאת, לעתים קרובות היה מסב את דעתי ל“חזון”. ה“חזון” היה בעיניו הספירה העליונה בעשר הספירות של העניינים הארציים. חזון ישעיהו, חזון יחזקאל, חזון עובדיה, חזון למועד, באין חזון יפרע עם… כל כך הרבה דיבר על חזון, בייחוד בהקשר לתיאוריה המהפכנית שלו על האמורים, שביני לבין עצמי כיניתי אותו לפעמים “חזון-איש לונץ”.

וככל הנראה, גם איילה נתפסה ל“חזון” הזה. פעם, כשיצאנו מהרצאה שלו, שמעתי אותה עומדת ומתווכחת עם אחד הסטודנטים, טיפוס ספקן, פולמוסן להכעיס, ואומרת בלהט: אתה לא תופס שלונץ הוא לא רק פרופסור? הוא נביא! בעל חזון! כמו ישעיהו! ואילו היה העם שומע לו ומבין אותו…

רק כחמישה או שישה חודשים לפני שהודיע לי לונץ על החלטתו לשאת את תלמידתו לאישה, התחלתי להיווכח בקרע שנבעה בינו ובין סופיה. תחילה חדרו אלי, מבעד לדלת חדר העבודה שלי, השתיקות הממושכות ביניהם. לא עוד ברכות השלום בכניסה אל הבית או ביציאה ממנו, לא עוד כינויי החיבה והשאלות על מה נשמע ומה חדש. שעות-שעות ללא דיבור. רק משפטים בודדים, אחד או שניים ליום, כאילו מועפים לחלל וקופאים בו ללא מענה. המועקה דבקה גם בי. עד כדי כך, שהייתי מפסיק מדי פעם מן הכתיבה ויושב ובוהה במחשב כשאצבעותי משותקות על המקלדת. אחר כך החלו דולפות לחדרי, טיפין-טיפין, ההקנטות האירוניות הדקות שכיוונה סופיה כלפי בעלה שהעידו על חשדה בו, וההכחשות הגולמניות, המגוחכות לעתים קרובות, שלו. איך גונב לידיעתה מה שבינו ובין תלמידתו? קשה היה להעלות על הדעת שמישהו מהסטודנטים או המרצים גלה את אוזנה על כך. לפרופסור לונץ לא היו אויבים באוניברסיטה, לא בין תלמידיו ולא בין עמיתיו, שעלולים היו להתנכל לו בדרך כלשהי. לונץ היה ידוע כאיש נוח לבריות וטוב לב אם גם יהיר במקצת, ואם כי יצא לו שם של חמדן הרי איש לא חשד בו שחמדנות זו עוברת את גבול החיוכים הנלבבים לתלמידותיו בשעות השיעורים ולאחריהם, או לפיתות כתפיים אבהיות בהפסקות. ההשערה היחידה שעלתה אל לבי היתה שההעדרויות התכופות שלו מן הבית בערבים, ובייחוד תירוצים הנואלים שלו להסבירן, שאישה חכמה ודקת חושים כסופיה הבחינה מיד בכזבם, הם שעוררו את חשדה. פעם, בשעת בוקר מאוחרת, שמעתי אותה אומרת בשקט כדרכה: לבזבז זמן כה רב, עד אחת בלילה, על עניין הקצבה לתלמיד מחקר במדע הדתות… אתה לא חושב שהיית תורם הרבה יותר למדע אילו הקדשת את אותן השעות להמשך המחקר שלך? – יש לי אחריות! ענה לה לונץ ברוגז, הלוואי שיכולתי להקדיש את כל זמני לדברים שאני אוהב לעשות… ובבוקר אחר, כאשר בלילה הקודם שוב חזר הביתה בשעה מאוחרת מאוד, כנראה, גונבה לאוזני הערתה העוקצנית: מה שלום תלמיד המחקר המסכן ההוא? עד עכשיו לא החלטתם על ההקצבה המגיעה לו? לונץ, לאחר שתיקה קצרה, התפרץ כנגדה: אשתי היקרה, עם כל הכבוד הראוי לחשדות חסרי השחר שלך, את יכולה לצלצל לפרופסור אזולאי ולשאול אותו עד איזו שעה נמשכה ישיבת הוועדה אמש! סופיה, בהומור האירוני שלה, שלפה מחט דוקרנית מבין קפלי רמזיה: אתה צודק, עד עלות השחר אני שואלת את עצמי אם החשדות שלי הם כל כך חסרי שחר… הדמיון היצירתי של פרופסור לונץ, ששירת אותו יפה כל כך במחקריו, קהה לחלוטין כשנאלץ להמציא תירוצים להיעדרויות התכופות שלו מן הבית בשעות הערב והלילה. שוב ושוב ישיבות סגל, ישיבות ועדות, פגישה עם אורח מחו"ל שהתארכה עד אחר חצות… כשהייתי עד-ציתות לכך, רציתי לגעור בו: גוון קצת את האמתלות שלך! המצא תאונת דרכים שיצאת ממנה בשלום! מחבלים חטפו אותך! הרי אתה חושף את עצמך לחשדות שלא תוכל להזים! ולעתים, כששבבים מן המריבות ביניהם היו מתעופפים אלי, הייתי מזדהה כל כך עם כעסה של סופיה עליו שהייתי מגדף אותו בלבי: צבוע! צבוע בזוי, חסר בושה שכמוך! לא מגיע לך להיות סריס בטרקלינה!

יום אחד, כשלונץ נעדר מן העיר לשבועיים לרגל נסיעתו לסדרת הרצאות באוניברסיטת שטרסבורג, וסופיה הביאה לחדרי את הקפה והעוגה כהרגלה יום-יום, לא מיהרה לצאת אלא התיישבה על הכורסה למולי – דומה היתה לאחת מנשות טרויה, בטוניקה השחורה והארוכה שלבשה – ובהצביעה על ערימת הדפים הגבוהה שלצד המחשב אמרה: נדמה שאין סוף לעבודה הזאת… אתה ממשיך כל הזמן עם תולדות האמורים? – בעיקר, אמרתי, בעיקר, אבל בין פרק לפרק יש גם מאמרים להעתיק, בעברית, באנגלית… סופיה שתקה כמה רגעים, אחר כך אמרה: אף פעם לא סיפרת לי איך התקבלת לעבודה אצל בעלי… היית תלמיד שלו, נדמה לי… אמרתי שעשיתי אצלו עבודה לתואר שני, על ממצאים כנעניים באתרי עתיקות בארץ ישראל ובעבר הירדן, והוא דווקא דחף אותי להמשיך לקראת דוקטורט אבל לא היתה לי מספיק אמביציה לכך, ומכיוון שצריך הייתי להתפרנס באיזה אופן שהוא לאחר שעזבתי את הקיבוץ – או, למען הדיוק, קיבלתי חופשה ממושכת מן הקיבוץ - ופרופסור לונץ חיפש מישהו שיעתיק לו את מאמריו במחשב… סופיה לא גרעה מבטה ממני כשדיברתי, אבל נדמה היה לי שהיא לא ממש מקשיבה לי. לאחר שתיקה קלה אמרה: הוא מעריך אותך מאוד… – גם אני אותו, חייכתי. שוב שתקה, אחר כך אמרה בעווית שפתיים קלה: הוא מתנקם בי.

נדהמתי. כאילו התפשטה עירומה לפני ועלי להסב מבטי ממנה. – מתנקם על מה? לחשתי. חיוך כאוב עלה על שפתיה. – חשבון ישן, אמרה. וסיפרה: כשיצאנו מהונגריה לעלות ארצה ב-1954, נסענו ברכבת לטרייסט דרך יוגוסלביה והיה עלינו לחכות שם כמה ימים לאונייה. השתכנו במלון קטן יחד עם קבוצת חלוצים מאוסטריה. היה ביניהם משורר צעיר. יפה, עם בלורית שחורה, שבכל כמה רגעים היה מושך אותה למעלה בידו בתנועה חיננית מאוד, ובעל הומור נפלא היה, וכשקרא לפנינו שירים בערב היה זה בהרבה שאר רוח. יעקב היה בטוח שהתאהבתי בצעיר הזה כי הייתי צוחקת הרבה כשסיפר אנקדוטות מבדחות. אחר כך, באונייה, שמחתי להיפגש איתו, על הסיפון או בבר, ולשוחח איתו על קפקא ועל מוסיל ועל הרמן ברוך, וז’אק חשד בי שאני מתעלסת איתו בשעות שהוא מתבודד באיזו פינה ולומד. בכל שעה פנויה הוא היה קורא, מתכונן לבחינות או לכתיבת איזה חיבור מדעי. הוא קינא, וזה היה ממש אבסורד. היינו אז רק שנתיים לאחר נישואינו, ונישאנו מאהבה. אבל לא הועילו כל ההכחשות שלי. הוא קנאי גדול, לונץ, והקנאה שלו, שאי אפשר היה לכבות אותה, העכירה את כל הנסיעה שלנו וגם את ימינו הראשונים בארץ. הוא לא סלח לי על מה שלא היה מעולם… מלבד נשיקה אחת חפוזה… כשמצא אותי, לאחר שנים, קוראת ספר שירים של הצעיר ההוא שהתפרסם בינתיים, נתקף רוגז נורא, חטף אותו מידי וזרק אותו דרך החלון.

אבל אחרי שבננו, אשר היה שמו, נהרג בחווה הסינית…

לאחר שתיקה ארוכה אמרה: היא תלמידה שלו, כידוע לי. אתה מכיר אותה?

אינני יודע מה קרה לי. דמעות עלו בעיני. לא יכולתי להסתיר אותן ולא יכולתי להוציא הגה מפי. הוצאתי ממחטה מכיסי ומחיתי אותן וכיסיתי את פני מגודל הבושה. – סליחה, לחשתי.

סופיה השפילה את מבטה אל ידיה, אחר כך אמרה: הוא עושה שטות גדולה. צר לי עליו.

וקמה ויצאה.

נזכרתי באמי, שעל אף היותה צעירה מסופיה בעשר שנים לפחות, שערה כולו שיבה. שיער דק, עדין כעדינות עור פניה, כעדינות המבט בעיניה התכולות הרכות. כשהייתי בן ארבע-עשרה נבעה שבר עמוק בינה ובין אבי, מורה בבית-ירח. במשך שבועות שלמים לא דיברו זה אל זה ורק מן השמועות שנפוצו בקיבוץ נודע לי שהיא חושדת בו כי מתנהל רומן בינו ובין אחת התלמידות במוסד החינוכי, ילדת חוץ מיבניאל. אבי הוא איש צנוע, מסור כולו ללימודים, ובבואי אליהם הייתי מוצא אותו לרוב שקוע בקריאה ובכתיבה. לא האמנתי באותן שמועות. לא איש כמוהו יבגוד באמי שחיבה והבנה שלמה שררו ביניהם. אבל יום אחד, בהתקרבי לחדרם לפנות ערב לאחר שעות הלימודים, שמעתי את צעקותיה שפרצו החוצה, התגלגלו על פני המדשאה והגיעו לאוזני השכנים: אתה הורס את חיינו! אתה מגרש אותי מן המקום שאת מיטב שנותי השקעתי בו! והוא בקולו השקט מנסה להרגיעה: נינה, איך את לא תופסת שכל אלה עלילות… אך היא התלקחה עוד יותר: אתה משקר! כבר חצי שנה אתה משקר לי ללא בושה ומשפיל אותי בעיני כל הקיבוץ! ועם זאת יצאה בסערה מן הבית, מטיחה את הדלת בכוח אחריה, עברה על פני, שעמדתי דומם על הדשא בראש מושפל ודמעות חונקות את גרוני, מבלי להשגיח בי, וכמעט במרוצה פנתה אל המדרכה המובילה מזרחה אל מחוץ לגבול הקיבוץ. נתקפתי חרדה נוראה. כשגעש כזה מתפרץ מנפש שקטה כשלה, שרק לעתים רחוקות היתה מרימה את קולה, הרי זה מבהיל עד אימה. פחד נכנס בי פן ברחה מן הבית כדי לאבד עצמה לדעת. לא בטביעה בכנרת, כי ידעה לשחות, אלא בקפיצה אל האשד שמתחת לסכר הירדן. רצתי צפונה לעבר הסכר, ומשלא מצאתיה בסביבתו, חציתי את הגשר ופניתי ללכת לאורך גדת הנהר דרומה, שמא היא מתהלכת שם, דעתה נטרפת עליה מרוב ייאוש. פילסתי דרכי בשבילים הצרים שלרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסבך שיחי ההרדופים וערבי הנחל, רץ ומהלך, רץ ומהלך, נוקב במבטי את מי הערוץ הדלוחים בהתקרבי אל שפתו, פחד מרעיד את לבי שמא תתגלה לעיני גופתה, בולש בין קני הגומא הגבוהים, בין שיחי הפטל והדפנה, שמא היא תועה שם אובדת עשתונות. משירדה חשכה נואשתי מלהמשיך ולחפש. זרדים נרמסו תחת צעדי, רמשים רחשו בעשב, נמייה חצתה את דרכי וילל תנשמת מאחת הצמרות קרע את הדממה. שבתי על עקבותי, ובהגיעי בלב רוטט אל סף בית הורי הכה הפלא את עיני: אמי שכבה על המיטה וראשה כבוש בכר, ואבי ישב על ידה וליטף את שערה. כל כך רווח לי שבדמעות בעיני כרעתי ברך ליד המיטה ונשקתי לה.

היחסים בין לונץ ואשתו הידרדרו והלכו, וכחצי שנה לפני חג הכלולות המיועד נעכרה לגמרי שלוות הבית המדומה וסדריו השתבשו. המלים “גט”, “רבנות”, “רכוש”, “חסכונות”, הגיעו לאוזני, פעם בקולות רמים, ברוגז, פעם בשקט, מתוך עלבון או השלמה. טריקות דלת תכופות נשמעו, משיצא לונץ מן הבית או משחזר אליו. אנשים זרים נכנסו, אולי היו אלה עורכי דין שניהלו משא ומתן עם השניים על תנאי הגירושים, אולי קרובי משפחה שניסו לאחות את הקרע. שמעתי דיבורים על דמי מזונות, על דירות, על פיצויים ופעם גם את התייפחותה ההיסטרית של סופיה, שמעולם לא שמעתי אותה בוכה. פעם או פעמיים שמעתי את השם אשר, שמו של הבן שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוצא מפי סופיה במעין תלונה מרה, או געגועים. יום אחד הגיעה בתם ענת מירושלים.

ענת, רווקה כבת ארבעים – ולפי השמועה, לסבית – מורה למוזיקה באקדמיה, היתה באה לבקר את הוריה לעתים רחוקות. רק ארבע או חמש פעמים פגשתי בה בכל שנות עבודתי עם לונץ. היא היתה רחבת כתפיים, גרמית, שערה גזוז קצר, פניה רציניות מאוד, ללא חיוך, ותמיד נראתה ככועסת, הן על אביה והן על אמה. דיברה איתם ביובש, לרוב על עניינים משפחתיים, וביקוריה היו קצרים. נדמה היה כאילו אינה “מאשרת” את היחסים ביניהם ואת התנהגותם. כשהגיעה עכשיו אל הבית שמעתי אותה בפעם הראשונה צועקת: בשביל מה התחתנתם בכלל… מי היה צריך את כל הסבל הזה, את כל אחיזת העיניים הזאת… כמה שנים אפשר לחיות בשקר… הייתם צריכים להתגרש לפני שאשר ואני נולדנו… עכשיו? בגיל שבעים? אתה לא תופס שאתה הורס לא רק אותה אלא גם את עצמך? אתה עיוור לגמרי?… כשיצאתי מחדרי ללכת הביתה נתקלתי בה בסלון. במקום להשיב על ברכת השלום שלי הניפה את ידה לעבר דלת חדר השינה ופלטה בבוז: הוא השתגע.

מאוד לא נעים להימצא תחת קורת גג אחת עם משפחה במריבה, מה גם כעד-חרש, מצותת בסתר לאירועים ולדיבורים שבצנעה. לאחר ביקורה של ענת החלטתי לבקש מפרופסור לונץ שיתיר לי לצאת לחופשה לשבועיים-שלושה. הוא התקומם: לא! איך אפשר! דווקא עכשיו, כשאני באמצע כתיבת המאמר על קורבנות האדם בימי אישמי-דגון, והתחייבתי להגיש אותו עד סוף החודש הזה?! מי יעתיק לי אותו? מי מלבדך מסוגל לפענח את כתב ידי?! לא יכולתי לעמוד נגד הטיעונים שלו, שידעתי כי הם נכונים, ונשארתי. ושאלתי את עצמי למה אני כנוע כזה.

כמה ימים לאחר זאת, בשעת לפנות ערב, נכנס לונץ לחדר העבודה שלי, התיישב מולי, שילב ידיו על ברכיו, ולאחר שכיחכח מעט בגרונו ובלע את רוקו, סיפר בקול רצוץ כי הגיע עם סופיה להסדר גירושים, ערוך וחתום ומאושר על ידי עורכי הדין של שני הצדדים: היא תקבל מחצית משווי הנכסים שלהם, דמי מזונות חודשיים של כמה אלפים, ומכיוון שממילא החליטה לנסוע אל קרוביה בארצות הברית ואינה יודעת אם תחזור ארצה אי פעם, גמרו ביניהם שהוא יישאר בדירה שהתגוררו בה עד כה. – חשבתי שעלי ליידע אותך על כך, אמר. ראשית, מפני שהיית עד למה שהתרחש פה בחודשים האחרונים, ושנית, כדי שתדע כי מבחינת עבודתך שום דבר לא צריך להשתנות גם לאחר שתיכנס שותפה אחרת לבית הזה. תוכל להמשיך בשלך, באותו חדר ובאותה שגרה, כמו כל השנים.

“באותה שגרה”… אתה עיוור וחירש ואטום לב! צעקתי עליו בתוכי. אתה מסוגל לראות מה שנעשה בקצווי ארץ האמורים לפני ארבעת-אלפים שנה ואינך מבחין כלל במתרחש אצל אדם הרובץ בדירה שלך כבר חמש שנים…

כעבור שבועיים התקיים טקס הגירושים בבית הרבנות בנוכחות שניים מעמיתיו של לונץ ששימשו כעדים. אני סירבתי לקחת חלק במחזה המביש הזה. סופיה חזרה אל הבית ועמדה להישאר בו עד שיסודר עניין נסיעתה. בדממה גמורה הכינה את הדברים שתיקח איתה: מלבושים, ספרים, תמונות, חפצי אמנות. אבל יומיים לאחר הטקס נפל פרופסור לונץ למשכב. עמדתי ליד מיטתו נכון לשמש אותו בכל שיזדקק, אך להפתעתי, למרות כל מה שאירע, חזרה סופיה למלא את תפקיד הרעיה התומכת. לונץ התאונן על סחרחורת, כאב בטן וקוצר נשימה והיא מיהרה לקרוא לרופא. רופא המשפחה הגיע, ולאחר שבדק אותו ומדד את חומו אמר לשנינו, לסופיה ולי, שאינו מוצא שום תסמין של מחלה רצינית וייתכן שהתחושה הרעה שלו היא עניין של עצבים גרידא. עליו לנוח, לשתות הרבה ולאכול רק מאכלים קלים. אם לא יחלפו המיחושים תוך שלושת הימים הבאים, יש לקרוא לו שוב.

לונץ לא קם ממיטתו לא למחרת ולא למחרתיים. מפעם לפעם יצאתי מחדרי, ניגשתי אליו ושאלתי לרצונו. סופיה, שהתהלכה בין הסלון, המטבח ושני החדרים, ומכאן לכאן ארזה כמה מחפציה בתיבות קרטון גדולות, ביקשה להניח את דעתי ואמרה שממילא הוא ממאן לאכול ואל אדאג לו, היא כבר ממלאת את כל חסרונו. ביום השלישי, כשניגשתי אל מיטתו – פניו היו לבנות כסיד, שיער השיבה שלו היה פרוע ואומללות ניבטה מעיניו – רמז שאשב על הכיסא, וכשהתיישבתי לחש: בקשה גדולה לי אליך. אני, אין לי אפשרות להתקשר אל איילה. גם לא בטלפון. עלי להודיע לה משהו בדחיפות. חסד רב תעשה איתי אם… – הוא הושיט את ידו אל השידה שבצידה השני של המיטה, משך ממנה מעטפה לבנה והושיטה לי – אם תעביר לה את המכתב הזה עוד היום. ככל שידוע לי עד שתיים היא באוניברסיטה, ובצהריים היא אוכלת בדרך כלל במנזה. אתה תמצא אותה שם או שתוכל לשאול עליה את מזכירת החוג. תעשה זאת למעני? ואני מבקש את סליחתך שאני מטריד אותך בזה. פשוט, אין לי ברירה אחרת.

ידי האוחזת המעטפה רעדה. איך הוא מעז להטיל עלי שליחות כזאת. האם הוא אטום לחלוטין לרגשות הזולת? לא חש בלהבה הלוחשת ממש בדל"ת אמות שלו? לא, אני לא אעשה זאת! קראתי בתוכי. אינני מסוגל לגשת אליה ולמסור את המכתב לידה! ומצד שני – איך אני יכול לסרב לו?

המרחק מביתו ברמת אביב אל האוניברסיטה הוא כמהלך עשרים דקות, ועשיתי אותו ברגל. כל הדרך, כשחשבתי עליו ועליה – המכתב תחוב בתוך תיק היד שלי ונדמה לי כאילו אני נושא נחש קטן המזדחלל בו – ראיתי אותם בדמיוני עומדים זה בצד זה תחת החופה, ושאלתי את עצמי שוב ושוב איך ייתכן הדבר הלא ייאמן הזה, איך מסוגלת היא להירצע אליו כשפחה, כפילגש, כגיישה, כנערת משכב. שיננתי לעצמי: התהילה מסנוורת, התהילה מסנוורת.

היתה זאת שעת צהריים והמנזה היתה מלאה סועדים, בפנים וברחבה שלפניה, בצל העצים. סובבתי בין השולחנות וביקשתי את שאהבה נפשו של אדוני ולא מצאתי. שניים-שלושה סטודנטים, מתלמידיו של לונץ, ניענעו לי בראשיהם לשלום, אך לא היה לי רצון לשאול אותם על איילה. עליתי לקומה השלישית של בניין גילמן ובמסדרון פגשתי את פרופסור אזולאי מן החוג להיסטוריה. לחץ את ידי ושאל לשלומו של פרופסור לונץ, שזה כמה ימים לא ראה אותו. – אתה יודע, היבהב בפניו גיחוך אירוני, שהייתי עד בטקס הגירושים שלו? העד השני היה מנהל סניף בנק הפועלים בשכונת מגוריו. לא הכרתי אותו… הטקס לא היה מחזה מלבב ביותר, למען האמת. אשתו סופיה עמדה בפנים קפואות ולא ענתה לשאלות הרב, כך שהיה עליו לענות במקומה, בבחינת כופין אותה עד שתאמר רוצה אני. וכשהטיל לונץ את הגט אל כפות ידיה שמטה אותן והגט נפל ארצה, רחמנא ליצלן, והיה עליו, המסכן הזה, להתכופף ולהרימו, ורק אז אמר, בפנים חמוצות כאילו בלע גלולה מרה הרי את מותרת לכל אדם וכו'. אני עצמי… טוב, עשיתי מה שהיה מוטל עלי לפי כללי הטקס והודעתי שאינני מתנגד למתן הגט… אבל למען האמת, בעל כורחי עשיתי זאת… אנחנו עובדים יחד כבר יותר מעשרים וחמש שנה… לא נעים…

באותו רגע ראיתי את איילה קרבה אלינו מקצה המסדרון. היא נופפה אלי בידה ובהגיעה עדינו קראה בצהלה: יואב! יופי לראות אותך! איפה אתה כל הימים האלה? אזולאי נפרד מאיתנו ואני אמרתי: יש לי מכתב בשבילך מפרופסור לונץ. – מכתב? השתוממה. פתחתי את תיק היד, שלפתי מתוכו את המעטפה ואמרתי: הוא ביקש ממני למסור לך את זה. היא אחזה את המעטפה בידה, מסתכלת בה בתימהון, ואמרה: משהו לא בסדר? אמרתי שהוא חולה קצת, לא משהו רציני. לפני שפתחה את המעטפה אמרה: בוא, ניכנס לחדר, יש לך כמה רגעים? נכנסנו לחדר מזכירות החוג, שהיה פנוי, ורק משהתיישבנו פתחה את המעטפה והחלה קוראת את המכתב. לבושה היתה בחולצת גופייה תרוגה ובמכנסיים קצרים תכולים, זרועותיה ושוקיה החשופות שזופות כאילו זה עתה חזרה מן הים – את כל ההדר הזה עומד הפרופסור לטמא בין זרועותיו השדופות, קוננתי בתוכי – וכשהרכינה את ראשה לעיין במכתב, נפל שערה השחור על פניה. כך ראיתי אותה בפעם הראשונה, כשנתיים לפני כן, בספרייה של האוניברסיטה: ראשה רכון על ספר והשיער נופל על הפנים בשעת הקריאה, מטיל צל על מראה המעורר כמיהה צובטת לב לגלותו. מאין מצאתי עוז בנפשי לקרב את כיסאי לכיסאה ולשאול: מותר לדעת איזה ספר את קוראת? מסך השיער נפתח מעט ומבעדו נגלו עיניים שחורות שמבטן עז ופראי-כלשהו, ושפתיים מתקמרות בחיוך דק. במקום להשיב על שאלתי הטתה את כריכת הספר לעברי. היה זה “קדמוניות היהודים” של יוסף בן מתיתיהו פלאביוס, בתרגום א' שליט. – לומדת היסטוריה של עם ישראל? שאלתי. – לא, ענתה בקול רך שכמעט לא נשמע, מדע הדתות. ואתה? אמרתי שלא מזמן סיימתי תואר שני בהיסטוריה של המזרח הקדום. – אצל פרופסור לונץ? – כן, הוא היה המנחה שלי. – גם שלי, חייכה, הוא טוב, לא? – כן, טוב מאוד. – אז אני שמחה שאנחנו מסכימים, הצטחקה, ומיד חזרה לקרוא. שמעתי את פעימות לבי ולחש של התנבאות מפעימה ומפחידה עבר בי כרוח חמה: הצעירה הזאת, המכונסת בעצמה, אפופת המסתורין – בת כמה היא? עשרים ושלוש? ארבע? – תדריך את מנוחתי מהיום והלאה. אבל יומיים בלבד לאחר מכן… היא היתה שרועה על המדשאה שמאחורי בניין גילמן, בחולצת קיץ בהירה, ידיה מתחת לראשה, עיניה עצומות, כאילו מתגוננות מן השמש, ועל הדשא לידה יושב בחור במשקפיים, ספר פתוח בידו. עמדתי מרחוק ושלחתי מבטי אליה, ועד שאני שוקל בדעתי אם להעז ולגשת, הפנה הבחור פנים צוחקות לעברה, ומיד לכך התרוממה ממשכבה, ובצחוק מתגלגל, יללני, שמשהו חייתי היה בו כקולה של חיית יער, חבקה את צווארו, חלקה נשיקה על לחיו והשמיעה איזה משפט – מבודח, ככל הנראה – שלא הגיע לאוזני. חשרת ענן ירדה עלי. איזו אשליית שווא שיעשעתי בתוכי במשך שני ימים ולילה כשאני שוגה בהזיות מרוממות נפש! על סמך מה?! רק מפני שהואילה לחונן אותי בחיוך מסֵתר הרעלה של שערה? אבל האש שניצתה בי לא כבתה. הייתי עוקב מרחוק. במסדרונות, באולמות ההרצאות, במנזה, בחנות הספרים. כמה שונה היתה מכפי שדימיתי אותה לאחר הפגישה המקרית בספרייה. באור היום המלא נשל מעליה כל מעטה המסתורין שעטפתי בו אותה. היא בחורה פשוטה, עליזה, קלת דעת, אולי גם שכבנית לא קטנה, אמרתי לעצמי כשהייתי רואה אותה מקפצת בין הסטודנטים הפזורים על המדשאה או הממלאים את בית הקפה, מפטפטת עם זה, לופתת זרועו של זה, חולקת נשיקה חטופה לאיזה בחור שצמה ארוכה משתלשלת לו על גבו, וצוחקת, הרבה צוחקת, בקול רם, מתיילל, שכאילו פורץ מפיה נגד רצונה, צחוק שהדהים אותי לרגע. מין “ילדת טבע”, כפי שמכונות דמויות “גזעיות” כמוה בספרות הרומנטית. אך כנגד זה הייתי מוצא אותה לעתים קרובות שקועה עמוק בקריאה או בכתיבה במחברת כתלמידה חרוצה, וכשהייתי יושב באולם בהרצאות של פרופסור לונץ, שהמשכתי לפקוד אותן לפרקים ועוקב אחריה במבטי, הייתי רואה באיזה קשב היא מרותקת לדבריו, באיזו שקידה היא רושמת אותם. אתה חולה! גערתי בעצמי על היותי נמשך אחריה מבלי יכולת להינתק. פעם, כשנתקלנו זה בזה בצאתנו מהרצאתו של לונץ על המלך-הרועה השומרי אתאנא ועל עלייתו השמיימה, אמרה איילה בפנים לוהטות מהתרגשות: הוא נפלא, לא? – לונץ? בהחלט! אמרתי. כי אמנם מרתקים היו סיפוריו על המיתוסים השומריים. – שמת לב איך קישר את האגדה הזאת על אתאנא העולה לשמיים עם הסיפור העממי על הנשר והנחש? נפלא! הייתי מנשקת לו את כפות רגליו, הצטחקה. באותו רגע חלפה מחשבה בראשי: הייתכן שמשהו לא בסדר איתה? לנשק לו את כפות הרגליים?! במקום מה שנהוג לומר, בלשון מליצית, לצקת מים על ידיו של הרב או המורה הנערצים? מה היא? מרים המגדלית? ונזכרתי ששמעתי פעם בבית בקפה שיחה בין דוקטור בן-משה, המרצה למדע הדתות, לבין מזכירתו, בה אמר לה שבבוקר מצא על שולחנו מכתב תמוה, חתום בידי אחת מתלמידותיו, איילה בר-עוז, בו היא מבקשת פגישה “חסויה” איתו “בעניין חשוב”. מה זה “פגישה חסויה בעניין חשוב”? צחק בן-משה, היא מקווה שאתקן לה את הציון? – איילה בר-עוז היא בחורה בעייתית, אמרה המזכירה, לפעמים היא בלתי צפויה לחלוטין… – שמעתי שהיא גם רקדנית, חייך בן-משה. – כן, היא עוד הרבה דברים… גיחכה המזכירה בקרבה את ספל הקפה אל פיה, ולאחר שתיקה קצרה סיפרה, שלפני בואה לאוניברסיטה היתה איילה בטיפול גמילה באיזה כפר בגליל, וכן שנתייתמה מאביה בהיותה ילדה ואמה, שנישאה בינתיים, שלחה אותה להתחנך ב“הדסים” ושם התמכרה לסמים. – אבל היא יצאה מזה, תודה לאל, אמרה המזכירה, וכשבאה אלינו היתה נקייה לגמרי, ואפילו תעודת בגרות היתה לה מבית ספר אקסטרני כלשהו. – היא חידה בעיני, אמר בן-משה, בהתחלה נדמה היה לי שהיא קלת דעת, בעיקר בגלל הצחוקים הפרועים שלה, ופתאום אני מגלה להפתעתי שקראה את “חיל ורעדה” של סרן קירקגור ביוזמתה שלה, כי הספר לא נכלל ברשימת ספרי החובה שלנו, ודיברה עליו בצורה מעניינת מאוד, לא שגרתית. – פקח עין עליה! חייכה המזכירה בקומה ופנתה ללכת.

ודווקא דברים אלה, ששמעתים בגנבה ושגילו לי סודות על “בת הטבע” החידתית הזאת, משכו אותי אליה, עוד יותר מקודם, בחבלי קסם.

איזה דיבוק נכנס בי באותם הימים! גם עכשיו אני מסמיק מבושה כשאני נזכר איך רדפתי אחריה עד ערד משנודע לי שהיא מופיעה שם באיזו להקת מחול קיקיונית. טירוף היה זה! נסעתי לשם בחום הקיץ, נסיעה מיוזעת של יותר משעתיים. בהגיעי שמה מצאתי בקושי את מקום ההופעה, נדחקתי בין הקהל הרב שלא הכרתי בו איש, קניתי כרטיס וישבתי קרוב לבימה. פתאום, עוד טרם הסתיימה הצגת מחול חובבנית – ובה כתריסר בתולות ששדיהן לא צימחו עדיין, קיפצו ופיזזו במעגלים ובקשתות לולייניות למוזיקה של דביסי – נכנסה היא בסערה אל הבימה, בחולצת כתפיות שחורה ובחצאית שחורה ארוכה, מתנפנפת, ופרצה בפלמנקו מהיר קצב, שכור חושים, מתנחשל, עולה בלהבות, לנקישות קסטנייטות אי שם מאחורי הקלעים, ועם התנופפות חצאיתה הרחבה והתערגלות זרועותיה הארוכות ורקיעת עקביה, הופגן לעין כול היופי החושני הפרוץ של גופה, מן הצוואר ועד הקרסוליים – המותניים, הירכיים, השוקיים, הזרועות – כל איבר ואיבר מקרין פיתויים, קורץ לשולחים עין אליו; ואני, הנשימה נעתקת מפי, לבי מלא פליאה, ועם זאת שוקע לידיעה שאיילה זו היא פרח אל-געת בשבילי… לא זכיתי לפגוש בה פנים באותו ביקור אומלל בערד אפילו לרגע אחד, כי נעלמה מאחורי הקלעים מיד בתום ההופעה ולא מצאתי אותה לאחר מכן.

משגמרה איילה לקרוא את המכתב המשיכה לאחוז בו פתוח בידה, תלתה בי עיניים דאוגות ושאלה: אשתו נמצאת שם? וכשעניתי שאכן היא שם, מטפלת בו, הסתכלה בי רגע ממושך ופסקה: היא אישה טובה. ולאחר רגע: נפגשתי איתה רק פעם אחת, כשהייתי בביתם לפני שנה בערך, אבל ראיתי שהיא אישה טובה. חבל. שוב השתתקה כמהרהרת והוסיפה בבת צחוק: כל כך הפצירה בי שאוכל עוגה שאפתה… והתעניינה במשפחה שלי… היו לה מין עגילים עם סלילים כאלה ונטיפים ירוקים, אזמרגד אני חושבת… התחשק לי נורא לגעת בהם… שאלתי מאיפה הם והיא אמרה, אה, אלה עוד מחוץ לארץ… היא היתה גאה כזאת ויחד עם זה נעימה איכשהו, חשבתי שהייתי יכולה אפילו… בעצם, יכולנו לחיות שלושתנו יחד, פרצה בצחוק.

היא לא נורמלית, אמרתי לעצמי.

צלצול מזמרר של הטלפון הסלולרי שלה קטע את צחוקה. הוא שלפה אותו מתיקה ודיברה ברוגז כלשהו: מה את דואגת? שום דבר לא יקרה… כן, גם אם אחזור בעשר או בשתים-עשרה… אז מה?! תהיי בטוחה שלא… אני לא שותה! כמה פעמים אמרתי לך שאני לא שותה! טוב, אני לא יכולה להמשיך עכשיו, יש אצלי מישהו. ביי.

אמהות, אמהות… גיחכה בסוגרה את הטלפון. תגיד, מה בעצם יש לו? שפעת או משהו כזה? עניתי שהיה אצלו רופא, בדק ואמר…

אבל שוב צילצל הטלפון ושוב שלפה אותו בקוצר רוח מן התיק, והפעם האירו פניה כשהשיבה: לא, בובי, תאמין לי, הערב אני לא יכולה… כמובן שאני מעוניינת, אבל תבין, אצלי הבטחה זו הבטחה! מה, אצל שירי?! אני לא מאמינה! הייתי בטוחה שהיא… נראה, אולי מאוחר יותר… תגיד, יש לך במקרה את הספר של פריצ’רד על ההשוואה עם הטקסט המקראי? בספרייה הוא איננו, חשבתי שאולי אתה שאלת אותו… טוב, אז להתראות מחר… כן, אולי, אם אתפנה עד אז… אשמח. נשיקות.

אז התחלת לספר… מה בדיוק אמר הרופא? תחבה את הטלפון לתיק.

אמרתי לה מה אמר הרופא, ולאחר שבהתה בי דקה או שתים אמרה: אתה מוכן להעביר לו מכתב קטן שלי?

היא עברה אל השולחן, מצאה דף נייר ומעטפה באחת המגירות, הוציאה עט מתיקה, הרכינה את ראשה וכתבה לאט-לאט, כשוקלת כל מילה.

שוב נפל השיער על פניה ונדמה היה כאילו עיניה נוצצות מתוך מערה.

ואני, כאילו שוב כושפתי.

ודמעות עמדו בגרוני.

לקחתי את המעטפה מידה ומבלי להישיר מבט אליה יצאתי מן החדר.

כל הדרך בחזרה אל ביתו של לונץ היתה המעטפה כאבן כבדה בתיקי.


קשה היתה לי הפרידה מסופיה. לאחר שהחלים לונץ יצאה מן הבית וחזרה אליו רק כעבור עשרה ימים, בלוויית שני סבלים. לונץ הסתלק כשעה קודם לכן ונחסך ממנו המחזה העגום של הוצאת תיבות הקרטון הגדולות מן הבית והעברתן אל המשאית שחנתה בחוץ. עמדתי בפתח חדר העבודה שלי והסתכלתי איך מתפנה הדירה מחפצים רבים שהיוו את סביבתי הטבעית במשך שנים, כאילו ריהטו את חיי: ציורים רומנטיים של זוגות נאהבים ביערות במסגרות מוזהבות, שני אגרטלי ענק סיניים עתיקים שתחריטי לוחמים מעטרים את דופנותיהם, גביעי בדולח שהתנוצצו מן הוויטרינה של המזנון, צלמיות חרסינה שעמדו בארוניות עשויות עץ אגוז, אחת בדמות רועת אווזים, שנייה כלב רועים רובץ לרגלי אדונו, בשלישית נראים החלילן מהמלין והעכברים הרצים בעקבותיו, ברביעית איכר ואיכרה בלבוש בווארי ובכובעי ליצנים – כל אלה חפצי האמנות והרהיטים שהוריה האמידים של סופיה הצליחו לשומרם בשנות המלחמה, להעבירם ארצה עם עלותם הנה ולהורישם לבתם. חשתי מעין התרוקנות בתוכי ועצב כבד ירד עלי לנוכח הפינוי הזה. כך נהרסים חיים, אמרתי לעצמי. כך מופרת שבועת אמונים. מה יקום על עיי חורבות אלה?

לפני צאתה ניגשה אלי סופיה, נתנה בידי חוברת דקה, כרוכה בדפי קרטון קשיחים, ואמרה: תקרא את זה כשיהיה לך זמן. השפלתי מבט אל החוברת וראיתי כיתוב על כריכתה באותיות גדולות בכתב יד: “חיים קטועים”. סופיה נשאה עיניה אלי ואמרה: אני עוד רוצה להיפרד ממך לפני שאעזוב את הבית לגמרי. תהיה פה מחר לפנות ערב? בשש, נניח?

נכנסתי לחדר, התיישבתי ופתחתי את החוברת. שנים-עשר דפים היו בה, כתובים בכתב יד עגול, בהיר ונקי של תלמידה שקדנית. שקעתי בקריאה ולא הנחתי עד שסיימתי. היה זה סיפור על פסנתרנית נכה בשתי רגליה, שלעולם לא הצליחה לסיים את נגינת הרפסודיה השנייה של ליסט. בכל פעם שהיתה מגיעה לפרק האדאג’יו היתה מופיעה לעיניה דמותו של הארכיאולוג הקשיש וילהלם שולץ. ראתה אותו מתיישב על שרפרף במרחק מה ממנה, על ברכיו גיליון נייר גדול ובפחם שבידו החל רושם אותה. מבטו המכוון אליה היפנט אותה. היא היתה נתקפת חולשה, גופה התרפה, כפות רגליה לא הגיעו לדוושות הפסנתר, ומיואשת היתה מפסיקה מנגינתה ומעולם לא סיימה אותה. התום והיושר שבהם נכתב הסיפור ריגשו אותי. איך אישה כבת שבעים יכולה לכתוב בתום כזה, כמו נערה, חשבתי.

למחרת, כשלונץ נעדר מן הבית, נכנסה סופיה לחדר העבודה שלי, ומיד בכניסתה אמרתי: קראתי את הסיפור שלך… – הוא לא שווה הרבה, מה? גיחכה. היססתי רגע ממושך, אחר כך אמרתי: זה חלום שלך, לא? מרגש, מעורר מחשבה… – טוב, נניח לזה, הפסיקה אותי, אני אינני סופרת. כתבתי אותו לעצמי בין השמשות, כמו שאומרים.

עם זאת התיישבה בכורסה, העיפה עין על סביבה כשמבטה מתעכב על כל פרט ופרט שבחדר – על ארון הספרים עם המילונים וספרי העזר המצופפים בו, על המדפים עם התיקים וכתבי היד, על השולחן עם המחשב והניירות הרבים משני צדיו, על התמונה הקבוצתית הגדולה התלויה על הקיר ובה נראה לונץ הצעיר בחברת בוגרי מחזורו בגימנסיה בבודפשט – העבירה מבטה על כל אלה, כאילו לחקוק את מראיהם בלבה לפני שתיפרד מהם לצמיתות. הניחה כפות ידיה על ברכיה – זקופת גו ישבה, גאה, עצב בעיניה – ואמרה: אתה עובד עם ז’אק יותר מחמש שנים. אתה מכיר אותו היטב. גם היית עד למה שהתרחש פה בשנה האחרונה. אני נוסעת בעוד כמה ימים ואינני יודעת אם ניפגש עוד אי פעם. תמיד חיבבתי אותך והערכתי מאוד את היושר שלך, את החריצות, את המשמעת העצמית שלך – תכונות די נדירות אצל בני הדור הצעיר בארץ. רציתי, אם כן, שתדע משהו על היחסים ביני ובין ז’אק בשנים שלפני המשבר שהיית עד לו. ובכן… היססה רגע. אחר כך נשאה את ראשה וסיפרה: בזמן מלחמת העולם, כשהשתלטו הגרמנים על הונגריה, ניצלה משפחתי מן הסוף המר בזכות הקשרים שהיו לאבי, שהיה תעשיין וספק של הצבא, עם פקידים בממשלת הורטי. אחרי שנכנסו הרוסים הגיע אלינו קרוב רחוק ממונקטש, שם נספתה כל משפחתו יחד עם רוב יהודי העיר שנשלחו לאושוויץ. שמו היה יעקב לונץ, יתום בן ארבע-עשרה. הוא התגורר בביתנו ואבי דאג לכל צרכיו, ומאחר שהאמין בו ובכישרונותיו, הבטיח את המשך לימודיו בגימנסיה ואחר כך באוניברסיטה.

זה מעניין אותך בכלל? חייכה סופיה.

מאוד! אמרתי.

ובכן, התאהבנו זה בזה כשהיינו עוד נער ונערה, ואחרי כמה שנים התארסנו, התחתנו…

וסיפרה שלאחר השתלטות הקומוניסטים על המדינה, בראשות ראקושי, עזבו שניהם את בודפשט ועלו ארצה. זמן קצר לאחר עלותם נולד בנם הבכור, אשר.

סופיה הפסיקה לרגע את סיפורה והשפילה מבטה אל ידיה.

ז’אק היה קל דעת, אמרה, עוד כשהיינו באונייה הוא הכניס אותי להיריון.

ושוב השתתקה.

כשנהרג אשר בחווה הסינית עוד לא מלאו לו שמונה-עשרה. בן שבע-עשרה הוא התגייס, למרות ההתנגדות שלי. אבל ז’אק עמד על כך שיעשה כפי שהוא מבין. זאת זכותו, אמר.

זכותו, נפלט צחוק קשה מפיה, שיִפחה היתה צרורה בו.

כבשה אנחה בתוכה והמשיכה. סיפרה שלאחר שז’אק סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בהצטיינות הוא עלה מדרגה לדרגה בסולם האקדמי – באותן שנים עבדה היא לפרנסתם כמזכירה במחלקת מרכז אירופה במשרד החוץ - ולאחר שקיבל פרופסורה באוניברסיטת תל אביב עברו להתגורר בביתם בנוכחי, שבו נולדה בתם ענת.

ענת המסכנה… ניצת שביב אירוני ומלא חמלה בעיניה.

כשמלאו לז’אק שבעים, סיפרה החיוך דק על שפתיה, ערכו לו עמיתיו מסיבה מפוארת במסעדה של מלון השרון בהרצליה. ארבעה או חמישה מהם נאמו בשבחו. היללו אותו כחוקר, כמרצה מרתק, כמורה נערץ על תלמידיו וכו', אבל מה שזכור לי יותר מכול מאותה מסיבה הוא שהדיקן, בסוף שרשרת השבחים המליצית שלו, כיוון את מבטו אלי, שישבתי לצידו של ז’אק, וציין את “האהבה השוררת כל השנים בין בני הזוג סופיה ויעקב, התמיכה ההדדית, בהיותם ערבים זה לזה ונאמנים זה לזה… זוג למופת!” וכשכולם מחאו כף לו ולנו אמרתי לעצמי, כמה מעט מבינים הפרופסורים האלה בבני אדם.

עכשיו אומר לך בגילוי לב גמור, הישירה מבטה לעיני, האהבה שלי את ז’אק, שבתחילה היתה תמימה וכנה – הרי לולא זאת לא הייתי מתחתנת איתו, הוא היה בחור שרמנטי, יפה תואר, מוכשר מאוד – פחתה והלכה במשך השנים. גיליתי צדדים אחרים שלו שקודם לא הבחנתי בהם…

לבושה היתה בחולצה בהירה, צנועה, ועליה רכוס ז’קט חום מפוספס. שערה האפרורי היה מתוח לאחור, שתי רצועות של שיבה כסופה הבהיקו משני צידי הפסוקת, ומשהו ארוטי היה במראה גופה הזקוף, עם הזרועות העדינות, הקרסוליים הדקים, ובפניה, שדוק של עצבות וגאווה היה משוך עליהן; כאילו נשלו ממנה השנים הרבות, ומבעדן, כמו מבעד רעלה, נגלתה האישה בת השלושים או הארבעים, נחשקת כמו לפנים.

לא אהבתי את ההתרברבות שלו ולא אהבתי את ההתבטלות שלו, אמרה. שני הפכים, לא? אבל אצלו הם משלימים את אופיו, שיש בו משהו… לא כל כך מתוחכם. כשהיינו נפגשים עם חברים, מאלה שהכרנו עוד מלפני עלותנו ארצה ואחרי כן, ומאלה שהכיר הוא בעבודתו, היה לפעמים מפליג כל כך בסיפורי גבורותיו – איזה כבוד חלקו לו בשטרסבורג, באיזה תשואות קיבל אותו הקהל בפרנקפורט, איך הילל אותו הפרופסור לשומרולוגיה, חתן פרס נובל, לפני סגל המרצים בשיקגו – שרציתי להימלט מן החדר מרוב בושה. ומצד שני, מסוגל היה להנמיך את עצמו לפני אנשים שמעמדם לא ישווה לו כלל – לפני העוזרת שלנו, שהיה מדבר אליה במתק לשון, לפני בעלי מלאכה, שהיה מגזים נורא כשהילל אותם על עבודתם, לפני נהגי מוניות, שהיה מעניק להם תשרים מעבר לכל המקובל. למעשה, היה מתבטל לפני כל פקיד נמוך מן העירייה, לפני כל אחות בקופת חולים, לפני כל קופאית במרכול. ומאוד לא סבלתי את החנופה שלו לבעלי מעמד גבוה משלו באוניברסיטה שחשב שהוא תלוי בחסדיהם – הדיקן, הנשיא, הגזבר, אפילו הספרן. ומה שגרוע יותר, שלעיתים קרובות הוא היה משתטה. פשוט משתטה. הייתי נעלבת בשבילו כשהייתי רואה אותו – במסיבות המעטות שבהן השתתפתי, על פי רוב לא ברצוני – משחק את הדון ז’ואן קל הדעת, מחניף לנשים צעירות ויפות, קד לפניהן, מתיישב לידן, אוחז בידן, שוטף אותן בדיבוריו הבלתי פוסקים. הוא ידע לדבר ועשה רושם על נשים, מבוגרות וצעירות כאחת, בהפגנת הידע שלו, בעושר האסוציאציות התרבותיות, האזוטריות לעתים קרובות – ולכן מרשימות עוד יותר – כשהוא מטעים אותן מפרי עץ הדעת של העולם הגדול. היה לו כישרון להוליך שולל נערות פתיות…

סופיה הפסיקה לרגע, מבע עיניה התעמעם, משהו מר נמסך בו, אחר כך אמרה: ענת לא יכלה לסבול את ההתנהגות שלו. שמחה ללכת לצבא ושמחה לעזוב את הבית מיד עם תום השירות. התרחקה לירושלים. ענת זה סיפור עצוב.

שוב השתתקה, מוללה באצבעותיה את שולי הז’קט כאילו מפוררת אותו, אחר כך נשאה את ראשה אל התצלום התלוי על הקיר והצביעה עליו: אתה רואה אותו שם? באמצע השורה העליונה? עם כובע הקסקט? זה בכיתה האחרונה של הגימנסיה הקתולית. סיים אותה בהצטיינות. אז גם התאהבנו.

למרות כל מה שסיפרתי לך עליו, אמרה, אני הערכתי אותו. במקצוע שלו הוא היה מבריק. לא רק בקי גדול בחומר שעסק בו אלא גם חוקר מקורי מאוד, בעל אינטואיציה ודמיון יצירתי. קראתי את רוב הדברים שכתב, ואם כי אינני מבינה הרבה בסוגיות של פולחנים אליליים הייתי נתקלת לפעמים בהבחנות מפתיעות שהיה בהן ניצוץ של גאונות. אם כי, לומר את האמת, היססה, התיאוריה שלו על האמורים כאבות העם היהודי לא כל כך מתקבלת על דעתי. היא קצת ביזארית. ומה שמוזר יותר הוא הפנטזיות האבסורדיות שלו בדבר חידוש איזו אימפריה אמורית דמיונית – כלומר ישראלית, כמובן – מן הפרת והחידקל ועד ים סוף. הזיה מגלומנית…

בסך הכול צר לי עליו, אמרה. הוא איש חלש ונכנע לפיתויים. נשארתי איתו שנים כה רבות כי היה לי איזה רצון מטופש להגן עליו. עכשיו הוא יהיה חסר הגנה. הסטודנטית הזאת שהוא הולך להתחתן איתה, אני חושבת שפגשתי אותה פעם לפני שנה או יותר כשבאה להתייעץ איתו בענייני הלימודים שלה. יפה, אבל נראתה לי קצת מבולבלת, או סתם פזורת נפש. משהו מוזר היה בה. אני מאחלת לו שישמור על עצמו.

טוב, עלי ללכת, קמה ממקומה. הושיטה לי את ידה ואמרה: וגם אתה שמור על עצמך. וכשנשקה לי חבקתי את צווארה, כבשתי בו את פני ועמדנו כך, צמודים זה לזה, רגע ממושך.


 

פרק שני    🔗

חתונתו של הפרופסור הקשיש שנטש את אשתו למען סטודנטית אלמונית עשתה לה שם, כפי הנראה, כאירוע שאמור להיות “ההצגה הכי טובה בעיר”, כי קהל גדול ורב נאסף באולם דן פנורמה: מלבד רבים מעמיתיו של לונץ, ביניהם גם אלו שחלקו כבוד לו ולרעייתו ושיבחו את נאמנותם זה לזה ביובל השבעים שלו, באו רבים מוותיקי העיר שהכירוהו שנים רבות, רופאיו, מולי"ו, בעלי בתי קפה שהיה פוקד, יוצאי הונגריה וכו', גברים בחליפות מהודרות, נשים בשמלות ערב מעוצבות; ולעומת זאת – צעירים במלבושים “זרוקים”, במכנסי ג’ינס או בשרוואלים, בנות בחולצות מעטפת, בשמלות מבדים הודיים, עם בטנים חשופות ופירסינג מנצנץ בטבוריהן, עם ראסטות בשערן, עם בנדאנות צבעוניות למצחיהן או בחצאיות ששוליהן מטאטאים את הרצפה. איך פלשו הברברים לקריה המעונבת הזאת? תמהתי. חבריה של איילה?

הייתי נחוש בדעתי לקיים את ההבטחה שנתתי לעצמי להדיר את רגלי מן החתונה הזאת, שהזכרתה בלבד עוררה בי בחילה. אבל באותו יום אחר הצהריים באה אלי דקלה עם מנחת הפירות של אמי, אבוקדו ותפוחי עץ, ובראותה את ההזמנה המוזהבת על השולחן שאלה אם אני עומד לצאת עוד מעט, כי השעה כבר קרובה לשבע והטקס מתחיל בשבע וחצי. אמרתי שלא אלך, וליגלגתי על הזיווג הבלתי קדוש הזה בין הפרופסור בן השבעים ושלוש, שהוא גם נותן לחמי, ובין תלמידתו בת העשרים וארבע. שביב של סקרנות מבודחת ניצת בעיניה: אז למה לא תלך? זה בטח יהיה נורא מעניין! אמרתי שכל העניין הזה מתועב בעיני, שזקן חסר מצפון בעל יצר מעוות עוזב את האישה שחי איתה חמישים שנה וחוטף נערה פתיה כדי לכלוא אותה במאורתו. דווקא דברים אלה הלהיבו את דמיונה: אני במקומך הייתי בכיף הולכת! – קחי את ההזמנה הזאת ולכי! הושטתי לה את הכרטיס החגיגי. – איתך, ברצון! אבל רק איתך!

וכך, לאחר שהפצירה בי חזור והפצר, ואמרתי בלבי שהיותה בת לוויה תגונן עלי כביכול מפני עצמי, לבשתי את החולצה הפרחונית שדקלה קנתה לי פעם כמתנת יום הולדת, והיא שלפה מילקוטה צעיף צמר מקסיקני עז צבעים ופרשה על כתפיה – שובבה ומשעשעת נראתה בכסותה זו – ויצאנו לנסוע אל דן פנורמה.

הטקס התנהל לפי כל הכללים של חתונה יהודית כדת וכדין. הרב, איש צעיר בעל פנים מדושנות עונג, עטורות זר של זקנקן מטופח, במצנפת כוהנים רוממה לראשו, עמד לפני חופת הקטיפה המפוארת והכריז בקול ערב כקולו של משורר במקהלת לוויים על פתיחת הטקס, קידש על היין וזימר את הפסוקים על איסור העריות והארוסות והתרת הנשואות וכו', והזמין את החתן והכלה להיכנס אל החופה. הקהל הרב הצובא מסביב נחצה לשניים לפנות מקום לזוג, ואלה פסעו בהדרת קודש, לקול נגינת מרש החתונה של מנדלסון, לעבר אפריון אושרם: הכלה בשמלת כלולות לבנה ובהינומה כנהוג וכיאות, חיוך זוהר על פניה, מלווה בשתי נשים, זרוע מכאן וזרוע מכאן, שאחת מהן, אישה גדולה, לבושה בהידור רב וורד גדול על חזה הרחב והיהיר, היתה אמה, ככל הנראה, פניה חמורות סבר כאילו כעסה על משהו, לא מטה את מבטה לימין או לשמאל; והשנייה צעירונת חייכנית בשמלה ארוכה זרועה נצנצים, שנראתה כקרובה ענייה שלה; והחתן, הלבוש בחליפה מבית ארמאני או ורסאצ’ה, על גבי חולצה צחה מעומלנת ועניבת פרפר, כל חזותו כשל לורד אנגלי, חבש לראשו – בניגוד נלעג לסגנון הבורגני של מלבושו – כיפה בוכרית ססגונית שעוררה גיחוכים על פני רבים מן הקרואים; הזקָן שהקיף את פניו הבהיק בלבנוניתו, כאילו רסיסי טל מתנוצצים עליו, ושושביניו היו שני גברים חסונים, רחבי כתפיים ועבי מותניים, שנראו כקבלנים או סוחרים רומנים.

פרופסור לונץ ניצב תחת החופה זקוף כמו שכווי בהשמיעו את קריאת השחר; חזו החנוט באפודה מחויטת מובלט קדימה, כשל גנרל רוסי שעשרים עיטורים מקשטים את מדיו. כשענד את הטבעת על אצבעה של איילה והשמיע בקול צלול ורם, הרי את מקודשת, נדמה היה לי כאילו דם יונה מותז על המזבח. פלטתי מבלי דעת: מפחיד! דקלה, ידה אוחזת בידי, הסבה פניה אלי: מה מפחיד? – כל הדבר הזה… הכול… – מה, הטקס? הביעו פניה תימהון גדול. – את לא תופסת? את לא תופסת מה מתרחש פה? לחשתי ברוגז. וכשהפשילה הכלה את שולי הינומתה ולונץ הגיש את כוס היין אל פיה, תקפה אותי בחילה כזאת שמשכתי את ידי מידה של דקלה ולחשתי: אני מוכרח ללכת, תסלחי לי… – מה קרה לך? הסתכלה בי בדאגה. – אני לא יכול יותר, אמרתי, זה גועל נפש, כל זה! פילסתי לי דרך בין העומדים צפופים ועיניהם אל החופה ונחלצתי אל קצה האולם. דקלה מיהרה בעקבותי ועצרה אותי ליד הדלת: חכה רגע! אל תרוץ כמי שנמלט מאש! תסביר לי מה קורה לך! מה מגעיל אותך כל כך! – תראי, אמרתי כשאני מדביר את סערת רוחי, אני מכיר את הבחורה הזאת. לונץ הוא המנחה שלה, אני נפגש איתה בהרצאות שלו, לפעמים גם בלשכה שלו כשהיא באה להתייעץ איתו… אני לא יכול לראות איך הוא הורס לה את החיים! – אלה החיים שלה, יובי! אני מתארת לעצמי שאף אחד לא אנס אותה להתחתן איתו! היא נראית די מאושרת בסך הכול. – מאושרת?! צעקתי עד שהעומדים לא רחוק מאתנו הפנו ראשיהם אלי, את מתארת לעצמך שהיא תהיה מאושרת בין הזרועות היבשות שלו?! היא תהיה מאושרת כשהפה הרקוב שלו ינשק לה את השפתיים? את השדיים? את הירכיים? דמעות עמדו בעיני. – תפסיק עם זה, יובי! נזפה בי. את נשמע פאתטי! מה זה עניינך בכלל? ולאחר רגע נתנה בי חיוך ממזרי: מה, אתה מאוהב בה? – הו, באמת! קראתי במחאה. מרחוק הגיע לאוזני קול הטנור של הרב כקולו של זמר אופרה: אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה… ולפתע ראיתי את עצמי בעיני דקלה, כמה מגוחך אני, ואמרתי בשקט: טוב, נעזוב את זה. תשכחי מה שאמרתי. וחזרנו אל האולם.

הקהל הרב זרם כבר אל האולם הסמוך והתפלג לתורים צפופים וקצרי רוח לפני הדוכנים הארוכים, העמוסים במאכלים ובמשקאות מכל מין ומין ובקלחות מהבילות מלאות בשרים, ירקות מבושלים, מרקים. אלה שגדשו כבר את צלחותיהם ומילאו את גביעיהם, שוטטו למצוא מקום ישיבה ליד השולחנות, שנרות קטנים, חשאיים, מהבהבים עליהם. – תציג אותי לפני הכלה? התחנן אלי מבטה של דקלה. – שאציג אותך? פלטתי. איך אתחמק מן הצרה הזאת? חשבתי, אולי אתראה כמחפש את איילה בתוך המון הקרואים, ופשוט לא אמצא אותה…

ולפתע הופיעו לעיני שניהם, מתהלכים בין השולחנות כמו שחקנים היורדים מן הבימה לאחר הופעה מוצלחת, נענים לברכות הקמים לקראתם, לונץ לוחץ ידיים, איילה מתנשקת עם נשים וגברים, מתחבקת עם צעירים בני גילה הרצים אליה בזרועות פשוטות לכנוף אותה אל חיקם. ובעוד אני מושך את דקלה לעבר דלפקי האוכל כדי להתרחק מן המקום, אני שומע את קולה הצוהל של איילה: יואב! יופי! יופי שבאת! ולא עובר רגע וכבר זרועותיה מקיפות את צווארי והיא ממלמלת, אני נורא שמחה, נורא שמחה… ובהסבה מבטה אל העומדת לצידי וחיוך של ציפייה על פניה: החברה שלך? – תכירי, אמרתי, זאת דקלה, בת הקיבוץ שלי, דגניה ב‘. וזאת איילה. – מזל טוב! אמרה דקלה, אני שמחה בשמחתך. – תודה, תודה. אבל תעמדו פה רגע, אל תזוזו, שוטט מבטטה על פני האולם. אני רק מביאה הנה את לוני. אני רוצה שיכיר את החברה של בן הטיפוחים שלו שהוא, אגב – קרצה בעינה אל דקלה – גם ידידו הטוב ביותר. “לוני”? התחלחלתי. כבר הם מתגפפים זה על זה עם כינויי חיבה בין נשיקה לנשיקה? כבר המיר “לוני” את “ז’אק”? ושוב, לא עברו שני רגעים והיא חזרה אלינו, שלובת זרוע עם חתנה, ראשו המכותר בכיפה הבוכרית מתנשא בגאון. – תראה כמה הולמת את לוני העטרה האמורית שעיטרתי בה את ראשו, הצביעה איילה על קרקפתו. – ומעכשיו אהיה המושל בכיפה בביתנו, התבדח לונץ, פניו מבהיקות מאושר. הפרופסור לפת את כתפי, הודה על בואי, שאל לשלומי, וכשהצגתי לפניו את דקלה, חברתי מדגניה ב’, חזר בפעם המאה ואחת על הבדיחה התפלה שלו בדבר דגניה ב' וליגה א'. עם זאת הוליך אותנו אל דלפקי האוכל, אך מכיוון שאחד האורחים, כרסתן לבוש חליפה בהירה שדיבר הונגרית מתנגנת, עיכב אותו, ביקש סליחה מאיתנו והורה לאיילה לטפל בנו יפה ולתפוס מקום לארבעתנו ליד אחד השולחנות.

פסענו לצידה בין השולחנות למצוא לנו מקום ישיבה. כה נבוך הייתי – כל המתרחש סביבי בערב שמחתו של אדוני ומעבידי עם בחירת לבו היה כסיוט בעיני – שידי האוחזת בצלחת, עם אורז וגולאש הנערמים עליה עד למעלה מגדותיה, רעדה כל כך, שטיפות רוטב בשר ניתזו ממנה ונשרו על שמלת הכלה הלבנה. מרוב בהלה מיהרתי להניח את הצלחת על השולחן הסמוך ביותר, חטפתי את קנקן המים שעמד עליו, לתימהון היושבים בסיסו, משכתי ממחטה מכיסי ועמדתי להרטיבה ולשפשף את הכתם מן השמלה, אבל איילה עצרה בעדי וצחקה: אל תדאג לשמלה! היא בין כה וכה לא שלי! כפרה! לוני כבר ישלם את הנזק! בואו, נתיישב באיזה מקום… הנה, שם! חכו לי שם, אני אביא בקבוק קאברנה.

שוטטנו נבוכים בין השולחנות, לא הכרתי איש מן המסובים סביבם, אך לאחר רגע או שניים הצביעה דקלה על שולחן פנוי השמור לחתן ולכלה ולמקורביהם. הנחנו את צלחותינו עליו והמתנו לבוא הזוג המקודש כדת. בירכתיים ניגנה תזמורת קטנה להיטים ישראליים ואמריקאיים ולפתע עלתה באוזנינו שירה עליזה, מלווה מחיאות כפיים קצובות, ומשהפנינו מבטינו לראות מאין היא מגיעה ראינו חבורה גדולה של צעירים וצעירות, מאלה שהבחנו בהם בכניסתנו לאולם השמחות, יושבים סביב שולחן גדול שחובר מארבעה, ששים ושמחים. – אולי נצטרף אליהם, הצטחקה דקלה. אך בו ברגע ניגש אלינו לונץ ושאל: איילה לא באה איתכם? אמרתי שהלכה להביא בקבוק יין וודאי תחזור עוד מעט. הוא התיישב לידנו, האושר שפוך על פניו, רביבים של זוהר עלי דשא זקנו, הפציר בנו לאכול ולא לחכות לבואה של כלתו, ועם זאת החל חוקר את דקלה למעשיה. – אה, בסמינר הקיבוצים יש לי קולגה שאני מוקיר מאוד, אמר, מומחה ללשונות שמיות. את מרואן סאלים את מכירה? לא, דקלה לא הכירה את מרואן סאלים. – בקי גדול באשורית, שהיא בעצם דיאלקט מסוים של האכדית. דרך אגב – פנה אל שנינו כאחד – כשקרא הרב את הכתובה, שאלתם את עצמכם מדוע היא כתובה בארמית? אני עמדתי על כך שיקרא אותה במקורה הארמי דווקא, ולא כפי שנהוג בישראל בזמן האחרון לקרוא אותה בתרגומה לעברית. ומדוע? לא רק משום שהארמית, או האשורית הקרובה אליה, היתה שפת המדינה, לינגואה פראנקה, מאז סוף ימי הבית הראשון – “דבר נא אל עבדיך ארמית”, אמרו שרי המלך חזקיהו לרבשקה, שרו של סנחריב מלך אשור – וכמובן, בימי הבית השני ובתקופת התלמוד, אלא מפני שהארמית קרובה יותר אל האכדית העתיקה ממנה, והאכדית, שבה נכתבו גם חוקי חמורבי האמורי, היא שפתנו המקורית מימי אברהם. היא אמורה להיות שפת הממלכה הישראלית לעתיד לבוא! בצד העברית, כמובן! היא אם-אמה של העברית! “אנוכי” בעברית בא מ“אנאכו” באכדית, “נהר” בא מ“נארו”, “בעל” מ“באלו”, “חמישה” מ“חמיש” וכן הלאה וכן הלאה עד אינספור. עכשיו, תשאלו את עצמכם…

דקלה, תוך משיכת גבעולי השעועית אל פיה, מילמלה: מעניין, מעניין מאוד, ואני, בלעי עמד בגרוני מרוב מיאוס מדיבוריו המשוממים, המשתרשרים לבלי סוף. לפתע הפסיק, הקיף במבטו את האולם ולחש בדאגה: לאן היא נעלמה? הלוא הבטיחה לכם לחזור הנה… עם זאת הפנינו גם אנו את מבטינו לכל עבר ולא איתרנו אותה, עד שפתאום אורו עיניה של דקלה: הנה היא! שלחה אצבע אל שולחן החבורה הצעירה. עם כל היפים והיפות! צחקה.

איילה עמדה ליד השולחן, לצידו של בחור גבוה שזנב סוס בלונדי משתלשל לו על שכמו וזרועו לופתת את צווארה, בידי שניהם גביעים וצחוק על שפתיהם. חיוך עגום עלה על פניו של לונץ: אני רואה שהחבורה מן השאנטיפי חטפה אותה… והתבדח ואמר, ש“בימי הביניים שלה”, כפי שהוא מכנה את תקופת טרום-הנאורות-הלונציאנית של חייה, היתה מבלה איתם לילות שלמים. על חוף ניצנים, נדמה לו, ולא היתה חוזרת אלא עם הנץ השחר. – לא הצלחתי להבין מה בדיוק הם עושים שם, אמר. שרים, רוקדים, יוגה, מדיטציה… “רוחניות”… הכול “רוחני”, כדבריה. אבל מה זה “רוחני” בימינו? יש “רוחני” שבא מ“שאר רוח”, ויש שבא מ“רעות רוח”. בקיצור, עושים הרבה רוח… פרץ צחוק בטנוני מפיו. בו ברגע ראיתי שאיילה נושאת ראשה, שולחת מבטה על סביבה, ובהבחינה בנו, נחלצה מן החובק אותה וקפצה ובאה אלינו. – סליחה, סליחה, אלף סליחות! קראה וצחקה כשהיא חולקת נשיקה חטופה ללחיו השעירה של לונץ, חטפו אותי בדרך אליכם וגררו אותי, פשוט גררו, יחד עם הבקבוק… החברים הטובים שלי… אני כבר מביאה לכם… אך בעוד היא מדברת ניגש אלינו מלצר עם בקבוק בידו ומילא את הגביעים העומדים על השולחן.

השקנו גביעים, בירכנו את הזוג במזל טוב ובחיי אושר, ודקלה פנתה אל איילה שישבה לצידו של לונץ, זרועה על כתפו: את היית בקטע הזה של השאנטיפי, אמר לנו הפרופסור, סליחה שאני לא כל כך מתמצאת בזה. אני מבינה שעוסקים שם בפעילות רוחנית, הבליעה חיוך בין שפתיה, רציתי לדעת… האם ההתנסות הזאת בכנסים האלה… אה… משנים את האדם? כלומר, האם היא פותרת בעיות נפשיות, כאילו? – תבואי לשם פעם ותתנסי… האירה לה איילה פנים, אני, מיום שקשרתי את עתידי עם איש האשכולות הדגול שלי, אני כבר לא בעניין הזה, אבל הם נשארו חברים שלי. אפשר לדעת במה את עוסקת? דקלה אמרה שהיא לומדת פסיכודרמה וקולנוע בסמינר הקיבוצים. – יופי! קראה איילה. מדוע לא תבואי אליהם פעם ותארגני מופע דרמתי איזה שהוא? או תדריכי סדנה לכתיבת תסריטים? יש להם סדנות למודעות, להילינג, ליוגה… מה שיעלה בדעתך! כולם ישמחו על זה! יש אצלם פתיחות לרעיונות חדשים. אמנם, עד גבול מסוים… הוסיפה בגיחוך. אבל קחו בחשבון שכנס של שאנטיפי נמשך לפעמים שבוע שלם! תביאו איתכם אוהל או תבנו סוכה… אני, כפי שאמרתי לך, מיום שאני חוסה תחת כנפו של בחיר לבי, יצאתי מזה, הצטחקה. לרגע העבירה מבטה ממנה אלי וממני אליה ושאלה: אתם חברים? זאת אומרת חברים-חברים? דקלה חייכה: אנחנו חברים מגיל אפס! יופי! צהלה איילה, אתם יכולים לסגור פה עניין איתם, שמעתי שבשמונה-עשר בחודש יש להם כנס אי שם בין הים והירדן…

המבט החם, הזוהר, ועם זאת כאילו נזרק בו גוון של פראות, פילח את לבי. החתונה המסויטת הזאת, ברית טמאה בינה ובין האמורי העתיק הזה, לא רק שאינה מרחיקה אותי מעליה, חשבתי בכאב, אלא שצדה אותי עוד יותר בחרמיה. אני לא אירפא ממנה, לא אשתחרר ממנה, אמרתי לעצמי מול פניה שיפו עכשיו שבעתיים מתמיד, עם הגבות הקשתיות השחורות, המצוירות דק מעל לעיניה המבריקות ומעניקות לה גוון ארוטי-פתייני של פאם פאטאל; עם השפתיים החושניות, שיש להן חיים עתירי רגש משלהן כשהן נפשקות בדברה, חוזרות ונפשקות, כאילו מבקשות לגמוע את העולם או כמהות לנשיקות; עם השיער השחור, המקרין עוז רוח, נחישות, חוצפה, הנופל לשני צידי צווארה הצח. רק שמלת הכלה הלבנה, הבתולית, כולה טוהר, הפרה את ההרמוניה הזאת. היא המשיכה לתאר לפני דקלה את הצפוי למשתתף בכנסים של שאנטיפי, עונה על שאלותיה הסקרניות בבדיחות הדעת, ואני לא שמעתי דבר מדבריה. לעיני הבליחה מיטת הכלולות של הזוג בבואם לביתם בתום הנשף הזה – האם זו אותה מיטה בה שכב עם סופיה? – והיא פושטת את שמלתה, את תחתוניתה, עירום ועריה… לילה, לילה, ליל אלילים……

ללא אזהרה עברה התזמורת לנגן מוזיקת ריקודים, וזוגות-זוגות קמו ממושביהם, נעו אל הרחבה שפונתה מן השולחנות והחלו סובבים בוואלס לנגינת “הדנובה הכחולה”. פרופסור לונץ אחז ביד כלתו, הקימה, ובהזמינו גם אותנו לרקוד, פסע איתה יד ביד אל מעגלי המחוללים. – נרקוד? אמרה דקלה, ללא אמונה רבה בהיענותי. לא, לא היה לי שום חשק לרקוד. ערפל עכור ציעף את עיני בבהותי בזוגות הנעים על פני הרחבה. צעדיו של לונץ, חניך הנימוסים האירופיים, היו אלגנטיים מאוד, צעדים גיאומטריים חדים ומהירים, ואיילה חייכה מול פניו, הסמוכות כל כך לפניה, מבלי לפזול ימינה ושמאלה. ושוב הציקה לי התעלומה הזאת: מה מושך אותה אליו? איך יכולה היא לאהוב את נברן הספרים אכול עש-הלמדנות הזה? ים רוגש סביבי, ואני כשבר ספינה שנפלט אל החוף.

התזמורת פרצה בנגינות סוערות של סמבה ורומבה, הרוקדים על פני הרחבה החלו מקפצים ומפזזים ומתערבים אלה באלה ומסובבים אלה את אלה, איילה ניתקה מעל בן זוגה וידה הושטה אל צעיר אחד ואל צעיר שני, ושלישי, וראיתי אותה מסתחררת בתוך המערבולת ופניה לוהבות מאושר. דקלה, מוקסמת מן ההילולה שנגד עיניה, קמה, הפטירה כלפי: אני רוקדת, אתה נשאר פה? ונסחפה לתוך ים המחוללים הגועש. לא עברו שתי דקות ואני רואה אותה משתוללת עם איילה: השתיים אוחזות יד ביד, מושכות זו את זו, מסובבות זו את זו, משתחלות זו תחת זרועות זו, מתהפכות והופכות – נדמה כי דקלה, דווקא בהיותה שמנמונת ונמוכה, היא קלה יותר, מתעופפת גבוה יותר מבת זוגה – ומשעוברת המנגינה למחול אחר, מסגלות עצמן כהרף עין לקצב החדש, וחוזר חלילה.

רק לאחר עשרים דקות או יותר חזרה דקלה, כל עוד רוחה בה, למקומה, צנחה מתנשפת וסמוקה אל הכיסא וניפנפה על פניה במטפחת שבידה. -היא נחמדה האיילה הזאת, חייכה דקלה, היא מתפוצצת ממרץ ומשמחת חיים. כמעט שיכנעה אותי לבוא לשמוע הרצאה של הפרופסור שלה בחודש הבא, כשיחזרו מירח הדבש שלהם בטוסקנה. – בטוסקנה?! נפלטה קריאת בהלה מפי וענן עכור ירד על עיני. – מה נבהלת כל כך? הצטחקה, טוסקנה הוא אזור נהדר לבילוי בירח דבש! פירנצה, סיינה, ארֶצו… היית שם? – לפני שנים, עניתי ולבי בל לעמי, אני זוכר רק את מוזיאון אופיצי, מילמלתי, את פסל דוד… לא הרבה… הייתי בן שלוש-עשרה. כרמים, כרמים וחורשות זיתים… דקלה הסתכלה בי כמהרהרת, חיוך רפה על פניה, ושאלה: אתה תמשיך לעבוד אצלו? לאחר היסוס אמרתי: אינני יודע עוד. בינתיים לקחתי לי חופשה של כמה שבועות, עד שיחזרו מירח הדבש שלהם, גיחכתי מרה. - אז אתה בא הביתה לקיבוץ? – כן, אני משער. – יופי! אמרה, גם לי תהיה חופשה, נוכל להתראות הרבה. בוא תרקוד קצת, תתאושש! מה אתה שפוף כל כך? אחזה בידי כשפצחה התזמורת במוזיקת רוק וגל חדש התנשא בים הגועש של הרוקדים. נשארתי דבוק לכיסאי והיא שוב קפצה ובעוד רגע נעלמה מעיני, נבלעת אי שם בנחשול המשתולל.

כשנסענו חזרה לדירתי הפטרתי: זה בלתי נסבל. דקלה ליכסנה כלפי מבט לגלגני: מה בלתי נסבל? – זה נגד הטבע, כל החיבור הזה…


עורבא פרח! כל התיאוריה הזאת אין לה ידיים ורגליים! אמר אבא כשישבתי איתו בערב ועניתי לו על שאלותיו בדבר עבודתי עם לונץ. הפרופסור שלך, השתבשה עליו דעתו! העברים הם צאצאי האמורים?! הם-הם האמורים?! הלוא בני ישראל הצטוו להשמיד את החיתים ואת האמורים, כמו את יתר עמי כנען! כן, גם הארכיאולוג האמריקאי ויליאם אולברייט, שהיה חוקר רציני, העלה פעם השערה שאברהם היה סוחר אמורי שנדד מארם נהריים לכנען, אבל מיהר לחזור בו מהשערת סרק זו לאחר שהתגלה בחפירות שהאמורים לא היו רועים וסוחרים נודדים אלא עובדי אדמה! איזה רעיון הבל עלה על דעתו של הפרופסור הזה, שעלינו להקים לתחייה את ממלכת האמורי מנהר פרת עד נחל מצרים! פתח את ספר יהושע, פרק כ"ד, וקרא מה שאומר יהושע לכל שבטי ישראל שנאספו בשכם: “בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן, אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בְּעֶבֶר הַנָֹהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי” וכו', והעם מבטיח שיעבוד את אדוני אשר גירש מפניו את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ! אילו הבלים!

שתקתי. אבי הנחיל לי מילדות את האהבה לתנ"ך, את האהבה ללשון העברית. כבר בהיותי בן שמונה הייתי רובץ על רצפת החדר ובולע ספרים מכל מה שמשכה ידי ממדפי הספרייה שלו. אחר כך אמרתי: אולי אתה זוכר באיזה מלון התאכסנו כשהיינו בפירנצה?

אבא זקף עלי מבט משתומם: מה עניין מלון בפירנצה לעניין האמורים? צריך לשאול את אמא, אני אינני זוכר דברים כאלה. למה אתה שואל?

פתאום נזכרתי בכל הטיול ההוא לטוסקנה, אמרתי, והציק לי שאני לא זוכר את שם המלון ההוא.

כל מה שאני זוכר, אמר, הוא שהיה חום נורא, ויתושים, ולא יכולנו לעצום עין כל הלילה…

כן, חיפשנו מלון זול, ונתנו לנו איזה חדר צר שבקושי יכולנו להסתובב בו, והשירותים היו במסדרון…

אתה יודע כמה היתה אז הקצבה לחופשה שנתית? אלף וחמש-מאות שקל לאיש, אבל לקחתי גם את קרן ההשתלמות שלי מבית-ירח אז הספיק לנו לטיול לא רע.

כן, היה טיול לא רע, אמרתי. אני זוכר שאמא התעכבה שעות באיזו כנסייה בארֶצו, מתפעלת מציורי הקיר של פיירו דה-לה פרנצ’סקה… השם הזה, פיירו דה-לה פרנצ’סקה, נתקע לי בראש ולא שכחתי אותו כל השנים מפני שדי התרגזתי על אמא שהיא מעכבת אותנו זמן כה רב בכנסייה. אבל בסך הכל נהניתי מהטיול ההוא, הטיול הראשון שלי לחו"ל, וכמובן למדתי המון.

אז איך היתה החתונה? גיחך אבא בהביטו בי.

החתונה? חשתי נקיפה עזה בלבי. עליזה. עליזה מאוד. והיו המון אנשים. גם דקלה באה איתי.

אבא הירהר מעט, אחר כך אמר: אתה הרי מכיר את בּוּלֶק הרפתן. בן שבעים ושמונה היום. ממשיך לקום בכל בוקר בחמש, לצאת לחליבה. אשתו חולה בפרקינסון, מרותקת לכיסא גלגלים. אז יש לו עכשיו רומן עם גאולה שעובדת עם אמא בהנהלת חשבונות. בת שלשים ושתיים. אבל לא סולחים לו אצלנו. כמעט מוחרם.

לחתונה הזאת באו כל עמיתיו של לונץ, אמרתי. אלה שמכירים אותו ואת אשתו שלושים שנה או יותר. כולם בירכו אותו בשחוק על השפתיים.

והכלה? נאה בוודאי, אחרת לא היה ממיר אותה באשתו. האם היא גם חסודה? חייך.

היא אינטליגנטית! נפלט קול רם מידי מפי. כותבת עבודה על חמורבי!

אבא שתק. אחר כך אמר: אתה תמשיך לעבוד אצלו?

הוא רוצה שאמשיך. בינתיים אין לי תוכניות אחרות לעתיד.

וזה יהיה העתיד שלך? להיות נושא כלים של פרופסור המחזיק בתיאוריות הבל?

פתאום תקף אותי רוגז. מה אתה רוצה שאעשה? שאחזור הנה ואעבוד במטע הבננות? שאחלוב את הפרות יחד עם בולק? מה אתה רוצה שאעשה?!

חשבת פעם להיות ארכיאולוג, לעבוד בחפירות…

כן, חשבתי.

על השולחן הקטן שבאמצע החדר עמדה קערה גדולה עם פירות. אפרסקים, שזיפים סגולים, תפוחים אדומים, אגסים. על מדפי הכוננית שממול הבחנתי בספרים חדשים בכריכות מבריקות, מהוצאות הספרים של מכון בן-צבי ומוסד ביאליק. משכתי אפרסק מן הקערה ונעצתי בו את שיני.

עורכים עוד חפירות בתל בית ירח? שאבתי את העסיס אל פי.

אמא נכנסה.

נחת קצת? התיישבה לידי על הספה.

אמרתי שישנתי כשעה אחר הצהריים ויצאתי לשוטט במשק. גיליתי איזו סוכה בחורשה שעל שפת הירדן שלא היתה שם בביקורי הקודם.

שלושה חודשים לא היית פה… קן אוהבים, חייכה.

דקלה לא היתה פה?

לא ראיתי אותה. באה לחופשה, שמעתי.


שעה לאחר שקיעת השמש יצאתי מחדר הורי לעבר שטחי המספוא שבדרום. זהב דמדומים היה פרוש על המרחב וגרגירי הבזלת שעל השביל רישרשו תחת נעלי. מערוץ הירדן ועד הגבעות של פוריה במערב השתרעו שדות וגנים, משבצות-משבצות ירוקות, צהובות, מנומרות, מבריקות מבִּצעי מים, סוגות במשוכות שיחים, חצויות בשורות סרגליות של עצים גבוהים. שדה חמניות זקופות, ראשיהן הצהובים שחוחים מעט כמו מפאת כובד זרעיהן, זהר בשמש. ריח נהדר של עשב רטוב ריחף באויר. חשבתי שתשרה עלי שלווה בנוף הנעורים השאנן והפורה הזה, אבל איילה רדפה אחרי. לא היה לי מנוח מן הדמיונות המרעילים את הדם. האם יצאו כבר למסע ירח הדבש שלהם? הם אורזים עכשיו? מתעלסים על הספה בסלון? הוא חופן את שדיה בידיו התאוותניות לקול צחוקה המצטלצל? איך היא יכולה לשאת את זה, איך היא לא נגעלת…

כשנכנסתי לכרם, צעדי רומסים את העלים הכמושים שבין שורות הגפנים, עלתה לעיני דמותה של אולריקה, שפניה הלהובות זרחו אלי ביום קיץ אחד לפני יותר מחמש שנים. היא עמדה בקצה השורה, מזמרה בידה, בצרה ענבים בתשומת לב רבה, כנזהרת לא לפצוע את הפירות או את הזמורות, והניחה את האשכולות בתנועות איטיות, זרועותיה החשופות חרוכות משמש, אל הסל שלרגליה. לבושה היתה בחולצת גופייה תכולה, מנומרת בדגמים של עלי כותרת כתומים, ושערה הבלונדי השתפך אל כתפיה. כשקרבתי אליה חייכה אלי ושאלה באנגלית אם אני מפה, מן הקיבוץ, וכשהינהנתי במאור פנים של מארח, הראתה על הסל שהוא מלא ואמרה כמתנצלת שאינה יודעת איך להמשיך כי אין לה סל נוסף. הצטחקתי ואמרתי שלא תדאג, אני אביא לה סל נוסף. שאלתי לשמה, אמרתי מה שמי, והלכתי אל הסוכה שבפאת הכרם וחזרתי אליה עם שלושה סלי נצרים. כך החלה ההיכרות בינינו. אני, שרק שלושה חודשים לפני כן השתחררתי משירותי הצבאי, והיא, הנערה הגרמנייה מקבוצת המתנדבים של תנועת ה“כפרה”. גדולה ומלאה היתה, גופה הבשל שופע בריאות ושמחת חיים, ונדמה היה כי מין תשוקה תמימה ומזמינה פורצת מתוכה בצחוקיה המצטלצלים; אך יותר משחשקתי בה, הייתי סקרן לעמוד על טיבה של נערה ארית זו, מארץ רוצחי היהודים, שהיתה שרה לעצמה, תוך כדי בציר אשכולות הענבים, כורלים ומוטטים של באך. לא הוקצה לי עדיין מקום עבודה קבוע במשק, ובנקל עלה בידי לסדר לעצמי עבודה בכרם. הייתי בוצר לא הרחק ממנה, ומפעם לפעם הייתי ניגש אליה ושואל לפשר המלים הגרמניות שהיא משמיעה בקולה היפה, כמו “הוכסטר מאכה דיינה גוטה”. בשמחה הסבירה לי שזה פסוק ממזמור תהילים המתחיל ב“הללו את אדוני בכל הארצות”; או מילות הכורל “וול מיר דאס איך יזוס האבן”, שפירושן “מי ייתן והיה ישו עמדי” וכו'. מעט-מעט נתארכו שיחותינו, ותוך כך נודע לי כי נולדה בעיר לינבורג, שאינה רחוקה מהמבורג, עיר עתיקה ולא גדולה השוכנת על יובל של נהר אלבה, ובה משומר הבית שבו התגוררו הוריו של היינריך היינה והוא עצמו כתב בו את ה“לורליי” המפורסם שלו. היא סיימה את לימודיה בגימנסיה והתרשמה מאוד מאחת המורות, כמרית לותראנית שנתפסה לאהבת היהדות, עבדה כמתנדבת בקיבוץ עין גב ומבקרת בישראל כמעט מדי שנה בשנה. היא עצמה, בתו של נגן עוגב בכנסייה, לא ידעה דבר על היהדות ולא פגשה יהודים, כי לא שרד בלינבורג אף יהודי אחד, אך בביתה של המורה ראתה חנוכיות, מזוזות, מפות עתיקות של ארץ ישראל, כתבות עבריות, ספרים של מרטין בובר ושל גרשם שלום, ובהשפעתה של אותה מורה קראה את “כוכב הגאולה” של רוזנצווייג, את “מדינת היהודים” של הרצל, כמה סיפורים של עגנון בתרגומם הגרמני ושירים של משורר ישראלי שאת שמו לא ידעתי, דוד רוקח, גם הם בתרגום לגרמנית. משאלות ששאלה אותי, ראיתי שלא רק שהיא מכירה יפה את הברית החדשה אלא שהיא בקיאה גם ב“ישנה”, ויום אחד, בנושאה את עיניה הכחולות אל הרי גלעד המכחילים במזרח, ציטטה לפני באנגלית את המשפט הראשון מפרק י“א בספר שופטים: “ויפתח – הגלעדי – היה -גיבור חיל- והוא- בן אישה זונה”. השתוממתי מאוד על בקיאותה, והיא, לאחר שזקפה זאת לזכות מורתה שהאהיבה עליה את התנ”ך, אמרה: שם גלעד, נכון? אז ממלכת ירדן, שגלעד היא חלק ממנה, שייכת לכם, לא? צחקתי ואמרתי שהרבה דברים השתנו באזור מאז ימי עמון ומואב. – אבל כשאתם טוענים לזכותכם על ארץ ישראל, עמדה על דעתה, אתם מסתמכים על התנ“ך, נכון? אז למה לא הגלעד? למה לא ירדן? הלוא עמאן היא רבת עמון! ומלבד זה, נזכרה, הלוא אתם שרים על אליהו הנביא, אליהו הגלעדי, והוא אמור לבשר את בוא המשיח! עמדתי נבוך כמה רגעים, לא הייתי בטוח שאמנם כל ממלכת עמון היתה שייכת אי פעם לישראל, ואמרתי: בואי נקרא פעם יחד את הפרק ההוא בספר שופטים ונראה אם את צודקת. וכבר באותו ערב באה לחדרי, לבושה בשמלת כתפיות קלה בצבע פטל, שערה הבלונדי אסוף בסרט תכול ובעיניה משתקף יקוד השמש ששפכה חומה עליה כל היום. ישבנו זה בצד זה על המיטה, התנ”ך על ברכי, וקראנו יחד, אני בעברית ושנינו בתרגום לאנגלית, את הפרקים י“א וי”ב בספר שופטים. כשהגענו אל הפסוק האומר כי ישראל ירש את כל ארץ האמורי, מנחל ארנון עד נחל יבוק ומן המדבר עד הירדן, קראה אולריקה בתרועת נצחון: אתה רואה? זו בדיוק ממלכת ירדן של היום! – בואי נקרא מה נאמר בהמשך, אמרתי, ותראי כי זה היה המצב לפני שהתנחלו בני ישראל בכל ארץ כנען, אבל בימי יפתח… יפתח עצמו אומר למלך עמון… סרקתי במבטי את הפסוקים שעל הדף וקראתי:

"אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ–אוֹתוֹ תִירָשׁ;

וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ–אוֹתוֹ

נִירָשׁ" –

הו, יפתח! צחקה, יפתח היה פרא אדם! מה הוא הבין ביחסי עמים? הוא היה מוכן לוותר על כל ארץ האמורי עוד לפני שיצא למלחמה! אדם שמסוגל להקריב את בתו היחידה… כמו אגממנון את איפיגניה… הפסיקה לרגע, ובעצב בעיניה אמרה: המסכנה הזאת שיצאה לקראתו בתופים ובמחולות… שמת לב שכתוב שם שהיא לא ידעה איש והלכה אל ההרים לבכות על בתוליה? פתאום השתתקה, פקחה עלי עיניים גדולות ורציניות ולחשה: אתה רוצה לשכב איתי? ומיד החלה מתירה את כפתורי שמלתה.

נדהמתי. לא הייתי רגיל לישירות כזאת, חפה מכל עכבות. כל ניסיוני בהתייחדויות אינטימיות היה עם בנות הקיבוץ, ואלה היו ביישניות והססניות בדרך כלל בפגישתן הראשונה עם אחד הנערים. היו הולכות עמו סחור-סחור, מקדימות צחוקים מצטנעים, סירובים-לכאורה, רוב דיבורים, לפני הגיען לשכב איתו. האם כמו אולריקה נוהגות הנשים הגרמניות בדרך כלל? שאלתי את עצמי. האם חופש זה, התפקרות זו, הם תכונת הגזע הטבטוני, האלילי-הפראי-האכזרי? ומכאן גם היללות והצווחות שהשמיעה בעת המשגל עצמו, עד שנאלצתי לחסום את פיה בכף ידי כדי שלא ייבהלו שכני שמעבר לקיר? משנרגעה הסערה ושכבתי חבוק בזרועותיה הבשרניות והרכות של המתנדבת הזרה, שעיניה היו עצומות ונשימתה רחפנית, רחש בראשי השם יבוק, והציק לי שלא זכרתי אם הנחל הזה נשפך לירדן או לים המלח. צפונית לנחל זרקה? בגבול מואב? הבשן? גלעד? בנחלת חצי שבט המנשה? זכרתי רק שבמעבר היבוק התרחש המאבק בין יעקב, שעבר את הנחל עם שתי נשותיו, שתי פילגשיו ואחד-עשר ילדיו, ובין המלאך, עד עלות השחר, ושם ניתן לו השם ישראל; ועם זאת צף בראשי השם “לורליי” שהזכירה הגרמנייה, שם שירו המפורסם של היינה, על בתולה הניצבת בראש צוק המתנשא על גדת הנהר ריין, כפי שסיפרה לי, ובו ברגע חשתי נקיפה בלבי, משנזכרתי שבכל פעם שעלתה בביתנו המחשבה על טיול באירופה אמר אבא שרגלו לא תדרוך על אדמת גרמניה הארורה.

לפני שנפרדה ממני כיסתה את לחיי בנשיקות קצרות וחפוזות כשהיא לוחשת: אני אוהבת את הנמשים החמודים שלך, אוהבת, אוהבת. צחקתי בלבי. אלה הנמשים, משני צידי חוטמי, שמילדות הייתי בטוח שהם, והשיער הג’ינג’י שלי, מרחיקים את הבנות מעלי.

וכשאני נזכר עכשיו, כעבור חמש שנים, באותו ערב בחדרי בדגניה, כשספר התנ"ך היה על ברכי ושנינו קראנו בו, עברית ואנגלית, על יפתח הגלעדי, הולמת בראשי המחשבה שבעצם באותה פגישה, זמן רב לפני שהתוודעתי לפרופסור לונץ ולתיאוריות האזוטריות שלו, חדרה לתודעתי בפעם הראשונה מציאותם של האמורים במרחב הגיאוגרפי וההיסטורי שלנו.

למחרת, בתום יום העבודה, יצאתי איתה לסיור בסביבה. לבושה היתה במכנסיים כחולים קצרצרים, בחולצה תרוגה רחבה, וירכיה הלהובות משמש הבהיקו בתפיחותן משולי המכנסיים עד לקרסולי הרגליים, הנעולות בסנדלים “תנ”כיים". הלכנו צפונה אל דגניה א', הבאתי אותה אל “חצר הראשונים”, ובהראותי לה את שריד הטנק הסורי הניצב שם כמזכרת למפלת האויב, סיפרתי לה בקצרה על הקרבות עקובי הדם בחודש מאי 1948, בין הצבא הסורי המשוריין והממוכן, שהטנקים שלו פרצו את גדר הקיבוץ, לבין שבעים אנשי דגניה שעמדו מולו כמעט בידיים ריקות עד הגיע תותחי השדה היחידים מנמל תל אביב, שהוצבו על רכס פוריה והפגזתם הצילה את המשק. אולריקה הקשיבה לי, מעבירה את מבטה מן הטנק ההרוס אל הכלים החקלאיים שבחצר, זכר מימי אום-ג’וני, ומהם אל ההרים שבמזרח, ולא אמרה דבר. המשכתי ללכת איתה עד סכר הירדן, עברנו על פני הגשר ומשם פנינו אל שפת הכנרת ואל תל בית ירח. התיישבנו על סלע מעל העתיקות הנגלות לצופה – שרידי חומות שנחשפו מן העפר, קטע רצפת פסיפס, בורות מים, נדבכי תנורים, יסודות בתי חומר – סיפרתי לה כל אשר ידעתי, עוד מימי בית הספר, על תולדות המקום, מאז היישוב הכנעני העתיק ועד תקופת הכיבוש הרומאי והביזנטי. אני עצמי, אמרתי בסופה של הרצאתי המלומדת, מקווה להיות פעם ארכיאולוג. יש לי משיכה גדולה לזה. אולריקה נשאה אלי חיוך של עידוד ואמרה: כן, מתאים לך להיות ארכיאולוג. – מתאים לי? התפלאתי על דבריה, מדוע את חושבת כך? – כי אתה… אתה נמשך מאוד לאדמה. אני מרגישה ככה… – אם כך עלי להיות עובד אדמה, הצטחקתי. – לא, אתה נמשך לעומק, למה שמתחת לפני האדמה… מנין לה? צחקתי בתוכי. האם היא בוחנת לב? ונזכרתי שבילדותי אהבתי לחטט בכפית בעפר הגינה שלנו ולחפור גומות עמוקות שהייתי מטמין בהן “אוצרות” שלי, כמו מטבע נדיר, גולות זכוכית, מחטים של דרבן שמצאתי בשדה התירס או דף מחברת מקופל שרשמתי בו סודות שלי. זהרורי השמש השוקעת ריצדו על פני חלקת מי הכנרת, צל נפל על הסירות העוגנות על שפתה, ציפורים אחדות התעופפו מעל המים במעגלים-מעגלים כתרות אחר דגים כדי לצוד אותם לפיהן, ואולריקה שלחה מבטה לרחוק והיתה שקועה בהרהורים. – עולם כל כך שונה, כל כך רחוק… הפרה את שתיקתה, אינני יודעת איפה אני… באיזה זמן אני נמצאת… על המים האלה התהלך ישו, כמסופר בכתבי הקודש… ופה, בבית ירח, אמרת, היתה עיר גדולה בימי החשמונאים, ואלפי שנה לפני כן הכנענים… ואתם, מי אתם בעצם? שאלו אותי עיניה הפקוחות אלי. – מי אנחנו? תמהתי עליה. – כן, מי אתם, אתה וחברי הקיבוץ שלך? אתם יהודים, כן. אבל אני רואה אתכם ושואלת את עצמי אם אתם צאצאי החשמונאים והמכבים שנלחמו פה בגבורה נגד היוונים והרומאים, או צאצאי היהודים שקראתי עליהם בסיפורים של עגנון, אלה הרביים והחסידים עם הטליתות, שמתפללים בוקר וערב ושקועים בלימוד תורה ורוקדים ושרים בהתלהבות אקסטטית… הלוא אלה שני עמים שונים זה מזה בצורה החיצונית, בהתנהגות, באמונות… אז מי אתם? אחרי שתיקה ארוכה אמרתי: ומי אתם? צאצאי ההונים והטבטונים הפראים והאכזריים, או נצר משורשם של גתה ושילר ולסינג, ההומניסטים האלה שלמדנו עליהם בשיעורי ההיסטוריה בתיכון? – אנחנו צאצאי הטבטונים. אלה שהרומאים כינו אותם “גרמאנים”. לא השתנינו הרבה מאז. אתה יודע את זה, קפצה את פיה. אחר כך הוסיפה: הכול קיבלנו מהם. את הערצת הגיבורים, את הסגידה לאל המלחמה אודין, שבכל עידן הוא רק משנה את שמו, את שבועות הנאמנות השבטיות, את ההקפדה האובססיווית על הסדר והדיוק, את ההצדעות לכל מי שהוא במעמד גבוה ממך… וגם את האכזריות, כמובן. ההומניסטים היו יוצאי דופן.

בערב, בחדרי, ישבה על המיטה, כיסתה את פניה בידיה ובכתה. התיישבתי לידה, שמתי זרועי על כתפה ושאלתי מה קרה, למה את בוכה, אך עם זאת גבר בכיה עוד יותר, בכי יללני של ילדה. עוד רגעים אחדים התייפחה חרש, אחר כך השעינה ראשה על חזי ולחשה: אני לא יודעת מה איתי. אני לא יודעת פה מי אני. ולאחר שתיקה ארוכה אמרה: בוא, בוא תשכב איתי. והתלהטה כמו בליל אמש.

כעבור חמישה חודשים, כשבאתי לבקר את הורי בחפשה מן האוניברסיטה, סופר לי שאולריקה התאהבה בעמירם, בן כיתתי בבית הספר וחברי לפלוגה בצבא. הוא הלך אחריה לגרמניה, שם נישאו בנישואים אזרחיים, והוא מועסק כמאבטח בבית הכנסת הרפורמי בהמבורג.


את זוכרת את אולריקה? שאלתי את דקלה כשנפגשנו בערב בדירת הורי.

הגרמנייה ההיא? היה לך איזה רומן איתה, לא?

קצר מאוד. סתם. ידעת שהיא נשואה לעמירם ושניהם חיים בהמבורג?

אתה לא מעודכן. הם התגרשו מזמן. שנה וחצי לאחר שנישאו. חבל. היא היתה יותר ציונית מהציונים. חשבה שכל ארץ האמורי, ממזרח לפרת ועד נחל מצרים, שייכת לנו לפי התנ"ך.

דקלה חייכה. תגיד, אמרה, מה קורה עם הפרופסור שלך ועם רעייתו החמודה? הם עדיין נשואים זה לזה?

הם עדיין מלקקים דבש בטוסקנה, צחקתי.

אתה עוד מאוהב בה?

באיילה?! היא מופרעת!

תיזהר ממנה. המופרעות הן המסוכנות ביותר! ותמשיך לעבוד עם הפרופסור?

אני חייב… אמרתי.

אתה יודע… נתנה בי מבט אירוני, אני חושבת שבעצם אתה מאוהב לא בה, אלא בו…

כמה שאת חכמה!

אז בוא תן לי נשיקה. נשקתי לה, והיא התכרבלה בזרועותי עד שנכנסה אמי לחדר.


 

פרק שלישי    🔗

כשבאתי לביתו של פרופסור לונץ כדי להמשיך בעבודתי אצלו, היה זה שבועיים לאחר שחזר הזוג מירח הדבש שלו בטוסקנה. לונץ עצמו לא היה בבית בבואי, ואיילה, בסריג אדום חצוף מתוח על שדיה וסרט משי סגול מקיף בחישוק את מצחה ואת שערה, הקבילה את פני בצהלה, בחיבוק ובנשיקה, שהיתה כגחלת אש על שפתי: יואב! יופי שבאת! לוני כבר מחכה לך בכיליון עיניים! הוא אבוד בלעדיך! חגורה היתה בסינר פרחוני שהיה מוכר לי מימי סופיה, ופניה היו כה שמשיות שדומה היה כאילו יופיה של טוסקנה קורן מהן. מראה הסלון השתנה כולו מאז עזיבתה של סופיה: הפסנתר נעלם; שטיח חדש, בהיר, בצבעי ארגמן וזהוב בוהקים עם דגמים של עלי גפן או תאנה, היה פרוש על רצפתו, מה שהעלה בדמיון טרקלין של הרמון מזרחי; תמונות חדשות היו תלויות על הקירות, ואת מקום הציורים הבארוקיים של נופי הונגריה ואוסטריה במסגרות מוזהבות, שלקחה סופיה איתה, תפסו עכשיו שני ציורים מופשטים גדולים, של ציירים ישראלים, ככל הנראה: באחד – רשת של קווים אלכסוניים על רקע לבן וביניהם מעופפות אותיות לטיניות, ובשני – סערה של צבעים לוהטים, אדומים וסגולים, מתנופפים אלה בתוך אלה; את שניהם, שאת חתימות מחבריהם התקשיתי לפענח, קיבלה איילה ממכריה האמנים, שיערתי, כמתנות חתונה; ולצידם, תעתיק כרזה מפורסמת של וורהול – דיוקנה המשוכפל כמה פעמים של מרילין מונרו. המזנון עמד במקומו כמלפנים, אך מבעד לזגוגיותיו לא נראו עוד צלמיות החומר המסופוטמיות אלא מיני בובות זעירות בשמלות צבעוניות, כדמויות מאגדות ילדים. הדלת אל חדר המיטות היתה פתוחה ולבי נקפץ בי מתדהמה למראה מיטת הזוג, שהשתנה לגמרי מאז ימיה של סופיה: כיסוי של קטיפה בצבע יין-בורדו היה פרוש עליה, למראשותיה שני כרים מצופים אף הם בקטיפה, על האחד רקום אריה בחוטים צהובים, ועל השני – איילה בחוטים ירוקים. – אתה יודע מי רקם את אלה? הצביעה איילה על החיות שעל הכרים, אני, במו ידי! – את רוקמת? השתאיתי. – את הכישרון הזה ירשתי מסבתי, אמרה בגאווה, היא הייתה רוקמת את כל חיות הבר בצבעים נהדרים. על הארוניות לשני צידי המיטה עמדו מנורות עם אהילי משי, שדמויות של אלילות מן המיתולוגיה השומרית היו מצוירות או רקומות עליהם. ובכן, זהו קן האוהבים שלהם. לרגע נדמה היה לי שאני מציץ לבודואר של קורטיזנה צרפתייה.

שב, ספר איך עברה עליך החופשה בדגניה, הושיבה אותי איילה ליד השולחן בסלון, שגם הוא הוחלף – לא עוד העתיק, האירופי, מעץ האלון, אלא רהיט מודרני מעוצב, קל ובהיר, עשוי עץ אורן, ככל הנראה, ועליו אגרטל זכוכית דק וגבוה ובו פרחי פלסטיק, כלניות ונרקיסים. אמרתי שעבדתי כמה שעות בכל יום במטע הבננות, בערבים קראתי קצת או עברתי על חומר היסטורי שעניין אותי בבית א“ד גורדון בדגניה א', וכן טיילתי בסביבה. – ומה שלום החברה שלך דקלה? שאלה. – איתה טיילתי בסביבה, אמרתי. – זה הכול? צחקה. – אנחנו לא עומדים להתחתן, גיחכתי. ושאלתי איך עברה עליהם החופשה בטוסקנה. – אה, טוסקנה! הצטעפו עיניה בדוק של זיכרונות ענוגים, אני עוד אחזור לשם… השבועיים רק גירו את היצר מבלי שיבוא ממש על סיפוקו… היית פעם בטוסקנה? אמרתי שהייתי לפני שנים רבות עם הורי ושאלתי אם ראתה את ציורי הקיר הנפלאים של פיירו דה-לה פרנצ’סקה בארֶצו. – כן, גם בארצו היינו, כמובן… ראינו את ציורי הפרסקו הגדולים האלה בכנסיית סן פרנצ’סקו, אגדת הצלב… הצבעים כאילו דהו שם… נורא מה שעושה הזמן לאמנות, לא? וגם לבני אדם… כן, והיינו בעיירה עתיקה ונפלאה, אורווייטו… היית שם? אמרתי שלא זכור לי שם כזה. – נסענו לשם כי לוני מתעניין מאוד בעתיקות אטרוסקיות ובמוזיאון העירוני יש המון פסלים אטרוסקיים מן המאה הרביעית לפני הספירה… תשמע, באורווייטו קרה לי מקרה מדהים: לפני הקתדרלה עמד צעיר ארוך שיער לבוש במקטורן בלוי וניגן באקורדיון. לוני נכנס פנימה לכנסייה ואני נשארתי בחוץ. הצעיר הצעיר ניגן מנגינה רוסית עצובה, ידועה מאוד. אתה בטח מכיר אותה – הימהמה את המנגינה הידועה – הייתי כל כך מוקסמת ממנו, והנגינה היתה נוסטלגית כזו, שעמדתי מרותקת למקומי ולא הסרתי מבטי ממנו. פתאום הוא הפסיק לנגן, ניגש אלי ואמר באיטלקית: סיניורה דה איזראל, וֶרוֹ? נדהמתי. מאין ידע? הייתי לבושה בשמלה שקניתי בפירנצה! כתוב לי על הפנים? סי, סי, גימגמתי, קוֹמוֹ טי סֶה? אמרתי במילים שקלטתי בטיול שלנו. הוא חייך אלי ואמר: קֶה בֶּלה רֶגַאצָה! שזה איזו בחורה יפה! צחקתי והסתלקתי משם… מפליא, לא? אחר כך אמרה: כשהיינו באיטליה שאלתי את עצמי, מדוע העתיק נחשב תמיד ליפה, אפילו בתים הרוסים, מקועקעים, עם חורים כמו פיות בלי שיניים, אפילו סתם חורבות אבן… אתה יכול להסביר את זה? ועם זאת קפצה ממקומה ואמרה: איזה מטומטמת אני שאני לא מכבדת אותך. מה תשתה? תה? קפה? ובדרכה אל המטבח אמרה שנשארה עוד עוגת אגוזים מצוינת מן החתונה, שהיתה כל הזמן בפריזר. היא עיכסה בלכתה, חצאית הג’ינס הכחולה הקצרה שלה התרוממה מעט וחשפה את ירכיה, והיה משהו חצוף ומגרה מאוד בתנועותיה. היא נעשתה וולגרית, אמרתי לעצמי. הוא משחית אותה. גירשתי מעלי את הדמיונות על החיבוקים וההתעלסויות של השניים, וראיתי את עצמי מתייחד איתה בחדרי הקטן ברחוב יונה הנביא ל”שיחת נפש" חפה מתאוות בשרים, שבה נגיע שנינו להבנה עמוקה של המהות האמיתית שלנו, אל “שורשי הנשמה” שהשגרה של חיי יום-יום עוטפת אותם בקליפות של הבלי הבלים.

עוד לפני שטעמתי מן העוגה נכנס לונץ, רענן ושופע מרץ. חיבק אותי בלפיתה חזקה ואמר שממש התגעגע עלי, ואפילו בהיותם באיטליה חשב עלי. התיישב לידי ואמר שמצפה לי המון עבודה, כי מחכה לי בקוצר רוח מאמר גדול, כתוב בכתב הצפוף והבלתי מתפענח שלו, כידוע לי, על מושג ה“תוהו” במיתולוגיה האשורית, והמועד האחרון למסירתו לכתב העת האקדמי “שם ויפת” הוא יום ג' הקרוב. – בוביק, לא אכלת כלום מן הבוקר! אני כבר קופצת להכין משהו! לפתה איילה את צווארו של בעלה ונשקה לו על לחיו. “בוביק”… געה צחוק שטני בתוכי. פרופסור לונץ – ו“בוביק”! ובקומה זרקה לעברי: אתה נשאר לאכול איתנו, כמובן.

עד שיצאה, וחזרה, וערכה את השולחן, ויצאה שוב, והשתהתה במטבח, שממנו הגיעו צלצולי כלים ורחישות אש ושמן ופזמוני רדיו ברקע, הפליג לונץ בסיפוריו על הנעשה בין כותלי האוניברסיטה מאז העדרו ממנה. הוא לא הזכיר גם במילה אחת את המסע לטוסקנה ואת יצירות האמנות שזכה לחזות בהן. תחת זאת דיבר באירוניה חפה ממרירות על חילופי האישים בהנהלת החוג להיסטוריה של המזרח הקדום, וקבל, שוב ללא מרירות, בהתבדחות כלשהי, כאילו אין הדברים נוגעים לו, על הירידה ברמת ההוראה באוניברסיטה בכלל, לא רק בחוג הנזכר, והסיבה לכך היא דלות ההשכלה של המרצים הצעירים. איילה הגישה לשולחן חביתות, וסלט ירקות, וחומוס, וכיסני גבינה, והעמידה בקבוק קיאנטי שהביאו מאיטליה, והתנצלה שלא הספיקה לבשל ארוחה כהלכתה, כי כל שעות הבוקר חיפשה בחנויות בד לווילונות חדשים לחדר השינה, כי את הישנים – אלא שזכרתים עשויים מלמלה שקופה ועדינה עם דגמים של ציפורים השזורים בהם, ובשעתם עוררו בי געגועים לאיזו הוויה בורגנית אירופית שלא הכרתי – צריך לזרוק לפח. כשהגיע תור הקפה והעוגה פנתה אלי: יואב, אתה הלוא חקלאי מלידה, איש האדמה, אולי אתה מוכן לנסוע איתי לבחור צמחים בשביל הבית? עציצים לסלון ולמרפסת? אין אף פרח בבית הזה! שממה! בדרך לרמת השרון יש משתלה גדולה, מה דעתך שתיסע איתי לשם? בעוד שעה, נניח? – את גוזלת ממני את משענתי היחידה! מחה לונץ. אבל איילה הבטיחה שלא תגזול אותי ליותר משעה-שעתיים.

נסעתי איתה בפיאט שלה לעבר רמת השרון, כתפה החשופה, החמימה, סמוכה לכתפי, שולי חצאיתה מופשלים על ברכיה הקמורות-החלקלקות כלחיי תפוחים בשלים. – יש לך ריח של שדה, הפנתה מבטה אלי. – של דגנים סוג ב', התבדחתי. – כן, הצטחקה לאחר שהבינה את הבדיחה ואמרה: לוני שרוף על משחקי מילים, אתמול בלילה הוא לוחש לי, אמוּר, אמוּר, אמוּר, את יודעת ש" אמוּר" בא מ“אמורי”? כשהתקרבנו למשתלה, אמרה שהיתה רוצה להביא הביתה שתיל של מלכת הלילה ושתיל של לילך בגלל שמותיהם הרומנטיים, והתבדחה שמתאים שיעמוד עציץ עם לוע הארי ליד המיטה הזוגית שלהם בגלל דיוקן הארי הרקום על הכר… האם יש איזה צמח ששמו מסמל איילה? צחקה. אני רוצה שהבית שלנו יפרח, אמרה, שכל מי שיבוא אלינו יהיה לו אור בעיניים למראה הרעננות והצבעוניות!

התהלכנו בשבילים שבין עציצי הצמחים, הנמוכים והגבוהים, הפורחים והמתענפים, השרועים והמשתרגים; בעל המשתלה מלווה אותנו, מציע לבחור בזה ובזה ומונה את מעלותיו של כל אחד ואחד, ואני הצבעתי על הצבעונים, ועל היקינתון, ועל הגרניום האדום והוורוד והסגול, ועל עלעלי הפטוניה הלבנים, צמחים שהכרתי מן הימים שבהם עבדתי בגינון עוד בהיותי תלמיד בית הספר בקיבוץ, ואיילה התעקשה על אירוסים סגולים ארוכי גבעול שיתאימו לסלון, ועל אורכידיאות ורודות בשביל חדר השינה, ושאלתי את עצמי למה דרוש היה לה הליווי שלי כשהיא יודעת מה רצונה, אבל אורכידיאות ורודות לא נמצאו; ובבואנו אל סוכתו של בעל המשתלה, רשם את כולם, חישב כמה יעלו, הבטיח להביאם, בעציצים ובאדניות, אל ביתה של איילה, והיא הפקידה בידו צ’ק כמקדמה.

בדרך חזרה שאלה איילה, תוך כדי נהיגה, מה יחסי לתיאוריה של לונץ שאנחנו צאצאי האמורים. היססתי, חייכתי, אחר כך אמרתי: פילוסוף של המדע ששמו קרל פופר אמר שכל תיאוריה שיש בה אמת אפשר לסתור אותה בתיאוריה שגם היא אמת. כשאני עובר על המאמרים של לונץ אני מוצא שגם בהם וגם בהפרכה שלהם יש אמת. ואיך את מתייחסת לתיאוריה הזאת? הסבתי מבטי אליה. – גאוני! גאוני! אמרה. ההוכחות שלו מפריכות את כל הספקות! הלוא האמורים היו שמיים, וכשלוני מוכיח שבסוף האלף השני הם הביסו את אכד ושומר, פשטו מערבה, הגיעו עד חופי הים התיכון והיו לתושביה הקבועים של כנען בימי יהושע… והדמיון העצום בין חוקי תורת משה לחוקי חמורבי האמורי… אתה יודע איזה רעיון מבריק היה ללוני כשהיינו באיטליה? כשעמדנו מול הפסל של דוד, בפירנצה, הוא אמר לי: ברגע זה עלה בדעתי שהשם “הר המוריה”, שעליו לפי המסורת התרחשה עקדת יצחק וזה מקום המקדש, הוא, בעצם, “הר האמורי”, אלא שהשם השתבש, או שונה בכוונה בפי הישראלים שבאו מסיני כדי לטשטש את המקור! גאוני, אתה לא חושב? היא דיברה בהתלהבות כה גדולה שסומק פשט בלחייה. פתאום חשה, כנראה, שהיא מגזימה במקצת, עצרה בה, ובחייכה אלי אמרה: אתה יודע למה לונץ התאהב בי? מפני שאני כורדית… – מה? את נולדת בכורדיסטן?! נפלטה קריאת השתוממות מפי. – מה זה מפליא אותך כל כך! צחקה, אבל לא, אני עצמי לא נולדתי בכורדיסטן, רק סבא וסבתא שלי נולדו שם ועלו ארצה לפני שבעים שנה, אבל אני ממשפחה כורדית! בהחלט! שם המשפחה היה ברזאני ואבי עיברת אותו לבר-עוז. אז לפי התיאוריה של פרופסור לונץ, שמצא כי האמורים שלטו בכל השטח ההוא, של צפון בבל ומזרח אסיה הקטנה, עוד באלף השני לפני הספירה, והקימו בו מושבות גדולות, היהודים הכורדים הם מצאצאי האמורים! וגם אני, כמובן! אמרתי שלפי המסורת יהודי כורדיסטן, שרבים מהם מדברים ארמית או “תרגום”, הם מצאצאי עשרת השבטים. – גם עשרת השבטים היו אמורים! צחקה, אבל אנחנו, הכורדים, אנחנו האמורים הטהורים, בני בניו של אברם שבא מאור כשדים, בה שלטו האמורים, ומשם נדדו לחרן, שהיא בשטח כורדיסטן של היום, אם לא ידוע לך… וגם כרכמיש, על יד אררט, היא בכורדיסטן… ואנחנו לא התבוללנו בקרב עמי אירופה או אפריקה… אחר כך הוסיפה: ובאמת, לונץ צודק. בעבודה שלי על חמורבי מצאתי שהממלכה שלו התרחבה עד קפדוקיה, זה האזור המזרחי של טורקיה, ממערב לפרת, כורדיסטן היום; וכמה מאות שנים אחרי זה, בימי החשמונאים, המלך האחרון של קפדוקיה, ארכלאוס, השיא את בתו גלאפיה לאלכסנדר בן הורדוס. אם כן יכול מאוד להיות שאני צאצאית של גלאפיה… צחקה בקול גדול. רציתי ללכוד את מטבעות הזהב של צחוקה המתגלגל ולנצור אותן בחיקי. תשמע, אמרה בהתקרבנו הביתה, עלה בדעתי שאולי גם “גבעת המורה” היא “גבעת האמורי”, ושוב פרצה בצחוק גדול.

משנכנסנו הביתה ואיילה ראתה שלונץ נרדם בחדר השינה, התיישבנו ליד השולחן והיא סיפרה לי על משפחתה: סבה וסבתה באו מכפר ששמו חלבצ’ה, שם עסק סבה בצורפות וסבתה רקמה חולצות ושמלות. הם התיישבו בירושלים בבואם ארצה ודיברו ארמית ביניהם. בכסף שהביאו איתם פתחו חנות לתכשיטים בשכונת כרם אברהם. שם גם נולד אביה, ברוך, שעליו היא יודעת בעיקר מסיפורי סבה וסבתה ואמה ודודותיה, כי הוא “נעלם” מחייה בהיותה בת שלוש. סיפרו שכבר בהיותו בן ארבע-עשרה נכנס לעבודה בחנות של הוריו וגילה כישרון גדול למסחר, כך שלאחר שירותו הצבאי בגולני נעשה עצמאי, סחר בשטיחים, ומשצבר סכום כסף הגון קנה מגרשים בקטמון הישנה, החל לעסוק בנדל“ן, קנה ומכר, קנה ומכר, ובהיותו בן עשרים וחמש נשא לאישה את בת דודו סלמה-שולמית, היא אמה. חמש שנים לאחר ש”נעלם" אביה של איילה – סיפרו לה שברח לחו"ל מנושיו שאיימו לרוצחו נפש, ושם נפטר או נרצח – כשעברה אמה, אישה יפה ומרשימה, לחיות עם קרובי משפחתה בתל אביב, פגשה עורך דין ידוע ואמיד ונישאה לו לאחר שהתגרש מאשתו. את אביה החורג איילה תיעבה, ומאחר שהיחסים ביניהם נעכרו והלכו נשלחה למוסד “הדסים”, שם התחנכה עד הגיעה לגיל השירות הצבאי. בינתיים התגרשה אמה גם מבעלה השני, ואיילה, בבואה העירה, ובהחלה ללמוד באוניברסיטה, התגוררה איתה בדירה הגדולה שהשאיר לה עורך הדין.

ישבתי מולה ולא גרעתי מבטי מעיניה, שעצב של זיכרונות עגומים נשקף מהן בדברה ומפעם לפעם עברה סערה באישוניהן השחורים. – בדם שלי אני כורדית, עלה חיוך על פניה, לפעמים אני חולמת שאני שם, בהרים ההם בצפון עיראק, רודפת אחרי העזים תחת השמש הלוהטת. כששמעתי את ההרצאות של לונץ על האמורים זה הקסים אותי, כאילו החזיר אותי אל אבות אבותי. הסבתא שלי, אם אמי, שהיא בת שמונים ושבע היום, אוהבת לספר לי על הכפר שממנו באה, סלמניה, ואיך בזמן הבצורת היתה תולשת עשבי בר, טרטיזה, קוזבלה, שזה גרגיר הנחלים, חובזה, לוף, מייבשת אותם ומכינה מהם מרק. ואיך היתה אופה לחמה-שאווי על גבי גחלים, שאפשר היה לייבש אותו והוא נשמר במשך חודשים מבלי שיפוג טעמו. היא היתה שרה לי שירים כורדיים שעד היום אני זוכרת כמה מהם… “הי בלד הי בלד הי בלד הווה, טוסארי באויקאט בווארה מלאווה…” שרה איילה בקולה הערב והסבירה: בלד הוא שמה של האישה, והארוס שלה משביע אותה שתיכנס לביתו. והוסיפה לשיר: “הו עיני לומה באמה כחלילך, ג’רגי ובאווי מקלילך…” שפירושו: הכחל סביב עינייך השחורות, בני מעי להטו בקרבי אלייך. שנינו צחקנו, ואני בקושי הבלגתי שלא ללפות את פניה בכפות ידי ולמחוץ את שפתיה בנשיקה. היא אמרה שכשאמה תביא להם מאכלים כורדיים, שלוני מת עליהם, תקרא לי שאטעם גם אני מהם, קובה חמוסטה, יפרח, אורז עם בנדקה ועוד. אחר כך סיפרה שבשאנטיפי שבו השתתפה לימדה ריקודים כורדיים – צ’ופי ואיישושה, שהוא כמו דבקה, ולארזה, שהוא כמו הורה, ושיחני ושירי חתונה וכולם נהנו מאוד.

באמצע דבריה על אגדה יהודית כורדית שמסופר בה על אברהם אבינו במערת אוּרפָה, הופיע לונץ בפתח חדר המיטות, לבוש בחלוק-מגבת תכול, השינה עדיין נסוכה על פניו, אחוזה בשמורות עיניו, ובעומדו על הסף תמה: חזרתם כבר? הבאתם פרחים? איילה שאלה אם נח היטב ואמרה שאת הצמחים יביא בעל המשתלה. – סיפרתי ליואב על המשפחה הכורדית שלי, אמרה. – אה, טוב! טוב! התיישב לונץ ליד השולחן, סיפרת לו ששם המשפחה של אביך היה ברזאני? ובפנותו אלי אמר: הצטערתי מאוד כשאיילה סיפרה לי שאביה המיר את השם לבר-עוז. אתה יודע, ברזאני הוא שמה של עיר עתיקה שממנה בא מפקד המרד הכורדי בשנות החמישים והשישים, מולא מוסטפה ברזאני, בן שבט הברזאן; אבל מעטים יודעים שאותה עיר היתה המרכז היהודי החשוב ביות בראשית היישוב היהודי שם, כמו גם סנדור. עד כדי כך החשיבו אותה יהודי כורדיסטן ששגור היה על פיהם המשפט: “כי מסנדור תצא תורה ודבר אדוני מברזאני”. דע לך כי יהדות כורדיסטן היא הקהילה היהודית העתיקה ביותר בהיסטוריה שלנו, שהשתמרה לא רק מאז גלות שומרון וגלות נבוכדנאצר אלא, על פי הראיות שיש בידי, מאז אברם בן תרח, שהיה אמורי, לפי תפיסתי; וכאשר מנבא ישעיהו על קיבוץ כל הגלויות הוא אומר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקּׂדֶשׁ, בִּירוּשָׁלָם.” שים לב: לא נאמר “הגולים לארץ אשור”, אלא “האובדים”, ואלה הם האמורים-העברים, בני בניהם של נחור והרן ולוט שעזבו את אור כשדים ובנדודיהם הגיעו לחרן, ושים לב למשפטים האלה מפי הנביא ירמיהו: “לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חֵי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן…” חרוט זאת על לוח לבך: “בני ישראל מארץ צפון”! האם יש ראיה מפורשת מזו למוצאנו האמיתי?! אין זה מקרה שאנחנו פה בישראל היינו מן היחידים בעולם שהושטנו עזרה למורדים הכורדים בראשותו של מולא מוסטפה ברזאני, ושלחנו להם נשק, יועצים, תרופות ורופאים. אנשי “המוסד” ורשויות הביטחון האחרות שהחליטו על כך בוודאי לא היו מודעים לקשר העתיק, האתנולוגי וגניאולוגי, שבינינו ובין הכורדים, אבל קיים דבר, שאני קורא לו “תת מודע לאומי”, המנחה אנשים בני אומה אחת לפעול לחידוש קשרים עתיקים עם אומה אחרת ששורשים משותפים לשתיהן, גם מבלי שידעו את הסיבות לכך. בלשון המדע קוראים לזה אטאוויזם.

לונץ, נסחף בהתלהבותו, המשיך עוד שעה ארוכה בהרצאתו המלומדת, כשהוא מספר על התנועות המשיחיות בקרב יהודי כורדיסטן במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, עם הופעת שלמה אבן רוחי ובנו דוד אלרואי ויורשיהם לרעיון שיבת ציון, ועל ייחודה של קהילה זו, שבניגוד ליתר הקהילות היהודיות בתפוצות עסקו רוב בניה בחקלאות, גידלו צאן ובקר, חרשו, זרעו וקצרו, נטעו עצים לנוי ולפרי, ומכאן הגעגועים של יעלת החן שלנו לשדות, למרחבים… מסורת, מסורת… – אבל לפי המסורת שלנו, פרשה איילה את זרועה על כתפיו של לונץ וקירבה לחיה ללחיו, צריך היית לשלוח לי מתנות לפני החתונה, ולא שלחת… – לפי המסורת שלכם, חייך אליה לונץ, צריכה היית לשלם לי מוהר, טלבה בלשונכם, לפני החתונה, ולא שילמת… – כי אתה לא רצית חתונה כורדית, עם טקס חינה ועם שבעה ימים ושבעה לילות של שירה וריקודים… זה לא היה נאה לפרופסור המכובד מאוניברסיטת תל אביב שיוליכו אותו אל החופה במחולות ובמחיאות כפיים, מה יאמרו הקולגות? נשקה לו על לחיו. – גם אמך לא רצתה… והיא צדקה. פולקלור? אמרה, אין לנו צורך בפולקלור. והרי בפולקלור הישראלי, גיחך לונץ, כשישראלי אומר אנא כורדי… – אני צוחקת כשאני שומעת את הביטוי הזה! חייכה איילה, לא אכפת לי לומר על עצמי אנא כורדית ולצחוק עם כולם! – את צַדֶקֶת גדולה, לילי! ליטף לונץ את לחיה, ואני אענוד לצווארך תורי זהב עם נקודות כסף! אתה יודע מה זה “תורים”? פנה אלי, זה לא יונים, כפי שנהוג לפרש זאת! האם שלמה המלך רצה לענוד יונים לצווארה של שולמית? “תורו” באכדית זה סרט, שרשרת זהב, ומכן ה“תורים” של שיר השירים… “לילי”, חמר בי דמי, היא כבר “לילי” בשבילו… הוא “לוני” שלה, והיא “לילי” שלו… הוא נשא אמורית לאישה…

עוד באותו ערב נכנס לונץ איתי לחדר העבודה שלי, שדבר לא השתנה בו מאז צאתי ממנו, הוציא מן המגירה את צרור הדפים של מאמרו על ה“תוהו”, ולפני שהניחו לפני להעתקה הקדים והסביר לי את הרעיון הכללי במאמר זה: “תוהו” לפי תפיסתו אינו “אינות”, כלומר, אינו “אפס”, “ריקות”, כפי שסברו רוב הפרשנים והמתרגמים, אלא הוא “ישות”, מושג פוזיטיבי, ראיות לכך יש הרבה, כמו, למשל, הפסוק באיוב, “נוטה צפון על תוהו”, וכך הדבר גם לפי הקבלה שבתפיסתה “תוהו” מקביל לפורגטוריום בתיאולוגיה הנוצרית. ולונץ מקשר בין “תוהו” ו“תהום”. בסיפור הבריאה בכתבי המיתולוגיה האכדית, ה“אנומה אליש”, שמה של אלת הים הקדמונית, שמבטנה יצאו כל האלים, הוא “תיאמת”, שמקבילה לה ה“תהום” העברית, שגם היא נקבה, ככתוב “תהום רבה”, ו“תהום רובצת תחת” וכדומה. וכמו “תיאמת” במיתולוגיה האכדית כך גם “תהום” במקרא היא שם עצם פרטי, כי אף פעם לא מופיעה ה“א הידיעה לפניה. – שים לב, אמר בעלעלו בדפים שבידו, שהפסוק השני בבראשית כולל את “תוהו” ואת “תהום”, ושניהם קשורים זה בזה הן מצד ההוויה המתוארת בפסוק זה והן מן הצד הפונטי והסמנטי, ו”תוהו" כמו “תהום” הוא שם עצם פרטי, כלומר, ישות, כי גם לפניו אין ה"א הידיעה…

לא יכולתי לעקוב אחר דבריו כי בכל עת הרצאתו הארוכה היו מחשבותי מכוונות כולן לעניין אחד ויחיד: איך לנתק את איילה ממנו, איך להפריד ביניהם. דיברתי בלבי על לבה: את לא תוכלי להישאר איתו יותר משבועיים. הוא יוציא לך את הנשמה עם ההרצאות הטרחניות שלו. את תתייבשי אצלו. כל הלחלוחית שלך תפוג כמו ניחוח של ורד אחרי חמסין. את תזדקני בטרם עת, בגיל שלושים תיראי כבת שבעים. כל החן שלך, כל הקסם הפראי הפורץ ממך… אני מתחנן לפנייך, עזבי אותו ובואי איתי. למענך עשי זאת. ניסע אל נופי החלומות הכורדיים שלך. מעבר לכנרת עזים רועות בשדות, סוסים דוהרים, צוקים מתנשאים, על גדות הירדן משתרעים כרמים, גפנים המניבות ענבי יין, דקלים גבוהים נושאים ראשיהם לשמים, נבנה לנו סוכה בחורש האשלים, בלילות ינצנץ אלייך הירח המשתקף במי הנהר… את, עם הדם הכורדי שלך…

אבל כשהמילים “הדם הכורדי” מצטלצלות בראשי, סומק מציף את פני מן החֵמה המתלהת בתוכי: עם “הדם הכורדי” החם הזה היא שוכבת איתו?! חבוקה בין זרועותיו?! אפשר לצאת מן הדעת!

אני שומע את לונץ אומר משהו על הה“א ב”תוהו" וב“תהום” ואינני מבין מה הוא אומר… כל ההו-הה שהוא עושה עם הה"א שלו, כל ההבלים המהובלים האלה, רטנתי בתוכי.

אבל למחרת אחר הצהריים, אין איש בבית, רק אני לבדי בחדר העבודה, כשאני מעיין במאמר הארוך שהשאיר לונץ בידי כדי להעתיקו – הוא מסקרן אותי יותר ויותר ואני מתפעל מן הדמיון וכוח ההמצאה של מחברו. נושא המאמר, המפתיע במקוריותו, הוא: חדירת הה“א אל לבן של מילים עבריות והשינוי המהפכני המתחולל במשמעותן עקב חדירה זו. הוא מוכיח שההגה הזה מוחדר בהן כדי ליצור אפקט של בהלה ותדהמה בלב השומע או הקורא, אפילו שתי המילים “בהלה” ו”תדהמה“, שבהן הוחדרה הה”א אל הפועל “בלל” ואל הפועל “דמם”, מעידות על כך. הוא פותח בבחינת השם “אלוהים”, שבו הה“א פלשה אל לב השם “אלים”, לשון רבים של “אל”, ומראה שעל ידי כך האדיר ההגה הזה את עוצמתו של האל ועשה אותו למעורר מורא ומטיל אימה ופחד. מכאן הוא עובר אל המרת השם “אברם ב”אברהם”, שההנמקות לה בספר בראשית הן חיזוק הברית בין אלוהים לאברם וההבטחה כי יהיה “אב המון גויים”. “המון” עצמו פותח בה“א, כותב לונץ, וכבר בכך יש תפיסת ממדים גדולים, מקיפי עולם; אבל העיקר הוא שההגייה הרחבה של הה”א, הנוספת אל השם הזעיר “אברם”, מעניקה לו תכונות מונומנטליות, מעוררות כבוד ויראה. כך גם השם “אהרן”, שבא מ“אור”, והה“א, לדעת לונץ, היא הרחבה של “אוֹר”, כדי להעניק לו סמכות וכבוד, כשם ש”נהרה" היא הרחבה של “נר”, או “נור” האכדית. למעלה מכל אלה – השם המפורש של אל עליון, “יהוה”, שהה“א היא נשמתו כביכול, כי מקורו, כנאמר, מ”אהיה אשר אהיה" שה“א מככבת בו. בהמשך המאמר מתעכב לונץ על הה”א מן הצד הפונטי בלבד, ללא קשר עם שינוי המובן, כלומר, בתפקוד של אונומטופיאה כמו במילים: “הי”, “הו”, “הד” (ו“הידהד”), “נהם”, “המה”, “הימהם”, “נהי”, “נהקה” וכו' וכו‘, ורק לאחר מכן הוא מגיע לעיקר התזה שלו, והוא התפקיד המהפך של הה“א בשמות ובפעלים בחדירתה אליהם, ומביא עשרות דוגמאות לביסוסה ולהוכחתה: “רהב” כשינוי ועיצום המשמעות של “רב”; “צוהר” הבא כהרחבה ל”צר“; “להב” הבא מ”לב“; “בהיר” מ”בר“; “זוהר” מ”זר“; “מדהבה” מ”דאב“; “תדהמה” מ”דמם“; “אהבה” מ”אב“, שהוא צמח רענן כמו “אִבֵּי הנחל” שבשיר השירים; וכן “כולהם” במקום “כולם”, “אתהן” במקום “אותן”, “אמהות” במקום “אמות”, כשהה”א מעניקה כבוד ויקר לאם, וכו’ וכו'. מכאן הוא עובר לעילת מחקרו זה – הבנת המושגים “תוהו” ו“תהום”, שתי המילים העוקבות, שוות הצליל, בפסוק השני בפרק הראשון של בראשית, בלב שתיהן הה“א ושתיהן באות בהקשר של בריאת העולם. לסברתו של לונץ “תהום” היא “תוהו” בתוספת המ”ם המציינת “מים”, ושתי המילים הן שמות של דמות מיתולוגית אחת – כמו “תיאמת” האכדית, שהיא שם אלת הים הקדמונית. ואחת הראיות לכך היא ש“תהום” באה בהקשר אחד עם שתי דמויות נוספות במיתולוגיה העברית המקראית, “רהב” ו“תנין”, המופיעות בישעיהו פרק נ“א, שנאמר בו, “הֲלוׂא אַתְּ הִיא הַמַּחֲצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין”, ומיד בפסוק שאחריו – “הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה”. ב”תהום" מתבטאת, לדעת לונץ, גם המטאמורפוזה הלשונית שחלה באכדית האמורית בעברה לארץ כנען: כאן, בארץ החדשה שבה התנחלו האמורים, נטבע בה החותם העברי משחדרה הה“א אל ה”תיאמת".

כל כך דבק לונץ בתיאוריה שלו על הה“א שיום אחד, לאחר שעבר שוב על מאמרו, העניק גם לי את הה”א. מעתה, הודיע לי, לא עוד ייקרא שמך יואב כי אם יהואב! דע לך, אילפני דעת, שבכל מקום בתנ“ך שהשם מתחיל ב”יו“, הרי זה קיצור של “יהו”, שהוא שם האל – כמו יותם במקום יהותם, יורם במקום יהורם, יואש במקום יהואש, יונתן במקום יהונתן וכו' וכו', ויש לשער שהשמיטו את הה”א מחשש מפני היגוי השם המפורש…

ולעתים כה קרובות קרא לי יהואב שהתעצבנתי בכל פעם שהשמיע אותו. כל כך לזרא היה לי השם הזה שהייתי מכופף את ראשי בקוראו לי, כאילו מניח לגל לעבור עלי.


תמורה גדולה ומופלאה התחוללה במרחב דירתם של פרופסור לונץ ורעייתו בימים הבאים. עם פרוס שנת הלימודים החדשה באוניברסיטה, ולונץ הפסיק להורות והתמסר רק למחקריו, הפסיקה גם איילה את לימודיה, במדע הדתות ובתרבויות המזרח הקדום, ולאחר התלבטויות, כשהיא פוסחת בין החוג לתולדות האמנות לבין החוג לתקשורת, החליטה ללמוד צורפות. פנתה אל סדנתו של צורף פרסי ידוע ביפו, שמעון עדני, סמוך למגדל השעון, ששימשה גם כחנות קטנה לתכשיטים, ועדני קיבלה להתאמן אצלו באומנותו. צורפות? ­– לונץ עודד אותי להמשיך את המסורת העתיקה של השבט ושל המשפחה, אמרה, סיפרתי לך פעם שסבא שלי בכורדיסטן היה צורף… ומלבד זה, הוא אומר שיש לי “תבונת כפיים”, ואם אני רוקמת כל כך יפה בחוטי פשתן אוכל לרקום גם בחוטי זהב וכסף… וכשנוכחה שתשובה זו לא מספקת אותי אמרה: אתה מכיר את האמרה הידועה ש“אלוהים נמצא בפרטים הקטנים”. אז תדע שאלוהים נמצא בפרטים הזעירים והזערוריים ביותר של האומנות העדינה הזאת שקוראים לה צורפות. כשאני חורטת, בחרט דק-דק כחוט השערה, לוח של כסף, או מרדדת ומרקעת דף של זהב, ומעצבת מהם טבעת או עגיל או צמיד או תליון או ענק לצוואר – אני חשה באצבעות של שאלוהים נמצא שם… ואחר רגע של הרהור אמרה: אבל אלוהים נמצא במרקם הדק של כל מעשה אמנות, לא?

עידן חדש זרח על בית לונץ, וכשרק הנץ, דומה שבעל הבית לא חש בו. בשעות הבוקר היתה איילה יוצאת לעבודת הקודש שלה בצורפות, חוזרת בצהריים, טורחת פה ושם בעבודות הבית, ובשעות לפנות ערב, כשנעדר הפרופסור מן הבית כי היה שקוע, ככל הנראה, במחקריו בספריית האוניברסיטה – ובאותן שעות אני שוקד על עריכתם והעתקתם של כתבי היד המשורבטים והמשובשים של נותן לחמי – היו מגיעים לאוזני קולות מקולות שונים: קול הדלת החיצונית הנפתחת ומוגפת פעמים אחדות; קול צעדים רבים מהלכים מצד אל צד בסלון; וקול דיבורים וצחוקים, בהם קולה הפעמוני של איילה, שבין דיבור לדיבור היה פורץ במין צחוק יללני שהיה מפתיע אותי ובה בשעה מעורר בי כמיהה עצומה אליה. מפעם לפעם, כשהיו הדיבורים הרמים מפריעים לי להתרכז בעבודת הפרך שלי, הייתי נושא את ראשי מכתב היד וכורה את אוזני לצותת לנאמר מעבר לכותלי חדרי. על פי קולותיהם של הדוברים ומשִברי המשפטים שקלטתי ברור היה שהם חבריה של איילה, בני גילה. איילה לא השליכה את נעוריה המתרוננים מאחרי גווה, היא הביאה אותם אל הבית פנימה. יום אחד נשמעה, לתדהמתי, מוזיקה קצבית, מלודית, סוערת, מתוך מכשיר אלקטרוני, שהידהדה בכל הדירה. לאחר רגע זיהיתי אותה: מיסה קריאולה הארגנטינאית, שתמיד הרעישה את לבי. ומבלי יכולת להמשיך בעבודתי יצאתי אל הסלון. – אנחנו מפריעים, אני יודעת, סליחה, סליחה, באה איילה לקראתי בפנים מפיקות רצון טוב, אני כבר סוגרת. ובו ברגע מיהרה אל מערכת הסטריאו, שלא הבנתי מאין צצה לה אי כה בדירה, כיבתה אותה והציגה אותי לפני שלושת חבריה: יואב הוא יד ימינו של הפרופסור, הוא עובד עליו, בכל המובנים, צחקה. והציגה אותם לפני: אחד ישי, גבוה מזוקן ושיער ארוך יורד לו על שכמו; שני טל – אל המתולתל אני קוראת לו, אמרה, בחור נמוך שאכן רעמת תלתלים בלונדיים מעטרת את ראשו ופניו נראות משועשעות, כאילו כל המתרחש סביבו הוא בדיחה בעיניו; וליאת, נערה צנומה בשמלה שחורה ארוכה עד קרסוליה, חגורה בשרשרת של טבעות מתכת, וסנדלי חבלים לרגליה. חיוך צנוע נח על שפתיה כמו נוצת יונה והיא עמדה מאחור, כמתביישת להופיע לפני או מזלזלת בטקס ההיכרות. – ישי הוא פסל, החוותה איילה בידה לעברו, הכרנו בסדנה של עדני, אמנים מזדמנים לשם לפעמים; טל הוא מדריך יוגה, וליאת… – אני כלום, חייכה ליאת, ואיילה ניגשה אליה, חיבקה אותה ואמרה: ליאת היא הנשמה שלנו, אראה לך פעם שירים שלה… הם חברים שלי עוד מעידן השאנטיפי הברברי, הפרה-מאטרימוניאל, שלי… ובחיוך שובה לב אלי הניחה ידה על זרועי: אני שוב מבקשת סליחה, אני יודעת, אנחנו מרעישים וזה מפריע. אני כבר מפסיקה את השערורייה הזאת.

חזרתי לחדרי והשתקעתי בתיקון כתב ידו של פרופסור לונץ. החיים הסוערים של איילה, הגיתי בלבי, בחיים הסוערים האלה שאני מובדל מהם, עומד על שפתם ומצותת להם בחשאי, מן המארב, צופה בהם מרחוק כאייל תערוג.

ימים אחדים לאחר זאת, בשעה מאוחרת של אחר הצהריים, כאשר שוב נשמעה מוזיקה מן הסלון, לא הבלגתי על סקרנותי, קמתי, פתחתי את דלת חדרי, ובעומדי על סִפה ראיתי שלושה זוגות נעים בקצב מנגינה דרום-אמריקאית, אולי קובנית, על פני השטיח, במיומנות רבה, סובבים במעגלים על עקביהם, מקשתים זרועות זה מעל ראשו של זה: איילה ועוד שתי בחורות, כל אחת מחוללת עם בן זוג. לא הכרתי איש מן החמישה. משהשגיחה בי איילה נעצרה בריקודה ובפנותה אלי שאלה: מפריעים? – לא לא, תמשיכו, אמרתי, רק רציתי לראות מה קורה מעבר לגדר… – בוא תצטרף, שמטה את ידו של בן זוגה וקרבה אלי, אתה רוקד סלסה? ומשגיחכתי במבוכה אמרה: בוא, אני אלמד אותך סלסה, ואחזה בידי. – לא עכשיו, אמרתי, באמצע העבודה…

באותו רגע נפתחה הדלת החיצונית ופרופסור לונץ, תיקו בידו, נעצר על ספה. חיוך רחב השתפך על פניו כחיוכו של אב רחב דעת הנהנה למראה שעשועיה של בתו המתבגרת. איילה מיהרה אליו: לוני! ובאוחזה בידו: הקדמת היום! ובפנותה אל חבריה שקפאו במקומם: אתם מכירים את בעלי, פרופסור לונץ? לונץ, מבטו הנבוך משוטט על פני הזרים שפלשו למעונו, גיחך: אני רואה שאתם חוגגים… לכבוד מה? – החלטנו להתאמן קצת בסלסה, ריקוד משגע, לפתה איילה את זרועו, בוא תרקוד איתנו. – אני? צחק, אני עוד בעידן הוואלס והפוקסטרוט… תמשיכו, תמשיכו, אמר בלופתו את זרועי והנחותו אותי אל חדר העבודה שלי.

לונץ צנח אל הכיסא, התיק על ברכיו, ורגעים אחדים שתק כמהרהר. הוציא ממחטה מכיסו, מחט את חוטמו, הוסיף לשתוק עוד רגע, אחר כך גיחך אלי: ישחקו הנערים לפנינו, מה? מגיע להם… מגיע גם לה… וכעבור רגע: איך מתקדמת ההעתקה? אתה מתקרב אל סופה? אמרתי שבעוד ימים אחדים אסיים את העתקת המאמר כולו. – כן… טוב… גימגם. ולאחר רגע אמר: הבט, יהואב, אני את טיוטת החיבור שלי על המיתולוגיה החיתית גמרתי, פחות או יותר… עבודה קולוסאלית. ובכן, אני מעוניין שספרי זה, שללא יומרה יתרה הייתי אומר שהוא גולת הכותרת של יצירתי, יצא לאור עוד בשנה זו, ולאחר שיתורגם, יצא בהוצאת בריל בליידן, יש לי הבטחה על כך… אתה חושב שתוכל להמשיך לעבוד גם בערבים? אמרתי שאינני בטוח, היה בדעתי לצאת לחו"ל, אינני יודע לכמה זמן… – לא! קרא בבהלה, זה בלתי אפשרי! זה יהרוס אותי! יהרוס את כל הסיכויים שלי! ובהרכינו עצמו לעומתי בישר לי בלחש שיש סיכוי סביר שהחברה האנתרופולוגית לחקר המזרח הקדום תגיש אותו כמועמד לפרס נובל. והשביע אותי לא לגלות זאת לאיש. – ואתה יכול להבין מעצמך עד כמה תלוי הדבר בהופעת הספר על המיתולוגיה החיתית… במילים אחרות, זה תלוי עכשיו בך, חייך אלי בחיבה.

מועמד לפרס נובל! געה צחוק בקרבי. האיש הזה יוצא מדעתו… מגולמן ושוטה גמור. אבל אמרתי: אני אשתדל, נראה… – אני מוכן להכפיל את שערך, יהואב, אמר, קצת במורך לב. – לא, זה לא העניין הכספי, אמרתי, חשבתי לנסוע לאנגליה… ובהברקה של רגע, פלטתי: ללמוד ארכיאולוגיה מצרית… וכל כך נבהלתי מן ההמצאה החצופה שלי ששמעתי את הלמות לבי. ­ – מצרית?! הניף לונץ זרועותיו למעלה כצועק חמס, מדוע מצרית?! – מעניינת אותי המיתולוגיה המצרית… ממצאי הקברים של נוא-אמון… הצלמים של אוזיריס… פלטתי ללא חשוב. לונץ השח את ראשו ומילמל: נו טוב, אם כך אתה רוצה… ולאחר שהירהר כמה רגעים נשא עיניו אלי ואמר: אז תיסע לאחר שתגמור לערוך את ספרי. אני אסייע לך לממן את לימודיך.

רוח הנעורים שהביא איילה אל הבית הפיחה מרץ מחודש בשנות הבְּלוּת של לונץ. אביב הנץ בסתיו חייו. נראה שהיה אסיר תודה לה על כך שהשתדל לגמול לה ככל שיכול: היה לוקח אותה אל מסיבות הקוקטייל באוניברסיטה – ולעתים היה מפציר גם בי להתלוות אליהם, כדי ש“אתאוורר מעט”, ש“אתבדר מעט” מעבודתי המתישה – לכבוד איזה פרופסור אורח מחו"ל, או נדבן שאחת הקתדרות עתידה להיקרא על שמו, או אישיות דיפלומטית כלשהי. שולב את זרועו בזרועה, גאה להציגה לפני האורחים, משמיע שבחה בפניהם, מתעכב איתה לידם כדי שייהנו הן מיופיה והן מחן שיחתה… כמה חיבה ורעות הפגין מראה הצמד-חמד הזה בצעדם יחדיו ברחובות השכונה שלובי זרוע; או, לעתים קרובות, כשהפרופסור המלומד נושא בגאווה את שקית המצרכים מן המרכול לצד רעייתו הצעירה; או בשבתם יחד בערב בבית הקפה של השכונה והרעיה הנאמנה מתרפקת על כתפו ומפעם לפעם חולקת לו נשיקה חטופה על לחיו… הנה ניגש אל שולחנם גבר מכובד, רואה חשבון או עורך דין, אני רואה בעוברי על פני בית הקפה, מישהו שנדמה לי כי ראיתיו בחתונתם, מחונן אותם במבט – של חיבה? קנאה? לגלוג? – קד קידה לפני הגברת… האם הוא נושק את ידה כדרך ההונגרים? האם הוא מחמיא לה כדרך הגרמנים – כמה את יפה היום, פראו פרופסור?

וכשאני רואה אותם בביתם בשעות ששניהם פנויים מעיסוקיהם, יושבים בנעימים ושותים קפה יחד וטועמים מן העוגה שאפתה הרעיה שבטח בה לב בעלה, מסתחרר ראשי ממזימה מטורפת, פנטסטית לחלוטין: אני חוטף את איילה מביתו של הפרופסור העבש הזה! אני מוציא אותה, ברשותו, כמובן, לטיול קצר, לסיני, למשל… אך בהגיענו לאילת, אני טס איתה לאחד האיים הקאריביים ושנינו משתקעים שם באיזה כפר דייגים, הרחק מעיניו של הפרופסור, שמרוב ייאוש הוא טורף נפשו בכפו…

ערב אחד באה אלי דקלה. הורידה מעל שכמה את הילקוט הכבד, המלא זמרת הארץ, התיישבה ואמרה בחיוך על שפתיה: פגשתי את החתיכה הנחמדה של הבוס שלך… וסיפרה שלפני כמה ימים נכנסה לסופר פארם בדיזנגוף לקנות פריטי קוסמקטיקה, ובעומדה לפני המדף לבחור את מבוקשה, שמעה את העומדת לפניה מתאוננת לפני המוכרת הצעירה: מה פתאום טמפקס בארבעים ושניים תשעים? וכשהסבה זו את ראשה לאחור וראתה אותה, אורו פניה: אנחנו מכירות, לא? את החברה של יואב, נכון? –את איילה, אמרתי, אני זוכרת אותך מן החתונה… בתוך כמה רגעים נקשרה שיחה בינינו, די לבבית, ולפני שנפרדנו שאלה אם אני עסוקה עכשיו, וכשאמרתי בכלל לא, הציעה שנשתה משהו בבית קפה סמוך. ישבנו שם יותר משעה ושוחחנו, ואני חייבת לומר שהיא בחורה נעימה מאוד ונבונה. כשאמרה לי שהיא ממשפחה כורדית התפלאתי מאוד, חשבתי שהכורדים כהי עור ולה פנים בהירות, צוואר צח, ורקות מבהיקות כאלה, יש בה משהו… קשה לי להגדיר… מתחת לעליזות שלה נדמה שזורים משהו אפל… החשיבות הכאילו מיסטית שהיא מייחסת לאומנות הצורפות… ובאיזו הערצה היא מדברת על הפרופסור שלה! הוא אלוהים בשבילה! לא פחות מזה!

תגיד, אתה מאוהב בה? הפסיקה לפתע את שטף דיבורה ונעצה בי מבט מחויך. – מה מביא אותך למחשבה כזאת? הצטחקתי. –אני רואה שהעיניים שלך מצטעפות, נמלאות געגועים, כשאני מדברת עליה. – את רואה מהרהורי לבך, אמרתי ביובש.

בלילה, כששכבנו ערים לאחר התעלסות, ואני ידי תחת ראשי, אמרה: למה אנחנו יחד, בעצם? – אנחנו חברים, לא? אמרתי. לאחר שתיקה ממושכת, אמרה: כן, אנחנו חברים.

כמה ימים לאחר זאת, כשאני מתחבט בפענוח מילים אכדיות כמו “גולגלו”, “כבתו”, “שורנא”, “תרלוגלו”, בדפי ספרו של אדוני, שעתיד לזכות אותו בפרס נובל – ובה בשעה ריחות של תבשילים מדגדגים את נחירי – נכנסת איילה לחדר ואומרת: אני רוצה שתכיר את אמי. ומוציאה אותי אל הסלון.

אמה של איילה, אישה חסונה, רחבת כתפיים, חזה התפוח הולך לפניה, עשתה עלי רושם מוזר במקצת: לבושה היתה בחולצה לבנה רחבת צווארון, עם עניבה ירוקה דקה וארוכה כעין עניבת גבר, חצאית קצרה בצבע הזית, שפתיה צבועות באודם עז, והיה לה מבט תובעני, מביע מכובדות וגאווה וכאילו מתנשא. – ראיתי אותך בחתונה אבל לא יצא לנו לדבר, הושיטה לי יד רחבה כשהיא מרככת את מבטה. אני שמחה להכיר אותך. איילה סיפרה לי הרבה עליך.

השולחן בסלון היה ערוך לסעודה, להפתעתי הרבה, ואיילה אמרה: סיפרתי לאמא שאתה מתעניין במנהגי העדה הכורדית, והיא הביאה לנו כמה מאכלים שכיבדה בהם אמש את אורחיה כדי שתחוש אחד משישים של טעם כורדי. – אני לא אוהבת במיוחד את ההתעסקות בפולקלור של עדות, אמרה האם בפנים חמורות, לא את הסהרנה ולא את המימונה עם כל ההילולה שמסביב, לא את היללות ולא את ריקודי השמחה. כל זה נראה לי הצגה פרימיטיווית כדי לשמח את העילית האשכנזית: ישחקו הנערים לפנינו. כורדיסטן היא לא פולקלור, כורדיסטן היא תרבות עתיקה. אבל כשאיילה אמרה לי מה שאמרה, ואני יודעת שהיא מחבבת אותך מאוד, ברצון הסכמתי להטעים אותך מתבשילי הכורדיים, שמדי פעם אני נתקפת חשק להכינם. מקווה שתאהב אותם. ולאחר רגע הוסיפה: וטוב שהפרופסור לא איתנו. יש לו בעיות עם הקיבה, כפי ששמעתי. שמי שולמית, דרך אגב.

שולמית? אמרתי, אצלנו בקיבוץ יש חמש שולמיתות, כולן ותיקות, בנות למעלה משישים. ושביעית טבעה בכנרת.

התיישבנו אל השולחן, איילה הביאה מן המטבח את המאכלים אפופי הריחות החריפים, ועל כל אחד ואחד מהם הצביעה האם, בלוויית הסברים: הקובה האדום הזה, אנחנו קוראים לו “מַתפוניה”, ולצהוב אנחנו קוראים “מַסלוקה”, אני מכינה אותם מעיסה של סולת, גירסא, שזה גריסי חיטה, מלח, מים, עושה גוש גדול של בצק, ממלאה אותו בבשר כבש מבושל… והירק הריחני הזה קוראים לו “בַּנדָקָה”… למה אני מספרת לך את כל זה, ליגלגה על עצמה, אני “נסחפת”, כמו שאתם אומרים. – פשוט אוהבת את העבודה הזאת שמזכירה לי את אמי זיכרונה לברכה, שהורישה לי את המטבח הכורדי, את השירים, את הסיפורים… – ספרי לו את הסיפור על מערת אברהם אבינו, ביקשה איילה. – אברם, לא אברהם, תיקנה אותה אמה, כשהיא נוגסת מן הקובה ומשמיעה קולות מציצה, כאישה תאבת חיים, זה היה לפני שאלוהים נידב לו את הה“א שלו כדי להיכנס לו לנשמה… חייכה אלי. כשאיילה סיפרה לי על התיאוריה המשונה של הפרופסור שלה בעניין הה”א, אמרתי לה, למה רק אברהם? למה לא שרה? הלוא גם לה הוא החליף את היו“ד הקטנה בקצה הגוף שלה בה”א! ולפי דעתי, הה“א הזאת באה מהמילה היריון. אלוהים הוא שהכניס אותה, כנראה, להיריון. הלוא גם היא וגם אברהם היו בני יותר ממאה! לכן היא צחקה כשהמלאכים אמרו לה שתלד בן. אז שרה ילדה, כנראה, את יצחק מרוח הקודש כמו שמריה ילדה את ישו! למה אנחנו לועגים לנוצרים? צחק מבטה הפיקח אלי. אתה באמת רוצה לשמוע את הסיפור על אברם במערה? הניחה את המזלג והסכין. אמרתי שאני מאוד מעוניין. – ובכן, הסיפור הוא כזה: באורפה, מקום על גבול טורקיה וסוריה של היום, היה סלע גדול ומתחתיו מערה שקוראים לה מערת אברם אבינו, ומתוכה יוצאים מים חיים ויוצרים בריכה… במערה היה תנור שבו רצה נמרוד לשרוף את אברם כי ניפץ לו את האלילים. אלוהים שלח מלאך שהפך את הגחלים שבתנור לדגים. אברם יצא מן המערה וראה שלושה כוכבים, והמלאך אמר לו: שלושת הכוכבים הם אתה, יצחק ויעקב… זה לא משעמם אותך? חייכה אלי. בלעתי את קורט הקובה שבפי ואמרתי שכלל וכלל לא, אבל היא הפסיקה את סיפורה באומרה: לא, לא חשוב כל כך. יש הרבה סיפורים כאלה, דומים זה לזה. – אז תשירי לו אחד השירים שלנו, ביקשה איילה. – שאני אשיר? צחקה שולמית, את רוצה לבייש אותי? ובכל זאת, לאחר הפצרות ניאותה לבקשה והקדימה ואמרה: עליך לדעת ששירי האהבה הכורדיים הם מן היפים בעולם! אצלנו האהבה היא כמו הטבע, שניהם מלאים יופי! ניקתה את גרונה בכחכוחים מעטים ופתחה בקול דק, מפתיע כל כך בהתחשב עם עבי גופה: “הוי נאַרה נאַרה נאַרה…” והסבירה ש”נארה" פירושה רימון שהוא כינוי חיבה לנערה. המשיכה בכורדית ותירגמה: מעלות השחר עד דמדומי הערב, תני לי להסתכל בינייך השחורות, את הינך הפרח בצמרת העץ, בזכותך אני אוהב את העץ הזה, מקשט את כל ענפיו… הפסיקה את שירתה, נשאה עיניים חומלות אל איילה, ובעצב רב בקולה אמרה: הוי נארה נארה, כמה אהבו אותך הבחורים, כמה אהב אותך החייל היפה הזה, יאיר, שהיה בא אלינו בכל חופשה שקיבל מהצבא. איך מת עלייך… ודמעות עלו בעיניה. מיהרה למחות אותן במפית, התאוששה ופנתה אלי: אתה יודע, אני לא אוהבת את ההתארגנויות העדתיות. הציעו לי להיות בוועד של הארגון הארצי של יוצאי כורדיסטן, ובהנהלה של התאחדות העדה הכורדית, ובחבר הנאמנים של העמותה התרבותית של יהודי כורדיסטן או מה שמה, ויש עוד חמש או שש אגודות כאלה, אני לכולם סירבתי. אני שונאת עסקנות. הפנתה מבטה אלי ושאלה: אתה מדגניה, נכון? קראתי פעם על דגניה. היתה אצלכם משוררת חשובה, רחל שמה… אמרתי שרחל היתה בקבוצת כנרת, לא בדגניה. – אבל זה אותו דבר, לא? זה הכנרת… הוי כנרת שלי, את כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום… שרה בקולה הערב. ולאחר רגע נתנה בי מבט חוקר: תגיד, יש לך סיפוק מהעבודה שלך עם הפרופסור? שאלתה הפתיעה אותי כל כך שלרגע לא ידעתי מה לענות. – היא מעניינת אותי, אמרתי בהיסוס. – הבנתי שהוא כותב בעיקר על אבותינו האמורים, הבליעה גיחוך בין שפתיה הסמוקות. – לא רק, גם על נושאים אחרים. – ואתה, מה דעתך, הם באמת אבותינו? חייכתי, ואיילה הצילה אותי ממבוכתי: כשאת היית יושבת עם קערה גדולה של עדשים ובוררת מתוכה את האבנים הקטנטנות, יכולת לחשוב ממה העדשים עשויות? או איפה צמחו? – בחורה חכמה, איילה, הצטחקה אלי אמה. אבל לא כל כך, לחשה, כמו לעצמה, לאחר רגע. לא, לא כל כך, נאנחה בקומה מן השולחן, לפני היפרדה מאיתנו.

בעומדה על הסף הפכה פניה אלי ואמרה: כורדיסטן עוד תזכה בעצמאות, אתה תראה אם לא!

מופתע סגרתי את הדלת אחריה.


אם המלומד יעקב לונץ היה שבתי צבי (מה גם שכמה מעמיתיו באוניברסיטה כינו אותו מאחורי גבו “המשיח האמורי”), איילה היתה נתן העזתי שלו. היא עשתה נפשות לחזון האמורים והפיצה את בשורתו לכל מי שהטה לה אוזן. פעם הלכתי איתה לאוניברסיטה להוציא ניירות כלשהם מלשכתו של לונץ, שעמדה לרשותו גם לאחר שחדל ללמד. בעוברנו במסדרון פגש בנו פרופסור שמעוני מהחוג להיסטוריה יהודית, בירך לשלום, שאל את איילה לשלום בעלה, ולאחר שענתה לו עיכבה אותו: קראת את מאמרו של לונץ על אחרית ממלכת אור בגיליון האחרון של “אקדמות”? וכששמעוני השיב במבוכה שעדיין לא הספיק, לצערו, אבל קרא את המחזה של נתן אלתרמן, “ימי אור האחרונים”… איילה נעצרה במקומה, הסמיקה, לא ידעה, כנראה, במה מדובר, ובכל זאת דחקה אצבע לכתפו: אתה חייב לקרוא! חייב! מאמר מהפכני! אני בטוחה שיעורר סערה בים השקט של המזרח התיכון שלנו! וכך גם כשיצאנו מבניין גילמן ופגשנו את פרופסור יהודה שחורי בדרכו לשם: קראת כבר… אני ממליצה בכל לב שתקרא אותו. פוקח עיניים! ולאחר כמה רגעים, כששמחה לפגוש את יעל ליאור, שלפנים למדה איתה בחוג למדע הדתות, ושתיהן התנשקו, אמרה לפני היפרדה ממנה: כדאי לך לקרוא את מאמרו של הפרופסור שלנו על ממלכת אור. תלמדי הרבה ממנו. צ’או.

יום אחד, בשעת הצהריים, כשישבנו שלושתנו, לונץ, איילה ואני, במנזה, ניגש אל שולחננו צעיר יפה תואר, מזכיר במראהו את מרצ’לו מסטרויאני, שחור שיער, ברק אפל בעיניו, לבוש סוודר לבן ומכנסי ג’ינס מהוגנים. בירך את איילה בשלום רחב לב, ניענע שלום קל לי וללונץ ואמר: לא ראינו אותך כבר זמן רב! איילה, שמתי לב, הסמיקה עד תנוכי אוזניה. – הייתי עסוקה נורא, גימגמה. ועם זאת הציגה אותו לפנינו: זהו סעיד, מאוניברסיטת ביר זית ברמאללה. תכיר את בעלי, בבקשה, פרופסור לונץ, וזהו יואב… – נעים להכיר, אמר לונץ, מדוע לא תשב איתנו? הצביע על הכיסא הפנוי. סעיד התיישב ואיילה הסבירה: סעיד הוא משתתף קבוע בחוג לליבון בעיות אקטואליות שיזם פרופסור מרטין הוכהאוזר מן החוג להיסטוריה כללית, וגם אני השתתפתי בו כמה פעמים… – כבר שלושה או ארבעיה חודשים לא ראינו אותך, אמר סעיד, חבל… – כן, גם אני… הפטירה איילה, הסומק העז לא נמוג מפניה. אך לונץ מיהר למשות אותה מיוון המבוכה ושאל את סעיד מה הוא לומד באוניברסיטה. סעיד אמר שהוא עושה תואר שני בלימודי המזרח התיכון. לונץ שאל מה בדיוק התחום שלו, וסעיד השיב, החליפות האומאיית במאה העשירית. – אה, זה בספרד, עבד-אל-רחמן השלישי, מה? – כן, גם עליו, בעיקר בספרד ובמגרב. – אה, המלחמות בין החליפויות השונות, מבגדד עד מצרים ומרוקו, הפגין לונץ את בקיאותו בתולדות האסלאם, זה פרק מעניין! – סעיד הוא גם משורר, הוסיפה איילה, פניה עדיין סמוקות, תואר של כבוד לעמיתה מן החוג לליבון בעיות, כבר הוציא שלושה ספרים. שלושה, נכון? הפנתה מבטה אל סעיד. – תשתה משהו? פנה אליו לונץ ורמז למלצרית שתיגש אל שולחננו. הבחור ביקש מים מינרליים, הסתכל על סביבותיו, ליכסן מבט סקרני באיילה ובלונץ ואמר: לא הזדמן לי לברך אתכם לחתונתכם. אם כן, מזל טוב! לונץ הניח ידו על זרועה של איילה ואמר: תודה לך, תודה! ובמבוכה שהשתררה מיהרתי לשאול את סעיד אם תורגמו אילו משיריו לעברית, והוא השיב ששלושה מהם הופיעו באחד מכתבי העת לשירה. שאלתי אם קרא משהו מן הספרות העברית ואמר בענווה שקרא את “קבורת חמור” של פרץ סמולנסקין. – פרץ סמולנסקין?! קראתי בהשתממות, מי קורא היום את פרץ סמולנסקין? לא תמצא פה סטודנט אחד לספרות ששמע את שמו. סעיד הסביר שאחד הדוקטורנטים במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר תירגם את הספר הזה לערבית וכך הגיע לידיו. – דווקא עניין אותי הספר הזה, אמר, כי גם לנו יש בעיות דומות. גם אצלנו, המוסלמים הקיצוניים נלחמים במשכילים הצעירים ומחרימים אותם. – היה לי ניסיון מאוד לא נעים עם פרופסור מביר זית, אמר לונץ, וסיפר שלפני שנתיים כשהיה בכנס של מזרחנים באופסלה, שבדיה, פגש שם פרופסור מאוניברסיטת ביר זית ששמו כבר אינו זכור לו. כשבירכו לשלום הפנה לו הלה עורף ולא השיב. כל שלושת ימי הכנס התעלם ממנו, ובסעודת הסיום החגיגית, כשמצא ששמו הונח על השולחן ליד שמו שלו, מיהר למצוא לו מקום ישיבה אחר. – איך תסביר גסות רוח כזאת מצד אדם משכיל שאמור להיות מנומס, לפחות? התרעם לונץ. – הוא ראה בך, כנרא, נציג של העם הכובש, אמר סעיד בגיחוך קל. – אנחנו הכובשים? האדימו פניו של לונץ, אתם הכובשים! מתי הגיעו הערבים לארץ ישראל? לפני אלף שלוש-מאות שנה? אלף ארבע-מאות? אנחנו היינו פה מאז אברהם, שהגיע הנה לפני יותר משלושת-אלפים שנה! – מתי הגיעו הציונים לפלשתין? לחש סעיד כשהגיחוך לא סר משפתיו, לפני מאה שנה? – מתי הגיעו? אומר לך מתי הגיעו… פתח לונץ להשיב לו.

כאן קרה דבר שהכה בתימהון אותי, את איילה ונראה שגם את סעיד: לונץ, במקום להמשיך בעברית, עבר לדבר ערבית! ובשטף! דיבר ערבית שנשמעה נמלצת, ספרותית אולי, בחיתוך דיבור מהוקצע, כחורט את המילים בעט על כל סלסוליהן, וכאילו רגיל היה להרצות בלשון זו! לא הבנתי מאין צץ לפתע הגילוי המפליא הזה! גם איילה הסתכלה בו בהשתוממות ובהתפעלות. אני עצמי למדתי ערבית בבית הספר כשפת בחירה שנייה, אך כמעט נשתכחה ממני, פרט למילים ולמשפטים שהיו שגורים על פינו מן המגעים שהיו לנו עם ערבים במשך השנים, עם פועלים שעבדו בסביבתנו, עם רוכלים, מסעדנים, עם אלה שהתעמתנו איתם כחיילים. במהלך נאומו הלוהט של לונץ קלטתי מילים שאת פשרן ידעתי: ג’אמעה – אוניברסיטה, בלד – ארץ, תאריח' – היסטוריה, שרק – מזרח, ג’יש – צבא, חרב – מלחמה, חוכומה – ממשלה, ווטאני – לאומי, בידי אחכי לכ – רוצה לומר לך, אחנא בידנאש – אנחנו לא רוצים, מא בינפעש – לא שווה לנו, ועוד ועוד. מכל אלה ומן הנעימה הפולמוסית של דבריו, הבנתי שלונץ מרביץ בסעיד פרק במהות הציונות או בתולדותיה.

אולי נעבור לעברית, אמר סעיד, הם לא מבינים…

אבל לונץ שם עצמו כאינו שומע והמשיך בערבית: בידי אחכי לכ עלה אל-חרב אל-אח’יר… כלומר: רצוני לספר לך על המלחמה האחרונה… ושמעתיו אומר משהו על אל-קודס ועל המסגדים, ועל מערת המכפלה, ושוב על אברהם שבא מחרן… חדברים ארוכים.

סעיד הקשיב באורך רוח, השיב לו בערבית ולבסוף כאילו סיכם: וואלה תעבנא מן אל-חורוב מן מייה סנא, כלומר: עייפנו ממלחמות של מאה שנה, ומיד עבר לעברית: קראתי מה שכתבת על האמורים. אם נכון מה שאתה אומר, שהיהודים באו מן האמורים, למה לא תקימו מדינה בצפון עיראק, הלוא זאת המולדת של האמורים, חרן וגוזן וכרכמיש, כל הערים שאתה כותב עליהן, ותשאירו לנו את פלשתין…

ומה תעשו עם היהודים שחיים בפלשתין? העלה לונץ גיחוך מר על שפתיו.

נמצא פתרון, אמר סעיד ברוח מבודחת.

הפתרון הסופי, אתה מתכוון.

חאל אל-סלאם, אמר סעיד.

משמע: פתרון של שלום.

אתה צריך לקרוא תנ“ך, סעיד! הוכיחו לונץ. תקרא את ספר יחזקאל! “אביך אמורי ואמך חיתית”, נאמר שם. וארץ כנען היא “ארץ האמורי”, כתוב בבמדבר וביהושע ובשופטים. ואתה אומר שמקומנו לא בארץ הזאת… תפתח פרק מ”ג בישעיהו… וכאן קרא לונץ בקול גדול ובפאתוס נבואי עד שכל היושבים מסביבנו נדברכו והפנו מבטיהם אליו: “מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ!” ונשא אצבעו אל על.

סעיד, חיוך רחב על פניו, קם, הושיט ידו ללונץ, הודה לו והתנצל שעליו למהר, כי צפויות לו עוד שעתיים-שלוש של המתנה במחסום קלנדיה, בהצליפו מבט באיילה אמר: אני מקווה שעוד נראה אותך בחוג… ופנה לצאת.

שתקנו כמה רגעים, אחר כך אמר לונץ: אף פעם לא סיפרת לי על החוג הזה. ממתי הוא קיים?

כבר יותר משנה, חזר הסומק להציף את פניה של איילה. השתתפתי בו אולי פעמיים-שלוש. לא סיפרתי לך כי אני יודעת כמה אתה אוהב את מרטין הוכהאוזר.

כן, מרטין הוכהאוזר… הצטהבו עיניו של לונץ מאיבה או מבוז. הרנגאט הזה… ואיך הגיע הערבי אל החוג הזה?

הוכהאוזר חשב שצריך להיות בחוג מישהו שייצג את הצד הפלשתינאי, פנו לאוניברסיטת ביר זית ונתנו לו את הסטודנט הזה.

לונץ שתק רגע, אחר כך אמר: צריך להיזהר ממנו. ביר זית היא מאורת צפעונים. משם יוצאים שונאי ישראל.

הוא שוחר שלום, סעיד, אמרה איילה בקול ענות חלושה.

שלום בפיהם ומזימות רצח בלבם. תיזהרי ממנו. הוא פיקח הבחור הזה, אבל גם ערום כשועל… בחור כמוהו מסתובב באוניברסיטה ישראילית, מי יודע איזה מידע הוא מלקט פה כדי להעביר ל…

אני לא חושבת שאפגוש בו עוד אי פעם…

פניה היו חיוורות. כאילו אבן הייתה מונחת על לבה.


באותו לילה חלמתי: ישבתי עם איילה, שהיתה ילדה כבת שמונה, על שפת הים, מתחת לגבעת הכורכר שלפנים היה בה בית קברות ערבי. סיפרה לי שהיתה בשכם, ושם רדפו אחריה פרחחים ערבים כשהם צועקים, “טילבי, טילבי, טילבי”, היא ברחה מפניהם בסמטאות הקסבה, אם כי בסתר לבה השתוקקה שיתפסו אותה. אבל רוכל ערבי זקן שרצה להציל אותה מרודפיה הכניסה לביתו, שהיה מעין חורבה מפויחת. שאלה אותו מה זה “טילבי”, ואמר לה שזה משהו רע בערבית. ואז הבינה ש“טילבי” זה מין שער, שלפניו עומדים בתור מאות אנשים, טובים ורעים, טהורים וטמאים, חכמים וטיפשים. שמתי ידי על כתפה ואמרה לי: אתה יודע ערבית, אולי אתה יכול לומר לי מה זה “טילבי”?

התעוררתי ושאלתי את עצמי מה פתאום נתקעה המילה “טילבי” לחלום. האם יש מילה כזאת בערבית? אולי פירושה “מחסום”? חשבתי.

האם איילה מאוהבת בפלשתינאי הזה, סעיד? הציקה לי מחשבה שהתגנבה חרש ללבי. האם היה משהו ביניהם לפני שנישאה ללונץ? האם שכבה איתו?

למחרת בערב, בדרך לביתי, נכנסתי לפאב ברחוב הירקון, התיישבתי ליד הבר והזמנתי כוסית וויסקי. הירהרתי בחלום מליל אמש, ושב ניקרה בי המילה “טילבי” שלא ידעתי מה משמעה רק שיערתי שהיא מילה ערבית, והיא חזרה וחזרה על עצמה, “טילבי, טילבי, טילבי”. הזמנתי עוד כוסית וראשי נתערפל מעט-מעט. דמיונות רעים התערבלו במוחי, על איילה ועל לונץ, וחשבתי שעלי להציל אותה. היא נורא מסכנה, אמרתי לעצמי, נורא מסכנה. אם כך יימשכו הדברים… ולאחר הכוסית השלישית הגעתי לידי החלטה שעלי להתגנב למיטתה כשלונץ נעדר מן הבית. כן, זה הדבר שעלי לעשות!

בהגיעי לדירתי מצאתי בה את דקלה, שהיה לה מפתח משלה לדירה, יושבת על המיטה, ספר פתוח בידה, מצפה לבואי. ללא הקדמות התנפלתי עליה, חבקתי את צווארה, גהרתי עליה, תלשתי בכוח את תחתוניה, מתעלם ממחאותיה פרועות הצחוק, ונכנסתי בתוכה בפראות. – מה קרה לך, יובי? איזה שד נכנס בך? מילמלה כשהיא צוחקת תוך כדי ההתעלסות, אף פעם לא היית משוגע כזה! אחר כך, כששכבתי רגוע לצידה, זרועי על חזה, לחשה: שתית, נכון? לא עניתי. נודף ממך ריח של וודקה, או וויסקי, קירבה את חוטמה אל פי. רגעים ארוכים שכבנו בשתיקה, אחר כך אמרה: אתה צריך לגמור עם העבודה אצל הפרופסור שלך. זה עושה לך רע. ושוב לאחר שתיקה ממושכת: בוא ניסע לאנגליה. אני אלמד שם דרמה, אתה תלמד ארכיאולוגיה… יהיה טוב לשנינו. הייתי המום כל כך מן השתייה המופרזת שנרדמתי מבלי לענות לה.

שקעתי בתרדמה עמוקה וכשהתעוררתי היה כבר בוקר ודקלה לא היתה. נזכרתי בחלום: לאיילה היו כנפיים והיא עופפה כציפור. דאתה לעבר הר עיבל המשקיף על שכם. שלחתי בלון אדום אחריה להשיגה, אך רגע לפני שנחתה על פסגת ההר התפוצץ הבלון ואז הקיצותי.

לא היה לי מנוח בעבודתי. ערכתי והקלדתי את כתב היד מתוך פיזור נפש. לונץ, שעבר על הדפים שהוצאתי מן המדפסת, הבחין בשינוי שחל בי. הצביע על טעויות ושיבושים בטקסט המודפס והעיר לי שעלי להקפיד יותר. במקרים רבים החלפתי את האל“ף בזי”ן, ובמקרים רבים עוד יותר, השמטתי את הה“א מן המילים. “אמונה” נדפס כמה פעמים כ”זמונה“, ו”אמורים" כ“זמורים”; “נבלה” במקום “נבהלה”, “מלך” במקום “מהלך”, “מר” במקום “מהר”, וכדומה. – אתה ממהר מדי, הפנה אלי לונץ מבט מוכיח מן הדף המודפס שבידו, אל תמהר. הקפד על הדיוק, והראה לי שחיברתי שני חצאי משפטים שאין כל קשר ביניהם.

לונץ קיצץ במספר יציאותיו אל האוניברסיטה והיה נכנס אלי לעתים קרובות בשעות לפני הצהריים, מתיישב בכורסה ומעיין בדפים שנפלטו מן המדפסת או בספרים שהוריד מן המדף. יום אחד, כששהה בחדרי, נשמעה מעבר לקיר טריקת הדלת החיצונית, נפתחת ונסגרת, פעם אחר פעם, ומיד לכך קולות של צחוק ודיבורים מהוסים של שלושה או ארבעה אנשים. לונץ נשא ראשו מן הספר ואמר בחיוך על שפתיו: הם משתלטים לי על הבית… נתתי בו חיוך קפוא ולאחר רגע אמרתי: למה לא תאסור על הפלישה הזאת אם היא כל כך מפריעה לך? – איך אני יכול, רעדו שפתיו, הם חברים שלה, אינני רשאי למנוע ממנה… זה ביתה כמו שהוא ביתי…

ימים אחדים לאחר זאת באה ענת, שכיוונה את ביקורה לשעה שלונץ ורעייתו הצעירה לא יהיו בבית. פתחתי לה את הדלת, בירכה אותי במאור פנים ואמרה שצילצלה אל אביה באוניברסיטה וקיבלה את רשותו להיכנס לבית בהעדרו. הקיפה את הסלון במבטה, מעבירה אותו מרהיט לרהיט, מתמונה לתמונה, ובנושאה עיניה אלי העלתה חיוך על שפתיה ואמרה: אני רואה שחלו תמורות בעולם… שערה, שזכרתיו שחור, האפיר, או שמא נצבע כך, והלם אותה. פניה לא היו מאופרות, ולבושה היתה באפודה ובמכנסיים מחויטים בצבע בז', מה ששיווה לה מראה של אישה עצמאית מכובדת. לאחר שהשיטה שוב את מבטה סביב-סביב אמרה בטון מעשי: אמא כתבה לי מאמריקה שאגש לדירה ואראה אם נשארה במגירה שבמזנון קופסה קטנה, כחולה, המכילה זוג עגילים זעירים מכסף עם אבן אזמרגד ירוקה. זו מתנה שקיבלה מאמה בהונגריה לפני נישואיה והם יקרים לה מאוד. בגלל החיפזון של העזיבה שכחה לקחת אותם… לא אכפת לך אם אגש לשם לרגע… אבא הרשה לי… ועם זאת הישירה צעדיה אל המזנון העתיק, שלפה מגירה ממנו, שהיתה מלאה בכלי סכו"ם מוכספים, הסתכלה בהם היטב, בחשד כלשהו, אחר כך החזירה את המגירה למקומה ושלפה את השנייה, שהיו בה מזכרות שונות שהביאה איילה איתה, בובות בד, גמדים של חרסינה, צלוחיות מצוירות וכדומה, השהתה מבטה על כל אלה, כתוהה על טיבם או מה הם מעידים על בעליהם, וסגרה גם אותה. פנתה כלפי ופרשה ידיה לצדדים כאומרת: אין! עשתה שני צעדים לעבר דלת היציאה אך חזרה בה, סבבה לאחוריה, שלחה מבט אל חדר השינה, שדלתו היתה פתוחה, התעכבה רגע לפניה ושאלה: אפשר? משכתי בכתפי כאומר: זה לא ענייני, אני לא הבעלים, והיא, לאחר היסוס מה, נכנסה אל החדר, שמיטתו הזוגית היתה מוצעת למשעי, על כל עדייה, ופסעה היישר אל שולחן הטואלט. עמדתי בפתח וראיתי אותה מעבירה מבטה על כלי התשפורת, אחד לאחד, משני צידי הראי ולפניו, כבוחנת את צורתם, ולאחר שניים שלושה רגעים נשאה מן השולחן קופסה מלבנית קטנה, חפויה בקטיפה כחולה, פתחה אותה, הסתכלה אל תוכה, חיוך עלה על שפתיה, סגרה אותה, הרימה אותה לגובה חזה להראותה לי, ועם הקופסה בידה קרבה אלי ופתחה אות הלפני כשמבט של ניצחון בעיניה. שני עגילים דקיקים, עשויים סלילי כסף ואבן ירוקה קטנה משובצת בהם, ניצנצו מתוך רפידת הקופסה. צמרמורת עברה בי. עמדה לעיני סופיה, יפה, גבוהה וגאה, והעגילים רוטטים מתנוכי אוזניה. – תגיד תודה בשמי לחתיכה של אבא, אמרה ענת. בשמי ובשם אמא, שתשמח לשמוע שהרעיה ההגונה שלו שמרה בנאמנות על חפץ יקר ללבה. שמעתי שהיא עוסקת בצורפות, אז היא יכולה בקלות לעצב לעצמה מהדורה תואמת של העגילים האלה, גיחכה אלי, ספק בלעג ספק בחיבה, ופנתה לצאת. אך לפני הגיעה אל הדלת נעצרה: ואתה… ממשיך לעבוד את האלים של פרופסור לונץ? נתנה בי מבט מחויך ואמרה: יעזור לך אלוהי האמורים, אם כן. ויצאה.

רק עוד פעם אחת נפגשתי עם סעיד.

יום אחד, בהיותי לבדי בבית, צילצל הטלפון, וכשעניתי היה זה סעיד. לאחר ששאלנו זה בשלומו של זה ביקש לדבר עם פרופסור לונץ. אמרתי שהפרופסור אינו בבית וגם איילה איננה. הוא היסס רגע, אחר כך אמר: יש לי ספר בשביל פרופסור לונץ. אני עכשיו פה, באוניברסיטה, נדמה לי שזה לא רחוק ממכם. אולי אני יכול לבוא לרגע ולהשאיר לו אותו? אמרתי, בעליזות מוגזמת במקצת: בוא! בוא! אשמח לראות אותך! כעבור עשרים דקות נשמע הצלצול בדלת. פתחתי ועמד הוא לפני, לבוש במקטורן קייצי קל ובחולצת פסים, חיוך רחב על פניו וספר תחת זרועו. – בוא תיכנס, הזמנתי אותו פנימה, תשב, תשתה משהו. הודה לי, תוך שהוא מעיף מבט סקרני על מרחב הסלון, ואמר שלא יוכל להתשהות, לצערו, כי עליו להגיע לירושלים לפני השעה שלוש, ועם זאת הושיט לי את הספר שבידו: תוכל למסור את זה לפרופסור, בבקשה? זה ספר שירים שלי, בערבית, כמובן, אבל הוא יודע טוב ערבית ויוכל לקרוא אותו. אחזתי את הספר הדק בידי, הפכתי אותו מצד אל צד, מנסה לפענח את הכתוב על הכריכה על פי האותיות שעדיין זכרתי את רובן, ושאלתי מה שם הספר. – “קלבי א-שרק”, אמר, בעברית: “לבי במזרח”. כמו אצל יהודה הלוי שלכם, הצטחק. תגיד לו שזה מתנה ממני, אמר בצאתו. ודרישת שלום לאיילה, הוסיף בהיותו כבר מעבר לסף.

כשנכנסה איילה מסרתי לה את הספר ואמרתי: זה מסעיד. הוא היה פה לפני שעה. סומק פשט על פניה. היא החליקה בידה על הכריכה, התבוננה בה רגע ממושך, נשאה עיניה אלי, חייכה, ויצאה אל חדר השינה מבלי לומר מילה.


 

פרק רביעי    🔗

כבוד גדול נפל בחלקו של פרופזסור לונץ משהוזמן לשמש כמרצה אורח, לשנת לימודים שלמה, באוניברסיטת אריזונה. הפתעה גמורה היה לי הדבר, כי במשך כל חודשי עבודתי איתו הוא לא יידע אותי, ולו גם ברמז, על הצפוי לו, ונראה שזכה לכך לאחר השתדלות חשאית ממושכת. בענווה, כאילו עניין של מה בכך הוא, הודיע לי זאת. נכנס לחדר עבודתי, התיישב, ובקול נמוך, חיוך צנוע מרחף על שפתיו, אמר: טוב, נראה שיחול איזה שינוי בסדרי עבודתנו בחודשים הקרובים… לפני כמה ימים קיבלתי הזמנה מאוניברסיטת אריזונה, בעיר ששמה טוסון, להרצות בה בשנת הלימודים הבאה. יש שם מחלקה חשובה, מפורסמת, ללימודי המזרח הקרוב. אני ואיילה שמחנו מאוד להזמנה הזאת.

מיהרתי לברך אותו, הוא הודה לי והמשיך: זה מחייב אותנו, כמובן, לחשוב איך נמשיך, כלומר, איך אתה תמשיך, בעבודה הברוכה והמעולה שאתה עושה בהכנת הכתבים שלי לדפוס, המאמרים, ובעיקר ספרי על תולדות המיתולוגיה החיתית.

נדהמתי: שאני אמשיך, שנה שלמה בלעדיו, בעבודה סיזיפית על כתבי-היד המטורפים שלו, שבקושי אני מבין את הנאמר בהם, ובקושי רב עוד יותר מפענח את כתב החרטומים שלו? איך? איפה? הלוא אני הוא שביקשתי להשתחרר מעולו, למשך שנה אחת לפחות, כדי “לעשות לביתי”, כמו שאומרים!

לונץ, שחש ברתיעתי, השתדל בכל מאודו לרצות אותי. – הבט, יהואב, אמר, אני רוצה שאתה תרגיש טוב בזה… הלוא אתה יודע שבלעדיך תשכח ימיני, אם אפשר לומר כך. אני נכה בלעדיך. בייחוד כשאהיה שם, רחוק אלפי מילים מילידי רוחי, בלב השממה של דרום ארצות הברית… אנחנו נעמוד בקשר רצוף, כמובן, נחבר את המחשב שאתה עובד בו לאינטרנט ונוכל להתכתב בדואר האלקטרוני… אפילו יום-יום… אם תהיינה לך שאלות, או לי הערות כלשהן… לאיילה יש הצעה מצוינת, שאתה תתגורר פה, בבית הזה, כולו יעמוד לרשותך, כל התקופה שאנחנו ניעדר ממנו, ואני אוסיף על שכרך ככל שתדרוש, אתה יודע שאינני קופץ את ידי בכל הנוגע לעבודתך…

הרכנתי ראשי ושתקתי. לונץ קם וטפח על שכמי: אני בוטח בך, יהואב!

שלושה ימם ושני לילות הפכתי והפכתי בדבר. דקלה קראה בהתלהבות: יופי! תצא מן החור העלוב שלך ביונה הנביא ותפרוש כנפיים אל השאנז אליזה של רמת אביב! במרחב הדירה של הפרופסור המגוחך שלך נוכל לערוך מסיבות לכל דור הבנים! נארגן אורגיות! וודקה, אקסטזי, נשתולל! ובשקט הוסיפה: ונוסף לכל – תחסוך לך את שכר הדירה!

כשפגשתי שוב את לונץ אמרתי: חשבתי על מה שאמרת לי. בסדר.

לונץ חיבק אותי ונשק לי על מצחי.

איילה היתה שרויה בהתרגשות עזה שלא שככה כל שעות היום. אדמומית פרחה בלחייה ולא סרה מהן. – זה דבר גדול בשבילי, לחשה לי כשהיא אוחזת בשתי ידי ומקרבת אותי אליה, אתה לא יכול לתאר לעצמך… ואני כל כך מודה לך שהסכמת להישאר פה, בבית, ולהמשיך בעבודה בשביל לוני! ותדע שהכול פתוח לפניך, המטבח, עם כל מה שיש בו, המזווה, שנשאיר בו עוד הרבה מצרכים ותוכל להשתמש בהם, נפנה לך גם מדור בארון הבגדים שלנו… אתה יודע להפעיל מכונת כביסה? אני אראה לך. ומה שהכי חשוב – אנחנו נתכתב, באי-מייל, לעתים קרובות ככל האפשר, זאת אומרת, הקשר בינינו לא יינתק! ובדמעות התרגשות בעיניה אמרה: אתה יודע שזאת תהיה הפעם הראשונה שלי באמריקה? ובמועד חשוב כזה…

בימים הבאים היתה מתרוצצת, אחוזת תזזית, בבית ומחוצה לו. קונה דברים לקראת הנסיעה, אורזת, מצלצלת, מצלצלת, למשרדים, לחנויות, לחברים וחברות… גם אמה באה לעזרתה, בפועל ובעצה, ונראה כי דעתה של זו על חתנה השתנתה לטובה כי דיברה אליו בכבוד רב, כפי שלא דיברה לפנים.

סיכמתי עם לונץ את כל הפרטים הנוגעים להתקשרות בינינו: איך ובאיזו תכיפות אשגר לו את הפרקים שאערוך, איך יעביר לי את השכר המגיע לי, איך אנהג באשר לחשבונות הארנונה, החשמל, הטלפון, וכדומה. ברוח טובה ומבודחת רשמנו לפנינו את הדברים האלה, בשני העתקים שחתמנו עליהם, ותקענו כף.

הפרידה מאיילה היתה קשה לי.

למחרת עזיבתם עמדתי בסלון הדירה, מתבונן במבט ריק על סביבי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. דמעות עמדו בגרוני. הייתי עזוב, מיותם. האחת שלבי כמה אליה התעופפה למרחקים. האיש שעבותות של חיבה מהולה בזלזול וכעס קשרו אותי אליו במשך חמש שנים, נכרת מעלי. תוך כדי בהייה במרילין מונרו של וורהול, במזנון עם הצלמיות שבו, באירוסים הסגולים המזדקפים מן האגרטל שעל השולחן, הלקיתי את עצמי: איזו רוח שטות נכנסה בך להסכים לעבוד למענו עוד שנה שלמה, בודד בדירה הגדולה הזאת ללא נפש חיה מסביבך? עם כתבי היד המסוקסים של הפרופסור הזה, שלא ימושו מעיניך שעות-שעות יום-יום, אתה לאט-לאט תצא מדעתך…

עוד באותו יום, שבועיים לפני תום חוזה השכירות שלי ביונה הנביא, העברתי את חפצי המעטים מן הדירה הקטנה והאינטימית ההיא אל בית היוצר של מורי ורבי ברמת אביב.

בלילה הראשון שבאה דקלה לשכב איתי, במיטה הזוגית של פרופסור לונץ ורעייתו – ולכבוד המאורע החגיגי של המעבר אל הדירה המפוארת לבשה כתונת לילה מפוארת, של משי ורוד אוורירי – אירע לי כישלון מחפיר שמעולם לא אירע לי איתה קודם לכן. כשקמה בבוקר לצאת לענייניה ואני עודני שוכב, מתכסה בשמיכה מן הבושה, נשקה לי על עיני ולחשה: אל תיקח ללב, קורה לפעמים.

וכך אירע גם בלילה השני.

בלילה השלישי הצטחקה אני רואה שאנחנו צריכים לחזור ליונה הנביא.

והייתי מרוצה שכמה ימים לאחר זאת חדלה לבוא.

התהלכתי בחדרים נבוך, לא יודע היכן אשים את עצמי, נכנס לחדר העבודה שלי, מתיישב מול המחשב, המחובר עכשיו לאינטרנט, מציץ רגע בדפים עם כתב היד הפרוע, מתגעל מהם, קם, יוצא, צועד בסלון הנה והנה ככלב במכלאה,לרגע עולה בדעתי לפרוץ אותו ולצאת לחופשי, נכנס לחדר העבודה של הפרופסור, מעיף עין על שתי רבבות הספרים יקרי הערך העומדים צפופים וזקופים על המדפים, עזובים מאוהבם הדבק בהם, ואין אחד מהם שמגרה את סקרנותי, יוצא, נכנס למטבח, פותח את המקרר, הגדוש דברי אוכל שהיו מספיקים למשלחת חוקרי קוטב למשך חודש שלם, מחטט בין הצנצנות והבקבוקים, סוגר מחוסר עניין, שוב מתהלך בדירה ללא טעם ותכלית.

אני איש חלל.

אבל מעט-מעט גברו בי רגש החובה וכן הדבקות השמרנית שלי ב“דת העבודה”, שאותה ירשתי מאבותי החלוצים, וכיוונו אותי למסלול של הרגלי קבע. הייתי קם בשבע או שמונה – מאוחר מתמיד – יורד אל תיבת המכתבים, שולף ממנה את העיתון שמעסיקי הנדיב הורה לא להפסיק את המנוי עליו, עולה, נכנס למטבח, מכין לעצמי ארוחת בוקר קלה, פורש את העיתון לפני, קורא תוך כדי שתיית הקפה, את העמוד הראשון, עובר ביעף על דפי הספורט והכלכלה, מציץ בשער היציג של הדולר, אחר כך מתרווח לי בכורסה בסלון, מעיין, כמו בעל בעמיו, בכמה מאמרים, מגלה שיש בין הכותבים בעלי כישרון שכדאי לשים לב לדעותיהם, ומשנמאסים גם הם עלי, אני קם ונכנס סוף-סוף לחדר העבודה שלי ונותן צווארי בעול: להתחיל בעמל הפרך של חיטוט ודשדוש באותיות אחוזות העווית של יצירת המופת על המיתולוגיה החיתית.

פעמיים בשבוע באה נטלי, העוזרת של משפחת לונץ זה שנתיים, לנקות את מה שממילא נקי, שכן שום גרגר חול לא מתגלגל על הרצפה ושום דוק של אבק לא נח על הרהיטים. לנטלי שיער בצבע הדבש, היא גבוהה, תכולת עיניים, כבת שלושים, בעלת תואר מאסטר בתולדות האמנות מהאוניברסיטה של קייב,. אשה אינטליגנטית מאוד ומדברת עברית יפה. כדי לחלץ את עצמותי ולנקות את עיני מעכרורית האותיות שעל שולחני, אני יוצא לפעמים מחדרי, נכנס אל הסלון, מציע לנטלי לשתות קפה איתי, וכששנינו יושבים במטבח מתנהלת בינינו שיחה קלילה על ספרות, אמנות, ציונות, קומוניזם וכדומה. את וורהול היא לא מעריכה. “פאסטיש” היא מכנה בזלזול את הציורים שלו. היא אוהבת מוזיקת ג’ז ופוקדת בקביעות, בשעות הלילה המאוחרות, את המועדון “ראסטה”. מעריצה את סימנון, שכל ספריו תורגמו לרוסית, ובייחוד את הבלש שלו, מֶגרֶה. – ואת גוגול את אוהבת? שאלתי אותה. – גוגול למעלה מכולם! נשאה את ידיה למעלה, הוא בשמים! אבל בישראל, כמה אנשים יודעים מיהו גוגול? או אפילו מיהו פושקין? מה אגיד לך, מוטב לא לדבר על הרמה התרבותית פה…

בערב, לאחר שיטוטים במרכז השכונה ומכאן לכאן אני סר לאחת המסעדות כדי לחטוף אוכל כלשהו, חוזר אל מעוני, מתרווח מול הטלוויזיה, משטשט בין הערוצים, וכשאינני מוצא דבר של טעם במערבולת הלהג והבדיחות השדופות והפרסומות הרעשניות, אני יוצא מן הבית ונוסע אל הסינמטק, שם מזדמנים לי לעתים קרובות סרטים כרוחי, מהם ישנים ומשובחים כיין המשומר. באחד הערבים הוקרן שם הסרט “אינטרמצו”, משנת 1939, עם אינגריד ברגמן ולסלי הווארד, וכשהתנשקו שני האוהבים, הפסנתרנית והכנר, בסופו של קונצרט משותף בריביירה הצרפתית, בהרגשת אושר וטרגיות כאחד, ביודעם כי אהבתם העזה כמוות ממיטה אסון על בני זוגם נלחץ בי לבי כל כך מגעגועים לאיילה שדמעות הציפו את עיני.

שלושה שבועות לאחר עזיבתם של בעלי הבית שלי לארצות הברית הגיע האי-מייל הראשון מאיילה:

יואב היקר. סלח לי שרק עכשיו אני כותבת. מיום שבאנו הנה לא היתה לי שעה פנויה אחת. קודם צריכים היינו להסתדר בדירה שהעמידו לרשותנו, למעשה קוטג' שלם, מרוהט, מצויד ומאובזר בכל מה שנחוץ, עם גינה בחזית ובעורף, במקום טוב מאוד, מרכזי, קרוב לאוניברסיטה מצד אחד ולפארק העירוני מצד שני. אבל אתה הרי מכיר את לוני, לא קל לו להסתגל למקום חדש. חסר מנעול לשער החצר, החלון הצפוני לא נסגר הרמטית, הנורות מעל למיטה חלשות מדי וכו‘. והיו קצת בעיות עם מִנהל האוניברסיטה. אחר כך התחילה הסדרה שאין לה סוף של קבלות פנים רשמיות, קוקטיילים, מסיבות, סעודות, אתה לא יכול לתאר לעצמך באיזה כבוד אנחנו מתקבלים פה, ובאיזה שבחים זוכה לוני, אבל הראש שלי כבר מתפוצץ מרוב נאומים וברכות ומרוב פטפוטים עם כוס שרי ביד אחת ועוגת אפרסקים נפוחה ביד שנייה, או מן הדינרס והסטאפרס במסעדות האמריקאיות האלה, עם החיוכים הממותקים של המלצריות בסינרים כתומים ועם השאלות הדביליות של המארחים שלנו מימין ומשמאל, על ישראל, העלייה מרוסיה, הפלשתינאים וכו’ וכו'. תאמין לי, זה לא קל, בייחוד שהאנגלית שלי לא מושלמת. אבל כל אלה שטויות. העיקר: ללוני היתה הרצאה פנטסטית, כמבוא לקורס שלו על תולדות המיתולוגיה המסופוטמית. נושא ההרצאה היה: גלגולי המיתוס של עשתורת באמונות עמי הקשת הפורה, והיא התקיימה באולם הגדול של הפקולטה למדעי הרוח. היו באולם כארבע-מאות איש, סטודנטים ואנשי סגל, וכשסיים, לאחר שעה וחצי שבהן אפילו כחכוח לא נשמע באולם, פרצו מחיאות כפיים נלהבות שכמוהן לא שמעתי אף פעם באוניברסיטה הפלגמטית שלנו בתל אביב. משהו לא רגיל אחרי הרצאות אקדמיות. ועוד דבר חשוב מאוד: היו נשים רבות בקהל, ומכיוון שלוני הדגיש בהצאתו את ההיבט הנשי בפולחני עשתורת וצאצאיה המיתולוגיים ואת השפעתם על תרבות המזרח בכלל, על החוקים הסוציאליים, על היחס למין וכדומה, החליטה האגודה הפמיניסטית של טוסון (אגב, למרות שבאיות מצויה האות C, מבטאים את השם “טוסון” ולא “טוקסון”) “לאמץ” את פרופסור לונץ כגיבור פמיניסטי, וכבר הזמינה אותו להשמיע כמה הרצאות בפני חברות האגודה, שהיא בעלת מעמד חשוב בעיר. בקרוב, אני משערת, יזכה בעיטור אביר הפוזמק של נשות טוסון העליזות והוא יענוד אותו בגאווה על חזו.

יש לי המון מה לספר לך, על עיר הספָר המעניינת הזאת, הקרובה כל כך לגבול מקסיקו, על הנוף החצי-מדברי שמסביב ועוד ועוד, אבל לצערי אני נאלצת להפסיק כי אנחנו מוזמנים הערב לדינר בבית הוד מעלתו מיסטר לואיס ל' גולדבלום, ואין אפשרות להשתמט, כי מלבד זה שהוא אחד מעשירי העיר, מנהל סניף ה“אליאנס באנק אוף אריזונה”, הוא גם עומד בראש הקהילה הקונסרבטיבית “טמפל בית שלום”. אני חוששת שאת רוב המאמצים שלי בשבועות הקרובים אצטרך להקדיש למציאת תחבולות איך להתחמק מן ההזמנות האינסופיות של האח“מים של יהדות טוסון, המונה כעשרת-אלפים נפשות טובות ומסבירות פנים לאורחים, בייחוד לבאים מציון. לוני עצמו כבר שרוי כמה ימים בעיצומם של מאמצים לולייניים בניסיון לדלג בין הקונסרבטיבים לרפורמים, בין הרפורמים לאורתודוקסים, מבלי להעליב את אלה או את אלה. על כל פנים, הגבאי של בית הכנסת של חב”ד כבר הזמין אותו לתפילת ליל שבת, שממנה לא יהיה לו מפלט כנראה.

ולבסוף – LAST BUT NOT LEAST – לוני שואל אם כבר סיימת לערוך את הפרק החמישי של “החיתים”, ואם כן, הוא מבקש שתשלח לו, באי-מייל, כמובן.

LOVE

איילה


כבר למחרת שלחתי לו את חמשת הדפים הראשונים מהפרק החמישי של “תולדות המיתולוגיה החיתית”.

שבוע לאחר מכן הגיע המכתב השני של איילה:

יואב היקר. לוני מודה לך על הדפים ששלחת לו. הוא אומר שעשית עבודה יפה. יש לו רק תיקון אחד: אצלך כתוב שהפולחן של אֶאָה התקיים במקדש החיתי הקדום של אֶסיגלה, בדרום בבל, וצריך להיות: “במקדש האכדי של אֶסיגלה”! החיתים לא היו שם כלל באלף השלישי לפני הספירה! אבל ייתכן, הוא אומר, שהטעות היא שלו, ובהיסח הדעת כתב “החיתי”. והוא מודה לך מראש על התיקון.

לוני כבר התחיל בהעברת הקורס על תולדות המיתולוגיה המסופוטמית, ונרשמו לו ארבעים ושלושה סטודנטים לתואר שני, שזה מספר פנומנלי לדברי ראש החוג ללימודי המזרח הקרוב. ביניהם יש חמישה ערבים, מלבנון, אלג’יר ומצרים, איראני אחד ומספר לא קטן של יהודים. אגב, חיים בטוסון איזה שני תריסרים ישראלים לשעבר, אחד מהם, פרופסור לפיזיקה, יוסף אריאלי שמו, אדם נעים מאוד, כבר הזמין אותנו לארוחת ערב בביתו בשבוע הבא.

הנופים של אריזונה כל כך מגוונים, כל כך פנטסטיים (אולי נכון יותר: “פנטסמגוריים”), עם כל הניגודים שבהם שהחלטנו לצאת לסיורים בכל יום שלוני מתפנה מן העבודה האקדמית שלו, בהוראה ובכתיבה. קניתי שברולט יד שנייה משנת 1995 ושילמתי בעדה – לא תאמין! –350 דולר… נסענו כבר לאזור האגדי של הגרנד קניון, לאורך נהר הקולורדו, עם הרכסים האדומים והצהובים והשחורים המתרוממים על שתי גדותיו, ומעבר להם מדבר גדול ורחב ללא גבול שמזכיר קצת את סיני ההררי. אילו הייתי סופרת הייתי מתארת לך בפירוט ובהרחבה את הנופים הסוריאליסטיים האלה, שאין דומה להם על פני כדור הארץ. חשבתי עליך כשעברנו דרכם, וכשראינו את השטחים הירוקים שמעבר לשממה, עם היערות, שדות התירס והכותנה וגני הירק העצומים, המושקים בתעלות ארוכות-ארוכות, אמרתי לעצמי שאתה, שגדלת בעמק הירדן, בוודאי היית מתפעל מהם כחקלאי מלידה. ובעצם, חשבתי, למה לא תיקח לך חופשה לאיזה שבועיים מן העבודה, החשובה מאוד אמנם אבל די מנדנדת לפעמים, אני מתארת לעצמי, ותבוא הנה לשאוף את האוויר היבש והמבריא של אריזונה, וניסע יחד לקליפורניה, לטקסס, לנוודה, לניו מקסיקו? אני אנסה להשפיע על המעביד האכזר שלך שיאפשר לך את הפגרה הזאת, המגיעה לך כמו לכל שכיר שהחוק מגן עליו מפני ניצול! אתה לא חושב?

ואגב, מה שלום החברה שלך דקלה? מסור לה חיבוק ממני!

בוויק-אנד הקרוב ניסע אל הגבול המקסיקאי, לעיירה ששמה נוגאלס, בערך מאה קילומטר מפה, לא יותר משעה וחצי נסיעה במכונית המיושנת שלי, ונעבור דרך הפארק הלאומי-ההיסטורי עם השם האינדיאני “טומאקאקורי”. אני עוד אכתוב לך על כל זה. אתה יודע שאריזונה היתה מושבה מקסיקאית כמעט עד סוף המאה התשע-עשרה? לוני אומר שאלפי המקסיקאים החיים בטוסון מרגישים את עצמם כמו האמורים בארץ כנען בשעתם.

האם הגיעו מכתבים בשבילנו, מלבד הזבל הרגיל של חשבונות חשמל וטלפון וגז וכו' וכו'? כל מה שנראה לך מיועד אישית ללוני או לי שלח אלינו בהקדם בבקשה.

שלך –

איילה


דמיונות זוהרים, ורודים, סגולים, שוטטו בראשי כמו עננים בשמי סתיו כששיננתי בלבי את המילים שכתבה איילה בדבר בילוי חופשה בטוסון. ראיתי את עצמי שוכר חדר במלון, בא לביתם, יושב איתם בסלון כמה שעות לשיחת סרק, מקשיב בעל כורחי לסיפוריו המשמימים של לונץ על הצלחותיו באוניברסיטה; מסייר איתם בשברולט החבוטה של איילה ברחבי אריזונה והמדינות הסמוכות, ולאורך כל הדרך נאלץ לשמוע את הרצאותיו של לונץ על תולדות האפאצ’ים או על מקורות המיתולוגיה האצטקית; אך בשעות שהוא מרצה לפני תלמידיו מן המחלקה ללימודי המזרח הקרוב על האמורים או החיתים, אני מוציא את איילה מביתה, שנינו נוסעים במכוניתה אל הגרנד קניון, אל הסכר הגדול על נהר קולורדו, אל אגם רוזוולט הענקי שמתחתיו, אל הפארק הלאומי של סאקוורו, אל יער אירונווד, כל המקומות היפים האלה שאיתרתי על מפת האינטרנט, ושם, על הדשא הרך, תחת העצים הרעננים…

ואפילו בלילה, כשאני שוכב בחיקה של דקלה, לא עוד במיטה הזוגית הרכה של הנאהבים והנעימים אלא על יצועו הנזירי של הפרופסור המלומד, בחדר העבודה שלו – זה כמה שבועות ששִגרת היחסים בינינו חזרה לקדמותה – מרחפות בראשי ההזיות על טיסה לטוסון והתעלסות פרועה עם איילה ביער אירונווד…

חלומות שווא! אני מנפנף מעלי את ההזיות האלה. אני לא אטוס לאמריקה ולא אגיע לטוסון ולא אשכור חדר במלון – מנין יהיה לי כסף לכל זה? וגם אילו היה לי…

באחד הימים אחר הצהריים באו הורי לבקר אותי, סקרנים לראות איך התנחל בנם במעונו החדש, המכובד. אמי עמדה דום באמצע הסלון, מקיפה במבטה את הכתלים, הרהיטים, משתאה למראה עיניה. – של מי אלה? הצביעה על שני הציורים המופשטים התלויים על הקיר. משאמרתי לה ניענעה בראשה ופנתה אל המטבח, אל השירותים, ריחרחה פה ושם במזווה ובארונות הכלים, יצאה אל המרפסת האחורית. שלחה מבטה אל הפארק השכונתי ואישרה בסיפוק כל מה שראתה. – יפה, יפה, אמרה. אבי מדד בשעלו את הסלון לרוחב ולאורך, הציץ לחדר המיטות, השמיע המהומים כלשהם, וכשפתח את דלת חדר העבודה של לונץ נעצר על הסף, משקיף ביראת כבוד על מאות הספרים המכסים שלושה כתלים. נכנס, וכשהעביר מבטו עליהם סביב-סביב צדה עין הנץ שלו את אחד מהם. “זיכרונות לבית דוד” לאברהם שלום פרידנברג. שלף אותו מן המדף, פתחו, התיישב בכורסה ומיד השתקע בקריאה. כל כך היה שקוע בה ששכח היכן הוא נמצא, ועד שלא דחקה בו אמי שעליהם למהר פן יאחרו את האוטובוס האחרון לטבריה, לא קם ממקומו. כיבדתי אותם במיץ תפוחים ובעוגת גבינה מן המקרר, טעמו מזה ומזה על רגל אחת, ומרוצים ממני וממשכני החדש נפרדו מעלי.

כשם שפירצה קוראת לגנב, כך דירה שרק רווק ערירי מתגורר בה קוראת לעוברי אורח מזדמנים. חברים בני גילי, מן הקיבוץ ומן הצבא, ששמעו על הרווחה שזכיתי בה, החלו פוקדים אותי, אם לשעתיים-שלוש באמצע היום, כי “עברו בסביבה והחליטו לקפוץ לרגע לראות מה שלומי”, ואם כדי שאלין אותם ללילה, כי “המטוס לאילת יוצא בשבע בבוקר ולא יספיקו לנסוע לצפון ולחזור עד אז”. משרבו הביקורים האלה, שכמה מהם התארכו לשעות רבות וגרמו פיגור רציני בעבודתי, המצאתי תירוצים שונים ומשונים, רובם לא מתקבלים על הדעת, שעלו לי באיבוד חבר או שניים, כדי לדלל את מספרם.


באי-מייל שהגיע אלי כחודש לאחר ביקור הורי אצלי, כתבה איילה:

יואב, תשמע קואינצידנט מעניין: נסענו לשמורה האינדיאנית של סן קרלוס, קרוב לגבול ניו מקסיקו (לוני גילה דמיון מפתיע בין המיתולוגיה האמורית ובין זו של האינדיאנים משבט סקיטאגטאן, תושביה הקדומים של אריזונה, והוא מתכונן לכתוב על כך מאמר ארוך), ולקחנו איתנו ישראלי, עמינדב הלפרין שמו, טייס בחיל האוויר לשעבר וכבר שמונה שנים בטוסון, מועסק בתעשייה האווירית. הוא מכיר היטב את הסביבה ובקי בהיסטוריה של כל אתר ואתר. תוך כדי נסיעה סיפר שהוא יליד המושבה כנרת ואביו, משה הלפרין, מאנשי העלייה השנייה, היה אחד ממייסדיה. אמרנו לו שיש לנו חבר טוב, יואב עמרמי, שגם הוא מאותה סביבה, מדגניה ב‘. עמרמי מדגניה ב’? קרא בהתפעלות, עמרמי היה מורה שלי בבית הספר המחוזי! שבע שנים למדתי אצלו! שמחנו וצחקנו על צירוף המקרים המפתיע, והוא, כל הדרך עד השמורה לא חדל להלל את אבא שלך. איזה מורה, איזה מורה! כל התלמידים אהבו והעריצו אותו! וכו' וכו'… אני מספרת לך את זה כדי שתהיה גאה באבא שלך. ותעביר את הסיפור גם לו, שידע שאפילו במדבריות אריזונה דורך כוכבו!

עכשיו לעיקר: לוני מבקש שתוסיף את המשפטים הבאים לעמוד 32 של כתב היד שלו, אחרי המלים – “אשתו של אל הסערה תרחונס”:

“התפיסה הסינכרונית של האירועים שהתרחשו באנטוליה ובצפון סוריה במחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה, סותרת את הקביעה הבלתי סבירה לחלוטין של פרופסור מ”ר וויליאמס, הטוענת שבוגאזקוי שבאנטוליה המזרחית היתה בירת ממלכת חת בתקופה הנ“ל, שהרי כבר אז השתלטו האמורים על צפון בבל, כפי שהוכחתי במאמרי ‘שחר התרבות האמורית’ בגיליון סתיו 1997 של רבעון החברה האנתרופולוגית הבריטית.”

והוא מודה לך על כך מראש, וכן על שלושת הקטעים האחרונים ששלחת לו, שלא מצא בהם שום שגיאה.

אגב, אני, לשם “השלמת הפרנסה”, כמו שאומרים אצלנו, התחלתי ללמד עברית ותנ"ך בבית הספר של יום א' שליד בית הכנסת הקונסרבטיבי “אשל אברהם”, ותתפלא לשמוע שאני נהנית מאוד…

באהבה –

איילה


מדי שבוע בשבוע שלחתי ללונץ כמה דפים ערוכים מספרו. מכתביה של איילה התמעטו והתקצרו “תודה על הפרק השביעי”, “תודה על הדפים 79–72”, “בשורה החמישית של דף 85 נפלה טעות בתאריך. צ”ל 1706 ולא 1760", “אברהם שילם לעפרון החיתי ארבע-מאות שקל כסף, ולא ארבעים. אנא תקן”, וכדומה. הבנתי מכך שהשניים שרויים בפעילות חברתית ותרבותית צפופה שאינה מותירה לאיילה זמן להאריך במכתבים – מסיבות, סעודות, קונצרטים, ביקורים במוזיאנים הרבים שהעיר התברכה בהם, וכיוצא באלה. אבל בסוף פברואר מצאתי באי-מייל שלי מכתב ארוך יותר:

יואב היקר, הנה ידיעה שאני בטוחה שתשמח אותך.

לפני עשרה ימים קיבלנו במפתיע מכתב במעטפה רשמית של מדינת אריזונה, וחותמו של מושל המדינה מוטבע עליה – מה לנו ולמושל אריזונה? – ומשפתחנו אותה, מצאנו –

אל תיפול מהכיסא..

הזמנה לבוא אל הקפיטול בעיר הבירה פיניקס, ביום 20 בפברואר, כדי לקבל מידי המושל תעודה של אזרחות כבוד שתוענק לפרופסור יעקב יום-טוב (כן, זה שמו המלא, הרשום בדרכונו) לונץ…

נדהמנו כל כך, שברגעים הראשונים אפילו לשמוח לא יכולנו: איך? מה פתאום? מאין למושל על קיומו של אחד פרופסור לונץ מישראל בטוסון? ובזכות מה מגיעה לו אזרחות כבוד של אריזונה? בוודאי נפלה פה טעות כלשהי…

רק לאחר שעתיים נודע לנו פשר התעלומה. מר לואיס גולדבלום צילצל אל לוני ואמר בחגיגיות: אני מברך אותך! על מה, אתה שואל? צחק, WELCOME TO THE CLUB – נעשית אזרח כבוד של “מדינת הגרנד קניון”! בשעה טובה! הופתעת בוודאי?

ובכן התברר שכך היה הדבר: לואיס גולדבלום, העומד בראש הפדרציה של הקהילות היהודיות בטוסון, הוא פעיל במפלגה הדמוקרטית, בעל מהלכים במסדרונות הקפיטול בפיניקס ומקורב למושל. לוני התחבב מאוד על גולדבלום. נפגשנו לעתים קרובות איתו ועם אשתו היפהפייה (גיורת, ממוצא מקסיקאי), בביתם או במסעדה, ולואיס גם התפעל מן התיאוריה של לוני על מוצא העברים מן האמורים ומן החזון שלו על חידוש האימפריה האמורית, מן הפרת ועד ים סוף, על יסודות דמוקרטיים. הוא סיפר למושל על פרופסור לונץ, על חזונו, על הרושם הרב שהוא עושה על תלמידיו באוניברסיטה ועל הקהלים הגדולים הבאים לשמוע את הרצאותיו. כך שיכנע אותו להעניק ללוני את תעודת הכבוד הזאת.

ימים אחדים לפני היום המיועד הלכנו, לוני ואני, למרכז הקניות “אל קון”, בשדרה הקרובה לאוניברסיטה, כדי לקנות לי בגד שיהלום את המעמד המרומם. את לבו של לוני משכה שמלת כתפיות זהובה ונוצצת, עם אמרה משתפלת ועיטור בד על החזה, שהיתה מוצגת לראווה על בובת דוגמנית, וכשמדדתי אותה קרא בהתפעלות באוזני הזבנית: האם אין זו מלכת שבא בעצמה ובכבודה?! אבל אני ציננתי את התלהבותו. השמלה לא התאימה, לדעתי, לטקס של שעות היום, כך שלבסוף התפשרנו על חליפת אורגנזה, מוזהבת אף היא וזרועת נצנצים עם חצאית קצרה, פסוקה מלפנים, וצירפתי לה נעלי עקב זהובות. עכשיו המראה שלך הולם לחלוטין את כיפת הזהב של הקפיטול! החמיא לי לוני.

ובכן ב-20 בפברואר הסיע אותנו גולדבלום לפיניקס בפורשה המפוארת שלו, והוא ואשתו נכנסו איתנו, כשושבינים לחופה, אל הקפיטול, בניין מרשים מאוד, בסגנון קלאסי, עם כיפת זהב כמו של מסגד כיפת הסלע, ובראשה פסל של אלה יוונית הנקרא “הניצחון המכונף”. שני לובשי מדים עם חפתים ושרוכים מוזהבים ליוו אותנו לאורך המסדרונות, שנברשות עצומות משתלשלות מתקרותיהם, והביאו אותנו אל לשכת המושל. שם כבר ציפו לנו שלושה גברים נשואי פנים. אחד קירח, שני בעל שפם שחור כמו של גנרל מקסיקאי בציוריו של דייגו ריברה, והשלישי בעל פנים חלקלקות של מנהל בנק נהנתן ושיער זרוע שיבה, שפסע ראשון לקראתנו, לחץ את ידו של לוני, בירך אותו, והתנצל בשם המושל על שנאלץ לנסוע לפגישה דחופה בוושינגטון, על כן מסר את תפקיד ניהול הטקס לו, שהוא סגנו.

הטקס עצמו היה קצר. השלושה ניצבו בצידו האחד של השולחן המחופה במפת קטיפה ירוקה, פניהם חתומות, ומאחוריהם דגלים היסטוריים של ארצות הברית: דגל הפסים והכוכבים, דגל הקונפדרציה, דגלים של קסטיליה, מקסיקו ועוד. בצידו השני של השולחן עמדנו אנחנו הארבעה. סגן המושל החזיק בידו מגילת קלף גלולה, השמיע כמה משפטים של ברכה ואמר שהוא שמח מאוד על כך שתעודת הכבוד הזאת מוענקת לפרופסור מישראל, “שאיתה יש לנו קשרי ידידות מיוחדים”. אחר כך פרש את המגילה והציגה לעיני כולנו, ומסרה בלחיצת יד אמיצה ללוני, שהודה לו במילים נרגשות. עם תום הטקס הקצר הזה הוזמנו לעבור לחדר אחר, שם ציפו לנו, על גבי שולחן מכוסה מפה לבנה, בקבוקי מיץ, כריכים זעירים, פירות וחטיפים. בעל השפם האדיר, גבר גבוה ממני בשני ראשים, ניגש אלי, כמצוות מארח, הרכין עצמו אלי ושאל מאין אני בישראל, מה מעשי וכו', וכשאמרתי שאני עוסקת בעיצוב תכשיטים, שאל אם הייתי כבר במוזיאון הפולקלור בטוסון, יש שם תכשיטים פרה-קולומביאניים יפים להפליא, שאל אם יוכל לעזור לי במשהו והציע לי לבוא איתו, ביום שאהיה פנויה לכך, אל חוות הסוסים שלו על יד גבול נוודה. בו בזמן קרב סגן המושל אל לוני לפטפט איתו. שאל אותו על נושאי מחקרו, ואמר שהוא מכיר כמה ישראלים העושים עבודה חשובה מאוד באריזונה, אחד בייעוץ בגידול הדרים ושניים בתעשייה הצבאית. גם הוא מיהר לפרוש, לישיבה דחופה כלשהי בוועדת החוץ של הסנאט. גולדבלום ואשתו עוד לקחו אותנו לסיור בפארק הגדול המקיף את הקפיטול על שני אגפיו, זה של הסנאט וזה של בית הנבחרים, והראו לנו את האנדרטאות המרשימות הניצבות בו לזכר חללי המלחמות.

וכדי לא לקפח אותך, הנה תרגום מקוצר מאנגלית של תעודת הכבוד:

"היות ומדינת אריזונה אסירת תודה לפרופסור יעקב יום-טוב לונץ על הידע הרחב והמעמיק שהוא מעתיר (מרעיף? משפיע?) על תלמידי אוניברסיטת אריזונה בטוסון, ועל ציבור האזרחים של העיר הזאת בכלל; והיות ותרומתו שאין ערוך לה להעשרת הידע המדעי, ההיסטורי, המסורתי והמקראי של תושבי העיר – ובאמצעותם גם של תושבי המדינה בכללה – מעלה את הרמה התרבותית של המדינה ומאיצה (מזרזת?) את קידומה בתחומים רבים –

לפיכך אני, מושל אריזונה, בתוקף הסמכות שהואצלה (כך?) לי, מכוח (?) חוקת ארצות הברית ותקנות רישום האזרחים במדינת אריזונה, מצהיר בזה ש –


פרופסור דוקטור יעקב יום-טוב לונץ מתל אביב, ישראל, הוא מיום זה ואילך –

אזרח כבוד של מדינת אריזונה.

ונוסף על כך אני מקנה לו בזה את הזכות לקבל רישיון ציד, שיופק על ידי מחלקת הפארקים וחיות הבר של אריזונה.

ובזאת באתי על החתום, ולראיה הטבעתי את חותמת אריזונה כדין

( – – – – – )

היום, 20 בפברואר, שנת כך וכך לאדוננו, פיניקס, אריזונה."


כשחזרנו הביתה וקראנו שוב את הנאמר בתעודה המהודרת, הממוסגרת בציורי ענפים מוזהבים, התפקענו מצחוק משהגענו לפסקה בדבר רישיון הציד. לוני לפת בזרועו את כתפי ואמר: אני כבר צדתי איילה אחת! – אבל ללא רישיון! אמרתי – טוב, זה היה בארץ הקודש, אמר, שם אין צורך ברישיון לציד חיות בר כשרות.

אין לך מושג, יואב, מה עשה ללוני המאורע הזה. ידיעה על כך התפרסמה למחרת (כנראה ביוזמתו של גולדבלום) ב- “ARIZONA DAILY DISPATCH” יחד עם תצלום של לוני כשהוא מקבל את התעודה מידי סגן המושל, ושלי עומדת לידו, ועכשיו כשהוא עובר ברחוב אנשים מעכבים אותו, מברכים לוחצים את היד, שלא לומר שבאוניברסיטה הוא נעשה אישיות פופולרית מאין כמוה וכולם מאירים לו פנים. גם אני נהנית קצת מפירורי הסעודה הזאת, כי רבים מזהים גם אותי על פי התצלום בעיתון, וצעיר אחד שראה אותי במוזיאון הפולקלור חייך אלי ואמר: חשבתי שאת מוניקה לוינסקי…

אידיוט! אני דומה למוניקה לוינסקי?

עוד משהו מצחיק: מזמן שקיבל לוני את התעודה הוא צופה בקביעות במשחקי ה-NBA…

תשמע, יואב, בראשו של לוני צץ רעיון: אולי תדליף איכשהו את הידיעה על טקס הענקת אזרחות הכבוד לאחד העיתונים היומיים, אולי באמצעות אחד הכתבים של מדורי התרבות, כי לאחר הכול, הכבוד הוא לא רק שלו, הכבוד הוא של מדינת ישראל! גם בתעודה עצמה וגם בידיעות עליה, מוזכר תמיד שפרופסור לונץ הוא מלומד ישראלי ידוע. מה דעתך? תהיה זו מתנה יפה עבורו!

מה נשמע אצלך? אתה כמעט לא כותב לנו על עצמך, בנוסף לקטעים שאתה שולח בהתמדה הראויה לכל שבח!

שלך –

איילה

האם הגיעו מכתבים בשבילנו? טלפונים? אמי מתקשרת הנה מדי שבוע בשבוע.


כשטלפנתי ל“אחד מכתבי מדורי התרבות” התברר לי שמישהו – מי? – הקדים אותי. הידיעה כבר הגיעה אליהם. ואכן, למחרת היום מצאתי אותה בעיתון. חמש שורות לקוניות. כשסיפרתי לדקלה על הזכייה של לונץ באריזונה אמרה: יופי! אני שמחה בשביל איילה, אבל אתה חושב שזה יקרב אותו לפרס נובל?

כמה ימים לאחר זאת הלכתי לאוניברסיטה להוציא איזה מסמך מן הלשכה של לונץ. במסדרון עיכב אותי פרופסור שילה מן החוג להיסטוריה: מה אתה שומע מידידנו פרופסור לונץ? סיפרתי לו על אזרחות הכבוד של אריזונה שהוענקה לו. גיחוך של זלזול עלה על שפתיו של שילה: לא מציאה גדולה. עם גישה כלשהי לפקידי הממשל יכול כל אחד לזכות בעיטור המפוקפק הזה.


באחד הערבים צילצל סעיד, שכמעט שכחתי מקיומו. הכיר את קולי כשעניתי לטלפון, דרש בשלומי ושאל אם יוכל לדבר עם פרופסור לונץ. אמרתי שהוא בארצות הברית, יחד עם רעייתו, זה כמה חודשים. שתק רגע, אחר כך שאל מתי הם חוזרים. אמרתי שאינני יודע בדיוק מתי, אני משער שבעוד חצי שנה בערך. לאחר שתיקה שנתארכה אמר: טוב, תמסור דרישת שלום לו ולאיילה אם אתה מדבר איתם, וסגר. משום מה הייתי נסער מאוד אחר השיחה הקצרה הזאת, ורגעים ארוכים לא יכולתי להירגע.

היססתי הרבה אם לדווח על כך לאיילה, ורק לאחר שבועיים סיפרתי לה, בטלפון לביתה בטוסון, שסעיד צילצל וביקש למסור דרישת שלום לה וללונץ. – אה, באמת? כמעט שכחתי שהוא קיים… אמרה בקול רך וחלוש שחודשים רבים לא שמעתי ועורר בי את הרִגשה הישנה. וסיפר משהו על עצמו? שאלה. – לא, אמרתי, היתה זו שיחה קצרה מאוד. רק כמה משפטים וד"ש. – כן… שמעתי כאילו אנחה קלה נמלטת מפיה, היו ימים… והשיחה נקטעה.

רק שישה שבועות לאחר זאת הגיע מכתב ממנה, ולא באי-מייל, אלא, להפתעתי הרבה, בדואר, עם חותמת של לוס אנג’לס:

אתה מתפלא בוודאי שזמן כה רב לא התקשרתי, ובכן הסיבה היא זאת: חברה שלי, שירה שמה, שהיתה איתי ב“הדסים” כשהיינו נערות וכבר שש שנים חיה בלוס אנג’לס ועובדת פה כפסיכולוגית קלינית, הזמינה אותי לבוא אליה כשנודע לה שאני נמצאת עם בעלי בטוסון. נסעתי אליה לבדי, כי לוני לא היה מעוניין. את לוס אנג’לס הוא מכיר משני ביקוריו הקודמים שם ולא אוהב אותה ביותר, וגם לא היה יכול לקטוע את שיעוריו באמצע שנת הלימודים. אני נמצאת פה כבר עשרה ימים, ולמה אני קצרת רוח לכתוב לך מכאן? סיפרתי לך פעם שקורים לי כל מיני צירופי מקרים שלא ייאמנו ממש, אז הנה עוד אחד: פגשתי פה, בקבוצה שמתכנסת בביתה של שירה, איש מדהים בעל השקפות מקוריות מאוד עוד אכתוב לך עליו. כשסיפרה לו שירה שהורי באו מכורדיסטן אמר: אם כך אנחנו קרובים. אני ארמני. רק שש שנים באמריקה. הארמנים והכורדים היו לפנים מעורבים אלה באלה, כמעט עם אחד. גם כורדיסטן וגם ארמניה נקראו פעם “ארץ אררט”. אז אולי אנחנו גם קרובי משפחה מלפני דורות רבים… צמרמורת עברה בי, בזרועות, בפנים. השפתיים רעדו לי ורגעים אחדים לא יכולתי להוציא הגה מפי. פתאום איזו הרגשה… אולי של שותפות גורל קדמונית…הוא גבר גבוה, יותר ממטר שמונים, אני חושבת, והתרשמתי מן הניגוד הבולט במראה שלו, בין הלובן של הפנים, שכאילו שלווה שמיימית נסוכה עליהן, ובין השחור כפחם של השיער הארוך הנופל לו על כתפיו, שמשהו סוער יש בו. “אוקסימורון” קוראים לזה? כמו “אש קרה”? “אופל בהיר”? עיניו הבורקות היו נעוצות בי, כאילו ממסמרות אותי, ולאחר רגע הוא אומר: יש לי קרוב משפחה בירושלים, בעל חנות למזכרות ולחפצי קדושה ברובע הארמני, ביקרתי אותו לפני שלוש שנים ואולי אבקר שוב בשנה הבאה. עמדתי המומה לפניו.

אז מה אתה אומר – הכול מקרי בחיים, אך הכול גזירה קדומה?

מחר אני יוצאת עם כל הקבוצה של שירה ואיתו – שמו גרגור אוורטיסיאן – למין “התוועדות” באזור של הרי געש כבויים, ובו מכתש עצום שנקרא לאסן וולקניק נשיונל פארק. אני חוזרת הביתה לטוסון בעוד חמישה ימים. אכתוב לך משם. בינתיים כל טוב, ואני מקווה שאתה ממשיך לשלוח ללוני את התוצרת שלך. הוא כבר יודע להעלות את האי-מייל במחשב גם ללא עזרתי.

שלך –

איילה.


עברו שלושה שבועות ואין מכתב ממנה, לא באי-מייל ולא בדואר. אני מוצא עצמי קצר רוח באופן בלתי רגיל ואינני יודע מדוע. דקלה, שהיא סיסמוגרף למצבי הרוח שלי, שואלת: מה קורה לך בזמן האחרון? אתה מדוכא… איזו ידיעה רעה מאמריקה? אני אומר: בואי נצא, שמעתי שיש סרט יוגוסלבי טוב במוזיאון תל אביב. לאחר שכבים האורות באולם, היא סומכת את ראשה על כתפי בהתפנקות ילדותית, וכך לאורך כל הסרט. צר לי עליה. אין לה גמול על אהבתה. כל הדרך בחזרה אנחנו שותקים, וכשנכנסים הביתה היא צונחת על הכורסה, חופנת את פניה בידיה ובוכה. אינני יודע איך לנחם אותה. גם לא במיטה. בבוקר היא ממהרת לקום ולהסתלק. ללא אמירת שלום.

שבוע לאחר זאת מגיע מכתבה של איילה,בדואר מטוסון:

הבטחתי לספר לך על האיש המעניין הזה גרגור אוורטיסיאן. ובכן, כפי שכתבתי לך מלוס אנג’לס, יצאתי עם החבורה של שירה ל“התוועדות” באזור הוולקני לאסן, כמאה קילומטר מאל-איי. היינו שלושה-עשר נשים וגברים, בני שלושים, מינוס-פלוס. ישבנו על סלעים במעגל בצל צוק גבוה, מתחת ללוע הר הגעש הכבוי. כארבעים דקות ישבנו ושתקנו, מטמיעים לתוכנו את הנוף הקדום, הקטקליסטי, שמסביבנו, מראה סיוטי, כמו לאחר מהפכת סדום ועמורה – שממה מוכת שמש, זרועת אבנים ושברי סלעים ומכתשים גדולים וקטנים… מפנימים את הנוף ובעצם נטמעים בתוכו. דממה גמורה היתה מסביב. השמים היו ריקים ורק מפעם לפעם נראה עוף גדול מרחף בהם, נשר או עיט או קונדור. אחר כך החל אוורטיסיאן לדבר. הוא דיבר בשקט, לאט, ושוב היה בו הניגוד האוקסימורוני הזה, כי מתחת לשקט רחשה סערה פנימית, שהוא כאילו בלם אותה. הוא גולל לפנינו את עיקרי התורה שלו, שהוא מכנה אותה “המעגל”: ביקום כולו, בדומם, בחי ובצומח, שורר היסוד המעגלי, שהוא יסוד של שוויון ערך גמור של כל הנמצא ושל מחזוריות. וזה כולל את העולם האנושי. זאת אומרת, אין “עליונים” ו“תחתונים”, אין “שליטים” ו“נשלטים”, ומכאן גם שאין אלוהים כישות שעל פי דברה ורצונה מתנהל העולם והאדם משועבד לה, ואין סמכות אלוהית. קיים רק “מוקד” במרכז המעגל, שממנו יוצאות קרניים לכל היקפו, והוא מעין הכוח הרוחני הזורם אל כל נקודותיו. אם מקבלים את היסוד המעגלי הזה, אז האדם הוא לא מרכז הבריאה ולא “היצור העליון” בטבע, אלא חלק בלתי נפרד ממנו, שווה ליתר הברואים…

לא הכול הבנתי. מה גם שלא היתה זו ההרצאה הראשונה שלו. יתר בני החבורה כבר שמעו אותו פעמיים-שלוש. אבל לא כל כך חשוב להבין בדיוק מה הוא אומר. חשובה יותר ההקרנה של האישיות שלו, שהיא חזקה מאוד. הוא לא מטיף, הוא לא דורש, הוא מדבר בשקט גמור, כפי שאמרתי, אבל אתה מרגיש את הכוח הרוחני העצום הנובע ממנו. את ה“השפעה”, במובן הקבלי, הזורמת מתוכו.

ייתכן שהוא יבוא לטוסון ליום-יומיים ואפגש איתו. אז אבין אותו יותר, אני מקווה.

סליחה שאני נאלצת להפסיק. אכתוב לך בעוד כמה ימים.

שלך –

איילה


כעבור עשרה ימים, מכתב שני מטוסון, בדואר:

דבר קשה אירע לנו כאן. באותו יום שבו כתבתי לך את מכתבי האחרון, הופיע במגזין השבועי של העיתון "THE ARIZONA DAILY STAR " מאמר נבזי, מרושע, מאת אחד ג’יימס מקינטוש, פרופסור לאשורולוגיה באוניברסיטת אריזונה. שם המאמר: “אין חיה כזאת!”, וכולו התקפה ארסית, שלוחת רסן, על התיאוריה של לוני בנושא האמורים. כל ההיפותזה של פרופסור לונץ, שבני ישראל הם צאצאי האמורים וישבו בארץ הקדושה מאז אברהם – כותב החמור-נושא-ספרים הזה – היא אבסורדית ואין לה שחר. “אין חיה כזאת!” בכל החפירות שנעשו בפלשתינה במאתיים השנים האחרונות לא נמצאו שום עקבות למציאות של אמורים בתחום שבין הים התיכון והירדן, הוא כותב, ואין גם רמז לכך בכל הכתובות המצריות או המסופוטמיות מן האלף השלישי, השני והראשון לפני הספירה. לונץ, הוא כותב, בנה את כל התיאוריה שלו על יסוד כמה משפטים בספרי המקרא הדויטרונומיים, שהאמורים מוזכרים בהם כאחד משבעה עממים בארץ כנען, ועל משפט או שניים בספרי הנביאים, שמובנם הוא ללא ספק מטאפורי, ומובע בהם יחס של תיעוב וזלזול כלפי האמורים. מעולם לא היו האמורים שליטי ארץ כנען, ומעולם לא היו תושבי ישראל או יהודה. רק דמיון מעוות, שמאחוריו פניות פוליטיות מגלומניות, עשוי היה להביא חוקר ישראלי למסקנות הזויות כאלה, וכו' וכו'.

אתה יכול לתאר לעצמך איך פצע מאמר השטנה הזה את לבו של לוני. יום שלם הוא שקע בשתיקה גמורה. לא יכולתי לעודד אותו, כי גם אותי תקף דיכאון מייאש. למחרת נתקף זעם וצעק: האיש הזה הוא בור גמור או רשע מרושע או שניהם ביחד! או שלא קרא כלל את ספרי על האמורים, או שבכוונה הוא מתעלם מחלקים שלמים בו! איך האשורולוג המנוול הזה יכול לכתוב שאין כל אזכור לאמורים בכתובות המסופוטמיות, כשאני מצטט את “כתובת עזקה”, על מסע סנחריב לאשדוד ב-701 לפני הספירה, שבה נכתב במפורש על המלחמה ב“כל חיילות אמר”, ונזכרים “כל מלכי אמר”, ועל מסע סרגון ב-712, שנאמר בו כי חזקיהו הציב למלחמה את חייליו למודי הקרב ו“את חילות אמר כולם”! אם לא היו אמורים בישראל וביהודה, איך היו להם חילות למודי קרב?! ובמקום אחר אני מצטט כתובת קדומה יותר, “כתובת תל אל-רימה” של אדד-נירארי השלישי, מסוף המאה השמינית לפני הספירה, שנאמר בה, “הכנעתי לרגלי את כל ארצות המערב, אמר וחת”, וכו'. מאין היו אמורים בישראל בימי יואש וירבעם השני מלכי ישראל, אם לא היו אלה הישראלים עצמם?! האיש הזה הוא נוכל המוליך שולל את קוראיו בזדון, מתוך שנאה או קנאה, והוא לא יצא נקי מזה!

“אריזונה דיילי סטאר” הוא עיתון פופולרי מאוד, והמקינטוש הזה הוא פרופסור ידוע ובעל עמדה בעיר. את מאמרו קראו רבים, ומכיוון שרובם, אם לא כולם, אין להם מושג מי ומה הם האמורים, קיבלו בוודאי את דבריו כתורה מסיני. מה שגרוע יותר, הוא שרבים מן הסטודנטים של לוני, בייחוד המוסלמים שבהם, שמחו לאידו או התנכרו אליו. ימים אחדים התהלך לוני באוניברסיטה שחוח, כאילו הריקו צואה על ראשו. כבר דיבר על עזיבה וחזרה ארצה. רק בזכות לואיס גולדבלום חזר בו מן המחשבה הזאת. אל תשים לב, צילצל אליו גולדבלום ביום השלישי להופעת המאמר, מקינטוש הוא אנטישמי ידוע ושונא ישראל, וכל אדם שעיניו בראשו יודע מה הניע אותו לכתוב מה שכתב. כן יאבדו כל אויביך, כמו שנאמר.

אגב, לוני מאוד לא אהב מה שסיפרתי לו על גרגור אוורטיסיאן ועל תורת “המעגל” שלו. מה הוא רוצה? ליגלג עליו, להוציא את אלוהים מן העולם? ניסו את זה כבר לפניו, ניטשה, והמרקיסיסטים, והניהיליסטים, והבייזבוז’יניקי, אלה שנקראו כך ברוסיה כי “אין להם אלוהים”, ואחרים, ולא עלה בידם. על אפם ועל חמתם של כל אלה אלוהים חי וקיים, וכמו עוף החול, כמו הפיניקס, שעל שמו נקראת עיר הבירה של מדינתנו, גם לאחר ששורפים אותו הוא חוזר וקם מן האפר. במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה נדמה היה שההשכלה והנאורות מחסלות את אלוהים. ומה את רואה בימינו? כל האידיאולוגיות פשטו את הרגל ורק הדת חיה ובועטת, כמו שאומרים באנגלית, בכל העמים, בכל היבשות. אפילו באמריקה, הנחשבת למדינה החומרנית ביותר בעולם, שהממון והטכנולוגיה שולטים בה, יותר משמונים אחוז של האוכלוסייה מצהירים שהם מאמינים באלוהים, לא רק בו, אלא גם בעולם הבא…


קראתי את המכתב הזה בלב ולב. מצד אחד – לונץ הוא פטרון שלי, נותן לחמי, איש אמוני ואני נאמן ביתו, אני מקנן בין אותיותיו, כמעט נטמע בתוכן. אם כך – אני אמור לגונן עליו מפני המלעיזים; מצד שני – הלוא אותם דברים בערך שמעתי מפי אבי, שאיננו אשורולוג וגם אנטישמי איננו… אולי צודק אותו מלומד מרושע… ואני עצמי, אם כי תוך כדי עבודה על הטקסטים של לונץ אני נסחף אחר ההוכחות והראיות שהוא מביא לאישוש התזה שלו, הרי לעתים קרובות אני נוטה לפקפק בהן ובתזה עצמה. האם איילה מאמינה בה באמונה שלמה?

אדם דתי שמתחיל להסס באמת המוחלטת של אמונתו, תפילתו אינה מתקבלת. אני, ההיסוסים שגברו והלכו בי אחר מכתבה האחרון של איילה, הן באשר לאמורים והן באשר לחיתים, החלו מעכבים אותי בעבודתי. הייתי מתקן כמה משפטים בכתב ידו המסורבל של לונץ ומפסיק, כאילו יבשה ידי על המקלדת. מפסיק ומהרהר רגעים אחדים, ממשיך כאילו מכוח האינרציה, ושוב מפסיק. העבודה התנהלה לאט, ושלושה שבועות לא שלחתי דבר לטוסון. איילה שיגרה לי באי-מייל שני משפטים: לוני מודאג כי לא קיבל דבר ממך, וכך גם אני. אתה בסדר, מבחינת הבריאות?

חזרתי לשלוח את ליטרת המשפטים המשופצים שלי מדי שבוע או שבועיים. אולי תורי היה זה עכשיו לשאול אותם: אתם בסדר, מבחינת-הבריאות? כי לא הגיע אלי ההד החוזר הרגיל, המאשר את קבלת המשלוחים, על פי רוב בלוויית הערות כלשהן. רק פעם אחת, לאחר שישה שבועות, כתבה איילה: לוני מבקש שתתקן את המשפט השלישי בדף 187: שם עיר הבירה בממלכת חת הקדומה הוא לא “חתושלש”, כפי שכתבת, אלא “חתושש”. “חתושלש” הוא שם המושל במאה השלוש-עשרה לפני הספירה, הנקרא גם “לברנש השני”. מלבד זה הכל כשורה.

שוב עבר חודש של שתיקה מן הצד האמריקאי, ואז קיבלתי את מכתבה של איילה בדואר הרגיל:

אתה מתפלא בוודאי מדוע לא כתבתי כבר כמה שבועות. המצב אצלנו לא טוב. בשבוע השני לאחר הופעת ההשמצה ב“דיילי סטאר”, חשבתי שהפצע בלבו של לוני מגליד. שהוא מדחיק את העלבון אל ירכתי השכחה. לא כך היה. העלבון הצורב הזה התחפר עמוק בתוכו וניקר בו במחתרת ולא נתן לו מנוח. הוא איבד את ביטחונו, את השליטה העצמית שלו, שתמיד הצטיין בה. שיווי המשקל הנפשי שלו התערער, הוא נעשה רגוז ונרגן ועצבני. מרגיש מובס ומנודה. מה פלא? אנשים ברחוב או בשכונת המגורים שלנו, שהיו מאירים פנים אליו, בייחוד לאחר שפורסם כי הוענקה לו אזרחות כבוד של אריזונה, החלו מתחמקים ממנו. עמיתיו באוניברסיטה עוקפים אותו במסדרונות או במנזה. ראש החוג ללימודי המזרח הקרוב אמנם נימוסי כלפיו כתמיד, אבל נמנע מגעת בפולמוס שהצית האשורולוג האנטישמי ההוא, שכפי שנודע לנו, הוא בעל עמדת כוח יוצאת מן הכלל באוניברסיטה ורבים מאנשי הסגל מתייראים מפניו. והגרוע מכול –מספר התלמידים בכיתתו הידלדל והלך. אמנם תהליך זה של נשירה החל לא מהיום, וכבר בחודש השני ירד מספר שומעי הרצאותיו מארבעים ושלושה לעשרים וחמישה. לוני תלה את הדבר בחוסר העניין שגילו צעירים אמריקאים רדודים אלה בנושאים הספציפיים שהוא עוסק בהם בשיעוריו. אבל לאחר הופעת כתב הפלסתר ההוא נפל המספר בבת אחת לאחד-עשר! היתה זו מכת מחץ שנחתה עליו.

הוא חש עצמו בודד במערכה. מי יעמוד לימינו? תאר לעצמך שאפילו הגולדבלומים התחילו להתרחק וכבר לא מזמינים אותנו לביתם או למסעדות כלפנים. עלבון קשה ספג לוני כשנודע לו שהתקיימה בביתם מסיבת קבלת פנים לנשיא המגבית המאוחדת, שבא מניו יורק, והיו בה כל המי ומי מיהודי טוסון, ואנחנו לא הוזמנו. אמרתי לו: מדוע אתה נעלב? זה עניין יהודי-אמריקאי טהור, מה לך ולזה?! אבל הוא רגיש עכשיו לכל פגיעה קלה בכבודו.

ועוד משהו: לפני כמה ימים הודיעה לי חברתי שירה מלוס אנג’לס שאוורטיסיאן עומד להגיע לפיניקס, לפגישה עם קבוצת צעירים מחסידי תורתו, והוא ישהה שם שלושה ימים. היא שאלה אם אני מעוניינת להשתתף בפגישה זו. מובן שהייתי מעוניינת! מאוד מעוניינת לפגוש שוב את האיש המקסים והכריזמטי הזה! סיפרתי על כך ללוני ושאלתי אם לא אכפת לו שאסע לשלושה ימים לפיניקס. הוא התפרץ עלי ברוגז כזה, שמאז היותנו יחד אינני זוכרת כמוהו: אל השרלטן הזה את רוצה לנסוע?! אל האפס המעוגל הזה?! מה יש לו בראש הנבוב שלו מלבד שלילת כל התרבות האנושית מאז ימי קדם ועד היום?! המעגל שלו ריק, את לא תופסת?! ניסיתי לומר משהו להגנתו ולחשתי: אבל יש אור במעגל שלו… לוני צעק: לא אור אלא חור! חור שחור! הוא מגלומן, הארמני הזה! הוא רוצה להוריד את אלוהים מכיסא מלכותו כדי שימלוך במקומו! אתה אחד ושמך אחד ומי עוד כמוך בארץ! הוא יהיה מלך העולם המעוגל והחלול שאין בו אלוהים! מה יתרון האדם מן הבהמה, הייתי שואל אותו, אם אין לו אלוהים?!

לא היה טעם לענות לו כשעצביו מעורערים. ויתרתי, אם כן, ולא נסעתי.

סלח לי שאני מגלה לך דברים שבעצם הצנעה יאה להם. אבל אין לי מלבדך אדם שאני יכולה לשתף אותו במה שעובר עלי בימים אלה, לא פה, באמריקה, ולא בישראל. אתה היחיד שמכיר אותו ואותי ושאני יכולה לתת בו אמון.

שלך –

איילה


כשסיפרתי לדקלה על מאמר ההתקפה על לונץ ועל מה שקרה לו בעקבותיו, אמרה: מסכן! אני מרחמת עליו! העולם האקדמי הוא אכזרי נורא. מלחמת פ“א בפ”א. ואם פרופסור אחד נכשל, זה כמו בלול תרנגולות, שאם אחת מהן נפצעת כולן מתנפלות ומנקרות אותה. אין רחמים. וסיפרה על מרצה בשירת ספרד בסמינר הקיבוצים, שפרופסור ירושלמי ידוע כתב מאמר קטלני נורא עליו בכתב עת אקדמי, בו הראה איך בספרו “שירת החול והקודש באנדלוסיה במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה”, ייחס שני פיוטים של משה אבן עזרא לאברהם אבן עזרא, טעה בהגדרת סוגי הפיוט, “רשות” ו“אופן” ו“מאורה” וכו', וכן שגה בתרגום פסוקים בערבית בשירתם של השניים. שבוע לאחר הופעת המאמר הזה קיפל המרצה הנ"ל את זנבו, חמק מן הסמינר ועזב את הארץ עם משפחתו. – וגם אתה מסכן, אמרה, למה לך להיות מעורב בכל הקלחת העכורה הזאת? בין כה וכה אינך מאמין בכל מה שהלונץ הזה רוקח בדמיונו. אמרתי לך כבר כמה פעמים – עזוב אותו! תמצא לך עבודה אחרת! תלמד ארכיאולוגיה!

או פילולוגיה, אמרתי.

פילולוגיה? נתנה בי מבט מלא תמיהה.

נתקע לי רעיון כזה בזמן האחרון. אני מתעניין במילים. במקורן, במהות הפנימית שלהן. אני מתעניין בלשון.

שיהיה, אמרה לאחר רגע של הרהור, העיקר שתלמד במקום לפלות כינים מראשו הדפוק של המורה הדגול.


שבוע לאחר קבלת מכתבה של איילה, מצאתי בתיבה מכתב שעל גבי מעטפתו הכרתי את כתב ידו של לונץ:

יהואב יקירי. איילה כבר סיפרה לך על ההתקפה הרצחנית עלי של שונא ישראל. אף אחד מן הפרופסורים המלומדים, הבקיאים כל כך במסתרי המזרח, הקרוב והתיכון, לא יצא להגנתי. אף לא ציוץ. פה באמריקה – כל דאלים גבר, וכשאדם נופל ברחוב איש לא יחוש להקימו. כבר ראיתי מחזה כזה, איך לבן אחד הכה כמעט למוות מקסיקאי מתושבי העיר והפילו ארצה, וכל הסובבים מיהרו להסתלק מן המקום כדי “לא להסתבך”. למה למישהו להתקוטט עם האנטישמי האלים ההוא רק כדי להוציא את האמת לאור? במדינה הגדולה והעשירה הזאת, כל אדם שומר רק על עורו שלו, HOMO HOMINI LUPUS.

יהואב יקירי, עברו עלי ימים קשים, אבל לא אדם כמוני ייכנע. אפשר לחבוט בי פנים ואחור, לדוש את בשרי בשוטים ובעקרבים. בייחוד בשוטים, כמו המקינטוש השוטה הזה ימ"ש. אבל לא יעלה בידי אף אחד מאויבי לחבל בכוח היצירה שלי. עוד כוחי במותני. ואני כותב לך את מכתבי זה כדי לבשר לך שהתחלתי בכתיבת יצירה חדשה, שתקוותי כי תעלה על כל מה שכתבתי עד עתה. שמה: מהות האלוהים. יהיה זה מחקר יסודי ומעמיק אשר יסקור את כל ההשקפות, התיאולוגיות והפילוסופיות, על מהות האלוהים, מקדמת דנא ועד ימינו. ואני בוטח בך שתסייע לי בדבר כמיטב כישרונך בעריכה ובהעתקה, כפי שעשית עד כה בהצלחה כה מרובה.

את הדפים הראשונים של יצירה זו אשלח לך כבר בשבוע הבא!

השוחר טובתך ושלומך כל הימים,

אוהבך –

יעקב לונץ


אלוהים! מה שצפוי לי מעתה!

הודעתי ללונץ באי-מייל שאני נוטל לי חופשה של שלושה שבועות. אמלא את החסר כשאחזור. אעבוד שעות נוספות.


בחודש יוני חם מאוד בעמק הירדן רוחות שרב נושבות מהרי הגלעד ומייבשות את עלי האקליפטוסים ואת השיחים הגודרים את בתי המגורים. הממטרות מתיזות מים סביב-סביב על הדשאים אך אינן מפיגות את החום. אבל אני, בבואי לדגניה, נשמתי אוויר מלוא ריאותי. חשתי כאסיר שיצא מכלאו והוא חופשי לרוץ כעַיר במרחב. נחלצתי מסבך צפוף של זרדים קוצניים שראשי היה לחוץ בו במשך חודשים מבלי יכולת לנוע ימין או שמאל.

פסעתי בשבילי המשק, נהנה ממראה המדשאות הרחבות, הערוגות עם פרחי הגזניה הוורודים, הוורבנה המנצנצת כטיפות דם, הפטוניה סגולת הגביעים, הכריזנטמות, האירוסים, מעיף עין אל פתחי בתיהם של ותיקי הקיבוץ, נזכר בימים שעבדתי איתם, במסגריה, בגריפת הזבל מן הרפת, במיון תפוחי עץ, בקניבת קלחי תירס, בהעמסת חציר על משאיות, כל אותן עבודות בחודשי החופשה מבית הספר, כשאני גאה בשרירי זרועותי השזופות ובעייפות הברוכה שלאחר יום העבודה. וזכרתי את הערבים השקטים והבשומים, כשאני שוכב על המיטה חצי עירום וקורא את “מאה שנים של בדידות”, את “תוף הפח”, את “השטן במוסקבה”, שוקע בשינה ומתעורר עם המיית הגעגועים של היונה בשובך שבחצר, ועם פטפוטי הבולבול על ענף האלמוגן העטוי בהינומה של פריחה אדומה. סבא זבולון בן השמונים וחמש יצא לקראתי, שאל איך אני מתקדם בלימודי באוניברסיטה, היה בטוח שאני לומד תולדות ישראל. – האמורים? הוא תמה עלי, אמור לי, מי אמוּרים להיות האמורים? הוא מתבדח בלשון נופל על לשון. וכשאני אומר לו בכמה מילים מי הם הוא משתאה: אבותינו? אברהם, יצחק ויעקב? מע-ניין, מאו-ד! בבית אני עד לוויכוח בין אמא לאבא, שמתחדש, כנראה, מעת לעת: אמא טוענת שכל עניין “האירוח הכפרי”, עם “יחידות הדיור הממוזגות למשפחות ולזוגות”, מלבד זה שהוא ספקולציה גסה הבנויה על הפקעת מחירים – כי איך אנחנו מעיזים לגבות 1,200 שקל מזוג עם שני ילדים עבור לילה אחד? – הוא גם הורס את רקמת החיים בקיבוץ. הבית כבר איננו ביתנו, אנחנו הופכים להיות המארחים של “האירוח הכפרי”! בבריכת השחייה משתכשכים וצווחים הילדים הזרים, ועל שפתה משתזפות הגברות מרמת השרון עם מחשופי הביקיני והחוטיני… אבא מרגיע אותה ואומר שאי אפשר לפגר אחר מהלך הזמן. “האירוח הכפרי” הוא מקור הכנסה שאם נוותר עליו ניקלע למשבר שיהרוס לא את “רקמת החיים” אלא את המשק עצמו… אחר כך, כשהם מתייגעים מן הוויכוח הזה שאין לו סוף, כנראה, הוא פונה אלי: במקום להתעסק עם האמורים, שמלבד הפרופסור המלומד שלך איש אינו יודע מי ומה הם היו, תלמד משהו על האמוראים! ומציע לי לבוא איתו לפגישת חוג שהתארגן לפני כמה חודשים בקיבוץ, ללימודי תלמוד, בהדרכת אחד החברים הוותיקים, איש חב"ד במקורו. הם נפגשים בכל שבת בבוקר, ובשבת הקרובה ילמדו פרק שמיני במסכת סנהדרין, הוא פרק “בן סורר ומורה”…

אלא שביום שישי באה דקלה לפקוד את ביתה, והחלטנו לצאת לטיול למחרת. בתשע בבוקר התעוררנו משנה שבעה, רוויית עילוסי הלילה, וכעבור שעה יצאנו במכוניתה לנסוע מזרחה, אל הגולן. סמוך לקיבוץ מעגן פנינו דרומה, הגענו עד חמת גדר ולא התעכבנו בה, אלא עלינו צפונה, בכביש הנמשך על גבי הרכס. ממרום הרכס נשקפת הכנרת למטה, רחבת ידיים, במלוא זוהרה. עברנו על פני מבוא חמה וחנינו במצפה שבקרבת כפר חרוב. יצאנו מן המכונית, פסחנו על מבני המצפה וצעדנו כברת דרך מערבה, אל חורשת האלונים הקטנה. התיישבנו על אחד מסלעי הבזלת הגדולים. זהרורי אור התנוצצו ממימי הכנרת הגדולה, הרחבה – כולה אספקלריה של תכלת זכה – התנוצצו וקיפצו על המים, מרצדים כחזיזי אור שובבים. שלחנו את מבטינו עד אופק ההרים שבמזרח ואל רצועת הירק הארוכה המתמשכת לאורך החוף מטבריה וצפונה: חורשת מגדל ש“ארמון רב תפארת” מבצבץ מתוכה, חורשות הוואי ותמר שהמים לוקקים את שורשיהן, גנוסר על גגותיו האדומים, “כרי דשא”, כנסיית הלחם והדגים בטבחה, המנזר הפרנציסקאני בכפר נחום, עמודי השיש היווניים… – בבית הספר, אמרה דקלה, צופה במפרשיות הלבנות השטות כפרפרים המרחפים על פני המים, היינו משננים פסוק מן המשנה: למה נקרא שמה כנרת, שמתוקים פירותיה כקול הכינור. זוכר? – כן, אבא שלי לימד אותנו את הפסוק הזה, אמרתי. – נכון, אבא שלך. אבל כשאני משקיפה על הכנרת מלמעלה, בשלווה הגדולה השורה עליה, כמו עכשיו, אני אומרת לעצמי, היא נקראת כך לא על שם הפירות הגדלים על שפתה, ולא מפני שצורתה דומה לצורת כינור, אלא מפני שהיא מתנגנת כמו כינור, כאילו מין נגינה עולה ממנה. ואני נזכרת בקונצרט לכינור של מנדלסון, או בסונטת קרויצר… שתקנו רגעים ארוכים, אחר כך הניחה זרועה על כתפי, סמכה את פניה לפני בעוד מבטה אל הכנרת ואמרה: מה יהיה איתנו, יואב? שתקתי, אחר כך אמרתי: בסוף הקיץ. – בסוף הקיץ? נתנה בי מבט שואל, כמֵה. – כן, בסוף הקיץ, אמרתי. – כשיבוא היורה? כן, כשיבוא היורה. – אני מקווה שלא תהיה שנת בצורת, צחקה. וגם אני צחקתי.


 

פרק חמישי    🔗

כשפתחתי את דלת דירתו של לונץ בשובי מדגניה, נדהמתי לראות אותו בא לקראתי בזרועות פתוחות: יהואב, יהואב, כמה טוב לראות אותך!

כמה השתנה מאז יצא לאמריקה! גופו כאילו הצטמק, זיפי זקנו פרועים, לחייו שקועות, ועוד לפני שאני פוצה את פי, מגודל התדהמה, הוא מחבק ומנשק אותי על שתי לחיי בעיניים לחות מהתרגשות. כפי שלא נהג מעולם קודם לכן, ובהישירו מבט אל פני המשתאות: אתה מתפלא… ניסינו להתקשר אליך ולא ידענו איך. היית בדגניה ב' ולא היה לנו טלפון שלך… הייתם אמורים לחזור רק בסוף אוגוסט, אני ממלמל. – כן, אמורים היינו, אבל קרה מה שקרה… אני עוד אספר לך… ובאותו רגע באה איילה לקראתי מן המטבח, בשמלת בית תרוגה ארוכה, שערה השחור מפוזר על כתפיה כאילו לא הספיקה לסרקו, וגם היא פורשת זרועות ולופתת את צווארי ומנשקת, ואין מילים בפיה, ורק משאני מתבונן בפניה ולוחש: איזו הפתעה! היא אומרת בעצב: זהו, אנחנו פה… לפני יומיים הגענו… בואו, נשב במטבח… גם היא השתנתה, אני אומר לעצמי, רצינות כבדה רובצת על פניה, שכאילו מבגירה אותה בכמה שנים. עיניה השחורות דולקות כמו גחלים עוממות. לאן פנתה עליזות הנעורים שלה, שכה שובבה אותי?

על ספלי קפה במטבח סיפר לונץ מה גדע באכזריות את שנת ההוראה שלו בטוסון, שחמשת חודשיה הראשונים היו פוריים כל כך. – שנאת ישראל! קרא בזעם ועיניו יוקדות, שנאת ישראל היא שגירשה אותנו מאמריקה!

וכך היה המעשה, סיפר לונץ: אחד מתלמידיו, איראני שזכה במלגת לימודים באריזונה הודות לקשרים בין ממשלות איראן וארצות הברית, בחור חצוף שמפעם לפעם היה משמיע הערות ארסיות בשיעורים, שיגר מכתב לדיקן הפקולטה, חתום בידו ובידי חמישה סטודנטים אחרים…

וביניהם שניים יהודים, ציינה איילה.

שני יהודונים חנפים, מלקקי פנכה, מאלה שמוכנים להסגיר את אחיהם ל“צלב החץ”, מלמל לונץ, ומיד נשא שוב את קולו: ובמה הם מאשימים את הפרופסור הישראלי? שמע, יהואב, שמע ותצילנה אוזניך! בניצול הוראתו האקדמית להטפה פוליטית! כל התיאוריה על האמורים, הם כותבים במכתב השטנה הזה, המופרכת כשלעצמה, כפי שהוכיח פרופסור מקינטוש במאמרו, אחת מטרתה: לבסס את הרעיון המטורף על זכותה ההיסטורית של ישראל, מאז אלפי שנים, לשלוט על כל מרחב המזרח הקרוב, מנהר פרת ועד ים סוף! הבנת? זו המזימה השפלה של הפרופסור הישראלי! והם מוסיפים וכותבים: זוהי תיאוריה גזענית, המתעלמת לחלוטין מזכויותיהם של אלה שישבו בתחומי אותו מרחב, ובעיקר של הערבים, תושבי פלשתין זה אלף וחמש-מאות שנה! ומכת המחץ: מכיוון שקיים איסור על החדרת תעמולה פוליטית לשיעורים האקדמיים, אנו דורשים, כותבים רודפי הצדק, בראשם השליח של חומייני ושני היהודונים החסודים המלקקים את אחוריו, שהנהלת האוניברסיטה תפסיק את הוראתו של פרופסור לונץ לאלתר!

הדיקן הזמין אותי ללשכתו, המשיך לונץ בסיפורו כשהזעם מקצר את נשימתו, והוא נושם ונושף כתקוף אסתמה, הניח לפני את המכתב ואמר: מה דעתך על זה? עברתי ביעף על הכתוב, כמי שמריק אל קרבו את קובעת הרעל בלגימה אחת, העברתי את המכתב לצידו של הדיקן, קמתי ויצאתי מבלי לומר מילה. באתי הביתה ואמרתי לאיילה: תתחילי לארוז. אנחנו חוזרים לארץ. אני במאורת הפתנים הזאת לא נשאר אפילו שבוע אחד נוסף.

שתקנו כמה רגעים, להניח לסערה שתשכך.

חבל היה לי לעזוב, לגמה איילה מן הקפה, כבר התרגלתי לטוסון, עיר נחמדה, ואל האמריקאים הילדותיים עם האדיבות הממותקת שלהם שאינה מחייבת הרבה, וכבר היו לי שתיים-שלוש חברות, די אינטליגנטיות, מן הקהילה הקונסרבטיבית, שהיינו נפגשות לעתים קרובות, אבל גם אני הרגשתי בעוינות המתהדקת סביב לוני. ובה בשעה גם סביבי, כמובן. אתה יכול לראות את זה מהבעת פניהם של האנשים שאתה פוגש ברחוב או בסופר השכונתי. הם לא מחייכים אליך כמו בעבר. “פני פוקר”. בבוקר אני רואה למולי את השכנה שלנו, מן הווילה שבקצה הרחוב, מוליכה ברצועה את הטרייר השעיר והמפונק שלה, אישה שתמיד חשבתי שהיא הגונה מאוד, אפילו הציעה לנו כשהגענו את הגנן שלה, ונתנה לנו כתובות שימושיות, והנה ברגע שהיא רואה אותי היא פונה אל השביל של המדשאה, כאילו הכלב מושך אותה לשם… ואני שואלת את עצמי מדוע? מה רע עשיתי לה?

אנטישמיות! הנחית לונץ את אגרופו על השולחן, שמונים אחוז מן האמריקאים האדיבים והנחמדים האלה הם שונאי ישראל! וכשנפוצה השמועה על מכתב הסטודנטים, ואפילו ה“דיילי סאן” מצא לנחוץ לפרסם ידיעה עליו, התברר לכולם שפרופסור לונץ הוא גזען, אויב הנצרות והאסלאם, ובעורמתו הרבה זמם להסית ולהדיח את תלמידיו תחת המסווה של הוראת המיתולוגיה של עמי קדם, ולהטות אותם מדרך החסד ואהבת האדם… ועל כן צריך לנדות אותו, כמו בציד המכשפות בסיילם…

השתתק לרגע, אחר כך פרץ בזעם מר: איש לא עמד לצידי! איש לא בא להגן עלי! תאר לך שאפילו המרצה הישראלי היחיד מלבדי באוניברסיטה, הפיזיקאי הגאוני הזה, כבוד הפרופסור יוסף אריאלי ירום הודו, עמד מנגד כאילו כל ההתקפה עלי לא נוגעת לו, וכשפגש אותי לא הביע אפילו מילה אחת של אהדה למצבי! התעלם לגמרי! יחידי, יחידי עמדתי במערכה! נשנק קולו.

אבל נניח לזה, קם לונץ ממקומו, “ירקבו בקלונם”, כמו שכתב ביאליק, ואנחנו בשם אלוהינו נלך. בוא, הניח ידו על כתפי, בוא ניגש לסדנה שלך.

משהתיישבנו בחדר העבודה, הניח כפות ידיו על ברכיו ואמר בעיניים נוצצות: כתבתי לך על הפרויקט החדש שלי. ובכן, הבאתי איתי את עשרים הדפים הראשונים של “מהות האלוהים”. אתה תראה בעצמך לאן אני חותר ולאיזה פסגות עתידה היצירה הזאת להעפיל. תוכנית העבודה שלי בשבילך היא זאת: אתה תפסיק עכשיו את עריכת תולדות החיתים, נדחה זאת לכמה חודשים, ותתחיל עם “מהות האלוהים”. מן השורות הראשונות שתעתיק למחשב תיווכח שאצבעותיך נוגעות ביצירה חד פעמית, שחותם העל-זמניות טבוע בה. ואני, גם סדר העבודה שלי ישתנה. לא תראה אותי הרבה בבית. אצטרך לעשות שעות רבות בספרייה של האוניברסיטה, כי עלי לעבור על חומר עצום! לצלוח ים גדול ורחב של הגות אנושית, מימי קדם ועד הזמנים המודרניים! מי מבין הפילוסופים והתיאולוגים לא תהה על מהות האלוהים? וגם יהיה עלי לנסוע לירושלים ולשבת בספרייה הלאומית, שרק בה מצויים כמה מן הספרים הנדירים שאזדקק להם. אנחנו נעבוד בשיטת “הסרט הנע”, אם אפשר לקרוא לזה כך. אני אעביר אליך כל עשרה, שנים-עשר דפים שאסיים את כתיבתם, ואתה תערוך ותעתיק אותם. עלי להספיק, יהואב, לא נותרו לי שנות חיים רבות, ואני רוצה לראות, בעוד נשמתי בי, את היצירה הזאת שלי יוצאת לאור העולם! אתה מבין אותי?

הוא השתתק, התבונן בי בעיניים מפיקות חיבה ותקווה ואמר: אני אוהב אותך, יהואב, אתה יודע את זה, נכון?

קם, ובעומדו על הסף החזיר פניו לאחוריו: שמת לב ש“אוהב” ו“יהואב” נבראו מאותן אותיות?

למחרת, כשלונץ לא היה בבית כי מיהר, כנראה, לצאת לאוניברסיטה כדי לספק לי ללא איחור את מנת התפוקה ל“סרט הנע” שלנו, ישבתי עם איילה בסלון, והיא סיפרה לי על ימיהם האחרונים בטוסון: היה קשה, אמרה. אחרי הפגישה שלו עם הדיקן, לוני נעשה היסטרי, השתולל ממש, אמר שיכריז מלחמה על כל אמריקה, מדינה מושחתת שמפקירה את הנרדפים ואין בה שמץ של חמלה עליהם; שיוקיע בפומבי את אנשי האקדמיה, חבר אגוצנטרים שאפתנים שהצדק לא מעניין אותם והם אדישים לסבל הזולת… לקח לי שעות להרגיע אותו, להחזירו אל קרקע המציאות, ורק אחרי יומיים התרצה לשקול את הדברים בהיגיון, ואז החליט שעלינו לשוב ארצה מיד. בחיפזון, כמו ביציאת מצרים. לא דרש אפילו את המשכורת האחרונה שהגיעה לו. לא הודענו לאיש על עזיבתנו ולא נפרדנו מאיש. אני, ברגע האחרון, צילצלתי לאשתו של גולדבלום והודעתי לה. לא התרגשה ביותר. אמרה: חבל, אבל אני מבינה אתכם…

מה שמציל את לוני הוא ההשתקעות שלו, במסירת נפש, ביצירה החדשה שהוא עובד עליה. כשאני שומעת אותו מדבר בהתלהבות על הגילויים שלו במהלך המחקר שהוא עושה, אני רואה אותו במיטבו. זהו לונץ מן הימים היפים של ההרצאות באוניברסיטת תל אביב.

שאלתי אותה על הארמני שכתבה לי עליו.

לא מיד ענתה לי. השפילה את ראשה, כמהרהרת במשהו, וכשנשאה אותו אמרה: איש מיוחד במינו. לא לעתים קרובות פוגשים כמוהו.

ולאחר כמה רגעים: אני מקווה שתכיר אותו. לפני שעזבנו צילצלה אלי חברתי שירה וסיפרה שהוא מתכוון לבוא לירושלים. יש לו בישראל חבורה קטנה של חסידי תורתו, צעירים מארצות הברית, קנדה, סטודנטים או עובדי שגרירות. אודיע לך כשיבוא.

שאלתי אותה על תורת “המעגל” שלו.

קשה להסביר בכמה משפטים, אמרה אחרי שתיקה קצרה, גם אני עצמי מתקשה להבין. אבל הדברים האלה מפעימים אותי. מרעישים אותי עד היסוד. כשאוורטיסיאן פותח לדבר… בשקט, בלחישה כמעט, קשה לשמוע אותו… כמו דיבור בספירלות, במעגלים… כאילו לא במילים, כאילו לא מדבר במילים. הוא שולח כלפיך אור שמתחיל לזרום אליך, ברכות, בעידון, חודר לכל תא מתאי גופך, שוטף את כל הווייתך… כולך מוצף אור, האור זרוע על הכול, סביב-סביב במעגל, מעגל בתוך מעגל… אך יותר מכול בתוכך… פתאום אתה חש שהאור מוקרן ממך, שאתה מתחיל להקרין אור. כאילו ההתגלות האלוהית היא בתוכך, כאילו אתה עצמך התגלות אלוהית… אתה מבין מה זה אומר? לא אלוהים עליון, לא אלוהים מעליך, אתה עצמך… אתה עצמך… אלוהים…

תראה, אמרה, אוורטיסיאן יודע קצת עברית, לא עברית מדוברת אלא עתיקה, תנ"כית, שלמד באיזה סמינר דתי בארמניה, והוא אומר: יהוה זה הוויה… זאת אומרת לא יחיד אלא כל העולם… כל אחד מאיתנו… כל אחד מאיתנו אולי אלוהים… אז למה אנחנו משתעבדים לאיזה כוח יחיד, עליון כאילו… צריך להתמרד נגד כוח כזה ולהתחיל לשלוט בחיינו… כלומר, להתקומם על גזירת הסופיוּת של חיינו… זה מעורפל מה שאני אומרת, אני יודעת, אבל אני מקווה להבין יותר בעתיד… לא את הכול, כי את הסודות הכמוסים של תורתו הוא מגלה רק ליחידי סגולה…

המבט שלה היה שלוח רחוק. רחוק ממני, רחוק מכאן. היא במקום אחר, אמרתי לעצמי.


הדפים הראשונים של “מהות האלוהים” היו מונחים על שולחני ולא ידעתי מה לעשות בהם. הכתב היה משובש מתמיד. האותיות מחוברות זו לזו ומפותלות זו בזו, כמו זלזלים של צמח פרא, וצריך הייתי לנקוב את מבטי בהן עד צאת עיני מחוריהן כדי לפענח את המילים. ולאחר שיכולתי לכמה משפטים, התקשיתי בהבנת התוכן. היה זה המבוא ליצירה, ובשני הדפים הראשונים הזדחלה שיירה ארוכה של שמות מפורסמים: קונפוציוס ומשה רבנו, איוב ופילון האלכסנדרוני, אריסטו והרמב"ם, שפינוזה ויצחק אברבנאל, אבן סינא וקרשקש ניטשה ובובר, סארטר ורמקרישנא – סארטר ורמקרישנא? – אפילו בן-גוריון לא נעדר. אל כל אחד מבעלי השם האלה נתלוו כמה הערות מחכימות של לונץ הקושרות אותם לנושא מחקרו, דהיינו, אל מהות האלוהים. לא מצאתי את ידי ואת רגלי בכל אלה, ולאחר שעתיים שבהן תיקנתי והקלדתי כחצי דף, הרמתי ידיים ואמרתי: אני מתפטר. לא אוכל לעמוד בזה. עוד היום, כשיחזור לונץ מן האוניברסיטה, אודיע לו שאני מתפטר.

אבל לאחר רגעים רבים שאני יושב ואיני עושה דבר, והרהורי משוטטים על פני הארץ כולה, עוברים מאיילה לדקלה, ממנה להורי, מהורי אל סופיה, וחוזר מסופיה אל לונץ, תוקפים אותי רחמים עליו, ואני חושב, מה הוא יעשה בלעדי, איך ימשיך לכתוב, הוא יהיה אבוד, אבוד לגמרי, נכה. הוא יצא מדעתו מרוב ייאוש… וכשאני רואה אותו בכך כל כך צר לי עליו, שאני מחליט להישאר. אתענה עם כתב היד הזה ועם טקסט שאיני מבין אותו, ואספיק כמה שאספיק ובלבד שלא אביא עליו את קצו…

אני ממשיך אפוא ולאחר שאני מקרטע על מהמורות רבות וגובר על כמה וכמה מכשולים, אני שואל יחד עם לונץ שאלות עמוקות מני ים: האם עצם הדבר שקיים מושג “אלוהים” הוא הוכחה למציאותו? האם אלוהים הוא חלק מן ההוויה או נפרד ממנה? האם צדק אריסטו באומרו שמציאות אלוהים מוכחת מכך שלכל תנועה חייב להיות מניע עליון חיצוני? ואולי צדק שפינוזה שקבע כי ההתפשטות היא תוארו של אלוהים ולפיכך אלוהים הוא העולם? ואולי, כפי שאומרים אחרים, הוא קיים רק בזכות האמונה בו?

והנה אני מוצא שהוא מביא מדבריו של תיאולוג אירי, בן המאה התשיעית, ג’ון סקוטוס אריגנה שמו, האומר שלא זו בלבד שאיננו יודעים מהו אלוהים, משום שהוא בלתי ניתן לידיעה באופן אובייקטיבי, אלא אלוהים עצמו אינו יודע מהו… ומביא את דבריו של המיסטיקן הגרמני בן המאה השלוש-עשרה, יוהאנס אקהארט, האומר שאלוהים קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת…

אם כן, אולי צודק הארמני של איילה, הטוען שאין מקום לאלוהים בעולם, אני אומר לעצמי.

מה קרה ללונץ, שאלתי את איילה יום אחד כשחזרה מסדנת הצורף ביפו, שעזב את החיתים ואת האמורים ופנה פתאום לטפל במהות האלוהים?

רטט קל חלף על שפתיה: כדי לסתור את אוורטיסיאן אני חושבת. כתבתי לך שכאשר סיפרתי ללוני על הפגישה איתו בלוס אנג’לס הוא נתקף רוגז נורא, עליו ועל תורתו. ואחר כך, אתה יודע, מנע ממני לנסוע לפיניקס לפגוש אותו שם. כמה ימים אחרי זה הוא מבשר לי שהתחיל לכתוב יצירה שתעלה על כל מה שכתב עד כה, ושמה “מהות האלוהים”. צחקתי. אמרתי, מה פתאום? נהפכת לתיאולוג? ענה לי בשקט: מאהבת האדם. ולא שאלתי יותר.

נראה שלונץ היה מרוצה מעצמו מאז שובו ארצה. היה נכנס הביתה לאחר שעשה שעות אחדות בספריית האוניברסיטה, ובעוד איילה ממשיכה במלאכת הצורפות שלה ביפו היה מתהלך בחדרים ומזמזם לעצמו איזו נעימה עממית של שיר הונגרי, כנראה, לפעמים אפילו משמיע בקול רם ובדבקות שיר חסידי: עשה עמ-נו צדקה וחסד… או: והעי-קר והעיקר, לא לפ-חד, לא לפחד כלל… פעם נכנס לחדרי, לא שאל דבר על העבודה אלא הרכין עצמו אלי ואמר: אתה יודע כמה יהודים היו במונקטש? יותר מחמישה-עשר אלף, עד ששילחו את כולם למשרפות! את כולם! חסידים וציונים, אגודת ישראל והשומר הצעיר, כולם! ומיהר לצאת. יום אחר: אתה חושב שהגרמנים חיסלו את יהדות הונגריה? ההונגרים! צלב החץ שלהם היה גרוע יותר מהנאצים! חוליגנים צמאי דם! הו, אני הכרתי אותם! יפה הכרתי את ההונגרים האלה, יימח שמם! ופרץ בצחוק.

קורים דברים איתו, אמרתי לעצמי בצאתו.

אלוהים יכול לשגע אנשים.

ופעם נכנס, הציץ במחשב, קרא, כנראה, שורה או שתיים, ובטופחו על שכמי אמר: אתה צריך לעשות התעמלות, יהואב! או לצעוד שעה-שעתיים ביום! אחרת תתנוון! כדי להיות כשיר לעבודה הרוחנית שאתה עושה עליך להיות גם כשיר פיזית!! MENS SANA IN CORPORE SANO!– נפש בריאה בגוף בריא!

קורים דברים איתו, אמרתי לעצמי.


יום אחד, כשאני לבדי בבית, צילצל במפתיע סעיד. – שמעתי שפרופסור לונץ חזר כבר מאמריקה. – כן, הם חזרו, אמרתי. – אני יכול לדבר איתו? אמרתי ששניהם אינם בבית. שתק רגע. – טוב, תמסור להם שצילצלתי…

רגע, אמרתי מששמעתי את דלת הדירה נפתחת, הנה איילה נכנסה. זה סעיד בטלפון, ומסרתי את השפופרת לידה.

סעיד! קראה בשמחה, מה שלומך? טוב לשמוע את קולך!

ואחר כך: לא, כרגע הוא לא בבית… בערב, בשמונה, אני חושבת… כן,אני בטוחה שקרא… הוא יכול לצלצל אליך? רגע, אני אקח נייר ועיפרון…

מיהרתי להביא לה נייר ועט והיא רשמה את מספר הטלפון של סעיד ברמאללה.

כן, הוא יתקשר אליך. אולי עוד הערב… מקווה לראות אותך… תודה, תודה, גם אני… אז שלום לעת עתה, ולהתראות.

אותה אדמומית כיסתה את פניה, כמו אז, במנזה.

רצה לשמוע מה דעתו של לוני על ספר השירים שלו, אמרה כמעט בלחש, והשתתקה.

חזרתי לחדר העינויים שלי, להמשיך בשקלא וטריא על מהות האלוהים.

כשיצאתי מחדרי ללכת הביתה, אל הדירה ששכרתי ברחוב פינלס, נכנס לונץ שמח וטוב לב, טפח על שכמי ואמר: ובכן, מה דעתך על וולטיר? צדק כשאמר שאלמלא היה אלוהים קיים, צריך היה להמציא אותו? גיחכתי, רציתי לומר לו שהמתוחכם הזה היה צודק גם אילו אמר את ההפך, אך באותו רגע באה איילה, נשקה לו על לחיו ואמרה: סעיד צילצל לפני כשעה. – סעיד? אה, הערבי הזה מביר זית? – שאל עליך. מעוניין, כנראה, לשמוע את דעתך על השירים שלו… – כן, קראתי את “קלביא-רק”. ספר ציוני, אבל מלהפך. יהודה הלוי כתב, איך יערב לו אשר יאכל בעוד ציון בידי זרים, “בחבל אדום”, כלשונו; וסעיד זה כותב, איך יערבו לו הזיתים והתאנים שהוא אוכל, אם זרים מוסקים את הזיתים של ביתין ובולסים את תאניה. “זרים” הוא כותב! הוא לא קרא תנ"ך? הוא לא יודע שבביתין היא בית אל, חנה אברהם ובנה בה מזבח לאדוני? ויעקב חלם בה את חלום הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו? שייסע לאנגליה ויראה בכנסיית וסטמינסטר את האבן שיעקב הניח ראשו עליה בהיותו בבית אל והובאה לשם מארץ הקודש! מה אני יכול לומר לו? שהוא כותב בשפה יפה? במליצות מצוחצחות? אם אומר מה אני חושב על תוכן שיריו, יתלקח ויכוח בינינו ואיילה לא תאהב את זה, צחק וחבק את כתפיה, נכון?

מה אכפת לי! שמטה עצמה מחיבוקו, תסתייפו שניכם!

“תסתייפו”! השתאה עליה לונץ. מה זה, פועל חדש בעברית? את רוצה שאני והערבי הזה “נסתייף” בינינו?

נימה של רוגז עצבני חדרה אל המעטפת ההיתולית של דיבורו. עיוות כלשהו נסתמן בשפתיו.

אתה בטח רעב נורא, לוני! אחזה איילה בזרועו ומשכה אותו לעבר המטבח, בוא, הכנתי אוכל מגיארי בשבילך! תצטרף אלינו? פנתה אלי.

הודיתי לה. אמרתי שקבעתי פגישה עם דקלה.


איילה היתה חוזרת מסדנת הצורף ביפו עם תכשיטים קטנים מעשה ידיה: תליונים של כסף בצורת צב, פרפר, דג, פרח, או גולגולת; עגילי נטיפים, צמידי חוליות, טבעות, חישוקים; ומה שנראה כמו קמיעות, בצורת עכביש, נמלה, נחש. פעם נתנה לי במתנה טבעת חותם שחרפושית משובצת בה. אמרת פעם שאתה רוצה ללמוד ארכיאולוגיה מצרית. אז שיהיה לך למזל!


שבועיים לאחר שיחת הטלפון עם סעיד, בשעת בוקר מאוחרת, אמרה לי איילה: אתה מעוניין לפגוש את אוורטיסיאן? הוא בירושלים עכשיו, מתאכסן במלון בעיר העתיקה. אני נוסעת אליו מחר.

כן, כמובן… הייתי נבוך מאוד מן ההודעה הבלתי צפויה על בואו של הארמני. לונץ יודע שאת נוסעת לשם? לחשתי.

אמרתי לו שאני נוסעת לירושלים לפגוש מישהו מהמשפחה הכורדית שלי, חייכה. זה רק חצי שקר, כי כמו שאמר לי אוורטיסיאן, הארמנים והכורדים הם מאותה משפחה.

צחקתי. צחוק בוגדני של שותף לדבר עבירה.

עוד פעמיים נסעה איילה ל“ביקורי הקרובים” שלה בירושלים, וסיפרה לי שנפגשה עם קבוצת צעירים המתכנסים בבית עתיק בעין כרם, ליד הכנסייה הרוסית. חבורה רצינית מאוד, אמרה, יושבים עם אוורטיסיאן שעות על שעות. חוויה מחשמלת.


פרופסור אנדרי נהאר, ראש הקתדרה למדעי היהדות באוניברסיטת שטרסבורג ומחברם של ספרי מחקר נודעים כ“מהות הנבואה” ו“היסטוריה מקראית של עם ישראל”, חיבב מאוד את לונץ עוד מהימים שלימד כפרופסור אורח באוניברסיטה העברית, והיה מזמין אותו להרצות בקתדרה שלו כמעט בכל שנה. לונץ פיקפק הרבה אם להיענות להזמנה גם הפעם, שלושה חודשים בלבד לאחר שחזר מארצות הברית, מה גם שהיה שקוע כל כך במחקרו על “מהות האלוהים”, שסופו מי ישורנו, אך בעידודה של איילה, שחשבה כי עליו לשקם את המוניטין שלו, ועם כך גם להתאושש מן העלבון הצורב בטוסון החליט לנסוע לשטרסבורג לחמישה ימים בלבד.

למחרת נסיעתו הציעה לי איילה לבוא ל“התוועדות” של החבורה של אוורטיסיאן, הפעם לא בירושלים אלא במכתש הגדול, בעוד יומיים, בשעות שלאחר השקיעה. – יש לו משיכה למכתשים, גיחכתי משנזכרתי שגם באמריקה התקיימה “התוועדות” במכתש כלשהו בסביבות לוס אנג’לס. –לא במקרה, אמרה איילה, מכתשים נוצרים כתוצאה של התפרצות הרי געש בימים קדומים, ושם קיים,לדעתו, מגע בלתי אמצעי עם איתני הטבע, שמעורר את התחושות הבסיסיות המביאות את האדם להבנת ההוויה ומקומו בה. ומלבד זה, חייכה, למכתש יש צורת מעגל… יהיה מרתק, אמרה, אני ממליצה בכל לב. ואגב, גם סעיד יהיה שם.

גם הוא בחבורה הזאת?

לא. אבל נפגשנו בירושלים והזמנתי אותו לבוא.

נקיפת לב הלמה בחזי.

היא תיפגש עם החבורה בירושלים, אמרה, ומשם יסעו למכתש. והציעה שאם אני מקבל את הזמנתה, כפי שהיא מקווה, עלי להגיע מתל-אביב לבאר שבע ומשם אסע יחד איתם למקום המיועד.

אין לי מכונית, היססתי, ובאוטובוס…

אה כן, שכחתי. אז אולי תבקש את דקלה שתסיע אותך, נשמח מאוד אם גם היא תבוא.

לא ידעתי מה אשיב לה. לא ראיתי את עצמי יושב בשבת אחים זה על גבי אבנים בשממה, ומאזין לדברי תורה של רועה רוחני מהררי אררט. והבשורה על בואו של סעיד לשם לא הגבירה את תשוקתי לצאת להרפתקה הזאת שמשמעה נסתר ממני.

נראה, אמרתי, אחשוב על זה…

סעיד? היא איתו בירושלים?


לפנות ערב ישבתי עם דקלה בבית קפה בבן-יהודה וסיפרתי לה על ה“התוועדות” שאני מוזמן אליה מחרתיים, יחד איתה, ועל הספקות שלי. דקלה הפצירה בי: נבוא, מה אכפת לך, זה יכול להיות מעניין. אמרתי שכל הרעיון הזה, של “אינות האלוהים” או “אינוש האלוהים”, השד יודע למה הם מתכוונים, נשמע לי כמין וריאציה על תורות מזרחיות, המהלכות קסם על צעירים אובדי דרך בכל ערי אירופה ואמריקה, ואראה את עצמי שוטה אם אקח חלק בפארסה הזאת. – אולי אתה צודק, אמרה דקלה, אז תתייחס לכך כאל הצגה שאתה צופה בה, לא מעורב… – וכשאני חושב שיהיה שם גם המשורר ההוא מביר זית..

בכל פעם שמוזכר שמו של סעיד, בייחוד מפי איילה, עובר בי גל עכור של קנאה, ומתלקחת בלבי תשוקה להרע לו שרק בקושי עולה בידי לכבותה. מה החשד הזה שננעץ כקוץ בלבך, אני אומר לעצמי, הלוא אין שום ראיה התומכת אותו! ובכל זאת סובבות הזיות בראשי, בשעות העבודה או בלילה בחדרי. כשאני שוכב ער במשך שעות מבלי יכולת להירדם אני רואה עצמי מוסך רעל לכוסו, כמו בדרמות היווניות או השקספיריות, והדבר המעוות ביותר שאירע לי היה שבאחת ההזיות האלה הזדהיתי עם לונץ עצמו, כאילו אני-לונץ לוקח נקם הן מסעיד והן מאיילה על “בגידתם” בי, כשאני תופס אותם בשעת מעשה וחונק את שניהם במשכב ניאופיהם.

דקלה הישירה מבטה אלי, מהרהרת, ולאחר שתיקה אמרה: כשהיינו קטנים, בגן ואחר כך בבית הספר, היית מתבודד תמיד. אני זוכרת אותך יושב בפינה, בקצה הכיתה, שקוע במחשבות, או בהפסקות, עומד בצד וצופה במשחק הכדורסל, לא משתתף, ואני, שחיבבתי אותך, שאלתי את עצמי למה אתה מתרחק כל כך מכולם? למה אתה לא מתחבר? למה אתה ביישן כל כך? בגלל שאתה ג’ינג’י? בעיני היית יפה! פעם, כשהיינו בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה, אני זוכרת שפיזמתי לעצמי, “שיבולת בשדה..” ואתה שמת יד על שכמי ולחשת: את יודעת ששיבולת זה לא רק בשדה? שזה גם זרם בנהר? ואני נשאתי מבטי אליך והייתי כל כך אסירת תודה לך שדמעות עמדו בעיני… והנה גם היום… בוא ניסע יחד לאירוע ההוא, אני בטוחה שלא תתחרט…

כמו במקרה החתונה, גם הפעם נגררתי אחר דקלה. נסענו אחר הצהריים בפיאט שלה לבאר שבע, שם היינו אמורים להיפגש עם איילה ועם החבורה שלה במסעדה במרכז העיר. בהגיענו לשם, באיחור רב – באשמתי, כי שעה ארוכה עיכבתי את יציאתנו לדרך בגלל פקפוקי – נאמר לנו שאמנם היתה אצלם אחת בשם איילה, לפני יותר משעה, ציפתה למישהו זמן רב, ומשלא בא השאירה מכתב בשביל יואב. פתחתי את המכתב, ולבד הבעת הצער על העדרנו מן המפגש בשעה המיועדת, הוא כלל הוראות מפורטות, בצירוף תרשים, איך להגיע אל היעד בלב מכתש רמון.

עד שהגענו למצפה רמון פשטו דמדומים על המרחב. מן המצוק הצופה על המכתש ירדנו, זהיר, זהיר, בדרך העקלקלה המתפתלת בין צוקים, אל הבקעה, כשאני – לא לגמרי בוטח במיומנות נהיגתה של דקלה – נשימתי נעתקת עם כל עיקול ועיקול; ואילולא רוחה הטובה ואמונתה הלא נרתעת בעצמה, הייתי מבקש ממנה לעצור ולחזור על עקבותינו. כשנחתנו, בסופה של ההרפתקה הלוליינית הזאת, על המישור זרוע הסלעים, כבר דעך אור היום וכבתה הילת הארגמן שעטתה את ההרים שמסביב. דממה היתה פרושה על הבקעה הצחיחה, שאבנים ושיחים יבשים היו פזורים בה בדלילות ועורקים של נחלי אכזב חרצו אותה, ומשהו קדמוני מאוד, מימי האבות, אולי מימי האמורים, ריחף בחללה, ורחוק באופק הבליחו, כתעתוע שרב, שיאי הרים כחורבות ערי מלח מעידן שלפני המבול. האם היתה זו מלכות כמוש? מולך? בעל פעור? והצוקים היו מזבחות שבנו עובדי האלים האלה? נסענו מזרחה, ובכל כברת דרך נעצרנו לכמה רגעים כדי לעיין בתרשים שהשאירה לנו איילה. היינו אמורים לפנות ימינה אל דרך עפר כבושה, להמשיך בה לאורך כשני קילומטרים ומשם ייראה לעינינו צוק גבוה, מתנשא מעל לבקעה עגולה. לא נגלתה לנו שום דרך עפר כבושה, והמשכנו לנסוע מזרחה. מעט-מעט ירדה חשכה ונדמה היה כאילו ההרים המקיפים את המכתש סוגרים עלינו. המכונית שבה נסענו היתה יחידה בכל המרחב, וגם לאחר שהדלקנו את פנסיה התעמעם תוואי הכביש לפנינו, והמשכו אבד במרחקים. עוד פעמיים נעצרנו כדי לבחון את מקומנו על פי התרשים, אך כשהחלטנו לחזור לאחור נגלה לעינינו מסעף של דרך עפר המוליך דרומה, וכשעיינתי שוב בתרשים, לאור פנס כיס שלקחנו איתנו, אמרתי שנראה לי כי זו אמנם הדרך המובילה ליעדנו. פנינו אל השביל הכבוש, המכונית ריקדדה על מהמורות וחצצים, אך ככל שהוספנו לנסוע דרומה לא נגלה לנו שום סימן של נוכחות אנושית במרחב שלפנינו. כעבור רגעים מעטים מצאנו עצמנו נוסעים בגיא צר בין רכסים גבוהים המתנשאים מימין ומשמאל ומאיימים ללכוד אותנו ביניהם. לאחר תעייה בחשכה המתעבה והולכת, בדרך לא דרך שאין יודע לאן היא מובילה, החלטנו למהר ולחזור אל הכביש שממנו באנו. המכונית קיפצה על אבנים, כמעט התהפכה, כשסובבה אותה דקלה אחור ופנים, אחור ופנים, להנחותה אל דרך היציאה מן המבוך שאליו נקלענו.

אני אדם בלתי נסבל, אמרתי לדקלה לאחר שניטלטלנו בנסיעה מפרקת עצמות ועוצרת נשימה, שדומה היה כי אין לה סוף, ועלינו על הכביש המוביל למצפה רמון. אלמלא עיכבתי אותך זמן כה רב לפני שיצאנו מן העיר, עם הפקפוקים המטופשים שלי, היינו מגיעים בזמן לבאר שבע, נוסעים עם החבורה כולה למקום ההתוועדות, והיית זוכה בחוויה שכה ציפית לה… – אם כן הרווחתי חוויה אחרת, הצטחקה דקלה, של נסיעה רבת הרפתקאות ורשמים אל הלא נודע. – כמו אחד משישים של ירידה אל השאול, מה? גיחכתי. – גם זה משהו… אמרה מהורהרת. אחרי שתיקה ארוכה אמרתי: תמיד הייתי בלתי נסבל. אני זוכר שכשהיינו בני ארבע-עשרה, חמש-עשרה, יצאנו עם הנוער העובד לתל-חי, לטקס אזכרה לטרומפלדור בי"א אדר, ובאותו ערב הלכה השכבה שלנו אל החורשה שבין תל חי לכפר גלעדי לארגן לנו מדורה במכתש קטן שבין ההרים. קוששנו זרדים, קוצים, ענפים, ערמנו אותם, וכשהכול היה מוכן מישהו הבעיר אש, העצים דלקו, וכשעלו הלהבות התיישבו כולם מסביב והתחילו לשיר. שנינו ישבנו זה על יד זה כשהגיעו לשיר השלישי קמתי ואמרתי שאני חוזר למחנה. קמת אחרי. מה קרה לך? שאלת. אבל אני לא נעצרתי. אתה פוחד מאש, או מה? משכת לי בשרוול. המשכתי ללכת, ואת אחרי, עד הגיענו לאוהל. נורא כעסת עלי. למה אתה עושה לי את זה? למה אתה כזה? לא עניתי. אבל אני הייתי “עושה לך את זה” פעמים רבות. כשיצאה כל הכיתה לטיול אל הבניאס, לא יצאתי איתכם. במקום זה רבצתי בבית הורי ושקעתי בקריאה. מגוחך מה שקראתי. לאבא היו כל הכרכים של “דברי ימי ישראל” של גרץ. הורדתי מן המדף את הכרך החמישי או השישי, וכשקראתי את הגזירות באירופה בכיתי, בדמעות, תארי לך… – מסכן שלי, כל הצרות של העם היהודי על הראש שלך, הפנתה פניה אלי. ובאותו רגע כמעט התהפכנו, כי ההגה שאחזה בו משך ימינה ויירט אותנו אל מהמורה בשולי הכביש. דקלה התאוששה מהר, החזירה את המכונית למסלולה והמשכנו לנסוע בשתיקה. – אני בן אדם שלא כיף להיות איתו, אמרתי כשהגענו אל רגלי הצוק שממנו מטפס הכביש אל מצפה רמון. – לי דווקא כיף להיות איתך, אמרה דקלה, ולאחר רגע: כי אתה מצחיק אותי. – אני מצחיק? מה מצחיק בי כל כך? – סתם. האישיות שלך. כשאני רואה אותך נעשה לי טוב על הלב ואני צוחקת בתוכי… וכשהיינו כבר במעלה הצוק אמרה: תעזוב את לונץ. זה עושה לך רע. – כן, אני יודע… אמרתי כעבור רגעים אחדים.

דקלה היתה צחקנית מילדותה היה לה צחוק מתגלגל של שמנמונת טובת לב. היינו כמו אח ואחות, וכשבגרנו השתעשענו זה עם זה כחתלתולים. היה כיף להתעלס איתה כי היה לה חיק חם, חובק ומענג. לאחר שסיימנו שנינו את שירותנו הצבאי, היא במודיעין של חיל האוויר ואני בגולני, היתה אמי, שחיבבה אותה, שואלת: מה יהיה? מתי תיכנסו סוף-סוף לחדר משפחה? אני הייתי מחייך ובלבי אמרתי: להינשא לה לא אוכל. היא דבקה בי יותר מדי, בטוחה בי יותר מדי. נעים לי מאוד איתה, בשיחה ובמיטה, אבל אין מתח בינינו. אני תאב לאתגר, לאי ביטחון, לנענועי ספק. אבא, שהיה נתון ראשו ורובו לענייני ההוראה שלו, בבית-הספר שבבית-ירח, וגם לאחר שעות הלימודים, בבית, היה משתקע בקריאת הספרים הדרושים לו להכנת שיעוריו, היה משקיף על יחסינו מן הצד ונמנע מלהביע דעה. שאיפתו היתה שאהיה מלומד, חוקר, שאשתלם בהיסטוריה יהודית או בארכיאולוגיה, מקצוע שהיה חשוב לדעתו לביסוס החזקה שלנו על ארץ ישראל. הוא ואמא היו מאחרוני הקנאים לערכי היסוד של הקיבוץ, והשינויים שהתחוללו בו לעבר ההפרטה אכלו את לבם. כשהייתי שומע אותם מדברים על כך חשבתי שארס המרירות המפעפע בהם מסכן את בריאותם. אבא חשש שאם אקשור את עתידי עם דקלה, שהיתה לה יומרה להיות במאית או מפיקת סרטים, אתרחק מן הקיבוץ ואטמע אי שם במהומה הבוהמיינית של תל אביב או של ניו יורק.

שתקנו לאורך הדרך ממצפה רמון לבאר שבע, אך כשהתקרבנו לתל אביב שאלה פתאום: תגיד, איילה מאוהבת בסעיד? אמרתי: אני לא חושב. החברות שלהם היא על בסיס “רוחני”. – אני מבינה, גיחכה דקלה, לאחר כמה רגעים אמרה: בעצם אני נזכרת שפאבלו קזאלס נשא לאישה בחורה בת עשרים, אחת מרטיטה מפורטו ריקו, כשהיה בן שמונים, וחי איתה באושר שבע-עשרה שנה, עד מותו. – הוא היה גאון, אמרתי מבלי לצדד מבט אליה.

כשנכנסתי לביתו של לונץ למחרת שובנו ממכתש רמון קידמה אותי איילה בתמיהה גדולה: מדוע לא באתם, אתה ודקלה? חיכינו וחיכינו, חשבנו אולי תעיתם בדרך… סיפרתי לה מה אירע לנו, והיא פקחה עלי עיניים גדולות ועצובות: כמה חבל… ממש הפסדתם, ממש… וסיפרה שלרגלי אחד הרכסים, בפאת המכתש, הם התכנסו, כשנים-עשר איש, ביניהם גם סעיד, התיישבו על אבנים במעגל מסביב למדורה שהבעירו לאחר שקוששו ענפי שיטים וצאלים, ושתקו כשעה, שקועים בהתבוננות. אחר כך דיבר אוורטיסיאן. – חבל מאוד שלא שמעת את דבריו, אמרה, עמוקים מאוד היו… כל אדם הוא נקודה על הקו שבין אפס לאינסוף, וזו המהות האלוהית שבו, שמעבר לעולם החומר… לא, היא לא מסוגלת לחזור על דבריו… כן, וכל אדם רשאי ליצור לו את דמות אלוהים כלבבו, יהיה אשר יהיה… אחר כך ישבנו סביב הגחלים הלוחשות בשתיקה. כחצי שעה היתה דממה גמורה. כל אחד ניסה למצוא את אלוהים בתוכו פנימה. כאילו הוא-הוא האלוהים… היתה התרוממות רוח שאני לא זוכרת כמוה מעולם..

זה מדהים, לחשתי.

נכון? נורא חבל שלא היית שם.

מדהים צירוף המקרים המוזר, אמרתי. הבוקר התעוררתי מחלום… זה מעביר בי צמרמורת. חלמתי שאני תועה במדבר, לבדי, ומרחוק אני רואה תורן גבוה מאוד שראשו מגיע לשמים. רצתי אליו כמו איש גווע מצמא שמגלה מים במדבר. כשנעמדתי מולו, ראיתי שבראשו כתובות באש האותיות י-ה-ו-ה. בעוד אני עומד ומשתומם מי תקע את התורן עם אותיות יהוה שבראשו בלב המרחב השומם הזה, נפל ברק מן השמים, הכה בתורן, להבות אש התרוממו מעלה-מעלה, ליחכו את העמוד, שרפו אותו, ואז נשרו האותיות ארצה בזו אחר זו, התורן קרס תחתיו, ורק מדורה קטנה של גחלים לוחשות נותרה תחתיו.

לא ייאמן! לחשה, ממש לא ייאמן! ועם זאת לפתה את צווארי בזרועותיה, נצמדה אלי וכבשה את ראשה בחזי.


כעבור כמה שעות, כשעמדתי לצאת לבית הקפה הסמוך, נפתחה הדלת וכרוח רפאים ניצב לונץ על הסף. איילה רצה לקראתו בבהלה גדולה: מה קרה, לוני? היית אמור לחזור רק מחרתיים… לונץ, חיוור כמת, אמר מתנשם: נאלצתי לחזור. הרגשתי לא טוב. – מה הרגשת? כאבים? איפה? אחזה בזרועו. – באמצע ההרצאה תקף אותי כאב ראש נורא, לא ידעתי מה אני מדבר. נאלצתי להפסיק, עמדו דמעות בעיניו. – נורא… בוא תשכב, קודם כול, הנחתה אותו לחדר השינה. – אדבר איתך אחר כך, מילמל בהפנותו ראשו אלי.

יומיים שכב לונץ ולא קם.


כדי לעשות נחת רוח ללונץ לאחר כל מה שעבר עליו, הן בארצות הברית והן בשטרסבורג, ואולי כדי להסיר מלבו כל הרהורי חשד באשר לבילוייה בעת העדרו מן הבית ולפייסו למפרע, יזמה איילה כנס של מחוות הוקרה ללונץ לרגל פרישתו מן ההוראה, במלאות לו שבעים וחמש שנה. היא באה בדברים עם הרקטור של האוניברסיטה ועם דיקן הפקולטה למדעי הרוח, ואלה נתנו הסכמתם לכך ברצון. בהחלט! בהחלט! ראוי הוא לכך, ללא ספק! כבוד גדול הוא לנו! נשלחו הזמנות לתלמידיו מכל השנים, לחברי הסגל האוניברסיטאי, וכן לשָרָת של חדרי מחלקתו שחיבב מאוד את לונץ.

וכחודש לאחר זאת, בשעת אחר צהריים מוקדמת, נערך הכנס באולם צימבליסטה. האולם לא היה מלא, השורות האחרונות היו ריקות, ובכל זאת הגיעו לכנס כשישים או שבעים איש, מהם שבאו מרחוק, תלמידים שזכרו לטובה את מורם מלפני שנים רבות, איילה ישבה בשורה הראשונה עם כמה מחברי הסגל, ואני התיישבתי לי בצד באחת השורות האחוריות. ליד השולחן שעל הבימה, המקושטת באירוסים ובחבצלות, ישב לונץ, זקוף גו, פניו קפואות ומבטו הקר משוטט על פני הקהל, כמנסה לזהות כל אחד ואחד בו; ומשני צידיו – נשיא האוניברסיטה, דיקן הפקולטה למדעי הרוח, וראש החוג לארכיאולוגיה ולתרבויות המזרח הקדום.

הכנס נפתח בפרק נגינה קצר. צעיר ארוך שיער, על ברכיו מעין מנדולינה זעירה, עוּד, כמדומה, ישב על גבי שרפרף בירכתי הבימה ופרט מנגינה שנשמעה באוזני כטורקית או כהודית. נראה שמארגני הכנס חשבו שהמוזיקה הזאת יאה לנושאי ההוראה של פרופסור לונץ ותהיה לרוחו.

משדממה הנגינה והשתתקו מחיאות הכפיים שלאחריה, קם נשיא האוניברסיטה ונשא את דבריו. אמר, שאם כי החל בכהונתו הנוכחית רק לפני חמש שנים, הריהו מודע היטב לפועלו החשוב והמבורך של פרופסור לונץ במשך שלושים ושתיים שנות הוראה, בהקניית התרבות הארמית למאות תלמידים… האוניברסיטה יכולה להיות גאה בכך, אמר, שבין כתליה, ובזכותו של פרופסור לונץ, התעוררה לחיים, אחרי תרדמה של דורות רבים, ההתעניינות האקדמית בתרבות הארמית ולשונה, שהן משורשי תרבותנו העברית…

מפאת הצחוק שחילחל בקרבי למשמע הכשל המגוחך של החלפת “אמורית” ב“ארמית”, כשל שחזר ונשנה, לא יכולתי לעקוב אחר יתר דבריו. בין כך ובין כך הוא קיצר מאוד. התנצל, אמר שיש לו פגישה עם איזה סנאטור ממדינת פנסילווניה ומיהר לרדת מן הבימה.

אחריו דיבר ראש החוג לארכיאולוגיה ולתרבויות המזרח הקדום. הוא העתיר שבחים רבים על פרופסור לונץ ש“העמיד דורות של תלמידים שהמזרח הקדום, ובייחוד תרבות מסופוטמיה, הוא בראש מעייניהם”, והילל את שיטת הוראתו ש“איחדה את המועיל עם הנעים”, מכוח הקסם שבאישיותו ובדרך ההרצאה שלו, שלעולם אינה יבשה ותמיד יש בה נופך של פיוט. וסיים את דבריו בנימה מבודחת, באומרו שכל כך האהיב לונץ את המיתולוגיה של החיתים, האמורים והכנענים על תלמידיו, ובייחוד על תלמידותיו, שהוא חושש שרבים מהם ייהפכו בסופו של דבר לעובדי אלילים.

במפתיע קפצה ועלתה אל הבימה אחת התלמידות של לונץ, שהכרתי משיעוריו, צעירה חיננית המרבה לצחקק ולהתבדח, כמה דפים בידה, ואמרה שהיא מבקשת לקרוא יצירה שחיברה לכבוד המורה האמורי. ובכן, אמרה כשהיא מקרבת את הדפים לעיניה, זהו סיפור אליעזר ורבקה המסופר בפרק כ"ד בבראשית, נוסח מורנו ורבנו יעקב לונץ. וקראה: כאשר זקן אברהם, בא בימים, קרא לעבדו אליעזר, המושל בכל אשר לו, וציווה עליו ללכת לחרן בארם נהריים, היא ארץ האמורי, שמלך בה אדד-נירארי הגדול, כדי להביא משם אישה לבנו יצחק. אליעזר לקח איתו עשרה גמלים, ובהגיעו לעיר נחור… כוזלום נינשובּו מומו אפסו מלאמו אבובו שאפאתו פאגאלגואֶנה.. רגע אחד היתה מבוכה בקהל שלא תפס מה כוונת הקוראת, אך משהוסיפה לשרשר מילים בלשון חידתית זו – נַבּירו לולו אתרחסיס זיקורתום אסלחי מרתוכּו… – פרצו רעמי צחוק באולם: כמה תלמידים הבחינו שהיא משמיעה מילים באכדית, שעל כמה מהן היה לונץ חוזר בשיעוריו, וליוו את קריאתה במחיאות כפיים נלהבות. וכך כשהמשיכה וקראה – והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה, והנערה טובת מראה מאוד, בתולה ואיש לא ידעה, אסרי אסראלם תותו שזו זיאוכינה זאח’גרם אנבוללו גגל סירסיר גילי אגילימה זולום… קטעו את קריאתה מדי כמה משפטים צחוקים רמים ותשואות, ואחד הסטודנטים שישב לידי לחש לי: היא חיברה יחד את תאריו של האל מרדוך; ומשסיימה, לתרועות ההידד, קם לונץ ממקומו, ניגש אליה ונשק לה על שתי לחייה.

דיקן הפקולטה למדעי הרוח אף הוא קם, ניגש אל לונץ ומסר לידו מגילת קלף, תעודת הוקרה מטעם האוניברסיטה המכבדת אותו – כפי שהצהיר לפני הקהל – בנטיעת חורשה על שמו, שבעים וחמישה עצים, ביער הרצל.

ועם זאת הגיע תורו של לונץ עצמו. הוא ניענע בחוזקה את ידו של הדיקן, להודות לו, וניגש לשאת את דברו. הוא הודה למברכיו, שהלוואי והיה ראוי למחצית מן השבחים שהמטירו עליו, לקהל העמיתים והתלמידים שכיבד אותו בנוכחותו, ולסנאט האוניברסיטה, על החורשה הקטנה שהוענקה לו, שבצלה יוכלו לחסות, הוא ורעייתו החביבה, וליהנות מצלי המנגל ומניחוח עשנו בכל עת מצוא. אחר כך אמר: כל השנים הרבות שלימדתי את תרבויות עמי המזרח במרחב הקרוי “הקשת הפורה”, שאלתי את עצמי למי ולמה אני עמל? מה תכלית יש למאמצים שהשקעתי בהוראת המיתוסים, הפולחנים, המנהגים והחוקים של השומרים, האכדים, האשורים, הכנענים וכו', אם אין כל הלימודים האלה והמחקרים הקשורים בהם מחזקים אותנו כאן, בארץ הזאת, לעמוד באתגרים הניצבים לפנינו בכל יום ובכל שעה, ולחשל את כוחנו כנגד כל המתנכלים לנו. ועכשיו, כשאני, העני ממעש, עומד לפניכם לאחר פרישתי מקתדרת המורה, ולא אוסיף עוד לענות את תלמידי בתביעות נוקדניות לצלול אל מעמקי טקסטים ארכאיים, ברצוני לתרץ מה טעם הדגשתי כל כך בשיעורי, וכן במאמרים שפירסמתי, את עניין האמורים. מה לנו ולהם, ומה העסק הגדול שאני עושה מהם, כפי ששאלו רבים מן הלומדים והקוראים, וכן אלה המבקרים שהתנפלו עלי בטיעוני הבל שאינם שווים את הנייר שעליו נכתבו.

לונץ שלה ממחטה מכיס מכנסיו, מחה בה את שפתיו שרוק הצטבר בקצותיהן. סקר את הקהל בעיניים דלוקות והמשיך במשאו:

מורי ורבותי, הדבר שלא נותן לי מנוח, שמדיר שינה מעיני כל השנים האלה, שאוכל את לבי, הוא מצבנו ה-קי-יומי. מצבנו כיהודים ומצבנו כישראלים. אני מסתכל סביבי ולכל אשר אני פונה אני רואה איך הולכת ונשמטת הקרקע מתחת לרגלינו ואיך נעקרים השורשים שהצמיחו וגידלו אותנו. רוח רעה מהלכת בארץ. טובי בנינו מפזרים רגליהם לכל קצות תבל, כשהם עוזקים מקור מים חיים כדי לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. פונים לאמונות הבל המרחיקות אותם הלאה-הלאה מן המקום שבו אנו חיים, וכשאני רואה אותם בכך אני רוצה לצעוק? המבלי אין אלוהים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב?! מה ייוותר לנו מתרבותנו אם נמלא את חיינו בפסולת המושלכת אלינו מפחי האשפה של התרבויות הזרות? איך נחזיק מעמד בארץ הדוויה הזאת, המוקפת אויבים, מקרוב ומרחוק, המתנכלים להשמידה, אם לא נשמור על אוצרות הרוח שניתנו לנו בירושה מדור-דור מאז אברהם האמורי?

רבותי ותלמידי! אנשים שואלים, כמו ששאלו אחד העם בשעתו, ברנר בשעתו: אי הדרך? אי? האין תיקון למצב המשפיל הזה, כשכה רבים מן העם מנמיכים את קומתם וממירים את כבודם בנהייה אחר אלוהי נכר? בהתרפסות מבישה לפני זרים? הלא הלב נשבר – הצטרד קולו ונדמה היה כאילו יפרוץ בבכי – כשרואים את טובי צעירינו מתבטלים בפני כל אופורטוניסט שמתחזה כנביא של דת חדשה… האומנם אין תיקון? אני אומר: יש תיקון! – גבר לפתע קולו של לונץ והתנשא כמתאמץ לטפס אל צמרת אילן גבוה – והתיקון הוא – חזרה לשורשים! אל אותם שורשים שמהם ינקנו בימי קדם! אל שורשי קיומנו האמוריים! אני אומר: עלינו לחדש את נעורינו, לחדש את און עלומינו, לחדש את…

וכאן אירע דבר שהכה את הקהל בתדהמה: קולו נחנק לפתע, פניו האדימו כאילו הדם עומד לפרוץ מהן, והוא צנח אל הכיסא שמאחריו בעצימת עיניים. הדיקן וראש החוג מיהרו אליו, איילה, מבוהלת, קפצה אל הבימה, הגישה אל פיו מים מן הקנקן שעל השולחן, הרטיבה את פניו בממחטה, ובעוד הקהל רוגש כולו, רחשים ולחשים פושטים בו, קרב הדיקן אל קדמת הבימה, פנה אל המכונסים היושבים ועומדים בציפייה ובמבוכה, ואמר: אנו מצטערים על מה שקה ולדאבוננו ניאלץ לסיים את הכנס הזה, שהתנהל ברוח טובה כל כך לכבודו של חברנו ומורנו פרופסור לונץ. תודה לכם על בואכם הנה, ונקווה לטוב.

לאט-לאט ובשקט קמו הכול ממקומותיהם, התפזרו ויצאו חפויי ראש מן האולם.


יומיים לאחר הכנס באוניברסיטה אירע השבר הגדול בחיי לונץ, ורק כעבור ימים אחדים נודעה לי סיבתו.

באותו בוקר, כשעמדתי להתחיל בעבודת יומי, ראיתי שפניה של איילה לא כתמול שלשום. חיוורון היה נסוך עליהן ועיניה היו כבויות. שאלתי אם היא מרגישה לא טוב, וענתה: אני בסדר… שאלתי אם פרופסור לונץ יצא כבר לאוניברסיטה, ואמרה: לא, הוא שם בחדרו. האם התאושש מההתמוטטות שאירעה לו בכנס? שאלתי בדאגה. – כן, פחות או יותר… ועם זאת צנחה אל הכיסא והתייפחה אל ממחטה שהוציאה מכיס שמלתה. – קרה משהו? שמתי ידי על כתפה. – שום דבר, שום דבר, מחתה את פניה. ובקומה אמרה: אתה יכול לחזור לעבודתך. הכול בסדר.

כל אותו יום וגם למחרת שררה דממה הרת רע בבית. מפעם לפעם נשמע קול צעדים חוצים את הסלון, והיו אלה צעדיה של איילה. שום סימן חיים ללונץ לא נראה. האם חלה לאחר הכנס? שאלתי את עצמי, האם נכשל במשהו ואינו מעז להראות את פניו? בערב, כשפניתי לצאת רק איילה באה לומר לי שלום. על הסף אמרתי בלחש: הכול בסדר עם פרופסור לונץ? לא ראיתי אותו כבר יומיים… – הכול בסדר, חייכה בעגמימות, הוא רק עייף מאוד. שוכב בחדרו.

ביום השלישי אחר הצהריים, כשאני יושב מול המחשב ומקליד, נכנס. קשה היה להכירו. שער ראשו וזקנו היה פרוע, עיניו אדומות כמו מחוסר שינה, קמטים עמוקים בפניו. מעטפה חומה, גדולה, בידו, ועוד לפני שהספקתי לברכו ניגש ישר למכתבה, חטף את צרור הדפים שבצד המחשב – דפי שני פרקים מכתב היד של “מהות האלוהים” – והשליכם ארצה כשהוא פולט: תעזוב את מהות האלוהים. לא צריך! הייתי המום. הוא יצא מדעתו, אמרתי לעצמי, ומיהרתי להתכופף ארצה ולאסוף את הדפים שהתפזרו. – לא צריך, תעזוב את זה, חזר ואמר, שב, שב. יש לי מה לדבר איתך. החזרתי את הדפים למקומם על השולחן והתיישבתי –שמע יהואב, אמר כשהוא אוחז במעטפה המונחת על ברכיו בשתי ידיו, לא מעניין אותי מהות האלוהים. אני חוזר אל האמורים… הוא הוציא צרור דפים מתוך המעטפה, ניפנף בו מול עיני ואמר: אתה יודע מה יש פה? תגלית! דבר שאיש לא גילה לפני! אתה יודע בוודאי שהאסטלה עם חוקי חמורבי האמורי, מלך בבל, נמצאה בסוסה שבפרס, היא שושן הבירה ממגילת אסתר. וכבר מזמן, לפני יותר ממאתיים שנה, גילו שמרדכי הוא מרדוך. ואסתר היא אישתו-עשתורת, והמן הוא הומן, שלושתם אלים בבליים-עילמיים. התגלית שלי נוגעת לחצרו של כסרכסס, הוא אחשוורוש בלשון המקרא, זה המלך השוטה.. ואני מוכיח פה… אבל למה לי להכביר מלים? אתה תקרא בעצמך! הטיל את הצרור בטפיחה על השולחן, לימין המחשב, והוסיף בלשון של פקודה: תעתיק את זה לפני הכול! את המחקר הזה אני רוצה לפרסם בהקדם האפשרי! קודם פה, ב“שם ויפת”, ואחר כך נתרגם אותו לאנגלית, לצרפתית ולגרמנית. הבנת מה שאמרתי? קם, ויצא מן החדר.

הייתי המום כל כך ששעה ארוכה הייתי משותק. ישבתי, לופת את ראשי בידי, ורק אמרתי וחזרתי ואמרתי לעצמי: האיש יצא מדעתו, יצא מדעתו. נראה שספג מהלומה קשה מבני פלוגתא שלו; אולי יצא מנוצח מאיזה פולמוס על קדמות הכתובות האשוריות, או שהפריכו לו את התזה על מקור האמורים – אחרת הוא לא היה משליך ארצה את דפי כתב היד היקר לו מכול, לא היה מביא אלי איזה מאמר שמעולם לא שמעתי עליו ופוקד עלי בקול מצווה כפי שלא נהג מעולם… צילצלתי לדקלה וסיפרתי לה על כך. גם היא נדהמה. –דבר עם איילה, הציעה. אמרתי שקשה להציל דבר מפיה היא בדיכאון. –אתה רוצה שאני אנסה לדבר איתה? – תנסי, עניתי.

השפלתי מבטי אל כתב היד, וכבר הכותרת, באותיות גדולות ופרועות הכתה אותי בתימהון: הסריסים של חשירשה". חשירשה? מיהו חשירשה? ומה לחוקר לונץ ולסריסים? עברתי על פני השורות שמתחת לכותרת, כולן בכתב מרושל ומבולבל, אותיות על גבי אותיות כפקעות של שורשים סבוכים, ונעצרתי על כמה מילים שמהן התברר לי כי “חשירשה” הוא השם הפרסי של אחשוורוש. כשירדתי מהן ומטה, מנסה לקרוא את הכתוב כדי שאוכל להתחיל בעבודת העריכה וההעתקה, ראיתי שאיני מבין דבר. היו שם דברים על יהודי פרס בימי חשירשה, הוא אחשוורוש, ובימי ארתחשסתא, הנזכר בספר עזרא, שכולם צאצאי האמורים על פי גרסתו של לונץ, ומשהו על דיני האישות של חמורבי האמורי, שהיו דיני מלכות פרס לסברתו, ומשהו על אלי בבל, פרס, מדי ועילם, ועל מרדוך, ראשון האלים, ועל אישתר, מלכת האלים, ולהלן – בליל של משפטים חסרי מובן על מעללי הסריסים במלכות חשירשה.. אני לא אעשה את העבודה הזאת! אמרתי לעצמי. אינני מסוגל לערוך ולהעתיק טקסט בלתי קריא שהוא גם חסר פשר בשבילי!

ישבתי בוהה ולא ידעתי מה לעשות. עילעלתי שוב בדפי כתב היד הסריסי, וראיתי שלא אמצא את ידי ואת רגלי בו. הנחתי את הצרור הזה בצד, וכדי לא לשבת בטל ולאכול לחם חסד, חזרתי אל “מהות האלוהים”. סידרתי את הדפים המעורבבים זה בזה לפי מספריהם וניגשתי להעתיק את כתב היד מן המקום שהפסקתי בו לפני כניסת לונץ לחדר. כבר בדף ההמשך הראשון מצאתי כמה משפטים מעניינים על הקשר בין ה-LOGOS היווני לבין “דבר” העברי. וביניהם לבין הכינוי העברי-תלמודי לאלוהים, “מקום”. ומה על האדם? חשבתי, שנאמר עליו כי בבוא יומו “לא יכירנו עוד מקומו”?

למחרת, בשעת לפני הצהריים, נכנס לונץ לחדר ומיד בכניסתו, בראותו אותי ואצבעותי על המקלדת, קרא בקול מלא אופטימיות: ובכן, אתה מתקדם? הגעת כבר עד החצי? רגע ממושך הייתי כאילם. מראהו היה כשל קבצן רחוב. לבוש היה באפודה מרופטת ומקומטת ובחולצה שלא כובסה, נעלי בית ישנות לרגליו ועיניו טרוטות. אמרתי ברוח נמוכה, שלצערי אינני יכול לעבוד על כתב היד החדש שלו, כי אינני מסוגל לפענח את הכתוב. – אתה רוצה לומר לי שלא התחלת בכלל?! קרא משוערר, אז מה אתה עושה עכשיו?! אמרתי שאני ממשיך להעתיק את הספר שלו על מהות האלוהים. – ציוויתי עליך לעזוב את הספר המוקצה הזה! אינני יוכל לשמוע לא את שמו ולא את שם אלוהים! צעק וקצף על שפתיו, הם הוזילו אותו! טימאו אותו! זייפו! הם מעוללים אותו בעפר! גררו אותו לכל מיני במות זנונים להשמיע מהן הטפות זימה של נביאי שקר! הם נושאים את שמו לשווא! קרא בקול רועם של נביא זעם, ועם זאת ניגש אל המכתבה ופשט ידו אל הדפים שבצד המחשב כדי להשליכם. בו ברגע אחזתי בזרועו ועצרתי בעדו. – אתה לא מסוגל לפענח? מה אינך מסוגל לפענח? תפס כמה דפים מן הצרור החדש וקירבם אל עיני. אתה לא מכיר את כתב היד שלי? חמש שנים אתה עובד פה ולא מכיר את כתב היד הזה?! האותיות… לחשתי, האותיות מטפסות אחת על השנייה… – איפה מטפסות? הראה לי איפה?! ניפנף בדפים מול עיני, זה לא קריא? זה לא מובן? והחל קורא: “כל נערה בתולה אל שושן הבירה אל בית הנשים אל יד הגא סריס המלך, שומר הנשים ונתון תמרוקיהן…” זה לא מובן? אתה לא מכיר את זה ממגילת אסתר? ובהשיבו את הדפים למקומם פקד עלי: תיגש מיד לעבודה! עם רצון טוב תפענח את הכול! אין דבר העומד בפני הרצון! ויצא מן החדר.

כעבור רגעים אחדים, בעוד אני יושב אובד עצות וחוכך בדעתי מה אעשה, נכנס שוב לחדר ובתנועה רחבה שלח ידו אל השולחן והניח עליו שטר ירוק: זה בשבילך! תעבוד! תעבוד! ויצא.

היה זה צ’ק לפקודתי על סך חמשת-אלפים שקל. מילמלתי לעצמי: הוא השתגע. לגמרי. קרעתי את הצ’ק והנחתי את קרעיו לצד המחשב.

רחמי נכמרו עליו. אימצתי את עיני ואת ראשי וניסיתי לפענח את כתב היד שלו. משפסחתי על שורות מבולבלות רבות הגעתי לכמה משפטים שניתן היה לי להבינם, כי יכולתי לזהותם כמובאות ממגילת אסתר: “הדסה היא אסתר… יפת תואר וטובת מראה… כדת הנשים… שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים… בערב היא באה ובבוקר… אל בית הנשים… להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו…” אלא שמכל אלה לא עלה בידי להבין למה מכוון כל החיבור הזה על “הסריסים של חשירשה”, ומה המחקר – ההיסטורי או התיאולוגי – שעשה על נושא זה, ומה הם ה“גילויים” המפליאים הכלולים בו, שעליהם גאוותו.

רק לאחר שסיפרה לי דקלה על שיחתה עם איילה, ירדתי לסוף משמעות “מחקרו” זה של לונץ ולסיבת חיבורו.

היא בכתה ובכתה, אמרה דקלה בערב בדירתי. דיברה ובכתה, דיברה ובכתה. וכך היה המעשה: למחרת הכנס החגיגי באוניברסיטה, כשאיילה לא היתה בבית, צילצל סעיד, וכשענה לו לונץ, מבלי להזכיר כלל את ספר השירים שלו, אמר סעיד ששמע על האירוע שנערך לכבודו במלאות לו שבעים וחמש שנה והוא רוצה לברכו ליום הולדתו ולאחל לו אריכות ימים… ועם זאת הוסיף שגם שמע כי ביקר בשטרסבורג, ושאל אם היה זה ביקור מוצלח. לונץ ביקש לדעת מנין נודע לו על כך, וסעיד אמר שלפני כחודשיים פגש את איילה והיא סיפרה לו. כששאל לונץ היכן נפגשו, ענה לו סעיד, שבהתוועדות במכתש רמון עם איש הרוח הארמני. לונץ היה המום כל כך, שלא יכול היה להוציא הגה מפיו וטרק את השפופרת. כשנכנסה איילה הביתה אמר לונץ בשקט, מבליג במאמץ עילאי על זעמו לבל יתפרץ: למה לא סיפרת לי שהיית במכתש רמון כשאני נעדרתי מן הבית? גימגמה: לא היה מה לספר… לונץ הרים קולו עליה: עם מי שכבת במכתש ההוא, עם הארמני, עם הערבי, או עם שניהם? –אני לא יודעת על מה אתה מדבר, השמיעה בקול מעוך. – אמרי את האמת, עם מי? – אני שכבתי עם מישהו? מה עלה על דעתך?! –תודי, הזדיינת עם הערבי הזה! בערה בו חמתו, וכבר שבועות וחודשים את מסובבת אותי בשקרים! לא לביקורי קרובים בירושלים היית נוסעת, אלא לרמאללה, כדי להזדיין עם המשורר המושחת הזה, סעיד! מעולם, מעולם, אמרה איילה, לא פלט מפיו מלים גסות כל כך. אובדת עצות למראה הטירוף שנתקף בו לא מצאה מה לענות לו, וכשאזרה אומץ והכחישה את ההאשמות שטפל עליה, לא האמין לה גם כשנשבעה וחזרה ונשבעה שאמת דיברה, שמאז נישואיהם לא שכבה עם גבר מלבדו, אי אפשר היה לעקור את החשד שננעץ בו. לא זו בלבד שהאשים אותה שבילתה עם “מאהבה הערבי” לילה אחר לילה, בירושלים או ברמאללה, אלא שהטיח כנגדה כי בזמן העדרו מן הבית שכבה איתו בדירתם שלהם, אולי אפילו במיטתם המשותפת.

לאחר אותו יום של פרץ וזעם, כשאבני בליסטראות מתעופפות בחדרי הבית, חדל לגמרי לדבר איתה, מנדה את הנואפת.

כל זאת סיפרה איילה לדקלה תוך התייפחות, מכחישה גם באוזניה את כל ההאשמות. ולאחר שנרגעה מבכיה אמרה בשקט: תאמיני לי, ביני ובין סעיד היו רק דיבורים על ספרים ועל רעיונות, לא מעבר לזה… ולאחר כמה רגעים אמרה: אבל למה צריך היה לונץ לומר לי, לפני שנסע, תבלי יפה בהעדרי, את אישה צעירה ואת צריכה ליהנות מהחיים? למה צריך היה לומר לי את הדבר הזה?

כשניסיתי שוב לפענח את הכתוב ב“הסריסים של חשירשה” תפסתי את הרעיון הכלול בו; רעיון חסר שחר, שגם הוא, כמו מולידו, נגוע בטירוף: הסריסים שמסופר עליהם במגילת אסתר היו, על פי ה“תיאוריה” שלו, שאותה הוא מבסס על מקורות שומריים ואכדיים, מעין סרסורים לדבר עבירה, שבמקום לשמור על הבתולות ולדאוג לתמרוקיהן, ככתוב במגילה, היו מוסרים אותן לשועי המדינה לסיפוק תאוותיהם. כך נהגו גם באסתר, היא אישתר, שלפי גרסתו היתה מעין קדשה, מכורה לזנונים, מכאן מובן מדוע מסופר כי בערב היא באה אל בית המלך ובבוקר היא שבה אל בית הנשים; ומה שנאמר על המן, כי “נפל על המיטה אשר אסתר עליה” בשעת משתה היין, מובנו הוא, ללא ספק, שנאף איתה, ועל כן נוזף בו חשירשה המלך, “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?” כי על פי חוקי חמורבי האמורי, שהיו נהוגים בפרס באותם הימים, היה זה פשע לא יכופר שהרי החוק הוא “להיות כל איש שורר בביתו” ועל כל הנשים לתת “יקר לבעליהן”. מוסר השכל: אין פשע חמור ממעשה זימה של אישה בבית בעלה. מחשש חילול שם שמים לא נזכר אלוהים אפילו פעם אחת במגילת אסתר…

כשנכנס לונץ שוב לחדר עבודתי, מצא אותי עובד על “הסריסים”. אמרתי לו שאני משתדל מאוד להתגבר על קשיי הפענוח, ואם גם תארך העבודה יותר מהרגיל, אני מקווה להשלים אותה בתוך כמה ימים. לונץ ניגש אלי, נשק לי על ראשי ויצא.

יומיים לאחר זאת, כשהעפתי מבט על דפי “מהות האלוהים” שהיו מונחים על המכתבה במרחק מה מן המחשב חשכו עיני: לונץ מחק בעט את הה"א בכל מקום שהמילה “מהות” היתה כתובה, ונתקבל “מות האלוהים”. צמרמורת עברה בי. כאילו השטן מרקד באמצע. כאילו אות מבשר רע נפל משמים. ומה אני אמור לעשות עם זה? שאלתי את עצמי, מלא חרדה. ועם זאת אמרתי בלבי: עכשיו הגיע שיגעונו של פרופסור לונץ למדרגה פילוסופית!

איילה היתה נכנסת ויוצאת, ובהיותה בבית התהלכה כצל בחדריו. היתה מכינה, כנראה, ארוחות, ולונץ היה אוכל בגפו במטבח. אף לרגע לא ראיתי את שניהם נפגשים זה עם זה. כלפי היתה מחייכת חיוך חיוור בבואי ובצאתי ומנענעת בראשה לשלום, אך לא הציעה לי לשבת איתה או לאכול דבר מה. רצון עז היה לי לחבקה, לנחמה, לחוש את גופה בזרועותי, היא נראתה לי עכשיו יפה מתמיד, עם האופל הפראי בעיניה.

למחרת, כשהייתי כבר קרוב מאוד להשלמת ההעתקה של “הסריסים של חשירשה”, בקעה צעקתו של לונץ מן הסלון: סוטה! סוטה! נטמאת וטימאת גם את הבית הזה! פערת את ערוותך הזנותית! לעולם לא תוכלי להתנקות משכבת הזרע ההיא! מים מאוררים צריך להשקות אותך עד שתתנפח בטנך להתפקע! ורגע לאחר כך נשמע קול נפץ זכוכית על הרצפה, וקול צעדיה הרצים של איילה, וחבטת דלת עזה.

ישבתי משותק על כיסאי, ועוד שעה ארוכה לאחר שהשתררה דממה לא יכולתי לזוז ממקומי. אחר כך יצאתי חרש מן הבית, נזהר לא לדרוך על שברי הזכוכית.

למחרת לפני הצהריים זיהיתי את קול אמה, שולמית, בסלון. כריתי את אוזני לשמוע, ושברי משפטים, נהגים בשקט, חדרו אלי מבעד לדלת: אמרתי לך עוד אז… כן, כשרק סיפרת לי… לא הזהרתי אותך? אני הייתי בטוחה… כשמש בצהריים! זה היה צפוי… לא, את לא חייבת לו שום דבר… החיים שלו כבר נגמרים ושלך עוד לא התחילו… אז תעשי את זה! מדוע לא עכשיו? למה את מחכה? עם זאת נשמעה חריקת כיסא צורמנית ואחריה צעדי השתיים לאורך הסלון, וכשנעצרו כפי הנראה על המפתן, כשפנתה האם לצאת, שמעתי אותה מתפרצת: ותדעי שכל זה בא בגללו… בגלל אביך, הנוכל הזה שברח מהארץ והשאיר את שתינו לאנחות… בכול אשם הוא, המנוול הזה! איך כתוב שם? אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה… קללות עוברות מדור לדור… אני שיקמתי את עצמי איכשהו, ואת… מה חיפשת? פיצוי? נחמה? חיפשת אבא במקום זה שעזב אותך? אז מצאת לך פרופסור נבול, שחולם על פרס נובל כי חסר לו בורג בראש, וכשראית שהוא משענת קנה רצוץ התחלת לרוץ אחרי כל מיני צעירים מופרעים שמחפשים את האלוהים שהוא לא מצא…

רק לפני שהוגפה דלת הדירה שמעתי את איילה אומרת: את לא תדברי איתו! אני מבקשת מאוד, אל תתערבי!

כעבור יומיים הגיעה ענת. נראה שאיילה טילפנה אליה וביקשה שתבוא. לא יצאתי מחדרי. שמעתי אותה מדברת עם איילה בסלון. שואלת מתי זה קרה, איך, מה גרם לכך… את תשובותיה הלחושות של איילה לא שמעתי. כעבור כשעה נשמעו גם חילופי דברים בין ענת ואביה וקולו הנרגז: זה לא עניינך! אף פעם לא היה אכפת לך… תדאגי לאמך, לא לי… אני אעשה מה שאני רוצה, איש לא יגיד לי… ולאחר זאת נשמעה טריקת הדלת ונשתרר שקט.


לונץ אושפז בבית החולים לחולי נפש אברבנאל. איילה היתה נוסעת לבקרו כמעט מדי יום ביומו. אני הנחתי הצידה את שני כתבי היד, זה של “הסריסים של חשירשה” וזה של “מהות האלוהים” שהפך ל“מות האלוהים”, ועבדתי על העתקת שני מאמרים קודמים שלו: על האימפריה החיתית ועל האנאלים של סרגון מלך אשור. כשהיתה איילה חוזרת מבית החולים, מותשת, רצוצה, היתה נכנסת אלי לפעמים, מתיישבת על הכיסא מולי והיינו משוחחים שעה קלה. היא לא דיברה על מצבו, ולעומת זאת שאלה הרבה על החיים בדגניה, על הורי וכן על שלומה של דקלה. אבל פעם אחת, כשפרצה בבכי, כרעתי על ברכי לרגליה, מחיתי בידי את דמעותיה, ליטפתי את פניה, חיבקתי אותה, והתנשקנו רגע ממושך מאוד, עד כלות הנשימה. בבת אחת קמה, יישרה את שערה ואת שמלתה ויצאה מן החדר.

ביום החמישה-עשר לאשפוזו, כשחזרה איילה מבית החולים, אמרה לי שלונץ מרגיש רע מאוד וביקש שאבוא אליו. נסעתי לאברבנאל ומצאתיו שוכב במיטה, עיניו שני סדקים צרים ודלוחים ואנקות נמלטות מפיו. ברגע שראה אותי קרא בקול גדול: יהו-אב! נרעדתי. זה זמן כה רב לא קרא לי בשמי. יהו-אב למה הביאו אותי הנה?! למה היא עשתה לי את זה, הבת המטורפת שלי שתמיד שנאה אותי?! למה גזרה מוות עלי?! השתתק לפתע, אחר כך אמר בשקט: אה, זה אתה… שב, שב… גמרת לכתוב את הטרקטט שלי… על הסריסים? וכשעניתי שגמרתי, השתתק, עצם את עיניו, ולאחר רגע חזר ופקחן ואמר: תזרוק את זה. לא חשוב. תזרוק לזבל. שתקנו כמה רגעים, אחר כך מילמל: העם הזה לא ראוי לחזון האמורים שלי. זה עם קטן אמונה, צר אופק, עם ראש קטן. הוא מוכה בסנוורים. הוא מוקף אויבים מכל עבר, מאירופה, אסיה, אמריקה, ולא רואה שהם סוגרים עליו להשמידו. סופו קרב. קרב מאוד… שאלתי איך הוא מרגיש. הוא לא ענה רק אמר בשקט, כשדמעות עכורות נקוות בעיניו: אמרתי לה, לפני שנסעתי, זו זכותך… את אישה צעירה… מגיע לך ליהנות מהחיים… אני מרשה לך… ופתאום פרץ בצעקה, מרים את ראשו מן הכר: אבל היא בוגדת! היא בגדה בעמה! היא הביאה את האויב הביתה ושכבה איתו! אתה יודע מה היו עושים עם בוגדים כמוה בזמן של ראקושי? היו מעמידים אותם אל הקיר! ושמט את ראשו אל הכר ועצם את עיניו. שוב פקח אותן ואמר: תעשה עמי חסד אחרון. צלצל אל סופיה ותאמר לה שאני מבקש שתבוא. במגירה על יד המיטה שלי תמצא פנקס שחור. שם יש מספר הטלפון שלה בפוקיפסי, מדינת ניו יורק. תגיד לה שאני מבקש מאוד. תעשה את זה? – כן, אמרתי, כן. הוא נרגע ונדמה היה שנרדם. ישבתי עוד כמה רגעים ליד מיטתו ושמעתי איך נעשית נשימתו כבדה יותר ויותר. אמרתי בלבי: החוקר המלומד הזה חי כטיפש וימות כטיפש. אחר כך גערתי בעצמי: מי אתה ומה אתה, עַיר בן אתונות מדגניה ב', דג רקק ממימי הכנרת, שתוציא עליו משפט כזה? זכור שהוא היה איש אשכולות, כלי מלא דעת, רעיונות מפתיעים התעופפו מראשו כמו ניצוצות אש מתחת לקורנס, איש בעל שאר רוח, שחזון לאומי ומדעי הגיה את לבו! משכמו ומעלה הוא מכל בעלי התארים המפולפלים ואותות הכבוד המלועזים המתהלכים בין אולמות ההרצאות של האוניברסיטה! מי אתה לעומתו?!

יומיים לאחר ביקורי אצלו, הודיעו לאיילה כי נפח את נשמתו.

יהי זכרו ברוך.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48569 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!