מנוסת־חרב    🔗

אך יצאנו, חבורה קטנה, מתוך העיר הבוערת והנשדדת, באנו לכפרנו, שהנחנו אותו לפני שבועיים, למחרת יום־הגיוס, ולא שבנו אליו עוד, דומה היה עלינו, כאילו עולם אחר אופפנו. אמנם, הדממה הגדולה העידה, כי אין היום כתמול שלשום; לא נראתה עגלה, בתי המזיגה והחנויות המעטות סגורים, אבל האכרים עומדים כדרכם, מהם שעונים אל הגדרות ומעשנים מקטרותיהם, מהם יושבים, שניים־שלושה, על האיצטבאות ומשוחחים, והצד השווה שבהם היא אותה מידה מופלאה של שלווה, שחילופה המוחלט היינו אנו, חבורת־היהודים, העמוסים צרורות לא־גדולים והעולים, נרעשים ונפחדים, בדרך־המלך מערבה. ראו שכנינו את אמי־חורגתי ואותנו הילדים, בתוך החבורה, התחילו מי בנעימה של חמלה ומי בנעימה של לעג, להקיפנו בשאלות, על מה הנחנו את ביתנו בכפר, והלכנו העירה, ועל מה הנחנו את העיר, ועל מה אנו מכתתים עתה רגלינו למרחוק. ואכן, כשעברנו את ביתנו הסגור ומסוגר נתבּטבּט כרגע קטן הלב, אמי חורגתי עמדה ושאלה בקול, שריטטה בו דמעה חנוקה, את אחיה הגדול, הדוד סאלו: אדרבה, תגיד אתה, על מי אני מניחה את הכל, ולהיכן אני מוליכה את ארבעת האפרוחים; ואחיה הגדול, הוא דודנו סאַלו, משיב לה: הרי ממילא כל ישראל, שישבו בכפרים הסמוכים, הניחו אותם ואינם יכולים להשגיח על רכושם. עד שהם מדברים אומרת האניה, כדרכה, בקול מצוה: תני לי את צרור־המפתחות. האניה היא שפחתנוּ, היושבת עמנו שנים הרבּה, ובכל אשר הלכנו עד עתה הלכה גם היא, אולם לפי שביקשה את צרור המפתחות היינו סבורים, כי היא נכנסת ליטול ארגזה ותשוב לכפר מולדתה. לא היו בפינו דברי־פרידה נכונים, עמדנו והחרשנו, אך ידענו, כי אם תתן עינה על בּיתנוּ, אין לנו שומר נאמן ממנה. אולם לא יצאנו מעיבּוּרו של כפרנו, והנה האניה לפנינו והיא כמדברת אל עצמה: נפש חיה, וכאילו לא כלום; פתחתי לה, תצא לה לעולם־האלוהים. תחילה לא ירדנו לסוף־דבריה, עד שגָחנה על אחי, שהיה אהוּב עליה ביותר, ואמרה: לו ראית את מיצקה שלנו, כמה גדלה וכמה הצחירה; לא חתולה, כי אם חלב צח. אמרנו לה: כסבורים היינו שנטלת המפתחות, כי אַת מבקשת להשאר בזה. נתכעסה הזקנה ואמרה: טפוּ עליהם, מה שעולה על דעתם של בריות; גידלתי ארבעה ילדים, ואחד מהם הינקתי, ועתה שהם עולים, בלי המשלה, כעצי־אורן, אניחם, כאילו פסו עֵין־אלוהים בשמים ולב־אדם בארץ. הרכינו הגדולים את ראשיהם, שבוֹשוּ מפניה ומפני עצמם, ואפשר הרהרו, שכבר בושו היום כפלַיִם – קודם, כשהגענו לתחומה של העיר וראינו אותה בחורבנה ונפרד מעלינו ר' יעקב פדנהכט, וחזר אליה להיות עמה בצרה, כפי שסיפרתי בארוכה בסוף ספרי ממחוז הילדות; עתה, כשהגויה נהגה כדרך שנהגה.

כל שאנו מרחיקים בדרך המלך, ומשני עברינו מישטחי שׂדות של קמוֹתיהם המלאות, המתפשטות עד לשחרורית־היערות המַאפילה בשפוּלי הרקיע מכאן, ועד לתלוּליוֹת המַכחילות של רמת הווֹרוֹניאַקים הרחוקה מכאן, באה הדממה הגדולה ומשדלת אותנו להאמין, כי מה שראינו וחיינו בבוקרו של יום – השריפה וההרג, אינם אלא חלום רע, ואין בעולם אלא דממת־נופה של דרכנו השרויה בשלווה, והאויר המרטט בחומו הנמוג של יום, שהוא כפיזוז בין מרגוע ואושר. כוחה של שלוה זו ראינו בכפר סוּכוֹדוֹלה, מהלך שעתיִם מעירנו – והנה אכריו עושים איש איש מלאכתו כבימים ימימה, ואפילו מיודענו, איש־ישראל, ר' מנשה מינצר, עומד לפני האַמבּר הסמוך לביתו, והוא חובט בגָרנו, ומשראה אותנו, הוא זוקף עצמו, ידו אחת שעוּנה על מוֹרגוֹ וידו אחרת מנגבת את הזיעה המנטפת ויורדת לזקנקנו הצהוב, עיניו מלאות תמהון, לשונו כנטולה וסופו שואל בגמגום: יהודים, מה אתם עושים. סיפרנו לו, בלשון בּלוּלה, את שאירע לעירנו, והוא באחת: אבל מה אתם עושים. ניכר, לא יכול לתפוס, כיצד בני אדם מניחים עמלם, עמל־דורות, ועוקרים לא יכול לתפוס את שלא תפסנו אנו לפני כמה שעות, ואת שלא תפסו רוב חבורות הבורחים לפני יום. אמרו לו הזקנים שבחבורתנו: רבי יהודי, אתה שיש לך עגלה וסוסים, אל תשאל הרבה, צרור את מעט־העניות שלך ותציל את הרכוש, כי כשתחכה, עד שיבואו הקוזקאקים, מי יודע, אם תציל את הנפש. השיב: ואתם לוּ בקולי שמעתם, באתם בצל קורתי, עוד שעה ומחצה אני מַתקין עצמי לכבוד שבת, ובגללכם יזכה כפרנו במנין, ואם ירצה השם, אחרי השבת, אתם חוזרים לעירכם, שבינתיים הקוזאקים מתגרשים מתוכה. ראה אותנו מסרבים, נאנח וחזר לחבוט בגָרנו.

בהלה היתה בנו וסבורים היינו, כי אם נעשה דרכנו בחפזה, נגיע לפני חצות לפודהורצה, שנחשבה לנו מבצר־עוז, לפי שהיא בנויה על הר גבוה, ויש בה ארמון גדול, שהיה מושב מלך־הפולנים הנודע יאַן סוביסקי. רוח־הערב, שנשבה סביבנו, ודמדומי־האפלה, שירדו עלינו, ידידים טובים הם לנודדים, אך מה לנו, אם אין כוח ברגלינו – סבתה, שהיתה בביתה עושה בדוחק פסיעותיה בין חדר־המבשלים ודיר־העצים; וילדים, מהם פחוּתים מבני שש, ותינוקות רכובים על כתפי הגדולים, אינם הבטחה טובה לפסיעה גסה. זקנים שבנו יראי־שמים היו, אמרו תחילה: פיקוח־נפש דוחה שבת. עתה, שבאה בהם עיפות גדולה, והעיר הבוערת נראתה רחוקה, והשלוה המרגעת מסביב עושה את שלה, התחילו מעמעמים: תחוּם־שבת, תחוּם־שבת. כבר ירדה אפלה, כשצידדנו למשעול, ועשינו חנייה ליד ציבור־אילנות; הזקנים לבשו מצנפות־שׂער, שנטלו עמהם, וקיבלו את השבת; ואנו הקטנים, קודם שנסתיימה התפילה, שכבנו בין קפלטי־כרוב והתנמנמנו. קשת־הלהבות, תבערת־עירנו, המתוחה בכנף־האופק, ושנראתה לנו גדולה ומאוּימת, ככל שהסיבונו פנינו אחורנית, וזכר מוצאי־היום מתערבים בחלומנו, עד שבאה רוח של צינה, סימררה כל אברינו, ועוררתנו ועמדנו רועדים ומתושתשים. פסקו הגדולים: ההליכה תחַממנו, והזקנים הסכימו עמהם: אנו מנַמנמים, והאויב הולך.

ההליכה שנעשתה, מחמת העייפות, בפסיעות קטנות, לא היתה עשויה להפיג את הצינה וככל שעמדה האפלה, גדלה האימה – כבר ראינו כמה וכמה פעמים, שהמפלצת פשוּטת־הזרועות הנראית בכל פעם, מרחק תריסר־אמות לפנינו, אינה אלא אילן, אף על פי כן, ככל שנראה אילן חדש משדרת־האילנות הנטועה לצדי הכביש, הרי נראה תחילה כמפלצת של אדם משוּנה ומַפיל חיתיתו. לבנו לא גילה פחדנו לפינו, אבל דודנו הרגיענו כמה פעמים: ילדים, שמא סבורים אתם שדים הם, דעו לכם כי אילנות הם; ולא ידענו, אם הוא אומר כך, משום שהוא יודע דרכם של ילדים שהם מפחדים, או כמוהו כמונו, שאין ידיעתו מַבריחה את פחדו. אולם גדולה מאֵימת־המפלצות היתה אימת־הרוח, שכל הקולות נשמעו לנו מתוכה – אֶנקת־חלילים, גערת־זדים, זעקת־הצילו. כפרים, שעברנו עליהם, רבצו לפניהם בתי־המזיגה דמומים ואטומים, שערם סגור וחלוניהם סומים. לא נפלאנו, בראותנו את האַכסניה בכפר יאסיניב בכך, שהרי ידענו את בעליה, מר וונגלר, גברתן שזקנו הלהוב מתבדר אילך ואילך, וקולו כרעם, נמלט, למחרת הגיוס, העירה מפחד שכניו, אבל נפלאנו בראותו את האכסניה בכפר דוּבּיה בכך, שהרי ידענו בעליה, קרובנו, ר' דויד הלפרן, המכוּנה דונדיק, המשונה בדרכיו, אפילו באים כל רוחות מזרח ומערב אינם מזיזים אותו ממקומו. למרבה האימה נשמעו למרחוק קולות, שלא יכולנו להתנחם, כי דמיוננו הוא שהעלם מתוך המית־הרוח – כי אלה היו קולות אדם ממש. והרי כל אותה דרך היה ראש־פחדינו – האדם, יושב־הכפרים האלה; שרובם מוֹסקלוֹפילים. מגיפה, שנתפשטה זה חודש ימים, שבועיים לפני המלחמה, ושבועיים מאז המלחמה, היתה מגיפת־החשדות – הכל ראו חובה לעצמם לרחרח מרגלים. ודאי, קירבת גבול האויב ורוח האהדה לו, היו קרקע נוחה למעשי־ריגול, אבל רובם של האכרים, שנחשדו בהם, או שלא היו מסוגלים לכך, או שהיו מתיראים מכך. אולם דרכה של כל מכונה, ומכונת־הצבא בכללה, שהיא תובעת את שלה – החיילות של המונרכיה לא הספיקו עדיין להראות גודל כוחם בנצחונות, אבל בתי־דין שלהם כבר הספיקו להראות כוחם בעיוותו.

הלא בעינינו ראינו אותו מעשה נורא בבית־המזיגה שלנו, שעמדה חבורה של גויים ודיברו על התהלוכה הגדולה, שערכו בני עירנו, צייר השלטָים, מר נוח שטוק, בראשה, וצעקו בשבח־הקיסר, וצעדו בכל העיר כולה, ויצאו דרך־ההפגנה מתוכה והגיעו לקסרקט שמחוצה לה. פה יצאו הדראגונים והצטרפו לה, וצעדו הכל אל היער הסמוך לגבול, והריעו בקולי־קולות גם: האַך לעבּע דער קריג, כלומר: תחי המלחמה, גם: נידער מיט רוסלאנד, כלומר: הלאה רוסיה. אֵל אלוהים יודע, על מה לא יכלו בני עירנו לחיות בלי מלחמה, ואל אלוהים יודע, שלא היה בהם, מי שלא התירא ממנה, אבל מה חובת־שלום כנגד חובת־פטריוטיות. כל ערי אוסטריה ועיירותיה עורכות הפגנות כאלה, ומה לה לעירנו, שתהיה נחשלת במצוה גדולה זו. יצא ראש־הדראגונים, שר־הגדוד, קולווראטני שמו, ודרש דרשה נלהבת בשבח המלחמה, ונתגבר בליל־הקריאות, עד שנתמלא היער הדם, והכל בטוחים היו, שהאויב נפלה עליו חיתת־אלוהים, וסופה של מלכותו כסופה של יריחו, שתרועות הפילו חומותיה. לא ידעו בני־עירנו, כי לא ייצאו שבועיים ומר קולווראטני ודומיו, בני צ’כיה, יעברו, בדגלים מנפנפים, אל האויב, חיילי־אוסטריה יברחו בהוּלים וניגפים, ועירנו רובה עפר וָאפר. אָמנם, גם אותו גוי זקן, שעמד בבית המזיגה שלנו, לא ידע הצפוּן בחיק הימים הקרובים, אבל הוא סיפר לתומו את שידע מימים רחוקים: הוי בני אדם, מה שׂמחה היא לכם ואין אתם יודעים, מה היא מלחמה; ואני יודע, מה היא מלחמה, שהייתי בימי־נעורי במלחמת הקיסר שלנו כנגד איטליה, שהיא מדינה רחוקה־רחוקה, מאחורי פּוֹדקאמין, מאחרי טארנוֹפּוֹל, מאחורי הכל. כסבורים אתם, מלחמה משמע חיל מהודר רכוב על סוסו המהודר, הוא פת־הצנימים מנגנת לו תמיד במעיו והסוס שיבולת־השועל מנגנת לו תמיד בעכוזו. הוי, אחים, אחים, מלחמה אינה מישחק. אמר והסמיך מגפו ימין לשפת־הספסל, הוציא שוֹקוֹ, הסיר המטליות, והעמיד על השולחן רגלו יחפה ושלוש אצבעותיה קצוצות, צימצם אישוני־עיניו, שהעבירם בחצי־גורן עגולה על פני הקהל, ואמר: זאת מלחמה. שתי מלים אחרונות אלה הכניסו אותו בתחומה של מגיפת־החשדות, ולמחרת נאסר ואחרי הכרזת־המלחמה נמסר לידי בית־דין של הצבא, וסופו נצטוה לכרות קבר לעצמו ונורה.

המאסרים רבו כן רבו, ואף על פי שהיו בכלל הנאסרים גם מבני עמנו – המגיפה ההיא עשתה כל מבריחי־מכס, ואלה מרובים היו בין יהודי־עירנו, כמרגלים – הרי לפי שהמוזגים ובני משפחתם נדרשו להיות עדים, וכל עדות שהעידו פירשו אותם הדיינים כחפצם, נמתחה עליהם שנאה גדולה, שנאת־שכניהם, שהיתה כלַבּה כבושה במעמקים, ועתה הגיחה מתוכם. אבינו היה מראשי המגויסים, ופלוגתו שעמדה בעיירה סמוכה, עיקר־תפקידה שמירת־הגבול ועיקר עיסוקה מאסרי־חשודים. פעם אחת נצטווה ראש הפלוגה, הפֶלדובּל קאצ’מרסקי, שהיה קודם שר־הז’נדרמריה בכפרנו, לאסור כמה וכמה אכרים, יושבי הכפר האיאֶ. אמר לאבינו ולבּיינוּש הקצב: אתם תלכו ותעשו. נטל אבינו הרשימה, ראה כולה מכריו וידידיו, שכשם שידע אַרחם ורבעם, כך ידע שחשד־ריגול שנמתח עליהם, בשוא נמתח; עשה מעשה שהיה בו מחיוּב־ראשו – שלח ביד שליחים להודיעם, כי מוטב להם שייעלמו מכפרם. שמעו הללו, פשטו ביער הגדול שבגבול, וכשבאו שני אנשי הלאנדשטוּרם, לא מצאו אלא אחד מהם, זקן, שאמר: לא אכלתי שוּם, איני מסריח. הליכתו של השליח, ששלח אבי בסכנת־נפשו, היתה הליכה נסתרת, הליכתם של אבי וביינוש הקצב במדי הצבא, רוביהם מכודנים ואותו אכר זקן באמצע, היתה הליכה גלויה, וגם היא שהטילה כמה טיפות של חשש אל הכוס הגדושה של אימתנו בפני שנאה ונקם. עתה, בלב־הלילה, כשכיתתנו את רגלינו בדרך העולה לפּוֹדהוֹרצה, ושמענו קולות־אדם, נתכפל בנו אותו חשש, וכשהקולות נעשו קרובים יותר וראינו שני אנשים רכובים על סוסים, עמדנו כולנו, ורק בראותנו כי ג’נדרמים הם, התאוששה רוחנו וממש עפנו לקראתם.

אולם הללו לא נהגו בנו באותה מידה של חמימות – התחילו חוקרים ודורשים, כאילו לא קרבנות האויב אנו אלא מרגליו. וסופה של החקירה והדרישה: פּוֹדהוֹרצה היא עתה מרכז־הצבא, וכניסת זרים אינה רצויה, ואנו חייבים להעצר בדרך. התחלנו מבארים: מי דרך ומה דרך, וסביבינו לילה, וכפרים צהובים לנו, ומאחורינו ביתנו כבוש בידי האויב; אך מה ביאורי־אזרחים כשהז’נדרם אומר באחת: אי אפשר. עד שבא רוח של עזוּת באותו זוג משונה, שהבעל לא זכה לחתימת זקן ואשתו זכתה לשפם משופע, ונקראו משום מה מיידל־וואבל, כלומר: בתולה־אשה, והתחילו מדברים בתקיפות, בפאלצט גבוה ובגרמנית נמלצת, כי באמת ראוי היה, שכבוד הז’נדרמים, בראותם פליטים כמונו, יתכבדו ויירדו מעל סוסיהם וירכיבו עליהם את התינוקות העייפים, ואת הזקנים התשושים, אבל לפי ששבּת עתה, אנו מוותרים על כך, אלא שאין אנו יכולים להבין, כיצד הם נוהגים כך, בפטריוטים, ההולכים עתה לוינא, לחסות בצל־הקיסר שלנו, שוודאי יקרבנו ברוב־חיבתו ויאמר: הוי בני, בני. אמרו והוציאו מחיקם את הפתקים המפורסמים, תעודות המסע לקלוֹיסטרנוֹיבּוּרג, הסמוכה לוינא, שכמעט כל העיר כולה היתה מצוידת בהן. הוציאו גם השאר פתקים כאלה, וצעקו: שחור על גבי לבן. נפסקה לשונם של הז’נדרמים, רכבו אחרינו כברת דרך, וחזרו. לבנו היה קנוט על מנהגם של הז’נדרמים, אולם משידענום רוכבים לצד עירנו, נראו לנו כמחיצה טובה בינינו ובין האויב והעליה בהר, שהיתה לנו, מגודלי־המישור, חידוש גמור, ניטל הרבה מקשיה. לנו, משמע הילדים והגדולים, מה שאין כן הזקנים, ששוב לא יכלו לגרור רגליהם מרוב העיפות, והיו מעכבים את התהלוכה. קשה מהם היתה יוּסטינה המינקת, שכל הדרך כולה, או שהיתה רוטנת על כך, שניטלטלה מכפר רחוק, שהניחה בו את התינוק שילדה למי שילדה, כדי להיניק בנו הקטן של דודנו סאלוֹ, או שהיתה מונעת חלבה ממנו, כי לפי המוסכם בינה לבין דודתנו, היא מקבלת כך וכך פעמים ביום שיכר המחומם בשיפוד מלובן. לא הועילו תחנוני הדודה: מהיכן אטול לך שיכר פה, במדבר הגדול; כי המינקת הדדנית היתה פוטרתה בפתגם חד וחלק: אין שיכר – אין חלב. אילו אותה חליפת־דברים אפלטונית, היתה מניחה פתח לרוב צחוק, אבל פעיותיו של התינוק, הרעב והצמא, הניחו פתח לרוב עגמת־נפש, ועיני הדוד ורעיתו מכוּוָנות לכפר במעלה־ההר, שממנו יעמדו ריווח והצלה: שמא יתרצה התינוק לחלב־פרה.

בתוך השחר המפציע ועולה, שהטיל על פני הסביבה אור חוַרור ומרגיע, עליתי, ראשונה בחיי, במעלה־הר, כשהרהורי מדמדמים בין שירה לאסטרטגיה. משנתפשט לפנינו, כקערה גדולה, מרחב המישור, שמלכסנתו דרך המלך שעשינו אותה, נתתי דעתי על מבנה ההר וראיתי אמצעו כביש, וקיר התלול יורד מזה ויער עבות מתפשט מזה, אמרתי בלבי: הרי מלכודת נפלאה להפיל בה את האויב. הה, לוּ ניתן לי לבוא לפני המצביא, והייתי פורש לפניו תוכניתי, ודאי היה טופח על שכמי, קורא: הידד; משפשף ידיו בשמחה ואומר לקציניו: תוכנית נאה היא ונקיימנה. אולם, כשבאנו בפסגת־ההר וראינו במישטח שבין הארמון והכנסיה אוכלוסיה גדולה של חיילות, סרוחים בדשא, המתכת הממורקה של קסדותיהם מנוצצת באור־החמה, צהלת־הסוסים מתערבת בצלצלי־שלשלאות של כלי־הנשק הכבדים, חיילים בסינרי־עור עומדים ומנחיתים קרדומותיהם על הבהמות השחוטות, ואנו כנבלעים בהמולה הרבה, כל תוכניתי כאילו נתכווצה בנרתיק מועט, ולא הייתי מעז להגותה, אפילו באזני קטון־הפלדובלים. החיילות היו בני גדודים ממחוזות רחוקים במונרכיה, ולא הבינונו לשונם, אבל עצם־היותם וביחוד מניינם, שנראה לנו מופלג, מילאנו רוח תקוה ונחמה, והיינו מובטחים, כי בין היום למחר הם מבריחים את האויב עד הרי־חושך. והדודים התחילו מידיינים: אם להמשיך או להפסיק נידודינו. בינתיים נגלו עלינו כמה מבני עירנו, פליטים אף הם, ושמחנו, כשמחתו של מי שנתגלגל לנכר ומהלך זר ובודד, והנה לפניו קרוב מכל קרוב. באמת, כל טלטולנו רק מחצית יום אחד ולילה אחד, אבל מה שעבר עלינו ובתוכנו, בשעות מעטות אלה, עשה את מחיצת־הזמן הקטנה הזאת כגבול בין עולמות. ראשונה נגלה עלינו ר' ווֹלף נבלקופּ, שישב בכפרנו, ועשה בו בשתי מלאכות שונות ביותר – סוחר־סוסים ומלמד תינוקות. כמסוכסך היה, פיו פתוח בתהייה ומגלה שיניו הצהובות, עיניו פחודות ודומעות, ובידו מחצית שטר־כסף גדול, והוא בוכה: האדם נעשה בהמה, יודע אני, ששבת היום ומחזיק מוּקצה זו. בדוחק למדנו מתוך לשונו המבולבל מעשה שהיה כך היה: אחד הקצינים של החיילות החונים פה, נתגלגלו רחמיו על הפליטים העלובים, הוציא מכיסו שטרות גדולים, קרעם ונתנם מחצית לפליט, מחצית לפליט; קצתם לא קיבלו, מפני קדושת השבת וגם מפני הבושה; קצתם אביונים, שברחו בלא צרור ובלא פרוטה, קיבלו, ועתה לבם מכם על כך. עד שר' וולף מתעצם עם עצמו, אם יתן השטר לשפחתנו, והיא תשיב לו, או יניחו תחת אבן ויטול אותו במוצאי־שבת, באים ז’נדרמים, בלוית איש נשוא־פנים והם מודיעים אותנו, כי היתר־ישיבתנו בכפר שעתיים והוא מזרזנו: אחי יקירי, שמי גולדברג, בואו לאחוזתי ותחיו את נפשכם. בדרך נכנסנו לבית־מזיגה, שישבו בו פליטי־עירנו אחרים. חלל־המסבאה עמד כולו בערפל, גויים מלהגים צרו על כל השולחנות, בקצה החדר עמדו יהודים עטופי־טליות, והתפללו בקולי־קולות, ואילו המוזג, גם הוא בטלית, עמד לפני שולחנו; בקבוק, הנתון במקלעת־נצרים בידו, והוא מוזג מתוכו לתוך שתי כוסות וצועק: כאן, שהיו מים, היין השרוף מכחיל; כאן, שלא היו מים, היין השרוף עומד בעינו; ומשהעמיד שתי הכוסות על הכרכוב שלפני השולחן, הוא צוחק צחוק מוזר: יין שרוף מחוכם הוא, שאינו מניח לרמותו. צחוקו מתגלגל בערפל, ומתוכו נענית לו געיית־צחוקם של האכרים, ספק שיכורים ספק מטומטמים. רק משנתרגלו עינינו לעמעום, הבחַנו בין המתפללים את מיודעינו, שפניהם נראו משונים, כאילו בן־לילה הזקינו בכמה עשרות שנים. ביותר החרידנו מראה קרובנו המכונה דונדיק, שאילולא הכרנו בקולו כי הוא־הוא, היינו אומרים, לפי מראהו, כי הוא אביו שלו. רק עתה נודענו, כי שעה שעברנו על פני בית המזיגה שלו ונפלאנו על האפלה שבו, היה הוא בסכנה גדולה – שכניו הגויים, משחשו קירבת האויב, הבינו, כי דם ישראל הפקר, נטלו לו למוזג שלהם ותלו אותו על עץ והיה מיטלטל אילך ואילך, ונעשה לו נס שנקרע החבל ונמלט, בעקיפי־דרכים, כל עוד רוחו בו.

פליטי־עירנו קיפלו טליותיהם והצטרפו אלינו, כבקשתו של מר גולדברג: בואו, יהודים, בואו לאחוזתי, ותחַיוּ את נפשכם. בדרך גילגלו במה שעלתה לה לעירנו – ודברים שאירעו אתמול, נשמעו כסיפורים מימים רחוקים. ידענו, כי אתמול, עם שחר, כשפרצו פלוגות־האויב לעירנו, והתחילו מַעלים אש ברחובותיה, באופן שזרקו שקים טבולי־נפט לתוך כל בית ובית, והציתו אותו וירו לתוך החלונות, למנוע את יושביו ממעשה כיבוי, נהרגו גם כמה נפשות וראשונה, בתו של אדם מסוים, חרש שמו, שנחשד בריגול ונאסר. ההרוגה נערה צעירה ונאה, שכל העיר היו מבכים אותה, ואומרים: אוסטריה ורוסיה שתי מדינות אויבות, באה האחת ואוסרת את האב, באה אויבתה והורגת את הבת. נתגלגל הדיבור על מסיבות־ההריגה, אלה אומרים: הנערה שכבה במיטתה, וכששמעה המולה עולה מן הרחוב, גחנה מבעד החלון, עבר בדהרה קוזאק, רכוב על סוסו, ותקע בה רמחו; אלה אומרים: מר הוברט אחד־הדראגונים ואיש־עירנו, לן בביתו, וכשראה בבוקר את האויב בעיר, עלה על סוסו, ודהר במרוצה, רדפו אחריו הקוזאקים והוא יורה לכל צדדיו, וכשראה את הנערה בחלון קרא לה קריאות של ידידות, וניענע לה בקובע־הפלדה, באו הקוזאקים והרגו את הנערה ביריה. הזקן שבחבורה פסק ואמר: לא באה כל הפורענות אלא בשל הוברט זה, שאילולא ביקש, כדרכו, להראות גבורותיו, לא היתה העיר נשרפת. ולפי שאין לך חבורה, שאין בה מתעקש בדעתו, נמצא מיד פולג עליה, והכל משתפים עצמם בפלוגתה. נראה, כאילו נטרדו לנו אוסטריה ורוסיה והמלחמה והטלטול והצער, ואין לנו בעולמנו אלא אותה התנַצחות בלבד. עד שלא נסתיים הויכוח האחד, ובא חברו הגדול ממנו – ענין האחים דישל, שאירע אתמול אחר הצהרים, כשפלוגת האויב הירפתה מעירנו, לאחר שהנחיתה רובה תמרות־עשן. האחים האלה, קצבים לפי אומנותם, פרצה ביניהם קטטה בשל דבר של מה־בכך, מטבע של כתר, ונתעצמה כמריבה גדולה, עד שאחזו הקופיצים מעל סדן־האיטליז, והבכור רצח את אחיו הצעיר נפש. אמר הזקן שבחבורה: עתה אנו רואים מה שאמרו חכמינו, שאילולא מוֹראה של מַלכוּת איש את אחיו חיים בלעו; נאנח וסיים: כל העיר בוערת, והאחים הללו אין להם שעה נוחה לסילוק החשבונות הקטנים, שבינם לבין עצמם, והם מסלקים אותם בשפיכת־דמים, הוי סוף העולם הוא. אבל אותו שהתעקש, ביטל דעתו: שני עמי־ארצות נוהגים כמנהגם, בא זה ומעלה דברי חז"ל, ואומר סוף העולם הוא. הפסיק מר הורנשטיין, פרקליט של קרן־זוית, פלוגתתם, והפליגה לפלפול אחר: מה דינו של אדם, שרצח את חברו בשעה שלא היתה כל מלכות בעיר, וממילא לא נהגו חוקה וחוקיה. וגם עתה נראה, כאילו נטרדו לנו אוסטריה ורוסיה והמלחמה והטלטול והצער, ואין לנו בעולמנו אלא אותה התנצחות בלבד. ולא עוד אלא שהחבורה היתה נעצרת בדרכה ועושה ויכוח בניענוע־ידים, ואילולא התינוקות המושכים כנף בגדיהם, ואילולא מר גולדברג העומד ומזרזם לילך, לא היה ויכוחם פוסק. שעה שישבנו בביתו של מר גולדברג, לפנינו כדי חלב, גבוביות חמאה ותלולית ככרות־לחם, והוא מזרז וחוזר ומזרז: יבוסם לכם, יבוסם לכם, יהודים, נראתה בפניו כבת־זיוָם של פני אברהם אבינו, כפי שנשקפו לנו בילדותנו מפרשת וירא. וכשיצאנו מלפניו הלך אחרינו; וגם לאחר שנפרדנו מעליו, עוד עמד שעה קטנה, והיינו הופכים פנינו, ומנפנפים כנגדו בידינו והוא ניצב, איש־שיבה, ודמעותיו מתגלגלות, משל אב רואה בניו יורדים לתוך סכנה.

אולם באמת, ככל שהרחקנו בדרך המלך, בין גבשושיות מוריקות, שיובלי מים עליזים ומנוצצים מפזזים במדרוניהם, וידענו את אוכלוסיית־החיילוֹת מאחורינו, הרגשנו יותר ויותר, כי אנו יוצאים מכלל סכנה. ביחוד כשבא לקראתנו גייס רב של חיל־תותחים והחיילים, שמדיהם נתווספה להם גבורה יתירה בעינינו, על שום שתי שורות־שרשראות, כמראה זהב, העוטרות, מעשה־קישוט, את קובעיהם. אלא שנתערבה שמחתנו מחמת המעשה של אותו סטודנט לפילוסופיה, בן הטוחן העשיר, מר קלינג, שנצטרף לחבורתנו. ההוא נודע בדרכו המשונה בימי שלום, ולא הניחה גם בימי מלחמה. כמה היו תלמידי־עירנו ממלאים צחוק פיהם על דרכו של זה בגימנסיה – לא אחת אירע לו בכיתה, שכבר צילצלה המצילה וכבר ישב הפרופיסור על דוכנו, ואילו הוא, כשם שעמד, שרוי בהרהוריו, ליד החלון בשעת ההפסקה, כך עמד לאחריה, ואפילו הפרופיסור קורא שמו בקול רם, והכיתה מצטרפת לקריאתו, אין הוא שומע. שעל־כן לא נפלאנו עליו עתה, שהלך מַחריש בינינו, והיה מדי פעם בפעם, מוציא מכיס־בית־שחיו קוטרס ורושם בו מה. תחילה עברה בינינו רחישה: הוא כותב ספר־הימים, ואנו הילדים ניסינו להציץ לתוך הקונטרס, ולסוף סילקנו דעתנו הימנו. אולם מר הורנשטיין לא ידע, כדרכו, לעצור ברוחו, ואמר: ואני הייתי מיעצך, כבוד הפרימאַריוּס, שתניח מלאכה נכבדה זו, ולא ימצאך פה מה שמצאך בעירנו. כוונתו היתה לאותו מעשה, שאירע זה מקרוב לאותו סטודנט, שעמד בשוק ורשם מה בקונטרסו, בא ז’נדרם ואסרו. בדרך קרא לו אחד מחבריו: סאֵרווּס, אמר לו הז’נדרם: עתה אין סאֵרווּס, כי תלך עמי. היו הכל תמהים על מאסרו, אבל לפי שהימים ימי מגיפת־החשדות, אמרו: מי יודע; וצריך היה רוב השתדלויות להוכיח, כי האסיר אין רוחו נכונה בקרבו, ומנהגו מנהג־שטות הוא בידו. אולם בעל ספר־הימים או שלא שמע דברי מר הורנשטיין, ועל־כן לא השיב עליהם, או ששמעם וביטלם בלבו, ועל כן לא השיב עליהם. בכלל, לא הוציא אותו סטודנט כל הדרך הגה מפיו, פרט להערה חטוּפה אחת.

בדרך לבית־האחוזה של מר גולדברג ראינו קצין, שישב בצל עצים על כסא הסמוך לגדר, ידו חבושה ותלויה במטפחת משי, מונוקל בעינו, וכל כולו גינונים וגאווה, ומר גולדברג מחייך כנגדו ואומר לנו: כבוד ההאוּפטמאן, הוא הקצין הראשון שנפצע במלחמה זו; וכולנו הרימונו את כובעינו ואמרנו: האָך, היינו: הידד. כשפרשנו ממנו, אמר מי: גיבור חיל, גיבור חיל, ראוי שיתעטר מדליה גדולה. הרטין בעל ספר־הימים: ודאי התהולל כל הלילה, ומרוב שיכרותו שבר בקבוק־היין, ורסיסיו פצעו ידו, ואלה באים ומריעים לו: הידד, ונותנים לו מדליות. זולת ההערה הזאת, שהיתה כצרבת לרגש־הפאטריוטיות שבנו, לא פלט בעל ספר־הימים דבר או חצי דבר, ואילולא בהילותו של מר הורנשטיין, היינו מודדים לו מידה כנגד מידה – מה אנו אין אנו קיימים בעיניו, אף הוא אין הוא קיים בעינינו. אולם איך אפשר ואינו קיים בעינינו, כשאנו רואים אותו כנכנס בעינים פקוחות לתוך יוֹרה רותחת – עקר דף מקונטרסו, קיפלו כאַמַת־מידה צרה ומיוּשרת וניגש לאחורי כלי־התותח ומדד לועו, שיוכל לרשום בפנקסו מראה־עיניו כדיוקו. נתנו בו החיילים עינים תמהות, והקצין גער בו: מה כבודו עושה; מיד אני נותן ידיו בשלשלאות. ראינו שטוּתוֹ מביאתו אל עברי פי־פחת, נעשינו כולנו כפרקליט אחד, להצילו ולא הועלנו, כי נצטווה לישב על דוכן־התותח, וליסע למפקדה. הרבה העכיר מאסרו את רוחנו בדרך, שכולה חמה של בוקר ורינת־צפרים ופכפוך־פלגים, עד שנתחבר אלינו דראגון והצהיל את לבנו, שדיבר אלינו יהודית, דברים טובים דברים ניחומים, שתיאר לפנינו, מה יעלה לו לאויב, בקרב הימים, כשיבוא עליו צבאנו האדיר מכל אגפּי־המונרכיה, והיה מסיים כל פסקה באותה אימרה עצמה: כשם שאתם רואים אותו חי, ידים ורגלים יפרחו באויר, ידים ורגלים. במיפנה־הדרך, כשנפרד מעלינו, ניחמנו, שלא שאלנו אותו שלוש שאלות, שנולדו לנו משלוש תמיהות: אין דרכה של המונרכיה לעשות יהודים דראגונים, והוא יהודי; אין דראגונים נמוכים ביותר, והוא נמוך ביותר; דראגונים רוכבים על סוסיהם, והוא הולך ליד סוסו. נפלגו הדעות וסבתה אמרה: רואים עין בעין, הוא אליהו הנביא ותמהים, שהוא יהודי ואינו רוכב בשבת.

בחומו המיגע של יום־השרב נכנסנו, שבורים ומדוכדכים, לעיר־סאסוב, שיש לה זכר משולש בשימושי־הלשון של עירנו. הכל אומרים: הצריך לרבי נוסע לסאסוב – שכן מימי ר' משה לייב היא עיר מפורסמת בצדיקיה; מחותנים אומרים: הצריך עטרה יפה, נוסע לסאסוב – שכן היא מהוללת בגלילותינו באומנות זו; סוחרים אומרים: הצריך הרבה אשר יצר נוסע לסאסוב – שכן היא נודעת בכל המדינה בבית החרושת־לנייר של מר ווייזר. סבורים היינו, כי אנשי סאסוב ישמעו פורענות, שירדה על עירנו והבריחה בניה לעירם, יקבלו פנינו בחיבה, וינהגו בנו מנהג אחים ושכנים, אולם משנכנסנו לתוך העיר ונפרדו מעלינו אלה, שהיו להם קרובים ומיודעים, ואנו, עדת יגעים ומאובקים, נשארנו עומדים ברחובה, נקהלו עלינו בני־אדם הרבה, אך לא כדרך הבהולים על מצוַת הכנסת־אורחים, אלא כדרך הבהולים על קרקס או דבר־מַחזאות אחר. אמת, נכנסנו לאותה עיר־האדוקים בשבת, כולנו לובשי קצרות, הדודים במגבעות לבד, הדוד הגדול, סאלו, גזוז זקן, והדוד הצעיר, איזאַק, זקנו מגוּלח, אני במדי גימנסיה ואמי חורגתי והדודות שלא בפאה נכרית, אבל הלא פליטי־חרב אנו, ופה עומד עלינו קהל־סקרנים ואין בהם אחד שיתעורר לומר: שמא אתם רוצים כוס מים, לא כל שכן: שמא תבואו בצל קורתנו. וכשם שישבנו לצדי־הרחוב, החמה קופחת על ראשנו, כך הם מניחים אותנו יושבים על הקרקע, ולא עוד אלא מדבריהם, אם כפשוטם אם כרמזם, שמענו, כי הם מתרעמים על בהלה שלנו, הזורעת בהלה סביביה. בין שהיה כאן כדרך המצוי, שאדם המתירא לראות את הסיבה, כועס על המסוּבב, ובין שנתפסו לתנחוּם הקל של צדיקם, שאמר להם: מה שאומרים למטה, אומרים למעלה, הבה ונאמר שאין מלחמה, ולא תהיה; על כל פנים צמצום־ראִייתם הכאיבנו ביותר, ואם הגברים שבחבורה כבשו צערם והחרישו, הרי הנשים שבה לא יכלו לכבוש דמעתן ובכו חרש מבושה וכעס. מזלנו היה, שקהל־הסקרנים פרש מעלינו, שנמצא לו ענין גדול יותר לענות בו – בשוק הושיב עצמו על כסא, סגן־קצינים, בידו מַגלב, שניטל, כנראה, מידי קוזאק שבוי, והיה מוציא, מדי פעם בפעם, כמה מטבעות־נחושת קטנים מכיסו, וזורקם לפניו וצועק: בבקשה, בבקשה, ולפי שהסובבים אותו, שלא רצו לחלל שבת, לא גחנו להרימם, היה קם ופוסע פסיעות כושלות של שיכור, ומנפנף במגלבו לכל צדדיו, והכל נמלטים בצחוק ובצעקות וחוזרים, ומיד כל אותו מחזה חוזר כבראשונה. שמחנו, שנפטרנו מלהיות מרכז הסקרנות, אולם לפי שאותו סגן־קצינים מבני עירנו היה, ממשפחת אלטורא, שהעמידה לה טובי־צבעים, שחקנים חובבים, וראשי־בריונים, הרי שיכרותו וחילול־השבת שלו נזקפו על עירנו כולה, וביותר עלינו, פליטיה, כמי שנתלית מאחוריו קופה של לכלוכית. באנו לבקש פינת־מקלט בבית־המלון וקידמתנו אשה, שהרישעות היתה נכרת מריסי־עיניה, אפילו כשעשתה פניה כצפיחית בדבש. מדבריה: תמחלו ותמתינו עד צאת הכוכבים, הבינונו, כי לפי שאין אנו בדוקים לה, לא נוח לה להכניסנו קודם, ששקלנו לה דמי־לינה. לא היתה ברירה בידינו וישבנו בחצרה, עד שנראו לנו שלושת הכוכבים הראשונים, כשלושת כוכבי הגאולה, ונתכנסנו בחדר מועט ומטבח, כדגים הדחוקים בחביתם. פתאום שמענו ברחבות ברכת שבוע טוב, ונגלה עלינו פרצופו הגדול של בן־עירנו לייב בעל עגלה, שכינויו כינוי של גנאי שאין להעלותו על הכתב. לאחר ששמע מפינו קורות־עירנו, התחילו הדודים מדיינים עמו שיסיענו לגלינא, שנחשבה לנו עיר־מפלט, שאין כמותה. ואם תשאלו גלינא למה, הרי מי לנו בן־סמך גדול ממר הורנשטיין, והוא שאמר וחזר ואמר: גלינא היא עיר נידחת, וספק אם היא רשומה במפות של איסטרטגים, הדרך אליה דרך־פולנים, שהיא דרך חול וחמר, ואין תותחים יכולים לעבור בה, לא־כל־שכן בימות־הגשמים הממשמשים ובאים. וכנראה, לחיזוק־דבריו, אמר בפסקנות: אפשר והמלחמה משתוללת מסביב למבצרים הגדולים, ותרעש ארץ ויתבערו שחקים ואילו היא, גלינא, שרויה תחת חופה שאננה. סברה זו היתה ערוכה בפיו, עוד לפני שבוע ימים, שהכל היו בהולים על תעודות־מסע לוינא, וציוה עלי להביא אַטלס של מר רומר, הנועד לכיתות של קטנים, ובמכוּוָן פתח דף של גליציה, שרשומות בו ערי־הגלילות, ואמר כמנצח: רואים אתם מפה זו, שאין בה גלינא, כשם שאינה חשובה בעינינו, כך אינה חשובה בעיני אויבנו. תחילה היה לייב בעל עגלה חוכך בדעתו, שאמר: הרי עירנו שוב כבושה בידי חיילינו, אפשר אנו חוזרים אליה; אחר כך נתרכך, אך נסתבך בדילמא: שאסיעכם בחינם, לא יתנכם לבכם, שאסיעכם במחיר, לא יתנני לבי, ושאל: הילכך, מה נעשה. סופו של דבר פתר אותה דילמא, כעילוי ממש: שני סוסי לא יגררו מנין שכמותכם, בלי עין הרע, אבל אם אתם קונים לי סוס שלישי, שכבר נתתי בו עין בזלוצ’וב, הריני נוסע, אלא תנאי הוא שנצא בהשכמה, שלא יקדמני קונה אחר.

עייפות היתה בנו ואך מצאנו, אחד אחד, פינה כדי שכיבה, במכוּוָץ ובמקופל, כבר נתערב לתוך חלומנו קולו של הדוד סאלו, שהבדיל על נר דל, שהטיל צללי־תוהו באפלה. עם בוקר, עוד קודם שלייבּ בא לטפוח על החלון, כבר סובבה, בין הישנים, זועפת ורוטנת, האַכסנאית, פתחה דלת הכיריים והסיקתם. כאילו כולנו מוטלים על טבלת הברזל של הכירים, והאש מלהטת תחתינו, ברחנו מתוך חדר־המלון, ולפי ששנתנו במלבושים ובמנעלים, היינו כהרף עין בקרון, ועוד קודם שהסתדרנו בו, כבר נטלה האכסנאית יעה בידה ועל גבו גחלים עוממות וחתיכת־סוכר, כמעשה הקטורת להבריח ריח רע. הדרך, שרחצה בטל־בוקר, היתה כמרפא לנפש, שהחמה ליבבה בנועם והרוח סילסלה בעדנה, השדות המיתללים קמעה, כמרבדים מצהיבים ומוריקים לסירוגים, וחיוּת רעננה יוצאת מהם ושופעת לתוך לבנו. עיר, שנכנסו בה, יש לה זכר בשימוש הלשון של עירנו, ששני אנשים העושים עסק ומקווים לבוא במישור לעמק־השוה, אומרים: מילא, לא נלך לזלוצ’וב, פירוש: לא נבוא לפני בין הדין של המחוז שלנו, שמושבו שם, ושבו היו נדונים דיני ממונות גדולים ודיני נפשות. ממרומי־הקרון נראתה העיר כחמדה נאה, והרבה שיעשעתנו ההמולה הגדולה מסביב לעגלה, שעמדה בשוק וישבו בה שני חיילים אוסטרים ורוביהם מכוּדנים, וביניהם שני חיילים רוסים שבויים, שעיניהם מכוסות מַטליות שחורות. כבר ראינו אותו מחזה עצמו לפני שלושה ימים בעירנו, שלא ידעו השבּאים, מה יעשו בשבוייהם, וטילטלו אותם מעיר לעיר, שכל אינסטאנציה שלחתם לאינסטאנציה¹ גדולה הימנה, כי הכל היו טירונים בעסקי־מלחמה וכלליה. לא היה ככעסנו על מר הורנשטיין, שלא הניח לו ללייב למַתן נסיעתו בעיר, וזירזו ואמר: מהר־מהר, שאין סכנה, כעיר־מחוז, שעד שאתה פונה כה וכה האויב בתוכה. אף תקוותנו, שלייב ישתהה בעיר לקנות סוסו השלישי נכזבה, ויצאנו מתוך העיר, מבלי לראותה, אפילו ראיה חטופה, ורק כשיצאנו מעיבורה ועברנו אותו בית הקברות, שרובו מצדה האחד וקצתו מצדה האחר של דרך־המלך, ושלפי האגדה נחצה מעצמו, שהקיסר יוכל לסלול כבישו; עצר לייב סוסיו, נכנס לבית אכרים ולא יצאו רגעים מעטים והרי הוא מוליך את הסוס השלישי, שמשום מהירות־קנייתו נקרא מעתה בפינו: סוס־החשמל. התחיל מר הורנשטיין סונטו: לייבּ, לייבּ, קנית נשר כזה, ואין אתה חונכו בכוסית מזוּגה; ולייבּ משיב לו כנבוך: מתון־מתון, מר דוקטור, נבוא בין יהודים ונַשרה את הכבד כדיבעי.

ואמנם, משנתגלתה לשמאלה של הדרך, לפני כפר לאצקו, אכסניה שהיתה כרבוצה ומנמנמת בחַמה, עצר לייבּ סוסיו וירדנו ובאנו לתוך האכסניה, ומצאנוּה ריקה מאדם, ורק חתול שמנמן קפץ נחרד על השולחן, וממנו דרך החלון. עשה לייב שתי כפותיו שפופרת ותקע לתוכה קולו באדיר: היי, רבי דוד, מה נחבאת בהרי חושך, ויהודים כלים ללגימה. מששילש קריאתו, נגלה עלינו המוזג, ומשהבחין בנו, הציץ כמבויש בידיו המלוכלכות בחמר, שפשפן בקפוטה שלו וגימגם: שלום עליכם, יהודים, שלום עליכם. לאחר ששאל, מהיכן ולהיכן, והלך להביא מאכל ומשקה, התחילה מריבת־דברים בין לייב והדודים, מי מכבד את מי; חזר המוזג, היסה קולותיהם ואמר: מה שייך מי מכבד, קודם כל אני מכבד. אמר ועשה, והוא ואשתו וילדיו, שנצמחו כהרף־עין כמתוך הקרקע, מסובבים אותנו, כאילו היינו מחוּתנים, שבאו ליום שמחתם. כשישבנו וסעדנו לבנו, גחן על השולחן, כשידיו המחוּמרות לפניו, ואמר בעצבות: אם בני־אדם מסוימים שכמותכם, פוסחים על זלוצ’וב מַשמע, שגם עיר גדולה כזאת היא בגדר סכנה. מר הורנשטיין לא צריך היה רוב בקשה, שיפתח פיו וירצה, באזני המוזג ואשתו הבהולים, את שיטתו בעניני איסטרטגיה, כי אין ביטחה אלא בעיר הנידחת, שאין דרך המלך עוברת בה, והטובה שבערים הנידחות גלינא, שאנו הולכים אליה עתה. עשה המוזג בידו תנועת מחוּגה, כמראה את האכסניה וכל אשר בה וסביביה, כשואל: וכל זה מה יהא עליו. נתרתח מר הורנשטיין: וכסבור אתה, דודי תחיה, שאנו לא היה לנו כל־זה שכזה; והדוד סאלו מסייע בידו.

שעה שהגדולים גילגלו שיחתם, יצאנו אנו, הקטנים, אל פני הכביש, שהיה שרוי בתוך השדות המעולפים בדממת־צהרים, וילדי המוזג מספרים לנו ענין המינזר הגדול, המתנוסס על הגבעה הסמוכה ועינינו רואות, בשביל המשתפע בנחת, יורדים שני נזירים בפסיעות קטנות, כמנויות וספורות בכוונה גדולה. שניהם שמנים וסגלגלים, כרסם תלויה לפניהם, וידיהם תחובות באזוריהם הבולטים על שחור־האיצטלאות. האחד נעצר בדרכו ושב על עקביו, והאחר ירד אלינו ושאל בנעימה של פיהוק, מהיכן באנו ולהיכן אנו מַפליגים וכששמע תשובתנו, חזר כמה פעמים, בדרך מיכנית, על שם־עירנו ושאל, אם נשרפו בה בתי היראה, וכשאמרנו לו לאו, ניענע ראשו בחשיבות והמהם: נו־נו עצם עיניו, הנחבאות ככדורי־זגוגית אטומה בתוך שמנונית פניו, ואמר: הקאנוֹניקוּס אצלכם, כמדומה, מר קראַוּס, וכשענינו לו: כן, כן, מר קראוס, חזר והמהם: נו־נו, הרחיק בכביש ופסיעותיו קטנות משהיו, אך גם הן כמנויות וספורות בכוונה גדולה. פתאום שמט כיפתו, וכעשרים פסיעה רץ, כרודף אחרי פרפר, ניצב, הצמיד כיפתו לראשו, פסיעותיו התמתנו כקודם, חזר אלינו, טפח על גבי סוס־החשמל, שהיה קשור בחבל לחבריו ואמר: מה, לומד למשוך בעול, ועלה בשביל־המנזר. יצאו הגדולים והמוזג אחריהם, מטבע של פלורין בידו, והוא תוחבו בידי הדוד סאלו: חס ושלום, עוד מותר לו ליהודי לכבד אורחים, ואין אנחנו ביער; והדוד סאלו מטמין ידיו לאחוריו ואומר: חס ושלום, עוד מותר לו ליהודי לתת מתנה לילדים, וגם אנחנו אין אנחנו ביער; ותוך כדי מריבת־ידידות זו, שסופה ברכות נלבבות, ישבנו בקרון־הסולמות, לייבּ רתם את סוס־החשמל רתימה של ממש והפלגנו.

כל עוד דרכנו בדרך המלך ניכר סיועו של סוס־החשמל והנסיעה כמזמור; משצידדנו לדרך־הפולנים נעשתה הנסיעה חיבוטי־חיבוטים. בין שלייב לא ידע את הדרך הקצרה ועקפה, ובין שהכבודה היתה גדולה מכוחם של שלושת הסוסים, הנסיעה נתארכה ביותר. כבר יצא רוב היום, והאכרים המזדמנים לנו משיבים לשאלתנו בתנועת־יד, המרפה את רוחנו ואומרים: אוי, עוד רחוק, רחוק; קרון־הסולמות עולה גבשושיות קטנות ויורד גממות קטנות; ודומה, אנו יכולים למנות כל עצם בבשרנו, שכולו כואב עלינו. אולם משעברה שעת־החום הגדול, והשמים התחילו מעריבים, והרוח ציננה חלל שדות־הפשתה, ושיערנו עיר־המפלט קרובה, עלו בפינו פזמונות־הילדות, ולא בלבד אנו, הקטנים, אלא כל הקרון כולו כמקהלה אחת, שזימרתה בחשק נעלה, שנתגבר ביותר בפיוט של מוצאי שבת, שלא אמרנו אותו אמש ונתגלגל בפינו עתה: אמר השם ליעקב יאַָ טאַטע יאָ, אל תירא עבדי יעקב ניין פאָטער ניין.

כשבאנו לגלינא, כבר ירדה אפלולית, אולם אך עמד קרוננו בשוק, נתכנסה עלינו אוכלוסיה גדולה, כאילו היו מצפים לנו, שיוכלו לקיים בנו מצות הכנסת־אורחים. לפי שעמדנו לפני חנותו של מר באֶז’ו וולף, שאשתו בת־עירנו, ראה עצמו בחינת הקודם זוכה, פנה לקהל ואמר: רבותי, הללו עייפים מן הצרות ומן הטלטול, ואתם עומדים ומטרידים עליהם; וכשהוא מנפנף ידיו, כמבריח את הנקהלים, נחפזים בני־ביתו ושכניו להוריד את התינוקות והצרורות מעל קרון־הסולמות, ולזרז אותנו, שנכנס לבית. אמרה אמי חורגתי: בעלי יש לו בת־דוד בעירכם, הנה היא באה, אוספת אותי וילדי, כי למה נכביד על ביתכם בחבורה גדולה כל כך. השיב מר וולף: חס ושלום, משעמדתם לפני ביתי, אתם אורחי. לא יצאו רגעים מרובים ובת דודו של אבי, כלומר בתו של דודנו זקננו ר' בנימין מרדכי, הלא היא מרת דינה, באה בהולה, היא ושלושת בניה, נפלו עלינו בבכיות, נשקונו וחיבקונו, והתחילו מושכים אותנו לביתם. אולם מר וולף עמד בשלו, ונעשינו כאותה סחורה יקרה, ששני קונים קופצים עליה מכאן ומכאן, והם מריבים בה שעה ארוכה, עד שבאים דיינים ומפשרים ביניהם, וזה נוטל מחצית אחת וזה נוטל מחצית אחרת. המחצית האחת, שנטל מר וולף, הם אני ואחי, שאחרי שמרת וולף האכילתנו כהוגן, אמרה לנו: ועתה תלכו עמי בסמוך, לבאנק שלנו ותלונו שם. החדר, שהובאנו בו, עמד באפלה, ואך שכבנו על משכבנו, עשתה העייפות שבנו את שלה, שהרדימַתנו כהרף־עין. ובבוקר, כשאותו בַאנק נתגלה לנו חדר מועט, בפינתו אחת שולחן וכסא וקופת עץ־אלון, ובפינתו אחרת שקים גדושים בולבוסים, נידגדגו בנו כל נימי הצחוק, שנתגלגל עד שהרתיעו הכתלים. כשיצאנו לראות בחצר־הבאנק, נגלה לנו גן מועט ובו שולחן ועליו שלוש עוגות־סוכר גדולות ונודפות־ריח, שהיה באפנו כריח גן־עדן. עוד אנו נפלאים על גודל העוגה, שלא ראינו כמותו אלא בחתונות, והרי יוצא איש זקן, שרוולי־כותנתו מרופים, וכיפה חבושה לראשו, והוא עומד ליד השולחן, נוטל עוגה אחת וחותכה רצועות דקות ואוכלה עד תומה. המַראה הזה בידחנו והקניטנו כאחד: ביום־חול עומד איש ואוכל ביחידות עוגת־סוכר שלימה. התחלנו לבלוש, מה יעשה בשאר העוגות, וכשראינו, בשעת־צהרים, כאותו מחזה עצמו, נתערבו בנו הרוח הבדוחה והרוח הקניטה כרוח אחת של קונדסיות, נטלנו את העוגה השלישית, לעשות לנו סעודה נאה. אך לא שיחק לנו מזלנו, ונתפסנו בקלקלתנו, כשאנו עומדים ומחַקים בדקדוק את תנועות־הזקן והעוָיותיו בחיתוך העוגה ואכילתה. מר וולף הסתפק בשאלה קטנה: הלא בני־עיר גדולה אתם; אף אמו, אשה כבודה ונאה, שהיתה בנערותה שחקנית־חובבת, מיעטה בדבריה שאמרה: שכננו, מר גוטמן הזקן, חלישותו ומצוַת־הרופאים כופות עליו אכילת עוגות, ואתם, סטודנטים, אינכם בושים לשומטן מתחת לאפו; אבל הדודים שלנו הפליגו לתוכחת־דברים ארוכה, וסיימו בפאתוס: ולוַאי והאדמה פצתה פיה ובלָעתנו קודם שהעטיתם עלינו חרפה כזאת. ודאי פליאה היא, שנאטם לבנו לאותו זקן, ששׂיבתו וידיו המרתתות עוררו כבוד וחמלה כאחת, אבל פליאת־מישנה היא, שאותה האטימות נתווספה לה עיקשות, והכרזנו: כל יום שאנו רואים את הללו זוללים עוגות־סוכר, אנו עושים כמעשנו היום. עתה שאמי חורגתי אמרה כי תעביר, גם אותי ואחי, לבית־הדודה דינה, לא ראה מר וולף למחות בידה.

ככל שנעשינו בני־בית בעיר־מצער, התנצחה בנו הרגשת־זלזול והרגשת חיבה, עתים ידה של זו ועתים ידה של זו על העליונה. הרגשת־זלזול – ראשית, נראתה העיר קטנה עד גיחוך, אף פסענו כמה פסיעות בסימטה מסימטאותיה וכבר אנו מחוצה לה; שנית, החנויות קצתן שלָטים מכריזים עליהן, אבל רובן סחורתן מכריזה עליהן, כגון מוט או מקל נעוץ בפתח החנות ובו תלוי מגף, או דג גדול מיובש, או אַמה של בד וכדומה; שלישית, עמוד הפנס, הנטוע בשוק, דומה בכל תגיו לעמוד־החשמל בעירנו, ובאמת פנס־נפט הוא; רביעית, ענין בתי־הכבוד החסרים בהרבה בתים. כששאלנו פעם ראשונה בן־דודתנו למוסד הזה, לא ידע מה אנו סחים, וגם כשהטרחנו כל המונחים, עוד עמד פיו פעור ועיניו לטושות, ורק כשלא עיקמנו הכתוב והוצאנו הדבר המגונה מפינו, הבין כוונתנו ואמר בביטול: יושבים באשר יושבים ועושים. אולם, כשעמדנו בסימטה ושילשלנו מכנסינו, צעק: מה אתם עושים, הרי ממולנו גרים בני־אדם; ונטל והוליך אותנו לסימטה אחרת, ואמר: עשו, עתה ערערנו אנו: הלא ממולנו גרים בני אדם; השיב: אה, אלה בני־אדם עניים. הרגשת־חיבה – כל בני־העיר נראים לנו טובים ומיטיבים, וביותר הנערים, שהיו כל היום מסבבים אותנו ומתכבדים בנו, וטורחים להנעים לנו את שעתנו, גם משום שהיינו לבושים מדי גימנסיה וגם משום שהיינו בני עיר גדולה. אפשר לא שמעו מעודם שם תיירים, אבל נהגו בנו כדרך־המנהג בתיירים, שתחילה הוליכו אותנו בכל העיר להראותנו כל דבר נכבד ונאה בה. קודם כל הוליכונו לבית־העם הנטוע ברחוב משופע קצת, שהתנוסס בו שלט שהיה, ככל שלטי הרחובות בעיר, בלשון הרותנים, ובו רשום השם: אוליצאַ תיאודורא הרצליא, היינו רחוב תיאודור הרצל, ועל הרחוב הזה גאות העיר, שכן היה זה הרחוב היחידי בכל הגולה כולה, שנקרא בשם נשר גאולת־ישראל, ושם בית־העם, הוא בית־הציונים שבעיר, והיה עתה מדורם של פליטים, בני שתי עיירות. משנודע כיבושה של עירנו, נפלה אימה על עיירות־הסביבה, עמדו יהודי העיירה טוֹפּוֹרוֹב, ואמרו: מה נשב בעירנו, נלך לסטאַניסלאבצ’יק הסמוכה ונחסה בה, כי היא בטוחה יותר; אותה שעה עצמה עמדו יהודי העיירה סטאניסלאבצ’יק, ואמרו: מה נשב בעירנו, נלך לטופורוב הסמוכה ונשב בה, כי היא בטוחה יותר; ונזדמנו שתי העיירות באמצע־הדרך, נמנו וגמרו לבוא לגלינא, שבטחונה היה בעיניהם, כבעינינו, נעלה על כל ספק. אולם לאחר שחברינו החדשים כבר הראו לנו כמה פעמים את שכיות־החמדה של עירם, וכבר היינו כמה פעמים בבית־הכנסת הגדול, וכמה פעמים בבית הספר על שם הבארון הירש, וכמה פעמים במבואי בית הדין, שעמד לפניו חייל במדים כחולים, והוא יהודי עבדקן מבני־העיר, וכל הבנינים נראו כננסים כנגד אותם המוסדות שבעירנו, ושמחנו בהם כשמוח אדם במיניאטורה של דיוקנו שלו ושל קרוביו, שוב לא ידעו ידידינו, מה יעשו בנו. פתאום נתעורר אחד בהם ושאל: ואת שני בעלי־המום שלנו אין צורך להראותם. מיד הוליכו אותנו לחצר אחת, שישבו בה, בתוך שולחנות מיוחדים, שני ילדים נכי־רגלים, הדומים כבובות־עופרת גדולות, נאים במראה וצחים במלבוש, ולפניהם תלולית של צעצועים. הילדים נתחבבו עלינו ביותר, ובילינו שעות הרבה בחברתם.

ענין גדול לענות בו היה גם בית הדודה דינה, שהיה עשוי שני מדורים – מדור אחד, ואורו מועט, היה של בעל דודתנו, ר' מרדכי גרינבאום, ומדור אחר ואורו מרובה יותר היה של אחיו, ר' בּריש גרינבאום. ר' מרדכי היה לבוש קצרות ונקרא בעיר מוטי בּדאי על שום דרכו בגוזמאות – טוב־לב עד מסירת־נפש, טרח על פרנסת־ביתו, שהיה משכים לפני שחר, עומס על שכמו שק, ובו חלקי מכונות של חקלאים, ומחזר על הכפרים למוכרם, וחוזר בלילה, תשוש אבל שמח, ובשקו מעט קמח גריסים, פּוֹל וכדומה. אין רואה אותו בצאתו, שהעולם עודו שרוי באפלה, ואין רואה אותו בבואו, שהעולם כבר שרוי באפלה, אבל ביום, שאינו יוצא לפרנסתו או בשבת, הוא יושב, וכשם שהיה מסַפר רוב גדלו בעסקים, כגון שקנה מפלוני הפריץ כך וכך קרונות תבואה והוא שולחם לבלגיה וקנה מאלמוני הפריץ כך וכך קרונות קטניות והוא שולחם לסקאנדינביה, כך היה מספר רוב כבודו בבתיהם של פריצים ובעלי אחוזה, כגון שפלוני הפריץ הביא לחצרו טבח יהודי, שיבשל בשבילו מאכלות כשרים; ואלמוני בעל האחוזה, שעשה עמו עסק גדול ביותר, צד צבי חי והזמין אותו טבח יהודי של אותו פריץ לתקן סעודה כשרה, וכל שעת הסעודה לא פסק בעל האחוזה לזרזו: אכול, פּאני מוֹטיוּ, זה כשר. ידעו שומעיו, שכל אלה שעשועי־דמיונו הם, ובאמת כל עסקו שהוא מדבר, עד יבושת־גרונו, באזני אכר, שיקנה מידו גלגל קטן, כל מאכלו פת חריבה, שהוא נוטל, בשקו, ומעט מים, שהוא שותה מנחל בדרך. אבל מי שרצה לשעשע עצמו, די היה שיעכבו בשוק, וישאל: נו, מוטי, מה פאקטוּרה יש לך היום; ומיד היה מעין־הדמיונות מפכפך והולך. אחיו, ר' בריש, היה לבוש ארוכות וראינו אותו רוב־שעות היום שקוד על מלאכתו, מלאכת שעונים. לפי שהיה מקמץ בדיבור ונתן בנו עיניים זעופות, עמדנו ברוב זהירות בפתח חדרו, לזון עינינו במערכת השעונים התלויים על כתליו, מהם עשויים צורות משונות; צורה אחת היתה עיגול נחושת כפני הירח בציורים; שככל שהמנגנון מצלצל, אותו ירח פושט לשון ארוכה ועיניו כמפלבלות; צורה אחרת היתה כדמות גנראל, שככל שהמנגנון מצלצל מרים אותו גנראל זרועו, כמי שמבקש להצדיע, ואין ידו משמַשתו כדי תנועה שלימה. דרך הגוזמאות של אחיו דבקה גם בו וסיפרו מעשה, שהובא לפניו שעון של כיס לתקנו, וכשנקב מחירו, תמה בעל השעון: כלי מועט כל כך, ודמים מרובים כל כך; הזעיף ר' בריש פניו ואמר: אתם אומרים, כלי מועט, אולם כשם שאתם רואים אותי חי, שהוצאתי מתוכו קילו אבק ושני קילו מַסמרות. וכן סיפרו בו, שהוא מתפאר ואומר: רבותי, הריני בונה עתה שעון, שלא ראו אבותיכם ואבות־אבותיכם, ואני בוֹנאוֹ לא מעשה־כסף ולא מעשה־זהב ולא מעשה פלדה, אני בונאו כולו, על כל אבריו ובני־אבריו, מעשה־לחם, אלא מי יודע, אם הקוזאק המנוול לא יפריעני. אמנם, עיננו היתה פקוחה על כל ניע וזיע של אותו רוָק, שהזקין באומנותו, ולא ראינו שיהא לש צורות בלחם, אבל אמרנו: אפשר הוא ננער בחצות־לילה ועולה לעלית־הגג, ומקיים בה הבדייה, שתלו בו בני עירו. המחיצה שבין מדורי־האחים קטנה, כמין דלת של יריעה, אף־על־פי־כן כשני עולמות הם – מדורו של דודנו, אף שהוא שרוי בצינה של אפלולית, הריהו שופע חמימות יתירה, היוצאת מבת־צחוקם של בני־הבית, המזומנת לנו תמיד; מדורו של אחיו, אף שהוא שרוי בחומה של אורה, מפעפע קרירות יתירה, היוצאת מרטינתו, המזומנת לנו תמיד.

באמת, קשה היתה עלינו הישיבה בבית הזה, ולא־כל־כך משום שהזקן לא נתן דעתו עלינו, ואפילו כשבאנו ראשונה, לא פשט לנו ידו לשלום, אלא משום שראינו את הדודה דינה ומשפחתה מתענים בגללנו. לא די שבני הדודה הלכו ללון למקום אחר, הרי נתחוור לנו, כי מה שאמרו שהם לנים בבית קטן, שהוא ירושה להם, אינו אלא בדייה, שכן באמת היו ישנים בין ערוגות־קישואים בגן, בעיבורה של העיר. בעינינו ראינו, כי דאגת הדודה, שהקערה על שולחננו תהא מלאה, גרמה לכך, שהקערה על שולחנם תהא חסרה, אולם כל הנסיונות לפוטרה ממידה של הכנסת־אורחים, שאין היא יכולה לעמוד בה, הן באופן שנלך לסעוד למקום אחר, הן באופן שנישא בעול־יציאות־הבית, היו לה כצרבת, והבינונו, כי אם נסרב לה, אין לה צער ועלבון גדול מזה. שעל כן שמחנו, כי ראתה עד־מהרה שכר־מצותה – בוקר עמדה הדודה דינה לפני ביתה, וטחנה קפה בטחנת־היד הקטנה, עבר על פניה איש נכבד למראה, בירכה לשלום ואמר לה: ריח נאה, גברתי. אמרה לו: ריחו נאה, ושתייתו נאה הימנו, רצונו יבוא וישתה. השתחווה לפניה ואמר: שמי שמידט. נבהלה הדודה ואמרה: כמה כבוד, כמה כבוד. מר שמידט היה בעל־המפתח של עירנו, כלומר בעל האחוזות בסביבתה, שבעליו הקודם היה ר' שמלקי הורוויץ, שזכה מידי הקיסר למעלה של כעין אציל. ועוד זאת, מר שמידט נודע במנסרות הגדולות שלו, המשלחות עצים לרחבי־עולם, ממונו מיליונים, ביתו המפואר היה מאחורי כפרנו, והיה בו אולם, שכל כתליו ותקרתו מכוסים מטבעות־כסף, מטבע סמוך לחברו. מאותה שעה היה מר שמידט ומשפחתו וראשי פקידיו, שהיו גם הם פליטים, ונתגלגלו לעיירה זו, אוכלי־שולחנה של דודתנו מרת דינה, ולפי שהם משלמים ביד רחבה, נהנים גם בני ביתה מחיי־שעה.

שלושה מאורעות גדולים, שנפלו בימים ההם, אחד שענינו לאירופה, ואחד שעינינו לקוסמוס, ואחד שענינו למונרכיה, עשו רישומם גם בעיר־מפלטנו. גדול היה רישומה של הידיעה על פטירתו של האפיפיור פיוס התשיעי² – כל אותו יום עמדו חבורות בשוק ודרשו בה, וככל המאורעות, שנתרחשו בימים ההם, נדרש גם מאורע זה כאות לטובה. גדול ממנו היה רישומו של ליקוי־החמה – בעוד שחר היו גדולים וקטנים עומדים ומפייחים שברי־זכוכית מעל נרות דלוקים, וכשבאה שעת ליקוי־החמה, עמדה כמעט כל העיירה, איש איש עינו אחת עצומה ועינו אחרת מַבטת באותה הזכוכית המפויחת, המכוונת כנגד החמה והכל מתפעלים: אַי אי, פלאֵי השם, פלאֵי השם, ואחר כך הם דורשים אותו מאורע כמופת ברור למפלתו של הצאר והמלכות שלו. גדול משניהם היה רישומו של יום־הגנוסיה של הקיסר שלנו – אור ליום הי"ח באוגוסט נתכנסה על העיירה כולה בשוק, ערוכה וסדורה לתהלוכת־חג, בראשם כלי־הזמר, שאף שכל עצמם חצי מנין, היו נציגים מובהקים של שלושת מיני הכלים, מיתרים ונשיפה ונקישה, ולצדם בחורים ובידיהם מוטות ארוכים, שניתנו מעליהם קופסות־פח, הממולאות סמרטוטים שקוּיי־נפט. משנפתחה נגינת־ההמנון, שנצטרפה לו זימרת־הקהל: אלהים יקיים, אלהים ינצור את קיסרנו, את ארצנו, והמורה, מר גנזל, הטיל דרשה גרמנית נלהבת מעל גזוזרת ביתו, נדלקו האבוקות, הקהל זז ועבר ברחובות על פני הבתים, שחלוניהם עמדו בהם מנורות השבת ונרות דלוקים בהם – התהלוכה הולכת והתזמורת מנגנת. תיבת תהלוכה תיבה נאה, אבל מה תעשה בה, ואחר שעברה שלוש פעמים בעיר על סימטאותיה, יצא חצי שעה וכלתה הליכתה; אף תיבת תזמורת תיבה נאה, אבל מה תעשה בה ואחר שניגנה תריסר פעמים את ההמנון, כבר כלה כל הריפרטוּאַר שלה. נמלכו ראשי־התהלוכה והתחכמו להמשיכה; זקנים פרשו בעיבורה של העיר, אבל אַברכים וצעירים הלכו אל מחוצה לה, לקול־נגינה ולאור־אבוקות, וכשכבר הרחיקו ועמדו בלב השדה, צידדו למשעול, ובאו לפני בית סגור ואטום. הוא ביתו של כומר אוניטי, שנאסר זה מקרוב, על שום שנחשד במוסקלופיליות; אלה צועקים: להעלות באש, ואלה צועקים: לדוּש עד עפר, והכריע הכתוב השלישי, שנזרקו כמה אבנים ונשברו כל הזגוגיות. ההתלהבות מוסיפה והולכת, אלה קוראים: ועתה דיינו ונחזור; ואלה קוראים: לא כי, אנו הולכים עד איניוב. הוא שם עיירה משונה, שרוב ימות השנה היא ריקה מאדם וחנויות מרובות שבה סגורות, ורק בימות היריד הגדול יושבים בה סוחרים, הבאים מרחוק ומקרוב, לפני ערימות סחורותיהם, ואוכלוסיות גדולות של אכרים מתכנסות מעל העברים, לעשות קניותיהם. עוד הקריאות מתנצחות באדיר, ומעל גגו של הכומר נשמעה צריחה משונה, עוף גדול התנשא מעליו; אלה אומרים: ראו ראו, אש בפיו, והוא טס להטילה בעירנו; ואלה אומרים: סיפורי סבתה. אך אלה כן אלה שכחו ענין איניוב וחזרו לעיירה, שרוב תושביה ישבו שאננים לפני הבתים, מה שאין כן אמי־חורגתי והדודים שלנו, שלא ידעו להיכן נעלמתי וכשנגליתי עליהם, שפכו עלי כעסם: כשבחור וודאי לו, כי אם הוא לא יצעק הידד, לא יוכל חלילה, הקיסר שלנו לישון במנוחה בהיכלו בּשנבּרוּן…

 

עיר מפלט    🔗

אם הקיסר הישיש שלנו יכול באמת לישון במנוחה בארמונו בשנבּרוּן – זו היתה השאלה, אפילו שאלת־השאלות; ומי שניתן לו פה, דש בה וגילגל בה, ברוב חריצות, ומשיב עליה, אם הן ואם לאו, ונמצאת עיר גלינא כשני כתובים המכחישים זה את זה, עד שבא הכתוב השלישי, הוא הצבא, ומכריע ביניהם. הצבא כיצד, עוברת פלוגה ויוצאת ממערבה של העיר, מיד הפסימיסטים ידם על העליונה: הוא שאמרנו; עוברת פלוגה ויוצאת ממזרחה של העיר, מיד האופטימיסטים ידם על העליונה: הוא שאמרנו: ואנו, הפליטים, אין אנו יודעים מה נעשה, שהרי אם הלָכה כראשונים, אין אנו רשאים להתיר צרורותינו, ואם הלכה כאחרונים, אנו רשאים להתיר צרורותינו. ימים ראשונים, כשההגנה על גבולה של המונרכיה בידי גדודים יוצאי־גלילותינו, ביטחתנו מתערערת – הרי מעשה באותו גדוד, שרובו רותנים, שלא די שלא נלחם כהלכה, הרי הסגיר עצמו בידי האויב, עד שמיספר הגדוד: סאֶם־סאֶם, כלומר שבעים ושבעה, נעשה כשם־דבר לבגידה. ימים שלאחריהם, כשההגנה על גבולה של המונרכיה בידי גדודים מאגפי־מונרכיה אחרים, שנחשבו לה נאמנים יותר, ביטחתנו מתאוששת. אותם גדודים נשתפכו, כמים שזרמם נרחב ומסועף וסילוניהם הגיעו גם לגלינא, שראתה מה שלא ראה מר הורנשטיין בחלומו – המוני חיילים, בין רגלים ובין רכובים על סוסים, הרתומים לתותחים. בני־העיר כבר עייפו מרוב קריאות הידד, אבל לא עייפו למלאות ולחזור ולמלאות את החביות הגדולות, שהעמידו בשוק, מים קרים ולשפוך לתוכם בקבוקים מיצים, מעשה־מרקחת, ולהשקות את החיילים, הדחוסים במדים עבים, תרמילים כבדים מנחיתים אותם, החמה קופחת עליהם, והזיעה שוטפתם. מי שלא ראה בעיניו, כיצד נגלו וחזרו ונגלו בקבוקים מיצים חדשים ונשפכו לתוך החביות, לא היה מאמין, כי כל כלי־הקיבול של העיירה יש בהם כדי להכיל שפע כזה, וראה בחוש, עד כמה מאוּמת מאמר הבריות, כי מה שמתגלגל בביתו של עני, אינו מצוי בידי עשיר.

אנשי העיר לא זזו ממקומם שאמרו: אם הפליטים, שאין להם בעירנו כלום והם יכולים לומר: מה לי הכא ומה לי התם, סומכים על החיילות האלה ונשארים בעירנו, אנו, שיש לנו בעירנו הכל, לא־כל־שכן. ואילו אנו, הפליטים, לא זזנו ממקומנו, שאמרנו: אם אלה, שיש בידם רכוש גדול, שטילטולו קשה, סומכים על החיילות האלה ונשארים בעיר, אנו, שאין בידנו אלא צרורות קטנים שטילטולם קל, לא־כל־שכן. ובאמת, כבר היינו כבני־בית והחלטה היתה בנו, כי נשב פה עד יעבור זעם, כלומר עד סופה של המלחמה, שמועדו שנוי במחלוקת – אם, כסברת־האופטימיסטים, אחר חודש ימים, שאמרו: הגשמים הגדולים יקדימו; ואם, כסברת הפסימיסטים, אחר חודש וחצי, שאמרו: הגשמים הגדולים יאחרו, והצד השווה שבהם, שאין המלחמה באפשר אלא עד הגשמים הגדולים. בינתים הימים נאים, הבטלה נעימה ואנו, הקטנים, שפרקנו עול תלמוד־תודה ודרך־ארץ, דומה עלינו, כי אנו מהלכים בגן־עדן התחתון. אמנם, אין לך יום, שלא יבואו פליטים מעיירה אחת ואחרת, אבל היא הנותנת – דרכם של ישובים פרוזים, שהם חשים להם מפלט לעיר־עוז. כשיצאו עשרה ימים לישיבתנו בה, גברו אראלי־האופטימיסטים על מצוקי־הפסימיסטים ועמדנו והתרנו את הצרורות, ועירבנום בשאר כלי הבית, כלי כלי ומקומו לשימושו; ואף יתירה עשינו, שהשרינו את כלי־הלבן במים, כדי לכבסם.

יום האחד עשר יום נאה וחם היה, ואחרי הצהריים עמדו הבריות וגילגלו באיסטרטגיה. הילדים, שקיימו אותה במשחקם, התרוצצו בשוק, שעמדו בו חביות־המים, מצפות לפלוגות החיילים, ופתאום נראה, ממזרחה של העיר, עמוד־אבק המתקרב והולך, ועד־מהרה מגיח מתוכו פרש רכוב על סוסו, שהוא מדהירו במגלב, העולה ויורד בחופזה מיכנית; הבהמה והאדם טבעת־קצף מכסה פיהם ודומה, צעקה, שפרצה מפי הפרש, פרצה גם מפי הסוס, שזיעתו נטפה רצועות־רצועות. הצעקה כל עיקרה שתי מלים: הרוסים בלאַצקו; אולם משנפלה והפרש שוב הדהיר את סוסו ונעלם בעננת־אבק, נענתה לה כבת־קול צעקה נוראה וממושכת, שנבלעו בה צווחות־תמיהה וצריחות־בהלה, סומפונית־אֵימים מסוכסכת, שהקיפה את כל העיר מקצה עד קצה, והקימה כהרף עין את כל יושביה, שהתחילו כולם, אנשים, נשים וטף, רצים ריצה של מרודפי־זועה ושגעון. כשעה קטנה היו הבריות כמתרוצצות במעגל, כעקרבים בתוך עיגול־אש, קופצים לבתיהם שלהם ושאינם שלהם, תופסים מכל הבא ביד, אינם מבחינים בין כלי־גולה ובין שאינם כלי־גולה, קוראים בקולות מחרישי־אזנים שמות ילדיהם, בין הילדים סמוכים ובין אינם סמוכים להם, עד שצמחו, כרגיל בכל מהומה, ראשי־מדברים, מבוהלים ומבהילים גם הם, אך קולם גובר על שאר הקולות, והם כמצווים ומפקדים, וכל הקהל רצים אחריהם, כעדת צאן חרדות אל מעבר לעיר.

כאי של שלוה בתוך סער־הים היתה החבורה שלנו – אמנם, בעיבורה של העיר נזכר הדוד סאלו, שהניח את ארנק־הכסף מתחת לכר, אבל הוא חזר בשוֹפי לעיירה, וכשחתר לעצמו את הדרך בין ההמונים המתרוצצים, נראה כאחד שפוי בעדת־מטורפים. השלווה היא שעמדה לנו, שראינו עיר ובהלות – הרי אותה אֵם הדוחקת את ילדה הקטן לתוך ציפת־כר, הילד מתפתל וצועק, והאם דוחקתו ומיללת: יהודים, מי יראה את הילד שלי, הבן היחיד שלי; הרי אותו זקן, הנושא בידו דלי מלא גרוטאות, כל כמה פסיעות הוא מעמידו ונושם בכבדות, ושוב נוטלו ומטלטלו; הרי אותו סוחר האוחז מוט גדול בידו, והוא טורח לשמוט בו את נשר־אוסטריה, הקבוע מעל פתח חנותו, חנות־הטבק, וקצין הדוהר על סוסו גוער בו: אני יורה אותך ככלב.

אולם ככל שאנו מתערבים יותר בתוך האוכלוסיה הבורחת, אנו נגרפים יותר בריגשתה, הם עולים על הכביש ורצים, גם אנו כמותם; נשמע קולם של ראשי־המדברים: אין סכנה ככביש, והכל עולים לשדות ורצים במשעולים, אף אנו כמותם; נשמע קולם של ראשי־המדברים: אין סכנה כמשעולים; והכל רצים על השלף ובין הקוצים, ואנו כמותם; הכל חוזרים למשעולים ומן המשעולים לכביש, ואף אנו כמותם. אולם עתה הכביש באמת בחזקת־סכנה, לא מאימת צבאות האויב, שנראה לנו, כי הנה־הנה הוא נושך עקבנו, אלא מאימת צבאותינו, שבהלת נסיגתם גדולה מבהלת בריחתנו – כלהקות־שדים משתוללים כלי־רכב, פרשים, רגלים, ומה להם זקנים ומה להם טף, הממלאים מלוא־רחבו של הכביש. קשה מכל היא בריחת קרונות־הצלב־האדום, שאחד מהם נתקל בעמוד הטלגראף, סוסיו נשמטו, והוא נשאר מהופך ומרוסק וחוסם את הדרך. בריחת הצבא היא שחצתה את האוכלוסיה הנמלטת, שנפלגה לכמה דרכים; תחילה עוד נשמרה הקירבה כדי טביעת־עין, אולם אחר־כך המרחק גדל והלך. החבורה שלנו עלתה על משעול, ולא יצאה שעה גדולה וראינו, שהשלולית הקטנה שבינינו ובין הכביש מתרחבה והולכת, והרי היא כנחל־מים שאין לעבור בו ברגל, וכך הפלגנו יותר ויותר משאר פליטי־העיירה, עד שנעלמו מעינינו וראינו עצמנו סיעה בודדת בלב־השדות. כבר ירדו דמדומים ואדם אין, שיאמר לנו הדרך נלך, והלכנו במשעול, שהיה מתגלה ומתעלם בעשבים, עד שהגענו למיפנה־שבילים, וראינו יד־עץ דבוקה באילן ורשום בה: לבוּבה. נטינו לאותו שביל והלכנו בו לתוך הלילה ובתוכו. פעמים עברו על פנינו בעגלות אכרים, ושאלנום בעניני הדרך וארכה, אולם מתשובותיהם, שסתרו אחת את חברתה, למדנו, כי הם מכת־המוסקלופילים, והם נוסעים לעיירות הכבושות בידי האויב, לשדוד את בתי־היהודים, וראוי שלא נשאלם כי הם עלולים להטעותנו במזיד, שנפול בידי הקוזאקים. ובאמת, האויב קרוב ביותר – בחצי מעגלו של האופק שמאחורינו נראו, ברווחים מועטים, כמיני משואות גדולות, מראות להבה, שריפת עיירות־ישראל שמסביב.

עגומים עד דכדודה של הנפש, נפתענו ביותר, כששמענו מתוך החשכה טירטור־אופנים וקול־זמרה המסתלסל והולך, זמירות של שבת. נעצרנו וחיכינו בפעימת־לב וקוצר־רוח, עד שהגיעתנו העגלה ושמענו, כי הנוסע בה הוא איש־גלינא, והוא חוזר עתה מלבוב לביתו, כולו שמחה. לא ידענו לשמחה מה זו עושה, עד שאמר לנו: אני, ברוך השם, סוּבּ. תיבת סוּבּ פירושה מתחת, ולעניננו עתה הוא קיצור סובארביטרירט והוראתו מי שועדת הביקורת של הצבא פסלתו. קשה היה עלינו להשמיעו, מה עלתה לעירו, שאנו בורחים ממנה עתה, ולומר לו כי נוח לו שיחזור, כי בוודאי גם בני ביתו ברחו, אך הוא שמחתו העבירתו על דעתו, ביטל דברינו בלשון: דרכם של יהודים מגזמים. שאלנו אותו: שמא יש לך דבר־מאכל ומשקה, השיב: יש לי בקבוק־קוניאק וסל ענבים, שאני מובילם לשמחה, שנעשה השבת בביתי. אמרנו: אפשר אתה נותן לנו מה ונחיה נפש הילדים. תלש בחשכה אשכול מועט, שלא היה בו אלא כדי ענב אחד לכל ילד, ואמר לגוי: נסע. חזרנו לדברי־שידול־ותוכחה, כי הוא הולך ישר לתוך האש, אך הוא, כשם שביטל אותנו תחילה בדברי־לגלוגים, ביטלם עתה בדברי גידופים, שנשמעה הצלפת שוט וטרטור העגלה שנעלמה מאחורינו.

ושוב הלכנו לתוך הלילה, ואף שידענו, כי דרכנו נכונה לפנינו, גבר עלינו פחד כפול. הקטנים גדול היה עליהם פחד היערות האפלים שמימיננו ושמאלנו – מגודלים בסביבת יערות, היינו מורגלים לשוטט בעבי סבכיהם, וידענו, כי כל המעשיות בשדים המהלכים בהם ורובי המעשיות בארכי־ליסטים האורבים בהם, הם דברי־הבאי, אבל עתה, בחשכת הלילה, עמדו לפנינו חיים וקיימים כל אותם יצירי־בוהו, שהיו מאַכלסים את הסיפורים, שקראנו וששמענו. כמה גירשתי מתוך הרהורי זכר המעשיות, שהייתי קונה בילדותי מידי מדפיסם ר' שמואל שור, ונקרא על שום פיאותיו שמואל לעקעלי, ולא נתגרשו – הנה־הנה יתגלה לפנינו, בלב־היער, אותו בית־השודדים, שבקרקע־רצפתו קבור, במחצית־גופו וברוב זקנו, צדיק אחד על שהוא מסרב לגלות לאותם הליסטים איזה שם מפורש; כמה גירשתי מתוך הרהורי את זכר הסיפורים, ששמעתי מפי אמי חורגתי, ולא נתגרשו – הנה־הנה יתגלה לפנינו אותו פלאי, שישב ביער־כפר־מולדתה, ודמיונו כבעל אחוזה נשוא־פנים וצלינדר לראשו, והוא יוצא בערב ומשוטט וממתיק דברים עם עוברי דרכים, כשהם נלוים לו, הוא מוליכם סחור סחור, עד שדעתם מתבלעת עליהם, ולמחרת נראים עקבי רגל־עגל כשיורי־מעגלו. הגדולים גדול היה עליהם פחד הלהבה, שנגלתה עתה באופק לפנינו, והיא גדולה מכל הלהבות, שנראו מאחורינו. ודאי היה לנו, כי סטינו מן הדרך ולפנינו עיר, שנכבשה בידי האויב ושלח בה אש, כדרכו, ונמצא שאין אנו הולכים למקום־מפלט, אלא למקום־סכנה. ולא די הפחד הכפול, נוסף לו אח גדול מהם – הגענו למיפנה־דרך, עמד דודנו חצי־דוקטור, והוא גבוה משכמו ומעלה מכל החבורה, על גבי דודנו סאלו, לקרוא, לאור גפרורים, מעל עמודי־הכתובת ויד־העץ, מה היא הדרך העולה לבובה. כל גפרור שניצת, הרוח היתה מכבתו, ועד שהדוד הספיק לקרוא שתי כתבות, האחת: בילקא קרוליבסקא, ואחת: בילקא שליאכיצקא, כלו כל הגפרורים. ישבנו על פרשת־דרכים, ולא ידענו מה נעשה – הבינונו כי בילקא הוא שם כפר, הנפלג לשני ישובים, ששני השבילים הנפרדים מוליכים אליהם, האחד נקרא על שם המלכות, והאחר נקרא על שם האצילים, אך לא הבינונו, אם הם רחוקים או קרובים, וביחוד אם הם מרחיקים או מקרבים אותנו ללבוב, ולא היה בידנו להכריע, שכן אותה הלהבה שפחדה עלינו, היא כממצעת את שני השבילים. יפה היתה אותה ישיבה למנוחת־גופנו, אך לא היתה יפה למנוחת־נפשנו, שהיתה נרגשת מרוב פחדים בה, עד שנשמע קולה של שפחתנו האניה: ככר גדולה כירח במילואו. היא ישבה ומישמשה סביבה והרגישה צלב, ולרגליו ככר לחם גדולה. אם הככר עצמה שימחתנו למדי, הרי מה שלמדנו מתוכה שימחנו ביותר – הישוב קרוב בהרבה מן הלהבה. עמדנו על רגלינו, ושוב נגררנו לתוך האפלה, וכבר נשמע לנו טרטור עמום של טחנת־מים, והנה עולה כנגדנו הד בלול של שיחה בקולי קולות וההברות, שהרוח ממלטן אלינו, אינן מצטרפות לחיתוך דיבור הידוע לנו. הקול מוסיף והולך, וזרות־צליליו מוסיפה והולכת, ונלוית להם שעטת־סוסים, שהיא קצובה, כשעטת רוכבים מאומנים. פתאום נתחוור לנו בוודאות איומה, כי נלכדנו בפח – ודאי פאַטרוֹל של האויב הוא. עמדנו לצדי־השביל ועצרנו נשימתנו, שמא לא ירגישו בנו הרוכבים, אף שלא ידענו מה נעשה, כשנצא מלפניהם בשלום, אם הסביבה כבושה בידי האויב. ככל שהרוכבים התקרבו יותר, הבחנו גם יותר, שלשון־דיבורם אינה לשון־הרוסים, אלא לשון משונה, ששטפה נמהר, עד שהיה ספק בעינינו, אם היא לשון בכלל. מתוך שעצרו את סוסיהם הצונפים, ברור היה לנו, כי כבר הרגישו במציאותנו, וכאשר אבדנו אבדנו. אבל מה נרגענו, כשהללו קראו בקול גדול ובגרמנית: מי שם, ומתוך שיחה קצרה נתברר לנו, כי ז’נדרמים שלנו הם, ודיברו ביניהם לשון־עמם, לשון־ההונגרים, והלהבה שלפנינו היא תאורת־הרחובות של לבוב, הנראית למרחוק. הז’נדרמים פקדו עלינו, כי נלך אחריהם לכפר הסמוך, שנעצר בו עד בוקר, והלכנו אחריהם, עייפים אך שמחים. המולת־הטחנה, שעמדה בסמוך לגשר, היתה לנו כנגינה נפלאה, וכשנכנסנו לבית־המזיגה, שמוזגו, יהודי עבדקן, הקביל אותנו בפיהוק ובעינים לאות, וישבנו אל השולחנות, שרויים בנים־לא־נים, כשעיננו אחת עצומה ועיננו אחת פקוחה ומבטת בקירות השוממים, שבלטה מעליהם תמונת הקיסר, ואלפי זבובים כדבוקים בה, אך היה בנו רגש של מי שנתקיים בו: ומאפלה לאור גדול.

וכשהפציע, באמת, אור גדול, הוא אור־השחר, נשמטו הדודים עם המוזג לבקש גוי, שיוליכנו בעגלתו ללבוב. חיכינו שעה גדולה, שכן אימת־האויב כבר היתה על הכפר, ובדוחק נמצא אכר, שהתרצה לנו, מתוך שהמוזג שידלו בדברים, עד שנענה לנו, ממש כר' לייב בסאסוב: אם אתם מרויחים לי סוס, אני נוסע. אותו אכר חצרו היתה כשל אחוזה, חצר מרווחה ונאה, וגינוניו כשל אחד מנמושות־השליאכטה. עוד אנו יושבים בחצר, והרי כמה חיילים יהודים נדחקים לתוכה ושואלים, היכן הם הפליטים, ובין החיילים מיודענו מר סוכודולר, שהיה בפלוגת הלאנדשטורם של בני עירנו. שאלנו אותו, אם ראה את אבינו, פתח וסיפר הרפתקאותיהם, למן הנסיגה ממשמרות־הגבול, שהיו ממונים עליהם, עד הקרב הגדול, שהתחולל לפני יומים ליד קראסנה, שהיא תחנת־האמצע בין עירנו ובין לבוב. סיפר: לא קרב היה זה, אלא שחיטה, אדם כנגד אדם, כידון כנגד כידון; עד שאין אתה מסוגל להבחין, מי לנו ומי לצרינו; ולא דיה אנדרולומוסיה של הקרב באה הבריחה ומוסיפה עליה, זה בורח בכה וזה בורח בכה ואין איש יודע, אם חברו נמלט, או נשאר מוטל בשדה. ראה פנינו נפולים, אמר: אבל ודאי, כשם שאני ברחתי בדרך אחד, ברח אביכם בדרך אחר, וכל דרכי־הבריחה מוליכות ללבוב. נטל תרמילו והוציא ככר לחם גדולה ואמר: ילדים, דורון אחר אין לי להניח בידכם, הרי לכם ככר קומיס, ותערב לכם. קודם שהלך, רמז לדודנו ואמר לו מה בלחישה, וכשהלך קראַני דודנו לפינת־החומה שבחצר, ואמר לי כדברים אלה: דע, כי מר סוכודולר סיפר, שכובע־הלאנדשטורם של אביך נמצא מושלך בשדה, והוא סימן רע, שאיני רוצה להגותו בשפתי. רמז בעיניו כלפי אמי־חורגתי והוסיף: והם אינם צריכים לדעת כלום; כיעכע כמי שחונק דמעה בגרונו, וסיים: ועכשיו אתה הכל. לא שאלתיו דבר וגמרתי בנפשי, שאני עושה לי כביכול לב של אריה, והרגשתי בממש, כי מעכשיו אני, נער פחות מבר־מצוה, הריני הכל – אב, האפוטרופוס, פטרון, ושעלי לכלכל דרכי באופן, שלא ירגישו, על־שום־מה אני מרגיש עצמי כך.

אך ישבנו בעגלה הגדולה, שנרתמה לשני סוסים גדולים, וסוס שלישי, צעיר ונאה, מהלך על ידם, והתחלנו בתוך הערפל הנמוג של הבוקר, להפליג בשדות, ניתן לי בראשונה לקיים תפקידי – סביבנו נראה עשן־להבות, אלו העיירות והכפרים, שחיל־האויבים העלם באש, והדי־יריות תותחים מתגלגלים והולכים, והאכר מטה אזנו, ואומר: אדונים, חוששני שראוי לי, שאחזיר סוסי ואשוב לכפרי שאיני יכול להניח ביתי בלא בעלים. היו הגדולים שבעגלה משדלים בנו: שירו ילדים, שירו ולא ישמע הגוי הדי־תותחים. נשמענו להם ושרנו שירי ילדותנו החביבים, ואני כמנצח על המקהלה הקטנה – תעלומה כבדה בלבי ואני מחריש יגונה, ונותן קולי בשיר, ומעורר את אחי לתת קולם בשיר, שהרי אני עתה הכל. שרנו, מלוא גרוננו שרנו, במסירת־נפש שרנו, ויותר מכולנו שר הבחור הצהבהב והנערה שרופת־הלחי, שנטפלו אלינו בדרך, ונהגנו בהם כבבני־ביתנו, ובאשר הלכנו הולכנום. ואם כי קולנו לא החריש קול התותחים, הרי הבריח מעט פחדנו, וגם האכר דבקה בו שמחתנו וכשהפסקנו, עייפים מרוב התאמצות, פתח גם הוא בשיר: במלחמה יפה כל כך, / עת פרש מסוס יושלך. משפגה צינת־הבוקר ובאה חמימות מרגעת תחתיה, ונראה הפארק הגדול במבואה של לבוב, שמט האכר את כובעו וקרא: שלום בארטוש, מה תאמר לסוס שלי, כמה נאה הוא. הבטנו סביבנו ולא ראינו אדם חי והבינונו, כי אין זאת אלא הוא מדבר אל הפסל, העומד בקצה הפארק, וצופה פני הכביש, הוא פסלו של בארטוש גלובאצקי, שבחייו עמד בראש אכרים מורדים בצבא־קושצ’יושקו, ועתה הוא עומד פה, חצוב באבן מצהיבה, כבד־בשר, רחב־גרם, ומחזיק טובה לעצמו. רק כשבאנו בעיבורה של לבוב, והאכר עצר את עגלתו לפני מיגרש גדול וגדור, שרחשה בו המולה גדולה, ירדנו לסופה של האינטימיות שבינו ובין פסלו של אותו אכר, שמרד במשעבדי עמו – הוא נכנס למיגרש ולא יצאו רגעים מרובים וחזר עם בחור צעיר וחסון, הלבוש מדי לגיונר פולני, מחייך כנגדנו ואומר: בני הוא. התיר את הסוס הצעיר ואמר לבנו: בו אתה יכול לרכוב עד קיוב; ובנו, מרוב רגשו בו, טופח על הסוס, וחוזר כמה פעמים על האימרה: וגם ארכב בו, אבא. מאותה שעה עד השעה שלאחריה, שבה נפרדנו מעם האכר, בתוך המולת הרחוב, בלבוב, נתעלה בעינינו, ודודנו סאלו אמר לו: לא כשאר האבות אתה, שהללו שלחו את בניהם בעל־כורחם, ואתה שלחת בנך מרצונך.

כשעמדנו ברחוב שכינויו: די ברייטע גאַס, שפירושו: הרחוב הרחב, אך הרשות קוראת לו, חלקו קאז’ימיז’ובסקה וחלקו גרודצקה; ואנו צפופים על המדרכה וצרורותינו לרגלינו, נקהלו עלינו רוב בני־אדם והמטירו עלינו רוב שאלות, שהתנצחו בהם סקרנות קרובה וחרדה רחוקה, וכבר עייפנו מן השאלות האלה, שהיו דומות זו לזו כנטפי מים, וממילא מן התשובות שהיו כמותן, ושמחנו בראותנו גאולתנו קרובה – הנה אנו נכנסים לבית־המלון הגדול שמעל שערו מצויר דוב־זהב כשיעורו, וששכרנו בו דירה; הנה נשב, נשכב, וננוח מן הטילטול והמהומה. אבל אך נכנסנו בפרוזדור, שהישרה עלינו צינה עריבה, נגלה עלינו יהודי עבדקן, והוא נותן שתי ידיו על מגבעת־הסאמיט שלו, כאדם הכובש ראשו בידיו מרוב צער ויאוש: אוי ואבוי, להיכן נתגלגלתם, ולחש מה באזנו של דודנו, והוא מצווה עלינו בקול בהול כנכווה באש: נלך מזה; וכשדודנו האחר תמה: כבר שילמת דמי־כף, הוא מרים קולו כצועק: אדם שומע, כי זה בית שכזה, וחס על דמי־הכף. אנו, הקטנים, רק לימים נודע לנו, מה פירוש התיבה: שכזה – זה היה, בפשטות, בית־בושת, שאמרו עליו, למה הוא סמוך לבית־הסוהר הגדול, הנקרא בריגיטקיס, שהדרך ביניהם לא תהא ארוכה ביותר. אבל באותו יום לא יכולנו שלא לרגוז לדודנו, כי הוא מוציא אותנו מבית אביר כזה, שהכתובת מעליו והדוב הגדול מבהיקים בזהבם, והוא מעבירנו לסימטה קטנה ורחוקה, ברחוב זבורוב, ודוחקנו לתוך חדר דל, שמיעוט אוירו מתחרה במיעוט אורו. קשים היו פה הלילות, שהיינו שכובים, י"ז נפשות, על גבי שתי מיטות, שלא היו בהן מצעים, וקפיציהם עשו בנו רושם, אבל כמיני פיצויים על כך – הרחוב היו בו מעירובה של דממת־כפר והמולת־כרך; מקצה מזה היה מיגרש גדול ושומם, הסמוך לבית יתומות בהנהגת נזירות מחרישות, שהוסיף דממה על דממתו; מקצה מזה היה פתוח כלפי הרחוב הסואן, מרכז־תחבורה שבין עיר־הבירה ופרבריה ועיירות־סביבתה וכפריה, ושקשקת טחנת־הקמחים הנודעת של מר אכסלבראַד מוסיפה המולה על המולתו.

ימים ראשונים אין לך תענוג כתענוג של בן־כפר, שבא לכרך, והוא עומד במבואו ורואה שפעת־אדם מרובת־פנים והיא נוהרת ונוהרת, ואין בהם שהוא מכירם וכולם חידוש גמור; ימים שלאחריהם כבר מילא החידוש נפשו שובעו, וכמיהה עזה כוססתו: מי יתן, בין האוּכלוס הרב הזה, אחד מכר ומודע, שאני יודע שמו ופרצופו והליכותיו מכבר הימים, או, למצער, מתמול שלשום. אבל הנה הוא עומד שעות רצופות וצופה שעות רצופות ואין חפצו מתקיים – פעמים הרבה דומה כי ההוא או ההיא, הנראים מרחוק, נישאים בגל ההמונים הנוהר כנגדו, הם פלוני ופלונית, אך משניגלו מקרוב, והנה כמותם כשאר הפרצופות – זרים מכל זר. ולפי שאני אותו בן־כפר שבא לכרך, התנחמתי בלבי ואמרתי: מי יתנני מפליגים למרכזו של הכרך, על רחובותיו הגדולים המפוארים, שלא ראינום אלא בחטיפה ממרומי עגלתו של האכר ובניניהם היו כהיכלות בעינינו, ודאי שצבא־החליפות היה מפיג את הכמיהה וכאבה. אבל מה לי תנחוּמי, אם תקפה עלינו התראת־הגדולים, שלא נצא מתחומו של הרחוב המועט, גזירה שמא יתגלה פתאום כאותו רוכב, שנגלה בשוק של גלינא, וכל הכרך ננער למנוסה מבוהלת, ואנו כעצמות שנפזרו, וליקוטן קשה. ראינו, שבני־הכרך אינם נוהגים כך, וילדיהם משוטטים אילך ואילך, אבל אינם דומים בני־בית, היודעים פינותיו כאורחים שאינם יודעים פינותיו, כנחמה־פורתא היה לי אותו הידיד־שעל־רגל־אחת, שנזדמן לי בפרוזדורו של בית־המרזח שבקצה³ הרחוב, שישבנו בו ביום בואנו וחיכינו עד שנשכרה הדירה. לפי ששמע, כי פליטים אנו, שכבר ראינו האויב ומעשיו, השׂתער עלי במבול שאלות מתחומה של האיסטרטגיה, כגון אם הקוזאקים יש להם בומראנגים, אם הצ’רקסים יש להם סקאַלפים, אם אלה ואלה משליכי לאסו ושותים יינם מגולגלות־האויבים, וכדומה. ראיתי בחוש, שתשובותי, כי החיילים הרוסים הם במלבושם וזיוּנם כחילות שאר־אירופה, היו לו למפח־נפש, והתקשה למחוק מדמיונו את דיוקנם של אויבי המונרכיה, שנצטיירו לו כאותם גיבורי־כוח, בנוסח ז’אק טכסאס והאינדיאנים שהיה, כנראה, שטוף בקריאת סיפורי הרפתקאותיהם. כמה ימים היינו מזדמנים בשעת בוקר, ומגלגלים בדברים, אולם בוקר אחד באתי בפינת הרחוב, בשעה היעודה, ולא מצאתיו, עשיתי לי לב והתדפקתי בהיסוס על דירת־ביתו והוגד לי כי נסע לפגרת־הקיץ לכפר. קשה היתה עלי הסתירה – אותה שעה עצמה אני אסוּר ביציאה לרחוב הקרוב, והוא מותר ביציאה לכפר רחוק, אבל כבר אמר דודנו, שלא סילק מעלינו עינו המשגחת: אינו דומה כלב שלקה, לכלב שלא טעם טעם מקל.

משניטל הידיד־שעל־רגל־אחת, גברה התפילה לפרצופו של מודע ומכר, ואלוהי־הרחמים הטה לה אזנו בחסדו כי רב – אנו יושבים על שפת המיטות, שהיו גם מישכב וגם שולחן ואוכלים ארוחתנו, כשכל אחד תוקע כף־בדיל לתוך הקדירה הגדולה והמהבּילה ואוכלים ארוחתנו, העומדת על הרצפה, והנה נגלה בפתח אבינו, שהופיע בכובד־מדיו ותחמושתו. מרוב רגשנו בנו, היינו כאילמים, ואף הוא לא אמר כלום, העמיד את הרובה בפינה, ישב על המיטה, נתן ידיו על ברכיו, והביט כמה פעמים סביבו – הקירות החשופים ושתי המיטות, הממלאות רוב חלל החדר והצרורות שבפינותיו, דים בהצצה אחת, אבל אבינו היה כאותו שאינו מאמין בסקירתו הראשונה, לפי שאינו רוצה להאמין במראה־עיניו, שעל כן חזר והביט, ניענע ראשו ואמר: משמע, כך הוא. החריש כדי רגע, והוסיף: ועתה ספרו. אפשר הבין מה שסיפרנו לו, שלא החסרנו כל קטנה, ואפשר לא הבין מה שסיפרנו לו, שסיפורנו היה באופן, שכולנו היינו שותפים בו במעורבב. אולם כשסיימנו ואמרנו: ועכשיו ספר אתה, ניענע ידו ואמר: במלחמה כבמלחמה, והחיילים מחויבים בה; הראה עלינו, הקטנים, ושאל, כדרך תמיהה: ואלה הצאן מה חטאו. דודנו ואני, שנגולה מעלינו אבן־תעלומה, סיפרנו לו ענין כובע־הלאַנדשטוּרם, כפי שסיפרו לנו מר סוּכוֹדוֹלר. היו הכל תמהים, ששמעו אותו ענין בראשונה, ואבינו צוחק, שומט כובעו והופכו על פניו ואומר: קראו. ראינו, שרשומה בו בכתב אוקראיני תיבה: אוֹרישצ’ין. הוא שם־שכננו, שהיה בכפרנו כמופת ההגינות והחריצות – במיטב־שנותיו נתאלמן מאשתו ולא נשא אחרת תחתיה, גידל את בניו ברוב מסירות, ששלחם לגימנסיות ולאוניברסיטאות, שהיה אומר: עמנו, עם־אכרים, וצריך אינטליגנציה. לפי שהכנסתו, כשומר־פסי הרכבת, מועטה היתה, הדיר עצמו מכל מנוחה והנאה, וכל שעה שהוא פנוי ממלאכתו וכל שעה שבניו פנויים מלימודם, ידיהם מלאות עבודה מחושך ועד חושך. כל רצועת־קרקע באדמת־ההפקר משני צדי פסי הרכבת חרשה תלמים תלמים וזרעה מיני תבואה ובוּלבוּסים, או עשׂאַה ערוגות־גינה, וגָרנו ואַמבּרו כשל אכר המעסיק כמה פועלים שכירים. אף בניו, שהיו נאים למראה ונעימים בהליכות, היו חביבים עלינו כמותו. ועתה שמענו מפי אבינו, כי אחד מהם בפלוגתו ונתכפלה ביניהם ידידותם, ששורשה בימי ילדותם, וכאות־ידידות החליפו כובעיהם, ובשעת הבריחה, אחרי קרב הכידונים, נשמט הכובע מעל ראשו של אורישצ’ין, וכשנמצא וראו, כי רשום בו שם אבינו, סברו מה שסברו. אמר אבינו: יפה עשיתם, ששמרתם הדבר הבדוי בלבכם, ומנעתם מכל המשפחה עגמת־נפש; ובפנותו אלי אמר: ואתה, שכבר הרגשת עצמך יתום עגול, לבי לבי עליך. עמד על רגליו ואמר: יקירי, חייל הוא חייל, כבר הגיעה שעתי שאלך. שוב הביט כמה פעמים סביבו, לראות את מדורנו, חבש כובעו, הוריד את מצחיתו, שתאפיל על עיניו ולא נראה, שלא עצר דמעתו. עשינו עצמנו לא רואים והוא הצהיל בכוונה את קולו, ואמר לנו דברים טובים ובדוּחים, שלא פסקה חוּכה מפינו כל אותה דרך, המוליכה מדירתנו לבית הנתיבות פודזאמצ’ה. רק כשכבר ניתקה הרכבת ועמדנו ברחבה, והבטנו אחרי כובע־הלאנדשטוּרם המתנפנף מחלון־הקרון אלינו, והוא קטן והולך עד שנעלם, ננער בנו, מלוא־עוזו וחודו, צער הפרידה, אף כי לא שיערנו, כי היא פרידה לימים, לירחים, לשנים.

כשחזרנו, כאילו לא הכרנו את סביבינו – הכרך, השקט עד עתה במכונו, כאילו התחיל זע. בני הכפרים הסמוכים וקצות הפרברים סיפרו מישמע אזנם, אלה הדי תותחים שתחילה היו עמומים ועתה הם עזים והולכים, ובאוירו של הכרך התחילו רוחשים זעזועי־ראשית של רוּגזת עצבים ובהלה. כבר שכבנו עייפים, אבל לא נתנו עוד שינה לעינינו, ובאפלולית פרחה הפלוגתה בין הדודים, אם אנו נוהגים, כרוב תושבי הבירה, ונשארים בה, או נוהגים, כמיעוטה, ונוסעים מערבה, והכף מכרעת לצד הנסיעה, והנה ניצבה בפתח בעלת הבית ואמרה: מחר יתמו שמונת הימים, ששכרתם את החדר, וכמדובר, הזכות בידי להאריך או שלא להאריך מועד השכירות, ותסלחו לי מאד שלא אאריכו – כל העיר כולה אומרים, כי, בין היום למחר, נכנסים הקוזאקים לעירנו, ואני מתיראה מאד, שהם נפרעים ממני, על שעשיתי דירתי בית־מנוס לאנשים שברחו מפניהם. כבר היינו מנוסים במידתם של בני־אדם, שלא היו מנוסים בצער וטילטול כמונו ויותר משתמהנו לאטימותה, תמהנו לתמימותה, ודודנו אחד אמר לה בנחת: מחר בבוקר, אנו עוקרים ממילא לוינא; ודודנו אחר הוסיף גם הוא בנחת: ומחרתים גם את עוקרת כמונו. אולם טעות היתה בידי דודנו אחד ובידי דודנו אחר – למחרת, כשעמסנו על גבינו את צרורותינו, ויצאנו מאותו חדר שהנחנו בו את המיטות, מתנה לבעלת־הבית החיישנית, והעמדנו עצמנו טור ארוך בתחנת־החשמלית, כדי ליסע לבית־הנתיבות, ראינו הכל נסערים ונרגשים, ושמענו, כי לא תצא שעה, והעיר כבושה בידי האויב, שמשמרותיו כבר עומדים באגפיה. העמידה ליד תחנת־החשמלית היתה לשווא, כי אותה שעה כל כלי־מסע ורכב היו טרודים, להוציא מן הבירה את אחרוני־פקידי השלטונות וארכיאותיהם וכבר שמענו, שבתי־הנתיבות כעיר נצורה, שעל־כן הלכנו ברגל לרובע היהודים ובאנו לבית מחוּתננו ר' ברל סטאניסלָבצ’יקר, חזן בית הכנסת דחוץ־לעיר, ומצאנו אותו כבית־מועצות – הם כבר ידעו, כי העיר הסגירה את עצמה, בתנאים של כבוד, ושלחו את שני חתניהם, בני עירנו, שנשאו לנשים את שתי בנותיו התאומות של החזן, שישוטטו ברחוב ויביאו חדשותיו. ואמנם, מדי פעם בפעם, היה נגלה אחד משני האברכים, שהיו מהדרים בלבושם, לבוש־יראים, ומסלסלים בזקניהם, העשויים יפה יפה, ובפיאותיהם המתולתלות וכשהוא נושף מהליכתו הבהולה היה כמנער מלוא חפנים שמועות וחוזר לרחוב. האחד בא ומספר, שכבר ראה בעיניו שני החיילים הרוסים, העומדים ברוביהם המכודנים מתחת גשר־הרכבת ברחוב זאמארסטינוב, הנקרא כן על שום שנמצא על קרקע אחוזתו של מר זומרשטיין, האחר בא ומספר, שכבר ראה בעיניו את הכרוז של מפקד־העיר מטעם חיל־הכובשים, מר שרמטיב, הפונה לאוכלוסי העיר בבקשה, שישמרו על השקט ויישמעו לכל פקודותיו. באחרונה באו שני הגיסים כאחד והם עייפים מריצה, הטילו עצמם לתוך הכסאות וסיפורם אימה ונחמה משמשים בו בערבוב – שפעת חילות־האויב משתפכה טורי־טורים בבירה, ומכסה רחובותיה; המוני התושבים שהיו תחילה עומדים, חוששים ומהססים בשערי הבתים, יצאו גם הם לרחובות, ואין מאמינים למראה עיניהם ושואלים, האם אלה הם הקוזאקים, שדרכם, למן הגבול ועד למבואי הבירה היא כנתיב־יסורים של ערים שרופות ושדודות והרג אדם רב. למרבה־התמיהה הם רואים, כי שוטרי הבירה נשארו על משמרותיהם וראש העיר, מר רוטובסקי, פירסם כרוז, שלשונו כשל כרוזו של המפקד שרמטיב. לא כדעתם של האברכים שאמרו: אין פרץ ואין צוָחה, היתה דעת חותנם וחותנתם, שהוא רמז עלינו, ואמר: שאלו נא אותם, שראו בעיניהם, מי הם הצדיקים האלה, שעירנו נמסרה בידם, ומה הם מסוגלים לעשות בה; והיא סייעה בידו ואמרה: כוונה היא להם שהם מרגיעים אותנו, ששוב לא נהא זהירים, ופתע פתאום יתנפלו, לשדוד אותנו עד הכותונת האחרונה. עיקר דאגתה היה, מה יהיה על תכשיטיה ותכשיטי־בנותיה, וכל דרך להצפינם לא נראתה לה, עד שעמדה והטילתם בתוך האפר שבתנור, ולשוא טרחנו להוכיחה, כי בעירנו היתה ראשית־מעשי־השוד של האויב, שהיו מחטטים בפיות־התנורים. שני האברכים, משנחוּ מעט, חזרו לעיר, לבקש דירה בשבילנו, אולם לא יצאו חמשה רגעים והריהם חוזרים וצרור חדשות בפיהם – נגלה המרצע, שהיה מוצנע בשק. האויב כבר מינה גוּבּרנאטור על המדינה הכבושה, הוא הנסיך בוברינסקי, והוא פנה בכרוז, שבו הוא מבקש לקנות לב אוכלוסי־הפולנים, ומבטיח להם הרים וגבעות, ישועה קטנה לאלתר וישועה גדולה לעתיד־לבוא; וכסיוע לדבריו, צורף כרוז של עסקני־פולנים מחוגם של האנדקים, כלומר חברי מפלגת הדימוקרטיה הלאומית הפולנית, בעלי סלובו פולסקיה. נתזי־רוגזה יצאו מפי האברכים, וביותר כעסו לו למר גראבּסקי: צא וראה, מצח נחושה, רק לפני שבוע ימים היה חתום על כרוז לטובת קיסר פראנץ יוסף, והיום הוא כבר חתום על כרוז לטובת הצאר ניקולאי. חותנם משכך רוגזם ואומר: הוא מקיים בחינת שועל בזמנו סגוד לו, ואילו הם חמתם מתגברת והם צווחים ממש: מה הישועה הצפויה לה לעירנו מידי האויב בעינינו, כבר ראינו – פאר רחובותיה, רחוב קארל לוּדויג שלנו, מכוסה כולו גללי־סוסי־הקוזאקים, וכל דירה פנויה, שבעליה נמלטו, מושיבים בה קצינים, וקודם כל באים משמשיהם, נכנסים ברוב המולה לטרקלינאות, פוערים פיותיהם בתמהונם, ואחר־כך עומדים באמצעם, ומרוב תענוג הם תוקעים תקיעה של מטה. החותנת, שלא נראה לה דיבור זה, הפסיקה ושאלה: ומה בענין הדירה בשביל קרובינו? השיבו: אין רעה שאין בה טובה.

מדבריהם שמענו, כי רחוב־השמש, שכולו רחוב יהודים, עומד בו בית מהודר, והוא היחיד בו הבנוי ביטון, ובעליו נמלט לוינה, והניח דירתו המרווחה בידי המבשלת ולפי שהיא חוששת, שמא ייכנסו בה קציני האויב ומשמשיהם, הריהי מוכנה להושיב בה דיירי־ארעי כמותנו. עד־מהרה עמדנו, על צרורותינו, באותה הדירה, והמבשלת עיניה דמעות־פחד ודמעות־שמחה, ולשונה כשטף המתגבר: אוי, אדוני השאירני גלמודה כאבן, גלמודה לחלוטין. לא יצא חצי שעה וידענו, כי זה כמה וכמה שנים, שהשכירה עצמה מבשלת בביתו של בעל הבית הזה, סוחר אריגים מפורסם, שאשתו בגדה בו והלכה אחרי גוי, נשיא־המשטרה שבעיר, ושני בניו התנדבו ללגיונרים הפולנים, ועתה היא נשארה כאצבע בודדת, בדירה הזאת, שהיא לא דירה אלא יער, וודאי יכניסו אליה קוזאקים, והם יפרעו ממנה גם על עוון הסוחר שלא האמין בהם וברח, גם על עוון בניו, שהתנדבו לגדודיו של פילסודסקי, שאין כמותם שונאי הצאַר. תחילה סירבה ליטול שכר־דירה, אולם באחרונה, שהסברנו לה, שאינה חייבת להיות שומרת־חנם, אמרה: באמת, באמת, הרי גם אני צריכה לאכול וצר לי למכור את החסידה. אֵילו ימים היתה חוזרת ואומרת: הה, כמה אני שמחה, שאיני צריכה למכור את החסידה. תחילה לא ידענו מה היא סחה, אולם לימים, שקנינו את לבה ופתחה לפנינו את כל הדירה, וראינו טרקלינה המלא חפצי־יקר, נמשכו עינינו ביותר לאספקלריה מגדלת, שככל שהבטנו בה, נבהלנו מעצמנו, שהיינו דומים כענקים שעירים, ולחסידה גדולה, כולה כסף ומעומדת על רגל אחת. כשעמדנו סביבה, ואמרנו רוב התפעלות, אמרה: אדוני שיחיה אמר לי, שאם לא יהיה כסף בידי, הריני רשאית למכור חסידה זו, ואני שמחה מאד, שאיני צריכה למכור אותה; התרגלתי לה, כשם שהתרגלתי לתוּכי שלנו. לא עשתה טובה גדולה לעצמה, שגילתה לפנינו את התוכי, ששמענו גם קודם קולו, אך חשבנו, כי הוא עולה מדירת־השכנים וקולו בקריאה, שהיה משמיעה, בין ביום ובין בלילה: בוקר טוב. מעתה עמדנו לפניו ולא זזנו ממנו, עד שלימדנו אותו שיוסיף תיבה: קיליקוב. שם־עיירה היא הסמוכה ללבוב ופרסומה משולש – בגלילותינו אומרים: משפט של קיליקוב והוא מעשה שהיה באותה עיירה שחטא המסגר ונידון לתליה, אולם בבוא יום דינו נתלה לא הוא אלא הנפח, לפי שהעיירה היו בה שני נפחים ומסגר אחד בלבד; לבוב אומרת: פת של קיליקוב – אין לך לחם, שאפייתו טובה וטעמו ערב כלחם הקרוי על שם העיירה הזאת; קיליקוב עצמה אומרת: מקטורת של קיליקוב – מעשה ובן העיירה הזאת, שנתפרסם ברבים, הוא המשכיל הנודע ר' שמעון הלוי בלוך, בעל ספר הגיאוגרפיה הנודע, “שבילי עולם” שמו, ביקש לקיים עונג שבת על דרך עישון טבק, עלה לעליית ביתו, פיטם מקטרתו יפה־יפה והציתה, ניתז ניצוץ והיבהב את הקש, שסכך את הגג, ונפלה דליקה בבית, נשאוה הרוחות לכל העברים ונשרפה העיירה כולה. אולם אנו לימדנו את התוכי שם־העיירה, לא על שום המשפט ולא על שום הפת ולא על שום המקטורת, אלא על שום אותה מבשלת ודרכה, שלפי שהיתה בת העיירה הזאת, לא הוציאה שני פסוקים מפיה שלא תאמר: כמו שאומרים אצלנו בקיליקוב. פתגמים, השגורים בכל גלילותינו, נראו לה מיוחדים לעיר מולדתה, שהיתה לה אַמת־מידה לָמוד את כל הנמצאות, בין בעולם החמרים ובין בעולם המושכלות. אהובה היתה עליה עיר מולדתה, אבל מנהג שהשגרנו בפי התוכי, לא היה אהוב עליה, שאמרה: אוי ואבוי לחיי, מה עוללתם לי; הנה ישוב אדוני, והתוכי מקביל פניו בקריאה: בוקר טוב קיליקוב, ואדוני יחשוב, כי מרוב־בטלה לא ידעתי, מה אעשה, ולימדתי את התוכי, כמו שאומרים אצלנו בקיליקוב: מאפס־מעשה אדם חובט ראשו בקיר ומריב עם כותנתו. וכשם שגרמנו רעה לה, גרמנו רעה גם לעצמנו, שסגרה בפנינו את האולמות, על שכיות־חמדתם, והצטמצמנו על היום בשני חדרי המגורים, שהשכירה לנו, הם חדרי האדונים הצעירים שהתנדבו ללגיונרים.

אבל עתה עמדו לנו ריווח והצלה מן הרחוב, שהדודים התירונו להלך בו, ותחום תנועתנו, גבולו מכאן בית הכנסת קובעי־עתים וגבולו מכאן הקלויז של חסידי סטרליסק. תחום מועט הוא, אבל היה בו כדי ביקעה, שמשובתנו תתגדר בה – גשר־ארעי של קרשים שעל גבי בורות־צינורי־הבּיב המגוּלים, שהמלחמה הפסיקה גמר־תיקונם, שאין תענוג כתענוג־העמידה על גבו והתבוננות בתנועה הכבירה ברחובות הסמוכים; מיגרש־הדגים הגדול, שאין תענוג כתענוג־התעייה בין יושבות־הקרנות, המפליאות בדברי קטטה וקללות; שורת־חביות־הזפת לצדי־המגרש, שאין תענוג כתענוג הקפיצה על גבן; וביחוד החצר הגדולה והמשולשת של חטיבת־הבתים הגדולה הנקראת מפלש־הרמאן, ושהתנוסס מעליה שלט: קולוסיאום, שאין תענוג כתענוג שחוק־המחבואים בקפלי־פינותיה. רחוב השמש, הוא, כאמור, רחוב היהודים, ואותו גשר־הקרשים כמחסום־דרכים, שעל כן לא גילגל בו חיל־האויב את כלי רכבו, ואף חיילים לא נראו בו, עד שאפשר שיצא רוב היום, ולא נרגיש מציאותו של האויב בעיר. מה שאין כן בשעת ערב, שהסימטה ממולנו, הקרויה סימטת־הדבש, על שום שהיא מרכז־היצאניות שבעיר, היתה מתמלאה קצינים וסגני־קצינים, ונפל פחדם על יושבי הרחוב, ונתכנסו בבתיהם קודם השעה, שנאסרה בה ההליכה ברחובות. אולם למחרת חוזרת השלווה לרחוב, כאילו אין אויב בעיר, ושוב אנו, הקטנים, כלומר אני ואחי, מפרנסים עצמנו במיני שחוק, בתחום התנועה המועט שלנו, ואילו הגדולים כלומר הדודים מפרנסים את כולנו במיני שמועות טובות, מתחום התנועה המרובה שלהם – יום יום הם יוצאים ופושטים בעיר, וכל שהם קולטים בה הם פולטים בביתנו. הבריות מספרים: קרב נורא ואיום נטוש ביאנוב הסמוכה, האויב בורח באימה ופחד ואומר, כי לא בני־אדם הם הנלחמים בנו, אלא שדים הם נלחמים בנו; אש גהינום בעתוני העיר הפולנים, שהאויב התיר הופעתם, שהללו מספרים, כי ליד גריידינג הסמוכה, נגלו ראשוני חיילי הגרמנים, וכוח התנגדותם גדול משל החיילים האוסטרים. אומר דודנו אחד שהוא אופטימיסט: פראנץ יוסף קיסר הוא זקן ועיף, ואינו אוהב מלחמות, וכמותו כן חייליו ומהם ישועתם, וילהלם קיסר הוא צעיר ורענן, ואוהב מלחמות, וכמותו כן חייליו ומהם נוָשע. אומר דודנו אחר, שהוא פסימיסט: אש של גיהינום יוצאת מלפניהם ואין אש פוגעת בהם, ואף על פי כן ערינו וכפרינו נכבשים והולכים, שלשום יאנוב ואתמול גריידינג והיום סאדי־וישניא וחוששני, כי מחר יעמדו לפני פשמישל. משיב לו דודנו, שהוא אופטימיסט: אבל תודה, כי פשמישל אינה צעצוע של ילדים, ולא באפס יד יוּקח; ודודנו, שהוא פסימיסט, מחריש, כדי רגע, כמי שנסתתמו טענותיו ואחר הוא ננער ואומר: אבל צא וראה מסע־הציוּד.

ובאמת, שני תיבות אלה ארגוּמנט קשה ביותר – עתים, כשעמדנו על גבי גשר־הקרשים, והיינו צופים במסע־הציוד של חיל־הרוסים, אלו העגלות הנמוכות, המתגלגלות על שני אופנים, רתומות לסוסים גוצים, ושהיו נמשכות, כנשוכות זו בזו, ימים תמימים, ימים תמימים, אי אפשר היה, שלא יעלה בלבנו ההרהור: אם מזונם מרובה כל כך, פיותיהם כל־שכן, ואם פיותיהם מרובים כל־כך, ידיהם כל־שכן. עד כמה מרובה היה מזונם, למדנו משני דברים: דבר אחד באזנינו שמענו – פליטי־עירנו, שבאו אחרינו, סיפרו לנו, מה אירע בה בינתים, שאחרי בריחתנו נתגרש האויב, וכשחזר אליה, אחרי שבוע ימים, שוב לא שלח אש בבתים, אלא בכל רחוב ורחוב הטיל לפני הבתים שקים קמח כאומר: רעבים אתם, ובאנו להאכילכם. דבר אחר בעינינו ראינו – פה, בבירה, היו לו לצבא אוסטריה אוצרות גדולים, ציוד לחיילים ולאזרחים לימי־מצור ארוכים, בא האויב, פתח את האוצרות לפני האוכלוסים, שכל הרוצה יבוא ויטול, מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. תחילה היו הקהל, נוצרים ויהודים, מהססים לשלוח יד ברכוש־מלכותו, ועמדו סביב הבנינים הגדולים כסקרנים, אחר כך אמרו הנוצרים בלבם: אם אין אנו נוטלים, האויב נוטל, הלכו ונטלו. ראו היהודים את הנוצרים נוטלים, אמרו בלבם כלשון הפתגם הנודע ודרושו: אין רצונך ליתן ליעקב, סופך נותן לעשו, וסיכומו של דבר – הכל נוטלים. תחילה ניכרת בתנועתם מידה של בושה, אחר־כך באה תחתיה מידה של עזוּת, ונעשה העם – המון, ובאחרונה השליטה עצמה מידה של חוצפה, ונעשה ההמון – אספסוף, והתחילו חטיפה וגריפה וסחיפה. באו משפחות, על זקניהם וטפם, והכל עומסים על כתפיהם ובולמים כיסיהם; באו זריזים מהם וטוענים על כלי־טלטול, והקצינים הרוסים מזרזים ומוחאים כפיהם, ספק נהנים, שאותם עלובים רואים בטובה, ספק נהנים למראה המיוחד של אזרחים המגזלים את רשותם. כבר כתבו חכמים על כוחו של ההמון, הנתפס ליצרו הרע, שאין היחיד שבתוכו, אפילו כוחו במוסר גדול יכול לקיים מלוא מוסרו והוא נגרף בגל העכור אם במעט או בהרבה, והרי שתי ראיות גדולות בידינו. הראיה האחת – לפני ששה שבועות נכנסה פלוגת הלאנדשטוּרם, שאבינו בתוכה, מעירנו לעיירת האויב, ראדיוויל, נעשו כל אנשי־הפלוגה כשודדים, פרצו לתוך הבתים ונטלו דברי חפץ, ואף אני – הודה אבינו – בושתי להיות כמותם, ולא יכולתי שלא להיות כמותם, ונטלתי דבר מועט, מדחום שהיה תלוי בקיר. הראיה האחרת – שהמוני העיר נהגו באוצרות הציוד, כדרך שנהגו, נתנסו גם שני דודינו באותו נסיון, וגם הם עמדו ולא עמדו בו, בושו להיות כשאר אספסוף, ולא יכלו שלא להיות כמותו, ונטלו גם הם דבר מועט כאותו כזית, שהוא ספק אכילה ספק אינו אכילה – הדוד האחד הביא קופסה של טבק מובחר, והדוד האחר חפיסה של שימורי קפה. אותו ערב ישבנו, מבודרים לשולחן, והתקנו עצמנו לשתות, כדרך שתיית קצינים, שאותה חפיסה מיועדת להם, וכבר עמד הקפה על השולחן, והבלו טורד ועולה, והנה קמה סבתה, מרת פייגה, מפינתה שהיתה נוהגת לישב בה, רוטנת לתוך עצמה, הרימה את הכלי וסבורים היינו, שהיא מבקשת להריח בו, אבל היא ניגשה לעביט־השופכין, ושפכה את המשקה לתוכו וחזרה לפינתה ורטנה: פוי, גניבה. בתוך הדממה שעמדה, קם דודנו ויצא, ועד מהרה חזר ואמר: קופסת הטבק הנחתיה הפקר, על שפת המשענת של המדרגות, יטול מי שיטול.

יפה מוסר־ההשכל, היוצא מלפני המעשה הזה, אבל למחרת, כשבא לידי לקיימו, מרדתי עליו – עם ערב הלכתי עם אמי חורגתי ברחוב, וכשעמדנו על גשר־הקרשים, פנה אליה חייל רוסי, ושאלה בשפת יהודית: בנך זה אוהב ספרים, השיבונו שנינו: ודאי; פתח דש־אדרתו, והוציא שני ספרים עבים ומסרם לי. אמרנו לו תודה, והוא צחק והראה על רובהו, ואמר: רואים אתם חוד הכידון הזה, עליו אביא לכם את ראשו של קיסרכם, פראנץ יוסף. עמדנו נדהמים ותמהנו על עצמנו, אמי חורגתי תמהה, שלא אמרה לו: שוטה שבעולם, ואני תמהתי, שלא הטחתי את הספרים בפניו. כשבאתי הביתה ופתחתי את הספרים, ראיתי, כי הם שני כרכים של חיבור אחד ועניינו מלחמת רוסיה־יאפאן, ויש בו רוב תמונות ומפות. נבהלו הדודים, הדוד האחד, משמו של המוסר, שאמר: חרם הוא, והדוד האחר, משמה של הזהירות, שאמר: סכנה היא. יותר משחששתי מן האימה הכפולה, שדודי הטילה עלי, האחת שעונשה בבא והאחרת שעונשה בזה, חששתי, שהם עשויים ליטול ספרי ולדונם בּאוּר, קידמתי פני הרעה ואמרתי: הנה אני יורד ומטילם בביב, אמרו: כך נאה להם וכך יאה להם. הבאתי את שני הספרים אל העליה, ומאותו יום הייתי מתיחד בה, וקורא את החיבור הכרסתן, ואף שהיה משופע מונחי איסטרטגיה, עד שלא נמצא פסוק שיהא מנוקה מהם, וממילא לא נמצא פסוק שאבין אותו עד תומו, ואף שראיתי, שכל הלימוד, שייצא לי מיגיעה זו, לא יהא מרובה ממה שידעתי מתוך שיר־העם על מלחמה זו ששרנו בילדותנו: א בּער מיט א פליג / זענען ארויס אין קריג, דהיינו: דוב וזבוב יצאו למלחמה, ושנאמר בו: אוּן אַקסאַקאָוו / האט גיהאַט א שווארצן סוף, היינו: ואקסַקוב היה לו סוף שחור, המשכתי וקראתי את הספר, פרק פרק, עד שהגעתי לסיומו, משום שכל אותם הימים חשתי אמיתות ומים גנובים ימתקוּ. משנפטרתי מאותה קריאה של חובה, הפלגתי לקריאה של חיבה – בחדרי־הצעירים, שהלכו ללגיונרים, עמדו מדפי ספרים גדולים, רובם דברים המושכים את הלב, ומיעוטם דברים המושכים את המחשבה. מנהג של קריאה בעליה, ששוב לא הסתרתיו מעיני דודינו, נעשה לי קבע, וכשם שמצאתי לו צד של צידוק – המהומה היתירה בבית, כך מצאתי לו צד של חיוב – היו פה ספרים, על מרדי הפולנים בממשלת הצאר, וביחוד על חלקם של היהודים בהם, כגון חיבור נאה על ברקו יוסיליביץ, וכשעשיתי את קריאתם, הנעימה כשלעצמה, ענין של צנעה, כאילו נוספה לה הרגשה של התגרות באויב. אולם היו גם ספרים, שלא היה נוח לי, שהדודים יראוני קורא בהם – אלה הם ספרים, המלאים דברים שבינו לבינה, כמו הסיפור המצורעת והסיפור הפה המכושף, שהיו כמרתיחים גלים קטנים ולוהטים בדם, חולפים חוזרים, חולפים חוזרים; אם המַחברות המועטות, המלאות דברים של שירה ותאוה, כאותו קונטרס הנקרא הימנונות לסביים, שנתרגמו מלשון צרפת, שיסודם לא היה מבורר לי, אך פרקיו מלאוּני עירוב של מתיקות ואימה, שפיתני לקרוא ולחזור ולקרוא בהם, ולהלך עלי שכרונם. עשיתי לי לב ושאלתי פי דודי חצי־דוקטור, מי היא אותה סאַפּפו. תחילה צחק צחוק מוזר ומקוטע, אחר כך התחיל מדקלם מה בלשון יוָן, ובסוף החמיר את פניו ואמר ביבושת: משוררת, שישבה באי לסבוס, אבל מה לך ולה. בלא דברים נתתי לו את מחברת־השירים, ואך קרא בה, שתים שלוש דלתות, הסמיקו פניו כנכווה, תקע את המחברת לתוך כיסו, וגער בי: סקנדל, כבר אין לך לקטוּרה אחרת. דודי האחר, שישב משוקע בעתונו, שמע הגערה, אמר: כסבור הייתי שאתה עולה על הגג לומר סליחות כיאה בימים אלה. יותר משהרגיזתני גערת דודנוּ האחד, הכאיבתני תוכחת דודנו האחר, ויִסַרתי את עצמי בלבי, כיצד, בשבתי כל אותם הימים בעליה זכרתי, שיש מי שיראתו עלי מלמטה, ושכחתי שיש מי שיראתו עלי מלמעלה. רק עתה שבתי וראיתי, כי מאז הבריחה לא היה סידור־תפילה בידי, ובשבתות לא הלכתי לבית כנסת, והימים הנוראים מאחר כתלנו.

והרי הימים הנוראים נכרכה בהם תקוה טובה, שנצא ממיצר למרחב – דודנו אחד הבטיחנו, כי יביאנו בהם לבית־הכנסת הגדול, דודנו אחר הבטיחנו, כי יביאנו בהם לטמפל, הוא היכל הנאורים. שני בתי־התפילה אלה לא היו רחוקים, אבל לא העזנו לילך שם לבדנו, וגדולה מגזירת הדודים היתה איזו פובּיה, שחילחלה בנו, שאותו רגע, שאנו פורשים אַמה מחוצה לתחומו של הרחוב, יורדת אנדרולומוסיה על העיר, והמוני־האדם המתרוצצים בה מתפתלים כפקעת מסוכסכת, ואנו מתערבבים ונבלעים בתוכה ואין מציל. אולם עד מהרה ראינו תקוותנו הכפולה נכזבת – סבור היה דודנו האחד, שזכות מחותננו החזן תעמוד לנו ונזכה בבית הכנסת הגדול בעמודים, שהם לפי כבודנו, כבודם של בני טובים, ולפי כבוד כיסנו, כיסם של פליטים, ומשלא עלתה בידו, ניסה לזווג מעלה־היחוּס ומורד־הכיס – הוא וקצת פליטים אחרים שכרו להם אולם גדול בחצר שלנו, ועשו אותו בית תפילה. אותו אולם שימש כל ימות־השנה בית־צביעה של מגבעות, ועתה נמתח על המדפים פרגוד של נייר צהבהב שהיבהב, הבהוב מוזר וחולני, בתוך החלל הקודר, על קירותיו המפויחים וריחותיו המעמעמים, והשרה מורת־רוח רבה, כאילו נזרתה חומצה על לבנו. ולא די, מה שעשה מראה־בית־התפילה, בא בעל־התפילה והוסיף עליו – תפילתו היתה כבכיה של קינה השוברת לבבות, ושעה שעמד והתיפח: מי באש ומי בחרב, ויבבת הקהל נתערבה בקולותיהם של חבורת־החיילים היהודים, מחיל־הרוסים, שנכנסו באמצע התפילה, דומה היה, כי כל בית ישראל מבכה שברונו של עולם. אולם מנענועי הקהל נזדעזע פרגוד הנייר, וקצתו נשמט, ונגלתה גיגית של מגבעת גדולה ושחורה, שבלטו בה שני עיגולים ירוקים, כשתי עינים פוזלות הממצמצות כנגד לוח־שיויתי, מעשה ידי דודנו, והיתה הגיגית כמַלעגת על השם המפורש, על החזן, על התפילה, על כולנו.

ודאי אותה התפילה הרותחת, כשם שהיתה בה כוונה כללית, שכל ישראל יכתבו לטובה, כך היתה בה כוָנה פרטית, שנזכה לחזור לביתנו. כמה ימים הבהיק לנו כוכב התוחלת – הרשות נתנה לכל דורש תעודת־דרך והיתר־מסע ברכבת. אולם פתאום נתלה הפתק הנודע: חוץ ליהודים. כיסנו מתרוקן והולך, ופנקסאות־הבאנק שבידנו כקליפת־השום – ראשית, הרי מוראטוריום, שהכריזה ממשלת אוסטריה ביום הגיוס, בעינו עומד; שנית, הרי הבאנקים ברחו ואינם; שלישית, הרי אפילו נמצא מי שהיה קונה הפנקסאות שבידינו, הלא רשומה בהם תיבה: ווינקולירט, הפוסלת לכך. באמת, לא ידענו מה נעשה בעירנו – ספק אם נוכל לחזור לכפרנו, ואפילו נוכל לחזור, הרי מה שעסקנו בו כמה דורות, הוא עתה בתכלית האיסור, כי גזירה ראשונה, שיצאה, בימי המלחמה, מלפני הצאר, הוא איסור שתיית יי“ש וממכרו. אבל כבר אמר נעים זמירותינו: אשרי יושבי ביתך וכבר אמרו הבריות: אפילו מיתה טובה בבית. ונראה שתפילתנו עשתה רושם – לא יצאו שלושה ימים והנה נגלה עלינו מלאך־הישועה בדמות דודנו ר' בונים סיטנר, שהופיע פתאום, לבוש אפונדת־מסע כבדה, שברדס תלוי מאחוריה, לרגליו מגפים גדולים, ובידו שוט ארוך. לאחר שנישקנו וגיפפנו אמר: ילדים, יש לי עגלה משלי, והריני לוקח אתכם הביתה. דודנו ר' בונים הוא חטיבה מיוחדת במשפחתנו – הרי הוא דודנו שמעבר לגבול. בן העיירה ראדיוויל, שהיתה סמוכה לעירנו, אך כבר נתונה בתחומה של רוסיה, היה עושה מסחרים בעירנו, ונשא לאשה לו את אחות אבינו, מרת שרה, המכונה סאלצ’י, שהלכה אחריו ולמדה לשון מדינתו, ואפילו כשדיברה יהודית, היה חיתוך דיבורה כשל יהודי־ווהלין. שנה־שנה היתה כל משפחתה באה אלינו, וימי ישיבתם כאילו נושבת בביתנו רוח אחרת, שקירבה וריחוק ממוזגים בה כאחת. הדוד והדודה במלבושים, שאינם נוהגים אצלנו, ובן הזקונים שלהם, מרדכי המכונה מארקוס (והוא, מתושבי קרית חיים), לבוש כדרך צ’רקסים – אַדרת לבנה, שתי שורות תרמילי כדורים מנצנצות לצדיה, והיא מהודקת באיזורה, שתקוע בו במלוכסן פגיון, כעין משולש שחור וחד, לראשו מצנפת־פרווה, המכסה מזה את האוזן ומגלה מזה פאת־הבלורית. בעצם־כניסתם, כאילו היו כמהלכים על הבית, מלבד ריח הדוראות שהביאו – חלבת־אגוזי־לעז ודבש סמוך לרדייתו – ריח של רחבות יתירה במאור־הפנים ואהבת הבריות, סגולת אַחינו יושבי רוסיה. בילדותי ישב דודנו ר' בונים שנה תמימה בביתנו – כשפרצה מלחמת רוסיה ויאפאן, באה פקודת הגיוס וקראַתוּ. יצא לעיר מחוזו, לבש בה בגדי חייל ולאחר שנרשם, פשט מדיו ולבש בגדי־אזרח, עבר הגבול וישב בביתנו, עד שנסתיימה המלחמה, וכשנסתיימה, חזר לעירו, ולפי שהיה רשום באותה פנקס זכה גם הוא במדליה, כאילו גם הוא היה בּמוּקדן וסביביה. בגיוס של המלחמה עכשיו, שוב לא נקרא, ובראשיתה אירע מעשה משונה בינו ובין אבינו – שבת ראשונה של ימי־המלחמה כשפלוגת הלאנדשטורם, ואבינו בתוכה, נכנסו לעיירת־הגבול ראדיוויל, וכבשוּה, נכנסו תחילה לבית־יראה וגזרו על הדיאקונוּס, שיוציא את המַכתש, שיורים מתוכו לכבוד מועדי הפּראבוסלאווים, ויירה כמה וכמה יריות; וכשעשה הדיאקונוס כן, נפלה אימה על שוטרי־העיר וחייליה, ונמלטו על נפשם. שלוש שעות היתה העיירה כבושה בידי הפלוגה. אמר אבי בלבו: אגש לגיסי בונים, ואראה שלומו ושלום אחותי ובניהם. לא ידע, כי דודנו חשש, שמא יתאַנו לאשתו, שהיא ילידת אוסטריה, ויחשדוה בריגול, עמד ושלח אותה וילדיהם לעיר המחוז, קרמניץ. ראה דודנו בונים מרחוק חייל אוסטרי, רובה מכודן בידו, מתקרב לביתו, קפץ על סוס ונמלט לצד קרמניץ, וככל שאבי קורא יותר אחריו, הוא מַדהיר יותר את סוסו. נכנס אבינו לבית, וראה חומש פתוח על השולחן, הוציא עפרונו ורשם על העמוד החלק שלפני השער: אני גיסך, חיים צבי ב”ר יוסף משה הכהן, הייתי פה. למחרת, כשסיפר לנו אבינו אותו מעשה, אנו צוחקים והוא אומר: ואני לא צחקתי, שעיני מלאו דמעות, על שהטלתי על בעל־אחותי אימת־מות, ואף שידעתי, כי יום השבת הוא, כתבתי בחומש הדברים המעטים, שאילולא כתבתים והתפוצץ לבי בקרבי. עתה, שדודנו בונים עמד בפנינו ודיבר בגדולת־המדליה שלו, לא יכולנו לאנוס עצמנו מלהתגרות בו: ואף־על־פי־כן ברחת מפני אבא שלנו.

אולם באמת היתה לו עתה אותה מדליה ישועה קטנה – כשהיא תלויה על בגדו ותעודת פודריאצ’יק, היינו אַפסנאַי של המלכות, בכיסו, עשה מסעיו לגלילות הכבושים, דרך חירות; בעגלתו הגדולה הוא מביא ללבוב הסחורות הנצרכות לצבא, ומוציא מתוכה מיני סחורות, שנמכרו בה בזילי־זול. לבוב היו בה מחסנים גדולים, שהניחום סוחרים שנמלטו לוינא, וחששו קרוביהם או פקידיהם, שמא תבוא רשות־האויב ותחרים את הסחורות, עמדו ומכרום במחיר מועט, והקונים הם אותם הפודריאצ’יקים, שנהרו מערי־רוסיה, ובנוהג שבעולם הגדולים שבהם נטלו את השמנת, והקטנים שבהם נשתיירה להם החוּבצה. לפי שדודנו ר' בונים היה בכלל הקטנים שבהם, נראו קניותיו מעשי שחוק – נכנס אצל החנות של סיטונאי־נעלים וביקש לקנות מסחורתה, אמרו לו הפקידים, שכבר הקדימו אותו גדולים וזריזים ממנו, אולם יש עוד טראנספורט של נעלים, שחציו הגיע מארצות הברית, וחציו נתעכב מחמת המלחמה, אלא שאותה מחצית שהגיעה, כולה נעלים של רגל שמאל, ולא היסס דודנו וקנאה; נכנס אצל חנות של סיטונאי־ברזל, וביקש לקנות מסחורתה, אמרו לו הפקידים, שכבר הקדימו אותו גדולים וזריזים ממנו, אולם יש עוד כמות של פרסות, אלא שאין הן פרסות גדולות לסוסים ממש, אלא פרסות קטנות לסוסי־צעצוע מעשה־עץ, לא היסס דודנו וקנאה; נכנס אצל חנות של סיטונאי חמאה משומרת, ביקש לקנות מסחורתה, אמרו לו הפקידים, שכבר הקדימו אותו גדולים וזריזים ממנו, אולם יש עוד חבית אחת, ספק חמאה ספק פרימולה, לא היסס דודנו וקנאה. ראו יודעיו ובני־ביתו סחורותיו, היו מלעיגים עליו ועל מציאותיו, והוא באחת: אמא רוסיה כריסה גדולה ורחבה, והיא בולעת הכל. ואמנם, היא בלעה הכל – סופו של טראנספורט נעלי רגל שמאל שנמכר לאושכפים, כעור היפה להטליא מנעלים מקורעים; סופם של שקי־הפרסות, שנמכרו לכפריי הסביבה כקמיעין, כמנהג האיכרים, הרואים פרסה הצמודה למפתני־הבתים מזל נאה; סופה של חבית חמאה, שנמצאה ממחציתה ולמטה בּולבּוסים מבושלים, שנמכרה כמישחת־גלגלים, ובסיכומו של דבר הצליח דודנו להוציא את הקרן, ויותרת ריווח מעליה. כל אותה גדולה שמענו לימים, עתה שדודנו ישב לפנינו, שמענו אך זאת, שכבר היה שלוש פעמים בבירה, ולא ידע מציאותנו בה, ומששמעה, נבהל אלינו להיות בעזרנו, וכמה פעמים שיפשף ידיו בהנאה: ילדים, אני מביאכם הביתה. שמענו דיבור: אני מביאכם הביתה, עלה לפנינו במוסכם, שדודנו מַסיענו באופן, שהוא נוטל עכשיו את אמי חורגתי ואותנו, ארבעת הילדים, ובפעם הבאה הוא נוטל את שאר בני המשפחה. ארזנו את צרורותינו המעטים, וכשכל המשפחה מלווה אותנו, באנו לחצר גדולה, ובה הושיבנו דודנו בעגלה, על גבי המציאה שקנאה, הפעם שקים מסמרים; בני המשפחה שנשארו בוכים עלינו, ומתוך בכיה של פרידה יצאנו לדרכנו.

כל עוד התגלגלה העגלה בעיר ופרבריה, לא חשנו בסכנה, שאנו מורידים עצמנו לתוכה; משיצאנו לדרך־המלך וראינו את עצמנו, במרחב־השדה, עגלה בודדת של יהודים, שעגלונה אדם חלוש, ונוסעיה אשה חולנית וארבעה אפרוחים, ולצדי הדרך שיורי־הרג והרס, חורבות בתים, מַהמורות שלדי־סוסים, שברי כלי־נשק, טלאי־מדים, צלבי־ארעי על קברות חללים, ובדרך עצמה פלוגות חילי־האויב, ההולכים ללא סדרים, מהם מתנודדים שיכורים, נצנצה חרטה בלבנו, על שנשמענו לדודנו, שידענו קלות־הדעת שבו יתרונו ומגרעתו כאחת. אולם לבנו לא גילה את הרהור־החרטה לפינו וכל מיבטחנו בעיגול־המתכת המתנודד על דש אדרתו של דודנו – המדליה, שחקוק בה דיוקנו של ניקולאי קיסר. אם כל הדרך לא פסקה האימה מלבנו, הרי אימת־האימות היתה, ככל שנראה לנו ברק־רמחים מנוצצים באור החמה, שהיה נגלה מרחוק, עוד לפני שנגלו בעליהם, הקוזאקים הרכובים על סוסיהם. דבר נודע הוא, כי ילדים קשה עליהם אימת־הלילה, ביחוד כשהם מעטים ובדודים כמונו בדרך, שכולה פחדים, אבל עתה לא היתה כשמחתנו, ככל שראינו האפלולית מתגברת והולכת – סתרת־המחשכים המתיקה עלינו את הנסיעה בתוך הלילה. ודאי גם עתה נהרו פלוגות חיילים, גם עתה נזקפו רמחים וקוזאקים רכובים על סוסיהם, אולם עתה, לא ראינו ולא נראינו, וקולו של דודנו ניתנה בו תקיפות יתירה, וככל שנשמע טירטור או שעטה, צעק צעקה גדולה כנגיד ומצוה: פארבו דיאֶרז’י, כלומר אחוז בצד ימין, כאילו הוא אדוני המסילה וחוקותיה. צינה גדולה הקפיאַתנו ולא הועילתנו האדרת, שדודנו הסירה מעליו ונתנה עלינו, ושינינו נקשו זו בזו, עד שבא עלינו עמעום של עייפות ונתנמנמנו. נראה, כי דודנו נתנמנם גם הוא, וסוסיו השמאילו, כי פתאום הבהילתנו מריבת דברים קשה בין דודנו, שירד מן העגלה, ובין אלמונים, כנראה אכרי הסביבה, שצבא־הכובש גייסם לצרכיו, תחילה קולותיהם בלשון הרוּתנים מחציפים והולכים, ובאחרונה קולו בלשון הרוסים מתגבה ועולה, והם משתתקים, נשמע צליף שוט שורק, ועגלתנו ניתקת ממקומה, ודודנו צוחק מלוא הפה, ואומר: שמעתם, כיצד הוכחתי להם, כי ימין שלי היא שמאל שלהם ושמאל שלי היא ימין שלהם. אולם עוד הוא מדבר והסוסים נעצרים, וכל שהוא מצליף עליהם, אין הם זזים. אומרת אמי חורגתי: כך דרכם, כשהם מריחים פגר. ירד דודנו וגישש, בקצה־שוטו, לפני הסוסים, ואמר: הריני ממַשש דבר־מה כבד, כעור־חיה, רדו ונסַלקה. ירדנו ואחזנו באותו דבר כבד, וכשהפכנו אותו, חשנו, שהוא פרווה שהוטלה בדרך. אמרה אמי חורגתי: מה נאמר ומה נדבר, הרי קרובים היינו שנקפא בצינה, בא אליהו הנביא, והטיל לפנינו את הפרווה הזאת, וסימן היא לכם, שכשהתנמנמתי בא לפני אבי זכרונו לברכה, אמרתי לו: נכדיך מיטלטלים בחשיכה ובצינה, ואתה מחריש. טפח על גבי ואמר: בתי, איני מחריש, ועד שאני שואַלתו: כיצד, באה אותה בהלה ועוררתני.

בינתים נתגברה התנועה בדרך והצעקות: פארבו דיאֶרז’י לא פסקו, אמר דודנו: עתה מוטב שנצדד לכפר, שאני עושה בו חנייה, ונאכל קמעה ונשתה קמעה. צידד ימינה ובאנו לכפר קוריצ’וב, ועמדנו לפני בית, וכשנכנסנו לתוכו, עמד מעל השולחן ישיש בכיפה של סאמיט וטלית קטן, והקביל פני דודנו בשמחה: חשתי שתבוא והרתחתי את המיחם. מקיטון סמוך יצאה אשה צעירה, לאור עששית, נראו עיניה כעצומות־למחצה, ופניה רדומות, אך קולה ער ביותר כשאמרה: כמה חיות נכנסת בלבו של אדם, כשהוא שומע קולו של יהודי. כאילו מתוך הרצפה המרוּבּצת, הגיחו כמה ילדים קטנים בכותנותיהם, ועמדו פעורי־פה סביבנו, ותרו כל תנועה ותנועה של דודנו, שהוציא תרמיל של נייר והפכו, ונידרדרו סוכריות, כגלגלים קטנים, על פני השולחן. סעדו הילדים לבם באותה מתיקה, ואנו סעדנו לבנו בכוס חמים ובולבוסים מַהבילים. שאלה אמי חורגתי אותו ישיש אם יש פה עוד יהודים. השיב: לא פה ולא כמה פרסאות מסביב. נראה, שאמי חורגתי שקלה בלבה, שמא גם אנו נחזור לכפרנו, שאלה: וכיצד אין אתם מתיראים לישב בכפר, בודדים כאצבע, וסביביכם שנאה כזאת. נראה, שהדברים נגעו בפצע־לבו של הישיש, שהשיב בקפידה: וכיצד אין אתם מתיראים ליטלטל בדרך, בודדים כאצבע, וסביביכם שנאה כזאת; נאנח ואמר: באמת, אני אומר וחוזר ואומר לבתי: בעלך הלך לצבא, ומי יודע היכן הוא, ואין מגן לך, קחי הילדים ותצאי לזלוצ’וב, ותהיו בין יהודים. התערבה האשה הצעירה ואמרה לדודנו: תמחול ותאמר אתה, אפשר אני הולכת ומניחה את אבא בדד. עד שדודנו ענה, אמר הישיש: מה יאמר ולא אמרתי אני, כי את צעירה והילדים קטנים, ואני זקן ומלאך המות כבר חלפו ממורט בשבילי, והוא מה לו קוריצ’וב ומה לו זלוצ’וב. הניחה האישה הצעירה ידה על פי הישיש ואמרה: עד מאה ועשרים שנה, ובינתיים יבוא משיח.

כשחזרנו לדרך, עמדה האפלה בעיבּוּיה, ונערבו בה לחות וצינה, והנסיעה קשה ביותר. מלבנו לא מש מראה הבית המועט; שכשיצאנו מתוכו, נשא הישיש מנורה קטנה ודלוקה, והאיר בה דרכנו, עד שעלינו בעגלה, וכשרחקנו עוד נראתה רצועת האור המושלכת על פני הכביש, והרוח הביאה במעומעם דבריו שחזר עליהם פעמים הרבה: צאתכם לשלום. כשם שהזכר הטוב של בית־יהודים הקליש כביכול את המחשכּים שמאחורינו, כך התקוה הטובה של קהילת־יהודים קרובה הקלישה כביכול את המחשכים שלפנינו, ולא בכדי דפק עתה דודנו בסוסיו וזירזם: נשרי, לזלוצ’וב, לזלוצ’וב. אמת, כשנכנסנו בפרברי־העיר וראינוּה שרויה כולה בדממה ואפלה, היתה כעיר מתים בעינינו, אך כשבאנו לטבורה וראינו, ליד פנס המפזר סביבו עיגול של אור חלוש, שוטר, והוא לבוש מדיו כבימי אוסטריה, ותחי נפשנו. אותו שוטר ניגש אלינו ושאל, ספק פולנית ספק רוסית, מהיכן ולהיכן. וכשדודנו השיבו מה שהשיבו רוסית מותזת, אמר: אם אדוני מבקש כוסית יי“ש, אני אומר לו האדריסה. תקע לו דודנו מטבע קטן ואמר: ידענו ידענו. דפק דודנו בסוסיו, צחק ואמר: הרי לפניכם כל אוסטריה שלכם; שוטרי־העיר שהנחנום בתפקידם, מהלכים בעיר, כשכל נשקם שני אגרופיהם, ופרנסתם שהם סַפסרים לטיפה מרה, שניקולאַיקי שלנו אסרה בהנאה. משהרגשנו עצמנו בעיר של יהודים, אפילו היא דמומה וישנה ואפלה, פּגה האימה, שנידדה את שנתנו, ובאה בנו תאוָה אחת: לו מעט תנומה לעינינו. ודודנו, כאילו נפח נשמה חדשה באפנו, שאמר: ועתה ילדים, אנו נוסעים לבית־הכנסת הגדול, והשמש עושה לנו בו משכבים. באנו לפני בית־הכנסת והרי הוא כגוש גדול של אפלה, והבאֵר שלפניו נראֵית כמין ננס קטן של ברזל, והנטפים שטפטפו וירדו והתנפצו אל אבני המרצפת, נשמעו כמיני דיבור ואמירה, שכל מה שביקשנו לשמוע, נשמע לנו מתוכם. דודנו עמד וחבט בשער בית־הכנסת ומשלא נענה לו אלא הד־החביטה, שבא כאילו מכל הבתים סביבו, טפח על אפונדתו: אל אלוהים יודע, לא נר תמיד, לא שמש, חסל עולם. כמהרהר־מה הקיש כמה פעמים בשוטו על המרצפת ואמר: נו, על כל צרה שלא תבוא, יש לנו חיים שלנו. הפך סוסיו והיטם לסימטה, שהיתה גם היא שקועה בחשכה, אבל באמצעה נראה, למלוא־רוחב־המרצפת, משולש גדול של אור, שחודו כאילו הפציע מתחתיות־הרחוב. היה זה מרתפו של אותו חיים שלנו, חייט לפי אומנותו, זערער ועליז, שלבושו ספק חלוק של־יום־חול, ספק קיטל של ליל סדר, והוא מפזז במרתפו שלו אילך ואילך, ואפילו הוא עומד לפניך, והוא מסבב את עצמו כאילו כלי־גופו אינם יודעים אלא את התנועה בלבד. מפזז – אינה גומזה, במרתפו שלו – גוזמה, כי חציו שלו וחציו של נחתום, שעמד עתה לפני תנור מלוהט וסיכסך בו את העצים המגחילים והולכים ומטילים אורם הגדול על פני המרתף כולו ובוקעים על הנשים והילדים, ששכבו כערימה, שאינם חשים לא באור הגדול של התנור וחומו, לא בשיהוּקיו של הנחתום, ולא בפטפוטו של חיים שלנו, ונחרתם מוסיפה והולכת. ופליאה לפנים פליאה היו שתי הנשים, שכל אחת פשטה מתחת כסתה יד אחת, והיא היתה מנענעת את העריסה הסמוכה למיטה ותנועת הידים שנראו כאברים מנוּתקים, כתנועת מכונה. חיים שלנו הושיבנו על גבי ערימת הקרשים שבאמצע־המרתף ואמר: ועתה, רבותי, העיקר – ניקולאי אינו רוצה, אבל אנו רוצים לקיים הכתוב: להנחיל לאוהבי יי”ש. תקע ידו אל תחת בית־שחיו, והוציא כמין בקבוק־פחים מעוגל, שהיה תלוי במשיחה, מזג כוס לדודנו וכוס לעצמו ולאחר ששתו לחיים אמר: עודך כי עניתנו, וחזר על המזיגה והשתיה. עתה שייר דודנו גם לנו, הילדים, טיפה טיפה, ותהי כשמן בעצמותינו, וחיים שלנו סוטר באצבע על פיקת־גרגרתו ואומר: בתכלית־הפשטות, כמו שתים כפול שתים הן ארבע – אתה מסיק את התנור – הוא בוער, אתה סך את הגלגלים – הם נוסעים.

למרבה המהומה שבחלל־המרתף, פתח תינוק בצווחות איומות. אשה צמוקה ירדה ממיטתה והתחילה מצייצת כנגדו, לשככו, ולא הועילה. נטלה אותו בזרועותיה והרקידתו מעט, נתן אצבעו בפיו ונשתתק. אולם אך החזירתו לעריסתו, חזרו צוחותיו וננערה האשה־שכנגד ואמרה: ודאי חש בשיניו; גחנה האם על העריסה ואמרה: ניסלי, ניסלי, כלום מעטים הגויים בעולם, שמיחוש שינים יפה להם. אותו רגע נראה על המדרגה התחתונה, המוליכה מן הרחוב, השוטר, שראינו אותו ליד הפנס, והאם אומרת: מדברים על המלאך בא הגלח. וחיים שלנו מפזז סביבו ואומר: אורחים, מלבוב בעצמה, הרתחתי להם קומקום תה והחיוּ את נפשם, אפשר תשתה גם אתה? מיצמץ השוטר בעינו: אבל רק מן התה ששתו הללו. התערב דודנו ואמר: ר' חיים, על חשבוני גם לערל וגם לנחתום. חיים שלנו ניער את הנחתום, שידע, כבני אומנותו, לישון במעומד, הכניס ידו אל בית־שחיו, ושתו ארבעתם בלגימה אחת, כשלסתתם אחת מתעווית ונמשכת לצד עינם המכוּוצת קמעה, כדרכו של מי שנצבט גרונו. טפח חיים שלנו על גבו של השוטר: מה, תה ויסוצקי, ודודנו צוחק: על שום מה ויסוצקי, מוטב שתאמר: פופוב. עד שהללו עסוקים במסכת משקין, פתרו שתי הנשים את הבעיה הגדולה של יבבת התינוק – הוא היה שכוב על כורית של פולים, שנקלפו מתרמיליהם; תחילת־הלילה שעייפותו מרובה לא הרגיש בה, באמצעו, משהרגיש בה, פתח באותה יללה, שלא הפסיקה, עד שהאם הפכה את העריסה על פניה וגחנה: אוי, כשאין ראש, כשאין ראש. כשאותה קריאה של גניחה נעשתה כמים שאין להם סוף, ביקש חיים שלנו לשסעה, פיזז ואמר: מה אתם אומרים לאשתי, ראש כבית־המועצות והיא מקוננת. אין יודע, אם לתיאבון אם להכעיס, ישב לפני מכונת התפירה ועירב זמזומה לתוך כלל הפוליפוניה ופתח בפזמון הנודע: אַט אזוי נייט א שניידער וכו', היינו כך תופר חייט, תופר תופר כל ששת ימי המעשה, מרויח קופיקה עם חור. הנחתום, שעמד והרקיד בידיו את הככרות, שיהק ואמר: מה תאמרו לחיים שלנו, השם נתן לו קול של חצי משורר, הרי הוא שר, ואזניכם השומעות מה הוא שר בעשרת ימי תשובה. פחז חיים שלנו ממקומו; הלך, והשרה ידיו במי המשארת שבעריבה, ופתח בניגוני־סליחות, ונתעוררו הילדים וישבו בקצות המיטה, וכל חללו של המרתף כולו ניגוני־נוסח וסלסוליו.

מרתפה של השותפות העליזה, החייט והנחתום, לא זו בלבד שהשכיח מלבנו את האימה שמאחורינו, ואת האימה שלפנינו, אלא פירנס לבנו במתיקות של השליה, כאילו אנו נתונים ועומדים בימים כתיקנם, ואין מנוסה ואין אויב ואין מלחמה. חיילי האויב, שנראו לנו באורה החוַרוַר של שעת־שחרית, כאילו ניטל מעט מאימתם, והדרך לעיר הקרובה כנסיעה בימי־שלום, שגם בה לא היינו נפטרים מחשש גויים שיכורים. אותם שלא כמראה זלוצ’וב, מראה העיר הסמוכה סאסוב – ראשונה הניחה האויב על תלה, אחרונה שלח בה ידו להשחיתה. אולם לפי שכבר עברו, כשלושה שבועות, מימי השריפה וההרס, עשה בה חפץ־הקיום של יהודיה ככוחו, ויותר מכוחו – בתים חרבים נסתמו פרציהם, ובתוך כתלי־ארעי, העומדים בנס, רחשו חיים, חיים בצמצום, בפחדים, אבל כעוזם מקדם. כל אותה הדרך לסאסוב לא פסקה מפי דודנו הקריאה: ביילצ’י, אַי ביילצ’י. עתה, כשנכנסנו לחורבת בית, שתיקוניה נראו טלאי על גבי טלאי, נגלה לנו סוד קריאתו – בעל הבית, שעמד בפינה מעוטף בטליתו, הפך פניו כנגדנו, ובראותו את דודנו זקף שתי אצבעות כמברך אותו, ואחרי־כן חזר לפינתו, אמר תפילתו ברהיטות בלועה, כאילו רדפו מי ופתאום הפסיקה וקרא בקול גדול: בּיילצ’י אַי בּיילצ’י. מאחורי פתח, שדלתו סדין־צבעונין מטולא, נראה ראש נערה נאה, שהסמיקה ואמרה: מיד מיד. האיש המתפלל חזר לרהיטותו הבלועה, וגם עתה הפסיק פתאום, גחן על ארגז והוציא טלית, פתח מגירת השולחן, והוציא תיק תפילין, הניחם ואמר: נו, ר' בונים, חטוף חתיכה של תפילה. דודנו עשה תפילתו מניה וביה, וכשקיפל את הטלית, אמר כמבוּיש: מה נעשה, המתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה. ישבנו לשולחן ואותה נערה הביאה לפנינו תה בחלב, וישבו גם היא ואביה והתחילו שואלים על חדשות העולם הגדול, על המלחמה ועל לבוב ויהודיה, והדיבור דמום, שלא להדריך מנוחתה של אם־הבית, ששכבה חולה מעבר לפרגוד. בּיילצ’י אַי בּיילצ’י – אמר בעל הבית לבתו – היוצא מדברי האורח שלנו, כי העולם עולם. ודאי – חיזק דודנו דבריו – אלא שהמלכות שלכם עומדת על מתן־קונסטיטוציה, שאין אתה משיג בה אלא את הכתוב והחתום בספרי־החוקים, והמלכות שלנו עומדת על מיקח־שוחד, שאתה משיג בו גם את שאינו כתוב וחתום בספרי־החוקים. ביילצ’י, אַי בּיילצ’י – המשיך בעל הבית דרכו לדבר אל דודנו, כשהוא מדבר אל בתו – וכלום אין את סבורה כמוני, כי אצלנו תנהיג מלכותם לא קונסטיטוציה ולא שוחד אלא הפקר. בגלילות שלכם – פנה אל דודנו – היא מסתפקת בדמי־לא־יחרץ, שאתם פורשים לה מארנקכם, בגלילות שלנו, שכבשה מידי אויביה, היא נוטלת את הארנק כולו, ומי יאמר לה מה תעשה. צא וראה בעירנו לא די לה למלכותך, שהחריבה ושרפה והרגה ואנו בדיל־הדל, הרי הימים מלאים פחדים והלילות לא־כל־שכן. עיר הנידחת שאני – ניסה דודנו לנחמו – ולו תחתיך הייתי, אני מניח תל־גרוטאות זה והולך ללבוב. אדרבה – חיזק דעתו, בהצביעו עלינו – שאל אותם, אם לבוב אינה שרויה בשלווה, ואם מסחריה אינם פורחים כקדם. תופף בעל הבית באצבעותיו על השולחן, נאנח ואמר: בּיילצ’י, אַי בּיילצ’י, מעט אני מתחנן אליך, שתצאי אל קרובינו בלבוב. נתנה הנערה שתי אצבעות לתוך אזניה וחיקתה נעימת־אביה: מעט חזרתי ואמרתי לך, כי כל עוד אמא לא קמה על רגליה, איני רוצה לשמוע דיבורים אלה. על כל פנים – סיים דודנו את השיחה, כשהוא עומד על רגליו, ומרמז לנו, שנעמוד גם אנו – הנשרים שלי מוכנים ומזומנים להסיעכם, לאשר תרצו.

כסמוכים ובטוחים, נסענו עתה לתוך בוקרו של עולם, חוּפת שמים שאננה מעל ראשינו, וסביבינו מראות נאים, שכשם שהזינו לפני כחדשיים עינינו בזיוה של אחרית־קיץ, כך הזינו עתה עינינו בזיוה של ראשית־סתיו. בדרך לא נראו חיילי האויב, לא ברכב ולא ברגל, ורק כשהגענו אל לפני ארמונו של המלך סוביסקי, עצרונו שני חיילי־משמר וצעקו: פרופוסק, היינו תעודת־מסע. הוציא דודנו כתב־התעודה, והראה על המדליה שלו, הצדיע כנגדו החייל האחד, ואילו החייל האחר, שהתנודד מעט על רגליו, פנה אלינו באותה צעקה עצמה. הוצאנו הפתקים שלנו, נטלם בידו והפכם לכאן ולכאן, עיווה פניו, ניענע ראשו נענוע של לאו, כלומר שאין זה פרופוסק, העשוי להניח דעתו. התחילו חילופי־דברים בינו ובין דודנו, שיבאר לו על שום מה פתקים שלנו שונים משלו, וכשההוא עמד בעיקשותו ודרש שהבומאגה, כלומר הנייר, שלנו תהא כבומאגה של דודנו, הזעיף דודנו קולו ואמר: ואם אַראה לך בּומאגה, שאסור לך לעכבני הרבה בדרך, מה תאמר. נתקמטו פני החייל, וכתפיו נזקפו מעט, ופסע פסיעה אחת אחורנית, ודודנו תקע ידו לכיסו, והוציא שטר של רובל, שטחו על כפו ושאל: אתה רואה. הביטו שני החיילים בהיסוס, זה בעינו של זה, ופתאום אחזו בבת אחת בשטר משני קצותיו, שנקרע לשנים, בעודו על כפו של דודנו, שמיצמץ בעינו ואמר: בומאגה נאה מה. משנבלעו שני חצאי הרובל בכיסי השינלים הנרחבים, וירדנו בשלום במורד־ההר, ונגלה לפנינו המישור, שזרועים על פניו כפרי הסביבה של עירנו, לא היתה ביטחה כביטחתנו. אנו כמגמאים בעינינו את המרחק, והנה מֲַתלאה – מקצה האופק נזקרה כעין חורשת נצנוצים, שכל צמרת שבה היא כאור־ברק, חורשה נצטרפה לחורשה, עד שנצמח יער רמחים, ואחריהם גוש גדול ומתנועע, שפעת־קוזאקים ורכיבתם דהרת אבירים. ואם מראה עינינו העלה לפנינו גודל הסכנה, בא דודנו והוסיף עליה, שראינו פיו ולבו אינם שווים – פיו אומר דברי עידוד והרגעה וידו ממשמשה בעצבנות במדליה שלו. דמות הרוכבים מתבלטה והולכת, דודנו מצדד את עגלתו, שתהא מהלכת בשפת הכביש, ואנו מתכווצים ונדחקים זה לזה, ודומה העגלה חשה את האימה שבנו, וגם היא כמצמצמת את עצמה. והנה, משנתקרבו הקוזאקים, כדי טביעת־עין ופרצופם ולבושם כבר נראו בבליטות יתירה, נתמתנה רכיבתם, והשעטה נשמעה קצובה ומדודה, כדרך מחול של אכרים, המנקשים בסנדלי־עץ על גבי קרקע מקושה. וכשעברו על פנינו, לא נתנו דעתם עלינו, כאילו היינו רואים־ואינם־נראים.

כשיצאנו מלפניהם בשלום, אמר דודנו: היכן ראשי, היכן ראשי, הרי רחמנות על הסוסים. עצר את העגלה והלך אל גורן אחת, שעמדה בשדה, נטל ערימת שחת, ונתנה לפני סוסיו, שנתעוררו עליה בצהלה. עוד הסוסים עסוקים בארוחתם, מרצדת כנגדנו עגלת־פריצים על שני אופנים, וסוס מהודר רתום לפניה, והאיש המיושב על דוכנה, איש־פולנים, שדיוקנו ולבושו כשל זעירי־השליאכטה, שהיינו רואים אותם לפעמים בבית־המזיגה שלנו, והוא פותח כגערה: ג’יד פּארשיווי, כלומר: יהודי מצורע, כבר נסתיימה מלכותך, שהיית גונב ואין ממַחה בידך, החזר את הערימה למקומה. דודנו, ר' בונים, אדם ממוזג היה, אבל כששמע אותו דיבור, נתרתחו דמיו ושפך, על אותו איש־השליאכטה, מבול של גידופים, שכל נחשול שלו נסתיים באותו איום: אני כבר אלמדך לקרוא לי ז’יד. דרכו של דודנו היה כפליאה בעינינו, שתיבה ז’יד, שלא הכעיסתנו, הכעיסתו ותיבה פארשיווי שהכעיסתנו, לא הכעיסתו, שלא ידענו, כי תיבת ז’יד, לא כשם שהיא נשמעת באוזנינו, היא נשמעת באזנו. אמת, גם אנו היתה לנו תיבה זו אם־קטטה ועלבונות – בכיתה של הגימנסיה, ככל שהיינו כותבים תיבה ז’יד, באמצע הפסוק, בזי“ן רבתי, כדרך שנכתבים שמותיהם של בני־עמים, היה המורה מציינה כשיבוש, ומחייבנו לכתוב זי”ן זעירא, כדרך שנכתבים שמותיהם של בני־דתות; אנו, שחשבנו עצמנו בני אומה עמדנו בשלנו, והוא, שחשב אותנו בני אמונה בלבד, עמד בשלו, וסופו של דבר אנו שמחים בישרות־מצפוננו והוא שמח בציונים גרועים, שרשם בתעודותינו. וכך, ככל שהדיו היתה ניתזת במחברת שלנו, ונשתרבב ממנה כתם, היה הפרופיסור בכיתה גוער: שוב עשית ז’יד, שכך בלשונם כינוי כתם ורבב, לרמז שהיהודים הם כסמל של לכלוכים וסיאוב. אבל לא ידענו, כי תיבת ז’יד, שהיא כינוינו בכמה לשונות הסלאויים, היא בזיוננו בלשון הרוסים. על שום מה תיבה יבריי, שפירושה עברי, נאה ותיבת ז’יד, שפירושה יהודי, מגונה, לא ידעתי, אבל כנראה גויים שברוסיה נתנו בתיבה ראשונה גוון של הגינות ובתיבה אחרונה גוון של ביזוי, והרי כך דרכנו בגלויות, שטעמם של הגויים נעשה לנו עיקר גדול, מה לרחק ומה לקרב. כללו של דבר, תיבת ז’יד נתבזתה על אחינו בני גולת רוסיה, ועד כמה נתבזתה, בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו – בשלה הטריח דודנו לכסיקון גדול של גידופים, כשפניו מאדימים מכעס וּורידיו תופחים והולכים, ורק באחרונה לא יכול לאנוס עצמו מחיוך כבוש, כשהראה על המדליה שלו ואמר: והיכן היית כששפכתי את דמי ביפאן. אותו איש־שליאכטה, מששמע דודנו מדבר רוסית רהוטה, עמד מיד על טעותו, שהוא דימה להעליב ביהודי, שחסה בצלו של פראנץ יוסף, והרי פגע ביהודי, החוסה בצלו של ניקולאי, אבל גאוותו מנעתוּ, ישב במרומי העגלה והחריש ולסוף זרק: המדליה, ודאי גנבת אותה, כשם שגנבת עתה את ערימת־השחת. הוא דפק בסוסיו, ודודנו דפק בסוסיו, והרי פלוגת קוזאקים סמוכה לאפנו, והקצין שראה, כנראה, מעל סוסו את ההתנצחות בין שתי העגלות, שאל בבת־שחוק, מה מריבה היתה זאת, השיב דודנו מניה וביה: רואה הבּאלגוֹרוֹדיה מדליה זו, בא בן־כלבים זה ומבזה אותה. מיד תקע הקצין דרבנו בסוסו, והדהירו ורדף אחרי עגלת־הפריצים, אנחנו מתיראים להביט אחורינו, ודודנו כולו הנאה: מי יתננו מיספר הרובלים כמיספר המלקות, שכלב יהיר זה יספוג עתה, והעיקר שאותו קצין־קוזאקים יחבוט בו, ולא ידע, שהוא חובט בו על שום שאמר לי ז’יד. אמרה לו אמי חורגתי: העולם אומרים שהכלב יפה לו המקל, אבל אתה נוסע לך לביתך, ואם ירצה השם ותשוב אלינו אוסטריה, תברח לאודיסה, ואנו נשארים עם השיכור הזה, והוא בא ונפרע ממני ומילדי על המלקות, שהלקה אותו הקוזאק שלך. השיב דודנו: ראשית, אל תאמרי, אם ירצה השם, כי הוא ירצה; שנית, כשם שכף ידך תצמיח שערות, כך אוֹסטריה חוזרת וכובשת ערים שנשמטו מידיה. אמרה אמי חורגתי: אוי לאותה נחמה.

באנו לכפרנו, עמדה העגלה לפני ביתנו וירדנו מעליה, ונפלאנו לראות, לשני צדי הפתח, את שני השלטים, המתארים שני אדונים במגבעות־ציידים, היושבים לפני כדי בּירה מזוגה. הרי אנו, קודם שהנחנו את הכפר, הצנענו את השלטים בתוך הבית ונמצא כי מישהו הוציאם ותלאם, כלעג לרש. כהרף עין נקהלו עלינו כמה גויים, עירוב של הולכי־בטל ובריונים, וקריצת עינם כמתגרה בנו: אנחנו בזזנו וגנבנו ומילאנו כיסינו כל טובכם, ואתם מחרישים, מוכרחים להחריש, ואפילו להעמיד פנים שוחקות. קשה מכל היתה עמידתו היָמרנית של גוי אפל, סידוֹרקוֹ שמו, שפניו גמודות והכרתן כהויה, ושהיה כמין גולם בידי אשתו, גויה גמלונית, שעינה האחת סתומה ועינה האחרת ניבטות מתוכה תמיד שבע תועבות לבה. כשם ששלחה אותו בימי שלום כביכול, לגימנסיה של עבריינים – שיבריח מכס, יתיר סוסים, שלא היה משיבם אלא כנגד כופר ראוי, כך שלחה אותו עכשיו כביכול לאקדמיה של פושעים – למעשי שוד וגניבה גדולים, ונראה שמגילת הדיפלומה נרכשה לו בשדידת־ביתנו. עמד לפנינו, כשהוא לבוש חליפת־שבת של אבינו, שלפי ששיעורה מועט משיעורו, נראה בה כתינוק, שנגדל מתוך לבושו, פשט זרועותיו לפנינו ואמר: נו, תנו תודה לאשתי, שאילולא היא, לא היתה משתיירת אצלכם נפיחה של אפרוח, כי משנשדד ביתכם, אומרת לי אשתי: כבר גנבו דים, לך והבריחם, וסגור הכל על מנעול ומפתח. נו, אשתי אומרת, אני הולך; באתי, גירשתים לכל הרוחות ואני מנסה לסגור ואין לא מנעול ולא מפתח. בקרשים, קרשים שלי, סתמתי כל הפרצים, תקעתי מסמרים, כל מסמר שיעורו כמגפו של חייל, והרי עתה רכושכם לפניכם. נו, אומרת אשתי, עניים אנחנו ואין אנו יכולים לשרת את שכנינו בחנם, וגם הם לא היו רוצים שנשרתם בחנם, אבל לפי שהם אינם, נקח קצת שכרנו, משהו מן המשהו בעצמנו – ולקחנו, שתי המיטות שלכם לקחנו – ישכבו גם אשת סידוֹרקוֹ ובעלה במיטה הגונה ורחבה, כדרך העירונים. כך שטפה עלינו זירמת־דיבורו, ואנו כבשנו על כרחנו לשוננו, עד שדודנו ר' בונים הפסיקו: דוּראק, כלומר שוטה. שמע מילה זו, שנאמרה במריצות, רטן סידורקו: עשה טובה ליהודים והם תחת לומר לך: תודה רבה חביבי, אומרים לך: דוּראק, והתחיל חוזר על מלה דוראק בכל מיני גיווּני־נעימה, החל בחימה וכלה בפעייה; ודומה, הנה הנה דמעות יורדות מעיניו. עקר דודנו את הקרשים הצמודים, בשתי וערב, לפתח ביתנו, ולפנינו תל שברי זכוכית, שאנו פוסעים בו עד הקרסולים – מאות חללי בקבוקים, שהיו קודם סדורים, מדפים מדפים, בבית המזיגה שלנו. כל החדרים עמדו ריקים, רק בקיטון עמדה הספה, עורה מחותך ומשורט ובאמצע צרור גבוב – רובו ספרים, ועיקרם הכרכים המהודרים של עשרים וארבע עם פירוש המלבּ"ים, מתנת הדרשה שניתנה לו, לאבינו, לחתונתו בזיווג ראשון, ומעל גבם בולטים ההגדה של פסח עם פירוש אבי־זקן־זקננו המגיד מזאלוֹזיץ, והתיק הגדול עם כתובת־הזהב: הרבּאריוּם, אוסף הצמחים שאספתים וייבשתים, בפקודת מורה הטבע בגימנסיה. הקירות היו שוממים, סידם מקולף ורק המדחום הגדול, שלל אבינו בכיבוש עיירת הגבול, ניצל והבהיק, כשוחק על משבתנו. וסידורקו, שנלווה לנו, אורב לכל תנועה ותנועה שלנו ואומר: מה שהוא אמת, אינו חטא, הכל חששו לנגוע בספריכם, ויפה אמרה אשתי: עכשיו סר פחד היהודים מעלינו, אבל לא סר פחד אלוהיהם, ואוי לו למי שמתגרה בו.

הכנסנו את שני השלטים, הצמדנו בשתי וערב, את הקרשים לפתח, וישבנו בעגלה ליסע העירה, והנה הדביקתנו שפחתנו האניה, שיום שנכנסו הרוסים ללבוב, הניחתנו והלכה ברגל לעירנו. ראתה את סידורקו, הטיחה בפניו מילה אחת: סוֹבּאקה, כלומר כלבה, ונרתע לאחוריו. זקפה האניה ראשה, רחרחה באפה ושאלה: האם אתם חשים. עשינו כדוגמתה, וחשנו ריח של יין שרוף, העומד בחלל־האויר. אמרה: בּאטיוּשקה הצאר אסר על שיכוריו לשתות יין שרוף, מה עשו, פרצו לערי־הקיסר שלנו, ומשהריחו המשקה, נבהלו עליו, עד שכריסם כחביות, והיו מתגוללים בשיכרותם כחזירים. גם פה, בביתנו, עמדו יום ולילה, תפסו בקבוק אחר בקבוק, לא טרחו להוציא את הפקק, אלא שמטו ברציצה בית־הצוואר ושתו, לגמו, סבאו. אחד מהם, שנשרפו מעיו והיה מתפתל בעוויותיו, בא קצין ואמר: סווֹלוטש, כלומר נבל, בעט בכריסו ויצאו מעיו, ואחר ירה בו יריה של חסד, ונקבר פה, בשוחה שלפני ביתנו ובאמת לא היה ראוי שייטמן בעפר־קודש. אפשר לא היו יודעים, שיש פה בית־מזיגה, שילחה קלאווידאַ הזונה את סידורקו שלה, והוציא שני השלטים ותלאם, שהכל יראו ויידעו מה יעשו. רקקה האניה רקיקה גדולה לפניה: טפו, סוֹבּאקא. משניגבה קצות שפתיה, הצביעה לצד בית החרושת הגדול של האחים קאפּילוּש, והמשיכה: וההילולא הגדולה היתה שם, כי משראו את המיכלים הכבירים, הגדושים יין שרוף, כמעט שביקשו לקפוץ לתוכם ולשחות בהם. עד שבאו קצינים, ולאחר ששתו גם הם כהוגן, קיימו את הגזירה, שיצאה לפני הבאטיושקא הצאר, – נקבו נקבים גדולים ושטף כל היין השרוף, תחילה על פני השדה, ואחר לתוך נהר סוּכוֹבוּלקה, ונערב במימיהם, ולמחרת נמצאו על שפתו פגרי דגים, שאין המשקה הזה לפי טעמם. אלא שבעת האחים בּוגדן, שכל אחד גנב גדול מאחיו, התחכמו ותחחו את האדמה, שנספג בה היין השרוף, ונטלו את העפר הלח ונתנו אותו במים, והרי בביתם עומדות עתה חביות של מין משקה, וכל המתאווה לטיפה מרה בא אצל פֶדקוֹ הזריז שבאחים, והוא עוצם עיניו שהמשקה עכור למראה, והוא מעווה פניו שהוא עז לטעם. נאנחה האניה וסיימה: באו זמנים יפים, זמנם של קלאוודיא הזונה וסידורקו השוטה ושבעת הגנבים, האחים בוגדן.

כשנכנסנו העירה, ראינו אותה משונה – שלטי החנויות, שצבעם עודו חי, נתנו בה מראה של חידוש. וראה, צייר השלטים ההוא, נוח שטוק, שבימות־החמה היה עוסק באומנותו, ובימות השלגים היה ראש להקת־שחקנים חובבים, ההוא שצעד לפני חדשיִם בראש ההפגנות, שצעקו בקולי קולות: תחי המלחמה והלאה רוסיה, הוא ששינה עתה את פני העיר, לעשותה כעיר רוסים – מכל השלטים ניבט סגנונו, על תגי־סלסוליו, כדרכו מכבר, אלא האותיות שלא כדרכו מכבר – לא אותיות לטיניות, אלא אותיות רוסיות. החליפה העיר את חותמה – הרחוב מלא באקאלאֶיניה, צ’אינאיה או פריקמאכר היינו, חנות מכולת, בית־תה, ספּר; בפינות רחובות עמדו גורודובויים, כלומר שוטרים, שהובאו מפנים רוסיה. ומעל העיר מוטלת אימתו של ראש האזרחים הממונה, שהיה מבאי בית המזיגה שלנו מר קוּשפּאֶטא, סוחר החזירים, שעלה לגדולה, ורדה בעיר ויהודיה.

 

ימי מיצר    🔗

שנה כתיקנה, אין לך ימים מאירים ושמחים, כימים של ביטול־תורה; שנה שלא־כתיקנה, לא כל שכן שנת־מלחמה ושיעבוד, אין לך ימים עכורים ועצבים, כימים של ביטול תורה. והרי אותם הימים מתעגלים עתה כשבועות והשבועות מתעגלים כירחים — שלטונות־הכיבוש אינם נותנים דעתם על בתי־הספר, והם סגורים ומסוגרים; ואם בבתי־הספר הם נוהגים כך, בחדרי־מלמדים לא־כל־שכן. כבר התעורר פלוני מלמד־דרדקי וחידש לימודי־החדר, לא יצאו ימים מרובים ובאה הקומיסיה, עמדה בחצרו והרימה פיסת־נייר מלוכלכה ששיעורה זרת, ואמרה: הרי פתח־מגיפה, וקנסתו במאה רובל ובנעילת בית־האולפנה. כבר התעורר פלוני אַקדמיקון, וכינס קצת תלמידי־גימנסיה, לחדש לימודם, שלא תשתכח תורת הפּלוּסקוואמפּאֶרפאקטוּם והאַבּלאַטיבוּס אַבּסוֹלוּטוס, לא יצאו ימים מרובים ונתגלה גוֹרוֹדוֹבוי, מיצמץ עינו בתמיהה; אמר אותו אקדימון: היום הוא ממצמץ עינו, מחר הוא אומר, כי אנו עצרת־מרגלים, וסופנו מוקש רע; ונתפרדה החבילה, והלימוד פרח ואיננו. תחילה היתה אותה בטלה נעימה, משנמשכה ביותר, נשתוממה הנפש, וגברו בה הגעגועים לריח של תורה, וביותר גברו געגועי למלמדי ר' שמואל קריסטיאמפּוֹלר וחמדת לימודו. צא וראה, לפני המלחמה לא היו בידנו שעות־היום ללימודי־קודש, לפי שניתנו לגימנסיה, והוצרך רבּנו לבוא אלינו לכפר, לשעות־ערב, עתה כל שעות־היום בידי, והרי רבּנו יושב בטל במרתפו לממכר נפט לשיעורים, ואנו יושבים בטלים בעיר, ולימודים אַין. מי יודע, פגשני ברחוב ואמר: ואם אין לומדים, לא צריך לבוא ולדרוש שלום רבי. מעתה נעשיתי אורח מצוי במרתפו, בפינת־הסימטה הנקראת רחוב השקט. ועל שום מה היא נקראת כך, על שום שאין כלי רכב מתגלגל בתוכה — אמנם קצה אחד פתוח לרחוב הגדול, שעוברת בו דרך המלך, אך קצה אחר חוסמתו חומה אפורה של בית־הקברות הישן.

בימים שאנו עומדים בהם, פינה אידיאלית היא, כי מתוך שאין היא משמשת מַעבר, אין חיילי האויב מצויים בה וגם הגורודובוי מעלים עינו ממנה. ואם הסימטה מחבוא טוב, הרי בית־הקברות מאחוריה מחבוא טוב ממנה. עד שלא בא היצר הרע בלבם של הגויים השכנים, לכרות את האילנות, לא היו טיולים טובים, כטיולים בין טורי המצבות — אתה משוטט וקורא הנוסחאות, ולעיניך קמה עצרת רבתי של גדולי תורה ואנשי־מעשה, חכמים וטפסרים, סופרים ואמַרכלים, עדה רבת־פנים הרוחשת רוב תכונה ועשייה, רוב הגות ורגש, עיר ואם בישראל. אתה משוטט בין ציוני־מזכרת של חיים שהיו, ודומה עליך, כי החיים ההם עלו מן הקברות, הם בתוכך ואתה בתוכם, וכאילו נעלמה ממך העיר כמות שהיא עתה, עלובה וכפופה ונתונה בכף־אויב, ונשכחו ממך מלחמה ומצוקותיה. תירצתי לי, כדרך שתירצתי, את הקושיה, שהקשיתי בעצמי ושהקשו אחרים: מה לכהן בבית הקברות, שאילולא תירוצי, היה נמנע ממני התענוג לברוח, מדי פעם בפעם, כשעה קלה מתחומה של המציאות, לתחומו של החלום. ואם חפצי הביאני לרחוב השקט, בא צרכי והגבירו — ומה צרכי, דיני הלכות תפילין, שכן הימים סמוכים לבר־מצוה, שלפי שאני יתום, הם מקדימים ובאים. ביקשה אמי חורגתי את ר' שמואל שילמדני, ואמרה: אבל בתנאי שכבודו נוטל שכר לימוד, השיב לה: אבל בתנאי, שאיני נוטל שכר לימוד; אמרה: יהא בתנאי, שכבודו נוטל שכר־הליכה, ונמשכה אותה מריבת־דברים, עד שעלה ביניהם כמוסכם, כי לענין שכר־הליכה, אבוא לביתו, ולענין שכר לימוד, יהא תלוי ועומד, עד שאבינו חוזר מן המלחמה, ופורעו.

כך התחילה התכונה לבר־מצוה שהוא, כנודע, המאורע הגדול בחיי נער, ושעל־כן כל המספרים פרקי־חייהם, כשהם מגיעים לאותו פרק, חמימות־נעימתם מתגברת. ודאי, אמת בדבריהם, כי היום ההוא היה להם היום הגדול, אבל אין כזב גם בדברי, כי היום ההוא היה לי היום הקטן. אמנם, ר' שמואל טרח יפה־יפה, להמתיק עלי לימוד הלכות־תפילין, אמי־חורגתי טרחה יפה יפה לאפות דובשן גדול ונאה, הדודה יטקא טרחה יפה יפה לרקום בחוטי־זהב שמי וחניכתי, בתיק־הסאמיט השחור, אבל צוֹק־הימים עימעם את זיו־החגיגיות, ואם התכונה לחג אפורה היתה, הרי עצם־החג היה אפור ממנה. האמנתי, כי אמי המנוחה, שר' שמואל בא על קברה וטפח על מצבתה, להודיע היום הבר־מצוה שלי, מהרהרת בי, כל אותו יום, אי־שם בחזית־המלחמה, אבל כשם שאינה דומה אמונה כראיה, כך אינה דומה ידיעה כראיה — כשעמדתי וכרכתי ראשונה תפילי בשטיבל של הסוללות, ולא ראיתי על ידי את אבי, וכשיצאתי ותיק התפילין בידי, ובפרוזדור לא ראיתי את אמי, עגם עלי לבי, לא כל־שכן שהתפילה היתה במנין ראשון, וכל הקהל בהולים, איש איש לאומנותו ועסקו, קצתם טועמים מן הדובשן ואומרים: יהי רצון כאילו שתינו יי“ש, וקצתם אינם טועמים ממנו ואומרים: דובשן בלא יי”ש כתפילין בלא פרשיות, ומי שיכול לסמוך רוחי הנכאה, אבי אמי המנוחה, ר' אלכסנדר זיסקינד, לא בא. ועל שום מה לא הבאתי יי"ש — שתקפה עלי גזירתו של מורי ר' שמואל, גבאי השטיבל, שלא רצה להערים על איסור המלכות, שלא להוריד לתוך סכנה את השטיבל. כי אותו שטיבל היו בו לא בלבד מאנשי־המקום, אלא גם אנשי מקומות אחרים, המסתתרים מעיני הרשות. הריהם מאותם היהודים, שהיו חיילים אוסטרים, ונשבו בידי הרוסים, וכשהוליכום דרך עירנו, פּדאוּם עשיריה כענייה, והלבישום בגדי־אזרחים. מהם שמצאו דרך לחזור למקומותיהם, מהם שנשארו תקועים בעירנו, והושיבום בני העיר בבתי־הכנסת ובבתי־התפלה וכילכלום עד יעבור זעם.

ועל שום מה לא בא אבי זקני, ר' אלכסנדר זיסקינד, על שום שהערים על גזירת המלכות. אבי זקני רוב ימיו מוזג היה, ופירש לעצמו אותה גזירה, שיצאה על ממכר היי“ש, באופן שהצאר חושש לחייליו, שמא ישתכרו ויתרפו ידיהם במלחמה, ומשפירשה כך אמר: כל אותם המוזגים הרבים בעירנו, שאורחיהם גויים — הגזירה חלה עליהם, כל אותם המוזגים המעטים בעירנו, שאורחיהם ישראל — אין הגזירה חלה עליהם; ולפי שכתלי בית־מזיגה שלי לא ראו מעולם ולא יראו לעולם גוי, לא בי הכתוב מדבר. יצא ידי חובת הגזירה, שנטל את חבית היי”ש הגדולה, שהיתה במרתף העליון, והורידה למרתף התחתון, ובביתו למעלה לא החזיק אלא צרצוּר קלוע־נצרים ושהצנעתו קלה, וכל המבקש לגימה בא ולוגמה. היה אותו עסק הולך למישרים, אילולא קפץ עליו רוגזו של הגורודובוי, היינו השוטר, שהיה נגלה, לפרקים מרובים, מריח ריח־היי"ש ובולש בכל הפינות, ומעלה חרס בידו. פעם אחת, כשאבי זקני, עומד בטליתו ותפיליו בא חייל, מחיילי סיבּיריה, שאימתם על כל העיר, נטל תבנית־פח המלאה מַאפה, וביקש לברוח. ננער אבי זקני ממקומו ועיכבו, ומבלי להפסיק תפילתו בדיבור של חול, הוציא בחמת־כעסו, בידו אחת את המאפה, ובידו אחרת דחפו ברוב־כוח, עד שהחייל נחבט במדרגות, ונתגלגל על המדרכה. בכתה אמי זקנתי: הלילה באים, הוא וכנופיתו, ונפרעים ממנו בחרב נוקמת. אך הוא לא בא וכנופיתו לא באה, ותחתיהם בא אותו גורודובוי, והפעם שיחק לו מזלו — הוא מצא את אבי זקני עומד ומורח רגליו החלושות מצנצנת ספּיריטוּס טהור. מיד נהרו פניו, כאור שבעת הימים, והביא קורפּוּס דליקטי, אותה צנצנת קטנה לפני מר קוּשפּאֶטא, ויצא דינו של אבי זקני קנס של מאה רובל, או מאסר של חודש ימים. היו בני המשפחה משדלים אותו, שיסכים לתשלום־קנס, והוא באחת: מה, אפקיר מרצוני ממונם של ישראל לרוצחים אלה; ולפי שהיה מכלל העומדים, בתקיפות, על דעתם, לא הועילו תוכחה ותחנונים, והוא, בן השמונים ושלוש לבש בגד של חג, נטל כסת גדולה בידו אחת וספר חובות הלבבות בידו אחרת, והלך לבית האסורים.

פעמים ראיתי את אבי זקני הולך הליכה כזאת — פעם אחת, כשמלכות־אוסטריה נשאה את ראש בני ארצותיה, והיו רוב יהודי־עירנו רושמים עצמם, בגליונות־המפקד, יהודים ששפת עמם יהודית, ולפי שהיא לשון, שלא הודתה בה המלכות, והרושמים אותה לא חזרו בהם, בא עליהם עונש של קנס או מאסר; ורבים, ואבי זקני בכללם, בחרו במאסר; פעם אחת עתה, כשמלכות רוסיה גזרה עליו מה שגזרה. ושתי הפעמים הליכתו דרך גאוה. יום יום היתה אחותי מביאה לו ארוחתו, ואף שזעפו מידת־קבע היא לו, היה עתה מאיר במקצת פנים לסביביו, ואפילו מבדח דעתם, והם מחבבים אותו הרבה וכינויו בפיהם: זיידי לעבּן, היינו: סבא יחיה. שעה שתים־עשרה עד אחת בצהרים, שעת יציאה וכניסה — יציאתם של האסירים, שאינם רוצים לעשות צרכיהם בעביט שבפינה, ונעזרים באותה שעה, לעשות כשאר בני אדם מן הישוב, כניסתם של קרוביהם וידידיהם, הבאים לראות שלומם. אבי זקני, כשם שביטל גזירת־המלכות בביתו, כך ביטלה בבית־האסורים — בתוך מזונותיו היינו מצניעים גם בקבוק יי"ש, תחילה היה נהנה בעצמו ומהנה חבריו התפוסים עמו, אחר כך היה מהנה בהם גם את האורחים, ולימים היו באותה שעה מזדמנים סתם מחבבי לגימה, והיו לוגמים להנאתם, וכך פרח, בתוך כתלי־הסוהר, מסחר מועט, שבגללו באה הישיבה בתוכם. לכאורה בית־האסורים שברחוב המח’ים כלומר האַרמנים, מדור צר ואפל־למחצה, אולם באמת, כאפילתו החיצונית אורו הפנימי — פה, מאחורי המנעול הכבד והחלונות המשורגים, ישבה בנחת; יומם, אין עליך אימת־קוזאקים, שפריצתם בבתי יהודים מצויה, וכוָנתם גזל; ולילה אין עליך אימת־צ’רקסים, שפריצתם בבתי היהודים מצויה גם היא, וכוונתם עריות. שעל כן לא תימה היא, כי אפשר, שבית־אסורים יהא כאי זעיר של שמחה בים הגדול של דכדוך־הנפש. וממילא לא תימה היא, שפעם אחת נבלעתי בשיבולת־הדיבורים והחידודים שהאסירים, רובם ככולם בני עמידה וקצתם זקנים, התנצחו בהם, כעדת־תינוקות עליזים, שאין להם בעולם אלא משובתם, ולא חשתי, שכבר יצאה השעה, והגורודובוי תלה מנעולו הכבד וסגרו, ודיני כשל המאחר אפילו רגע אחד — ישיבה בבית הסוהר עד למחרת בצהרים. גדולה היתה השמחה באותה השעה, שהשער היה פתוח, אבל היא נתכפלה במחצית מעת לעת, שהשער היה סגור במנעול הכבד. דומה, משנקצצו כנפי־החירות החיצונית, צמחו, ממחבואי־הנפש, כנפי־החירות הפנימית, ובמשב־פלאים בישמו את האויר הדחוס, בפלוּאידוּם נסתר, שכאילו הרחיב את החלל, ועירובי־הקולות הידדו בהם, כבאולם רחב־ידים. מנין־היהודים, מכבודי־העדה ופשוטיה, שישבו פה, רובם ככולם מחמת דברים של מה־בכך, דומים היו כעדת אנשי־נופש שהניחו, מי לשבועות ומי לחדשים, צרת־הבית וחיבוטי־הפרנסה, והריהם יושבים בעגוּלה, בשוֹפי ובהרחבת־הדעת, וכל אחד ואחד טורח להעלות ממיטב־סגולתו, מי דבר־תורה נבחר, מי דבר־הלצה ממולח, מי דבר־רכילות מגרה, ובלבד לעשות כּוונים לרוח הטובה והצוהלת, שהתגברה ביותר, עם דמדומי־ערב, לאורה הקלוש של מנורת־הנפט המאירה דרך החלון המשורג, מן המסדרון. מתחת לאצטבה הנמוכה כלפי הקרקע, לאורך הקיר, הגיח פתאום מיחם־נחושת גדול, יליד־טוּלה, ואין להבין, כיצד התחבא, באותו חלל מועט, שאין בו לא כדי שכיבה ולא כדי עמידה. משניצב אותו מיחם מבהיק, בעיגול־כרסו וברום־צוארו, באמצע־הרצפה והתחיל מזמזם, כמנגינת־לואי נעימה וחמימה, נשתפע בליל־הדיבורים ככרי־אגוזים, המדרדרים אילך ואילך.

והמנצח על השמחה הוא חזקאל, שאף כל ימות השנה אומנותו משרת בבית־מזיגה, ורק בימי חנוכה ופורים אומנותו כליזמר, כינויו כל ימות השנה חזקאל המתופף. עתה אין הוא משמש באומנותו אחת, שהמלכות גזרה על היי“ש, ואין הוא משמש באומנותו אחרת, שהמלכות גזרה על הנגינה, ואם כליזמרים, שנגינתם פרנסת־קבע, כשתי כיתות המנגנים הגדולות, השחורים מזה והאדומים מזה, שובתים וכליהם מחלידים, כיתת כליזמרים קטנה, שנגינתם פרנסת־ארעי, לא כל שכן. בעצם, חזקאל הוא כבן־משפחתנו, שכן היה, כשני־דור, משרת באכסניה האדומה שמשפחתנו החזיקה בה כמאה שנה, וככל שבאתי לראות אבי זקני בבית האסורים, היה נזכר אותם הימים הטובים שבאכסניה האדומה, ולא נזכר ימים ראשונים אלא כדי לקלל ימים אחרונים, ולסיים קללותיו באמירה: אדם, נטלת ממנו גמיעה ונגינה, נטלת חייו. וכשהיה אבי זקני מפסיק שפעת־דיבורו: מה אתה מילל כחתול בלילי ניסן, הרי יום יום יש לך פה גם גמיעה גם נגינה, היה אומר: אוי ר' זיסקינד, הרי הוא שאמרתי: אילולא בית הסוהר הזה, כבר היה האדם ברמינן. ובאמת, נראה ששני היסודות הגדולים, שנחסרו מחיי העיר, באו פה יפה יפה על מילואם — חזקאל, כשם שראיתיו כמה פעמים בשעת הצהרים, כך ראיתיו עתה, כמעט שעה שעה שולח ידו לבקבוק היי”ש של אבי זקני. וכשכבה המיחם, והכל התחילו מוציאים מתוך החלל המועט שמתחת לאצטבה, כסתות וכיסויים, כפלים מבית־קיבולו, וטורחים במשכבם כמאמר הבריות: עשה מצעך כל שעות הלילה, ובלבד שתישן שעה אחת כהלכה, נגלה פתאום תופו של חזקאל, וידו התחילה מכה בו הכאות נמהרות וזריזות, כשקצה־הכף הסמוך לפרק, קישותיו גסות ופסוקות, ואליוני־האצבעות קישותיהם קלות ורדופות, והצלצלים מתלווים לכאן ולכאן. כבר יצאה שעה גדולה ותופו לא נאלם ולא הועילו תחנוני האסירים, שביקשו לישון, ולא הועילו גערות הגורודובוי, ששילח לשונו באמו של המתופף, וחבט במנעול הסגור על דף־הדלת, עד שאבי זקני היסה אותו בשתי מלים: חזקאל די; ומיד סיים בקישה גדולה, אמר: אם ר' זיסקינד אומר די, הרי די; השתטח על גבי המצע, רקק רקיקה גדולה, שנתלתה בתקרה ואמר: אילולא בית־הסוהר, הזה, כבר היה האדם ברמינן; וכהרף עין נשמעה נחרתו, שנבלעה בנחרת האחרים.

תמיהה היתה בעיני: האמנם, אפשר אדם, שלא יגע כל היום כולו, מטיל עצמו על איצטבה ומיד נוחר. אולם לפי שלא נתנמנמתי שעה ארוכה, ניתרצה לי תמיהה, ותירוצה תחילתו הטילה בי חלחלה, וסופו בדיחות־דעת. כי לא יצאה שעה קלה, והרי הנחרה נפסקת, האסירים זוקפים עצמם, אחד־אחד, על האיצטבה, שנים גוחנים, מזה ומזה, על אבי זקני ומנענעים ראשם, ניענוע של הן, ומשניענעו כך, הסמיכו עצמם, על אצבעות ידיהם, פשטו רגליהם לפניהם והתחילו פוסעים על הבהונות. עד שאני מהרהר בלבי, מה כוונתם, מגיעתני מריבת־דברים הנלחשת מפה לאוזן, וכל עצמה של המריבה: דאַרדיל או פאַרביל, שידעתי שהם כינויים של מיני שחוק־קלפים, והראשון הוא של מי ששחוקו מנהג־בינונים והאחרון הוא של מי ששחוקו דרך השטופים באותו משחק, עד שהם מבזבזים עליו ממונם. מתוך שראיתי אותם השניים חוזרים, מדי פעם בפעם וגוחנים, על אבי זקני ועושים ידם שפופרת ולוחשים לתוכה: הזקן ישן, הבנתי, כי שנתו היא תנאי מוקדם למישחקם. לימים נתחוור לי, כי גם המריבה באה בשל אבי זקני — קודם שבא, היו משחקים, רוב שעות היום, והקפיד עליהם, ולפי שלא רצו להקניטו, דחו עסקם זה לשעות הלילה, לאחר שראו שהישיש מנמנם. אף־על־פי־כן היתה עליהם אימת־קפידתו והמתונים שבהם חששו ממישחק החמור, גזירה שמא הישיש ננער פתאום משנתו, ותופסם בקלקלה כפולה — גם שחוק־קלפים, וגם פאַרביל. אבל אותה שעה לא שמעתי אלא גלגול מלתים: דאַרדיל פאַרביל דאַרדיל פאַרביל, ועד שלא נסתיימה, חטפתני שינה, ולא ידעתי, כיצד נפתרה אותה פרובלימה סבוכה למעשה.

אולם אם יום הבר־מצוה, שלפי שהייתי יתום, הקדים בחודש ימים, יום של עצבות היה, הרי יום שהייתי חוגגו, אילולא הייתי יתום, יום של שמחה היה. אותה שמחה לא באה לכבודי, אלא לכבודם של מרדכי ואסתר, שאותו יום יום פורים היה. אמת, אותו יום פורים היה בעיר כולה כיום העלוב — הפעם לא נראו ברחוב משרתי־החנויות והילדים לא התחפשו, שכל התחפשות אסורה, והמתחפש עלול להיות נחשב כמרגל; כליזמר לא סבבו מפתח לפתח, כדרכם שנה שנה, שהנגינה ברשות־היחיד כברשות־הרבים אסורה. אולם מה שלא נמצא בכל העיר כולה, נמצא בבית הסוהר — קרובי־האסירים הכניסו להם, מבעוד בוקר, מכל טוב של מַאפה ומרקחת, מנת היי“ש המוצנעת בסל הוכפלה, ולאחר שאבי זקני קרא את המגילה, עמד חזקאל לעשות בלהטיו, והפעם לא בודד היה אלא חבר בקווארטט, שכן זימן לשעת־הביקורים את שלושת מיטיבי־נגן, הם שלושת המשוגעים שהם כאגודה קטנה של מנגני־מסרקות. ראשון — ברל גריצמן, ועיקר שגעונו, שהוא שומע יומם כרסו צומחת, ובלילה את זקנו צומח, וטפלה לשגעונו, שהוא הממונה על הבאר שבשוק. מישנה לו שלמה’לי הרמלין, ועיקר שגעונו האמונה, שכל המלחמות כגון מלחמת רוסיה ויפאן, ואחריה מלחמות הבאלקאנים, ועתה מלחמת העולם, לא באו אלא משום שאין הוא ואשתו שרויים בטובה ושלום, וכל זמן שהקיסרים לא יתעוררו להשכין שלום בינו ובין אשתו, שוא כל יגיעת הגנראלים שלהם ותותחיהם; וכטפלה לשגעונו, היא דרכו לספר דברי־הבאי ולכעוס, שאין הקהל מתפעלים מהם, שהרי אילו אמרם מאירצ’י בנו של הגביר, המוחזק שוטה הכולל של העיר, היה נחשב חכם מחוכם, והיו מושיבים אותו על כסא הרבנות. אחרון להם הוא שאֵרנו שלמה, נכדו של ר' יודילי ברגר, שלא ידענו, מה שגעונו, ואפשר אין כינוי משוגע הולמו, שאם לדקדק אינו משונה משאר הבריות, אלא במה שלא כאבריו שכלו, שאבריו כקורת־בית־הבד ושכלו כגרגיר־של־שומשום. ואם ראית שלישיה זו בכפיפה אחת, דע שנגינת המסרקות מצמַדתם. כנודע, נגינה זו היא משעשועי התינוקות, הנוטלים מסרק ונותנים על שיניו פיסת־נייר דק, ונושפים בה בנגיעה עדינה של השפתים; אולם שלושה אלה ידעו לעשותה כנגינה ממש, ומשעמדו עתה בבית־הסוהר, וחזקאל מלוַם בתופו וצלצליו, וקצת אסירים מזמרים שירי־פורים הנודעים: לעבן זאַל דער האַר פון דעם הויז,/ דער האַר גיסט אונז אן / און מיר ורינגמער אויס, כלומר: יחי האדון מזה הבית; האדון מוזג לנו ואנו שותים, ומסיימים כל בית ובית בפזמון: האַנט איז פורים / מאַרגין איז אויס / גיט’ס מיר א גראצער / און וואַרפטס מעך אראוס, כלומר: היום פורים חסל מחר, תנו לי פרוטה והשליכוני מלבר, והכל עינגו עצמם באזני המן וביי”ש, לא ידע חזקאל נפשו וקרא: פשטו בכל העיר כולה, אם נשמע בה שמץ נגינה, והוא שאמרתי: אילולא בית הסוהר הזה, היה האדם ברמינן.

שמחה, שנחסרה לי בחג בר־מצוה שלי, נתמלאה בקירבה היתירה שביני ובין רבי, ר' שמואל. הליכה לביתו, שבאה תחילה לשם לימוד הלכות־תפילין, נעשתה בסופה הליכה לשמה. כבר הייתי קודם, כמה וכמה פעמים, בביתו וראיתי חייו ברשות־היחיד, שהיו שונים מחייו ברשות־הרבים, אבל אינה דומה ראִיה של ארעי כראִיה של קבע. כי עתה נגלה לי ביתו לאמיתו, והוא בית־פגעים ומריבה, כאילו תלויה בו תמיד עננה של צער ועגמת־נפש, המקדירה חללו. ראשית, הרבה אשתו עשתה, זקנה גבוהה וצמוקה, המעוטפת תמיד במהודק, סודר כהה ומטפחת כהה, עד שלא נראתה אלא פיסת־פניה הגרומות ועיניה, עינים של מרה־שחורה, המביטות תמיד בתלונה וקפידה, ופיה שהוא כחסום באונסו, ואפשר לו שבועות תמימים בלא דיבור. שנית, הרבה גיסו ר' דוד טשאטשקיס עשה, שחליו כלאו ימים הרבה בבית ודרך חליו, שהיה מיושב יומם ולילה במיטתו, ואין יודע אם בינתו עודה משמשתו, אך בהיית־עיניו וגמגום־פיו מחסום לה, או בינתו שוב אינה משמשתו, ושעל־כן עיניו מביטות ואינן רואות, ופיו מדבר ואינו אומר. שלישית, הרבה אחותו עשתה, מרת גוטליב, אשה משונה שדיבורה אשכנזית צחה ומנהגה מנהג־גברים, שהיא יושבת באכסדרה שלה, מריחה טאביקי מתוך קופסת־קרן, או מעשנת מקטורת ארוכה. שנים, שהיא יושבת אלמנה בודדה בביתה השומם, הסמוך לבית אחיה, ואינה מעורבת עם הבריות, ורק חודשיים בשנה היא פותחת חלוניה, אלה חדשי־החופשה, שבהם יושב בביתה, בנה שנקרא כמעט־דוקטור, לפי שלמד כמה שנים באוניברסיטה שבוינא, והניח לימודו, ונתן כל מרצו וזמנו למישחק־השחמט, שנתמחה בו ביותר. איש זריז בהילוכו ונמהר בדיבורו, מגלח ראשו להשלים קרחתו, עד שעורו מבהיר כזגג של חרסינה, כבוש גם בימות החמה באדרת־פרווה, היה כמין רוח־סועה, הנופלת, שנה־שנה, לחדשיים ימים, מריתחת חיי הבירה לתוך שיממת־הקאסינו ובית־הקפה בריסטול בעירנו. כל אותם הימים רופאים ועורכי־דין ושארי משכילים מסבבים אותו, והוא כמנער מתוכם עיפוש של פרובינציאליוּת, ומטיל בהם מעט חלחול של חיי־הכרך ועצבנותו. משנכנסה המלחמה לתוך ימי חופשתו דחקה בו אמו, שימהר ויחזור לוינא, והוא דחק בה שתסע עמו, וכך נדחתה הנסיעה יום־יום, שהוא לא יכול להניח אותה זקנה, והיא לא יכלה להניח ביתה ברחוב השקט, עד שבאה התפתחות־המאורעות וסיימה את ויכוחם, ששניהם נשארו תקועים ועומדים. וכך נעשה מר כמעט־דוקטור מרכזם של שיירי־האינטליגנציה בעיר, יום־יום הוא נקרא לסעודה בבית אחר, שהכל שמחים בחיותו. והוא תיק של עור תקוע בכיסו, ובו כף ומזלג וסכין, שכן דרכו שהוא אוכל, אמנם, על שולחנם של אחרים, אולם אינו אוכל אלא בכלים שלו.

אבל ר' שמואל, יותר משגרמו לו אשתו וגיסו ואחותו, גרם לו קרובו ר' חיים אוסטרא, ששתי אומנויות בידו, האחת שהיא כטפלה לעיקר — חנות הגלנטריה שלו שבשוק; האחרת שהיא העיקר — מירור־חייו של דודו, הוא מורי ר' שמואל. המריבה שביניהם תחילתה גבשושית קטנה — מעשה בעליה לתורה, וסופה הר שגבה ביניהם — מחלוקת בעסקי־ירושה. ר' חיים מיוחס היה ומשמו אתה למד שהוא מצאצאיו של בעל ערוגת־הבושם, ראש־ישיבה בקלויז רבתא; ואמו מרת חיה פייגה היא שם־דבר, ראש הנשים הצדקניות שבעיר; אבל דרכו בדודו ר' שמואל אינו יאה לא לנכדו של ליש בתורה, ולא לבנה של לביאה בצדקות, שכל לילי־שבתות היה בא ועומד ליד חלונו של דודו ומקיש בו ומזמר בקולי קולות, שהדם מתגלגל לבית־הקברות הסמוך וחוזר ממנו: אני לדודי ודודי לי. ואם צרות כאלה דיין להמאיס על האדם רשות־היחיד שלו, באים שכנים ושכנות ומוסיפים עקה על עקתו. ראשית, מאת חוה, היושבת אלמנה עם בנה ובתה בביתה, שבתוך בית הקברות, ולפי שזמנה פנוי, היא מזדרזת ומלבה את הקטטה עד שהיא נעשית מריבה גדולה, ולא בחינם כינויה חוה מיט דער שלאנג, כלומר חוה עם הנחש. שנית, מרת אסתר החרשת, שביתה על הגבנון שמול ביתו, ואומנותה ניחוש בקלפים, ובני אדם באים אליה, שתנחש להם מתוכם, והיא נוטלת שכרה מטבע של ניקל, רוקקת בו ומבליעתו בקיפולי־שמלתה, ממשמשת במסכת הקלפים ושוטחתם לפניה וקוראת מתוכם כקורא מן הספר. רוב בני־אדם הבאים אצלה, באים במתגנב ובערבים, ועיקרם נערות שהגיעו לפרק שידוכים, וסוחרים קטנים המבקשים לנסות כוחם בעסק של ריזיקו, אולם קצת בני־אדם באים אליה בגלוי והם אלה, שנעשתה אצלם גניבה גדולה בביתם, והם מבקשים לידע היכן גניבתם. פעמים אדם כזה יוצא מביתה, ופניו נוהרות והוא יודע, מי גנב ולהיכן גנב, ואין יוצאים ימים מרובים, וגנבתו חוזרת אליו; פעמים אדם יוצא מביתה, ופניו מחמיצות, שלא הודיעתו כלום, והוא אומר בהתיאשות כלשון המגילה: ואין אסתר מַגדת. אין יודע, על שום מה אותה ישישה פעם אחת היא יודעת לנחש, ופעם אחת אינה יודעת לנחש — מאמינים ובעלי לשון הטוב אומרים, כי אין היא מנחשת, לא מה ששלוּחי־השדים מראין לה; בעלי לשון הרע אומרים, כי אין היא מנחשת, אלא מה שסרסורי־הגנבים מלחשים לה, וסיוע להם שאותה התלולית הסמוכה לביתה כבית־אוצרם של הגנבים, הרוחשים שם בלילות. שלישית, מורה־הפסוק, כמר כץ, זקן תמיר, שהיה מהלך בצילינדר המבהיק ובבגדיו המנוּקים, הליכה מתונה על משענתו, וכולו אומר הכרת חשיבות עצמו, חשיבותו של בעל דקדוק מופלג שמלאכתו נקיה — שיעורי נ"ך בבתי גבירים. ביתו, ששם רחוב השקט היה נאה לו באמת, היה כתכלית־השלווה, שאשתו ההדיוטית היתה מכבדתו, כי ניתן לה להתגאות בו בפני כל משפחתה. אולם לימים נעשה הבית כאותו הר־געש, העוטה ימים וירחים דממה ופתאום מגיחים מלועו עשן־תבערה ואבני אש וקולות מתפוצצים באדיר. ומה ענין המריבה, בתם הנאה שגדלה והגיעה לפרקה, והאב אומר: תלמד מלאכה כמלאכת־תפירה, שאין שידוכין בלא נדוניה, ומלאכה חשובה כנדוניה; והאם אומרת: מה תתנוול במלאכה, כמלאכת־תפירה, שיש אהבה בלא נדוניה, ונוי חשוב כנדוניה. סופה של המריבה, שהבת היתה מטיילת בערבים, קשוטה ומפורכסת, ברחוב הזהב — היום עם אברך פלוני, ומחר עם אברך אלמוני, וכסוד הגלוי הוא שטיולם אינו סיום של בידור־דעתם ושעשוע־יצרם. אולם מה שידעה כל העיר, לא ידעו ההורים, ולפי שלא שיערו שניהם, עד היכן הדברים מגיעים, היו מוסיפים ומריבים, באופן שהוא טען, שאינו יכול להסכים לטיוליה, שהם היזק לשידוכים והיא טענה, שאינה יכולה להתנגד לטיוליה, שהם סיוע לאהבה. גם עתה, בימי־המלחמה, כשהבת החליפה את האברכים בקציני־הרוסים, לא ידעו ההורים, מה שידעה העיר כולה, אולם פרצי־הר־הגעש נעשו עתה סמוכים יותר, שהאב צעק: מה סופם של טיולים כאלה, אם לא שמד; והאם צעקה כנגדו: אסתר המלכה עושה טובות לכל ישראל, והסוס הזקן הזה אומר שמד. אולם עתה היה הר־הגעש כבה עד מהרה, שהאֵם ובתה היו מתגברות עליו עד מהרה, ואם לא יכלו לסתום לועו בדברים, סתמו אותו במכות. עתה, ככל שהבת התנאתה יותר, אביה התנַול יותר — בגדיו, שהיה מקפיד על רבב שבהם, נתמרטו והלכו, הצילינדר שלו האביק ונקמט, פיסת־כותנתו הנגלית השחירה, קומתו הגבוהה נתגבנה, וכל כולו כבריה שנפסד עולמה, ואין בה כוח לא לקיימו ולא לקפחו. כמה וכמה פעמים ניסה לפרוש מביתו והיה מהלך בסימטאות, אבל משהתגבר עליו רעבו, היה חוזר בבושת פנים. אחר כך התחיל פושט ידו בצנעה, ומתפרנס מפירורי־חסדם של הבריות, וישן על הספסלים שבבתי־התפילה. נראה, כי לימים נגלתה לו כל האמת, ובוש להביט בעיני הבריות, וודאי היה נופח נפשו, אילולא ריחם עליו אחרון־זמרי־ברוד, שמירק עתה, כשהוא זקן ואילם, את חטאיו, את הוללותו מימי שחרותו, במה שנעשה שואב־מים, מקיים את עצמו בכזית, ונותן כל שכר־אומנותו לתקן סעודה שלישית בבית התפילה של הצדיק בעל בית שמואל הקטן. ישב מורה־הפסוק־לשעבר באותו בית תפילה, מצומצם בפינה, לועס מה שאותו זקן אילם נותן לו, עיניו שמוטות ודמיונו כנר הדלוק, שאורו קלוש אך חלבו פוחת והולך. בשעת ברכת כהנים היה פורש ויוצא, שלא ראה עצמו ראוי לברך את העם, וגם בשמחת תורה היה פורש ויוצא, שלא ראה עצמו ראוי לעלות לתורה, וסופו נתעלם מעיני הבריות, עד שנמצא, תשוש מצומק כתינוק, בבית הקברות הישן.

אודה, כי בבואי לבית מורי ר' שמואל, יותר שלמדתי ענין הלכות תפילין, למדתי ענין הרחוב ודומה, כי עיקר הלימוד הוא בשתי תורות גדולות. התורה האחת שלמדתי, כי לא כמראה הקנקן הוא מה שיש בו, שהרי הקנקן הוא הרחוב כשמו — עצם־השקט, ואילו מה שיש בו, היפוכו של שמו — עצם־הסערה. תורה אחרת שלמדתי, היא עמידתו של מורי ר' שמואל בתוך הרחוב הזה על שקטו ועל סערתו — עמידת־אדם, שצלילותו וטובו עומדים בעינם, שכשם שהשקט אינו יכול להרדימם, כך הסערה אינה יכולה להגעישם, והוא כמעֵבר להם לשנים, כשהפלגתי בים־החיים וחזיונותיהם ועמדתי על טיבם של עולם ונפש, שבתי וראיתי כי מתכונתם ביסודה אינה אלא כאותו הרחוב השקט, שמוצאו האחד פתוח לדרך־המלך החדשה, ומוצאו האחר סתום בבית־קברות הישן, ושלא כקליפתו תוכו, ושלא כתוכו תוך־תוכו, שקליפתו שלוות־יום ותוכו סערת לילה, ותוך־תוכו כאותו יום מקוּוה, אשר הוא לא יום ולא לילה.

כך לשנים, אולם בשנה, שאנו עומדים בה עתה, היה אותו יום אשר הוא לא יום ולא לילה לא בלבד ענין של תקוה טובה, שהרגש מטפחה יפה־יפה, אלא ענין של חישוב מדוקדק, שהמוח מטפחו יפה־יפה. הלילות ארוכים וההליכה בעיר אסורה. יושבים בני־אדם בבתיהם, וככל שעולה מן הרחוב קול או צעקה, עולה האימה: הנה־הנה הם באים, וכבר מצטיירים חזיונות מחרידים, שהם לפעמים מעשים שבכל לילה. ומה תימה, כי משיורדת אפלה, והכל מסובים מסביב למנורת־השולחן, מבקשים ההרהור והדיבור למַלט את עצמם לנוה־התעלומה של קץ־הפלאות. ובאמת, מי לא חקר ודרש, מתי יבוא הגואל, מי לא טרח בחישובים, שנראו כממש מכל ממש, עד שנעשו שדה־מריבה של שתי כיתות, שהללו מוכיחים בראיות ברורות, כי ביאת־המשיח מוכרחת השנה, והללו מוכיחים בראיות ברורות, כי ביאת המשיח מוכרחת בשנה שלאחריה. הייתי יושב גם אני, מַטה אוזן לכל אותם החישובים, אבל, באמת לא סמכתי, לא על הכת האחת ולא על הכת האחרת, שיצאתי בעצמי לטייל בשבילים הסבוכים של שדה־הצירופים הזה — שעות הרבה הייתי שוקד על טורי־ספרות ושיעשעתי לבי בתקוה מתוקה, כי סופי מגלה את החשבון לאמתו, ומפתיע בו את העולם כולו. בבית הדוד סאַלו נמצאה, בכלל־הספרים הגדולים והרבים, מורשת אבותיו ואבות אבותיו הרבנים, מטפחת ספרים השונים משאר חבריהם בכריכתם, והם נחלת דודם ר' טודרוס יוליש, איש לבוב, ממשפחת מיוחסים ותורנים, שהעמידה את שני החכמים ר' זכריה ור' ברמן יוליש, מראשוני המשכילים המסייעים לחכמת ישראל במערב ובוניה. בתוך המדפים נראתה קבוצת־ספרים זו כקמט של חיוך, המרפרף בקלסתר פנים חמורות — לא שאלות ותשובות, ולא ספרי־הגות ומוסר, אלא חיבורים לא גדולים, המענגים את הלב ומשעשעים את הדמיון. וכמה חביבה היתה הקריאה בספרים אלה שנכרכו, חצי מנין בכרך אחד, והרהיבו בגיווּנם הנאה — רבי בנימין מטודלה, המספר על מסעות בימים רחוקים ומקפץ בפסוקים מעטים על פני מדינות, ומקפל במלים מעטות מדינה שלימה, היה סמוך לקונטרס מבשרת ציון, שסיומו במסעות בימים קרובים, כאשר יספר ר' אליעזר הלוי, משרתו הנאמן של השר ר' משה מונטיפיורי, ועיקרו תיאור ארצנו, ארץ־ישראל לגלילותיה, למקומותיה, ואחריהם שוכנים להם כבוד הדיאלוגים על דרך אהבה נסתרת ותוכחת מגולה בין יוסף ואחיו ובינם לבין עצמם ודבריהם בארוכה וברוב התפלספות, כמעשה מחברם הדרשן ר' חיים כ"ץ, כאילו אותם המדנים בין אחים לא באו מתוך קנאה ותחרות אלא לשם פתרונם של עיוני בעיות העומדות ברומו של עולם. במטפחת ספרים זו משכוני ביותר ספרי קורות העתים ועיקרם ‘צמח דוד’ ו’מקוה ישראל' ונראה לי האחד כמשרתו של האחר, שחישובי הכרוניקה נעשו לי, כמשענת לחישוב הקץ. פעמים לאין ספורות חזרתי וכתבתי טורי־הספרות הארוכים מבריאת העולם, שני חייהם של דורות ראשונים, עד שהגעתי לימי דניאל והפלגתי בענין פירוש מועד מועדים וחצי מועד, ושאר רמזי הקץ, וסופו של החישוב אתמול, לא כסופו של החישוב היום, וסופו של החישוב היום לא כסופו של החישוב מחר, שבין אתמול להיום ובין היום למחר, נצמחה לי קומבינציה חדשה. איני יודע, כמה היו נמשכים שעשועי־החישוב, אילולא אותו ערב, שישבנו אל השולחן ודודנוּ חצי־דוקטור מתוכח עם מר זלמן האפנר. אמר דודנו: אדוני חביבי, דניאל אמר בחזיונותיו מה שאמר, אך כבר אמר אחד חכם: אפשר זה ואטיציניוּם פּוסט אֶוואֶנטוּם. שאל מר האפנר, מה פירוש; השיב דודנו: פירוש, נבואה לאחר שנתקיימה. שאל מר האפנר: כלומר שהתנא קמא שלך סבור, כי דניאל כיזב, ודעתך כמותו. השיב דודנו: מתון־מתון, כך דעתו ודעתי, שלפי שספר דניאל נתחבר לכל הדעות בימי המכבים, הרי דבריו נבואה לזמן, שאם אינו קרוב ביותר לזמנם, הרי גם אינו רחוק ביותר ממנו. צימצם מר האפנר מעט עיניו להגביר את ברק־הלגלוג, הנע ידו, תנועת ביטול, ואמר: כך דרככם, שאתם אומרים מחצית פסוק בלשון רומי, ומטילים אימה על הבריות. הנה כבוד הדוקטור עומד בבית החולה, כל בני־הבית עומדים לפניו בהכנעה, וכשהוא צועד אל השולחן, לרשום הרצפט, הוא דומה בעיניהם, ככהן גדול הנכנס לקדשי־קדשים, וכשהוא מוציא צרור הפתקים, ומניחו לפניו וטובל את העט בדיו, ומשהה אותו מעט באויר, כמהרהר מה יכתוב, ועוצם עיניו, שהיא סגולה להעמיק הרהורו, הרי כל בני־הבית עוצרים נשימתם, וכשכתב את הפתק, וקיבל שכרו במעטפה ופרש, נדחקים כל בני־הבית אל השולחן; הבקי שבהם גוחן על הרצפט, מצרף אות לאות, וקורא: אַקווא דאֶסטילאטא, והוא מנענע ראשו, מביט על סביביו, והכל מַעגמים פניהם, שסבוּרים הם, מי יודע מה מחלה היא, שהיא צריכה תרופה, ששמה ארוך כל־כך. אהה אילו ידעו שאין אַקווא דאֶסטילאטא אלא מעט מים אחרונים.

משסיים מר האפנר דבריו, עשה בידו תנועה, כשל המבטל דברי שטות, והמשיך דבריו, כאילו דודנו חצי־דוקטור, לא אמר כלום, ואפילו אינו קיים. אבל אף דברי מר האפנר נראו לי יפים ומחוכמים, הרי דברי דודי הטילו בלבי ספק, שמשהתחיל לכרסמני לא הרפה ממני. לו ידעתי, מה שנודע לי, אחר ימים רבים, כי דברי דודנו לא באו אלא מדעתם של חכמי־הדור, שעיקרם כמרים, הייתי ודאי מבטלם גם אני, אבל משחשבתים דעתו שלו, הביאו בי מבוכה גדולה. כי מאותה שעה ואילך, כמה שלא טרחתי בחישובים, סופם העלו לי מועד, שכבר היה לפני שנים קדמוניות, וסוף סופם העלו לי, בעקשנות חוזרת, זמנו של הצלוב. כל נסיונותי להוכיח לעצמי, מה שהיה מוכח לי מאליו, כי כל אותו חשבון אינו אלא מלחישות הסטרא אחרא, לא הועילוני. את מי קראתי ואת מי לא קראתי לעזור לי — עיצום הכוָנה בשעת התפילה, שימושי־סגולה כנגד הרהורים רעים, נדר שלא אחזור עוד לחישובי; אולם מה לי שהדרתי עטי מחישובים, כשמסקנתם, שנת לידת משיחם, לא נעקרה מזכרוני, ועמדה תמיד לעיני לגרותני וכל סיפרה בולטת, כרשומה באש לבנה על גבי אש שחורה. ויותר שיראתי מעצמי, שאני יודע הדבר הנורא הזה, יראתי שאני עלול להודיעו לאחרים, שוודאי היה לי, כי אם הוא, חס ושלום, מתפרסם ברבים, ונמס כל לב ורפו כל ידים, והכל מתיאשים מן הגאולה. כמה חרדתי, שמא ימרוד פי על לבי להכשילו, ומי יודע אם הייתי עומד בנסיון, אילולא תחבולה, שנאחזתי בה, שעמדתי על הפתח, ונתתי אצבעותי על אות שי"ן של המזוזה, ונשבעתי, כי עד שהשם לא יסייעני ואעמוד על טעות חישובי, שהוא ודאי מפיתויי־השטן, לא אגלה דבר לשום בריה בעולם. ועל שום מה לא עמדו לי דברי ביטולו של מר האפנר בשעת דחקי, על שום שראיתי שהחישובים אינם לו אלא מעשה־שעשועים בעולם.

מר האפנר היה כאלמן קש, שאשתו ובניו נמלטו לאוסטריה, והוא נשאר בעירנו ולפי שקשתה עליו הבדידות, ביקש אדם כמותו בעירנו, ומי אדם כמותו, כשכנו, מר היטנר, סוחר־האריגים, שהיה גם הוא כאלמן קש, שאשתו ובניו נמלטו להונגריה, והוא נשאר בעירנו. שכננו זה היה לבנו קנוט עליו, משום שני מעשים שבידו. המעשה האחד, מעשה החתולה, שהיה מחזיקה בחנותו הקבועה בביתנו, באופן שלא היה מניח לה לצאת ולא היה נותן לפניה מאכל, לכפותה שתתפרנס על העכברים שבחנות. אולם כפייתו לא הועילה, בין משום שאותם העכברים לא היו ולא נבראו אלא בדמיונו, בין שאותם העכברים חיים וקיימים, אולם הם גדולים והחתולה מועטת, שעל־כן היתה החתולה מיבבת הרבה, ובלילות היתה יללת־רעבונה מפעימה את האוזן ומצביטה את הלב. פעם אחת נעדר שכננו סוחר־האריגים שלושה ימים, חלשה אותה יללה והיתה כיללת תינוק גווע, הלכו השכנים ובראשם קוטל־החזירים, מר ביליטש, ופרצו את הדלת ומצאו את החתולה שהיא קשורה בחבל, שלפי ארכו יש בו די טיול בכל החנות, אבל משנכרך סביב הסולם נתקצר כל כך, שאפילו מנין עכברים עומדים, סמוכים כדי אמה, ומתחננים טרפינו, אין החתולה יכולה לנגוע בהם כל עיקר. המעשה האחר, מעשה הסחורה שבחנותו, שהשכיל לשדל את הרשות, כי הבדים שלו מכוּוָנים ביותר לדקדוקם של צבעי־הדגלים, שתלייתם חובה. לא די שכל המבקשים דגל כהלכתו נוהרים לחנותו, הריהו קובע מחירם כחפצו כאדוני־המונופולין היודע, שאין מי שיאמר לו מה תעשה. אולם אף־על־פי שענין החתולה והבדים לא חיבבו אותו עלינו, הרי משראינו חייו אינם חיים, לפי שאין מי שיתקן לו מזון־סעודה ויבשל לו כף־חמין, וכילוּתו אינה מניחתו לשכור שרות, היינו מארחים אותו ערב־ערב. וכך היה יושב בחבורה וסועד כמותנו סעודה שלא מן המנין, כוס תה ופת מרוחה ריבת־שזיפים, ולפי שכילותו נתפשטה גם על דיבורו, היה שומע ואינו משמיע וישיבתו באופן, שרגליו פשוקות לצדי מושב הכסא, וידיו נאחזות באמצע, ראשו הגדול ופניו המחוטטים מוטים לפניו ועיניו בולעות כל דיבור, כאילו דינר הוא. ואם נהגנו בו כך, בחברו מר האפנר, שהיה חילופו וישיבתו במאור־פנים ובנדיבות של בדיחות־דעת, לא־כל־שכן. הידידות שבין שניהם, שנמשכה, לתמהוננו, ירחים תמימים, נפלו בם שתי הפסקות. הפסקה ראשונה באה בשל מחלוקת: תה מתוקן כיצד, שסוחר־האריגים דעתו, דעת־הרבים, שמרתיחים המים בקיתון הגדול, ומרתיחים את תמצוּת־התה בקומקום הקטן, ומוזגים את המים מן הכלי האחד ואת התמצוּת מן הכלי האחר. מר האפנר, בכלל־העשיה גם דעתו כדעת־הרבים, אולם בסיפא דעתו דעת־יחיד, שהוא אומר: שופכים את התמצות שבקומקום הקטן, לתוך המים שבקיתון הגדול, ומשנערבו יפה־יפה, מוזגים את התה. ולפי שמר האפנר הוא היסוד הגברי וסוחר־האריגים הוא היסוד הנשיי באותו צמד ידידים, הרי דעתו של מר האפנר מתקיימת למעשה, כי הוא המביא אלינו, בוקר־בוקר, את הקיתון וממלאו, מתוך המיחם שלנו, והוא המרתיח את התמצוּת ושופכה לתוך הקיתון, ומביא את התה, כשהוא כבר מתוקן, לפי שיטתו. הפסקה אחרונה באה גם היא בשל מחלוקת: חישוּב ירחי לידה כיצד. סוחר־האריגים הגיעו דרך רומניה מכתב ובו בשורה כי אשתו ילדה לו בת. כמה ערבים ישב אלנו ופניו מאירים מעט, אולם לאחריהם היו כעצם המרה שחורה, ולא עוד אלא ישיבתם של שני הידידים כשני תרנגולי־הודו הצהובים זה לזה — כמובן פרצה ביניהם מריבה, ותחילה היתה מפעפעת ביניהם במסתרים. ולימים הגיחה מתוכם. ועיקר־המריבה בשל הערה שרטן מר האפנר תחת אפו: אם לפי תאריך חותמת־הדואר, פלאי־פלאים. שאל סוחר־האריגים: מה פלאי־פלאים. השיב לו: “לפחות י”א חדשי לידה. תחילה ביטל סוחר־האריגים אותה הערה מכל וכל, אחרי ימים התחילה קוסַסתו, ודעתו ניטלטלה עליו, עד שכל אדם, הנכנס לחנותו, היה מבקש ממנו, שיעשה לו חשבון, כמה זמן עבר מיום פלוני עד יום פלוני, ואף שכל החשבונות כחשבונו, אין ספקו נעקר מתוכו ופניו מַאפילים והולכים. אשתו, גבירה נאה ואלגנטית ביותר, שהיה עומד בפניה כעבד בפני אדונית, והיא נוהגת בו כרוזנת באחרון־משרתיה, היו מחזרים אחריה קציני־הדראגונים החונים בעיר, ואף שלא באה בחברתם שלא בלווית דודתה הכבודה, היה בעלה מקנא לה קנאה גדולה; ולא בלבד בשעה שהלכה לנשפי־המסכות, אלא גם בשעה שישבה בקפה־בריסטול, שכולו חלון־ראוה, היה משוטט בקירבת־מקום אילך ואילך, ידיו לאחוריו ופניו המחוטטים זקופים לפניו. ועתה, שאשתו רחוקה, וחזית־המלחמה מפרידה ביניהם, בא ידידו ומטיל בו הערה שכזאת, מה תימה, שפניו מצמיקים וכל כולו מקדיר והולך. נתעורר דודנו סאלו ונטל למר האפנר וגלה למוּסר אזנו: כיצד אדם ממרר כל כך חיי ידידו. אולם מר האפנר עמד בשלו, ולא די שהוא אומר: אל יהא אדם שוטה וקנאתן, הרי הוא מוסיף ואומר: רצונך אני מוכיחך, שהדין עמי. ואמנם, הוא נוטל פתק ומוכיח, במעשה להטים קטן, מה שהוא מבקש להוכיח, ומסיים: רצונך, אני מוכיחך, כי אחד ואחד הם שלושה, כי אני, ברוך השם, יודע להוכיח הכל.

דיבור: אני, ברוך השם, יודע להוכיח הכל, הטיל אבן־גלל על לוח־לבי. כי אם אפשר לו למר האפנר להוכיח הכל, הרי אפשר וגם חישובי־הקץ שלו אינם אלא כמעשה להטים קטן, ונמצא שדברי־הביטול, שביטל דעתו של דודנו חצי־דוקטור, אינם מאוששים ביותר. כבר רציתי לעשות לי לב ולשאול אותו בבירור על כך, אך עד שעשיתי לי לב, שוב נעלם לימים רבים, כי משגבה הר בין שני הידידים, עקר מדירתו של סוחר־האריגים, ולא עוד שאני נדרשתי לבוא תחתיו. אמרו בני ביתנו: אי אפשר לו לאדם בודד כאצבע, שוכב בשלושה חדרים שוממים. האַרגומנט של דודנו סאלו: אפשר לו מתעלף בלילה ואין שיגיש לו כוס מים והוא, חס ושלום, מוציא נשמתו; האַרגומנט של סבתה: יחידי, שדים מתקבצים עליו וחונקים אותו. שעל כן כל לילה, כשיצא מלפנינו, נלויתי לדירתו, והוא עשה לי מיטה נאה, והיה משדלני: תישן, יקירי, תישן. תחילה לא ידעתי, שיותר שהוא מכוון לטובתי, הוא מכוון להסתיר ממני מעשיו, אולם פעם אחת לא יכולתי להרדם, ועשיתי עצמי ישן, לא יצאה מחצית שעה, ואני שומע אותו, שכבר שכב במיטתו, יורד מעליה, מעלה אור, מתעטף בגלימה, יושב לפני השולחן ושעה ארוכה נשמעים מיני צלצול ורשרוש. הצצתי בגנבה והרי מלוא־דף־השולחן מכוסה כטורי־חיילים תלוליות של מטבעות. שעה יוצאת ושעה נכנסת, דומה רובו של הלילה מאחורינו, והוא עוד עורם תלוליותיו, ובאחרונה הוא קם ממושבו פוסע אילו פסיעות לאחוריו, מביט על גייסות־ממונו, משפשף ידיו כשהאצבעות שטוחות, חוזר אל השולחן, מנענע ראשו לכאן ולכאן, ושוב משפשף ידיו, ולסוף הוא רוקק פו־פו, שהיא רקיקה כנגד עין הרע, נוטל התלוליות, חופן־חופן, וגוחן על הרצפה. אותו לילה לא ידעתי, מה טעם הוא גוחן, אולם בלילה שלאחריו כבר כיוונתי עצמי כך, שאוכל לראותו גם בגחינתו, וראיתיו מרים קרש־הרצפה, ומבליע מאחוריו מטבעותיו. מאותה שעה נעשתה הלינה בדירתו קשה עלי שכל לילה הייתי חושש, שמא ימצא חשבונו חסר ויטיל בי חשדו, ופעם אחת חלמתיו עומד לפני, פניו המחוטטות סמוכות, עד שאני חש הבל־נשימתו, ואישוני־עיניו השחורים גדלים והולכים, כאישוני חתול, והריהם כשיעור־מטבע של חמשה, של עשרה, של כתר, של פלורין, ודומה עלי, כי מרוב אימה לבי יקפא בקרבי. ומה תימה, כי אותו בוקר, כשחזר ונגלה מר האפנר ונתחדשה ברית הידידות, ששוב לא נשבתה, עד שנתגרשו חילות־האויב מעירנו, הרגשתי בממש: אבן נגולה מעל לוח לבי.

אולם מה לי אבן אחת נגולה ואבן אחרת, גדולה ממנה, מכבידה והולכת — היא דעתי המתנודדה בין מר האפנר ודודנו חצי־דוקטור, ומי יודע, כמה היתה רוחי מיטלטלת, אילולא עמדה לה ישועה מצד אחר, ששניהם נראו לי לגבו כישוּת מבוטלת. ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת עברו בעירנו כמה עגלות העמוסות שלושה מנינים יהודים, וכל עגלה רוכב אחריה קוזאק ורמחו מלוכסן לפניו. אלה היו בני דז’ווינאַטש גוּרני, פינה חבויה אי־שם, בשלוחות הקארפאטים, וטולטלו בעגלות אלו, רעבים וצמאים, כמה ימים וכמה לילות, שכך נגזר עליה על קהילתם הזעירה להישלח כבני־תערובות למעמקיה של רוסיה. ראו בני עירנו כי אם הללו ממשיכים מסעם, כוחותיהם כלים והם נקברים ימים הרבה קודם שהם מגיעים אפילו לעיבור־עיבורם של המעמקים האלה, נטלו בני עירנו כמה מידות של ערמה, ולא חסו על ממונם, ועלה במוסכם, שהקוזאקים מסתלקים לשתות כוס חמים, והיהודים מסתלקים להתפלל מנחה, וסופו של דבר, ששוב לא יראו אלה את אלה לעולמים. נשארה אותה קהילת־יהודים פעוטה בעירנו, דירתם נקבעה בבית־המדרש של המתנגדים, הנקרא בשמו של ר' זליג צלאל’ס, ומזונם מבית התמחוי, שהוא סמוך כאמתיים למדורם, אולם לפי שהיו בעלי־בתים, מביא להם לייבוש לוביטשר, שלוש פעמים ביום, את סעודתם. לייבוש אומנותו כפולה, אחת גופנית — מריטת־הנוצות של העופות השחוטים, ואחת רוחנית — ניבולי־פה, שאין כמותו זריז בהם בכל העיר כולה, והריהו יושב בחצר ומנבל את פיו, להנאתם של זאטוטי־העיר, המתכנסים פה, ולצערם של הפליטים, חסידים תמימים ויראים, היושבים, רוב היום, על התורה, פרט לישיש שבהם, דוד’ל, שזקנו מרוטה והוא המשוגע שבקהילתם, ולא חלה עליו גזירת גלות, אך שיחדו את הקוזאקים שיורשה להילוות אליהם.

תחילה הייתי בא לאותה החצר, לשמוע ניבוליו של לייבוש ופטפוטיו של דוד’ל ושמחתי בהם, בין משום שהינו אותי, בצד השווה הנגלה שבהם, שאלה ואלה יצאו מתוך השיטה, ובין משום שהינו אותי, בצד השווה הנסתר שבהם, שגסותו של האחד וטירופו של האחר לא היו אלא כקליפה החופה על ביקורת, הנמתחת על מנהגו של עולם ומנהיגו ועל ברואיו. אולם לימים הנחתי את החצר, ובאתי בפנים בית־המדרש, שנמשכתי לשידוליהם של שני פליטים, אחד אברך ואחר בחור, שראו אותנו כת של נערים הולכי בטל, אמרו לנו: אין בידינו כל עשיה ועשיה, בואו ונלמדכם מעט תורה. יותר שנמשכתי לאותו אברך, שכינס אותנו לפני השולח ולימדנו פרשת השבוע, ותיבל לימודו בגבב פירושים ופירורי־אגדה, נמשכתי לאותו בחור, נחמן שמו, שכוחו יפה בסיפורי מעשיות. גבוה וצנום וביישן היה, הליכותיו מתונות ושקטות, ודיבורו מתאפק וכבוש, אך כל מה שארחתי יותר לחברתו, ראיתי יותר, כי הוא כגחלת, שאפרה השומם מכסה על רמצה הלהוב. ולא עוד, אלא מתוך שיטי־דבריו וחיטיהם למדתי, כי עשה דרכו בחסידות בכוונת מכוּון, שכן מיום שעמד על דעתו, נתן לבו להיות בכל המקומות, שהיה בהם הבעל שם טוב, וכבר היה במקום הולדתו אוֹקוּפ ובמקום גידולו טלוּסט ובמקום ישיבתו קיטיב ובדרך שבינה ובין קוסוב, שהיה מסיע בה עגלתו, ונדד בין ההרריים, לראות חניותיו של דובּוּש השודד, ושמע מפי זקני־גויים, כגון מסיפוריהם על ראשוני־החסידים הנקראים בפיהם שם רחמני, היינו רחמנים, ועל הבעש“ט הנקרא בפיהם הרשט רחמני, היינו ראש כנופית הרחמנים, וכל מקום ומקום שהיה בו, היה טובל במעיין, שטבל בו הבעש”ט, ומתפלל במקום, שהתפלל בו הבעש“ט, וכל ימיו היה זה הבחור נחמן נושא את נפשו לבוא לשארי מקומות, ובאה המלחמה ונמנע חפצו, והנה הוא רואה ממפלאות תמים דעים המסבּב כל הסיבות, שהקוזאקים הביאו אותו, בכלל אנשי קהילתו, לעירנו ונפדו בה וכבר חצי תאוותו בידו. הרבה הייתי משוטט אתו ביער, ויותר משהייתי אני מדריכו היה הוא מדריכי, שכבר חיקר ואיזן וידע, מפי זקנים, כל שמועה ומסורת־אגדה. הבאתיו לבית הכנסת הגדול והראיתיו העמוד הנטוע בפּלוּש, שאומרים עליו עמודו של הבעל שם טוב הוא. מיד התחיל סובבו כמה פעמים בריחוק־מה, כאילו עיגול נסתר חוצה ביניהם, ואחר כך כפף עצמו כקשת מעל המחיצה הסמוּיה, והניח על העמוד שתי ידיו, וכבש ראשו והיה כבוש כך שעה קלה, וכשזקפו ראיתי פניו זעופות. הבאתיו לפני החלקה המרוצפת שבין בית־הכנסת הנקרא ישן והוא חדש, ובין בית־הכנסת הנקרא חדש והוא ישן, שבה עמד לפני דורות שמש־הקהל וקרא החרם הגדול על הבעש”ט וסיעתו, והראיתי לו הבית הסמוך למגרש המועט והמגודר הנקרא: דאָס קליינע כרת’ל, היינו בית הקברות הקטן, על שום מעשה שהיה בימי חמיל, שלסטים באו וחטפו חתן וכלה מחופתם והרגום, ופה קבורתם, ואמרתי: ראה גם ראה, בבית הזה ישב המגיד מזלוטשוב וראה את השריפה, ששרפו בני עירנו את ספר התולדות, הסמיך עצמו נחמן לקיר וכבש ראשו בידיו, והיה כבוש כך שעה קלה וכזקפו, ראיתי פניו צהולות. שאלתיו, מה לך קודם עצב ועתה שמח, אמר: חשמל כפירוש חז“ל. הבאתיו לבית אבי זקני, ואמרתי לו: ראה גם ראה, ביתו של ר' גרשון קיטיבר, גיסו של הבעש”ט הוא, וקודם שעלה לירושלים, קנאו מידו זקן־זקן־זקנתי. הלך בחדר אנה ואנה, עיניו משוטטות על פני הכתלים, ואחר־כך הרים ידו וצימת אצבעותיו, ואמר: עוגה קטנה. וכשניתן לו מבוקשו, בירך בקול רם ובעצימת עינים, טעם, ואמר: אשרי שזכיתי לכך. אמרתי לו: ואני זכיתי יותר, שכאן הורתי ולידתי. הביט בי בחיבה, ומאותה שעה ואילך לא אמר לי לשון אתה אלא לשון אתם, וכשם שביקש לידע שיורי־זכרונו של הבעש“ט בעירנו, שחכמים מקרוב באו מכחישים אותם מכל וכל, ופעם אחת ביום גשמים עמד לפני חלוני־הקלויז המשולשת, כדרך שעמד ביום כזה הבעש”ט ונרטב עד כתנתו, שראשי הקלויז נעלו שער־הישיבה בפניו, כך ביקש לידע שיורי־זכרונם של מתנגדיו בעירנו, היכן ישב ר' חיים צנזר והיכן ישב ר' משה אוסטרא, והיכן קבורתם ומי נכדיהם, והיה נכנס אצלם, ואם שמע מהם מה מוטב, ואם לא שמע היה מביט בהם בעינים טובות ומחריש. ובכל אותן ההליכות גילגל, כתומו, בסיפורי־מעשיות, שהיה כמַעין המפכפך מאליו, ואם חזרה וננערה בי שלהבת כבוּיה של חסידות, הרי יותר משנתלבתה מכוח השמועות ששמעתי קודם, ומכוח ספרים שקראתי אחר כך, נתלבתה מכוח הסיפורים האלה, וביחוד מכוח מסַפרם.

עתה הצטערתי ביותר על אותה שבועה שנשבעתי במזוזה, שהרי מי כנחמן מסוגל להתיר ספקותי. אולם אם לא יכולתי לספר לו כולם, יכולתי לספר לו קצתם, באופן שאמרתי לו, שטרחתי בחישוב הקץ, וסיכומו משונה בעיני. איני יודע, כיצד נתפרשה לו תיבה: משונה, אבל מתוך תשובתו עשוי הייתי ללמוד, כי שמע מתוכה כל שהעלמתי ממנו, שהשיב לי: מה שאמרו תפּח רוחם של מחַשבי קצין יפה אמרו, ודייקו לשון רבים שכן החישובים משתנים והולכים, דור וחישובו דור וחישובו. שאלתיו: וכל כך למה. נאנח ואמר: אין לך דור, שאין משיח מעוּתד לבוא בו, אלא שהשטן מעכב בעירבוביו. שאלתי: דהיינו. חזר ונאנח ואמר: דהיינו, שהוא מקדים ומתחפש כמשיח שעה אחת קודם, ואין העולם מבחינים בעירבובו, שהוא סומך על מחשבי קצין בלשון רבים דוקא. הוסיף ואמר: ומה שסיפרת לי על שתי הכיתות שבעיר, שהללו חישובם כך והללו חישובם כך, גם הוא מעירבוביו, יטחן עד דק. שתק שעה קטנה ואחר צחק צחוק גדול: יפה אומרים הבריות, שבני העיר הזאת שוטים הם, שאילולא היו שוטים, מה להם חישובים, כשיש ביניהם שיודע, מתי יבוא הגואל. ראָה, שאיני מבין למי דבריו מכוּונים, אמר: קבלה היא, כי אחד הל“ו, מדורו קבוע תמיד בעירכם, ואילו את פיו שאלתם, ונפטרתם מכל חיבוטי חישוב. לגלגתי עליו: נחמן, נחמן, ואתה שאינך בן עירנו, וממילא אינך מכלל־השוטים, למה אינך שואל אותו. הוריד ראשו בעצבות ואמר, כאדם הגונח על פצעו: אח, לו ידעתי מי הוא. נשתתק והלך, ראשו כפוף וידיו לאחוריו כמתנצח בלבו, אם יאמר לי או לא יאמר לי, הכבוש בו, לסוף שעמדנו בסימטה בדודה, ננער מהגיונותיו, והתחיל מדבר ברהיטות פסוקים בלועים, שמידת ההתלהבות שבהם מוסיפה והולכת, ומתוכם נודעתי, כי כל אותם הליכות שהוא הולך, לא הלך אלא מתוך כיסופיו למצוא אותו אחד מל”ו, שכך אמר: פעמים אני סובר, אפשר הוא מתלבש כאחד העניים; פעמים אני סובר, אפשר הוא מתלבש כאחד העשירים, ופעמים אני סובר, אפשר הוא מתלבש כאחד הבינונים, שעל כן כשם שהטרחתיך לבתי־תפילה של בעלי מלאכה, כך הטרחתיך לבתי־תפילה של סוחרים ולמדנים ושל סתם בעלי בתים, ולשני בתי־הקברות ומושב הזקנים, ולכל מקום שבני עירכם מתכנסים בו, ועדיין לא נרמזתי כלום. וכך המשיך לשונו, ברוב להיטות, ואני איני יודע, מה רוח עברה בי, שאמרתי לו: ומה תעשה אם יאמר לך, כי אתה הוא; אולם אך אמרתי וכבר בערה בי אש החרטה, כי ראיתי עיניו נכעסות פתאום, והבעתו כתערובת טרופה של זעף ותוגה. לא יכולתי לעמוד בפני מבטו, שנראה לי לא־לו, וכבשתי פני ונראה, שהיו כבושות כך כמה זמן, כי כשחזרתי והרימותין, שוב לא ראיתי את נחמן, שבינתים פרש והלך. מאותו יום ואילך כל פגישה שנפגשנו, נלוותה לה עין מחיצה דקה וסמויה, שעמדה בינינו, והבנתי, כי אותה אמירה שאמרתי, נגעה עד עומקו, בין משום שגיליתי בה מה שהוא לא העז להגות ובין משום שגיליתי בה, מה שלא פסק להגות בו.

 

אור הנערב    🔗

בּטל ממלאכה ובטל מלימודים, מצאתי לי שתי אומנויות — האחת בבית, והאחת מחוצה לו. אומנות שבבית — כתיבה שענינה כפול, כתיבה לשמה וכתיבה להועיל. כתיבה לשמה — ארגז גדול היה לה לסבתה, אֵם אבי, שאַרכו כאורך חדרה, וגבהו כמחצית גובה כתלו, ואמרו עליו, כי בשעת הדחק ניתן לעשותו משכב לזוג, שיצא מלפני החופה, ואין לו דירה לדור בה. ואמרו כך, על שום מעשה שהיה, שפעם אחת ברחו חתן וכלה, מעבר לגבול, וישבו בעירנו, בא מנוּול והלשינם, באו הז’נדרמים לאוסרם, ברחו לאכסניה שלנו. ראתה סבתה את הז’נדרמים הרודפים מבעד החלון, נטלה לאותו זוג, הכניסתם לתוך הארגז וסגרה עליהם. ביקשו הז’נדרמים בכל הפינות ולא מצאו וסבתה שידלתם: ודאי שגיתם ברואה, בחור ובחורה אינם סיכה שהם נבלעים, ושוב אינם נראים. יצאו הרודפים מן האכסניה, יצא זוג הנאהבים מן הארגז ולמחרת הלכו להמבורג ומשם לארצות־הברית, ומקץ שנה שלחו דורון — צורת חסידה הרקומה בחוטי־כסף במשי שחור, המתוח בתוך מסגרת מחוטבת. כשם שאותו ארגז הציל זוג נאהבים אחד, כך הציל זוג נאהבים אחר, הוא מר הלל פרנקל, אברך מהודר ומסולסל, שאחר שנשא לאשה שארתנו דוֹבּריש, על אפם וחמתם של אביו ואביה, שלא באו לחופה אלא למרק־הזהב שלאחריה, פתח הוא ושותפו, מר לשנובר, חנות של כלי־כתיבה ומכשיריה. היו התלמידים בהולים לקנות בה כל צרכם, לפי שכל קנייה וקנייה ניתן עליה קוּפוֹן, היינו שובר, וכשנצטרפו הקופונים סכום מבוים, או נמצא ביניהם קופון ממוזל, היה הקונה זוכה, הכל לפי רצונו, אם בדבר של חמדה, אם בדבר של תועלת. האברך ושותפו עוד היו לובשי ארוכות וחובשי־כיפה, וכבר היו עונדי־צוארונים ועניבות, אך חנותם עשו בדרך החידוש, ודוגמה להם סיטונאיהם בלבוּב — חלון־ראווה גדול, ובו שעשועי־ריקלמה, שולחנות שהפוליטורה הבוהקת שלהם מרהיבה את העין, קופה שככל שהיא קולטת את הפדיון היא משמיעה צלצול ופולטת פתק, שרשום בו סכומו, וכיוצא באלה. ותיקי־הסוחרים של כלי־הכתיבה ומכשיריה, שחנותם ערימות גבובות ללא סדרים, ראו דרכם של האברך ושותפו, נבהלו תחילה, ואחר־כך נרגעו ופסקו: אפרוח הממריא ביותר בטיסתו הראשונה, סופו נופל ומרסק מפרקתו. ואמנם, לא יצאו שנתיים ימים ומעל החנות המתגנדרת בחידושה הוטל הצל של פשיטת־רגל; ומשנתעבה ביותר, בא אותו יום, שהרשות סגרה את החנות וחתמה דלתה בחותמת; משמע שהחנות אסורה בפתיחה, עד שבית־הדין יכריז, כי הנושים רשאים למכור סחורתה בליציטציה. עתה שיפשפו ותיקי־הסוחרים של כלי־הכתיבה ומכשיריה את ידיהם: הוא שאמרנו. וביותר שיפשף ידיו אותו זקן, מר קאנר, שהנייר שבחנותו נרכש לו בחצי חנם — בימי הבחירות לפרלמנט היה מתומכיו של ראש המתבוללים, מר קולישר, גדול חרשתני־הנייר בגלילותינו, וראה שכרו משלם.

באמת לא ראו הנושים, בעלי הפירמות הגדולות לעשות את הליציטציה כדרך, להחזיר לעצמם ממונם, אלא כדרך, להינקם בפושטי הרגל, ולאיים על העתידים להיות קוניהם, על מנת לפשוט את הרגל. בעלי הפירמות הגדולות וסיטונאיהם אינם עושים אותה מלאכה בעצמם, אלא על ידי סוכניהם, והללו עתים הם נוהגים במידת־האכזריות, ועושים את הליציטציה כדקדוקה, ועתים הם נוהגים במידת־הרחמים, אם כשורתה, שהם מלחשים לו לפושט הרגל, שיציל מה שיש בידו להציל, וישייר כזית לקיים מצוַת ליציטציה; אם לפנים משוּרתה, שהם מסבּבים הענין, שהוא עצמו היה קונה בליציטציה, בזילי־זול, את סחורתו, והיה יכול להמשיך עסקו, באופן ששכר את צייר השלטים, שיוסיף לשלט, באותיות זעירות את שם אשתו, ולפני שמו את התיבה: קודם. שאֵרנו נהג בו סוכנה של הפירמה שלו כדרך שנהג, ופעם אחת סמוך לחצות לילה, התדפק על חלונה של סבתה, וביקש, שתכניס את הסחורות הנערמות על העגלה, העומדת בחוץ. פתחה לפניו את ארגזה, ונבלעו בו צרורי צרורות של מחברות עבות, שכריכתן כּרטון קשה, והוא הסוג המיוּחס שבמחברות־הכתיבה שלנו, והאברך מנשק ידי סבתה, ואומר: דודה, הצלת אותי. היו המחברות מוטלות שם, ימים וירחים, עד שבא יום הגיוס, ולמחרת, כשיצאנו מכפרנו, שכרה סבתה גוי, ורתם סוסו לפני הארגז, ונגרר העירה, וניתן לו מקלט בבית מחוּתנה, אבי אמי, ר' אלכסנדר זיסקינד. כשבא האויב לעירנו וברחו כל בני־משפחתנו לסעיפיהם, ברח גם האברך וביתו, ושוב לא חזר אליה, אלא נתגלגל לבלגיה, ונעשה בה לוטש יהלומים. כשחזר אבי־זקני ר' אלכסנד זיסקינד לביתו, לא ידע, מה יעשה באותו ארגז, שלא ניזוק כלום, אולם מה שלא ידע הוא, ידענו אני ואחותי שאמרנו: מחברות אלה אין להן שימוש יפה, כחיבור ספר־הימים לקורותינו בימי חירום אלה. נטלתי שתי מחברות וכתבתי על הסדר, כמובן בלשון־אשכנז, במחברת אחת כל שבא עלי, ובמחברת אחרת כל שבא על אחותי, שכן לא כבריחתי בריחתה, שאני ברחתי, עם אמי־חורגתי, והיא ברחה עם הורי־אמנו המנוחה, ושעל כן לא כגילגולי גילגוליה, ומששלמו שתי המחברות, נטלתי אחרות, ולפי שהארגז גדול והמחברות בחינם, לא חסתי על עטי, נוצת־אַוָז, שמירטה לי יפה יפה דודנו סאלו, והולכתיה ברוב חריצות. ידעתי, ספר־הימים פירושו אדם יושב, ערב־ערב, ורושם את מאורעות היום ההוא, ואף אני ביקשתי לעשות כך בספרי־הימים שלנו, אולם לפי שהוצרכנו לספר קורות שלושת החדשים הראשונים, ונתמשך הסיפור, לא הגעתי לכך, שדבר בן־יומו יכתב בערבו, וספר־הימים, כאמיתו, היה כאידיאל רחוק, שלא השגתיו לעולם. לשנים, כשהעליתי את הכורת על חטאת־נעוריי במעשי־קולמוס, קיפחתי את הצרור הגדול של המחברות האלה, ואין בידי לדון על ערכם וטיבם, אבל בימים ההם היתה מלאכתי נכבדה בעיני, משזכתה בהכרתם של שני בני־סמך הגדולים ביותר, שיגעתי בעניני ספרות — הדודה יטקא שהיתה גוּברנַנטית, היינו מחנכת, בבית גביר גדול באחוזתו בפּוקוּטיה, ושקראה את כל הספרים שבּבּיבּליותיקה שלה, גם הרומנים הוצאת קירשנר, גם הרומנים הוצאת אֶנגלהורן, הסדורים, טורים־טורים על כרכובי־הארונות, ושהשאלתם היתה לה פתח־פרנסה, ואחיה, הדוד איזאק, שכבר עשה חצי־דוקטור. אינה דומה דעתה כדעתו, שהוא מסתפק במה שהוא מנענע ראשו ואומר: נו־נו, והיא מפליגה בשבחי־שבחים, ולא עוד, אלא בשבתות היא מזמנת מכרותיה, והן יושבות סביבה בעגולה, והיא קוראת, בקול מודגש ורם, את ספר־הימים שלי.

במסיבה זו, שהיתה קהל הקוראות הראשון שלי, נחשבה לי ביותר מרת וייסמן, שהיתה שומעת ומנודדת את ראש־השיבה שלה — אשה כבודה ומשכלת, שהיתה נוהגת לישב לפני חנותה, לימינה בעלה ר' טוביה, שהגיית שמו היתה: טובידי, כשהדל“ת מרוככת, והוא אדם פשוט, עיקר־עיסוקו עצי־הפרי המעטים שבגנו, שנערי הרחוב היו מתאַנים להם, וטפלה לו חנותו הקטנה; ולשמאלה ידידה, מר קרייזלר, רווק זקן ותמיר מאחרוני המשכילים, עיקר עיסוקו כרכים ישנים של עתוני וינה הגבוּבים בחדרו השומם, וטפלה לו אומנות פרקליט של קרן־זוית. מר קרייזלר, שהתגאה בשאֵרו, הכנר המפורסם, כשם שהיה מחַזר בנעוריו אחרי ידידתו, כך חיזר אחריה גם עתה, לפני יובל שנים קרא לפניה על הספסל שלפני בית אביה את קרינברגר ואת שפּיידל ואת לינדאו, אחר־כך על הספסל שלפני חנות בעלה את הרצל ואת נורדאו והרמאן באַהר, ודומיהם. וכשהיתה יושבת כך, בין בעלה וידידה, נראית היתה כאדונית, היושבת בין שמשה ולבלרה. גאוותה היתה על אחיה, תלמיד־חכם מופלג, ר' אייזיקל הרמלין, שישבנו בילדותי בביתו, ושהיה דיין בעירנו, ואילולא עניווּתו היה יושב בה על כסא הרבנות; וביותר על אביה, ר' משה לייב הרמלין, טיפוס נפלה ומיוחד במשכילי עירנו, ושם־דבר בה — סופר, מו”ל, מדפיס. כמה פירנסה את עולם־המהתלות שבעירנו המלחמה שבינו, איש עירנו האחד ר' משה לייב הרמילין, ראש שמרני־המשכילים, שהיה מהלך, בלבוש יראים, ברחובותיה, ובין איש עירנו האחר, ר' יהושע השיל שור, ראש מהפכני־המשכילים, שהיה מהלך, מוזר ומשונה ברחובותיה, פלרינה עוטפת גופו הצמוק ותלתלי הפאה הנכרית, המכסה ראשו, מתבדרים אילך ואילך. פולמסאות גדולים היו ביניהם, אולם ענינם לפרטיו נשתקע, אבל סַממניהם, אלו הדיבורים המפולפלים של חירופים וגידופים, נתקיימו בפי רבים, שהיו חוזרים עליהם בחיבה גלויה ומסיימים כל אמרה חריפה בקריאה של הנאה: אַי, אַי, הללו לשונותיהם לא הוצרכו לאבן־משחזת. אבל בתו, יותר משידעה לספר או, רצתה לספר, בקנאת־המלחמה, שהיתה נטושה בין בעל ‘החלוץ’ שהשׂתער ברמחו החד והממורק על בעלי־התלמוד ועשאם ככברה, ובין אביה בעל ‘החוֹלץ’ שעשה עצמו שלט ומגן להם, והשתער בהם להקהות חודו של הרומח ולרמוס נושאו, היתה מספרת על אביה, כיצד היה יושב בלילות לאור הנר, שקוּד על דברי שירה, אות־פניה, אות־פנינה, שכתבם בכתב מהודר ביותר, ודומה ככתב־דפוס המשובח באמנות נפלאה; כיצד היה עושה דפוסי־אותיות ויוצקן, ועושה בהן שימוש בבית־דפוסו, שאותיותיו נהירות וצהירות היו, כפי שמעידים הספרים, שיצאו מלפניו ושקצתם עמדו בין ספרי אבינו, אם “בית־אהרן” של הגדול מקארלין, אם “ברית אברם” לאבי־זקנו־זקננו, המגיד מזאַלוזיץ.

נעימה ביקורת־לשבח, בין הוא מטבע קצר בניענוע־ראש של דודנו, בין הוא מטבע ארוך, כתהילת פי דודתנו; נעימה הימנה בת־צחוקה של מרת וייסמן: נאה, נאה, בני. אלא מתוך הערה קטנה שלה הבינותי, ששלושת מבקרי הגדולים אינם עדיין הסמכות האחרונה, שפעם אחת אמרה לי: חבל, חבל, שמר הינדס לא קרא דבריך. מר הינדס, שנפטר כשנתים קודם לכך, היה אחרון סופרי אשכנז בעירנו — לא הוא ולא אחרים ידעו לידתו, למד מעצמו לשונות, מנעוריו נמשך לכתיבה בלשון־אשכנז, וחיבר בה פרקי שיר ופרוזה, רובם היו נפוצים בהעתקות קאליגראפיות בעיר, ומיעוטם נדפסו בכתב־עת וספר. אביון כל ימיו, מתפרנס בצמצום על שיעורים בבתים, שבניהם לא נשלחו לבית־הספר, אך רצו לקנות השכלה לעצמם, היה נוהג מנהג, שנראה לו מחוּיב למשורר — היה משוטט שפי, הפלרינה החומה תלויה על כתפו אחת, ראשו הקרח מגולח, פניו, על שפמו העבות, יומם — הן שמוטות כלפי מרצפת־הרחוב ואבניה, והוא משיח עם עצמו, ולילה — הן זקופות כלפי רקיע השמים וכוכביו, ללמד עד מה נפשו שוכנת תהום ושחק, ודבר אין לה עם המון זוחלי־ארץ. כשם שהוא עצמו כמעט שלא יצא מעירנו, כך תהילתו כמעט שלא יצאה מתחומה, וכשנתפרסמה ביוגרפיה שלו, בתוספת־דיוקנו, באַלמַנַך־הספרוּת האוסטרית, ופירסומו יצא מעיבורה של עירנו, כבר לא היה בו הכוח לשמוח על המאורע הגדול בחייו, שכבר זקן האיש וכוחותיו תשו, והוא מצרף פרוטה לפרוטה למצבה נאה, שאמנם, אחרי פטירתו הקרובה, התנוססה הדר על קברו, והשיר שחיבר עצמו חרות בה, מזה בנוסח אשכנזי ומזה בנוסח עברי וסיומו במלים: אולי ירחם ואולי יחונן, ובצל שדי יתלונן. לימים, כשקראתי כתביו ראיתיו אכסמפלר משונה — כמין חוני המעגל, שישן כשלושה דורות, וכשניעור משנתו, עשה את שירתו בענין ובבנין, הכל אשר לכל, כמשפט־השירה והמשוררים ביום ההוא, ששכב בצל אילנו ונרדם; אולם שעה שמרת וייסמן הטילה את הערתה, היה עוד מר הינדס בעיני כמסכות עליונה, ומיצר הייתי בלבי, שלא זכיתי, שעינו תהא פקוחה על ביכורי־עטי.

כתיבה להועיל — עיר שנכבשה בידי אויב ונגזלה ממלכותה, ממשילים אותה כתינוק, שאמו הניחתו בעל כורחה. ודאי, משל, היפה לכל עיר כבושה, יפה גם לעירנו, אלא שניתן גם להמשילו בחילופו — עירנו הרבה מבניה יצאוה, מי מגויס ומי פליט, ונפזרו באגפי המונרכיה ומערכותיה, ונמצאת העיר כאֵם, שתינוקותיה הניחוה בעל כורחם. פּוֹסטה, שקבע הצבא הכובש בעיר, שימשתנוּ בצמצום — לא די שבטלה כהונת נושאי המכתבים, והוצרכנו, יום־יום, לבוא לפני בית־הדואר, ולארוב לאותה שעת־חסד, שבה היה הממונה נוטל צרור המכתבים, וקורא במשובש האדריסאות, וכל שהשיב הן, הוא זורק לו מכתבו, הרי פעמים יצאו ימים ולא שיחקה שעת־חסד כזאת. אין צריך לומר, כי ממונים אלה, לא היו מסייעים בעצה טובה, כיצד נמצא חיבור־עקיפין לאחינו שמעבר לחזית ואילו ביקשנו עצה מפיהם, ודאי היו חושדים בנו בכוונות של ריגול. אולם לימים המציא דודנו סאלו פאטנט, שכשנתפרסם ברבים, אמרו עליו: הריהו כמונח על הכף. ואותו פאטנט עיקר שני כללים, הכלל האחד: אנו כותבים מכתב למי שיושב במדינה נויטראלית, ומודיעים אותו אם במגולה ואם במכוסה, באיזה פרק ומעשים אנו עומדים, ומשלבים לו אדריסה והוא כותב על פיה מה שכתבנו, וההוא כותר אליו ונמצא חיבור־דואר מסובך, אך מתוקן למדי. הכלל האחר: לפי שמכתבים, היוצאים מעירנו חלה בהם צנזורה חמורה ביותר, הרי ראוי שאותו מכתב, שאנו כותבים למיודענו, במדינה נויטרלית יישלח לו מעירנו, אלא מן העיירה הסמוכה, שהיא בתחומה של רוסיה ממש, ודרכו בטוחה וישרה לפניו. כשיצא אותו פאטנט לפעולות, נתגלה שאפשר דרך פשוטה יותר: מיודענו במדינה הנויטרלית מקהל מכתבנו, נותנו במעטפה אחרת ושולחו לקרובנו, וקרובנו שולח לו מכתב, והוא נותנו במעטפה, ושולחו אלינו. ומשנמצאה אותה דרך נעשיתי ספרא רבא — בני־אדם, עיקרם זקנים, שהיו באים אל דודנו סאַלו, שיכתוב להם מכתבים לבניהם, ולא היה בידו לקיים חפצם, שידיו מלאות עבודה זו, הטם אלי והיו יושבים לפני, ומשיחים דאגתם וצרותיהם, ואני מעלה הכל על הכתב, מעשה קאליגראפיה, שטרחתי לשפרה ביותר בכתיבת האדריסה, שתהא ראויה באמת לשבח, שהללו היו מודדים לי: כפתור ופרח. בין אלה, ששימשתים כסופר, היו שבניהם יצאו לפני שנים הרבה, ובימים כתיקנם, היו שולחים להם חודש־חודש, סכום מסוים שיתפרנסו עליו, ועתה שניתקה התחבורה, פסק המן, ואילולא רחמי הבריות, היו אותם הזקנים, נופחים ברעב נפשם. היו בהם שבניהם נקראו לדגל, ועתה שחלפו ירחים רבים, ואין הם יודעים גורלם במערכות־המלחמה, שנַתם נודדת מדאגה וחרדה, וכשעייפותם מרדימתם, בא החלום ומעלה לפניהם חזיונות־אֵימים. היו בהם שברחו, עם בניהם, מעירנו ונתגלגלו לתוך בהלה, שהפרידה בין הורים ובנים, בין איש ואשתו, בין אח לאחיו, ונמצאו, אלה מעבר מזה ואלה מעבר מזה, ואין אלה יודעים מקומם של אלה. כל העם הרב הזה היה להם אותו הפאטנט של דודנו סאלו למושעות — הוא כראש־לבלרים ואני כאַחד משמשיו. ימים הרבה חלפו מאז, אבל גם עתה, כשאני משרבט מה בעטי בלי־משים, הרי בין המלים, שידי כותבתן כמאליה, ובדרך מיכנית, הן שתי אדריסאות של מלאכי־הישועה, שאילולא הם לא היה אותו פאטנט משמש בתפקידו, בדקדוק נפלא כל־כך: לכבוד מעלת הרב הראשי ד"ר מאכוז אֶהרנפּרייז, שטוקהולם, שוודיה; לכבוד מרת פריצ’ה ראוויטש, בּראַילה, רומניה. בעל־אדריסה ראשונה, איש נודע ומפורסם, וסיוע גדול שסייענו, היה כאחד הסעיפים בפעולה נרחבה, מעשה ועד־הצלה, שהוא מקימו ועמד בראשו, והוא ועוזריו פעלו ברוב מסירות; בעלת־אדריסה אחרונה, אשה צנועה ואלמונית, וסיוע גדול שסייעתנו, היה כסעיף־הסעיפים בפעולה, שעשׂאתה לבדה וראתה בו עיקר־חייה. בת עירנו, שהניחתה, בעודה באביב־ימיה, שמרה בלבה רוב חיבה אליה ונעשתה אשת־הבינים בין הזרוּיים והמפורדים, היתה בעצמה כותבת, בכתב־ידה השביר, את המכתבים לכאן ולכאן, ומשלמת דמי־משלוחם, שעלו לסכוּמוֹת גדולים, וכשדודנו הזכיר לפניה ברמז, כי אין עיר שלמה רשאית להטיל את עצמה עליה, ונשמח לשלם יציאותיה, השיבה במכתב נרגש, כמי שכל ימיו ביקש לקיים מצוה, ועתה שבאה לידו, מתנכלים לקפחה, ותיבה אחת במכתבה היתה ככתם, וודאי היה לנו, כי דמעה, שנשרה מעינה, הכתימתה. ככל שידינו נתרשלו במלאכה זו, או רוחנו קצרה מרוב דברים, שהשפיעו עלינו אותם הזקנים והזקנות, היינו מעלים לפנינו אותה ישישה בת־עירנו, היושבת בבראילה, לפני ערימת המכתבים, שהיא כערימת גורלות ופגעיהם, והיא טורחת בהם כמשרתת־בקודש, עד שאין גופה יודע מנוחה, ואין נפשה צריכה מנוחה. ואם מסירותה הנפלאה זירזתנו, באה הצלחתה הנפלאה והוסיפה עליה — מכתב נצטרף למכתב ונשלבה רשת־מודיעין מעונפת, שהוליכה גם מכתבים גם משלוחי־כסף, ונמצא, כי כשם שהחיתה הרבה לבבות מדכדוכי־הצער, הצילה כמה נפשות מחרפת־רעב. כמה אהובה היתה אותה אשה, אתה למד מדרכם של שני ישישים, שבניהם ישבו בברלין — האחד, מר בּיבּר, החבוש חצי־צילינדר, שהיה דורש, שאקרא לו את שהכתיבני, והוצרכתי לקרוא בקולי קולות, שדברי ישמעו כלחישה באזניו הכבדות, וככל שהיה עולה לתורה והיה עושה מי שבירך לבני־ביתו, הקדים להם מי שבירך לאותה ישישה. האחר קרובנו, ר' משה חיים זילברמן, שמחצית יומו האחת היתה עוברת עליו בתפילת־שחרית, שאמרה במתינות, ומחצית יומו האחרת היתה עוברת עליו בבית־הקברות, שהיה מבקש שם על בניו וקרוביו, וגם הוא הקדים הבקשה על אותה אשת־חסדים, שהיה מזכירה יום־יום לפני הצדיקים, נוּחי עדן. ואין צריך לומר גודל השמחה, ששמחנו אותו יום, כשמצאנו, במכתבה, פיסת־נייר צהובה ודקיקה, והיא כתובה בידי אבינו, שלא ידענו, מה עלתה לו. אותה פיסת־נייר היתה גלויה, שאבי שלחה במטוס, לדודנו זקננו, שישב בוינא, ולמדנו מתוכה, שאבינו הוא בחיל־המצור במיבצר פּשמישל, שהיינו בטוחים, כי לא תפול לעולם לפני האויב, הצר עליה.

עד כאן אומנות שבבית, מכאן ואילך — אומנות שבחוץ. דודנו סאלו, כשם שהפקיד עלי מלאכת כתיבה, הפקיד עלי מלאכת שמירה על הבנין הגדול וההדור, העומד ממול גן־העיר, הוא בנין הבאנק הפּראַגאי, שנקבע בו מושב מפקדת האֶטפּה. דודנו סאלו היה בימי־שלום הממונה על המחסן הגדול של תבואות שליד בית־הנתיבות, ולפי שאדוני המחסן ההוא ואדוני הבנק הם אחד, הוא אותו גביר, הרמאן לנדא, שהיה מניניו של ה“נודע ביהודה”, ונתפרסם בעיר בדרכו לנענע תמיד ניענוע של הן, ובכלבו הנקרא גאַטס לפּאק, ושנמלט לבירת הקיסר, ראה דודנו חובה לעצמו להפקיח עינו על קניני־אדוניו. המחסן הגדול ישב בו פּוֹדריאצ’יק מעבר לגבול, פואַץ שמו, ואף שנראה יהודי נשוא־פנים, עשה בכל שפעת התבואה, קנינם של סוחרי הקמחים בעיר ומחוצה לה, כבתוך שלו, ועלה עד מהרה למעלת העשירות. בא לפניו דודנו ואמר: כיצד אדם נוהג כך ברכוש של יהודים, השיב לו: סקרנות — מידה מגונה, ואם אתה מפליג בה, אני מושיבך במצודה. הבנק הגדול ישב בו מפקד האֶטפּה, הנסיך צ’רקאסקי, וודאי היה לנו, שגם הוא עושה בו כבתוך שלו, כשם שהיה ודאי לנו, כי אילו דודנו בא לפניו, ושואלו כדרך ששאל את הפּודריאצ’יק, היה מניה וביה נוטלו ומושיבו באותה מצודה. כי אותו נסיך איש־ההפכים היה ונוהג בשגעון — המעבר בין טוב־הלב לבין אכזריותו כהרף־עין, עד שאין אדם יודע, מתי יבוא לפניו, ומתי ירחק ממנו. תחילה היה סימן בדוק בידנו, שכשהיה יוצא, נאה והדור, רכוב על סוסו, היתה דרך רכיבתו אות למזגו — רכב מתון מתון, ידעו הכל, כי רוחו כבדה ויכבידנה גם על האחרים; רכב בדהרה מקצה העיר עד קצה, ואינו משגיח בעוברים ושבים, והנחבט נחבט, ידעו הכל, כי רוחו קלה ורווח גם לאחרים. אולם לימים נפסל גם אותו סימן, ששינויי־הוסת במזגיו היו מתחלפים, כמה פעמים ביום, ולא כרכיבתו לפני־הצהרים, רכיבתו לאחריהם. ועתים החילופים כמעט רגע; ובי היתה עובדה — פעם אחת, בלכתי ברחוב הזהב, שנקרא עתה רחוב מוסקווה, בא רכוב ורכיבתו פסיעה־פסיעה, עד שסוסו דומה היה כסוס המושך בכבדות ובחשיבות ארון־המת בלוויתו. פתאום עצר בו, רמזני, כשגבות עיניו מקמיטות בזעיפה, וכשקרבתי בפעימת־לב, צעק: תחזיק את הסוס, הגביה קולו, וסיים בגערה: ושלא יישמט מידך. אמר ובקפיצה אחת ירד מסוסו וכבר היה בתוך מועדון הקצינים, ואני אוחז רסנו של הבּוּצפאלוּס שלו אשר, כנראה, נקלית היתה זאת בעיניו, שמציאותי תיכנס בחוג ראייתו, ועלה על המדרכה, ואינו נעצר. לפי שלא ידעתי, מה לשונות נוהג בו אדוניו, להטותו כחפצו, דיברתי אליו לשון־הקודש, אולם מה אעשה, וכבר מיציתי כל הפסוקים, כגון סוס ורוכבו רמה בים, הנושך עקבי סוס ואפילו שקר הסוס, ולא הועלתי כלום. אך עד שאני מתנודד, בין אבדן עצות ויאוש, כבר פתח הנסיך, כדרכו, בבעיטת־רגל את דלת־הזכוכית של מועדון־הקצינים, ודיבר אלי בפנים מצהילות ובשפה רכה: עודך עומד; קפץ על הסוס, זרק שטר ואמר: זה לך, ואחריו קוּפסה קטנה ומרובעת ואמר: וזה לאביך. עוד אני עומד ורואה: השטר שטר של רובל והקופסה קופסה סיגריות משובחות, שרשומה בה תיבה לאטינית: סלווה; אולם עד שאני מרימם, ומבקש לומר תודה, הסוס ורוכבו כשני מעופפים הטסים באויר, שכבר עברו מלוא ארכו של הרחוב וחצו את השוק, ונעלמו ברחוב הדגים, בואכה ארמון הפוֹטוֹצקים.

באמת, אותו נסיך בן־בית בעירנו — שנים שישב בה קונסול רוסי, שימש באותה כהונה, כמה זמנים, אביו של הנסיך והוא עצמו, ילד קטן, עברו עליו בה כמה משנות־ילדותו. אמרו בני עירנו: לו היינו בני־מזל, היה שונא את עירנו ואוהב את יושביה. עתה, שאין אנו בני־מזל, הוא אוהב את עירנו ושונא את יושביה. ואם זקנים שבעירנו, שזכרו את אביו ואותו מימי־ילדותו, לא היו מעיזים לבוא לפניו בדבר קטון, מה תימה, שדודנו סאלו לא העז לבוא לפניו בדבר גדול. ובאמת, היה זה דבר גדול ביותר — המחסן שליד בית־הנתיבות של עירנו הפסיד רק מעטים מאזרחיה, הבנק הפראגאי שבה הפסיד הרבה מאזרחיה, כי בו היה שמור אוצרה של העיר. שלושה ימים לאחר שפרצה המלחמה, יצא בעיר כרוז של אזהרה: כל שיש בידו תכשיטים, יצניעם יפה יפה, שיצרו של האויב בהוּל עליהם ביותר. פשוטי־עם שאין בידם אלא זוג עגילים של נשיהם, קברום במרתפי־ביתם, בעלי־בתים וגבירים, שיש בידם תכשיטים מתכשיטים שונים, משלהם ומשל נשיהם, נתנום משמרת במרתפו של הבנק הפראגאי, באופן שכל משפחה שכרה לה תא, נתנה בתוכו תכשיטיה, סגרתו ונטלה את המפתח ובטחונה עז כפלדה, שאותו תא עשוי בה. באמת — אמרו בני עירנו — לא פלדה היא, אלא מתכת מיוחדת במינה, שאפילו אתה בא עליה במיני דינמיט, אין אתה גורע ממנה כלום, ואין אתה מקמטה כלום. ואם נמצאו תחילה מהססים, ביחוד אלה שהתקינו את עצמם לברוח, ואמרו: באשר נהיה אנו, יהיו גם תכשיטינו היו חכמי העיר מבטלים דעתם: בני־אדם רואים בעיניהם, כי הרב הגאון שלנו יחיה, ר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, שכר לו תא, אשתו הצניעה בו מה שהוא לה כבבת־עינה, אלה תכשיטיה, והוא הצניע בו בבת־עינו ממש, זה חיבורו בחידושי הלכה, שהוא כותבו שלושים שנה, והריהם עומדים ומפקפקים. אין צריך לומר, שמשפחתנו היתה מכלל־הראשונים, שהביאו תכשיטיהם לבית־הגנזים האיתן; ובשני התאים ששכרנו, נבלמו לא בלבד התכשיטים מקנה־ימינו, שהיו כחולין — מתנות אירוסים וחתונות ובני־מצוה, אלא גם התכשיטים, מורשת אבות, שהיו כקדושה — סגנאות־ענבר, חותמות רבני גליל, וכדומה. מה שלום האוצר הגדול הזה — זו היתה השאלה הגדולה, שהטרידה משפחות הרבה, ודודנו סאלו, כפקידו של אדוני הבנק, ראה, כמובן, חובה מיוחדת לעצמו, לטרוח בה, ולהתחקות עליה. ושני שמשים נאמנים עמדו לו בכך — השמש האחד השוער הנוצרי הזקן, מר יוזף, שהנסיך הניחו בדירתו בחצר ואף נעזר בשירותו, והוא השתדל לצוד, במראה־עין ובמשמע־אוזן, גורלו של האוצר, ומדי פעם בפעם היה בא, דרך השער האחורי, לביתנו ומספר, כי כל לילה הוא שומע מיני קולות, פעם אחת ספק נסירה ספק נקישה, ופעם אחרת ספק קדיחה ספק בקיעה; השמש האחר אני הקטן, שהייתי יושב יום־יום, כאילו לתומי, על ספסל הגן, שממול הבנק, ומתבונן מה מוציאים מתוכו ומה מביאים לתוכו, וכל שראיתי, ובעיקר מיני רהיטים, שפעם אחת הוציאו אותם ופעם אחרת הכניסו אותם, הייתי מספר לדודי, והיה מצרף לו, מתוך עדותו של השומר הזק ועדותי שלי, תמונה ברורה על הנעשה בבנק, בין ביום ובין בלילה. ולפי שאותו שוער זקן לא פסק לשמוע מיני הקולות בלילות, ולפי שאני לא ראיתי, שיוציאו מתוך הבנק זולת מיני רהיטים, הרי ברור היה לפנינו, שבטחוננו במבצר ההוא יש לו על מה שיסמוך, ומורגל היה בפינו המאמר: מרתפו של הבנק שלנו כמותו כמבצר פשמישל, אפילו יביאו כל התותחים שבעולם, אינם מזיזים את שניהם. ועתים היתה ביטחתנו מפליגה לאמירה סרקסטית: אדרבה, ינסרו וינקשו ויתפקעו בראותם, שאינם מעלים בעמלם, אלא חללו של כעך.

אולם אימת הנסיך צ’רקאסקי, שהיתה מוטלת על בני עירנו, לא היתה מוטלת על שנַיִם שאינם בני עירנו — האחד מר פייגנבוים, פודריאצ’יק מכובד, שפניו פני תלמיד־חכם ועיניו, המביטות מבעד משקפיו, במסגרת הזהב, מפיקות פיקחות יתירה, והאחר מר קוהן, הנוהג בעצמו סלסול־טרזנים, שבא לעירנו, כשבוי מלחמה, והתהלך בה עתה במדי־פאר אוסטריים, כרופא בדרגת האוּפטמן. שני יהודים אלה, היו לו לנסיך אנשי־אמונים, וכשם שלא הרים יד בריאה ורגל בריאה, מבלי להמלך בדעתו של הפודריאצ’יק יליד רוסיה, כך לא הרים יד חולה ורגל חולה, מבלי להמלך בדעתו של הרופא, יליד הונגריה. שני יהודים אלה היו להם לבני עירנו כפתחי ישועה — ככל שבאו עליהם צרה גדולה ונגישות, מיד פנו לשנים אלה, והיוּ להם עזרה בצרה, ומר פייגנבוים הגדיל. ביחוד צריכים היינו תריס גדול בפני שני הממונים, שרדו בעירנו. הממונה האחד היה מפקד האויזד, כלומר שר־המחוז, ששנאת היהודים נתכפלה בו, גם מהיותו מן המקולקלים שבפולנים, שלידתו מתוכם, וגם מהיותו מן המקולקלים שברוסים שנטמע בתוכם. הוא שהחמיר ביותר ועשה עירנו סגורה ממערבה, וסוחר, שעסקיו חייבו אותו לילך ללבוב, הוצרך לשכור גוי, שיעביר לו בעגלה כך וכך חביות ללבוב, והיה מטיל את עצמו לתוך חבית אחת ויושב בה כל אותה נסיעה, ואם יצא מגילגולו זה, ולא נתרסקו אבריו, עלה לתורה ובירך הגומל. הממונה האחר היה ראש העיריה, סוחר החזירים שיצא למלוך, שהכביד את אכפו על העיר, באופן שנעשה קפדן גדול בכללי־ההיגיינה, וכשהיה נגלה בחצרו של יהודי, דיה היתה פיסת נייר, ככף איש, מתגוללת בה, שיטיל קנס בסכום שאותו יהודי לא ראה אותו מימיו ואפילו במיטב־חלומו. כנגע הפושה ואינו מגליד, ואותם שני הממונים עומדים ומרבים מוגלתו, היתה צרת הפלאג, אלה הדגלים שצבעם וארכם נקבעו בדקדוק, ושהיינו מחוייבים לתלותם בכל שני וחמישי — הנה יום גנוסיה של הקיסר, הקיסרית והאֶם והקיסרית האשה, והבן והבנות והנסיכים הגדולים; והנה יום תפילה לנצחונות צבאות הצאר, והנה ימי החגיגה של הנצחונות עצמם. לא די שהיינו נאלצים להסתיר עצבנו לכל שמועה, כי עיר, מערי הקיסר שלנו, נכבשה בידי אויביו, היינו אנוסים לחפות עליה בטלית של שמחה — לקשט את הבתים באותם הדגלים. בוקר, עוד השינה דבוקה בשמורות עינינו, והנה קול השוטר בוקע ועולה: פלאג, ואנו עולים, על הגזוזרות ועל הגגות, ותולים את הדגלים, לפי כל הדקדוקים; אך אין שעה יוצאת ושליחיהם של שני הרשעים הממונים עלינו, מהלכים ברחובות, ומוצאים דגלינו פגומים — הנה הדגל ההוא תלוי ויורד, עד שהוא מטפח על אפם של העוברים ושבים, והיא חרפה גדולה למלכות; והנה הדגל ההוא תלוי ועולה, עד שהוא נעלם מעיני הבריות, וכאילו לא נתלה, והוא זלזול גדול במלכות; ההוא תפירתו קלושה וניכרים בו התפרים, והרי הוא מתפרם, ודגל פרוּם לאו שמו דגל; ההוא צבעיו דהים, וצריך לחדש בדוֹ, וכדומה.

בדומה לצרת הדגל וההיגיינה, היתה צרת ניקוּים של הרחובות — אפשר וערימות־האשפה ותלי־הגללים, מתת־עזבונם של החיילות שעברו בעיר, יתגוללו ימים ולילות על המרצפות והמדרכות, ואין נותן דעתו על כך, ופתאום עולה בו בשוטר קנאת־הנקיון, ובוערת בו להשחית, והרי הוא רץ מבית לבית, מנפנף מגלבו לכאן ולכאן, ומרעים: זאמיטאַי, היינו טאטא, ומיד נראים זקנים וצעירים, מטאטאיהם בידיהם, והם גורפים ומכבדים, ככל שידם מגעת. אולם אפילו קפדנותם מופלגת, אין היא מגיעה לקצה קרסולה של הקפדנות, שנעשתה אותו יום מידה כוללת של שוטרי־עירנו, וסופו של דבר, שנמצאים להם שנים־שלושה בעלי־בתים כשעירים לעזאזל, והם נגררים למשרדו של סוחר־החזירים, שעלה לגדולה, והוא מעמידם לפני ברירה — או שהם פוסקים לו קנס מופלג, או שהם נחבשים בבית האסורים. משנעשתה אותה סחטנות, שמילאה כיסם של הקונסים, שיטה־של־קבע, לא נמצא דרך, אלא פנייה למפקד הצבא, הנסיך ההפכפך, וכאן הראה מר פייגנבוים כוחו כי רב, עד שנראה לפעמים כי הוא, בעצם, שליטה של העיר. היו הדעות חלוקות בטבעו וטיבו, אלה אומרים: כל שהוא טורח, אינו טורח אלא לעצמו, הוא נוטל את העצם השמנה, כי ייטב חלקו בעולם הזה, ולנו הוא זורק סחוס רזה, כי ייטב חלקו בעולם הבא; ואלה אומרים: כשם שאין הנסיך המשוגע אלא גלגול קטן של פרעה הרשע, כך אין מר פייגנבוים אלא גלגול קטן של יוסף הצדיק. ודאי, נוסחם של הראשונים דרך גוזמה, שראינו פעמים הרבה שטרח, ברוב מסירות, בענינם של עניים, שלא זו בלבד שלא הוסיפו על ארנקו, אלא שהוצרך למענם לגרוע ממנו, וביחוד בעניני הצלת נפשות, כגון בני־תערובות, או שבויים יהודים, שנמלטו מידי שוביהם, ומצאו מקלט בעירנו ונתפסו, היה מר פייגנבוים מפליא לעשות, מאות הליכות וריצות לא היו יקרות לו למדי, עד שהיה, כבצפרניו ממש, ממלט טרף מפי טורפו. ודאי, נוסחם של אחרונים דרך־מליצה, שאם גם בעינינו ראינו, כי למחיה שלחהו אלוהים, הרי בינתים נעשה גם הוא כמין משהו של מישנה־למלך. ובכן מי שבאה צרה גדולה או קטנה עליו, יודע כתובת נאותה — הוא הולך אל מר פייגנבוים, המקביל את פני כולם, באותו פישוט־הזרועות ובאותה קריאה חמה: שלום עליכם, מה שם נקרא ליהודי; ולא אירע, שיהא בידו להושיע ולא יושיע.

ואין צריך לומר, כי מי שמביאים לפניו כל דבר גודל וקטן, ראוי שיובא לפניו דבר האוצר, שמשרדי הנסיך צ’רקאסקי מוטלים על גבו. אומנם, כשבא לפניו דודנו סאלו, כשהוא מצויד בכתבי־הרשאה של אדוני הבנק, וסיפר לו כל אותו ענין, נטל מר פייגנבוים את כתב־ההרשאה, ואמר: קודם כל תסיק בזה את התנור, ואחר כך נדבר. שמע כל אותו ענין, ומעתה היה מודיענו שלומו של האוצר, שמרתפו סגור ומסוגר, ואין נוגע בו ונמצאו דברי השוער הזקן חלום הבא ברוב דברים בטלים. אולם לימים בא מר פייגנבוים ואמר: בין היום למחר, אני בא לפני הנסיך, וכטוב לבו ביין, יחזיר לכם אוצרכם. שידלו דודנו סאלו, כמאמר הבריות: נרדמה צרתך אל תעוררנה, אולם מר פייגנבוים כבר ראה בדמיונו, כל אותה טובה גדולה, שעתידה להצמיח טירחתו, ונתקעה כמסמר במוחו, שאין כל השידולים מזיזים אותה. באחרונה אמר דודנו סאלו: יתעקש לו, הרי ממילא יעלה חרס, שאפילו אם יטה לב הנסיך כחפצו, יעמוד בפני תיקרת־המרתף, שהיא דלתו, ויביט בה כתרנגול בבני אדם, כי מה יעשה והמפתח הוא בפראג, וכל אומנים אינם יכולים לעשות כמותו ואם יאמר להפקיעו בדינאמיט, הרי ודאי שיעלה חרס בידו. באמת, גם מר פייגנבוים וגם דודנו סאלו טעות גדולה היתה בידם — ראשון טעה, כי מששמע הנסיך ענין האוצר, היה כשומע דבר של חידוש, שלא עלתה בדעתו, שאותה תיקרה היא דלת, ביקש גם הוא לעשות טובה גדולה, אולם לא לבני־עירנו, אלא לאוצר המלכות; אחרון טעה, שהנסיך לא נעזר לא בדינאמיט ולא בתותחים, אלא כשראיתי פעם אחת מסגר יוצא מבנין הבנק, וכליו בידו, וסיפרתי מראה עיני, הלך דודי לאותו מסגר לשאול, מה היו מעשיו שם, ענה בפשיטות: נדרשתי לפתוח את מרתפו של הבנק ופתחתי; ועד שאנו נרגעים מאותה תדהמה, כבר אנו רואים בעיני רוח, כיצד אותו נסיך יושב, עם הפמליה שלו, והם מחלקים ביניהם את התכשיטים; והדעות חלוקות, שאלה בינינו אומרים: גם מר פייגנבוים יושב ביניהם, ואלה בינינו תוקעים אצבעות לתוך אזניהם ואומרים: חס ושלום. עד שבא יום אחד, ואנו רואים בעיני בשר, כיצד התאים על מערכתם נטענים על גבי מכוניות־משא, שמישמר־חיילים גדול מפקח עליהן, ומוסעים לבית הנתיבות; ושוב הדעות חלוקות, שאלה בינינו אומרים: הנסיך שלחם לאחוזתו, ואלה בינינו אומרים: הנסיך שלחם לאוצר המלכות. והצד השווה שבדבריהם כי מה שחשדו במר פייגנבוים חשדו בכשרים, והיו בושים בחשדם.

קשה היתה אימת־החצר הכפויה על עירנו, אך אפילו אימה גוברת והולכת, משנעשתה דבר שבכל יום, ניטל עוּקצה, ואתה מרגיל עצמך בה, כאילו דרך הטבע הוא. ימים ראשונים, כשנראו פלוגות הקוזאקים או פלוגות צ’רקסים נוהרים דרך העיר, היו הקהל נמלטים בבהלה, נחבאים ונסגרים בבתים; ימים לאחריהם, היו הקהל נרתעים לצדי המדרכה, כאדם הנמלט מפני הגשם, והחששנים יותר היו נועלים שער כדי מחצית; ימים לאחריהם כבר היו הקהל מהלכים והלוקה לוקה, הנחבט נחבט, ועולם כמנהגו נוהג. הרבה הרגל עושה, הרבה ממנו יאוש עושה, הרבה משניהם תקוה עושה. ימים ראשונים ימי־תקוה, שהרי אפילו חיל־רוסיה משתערים והולכים, כל כוחותיהם אינם עומדים להם לערער שתי המצודות הגדולות, האחת שנעשתה בידי שמים, הם הררי הקרפטים, האחרת שנעשתה בידי אדם, הוא מיבצר פשמישל; אף ימים אחרונים ימי־תקוה, שהרי חילות־אוסטריה מתגברים והולכים, ואויביהם ניגפים מפניהם, וכבר ראינו תכונת־בריחתם מעירנו. רק ימים שבאמצע ימי־יאוש, שהמצודה שבידי שמים נעשו בה פרצות קטנות והמצודה שבידי אדם נעשתה בה פירצה גדולה, ונפלה בידי האויב. בשטיבּל של הסוללות, שהתפללתי בו ביום־חול, רתחה בין מינחה למעריב קלחת־הפוליטיקה מלוא־קיטורה — בתוך סיעת המתפללים עומד ר' מאיר ויטלס, הבטל עתה מאומנותו, אומנות של פרקליט קרן־זוית, על דרך השאלה הוא אוחז כביכול תרוָד ובוחש באותה קלחת, שהלהּ טורד ועולה; על דרך ממש הוא אוחז גליון של דז’יטנניק קיובסקי, כלומר עתון־יום קיובי, שלשונו פולנית והוא קורא מתוכו, ומצרף מניה וביה תרגום ופירוש, שהצד השווה שבהם הוא דרך חירות גמורה, שהוא נוטל לעצמו לקיים הפתגם: המשאלה היא אם־המחשבה. עיקר־דרכו פשוט ביותר — כל מה שנאמר בעתון על הרוסים, הוא תולאו באוסטרים, וכל מה שנאמר בו על האוסטרים, הוא תולאו ברוסים. ולפי שהעתון מספר על רוב נצחונות של הרוסים, ועל רוב תבוסות של האוסטרים, נמצא שערבוב הפרשיות, על פי שיטתו של ר' מאיר, הוא כמעין ישועות ובשורות טובות. אולם עד מתי כך, עד אותו בוקר שנשמע הד־נפץ גדול, כקול רעם עמום, שהרעיד את כל כתלי העיר, ולמחרת נודע, כי היתה זו בת־קולה של התפוצצות של ביצורי־המצודה, שאמרנו עליה, כי לא תיכבש לעולם, ואחרי ימים מעטים ראינו המוני המונים של שבויים אוסטריים, מחיל מגיני המבצר, כשהם מובלים ברגל וברכב דרך עירנו מזרחה.

בימים האלה נשתרבב אותו חוט שחור של יאוש, שנתעבה ביותר, כשבאו לעירנו גדודים מובחרים של רגלים ורוכבים, עם שחר ניצב לפני כל בית חייל ועמד מבלי לזוז, כשקנה־הרובה המכודן מוכן בידו. אותה שעה הגורודובויים נכנסו לכל בית ובית, ציווּ על דיירי הקומות התחתונות שישבו בדירתם, ולא יצאו, ועל דיירי הקומות העליונות, שיעזבו דירותיהם וישבו בדירות שכניהם למטה, וכדי להבטיח את עצמם, שגזירתם תקוּים כדקדוקה, סגרו את הדירות העליונות, כשם שסגרו את השערים, ונטלו את המפתחות בידיהם. לא ידענו, מה פירושה של התכונה הזאת, תחילה ניצנצו בנו הרהורי־אימה, אחד קשה מחברו, אולם עוף השמים הוליך אלינו את הקול: הצאר והפמליה שלו יעברו בעירנו בדרכם להריסות פשמישל. גדולה גזירת גורודובויים, גזירת הסקרנות גדולה ממנה — נטלנו מפתח־משנה ופתחנו דירה עליונה, שישבנו בה, והצצנו מבעד חרירי־טוי־הוילאות, ופיסת הרחוב נראתה לנו שוממת, ואותם החיילים, העומדים, מרוחקים זה מזה, ריווח מועט של כעשר פסיעות, מגבירים בעמידתם הקפואה את השממה. פתאום נשמע קול, תחילתו רחוק ועמום, אחר־כך קרוב ורם יותר, ולסוף חוזר ומתעמם כבתחילה — היתה זו פקודה, שהתגלגלה והלכה מחַייל לחברו, וכל שהשמיעה, סבב אחור, הרים את הרובה, הקת סמוכה לכתפו, והקנה מכוּון במאוזן אל פתחי הבתים, ועד שאנו מתבוננים במראה המשונה הזה, והרי נגלית שורה ארוכה של מכוניות, שלפי שנסיעתן מתונה, בדומה למתינות רכיבה של סוסי־הדר בעצרת־עם, אנו רואים פניהם של קצת נוסעים, וכולם במדי־פאר של מצביאים, וביותר נמשכה עיננו לשתי מכוניות שאגפיהן מצופות זהב מבהיק, ששיערנו, כי שם יושבים אנשי המלכות. בהילוּת־הראיה העבירתנו על מידת־הזהירות, שהפשלנו מעט שולי הוילאות, ואילו תפסַתנו עינו של החייל, שחזר לעמדתו, משעברה מערכת המכוניות, דמנו בראשנו. חזרנו וירדנו למטה וחכינו כשעתים, עד שנגלה הגורודובוי, והניח צרורות המפתחות על השולחן ואמר: קחו, עתה שהבאטיושקה נסע, שוב אין אנו חוששים מכם. שעתיים אלה צרו עלינו כל יושבי הבית, לשמוע מה ראינו, ועד שאנו מבקשים לקיים חפצם, אנו מפליגים במחלוקת־דברים, מה, בעצם, ראינו, שאין דברי האחד מכוּונים לדברי חברו. אומר דודנו אחד, כי אי אפשר היה להבחין הפרצופים, תופס עליו דודנו אחר, כי לא זו בלבד שהבחין הפרצופים, אלא ודאי לו, כי ההוא שישב במדי־גנראל, ופניו ספק מטומטמים ספק פחוּדים, היה ניקולאי השני בעצמו, ואילו ההוא, שישב לבוש כדרך קציני־הצ’רקסים ופניו, ספק של ליסטים ספק של שיכור, הוא דודו הנסיך הגדול ניקולאי ניקוליביטש. דודנו אחד שלא הבחין, אמר: כל היוָנים שוי־פנים; דודנו שהבחין הפליג לפרטי פרטים, אמר: כך אראה בנחמה, כשם שראיתי עיניו של הצאר, עינים בוהות ומהופכות של נכפה. באה דודתנו ופישרה ביניהם: כולם כפרה אחת, ועינים שראית בבולי־הדואר ראית. מי יודע, כמה היתה נמשכת אותה פלוגתה נכבדה, אילולא עלתה השיחה על פסים אחרים, שבעל־הבית, ר' ולויל רוזן, התערב ואמר: צאו וראו, להבדיל בין טהרה וטומאה, מה בין הקיסר שלנו והקיסר שלהם, שהקיסר שלנו נסיעתו בכרכרה פתוחה ובלא משמר, ובתוך רבבות הקהל המברכים אותו לשלום, והוא משיב להם שלום; הקיסר שלהם, נסיעתו במישמר לפנים מישמר כאשר בעינינו ראינו עתה, והקהל מאחורי מנעול ובריח; ואם בארצו כך, בארץ אויבו לא־כל־שכן. תפס עליו דודנו אחר: צא וחַשב כמה מבני משפחתו של הצאר, קודמיו וקרוביו, נהרגו בידי שנהרגו, מה תימה שהוא נוהג כך; השיב לו אחיו: והקיסר שלנו לא נהרג אחריו מכסימיליאן במכסיקו, ולא נהרגה אשתו, אלישבעת בשווייץ, ולא נהרג בן־אחיו פראנץ פרדינאנד, והריגתו הביאה עלינו פורענות המלחמה הזאת, ואף־על־פי־כן אין הקיסר שלנו נוהג כך. וכן נמשכו הדברים בשבחו של שלנו ובגנותו של שלהם ולא באו אלא להשיק הספק הגדול שכירסם את הלב: הקיסר של רוסיה נוסע עתה על אדמת אוסטריה, לא תצא שעה גדולה, והריהו בלבוב, לא תצא שעה גדולה לאחריה, והריהו בפשמישל, צבאות אוסטריה ניגפים והולכים, ומי יודע מה ילד יום.

צער הכלל הוא לביתנו צער הפרט — זה מקרוב הגיעתנו, בדרך עקיפין, גלויה של אבינו, לדודו בוינא, ולשונה קצר: שלומי טוב ויחי קוּסמאניק. תחילה לא ידענו קוסמאניק זה, מי הוא, משנפלה המצודה, לא היה שם מפורסם כמותו — הוא שם מפקד צבא־המבצר, שלא יכלו לו כוחות האויב ולא הכינעו אלא הרעב. עתה, שעברו, בעירנו או על ידה, המוני־המונים של שבויי חיל־המיבצר, עשו בני־משפחתנו את עצמם שתי חבורות, האחת עומדת ברחובה של עיר והאחרת עומדת בצדי הרכבת, והצד השווה, שהכל צופים במתיחות, שמא נמצא בין השבויים אבינו, ונוכל לפדותו משביו. פדיונם של אחינו שבויי פשמישל נעשה כתעודה גדולה של רוב בני העיר, ואין לך יום שלא נפדו בו כמה יהודים, ונלבשו בגדי אזרחים, וכך נפטרו מטלטולי־דרך וממצוקה בערבות־סיביר. יום אחד פשטה שמועה בעיר: קוּסמאניק והפמליה שלו יושבים בקלוב־הקצינים ברחוב הזהב, הנקרא עתה הרחוב המוסקואי. אותם הימים היו הכל דשים בחליפת הטלגרמות שבינו ובין הקיסר, והגדיל ר' מאיר ויטלס בשטיבל של הסוללות, שדמיונו השכיל יפה יפה לפרש, כיצד הגנראל אומר לו לקיסר בטלגרף, שהוא וצבאו מוכנים לעמוד על נפשם, אף שכבר אזלה הפת האחרונה, והקיסר מתחנן אליו בטלגרף: חס ושלום, ידעתי נאמנותכם וכניעת הכבוד שלכם תיכתב באותיות־זהב בדפי ההיסטוריה על ספר־הימים של מלכי אוסטריה והונגריה. אך פשטה השמועה והמוני אדם נצטופפו ממול קלוב־הקצינים וסביביו, ובאמת ישבו בו חבורה של קצינים אוסטריים, שאף שהיו שבויים, היו חרבותיהם חגורות למתניהם. אמנם קוּסמאניק לא היה ביניהם, אבל עצם מציאותם של הקצינים האלה, ויהא לשעה קלה, בעירנו היה למשיב־נפש — כשיצאו מן הקלוב, לא יכולנו לברכם לא במחיאת־כפים ולא קריאת הידד, והסתפקנו בקריצת עינים, והם הסתפקו בצדיעה, והיה בקורספונדנציה חשאית זו הרבה מן הגאוַה, כגאות גיבורים, שמצוּדתם לא נשמטה מתחת ידיהם מחמת גבורת אויבם, והרבה מן התוגה, כתוגת ניגפים היודעים כי המצודה שנשמטה מתחת ידיהם, פותחת דרך לבירת מדינתם, אך גם מעט מן העידוד, כעידוד של הנופל שבע וקם. חבורת קצינים שבויים היתה כחתימת השבויים, שעברו בעירנו ולא ידענו מה נהרהר — פעם נטו הרהורינו לצד היאוש, שאמרנו: מי יודע, אם אבינו לא היה חלילה בנופלים, ופעם נטו הרהורינו לצד התקוה, שאמרנו: מי יודע, ודאי השתדל לילך, דרך עירנו, ולא עלתה בידו, והרי הוא הולך בדרך אחר. כבר היתה צפיתנו תלויה בדוחק על קוצה של תקוה, והנה הגיעונו תחילה על ידי דודנו בונים, שמעבר לגבול הקודם, ואחר כך בדרך הישר, גלויות של הצלב האדום ומתוך הכתב הצפוף, שהצנזורה היתה מטילה בו כתמים שחורים, למדנו פרשת מעשי אבינו עד עתה — רוב ימי המצור נמצא במצודה קיצונה, מתחת לפני האדמה, ואף שקצינו, מר פרנקל, אדם רע, שהיה מתבייש ביהדותו וראוי שהיהדות תתבייש בו, מתאכזר בו, השכיל אבינו לעלות מעלה מעלה, שתחילה נתמנה פרייטר ואחר־כך קאפראל, ואילו נמשכה הגנת המצודה שבוע ימים, היה גם מתמנה צוּגספירר, אלא שקצינו הישהה ברישעתו כתב־המינוי. מלבד הכבוד שאבינו קנה לו, באותה חפירה, קנה לו גם רמבטיזם, וההליכה קשה עליו, וכל הדרך מפשמישל עד פשבורסק, כמעט היה אנוּס, מדי פעם בפעם, לזחול על ארבע, ואינו יודע, מה נס נעשה לו, שרגליו נתחזקו, והרי הוא הולך, שבועות תמימים, ורגליו משמשות אותו כהלכה.

באמת, כמעט כל גלויה נסמנה בה חותמת־דואר אחרת, ורק לימים הגיעתנו כתובת של קבע, והיא כתובת מרחקים — צ’יסטוֹבּוֹלוֹטה בסביבי צ’ליאבּינסק. מתיאורי־אבינו ידענו, כי מחנהו תקוע בסביבת יערות, ועיסוקו, כעיסוקם של שאר חבריו — כריתת עצים, ואילולא הקור ומחלת הסקוֹרבּוּט, שנוספה על הרבמטיזם, ואילולא הבגדים המתבלים ומתפרמים ואילולא הפרוטה שאינה מצויה בכיס, היה הכל הולך למישרים. עתים הביאו דבריו לידי צחוק — כשתיאר כיצד הוא וחבריו, הם מיודענו מר ביינוש הקצב, שדעתו נסתכסכה עליו מחמת הרעב בימי המצור, והוא צריך שמירה כתינוק, והשניים האחרים שלא נודעו לנו, מר קאנר, סוחר מברלין ומר בּוֹיקוֹ החייט מלבוב, נעשו רביעיה, הדבוקה נפש בנפש, והנוהגת שלי־שלך ושלך־שלי, ועיקר עזרת־ההדדין הוא בהצעת המשכב, שמר קאנר העלה אותה לדרגה של מלאכת־מחשבת; ועתים הביאונו דבריו לידי דמעות — כשהודיע, הפתעה גדולה שנפתעו, שאיש מיהודי־רוסיה שמע על מציאותם של יהודים במחנה־השבויים, ישב בעגלה ונסע שבועות, שבינתיים הרחיקו השבויים לתוך עבי־היערות, ובא, בסכנת נפשות, עד שמצאם, והעגלה מלאת מצות ודברי־מאכל הכשרים לפסח. ולפי שהדרך נתארכה לו כל־כך, ולא יכול היה להספיק ולבוא קודם הפסח לביתו, נשאר עמהם בימי־החג והסב עמהם, ושמח בהם, כאַב השמח בבניו. מיום שנודעה לנו הכתובת, טרחנו לשלוח לאבינו ממון, שיעמוד לו ולחבריו בצרתם. אבל לא שיחק לנו המזל, שבינתיים השתדל אבי וחבריו, שיעבירום ממחוזי־הצינה למחוזי־החמימות, ובדרך הארוכה, שנמשכה, בין ברכבת ובין בעגלה וברגל, עד למחנה השבויים בטרוֹיאיצק, בסביבי טאשקנט שבמדינת תורכסטאן, היו אותם הסכוּמוֹת נודדים אחריו, ורק אחרי ימים רבים הדביקוהו. פה, במחנה החדש, נעשתה הרביעיה חמישיה, — שנצטרף אליהם מר פורמן, שכל עיר עירו, שכן אומנותו, לפני גיוסו, עושה־להטים הנודד מעיר לעיר, עומד בשוק בלבוש־ליצנים, מהלך על חוט המתוח מעל השוק, מקצה־גג לקצה־גג, בולע נחשים קטנים ופולט דרקונים גדולים, וכדומה במעשי־כשפים. נראה, שהשפעתו של אותו מוּמוּס היתה בכמה מעשי הרפתקה של החמישיה, כגון שאמרו להתחמק מתחת ידי שוביהם, ששמירתם לא היתה קפדנית ביותר, ובסיועו של יהודי מיהודי בוכרה ביקשו להגיע לאחד הכפרים הרבים, המפוזרים באותו אזור גיאוגרפי נרחב, שהמסורת קברה בו את דניאל, וכשנתפסו — עמדו להם להטיו של מר פורמן, לפוטרם מעונשם. מכלל־התיאורים ורמזי־התיאורים נראו דמותו וחייו של אבינו כשל מגודל, העושה מעשה קונדס, ואף שידענו, כי היתולו לא בא אלא כדי להסיח דעתו מעוניו, ממלבושיו הבלואים, מיסורי־נכר ומגעגועיו לביתו, אמרנו, שאפילו בדיחותו מאומצת, יש בה קצת נחמה.

והרי גם אנו, משנפלה המצודה, נפלה בנו הרוח וגבר החשש, כי אפשר שימי־השעבוד אינם דבר־של־ארעי, ואפשר ששלטונם של הכובשים יהא דבר־של־קבע, נאחזנו במיני נחמה מרובים ושונים, והכל לפי המתנחם. פסימיסטים, היינו אלה שנצחונה של האַנטנטה היה מובטח להם אמרו, כי אם אפשר להם, לכמה מיליונים של בני עמנו, שיהיו כפופים לשלטונו של הצאר, אפשר, שגם אנו מתווספים עליהם, ומה שיארע להם יארע גם לנו, שאין דמנו אדום יותר, ולא טובים אנו מהם; ואדרבה, עינינו הרואות, כי בכמה מידות, וביותר מידת הכנסת־אורחים, טובים הם ממנו. אופטימיסטים, היינו אלה שנצחונה של האַליאַנס היה מובטח להם, אמרו, כי אף־על־פי־כן אפשר, שימי־הכיבוש יארכו, וצריך לקיים את החיים לפי אורכם. הצד השווה, שאלה ואלה כבר השלימו לרשות החדשה, וביקשו להסתגל לה, ועד שהם מתפשרים ביניהם, החיים מתפשרים מאליהם — שלטי־ארעי בלשון הרוסית, נחלפו בשלטי־קבע; חנויות של אלה שנמלטו נפתחו בידי קרובים, שכנים, ואפילו סתם בני־אדם; בתי־מזיגה, שיצאו מכלל שימוש, וימים הרבה היו סגורים, נחתו עתה דרגה, שנעלמו מהם חביות ובקבוקים, ותחתיהם ניצבו מיחמים כרסתניים, ובחוץ נעלמו מעל השלטים דיוקנאות הציידים, המסיבים בהרחבה לשולחן, ולפניהם כדי־בירה מקציפה, ונתפשטה כתובת באותיות גדולות: צ’אַינַיה אי סטוֹלוֹבאיה, היינו בית־תה ובית־אוכל. הגורודובויים, שהיו תחילה כאימת־העיר, נעשו גם הם כאזרחים בה, וכבר ידעו הכל, שקולי־קולותיהם אינם לשמם, וכעין ברית־סתר כרותה ביניהם ובין החנוונים, המכניסים בתקציבם סעיף קבוע למתן־שוחד, כדרך אחינו החנוונים ברוסיה כולה, אלא שלפי שאנו בתחום־הכיבוש, אותו סעיף קצת גדול יותר, עד שהפּוֹדריאצ’יקים, הבאים אלינו מרוסיה, רוגזים על חנוונינו ואומרים: הוי, בני קיר"ה, אתם מגזמים ומקלקלים לנו את הגורודובויים שלנו. ולא זו בלבד, שהגורודובויים שבעירנו נעשו כאזרחים בה, אלא שניים מהם נעשו מחותנים בה — יהודי־העיר רתחו בסתר על שתי בנותיו של ר' אברהמ’לי רופא, היינו גלב, שעשו את בית אביהן הזקן, שהיה מתפאר בדמיונו לר' משה מונטיפיורי, בית־ועד של שעשועים לקציני־הרשות, ואחת אפילו נישאה לאחד מהם; נוצרי־העיר רתחו בסתר על בתו של אופה־המגדנות, גונשורובסקי, שהניחה דת קתולית, וקיבלה דת פּראבוסלבית ונישאה לגורודובוי, המכהן ברחוב־לבוב, עתה רחוב־קיוב. אבל רתיחה לחוד ותועלת לחוד, וכשם שיהודי־העיר נעזרו במשומדת שלהם, כך נוצרי־העיר נעזרו במומרת שלהם, לקיים: הצריך לגנב, מורידו מעל הגרדום. קשה יותר היה ענין החיילים העוברים בעיר, אולם כל מה שהחזית רחקה יותר, נתרבו יותר חיילי אֶטאַפּה, רובם ככולם בשנות־העמידה, שהיו יושבים בבתי־התה, סבר־פניהם יפה ודיבורם מיטיב ונלבב. חנינה וחמלה, שהיו מראים ביחוד לילדים, נשקפה מתוכה בבואת־הגעגועים לילדיהם הם, שהניחום במרחקים. לא היו מסתירים, עד כמה מישחק־הדמים מתועב עליהם, וכמין הרגל היה להם, שהיו מסיימים את השיחה, בטפחם בידם על גבו של בעל־בית־התה, נאנחים ואומרים: גוֹספּוֹדין, נאַדו מיר, כלומר אדון, צריך שלום. דומה, ריחוק־החזית קלף מעליהם קליפת־האימה ועמדו לפנינו בני־אדם פשוטים ותמימים, עינם טובה ולבם נרגש, בני־אדם אחרים, בקיצור בני־אדם.

תחילה מרדה עלינו חובת הפטריוטיות, ומשלא לעתה המרידה בידנו, מצאנו לנו מיני תירוצים. כך נהגנו בחיילי פלוגת המצב, שישבו ימים רבים בעירנו כמשמר לשעת־דחק, ומדורם קבוע בבית־הספר לילדי־היהודים, ששבת מלימודים, ושלפי הליכותיהם דומה היה, כאילו הרשות בחרה מכל אגפי רוסיה את מיטב־האדם, כדי להרכיב פלוגה, שכולה אהבת־הבריות. אמרו בני עירנו, כי שלושה טעמים לכך, — טעם אחד, שהללו חיילים בגדוד על שם הקיסר שלנו ושעל כן אין הם יוצאים למלחמה, וודאי אמרו להם, כי לפי ששם גדודם פראנץ יוסף, ראוי להם שיהיו זהירים בכבודם של נתיני פראנץ יוסף. טעם אחר שלפי שאינם יוצאים למלחמה, אין זינם עליהם, וחייל — נטלת ממנו זינו נטלת רוב אכזריותו. טעם שלישי, מזרעם של הכוזרים הם, ואפילו נשכחה מהם דת אבות אבותיהם הקדמונים, דת ישראלית, הרי קצת מידותיה, כמידת רחמנים וגומלי־חסדים, נתגלגלה לתוכם, ומתקיימת בהם. הטעמים טעמים, אך העיקר ודאי בתכונתם של אנשים אלה, שכשם שהיו נאים להפליא במראה ותואר, היו נאים להפליא בהליכות ומנהגות, ורוב שעות היום יכולת לראותם עומדים לפני בית־הספר, עדת־ילדים לפניהם, והם משעשעים בהם, ומהנים אותם בדוֹראוֹת, ובת־שחוקם נהירה, כאילו ילדיהם לפניהם, ונראה שזכרונם של ילדיהם הוא שנתן מתיקות מיוחדת בחיתוך המלה, שיצאה מפיהם: מַאילצ’יק, כלומר: נער. עד כמה אין לראות אותו טעם משולש כעיקר, למדתי משני החיילים, שלא היו בגדוד פראנץ יוסף, ולא ניטל זינם ולא היו כוזרים — החייל האחד, שישב בכפרנו, והיה ממונה על שמירת פסי־הרכבת; האחר, שהיה משמשו של הפּוֹלקוֹבניק הזקן, רופא לפי אומנותו, שבא לדור בבית, שישבנו בו בעיר. דוחק־הפרנסה העבירנו על מידת־האימה, ואמי־חורגתי חזרה לכפר, ופתחה בו בית־תה, — בבוקר היא יוצאת ובערב היא שבה, ועד שבני־המשפחה רואים אותה בבית, עיניהם ונפשם כלות. עמד לה אותו חייל, קאצאפּ שקומתו וזקנקנו מועטים ועיניו מבהיקה בהן כעין לחלוחית של חמלה, ומבלי שנדרש היה לה לעזר. לפרקים קרובים היו באים חבורה של קוזאקים, שהשיגו אי־שם סַמוֹגוֹנקה, כלומר: יין שרוף גרוע תעשית־בית, וקולותיהם מהלכים, ואמי חורגתי כולה כאימה כפולה — כבר אירע, ששכורים כאלה לא די שחוללו שערוריות והזיקו מעט הרכוש ואף התנכלו לנפש, עמדו לפני הרשות והעלילו במצח נחושה: פה נמכר לנו היין השרוף. אולם אך נשמע קולם הולך בגדולות, מיד נגלה בפתח אותו חייל שומר־הפסים, מנענע ראשו, ובבּאַס עמוק, שנשמע כהטפת כומר ישיש, הכופה יראת כבוד, היה אומר: הלא תבושו, אחי, לצעֵר אשה, שבעלה חייל כמונו, והוא עתה שבוי בידינו, והיא וילדיה בודדים פה, כשם שנשינו וילדינו בודדים בביתנו. עשו דבריו רושם ואותם הוללים נשתתקו, ישב עמהם וגילגל בסיפורים; לא עשו דבריו רושם, המיר דברי־כיבושים בדברי־איום, ולא הניח חרדתו, עד שהציל את בית־התה מפורענות ובדומה לה. ולא זו בלבד, אלא פעמים היה מתעורר מאליו, נוטל את הדלי ויוצא לחצר, ומביא מים מן הבאר, ופעמים עם ערב היה מלווה את אמי חרגתי ואת אחי הצעיר כברת דרך, עד שנראו בתי־העיר, ששוב אינה כל כך בגדר סכנה.

כשירותו של אותו חייל, שומר הפסים, בבית־התה שלנו בכפר, היה שירותו של החייל האחר, בבית־הדירה שלנו בעיר — לפי שאותו בית בולט בדיוטה הגבוהה שלו מעל ציבור־הבתים הנמוכים סביביו, וקבוע בו אטליז של קוטל־החזירים, בר בּיליטש, הריהו כנקודת־המשיכה ליצר־שדידה. לא אחת היה מר בּיליטש בא מבוהל, לקומה העליונה, ואחריו שתי תאומותיו, נערות כבדות־בשר, הדומות כבובות תפוחות וּורודות־לחיים, והוא מבקש להסתירן, שחושש הוא מפני הקצינים השיכורים, שנכנסו וחזרו ונכנסו אצלו, וקריצת עינם אינה נראית לו סימפטית כל עיקר, ומיד הוא והדודים מזיזים ארון־אלונים כבד, שהיה כמדובק לקיר ומסתיר פשפש מועט לעליה קטנה, שכבר היתה כמה וכמה פעמים מיפלט מפני נוגשים ומתאנים, ושתי העלמות נעלמות, ואביהן ודודינו מחזירים את ארון־האלונים למקומו. כך עד שנכנס לדוּר בביתנו אותו פּולקובניק זקן, שמשנכנס לדור בו, היה לפני הבית עומד כשומר הדינשצ’יק, היינו המשמש שלו, חייל לא גבוה, שפניו היו כמחייכות תמיד, כאילו חיוכו אינו לו מידת ארעי של הנפש, אלא מידת־קבע של הפיזיוגנומיה, ודומה יותר משחייכו עיניו הצרות, חייך זקנקנו הצהוב והמחודד. כל עסקו שהיה מצחצח מגפי־אדוניו, ומרתיח לו קומקום עם בוקר, ומסייעו לחלוץ מגפיו עם לילה, ושאר השעות היה עומד לפני פתח־הבית, וכמעט שלא היה זז ממנו, שהיה אוכל ארוחותיו לשולחנו של קוטל־החזירים, ואם נעלם לכמה שעות, הרי מנטפי המים, שהיו מזרזפים בזקנקנו, ניכר היה, כי הוא חוזר, משובב ומעונג, מבית־הבניה. בטלה של שנינו, היא שקירבתנו, ונעשינו בני־שיחה שקודים, ביחוד שאותם הימים נראה לנו שלטונו של הכובש כדבר שיתמיד הרבה, והתחלנו לומדים לשונו בעל־פה ובכתב, ויכולתי להסתייע באותו חייל לבדוק עצמי, אם חיתוך־הדיבור שלמדתי, לפי הכללים של שיטת לאנגינשיידט, מכוּון למרכז־הדיוק. לפי שהחיוך היה לו, לאותו חייל, תכונת־תמיד, וקשה היה להבחין, אם פירושו צחוק או לגלוג, לא ידעתי, מה אעשה בתיקוניו, שלא היתה תיבה, שהוצאתי מפי, שלא יחייך עליה ולא יתקנה, ועד שנתחוור לי בעקיפים, כי דיבורו על דרך דיאַלקט, לא ידעתי ממי אוָאֵש תחילה, ממחבר־הספר או ממני עצמי ונואשתי משניהם. אולם בינתים אירע מעשה מועט, שחיבבני על ידידי הדינשצ’יק. פעם אחת באתי לפניו וביקשתיו, שישמע מפי שיר שלמדתי בעל פה, אמר: נאה נאה. אמרתי לו: שירו של נקראסוב הוא, הניד כתפיו כמי ששומע שם ואינו יודע בעליו, ואמר: הגד, בני, הגד. לפי שאמרתי אותו שיר כדרך דקלום רהוט, לא הפסיקני כדרכו, לתקן תיקוניו, ואדרבה ככל שהפלגתי, נתגברה התענינותו, והיה כשמוע דבר, רחוק בחיתוכו וקרוב בענינו. ענין השיר הוא דבר המשורר על המלחמה, שככל שהוא שומע מוראותיה וקרבנותיה, לא צר לו לא על הידיד, ולא על הרעיה, ואף לא על הגיבור עצמו, כי סופה של האשה שתתנחם, וסופו של הידיד שישכח את ידידו, אולם נפש אחת היא שתזכור עד הקבר — מבין מעשי החונף וניווּלי־הדעות שלנו רק אחת היא בעולם, שדמעתה קדושה וכנה, היא דמעת האם העלובה, כי היא לא תשכח את בנה שנפל בשדה־הדמים, כאשר אלון־בּכוּת לא ירים את ענפיו המוּטים. עד כמה הסיח לבו מחיתוך־דיבורי, ועד כמה נתנו לענין השיר, שהיה לו חידוש, העידו עיניו שמלאו דמעות, וידיו שפרשׂן כשתי כנפים וגיפּפוני ודבריו שהיו כגימגום של שמחה ותודה. למחרת, כשבאתי לפניו, חייך כנגדי, מלוא רוחב פניו, והתחיל חוזר על שורות בודדות של השיר, ואחר אמר בנעימה של תחנון: תלמדני הכל. רצתי והבאתי לפניו את הספר, שמתוכו למדתי את השיר, ורק עתה נודעתי, כי אינו יודע קרוא וכתוב, ונמצא התלמיד נעשה מורו של מי שנחשב לו מורו, והשגרתי את השיר על פיו, כשאני קוראו, במאוּנס, על דרך הביטוי שלמדתי מכללי־הדקדוק והוא אומרו בחירוּת על דרך הדיאלקט, שנצמַח לו משורש־גידולו. ואם היה, עד עתה, כמין קרוב־רחוק, נעשה מעתה כמין בן־בית — לא מעט סייע לכך מה שפיטרנו אותו מבישול־התה בשביל אדוניו ואמרנו לו: בוא טול מן המיחם שלנו כמה שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה; הרבה סייע לכך, מה שגם אדוניו נעשה כמקורב אלינו.

אדוניו, הפולקובניק, קומתו הגבוהה, מדי־פארו, כיעכועו שנשמע מתוכו כעין זעף־תמיד, תחמו תחום של דיסטאנס גדול בינו ובינינו — אך נזדמן לנו במדרגות־הבית, היינו למראהו מפסיקים לשוננו, ומתכווצים לצד המשענת, משל חוששים להרגיז מרבצה חיה רעה הרדומה בתוכו. ידענו רופא הוא, משכיל הוא, לא שמענו דיבורו רם ופנייתו למשמשו היתה כשל אב לבנו, ואפילו כשל סב לנכדו, אבל אויב הוא אויב, כל שכן קצין בקציני־הצאר. אבל מה שלא עשו מנהגו והליכותיו, עשה ביחוד שיעולו באפילת הלילה, כשהיה נשמע מעבר לדלת הנעולה, שחצצה בין דירתו לדירתנו, והוא קול שיעול שורק וממושך, שאחריו היה בא קול חריקה של קפיצים, כדרך המתהפך על מיטתו. מה היה ומה לא היה באותו שיעול — חולשה, תשישות, עייפות, געגועים לחלל־ביתו ובני ביתו הרחוקים. פעם אחת, כששיעולו נתגבר ביותר, בתוך האפילה, ונשמע דשדוש מגפיו של משמשו, שביקש להרתיח קומקום, נועז דודנו להידפק על הדלת הנעולה ולשאול, אפשר יואיל כבוד מעלת הפולקובניק ליטול קורטוב ממרקחת ציצי הוורדים שלנו, וּודאי יונח לו, וקודם שנשמעה תשובתו של הפולקובניק, שעיקרה בקשת סליחה, שהוא בשיעולו של זקן פורע שנתם של צעירים, כבר עמד אותו קורטוב מרקחת, בדמות בקבוק גדול ומכובד, על שולחנו. גדולה לגימה, ואפילו של מרקחת, שמקרבת רחוקים — כבמחת אחת נטרדה אותה מחיצה שבינינו, ויותר ששמחנו אנו בה, שמח הוא בה, שהקירבה, ותהי גם כחליפת דיבורי־נימוס ומתת־תשורות קטנות לנו לילדים, כאילו המתיקה עליו במעט את בדידות־הנכר וחולשת־הזיקנה. לימים ניתן לו לגמור את קורטוב־המרקחת — אמי־חורגתי חלתה חוליה, והיה הפולקובניק הזקן סועדה בעצה ובתרופה, עד שקמה ממיטתה וחזרה לעבודתה בצ’אַינַיה. אך עוד קודם שניתן לו לגמול גמולו, עשה עמנו בטובה שאמר: ילדים, רוב שעות היום אין אני בביתי ואתם דחוקים בדירתכם, בואו תשעשעו בדירתי. דירתו היו בה שני חדרים וקודם ישבה בה משפחה קטנה, אלמנה ובנה, ושניהם נמלטו לוינה, והניחו דירתם סגורה, וכרוב דירות כאלה נעשתה גם היא מדור לקצינים. אבל שונה היה דרכו של אותו זקן מחבריו; כשבאנו בדירתו ראינו כל כלי־הבית של האלמנה ומדפי הספרים של בנה גבוּבים בשתי פינות ופרושה מעליה יריעה גדולה. והיתה תמיהה בעינינו — שתי מיטות נאות ושולחן גדול בדירה, ואילו השתמש בהם הזקן, הרי שימושו מועט, ולא היה עשוי לגורע ערכם, והריהם גבובים בפינה, והוא ישן במיטת־ברזל של חייל, ושולחנו כמה נסרי־אורן הדבוקים ברישול, ועליו פמוט ונר־שעוה בו, ואלו ספרים רוסיים, ועיקרם ספרי צ’יכוב, ומשמשו ישן על גבי מזרן שעל הרצפה. אמרנו את תמיהתנו למשמשו, הרחיב חיוכו, הרחב ממילא, ואמר: אבל כבוד הבלאַגורודי שלי אומר, שאין הוא נעזר במה שאינו שלו. כשסיפרנו את הענין בבית, אמר דודנו: אילולא ידענו מנהגו של אותו זקן, היינו אומרים, שהוא מסרב להשתמש בכליהם של יהודים משום שהוא שונאם, עתה שידענו אותו, ושמענו דברי משמשו, רואים אנו בחוש, כי הוא אדם־המעלה.

וסימן גדול היה לנו לטיבו של הפולקובניק שלנו, שמרת סופיה המשוגעת, שחוּשה לחש לה מניה־וביה, מי בקצינים יש בו ממעלת־אדם, לא משה מעליו, ככל שנראה ברחוב. מרת סופיה, מילידות עירנו ונתגלגלה, בנערותה, בתוך חבורה של מומוסים, לערי־רוסיה וישבה שם שנים הרבה, חציה אשת־משחקות וחציה אשת־עגבים, וזכתה אפילו שזימרתה נשמעה באופרה, אולם משנטרפה עליה דעתה, ונתנה בכוס עינה, נמאסה על הרשות ונטלה לה והחזירתה, בעל־כורחה, לעירנו. לא כפי שיצאה מתוכה — נערה צעירה ונאה וקולה כרננת צפור, היא שבה אליה — אשה גמודה, עיניה פעוּרות ומלוחלחות, שערה לא צימח אלא כדי דבלול כהה, צהוב ועכור, שירד במעוגל על מצחה, ידיה, שעורן הקליף, נתונות בתוך כפפה של סאמיט ממורט ודהוי, וקולה הצרוד, שעשתה אותו פתח־פרנסה לה, מַצרים והולך. זימרתה כפעייה וצריחה כאחת, וככל שהיתה מזמרת פזמוניה, ומגעת לנקודה של פיקאנטיות, היתה מגלגלת עיניה, שיותר שנראו כעיני עוגבת, נראו כעיני זיקית, והיתה מרימה שולי שמלתה הקצרה, ומרקידה את רגליה, שנראו כשני קיסמים דקים המנתרים בעצבנות. שפת הריפרטואַר שלה היתה בינלאומית והכל לפי השומע, — בעל בעמיו, היתה שרה באזניו שיר: מיין ווייבּל מישקע זי האַט א צדקה־פישקע, היינו: אשתי מישקה יש לה קופת צדקה; נערה העובדת בנוצות, היתה שרה באזניה שיר: אז א מיידל וויל געפעלן, טיט זי זיבן זאכן, והוא שיר עצה לנערה המבקשת לישא חן לפני הבחורים, שתעשה שבעה דברים; קצין היתה שרה באזניו שיר לויטנאנט דער רעזערווע או שיר פופּכען וכדומה. אולם עיקר הריפרטואר שלה, אלה הפזמונות הרוסיים, שהיתה משעשעה בהם באי־מסבאות אודיסה, היה כאבן שאין לה הופכין, עד שבאו ימי־הכיבוש, ונהפכה האבן, ומרת סופיה חגגה את תרועתה — הלא עתה היו אזנים לשמוע פזמונותיה. ראתה קצין וחשה באפה, שחוש ריחו חד, כי יש בו ממידת־הרחמים, רצה אחריו בלשון של פנייה, שהיתה שגורה בפיה, ככל שדיברה אל איש, אם בחור ואם זקן: גולוּבטשיק, היינו יונתי, והיתה כופה אותו לשמוע זמרתה, והוא שתפס, מניה־וביה, טירופה, היה זורק לה, מתוך עירוב של שעשוע וחמלה, מטבע, והיא היתה חוטפתו באויר, מנשקתו כמה פעמים, ומנופפתו באויר כנגד מיטיבה.

על צד האמת היתה סופיה המשוגעת הנציגה האחת והיחידה של כל האמנויות בעיר — כבר שמענו, ששתי כיתות המנגנים השחורים והאדומים ישבו באפס־מעשה, כי הרשות גזרה על הנגינה; וכן שמענו שאף תזמורת־זוטא של כינור ותוף, שהיתה מחזרת על הפתחים בחנוכה ופורים יצאה מכלל שימושה; ונוסיף שאפילו תיבות־זימרה, שהיו מנגנות בחצרות, נכללו בכלל הגזירה. ומה תימה, כי בחתונות המעטות, שנערכו בימי הכיבוש, בלא כליזמר ובלא בדחנים, היתה נגלית מרת סופיה, ובעלי־השמחה והאורחים שמעו, ספק לרצונם ספק לאונסם, פזמונותיה, וביחוד פזמונה, שהיה השלאגר שלה, ובו קנתה עתה את עולמה, הוא שיר רוסי שראשיתו: זאַז’יגאלי ווינצ’אַילנייה סויאֶצ’י, טאַם צ’וּדנאַיה סוואדבּא בילא, כלומר: הדליקו נרות־קידושין, שם היתה חתונה נפלאה. כבר הרגילה לראות את עצמה כתחליפם של כלי־הזמר, נגלתה ועשתה בלהטיה. ועל שום מה הורשתה אותה חתונה בכך, על שום שהיתה בבית־הקברות; ועל שום מה היתה בבית הקברות, על שום שבאה צרה גדולה על העיר, צרת החולירע, שיותר משנתפשטה בין תושבי העיר, נתפשטה בין החיילים והקצינים, ונשמע מפקד־האֶטפּה, הנסיך צ’רקאסקי, לעצתם של אלה שאמרו, שאין לך כחתונה בבית־הקברות, לעקור את המחלה הזאת. אלה אמרו: לא הסכים אלא משום הסנסאציה והפיקאנטיות, ואלה אמרו: לא הסכים אלא משום שהוא חרד לעורו, כי אותה מגפה, מה לה הדיוטות ומה לה נסיכים, והכל אומרים: הנסיך של היום שוב אינו כנסיך של אתמול, שבינתים נשבר גאונו, וכיוונו בזה לרוחו ורוח חבריו שנתעכרה גם מחמת המפלות הגדולות, שירדו על חילותיהם הנסוגים והולכים, גם מחמת ריבוי הפצועים, הממלאים כמה בתים בעיר, שנעשו בתי חולים, וראש להם בית הארנוּניות שבכפרנו. באמת, מי שעבר על־יד קרוניות הפצועים, הדוהרות על גבי פסי־ברזל צרים, שהותקנו בכוונה לשם־כך, והוליכו מבית־הנתיבות לבתי־חולים אלה, ושמע אנקות הכאב והעינויים, אפילו לבו לב אבן הוא נימוח. מבתי יסורים אלה, המלאים רסקי־אדם המפרפרים בין מכאוב לגסיסה, נתפשטה המגפה על־פני העיר, ואחזה בצפרניה רוב אוכלוסים, שרעבונם פחת חסינותם, ורבו חלליה ורבתה האימה מפניה. היא־היא האֵימה, שכשם שנטעה בלב פתאים ותמימים את האמונה בחתונה בבית־הקברות כסגולה בפני אותו אורב־מבית, כך עקרה מלב פיקחים וערומים את הכפירה, והכל נעשו חסידי ההילולה הזאת, שבה הגיח, כביכול, ממחבואו יצר השמחה והנגינה, שנחנק כשנה תמימה. שתי כיתות הכליזמר, האדומים והשחורים, ניגנו בחינת כל עצמותי, והכלים, שנחלצו משממונה של חלודה, סייעו, כביכול, בידי מנגניהם, ואפשר שנגינת אש כזאת, שהתלקחה בחתונה זו, לא נשמעה בכל חתונות העיר, מיום עומדה על תלה. מי שלא ראה את החתן, על זקנקנו השחרחר ועיניו האפלות והרושפות, עומד תחת החופה, שמוטותיה נתקעו ליד שורת המצבות של גדולי התורה, לא ראה הכרה עצמית של גואל מימיו. הוא, כמר חיים לנדא, שהעיר הטילה עליו תעודת הצלתה, היה בה שם־דבר — הוא מכלל מטורפיה, אך אין יודע אם טירופו משטה בו, או הוא משטה בטירופו. בן־טובים, פרק מילדותו עול תורה ואומנות, ופרנסתו שהיה מוביל גחלי־עצים, שמרתיחים בהם את המיחם, או נושא מזוודותיהם של באי־הרכבת. אלא יותר שמלאכתו היא לו ענין של פרנסה, היא לו ענין של שעשוע, כי ככל שהשתכר סכום עגול, היה שוכר בו כרכרה ויושב בה, והיה מסבב בה כמה שעות בכל רחובותי העיר, לבושו בגדי שבת שלו, וישיבתו כשל בעל־מטמון, היוצא למסע־תענוגות. מי שראה אותו יושב בשעת הסעודה שלאחר החופה, סעודת מרק הזהב, בבית־התמחוי, הוא וכלתו בראש השולחן וטובי העיר לצדיו והמוני עם מצטופפים בפרוזדור וברחוב, וכיתות כלי־הזמר ופישל הבדחן מתחרים בגודש של עליזות, ודאי היה לו כי כל אותם הסיבובים בכרכרה, לא היו אלא כתרגיל למנהג של אדנוּת, שנהג עתה בחתן־הקהילה, כשם שהיה ודאי לו, שעצם־הסכמתו לאותה חתונה היא כג’סטה נאה של בן־טובים, שהיפה בתכונותיו הוא גודל־הנפש. ימים הרבה לאחר החתונה, לא הסיר מעליו בגדי החתונה, כולו נוהר שמחה, וכל מכר ומודע שהוא פוגשו הוא מעכבו, באופן שהוא אוחז כפתור מעילו, וכמדבר לתוכו הוא אומר לו: נו, הפסקתי את החולירע; ואינו מרפה מכפתורו, עד שההוא נענה לו: ודאי ודאי.

נפסח על מחלוקת בני עירנו, על שום מה נפסקה המגפה — אם כדברי המאמינים, שאותה חופה שבין המצבות גירשתה, אם כדברי פולגיהם, שהרחקת בתי־החולים גירשתה; דיינו בעובדה כהוויתה, שהמגפה נעצרה, ביחוד שעתה באה עליהם, על בני עירנו, צרה אחרת — ככל שנסיגתם של חילות־הרוסים הולכת ומוספת והחזית קרבה, שוב נראים בעיר חיילי־חזית, שאומנותם הריגה ופציעה, נפשם זעופה והם מתאנים ליושבי העיר, הוה אומר: ליהודיה. ומה עיקר נגישתם — פתאום, עם בוקר, הם פושטים בעיר, וכל המזדמנים להם ברחובות, הם תופסים להם ומוליכים, כמה וכמה פרסאות, מאחורי העיר, לחפור חפירות־הגנה, ומעשה חפירה כעבודת־פרך וברוב נגישות, עלבונות והכאַה, ודיה עבודת יום אחד, שעושיה יחזרו נזופים ותשושים, אבק־אדם. מסתבר, שמאותו יום היו בני עירנו בולשים תכונת החטיפה, באופן שלא יצאו, עם בוקר, מבתיהם, אלא שלחו את הילדים לרחוב, ומשנגלו ראשוני הסימנים של החטיפה, היו הילדים מזדרזים ומודיעים, וכל המגודלים נזהרים שלא להוציא רגלם לשוק. חכמה, שעמדה לחטופים, עמדה לחוטפים, שמשראו את הרחובות ריקים, בתי־העם סגורים, התחילו מוציאים את האנשים מבתיהם, ומכפילים נגישותיהם. מעתה, משהודיעו הילדים על סימני־התכונה, היו המגודלים נעלמים בחורים ובסדקים, והחוטפים חמתם בוערת להשחית, ואוי לו למי שנתפס במחבואו, שהוצא מתוכו בצליפי־מגלב וחבטות קת הרובה. בני־ביתנו עמדה להם אותה עלית־גג קטנה שהסתיר עליה ארון־אלונים הכבד — כשם שהסתתרו בה קודם שתי תאומותיו הכרסתניות של קוטל־החזירים, כך הסתדרו בה עתה כל הגברים שבבית, חוץ לקוטל־החזירים, שהרי גויים לא נחטפו. עתה גמל הוא טובה למחביאי־בנותיו, בין באופן שהיה מעכב את החוטפים בחנותו, ומשחדם בנתח נאה של כרכשת, ובין באופן שהיה מקדים ומודיע על שעת הסכנה, אם ממשמשת ובאה, אם עברה וחלפה. כך עלה לו לביתנו, שתחילה ניצל משום שעמד לפניו אותו דינשצ’יק, ועתה משום שעמד לו קוטל־החזירים, עד שהחטיפה נעשתה פרועה ביותר, כי משהרגישו הכובשים נסיגתם מעירנו קרובה, ביקשו להנקם מיהודיה, ולא הועילו צלחות הכרכשת וקעריות הקריש, והחיילים פרצו לקומה העליונה, ומשלא מצאו בה אלא נשים וילדים, התחילו חובטים בקתותיהם ברצפה: הגברים, הגברים היכן. נטפלו לאמי־חורגתי וצווחו: בעלך, בעלך היכן; ענתה להם בניחות: בעלי היכן, הוא שבוי בארצכם, והניחה לפניהם גלויות אבינו, עיינו בהן ומיד היתה בהם רוח אחרת, הקישו מגף למגף, הצדיעו ופרשו להם, ואמרנו גם אנו גם המסתתרים מאחורי ארון־האלונים: ברוך שפטרנו. אולם באמת היתה צרת החטיפה בחינת צרה ואינה צרה — שהרי כל מה שזעפם של החוטפים מתגבר והולך, סימן הוא שמפלתם מוסיפה והולכת ובריחתם מעירנו קרובה.

ועתה באה שעתו של מר מורמאן, שכל ימי־הכיבוש היה כּישוּת מבוטלת וכמי שבוש במציאותו, ומבקש להצניעה — לבלר בבית־הדין הקיסרי־מלכותי, היה אדוק באמונתו, כי אף על פי שאוסטריה מתמהמהה לחזור, עלינו לחכות יום יום שתבוא, וכשהימים טפחו על אמונתו והכזיבוה, וחותנו, הוא בעל־הבית שלנו, ר' וולף רוזן, שפירנס אותו וביתו, אומר לו בפירוש, כי ראוי לו שיבקש לו אומנות־ארעי, אין הוא נשמע לו, ומשיב במרומז: בשל ימים מעטים אלה שהצאר עשוי לשלוט עלי, לא אחלל כהונת־הקיסר. עתה, שהוא וכלבו מוצנעים, בין שאר הגברים, בעלית־הגג, נעימת דיבורו על דרך הגאוה: אחר יפה ואני חכם, שמה שאמרתי, מתקיים כחוט־השערה. הוא גם שזירז את אשתו לתפור דגל גדול, שצבעיו צהוב ושחור, אלה צבעי בית־האבּסבּוּרג, ונמתחו בלילה כל הוילאות, ומכונת־התפירה מזמזת, ובתוך אוירה של קונספירציה, שמעורבים בה התגרות ואימה, הדגל נתפר והולך. תפירת־החשאי של הדגלים, כשם שנעשתה הענין הגדול בביתנו, כך נעשתה בבתים אחרים, ושכננו, סוחר־האריגים, כשם שהיו בידו מיטב־בדים לדגלי רוסיה, כך היו בידו מיטב־בדים לדגלי אוסטריה, עד שמר זלמן האפנר אמר עליו: ראוי הוא, שיזכה בתואר של ראש פודריאצ’יקים למשכן ולעגל. אלא עתה קניית הבדים בסתר, כשעיניו הבולטניות מרצדות אילך ואילך, וכולו פחדים, והוא משביע וחוזר ומשביע: שכך תזכה לגדל בניך, שאין אתה מגלה ממי קנית. אזרחים סתם די להם בתפירת הדגלים, אבל אלה שהיו בעלי־כהונות של הרשות תופרים להם גם מדי־שרד; שבויים המסתתרים בעירנו מוציאים מדיהם ממחבואם, וסוד הגלוי הוא, כי מר קוהן, המהלך במדי־קצין, ושלושה כוכבי־זהב לו, ללמדך שתוארו האוּפטמאן, כבר תפר לו מדי חייל פשוט ושני כוכבי־עצם לו, שהרי באמת לא היה אלא קורפורל. ואמנם, לאחר שני ימי־פחדים, שנשמעו בהם הדי־תותחים, המרחיקים והולכים, וברחובות נראו נמושות של חיל המאסף, שהתרוצצו ופשטו ידיהם בגזל, עמדה דממה גדולה, כאילו מתו החיים, היא הדממה שבין מלכות למלכות, שיש בה ספק שמינית של מיתה, ספק שמינית של ימות המשיח. משנמשכה הדממה שעה גדולה התחילו בני־העיר מגיחים ממחבואיהם, אלה עולים ממרתפיהם ואלה יורדים מעליותיהם, מציצים דרך החרכים, ולפניהם רחובות של יתמות ושממה. כך עמדנו בפרוזדור שעה קלה, והנה ראינו שני כמרים הולכים הליכה מזורזת וזרי פרחים בידיהם, מיד הסירונו את הסדנים, שחיזקנו בהם את שער הבית, ופתחנו אותו לרווחה ופרצנו לרחוב, ולתמהוננו ראינו, כי אותו רגע ממש פרצו גם תושבי הבתים הסמוכים ועד שאנו פונים כה וכה, וקבוצה קטנה של אולנים אוסטרים, הרכובים על סוסיהם, דוהרים ברחוב וכבר יוצאת לקראתם אוכלוסיה גדולה, מר קוּהן על סוסו בראשה; כהרף עין משתרבּבים ויורדים מעל הגגות הדגלים, שנתפרו בחשאי, קריאות הידד מתגברות והולכות, העיר כולה כשיכורה משמחה, ותרועתה כמים שאין להם סוף.

 

מעשה האדרת    🔗

העיר תרועתה כמים שאין להם סוף – כך באותו יום, שנחשב כיום הגאולה, מה שאין כן יום שלאחריו, שחג וחול שימשו בו בעירבוב, וכבר נתחוור, כי לא כמלכות־אוסטריה, שהניחה אותנו לפני שנה ומחצה, היא מלכות־אוסטריה, שחזרה אלינו אתמול, שראשונה היתה בה שפעת־השלום וברכתה, ואחרונה כבר מכרסמים בה מחסורי־מלחמה ודלדוליה. כמובן, בבית־הכנסת הגדול נערכה תפילה של הודיה – אלפים הצטופפו בו ומחוצה לו; על האלמימר התנוססה תמונה גדולה, בצבעי־שמן, של הקיסר הישיש, חרבו חגורה לירכו ומגבעת־נוצות, נוסח הוטראנים, לראשו; מר ז’אק קרונלאַנד, שאף שישב לרוב בעירנו קרא לעצמו חזן מליפסיא, נשא בשיר קולו ומקהלה־שעל־רגל־אחת שרה הימנאותיה של אוסטריה וגרמניה; מר שטאם, שהיה לפני המלחמה ממונה על הלוטריה, חבש לעצמו צילינדר, שלא היה כמותו לבוהק בעירנו, ובזכותו מינה את עצמו ראש־קהל, ודרש דרשה נלהבת לכבוד הנשק רב־התהילה של בית־האבּסבּורג ובית הוהנצולרן, וכל הקהל מריעים הידד הידד. אבל תפילת־ההודייה והתהלוכה ברוב דגלים שלפניה ולאחריה, היו גם כשיא־השמחה, שאין לאחריו אלא מורד מכאן ומורד מכאן. ודאי שהעיר נשמה נשימת־רוָחה, ואמרה ברוך שפטרני מעונשם של קוזאקים וצ’רקסים, מעשיהם הרעים ואימת־מעשיהם הרעים, אולם גם שומריה עתה, החיילים המאדיאריים, שאין הם מבינים לשוננו, ואין אנו מבינים לשונם, אינם מטעימים אותה דבש למתוק, שעיקר־תפקידם שמירה על כל מיני גזירות ואיסורים, המקיפים, כטבעות נחש־עקלתון, את העיר וחייה. הנה ענין הליגיטימַציה המעידה, כי אתה אתה ולא אחר, ושאין אתה רשאי לזוז בלעדיה פסיעה אחת מחוצה לעיר; והנה פתק־תעודה של הרכבת נסיובים כנגד הטיפוס וכנגד החולירע וכנגד מגיפות ובנות־מגיפות אחרות, שאין אתה רשאי לזוז בלעדיו פסיעה אחת בתוך העיר. עיניך רואות שהנסיוב, לפי שהורכב בסיטונות וברישול, לא נקלט, אך, כנראה, לא הנסיוב, אלא הפתק שבידך, מגרש את מתגי החלאים. ודאי שהעיר נשמה נשימת־רוָחה ואמרה ברוך שפטרני מענשו של סוחר־החזירים כמר קוּשפּאֶטא, שרדה בה כראש־אזרחים, עד שברח עם ידידיו הקוזאקים לפנימה של רוסיה, אולם גם עתה ראש־אזרחים אינו איש כלבבם וכבחירתם, אלא כהונתו כבושה בידי לויטננט, יהודי שלא נשתיירה מיהדותו אלא עקמומיות אפו בלבד, והוא מכת חולי־העצבים, שקפדנותם כאכזריותם, ואכזריותם כקפדנותם, וחומרות יתירות שנהג, ודאי היה בהן גם מאותה מידה מגונה, המכונה שנאת יהודי את עצמו. טיוליו ברחובות העיר היו בהליכה בהולה, כשאקדחו בידו, שכן דרכו להמית ביריה בעלי־חיים שנזדמנו לו, אם כלבים, אם חתולים, ואפילו עורבים. יריותיו, שהעלו בלב האזרחים עירוב של בדיחות ופחד, הוא מתרצן במה שבעלי חיים אלה מפיצים כל מיני מגיפה; והעיר מתרצתן, שלפי שאינו יכול לעשות כרשעתו ולהרוג בני־אדם, הוא הורג בעלי־חיים, ומדמה בנפשו, כאילו בני־אדם הם. כללו של דבר, אותה תפילת־הודיה בבית הכנסת הגדול היתה, אמנם, בלבב שלם, אבל לימים נתברר, שהיתה הודייה לא על חילופה של עבדות בחירות, אלא על חילופו של שעבוד גדול בשיעבוד קטן ממנו.

וגם זאת, נשימת־הרווחה, שהעיר זכתה בה, לא היתה כזכות, שאין עמה חובה – לא יצאו ימים מרובים אחרי יום־הצהלה והתחילו הגיוסים, ונתרוקנה העיר מגבריה, תחילה צעירים, אחריהם אברכים, ואחריהם בני־עמידה. קשים היו אותם הגיוסים, ששוב לא צלחו תחבולות שלפני המלחמה, להיפטר מדינה של עבודת־הצבא; קשים ממנה היו מינהגים שנהגו במגויסים – הם נדרשו לבוא בהמוניהם ולהתכנס בשוק־הבהמות שלפני בית־הנתיבות, ועמדו שם, מזוודותיהם על ידם, שעות רצופות, ועליהם מישמר, כאילו עדת אסירים הם, ואחר־כך נדחסו לתוך קרונות־משא, כאילו עדר־בקר הם. ניטלו גברים – ניטלו מפרנסים, קיצבת המלכות אין בה אלא כדי שן אחת, ולפי שהפת מועטת וצרכי המחיה או שהם חסרים מן השוק או שניתנו להם תחליפים, נעשה הרעב, או לפחות רעב־למחצה, כאורח המצוי. אבל גדול כוחה של מצוות הפטריוטיות, וכשהיא מוחזקת כבחירה, כוחה לחפות על הכל, ולא בלבד צרכי־מחיה ניתנו תחתיהם מיני תחליפים, גם צרכי־הרוח כך. אמנם, בטל ביטול־תורה – החדרים ובתי־הספר חזרו לשמש בתפקידם, אבל לפי שהחזית אינה רחוקה, והודעות המטה הראשי, הנדבקות יום־יום על כתלי מפקדת־האֶטפּה, חוזרות על הנוסחה: אין חדש, אין עירנו יוצאת מתחומה של החזית. בניני־ציבור שבה כבושים לצבא, אם קסרקטים אם בתי־חולים, והגימנסיה אינה חוזרת לביתה הגדול, אלא מחזרת על־פני דירות שונות, והגימנסיה עצמה כל־כולה כמערכת תחליפים – המורים או שהם זקנים, ששוב אינם כשרים לגיוס, או שהם צעירים, בעלי־מומים וחולים, שכמותם כזקנים; הלימודים בחטיפה וברוב דילוגים, הבחינות בהעלמת־עין וכמעט למראית־עין בלבד. סדר־הלימודים מבולבל, פעמים הם נפסקים לימים, ואפילו לשבועות, ביחוד בימי הצינה, שאין עצים לחמם את חדרי־הכיתות. וחיי־הגימנסיה כחיי־העיר כולה – הוויה אפורה, והשביב האחד בערימת אפר זו היו השיעורים של מורה הטבע מר וויצ’קביץ', טוב המזג. לימודינו בלא ספרי־לימוד, ותחליפיהם תורה שבעל־פה, אולם אם שאר המורים עשו תורתם זו בהרצאות ארוכות ומשעממות עד לזרא, הרי מורה־הטבע שלנו שילח אותנו על־פני שדה ויער, שנצוד חרקים ונביאם לפניו, אם חיים ואם נעוצים בסיכות ושרויים בריח קאמפורה, המשמרם יפה יפה, והיה דורש לפנינו לפי מראה־עינים. יפים היו אותם טיולים, שכבשו לנו רובה של מחצית היום האחרת – היינו פושטים בסביבה הקרובה והרחוקה, במרחב השדות, המשתרע מאופק עד אופק, ומששיקענו את עצמנו בעשבות־שדה וסבכי־שיחים, כדי להתחקות על רחש החי ואָרחותיו, נתגברה בנו תאוות־הבּלישה של תעלומתם וקפלי תעלומתם, ונשכחה לנו מציאות ימינו, ואילולא ארב לנו, בשפת־היער, כמזכרת הממשוּת, בית הציוּנים הגדול של חללי־המלחמה. אלה אלפי צלבי־ארעי, שעצם רקב והולך, ועל פתחו בית־היראה המועט הבנוי קני־צפצפות, שפעמים עומדת לפניו כרכרה ויוצא כומר בבגדי־צבא ואחריו אשה עטופה שחורים, שנתאלמנה או שוּכּלה, ובאה עתה לראות את צלב־העץ על קבר בעלה או בנה, היינו נבלעים עד גמר־שיכחת־עצמנו ושעתנו, בתוך השלוה העריבה האופפתנו סביב סביב.

עד כמה אפרורית המאורעות גרמה לידי אפרורית־הנפש, אתה למד משני דברים. דבר אחד קטן – חריצות, שהיתה בי בימי השעבוד לכתוב ספר־הימים, נתרפתה, כבבת־אחת, ועטי, שכבר הורגל במעשה כתיבה לשמה, אנוס היה לבקש לו שדה־עשייה אחר ונמצא לו בחיבור מכתבים משמה של האניה, שפחת בית דודנו סאלו, שלפי שהיתה נערת כפר צעירה ונאה להפליא, היו משוכים אחריה רוב חיילים, ממעלת גפרייטר עד מעלת פלדוובל, וכל אחד מהם, משהניח עירנו, בדרכו לחזית, היה שולח גלויה מגלויות־הימים, שענינם חזיונות־מלחמה, מעשי־בּראווּרה של חיילינו וכדומה, והאניה משיבה, לכל אחד ואחד, אגרת ארוכה במסירת הקולמוס – היא אומרת חפצה, ואני מלבישו מחלצות־פאר, כיד המליצה הטובה, וכל שורה ושורה סיומה בחרוזים. ככל שסיימתי אגרת כזאת וקראתיה ברוב פאתוס באזני האניה, נעשתה סירוגי צחוק ובכיה, והיא ממַלטה את כל התפעלותה בצעקה חוזרת: באלוהים, כמתוך ספר התפילה. משראיתי, כי החריזה בלשון הפולנים, שבה נכתבו המכתבים האלה, עולה בידי, ניסיתי בה כוחי גם בלשון הגרמנים, אלא שעתה לא הסתפקתי בכתובת של כבוד הקורפורלים והפלדוובּלים האלמונים, אלא ביקשתי לי כתובתו של עם רב. היתה זו כתובת העתון ממהריש אוסטראַו, ביתר דיוק: של עתון הילדים, הנספח לו אחת לשבת, ושמו: דער גוטע אנקעל, כלומר: הדוד הטוב. מעתה הייתי כל ימות־השבוע דרוך ליום, שבו מתקבל אותו עתון, שכל כולו דף אחד הניתן להתקפל כשמונה דפים מועטים. ומתיחותי לא פגה גם לאחר שיצאו שבועות רבים, ולא זו בלבד שהחרוזות שלי לא נדפסו, אלא המערכת לא כיבדתני אפילו במענה במדור התשובות: דואר־המערכת. תחילה, ששלחתי מכתבים פשוטים, סבור הייתי: אפשר אין חרוזי מתקבלים; אחר־כך ששלחתי מכתבים רשומים באחריות, סבור הייתי: אפשר אין חרוזי נקראים, אלא נזרקים, עובר לקבלתם, ישר לתוך סל המערכת, ששיערתיו כלי נרחב, שאין לו קרקעית, וכל המוטל לתוכו משתלשל לתהום רבה. אולם לימים ראיתי כי טעות היתה בידי – מכתבים אחרונים ששלחתי, היה בהם עיקר וטפל, עיקר – אותם החרוזות, טפל – פתרוני־החידות, שנתפרסמו בעתון. וראה, מה שהיה לי עיקר, היה טפל בעיני העורך; ומה שהיה לי טפל, היה עיקר בעיניו – כי הנה רשם בכלל פותרי החידות שמי וחניכתי ועירי, וראיתי אותם נדפסים בראשונה בימי חיי.

דבר אחר והוא גדול – איש־מלכות בא לעיר, העיר כולה כמרקחה, כך ראינו לפני המלחמה, כשבא אליה הדוּכּס מוירטמברג ונעשה בואו ענין של פומבי, ולא ידעה העיר ימים של המולה כימים ההם, כאילו יצאה מכל כליה, ונתכנסה כולה בקריאות הידד; כך ראינו בימי־המלחמה, כשעבר בעירנו קיסרם של כל הרוסים, ונעשה בואו ענין של חשאי והכל, כמסופר, מצוּוים להיות חבושים בביתם ואף שידעו, כי הם מתחייבים בנפשם, הערימו על הגזירה והציצו מחוריהם, לראות את פני המלכות. מה שאין כן עתה – מי לך גדול כארכידוכּס קאָרל, יורש־העצר, שאין לך יום שהעתונים לא יאמרו שבחיו, וכללם של השבחים הוא, שהוא כמשוטט מחזית־מלחמה לחזית־מלחמה ומרחרח, היכן הסכנה גדולה ביותר, והריהו קופץ, בשתי רגליו, לתוכה – שלשום היה במזרח, וכך וכך פגזים התפוצצו בסמוך לו ואליו לא נגעו, אתמול היה בדרום, ונשבר גשר תחתיו, וקפצו הוא ובני־הלוויה לתוך המים להציל את הטובעים, כל בני־הלוויה טבעו והוא הציל וניצל, והצד השווה שבתיאורים, כי המזל הוא סגנו והנס שלישו, ושניהם אינם זזים ממנו. והוא אות ומופת, מה גדולה הפרוטקציה שלו בפמליה של מעלה. ואף־על־פי־כן גם בואו לא היה עלול להמס את קליפת־הכפור הקשה, החוֹפה על הנפשות. צא וחשב: יורש־העצר, שבין היום למחר הוא קיסר, בא לעיר ולא שפעת דגלים, לא תהלוכה רבתי, אפילו לא תזמורת של כבוד הווטראנים, ורק קבלת־פנים באולמה של אגודת סוקול. שורת האמת מחייבת לומר, כי מה שאותו מאורע רישומו מועט היה, היו לו, מלבד רוחה הנכאה של העיר, גם שלושה טעמים אחרים שפעלו, טעם טעם ופעולתו. ראשית, נחשב יורש העצר כאחד מאנשי שלומנו, וממילא נפחת כבודו – קודם שידע, שסופו יורש־עצר וסוף־סופו קיסר, היה קצין בעיר ואֵם בישראל, קולומיאה, ונודע בה כאברך חביב אך קל־דעת, שאילולא עֵינה של אשתו הצנוּעה, מרת ציטה, פקוחה עליו, היה כתרנגול המשמש בין ביום ובין בלילה; אבל לפי שעינה של אשתו הצנועה פקוחה עליו, הסתפק במעשי־משובה, כגון שהיה מתחבר להוללים ומשחקי־קלפים שבעיר, וביותר לבעלי־הכיסים שבה, עד שנעשה בעל־חוב גדול לרוב רובם. שנית, לא נראה בו, ואפילו בדוחק גדול, כדי צל תחליפו של הקיסר הישיש, שמתוך שהוא מושל שני דורות בכיפה, התרגלה המונרכיה כולה שלא להפריד בין כסא־מלכותה ובין קרחת וסנטר מגולח וזקן־לחיים נאה, וממילא התקשתה לחבר מלכות ואברך, שפניו קטנים וחלקים, פיו מועט, וכל־כולו כאחד מפרחי הפקידים בלשכת שר־המחוז. שלישית, עירנו טינה היתה בלבה על יורש־העצר, שהטיל בה מחלוקת גדולה. ומעשה שהיה כך היה – בית־הכנסת הגדול שבעירנו גאוָתו על כמה וכמה תכשיטים נאים וראש להם כתר התורה, שהיה כמעשה כתר הבּוּרבּונים, ואמנם נקנה בממון הרבה בפריס. יום שנתפשטה השמועה, כי יורש־העצר, ההולך לחזית־המזרח, יסור לעירנו, עמדו שבעת טוביה, והתקינו את אולם אגודת סוקול לסעודה של כבוד – בא כבוד הקאַנוניקוּס, מר קראוּס, והביא שטיח קנין־כנסיתו, בא ראש הקהל, כמר נחמן גלבר, והביא שטיח נאה הימנו; בא כבוד הקאַנוניקוּס ותלה שני כתרים קנין־כנסיתו, בא ראש־הקהל ותלה אותו כתר מפואר של בית־הכנסת הגדול, ונראו שני הכתרים של הקאַנוניקוּס כננסים בפניו. בשעת הסעודה לא זזה עינו של יורש־העצר מאותו כתר, והיה משבח מלאכת מחשבתו, וראש־הקהל ענה לו בהנאה. ראה יורש־העצר הנאתו, נעשה כתובע בפה; מה עשה ראש־הקהל, נתנו לו מתנה. אך יצא יורש־העצר מעירנו, למעשי־נסים שלו, נעשתה העיר שתי פלגות. אחת אומרת: כמה יגיעות יגעו הגבאים, שהחביאו אותו כתר מעיני חילות־הצאר, שמנוּולים הלשינו אותו לפניהם, ועתה אותו צוציק, כלומר: פרחח, בא ונוטלו, ובאמת למה לא יהא נוטלו, אם ראש־הקהל אין בו בינה להבין, כי מה שנועד למלך־מלכי־המלכים, אינו נועד למלך בשר־ודם. פלגה אחרת אומרת: לא עשה ראש־הקהל אלא מה שעשה הקאַנוניקוּס, שלא תהיה כהנית כפונדקאית, ומה ברירה יש בידו, כשאותו צוציק, אין בו בינה להבין, כי מה שנועד למלך־מלכי־המלכים, אינו נועד למלך בשר־ודם. עד שהעיר מתווכחת לפלגותיה, נצרר אותו כתר יפה יפה, ונשלח לאוצר המלכות בוינא.

כתר, שנחסר בשבתות ובמועדים, ענין גדול; פת שנחסרה, יום־יום, ענין גדול ממנו, שקושית־הקושיות היא עתה אותה שאלה קטנה, שאין בה אלא שתי תיבות: מה נאכל. תיבה ראשונה מדגישים אלה שהם מיעוטה של העיר ופרנסתם מצויה, והם אומרים כביכול: יש בידינו ממון, אבל מה נאכל, אם אין האכילה, שאנו רוצים בה, מצויה בשוק. תיבה אחרונה מדגישים אלה, שהם רובה של העיר ופרנסתם אינה מצויה, והם כביכול אומרים: אין ממון בידינו ומה נאכל, אפילו אכילה שאנו רוצים בה, מצויה בשוק. אבל יותר שהטרידה צרת הכתר וצרת הפת, עשויה היתה להטריד צרה גדולה הימנה – פתקים של המטה הראשי, הדבוקים בכתלי מיפקדת האטפה, אינם מרחיקים את החזית, ואדרבה, אפילו מלשונם העמומה אתה למד, כי הם מקרבים אותה. תחילה, היו הכל מאמינים באותה משענת עזה, הגנראל באֶהם־אֶרמולי, שדיוקנו מצויר בדיוקנאות המצביאים המקשטים את גלויות־הדואר, המוצגות בחלוני הראוה, והיושב בעירנו והמטה שלו קבוע בבית־הגימנסיה. אפילו הפסימיסטים, שהתחילו מרימים קמעה את ראשיהם, דעתם כדעת האופטימיסטים שהתחילו כופפים קמעה ראשיהם, שהיו קודם זקופים, כאילו ביקשו להבקיע שמי־שחק, שאֵלה ואֵלה אומרים: כל זמן שהוא יושב בתוכנו, אנו גנונים כבכרמו של אבא. ובאמת, כל שבטחונו מתרפה, הרי הוא יוצא לסוללה, ועומד כרבע שעה, וחזקה עליו, שיעבור על פניו אותו מצביא, אדם מצומק וגבוה, המבלה רוב יומו בטיול, שעשאו כסיבוב בעיבורה של העיר, כשפסיעותיו רדופות, ידיו נתונות לאחוריו, לא חרב לשמאלו ולא שליש לימינו. כשבא ראשונה לעיר, נבנה לכבודו שער ענפי אשוח – מעבר מזה עמדו היהודים וספר־התורה בידם, מעבר מזה עמדו רותנים וצלב בן שני שלבים ישרים ושלב שלישי מלוכסן בידם, ובאמצע עמדו פולנים וצלב בן שלב ישר ואחד בידם, ניגש האיסטרטג ונתן ידו תחילה על ספר־התורה ונשקה, ואחר־כך נתן ידו על הצלב האחד וידו האחרת על הצלב האחר ונשקם, ואמרו בני עירנו שנהג כיוסף באחיו: הבכור כבכירתו והצעיר כצעירתו, והיה פיהם מלא תהילתו, שנתגברה, משנראתה פשטות מנהגו. וכשהיו זקנים מזכירים אותו כקצין צעיר, ששירת בגדוד הדראגונים בעירנו, ואמרו: רואים אתם צדיק זה ולא היה בעל עבירה כמותו, כל שהיתה לו בתולה נאה היה משמרה מפניו, שלא יתן בה עינו; היו חסידיו הנלהבים מהסים אותו ואומרים: אותם הימים לא ידע עדיין, שהוא איסטרטג גדול, אולם משנודע לו, הדיר עצמו מכל הנאות העולם. ולמרבה ההתפעלות הוסיפו: הנה אתם רואים אותו יום יום, ולכאורה אין לו בעולמו אלא טיול של שבת, ובאמת כל פסיעה שהוא פוסע, היא סוגיה במסכת איסטרטגיה, שכל פסיעה מעלה הרהור בלבו, שאם הוא הרהור מועט, הוא הורג גדוד בגדודי האויב, ואם הוא הרהור מרובה, הוא כובש מיבצר במיבצריו. אמנם, כשנסדר בעירנו, בהוראתו של אותו איסטרטג, בית־בושת גדול לחיילים, ובערבים היו הרחובות רוחשים פרצופות שונים וזרים של יצאניות, היתה לכאורה ידם של אותם הזקנים על העליונה, שאמרו: חבית ריחות שספגה בצעירותה, היא פולטתם בזקנותה; אולם לימים, כשנראו ברחוב קרונות, ועליהם מיני בובות של גומי, הדומות בכל לאותם הפרצופות, היו גם הזקנים מנענעים ראשם דרך הסכמה על התחליפים האלה, היו מלסלסים ומודים: באמת איסטרטג גדול, שזה נהנה וזו אינה חסרה. וכך היתה העיר שרויה תחת חופה שאננה של אותו איסטרטג, ולא היה דבר העשוי להוציאה מבטחונה ושממונה.

לא היה דבר העשוי להוציא את העיר מבטחונה ושממונה, היא מליצה ואינה מליצה. מליצה – מעשים שבכל יום יוכיחו; אינה מליצה – מעשה המטוס יוכיח. כל הימים ידענו, כי החזית אינה רחוקה, כי מה לך קרוב כמרחק של מסע ארבע שעות בעגלה, אבל לפי שראינו אפשר שטרנופול הסמוכה תשב בה רוסיה, ולא תזוז הימנה, ועירנו תשב בה אוסטריה, ולא תזוז הימנה, ולפי שפתקי הודעות המטה הראשי לא נטרד מתוכם שם כפר ראַפאַלובקה, שהקרבות הם בה ובסמוך לה, אמרנו: קו החזית נקפא, ויעמוד בקפאונו עד ביאת הגואל. עד שבא בוקר ונראה מטוס שזמזומו הולך ועז, ככל שהוא מנמיך והולך, וכמעט שהוא נוגע בגגות, והכל צופים בו ברוב סקרנות, ופתאום יורד ומשתלשל הימנו כמין בקבוק כהה, ונפילתו בקול אדיר, וכברת הארץ שנפל בה, כאילו פוצה פיה לבלעו, והוא נבלע ומשייר אחריו מהמורה גדולה, ורק עתה עומדת העיר על טבעו של החזיון: בּומבּה. מעתה נעשה ענין המטוס והבקבוק, המשתלשל ויורד הימנו, כמעשה שבכל יום, אלא שעתה קודמת להמולת הנפץ, היורד מלמעלה, המולת יריות העולה מלמטה – כל חייל ורובה בידו, מכוונו כנגד המטוס, וההבדל שבין המולה להמולה, שהראשונה היזקה ודאי, שכולנו רואים פעולתה, והאחרונה היזקה ספק, שכולנו רואים מטוס האויב, פורש שלם, וחוזר שלם למחרתו. נזקי־הבומבה אינם מרובים – גדר עקורה, קצה־גג שמוט, כותל ממוּטמט, וביחוד שברי זגוגיות, אבל נזק מועט של היום אינו הבטחה, שהנזק של מחר לא יהיה מרובה הימנו. ולפי שהבומבה מכוּונת, כנראה, יום יום, לבית־מפעל־החשמל הסמוך למדורנו, ולפי שבית מפעל החשמל נעשתה בו הסוואה, באופן שגגו כוסה זרדים, הרי מדורנו, שהוא בבית הסמוך והבולט בקומתו על סביביו, מוּעד להפצצה, ושעל־כן בני־ביתנו ישנים במלבושם ומנעלם, שיוכלו עם שחר, בהישמע זמזום המטוס, לירד במרוצה למחבואנו שבמרתף, שלפי שבנינו קימורת נראה מיבטח, שלא יוכלו לו כל בקבוקי־הברזל היורדים ממרומים. בני־ביתנו, להוציא את דודנו יוסילי לבית פינקל ואותי, שאין בנו הכוח לקפח בשל שמא את הבּרי, ואנו פושטים בגדינו וחולצים נעלינו, וכל הבית רוגזים לנו, ואנו מטיחים כנגדם: אבל עד היום הזה שנינו ריווח וכולכם הפסד. אולם לפי שאנו המעטים והם הרבים, הרי הם שהשרו על הבית הלך־רוחם, והוא כולו בהלה, שנתגברה ביותר משנתחוור, כי אושפיזי־מעלה, המכבדים יום יום את רחובנו בבומבה, אינם אלא כמבשרים של אושפיזי־מטה המרובים מהם אלפי מונים, הוא צבא הגנראל בּרוּסילוב, שפתח באופנסיבה, וצבאותיו קרבים והולכים. נעשה הבית כבית־מועצות, אלה אומרים: נמתין, כי כשם שאפשר והאויב נעצר מסע ארבע שעות, כך אפשר שייעצר מסע שלוש שעות, ואלה אומרים: כבר ראינו מה עלתה לנו ההמתנה בראשית המלחמה, שסופנו ברחנו בבהלה ובחוסר כל, ויפה שעה אחת קודם. סופו של הויכוח, שהכלים שהם בני־טלטול, נצררו צרורות צרורות, והכלים שאינם בני־טלטול, נערמו בקימורת המרתף ומשמשו של דודנו סאלו, הוא משרת הבאנק, מר יוזף, הביא עגלת לבנים ובנה, בתוך המרתף, קיר ומאחוריו הוחבאו הכלים שאינם בני־טלטול, שכך אמרנו: תפול דליקה בבית אין הקימורת נשרפת, וכלינו ניצלים; לא תפול דליקה בו ויבוא חיל האויבים לבוז כלי הבית, ויירדו למרתפו, יהיו סבורים שהקיר הוא סופו, וכלינו ניצלים. אך סיים מר יוּזף, לאור הפנס, את בנין־הקיר שעשאו באופן שרישומו רישום של יושן גמור, ונפטר ברוב דברי־חיבה, והרי בת־קול של תותחים עולה ובוקעת, תחילתה עמומה וסופה ברורה, כאילו כלי־התותח ניצב בעיבורה של העיר. כבר ירדה אפלה, כשנטלנו אותם הצרורות המוכנים, ובאנו במרוצה לבית הנתיבות, ונדחקנו לתוך קרון רכבת אפל, וישבנו ברוב קוצר־רוח, עד שהרכבת ניתקה ממעמדה, וכשכבר ניתקה, נצללו אזנינו מהמולה כבירה, ולא ידענו, כי קרון־הסיום של הרכבת פגע בו פגז, ונעשה כחררה מכווצת. אולם משיצאנו ממחיצת־הסכנה לדממת־השדות והקונדוקטור נגלה בפתח קרוננו, בעירוב של חיוך וחומרה: כרטיסים בבקשה, דומה היתה נסיעתנו כבימים כתיקנם, ועם בוקר, כשראינו את עצמנו ברחובה של לבוב, ולמדנו מפי העתונים, כי לא יצאו שלוש שעות מבריחתנו, ועירנו נכבשה בידי האויב, היינו כבעל־הנס שאינו מכיר בנסו.

דחוקים בדירה דלה ואפלה, בסימטה מועטת שברובע היהודים. התחלנו מגלגלים בהוויה חדשה, חיי משפחת־פליטים, שתריסר נפשותיה צפופות על אמה אחת, ומזונותיה קשים כקריעת ים־סוף. מזונותיה לחם־חסד, קצתו מתת־הרשות, וקצתו מתת־הקיסר. קצתו מתת־הרשות – קיצבה, שניתנה לכל בני המשפחה על שום שהם פליטים, וניטלה מהם אומנותם, שפירנסתם בעירם; קצתו מתת־הקיסר – קיצבה, שניתנה לאמי־חורגתי ולאחי, על שום שאבינו יצא למלחמה וניטל המפרנס, ונעשה הקיסר מפרנסם. אמרתי: אמי־חורגתי ואחי, להוציא את אחותי ואת עצמי, שהממונה סירב לכתוב אותנו ברשימת הזכאים לאותה תמיכה. אמת, הוא אבינו כאביהם, אלא שנתקיים בנו: האבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה. תחילת האכילה הזאת היתה לפני כמה וכמה דורות, ונמשכה עד דורנו, וכל דור מוצא לו טעם אחר ונימוק אחר. כשם שהסבא הרחוק הערים על המלכות, ולא רשם יום חתונתו בפנקסה, כי לא רצה לקיים חובה, שהטיל עליו שלוחה של המלכות – בחינה בקאטכיזמוּם, שחיבר הירץ הומברג, שנואם של המוני־ישראל בגלילותינו, שבא לכפות עליהם את ההשכלה־מטעם, כך הנכד הקרוב הערים על המלכות, ולא רשם יום החתונה בפנקסה, כי לא רצה לקיים חובה, שהטילה עליו גזירה של המלכות – שלא לישא אשה קודם שעמד בפני הקומיסיה הממונה על הגיוס, וקודם שלא שלמה עבודתו בצבא. הנכדים, שביקשו לקיים בן שמונה־עשרה, או בסמוך לכך, לחופה, היו עושים חתונתם בפומבי גדולה, בתופים ובמחולות, בסעודת־מצוה ובשאר מנהגות, והיו מעמידים ולָדות, והכל ידעו אותם אבות כשרים, ואת נשיהם אמהות כשרות המשמרות את הכתובה כהלכה, אבל פנקסה של הקהילה לא ידעה על חתונתם, ולא הודתה בה, וממילא לא נחשבו בה בניהם כבנים שנולדו כדת, ועל כן נכתבו בה בכינוי אונגעזעצליך, כלומר: שלא כדין. עד שהגיעה השנה, שבה היה האב מותר בחתונה, ועלו הוא ואשתו, בחינת חתן וכלה, ללשכת־הקהילה, ונערכה שם חתונתם על דרך רשמיות, ובינתים בתם הגדולה משגחת על אחיה ואחיותיה הקטנים, והשכנים סונטים אותם בשאלות של בדיחות־דעת: נו, אבא ואמא כבר חזרו מחופתם, או: כבר מוכן מרק־הזהב, וכדומה. מובן, כי החתונה־הרשמית, שנחשבה בכל העיר כקליפת־השום, נחשבה במטריקה, היא פנקס־הלידות, כחבצלת־השרון – כל שהיו בה אתמול כממזרים ובני־נידה נעשו היום בנים כשרים בתכלית, והממונה על כך, מר אַאוּפרכט או מסַייעו, מר הולצזגר, נטלו, האחד נוצתו והאחר עטו, ומחקו בדיו אדומה תיבה: אונגעזעצליך.

לא הכל קיבלו עליהם דינה של חתונת־מישנה – דלת־העם לא קיבלתה, כי לא נזקקה לדקדוקו הרשמי של השם; יראים לא קיבלוה, כי לא נפטרו מהרגשה של חשש־איסורו; כת־הבינים, ועיקרה סוחרים, אם אמידים אם עניים, קיבלוה, בין לרצונם בין לאונסם. שעל כן ראית חזיון מוזר – תלמידים, שהלכת עמהם ארבע שנים בכיתות של קטנים, וידעת שמותיהם כך וכך, משבאת עמהם בכיתת הגימנסיה, שמעת שמותיהם אחרים, כי בבית־הספר לעם נקראו, תלמיד תלמיד כשם אביו, ואילו בגימנסיה רבים מהם נקראו או בשם אמם, משום שהוריהם לא נזקקו לחתונה רשמית, או בשם אם־אביהם, שהרי גם אביהם נרשם בכינוי: אונגעזעצליך. וחזיון בתוך חזיון: אותו תלמיד, שלא היו לו בבית־הספר לעם, אלא שם משפחה אחד, זכה בגימנסיה לשני שמות־משפחה, שמחברתם התיבה: רקטה, כלומר: ביתר דיוק; ופעמים שנצטרף גם שם־משפחה שלישי, שנתחבר לקודמיו בתיבה: וואֶל, כלומר: או; ופרקים אירע, ששיחק לו לתלמיד מזל מרובע, שנצטרף שם־משפחה רביעי, שנתחבר לקודמיו בתיבה: פאַלזה, כלומר: בטעות. הסבך הזה, שפיתלתנו לתוכו הביורוקראטיה האוסטרית, כשם שהיה מקור לרוב שחוק – לא אחת אירע ושני חברים, שהיו קרובי משפחה, משבאו לגימנסיה, כאילו באו לנשף־מסכות, זה נקרא בשמו של זה וזה נקרא בשמו של זה; כך היה מקור לרוב לעג – מורי הגימנסיה, שרובם פולנים, שרוב־רובם שונאי ישראל, היתה להם ביקעה נוספת להתגדר בה. כדרך שליגלגו עלינו, על שום חוטמנו שהוא מעוקם ואינו זקור כלפי מעלה כשלהם, וכדרך שליגלגו עלינו על שום דיבורנו, שחיתוכו אינו כשלהם, כך ליגלגו עתה על שמות־המשפחה שלנו, שהם מרובים. ודאי, גם הם עצמם הניחו פתח ללגלג עליהם – הרי דרכם ששמותיהם הפרטיים מרובים, אבל הלא הם היו גזע­־האדונים, וענין הנודע הוא, כי כל דאלים גבר. וראיה לכך אותו בן־הרוזנים, שישב בכיתתנו ושמותיו הפרטיים שלושה ושמות־משפחתו שנַים, כדרך האצילים המבליטים, במנהגם זה, חיבורם בקדושי הכנסיה מכאן, ושרשם בשלשלת־יוחסין ענפה מכאן. מי שלא ראה את כבוד הסוּפלנט – כך כינוי דרגה נמוכה של מורה־גימנסיה – כיצד היה מעווה שפתיו ומלהיט אישוניו, לעשות לעצמו פנים של לעג, כשהיה מבטא שמו הכפול של תלמיד מבני אברהם, יצחק ויעקב, וכיצד היה מצמת שפתיו ומקפיא אישוניו, לעשות לעצמו פנים של דחילו ורחימו, כשהיה מבטא שמו המשולש של אותו תלמיד מצאצאי השליאכטה היחסנים, לא ירד לעומקה של איפה ואיפה.

צרת רבים היתה גם צרתי, שמשבאתי בשערי־הגימנסיה נשתנו שמותי – לא עוד נוסח גרמני, אלא נוסח יהודי של השם הפרטי, כלומר: לא ברנהארד אלא ברל; לא עוד שם משפחת אבי, אלא שם משפחת אמי, כלומר: לא שטוק אלא שפרבר. אבי מכת־הבינים היה, ומששלמו ימי עבודתו בצבא, שנמשכו כמה שנים – לפי שהיה בן יחיד להוריו, לא עבד בצבא אלא כשנה אחת, חודש לשנה, חודש לשנה – נטל את אשתו שכבר ילדה לו כמה בנים, ואמר לה: עתה נעלה אל מר אַאופרכט – ויאמר לדבק טוב. אלא שאשתו שנטלה עתה – לא אמי היתה אלא אמי־חורגתי, שאמי הלכה לעולמה, קודם שאבי היה רשאי בנישואים בחותמת המלך, ושוב לא נמחקה בדיו אדומה תיבה: אונגעזעצליך, הרשומה בכתב־הלידה שלי. באמת, יכולתי להקרא גם בשם אבי וגם בשם אמי, כשתיבת רקטה משדכת בינינו, אולם משניתנה רשות לבודק היה מעלה, כי לדקדוקה של רשמיות חייבני בתוספת שמות ובתוספת תיבות־חיבור, והסתפקתי בשם אמי ונפטרתי מלעגם של מורינו המרשיעים, ביחוד שהיה בידי תריס בפני הממזרות – בכתב־הלידה שלי נרשמה, ברובריקה האחרונה, הערה שכך לשונה: הריני מודה באבהוּתי לגבי בני וכו', ועל החתום אבי, ואותיות לאטיניות מי“ם ופ”א, הם ראשי תיבות של מאַנוּ פרופריאַ, דהיינו בעצם ידי. אולם מה כוחם של ראשי תיבות לאטיניות, כשהממונה על מתן־הקיצבה לילדי החיילים אינו מתפעל מהם. עמדה עליו אמי־חורגתי ודיברה גם לשון תחנונים ופיוס, גם לשון איומים ורוגזה, שהוא מתאכזר על כמותי, יתום ופליט, ואביו מיוצאי הצבא, אך הוא, הממונה הנכבד – ככותל שאין לו אזנים. חזרה ועמדה לפניו, לא בשם החנינה והמוסר, אלא בשם הפטריוטיות, שהוא מתעלם משכמותי, שאביו הוא מגיבורי־השעה, כגון שהיה בפלוגה שנכנסה ראשונה לעיר האויב והיה במלחמת־הכידונים, שניטשה ראשונה על נהר בוג, והיה בחיל־המצב במבצר פשמישל, וישב שם במצודה שמתחת לאדמה, והלחלוחית ולחם־הניקודים התישו כוחו, ונתמנה גפרייטר ולא הניח משמרתו, עד שהמבצר נכנע בדרך כבוד, ועתה הוא מתענה כשבוי בסיביר הרחוקה; אך הוא, הממונה הנכבד, כחומה שאין בה לב. לא היתה ברירה, אלא קובלנה לפני דיין־היתומים, שבית משפטו מוצנע, כיתום גם הוא, מאחורי סימטה צרה ברחוב גריידינג, או: גרודצקה. אולם עד שבאתי בקובלנה, צריך היה בירור גדול – מי התובע ומי הנתבע. על צד האמת, אני הוא התובע, אבל קטן, שהוא יתום מאמו, צריך שתביעתו תובא בידי אביו, ואם אביו רחוק, או תיבת אונגעזעצליך פוסלתו כאב, הוא צריך אפיטרופוס. וכן על צד האמת אותו הממונה הנכבד הוא הנתבע, אבל אינסטאנציה קטנה, האחריות לה בידי אינסטאנציה גדולה הימנה, וסופה של שלשלת האינסטאנציה הקיסר, עד שדודנו חצי־דוקטור אמר: ימים נאים הם, קטן שלא נגדל, יוצא להדיין עם קיר"ה.

עד מהרה ניתן לי אפיטרופוס והוא מר ליניאל, ישיש שהיה מורה דת משה, ששוב לא שימש בכהונתו, ונתן את לבו וזמנו למעשי־חסד. דירתו היתה קבועה בקומה עליונה ברחוב יאנוב, ועד שנתעורר לעשות אותו משפט, חייב הייתי לבוא אצלו פעמים הרבה, ולהרצות לפניו כל אותה הפרשה לפרטיה, והוא היה שומעה כשאזנו אחת, שכבדה מזוקן, נטויה לפניו, ואני מדבר וחוזר ומדבר לעייפה, שבין שיחה לשיחה נשתכחו ממנו כמה פרטים. מלבד הטעם הגדול, השיכחה, היה לו טעם גדול ממנו, לדחות את המשפט. אי אתה יכול לבוא – היה אומר לי – לפני דיין־היתומים בלא אדרת, כי משיראה הדיין, שהאפיטרופוס שלך מניחך, שתהא מהלך בבגדך הקל, בעונה שבין ימות־הגשמים וימות־השלגים, יאמר, שאיני מהימן לתעודתי; ואם איני מהימן לתעודתי, איני ראוי, שאהא אפיטרופוס שלך; ואם איני ראוי, שאהא אפיטרופוס שלך, איני רשאי לתבוע תביעות משמך, ואם איני רשאי לתבוע תביעות משמך, מה אני עושה בבית־הדין ומטריד דיין־היתומים. ובאמת, לא רצה מר לניאל להניחני, שאהלך בבגדי הקל ביותר, כשמזג האויר חמור ביותר, וניכר היה בו, שאילו יכול היה להכניס ידו לתוך כיסו ולהוציא מתוכו שטר בן־עשר, היה עושה כן. אבל מורה, שיצא מרוב זיקנה בדימוס, והפנסיה שלו מקיימתו בדוחק גדול, ובדידותו ותשישותו מגבירות דוחקו, חזקה על כיסו, שהוא טוען ארנק, שאין בו אלא מעות קטנות. ממילא צריך היה אדריסה אחרת, ומה אדריסה טובה לצדקות כקהילה, שבנינה הגדול נטוע ברחוב ברנשטיין, שאפילו שמה, המתנוסס בכתובת השלט הנאה, משונה משמות שארי קהילות בגלילותינו, שאלה נקראות לשון גמינא, הקרוב להוראת עֵדה, והיא נקראת לשון זבּוּר, הקרוב להוראת קהילה. אבל כתובת היא כאבקת־הפוך שעל הפנים ואי אתה למד ממנה על צבע העור; קל וחומר על לב וקרב. ראשי קהל אלה, וביותר העסקנים שבהם, היה לבם טוב מפיהם; וביחוד עתה, בימי צרה, שהתרגשו על המדינה כולה, והיהודים שבה לקו כפלים, נשרו כמה וכמה קליפות, ונתגלתה יותר ויותר הנקודה היהודית.

אפשר אין כפליט, החש ערכה של קהילה יהודית – וביחוד אם הוא מכת־הבינים, ובעירו לא היה נזקק לקהילה, וכל חיבורו בה היה במה שהיה רושם בפנקסה את שמו ושם אשתו, ביום חתונתם הרשמית, את שם בנו או בתו ביום לידתם, את שם אביו או אמו ביום פטירתם, היה מוציא שלושת מיני התעודות, על שלושת תאריכי החיים האלה, ופעמים היה מוציא גם תעודה רביעית, היא תעודת המורליטט, כלומר ההנהגה המוסרית, שהיה צריך לה, להשגת רשיון במסחר או באומנות, וכמובן היה משלם שנה שנה המס שנקרא סימפל ובמשובש צימפל. ודאי גם הוא יודע, כי יש בעיר בני־אדם הרבה, שחיבורם לקהילה מרובה והדוק יותר – אלו העניים לסוגיהם, שמצוקתם הצריכתם לעזרת הרבים, אבל עתה, כשהוא עצמו, כפליט, היה כאחד העניים האלה, ואדרבה, עוניו רב מעונים, שהם היו שרויים בביתם והוא בן־בלי־בית, משבא בשערי הקהילה בעיר הזרה ומצא לב חם, ומשום כך גם אוזן קשבת ויד פתוחה, עמד על ברכת המוסד הזה בחיי הכלל והפרט. וזאת לדעת, כי כת־הבינים, ועיקרה סוחרים, ראו במי שנזקק לקהילה, לא בלבד עני אלא גם נחות, ומידה זו, שמעורבים בה יהירות נואלת וטמטום נואל ממנה, הגיעה לידי כך, שבני־הכת ההיא, שנקראו בעלי בתים הגונים, אפילו לא היה להם צל בית ולא היה בהם צל הגינות, משנהפך עליהם הגלגל, ולא היה בביתם מזון סעודה אחת, ראו כהשפלה לעצמם, לשלוח את חוליהם לבית־החולים של הקהילה, לשלוח את יתומיהם לבית־היתומים של הקהילה, לשלוח את זקניהם לבית־מושב־הזקנים של הקהילה, וכיוצא באלה. נוח היה להם בניוונם של שלושה דורות, ובלבד שלא לפשוט ידם למתנת הציבור, כאילו לא משלהם הם נוטלים. אותה יוּהרה ביקשה לקיים את עצמה גם בעיר הזרה, בגורל פליטים – תחילה היו רוב פקפוקים, אם לא מוטב להאחז בכל אומנות ואומנות, ותהא תלויה על קוצו של נס, ובלבד שלא ליזקק לסייע של קופת הציבור, ואפילו היא קופת המלכות, שאינה נותנת לנו אלא מסכומות המסים, שאנו עצמנו העלינו לה. ואם בקופת המלכות, שהיא מכובדת על הכל, כך, בקופת הקהילה, שנקראה דרך זלזול: קוּלטוּס, שהיא מזוּלזלת על הכל, לא־כל־שכן. מה, מידי הקולטוס – העמידה אֵם אמי חורגתי, עטרת המשפחה, עינים תמהות, נבוכות, כמעט נפחדות, כשביקשתי לילך לבית הקהילה, לבקש ספרי הלימוד שלא היה בידנו לקנותם. מה, מידי הקולטוס – סייעו בידה שני הדודים, שאפשר שלא ידעו מימיהם צער כבאותה שעה, שאינם יכולים להכניס־ידם לתוך כיס־השחי, ולהוציא שטר, כדרך שהיו מוציאים בימים כתיקנם, ומושיטים אותו כדבר של־מה־בכך ואומרים: אגב, הא לך משהו, וקנה לך משהו, רצונך ספרי לימוד, רצונך ספרי קריאה, רצונך אטלס. לא טעמה ונימוקיה של סבתה, כטעמם ונימוקיהם של הדודים – היא, הסבתה, ראתה לפניה את בעלה ואת ששת גיסיה, שלאחר שאביה נדלדל, שנשמטו שתי האחוזות מתחת ידו, עמדו ערומים מכל, והתחבטו כל ימיהם בפרנסת בתיהם, אך אפילו מאכלם פת חרבה, לא קיפחו קורטוב מדרכו של דל גאה, ואדרבה, לפי הילוכם ומנהגם לא היית מעלה על דעתך, כי הללו אינם אותם היחסנים המפוארים משכבר. הדודים לא ראו לפניהם אלא את הפתק, שבו נחתם שמו של מקבל־הספרים מידי הקהילה, וביום תמים לא נשמעה בדירת הפליטים הצרה, הטחוּבה והכּהוּיה אלא מלה אחת: רוורס. אתה – הסבירנו דודנוּ חצי־דוקטור – חותם שמך על גבי הרוורס, ולכאורה לא כלום. והנה, לשנים, אתה מבקש כהונה חשובה בכהונות־הציבור, או אתה מבקש להשתדך עם בעל כהונה חשובה בכהונות הציבור, ואתה מונה מעלת יחוסך, שהוא קמיע טוב לכהונות כאלה, והכל הולך למישרים, וכבר התקין לך החייט פראק נאה, וכל משפחתך וידידיך מתקינים עצמם לאותה שמחה, פתאום בא שמש־הקהילה ומוציא את הרוורס שלך והוא מגישו בפני מי שהוא מגישו, ממצמץ בעינו ואינו אומר כלום, ומיד הכל יודעים, שכל דיבורך כקליפת השום, והיחוס אינו יחוס, שהרי לא שמרת עליו – פשטת יד כאחד הקבצנים. משערני, כמה קיתונות של ליצנות היה אבי שופך, גם על חותנתו וגם על גיסו, כמה מעשיות ופתגמים היה משפיע עלי, למלטני מדרכם ותפיסתם, אולם עתה, שאבי רחוק היה, הסתפקתי במה שאמי חורגתי דעתה מיטלטלת אילך ואילך, וסופה אומרת: כלום יודעת אני, איני יודעת בעצמי, – ולא יצאה שעה גדולה ועמדתי במבואי־בית הקהילה, בשלשלת הארוכה של התלמידים, עדת דלים שמחים, שאין לה בעולמה אלא מרפקי־גופה ומרפקי־רוחה, ובהם היא סוללת דרך לעצמה, דרכה של האינטליגנציה בעם. צדקה עשו עמנו סדרי־הקהילה, שלא היו מתוקנים, וצדקה עשו עמנו פקידי־הקהילה שלא היו מזדרזים, ולא יום אחד עמדנו, ולא שני ימים עמדנו, אלא כמה ימים עמדנו, וכל יום צהלתו מרובה משל קודמו, כל יום בדיחותו מרובה משל קודמו, ועיקרה של ההתלוצצות מעשי־התגרות משעשעים בשמש הקהילה, הנקרא תואר טרציאַן, פיקח המעמיד פני תם וכל מימרה היוצאת מפיו, תלולית של צחוק, צחוקם של חבורת התלמידים הצרים עליו, מידרדרת אחריה. על מה דיבר אותו שמש, ועל מה לא דיבר – על ראשי הקהילה, שתיאר דרכם ומנהגיהם, וכל עסקן ועסקן עמד לפנינו, איש על אִוַלתו ואיש על שטותו.

רבותי הדוקטורים והדירקטורים והאינספקטורים העתידים לבוא – כך היה מסיים את סיפוריו – אתם עומדים בחוץ, ואני אדונכם, רצוני אני מכניסכם היום ואתם פושטים יד, והקהילה נותנת, רצוני אני מכניסכם מחר, ואתם פושטים יד, והקהילה אינה נותנת, שבינתיים באו מלאכים ונטלו הכל; אחרי עשרים שנים תשבו בפנים, ואני עבדכם, רצונכם אתם משלחים אותי להקדש, רצונכם אתם מניחים אותי פה בשער, ששוב יעמדו בו בניהם של קבצנים אחרים, ואני מספר להם גדולתכם ותפארתכם, כמה חכמים אתם, כמה נבונים אתם, וביחוד כמה שונאי כבוד אתם, ולפי שאני בימים ההם זקן, אני זהיר יותר, שאפשר ושעה שאספר שבחכם המופלג, ייכנס או יצא אחד מכם, ואני מפסיק לשוני, שלא לפגוע במידת העניווּת שלכם, ומזדרז לברך את הוד מעלת הצילינדר שלכם, הכל לפי שהוא של פרקליט או של רופא: לרגליך, אדוני המיצנאס; לרגליך, אדוני הקונסילאר, וכדומה בכיבודים. כמה הייתי נותן, אילו ידעתי כיום, מי מכם, ממזרים מסואבים, יהיה ראש־הקהל, כבר הייתי מסלק לו דמי־קדימה, מנת כבוד כראוי לו, שהייתי נוטלו בשתי אזניו ומורטן מריטה הגונה, שעשן היה מיתמר ועולה, והיה כבוד ראש־הקהל לעתיד לבוא ממרק מראש את כל עוונותיו, שודאי יכבדו כתריסר שקים בולבוסים, כדרכם של הצדיקים האלה. ואפשר – גחן על תלמיד נמוך ועגלגל – ואפשר אתה, חביונת של בירת־אוקוצ’ים, מתכוון להיות ראש־הקהל; ואפשר – זקף עצמו כלפי תלמיד תמיר ומצומק – ואפשר אתה, גרופית שחופה, מתכוון להיות ראש־קהל, הבה ארכב עליכם קצת, קודם שתרכבו על לבוב ואגפיה. אמר ופשט אצבעותיו המכותמות כעין הטבק, אחז אזנו אחת של אותו גלית מיובש ואזנו אחת של אותו ננס מתופח, וכשהללו מתעוותים, ספק משחקים ספק מצווחים, הוא מוסיף ודורש: ואפשר שניכם, גם אתה, לולב של סוכות, וגם אתה, פרפרת של חנוכה, שניכם תשבו שם למעלה, גבאים גדולים רכובים על כתפם של גבאים קטנים, וככל שהשמן אומר הן, הרזה אומר לאו, וכל לבוב מתפלגת, כפי שהיא מתפלגת דור דור – אוכלי קורקבנים בלומים – מפלגה לעצמם, ואוכלי כרעים חלולות – מפלגה לעצמם. בקיצור אתה, מר דיאמנט שלעתיד־לבוא, ואתה, יוסילי אורנשטיין לעתיד לבוא; אחריך, דיאמנט נכבדי, ילכו בפסיעות כבדות, כאוזים מפוטמים, דוקטורים שהם חתני גבירים, ודוקטורים הרוצים להיות חתני־גבירים; מיוחסים גמורים, שבניהם כבר משומדים־למחצה, ומיוחסים־למחצה, שבניהם יהיו משומדים גמורים, ואחריך, יוסילי אורנשטיין יקירי, ילכו בפסיעות קלות, כאפרוחים שלא העלו נוצה, כל התגרים יושבי הקרנות במגרש גולוכובסקי, ומאחורי בית־הכנסת דחוץ לעיר, ובמיגרש הקראקאי, וכל סבּלי פּרבּר זאמרסטינוב וחותכי־הכיסים שבה.

קל להבין, על שום מה אותו שמש לא ראה אלא שתי פלגות אלו, מנהיגם של המתבוללים מכאן ומנהיגם של התגרנים והתגרניות מכאן, – כדרכם של בני־סוגו לא ראה אלא את מי ששליט היום (מפני חשש עין־הרע לא אמר דוקטור וואסר שהיה השליט הממונה, אלא דיאמנט שהיה השליט הנבחר, והיה באותם הימים כבן־תערובות ברוסיה) ואת מי שהיה רוצה לראות שליט מחר, אותו עסקן־הפרברים, שאפשר לו לאדם פשוט, שיהא מחבבו ומלעיגו כאחת. ניכר, שהשמש שלנו היה נהנה ביותר, משבא לגלגל בדרכו ובמנהגו של אותו טריבון־זוטא. אחַי ואחיותי, עמי־ארצות שכמותי – היה מחקה קולו ויציבתו של יוסילי אורנשטיין – צאו בעירנו וראו, שממזרים זרים, גרורי ערים רחוקות וקרובות, שולטים בנו – הם כאדונים בטרקלינאות, ואנו כמשרתים בפרוזדוראות. צאו ובואו בבית־החולים, שבנה לנו לצרוס שלנו, ותראו כל אולם המסור לטיפולו של פרופיסור מפורסם, וכל מיטה המסורה לטיפול של אחות משובחת – מי שוכב בהם, אם לא בני עיירות זרות ומוזרות, הבאים אלינו ובולעים כל חתיכת־שומן, ומניחים לנו שייר־סחוּסים ואנו, ילדי לבוב, שרויים בקרן־זווית, שאינה נראית לא לפרופיסור ולא לאחות; ושעה שאותם ממזרים זרים יוצאים בשער הגדול, בריאים ושלמים בכל ששת צדדיהם, מוציאים אותנו בשער הקטון בתכריכים. ועתה, אחי ואחיותי, בשר מבשרי, כנפים גסות שכמותי, מתחילה פרשה חדשה – כי צאו לבית־העולם שלנו וראו, כל חלקה שמנה, מוטל בה גביר או דוקטור, שאביו לא ידע אפילו להגות שם עירנו, ואבי אביו, שהיה משוקע ברפשה של עיירתו הנידחת, לא ידע אפילו על מציאותה של עירנו, ואילו אנו, ילדי לבוב, מוטלים שם בפינה אפלה, הסמוכה לגדר. אולם אם תשכילו, אחַי ואחיותי, ותשלחו לקהילה אותי ושכמותי, וביחוד אם תושיבו אותי בראשה, ייכנס הרוח בכל הממזרים האלה, יבוא שבר־עננים בנחיריהם, ויהיו כפרתם של פגרי־העכברים שלנו, ואתה בן עירנו, ואת בת עירנו, תשכבו לרווחה במיטה הטובה ביותר בבית החולים ובחלקה הטובה ביותר בבית־הקברות.

אותו שמש, לא זו בלבד, שראינו אותו אויבם הנסתר של גבאי־העיר, אלא שהפקיח עיננו על מעשה־מירמה הנעשה בנו. שוטים שבעולם – אמר – הממונה על הספרים מחמיץ פניו, כפני רחמנות, ואומר לכם: חבל, חבל, ספר לימוד לשון יון איננו, תהיו מוכרחים לקנותו בעצמכם. ואתם שומעים ומאמינים. חכמים אתם ולומדים לשון רומי ויון, וגם גיאוגרפיה והיסטוריה, ואפילו פילוסופיה, ואין עולה על דעתכם, מה טעם ספרים אחרים ישנם, ואותו ספר אָין. שעל־כן אין אתם מקשים, מה שבינתכם היתה מחייבתכם להקשות: מה אירע לו לקוּלטוּס, שהוא חולה לקנות ספר זה, כאילו קנייתו היתה מפשיטה רגלו, ובגללה היו מוכרים את כל אדוני הקולטוס ופקידיהם, ואותי בכללם, בליטיציה. אלא האמת היא, שאותו הממונה על הספרים, יש בו מידת רחמים, אם לא עליכם הרי על האדונים בודק וברד"ח ורובין ומינצ’לס, מוכרי־הספרים, והם סופם מרחמים גם עליו, ובינתים כיסם נתמלא וכיסכם נתרוקן. אולם לו חכמתם, והייתם מחוללים שערוריה; היינו, שהייתם רוקעים קצת ברגלים וטופחים באגרופים וצועקים שלוש פעמים: פפוּי, כמה ביורוקרטיה – חזקה על אותו הממונה, שהיה מוצא אותו ספר לימוד לשון יון, כשם שימצאנו, בעזרת השם, לאחר שנה או שנתים, כשתצא לאור מהדורה חדשה, והמהדורה עתה תהא פסולה לשימוש. דבריו עשו בנו רושם, אבל אימפרוביזציה של מחאה והתמרמרות בפני אותו הממונה לא עשתה רושם – לא בלבד ספר לימוד לשון יון, אלא גם ספרים אחרים לא ניתנו לנו באמתלה, שהם חסרים מבית־הקהילה, ובסופו של החשבון נתגלה כי סכום, שחסכתי בספרים, שניתנו כנגד הרוורס, הוא פחות מן הסכום שבזבזתי בעל־כרחי למר מינצ’לס במחיר הספרים החסרים, ודודי כבר הריע תרועת נצחונו והשמיעני תוכחתו, שהטריח בה את משל האומן, שליכלך ידיו ולא תיקן כל כלי. ואין צריך לומר, כי המשל ניתן לו חיזוק, באותם הימים הרבים, שמר ליניאל התקין עצמו לילך לקהילה, לבקש לי אדרת. גם עתה – אמר דודי – יתנו לך מטלית, שיחסרו בה או ביטנה או צוארון, או שניהם, וגם עתה תהיה כאותו אומן פותה. בינתים נמלך מר ליניאל בדעתו, והקדים את היום שנדיינתי בו עם הקיסר – הה, כמה שיעשעתי את דמיוני במחזה המשפט, כיצד דיין־היתומים והאפיטרופוס שלי יעמדו על רגליהם ויקשרו קטיגוריה קשה על המלכות, שהיא מתעלמת מזרע גיבוריה, וכיצד אב־בית־הדין ישיב בתוכחה על חובתו של האזרח לקיים את החוק, כרוחו וכלשונו, ושלא לקדש אשתו אלא בפני מי שמוסמך לכך מטעם המלכות, ויהיו בניו פטורים מאותו רבב המוטל בשמם, שהם חשובים כממזרים, וכיצד שוב יעמדו דיין היתומים והאפיטרופוס שלי וירעימו דברים הולמים וחוצבים בגנותם של דקדוקי־עניות ביסוד הפורמליות, ויוכיחו במופתים כורתים וחותכים, מה היתה כוונת המחוקק, ויסיימו בקריאה הקדומה: השופט כל הארץ לא יעשה משפט – ומיד אב־בית־הדין מרכין ראשו ואומר: ניצחתם אותי, קטיגורי, ניצחתם.

כך היה מראה־דמיוני, מה שאין כן מראה־עיני – אולם ארוך, שומם וקר. על בימה מוגבהה יושב זקן באדרת־חורפו, שמש זקן כמותו מהלך באולם, ומה שההוא עושה בישיבתו, ההוא עושה בהליכתו, ששניהם משעלים ומשפשפים ידיהם מצינה; בספסלים יושבות אֵילו נשים, שהאלמנוּת ניבטת מכל קמט של הלבוש הכהה, מדי פעם בפעם מרמז השמש באצבעו הגרומה, ואחת או אחרת ניגשת לבימת־הדיין, והדיבור הוא דמום, מרושל וביחוד עייף. נראה, כי העייפות השורה בחלל האולם, משנצטרפה לצפיה הממושכת, גרמה לו למר ליניאל, שראשו נשמט לצד כתפו, עיניו נעצמו ונתנמנם; וכשהגיעה שעתו, רמז לו השמש באצבעו ולא נרמז, קרא בשמו ולא נענע, נגע בכתפו ולא זע, עד שטפח טפיחה של חיבה ותרעומת על גבו, פקח האפיטרופוס שלי, עיניו הלאות, הביט תמה סביבו, ניענע ראשו, נאנח: זיקנה לא חדוה; עמד על רגליו ובפסיעות קטנות אך מזורזות, בא לפני הדיין, כשהוא מושכני אחריו. הדיין, ששמט משקפיו, שיקע ראשו בתיק שלפניו ואפו, שנגע ממש בנייר, התנענע כמטוטלת, וכשסיים קריאתו, שפלט בה המהומים קטועים, זקף ראשו, צימצם אישוניו ושאל בקול רפה: ואדוני, האזרח הקשיש, כך כמדומה תוארו, יודע בבירור, שהנכתב פה הוא אמת. נענה לו מר ליניאל: וכסבור מעלת כבוד דיין־היתומים, שאפשר ולא אדע, ואבוא להעיד לפניו. השיב לו הדיין: ישמור האלוהים, אדוני האזרח הקשיש, איני שואל אלא פרו פורמא, כלומר שכך שורת הנוסח נותנת. השעין ראשו על כפו כמהרהר, וניכר בו, שגם הרהורו פרו פורמא, זרק כלאחר־פה: ובכן, מה נעשה; עצם עייניו כנשימתיים ואמר ברווחה: פטור; רשם מה בעפרונו על גבי הנייר, וסיים: הרי אמרתי לך, אדוני האזרח הקשיש, כי אתה פטור. שאל מר ליניאל בהיסוס: והכל, אדוני דיין־היתומים כתיקנו. אמר הדיין בנעימה, שנערבו בה שחוק וטינה: כתיקנו, כתיקנו; פטור, משמע: כתיקנו. עתה הרחיב פתחי פיו לברכת פרידה ואמר: הוקרתי, ומר ליניאל ענה בקידה: לשרותך; נרתע כמה פסיעות אחורנית, הפך פניו ויצא, כשהוא מושכני אחריו. כל הדרך שתק, ורק כשישבנו בביתו, שפת קומקום, והעמיד שתי כוסות תה על השולחן, אמר: ניצחנו ונשתה לכבוד נצחוננו. כשסיפרתי בביתנו כל פרשת המשפט עד לגימת־לחיים, אמר דודי, ודאי, אם זקן שנתנמנם, הוא קטיגורו של הקיסר, טעונה כוס תה בורא פרי הגפן.

שנים הם שהגבירו מידת־האקטואליות של האדרת. האחד הוא מכר ומודע בכל העולם – כבוד־הלוח, שלאחר שהביא את ימות־הגשמים ולחוּתם המחלידה את האברים, הוא עומד להביא את ימות־השלגים וקרירותם המקפיאה את האברים; האחר הוא נסתר ונעלם בכיתה, רוח־חשאי רעה, שברית כרותה בינה ובין השר הממונה על הצינה – אין לך יום, שלא תעלם אדרת מעל ווי הקולב. כבר נסדרה שמירה בכיתה, כבר נעשו חיפושים ובילושים, ואין מועיל, ואדרבה, מי שנעלמה היום אדרתו, נעלמו מחר גם קצת ספריו. לא ידע תלמיד יומו, אבל ודאי היה לו, כי יומו יבוא, והוא חוזר לביתו קל במלבושו וקל בילקוטו. בבוא יומי, ולא מצאתי אדרתי הקלה על וו־הקולב וספר לימוד לשון יון בפנים־הספסל, לא היה לבי כמרקחה, האדרת לא היתה ראויה שאשלשל מחצית דמעה, והספר יצאתי ידי צער־אבידתו בקללה, אולם הכיתה כולה היתה כמרקחה. דומה כאילו חברי ליקטו כל פירור של אהבת־המשפט ומידת־החמלה בפינות נפשם, ועשאום צרור של התמרמרות: איזה מנוול, שהוא גוזל אפילו מפליט עני. אפשר שאותה רוח־סתר רעה היתה אימת הצרור גם עליה ובאה בה חרטה או חששה, שגדשה את הסאה, על כל פנים הלכו החרטה והחששה בדרך הפוכה, משהייתי מצפה לה – למחרת נמצאה האדרת הקלה, שאבידתה היתה לי היזק מועט, במקומה, ואילו ספר לימוד לשון יון, שאבידתו היתה לי היזק מרובה, לא נמצא במקומו. מורה הכיתה, מר מכניביץ, שפתח בחקירה נמרצת, אמר: לא חרטה היא, לא חששה היא, אלא פשוט, ספר שהוא דבר קל יותר, כבר הספיק למכור; אדרת, שהיא דבר כבד יותר, לא הספיק למכור, אולם משבדק באדרתי, צחק ואמר: פשוט יותר, בשל חתיכה כזאת לא כדאי להיות גנב. אבל גם משהוחזרה לי אדרתי, לא שככו גלי־זעמה של הכיתה כולה, ומורה־הכיתה פתח בחקירה שנעשתה, בזכותי, זכותו של פליט עני, ערה ומסועפת ביותר, ואף חל בה מיפנה מכריע. אותו גנב נעלם, מה שהחזיר לי את אדרתי הקלה, לא גרם לי טובה גדולה אך מה שלא החזיר לי את הספר גרם לעצמו רעה גדולה, כי בגלל הספר נחשפו עקבותיו ונתפס בקלקלתו. מורה־הכיתה היה לו איש־אמונים, ובידו מסר גם את הנהלת חיפושי הגנב – ואמנם וידז’ינסקי, נער ער ונמרץ, בעל אינטליגנציה חדה, מקפיד בלימודיו, תלמיד שהוא כמופת ההגינות והאחריות, נטל בידו את הפעולה ונהג בה בזריזות מפליאה, בתוכנית מחושבת, כאיסטרטגוּס. לפי שהיה שכני מאחור, כלומר שישב בספסל שמאחורי, סיפרתי לו ענין האדרת והספר, לפני שסיפרתי לאחרים, והוא צימת שפתיו, כאדם הכובש, ברוב התאמצות את כעסו, ואמר: עתה יקיץ הקץ. ניבא ולא ידע מה ניבא – לא יצא שבוע ימים ונתגלה, כי כוח האיסטרטגיה של הנער הזה, שבהרוֹת פניו הוסיפו אהדה על אהדת הכיתה למידותיו הנאות, הוא כוח גדול בהרבה, מכפי ששיערנו. נתגלה, כי כל אותם הימים נהג בדרך החקירה, באופן שתוליך לכל שתוליך, ובלבד שלא תוליך אל הגנב – אליו עצמו. עיגול קטן היה בעוכריו – מנהג של זהירות היה בידי, שהייתי מעגל בעפרון את מספר העמוד 35 שבכל ספר, ומשבאה ועדת התלמידים, ומורה־הכיתה בראשה, לחנותו של מר מינצ’לס, ונתבקש להראות ספרים משומשים, שנמכרו לו בשבועות האחרונים, ונבדק צרור־הספרים שהעלה, נמצאו השערים תלושים או מחוקים, ורק אותו עיגול מועט, הוא שגילה את הצפונות, שכן מר מינצ’לס זכר את פרצופו של המוכר בדיוקו, וביותר זכר שערותיו הצהובות־כהות ובהרות פניו, כשם שזכר, כי כלל־רישומו היה נעלה על כל חשד. עם המיפנה ראה וידז’ינסקי להתחלות, ולא בא לבית־הספר, ומורה הכיתה התחיל מתחקה בחשאי על דרכו ודרכיו, ונתחוורו פרטים ופרטי פרטים, מהם אפלים ומגוּנים, וביותר העציב המעשה, שהיה הולך למחנה השבויים הרוסים, שליד בית־הנתיבות הגדול, היה משוחח עמהם בידידות, והיה מבטיחם לקנות להם טבק או סיגריות, והם היו נותנים לו תחילה מעט כסף, ולא היה מכזיב אמונם; ואדרבה, אמונם גבר והלך, עד שהיו מוסרים בידו סכומים גדולים יותר, ובאחרונה, כשראה סכום העשוי להניח חפצו, שילשלו לכיסו, ושוב לא חזר אל מלפני גדר התיל.

מורה הכיתה, שאהב להפליג בסיפורים לפרטיהם, לא נלאה לתאר את הרושם המוזר, שעשתה בו דירתו של אותו תלמיד, שגורש בינתיים מבית־הספר: השד יודע מה שם, האב הוא חידה סתומה, ישנו ואיננו. הנה היה לפני חצי שעה, הנה יהיה בעוד חצי שעה, ואילו באותו חצי שעה, שאני יושב ומחכה לו, איננו. והישיבה, כעל חודי־סיכות – הה, אלו הווילאות הכהים המתוחים גם ביום, אותה האפלולית, שהיא כמהלכת בחדר, שנישא בו כמין ריח חומצה מהביל; אותה העייפות בדיבורה של האשה, שבני הבית קוראים לה דודה, אותו השיעול, הייתי אומר: שיעול צהוב, הנשמע מצד הדלת, הפתוחה כדי סדק בלבד, מן החדר שבו שוכבת האם, חולה כרונית – כל האויר הזה, המכביד ומעמעם, לא הייתי יכול לישב פה למעלה מחצי שעה. והוא, חברכם, נושם אותו יום־יום, שנים. ואילו חשבתי, כי הפשע בא אליו מחלל־ביתו, ואינו בו בתוכו, לא הייתי דורש מה שדרשתי, ומה שנתאשר בקונפרנציה של חבר הפרופיסורים, אבל הפשע היה בו, בתוכו, ואומר שבחו של כבוד מנהלנו, הפרופיסור לוֹמניצקי, שחשד בו עוד באותם הימים, שכולנו טעינו בו, והוחזק לנו המהוגן שבתלמידי הכיתה. בימים ההם לא נתתי דעתי על דברי כבוד המנהל, אולי משום שנסמך על דבר, שאינו נראה בעיני אלא היפּוטיזה. שמע – אמר לי פעם אחת – עיינתי במחברות תלמידי הכיתה שלך ונפתעתי לכתב־ידו של תלמיד, שציינתי לי את שמו. וידז’ינסקי – עניתיו – מי יתן כמותו הכיתה כולה. כבוד המנהל אמר: אם כן, אפשר שטעות היא בידי, אף על פי ש… – ולא סיים דברו. משעמדנו כולנו על טעותנו – כמה צחוק עשינו לעצמנו שהעמדנו אותו ראש־חקירה – נתעוררתי גם אני על כתב ידו, ביחוד על הילוכן העצבני, השביר, של האותיות, ועתה גם אגלה לכם, כי הבאתי מחברתו לפני גראפולוגוס, והוא בדקו מכאן ומכאן וסופו פסק: הרי אינו זקן, ובכן פושע הוא. כן, כן, וידז’ינסקי זה, סופו גבוה, גבוה ביותר.

סופו גבוה, גבוה ביותר, סובל שני פירושים – האחד, שכיוון לו מורה־הכיתה, כלומר שהוא ילך מדחי אל דחי וסוף ירידתו עליה, עליה לגרדום; האחר, שכיוון לו מהלך חייהם של כמה וכמה מבני־דורנו, שיסוד האנוֹמַליה שבהם, בין גילויה פשע בפשעי החברה, ובין גילויה פשע בפשעי המוסר, הוא שהיה להם גרם קארירה גדולה, וסוף ירידתם עליה, עליה לשלטון. שוב לא ראיתי את המנודה אלא כדי שיחה חטופה אחת, שבה ערם עלי כמה גוזמאות על גדולת מעשיו, שהם סוד גמור, אולם פעמים הרבה עלו, הוא ופרשתו, על זכרי, וּודאי היה לי, כי באחד הימים אמצא שמו, באותיות גדולות ובולטות בדפי העתונים. לרוב ציירתי לי הופעת־פומבי זו כדרך שני הפירושים וצירופם, כמי שהנחשול העכור של תקופתנו העלה אותו לגדולה של אימים ותועבה; אולם פעמים ציירתי לי הופעת־פומבי זו כפרי התאמצות עמוקה, רבת שנים ורבת עמל, של אדם שכבש את יצרו הרע, גבר על נידוי סביבתו, והגל המטוהר של נפשו מעלה אותו לגדולה של מסירות וקדושה. ולא עוד אלא הציור הזה הוא שניזון מסתר־חפצי, וודאי גרמו לו לא בלבד האמונה בכוחה של תשובה, שאיני רוצה להיפטר הימנה, אלא גם מוסר־כליות, שאיני יכול להיפטר הימנו – לא יכולתי שלא לזכור, כי פשעו גרם לנידויו, אך לא יכולתי גם לשכוח, כי אני הייתי הגורם לכך. לא אחת הירהרתי בלבי, שאפשר שאילולא גיליתי את סוד העיגול, לא היתה נפילתו נמהרה כל כך, וניתן לו פתח תשובה. כך לשנים, אולם בימים ההם יצאתי ידי מוסר־כליותי במה, שאותו ספר ואותה אדרת נמאסו עלי ביותר. הספר אנוס הייתי להחזיקו עד סיום שנת הלימודים, ואילו האדרת ניתן לי להחליפה בטובה הימנה, ושני טעמים עשאוני בהול על כך. הטעם האחד טעם של דמיון – ככל שהעליתי לפני, כי אדרתי הקלה לנה באותה דירה המזרה אימים, היתה נראית כמצניעה בקפליה איזו מזימה; הטעם האחר טעם של ממש – אותה הליכה, ביום הגניבה, בלא אדרת, הטעימתני כל כך טעמה של צינה, שביקשתי לתקן קלקלה זו תיקון רדיקלי.

אבל מה יכולתי לעשות, ורדיקליות ומר ליניאל לא היו כזיווג העולה יפה, ורק מקץ ירח ימים, ראיתי את עצמי בלוויתו, באולם הגדול של הקהילה – לשולחן גדול ישבו גבירות כבודות, ובראשו רבּינר, פישר שמו, במדי־צבא ובזקן גדול ושחור, כתצלום זקנו של הרצל, וסביבי, מעל ארבעת הכתלים, ניבטים פרצופיהם השונים של ראשי־הקהילה שהלכו לעולמם. אפשר שהניגוד הבולט שבין רוב הפרצופים כבודי־המראה של הנפטרים ובין מעט הנשים קלות־הנענוע, המסיבות לחלקו של השולחן, אפשר שהעמידה של שנינו, של האפיטרופוס ושלי, כבאמצע האולם, הטובע באור נברשת החשמל הגדולה, ואפשר שכל אלה יחד גרמו, שהרגשתי את עצמי כמי שגלה פתאום לעולם זר ורחוק, העומד להמיתו במתיקות של חמלה. ובאמת, משנפתח פיו של הרבינר המתגנדר, ואחריו פיה של גברת אחת מהודרה ומפורכסת, ופיה של גברת מהודרה ומפורכסת הימנה, שלא יכלו לזכותני באדרת, בלא שיגרמו לעצמם קצת תענוג של דיבורי־ריק, דומה היה עלי, כאילו נחבשתי ושלושה רופאים עומדים עלי ומשקים אותי חבית של מי־סכרין, וכבר התעלפו כל חושי, אולם הם אינם מרפים. ואפשר ומה שהיה דומה עלי, היה בא עלי, והייתי צונח, בפישוט ידים ורגלים, על הרצפה, המדוּנגת ומבהיקה כאספקלריה כתומה, אילולא מיודענו הטוב, השמש, שהוליכנו לחדר אחר, שמעל ארבעת כתליו ניבטים קולבים טעוני אדרות, אחת נאה מחברתה. שוטטתי מאדרת לאדרת, לובש ופושט, לובש ופושט, למצוא את שהולמתני, ולשם הנאה לבשתי ופשטתי גם את שידעתי מראש, שאינה הולמתני, והשמש עומד עלי ומגרגר, כדרכו: נו, יפות בעיניך עדת רחלים צדקניות אלה, והתיש המפואר שבראשם, זה הרבינר על המוּנדיר שלו והזקן שלו. כשצדקנית כזאת רואה אותו, מיד היא נכרכת אחריו, משל תינוק דבק בדבש של תורכים. וכמה הללו מדשדשים בפיותיהם לפני נתינה ובאמצע נתינה ואחרי נתינה. מנהג המקוים בעירנו, שקובעים קוּפּה בתוך הקיר וכותבים על גבה מאמר החכם: מתן בסתר יכפה אף, מנהג שנוא הוא עליהם, ואילו נגזר עליהם, היו מטבעים עצמם אפילו בלכלוכי הנהר פלטוו שלנו. אבל, חכם־דמה־נשתנה, מה אתה מתלבש באדרות הארוכות האלה – שאל וחטף אדרת מידי, ומניה וביה, תקע עצמו לתוכה, הרים כובעי, שהיה מונח על הרצפה, חבשו כדי כיסוי מחצית פּדחתו, והתחיל משוטט אילך ואילך, נהנה ואומר: מה, סטודנט נאה אני בעיניך, זקן קצת, אבל נאה, כמוני כדוקטור גרינדר, שכבר היה חובש שאומנותו בכך, וכבר היה מטופל באשה ובנים, הניח פרנסתו וביתו וישב ללמוד גימנסיה, ואחר כך הלך לוינה לעשות דוקטור. רואה אני בך, שאינך יודע דוקטור גרינדר מי הוא, הוא דוקטור ראובן בירר, ונקרא גרינדר, כלומר מיַסד, שכל ימיו הוא בהול ליסד חברות ואגודות, שאין לך חברת־צדקה שלא תאמר, כי הוא כבוד הנסטור שלה, ואין לך אגודת משכילים וציוניסטים, שלא תאמר, כי הוא כבוד הנסטור שלה. ואם העולם ממלאים פיהם תהילה על חובש, שהלך בשנות העמידה להיות סטודנט, כמה היו ממלאים פיהם תהילה, אילו טרציאן־הקהילה, שכבר שליש חייו, עד מאה ועשרים, מאחוריו, הניח את הגבאים והגבאיות והלך להיות סטודנט ולעשות דוקטור.

עד שהוא מגלגל בהזיותיו, נמצאה לי אדרת הולמת, שבת־קול הכריזה עליה לפני לידתי: פלונית לפלוני; פשט השמש את האדרת ונאנח: חסל דוקטור, שוב טרציאן; ונכנסנו לאולם, שכשם שהנחתיו לפני כחצי שעה, כך מצאתיו – סיעת הנשים, והרבּינר בראשה, ישבו כדרך שישבו, ומר ליניאל עמד, כבאמצע־האולם, כדרך שעמד, צא וראה, כסאות־רפידה פנויים ניצבים, במצומד, סביב השולחן, כסאות־עור פנויים ניצבים, במפוסק, לצדי פרצופיהם של ראשי הקהל נוחי נפש, ואותו מורה זקן עומד על רגליו, שכך נימוסה של אותה חבורה כבודה נותן. הדין היה עם השמש, כי עתה הורידה עלי גברת, שהיתה דומה בעיני כאותה מורפיניסטית, שקראתי עליה רומן מרובה, מטר־שאלות: מי אני ומה אני, מתי אבי התגייס, והיכן נלחם עד עתה, והיכן הוא נלחם עתה, אם עלה בסַרג’ה, כלומר בדרגה, ואם זכה במדליה, כגון צלב ברזל א‘, או צלב ברזל ב’, מתי נמלטנו, ועל שום מה נמלטנו, אם המוסקאלים הארורים האלה החריבו את ביתנו גם באינוַזיה, כלומר בפלישה הראשונה וגם באינוַזיה שניה, מה ואיך לימודי וציוני־תעודותי, אם אני אוכל פת־שחרית, במסעדת בית־הספר, ועושה בו שיעורי, גם אחרי הצהרים, משום שאין אור וחום בביתי, וכדומה ובדומה לדומה. אם די היה, בעצם השאלות הרבות, שהתשובות להן נרשמו מכבר בידי מר ליניאל בגליונות, שהיו עתה לעיני הגברת ההיא, שיעבירוני על מידת המתינות, באה גברת אחרת, שניכר היה בה, שאינה מזקיקה את עצמה לכרטיסי־המזונות, והוסיפה משמנה על מדורת־רוגזי. היא לא שאלה כלום, לא אמרה כלום, אלא כל תשובה שלי – כגון שאבי הלך עם ראשית המוביליזציה, כלומר הגיוס, והיה מחיילי מיבצר פשמישל ונשבּה, או שביתנו נחרב בשבוע השלישי של המלחמה, ולא מצאנו בו אלא שברי־כלים – היתה אותה הגברת מנענעת עליה ראשה, ופולטת הברה אחת: אוח, שהיתה כנעיצת סיכה בבשרי. לכאורה הברה אוח – הברה של צער, אבל משיצאה מפי הכבודה, כאותה הברה היוצאת מן הבובה, משנלחצת כפתורית־הקפיצים שבבטנה, לא יכולתי לכבוש זעפי, שהתגבר ביותר, כששינתה באחרונה את דרכה בצער, ותשובת־הסיום שלי זכתה לאנחת־סיום שלה: ניבּוֹראצ’יק, דהיינו: בריה קטנה ועלובה.

עתה הגיע תורו של הרבּינר, פישר, שלא דיבר פולנית, כשתי הגבירות האלו, אלא גרמנית בהברה מדיארית, וגם הוא לא יכול היה, כמובן, שלא להעזר בעקיפי שאלות, עד שבא לעיקר השאלה: השמעת, יקירי, שם מעלת רוממותו הארכידוכס הנאור פראנץ סַלואדור. כשעניתיו, שכל תינוק יודע חתנו של הקיסר שלנו, נתחייך זקנו מלוא־תענוג, נתנדנד ראשו מלוא־הנאה, ואמר: מעלת רוממותו מכבדך היום באדרת המפוארת הזאת, הא לך כתב־התודה ותחתום עליו שמך באותיות נאות, כחובתך בשיעור לקליגרפיה. אמר: הא לך, אבל נתן כתב־הדפוס למר ליניאל, ומר ליניאל נתנו לי, ואמר: חתום, בני, חתום. קראתי אותו כתב־תודה, שהיו בו כמה מיני אותיות, בינוניות למה שמחייב אותה התודה, הוא הוד רוממות האדרת; גדולות למי שראוי לאותה תודה, הוא רוממות הארכידוכס, זעירות למי שמחויב באותה תודה, כלומר הוד קטנותי, ובאחרונה מלה בכתב־קורסיב: בהכנעה. כל הרוח הקנטה, שנצברה בי באותו ערב, ושנצטרפו לה כעסים מודחים, נתלתה עתה באותה תיבה של קורסיב, וכשהרבינר קצרה רוחו, על שאני מאריך כל כך בעיונים, ואמר: הכתב לא ניתן לך, יקירי, לאימוני־קריאה, אלא לחתימה, ביארתיו במגומגם כי איני יכול לחתום על הנוסח, אלא אם תימחק מתוכו אותה תיבה. אך אמרתי דברי, וירד עלי בליל־דברים, שלא הבחנתי, כמה בו ממידת־הרוגזה על דרך החוצפה שלי, שאני מעז שלא להגות את הכבוד המחויב לפירמה נעלה כל כך, וכמה בו ממידת הלעג על דרך הפרובינציאליות שבי, שאיני מבין, מה שמובן ואינו נאמר, כי נוסחאות אינם אלא פיטומי־מלים בעולם, אך היה בשתי המידות כדי לעשותני כדור־שעשועים, שבידח שעה קלה דעתה של אותה סיעה חסודה, וביותר של אותו זכר רחלים, כפי שהעידה געיית־צחוקו. כאי מועט של מידת־אדם נכונה עמד בים־הקלסה הזאת מר ליניאל, שגחן עלי ולחש: מה אתה חושש, הרי אין זה אלא פרו פורמא, פרו פורמא, היום אתה חותם על הפתק, ומחר הוא מוטל בעליה. אבל מידת־המרירות שבי הפליגה, עד שנעשתה מידת־עיקשות, ומשום־מה היה דומה עלי, כי הכניעה בפני תיבת־הכניעה היא לי שברונו של עולם. דברים, שביקשתי לומר, נעצרו בגרוני, פשטתי את אדרתי, הנחתיה על השולחן, העברתי את עיני על פני ארבעת הקירות, וראיתי מה שנוח היה לי לראות, כי כל הפרצופים, וביותר פרצופו של החכם, העטור זקן־שיבה, ר' שלמה בובר, מנענעים לי ניענוע של הן, קדדתי קידה, כנוסח הנימוס, היינו רגל ימין זקופה וברך שמאל מתכופפת לפניה, אמרתי בקול חנוק, שלא כנוסח הנימוס, אלא בפשיטות: דובראנוץ, כלומר: לילה טוב, ויצאתי, לשתיקתה של הסיעה וראשה, כשאני מושך את מר ליניאל הנדהם אחרי. אמנם, קשה היתה נשיבת־הצינה ברחוב – מתוך ודאות לקבל אדרת חדשה וטובה, באתי בלא האדרת הישנה והגרועה – אולם כשם שהשליתי את עצמי קודם, כי התקוה לקבל את האדרת הנאה והחמה חיממתני בדרכי לבית־הקהילה, כך השליתי עצמי עתה, כי ההתרגשות, שהתנצחה בה הכרה של מעשה־ילדות והתפעלות של מעשה רב, מחממתני בדרכי מבית־הקהילה, ולא חשתי, כי מר ליניאל, שהידס אחרי, הסיר באפלה אדרתו ונתנה על כתפי, ומשעוררני שיעולו, וניערתי מעלי את האדרת להחזירה לו: איני מבין, מה כבודו עושה, נענה לי כמשיב על ענין אחר: באלוהים, איני מבין, מה עשית, איזה דור, איזה דור, איני מבין כלום.

 

גינוני פדגוג    🔗

יפים דיבוריהם של הפדגוגים, דורשי טובתם של היחיד הקטן והחברה הגדולה, יפים דיבוריהם על ההרמוניה שבין בית־הספר המשלים את בית־המשפחה, ובין בית־המשפחה, המשלים את בית־הספר, אבל כלל דורנו לא שמעו בהם, אלא כבת קולו העמומה של מדרש, שאינו בא לידי מעשה. ואם כלל־דורנו כך, אנו יתומי־היתומים, לא־כל־שכן. מילדותנו מורגלים היינו בכך, שבית־הספר ובית־המשפחה הם עולמות רחוקים, עד שחיינו שני מיני חיים, והכפילות נעשתה לנו כדרך הטבע. ידענו, שאותה הרמוניה אינה הזיה; הרי בעינינו ראינו קצת בבואתה בימי החדר, אבל ככל שגדלנו היא נמוגה והלכה. באנו בבית־הספר העממי, שאפילו מוריו ישראל ותלמידיו ישראל, והנה לא כעולמה של משפחתנו עולמו – בבית כיסוי־ראש ולשון־אם, בכיתה גילוי־ראש, אפילו בלימוד חומש, ולשון השליטים, אם של אלה שבבירה הקטנה לבוב, שהם פולנים, ואם של אלה שבבירה הגדולה וינא, שהם גרמנים. אולם אותה בבואה נתפוגגה כולה, משבאנו בגימנסיה – עתה היו אלה שני עולמות זרים בתכלית, אויבים, תהומות. ואפשר שאין לך דבר, המבליט ביותר את המחיצה שבין העולמות, כאותה גזילה, שנגזלה מידינו – גזילת־השבת. מילא, הפרופיסור שלנו לדת־ישראל, שהשלים לכך, אינו חידה – הרי שעה ראשונה של שבת ניתנה לנו לתפילה חטופה, ולפי שלא ניתנה אלא בעיר מולדתי, היתה עליה גאוות הפרופיסור ההוא, כשם שהיתה עליה גאוות ראשי־הקהל ומשכיליו. אבל הורינו, שהשלימו לכך, הם חידה – הנה בוקרה של שבת, האבות הולכים בנחת לבתי־כנסיות, ובניהם הקטנים לוויה להם, וצעירם נושא טליתם, ואילו בניהם הגדולים נחפזים, צרור־הספרים תחת בית־שחים, לכיתתם; האבות יושבים בטליותיהם ואוירה של קדושת שבת, שהם שרויים בה, מפיזה את התפילה, את כתלי בית־הכנסת, את אותיות־הריקמה של הפרוכת; ובניהם יושבים בספסליהם ואוירה של חוּלי־חוּלין, שהם שרויים בה, מאפירה את הלימוד, את כתלי הכיתה, את אותיות־הגיר על הלוח. האבות אריות הזהב של שיויתי מרצדים כנגד עיניהם העצומות, בניהם עטרת־הקוצים של הצלוב מפרכסת כנגד עיניהם הפקוחות. מילא, הפרופיסור שלנו לדת־ישראל שהשלים לכך, אינו חידה – לפי הנוהג בגימנסיה שלנו, הרי להלכה אנו מוּתרים שלא לכתוב בשבת, ולמעשה כמעט שאנו אסורים לכתוב בשבת, ולפי שהיא חירות, שלא ניתנה אלא בעיר מולדתי, היתה עליה גאוות הפרופיסור ההוא, כשם שהיתה עליה גאוות ראשי־הקהל ומשכיליו. אבל הורינו, שהשלימו לכך, הם חידה – תלמידי־ישראל בגימנסיה שלנו, רק מעטים בהם, שהוריהם, אם רופא או פרקליט, אם רוקח או פקיד־הרשות, לא היו מקפידים על דרכי המסורת, ואילו כל השאר, ממש תשעים ותשעה למאה, הוריהם לא וויתרו בעצמם אפילו על קורטוב ממנהגי יום המנוחה והקדושה, ואיך שלחו את בניהם, להיות כפירצה בחומה, שהם שמרו עליה במסירות כל־כך.

אמנם, גם הם, ההורים, שעשו את השבת כולה לעצמם וחציה לבניהם, התנחמו על נקלה בזכות, שזכתה עירנו, שאין תלמידי־גימנסיה שבה חייבם בחילול שבת, ואף הם היו מתפארים ואומרים: שעל כן נוהרים אלינו תלמידים מערים קרובות ורחוקות. אבל באמת, תיבת נוהרים היא תיבה של גוזמה, שאפילו מצינו בתלמידי הגמנסיה שלנו תלמידים מרחוק באו, מהם שנודעו ברבים, כמו יהודה לייבּ לנדא, שבא אלינו מלבוב, ואחר־כך נודע כסופר, מחבר חזיונות בלשוננו, וסופו ראש רבני דרום אפריקה; או מיכל ברקוביץ, שבּא מבּוֹריסלב, ואחר כך נודע כמזכירו של הרצל ומתרגם כתביו, וסופו מלקט נחלת בעלת ‘האמת’ וחבריו; או אפרים פריש, שבא מסטרי, ואחר כך נודע כסופר בלשון־אשכנז, וסופו עורך הוצאת ספרים מפורסמת, הרי אלה ודומיהם, לפני כשלושה דורות באו, כשהגימנסיה היתה סגורה בשבת גם לבני־ברית וגם לשאינם־בני־ברית, ואילו בדורנו לא נהרו אלינו אלא מקרוב, מעיירות הסביבה וכפריה. ועוד זאת, הגימנסיה שלנו משכה תלמידים מרחוק, לא בלבד בזכות השבת שבה, אלא גם בזכות הלשון שלה, שלשון לימודיה לא היתה כבשארי ערים, לשון פולנית, שידיעתה לפני דור לא היתה מצויה ביותר, אלא לשון גרמנית, שידיעתה היתה מצויה ביותר. וצא וראה, משנשתנתה לשון־הלימודים, ונעשתה כבשארי ערים, פסקה נהירת התלמידים. ולא בכדי היה דודי־זקני, ר' שלום שוּ"ב, שלא פסק לקנטר את אבי, על ששלחני לגימנסיה, מלעיג ואומר: לא השבת היתה מושכת, אלא הלשון היתה מושכת. וכשאבי היה מבקש להוכיחו, כי חובה היא לו שיודה, כי אלה שטרחו לקיים בגימנסיה שלנו אותה זכות, שעלולה היתה להתערער, עשו דבר שיש בו מקידוש־השם, השיב לו: כל העיר יודעים, כי אותו ענין הוא זכותו של ר' שלמה חיוּת, שלא חס על זמנו וטירחתו ונסע לכאן ולכאן, ולפני שרים התיצב ועד מיניסטר הגיע, עד שהשיג מבוקשו, אבל הוא עצמו כרופא לא לו, סמים שהוא כותב לאחרים, הוא עצמו אינו נעזר בהם, שהרי את בן־זקוניו, את העילוי, את הרשילי שלו, לא שלח לגימנסיה, אלא הושיבו שילמד גימנסיה בבית, וגם היא עבירה חמורה וסימנך: צבי פרץ זה, שראוי היה שיהיה רב וגדול בקהילה כעירנו, אינו אלא רבינר של מגולחים באיטליה.

אבל כל עוקצה של הגזירה הזאת הורגש לי, כשבאתי בכיתה שבעיר הזרה, בגימנסיה, על שם אדם מיצקביץ, שבלבוּב, הפרופורציה בין תלמידי ישראל לשאינם ישראל היתה דומה כבעירנו – הללו שליש והללו שני שלישים, אלא בעירנו אותם שני השלישים מחציתם פולנים ומחציתם רוּתינים, ואילו פה כולם פולנים, פרט לאחד, בן־כלאים, שאף שהכריע, כדרך המנהג, וראה עצמו כבן דת רומית־קתולית שהיא דת אמו, וכבן לאומיות רותנית, שהיא לאומיות אביו, לא הלך משום מה לגימנסיה היחידה משמונה גימנסיות הממשלה הקיסריות־מלכותיות שבעיר, שלשון לימודיה אוקראינית, אלא לגימנסיה פולנית, ויצא ידי חובתו לעמו במה שהיה, בהפסקות, מדבר, דרך הפגנה עם המורה היחידי, מבני עמו, כמר דה־לוויצקי, שלימד פיסיקה בגימנסיה ושגם תואר־אצילות שלו, שהוא נדיר כל כך בקרב הרוּתנים, לא הצילו מלעגם של המורים והתלמידים, שלא סלחו לו קצת אוּקראיניזמים, שהשתרבבו לדיבורו. אולם אף שהיינו שליש בכיתה, לא נמצא מי שיתבע זכותנו, שלא נהא חייבים בחילול־שבת. ואף שידעתי דבר זה, אינה דומה ידיעה לראיה – קשה היתה עלי אותה שבת ראשונה, שראיתי בני עמי וכיתתי, והם מוציאים המחברות והעפרונות, והם רושמים, כדרכם יום־יום, הרצאות המורים, וכתיבתם כמובנת מאליה, ואינה מנדנדת כל ספק בלבם. מה שלא שיתפתי עצמי בכתיבה, לא עורר עלי דעתם של מורי וחברי, ולא היתה בי, בראשית־השיעור, מידת עוז, לזקוף שתי אצבעות, לעמוד על רגלי ולהודיע: אדוני הפרופיסור, איני כותב ביום־השבת. כך יצאו שלוש שבתות ראשונות, ואילו בשבת הרביעית, כשלא שיתפתי עצמי בשיעור־שבכתב, שאינו רשות אלא חובה, ואף לא זקפתי שתי אצבעות להודעה, הרגיש בי מר מכניביץ‘, בשעה שעשה טיולו, בשביל־הריווח שבין הספסלים, הוא הטיול הנודע כסגולה, שהתלמידים לא יעתיקו זה מזה, ושאל: ואתה, למשל, מה. אמרתי, מה שהוצרכתי לומר בשבת ראשונה, ומיד לקיתי על איחורי. מר מכניביץ’, משטופי־הדיבור היה, ומחצית שעותיו דיבורו, קצתו על ענין לימודו, ורובו על דברים אחרים, שתחילתם יש לה עוד מעט נגיעה לענין הלימוד, אך סופם מפליגים, כיד האסוציאציה הטובה עליו. ארבע מלים שהגיתי: איני כותב ביום־השבת, היו לו בית־אחיזה לגלגל דיבורו כחצי שעה. על מה דיבר ועל מה לא דיבר, על מה ליגלג ועל מה לא ליגלג, והעיקר, כיצד דיבר וכיצד ליגלג – ניצב לו, בסמוך לי, שחשתי ריח־הבושם העז העולה מלבושו, שהיה בתכלית הגינדור, כשם שכל־עצמו היה בתכלית הגינדור, ולא בלבד דבריו, אלא גם נשימתם ירדה על ראשי, על פני, על עיני.

מר מכניביץ' בעל־הכיתה, שהורה בה לשון רומי ולשון פולין, היה כיוצא דופן בחבר־המורים. הללו עיקר חלוקתם שני סוגים – הסוג האחד מורים היודעים, שרוב ימיהם יעברו בכתלי הכיתות האלה, עד שיזקינו ויבואו לכלל־פנסיה; הסוג האחר מורים המקווים, שקצת חייהם יעברו בכתלי כיתות אלה, עד שיתמנו לקתדראות. ואמנם, כבר היו במורים שלנו, שרגלם האחת אצלנו ורגלם האחרת באוניברסיטה, והרי עליהם היתה יחסנותה של הגימנסיה. מר מכניביץ' משאלתו, פרי־אופי ומשאת־נפש, לא הכשירוהו להיות בסוג האחד, שנקרא סוג הבּלפרים: כשרונו, פרי סגולה וידיעה, לא הכשירהו להיות בסוג האחר, שנקרא סוג הדוֹצנטים. בדרך לימודו ניכרת היתה יגיעתו הכפולה, של מי שיודע, כי גזירה היא לו שיישאר כל ימיו בתחומים אלה, וכלובו לא יפתח עד זקנה ושיבה, אך הוא מבקש כל אותם הימים לנהוג, כאילו כלובו יפתח מחר־מחרתיים, וגם הוא בחבריו העולים לקתדראות. ואף שדרכו בלימוד כמי שמפליג לדיבור, המצרף ענין לענין, ככל שיעלה המזלג, הרי כלל־דבריו היה משתלב יפה־יפה, אם לא לאור תכנית מפורטה של השכלה, הרי לאור אידיאל כולל של השכלה. ומה האידיאל שלו, אדם שעיניו פקוחות בפני ספירת־התפארת, והוא יודע לגלות אותה, אם כלשונות שלהבת נגלית, בשיר של חזון ודמיון, אם כרשפי־אש נכסית, בכללי דקדוק, בקמט של גיזרה ונטיה, בתלתול של סינטכּס. חביבה היתה עליו האמרה: הכל הוא מוסיקה, אלא צריך חידוד האוזן ועידונה, לשמוע אותה בכל. אורו של האידיאל הזה ניכר אותו למנטליות של הסביבה ותפיסתה, ביחוד בעניני אמנות, ודבריו בזה היו שקוּיים ביקורת שנונה ולעג. נער, שבא מעיר מיצער, לא יכולתי לשבוע דיי חמדות העיר הגדולה – הרי האנדרטאות והפסלים הגדולים כאותו עמוד־השיש הגבוה וראשו לפיד בוער, ובאמצעיתו דמות־ברוֹנזה, דמותו של גדול משוררי פולין, אדם מיצקביץ‘, על רעמת שערותיו הפרועה, על העיטור הכּרקטריסטי של זקנו, על הפלרינה הנרחבת והמפורסמת שלו; או פסל סוס אביר ששתי רגליו מפנים, כבר תלויות באויר, ושתי רגליו מאחור, הנה־הנה עוקרות ודוהרות אף הן, ורוכבו, המלך סוֹבּיסקי, על שריונו, שרביטו ועל שפמו האדיר והמפורסם. והרי בנין תיאטרון, היכל שלא היה כמותו בעיר לרחבוּת מוצקת; והרי בית הנכות וביחוד בית הנכות של הרוזנים דז’ידוּשיצקי, שנראה לי כאוצר כל חמדה. כמה נפלאתי על יפי־האנדרטאות כתכלית ההידור; כמה נפלאתי על פאר פנימו של התיאטרון שנראה לי כתכלית הקסם; וביחוד כמה התפעלתי לאותו בית נכוֹת, שלא היתה שבת שלהם, שלא באתי בו ושוטטתי, לראות במסדרונו גזעי העצים, שלפני אלפי שנים היו עבודה־זרה, ובאולמיו כלים מכלים שונים, מתקופת האבן ומתקופת־הארד, חיות בראשית, כאותו קרנף ענק שנמצא במכרות הנפט, כלי מלחמה של ימים קדומים, וביחוד של ימי הבינים, מלבושי כל העמים וטיפוסי־פרצופיהם, שלל־מראות שובה לב ומרהיב עין, במיצר־החיים, חיי פליט, עונים ועליבותם, היה אותו בית־נכות כמפלט מענג ומרומם, עד שהייתי בא בו, גם בימים שלא היתה בהם כניסת־חנם, והשוער הרעב היה מתרצה לי, אם הבאתי לו פרוסת לחם, מחצית פת השחרית שלי. באולמים הקרים הקפיאה ההליכה את אליוֹני־האצבעות, אבל דומה חמימות יוצאת מלפני האוצרות היקרים האלה, ומפיגה קפאונם. והנה בא מר מכניביץ’ ומערער כל אותה הפליאה וההתפעלות ומנפצה לרסיסים – מעשה והגענו בקריאת קוּרטיוס רוּפוּס לאותו מעשה של שריפת מקדש אֵפזוֹס, וכממילא נתגלגל דיבורו של המורה על יפי אדריכלותם של בני יון הקדומה, ופירש לפנינו דוגמאות לכאן ולכאן, ופתאום הטיל דבר־תוכחה בלשון של בוז והתמרמרות: ואף־על־פי־כן יפה בעיני הרוסטרטוס, שהחריב מלאכת מחשבת מפוארת, מאותם הרוסטרטים הקטנים שלנו, העושים מלאכת מחשבת קלוקלה ומכוערת, פוסלים לנו פסלים, ומעמידים אותם בטבור־הפאר של העיר, בונים לנו בנינים, ונוטעים אותם כמרכז־היופי של העיר, ובאמת אין הם אלא פּוֹקראקה.

הרבה תיבות־גנאי היו בפי מורנו, אבל תיבה פּוֹקראקה היתה, כנראה, הקשה שבהן. לא ידעתי הוראתה, אך באמת הייתי פטור לדעת אותה, כי די היה, שאראה פרצופו המעוּוה, ואשמע נעימתו המבחילה, והבינותי שאי אפשר לה לתיבה כזאת, שענינה לא יהא דבר של תיעוב וגועל־נפש. הנה – המשיך המורה דברו המר – ביקשה עירנו לכבד את גדול־משוררינו, מה עשתה, העמידה פּוֹקראקה שכזאת בלב־העיר, שכל בן־בינה, שטעם מה מטעמה של אמנות, אינו יכול שלא לכבוש עיניו ממנה, אם אינו רוצה להקיא ברשות הרבים. והנה ביקשה עירנו לכבד את מלכנו, מצילה של וינא, מה עשתה, העמידה פוקראקה שכזאת בלב העיר, שאילו היו בנו עשרה בעלי־טעם, היו יוצאים בקרדומות, ומנפצים אותה עד דק, שלא נהיה עוד צחוק לזרים, הבאים ורואים, מה גולם של שפל־יד קרוי בפינו יציר־אמנות. והנה ביקשה עירנו להעמיד לה תיאטרון, מה עשתה, עמדה ונטעה פוקראקה שכזאת, שכל שהיה מתנדב להיות הרוֹסטרט שלה, ראוי היה שיחשב מגיבורי האומה. וכיצד העמידה את המפלצת הזאת – פניה כנגד מעשה־הזוועה הקורא לעצמו פסל סוֹבּיסקי, ואחוריה שוק־הבצלים הרקובים והדגים המעושנים והאווזות שמוטות־המיעיים. אלא דבר נאה עשו אבות־עירנו, שהעמידו אותו מוֹנסטרוּם של תיאטרון במקום, שהנהר שלנו היה מוליך לפנים את מימיו המפורסמים בסרחונם, ושעל כן הקרקע טובענית, ושנה־שנה קצתו של התיאטרון שוקע בה, ואם אלהי־המוּזוֹת והגרציות לא ירחם עלינו ולא יכבד אותה תפארת שלנו ברעידת־אדמה הגונה, נקוה, כי לפחות יחיש את תהליך השקיעה, ובבוקר לא עבות, יצא איש עירנו, והנה אין התיאטרון מסתיר בפניו את המראה, שהוא ראוי לו לפי כל מהותו – שוק הבצלים הרקובים והדגים המעושנים והאווזות שמוטות־המיעיים. ובתי—נכות בעירנו, גם זו פרשה נכבדה – צמד רוזנים פרובינציאליים נוטלים בית נפול ומכוער, דוחסים לתוכו אוסף עלוב ומבולבל של מיני גרוטאות, שאספן חובב בפריס או בברלין היה בוש להעמידם בחנות הגונה של עתיקות, והם רושמים על הבית כתובת מפורשת: מוזיאום היסטורי־אתנוגרפי – כלום יש חוצפה כחוצפתם.

בדרך מבית־הספר לביתי ניסיתי לעכל את המבוּכה, שירדה ללבי, בראותי את המורה והוא, כלאחר יד, בהערת־אגב לפיסקה של קוּרטיוּס רוּפוּס, הרס את המראות הגדולים שחזיתי, והייתי כאותו שדימה כיסיו מלאים דינרי־זהב ואין בהם אלא אסימונים מחוקים. וכבר אירעני כדבר הזה לפני שלוש שנים, בגימנסיה שבעיר מולדתי, בשיעורו של מורה הציור מר פיקור, שמשום קומתו הגדולה נקרא פרופיסור בוֹצ’יאן, כלומר: חסידה. אותו מורה, שראה עצמו מעוּתד לגדולות וגורלו גזר עליו קטנות, שמשסיים אקדמיה בכרך הגדול, בא לעיר מצער ללמד ציור לדרדקי; ניסה בכמה דרכים לעוּג לעצמו, ליד העוגה הגדולה של לימוד־החובה, שעיקרו לפי השיגרה של מודלים תפלים, עוגה קטנה של לימוד רשות, ובהתלהבות של מאמין, ביקש לעורר בנו כיסופים ליפה והבנה בו. פעם אחת הביא לכיתה שתי תמונות, ולאחר שנסתיים לימוד־החובה, ציור טחנת־קפה בתוך מערכת של משבצות־ריבועים, תלה לפנינו שתי התמונות, וטרח לבארנו, על שום מה התמונה האחת – אדם ששערותיו פרועות ופניו כעורים והוא לבוש סינר־אוּמנים מלוכלך, היא אמנות, ואילו התמונה האחרת – אדם ששערותיו סרוקות יפה יפה, והוא לבוש הדר, ופניו נאים וחיוכו המתוק מבליט את כל שיניו הצחורות מצחור, אינה אמנות. ולאחר רוב טירחתו אמר: אבל אכר הדיוט, כשאראה לו מכאן את התמונה האחת, שהיא ציור של אמן גדול ומכאן אראה לו את התמונה האחרת שאינה אלא ריקלמה של מסחר למשחת־שינים, התלויה בחלוני הראוה של כל בתי־המרקחת, ואשאל אותו, מי נאה משניהם, ודאי יאמר, כי הריקלמה נאה יותר. שמעתי כל דברי הפרופיסור־חסידה והבנתי, כי אם למד באקדמיה, ודאי הוא יודע, מה הוא סח, אולם אף שידעתי, כי יאה לו למתמשׂכל, שדעתו תהא כשל פרופיסור מלומד, ולא תהא כשל אכר הדיוט, לא ידעתי, על שום מה התעקש לשדל בנו, כי אותה ריקלמה אינה נאה יותר, כשעיני רואות בפירוש, כי היא נאה יותר. כמה וכמה ימים לאחר־מכן היתה דעתי מתנודדה, פעם אחת גברה בי אהבת־האמת וביקשתי לבטל ראייתי ופסקתי, שהבחנתו של פרופיסור־חסידה היא הבחנה אלא שעיני הפקוחות למראות המצויים, עצומות למראות הנעלים, ושעל־כן אין הן רואות מה שרואות עיניו; ופעם אחרת גברה בי אהבת־עצמי, וביקשתי לבטל ראייתו של פרופיסור־חסידה ופסקתי, שהבחנתו אינה הבחנה, שאילולא־כן היו גם עיני רואות, מה שרואות עיניו. מששמעתי, מה ששמעתי מפי מר מכניביץ', ניסה לבי להתנצח, כאז־כן עתה, פעם אחת להגביר אהבת־האמת על אהבת־עצמי ופעם אחרת להגביר אהבת־עצמי על אהבת־האמת, כי כשם שלא יכולתי לעשות שקר בנפשי ולומר, כי מה שנראה לי יפה, שוב אינו יפה בעיני, משום שעין חדה ומאומנת יותר מעידה היפוכו. קשה כפילות, וביותר קשה היא לנער, אבל לא ראיתי דרך להנצל ממנה – דעתי אמרה לי, כי עיני אינה מראה לי אותם יצירי חמדה כאמיתם, אבל עיני הראתם לה לדעתי כתמול שלשום, ובסכסוך שבין דעתי לבין עיני, נסדקה ההנאה. ואפשר הסדק הזה הוא הפותח בנו שערי ראייה סתומים ופותחם לרווחה, ואולי עיקר־כוחו של פדגוג, שיודע לערער בנו את ההנאה הקטנה, המסתדרת בנוח בחוג צר, שאָפקו נמוך ומעופו נמוך ממנו; ואפילו ערעורו מטיל בנפשנו חלל ריק, הרי הוא מאזרנו לבקש חוג נרחב, שאפקו רם ומעופו רם ממנו.

ודאי,פדגוג האומר לאו, עושה מלאכה חשובה שקיים בחינת סור מרע, אולם עד שלא קיים בחינת ועשה טוב ולא אמר הן, אין אלא מחצית מלאכה בידו. ואמנם, מר מכניביץ', כשם שאהבת הסגנון שבו עוררתו להטעימנו טעם־לפגם באותם הפסלים והבנינים, שנבלטו לעינינו ונראו לנו כחמדת־ראוָה, כך עוררתו להטעימנו טעם־לשבח באותם יצירי־האמנות, שנעלמו מעינינו ושהיו באמת חמדת־ראווה. לא אעלים, כי לאחר שדיבר לראשונה על לבנו, שניתן אותו על אותה כנסיה קטנה, הנבלעת כביכול בצלה של הקתדרלה הגדולה, המאפילה עליה ברומה וחומרתה, היה דומה עלי כפרופיסור־חסידה, המבארנו ענין תמונה ותמונה, אבל כמה וכמה ימים הייתי נוהג, בשובי לביתי, שלא לעשות דרכי, כרגיל, לצדה של הקתדרלה הגדולה, שחוֹמתה האפורה היתה בה מגערת גדולה ובה פסל של קדושם, השכוב במין גלוסקמה, וזקנות חסודות העוברות ושבות מנשקות אותו, ובקצה מעל חלון הצבעונין תלוי על וָו ושרשרת גוש ברזל, ששיעורו ודמותו ככדור־שעשועים של ילַדות, והוא מזכרת מימי מצור הקוזאקים ששילחו אותו מתותחם באותה כנסיה ולא נפגעה, אלא סובבתי את הקתדרלה, דרך השער הגדול, ובאתי לפני אותה כנסיה הקטנה הסמוכה לה ברוַח של שלוש פסיעות והנקראת על שם בונאָה, מבני הארמנים, שהיו לפנים גדולי־הסוחרים שבעיר, קפּילה של בּואִים, והיא כחטיבה נאה, שניטע בה טעמה ודרכה של רנסנסה בזעיר־אנפין. הכנסיה פתוחה היתה ובפנימה ישבו, ספק ערים ספק ישנים, שני זקנים, מאותם שהייתי רואָם, יום יום, בדרכי לבית־הספר שעוּני לחומת־הכנסיה, או רבוּצים על כרכובה, ופניהם לצד החמה וידיהם פשוטות לפניהם, ושפתותיהן רוחשות תמיד אותה אמרה בת שלוש מלים: נאַ סלוּז’בּן בּוז’ון, כלומר: לעבודת הבורא, ושלא נשמעה אלא כחזרה מונוטונית ומיכנית על אות זי“ן מרוּככת הרודפת אות בי”ת דגוּשה ועל אות בי“ת דגושה הרודפת אות זי”ן מרוּכּכת. אם לא שני זקנים אלה, הרי חבריהם נמצאו בכנסיה הקטנה, באותה פוזה ממש, גם כשבאנו, כל הכיתה כולה, ומורנו בראשה, שטרח להראותנו את שלא ראינו, ואת שלא יכולנו לראות אחד אחד, בעצמנו. מסופקני אם סוג שיעורים זה נכלל במערכת הלימודים, אך ודאי לי, שהוא היה בה הסוג הטוב ביותר, ועיקרו במה שניתן בו מעט פיצוי על שנתערער בנו באותה ביקורת קטלנית על מיני הפוקראקה, המכערים את העיר. צאו וראו – הסבירנו המורה – מה בין אזרחי־עירנו לפנים ואזרחיה עתה; סוחרים לפנים ידעו לבנות ביתם ברוב טעם, ושרידי־בניניהם, שאתם מוצאים אותם בסביבי־השוק וסימטאותיו, מלבּבים גם עתה את עין המבין. פה שער נחמד וכתובת לטינית חרותה מעליו, שם כותרות מפוארות, פה צורות נַנסים מבדחים, שם אנדרטת באר נחמדה, וגם בנינים שלמים, שהצילוּם יורשים, שלא למדו עוד טעמו הנשחת של הדור.

יפה טירחתו של מר מיכניביץ‘, להשכיל את חוש ההתבוננות שבנו, אך יסלח לי אלהי־האמנוּת, שיותר ממה שנתתי דעתי על מה שעוררני מכניביץ’, שליחו, בכוונתו, שרידי סגנונם של אבות־אבותיו, נתתי דעתי על שרידי־סגנונם של שכניהם, אבות־אבותי. כי הנה אבות־אבותיו, אצילים פולנים וסוחרים גרמנים, וארמנים שנתערבו בהם, בנו לעצמם בתים מרוּוחים ומפוארים, ואילו בשכנותם, בסימטאות הסמוּכות לשוק, שהתפאר עוד עתה בשרידי־קדם, ישבו, צפופים ודחוקים, אבות־אבותי, בית נשוך בחברו, קצות הגגות מזה ומזה מאפילים על מעט האור הנופל על רצועת הרחוב הצרה, וכל קמצוץ אויר נקנה בדמים – הלא כשיעור־החלונות שיעור־המס, שהעלו אבות־אבותי לאבות־אבותיו. וראה, גם בסימטאות הללו – הקרויות עתה רחוב הסרבים, רחוב בואים, וביחוד רחוב החלפנים ורחוב הפחחים, ושהיו תחומו של הגיטו הגדוּר, נשמרו, זעיר שם זעיר שם, שיירים, שאתה למד מהם, כי גם במיצר הזה רבו הכיסופים לטעם ולנוי, שחותמו סגנון. יפה וחמודה בעיני אותה כנסיה קטנה מיסודם של הארמנים, אך ללבי חביב וקרוב בית־הכנסת, שהתפלל בו הטורי זהב, שאפילו האויר המרטט בו, הוא אוירם של ימים רחוקים; יפים וחמודים בעיני שערים על כתבותיהם הלטיניות, יפות צורות הננסים ואנדרטות־הבארות, אך ללבי חביבים וקרובים מכיתות נוי, שנשתיירו בגיטו – דלת, ידית, סמל ודומיהם, וביותר כל אותה אוירה של מיצר שאותות אלה הן בה כצעקות לאור ולאויר. יסלח לי השר הממונה על האמנות, שיותר משנתתי דעתי על מה שעוררני מר מכניביץ' שליחו, בכוונתו, נתתי דעתי על מה שעוררני שלא בכוונתו – אין לך שעה בטלה, שאיני נעזר בה, לשוטט בסימטאות אלה, ליכנס בחצרות, לעבור במסדרונות האפלולים, לעלות במדרגות השחוקות, לבדוק ולבלוש, ובנפשי הומה החידה, שלא ידעתי פתרונים לה, היא החידה שהחכמים קוראים לה deju vu, כלומר, הכל שאני רואה והוא חידוש לי, אני יודע בודאות פנימית, שכבר ראיתיו. לא הנחתי כל דבר, שהוא בהישג־יד על תולדות החיים שבתוך הסימטאות האלה, וראש להם חיבוריו של מורנו מאיר בלבן, שאפילו הוא מביא לפניך רגסטים, שהיבושת שלהם מפחידתך, אתה חש, כי בכל טירחתו ללקט שיירי־הקהילה, פועל כוח־אהבתו לעיר מולדתו. אולם גם עתה, כשקראתי מה שקראתי, ובתאווה רבה ובבולמוס ממש קראתי, חזרה אלי אותה חידה, שהכל, שאני קורא והוא חידוש לי, אני יודע בודאות פנימית, שכבר חייתיו. הנה תיאור השילרגעלייף, היינו תיאור היום, שבו היו תלמידי הגויים, עיקרם פרחי־כהונה, משתערים על הגיטו, ועושים בו כאוות נפשם, חובלים וחובטים, מתקלסים ומלעיגים, ועושים חסד, אם הם נאותים ליטול ממון, כופר היתר־ההפקר שבידם, ואני בתוך המהומה, שומע את בליל־התרועות מזה, ואת יליל הבכי מזה, וחי הכל על דרך הממש. והנה תיאור התפרצותם של הישועיים לתוך הגיטו, העושים גם הם כאוות־נפשם, שולחים יד בנפש וברכוש, נוטעים צלבם בבית־הכנסת ומפקיעים אותו, מרשות הגיטו לרשותם, גוזלים את היקר, ספרים וכתבי־יד, וכל הגיטו כבית־תאניה, ואני אחד האוננים והאבלים. והנה אגדת שושנת הזהב, שהיא כפאר־האגדות של הקהילה, מעשה מרת רויזה שמסרה את נפשה על הצלת־הקהילה, והחזירה לה את בית־הכנסת שהישועים כבשוהו, שאפילו שמעתי כמה נוסחאות שבפי־העם, וקראתי כמה נוסחאות שבפי החכמים, ואין נוסחה דומה לחברתה, עד שאותה האגדה מתפקקת אברים אברים, ועוד מעט פרחה ואיננה, ודאי לי, כי הייתי אחד הקהל, שישבו כל אותו הלילה, שמרת רויזה הלכה לבישיף, שהוא כינוי הגמון, והתפללו עליה, כשם שהייתי אחד הקהל, שיצאו לקראתה, למחרת בבוקר, במצהלות שמחה, וקיבלו פניה כפני בת מלכה, בת ישראל כשרה, ובידה כתב הישועה. ספורים על דרך הפשטות המהלכים בעם וששמעתים מפי השמש של בית־הכנסת דמחוץ־לעיר, כגון מעשה הטורי זהב והקוּנע, היא השרשרת, שכבלו בה עברינים, ושנשמרה עוד בעזרת בית־הכנסת, או מעשה ר' אפרים איש לוּנטשיץ בעל הכלי יקר, בנוסח אפרים יאיצ’ניק, היינו מוכר ביצים, וסיפורים על דרך הניתוח, שקראתי במסות ומחקרים, לא היו לי אלא כמזכרת־דברים שכבר ידעתים, ראיתים, חייתים. יפים ביאורים של חכמי־זמננו לחידת deju vu ומעמיק ביותר הוא הביאור, שאתה מוצא כדמיונו, שדרשו חז"ל מי יתנני כירחי קדם שהם ירחי לידה, שהוָלד במעי אמו מקופל כפנקס ונר דלוק על ראשו, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר, מאותם הימים. אולם לא זו בלבד, שלא ידעתי בימים ההם ביאורים אלה ודומיהם, אלא אפשר ואפילו ידעתים, הייתי נעזר בביאור, שהיה מקובל על אבותינו, והוא ענין גלגול־הנפש. ובאמת, אילולא הייתי גלגול־נפש מנפשות־אבות־אבותי, שוכני הסימטאות האלה, מה הייתי רואה למצוא, להגיוני ולדמיוני, מיפלט משממת החיים ויתמותם, לא בטיול ברחובות האורים, ולא בשעשוע בגני־היער הגדולים, אלא בהליכות של שעות בגיטו, מסימטה לסימטה, ממפולת למפולת, ולבקש בהם את ירחי־הקדם.

מר מכניביץ' דומה היה עלי, כמי שימינו מכחישה שמאלו, שימינו נתנה בלא יודעים מתנה טובה, ושמאלו נטלה ביודעים מתנה טובה. ימינו נתנה מתנה טובה – חסות בעולם, שהיה בו ממידת השלימות, עולמם החיצוני של אבות־אבותי, שרידי הבנינים המתים, במיצר הגיטו הישן, בגבב־הסימטאות הסמוכות לשוק, על סגנונם וגיווּני־סגנונם. שמאלו נטלה מתנה טובה – חסות בעולם, שהיה בו ממידת השלימות, עולמם הפנימי של אבות־אבותי ובניהם עתה ברחבי הגיטו החדש, בגבב־הרחובות שמאחורי התיאטרון הגדול, אלה ימי השבתות החיים על סגנונם וגיווני־סגנונם. לכאורה, המבין למפעל־ארדיכלות באבן ובלבינה, כמו כנסיה, מן הדין שיבין למפעל ארדיכלות בנפש ובמזג, כמו שבת, אבל גם העין החדה קלה לה ההתבוננות בארדיכלות, שיש בה גובה ורוחב, מהתבוננות בארדיכלות, שאין בה אלא עומק, מה גם, אם העין היא עין זר לא יבין זאת, שככל שהיא באה להתבונן בענינם של ישראל, כאילו יורד עליה תבלול, המעמעם כל מראה ומראה. כך – עומד עלי מר מכניביץ' וממטיר דבריו – אינך כותב בשבת. נאה נאה, ישראל, עם הנבחר מכל העמים, ואתה, התלמיד הנבחר מכל התלמידים בני־דתך שבגימנסיה. אמנם, איני רואה, שתהא מקפיד על שאר סימני הבחירה, שמקפידים עליהם בני־דתך שם, ברובע הז’ולקבאי, שעשו אותו ירושלים שלהם בעירנו, והם ממלאים חללו באותה לשון ממזרת, שגנבו אותה מעם הגרמנים ותיבלו אותה בפירורי לשונות אחרות, תחנות נדודיהם, שתהיה כמזוודה של נע־ונד, שדבוקים בה פתקי־המלונות של כל בירות־העולם. וכלשונם מלבושם – מה נטלו לשון אחרים, ועשו אותה קאריקאטורה, נטלו גם מלבושי־אחרים, של השליאַכטה שלנו, מלפני דורי דורות, ועשו אותה קאריקאטורה, ואינם חוששים, חלילה, לפגם, שמטילים לשונם ומלבושם בנופה של העיר, שהם יושבים ושהם רוצים להתערב ולא להיבּלע בה. לא, איני רואה, שתהא מקפיד על שאר סימני הבחירה – על הפאות המתעגלות כשני מחלצים שחורים, תודה לאל, וויתרת; על הכיפה, שאסור לה שתזוּח מעל הקדקוד רב־החכמה, תודה לאל וויתרת; על הציציות המתפתלות אילך ואילך, תודה לאל, וויתרת; על הקפוטה הארוכה, הנגררת כשובל של דוכסית, תודה לאל, וויתרת; ואתה לובש כאותה אוניפורמה של חובה, כהוראת הרשוּת המרוממת. אולם על סימן־בחירה אחד אין אתה, כנראה, רוצה לוותר – על השבת. לכאורה אין כישראל לסולידריות, והנה נאה הוא בעיניך, שחבריך בני־דתך יושבים וכותבים, וסופם גהינום ואתה יושב בחיבוק ידים, וסופך יושב בתוך הפמליה הגדולה של הרבנים בגן־עדן. אתה שותק, אבל יודע אני, מה מסתתר מאחורי שתיקתך. מסתתרת מאחוריה אימרת־כעס: גוי, שונא־ישראל, עומד עלי, פיו פעור ונובח. לא אקלקל לך את תעודתך, אם תודה על־כך, ואפילו אם תאמר: אנטישמיטניק, כמותו כשאר הנבלים האלה. אבל האמת היא, שאפילו אני נבל, איני אנטישמיטניק, וסימנך נשאתי אשה לי אחת מכם, וחיי שאיני מתחרט על המיקח. אבל לא אכחד, לא אוכל לכחד, כי הדיסהרמוניה, שאבותיכם מטילים בחיינו, פוגמת בטעמם ושלימותם. ובאמת, היוכל איש־עירנו לומר, כי הוא חש את עירו כביתו, כל עוד אבותיכם מקיימים את הרובע הז’וּלקבאי כהוויתו עתה. משל למה הדבר דומה, בנית לך בית, שלושת כתליו הם שלך, ואילו הכותל הרביעי אינו שלך, אלא של שכנך, שאלוהיו אינו אלוהיך, תולדותיו אינן תולדותיך, תרבותו אינה תרבותך, לשונו אינה לשונך; והעיקר הוא יושב עמך אלף שנה ורואה ישיבתו ארעי, וזה כמאה וחמישים שנה, שהוא נעשה ככותל הרביעי שבביתך, רצונו הוא מתדמה, במקצת, אל שאר כתליך, רצונו אינו מתדמה, ברובו, להם, וכל תוכנית שאתה טורח לטיוב־ביתך ושיפורו, אי אתה יכול לקיימה בשלימות, שאין אתה יודע, מה יעשה השכן בכותלך הרביעי. לא, איני אנטישמיטניק, אף איני שונא את בני־דתך, המקפידים על כל סימני הבחירה; ואדרבה, אני מודה, שיש בהם סגנון, לפחות על פי דרכם, אבל אני שונא, בכל נפשי אני שונא, את אלה שבהם, שוויתרו על רוב סימני־בחירה, הסותמים בפניהם את הכניסה לתוך חיינו, חברתנו, ולא וויתרו על קצת סימנים, לפעמים סימן קלוש, שיוכלו לנהל בוכהלטריה כפולה, להיות גם בתוכנו וגם מחוצה לנו. הרי לפניך אחד מכם, ידידי מכבר, לבושו כלבושנו, לשונו כלשוננו, אותם העתונים, אותם הספרים, אותם התיאטראות, וכבר ראיתי אותו כמותי, אך פעם אחת נזדמן לשולחני, והרי נתחוור שאין הוא יכול לאכול עמי לחם – הוא כשר ואני טריפה. והרי אחד מכם, ידידי מקרוב, לבושו כלבושנו, לשונו כלשוננו, אותם העתונים, אותם הספרים, אותם התיאטראות, וכבר ראיתי אותו כמותי, אך פעם אחת נתגלגל הדיבור על הסורטה החדשה של בני־דתך, הציוניסטים, ונתחוור שהוא אחד מהם. לא חלילה, שאינו לפולין עצמאית וגדולה מים אל ים, אדרבה, הוא מאד־מאד, אבל באמת מולדתו בציון. יודע אני, מה שהוא יודע בעצמו, שאין הוא מתכוון לילך לציון זו, וכל ימיו ייצאו לו פה, בדירתו הנאה ברחוב ליאון סאָפיאֶהא, או ברחוב מיוחס אחר, ולא ישנה מלשונו וממנהגו, שפתחו לו פתח לתוך חיינו, אלא כשם שההוא נאחז בכשרות, כך זה נאחז בציון, שיוכל לנהל בוּכהלטריה כפולה, להיות גם בתוכנו וגם מחוצה לנו.

וכל אותה הטיראַדה לא היתה אלא פתיחה, שלאחריה בא עיקר דבריו שכך לשונם: שבת אתה אומר נאה נאה, כי אם לא אומר נאה נאה, תקטרגו עלי: פוגע בחובת טולרנציה וכדומה. אבל לא אוכל להעלים, שאפילו אני מבין שבת שלכם לפי ההיסטוריה, איני מבין אותה לפי הגיאוגרפיה. שבת, כשאני מטייל בעירנו, אני רואה, כי לא כדרך שאתם שובתים בחלקה האחד של העיר, אתם שובתים בחלקה האחר של העיר. נראה, כל מה שהרחוב רחוק יותר מירושלים שלכם, תביעתה של השבת מחוקה יותר, כל מה שהרחוב קרוב יותר לירושלים שלכם, תביעתה של השבת גדושה יותר. ואין לך כראש־הרחובות בעירנו, רחוב קארל לוּדויג, שבו אתה יכול ללמוד להפליא את הגיאוגרפיה הזאת – קצהו האחד, סמוך לרובע שרובו אינו משלכם, חנויותיכם פתוחות ובעליהם עומדים ומשמשים את הקונים, נותנים סחורה ונוטלים מעות, כאילו יום חול הוא להם; אמצעו קצת חנויותיהם סגורות ורובן פתוחות, ובעליהן יושבים בבגדי־שבת, ורק המשרתים, בין משלכם ובין משלנו, משמשים את הקהל; קצהו האחר, הסמוך לרובע שרובו שלכם, כל חנויותיהם סגורות. ואין צריך לומר כי שם, לפנַי ולפנים, בירושלים שלכם, שבּתכם שבת, – מרתפי־הקימורת שבבנין סקארבּק הגדול סגורים ומסוגרים; המיגרש הקראקאי על מעמדיו וקרנותיו דוֹמם ודמוּם; רחוב השמש ורחוב האווזים ורחוב הבצלים ורחוב הפירות ורחוב הגרוטאות, לא כל שכן רחוב בית־הכנסת ורחוב המכבים שובתים, ואפילו רחובות גדולים כרחוב הז’וּלקבאי והקראקאי, אילולא בתי־מרקחת פתוחים, אי אפשר, שצופה זר לא יאמר עליהם: עיר יהודים. והנה, כשאני מתבונן בשבת, בראש הרחובות של עירנו, אני משלים מרצוני עם אלה שבקצה האחד, ואני משלים בעל כורחי עם אלה שבקצה האחר, אבל איני רוצה ואיני יכול להשלים עם אלה שבאמצע, הלא הוא הסוג, שהניח לו פתח מועט לכאן ולכאן. הנה יושב לו שכזה בעל ממכר ממתקים, כמר ראוך, בכורסה רפודה בחנותו, הוא בלט ממלאכתו; אולם מה נפלאה אותה בטלה – הוא יוצא בה ידי חובת־שבּתו, שהרי ידיו מונחות על כרסו; הוא יוצא בה ידי חובת־מלאכתו, שהרי עיניו משוטטות במעשה משרתיו. בשלו עשויים להתערער כל הסידורים, שאני עושה לסידור־ביתי – חנותו הפתוחה, משרתיו העובדים מבליעים אותו בחיינו, באה ישיבתו הבטלה בכורסה, ומפקיעתו מחיינו. תסלח לי, אבל גם אתה אחד מהם – אותה תספורת, אותה התלבושת, אותם הלימודים, ופתאום: איני כותב בשבת. ודאי, יש שיעורי־דת – קתוליים־רומיים לקאטיכט שלהם; קתוליים־יווניים לקאטיכט שלהם, ואתם לרבּין שלכם. אבל כשכולכם בכיתה האחת, ופתאום אתה, האחד, מדינה בתוך מדינה. והעיקר, איך אתה מתחכם לבנות את המדינה הזאת, ובשלמה אתה בונה אותה – לכאורה ענין של־מה־בכך, שאין אתה רוצה להיות שונה מחבריך אלא בקטנה אחת, כאילו אמרת: כתבו לכם, ואני אשב בספסל בטל ממלאכה זאת. אך מה נפלאה בטלתך – אתה יוצא בה ידי חובת־שבתך, שהרי ידיך מונחות על כרסך; אתה יוצא בה חובת־מלאכתך שהרי עיניך משוטטות במעשה חבריך. הה, איסטרטגיה ערומה, להאחז בקטנה אחת, ובזכותה להיות גם בתוכנו וגם מחוצה לנו. לא, חשבוננו לא יוכל שׂאֵת איסטרטגיה זאת, כי אין לך דבר קשה לחשבון כאימפּונדרבּיליה.

תיבה איסטרטגיה, שמר מכניביץ' גילגל בה, הכל היו דשים בה בימים ההם, ביחוד מחברי מהדורות־אכסטרה של העתונים וקוראיהם. ראית סיעה של בני אדם שנתכנפה בסוללת־ההטמאנים, והם משיחים בחדשות היום, אך הטית אזניך, ומיד אתה שומע תיבת איסטרטגיה, המתגלגלת אילך ואילך. הרי בשלה אין לך כל חנווני וחנווני, שלא יתלה בחלונו דיוקנאות של מרשאלים וגנראלים, וביחוד דיוקנו של הינדנבורג, ואין לך כל קורא וקורא של מהדורת־אכסטרה שלא יאמר לך: פי־פי, ההוא באמת איסטרטג – איך, למשל, פיתה את המוֹסקאָל לתוך ביצות המאזוּרים והרעיבם, עד שיצאו עיניהם, ונפשטו לשונותיהם, והשתטחו פגרים מתים, ואיך הוא מחזיק עתה, בידיו ממש, חזית־ברזל שכזאת, שלא יוכלו לה כל נכלי־הבּלוֹקאדה. והרי בשל תיבה זאת עמדתי שעות רצופות בסמוך למשרדי־המשטרה; כבר חשתי בהונות רגלי קופאות, ולא הנחתי עמדה שכבשתי לי ברוב יגיעה, בתוך הדוחק הגדול של האוכלוסיה, עד שזכיתי לראות את האיסטרטג הגדול, את הינדנבּוּרג עצמו, כלומר עד שנדמה לי, כי ראיתי בתוך המכונית הדוהרת, שעברה בטיסה אחת, ספק קצה שפמו ספק קצה כיפתו הרמוחה. מה־שאין־כן תיבת אימפּוֹנדרבּיליה, שלא העלתה בלבי לא זכר ולא חצי־זכר, ואילולא בית־המפלט הגדול, שכבר התיר לי כמה וכמה ספקות, הם שני ספרי המלים העבים של הדוד סאלוֹ, ספרו של דניאל סאנדרס על מלות־אשכנז מזה וספרו של ארדמאן פּטרי על מלות־לעז מזה, לא הייתי יורד לסוף דעתו של מורנו, ולא הייתי יודע מה סיבוכים ישראל מטילים בחשבונם של בני־עמו. אולם, משירדתי לאותו בית המיפלט העליתי מתוכו, כי אותה תיבה הוראתה ערכים שאין להם שיעור והבינותי, כי צד ההפתעה הצפויה מאימפּוֹנדרבּיליה אלה, הוא שהקניט את מורנו, ולפי שההפתעה היא מכלי־תשמישה המצוינים של האיסטרטגיה, נמצאה תיבה אחרונה חוזרת לקודמתה. אבל פירוש המלוֹת אינו אלא סמוכה לפירוש הענין, והוא שמילאני רוב הרהורים בדברי מר מכניביץ', שדעתי היתה מעמעמת להכריע, אם אהבת עמו או שנאת ישראל, או פיתוכה של אותה אהבה ואותה שנאה, מדברים מתוך גרונו. את חטאי אזכיר, שתחילה לא יכולתי שלא לצדק עיקר־דבריו, ביחוד שניסיתי לנחש, מה הייתי אומר, אילו הייתי תקוע בעורו שלו, ואמרתי, כי דבריו מקורם בקשת האמת וראוי שנלמד תוכחתם, עד שבא דיבורו על אִמותינו, והעמידו לפנינו במלוא עדינותו הגסה וגסותו העדינה, וידעתי כי דבריו ראוי שנלמד תוכחתם, אך מקורם אינו בקשת־אמת.

גימנסיה, יש בה מוסד הקרוי קונפרנציה, היינו אדוני־הגימנסיה ומוריו מתכנסים, לעתים מזומנות, באולם, הנקרא אולם־הקונפרנציה, וכל מורה קורא, מתוך פנקסו, שמות תלמידיו ופורש, באיזה פרק ומעשים הוא עומד – מעשיו קלושים ופרקו קלוש, הוא נרשם כמי שמתגנה למחצה, מעשיו חסרים ופרקו חסר, הוא נרשם כמי שמתגנה לחלוטין – אחר־כך נקראים ציוני־דופי אלה באזני הכיתה כולה. אולם בזמנים שבין קריאת־פומבי לבין קריאת־פומבי, יש גם קונפרנציות של התראה, שההורים נדרשים לבוא, ביום־שבת של גויים, לאולם־הקונפרנציה, לשמוע מפי מורי־הכיתה מעמד בניהם בלימוד ובנימוסים. תלמידים שאינם־ישראל באים לרוב אבותיהם, תלמידים ישראל באות לרוב אמותיהם לאותה קונפרנציה, וּודאי כמה טעמים לכך. טעם אחד, שלשון־המדינה היתה שגורה יותר בפי אמותינו, מבפי אבותינו, שאבות־אבותינו, שהיו נזהרים לשלוח בניהם לבתי־הספר, לא היו מהססים לשלוח שם בנותיהם. טעם אחר, אמהות אפילו לשונן לקויה, אין המורה יכול שלא לנהוג בהן דרך ארץ, היאה לנשים. אבל מה שמר מכניביץ' נמנע, משום חיובי־הנימוס, לעשות בפני האמהות שלנו, עשה שלא בפניהן – למחרת היה עומד, במלוא הגאַלאַנטיוּת שלו ומספר, כאילו לתומו, כל מהלך־הקונפרנציה. מחציתנו לקינו, מחציתנו לא לקינו בדבריו, שכן עשה דרשתו איפה ואיפה – אלה בינינו, שלשון־הפולנים לשון־ביתם וישיבתם ברובע, שהגימנסיה נטועה בו, ואם באו בה לפי אזורם הגיאוגרפי, נמתחה עליהם מידת־החסד; אלה בינינו, שלשון־היהודים לשון־ביתם וישיבתם ברובע אחר, והם באו לגימנסיה שלא לפי אזורם הגיאוגרפי, נמתחה עליהם מידת־הדין. אמנות של אקטור ורישעות של אימיטאטור, נזדווגו בדרשות האלה – כל אם ואם עמדה כדיוקנה, וכשם שנראתה על פרצופה, תנועותיה וקפלי־העויותיה, כך נשמעה על דיבורה וחיתוכו וקמטי נעימתו, וכללו של הרושם – עדת־מפלצות, שהגיחו ממחבואי־הסימטאות שמאחורי בית־התיאטרון, ופרצו לתחומם של אחרים. הרגשה עמוקה היא בשפת ההדיוטות של כל העמים, שאין בה קללה נמרצת יותר, מכאיבה יותר, מרתיחה יותר, כקללת האם, ומה שעשה ההדיוט המעליב, על פי דרכו, עשה מורנו המשכיל, על פי דרכו. אולם לא מה שעושים הדיוטות גדולים, שנעלבו אמותיהם, עשינו אנו, משכילים קטנים, שנעלבו אמותינו – כמה וכמה פעמים אירע בבית־המזיגה של אבותי, שגויים באו לידי מחלוקת, וכל קללה נענתה לה קללה אחרת, אולם משנשמעה קללת אם, מיד הנעלב קם, גועש כרוח־קנאות ונקם, אגרופיו משתוללים עד זוב דם, ומעל המבוּקה שעמדה בבית, גוברת צעקתו, צעקת אימים, החוזרת על עצמה: אל תגע באמי, אני אומר לך; ואילו פה, בכיתה, ישבנו, שמענו חרפתנו, ואם כי גם נפשנו נסערה כשל אותו אכר בבית־המזיגה, לא השתוללו אגרופים, לא עמדה מבוקה בבית, ואפילו פינו, שכל לַבּת חמתנו ועלבוננו התפרצה לתוכו, ניטל דיבורו.

כבר שנו חכמי הנפש בדורנו מישנה חמורה שבין מורה ותלמיד, וניסו לגלות שורשי־תסביכיה, כדי לבאר חידת־האימה שבלב התלמיד העומד לפני רבו, ופסקו, שאין המורה אלא גילגול במערכת הגילגולים, שמרותה מוטלת עלינו, ואף דיקדקו ואמרו, כי מקומו של אותו הגילגול בנקודת־הבינים, שבין האָב מלמטה ובין בורא־העולם מלמעלה. בימים ההם לא ידעתי מישנה זו, לא בכללה ולא בפרטיה, אבל אילו גם ידעתיה, הייתי מתקשה בה ביותר. כי אילו גם הסכמתי, שאותה מערכת של דמויות־הסמכות כולה מידת־הדין, אפשר יכולתי לסדר בה את מזימת מלמדי־החדר, כשם שיכולתי לסדר בה את חומרת מורי בבית־הספר העממי, אך לא יכולתי לסדר שם את רישעות הפרופיסורים בגימנסיה, וביחוד כשל מר מכניביץ‘. והטעם, כמדומה, פשוט: כל מערכת הגלגולים של המלמדים והמורים, שהם אחי ובני־עמי, אפשר להם שיהיו כגשר בין תוכחת אבי ובין זעם־אלוהי, ואילו הפרופיסורים, שאינם אחי בני־עמי, אי אפשר להם שיהיו, אלא כגשר בין אבי־השכן הגוי ובין אלוהיו. כך הייתי אולי מבאר לי אימת־התלמיד מישראל היושב בפני רבו הגוי, העומד עליו וממטיר תוכחתו, כשהוא משעשע בצירופי־משפטים, שקליפתם מעשה־תשבץ נאה ותוכם חלחולי־רעל; והוא, התלמיד בינתו משמשתו כהלכה וכל טענה, שהוא שומע, הוא מסוגל להשיב בטענה־לסתור, ואפילו דבריו סדורים לו על פיו, אבל פיו חסום. הוא יודע, כי לא יארע לו דבר, אם יאמר כל שבלבו וסופו אינו אומר כלום, כאילו הדברים מתמסמסים וכלים במשעול, הצר אך רחוק, שבין נקודת־הכוונה ובין נקודת־העשייה המחוייבת ממנה. נראה, מעשה אבות זקנים סימן לנכדים – סבא שלנו, משנפגש עם עשׂו עצמו, ידע לעמוד בפניו ויצא שלם מלפניו, אולם משנפגש עם שר־של־עשׂו, ויאבק וגו’. ואם הסבא הגדול כך, נכדו הקטן לא כל שכן.

 

שָמור וזָכור    🔗

ידעתי מנהגי פורע הרגשת סגנונו של מר מכניביץ', כשם שידעתי מנהגי גורם לו שירבה לדרוש בגנותנו, אבל לא היתה ברירה בידי–יותר משלא רציתי לוותר לא יכולתי לוותר, וכל שבת, שהיה בו שיעור־חובה שבכתב, אני זוקף אצבעיִם ומודיע, שאיני כותב, והוא דורש בי בארוכה או בקצרה, בין שהוא חוזר על הישן, בין שהוא מוסיף עליו חדש. ומה חדש, דיבורו על אהסווירוס, הוא היהודי הנצחי, שעיקר צכונתו עיקשותו, וצאצאיו בדורנו, היושבים בכיתה שלנו, כבר נפטרו מירושתו ורק אחד, הרפרזנטאנט הנכבד שלו, שומר על שארית הפליטה, באופן שהוא כונס כל אותה העיקשות בארבע מלים: איני כותב ביום השבת. ודאי, לא הייתי נוח להודות, כי ביסודו של דבר כיוון למרכז־האמת – דומה כי כל הצער והמרירות, שלא פסקו מתוכי, על שנעקרתי מתחומי, עקירה כפולה, כל הכמיהה והכיסופים, שלא פסקו מתוכי, שאהא שרוי בתחום, שאין בו מקללת־הכפילות, נתכנסה באותה מלחמת היחיד לשמירת איסור באיסורי־השבת. לא אומר, כי יצאתי למלחמה זו בצהלת־קרב; אדרבה היא היתה כולה מלחמת־עצבות, שידעתי מה קה היא עמידתו של מיעוט בכיתה. לא לקיתי על דרך הגסות, חברי לא כיבדוני לא בכינויי־דופי ולא במריטות, אבל לקיתי על דרך הדקות, ואפשר והיא קשה מחברתה, ביחוד שלא אוכל להתפאר, כי היה בי מכוח־הביטול של אבות־אבותינו, שהיו מחוסנים בפני לעגם הגלוי של הגויים, ובפני לעגם הנסתר של בני עמם, שהתערבו בגויים. והרי עמדתי בוטדד וללא סיתרה – ביתי העמיד עצמו, כביכול, בתחום הניטראליות, שאמי חורגתי אמרה: האם יודעת אני, הרי יש לך, ברוך השם, שכל משלך; דודי סאלו נאנח, ואמר: מה יש לומר, אנחנו בגלות; ומורה הדת, מר זאלקה בראנדס, נאנח גם הוא, ואמר: נו נו, כדרך אמירה המתפרשת לכמה פנים. ובאמת, מה כוחו וגבורתו של מורה־דת־ישראל בגימנסיה של גויים, וכל עצמו ולימודו כברייה מיותרת, המזולזלת על סביביה.

כבר נשתברו כמה קולמוסים בתיאור עלבונם של לימודי דת ישראל, בכלל־המערכת של לימודי הגימנסיה, ובתיאור עלבונם של מוריה, בין שהם עצמם ובין שהממונים עליהם היו הגורם לזלזולם. תקוה שהיבהבה, כי אנו, לפחות, נינצל מעלבוננו הכפול בזכותו של המורה, שידע לכבוש לעצמו וממילא לכולנו, עמידה נאה של כבוד, נכזבה עד מהרה – הוא, מאיר בּלַבּן, ששימש באותה כהונה בגימנסיה שלנו, נתגייס ושירת בצבא, כרבם של החיילים היהודים, הלך לפולין הקונגרסאית ורק בבואו, בימי פגרתו, לעיר מולדתו, נגלה עלינו, כאורח בשיעור־הדת, בקומתו האהודה ופניו המחייכות, ואותה שעה כאילו התנשבה רוח אחרת בחדר הדל והקר, שחלונו היחיד צפה לחצר קטנה ואטומה, אולם רק יצא, ושב הכלל שממונו הקודר. כי אף שבית־הגימנסיה היה גדול ומרווח, לא נמצא בו חדר ללימודי־דת שלנו, ואנו, התלמידים מבני־עמנו מכל שלושת אגפי־הכיתה, היינו מתכנסים ללימודים אלה בחדר שכור של בית אחר, שמאחורי הגימנסיה. תחילה היתה נחמה פורתא – מי שירש כסאו של המורה, שגאוותנו עליו ועל ספריו בתולדות ישראל בפולין, היה אותו מר זאלקה, שעיקרו מורה־דת בבית ספר עממי, והיה כברייה כנועה, ורק מקץ שנה בא אברך שקנה את הלבבות בנועם־הליכותיו ובחמימות־דיבורו. הוא יגע באמונה להזיל תחית טל על השממה – הריהו מסלק בבת־שחוק את ספרי הלימוד הרשמיים השדופים ומשדיפים; הריהו מלמדנו פרקים חיים ועזים בתולדותינו; הריהו מדריכנו בקריאה חיה ומעוררת בתנ"ך, רוחו וענינו; הריהו מעודדנו לעיון מסור ושקוד בלשוננו, דרכה ודקדוקה. כסוד הגלוי היה, כי הוא נחמן זיידמן יליד טארנוֹפוֹל, הוא ציוני נלהב, עברי נלהב; כסוד הגלוי היה, כי הוא מבקש להפיח את ההתלהבות הזאת בלבנו. אכן, ימים אלה ימים טובים היו, והרגשנו בהם, כי חזר אלינו כבודנו והוא מאיר, באורו הנאמן, את החדר המיותם, שעמד כבן־חורג, כממזר נידח, כנגד שאר חדרי־הלימוד המעולים והמיוחסים. אבל הימים האלה היו מעטים ביותר, – אך לבנו נטה להשערה השלישית. תלמיד אחד היה בכיתתנו גם הוא יליד טארנפּול, מארקשייד שמו, נחמד ואהוב, שידע ברוב חנו לכבוש לו כל סביביו, אולם לפי שגידולו במשפחה, שעקרה מתוכה כל חיבור לחיי־היהודים, לא זו בלבד שלא הדריכה את בנה, בן־הזקונים, במצוות ובמנהגות, אלא אפילו לא טרחה ללמדו להבחין באותיות אשוריות. נראה, כי בגימנסיה, שלמד בה קודם, לא הקפיד מורה־הדת על כך, מה שאין כן המורה שלנו עתה. תחילה הלך בדרך שידולים וריצוי, וכשהנער עמד בסירובו, הפליג לדרך איומים וגזירה. סיומו של דבר היה, כי הנער, שאדוני־הגימנסיה סייעו בחשאי, אמר באזני הכתה כולה: אין כוח בעולם, שיכפני ללמוד את ההירוֹגליפים האלה; והמורה שלא ידענו, כי אפשר שתהא בו מידה של רוגזה, עמד על רגליו, גופו מחולחל, ורידי־צדעיו מרטטים, קולו רסוק, נשימתו פסוקה, וידו טופחת בקתידרה, מרוב כעסו בו, והוא צועק: אני אתן לך הירוגליפים, אני אתן לך הירוגליפים. ופתאום, הוא צונח על כסאו, פניו מכסיפות, כאילו ניטלה טיפת דמם האחרונה, וכהרף־עין הוא כשרוי בנים־לא־נים, ידו אוחזת, בעווית, בדש־שמאל של מעילו; אנחה נדחקת מפיו הפעור כפי־דג, ומיד הוא מזקיף ראשו, עיניו מביטות לאות ועמומות, מבעד משקפיו, וכאילו לא היתה כל הסצינה הזאת, הוא אומר בקול, שאין כשלוותו: ועתה תכבד ותאמר להוריך כי ההירוגליפים האלה הם לימוד אוֹבּליגאטורי. השמעת, אוֹבּליגאטורי.

עתה, ממרחק הימים, נראה לי כסמל, שהמורה שלנו, לאחר שלא יכול היה להטריח עוד את הסמכות האמיתית, הקרובה ללבו, את אהבת העם וקניניו, ואנוס היה להטריח את הסמכות הכוזבת, הרחוקה מלבו, את האובּליגטוריות, לא נראה עוד בינינו; וכמישנה־סמל נראה לי, שיורשו, בן עירנו, כמר שלום אוקסר, ראה, בראשית הופעתו, לקעקע את כל יגיעתו. נמוך ומעוגל, שעון על רגלים קצרות ושטוחות, תחב לפניו כדור גולגלתו הממושקפת, הרים ידו, זקף אצבע אחת, ואמר: בפעם הבאה תביאו לי את ספרו של שיפר;זקף אצבע שניה, והוסיף: יודע אני, שאתם שונאים את ספרו של שיפר, ועל כן אני חוזר ואומר לכם, כי אתם מוכרחים להביא את שיפר, ורק את שיפר; זקף אצבע שלישית וסיים: ושמא אתם רוצים לסטור על לועי, הרי לפניכם חרטומי, ושמא אתם רוצים לשבר את זגוגיותי, הריני דר ברחוב קופרניק 9. הנאום הקצר, כשם שנאמר בנוסחה רהוטה וודאית ביותר, כך נאמר בהברה פולנית מסופקת ביותר. לא ידענו על־שום־מה הוא תריס לפירמה שיפר, אלה שני האחים, האחד נתן שמו, שהיה מורה בלבוב והאחד נפתלי שמו, שהיה מורה בסטאניסלאב, ושעסקו בתעשיה קטנה של חיבור ספרים ללימודי דת משה בבתי־הספר; כשם שהוציאו סידור־תפילה – אין יודע על שום מה יצא להם שם, כי ימי־ספירה הם בין פורים לפסח, כי בתשעה באב נוהגת תקיעת־שופר וכדומה, כן הוציאו ספרים ללימוד דברי ימי ישראל, לקטנים ולבינונים ולגדולים, הכל באשר לכל – אך אנו שנאנו כל מה שיצא מתחת ידיהם, משום שהיו מראשי המתרפסים לפני הפולנים בני־דת־משה, ושונאי ציון שפלים. משראינו את מורה הדת שלנו פרקליט לאותה פירמה, נעשינו כחומה אחת של סירוב, וטעמו של הסירוב היא בנאמנות לקודם־קודם־קודמו.

כי אותה שנה יצא לאור ספר־לימוד חדש לתולדות־עמנו, שנראה כחידוש גמור מכל הבחינות. מידת־קלוקל אחת היתה מזוּוגת לספרי הלימוד הקודמים, אם של מר איזאק פלאנר, אם של סאַלמון שפּיצר, אם של רוצה פירמה שיפר – הם לא היו מכורכים אלא כקונטרסים בידינו; כאילו מתוך הדגשת דרגתם הנחותה. ואילו הספר החדש, כמותו כשאר ספרי לימוד – דף גדול, כריכה נאה ובית־הוצאתו כשל שאר ספרי הגימנסיה, היא הוצאת האוסולינסקים, רוזנים פולנים שהלכו מגבר לעולמם, והניחו קרן גדולה לשם כך. מידת־קלוקל אחרת היתה מזוּוגת לספרי־הלימוד הקודמים – אלו היו תולדות ישראל, כמראה עדת פולנים בני־דת משה, ולא כמראה אומה גדולה, גאה וחיה. ואילו הספר החדש, הכל הרהיב בו לב ועין, – ההרצאה הטובה, החמה, הביבליוגרפיה בראש כל פרק ופרק, פרקי השירה משלנו ומשל אחרים, בכל נרגשה הנשימה של דור אחר, דור חדש, דור התחיה, שהמחבר הוא יקירנו מאיר בּלבּן, הוא שופרו. מה תימה, אם נהגנו בדרישתו התקיפה של מר אוקסר חרם מוסכם – שבועות באו ושבועות יצאו, ולא קיימנו אותה, והיה אנוס ללמדנו בלא ספרי־לימוד, עד שנכנע, אמנם לא בקפּיטוּלַציה חגיגית, אלא בצעקה בלוּלה: נו קנו לכם, לכל השדים, כחפצכם. על מה נתקשה תחילה ועל מה נתרכך לבסוף לא ידענו, ישבנו: אפשר השפיעה אותה שהייה חטופה של מאיר בּלבּן בכיתתנו, שבא לראותה בימי פגרתו, והטיל הבטה גנובה ורבת־משמעות על פני הספסלים הערומים; אפשר והשפיעה ההפגנה הקטנה של אחד התלמידים, קוּבה רוט שמו, כשנדרש לספר בחורבנה של ירושלים, עמד וקרא בעל פיו את שירו של משורר פולנים נודע ביותר וקריאתו ברוב רגש עד שנקוו דמעות בעינינו, וכשהמורה שאלו: מהיכן לו השיר השיב: מתוך הספר, שכבוד הפרופסור מתעקש להחרימו. אבל לא יצאה מחצית שבוע ונתבאר לנו, כי מה שאירע לנו בקודמו, אירע לנו גם בן – תבוסתו היתה סמוכה לעילומו. לא ידענו, על מה הלך ולהיכן הלך, אבל כשהספר החדש, שקידשנו עליו מלחמה, היה מונח על ספסלינו, חזר, לשעה קטנה, מר בראנדס, ואחריה חזר מר מאיר בלבן עצמו שנסתייע בחופשתו, ללמדנו, ולא ידענו ימים טובים מאלה. לימים נתתי את לבי לדרוש לגורלם של שני מורינו שהלכו, הראשון מר זיידמן לא שמעתי עליו אלא ידיעות עמומות – הלך לאמריקה וחלה בה את חליו; האחרון, מר אוֹסקר, שמעתי עליו ידיעות ברורות – שיחה אחת עמו העמידתו כפול פנים; קהה ומחוספס בכיתה, רגיש ועדין בביתו. וביותר נפתעתי לראות כי הוא, שהוחזק לנו כמי שאינו רואה, אלא כאמה קרובה על פני הקרקע, נמשך לכוכב רחוק. והכוכב – קונקורדנציה של המישנה. כל שעה פנויה שיקע עצמו ביגיעה ה גדולה הזאת, שאכלה רוב שנותיו, שנות־שקידה, התמדה, וביחוד אהבה שביצבצה אפילו משרטוטי־כתבו, כתב מהודר ומסולסל להפליא. מעשה התייר העז סקוט שיגע יגיעות עצומות עד שהגיע לקוטב, ומשהגיע ראה דגל שתקעו מי שקידמו, הוא אמוּנדסן, הוא מעשה הממלא לבנו עצבות, אך האמנם שונה ממנו מעשה המורה העלוב שלנו, שעשה, כשלושים שנה, בקונקורדנציה, וכשהעמידה על תיקונה ומילואה, ראה כי כבר נתקע דגלו בידי מי שקידמו, כבר יצאה לאור קונקורדנציה של הרב קוֹסוֹבסקי, וכל יגיעתו, כאילו לא היתה ולא נבראה. גודל עצבותו ודאי לא פסק לכרסמו כל ימיו, גם כשהניח כהונה בזויה של מורה־דת בגימנסיה והלך לברלין, ועבד בה עבודה ראויה יותר, כעוזר במערכת האנציקלופדיה העברית אשכול, עד שמת בדמי ימיו על פני אביו הזקן, ר' נחום אוקסר, החביב שבמורי עיר מולדתי.

אולם תמונה זו של שלום אוֹקסר, שהראתה אותו על שני צדדיו, כשהמורה טפל והחוקר עיקר, היא תמונה מאוחרת. בימים ההם, בגימנסיה, ראיתי גם אני את הטפל כעיקר, את קצתו ככולו, ובשוב מר זאַלקי בראנדס, נשמנו כולנו לרווחה. ההוא לא היה לו תואר דוקטור כזיידמן, לא היה לו תואר רבּינר כאוסקר, היה מורה בבית־ספר עממי, ובשעת הדחק ניתן כביכול בהקפה לגימנסיה. ודאי שגאוותנו נפצעה ואף היתה טינה בלבנו, שהרי אילו נחסר מורה בלשון הפולנית, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובשאר המקצועות, לא כל שכן בדת קתולית־רומית, לא היו מסתייעים בדרך הקפה כזאת, אבל דת ישראל, שמזולזלת הי, שאני. ורוח זלזול זו – היא שהיתה המסגרת לעמידתה הבודדת של השבת, שנעזרה כביכול בכלי רפוי כמותי, כמנגינה בפני מאות מחלליה, אחי בני־עמי תלמידי הגימנסיה. כשחזרתי על בקשתי בפני מר בראנדס לסייעני, אמר: אני אגע בשאלה זו בקונפרנציה, אך התרתי לעצמי לפקפק בדבריו. מלבד הפקפוק שבי, אם הוא נקרא בכלל לקונפרנציה, היה בי תחילה פקפוק גדול ממנו, אם הקונפרנציה אינה כענין, שלא היה ולא נברא אלא משל היא. לא שאדוני־הגימנסיה ומוריה אינם מתכנסים באולם־הקונפרנציה, אלא ראשית, האמתי שהם מגלגלים בכל הדברים שבעולם, פרט לדברי התלמידים ועניניהם; שנית, אילו אפילו האמנתי, שהם מדברים בעניני־התלמידים, לא תיארתי לעצמי, איך יקום בו במר זאלקי בראנדס, שכל עצמו כפקיד הגון, רוח של עוז לדבר, ואפילו בלשון של בקשה, בעניני. אבל אם באמת עמד בקונפרנציה על רגליו, ואמר מה שאמר, אפשר כי שם נפל אותו כינוי, שפלט דרך שחוק: דונקישוט של שבת.

גזירה שווה זו פגעה בי עד עומקי, ולא משום שדימתה אותי כאותו אביר בן־דמות־היגון, אלא משום שדימתה אותי כגילגולו, וביתר דיוק כגילגול־גילגולו. אותם הימים קראתי מסעות בנימין השלישי, ולא בנוסחו של מנדלי קראתיו, כי כמותו, כשאר סופרי מופת שלנו, ראשית קריאתי בהם, לא היתה בלשונם, שהיתה לשוני, אלא בלשון־נכר. ודאי חרפה היא, שראשית מגעי במנדלי, שלום עליכם, יצחק לייבּוש פרץ, שמעון פרוּג, יעקב דינזון, שלום אַש, הירש דוד נומברג, ואחרים, היתה בשפת פולין ואשכנז, אבל לא חרפתי היא, אלא חרפת סביבתי ודרך גידולי. וכך אירע, כי מי שתחילתו קריאתו השקודה טייטש־חוּמש, שדפוסו אותיות רש"י, ונחלת צבי, שדפוסו אותיות אשכנז, ושידעתי בהם פרקים שלמים בעל פי, לא נודע לו מנדלי אלא בכלי אחר. סופר היה בסופרי הפולנים, וכינויו קלמנס יוּנוֹשה, וטרח ללמוד לשון היהודים, שיידע לקרוא ספרי מנדלי שלנו במקורם, ונסתייע במי שנסתייע לתרגם ללשון־עמו את מסעות בנימין השלישי בתמצוּתם וקרא את הספר בשם: דוֹנקישוֹט היהודי, ומתוך ההקדמה נודע לי במעומעם, מה בין אותו גיבור היוצא עם סנדריל האשה לנדודיו ובין האבטיפוס שלו בספרד, והגזירה השווה שבינם לביני, לא נעמה לי ביותר. לימים עליתי גם אני, כטעמו של הדור, על דרך האהדה למיני הדון קישוטים, והתפעלתי למימרה של קאנט, שדרשנים דורשים אותה בלשון ששיעורה כך: לא עלית בשלבים העליונים של סולם־העוז, אלא אם נפטרת מן הפחד להיות מגוחך. אולם בימים ההם, אפילו ידעתי כזה וכזאת, הרי עורי לא נתקשה עדיין, שיעמוד בפני חיצי המגוחך. ועוד זאת, הלא עוזו של דונקישוט היה במה שראה את הממשות המצויה כממשות רצויה, ואני ראיתים כשני עולמות נבדלים, ובוקר בוקר היתה דרכי מביתי לגימנסיה, כדרך המוליכה מן הממשות האחת, שנעשתה עלי יום־יום אהובה יותר, אל הממשות האחרת, שנעשתה עלי יום יום שנואה יותר. ידעתי, כי מי שסרטי־הכסף מתווספים לו, שנה בשנה, על מדיו, לא נאה לו שיהא מתפאר באהבת הגיטו, אבל מה אעשה ומיצר־הבית היה חביב עלי – לא משום שהיה מרחב, אלא משום שהיה בית, ומרחב־הניכר לא היה חביב עלי – לא משום שהיה מרחב, אלא משום שהיה ניכר, והמרחק מן הבית לגימנסיה, יותר משהיה מרחק־דרך היה מרחק־נפש.

הסימטה הקטנה, שישבנו בה, נבלעת באם־רחובות הרובע של בני עמנו, הרחוב הזוּלקבאי, הפותח את שורת חנויותיו הגדולות והבלומות בשלט הזהב של סוחר אריגים נודע, ר' שלמה לאַנגגאַס, העומד, ברגיל, בפתח חנותו, קומה עזה בקפוטה מבהקת של אטלס, זקנו כנחושת וכיפתו מוסטצת קמעה וקולו, קול כהן נרגז, כמהלך על סביבו. ידעתי קולו מימות החגים, מבית־הכנסת מחוץ־לעיר, כשהיינו עולים, חבורה גדולה של כהנים, לדוכן, לברך את העם, וקולו מנצח על קולותינו, ולאחר דוכן היה גוער בי: מה אתה מסלסל כל־כך בנוסח שלך. וכל התנצלותי, שכך מקובלני מבית אבא, לא הועילתני. הוא, שנראה לי כסמל־הרובע כולו, שפרצופות של שאינם־יהודים אפילו נגלו מרובים, לא נראו בו אלא כאורח־ארעי, ואילו אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, נראינו בו כתושבי קבע. ולא עוד אלא דומה, כל שיש פה במגרשות, כמיגרש הקראקאי ומגרש סקאַרבּק, או גוֹלוּכוֹבסקי, כל שיש פה ברחובות ובסימטותיהם, מסימניהם של שאינם־ישראל כאילו עמידתו מיותמת, הוויתו עלובה ואפילו קומתו מנומכת. כך אתה רואה מאחורי ביתו של סוחר האריגים מבני הכהנים, על תלולית העשויה מדרגות־אבן רחבות, בית־יראה קטן הנקרא על שם האם הקדושה, השלגית, ויש לו רישום בתולדות פולין, על שום שבו היה דורש דרשותיו גדול־מטיפיה ופאר־סופריה, הישועי פיוטר סקאַרגה, והנה עמידתו בדולה, שוממה כבתחום לא־לו. כך אתה רואה במיפנה המגרש הקראקאי את הנגן העיוור, משקפיו כהים, ראשו שמוט תמיד לצדו, וידו מסבבת את תיבת־הזמרה שלו, שאינה יודעת אלא מנגינה אחת, המנון של הכומר ווֹרוניץ', מהמנאותיהם הקודרים של הפולנים, הפותח במלים: אלוהים אשר את פולין; ודומה המנגינה, העגומה כשלעצמה, מתמשכת ביתר עגמומית בסביבה לא־לה, בהמלולה של חנויות סוחרי־יהודים ומעמדי־תגריהם. וכך אתה רואה את הכנסיה הגדולה שברחוב הקראקאי, והנה היא דומה במרובע של הסימטאות המקיפות אותה, כספינה בודדת, שנתעתה בים גועש ולא ידעה נתיבותיו.

רק במוצאי־הרחוב, בשוק, נופלת ראשית־תמורה – שמות השלטים שמות־ישראל ושאינם־ישראל משמשים בהם בערבוביה, שמגדילים אותה השלטים, ששמותיהם דומים כשל ישראל, ובאמת הם שמותיהם של גרמנים, שאבות אבותיהם היו ממרחיבי העיר, ולא נשתייר להם מגרמניותם אלא שמם בלבד. המעבר החד שבין שני העולמות היא הקתדרלה הכבדה והכבודה, שככל שאתה מפליג, בסימטאות־קפּנדריה הסמוכות לה, אתה חש עצמך יותר ויותר מיותם, עלוב, מנומך, ממש כאותו נגן עיור המסובב תיבת־הזמרה שלו על מנגינתה האחת. אמת, כשאתה בא במיפלשו של מר מיקוֹלאַש, אתה רואה כמהדורה מחודשת של הערבוביה שבשוק, אולם אך יצאת מתוכו ואפפך – הנכר. הרחוב המועט שלאחר המיפלש והרחוב הנמשך ממנו, הם רחובות שקטים, כרחובותיהם של גויים; השלטים, אם השלטים הגדולים יותר של החנויות המועטות, ואם השלטים הקטנים של רופאים ודומיהם, שמותיהם פולנים בלבד. הרחוב, שבית־הגימנסיה שלנו עומד בו, נקרא רחוב סוֹקוּל, היא אגודת פטריוטים פולנים, שלבושם בימי חג ומועד לבוש לאומי, שעיקרו מעיל אפור, שעיטורו פרוַה, ולבישתו באופן, שהשרוול האחד יד תקועה בו והשרוול האחר תלוי בגינדור, ומצנפת הקרויה קונפדראטיקה, ופיאורה נוצה נאה. אגודת סוקול, שפירושה בּז, סניפיה בכל עיר ועיר, ואותו בנין מרכזה, ועל כן לשון הכתובת הרשומה מלוא רחבו: סוֹקוּל־אִמא. ואם דיָם שני בתים גדולים, כגימנסיה מזה וכסוקול מזה, להשרות אוירה של פולניות גמורה על רחוב מועט, בא הבית הגדול, הסמוך לגימנסיה, ומוסיף עליה, שכאן היו המערכות והמינהלות של שלושה עיתונים פולנים נפוצים, – גאזאַטה פּוֹראַננה, היינו עתון בוקר, גאזאטה ויאַצ’ורנה, היינו עתון ערב, שהיו עתוניהם של הבינונים, וביחוד ויאַק נוֹבי, היינו המאה החדשה, שהיה עתונם של ההדיוטות. ואם דיה המולה של כנופיות הנערים מוכרי־העתונים, שהיו מצטופפים, שלוש פעמים ביום, במבואי־הבית, להגביר אותה אוירה, באו שתי החנויות והשלימו אותה, אחת אחת על פי דרכה – מקצה מזה חנות־העתיקות, שחלון־ראוותה מלא דברי חפץ מתולדות־פולין וספרותה, גוילים, מטבעות, סמלי־אצילים וכדומה; מקצה מזה חנות־מקוֹלין, שחלון־ראוותה מלא קתלי חזיר, קעריות קריש, ושלשלאות נקניקים לצורותיהם.

איני יודע, על מה ראה גורלי להעמידני באוירה זו, להיות בא נושא־השובל של שבת מלכתא, אבל בין אם הוא ממיטב הקא פריסות של השר הממונה על המקרים, ובין הוא ממיטב הכוונה של השר הממונה על הנסיון, אקוה כי ימצא לי פתח־סליחה על אותה הפעם האחת, שלא יכולתי לעמוד בגזירתם. הלא הוא אותו יום שבת שהמר לי, וראיתי עצמי כקליפת אגוז על סערת־גלים, גלי הנכר וההתנכרות, ורוחי נבוכה ושובל המלכה נשמט מידי הרפות. כנודע, רוח קנאות יפות לה עינים עצומות, אולם אותה שעה כל חושי כעינים פקוחות וראיתי את בני ביתי, שהעמידו עצמם בקו הניטראליות, באמרות הנשמעות לכמה פנים; ראיתי את מורה־הדת, שהעמיד עצמו בקו ההשתמטות ונפטר באימרה הנשמעת כליצנות; ראיתי בספסלים מלפני ומאחורי, את חברי בני עמי, שהעמידו עצמם בקו ההתנכרות, בחינת אחי בגדו כמו נחל; וכל המרירות, האכזבה ורפיון־הרוח נתרכזו כהרף עין, ובאותו הרף עין נגרפתי גם אני בנחל הבוגד. טבלתי עט־הזכוכית שלי בקסת, השקועה בספסל, וכתבתי גם אני שיעור־חובה שבכתב. נוסח מצוי הוא במכתביהם של פשוטי־עם, בין כותבים מדעתם, ובין כותבים מדעת־האִגרֹונוֹת: מכתבי זה לא בעט ודיו כי אם בתמצות דמי כתבתיו, ובעיר מולדתי הייתי נעזר, פעמים הרבה בנוסח זה, בין על דרך הרצינות, כשכתבתי מכתבים בפרוזה, משמם של שכנים ושכנות, זקנים לבניהם בכרכי־הים, בין דרך הבטיחות כשכתבתי מכתבים בחרוזות, משמה של אותה השפחה הצעירה, להוּזאַרים, שבוע שבוע להוזאר אחר. כאן וכאן ראיתי אותו נוסח מליצה, עתה ראיתי שאפשר ואינו מליצה – אותו שיעור כתבתי בפשטות בתמצות דמי, שכל שעת הכתיבה עצבי דרוכים, ולבי כמבכה את עולמי, שנשבר באותו הרף־עין.

אותה שבת, כשמר מכניביץ' ראני יושב וכותב, לא אומר כלום, אך לא יצאו ימים מרובים והתחיל מאיר לי פנים, ואמר תהילת־כתיבתי באזני הכיתה. אף שינה מנהגו בי, ושוב לא קראני ברוַז על שום הליכתי שהיתה, מחמת הטחב והרעב, הליכה כושלת, והיה כמי שטורח לסלסל בי סלסולים מיוחדים. מדי פעם בפעם היה נותן בידי כרטיס־חנם, פעם אחת לנשף קריאה ונגינה, פעם אחרת הפעמון הצלול של גרהארד האופטמאן, פעם שלישית להולאַנדי המעופף לריכארד וואגנר וסופו נתן לי כרטיס־קבע להצגות־הנוער שבתיאטרון הגדול. לא תמיד היה סלסולו מהנה – כך, למשל, נראה לו פתאום כתב־יד שלי ונדרשתי לרשום, על דרך הקאליגרפיה, את שמות־התלמידים על גבי מעטפות מחברותיהם, בא המלאך הממונה על השגגות והכשילני, – שכתבתי שמו של אביר־המשוּבוֹת שבכיתה, שויטאַלסקי, שלא כדקדוקו, ונעשתה לי השגגה פתח־נגישות, שנמשכו כל אותה שנה. אותו תלמיד ששיבשתי, שלא מדעת, את שמו באות אחת, ספק אם היה נהיר לו מה שאמרו חכמי־הדור, שאין שגגות נגלות אלא זדונות נסתרים, אך ודאי היה נהיא לו מה שאמרו שליטי־הדורות, כי יהודי אסור לו שילעיג על גוי, אפילו כזית ובהיסח־הדעת, לא כל שכן אם אותו גוי, בנו של שר־מחוז־לבוב. ובאמת, מדרש־דופי בשמות היה מונופולין של מר מכיניביץ' – הוא מותר היה לו, שיעשה שמותיהם של היהודים שבכיתה ענין לענות בו. הלא מנהגו החביב עליו, שהיה עומד בפני הכיתה ודורש בגנותנו, ששמותינו אינם ממוזגים בנופה של הסביבה. הנה, למשל – היה פותח ומפסיק, כמהרהר במי יתחיל, וסופו התחיל תמיד במי שהיה בראש האלפא־ביתא – הנה, למשל, יקירנו בּליי, יואל־נא בטובו לומר לנו מה, בעצם, פירוש שמו. הנשאל, בחור מגודל מכפי גילו, פליט גם הוא, שהוריו קיימו גם בעיר הזרה אמידותם, טרח מלוא טירחה, לעלות בשקידה ובידיעה, אלא שבהילותו הכשילתו, נבהל גם עתה, והשיב: בּליי… בּלי… בּליי… ורק לאחר ששבע, כביכול, תמיהה על שמו, גימגם: בּליי, אדוני הפרופסור, בּליי פירושו עפרון. בּליי – הרחיב מר מכיניביץ' חיוכו – אינו, אמנם, עפרון כי אם אֵם־עפרון, עופרת, ונראה שזקן־זקנך הביא אותה עופרת מגרמניה, ושעל כן קרא בלשונה, ואתם מחזיקים בה מאות שנים. ואתה – פנה אל נער אחר – יקירנו פלד, יואל נא בטובו לומר לנו מה, בעצם, פירוש שמו. הנשאל, צנום הרבה ורגז לא מעט, בנו של פקיד הקהילה, שאחיו נודע כמחבר שיר ציון הנלבב, שנתפשט בתפוצות: דאַרט וואַ די צעדער, היינו שם במקום ארזים, היה כמטרה מיוחדת לחיצי לעגו של מורה הכיתה, מתחילת השנה, שבה חלה הנער חליו, וכשבא לכיתה ונשאל על טעם העדרו ואמר: בטני הכאיבתני, ומורה הכיתה שאלו: מה, העצמות שבבטנך הכאיבוך, נתבלבלה דעתו והשיב: כן, העצמות, ומאותה שעה ואילך, אי אפשר לו, למאור־הפדגוגיה שלנו, שיהא קורא את שם הנער, מבלי להזכיר ענין העצמות. וכשהשיב עתה תשובתו, עלתה הדרשה על גלגליה: פירוש שמך שדה, נאה מאד, אולם שלא נטעה, כי אתה מתכוון לשדה הסמוכה ללבוב או לקראקא, אתה אומר אותה בלשונם של הגרמנים, להורותנו כי, אמנם, משפחתך כבר יושבת פה מאות שנים, אך שמה עודו מתרפק על שדותיהם של אלה, שגירשו את אבות אבותיך במקלות אלינו. ואין צורך לומר, שניתן לו למר מכיניביץ' לדרוש באותו נער חיוור וחלוש, בנו של חייט, ששמו, וויסברג, ניתן אולי למשפחתו, כשמות רבים ואחרים, בידי הממונים מטעם הקיסר, שגזרו עלינו שמות כפי הקאפּריסה המרשיעה, אבל בפי מורנו היה כגרם לטיול בהיסטוריה של עם הצ’כים, ומפלתם הנודעה ליד ההר הלבן. וכן לקה נער קצר־רואי, מקפיד על נקיונו בהליכות ובדיבור, שצניעותו וביישנותו האירו כאבנים טובות, והזכיר אותו גבור קטן בסיפור של קראשבסקי, שקראנו באותו פרק, ושהמורה ביקש לחבבו עלינו, אולם לפי שלא היה פּיווֹניָה שמו, אלא רוטנשטרייך שמו, ספג מפי המורה עלבונות וצער. השם הזה, שחוקר־השמות רואה בו בסקירה קלה, כי קוּבּוּץ נתחלפה בו בחוֹלם, ושעל כן פירוש השם אינו צביעות אדומה אלא מלקת־מגלב, ואפשר משפחה זו נשמר בשמה זכר אבותיה הקדושים, שנגזר עליהם לרוץ בין שורות־מגלבים, הניח לו למורנו בקעה רחבה, שהשתוללה בו הפילולוגיה הקנטרנית שלו, שעשתה בשמותינו כזדונה.

אך שלושה היו שפסח עליהם – האחד שכני, משה ואַלדמאַן, שאביו היה בעל המסעדה הגדולה בפאַרק הסטריאי המפורסם, שבעיבורה של העיר, ופת שחרית דשנה שלו, שהביא יום יום, האפילה על פת שחרית דלה, שהביאו שאר התלמידים מבני עמנו, ונתרווחה הברה בין חברינו הנוצרים: היהודים יש להם הכל. קרובה השערה, כי המורה פסח עליו, משום שגם הוא נהנה מאותה מסעדה גדולה, אך יתר אמת בסברה, שאשתו היא קרובת משפחתו של בעל הפת הגדולה. האחר ידידי מיכל רובין, שאביו היה אחד מארבעת מוכרי הספרים המפורסמים בין התלמידים, איש נחמד ונעים בין משפחת הסופר העברי המפורסם ר' שלמה רובין. חברנו זה מזלו גרם לו שאותה אבן טובה אודם, שהוא נקרא בה, לשונה אחת בשפה הגרמנית והפולנית, וכל ההבדל, שכאן היא מלרע וכאן היא מלעיל. ואחרון אחרון אותו יליד טראנוֹפּוֹל, מאַרקשייד שמו, שכבר ידענו אותו מתעקש, שלא ללמוד את ההירוגליפים האלה והוא חשב עצמו ואף נחשב כפולני מטבע ברייתו. וכשם שריתוּיוֹ של מר מכניביץ' נמתח על אלה, כך דינו נמתח על שניים אחרים, שניתן לו בהם טעם מיוחד לכך – שמותיהם היו פולנים אך לא כדקדוקם. האחד, ידיד ילדותי ובן־כפרי, פליט גם הוא, פּוֹלאק שמו, ודרש בו מורנו דרושו: צאו וראו, כבר נמצא אחד, הקורא לעצמו פולאק, מה הוא עושה, הוא מכפיל את הלמ“ד, שהגייתה לא תהיה רכה כבלשוננו, אחא קשה כבלשונם של הגרמנים. אנו, התלמידים, לוא היתה מידה של בקיאות ומידה של עוז בידינו, יכולנו לסתום פיו בהוכחה, כי ידידי הוא מצאצאי בעל החלוקים, ר' יעקב פולאק, ושמו נוצר בו טלטולי משפחתו מפולין לאשכנז ומאשכנז לפולין, אך לפי שלא היתה בנו, גילגל המורה חמתו כחפצו. ואחרון אחרון, קרבן קרבנותיו, בנו של צורף נודע בעיר, ושמו כשם עיירה נודעת, על שום רבה הגדול – רוֹפּשיץ. צאו וראו – היה אומר מורה הכיתה – כבר נמצא אחד, הקורא עצמו בשם עיר מעריהו, מה הוא עושה, אין הוא כותב שמו בצ”די רכה כהגייתה בלשוננו אלא בשי"ן כהגייתה בלשון הגרמנים. אנו, התלמידים, לו היתה מידה של בקיאות ומידה של עוז בידינו, יכולנו לסתום פיו בהוכחה, כי שם העיר הוּקבע בידי מיסדיה, שהיו גרמנים, אבל לפי שלא היתה בנו, נעשה שמו של הנער הפקר, וכבודו הפקר. אכן, שמותינו היו מדרס בידי הפדגוג הנאור, והוא דש בהם בעקבו, אולם כשנמלטה שגגה קטנה מתחת עטי ונשתבשה אות אחת בשמו של גוי, כאילו שממה ארץ וחרבו שחקים. כיצד אומר דודי: מה לעשות אנחנו בגלות.

שעה, שמר מכניביץ' אמר שבח שיעורי באזני הכיתה, הטעים, כי יקראנו בפני הקונפרנציה. כשם שלא האמנתי למר בראנדס, כך לא האמנתי למר מכיניביץ' בענין הקונפרנציה. ביחוד שלא הבנתי, מה ענין מיוחד ניתן למצוא בנושא השיעור, מעשה ממעשיות העם, כפי שסיפרו שנקיביץ' משמו של זקן משקני ההרריים בסביבי־זאקוֹפּנה, הוא סאַבּאַלאַ המפורסם, ועיקרו מעשה בשטן שהתחכמו לו ותפסו לו, ודחסו אותו לתוך נקיק עץ, וסתמו עליו במגופה. אולם לימים, הבאתי שיעור של רשות, והוא כמין תשבץ של סיפורים, שבדיתי משמה של מגבעת ישנה, שנתגלגלה מרחוב מיוחס לסמטה נידחת, ושימשה ראשים הרבה, ועתה, שהיתה מוטלת על תל האשפה, וסמרטוטר הטילה לתוך שקו, היא מספרת לשאר דברי־הבלאי שבמחיצתה, יורדים עלובים כמותה, את כל קורותיה. כמה נאה היה, אילו אמרתי, כי כתבתי מה שכתבתי מתוך כוונה נסתרת לספר קורותי, קורות תלמיד, העושה, יום יום, דרכה של אותה מגבעת, ורואה את שראתה היא בגילגולה מקדקוד לקדקוד; וכמה נאה היה, אילו אמרתי, כי הערות, שנשלבו בתיאורי, היתה בהן רמיזה של מורת רוח מסביבתי שלאחר הצהרים, שכן תיארתי אותה מגבעת באופן שימי עצבונה היו אותם הימים, שהיתה ברובע המיוחס, וימי אַשרה היו אותם הימים, שהיתה ברובע העני העלוב. אבל האמת היא, כי בשעת כתיבה לא היתה בי לא כוונה ולא רמיזה, אלא אהבת הפאבּוּלה לשמה. אפילו מסופקני, אם ריבוי הפרטים מחיי יהודים, כגון תיאור מנהגות והזכרת מימרות ופתגמים, היתה בהם כוונה מיוחדת. ולא עוד, אלא אף אותו משל שהבאתי כסיום דברי־המגבעת, ושלכאורה ההקבלה בין גורלה לגורלי ברורה כל כך, לא הבאתיו אלא לשמו, והוא מעשה בשתי אחיות, שהאחת נשארת בעיירתה ונישאה לחייט עני והאחרת הלכה לעיר גדולה ונישאה לסוחר עשיר. שנה שנה באה האחות העשירה לעיירת מולדתה והיתה הולכת עם אחותה העניה לקבר אבות. היו שתיהן עומדות על הקברים ומשוטטות בדמעות. יצאו כמה שנים, שאלה האחות העניה לאחותה העשירה: מחלא, שנים ראשונות, שהצער על פטירת אבינו ואמנו חדש עמנו, היינו שתינו עומדות ובוכות בכייה גדולה, שהרי יתמות קשה לבת, בין היא עשירה ובין היא עניה; שנים אחרונות, שכבר שכך הצער, לא על אבינו ואמנו אנו בוכות, אלא על עצמנו אנו בוכות, והנה אני וביתי משוקעים בעניות והיא מנוולתני, עד שאין ככיעורי, הריני יודעת, בכייתי למה, ואילו את וביתך שרויים בעשירות, והיא משפרתך עד שאין כיפיך, איני יודעת, בכייתך למה. השיבה לה אחותה: מה לי עושרי ומה לי נוֹיי, אם בעלי אינו רוצה להשיח עמי שתי מלים. משל למה הדבר דומה, עיר קטנה, בית־המדרש שבה כפוף ושחוח, כתליו מפויחים ומקולפים מבחוץ, כתליו מפויחים ומקולפים מבחוץ, חלונותיו פרוצים או סתומים מטליות; עיר גדולה טמפל שבה מתנוסס הדר, חלונותיו צחים ומרובי־צבעים, וכתליו מפוארים, תאוה לעינים. ואף־על־פי־כן אם אתה מטה אזנך לאותם כתלים מפויחים, אתה שומע שמחת־השכינה: אמנם, אני עירום ועריה, בית מדרש נמוט ונפול, אך תמיד תמלאני המית לומדים ומתפללים; ואם אתה מטה אזנך לאותם כתלים מפוארים, אתה שומע בכי השכינה: אמנם, אני עטורה וקשוטה, אך מה לי עיטורי וקישוטי, אם אין בי מנין, אלא משבת לשבת, ואין ביתי מלא על גדותי, אלא ביום הכיפורים בלבד, ואני כאותה אחות עשירה הסופקת כפיה ואומרת:מה לי עושרי ומה לי נויי, אם בעלי אינו רוצה להשיח עמי שתי מלים. משל נאה הוא, שנחקק בלבי בילדותי ושמעתיו מפי מגיד ליטאי צעיר, שהפליא הכל במתיקות דבריו ונעימתם, ולא הבאתיו בשיעורי אלא על שום אותה מתיקות, שחילחלה בי לזכרו. אבל אפשר שדברים שאמרתי לתומי, כממילא, ניתנו בהם לגלות כוונה ורמז, ושמא גם מכיניביץ' גילה בהם פנים כאלה, אך דומה שלא אטעה אם אומר, כי יותר משנכבש לכך נכבש לצד המוזר, הפיטוֹרסקי שבתיאואי ואמר: גם שיעור זה אקרא באזני הקונפרנציה. יכולתי גם עתה לחשוד כשם שחשדתי תחילה, אילולא באו דברי מר אַרנסט ללמדני, כי חשדתי בכשרים.

מר ארנסט היה צאצא למשפחת־גרמנים, שהובאו לפני דורות כמתישבים לסביבתנו, להיות בה יסוד של גרמניזציה, וסופם נטמעו בין הרוּתנים, ומכל גרמניותם לא נשאר אלא שם כפרם האחד שוואַבּי, שהוא קיצור שוואבּנדוֹרף, ושם כפרם האחר יוּזפוּבקה, על שם מיישבם, הקיסר יוסף השני. מר ארנסט שימש בכהונת מורה ללשון גרמנית בעיר מולדתי, וכשהיתה נתונה בידי האויב, ברר לו אומנות אחרת, שנעשה סוחר סוסים: ועם שחרורה של העיר, חזרה תורה אל אכסניה שלה, ועתה הוא משמש בהוראה בעיר־מפלטנו. חיבה יתירה נודעת ממנו לתלמידים המעטים, פליטי־עירו, ובהפסקות הוא מגלגל עמהם בשיחה, כגון שהוא שואל למעמדם ולמעמד־הוריהם, כמוכן לסייעם ככל שידו מגעת. מליצה: ככל שידו מגעת, היא פשוטה כמשמעה, כי יד ימינו מעוקמת בפרקה, וכשהוא מרים זרועו, מורמת כפו, כשאצבעותיה זקופות בפוזה שאין לה שינוי. פעם אחת, בשעת ההפסקה, אמר לי: נוֹ־נוֹ, חיבורים אתה כותב, שמעתים בקונפרנציה, הרים זרועו על כפו הקפואה וחזר: חיבורים כגפרית. אין צורך לומר, כי נהניתי לשמוע, שחיבורי זכו במה שזכו, ויותר מזה נהניתי, שזכות חיבורי עמדה לי, שמורי, ומורה הכיתה בראשם, שוב לא הטרידוני בענין השבת, ויכולתי לקיים חפצי, מבלי שאהא אנוס בראשית השיעור לזקוף אצבעיִם ולהכריז הכרזתי, וממילא לא הייתי אנוס לשחק תפקידו של גיבור־מלחמה, שלא היה בי אפילו שיעור־קומה לכך. באמת, כל אותה פרשה היר כעניין של זוטות, אולם ככל שהירהרתי בה, ראיתי רמזה גדול מפירושה. הרי באמת אין זכותי לשמור את השבת כחפצי, אלא הזכות להיות אני עצמי, והנה הזכות להיות אני עצמי, לא ניתנה לי משום הכלל הפשוט, שהוא לכאורה מקובל כל כך, שכל אדם זכאי לחיות באמונתו וחיוביה, אלא משום שנפליתי במשהו מחברי. וכלום אין דוגמה קטנה זאת, בחלל־הכיתה הצר, עשויה כדוגמאות הגדולות במערכת החיים הרחבה, – זכויות, שניתנו להם לישראל, להלכה ניתנו על שום כלל, המודה בשויונם של כל בני־אדם, אולם למעשה ניתנו, כתשלום־מה על עודף כשרונם. נמצא, כי בסיכומו של חשבון היה נצחוני – תבוסה, על כל פנים ההרגשה של מורת־הרוח לא פחתה, אלא גברה והלכה, ואם בכל יום גדלה התשוקה לברוח מתחומו של לפני־הצהרים לתחומו של אחרי־הצהרים, ממדורה של האחות העשירה, שביתה נאה אך קר, למדוֹרה של האחות העניה, שביתה עלוב אך חם, בשבת לא כל שכן.

ערבי־שבתות היינו מתפללים תחילה בבית־הכנסת דחוץ־לעיר, שכמה בתי־תפילה קטנים כדבוקים לצדו ועל גבו, והוא כבעל־בית מחוכם ומיושב, הצופה מכורסתו הגבוהה אל גבב בתי־היהודים, ברוב הסימטאות שמסביבו. בני־ביתי התערו פה, כי קרובנו, ר' בּרל סטאַניסלאבצ’יקר, היה בו חזן. הוא כבר היה זקן, ושערות זקנו כחלב, אך קומתו זקופה וקולו נהלך, רם וצלול, בחלל בית־הכנסת הגדול. בנות תאומות היו לו, יפות תואר, והשיאן לשני אברכי משי מבני עירנו, והביאם לעירם ועשאַם סוחרים הגונים – האחד, שאַרנו ר' פרץ איש הוֹרויץ, שהליכתו המתונה והסלסול שנהג בעצמו עגו סביבו כמין עוגה של דרך ארץ, כיאה לצאצאי השל“ה, האחר מיודענו החביב, ר' אברמלי קוּפּרבּרג, בריה מועטה, שנעצרו בה רוב תורה ומידות נאות, נתפרסם בנעוריו בחכמת כתיבה באותיות זעירות שאינן נתפסות אלא בזכוכית מגדלת, כגון שהיה כותב פרק תהילים על אפוּנה וכדומה, ובהתמדת כתיבה, שהיה מעתיק כתבי יד, שהניח ר' שלמה קלוגר, ובאחד מספריו של אותו גאון, מאמר אסתר שמו, שיצא ימים הרבה אחרי פטירתו, הוסיף אותו אברך חביב סנסן משלו. הוא שהיה מקרבני ביותר, והיה מושיבני לידו, ופעמים מעיין בספר ומפקיח עיני ולבי על עניניו. מדי־הגימנסיה, שהייתי לבוש, היו כחציצה ביני ובין קהל־המתפללים, שביקשתי להיבלע בהם, ואותה חציצה הפריעה ביחוד את תאוות ההתבוננות שבי, שניתנה לה פה ביקעה רחבה להתגדר בה– זו מערכת הטיפוסים החל ברב הישיש והמפורסם, ר' לייבּלי ברוידא, שעשרות שנות רבנותו עירבו אותו, אך לא מיזגו אותו, בסביבתו, שכן נשמר בו, ולא בלבד בדיבורו, אלא גם בכל מהלכו, חותם מחצבתו, מחצבת עיר גידולו, גרודנא, ועיר לימודו בריסק דליטא, ורוח גדולי תורה שבה, וכלה בכפות־המבשלים ומיני קופצים בראש, כגון אותו שהיה נדחק להיות בעל־קורא, וכינויו בפי הקהל זקן־הנחושת, וביותר ר' חזקאלי כ”ץ, איש ז’וּלקוב, זקנו כאדמומית בוערת, עיניו טרוטות, והוא כולו כשלהבת מסתלסלת, וכל תפילה, שאין החזן אומרה, הוא קופץ ואומרה, ומה שהוא מחסיר בקולו, שלא שימשו כראוי, הוא משלים בבחינת כל עצמותי תאמרנה. והשמש, שמתוך שישיבתי ליד ר' אברמלי קופפרברג, על האלמימר, נעשה מקורב לי, ברייה לעצמה ואף שלא היה בו, לא ביציבה ולא במראה, בדומה לשמַש בית־הכנסת הגדול בעיר מולדתי, הרי קולותיהם צלילם אחד ונעימתם אחת. כשהיה עולה על האלמימר, וחובט במחזור, וקורא אותה קריאה רמה וממושכת, שאווירם של קימורי ימי הבינים יפה לו: שתיקה יפה בשעת התפילה, שמעתי בממש קולו של שמש עיר־מולדתי, שקריאתו גם היא רמה וממושכת, אלא שנוסחה אחר: דרייצען גרשוֹנים.

אותו שמש ושני החזנים, גם ההוא שאומנותו בכך, וגם ההוא שהתנדבותו בכך, היו כשלישיה לאהבת הטיפה המרה, ולפי שביקשו להשרות את אהבתם בצל הקדושה, היו טורחים להמציא מיני יאֵהארצייט ושווה־יאֵהרצייט, שהלגימה מצווה היא להם. אלא ששקודים היו לכוון את השעה, שבה לא תהיה עליהם אימתו של הרב הישיש, שזיקנתו היתה מונעתו לפעמים מבוא לבית־הכנסת הגדול, והיה מתפלל בבית־תפילה אחר. ואם אתה סובר, שאימתו של הרב הישיש מישמעה גערה וכעסים, אינך אלא טועה, היא היתה קשה מכל גערה וחמורה מכל כעסים, ופעם אחת ראיתיה עין בעין – מעשה והשלישיה עשתה לה מנחה של שבת פשוטה, כהלולה של שמחת־תורה, והתפילה בלועה והקריאה בספר בלולה, ופתאום נפלה הברה: הרב הולך, התחיל החזן הלבן מתגרד: אוי אוי, הליטאי כבר יעשנו כעפר לדוש; ואילו החזן האדום, שקיים גדולה לגימה, הפיג פחדו במה שפסע כמה פסיעות של הידוס לקראת הרב, ואמר בקול מצריד והולך: רבי, וואַס מיר זענען, זענען מיר אַבּער יידען זענען מיר, כלומר: מאי דאנן אנן, אבל יהודים אנן. עמד הרב, זקף ראשו, צימצם עיניו, נתחייך, כבעל כרחו, ולא אצר אלא ארבע תיבות: נו, נו, אידען, אידען, אך היתה בהם תוכחה כאובה וצורבת כל כך, שהחזן האדום נרתע לאחוריו, וכמותו נרתע כל מעגל האנשים סביבו, ובבית־הכנסת נפלה שתיקת־פתאום, ודומה שלא נשמע בה אלא פרפורי־אימה של יראת־הכבוד.

לימים נתרופפה ברית השלישיה, ששני החזנים נעשו צהובים זה לזה, וכשהגיע היום, שהלגימה הגדולה היא מצוה גדולה, יום שמחת תורה, והחזן האדום צועד בראש־ההקפות, כל קול שהוא משמיע באדיר, טורח החזן הלבן להחרישו בקול גדול ממנו, כמנהג הליצנות – לסכסך אלוהי־הרוחות בדוֹבר צדקות ומלך עולמים בעוזר־דלים. מה עושה החזן האדום, מגביה גם הוא קולו עד שמי־קוֹרה, והתחרות עולה כפורחת, ומכאן ומכאן בוקעים בלילי־שאגות וצויחות; המכוּנה זקן־נחושת עומד על האלמימר, טופח וצועק: מה כאן, בית־תפילה או בית־מרזח, והמכונה גרגרת־החמאה עומד כנגדו, טופח וצועק: מה כאן, בית־מרזח או בית־תפילה, וקהל התינוקות נענה כנגדם" צאן קדושים מע. אפשר אותה הילולה פרועה היתה כנקודת־משבר, כי לא יצאו ימים מרובים, ותחת התחרות של שני החזנים באה זימרה של בחינה, והיא זימרה מענגת בלוית עוגב. מובן, לא עוגב ממש, אלא מעשה־להטים של החזן החדש, ר' זוּשי הרר, שחימם את הלב בנועם־תפילתו והשכיל לאמן את משורריו, באופן שקולותיהם נצטרפו כדי נגינת־עוגב. היו הדעות חלוקות, אלה המתיקו פניהם, ואמרו: צא וראה, נאורים שלנו בטמפל שלהם מעמידים את חזנם המגולח מר זייץ, מעמידים כמסייעים מקהלה, ובה גם נערות של גויים, ומושיבים פרופסור גוי המנגן בעוגב, והנה ר' זושי שלנו מסדר לנו כל אלה, בלי גילוח ובלי נערות של גויים ובלי פרופסור גוי, ובלי חילול שבת; ואלה החמיצו פניהם ואמרו: אף על פי יש כאן ריח של וּבחוּקוֹתיהם. אולם המשכה של המריבה בין החזנים הישנים והמשכו של הפולמוס על החזן החדש שוב לא נודעו לי לפרטיהם, שבינתים נמשכנו אחרי שארנו, נכד השל"ה, שהניח עמודו בבית־הכנסת הגדול וקבע לו עמוד בבית־הכנסת הנקר חידושים־שוּל. תיבה חידושים אינה אלא שיבוש של תיבה חדשים, ותיבת חדשים אינה אלא קיצור של שתי תיבות: חסידים חדשים וענינם חסידים, שלפני כשלושה דורות ומעלה היו חדשים. ומה חידושם, שנמשכו לצדיק ר' הירש מז’ידיצ’ויב, ומזגו שני יסודות, שכל אחד ואחד היה עיקר באחת משתי התנועות היריבות בחיי ישראל – יסוד התורה ולימודה, שהיה עיקרה של המתנגדות, ויסוד העבודה והתלהבותה, שהיה עיקרה של החסידות. חסידים חדשים אלה קבעו מרכזם, שבו נתאחדו אמונת־צדיקים ועיון־לימוד, בבית־המדרש, הנטוע ועומד במגרש הגדול, הרוחש בימות־חול אוכלוסיה גדולה, כיאה לשוק של של דלת־העם, ושנקרא בפי הרשות מגקש תיאודור הקדוש, ובפי תושבי בתיו סביביו, שכולם זרע יעקב, מיגרש־הפחמים, ועיקר יחוסו בית־המדרש ההוא, המכונה גם על שם מיסדו, ר' יעקב גלנצר, שכינויו בפי העם: ר' יעקלה יאנצרס שול.

מזיגה מלה נאה ומגמה נאה, ואפשר והיתה גם מעשה נאה בידי הראשונים, ששני היסודות עשו כביכול תחרות־ריצה במגרש הנרחב של נפשם, וככל שהאחד עושה מידת־מרחק גדולה, עושה האחר מידת־מרחק גדולה הימנה, וקנאת יסודות מרבה יראה ודעת. אבל בימינו שוב לא היתה מתיחות של תחרות, אלא שלווה של פשרה, כשמידת החסידות המופלגת עיקר, ומידת הלימוד המופלג כטפילה לו. התפילה היתה ברוב התלהבות ובערבי שבתות, כשהקהל מתנענעים כאילנות שאחזתם סופה, וגעש הקולות מיתמר ועולה, היה הבית המבהיק ברור נברשות, כיום נגרש ומתפלליו מתקיים בהם בממש ושפתותינו כהמון גליו, ודומה שלא ידעתי רכש התפעלות כהיותי גל בגלים, נבלע בהמיתם ושר כמותם ועמהם: קול השם חוצב להבות אש קול השם יחיל מדבר יחיל השם מדבר קדש. בשעה כזאת, שהיה מתקיים היסוד האחד, יסוד התפילה, נמודה בי אותה המבוכה שלא יכולתי למלט את עצמי ממנה, מבוכת־מַדי, מדי־הגמנסיה, שהיו כשבב נכר שהוטל מבית לפרוכת, – עתה מגבעת־השרד, על אות הלעז געמ"ל שבו, וסרטי הכסף על צוארוני, כבטלים, בששים, כפול ששים, בשיפעת האטלס של הקפוטות המבהיקות ומתרשרשות. מה־שאין־כן בשעה אחרת, כשהיה מתקיים היסוד האחר, יסוד התורה, כשמנין הלומדים, המסובים לשולחן הארוך, אינו מרובה, וגם אני מבקש לישב עמהם ואיני יודע איך אשב, שאם אני יושב ביניהם, הריני כיסוד הזר המפריד בין הדבקים, ואם אני יושב בקצה־הספסל, הריני כמבליט את היסוד הזר, שהטלתי בתחומם. הייתי בעיני עצמי כמי שאין הברירה בידו, וכשם שבאתי להתפלל בערבי־שבתות, כשחסותו של שארנו עלי, כך באתי ללמוד בשבת לפני מנחה, ולפעמים גם בימות־חול, בשעות של אחר־הצהרים, וביותר נמשכתי אחרי מגיד שיעור, אברך נאה ושחרחר, שידע גם פרק בדרשה. ראיתי בחוש, שמדי מעלים עלי תמיהתם של רבים וחמתם של מעטים, וידעתי שתמיהתם וחמתם נסתכמה בשאלתו של אותו זקן ששאלני: ממה נפשך, אם אתה בא לכאן, סימן שאתה יהודי כל כך, ואיך אתה הולך לגימנסיה; ואם אתה הולך לגימנסיה, סימן שאין אתה יהודי כל כך, ומה אתה בא לכאן. אך התנחמתי בנפשי באמרי: מה לי שמדי אינם מתמזגים, אם לבי מתמזג, והשם יראה ללבב.

תנחום, התומך יתדותיו בכתובים, תנחום נאה הוא, אבל אינו אלא כאותו צרי לפצע, המשכיח כל היסוסים לשעה קטנה, ולאחריה הם מתחדשים במכופל וצורבים והולכים. יסורים אלה אין להם תנחום אלא באותם ההרהורים, שהם כחלומות־יומם והמשעשעים את הנפש בשעת ההליכה לבית הספר וממנו, וכן בשעת הטיולים, שהיו גם הם כמיפלט מענוּת־הימים ומציאותם, בסביבי ההר, הנקרא הר הארמון הגבוה, וביותר בשעת דמדומי־המחשבה שבין שכיבה לשינה, כשהלב מתפתה להשיח משאלותיו, וההזייה עושה בהם, כאילו היו נתונים ועומדים כצלמה וכדמותה. דור דור וחלומות־ההרפתקה של נעוריו, רובם אינם זוכים לקיימם, וקצתם זוכים לקיימם, אם כדמות חלומם ואם כקירובה. מעשה הרפתקני שחלמתי, כך חלמתי – יום מן הימים ובני־ביתי רואים אותי יוצא, כדרכי יום יום, צרור־ספרי תחת בית שחיי, לתלמודי בגימנסיה, אולם כבר יצאה שעת־צהרים ושעת־ערב וכבר ירד הלילה ואינני. שני הדודים מתנצחים – זה אומר, שצריך להודיע מיד למשטרה; וזה אומר, שראוי לחכות עד בוקר, ואמי־חורגתי ודוֹדוֹתי בּכיה ואניה, ואני, לבי צופה כל אלה ומיצר עליהם, אבל עיני צופות מרבדי השדות החולפים במרוצה לשני צדי הרכבת, הדוהרת בינותם, עולה הרים ויורדת בקעות, ושוב עולה הרים, עד שהיא מגעת לעיר פרשבּוּרג, ואני יורד מתוך הרכבת, וראשית־דרכי לארגז שבקרון האחרון, קרון־הדואר, שאני משלשל לתוכו גלויה, שכתבתיה בשעת הנסיעה, וכך לשונה: אל תדאגו לי, הנני בין יהודים. ואף שאני יודע, כמה יתקשו בני־ביתי להטריח את המשטרה, שתחזירני ממיפלטי, שהרי אי אפשר להם, מבּל להטריח לשם כך את אפוטרופסי מר ליניאל, שכבר ידענו, כי טבעו וגילו לא עשוהו זריז ונמהר, איני כותב שם־העיר, ואני כרואה בעיני, איך הדודים עתידים להתיגע, לקרוא את חותם־הדואר על הבול, וסופם מושכים כתפיהם ביאוש: לך וחכם, היכן הוא כשהחותמת לשונה: רכבת־וינה־לבוב. והנה אני תוך העיר פּרשבּורג, ואך דרכתי על ספה של הישיבה הגדולה, יוצאים לקראתי ומקדמים אותי, ברוב שמחה, מורי ההוראה, שפרצופיהם נאה להם שיהיו דומים כשל הזקנים שבגדולי התורה בתמונה הגדולה, התלויה בבית הדוד סאלוֹ, אבל באמת הם דומים כרבותי החביבים מימי ילדותי, שאין לך יום, שאיני מעלה את זכרם על לבי, הכמה אליהם. וכשמחת־מורי־ההוראה שמחת־התלמידים, שפרצופיהם נאה להם שיהיו דומים כשל הצעירים שבגדולי התורה בתמונה ההיא, אבל באמת הם דומים כחברי החביבים, שבכיתות החדרים ובכיתות בית הספר לקטנים. כבר עבר עלי שכּרוֹנם של ימים ראשונים, ועל משכבי בלילות אני מתנצח בדעתי, אם לכתוב לבני־ביתי, באיזה פרק ומעשים אני עומד, ודעתי מיטלטלת אילך ואילך – איני כותב כל מעשי כדקדוקם – אמי חורגתי ודודותי אינן מאמינות וכשם שהן מתיפחות ודאי עלי עתה, הן מוסיפות והולכות; אני כותב כל מעשי כדקדוקם, – דודי יודעים מקומי, או שהם מבקשים לבוא עצמם להחזירני, או שהם מטריחים את הרשות לכך, סופה של ההתנצחות, שאני כותב גלויה, ומפרש בה דברים כהוויתם, והיא מחזירה לי מכתב עבה, ובו תחנונים של כל בני־ביתי, ולוואי לו אגרת של מר ליניאל שתחילתה לשון־בקשה וסופה לשון ציווי, משמו של ספר החוקים סעיף כך וכך. ממילא הרהורי מבטל את הגלויה ולשונה הארוך, ומעלה תחתיה גלויה אחרת שלשונה קצר: אני לומד בישיבה גדולה באוּנגרן. לימים מביאים לי הרהורי את עתונו הגרמני של מר יונה קרפּל, שהדוד סאלו היה מביאו בערב שבת הביתה, ובמדור המודעות אני רואה שמי באותיות שמנות וסימן־קריאה, ולאחריו מלים אלה: מסכימים לכל, כתוב האדריסה המדויקת. תעודה מפורשת כזאת בכיסי, שוב אין בי יראה מפני סעיפיו של מר ליניאל, ואני כותב לבני־ביתי, ובני־ביתי כותבים אלי, תחילה עודם מנסים לשדלני, על דרך אחוֹז בזה וגם מזה אל תנח ידך, היינו שהם מעלים לפנַי אידיאל ישן של רבּינר, ואהא פטור מטלטולי־נכר ואשרי יושבי בחתך; באחרונה הם משלימים, וסופי בא לימי החגים והכל שמחים בי ומתפארים בי, כל אנשי החצר מתכנסים לראותני ויותר משאני בהול להראות עצמי לפניהם, אני בהול להראות עצמי, בלבושו של בחור־ישיבה, למורי וחברי בכיתה, ואני עומד בפתח הגימנסיה ומכוון שעת יציאתם ונהנה ביותר מתמהונם.

וכך מתחרזים הרהורי־הזייה להרהורי־הזייה, ומשנתבשמו דים, הם קופצים אחורנית מאויר ההרים של הפיוט, לבקעת הפרוזה ומתיגעים בשתי בעיות, אחת אחת וחידודה – מילא, כשאני כבר תוך פֹּרשבורג, והרכבת אינה קולטת אלא מי שיש בידו כרטיס־מסע ותעודת־מסע. אמנם, בימי הבהלה כשחששו, כי הנה־הנה צבאות הצאר וגנראל בּרוּסילוב בראשם, עולים על לבוב לכובשה, עמדנו שעות ארוכות לפני בית־הנשיאות של המשטרה וביקשנו תעודת־מסע לבירתנו, עיר הקיסר, והממונים לא נענו לנו אלא בתעודת מסע לסביבתה הקרובה, כגון קלוֹיסטר־נייבּוּרג, וינר נוֹישטאַדט, אולם אותה תעודה כבר נתישנה, אך אפשר שהממונה יחדשנה, גם אם אבוא לפניו לבדי. אמנם, חודש חודש אני הולך ונוטל קויט, הוא הפתק, שנעשה משענת גדולה לפרנסתנו. בן־כפרנו, שהיה בעל בית־הזיקוק ליינות שרופים בכפרנו, הוא מר יוזף קאַפּילוּש היושב בלבוב, והוא עתה נשיא הקארטל לתעשית־יינות שרופים, ביקש לסייע בידנו, העלה כי ביתנו, שהנחנו בכפר, נמצא כמה אמות אחרי חפירות האויב, ואפילו אינו עתה ברשותה של אוסטריה, הרי הוא בתחומה, ומבחינה פורמלית אנו רשאים לכלכל את עסקנו, ועל־על־פנים אנו זכאים לקבל את מכסת היי"ש, שהיתה ניתנת בידי הרשות, ושהיתה יחוס גדול, כי היה עליה ביקוש גדול בשוק. מאותה שעה ואילך קיבלנו, חודש חודש, קויט, שרבו הקופצים עליו ושילמו מחירו כפל כפלים, והוא שהמתיק לנו מעט את עונינו. והנה הרהורי מעלה אותי, כדרכי חודש חודש, לאותו משרד, רחוב קוֹשצ’וּקוֹ, ואני מקבל את הקויט ומוליכו למי שאני מוליכו, חודש חודש, הוא אבי חברי, מר בּליי, והוא נותן בידי, כדרכו חודש חודש, מעותיו, אולם עתה איני נוהג כדרכי חודש חודש, ותחת להביא את הסכום לביתי אני הולך לאותה הרכבת הדוהרת, עולה הרים, יורדת בקעות, ושוב עולה הרים, עד שהיא מגעת לעיר פּרשבורג. אלא תקלה, שלא אירעה לי בהזיית הנסיעה שלאחר פרקי־הפיוט, אירעה לי בהזיית הנסיעה שלאחר פרקי־הפרוזה – גלגלי הרכבת חורקים ומזמזמים חריקה אחת וזמזום אחד: לא תגנוב, לא תגנוב, לא תגנוב, ולקול חריקתם אני הולך לא לבית־הנתיבות הוינאי, אלא לדירתנו, דירת הפליטים הדלה, ומסר, כדרכי חודש חודש, את המעות לידי אמי־חורגתי.

יפה אמר מי שאמר, כי ההרהורים הם כרכרת־שרים קלה, שאופנה גומי ודרכה מרצפת־טיולים זפותה, ואילו המעשים הם כעגלת־אכרים כבדה, שחישוקיה ברזל ודרכה דרך־פולנים משובשת ושעל כן ענין פרשבורג, ששוטט לו ברחבה בעולם הדמיון, לא נכנס לעולם העשיה, ביחוד שאותה דיברה בעשרת הדיברות, שהגניבה את עצמה וניקרה כיתוש, היתה כשלט, הנתלה בפרשת דרכים ומכריז: הנסיעה אסורה.

 

דמדומי מלכות    🔗

הרבה מאכלות פסקו משולחננו, עתונים ושווה־עתונים שנעשו ראש־מיצרכים, אינם פוסקים משולחננו. יום־יום יוצאים, כמה פעמים, אותם שווה־עתונים, ואפילו למדנו מנסיוננו, כי תוספת שלפני־הצהרים, באה תוספת שלאחר־הצהרים ומכחישתה מכל וכל, אין אנו מניחים ממנהגנו, ואך בוקעת ועולה, מסימטת־בית־היראה של האם הקדושה השלגית, או מסימטת־הקלעים, קריאת־הנערים: מהדורת־אכסטרה, מיד מתחילה הריצה במדרגות, להדביק, בעוד מועד, את הקוֹלפוֹרטרים, הדוהרים כשדים קטנים. גדול כוחה של כפירה במידת־האמת שבעתונים, עד שאין לך יום, שאחד דודינו לא יהא חוזר על האמרה: משקרים, שפרנסתם על כך; גדול ממנה כוחה של אמונה, עד שאין לך כדודינו, שיהיו בהולים כל־כך על העתונים האלה. צא ולמד, כפירה היתה לה על מה שתסמוך, אמונה לא היתה לה על מה שתסמוך, ויד האמונה רוממת.

כפירה היתה לה על מה שתסמוך – ימים אחרונים שלפני המלחמה וימים ראשונים שבה היו העתונים עסוקים בביזויה של סרבּיה, להראות כמה פחותה היא, כמה דלה היא וללמד, כי המונרכיה שלנו, דיה פולטת פיהוק קלוש, וכל סרבּיה גל של עצמות. ידעו הכל, כי מאחורי הסנאית הסרבית הקטנה, עומד הדוב הרוסי הגדול, שגבולו סמוך לעירנו, מהלך שעה אחת, והמתגרה בה מתגרה בו, ואף־על־פי־כן שמחו בכל אותם הלגלוגים, והיו משפשפים ידיהם ואומרים: חצופה זו נמרס אותה, ככינה נמרסנה. וכבר סיפרנו מעשה עתון ויאֶק נוֹבי, היינו המאה החדשה, שהביא תצלום של מבצר בילגראד, כמראה חומה ישנה ומגודלת אזוב ושני קני תותחים ישנים ניבטים מתוכה. ודאי קוראי־העתונים בערים אחרות, מילאו פיהם צחוק למראה המצודה העלובה הזאת, ונעשה להם תוספת חומר לדרוש בגנותה של אותה מדינה ננסת ומלכה, שהכל קראו לו עתה בלשון: אותו פּטר מגואל הדמים; אבל קוראי עתונים בעירנו היתה בהם תמיהה גדולה, אולם משום מצוות הפאטריוטיות לא גילה לשם את התמיהה לפיהם. כי יוצאו עירנו ראו, שאותו מיבצר אינו אלא תצלום שיירה־המצודה של הארמון הישן בעירנו, שהיה אמנם לפני דורות מצודתם של הסוביסקים והפּוֹטוֹצקים, ועמד במצור הסאַכסוֹנים כעשרים שנה, אבל בימינו, דיה חבטה בקורנס־אומנים קטן לפורר אבניו וקני־תותחיו החלודים, כצמד־שינַים אחרונות ומתנודדות בפי זקן. אולם העינים ראו מה שראו, והלב הגה מה שהגה והפה אמר: נראה, שקצים חצופים הם סרבים אלה. אולם לימים, כשהיינו קוראים בתוספות־אכסטרה, היה ניצב עלינו כביכול מלאך־התראה ומלחש: זכור ואל תשכח מעשה התצלום של המבצר הישן. ואכן, אופטימיסטים שבנו נלחשו כך, ככל שהעתונים הביאו שמועות טובות, פסימיסטים שבנו נלחשו כך, ככל שהעתונים הביאו שמועות רעות, אולם הצד השווה והפאראדוכסלי שבהם, שאלה ואלה היו בולעים ממש את העתונים, ודומה, אפילו בא עליהם מבול של מהדורות אכסטרה, אינם אומרים די. אופטימיסטים לשון רבים, ובאמת הכוונה היא לדודנו אחד, פסימיסטים לשון רבים, ובאמת הכוונה היא לדודנו אחר, אלה שני הדודים הקונים בשקידה מהדורות אכסטרה, שוטחים אותם על גבי השולחן, מעיינים בכל טלגרמה, ומפשפשים בשיטיה ובין שיטיה, אפשר יעלו מתוך ים המלים מלה אחת, שהיתה פסגת המשאלות והכיסופים: שלום. ודאי היתה בנו מידה גדושה של פטריוטיות, אבל היא כאילו נמחקה קמעה קמעה, מרוב מצוקה ורעב ותוחלת נכזבה, ודומה שאין הפטריוטיות שבנו מקלישה והולכת, אלא משום שני יסודות גדולים שהיו ובה ונתערערו. יסוד השנאה – שנאת הצאר של כל הרוסים, ניקולאי השני, שלא יכולנו לראותו גובר על אויביו; יסוד האהבה – אהבת הקיסר הישיש שלנו, פראנץ יוסף הראשון, שלא יכולנו לראותו נופל לפני אויביו. אבל הצאר, קודם שהפילו אותו אויביו, הפיל אותו מלאך־המהפּכה; והקיסר שלנו, קודם שהפילו אותו אויביו הפיל אותו מלאך־המות, וניטלו שני הטעמים הגדולים, שבגללם נתעצמו כל הכיסופים במלה אחת: נצחון. ודאי, על כסא המונרכיה יושב קיסר אחר, ויום הגנוסיה שלו נחוג בפאר, אבל קארל הצעיר אינו פראנץ יוסף הישיש, ומה לך סימן־היכר טוב מכינויים, שנתכנו שני הקיסרים בפי העם, הישיש כינוי אפרים יוֹסיל במכנסי פפיטה, הקיסר הצעיר כינויו בפי המחמירים: קלמן שיכור, ובפי המקילים: קלמן צוציק.

ודאי, יום שנפטר הקיסר הישיש, יום האבל היה, אולם שורת־האמת מחייבתני לומר, כי כשהלכנו, אני ואחי, באותו בוקר קר לגימנסיה, ובקצה הרחוב הקראקאי ראינו את נערי־העתונים רצים בבהלה, ושמענום מכריזים בקולי־קולות: הקיסר פראנץ יוסף הראשון מת, לא היתה הרגשתנו ותגובתה אֵבל. הבטנו זה בעיני זה. ובבת אחת פרצה מפינו קריאה: חופש. תיבת חופש כאילו האטימה את קריאות הנערים, את חריקת החלונות, שנפתחו קמעה, והעלימה את ראשי האנשים המנומנמים שהגיחו מתוכם, כמבקשים להיוכח, אם אזנם לא הטעתם, וכרגיל למשמע תיבה זו טפחנו בנעלינו, טפיחה של שמחה בשלג, ואמרנו: עכשיו יהיה טוב. אודה ולא אבוש, היתה זו כפיות טובה לאותו ישיש, שנחשב מלך חסד, אם בדרכנו מקצה הרחוב הקראקאי עד הגימנסיה לא דיברנו בפטירת הקיסר, לא מצד מה שמשתלשל ממנה לרעת המונרכיה, אלא מצד מה שמשתלשל ממנה לטובת התלמידים, שכל אותה דרך לא עשינו אלא כמעשי חז"ל במכות מצרים, שככל ששיערתי מנין ימי החופש עתה, בא אחי והוסיף עליו, והוספתי אני עליו והוא עלי, עד שהיינו מובטחים, שאנו חוזרים הביתה ויושבים בו, עד שהפגרה תצא מאפנו. הה, כמה זמן יעבור עד הלוויה, שודאי הבר־מינן המרומם יהיה מונח ימים הרבה, עד שיעברו לפניו כל שריו ועבדיו, שמיספרם רבבי־רבבות, ואפשר יכניסו בו מכונת־חשמל, שיהא מהלך כל אותם ימי־הפרידה; כמה יארכו ימי־החניטה וימי־הקבורה בקברות־הקאפוּצינים; כמה יארכו ימי־האבל שבין הפטירה של הקיסר הקודם וההכתרה של הקיסר הבא; וכמה יארכו ימי ההכתרה, עד שיורש־העצר יימשח בכתר הבּסבּוּרג בוינא, להיות קיסרה של אוסטריה וארצותיה, ויישבעו לו השרים וייקבע שמו ומיספרו, ועד שיימשח בכתר סטיפאַנוּס הקדוש בּפּסט, להיות מלכה של הונגריה וארצותיה ויישבעו לו השרים וייקבע שמו ומיספרו, ובינתים יקפצו ימי חג המולד וראש־השנה שלהם, ויגע חופש בחופש, ועדת התלמידים צהלה ושמחה. במה הדברים אמורים, אם הכל ילך למישרים, אבל מה יהיה, אם הענין לא יהיה הפעם כגלגל המשוח, חד וחלק, ושרי וינא ושרי פסט יתחילו מידיינים ועומדים על המקח, הרי שימי החופש יתמשכו וילכו. ואין צריך לומר, כי לשם הארכת החופש היינו מתפללים, שאותם השרים יסתבכו אלה בשערותיהם של אלה, והאוּניה הפרסונאלית תהא תלויה בחודה של חרב.

אבל משאלת־תלמידים לחוד, ומינהגה של מלכות לחוד – מה גדלה אכזבתנו, כשמורי־הכיתה עמדו לפנינו, עשו קולם באס־קודר, וקראו באזנינו את ההודעה הרשמית, כי בשעה כך וכך הוד מלכותו האפּוֹסטולית וכו' וכו' נרדם באדון, וכו' והמונרכיה עטופה יגון וכו' וכו‘; ביום כך וכך, אשר בו יטמנו השרידים בני החלוף וכו’ וכו' יתכנסו לאזכרות־אבל התלמידים בני דת קתולית־רומית וכו' וכו‘, והתלמידים בני דת קתולית־יונית וכו’ וכו‘, והתלמידים בני דת משה בטמפּלוּם רחוב הז’וּלקבאי וכו’ וכו', ולאחר האזכרה יביעו המורים והתלמידים את אבלם הכבד בשביתת לימודים, שתימשך ארבעה ימים. לאמור, פורענות גדולה זו לא הרויחתנו ביותר, ביחוד שאותה אזכרה גזלה גם היא כיום תמים, כי הטמפלום לא הכיל את כל התלמידים, והיו נכנסים כיתות־כיתות, וממלאים את אולם־הגברים למטה ואת אולם־הנשים למעלה, ומצטופפים בספסלי המקהלה, וכמעט שהרסו את העוגב, שנצרד, כביכול מרוב נגינה של מארש־האבל וההמנון, כשם שנצרד ממש קולו של סגן־הרב, הדוקטור לוי פרוינד, שעשה כל אותו יום מאמצים נואשים, להגביר את הפתוס שלו ולהשליטו על האנדרלמוסיה של בעלי־המדים הצעירים. בני־ביתנו שיתפו את עצמם בצערנו, ודודנו אמר: צא וראה, מת הדיוט בישראל שאינו מאַלמן אלא את אשתו ואינו מיתם אלא את בניו, הרי מתאבלים עליו תחילה אבל כבד בישיבה של חלוצי נעל על גבי שרפרפים נמוכים ובקריאת ספר איוב ובחיפוי אספקלריות ובנר־תמיד שבוע ימים, ואחר כך אבל קל ממנו, אומרים קדיש במשך שנה תמימה, מת קיסר במדינה והוא מאלמן רבבות ומיַתם מיליוני נתינים, באים שריו ומכריזים אבל של ארבעה ימים וסליק. ניענע ראשו וסיים: גוי, סופו כתחילתו: גוי.

דבר הנודע הוא, כי אין לך כמיתה וזכר מיתה לרכך לבו של אדם, שעל כן מתחכמים פושטי־היד שהם מצטרפים ללוויה או יושבים בשערי בית הקברות. ונראה, כשם שמיתתו של אדם מרכּכה לב קרוביו, כך מיתתו של מלך מרככה לב עבדיו, שאילולא־כן, קשה לבאר, מה אירע לו לממונה על כרטיסי הלחם, פקיד זקן במעמד פנסיה, שהיה תמיד נוהג דקדוקי־עניות מופלגים, ועתה, כשבאנו לפניו, נתן בנו עינים עצבות, וקצב לנו חטיבת כרטיסים יתירה על מיכסתנו; ואילולא כן קשה לבאר, מה אירע לו לממונה על המיאֶסקי, כלומר החנות העירונית, בעל מרה אדומה, היורה כעסו בנתזי־רוקו הנפלטים מפיו, המגרגר בכל לשונות של טינה, ושהיה תמיד ככילי החס על ספק של פת, ועתה קצב לנו שתי ככרות גדולות ונאות של לחם כפרי, יתירות על מיכסתנו. הלכנו אני ואחי ושתי הככרות בידינו, ובא כנגדנו חייל, שחוח תחת תרמילו הגדול והכבד, נותן עיניו בככרות ואומר: ילדים, אפשר אתם מוכרים לי שתי ככרות אלה. השיבונו על שאלתו בשאלה: ומי מוכר בימינו ככרות־לחם. התחיל מדבר לשון תחנונים: ילדים, אני בא עתה משדה־המלחמה לימי חופשה, ואני מוליך לאשתי וילדי תרמיל מלא, ויש בו קופסות שימורים של מיני ירקות ומרקחת, שקניתי מעם משרתי־קצינים, אך משערני, כמה בני ביתי יתעצבו, שאין להם במה לאכול מעדנים אלה, ואהיה בעיניהם כמי שמביא קינוח־סעודה ואינו מביא את הסעודה עצמה. שמענו דבריו אלה, סיפרנו לו מעשה הלחם ואמרנו לו: כשם שאנו קיבלנו אותו בהיסח הדעת, קבל גם אתה בהיסח הדעת. עמד על כך שישלם מיקחו, וכשסירבנו, התיר את כעך־השמיכות מעל תרמילו, נטל שמיכה, והשביענו שנקחנו, ואמר: תהיה לכם מתנה אחרונה של פראנץ יוסף. כשהבאנו אותה שמיכה הביתה, רגזו לנו הגדולים שאמרו: מהיכן נוטל יהודי לב של אכזריות לגזול שמיכה מחייל עני; וביותר כעסה אמי חורגתי, שאמרה: שעה, שאותו חייל עמד פה לפניכם וביקש ככר הלחם, ונתן מחירה שמיכה, אפשר אביכם עמד, בסיביר הרחוקה, וביקר גם הוא ככר לחם ונתן מחירה שמיכה, ואין לו במה שיתכסה בלילות. לא הועילונו כל ההסברים, שההוא כמעט כפה עלינו את השמיכה, שכל הסבר באה תשובה עליו: ראיתם הככרות בידו, יכולתם להניח את השמיכה ולעקור. אולם לפי שאותם הימים ימי סירובי לחתום על כתב־התודה בקהילה, גזרה אמי חורגתי על אותה שמיכה, שתפתור את הבעיה הסבוכה של אדרתי, בחינת תתקן מתנת פראנץ יוסף מה שקלקלה מתנת חתנו. היינו מוליכים את השמיכה לכמה חייטים, שמישמשו את הצמר הגס והעבה ואמרו, שאין דרכם לתפור במרצע, עד שנתרצה לנו פליט, והוא בן עירנו, מר בּילבּל, שנחשב חצי־חייט, מישמש גם הוא את הצמר הגס והעבה, טפח על גבי ואמר: אבנה לך אדרת מארץ האדרות.

מר בּילבּל כלל היה בידו: מתון־מתון, אבל ביסודיות, והוא קיימו בדקדוק כל כך, שתמהתי ביותר, בראותי גמר־מלאכתו קודם הפשרת־השלגים. כמעט יום יום הוצרכתי לבוא לפניו, והיה דורש לפני במתינות בכללים הבחונים של חכמת חייו ובהלכות מלאכתו, כשהוא מיושב על שרפרפו, הנטוע בדיוק באמצע החדר, שלפי חישובו היא הנקודה, שמידת קרירותה, בחדר הגדול והקר, מועטת ביותר. יום יום היה מקדמני באותה קריאה עצמה: נו, באת לראות בשלום האדרת של פראנץ יוסף, היא בדרך, היא, ברוך השם, בדרך. ומשהזכיר שמו של הקיסר המנוח, התחיל מגלגל בעניני פוליטיקה. מאותה שעה – היה אומר – שההוא, נוח עדן, נפח נפשו הטהורה, כל המונרכיה שלנו כאותה פת מרוחה, הנשמטת מידך ונופלת, כשהחמאה כלפי מטה. ממה נפשך, כשהזקן עודו חי, והכל נוהגים בו דרך ארץ, באה עצם מעצמנו, הונגריה, ושוכבת על דגנה ותירושה, מתפטמת בבקרה ועשתרות צאנה ואילו רוב המונרכיה אוכלים מה שאנו אוכלים, כלומר לחם הקלוקל, שפסימיסטים אומרים עליו: הנחתומים אופים אותו, קצתו סובין ורובו חימר, והאופטימיסטים אומרים עליו: הנחתומים אופים אותו, קצתו סובין ורוב נסורת, והצד השווה שבדבריהם, שהפּת שהיא פסולה לאכילת כלב, כשרה לאכילת אדם, ביחוד אנשי־שלומנו, שאפילו הם יודעים פתחם של מפקיעי־שערים, שיתחתכו מעיהם, אין בידם דמי־כניסה, שהם כממון קורח. עתה שהזקן איננו, והצעיר, שלא אחטא בשפתי, אין נוהגים בו דרך־ארץ כל־כך, לא־כל שכן. וממה נפשך, כשהזקן עודו חי והכל יראים מפניו, באו שליחי המלכות, מלאכי החבלה שכמותם, לארצנו, ארץ גליציה, שהיא ברוכת שיפּון וחיטה ושעורה ודוחן ותירס, ומחרימה כל גורן בעודה גדיש, רובה נוטלת בעלת־הברית שלנו, גרמניה, שהיא נצרכת גדולה, ומיעוטה משתייר במדינה, עד שאוכלוסי־ערינו רעבים לפרוסה. יפה אמר מי שאמר: התרנגולות שלנו מטילנוֹת, אבל את הביצים אוכלת ברלין ואת הקליפות אוכלת וינא. עתה, כשהזקן איננו, והצעיר, שלא אחטא בשפתי, אין יראים מפניו כל כך, לא־כל־שכן. בוא וראה, אנשי שלומנו אינם אכלנים גדולים ולכאורה עשויה קיבתם שתעמוד בפני הרעב, ובאמת היא עומדת בו, אבל חבל, כשאתה מותחו יתר על המידה, סופו נפקע, ואף הקיבה כך. ימים כתיקנם אדם רעב וידו מטה, הרי הוא מוזג לו כוס תה, ממתיקה וטובל פּתו, אולם עתה, לך טבול פת של חימר ונסורת במים שנערבה בהם טבלית סכרין, ואמור כי רימית את מעיך, אם לא על פניך יברכוך. מזל הוא, שמזדמנה לפעמים סאה של גריסים גסים, וסאתיים של תפוחי אדמה, שאילולי כן, לא היית יודע, במה תסתום את הקיבה, שפתחיה נעשו חלולים חלולים, ורעבונה משוטט בה, כאותה רוח המהלכת בחצות בין ציוני בית הקברות ושריקתה בקולי קולות.

וקרוב אצלי – היה מר בּילבּל ממשיך דבריו – כי הרעב הזה, שהמלכוּת מזכה אותנוּ בו, יצוק בו דבר של שכל, וכמה פעמים דיברתי בזה עם בני, המאַטוּראַנט יחיה, ודעותינו חלוקות. הוא אומר, שאותה שריקת הקיבה מזקת את המלכות, ואני אומר, שהיא מועילַתּה. הוא אומר: אוכלוסי המונרכיה שלנו טרודים כל הימים לפרנס עצמם בדוחק, ורוּבּי שעות יוצאות להם בעמידה בזנבות הארוכים שבפתחי־החנויות, וכל יום פרנסתו קשה משל קודמו, ולא די שקיבתם ריקה, הרי פיהם חסום, שהפרלמנט סגור, ואין שלומי העם יכולים להרים קול זעקה, הלמאי חלוקת היבולים נעשית איפה ואיפה, הלמאי בעלת הברית שלנו היא כעלוקה האומרת הב הב וכדומה במיני הלמאי. ומשום כך האוכלוסים כל פרשת המלחמה נעשית להם מאוסה ונמאסת, ומלוואות המלחמה מונחים להם בפאה השמאלית, והנצחונות מונחים להם בעקבם, ויש יום הם מניחים ידם על לבם ואומרים: מוחל טובות, וסליק. ואני אומר, כי אוכלוסי המונרכיה שלנו, לפי שהם טרודים כל הימים בעסקי פרנסה וכלכלה, אין שעתם פנויה לפוליטיקה, והם מניחים אותה בידי המלכות, והיא שסגרה את פיות הפטפטנים שבפרלמנט, שלא יבלבלו דעתה, ועושה כחפצה, מגייסת וחוזרת ומגייסת את אזרחיה, שלשום את חייהם וכוחם, היום את רכושם וכיסם, מחר תמצית חלבּם ודמם, מחרתים כותנתם האחרונה, עד שהיא מכה את כל אויביה ונוטלת ארצותיהם ונכסיהם, ועושה כל אחד מאזרחיה רוטשילד. ובינתיים חייב האזרח לעשות חור חדש בחגורתו ולכווצה עד שהגיזרה שלו תהיה כשל אותה מטרונית טרזנית בשער כל ז’ורנל האופנה הפריסאית. ואומר לך, שאיני אוהב בעלי גוזמאות והאומר, כבני המאַטוּראַנט יחיה, שהמלכות מתעלמת מקיבתנו, הוא בעל גוזמאות – ובית תמחוי ־האינטליגנציה יוכיח. אתה אינטליגנט וקיבתך ריקה, שלח ביד תשלח כתב־תעודתך וכליך וימלאו אותם נזיד, שאם אתה גומע אותו, מעת־לעת, אינו פוחת. אלא מה, אתה קוראו נזיד גאַלוֹפּ, על שום שהוא מריצך פעמים הרבה למקום, שאפילו הקיסר הולך אליו ברגל, הרי תמחוי־הציבור מעולם מעולם לא ניתנו בו יונים צלויות, כל שכן בימי המלחמה.

וההתפעלות – סיים מר בּילבּל דבריו – ההתפעלות של בני המאטוראנט למר דוקטור פרידיך אדלר בוינה הוא, במחילה מכבודו, מעשה נערות. דוקטור אדלר, היושב עתה מאחורי השבכה בחד־גדיא, ודאי יש לו קרקפת כבית־המועצות, וחרטום על ברגים, שאילולא כן לא היו האדונים הסוציאל־דימוקרטים עושים אותו גבאי ראשון, אבל מה שעשה הוא קל וחומר של בן בקועה. הייתי תופסו וממעך קורקבנו ושואל: שמע נא, חכם עתיק, עתה שהמלכות שלנו מתיגעת בכל אבריה, כי המונרכיה שלנו שהיא כשמלה, שכולה טלאים, לא תתפרם, טלאי לכאן וטלאי לכאן, היא מקיימת את עצמה בדוחק; כשתפתח את הפרלמנט, וכל טלאי בשמלה יצא ויכריז אני ואפסי עוד, וודאי וודאי תתפרם. בני המאטוראנט אומר: אל תגעו במשיחי, שדוקטור אדלר הוא גיבור ואין בלתו, שכל שהיה כבוש בלב הוא אמרו, וקיים בממש הך הכפתור וירעשו הספּים. באמת כפתור נאה הוא – ראית קרקדו של ראש המיניסטרים שלנו, הרוזן שטירגק, שדוקטור אדלר תקע בו את כדוריו, גולגולת כאבן ריחים. ובאמת הספּים רועשים – הכל יודעים, שאם יגזרו עליו, על דוקטור אדלר מה שהוא ראוי, מיתה בתליה עם כל הכיבודים, יכול הקיסר הצעיר שלנו לקרוא פרשה, שקרא הקיסר הזקן שלנו בארבעים ושמונה – פרשת ויברח. שעל כן נוהגים בו באותו דוקטור מנהג ביצה רכה, כאילו לא רוצח הוא שלפני המשפט, אלא חתן בחור הוא שלפני האירושין. ראית בעיירה, כשבנו יחידו של הגביר חולה את חוליו – כל הגבאים והגבאיות, כת החנפים מכאן וכת התמימים מכאן, מתרוצצים במבואי־הבית, תופסים לו למשרת או למשרתת, וממטירים עליהם חינוני־שאלות: כיצד ישן הלילה, אם כבר הביא לפיו כף־חמים, ומה במחילה מראה־השתן, ומה אמר הקונסיליום וכדומה, כך ממש העתונים שלנו: מר אדלר שלומו כך וכך, מר אדלר קורא ספרי־כימיה, מר אדלר חלון־התא לשו מכוּון כלפי רוח פלונית, מר אדלר הלך־רוחו כך וכך, וכיוצא באלה. שער בנפשך כי מר אדלר חלה בתאו כאחד האדם והוא, חס ושלום, מת בחליו – הרי החתונה של שנת ארבעים ושמונה, ככלב כנגד החתונה, שהיו מסדרים לנו עתה האדונים הסוציאלדימוקרטים; הם היו מתחילים כינור ראשון, וצרפת ואנגליה מצטרפות אליהם, זו מכה בחליל וזו מכה בתוף הגדול, וכבוד בית הבּסבּוּרג פושט ידיו ורגליו כבר־מינן, מלכותנו שוויה קליפת צנון, וכספה אבק דאבק שריפה, וכל אזרחיה רצים מבוהלים אלי ואל חברי החייטים, שנתפור להם כיסים גדולים של מחזרי־פתחים.

איני יודע, אם גרם לכך הדיבור המרובה, שלא הירבה את כושר המלאכה, אם גרם לכך השכר המועט, שמיעט את חשק־המלאכה, על כל פנים אדרת פראנץ יוסף, שיצאה מתחת מחטו של מר בילבל לא היתה כליל־השלימות, כשם שחומרה לא היה כליל־היופי. הצד השווה והיחיד שבינה ובין השם המכובד, שנקרא עליה, היו קצות־החושן שהיו מתמשכים והולכים ועד הכיסים הגיעו והזכירו שני זקני הלחיים של הקיסר המנוח. אמי חורגתי כילכלה את בקורתה ברוב זהירות, שאמרה: הכל יודעים, כי מר בילבל, כשהוא רוצה הוא יכול, אבל מה נעשה, והפעם לא רצה. השיב מר בילבל: כל העולם יודעים, כי מר בילבל אפילו אינו רוצה הוא יכול, שהיכולת רקומה באבריו, אלא הכל לפי הכוונה: אם הכוונה אדרת, שהיא צעצוע לכל דבר, אם אדרת שהיא תנור לכל דבר. אם לצעצוע – לא מצאת הפונדק, אך אם לתנור – שנה כזאת עלי ועל כל אהובי. כך לא אדע כל צער, כשם שאני יודע, כי לא ייצאו שנתיים ימים וצבאותינו יכבשו את רוסיה כולה, וכשיאמרו ליכנס לסיביר, הרי בעלי־הברית שלנו, הגרמנים, כשם שהם מחרימים היום כל מתכת וכל אכילה, כך יחרימו כל בגד חם, ואני אומר לך בהן שלי, כי בראשית־תחילה־קודם־בטרם־כל יחרימו את האדרת הזאת, וסופה ילבשנה גנראל, שיספר לבני בניו שבח־האדרת, ויאמר: אילולא היא, לא הייתי מנצח בסיביר, והרי אנו ובנינו ובני־בנינו משועבדים לרוסיה. הו, בעלי הברית שלנו…

הו, בעלי הברית שלנו – קריאה זו, כשם שהיתה חתימת דבריו של מר בילבל, כך היתה פתיחת דבריו של מר מכניביץ' לפרשה הגדולה, שהיה מגלגל בה פעמים הרבה ושבה שילב גם ענין לימודנו, את המלחמה הגאלית ליוליוס קיסר. לא כדבריו במחצית הראשונה של שנת הלימודים, דבריו במחצית האחרונה של שנת הלימודים – מחצית ראשונה, כשהיה מבאר את נאומי המחבר היה אומר: צאו וראו, מה רב הצד השווה שבין דרכה של רומי החמסנית בימי קדם, ובין דרכה של אַלביון הנוכלת בימינו, ושוב לא תתפלאו על הצד השווה שבין נאומיו של יוליוס קיסר אז ובין נאומיו של לויד ג’ורג' עתה, אותה אֶלגנציה ואותה ערמה החבויה בתוכה; מחצית אחרונה, כשהיה מבאר את נאומי המחבר, היה אומר: צאו וראו, מה רב הצד השוה בין דרכה של רומי הכובשנית בימי קדם ובין דרכה של גרמניה התוקפנית בימינו, ושוב לא תתפלאו על הצד השווה שבין נאומיו של יוליוס קיסר אז, ובין נאומיו של בטמאן־הולווג עתה. מה שאמר מר מכניביץ' במחצית הראשונה של שנת־הלימודים לא היה בו כדי להתמיה – הלא אוסטריה מלכותנו היתה, וגרמניה בת־ברית לה, ואנו מבקשים לראות בנצחונה. הלא אין לך דרך, שאין אנו פטריוטי־העורף, המרוחק מסע שעתיים משדה־המלחמה, שהיה בסמוך לעיר מולדתי, מבליטים בו את רוב ההתלהבות שבנו – מכבר נעלמו מבתי־הכנסת שבעיר נברשות־הנחושת ולא נשתיירו אלא הגדולות שבהן ואלה שהיה בהן צד של מזכרת היסטורית; מכבר נמעטו בבתי־היראה פעמוני הנחושת, ולא נשתיירו אלא הגדולים שבהם, ואלה שהיה בהם צד של מלאכת־מחשבת; מכבר ניטלו מבתי האזרחים ידיות הנחושת של דלתות ושערים – כל הנחושת נשלחה, מעשה־מתנדבים להרבות כלי תותח. נשים וילדות היו משלבות ידיהן בגאווה, באופן שהבליטו את האצבע שניתנה עליה טבעת אפורת־מראה, שנחרתה בה הכתובת: זהב נתתי תחת ברזל – טבעות היקר נשלחו לאוצר המלחמה. לא בלבד אזרחים וחיילים, אלא גם נערים בשנותי וילדים בכיתות של קטנים, ראו חובה לעצמם לתת חלקם, לקומם את סמל גבורתה של המונרכיה ובני בריתה, שניטע בסוללת השפחות – בריה גמלונית עשויה עץ, חייל על שריונו, חרבו ורובעו ומסוֵנתו, וכל הנותן מטבע של כתר, תוקע בה מסמר גדול, כזה של נעלי פועלי־חרושת וחיילים, ומשנצפפו מסמר למסמר, עד שכל הצורה נתכסתה מסמרים, עמדה, באוצר המלכות תלולית כתרים, ובסוללת־השפחות ניצב פרש־הברזל. כרטיסי־ראש־השנה ושאר גלויות־ברכה לא נחסרו מהם ציורים בשבח חיילינו, כגון מעשה החייל האוסטרי ההורג בחרבו מנין קוזאַקים, או הכובש בכידונו הר גבוה במונטנגרו וכדומה. וביחוד לא נחסרו ציורים בגנות חיילי־אויבינו, בעיקר האיטלקים, שלא יכולנו לסלוח להם, שהפרו בריתם, ושעל־כן תיארנום כגברים בשמלת נשים, מגבעתם שפעת־נוצות, לבושם פסי־צבעונין כשל ליצנים, ומיני אנפילאות־בית לרגליהם, שלא נבראו אלא לבריחה. ואחרון אחרון, מבוקר עד ערב לא משה מעינינו השלישיה הגדולה, שהרי ספלי החרסינה והחמר, ששתינו מהם את תחליפי המשקאות החמים, היו מצוירים עליהם, בצורת עלה־תלתן, הקיסר הישיש והקרח על שתי זקני־הלחיים וסנטרו המגולח מימין; השולטן על זקנקנו, כוכב המדליה על מעיל־הצבא שלו והתרבוש לראשו משמאל; ובאמצע וילהלם קיסר על שפמו, שקצותיו זקורים כלפי מעלה, וכיפתו הרמוחה מטילה חסותה על שני הזקנים, כשם שהיא מטילה אימתה על כל העולם כולו. אולם גם מה שאמר מר מכניביץ' במחצית האחרונה של שנת הלימודים, לא היה בו כדי להתמיה – הפטריוטיות בעינה עמדה, אבל לא די שהעייפות, בת המצוקה והרעב, חתרו בה חתירה סמויה, באו כמה מעשים וחתרו בה חתירה גלויה. ודאי, שני צמדי המאורעות, שבאו רדופים ורצופים בימי האביב, עשו את שלהם, מיד־מאורעות־חוץ – עם מיגור כסאו של הצאר כאילו ניטל עיקר טעמה של שנאתנו למדינות האויבות; עם הצטרפותו של הדוד קולומבוס, האהוב עלינו, למדינות ההסכמה, כאילו נתערערה ראיית חזיתם כחזית האויב; צמד מאורעות פנים – משפטו של דוקטור אדלר על רציחת ראש הממשלה המכונה נשיא־המיניסטרים הרוזן שטירגק היה בימים, שגזירת מיתה היתה כשעשוע־דייני־האמת, אך בו נגלתה הממשלה בפחדה בפני עונש־מיתה; פתיחת הפרלמנט, שגילתה באמת את המונרכיה כשמלת טלאים, שכל רוח מצויה מפזרת כל טלאי לרוח אחר.

אך אנו, בחללה של הכיתה, לא נתנו דעתנו על כל אלה, אלא על בבואתם, שהשתקפה במעשים קרובים, שהתרחשו לעינינו. חודש חודש היה מר מכניביץ' מביא צרור מחברות של כתב־העת שיצא, באפיטרופסותה של הממשלה, ושהיה נועד לתלמידי־הגימנסיות ושמו: יונגאֶסטרייך, כלומר אוסטריה הצעירה. ידעו עורכי המחברות נפש קוראיהם, ושעל כן גילגלו מאמריהם בעתידות המונרכיה על יסודות אחרים, כמאווי־עממיה השונים, אבל גם התחבולה הזאת לא צודדה את הלבבות. ואיך תצודד, אם מורה־הכיתה עומד ומספר מגמתו של כתב־העת וענינם של מאמריו, וסיפורו ברוב אירוניה, שעיקרה בהערת־בינים חוזרת: אלא שהעורכים הנכבדים עודם חייבים לנו ביאור, על שום מה לא נוכל בעצמנו לסדר לנו גן עדן זה, ונזדקק לפירמה של כתר בית האַבסבורג. נראה, כי חובתו היתה לחלק את המחברות לכל תלמידי הכיתה, אך הוא הסתפק בהברה בלועה: מי מבקש חוברת, והברה ממושכת: הנייר טוב, טוב מאד. שעל כן, אם תחילה נמצאו אחדים, שהיו נוטלים, הרי בהמשך הימים נעשה, כדרך הנימוס, שלא ליטול, ובאחרונה נמצאו החוברות גזורות, בשיעורים שווים, ותלויות בוו־הטואליטה שבבתי־הכבוד. ואם המעשה הזה היה בו מנצנוצי־מרידה, בא מעשה אחר ויצק שמן על מדורתה. בעיר חנו כמה פלוגות של חיילים גרמניים, ודרכם באדיבות מסופקת, שנגעה בתחומה של התגרות. נעשו אותם חיילים כיתד, שהפולנים תלו בה כעסם על האכזבה, אשר הנחילתם ממשלת המונרכיה, שהניחה לה לממשלת גרמניה לחבוש את פילסודסקי בבית האסורים. פעם אחת, בשעת ערב, יצאה חבורה של תלמידי־גימנסיה וקראה כמה קריאות־בוז אחרי מכונית של חיילים גרמנים, פתחו הללו באש ואחר התלמידים, נער רך, נהרג. עתה עלתה החימה להשחית: מה, הם כבר רואים את עצמם כממשלתנו, והורגים אותנו בביתנו. העתונים רעשו, הרחוב המה, וביותר רתח ציבור תלמידי־הגימנסיות, ועד מרידה הגיע. תחילת־המרידה בבית־הגימנסיה, שאותו הרוג למד בה, ונתפשטה על פני שאר הגימנסיות. לא ידענו, על כל פנים אנו בכיתות הנמוכות, מי היתה היד המארגנת, אבל הרגשנו יד מארגנת.

אותו בוקר היתה ההתרגשות ניכרת עוד לפני הצלצול, אבל שעה ראשונה עברה בדוחק בלימודים. אולם בסופה נשמעה, מדי פעם בפעם, מן הרחוב מקהלה של קריאות: אל תלמדו, צאו לרחוב, הצטרפו אלינו; ולא יכול המורה לעכבנו בתוך הספסלים, וכדי לשמור על האבטוֹריטה שלו, אמר: הבה ונראה מה שם; פתח חלון, שהמחצית התחתונה של שמשתו צבועה צבע לבן ואטום, כפף עצמו לראות את הנעשה ברחוב, ומיד נצנפה סביבו הכיתה, והכל דחקו את ראשיהם, ונגלו לפנינו חבורות חבורות של תלמידים, הפזורים ברחוב וסדורים כמקהלות. הבינונו, כי תלמידי גימנסיות אחרות היו זריזים יותר, הניחו לימודם ויצאו, ואילו אנו כבושים בכותלי־הכיתה, ועומדים על דם חברנו. עד שהמורה טורח להחזירנו לספסלים, נשמעה מצילת־ההפסקה, הדהרה במדרגות, שהיתה, ברגיל, נחפזת, נתרהטה ביותר, אולם כשביקשנו, כדרכנו, שלא להסתפק בטיול בפרוזדורים ובעמידה צפופה בחצר הקטנה, ולצאת מעט לרחוב, נמצאו השערים סגורים. אפשר ואילו השערים פתוחים, היינו נמלכים בדעתנו, אם להצטרף לשובתים ולא לחזור לכיתה, או לא להצטרף אליהם ולחכות עד גמר הלימודים, אולם משנחסמה לפנינו דרך־הבחירה, היינו כהחלטה־נחושה להצטרף, ויהי מה. כל בית־הגימנסיה היה כמרקחה – חבטות בשער הנעול, קריעת־רגלים, בלילי־צעקות, שקצתן היו ענין לכאן, כגון שקראנו: אתמול הרגו אותו, מחר יהרגו אותנו; וקצתן לא היו ענין לכאן, כגון שהכרזנו בקולי־קולות כינויי־הדופי של המורים. איך, בכל־זאת, נמצאנו אחרי המצילה תלמיד תלמיד בכיתתו, פליאה היא ותהי לפליאה. אלא שעשינו חדשה – אמנם תלמיד תלמיד שב לכיתתו, אך לא לספסלו – עירבוב־סדר, שהיה כפשרה בין אחרית־משמעת וראשית־מרד. ראש המדברים נעשה, כדרך הטבע, ראש הפטריוטים של הכיתה – קייחאַ, בחור שהיה גדול מכולנו בשנים, עד שאפילו התנדב ללגיונרים הפולנים, וניתנה לו פגרת־לימודים, וכבר הראה כמה פעמים כוחו בפטריוטיות. הלא הוא שצרר אבנים כבדות בתוך הדגל הצהוב־שחור, שנתלה לזכר הקיסרית אלישבעת המנוחה, ונשתרבב וירד מטליות מטליות; הלא הוא שהפך את תמונתו של הקיסר הצעיר, התלויה מעל קתידרת־המורה, ורשם תחתיה בפחם: אוסטריה ראשה למטה ורגליה למעלה. לא בלבד הכיתה, אלא גם המורים ידעו, כי הוא גיבור־התעלולים האלה, אולם לפי הרוח המהלכת בגימנסיה, לא נפרעו הימנו, וכשהביא הטרציאַן את הפנקס, ומורה־הכיתה קרא מתוכה את התראת כבוד המנהל מפני מעשי ילדות, שנעשו בבית־הספר שלנו, ושלא כדאי להעלותם על הנייר, קרא אותה מורה־הכיתה קריאה מרושלה כמפהק, וסיים כמתגרה דרך־חיבה: נו, קייחא כבשה תמה שלנו, אתה אינך צריך אתראות כאלה. עתה הושיב עצמו ראש הפטריוטים על הקתדרה ודומה כל דמו, שהתנצחו בו אבותיו הזקנים מצד אביו מגזע המדיארים אוהבי תגרה ואבותיו הזקנים מצד אמו מגזע פולנים אוהבי יוהרה, התנגן עתה, בכל גווני מזגו הגאה והסוער. שמחנו למחזה הצפוי לנו בעוד רגע – כיצד מורה היוונית, מר קאלישצ’ק יפתח את הדלת וילך כדרכו, כשעיניו שמוטות כלפי מטה, ואינו רואה אלא את קו־הקרש המוליך אל הקתדרה, כיצד יעלה על הקדתרה ויתנגש בפטריוט שלנו, היושב עליה, וכיצד ירים עיניו בתמיהה, ויביט בו כעל סמידפּוֹננס, שלא די שהוא מטבעו יוצא גדר, הרי יצא עתה לפנים גדר. אולם לא זכינו באותו מחזה משעשע, כי משנפתחה הדלת, נכנס לא מר קאלישצ’ק, אלא מורה הכיתה, מיד עמד קייחא על רגליו, הצדיע, לצחוקו ולצחוקה של הכיתה כולה, כדרך חיילים ופינה לו את הקתדרה. מר מכניביץ' ישב ואמר בקצרה: ועתה נחכה לבוא כבוד המנהל וישמיענו אגרת הרועים שלו.

כבוד המנהל, שנשלח זה מקרוב לגימנסיה שלנו, לא היה מכובד ביותר על המורים. היה זה מר שירמר הזועף, שהיה לפני המלחמה אדוני הגימנסיה בעיר מולדתי, ואחר כך הלך לוינא והיה בה אדוני הגימנסיה הפולנית, שתלמידיה כולם פליטי־יהודים. דומה, יסוד זר הוטל בחבר המורים – הוא לא היה כמותם לא מצד ההשכלה ולא מצד המנטליות, ודומה כאילו הרכיבו פלדוובּל ראש לסיעה על גנראלים. מינויו נראה גם כהתגרות ברוח הפולנית של הגימנסיה, שכן מר שירמר היה מטיפוס האוֹבּסרוַונציה האוסטרית הישנה. קטן קומה, בשפמיו הלבנים והזקורים לצדדין, ידיו לאחוריו, מכעכע ברטינה, זורק מרה ומטיל מרות, היה כניגודו המוחלט של קודמו, מר לוֹמניצקי, תלמיד־חכם ואנין דעת ונעים־מזג. לא כמזלו של מר שירמר בעירנו מזלו פה – שם אפילו זכר שמו העלה אימה, פה מלוא קומתו העלה צחוק. אירע לו הדבר הקשה ביותר שיארע לפדגוג – אך בא לגימנסיה להיות אדוניה, נראה מגוחך לעיני ציבור תלמידיה. אותו יום יום־שלג היה, עמד המנהל החדש בפרוותו הכבדה, על ריבוע הרצפה הקטנה, שהיא מעבר־המדרגות, ועיכב כל תלמיד ותלמיד ובדק, אם הסיר את שיירי־השלג מעל נעליו. התלמידים, שלא ידעו כי חלו חילופי־המנהל, סברו כי חלו חילופי־השמש, התפלאו על שום מה החליפו שמש זקן בזקן ממנו, וכעסו שהחליפו שמש טוב ברע ממנו. לפי שהתלמידים לא הקפידו עד גמירא בשיירי־השלג, ואילו אותו הזקן דיקדק בהם כחוט השערה, החזיר רבים מהם, שירדו וישפשפו נעליהם במגרדת־הברזל, שבמבואי הבית, וינַגבוּם במחצלת־הקנים שעל ידה, ויעלו, כשהם מנוקים בתכלית. והיו כאלה, שהחזירם כמה פעמים, לשם כך. יותר איתרע מזלו של תלמיד מתלמידי המחלקה השמינית, שאחר שכבר רץ כחצי תריסר פעמים, עיכב הזקן בידו, ואמר ברוגזה: עוד מלבין משהו בקצה־קשת־הנעל. אותו תלמיד, שראה עצמו מיוחס לפי שהיה האשכול שבכיתה, נתגדשה סאת־סבלנותו, וכשניסה כלאחר־יד להזיז את הזקן ולעלות במדרגות, אחז הזקן שרוולו וצעק: לא למד עדיין לגרוף רירו ומתחצף; נרתח דמו של התלמיד וצעק: כנימה זקנה; נחלץ בתזוזה כזאת, שהזקן נתגלגל מעל כל המדרגות. אם קבלת־פנים שכזאת עשויה היתה למעט דמותו של מר שירמר בעיני התלמידים, הרי באה הקוֹנפרנציה והוסיפה עליה – כל חבר המורים נעשו פרקליטים לאותו תלמיד, שהתנצל על המעשה בטענה, שלא היתה בדויה: כסבור הייתי, כי כבוד המנהל החדש הוא הטרציאן החדש. התלמיד יצא מלפני אותו מאורע בנזק מועט – עונש קארצר, שדרכו ישיבה במשך כך וכך שעות בכיתה סגורה ובפיקוח מורה ביום שאין בו לימודים, והוא עונש שהיה בגימנסיה שלנו בחינת הלכה ואין מורין כן, ועתה זכה לחידושו; ואילו המנהל יצא מלפני אותו מאורע בנזק מרובה – כינוי הטרציאן החדש דבק בו כספחת.

עתה, ביום המרידה, עמד מר שירמר, רגליו הקטנות פשוקות מעט, ידו אחת שעונה על מתנו, וידו אחת ספק ממשמשת שפמו ספק חופה על פיו, הפולט סירוגי שיעול, ולאחר כיעכוע עז, הבא כביכול כמנהג זמר המנקה קולו, דרש דרשה נמרצת, וקולו בוגד בכוונתו, שכוונתו שידולים וקולו גערה. פתח בבאס עמוק, שהוא מבין יפה־יפה לרגשותינו, שהם במידת־מה גם רגשותיו, וצר לו מאד על חברנו, אותו תלמיד צעיר שהוא פרח שנקטף באִבּוֹ; המשיך בטנור רחב של מוכיח־להשכיל, שגם הצער הגדול ביותר אינו רשאי לעבור גבולה של הבינה השוקלת, ויש להצטער על אי־הבנה טראגית, אבל אסור להשיב עליה באי־הבנה גדולה ממנה; וסיים באלט גבוה, שלא נשכח את העיקר, כי אנו חייבים להיות אזרחים טובים. שוב פלט כמה כעכועים ובלשון בלועה הודיענו, כי אנו פטורים, ועלינו לעשות את דרכנו הביתה קצרה ביותר. הזעיף קולו והעיר: אם אין אתם רוצים להתנגש בכללי־הדיסציפּלינַריוּת של בית־הספר. מורה הכיתה אמר רק מלים מעטות: דברי כבוד המנהל מדברים בעדם, ואין לי להוסיף אלא מלה אחת, המובנת מאליה – אנו חייבים להיות אזרחים פולנים טובים. כמובן, תיבה פולנים היתה מותזת ביותר, והיא שחיזקה בנו את ההחלטה, שכבר גמלה בנו, וכל מלכי הדיסציפּלינַריוּת לא היו מזיזים אותה – לעשות את דרכנו הביתה ארוכה ביותר. אך פרצנו בהמולה משער בית־הספר, וכבר נמצאו מדריכים, שהעמידונו, כהרף עין, טורים טורים, כדרכנו בתהלוכת השלושה במאי, ועבר צעדנו, במשמעת ובשירה, ומשיצאנו לאם הרחובות, רחוב קארל לוּדויג, מצאנו בסביבי פסל מיצקיביץ תלמידי הגימנסיות האחרות, ערוכים וסדורים – תהלוכת הפגנה ארוכה, שתחילה חזרה על קריאה אחת: הלאה ההידרה הפּרוסית, הרחיקו את הגרניזוֹן הגרמני מעירנו; ואחר כך, מבלי שידענו על ידי מי וכיצד, הוטלה לתוכנו קריאה אחת, שחזרנו עליה: הבו לנו פולין מים עד ים; ובאחרונה, כשפגה מתוכנו רוח הבדיחות, ובאה בנו רוח רוגזה, הוטלה בתוכנו, מבלי שידענו על ידי מי וכיצד, קריאה שחזרנו עליה, עד כדי היסטריה: הבו לחם, השיבו לנו את אבותינו, הפסיקו את משחק הדמים. אבל לא יצאה שעה גדולה והטורים הממושמעים נסתכסכו, אלה מטפסים על פיגום הבית הגדול מנגד, שהמלחמה הפסיקה את בנינו, הלא הוא גורד־השחקים של מר שפּרכר, נוטלים לבנים ושברי־לבנים, העוברות בקדחתנות מיד ליד. אין בנו יודע, מה חטא חטאה שורת החנויות, החל בחנות הספרים הגדולה של מר סייפאַרט וכלה בחנות הלינוליאום, אבל הזגוגיות של חלונות־הראוה הגדולים שלהן היו, כהרף־עין, תל רסיסים. נראה שהכוונה היתה למלון ג’ורג' המפואר, שהיה אכסניה של קצינים גבוהים, ובזכותה של האכסניה לקתה סביבתה. על כל פנים, כשם שלא ידענו, על שום־מה וכיצד התחילו ניפוצי הזגוגיות, כך לא ידענו על שום־מה נפסקו פתאום, ותהלוכת ההפגנה נתפזרה עדרים עדרים. ואולי היתה גם בזה יד מדריכי־הסתר, כי עכשיו, בעצם, היתה אימתנו מוטלת על העיר – כל רחוב, שנראתה בו חבורת־תלמידים, נפלה בו בהלה, חנווני לחנווני קורא: הם הולכים, ומיד נשמעת הגפת־תריסים נחפזת, ואנו חשים, כי אנו משהו ואין כגאוותנו. ידענו שהמשטרה נעלמה, מתוך שהרשות לא רצתה במה שרצו, כנראה, מדריכי־הסתר שלנו – התנגשות שסופה, בהכרח, תיגרת־דמים, אבל לא יכולנו שלא להתגרות בחנוונים הבהולים, ביחוד חנווני שוקולד, שרצינו להיפרע מהם: קראו לשוטרים שלכם, שהסתתרו בפנינו כארנבות. אחר הצהרים, עם לווית התלמיד ההרוג, שהיתה כהפגנה אדירה, גדולי הכמורה והכהונה בראשה, ורבבות תושבים אחריה, שיערנו, כי אלה שסידרו את הלוויה, הם שסידרו קודם את ההפגנה שלנו כפתיחה לכך, אבל כששמענו את ההספדים, שנקשרו על הקבר ושבהם נאמר כל שהצנזורה אוסַרתו בעתונים, וראש המדברים הכומר בּאַנדוּרסקי, בן סנדלר, וכוהנם של הלגיונות, שהספדו כאש להבה, התימרנו בלבנו, כי אנו שהראינו, כיצד נפתחים הפיות.

אמנם, היינו רשאים להתימר בנצחוננו – הרי הגרניזון הגרמני הוצא מן העיר, ונשלח לעיירה הסמוכה, אך מה שהתימרנו, כי אנו שפתחנו את הפיות, היה מעשה־גוזמא. כי קדמו לנו נשי החיילים. כחזיון נפרץ הוא, שנעשה חלק אינטגראלי של הווי, ממש כזנבות התורים בפתחי החנויות, הוא ענין הנשים האלה, המתכנפות, לרוב, לפני בית המועצות של העיר, ועורכות דימוֹנסטראציה. דיה הופעה של חבורה גדולה כזאת והשערים ננעלים, השוטרים שצפוי להם גורל של מוכים ואינם מכים, נעלמים, ורק שנים שלושה פקידים ישישים, שזיקנתם מחייבת דרך ארץ, יוצאים, ולאחר שהם מתיגעים הרבה, להסות את בליל־הצעקות הדקות והצורמות, מתחיל המיקוח על המשלחת לכבוד סגן־נשיא העיר. תחילה הנשים מתעקשות לבוא נד אחד פנימה, ורק משהצרידו כל הגרונות, הן מצטמצמות במשלחת בת ארבע או חמש, ושעה שהללו יושבות להרצות את הטענות המרות לפני סגן־הנשיא, טורחת החבורה לחזק רוחן בקריאות שונות, שאחת מהן היא כמוטיב החוזר: החזירו לנו את הבעלים. וגם בצאת המשלחת, והיא משופעת הבטחות מלוא חפנים, באה החבורה היודעת, כי דיבור אינו לא סלק ולא דלק, ונותנת חיזוק אחרון להפגנה – עתים הן מסתפקות במועט ונפרעות משני אריות האבן הרובצים במבואי־הבית כאילו הם, שומרי העיר הנאמנים וסמלה, חוללו את המלחמה הזאת, על צרותיה ומחסוריה; אך עתים הן תופסות מרובה, ונפרעות ממערכה ארוכה של זגוגיות החלונות, ולפי שההפגנות הן על דרך חזרה סטריאוטיפית, וכבר נשברו כמה פעמים הזגוגיות החדשות שהוקבעו, התיאשו אדוני העיר, וחלוני הקומה התחתונה סתומים לוחות־שחיפים, וכדומה. עתוני־העיר נהגו תחילה מינהג־צחוק בהפגנות אלה ונקבע להם מדור מיוחד וכותרתו לפי אסוציאציה בתולדות־הפולנים: מלחמת תרנגולות, אולם לימים נעלמה אותה כותרת, וידיעות אלו ניתנו כהלכה. ואם תשאל, מה ראו הז’ורנאליסטים על כך, שתחילה נהגו זלזול ואחר כך נהגו כבוד, הרי התשובה היא, שבינתים נתרפתה הפטריוטיות ההאבּסבּוּרגית, ודרכם של הז’ורנאליסטים הוא, שצעקת הנברא והמעונה, בכיית אם על בר־בטנה אינה נשמעת להם, סיסמת־השעה בבית־הבורסה של הפוליטיקה נשמעת להם. הרי עתה נעשתה הדימונסטרציה ממנהגות־היום, והפיסגה בשתי ההפגנות האדירות שלאחר ברית־השלום, שבעלות־הברית המונרכיסטיות שלנו וממשלת המועצות הקומוניסטית כרתו בבריסק דליטא.

הפגנה ראשונה הפגנת הפולנים היתה – כעס גדול כעסו, שלא די שאין כל הבטחה לאַחות את מולדתם השסועה בין שלוש מלכויות, הרי הרפובליקה של אוקראינה ניתנה לה אדמת חלם ואגפיה. אותה הפגנה היתה כעננה גדולה ושחורה – נהרה תהלוכת אבל, מקהלה גדולה וראשה זמרי־האופרה שרה את ההימנון הזועף שפתיחתו במלים: בעשן התבערות, באבק דמי אחים אליך אלוֹה יתחנן זה הקול, ומרכזו במלים: ענוש את היד, לא את הסַיִף העיור. מתון־מתון הלכו רבבי רבבות על כל גוניהם – אנשי השליאכטה, שמיצו כל מה שהיה בבתי־גנזיהם משיירי דורות רחוקים והתלבשו בהם, צעדו בכבדות כבית־נכות של מצנפות־שׂער משובצות־יהלומים ואדרות רקומות שתי־וערב, וחרבות עקומות. מתון־מתון הלכו המוני עירונים, משכילים, פועלים, ההליכה קודרת, הכל כהצגת טרגדיה מסוגננת להפליא. לא קריאות, לא צעקות, רק אותיות הטראַנספּאַרנטים השחורות מכריזות על התרעומת והזעם. לא נראו לא שוטרים ולא חיילים, ורק לפעמים נפתח קמעה שער של בית־באנק או בית־ספר, ונראו קובעי־הפלדה של פלוגות החיילים, החונות שם. איסטרטגיה, שהפגנת התלמידים והנשים אחזה בה, נשמרה גם פה – בראשה הלכו אלה, שהממשלה מוכרחה היתה להימנע מכל התנגשות דמים אתם, אם לא רצתה לערער בעצם ידיה את שארית האמונים לה. כשם שמצוּוה היתה בזהירות כלפי הפגנת תלמידי־הגימנסיה וכלפי הפגנת נשי־החיילים, כך היתה מצוּוה על זהירות כלפי נכי המלחמה, שהלכו בראש ההפגנה עתה, לבושים מדיהם, ענודים צלבי־ברזל ושאר מיני מדליה, אלה גדמים ושרווליהם הריקים מתנופפים אילך ואילך; ואלה סומים, מי בעינו אחת והיא מכוסה עיגול־בד שחור ומי בשתי עיניו ושני בעלי מום פיקחים סומכים אותו מימינו ומשמאלו; אלה צולעים על רגל תותבת הדומה כגביע־עץ גדול המצופה לכּה שחורה; אלה גוררים עצמם כשזרועותיהם תלויות על שתי קביים, והטראַנספּאַראַנט שלפניהם מכריז: שכרנו – חלוקת פולין הרביעית. דממת תוגה, שעשתה את ההפגנה כעצרת להזכרת נשמות, פגה רק בשוק, שבכל קרנותיו הוקבעו בימות־ארעי ועמדו עליהם נואמים, שדרשו דרשותיהם בקולי קולות, אש וגפרית. אילו כל אותם הדיבורים בגנותה של הרשות, קברניטיה ומצביאיה, על פּלפּל־החירופים וחרדל־הגידופים, שנערבו בהם, נאמרו בשעה אחרת, לא היו דייני־שעות־החירום יכולים לעצום עיניהם כהרף־עין, שכל הימים והלילות היו עוסקים במיתות בית־דין, ולא היו מספיקים. עתה הותרו הלשונות, ואפילו אותם הנואמים, שלא פסקו לדרוש פולין, שההן הגדול שבה הם שלושה לאוין – לא משועבדה, לא תלויה, לא חלוקה, היו עומדים ומכריזים, כי אותה פולין, על שלושת תאריה, כבר קיימת ומתפשטת מים עד ים, לא היה ממחה בידם, שהרי הממשלה ושלוחיה, כאילו נחבטו בקרקע.

ואמנם, שבוע ימים היתה רוח ההפגנה הזאת שורה על העיר. גם בגימנסיה, שתלמידיה לא הורשו להיות במפגינים בדרך רשמי, והסתפקו במה שהצטופפו בחינת צופים לצדי הרחובות, היו המורים מגלגלים באותה פרשה, באופן שישלבו ענינה במסכת הלימודים. ביחוד הגדיל בכיתתנו מורה־ההיסטוריה שלנו, מר תיאוֹפיל אֶמיל מוֹדלסקי, איש רעים להפליא, שהיה חביב עלינו ביותר על שום שתי מידות שהיו בו – האחת: אבק הלמדנות, שמחקריו שיקעו אותו בתוכו, לא דבק במזגו והליכותיו, שהחיו ושובבו אותנו ברעננותם; האחרת: תכנית הלימודים, שספר ההיסטוריה דחסנו בתוכה, היתה לו כמסגרת, שהכניס בה, כחפצו, דברים קרובים ורחוקים, שגירו את התענינותנו והרחיבו את אופקה. עליז ומבדח, חובב ספורט, טייל מובהק ושוקד על גיוונם הנאה של טיולי התלמידים, ידע לעשות גם ענין לימודו כספורט מענג ומשעשע. אמנם, ספר ההיסטוריה שבידנו, כבר נפוגה מעט היבושת של ההרצאה האפורה, הדרדקאית, משום חידוש שנתחדש בו, היא תוספת הנספחת לסופו, מסמכי תעודה של כל דור בלשונו וטעמו, אולם מה שידע לשלב מורנו, שהשחוק שלו לא סר מפיו, מעיניו, מכל פניו, נשזר גם בשיחתו החיה הרדופה ורבת־הציור, היה כמלאכת מחשבת, וניתן להמשיל עליו משל גובלינים־שבעל־פה. לא יכולנו לבדוק משמע אזנינו – שהוא בן עניים ואחיו סנדלר עני ומטופל בילדים, והוא נותן לו רוב משכורתו; אבל יכולנו לבדוק מראה־עינינו – כשם שראינו אותו, לפעמים, בשעת־ההפסקה מתיחד עם חברנו אחד, בן בעל המסעדה, שפת־שחריתו כתלולית, ואוכל מפּתו, כך ראינו אותו לפעמים מתיחד בפינה עם חברנו אחר, צ’ך שמו, בן פקידה אלמנה, שרעבונו ניכר בחיורונו, ונותן לו מה מארנקו. כחכם־הרזים היה בעינינו, שכל מפתחות החכמה בידו ואין דבר נעלם ממנו, ונראה שהיה חביב עליו מה שהיה חביב גם עלינו – טיול לאותם המחוזות שבהיסטוריה, שחזון ומציאות משמשים בהם בערבוב. מה הפליאו דבריו על הממלכה המוֹראווית הגדולה; מה התמיהו דבריו על עממי־הסלאווים שבין האוֹדר והאֶלבה; מה הפתיעו דבריו על מלכות הכוזרים; ואין צריך לומר, כי בדבריו על המלכות הזאת קנה לו את עולמו בלבם של תלמידיו היהודים. תחילה סבורים היינו, שאין הוא מרחיב דיבוריו עליה ואינו משלב ביאור־מלים עבריות, אלא להנאתנו, אולם לימים נודענו, כי נושא־הדוקטוראט שלו היה ענין מלך גבלים הנזכר במכתבו הנודע של ר' חסדאי אבּן שפּרוּט, וכן שמענו מפיו אילו דברים, שמתוכם למדנו, כי דעותיו אינן עשויות לסלסל את גאוותנו – כגון שמעשה ר' אברהם פּרוֹחוֹבניק, שנבחר מלכה של פולין, לפני פּיאַסט, אין בו אפילו מה שמצוי ברוב דברי אגדה, כלומר גרגר של היסטוריה; שהמטבעות של ראשוני מלכי פולין אותיות עבריות החקוקות בהן, אינן ראיה לכך, שאותם המלכים כפופים היו ליהודים שלוחי מלכות כוזר, אלא שהמלכים שכרו להם יהודים, שהיו מאומנים במלאכת הטביעה; ואין צריך לומר, שענין ר' שאול וואהל, שנברר מלכה של פולין ליום אחד, הוא בדיה, שאין לה צל של אחיזה בתעודות.

אולם דבריו אלה לא היו מכוונים ולא היו עשויים לפגוע בנו, שכן המלים: טעות, שטות, זיוף, היו מצויות ביותר בלכסיקון שלו, והיה תולאן בענינים שונים, הן בתולדות פולין הן בתולדות עמים אחרים. אם היתה כוונה בהערותיו אלו, שהיו כיוצאות־דופן ממסגרת פרקי־ההרצאה שבספר־הלימוד, הרי בלטה בדבריו על דרכם של הגרמנים בעמי הסלאַווים. לא נלאה לקטרג ולחזור ולקטרג על ספר־הלימוד שלנו, שאינו מספר על שבטי הסלאווים, ששבטי הגרמנים שחטום ללא שריד, וירשו שטחי מושבם ובנו בהם את פרוסיה. דומה, אהבה מיוחדת היתה בו לשבט היאַדז’ינגים, שהיה מדבר בו ברוב התרגשות: אל תחשבו, כי הם היו מועטים, ודאי לי שהם ושכניהם היו מיליונים, בא אותו פתן וחינקם. אכן, מימי טאַציטוס עד ימינו אנו למודים, כמה הללו יודעים לעקור, הלא בעינינו יכולנו לראות מלאכתם – כיצד השמידו, בדקדוק מחושב, את שבטי־התושבים במושבתם בקאמרון שבאפריקה. ובכמה כעס והתמרמרות היה מדבר על שרידי הגזעים הטבוחים, המשוקעים בלשונם של הטובחים. ובכמה צער ולעג היה מדבר על השיירים החיים: כן, במחוז לאוזיץ עודם מצויים השרידים האלה, משמרים מנהגות, לבושים, מסורות מקדם, וכפריסת־שלום משנים קדמוניות היא לשונם המשתכחת והולכת: שערו בנפשכם, בתוך הים הגדול של הגרמנים אי נידח וקטן, שבט מועט ובפיו לשון סרבית קדומה. לו קראתם, יקירי, קינותיהם של חכמי הגרמנים, המבכים את כליית־השרידים האלה, לו שמעתם כמה הם טורחים לקיימם – כמובן, כשאנו שריד ופליט, הד של חיים, דוגמה אחרונה של פולקלור, אנחנו חביבים עליהם, כי כך הם רוצים לראות את העמים הכפופים להם – כעמים שנתכווצו כבתי־אסופות־קטנים ונלבבים, ששימורם חובה מוזיאלית. כך היה מר מודלסקי דורש בבני־בריתה של המונרכיה שלנו, הגרמנים. וביחוד עתה, אחרי הפגנת הפולנים, החריפה לשונו ביותר. כסילוני־זעף קלחו עתה דברי־תרעומותיו: ועכשיו ההידרה עוסקת בנעיצת טריז בין שני עמי הסלאווים, הפולנים והרותנים, והפרובוקציה שלהם מצליחה. סיים: היא ככל הקרוב תערוך הפגנה־שכנגד, הפגנתם של הרותנים, וכדאי לכם, שתתנו דעתכם על ההפגנה שלנו וההפגנה שלהם, ותלמדו מה בין אימפרוביזציה ובין רז’יסורה.

אולם דברי מורה־להיסטוריה לחוד ומראה־עינים לחוד. ההפגנה־שכנגד היתה אדירה ומגוונת מיריבתה שקדמה לה – לא רבבות הלכו בה, אלא למעלה ממיליון, רובם ככולם אכרים מקרוב ומרחוק, ברגל וברכב, בלבושים שונים ביותר. היא היתה טבעית מיריבתה – לא כורוס של טרגדיה, לא הליכה כעל קוֹטוּרנוֹת, אלא הליכה ורכיבה לתומה, עדה עדה וזקן־הכפר בראשה, לרוב רכוב על סוס־עבודה, ובידו כמין שרביט־מלכות, כלומר מקל ובראשו גולת־זכוכית, כדרך גולות הגנים; או מקל, שניתן עליו כדור־עץ או כדור־מטליות, ונכרך בנייר־הכסף של עטיפות־שוקולדה. אחריו הכפריות הנושאות כמין תמונות, בין מסודרות כצורת צלבים, בין מסודרות כצורת מניפות, ושהיו כתערוכה משונה ביותר – ליד דיוקנאות של קדושים, דיוקנו של הקיסר המנוח וביתו (נראה שהקיסר הצעיר וביתו לא הגיעו עדיין עד כותל־הכפר) וכתוספת נוי גלויות־מלחמה, ששלחו, כנראה, בני הכפרים שבצבא לאבותיהם, נשיהם וכלותיהם, ולא חסרו גם תמונות, שנתגלגלו כדרך שנתגלגלו לכתלי בתיהם, כגון תמונה גדולה של גבורי הראינוע הנודעים, השחקנית הני פורטן והליצן מכס לינדר. והכל שירה וזמרה, שגם היא היתה כתערוכה משונה ביותר – ליד הימנון המונרכיה (גם בו לא נזכר עדיין שם הקיסר הצעיר, אלא שם הקיסר המנוח) נשמעו כל מיני שירי־חג כשירי הקולנדה, דהיינו שיר חג המולד, ושירי אהבה ושארי פזמונות, המלבבים בנעימת הכיסופים המילודית, כגון השיר על הידיד שכמותו כעגור הטס, לפנות סתיו, בנתיב התכלת לארץ נכר, והוא משמיע נכאיו: בנכר אמות אמות, בטרם אעבור הים כנפי יימרטו; או שיר הנערה האוהבת: ירח, מאורי הקטן, אל תאיר לאיש זולת לאהובי, בשובו עם ערב הביתה. ולא נעדרו אפילו חרוזי־הליצנות על האכר הנוסע מטרנופול ורואה בתולה כצפצפה, עוצר סוסיו ויורד למעך בדדיה, או על משה־חיים יהודי טוב, הרוח נושב והוא רץ וכיוצא באלה. רישומה של ההפגנה, לפי קרן־חזותו של הצופה בה – אלה ראו אותה עצרת־עם כבירה, הנחמדה בתמימותה, אלה ראו אותה תצבורת של ערב רב, הנלעגה בבלבולה. ראשונים אמרו: עתה רואים מי הם אלה הזכאים להיות אדוני מדינתנו לאמיתם – לא מאות הפריצים ואלפי הפקידים ורבבות העירונים, שהם פולנים, אלא המוניות האכרים שהם רותנים, שלפי שהם מיליונים, עשו הפגנתם כמי שאינם צריכים לא סיסמאות ולא טראַנספאַרנטים, כי בכובעיהם הם יכולים לכסות את יריביהם. אחרונים אמרו: עתה רואים, מה אלה המבקשים להיות אדוני מדינתנו לאמיתם – אספסוף של פותים, שאפילו המלכות מגייסתם להפגנה פוליטית, הם עושים אותה כחינגה שלהם בעלית רגל, או בבית־המזיגה. אין צריך לומר כי האחרונים היו הפולנים – לא די שעתוניהם העמידו את כל ההפגנה כטלית של בימוי, שתפריה הקלושים מגולים וסיפרו, כי הממשלה בזבזה לשם כך ממון של כמה מיליונים, באופן ששילמה יציאותיו של כל כפרי וכפרית, שבאו לבובה, ונתנה ביד כל אחד ואחד כתר במזומנים, באו עתוני־הלעג, וביחוד הנקרא שצ’וּטק, היינו סטירה־בחוטם, ועשו אותם השרביטים והתמונות והשירים כיתד לחוכה וטלולה בחרוזים ובציור.

אבל גם ראשונים וגם אחרונים ידעו, כי בעיקרו של דבר היו שתי ההפגנות האלו כפתיחה למערכה, שאינה ענין להומור, פתיחה למלחמה בין הרבבות ובין המיליונים, בין הפולנים ובין הרותנים, ואולי גם ניחשו, כי מה שהוא היום, כשכסא האבסבורג עודו עומד, ענין של מלחמת־דברים, יהיה מחר, כשכסא האבסבורג יתמוטט, ענין של מלחמת־דמים. ואלה שהיו מסוגלים להיות כצופים אוביקטיביים, בני אברהם יצחק ויעקב, כבר התחילו חשים, כי אף שלא היו לא בתוך ההפגנה האחת – פרט לסיעה פעוטה של אגודת הפולנים בני דת משה שהלכו על דגלם – ולא היו בהפגנה האחרת, הרי שתי ההפגנות הן כרכב ושכב והם, בני עמך ישראל, באמצע.

 

דגל ציון    🔗

יפה מאמר הבריות על הבית, שנפלה בו דליקה והאש אוכלת כל קרנותיו. והשעון התלוי בו אינו מפסיק הילוכו, ובעינינו ראינו דמיונו – מוסדי המונאַרכיה מתמוטטים והולכים, בין היום למחר עשויים עממיה לשסעה, וכבר נשמע חירוק מלתעותיהם, ואילו כיתתנו כמנהגה נוהגת. נחשול המרידה, שעבר עליה ושטפה ביום ההפגנה ההוא, שכך, ולא שייר אחריו אלא כאותם העיגולים המרטטים באגם, שהוטלה בו אבן – תחילתם כשרירי־גלים הנמתחים והולכים, וסופם כשרירי־גלים המתרפים והולכים, עד שהם נעלמים ואינם. אולם, כנודע, לא כאספקלרית־המים היא מצולתם, כי שם, במעמקיהם, לא חדל רוגז. ואם בימים שאותה אספקלריה היא כעצם־השלווה, כך, בימים ששלוותה נשבתת, לא כל שכן. שלווה זו, הרבה מקמטים אותה רוחות של מאורעות ושמועות, הרוחשים מחוצה לכיתה, לא מעט מקמטים אותה הממונים עליה בכיתה, אלה המורים היושבים לפנינו. מהם שמעשיהם בכוונה תחילה, כפי שכבר ראינו דרכו של מר מכיניביץ בשיעוריו בלשון רומי ושל מר מודלסקי בשיעוריו בדברי־הימים, מהם שמעשיהם שלא בכוונה תחילה וכבלי משים, כפי שנראה דרכו של מר טדיאוּש פּיני, שלא ידענו נכבד כמותו ושל ויליאַם הוֹרז’יצה, שלא ידענו חביב כמותו בחבר מורינו. מר פיני שבא ללמדנו ספרות פולין, שמו הולך לפניו – מטובי החוקרים של ספרות עמו, ביחוד של שלושת חוזיו הגדולים, ראוי היה שישב בקתדרה של אוניברסיטה, אבל לפי שמחקרו, על רוחו ומגמתו, לא היה עשוי לטעמם של הפרופיסורים הפולנים, נוסח בית האבּסבּוּרג, אנוס היה להסתפק בהוראה בכיתות גימנסיה, וכיתת קטנים בכללן. אנו אך שמועה שמענו על פעלו, אולם נהגנו בו כאילו קראנו כל מחקריו מראשם עד סופם, שכן פועלו היה כרשום ביציבתו ובקלסתר־פניו, שכפו עלינו רוב דרך־ארץ. הרבה עשתה עמידתו – קומה זקופה, גוש־הראש המוטה מעט, העינים שהבטתן גלויה וכבדה ומכוּונת ישר כנגדך, ואילולא החיוך, התועה במשולש של השפם והזקנקן הלבן, היית מתקשה לעמוד בפני חומרתה. יותר מעמידתו עשה דיבורו – בדברו אליך דבריו המתונים אינו משחק, כקצת חבריו, את המוריד את עצמו ממרומו אליך ואינו משחק, כקצת חבריו, את המעלה אותך משפלך אליו, אלא כדבר איש אל רעהו, בן גילו ומעלתו. יותר מדיבורו עשתה אישיותו, שהרגשנו שלימותה ורצינותה, ונכבדו עלינו ואף ביקשנו להרגישו, עד כמה נכבדו עלינו – לא בלבד בשעת שיעורו נכבש כמאליו יצר המשובה וההתאנות, שנתגלה בשאר שיעורים, אלא עוד בהפסקה, שקדמה לשיעורו, עמדה דממה בכיתה, וכניסתו לתוכה היתה ככניסת כוהן לדממת־מיקדשו. באמת, לא הכיתה מיקדשו אלא הספר שלפנינו מיקדשו – הלא הוא האֶפּוֹס הנודע של גדולי משוררי עמו, היא השירה: פּאן טדיאוּש או הפשיטה האחרונה בליטא, שהוא הוליכנו בשנים־עשר ספריו, כמי שמוליך כיתת־אורחים בבית־האוצר, ומפקיח עיניהם על כל חמדה גנוזה אשר בכל פינה נסתרת. כל שקראו את השירה הזאת, שמור עמהם עונגה, שזכרו עומד ימים רבים, אך אינה דומה קריאה לאורו של נר קטן, כקריאה לאורה של מנורה גדולה, כמנורה שנראתה לנו תלויה ומאירה מעל ראשינו, כשמר פּיני עמד לפנינו ופירוש פירושיו הברורים והנהירים, דבורו מלא וקצוב, ידו מורמת ואצבעותיה הפשוטות כפופות מעט כלפי הכף, וחגות מדי פעם בפעם כחצי מחוגה, כמי שאוחז יהלום גדול, ומראה אותו לכל צדדיו. מה תימה שכל שיעורי השנה יצאו, מבלי שהנחנו לו פתח תלונה או קטרוג, וגם אותה פעם יחידה כשראש שובבי־הכיתה, בנו של שר המחוז, לא יכול לעמוד בגזירת הנימוס החמור, שהטיל על עצמו ויצא מגדרו, חיסל מר פּיני את המאורע, בפנותו אליו ובאמרו במלוא־הרצינות: יקירי, בלכתי הנה ראיתי בפרוזדור ברז־המים פתוח וסגרתיו, אולם חושבני, כי מי שפתחו במזיד יחזור ויפתחו, על כן עשה עמי טובה, וצא וסגור אותו ואם הוא סגור, עמוד בחסדך על ידו, עד גמר השיעור, והשגח שלא יפתחוהו.

לא כמר פּיני הזקן, שעיקר פועלו כבר היה מאחוריו, וחלומו חלום ההמשך, הוא מר הורז’יצה הצעיר, שעיקר פועלו היה לפניו, וחלומו חלום־ההתחלה, ושעל־כן לא כשיעוריו של מר פּיני, שהיו כשבּלי־תענוג המתכופפות מלאות וכבדות כלפי מטה, שיעוריו של מר הורז’יצה, שהיו כגבעולי־תענוג, המתנופפים קלים וצעירים כלפי מעלה. אמנם, כשנכנס מר הורז’יצה ראשונה לכיתתנו וראינו לפנינו עלם צנום שרישומי־שפמו וזקנו כאילו ביצבצו תמול־שלשום, ניחמנו בלבנו על קודמו, שלימדנו ירחים מעטים, והניחנו על שום שהניחנו. ההוא, מיכאל בּראנדשטטר, אברך גבוה ונאה, זקנו ושערו המתולתל כסאַמיט השחור, עניבתו רחבה ומתנפנפת, כנוסח פייטנים, נתחבב על כל תלמידי הכיתה, משום דרכו בהוראה שהיתה בהתלהבות נעורים, וביותר על היהודים שבה, משום שהיה מבני עמם. תחילה חשבנו אותו בנו של מר בּראנדשטטר, המפורסם שבסוחרי השוקולאד שבעיר, ואמרנו סחורת אביו נבלעה בדמו, ושעל־כן לימודו מתוק כל־כך, לימים ידענו אותו בנו של ר' מרדכי־דוד בראַנדשטטר, סופר העברים המפורסם, ואמרנו שירת אביו נבלעה בדמו, ועל־כן לימודו מרומם כל־כך. צעיר היה באומנותו והטיל עצמו בה, מלוא־אמונתו, וירחי־לימודו כירחי־דבש של הוראתו, וכל שיעור ושיעור כפתיחתו סיומו – אש להבה. לשנים נתעוררתי על כך כי, בעצם, לא לימדנו אלא דברי משורר אחד, אדלברט שאמיסו. תחילה אילו שיריו, ואחר־כך סיפורו הנודע על פטר שלומיאל, והיה הדבר כמקרה־לא־מקרה בעיני – מקרה, שהרי שעה שבא ללמדנו ראשונה, הניח אותנו קודמו בפרק הסמוך לשירו של המשורר הזה, הוא שיר ראוות הצלבים, ומשנקרא אותו שיר, נסמכו לו חבריו ונמשך להם אותו סיפור; לא מקרה, שהרי מה ראה המורה הצעיר להניח סדר הפרקים שבספר־הלימוד, ולנוד על שירים אחרים, שהיו בו ושלא היו בו, ולהגיענו לאותו סיפור־מעשה באדם, שקיפח את צלו, אם לא תאמר כי הוא חש, אם מדעת ואם שלא מדעת, צד גדול של קירבה שבין אותו בן־הצרפתים, שנעשה משוררם של הגרמנים, ובין עצמו, בנו של סופר עברי שנעשה מורה לשון גרמנים בגימנסיה פולנית. כך לשנים, אולם בימים ההם לא ידעתי אלא דמדומם של הרהורים אלה, ועד שניתן לי להבהירם, כבר הלך המורה הנלהב, ובא העלם הרך והעדין תחתיו.

מר הורז’יצה כמותו כמר פיני – גם הוא היה מדבר אלינו, כדבר איש אל רעהו בן־גילו ומעלתו, אלא שהוא לא היה יושב לפנינו כי אם בתוכנו, שכן לא ישב בקתידרה שלו, העומדת על בסיס מוגבה, אלא הושיב את עצמו באחד ספסלינו. אם דיה מידה זו, שתחבבו עלינו, באה מידה טובה הימנה – הוא היה יוצא ידי חובת לימודו ברבע שעה, ושאר השעה היה מגלגל בדברים אחרים, שלא היה ביניהם ובין נושא הלימוד ולא כלום. בחן מיוחד היה עובר מלימוד החובה לשיחת הרשות – כל פניו נעשו בת־שחוק ופיו מסנן ואומר: הרי לימודכם זה לא יועילכם כלום, ראשית אין אותה לשון נלמדת, אלא משום שוינא מושלת בנו, ולימודה צריך ימים הרבה מכפי שתשבו בגימנסיה, שנית, לא יצאו ימים הרבה ווינא שוב לא תהא מושלת בנו, ולימודה של הלשון למה, שעל־כן מוטב שנעשה דבר מועיל יותר. אין צריך לומר, עד כמה טענתו ישרה בעיני כולנו – בעיני התלמידים שאינם־ישראל, שלא ידעו בלשון הזאת, על שום שנפטרו ממעמסה כבדה מדי, בעיני התלמידים שהם ישראל, שידעו את הלשון הזאת, על שום שנפטרו ממעמסה מיותרת מדי, והצד השווה שכולנו שמחנו לשיחותיו ולקריאותיו, ששיעשעו אותנו, מניה וביה, ולא חייבו אותנו כלום. לא הרהרנו הרבה, מה רואה מורנו הצעיר לנהוג בנו כך, אבל מקטעי־דבריו הבינונו, כי דרכו אינו ענין של קאפריסה אלא ענין של השקפה שהיא, כנראה, שונה לחלוטין משל חבריו וממוניו, על תעודת בית־הספר ושיטתו; כשם שהבינונו, כי מנהגו בנו הוא כמופת קטן לקיים מקצתה של התעודה הזאת. ולא עוד אלא שיערנו, כי בבואו לגימנסיה, ברר לו במכוּון את לימוד הלשון הגרמנית, שאין מקפידים בו ביותר, ויהיה בידו כיתד נוחה לתלות בה נסיונותיו. בעצם, כמותו כחברו הזקן – גם הוא מבקש לתת את עולם השירה בלבנו, אולם מה שונה ואחרת השירה הזאת. כי הוא אינו פותח לפנינו ספרם של גדולי המשוררים, מלפני כמאה שנה, הוא אינו פותח לפנינו ספרם של תלמידיהם, מלפני דור, ואפילו לא ספרם של תלמידי־תלמידיהם, מתמול־שלשום; הוא מביא לפנינו צרורות־עלים, העתידים להיות ספרים מחר, מחרתיים – אלה שיריו שלו ושירי חבריו, שהיה אומר עליהם, בעירוב של טינה ויוהרה: לפי שעה אין מערכת, שתהא נוחה לפרסמם. אולם לא כדעתם של עורכי־המערכות דעתם של תלמידי־כיתתנו – שירים אלה, שלא ראינו כצורתם ולא שמענו כביטוים, נלהבנו להם ביותר, בין מתוך שדרכם של צעירים שהם נמשכים לחידוש, ביחוד אם הוא מוזר ביותר, בין מתוך שכוחו של משורר שהוא יודע להטעים את החידוש, אפילו הוא מוזר ביותר. שמות מחברי השירים האלה קצתם נשתקע וקצתם נתעלה, לאחר שנה שנתיים, משגברו על חרם המערכות, בין באופן, שפירסמו שיריהם במודעות גדולות, שנתלו ברחובות, ובין באופן, שבנו בימות לעצמם, אלה כתבי־העת של ראשי השירה האֶכספסיוניסטית בפולין. נמצא כי השירה נתגלתה לנו בכיתה בשתי רשויות – מר פּיני גילה לפנינו את הרשות היציבה ועומדת, שכבר הודו בה שלושה דורות, מה הורז’יצה גילה לפנינו את הרשות המפרכסת לצאת, שאפילו דורה אינו מודה בה. כי גורלה של אותה השירה, הנחשבת כיום יציבה, היה בזמנה כגורלה של השירה, המפרכסת לצאת, ואין בני־הדור מסבירים לה פנים, למדנו דוקא מפי מר פיני, כשסיפר לנו כיצד מיטב שירתו של יוליוש סלוֹוַצקי, אלה חזיונותיו המלאים דמיון ומסתורין, היו מתגלגלים, בתוך שקים, עד שבא דור רחוק, ונתגלה לו מלוא־ערכם. אולם הוא־הוא מר פּיני, שמילא את פיו צחוק, ואמר: מציירים שני נקניקים, ואומרים: הרי שתי רגלים – כל האכספרסיוניסמוס כולו.

מר הורז’יצה פדגוג היה והבין, כי לא על השירה האכספרסיוניסטית לבדה יחיה התלמיד, והביא לפנינו דברי מקרא נלבבים וקלים יותר. ביחוד הוא מחבב להפליג עמנו להודו, וככל שראינו בידו ספר במעטפה כחולה, היה לחש עובר בכיתה: הרבּין ד"ר נתן טאַגורה בא, שכך קראנו דרך ליצנות משוררה הגדול של הודו, ראבינדרנת תגוֹר, שנעשה האופנה הגדולה של אירופה. כוחו של מר הורז’יצה בקריאה, שכל סודה בפשטותה, וניכר ביותר בפרקי שירה אלה, שכינם צלילי פיאניסימו של הנפש, קסם לנו ביותר, כשהביא לפנינו את החזיון הנודע סאַקוּנטאלא, ומתוך קריאתו, שנשמרה בה טבעיות של דיבור, למדנו גודל חיבתו וכשרונו בתחומה של דראמה. לשנים, בראותי שם כשמו נודע ומפורסם, מעורב בעולמם של התיאטראות, כמבקרם ומנהלם, ודאי היה לי כי הוא־הוא מורנו ששיעוריו נשמרו בזכרוני, כרצועת שמים שכולה חיוך, ואילולא־צל־הכתם שהאפיל עליהם פעם אחת, היו בעיני כתכלית הטוהר. ומה הכתם, מעשה שתיאר לנו אותה ארץ החמדה של האופנה, וקרא קטעים מסיפורי קיפלינג, וכשהגיע לענין המאמין ההודי, המיטלטל בקרון־הרכבת והוא בוטח כי סופה תוליכו למחוז־הפלאות, נתגבהה במעט האינטונאַציה של דיבורו כאות להתלהבות יתירה ואמר: עומק לפנים עומק, הקיטור כמשרת הפלא, הטכניקה האחרונה כמשרתת האמונה הקדמונה. לא הבנתי גודל התפעלותו, והעזתי להעביר אזנו, כי אם רצונו לראות כזה וכזאת, למה יניח את הקרוב ויבקש את הרחוק, והרי כאותו חזיון, שהוא מתפעל לו, הוא סמוך לאפו ממש – אלפי החסידים בגלילותינו הנוסעים ברכבות לחצר רבם, משכן האגדה ונוה־הפלאות. עין של תמיהה, שנתן בי תחילה, נתעצמה מעט, כדרך המעלה לפניו זכר תמונה, ואחר־כך הפטיר בשאלה קטנה, שהיה בה מינימום של מלים ומכסימום של לעג: מה, הללו? לברק הלגלול, שגילויו ועילומו כהרף־עין, ראיתי, כי גם הטוב שבגויים, כשהוא מגיע לתחומם של שכניו היהודים, יורד תבלול על עינו ומעמעם ראייתו.

אולם מה לי תבלול, שירד על עיני אחרים, והתבלול שירד על עינַי אינו פחוּת משלהם. כי הנה יושב לפנינו מר פּיני בשיעוריו שלו ומר הורז’יצה בשיעוריו שלו, וכשם שהזקן נוטע בנו אהבה לשמוע דבר־שיר, כך הצעיר נוטע בנו תאוה להשמיע דבר־שיר, וכבר יש בכיתה אחדים, המנסים כוחם בעט וכותבים בסתר מיני חרוזות, ואף קוראים אותם בחוג מועט של חוטאים חטאת־נעורים כמותם. ואין צריך לומר, כי כמותי, שתלויה מאחורי קופה של כתבים, כגון ספר־הימים והמכתבים דרך שיר, וביחוד השיעורים, שנקראו בקונפרנציה וזכו לתהילת־פומבי, איני מפגר אחריהם – כבר גבובה בביתי תלולית קטנה של מחברות, מיני שיר ומיני סיפור, ועיקרם אפוס גדול, הכתוב כולו אֵקרוֹסטיכאוֹת, גזירה שמא לא יאמינו כי יציר־כפי הוא. אולם כל מה שעצם־הכתיבה מרנין יותר את נפשי, כך לשונה מדכדכתה – לשון אשכנז ולשון פולין, כשתי עלוקות האומרות הב הב, ואני נענה להם על דרך פיפטי־פיפטי, וחש בכל מהותי, כי שתים לשונות פחותות מן הלשון האחת שחסרתי. כי מה לי מעלת הכושר והזריזות, המתווספה לי והולכת, בשתי הלשונות, והן לשונות נכר, ואילו בלשוני אני, לשון העברים, איני יודע לצרף פסוק כהלכתו. עד כמה לא ידעתי, למדתי באותם הימים, שבאה שמועת שחרורה של עיר־מולדתנו ונזדרזתי לברך באגרת, הכתובה בשפת־עבר, את מורי ורבי ר' שמואל קריסטיאמפּוֹלר, שנשאר בה בימי הכיבוש – כמה פלגי־זיעה שטפוני, עד שהלחמתי כתריסר שברי־כתובים, שהיה בהם בדוחק כדי אמירת מחצית כוונתי. אותה שעה העליתי לפני, מה קלה עלי כתיבה בלשון־נכר – וכמה ביטויים וגיווּני ביטויים מזומנים לי, וכאילו נדחקים לפני, ומתחננים אלי שאלקטם באפס־יד – ונתכפל צערי. עתה ראיתי, כמה לקה דרך לימודי בימי ילדותי, שכבש לי מסילה בספרי המקרא, ולא פילס לי נתיבות מחוצה להם. עד כמה עמידתי מחוצה להם, נבוך ואובד־עצות, למדתי ממעשה שהיה – עברתי לפני חנות־ספרים וראיתי חוברת גדולה יותר של “הצפירה”, ובעניניה מאמר של שלא שמעתי קודם את שמו, פ. לחובר, וענין מאמרו הוא ר' נחמן קרוֹכמל, וקניתיה והבאתיה בשמחה לביתי. אולם מה נבוכותי ובקראי את המאמרים שבה, ואותו מאמר בכללם, ראיתי כי איני יכול אלא לשער דיוקם, כי מדי פעם בפעם התנגשתי בתיבה, בצירוף־לשון ובדרך־סגנון, שהיו לי כספר החתום. אמרתי לעצמי: שוטה שכמותך, עד שאתה מתאווה לכתוב בשפת עמך, למד עצמך להבינה. מה תימה, כי בראותי, בחלון־הראווה של מוכר־ספרים ברחוב הרחב, ספר מהודר למראה ושמו: שפת עמנו – הלא הוא ספר־הלימוד הנודע של מר משה ראַטה – הבהיק כנגדי ככוכב־הישועה. אולם מה נעצבתי ובבואי לחנות שמעתי מחירו גבוה מכפי כיסו של פליט, וכמעט שנואשתי ממנו. עד ששיחקה לי השעה ונדרשתי לסייע לבן־השכנה שבחצרנו, להתקין עצמו לבחינה ושכר לימודו, שנמשך כחדשיים, היה בו כדי תשלום־הספר. כל אותם חודשיים הייתי בא לפני חלון הראוה של החנות ההיא וזן עיני במראה־הספר, שכבר ראיתיו שלי ולא היה כשמחתי באותו יום, שנעשה באמת שלי. לימים קראתי כמה וכמה דברי ביקורת, מהם קשים, על הספר, אבל כל אלה לא עממו בעיני זכר אורו בימים, שגמל עמי את הגדול שבחסדים, אלה הימים שבלעתיו, שיעור שיעור, עד שהגעתי לסיומו וחשתי, כי הגשר שחסרתי נמתח והולך, ואוצר הלשון השמור בי מפרקי המקרא, מקצת ספרים ישנים וספרי משכילים ומגליוני “המצפה” שקראתי בעזרת רבּי לפני שנים, הוא בי כאותו נחל חרב, שהוטל בו גל מפרכס, והוא זורם וחי. לדאבת נפשי ידעתי, מה רחוקה הזרימה והחיות של לשוננו מחיותה וזרימתה של לשון־הנכר בי, כשם שידעתי, כי אפילו אזכה בקרוב בקריאה רהוטה, ואותה חוברת “הצפירה” ושכמותה לא יהיו עוד כספר החתום, לא אזכה לכתיבה, ואפילו לא רהוטה, אבל הכתיבה הזאת, ראש־מאויי ומבחר־חלומי, שוב לא היתה מחוצה לגדר תקוותי.

גימנסיה שלנו היתה בה אוירה של ספרוּת וסופרוּת, – רובם של המורים אין תעודתם מתמצית באומנותם, שתעודתם מפליגה לדבר־מחקר וחיבורי־ספר. כבר ראינו בהם לנים בעומקה של הלכת־היסטוריה, כמאיר בּלַבּן וכתיאוֹפיל אֶמיל מוֹדלסקי, שניהם מפקחים גלי־קדומים, איש־איש ככוחו וכמגמתו, כבר ראינו בהם לנים בעומקה של הלכת־ספרות, כטאַדיאוּש פּיני וּויליאם הורז’יצה, ראשון נותן מעייניו בקלאסיקה, ואחרון במודרנה. כמותם היו גם אחרים, הלנים, אחד אחד, בעומק הלכתו, אך מה נמנה כרוכלים כל אילן ואילן שביער, והרי עינינו ולבנו נמשכו לאותו, שנראה לנו המעולה שבהם בקסם־נויו, רוחב־נופו וגובה־צמרתו ושנעשה כאידיאל לכל אלה שבנו, שטיפחו בלבם חלום־סתרים על עצמם. כיתה שזכתה, שההוא ילַמד בה, ראתה את מזלה נאה – הוא ידע שלא לצמצם את מקצועו במקצועות־הטבע, שהיה מורה בו על עצמו בלבד, אלא לעשותו כמרכז, שהקווים, היוצאים מלפניו, נמשכים לכל תחומי־החיים והדעת. כי ולאדיסלאב ויטויצקי היה שם דבר – חכם שידיעתו מקפת את מדע־הזמנים והזמן, תססו בו רוב כשרונות, וכל כשרון וכשרון שבו, כאילו אחז כנפו, ואמר כולו שלי, והוא, בבת־צחוקו הטובה, כאילו ביקש ליענות לכל. כשם שלא סירב לתאוות הצלילים שבו, והיה מיטיב נגן, ועשה נגינתו ענין של פומבי מועט, שכן ניגן בחוגים צרים יותר, כך לא סירב לתאוות־המראות שבו, ושלח ידו למכחול, ועשה ציוריו ענין של פומבי גדול, שכן היה תולאם בכל תערוכה כוללת יותר. אולם יסוד־נפשו של איש־אשכולות זה, שנטה לנופה של השירה, מצא ביטוי לעצמו לא בנגינתו ולא בציורו, אלא במעשה־תרגום – בתנופה עזה של יכולת ודמיון נטל עליו תעודה נכבדה, לתת לבני־דורו העתקה מעולה וחיה של כתבי אפלטון, בשפת הפולנים. בכמה חמדה קראנו את המשתה של גדול הוגי יון, כמה התענגנוּ על משחק הגוונים שבחילופי השיחות, שכן השכיל המתרגם לקיים שני תפקידים רחוקים, ואפילו סותרים, על דרך הרמוניה – הוא נתן אותה מערכת שיחות נפלאה גם על דרך הדיוק של דפוס הקדומים, וגם על דרך הדיוק של דפוס ימינו. לא יכולנו, למשל, שלא לחזור ולקרוא את תשובתו של סוקראטס, שראינו אותו גם איש־תבונות, שהיה מהלך, לפני דורי־דורות, בשוקה של אתונה, גם איש־פיקחות היוצא כהיום הזה מסימטת ביתו בליצ’אַקוֹב, פרבר הכייסים שבלבוב, ומהלך בין פרחי האינטליגנציה שברחובות השקטים, במרכזה של העיר, וחכמותיהם הרבות והדקיקות מתנפצות אל חכמתו הגרמית והאחת. כיתתנו מזלה מעולה ואינו מעולה – מעולה, שכן זכתה כי מר ויטויצקי יהיה במלמדיה; אינה מעולה שלא זכתה שיהא מלמד בה דרך־קבע, אלא דרך־ארעי בלבד. אולם דוקא משום שלימודו דרך־ארעי, נטל חירות לעצמו, יתר על החירות שהוא נוהג בה בכלל – כל שיעור בשיעוריו אך כזית בו מחומר הלימוד המוקבע בתכנית, וכמלוא־החבית בו מענינים אחרים, משובבים ומענגים ביותר.

כמה התקנאנו בחברינו שבכיתות העליונות, המזדמנים עם טובי מורינו, וביחוד עם איש־האשכולות שבהם, גם מחוצה לכתלי־הכיתה ושעות־הלימודים, לענינים, שאינם חובה אלא רשות בלבד – הכוונה לאותם חוגים, שנתלכדו בהם טובי הכיתות האלה, מי בחוג של היסטוריה ומי בחוג של ספרות וכדומה. התקנאנו בהם לא בלבד משום חומר עיסוקם, שנראה לנו מלבב ופיקנטי יותר מחומר לימודינו, אלא גם משום שהם היו, בחוגים האלה, כמיני חוקרים קטנים. עיקר־הקנאה נלהט בנו בסופה של שנת־הלימודים, כשניתן לנו דין וחשבון של הגימנסיה בצורת ספר קטן, וקראנו בו, ברוב סקרנות, את שמות התלמידים – ושמו של האשכול שבכיתה באות שמנה – את שמות המורים, תאריכיהם, תאריהם ומעשיהם, ואת ענין החוגים האלה, כגון שפלוני תלמיד קרא הרצאה על כך ואלמוני תלמיד קרא הרצאה על כך, ונושאי ההרצאות ישן וחדש מעורב בו, בין שהישן בבואתו של החדש ובין שהחדש בבואתו של הישן. בדמיוננו ציירנו לפנינו כל מסיבה כזאת כמין אידיליה חמודה – המורים והתלמידים יושבים לשולחן הגדול שבאולם־הקונפרנציה ומתנגחים, שווה בשווה, בהלכות גדולות, והם כמתחרים אלה באלה, מי ישכיל לעקור הררי־הסברות ולטוחנם זה בזה.

קשה כשאול קנאה ורשפיה רשפי־אש, אבל גם מים מעטים יכולים לכבותה – כזאת חזיתי מבשרי. ומה המים המעטים – תחליפם של החוגים האלה בצורת הטיולים, שטיילתי עם מר פיני כמה וכמה פעמים, בשעת ההפסקה, במסדרון הארוך של הגימנסיה, לאורך התמונות התלויות משני צדדיו, אלה קטעי־תמונה גדולה, שהאוריגינל שלה תלוי בפאַנורמה שבעיבורה של העיר, וענינה מלחמת אכרי הפולנים המורדים בימי קושצ’יושקו, והנודעת בשם קרב ראַצלאַביצה. הדגשתי ענין הציורים האלה משום שהם היו פתח השיחה ומעשה שהיה כך היה – מר פיני הדגיש וחזר והדגיש לפנינו את סברתו, שאין קנין טוב לאדם מלימוד דברי־שירה בעל־פה, שכל הלומד דברי־שירה בעל־פה, דומה כמי שמהלך בדרך ובלבו אור גדול, שאין שום לסטים יכול ליטול אותו ולכבותו. אמרנו להנות אותו ובימי פגרת החגים למדנו מדברי גדול משוררי הפולנים, באופן שהכיתה ידעה במסוכם כל שיריו הקטנים בעל־פה. מי שלא ראה את מר פיני בשעה שהודענו אותו על לימודינו אלה, לא ראה אדם נפתע ומורה מאושר מימיו, אף שמר פיני מיצה את כל הפתעתו ואושרו בתנודת־ראש קלה ובמילה אחת: כך, שסימן השאלה וסימן הקריאה שלאחריה, כאילו התחרו מי קודם למי, וכל אותה התחרות כהרף־עין. אם עצם ההודעה גרמה לו נחת־רוח, בחינת ההודעה לא־כל־שכן – התלמידים באמת ידעו, את השירים, שנלמדו כהוגן. לפי שביקשתי להוסיף הפתעה על הפתעה, הרי כשנתבקשתי לומר קצת מסוניטות המשורר, אמרתי גם את הסוניטה, שלא נשלמה שורתה האחרונה, היא הסוניטה ששמה: התחמס, ובאָמרי אותה, הוספתי את השורה האחרונה, כפי שהעליתיה מדעתי. ודאי היה לי כי מר פיני יעשה פנים של הפתעה או כל תמיהה, אלא הוא רק השהה מעט מבטו עלי ואמר בנעימה יבשה של נימוס: תואיל בטובך לגשת אלי בשעת ההפסקה. כשניגשתי אליו, התחיל מטייל לאורך המסדרון, שתק מעט, ואחר־כך שאל: הגד נא לי, אבל אבקשך כי תגיד בנאמנות, כיצד אתה מרגיש עצמך בין התמונות האלה. לא ידעתי, מה אשיב, ולא בלבד משום שלא ירדתי לסוף דעתו, אלא גם משום שמעודי לא שאלתי את עצמי כשאלה הזאת. ראה שאיני משיב, אמר: כשאתה מביט על האכרים האלה, המשתערים בקלשוניהם ובמגליהם על אויביהם, אתה יכול לומר לנפשך, כי האכרים האלה הם לך פרוטופלאַסטים. לא נעלם ממני, כי בתיבה האחרונה ריטט שמץ של לעג, כשם שלא נעלם ממני, כי לא בחר תיבת לעז, אלא לחידודו של הלעג הזה, אולם באמת היה בעיני כמי שמבקש לפגוע בי בדבר, שאיני עשוי להיפגע בו, ועניתי בקצרה: כמובן לא, הרי אינם אבות־אבותי. אמר: אם כן, למה אתה חושב, כי לשונם של האכרים האלה עלולה להיות לשונך. תחילה היססתי, אם אשיב לו כלבבי, אחר־כך נזכרתי בקשתו, כי מה שאגיד לו אגיד לו בנאמנות, נטלתי מידה של אמיצות, ואמרתי: וכי אנו אומרים, כי לשוננו היא, הרי אתם המכריחים אותנו לומר כך. לא תפס, או עשה עצמו לא־תופס כוונת דברי ושאל: הכיצד. הזכרתיו פרשה, שהיתה חוזרת בכל ראשית שנת־לימודים, כשהתלמידים היו נדרשים למלא טופס, שהיה בו מחזור שאלות, ובכללו שאלה ללאומיותו ושאלה ללשונו של התלמיד, והיו בין התלמידים היהודים, שהעזו לרשום שתי הרובריקות האלה, כשורת האמת, כלומר שהם יהודים ולשונם יהודית, אולם משעשו כן, ירד עליהם מטר תוכחות ורדיפות, וסופם שאם לא שינו נוסח התשובות מרצונם, שונו באַנסם, כי כבוד החוקה של המונארכיה שלנו הודתה במציאותם של רוב עממים, זולת עם היהודים, שנחשבו דת ולא אומה. עמד מר פיני כמהרהר ואמר: המ, נניח לחוקה, שלא אני ולא אתה עשינו אותה. ראיתיו כמבקש להתחמק, נטלתי מידה של עזות, והוספתי ואמרתי: אם כבוד הפרופיסור ירשני גילוי לב אומר, כי פה, במזרחה של גאַליציה, אתם מכריחים אותנו לכך, לא משום החוקה, אלא משום טעם אחר. העלה במצחו קמט, כדרך השומע דבר של חידוש, שואל: כלומר. לא בלי יראה וכאוזר כל כוחי, שהלמות־לבי המוגברת לא תישמע בדיבורי, השיבותיו: אתם הפולנים, שמיעוט אתם בגלילותינו, מבקשים להגדיל כך את מספרכם לגבי הרותנים, שהם הרוב בהם. דומה היה עלי, כי הוא כינס קצה שפמו לפיו, והוא מכרסמו כרסום קל, שכמעט אינו נראה לעין, הביט בי כאילו ביקש לומר: ובכן, כזה אתה; אבל אמר דברים אחרים: ובכן, יהא שמכריחים אתכם לרשום עצמכם כך, אבל מי מכריח אתכם, המיסכנים, לראות עצמכם בעיני עצמכם כך, שאתם משחקים, אם כתפקיד נכדיהם של השליאכטה שלנו, אם כתפקיד נכדיהם של האכרים שלנו, ואתם מדמים, כי די לכם בכניסה קטנה לתוך חיינו, שתראו עצמכם זכאים לעשות בלשוננו ותרבותה, כאילו הייתם מעורים בה מראשית־גידולה. הגביה אצבעו וקולו: והלא באמת אתם דומים, כמי ששובר ענף מעץ רחב־גזע וגבה־צמרת והוא מתיהר, כאילו בעל ענף כזה הוא גם אדוני־השורש. ודאי חש אף מר פיני, מה שחשתי, כי הקליפה המוצקת של שקטו ונימוסו עשויה שתתבקע, אם לא ימלט נעימת־דיבורו מתימור לאוקטאבה הגבוהה, הוריד אצבעו הזקופה, כפפה כאות חי“ת, והניחה על שפמו, והיה כמסנן ואומר: ועתה די בעקיפי־דברים ונגע בעצם הענין שלשמו זימנתיך. הנה נער כמותך, שחיתוך דיבורך מעיד עליך, כי שירים ששרה זקנתך לערשׂך לא היו בלשוננו, ודיבורך בבית עד עתה ובודאי גם עתה, אינו בלשוננו, וידיעתך בה, שהיא גדולה בעֵטך מאשר בפיך, אינה לך כצמיחה שבלב אלא כזריזות שביד, וכיצד העזת לעשות את שעשית בשורה הי”ד של הסוניטה ההיא; כיצד, אני שואלך, העזת לבוא כך בסאנקטיסימום. כשיצאה אותה שאלה מפי מר פיני, לא נעלם ממני, כי בתיבה האחרונה ריטט שמץ של כעס, כשם שלא נעלם ממני, כי לא בחר תיבת־לעז אלא לחידודו של הכעס הזה. אמרתי להשיב, שאינו אלא כמגזם, שכן לא ראיתי עצמי כנכנס בכלי־אומנים לבדק קדשי הקדשים של הפולנים, אלא כעושה מעשה־שעשוע לתומו, אולם לא עמד בי לב והחרשתי. וכמה נפלאתי בשמעי מתוך המשך דבריו של מר פיני, כאילו קרא מחשבותי, שאמר: תאמר מעשה־ספורט הוא לך. אך היא הנותנת, אין עושים מעשה־ספורט בדבר של קדושה, וכבר אמר משלכם, כי אין יראת הרוממות לקדשי־זולתכם.

רק לשנים נודעתי, מי הוא אותו משלנו, שהיה לו למר פיני בן־סמך להגדרת יחסנו לקדשי זולתנו, כי לשנים, בקראי ספרו הנודע של ויינינגר “מין ואופי”, והגעתי לאותה פיסקה, נזכרתי אותה שיחה בשעת־ההפסקה. אולם בשעת השיחה עצמה, יותר משחשבתי, מהיכן אותה מימרה הולכת חשבתי, להיכן היא מוליכה. אבל לפי ששיחתנו נמשכה כמה וכמה דקות לאחר הצלצול, שילחני מה פיני בדבר־שחוק: הרם רגליך ולכיתה, והוא עצמו נפטר לכיתתו. יצאו כמה שיעורים ומה פיני כאילו נשכחה ממנו אותה שיחה, שסיכוי־המשכה משכני ודחני כאחד. כשם שלא ידעתי, על שום מה שכח מר פיני את השיחה, כך לא ידעתי, על שום מה נזכר בה, ושוב נקראתי לגשת אליו בשעת ההפסקה. עתה פתח תחילה בכמה שאלות למוצאי וגידולי, וכאילו מצא חיזוק בתשובותי, העיר שלוש פעמים: כשם שחשבתי. ומבלי להפסיק, הפסקה כלשהי, המשיך ואמר: לא אכחיד ממך, כי העשייה בסגנונה של לשוננו עולה לך בנקל, אולם אין זאת, וכנראה גם להבא לא תהיה זאת לך, אלא מניפולציה. אך אפשר וסופך, כרבים אחרים מבני־עמך, מה הם הקלות הזאת פיתתם וַיִפתו, אף אתה כך. אבל דע לך, כי אנו, בעומק ההכרה וההרגשה, לא השלמנו ולא נשלים עמכם. והאחד היוצא מן הכלל, הוא יוליאן קלאצ’קו, כדרכו של כל יוצא מן הכלל, לא בא אלא לאַשר את הכלל. דיבורו של מר פיני היה בו תמיד כעין זעף של חגיגיות, עתה זעפו נמוג כליל ודבריו האחרונים היה בהם מעגלגלותו של מטיף־להועיל, מה שהקליש רישום־רצינותם. באמת, יכולתי להפסיק תוכחתו של מר פיני, אילו הרמזתיו, ואפילו בהערה קטנה בלבד, כמה הוא טועה בי ובשכמותי, וכבר פירכסו בפתחי־פי דברים שכך, בערך, חידודם: כשם שרוח־הכחש, שהיתה מנשבת בתוכנו לפני דור, גרמה לכך, כי מי שהתחיל כיהודה סיים כיוליאן כך רוח נאמנות המנשבת בתוכנו עתה תגרום, כי מי שמתחיל מאנסו כיוליאן, יסיים מרצונו כיהודה. אולם מתוך עירוב של סתר־יראה ויצר־התגרות, כיחדתי את הדברים תחת לשוני, כי הטלתי לפני מר פיני שאלה של שתי מלים: וילהלם פלדמאן. סבור הייתי, כי בשאלתי זו אני יוצק שמן על מדורתו של מר פיני, והנה לשמעה ניטלה הקפידה מפניו ומקולו, נתחייך ואמר: אַהאַ, הפרקליט שברומאנס של העלמה אופּלסקה עם מר גלוּבניאַק. דבריו אלה לא היו מחוּורים לי ואמרתי נבוך: סליחה, כבוד הפרופסור, איני מבין. מר פיני, כאילו לא ראה מבוכתי ולא שמע שאלתי, אמר: ודאי, ודאי, אין מכחיש. זכויות לו למר פלדמאן, אבל גוברנאנטית אינה אֵם. וכגוחן עלי סיים: נערי, שמע עצה מפי מבקש־טובתך, שתים לשונות לעמך, כשתגדל ותכתוב, וודאי תכתוב, אל תכתוב בלשוננו.

עתה אמרתי להעמידו על טעותו, אבל כבר איחרתי, שנפטר לדרכו, בהניפו תנופת יד קלה לברכה. לא יצאו ימים מרובים ונודעתי, כי רומאנס העלמה אופולסקה עם מר גלוּבניאק אינו אלא שם ספר, והוא של טטמאיר. וכשהשגתיו וקראתיו ראיתיו כמין סאטירה ובכלל נפשותיו גם פרקליט מזרע היהודים, העושה כבן־ביתם של הפולנים ותרבותם, שהמחבר העמידו דמות נלעגת ביותר. אילולא רמזו של מר פיני, לא היה עולה על דעתי, כי מחבר הספר כיוון, בציור־הדמות הזאת, לקאריקאטורה של וילהלם פלדמאן, בן־עיירה בסביבי עיר מולדתי, זבאראז', שנעשה ראש־מבקרים בספרות־הפולנים וכותב תולדותיה. ואדרבה, הייתי משער, כי הכוונה הזאת אינה בגדר האפשר, שהרי יש שם כרמיזה מפורשה אחרת והוא אהודה דוקא, לאותו מבקר. אולם משנרמזתי, כדרך שנרמזתי, וראיתי, כיצד מחבר־הספר, שפלדמאן היטיב עמו לא במעט, משלם לו אבני־לעג תחת לחם־חנינה, לא יכולתי שלא לראות פה כפיות־טובה, אך גם לא יכולתי שלא לראות פה עונשה של גוברנאנטית, על שהשתטתה לתבוע מילדי־טיפוחיה, כי יאהבוה אהבת־אם. אעשה שקר בנפשי, אם אומר, כי דברי מר פיני, שהיו לי כפנס המאיר בכמה וכמה ענינים, היה בהם משום השפעה מכרעת על דרכי, שכן אם הנחתי לימים ענפה השבור של לשון־נכר, לא משום תוכחתו הנחתי, ואם דבקתי בשורשה של לשוני, לא משום עצתו דבקתי, אלא לא אֵצא ידי אמת לנפשי, אם לא אודה, כי תוכחתו ועצתו היו לי משענת בדרכי – ימים שבהם עלול הייתי להתפתות, ואף התפתיתי, לומר הגותי ורחשי בלשון־לא־לי, ניצנצו כנגדי תמיד, ככותרת של אַתראה, דברי מר פיני: שתים לשונות לעמך, כשתגדל ותכתוב, וודאי תכתוב, אל תכתוב בלשוננו.

ובינתים האווירה, הרוחשת במונרכיה על עממיה, מהלכת סביבה מתיחות של ערב־סערה, וכגלי־חשמל קטנים מרתיתים גם את כתליה האטומים של הגימנסיה. מה שכיתה עליונה עושה במבורר, כיתה תחתונה עושה במעומעם – פה ופה ההפסקות מלאות רחישות ולחישות, דיבורי־חשאי ורמזי־אגב, והכל מכוחה של ההברה שנפלה: הנוער צריך שיתארגן. שנַים היו בכיתה שהיו כראשי הנפשות הפועלות בקלחת־סתרים זאת – האחד, זביגניב לומניצקי, שנחשב יחסן, משום שדודו מחבר ספרי גיאומטריה, היה אדוני הגימנסיה שלנו; האחר, מיכל רובין שראוי היה שיהא נחשב יחסן, משום שדודו זקנו חכם וסופר עברי מפורסם, ר' שלמה רובין; כשם שהראשון כינס סביבו על דרך שגילויה מרובה מסתרה, רובה של הכיתה, כלומר את הפולנים בני דת רומית־קתולית ואת הפולנים בני דת משה, כך כינס האחרון על דרך, שסתרה מרובה מגילויה מיעוטה של הכיתה, כלומר שאר היהודים שבה. כבר יצאו כמה שבועות לאותה קונספיראציה, שפרשׂה מכמרתה על הכיתה, ואני עוד מחוצה לה, ששני הצדדים כאילו הרתיעו את המכמורת מעלי – צד לומניצקי, כנראה משום מלחמתי לשבּת; צד רובין, כנראה, משום טיולי עם מר פיני כמי שאינו נכנס בחלון באין דלת פתוחה לפניו, לא הגיתי צערי על אותה הפסיחה, שלא די שהעמידתני בחינת נערה שאין מחזר אחריה, הרי בגללה הוצרכתי לבקש, לבדי, בעקיפי־דרכים, מה שחברי יכלו להגיש לי בקצה־המטה. וכמה נכספתי באותם הימים לפינת־חיים שיש בה כדי לגאול אותי, אם במעט ואם בהרבה, מקללת־הכפילוּת שבין עולמי שלפני הצהרים ובין עולמי שלאחריהם, וּודאי היה לי, כי בחוגי־סתר אלה, שכמה מתלמידי־הכיתה היו נתונים בהם בראשם ורובם, יש מבת־זיוה של גאולה כזאת. כי בימים ההם, ימי המתח הגבוה של ערב־התהפוכות, שוב לא יכולתי למצוא מיפלט לי מסכסוך־נפשי ודכדוכה, כתמול שלשום – לא בטיולים בסימטאות הגיטו הישן, ולא בהליכה לבית־הכנסת של ר' יענקלה יאנצר, והייתי כמבקש כתבות אחרות, חדשות יותר, נשוכות יותר באיזור הסערה האקטואלית. ואם מיבצרים מוצקים, כעולם הגיטו וכעולם החסידות, נתערערו לי כבתי־מנוס, מיבצר קלוש כהיכל־הנאורים, שנעשיתי מבאיו, לא־כל־שכן. רב־ההיכל, ר' שמואל וולף גוטמן, בזקנו השחור, בעיניו הלוהטות ובלבו החם, קסמני מאז והייתי בא לדרשותיו, אך עתה לא באתי אלא מתוך תקוה לצוד מדבריו איזה דיבור, שאם לא היה תשובה לי היה, לפחות; כרמז־רמזה. ואמנם פה ושם קלטתי כמה דברים, שאפילו לא היו אלא מעשה־דרוּש, הרי הבריק בהם קו אור נאה, כגון אותה פעם שדרש בענין: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, כלומר מפוזר ומפורד, אבל אחד; ויותר ממנה אותה פעם שדרש בענין: ואברהם עודנו עומד לפני ד'. כלומר לא עמד בלשון עבר אלא עומד בלשון הווה, כי אברהם נצח ועמידתו לפני השם נצח; ויותר מהנה אותה פעם שדרש בענין: אדם כי יקריב, כלומר אין האדם נקרא אדם אלא מי שמקריב. יפים היו חידודי דרוש אלה וכמותם, אבל ככל שהוספתי לבוא לדרשותיו וביקשתי ללמוד מהן, מה דרך ומה מעשה מחויבים מתוך הדרושים האלה, מה פירוש אדם בימינו ומה פירוש קרבנו, מה דרכו של צעיר־הדור בעם באיחודו ופיזורו, ומה תעודתו שיהא באמת בחינת אברהם, הייתי כצולל במימי־דרשה אדירים ומעלה חרס בידי. וכשם שלא מצאתי משענת לי בדרשותיו של האיש החביב והיקר הזה, לא מצאתיה בשיחותיו – פעם אחת הלכתי ברחוב וראיתי את הרב גוטמן ומורי הרב פרוסט, שהיה לבוש מדי־צבא, והם מהליכם שלובי־זרוע כיאה לידידים מנוער, ניגשתי למורי לברכו, עיכבני ונלויתי להם בטיולם, שנעשה כפתח טיולים רבים עם רב־הנאורים, שרגליו חלושות וכמעט שתוקות היוּ, והליכתו עקב בצד אגודל והיה משתדל להמתיק קשי־ההליכה בדברי שיחה. זכר הטיולים האלה בחברת הרב טוב־המזג, שמור, ברוב חמימות, בלבי, והרבה למדתי בהם, ששמעתי בהם דבריהם של תלמידי־חכמים, שכן כמה וכמה פעמים היה מהלך עם ידידיו, אם מאיר בלבן, אם משה שור, אם ברנהרד הויזנר, אולם אף שהייתי בעיני כננס המתנאה לאורם של בני־הזמזומים, ושמחתי באורם, לא יכולתי להעלים מעצמי, כי האור הזה כמה שבילי־צדדין סמויים האיר לי, אבל דרך־המלך העלומה לא האיר לי.

אולם הימים חידשה אגודת הציונים פעולת אולם טונביי, כלומר הרצאות ושיעורים למשכילים ולעם, ומשנתלו מודעותיה, אמרתי אלך ואשמע ואולי יושיעוני אלה. באתי לאולמה של אגודת תקות ציון שברחוב ברנשטיין, ותחת למצוא, כאשר דימיתי, אולם רחב־ידים ומפואר, הגדוש קהל רב הצמאים לדברי רבותיהם היושבים לפניהם ומבררים הלכות החיים והדעת, מצאתי חדר גדול במקצת, חציו כאולם־קריאה וחציו כבית־כנסת, ובאורו המעומעם נראים כשנַים או שלושה מנינים של בני־עמידה הפזורים, במדולדל בשורות הספסלים, והם מחכים למרצה, הנכנס, מדי פעם בפעם מדלת צדדית, מטיל הצצה על פני האולם וחוזר, עד שסופו יושב ודורש את פרקו. פעם ראשונה שמעתי דברי אדם אחד, חיים הררי־ברגר שמו, שייחד דיבורו על שירת שאול טשרניחובסקי, שלא ידעתי שמו אלא משיר קטן בספרו של מר ראַטה, והיו דבריו מאירים ושמחים, שנתגלה לפנַי בראשונה עולם־המוטיבים של שירת העברים החדשה והיקפה, ובלבי התפללתי ליום, שתתאשש ידיעתי בלשוננו, ויבואו השירים האלה לפנַי, ואוכל לקרוא בהם דרך־חירות, כדרך קריאתי בשירת־לעז. שנית שמעתי הרצאה של מר מ.א. טננבלאט, שנחשב, ראשית משום שחיבר ספר־לימוד הלשון העברית, ושנית משום שהיה עורך עתון הציונים “טאגבלאט”, שהייתי מילדותי מקוראיו השקודים. הרצאתו היתה על חינוך ליהדות ואף שדבריו נסמכו, כנראה, על הוגי־הדור האחרונים, לא יכולתי להעזר בהם הרבה, שכמה עניינים, שאמרם על דרך המוסכמות, היו לי כחידוש גמור, שלא ידעתי לעכלו. שלישית, שמעתי את מרת רוזה פומרנץ־מלצר, שהיתה כשם־דבר בגלילותינו ועוד בילדותי שמעתי עליה שאמרו: עלמה ציונית יש בטרנופול ונתברכה בכל המעלות, נואמת וסופרת וראוי שתתמנה פרנס על הציבור. דבריה על משה רבנו נרשמו בי ביותר, וגם לימים כשקראתי דברי החכמים שהזכירה, כלאצארוּס ודומיו, לא נמחה ניסוחה ולא נדחה מפני ניסוחם, כי חביבים דברים כפי שנרשמו בנו בנעורינו.

ההרצאות האלה היו במשך שבוע אחד ואף ששמות ההרצאות שלאחריהן היה בהם כדי לגרות יצר התעניינותי, לא יספתי לבוא וטעמי כפול – טעם אחד, והוא טפל, הייתי נער אחד בין קהל־מגודלים, וכבר שבעתי עמידת בודד, גם בכיתה וגם בבית־הכנסת; טעם אחר, והוא עיקר, לא ביקשתי ללמוד דברים הרבה, אלא את הדבר האחד, ואותו לא למדתי. כשם שהוכחתי את עצמי, שאני נדחק במקום גדולים שאין בפיהם תשובה לשאלות, כי אין שאלותי שאלותיהם, כך הוכחתי לעצמי, כי תשובה זו אמצאנה במקום קטנים ולבי תפילה אחת: מי יתנני ואבוא בחוג מחוגי־הסתרים, שחברי מתכנסים בהם. בדרך שאדם מבקש לילך, אפילו המקרה מוליך אותו – מעשה שראיתי בידי אחד מתלמידי הכיתה המקבילה, שהיו מתכנסים עמנו יחד לשיעורי־הדת, חוברת והכרתי בה מיודעה משכבר הימים. הלא הוא כתב־העת הפולני “מוריה” שקראתיו לפני המלחמה, בעודי חבר באגודת־הסתרים הקטנה של תלמידי הגימנסיה בעירנו, פרחי ציון, אלא החוברת אז מעטפתה צהבהבה או אפרפרת ועתה היא כחלחלת. חוברת זו, שיצאה על ידי צעירי הציונים מגלילותינו, שגלו לוינא, היתה לי למשיבת־נפש – אפשר והמאמרים והרשימות שבה לא היו בחינת גדולות ונצורות כשלעצמם, אבל לי היו בחינת גדולות ונצורות ממש, כי פה הכל היה מכוּון לי ולשכמותי, גם בענין ובצורה, גם במעלה ובנעימה; פה כאילו דיברו אל נפשי מתוכה. ראה חברי, מינצר שמו, גודל התענינותי, אמר: רצונך אני נותן לך כתב־עת זה ערימות ערימות. הביאני לבית אביו, שהיה בעל בית־מלון, והעלני לעליה קטנה והראַני אותו כתב־עת מסודר מחזורים־מחזורים וכל מחזור כרוך במשיחה, ואמר: קנין דודי, ד"ר ישראל מינצר, הוא, רצונך קח וקרא, קח וקרא. כדבריו כן עשיתי, וקראתי צרורי־הקונטרסים כסדרם, לא כדרך הקורא אלא כדרך הלומד, וטובה גדולה אני מחזיק להם, שהיו יסוד גדול בהשכלתי היהודית, מתוך ששידכו ביני ובין המקורות, שהם הם שהגיעוני אליהם. כל אותם הימים, שהייתי משוקע בקונטרסים האלה, היו לי כתחליפה של אגודת־סתרים, שנכספתי לה, וכהתקנה לה. ביחוד שבינתים נתקהו במעט הכיסופים האלה, משום שנפלה בהם אכזבה. פעמים הרבה הייתי משוטט ברחובות עם בן־כיתתנו בליי, שכבר ראינו יציבתו ומנהגו, והנה כמה פעמים היה מוליכני לרחוב אחד עומד ליד בית, פונה כה וכה, אומר לי, כממתיק סוד גדול: אני נכנס הנה. אבל יהי הדבר טמון בקרבך. נתן ידו על פיו, כדרך המהסה חברו וסיים: כמו בקבר. לא צריך רוב עמקות פסיכולוגית, כדי להבין, כי לא הרבה במעשה סודיות, אלא שאדחוק בו, כי יגלה לי תעלומתו, ולפי שלא עשיתי עמו טובה, ולא שאלתיו, פקע באחרונה אורך־רוחו, וקיים בי ואת פתח לו, פנה כה וכה ולחש: פה אגודה על שם הרצל ואני חבר בה. שאלתיו, מה הם עושים בה, עשה תנועת־יד, כמי שיש בפיו דברים הרבה ואין שעתו פנויה לכך, ואמר: לימים אני מביאך שם ואתה רואה. אפשר תמהתי ואפשר לא תמהתי, על שום מה אמר: ואתה רואה, ולא אמר: ואתה שומע, אך כשהביאני לאותה אגודה נוכחתי לדעת, כי דייק מאד בלשונו – באולם האגודה עמדו בחורים במדי־גימנסיה, על פניהם כמין שׂבכת חוטים עגולה ועל חזם כמין מערכת ברזל, סייפים בידיהם, והם עושים בהם תרגילי־מלחמה. מראה הנערים, שהוסיפו על מדיהם אותם הכלים, שהיו כדמות מסוונת ושריון, ועשׂאום חצים גימנזיסטים של ימינו וחצים אבירים של ימי הביניים, עורר בי כל יצרי־הצחוק, אולם לכבוד רצינותם הפותה של המסייפים הצעירים, לא הנחתי להם ליצרי, שיבואו על סיפוקם על אתר. רק בצאתי עם חברי בליי מתוך האגודה לרחוב, והוא פונה כדרכו כה וכה, ברוב חששה, כאלו חשד שאדוני הגימנסיה וכל מוריה אורבים לנו מאחורי כל שער, פרצתי בסערת־צחוק, שהפנתה אלי תשובת־לבם של העוברים ושבים, שנעצרו לרגע קטון והביטו בי כדרך שמביטים על מי שנטרפה דעתו. חברי בליי נעשה כעצם החשד, החוויר וגער בי בלחישה: חדל מצחוקך המטומטם, כי אתה מוריד אותי ואותך לתוך הסכנה, כי המרגלים שורצים ככינים.

אבל אם לא הועילתני אגודת הרצל הועילני הרצל בכבודו ובעצמו. אהבה לנשר גאולתנוּ היתה לי כאהבה מוטבעת, שנוספה עליה אהבה נקנית – מקדמת־ילדותי לא ראיתי על כתלי ביתנו אלא ארבע תמונות, שתים מכוחה של אמי־חורגתי, האחת חבורת ציידים הדוהרים בין עצי היער, האחרת חבורת ציידים העוטרים נערה נאה; שתים מכוחו של אבי, האחת דיוקנו של הרצל כמה שנים קודם שנגלה לו כוכב־תעודתו, האחרת דיוקנו של הרצל כמה שנים לאחר שנגלה לו כוכב־תעודתו והוא נשען אל גשר הריינוס, ועינו הלוהבת והעגומה כגומאת מרחקי־חלומו. וכן חייתי, מקדמת ילדותי, את העשרים בתמוז כתשעה־באב זוטא, והיינו תולים בחלונות פתקי־האֵבל, תמונת הרצל וכתובת: אם אשכחך ירושלם, מעל ראשו, ואבינו היה נאנח ואומר: דרכו של מת, שהאֵבל עליו מדהה והולך משנה לשנה, אולם מה כזה, האֵבל עליו מחריף והולך משנה לשנה. ולא עוד אלא מילדותי גדלתי באמונה, כי אילולא נקפד פתילו של הרצל בד"ם ימיו, כבר היינו נושעים. הרבה ספרים בלעתי בילדותי, אולם ספריו לא היו בכללם, ולימים, כשהגעתי לספריו, מדינת היהודים הגיעתני לאחרונה. והיא הגיעתני עתה, אחרי שראיתי בקאריקאטורה של האגודה הקרויה בשמו – מעשה ושכנתנו, העלמה שיינר, חברה באגודת ציוניות, באה לפנַי, ספר מדינת־היהודים בידה, וביקשתני, כי אעשה לה תמצות בלשון הפולנית, כי אין היא זקוקה ללשון המקור. כשם שלא ידעה היא וחברותיה, לא ידעתי גם אני מציאותו של תרגום שכבר נעשה, בידי יהושע טהון, ונדפס ברבים, וישבתי וקיימתי בקשתה באופן, שתירגמתי את כל הספר כולו. נראה, שמעשה־התירגום נתפשט בקצת חוגים של צעירי הציונים שבעיר, ועד תלמידי הגימנסיה שלנו הגיע. כי לא יצאו ימים מרובים, ובשעת ההפסקה הודיעוני, כי תלמיד כתה גבוהה, מבקש לדבר עמי והוא מחכה לי בפינת־המסדרון. ניגשתי לאותה פינה ומצאתי בחור, שפיקחות ואנרגיה האירו מפניו הגרומות, והוא פשט כנגדי ידו, פתח ואמר: אני נתן גוליגר ואני מבקש לדבר עמך דברים מעטים. ואמנם, הוא פירש לפנַי חפצו, כדרכו של היודע לנַסח דבריו ניסוח ממצה, שאין בו חסר ויתיר, וחפצו שאצטרף לאגודת “השומר”. ידעתי מציאותה של אותה אגודה מכתב־העת “מוריה”, שסיפר על דרכה והתפתחותה של תנועת־נוער זאת, שעלתה כפורחת בקרב בניהם ובנותיהם של הפליטים שנמלטו מגלילותינו לוינא, וכן ידעתי, כי אגודה זאת נתאחדו בה יסודות של צופיות, כפי שטופחו באגודות “השומר” המעטות, שלפני המלחמה, ויסודות של השכלה עצמית, כפי שטופחו באגודות “צעירי־ציון” הרבות שלפני המלחמה, ואף ידעתי, כי שתי האגודות התמזגו זה עתה, ושם התנועה הממוזגת “השומר הצעיר”. ויותר משידעתי מפי כתב־העת ההוא, ידעתי מפי שכנתנו, מלכה בויקו, נערה שנשקו בה תום ועדנה – היא היתה חברה באותה אגודה, וערב ערב הייתי נכנס אצלה, לכאורה, כדי להעזר במלון הלטיני הגדול שלה, ובאמת כדי לגלגל בשיחה, היה פיה מלא שבח האגודה, חייה, תנועתה ועשיותיה, וכל דבריה מתנשבה בהם רוח של רעננות מופלאה. גדול כוחו של כתב־עת חביב, גדול ממנו כוחה של ידידה חביבה, אך מה שלא עשו בי אלה, עשו בי דבריו המעטים של הבחור, שעמד לפני – נתתי לו הסכמתי, וכמשלם קיצור בקיצור גדול ממנו, כללתי אותה הסכמה במילה אחת: טוב. הוא לא גילה כל שמץ התרגשות, צימת שפתיו ואחר אמר: ובכן, הערב ברחוב יאחוביטשאַ 18.

אותו רחוב הוא סימטה מועטת שבין רחוב הירץ ברנשטיין ובין רחוב אַננה הקדושה, וידעתי בו בנינים גדולים, כגון בנין אגודת יד החרוצים מזה, ובנין המשטרה מזה, וכן ידעתי ממודעות העתונים, כי שם מדורו של הרב מיאריטשוב, החכם הכולל, ר' וולף גרסטל, מחבר לוחות השנה ומומחה גדול בתכונה ובקי בכמה לשונות בני־שם, וקונה איצטומכות של עגלים וצמחי מרפא וכדומה. אך לא ידעתי, כי באחת חצרותיו נמצאים כמה חדרים, ובהם מתרקם שפירה של תנועת־העפלה גדולה בישראל, כשם שלא ידעתי כי באמירת המילה הקטנה: טוב, שהביאתני אותו ערב, מבויש הרבה ונבוך מעט, אל החדרים האלה, פסקתי את דיני, שהכריע על גורל חיי ומסילת־נפתוליהם.

 

יולי 1918    🔗

זה שנתיים ומעלה שאנו יושבים בעיר־מפלט וכבר נתחבבה עלינו הרבה, ועיר־מולדתנו כמעט שהסחנו אותה מלבנו, ואפשר שהיתה משתכחת בירכתי־זכרוננו, אילולא עמדו לה שני פטרונים גדולים, להעלותה מעמעומה. הפטרון האחד קולו מועט היה, הוא קול־הגעגועים של הזקנים, שכל מאורע ומאורע שהעציבם, היו מפיגים את מרירותו במנעמי־זכר: ואילו עבורינו מעשים שהיו לא כך היו. הפטרון האחד קולו מרובה היה, הוא קול־התותחים, שככל שהרחיקו בכיבושיהם בערבות־אוקראינה, כן קירבו את הגעגועים האלו למחוז־חפצם, ולחשו להם לחש של שידול ופיתוי: הביתה, רבותי, הביתה. מי שקנה לו בית־אחיזה בעיר־המפלט, לבו חלוק היה, אם ילך אחרי פרנסתו או ילך אחרי כמיהתו, ויש שעשו את ישיבת־העראי כישיבת־קבע. מי שלא קנה לו בית־אחיזה בעיר־המפלט, וחיותו על הקיצבה הזעומה, שניתנה להם לפליטים, לא המתין עד שהרשות תפסיק לו מזונותיו, עמד על רגליו, צרר קמצוץ־דלותו וחזר לעירו.

משפחתנו, קו־החלוקה עבר באמצעה – הדודים והדודות, שכבר היה להם מראה־מקום של פרנסה בעיר־המפלט, ולא ראו מראה־מקום כזה ולא קירובו, בעיר־מולדתנו, אמרו: נשב תחתינו. אמי־חורגתי, ואנו ארבעת הבנים, שכל משענתנו הקיצבה, שהקיסר קצב לנו, ועתה עמד להעמידה על מחציתה, וניצנץ לנו כשביב־פרנסה בעיר־מולדתנו, אמרנו: נקום ונלך.

מאורעות גדולים, שהתגלגלו והלכו, נתנו גם בנו אותותיהם, ועיקרם שני גלים: גל הפליטים שחזרו עתה, ממערבה של המונארכיה האוסטרית, לעריהם ועיירותיהם, הביא, בכללם, מבני־עירנו; גל השבויים, שחזרו עתה ממרחקיה של רוסיה, והביא גם הוא בכללם, מבני־עירנו, ופגישת שלוחות־הגלים היתה בביתנו ממש: הנה נגלו אבי זקני ואמי זקנתי ואחותי שגלו לעיר־ספר, וַוארנסדורף, בבוהמיה; הנה נגלה אבי, שהיה שלוש שנים בשבי־רוסיה ומדד אותה לאורכה ולרוחבה. קר לימים הבינונו עוצם־כוחם של הגלים האלה, שהם שהטביעו ביותר חותמם על החיים, שנתחדשו בערים ובעיירות, שחזרנו אליהן, אבל כבר בראשית־פירכוסם הרגשנו משבה של רוח אחרת. ואמנם, אינה דומה עקירתנו כעקירתם – אנחנו החלפנו ישיבה בעיר קטנה בישיבה בעיר גדולה ממנה,אך לא שונה ממנה לא באופיה ולא במהותה; היינו כיוצאים מגיטו מועט ונכנסים לגטו מרובה,– כאותם היהודים, כאותם הגויים, כאותו הווי, כאותה מנטאליות. ואילו הם, הפליטים שהרחיקו לנדוד, לא־כל־שכן השבויים, ראו עולמות אחרים, חיו חיים אחרים, אופים התנגש באופי שונה משלהם, מנהגותיהם התנגשו במנהגות שונים משלהם, הם נדרשו לעמוד על נפשם, וציוני־עמידתם עליה היו ניכרים בהם יפה־יפה – כמעט שלא הכרנום. אפילו מתוך התנהגותם וגינוניה, דיבורם ונעימתו, עשויים היינו לקלוט הדה של התמורה הגדולה שחלה בהם; הרגשנו, כי הללו נתקפל בהם משהו מאותם העולמות האחרים, הנרחבים שראו וחיו, ועתה, בשובם לעיירותינו, כל שהם רואים, נמדד להם לפי קנה־מידה נסתר שבלבם – כביכול הם מודדים את המיצר אשר לעיניהם לפי המרחב אשר בלבם. ככל שנתרבו שני הגלים האלה, ונוסף עליהם גל שלישי – החיילים, בין אלה שחזרו, לשעה קלה, לרגל חופשתם, בין אלה שחזרו לשעה ארוכה, מחמת חולים ונכותם, כן נתחזקו היסודות, שנעשו כשאור־שבעיסה, והתסיסו את מערכת החיים, שעמדנו עתה בחידושם.

כי אם אנו, שישבנו בעיר־מפלט קרובה, משבאנו לעיר־מולדתנו ולא מצאנוה כפי שנצאטיירה בזכרוננו, ראשית־פגישתנו עמה, צערה מרובה היה משמחתה, ולבנו כפצע של אכזבה; בני־עירנו, שישבו בערי־מפלט רחוקות ונשאו בלבם מראות־כרכים ומרחבים, לא־כל־שכן. ואם הללו כך, על אחת כמה וכמה בני־עירנו שנדדו, כעזובים ומנודים, לבושי־סחבות ואכולי כינים, במחנות־השבויים הזרויים במרחב הנורא, בין צינתה של סיביריה ובין חומו של תורכיסטאן; ויותר מהם בני־עירנו, שבאו מחזיתות־המלחמה, ממערבולת של חיים־לא־חיים, הרצופה מתיחות אכזרית של העזה נוראה וחלחלה נוראה ממנה. אלה ואלה ראשית־פגישתם עם עיר־מולדתם, שהניחוה כאידיליה תמה וחלקה, ומצאוה עתה כאלגיה מעווה ומקומטת, היתה כפגישה, שהתוגה והמרירות שימשו בה בעירבוב, וראשית הגבתם: מה צר ועלוב המקום הזה.

אולם מששבנו למיצר־הבית באה רצועת־החיבור שבינו ובין לבנו, והמתיקה את רגשנו, אף העלתה נחשול של חיבה נושנת, שהתחדשה והלכה, תחת חפץ־הבריחה, שנתעורר תחילה, בא חפץ־שינוי, חפץ־תמורה: מיצר הוא – הבה ונרחיבו, עד שוב עירנו לאיתנה. והיא, אמנם, צריכה היתה חמלה רבה, מסירות גדולה – לא כפי שהנחנו אותה, קצתה שרופה והרוסה, אך רובה ככולה עומדת על תילה, מצאנו אותה עתה. כבר עצם־הנסיעה אליה, כאילו התקין את לבנו לכך – הרכבת, שהוליכה אותנו, נעצרה בקירבת־העיר כמה פעמים, ונצטווינו לירד ולילך כיברה הגונה ברגל, שכן הגשרים היו בחזקת־תמוטה, והפסים היו מוטלים על אַדני־עראי, ומשני עבריהם התפשטו שדות שרופים ומלאים מהמורות, שיורי חפירות המסורגות חוטי־תיל משורבבים ומחולדים; פה ושם מוטלות היו עצמות־סוסים והתגוללו סחבות־בדים ושברי־קרונות, וגולת־האימים תלי־החללים, שהתנוססו מעליהם, כמיני חורשות של צלבי־עץ מעוקמים ורקובים. כל אלה אותות הזוועה שהשתוללה פה, בסביבי־העיר, בחזית, שקוויה נקפאו, אך כליה, כלי־המשחית, רגשו מזה ומזה – כל אלה היו לנו כפתיחה למראה העיר עצמה.

והיא העיר עצמה, עמדנו בפניה תוהים ובוהים: עירנו היא או אינה עירנו, הרחובות והסמטאות כאילו נתקטנו, רוב הפרצופות, המשוטטים בהם, משונים וזרים, ויותר משניכרו סימני השנתיים המרות בכתלי־הבתים, מהם חריבים ושמוטים, מהם נקובים ופלוחים, ניכרו בפרצופות אלו. דומה, מצחיהם כל יום של אימים קימט בהם קמיטתו, ועיניהם היו עתה, למראה הפליטים השבים, כעירוב של פחידה וקנאה־פחידה, שהיתה כעדות זכר רעבונם ויסוריהם; קנאה בגורל טוב משלהם, גורלם של הבאים מערי־המנוס מי מוינא הרחוקה יותר, מי מלבוב הקרובה ממנה. תחילה היתה הקנאה כמלהיטה ומוספת ונתלית במזוודותיהם של הבאים, בבגדיהם, בפניהם, ומשנתמסמסה קמעה־קמעה, באה תחתיה תאווה אחרת, שלא בררה לעצמה אלא אבר קטון בכלי־גופם של הבאים, את – אזנם. ימים יצאו, והנשארים לא נלאו לספר להם לשבים, מוצאותיהם, מוצאות עיר, שנאחזה בשתי צבתות – הצבת האחת גיסות הצאַר, שמדינתו מתחילה מאז מרחק פרסה ממנה; הצבת האחרת גיסות הקיסר שמדינתו התחילה עתה מרחק פרסה ממנה, ושני הגיסות מחופרים בעיבורה, והיא היתה לוקה בכפליים. העיר היתה לוקה מידי חילות הצאַר האויבים, שקירבת החזית, שפירושה קירבת טבח ומות, נתנה בהם יותרת אכזריות, ושפכו חמתם על אוכלוסי־העיר, קהילת יהודים קלושה וצמוקה; העיר היתה לוקה מידי חילות הקיסר שלה עצמה, מהיות בטווח תותחיהם, שיריותיהם עשו בה רושם – הרי קירות שנמוטו, הרי משקופים שנעקרו, הרי אבני־רצפה שעורערו, והרי עוברים־ושבים, שכבר הרגילו אצ עצמם להלך בשריקת־פגזים ורימונים, מתוך השלמה מילנכולית: היום פגעו בך, מחר יפגעו בי. מלנכוליה זו ריטטה גם בעצם סיפורם, ונעימתו הצהילה מעט, אך בהגיעם לספר אותו פרק־ביניים קצר, שבו העיר נשמה לרווחה – המהפכה האחת, שמיגרה את כסא הצאַר, והתגלגלה על פני מלכותו הגדולה, העלתה פה, בלב־החזית, תרועת גיסות הרוסים, שפלא־התמורה חולל בהם תמורת־פלא. דומה, מאחורי החומה הכבדה והאטומה של קשיחותם ואכזריותם, היה חתום אוצר אהבה וחמלה, והגיח עתה ממסתריו, משנגעה בה יד־האשפים של מלה אחת, שהללו היו משתכרים וחוזרים ומשתכרים בה: סלאַבודה, כלומר חירות. כי הנה, במחת אחת, נעשו כאחים ורעים, וכשם שהיו מנשקים ומגפפים זה לזה, כך היו מנשקים ומגפפים ליהודי־העיר המרודים, שנפתעו לנחשול־החיבה המציפם מעברים. אולם נעימת־הסיפור, שהצהילה מעט, חזרה עד מהרה לעצבותה – אותה שמחה, שמחת הסלאַבּודה, היתה עד ארגיעה, כי לא יצאו ימים מרובים והתותחחים השתוללו כקודם, עד בוא המהפכה האחרת, ונשתנו סדרי־המערכה וחילות קיסרה של אוסטריה חזרו וכבשו את עירנו, והפליגו, הם וחילות קיסרה של גרמניה, לפנים־פנימה של אוקראינה.

נוגה וממושכת היתה שירת־הפגעים, שנשמעה באוזנינו, ובה סיפורים על מגיפות וחלאים, מעשי שדידה והתעללות, והכל בזקיפת־אצבע היוצאת ללמד: כאן וכאן היה המעשה. מתוך הסיפורים האלה בלטו קצתם, שהיו בחינת סמל, ועיקרם אותו מעשה בזקן מזקני־העיר, שנקרא פ"א כפופה על שום צורת־גופו הגחונה כלפי מטה, ובימות־השלום היה נגלה ברחובות העיר, זקנו נוגע במגפיו, והוא נגרר אחרי שמש־הדיין, הננס והגיבן, ושניהם מקיימים תעודתם – משוטטים מבית לבית לסדר שטר־מכירה. לא הי בעיר מי שזכר קומתו זקופה ושערו שחור עד שנראה, על כפיפותו וזקנתו, כחטיבה שאין להפידה מחווית־העיר וחייה, והופעתו גזירה חביבה, כשאר גזירות חביבות של עונת־הופעתו – הפשרת שלגים, שמש־האביב. ומה שסיפרו בו, הוא מעשה שהיה כך היה: כדרכו, שנה־שנה, לא שינה, גם בשנת־הכיבוש, ממינהגו, נטל קסתו, הנתונה בקופסת־פח חתומה, ועטו, נוצת־אוז מבוראה, ויצא לדרוש לשכנו של חברו, אך קודם שהגיע לביתו נתגעש רעם־תותחים והפיל את הזקן וגילגלו, עד שנתקל בעץ וכאילו נתקפל סביבו, וכשנבהלו עליו שכני הבתים הסמוכים להרימו, ראו, כי הזקן ניטל ראשו, ונשתייר רוב־גופו, והאילן ניטלו צמרתו ורוב סדנו. שוטטו לבקש גלגולתו ולא נמצאה, ונקבר בלעדיה, ואך לימים נתגלתה בביקתה עזובה במבואי־העיר. אלה שסיפרו לנו אותו מעשה, הוליכונו לאותו אילן; יצאה אשה מתוך הבית, ניענעה ראשה ואמרה: אדם נטלת ראשו נטלת חייו, אילן נטלת ראשו… לא סיימה דבריה, התאנחה וכיוונה אצבעה כלפי תחתית־הגזע, שביצבצו מתוכו כמיני קנים קטנים, צעירים ורכים ושוקקי־חיים. ימים ראשונים לישיבתנו בעיר החרבה־למחצה, ראינו לפנינו כמראה הישיש ההוא ואחריתו, גופו כרוך ומקופל וגולגלתו שמוטה שמוטה ומתגוללת, עד שהיא נעלמת במרחק; ימים לאחריהם ראינו לפנינו כמראה האילן ההוא ובצבוצי־תחתית־גזעו, ודומה כאילו בו נרמז לנו רמז גדול, אם לא הגדול ברמזים.

הרגשת־הביטחה, שבאה בנו, היא שגרמה שאמי חורגתי העֵזה עתה לעשות, מה שלא עשינו מאז ראשית המלחמה עד עתה – חזרנו לכפרנו, להשתקע בו. הרגשת־ הביטחה טעמה כפול היה – הטעם האחד, שארבע שנות פרישתנו הוציאו אונו, ארבעת האחים, מכלל קטנותנו; הטעם האחר, שאף שאבינו, שחזר משביו, נמצא הרחק בגדודו, ובין היום למחר הוא עלול להישלח לחזית, כאילו חשנו בקירבתו, והופעתו, לשניים־שלושה ימים, ימי־החופשה, סמכתנו. ביחוד שאבינו משחזר, נראה כמשונה בעינינו – שנות־השבי, חיי־הטלטול, וביחוד מערבולת המהפכה, נסכו בו רוח של מרדנות, והיה מדבר בגנותם של הגנראלים, עבודת־הצבא, עצם המלחמה. כבר נשמע מעברים, כי החיילים שחזרו משבי־רוסיה, לא גרמו, לה לרשות, נחת־רוח יתירה, והעתונים רמזו על מיאונם של הללו, לשוב ולהירתם בעולה של מלכות. אך מה שסתמו העתונים פירש לנו אבינו בסַפרו, מה צרות הם גורמים עתה לממוניהם – הרי אותו מעשה מחריד בפלוגת־חוזרי־השבי, שנועדו להישלח לאלבניה, עמדו והכריזו, שאפילו יכפתום לא יצאו לאותה ארץ־גזירה, שיותר משמכלה בה יד־המלחמה, מכלה בה יד־המלריה, ולא הניחו סירובם גם לאחר שהועמדו בשורה, ונורה כל עשירי שבהם. והרי אתו מעשה משעשע בגדוד־חוזרי־השבי, שהודיעו, כי יסרבו להשמע למפקדיהם, עד שלא יחליפו את מנעליהם המקורעים במנעלים מתוקנים, וכשלא נענו ונסגרו בקסרקטם, פרצו מבואות ושערים, באו למחסני־המנעלים, שמטו בזרוע מנעול ובריח והוציאו מגפיים נאים הנועדים לקצינים, באופן שכל אחד ואחד נטל שני זוגות, זוג אחד לרגליו, וזוג אחר לידיו, והסתדרו, טורים־טורים, ועברו בממושטר, בעיר כולה על ראשי־רחובותיה. וסופם של הסיפורים אנחת אבינו: כבר נמאס עלינו כל אותו המישחק, והמונרכיה שלנו, כאותה מכונה גדולה, שנתפקקו חוליותיה, וזיזה קטנה מפרקתה, ונראה, שהזיזה קרובה ביותר.

הרגשת הביטחה גדלה והלכה, אף כי באמת לא היה לה על מה שתסמוך. תחילה היינו טרודים בסידורים – הבי, שחזרנו אליו, שלטו בו ידי זרים, ולא הניחו בו כלי כתיקנו, ובדוחק סתמנו בקרשים את המבואות המפורצים, וצירפנו שברי־כלים ומישכבים על גבי הקרקע. אמנם השכנים הגויים, שכבר הורגלו בלעדינו, היו נותנים בנו עינים זעפות וקטנות, והבטתם זו הזכירה וחזרה והזכירה, עד מה אנו, היהודים, שבכפר, מתי־מעט, אבל עשחנו מה שניתן לעשות. בית־הכנסת, שחילות האויבים עשו אותו אורוות־סוסים, חזר לשמש בתפקידו בקודש, אך קהל־הקודש המועט לא היה בידו לתקנו ולטייבו, והיינו מתפללים בכעין־חורבה, ולמרבה הצער, היה הרוח פולש דרך חורי־החלונים, ומכבה את הנרות והיו לילי־שבת כלילי־תשעה באב. ומה שעשתה החשכה בלילי־שבתות, עשתה האורה בשבתות – העמידה בין ארבעת הכתלים המקופלים מסידם, סדקי־התיקרה ממעל ועפר־הקרקע מתחת, חורי־החלונים מעברים השרו רוח של עזובה ויתמות. לפני המלחמה, כשהיינו חוזרים מבית־הכנסת שלנו, היו פסיעותינו קלות, וכאילו נכנפה בהן חסינות גאה, עתה, כשהיינו חוזרים ממנו, היו פסיעותינו כבדות, וכאילו נוצקה בהן רפיפות כנועה. דומה עלינו, כי הגויים, הרואים טותנו יוצאים מחורבתנו, והולכים נזופים ומבוישים, קריצ־עינם כמתכוונת לומר: אלהיכם כמוכם וכמוכם כאלהיכם. ולא עוד, אלא אותה רוח של יתמות נפרשה גם על ימות־החול – פרנסה, שחזרנו אחזנו בה, פרנסת־המזיגה, גרמה לנו ולאבותינו ולאבות־אבותינו הרבה יסורים וביושים, אך אינה דומה עמידתם בפני הגויים, כעמידתנו עתה בפניהם. מאה שנה ישבנו פה, אכסנאים ומוזגים, אחוזים ומעורים, והנה באו ימי־האימים ושוני־הגורל נגלה מלוא־חודו – הם, הגויים, נשארו בביתם, רשויות התחלפו, וכל רשות ורשות היתה צריכה להם ונהגה בהם, ני באהבה ומי ביראה; ואילו אנו, היהודים, ברנחנו מבתינו, ניטלטלנו מקרוב ומרחוק, ועתה שחזרנו, עמד השוני הזה כמחיצה בינינו, והיא כמחיצה שידענו, כי לא תתגשר לעולם.

ואם האוירה בכללה היה בה כדי לעכור את הרוח, באו כמה פרצים, והוסיפו עכירה על עכירה. פרצים אלה היו כאותות־הימים, ימי ראשית התפקקות־החוליות – הרי בני אכרים, שבאה בהם רוח של מרידה, וסירבו להתגייס, והסתתרו ביערות והז’אנדרמיה המאדיארית רודפתם, והם מבקשים להתגרות בה, והם נגלים לשעה קלה בבית־המזיגה שלנו; והרי שבויים, ביחוד איטלקים, שבאה בהם רוח של מרידה, ועזבו, במתגנב, את מחנה־השבי, והם מתחבאים מעיני בולשיהם ומתפרנסים על השדידה, וגם הם מבקשים להתגרות, והם נגלים לשעה קלה בבית־המזיגה שלנו; אלה ואלה מטילים אותנו במיצר של אימה כפולה: אין אנו מלשינים – רובה הז’אנדרמים עלינו; אנו מלשינים – סכין־העריקים עלינו. והללו היו בהם אכסמפלארים מיוחדים במינם – הרי אותו שבוי, שנכנסה בו רוח של עזות, והיה במחבואו עושה מיני כלי חמדה, ובא לבית־המזיגה שלנו ועושה בהם מסחר; והרי אותו בן־אכר, שנכנסה בו רוח של עזות, והתגרותו ברודפיו הגיעה כדי תגרת־דמים. ההוא, אדיר בכוחו, היה אורב להם לרודפיו הז’אנדרמים, וכשתפס לו אחד מהם בצבתות־ידיו, היה גוררו לפינה אפלה, חובט בו וכופתו, משליכו על הכביש ומשנן לו במעט המלים הגרמניות שלמד בהיותו פועל־עונה בפרוסיה: תאמר לחבריך, הכלבים כמותך, כי היתה בך יד בויקו. אולם משהתגברה הרדיפה, המיר את החביטה והכפיתה בהריגה ממש, ומשנעלם אחד רודפיו, נעשתה כליאתו של העריק הוצח, כדבר של פרסטיז’ה עליונה לז’אנדרמיה. ועתה, דווקא תכפו, מעשה־להכעיס, הופעותיו של בויקו בבית־המזיגה שלנו; היה שותה לשכרה, וכולו רותח מחימה, שהיתה מפעפעתו, והיה מכלה אותה בכלי־השתייה – גומע כדידת־השכר עד תומה, ונוטל אותה אל בין צבתות־ ידיו, ויגע למעכה; נפקעה – עיניו מתלהטות ונוהרות וידיו משתפשפות זו בזו; לא נפקעה – עיניו מתאפלות וזועמות, והוא תוקע אצבעיים בבית־האחיזה של הכלי, מרימו וחטבטו בקרקע, ורסיסיו מתנפצים אילך ואילך, והוא מתיז מפיו גידופים, ועיקרם גנותו של הקיסר הצעיר, המשסה בו את כלביו. גידופיו אלה היתה נלווית להם תיפחנות שסופה היסטריה, מתוך מריטת־שערות וזעקה, שנשמעה כגעיית שור טבוח, ונבללו בה דיבורים קטועים ורסוקים, ואילולא רוב חזרתם, לא היינו עומדים על משמעותם – בכיית אדם, שרודפיו עשוהו רוצח־נפשות. כמעבר־פתאום מתקיפות־איומים לחולשת־בכי, כן היה מעבר־פתאום מחולשת־בכי לתקיפות־איומים – זקף עצמו, הרים ידו, עד שאצבעו כמעט נגעה בתיקרה, והכריז: ובבוא הכלבים תאמרו להם, כי הייתי פה ואהיה פה, ושלא יתיגעו בחיפוש פגרו של חברם, אחא יתנו עיניהם במצנפתו, מצנפת־השערות המטונפת, שאתלה מעל לקברו.

כהבטחתו כן היה, אלא שהז’אנדרמים חיפשו את המצנפת על גבי הקרקע, והיא נמצאה מעל המיכל הכביר של בית־החרושת ליינות שרופים – פה התנוססה, והרוח נפנפה את נוצותיה השחורות. ומשעלתה פלוגת־חיילים, מצאה את החלל בתוך המיכל סדוק־הגג, ומראיו הסעיר את הרשות, וגברה הרדיפה, ומימלא גברו גם עינויינו. עתה דומה היה בויקו כאותה חיה, שמעגל־המצודים סביבה מצטמצם והולך, והכל נראו לו כרודפיו – וביותר אנו, היהודים, שודאי היה לו כי סופנו מסגירים אותו. עתה היה, מתוך שיכרותו צורח: הנה אני לפניכם, קראו לז’אנדרמים, יבואו ויכפתוני, אך קודם שיכפתוני, אוציא את מעיכם. עתים נדמה, כי הנה הוא מסמיך עשייה לאמירה, שכמה פעמים שלף כלי־משחית ממגפו; אך רמיזת אצבע קטנה היתה משמיטתו מידו. והאצבע אצבעה של נערת־כפר, קטנה, דקה וחיננית, שהיה כרך אחריה, לא כדרך האוהב הנשמע לאהובתו, אלא כדרך העבד המציית לאדונתו. כינוי, שהיה מכנה אותה: מי אַנהל, כלומר: מלאַכי, ודאי שלא נתפרש כרוח סיפורי־האהבה, אלא כרוח סיפורי־הקדושים – כנפיה נראו לו סוככות ממש על גורלו, וניד־עפעפה היה לו כגזירה שאין עליה ערר. ואמנם, אמונתו לא הטעתו: כל עוד היתה היא עמדו, לא יכלו לו הז’אנדרמים – אַפה עמד לה להריח כל סכנה וסכנה, ולהבריחה מעליו. וגם אותו יום שנתפס, לא משום זריזותם של רודפיו נתפס, אלא משום עייפותו שלו נתפס – הנערה הלכה לכפרה, להתיצב בפני הכומר המוודה, והוא, משלא חש קירבתה במאורתו ביער, הניחה להלך למשמר־הז’אנדרמים, עמד על המפתן והכריז: אני בויקו, כשהללו ננערו בהולים ומבוהלים, הרגיעם בהרמת ידיו הריקות: עשו בי, כלבים, כנפשכם. הם לא עשו בו כנפשם, אלא כחובתם – שלול וכבול הליכוהו, ברכבת, לעיר הבירה, לא היה בנו יודע בבירור, אם ומתי בא משפטו –יש שאמרו, כי הרופאים, שבדקו בו, מצאו דעתו בלועה, ונשלח לבית־המשוגעים; יש שאמרו, כי במעבר מבית־כלא לבית־כלא ניסה לברוח, וכשחצה משטח־שדות, ניחתו בו יריות־ המשמר, ופלט דמו בשלג; ויש שאמרו, כי חיכה לדינו ובאה המהפכה ונמלט מכלאו, ונעשה ראש־גונדה, שארבו לפולנים, ועשו בהם שמות.

אולם כל יש אומרים אלה נשמעו לימים, ובינתיים עודנו ערב־המהפכה, שעתידה היתה לפורר את המונארכיה ההאבסבורגית, ושאותו מורד פרימיטיבי היה גם הוא, על פי דרכו, כאחת סנוניותיה. והסנוניות התרבו והלכו – תחת היחיד באו הרבים. כפרי־הסביבה התחילו מורדים על הגיוסים, ובני כפר בוראַטין קפצו, כדרכם, תחילה. הללו יהירים היו, בין משום מוצאם – בני־הכפרים סבבם בהירי־שער, והם כהי־שער; בין משום ייחוסם – בני־הכפרים סביבם היו לפנים כפופים לפריצים, והם גם לפנים היו אדוני־מעניתם; בין משום רוחם – בני־הכפרים סביבם ראו עצמם אוקראינים, ומשענתם וינא, והם ראו עצמם מוסקאלופילים, ומשענתם מוסקווה. בימי־כיבושם של הרוסים הקדימו את שאר הכפרים בהפיכת כנסייתם האוניטית לכנסייה פראבוסלאווית; אף לא היו צריכים מינוי כומר מעבר לגבול, כי כמרם מיהר לצמח דיבלול־זקן ולגדל קווצות־ראשו, ועשה עצמו פופ. שונאי סביבתם ושנואיה, וביותר שונאי יהודיה, ושנאה זו שנאת־דורות – הרי שהם הבריחו מכפרם את קהילת ישראל הקטנה, ור' ישראל בעל־שם־טוב בתוכה, ונטעו צלבים, בכל המשעולים, בתחבולה, שיהודים לא ישתקעו בו, ואם ישתקעו, יברחו ממנו בימי זיקנתם, שהרי לא ירצו, כי לוויתם תעבור ליד שתי וערב. ודרכם של בני בוראַטין, בבואם העירה, שהיו להם בתי־מזיגה מיוחדים, ועיקרם בית־מזיגה של שתי אחיות בתולות שהזקינו, למשפחת יראים, משפחת וואקס, ואם נזדמנו ביריד עם בני הכפרים הסמוכים, כל פגיעה קטנה נתגדלה כמעליה, וסופה תיגרת־ידים ושפיכת־דמים. עקשנות, שהיתה בהם, נתכפלה עתה, וצעירי־הכפר עשו עתה כציבור, מה שעשה בויקו, כיחיד, וכך התרחב המעגל המקולל של בריחה, רדיפה, נקימה. ימים אחרים, לא היתה הרשות מסתפקת בנה שהסתפקה עתה – איום בהרעשת־תותחים, אבל בימים ההם כבר ניטלה תוקפנותה, ויותר שאימתה היתה על האוכלוסים, היתה אימת־האוכלוסים עליה. ואפילו התרופה הבדוקה לא הועילתה – הטיית זעמם של בני־הכפרים על בני־העיר, הווה אומר: על יהודיה. לא ידענו, כיצד נעשתה הטייה זו, אבל דיינו בעובדה, כי כשר־המחוז בעירנו, שהסמכות האזרחית והסמכות הצבאית היו כאחדות בידו, נתמנה מר לישצקי, מכלל המעורבים בפרשה העגומה ביום הבחירות האחרונות לפרלמנט האוסטרי, היא פרשת־הדמים בדרוהוביטש, שנרצחו, בה בפקודתו, מיהודי־העיר בידי הז’אנדרמיה על שום חטאם האחד בלבד – עמידתם על זכותם כאזרחי־המדינה ובוחרי־ראש־מוסדותיה.

באמת, הי הגיוסים רדופים ורצופים, כאותה משאבה המוצצת לשדם של האוכלוסים – תחילה ניטלו החסונים, אחריהם החלושים מהם, אחריהם החלושים מהם, והיו האכרים והאכרות הזקנים מתיגעים בעבודה, ולא הותרו להפחיתה, שכן הרשות היתה מעקלת מתבואות השדה, כשיעורו מכבר, וכל הפחתה שהאכרים היו מפחיתים מיגיעם, פירושה הרעבת עצמם. משגויסו אחרוני החלושים וניטלו אחרוני המסייעים בעבודה, עחתה הרתיחה בנפשות, והיתה ניכרת בעצם־נסיעתם להתבקר לפני המומחים, שלא היתה כנסיעה של טירונים בימי־השלום ובימי־ המלחמה הראשונים. בימים ההם היו הקרונות, הגדושים בחורי־כפר, כטסים מאליהם, וכל לוויתם זקן־העדה, שחותמתה תקועה במגפו, והשירה, שירת־נעורים צוהלת, נישאת מלוא ארכה של הדרך, ודומה אפילו עמודי־האבק המתאבכים אחרי הגלגלים, הם כעמודי־זמרה; עתה הקרונות ההם נגררים והולכים, וטירוניהם משמימים, שפתותיהם צמותות ועיניהם מזרות כעס, ולצדיהם רכובים ז’אנדארמים מאַדיאַריים, אין אלה מבינים של אלה, ואין אלה מבינים שפתם של אלה, והאֵלם מגביר את המתיחות ביניהם, מתיחותה של איבה. איך נתעלמו הז’אנדארמים ההם בעיר, ונסתלקו לצדי הרחובות; איך נשתפכו חבורות המגוייסים לתוך ריבועו של השוק, והתחילו בוזזים וחובלים ביהודים; איך נבהלו סבלי העיר, פשוטי־ישראל גברתנים, וסתמו, בקרונות־המשא הכבדים, את מבואי־הריבוע, והתחילו נפרעים מפורעי־אחיהם, ועודדו את אחיהם אלה לעמוד על נפשם; איך חזרו ונגלו פתאום הז’אנדארמים וחילצו את הפורעים הנצורים, שיצאו בשן ועין – כל אלה היו כאותו הרף־עין, שאי אפשר לעמוד עליו, אבל מהם היו תוצאות לימים שמישמשו ובאו. עד מהרה נכרתה ברית־חשאין בין שני הקצוות שבעיר – קבוצת הסבלים ומסייעיהם מזה וקבוצת צעירים ציונים תלמידי האוניברסיטה מזה, והם־הם שהיו ראשיתה של הגנת־סתר, שהיתה מוכנה לכל צרה שלא תבוא.

 

בין חזון ועוועים    🔗

הפוגרום שסופו פוגרום־שכנגד היה לה לעיר כעידוד וריווח־נשימה, אך שרט בה גם שרטת, שנחרתה בלבי ביותר. מעטים היו יהודי־העיר הנחבלים, ורובם ככולם נתרפאו, חוץ לאחד, שחבלתו מיתתו, מיתת־יסורים. והוא מורי ורבי ר' שמואל קריסטיאמפולר, שישב בעיר כל ימות־המלחמה, וכל ימי שבתי בנכר, לא ניסח זכרו מלבי, ואך נחלצה העיר והריצותי אליו אגרות הרבה, ואגרתו האחת היתה לי למשיב־נפש. אגרותי הרבות היו, כמעשה־נער, משופעות רוב דברים, וכולם סובבים על עמעום־נפשי, שרדפה אחרי תומתה, וברחה מפניה כאחת, שמטה אחיזה ונכספה אליה כאחת, ואגרתו כמה וכמה שאלות קטנות, אם הבריאות כתקנה, אם המזונות אינם חסרים, אם המלבושים כהלכתם, וכיוצא באלה, ורק לאחר ברכות־הסיום וחתימת־השם, ניתנה התשובה לרוב דברי, בשורה אחת וקטנה: ואשר שאלת כבר אמר נעים זמירות ישראל בטח בד' ועשה טוב שכן ארץ ורעֵה אמונה. ואין צריך לומר, כי מששבנו לעירנו, היתה ראשית דרכי אליו, ויום־יום נשאוני רגלי כמאליהן למרתפו, מרתף הנפט, שעליו פרנסתו, והייתי נפלא על דבריו התמים, כדרך הנסדק הנפלא על השלם. תחילה משלתי עליו משל קרוב, משל צוק סלע בלב ים, הגלים גורשים סביבו ואינם יכולים לו, אבל עד מהרה ראיתי, כי משל רחוק הוא – סערת־הימים היתה גם בו, ורטטי־גליה נשמעו בדבריו אלה, שעיקרם היתה האמונה, כי הימים, שאנו נתונים ועומדים בהם, הם ימי המשיח. גם היסורים הגדולים, שבאו עליו מידי הפורעים, לא גרעו מאמונתו, שהיה מדבר בה בקולו הלואט, שנתרפה מיום ליום, עד היותו כלחישה, הנשמעת בדוחק גם לאוזן הקרובה ביותר. פעמים דומה היה, שנשמתו יצאה והנה הוא ננער, פקח עיניו וסובביו ראו בחוש, צלילות־דעתו חוזרת אליו, ועד מהרה שמעו גם דיבורו חוזר אליו. ישב וסיפר על שמואל הנער, ששמע הקול הקורא, ורק בפעם השלישית הבין, כי לא בן־תמותה קורא לו, אלא אדון־העולמים קורא לו. אחרי אמירה זו נחתמו פתחי־פיו, ושוב לא יצא מהם כל דיבור, ורק בעיניו, שנפקחו קמעה, הבליח כעין אור־הוודאות, כי נפשו יודעת מאד, מי קראו.

ודאי מקרה הוא, אבל צירופו עשה בי רושם: בשובי מלווית מורי ורבי, ולבי מהרהר בנועם־שיחו על חבלי־הגאולה ואותותיהם, על קירבת־הקץ וביאת־המשיח, ראיתי בגן־העיר קטנים וגדולים, הנקהלים סביב ספסל, שישב עליו גוי צעיר בבגדי־צבא מרופטים, כדרך המשוחררים, מחמת מומם, ואין בידם כדי בגדי־אזרחים, והוא דורש, בקול מלבב ועז כאחד, כי הנה קרוב יום־הישועה והמושיע ישוב וייגלה, ומלחמה תכלה מן הארץ, ודבריו מעורבים כתובים ראשונים ואחרונים, דברי נביאים ושלוחים, כנוסחם ולשונם בתרגום־פולנים ישן־נושן, והניגוד שבין דיבורו, שהיה בהתלהבות פרוצה, ובין תנועותיו, שהיו בהתאפקות כבושה, הפתיע והפחיד כאחד. הפתיע – הרגש לא גילה לבינה, כי מה שהוא מבקש לשמוע, הוא דבר־חזון; הפחיד – הבינה לא גילתה לרגש, כי מה ששמעה עתה, הוא דבר־עוועים. ובעצם, היו הימים הדרוכים ההם, כתלויים על חודה של חרב המתהפכת בין חזון ועוועים.

חזון – תקות עממים, מהם משועבדים ומדוכאים, מהם מקופחים ונזופים, עמדה להתקיים לעינינו; הדיבור־שבפומבי היה על שיחרור בתוך המסגרת של המונארכיה ההאבסבורגית, וחידושה ביסודות ובהנהגה, אבל הדיבור־שבצנעה היה על פירוקה של המסגרת כולה ופירוד שטחיה, שטח לעמו שטח לעמו. אנו, שנתונים הינו בין שני עמים, שישבו בגלילותינו, בין המיעוט השליט, הפולנים, ובין הרטב הנשלט, הרותנים, הסכלנו לכפל־ראייה של שני העמים האלה, על מציאותם וחלומם. המציאות – הפולנים כמיעוט שליט, יהיר, משתרר; הרותנים כרוב נשלט, נכנע, רכון; החלום – כתלמידי־גימנסיה ראינו בחלומם של הפולנים, שבא על רוב ביטויו באילו חגים מפוארים, שהשתתפותם של התלמידים היתה בהם חובה; כשם שראינו בחלומם של הרותנים, שבא על מעט ביטויו באיזה חג צנוע, שהשתתפותם של התלמידים היתה בו רשות. כשהיינו מסיחים את לבנו ממציאותם של הפולנים ונתנו אותו על תולדותם, שנצטיירה לנו כאלומת־אור הנזרקת על משכנות־ישראל, נעשתה נפשנו חלוקה – כגודל־איבתנו לתולדתם, גודל־חיבתנו למציאותם. ישראל שבגלילותינו, כאחיהם בשארי גלויות, קלי־אמונה וקלי־תנחום – כשם שהתפתו לאמונה, כי הפולנים רוח־תולדתם תגבר על רוח־מציאותם, כך התפתו לאמונה, כי הרותנים רוח־מציאותם תגבר על רוח־תולדתם, ובתוך האמונה הכפולה הזאת פרחה לה התוחלת המתוקה, כי בקום החלום הכפול, ושני העמים יזכו בחירותם, עם בתחומו עם בתחומו, ויבוא גם ישראל שבתוכם על חירותו, כשיעורה הניתן בגולה, גם בקרב העם האחד וגם בקרב העם האחר. ומה נעלים, גם אנו, בני־הנעורים, נתפתינו לאמונה הזאת, והיוצאים מן בכלל, כדרכם, לא באו אלא לאַמת את הכלל.

עוועים – ואותם ראו בעליל אלה, שנועדו להיות כאותם היוצאים מן הכלל, שההשלייה ההיא נתכזבה להם. קודם שביצבצו ראשוני־ניצניה. גם אחינו בני העיר ידעו, כי בבוא היום ועממי־המונארכיה ייבנוּ מחורבנה ויתייחדו עם עם בארצו, יהיו גלילותנו כאדמת־המריבה, אבל הם דחו, לירכתי־התודעה, את האימה, בי תהיה זאת מריבת־דמים, שאנו, זרע יעקב, הנתונים בין הפטיש והסדן, נהיה כראשי־קרבנותיה. אבל אנו, בני־הכפר, היינו כאותם העופות, החשים את השואה הטרם־סער – דיה היתה הצצה בפניהם במראה־פניהם של שכנינו, בין מבני המיעוט השליט, בין מבני הרוב הנשלט, שנחוש את אֵד הדמים העולה ממצולות האיבה. ויותר משעמדנו על־כל מכלל מאורעות גדולים, כוללים, עמדנו על כך ממאורע מועט, שהתרחש לעינינו. משנפטרנו מצרתו של בויקו ושכמותו, באה צרה אחרת – יום־יום בא לבית־המזיגה שלנו מר קאַרולקו, בנה בכורה של שפחתנו, האניה, ויושב בו שחות תמימות, וישיבתו ביטחה וסכנה כאחת. ביטחה – ראה חובה להיות לנו כמגן; סכנה – בטל מעשייה והכנסה, תקע את עצמו מדעתו לתוך מדי־צבא, ועשה עצמו ספק קצין וספק בלש, ועסקו מיני גניבות ועורמות, וסביבו מתכנפת חבורת פוחזים חשודים כמותו, ובית־המזיגה שלנו מרכזם, ואין בידנו למחות. פעם אחת הביא עמו ברנש כתפני ומשופם, נוהג גינדור בעצמו, מנופף מקל שגולתו כסף, חובש מצנפת כחלחלה, שמחציתה המעוגלה מבהיקה, ודיבורו דיבור־פולנים זמרניי ביותר. משישבו שניהם לשולחן, התחילה ביניהם לחישה־רחישה, וכסבורים היינו, ודאי עסקי־גניבה הם, אולן מששתו כהלכה ונתבסמו, התחילו מריעים זה לכבוד זה וחוזרים על אמירה: אנו הפולנים; הבינונו, כי עסקים אחרים הם. ואמנם, אותו ברנש היה פולני מעֵבר לגבול, מכלל התועמלנים, שנשלחו להתקין את הקרקע להפיכה שתבוא, ולהתקינה לטובת כיבוש גלילותינו לא בידי רוב־אוכלוסיהם, הרותנים, אלא בידי מיעוטם, הפולנים. מר קאַרולקו עצמו, היה רותני מלידה, אבל משנשא אשה פולנית, וביחוד משהניח אותה לאנחות ונגרר, למורת רוחה של אמו היראה, אחרי יצאנית פולנית, נטל רשות לעצמו לראות את עצמו כבנם של שני העמים. הכל לפי תועלת־השעה, ושעל־כן לא נפלאנו על משמע־אזנינו עתה. כמה וכמה ימים נמשכו דיבורי־סתר אלו, ומתוך העוויות ניכר היה, כי עיקרם כעין עמידה על המיקח, והעידו על כך הסכומות, שנתגלגלו, פעם בפעם, מידי הברנש לידי קארולקו, והבינונו, כי הוא גונב דעתו של האגיטאטור ההוא, כדרך שגנב כל ימי־חייו דעתם של מעבידיו, ממוניו, קציניו, וכדרך שהוא גונב זה כמה, את דעת המלכות כולה.

ערב בערבים ושניהם מגלגלים בעסקם, הכוסות נמזגות ומתרוקנות, וסובאים מתבסמים והולכים, עומד האגיטאטור על רגליו המתנודדות, ויוצא מגדר־סוד, ודורש דרוש נלהב בשבחה של פולין, העתידה שתתפשט בקרוב מים עד ים, ובגנותם של השרצים המאַלורוסיים, הרוצים ליטול גדולה לעצמם, כאילו הם מסוגלים לאומנות אחרת, משהיו מסוגלים אבות־אבותיהם – לצחצח, ברוק לשונותיהם, את מגפי אדוניהם הפולנים. הוא מדבר ומר קארולקו, המאלורוסי מלידה, מנענע ראשו, כמי שדעתו מסכמת, ופעמים הוא מחזק ניענונו בתפיפת־אגרופו על גבי השולחן ומרקיד את הכוסות מעט. פתאום נפתחה הדלת שבין בית־המזיגה ובין דירתנו, ובפתח נגלתה אמו של מר קארולקו, שפחתנו האניה, נתנה תחילה עינים תמהות במחזה ההוא, אך משרמז לה בנה את רמזו, נרגעה וחזרה לאחוריה. האגיטאטור, שלא ידע מה אותה זקנה למר קארולקו, היה בעצם התלהבותו המופלגת, הצביע על היוצאת ואמר: כן, אדוני־חביבי, אם לא נזדרז, בעוד מועד, תשלוט בנו בהמה כאותה הזונה. ננער מר קארולקו ממושבו, כהרף־עין נצטרפו דרדור כל הכלים בחבטת ידו האחת, ותפיסת־גרונו של הברנש בידו האחרת, ומטר־מהלומות, שרדיפותו עשאתו כמהלומה אחת, שנלוותה לה נהימה, החוזרת על עצמה בכעס גובר והולך: אַקרואַטניה, כלומר: בדיוק. אחר נטל קארולקו לקרבנו הנבעת, והוציאו אל מעבר לכביש, והטילו לתוך ביצת־השוחה ואמר: פה יפגר ככלב. מי שלא שמע את הגידופים, ששפך עתה מר קארולקו על כל עם־הפולנים, ואת האיומים כלפיהם: את כולם ננחור, כחזירים ננחור – לא שמע גידופים ואיומים מימיו. מילדותנו מורגלים היינו במריבי־גויים, מהם שסופם רציחה, – אבל מה שהתחולל, בשעה קטנה זו לעינינו, היה כמראה האיבה בעירטולה. לימים ידענו, כי מחזה־האימים הקצר הזה היה כסמל של פתיחה למלחמת־הדמים בין שני העמים, אבל אותו ערב, המומנט הזב שבסמל הבליח לפנינו במעומעם, ולעומתו הבהיקו מלוא־אימתם שני מומנטים אחרים שבו. המומנט האחד: בתוך תשפוכת־האיומים שהגיחו מפי קארולקו, ננעצו באזנינו שתי תיבות־הסיום: אנחנו ההיידאמקים. המומנט האחר: כשבאנו בחצות־לילה, לסגור את בית־המזיגה, הטינו אזנינו לעבר השוחה וראינו את דמות האגיטאטור הלוקה עולה מתוכה, מרופשת וצולעת מטה עצמה לצד העיר ופולטת חרחור שתוי וצרוד: יהודים מצורעים.

אמת, הימים דרוכים, והם כתלויים על חודה של חרב התהפכת בין חזון ועוועים, אולם עד שההיסטוריה הגדולה באה על עירעורה, מבקשת בינתיים ההיסטוריה הקטנה לבוא על תיקונה. והיא, ההיסטוריה הקטנה, נגלית לנו כדמותנו וכצלמנו – נערים שהם גדולים כדי הבנת־המאורעות, אך קטנים מכדי עשייתם. ואפשר ושלב־ביניים זה, שגילנו הצעיר העמידנו עליו, הוא שגרם וגם סייע לנו, שאפילו היינו בתוך המאורעות, לא נבלענו בהם,ואף עלתה בידינו לברוא לנו עולם בתוך עולם. בריאה זו התרקמה קמעה־קמעה – תחילה ראינו את עצמנו, ואף היינו, כלוואי לגדולים, העושים והמעשים, הם כאדונים ואנו כמשרתים. הם, הגדולים ממנו, הקרויים אַקדימאים, שהוא כינוי תלמידי־מכללה; אנו, הקטנים מהם, הקרויים סטודנטים, שהוא כינוי תלמידי־גימנסיה. הם, הגדולים, שהבטתם עלינו כהבטת־חסות מגבוה, עיקרם חברי אגודה, תחיה שמה, ועל־פיה נקבע תוארם, הנשמע כתואר־כבוד: תחיינר. זו אגודה של תלמידי־מכללות ציונים, דוברי־עברית, וסימנם סמל נאה, שפיתולי אותיות מתנוססים בו, ועליו גאוות־בעליו. הללו מניינם בעירנו מרובה היה, ועתה זרויים היו, ביחוד בגיסות־המונארכיה, ואלה שנזדמנו לעירנו, בעיקר לרגל חופשתם, ראו כצורכם וחובתם להטיל מעט תנןעה ולהפיח מעט רחש בשממת עיר־מולדתם וחייה. וראשית־עשייתם ליבוי גחלת, שעממה וכבתה – חידושו של בית־המועד החביב, מוקד התנועה ורחשה, בית־העם. כארבע שנים היה הבית שרוי בשממונו, סגור ועזוב, ועתה באה שעת־פקדונו – הם, הגדולים, מנצחים על המלאכה ואנו, הקטנים, משמשיהם.

הבית – סגרונו הדחיס את אווירו, ועזובתו מילאתו אבק מצריד ומשעיל, ועל זוויותיו נארגו טווי על טווי של קורים, שהצמיקו בהם העכבישים והזבובים כאחד. שעות־שעות, ימים־ימים טורחים היינו על ניעורו של הבית, ודומה היה עלינו, כי יותר שהוא מתנער משיפעת־האוויר, הפורצת לתוך דמדום־מחנקו, הוא מתנער מנשימתנו, שהיתה תחילה נעצרת פסוקה ושנוּקה; מקולנו שהיה תחילה מהדהד מוזר ומעוקם; מעצם־הווייתנו. כהופכים ומהפכים היינו בעינינו, ובאמת אך הסירונו קליפה מקרישה מעל מעיינות־מסורת סתומים, ונפתחו תחילה – בפכפוך חלוש וקלוש, ואחר כך – בנהירה מושכת והולכת. הנה הסירה המטלית שיכבת־אבק, הגבובה על הכתלים, והציצו בנו דיוקנאות של חמדה – הרי הרצל, הרי נורדאו, האי שטאַנד; כשם שהציצו בנו אותיות של חמדה – עצם כתב־ידו של הרצל, עצם כתב־ידו של אחד־העם. ואחריהם צילומי־קונגרסים וכינוסים וחגיגות ותעודות הקרן־הקיימת, וכל חטיבה כגוררת אחריה פסיפס של גבישי־חוויות, המנצנצים בזכרונם של הגדולים, בבהירות מענגת, ומדמדמים בזכרונם של הקטנים, בעמעומת מלטפת. ועיקר־היגיעה – ניעורם של הספרים, הקונטרסים, העתונים – דומה, יותר מכל הם השבים עתה בממש לתחיה; נשטחים על גבי רצפת־החצר הם כיצורים חיים, אשר מקץ ימי־מחסור ורעב רבים, הם גומעים אור, אוויר, שמש.

וניעורו של הבית, בית־העם, כניעור תולדתו. תוך כדי הניקויים והשפשופים נקלטים באוזנינו זכרונותיהם של חברינו הגדולים על שיאים ועל מישור. חברינו הגדולים דיברו על שיאים – זכר האישים, שעמדו פה והפיקו פניניהם, אלה דבריהם המיוחדים, אם ביופים, אם בליטושם. יש מזכיר יציבתו ודיבורן של שמריהו לוין, שעמד פה ופירש תפארתה של ארצנו, ובבואו לתאר זיוום של שמיה, הראה ניכחו באצבע, כרואה דבר־תיאורו בעיניו ממש, ומיד כל הקהל הופכים פניהם לאותה פינה כרואים קסמה של צפת ופלאי־הזריחה בה. יש מזכיר פסוקים משובצים של יהושוע טהון, שדרש פה דרוש גדול בענין הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, ודרושו נתפצל לכמה פנים של חידוד; ויש מזכיר משאו המחוטב של נתן בירנבאום, שנשא פה בשבח שירתו של מוריס רוזנפלד, שהיה גם הוא באותו מעמד. והכל מזכירים יפעת־נאומיו של אוהב עירנו ואהובה, קברניטם של אבותינו, אדולף שטאַנד, ושלוחם לפרלמנט שבווינא. חברינו הגדולים דיברו על מישור – אחרי בזקי־זכרונותיהם של אנשי השורה הראשונה, שהדיבור בהם היה מתוך הערצה־שבדיסטאנציה, נדרדרו פלחי־זכרונות על אנשי השורה שלאחריה, שהדיבור בהם היה מתוך חיבה־שבאינטימיות, ועיקרם טובי־המורים העברים, ששימשו בעירנו, נוטעי האמונה בציון והדביקות בה – הרי יוסף אהרונוביץ, שזרע סביביו רצינות־הוגה כבדה ונאמנה; הרי מרדכי בלאושטיין, שהרחיף סביביו נהרת־משורר קלה ושובבה; הרי יוסף סופרמן, שמילא סביביו יזמה ומריצות. שלושה אלה הרבה צדדים שונים ביניהם והצד השווה, שהניחו את עירנו והלכו ממנה לארצנו – ראשון נעשה בה מורה ודבּר למפלגת ‘הפועל הצעיר’ ועורך עתונה, שהיה שולחו לעירנו, וגליונותיו לא היו נקראים אלא נגמעים; שני נעשה בה מורה במושבותיהם והסב שם משפחתו ונקרא דפנא וכברכת־שלומו לנו היה שיר־ערש ערב שפתיחתו במלים: עם שחא עורה ילד חן; שלישי, מטובי מוריה של תל־אביב. רישומם בעיר היה רישום קיים, ואם נדחה כמה שנים אל מתחת לשיכבת־האבק, שמילאה את בית־העם הסגור והמסוגר, הרי עתה, עם פתיחתו, חזר ונגלה, והשפעתו מתחדשת והולכת. שלישיה זו, כשם שהיתה כקו־חיבור שבינינו ובין לשוננו, כך היתה חשובה כקו־חיבור שבינינו ובין ארצנו. חובת האמת והזהירות מחייבת לומר: קו בקווים. שכן הקווים רבים ומשוזרים היו, וכל קו כשהוא נבדק, נמצא קו קודם מתחתיו.

הרי לשוננו – מה רבים ומאליפים פתילי־הקישור, עד שאין לך פינה בחיינו ובנפשנו, שחוטי־יקר אלה אינם משולבים ומרוקמים בהם – במשחק־ילדים ובתפילות־נערים, בלימוד־קטנים ובעיון־גדולים; באימרה ובמחשבה; בית וברחוב; בחדר ובבית הכנסת; בכל נספגה נשימת שפתנו, שפת־עֵבר. ומעל שיכבת־יסוד זו נוספו שכבות אחרות, בולטות יותר, מכוונות יותר – הבטה קלה בתולדת־עירנו, המגלה בחתך כולל, את מערכת השכבות האלו, מעבירה לעינינו, דור דור ודרכו ויגיעתו בלשוננו. תחילה גדולי תורה, אלה חכמי בראָד, על ספריהם העבים בעיוני־הלכה; אחריהם משכילים וסופרים, ששמם הלך למרחוק; אחריהם קטנים מהם ביצירתם ללשוננו, אך גדולים מהם בעשייתם ללשוננו. כי אנו, בבואנו לעשות את שפתנו לשפת ההגות והרגש, שפת הדיבור והכתב, שפת החג והחול, שפה חיה מכל בחינותיה, אפילו רצינו לראות את עצמנו ראשונים, מתחילים, הרי בעירנו לא יכולנו שלא להיסמך, מדעת או שלא־מדעת, על קודמינו. כשם ששמענו מפי הגדולים על מעורריהם ומדריכיהם לפני דור, לפני שני דורות. גימנסיה שבעירנו נודעה בימים הרחוקים ההם ביתרונה על פני אחיותיה במדינה – היא היתה סגורה גם בשבת שלנו גם בשבת שלהם, גם במועדים שלנו גם במועדים שלהם, ושעל־כן נמשכו לה לא בלבד מבני־העיר, אלא גם מבני ערים אחרות. וכך נתלקטה בה אותה חבורת העברים הראשונה – הרי יהודה לייב לנדא, הרי אפרים פריש, הרי מיכל ברקוביץ. ראשון, שבא מלבוב הרובה והוא משכיל בן משכיל, אחז מנעוריו בעט־סופרים ולימים נודע כסופר, מחבר מחזות, וסופו ראש רבני דרום אפריקה; שני בא מסטרי הרחוקה יותר, אך הפליג ללשון לעז ונודע ברומנים שלו וסופו מעורכי הוצאה גדולה; שלישי בן־בוריסלאַב הרחוקה ממנה, כתב מנעוריו בעתוני עֵבר ולעז ונודע כמזכירו של הרצל ומתרגם כתביו, וסופו בחידוש זכרו של ‘האמת’ ובעליו. אליהם נספחו מבני העיר, מכאן סטודנטים כשני האחים רובינזון, שהגדול, יצק, סופו רופא מפורסם בווינא, והצעיר, אברהם, סופו מזכיו של דאד וולפסון וכותב תולדותיו; מכאן חובשי־בית־המדרש, כאותו עילוי מתלמידי רב העיר, והוא־הוא רפאל סופרמן, שבא מעבר לגבול; ומכאן בנות טובים, שלשוננו היתה שגורה בפיהן, כאותה העלמה האחת, לצטר שמה, והעלמה האחרת פלפל שמה, וביחוד העלמה בריינדל גולד, שמכתביה העברים נדפסו ברבים. היא־היא החבורה, שהעזה להעלות מחזה בלשוננו, במלאות חמש שנים לפטירתו של אביר־דורם וגולה־חפצו, פרץ סמולנסקין. כשעמדנו בבעת־העם וניערנו את הספרים, ודאי שנתעוררה בנו הרגשה של נועם, ככל שבא בידינו ספר, שמחברו מבני עירנו ויושביה – החל בשלישיית־הכטכבים הגדולה, ‘מורה נבוכי הזמן’ לר' נחמן קרוכמל, ‘הצופה לבית ישראל’ ליצחק ארטר ומחברות ‘החלוץ’ ליהושע השיל שור, וכלה בבינונים וקטנים וקטני־קטנים. אבל הרגשת־הנועם נעשתה כהרגשת־גאווה, משבאה לידינו המחברת הקטנה ושמה: ‘יש תקוה’ – הוא־הוא החזיון, שהועלה בלשוננו על הבימה בעירנו, שנים הרבה קודם שיצאנו לאויר־העולם. העובדה הקטנה הזאת חיבבה עלינו את המחבר שהיה גם הבמאי וראש־השחקנים, יהודה לייב לנדא, שלא ידענו אותו פנים, גם את כותב־ההקדמה, מר יהודה פלפל, אבי השחקנית שידענו אותם פנים – בימינו אדם מועט, שהיה בנאי בחסד־עצמו, כביכול ארדיכל־אבטודידאקט, כשהפירמה של מישהו אחר, מהנדס מדופלם מחפה עליו. ידענו אותו זקן, (מגבאי בית הכנסת של המתנגדים הנקרא על שמו של ר' סנדר חיים תבואות־שור), הליכתו מעוקמה, אבל מתוך דפי הספר הקטן נראה לנו, מבעד מליצותיו, צעיר ונלהב, עֵר ורגש, כמונו עתה.

ואם קווי־החיבור ללשוננו, כשיכבה על גבי שיכבה, ואנו כממילא נסמכים על מסורת של ממש, קווי־החיבור לארצנו – לא־כל־שכן. אכן אם נאמר למנות את הקווים, שחיברו את נפשנו לציון, דיו שבקסתנו תכלה, ודיבורנו לא יכלה, כי הקווים האלה, בין סמויים בין גלויים, לאין ספורות. ושעל־כן דיינו בקו הגלוי שבכולם – אלה בני־אדם, שהלכו מהכא להתם ושבו מהתם להכא, וחתיכה של ארץ־ישראל היתה כביכול חוזרת עמהם. כי כל שהלך אליה, לא כפי שהוא נראה בצאתו, הוא נראה בשובו – כאילו אַמת־קרקע וגיגית־אויר נתלשו מארץ־חמדה ודבקו בו, וכשהוא חוזר אלינו, אותה אמה מקופלת תחתיו ואותו אויר אופפו תמיד, וקסמם יוצא ונוהר על כל סביבם. אולם אותו הקו הגלוי לא כראשיתו המשכו ולא כהמשכו סיומו.

 

עין לציון    🔗

הראשית היא כחטיבה לעצמה – הישיש ר' פיני צימלס, לכאורה הוא יהודי ככל יהודי־עירנו, למדן כשאר למדניה ופיקח כיתר פיקחיה, אבל לפני שהיה הולך, פעמיים, שנה אחרי שנה, לארץ־ישראל להביא אתרוגים, שוב אינו כשאר בני־עירנו, הדומים לו במעלות ובסגולות, אלא יתרה יש בו, עד שאומרים עליו: אפילו דיבורו יש בו ריח של אתרוג, ולא של אתרוג שנקטף מאילנו והוא מוטל במוכין ולא כאתרוג התלוש, אלא של האתרוג המחובר לאילנות בארץ־הקודש. וגם ההמשך כחטיבה לעצמה – כדין ר' פיני הישיש, שבני־ביתנו חיבבו אותו במיוחד על שום שליווה את אבינו זקננו, ר' יוסי שו"ב, לארץ־ישראל, והיה עמו בשעת פטירתו בירושלים והעצים עיניו באחרונה, דינו של נער וקטן, כחברנו־לחדר, ניסילי שפרכר, שזכה בהיסח־הדעת לעלות לארץ־ישראל. ומעשה שהיה כך היה, אביו זקנו, ר' אייזיקל פּופּר, הלך לארץ־ישראל וכיוון שעת היציאה להילולא במירון, באו כל בני משפחתו ללוותו, ובכללם נכדם, ושם, בבית־הנתיבות, נתעקש כי גם הוא רוצה לעלות עם סבו, וכל השידולים והריצויים לא הזיזו אותו מדעתו, נטלו הקרובים את הפאספורט של הזקן ורצו לרשות ונרשם בו מניה וביה שם הנכד. וכשחזרו שניהם ממסעם, והנכד בא בינינו, חבריו הקטנים כמותו, ופיו מלא חמודות פליאות ארצנו וחמודותיה, הרי אף שהוא נער ככל הנערים, ואנו משעשעים עמו, כשכני חצרות סמוכות, הוא בינינו כאותה טיפה יקרה, שהיא מתערבת בנוזל אחר ואינה מתמזגת בו, כי הוא ראה את שלא ראינו אנו אלא במיטב־חלומנו, והיה באשר לא היינו אנו אלא ביקר־חזיוננו.

ואילו הסיום כחטיבה מפנים לחטיבה – לא כר' פיני הזקן ולא כניסילי הצעיר הם שניים האחרים, שעלו מעירנו לארץ־ישראל וחזרו ממנה, ונראו כברואים אחרים ומעולים בעינינו. ראשונים באו מארץ־ישראל אחת, שקופסתה, קופסת רבי מאיר בעל־הנס, תלויה על כותל אחד בבתים, ואחרונים באו מארץ ישראל אחרת, שקופסתה, קופסת הקרן־הקיימת, תלויה על כותל אחר בביתם. לכאורה, מר שלום קופפר, שנשא אשה מכפרנו, היא העלמה באבצ’יה, לבית צוקרמן, דומה כשאר בני־גילו, מאותם המשכילים, שכבר מגלחים זקנם, אך עודם באים בשבתות לבית־הכנסת; לכאורה עסקיו כעסקי שאר בני־אומנותו, פקידים הגחונים על פנקסאות; אבל אלה הימים, שישב בארץ־ישראל, לעבדה ולשמרה, כאילו נוצצים מברק־עינו ורוננים בנעימת־קולו. כשהיה עומד בשעת־ההפסקות בימים הנוראים, באַחו שלפני בית־הכנסת בכפרנו, סביבו עיגול המתפללים, והוא מספר לתומו על מושבות־יהודה וכפרי־הגליל, דומה כאילו אותו אדם שמנמן, העומד עמידה מתונה ורווחה, על כפות־רגליו השטוחות, אינו אלא כקליפה החופה על אדם אחר, החבוי בתוכו, וקולו של אותו חבוי, הוא המקלח בנועם מתוכו. לכאורה חברו, מנדל זינגר,שהלך גם הוא לארץ־ישראל, בחור כשאר בחורי־עירנו, שכל עיסוקם אגודת פועלי־ציון, אבל לפי שראה את ציון ופועליה, לא בחזון בלבד, אלא עין בעין, הרי כאילו מרוקמים בו ממראות־ארצנו וגלילותיה, והוא מנהיר בבואת־נופה סביביו; וכאילו קלוט בו אוויר־הריה ועמקיה, והוא מרעיף בושמיהם סביביו. כמה שמחנו, כשראינו אותו עלם מטייל עם אבינו, במשעול לאורך פסי־הרכבת הסמוכים לביתנו, ושמענו, כי אבינו מדבר על לבו, שיואיל להיות מורה בבית־הספר העברי, העתיד לקום בכפרנו – איש, שראה בעיניו ממש את תפארת־ירושלים ואת חבצלת־השרון ואת גאון־הירדן – הוא שילמדנו.

אמנם הוא לא לימדנו, כי מחשבתו הטובה של אבינו לא נצטרפה למעשה. מחשבתו היתה, כי קהל־כפרנו קונה את המגרש הקטן שמעבר לפסי־הרכבת ובונה בו בית־ספר עברי, שישא שמו של אחרון־עילויי־עירנו, הוא צבי פרץ חיות. וכל כך למה, מעשה בשריפה הגדולה, שנפלה בעירנו וברחו אנשים הרבה לכפרנו, ובכללם אשה כבודה, שכריסה בין שיניה, וכשהגיעה לאותו מגרש קטן, כרעה ללדת, ונולד לה בן־זקוניה, הוא־הוא אותו עילוי, שהרחיק לאיטליה ויושב בה בקתידרה ושמו הולך לפניו. כמה אנו, ילדי־ישראל שבכפר, שמחנו באותה תכנית, ודמיוננו כבר הראה לנו את הבית מתנוסס ביפיו, על שלטו ועל כתבתו; אך כמותנו כאבינו שכחנו, כי זולתנו יש גם לבלר של עדת־הכפר, מר יאַן, פולני ארוך כקונדס של כישות ומר כחזרת, שחותמת־הכפר נעוצה תמיד במגפו ושנאת־ישראל מבעבעה תמיד במיעיו. ההוא, מששמע מה יהודי־הכפר מבקשים לעשות באותו מגרש קטן העומד בור, נזדרז ועשאו קנין־הרבים. וכיצג עשאו, סכום נאה משומר בקופת־הכפר, שהניחה המילדת מרת פליוטונובה לעשות בו פסל פלוריאן, שהוא מקדושהם ומצבתו נחשבת להם סגולה מפני הדליקה. ימים רבים היה ממונה מונח כאבן שאין לה הופך, ואין הלבלר עושה כל־מאומה. עתה, ששמע כוונתם של היהודים, נדדה שנתו ובאה בו רוח של זריזות, ועד מהרה הוצב, באותו מגרש קטן, אוטם־אבנים נרחב, ובו נקבעה כתובת לזכר המילדת ותפילה חרוזה, ומעליו נוצקה דמותו של אותו קדוש, כדמות חייל קדמון, הלבוש קובע ושריון, ועל יד בית, שאחזה בו להבה, והוא שופך עליה מדליו לכבותה. אי־אפשר לומר, כי הפסל הועיל לענין, שהתכוונה לו אותה מילדת, שכן לא יצאו ימים מרובים, ובכפרנו נפלה דליקה גדולה, שגם שקני־הכפר לא זכרו כמותה, ואותו קדוש לא נקף אצבע קטנה לכבות שלהבתה. אך אפשר לומר, כי היה בו כדי להזיק לעניין, שנתכוונו לו אנו, שכן הלבלר נקף כל עשר אצבעותיו לכבות את האש שהיתה בלבנו.

אך נחזור לראשונות, לטיולו של אבינו במשעול שלאורך פסי־הרכבת, ונאמר, כי אף שלא זכינו, כי אותו עלם, מנדל זינגר, יהי לנו מורה, הרי הוא שהיה מקווי־החיבור העזים, שחיברו את נפשנו לציון, חיבור שבין חלום וממש. ומי אותו עלם, ברחוב־המרחץ בעירנו, ממול שני בתי־מדרש, האחד בית־המדרש של הקצבים, שבו נטוע היה חדרנו, חדרו של האדום־האדום, האחר בית־המדרש של המלמדים, מושב סופר סת"ם, וממול הבית הקרוב, שבו ישבה משפחת אמי חורגתי, עמד ריבוע־הבאֵר, שעל ידה היו נעצרים מלווי־מת, ליטול ידיהם, וסמוך לו נמצא בית, שהיה כאילו אוצל מתוכו אור צנוע, ביתו של ר' מודיל זינגר, איש יקר ונכבד, סוחר בחנות של קימורת שבשוק, גבאי בבית־המדרש של ר' זליג־צלאל’ס, מאחרוני־מיבצרי־המתנגדים. בניו משובחים היו, ויותר שידעתי עליהם ממראה־עיניים, ידעתי עליהם ממשמע־אזנים, מפי אחותם הגדולה, מרת אלקה, עלמה גבוהה ועדינה, שחוט של חן ועצבות היה משוך על כל הוויתה, ואמרו עליה כי היא כותבת שירים בסתר. היא היתה באה, ערב־ערב, לבית־משפחת־אמי־חורגתי, ופעמים הרבה היתה משיחה באחיה. ביחוד היתה משיחה בשניים מהם, שדרכם שונה היתה – האח האחד, הירשל זינגר, שהיינו רואים אותו שקוד ומרוכז בבית־המדרש, היה אוהב־תורה מופלג, ובאבּו הניח את ארצות־החיים ומיתתו, מיתת עילוי, הרעישה את העיר כולה; האח האחר, הוא־הוא אותו עלם, שנכספנו לראותו מורה שלנו, מנדיל זינגר, שהיינו רואים אותו מהלך פזיז וער ברחוב, היה אוהב־ציון מופלג, ובאבו הניח ארצות־הגויים והלך ללמוד בסמינר שבירושלים. ימי נסיעתו נחרתו יפה־יפה בלבנו וחיינו ממש את תכונתם הדרוכה – כי מרת אלקה, שהיתה הנפש החיה באותה נסיעה והיתה כתריס לאחיה, חיבבה לשיח בערבים בכל אותה מסכת לפרטיה; והרבע היינו אנו, הילדים, מתענגים לשמוע מפיה סיפורי־רישומיו, מהם שנכתבו, מהם שנתפרסמו בשבועונם של הציונים בעירנו, העברי שמו.

ודאי ידענו גם בימי־ילדותנו, כי רבים הם המתעוררים, פה ושם, והולכים לארץ־ישראל לבנותה, ונעשים בה מעשים מפוארים – ציור־השמן הגדול, המתאר מושבת ראשון־לציון, שכיסה מלוא־קירו של אולם בית־העם, יוכיח, צילומים מחיי מושבות ישנות וחדשות ומראותיהם יוכיחו; מאמרים הממלאים עמודי־העתונים, החל בדי ועלט וכלה בטאַגבלאַט שלנו יוכיחו; נאומיהם הנלהבים והמלהיבים של ראשי־הציונים, החל באורחים הגדולים וכלה בדוקטור אברהם גלאַזברג שלנו, יוכיחו. וביחוד פריסות־השלום של תיירים יוכיחו – ומי לנו גדול, כזוג האחים טרטקובר, והם שעברו את ארצנו לארכה ולרחבה והתפעלותם גג על גג. אבל כי יקום בן־שכננו ויניח את ביתו, שליד ריבוע־הבאר, ממול החדר שלנו, חדרו של האדום־האדום, וילך לארץ־ישראל, וישב בה ימים רבים ויביא ממנה את עצמו, כחטיבה של קרקעה ואווירה, היא היתה הוכחה גדולה ביותר. ואם בני־עירנו, כשלום קופפר וכמנדיל זינגר, שחזרו אליה, כך; הללו, שנשתקעו בארצנו, לא־כל־שכן – הרי הנערה התמה, שרה־ברכה, נכדתה של הסוחרת הגדולה, מרת מנדלכי, שהלכה עם ארוסה, חיים צימרמן, והם בבוני הגליל; והרי ביחוד אלה מבני־עירנו, שנמשכו אחרי מורם ורבם יוסף אהרונוביץ – מר חרי והזוג הצעיר מרת לינה לבית אנדרמן שהלכה אחרי ארוסה, האגרונום יהושע אקר, כולם אנשי העליה השניה, והם היו הוכחת־ההוכחות.

אלה וכאלה עלו על לבנו, באותם הימים, שבהם סייענו להם לחברינו הגדולים, חברי אגודת התחיה, בניעור של בית־העם – ככל שנתגלתה יותר שיכבת־קודמינו, כן נתחשל בנו יותר החיבור בה והתערותנו בתוכה. וודאי הרגשת־החיבור הזאת וחיזוקה נתנו, כי משנצנצו אורי־החידוש, נגלתה לפנינו ראשיתו כהמשכה של המסורת. משבאו שני הבחורים, שנטלו לנו, לצעירי־החבורה, ועשו אותנו אגודה אחת, שבה היינו כישות לעצמנו ולא כלוואי לגדולים ממנו, הרי הם, המחדשים עצמם, היו טבועים במטבע המסורת ההיא. שם האחים טרטקובר, המתנוסס כשלט גדול באמצעיתו של השוק, הוא בעירנו כשם־דבר לציונות ולציונים; ראש־הבית מר נתן טרטקובר, אומנותו סיטונאי, אך עיקרו עסקן־ציונים וציר־קונגרסים, ואחיו הצעיר, מר חאַחאַ טרטקובר (וחאַחאַ כינוי של חיבה לשם מוּניוֹ, ומוניו שם של הקטנה לשם חיים), אומנותו פרקליט, אך עיקרו נאמן בית־הציונים והעברים, וכבר ראה פעמיים את ארצנו והביא מרוחה ומריחה. והנה צעיר מצעירי־המשפחה, ידידנו אפרים טרטקובר והוא המיסד של אגודנו הצעירה והחדשה. אף שם אַנדרמן כשם דבר בעירנו – ראש־הבית מר דוד מאיר אנדרמן אומנותו סוחר־ביצים, אך עיקרו נאמנותו לשפה היפה השרידה היחידה, ועדות לה הדראמה האליגורית שלו, אמונה והשכלה שמה, שהדפיסה בימי נעוריו, וביתו בית־ציונים, וכבר ראינו בת־הבית נספחת על בני העליה השניה. והנה צעיר מצעירי המשפחה, ידידנו, הרוקח יוסף אנדרמן, והוא העוזר והמסייע באגודתנו החדשה והצעירה. הלא היא האגודה, שנקראה תחילה: שומר, ועד מהרה הסבה, כשאר האגודות, שמה ונקראה: השומר הצעיר.

פעולה, שפתחו בה שני הבחורים באי־ווינא, אפרים ויוסף, היתה בחבורה מעטה, וכל כולה כמעשה־לימוד. תחילה בא, כמובן, לימוד־לשוננו. לכאורה זה המשך החוט, שנפסק, בבית הזה, בית־העם, לפני המלחמה, ובאמת היה זה חידוש. אמנם, לפני המלחמה, היה זה חזיון נפרץ בגלילותינו, כי בנגוע רוח־התחיה במשפחה, והנה שלוחתה, תחית־לשוננו כשפת־הדיבור, יותר משנגעה בבנים נגעה בבנות. כמה טעמים לכך, ואחד מהם, שהבנים, שכבר קראו ושנו, קשה היה להם להושיב את עצמם על ספסל־הלימודים ולשנן דברים של דרדקי, כגון שתי רגלים, שתי ידים, שני מלקחים, ואילו הבנות, שחא קראו אלא מעט סידור־תפילה ולא שנו, כל שלמדו היה להן כחידוש הגמור. וכך אירע בימים ההם שלפני המלחמה, שבנות בעירנו למדו מפי מורים דרך הדיבור בלשוננו, ואך כילו מספר מועט של שיעורים, כבר היה דיבורה שגור בפיהן, ואילו אנו, אחיהן, שמילאנו את כרסנו פסוק וחיבורים על טהרת־המקרא, לא ידענו לצרף בדיבור משפט כהלכתו. אמנם, התנחמנו, כי מפעלות אחיותינו תלויים על בלימה, ולא עוד אלא היינו מקניטים אותן במה שהיינו נוטלים ספר־הלימוד וקוראים פרקיו, שגודל אותיותיהם המנוקדות ופשיטות ענינם היו יפים לתינוקות והיינו מלעיגים: פיטומים נאים מפטמים אתכן שם, בבית־העם. כך נהגנו ביחוד בשיר על הילד, הרכוב על סוס עץ ומכריז: הופ סוסי, הופ סוסי, הלם רגלים, סע לירושלים, ואחיו הקטן, הרכוב על מטאטא, טורח לחזור על אותה הכרזה חשובה: הופ טוטי, הופ טוטי, הלם לגלים, טאַ ללים. ולא הסתפקנו בקריאת־השיר, אלא עלינו על השולחן והראינו אותו פרק וציורו כלעיני כל ישראל.

אולם באמת לא כפינו לבנו – שפינו מלגלג, ולבנו מתקנא, והוא מתקנא גם על הידיעה שלא ידענו, כגון מלים: עפרון, שעון, מגהץ, משקפיים, גם על רהיטות השימוש במלים אלו וכאלו וצירופיהן. עם ימי־המלחמה פסו גם הלגלוג והקנאה – משנסגר בית־העם ושבתו הלימודים ונשכח הדיבור. אולם בימים ההם נמצאו שומרי הגחלת – אחרון המורים העברים בעירנו, מפליטי־רוסיה שנשתקעו בה, ומר ולטמאַן שמו, קיים את הלשון העברית כלשון־ביתו, ובצאתו עם שני ילדיו לרחוב והיה מדבר עמהם בלשוננו, נמצאו תמיד נערים שהלכו, כתמהים ומתקנאים, אחריהם. מעשה ויצא לטייל עמהם בכפרנו, ושיחק לי מזלי ונסגר פרגוד־הרכבת ונעצרו שלשתם, ויכולתי דרך־חירות לשמוע שיחתם, בבירור ובאין מפריע, ולא ידעתי כקנאה הזאת בשני הקטנים האלה, שדיבורם בלשוננו הוא להם כסגולה מוטבעת, ואלו שכמותי אין היא להם אפילו סגולה נקנית. אותה שעה גברה בי הטינה על חברינו הגדולים, שהיו עמנו לפני המלחמה, באגודת־הסתרים הקטנה, פרחי ציון שמה, והבטיחונו ללמדנו לשוננו ודיבורה ודחו וחזרו ודחו הבטחתם, שבינתיים הסתפקו בנה שהעסיקו אותנו, הקטנים, בצבירת סטאַניול לטובת הקרן הקיימת ובזימרת התקוה בסיומי נשפים, שנעשתה, כאמור, בדרך־ערמה, כלומר בכיבוי־פתאום של אור־החשמל שבאולם, שלא ייראה מי ומי המזמרים, ונינצל מדינו של אדוני־הגימנסיה, שמלשיניו היו רוחשים בכל עצרת. והרי כבר הוכחנו להם למדריכינו, הם סטודנטים מבוגרים, שהיו באגודתם שלהם בדרגת שועלים, ואחד מהם אפילו בדרגת אדון זקן, כי אנו מקיימים את שני התפקידים האלה כהלכה, וראיה לכך כדורי־הסטאניול המתעגלים והולכים, וגרונותינו המצרידים והולכים, ולא יכלו להשתמט מהבטחתם אלא קבעו, כי לימוד־היסטוריה קודם, ורק אחריו תבוא עברית־בעברית. אולם כבר הפלגנו הרחק־הרחק במימי־ההיסטוריה הסוערים שלנו, כשאנו נאחזים בדפנות־הסירה של גרץ־זוטא, שכך נקראה המהדורה המקוצרה של דברי־ימי־ישראל שלו, ולא ראינו עדיין גל מועט בים־לשוננו.

כך בימים ההם, שהלימוד נתפס כדבר שבצדי־החיים, מה שאין כן עתה, שהלימוד נתפס כדבר שבמרכזם. ושעל־כן לא כפרי־הלימוד הימים ההם – רוב מתחילים לא היו ממשיכים, ורוב ממשיכים לא היו מסיימים, הוא פרי הלימוד עתה – זריזותנו לנטוע את לשוננו בלבנו ולהשגירה על פינו היא כזריזותם של המפרכסים לצאת מאפילת מיצר ומחנקו לאור מרחב ואווירו. כי הלימוד הוא לנו כמצווה, שבלי קיומה היינו פגומים בעינינו. וכדינה של עשייה זו דינה של כל עשייה ועשייה. הנה, למשל, מעשי ההתעמלות והספורט שלנו גם הם לא היו חידוש בבית הזה, בית־העם, ואדרבה פעולותינו עתה לא היו אלא כצל בבואת מפעלו של מר קלפר לפני המלחמה. כי הוא, מר קלפר, שאומנותו מלצר בבית־המזיגה של אביו, כמותו כאביו בנעוריו, ששניהם היו שקודים על תקנת גופם של ישראל– מה אביו היה בנעוריו מהלך בערבי־שבתות ברחובות־העיר וקורא את הקהל לבית־המרחץ, ואמרו עליו, שאילולא זירוזיו היו אבותינו מעפישים והולכים, כך היה בנו בימי־ילדותנו מקהיל את בני־גילנו ובנותיו ומאַמנם בתרגילי־התעמלות, ביחוד לקצב השיר: שאו ציונה נס ודגל, ואמרו, שאילולא אימוניו, היו בני־גילנו מתרפים והולכים. ההצטרפות לאגודתו של מר קלפר, שנעשתה כאופנה, היתה אֵם מריבות בבתים הרבה – אבות הרבה לא רצו לראות בנותיהם מופיעות ברבים לבושות מכנסיים קצרים, והיו הבנות בוכות ומבכות, עד שהאַבות ענו על כורחם אַמן. ההופעה הזאת היתה אחת לשנה ונקראה פופיס, שפירושו בלשון־הפולנים תחרות והצטיינות, ועניינו ראוות־התרגילים למיניהם, בכללה הצגת־היתול, שנפשותיה הפועלות היו מר קלפר עצמו, ששיחק תפקידו של לא־יוצלח, הנמלט מכשלונותיו בלהטי־קפיצה ודילוגים, ועוזרו מר גרינברג, שכוחו היה יפה בשריקה, ושעל־כן היה משחק תפקידו של מנקה־ארובות; וכגולת־הכותרת של הצגת־הראווה היו הפיראמידות החיות. יפים היו התרגילים בכל ימות־השנה, יפה מהם היה עצם־הפופיס, אבל דרכם היה בהתאמצות של בלתה ולשמה ומימלא רבתה בהם מידת־המלאכותיות. וראיה לכך עצם האפשרות, כי חבורה גדולה כל־כך של מתעמלים ומתעמלות, לרבות מדריכיהם, כל ידיעתם בלשוננו היה לשון־הפקודות כדרך: ימינה פנה, שמאלה פנה, אחורה סוב וכדומה, וגם אלה נשמעו בעיקר באותו פופיס, ולא עוד, אפילו ידיעה קלושה זו היתה להם כמקור־גאווה.

כך בימים ההם, ואלו עתה עשייתנו זו צנועה בהרבה – לא סולמות לנו, ולא משקלות לנו, אלא חמור־עץ אחד, שמרוב שימוש עורו נתרפט, ואניצי־הגבב מציצים מתוכו, אבל עשייה זו שנלוו לה שיטוטים בעבי־היערות שבעיבורה של העיר, כמותה ככל עשייה ועשייה, אם זימרה, ואם קריאה, ואם שיחה, היא לנו כנשימה, כדרך הטבע, כחוליה בחוליות המתחברות ומתלכדות כחטיבת־חיים ומסכתם. שעל כן אפילו כל עשייה כבר היתה קיימת לפנינו בבית הזה, בית־העם – שכינויו עתה משולש: ההסתדרות, הקן, הלוקאַל – הרי קיומה היה כיסוד נפרד, ועכשיו באו היסודות על ליכודם ומיזוגם, והיא הנקודה המכרעת, שבה ההמשך נעשה חידוש, חידוש נעשה תמורה, תמורה נעשית הפכה.