רקע
יהודה שטיינברג
ניב שפתים: או סגנוני הלשון למחלקותיה בספרות הפרוזית והפיוטית בשני חלקים: העיוני והמעשי

 

דבר אל המורים    🔗

====================================

כמעפיל עלות על עץ פרי בתקותו לאכל מפריו, ואך צלח לאחז בסנסניו הוא מוצא, לדאבון לבבו, באשים ופרי בסר, כן אנכי עמדי ועם ספרי זה. הריתי חליתי גם ילדתי, ואקו להגיע אל המטרה, אשר אליה נטיתי קו — והנה זה עתה יחל לבי לפעמני כי המטרה מני והלאה. בדרך בלתי כבושה עוד דרכתי, ומנרתי כהה — אודה ולא אבוש — לא תפוץ אור יקרות על דרכי זה, ומי יודע, אם תחת אשר אמרתי להביא ברכה בספרות — אם לא תרבץ עלי קללת רבים והבאתי עלי חטאה!

הלא מוטב היה ליצירי זה להיות נפל טמון, ותחת הדרך הגדול מסוף העולם ועד סופו — כתקות כל מחבר — לצעוד בדרך קצרה מן השלחן ועד האח!

אך זאת תקותי האחת: אולי יתחרה אחד הסופרים אשר תלמידו בידו, ועשה את אשר אמרתי לעשות ולא עשיתי, והיתה לי גם זאת לברכה.

אולם כל עוד שלא התחרה אחד הסופרים לבנות את חרבוני, אתיו אתם מורי ילדי ישורן להבנות מחרבוני! שאו ידיכם קדש ואמרו! הכי לא תרגישו נחיצות בספר כזה המונח לפניכם? אמרו נא! בבא אבי הבן והתנה עמכם ללמד את בנו למשוך בשבט סופר, ופסק לכם שכרכם כאות נפשכם — מה תענו לו? תאותו — זאת ידעתי, אבל הגידו נא לי את דרך החנוך אשר תנהגו בחניככם זה! תעמיסו עליו ידיעת דקדוק השפה — ידעתי גם זאת, אבל הודו במו פיכם, אם לא הביא לכם המקרה פעם תלמוד כזה, שיודע דקדוק השפה על בוריו, ובכ“ז אין שפתו אתו? וכי תאמרו: „הן הדבור וניב שפתים נחלת שדי ממרומים הוא, אשר לאו כל אדם זוכה לה, ולא בדרך למודי יירשנה הבן” — ע“ז אשאלכם: „מדוע לא תענו כזאת לאבי הבן, כי אין הדבר בידכם, וכי אתם תוכלו להיות רק כעדים נאמנים לכשרונות הנער אם טובים ואם רעים? זאת שנית, לא על דבור שרי וניב פיוטי תסוב דברתי, כי אם על הדבור הפשוט ההגיוני, אשר ביד כל מורה להבקיע אל תוך סגלותיו ולהעצימנו אל חניכו, אם רק ידע לחנכו בו מן הקל אל החמור, וללמוד הוא צריך, כי בלי למוד לא ימצאנו. הן גם בן שפה חיה, אשר נטפי שפתיו המה נטפי קסתו, ולשונו בפיו היא עטו בידו, ובכ”ז נבדלו שתי השפות — ההמונית והליטעראטורית, ולמי שלא הגה בספרים ולא קרא ולא שנה, תהיה השפה הליטרטורית כדברי הספר החתום; אף כי בשפת עבר, אשר לא הסכינו נערי ישורן לדבר בה ורק מעל הלוחות הכירוה — שפה כזאת עאכו"כ שצריכה למוד, וכל למוד צריך חנוך ודרך, וספרי חנוך כאלה אין אצלנו.

ולא עוד אלא שגם הדבור הפיוטי צריך למוד, כי גם הנער אשר חנן בכשרונות, ורוח השיר יפעמהו, יקרה לפעמים שיקהו כשרונותיו באין לו מורה דרך ומנהל; וגם אלה אשר לא חננו בכשרון לשיר, בכ"ז לא השם אלוה חכמה ודעת לדעת מחלקות הספרות הפיוטית והפרוזית ונפש מרגשת להרגיש ערבות השיר ונאם נאם נביאינו וחוזינו.

ספרי זה אשר לפניכם — זו תעודתו וזו דרכו: להחל מן המשפט היותר פשוט, ובדרך זה ליַלד בלב התלמיד איזה רעיון, אשר יעטפהו במלים מועטות, כנושא ונשוא, ואח“כ במלות העטוף, ולאט לאט במשפטים מקפים, ומשם אל „ההקפות הכלולות”, (רעטארישע פעריאדען) וכה להלאה, עד אשר יגיע אל חלקי הספרות הפרוזית, ומשם אל הפיוטית לכל מחלקותיה, כאשר תמצאו בחלק הנסיון. אם ימצא המורה את המשלים שערכתי שם מעטים, יוכל להוסיף עליהם מעצמו — הכל כפי כשרון התלמיד, עד אשר יצלח לערך משפטיו ומאמרים נכונים ומסודרים בטוב טעם. ופה אעיר אזן המורים כי הספר הזה איננו לפניהם, כאשר יצא בצביונו; כי נחסר בחלק הנסיון מן 32§ עד 42§ ומן 56§ עד סופו — אשמת אמתחתי היא כי ריקה ואין די בה לשלם שכר ההדפסה, ולכן נאלצתי לפרק אברי יצירי ולמשוך ידי מחלק הנסיון הנזכר, כי רב הוא; ואם תהי דעת הקהל נוחה מפעלי זה, אוציאנו לאור בתור „כריסטמטיע“; אך לע”ע איעץ את המורים כי יכינו למו ספרי האסיף ושירי יל"ג, כי בספרים האלה ימצא משלים ותמונות לכל חלקי הספרות. —

ואחרי אשר התודעתי אל המורים והתודיתי על כל צפונות לבבי, הנני תחת צפרניך, חית הבקרת! קרעי עורי! פתחי סגור לבי! נתחיני לנתחים! והנני לשלם בתודה כפולה בעד זה כמו בעד שכר הקזה.

המחבר.

יום ג' בראשון ברביעי לחדש שנת תרנ"ג יעדינצי.



 

פרק א    🔗

============================

1§    🔗

-————————

בכל משפט ידבר מאיזה דבר, אשר יספר אדותיו, כי עשה איזה פעולה, או כי נמצאת בו אחת מן התכונות. הדבר, אשר אדותיו ידבר, נקרא בשם „נושא" המשפט, ואשר יספר על אדותיו — „נשוא" המשפט, ד“מ „ראובן אוכל”, „שמעון ישן“, „ראובן”, „שמעון" המה נושאי המשפטים, „אוכל“, „ישן” — נשואיהם. — הנשוא יקשר עפי“ר (אם הנשוא הוא שם) אל הנושא ע”י פעל עזר „היה" הנקרא אז בשם „קשור" המשפט, ד“מ ראובן „הוא” חכם, דודי „היה" איש טוב. —

2§    🔗

-————————

הנושא והנשוא נקראים בשם „חלקי המשפט הראשים“, להבדילם „מחלקים הצדדים” הבאים לפעמים במשפט לתוספת באור והשלמת הרעיון. —

„החלקים הצדדים" יחלקו לשלשה ראשים: א) מלות הבאור, ב) מלות השלמה, ג) ומגבילית המצב.

א) מלות הבאור הנה המבארות נושא המשפט (או איזה שם צדדי) ומצינות אותו בתאריו ובאותותיו, כמו: בן „חכם" ישמח אב, בית „ישראל" נהרס, תורת „ה'" תמימה.

ב) מלת ההשלמה הנה המשלימות רעיון המשפט, ובאות: או ביחס ישר, כמו: ראובן אכל „את הלחם" האב אהב „את בנו" (באופן זה נוכל להפוך את המשפט, והיה המשלים הישר לנושא, והנושא — למשלים נוטה — הלחם נאכל מראובן, הבן אהוב לאביו — בהמר בנין האב על תולדתו) — או בשאר יחסים נוטים, כמו: וידבר משה „אל בני ישראל“, „את האלהים” התהלך נח, ואז נקרא „משלים נוטה".

ג) מלות המצב הנה המגבילות מצב הפעולה: 1) בזמן, כמו: אכלתי אתמול, 2) במקום — ישבתי שם, 3) באיכות הפעולה ומדרגתה — הלכתי מהר, 4) בסבה — לומד מעוני, 5) ובתכלית — לומיד להשכיל. —

לבד כל אלה נמצא לפעמים במשפט „מלות הקריאה“, והוא אם המספר קורא לשומע בשם להעיר אזנו על המספר, כמו: „הדור! אתם ראו!” „שמעון! אביך נבאש בך".


3§    🔗

-————————

המשלימים והמצבים, בבאם אל הנושא (או אל איזה שם צדדי), למבארים יחשבו, כמו: תקותי „לאנשים" רמתני, הדאגה „ליום המחר" — רקב עצמות, אתה שכחת שבתך „בבית" אגיך — כי אז לא ישלימו עוד את המשפט, כי המשפט יבטא ראיון שלם גם בלעדם, ורק יבארו את הנושא (או השם הצדדי) ביתר באור.

המבאירם יבאו, לא רק לבאר את הנושא, כי אם גם איזה שם צדדי, כמו: אתה הרסת את בית „אבי“, יין ישמח לבב „אנוש”.

מסגלת לשון עבר לכלול הנושא והנשוא, וקשורם במלה אחת כמו אכלת — אתה הית אוכל, הלכתי — אני היתי הולך. —

4§    🔗

-————————

החלקים הראשים והצדדים במשפט יכירם התלמיד עפ"י שאלותיהם, שעליהן הם משיבים, כמבאר בז:

הנושא יענה על שאלת מ? מה?

הנשוא — מה עשה הנושא? מה תכונתו?

הבאור — איזה? של מי?

המשלים הישר — את מי? את מה?

המשלים הנוטה — אל מי? עם מי? וכדומה ממלות היחש בחבור מי או מה.

המצבים למיניהם:

מצב המקום — איה? אנה? מאין? וכדומה.

  • הזמן — מתי? עד מתי? וכדומה.

איכות הפעולה — איך? עד מה?

הסבה — מדוע? על מה? וכדומה.

התכלית — למה?

בנתוח המשפטים על התלמיד לדעת כי מסגלת לשון עבר להמר לפעמים איכות הפעולה בפעל בדרך היעוד ואת הנשוא — במקור בצרוף ל בכל"מ, כמו: הולך מהרה = ממהר ללכת, מנגן היטב = מטיב נגן, ולכן עליו להשיב המלות למקומן ולצורתן ולנתחן במשפט.

משלים

-—————————

שושנה ישבה בגן מאז הבקר ועד עתה, שמה קטפה לה העלמה הרבה פרחי חן. משרב השמש ישבה לה היפהפיה תחת עץ רענן. ידיה קשרו זר מנצניחמד לתתו את אמה. שמחה שושנה מאד ממראה עיניה, ותקרא הבת בעליצות נפש: אמי! נשלמה מלאכתי עד תומה. —

למען יתחנך הנער בנתוח המשפטים יתרגל בסימנים המצינים חלקי המשפט ויקל לו לתת תמונה קצרה למשפט.

נ=נושא ס=(ספור) נשוא ב=באור ה=השלמה ישרה הנ=השלמה נוטה מ=מקום ז=זמן א=איכות הפעולה ע=סבה (עלת המשפט) ת=תכלית ק=קריאה.

החלקים המבארים ומשלימים את החלקים הצדדים יסמנו באותיות קטנות מתחת.

תמונות המשפטים שלמעלה

-——————————————-

נסמזז. מסהננבהב. עבסהננמב. נסה הנב תהנ. סנאעב. סנאב. קסנא.

5§ טעמים    🔗

-————————

מלת הקריאה, בבאה בראש המשפט, יבא אחריה הטעם הקמה (,) וטעם הקריאה (!) — בסוף המשפט: „אמי, נשלמה מלאכתי“! ואם המשפט איננו מכיל בתוכו רעיון קריאה, יבא טעם הקריאה אחר מלת הקריאה: „הדור! אתם ראיתם אשר נעשה לעיניכם ואיך לא תשיבו אל לבכם”?

אם מלת הקריאה באה בתוך המשפט — בין חלקיו, אז תבא הקמה לפניה ולאחריה, כמו: „אם לא תדעי, היפה בנשים, את דרכך“… ואם באה בסוף המשפט, אז בה לפניה קמה ואחריה — בסוף המשפט טעם הקריאה, כמו: „כמה לך בשרי, רעי יקירי!” —

 

פרק ב    🔗

============================

6§    🔗

-————————

אם אין במשפט רק נושא ונשוא אחד וחלקיו הצדדים ג“כ אחדים למיניהם, נקרא המשפט — „משפט קצר”, כמו: „ראובן הלך אל הנהר לרחוץ את בשרו".

אם יש בו נושאים, נשואים או חלקים צדדים רבים — נקרא „משפט רחב“, כמו: ראובן ושמעון בני יעקב”, „אכלתי, שתיתי ואישן“, „הלכתי על יד הנהר, על פני השדה וסביבות היער”.

משפט רחב הנהו רק, אם חלקיו הנשנים המה בני מין אחד, ר“ל, שעונים על שאלה אחת, ושכל אחד מהם מבאר את השם או משלים את הנשוא בפני עצמו; להוציא משפטים כאלה: „שושנה ישבה בגין מאז הבקר (מאימתי?) ועד עתה” (עד מתי?). „ישבתי על יד השלחן מימין אבי" (המצב השני לא ישלים הנשוא בפ"ע, כי אם מבאר יותר את המצב הראשון: באיזה מקום שעל יד השלחן? מימין אבי.)

7§    🔗

-————————

המשפט יקרא „משפט אלמן" אם יחסר בו הנושא לאחת משתי הסבות: או כי לא פרש מי הוא הנושא, כי לא מצא הסופר לנחוץ להודיע את הקורא מי ומי הוא, כמו: ויאמר ליוסף… על כן יֵאמר …

או בפעלים טבעים שאין להם כל נושא, כמו: אשיחה „וירוח" לי, צר לי …

אם יחסר הנשוא, ולפעמים גם הנושא, והמשפט יבנה מאיזה מלות צדדיות — נקרא „משפט מקטע“, כמו: אל — למלכים שתות יין ולרוזנים אי — שכר (לא נאוה לשתות שכר). לאלה תתחשבנה גם מלות הקריאה המכילות בתוכן רעיון שלם, כמו: „בי אדוני”! (פנו בי אדוני).

8§    🔗

-————————

משפט עירום הוא המשפט, אשר אין בו רק נושא, נשוא וקשורם, יהיו אחדים או רבים, כמו: „ראובן הוא חכם“, „ראובן ושמעון — בני יעקב”.

אם יש בו גם חלקים צדדים נקרא „משפט מעוטף" כמו שושנה ישבה בגן.

9§    🔗


אם המשפט יבאר ויושלם בבאוריו, בהשלמותיו ובמצביו, לא ע“י מלות, כי אם ע”י משפטים שלמים — נקרא „משפט מקף“, כמו: „האיש, אשר עמד אתמול לפני ביתך, בקר היום את ביתי”. „לא אוכל עד אם דברתי את דברי".

המשפטים הצדדים, אשר במשפט המקף, יוכלו להיות, כחלקים צדדים: מבארים, משלימים ומגבילי המצב למיניו אל המשפט הראשי הנמצא ביניהם.

משלים

-—————————

כאשר שלח פרעה את ישראל מארצו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, למען לא ינחם העם לשוב מצרימה. המשפטים במאמר זה ארבעה, אחד ראשי ושלשה מצדדים: לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. (משפט ראשי) מתי? — כאשר שלח פרעה את ישראל מארצו. (זמני) מדוע? — כי קרוב הוא. (סבתי) למה? למען לא ינחם לשוב מצרימה (תכליתי).

זה האיש משה, אשר אחז בכנפות ארץ מצרים וינערה, עד כי לא קמה עוד רוח ביושביה, גם זה האיש משה לא עמד בפני המות. הוא הוליך את ישראל בזרוע תפארתו, עד באם הירדנה. שם התחנן לאל כי יתנהו לבא בארץ, אך אלהים חצב לו קבר בהר נבו.

המשפטים בזה שמנה:

האיש משה לא עמד בפני המות. (ראשי) איזה משה? — אשר אחז בכנפות ארץ מצרים וכו' (מבאר). על מה? — עד כי לא קמה רוח ביושביה (איכותי).הוא הוליך את ישראל (ראשי).עד אן? — עד באם הירדנה (מקומי). שם התחנן לאל (ראשי). מה? — כי יתנהו לבא ארצה כנען (משלים).

כה נמצא משפט צדדי מצדד למשפט צדדי, המצדד לראשי ושני לראשון כמו: „הנער, אשר ילמוד למען יחכם מרעהו, כי מצאה הקנאה קן בלבבו, ובקלון זרים יתכבד — לא יעשה חיל, כי כן חק המוסר: מהעז לא יצא מתוק, ובתכונה רעה לא תשיג תכלית נרצה".

וכן נמצא משפטים העומדים בתור חלק ראשי — נושא או נשוא למשפט הראשי, וגם הם למצדדים יחשבו; כמו: „יחי המלך" נשמע מכל עבר. רצון הוריך הוא „כי תנחילם כבוד".

§10    🔗

-———

בין המשפטים המשלימים ישנם, אשר בשם „משפטי אספסוף" יקראו, והם: אם יאסף במאמר משפט, אשר לא מפי המדבר, כי אם מפי איש אחר נאמר, בצורתו ובסדרו, בלי כל שנוי, (ובלי מלות הקשור) כמו: „אמר עצל: מחר אעבוד“, „בראש שערים תקרא החכמה: לכי לחמו בלחמי”. אם ברצוננו לתת למשפטי האספסוף צורת משלים, אז עלינו לקשרו במלת הקשר „כי" ולשנות גוף הפעל כפי יחוס המדבר אל נושא משפט האספסוף — „העצל אמר כי יעבד מחר“. „בראש שערים קראה החכמה כי תלכו לאכל בלחמה”.

לפעמים יבאו במשפט מאמרים מסוגרים, והם: אם המשפט לא יצדד לראשי ולא לצדדי, ויחש לו מעט עם המאמר, ואך נדחק בין חלקי המאמר בתור איזה הערה, שאינה שוה לתת לה תמונה שלמה ומסודרת; כמו: „אבי יסרני (אל נא תגל סודי זה לאיש) מלכת עם נבל“. „דוד הולך — כה יאמר קהלת — ודור בא, והארץ לעולם עומדת”.

בה נמצא גם מלות מסגרות בין חלקי המשפט, כמו: השמש תסוב — על דברת הקדמונים — את כדור ארצנו".

המשפטים במאמר אחד, שאין האחד מצדד לחבהו, ובכ“ז הם קשורים ואחוזים ברעיון אחד, נקראים „משפטים שוים”.

§11    🔗

-——–

איזה ממשפטים הצדדים יכולים להתקצר, וזה דבר התקצרם: מצב הזמני יתקצר בהמר נשואו — פעל בדרך היעוד על מקור עם „ב“, אם הפעולה הצדדית חלה בזמן אחד עם הפעולה הראשית, (עם „כ” — אם ה„עולה הצדדית קדמה בזמן לפעולה הראשית; כמו: באכלי ראיתיך = בעת אשר אכלתי ראיתיך, כאכלי שתיתי = אחרי אשר אכלתי שתיתי.

מצב המקומי יתקצר ג“כ בהמר דרך היעוד במקור בחבור מלת עד או גם בל”ז, כמו: באבה שור.

מצב הסבה יתקצר ע“י מקור בחבור „מ” כמו „מעזבך את חק היום, שכחת גם את אשר למדת תמול".

למצב התכלית ישמש „ל" כמו „מקמץ להעשיר“, „לומד לקים”.

מצב האיכות יתקצר ע“י מקור בחבור מלת עד, ולפעמים ע”י „ל". כמו: רץ עד נפלו, חולה עד מות, הולך לתמו.

המשלים יתקצר רק לפעמים רחוקות ע“י מקור בחבור ב, והוא: אם הפעולה הראשית והפעולה הצדדית הנה בנות זמן אחר, כמו: „אני ראיתי בפתוח הר געש לועיו”, „אני שמעתי בדבר אביך קשה".

הבאור יתקצר, בהמר מלת ההמשך „אשר" בה“י הידיעה, וזה עפי”ר, אם הנשוא הוא פעל בינוני, ועל המעט גם בעבר; כמו: מי אשר ילמד מכל אדם יחכם מכל האדם = הלומד מכל אדם יחכם מכל האדם. איה הנערים אשר הלכו אתך = איה הנערים ההלכו אתך?

לתמונת משפט מקף תציגנה האותיות הגדולול את המשפט הראשי עם חלקיו, והאותיות הקטנות — הצדדי (אל נשוא הצדדי ונושאו תתחבר אות מצינת את צידודו מאיזה מין הנהו) והמצדד את הצדדי — בסימני מספר נוספים על אותותיו, כפי אשר ירבה לצדד. הצדדים הראשונים לא יסמנו כלל, ומנו והלאה — במספר 2 3… משפט מסגר יסמן במסגרת ( ); משפט אספסוף — בנקודתים (:) משפטים שוים יסמנו בשני קוים (=) לסמן משפט הרחב נניח את הקמה , למשפט אלמן — שלש נקודות … למשפט מקוטע — קו שכוב —

תמונות המשפטים: כאשר שלח וכו' (9§)

1

סזנזהמ סנמבב סענעסתנת הנמ.

זה האיש משה וכו'

2

בנב, סבהנב סבסאנאהנ נבסהנ=נסההנב סממ=מסהנ מסהנ סההנמ=נסהנהמב.

§12 קשור המשפטים    🔗

-———-


המשפט המבאר יקשר אל הראשי ע“י כנוי המשך „אשר” „שֶ" או (במליצה ושיר) ע“י מלת „כי”, כמו: „אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים… אשר שאל יעקב בעזרו… ארור אפס כי עז… המשלים — ע“י מלות כי, והנה, אך או ע”י חבור כנוים לנשוא הראשי (אשר יכלול בו את את נושא המשלים), ונשוא המשלים יבא אז בזמן בינוני; כמו: הלא אמרתי לך כי לא רבים יחכמו. ראיתי והנה חשרת עבים תכסה עין השמש… עוד לא נוכחת לדעת איך יהבלו בני אדם להאמין בנמנעות… שמעתים אומרים נלכה ציונה.

המצב הזמני — ע"י מלות עת, כל עוד, בעוד, אך… והנה, טרם, עד כי, כאשר; כמו: עת תשמע לקח מפי מורך, תכין את לבך אליו. אל תשפוך המים הרעים, כל עוד לא מצאת באר מים חיים. אך יתמו ימי הילדות, והנה הזקנה כבר תתראה אלינו בפנים נזעמים. אל תדין את חבירך, טרם (עד ש) תגיע למקומו. כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל.

המצב המקומי — ע"י באשר, עד; כמו: באשר תליני אלין… עד בואך …

מצב האיך — ע"י עד כי, עד אשר, כמו: כ… ברכי כשלו, עד כי לא עצרתי כח לעמד… ומלאה הארץ דעה, כמים לים מכסים.

מצב הסבה — ע"י יען כי וכדומה: יען אשר עשית את הדבר הזה, כי ברך אברכך.

מצב התכלית — למען, לבלתי, פן; כמו: החכם יאכל למען יחיה והכסיל חי למען אכלו… הרחק דרכך מדרך הנערים פרועי מוסר לבל תלמד את מעשיהם. אל תוכח לץ, פן ישנאך. משפט נושא ונשוא — ע“י כי, לבל: כל מאויי המה כי תשכיל לדעת את אשר לפניך, ולבל הואל ללכת בעינים סגורות. „כי טוב לאדם שלא נברא משנברא” נהיה למלה בפי כל „ועכשו שנברא יפשפש במעשיו" נשכח מפי כל.

משפטי אספסוף, בהקשרם אל הראשי יהיו למשלימים, ואז יקבל המשפט תמונה אחרת, כי משפטי אספסוף יכנסו במאמר, כאשר יצאו מפי בעליהם בדרך מדבר בעדו, נמצא או נסתר; ובהיותם למשלימים, יקבלו תמונה לפי יחס נושא המשלים אל המספר; כמו: אבי צוני לאמר: לך והבא את ספרך = אבי צוני כי אלך ואביא את ספרי.

13§ מוקדם ומאוחר במשפטים    🔗

-————————-


אם המשפט הוא ראש המאמר, ומתחיל בחלקיו הראשים — הקדימה לנושא, כמו: איש היה בארץ עוץ (איוב א') (אם הנשוא הוא פעל היה יקדם לפעמים הנשוא ובא בעתיד מהופך לעבר, וזה דרך ספורי: כמו, ויהי איש… מהר אפרים. (שמואל א).) אולם אם המשפט הוא מעוטף, ויש בו מצבים, אז מתחילים באיזה מצב, והקדימה אז לנשוא על הנושא, כמו: בראשית ברא אלהים. כן גם אם המשפט איננו בראש המאמר, ויש לו איזה מלות הקשור או שאר מלות לפניו, אז יקדם הנשוא אל הנושאר כמו. . ויאמר אלהים. הלוך הלכו העצים (שופטים ט).

אבל אם המשפטים מקושרים בדרך סתירה והתנגדות, אז יקדם הנושא כמו ויבא קין… והכל הביא. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ — והארץ היתה תהו. וירד יהודה… ויוסף הורד מצרימה (בראשי' לח לט).

במשפטי „הצוי לנסתר" יקדים הנשוא, כמו: יהי אור (בראשית א); אך אם ברצון המצוה להעיר שרק זה ולא אחר יעשה מצותו, אז יקדם הנושא כמו: יהודה יעלה (שופטים א).

במשפט מקף הקדימה למשפטי הסבה והזמן לבא בראש, כמו: יען אשר ידעתיך לנאמן רוח, לכן אגלה לך סודי. בתתך נדבות לעני, אל תכלימהו. בכ"ז יש אשר לא ישמרו הסדר הזה. סדר המשפטים נהנה יותר מכונת הסופר: אם ברצונו להודיע כי סבה זאת ולא אחרת הסבה בפעולתו, או כי בזמן זה ולא באחר עשה מעשהו, אז יקדים הראשי. המבאר יבא תיכף למבאר. ולכן אם יבאר את הנושא אז יבא בין חלקי המשפט הראשים — בין הנושא והנשוא; כמו: הרגע, אשר נניח בו מרחם הורתנו כבר הנהו צעד קדימה אל המות.

ואם נשוא הראשי הוא עירום — שאין לו משלימים, אז יקדם הנשוא, ואחריו הנושא, ואחריו — המשפט המבאר; כמו: האיש, אשר בקר אתמל בהיכלך, בא = בא האיש, אשר בקר אתמל בהיכלך. המשלימים יבאו אחר הנשוא, ואם יקבלו תמונת משפט אספסוף, או: או יבאו אחר הנשוא בצרוף מלת „לאמר", או יבאו בראש המאמר, ובמשפט הראשי יקדם הנוא לנושא (הדרך הזה הוא דרך שיחה — במקום שהמשיחים הם שנים ויותר) כמו הנער התחנן אל אביו לאמר: קחני עמך = קחני עמך התחנן הנער אל אביו.

מאמרי אספסוף יבאו על הדרך השני באופן זה: מלים שתים או גם משפט שלם יבא בראש, ואחריו — המשפט הראשי ואחריו ישנה עוד הפעם המשפט או חלק המשפט, אשר בא בראש: קחני עמך התחנן הנער אל אביו קחני עמך ואסע…

למשפטי התכלית מקום אחר הראשי; כן גם למשפטי האיכות, אם הם קצרים; ואולם אם רחבים ומעוטפים ומקושרים אל הראשי ע"י מלת כמו כן, אז יקבל המאמר תמונת מאמר מקף שבמערכת הדמיון (17§) ויכולים לבא בראש.

14§ הטעמים במשפטים מקפים    🔗

-————————-


במשפט רחב תבא הקמה בין החלקים בני מין אחד, אם אינם מקושרים ע“י ויו החבור וע”י מלת או; כמו: האב והאם, האח והאחות, הדוד והדודה — כלם לחברי משפחה יחשבו. על שדה ואחו, על יערי עץ ועל גן וגנה פזר הטבע מלא חפנים חן, יופי והוד.

במשפט מקטע יבא קו שהוב (—) במקום החסרון: ולרודנים אי — שכר.

המשפטים הצדיים שבמשפט מקף מפסקים מן הראשי או ממשפט צדדי אחר בטעם הקמה, ולכן המשפט המבאר, בבאו נדחק בין חלקי הראשי, יופסק משני עבריו בטעמי קמה, לבד ממשפט משלים אשר לא יופסק מן הראשי.

המשפטים המקוצרים, אם ילוו להם איזה חלקים צדדים, כמשפטים שלמים יחשבו, ויופסקו ג"כ בקמה.

משפטי אספסוף יקבלו לפניהם טעם נקודתים (:), ומשני עבריהם יסמנו בכפלי תגים („…").

בנקדתים יפסק ג"כ משפט הסבה מן הראשי, אם יבא אחריו, ואיננו מקושר אליו באיזה ממלות קשורו; כמו: לא אבא מחר אל בית הספר: חג לנו ביום מחר.

בנקודתים מפסקין ג"כ במשפט רחב, אם אחד מחלקיו הנשנים הוא כלל שאחריו פרט, כמו: רעי אבד בענין רע את כל רכושו: כספו וזהבו, מקנהו וגם כבודו.

בתגים יסומנו ג“כ משפטי נושא כמו „יחי המלך” נשמע מכל עבר ולא יופסקו ממשפט הראשי.

המשפטים המסוגרים יסגרו במסגרות או בקוים שכובים משני עבריהם; ואם המה קרובים במעט לתוכן הענין, יופסקו רק בקמות משני עבריהם:

הנני הולך לבקר את רעי (מי יודע אם אמצא אותו בבית) והלכנו לשוח בשדה.

דור הולך, יאמר קהלת, ודור בא והארץ לעולם עומדת. גם המלות המסוגרות מפסקון משני עבריהם בקמות, כמו: המורה ידרש ממך, בלי תפונה, את ספריו, אשר מסר על ידך. משפטים שוים, אם הם קרובים ומתיחשים יופסקו ע“י קמה, ואם הם מקושרים ע”י ויו החבור או מה“ק „או”, לא יופסקו כלל. אם הם מעוטפים די עטוף, ואינם מקושרים ע“י וי”ו החבור, אז יבא ביניהן הדרבן (;) הנחשב להפסק יותר גדול מן הקמה.

בין מאמר למאמר, אם יתיחסו על המעט, תבא ביניהם „נקודה" (.) ואם הם קרובים ביחוסם או מקושרים ע“י ויו, אז יבא ביניהם הדרבן. ואם הם קרובים ביותר — מהודקים ברעיון אחד, ומקושרים ע”י ויו אז יופסקו ע“י קמה. וכלל גדול בהפסקה: ויו החבור או מלת החלוק „או” מורידים את ההפסקה על מדרגה אחת — מנקודה לדרבן, מדרבן לקמה ומקמה לקירוב בלי כל הפסק.

להפסק היותר גדול יבא הסלוק (.—).

אם המשפט יכלול בתוכו שאלה או תמהון, יבא אחריו טעם השאלה (?). אם המשפט לא נשלם די באר, תבאנה אחריו שלש נקודות הנקראות נקודות הרעיון, ובמו ידרוש הסופר מן הקורא כי יבין מהן, גם את אשר לא כתב על הלוח.—

משלים למקום הטעמים

-—————————————-

כמה פעמים הזהרתיך, רעי, לשבת מריב! הן כבר הורך הנסיון, אשר קנית לך בדמים יקרים — במרוטות לחי, במהלומות שכם ובתבוסת גוף כי עקב ריב — מכות חדרי בטן, ואחרית מדון — כלמת נצח; אך גם תורת הנסיון גם עצת אוהבך השלכת אחכי גוך, כי שכות בעד לבך בענן פחזותך מעבור שמה כל מחשבה זכה, כל עצה נכונה וכל רעיון ישר. עוד לא העלו גלודה פצעי לחייך, אשר פצעון בני גילך השובבים; עוד לא נתאחו קרעי בגדיך, אשר פרמום פרועי מוסר אלה; עודם צוללים באזניך דברי פי מורנו, אשר זרמו עליך בתוכחות מוסר, ואביך ירק ירק בפניך — ואתה הלא תבוש ותכלם, כי לב בשר לך ומצחך לא נחושה — ואת כל זאת לא שמת אל לבך, ותתרע את בנים משחיתים, כאשר יאמר משל הקדמוני: „לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו“. דמך בראשך, ידיד, ומפרי מעשיך תשבע. „גמול ידי אדם”, יאמר החכם באדם, „ישוב לו“: ומה אומר ומה אדבר לך? „גולל אבן אליו תשוב” — אלה הדברים אשר אביתי, לו יכלתי, לכתב על לבך בדם, אשר יזוב עתה מפצעי לחייך ובדמעות, עשר תדלפנה מעיניך, ואולי תחכם באחריתך.—


 

פרק ג    🔗

============================

15§    🔗

-————————-

איזה משפטים נקשרים ומהודקים ברעיון אחד בונים את „המאמר“. המאמר, אשר יכיל בתוכו שני משפטים שוים או ראשי וצדדי נקרא בשם „מאמר פשוט”, ואשר יכיל בתוכו יותר משני משפטים — יהיו שוים או ראשי ומצדדיו — כלולים ומקפים, כן בתמונתם החיצונית וכן ברעיון כוללם, נקרא בשם „מאמר מקף" (רעטארישער פעריאד).

המליצה הבנויה ממאמרים מקפים נקראת „מליצה מקפה“, ושאינה מכילה בתוכה, כי אם מעט מאמרים פשוטים — „מליצה מקטעה”:

הרגע, אשר נראה בו אור חיים בראשונה, הוא צעד קדימה אל המות. (מאמר פשוט)

הרגע הראשון לגיחנו מרחם הורתנו, הרגע, אשר נראה בו אור חיים בראשונה, הוא צעד קדימה אל המות, ובין ברכי יולדתנו יקדמנו הכליון. (מאמר מקף)

ההשגחה הראה ובוחנת לבות האדם שמה סחר פנים לה; תחת מסוה הטבע תשקול בפלס עלילות מצעדי גבר, ואם חטאת בן אדם בסתר לבך, ואלוה לא ישים בך תפלה, אל ישיאך לב זדון לאמר: עזב אלהים את הארץ, ודע כי על נעלם יביאך אלהים במשפט. (מליצה מקפה)

ההשגחה רואה ובוחנת לבות האדם… תחת מסוה הטבע השקול בפלס עלילות מצעדי גבר… אל תאמר בן אדם עזב אלהים את הארץ. (מליצה מקטעה)

16§    🔗

-————————-

בין מערכות ההקפות היותר בנויות בטוב טעם הנה “ההקפות הכלולות” (רעטארישע פעריעדען) אשר בחלק אחד מן המאמר יגביה הקורא את קולו מעט להרים על נס את רעיון היוצא מן הנאמר ולהטות אזן השומע אליו, ובלחק השני ישפיל קולו ובמענה רך יחתם את המאמר; ולכן נקרא את החלקים בשמות: „חלק המעיר" (כי בו יעיר הקורא את השומע) „יחלק התוכן" (כי בו ירַצה את תוכן המאמר)

הקפה כלולה תוכל להבנות גם ממשפט אחד, אם מבאריו רבים וסדורים בטוב טעם, והיה נושאו עם מבאריו תחת חלק המעיר, ונשואו — חלק התוכן, ד"מ:

בן מימון החכם באדם, השליט באצר המדעים, התוכן רוח הזמן, אוהב אנושי ונאמן לדתו ולעמו — נרדף באף מאת מקנאים אכזרים, מורדי אור ואויבי דעת.

17§    🔗

-————————-


מערכות ההקפות היותר כלולות הנה שתים עשרה:

א) „מערכת הדמיון" — באחד מחלקי ההקפה דמיון לתוכן הענין שבחלק השני חלקי ההקפה הזאת יקושרו ע"י מלות החבור: כמו, כ… כה, כן

בעבי שמים על כנפי רוח אוצרים בקרבם ברכות שדה וגן, ובו בנאד שומה גם דמעת אומללים; כי ישאו ברכה על חלקה אחת צחחה למטר השמים, ועל חלקה השנית רות מים וצמאת חרב יביאו רקבון ומארה — כן יד אל במצרים, אשר הפליאה מכות הערלים, ותעש בם שמות — היא היד הטתה חסד לישראל, ותסך עליהם בעד כל פגע. (רנה"וו)

זקני עם הארץ, אשר לא חלק להם ה' בבינה, כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם; עבד נרצע הנהו לתאות לבו, אשר אלפה מנער אלוף לראשו; ואם ראשם לבן כשלג, לבם עוד בער באש כל תאוה נמבזה — כה הרי געש מכוסים שלג עולמים ותוכם אש תוקד. (חצ"ל) פה יבא חלק המעיר בסוף.

18§    🔗

-————————-


ב) „מערכת הבאור" — חלק אחד מבאר כח חלק התוכן ומדרגתו. קשורם — עד כי… עד כה — עד כי (בדחז"ל כל כך — עד)

פרחי ישראל, בהקיצם מתרדמת הבערות, וידעו כי עירומים הם ופרועים לשמצה בין שכניהם הנהנים לאור ההשכלה; בהפקח עיניהם לראות ערותם נגד כבוד העם אשר הם יושבים בו ויתבוששו — החלו להתחקות אל דרכי שכניהם כל כך — עד כי למדו גם אל המכוערים שבהם, וכל מדה לא נכונה, כל טפלה וזרה לרוח הדת בלעו אל קרבם ותמתקנה במו פיהם.

19§    🔗

-————————-


ג) „מערכת הסבה" — חלק אחד ישמש בתור סבה לתוכן המאמר. קשורה — יען… לכן… ע"כ

יען אשר אמרו ההורים לשלוט בלב בניהם ולכלא את רוחם ביד חזקה, ויגדרו את דרכם באסורים לבל יהינו לגשת אל עץ הדעת, ועל צעירי ישראל, אשר פרצו ויזינו עיניהם לאור ההשכלה, קראו חרם וירחיקום ממחנה ישראל — לכן התגנבו צעיריהם בעליות ובמערות, וספרי השכלה בחיקם. ויאכלו מפרי חרם, וילמדו בלי מנהל ומבקר, ופרי זדון אלה הבשילו אשכלות רוש, ויתפרצו במחנה ישראל בחסדי ההורים ובזהירות היתירה, אשר נהגו בבניהם.—

20§    🔗

-————————-


ד) „מערכת ההוכחה" — חלק התוכן יכיל בתוכו משפט יוצא ומוכח מהנאמר בחלק המעיר. קשורה… ובכן… היוצא מזה.

האהבה לא תגבל במעשה הטוב וחוט החסד, אשר ימשוך האוהב אל אוהבו, למען הפק רצון מאתו. קרבנות כאלה דלי בשה המה, ולא ירצו על מזבח האהבה, אשר שמה לה לחק לגמול טובה בלי חכות לשלמונים ולהכרת תודה ולעשות טוב לאהוב גם בלי דעתו: ואם תראה את אהובך שוכב נרדם תחת כותל רעוע, עוד מעט ונפל הכותל, ואהובך יקבר תחת המפלת — הישיאך לבך לאמר: „אעיר את אהובי, ואראהו לדעת את הטוב אשר אני עושה לו"? הלא הצל תצילהו, בסחבך אותו על הארץ, ולא יכאב לבך לפצעים הקטנים, אשר יעשו הקוצים בבשרו, כי למען הצילהו ולא למען הפק רצון מאתו — שמת נפשך בכפך — ובכן, אתם ההורים, אל תחשבו שבט מוסר מנו בניכם! ואל ישיאכם לבכם לאמר: „הן בזה נאלפהו לשנא אותנו! יסר בנך, כי יש תקוה! וימים יבאו ילמדוהו דעת לערך האהבה היוצאת מתוכחות ההורים.-

21§    🔗

-————————


ה) „מערכת התנאי" — חלק המעיר יתנה תנאי לתוכן הענין. קשורה — לו… כי עתה לולא… כי עתה אם …

לולא אש קנאות שפרצה בין פריצי עמנו בירושלים או בימי החירם, לולא להט החרב שהתהפכה בידי המושלים על ראש עבדיהם, ותגזור על ימין ותאכל על שמאל; לולא חרב שמעון, שהרבתה חללים בצבאות יהודה וחרב יהודה — בפנות צבא שמעון — לולא חרבות הצורים ההם, כי עתה לא הצליחו הרומים, בכל המון מחניהם, להבקיע אל מחנה ישראל ולהוריד לארץ נזרו.

22§    🔗

-————————-


ו) „מערכת השלילה" — חלק התוכן ישלול במעט את היוצא מכח חלק המעיר, ומראה ההפוך, מאשר יכלנו להחליט מכחו. קשורה — אף כי… בכ“ז, לו גם… בכ”ז.

אף כי מצב אחינו ברע מאד, ואין לך יום שלא יביא בכנפיו גזרות חדשות: הגבלות, אסורים חדשים, לבקרים נבראים בשמותם ובצביונם, ומעבר מזה נשבר כל מטה לחם, וצנורי פרנסה סתמו, ויבאו מי צרה עד נפש — בכ“ז נשי כבוד ועלמות חן, אשר ברכנו השם בהן, עוד תעצרנה כח ללבוש שני ורקמות משי ולעדות זהב ואבני סגולה כנשיאי ארץ — לא נכר שוע לפני דל, וראו עמי הארץ, ואמרו: „אכן עם פלאות הגוי הזה! ממושך וממרט כראי מלוטש!” —

23§    🔗

-————————-

ז) „מערכה מושכת" — חלק אחד מצדד את השני בתור באור מצב זמני, מקומי או איכותי, קשורה — מי… הוא, במקום… שם, בעת… בה בעת, במדה… בה במדה, כאשר… כן.

במדה אשר הרבו אבותנו לאסר אסר על נפשות בניהם לבלי שום עין בספרי השכלה, במדה אשר גזרו עליהם להכנס בתוך ארבע אמות שבין כותלי בית מדרשם, ויתאמצו לשום חתם צר על לוחות לבבם לבל יתגנב אל קרבם שביב שמש ההשכלה — בה במדה הרבו הנערים לשקוד על ספרי חרם למרות רוח הוריהם, וכן תרבה וכן תפרץ ההשכלה, במקום תמצא לא מתנגדים; כי כן חק הטבע: „מים גנובים ימתקו", ומחיק ההתנגדות יצא דבר להויתו.

24§    🔗

-————————-

ח) „מערכת החלוק" — בחלק מן החלקים נמצאים כמה משפטים או מאמרים מקושרים ע“י מלות החלוק „או”, „אם".

הרשע הרע המאריך ברשעותו, ואלוה לא ישים תפלה בו, הוא על אחת מאלה: או כי בחרה בו ההשגחה להיות מטה זעמה ליסר על ידו המטים עקלקלות, או כי לא מלאה עדן סאת רשעתו, ואל ארך אפים מחכה לתשובת הרשע מדרכו, או כי זכה את ארחו באחת המצות המסגלות להגן בעד העונש, או כי רבה מאד סאת רשעתו ואין במדת העונש הזמני כפי הגמול המגיע לו.—

25§    🔗

-————————-

ט) „מערכת הנגוד" — חלק אחד מתנגד לשני ומגביל כחו. קשורו… רק… אך… אפס וכדומה.

עם ישראל עם פלא הנהו: רבים שריו, רבים חכמיו, רבים מוכיחיו, רבים מבקריו, רבים כהניו לוקחי תרומות גרן ויקב; אך מעטים עבדיו מעטים בוערים בו, מעטים מקשיבים, מעטים מכירי מומי עצמם — טלית שכלה תכלת!

26§    🔗

-————————-

י) „מערכת ההוספה" — חלק התוכן מוסיף על חלק ההערה, קשורו — לא רק… כי גם.

לא רק את אחינו יונק שדי אמנו, לא רק את אחינו עצמנו ובשרנו, חוסה בדגל דתנו ושולח צקון לחשו השמימה דרך שערי בית מקדשנו — לא רק את אחינו בן בריתנו צונו אלהים לאהוב ולחמל — כי גם את הגר הגר בתוכנו, הגר הזר לנו מבטן ומלדה ונכרי בבית מקדשנו, ורק קרוב לנו האיש בצלמו צלם אלהים, אשר נברא בו כמונו יחד — בזכות השתוף הזה בבר חובה עלינו להכירו לאח.

27§    🔗

-————————-

יא) „מערכת ההמשכה" — חלק השני יספר הנעשה אחר המספר בחלק הראשון, או „המשכת מקומות — אם בחלק השני יתאר לפנינו דבר הנמצא בקרוב מקום אחר המתאר בחלק הראשון. קשורה –… והנה, טרם… והנה, כל עוד… מדי … באחרונה.

אך הבל חיינו על הארץ! אך יתמו ימי הילדות — ימי שעשועים, ימי האביב לשנות חלדנו המשביעים נפשנו בצחצחות ובתקות לימים יצרו, כחלום נעים שאין בו אף קרטוב של אמת — אך יעברו הימים היפים והרזים ההם — וכבר עומדת הזקנה יקהת הפנים תחת שכמנו, ומאימת עלינו ומטילה ארס בכוסנו.

28§    🔗

-————————-

יב) „מערכת קל וחומר" — בחלק ההערה יונח משפט קל בערכו לקבל ההנחה המקבלה בכ“ז, ומכריח בזה המשפט שבחלק התוכן לקבל ההנחה הזאת בדרך „קל וחומר”. קשורה — הן… אף כי… הן… ואיך.

הן בני ישראל, אשר חותמם חסר, אשר החמלה להם לנחלת הורים, ואשר רבת שבעה לה נפשם בארץ שביתם עמל ותלאה, וילמדו לדעת את המצוק וידו כי קשתה — לא יחושו לצרת אחיהם וברוח קר יעמדו על דם רעיהם — ואיך ישמעוני ערלי הלב ואטומי הרגש?


 

פרק ג    🔗

============================

29§    🔗

-————————-

האדם הוא בן משכיל (בכח השכל שבמחו) ובן רגש (בכח הנפש שבלבו), וכה ישלט בשתי שפות: שפת השכל ושפת הנפש. בשפה הראשונה ידבר משכיל אל משכיל ברצונו להודיע איזה ענינים מאשר ראה ויבן. כל אדיר חפץ המדבר בשפה הזאת הוא — לא להטות לב שומע — אך להודיעהו. בשפה השניה ידבר המרגיש אל בני רגש, ברצונו, לא להודיע כי אם ללבב את השומע — להטותו להרגיש את אשר ירגיש בעצמו.

לראשונה קוראים בלשון העמים בשם שפה פרוזית (פראזע) ולשניה — שפה פיוטית (פאעזיע).

30§    🔗

-————————-

מתנאי השפה הפרוזית הם:

א) חקי ההגיון המשתפים לכל בני האדם, אשר חלק להם השם בבינה. משפט יוצא יברר ממשפט מוכיח, והמאוחר יבא בעקב המוקדם בסדר נכון וטוב טעם.

ב) חקי הדקדוק ושמוש הלשון — לדבר כן לכל פרטיה.

ג) טהרת הלשון — לשמש בניבים ונאמים, אשר ישמשו בם למודי הדור ונביאיו בשפה הזאת.

ד) שפה ברורה — להיות המאמר מובן בנקל לקורא, כאשר הבינו הסופר.

31§    🔗

-————————-

בטהרת הלשון יחטא הסופר, אם ישתמש בגזול, (ברברזמוס) בחדש (נעאלאגיזמוס) ובנושן (אראיזמוס).

גזול כיצד? — אם הסופר ישתמש במלות לקוחות משפה זרה, בעוד יש לו מלות מכילות כונתו בשפתו; כמו: „מאורע" במקום „מקרה" אפשרית — יכלת.

חדש — אם הסופר יברא לו ניבים חדשים שלא לצרך כלל, בעוד שיש לו במקומם מלות מסכימות מכל הצדדים לכונתו; (תהיינה גם גזולות, רק שכבר עכרה צורתן ותע„עבו") למשל: מים פושרים — מי־מזג.

נושן — א הסופר ישמש במלות ונאמים, שכבר עברה צורתן ונפסלו בישנן.

גזול וחדש נכשרים כפי רוב השמוש בם, ובעבור שנים מת„ברים". כי לא נוכל לחשוב לחטא לסופר המשתמש בגזול ובחדש, במקום שאין לו בשפתו מלות מכילות כונתו בהחלט.

השפה העבריה, כשפת קדם, תגזול רק משפות בני קדם — אחיותיה הקרובות אליה בסגולתן להשפיע עליה מטוב אוצרן. אך הזמן השיב את האופן על העברי להשתמש לפעמים במלים זרות המשתפתו לכל השפות החיות לרגלי מקרים ילדי יום ושאלות הזמן, אשר נולדו על ברכי שפות זרות, ואשר אין לו בשפתו מלות מסכימות למושגים ההם — ובכ"ז הרי הן כעצמים בבטן המלאה, ומשחיתוחת תפארת המליצה ולא תתיחדנה לעולם.

נושן נהוג על המעט בעברית, יען כי השפה בעצמה איננה חיה בפי העם, ורק מעל הלוחות ירשנוה, ואך בנאמיה וסדר הגיונה נכיר שטה ישנה וטשה חדשה, ובה נקים מצות זהירות בנושנות.

אם יציר כפי הסופר הוא דבר נושן, כמו חיי איזה עם קדומים, אז מתר לו להשתמש בנושן, והוא אחד ממיפי יצירו. (דוגמא לזה יוכל להיות ספרי החוזה הנעלה מאפו, בספריו: אהבת ציון ואשמת שמרון).

32§    🔗

-————————-

השפה לא תהיה ברורה, אם ישתמש הסופר בשמות נרדפים, במלות תאמי הרעיון, במאמרים מקבילים ובשמות משתפים.

א) שמות נרדפים (סינאנים) — שתי מלות מצינות מושג אחד מצדדים שונים; כמו: יוצר ובורא, הורס ומשחית… ישמח ויגיל.

ב) תאמי הרעיון — שתי מלות (או זיוגי מלות) הכוללות רעיון שוה מכל צדדיו (טוטיאלאגיע) או שהשניה יוצאת מכלל הראשונה (פלעאנאומוס); כמו: שנאת המין לכל האדם, מתנת חנם בלא מחיר, עול בליעל

ג) מאמרים מקבילים (פאראלעליזמוס) — אם שני משפטים בנוים בטעם מסכים ביניהם, ומציינים רעיון אחד, ויכולים להיות על שלשה אופנים:

1) ע"י שמות נרדפים, כמו: יערף כמטר לקחי = תזל כטל אמרתי.

2) ע"י משפטים מתנגדים, כמו: בן חכם ישמח אב = ובן כסיל תגת אמו, יש מתעשר ואין כל = ויש מתרושש והון רב.

3) ע"י חיוב ושלילה, כמו: צופיה הליכות ביתה = ולחם עצלות לא תאכל.

ד) שמות משתפים (אנאנים) מלות השות בתמונתן ומצינות רעיונות שונים, כמו: שיח השדה — למי שיח, להב החרב = להב אש.

כל אלה יונו את הקורא לחפש בהם אחר כונה מיוחדת, אשר לא כנן אליה הסופר, ולכן נפסלו בשפה פרוזית פשוטה, אשר כל אדיר חפצה אל שכל השומע; אבל בשיר וגם במאמר פרוזי נמלץ ומבושם בבשמי השיר כשרים הם, ומשמשים לפעמים ליופי ותפארת.—

33§    🔗

-————————-

בסדר המאמר יזהר הסופר לבלי הרחק יותר מדי הנושא מן הנשוא, המצדדים מן המצודדים וחלקי המערכות איש מרעהו ובלי הרבות בצדוד. ואם תאלצהו לפעמים הקפת המאמר להפריד הנושא מן הנשוא, המצדד מן המצודד או חלקי המערכה איש מרעהו יתר על המדה, אז עליו לשוב ולהזכיר המרוחק במלים שתים או שלש על מקומו הנאה לו, (עפי"ר מציגים לפניהן קו שכוב) ולפעמים ימלא מקומן קו שכוב — כי זה שמוש הכללי של הקו השכוב להעיר על חסרון איזה מלות. (לדוגמא תהינה המערכות 21 27§). גם יזהר הסופר לבלי הרבות המלים יוצאות משרש אחד בקירוב מקום (קאקאפאניע) ובלי הזכר שם אחד בכל פעם, רק להשתמש במקומו בכנוי הגוף, כי באלה ישחית טעם מליצתו ויקץ בה הקורא.

ויותר מאלה יזהר להיות תכן אחד למאמרו, כי, בהיות לו תכנים רבים, יתבלבלו הענינים, יתבלבל הקורא ויתבלבל גם הסופר, ויכבד עליו לשמור סדר.


צדוד שלא במשפט

=====================================

העלם אשר עמד מול אחותו הנעלבה, אשר שבעה חרפה ותשתה לעג כמים, ואשר חשף זרועו להכות את העול, אשר חלל כבודה וירדפהו מנוחה, עד נפלו אין אונים, ויכרע תחת מספר אגרופיו, אשר נפלו על שכמיו, כמטר סחף וכרדת הברד, באין פוצה פה — נסתר מעינינו, ולא שמע את ברכתנו וברכות הורי החרדים על בנם ובתם, אשר נעלמ עקבותיהם זה כביר, ואל שבו עדנה.—

מלים משרש אחד

====================================

הטוב, אשר הטבתי עמך. לא הוטב בעיני אביך הטוב; אך בטובו לא שכח טובתי עמך, ויטיב עמדי, כחק איש טוב.

אזכרת השם

================================

היתי בביתך, ואשאל את פי אביך אדותיך, ויען לי אבי כי נסתרה דרכך מאת אביך.—


 

פרק ה    🔗

============================

34§    🔗

-————————-

יצירי הספרות בשפה פרוזות המה: ספור, ציור, ציור פנימי, חות דעות, מאמרי מליצה, למודים, השקפה ומאמרי בקרת.

א) בספור יספר הסופר מאורעות איזה איש, אנשים או עם שלם באיזה מן הזמנים. אם הספור יכיל חיי איש פרטי, נקרא בשם „ספור פרטי" (ביאגראפיע). אם הסופר יספר מחיי עצמו ומאורעותיו, נקרא בשם „מספר בעדו" (אויטאביאגראף). אם הספור יכיל חיי עם שלם וקורותיו — נקרא בשם „קורות הדורות" (היסטאריע).

הספור יחלק עפי"ר לשלשה חלקים: פתח דבר, תוכן הענין ואחרית דבר. בפתח דבר יבאו מצבי התוכן: מקומו, זמנו וכדומה, והאחרית תבא כסוגר וכתוכחה יוצאה מתוכן הענין.

35§ -————————-

ב) בציור ינתח הסופר הדבר המצויר לחלקיו, ויציגם לפנינו: או ביחוסו אל המקום, אשר יכילנו, או ביחוס הזמן, אשר ישנה בו רב שנוי.

הציור יהיה: או ציור פשוט, והוא אם מטרת הסופר אינה רק להודיע את הקורא על דבר ציורו, או פיוטי — אם מטרתו להשאיר רשם ציור בנו ולברא תמונה בקרבנו.

בציור פיוט יזהר הסופר מנתח המציור1 לחלקיו הרבים ולתאר כל אחד פני הקורא, כאשר יעשה זאת בציור פשוט; כי ילאה את הקורא, ודמיונו יכרע תחת מעמס הפרטים, ובין כה והחטיא הסופר מטרתו — ללבב קוראים, אבל יעשה נתוחר מקושר עם איזה פעולות, אשר יש בכחן להטות הלב להרגיש ולברא תמונה בדמיון הקורא.

36§    🔗

-————————-

ג) בציור פנימי יציר הסופר פנימית נפש המצויר ותכונותיו (כאראקטעריסטיק) הראשיות עם תולדותיהן כיוצא בהן, והיה לציור שלם. לפעמים יציר הסופר שני ציורים בתכונות מתנגדות, ויציגם לעינינו מחזה מול מחזה. ציור כזה נקרא בשם „ציור ההפכים".

37§    🔗

-————————-

ד) בחות דעת יציע הסופר לעינינו וחת דעתו ומשפטי הגיונו על איזה דבר, חזיון או רעיון. מתנאי החלק הזה הוא „עצמת התוכן“, זאת אומרת: לבל ילכד תוכנים — נדונים רבים כאחד להגיד משפטו על כלם, וגם „סדר הגיוני” בהוכחותיו, ומכח זה יזהר לבל יפסח מרעיון אחד אל השני, טרם יגלה קשורם לעינינו, כי בכל אלה יבלבל הסדר, ויביא א"ע בין המצרים.

גם החלק הזה יבנה משלשה חלקים: פתח דבר, תוכן הענין והוכחה יוצאה. בפתח דבר יודיע הסופר את תוכן הענין במצביו וסבותיו, וגם יודיע סדר משפטו איך יהיה. בתכן הענין יסדר משפטו והוכחותיו ומקורן בעדותן. בחלק ההוכחה יחליט הנחתו ויוציא משפטו.

באפן זה ילך המשפט בהגיונו מן הפרט אל הכלל; (אנאליטיש) ולפעמים יניח הסופר הנחתו בפתח דבר, וחלק התיכון ישמש בתור מוכיח ההנחה מן פרטיה, ואז ילך המשפט מן הכלל אל הפרט (זינטעטיש).—

ה) „מאמרי מליצה" או „מאמרי הטפה" נבראו יותר להיות נאמרים על פה במקהלות. מטרת המטיף היא לפעול על רגשי שומעיו להטות לבבם אל איזה דבר טוב ומועיל וצעד קדימה. לאלה יחשבו הדרשנים, הספדנים למת, המליצים בבתי המשפט. סדר המאמרים האלה שונה לפי הענין.

ו) „למודים" המה ספרי ידיעות החכמות והלמודים. סדר החלק הזה הוא פשוט ונוסד על חקי ההגיון וכללים, שהניחו בעלי הלמוד ההוא, כמשכלות ראשונים לחכמת החשבון וי"ג מדות לחכמי התלמוד וכדומה.

ז) „מאמרי בקורת" המה חות דעת אשר נושאן הוא חפוש ובקרת לאיזה ספר או מאמר.

ח) „השקפה" היא מבט עין והעברה שטחית על איזה ענין מקורות הימים וכדומה מן הענינים.


 

פרק ו    🔗

============================

38§    🔗

-————————-

השיר הוא שפת הנפש: שכל האדם אסף פרטים רבים, וימצא יחס כולל להם, ויאספם תחת סוג אחד, ויקראם בשם; כן בפרטים מוחשים וכן גם במושגים מפשטים; ויתרון פרט אחד על רעהו ימר במדת המדרגות: „שוי, יתרון והפלגה" — ויצא ידי חובתו. לא כן הנפש — אם הרגשים. היא בהתרגשה מפרט אחד המעט לה לבטא הרגשתה בשמו הסוגי, אשר שם לו השכל ומה לה ולכלל? היא התלבבה מן הפרט ההוא ואין שני לו! גם מדות המדרגות כלא הנה, ומה תעשה? תחפש לה אחר דמיונות מאשר ראתה והתרגשה מהם פעם, תעקר הפרט מתחת סוגו, ותכניסהו תחת סוג אחר, ותסב לו שם הסוג החדש, וכה תברא לה ניבים חדשים לבטאות הרגשותיה.— השכל יראה יום יום מחזות הטבע, יחקר אחר מוצאם, עד אש ידו מגעת וילאה.— לא כן הנפש בכל חזיון מחזיונות הטבע תראה את אל בוראה — בשיח השדה, בהמות הרוח, בשוא גלי ים, בטהר שמים, בכוכבי ספיר — בכל המחזות האלה תכיר את צורה, תתרגש ותתלהב בשלהבת יה. תשיר שירים, וגם אז קצר לה מצע השכל מהשתרע — תשכח כל גבול. אז כל מלה לה לאות, וכל משפט לשם. קצרה לה שפת השכל, כי כן הסכינה לקרא בספר „השמים והארץ“, מקום שמי הים — דיו, ועצי היער — קסתות, וגלילות הארץ — יריעות ניר, וכל רעם בענן — אות, וכל רוח סערה — מלה, ושביבי השמש — טעמים ונקודות, וכוכבי שחק — משפטי אמת יעידון יגידון צדקות אלהים, ומשיחים נפלאותיו. — המנהג הזה תנהג גם בשפתה: מדת האחדות אצלה — מן הארץ עד השמים; אלפי רבבות — מספר קטן, יונה מצפצפת — הומיה לשבר חלכאים, כלבים צועקים — מלאך המות בעיר, רוח סועה יקצף על עושי רשעה. לא הסתפק לאמר: „השמים ימטירו מטר, והאדמה תתן יבול”, אך תאמר: „השמים ימטירו אכל, והאדמה תשביע בניה לחם“. השכל יאמר: „האדמה היבשה נרטבה ממי ענן”, והנפש תקח לה דמיון מאשר זוכרת: פעם היתה צחיחת צמא, ותשת מים ותרוה, וכן תאמר: „השמים זכרו את האדמה הצחיחה מצמא וירווה מים"; זוכרת היא כי אז ברכה את מחוננה הממציא לה מים, ולכן תראה עתה בתנועת שיח השדה מרוח היום הנשב בו — ברכתו ותודתו לאל שולח מים על פני שדה ואחו. כי מה חסר לה להפיח רוח חיים בעצמות יבשות, בעצים אלמים ולצות עליהם: דברו, שירו! ואם עצים רעננים יתמכו בגאותם שחקים, מדוע לא יברך שי השדה ברכת תודה?

מה שעשה הַצַּיָּר בחרט ובששר — יאמר החכם לעססינג — יעשה המשורר בקסת הסופר. הראשון יציר תמונות במקום בקבוץ חלקי הציור, כסדר המצאם במצויר, והשני יציר תמונתו בזמן בקבוץ פעולות בסדר נכון והמשך זמני, ושוים אלו ואלו — מתחקים על מעשה הטבע לברא בריאות בתמונתן ובצביונן.

הבה נבאר!

הציר, המשורר והסופר הפרוזי — שלשתם ראו חזיון בטבע: „איש צעיר חולה ומתעתד למות — ברגעים אחרונים לימי חייו", ויתרגשו האורחים, ויתנדבו לתת לנו ציור נכון מכל אש ראו — מה יעשה הציר?

בחרט הצירים יציר ערש דוי, סביביו צלוחיות בית המרקחת עם סרוחי העדף אשר עליהן — תעודות בית המרקחת — ועל הערש — איש, אשר תלתלי שערותיו — עדות כי צעיר הנהו לימים; בששר לבן עלי שחור ישים מצחו לבנת המות, פניו שחור תארו, ושושני לחיו אדמים; דלתות פיו כמעט פתוחות, בתתו חפשה לנשימותיו האחרונות, הרבות לרגלי מרוצת דמי עורקיו הממהרה תקופתה; עיניו עמקו שבת בחוריהן ועוד ועוד…

והמשורר, אשר אין לו כן צירים, אין לפניו מקום משתרע, ורק רחבת הזמן פתוחה לפניו, ואומר ודברים באסמיו כאות נפשו — מה יעשה?

יקרא את דמיונו המנצח על השיר והמצביא בצבא התמונות, שנחקקו בזכרון, יתרגש גם הוא מכל אשר התרגש הציר וישיר:

עַל עַרְשׂוֹ מוּטָל יוֹנָה בֶּן הוֹשֵׁעַ —

אִישׁ צָעִיר לַיָּמִים, חֹלֶה גֹּוֵעַ;

קוֹל דּוֹפְקוֹ דּוֹפֵק, עוֹד נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה

אַךְ בֵּית־חָמְרוֹ הֹרָס וַיְהִי לִשְׁמָמָה.

גֵּווֹ כְּשְׁחִיף עֵץ, פָּנָיו כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה,

וּבְגֻלְגָּלְתּוֹ אֲהָהּ, מִי הִבְעִיר הַבְּעֵרָה?

כָּל חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ לִחֲכָה הַקַּדָחַת

עַתָּה תְּלַהֵט נַפְשׁוֹ, קֵרְבָה לַשָּׁחַת.

הַפְנֵי2 אָדָם אֵלֶּה אוֹ מַסֵּכַת שַׁעֲוָה

שׁוֹר עֵינָיו הַנְּמָקוֹת וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה:

שָׁם נֵר אֲדֹנָי נִלְחָם בִּבְנֵי רֶשֶׁף

נֹעַר וּמָוֶת נִפְגָּשׁוּ, שַׁחַר וָנֶשֶף;

עַל מִצְחוֹ הַחִוָּר חָרַת הַמָּוֶת:

„לִי אַתָּה, הַיּוֹם אֶקָּחֲךָ גֵּיא־צַלְמָוֶת".

י.י.ג.

במקום שהציר פשק שפתי הגוע לתת חפשה לנשימותיו, פתח המשורר את השפתים הללו, בהודיעו לנו פעולה בקרב המת — „קול דופקו דופק“. אין למשורר ששר לבן, שחור ואדום לתאר לבנת המצח ואדם הלחיים, תלתלים שחורות וקדרות פנים, אבל פה עמד לו הדמיון לימינו, ויזכר כי אין קדרות בשולי הקדרה, כמסכת שעוה, ויאמר: „פניו כשולי קדרה”… „הפני אדם אלה, או מסכת שעוה“? בציון „צעיר לימים” יתן גם המשורר תלתלים שחורות סביב לראשו, ולבנת המצח — „על מצחו התור חרת המות“; „לי אתה” אדם הלחיים — „כל חלבו ודמו לחכה הקדחת" „בגלגלתו הה מי הבעיר התבערה“? ובציור עיני הגוע ירקד הדמיון לפניו, ויפתח לו אוצרותיו „שור עיניו הנמקות והית לזעוה”! וכבר יש די כח במלים האלה להתחרות את חרט הציר, ובשני חרוזיו: „שם נר אדני נלחם בבני רשף נער ומות נפגשו — שחר ונשף" — פה יתן המשורר להרגיש את שאין הפה יכול לדבר: שחר ונשף — הפכים היותר רחוקים, נער ומות — שני קצי חוט החיים, אשר נראם על פני גוע כזה, אשר יראה המשורר — גוע בדמי ימיו.

והפרוזי? הוא יספר את אשר ראה בסדר הגיוני פשוט, ישא עין אל המקרה הראשי, ויכילהו באיזה מלים: ראיתי את ינה בן הושע רגעים אחדים לפני מותו.

כציר כן המשורר לא יצינו לפנינו בלתי אם הדברים הפועלים פעולה עזה על נפשם, ואשר יש בכחם להלהיב רגשות השומע. לו ירבה המשורר בציורים צדדים, כל עוד שאין לו יחס פיוטי אל המצויר, כי עתה תרד שירתו למדרגת ציור פשוט בנתוח חלקין, אם כי חרוזיו מסולאים ונאמיו מצלצלים בצלצלי שיר.

40§    🔗

-————————-

כמו שהמציר יקטין ציורו ביחוס המקום, ומסכים חלקי ציוריו בין עצמם בשוי הסדר (סימעטרי), כן גם מחק המשורר לערך שירו ביבים ערוכים ושקולים, כשוי הקולות בזמרה; כי רק אז יפעלו על לב שומעיו, אם לא ילאה את אזנם בעתרת דברים, וירחקו רגעי ההתרגשות בלי סדר והחטיא המטרה.

41§    🔗

-————————-

מחק המשורר להיות שירתו מעירה אותו, ולא יעורר הוא את שירתו; זאת אומרת: להתרגש מאשר ראה או מהענין אשר שם מעינו בו, ואשר ישים רגשו בפיו יעבירהו תחת חקי השיר, ואותו ידבר. המשורר המתרגש לדעת, ומסית יצר רגשיו בעצמו, בחפשו ענין לענות בו ומבטאים לבטא, לא זכה עוד לעטרת השיר, ושירתו לא שירה.—


 

פרק ז    🔗

============================

42§    🔗

-————————-

בשלש אלה יכר השיר: בחמרו, בתמונתו החיצונית ובתכניתו הפנימית.

„חמר השיר" הוא המבטא המיוחד אליו. התנאי הראשי למבטאן הוא „הציור“; זאת אומרת, שהמשורר ירכוש לו ניב שפתים, שיש בכחו לחקות צורה שלמה בלב הקורא. התנאי השני למבטא הוא „המדה” אשר ימד המשורר את שירו: פעם יאלצוהו גלי רגשותיו למהר מדברו ופעם — להתנהל לאטו.

התנאי הראשון ישיג המשורר ע"י תמונות (פיגורען) והעתקות (טראפען).

התמונות למיניהן:

1) ציונים (עפיטעט) — ציון איזה תכונה מתכונות נושא השיר — רעה או טובה, מסכמת לרוח השיר ההוא, כמו: שמש „צדקה", שמו טהר.

2) דמיונות — אם המשורר יביע רגשותיו, בדמות דברו אל דבר אחר יותר נודע ומרגש עפ“י הסכם פיוטי שיש בין שניהם. הדמיון יכול להיות: א) דמיון מצד אחד או דמיון פשוט. ב) דמיון מתאים. ג)דמיון ע”ד שלילה.

בדמיון פשוט ידמה המשורר ענינו לאיזה ענין דומה לו מאיזה צד, כמו: „אנחת לבבו כרוח סער".

דמיון מתאים הוא — אם הדמיון מתאים בכל צדדיו, כמו: „כרוח סער יגרש מי נהר, כן גרשו אנחותיו דמעות עיניו“. „כשמש צדקה שלחת אורה לרעים ולטובים באין פדות, ולא תאמר יגעתי; כן איש צדקות אוהב פותח ידו לאוהבים ולאויבים, ולא יעמד מתת”.

דמיון ע“ד השלילה הוא, אם המשורר מבאר דבר ענינו, בשללו מאתו את הנמצא בהענין, אשר ידמהו אל ענינו, כמו: „לא רוח סער, לא פרץ מים עזים היו דברי תוכחתו על בנו, כי אם נהר שמן”…


43§    🔗

-————————-

ההעתקות למיניהן: העתקת השם, העברה, הפלגה, גוזמא והלצה.

1) העתקת השם (מעטאנימיום) — בהעתק שם דבר על שם אחר על אלה פנים:

א) בכנות דבר ע“ש חמרו, כמו: לא תניף עליה ברזל, ור”ל, — „חרב“, ובכלל — מסובב ע”ש סבתו.

ב) דבר ע“ש סופו, כמו: „בגדי ערומים תפשוט” (שבאמת אינם ערומים עוד, עוד אחד שיפשוט בגדיהם).

ג) חלק בשם הכלל (סינעקדאכע), כמו: „נפש כי תחטא“, ור”ל — איש, או מין בשם הסוג כמו „נפש חיה".

ד) המקום תמור יושביו, כמו: „בכה תבכה ירושלים“, „שמרון קול תתן”; או הזמן במקום הדור שחי בו, כמו: „תקופת ימי הבינים הסיתה יצר קנאת עם בעם.

ה) שמוש לשון יחיד במקום רבים: „יבא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיהו נ"ז).

44§    🔗

-————————-

העברה (מעטאפארע), אם יכנה המשורר איזה רעיון מפשט בשם עצם מוחש ולהיפוך, או רעיון ברעיון, פעולה בפעולה, או ש“ע מוחש — בש”ע מוחש, ע“י סגולה משתפת שיש לשניהם, ע”ד העברה, כמו: „לב האבן“, „מצח נחושה”, „לב בשר“, „אדמה צחחה”, „אדמת כבול“. כן גם בתת לאדם התכונות המסגות לבהמות לעופות ולהיפוך, כמו: אעופה ואשכנה באחרית ים… וכדומה. בכח ההעברה יפיח המשורר רוח חיים בעצמות יבשות, ומדבר אודותן, כמו אודות חיים מרגישים. הנה תתיחש גם ההגשמה הנותנת סגלות גופניות לרוחנים, כמו: „ידי ה'” „עיני ה'" וכדומה.

אם המשורר יבנה שיור מהעברות רבות, עד כי כל השיר יובן בכונה אחרת, מאשר תכלינה בתוכן המלות במובנן הפשוט — נקרא השיר בשם „משל" ותכנו הפנימי — „מליצה" (אללעגאריע). כאלה נפגש בספרי הנביאים תחת שם „חדה" — בן אדם חוד חדה (יחזקאל י"ז) סופרי הזמן יבינו תחת שם חדה מאמר מעתק, אשר מליצתו צפונה בו רב צפון ולא בנקל ימצא הקורא המשכיל פתרון הדברים.

45§    🔗

-————————-

גוזמא (היפערבאל) אם המשורר מפליג בענינו ומגזמו; כמו: כי באו מים עד נפש… עד צואר יגיע… בגאותם יתמכו שחקים.

הפלגה — אם המשורר מפליג בענינו, ומבטאו ברעיון אחר, אשר ממנו יצא דבר ענינו מחלט וקים, כמו: „צופה פני הרים“, ור”ל—גבה קומה; „חלציו ברכוני" — ור"ל נתן לו בגד ללבוש.

לגוזמא יתיחש גם חלוף הזמנים: עבר ועתיד, כי בהתעטף רוח המשורר, אז העבר והעתיד כאחד נצבים לפניו כמו חי, גם חלוף הגופים בכלל זה, כי בהתלהב דמיון המשורר יראה את הנסתר לנוכח.

הלצה (איראניע) או התולים — אשר יש לקורא להבינם בהיפוך, מאשר נאמרו, כמו: „שישי ושמחי בת אדום"…

כעין העברה הוא ג"כ חלוף הבנינים אשר ימתיק בו לפעמים המשורר את שירתו, כמו:

עוֹד „שָׁאַר" הַקָּטָן, כִּמְעַט עוֹד יָלֶד,

יֶלֶד נָבָר וָתָם טוֹב וִיפֵה תֹאַר!

(יל"ג בשירו אם שבעת הבנים)

כי נעים למשורר במקום הזה לראות את אל שירתו בתור פועל מלראותו בתור נפעל. ולכן יאמר „שאר" במקום „נשאר".

כן נפגש בספרי הנביאים שמוש לשון זכר אצל נקבה ולהיפוך —

מטעמי השיר הוא גם זה לתת לאל שירתם תמונה נאה לו — זכר או נקבה, כפי הענין וטעם הפיוטי.

46§    🔗

-————————-

למדת ניבו ישתמש המשורר: למהר מדברו — 1) בעזבון (אזינדעטאן) מלות הקשור, כמו" „הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי! ארדוף אשיג אחלק שלל (בשני המשלים נעזבה ויו החבור). 2) בעזבון (עליפסוס) החלקים הראשים שבמשפט, כמו: חברות פצע תמרוק ברע, ומכות חדרי בטן — (תמרוק ברע) (משלי כ). לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד — (לא נאוה) משל בשרים (משלי יט). כן גם בעזבון מלת היחס — כמו: רב אוכל — ניר רשים.

להתנהל לאטו ישתמש המשורר:

1) בעתרת קשור (פאליזינדעטאן) בין משפטים או חלקים קצרים, כמו: פצע וחבורה ומכה טרויה — לא זרו ולא חבשו ולא חבשו בשמן (ישעיהו א). גם בחלוף תנועה קטנה או שוא לת"ג כמו חָדְלוּ חָדָלוּ.

2) במאמרים נרדפים (קאפולאציע) ר"ל בשמות נרדפים, במאמרים תאמי הרעיון ובמאמרים מקבילים (וביתיר, כמו: למעינו מים ובמהי"ח נוספות, כמו — הולכי על דרך).

3) בהשנות חרוזים הנהג ברב שירים, או בכפל מלים, כמו: עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלזו (תהלות צ"ד).

4) במאמרים משולבים, והם — שני חצאים של שני משפטים מתיחשים לשני חצאיהם הבאים אחריהם מסורסים, כמו:

1אשכיר חצי מדם 3וחרבי תאכל בשר 2מדם חלל ושביה 4מראש פרעות אויב (דברים לב). טעם המאמרים האלה הוא: אשכיר חצי מדם חלל ושביה, וחרבי תאכל בשר מראש פרעות אויב.

47§    🔗

-————————-

נוסף על אלה השתמשו המשוררים הקדמונים בלשון נופל על לשון. (גם משוררי זמננו ינהגו לפעמים המנהג הזה). כה נמצא בדברי הנביאים: בגת אל תגידו, בכו (בעכו לד"ק) אל תבכו, בבית לעפרה עפר התפלשי… לא יצאה יושבת צאנן (מיכה א).

48§    🔗

-————————-

קם נהגו המשוררים הקדמונים ליפות שיריהם במלים משתפות כמו:

שיר היין

נפשי בילדת גפנים… אתן וניני 1)כרמים,

3)ראשים תגבר 4)בראשים… תשור שפלים 2)כרמים

משה בן עזרא

1) רבים מן כרם. 2) רם — רמים עם כף הדמיון. 3) רש — רשים — ענים. 4) ראש ראשים — שרים.


 

פרק ח    🔗

============================

49§    🔗

-————————-

תמונת השיר החיצונית הוא המשקל והחרוז.

עוד בימי קדם קדמתה אהבו המשוררים לשום עבתות המשקל על כנפי שיריהם ומתג המדה בבת החפשית הלזו — השירה. השיר „אז ישיר" הוא שקול: בכל צלע נמצאות לא פחות משלש ולא יתר על חמש תבות. המשורר האלהי דוד המלך ע“ה הוסיף לאסור צלעות שיריו — לסדרן עפ”י אלפא ביתא. כאלה הם רוב מזמורי תהלות, קנות ירמיהו. אך המשוררים שאחריהם החליפו את המשקל הישן במשקל מדת התנועות (מעטר.) המיוסד על מספר קצוב מתנועות קטנות וגדולות שבכל צלע. באחרונה חדשו את משקל הדולג הנהוג אצל האשכנזים והרוססים. והוא להיות בין נגינה לנגינה מספר הברות קצוב ושונה המשקל הזה למיניו; יש בני תנועה (יאמב, כארעה) ובני שתים (ראקטיל אמפיבראכיע).


50§    🔗

-————————-

במשקל מדת התנועות נהגו הרומים עפ“י סגולה מיוחדת, שיש להברות שפתם; ומהם למדו העברים, ויטעו זמרת זר זאת על שדה ספרותם, ויצא להם משקל היתדות, וזה דרך המשקל ההוא: שוא נע בחבור תנועה שאחריו נקרא „יתד”, כמו: בְּנִי, רְאֵה, אֱמֶת, ותנועה בודדת נקראת „עירומה“. סימן היתד הוא (U־) וסימן התנועה הוא (־). צלעות השיר שקולות עפ”י היתדות והתנועות, ר"ל שבכל צלע נמצא מספר קצוב מיתדות או מתנועות או משניהם יחד. השיר בנוי מתנועות לבד נקרא שיר פשוט, הבנוי מיתדות לבד — שיר קשה, והמרכב משניהם — שיר מרכב. יש מרכבים בני יתד ותנועה, יתד ושתים ושלש ויותר או תנועות ויתד, וכדומה — מספר קצוב מהם בכל צלע.

51§    🔗

-————————-

ועמדו ותקנו החרוז, והוא להיות סופי הצלעות שוים במבטא ההברות, ר“ל שאיזה מספר צלעות תסתימנה באיזה מספר הברות שות. אם החרוזים המה בני אות אחת נקרא השיר עובר, כמו: שור — חמור; ענק — ברק, וכה אמר הראב”ע: „אל תחרז בשור חמור, כי אם תשים את החמור בהר המור, ואת השור בארץ המישור“. חרוז כזה, שהוא בן שתי אותיות והבה אחת (כמו שור מישור, חמור המור) נקרא “ראוי” ובן שלש אותיות בשתי הברות — „שיר משבח” (כמו מוריה, פוריה).

52§    🔗

-————————-

מספר צלעות בנויות על תמונה חרוזית אחת נקרא בית. החלק האחרון מן הבית — סוגר והראשונים — דלתות. אם רק הסוגרים מחורזים נקרא השיר „שיר קשור":

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ. בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא.

לְעֵת נַעֲשָׂה בְּחֶפְצוֹ כֹּל. אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא.


ואם דלתות השיר תחרזנה לעצמן והסוגרים לעצמם — „שיר חרוזי"

חשבתי ימים — היתי גברת… יחידה רעיה אזי היתי,

ביד ה' עטרת תפארת, וכבוד עליון אני נקראתי;

ועתה אני שחרחת. ועתה לתחתית ירדתי

טבעתי ביון מצולה. ודודי ורעי לרום עלה.

רחה“כ מא”צ

ואם השיר מקביל בחרוזיו, ר“ל שהבית מחולק לשני חלקים, שבכל חלק נמצא דלת וסוגרוהדלתות מחרזות לעצמן, והסוגרים — לעצמם — נקרא השיר „מחולק”:

כצל לעיף וכאל צמא מים,

כן יערב ינעם לנפש דעת;

שמחה ללבב הוא, אור לעינים,

ענק לצואר, אף אל ראש מגבעת.

(לוצאטו)

53§    🔗

-————————-

אבל משוררי הזמן השליכו מעל ידיהם חרצבות המשקל הכבד הזה, ויגבילו אותו במספר התנועות שבצלעות, והנה עפי"ר יג — יא, יא — ז, ז — ג, כלומר: הצלע האחת לא תעדיף על יג, והממעטת לא תמעיט מן יא הברות, וכן להלאה. למיטב השיר שמו שיר פשוט שאין בו יתדות.—

וימדו הבתים במספר הצלעות: אם מרובעים, (בני ארבע צלעות) או משושים (בני שש) וכדומה. וסמני החרוז לשיר מחולק הוא אג בד, ר"ל שהצלע הראשונה תחרז עם השלישית, והשניה עם הרביעית. שיר קשור מששה — אב גו דה. ויש אשר הדלת האחרונה תחרוז בסדר הסוגר בכל בית בדרך השנות.

החרוז הוא רק אז ראוי ומשבח אם יחרז בהברה, שבאה בה הנגינה, ואם הנגינה היא מלעיל, אז על המשורר בשתי הברות להחריז, למען ישמע החרוז ע"י הנגינה.

המחריזים מקילים לעצמם להחריז באותיות שונות אשר מבטאן שוה כמו: ט=תּ, כ=ח, כּ=ק, ס=ת. וביחוד הח"ע שבאות בפתח גנובה כמו הגבה=שבה.

תמונות משקלי השיר (סכעמען)

-——————————————
-

שיר ראוי משקלו: יתד ב' תנועות, יתד ב' תנועות, יתד ותנועה.

הֲנִגְלוּ שַׁעֲרֵי מָוֶת לְנַפְשִׁי, וְדֶרֶךְ תּוֹצְאוֹת חַיִּים נְעוּלָה?

הֲקָצוֹר קָצְרָה יַד הַזְּמַן מִפְּדוּת, אוֹ אִם לְהַצִּיל לֹא יְכוֹלָה?

עמנואל הרומי

משבח שיר קשור משקלו שתי תנועות ויתד, שתי תנועות ויתד וארבע תנועות.

אִלּוּ לְפִי אֵידִי דְמָעַי יִזְּלוּן,

לֹא דְָרְכָה רֶגֶל אֱנוֹשׁ יַבָּשֶׁת;

אַךְ לֹא לְמֵי נֹחַ לְבַד כֹּרַת בְּרִית,

כִּי גַם לִדְמָעִי נִרְאֲתָה הַקָּשֶׁת.

אבן עזרא

מרבע משקלו יא חרוזו אג בס

הַתִּקְוָה — הִיא כָּל לֵב רַגָּז תַּשְׁבּיחַ

הִיא פֶּה לָאִלֵּם לָעִוֵּר עֵינָיִם;

הִיא יֶשַׁע מֵאֶרֶץ לָנוּ תַּצְמִיחַ

הִיא גַם נִשְׁקֶפֶת מֵאֲרֻבּוֹת שָׁמָיִם.

(י. ל. ג.)

מששה משקלו ה—ג חרוזו אב גו דה

אֵל חָנָן… יִרְוָיוּ

מֵי עָנָן… יְִׁשָּתיוּ

שָׂדֶה וּשְׂדֵמָה; אָדָם וּבְהֵמָה.

(יעב"ץ)


מששה יא—י אב גד הו

מַה תִּתְיַפְּחִי, אֲחוֹתִי רֻחָמָה!

מַה נָּפַל לִבֵּךְ — רוּחֵךְ נִפְעָמָה,

וּלְחָיַיִךְ שׁוֹשַׁנִּים מַה נָּבֵלוּ?

כִּי בָאוּ שׁוֹדְדִים וּכְבוֹדֵךְ חִלֵּלוּ?

אִם גָּבְרָה הָאֶגְרוֹף יַד זֵדִים רָמָה —

הֲבָה הֶעָוֹן, אֲחוֹתִי רֻחָמָה?

(י. ל. ג.)


מרבע משקלו -ה חרוזו אבג וסוגרי כל הבתים מחורזים לעצמם

רַבַּת תּוֹעֶלֶת. כִּי כָל תּוּשִׁיֳּה.

הִיא אֵשׁ אֹכֶלֶת. יַעֲשׂוּ עַל פִּיהָ,

כָּל עוֹד מֹשֶׁלֶת הִיא הָעֲלִילִיָּה

בָּהּ יַד הָאָדָם: אֶל כָּל מַעְבָּדָם.

(י. ל. ג.)


 

פרק ט    🔗

============================

54§    🔗

-————————-

תכן השיר הוא היופי, זאת אומרת: לחקות אל היופי הנמצא בטבע ע"י ניבים וזיוגי מבטאים.

לפי פעולת היופי ורשמו על לבנו נרגישנו באופנים שונים, והם:

1) הנאה, היא ההסכמה הנאותה בין החלקים עם הכלל, בין התמונה החצונית ותבניתה הפנימית וכדומה. פעולת הנאה עלינו היא להשלות נפשנו במנוחה ולהשביענו רצון.

2) הנשגב (גראנדיאז.) — מה שנשגב ונעלה מטבע אנוש ומורם הלאה מחוג הויתו, הוא ילבב הרגשים במדה יתירה, ומעביר על דעת. פעולותיו ורשמו עליהו פתאומים; חרדה, חדוה וכדומה.

3) המלבב — המעיר בנו רגשי חמלה וחנינה, רגשי נחם ותפוקת רצון.

4) הפשוט — השופך קסם עלינו בקצה האחרון מן הפשטות (קאמפארט). פעולתו עלינו להשלימנו עם חיי שפל ולהסתפק במה שיש לנו.

5) ההתול — מין יופי הנמצא בטבע מתנגד למשפט יוצא מן השכל הישר, ומעיר בנו רגשי צחוק והתול (קאמיש)3.


55§    🔗

-————————-

השירה נולדה על ברכי ההמון: בהיות האדם עוד רך בשנים, ושכלו לא התפתח כל צרכו, היו אישיו קרובים זה לזה במעלות רוחם כאשר ברבות הימים, ויהי להם שפה אחת ולב אחד; חיו בקרבת מקום, כלם התפעלו מחזיון אחד, ויהי נלבבים בערך אחד; ולכן היתה שירתם ג“כ אחת, אשר שר האחד מתק לחיך רעהו, ואשר ערבה לאזנו ערבה לאזני כלם. נוסף ע”ז כמו שהמרחק יישר לפנינו הדורים, וכל אשר נוסיף להתרחק מבית פרצים, תמעטנה הפרצות בעינינו, וראינו לפנינו בית שלם מן הכרכב ועד הגג, באין פרץ ואין יוצא דופן; ולהיפך, כל אשר נקרב אל איזה בנין מפאר, יותר יסתר מעינינו שוי סדרו וערכו הנאה בין חלקי, אשר ירהיב לבנו ויקסם עינינו מרחוק — כן גם הזמן ודמיון ההמוני ישקיע השנוים וההבדל שברוח הפרטים בין איש לרעהו, וישכיחם מלב, וישמור רק השוי וההסכמה שביניהם4, עד שבדרך זה נבראה שירה המונית. בראה עם שלם במשך תקופות שלמות. ממנה יצאו האגדות (מיטהען, זאגע) לכל עם ועם, ועל פיהן נדע כח העם וכשרונו לשיר. ברבות ימיו, ויפרד איש מעל אחיו, ויתפתחו על פי רוחם, וירם העם אנשי מופת, אשר בראו שירים במעלות רוחם, והשירים האלה נבדלו משירי ההמון בטוב טעמם ובסדר הגינם, כמו שבראם היה מופת בעם ומורם ממנו — ובכן תפרד השירה והיתה לשתים: „שירה המונית" „ושירת יחיד" או „שירה מלאכית".


56§    🔗

-————————-

לפי יחס המשורר אל תכן שירתו יפרד השיר לשלשה ראשים, והם:

א) שירי עליליה (עפאס), ב) שירי הגיון (ליריק), ג) מחזות שיחיים (דראמע). תוכן שירי עליליה הוא דברים שנקרו חוץ מלב המשורר (יהיו אמתים או בדוים), ושירי הגיון המה המקרים וההתפעלות שבלב המשורר. בשירי עליליה יסופר מן הקורות, בלי הודיע את רגשי לבבו והמית נפשו, אשר לרגלי הספור; ובשירי הגיון ישתפך רוחו ונפשו — פה יודיענו המשורר מן הקורות אשר בעולמו הפנימי — במסתרי לבבו. שירי עליליה המה קנין עמי יפת, ושירי הגיון קנין בני שם — קנין העברים. כי רבי שיריהם המה פנימים.


57§    🔗

-————————-

לשירי עליליה יחשבו: 1) אגדות (מיהען), 2) שירי לאם (פאעמע), 3) שירי נפלאות או שירי מופת (באלאדע), 4) משלים (פאבעלן), 5) ספורי תמונות או רמונים (ראמאנען), 6) שיר הרועים, 7) ספורי שנינה (אנעקדאטען), 8) ספורי מוסר, 9) ואמרי בינה.

האגדות הנה משירה המונית. בראן — עם שלם במשך תקופת שלמות. האגדות הנה ראי מלוטש לחיי העם ולזמן, אשר חי בו ומעליהן יקראו לפעמים החכמים, כמו מעל לוחות הספר, קורות חיי העם, מצב התפתחותו ומבטו על אמונה, דת ודין, וישכילו אל השאלות אשר הכו גלים בלבבו. רבות מאגדות חז"ל ממין זה הנן.

אֵלֵי (נושאי השיר הראשים ובעלי העלילות בשיר העליליה יקרא אֵלִים העלד, הערוי) הגדות העברים בימינו המה בני עוני מתמוגגים ברעה ומכלים ביגון חייהם. לוחמים רבים יקימו עליהם באגרף רשע, אך אחריתם עפי"ר דברי נחמה; האמת לא נעדרה, וסוף כל סוף ינצח היושר את העול. אות הוא כי שביב התקוה עודנו זרח בלב ישראל, ולא אמר נאש. בעפאם שבשפות העמים ירכבו האלים על סוס צחר, בעל כנפים, ידאה כנשר (конъ золотокрыд), או ישיטו באני שיט למהר חש; ואלי בני ישראל יזכו לקפיצות הדרך, ההרים ירקדו לפניו, המים יצאו לנגדו. ווענוס האלילה תמשך בחבלי קסמיה צעירים ברשתה, ולילית העברית תחנק ילדים — אות כי העברי הוא אב לבנים, ויודע לערוך חין חיי משפחה — חיי חברה, וכדומה.


58§    🔗

-————————-

שירי לאם המה שירים נוגעים בחיי לאם, כספורי חרבן ירושלים, ביתר וכדומה. בם נראה עפי"ר עקבות אגדות, ודרך פלא להם.

שירי מופת — שיר ספורי נוסד על דבר, אשר יסודו באמונת ההמון. (שירים כאלה מעט אצלנו, ולדוגמא יוכל להיות השיר „על מה רגזה הארץ" שלמשורר יל“ג באסיף תרמ”ו.).

דרך האגדה הוא דרך פרוזי — בלי חרוזים. השנות מלים נוהג בה, ודרך שירי לאם ושירי מופת הוא חרוזי ושקול.


59§    🔗

-————————-

משלים המה שיחות חיות ועופות גם צמחים ודוממים. בם יבקר המשורר מומי דורו, בתתו דמות חיה לאדם בהסכם תכונותיהם, כמו התרנגול — לשטוף בזמה, השועל — למערים ברשע, הארי לאגרוף רשע, החתול לחנפים, הכבשה לתם נרדף וכדומה, ומשים בפיהם דברים ומענות לרוחו.

דרך שטת המשלים הוא עפי“ר פשוט, והחכם לעססינג יאמר „הכותב משלים בחרוזים דומה כמבשם את הבשם”, אך רבים ממנו מְמַשְּׁלִים אשר בולמס החרוז אחזם, ומרבית משליהם ערוכים בחרוז ושקולים, אך במשקל קל ובלתי מגבל בהגבלה מדויקת.


60§    🔗

-————————-

ספורי תמונות המה תמונות אנשי הדור במקומות מושבותיהם בתכונותיהם ומדת קורותיהם — ציור אמתי פנימי וחיצוני לכל חקותיו, נערך בדרך ספורי. דרכו — דרך פרוזי, וספורי תמונה שנערכו ונחרזו לשירי לאום יתיחסו (ראמאנטישע פאעמא).

ספורי תמונות יוכלו להיות: או הוים, אם הם תמונות חיי ההוה, או היסתורים, אם הם תמונות חיי איזה עם קדומים או אנשים פרטים — אנשי מעשה באיזה זמן עבר.


61§    🔗

-————————-

שירי הרועים (אידילליע) — ציור חיים פשוטים בתכלית, רחוקים משאון תבל ומהמית החיים. אליו עפי"ר המה רועי מדבר, נזירים, דיגים, יושבי אהל ומקנה או גרי כפר. כח האידילליק הוא בציור קצה האחרון מן הפשטות, דרכו דרך חרוזי. (לדוגמא יהיו: „הוי הררי עולם נעימי שבת" לוצאטו — מגדל עז; ברזילי ביער — יל"ג בשירי עליליה).


62§    🔗

-————————-

ספורי שנינה המה ספורים קצרים הכוללים בקרבם חדוד השכל או תחבולות מחוכמות לעת מְצֹא. הנה תתיחסנה גם החדות, ורבם בריאות המוניות.

שיחת הספורים האלה היא שיחה קלה וקצרה, בעלת תחבולות, ודרך פרוזי להם.


63§    🔗

-————————-

ספורי מוסר המה אשר נבראו לחנך בם הנערים; דברי מוסר והשכל יוצא מהם. עושי עול יאכלו מפרי דרכם, ושומרי צדקה יכבדו; ובנוים הם לרוח הילדות, ועפ“י דרך החנוך. לשיר יחשבו גם הם בזכות הציור הנמצא בם, ועפי”ר המה בלתי חרוזים.


64§    🔗

-————————-

אמרי בינה המה מאמרים קצרים כוללים בתוכם משפט וכלל בהלכות דרך ארץ או בקרת על מומי מין האדם, ועפי“ר המה בריאות המוניות. לאמרי בינה יקראו לפנים „משל”. כאלה המה משלי שלמה בן דוד, משלי יהושע בן סירא, וממשלי זמננו: משלי בנימין, משלי יהושע.


65§    🔗

-————————-

דרך האגדות ושירי הלאם הוא דרך פלא: מלאכי שחק ישרתו את בני האדם, גם שדים ורוחות יעסקו בהם בארח נפלא; רואה ואינו נראה, עושה חוזה עם ילדי שחת וקפיצות הארץ ועוד כאלה, שאין למשורר לחפש בם אחרי סבות ולקשרן עם המסובבים בדרך טבעי; ורשות למשורר להוסיף עליהן משלו, אך ההוספה תהיה לרוח המסֻפר.

המשלים יהיו: או מאלה, אשר בראם ההמון או איזה משורר קדמון בשכבר הימים, והגיעו לאזנינו על פה, או מאשר יצרם המשורר ברוח שירתו. כפי האמור למעלה יצטין המשורר בשתי סגלות: בסגלתו לציר נשגבות, להרגיש הנאה, להתלבב וכו' ובסגלת ניבו לבטא הנשגב, הנאה והלבוב וכו' במבטאים קצרים ופיוטיים, ולכן במשלים הראשונים יצטין המשורר רק במדת ניבו והתחקותו לשום בפי אלי המשל דברים כפי תכונתם ואופן שיחתם, אבל במשלים, אשר יצרם המשורר בעצמו, יצטין בשתי סגלתיו. משלים כאלה יתארו את בעלם בתאר הכבוד „מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים" (פאבולוסט).

ספורי תמונות יסֻפרו, כאשר אמרנו, בשפה בלתי שקולה וחרוזה; דברי קורותיהם בדוים, אך לא משולחים לרוח האפשרית, כי אם מסכמים לחיי הזמן, עד אשר ימצא הקורא באלי הספור את עצמו או את אחיו ומכיריו, והמוצאות — כתולדות יוצאות מחויבות מתכונות האלים ומצביהם. האלים ילחמו בעד איזה רעיון נשגב, שהוא משאת נפשם, ויסבלו רב סבל; ולפעמים ינֻצחו ויפלו לקרבן בעד רעיונם זה; אך מפלתם זו הוא נצחונם היותר גדול, וזה נזר החוחים שיענוד המשורר לראש אֵליו, שיהלמהו יותר מנזר זהב שבראש השרים; ולכן יקראו לפעמים לספור תמונה שקול בשם „שיר גבורים".

הרמוניסטים שלפי דורנו נתנו עיניהם באהבה, וימצאוה לכלי מחזיק ברכה לאליהם, וישימו אליה את פני הלוחמים, עד שהיתה האהבה כמעט לסגולה עצמית לרמונים; ותלמידים שלא שמשו כל צרכם טעו, ויעזבו את העיקר (מלחמת האלים ונצחונם), ויבחרו בתפל; והנה כיום אתנו ספורי אהבים רבים, אשר כל תמצית ספורם היא: „אלקנה אהב את חנה והוריה לא נאותו". הרמוניסתים שברבע המאה האחרון הסירו את האהבה מגבירה, ויתנוה כסבה צדדית, ורבים אשר מחו את שמה מספריהם לגמרי, ולסלע המחלקת נתנו לאליהם איזה רעיון או שטה בהלכות דרך ארץ, כרעיון החפש וכדומה, אשר עליו ילחמו האלים. רמונים כאלה הם הנכבדים שבחלק העליליה, כי מקום בם לסופר להתגדר בכל נשגב, ויחוה את דעתו על אדות הרעיון, אשר שם לפני הנלחמים.


66§    🔗

-————————-

שירי הגיון המה „שירים פנימים", כי שם לא יסופר מן הקורות, או יסופר מהם כפי אשר ירגישם המשורר בפנימית נפשו. שם יפתח המשורר נאד רגשותיו, והגות לבו ישפך. אל השירים האלה יתיחשו:

1) תחנות שבמו יתחנן המשורר אל אלהיו על משאלות לבו.

2) שירי מקדש שנבראו למען בתי המקדש והתפלה.

3) שירי החיים, כשירים נשיאים, הספדים, עגבים, שירי נצחון, שירי נקם, שיר היין וכדומה מעניני החיים.

4) שיר הכבוד (אדע, הימנע) לכבוד איש מופת, שירי שבח לאל, למלכים, לתולדה וכדומה.

5) קנות או שירי נהי — כוללים עצבת לב המשורר והגות רוחו קשה על רעת הזמן, עגמת נפש, געגועים וכדומה. מאלה הן הקנות, שנתקנו לזכר חרבן ירושלים.

6) שירי תוכחה — בם יוכיח המשורר את עמו ויעירהו לעזוב רע ולעשות טוב.

7) שירי שנינה — בם יבקר המשורר נגעי דורו בדרך התול.

8) מכתמים (אפיגראמען) מאמרים קצרים ושקולים בוטים כמדקרות בלעג והתול לסכלות האדם ולשחיתות דרכו…

דרך שירי הגיון הוא חרוזי ושקול.


67§    🔗

-————————-

מחזה שיחי — החלק הזה הוא כעין „ספורי תמונה", אך יתרון לו עליהם, כי בו יֻצגו לפנינו אלי הספור ומשרתיו כמו חי לנגד עינינו, והמשורר ישים דברים בפיהם, יסדר פעולותיהם בסדר זמני, ויברא מקום להם, ונכח פנינו יפעלו ויתפעלו אליו.

במחזות יפסח החוזה על מצבי המקום והזמן, אשר על הסופר להציעם לפני הקורא בראש ספורו (או בַתָוֶךְ, במקום שישֻנוּ המצבים). על החוזה לערוך ניבו באופן, שהמצבים יובנו מעצמו ומשיח האלים בין איש לרעהו, ובלעדי זאת, יודיע בקצרה, בתור הערה, לפני כל מחזה את המקום והזמן ושאר המצבים, אשר לא יוכלו להיות מובנים בנקל מעצם השיחה. גם ימנע א“ע מהודיע מי ומי המדברים ומצבי הדבור בפרט בדרך ספורי, כאשר יעשה זאת הסופר, ויסתפק גם בזה בהערה קצרה בראש כל שיחה. — המחזות נבראו לא רק לקרא בהם, גם גם לסדרם על במת ישחק ע”י אנשים מוכשרים להתחקות ולהתלבש בתמונת האלים, ואז ישיג המשורר מטרתו הנשגבה; כי בדרך זה יפעול פעולה עזה על הרואים ועל השומעים, כי הרעים והטובים יֵרָאוּ במחזה כבראי מלוטש, ומה נקל לאיש להכיר מומיו על רעהו! יראו רשעים ויבושו, וצדיק יאחז דרכו! — הנה כי כן תועלת המחזות גדולה, ובין מורי האדם יתחשבו!


68§    🔗

-————————-

מיני המחזות שנים: מחזה עצב (טראגעדיע) ומחזה לצון (קאמעדיע). במחזה עצב יסבלו האלים רב סבל, ילחמו במקרים כגבורים, אך אחריתם תוגה, כי יפלו שדוד, והיו לקרבן לסמל רעיונם. במחזות הלצון קטנה המלחמה בין האלים, וסגולותיהם — רק לעורר צחוק בין השומעים, בהיות התולים עמדם על חסרונות מין האדם, שאליו יתחקה אֵל המחזה.

דרך שיטת המחזות היא עפי"ר בלתי חרוזי ושקול בניבים קצרים — בוקעים ויורדים חדרי בטן; רק השירים המיועדים בם לזמרה המה מחורזים, ויש מחריזין גם השיחות שבין האלים.—

גם המחזות יהיו, כספורי תמונה, היסתורים, אם תוכנם — ספור הסיתורי (כמחזה מלוכת שאול יהויכין וכדומה), או הוים, אם תכנם הוא תמונה מחיי ההוה; וכמו שכבר נאמר אצל ספורי תמונה, דברי קורותיהם, אם כי בדוים המה, אך לא משולחים לרוח האפשרית, כי אם מסכמים לחיי הזמן, אשר יחיו בו אלי הספור, ומפלתם תהיה תולדה מחויבת יוצאת מחיק מלחמותיהם ומכתרת בנצחון הרוח בהקריבם את חייהם בעד סמל רעיונם.

הרשות ביד החוזה להוסיף במחזות היסתורים משלו על הקורות (במקום שההיסתוריה תדבר בסירוגין ותפסח ממקרה אל מקרה בלי הודיע לנו קשרם) כיד חזיונו הטובה עליו למען שלב המקרים לפנינו בענין שלם.—


 

פרקי נסיון    🔗

=================================

שיתחנך על פיהם התלמיד לערוך משפטים למיניהם, מאמרים פשוטים ומוקפים ועוד יצורים ספרותים למיניהם.


לבנות משפטים עירומים מאלה:

בא האביב. השלג מסס. הר עטף. צפור שר. אכר יצא. עבודה החל. (חוץ מאלה על התלמיד לבנות משפטים עירומים ממלות ורעיונים שיברא לו בעצמו).


משפטים רחבים    🔗

-———————————-

ה' כאב חבוש. הוא מחץ רפא. אחי אחותי בקר. ימים שנים עבר. אנכי לא ראה. חבק נשק. ואני זכר. ימים בא. והם נסע. בכה ילל. (לבנות רחבים מעצמו).


משפטים מעטפים במשלים ישר    🔗

-——————————————-

השמים מטר גשם מטר. הגשם רוה שדה ואחו. השדה השבע אדם בהמה. האביב הבא אור חיים. הקיץ הכן לחם מזון. החרף נתן מנוחה מרגע. (לבנות כאלה מעצמו).


משלים ישר ונטה    🔗

-————————————

השמש שלח אורה רעים טובים. האדמה נתן יבול חרוצים לא עצלים. נתן נדכא יד. פרס רעב לחם. אסף עזובים. חסה עליהם כנפיהם. (לבנות כאלה מעצמו).


מבארים עם משלימים    🔗

-—————————————

בן חכם שמח אב. צדקה שמש שלח אורה רעים טובים. ישראל בית ברך השם. קשב תלמידים אהב מורה. מולדת ארץ יקר בניה. בנים ירק שת כבוד ארץ. (לבנות כאלה מעצם)

מבארים לחלק צדדי    🔗

-————————————–

נתן שבר איש אבד. אל קפץ יד אח אביון. חרבה פת אכל, מים מצר שתה, ותֻמה נפש שמור. (לבנות כאלה מעצמו)

מצבי הזמן    🔗

-——————————-

בכל עת היה בגדיך לבן. אתמול זרח שמש עליך, היום כסה עבים שמיך, קוה יום מחר, אז רוח תקוה טהר, ועוד פעם זרח שמש עליך (ל. מ. כ. מ)


מצבי המקום    🔗

-——————————–

השכם בא גן. שם רוה נחת. — תלמיהן שש השושנים לקראתי. — ענפי העצים הניע לי ראש תפוחי זהב. — תלתלים האלונים שחק לי שביבים שמש. בחר לי גבעה — קצה הגן. פה ישב לי. פה מנוחה אוה. למלאות מקום הקוים השכובים במלות היחס (ל. מ. כ. מ.)


מצבי האיך    🔗

-——————————-

הגבעה ההיא אהב מאד, ישבתי עליה — רגשים קדש, ו—מסמר לא יכל מש. גלים הנחל רוץ אט — עיני, השתקשק – חפזה — החוף. שמעתי שיחתם רוסיה — סוד שיח שרפים קדש. (למלאות מקום הקוים השכובים במלות היחס ולבנות מעצמו משפטים)


מצבי הסבה    🔗

-——————————-

— רב עבודה נעם — עובד מנוחתו. ו—רוב מנוחה קץ העצל — חיו. — ניר ראשים רב אוכל. — עצלתים מך המקרה. — חדלות ידים עבודה המחסור קונן — בית (למלאות מקום הקוים ולבנות משפטים מעצמו)


מצבי התכלית    🔗

-———————————

לא — תהו ברא אלהים את הארץ. בנה בית — שבת בו, קנה כלים — שמש בם. חיה למענך ולמען אחיך. החכם אכל — שבע נפשו. חכם בני ולמד — שמיר ו — עשה. (כנ"ל)


באור ע"י מלות השלמה ומצבים    🔗

-——————————————-

רָדף צדק ימצאהו. פרע מוסר נחל בוז קלון: התאוה לא מצרים, והקנאה — אשר זרים, הוצא את האדם עולם. תקוה אנש רמה. דאגה — יום מחר רקב עצמות. עשה צדקה מצא צדקה, וכבוד. חסותי צל הצלחה לא היה — ארך ימים. לבנות משפטים כאלה מעצמו


לבנות משפטים מעוטפים שיהיו בם כל החלקים.


9§    🔗

-————————

הרגע הוא צעד קדימה אל הכליון (משפט ראשי) יגיח בו העולל מרחם הורתו (מבאר) אל תתרע את איש (ראשי) את רעהו עזב ביום צרה (מבאר) מי ידע שמר כבודו (מבאר) שמור גם כבוד אחיו (ראשי) תן מלחמך לעני (ראשי) פרש ללחם ואין (מבאר) עשה את הדבר (ראשי) יש לאל ידך לעשותו (מבאר)

לבנות איזה משפטים אשר מבאריו יבארו הנושא בדרך ישר ר“ל שיהיה לשני המשפטים נושא אחד, איזה משפטים אשר יבארו בדרך נוטה — שיהיה למשפט המבאר נושא בפ”ע ואיזה משפטים אשר יבארו חלק צדדי.

ראשי ומשלים    🔗

-———————————

מורי יסרנו חדל בני מלכת בדרך הנערים השובבים המה אמר בלבבם (ראשי) מי אדון לנו (משלים) דע בני (ראשי) רם ושפל ראה אלהים. (לבנות משפטים כאלה עפ"י מלות הקשור כפי 12§)


מקומי וראשי    🔗

-———————————

היום יצאתי את העיר ואחדור בירכתי היער (ראשי) קרבתי אל תוצאותיו (מקומי) משם אחזתי דרכי על יד הנהר (ראשי) באתי אל קצה הכפר הסמוך לעירי (מקומי) (לבנות משפטים כאלה במלות הקשור כפי 21§)


זמני וראשי    🔗

-——————————–

משם מדותי בשעלי שני עברי הנהר (ראשי) בא השמש (זמני) ואשוב הביתה אך אבדתי את דרכי ואתע (ראשי) פגשוני שומרי הדרך ויובילוני הביתה וגם שם לא מצאתי מנוח. נדדה שנתי מעיני (ראשי) נבקע אור שחר (זמני) קמתי ממטתי (זמני) ויבקרני אחד מרעי (ראשי). (לבנות משפטים כאלה בקישוריהם כפי 12§)


איכותי וראשי    🔗

-———————————-

נכספה נפשי לקדם פני שמש ומוצאי בקר (ראשי) לא עצרתי כח לשבת בית (איכותי) ואצא אך נלאו רגלי (ראשי) מוט תתמוטט הארץ תחתי (איכותי) ואפול תחת אחד עצי הגן וערבה עלי שנתי — התרפקתי עדל ערש יצועי הרך (איכותי) (כנ"ל)


סבותי וראשי    🔗

-———————————

ידעתיך לאוהב (סבותי) אגלה לך סודי (ראשי) אל תריב עם אדם חנם (ראשי) יקללך ונבזית (סבותי) אל תוסיף ראות פני (ראשי) נתעבתי בך (סבותי) (כנ"ל)


תכליתי וראשי    🔗

-———————————-

שב בביתי (ראשי) אל יודע באך לאיש (תכליתי) כבד את רעך (ראשי) יכבדך גם הוא (תכליתי) אל תרוץ (ראשי) תכשל (תכליתי) החכם אוכל (ראשי) יחיה (תכליתי) והכסיל חי (ראשי) יאכל (תכליתי) (כנ“ל ולקצר כל המשפטים שבאו עד כה במשלים ולבנות משפטים אשר יבארו וישלמו במשלימים ובמצבים ע”י משפטים שלמים)

משפט נושא    🔗

-——————————-

חק ישן נושן הוא (ראשי) אין אדם מת וחצי תאותו בידו (נושא) יקרה לי האמת (נושא) מאמר שגור בפי כל (ראשי) אך לא רבים יחכמו לשמוע (ראשי) המה מדברים (באור)

(לבנות איזה משפטים כאלה, לבנות מאמר אשר יכיל בתוכו משפט מסגר ומשפט אספסוף. לבנות משפטים אשר יצדדו את המצדדים)


11§    🔗

-————————-

בבא איש מדון, יבא קלון עמו. כרבות אוצרות איש, כן ירבו אוהביו ואויביו גם יחד. מקנאה באשר רעהו לא ידע המקנא שלום בעצמיו, ויאבד גם את אשרו. על בלי דעת האדם את אשר עמדו, י?בור חברים לדעת את אשר יהיה בימים יבראו. (להפוך המשפטים המקוצרים לשלמים).

14§    🔗

-————————-

להציג הטעמים

-———————————-

אתה הבטחתני רעי היקר במכתבך לאמר כאשר אך ימס השלג והאדמה הכבולה רפש וטיט תחרב אכבדך לבא אליך והתעלסנו יחד באהבים כאשר הסכננו מקדם נמס השלג ויהי למים עברו גם המים וילפתו ארחות דרכם ועקבותיך עוד בל נודעו פה על הגבעה אשר עמדנו יחד בימי האסיף העבר ונחבק איש את אחיו עד כי זרמו דמעות עינינו כפלגים יבלי מים על הגבעה ההיא אנכי עומד משמים כל היום בכליון עינים צופה אני על הנתיבות והדרכים הנראים מזה לעיני במורד ההר ואל כל עגלה משרכת דרכה יתר לבי ממקומי על כל צלצול פעמון בצוארי הסוסים יענו לו עורקי לבבי בהד בתקותי לראות אותך עד רגע הנה הוא בא הנה הנו תונני תקותי הנה הנו ישמע מעל שפתותי גם בחלומי כי רק בך אהבה תמיד ואתה משאת נפשי אך אתה אכזר לא תדע רחם לכן דע לך אחי כי שפטים נכונו לך על שפתי פי ואתה מהר לתקן עותתך למען אסלח לך ואשא פניך.


15§    🔗

-————————-

מאמרים פשוטים

-———————————–

השמש יצא על הארץ — בני אדם יצא לעבודתם… הפעמון השמיע שעה השביעית — תלמידי בית הספר כבר ישבו לפני מוריהם… מחרף עצל לא יחרש — שאל בקציר ואין (לבנות מאמרים פ')


16§    🔗

-————————-

מאמרים מקפים

-———————————-

למדו בנים בעודכם צעירים — לא בחרף תתן האדמה יבולה — לא לעת זקנה חכמה ולקח תקנה… השמש שלחה קרניה אל מטת העציל — השמש קרעה סגור עיניו — השמש הכתה על לבו — שמה דבריה בפי הזבוב — הומה סביב למטתו — עד מתי עצל תשכב. (על התלמיד לקשור שלשת המשפטים הראשונים במאמר מקף אחד וכן גם ששת המשפטים האחרונים ולבנות איזה מאמרים מקיפים)


17§    🔗

-————————-

לבנות מערכות עפ"י התכנים

-——————————————-

1) בפרץ מים יגרף כל אשר ימצא על דרכו, כן האשר הפונה מאתנו יקח אתו את כל הרכוש,

2) בקשת רמיה תסוב אל לב דורכה, כגולל אבן על הר שאליו תשוב, כן מתנכל לעמיתו אל חיקו תשוב רעתו.

3) כגלי ים יתנשאו לעבור חפיהם, אך חיש יכרעו ברך, כן יוזמים רשעים לבלע צדיקים, אך לא יגעו בם לרעה.

4) כעשן העולה מן הארבה, יגיד כי אש תוקד על האח, כן רע הפנים יעיר על עצבת הלב (רמח"ל)

התלמיד יערך מערכת עפ"י תכן שיברא לו בעצמו והארבעה הנמצאים בזה יעטפם ויקיפם עד שיהיו למערכות כלולות


18§    🔗

-————————-

לבנות מערכות עפ"י התכנים:

-——————————————-

1) עד כה ארכו ימי החרף העז, עד כי מתה התקוה בלב לראות עוד האביב בהדרו

2) עד כה ענו המצרים את ישראל, עד כי פג לבם מהאמין כי קרובה ישועתם.

3) עד כה הלאו המורדים במדבר את משה, עד כי נלאה נשא טרחם

4) יהודי ישראל עד כה יגרו אף הגוים בם, עד כי יצא הקצף על כל ישראל. (כנ"ל)


19§    🔗

-————————-

לבנות מערכות עפ"י התכנים

-——————————————

1) יען חמל שאול על אגג, לכן קם נצר זדון למכשל לזרעו.

2) יען התערה ישראל בספרד, לכן העירו עליהם חמת הגוים.

3) יען השחיתו ישראל את דרכם, לכן קאה אותם ארצם.

4) יען רבה גאות עמלק וזדון לבו להלחם בישראל למרות כל הנפלאות, ששמעה אזנו; לכן נכתב שמו לדורות לדראון עולם.

5) יען העלו עמדם העברים ערב רב ממצרים, לכן היו להם אלה למכשל ופוקה. (כנ"ל)


20§    🔗

-————————-

לבנות מערכות עפ"י התכנים

-——————————————-

1) התכלית הטובה הנה רק אז טובה, אם יגיעו אליה ע"י אמצעים טובים, ובכן אל תשא פני הרע, למען הטוב אשר תשיג על ידו.

2) שופטי ארץ שלוחי ההשגחה המה, והמשפט לאלהים, ובכן אל תנוד לנאשם בפלילים.

3) הצדקה תדרש מאתך לעזר לרעך רק כאשר יש לאל ידך, ובכן אל יפול עליך לבך, אם קצרה ידך להושיע, ואלהים יראה ללבב.

4) אין עבדות כמשרה ורבנות. הראשון עבד לאדון אחד, והשני — לרבים, ובכן ברח לך מן השלטון והרבנות אם יקר לך חפשך.

5) ביד כל איש טובו, ומפרי ידיו יאכל, ובכן אל תתרעם על ההשגחה.


21§    🔗

-————————-

לבנות מערכות עפ"י התכנים

-——————————————

1) לולא ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו.

2) לולא נלחמו הפריצים איש ברעהו תוך עיר ציון, אזי לא נצחו הרומים את ישראל.

3) אם תאבו ושמעתם בקול אלהים ומלך, טוב הארץ תאכלו.

4) לו ידענו את מומי עצמנו, כי עתה אולי לא ידעו אותם הגוים הנבאשים בנו.

5) לו הכיר כל אדם את מקומו, כי עתה לא אמר אדם צר לי המקום (כנ"ל)


22§    🔗

-————————-

1) אף כי ידע עמלק בכל האותות והמופתים שעל אדמת חם, בכ"ז מצא לו זדון לבו לתגר לחם בישראל.

2) אף כי הרבו ישראל לנסות אל בישמון ולהכעיסהו, בכ"ז לא כלו באף רחמיו.

3) אף כי שמע משה קול אלהים מדבר אליו מן הסנה, בכ"ז לא נתנתהו ענות לבבו להאמין בעצמו כי נבחר להיות מלאך הגואל.

4) אם כי מאות בשנים נרדפים אנחנו על צוארינו בכ"ז לא שכחנו שם אלהינו.

5) אם כי בעינינו לא ראינו את ארצנו המברכה, בכ"ז לזכרה ימס לבנו (כנ"ל)


23§    🔗

-————————-

לערוך עפ"י התוכנים

-—————————————-

1) כאשר ענו המצרים את ישראל, כן רבה ויפרץ.

2) במדה, שאתה מידד לרעך, הו מודד אל חיקך.

3) במקום גדולות אלהינו שם אתה מוציא ענותנותו לרדת משמים ארץ לקחת לו גוי מקרב גוי.

4) מי, אשר שם חק למים לכסות הארץ, הוא ישים ים לחרבה.

5) כרבות אוצרות איש, כן ירבו אוהביו. (כנ"ל)


24§    🔗

-————————-

לערוך עפ"י התוכנים

-—————————————-

1) אם לבב רשע ידבנו לעשות עמך טוב, הוא על אחת מאלה: או כי יצפה לשלומים מידך, אשר ישאו יותר מטובך עמך, או כי יחת ממך, ויקדם פני הרע, או כי לא ידע את הטוב, אשר הוא עושה עמך.

2) אם ראית רעה שצפון לבו משכל הוא: או כי לא חננו אלהים בכשרונות טובים, או כי לא חנכוהו הוריו ומוריו, או כי חברתו עם ריקים השפיעה עליו מבערותם.

3) ארבע מדות בתלמידים: מהיר לשמוע ומהיר לאבד, מהיר לשמוע וקשה לאבד, קשה לשמוע ומהיר לאבד, קשה לשמוע וקשה לאבד.

4) ארבע מדות בתלמידים: ספוג שסופג הכל, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת השמרים ונפה שמוציאה הקמח וקולטת הסלת.

5) ארבע מדות בבני אדם: החי על חשבן עצמי, והחי על חשבן רעהו, ואשר יתן גם לרעהו לחיות על חשבונו, ואשר נכון לקפד פתיל חיו, למען הבא תעלת לחברה שהוא חי בה. (כנ"ל)


25§    🔗

-————————-

לערך עפ"י התכנים

-————————————–

1) רבות פעמים אמרו מנדינו בלענוהו, אך ה' לא נתן למוט רגלינו.

2) כזאבי ערב נלחמו גבורינו בירושלם, ויכו על קדקוד שונאינו, אך ה' אמר רדי בתולת בת ציון!

3) עבד נאמן היה ר' יהודה הלוי לארצו ארץ מולדת, אך גם בן אוהב לארץ אבותיו העזובה, וישיר לה שירי געגועים.

4) רבים מיהודי ספרד התנצרו למראה עין, אך בלבבם היו יהודים נאמנים לדתם.

5) כמה שתינו מכוס התרעלה, שמסכו לנו זדים בספרד, אך גם למנדינו בא יום השלום, וארץ ספרד בוקה ומבולקה. (כנ"ל)


26§    🔗

-————————-

1) לא רק בלמוד נצא ידי חובתנו, כי גם עלינו לשמור ולעשות.

2) לא רק ההורים אנחנו מצוים לכבד, כי גם את כל אשר כביר ממנו ימים.

3) לא רק מעזר לרעהו יכלא הכלי את ידו, כי גם את נפשו מחסר מכל טוב.

4) לא רק בסור מרע אנחנו יוצאים ידי חובת אנושית, כי גם לעשות טוב. (כנ"ל)


27§    🔗

-————————-

לערך עפ"י התכנים

-————————————–

1) מאחרי ישראל רדפי המצרים בחרב שלופה, ולפניהם גלי ים.

2) במשכית ביתה יושבת זרש וחולמת „מרדכי על העץ", ושם נהג המן אבל וחפוי ראש בסוס מרדכי.

3) אך יצא יצא5 יעקב מאת פני אביו, ועשו בא.

4) עד ימי שאול בן קיש שפטו השופטים והנביאים את ישראל, ומני אז מתחלת תקופת המלכים.

5) עד ימי מלאכי פקד השם את עמו ע"י נביאיו, ובמותו נפסקה הנבואה. (כנ"ל)


28§    🔗

-————————-

1) הן את ארצנו ארץ אבותנו6, אשר רק להם ולא לנו חלצה שד — נוקיר, ואיך לא נאהב את ארץ מולדתנו, אשר בצלה אנחנו חוסים ומפריה נאכל.

2) אם בעודנו ממרים פי השם לא תסור השגחתו מאתנו, ויוכיחנו כעל תגמולנו עאכ"ו אם נטיב דרכנו, כי יצו ברכתו אתנו!

3) אם זה האיש משה שגה ויך הסלע למרות מצות השם, מי גבר יאמר וביתי?

4) אם אנחנו לא נאהב איש את אחיו, איך יאהבונו הגוים?

5) אם עמי הארץ, אשר לא היו במעמד הר סיני, יכבדו תורתנו ואיך לא נוקירה אנחנו? (כנ"ל)


29§    🔗

-————————-

עצמת הלשון

-——————————–

אכן הגיעו ימים אשר אין חפץ בהם! המשתכר משתכר אל צרור נקוב. איש נתעב ברעהו. אין משך חסד גם על איש, אשר מוקשי מות קדמוהו, וצפוי אלי חרב. בדרך אחד תנוס ההצלחה, ובשבעה דרכים יבא האסון. איש באיש ימשל, ואם יאמר הנדכא למדכאו: הסר תגרת ידך ממני! הן קטנך עבה ממתני, ולמה תבנה מחרבוני? וענה לו: הן שמלה לי קצין אהיה!


30§    🔗

-————————-

גזול שנכשר

-——————————–

אמי „שדלתינ" בדברים ותאמר „השתדל" בני ושקד על למודיך, והיה „פרקך" „שגור" על פיך בסדר ישר, ולא „בסירוגין“, ואם יש לך „ספק” שאל מאתו… „ההכרח" לא „יגונה".


31§    🔗

-————————-

פה יבאו חצאי מאמרים מקבילים והתלמיד ישלימם ע"י שמות נרדפים ותאמי הרעיון.

בני אם ערבת לרעך באפס יד חרוצים המחסור יקונן בבית
לך התרפס בקום אדם רשע יסתר אדם
אל תתן שנה לעיניך ברבות צדיקים תעז לו
מפרי פי איש ישבע חכמת אדם תעז לו
העצלות אם כל חסר בטן רשעים לא תדע שבעה
בגאונו יכשל איש אל הלעג לזקנים
פרוס לרעב לחמך כי אם תזקנו גם אתם
כבד את רעיך אז תדעו גם אתם
חכמה בראש שערים תקרא כי רב שנים יודיעו חכמה
רדף צדקה ימצאנה על שדה עצל עברתי
חרש רעה אל חיקו תשוב ויתומים עזובים קמה אלמתו
שנת הנוכל נגזלה תלמיו עליו יבכיון
בלב רשע ילין רגז אדמתו עליו תזעק
במלכדתם ילכדו רשעים למה ינקת חלבי לחנם
לב צדיק יהגה לענות גם כל עובר עליו יזעמהו

לבנות מאמרים מקבילים ע"י משפטים מתנגדים

-——————————————

צדיק אכל לשבע נפשו לב תם לא ידע עצב
כבוד חכמים ינחלו לב חכם ירן
צדקה תצור תם דרך דברי חכמים בנחת נשמעים
לן בקרב חכמים יחכם החמס קם למטה רשע
לב חכם יחריש איש נרגן יפריד רעים
איש טוב יבשר טוב. אוהבי עשיר רבים
אולת אדם תסלף דרכו דאגת איש תשחנו
פני השם בעושי רע הון עשיר מלכדתו
זורע עולה ישא אלמותיה צדקת אנוש תצילהו
מחר אעבד יאמר העצל לפני שבר גאון
החכמה מעין נובע כעס בחיק כסילים ינוח
יום שלומים לצדיק אחרית רשעים לרע
מדרכיו ישבע חכם דרך רשעים צלחה
כסיל מתעבר על ריב לא לו אך אחריתם ליום מר

לבנות מאמרים מקבילים ע"י חיוב ושלילה

-——————————————

זכור את גמלך טוב הוא יחזיק ביד ימינך
עמוד לימין אביון שקר הסוס לתשועה
אנקת אביונים שומע השם שקר החן בלא תמת נפש
עוד ארגיעה יחיל רשע מבטא שפתיך תשמור
חיל חוטא צפון לצדיק פלס מעגל רגלך
מכל משמר נצר לבך ערבת לרעך — עזוב בגדך ולך
הכר מקומך בין חבריך ימי רשע כעשן יכלו
שים מחסם לפיך נגזלה מנוחת עול
יכונו דרכיך לפניך משרש אפעה יצא שרף
עשה מלאכתך יום יום עשר רשע שמור לרעתו
גמול טוב לדורשי רעתך שנא את הרבנות
אל ישמרך ממבקשי נפשך הרחק דרכך מאיש מדנים


 

פרקי נסיון שיתחנך על פיהם התלמיד מן §42 עד §46    🔗

=============================================


דרך החנוך בפרקים האלה הוא פשוט: התלמיד ילמד לדעת על פי כל הדמיונות, ההעברות והציונים, ההעתקות, ההפלגות והגוזמאות הערוכים לפני כל פרק מהספור אשר לפניו, והמורה יטעמם לו כראוי; ואחרי אשר ידעם על פה, יקרב אל המלאכה להעתיק הפרק המסומן באותיות „אלפא ביתא", למלאות חסרורו, כפי המסומן במסגרות במספרים 1.. 2.. (המספר 1 יורה לדמיון, 2 — להעברה, 3 — לציונים, 4 — למדרגת הפעולה, 5 — להעתקה, 6 — להפלגה, 7 — לגוזמא). ואם יצלח במלאכתו, ימצא את פרקו ערוך כפרק המסומן בסימני מספר 1.. 2.. עד כלה.

הדמיונות ההעברות וכו' הערוכים בזה לקטתים מספרי תנ“ך, ומעטים מדברי חז”ל הנהוגים ורגילים על שפת הסופרים, ולא הראיתי את מקומם בתנ“ך, כי לא מצאתי את הדבר לנחוץ; כי לא למתלמד נקדש הספר הזה, כי אם לתלמיד היושב לפני רבו, ששפתו אתו ויד פדגוגותו טובה עליו להטעים הדברים לחניכו בטוב טעמם ושמושם גם בלי הראות מקומם בתנ”ך. אם ימצא המורה מגרעות בניב שפתי בפרקי אלה, הלא יסלח לי בזכרו את המלאכה אשר היתה לפני: לברא בם מקום לתמונות וההעתקות, שסדרתי לפניהם, דרך ספורי היא התחבולה היותר נאמנה להכניס הדברים בלב התלמיד ולהשקיעם בזכרונו.



.I    🔗

=========================


1 דמיון

-—————————–

ליפה שערת הראש כרמל, עדר העזים
לנחת רוח מבשורה או לקח טוב כשמן בעצמות..
לרשם הדבור על השומעים כטל על עשב
להפלגה היחול ותקוה לדבר כעל מטר
לאכילת — לשמיעת דבר בתאות נפש כבכורה בטרם קיץ
ליפה מבנה הגוף כתמר מקשה
ליפה הלחיים כערגות הבשם
לאדם השפתים כחוט השני, כשושנה
להפלגת צבע הלבן כשלג, כלבנת השן
לדבר הסובב מכל צד כצנה… יעטרנו
לבנים על שלחן אביהם כשתילי זית.

2 העברה

-—————————–

הקשיב דבריו בתאות נפש שתה בצמא דבריו
עשה רשם עשה פרי
מערכי לב תלמי לב
כל עניני החכמה למחלקותיה כל מקצעות החכמה
לשאת חן בעיני לשבות לבבות
דבר מוסר על לבו הטף על לבו
חכם מאד גרע אליו חכמה
חייב להודות אסיר תודה
להפלגת היופי אסור בחבלי קסם יפיה.
המתחיל בדבר מגונה קט הערך והולך ומוסיף חבלי שוא ועבותות עגלה כמאה"כ מושכי העון בחבלי השוא ובעבותות עגלה חטאה. ומזה נוכל להשתמש במבטא זה גם בדבר בלתי מגונה בהמר מלת שוא באחרת נאותה
לענין כמו חבלי חסד ועבותות תודה וכדומה.

3 ציונים

-——————————

ילד, נטע שעשועים

בני היצהר

פרי ישוה


4 מדרגת הפעולה

-————————————

כהן פאר

נטעם שורק

משכהו חסד

מדבר נעימות


5 העתקה

-—————————–

דגלו — משרתו, כהונתו


6 הפלגה

-—————————–

גבה קומה — צופה פני הרים


7 גוזמא


גבה קומה — עומד לנס

כל אבר בפ"ע יפה — כל יצירי גוה יאמרו כבוד


א    🔗

========================

ככהן בהיכל אל היה בצלאל בבית חנן הנדיב, כגנן בעדן גן — נטע אלהים היה בחצרותיו כי כהן (4) בכהונת מורה לבן חנן — הבן יקיר ולבתו נעמה, אשר (1, 2) גדלו על שלחן אביהם, ויטעם (4) על אדמה פריה זאת. ירוחם ונעמה הקשיבו (2) דברי מורם בתאות נפש, שבעי רצון (1) היו מתורתו, אשר עשתה (1, 2) רשם גדול עליהם, והצמיחה על לבבם (2) כל מדה נכונה וכל תכונה רצויה. בצלאל היה שוה כהונתו ומשרתו אשר עליו, כי יותר שהיה חכם ובקי, וידיו רב לו בכל עניני החכמה (2), ידע גם להלוך נגד רוח הילדות ולשאת חן (2) בעיני חניכיו; גם השכיל לאשר הזמן דרש מאתו, ויהיו לקחיו אשר דבר (2) על לבבם, עמוסי תועלת ונשא פרי צלחה לעתידותיהם; על כן גם שמו הלמהו, כי בצלאל שמו ובצל־אל לן ויחכם מאד (2), על כן משכהו חנן (4) ויאהבהו מאד. — אכן לא בעמל רוח מלא בצלאל פקודתו, ואם (2) חייב חנן תודה לבצלאל (2) על עבודתו אתו באמונה — תודה כפולה ומכפלת (2) היה בצלאל חייב לחנן על שני הבנים (3) אשר נתן תחת פקודתו, אשר לדברו יחל (1) מאד, ולכל הגה מפיו קוו ויבלעוהו (1), ולא העציבוהו, ולא מרו את רוחו. —

גם ביופי ברכם השם: נעמה היתה היפה בבנות, ספיר־גזרתה ומבנה גופה בקומה זקופה (1), לחיה מפנינים אדמו (1), מעיניה יציצו תם ואהבה, מצחה הלבן (1) הולך וסובב ראשה (1), שפתותיה אדמות (1), שניה מתאימות ולבנות (1), ובשתי מערכות צבא תשמרנה פתחי פיה; כלשון זהב מלֻבן בפעמון כסף תצלצל לשונה בפיה (4), רם צוארה (6) ועומד (7) על שתי כתפות איתן, ושם בחזה יקנן הלב, ושם בלב יקננו מלאכי אל: ענות צדק, יושר, אהבה, תם, נעורים, חכמה ודעת — מקדש אל למלאכי שחק, ומקלט לנפשות שביות ביפיה (2) הלוקח לבבות; הלוכה בנחת, וכל יצירי גוה יפים (7), ומכל צד רצון (1) יסובבנה. —


I

-———————–

ככהן בהיכל אל היה בצלאל בבית חנן הנדיב, כגנן בעדן גן — נטע אלהים היה בחצרותיו, כי כה פאר בכהונת מורה לבן חנן — ירוחם הבן יקיר ולבתו נעמה — נטעי נעמנים, אשר כשתילי זית שגשגו סביב לשלחן אביהם, ויטעם שורק על אדמה פוריה זאת. ירוחם ונעמה שתו בצמא דברי מורם, כשמן בעצמותיהם נחתה תורתו, ובטל על עשב לא שבה ריקם, כי אם עשתה פרי ישוה והצמיחה על תלמי לבבם כל מדה נכונה וכל תכונה רצויה. בצלאל היה שוה כהנת משרתו ודגלו, אשר עליו; כי יותר שהיה חכם ובקי, וידיו רב לו בכל מקצעות החכמה — ידע להלוך נגד רוח הילדות ולשבות לב חניכיו שבי. גם השביל לאשר הזמן דרש מאתו, ויהיו לקחיו, אשר הטיף על לב בני הנעורים האלה, עמוסי תועלת ונושאי פרי צלחה לעתידותיהם. על כן גם שמו הלמהו, כי „בצלאל" שמו, ובצל־אל לן, ויגרע אליו חכמה. על כן משכהו חנן חסד ויאהבהו מאד.

אכן לא בעמל רוח מלא בצלאל פקודתו; ואם אסיר חנן לבצלאל בחבלי תודה חלף עבודתו אתו באמונה — בעבותות תודה היה בצלאל אסיר לחנן על שני בני היצהר, אשר נתן תחת פקודתו, אשר לדברו יחל כעל מטר, ולכל הגה מפיו קוה, ויבלעוהו כבכורה בטרם קיץ, ולא העציבוהו, ולא מרו את רוחו. —

גם ביופי ברכם השם: נעמה היתה היפה בבנות; ספיר גזרתה — כתמר מקשה, לחייה — כערגות הבשם מגדלות שרשי קסם, ומפנינים אדמו; מעיניה יציצו תם ואהבה, מצחה כערמת שלג הולך וסובב יער כרמילה, שפתותיה כחוט השני כפול־עשוי למלכדה, שניה מתאימות, בלבנת השן, ובשתי מערכות צבא תשמרנה פתחי פיה; כלשון זהב מלובן בפעמון כסף תצלצל לשונה בפיה נעימות; רום צוארה צופה פני הרים, ועומד לנס על שתי כתפות איתן, ושם בחזה יקנן הלב, ושם בלב יקננו מלאכי אל: ענות צדק, יושר, אהבה, תום, נעורים, חכמה ודעת — מקדש אל למלאכי שחק, ומקלט לנפשות שבויות בחבלי קסם יפיה. הלוכה בנחת, וכל יצירי גוה יאמרו כבוד, וכצנה רצון יעטרנה. —



II


1 דמיון

-—————————–

ליציאת שם טוב כשמן תורק,
לשמירה מעולה ותמידית בחתם על זרעו, כטטפות בין עיניו
לדברו בנחת בנהר שמן, כטל

2 העברה

-—————————–

להוליך בדרך קל, בנחת לנהל על מי מנוחות
מראשית ימי ילדותו מרחם משחר
הוקירוהו, בכרוהו על אחיו דשנו בשמן ראשו
לא עבר עליו רוח גאוה שמן ראש לא הניא ראשו
מדברו בחן הוצק חן בשפתותיו
מצא חן בעיניו קנה כליותיו
שמרתי תורתך לבלי שכחה צפנתי תורתך בתוך מעי
כל מעשי היו ע"פ מסרתי עתותי ביד
מפעל ידי, תלמידי המובהק מדושתי ובן גרני
יצאו מלים מפי בלי כונה התמלטו מלים מפי
יכלכלוני בימי זקנתי יכלכלו שיבתי
הלך בדרך טוב זכה את ארחו
לא התנחם לא חרפהו לבבו

3 ציונים

-——————————

בחיר תכנים נקובי ראשיה מפת
ילד עתיק שדים
ממשלה בנחת מקל נעם
בית גדול בית מדות
בנים יוצאי חלצים
יקרה, יפהפיה אילתי, יעלת חן

4 מדרגת הפעל

-———————————-

התעלס באהבים

ארחץ בנקיון

יאהב מישרים


5 העתקה

-—————————–

ברכת הבנים ברכת שדים ורחם
ידו, כחו שבטו ומשענתו

6 הפלגה

-—————————–

לא יחטא לא יחשב לו ה' עון
אהבו מאד חרש באהבתו
הלבשתיו חלציו ברכוני

7 גוזמא

-—————————–

היה אצלו תמיד שמר מזוזות פתחיו
ישים מעינו עליו תמיד יספר צעדיו
ידע כל אשר עמדו ידע ארחו ורבעו
שמרתי דברך כתבתי דברך על לוח לבי.


ב    🔗

========================

גם ירוחם הנער היה בחיר הבנים (3) בין נערי עירו (3) ובני גילו, ויצא (1) לו שם לתהלה בקרב הארץ. מראשית ילדותו (2) פקד עליו אביו מפקחים פקוחי עין, ובעודו ילד (3) סבבוהו אומנים ישרים ומדריכים משכילים, וילך (2) הנער בדרך טוב, ויהי לחן בעיני הוריו ומוריו, וכל מכיריו הוקירוהו ויבכרוהו (2) על אחיו. אך (2) לא עבר עליו רוח גאוה להתרחק מנערים בני דלת העם, ויאצל מכספו לאבד, פרס מלחמו לרעב, וילבש (6) אביון. ויהי כאשר גדלו שני הבנים היקרים (3) הבן והבת — ויספח את בצלאל המורה אל ביתו להיות לו למורה לבניו. אף לא התנחם (2) ע"ז, כי ידע בצלאל להוליכם (2) בדרך קל, וממשלתו עליהם בנחת (3), ומדברו (1, 2) בחן. בצלאל מצא (2) חן בעיני חניכיו, וישים מעיניו עליהם תמיד, ויפקח עין על כל תנועה קלה (6), וידע (7) כל אשר עמדם, והמה כרו להם אזן, ויהיו אצלו (6) תמיד, ויצפנו תורתו בקרבם, שמרו (6) דבריו (1), וכל מעשיהם היו על פי מורם (2), כי הוקירוהו מאד (6). ויאצל בצלאל מרוחו עליהם; מפעל ידי (2) קרא בצלאל תמיד עליהם, כל עת — היה מדברו על אודותיהם, ויפנה להם חנן עליות מרוחים, כי ביתו בית גדול (3). שם למדו, שם כרו סעודתם עם מורם; ומי ימלל שמחת לב האב המאושר, בראותו בניו (3) יעלו כפרחת תחת יד הגנן הנפלא הזה! פעמים יתעלס עמם (4), ולא יעצר ברוחו ומלים תצאנה מפיו (2) לאמר: בת יפהפיה (3) זאת ומטעי זה יכלכלוני בימי זקנתי (2) המה (5) ינחוני, ואני ארחץ (4) כפי, ואברך את השם, אשר ברכני ברכת הבנים (5) מכל האבות. אשרי האב שככה לו, ואשרי הבנים שלא יחטאו (9). למדו להשכיל להטיב, ויאהבוכם (4) כל יודעיכם.


2.

-————————

גם ירוחם הנער היה מנקובי ראשית נערי עירו ומפת לבני גילו וכשמן תורק יצא לו שם לתהלה בקרב הארץ. מרחם משחר פקד עליו אביו מפקחים פקוחי עין, ועתיק שדים סבבוהו אמנים ישרים ומדריכים משכילים, ויזכה הנער את ארחו, ויהי לחן בעיני מוריו והוריו, וכל מכיריו הוקירוהו, וישנו בשמן ראשו. אך שמן ראש לא הניא ראשו להרחיקהו מנערים בני דלת העם, ויאצל מכספו לאבד, פרס מלחכו לרעב, וחלצי אביון ברכוהו; ויהי כאשר גדלו שני נטעי נעמנים אלה — הבן והבת — שתיל הזית והשושנה, ויספח את בצלאל אל ביתו להיות למורה לבניו; אף לא חרפהו לבבו על זאת, כי ידע בצלאל לנהלם על מי מנוחות, מקלו מקל נעם בידו, ומדברו כנהר שמן — הוצק חן בשפתותיו. בצלאל קנה כליות חניכיו, ויספור צעדם, ויפקח עין על כל תנועה קלה, וידע ארחם ורבעם, והמה כרו להם אזן, וישמרו מזוזות פתחיו, ויצפנו תורתם בקרבם — כתבוה על לוח לבבם, כי הוקירוהו וכטוטפת בין עיניהם, וימסר ביד מורם גם עתותיהם גם לבבם, כי הוקירוהו מאד ויחרשו באהבתו, ויאצל בצלאל מרוחו עליהם. „מדושתי ובן גרני" — כה קרא עליהם, בכל עת היה מדברו על אדותיהם. ויפנה להם חנן עליות מרוחים, כי ביתו בית מדות, שם למדו, שם כרו סעודתם במסבת מורם; ומי ימלל שמחת לב האב המאושר, בראותו יוצאי חלציו יעלו כפרחת תחת יד הגנן הנפלא הזה! פעמים יתעלס עמם באהבים, ולא יעצר ברוחו, ומלים תתמלטנה מפיו לאמר: „אילתי יעלת חן ואת ומטעי זה — המה יכלכלו שיבתי, שבטם ומשענתם ינחוני, ואני ארחץ בנקיון כפי, ואברך השם, אשר ברכני ברכת שדים ורחם מכל האבות. אשרי האב שככה לו! ואשרי הבנים שלא יחשבו להם הוריהם ומוריהם עון! למדו להשכיל להטיב, ומישרים יאהבוכם כל יודעיכם! —



III

=========


1 דמיון

-—————————–

בליעל בקרב טובים כצור שתולה בנוה
בנים משחיתים כסורי הגפן
לדבר שלא במקומו כעצמות בבטן המלאה
אבותיו רשעים גפן סדום
בניו רשעים ענבי רֹש
לסליחת חטאים הלבן כשלג
לרכות כדונג
עלול להתהפך, להשתנות כחמר חתם

2 העברה

-—————————–

לא היה כאשר קוו לו הוביש מבטם
קוה לטוב (מוסרי) והנה רע קוה לעשות ענבים ויעש באֻשים
בליעל בן בליעל משרש נחש יצא צפע
רשע בן צדיק מחיק הדס יצא סרפד
עקשות לבבו צחיח לבבו
מדה רעה נשתרשה שרש פרח ראש
לא לקרב ולא לרחק לא לזרות ולא להבר
בחטאת האבות יסבלו הבנים האבות אכלו בסר ושני הבנים תקהינה
להרחיק רעתו מלבו להסר בדיליו
בראשית דרכו טמאתו בשוליו
להסיר הרע מן הטוב לבער קוצים מן הכרם
בטרם התברכנה המדות הרעות בטרם יבינו סירותיכם אטר
בלשון התלמוד אדם אומר לחבירו:
שוב מעון שבידך טול קיסם מבין עיניך
והוא עונה לו: הסר פשעיך מלבבך טול קורה מבין עיניך

3 ציונים

-——————————

רשע בן צדיק חמץ בן יין
" ערות משפחתו
" ממר ליולדתו
כנוים לבן בליעל. בן סורר
" נצר נתעב
עשיר נטיל הכסף
נכבד נשוא פנים
ישרים ברי לב
" ברוכי לב

4 מדרגת הפעל

-———————————-

ייסרנו קשה
הנזר לבשת
להעלותו שרק

5 העתקה

-—————————–

כנוי לבנים — נצר, גפן


6 הפלגה

-—————————–

זר במקום ההוא לא הכירוהו מקומו
עשה תועבה אח לבעל משחית
בלי כל סבה מעפר יצא און
חמלתי עליך ארויך בדמעתי
חטאת בלי שוה כפרה חטאתו כתובה בצפרן שמיר
מלדה ומבטן בן און הנהו בעון חלל ובחטא יחמתהו אמו

ג    🔗

========================

כחח על ערגת שושנם (1, 1) היה בלע בין הבנים הישרים (3) האלה. (1) כזר היה ביניהם. (6) בלע היה סלון ממאיר יוצא מחיק גפן פוריה, או, כאשר קראו לו בני עירו (3), כי אביו שמעון היה ישר דרך (3) ונכבד ועשיר (3), והוא על נדיבות יקום, ובנו זה (3 3 3) יחיד היה לאביו, ורך לאמו וקוו ההורים לראות בו ישר דרך (2) לפי כבודם, (2) ויהי לבן בליעל (2), לא היה כאשר קוו לו (2), ויתמכר לתועבה (6) ולכל נלוז. אם אב בליעל יוליד בן משחית (2) (1), ויתענה עפ"י מקרה תחת יד מורה ישר, לא יחבל עוד את רוחו ונפשו לא תאבל עליו, כי עולם כמנהגו הוא רואה — בבן (3) הזה. הן מלדה ומבטן בן און הנהו (7), ומי יתן טהור מטמא לא אחד; אולם אם מחלצי ישרים יצא עול, וינזר מדרכו אבותיו (4), אם (2)… א? אין כל דרך לפני המורה, כי יתנחם (2) מגרשו את הבן מהסתפח אל מקשיבי לקחו, פן יצלח בידו סוף כל סוף למצא בין שרשי לענה, שעל לבבו (2), גם זרע ההורים הישרים ספון בין מפלי כליותו, והצליח לו להעלותו (4); ומצד השני מוסר כליותיו ייסרנו (4) בראותו, כי משחית הנהו דבריו על אזן לא שומעת, ובין כה ויאשמו הבנים הישרים לאלוף ארחותיו. גם בלע בידי בצלאל היה לא לקרב ולא לרחק (2). אך אל תדמו בנים כי בלי כל סבה יצא און (6) ובלי כל זרוע זורע יצמח עמל, גם הורי בלע חטאו (2) והוא עונותיהם יסבל (2), כי אם שישרים היו שמעון ורעיתו מעכה, אך באחת חטאו, כי לא דאגו מבעוד מועד לחנוך בנם להרחיק רעתו מלבו (2) ולרחוץ צואתי בראשית דרכו (2). זאת חטאת ההורים בלתי שוה כפרה (7)! מדוע לא תשרשו אחר המדות הרעות מלב בניהם (2), בטרם יתבכרו (2), בעוד לב בנכם רך (1)? הן עיר פרא כל אדם יולד, אך לב הילדות עלול (1) לקבל כל צורה, אשר יצר בו החנוך, ומדוע הביטה מעכה על זדונות בנה כעל שגגות (2)? וחטאתו הסתירה מעיני אביו (1)? בן (5) מעכה! מעי יהמו לך! בן שמעון (5) חמלתי עליך (6)! כי בין אלפי חטאות ואשמות, העולות על מזבח החנוך המשחת, עלית גם אתה עולה כליל!—


3.

-————————

כצור שתולה בנוה, כסורי הגפן בכרם חמד, כחח על ערגת שושנים היה בלע בן זרע ברוכי אל אלה. כעצם בבטן המלאה לא הכירהו מקומו בין ברי לב אלה. בלע היה סלון ממאיר יוצא מחיק גפן פוריה, או, כאשר קראו לו בני עירו, חמץ בן יין; כי אביו שמעון היה ישר דרך, נשוא פנים ובין נטילי הכסף התחשב, והוא על נדיבות יקום, ובנה זה — בשת אמו, ממר ליולדו וערות משפחתו יחיד היה לאביו ורך לאמו; ויקוו ההורים לראות בו ענבי אדם — פרי ישוה ויעש באשים — הוביש מבטם, ויהי אח לבעל משחית ולכל נלוז דרך. אם גפן סדום ישא ענבי רוש, אם משרש נחש יצא צפע, והצפע הזה יתענה על פי מקרה תחת יד מורה ישר — לא יחבל עוד רוחו, ונפשו לא תאכל עליו, כי עולם כמנהגו רואה המורה בבן סורר זה: בעון חולל, בחטא יחמתהו אמו, ומי יתן טהור מטמא לא אחד? אולם אם מחלצי ישרים יצא עול, וינזר לבשת; אם מחיק הדס יצא סרפד ונצר נתעב, אז אין כל דרך לפני המורה, כי לבבו יחרפנו לגרשו מהסתפח אל מקשיבי לקחו, פן יצלח בידו סוף כל סוף למצא בין שרשי לענה ורש, שעל צחיח לבבו גם זרע ההורים הישרים — ספון בין מפלי כליותיו, והצליחה לו להעלותו שורק, ומצד השני מוסר כליותיו ייסרנו קשה, בראותו כי משחית הנהו דבריו על אזן לא שומעת, ובין כה ויאשמו הבנים הישרים לאלוף ארחותיו. גם בלע בידי בצלאל היה לא לזרות ולא להבר. אך אל תדמו בנים, כי מעפר יצא און, ובלי כל זרוע זורע יצמח עמל, גם הורי בלע אכלו בסר ושניו קהו, כי אם שישרים היו שמעון ורעיתו מעכה, אך באחת חטאו, כי דאגו בעוד מועד לחנוך בנם להסיר בדיליו ולרחוץ צאתו ממנו, בעוד טמאתו בשוליו. זאת חטאת ההורים כתובה בצפרן שמיר: מדוע לא תבערו הקוצים מן הכרם, בטרם יבינו סירותיכם אטד? בעוד לב בנכם כדנג בידכם? הן עיר פרא אדם יולד, אך לב הילדות כחמר חתם עלול לקבל כל צורה אשר יצר בו החנוך, ומדוע הביטה מעכה על קורות בנה כעל קיסמים דקים, וחטאתו כשלג הלבינה לפני אביו? נצר מעכה, מעי יהמו לך! גפן שמעון, אריוך בדמעתי! כי בין אלפי חטאות ואשמות העולות על מזבח החנוך המשחת עלית גם אתה עולה כליל.—


IV

==========


1 דמיון

-—————————–

לשפעת דברי מוסר מפי מטיף כבור מימיה
לדבר טוב הבא במקרה בידי בליעל כחח עלה ביד שכור
לדבר המפריע כדלף טרד
לדבר בלתי מתמיד בהויות כקצף על פני מים
כעשן מארבה, כטל משכים,
כענן בקר
לדבר שהוא למורת רוח כרקב בעצמותיו כעשן לעינים,
כחמץ לשנים
לתוחלת ממשכה כעבד ישאף צל

2 העברה

-—————————–

לשאת תפלה שפך שיח, צקון לחש
ימאס בתפלתי יעשן בתפלתי
יביע מוסר יקר דברי מוסר
לב רע לב האבן
נכנס בו רוח שטות מסך בו רוח עועים
לכבוד בלתי תמידי יתעופף כבודו ממנו
וכן גם למי שכבוד רחוק "
ממנו — לבזיון "
נכנס בלבו התגנב בלבו
חנף לו הקטיר קטרת לאפו
דבר שלא תצא ממנו תועלת צמח בלי יעשה קמח
לא ישמע דברי מוסר טפש לבו, עיניו השע, ערלה אזנו.
ללכת בדרכי רעים להציג רגלו על דרך לא טוב
יחכה לקצו, לצאתו יספור רגעיו,
" יברך הרגע אשר…
המוכר ישמח במכירתו בדעתו יאמר ברוך השם ואעשיר
כי אין בקנינו שום תועלת "

3ציונים

-——————————

מקל חובלים

שבט כסילים


4 מדרגת הפעל

-———————————-

אהבו נדבה

אהבה נצחת

חטף נכוחות


6 הפלגה

-—————————–

מימי ילדותו… מערש ילדותו


7 גוזמא

-—————————–

גם בהכותך כסיל לא יעזב דרכו אם תכתש את האויל במכתשת בתוך
" הריפות לא תסור מעליו אולתו
כל איש יודע בדבר הזה אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ
מוקירים אותו מפנקים אותו רוחצים הלוכיו בחמאה
חיש יכירו בו כי סכל הוא אמר לכל סכל אני
חיש יצא למלחמה פיו למהלומות יקרא
יכעיסנו תמרורים ישפוך לארץ מררתו
ישנאנו מאד תכלית שנאה —
כפעם בפעם לרגעים, חדשים לבקרים, שנה על שנה
ברח עשה לו כנפים

ד

========================

לשוא תשאי, מעכה, תפלה לאל, כי ישיב את בנך מדרכו (6), כי ימאס בתפלתך (2), ותחנתך אל חקך תשוב! אם לא הושיעה לך ידך לחנךְ בנך מימי ילדותו (6), והשם מה כי תליני עליו! לשוא יביע בצלאל מוסר (2, 1) על לב בלע (2), וישחרנו בתוכחות כפעם בפעם, (7) אם לא ישמע לדברי מוסרו (2). לשוא עשה לו בצלאל מקל, (3) אם נכנס בו רוח שטות (2) ותהפוכות בלבבו (7), כי לא התמידו דברי המורה לעמוד בלב חניכו, ומוסר כליות, אשר הצליח לו להכניס בקרב הבן הסורר, חיש חלף הלך לו (1, 1) (2) והרעיון הטוב אשר נכנס (2) בלבו חיש ברח ממנו (7). למרת רוח היה (1) בלע למורו, ולמרת רוח (1) היה ירוחם לבלע, כי שנאו מאד (7), כי קנאת לבבו אכלתהו. בראותו יום יום עבדי בית חנן יפנקו (2) את ירוחם (7) — ואת זה אהב בלע — ואותו כלם (7) ושנאוהו, כלם (7) יזעקו עליו עול. סוף דבר בלע היה נער, אשר לא יכלו לקות ממנו תועלת (2), כי היה לו דבר עם נערים, חיש יצא למלחמה (7), לא נשא פני זקנים, לא הדר פני נכבדים — כלם הכירו בו כי סכל הוא (7).

בין שרשי (1) רש, שעל לב בלע עלה גם שרש מתק, והוא האהבה למורו. את מורו אהב (4), אך שנא את מוסרו, ובתוחכתו יקוץ; ומה יכלה האהבה הגלמודה הזאת לעשות למענו, אם תוכחות מורו היו עליו למעמסה (1), ויחכה בכליון עינים (6) לרגע, אשר נלאו בו שפתי מורו מהטיף (4)? גם בצלאל אהבו (4), אך נלאה לכלכל שיחו ושיגו, ויהיו (1) לו למעמסה (6) רגעי שבתו על יד חניכו זה, וישמח בצאתו את פני חניכו, ולא שפך לארץ מררתו (6).


4

-———————–

לשוא תשפכי מעכה שיח לפני אל, כי יציג רגלי בנך על דרך טוב, כי יעשן השם בתפלתך, ותחנתך אל חיקך תשוב. אם לא הושיעה לך ידך לחנך בנך מערש ילדותו, והשם מה כי תליני עליו? לשוא יקר בצלאל כבור מימי מוסר על לב בלע האבן, וישחרנו בתוכחות חדשים לבקרים, אם טפש כחלב לב הנער וערלה אזנו משמוע; לשוא עשה לו בצלאל מקל חובלים ושבט לנו כסילים זה, אם מסך בו רוח עועים, ותהפוכות בלבבו. „אם תכתש את האויל במכתשת בתוך הריפות לא תסור מעליו אולתו" — אמר החכם מכל, כי כקצף על פני מים עמדו דברי המורה בלב חניכו, ומוסר כליות אשר הצליח בידו להכניס בקרב הבן כעשן מארבה, וכטל משכים הולך כן התעופף ממנו הרעיון הטוב, אשר התגנב אל לבו ויעש לו כנפים. — כרקב בעצמותיו היה בלע למורה, וכעשן לעינים היה ירוחם לעיני בלע, כי שנאו תכלית שנאה; כי קנאת לבבו אכלתהו, בראותו יום יום עבדי בית חנן מקטירים קטרת לאף ירוחם, ורוחצים הלוכו בחמאה — ואת זה אהב בלע — ואותו גם כפיס מעץ ישנאנו, גם אבן מקיר תזעק עליו! „עַול“! סוף דבר, בלע היה צמח בל יעשה קמח; כי היה לו דבר עם נערים, פיו למהלומות קרא, לא נשא פני זקנים, לא הדר פני נכבדים — אמר לכל „סכל אני”.—

כחח עלה ביד שכור, כן עלה על לבבו בין שרשי רש ולענה גם שרש נשא פרי ישוה, והוא — האהבה למורו. את מורו אהב אהבה נצחת, אך שנא את מוסרו, ובתוכחות יקוץ; ומה יכלה האהבה הגלמודה הזאת לעשות למענו, אם כדלף טרד היתה תוכחת המורה לחניכו, ויברך את הרגע אשר נלאו בו שפתי מורו מהטיף נכוחות? — גם בצלאל אהבו נדבה, אך נלאה כלכל שיחו ושיגו, וכעבד ישאף צל, כן יספור רגעי שבתו על יד חניכו זה, ואמר ברוך השם, ולא שפכתי לארץ מררתי!-



V

===============


1 דמיון

-—————————–

לשמירה מעולה כאישון עין
לדבר שהוא למרת רוח כקוץ מכאיב
" כסלון ממאיר

2 העברה

-—————————–

שמחתו מהולה בתוגה. כוסו מהול ב..
מצבו רע ישתה כוס התרעלה
" ימצה שמריו
להחליף תענוגים חדשים לברא תענוגות
הסרים למשמעתו החוסים תחת דגלו
לתת לו איזה משרה לספחהו אל אחת הכהונות.

3 ציונים

-——————————

בן יקר לאמו, בן תקותה בר נדר
כשמואל לחנה שנדרה עליו "
מי שמזלו רע קשה יום

4מדרגת הפעל

-———————————-

שובב ילך

הכעיסו תמרורים

שגו ברואה


5 העתקה

-—————————–

גלעד — בנוי לצרי וסמי מרפא כי בסביבות המקום ההוא גדלו צמחים רבים שעליהם לתרופה ושרשיהם למזור.


6 הפלגה

-—————————–

דאג לו חש לעתידותיו
לא הוכיחו חשך שבטו ממנו
התנכר להוריו אמר להוריו לא ראיתים
אהב שאחרים יתלו בדעתו אסר אחרים בנפשו סבל הטה שכמו

7 גוזמא

-—————————–

להפרזת הרגש יתר לבבו
מפונק אמן עלי תולע
הקריב א"ע לקרבן הכריע את נפשו
לא חשב כסף הזיל זהב מכיס
בכרהו עליו למדהו אלוף לראשו
סבל ולא המרה נשא בשרו בשניו


ה

========================

על ברכי האשר נולד בלע, ילד שעשועים היה לשמעון אביו (3) ולהורתו מעכה. שמעון היה עשיר ונשוא פנים, מורם מעם בתכונת לבבו הטוב, אשר היה פתוח לכל נודד (3); גם מעכה היתה מופת לנשי עירה בלבבה הטוב, וכאם רחמניה דעגה לבני עירה (6), ובני העיר קראו לה „מעכה האם" אך בתואר הכבוד הזה תשיג ידינו לתת ציור נכון מתכונת מעכה, ובלעדי זאת ילא כל עט סופר לספר צדקותיה הרבות. —

שמעון ומעכה היו המאושרים בעמם, אך איה האיש אשר שמחתו איננה מהולה בתוגה (2)? גם שמחת שמעון מהולה (2), כי לא חננם השם בפרי בטן, ותהי מעכה עקרה. ותלך לדרוש ברופאים, ותשקוד על דלתות הקדושים; וגם כל צרי (5) גם תפלת (2) הקדושים לא יכלו לפתוח רחמה, עד מקץ לשנת הארבעים לשנות חייה. אז פקד השם את מעכה האם בפרי בטן, ותלד בן, ותקרא שמו בלע. הוא בלע, אשר אמרו בני מטרד בתקותם כי נולד להם אח מאמם, ואיך שגו (4)! בלע נולד אח לצרתם, לחרפת הורתו ולמגנת יולדו; ויגדל הילד, ויתפנק מנוער, (7) אמו נצרתהו (1), ופי שנים ברוחו מכל מדה לא נכונה ומכל תכונה נשחתה: כמשפט בן יחיד וכמדת בן זקונים. עודו בחתולים הקריבו הוריו את נפשם לקרבן (7) על טובת אהבתם לבנם, ולא חשבו כסף (7) להחליף תענוגות (2) לבנם, והאהבה הזאת עורה את עיניהם, גם אחרי אשר גדל הבן ולא הוכיחו אותו, (6) ויסכינו נפשם לבכרו עליהם (7). ויהי הבן נער פרוע (4) בדרך לבו הרחוק מדרכי אבותיו, לא הכיר את הוריו (6), פני ישרים לא נשא, ואנשי בית אביו תלו בדעתו (6), ויהי משקץ (1) בעיני בני העיר, אשר הכעיסם (4), והמה סבלו (7) וישאו פנים לשמעון ומעכה האם, ויסבלו גם הם (7), ולא כהו בו. „נצר זדון משרש צדיקים" אמרו בני מטרד בראותם תעלולי הבן. — עוד שביב תקוה אחד החם את לב שמעון, כי יצלח ביד בצלאל המורה להשיב רגלי הבן על דרך הטוב, ויספחהו אל בני חנן החוסים תחת דגל בצלאל. —


5.

-————————

על ברכי האשר נולד בלע, ילד שעשועים היה לאביר ובר נדר להורתו. שמעון היה עשיר ונשוא פנים, מורם מעם בתכונת לבבו הטוב, אשר היה פתוח לכל נודד וקשה יום. גם מעכה היתה מופת לנשי עירה בלבבה הטוב, וכאם רחמניה דאגה לעניי עירה, ותחש לעתידותיהם, ובני העיר קראו לה „מעכה האם" — אך בתאר הכבוד הזה תשיג ידנו לתת ציור נכון מתכונת מעכה, בלעדי זאת ילא כל עט סופר לספר צדקותיה הרבות.—

שמעון ומעכה היו המאושרים בעמם, אך איה האיש אשר ישתה כוס תענוגים ולא ימצה שמריו? גם כוס שמעון מהול ברסיסי יגון, כי לא חננם השם בפרי בטן, ותהי מעכה עקרה, ותלך לדרוש ברופאים, ותשקוד על דלתות הקדושים; וגם צרי גלעד גם צקון לחש הקדושים לא יכלו לפתוח רחמה עד מקץ לשנת הארבעים לשנות חייה. אז פקד השם את מעכה האם בפרי בטן, ותלד בן, ותקרא שמו „בלע“. הוא בלע, אשר אמרו בני מטרד בתקותם כי נולד להם אח מאמם, ואיך שגו בראה! בלע נולד אח לצרתם, לחרפת הורתו ולמגנת לב יולדו! ויגדל הילד, ויהי אמון עלי תולע. כאישון עין נצרתהו אמו, ותפנקהו מנער, ופי שנים ברוחו מכל מדה לא נכונה ומכל תכונה נשחתה: כְמִשְׁפָּט בן יחיד וכמדת בן זקונים. עודו בחתוליו הכריעו הוריו את נפשם על מזבח אהבתם לבנם יחידם, ויזילו זהב מכיסם לברא תענוגות לבנם, והאהבה הזאת עורה את עיניהם, גם אחרי אשר גדל הבן, ויחשכו שבטם ממנו, ויסכינו את נפשם ללמדו אלוף לראשם; ויהי הבן נער פרוע, שובב ילך בדרך לבו הרחוק מדרכי אבותיו, אמר להוריו לא ראיתים, פני ישרים לא נשא ואת אנשי בית אביו מסר בנפשו, ויהי כקוץ מכאיב בעיני בני העיר, אשר הכעיסם תמרורים, והמה נשאו בשרם בשניהם, וישאו פנים לשמעון ומעכה האם, ויטו שכמם גם הם לסבול, ולא כהו בו. „נצר זדון משרש צדיקים” אמר בני מטרד בראותם תעלולי הבן. — עוד שביב תקוה אחד החם לב שמעון בתקותו כי יצלח ביד בצלאל המורה להציג הבן על דרך טוב, ויספחהו אל בני חנן החוסים תחת דגל בצלאה.—



IV

============


1 דמיון

-—————————–

הכבוד ברח ממנו כעוף יתעופף כבודו
שלחן פגולים, בית מלא מרמה ככלוב מלא עוף
המלא דם כזויות מזבח
רעבתן קבר פתוח גרונו

2 העברה

-—————————–

איזה סוד כמוס עמדו דבר סתר יצוק בו
כשל כח הסבל קצרה נפשו בעמלו
בשורה רעה מיבשת גרם, מניסה לשד עצמות

3 ציונים

|——————————-

הדבק במעשיו הרעים חבור עצבים
שמועת רעה מיבשת גרם
לשון צחות לשון ערומים

4 מדרגת הפעולה


מדבר עתק, בדברים העומדים ברומו של עולם
מדבר גבוהה "
התחבר את פועלי און שם יד את פ"א

5 העתקה

-—————————–

ענינו - שיחו ושיגו


6 הפלגה

-—————————-

החרשתי - שמתי יד לפה


7 גוזמא

-—————————–

חרפה לך התחבר עמם אשר מאסו אבותיך לשיחם עם כלבי צאנם.
לא אוכל החרש מחנק לנפשי
יעשו תועבה מתמכרים לתועבה

ו

========================

ובני בלע? שאל שמעון את בצלאת המורה, מה עניינו? (5) הפתח את לבבו למוסרך הנעים? היקשיב בלמודים או דבק (3) הנהו עוד בדרכו?

— על דברת בנך, אדוני, בקרתי עתה את ביתך, והוא הביאני הלום.

— חדשות? שאלה מעכה מבהלת.

— החדשות ישנות המה, ענה שמעון בשחוק מכאיב לב, בלי ספק התגנב בגנים ויקטף תפוחים, או מרט לחיי איזה זקן נכבד, או חלל כבוד עלמות עדינות.

— לו היו החדשות כישנות, כי עתה החרשתי (6), כי כבר הסכנתי במו, אבל…

עיני המורה תרו בפנות הבית, בחפשו פתח פתוח לחדר אחר, ושמעון הבין לרעו כי איזה סוד כמוס עמו (2), ויקם ממקומו, ויאחז ביד המורה; ומעכה פתחה להם פתח התא הפונה קדמה, ותסגור הדלת אחריהם.

— הה, אדוני שמעון! החל המורה, מאד עגמה נפשי, ורוחי עלי יתעטף, בהיותי נאלץ להדאיב לבך בשמועות רעות (2) כאלה! כשל כח סבלי (2) לכלכל דברי במשפט, וסודי הכמוס בי לא יתנני להחריש (7), ולכן לא אבחר הפעם לשון צחות (3), וארצה דבהי בקצרה, ואתה, אדוני! הבליגה, והיה נכון לשמוע את אשר לא פללת!

— דבר כי שומע אנכי.

— בנך בלע התחבר עם מרעים (6) ועושים (7) בסתר כל תועבה ושולחים יד בעולה. זה שמונת ימים ארבתי לרבצם, ואמצאם בבית מרזח, אשר רחוק הנהו מכבוד (1), והוקצה בפי בני העיר למדרס בני בליעל (1) מלא מפה אל פה כל פוחז וריק, אשר לחרפה לבנך התחבר (7) עמם. (1) השלחן מלא דם ענב, גרונם פתוח (1) לבלוע, ופיהם כהר געש יריק לבת אש, כן ידברו (1) נגד השם וכל קדש.


6

-———————–

ובני בלע? שאל שמעון את בצלאל המורה, מה שיחו ושיגו? הפתח עתה את לבבו לשמע מוסרך הנעים? היקשיב בלמודים? או חבור עצבים הנהו עוד?

— על דברת בנך, אדוני, בקרתי את ביתך והוא הביאני הלום.

— חדשות? שאלה מעכה חרדות.

— חדשות ישנות הנה, ענה שמעון בשחוק מכאיב לב, בלי ספר התגנב בגנים, ויקטוף תפוחים, או מרט לחיי זקן נכבה, או חלל כבוד עלמות עדינות.

— לו החדשות בישנות, כי עתה החרשתי, ענה המורה, כי כבר הסכמתי במו, אבל… עיני המורה תרו בפנות הבית, בחפשו פתח פתוח לחדר אחר, ושמעון הבין לרעו, כי דבר סתר יצוק בו; ויקם ממקומו ויאחז ביד המורה, ומעכה פתחה להם פתח התא הפונה קדמה, ותסגור הדלת אחריהם.

— הה, אדוני שמעון, מאד עגמה נפשי, ורוחי עלי יתעט, בהיותי נאלך להדאיב לבך בשמועות מיבשות גרם ומניסות לשד עצמות. קצרה נפשי בעמלי לכלכל דברי במשפט, וסודי הכמוס בי יחנק גרוני, ולכן לא אבחר הפעם לשון ערומים, וארצה דברי בקצרה, ואתה, אדוני, הבליגה והיה נכון לשמוע את אשר לא פללת!

  • דבר, כי שומע אנכי.

— בנך בלע התחבר עם מרעים, וישם יד את פועלי און, והנם מתמכרים בסתר לעשות כל תועבה ולשלוח ידו בעולתה. זה שמנה ימים ארבתי לרבצם, ואמצאם בבית מרזח, אשר כעוף יתעופף ממנו כבודו, והוקצה בפי בני העיר למדרס בני בליעל. ככלוב מלא עוף כן מלא הבית כל פוחז וריק, אשר מאסו אבותיך לשיתם עם כלבי צאנם. בזויות מזבח מלאו קרנות השלחן דם ענב. גרונם קבר פתוח ופיהם כהר געש יריק לבת אש, ידברו עתק נגד השם וכל קדש.



VII

========


1 דמיון

-—————————–

לקריאה של שמחה הידד כדורכים צעקו
לדבור בלחש כאב מארץ
לעצה נאמנה כעצת האורים
" כאשר ישאל איש בדבר האלהים
למי שדבריו לעו ואין קשור הגיוני בם כקול הסירים תחת הסיר
להתקרבות הרעים בתועבה קרב כתנור לבם, כאיש אחד
לקול רעש כמשק גבים
למלקט דברים לאחד אחד כמלקט שבלים
לנופלים אחד אחד כעמיר מאחרי הקוצר
לשכב בלי תנועת אברים כעוגה בלי הפוכה, כגבר עברו יין
" כבול עץ, כשכב בראש חבל
לנצל מאסונו כאוד מצל מאש
להפליג אסון מבקרי הבית הוא (הבית) הסיר ומבקריו הבשר.

2 העברה

-—————————–

דבר בלחש שחה אמרתו
לבבו סער מכל תאוה לבבו יגרש רפש וטיט
נתן לי מקום עשה לי ידים, ברא לי מקום.
מדבר חנפים חלקו מחמאות דבריו
ישלט בך ישים מתג בלחייך
המית שותי יין דובב שפתי ישנים.
מוסר לשונו שבט פיו

3 ציונים

-——————————

מערת פריצים

עקרת הבית (לד"ק נגזר משם עיקר)

הלומי יין — שכורים

שיח תפל

לחם סתרים, - מים גנובים

ראשים שמנים

מות - שאול, - שחת, - צלמות, - בור


4 מ. ה.

-—————————–

הלך חרש

הרס עד היסוד


5 העתקה

-—————————–

כספי צרורי


6 הפלגה

-—————————–

אין לי כסף צרורי נקוב,
" מארה באסמי
לא הבטתי על ברית כרתו לעיני
שכור מקיא הביט על מערותיו
לא יכל לעמוד בגדו בו רגליו
אל תבא ביתי אל תרמוס חצרי,
" אל תדרוך מפתני
המות אורב לקרואיו בעמקי שאול קרואיו

7 גוזמא

-—————————–

תצילנה אזני


ז

========================

אין את נפשי להדאיב נפשך, ולכן אבליע על כל אשר שמעתי שמה, ורק הנוגע לך אספר: בראות אותי בלע, ויחשבני לאחד ממבקרי הבית (4) ויקבלני בכבוד, ויתן לי מקום (2) בראש; ואנכי ברצותי להודע איה מוצא לכסף הרב הדרוש להם בזה, ואיזה הלב, אשר משם תמצנה העלקות הזוחלות במערה (3) הזאת, ואתן יד למו ואשת, ואהי בעיניהם כשכור (1). אז — הה! (7) אז שמעתים מתלחשים לאמר: בלע, הבן יקיר! הידעת כי אזל הכסף מכיסנו, ועלינו לשלם בזה, באשר אכלנו, ואשר שתינו לערך ארבעה עשר שקלי כסף?

— וגם בידי אין כסף (6), ענה בלע בלחש (2).

— ומה נעשה?

רגעי מספר חשב בלע מחשבות; אחרי כן קם ממקומו, כמו שש לקראת העצה, אשר הופיעה בחדרי לבו, וילחש באזניהם (1): הרגעו, אחי! אבי השיג היום ע"י הבי-דאר סך חמשת אלפים שקל.

— חי אליל „בֵכוּס" — מושל הבית הזה — כי חכם לב אתה, ועצתך נאמנה (1), דבר ראש החבורה חנפים (2).

— לו הצליחה ידך להביא הנה חמשת האלפים במלואם! ענה אחד החבורה חלקו.

— חמשת אלפים! מה תעשו במו? שאל בלע.

שחוק מַרְעִים התפרץ מפי החבורה (1) — מה נעשה? לו מצאה ידך להביא, כי עתה ראית מה תעשה חבורתנו בכסף!

— אבל אל נא תשכחו, אחי, כי אהרוס בזה בית אבי (4), וקראו אסון, כי חמשת אלפים…

— הלפיד אביך תדאג? והוא לאידך לא ידאג, ולא ישמע לקול לבך ההולך לקראת החיים! ישלט בך (2) להטותך כפי רוחו, וישכחו ההורים כי גם לבנם לב בשר, ועינים לו (6) לראות במראות החיים, גם חך לו לטעם מה מר ומה מתוק, וגם שכחו כי גם המה לא טובים היו ממנו וכי נהר ילדותם גם הוא נשא משברי תאות (2)… קום אחי ועשה למענך, בעוד שהוריך ידאגו למענם.

קרב לב החבורה, (1) וכאיש אחד סבו את בלע, חבקוהו, נשקוהו, וישקשקו (1) כוסותיהם בידיהם. גברת הבית (3) סבבה (1), ותריק צרורותיהם לאחד אחד (3) נפלו (1), ויצעקו הידד (1), ויתגלגלו על האדמה (6). בלע התנועע עוד (1) אחת הנה ואחת הנה, עד כי לא יכול לעמוד על רגליו (6) ויפול (1).

עודם מלהגים והומים (2) וחולמים שיח (3), ואני (1) חשתי לברוח מן המהפכה ואעזוב הבית. ועתה, אדוני! כלכל מעשיך במשפט ודעת! וראית לקדם פני הרעה הצופיה. הה! כמה הוכחתיו (2) ואערכה לעיניו גרל מבקרי הבית ההוא ואחריתם כי המות אורב להם משם, (6) כי (1), והוא באחת, לחם (3) ינעם לו מטוב (3) בית אביו.—


7

-———————–

אין את נפשי להכאות רוחך, ולכן אבליע על כל אשר שמעתי שם, ורק הנוגע לך אספר. בראות בלע אותי, ויחשבני לאחד ממבקרי הבית חרש, ויקבלני בכבוד, ויעש לי ידים, ויברא לי מקום בראש; ואנכי, ברצותי להודע איה מוצא להם לכסף הרב הדרוש להם בזה ואיזה הלב אשר משם תמצנה העלוקות הזוחלות במערת פריצים זאת, ואתן ידי למו, ואשת, ואהי בעיניהם כגבר עברו יין. אז — הה! תצלינה אזני גם עתה — אז שמעתים מתלחשים לאמר: בלע, הבן יקיר! הידעת כי אזל הכסף מכיסנו, ועלינו לשלם בזה, כאשר אכלנו, ואשר שתינו לערך ארבעה עשר שקלי כסף.!

— וגם צרורי נקוב. שחה אמרת בלע.

— ומה נעשה?

רגעי מספר חשב בלע מחשבות, אחרי כן קם ממקומו, כמו שש לקראת העצה, אשר הופיעה בחדרי לבבו, וכאב מארץ לחשו שפתיו: הרגעו, אחי! אבי השיג היום ע"י בית הדוהר סך חמשת אלפים שקל.

— חי נפשי וחי אליל „בֵכוּס" — משל ההבית הזה כי חכם לב אתה, ועצתך כעצת האורים — חלקו מחמאות דברי ראש החבורה.

— לו מצאה ידך להביא הנה החמשת האלפים במלואם! ענה אחד החבורה חלקו.

  • חמשת אלפים? מה תעשו במו? שאל בלע משתומם.

שחוק מרעים התפרץ מפי החבורה, כקול הסירים תחת הסיר, מה נעשה? לו מצאה ידך להביאם, כי עתה ראית מה תעשה חבורתנו בכסף!

— אבל אל נא תשכחו, כי אהרס בזה בית אבי עד היסוד, וקראו אסון כי חמשת אלפים…

— הלפיד אביך תדאג? והוא לאידך לא יחוש, ולא ישמע לקול לבך ההולך לקראת החיים, ישים מתג ורסן בלחייך להטותך כפי רוחו, וישכחו ההורים כי גם לבנם לב בשר, ולא כרת ברית לעיניו לבלתי הזינן ממראות החיים ולחכו — לבלי טעם מה מר ומה מתוק, וגם שכחו כי גם המה לא טובים היו מבנם, וכי נהר ילדותם גם הוא גרד רפש וטיט… קום אחי ועשה למענך, בעוד שהוריך ידאגו למענם!

קרב כתנור לב החבורה, וכאיש אחד סבו את בלע, חבקוהו, נשקוהו; במשק גבים שקשקו הכוסות בידיהם. כמלקט שבלים בעמק רפאים סבבה עקרת הבית ותריק צרורותיהם. הלומי יין נפלו אחד אחד, כעמיר מאחרי הקוצר, והידד כדורכים ענו, כפגרים מובסים התגלגלו על הרצפה. כשכה בראש חבל התנועע עוד בלע אחת הנה ואחת הנה, עד כי בגדו גם בו רגליו, ויפול כבול עץ. עוד היין דובב שפתי ישנים וחולים שיח תפל, וכאוד מצל מאש חשתי לברוח מן המהפכה ואעזוב את הבית.

ואתה, אדוני, כלכל מעשיך במשפט ודעת! וראית לקדם פני הרעה הצופיה. הה! כמה הזהרתיו מדרוך על מפתן הבית ההוא, אשר בעמקי שאול קרואיה! כמה הוכחתיו בשבט פי ואערכה לעיניו כי בית פריצים זה הוא הסיר ומבקריו — הבשר ופצוחי עצמות, והוא באחת — לחם סתרים ינעם לו מראשית שמנים שעל שלחן בית אביו.—



VIII

=======


1 דמיון

-—————————–

לבלתי שומע מוסר כפתן חרש
למי שאין לפניו כל עצה כאיש אבד עצות
להעתרת דברים בבת אחת כזרם מים כבירים
לכל דבר שבא פתאם בבת אחת "
החריש בלי ענות דבר בלי נע כפסל אלם, כמסמר
מהר ללכת כחץ מקשת
חרב מבריק ומלוטש ביום הכינו

2 העברה

-—————————–

דמה בלבבנו הרה לבו
מעורר רגשי חמלה קורע לבבות
הטיף מוסר שנן לשונו
על פניו הכירו הכרת פניו ענתה בו
הרביתי ליסרך נחר המפוח מאשתך
נודעה חטאתך נחמסו עקביך,
" נגלו שוליך
הרבית לחטא מלאה סאתך,
" אמת בצעך
הָרְגֵנִי קפוד חוט חיי

3 ציונים

-——————————

כנוי לבן משחית דרכו ילד לא חברתי,
" בן נעות המרדות,
" משדר אב,
" מבריח אם, תגת הוריו

4 מ. ה.

-—————————–

עולה כליל

הרחיק נדוד

החליתי הכותך

עלז גאוה

משובה נצחת


5 העתקה

-—————————–

חלדי חיי
במקום שמו העצמי בן אביו, אמו
" כמו בנו בעור

6 הפלגה

-—————————–

הלואי שלא נולדת ארור שבשרני בלדתך,
" מדוע קדמוך ברבים
ישיחו בך יפטירו בשפה,
" יפקו שפתם
כחש באמך כחש בשדים — ינקת
ידע מתי להחל דבריו הכיר מקומו

7 גוזמא

-—————————–

כעס עלה עשן מפיו
התרגש נפשו יצא בדברו
נקל נחל קלון
הרגני רמוס לארץ חיי


ח

========================

שמעון קם ממקומו ויתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה, כאיש שאין כל עצה לפניו (1). מצחו כסו קמטים, עיניו תעו בחוריהן, קם וישב, וישב ויקם. דמיונו היה כשר צבא על שדה קטל, חשב תחבלות (2), ויתיצב הכן לפגוש פרעות בביתו. בצעדי מספר קרב אל הדלת, ויפתחה, ויור באצבעו אל מעכה ואל הבן, אשר זה מעט שובו הביתה, המה באו החדרה, ויקח לו איש איש את מקומו.

עוד רגעי מספר שלטה דומיה נוראה בכל אפסי הבית, ורק מעכה הפריעה את הדומיה באנחותיה, כי החישה ברגש קדומים, אשר עצמו להן בנות חוה, כי לא לענג היא נקראה הנה.

שמעון נגש אל בנו, ומעיו המו בו (7) הוי (3)! אי (3)! ילל האב בקול מעורר לבבות (2), ויקצף (7) הלואי שלא ילדתיך (6, 6)!

הוי! (3) אי! (3) התאנחה האם כהד לקול אישה.

תוכחות האב והאם זרמו (1) על הבן; גם המורה ידע לעות דבר (6), ויטף מוסרו (2), ויגל למוסר אזן הבן הנרצע במרצע העבדות לפתח חטאת רובץ. אך הוא (1) אטם את לבבו מעבור בו כל תפלה זכה יוצא מקרב לב ההורים, ויעמוד בלי נע (1). על פניו הכירו (2) כי לא נרעשו מיתרי לבבו, ולא זע ולא חת מפני דמעות הוריו.

הוי לב האבן, חדש המורה את מוסרו, כמה הרביתי ליסרך (2) ואתה דרכך לא תעזוב. הכיתיך (4) בלשוני, ועוד תוסיף סרה אבן נגלה עונך! (2) כל יודעיך ישיחו בך! (6)…

פתאם קם האב ממשבו וימהר (1) לחדר המבשלות. עיני כלם הביטו אחריו, ויהיו כנדהמים. עברו רגעי מספר וישב שמעון, ובדיו שכין ארוך וחד (1) הולך וקרב אל בנו אשר עמד למלו (1).

שמע בלע (5), החל האב, האזינה עדי ילד (3)! שובב הלכת במשובה (4)! ספית חטא על פשע! ואני אמרתי: אכן רוח ילדות הוא, נגעי נער וירפאם הזמן; אכן הרבית לחטא (2)! רבות נשאתי למענך, רבות סבלתי לך, הכר נא למי הקמטים האלה ולמי השערות הלבנות, אשר השליגו ראשי; לכן תיקר נא הפעם נפשי בעיניך, והיתה לי זאת לשכרי חלף עמלי הרב: הן ברכני אלהים בעשר, כל ימי חיי (5) על הארץ לא ידעתי רע, ומה חשבתי א"ע למאושר, לו לא עזבני חסד אל עד יומי האחרון! אך לא אלה מחשבותיך בני, אתה חשבת לגנוב כל כספי באחת ולהציגני עירום. למות מות חלכאים ולהקבר בתכריכי חסד — הה מה נורא מות כזה! הא לך שכין! הרגני נא הרוג, (2) ואמות מות נגידי ארץ על מטה כבודה! בני עירי עוד יזכרו לי חסד אתמול, ועשו לי כבוד במותי, גם כסף צדקה יחולק בעד נשמתי העניה, אשר משמי רום הרחיקה נדוד על ארץ נשיה, וגם פה לא עשיתי מאומה בלתי אם הבן אשר אקל (2) בו. הא לך שכין! הרגני נא! כלה מעשיך! (7).

— ובי תחל, קפצה האם כלביאה משתערת, הך בני! הך הקדקוד, קדקוד אמך! דקור בטן הורתך! (6) אמך — חבלתך — הרוג אל תחמול! נפלה נא ביד בננו, ונעלה עולה כליל על מזבח השטן!

הרוג, הרוג! צעק האב. הרוג, אל תחמול! צעקה האם.

פני הבן חורו כמת, וכזרם מי עבות התפרצו משתי עיניו מעינות דמעה, ויפול על צוארי אביו, ויחבק את אמו, עד נפלו באין אונים ויתעלף.

על מטה כבוד השכיבה האם את בנה, ותעזוב את החדר בלוית האב והמורה עליזים (4), כמנצחים השבים משדה קטל.—


8

-———————–

שמעון קם ממקומו, ויתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה כאיש אבד עצות; מצחו כסו קמטים, עיניו תעו בחוריהן, קם וישב, וישב ויקום, וילך ויעמוד. ולא מצא את מקומו. דמיונו היה כשר צבא על שדה־קטל, הרה לבו תחבלות, ויתיצב הבן לפגוש פרעות בביתו. בצעדי מספר קרב אל הדלת, ויפתחה, ויור באצבעו אל מעכה ואל הבן, אשר זה מעט שובו הביתה. המה באו החדרה, ויקח לו איש איש את מקומו. — עוד רגעי מספר שלטה דומיה נוראה בכל אפסי הבית, ורק מעכה הפריעה את הדומיה באנחותיה הרבות, כי החישה ברגש קדומים, אשר עצמו להן בנות חוה, כי לא לענג היא נקראה הנה.

שמעון נגש אל בנו, ונפשו יצאה בדברו: הוי בן נעות המרדות! הוי משדד אב! אי מרגיז רבצו! ילל האב בקול קורע לבבות, ויעל עשן מאפו. ארור שבשרני בלדתך! מדוע קדמוך ברכים?..

אוי מבריח אם! אי תגת הורים! התאנחה האם כמו הד לקול אישה.

כזרם מים כבירים זרמו על הבן תוכחות האב והבן, גם המורה הכיר את מקומו, וישנן לשונו, ויגל למוסר אזן הבן הנרצע במרצע העבדות לפתח חטאת רובץ; אך הוא כפתן חרש אטם את לבבו מעבור שמהכל תפלה זכה יוצאה מקרב לב ההו רים, וכפסל אלם עמד בלי נע. הכרת פניו ענתב בו כי לא נרעשו עוד מיתרו לבבו, ולא זע ולא חת מדמעות הוריו.

הוי לב האבן! חדש המורה את מוסרו, נחר המפוח מאשתך, ואתה דרכך לא תעזב! החליתי הכותך בשבט לשוני, ועוד תוסיף סרה! אכן נחמסו עקביך, נגלו שוליך! כל יודעיך יפטירו בשפה, יפשקו פיהם עליך!…

פתאם קם האב ממושבו, וכחץ מקשת עף לחדר המבשלות, עיני כלם הביטו אחריו, ויהיו כנדהמים, עברו רגעי מספר, ושמעון שב, ובידו שכין ארוך וחד כיום הכינו — הולך וקרב אל בנו, אשר עמד למלו כמסמר.

שמע בן שמעון, החל האב, האזינה עדי, בן מעכה! ילד לחברתי ולפצע לבבי! שובב הלכת במשובה נצחת, ספית חטא על פשע, ואני אמרתי: אכן רוח הילדות הוא, נגעי נער וירפאם הזמן; אכן מלאה סאתך — אמת בצעך! רבות נשאתי למענך, רבות סבלתי לך! הכר נא למי הקמטים האלה ולמי השערות הלבנות, אשר השליגו ראשי! לכן תיקר נא הפעם נפשי בעיניך, והיתה לי זאת לשכרי חלף עמלי הרב: הן ברכני אלהים בעשר, כל ימי חלדי לא ידעתי רע, ומה חשבתי א"ע למאושר, לו לא עזבני חסד אל זה עד יומי האחרון. אך לא אלה מחשבותיך בני! אתה חשבת לגנב כל כספי באחת ולהציגני עירום; למות מות חלכאים ולהקבר בתכרוכי חסד — הה מה נורא מות כזה! הא לך שכין! הרגני נא הרוג! קפוד כאורג חוט חיי! ואמות מות נגידי ארץ על מטה כבודה! בני עירי עוד יזכרו לי חסד אתמול ועשו לי כבוד במותי; גם כסף צדקה יחולק בעד נשמתי העניה, אשר משמי רום הרחיקה נדוד על ארץ נשיה, וגם פה לא עשתה מאומה בלתי אם הבן, אשר תנחל קלון ממנו.

הא לך שכין! הרגני נא! כלה מעשך! רמוס לארץ חיי!

ובי תחל, קפצה האם, כמשתערת, הך, בני! הך הקדקוד! קדקוד אמך! דקור בטן הורתך! כחש בשדים ינקת! נפלה נא ביד בננו ונעלה עולה כליל על מזבח השטן!

הרוג, הרוג! צעק האב, הרוג, אל תחמול! צעקה האם.

פני הבן חורו כמת, וכזרם מי עבות התפרצו משתי עיניו מעינות דמעה, ויפול על צוארי אביו, ויחבק את אמו, עד נפלו באין אונים ויתעלף.

על מטתו השכיבה האם את בנה, ותעזוב החדר ותצא בלוית האב והמורה עליזי גאוה כמנצחים השבים משדי קטל.—



IX

=============


1 דמיון

-—————————–

חרב מבריק כיום הכינה
נצל יסוב על מטתו כדלת על צירה
חפשי כצפרי דרור
אסור כאסיר בור

2 העברה

-—————————–

להסיר מפריע מדרך להסיר אבן מכשל, אבן נגף
טוב אני ממך קטני עבה ממתני אביך,
" טובים עוללותי מבצירך
כעשו חצי זעמו
לשלום או למלחמה לשבט או לחסד

3 ציונים

-——————————

למאחרים על היין שומרי נשף
עיקר, ראש אבן פנה
ראש לבני בליעל כהן און
צעדים רחבים צעדו און

4 מ. ה.

-—————————–

ישאו בד בבד (ישוו יחד)

בחנפי לעגי מעוג

דברי רתת

ענה לצון


5 העתקה

-—————————–

כסף עמל, און, עצב,
" דמים, יגיע
לילה אשמרה
מזון חיים

6 הפלגה

-—————————–

היה נכון אזור מתניך
לשלום או למלחמה לשבט או לחסד

7 גוזמא

-—————————–

קב — עשרה קבין. במספרים: שלשה שבעה עשרה יגזם העברי ולפעמים בצירוף מלת קב או איזה מדה גם בדברים שאינם בני מדה כמו: טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ובד“ר ז”ל: עשרה קבין חנופה ירדו לעולם וכו'.

ט

========================

בזרועות השנה מצא בלע טעם נחם וצרי ללבו האנוש והנפצע מזעם (2) הוריו, אך למצער! אחות לצרתו נולדה. הלא כה משפט אנוש על הארץ, כי לכל אסון ופגע צל עלי אדמות, אשר יצל לפניו ולאחריו, ויחשיך מאור שמש פעם בארוכה פעם בקצרה. כה ידאג איש לכל צרה טרם באה, ופעמים רבות יגאה הפחד מן הפחת, כאשר ירב הצל מן המצל, וגם לאחריו ישאיר האסון עקבות נוראים, אשר ישאו בד בבד, או גם יגדלו פי שנים ממנו.

בלע סב על מטתו, והדלת על צירה, ובחדר הופיע איש גבה קומה ורחב השכם, ובצעדים רחבים (3) קרב אל מטת בלע.

האחזה (5)? אם אתה זה בן פרצי ראש חבורת מאחרי על היין (3) ויסוד בית (3) המרזח? דבר בלע (4)

— הנמקו עיניך בחוריהן? ענה בן פרצי (4) אם לא תכירני עוד?

— ומה תעשה פה בלילה (5)?

— באתי לבקרך ולדרוש את פיך בדבר חמשת האלפים, אשר הבטחת היום.

— אבל, אחי, חמשת האלפים סגורים על מסגר!

סגורים על מסגר! בענים! לא יראו אור חפש (1) גם המה יתהפכו תחת מסבות הזמן, וגורל האדם גם עליהם יפול לשלום או לאסון! (2) לו היו תחת ידינו, כי עתה עפו על נפשם (1), אך איה המפתח?

— תחת מראשות אבי.

— אם כן קומה וקחהו.

— אבל אירא לנפשי פן יקוץ אבי משנתו, ומצאני את עוני!

— אז יסוערו כל מגדלינו, אשר בנינו לנו בתקות שוא, ואשר חזינו בעתיד. אבל עוצה עצה!

— נבערה עצתי!

— אם כן איפא! הא לך האורים והתומים, אשר במו ידרש כל כהן (3) לעצה בעת צרה, ובדברו הוציא מתחת למדיו חרב מלטשת (1).

— מה זאת?!

— היא תגיה או על דרכיך.

— להרוג את אבי?

— לא את אביך תהרוג, כי אם את האיש אשר סגר על מסגר חמשת אלפים (7, 5) הנחוצים לך על כל מדרך רגל, ולא להרג נצוך, כי אם להסיר מפריע (2) הגודר דרכך אל האושר. הכון (6) והיה לאיש! הורה את רעינו דרכם! והראם כי יתרון לך עליהם (2) באמץ לב — דבר בן פרצי חנפים (4).—


9

-———————–

בזרועות השנה מצא בלע מעט נחם וצרי ללבבו האנוש והנפצע מחצי זעם, אשר ירו בו הוריו, אך למצער! אחות לצרה נולדה. הלא כה משפט אנוש על הארץ, כי לכל אסון ופגע צל עלי אדמות, אשר יצל לפניו ולאחריו, ויחשיך מאור שמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. כה ידאג איש לכל צרה טרם בואה, ופעמים רבות יגאה הפחד מן הפחת, כאשר ירב הצל מן המצל, וגם לאחריו ישאיר האסון עקבות נוראים, אשר ישאו בד בבד, א גם יגדלו פי שנים ממנו.

בלע סב על מטתו והדלת — על צירה, ובחדר הופיע איש גבה קומה ורחב השכם, ובצעדי און קרב אל מטת בלע.

— האחזת נכוחות? אם אתה זה בן פרצי ראש חבורת שומרי נשף ואבן פנת בית המרזח? דבר בלע רתת.

— הנמקו עיניך בחוריהן? ענה בן פרצי לצון, אם לא תכירנו עוד?

— ומה תעשה פה בראש אשמרות.

— באתי לבקרך ולדרוש את פיך בדבר חמשת האלפים, אשר הבטחת היום.

— אבל, אחי, חמשת האלפים, סגורים על מסגר!

— סגורים על מסגר! בענים! לא יראו אור חפש כאסירי בור! גם המה תחת מסבות יתהפכו, וגורך האדם גם עליהם יפול לשבט או לחסד! לו היו תחת ידינו, כי עתה עפו לנפשם כצפרי דרור! אך איה המפתח?

— תחת מראשות אבי.

— אם כן קומה קחהו!

— אבל אירא פן יקוץ אבי משנתו ומצאני את עוני!

— אז יסערו כל מגדלינו, אשר בנינולנו בתקות שוא, ואשר חזינו בעתיד. אבל עוצה עצה!

— נבערה עצתי!

— אם כן איפא, הא לך האורים והתומים אשר בהם ידרש כל כהן און לעצה בעת צרה! ובדברו הוציא מתחת למדיו חרב מלטשת כיום הכינה.

— מה זאת?!

— היא תגיה אור על דרכך.

— להרוג את אבי!

— לא את אביך תהרוג, כי אם את האיש, אשר סגר על מסגר חמשת אלפי קבים של עמל הנחוצים לך על כל מדרך כף רגל; ולא להרוג אצוך, כי אם להסיר אבן מכשול הגודר דרכך אל האשר. אזור מתניך והיה לאיש! הורה את רעיונו דרכם! והראם כי קטנך עבה ממתני אביהם באמץ הלב — אמר בן פרצי בחנפי לעני מעוג.—


X

===========


1 דמיון

-—————————–

לאסיפת דבר בנקל כאסף בצים עזובות
להפלגה הצרה צרה כמבכירה

2 העברה

-—————————–

נושעו נבנו
חקקו חקי עמל יצרו עמל עלי חֹק
להתגדר בפרצת חברו להבנות מחרבונו, אמלאה החרבה
פועלים פעולת שוא קודחי אש מאזרי זיקות
יתגאו עליו יגדילו עליו עקב
ישתמשו בך לתועלתם סיר רחצם אתה
ידיו נגאלו ברצח ידיו דמים מלאו
לא נתנה האדמה יבולה כחש מעשה זית וכו'
זר במקומו כחש בו מקומו
חרב במעונותיו קימוש יירשהו
לא יפחד מפני המות כרת ברית את מות
יכנע תחתיו מתאבק בעפר רגליו
להקל עולו להרים עול מעל לחיו
שָמן עשה פימה עלי כסל
הקבר בטן שאול

3 ציונים

-——————————

כנוי לבזיון,
להעומדים לכליון זנבות האודים
בן אדם בן חדל
עמק עכור
עניים מרודים
כסא הות
מגורת שוא

4 מ. ה.

-—————————–

שאל חרדות

נחיה טפחות


5 העתקה

-—————————–

מות שאול, שחת
רעל בסיר מות בסיר
תנובת ארץ גרן ויקב
אנשי הארץ ארץ

6 הפלגה

-—————————–

זר במקומו מקומו לא יכירנו, יכחש בו
גדלתים טפחתים, רבותיים
ימינו מעטים חרוצים ימינו, טפחות
תקוה לחיות אחר המות תקוה שאול ביתך, בחשך תרפד יציעך
ערום שאול תחתיך יצע רמה
שכבו בשדה חבקו צור

7 גוזמא

-—————————–

להפלגת ההריסה טרף זרוע עם קדקוד
רבים שלטו בך על גבך חרשו חורשים
להפלגת השמנות חבל עול מפני שמן.
להפלגת הצמאון לשונם בצמא נשתה

י

— ואם לקול התאבקו עם בכור המות תעור אמי? שאל בלע (4).

— אז גם היא מפריע7 (3) דרכך הנה, אשר תגוף בהן רגליך; הך והרס (7)! כבה את שני (3), אשר יכהו עיניך בעשנם, ואספת כספם (5) (1)

— הה, שמה החזקתני! איך אעשה הרעה הגדולה הזאת? שכמי אבי נשאוני! זרעות אמי, חבקוני, גדלתני! (6) ושדיה הרווני (5) אויה לי, צרה קדמתני!

— צרה — (1) כי בכור הנהו לך מפעל זה, ומי יודע אם לא גם בן זקונים יהיה. הוי! לב חלש! אוי נפש רכה! רק מרך ופחד — מנת חלקך על הארץ! ואולם לא עליך תלונתי, כי ידי הוריך ומוריך היו במעל; המה זרעועל תלמי לבך זרע פחד ומרך — חקקי חקי עמל (2). הן כלם שוא מעשיהם (2) ויתוו לך דרך, אשר רק מלאכי אל יחיו על פיו; המה גדרו את דרכך בסירים ואסורים: אל תלך, אל תאכל, אל תשכב, אל תקח, אל תעשה — עקור נטיעתם, ובא ואלמדך תורה אחת ומשפט אחד, אשר על פיו יחיה האדם! דע לך, אחי, כי מעטים ימינו (6), אחת בחיים הילדות פורחת, ולשוא תקוה לפרוח אחר נבלך (6), כי (6); לכן שמח בחור בילדותך, וראה (3) חיים לנפשך, ואל תקרב מימיך עולה כליל לאחיך — שונאיך ומנדיך; כי לא בחייהם תחיה, ולא באורם לך אור; ואם תשמע לחוקים, אשר פטמוך בהם הוריך ומוריך המלמדים את האדם לחיות למען הביא תועלת לאחרים, הלא אז תאלץ לעקוד בעצמך את ידיך ורגליך, לערוך האש ולעלות עולה כליל על מזבח רעיך, למען יחיו המה מאושרים, למען הותר פרוסת לחמך לדל הקרוב אליך! הוי, צדיקים ולא להם! חנפו כלם (5), ורק ממך יבקשו נדיבות! עינם רעה בתבשילך, ולכן יקראו: „רעל (5) בסיר"! ואולם שור בתבל כלה, וראית לפניך בית מרזח מלא שכורי דם אדם, עמק (3) אשר איש יבנה בו מחרבן אחיו; עניים (3) יתענו תחת יד עריצים, רעבים נשאו עמר, וחסומי פה ירשו מדושתם; יבנו חרבותיהם, ומבלי מחסה ישכבו בשדה; (6) לא יחשכו רוק מפניהם, והמה ימותו בצמא (7); ישתחוו להדם רגליהם, והם יבעטו בהם (2); לתועלתם ישתמשו בך, אחי! (2) בך יאמרו לרחוץ ידי רצח (2)! כמה פתאים ישרים ראיתי, אשר תנובת ארצם (5) לא תרעם, ואדמתם לא תתן יבולם, (2) זרים הם גם לאנשי ביתם (2) חרב במשכית ביתם (2); ועושי רשעה נושעו (2) לא יפחדו מפני המות (2) ומפגעי הזמן — שבט הרשע ינוח על גורל הצדיקים, עול יושב כסא (3), ויושר נכנע תחתיו (2). גם אתה, אחי, שום זהב זרים כסלך! שתה מח אחים, אם מצאה ידך עודך בחיים! כי בקבר (5, 6) תכין זבח, ואתה לא תאכל, שם אחר מותך (6) חשך ישופך, אם לא לשחת תקרא אבי, כאשר תקרא בזה לגוזלי חייך הורים. אם רבים קמים עליך (7), ולא יקלו מעליך (2), כסה צוארך חלב. (2) (7) בחר דרכך: או שמע אל חוקי הוריך, ותקע החרב בבטנך, למען יחיו המה מאושרים, ולא יוסיפו לשאת עליך חרפה; או שמע למשפטי, והנף החרב על צוארים, למען תחיה מאושר, ולא תוסיף לגור מגורת. (3)


10

-————————

ואם לקול התאבקו עם בכור המות תעור אמי? שאל בלע חרדות.

אז גם היא צור מכשול הנה, אשר תגוף בו רגלך, הך, ואל תשנה! טרוף זרוע עם קדקוד! כבה שני זנבות האודים, אשר יכהו עיניך, ואספת יגיעם כאסוף בצים עזובות.

— הה, שמה החזקתני! איך אעשה הרעה הגדולה! שכמי אבי נשאוני, זרועות אמי חבקוני! רבתני, טפחתני ושדיה הרווני חיים! אויה לי, צרה קדמתני!

— צרה כמבכירה, כי בכור הנהו לך מפעל זה, ומי יודע אם לא גם בן זקונים. הוי לב חלש! רק מרך ופחד מנת חלקך על הארץ, ואולם לא עליך תלונתי, כי אם ידי הוריך ומוריך היו במעל; המה זרעו על תלמי לבך זרע פחד ומרך, יצרו עמל עלי חוק. הן כלם קודחי אש, מאזרי זיקות, ולאור אשם זה התיכו את לבך, ויתוו לך דרך, אשר רק מלאכי אל יחיו על פיו. המה גדרו את דרכך בסירים ואיסורים: אל תלך, אל תאכל, אל תקח, אל תעשה — עקור נטיעתם, ובא ואלמדך תורה אחת ומשפט אחד, אשר על פיו יחיה האדם! דע לך, אחי, כי חרוצים ימינו, טפחות נחיה על הארץ; אחת בחיים הילדות פורחת, ולשוא חקיה שאול ביתך, כי לא יכירך שם מקומך. לכן שמח בחור בילדותך, וראה בן חדל חיים לנפשך, ואל תקרב מימיך עולה כליל לתועלת אחיך, כי לא בחייהם תחיה, ולא באורם לך אור; ואם תשמע לחוקים, אשר פטמוך בהם הוריך ומוריך המלמדים את האדם לחיות, למען הביא תועלת לאחרים, הלא אז תאלץ לעקוד בעצמך את ידיך ואת רגליך, לערוך האש ולעלות עולה כליל על מזבח רעיך, למען יהיו המה מאושרים, למען הותר פרוסת לחמך לדל הקרוב אליך. — הוי צדיקים ולא להם! חנפה הארץ, ורק ממך יבקשו נדיבות! עינם רעה בתבשילך, ולכן יקראו „מות בסיר“! ואולם שור בתבל כלה, וראית לפניך בית מרזח מלא שכורי דם אדם, עמק עכור, אשר איש יבנה בו מחרבן רעהו, עניים מרודים יתענו תחת יד עריצים; רעבים נשאו עומר, וחסומי פה ידושו מדושתם; יבנו חרבותיהם, ומבלי מחסה חבקו צור; לא יחשבו רוק מפניהם, ולשונם בצמא נשתה; ישתחוו להדם רגליהם, והמה יגדילו עליהם עקב. סיר רחצם אתה, אחי, בך יאמרו לרחוץ ידיהם — דמים מלאו. — כמה פתאים ישרים ראיתי, אשר גרן ויקב לא ירעם, ומעשה זיתם כחש באדמתם, כחש בם גם מקומם — לא ראיתיך; משכית ביתם קימוש יירשם; ועושי רשעה נבנו, ברית כרתו את מות, ועם פגעי הזמן עשו חוזה. — שבט הרשע ינוח על גורל הצדיקים! עול יושב כסא הות, ויושר מתאבק בעפר רגליו. גם אתה, אחי, שום זהב זרים כסלך! שתה מח אחים, אם מצאה ידך עודך בחיים! כי בבטן שאול, עת תחתך יצע רמה, שם תכין זבח, ואתה לא תאכל! בחשך תרפד יציעך, וחשך ישופך, אם לא לשחת תקרא „אבי”, כאשר תקרא בזה לגוזלי חייך „הורים". אם על גבך חרשו חורשים, אם לא ירימו עול מעל לחייך, עשה פימה עלי כסל, וחבל עול מפני שמן. — בחר דרכך: או שמע אל חוקי הוריך, ותקע החרב בבטנך, למען יחיו המה מאושרים, ולא יוסיפו לשאת עליך חרפה ובוז, או שמע למשפטי, והנף החרב, על צוארם, למען תחיה מאושר, ולא תוסיף לגור מגורת שוא.


XI

=======


1 דמיון

-—————————–

לבדידות - כערער בערבה


2 העברה

-—————————–

חן שפתיו קסם על שפתיו
יכלת לי הכרעתני
להטותו כפי רוחו לשום מתג בפיו, חחים באפו
פסל פסל אלם
בגדיו מגואלים חמוץ בגדים

3 ציונים

-——————————

לב רגז
שוכני בתי חמר, (בני אדם)
כסף נמאס
לחם דמעה, לחם אונים
ערות האדם, חרפת מין האדם

5 העתקה

-—————————–

דמן נצחן
חרב ברזל
אני עצמי נפשי רוחי גויתת
" כבודי
כנוי לממתקים דבש שמן

6 הפלגה

-—————————–

הכהו באחת הניף חרבו ולא שנה
דקר החרב עמוק בבטן ויבא הנצב אחר הלהב
נצל, והיתה לו נפשו לשלל,
יצא נקי מנכסיו התמלט בעור שניו
נסתכן בנפשו צפוי אלי חרב,
" הביט בפני המות

7 גוזמא

-—————————–

שפך דם רחץ פעמיו בדם…
להפלגת רשעת המת עורר רפאים לקראתו
צערת אותו האכלתו לחם דמעה, לחם עצבים
" שקויו בבכי מסכת
חי חיי צער, לחם צר קטף מלוח עלי שיח
ירד אלי קבר פתח שאול לועיו.

יא

=========================

חן בשפתותיך!(2) ענה בלע בלי חמרה. ראה נתת לפי את החיים ואת המות, ומי פתי יבחר במות מבחיים? אשמע לעצתך! אמנם לא נכחדתי (5) ממך בלבי, (3) אך יכלת לי (2) תנה החרב!

— עלה והצלח!

בלע הניף החרב (5) על צוארי אביו (6), לקול אנחות אביו האחרונות נבהלה אמו, ותרם קולה. וימהר בלע, וידקור החרב בבטנה (6), ויז דמה (5) על בגדיו. אך אחר המועד, כי לקול אמו נבהלה שפחת הבית, ותנס החוצה, ותצעק לעזרה; ובין כה ויבאו שוטרי העיר, וימצאו את בלע בבגדיו המגואלים (2), וחרב בידו; ויקחוהו ויתנוהו במשמר.

שלש שנים ספר בלע בבור כלאו. עפ“י תורת בן פרצי שפך (7) דם, ועפ”י תורת הוריו אסר בכלא; ויקלל את בן פרצי ואת תורתו, ויבזגם בתורה הוריו. „הה! נוראים המה חוקי כל משטר בארץ לשוכני (3)! לא ישוה החפש לקנותו בדמי הורים, ולא ישוו החוקים להקריב בעדם את החפש. כסף (3) מה לא יעשה האדם בעדך! ואת הכסף נשקל בעד תאות לבבינו! ותאות לבנו מהו? עיר פרא, אשר אם לא נשלוט בו (2) ושלט בנו. הוי, נשמות הורי הטהורות! מי יודע אם לא יקחו גם עתה חלק בצרתי! מי יודע אם לא חשו גם עתה לעזרתי, לולא רוח טמאתי הסוכך בפניהם?

ובכ"ז, דבר בלע אל לבו, אנסה להחיש מפלט לי! דרך החלון הזה אקפוץ ואנצל (6). ליל אפל וצלמות הלילה, הוא חשחפ סתר לי. אנא, אמי, פשטי לי כנפיך! אוי צוי ותבלעני ארץ! (7) יקימו מתי ארץ לקראתי! (7) יביטו בי (3) וישתוממו! — בפיו דבר וברגליו קפץ מעל החלון. כמו צל יד נראה לו, אך עדיו לא הגיע, ויפול על הארץ, ותקע כף ירכו.

צולע, בלי משען יד, רעב וצמא, ערם ויחף התחמק בלע בסבב היער, וישב שם ימים אחדים. בדד (1) ישב בלע בין העצים, (2) ויחכה למות (6) ההולך וקרב; גם לחם (3) לא נתן לו, גם בכיו לא מסך בשקויו — גם לחם צר לא היה לו (7), ויסתכן בנפשו (6). — חתת הכלא עזבה מקומה, ועמדתה לקח, פחד הרעב. למות בזלעפות רעב — הה מה נורא הרעיון! — יהי מה! גמר בלע אומר בלבו, אחדש תורת בן פרצי, אארוב לכל עובר ארח, ואחיה את נפשי! האדם יחיה למענו, שנה את דברי בן פרצי, צורי מכשל שעל דרכי — הצדה! ואם יערות דבש מצאתי, ונחש כרוך עליהם, גם תורת הורי תורני לאמר: אתה תשוף את הנחש ודבש אכול דיך.—


11

-————————

קסם על שפתותיך! ענה בלע בלי חמדה, ראה נתת לפני את החיים ואת המות! ומי פתי יבחר במות מבחיים? אשמע לעצתך! אמנם לא נכחד עצמי ממך: לב רגז לי תמיד, אך הכריעתני בשבט לשונך, הנה החרב!

— עלה והצלח!

בלע הניף הברזל על צוארי אביו, ולש שנה. לקול אנחות אביו האחרונות נבהלה אמו, ותרם קולה; וימהר בלע וידקר החרב בבטנה ויבא הנצב אחרי הלהב, ויז נצחה על בגדיו. אך אחר המועד, כי לקול אמו נבהלה שפחת הבית, ותנס החוצה, ותצעק לעזרה; ובין כה ויבאו שוטרי העיר, וימצאו את בעל חמוץ בגדים וחרב בידו, ויקחוהו ויתנוהו במאסר.

שלש שנים ספר בלע בבור כלאו. עפ“י תורת בן פרצי רחץ פעמיו בדם הוריו, ועפ”י תורת הוריו אסר בכלא, ויקלל את בן פרצי ואת תורתו, ויבז גם בתורת הוריו. הה נוראים המה חוקי כל משטר בארץ לשוכני בתי חמר! לא ישוה החפש לקנותו בדמי הורים, ולא ישוו החוקים להקריב בעדם החפש. כסף נמאס! מה לא יעשה האדם בעדך! ואת הכסף נשקול בעד תאות לבבנו. ותאות לבבנו מה היא? עיר פרא, אשר אם נשים מתג ורסן, בלחיו, נשלט בו, ולא — ושלט בנו. הוי, נשמות הורי הטהורות! מי יודע, אם לא חשו גם עתה לעזרתי, לולא רוח טמאתי הסוכך בפני?

ובכ"ז, דבר בלע אל לבו, אנסה להחיש מפלט לי! דרך החלון הזה אקפוץ, והיתה לי נפשי לשלל. ליל אפל וצלמות הלילה — הוא ישים סתר לי. אנא, אמי, פשטי לי כנפיך! או צוי ויפתח שאול לועיו לבלעני! עורר רפאים לקראתי! יביטו בערות האדם וישתוממו. — בפיו דבר, וברגליו קפץ מעל החלון. כמו צל יד נרא לו, אך עדיו לא הגיע, ויפול על הארץ, ותקע כף ירכו.

צולע, בלי משען יד, רעב וצמא, ערם ויחף התחמק בלע בסבכי היער, וישב שם ימים אחדים.

כערער בערבה ישב בלע בין העצים האלמים, ויבט בפני המות ההולך וקרב; וירע לו שבתו ביער מימי כלאו, כי גם לחם דמעה לא נתן לו, גם בכיו לא מסך בשקויו — קטף מלוח עלי שיח, אשר לא ערב לחכו, ויהי צפוי אלי אסון.

חתת הכלא עזבה מקומה, ועמדתה לקח פחד הרעב. למות בזלעפות רעב — הה! מה נורא הרעיון!

יהי מה! גמר בלבו בלע, אחדש תורת בן פרצי! אארוב לכל עובר ארח, ואחיה את נפשי. האדם יחיה למענו, שנא את דברי בן פרצי, צורי מכשל שעל דרכי — הצדה! ואם יערות דבש מצאתי, ונחש כרוך עליהם — גם תורת הורי תורני לאמר: „אתה תשוף את הנחש, ודבש אכל דיך".—



XII


1 דמיון

-—————————–

אפסו כחותי יבש כחרש כחי


2 העברה

-—————————–

סבבוני צרות אפפוני נחלי בליעל, משברי מות
ימי אשרי כוסי רויה, שלחני מלא דשן
נתפשתי בעוני עון עקבי יסבני
שמוני בבית הכלא צמתו בבור חיינו

3 ציונים

-——————————

חרב כלי מות

כוס ישועות

כוס התרעלה


4מ.ה.

-—————————-

נגרש מדחי אל דחי

הולך מחיל אל חיל

מעשהו זר מעשהו


6 הפלגה

-—————————–

צרות רבות סבבוני ברית כרתו עלי…
מאכל ומשתה בצמצום אכל במדה ומים במשורה
כל ימי חיי אהיה מצלח עם קני אגוע, עשיתי חוזה את האושר, ברית כרתי עם האושר
לא אצא לעולם מבור סגרה ארץ בריחיה, אטר באר פיו

7 גוזמא

-—————————–

נתיב נעלם נתיב לא ידעו עיט
נבהלתי רוחי פג, שערות בשרי סמרו,
" בשרו אחז פלצות
היתה בי יד נהפך לשדי בחרבוני —

יב

=========================

בלע טפס על עץ גבוה, למען התר מקום סביביו לרדוף וגם לברח. בעת ההיא ורובה קשת כנן חץ על יתר בקצות היער לירות בצפרים, ויעף החץ וינחת באחת מעיני בלע וינקרה.

בלע המשלח, בלע הורג הוריו, בלע הפסח, בלע שתום העין — הוי שעירי שחת! מדוע סבותם אותי (6)? העוד לא אזלו החצים (5) משלטיכם? הקץ לצרותי — (2) יבעתוני? האין די למשברי צרה? כבר אפסו כחותי (1), ואתם כחכם תחליפו; אני נגרש (4), ואתם הולכים הלוך ורב (4).

בעינו האחת ועל רגלו האחת התנכל בלע, ויארב בפרשת דרכים. „פה נתיב נעלם (7), ואצלח לעשות מעשי (4), ואיש לא ימצאני" — כה דבר בלע אל לבו, ויתנפל על עובר אורח; אבל לא יכול לו, כי חזק ממנו. הארח שם חרצבות על ידי בלע, ויובילוהו העירה, ויתן אותו במשמר.

שנה תמימה מנה בלע לשבתו בכלא בלי ראות אור חיים. בבקר בבקר הושיטה לו יד נעלמה מאכל ומשתה בצמצום (6) דרך החור, ועד ארגיעה ותעלם.

איכם חבורת בן פרצי במערת הפריצים? איה דגים ותפונים בבית המרזח? איכה שלחני? הלזאת עשיתי פימה עלי כסל למען הכן משם מאכל למלתעות הזמן (7)? ואני אמרתי כל ימי אהיה מוצלח (6), ואל קברי ילוני אשרי!… אכן בוגדה ההצלחה ואין אמון בה!

עודנו מדבר אל לבו, והדלת נפתחת בסאון ורעש, ובבור השלך איש. ומה השתומם לב בלע בקרבו, בראותו את בן פרצי עומד למלו! ויבהל (7).

— בן פרצי!

— בלע!

— איזה דרך באת הלום?

נתפשתי בעון סורי צורי מכשול מעל דרכי.

— ארורה תורתך, בן פרצי! נתפשת בעונך (2).

ותורת הוריך הזך לקחה? הטובה היא מתורתי? ראה כי בחסדה הושיבוני במחשכים (2), ומי יודע מספר השמטות, אשר נספור בזה, מי יודע אם לא נסגרה הארץ מפנינו (7), כל עוד שלא נלך בחוקי תורתי, ולא נדרש בעצת האורים?

— ובחסד תורתך צולע אני על ירכי, ועיני האחת אבדתי!


12

-————————

בלע טפס על עץ גבוה, למען התר מקום סביביו לרדוף ולברח. בעת ההיא ורובה קשת כנן חץ על יתר בקצות היער לירות בצפרים, ויעף החץ, וינחת באחת מעיני בלע.

בלע המשלח, בלע הורג הוריו, בלע הפסח, בלע שתום העין — הוי, שעירי שחת! הברית כרתו עלי? העוד לא אזלו כלי מות משלטיכם? הקץ לנחלי בליעל — יבעתוני? האין די למשברי מות קדמוני? יבש כחרש כחי, ואתם כחכם תחליפו! אני נגרש מדחי אל דחי, ואתם תגברו מחיל אל חיל!

בעינו האחת ועל רגלו האחת התנכל בלע, ויארב בפרשת דרכים. פה נתיב לא ידעו עיט, ואצלח לעשות מעשי — זר מעשי, ואיש לא ימצאני — כה דבר בלע אל לבו, ויתנפל על עבר ארח; אבל לא יכול לו, כי חזק ממנו. הארח שם חרצבות על ידי בלע, ויובילהו העירה, ויתנהו במשמר.

שנים עשר ירחי עמל מנה בלע בבור שבותו בלי ראות אור חיים. בבקר בבקר הושיטה לו יד נעלמה אכל במדה ומים במשורה דרך החור, ועד ארגיעה ותעלם.

איכם, חבורת בן פרצי במערת פריצים? איה דגים ותפונים בבית המרזח? איך שלחני המלא דשן, (כוסי הרויה)? הלזאת עשיתי פימה עלי כסל, למען הפך לשדי בחרבוני הבית הזה? ואני אמרתי עם קני אגוע, את האשר חוזה עשיתי, ואל קברי תלוני הצלחתי — אכן בוגדה הצלחה, ואין אמת בה!

עוד מלתו על לשונו, והדלת נפתחה בסאן ורעש, ובבור השלך איש; ומה השתומם לב בלע בקרבו, בראותו את בן פרצי עומד למלו! רוחו פג, ושערות בשרו סמרו.

— בן פרצי!

— בלע!

— איזה הדרך באת הלום!

—נתפשתי בעון סורי צורי מכשול מעל דרכי.[

— ארורה תורתך, בן פרצי! עון עקבך יסבך!

— ותורת הוריך הזך לקחה? הטובה היא מתורתי? ראה כי בחסדה צמתו בבור חיינו, ומי יודע מספר השמטות אשר נספור בזה? מי יודע אם לא סגרה הארץ בריחיה, אם לא אטר באר פיו בעדנו לעולם, כל עוד שלא נלך בחוקי תורתי, ולא נדרוש בעצת האורים?

— ובחסד תורתך צולע אני על ירכי, ועיני האחת אבדתי.



XIII

====


1 דמיון

-—————————–

מרבה לעשות עולה כמים עולה שתית
חסדו לא יתמיד כעשן נמלח, כענן בקר, כבגד אכלו עש
דבר שהוא טוב רק ביחוסו אל הרע ממנו כחדק יש ממסוכ

2 העברה

-—————————–

פרסותיו חזקות פרסותיו נחושות
עינים מבריקות מעיניו יתמלטו כידודי אש
זה מקור מחיתו בו שמן חלקו
מסתפק בלי ברור לו אחת משתי הדרכים פוסח על שתי הסעפים
הרבה לשפוך דם חרבו רותה דם
שניהם לא ישאו פרי אם במאזנים לעלות המה מהבל גם יחד
יתרון לי עליך טובים עללותי מבצירך
אל יתהולל מי שבנפשו לעשות כמי שכבר עשה אל יתהלל חוג כמפתח
תמיתני תשפתני לעפר ארץ
חללתי כבודי חללתי נזרי, עוללתי בעפר קרני
יאכל מפרי דרכו תיסרהו אולתו
שוב על דרכך שוב על עקב בשתך
כנוי ליום רע או אכול פרי מעלליך שתה כוס התרעלה, מצה שמריו וחרסיו תגרם

3 ציונים

-——————————

שבט עברו

מי זידונים

מי נדה

איש חרמו

שנות נדוני

כנויי כבוד ואהבה:

 בני, אבי, אישי — (בד' חזל: אישי כהן גדול)


4 מ. ה

-—————————-

מוציא בכושרות

הלך לתמו


5 העתקה

-—————————–

חרבו — ברק חרבו

דרכו, עקבו


6 הפלגה

-—————————–

ישמר מקור מחיתו יקטר למכמרתו, יזבח לחרמו
לא אני הסבותי ברעתך לא עלי אדמתך תזעק

7 גוזמא

-—————————–

להפלגת העוני ראה העני בשבט עברתו
נבהל נתר לבו ממקומו
להפלגת רשעת המת שאל מתחת ירגז לו
להפלגת הבושה כלמה תכסני, הרים כסוני!


יג

=========================

האני אשר בדבר (6)? ענה בן פרצי, פרי מעלליך המה (2), כי לא שמרת חוקי תורתי. שנות (5) חרבך, וחיש השיבות אותה אל נדנה. אל, אחי! בקרבן אחד לא ימכר לך השטן לעבר עולמים. שקר על מקור מחיתך (6), כי (2).. אך אל תוסיף להסתפק (2) הלנו אם לצרנו.

ואתה, אחי, בדרך תורתך הלכת כל היום, הרבית לעשות עולה (1) ולשפוך דם (2), ובכל זאת הגעת עד הלום.

— אל יתהלל האומר לעשות כמי שעשה (4).

— עתה תראה היקרני דברי, אמר בן פרצי, יקרב אל הדלת ויקרא לשומר בית הסהר, אשר קרב (4); ובן פרצי נפל עליו, ויגזל חרבו מידו וידקרהו, ויהרג כל הנאמרים, ויכן את רגליו ללכת.

— חכה לי, אחי, ואפסח גם אני אחריך.

— החי אני למענך? איש איש על חשבונו יחיה, ולמענו יעש!

שארית כחו אסף בלע, ויטפס מן הבור, ויברח היערה.

הה! אל אלהי הורי! אכן כאל נקמתך! מתי תקרא דרור לנפשי? מתי תקח את נפשי (2)? הוי, אבי! הוי, אמי!

„משדד אב“! צללו אזניו. „מבריח אם”! נענה לו הרוח.

איה מים (3) לכפי המגאלות? או איה מים (3) לבלעני באחת? שור איך עוררתי רפאים מקברם (7)! כלם יביטו בי בעיני נקם. — בלע לא שגה בראה, אך עינו הטעתו לראות רפאי שאול בשבעה זאבי ערב, אשר יצאו מסבכי היער. עיניהם (2) הבריקו, ופרסותיהם חזקות (2) ויתנפלו עליו. בלע הסתכן בנפשו (7), ויצעק מנהמת לבו, ולאשרו שמעהו עובר ארח, ויחש לעזרתו. הארח גרש מפניו פריצי החיות, ויצילהו; ומה נבהל (7) בלע, בהביטו באחת מעיניו, ויכר בארח את בצלאל המורה בלוית שונאו (3) ירוחם!

— הוי מורי (3) מאד נכלמתי (7), כי דרכך לא שמרתי, ואחלל כבודי (2) לאן אוליך חרפתי? (7) נעתרים עלי הרגעים הללו יתר מכל שנותי (3).

— אכול פרי מעלליך! (2) נתן עליו המורה בקולו, עוד לא טהרת מחלאתך! שוב על דרכך (5) וסגרת עליך דלתות בית הסהר. שם תצרף, עד כי ירצך אליהם.

— אבל ראה נא גם ראה, מורי, (3) כי מכיר אני אשמי, ולא תזכור לי כל חסד?

— חסדך (1) וטובך (1) לא יתמידו; לך והסגר.

בלע לא מצא את לבו למרות פי מורו, וישב על דרכו (2).


13

-————————

העלי אדמתך תזעק? ענה בן פרצי, תיסרך אולתך, כי לא שמרת חוקי תורתי; שנות ברק חרבך, וחיש השיבות אותה אל נדנה. אל, אחי! בקרבן אחד לא ימכר לך השטן לעבד עולמים! קטר למכמרתך, כי בה שמן חלקך, אך אל תפסח על שני הסעפים — הלנו או לצרינו!

ואתה, אחי, בדרך תורתך הלכת כל היום, כמים עולה שתית, ובכל זאת הגעת עד הלום.

— אם במאזנים המה מהבל גם יחד חוקי כל תורה, אך טובים עוללות תורתי מבציר תורת הוריך, ואם נפתלי ברשת זו האחרונה, תוציאני הראשונה בכושרות.

— אל יתהלל חוגר כמפתח!

— עתה תראה היקרני דברי! אמר בן פרצי, ויקרב אל הדלת, ויקרא לשומר בית הסהר, אשר קרב לתמו; ויתנפל עליו בן פרצי, ויגזל חרבו מידו, וידקרהו, ויהרג כל האסורים, ויכן את רגליו ללכת.

— חכה לי, אחי, ואפסה8 אחריך גם אני.

— החי אני למענך? איש איש למענו יחיה, ועל חשבונו יעש.

שארית כחו אסף בלע, ויטפס מן הבור, ויברח היערה.

— אהה! אל אלהי הורי! אכן כאל נקמתך! מתי תקרא דרור לנפשי? מתי תשפתני לעפר ארץ? הוי אבי! הוי אמי!

„משדד אב"! צללו אזניו, מבריח אם! נענה לו הרוח.

— איה מי נדה לכפי המגאלות? או איה מי זידונים לבלעני באחת? שור נא איך עוררתי רפאים מקברם! שאול מתחת ירגז לי! כלם יביטו בי בעיני נקם…

בלע לא שנגה בראה, אך עינו הטעתו לראות רפאי שאול בשבעת זאבי ערב, אשר הגיחו מסבכי היער. מעיניהם התמלטו כידודי אש, ופרסותיהם נחושות לבלע ולהשחית, ויתנפלו עליו. בלע ראה העוני בשבט עברתו, ויצעק מנהמת לבו. לאשרו שמעהו עובר ארח, ויחש לעזרתו.

הארח גרש מפניו פריצי החיות, ויצילהו. לב בלע נתר ממקומו, בהביטו באחת מעיניו, ויכר בארח את המורה בצלאל בלוית איש חרמו — ירחם. הוי, אבי! כלמה תכסני! צעק בלע, כי דרכך לא שמרתי. חללתי נזרי, ועוללתי בעפר קרנך, אשר שמת עלי. הרים כסוני! כי נעתרים עלי הרגעים האלה מכל שנות נדודי.

— שתה כוס התרעלה! מצה שמריו, וחרסיו תגרם! כי אתה מסכתו — נתן עליו המורה בקול, עוד לא טהרת מחלאתך! שוב על עקבך, וסגרת עליך דלתות בית הסהר. שם תצרף, עד כי ירצך אלהים.

— אבל, ראה נא גם ראה, אבי, כי מכיר אני את אשמי, ולא תזכור לי כל חסד!

— חסדך כעשן נמלח, וטובך כחדק ישר ממסוכה, לך והסגר!

בלע לא מצא את לבו למרות פי מורו, וישב על עקב בשתו.



XIV

========


1 דמיון

-—————————–

לבגידה כנחל
לשכחה בדבר כיום אתמול כמים עברו
לשוב בדבר אל מקומו כיונה אל ארבותיה
לבוטח על עזרת מי כגמול עלי אמו
למבטח בוגד כקנה רצוץ, כקורי עכביש

2 העברה

-—————————–

מאמינים בשוא משמרים הבלי שוא
טפלו שקר, בנו בנין שוא טחו טיח תפל
להרע או להטיב לשבט או לחסד (כעין זה בדחו"ל)
לכונה רצויה או בלתי רצויה לעקל או לעקלקלות
השתמשת בשלי חרשת בעגלתי
סעדני תמוך אשורי, היה זרוע לי
הרבית חסדיך עמדי אסרתני בחסדיך, בנפשך
מרבה ללות מכביד עלי עבטיט.
יכבידו עליו עול יאסרוהו לשתי עונותם
בימי צלחו בהלו נרו על ראשו
לדבר שאינו במקומו מה לכהן בבית הקברות (בדחו"ל)
רחקה ממני ישועה נסתרה דרכי
נטיב לבנות חרבותנו לבנים נפלו וגזית נבנה,
מאשר היו שקמים גדעו וארזים נחליף
נפלתי ולא אוסיף לקום שפכו אשורי, מעדו קרסולי
לשוא תקוה מקור אכזב תקותך
אסון אחר אסון הנמלט מן הפח ונפל אל הפחת

3 ציונים

-——————————

לב רגז

ארץ נשיה

ירחי שוא, לילות עמל

שוא נתעה

רופאי אליל, מנחמי עמל

אנשי בגדות, גבר יהיר

חדלי אישים, בן בוזי

יום עברות

לב הותל

אמרי נֹאש


4 מ. ה.

-—————————–

הולך קוממיות

הולך קדורנית

יחנן קולו

לבנות כמו רמים

להוליך שולל


5 העתקה

-—————————–

אני - צלמי, נפשי, כבודי

איש שקר - ימינו ימין שקר


6 הפלגה

-—————————–

הרשעת ממני צדקתני ברשעתך
נשבע לקים נשבע בימין קדשו,
" נשא את ידו
הלך, ברח פנה עורף

7 גוזמא

-—————————–

יענו אותו ידש בחרצות ברזל בשרו,
" יאמרו לנפשו שחי ונעברה
יקחו ממני כל אשר לי גוזלי עורי מעלי
נכלמתי חרפה שברה לבי.

יד

=========================

אכן נאמנו מאד דברי בן פרצי, אמר בלע בלב (3), החיים וכל אשר בם נפקרו בידי שמים, עזובים מאת אלהים עלי ארץ, (3) וכל הקודם בם זכה, ורק רכי הלב לא מלאם לבבם לאכול מטובם, כמו יודעים בנפשם, כי לא להם הארץ, ורק עבדות ומרך לב — מנת חלקם. יפחדו מעלה נדף, ירחי (3) ולילות (3) חבל חייהם. מאמינים (2) המה בהבלים, אשר טופלי שקר טפלו להם (2), ויוליכם בשוא (3) להכין מבשרם ברות לרעותם בעד חיי רוח, אשר מעבר לקבר. אתם הגאיונים, מנחמי (3) רופאי (3)! תאמר לרפאות נגעי האנושית באמרי (3) ובקסמי תקוה כוזבת! חרפה (7) לכם לראות בני זרוע — רגעי ארץ, אשר למו אנשי (3) תקראו — להם הארץ, אשר יאמרו מי אדון לנו — ישלוו אהליהם, הולכים (4), וידם בכל; ואתם (3) תלכו (4).. לעולם תעבודו, את נפשכם (5) תבזו, ולמען הפס דעתכם, בראתם לכם ברוח חיים חדשים, ערכתם שולחן, אף מסכתם יינו ותקראו „מי פתי יסור הנה, יעזוב לאחרים חילו, ודגן שמים יקח תמורתו ביום (3) בעמקי שאל". המה יענו (7) אתכם, ואתם תשקו ידכם למו פיכם; המה יכניעו (7) אתכם, ואתם פיהם לא מריתם, וכן המשפט: יכף הסוס את גבו, ויצלח הרכב עליו, כל עוד שלא השכיל הסוס לבלום במתג הרכב. אכן הסכלתי עד הנה: אני הייתי הסוס ורבים — רוכבי; מעתה אדע לרכוב על גב אחרים. לא אחלה פני איש, לא אשא אדם, ידי תושיעני, וזרועי אמצה לי. ביד כל אדם טובו להרע או להטיב (2).

אכן הרבית להרשיע (6) ממני, אחי, נשמע מאחרי הכתל. הלא נתת שמחה בלבי, כי כרית לך אזן לשמוע בקול תורתי, ועוד הוספת נפך משלך; ועתה ראה וחכם! אם תשתמש בעצתי (2) לא יבכיון עליך תלמי אדמתך.

העודך פה, בן פרצי אחי, אנא חנני! הוציאה ממסגר נפשי! תמכני! (2) וגם חסדך גם תורתך לא אשכח!

שחוק מכאיב התפרץ מפי בן פרצי: „הראיתם את בן (3) זה! זה מעט נשבע (6) לבלתי חלות פני איש, ועתה יבקש (4) עזר ממני! גם לשונך לשון שקר (2) גם זרועך לא לך, ולמה זה לי להרבות חסד (2) עמך (2)? התאמר גם אתה לרמות נפשי, כאשר השיאוך הוריך בתקות שוא? ואולם לשוא תקותך! (2) לא לפעול כי אם לסבול נבראת! יבאו אדוניך אשר רכבו עליך (7) ויפדוך, למען הכבד עליך עלם (2).

ובכ"ז התקשיח לבך, ולא תזכר לי גם אחד מחסדי, אשר הטיתי לך בימי אשרי (2)? הבגדת (1) בי, ולא (1) תזכרני?

— דבר שלא במקומו אתה מבקש (2), וחסד בת רכת הלב — בנפש עזה לא תדע רחם. ואולם ענני ואשאלך: כי פתח מוסרות כיסך, ואתה לא מצאת לבך להפריעני מקחת: או מיראה לבלתי הפר ברית אחים, או מאשר לא ידעת ערך הכסף ותועלתו מה רבה — הלך לי להודות, או את ידי אנשק, אשר עשו לי כל אלה, ואדע להשתמש במקרה ולהבנות מחרבנך? זאת שנית, לו גם מחוטי חסד רקם לבי, לו גם מצלע אשה ומדמעות עין עשיתי — היכול אוכל לעשות מה למענך? הגד! הבריחי שערי בית כלא אשבור? האפיל חמותיו? האקרא בזה דרור לנפשך? הן העריצים האלה בשם החק המעריצם יבנו אחרים תחתיו! אנחנו נהרס אותם, והמה יבנו גדולים וטובים מהם (2), ואתה (1) תשוב הלום, כי לב (3) בך — לא תמירנו. תנשא (1) על כנפי איזה תקוה בוגדה, עד תשליכך הנה. אסון אחר אסון יבא עליך. (2) קרבן צבור הנך, אחי, חטאת הקהל, כרבי חטאות העולות יום יום על המזבח הקדוש הזה. החק אשר צוה לאנשים האלה לבנות (4) מגדלים ובתי כלא, הוא החק הכין את גוך, בטרם נוצרת, לשבת בם; ואתה דע כי חסד איש (1), תקותו (1), ועזרת זרים (1), הושיע לך ידך, או מותה מות נבל, כי לכך נוצרת. נפלת ולא תוסיף לקום, (2) כי רחקה ישועה ממך (2). — בן פרצי כלה דבריו וילך. (6)


14

-————————

אכן נאמנו מאד דברי בן פרצי, אמר בלע בלב רגז, החיים וכל אשר בם נפקרו בידי שמים, עזובים מאת אלהים עלי ארץ נשיה, וכל הקדם בם זכה; ורק רכי הלב לא מלאם לבבם לאכול מטובם, כמו יודעים בנפשם, כי לא להם הארץ, ורק עבדות ומרך לב — מנת חלקם. יפחדו מעלה נדף, ירחי שוא ולילות עמל חבל חייהם. משמרים המה הבלי שוא, אשר טופלי שקר טחו להם טיח תפל, ויוליכום שולל (בשוא נתעה) להכין מבשרם ברות לרעיהם בעד חיי רוח אשר מעבר לקבר. — אתם הגאיונים, מנחמי עמל, רופאי אליל! תאמרו לרפאות נגעי האנושית באמרי נאש, ובקדמי תקוה כוזבת! חרפה שברה לבכם לראות בני זרוע רקעי ארץ אשר למו אנשי בגדות — (גבר יהיר) תקראו — להם הארץ, אשר אין אדון למו — ישלוו אהליהם, הולכים קוממיות, וידם בכל; ואתם חדלי אישים, ידועי חולי תלכו קדורנית, לעולם תעבדו; צלמכם תבזו, ולמען הפס דעתכם בראתם לכם ברוח חיים חדשים, ערכתם שלחן אף מסכתם יינו ותקראו „מי פתי יסור הנה, יעזב לאחרים חילו ודגן שמים יקח תמורתו ביום עברות בעמקי שאול" — המה ידשו בחרצות הברזל את בשרכם, ואתם תשקו ידם למו פיכם; המה יאמרו לנפשיכם שחי ונעבורה, ואתם פיהם לא מריתם; וכן המשפט! יכף הסוס את גבו ויצלח הרכב עליו, כל עוד שלא השכיל הסוס לבלום במתג הרכב. — אכן הסכלתי עד הנה להיות הסוס ורבים רוכבי! מעתה אדע לרכב על גב אחרים. לא אחלה פני איש, לא אשא פני אדם. ידי תושיעני, וזרועי אמצה לי. ביד כל אדם טובו לשבט או לחסד!

— אכן צדקתני ברשעתך, אחי! נשמע מאחרי כותל בית הכלא. הלא נתת שמחה בלבי, כי כרית לך אזן לשמוע בקול תורתי, ועוד הוספת נפך משלך! ועתה ראה וחכם! אם תחרש בעגלתי לא יבכיון עליך תלמי אדמתך.

— העודך פה, בן פרצי אחי? אנא, חנני! הוציאה ממסגר נפשי! היה זרוע לי! תמך אשורי, וגם חסדך גם תורתך לא אשכח כל הימים!

שחוק מכאיב לב התפרץ מפי בן פרצי ויאמר: הראיתם בן בוזי זה! זה מעט נשבע בימינו לבלתי חלות פני איש, ועתה יחנן קולו! גם ימינך ימין שקר גם זרועך לא לך, ולמה זה לי לאסרך בחסדי ולהכביד עליך עבטיט? התאמר גם אתה לרמות את נפשי, כאשר השיאוך מוריך בתקות שוא? אולם מקור אכזב תקותך! לא לפעול כי אם לסבול נבראת! יבאו אדוניך, אשר רכבו עליך, גוזלי עורך מעליך, ויפדוך למען אסרס אותך לשתי ענותם!

— ובכ"ז התקשיח לבך ולא תזכור לי גם אחד מחסדי, אשר הטיתי לך בהלו נרי על ראשי? הבגדת כנחל בי, וכמים עברו לא תזכרני?

— כהן אתה מבקש בבית הקברות, וחסד בת רכת הלב בנפש עזה לא תדע רחם. ואולם אשאלך וענני: כי פתחת מוסרות כיסך, ואוציא משם כסף למדי, ואתה לא מצאת את לבך להפריע אותי: או מיראה לבלתי הפר ברית אחים, או מאשר לא ידעת ערך הכסף ותועלתו מה רבה — הלך לי להודות, או את ידי אנשק אשר עשו לי כל אלה, ואדע להשתמש במקרה ולהבנות מחרבונך? זאת שנית לו גם מחוטי חסד רקם לבי, לו גם מצלע אשה ומדמעות עין עשיתי, היכול אוכל לעשות מה למענך? הגד! הבריחי שערי בית כלא אשבור? אם אפיל חומותיו? האקרא בזה דרור לנפשך? הן העריצים האלה בשם החק המעריצם יבנו אחרים תחתיו! אנחנו לבנים נפיל, והם גזית יבנו, ואתה כיונה אל ארבותיה תשוב הלום, כי לב הותל בך — לא תמירנו; כגמול עלי אמו תנשא על כנפי איזה תקוה בוגדת, עדי תשליכך הנה. תצא מן הפח ונפלת בפחת — קרבן צבור הנך, ידיד, חטאת הקבל, כרבי חטאות העולות יום יום על המזבח הקדוש הזה. החק, אשר צוה לאנשים האלה לבנות כמו רמים מגדלים ובתי כלא, הוא החק הכין את גוך, בטרם נוצרת, לשבת בם. ואתה דע כי חסד איש כבגד יבלה! (תקותו — קנה רצוץ)! ועזרת זרים — קורי עכביש. תושיע לך ידך, או מותה מות נבל, כי לכך נוצרת! בן פרצי כלה דבריו, ויפן ערף.—



XV

=======


2 העברה

-—————————–

מה לרע בין הטובים מה לתבן את הבר
דבר רע נסתר בו דבר בליעל יצוק בו
לא נחתי לא ישנתי גזלתי שנה מעיני.. מנוחה…
הרביתי לנוד שבעתי נדודים
תדבר שקר תמיד תצמיד לשונך מרמה
יעבר חק יפרץ גדר
ידיו לא עשו עול נקיון כפים

3 ציונים

-——————————

ערש דוי

רוח חבלה

ישרי לב

שומרי נשף


4 מ. ה.

-—————————–

הוחיל עד בש

ישור לצדק


5 העתקה

-—————————–

ימי = ירחי = שנות עמל

במקום הזמן והמצב

ביתם — צל קורתם


6 הפלגה

-—————————–

שמשתי את יצקתי מים על ידי…
שמרתי תורתו תורתו בתוך מעי
שֵׁרַתִּי את החולה הפכתי במשכבו,
" סעדתיו על ערשו

7 גוזמא

-—————————–

לעורר על הפלגת הצרה מצוקי ארץ המוטו, שמש דם,
" שמים כספר הגלוי
יתמידו להרע לא ישנו אם לא ירעו
רשת פרושה לרגלנו על שבכה נתהלך
לאלה ולקללה יקחהו אפל, שטן יעמד על ימינו, יהלך עליו אימים, תטחן לאחר אשתו, אלמנותיו לא תבכינה.
לשבועה נשאתי ידי, נשבעתי בימיני ועוד לשונות רבות לשבועה ולקללה כה יקלל העברי ד"מ את שונאו באבר שבו יצר לו, וכן גם ישבע, כמו אם הניפותי ידי וכו‘, כתפי משכמי תפול וכו’ (איוב ל"א)

טו

יקלל חלקיכם גם שניכם (7) אמר בלע ברוחו (3). בן פרצי יאהב את עצמו, עד כי ישנא את רעהו, ויקריבהו קרבן לתאותו; ותורת מורי תדרוש מאתי להעלות מטוב לב על מזבח התועלת האנושית ושוין אלו ואלו — רצח ודם, ואל מי משניהם אפנה?

עודו מדבר אל לבו ודלתות בית הסהר נפתחו. אל תוך הבור התגנבו קוי ירח — מלכת שמים ביחד עם קוי פנים בהירים. קוי הירח נתנו אותותם כי טרם אתא בקר, וקוי הפנים הבהירים הזכירו כי יש אור שמה… סערת לב בלע קמה לדממה, כאלו לבבתהו התקוה באחת מעיניה. השערים סֻגרו ולפניו עומדת תמונה מרהבת עין.

— נעמה!

— בלע!

— הגם את פה? את אשר שרת את בצלאל (2) ותורתו שמרת (6)? מה לך במקום רשעים (2)? ואיזה דרך באת הלום?

— עוני מצאני! ענתה נעמה קצרות.

הה! ערן (7) רשת עונות פרושות לרגלי החיים, אשר יתמידו לחטא (7) ומי גבר יזכה את ארחו, אם גם בבית נדיב נמצא עון אשר חטא? אבל הגידי נא לי במה גדול עונך?

— תמה אני, לא אדע אשם בנפשי.

— אבל אמרת כי מצאך עונך!

— בטח לא נקיתי מפשע רב, ולולא זאת לא הגעתי עד הלום. ההשגחה איננה חשודה בעיני לעשות דין בלא משפט, ורק אנכי אינני יודעת מה חטאתי, כי אין זכרון למו. אנכי לתמי הלכתי בחשכת ליל, כי אחרתי מועד שבתי בבית אחת מרעיותי, אשר הוכתה במחלה עזה, ואשרת אותה (2) כל היום, וגם בערב לא נתנתני להפרד מאתה (4) מהר; ובשובי הביתה, וכבר חשך כסה ארץ, וימצאוני שומרי בית הסהר, אשר רדפו אחר אסיר ברח, ויחשדוני לנלוזת דרך (2), והנני פה במסבתך.-

— ראי את אמרת ההשגחה איננה חשודה בעיניך לעשות דין בלא משפט — הלזה משפט תקראי? הבעון שמשך את החולה על ערשו (2)(3) עליך לבלי תת שנה לעיניך (2) כל הלילה (2)?

ואולי כל השבוע או איזה ירחים (3), כי נסעו הורי מזה בלוית אחי לרגלי כנעתם, גם המורה, עזב היום את העיר, ובין כה ושלחני אל עיר מולדתי, כי למולתד עיר אחרת נחשבתי, ומי יודע מספר הימים אשר אספור בנדודי.

— ארורים החוקים והמחוקקים אשר בדאום מלבם להגות בם ישרי דרך!

— הם מדבר און, (2) כי לא תצדק בשפטך! איזה עול מצאת בחק, ובמה הוגה בני אדם? אם השכיל המחוקק לחשוד מאחרי בליל (3) בכל מקרה בלתי טהור, כי רבי ישרי לב ילינו או בצל קורתם (5) — ההיה עליו לצלול בתהום האפשרית ולהסתכל באספקלריא מאירה, כי באחת מפנות העולם אחת הבנות לא תשמר ארח העולם ונלכדה בחשד (3)? הן החקים נבראו, לא למען פרט אחד, כי אם למען הכלל! החקים ישרו (4) ויהלמו את הכלל ולפרטים מועטים כאלה היוצאים מן הכלל — לו דאג להם המחוקק כי אז היה הנטל עליו להקריב את הכלל לתועלת הפרט המדומה! יאבדו פרטים אחדים ויתכונן הכלל או ישמרו ארח עולם ולא יעברו חק (2).—


15

-————————

יקחם אפל גם שניכם! אמר בלע בכוח חבלה, בן פרצי יאהב את עצמו, עד כי ישנא את רעהו ויקריבהו קרבן לתאותו, ותורת מוי תדרוש מאתי לעלות מטוב לב על מזבח התועלת האנושית, ושוין אלו ואלו — רצח ודם, ואל מי משניהם אפנה?

עודנו מדבר על לבו ודלתות הסהר נפתחו. אל תוך הבור התגנבו קוי ירח מלכת שמים יחד עם קוי פנים בהירים. קוי הירח נתנו אותותם כי טרם אתא בקר, וקוי הפנים הזכירו כי יש אור שמש… סערת לב בלע קמה לדממה, כאלו לבבתהו התקוה באחת מעיניה. השערים סגרו, ולפניו עומדת תמונה מרהבת עין.

— נעמה!

— בלע!

— הגם את פה? את אשר יצקת מים ע"י בצלאל ותורתו בתוך מעיך? מה לתבן את הבר? ואיזה דרך באת הלום?

— עוני מצאוני! ענתה נעמה קצרות.

הה, מצוקי ארץ, המטו! (שמש בגבהי שמים, דם!) ושמים כספר הגלו! למה תתנו חיים לעמל, ואור ללא יועיל? אך על שבכה יתהלך אדם! רשת עונות פרושה לרגלי החיים — לא ישנו אם לא ידעו! ומי גבר יזכה את ארחו, אם גם בבית נדב נמצא עון אשר חטא? אבל הגידי נא לי! במה גדול עונך?

תמה אני לא אדע כל אשר בנפשי.

אבל אמרת רי מצאך עונך!

בטח לא נקיתי מפשע רב, לולא זאת לא הגעתי עד הלום. ההשגחה איננה חשודה בעיני לעשות דין בלא משפט, ורק אנכי בעניי אינני ודעת9 מה חטאי, כי אין זכרון למו. אני לתמי הלכתי בחשכת ליל, כי אחרתי מועד שבתי בבית אחת מרעיותי, אשר הוכתה במחלה עזה, ואהפוך במשכבה כל היום, וגם בערב לא נתנתני להתפטר מאתה, עד בש. ובשובי הביתה, וימצאוני שומרי בית הסהר, אשר רדפו אחר אסיר ברח, ויחשדוני כי דבר בליעל יצוק בי, והנני פה במסבתך.

ראי את אומרת ההשגחה איננה חשודה לעשות דין בלא משפט — הלזה משפט תקראי? הבעון סעדך את החולה על ערש דוי עליך לגזל שנה מעיניך ולשבע נדודי ליל.

— ואולי נדודי שבועות וירחי עמל, כי נסעו הורי מזה בלוית אחי לרגלי כנעתם, ובלעדי המורה, אשר גם הוא עזב היום את העיר, אין לי מכיר וגואל, ומי יעידני? בין כה ושלחוני אל עיר מולדתי, כי למולדת עיר אחרת נחשבתי, ומי יודע מספר הימים, אשר אספור בנדודי?

— ארורים החקים והמחקקים אשר בדאום מלבם להגות בם ישרי דרך!

— הס, ואל תצמי לשונך מרמה כי לא תצדק בשפטך! איזה עול מצאת בחק, ובמה הוגה את בני אדם? אם השכיל המחוקק לחשוד שומרי נשף בכל מקרה בלתי טהור, כי רבי ישרי לב ילינו אז בצל קורתם — ההיה עליו לצלול בתהום האפשרית ולהסתכל באספקלריא מאירה כי באחת מפנות העולם אחת הבנות לא תשמור ארח עולם ונלכדה בחשד בנקיון כפים? הן החקים נבראו, לא למען פרט אחד, כי אם למען הכלל! החקים לצדק ישרו, ויהלמו את הכלל, ולפרטים מעטים כאלה היוצאים מן הכלל — לו דאג להם המחוקק, כי אז היה נטל עליו להקריב את הכלל לתועלת הפרט המדומה. יאבדו פרטים אחדים, ויתכונן הכלל, או ישמרו ארח עולם ולא יפרצו גדר, והחק מהו כי תלין עליו?—



XVI

=======


1 דמיון

-—————————–

לדבר קל הערך קל מסובין (בדחו"ל)


2 העברה

-—————————–

על אחת כמה וכמה קל וחומר בן בנו של ק"ו (בדחו"ל)
להמציא מבטאים לברא ניב שפתים
הדבר מוטל בספק לא זרחה השמש עליו
לא נודע אנה הלך, ברח עקבותיו נעלמו
להרגו לקפד פתיל חייתו
הבאת עלי רעה הדחת עלי רעה, המטת עלי

4 מ. ה.

-—————————–

עלילות ברשע


5 העתקה

-—————————–

אתה נפשך, כבודך


6 הפלגה

-—————————–

השתחוה כרע ברך
יודה לו יהללו ישיח נפלאותיו
ירצהו אלהים ירח מנחתו

טז

=========================

חייך, עדינה (5), לא אבין להגיגך! מה הוא הכלל הצמא — על דברתך — דם פרטים, אם לא בטול המציאות של כל פרט ופרט בפני עצמו? ולו שאלתיך: מה בין הפרט לכלל כי עתה את (5) עניתני — הפרט הוא מציאות כל תושיה, והכל — מאומה. חי נפשי, כי אך לשון (3) היא אשר בחרתם לכם להמציא מבטאים (2) בלי מושג ומלה עירומה בלי רעיון, לדבר מלא דבר ולהעריץ „בלימה" כחי מרגיש ומשכיל. ולו גם השתחוית (6) לפני הכלל הזה, ותהללי אותו (6) כל היום, כי עתה לא תשמעי „אודך" מפי הכלל העריץ הזה. שאלי כל אחד מאתנו: מי ידחה מפני מי — ההוא בעד הכלל, או הכלל בעדו? ויענך: זה הכלל ילך לאבדון, ונפשי תלך לחיים טובים; וגם את תודי במו פיך: לו יכלת לפדות נפשך בחיי שומרי בית הסהר — המנעת ידך מזאת?

— לו גם עמדו דלתות בית הסהר פתוחות, כי עתה לא עזבתי מקומי, ולא הפרתי חק; כי שוה הכלל הקל בעיניך (1) קרבנות רזים, אשר יכול הפרט הנערץ לך להעלות על מזבחו; ולו שאלתני: „מה בין הפרט ובין הכלל", כי עתה עניתיך: הפרט הוא הסכמה נאותה בין קבוצת אברים רבים, שכל אחד מהם איננו יודע ומכיר את עצמו ואת קבוצתו, והכלל הוא בריאה בעלת אברים שכל אחד יודע ומכיר את עצמו ואת כללו. לולא שמרה היד את תפקידה להושיט אכל לחיך, כי אז הביאה (2) רעה גדולה על קבוצתה ועליה; על אחת כמה וכמה, (2) אם אבר אחד בגוף הכללי לא ישמר ארחו, יביא על עצמו ועל כללו רעה גדולה (2). ואל נא תשכח כי הנני אחת המעלה עולות, וחלף זאת ארצה (9) באלפי מנחות תדות ושלמים, אשר יעלו אלפי פרטים שבחבורתי. — לו גם עליתי עולה כליל על המזבח הזה, לא גם לא מצאו לי השופטים כל זכות (2), ולאיזה מקרים לא שערתים, יצא עלי המשפט להרגני — גם אז נתתי את ראשי ברגש (3), כי הקרבתי את נפשי למען החקים, אשר ישמרו חיי בני אחרי, כל עוד שישמרו ארח עולם, ולא יצאו מן הכלל.

— ואם כדבריך הלא אשמה ההשגחה, אשר קראה למקרים שונים למלחמה עליך, ולא שמרה רגליך (4).

— ומה היה להשגחה לעשות למעני? הכי לא שמר ארח עולם את דרכו עלי — איש על תפקידו? השמש באה בעתה, החשך לא אחר פעמיו מבא; אסיר בור תאנתו יבקש, ולא יכניע לבבו (3) לשבת (4) ולשאת, אשר נטל עליו, ושומרי הסהר לא ינומו שנתם, כמצוה עליהם; האסיר שרך דרכו ולא נודע איהו (2) בחק הטבע, אשר שם פי שנים כח בנרדף להציל נפשו, מאשר ברודפיו המבקשים נפשו (2); הואי נסעו מזה ג"כ כדבר בעתו, ורק אני הפרתי חק הצניעות בעלמות וחק האזרחות, ואחי מן המאחרים לצאת, ובכן נלכדתי. אי אם אזעק (4) על ההשגחה, אשר לא עצרה את השמש על אופקו עד שובי?

— ומדוע לא? הן לא לרשעים יהל נר אלהים! משחיתי עולם — לא למענם קרא אלהים לאדמה מרחם תהו! ולו עצרה השמש דרכה זמן מצער, כי אז אולי נפסק הקשר, אשר באריגת רשת המקרים הרעים שעל דרכך! בן פרצי זה הזד, אשר אנכי ולא את ידעתו, אשר ברח מבית הסירים, לא עצר אז כח לברח, לא שפך דם נקיים; והוריך אולי גם הם אלצם הליל להשאר בבית מלון לא רחוק מן העיר, ואת ראית אז אור חפש, ולא נתפשת בעון סעדך את רעותך על ערש דוי, או — לו יהיה כדברך — בעון לכתך (4) במסבות, שרבים ישחיתו דרכם (4) בן!


16

-————————

חי כבודך, ערינה, לא אבין להגיגך: מה הוא הכלל הצמא, על דברתך, דם פרטים, אם לא בטול מציאות של כל פרט בפ“ע? ולו שאלתיך: „מה בין הפרט לכלל”, כי עתה נפשך ענתני: הפרט הוא מציאות כל תושיה והכל — מאומה. חי נפשי כי אך לשון עירומים, אשר בחרתם לכם לברא ניב שפתים בלי מושג ומלה עירומה בלי רעיון, לדבר מלא דבר ולהעריץ בלימה כחי מרגיש ומשכיל! ולו גם כרעת ברך לפני הכלל הנערץ הזה, ותשיחי נפלאותיו כל היום, כי עתה לא תשמעי „אודך" מפי הכלל העריץ הזה. שאלי כל אחד מאתנו: מי ידחה מפני מי? ההוא בעד הכלל או הכלל בעדו? ויענוך: זה הכלל ילך לאבדון ורק נפשי תלך לחיים טובים; וגם את הודי במו פיך — לו יכלת לפדות נפשך בחיי שומרי בית הסהר — המנעת ידך מזאת?

— לו גם עמדו דלתותיו פתוחות, כי עתה לא עזבתי מקומי, ולא הפרתי חק; כי שוה הכלל הקל בעיניך מסובין קרבנות דלים, אשר יכול הפרט הנערץ לך להעלות על מזבחו; ולו שאלתני: „מה בין הפרט לכלל" כי עתה עניתיך: הפרט הוא הסכמה נאותה בין קבוצת אברים רבים, שכל אחד איננו יודע ומכיר את עצמו ואת קבוצתו, והכלל — בריאה בעלת אברים, אשר כל אחד יודע ומכיר את עצמו ואת כללו. לולא שמרה היד את תפקידה — להושיט אכל לחיך, כי אז הדיחה רעה גדולה על קבוצתה ועליה, וק“ו בן בנו שדל ק”ו אם אבר אחד בגוף הכלכלי לא ישמר ארחו, שימוט רעה על עצמו ועל כללו. וגם אל נא תשכח כי הנני אחת המעלה עולות, וחלף זאת אריח באלפי מנחות תודות ושלמים מאלפי פרטים שבחבורתנו. לו גם עליתי עולה כליל על מזבח זה, לו גם לא זרחה השמש עלי, ולאיזה מקרים — לא שערתים יצא עלי המשפט להרגני — גם אז נתתי את ראשי ברגשי קדש, כי הקרבתי אז את נפשי למען החוקים, אשר ישמרו חיי בני אחרי, כל עוד שישמרו ארח עולם, ולא יצאו מן הכלל.—

— ואם כדבריך הלא אשמה ההשגחה, אשר קראה למקרים שונים למלחמה עליך, ולא שמרה רגליך מלכד.

— ומה היה לההשגחה לעשות למעני? הכי לא שמר ארח עולם את דרכו עלי — איש על תפקידו? השמש באה בעתה, החשך לא אחר פעמיו מבא; אסיר בור תאנתו יבקש, ולא הכניע לבבו הערל לשבת דומם ולשאת את אשר נטל עליו, ושומרי בית הסהר לא ינומו שנתם, כמצוה עליהם. האסיר שרך דרכו, ועקבותיו נעלמו בחק הטבע, אשר שם פי שנים כח בנרדף להציל נפשו מאשר ברודפיו — לקפד פתיל חיתו. הורי נסעו מזה ג"כ כדבר בעתו, ורק אני הפרתי חק הצניעות בעלמות, וחק האזרחית, ואהי מן המאחרים לצאת, ובכן נלכדתי. או אם אזעק חמס על ההשגחה, אשר לא עצרה השמש על אפקו עד שובי?

— ומדוע לא? הן לא לרשעים יהל נר אלהים! משחיתי עולם — לא למענם קרא אלהים לאדמה מרחם תהו! ולו עצרה השמש דרכה זמן מצער, כי אז אולי נפסק הקשר אשר באריגת רשת המקרים הרעים אשר לרגליך! בן פרצי זה הזד, אשר אני ולא את ידעתו, לא עצר לברח, לא שפך דם נקיים; והוריך אולי גם הם אלצם הלילה להשאר בבית מלון לא רחוק מהעיר, אך שעה אחת אור יומם ואת ראית אור חפש, ולא נתפשת בעון סעדך רעותך על ערש דוי, או — לו יהי כדברך — בעון לכתך מישרים במסבות, שרבים יעללו בהן עלילות ברשע.



XVII

========


2 העברה

-—————————–

השחור בתועלת עצמית עור עינים
מנוחת הנודד על משכבו תנחמהו ערשו
יקו ללילה ישאפו צל
השמים ימטירו גשם ימטירו אוכל
לתוכחת דברי המטיף שפתותיו מר תטפנה
לא ידעו פשר דבר שברו כד על המבוע
הדבר הזה — לאסוני הדבר הזה — בעוכרי

3 ציונים

-——————————

עבד נרצע

גבר יהיר

חבר מרצחים


4 מ. ה.

-—————————–

עושקיהם כח


5 העתקה

-—————————–

תנובת שדה חלב ודבש
זקנת אמו יקהת אם
תנובת שדה דשן, עסיס
" שפע הארץ

6 הפלגה

-—————————–

למצא מנוחה ישאף רוח, יחליץ עצמותיו
מסתכן בנפשו צפוי אלי חרב
באשרי כי מכרתי הדבר פחות הערך ברוך השם ואעשיר

7 גוזמא

-—————————–

ירצחו רב רצח יכינו מטבח,
" ארץ תרוה דם
מניעת גשמים שמי ברזל
ארך10 בלתי פוריה הרריה נחושת
רבוי הגשמים פתח ארבות בשמים
לשבועה חי אני! בדחו"ל העבודה! אראה בנחמה!
שנת רעבון יעבשו פרודות תחת מגרפותיהם
ארץ מבורכה זבת חלב ודבש, טובלים בשמן רגלים,
לרבוי הדבר יבא או כפל מלה או ע“י מלת תכלית כמו תכלית שנאה או ע”י מלת רב יסבלו סבל רב הרריה יטפו עסיס, מעגליה ירעפון דשן

יז

=========================

אבל הדבר הזה — לאסונכם (2) ענתה נעמה, כי האהבה העצמית שחדה את נפשכם (2) להביט על גוף פרטי כעל עולם מלא, ותשכח כי נודדים קשי יום יצפו לערב למצא מנוחה (?). כמה עבדים יתענו תחת יד אדוניהם, ויקוו לערב (2) למצא מנוחה, וכמה ישאפו לאור יומם, אשר לא ימצאהו בלתי אם חשכה לנו! אולי רוצח (3) ירבה לרצוח (7) על איזה מקום בכדור ארצנו בסתר ליל, ולשמש להיות אץ לדרכו, למען הצל עשוקים מיד עושקיהם (4) הרחק מהמון קריה, אשר רק שמים וכוכבי שחק ישמעו צעקת הנאנחים המסתכנים בנפשם (6) — הלזה משפט או רחמים קראת, לו עצרה ההשגחה את השמש על דרכה, למען הצילני מנדודי אפע, ושם ישפך דם (7)? אם צדיקים ישכנו ארץ חרבה, (7) היפתח השם שמיו (7) להמטיר (5), ושם יד עמל עובדי אדמתם יבכון על תלמיהם, כי יתרון ארצם, אשר היה למחיה לארצות אי־פוריות ההן — יאכל הגזם ואין קונה, כי רקב בתבואותיהם (6) ומוכרן יאמר: באשרי כי נפטרתי מהן? (6) או אם רשעים ישבו ארץ מבורכה (7) — הימנע מרשעים אורם ויצו לאדמה: אל תלדי! ושם רעבים מצפים לתבואת (5) הארץ הזאת, כי מאתה תוצאות לכלכלתם? הוי גבר (3)! כל עמל אנוש ישר דרך, כל צדקת אדם, הוא לכונן חוקי הטבע ולהענות תחת ידו, ואתם רוצים בשכרכם שדוד החוקים האל. משל לבנאי תובע לשכר בנינו את כל הבנין וגם את אדון הבנין לעבד (3) לו.

— דברי, יקרה, דברי (2) מוסרך על לבבך!

האנשים האלה, הוסיפה נעמה, האנשים האלה הבוזים לזקנת אמם (5) ובתורת אבותם מלעיבים אמרו בדלים הנקוב לשאוב מי הים, ובקצר שכלם התחרו לבא עד תכלית ההשגחה, ויבראו להם שאלה ידועה בשמה „צדיק ורע לו“. פה טבעו בספק (2), ולא ידעו פשר דבר, ויגזרו אומר: שוא עבוד אלהים! ומה תקות אנוש, אם כמקרה הצדיק ומקרה הרשע — מקרה אחד יקרה את כלם! ואולם בנפשי נשבעתי (7) לא אבין לשאלת „צדיק ורע לו” מַזו עושה? השמעת מימיך „חכם גבן" או „חיט פסח" לשאלה תחשב? חיט גדם — זאת בצדק יכלנו לחשב לשאלה, כי איך יעשה מלאכתו וידיו אין אתו? אבל „חיט פסח" לשאלה מזו עושה? אומן יד, אשר לאיזה מקרה מעדו קרסוליו, ותקע כף ירכו! והכי מגדר החיט לישר לכת בלי הכשל (2)? — גם צדיק ורע לו, במובן שיש לכם בשמות צדיק ורע, שאלה כזאת הנה. כי מה הוא הרע החומרי שאליו תשאו נפשכם? קבוץ מצבים, אשר לא יסכימו ביניהם באופן נאה, ואשר סבותיהם יוצאות מחויבות ומחיבות התלדות הבאות אחריהן, ויוצאות ממקום אחד עם יציאת השמש ובאו וכאלה מן החוקים המחויבים, ומי אשר יסתבך בם, יהי גם צדיק גם רשע, יסבלו (7) כחיט יכל להיות גם אלם גם פסח.


17

-————————

אבל זאת בעוכריהם, ענתה נעמה, כי אהבה העצמית עורה את עיניכם להביט על גוף פרטי כעל עולם מלא, ותשכח כי נודדים קשי יום יצפו לערב, כי תנחמם ערשם! כמה עבדים יתענו תחת יחד אדוניהם, וישאפו צל למצא מנוחה ולהחליץ עצמותיהם! וכמה ישאפו לאור יומם, אשר לא ימצאהו בלתי אם חשבה לנו! אולי חבר מרצחים יכינו מטבח אדם על איזה מקום בכדור ארצנו בסתר ליל, ולשמש להיות אץ לדרכו, למען הצל עשוקים מיד עושקיהם כח הרחק מהמון קריה, אשר רק שמים וכוכבי שחק ישמעו צעקת הנאנחים הצפוים אלי חרב — הלזה משפט קראת, לו עצרה ההשגחה את השמש על דרכה, למען הצילני מנדודי אפע, ושם דם נקיים תשתה ארץ? אם צדיקים ישכנו ארץ, אשר שמיה ברזל, והרריה נחשת, היפתח השם ארבות בשמים להמטיר אכל, ושם יד עמל — עובדי אדמתם יבכיון על תלמיהם, כי יתרון ארצם, אשר היה למחיה לארצות אי פוריות ההן, יאכל הגזם ואין קונה, (כי יעבשו פרודות תחת מגרפותהים, ומוכרם יאמר ברוך השם ואעשיר)? או אם רשעים ישכנו ארץ זבת חלב ודבש, וטובלים בשמן רגלם — הימנע מרשעים אורם ויצו לאדמה: אל תלדי, ושם רעבים מצפים לשפע הארץ הזאת, כי מאתה תוצאות לכלכלתם! הוי גבר יהיר! כל עמל אנוש ישר דרך, כל צדקת אדם הוא לכונן חק הטבע ולהענות תחת ידו, ואתם רוצים בשכרכם שודו החוקים ההם. משל לבנאי דורש לשכר פעולתו את הבנין וגם את אדון הבנין לעבד נרצע לו!

— הטיפי, יקרה, הטיפי מור שפתותיך על נגעי לבבי, כי טובים לי דבריך מצרי גלעד.

האנשים האלה, הוסיפה נעמה, האנשים האלה הבוזים ליקחת אם ובתורת אבות מלעיבים אמרו בדלים הנקוב לשאוב מי הים, ובקצר שכלם התחרו לבא עד תכלית ההשגחה, ויבראו לעצמם שאלה ידועה בשמה „צדיק ורע לו“. פה שברו כד על המבוע, ולא ידעו פשר דבר, ויגזרו אמר: „שוא עבוד אלהים! ומה תקות אנוש אם כמקרה הצדיק והרשע — מקרה אחד יקרה את כלם”! ואולם חי אני, לא אבין לשאלת „צדיק ורע לו" מזו עושה? השמעת מימיך „חכם גבן" או „חיט פסח" לשאלה תחשב? „חיט גדם" — זאת בצדק יכלנו לחשוב לשאלה, כי איך יעשה מלאכתו, וידיו אין אתו? אבל „חיט פסח" — לשאלה מזו עושה? אומן יד אשר מעדו קרסוליו לאיזה מקרה, ותקע כף ירכו; והכי מגדר החיט לישר לכת? — גם „צדיק ורע לו" במושג, עשר תבינו בשמות „צדיק" „ורע", שאלה כזאת הנה, כי מה הוא הרע החומרי אשר אליו תשאו נפשיכם? קבוץ מצבים, אשר לא יסכימו ביניהם באופן נאה, ואשר סבותיהם יוצאות מחויבות ומחיבות התלדות הבאות אחריהן, ויוצאות ממקום אחד עם יציאות השמש ובאו וכאלו מהחוקים המחויבים, ומי אשר יסתבך בם, יהי גם צדיק גם רשע, יסבול רב סבל, כחוט יכול להיות גם אלם גם פסח.—



XVIII

========


1 דמיון

-—————————–

נכון הדבר - כשחר נכון מוצאו, כנכון היום


2 העברה

-—————————–

הקללה מתמדת עליו הקללה רובצת
מתמיד ללכת דרך אחד אוחז דרכו
מעשי ידיו פרי מעלליו
מעשיו הרעים המה סבה לרעתו עונותיו ילכדנו, יתמוגג ברעתו
לחשב הפסד דבר כנגד שכרו לשקל בפלס, במאזני משפט,
לנחת רוח מדבר שבע רצון, רוה שמחות

3 ציונים

-——————————

גשמי נדבה מטר סחף
בן מביש בני חלוף

6 הפלגה

-—————————–

תזכור דמעותנו - תשימם בנאדך


7 גוזמא

-—————————-

בין רשעים יגור בין לבאים נפשו תשכון
להפלגת הרבוי מלא הפנים

יח

=========================

והרי מקרה הצדיק ומקרה הרשע — מקרה אחד יקרה את כלם, שאל בלע, ומה שדי כי נעבדנו?

— כתר לי זעיר ואחוך, ענתה נעמה, הטרם תדע מי הוא הצדיק, מה מושג הרע ומה הרע המגיע לצדיקים. אכן זה מקור כל השגיאות כי ישתמשו בני האדם במבטאי שפתם, לא לפי מובנם האמתי. איש איש כולל רעיון במלות שפתו כפי רוחו, והיו תוצאות הדברים — שאלות, ספקות ורעות רוח. זאת קללת דור הפלגה (2) על כל הדורות, ונוקבת ויורדת עד תהם זמננו. ואולם הצדיק הוא ההולך עפ“י חוקי הטבע, ולא ימרה את פיהו בכל נתיבות חייו. המצבים ההוגים בני איש המה רק מעשי ידי אדם ואדם המתלכדים כאחד, ויפה אמר חכם אחד: כמטר ארץ הבא מתמרות ענן קטרת המים ונדיפתם, ואח”כ ישובו לפול לעומת שבאו — אל חיק הים, כן המצבים המה תולדות ידי איש ופרי מעלליו הנופלים אח“כ עליו בתור גשם (3) או ברד ומטר (3). ויען כי לא טוב היות האדם לבדו, וחיי חברה גם המה חק הטבע, אשר לאדם להכנע תחתיו; ויען כי המצבים — כתולדות מעשה יד האדם יהיו שונים כשנות רוח איש מרעהו, אשר על כן יכול הצדיק ההולך נכוחות (2) לפול בשאה בסבת חברתו ומצביהם. לכן השכילה ההשגחה לתת דת וחק לבני הארץ. החק ברבו הוא הסכם המעשים בין פרטי החברה. לו הלכו כל בני האדם על הדרך, אשר התוה למו החק, כי עתה לא היה כל מקום לרע, כי מעללי (2) ידי האדם נשאו פרי ישוה, והיו המצבים אך טוב. נכון הדבר (1) כי הרע — פרי הרשעים העוזבים ארחות משפט, והטוב — בזכות הצדיקים האוחזים דרכם. כל אדם קרוב אל מצביו מאשר אל מצבי חברתו, ולכן רבי צדיקים שומרים דרכם, ולא יפלו ברעה. ולבד זאת עלינו להודות למחוקקים, אשר זכרו, בעת חקקם חוקי צדק, כי בין רשעים (7) נפש צדיק תשכון, ויחוקו כרוח מצב הזמן; ובמדה אשר תקרב או תרחק החברה מן נקודת היושר, כן ישנו גם הם החוקים, למען שמור רגלי חסידים מהלכד בשחיתות עושי עול, ורשע יפול במלכדתו. (2) ואם בכ”ז, כמקרה יוצא מן הכלל הכולל ההוא, נפגוש צדיק מסתבך בסבכי תעלולות רשעים ורע לו — כאשר תקראו אתם — אז עלינו לכור כי הענות תחת יד העת ואמץ רוחו בסבלנות גם הוא חק הטבע, אשר על הצדיק להענות תחתיו, עד בא עת ומצב אחר שלוח בידי החוקים הטובים לפדותו מרדת שחת; ולמעט הרע הזה אם עוד לא תסלח לההשגחה ולהמחוקקים, בלי זכור את כל הטוב, אשר תעשה עמנו, אם לא תחשב (6) עולם מלא עומד על כנו ובני אדם שקטים ושמחים (2, 3) נגד איזה נטפי דמעות (6) לשבר צדיקים — אז עליך לדעת כי במושג „רע וטוב" „אשר ואסון" טועים הנכם בלי דעת מובנם האמתי: לא בקנינים אשר! גם לא החפש הצלחה! ישנן בן חורין — לו קניינים ולבו עליו דוי, ויש עבד מושל בבן (3); ומה לנו בכל רחבי תבל, אם לא ראות עינינו ולחכם גם שמחת נפשו? לו שקלת על ידי הצדיק (7) תענוגים הון וחפש בעד נחת רוחו (2) מדרכו וממלאות חובותיו לחברתו, כי עתה בוש יבוז לך.—


18

-————————

והרי מקרה הצדיק ומקרה הרשע — מקרה אחד יקרה את כלם, שאל בלע, ומה שדי כי נעבדנו?

— כתר לי זעיר ואחזך, ענתה נעמה, הטרם תדע מי הוא הצדיק מה מושג הרע ומה הרע המגיע לצדיקים. אכן זה מקור כל השגיאות כי ישתמשו בני האדם במבטאי שפתם ולא לפי מובנם האמתי. איש איש כולל רעיון במלות שפתיו כפי רוחו, והיו תוצאות הדברים — שאלות, ספקות ורעות רוח. קללת דור הפלגה רובצת על כל הדורות, ונוקבת ויורדת עד תהום זמננו. ואולם הצדיק הוא ההולך עפ“יח חוקי הטבע בלי המרות פיו בכל נתיבות חייו. המצבים ההוגים בני איש המה רק מעשי ידי אדם ואדם המתלכדים כאחד; ויפה אמר חכם אחד: כמטר ארץ הבא מתמרות ענן קטרת המים ונדיפתם, ואח”כ ישובו לפול לעומת שבאו — אל חיק הים; כן המצבים המה תולדות מעשי ידי איש ופרי מעלליו הנופלים אח“כ עליו בתור גשמי נדבה או ברד ומטר סחף. ויען כי לא טוב היות האדם לבדו, וחיי חברה גם המה חק הטבע, אשר לאדם להכנע תחתיו; ויען כי המצבים, כפרי מעללי האדם, יהיו שונים כשנות רוח איש מרעהו — אשר ע”כ יכול הצדיק האוחז לפול בשואה בסבת החברה ומצבה; לכן השכילה ההשגחה לתת דת וחוקים לבני הארץ. החק ברבו הוא הסכם המעשים בין פרטי החברה. לו הלכו כל בני האדם על הדרך, אשר התוה להם החק, כי עתה לא היה כל מקום לרע, כי פרי מעללי האדם ישאו פרי משוה, והיו המצבים אך טוב. נכון הדבר כשחר נכון מוצאו, כי הרע — בסבת הרשעים העוזבים ארחות משפט, והטוב — בידי צדיקים האוחזים דרכם. כל אדם קרוב אל מצביו, מאשר אל מצבי חברתו, ולכן רבי צדיקים שומרים דרכם, ולא יפלו ברעה. ולבד זאת עלינו להודות למחוקקים אשר זכרו בעת חקקם חוקי צדק, כי בין לבאים נפש צדיק תשכון, ויחוקו כרוח מצב הזמן; ובמדה אשר תקרב או תרחק החברה מנקודת היושר, כן ישנו גם הם החוקים למען שמור רגלי חסידים מלכד בשחיתות עושי עול, ועונותיו ילכדנו את הרשע; ואם בכ“ז, כמקרה יוצא מכלל הכולל ההוא, נפגוש צדיק מסתבך בסבכי תעלולות רשעים ורע לו — כאשר תקראו אתם — אז עלינו לזכור כי הענות תחת יד העת ואמץ רוח בסבלנות גם הוא חק הטבע, אשר על הצדיק להענות תחתיו, עד בא עת ומצב אחר שלוח בידי החוקים הטובים לפדותו מרדת שחת; ולמעט הרע הזה, אם עוד לא תסלח לההשגחה בלי זכור את כל הטוב, אשר תעשה עמנו, אם לא תשקול בפלס עולם מלא עומד על כנו, ושמחות ירוו בנו חלוף נגד איזה נטפי דמעות, אשר שמת בנאדך לשבר צדיקים — אז עלי לדעת כי במושג „רע וטוב” „אשר ואסון" טועים הנכם בלי דעת מובן הדברים האמתי: לא בקנינים אשר, גם לא החפש הצלחה! ישנו בן חורין לו קנינים, ולבן עליו דוי; ויש עבד מושל בבן מביש, ומה לנו בכל רחבי תבל אם לא מנוחת הנפש והשקט הרוח? מאום לא ידבק בידינו בלתי אם ראות עינינו, ולחכם גם שמחת נפשו! לו שקלת על ידי הצדיק מלא חפנים תענוגים, הון וחופש בעד שבע רצון מדרכו וממלאות חובותיו לחברתו, כי עתה בוז יבוז לך.—



XIX.

=======


1 דמיון

-—————————–

מי שאין תוכו כברו כסף מצפה על חרש, שפתים דולקים ולב רע
למסוס דבר כקדח אש המסיס, כמסוס נוסס
לבדידות כערער בערבה
לשכול ואלמן כאלה בשלכת
לאיש מרמה שמרמתו שבה אל חיקו כקשת רמיה

2 העברה

-—————————–

ההצלחה עזבהו נאסף שמשו, בא שמשו
חכמתו לא עמדה לו נסרחה חכמתו
שמח לבי לבי רחב בי
יתן שלום ישפות שלום
כל מתי סודי ירחקו מעלי שלמותי תתעבוני
הרבה לחטא רגליו הטבעו בבוץ, ביון חטאות

3 ציונים

-——————————

מנוד ראש

לשון מרפא

מוסדות איתן


4 מ. ה.

-—————————–

פרזות תשב


5 העתקה

-—————————–

ממונו של אדם יגיע עצב
מלכותו כסאו
רועה נקד
צאן, שור וחמור מקנה

6 הפלגה

-—————————–

בא יומו הרע באה הצפירה ליומו הרע
חומה סביב לביתו גדר אבנים יחזה
תתמיד לבכות דמעתך על לחייך
בדבר הזה אהגה תמיד הוא הגיון רוחי
מת אלה המות בחלונותיו
גנב שלח יד
ישבתי בבית ההוא ישבתי בצל קורתו

7 גוזמא

-—————————–

רב כח מעתיק הרים בגאונו
החרש! תן בעפר פיך
הרבה לחטא כבדו חטאיו עלי אדמות.

יט

=========================

וחיל רשעים מה? אם לא (1)? כל אשרו במלאת ספקו — וספקו — כלי מפולש, אשר יבלע כל הנחלים, והוא איננו מלא; פרה צנומה, מפרות חלום פרעה, הבולעת שבע פרות בריאות בשר, ובטנה ריקה. ומי ימלל אסונו עת הצלחתו עזבתהו (2)! אם הגיע יומ הרע (6) אז, הה! אז אבד עצות הנהו! נסתרה בינתו (2) ביחד עם אשרו! באחת יפול ביתו, אשר חומה סביביו (6) מפת (3) הנהו למכיריו, ושחוק צדיק תמים. אז יתקצף וקלל מלכו ואלהיו, יתמרמר ואין שומע לו, ישפוך לארץ מררתו, אך לשוא! כי חזק הטבע ממנו (7). הבט עלי ועליך! שנינו בסבך אחד נאחזנו, ומי מאתנו מאשר רעהו? אתה נפשך עליך תאכל (6), ואני שקטה ושאננה; לבי מלא תקות נעימות לראות באור חפש, אשר ינעם לי (7) מאשר עד כה. בהלוך נפש מחבקת אני את הורי ואת אחי, ולבי שמח בי (2), וגם בשבתי פה אשבע כמעט נעימות, כי ממלאה אני חובת החק, אשר אהגה בו תמיד (6).

שור! שם ערים פרזות תשבנה, לא תיראנה יד שודד; פה כנענים שולחים עזבונם נעזב על ידי פקידיהם, ומערבם בידי עגלונים זרים, ואיש לא ערבם לו! הנה האכר זרע שדות, ויטע כרמים! רועה עזב (5) עדרו, ובוקר הרביץ בהמותיו (5) על יד בארות מים — ממונו של אדם (5) נעזב תחת השמים, ואין גנב (6); וכל אלה הלא בזכותי — בזכות קרבן אשמי הדל, אשר אענה מפני החוקים, ואשב ימי מספר בבית הזה (7)! אכן נפתל רוח איש בקרבו, וההשגחה ומלכותה (5) נקיות.

— ראי דבריך טובים! לשונך (3)… ארור בן פרצי ותורתו הנאלחת המלאה דם על כל גדותיה! (1) הוא (1) הרתיח דמי לבי ברגשי קנאה ושנאת הבריות, וכרוכה תורת בצלאל, אשר השקיטה דם עורקי, ותשלימני עם אדם ואל. יוסיף השם (2) שלום לכם, ברוכי אל, הה! מי יתנני למחוק שנות עמלי מספר החיים!

— דם לה' (7) אולי יש תקוה!

— אבל אחותי מה אקוה ומתי סודי (6) יתעבוני, כי כפי נגאלו בדם; גלמוד נשארתי(1) וידי מי שפכו דמי הורי! ידי אני! אני, אני הרגתי את אבי! קפדתי חיי אמי! (7 קללה) לא! לשוא איחל! בא מות (6)! פשקי תפתה לועך לבלעני, כי הרביתי לחטא (7)! ואת אחות בת אלים, מדוע תחללי כבודך, ותשפילי לעפר גאונך לדבר עם איש שותה כמים עולה. אם אני הרביתי לחטא (2) אללי לי, אבל….


19

-————————

וחיל רשעים מה, — אם לא כסף מצפה על חרש? כל אשרו — במלאת ספקו, וספקו — כלי מפולש, אשר יבלע כל הנחלים, והוא איננו מלא; פרה צנומה מפרות חלום פרעה הבולעת שבע פרות בריאות בשר ובטנה ריקה. ומי ימלל אסונו, עת האסף שמשו, אם באה הצפירה ליומו הרע? אז, הה! אז אבד עצות הנהו! נסרחה חכמתו, נסתרה בינתו ביחד עם כל אשרו. באחת יפול ביתו, אשר גדר אבנים חזה, כמו לא חלו בו ידים. מנוד ראש הנהו בלאומים, ושחוק צדיק תמים. אז יתקצף וקלל מלכו ואלהיו, יתמרמר ואין שומע לו; ישפוך לארץ מררתו, אך לשוא! כי חזק הטבע ממנו, ולא יעתיק הרים בגאונו. הבט עלי ועליך! שנינו נאחזנו בסבך אחד, ומי מאתנו מאשר רעהו? אתה דמעתך על לחייך, ונפשך עליך תאבל; ואני שקטה ושאננה, לבי מלא תקות נעימות לראות באור חפש, אשר ינעם לי אז שבעתים, מאשר עד כה. בהלוך נפש מחבקת אני את הורי, את אחי, ולבי רחב בקרבי; וגם בשבתי פה אשבע כמעט נעימות, כי ממלאה אני חובת החק אשר הוא הגיון רוחי תמיד. שור שם ערים פרזות תשבנה! לא תיראנה יד שודד! פה כנענים שולחים עזבונם נעזבים על ידי פקידיהם, ומערבם בידי עגלונים זרים, ואיש לא ערבם לו! הנה האכר זרע שדות ויטע כרמים! נקד עזב עדרו, ובקר הרביץ מקנהו על יד בארות מים — יגיע אדם ועצבו נעזב תחת השמים, ואין שולח יד למעול מעל — וכל אלה הלא בזכותי המה, בזכות קרבני הדל, אשר אענה מפני החקים, ואשב ימי מספר בצל קורת הבית הזה. — אכן נפתל רוח איש בקרבו, וההשגחה וכסאה נקיים!

ראי דבריך טובים! לשון מרפא לשונך! ארור בן פרצי ותורתו המלאה לה דם על כל גדותיה! בקשת רמיה היה ללבי, (כקדח אש המסים כן הרתיח דמי לבי בקרבי ברגשי קנאה ושנאת הבריות), וברוכה תורת בצלאל, אשר השקיטה דם עורקי, ותשלימני עם אדם ואל! ישפות השם שלום לכם, ברוכי אל! הה, מי יתנני למחוק שנות עמלי מספר החיים!

— תן בעפר פיך, אולי יש תקוה!

— אבל אחותי מה אקוה, שלמותי תתעבוני! כאלה בשלכת, (כערער בערבה) נשארתי, וידי מי שפכו את הדם? ידי אני! אני, אני הרגתי את אבי! הכחדתי את אמי! ומדוע לא יבשה זרועי בטרם הרימותיה? לא! לשוא איחל! עלה מותי בחלוני! פשקי תפתה לועך לבלעני! כי כבדו חטאותי עלי אדמות, ואת אחות בת אלים! מדוע תחללי כבודך, ותשפילי לעפר גאונך לדבר עם איש שותה כמים עולה? אם רגלי הטבעו בבוץ חטאות אללי לי, אבל…



XX

=======


1 דמיון

-—————————–

למציאות דברים ברב חכמות או בלי סדר - כגלים על תלמי שדי


2 העברה

-—————————–

לתת לו חפשה לקרא לו דרור
נכונים לו שפטים עתיד לבידור
רמה אותך סבבך בכחש
מסתרי לבבי אגלה לך עירום לבי נגדך
אחדש דברים עמך ואולי אנסה דבר אליך
הקבר \ירכתי בור
הודיע חרפתך גלה שולי על פניך
מדבריו נכר כחשו שפתיו יענו בו,
" יאלף עונו פיהו
הנכוחות מרבות על הספקות וכדומה עומד מרובה על הפרוץ (בדחז"ל)
גולל ודופק בדי שאול

4 מ. ה.

-—————————–

להשלות בשוא

תגרע שיחה

דבר בלי לב ולב


6 הפלגה

-—————————–

תרבה דברים - תפשק שפתיך

מי ערב לך בדבר - מי לידך יתקע


7 גוזמא

-—————————–

להפלגת המיעוט כמלא נימה בדחז"ל
" כחודו של מחט בדחז"ל
ולהיפוך כפתחו של אולם בדחז"ל

כ

========================

גם בזאת תאשם, ענתה נעמה, תרב אמרים (2) ותדבר (4) לפני אל, כי תקרא את המות עליך בלא עת. הן החיים והמות — שנים מתנות אלהים המה, דבר בעתו; ואין אחת נוגעת ברעותה, (7) ומשל למי שמזג כוס יין לרעתו, ושפכהו על פניו. לא אתה שבית לך נפשך שבי, כי תקרא לה (2), ושלחתה מעל פניך. לא המות גואלך, ולא שאול בית מנוס לך. ומי ערב לך (6) כי לא נכונו לך גם שם שפטים (2).

— בכל תהפוכות לבבי אין די עולה בי לרמותך (4) (2), ולכן אגלה לפניך (2) כל לבי, ולא אכחד ממך כי לא אאמין בחיים שאחר המות, וגם תענוגות בני אדם גם נגעו בני איש, על דעתי, לא יחדרו בטן שאול, אחר אשר אטר עלינו באר פיו (2).

— אודך, יקירי, כי דרך אמת בחרת, כי פי שקר שנא אל. ואולם הבה, אחדש דברים עמך! (2) אולי יצלח בידי לטעת גפן אמונה בלבך. דבר! (4) מדוע לא תאמין בחיי הנפש?

  • כי אין לי כל מופת עליהם. זה אלפי שנים לועי שאול פשוקות, בולע בלי הפלט, ולא אחד בהם קם מקברו (2) לתת אות, כי חי חי הנהו.

— שאל אביך ויגדך!

— אבל אמונת אבות — מסרת קדומים בלתי נשענת על מוסדות (3). המה יכלו לנחול ולהנחיל שקר לבניהם, כרבי אמונות טפלות, אשר חכמת הזמן גלתה חרפתן (2). פתחי לוחות ספר הדורות נראית (1) עצמות יבשות, אשר רוח בער החיה אותן לפנים.

— ומה ימריצך כי תטיל ספק בדברי המסרה הזאת? הן מדבריך נכר כחשך (2). אתה אמרת כי חכמת הזמן גלתה שולי האמונות הטפלות על פניהן, זאת אומרת: לפנים האמינו כי דרך פלא לחזיז קולות ורעם, כי הקשת בענן — אות רעה נגד פני דרי ארץ וכדומה, ועתה הראתה חכמת הזמן חק ומשטר לכל אלה בטבע; אבל נגד אמונת הנפש אין בידי חכמי הזמן לטעון מאומה לסתור בנין ראשונים ולהעמיד על חרבותיו דעה מתנגדת.

— התדמי בנפשך לצאת ידי חובת ראיה מאושרת בדבריך אלה? הלא חרפה היא לחכמת הזמן לענות לשואלים: „מי יעידנ כי לא תמות הנפש"? — כי כן ספרו לנו זקנינו!

— לולא שהיה לי בלעדי זאת מה לענות לך לאשר האמונה, כי עתה כבר יצאתי ידי חובתי, ואם תורת הורים לחרפה לך, הלא תכלם גם ללבוש בגדים לכסות מערומיך, אשר תעשה זאת, רק יען אשר אמרו לך הוריך כי ערוה לנו להראות עירומים עלי חוצות. צא וחשב מכל אשר הנחילו לנו דורות קדומים, ומצאת רי רבי הירושה הזאת נתאמתו ע“י מופתים, מועטה מוטלת בספק, ומועט מועטה נסתק ע”י חכמת הנסיון — (2) ועלינו להאמין למי שהוחזק נאמן גם בדברים שלא יתן עליהם מופת, כל עוד שהשכל לא יכחישנו.


20

-————————

גם בזאת תאשם, ענתה נעמה, תפשק שפתיך לחטאה, ותגרע שיחה לפני אל, כי תקרא המות עליך בלא עת. הן החיים והמות — שניהם מתנות אלהים המה — דבר בעתו, ואין אחת נוגעת בחברתה כמלא נימה, ומשל למי שמזג כוס יין ושפכהו על פניו. לא אתה שבית לך נפשך שבי, כי תקרא לה דרור ושלחתה מעל פניך. לא המות גואלך, ולא שאול בית מנוס לך, ומי לידך יתקע אם לא תתעתד גם שם לבידור?

— בכל תהפוכות לבבי ועם כל רוחי — פתלתל אין די עולה בי השלות בשוא נפש יקרה כמתו, ולא הב בכחש, ולכן ערום לבי נגדך, ולא אכחד ממך כי לא אאמין, ובמרוצת הדם — וגם תענוגות בני אדם גם נגעי בני איש לא יחדרום שאינם ידועים לנו????????.

— אודך, יקירי, כי דרך אמת בחרת, כי פי שקר שנא אל; ואולם הבה אנסה דבר אליך, אולי יצלח בידי לטעת גפן אמונתך בלבך. דבר בלי לב ולב — מדוע לא תאמין בחיי הנפש.

— כי אין לי כל מופת ע"ז. זה אלפי שנים לועי שאול פשוקות, בולע בלי הפלט, ולא אחד בהם קם מירכתי קבר לתת אות כי חי חי הנהו.

— שאל אביך ויגדך!

אבל אמונת אבות — מסרת קדומים בלתי נשענת על מוסדות איתן! המה יכלו לנחול ולהנחיל שקר לבניהם כרבי אמונות טפלות, אשר חכמת הזמן גלתה שוליהן על פניהן. פתחי לוחות ספר הדורות, וראית כגלים על תלמי שדי עצמות יבשות, אשר רוח בער החיה אותן לפנים.

ומה ימריצך כי תטיל ספק בדברי המסורת הזאת? הן יאלף משוגתך פיך, ושפתיך תענינה כחשך בך! אתה אמרת כי חכמת הזמן גלתה שולי האמונה הטפלה על פניה, זאת אומרת: לפנים האמינו כי דרך לרעם וחזיז קולות, כי הקשת בענן — אות רעה נגד פני דרי ארץ וכדומה, ועתה הראתה חכמת הזמן חוק ומשטר לכל אלה בטבע; אבל נגד אמונת הנפש אין בידי חכמת הזמן לטעון מאומה לסתור בנין ראשונים ולהעמיד על חרבתיו דעה מתנגדת.

  • התדמי בנפשך לצאת ידי חובת ראיה מאושרת בדבריך אלה? הלא חרפה היא לחכמת הזמן לענות לשואלים: „מי יעידנו כי לא תמות הנפש"? — כי כן ספרו לנו זקנינו!

— לולא היה לי בלעדי זאת מה לענות לך לאשר את האמונה, כי עתה כבר יצאתי ידי חובתי, ואם תורת הוריך לחרפה לך, הלא תכלם גם ללבוש בגדים לכסות מערומיך, אשר תעשה זאת, רק יען אשר אמרו לך הוריך כי ערוה לנו להראות עירומים עלי חוצות. צא וחשוב מכל אשר הנחילו לנו דורות קדומים, ומצאת כי רבי הירושה הזאת נתאמתו ע“י מופתים, מועטה מטלת בספק, ומועט מועטה נסתרה ע”י הנסיון — עומד מרובה על הפרוץ ויכולים אנו להאמין למי שהוחזק נאמן גם בדברים, שאין בידו מופת עליהם, כל עוד שהשכל לא יכחישנו.



XXI



??????? מקברו (2)

רבות לי לדבר ??????

איננו עוד כלא היה, - כלה ענן וילך

לכליון - לאטו כהנדוף עשן


2 העברה

-—————————–

האדם נופל תחת התמורה תחת מסבות יתהפך האדם
ידעתיו באתי עד תכניתו,
" תהיתי על קנקנו (בדחז"ל)

7 גוזמא -—————————–

חפשתי - חפש מחפש



כא

=========================


21

-————————

ראי, עדינה! הנך הולכת להרגיע את רוחי, אמר בלע, ואולם אל נא תמנעי ממני את הטוב להגיד לי גם את יתר עדותיך! הלא אמרת: „לולא היה בידי לענות בלעדי זאת, כי עתה יצאתי ידי חובתי" — זאת אומרת כי עוד מלין לאלוה בפיך, לכן דברי, ואל תבלמי פתחי פיך.

— טוב הדבר. אדברה, כי עוד בטני מלא כאובות! ואולם ראה איך ממקור אחד יק רו מי מתוק ומי עכור, ומכחך אשר אמרת להטיל ספק באמונה \זאת, מזה הכח אאשרנה; זאת אומרת כי ישרים דרכי אל, וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. אתה אמרת „כי זה אלפי שנים שאול בולע ואינו פולט, ולא קם איש מקברו להודיעני מה אתו". ומאין לקחתם לכם המשפט כי ימות הגבר וילך לאבדון? הן עולם מלא חיים לפנינו! בכל חללו של עולם רק חיים תפגש עינינו, ואת המות לא ראינו, רק באזנינו שמענו שמעו — הקם איש מקברו להגיד לנו כי לא עוד חי הנהו?

והלא לפנינו מתנו מוטל — גולם בלי כל רגש חיים בקרבו!

— בלי כל תנועה — רצונך לאמר, אבל לא התנועה סגולה עצמית של בעלי החיים והמדברים.

— שאלי את פי הרופאים, ויאמרו לך כי חפשו (7) בסגור הלב שֶלַמֶת, ולא מצאו אות חיים בקרבו

חכמת הרופאים — חכמת הנסיון הנה, ובאשר לא נסו, אינם יודעים מאומה; מעולם לא מתו, ולא הביא להם הנסיון כל ידיעה ע"ז, ומרין הם יודעים כי רק בתנועה ובמרוצת הדם — חיים? אולי חי האיש, אשר הוא מבקש בחיים אחרים שאינם ידועים לנו?

— והלא עינינו רואות כי יעלה רקבון בבשר ובעצמות, והיה כלא היה!

אבל זאת אך תמורה הנה. לתמורות כאלה כבר הסכננו. תחת מסבות יתהפך האדם וכל אשר על הארץ; ולמה לא תקרא מות לרקבון והעפוש, אשר ישלוט בבשרנו ובדמנו עודנו בחיים? אמר נא החכמת לך (2) הידעת מי אתה? העלה על דעתך פעם כי זה כבר לא נשאר בך אף משקל גרה מן הבשר, אשר העניקה אתך בו אמך בצאתך מרחך? הידעת כי ברוח פיך תדוף כל שעה חלק גדול מדמך ובשרך, ובלע אשר לעינינו איננו עוד בלע אשר אתמול פגע בכבודנו, ולשוא נשטמנו — אם לא ידעת כל אלה, שאל את פי אלה הרופאים, אשר אמרו לך כי מת האדם, יען אשר עמד הדם בתקופת מרוצותו, והעידו לך גם זאת: תמורה תמידית נהגת בגוף האדם להוציא ישן מפני חדש ולהדיף הרס והבשר ועצמות ברוח־פה (1) ולהביא חמר חדש תחתיהם מכל אכל, אשר יבא אל קרבו; הוא החק אשר קראו לו חק, התחלפות החמרים, ואם ידעת כל אלה, מדוע לא תקרא מות לחייך?

אתה אומר להביא מופת כי היה הנפש אחר המות, ואני אדרוש ממך כי תביא מפת להאמין דבריך כי מת האדם אחר חייו הטבעיים. אתה דרש מפת לאמת דבר שישנו בודאי ושהוחזק בזמן, ואני — מפת לקים דבר שאיננו יודעים אותו לא בחיוב ולא באפשרית — מי ידחה מפני מי?



XXII

=======


2 העברה

-—————————–

לשני דברים נקשרים בדרך סבה ותולדתה איש בעקב אחיו
בעצמך תושיך לך בידך אשרך
הולך ומתרחב פטר מים ראשית…
אין בו עון נפשו לא נכתמה
הדר שדה חגרו גבעות גיל
נחם אותם שלם נחומים

3 ציונים

-——————————

אבי, רכב ישראל

שפתי שושנים

בקר לא עבות

מגלה עפה

שיח תפל

בן תמותה


4 מ. ה.

-—————————–

דבר עתיק


5 העתקה

-—————————–

עוף - כנף

צפרי היער - היער


6 הפלגה

-—————————–

עוד תאריך ימים עוד תלך על משענתך
אלהים ירצך ירח מנחה
עוד יחנך לא שכח חנות אל
להפלגת רב הענין לא תמלא האזן משמע


כב

=========================


22

-————————

בלע אשר לעינינו איננו עוד בלע אשר היה, ובכ“ז נטור איבה לבלע שלפנינו גלל פגיעת כבוד, אשר פגע בנו בלע שלפני שנים. כעבור שנים מספר ואנחנו עוד נשוב להתראות פנים; אז אולי תזכירני לאמר: „התזכרי נעמה את היום אשר חשך עולם בעדנו, בשבתנו יחד בבית הסהר”? ואולם ביום ההוא אתי הצדקה לשאלך: מי ישב עם מי? הן בשר בלע ונעמה ועצמותיהם כבר נדף, ויאן זכר למו, וכל הכבודה אשר אתנו בריאה חדשה הנה. בקצרה! מי הוא „האני" ומי „אתה" אשר כה נדאג להם מהיום ולאחר זמן, ונחוש לעתידותיהם, אם לאחר הזמן ההוא לא ישאר אף משקל גרה מבשרינו, ולמי נדאג? ואת מי נזכר בעבר?

זאת אומרת כי נשמת אלוה תחיינו, והיא „האני" גם „אתה" אשר זכרון להם בעבר, והיא תחיש לעתידותיה, והיא כל האדם. על אודותיה נדע כי חיה הנה וכל אות מות לא ראינו בה, א"כ מאין יצא לך המשפט כי תמות הנפש?

רגילים בני האדם, הוסיפה נעמה לבאר דבריה, לדבר על אודות המות, כמו על העדר המציאות ידוע לכל בסגלותיו ואולם לא נעשה בנפשנו שקר, ונשכילה לאשר יקראו בני אדם מות: אם ברבות הימים קצה הנפש לקמץ בכחותיה, להתפנק ולהגביל חושיה ע“י כלים מכלים שונים, ותשבור את בתי עיניה, ותקרע תפי אזניה, אשר רק עד גבול מיועד הכירה באמצעותם את המוחשים, או, נדבר בשפה פשוטה: עת ראה האדם את אחיו שוכב לעיניו בלי כל תנועה, ולא יכול לדעת מה עמדו, ויקרא לזאת מות — ובכן מהו המות? מות הוא המצב שהאדם נמצא בו בלי תנועה, בלי הרגשה, בלי חושים (ואולי עוד ביתרון הכשר הרגשה) בלי… בלי… ובלי — כל אלה „בלי”ם הם שלילת הידיעה, אבל מה הוא המצב החיובי שנמצא בו האדם אז? אין אתנו יודע עד מה! ועל ה„בלי“ים האלה אתה מבקש מופת? או אולי אתה מבקש מופת לשלילת האבדון, אשר לא היה ולא נברא, ורק למשל היה בפי האדם? — פטר מים ראשת חטאת, ועון בעקב עון יתלכד. חטאת להוריך, ומזה פשעת בחברתך שאתה חי בה, ומשם דברת עתק על חוקי הצדק, ותכחש גם בנפשך. ואולם מי שנפשו עוד לא נכתמה, הוא לא יבקש מופת למציאות נפשו אחר מותו, כאשר לא יבקש מפת ששתי פעמים שנים — ארבעה. אין ביד איש לתת מפת גם ע”ז, אך התטיל ספק בדבר? התאמר ששתי פעמים שנים — חמשה?

האיש, שנפשו לא נכתמה, ישמע קול אלהים מתוך לבבו מנחם נפשו לאמר: הנחמי, בתי! ואל תרהי מאבדון! כי מלא כל העולם אני, ובמקום „שאני" נמצא אין כל אבדון.

— תניני לשום אזני בחיקך ואשמע קול אלהים מדבר כך!

— אבל, אחי, עוד לא תשמע שפת אל! למד לדעת השפה הזאת, ואחר תשמע גם מלבך את קולו.

— היש לי עוד תקוה?

— קוה לה' וירח מנחה, כי לא שכח חנות אל.

— בטרם אלך ואינני?

— עוד תלך על משנתך, וראית חיים שיש בם מנוחת הנפש. בידך אשרך!

— בלע כרע על ברכיו, ויחבק ידה וילחצה ללבו. בין כה והשמש שלחה קויה הראשונים עלי ארץ.

עמוד, בן תמותה, על רגליך! חרפה לאיש לכרוע ברכים לפני כשל ברך, אף כי עת כבוד אל ישקיף לנו מגבהי שמים! שור שם חגרו גבעות גיל! יחד הרים ירננו! היער יפצח שיר! כל כנף יגיד תהלות! יום ולילה ישוחח, ודור לדור יביע נפלאות! הנה גם בצלאל הולך וקרב אלינו!

הו, אבי, רכב הדור! צעק בלע מנהמות לבו — ויקץ.

לקולו מהרו אביו ואמו, וישאלהו פשר דבר צעקתו, ויבט אליהם כמשתומם, ולא האמין למשמע אזניו, אשר הגידו לו כי לא עברה עוד מחצית השעה מעת עזבם חדר מטתו, וגם המורה לא עזב עוד את ביתם, והנהו יושב וממתיק שיח עמדם.—


* * *

עברה שנה ותצר בכנפיה גם קללותיה גם ברכותיה. בלע נהפך לאיש אחר: שב מדרכו הרע וישלם נחומים להוריו ולכל קרוביו, ודברי החלום לא זחו מנגד עיניו.

באחד מלילות החורף, עת יגדל הקר בחוץ, כמעלות החם בלב הנעורים, ובלע ישב בבית חנן בסוד נעמה, וישיחו נעימות. ומי יודע נושא מדברם ומשא הגיגם אז? הן לא בשפת בשר הגו היונים האלה, כי אם בשפה שמלאכי השרת משתמשים בה. זכר בלע עצת נעמה בחלומו ללמוד שפת אל, ושמע קול אלהים בלבבו — ומוצא שפתיה שמר.

בלע אחז בידי נעמה, ובאין אומר, באין שיח תפל הגה לה לבו את שאין הפה יכול לדבר ולא תמלא האזן משמוע. כשני רסיסי טל אורות תוך שושנה פרחת נצצו פניני דמע מעיני נעמה, וחכליל כעין החשמל כסה לחייה.

בחלומי קנית כליותי!שחה אמרת בלע, וחלום ההוא נדמה להקיץ, כאשר נדמה ההקיץ הנוכחי לחלום נעים!

רבות, רבות ענתה לו נעמה! לא תכילנו מגלה עפה! רק יריעות שמי טהר בבקר לא עבות יכלו להכיל בתכם מענה נעמה! כי נענתה לו בשחוק תמים ובחן פשוק שפתי שושנים.

המורה והורי הקן הזה עברו בלי משים עליהם, וכמסמרים עמדו על מקומם. ולא מצאו חיל בלבם לעורר את האהבה.

„אכן שוה בלע פניני עינים, חכליל לחיים וחן שפתיים אלו! אמר המורה וישכל ידי ההורים לברך יוצאי חלציהם „במזל טוב".—




  1. “המציור” במקור המודפס. צ“ל: ”הציור“ — הערת פב”י.  ↩

  2. “הַפְנֵי” במקור המודפס. צ“ל: ”הֲפְנֵי“ — הערת פב”י.  ↩

  3. דוגמא לנאה יוכל להיות ספר „שיר השירים“, כי היופי הנמצא שם הוא הנאה וההסכמה בין חלקי המצויר. דוגמא לנשגבות — נבואות יחזקאל וישעיהו, עת יתנשאו אל עָל, ויעפילו לעלות השמימה לחזות במחזות שדי (יחזקאל א ישעיהו ו) ונבואת זה האחרון — עת ישא נפשו לעתיד, ויחזה את העולם מתוקן בשלמות נשגבה מטבע אנושי — „וגר זאב עם כבש… ואריה כבקר יאכל תבן” (ישעיהו יב) גם ספר איוב בהחתירו לפתור שאלות נשגבות ולבא בסוד כבושי רחמי השם ודרכי ההשגחה. דוגמא למלבב — ספרי ירמיהו וקיניו הקורעים לבבות, גם איזה מנבואות ישעיהו. דוגמא לפשוט — שיר הכבוד ששר למואל מלך משא לאמו: אשת חיל וכו' (משלי לא). דוגמא להתול — ספר קהלת, והתול ישעיהו בעובדי אלילים (ישעיהו מ).  ↩

  4. וזה כל כח השיר להראות לנו יופי הדברים ושוי ערכם בלי שום לב אל הנגעים וקלקול השורה, שנמצא בטבע ענינם. ד"מ: אנו מוצאים בטבע שושנה מקסמת עין, אך לא תשלח קטרה לאף, ואחרת שבשמה נדף, אך אין סדר נאה לעָליה, ושתיהן לא תפרחנה על ערגת הבשם שבעין גדי, כי אם על איזו אדמת כבול — כי אין שלמות בטבע; כן גם בין אנשים בני צורה אין שלמות ביפים, ופעמים שאין הסכמה בין התבנית והתכונה הפנימית; אך המשורר יראה את השושנה מרהבת העין, ויריח בריח המבושמת, ויציגנה על ראש איזו עלמת חן, אשר לא יראה בה מגרעת — ובכל מקום עיניו צופיות הנאה על צד השלמות.  ↩

  5. הכפילות במקור המודפס — הערת פב"י.  ↩

  6. “אבותנו” במקור המודפס. צ“ל: ”אבותינו“ — הערת פב”י.  ↩

  7. “מפריע” במקום המודפס. צ“ל: ”מפריעה“ — הערת פב”י.  ↩

  8. כך במקור. כנראה צ“ל: ”ואפסע“ — הערת פב”י.  ↩

  9. “ודעת” במקור המודפס. צ“ל: ”יודעת“ — הערת פב”י.  ↩

  10. “ארך” במקום המודפס. צ“ל: ”ארץ“ — הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49246 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!