רקע
שלמה רילף
דרך הגאולים: סיפור מימי העפלה והגנה

 

פתיחה    🔗

הרוצה לקרוא ספר זה עליו לדעת, מהי הסיבה לכתיבתו ומדוע הוא מופיע בצורת סיפור.

לאחר שכבר סיימתי את כתיבת זכרונות חיי, לא נחה דעתי, כי הצטערתי על שנבצר ממני לצרף להם אירועים רבים, להם הייתי עד, שכן לא היה מקומם המתאים בספר זכרונות. יתר על כן: ידידי ומכירי סיפרו וחזרו וסיפרו את חוויותיהם הדרמאטיות, שהיו ראויות גם הן להתפרסם ברבים, כי יש בהן כדי לתרום תרומה מסויימת להבנת תהליכים היסטוריים. ידיעותינו על עובדות כגון פורענות עם ישראל החל משנת 1933, מלחמת העולם השניה במזרח התיכון, מלחמת העצמאות בארץ־ישראל עשוייות היו להתרחב במקצת או לפחות להתחיות בגוונים חדשים הודות לחומר, שעמד לרשותי.

אבל חומר זה נשאב ממשאבים כה שונים, עד שנבצר ממני לשלב את כל העובדות במסגרת אחת של סידרת דינים וחשבונות היסטוריים. מלבד זאת לא היה אפשר לבדוק אותן בדיקה מדעית קפדנית, ועל כן אסור ליחס לכולן ערך דוקומנטארי. החלטתי אפוא למסור את האירועים בצורה הבלטריסטית של סיפור בן זמננו.

דמויות העלילה – כולל גיבורה – הן דמויות רומאן. אולם חרותים בפניהם תווי בני אדם, אשר חיו או חיים עדיין. פועלם וסיבלם אינם ‘אמת ספרותית’ גרידא, כלומר אמת מבוססת על הטענה, כי האירועים עשויים היו להתרחש כפי המתואר. לא כך אירועי הספר הזה: רובם התרחשו במציאות, אבל סודרו בצורה חופשית ולפי צורכי העלילה ותוארו כחוויותיהן של הדמויות. כך קרה הדבר, שסיפורים אחדים, אותם שמעתי מפי ידידים שונים, נשתזרו בגורלה של דמות אחת בלבד. לעתים היה זה קטע גדול או פרק שלם, שהועבר מן המציאות אל הסיפור בדייקנות רבה. אולם לפעמים לא השתמשתי אלא באיזה מוטיב חרישי, ברמז דק, בהערה קצרה בלבד.

הספר נכתב בשביל כל אדם. כי גדולת נפש אנוש וטראגיות אנושית מדברות אל לב כל אדם. מעשי הגבורה, שחוללו בני הנוער היהודי למען קום מדינת ישראל ובנינה – מקומם בפאנתיאון האנושות. אני מקדיש ספר זה לזכר אחינו, שנפלו למען חרות ישראל. מי יתן, ורוחם של בני הדור ההוא, רוח הגאולים והמעפילים, תחיה בלב בני הדורות הבאים אחריהם!


שלמה רילף

נהריה, אדר תשכ"ה


 

חלק ראשון: 1932 עד 1940    🔗

בחצר בית־הספר    🔗

ההפסקה הגדולה בגימנסיה הריאלית בנירנברג החלה זה עתה. התלמידים, נערים בני המעמדות המבוססים בגיל עשר עד שמונה עשרה שנה, נהרו בעד שער הבית הגדול אל החצר. בין חמש מאות הבנים נמצאו כמה עשרות בנות בלבד, תלמידות הכיתות הגבוהות. שמלותיהן הבהירות השתזרו בצבעים הכהים של תלבושת הבנים. הנערות הצטופפו בקבוצות קטנות שקטות, בעוד שלהקות של בנים שיחקו, השתוללו, צעקו. ואולם תלמידי הכיתות הגבוהות עמדו במקומותיהם הקבועים, ומתוך שיחתם בקע מדי פעם צחוק רק לשמע איזו בדיחה.

שונים מכל אלה היו שניים, נער בן 15 ונערה בת 14. שקועים בשיחה ערה פסעו הלוך ושוב. לעיתים התעכבו בשולי החצר כשגבם נשען על החומה, כדי למנוע כל הפרעה אפשרית. הנער, גבוה מכפי גילו ויפה תואר, לבש בגדים פשוטים ומהודקים – חולצה פתוחה ומכנסים קצרים, הכל מסודר אך צנוע – שהבליטו את דמותו הספורטיבית. גם לבושה של הנערה – חולצה לבנה וחצאית כהה – היה פשוט. אולם פשטות זו רמזה על בית הורים אמידים, כי בגדיה נתפרו בידי חייט מעולה.

שניים אלו היו נבדלים מכל הסובב אותם. לנער שער שחור וסבוך, מתולתל קמעה. בפניו הגלויים, שתוויהם כבר היו גבריים במקצת ובכל זאת חמודים, הבהיק זוג עיניים בצבע הענבר. כשהשפיל מבטו אל הנערה – כי גבה ממנה משכמו ומעלה – והעיר הערה עליזה, אורו עיניו בזהוב כהה ובלחייו צצו שתי גומות חן, שהגבירו עוד את חינו. כל ישותו הביעה בטחון עצמי מלווה הבנה כנה לזולתו. ללא כל מלאכותיות, בהופעה טבעית ומאופקת היה בכל זאת משהו מרשים בנער הזה.

גם הנערה נבדלה מבנות הפקידים בהירות־השער שמסביבה. שערה החום המתולתל סופר וסורק בקפידה, ורק תלתל סרבן אחד במצחה לא נכנע למסרק ולמברשת. עיניה הכהות, שבהן נראה עדיין זוהר הנעורים החביב, תרו סביבה כמהססות, גם תנועות זרועותיה היו פזיזות ופתאומיות במקצת. עדיין היתה ילדה, אך כשפתחה פיה לדבר, נעורו תווי פניה והעידו על רצינות ורגשות עמוקים.

שניהם היו ילדים יהודיים וסובבו בחצר בית ספר זה במצב של בדידות מובנת כמעט מאליה. על כן התחברו זה לזו, אע"פ שהנער היה בוגר בכיתה אחת. בחברת כיתותיהם לא נקלטו – עם זאת השלימו כבר מזמן בנירנברג של שנת

  1. הנער קיבל זאת בשיויון נפש, הנערה תוך מרירות מסויימת. גם כעת התוכחו על נושא זה, והנער אמר: “למעשה לא איכפת לך כל כך, רנאטה. מה תוסיף לה הזמנת יום הולדת של הילדה או הרטה! יש לך התחביבים והספרים שלך, לא חסר לך מאומה. בכיתה מעריכים אותך המורים, כי מי מסורה ללימודיה כמוך”.

“אמנם אתה צודק, דוד. אבל הורי מדברים על ליבי בלי הרף, שאתחבר לנערות בנות משפחות טובות, כשם שעשו הם בימי ילדותם. להתחבר – קל לומר זאת! אינני יכולה לחזר אחריהן ואף אינני רוצה”.

“כן, הוריך נושאים עיניהם אל העבר, בו למדו עצמם בבית הספר. אבל מאז השתנו פני העולם. לאמיתו של דבר אנו היהודים מקומנו לא כאן, לא בבית ספר זה וגם לא בנירנברג ובכלל לא בגרמניה”.

“אם כן, לאן נפנה”?

“כמה פעמים כבר אמרתי לך! עתידנו בארץ ישראל, אותה הבטיחו לנו האומות חגיגית כבית לאומי. עלינו רק לאזור עוז, כדי להחליט החלטה נחושה ולהתחיל מחדש מעשה בראשית. כך תהיה לנו מולדת, ונוכל לחיות כבני חורין מאושרים. מה שנוגע לי – לא אמשיך כאן עוד זמן רב. אלמד מקצוע מעשי ואעלה ארצה”.

“כן, אתה לא תתקשה. אתה חבר התנועה, אין הוריך מתנגדים לכך. אך הורי שלי – אין רוחם נוחה מן הדבר הזה. הם אומרים, שיבואו זמנים טובים יותר. כמה הם מתגאים בבית המסחר לנעלים שלהם – כבר בדור השלישי – ובלקוחותיהם המכובדים מן החברה הטובה שבעיר. קונה לו היועץ הממשלתי אונטרמייר זוג נעלים ומחליף כמה מילים אדיבות עם בעל החנות, וכבר אומר אבא אחרי כן בבית בקורת רוח: 'את רואה, האיש הזה רם המעלה אינו אנטישמי כלל. הוא בוטח בי ובפירמה שלי, הוא מוקיר אותי. אכן עלינו להאבק על מנת לרכוש את לב חברינו תושבי העיר”.

“רק דבר אחד היה מענין אותי”, אמר דוד שקוע בהרהורים; “אם היועץ הממשלתי אונטרמייר יזמין אי־פעם את הוריך לביתו למסיבת קפה”.

צלצול הפעמון הפסיק את השיחה. התלמידים נהרו אל בנין בית הספר. דוד אמר עוד לרנאטה:

“ובכן אל תשתעממי יותר מדי בקריאת ‘בלום גאליקום’!”, והשתרך לאיטו אל כיתתו כשידיו בכיסי מכנסיו.

לפי מושגי החברה הנירנברגית היה מעמדו של דוד ברונשטיין נמוך בהרבה ממעמדה של רנאטה ברג. הוריו יצאו מעיירה פולנית, ממנה היגרו לפני עשרים שנה ועסקו בנירנברג בחנות אריגים קטנה. גם בכפרים מכרו את סחורתם, אך כבר בצורה מודרנית באמצעות מכונית נהוגה בידי חיים, בנם הבכור. בתם לאה כבר נישאה; היא ובעלה אפרים שנקר עזרו להורים בעסקם. דוד היה הבן הצעיר ונולד בגרמניה. בו התגאו הוריו עד מאד בשל השגיו המצוינים בלמודיו, אליהם הגיע ללא מאמץ יתר, שכן היו לו עוד תחביבים שונים, הרבה לקרוא ולמד עברית.

דוד היה חבר בתנועת הנוער הציוני ופניו מועדות לארץ ישראל, והדבר הזה נראה לבני משפחתו כמובן מאליו. וכי לעולם ישארו קשורים לנירנברג? הן בעיר זו הגיעה שנאת ישראל לממדים מדאיגים ועוד דורבנה מזה שנים על ידי העתון “שטירמר” של אחד שטרייכר. כשיבואו מים עד נפש, תעלה כל משפחת ברונשטיין לארץ ישראל, כך היה מנוי וגמור. איזו שהיא פרנסה תימצא להם שם ללא ספק. אולם דוד, בעל הכשרונות המצוינים, ירבה ללמוד, למען ישיג מעמד מכובד בארץ האבות, אם כמהנדס או כאגרונום, הכל לפי נטיותיו.

אבהרם ברונשטיין למד בישיבה בעודנו צעיר, אך לבסוף נלאה מלהמשיך בלימוד התלמוד ופלפולו ופנה לתנועת השפה העברית. קרא בצמא את כתבי אחד העם וביאליק והשתתף בתנועה הציונית כיאה ליהודי מארצות מזרח אירופה. הוא העמיק שורשיו במסורת עמו בלי להשתיך לאדוקים המדקדקים כחוט השערה. ימי החגים נחוגו במשפחת ברונשטיין באוירה של קדושה. בנפשו של דוד הקטן השאירו הטכסים האלה רושם עמוק, והוא נשאר יהודי טוב למרות החינוך בגימנסיה הריאלית, שכיוון אותו לכוון אחר לגמרי. בהיותו רב־צדדי מטבעו ועם זאת הרמוני, ספג לתוכו גם את אוצרות התרבות הגרמנית, את שאיפת החירות של שילר הצעיר, את מעמקי המוסיקה הגרמנית. הוריו רצו להחזיקו בגימנסיה, ככל האפשר, עוד שלוש השנים עד הבגרות. אבל בליבו של דוד גבר הספק, אם יהיה טעם לסבלנות זו.

בשיחותיו עם רנאטה גילה מדי פעם השקפות תקיפות יותר. ביום אחד בא אל המפגש בחומת החצר בהתרגשות רבה.

“לא ייאמן, מה הרשה לעצמו היום שוב האברמן הזקן! כמעט כל השעור דיבר על פוליטיקה, על ‘דקירת הפגיון’ של הסוציאליסטים בגבו של הצבא הגרמני עטור הנצחון בשנת 1918. לי לא יספר דברי שטות כאלה! רק על בזבוז הזמן חרה לי”.

“יש גם שיעורים מענינים יותר”, ניסתה רנאטה להרגיעו. “באנגלית ובצרפתית אתה יודע לפחות מה שאתה לומד”.

“כן, כללי דקדוק ועמוד אחד של חומר קריאה, שינותח ויפוצל שוב מבחינה דקדוקית. אף שמץ של שיחה! בבואנו לחוץ־לארץ לא נדע לדבר אף משפט אחד”.

“הן מספרות גרמנית היית תמיד נהנה”.

“אולי משיר הניבלונגים המלא מזימות ומעשי רצח? הוא נדוש ונדוש עד שאין עוד פנאי לעסוק בספרות מודרנית.”

“סבלנות, דוד, בכיתות הגבוהות…”

“גם אז יהיה מקום רק לגרמניות. טולסטוי והצרפתים בכלל אינם מופיעים בתוכנית הלימודים; אותם אני קורא בעצמי בבית. אכן מה קשה להודות, שגם עמים אחרים פעלו משהו! גם בפיסיקה מתימרים ב”רוח ההמצאה" הגרמנית. לא מכבר הערתי, שהנורה החשמלית והגרמופון הומצאו על ידי אדיסון, ומיד סטה המורה מן הנושא. בכל המקצועות שולטת לאומניות צרת אופק זו".

“בעצם הצדק אתך, דוד. גם בכיתתי אין נוהגים אחרת”.

“אבל זה עדיין לא השיא. זה עתה ערכה כיתתנו סיור באוצרות האומנות של נירנברג. ליד קבר סבלדוס התלהב נאגלמן למראה הגוטיקה הגרמנית. טוב ויפה! אמנם הגוטיקה אינה גרמנית במקורה, מילאתי את פי מים. לשם סיום ול”נופש" עלינו על המצודה, ובמגדל המחומש הסתכלנו ב“בתולת הברזל” ובשאר כלי הסיגופים. תועבה כזאת מימי הביניים מציגים לעיני הנוער!"

“הלא חדר הסיגופים נחשב כמוזיאון לתולדות התרבות”.

"לוא ראית את חברי לכיתה! תמונות ההוצאה להורג ממש הלהיבו אותם. באחת התמונות משנת 1348 מוצגים יהודים בעלי זקנים ארוכים על המדורה הבוערת ומתחתה הכתובת: ‘היום נשרפו כאן אלף יהודים’. הבחורים ליחשו ביניהם וגיחכו. לא הטיתי אוזן, אך אוכל לתאר לי, מה שאמרו: “הלואי וייעשה כך גם כיום!”

שוב צלצל הפעמון, אולם דוד אמר עוד לסיכום דבריו:

“ואני אומר לך, רנאטה, חדר הסיגופים הזה הוא ביטויה של הנשמה הגרמנית, אולי לא הביטוי היחיד, אך אחד החשובים. די לי ברומנטיקה מימי הביניים בנירנברג! מקומי לא כאן”.

השפעתו של דוד על רנאטה לא נעלמה מעיני הוריה. אמנם לא הכחישו, שדוד הוא נער הגון ובעל נימוסים. עם זאת ציינו, שדעותיו הן מהפכניות ולכן מזיקות לרנאטה. רצונם היה לחנך את בתם היחידה באוירה שקטה ולנטוע בליבה את דעותיהם הם. אמנם לא אסרו על רנאטה חברות זו איסור מוחלט, אך לעיתים אמרו:

“ילדונת, נא תמצאי לך חברה בחוגים משלנו! מה לך ולנער ממשפחת הרוכלים? אמנם אין שם רע לאנשים הללו, אך אינם מתאימים לנו. כשם שבאו הנה מפולין, כך ימשיכו בדרכם באחד הימים. אנחנו יושבים בדרום גרמניה זה דורות רבים. גם עליך להישאר כאן ולהמשיך במסורת משפחתנו”.

לא ניסתה רנאטה ללמד סנגוריה על דוד, פן תיחשד בנטיות כלפיו, לכן הסתפקה לומר:

“לא נעים לי להישאר עזובה וגלמודה בהפסקות. הלא עם מישהו צריך אדם לשוחח”.

“אם כן נסי נא לבוא בדברים עם שתי הבנות שבכיתתך! הלא יש לכן ענין משותף בלימודים. האם הן מסרבות ממש לדבר איתך?”

“לאו דוקא. אך תשובותיהן הן קצרות ועוקצניות. השיחה נפסקת מאליה ואין לי כל רצון לחדש אותה מאונס, כשברור לי שאינני רצויה”.

“האם קיימת בכיתה אוירה אנטישמית?”, שאל אלברט ברג. “אם כך, אדבר עם המנהל. הלא הוא לקוח טוב שלנו, ואוכל לרמוז לו רמז דק”.

“הנח זאת, אבא! אמנם המורים מרבים לדבר על “הצרכים הלאומיים” ועל “חרפת חוזה ורסייל”, אך נזהרים מלנגוע בבעיה היהודית. וכן נוהגים גם חברי. מה יוכל אפוא לעשות המנהל? האם ירצה לתלמידים הרצאה שחייבים הם להקדיש תשומת לב מיוחדת לחברתם לכיתה רנאטה ברג?”

שוב הגיעה השיחה למבוי סתום. אלברט ברג שלח ידו בעתון, וגם בו מצא רק מעט נחמה. שוב עמדו להיערך בחירות לרייכסטאג. מפלגת הנאצים הענקית בטחה בנצחונה, בעוד שמפלגות אחרות טענו, שהנאצים עומדים בסימן ירידה. כמובן הזדהה מר ברג מיד עם דעות אופטימיות אלו והבטיח לאשתו, שבקרוב יבואו זמנים טובים יותר, כאשר תתגבר הכלכלה על המשבר, וסימנים לכך נראו, לדעתו, כבר באופק. העם הגרמני יתאושש מצרותיו ויתפכח – אמר.

“ערכם של האידיאלים שלנו יחזור ויעלה, אירנה. האדם יידון לפי מהותו הפנימית, ואיש לא ישאל, אם יהודי הוא או נוצרי”.

“בנירנברג אנו עדיין רחוקים ממטרה זו”, נאנחה הגברת ברג.

“אסור לך לדון את גרמניה לפי קנה המידה של נירנברג. כאן הופעלה ההסתה באורח שיטתי מאז המלחמה. אולם בצפון גרמניה רווחות דעות אחרות, וכן גם בפרנקפורט. שם שורר עוד הלך־רוח אזרחי ליבראלי, והיהודים מרגישים עצמם כבני חורין. עיר נאה היא פרנקפורט! מי יתן ונוכל להעביר את עסקנו לשם!”

“אין כעת שעת כושר לכך” סברה אירנה.

“כן, עלינו עוד לחכות”.

אך המאורעות לא חיכו. אמנם ביום הבחירות איבדו הנאצים 15 אחוז מקולותיהם, והיהודים בכל גרמניה נשמו לרווחה. אבל לא ארך הזמן והממשלה הימנית נתגלתה כחלשה וכמפולגת. הנאצים הגבירו את ההסתה ביהודים ובסוציאליסטים בלי הרף. בינם לבין הקומוניסטים ניטשו קרבות רחוב עקובים מדם. לא, טרם נראה, שהגרמנים “יתפכחו”.

בימי סתו אלה התנסו דוד ורנאטה בחוויה, שעשויה היתה לקשור אותם זה בזו קשר הדוק עוד יותר.

זה עתה החלה ההפסקה, התלמידים נהרו מבעד השער הראשי דחוסים ומצטופפים. בצאת דוד מן הבית ראה כמה צעדים לפניו נער מנומש, תלמיד הכיתה המקבילה, שדחף בכתפו את רנאטה הצידה וקרא לעברה בלגלוג ארסי: ‘יהודיה מזוהמת!’ דמו של דוד רתח בקרבו, ובזינוק הגיע למקום.

“מנוול נבזה, האם לא תוכל להניח לנערה, מוג־לב שכמוך?” כבר הונחתה סטירת לחי על הנמשים.

אז התנפל הנתקף על דוד בשצף קצף, ודו־קרב סוער נתלקח. דוד ידע להטות את המהלומות המכוונות אל פניו, כך שספג מספר מכות עזות בחזהו ובזרועותיו. זמן רב הסתפק בהגנתו. שני הנלחמים היו שווים בכוחותיהם, אולם דוד היה גמיש יותר והזדרז לחמוק מדי פעם ממהלומותיו הנרגזות של יריבו. לפי הכללים הבלתי כתובים, שכוחם יפה בין בני הנוער בעולם כולו, לא התערבו הנערים בקרב, אלא סובבו במעגל את שני הניצים והלהיבו את המנומש בקריאות עידוד.

אך זה כילה כבר את כוחותיו במידה רבה. דוד התקדם והנחית מכה בפרצופו של השני, ומיד נטף דם מאפו של זה. באותו הרגע הופיע המורה המשגיח ד"ר נאגלמן והפריד בין היריבים.

זרם הדם נפסק עד מהרה. המנומש שמח, שיצא מן הקטטה בשן ועין, וכאשר הביעו לו כמה חברים את אהדתם, השתיק אותם כשהוא נבוך קמעה:

“אין דבר, בפעם הבאה אמחץ אותו, את היהודי המזוהם!”, אמר, אך קולו לא נשמע כמשכנע במיוחד.

בינתיים שאל ד"ר נאגלמן את דוד שאלה אחת בלבד: “מי הקדים להכות?”

“אני”, השיב דוד ללא היסוס.

“יותר אינני רוצה לדעת. המנהל ימשיך בחקירה. עלה אל חדר ההנהלה, מיד אבוא אחריך”.

דוד ניצב לפני המנהל ד“ר מארטס, שישב ליד שולחן הכתיבה שלו, כולו אומר כבוד. גבר בא בימים היה, בעל שער דל ושפם אפור, באווארי מלוכני ומחנך מן האסכולה השמרנית. ד”ר נאגלמן הצעיר התישב בצידו הצר של השולחן ומסר את הדו"ח שלו.

“אדוני המנהל, היו לי עוד כמה סידורים דחופים בכיתתי לפני שהספקתי לרדת לחצר ולהתחיל בהשגחתי. בהגיעי למטה היתה הקטטה כבר במלוא התנופה, והתלמיד ברונשטיין השתולל כמטורף. הפרדתי בין שני הניצים, אך לא יכולתי למנוע, שזהו הסב לתלמיד הובר מכה חזקה מאד, ממש לתוך פניו, כך שהלה נשאר כרצוץ כשכולו שותת דם”.

“האם נפצע הובר פצע רציני?” הפסיק מארטס. קם על רגליו, פנה אל החלון והתבונן בהמוני התלמידים בחצר. לאחר חיפוש מה אמר:

“הנה שם עומד הובר. נדמה לי שהתאושש. אשרינו, שלא נאלץ להבהיל אמבולנס! נא תואיל להמשיך, החבר”!

“ניגשתי לחקירת ברונשטיין, והלה הודה מיד, כי הוא התחיל בריב והקדים להכות”.

ד"ר מארטס פנה אל דוד:

“מה תוכל להשיב לדברי הד”ר נאגלמן"?

“נכון, שהקדמתי להכות. אך בריב התחיל הובר. הוא דחף בכתפו אחת הבנות והטיח כלפיה מילת גנאי גסה ביותר”.

המנהל ניחש מיד, שהמדובר ברנאטה ברג, כי לעיתים הבחין בה כשהיא משוחחת עם דוד. אם כן ענין מסובך, כנראה על רקע אנטישמי! עליו לדבר עם דוד ללא עדים. על כן אמר ד"ר נאגלמן:

“אני מודה לך החבר, על מסירת הדו”ח. בודאי רצונך להמשיך בהשגחתך, פן יקרה דבר־מה נוסף שם למטה. ובאשר לברונשטיין ולעונשו – אטפל בזאת. משנה תודה לך"!

כשנסגרה הדלת מאחורי הד"ר נאגלמן, הרבה המנהל להתבונן בדוד. ‘נער יפה־מראה ורענן’, חשב בליבו, ‘גלוי־לב וללא פחד! לפעמים יש מזל ליהודים בילדיהם. הלא גם רנאטה ברג היא נערה נחמדה ומוכשרת’.

אולם כאילו תפס עצמו במחשבה אסורה, הזדקף והעמיד פני המנהל הרציני והקפדן, אף על פי שהתלמיד העברין, שעמד לפניו, כבר שבה את ליבו.

“ברונשטיין, עד כה היית תלמיד מתקבל על הדעת. איך יתכן, שלפתע עשית מעשה אכזריות כזה להכות את חברך עד זוב דם! גסותך עלולה היתה לגרום פצע קשה ומחלה. מה בכלל עולל לך הנער”? “אדוני המנהל, נאלצתי להגן על חברתי רנאטה ברג בפני פרא־אדם זה”.

“נכון הדבר, יש להגן על נערה חלשה. אך אין לך הזכות לפצוע את אחד התלמידים, שלבריאותם אחראי בית הספר”.

“היה זה הכרח ללמד אותו לקח על נבזותו. כמובן לא רציתי לפגוע באפו. זה היה ביש־מזל, והנני מוכן לקבל עונשי על זאת”.

‘איזה נער מצוין!’ חשב ד"ר מרטס, אולם המשיך בקול של מתריע:

“למה עשית דין לעצמך? היינו עומדים לצידה של רנאטה ברג, אילו התלוננה. מה המילה, שאמר לה הובר?”

“אינני חפץ לחזור על הביטוי, אדוני המנהל”.

“אכן אין צורך בדבר! למה זה לשקול כל מילה, שהפליט ילד פרחח בקלות דעתו!” מאד שמח המנהל, שעקף מוקש זה! זמן מה שתק והסתכל בדוד בקורת רוח ובאהדה בלתי מוסתרת. 'הנער מתנהג להפליא! הייתי מעדיף לזכות אותו ולוותר על כל עונש. אולם הנאצים בחבר המורים היו קופצים על המציאה. אני רואה כבר את הכותרת הגדולה בשטירמר:

“צעיר יהודי פושע שופך דם גרמני ויוצא זכאי!” ‘שערוריה כזו חסרה לי!’

קם והלך לדלת בעצבנות ופתח אותה במקצת, כאילו רצה להיווכח, שאיש לא האזין לשיחה. אחר כך חזר למכתבה ומבלי לשבת הוסיף להתבונן בדוד זמן רב. שוב פתח בחומרה:

“בית הספר חייב לשמור על שמו הטוב ולא יוכל להרשות לתלמיד מעשה אלימות. לכן עלינו לשקול, אם לגרש אותך מבית הספר. – אמנם הייתי מצטער. – לאן היית פונה במקרה זה?” בעל כורחו חזר לסגנון האבהי. דוד הרגיש בדבר וענה בכנות: “רצוני ללמוד מסגרות וחקלאות”.

“שני מקצועות בבת אחת? לשם מה?”

“ברצוני ללכת לפלשתינה – בין כה וכה – ולעזור לבנות את ארצנו”.

“מה אתה אומר! זה לא רע! – אני קורא לפעמים על התקדמות מפעל הבנין בפלשתינה. האם ירשו לך הוריך ללכת?”

“כולנו רוצים ללכת”.

“מצוין! זהו מוצא של כבוד! – בחור כמוך מסוגל לפעול שם רבות”. בחייוך קל המשיך: “אם כן, לא היית מצטער לעוף מכאן החוצה? כי אז תוכל ללכת לפלשתינה כבר בקרוב”.

לרגע קט נתגלו גומות החן בלחיי דוד, אך מיד הרצין.

“לאו דוקא, אדוני המנהל! פרידה כזאת לא היתה לפי רוחי”.

‘די פטפטתי’, חשב ד"ר מארטס, ‘עלי לבוא לידי סיכום!’.

“ברונשטיין, בזה ניתנת לך נזיפה חמורה, כמו כן האזהרה, שתגורש מבית הספר, אם תיכשל שנית בעבירה כלשהי. הכרעה זו תימסר לאביך בכתב. יש עוד דבר בפיך?”

“תודה רבה, אדוני המנהל!” אמר דוד בפשטות לבבית.

“אכן פרחח שכמוך, שיחק לך המזל, שיצאת מן הענין בשן ועין. מה שמשמח אותי: אתה יודע להעריך זאת”.

בהרגשה ידידותית ניגש המנהל אל תלמידו, הניח את שתי ידיו על כתפיו ונהנה עוד ממבט ממושך לתוך עיני הענבר היפות העשויות לבלי חת. אז אמר בלחש וברגש עמוק:

“חזק ואמץ – שם בארצכם, דוד!” אכן – ‘דוד’ אמר.

כבר עמד הנער לפתוח את הדלת, כשקרא לו ד"ר מארטס לאחרונה:

“שמע, מוטב שתשתוק על כל המדובר כאן. אם ישאלוך חבריך, תגיד רק זאת…”.

“…שקיבלתי נזיפה חמורה”.

“זהו: חמורה! – לזאת אני מצפה ממך”.

ההפסקה הסתימה מזמן וכן רוב השיעור שלאחריה. דוד לא רצה להפריע לכיתה וחיכה בפרוזדור עד הישמע קול הצילצול. אחר כך נכנס כדי לקחת את ספריו, כי השעה היתה אחת, והתלמידים הלכו הביתה. אחדים מהם כבר הסתלקו, אחדים הצטופפו בקבוצות והסתכלו בדוד, אך עיניהם לא הביעו איבה. הן דוד לא היה שנוא על חבריו, כי מוצאו היהודי נשקל כנגד זריזותו הספורטיבית, ונערים מעריכים זאת מאז ומתמיד. כעת, עקב הדו־קרב, העלה דוד את כבוד הכיתה לעומת הכיתה המקבילה, לכן ניתנה לו אהדת הרוב. הנערים סובבוהו בקריאות עידוד.

“ובכן, נתת לו כהוגן להובר המטופש!”

“הוא יישמר מפניך להבא”.

“יפה התאגרפת, מלאכה נקיה!”

“והזקן נתן לך מנה?”

דוד הרצין פניו ככל האפשר.

“צעק עלי לא מעט! נזיפה חמורה אקבל, בכתב אל הורי”.

“מה איכפת לך! גם הוריך לא יתרגשו”.

“עכשיו לך לך! הנה רנאטה כבר מחכה לך”.

בפרוזדור עמדה, חיוורת מאד ונבוכה. הושיטה ידה לדוד בלי אומר, ושניהם הלכו בדממה, עד שהשאירו את חצר בית הספר מאחוריהם. אז התפרקה רנאטה מרגש תודה, שנעצר בקרבה עד כה.

“דוד, זה לא אשכח לך כל עוד אחיה! האם אתה שומע? כל עוד אחיה!”

“האם התרגשת מאד?”

“כל השיעור הרהרתי רק בך. האם ספגת הרבה בשעת הקרב?”

“כמה כתמים כהים, אין בכך כלום!”

“ומה עבר עליך בחדר המנהל?”

“לא נורא כל כך! נזיפה אקבל, במכתב אל הורי”. גם לרנאטה לא סיפר מאומה על טוב ליבו ועל יחסו האבהי של הד"ר מארטס. את דברו קיים.

“דוד, כעת אצטרף אליך הביתה ואספר להוריך, כיצד התרחש הכל, למען לא יכעסו על המכתב”.

“יפה מצדך, שנראה אותך גם פעם בביתנו”.

כך הכירה רנאטה את משפחת ברונשטיין. בא היום, בו הפכו הזרות וההבדל במעמד לנחלת העבר. רנאטה סיפרה על המקרה בחום וברגש. הברונשטיינים ציינו, שהתנהגות בנם מובנת מאליה, ובכל זאת לא יכלו להסתיר, שהתגאו בו. למכתב ציפו בשיוויון־נפש ואברהם ברונשטיין העיר:

“הלואי ולא יקרה לו, ל”יינגלה“, דבר גרוע מזה לעולם!”

הם היו בני אדם חביבים ולבביים, כך נראה לרנאטה. אך לא רצתה להתמהמה ולא לאחר לארוחת הצהרים, פן ידאגו הוריה.

כי דבר אחד היה מנוי וגמור עם רנאטה: להוריה לא יוודע דבר על מקרה זה. הם היו מתרגשים ומצטערים על בתם המסכנה. אף חששה, שיידהמו ההורים לשמע העזתו של דוד ויראו בה מעשה ‘התבלטות בלתי רצויה’ העלול להוסיף שמן על המדורה בבית הספר. אכן, היטב הכירה רנאטה את הוריה!

לא היו תוצאות למקרה, הוא נשכח במהרה מלב התלמידים. רק דבר אחד נבע ממנו: מעתה הפכה החברות בין רנאטה לדוד לידידות של ממש.


בין הגבולות    🔗

כעבור חדשים אחדים השתלטו הנאצים על גרמניה, וליהודים החלה תקופת ייסוריהם. יתכן ומקור הטראגיות טמון דוקא בזה, שרק בהדרגה הוסר המסוה מעל פני המשטר הנאצי. היות והפרעות האנטישמיות נשארו תחילה מוגבלות, זלזלו היהודים בסכנה והסתגלו למשטר החדש תוך תקוה, שהכל “לא יהיה נורא כל כך”, מכל מקום לא כפי שהבטיח היטלר בספרו “מיין קמפף”.

אף בנירנברג, העיר בה הועלה הפורנוגרף שטרייכר לדרגת מושל המחוז, לא השתנו פני הדברים לפתע פתאם. לא עלה בידי הנאצים לעקור במחי־יד את הרוח ההומניסטית מבתי הספר התיכוניים. אמנם הד"ר מארטס נשלח לפנסיה לפני זמנו ובמקומו נתמנה נאצי מסור. כמעט כל התלמידים נתארגנו בנוער ההיטלראי, ובמקום הכחול והאפור של בגדיהם בא החום הנאצי. איש ברך את רעהו בהרמת יד כמנהג הפשיסטים, ובהזדמנויות רבות נערכו טכסים לאומיים, מהם שוחררו התלמידים היהודיים.

להורי רנאטה היה ברור, שביתם תמשיך לימודיה גם במשטר החדש. הם נמנו עם האופטימיים המושבעים, אשר לחשו לחבריהם בשעת פגישות חשאיות את הסיסמה: ‘הסיוט יעבור וייעלם עד מהרה!’ מן הנמנע, שמשטר זה יחזיק מעמד זמן רב, מן הסתם יתמוטט במהרה, ולו מסיבות כלכליות בלבד – אמרו.

אמנם יום 1 באפריל 1933 הסב בהלה קשה לזוג ברג. על חלונות הראוה של בית מסחרם הותיק נצבעה המילה ‘יהודי’ באותיות של קידוש לבנה, ואנשי ס. א. עמדו על משמרם בפתח החנות, פן יעז איש מגזע ארי להיכנס. אבל עצם העובדה שהחרם ארך יום אחד בלבד ובוּטל באותו ערב, עודדה את האופטימיות של הברגים מחדש. הנה, הנאצים נסוגו בפני דעת הקהל העולמית. לא יכלו להרשות לעצמם רדיפת יהודים. גם הם נאלצו ‘לבשל במים’ – טענו.

גם הברונשטיינים הקשישים דברו על לבו של דוד, שימשיך לעת עתה בבית־הספר. מה סיכוייו של נער בן 16 כה מוכשר, אם לא ינסה להגיע עוד, ככל האפשר, עד הבגרות? אולם אז יעלו כולם ארצה ישראל, ודוד ילמד בטכניון בחיפה, כדי להתמחות כמהנדס. על אברהם ברונשטיין לחסל עוד את עסקיו ולגבות מלקוחותיו סכומים גדולים שהגיעו לו. אולי יספיק הכסף כדי שני רשיונות כניסה לבעלי הון, אחד לאברהם ברונשטיין ואשתו, אחד למשפחת בתם לאה שנקר. בנם הבכור חיים עמד כבר לעלות ארצה. כנהג וטכנאי מכוניות נהנה מתנאי הגירה קלים יותר. לדוד יגיע רשיון כניסה כסטודנט, אם ישיג תעודת בגרות. ‘הן תינתן לנו עוד קצת שהות!’, אלה היו דברי אברהם ברונשטיין בשנה הראשונה לשלטון הנאצים.

היות והחלטת משפחתו לעלות ארצה היתה כה נחושה, הסכים דוד להישאר לעת עתה בבית הספר. אך סבל סבל רב בזמן ההוא. אולם זה מכבר הסתייג בליבו מבית הספר ומגרמניה כולה, מה שנתן לו הכוח להחזיק מעמד. בבדידותו הסתגר בחומר הלימודים, שניתן לו. בעיקר נמשך למתמטיקה ולפיזיקה, שנלמדו עכשיו בכיתות הגבוהות ביתר יסודיות.

והנה בשנת 1934 גורשו התלמידים היהודים מבתי־הספר התיכוניים גרוש כללי ומוחלט. תמו בעיות החינוך לדוד ולרנאטה. נמוג חלום תעודת הבגרות, ודוד לא הצטער על כך. בן 17 היה, גבוה וחזק וצמא לעבודה גופנית. מה יוסיף לו מקצוע המהנדס? ארץ ישראל היתה זקוקה, לראש ולראשונה, לבעלי מלאכה ולחקלאים. למקצועות אלו רצה דוד להתכונן, למען יביא תועלת בעבודתו באחד הקיבוצים. הוריו התרשמו מן האופטימיות שלו; כל הברונשטיינים היו חדורי תקוה.

רוח אחרת אפפה את משפחת ברג. הורי רנאטה ראו בגירוש בתם היחידה מבית הספר אסון גדול. איזו אכזריות, לחסום בפני הילדה את דרך ההשכלה! אלברט שקל את האפשרות להעביר את בית מסחרו לפראנקפורט, עיר התרבות הפתוחה לעולם, העיר בה חיו היהודים עדיין בשלווה. בינתיים שלחו את רנאטה לפנימיה בלוזן, שויצריה, שם תלמד שפות, ספרות ומוסיקה. אל בהלה וחפזון! זמנים יותר טובים יבואו, ואז יתגאו אלה שלא כפרו בעקרונותיהם אף בשנות מצוקה – כך קיוו.

דוד נפגש עם רנאטה על מנת להיפרד ממנה. זמן רב טיילו סביב חומת העיר העתיקה ושוחחו על העתיד.

“למה את הולכת ללוזן, רנאטה? אמנם כדאי ללמוד צרפתית ושפות אחרות. אבל כל החינוך בפנימיות אלו די נושן הוא”.

“היה זה רצון הורי, ואינני יודעת מה טוב מזה. אני שמחה לקראת יציאה לחוץ לארץ לזמן מה”.

“למה רק לזמן מה? לנו ליהודים אין עתיד בגרמניה, והיוצא לחוץ לארץ חייב לקבוע לעצמו מיד תכנית־חיים. אני אלמד עתה מסגרות, כי זה מקצוע מועיל בארץ ישראל”.

“אכן אשריך שאתה ציוני! זוהי דרך ישרה, אף כי קשה. אני ממש מקנאה בך. חלקכם הבנים טוב מזה שלנו הבנות”.

“האם אינך יודעת, שיש גם חלוצות? בקיבוץ עובדות נשים בשוויון זכויות מוחלט עם הגברים. האם לא תוכלי לדמות בנפשך, שתשתפי פעולה?”

“אינך מבין זאת, דוד. אני הילדה היחידה להורי, ונפשי קשורה בהם. הם היו רואים בזאת אסון גדול, אילו עזבתים כדי לחלוב פרות בפלשתינה”.

“תמיד אותה תלות ואותם משפטים קדומים! הלא את כבר אדם מבוגר. בת 16 חייבת לבחור בדרכה היא. למה מחכה את? עד אשר יורע המצב עוד יותר?” רנאטה הרימה ראשה.

“אמנם – ברגע בו יגיעו מים עד נפש אוכל אולי לשכנע את הורי. כעת עודם משתעשעים באשליות. אך אם יורע המצב מאד…”

“אבל יהיה מאוחר מדי!”, קרא דוד כמיואש.

“בכל זאת עלי עוד לחכות. אינני מתנגדת לפלשתינא, ונא אל תחשוב, שחליבת הפרות בזויה בעיני! גם זה אוכל לעשות, אם…” הפסיקה תוך היסוס.

“אם?”, שאל דוד במתיחות.

“אם אמצא שם חברים טובים”, מיהרה רנאטה לסיים את המשפט. דוד התאכזב, כי שמע רק את ה“לא”, אך לא את ה“כן” המוסתר. בכל זאת נפרדו בלבביות רבה. רנאטה אמרה בהרגשה כנה:

“דוד אני מודה לך מעומק ליבי על העידוד, שנתת לי בבית הספר! לולא רעות זו, היה לי עוד הרבה יותר קשה”.

“הרי זה עידוד הדדי. גם לי היו השיחות אתך חשובות מאד. בימי חופש הקיץ שלך נמשיך לשוחח. יתכן, שאז אמצא עוד כאן במסגריה. אם כן להתראות, רנאטה!”

“היה שלום דוד!”

אכן הרגיש דוד, שלא מילאה פגישה זו את כל התקוות, שתלה בה. אילו ידע, שבינו לבין רנאטה עתידים להפריד חמש שנים ומאורעות טראגיים, היה אולי מעז לשאול אותה שאלה, שבערה בליבו. הנער הבוטח בעצמו והעשוי בלי חת נטה לזהירות, כמעט להססנות בעמדו לפני חברתו.

שעה ארוכה שלח מבטיו אחריה, עד שנעלם ראשה החום מאחורי אחת הפינות.

בעת ההיא נתקבל דוד כמתלמד בסדנה לתיקון מכוניות. מקום עבודה זה נמסר לו בתיווך הקהילה היהודית, שהשתדלה מאד בזמן האחרון להפנות את בני הנוער למלאכה. סיפוק רב גרמה לו העבודה, כך שלא נתן את דעתו להערות עוקצניות מפי חבריו, להם נודע עד מהרה, שהיהודי הוא. לאט לאט נתחבב עליהם בשל השגיו הטובים ונכונותו לסייע לכל אחד. כשגילה לו אחד המתלמדים, כי תאר לעצמו את היהודים גרועים יותר, הסתפק בחייוך שקט ונשאר מכונס בתוך עצמו.

כעבור שמונה חודשים, כשמלאו לדוד שמונה עשרה שנה, נתחוור לו לראשונה, שהוא נטול אזרחות גרמנית ומה גדולה משמעותה של עובדה זו. עד כה לא חרה לו הדבר. האם לא היה תלמיד טוב ומצליח, האם לא דיבר וכתב גרמנית משובחת ככל חבריו לכיתה? בין כה וכה לא רצה להישאר בגרמניה, ובארץ ישראל איש לא ישאל אותו, באיזה פספורט הגיעה ארצה. אפילו פספורט פולני לא היה לו. היות והוריו יצאו את פולין כבר לפני 20 שנה, נטלו מהם השלטונות הפולניים את אזרחותם, וסופק להם פספורט של חסרי־נתינות.

כעת, בשנת 1935, פעלה תחוקת הממשלה הנאצית במלוא תנופתה. פורסמה תקנה, לפיה נאסר על יהודים זרים לעסוק במקצוע כלשהו. בעל המוסך לא יכול להרשות לעצמו לעבור על האיסור. במילים יפות הביע את צערו לנער היקר, שעבד כל כך יפה. אך פיטר אותו.

מדוכא מאד נסע דוד לברלין וביקר במרכז ההסתדרות הציונית ברחוב מיינקה, כדי לבקש רשיון כניסה לארץ ישראל. אולם הפקידים הנידו ראשם. דוד היה כבר מבוגר מכדי להצטרף לעלית הנוער, ואילו הרשיונות המיועדים לפועלים אזלו לעת עתה. יעצו לו לחכות עד אשר יצורף לקבוצת הכשרה בחוץ לארץ, אולי בדנמרק. כעבור שנתיים של הכשרה חקלאית יקבל את רשיון העליה ללא ספק – אמרו. אך לעת עתה עליו להזדיין בסבלנות עד שיודיעו לו…

בלב כבד שב דוד לנירנברג. כלום ייאלץ לשבת בחיבוק ידיים משך חודשים? הוריו ניחמוהו: הנה עבודתו בארגון הציוני, הנה ספריו, לימוד העברית.

“לא ולא”, ענה דוד, “דבר זה מיועד לשעות הפנאי, בערב. בשעות היום אני רוצה לעבוד. הן גדול אני וחסון, לא אוכל לשאת חיים של בטלנות”. דמעות עמדו בעיניו.

אבא ברונשטיין ידע עצה.

“אתה יודע, דוידל? אדבר עם המסגר הנליין, זה שעושה תמיד את התיקונים בביתנו. איננו חכם גדול, אך בעל מלאכה די טוב. אין לו מתלמדים. אם אגיד לו, שאינך רוצה שכר, אלא רק לעזור לו קצת – אולי יסכים”.

מר הנליין לא ידע את פשר החוקים הנאציים. היה בעל מלאכה ישר, שהתפרנס בדוחק. עוזר צעיר ללא תשלום היה לפי טעמו. לכן הסכים להעסיק את דוד – ולא ידע, שעבר על החוק ושצפוי לו עונש.

עוד לא חלפו לו לדוד שלושה שבועות אצל הנליין, וכבר מסרו “שכנים טובים” לשלטונות, שנער יהודי פולני גזל בעורמה מקום עבודה בסדנתו של הנליין. המסגר הקשיש הוזמן למשטרה. בהיוודע לו, שעשה מעשה מנוגד לחוק, החויר וגימגם במבוכה:

“מימי עוד לא היו לי ענינים במשטרה. נכון הדבר, הברונשטיינים הם יהודים, אך אנשים הגונים. אני מכיר אותם זה מכבר. הנער נראה כל כך נחמד ומנומס! מניין לי לדעת, שאסור לו לעבוד? אף רגע לא יישאר עוד אצלי”.

הפקיד נוכח לדעת, שהגשת אישום במקרה זה לא תוסיף לו שבח ותהילה. לכן הסתפק באזהרה חמורה ושיחרר את הנליין.

עתה הוזמן דוד להופיע בגיסטאפו. לא הורשה להרבות מילים להגנתו. הלא העובדות היו ברורות. היהודי ממוצא פולני דוד ברונשטיין הפר את איסור העבודה ונוסף לכך הערים על הגרמני התמים הנלייין בתחבולות יהודיות. פקודת מאסר היתה במקומה. לא ניתן עוד לדוד לשוב אל ביתו. במשך ימים אחדים הוחזק במעצר במשטרה, אחרי כן נשלח עם אסירים אחרים למחנה הריכוז דכאו.

בימי אסונו הראשונים גבר בנפשו של דוד רגש התמיהה. ‘ככה זה איפוא, כשהאדם מסתבך במכונת הגסטאפו!’ – חשב. מה מהר קרה הדבר, בין רגע, וללא הכרה ברורה, ללא תחושת סכנה!

כל השמועות אודות החיים במחנה, שהגיעו לאוזנו כבר קודם, נתאמתו עתה לדוד. כך תאר לעצמו את האיכסון הדחוס, את האוכל הדל, את המפקדים הנמשכים ללא קץ, את הצעקות הגסות של הממונים. ‘אלפי יהודים סובלים זאת במזמן, אינני עדיף עליהם, גם עלי לסבול’ – אמר לעצמו.

עם זאת נחסכו ממנו ההשפלות והעינויים הקשים ביותר, כי נזהר מלהתבלט. מראהו הנאה והתנהגותו השקטה אף רכשו לו את אהדתו המוסתרת של איש ס.א., אחד השומרים. דוד נהג בהתאם לכללי ההתעמלות והספורט. הפעיל את כל כוחות ההתנגדות הגופניים והנפשיים, כדי להחזיק מעמד.

הברונשטיינים הקשישים היו מיואשים. האב רץ אל הקונסול הפולני וביקש ממנו, שיתערב. כי גם חסרי נתינות נהנו מחסות מסוימת מצד ארץ מוצאם. הקונסול הבין מיד, שהמשטרה פעלה בשרירות לב. הן לא היה קיים חוזה עבודה בין הנליין לבין דוד, הלה עזר לו בלבד ללא תשלום. בשנת 1935 היה עדיין באפשרותו של דיפלומט זר להשפיע על שלטונות הנאצים. ומלבד זאת – כך שקלו הפקידים – למה להזין עוד יהודי במחנה? מוטב לגרש אותו לפולין ולהפטר ממנו אחת ולתמיד!

עדיין לא מלא לדוד חודש אחד בדכאו, כשלחש לו איש ה־ס.א. האוהד בשעת “תפיסת אוכל”:

“בקרוב תועבר מפה. שמעתי על כך במשרד. הדבר קשור בזה, שאתה פולני. האם זה בכלל נכון?”

“לא בדיוק”, ענה דוד. “אני נטול נתינות, אך נולדתי בגרמניה. רק הורי באו מפולין”.

“אם כן, אתה בכלל לא פולק. עכשיו רוצים לגרש אותך לפולין. האם זה לפי רוחך?”

ליבו של דוד רטט משמחה. שחרור ממחנה הריכוז וגירוש מגרמניה הנאצית – מה טוב מזה! אולם כבר למד למשול ברוחו וענה בשקט ובנימוס:

“אם אגורש מפה, אאלץ להשלים עם כך”.

מעט לאחר מכן הודיעו לו פקידי המשרד רשמית, שעליו להסתדר, כי מחר יישלח בטרנספורט לגבול הפולני. אך שמחתו לקראת השחרור הועמה על ידי מקרה מזעזע, שגילה לעיניו לבסוף את פניה האמיתיים של תופת דכאו.

האסירים עמדו במפקד ערב כבר זה שעתיים. עדיין נקראו בודדים מן השורה, כדי לברר פרטים אודות נתוניהם האישיים, שנרשמו ברשימות. אנשי ס. ס. בדרגת סמלים, שעליהם הוטלה עבודת מיון זו, התעיפו כבר והתעצבנו, וכמובן נפרעו מן האסירים. מי שלא ענה בצורה צבאית ומדויקת, ספג סטירת לחי ובעיטות־רגליים.

דוד ורוב חבריו לסבל ידעו, שעליהם לצרף לתשובותיהם את דרגת השואל, כגון ‘כן, אדוני רב־הסמל’, כל זה בקול רם ובעמידת דום. אולם יהודי קשיש אחד מכפר בוארי, שלא היה בקיא בכללים אלו, נכשל בעבירה וענה ‘כן’ בלבד. בשצף קצף קם איש ס.ס. ממקומו, הרביץ סטירת־לחי לאומלל ושאג:

“מה פירוש ‘כן’?”

אין תשובה. האיש היה נבוך לגמרי ולא ידע במה טעה.

“כן, אדוני הכומר”?, שאל הסמל בתיתו לקרבנו פתח אחרון לתיקון המעוות. אך הלה התבלבל כבר עד כדי כך, שלא ידע אלא לחזור ולפטפט בקול רועד:

“כן, אדוני הכומר”.

בזה נחרץ דינו למוות. הנאצי נקם את נקמת כבודו במכות אגרוף ובבעיטות רגליים. כבר היה היהודי מוטל על הקרקע ומתפתל תחת מהלומות המגפיים הגסות, שפגעו באבריו הפנימיים. רק לאחר שנפח את נשמתו, הרפה ממנו הנאצי. המפקד הופסק, ובעוד שצעדו שורות האסירים בחזרה אל הצריפים, פגשו בקבוצת רופאי המחנה לבושים חלוקים לבנים, שפניהם אל מגרש המפקדים.

דוד ראה כל זאת כבחלום. האיש שלידו, עורך־דין ממינכן, עורר אותו מקפאונו בלחשו לו בקול נמוך:

“הללו מצווים עתה להמציא סיבת־מות סבירה, מן הסתם: ‘נפטר מחולשת לב פתאומית’”.

אז פרצו הדמעות מעיני דוד. עם הגיעו לצריפים פילס לו דרך אל צריפו, כדי לעלות על מיטתו. אך בין המצטופפים ליד הכניסה מצא אותו איש ה־ס.ס. הנוטה לו חסד ולקחו הצידה.

“נער, על תבכה! מה התועלת? מחר תועבר מפה. הן אתה צעיר עדיין. שם בחוץ תקים לך חייך”.

דוד חש טפיחה קלה בשכמו, וכבר לא הבחין מאומה. שכב על מיטתו ושקע מיד בשינה עמוקה של אפיסת כוחות.

למחרת בבוקר התיצב במשרד לשם שיחרור. כל חפציו, שניטלו ממנו בשעת מעצרו – כגון שעון־כיס, אולר, כסף – הוחזרו לו עתה. הקופאי הקפיד במיוחד, שלא תחסר אף פרוטה מכספו. דוד חתם על אישור־קבלה.

כבר עמד על מכונית בתוך קבוצת אסירים בקרבת שער המחנה וכבר הופעל המנוע, והנה בא במרוצה מבוהלת שליח המשרד ושאג:

“עמדו! המכונית לא תצא! ברונשטיין נדרש לחזור למשרד!”

חיוור מרוב בהלה חזר דוד. מה קרה?

“בדקנו את החשבון שנית”, העיר לו הקופאי. “קיבלת חמישה פניג פחות מדי. הנה הם”.

שוב במכונית סקר דוד שעה ארוכה את המטבע הקטן שבידו ומלמל:

“כאן משרתים אותך ללא פגם, עד הפרוטה האחרונה – אם לא בעטו אותך קודם לכן עד מוות”.

ובזה החל מסע הנדודים של דוד. יחד עם אסירים פוליטיים ופליליים הובל בקרון־משא פתוח דרך בואריה, סכסוניה וסילזיה. עצם הנסיעה באויר הצח ובמזג־אויר נאה של חודש יוני לא היתה קשה. אך נמשכה שבוע ימים, ובכל ערב הובאו האסירים לבית הכלא של אותו המקום, בו חנתה הרכבת. כך היה בערים במברג והוף, דרסדן ובאוצן, גירליץ וברסלאו. האנשים נצטוו לצעוד בשורה עורפית כשידיהם כבולות בכבלי ברזל, והמוני העם שלחו לעברם מבטים סקרניים וקריאות שחצניות.

יותר מכל זעזעה את דוד קריאתה של אשה מפשוטות־העם, שהצביעה דוקא עליו, על דוד, באצבעה:

“הביטו, איזה ברנש כל כך צעיר!”

אכן עודנו צעיר מכדי לשאת התעללות ברוטאלית כזאת! עד כה סבל כל ההשפלות בנפש אמיצה, אך בשומעו דברים אלה של תמיהה מהולה ברחמים – נקוו דמעות בעיניו.

גרועים ביותר היו יומיים בברסלאו, שעברו עליו בתא תת־קרקעי יחד עם עשרים פליליים ובמחנק איום. אחרי־כן הובא לבדו ברכבת נוסעים סדירה בליוית שני שוטרים אל עיירת הגבול טראכנברג. בהשוואה לכל הקודם נראתה לו זאת כנסיעת פאר.

מצב רוחו השתפר. עתה יעזוב את גרמניה הנאצית ויעבור אל ארץ דמוקראטית, בה שולטים עוד חוק ומשפט! אמנם ליבו לא נמשך דוקא לפולין, והרי לא ידע אף מילה פולנית. אך היו לו קרובים בלודז', ימצא את “החלוץ” ואת המשרד הארץ־ישראלי. לא יהיה אפוא גלמוד, ובשלוות־נפש יוכל לפעול למען עליתו לארץ־ישראל.

טרכנברג היתה עיירה קטנטנה ואף בית כלא אין בה. אולם בבית העיריה נמצא תא אחד, בו נכלא בשעת צורך שיכור או אורח־פורח. שם נשאר דוד שלושה ימים וקיבל מזון לשובע. ביום הרביעי באו שני פקידים צעירים ממשטרת הגבולות והובילוהו – שוב כבול בידיו – דרך העיירה לתחנת הרכבת. בין טרכנברג לבין ראוויץ הפולנית היתה עוברת ושבה רכבת, שהביאה את דוד ואת מלויו לראוויץ.

בלי אומר מסרו שני הגרמנים את האסיר לפקיד הגבול הפולני, נתנו לו גם את הפספורט שלו, ומיד נעלמו שוב באותה הרכבת. הפקיד הפולני לא נחפז. תחילה הביא עששית, אחר־כך עיין בפספורט. הנה נתקל במשהו.

“היכן אשרה פולנית?” שאל.

“אשרה?” פני דוד החווירו. “הרי נאסרתי והובאתי הנה על ידי הגרמנים. איך יכולתי להצטייד באשרה?”

“אין מה לעשות. ללכת חזרה לגרמניה ברכבת הראשונה”, אמר הפקיד בגרמנית עילגת.

דוד לא רצה להשלים עם גורלו והפציר וביקש מן הפקיד, שימליץ בעדו, למען יוענק לו רשיון כניסה. הלה ריחם עליו וטילפן פעמים אחדות עם הממונים עליו. אך תשובתם היתה לאו מוחלט.

בשוב הרכבת הוחזר דוד לשני הפקידים הגרמניים.

“השד יקח אותך!” קילל אחד הגרמנים את דוד. “יהודי מזוהם שכמוך, רק צרות יש לי ממך!” עוד הרבה קללות וגידופים עסיסיים פלט, כדי לתת פורקן לליבו, אך ללא הועיל. לבסוף נאלץ להחזיר את דוד אל התא בבית העיריה שבטרכנברג.

שם ישב דוד קודר ומיואש משך ימים. רק כעבור שבוע נוכח, ששומריו שכחו לנעול את דלת התא. לאחר מכן נתרשלו עוד יותר והשעינו את הדלת כשהיא פתוחה במקצת. בסופו של דבר נתחוור לדוד, שהיה בזה משום רמז דק שמותר לו להסתלק ללא טכסים.

אך למזלו כבר באחד הלילות הראשונים הוכנס לתאו אורח־פורח, שעץ לו עצות חשובות.

“בחור, זכור תזכור”, אמר ההלך המנוסה, “לעולם אל תגנוב את הגבול בחשאי! משני הצדדים יירו בך ולא תעבור חי”.

משהתברר לפקידי העיריה, שאין ברצון דוד להשתמש בדלת הפתוחה, הביאוהו לפני ראש העיר, איש מגושם וטוב־לב, אשר, כפי כל הנראה, לא שלט במצב.

“מי יתן ואדע, מה לעשות בך?”, אמר ראש העיר במבוכה, אך לא בקול מתריע.

“אדוני ראש העיר ירשה לי לנסוע לברלין; שם אשיג ניירות על מנת להגר לפלשתינה. הן אינני רוצה להישאר בגרמניה”.

השיחה נעשתה כמעט ידידותית. דוד סיפר על “החלוץ”, על ארץ ישראל, על החיים בקיבוצים. ראש העיר מצא חפץ בבחור הפיקח, שהליכותיו כה נאות ורצונו כה מוחלט. ובזה סיים את השיחה:

“לברלין אתה רוצה לנסוע? דבר זה לא אוכל להרשות לך על דעת עצמי. מחובתי לשאול את מפקדת המשטרה בנירנברג המטפלת בדבר. נא תחזור לתאך, תתגלח, תקנה את הדרוש לך! הלא בין כה וכה אינך רוצה לברוח. אכתוב ואטלפן. עוד ימים אחדים תתאזר בסבלנות!”

לאחר שבילה דוד שלושה שבועות בתאו הפתוח, הגיע מכתב ממשטרת נירנברג בזו הלשון:

“דוד ברונשטיין, נטול נתינות, יגורש בזה מן הרייך הגרמני. הוא מצווה לעזוב את שטח הרייך תוך שמונה ימים. במשך זמן זה עליו להתיצב בתחנת המשטרה בכל מקום הימצאו. כן עליו להודיע במשטרה, באיזה מקום יעבור את הגבול. אם יפר את אחד מהצווים האלה, צפוי לו עונש לפי סעיף…”

מצוייד בתעודה זו נפרד דוד מבית העיריה השלו ונסע ברכבת לברסלאו כאיש חפשי. עד שם הספיק עוד כספו, אך להמשך הנסיעה אפסו אמצעיו. כי בשעת מאסרו היו בכיסו כמה מרקים בלבד.

מה עושה יהודי עני בצאתו מתחנת הרכבת הראשית בברסלאו, כאשר אף פרוטה אחת לא בכיסו, קיבתו ריקה והוא אובד עצות, כיצד להמשיך דרכו? הוא ניגש לוולשטראסה אל משרד הקהילה היהודית. שם יספקו לו עצה, כסף ומזון – כך הוא מקוה.

תחילה באה העצה הטובה. היא היתה טובה עד כדי כך, שדוד החויר מרוב בהלה. הוא נתקבל ע“י הד”ר הירש, מזכיר הקהילה. המשפטן הזה, בעל מוח חריף, קרא את התעודה המשטרתית הנירנברגית, דפק בכף ידו השטוחה על השולחן וקרא בקול נרגש:

“לא יאומן כי יסופר! צו גירוש זה הוא בלתי חוקי! נגיש ערעור עליו!”

דוד גימגם:

“אדוני הדוקטור, לזה לא אוכל לחכות. עלי לעזוב תוך 8 ימים…”

“שטויות!”, הפסיקו ד"ר הירש, “שום דבר אינך חייב! הגירוש הוא בלתי חוקי. נטפל בדבר. הישאר כאן עד גמר המשפט…”

“ריבונו של עולם!” קרא דוד כמתחנן, “אינני יכול להתדיין במשפטים, אני רוצה לצאת מגרמניה! נא תתן לי כרטיס נסיעה לנירנברג, למען אוכל לבקר את הורי ומשם להמשיך מיד לברלין, למשרד הארץ־ישראלי. מהר מאד יחלפו שמונת הימים, כל רגע הוא יקר!”

עוד זמן רב נאלץ דוד לדבר אל לב המשפטן, עד אשר שיכנע אותו, שהמאבק ל“זכותו” לא יביאו אלא בחזרה לבית הכלא ולמחנה הריכוז. לבסוף הירפה ד"ר הירש מן הסעיפים שלו ופנה אל העזרה המעשית. דוד קיבל כרטיס נסיעה לנירנברג ומרק אחד כצידה לדרך. בכסף זה קנה באנטונינשטראסה מספר לחמניות וחתיכת נקניק.

כשהגיע לנירנברג, חיבקוהו הוריו, שהיו מאושרים להתראות עם בנם ויחד עם זה נבהלו למראה מצבו הגופני הירוד.

“דוידל שלי”, קרא אברהם ברונשטיין, “מה עוללו לך! עתה תנוח אצלנו!”

“אבא, אין לי פנאי. משמונת הימים עבר כבר יום שלם. ראשית עלי להשיג פספורט חדש”. כי הפקיד העוין בטרכנברג נטל מדוד את דרכונו, והתעודה היחידה שברשותו היה צו הגירוש. אותו לקח בידו, כשהלך בליווי אביו למשטרה, מחלקת זרים.

שניהם נשלחו מפקיד אחד למשנהו. אמנם כל אחד הבין, שלא יוכל דוד לבצע את צו הגירוש, אלא אם כן יהיה פספורט בידו. אך אף אחד מן הפקידים לא הרהיב עוז בנפשו להוציא לו דרכון. האב והבן נתקבלו אפילו אצל ראש המשטרה, גבר קשיש עטור אותות הצטיינות. הלה משך בכתפיו:

“אין ביכולתי לעזור. נא תפנו אל ראש הסניף של המפלגה הנציונאל־סוציאליסטית. בידו ההכרעה בענינים כאלה”.

עתה נצבו לפני ראש הסניף, ששלט על המשטרה שלטון של ממש. היה זה איש צעיר למדי, לבוש בגדים אזרחיים אלגנטיים, אחד מפעילי הנאצים הטיפוסיים, בעל תוי פנים ברוטאליים. דוד הרצה את בקשתו ותאר את מצבו. השליט הנאצי הציץ בעד החלון, ובמשך דקות אחדות לא הוציא אף הגה מפיו. דוד הוסיף והתחנן:

“צוויתי לעזוב את הרייך והנני מוכן לציית לצו. אך ללא דרכון לא יתנו לי לעבור את הגבול בשום מקום. מה עלי אפוא לעשות?”

פתאום סובב ראש הסניף את פניו מן החלון ושאג:

“להתפגר! – החוצה!”

תקותו האחרונה של דוד היה רחוב מיינקה בברלין. שם נשמע רחש בדומה לכוורת. יהודים קשישים וצעירים חיכו לתורם שעות רבות. פקידים עמוסים וטרודים קבלו את הקהל, אף כי לרוב קצרה ידם מהושיע. כי מספר רשיונות העליה עמד ביחס הפוך למספר הבקשות. עם כל זאת היה המשרד נתון ללחצם המתמיד של אנשי הגסטאפו, שעשו בבית כבתוך שלהם.

מקרהו של דוד היה מסובך מכולם. ד"ר יוספטאל השתדל למענו ועשה ככל שעלה בידו. הוא טלגרף אל מרגולינסקי בקופנהאגן. מרגולינסקי המכונה ‘מרגו’ היה המלאך הגואל לכל החלוצים. זה מכבר הקים את מרכז ההכשרה בדנמרק ומצא את האכרים שהעסיקו את הצעירים כמתלמדים במשקיהם. עשרות מקומות עבודה כאלה היו כבר קיימים. מרגו דאג לאשרות־כניסה ולרשיונות־עבודה, הוא פעל ללא ליאות.

אך כמובן גם מרגו לא ידע מעשי קסמים. הענינים התנהלו גם בקופנהאגן לפי לוח זמנים מסוים. כבר חלפו שמונה הימים, שהוקצבו לדוד. ביום תשיעי הופיע לפתע ברונשטיין האב בחדר ההמתנה ברחוב מיינקה. דוד קם בקפיצה מספסלו.

“אבא מה קרה? למה באת לברלין גם אתה?”

בלי אומר מסר הזקן לבנו מכתב מהגסטאפו בזו הלשון:

“בזה נדרש אברהם ברונשטיין להודיע על מקום הימצאו של בנו דוד. אחרת ייאסר הוא עצמו”.

אולם באותו רגע בקע קרן אור את האפלה. יוספטאל קרא לדוד אל חדרו.

“דוד, בשורה טובה! מרגולינסקי השיג לך רשיון כניסה לדנמרק וכן מקום עבודה ורשיון־עבודה”.

“אין מילים בפי להודות לך, אדוני הדוקטור! עתה אני חסר רק עוד פספורט. האם לא תוכל להשיגו לי כאן בברלין?”

“אני מצטער, דבר זה נבצר ממני. עליך לנסות מזלך שנית בנירנברג. יתכן, שתצליח הפעם, מאחר שרשיון כניסה בידך.”

הפקידים במרכז הציוני התעצבנו כבר בראותם את דוד. כי סוף סוף חיפשה אותו המשטרה כ’עברין על החוק'. אם ימצאוהו פה אנשי גסטאפו, עלול כל המשרד להתפוצץ – אמרו. דוד חזר אפוא לנירנברג.

במחלקת הזרים הפשיר הקרח במקצת, כשהראה דוד את רשיון־הכניסה של ממשלת דנמרק. אבל שוב נשלח מפקיד אחד למשנהו, ואיש לא רצה להוציא לו דרכון, כי פחד ראש הסניף עליהם. כבר שוב הגיע דוד בסולם הפקידות עד לסביבת ראש המשטרה, כאשר פקיד אחד, שהסתיר את גישתו האנושית מאחורי נוקשות גסה, העיר לו כדהלן:

“תקבל פספורט לחסרי נתינות ‘רק לשם יציאה’, שתוקפו 24 שעות. רק לשם יציאה – בנת? אם לא תימצא בחוץ לארץ תוך 24 שעות, יפוג תוקפו של הפספורט – בנת? היכן תעבור את הגבול?”

“בפלנסבורג” – זאת ברר דוד כבר בברלין.

“טוב, נודיע לפלנסבורג, שתצא משם מחר בערב”.

כך הספיק דוד להיפרד מהוריו ומאחיו פרידה חטופה בלבד. ברכבת הלילה נסע לברלין. עתה מיהר אל הקונסוליה הדנית על מנת לבקש אשרה – והנה שלט תלוי על הדלת: ‘היום סגור’.

דוד צלצל ודפק עד שיצא השוער.

“מה אתה מרעיש כאן עולמות? האם לא למדת לקרוא? היום סגור!”

“אבל אני זקוק לאשרה תיכף ומיד!” אמר דוד ותאר את מצבו. השוער – שהוא גרמני – לא רצה לותר כמלוא הנימה. השיחה הפכה לריב נרגש. לבסוף עורר הרעש את תשומת לבו של הקונסול, שפתח חלון בקומה העליונה:

“מה מתרחש כאן?”

“אני רוצה אשרה, ולא – אבדתי!” קרא דוד ביאוש.

“נא תעלה אלי מיד!”, אמר הקונסול וסגר את החלון.

במשך דקות ספורות חתם הדני החביב על האשרה בדרכון שתוקפו 24 שעות.

בו בערב הגיעה הרכבת לפלנסבורג, התחנה הגרמנית האחרונה לפני הגבול הדני. פקידי משטרת הגבול ואנשי ס.א. עלו על הרכבת. כבר מן הקרון השכן שמע דוד קול מפקד צורם קורא: ‘דוד ברונשטיין’. בברכים כושלות קם דוד והזדהה.

“לבוא החוצה!” צווה הקול הצורם.

בבנין התחנה נערכה בדיקה קפדנית במזוודתו הקטנה וכן על גופו של דוד.

“כמה כסף ברשותך?”

“חמישה מרק”.

“תראה!”

היה נכון. אולם בפי הפקיד שאלה עוד הרבה יותר חשובה:

“יש ברשותך חומר מודפס?”

“לא… אמנם כן. הנה עתון, הנה מילון דני”. ברם אלה לא היו כתבי ‘תעמולת זוועות’, אותה חיפש הפקיד. שוב ושוב חיטט בכיסיו, מישש בטנת מעילו וכל קפל במזוודתו. לא כלום.

דוד הורשה לשוב ולעלות על הרכבת, שחיכתה לו מזה חצי שעה. הנוסעים הדניים, שחשבוהו תחילה לפושע נמלט ושנוכחו עתה, שלא היה אלא נער מסכן נרדף, אשר אפילו המשטרה הנאצית נאלצה להרפות ממנו, היפנו אליו את אהדתם. הרכבת עדיין לא הגיעה עד פדבורג, התחנה הדנית הראשונה, וגבר מאיר פנים קרץ לעברו בעיניו ואמר:

“כעת אתה נמצא כבר בשטח דני”.

אזי צנח דוד אחורה על משענת מושבו. המתיחות האיומה, שאפפה אותו זה שלושה חודשים, נתפרקה. דמעות ניגרו מעיניו, ושעה ארוכה נאלץ לבכות, אף כי התבייש מאד מפני שאר הנוסעים.


שדות ירוקים    🔗

השנתיים ששהה דוד בדנמרק היוו את התקופה היפה בכל ימי חייו עד כה. תוך זמן קצר נטשטשו זכרונות הייסורים שעברו עליו, כאשר צעד בשדות הירוקים ורתם עצמו ברצון לעבודה הקשה. אמנם תחילה בצקו רגליו, אבעבועות כיסו את ידיו וגבו כאב, אך כעבור שבועות אחדים התגבר על כל זאת. למד לחלוב, לחרוש, להפעיל את הטרקטור. נתברר לו טיבן של עבודות אלו, שלא דרשו מאמצי שרירים בלבד, אלא תגובה מהירה והתמצאות.

בראות האיכר והפועלים הותיקים, שלפניהם מתלמד פיקח וחרוץ, נתנו לו הסברים מפורטים והוראות, ובשמחה נוכחו, מה מהר תפס והשתמש בנלמד. כבר כעבור חדשיים הבין את שפת הארץ ובתום חצי שנה דיבר דנית פרימיטיבית אך שוטפת.

העבודה, האויר הצח וההזנה הטובה עשו את שלהם. כתפיו של דוד התרחבו וגובהו הגיע ל־1.83 מטר. ניתן היה להחליפו באחד הדנים התמירים, לולא בלוריתו השחורה. שונה היה מסביבתו, אך כל אחד כיבדו וחיבבו.

כל אחד וכל אחת. הבחורות הכפריות החסונות שעבדו במשק עודדוהו לעיתים במבטיהן. בנות האיכר פתחו בשיחה עמו, והוא ענה להן בצורה אדיבה ועליזה, אך תוך התאפקות.

עדיין היו מחשבותיו נתונות לרנאטה. עם הגיעו לדנמרק כתב לה מכתב ארוך לנירנברג, שם שהתה אז בחופשתה. כמובן נגע רק ברמז במסע הנדודים שלו, כי המכתבים צונזרו ואסור היה שיכילו ‘תעמולת זוועות’. כמו כן הבין היטב, שגם במכתביה נאלצה רנאטה להיזהר מאד. בכל זאת נדמה לו, שהיו חסרים לבביות. “חיבור־כיתה של התלמידה רנאטה ברג” – נאנח.

גם כשכתבה רנאטה שוב מלוזן ויכולה להתבטא בצורה חופשית יותר, לא הוסיפו מכתביה תוכן מעניין ורגש לבבי. תיאור של טיול, סיפור קצר מחיי הפנימיה, שאלות בדבר עבודתו של דוד – זה הכל. היא נשארה תלמידה, בו בזמן שדוד התבגר ורכש נסיון חיים.

לא נשאר לו פנאי להרהורים. גם בלילות החורף הארוכים לא חסרה עבודה ברפת ובאורווה, בבקיעת בולי־עץ ובתיקון כלים. אחת בשבוע נפגש דוד עם שאר החלוצים, שעבדו במשקים הסמוכים. טיולי יום ראשון נערכו לקופנהאגן, העיר הנהדרת. בצותא ביקרו במוזיאון תורוולדסן, בו הכניסה חופשית בימי א'. זמנם נוצל, ובטלה לא ידעו.

באביב החליף דוד את מקום עבודתו כמתוכנן מראש. כי על החלוצים הוטל להתמחות במשקים שונים, למען ישתלמו בענפים רבים ככל האפשר. עתה נשלח דוד לאכר בעל משק זעיר אינטנסיבי, שהסתפק בפועלים מועטים. כאן נחשב דוד כבן־בית והשתתף גם בדאגותיו ובחישוביו של האיכר.

בחודש זה של מאי 1936 זכר את חוויותיו מאשתקד ולא יכל לתפוס, איך 12 חדשים עשויים לשנות גורל אדם מן הקצה אל הקצה. כסיוט נראו לו עכשיו יסוריו בבית הכלא, הטרנספורטים, החקירות במשטרה. האמנם היו קשורות ידיים אלו באזיקים? עתה החזיקו במחרשה, באת, במושכות הסוסים. האמנם נאלץ להתחנן בלב רועד, כדי לקבל דרכון? עתה ניתן לו כל הדרוש טרם ביקש. איש לא גידף אותו, כל אחד האיר לו פנים והעריך את פועלו.

בפעם האחרונה פגע העבר בליבו, כשהגיע מכתב מאימו. המכתב הכיל כתמיד חדשות משפחתיות מרגיעות. כולם היו בריאים. אבא חיסל את העסק. בקשה לרשיון־כניסה לארץ ישראל הוגשה גם על ידי ההורים, גם על ידי האחות לאה ובעלה אפרים. כי ברשות כל אחת משתי המשפחות היה הון בסך אלף לירות, וסכום זה היה בו די כדי למצוא פרנסה בארץ ישראל. שם שהה כבר חיים, אחיו של דוד. הכל משמח מאד.

אבל הנה עוד תוספת למכתב: “רנאטה ברג נישאה לסוחר בפרנקפורט. בחודש מארס חזרה מלוזן, ומיד לאחר מכן התקיים טכס האירוסין וכמה שבועות אחר כך החתונה. בעלה כבר בן 35. גם הוריה עומדים לעבור לפרנקפורט”.

ליבו של דוד עמד לפעום רגע קט ופניו החווירו. בשורה זו באה עליו כמהלומה. אמנם ההתכתבות בינו לבין רנאטה נרדמה לאחרונה, כי לא התעורר בו רצון לכתיבה עם קריאת מכתביה חסרי הענין. אך בודאי לא אכזבה זו הביאה את רנאטה לצעדה הפתאומי. בלי ספק שידכו אותה הוריה, כדי להבטיח לה חיים נוחים. והבת הצייתנית נכנעה גם הפעם. הלואי ותחיה חיים מאושרים בפרנקפורט, ‘העיר הליבראלית’! יהי רצון, שלעולם לא תאוכזבנה אשליותיה של משפחת ברג! ‘אשכח את רנאטה, כשם שהיא שכחה אותי’ – החליט דוד. אך מיד לאחר מכן עלו ספקות בליבו, אם אמנם יוכל לשכוח…


בארצות הצפון חודש יוני הוא היפה בחודשי השנה. במאוחר נעור האביב וחולף במהרה וממצה בתוכו כל מתיקות השנה, את יקיצת הטבע הראשונה וגם את הפריחה המלאה. פרחים לאין מספר בשלל צבעים צצים בכל חלקת שדה ובשולי הדרכים. השמים דומים למשי תכול, ועד שעה מאוחרת בערב זוהרים העננים בצבע וורוד בהיר, מוארים בקרני השמש השוקע.

בליל יוני כזה נבצר מדוד להרדם. נפשו חשקה בטיול קצר. כך פסע לאטו ועבר ליד ביתו של השכן, והנה שוב פגש את קארין, בת אחותו של האיכר הולסט. קארין באה מעיר מולדתה אודנזה על האי פינן. כעת ניהלה את משק הבית של דודה, כי אשתו חלתה במחלה ממושכת. הבחורה היתה מוכשרה וגמרה את חוק לימודיה בבית ספר טוב. גזרתה המחוטבת היטב ושערה המזהיב הבדילוה מבחורות הכפר הצהובות כפשתן. כבר פעמים אחדות קשרה קארין שיחה איתו, שאלמלא כך, לא היתה מתעוררת תשומת ליבו. היא צמאה לדעת, רצתה לשמוע, מה התרחש בגרמניה ומה כוונות דוד בארץ ישראל. גם הערב פתחה מיד בשאלה: “שמע דוד בן כמה אתה?”

“אני בן 19. ולשם מה עליך לדעת?”

“חשבתיך למבוגר יותר, שכן אתה כל כך גבוה, חזק וחכם. אני כבר בת 22, אך יודעת פחות ממך ואף לא אוכל לעבוד עבודה טובה כמוך”.

“מה? הלא את זריזה מאד, מנהלת משק בית לדודך, מחנכת את ילדיו ואפילו בתרנגולות את מטפלת. מה תדרשי עוד מעצמך!”

“כל זאת עבודת יום־יום אפורה. אתה, בן ה־19, כבשת כבר את מקומך בעולם ועוד עתידך לפניך. אצלנו אין כל שינוי, יום אחד דומה למשנהו. הלואי ויינתן גם לי לצאת למרחקים, לראות עולם ומלואו!”

“יתרונות רבים גם לאדם המושרש באדמתו. דוקא לזה ציפינו אנו היהודים אלפיים שנה בכליון עינים, ועתה ניאבק למען ארצנו”.

“אתה בוודאי לא תאבק לשוא, דוד. אם כל היהודים תמימי דעים עמך, תקבלו את ארצכם ללא ספק”.

שניהם שתקו זמן מה. היא העיפה בו מבט ארוך מלא כמיהה ותשוקה. אחר המשיכה:

“תמיד אני זוכרת את דוד התנכ”י, שעל שמו נקראת. כבר בבית הספר בשיעורי הדת אהבתי את דוד הנהדר. כה אמיץ וגדול נפש היה וידיד כה נאמן! כך גם אתה. רק במובן אחד אתה שונה ממנו". היא היססה.

“ובכן, במה אני שונה?”

“אתה אינך מתבונן בשום בחורה, כאילו עשוי הנך מאבן. האם אינך מסוגל כלל לאהוב?”

“קארין, נא תביני זאת!”, אמר דוד בארשת רצינית. “באתי כפליט לארץ הזאת, דנמרק הצילה אותי. רצוני לגמול לה בעבודה טובה ולא בהרפתקאות אהבים. הביטי, בעוד שנה אחת אמצא בארץ רחוקה. האם זה הוגן, שאשאיר כאן נערה בוכה ומתגעגעת?”

“איזה בחור טוב וטיפש אתה! מה בכך, אם נערה דנית אוהבת אותך? ענינו של מי זה? הנח לעתיד ולפרידה! מה יפה ההווה…”

הוא חש בגופה החטוב, כשנשענה אליו, בשפתיה שנלחצו אל שפתיו. אז חיבקוה זרועותיו…

כך החלה חוויתו הרומנטית הראשונה של דוד, ובאה לו תקופת קסמים מלאת אושר. כל ההרהורים נסתלקו ונעוריו תבעו את זכותם. רק עתה – כך נדמה לו – התחיל לחיות חיים של ממש.

קשרי האהבים שביניהם לא נעלמו, כמובן, מעיני אנשי הכפר. אך איש לא מצא דופי בהם. הן שניהם היו זרים במקום, ומדוע לא יתידדו זה עם זו? וסוף סוף הם לא היו זוג הנאהבים היחיד בכפר.

דוד ידע להסתדר כך, שהאריך את שהותו במשק הזה מעל המועד שנקבע. אך באביב נאלץ להחליף את מקום עבודתו, וגם קארין חזרה לאודנזה.

אחרי כן נדם קולה של קארין זמן מה. כבר נטו השנתיים של דוד בדנמרק לקיצן, כשקיבל מכתב מקארין בזו הלשון:

“דוד היקר, עתה לא תסבול ממוסר כליות, בחור טוב שכמוך. כשתלך לפלשתינה בקרוב, לא תשאיר כאן נערה בוכה מרוב געגועים. בשבוע הבא אכנס לברית הנישואין. אך לא אשכח אותך, כי אתה נתת לי את האושר הגדול ביותר שהיה לי אי־פעם. היה מאושר גם אתה, איש־חייל! ארצך מצפה לך…… קארין”.

‘כולן מתחתנות ונוטשות אותי’ הירהר דוד בחייוך נוגה. אולם כעבר זמן קצר פגש נערה, שמשאת נפשה היתה להינשא לו, לדוד. אך הפעם גרם לו הדבר כאב־לב.

משקו השלישי של דוד נמצא בקרבת עיר־מחוז. האיכר ואשתו כבר באו בימים וקיבלו בסבר פנים יפות את המתלמד המנוסה, שידע כבר משהו ממלאכת החקלאות. לעתים שלחו את דוד העירה לשם סידורים, שהיו למעלה מהבנתם של יתר הפועלים. ביום אחד חלה האיכר, ודוד רכב על אופניים העירה, כדי להבהיל את הרופא ד“ר פטרסן. כשצילצל בדלת החווילה הנאה, פתחה לו נערה, כמעט עוד ילדה, המסתכלת בו בעינים תכולות־כהות, שהביעו תמיהה נסתרת. דוד הסביר במה הענין, וד”ר פטרסן יצא ונסע מיד במכוניתו למשק האיכר. בתו עמדה עוד לפני הבית, כשלקח דוד כבר את אופניו. אז שאלה הנערה בקול מאופק: “ממתי נמצא אתה במשק יוהנסן?”

“זה חודשיים. אני עובד שם כמתלמד”.

“אבל בודאי אינך בא מהסביבה שלנו?”

דוד סיפר לה בקצרה את תכלית בואו לדנמרק. הנערה לא הסירה את מבטה ממנו. בשומעה על ארץ־ישראל אמרה:

“אימי היתה כבר שלוש פעמים בפלשתינה. הרבה סיפרה על המקומות הקדושים וכן גם על המושבות היהודיות. הייתי רוצה לשמוע רבות על זה”.

“אשמח לספר לך, הגברת…”

“אינגה שמי”.

“שמי דוד ברונשטיין. כן, גברת אינגה, ברצון אספר לך בהזדמנות אחרת, כי הלא מר יוהנסן חולה. להתראות!”

“שלום! – הלא כך מברכים אצלכם, אומרת אמא”.

“נכון, גברת אינגה! שלום!”

מחלת האיכר נמשכה זמן מה, וד"ר פטרסן נאלץ לבוא תכופות. פעם אחת הביא איתו את אינגה במכוניתו. היא המתינה בחצר, בעוד שאביה טיפל בחולה. דוד יצא מן הרפת וראה אותה ניצבת שם.

“שלום, גברת אינגה! מה יפה לפגוש אותך פה! אולם תסלחי, אני בא מן העבודה, אין אני מראה נאות לבת רופא”.

“דוד, מה אתה מדבר! בת רופא! אני נערה טיפשה קטנה. ואולם אתה חקלאי רב־פעלים. האם תעבור בקרוב לפלשתינה?”

“אני חושש, שזה יקח עוד חדשים אחדים. אין לי אפילו פספורט בר תוקף. ייתכן, שמגרמניה לא אקבל אותו”. וכך סיפר לה קצת מחוויותיו מלפני שנתיים.

“כמה סבלת כבר, מסכן! אבל בפלשתינה תמצא אושר רב ותצטרף למפעל גדול”.

עודם משוחחים והנה חזר הד"ר פטרסן ופנה אל דוד:

“אינגה סיפרה לנו כבר עליך. אשתי סקרנית מאד ורוצה לדבר אתך על פלשתינה. בשבוע הבא תבוא אלינו לארוחת ערב. עוד אודיע לך פרטים”.

הערב נקבע, דוד הוזמן והופיע בחולצתו הטובה ביותר ובמעיל־עור החום של החלוצים. היות והסתפר היה מראהו ללא דופי. איך ידע לספר ולרתק את שומעיו, ללא יומרה, מבלי להבליט את עצמו! זה כבר לא נשמעה שיחה כה מענינת בבית רופא העיירה.

כשנפרד דוד, אמר ד"ר פטרסן לאשתו ולאינגה:

“הצעיר הזה מצטיין בהליכותיו! הוא ראוי להמנות עם אורחי בתינו המיוחסים”.

“עם כל זאת אינו נרתע מעבודה גסה בשדה”. הוסיפה גב' פטרסן.

“ובחור כזה רדפו וכלאו הגרמנים”, התרגשה אינגה. “אפילו פספורט אין ברשותו, כדי לנסוע לפלשתינה!”

ואכן זה היה כרגע בראש דאגותיו של דוד: כיצד להשיג דרכון? לא היה כדאי לפנות מחדש אל משטרת הנאצים בענין זה. ואילו שלטונות דנמרק דחו כבר את בקשת מרגולינסקי והעירו לו, כי בני חוץ־לארץ היושבים בדנמרק רק באורח זמני חייבים לבקש פספורט מארץ מוצאם. כבר תמו השנתיים של דוד ונבצר ממנו להצטרף לקבוצתו בעלותה לארץ־ישראל. עד מתי עליו עוד להישאר בדנמרק? מה טוב, שהשלטונות הסכימו לפחות להאריך את שהותו! אך במוקדם או במאוחר יעמדו על יציאתו. האם יתחדש הסיוט הלזה של ‘חיים בין הגבולות’?

לעת עתה היתה אינגה מרוצה מאד, שדוד נשאר עוד בקרבתה. מדי פעם כשבא לעיירה לשם סידורים, ידעה לכוון את מהלך הענינים כך, שפגשה אותו. דוד לא התנגד, כי היה עסוק בעבודתו ובדאגותיו בשאלת הדרכון עד כדי כך, שלא הרגיש, איך הנערה הביטה אליו בעינים לוהטות ואיך ידה השלובה בידו לשם ברכה כמעט לא רצתה להרפות ממנה.

ערב אחד אחרי הארוחה בשתות משפחת פטרסן את התה הביעה אינגה להוריה את רצונה פשוטו כמשמעו:

“ברצוני להינשא לדוד”.

ד"ר פטרסן, שקוע במחשבות אחרות, לא האמין למשמע אזניו.

“מה אמרת כעת?”

“שאני רוצה להינשא לדוד ברונשטיין”.

“ילדתי”, אמרה הגברת פטרסן כמבוהלת, “עדיין לא מלאו לך 18 שנה. איך תהרהרי כבר בבעיות כאלה!”

“בעוד שלושה שבועות ימלאו לי 18. הרי יש בחורות רבות הנישאות בגיל 18. כל כך אני אוהבת את דוד!”

עתה התאושש גם ד"ר פטרסן וכושר הדיבור חזר אליו.

“אינגה, אל תתפסי לאשליה זו! את קשורה בעמך, וגם האיש הצעיר רוצה ללכת אל עמו הוא”.

“בכלל לא יוכל ללכת, כי אין לו פספורט. אבל כשנתחתן, נקבל שנינו פספורט דני, ואז נלך לפלשתינה”.

“חס וחלילה!”, קראה הגברת פטרסן, “את רוצה לעזוב אותנו? לארץ כה רחוקה, בה יש קדחת! כמה קשה נאבקים שם בני אדם!”

“הן תמיד היית מדברת על פלשתינה בהתלהבות, אמא”.

“כן, ליהודים יש סיכוי גדול, בעיקר לאדם צעיר וחסון כדוד – אך לא לאינגה הקטנה והענוגה שלי!”

“באשר האהבה שם האושר”.

“אינגה”, אמר כעת אביה בפסקנות, “אנו אוהדים מאד את דוד, אך אינו מתאים למשפחתנו. הוא שונה ממנו במוצאו ובחינוכו. עד מהרה היית מרגישה, שאת זרה לו”.

“הן בעצמך אמרת, אבא, שהוא ראוי להימנות עם אורחי בתינו המיוחסים”.

“כן, לשם מסיבת־ערב, אך לא לשם נישואים!”, צעק פטרסן, שיצא מכל כליו.

נתערער מצב רוחם של כל השלושה. אינגה עלתה על משכבה כשהיא בוכה, וגם שנת אימה נדדה. רק ד"ר פטרסן נרדם לאחר עיון ממצה ועישון סיגרה טובה.

למוחרת בבוקר, בטרם הופיעו האם ובתה, התקשר ד"ר פטרסן טלפונית עם קופנהאגן. אחרי כן נסע במכוניתו למשק יוהנסן. אמנם האיכר התגבר על מחלתו, אך גם במקרה זה ישאל עוד רופא מסור לשלום הפצינט שלו. כמצופה ניגש דוד אל המכונית, כשפטרסן עמד לנסוע. הלה ביקש ממנו, שיילוה לו כברת דרך. ביער הסמוך למשק עצר את המכונית ופתח בשיחה:

“ידידי הצעיר, האם באמת רצונך להישאר בדנמרק ולשאת אישה?”

דוד הביט אל הרופא בתמיהה, אחר צחק:

“הלואי והיה לי פספורט, כי אז הסתלקתי מדנמרק כבר מזמן! ולהתחתן? אפילו בחלום אינני מתכוון לכך! את מי אתה מציע לי לאשה?”

כעת פרץ גם ד"ר פטרסן בצחוק רם.

“אינני בא אליך כשדכן. אדרבה! אלא אינגה הפתיה גמרה אומר להינשא לך. אמש היתה “הילולא” בביתי בשל כך!”

דוד הרצין, אף התעצב.

“חבל על המסכנה הקטנה!”

פני ד"ר פטרסן התבהרו והוא נשם לרווחה.

“זה מה שחשבתי! כל הרעיון אינו נובע מליבך!”

“אדוני הדוקטור, היה סמוך ובטוח, שאני רוחש לעלמה אינגה ידידות בלבד! איך אוכל להתכוון לחיי נישואין? כל דאגתי כרגע, כיצד אגיע מדנמרק לפלשתינה. אני אדם ללא פספורט. האם אתה יודע משמעותו של הדבר?”

“אוכל לתאר לעצמי. – עתה נא תענה לי על שאלה אחת: במקרה שאמציא לך פספורט – האם תלך לפלשתינה?”

“בודאי ובודאי! הלא יש לי כבר רשיון־כניסה מזה שבועות, רק הפספורט חסר. אבל איך אתה אומר להשיג אותו בשבילי?”

“אני מכיר את מיניסטר המשפטים. הבוקר צילצלתי לו. הוא מוכן לקבל את שנינו לראיון מחר בבוקר”.

תוהה ובוהה הביט דוד בעיני הרופא, וזמן רב נבצר ממנו להוציא מילה. אז הסמיקו פניו ועיניו הבריקו בזהב כהה. לאט לאט ובקול חרישי אך לבבי אמר בהטעימו כל מילה:

“אין מילים בפי להודות לך, אדוני הדוקטור! זהו המעשה הגדול ביותר שיכולת לעשות למעני. לעולם לא אשכח לך זאת!” תפס ידו של ד"ר פטרסן ולחץ אותה בחוזקה.

הלה התפלא, כי לא ציפה לתגובה כה רגשנית, ובמבוכה נסוג קמעה:

“טוב טוב, ידידי הצעיר, העיקר שנצליח! מחר אסע אתך במכונית זו לקופנהאגן”. ואחרי היסוס קל המשיך: “וכאשר תשב בארץ אבותיך, נא תזכור אותנו לטובה! אני בכל אופן אזכורך תמיד בידידות ובחיבה”.

מיניסטר המשפטים, גבר בגיל העמידה, שכבר שיבה זרקה בו, קיבל את פני ידיד־נעוריו בלבביות רבה, וגם לאיש הצעיר במעיל העור החום האיר פנים.

דוד תאר במילים קצרות את העובדות, שהפכוהו לבן־בלי־פספורט. הוא נמנע מלהזכיר את פרטי ההתעללות האכזרית, שהיתה מנת חלקו בגרמניה. כי ידע היטב, שדנים רבים ראו בסיפורים כאלה ‘תעמולת זוועות’. הלא המילה הזאת – תחבולה מוצלחת בין הסיסמאות הנאציות – סינוורה את עיניהם של אנשים ישרים ותמימים בכל העולם. לכן הצטמצם דוד בעובדות החשובות ביותר והגיש את צו הגירוש ואת פספורט־24־השעות". כשסיים בדבריו, שאלו המיניסטר:

“מר…..” – התבונן בדרכון – “מר ברונשטיין, כמה זמן אתה שוהה כבר אצלנו בדנמרק?”

“זה שנתיים ושלושה חודשים”.

“האם למדת כאן באוניברסיטה?”

“לא, עבדתי כמתלמד בחקלאות, כדי להתכונן לקראת החיים בפלשתינה”.

“אם כן, אני מביע לך את הוקרתי הכנה על הדנית הטובה שלמדת! זה השג יפה למתלמד חקלאי!”

“זה מה שאמרתי, הולגר”, התערב פטרסן, “הבחורים הללו מוצאים חן בעיני! עבודתם במשקים מפרכת. אך כשאתה משוחח איתם, תחשבם למשכילים”.

המיניסטר עבר לגופו של ענין ופניו הרצינו.

“אתה מבקש ממני פספורט דני. זה דבר חדש בהחלט, שאין לו תקדים ואסמכתא בחוק”.

“הלא המדובר רק בפספורט לחסרי־נתינות”, העיר דוד. “ואשתמש בו לצורכי נסיעה בלבד. בפלשתינה אתאזרח בהקדם ואחזיר את הפספורט הזה”.

“טוב, מר ברונשטיין. בהתחשב עם התנאים המיוחדים אוציא אותך מן הכלל. אך עליך לדעת שהפספורט מיועד רק ליציאתך”. בחייוך קל המשיך:

“אמנם איננו גוזרים עליך מועד של 24 שעות, כשם שעשתה משטרת נירנברג. אך אסור לך להשתמש בפספורט לשם כניסה נוספת לדנמרק”.

“הרי אין זו כוונתי, אף כי נתחבבה עלי דנמרק עד מאד. – יואיל אדוני המיניסטר לקבל את רגשי תודתי הכנים ביותר!”

בדרכם חזרה מקופנהאגן היה ד"ר פטרסן במצב רוח מרומם. ידידו הצעיר עשה רושם מצויין על המיניסטר והוא – פטרסן – התגאה בו ואף הביע לו את אהדתו בחמימות.

“דוד שלי, נישאר ידידים טובים! ואגלה לך סוד: אילו נולדת כבן העם הדני, הייתי מסכים ברצון לקבלך כחתני. אך אין לערבב שני חומרים שונים. חלב הוא טוב ויין הוא טוב. אנחנו החלב של המרעה הדני, אתה היין מהר כרמל. כל אחד צריך להישאר מה שהיה. תערובת של חלב ויין היא משקה קלוקל”.

“אתה צודק, ד”ר פטרסן. אנו היהודים תמימי דעים איתך. – ועתה נותרה לי רק עוד בקשה אחת: נא תמסור דרישת שלום לאינגה הקטנה המסכנה! לא אתראה עוד איתה ולא אכתוב לה. צר לי מאד עליה!"

“אל נפריז בחמלתנו! הרי אינגה עודנה צעירה מאד, בוודאי תתגבר על הדבר הזה. הן גם בין הבחורים הדניים יש נחמדים. אל תזוח דעתך עליך, פרחח שכמוך!”

כך נפרד דוד מדנמרק החביבה.


בשערי מולדת    🔗

אל נרחיב את הדיבור על נסיעת דוד לארץ־ישראל! רק עובדה אחת ראויה לציון. היות והדרך הישרה והקצרה ביותר מקופנהאגן לטריאסט חוצה את גרמניה, נאלץ דוד לבחור בדרך עקיפין. וכיוון שרצה לחסוך בהוצאות, הציע לחברה לספנות את שרותו על אחת מאוניותיה המקשרות את דנמרק לנמלי צרפת בתעלה. כך עברה לו הנסיעה בעבודה מפרכת על סיפון ספינת משא קטנה, ועם זאת נהנה בשעות הפנאי מנוף הקטגאט ומן הים הצפוני, שגליו הבהיקו בגוונים כהים משתנים מאפור עד כחול. רוח חרישית וגלים נוחים נטו לו חסד.

רק בפריס נהפך לנוסע בתשלום – כמובן במחלה השלישית. וכאן הצטרפו אליו חלוצים רבים, שנשלחו כולם ב“סימפלון־אורינט־אקספרס”. רכבת זו לא הצטיינה – למרות שמה המפואר – לא בנוחות יתרה ולא במהירות מופרזת. אך מעלה אחת היתה לה: בלי לנגוע בגרמניה הביאה את נוסעיה בסיבוב גדול דרך שויצריה וצפון איטליה לטריאסט, עיר הנמל, ממנה נשלחו בימים אלו החלוצים ממרכז אירופה לארץ־ישראל. אכן עדיין היה קל ונוח לנסוע לארץ־ישראל…


האוניה “גליל” האיטה את מהלכה, כשנכנסה למפרץ חיפה. על סיפון הראשי הצטופפו הנוסעים הנרגשים. משפחות מטופלות בילדים השתדלו שלא להתפזר, כשסביבן צרורותיהן המרובים. החלוצים, שמטענם היחיד ילקוט גב ומזוודה קטנה, שוחחו בערנות עם תושבים החוזרים ארצה, שהסבירו להם פרטים על הנוף, שעברו על פניו.

“אתה רואה, שמואל, רק כעת מזדקר לעינינו הר הכרמל. גוש ההרים, שראינו לפני שעה קלה באופק, לא היה אלא הרי אפרים בכללותם”.

האוניה סובבה בתפנית חדה, כך שנתגלתה העיר חיפה, בנויה במורדות הכרמל, כשקרני השמש הראשונות בזריחתה מאירות את בניניה.

“כמה יפה! לזאת תיקרא עיר נמל! יפה אפילו מטריאסט”.

“יפה או לא יפה – הרי זו העיר שלנו!”.

“מה הם המגדלים המוזרים שם למטה בצד שמאל, כמו כדים ענקיים?”

“אלה הם בתי הזיקוק, התחנה האחרונה לצינור הנפט הבא מעירק”.

“ואיך נקראים ההרים שם באופק?”

“הם הרי הגליל העליון. ואם עיניך חדות והראות טובה, תגלה ברקע כיפה לבנה, זהו הר חרמון”.

“האם הוא מכוסה שלג נצחי?”

“לא, אלא שבגובה 2700 מטר יורד שלג במקום הגשם, שירד כאן לאחרונה. לכן לבנה כיפת החרמון מנובמבר עד מאי”.

דוד עמד בין החלוצים וספג לקרבו את המראות החולפים, אך לא נכנס לשיחה. נפשו סערה. חלום של שנים רבות – עתה היה למציאות. הוא הגיע למולדת! איך יסתיר מחבריו את הדמעות שזלגו מעיניו, מבלי שישלוט בכך!

‘מתי בכיתי לאחרונה?’, שאל עצמו. ‘נכון, אז בעוברי את הגבול הדני בפדבורג. אולם אלה היו דמעות אחרות. היום זוהי השמחה, הגאוה, ההגשמה. האנשים המחכים שם על הרציף הם יהודים כמוני. הפעם אין זה חסד, שמרשים לי להכנס, אלא זכותי היא’.

האוניה נקשרה אל הרציף. הנוסעים, שהכירו את קרוביהם שם למטה, קראו וניפנפו להם. לבסוף גילה דוד את חיים, אחיו.

“חיים, חיים!” רק לאט נוכח חיים לדעת, שהמנפנף אכן היה דוד. משך שנתיים וחצי לא התראו – כמה התבגר דוד בזמן הזה ומה גבהה קומתו! מפאת המרחק והרעש לא יכלו לשוחח. בקוצר רוח הביטו איש באחיו וחיכו עד הגיע תורו של דוד לביקורת הדרכון.

סוף סוף הורשה דוד לרדת לחוף ולהתחבק עם אחיו.

“חיים, מה שלום ההורים? ושלומם של לאה אפרים ומרים הקטנה?”

כולם היו בריאים, ורק לפני כמה חודשים הגיעו ארצה. אך מעט ידע דוד על קורות בני משפחתו, כי הפסיקו לכתוב לו תוך הנחה, שנסיעתו מדנמרק קרובה מאד. למעשה ידע דוד רק זאת, שהוריו הצליחו לצאת את נירנברג ולהגיע לתל־אביב.

בשעת סידורי המכס סיפר חיים חדשות רבות. ההורים מצאו דירה קטנה ונוחה במרכז העיר וכן גם משפחת שנקר במרחק לא רב מהם. בעצם הימים האלה שכרו חנות קטנה ברחוב אלנבי ועמדו לפתוח שם עסק אריגים. למה לא? אבא רוצה עוד לעבוד, ומוטב שיעסוק במקצועו, כשאפרים שנקר יעזור לו בעבודה. הוא, חיים, עבד כנהג משאית זה יותר משנה אחת. התידד עם בחורה, ששמה עליזה, אותה רצה לשאת בקרוב.

“דוד, כולנו התגעגענו אליך. אתה, הצעיר מכולנו, באת כאחרון. עכשו נמהר לנסוע תל־אביבה, כי ההורים מצפים לך”.

שניהם ישבו ברכבת המהירה חיפה–קנטרה (תעלת סואץ). קרון המחלקה השלישית, לא נקי ולא נוח ביותר, עמד בסתירה בולטת לרכבות המהירות הבינלאומיות, שראה דוד באירופה. הנוסעים, יהודים בבגדים אירופיים פשוטים מאד וערבים עטופי כפיות לבנות שהוחזקו על ידי עגל שחור, שוחחו בקול רם, כדי להתגבר על שקשוק הרכבת, שנסעה מהר למדי, אך נעצרה בכל תחנה קטנה. לראשונה בחייו ראה דוד ערבים, ובליבו שאלות רבות.

“היתכן, שערבים אלה נראים כאנשי שלום? לפי כל מה שקראתי על המהומות חשבתי לפגוש כאן מבטים מלאי איבה. אנשים אלו בוודאי אינם נמנים עם הטרוריסטים?”

“אף פעם לא תדע זאת. עלול לקרות, שתחיה משך שנים בידידות עם ערבי, ולפתע ידקור לך פגיון בגב. הערבים ברובם המכריע אינם רוצים במעשי רצח, אך יש קבוצות חבלנים המוסתות על ידי סוכנים זרים ומאומנות לפי כל עקרונות מלחמת המחתרת. לעולם לא תדע, איה הם”.

“אם כן היה זה צו הזהירות להסיע יהודים וערבים בקרונות נפרדים”.

“בהחלט לא! בקרונות מעורבים לא יקרה מאומה, ואילו אוטובוסים יהודיים מותקפים ביריות. בזמן האחרון ראה “אגד” צורך להתקין רשתות בחלונות האוטובוסים, מכיון שמבחוץ הושלכו רימוני־יד פנימה”.

“האם יד המשטרה קצרה מלפעול נגד בני־בליעל אלה?”

“רק לעתים רחוקות נתפסים אחדים, ואכן זה עתה נידונו אחדים מהם ונתלו. אך לא מורגש, שהאחרים יירתעו בשל כך”.

“למה לנו לסמוך על משטרת המנדט? האם לא נוכל להגן על עצמנו? לשם מה יש לנו ה”הגנה“?”

“ההגנה מתאמנת ככל הדרוש, אך נחסכת לקראת זמנים קשים עוד יותר. לעת עתה שיטתנו היא “הבלגה”. הישוב מפגין, שהוא שומר חוק ונמנע מכל התגרות”.

“טוב ויפה! ובינתיים אנו נותנים לערבים לרצוח נשים וטף…”

“תבין זאת דוד! אילו פתחנו במעשי גמול, היה זה לפי טעמם של אנגלים מסוימים, כי הדבר היה מקל עליהם את המשחק. היו מדכאים את מפעל הבנין שלנו בטענה, שהוא מקור לפרענות. אך לעת עתה חייבים הם להודות שאנחנו הנתקפים ושאנו זכאים למגן וסיוע מצד השלטונות”.

“חיים, כך לא יימשכו העניינים עוד זמן רב. בזמן נסיעתי קראתי עתונים ושוחחתי עם אנשים רבים. כל אחד מרגיש, שהאנגלים נסוגים מפני הנאצים ויוסיפו לסגת כדי “לפייס” אותם. על כן נתנו להם חבל הסאר לשלל ולא מנעו מהם את הכיבוש הצבאי של חבל הריין. עתה הם רואים, שהערבים מוסתים נגדנו על ידי הנאצים. היות והאנגלים אינם רוצים להפסיד את ידידות הערבים, ירגיעו אותם על חשבוננו ללא נקיפות מצפון. ולא יהיה חשוב להם, אם הבלגנו ושמרנו על החוק”.

“אם יגיעו הדברים לידי כך, אכן נילחם. ובחורינו ידעו אז, לשם מה התאמנו. – הלא גם אתה תצטרף ל”הגנה“, דוד?”

“כמובן! בקיבוץ אין זו בעיה”.

“אני משער שידיך הזריזות תתמצאנה מהר בנשק אוטומאטי. הן גם עם המחרשה והטרקטור התידדת מהר, לא כן?”

“בודאי, למה לא?” גומות־החן עמקו והעינים זהרו בצבע הענבר.

זמן מה הסתכלו בנוף. הרכבת הגיעה לחדרה, ודוד נזכר בכל שקרא על המושבה הותיקה הזאת. הנה חורשות האקליפטוסים, שניטעו לפני עשרות בשנים, כדי ליבש את ביצות הקדחת. עכשיו נראה המקום משגשג ומטופח. האם הגיעו התושבים ליציבות כלכלית? האם נשארו בחיים עוד רבים מן הראשונים הללו, שנלחמו בקדחת? דוד שאל יותר, ממה שיודע חיים לענות.

אחר חזרה השיחה לאפיקים אישיים. כל עת שבתם ברכבת שוחחו ביניהם בעברית. חיים שיבח את אחיו הצעיר:

“אכן למדת עברית טובה למדי”.

“בכל זאת, הלואי ויכולתי כבר לדבר בשפה שוטפת כמוך!”

“זה תשיג בקרוב, כיוון שלמדת כל כך הרבה דקדוק ותנ”ך. לי לא היה פנאי לכך. סיגלתי לי את השפה לפי השמיעה. לכן אינה משובחת".

“כן, כבר רציתי להעיר לך, שאתה לפעמים שוגה שגיאות דקדוק”. ודוד הסביר לאחיו כמה שיבושי־שפה הנפוצים בין הנהגים. חיים צחק:

“הנה דובר תלמיד הגימנסיה! בוודאי הצדק איתך. אך מאידך גם מליצותיך משפתם הנשגבה של נביאינו אינן מתאימות במיוחד לחיי היום־יום. אם תדבר בקיבוץ לשון כה מנופחת, יצחקו החברים ממך”.

הרכבת נעצרה בטול־כרם. ערבים רבים ירדו, אחרים עלו. העיירה המזרחית הציורית ריתקה את ליבו של דוד. אולם מבטו נתקל בגוש בנינים חדישים בקרב מטעים שונים.

“בתים אלו אינם הולמים את התמונה הכללית. האם זו חוה נסיונית?”

“דבר דומה, בית ספר חקלאי, שהוקם על ידי ממשלת המנדט לטובת הנוער הערבי, אך על חשבון היהודים”.

“איך יתכן?”

“מעשיה משונה ואופיינית למדיניות המנדט. יהודי עשיר עיראקי – כדורי שמו – הוריש את רוב הונו לממשלת ארץ־ישראל וייעד אותו להקמת בתי ספר חקלאיים בארץ הקודש. כמובן התכוון לבתי ספר יהודיים, אך שכח לקבוע זאת בפירוש בצוואתו. מה עשתה ממשלת המנדט? מיהרה לבנות בית ספר חקלאי בטול־כרם הערבית”.

“לא נשמע דבר כזה! ועל כך עבר היישוב בשתיקה?”

“כמובן שלא. צעקנו חמס. והנה הממשלה הצהירה: ‘מה ההתרגשות? הקדמנו אמנם להקים בית ספר ערבי, כי הרי כבר יש לכם בתי ספר במקוה ישראל ובנהלל. אולם את בית הספר השני מקרן כדורי תקבלו אתם’. ואכן נוסד כעת בית הספר החקלאי ע”ש כדורי ליד הר תבור".

“הלואי ויכולתי גם אני ללמוד בבית ספר! אמנם בדנמרק רכשתי לי ‘פרקטיקה’ במידה ניכרת, אך חסר לי הבסיס העיוני. ואשר לגידולי הדרים, בננות ועצי פרי באקלים חם – אין לי בזה מושג כלל”.

“סבלנות, כל זה תלמד! כל קיבוץ שולח את חבריו הצעירים לקורסים מיוחדים. וכן יש כבר ספרות מקצועית עשירה בשפה העברית”.

“חיים, אני שמח לקראת החיים החדשים!”

“האם אתה רוצה להיקרא ברונשטיין גם כאן? אני תוהה כבר מזמן אודות שם־משפחה שצלילו דומה לשם הקודם, אך עדיין לא מצאתי”.

“מה דעתך על “ברזל”? הרי זה מתאים לתקופת הברזל שלנו”.

“מצויין! כך אקרא גם לעצמי. – ועתה, דוד ברזל היקר, עלינו לרדת עוד מעט”. “מדוע? האם אנו כבר מתקרבים ללוד?”

“ללוד? – זו דרך עקיפה. ממשלת המנדט שלנו ביעילותה עוד לא הספיקה לסלול קו ישר מחיפה לתל־אביב, שמא ייראה הדבר כהפלית היהודים לטובה! מה אנו עושים אפוא, כדי לחסוך זמן? אנו יורדים בראס־אל־עין ונוסעים באוטובוס יהודי במשך חצי שעה לתל־אביב”.

האחים עברו את פתח־תקוה באוטובוס. דוד התאכזב.

“תארתי לי את “אם המושבות” בצורה אחרת, ככפר של איכרים ופרדסנים. זוהי עיירה פעלתנית ולגמרי לא יפה”.

“כפר של איכרים ופרדסנים! כך כתוב אולי בספרים שלך. אך נדמה לי, שהמהדורה מיושנת היא. כיום פתח־תקוה היא מרכז המסחר לפרי הדר. וכמובן יש לה רחוב ראשי ובו משרדים אפורים. חכה, עוד מעט תיהנה מן המטעים. אגב: יש לעיר גם רובעים נאים מאד על גניהם ועציהם, אלא שאינם נראים מפה”.

עתה התגלה הנוף והפרדסים הופיעו ונראו כים ירוק. העצים כבר נשאו פרי, וקבוצות פועלים עסקו בקטיף. לאור שמש אחר הצהרים זהרו ירוק העצים וזהב הפרי, אודם הקרקע ולובן הבתים הבודדים. אכן מחזה מרהיב־עין!

“ועתה משביעים רצונך פרדסני פתח־תקוה?”, שאל חיים את אחיו, שהיה שקוע כולו במראה הנוף ולא פלט מילה שעה ארוכה. בסוף אמר ברגש:

“אכן זוהי השפלה כפי שהופיעה בחלומותי! כאן נראה לעין כל אשר בנו ונטעו אנשינו”. ושוב שאל לענין: “האם כבר התחילו בקטיף?”

“בחודש נובמבר קוטפים במלוא הקצב, למען יגיע הפרי לאירופה עד אמצע דצמבר, כי לקראת חג המולד מוכרים אותו במחירים טובים. אחר כך חלה הפסקה בקטיף, ובדצמבר הוא מתחדש ונמשך עד חודש אפריל. ‘ולנציה’ נקטף אפילו עוד במאי”.

“האם ירדו גשמים כבר במידה מספקת? בספרי נאמר, שדוקא הגשמים הראשונים נותנים לתפוחי־הזהב ולאשכוליות את טעמם הטוב”.

“הפעם הצדק עם ספריך. כן, נתברכנו כבר במטרות מצויינים. אם כך יימשכו, תהיה לנו שנת שפע”.

בשיחות אלו עברו האחים את גבעותיהן של בני ברק ורמת־גן והתקרבו לכרך.

“הבט, חיים, איזה כפר יפה שם?”, שאל דוד והצביע על מושבה ותיקה ומטופחת, עוטה בירק עצים גבוהים.

“זוהי שרונה, כאן יושבים הטמפלרים הגרמנים זה עשרות בשנים”.

“ומה היחס בין הגרמנים האלה לבין תל־אביב?”

“לא רע. אמנם בוודאי אינם אוהבים אותנו, אך נזהרים. יש אומרים, שהם עושים יד אחת עם האנגלים, אף עם הערבים. אבל כל עוד שהם נמנעים ממעשי איבה כלפינו, לא איכפת לנו”.

“האם קיימים קשרים חברתיים בין גרמני שרונה לבין תושבי ת”א?"

“כמעט ולא. – אגב: אספר לך מעשיה. בשנה שעברה נהגתי באוטובוס, כממלא מקום, דוקא בקו הזה לשרונה. גברת אחת, לבושה כלידי אנגליה, עלתה בתל־אביב ובידה מזוודה קטנה. על טהרת השפה הגרמנית ביקשה ממני, שאורידה בשרונה. עשיתי כרצונה, וברידתה הגשתי לה את המזוודה. והנה רצתה לתת לי גרוש אחד כ”באקשיש“. אולם סרבתי בגרמנית הנירנברגית הטובה שלי: “לא, הגברת, איננו נוהגים לקבל כאן דמי שתיה. תודה רבה”. היא לא ידעה, שאנחנו, הנהגים העבריים, שומרים על כבודנו”.

האוטובוס נסע ברחובות תל־אביב. דוד ראה לראשונה את הכתובות העבריות בחנויות ובלוחות המודיעין. ובכן הננו, הכרך העברי! בכל מקום נבנו בתים חדשים, פעלו מנופים ומכונות בטון, והתנועה ברחובות לא היתה פחות צפופה מאשר בנירנברג או בקופנהאגן. אולם כל מה שנחשב לדוד שם דבר מובן מאליו, היה לו כאן לחוויה. “הרי עירנו היא”, אמר בליבו, “הנה אנשינו, הרחובות שלנו, שוטרי התנועה שלנו! וכל זה קם ונברא במשך עשרים ושמונה שנה!”

חיים ניער אותו ממחשבותיו: “כאן נרד, ושם מעבר לפינה – דירת הורינו”.

ובזה הגיע לשיאו יומו הראשון של דוד בארץ־ישראל: כשהתראה עם הוריו ועם קרוביו. כולם התאספו בדירה הקטנה, כולם חיבקו את הנער האהוב, דמעות־גיל רבות זלגו.

“דוידל, איך גדלת!” אמר אבא ברונשטיין. “גבוה ויפה וחסון אתה – בלי עין־הרע! סוף סוף חזרת אלינו. התגעגענו מאד!”

“ועכשיו תוכל לנוח אצלנו”, הוסיפה האם, “לא תצטרך לרוץ ממנו דחוף ומבוהל. העודך זוכר את הימים, כשלא רצית לאכול ולישון בבית הוריך מפחד הגסטאפו? – וכעת קודם כל: שב ואכול!”

“את זכר הגסטאפו נמחה, אמא”, אמר דוד באוכלו בתאבון, “עתה אשאר אצלכם זמן־מה ואעזור לכם בסידור החנות”.

“אין צורך, אל תעשה זאת!”, מחה האב, “לי יש כאן מספיק עזרה, אפרים ולאה ובשעת הצורך גם חיים. אתה זמן כה רב התרוצצת בעולם, ומתי תעשה גם אתה לביתך? לך אל הקיבוץ שלך ותקים חייך כאוות נפשך! אבל מדי פעם כשתבקר אצלנו, תהיה השמחה במעוננו”.

כך שהה דוד בתל־אביב שבוע ימים בלבד. התיצב במרכז הקיבוצים ונתקבל שם כידיד וותיק. כי שמו הטוב הלך לפניו. מרכז ההכשרה בדנמרק כבר דיווח לתל־אביב, שהבחור הזה “בסדר גמור”. הוצע לדוד להצטרף לקיבוץ גאון־הירדן ליד ים כנרת, כמובן לעת עתה בנסיון. אבל אם יתחבב על חבריו, יהיה בקרוב חבר קיבוץ בעל זכויות שוות – אמרו. דוד הסכים ברצון, כי ידע להעריך את הכבוד להצטרף לקיבוץ הוותיק והמכובד הזה.

קרני השמש ריצדו על גלי הכנרת המכסיפים באותו יום כסלו תרצ"ח, בו הגיע דוד לקיבוץ גאון־הירדן.


דוד בקיבוץ    🔗

בולמוס של תאוות יצירה אחז בדוד מחדש. אף כי כבר בדנמרק אהב את החקלאות, הרי פה נתחבב עליו כל עץ, כל תלם בניר, כל כלי עבודה. האדמה הזאת, אותה עיבדו כבר אבות־אבותיו לפני שלושת אלפים שנה, היתה עכשיו אדמתו הוא, ולו הזכות לטפח אותה. כאילו הרגישה הקרקע באהבה זו, נתן יבולו בשפע.

כי עמק הירדן הוא פורה ומתאים מאד לעיבוד אינטנסיבי. פה מגדלים ירקות מכל המינים גם בחורף, ולעומת שאר חלקי הארץ מקדימות להבשיל במיוחד הבננות. הקרקע, אותו משקים מי הירדן לרוויה, מניב שנים עד שלושה יבולים בשנה. לקיבוצים יש גם בריכות דגים, בהן מגדלים קרפיונים משובחים. תאנים ותמרים נותנים פרי ללא טיפול כמעט.

בכל הענפים הזרים לו עדיין קיבל דוד הדרכה מצד חבריו. וככל שהראה רצון והתמדה, כן הוסיפו לחבבו. הוטלו עליו תפקידים, המיועדים למעשה לחברים המהימנים ביותר. זמן רב לפני תום תקופת הנסיון נתקבל כחבר. עתה נעשה הקיבוץ ביתו ומולדתו במלוא המובן.

דוד הוכיח את כשרונו הצבאי והתגלה כאיש הגנה ראוי לשמו, כפי שניבא אחיו. בעצם הדבר לא היה טיפוס צבאי במובן פרוסי בהיותו חסר רוח תוקפנית וברק חיצוני. אולם דוקא בתכונות הדרושות ללוחם – קור־רוח ותפיסה מהירה – היה מחונן במידה רבה. הזדרז בשימוש הנשק וביצע כל פקודה ללא סטיה וללא ליאות. ותמיד ראה את תפקידו במסגרת כל הקיבוץ וכל האזור. רק חלפה חצי שנה מאז החל להשתתף בתרגילי ההגנה, וכבר עמד בכבוד רב במבחן האש.

שנת תרצ"ח עמדה בסימן התקפות גוברות של כנופיות ערביות על נקודות יישוב בודדות. גאון־הירדן היתה אחת מהן, ועל כן צוידה היטב בנשק חדיש. אזור המגורים – לרבות הרפתות, האורוות והלולים – הוקף גדר תיל, ופינות השטח הזה בוצרו בעמדות חזקות, במגדלי בטון ובזרקורים. במשך היום הגנו קבוצות סיירים על העובדים בשדות הפתוחים, אולם בלילה הסתפקו המגינים בשמירה על האזור הפנימי.

בראש המערכה עמד החבר יהושע, בן חמישים ומעלה. פניו העגולים והשזופים נחרשו תלמים וקמטוטים לאין מספר. וכשחייך, ריצדו הקמטוטים והישוו לו ארשת של פיקחות ועליזות. יהושע יחד עם עוד שלושה חברים מנוסים עמדו בראש ההגנה המקומית והאזורית.

לעיתים המטירו הערבים יריות על הקיבוץ ללא אבחנה וסיירי המשק מסרו, כי בחוץ בסבך השיחים לאורך הירדן התרכזו כנופיות. ללא ספק עתידה לבוא התקפה. המטה דן בבחירת אנשים חדשים לתפקידים אחראים בעמדות השונות.

“לעמדה 4 אני מציע את דוד”, אמר יהושע. אחד מאנשי המטה הסתייג: “דוד הוא בחור מצויין. בכל זאת – האינך חושב, שהוא צעיר מדי? בן 21 ורק חצי שנה בקיבוץ”.

בפניו של יהושע נעו הקמטים.

“תסמוך עלי! שמתי את עיני על דוד. הוא לא יכזיב!”

“טוב, בלבד שיסייע על ידו סגן מנוסה המכיר היטב את השטח. חשיבותה של עמדה 4 היא מכרעת”.

“בהחלט! כסגן הייתי מציע את יאיר”.

“ומי עוד יצטרף לעמדה? שם דרושים הבחורים הטובים ביותר.” הוצעו עוד שמות אחרים. יהושע הוסיף:

“מדוע לא נצרף גם בחורות? צפורה היא בעלת מרץ ויודעת שימוש בנשק. תמרה למדה עזרה ראשונה. לפחות שתי בחורות אלה”.

“ומי יפעיל את הזרקור?”

“זה נשאיר לדוד, הוא יחלק את התפקידים בעמדה”.

ההכנות היסודיות נשאו פרי. באחד הלילות הבאים נערכה ההתקפה על עמדה 4 בעוצמה רבה. הערבים התקדמו עד המטעים בשטח הקיבוץ ופתחו משם באש מרוכזת על הזרקור. כי האזור המואר בין המטעים לגדר התיל הפריע לתוכניותיהם.

בהווכח דוד, שהיריות כוונו אל הזרקור, כיבה מיד את אורו.

“האם נפגע הזרקור?” שאל אחד החברים.

“שטויות, עוד מעט תראה שוב את אורו. כל הרובים מוכנים!”, לחש דוד.

חשבונו היה נכון. הערבים סברו, שסילקו את הזרקור, יצאו ממחסה המטעים והסתערו על פני האזור הפתוח, כדי להבקיע את גדר התיל משני עברי העמדה. היה זה רגע של משבר, ובכל זאת המתין דוד עוד שניות אחדות.

“תקלעו היטב! אתם ימינה ואתם שמאלה! לא לחסוך בתחמושת!”

אז הפעיל דוד את הזרקור ופקד בקול אדיר: “אש”!

הנשק האוטומאטי טירטר לעבר השטח המואר, בו בלטו המתקיפים במטרה ברורה. אחדים מהם צנחו ארצה, יתרם נסוגו בבהלה.

דוקא כרגע נתקלקל הזרקור כתוצאה מקצר. אולם הערבים חששו מתחבולה נוספת ולא חידשו את ההתקפה. רק את הפצועים אספו בחסות החשכה, ואילו הרוג אחד השאירו במקום. משתוקן הזרקור, מצאו המגינים את הגופה ואת עקבות הדם של הפצועים.

יהושע, מוזעק לקול היריות, בא לעמדה 4 בראש קבוצת תגבורת, אך הכל כבר עבר. לכל המגינים הושיט יד, ואילו לדוד שם את ידו על הכתף ובמבט רב־משמעות לתוך עיני הענבר אמר לאיטו:

“דוד, היית בסדר גמור!” שבח יותר גדול לא היה מעלה על שפתיו.

העתונים הודיעו על הדיפת ההתקפה, אך לא הזכירו את שמו של דוד ברזל, מפקד העמדה 4, כי לשם מה דבר כזה? הקיבוץ החזיק מעמד בכבוד, על כן הנחילו לו שבח משותף. מושל המחוז הבריטי שלח לקיבוץ מברק של הוקרה, אותו סיים בברכה העברית הידועה “יישר כוחך!”


התגברות משותפת על סכנות מקשרת את האדם אל חברו. צפורה, אחת הבחורות שנלחמו בפיקודו של דוד, נראתה לעיתים קרובות בצידו או בחדר־האוכל או בשמירה, אף בעבודה. ואין להכחיש, שהדבר הזה לא היה למורת רוחו של דוד.

היא היתה גבוהת קומה ותמירה, שערה שחור, עיניה הכהות נגזרו כשקדים, אך עורה צח מאד. כשפתחה לדבר, נתגלו חכמתה ומזגה התוסס. אנשי הקיבוץ העריכו את כוח עבודתה, אך לא חיבבוה. היו מספרים כי משה, בעלה לשעבר, סבל ממנה קשות. משה עזב את הקיבוץ לפני חודשים אחדים ועמד על כך להיפרד ממנה כחוק. כך ישבה צפורה בדד והיא רק בת עשרים שנה.

דוד לא היה עוד ‘עשוי מאבן’, כשם שהתריעה קארין בשעתו, ולא זקוק לדחיפה לקראת הרפתקת אהבים. אמנם בחודשים הראשונים, עד שהסתגל לעבודה החדשה ולתפקידי שמירה, גזר על עצמו להתנזר. אך כעת, כשראה את צפורה יום יום, נתעורר יצרו כדרך הטבע – אף כי לא שאל את עצמו, אם אכן אהב אותה. הוא חשק בה, כשם שהיא חשקה בו.

בליל שבת אחרי הארוחה המשותפת בחדר האוכל הגדול ליווה דוד את צפורה הביתה. היא הוסיפה לגור באותו חדר, שנמסר לה ולמשה אחרי חתונתם. הירח האיר את הלילה, ומן השדות נשבה רוח־בוסם של תחילת הסתו. צפורה סיפרה על אכזבתה:

“משה היה בחור טוב, אך לא התאמנו זה לזה. לבסוף הבין זאת והסתלק. עתה הנני לבדי, וגם זה לא קל”.

“האם היית רוצה להינשא שנית?”

“לעת עתה די לי מן הנישואים”.

“ואולם אינך נראית כאחת הרוצה לחיות חיי נזירה”.

“האם אתה אולי שואף לחיי נזיר?”

“בדנמרק היתה לי בחורה במשך שנה, שמה קארין. מאז אני בדד – כמוך”.

“בחור כמוך בודד וגלמוד – משונה!”

בדומיה הביטו זה בזו שעה ארוכה. אז תפס דוד את ידה:

“את יודעת, צפורה? ניכנס אליך ונשוחח עוד קצת בניחותא!”

היא משכה אותו לחדרה.


בשעות אחר הצהרים, עם גמר העבודה, נוהרים חברי הקיבוץ אל המקלחת המשותפת. אולם הבנין המוארך הזה, שבו מחיצות רבות, איננו משמש לניקוי הגוף בלבד. שני יצרים, סקרנות ודברנות, באים כאן על סיפוקם הטבעי. החברים משוחחים על החדשות בקיבוץ ובארץ כולה. מחליפים הערות מבדחות מתא אל תא, ובעיקר באגף הנשים נשמעים להג ורכילות. ולמה לא? המסגרת הצרה של חיי הקיבוץ דורשת את השסתום הזה המקל את המתח החברתי. כמעט בעילום שם עומדות הבריות במחיצתן ומדברות אל השכנה הבלתי נראית ללא בושה מדומה ולרוב גם ללא רוע־לב.

היום עומדים על הפרק צפורה ודוד.

“אין פלא, שהם מאוהבים זה לזה. זוג צעירים כה יפים, ממש תוססים מחדות חיים!”

“אמנם כן, אבל הבחור עדיף עליה בהרבה. חבל עליו!”

“מדוע? היא בחורה בעלת מרץ ומאד פעילה”.

“זהו זה! היא בעלת מרץ יתר על המידה”.

“את חוששת לבחור? הוא בעל שכל בריא ולא ייכשל כמשה”.

“האם יישא אותה לאישה?”

“חלילה! אפילו בחלום לא יעשה זאת!”

“מכל מקום יש לציין, שהדבר נמשך כבר כל החורף הזה”.

“היי סמוכה ובטוחה: יום אחד יבוא הקץ”.

חברה אחת השמיעה קול פסקני והפסיקה את השיחה:

“סוף לדיבורים! שניהם חברים בעלי ערך רב. לא איכפת לקיבוץ, מה הם עניניהם הפרטיים. כל זה רק אפיזודה, ובקרוב תמצאו חומר לשיחות אחרות”.

אכן, באביב תרצ"ט עמדו על הפרק נושאים אחרים, רציניים יותר, שלא נאה להם להידון במקלחת. מרצים מן החוץ באו אל הקיבוץ והרצו על המצב בארץ ובעולם כולו. סכנת הנאצים הלכה וגברה ולבשה צורה מדאיגה ביותר לענין הדמוקראטי בכלל ולעם היהודי בפרט. “המפייסים” הבריטיים נסוגו מפני ממשלת הנאצים צעד אחר צעד. לפני שנה הרשו לרייך השלישי לבלוע את אוסטריה, ובסתו האחרון חתמו על חוזה מינכן המחפיר, בו בגדו בבעלת בריתם הצ’כית. התוצאות ההרסניות לעם ישראל התגלו מיד. אחרי נצחונו במינכן הותרה הרצועה מעל היטלר. על כן ציווה לערוך פרעות יום 10 בנובמבר, להעלות באש את בתי הכנסיות לשדוד את החנויות היהודיות ולהפקיר את היהודים לשרירות ליבה של הגסטאפו. העם היהודי נפל לידו בכל מרכז אירופה.

“אולם איש לא ישלה את עצמו” אמר אחד המרצים, “כאילו אנו בארץ ישראל יושבים על אי מבטחים. אם האנגלים, שפחד הנאצים נפל עליהם, לא התביישו לעשות מה שעשו במינכן, הרי בוודאי לא יחוסו על העם היושב בציון. כי רצונם “לפייס” את הערבים בכל מחיר. הערבים הם בעלי ברית פוטנציאליים להיטלר. התקפותיהם, שבאו עליכם פה ועל כולנו בארץ, נערכות בהדרכת ברלין. מטרתן – להגביר את הלחץ על אנגליה – כבר הושגה. בימים הקרובים יפורסם הספר הלבן של הממשלה הבריטית, בו יידון מפעלנו להקפאה”.

“רק במובן אחד עדיף מצבנו על מצב יהודי מרכז אירופה”, כך סיים הנואם את דבריו. “לנו עמדות חזקות, ואנו יודעים להלחם כשהנשק בידנו. אתם הוכחתם זאת ותוסיפו להוכיח. אנו נחזיק בכל שעל אדמה, שרכשנו בארץ הזאת בזכות עבודתנו”.

דוד האזין לדברים אלו בהתרגשות רבה. סברות דומות על הצפוי לעם ישראל הביע כבר ביום הגיעו ארצה באזני אחיו חיים. אז היו אלה השערות גרידא, ואילו עתה נהפכו למציאות טראגית.

דוד נכסף לשיחה עם יהושע. כבר מזמן התידד עם החבר הקשיש ממנו פי שנים ויותר, וגם יהושע אהב אותו כאהוב אב את בנו. כבר באחד הלילות הקרובים נמצאו שניהם בעמדת הפיקוד במרכז הקיבוץ ואין איש זולתם. יהושע גמר לטלפן אל העמדות השונות ופנה ללכת הביתה. אך דוד הפציר בו:

“הישאר נא עוד כמה רגעים, יהושע!”

“דוד, נערי, מה רצונך?”

“מה דעתך על המרצה, זה לא כבר?”

“הוא צודק בהחלט. אך אינו רואה את הנולד במידה מספקת”.

“כלומר – דעתו על המצב עדיין לא פסימית דיה?”

“לאו דוקא. אלא הוא מייחס חשיבות מופרזת לספר הלבן. לאמיתו של דבר זהו נסיון מיואש של האנגלים, אשר יבוטל על ידי המציאות. כי לעולם לא יסכימו הנאצים ‘להירגע’”.

“זאת אומרת – תפרוץ מלחמת עולם חדשה?”

“לא אוכל לקבוע מסמרות עד כדי כך. אולם ביום אחד יתחוור לאנגלים, שטעו במדיניות הפיסנית שלהם. אז יתאוששו! הם נוקשים ועורם כעור הפיל!”

“ובכן, אתה תולה תקוות באנגלים? הלא אותנו איכזבו לא פעם אחת!”

“גם להבא לא ישמחו אותנו שמחה יתרה. אך בדבר אחד כוחם הגדול: בראותם, שטעו, הם משנים את הכיוון מן הקצה אל הקצה. מסוגלים הם לסלק את צ’מברלין ולהעמיד בראשם אדם לגמרי אחר, אולי את צ’רצ’יל. רק לאחר שספגו מנת־מכות הגונה, מה דרוש להם”.

“אם כן – בעצם הדבר, אתה אופטימי?”

“אוי, דוד, איך ייתכן יהודי אופטימי בשנת תרצ”ט! שואה תבוא על עם ישראל בגולה שאין כמוה!

מאידך – לנו כאן בארץ הסיכוי לחיות. בזה שוב צדק המרצה בהחלט".

יהושע פנה ללכת, אך שלח עוד מבט בוחן על חברו הצעיר.

“ומה עליך, דוד?” – הלה הסמיק ומיהר לענות:

“אל דאגה, יהושע! שלומי טוב. אולם במקרה שישתנו פני הדברים…”

“אז תבוא אלי לשפוך את ליבך, זאת אבקש ממך במפגיע!”


רנאטה שטיין    🔗

באותם הימים, בהם הדף דוד את ההתקפה על עמדה 4, ילדה רנאטה שטיין לבית ברג בן בכור בפרנקפורט. הרי זו קרן אור באפלה, שאפפה את חיי משפחת ברג מאז שנת 1936.

איך לתאר ואיך להבין את כל האכזבות והכשלונות! בית המסחר לנעלים לא הועבר לפרנקפורט, אלא נמסר בפקודת השלטונות לידיים “אריות”, ואלברט ברג הוכרח להסתפק במחיר סמלי. עתה ישב עם אשתו בדירה קטנה ופרימיטיבית בפרנקפורט. גם תקוותו לאוירה ליבראלית בעיר־התרבות העתיקה על גדות המיין – התגלתה כאשליה. יהודי פרנקפורט היו נתונים ללחץ נפשי קשה, וחיסולה של הקהילה התקדם מהר. כל מי שידו השיגה יצא לחוץ לארץ או שלח את ילדיו. אולם הזוג ברג נשאר והמשיך לקוות לזמנים טובים יותר. כעת היו בטלים מעבודה ואכלו את שארית הונם.

הלואי ויכלו להיהנות – לפחות – מאושרה של בתם! אך רנאטה לא עשתה רושם של אשה צעירה מאושרת. בעלה גינתר, איש בשנות השלושים, שהופעתו נאה והליכותיו נעימות, הסכין לחיות חיים נוחים ולא הקדיש לאשתו הצעירה אותה מידה של התחשבות ואהבה, לה ציפתה. אמנם בהחלט לא היה אדם רע־לב, אך סרב להגמל מהרגליו הרווקיים, כגון משחקי בריג' ומסיבות שטחיות. שאיפות רוחניות כמעט ולא ידע, ואפילו לעבודתו במקצוע הביטוח לא התמסר תוך מאמץ יתר. כבן להורים אמידים לא הוכרח מעודו להילחם מלחמת קיום. למה דוקא עכשיו, לאחר שנשא את רנאטה, ישנה את אופיו ויתגבר על אדישותו?

רנאטה סגרה יגונה בפני הוריה, כי לא רצתה לגרום להם סבל נוסף. אלברט ברג הזקין מאד. ירידתו בחברה ושבתו בחיבוק ידיים חתרו תחת בריאותו. הגברת ברג טיפלה בבעלה במסירות רבה. היא החזיקה מעמד בגבורה וגילתה כעת, ברע להם, יותר יוזמה ומרץ מאשר בימים הטובים. לעיתים הסתכלה ברנאטה תוך דאגה, כי הרגישה, שבתה לא מצאה אושר. אך כששאלה שאלה זהירה, התאמצה רנאטה וחייכה חייוך עליז. לא, היא לא חסרה מאומה – אמרה.

לאחר מכן, כשהרתה רנאטה, התעוררו שוב תקוותיה של אימה. הלא רק עם הוולד ילד מגיעים נשואים לשלמותם. גינתר ורנאטה יתאחדו בחיבתם המשותפת לילדם – כך התנחמה אירנה ברג.

ועתה נולד הילד הזה, תינוק בריא ויפה־תאר. רנאטה עמדה על כך, ששמו יקרא דניאל. שער אדמוני היה לו ועינים כהות, וכבר בהיותו בן חודשיים הופיע חייוך ראשון על פניו העדינים. רנאטה התמסרה לפעוט שלה בכל כוח האהבה, שנצטבר בקרבה, כאילו ניבא לה ליבה, שלא יאריכו ימי אושר שלוים אלו. אפילו בגינתר גבר הרגש המשפחתי, ולפעמים ויתר על מסיבת בריג', כדי להישאר אצל רנאטה ודניאל הקטן. ההורים ברג נשמו לרווחה, כי דימו בנפשם, שחל מפנה לטובה.

כמהלומת רעם ירד על המשפחה האסון של 10 בנובמבר 1938 והרס את אושרה הצנוע. יחד עם כל הגברים היהודיים בגיל עד 60 שנה נאסר גינתר שטיין וכן גם אלברט ברג, בן ה־58, ושניהם הועברו למחנה הריכוז בוכנולד. בשתי הדירות נשברו הרהיטים – באמתלה של חיפוש אחרי נשק. אירנה ברג הצטיינה בעמידה איתנה בימי אימים אלו. יומם ולילה עמדה לימין רנאטה ועזרה לה לטפל בדניאל, כתבה וטילגרפה לבני־משפחה רחוקים שהיו לה בהולנד, שמם וון חלדרן, ביקשה מהם, שימציאו לה אשרות הולנדיות. עתה – מאוחר מדי! – נוכחה לדעת, עד כמה מוטעית ואבסורדית היתה עקשנותם “להחזיק מעמד” ברייך השלישי. ואולם לאחר שהחמיצו את ההזדמנות להגירה מסודרת, הרי גמרה אומר, שעתה תבצע – לפחות – את המנוסה המבוהלת. הן במקרים רבים שוחררו אסירים מן המחנה, אם הוכיחו, שביכולתם לעזוב את גרמניה לאלתר. ואכן השיגה הגברת ברג רשיון־כניסה להולנד למשפחות ברג ושטיין – בתנאי שימשיכו בדרכם לאמריקה וישהו בהולנד רק זמן מוגבל. כמובן לא היה התנאי בר־ביצוע.

שישה שבועות אחרי האסרו שוחרר אלברט ברג ממחנה הריכוז – כאיש שבור. לא סיפר כמעט דבר על הייסורים, שעברו עליו, וחיכה באפס מעשה ליום היציאה. לא ידע מאומה על גורלו של גינתר, כי לא ראה אותו בבוכנולד. אירנה הטילה על עורך־דין את התפקיד לחקור את מקומו של גינתר ולהשיג את שחרורו.

אך טרם העלה עורך־הדין דבר וחצי דבר, קיבלה רנאטה הודעה קצרה ממפקדת המחנה, שבעלה גינתר שטיין מת מדלקת־ריאות. אפרו ישלח לה בקרוב – נאמר.

מה התרחש? האם נרצח גינתר במחנה, כשם שנרצחו רבים, ודלקת־הריאות שימשה הסואה גרידא? על כך הצביעה העובדה, שגופתו נשרפה מיד. אך בזכור רנאטה את בעלה, שמעודו לא התחסן במלחמת הקיום, שלא התרגל לגבור על זעזועים ומאמצים קשים, אמרה לעצמה, שגירסת דלקת־הריאות מתקבלת על הדעת במקצת. גינתר המסכן לא היה “גבור” מעודו. אולי הספיקו כבר הייסורים וההשפלות “הנורמליים” של חיי המחנה, כדי למוטט בקרבו את כוח ההתנגדות ואת רצון החיים. לעולם לא נפתרה החידה – והנפטר החריש.

לא נשאר זמן רב להרהורים, אף לא לאבל. אירנה ברג החישה את הנסיעה. שלשתם נסעו ברכבת מאספת במחלקה השלישית והחזיקו בדניאל הקטן בעריסתו. בשעת ביקורת הגבול באמריך נשאה סבתא ברג את נכדה, אשר הרים את קולו בצעקה מחרישת אוזניים ברגע המתאים. הפקיד המעוצבן נתן לה לעבור וגם לא התעכב זמן רב אצל רנאטה ואביה החולני.

כשישבו ברכבת ההולנדית, נשמה אירנה ברג בכבדות, ובעיניה נצנץ נצחון מוסתר. רק אחרי עוברם את העיר אוטרכט סיפרה לבעלה ולרנאטה, שהחביאה תחת חיתוליו של דניאל צרור תכשיטים ישנים, מספר טבעות זהב וכן שרשראות ופריפות. לא היה זה אוצר גדול מאד, בכל זאת יישמר היטב כמשענת בשעת דוחק.

“את שומעת, רנאטה”, אמרה בהדגשה מיוחדת, “החפצים לא יימכרו! ידאגו לנו בהולנד, כך שלא נסבול רעב. דבר זה יישאר לנו כאמצעי אחרון במקרה, שיגיעו מים עד נפש!”

רק זמן קצר שהו באמסטרדם. לא יכלו ולא רצו להיות למעמסה למשפחת וון חלדרן, שדירתה לא גדולה. לכן פנו אל השלטונות וביקשו עצה וסעד. ולאחר שהללו נוכחו לדעת, שהברגים לא ימשיכו דרכם לאמריקה כפי שהבטיחו, שאין להם סיכויים לכך ובכלל אין אמצעים כלשהם ברשותם, החליטו לקבוע את מקומם בוסטרבורק. בצורה אדיבה הסביר להם פקיד אחד, שיש בוסטרבורק בתים קטנים נאים למגורי הפליטים, שאין להם מה לדאוג, כי הממשלה בשיתוף־פעולה עם הקהילה היהודית תספק כל צרכיהם. המחנה הוא פתוח, ליושביו מותר לצאת ולבוא באין מפריע – אמר הפקיד.

“למה לא?”, אמרה הגברת ברג. “אם יינתן שם טיפול טוב גם לבעלי החולני וגם לתינוק, נסכים ברצון לגור בוסטרבורק”.

המחוז דרנתה שבצפון ארצות השפלה הוא פחות מאוכלס מן המחוזות הולנד הצפונית והדרומית. האדמה ברובה מכוסה שיחי־בר ומרעה דל. הנוסע בקו המוביל צפונה לגרונינגן יירד מן הרכבת בתחנה הוחהאלן, ובדרכו משם לוסטרבורק לא יראה אלא שטחי חול נרחבים. אבל הבתים הקטנים, שעליהם סופר לאירנה, היו באמת נוחים למדי, ומשפחות הפליטים הרגישו עצמן שם לא ברע. נציגי ועדות הסעד היהודיות קיבלו את פני ארבעת “החדשים” בסבר פנים יפות וסיפקו להם את כל הדרוש. דניאל הקטן התפתח כאילו לא התרחש דבר, וגם אלברט ברג נרגע מן ההתרגשויות בבוא האביב. אשתו סידרה את משק הבית הזעיר במרץ ובתושיה.

רק רנאטה היתה שקועה במרה שחורה. לא האבל על גינתר דכדך אותה כל כך. אמנם צר לה על גורלו הטראגי. אך גם כעת לא רצתה לעשות שקר בנפשה, כאילו אהבה אותו. הוריה הציעו לה שידוך זה, והיא נכנעה לרצונם כתמיד. עתה נתחוור לה, שכל האידיאולוגיה של הוריה היתה מוטעית ביסודה. ובליבה קיננה התמרמרות על שהרסו את חייה. עוד לא מלאו לה 21 שנה וכבר היא גלמודה, ללא עתיד וללא תקוה. והנה עלו בזכרונה שיחותיה עם דוד. הנער הצעיר הזה הוכיח יותר תבונה ויותר חוש למציאות מהוריה החכמים, שכל כך בטחו בעצמם!

אימה הבינה לרוחה. כבר מזמן ייסרוה כליותיה על שהלכה שולל אחרי רעיונותיו של בעלה. אך – האם לעולם לא יתוקן המעוות? בליבה צמחה ובשלה תוכנית, ובערב אחד, כשהתבודדה עם רנאטה, פתחה ואמרה:

“רנאטה, הרהרתי רבות ובאתי לידי מסקנה, שעליך לבנות לך חיים חדשים”.

“איך יתכן, אמא? כאן בהולנד חיים חדשים? אפילו רשיון עבודה אין לי”.

“אבל איש לא ימנע ממך לעזוב את הולנד. יש להם כאן פליטים די והותר”.

“ולאן אוכל ללכת?”

“לפלשתינה. נוכחתי לדעת, שרק שם יש עתיד לצעירינו. שגינו רבות, אבא ואני. הלוואי ונתנו לך יותר חופש לבחור בדרכך כרצונך. נדמה לי, שכבר בנירנברג דיברת על פלשתינה, לא כן? הלא הופעלה עליך השפעה…”

“היתה זאת התענינות מופשטת בלבד”. הפסיקה רנאטה במורת־רוח, “הגשמת הרעיון לא באה בחשבון, כי הלא אתם רציתם להישאר. ועכשו – מאוחר מדי!”

“לעולם לא מאוחר מדי לתקן שגיאה! תלכי את לפלשתינה ואני אטפל בילד, עד שתעמדי על רגליך ונשלח אותו אחריך”.

“מה אמא? באמת את חושבת, שאעזוב את הילד שלי, את דניאל המתוק?”

“הלא אין זה אלא פתרון ביניים, עד שתקני לך אחיזה בארץ ההיא. דניאל עודנו קטן כל כך, ואינו מרגיש הבדל, מי יטפל בו, אימו או סבתו. עכשו עודני די בריאה וחזקה כדי למלא תפקיד זה. נא תנצלי זאת ותבני לך עתיד חדש, לך ולבנך!”

רנאטה שקעה בהרהורים. כעבור זמן מה באו לה ספקות חדשים.

“נניח, שאתגבר על עצמי ואחליט להיפרד מכם: איך אקבל רשיון־כניסה לפלשתינה? ציונים ותיקים ונאמנים מחכים לתורם כבר זה שנים. אני לא עשיתי מאומה למען התנועה ועמדתי בצד כל הזמן. ודוקא לי יאפשרו את הנסיעה לארץ־ישראל?”

“גם לזאת נתתי דעתי. כשהייתי באמסטרדם בשבוע שעבר, אספתי ידיעות והתקשרתי עם אנשים מוסמכים. נתברר, שיש לך זכויות יתר מסוימות כפליטה. אמנם אין סיכויים לעליה חוקית, אך קיימת “עלייה ב'”. פליטים מועברים באניות קטנות בחשאי. כנראה אין הנסיעה נעימה ביותר, אך הנך צעירה ובריאה. אולם דבר זה אינו מתאים לדניאל, ולכן אני רוצה, שיישאר פה לעת עתה”.

“אמא, לא אוכל להפרד ממנו!”, קראה רנאטה ופרצה בבכי. והנה אמרה אירנה ברג לאיטה ובהטעמה:

“אם אני מוכנה להיפרד מהילדה שלי, הרי מן הדין, שגם את תגיעי לאותה הנכונות”. גבורתה נגעה עד ליבה של רנאטה, והיא אחזה ביד אימה.

“רק טובתי לנגד עיניך וטובת דניאל. ומה תעשו אתם, את ואבא?”

עתה הפכה אירנה ברג שוב לאישה האופטימית כמקודם או העמידה פנים כאלה.

“מה הבהלה? הלא אנו נמצאים בהולנד, ומה יקרה לנו פה? יבואו זמנים רגועים יותר. מי יודע, אם לא כולנו נלך עוד לפלשתינה? אבל אחד מארבעתנו חייב להתחיל ולהאחז שם, ולזאת את מצווה”.

כשהחרישה רנאטה, סיימה אימה את השיחה:

“את זקוקה לשעת פנאי, כדי להימלך בדעתך. אני בטוחה, שתביני את צדקת דברי. אז אפרט ואסביר לך, אל מי עליך לפנות באמסטרדם”.

בלילה ההוא נדדה שנת רנאטה. לנגד עיניה הופיעה דמות חדשה של אימה. איך התנערה האישה הבאה־בימים ממשפטים קדומים, איך התגברה על רוך ליבה ועל דפוסי מחשבה נושנים! כגודל אהבתה כן גבורתה. רנאטה חזרה על כל אחד מדברי אימה, והנה נדמה לה, שכבר שמעה דברים כגון אלה. אכן מפי דוד שמעה אותם לפני שבע שנים בחצר בית הספר. בבהירות מופלאה ראתה פתאם בעיני רוחה את הנער החמוד, שהיה לה חבר וידיד נפש שאין כמוהו. ושוב ראתה אותו כבחור גבוה וגברי ובכל זאת תמים ועליז כנער ביום ההוא לפני חמש שנים, כאשר נפרד ממנה בנירנברג. אז אמר לה, שעליה לקבוע את דרך חייה בעצמה, ושאל אותה, אם הרעיון לעבוד בקיבוץ כל כך רחוק מליבה. “הייתי טפשה”, הרהרה, “לא הבנתי את משמעות שאלתו. אך גם הוא לא גילה את כל ליבו. אילו הוסיף עוד מילה אחת, את המילה המכרעת – ייתכן שגורל שונה היה נופל בחלקי”.

את הנעשה אין להשיב! בוודאי עלה דוד כבר מזמן לארץ ישראל. אולי מצא שם אישה. לאישה הטובה ביותר הוא ראוי, הבחור הנהדר! תבוא עליו ברכה! מי יתן, שיאיר לו הגורל פנים!

רנאטה נזכרה בדו־קרב בחצר בית הספר. באיזה אומץ־לב, באיזה עוז־נפש הגן אז דוד עליה, על הילדה המבוהלת, ולא חשש מפני הסכנה! אם תפגוש אותו אי־שם בארץ ישראל, בוודאי ובוודאי שיקח אותה גם הפעם תחת חסותו. גם זרועו גם חכמתו יעמדו לה, ובכל מצוקה יידע מוצא. בסופו של דבר אולי ימצא אפילו את הדרך להחזיר אליה את דניאל הקטן. כן, הוא יידע…

תקוה זו הרגיעה אותה עד כדי כך, שנפלה תנומה על עיניה. “דוד, אתה משענתי, אתה עזרי!” לחשה בהירדמה. ובליבה קמה כבר ההחלטה.

למחרת בבוקר הודיעה רנאטה לאימה, שברצונה לעשות כעצתה. עתה, לאחר שהגיעה לידי הכרעה, גילתה אותה מידה של מרץ ותכליתיות כמו אירנה ברג. נסעה לאמסטרדם, אספה ידיעות, דיברה עם אנשם רבים. רצונה החזק עשה רושם. ניתנו לה עצות, מכתבי המלצה, כתובות בפריס ובמרסייל.

באפריל 1939 נפרדה רנאטה מהוריה ומבנה הקטן. במרסייל הצטרפה לקבוצת יהודים המוכנים כמוה לקראת הצעד הנועז. במשותף המתינו כמה שבועות בבית מלון ממדרגה שלישית ליד טולון, ובינתיים גדל מספר החברים. באו שני צעירים לבושי מעילי עור חומים, אנשי־קיבוץ מארץ־ישראל, שמתפקידם להדריך את הקבוצה. צבי ויעקב נקראו, שמות משפחותיהם נשמרו בסוד.

באחד הלילות בתחילת מאי הובאו כולם באוטובוסים אל מפרץ צר ועלו על סיפון הספינה הקטנטונת “פנלופה”, שהניפה את דגל פנאמה. תחת הסיפון נמצאו שני אולמות בלבד. אחד גדול מיועד לבחורים, ואחד קטן יותר, לנשים הספורות ולילדיהן. צבי ויעקב נתנו הוראות לנוסעים, כיצד להסתדר במקום המצומצם ואילו תקנות לקיים, כדי לשמור על הבריאות.

בלילה השני הרימה “פנלופה” עוגן והפליגה. לאט לאט ובפיתולי־דרך רבים שירכה הספינה דרכה בים התיכון, עגנה בקורסיקה, אך התרחקה מחוף איטליה, ואילו בנמלים יווניים שונים התעכבה. פעמים אחדות נזקקו המכונות לתיקון, דבר שגזל ימים ושבועות. בים הפתוח הורשו הנוסעים לעלות על הסיפון, אולם בנמלים נאלצו להסתגר בחום המחניק של אולמות השינה, ורק הלילה הביא להם מעט נופש. ועם כל זאת האיר להם המזל פנים, שהים נשאר שקט, כך שאיש לא חלה במחלת ים.

רנאטה טיפלה בילדים ועזרה בכל מקום כמיטב יכולתה. באומץ ובסבלנות נשאה את המעמסה, שלא הסכינה לה, ועודדה את רוח הנשים. היא עצמה נהנתה מעצתו ומשענתו של צבי, אחד המדריכים. צבי, בחור בן 23 מצ’רנוביץ, דיבר גרמנית רהוטה. לאחר שעזרה לו לעיתים בחלוקת מזון, ראה בה מעין “שליש” קבוע.

בסוף יולי עם רדת הלילה – כבר נמצאו במימי טורקיה – עמדה רנאטה עם צבי ליד המעקה ושאלה, מה צפוי להם בימים הקרובים.

“האם יישאר מזג־אויר נוח?”

“היווני הזקן, רב־החובל שלנו, מבטיח לנו נסיעה חלקה”.

“האם פנינו לחוף הארצישראלי במישרין?”

“ייתכן, שבסביבת אלקסנדרטה עוד נשתהה. אבל אחרי כן נאלץ להעז את הקפיצה, כי חלילה לנו להיראות בחוף לבנון”.

“איפה נעלה על היבשה?”

“סוד צבאי! זה תלוי בגורמים שונים, בעיקר בעירנותם של האנגלים”.

“ואם יתפסו אותנו?”

“גם אז לא יוכלו להתיז את ראשינו, אלא אולי ניכלא זמן־רב בעתלית”.

“מה זה עתלית?”

“כפר קטן דרומית לחיפה. שם יש לבריטים מחנה המיועד למעפילים שנתפסו”.

“אבל אז לפחות נהיה בארץ. אני מניחה, שלא ישלחונו האנגלים בחזרה”.

“לא, עד כה לא עשו זאת. בעתלית יושבים אנשינו, עד שיתגדש המחנה. אזי ישוחררו “הותיקים” בהדרגה. פעם אחת שיחררו חברינו בארץ כמה מאות מהם אפילו בכוח. ובכן נקוה, שהנחיתה תבוצע בהצלחה!”

“הלואי ויהיה כך!”

“האם את ממהרת מאד? מחכה לך מישהו?”

“בעצם לא. יש לי רק כתובתה של משפחה בנהריה, אותה אני מכירה מנירנברג”.

“באמת? כל כך גלמודה את? אבל אדם כמוך ימצא ידידים”.

ברגש פתאומי הוסיפה רנאטה, כשרטט קל נשמע בקולה:

“כמעט שכחתי! הלא אני מכירה עוד אדם אחד, שהיה חברי לבית הספר בנירנברג. הוא נמצא באחד הקיבוצים. איפה אפשר לשאול לכתובתו?”

הלילה כבר ירד, ובאפלה לא הבחינה רנאטה בצל האכזבה, שעבר על פניו הגלויים של העלם. אחרי הפסקה ממושכת אמר צבי בקול מאופק:

“אם הדבר חשוב לך, אוכל לחקור במרכז הקיבוצים ולמצוא את הכתובת”.

“כמה יפה מצדך! אודה לך מאוד!”

“מה שמו של הבחור?” “דוד ברונשטיין”.

“מן הסתם שינה בינתיים את שמו. אך אין דבר, ברשימות נוספים השמות הקודמים בסוגריים. ולאן עלי למסור לך את הכתובת?”

“למשפחת ארוין פורכהיימר בנהריה. אלה הם מכירים, שאצלם אבקר תחילה עם בואי ארצה”.

“טוב! למטה באולם ארשום לי את השמות. אם כן, ליל מנוחה, רנאטה!”

“ליל מנוחה, צבי, ורב תודות!”

ליל 17 באוגוסט 1939 היה ללא אור ירח. רוח חרישית נשבה ממערב, והים היה שקט. צפונית לנתניה נכנסת “פנלופה” למים הטריטוריאליים של ארץ־ישראל. היא אותתה על בואה באותיות מורס עבריות וקיבלה תשובה ממטה ההגנה, שהכל מוכן לקראת הנחיתה. בלי להפסיד זמן, כיוון רב־החובל את הספינה אל המקום המיועד ליד כפר ויתקין. הנוסעים, שמספרם כ־400, הצטופפו על הסיפון בדממה מוחלטת. רק הורדת הסירה גרמה לחריקה קלה. בסירה נמצאו צבי ויעקב עם כמה מעפילים צעירים, שהעבירו חבל מן הספינה אל החוף. בבוא הסירה לשרטון שלפני החוף, קפצו לתוך המים הרדודים וסחבו את החבל בידיהם, עד אשר קידמו אותם ידיים מושטות לעזרתם. קצה החבל חובר על שפת הים. בינתיים הפליגו שלוש סירות מן החוף וחתרו לעבר האניה, ונחיתת הנוסעים החלה בקצב מזורז. כל סירה הביאה שישה עד שמונה מעפילים עד השרטון, שם ציפו להם אנשי ההגנה, ובתמיכתם הגיעו עד היבשה, כשידיהם אוחזות בחבל. ציוותי הסירות לא התקשו לשוב ולהוביל קבוצות חדשות, כי לא נאלצו להיאבק במשברים חזקים. כעבור ארבע שעות עלה הנוסע האחרון על החוף. מיד הרימה “פנלופה” עוגן ועזבה את המים הטריטוריאליים. הפליטים חולקו בין המשפחות בכפר ויתקין, והתושבים סיפקו להם ברצון בגדים יבשים ומשקאות חמים. למוחרת נסעו קבוצות קבוצות באוטובוסים לתל־אביב ולחיפה.

מצב העולם בימים הרי־גורל של אוגוסט 1939 – יש בו כדי להסביר את העובדה, שנחיתה זו עברה בשלום וללא כל מכשול. מפאת סכנת המלחמה זנחה משטרת החופים את תפקידה לרדוף פליטים יהודיים ופנתה לתפקידים אחרים. בזרקורים האירה כבר את פני השמים בחיפוש אחרי מטוסים.

רנאטה עשתה חיל בשעות אלו. כשהיא בוססת במים נשאה ילדה בת ארבע על שכמה. אחרי כן ליותה את הילדה ואת אימה דרך החולות עד הכפר. בשעות הלילה האחרונות שהו שלושתן בבית יהודים טובים, שקיבלו פניהם באהבה. כבר למוחרת בצהריים הגיעה רנאטה לחיפה ובערב לנהריה. הגברת פורכהיימר זכרה אותה, הכניסה אותה לביתה בסבר פנים יפות ונתנה לה מיטה לישון. כך שקעה רנאטה בתרדמה עמוקה ונעורה כעבר 12 שעות.

לא עברו ימים רבים, כשנמסר לה מכתב מתל־אביב, שתוכנו קצר, לאמר:

דוד ברזל (ברונשטיין)

קיבוץ גאון הירדן

דאר טבריה

זוהי הכתובת, אותה רצית לדעת. היי שלום!

צבי.

על המעטפה לא נרשמה כתבתו של השולח, כך שנבצר מרנאטה להודות לו.


מכתב משנה גורל    🔗

בקיץ הזה שנת 1939 לא מצא דוד אושר לליבו. אמנם בקיבוץ השיג כל מה שתאווה נפשו של חבר צעיר: הצלחות, הוקרה, ידידות. בחורה נלוותה לו, שאליה תשוקתו, והיא נתנה לו וחזרה ונתנה לו שעות של פורקן ועונג. ואולם גברה מיום ליום הרגשתו, שיחסיו אל צפורה לוקים בדופי כלשהו.

“האם אין לאדם בן 22 הזכות לחיי־אהבה נורמליים?”, שאל דוד את עצמו. “האם עודני תלוי במשפט הקדום הבורגני, שרווק חייב להעמיד פנים, כאילו הוא כובש את יצריו הטבעיים?” אך עם כל הפלפול לא עלה בידו להתגבר על רגש זה של סלידה מפני עצמו.

זה זמן רב לא עסק בספריו וחדל להשתמש בספריה הטובה של הקיבוץ. כשרונותיו הרוחניים נרדמו, כי כל זמנו הפנוי הקדיש לצפורה. אך ככל שגברה תשוקתו אליה, כן גדלו בקרבו רגשי התנוונות, תיעוב ואשמה.

ההיה כל זה נעוץ בחוסר אינטרסים רוחניים משותפים? אי־אפשר לטעון כך. שניהם אהבו להתווכח על בעיות הכלכלה והמדיניות, שוחחו על ספרים ועל מוסיקה, לא היו חסרים השראה הדדית. מה היתה אפוא הסיבה להרגשה רעה זו, לליאות, שכמוה לא ידע מעודו?

היטב זכר את אשר הבטיח ליהושע, שיפנה אליו, אם יתחוור לו, שפג אושרו. אולם מה יגיד לחבר הנאמן? הן בעצמו לא ידע פשר הדבר שהעיק עליו. לכן הסיר עיניו ממבטיו הבוחנים של יהושע.

בימי אוגוסט הראשונים הזמין אותו יהושע לצריף המטה ופתח בסגנון העניני של מפקד:

“דוד, ברצוננו להטיל עליך תפקיד מיוחד. עליך להשתתף בקורס הג”א, שיתקיים מטעם הצבא הבריטי בסביבת חיפה. הלא סכנת המלחמה הולכת וקרבה, והאנגלים מתכננים כבר בכל הרצינות את הגנת האוכלוסיה בפני התקפות אויריות. הם מוכנים לשתף פעולה אתנו בשטח זה, ובכלל מראים כעת יותר נכונות לעבודת־גומלין – בה במידה שהמצב בעולם הולך וקודר".

בעוד יהושע המשיך לדבר על פרטים צבאיים, סטו מחשבותיו של דוד. “אם כן, מלחמה נכונה לנו”, הרהר, “וליבי הלך שבי אחרי אהבים שלי, עד שכמעט לא הרגשתי בכך. הגיע הזמן שאשתחרר!” בקול בטוח לבבי ענה:

“הצדק היה אתך, יהושע. לפני כמה חדשים, כשכולנו נדהמנו על הספר הלבן, אמרת, כי על דאגות אלו יאפילו בקרוב התרחשויות אחרות לגמרי, וכי האנגלים יתאוששו ויגרשו את הפייסנים שלהם. והנה הגיע המועד, ושומה גם עלינו למצוא את הגישה לבעיות חדשות. לכבוד אחשוב לעצמי להטות שכם במבצע זה, ואני מודה לך, שהיטלת עלי תפקיד חשוב כזה. כמה זמן יימשך הקורס?”

“כשלושה שבועות”. לאחר הפסקה המשיך יהושע: “יהיה זה בריא לך להחליף את האוירה”.

“כן, חודש אוגוסט הוא חם בעמק הירדן. מה טוב יהיה לשחות בים!”

בפנים של יהושע רקדו הקמטוטים.

“לאו דוקא לשחיה התכוונתי, אלא בכלל יהיה זה לטובתך להתרחק מפה קצת”.

עתה ירד דוד לסוף דבריו, הסמיק והסתכל ביהושע כמו נער שנתפס בקלקלתו בידי המורה. בקול ביישני ובגילוי לב אמר:

“כנראה גם אתה גורס שהסתבכתי ב… ענין ביש, בדבר עברה וחטא?”

“כך נדמה לי”.

“אבל סברתי, שבקיבוץ שוררים כללי מוסר חופשיים יותר. אדם בריא כמוני לא יוכל לחיות חיי נזיר”.

“נא תבין אותי אל נכון, נערי! אינני בודק ציציות. חווית אהבה בתור שכזו אינה מוסרית וגם אינה בלתי מוסרית, אלא היא טבעית גרידא. אך במסגרת חוויה כזאת פועלים גורמים טהורים או טמאים. ביחסיך אל צפורה חסר גורם מוסרי חשוב אחד: האהבה. אינך אוהב אותה כלל, אתה רק משתוקק אליה. זה היה צריך להתחוור לך כבר מזמן. ומה שנוגע לצפורה, הריני מטיל ספק, אם היא בכלל מסוגלת לאהוב. יתכן, שפניה רק להרפתקאות”.

דוד סמך את ראשו בידו. הוא הזדעזע נוכח הניתוח החד והקולע של ידידו. אכן אדם זה ידע את אשר בליבו! כעת הסביר בפשטות גמורה את התסביך, שהוא, דוד, התלבט בו זה שנה תמימה ולא ידע פישרו: הוא לא אהב את צפורה! רק פעם אחת בחייו אהב, בהיותו עוד נער. רנאטה היתה אהובתו היחידה! כל השאר היה רק תחליף, תענוגות ריקים. לקארין רחש לפחות ידידות כנה, אולם צפורה נשארה זרה לליבו, כי חסרו בה לבביות וחמימות. יחסים ללא אהבה – טמאים. דוד הזדקף והביט ישירות לתוך עיני יהושע.

“אני מודה לך על ששלחת אותי מפה. אתה צודק, אני זקוק למרחק, עלי לעיין בכל אשר אמרת לי. בשובי מן הקורס אמסור לך את החלטתי”.

“מצוין! אבל אבקשך, שמן האוטובוס תבוא ישר אלי ‘ולא תפנה ימינה או שמאלה’, כמו שכתוב בתורה”.

שניהם צחקו, והקשיש עשה מעשה נדיר מאד: החליק בידו על הבלורית השחורה של הבחור.


בשוב דוד לגאון הירדן בסוף אוגוסט, פנה באמת מיד אל צריף המטה. אך כשעבר על מזכירות הקיבוץ הסמוכה, קרא לו חבר אחד, שאתמול הגיע מכתב בשבילו – והנהו. הכתובת נכתבה באותיות לועזיות, כתב היד… ללא צל של ספק! בחיפזון של הפתעה עמוקה הפך דוד את המכתב… והנה כתובת השולח: “רינה (רנאטה) ברג, אצל משפחת זליגזון, נהריה”.

ליבו פעם בסערת תמהון, עד שנאלץ לשבת על ספסל שלפני המזכירות. רק אז פתח את המכתב וקרא. רנאטה סיפרה בצורה מרוכזת את חוויותיה במשך חמש השנים, מות בעלה, המנוסה להולנד, המפנה שחל בנפשה, הנסיעה בעליה ב', ימיה הראשונים בנהריה. היא מצאה עבודה קבועה במשפחת המתישב זליגזון כעוזרת בבית ובמשק, היא שבעת־רצון. וזה סיום המכתב:

"דוד. אינני יודעת, מה עבר עליך ומה שלומך. האם אתה רוצה לספר לי? האם תסלח לי, שהייתי ילדה טפשית ולא שמעתי בקולך? דרכי הנה מעידה עדות נאמנה, כי בסופו של דבר הבנתי לרוחך, אף כי במאוחר – לצערי.

לא הייתי מעזה לכתוב לך כבר עכשו. אך סכנת המלחמה מדריכה את מנוחתי לחלוטין. מה היה גורלם של יקירי, שהשארתי שם? אתה האדם היחיד בארץ, שעמו אוכל לשוחח. אל מי אפנה, אם לא אליך? אינני רוצה ממך אלא עצה ומילה מרגיעה, כשם שדיברת אלי בחצר בית הספר. לא שכחתי ולעולם לא אשכח, כיצד הגינות עלי. על כן אני בוטחת בך – רנאטה".

מה טוב שיהושע עודנו עסוק, כך שהספיק דוד למצוא שוב שווי משקל לנפשו. המכתב הזה בא בעיתו! בזמן היעדרו הירהר דוד רבות. אמנם גמר אומר לנתק את קשריו עם צפורה, אך יחד עם זה שאל את עצמו, אם יעמוד בהחלטתו, כשיראה את צפורה יום־יום וייאלץ לעבוד ולחיות במחיצתה. עתה שוחרר מכל ספק ובעיה! הלא רנאטה נמצאת בארץ, ועובדה זו נתנה לחייו כיוון חדש לגמרי. הוא ימהר אליה, ייעץ לה, יעמוד לימינה! האם תתחיה הידידות מני אז אחרי הפסקה כה ארוכה, אחרי חוויות כאלה? האם מותר לו לקוות ליותר מידידות? אשר לליבו הוא – כבר בערה בו שלהבת האהבה.

בא יהושע ופיזר את הרהוריו.

“פניך טובים, דוד. ספר, מה היה ומה ראית?”

דוד דיווח על הקורס. אכן הרחיב את ידיעותיו הצבאיות, למד שיטות חדשות לגמרי. האנגלים גילו יחס של רצון טוב וחברות לנשק, והם דיברו על בעיות המלחמה, כאילו פרצה כבר.

“בזה אין עוד ספק”, הפסיקו יהושע, “בימים הקרובים תהיה האימפריה הבריטית שרויה במלחמה. עלינו לעשות את הכל, כדי לעזור לאנגלים להחזיק מעמד כנגד הנאצים. יהיה זה מאבק קשה! זמן רב תארך המלחמה!”

“האם נתגייס כולנו לצבא הבריטי?”

“לאט לך, נערי. לאט! כמובן נערוך רשימות, בהן יירשם כל אחד המוכן לשרת במלחמה. אבל עוד אינני רואה, מניין יקחו האנגלים את הנשק, כדי להקים מחנה גדול כאן במזרח התיכון. לעת עתה אף אין לצפות כאן לפעולות מלחמה נרחבות. לאנגלים דאגות קשות באירופה. מן הסתם לא יעלה בידם להציל את פולין, לאחר שגרמניה ורוסיה כרתו ברית ביניהן. אמנם ברית זו לא תחזיק זמן רב, אך כרגע היא אסון גדול. מה יהיה גורלם של יהודי פולין? בג’נבה ננעל הקונגרס הציוני לפני המועד. וייצמן אמר בנאום הסיכום, שרבים מן הנאספים לא יראו את סוף המלחמה. הוא יודע, מה שהוא אומר!”

“יהושע, איום הדבר, שאנו פה יושבים וקצרה ידנו מלהושיע!”

“אל תגיד זאת! עצם העובדה, שאנו יושבים פה, היא הסיכוי היחיד לעם ישראל. עלינו להחזיק בעמדתנו ולבצר אותה, למען נוכל להכין מולדת לכל יהודי פליט. מרכז היהדות באירופה צפוי לחורבן, ארץ ישראל צריכה להעשות מרכז חדש לעמנו”.

שניהם החרישו. אז פתח יהושע בנימה קלה יותר:

“ולכן, דוד יקירי, כל אשר מתרחש כאן חשוב הוא, גם קטנות יום־יומיות. למשל חשוב לי לדעת מהן המסקנות, אליהן הגעת במשך שלושת השבועות”.

“הכל בסדר, יהושע”, אמר דוד בקול איתן, “בענין ההוא – גמרתי!”

“מאד שמח! בכל זאת איאלץ להודיעך עוד דבר, שאולי יצער אותך. מוטב שתשמע מפי מאשר במקלחת. צפורה התנחמה כבר מראש. לא חיכתה לשובך, אלא קשרה כבר יחסים אחרים. אינני חושב, שנוכל להחזיק אותה עוד בקיבוץ, כי איננה הולמת עוד את חברתנו”.

כאשר דוד לא ענה מאומה, ליכסן יהושע את מבטו אליו.

“כנראה אינך מתרשם ביותר מן הבשורה”.

“באמת שלא, יהושע! השתחררתי מן הפרשה הזאת”.

“מצויין! בכלל אתה עושה רושם של אדם אחר, שוב רענן וגברי כמו לפני שנה. מה קרה? מה עוללת שוב, פרחח שכמוך?”

“לא הרפתקאות חדשות, אל תדאג!” גומות־החן הופיעו ומיד נעלמו שוב.

“קיבלתי היום מכתב המבשר לי בשורות נוגות – ובכל זאת הביא לי אושר רב”. דוד סיפר ליהושע על חברת הנעורים הנמצאת בנהריה וזקוקה לעזרו.

“ומסיבה זו”, סיים את סיפורו, “רצוני לנסוע לנהריה בראש השנה, אם הקיבוץ יוכל לוותר עלי ביומיים אלו. אני מוכרח לראות את רנאטה לשם שיחת־רעים. דבר אחד ברור, יהושע. לא אגרום לך עוד דאגות!”

יהושע ניענע בראשו וחייך את חיוכו הפקחי.

“אם כן, תתחיל את השנה החדשה במעשה טוב, ממש ב”מעשה מצווה“! – עתה אוכל לשחרר אותך מן האפוטרופסות שלי. אולם תספר לי תמיד כל הקורות אותך”.

כשהגיע דוד לנהריה בצהרי ערב־החג, כמעט לא האמין למראה עיניו. הבתים על גגותיהם המשופעים, הנחל הישר כסרגל במרכז המושבה, רוכבי האופניים הרבים, שחלפו על הכבישים הסלולים היטב, החנויות הנקיות והחדישות – כל זה העניק לו את ההרגשה, כאילו הוא שרוי באוירה אירופאית מטופחת. העוברים ושבים ברחוב דיברו גרמנית, הכתובות בבתים ובחנויות היו בגרמנית, ובעליהם נקראו ולטר, הנס ופריץ, כפי שצויין על השלטים.

הנה עמד שם נער כבן 12 לבוש היטב, כשהוא נשען על אופניו. האם זה יידע עברית? דוד פנה אליו ושאל לבית זליגזון. אכן הנער הבין אותו וענה בעברית לא רעה. הוא מצטער, אמר, רק זה חצי שנה הוא נמצא בנהריה ולכן אינו יודע, היכן הבית.

“האם למדת עברית בנהריה?”, שאל דוד בסקרנות.

“בודאי! הלא יש לנו בית ספר, בו אנו לומדים עברית, ובהחלט לא מעט!”

“זה בבוקר. אבל מה אתם מדברים בשעות אחר־הצהרים?”

“כמובן גרמנית. האנשים פה כולם יוצאי גרמניה”.

“אם כן, עברית היא כאן שפת הילדים בלבד?”

“יש גם מספר פועלים ופקידים דוברי עברית וכמובן המורים שלנו”.

“מכל מקום הרי זה יפה, שלמדת את השפה במשך חצי שנה”, שיבח דוד את הנער החביב. הלה חייך חייוך נבוך במקצת, ברך ב“שלום” ועלה על אופניו.

עתה פנה דוד אל גבר בגיל העמידה ושאל לדרך.

“אלי אתה צריך לדבר גרמנית, אדון צעיר. העברית כבר לא נכנסה לי לראש”.

בבדיחות הדעת חזר דוד על שאלתו בניב פרנקוני מקורי.

“הנה זהו, למה לא מלכתחילה? בודאי באת מגרמניה הדרומית?”

“מנירנברג”.

“לא רחוק ממני. אני באתי מסביבת היילברון”.

“האם אדוני איכר בנהריה?”

“כן כן, יש לי שבעה דונם הצריכים לפרנס אותי, את אשתי ואת שני ילדי”.

“רק שבעה דונם? האם זה לא פחות מדי?”

“לוא ידעת, כמה זה קשה לעבד את הכל! הירקות, עצי הפרי, התרנגולות! איש ממנו לא למד חקלאות. לולא בני בן ה־15 ובתי בת ה־13 עזרו לי כה יפה, לא הייתי מסתדר כלל וכלל”.

“האם משק קטן כזה בכלל משתלם?”

“מה פירוש משתלם! במחירים הנמוכים הללו ובתחרות הערבית! לפעמים ההיצע כה גדול בחיפה, שעגבניותינו המובחרות משיגים מחיר המכסה בדיוק את הוצאות האריזה. לא לא, אלמלא החדרים, שאנו משכירים לאורחי־קיץ, לא היתה לנו פרנסה”.

“למה אינכם מנסים לפתח ענפי חקלאות נוספים?”

“חברת ההתישבות סידרה לנו את המשק בצורה זו: תרנגולות, ירקות, עצי פרי. קוראים לזה משק אינטנסיבי. גידול בקר היה מצריך שטחי מספוא גדולים ולזה לא מספיק הקרקע”.

דוד שתק במבוכה. מין זה של חקלאות נראה לו כאבסורד. אף פעם לא ראה דבר כזה, לא בקיבוץ ולא בדנמרק. אך בכדי להרגיע, סיים:

“נקוה, שתצליחו לפתח את הקייט”.

“כן כן, זהו מהלך ההתפתחות. בני יתקבל בקרוב לבית הספר החקלאי על שם כדורי. לאחר שילמד שם משהו, יקח את המשק בידו. אנו הקשישים נצטמצם בהשכרת חדרים ובשיפור שפת הים. אם יבואו הרבה אורחים, תשגשג נהריה. עתה אראה לך עוד את הדרך אל הזליגזונים”.

השיחה עם המתישב טוב הלב ענינה את דוד. כפי הנראה היה האיש נבון וגם מוכן להתאים עצמו לתנאים הקיימים. אלא תכנית ההתישבות היתה לקויה, והאנשים יצטרכו לרכוש לעצמם יותר גמישות ועצמאות. הן המציאות מכתיבה את דרכיה. – אך כעת נבצר מדוד להתרכז עוד בבעיות נהריה. ככל שהתקרב לבית זליגזון, כן גברה הלמות ליבו.

זה עתה אספה רנאטה ביצים בלול וחצתה את החצר, כשקרא לה דוד, היא העמידה את קערתה על הקרקע והושיטה לו ידה. שקטה היתה ומאופקת, ובכל זאת חש דוד, שהתרגשה לא פחות ממנו. רנאטה אחרת, שונה מן הילדונת בנירנברג, עמדה לפניו, גבוהה ותמירה יותר, דמות אישה. תווי פניה הרצינו, ודוקא זה הוסיף לה יופי. עיניה לא שוטטו עוד, ותנועות ידיה היו שקולות ושלוות. רק התלתל הסרבן הזדקר עדיין מעל מצחה כמקודם. זמן רב הסתכלו זה בזו בלי אומר ודברים.

עוד יותר חשה רנאטה בשינוי שחל בהופעתו של דוד. אמנם עודנו לבוש בפשטות כמו אז: מכנסי חאקי וחולצה פתוחה קצרת שרוולים. אולם אין זו עוד דמות הנער החיננית, שהבעת פניה תמימה ורכה. זהו איש־קיבוץ גבוה וגברי, שפניו השזופות מפיקים מרץ. ובכל זאת נשאר בעיניו הזוהר העליז וברק הענבר, והנה כעת חייכו גם גומות־החן, כשאמר:

“רנאטה, זהו אושר גדול לי להתראות איתך!”

“כן, מי פילל זאת! לפני חצי שנה עוד לא ידעתי, איפה למצוא את נהריה במפה. אני מודה לך, דוד, על שבאת”.

“בחרת לך מקום נחמד, רנאטה. נהריה היא מושבה בנויה כאילו מקוביות צעצועים”.

“שמי עכשו רינה, כך קוראים לי פה. למה לא גם אתה?”

“בחפץ לב! מכל מקום את השימוש בשפה העברית התחלת בשינוי שמך. אך קשה להניח, שתרכשי פה עוד ידיעות נוספות בעברית”.

“אל תגיד זאת! נערכים קורסים לעברית ואתחיל בהם מיד אחרי החגים”.

“יפה מאד! אבל תתקשי קצת בתוך סביבה גרמנית כזאת”.

“זה ישתנה בהדרגה. ילדי זליגזון מדברים כבר עברית שוטפת”.

“ניחא, אולם כל נהריה עושה רושם אירופי מוזר. החוילות הקטנות ולפניהן הגינות הן אמנם יפות. בכל זאת מוטב היה, אילו נתנו האנשים את דעתם פחות ליופי ולנוחות ויותר למשק. שוחחתי כבר עם אחד התושבים על הכדאיות של משקו. ממש – שערותי סמרו!”

דוד הרגיש, שרינה לא אהבה לשמוע דברים כגון אלה, ולכן החליף את הנושא. האם שמעה חדשות מהולנד? כן, אתמול הגיע מכתב, שנכתב בימי פרוץ המלחמה. ברוך ה', זוועות המלחמה נמנעו מהולנד! הממשלה ההולנדית המשיכה ביחסה החיובי אל היהודים. משפחת ברג בוסטרבורק נהנתה מחופש מוחלט, ואירגוני הסעד היהודיים סיפקו לה את כל הדרוש. דניאל הקטן, בן שנה וחצי, התפתח יפה והתחיל כבר לדבר. ברם – מתי תתראה רינה עם בנה? כעת אין לחלום על העברת המשפחה, כי אין רשיונות־עליה. יש לחכות בסבלנות – אמרה רינה. מכל מקום הושפעה רינה מן הרוח האופטימית שבמכתב הוריה.

דוד השתדל להגביר עוד את הנימה האופטימית. אולי לא יארכו ימי המלחמה. מן הסתם להוטים הגרמנים בעיקר אחר השלל הפולני. בחזית המערבית העדיפו להצטמצם בהגנתם, ואיטליה לא הצטרפה למלחמה. אם יישאר הים התיכון אזור שקט, תחודש אולי העליה במוקדם או במאוחר. דוד הבליט את כל הטענות העשויות להרגיע את רינה. אך בטחונו בדברי עצמו לא היה רב, ובסתר ליבו שאל, אם גם הברגים במכתבם התכוונו לפזר את דאגותיה של רינה, או אם עדיין נהגו להתכחש למציאות.

במשך היומיים לא חסר להם חומר־שיחה. כל החוויות, שעברו עליהם בחמש השנים האלה, סיפרו זה לזו, כן העלו זכרונות – מבדחים ונוגים – מימי לימודיהם בבית הספר, אף דיברו על בעיות הארץ. אולם עם כל זאת לא התקרבו זה לזו. דוד הזכיר וחזר והזכיר את חיי הקיבוץ.

“האם היה לך כל כך קשה לחיות בקיבוץ, רינה?”

“אינני מפחדת מפני עבודה קשה. קרוב לוודאי היו שעות עבודתי בקיבוץ קצרות יותר מאשר פה בבית ובמשק”.

“אם כן למה לא תעזי לעשות צעד זה? אני חושש, שאף פעם לא תשתרשי בחיי הארץ פה בנהריה. אנשים אלו בונים לעצמם עולם משלהם ומתבדלים מן היישוב הארץ־ישראלי ומבעיותיו.”

“דוד, נא תבין אותי! יומם ולילה אני מהרהרת, מה אוכל לעשות למען ילדי והורי. בנהריה יושבים אנשים רבים, שיש להם יחסים וקשרים לאירופה המערבית. אולי אקבל מהם ידיעות והסברים על המצב בהולנד וכן הנחיות לפעולה זו או אחרת בשעת הצורך. כחברת הקיבוץ הייתי מנותקת מן העולם הגדול וחסרת תנועה חופשית.”

דוד החריש, כי לא רצה לזלזל ביגונה הגדול. ובכל זאת צר לו, שעדיין כל מחשבותיה מופנות לעבר. נכון הדבר, קשתה עליה מאד הרחקתה מילדה. ברם כבר קיווה, שעיניה אל העתיד, אל החיים החדשים, אל חיים משותפים עימו, עם דוד אוהבה. מה גדולה משאלת ליבו, לגלות לה את אהבתו! אך הוא חשש, שעוד לא בא המועד הנכון, ושרינה שקועה עדיין כל כך בזכרונותיה ובדאגותיה, עד שלא תבין אל נכון את התקרבותו ותראה בה חוסר רגש.

כך הסתיים ביקורו של דוד באוירה של אכזבה קלה והתאפקות. דוד סבר, שאין רינה רואה אותו כמרכז מחשבותיה ותקוותיה, כי אחרת היתה משתדלת להתקרב לעקרונותיו ולדרכו בחיים. אך כעת יותר מאי־פעם נוכח לדעת, שמעודו אהב רק את רינה ולעולם יאהב אותה.

מנהריה יצא עוד לטיול קצר אל גבול לבנון הקרוב, ובקיבוץ “מעוז הגליל” ביקר חבר אחד, אותו הכיר מדנמרק. קיבוץ זה המסונף לאותה התנועה כמו גאון הירדן נוסד רק בשנה שעברה, כשהוטל עליו תפקיד אסטרטגי חשוב. ואכן בחורי הקיבוץ האמיצים כאן על רכס הר סולם־צור מנעו במידה רבה הסתננותן של כנופיות מזוינות מן הלבנון. נוף ההרים הנשגב עמד בהתאמה לגבורת החלוציות, שפעמה בלב אנשי מעוז הגליל. בהרים אלה עמדו יהודים במרים כנגד הכובש הרומאי כבר לפני אלף תשע מאות שנה.

לראשונה עלה על דעתו של דוד הרעיון, שכאן ימצא אולי את מקומו המיועד לו. כאן יוכל לעזור בבנית נקודה חדשה ובהגנת חבל־ארץ שלם הקרוי הגליל המערבי. כאן אף יתאפשר לו להגן על רינה ולסייע לה מקרוב. אך מיד פנה עורף לפיתוי זה. הן מקומו בגאון הירדן, אצל חבריו, אצל יהושע, כשם שרינה השתכנעה, שלא תוכל לעזוב את המקום, בו בחרה. לעיתים יכתוב לה, מעת לעת יבקר אצלה, אך יישאר במקום הימצאו.

רק זעזועים גדולים העתידים לבוא על דוד, יזכירו לו שוב את מעוז הגליל.


אשא עיני אל ההרים    🔗

בתחילה באו ימים שקטים לדוד. הערבים חדלו להתקיף את היישוב. בסכסוך, שנתגלע בין האימפריה הבריטית לבין היטלר, נבצר מן הערבים לערוך מלחמה מקומית, שכן דבר זה היה נחשב כתמיכה בממלכת הנאצים וכבגידה גלוייה. לכן המתינו, איך יפול דבר. אם ינצח היטלר, עוד יזדמן להם להביע לו את אהדתם, ואז ייחרץ בלאו הכי גורלם של יהודי ארץ־ישראל. לעת עתה שרר אפוא שקט, שכמוהו לא היה זה זמן רב.

חברי הקיבוץ התמסרו לתפקידיהם החקלאיים באין מפריע. דוד עשה את עבודתו והשתתף כמובן בתרגילי ההגנה, שנמשכו בהתמדה.

צפורה עזבה את הקיבוץ, אך דוד לא נתן את דעתו לדבר. אף לא שאל, אם נתבקשה לצאת או בעצמה הבינה, שכאן אין עוד מקומה. לא במתכווין שמע בחדר האוכל מתוך שיחה בין שתי חברות, שצפורה עברה לגור בתל־אביב ושם תמצא בלי ספק כר נרחב להרפתקאות החביבות עליה.

בחורף הזה נפגש דוד לעיתים עם יהושע. כבר נכנס חודש פברואר, כששוחחו שוב על מצב המלחמה. יהושע החזיק בדעה, שהשלב הנוכחי הוא מבוא בלבד. אמנם אחרי כובשם את פולין הכריזו הנאצים, שפניהם לשלום, אך אין זו אלא עורמת מלחמה – אמר.

“באביב עוד צפוי לנו דבר־מה!”

“סבור אתה, שהמלחמה תתרחב למלחמת עולם?”

“מאד ייתכן. אין גבול לשאיפת היטלר להשתלט על אירופה כולה”.

“ובזה יצליח?”

“בסופו של דבר אולי לא. הוא יחריב את אירופה, ומה גם את יהדותה”.

“האם צפויה סכנה גם לארץ נויטראלית כהולנד?”

“מאחר שגרמניה של וילהלם השני הפרה את נויטראליותה של בלגיה, אין להניח, שגרמניה הנאצית תירתע מלהתקיף את הולנד”.

“מה איום הדבר לרינה!”

“נערי, לעת עתה נשמח, שרינה עצמה ניצלה מתופת הנאצים. כלום אתה סבור, שכאן בקיבוץ קטן מספר האנשים החרדים לגורל קרוביהם בפולין, בליטה, ברומניה?”

“אבל המקרה של רינה קשה במיוחד. הלא השאירה את ילדה בהולנד”.

“אני יודע, הלא סיפרת לי. אכן צר לי על המסכנה. הלוואי ותמצא תוכן חדש לחייה”. כשלא השיב דוד, המשיך יהושוע בזהירות:

“אינני רוצה להתערב בדבר העדין הזה. כל עוד הסתבכת בשטויות, הייתי האפוטרופוס שלך. אך הדבר הזה הוא רציני, ואתה עצמך צריך להכריע, מה לעשות. ברור לי, שאתה אוהב את רינה. עוד זמן רב עליך להתאזר בסבלנות, עד שליבה יפתח לך. לעת עתה היא רואה את עצמה כחוטאת לילדה, אם תאהב אותך – כך נדמה לי”.

“גם לי בדיוק אותו הרושם”.

“לכן היה זה נכון, שהתאפקת עד כה ונשארת ידיד הנעורים ותו לא. בתפקיד זה עליך להמשיך זמן רב. אגב: לא יזיק לך ללמוד סבלנות”.

“אני מודה לך, יהושע. תמיד אחרי שיחה איתך אני חש כוח ובטחון חדש”.

בסוף אפריל, כשנסע דוד לחיפה לשם קניות מטעם הקיבוץ ונועד שם עם רינה, לא פיללו שניהם, מה מתרגש לבוא. רינה קיבלה מכתב מאימה, שנכתב במצב־רוח מרומם. הם חגגו את יום הולדתו השני של דניאל, שהוא ילד־חמד ומלא חן. ואשר למצב המלחמה – נמשך המכתב – הרי זה מזל, שהגרמנים התקיפו את נורבגיה. כי על ידי כך האריכו את חזיתם עד בלי די, דבר שיביא בהכרח לפיצול הכוחות הגרמניים. בכל אופן בגבול ההולנדי־הגרמני שורר שקט מוחלט – סיימה אירנה ברג את מכתבה.

יהושע, לו סיפר דוד דברים אלו, נד בראשו. כל המבצע הזה אינו אלא תמרון־הסחה – אמר. הגרמנים הם חזקים למדי, כדי לחסל את נורבגיה ‘במרפק השמאלי’ ולהנחית מהלומה מכרעת במקום אחר לגמרי.

כך בא יום עשרה במאי, היום הגורלי, שהפריך את כל האשליות. הגרמנים תקפו את הולנד ובו בזמן את בלגיה, הכניעו את הולנד תוך חמישה ימים, את בלגיה במשך שלושה שבועות, איגפו את קו מאג’ינו והכריעו את צרפת עד סוף יוני. איטליה תקעה את הפגיון בגבה של צרפת, שכבר נוצחה, ועברה על ידי כך לצד אויבי אנגליה. עד כדי כך השפילה צרפת את עצמה, שממשלתה החדשה, ממשלת בוגדים, שיתפה פעולה עם הנאצים. ים־תיכון הפך לזירת מלחמה. חזותם הקודרת ביותר של רואי־השחורות נתקיימה.

סערה של יאוש השתוללה בלב דוד בזוכרו את רינה. ילדה והוריה, שרק לפני שנה אחת נמלטו מן הנאצים, היו שוב נתונים לשרירות ליבם! נותק כל קשר להולנד, ושנים יעברו, עד שיוודע לרינה גורל בנה. ‘אני מוכרח למהר אליה’, חשב, ‘אך לא לביקור קצר בלבד. אני חייב לעמוד לימינה!’ מעוז הגליל ניצב שוב לנגד עיניו, הפעם כתוכנית מגובשת.

שוב שוחח עם יהושע. החבר הקשיש היה שקט להפליא. בוודאי, המלחמה נכנסה לשלב רציני והסכנה הולכת ומתקרבת – סבר.

“אבל אל תחשוב, שהיטלר יהנה הנאה מרובה מן האיטלקים! הם עם הומאני, עם אוהב אמנות, אך אינם לוחמים. מוסוליני לא היה יכול למצא עם פחות מתאים לפשיזם, מעם זה. באשר לאנגלים – עתה נלמד להוקיר אותם! כשלונות אלה היו דרושים להם, למען יתאוששו ויתחשלו”.

“מסתבר, שאתה מאמין בתוצאה טובה של המלחמה?”

“בהחלט! אולם רק זה עתה התחילה ותארך עוד שנים”.

“ותוך שנים אלה ייחרץ גורלם של יהודי אירופה?”

“כדבריך! צר לי מאד!” שעה ארוכה החרישו. פתאם אמר דוד:

“יהושע, אני מוכרח לעזוב את הקיבוץ!”

“מה רצונך לעשות?”

“פני למעוז הגליל שבגבול הלבנוני. אם צפויה סכנה לארצנו, הרי מצפון תיפתח הרעה. שם אוכל לעזור, זהו תפקיד בשבילי”.

“וכמובן אתה רוצה להימצא בקרבת רינה”.

“אינני מכחיש. היא זקוקה לי ביגונה האיום”.

“וגם אתה זקוק לה, כדי למצוא אושר לנפשך. הצדק איתך. למרות הכל תהיו מאושרים, וזוהי התשובה הטובה ביותר להיטלר. לעולם לא יכלה אותנו. עם ישראל חי!”

“רק דבר אחד קשה עלי, יהושע: לעזוב אותך, את ידידי הנאמן”.

“אין דבר, נערי! ידידות היא טובה, אך אהבה עזה ממנה. כולנו הולכים בדרך יעודנו. הן כל הקיבוצים מהווים משפחה אחת גדולה. עוד נתראה”.

בסוף יוני 1940 שם דוד את פעמיו למעוז הגליל, לאחר שנפרד בכל הכבוד מגאון הירדן והועבר אל הקיבוץ הצעיר כתגבורת רצויה מאד. כבר בדרך ביקר אצל רינה ומצא אותה במצב של קפאון נפשי. אמנם את עבודתה עשתה במסירות כתמיד, אך היה דומה, כאילו נסתם הגולל על אושר חייה. ובכל זאת, כאשר אמר לה דוד, שהוא עומד לעבור למעוז הגליל ושיתראה איתה לעיתים קרובות, נצנץ על פניה חייוך של תודה. חייוך זה צרר דוד בנפשו ויהי לו לסמל התקוה בפרק־חייו החדש.


עוד שנתיים קודם לכן לא ישב אדם על טור־הרים זה. הקרקע לא עובד זה מאות שנים, וכל מה שצמח על האבנים והסלעים, היה קוץ ודרדר. בסביבה הפרועה הזאת הקימו המתישבים הצעירים – בעזרת חברים מכל הארץ – במשך לילה אחד את צריפיהם, מגדל מצפה וחומת מגן מסביב כל המחנה. כבר בלילה השני נאלצו להדוף התקפה, ובקרב הזה נפלו שניים מחבריהם האמיצים.

מקום הקיבוץ נקבע בשטח־הפקר מחוץ לחומת טגרט, שהקימו האנגלים במקביל לקו הגבול. העומד על המצפה נהנה ממבט שאין כמוהו. לצד צפון משתרעים הרי הלבנון, במערב מתנפצים משברי הים בחוף הלבן, במזרח מזדקרים הרי הגליל העליון. אך לצד דרום נפתח הנוף הרחב של הגליל המערבי, והנה מופיעה נהריה ומגדל המים שלה ומאחוריה עכו עם פס של מפרץ חיפה, והרחק באופק סוגר גוש הכרמל את המבט.

כאן עמד עכשו דוד משתאה למראה ההעזה וכוח ההגשמה. איך החזיקו מעמד אנשי הקיבוץ המבודדים מול ערביי הלבנון, שהציקו להם מן הצפון ומול אלה היושבים בעמק הדרומי! איך לא חלשה דעתם ברדתם מן ההר, כשארבו להם סכנות ליד כל פיתול הכביש! כיצד הצליח אז הישוב לספק לנקודה החדשה אספקה, תחמושת וחומרי בנין! ועם כל זאת לא הסתפקו החברים בתפקידם כשומרי הגבול, אלא יצאו מן המחנה המבוצר, סיקלו שטחים רחבים, נטעו עצי פרי וגידלו עדר צאן.

עתה שרר שלום מזה עשרה חודשים, וכבר הוקמו בניני־אבן מחוץ לחומת המגן, רפתות ובתי מלאכה, אף בתי מגורים. כביש נסלל ועלה בפיתולים חדים במדרון ההר עד הקיבוץ. עובדו תוכניות להקמת בית־הבראה, כי בגובה זה ובאויר הצח אנשים עיפים יוכלו להחליף כוח.

אכן כאן היה עוד הכל במצב התהוות. גם מבחינה צבאית עמד המקום לפני תמורות חשובות. בעצם ימי בואו של דוד נחרץ גורלה של צרפת, וממשלת ווישי עברה לצד גרמניה וניתקה את יחסיה עם בריטניה. בלבנון ובסוריה עמדו חילות צרפתיים, שהצטרפו לממשלת וישי וסרו למשמעתה. על כן היה מעוז הגליל גובל עכשו עם שטח האויב. אמנם לא עמדה עוד בעית ההתגוננות מפני כנופיות ערביות, מאידך חנה שם, מעבר הגבול, מחנה צבא אירופי מצוייד בנשק מודרני, והמערכה עם צבא זה היתה בלתי נמנעת. דוד לא טעה איפוא בהביעו ליהושע את הדעה, שדוקא פה צפויה לו עבודה צבאית.

אולם גם יהושע צדק בהשערתו, שדוד נמשך לקרבת רינה. הרי יום־יום שלח הקיבוץ את הטנדר שלו לנהריה – לעסקי דאר ולסידורים אחרים – ולעיתים השתמש דוד בהזדמנות זו, כדי לבקר אצל רינה. כעת בשלהי הקיץ הוקל לרינה במקצת. החששות, שמא יפגעו הנאצים בפליטים מגרמניה מיד עם כובשם את הולנד, לא התאמתו כפי הנראה. שוב בא ראש־השנה ושוב נועדו השניים לשיחה רגועה. לדוד נודעו חדשות חשובות.

לאורך החוף יצא עם רינה לטיול ממושך. היא ביקשה ממנו, שידבר עברית, ואכן הבינה את דבריו ואף ענתה לו לפעמים במשפטים עבריים קצרים.

“רינה, מאד אני מאושר על התקדמותך היפה בשפתנו! הן רק זה שנה אחת את נמצא בארץ ומה גם בנהריה זו…”

“אל תזלזל בנהריה ואל תגנה את תושביה! הם אנשים טובים, בעלי נפש ומלאי הבנה. בצר לי מצאתי אצלם בית ומולדת. מלבד זאת תיווכח, שהם – לא פחות מאנשי הקיבוצים – יעמדו על משמר העם בשעת משבר”.

“ניחא! אני מאמין לדבריך ברצון. אבל בכל זאת – איך לומדים כאן עברית?”

“אני משתתפת בקורס הנערך על ידי מורה וותיק. אנו מתקדמים יפה. וכן אני משתדלת לדבר עברית עם הילדים ועם אורחי הקיץ. זה נותן לי סיפוק רב!”

דבריה נגעו עד ליבו. בכל זאת חמד לו לצון.

“הן תמיד היית תלמידה מסורה. בטוחני, שמורך ישבע נחת ממך”.

“כדבריך! יתר על כן: עם האיש ההוא אוכל לדבר על כל בעיותי וצרותי. לעיתים נתן לי עידוד ונחמה. הוא מכיר את הולנד ואמר, שכל האוכלוסיה נוטה חסד ליהודים, דבר הפותח פתח לתקוה”.

“כלום קיבל מורך ידיעות מהולנד?”

“דרך שוייץ כתב לחברים נוצריים בהולנד. הם ענו לו בצורה מוסווית אך מובנת. הלא גם בשוייץ ידוע כל המתרחש בארצות הכיבוש. כעת נודעים לי פרטים על הולנד”.

“נא ספרי לי כל מה ששמעת!”

“המחנה בווסטרבורק עומד עדיין בפיקודו של מפקד הולנדי. אמנם היהודים כלואים במחנה ואסור להם לצאת, אך אינם חסרים דבר. הם מקבלים מיהודי הולנד מצרכי אוכל, תלבושת, תרופות. הילדים הוכנסו לצריף מיוחד, שם דואגות להם מטפלות יהודיות”.

“מה את יודעת על יקיריך, על דניאל הקטן?”

“עודם נמצאים בווסטרבורק ושלומם טוב. רק אבי מרגיש עצמו חלש. יש לאמא פנאי לטפל בו, לאחר שדניאל מסודר בצריף הילדים. – אגב: השוייצרים המוסרים ידיעות אלה מדגישים, שהגרמנים משתדלים מאד לעשות נפשות בין ההולנדים. אולם ביודעם, עד כמה ההולנדים קשורים ביהודים, נאלצים הנאצים לוותר על פרעות אנטישמיות. כי אחרת – כך משערים – יתקומם נגדם כל העם ההולנדי”.

דוד הרים ראשו ואמר בהדגשה:

“ידיעה זו היא החשובה ביותר ומאד מתקבלת על הדעת. הולנד שונה מפולין לחלוטין, אם האוכלוסיה מתנגדת לאנטישמיות, לא יוכלו הנאצים להתעלל ביהודים למרות רצונם. נסמוך בהולנדים! רינה, בטחוני איתן, שלדניאל הקטן לא יאונה כל רע!”

רינה חשה נחשול של נחמה עובר על כל גדות ליבה. ובעקבות הנחמה הניצה קרן־אור ראשונה של אושר. ‘מה טוב, שדוד הולך בצידי!’, חשבה. חרדתו לדניאל קירבה אותו לליבה יותר מכל מה שעשה למענה זה שנה שלמה. וצליל חדש נשמע בקולה, כאשר אמרה לו:

“דוד, איך אודה לך על נחמה זו!”

הפעם נפרדו במצב־רוח מרומם. יום החג פנה לערוב, והשמש השוקע שלח את קרניו על הים הנוצץ ואל הרי הגליל, שזהרו בשלל צבעים רוגעים. ייתכן שבהשראת ערב כזו נתחברה התהילה: ‘אשא עיני אל ההרים, מאין יבא עזרי…’

ליבו של דוד רחב ממתנת היום הזה. אך עודנו נזכר בעצתו של יהושוע, שעליו ללמוד סבלנות. בעיני הידיד האוהב ראה, שרינה עוד זקוקה לשהות, עד שתבין לבסוף, שחרדתה לילדה לא תוכל להיות התוכן היחיד לחייה, ושגם היא עצמה זכאית לחיי אושר. התקדמותה בשפה העברית נחשבה בעיניו קנה מידה להשתרשותה בארץ. מן הדין שיימשך עוד תהליך זה, עד שתרגיש עצמה בבית לא רק בנהריה, אלא בארץ כולה.

עוד שלושה חודשים, עת אנשי נהריה – בתוכם גם רינה – עתידים היו להיחלץ לעזרת אחים ולהפגין את הזדהותם עם כל היישוב, גם לרינה ולדוד תגיע השעה, בה יפתחו ליבם זה לזו.


ספינה בלילה    🔗

בבוא דוד לנהריה ביום 24 בדצמבר 1940 מצא את המושבה במצב של תסיסה משונה. על הגשרים נאספו צעירים ושוחחו ביניהם בלחש, כאילו הפתעה צפויה להם. דוד החליט לחקור את המתרקם במקום. בעצם הדבר היה בדעתו לשוב הביתה באותו הערב, אך עתה לא נחפז לעשות זאת.

במסעדה של מקס לייבלזון, אחד ממקומות הבילוי לחיילים בריטיים, רבתה התכונה לקראת חג המולד. כבר התאספו האורחים למסיבת־חג, ומקס הטוב התרוצץ להגיש להם מאכלים, בירה וויסקי. לאיש לא היה איכפת, שאדם מגושם זה הופיע ללא מעיל ועניבה ושהסתובב ב’שלייקס' (כתפיות), שנראו מעל חולצתו הלבנה. מבטאו של מקס היה דרום־גרמני, ולתוך ניב זה שזר מידי פעם פרורים אנגליים או עבריים, כפי שדרשו הנסיבות. עם כל אורחיו, הן יהודים הן אנגלים, קיים יחסים טובים מאד, ולא אחת קרה הדבר, שחלוץ עני אכל אצלו חינם אין כסף. כי בגופו המסורבל שכנה נפש אצילה.

היום שלטו האנגלים בבית. לכבוד חגם קושט האולם בשרשרות־נייר צבעוניות. אך לסמלים נוצריים – אף לו נתבקש להציגם – לא היה מקס מסכים, כי יהודי חרד וישר היה. ואכן רחוקים היו החיילים מכל דבקות נוצרית דתית. לאכול ולשתות, ושוב לשתות ולהשכיח בשירה ובכוס את געגועיהם הביתה – זאת דרשו.

בחוץ עמד דוד והאזין שעה קלה להמולה שבפנים. כשכבר פנה ללכת, הצטרף אליו גבי, חבר מנהריה, שהכירו מתרגילי ההגנה.

“שלום, דוד, איך מוצאים חן בעיניך האנגלים?”

“מה מחבב אותם כל כך בעיניך?”

“באמת, היום הם חביבים עלי יותר מאי־פעם. ככל שהם מרבים לשתות, כן יוטב לנו”.

“אם כן, מה קרה?”

“רק עתיד לקרות”. גבי הנמיך קולו, “אוניה צריכה לבוא עם 500 מעפילים, כאן סמוך לחופנו. כולנו אנשי נהריה במצב הכן ופקודה לכולנו ללכת לשפת הים מבלי לעורר תשומת לב. האם תצטרף?”

“בוודאי! אבוא בדרך עקיפין. מיד ניפגש למטה”.

דוד מצא את רינה במצב־רוח נדיר של ציפיה, שמחה ומתיחות. בהתרגשות לחצה ידו ואמרה:

“כמה יפה, שדוקא היום באת, דוד! הלילה תכיר את אנשי נהריה! הלא גם אתה תשתתף?”

“כמובן! זוהי עבודה בשבילי. נלך יחד!”

הלילה היה חשוך, ללא ירח, וגשם החל לרדת. כשהגיעו השניים לחולות ליד שפך הגעתון, ראו למטה פנסי־כיס, שהודלקו וכובו לסירוגין. כל מה שניתן להבחין מן הים, היה קצף המשברים. בני־אדם מיהרו חלפו כצללים, אנשים ונשים, נערים ונערות. כולם רצו לעזור, כולם מתוחים ודרוכים. גם דוד ורינה התקדמו עד קו המים. בני־אדם שכלל לא הכירו זה את זה, שוחחו ברעות טובה על סיכויי הנחיתה. כך עברה שעה אחת.

עתה היבהבו הרחק בחוץ נקודות אור, אותות מורס. האוניה אותתה בשפה העברית. על שפת הים רשמה את האותות קבוצת נערים ונערות לאור פנסי־כיס. היו אלה המאותתים הצעירים, שלמדו כתב איתות בקורסים מיוחדים, שנערכו כבר מזמן בשעות הערב. היום הרגישו בגאוה את חשיבות תפקידם ומסרו את המילים ואת המשפטים למפקדיהם.

מפה לפה הועברו פקודות בלחש:

“קדימה לצד צפון, כחצי קילומטר! האוניה עושה דרכה בכיוון מגדל המים. קבוצה אחת תישאר כאן, כדי להתחקות אחרי האנגלים!”

דוד ורינה הלכו בזרם האנשים שלובי ידים, למען לא ינותקו זה מזו. באושר רב חשה רינה את ידו של דוד, יד העובד הנאמנה והחזקה. הן ככה גם היא נתקבלה, כשהועלתה על חוף השומרון לפני שנה וחצי. עתה יורשה לה לגמול את החסד לאחרים, שגם הם שואפים למולדת. ולידה מצוי דוד, והיום יראה, למה היא מסוגלת!

“עמוד! כאן בערך המקום”, שמעה פקודה. “תתפזרו ואל תצטופפו כולכם במקום אחד! קבוצה אחת תתפוס עמדה באגף הצפוני!”

הגשם נפסק, אולם המשברים אף גברו. אור האוניה המהבהב התקרב.

כעבור עוד שעה אחת נשמעו קולות עמומים במרחק מאתיים עד שלוש מאות מטרים. האם השליכה האוניה עוגן, אם הורדה סירה למים? אין להבחין מאומה. גם האיתות הופסק.

לבסוף נראה צל כהה מתנדנד בלובן המשברים. הנה סירה! אך היא התקרבה לחוף רק עד מרחק של כמה עשרות מטר, ואחר חזרה. אולם כעת נראו שני אנשים שוחים ובוססים במים ונאבקים בגלים. הם גררו מאחוריהם משהו – היה זה חבל, שהביאו מן האוניה, הקשר הראשון בין האוניה ליבשה.

לקראתם חתרו כעשרה אנשים דרך המשברים, תפסו אותם, משכום עד החוף, לקחו בידם את החבל. שני האנשים צנחו על החול באפיסת כוחות. אנשי נהריה הרימו אותם, חיבקום ונישקום.

“שלום חברים!”

“שלום, שלום!”

אנשים רבים כבר מתחו את החבל ולא הירפו ממנו, פן יישמט. כי עתה הועמס החבל במידה הולכת וגוברת על ידי הנוסעים שנתלו בו, לאחר שירדו מן הסירה. כל אחד נאלץ לעבור ברגל את הקטע האחרון, כך שמצא בחבל נקודת אחיזה כנגד הגלים. קבוצה של אנשי נהריה תפסה עמדה באמצע המשברים, כדי לעזור לנוסעים להגיע עד החבל. כך נתקבל כל אחד, עד אשר הצליח למשוך את עצמו לאורך החבל בכוחותיו הוא ולעלות לחוף. לקשישים, לנשים ולילדים הושטו ידיים עוזרות גם כאן. ילדים פעוטים הורכבו על כתפיים.

שעות רבות נמשכה נחיתת הנוסעים. כשהגיעו האחרונים לחוף מבטחים, נהנו כבר הראשונים מהכנסת אורחים בבתי אנשי נהריה, שסיפקו להם מלבושים יבשים ומשקאות חמים. עד עלות השחר נמשכה העברת המעפילים אל הבתים הפזורים. בכל החדרים דלק אור, איש לא ישן, כל נפש צהלה על המבצע המוצלח.

לאנגלים לא נודע מאומה. לקראת בוקר נסעו ממקס לייבלזון בטנדרים שלהם, ואלה שנשארו פיכחים במידת מה, הביאו את חבריהם השיכורים בטירחה רבה אל מחנה הצבא. שם ישנו עכשו כולם שנת־ישרים.

דוד ליווה את רינה הביתה. גם הזליגזונים היו שרויים במצב־רוח מרומם. שני מעפילים, צעירים בני כ־20, הוכנסו לבית, ישבו כבר בבגדים יבשים, שתו קפה וקוניאק וסיפרו ביידיש את חוויותיהם. כמעט שנה תמימה היו בדרך, מפולין עד נמל קונסטנצה עברו גבולות שונים בלילה ונאלצו לפעמים להסתתר בבתים יהודיים במשך שבועות אחדים. עדיין לא היה שלם פיקוח הנאצים על ארצות הבלקן; ברומניה מצאו יהודים עוד מחבואים וידיים מושטות לעזרה – למרות שנאת־ישראל הרשמית.

לבסוף הגיעו לקונסטנצה, שם חיכו שלושה חודשים, עד שעלה בידי נציגי הסוכנות היהודית לחכור בשבילם ספינה ולהשיג – או יותר נכון: לקנות – מן השלטונות את הרשיון להפלגה. אז החלו סבלות הטילטולים בכלי־השייט הקטן, מחלת־ים, שהייה בנמלים קטנים לשם הטעית אוניות מלחמה בריטיות ולשם טעינת מלאי. עוד בלילה הקודם, כשכבר תימרנו לפני המים הטריטוריאליים של ארץ־ישראל, נדמה לרב־החובל היווני, כאילו רדפה אחריהם סירת־משמר בריטית. לכן שינה את כיוון הנסיעה ובהחלטת פתע חתר לנקודה הקרובה ביותר בחוף הצפוני. על מפותיו עוד לא היה רשום מקום בשם נהריה – הלא רק בת 6 שנים היתה המושבה – אך שני אנשי ההגנה המדריכים התמצאו בענינים, קבעו את הכיוון הנכון והקימו את הקשר האלחוטי עם הפיקוד המקומי.

“ועתה, הודות לעזרתכם הנפלאה, אנו יושבים פה”, סיים אחד הבחורים את הסיפור הארוך. “על דבר שכזה לא תשוה כל מילה של תודה!”

“בדייוק כמוכם באתי גם אני בשנה שבעברה”, אמרה רינה. “אמנם היה זה מקום אחר בחוף, אך אנשינו שם התנהגו כמונו פה. אשרינו, שזכינו לעזור לכם!”

רגשותיה גברו עליה, עד שלא יכלה להמשיך בשיחה. יצאה ומשכה את דוד אחריה. לאור השחר ישבו שניהם על אחת החולות, וזמן רב תעו מבטיהם על פני המים. האוניה נעלמה מעיניהם.

משך כל אותו הלילה עקב דוד אחרי הבחורה בפליאה הולכת וגוברת. האם היתה זאת עוד רנאטה הענוגה והעדינה, הבת הצייתנית להוריה, שמרוב חולשה פנתה לו עורף? הלילה הוכיחה, שביכולתה להילחם! כמו גבר עבדה, משתה נשים מן המים, החזיקה בחבל, נשאה ילדים צועקים. ועתה ישבה כאן, פניה קרנו מאושר ועדיין לא ידעה ליאות. כמנצחת הביטה אל פניו של דוד ואמרה:

“האם הלילה נוכחת, כי לב אנוש לאנשי נהריה, וכי ‘משלנו’ הם?”

“כן, רינה! אך עוד יותר הופתעתי למראה כל אשר עוללת את! הרי את חברה שאין כמוה. האם את רוצה להיות החברה שלי לכל ימי חיינו?”

זוהי המילה, שהיסס זמן כה רב לבטאה, – עתה יצאה מפיו כאילו בלי משים. נפשו דיברה, בטרם עיצב שכלו את הרעיון.

וגם רינה לא ידעה הירהורים והיסוסים. לאט לפתו ידיה את עורפו של דוד וקירבו את ראשו אל פניה, את ראשו האהוב, אותו חזתה בחלומותיה כל השנים האלה – עתה חיבקה אותו. ועתה מצא פיו את פיה.

קרני השמש הראשונות שפכו את אורן על שני צעירים מאושרים.


 

חלק שני: 1941 עד 1948    🔗

לבנון ושריון כמו בן ראמים    🔗

גדולה היתה ההתרגשות, כאשר קיבלה משפחת ברונשטיין בתל־אביב מכתב ארוך מבנה דוד, בו הודיע על ארוסיו עם רינה (רנאטה) שטיין לבית ברג, תאר את חוויותיה של כלתו והזמין את הוריו ואת קרוביו לחתונה.

“ניסים ונפלאות!”, אמר אברהם ברונשטיין לאשתו, “מי פילל, שדוד שלנו ימצא פה בארץ את הנערה העדינה מנירנברג! לב זהב יש לבחור! את אהובת נעוריו לא יכול לשכוח, ועתה, בצר לה, ישא אותה. יברך אותו אלוהים!”

אך בלב גיטה ברונשטיין עדיין קיננה האיבה.

“בימים ההם לא נחשבנו למאומה בעיני הברגים. הם השיאו את רנאטה לסוחר עשיר בפרנקפורט. כשהודעתי על כך לדוד בדנמרק, לא ענה אף מילה אחת, ודווקא מתוך זה למדתי, עד כמה חרה לו הדבר. ועכשיו – בו ברגע שדוד שומע על צרות הבחורה, כבר רואה חובה לעצמו לשאת אותה לאישה”.

“מה את מדברת, אישה! אסור לנו לשמור טינה לרנאטה. אז, כאשר שידכוה הוריה, היתה עוד ילדה. הרחק בדנמרק שהה דוידל שלנו. כלום ידעה, שאהב אותה? בקול הוריה היא שמעה, כנהוג אז בין בחורות יהודיות. עתה לפחות נוכחה לדעת, שבאצבעו הקטנה יש לנער יותר חן ויותר חוכמה מאשר לברגים ולשטיינים גם יחד”.

לאה שנקר, בתם של אברהם וגיטל, התערבה בשיחה.

“אמא, מי בכלל עוד מתענין כיום במשפטים הקדומים החברתיים של יהודי נירנברג! הם שילמו מחיר יקר בעד משגיהם. רנאטה למדה לפחות את הלקח. היא באה אלינו ארצה, היא אמיצה ועובדת קשה. האם עודך זוכרת, כמה נחמדה היתה הילדה אז, כשבאה אלינו לאחר שהסתבך דוד במכות, כדי להגן עליה? כך תהיה שוב כיום, אני מניחה. ומה שהתרחש מאז – נשכח!”

“הלוואי שמזל וברכה ימצאו את דוד!”, סיימה האם את השיחה, כשנחה עליה דעתה. “בחור־חמד כזה, בעל לב זהב! הוא ראוי לאישה הטובה ביותר שבעולם!”

בפברואר באו כולם לחתונה בנהריה, הברונשטיינים הזקנים, לאה ואפרים עם מרים בתם הקטנה, חיים ואשתו עליזה. בגינת בית זליגזון התאספו אורחי החתונה. מספר חברים וחברות באו ממעוז הגליל כנציגי הקיבוץ.

כבר עמד הזוג תחת החופה, והנה ברגע האחרון בא עוד אורח, ולמראהו הסמיק דוד מרוב שמחה. היה זה יהושוע מגאון הירדן! לכבוד החג חבש על ראשו העגלגל כובע חאקי, שהיה קטן מלכסות את כל הראש, והקמטוטים מסביב לעיניו ריצדו בלי הרף בראותו את ידידו הצעיר לצידה של רינה – הלא זו רינה, שאת קורות חייה ידע כבר היטב.

אחרי הטכס הצנוע תחת כיפת השמים עלתה כל הפמליה על אוטובוס ונסעה לקיבוץ מעוז הגליל. שם בחדר האוכל המקושט חגגה כל משפחת הקיבוץ הגדולה את חגם של החבר דוד ושל אשתו הצעירה. החבר החדש הזה, שרק זה שמונה חודשים נמצא בקרבם, כבש את כל הלבבות. ובנאומים, שנישאו כעת, באה לביטוי ספונטאני חיבה והוקרה זו. כל אחד מן הנאספים גמר אומר לצרף גם את רינה לחברתם. הנה פה ישבה, רחוקה מהוריה ומכל קרוביה, אך בזכות דוד נכנסה לתוך חוג גדול זה המקבל אותה ברצון.

יהושוע ישב בצידו השמאלי של דוד, ובהפסקות בין הנאומים והשירים גילגלו עוד פעם אחת בשיחה, כפי שעשו בעבר לעתים כה קרובות.

“דוד, נערי, האם לא אמרתי לך, שבסופו של דבר תמצא אושר עם רינה שלך? כלום צדקתי?”

“יותר מזה, יהושוע! כשעוד לא היתה רינה בארץ וחמש שנים לא שמעתי אף מילה אחת ממנה, היטפת לי דברי כיבושין – הלא אתה יודע בשל מה. אמרת לי, שהתשוקה אל אישה הינה טמאה, כשאין בצידה אהבה. בו ברגע הוארו עיני, ולפתע ידעתי, שרק פעם אחת בימי חיי אהבתי – את חברת נעורי רנאטה ברג. רק כעבור חודש ימים הגיע מכתבה”.

“גם את היום ההוא אני זוכר היטב. כבר נמצא המכתב בכיסך, אך בטרם סיפרת לי אודותיו, ידעתי, שדוד חדש ישב לפני, איש מבוגר ורציני, ובכל זאת צעיר ושמח יותר מאי־פעם”.

קול שירה הפסיק את השיחה. כשנדמו צליליה, המשיך יהושוע:

“כן, מזל היה לך, חביבי! גם בקיבוץ הנכון בחרת לך. נוף נהדר, אנשים נפלאים! לראשונה אני שוהה בסביבה זו. אפילו נהריה מוצאת חן בעיני יותר ממה שציפיתי על סמך סיפוריך”.

“לא חשבתי, שהסגנון היקי חביב עליך כל כך”.

“אתה בעצמך יקה, וכן גם רינה שלך. לא תצטרכו להתבייש במוצאכם ובחינוך, שקיבלתם. הם הביאו רק ברכה לארצנו”.

“אתה מסכים אפוא, שאנשי נהריה עודם מדברים גרמנית?”

“כמובן שלא! אולם אין זו אלא שאלת זמן. הדור הצעיר מדבר עברית, ובעוד 30 שנה תהיה נהריה מרכז לתרבות עברית”.

“ומה דעתך על שיטה זו של חקלאות?”

“מה פירוש חקלאות! ביום מן הימים תהיה לנו יותר תוצרת חקלאית ממה שנוכל לאכול. לא יהיה זה אסון, אם אנשי נהריה יעשו משהו אחר מלייצר ביצים וירקות. יהיה מה שיהיה מעשה ידיהם – על כל פנים יפעלו לתועלת ולברכה. לעצם קייומה של נהריה בגליל המערבי יש משמעות רבה מאד לכל היישוב. הקיבוץ הזה, מעוז הגליל, ושאר המקומות בסביבה נוסדו רק הודות העובדה, שנהריה מהווה להם עורף ומגן. מן הדין שנחזיק להם טובה, למיסדי נהריה, ולא נתלוצץ עליהם!”

“שוב שיכנעת אותי, יהושוע! כמה טוב היה, אילו יכולנו לשוחח לעיתים!”

“זה מן הנמנע ואף לא דרוש. תפקידי נגמר”. ובפנותו אל רינה אמר: “מעתה תקחי את דוד תחת חסותך, רינה. אין לכם עוד צורך בי”.

וכבר הסתלק. בקיבוץ סופר, שלמוחרת בבוקר סקר החבר הקשיש מגאון הירדן סקירה יסודית את כל ענפי המשק. בסוף ירד ברגל מן ההר, לאחר שהשאיר דרישת שלום לדוד ולרינה. רצה הגורל, שדוד לא יזכה לראותו עוד.

שלושה חודשים שלווים ניתנו לזוג הצעיר, ואלה הספיקו לרינה כדי להתאזרח בקיבוץ. היא ודוד היו מאושרים כפי שלא היו מעודם. במאי 1941 הפסיקו מאורעות מיוחדים את קצב החיים הנורמאלי בקיבוץ. רכס סולם־צור הפך באופן זמני לאחד המוקדים במלחמת העולם השנייה.

המפקדה הבריטית נוכחה לדעת, שצבאות ווישי בשתי ארצות הלוונט, סוריה ולבנון, היוו מקור סכנה רצינית. בלאו הכי הורע המצב בים התיכון במשך האביב במידה מדאיגה. הגרמנים כבשו את יוון ואת האי כרתים וחלשו – יחד עם האיטלקים – על האזור המרכזי של הים. על כן הקפידו הבריטים פי כמה על כך, שהם עצמם ישלטו על האגן המזרחי שליטה בלתי מעורערת. בחרדה הביטו אל האגף הצפוני של ארץ־ישראל, שם עמדו הצרפתים אוהבי הנאצים, אשר הוגברו על ידי טייסים וטכנאים גרמניים. צורך דחוף היה אפוא, שבהקדם יסולק האייום הזה, בטרם יצליחו הגרמנים להיאחז לחלוטין בשתי ארצות הלוונט.

בחודש מאי נתמלא הגליל המערבי חילות בריטיים מכל הסוגים, וגם במעוז הגליל תפסו עמדות. החיילים האלה הסבירו פנים לתושבים, כי הלא באו כאחים לנשק במלחמה נגד היטלר. אירגון ה’הגנה' הפך לבעל־ברית נכבד למפקדה הבריטית. אנשי הקיבוצים המאומנים היטב ידעו כל שעל אדמה לאורך גבול לבנון ועזרו לאנגלים לעבד את התוכניות לחצית הגבול.

דוד פעל כקצין קשר למטה הגזרה המקומית. ימים רבים שיתף פעולה עם מיג’ור וויליאמס, גבר בסוף השלושים, חייל בלב ונפש, ידוע כאוהד הענין היהודי. וויליאמס חיבב את הקיבוצניק הצעיר, אשר תפס כל כך מהר כל בעיה אסטרטגית וניחן בקסם אישי מיוחד. בין השניים התפתחה חברות אמיתית. אמנם האנגלית של דוד היתה עדיין בלתי מלוטשת במקצת, אך הספיקה לצורכי הבנה הדדית ואף לשיחה ידידותית. כי גם אחרי העבודה הרשמית ישבו עוד עד שעה מאוחרת בלילה ושוחחו ביניהם. וויליאמס נתן לדוד מתנה רצויה ומשמחת מאד: אקדח אוטומטי מודרני. אולם מן הוויסקי, שהציע לו ושממנו לגם הוא עצמו לגימות הגונות, לא הפיק דוד הנאה רבה.

ערב אחד דיבר וויליאמס על מעוז הגליל.

“איזו עמדה אסטרטגית! מנהיגיכם הם אנשי חיל ללא ספק, כי מצאו להם נקודה שאין כמוה. כמה מאות אנשים שלכם חולשים מפה על כל הגיזרה”.

“הן לא היו לנו כוונות תקיפה. הנקודה מיועדת להגנת גבולנו בלבד”.

“בוודאי! אבל כעת היא משרתת גם להפליא את מטרותינו. תרשום לפניך, בחור: כל התקפה צריכה להישען על קו־מגן חזק בעורף. לולא היתה לנו נקודת־אחיזה זו, נאלצנו לבנותה בהפסד זמן רב – שלא לדבר על ההוצאות. אגב: זוהי עמדת־מגן, שאיננה עולה לכם ביוקר. הן אתם עובדים ומרויחים לחמכם”.

“מכל מקום, בשנים הראשונות עודנו זקוקים לתקציב ניכר. אבל במרוצת הזמן עתיד הקיבוץ לקיים את עצמו”.

“אכן הישג גדול! הלא אתם כאילו יצרתם את האדמה הזאת במו ידיכם. טרשים וסלעים כאלה! הנה, הבט במפה הרשמית הזאת! כל שטח סולם־צור נרשם כאן בציון “בלתי ראוי לעיבוד”. איש לא פילל, שאי־פעם תעובד אדמה זו”.

“מזה מסתבר, אדוני המיג’ור, שאין יסוד לטענה, שאנחנו מנשלים את הערבים כביכול. אנחנו לוקחים קרקעות, אותם לא פיתחו הערבים ואותם לא יפתחו לעולם: כאן אדמות הטרשים, בעמק החולה הביצות, במישור החוף החולות. איש לא רצה לעבד קרקעות כאלה, המפות מציינות אותם כחסרי־תקוה. אבל כאשר אנו בכל זאת ניגשים לסיקול השטחים ולייבוש הביצות, הרי מקימים קול צעקה: היהודים מנשלים את הערבים המסכנים!”

“דוד” (הוא אמר ‘דיויד’), “לי לא תצטרך לומר זאת. אני יודע, מה ערכה של תעמולה זו ומה מקורה. אל תלכו שולל אחרי מתעתעים, תמשיכו בדרככם! כל עוד אתם עושים עבודה כזאת, לא יקרה לכם כל רע. אתם מוסיפים שגשוג לארץ, ומכך יהנו בסופו של דבר גם הערבים”.

“כך גורסים גם אנחנו, אך בלונדון כנראה חושבים אחרת. הספר הלבן…”

“הנח לי עם הספר הלבן! אינני מדינאי, אך דבר אחד ברור לי: משמעות העובדות היא חזקה יותר מפיסת־נייר. אם תקימו עוד עמדות רבות כמו מעוז הגליל עד סוף המלחמה, איש לא ידבר עוד על הספר הלבן. אתם עוזרים לנו לנצח במלחמה הזאת, זה לא יישכח לכם. אך אפילו יתכוונו הפוליטיקאים לרעה – לא יוכלו לגרש אתכם מעמדותיכם החזקות”.

“אלא ביכולתם להסית כנגדנו את המדינות הערביות”.

“האם אתה חושש מפני כוחם הצבאי של מדינות ערב?”

“זה אמנם לא”.

“ובכן, כשם שהערבים המקומיים נתמכים במדינות השכנות, כן יש לכם אחיכם היהודים בעולם כולו. אכן רק איוולת היא לשלול מן היהודים את הזכות לפיסת אדמה בארץ, בה ישבו אבותיהם כבר לפני שלושת אלפים שנה. אל תפחדו מפני חמת המציק!”

אחרי שיחות כאלה נדמה לדוד, כאילו ניתן לו כוח חדש. בכלל היתה רוחו טובה עליו בימים אלו. הלוואי שיעלה בידו להצטרף למיג’ור וויליאמס במסעו לצור, לצידון ולביירות! אך על ההגנה להסתפק בתפקידי העורף, כלומר: להקל מעל הצבא את ההתקדמות בשטח הגבול ההררי ולשמור על דרכי הגישה. בקיבוץ גופו נתארגנה הג"א והותקנו מקלטים בעיקר למען הילדים. בית התינוקות הועבר למקום מוקף בקירות בטון.

שם נמצאה רינה ועבדה כמטפלת בתינוקות. הן כבר בפרנקפורט טיפלה בדניאל הקטן, וגם עכשיו מילאה תפקיד זה בכשרון ובחיבה. ליבה מלא שמחה, כי ידעה, שנכנסה להריון. בנו של דוד יהיה בין חניכיה בעוד מספר חודשים – כך רקמה חלומותיה שעה שדאגה ליצורים הקטנים. אולם תמיד מחדש שוטטו מחשבותיה אל דניאל, שהוא עכשיו בן שלוש. מה יהיה שלומו במחנה ווסטרבורק, ומה שלום הוריה? האם יחוסו הנאצים על ילדים קטנים ועל ישישים?

יריות תותחים עוררו את רינה מהרהוריה. האופנסיבה החלה. דוד בא לרגע קט, כדי להרגיע את אשתו. האויב כמעט לא השיב אש, כי כוחותיו התרכזו צפונית ליד הליטאני, כדי לעצור את הבריטים מלחצות את הנהר.

המבצע התפתח לפי התוכנית, אף כי באיחור קטן. הבריטים כבשו את צור כעבור כמה שעות, חצו את הליטאני והתקדמו לאורך חוף הים. רק בגזרה המזרחית ליד מטולה נתקלו בהתנגדות עקשנית של אנשי ווישי, אשר הפגיזו בתותחים את מטולה וכפר גלעדי. רק כעבור שבועות אחדים נסוגו, לאחר שעמדותיהם כבר כותרו משני האגפים. מצב הצרפתים נהפך לחסר־תקוה, כי לא קיבלו אספקת נשק ותחמושת. בסוף יולי נכנעו ומסרו את השלטון על שתי ארצות הלוונט לאנגלים. במחנה צבאי ליד עכו נחתם חוזה שביתת הנשק.

שוב הפך מעוז הגליל למקום שקט. אך לא שקטו לבותיהם של יושביו. המלחמה ברוסיה, שפרצה ביום 21 ביוני ושהפעילה את מכונת ההרס הגרמנית המחרידה במלוא עוצמתה, חולל סערת רגשות שונים בין אנשי הקיבוץ. התגובה הראשונה היתה – הרווחה. הנאצים לא התקיפו את תורכיה, כדי להגיע לתעלת סואץ דרך סוריה ופלשתינה. הגורל חס על יהודי ארץ־ישראל, ואין לתמוה על שנשמו לרווחה!

אך מיד החלו הבריות לשקוע בהרהורים ובפחד – לא כל כך עקב התקדמותם המהירה של הגרמנים עד שערי מוסקוה. הלא יש לקוות לקראת החורף לאור ההתרחשויות של שנת 1812 – אמרו. ברם השטחים, בהם ישבו יהודים בצפיפות, כמו פולין, גליציה המזרחית, רוסיה הלבנה, המדינות הבלטיות, נפלו שלל לידי הנאצים. עתה לא נאלצו להרתע משום דבר. עתה יוכלו לצאת למסעם כנגד היהודים חסרי־המגן באין מפריע. כבר הודיעו העתונים על רצח המוני, על קברות, אותם הוכרחו הקורבנות לחפור במו ידיהם. רבים מחברי הקיבוץ התיאשו בזוכרם הורים ואחים, קרובים וידידים.

ומה יהיה מצב יהודי מערב אירופה, האם יהיה טוב יותר? כלום אפשר לקוות, ששם ינהגו הנאצים בדרכים פחות ברוטאליות בהתחשב עם דעת הציבור? אך הלא כבר התחילו להוביל יהודים לעבר מזרח, כדי לצרף אותם שם לקורבנות ההשמדה הגדולה!

דוד קרא מאמר על הולנד, שהגיע באיחור לעתונות העברית. פועלי הנמל באמסטרדם הכריזו שביתה לאות מחאה על גירוש יהודים למזרח, והשביתה נעשתה כללית, כי כל אנשי העמל בהולנד הכבושה הצטרפו לה. הנאצים נאלצו להפסיק את הדפורטציה, כדי להגיע את הרוחות. בין התושבים היו הרוגים ופצועים רבים.

בשורה זו היתה עשויה להלהיב כל נפש, עד כמה שהדבר נגע באומה ההולנדית האמיצה. אך היטב ידע דוד את שיטות הנאצים. הם ישמרו על השקט בחודשים הקרובים, ואזי יתחילו שוב לגרש יהודים למחנות ההשמדה. גם לכלואים במחנה ווסטרבורק צפוי עתה כליון חרוץ.

דוד הסתיר את גליון העיתון מפני רינה וניסה בכל האמצעים להרגיע ולשמח את אשתו. הלא היו גם בשורות משמחות: הנה ייסוד מספר קיבוצים חדשים בנגב, הנה נצחון הצבא הבריטי במדבר לוב וכיבוש בנגאזי מחדש. אחרי הגשמים הראשונים כוסו הרי סולם־צור בפרחים ללא מספר בשלל צבעים, ובשמש הנעים של חודש נובמבר התפרקו הבריות במקצת מצרותיהן.

באמצע דצמבר באה שעתה של רינה. בבית החולים בחיפה ילדה בן, ששמו נקרא יוסי. כבר כעבור שבוע ימים חזרה עם יוסי הקטן לקיבוץ ונתקבלה בחיק “המשפחה הגדולה” בלבביות רבה.

אשה המיניקה את ילדה מתרחקת באורח אינסטינקטיבי מכל דבר זר ומפריע העלול להזיק לה ולתינוקה. לכן נשאר מצבה הגופני והנפשי של רינה תקין עד אמצע שנת 1942. אולם לאחר שנגמל יוסי, בא המשבר בבריאותה. גברו עליה ליאות ועצבות, שגבלו בדכאון נפשי. עבודתה אצל התינוקות הופסקה וניתן לה תפקיד קל במחסן הבגדים.

מה היתה הסיבה לדכאון זה? המפנה החדש לרעה במערכות המלחמה? אבל בזה לא התענינה רינה כלל וכלל! יש רק הסבר אחד: בחוש הטלפאתי של האם הרגישה, כי סכנת־נפש מרחפת על ראש בנה דניאל. בעיני רוחה חזתה את זוועות וסטרבורק.


וֶסטרבורק    🔗

אחרי יום 10 במאי 1940 החמיר מצב יהודי וסטרבורק רק בהדרגה. אמנם עתה הועמד המחנה תחת פיקוחם של שלטונות הכיבוש, אך מפקד המחנה נשאר איש הולנדי. הלה שיתף פעולה עם הגרמנים וסר אל משמעתם. בכל זאת – האנושיות ההולנדית הטביעה את חותמה גם עליו, כך שהוא ובעיקר אשתו פעלו בסתר, כדי להקל את גורלם של האסירים ושל ילדיהם.

המחנה נתמלא יהודים נוספים, שנכלאו בפקודת הנאצים. הבתים הקטנים הנאים לא הספיקו עוד לאיכסון ההמונים. על כן הוקמה עיר של צריפים, שנבנו על ידי האסירים עצמם. וסטרבורק הפך למחנה עבודה לפי מתכונת גרמנית.

אבל נוסדו גם מוסדות תרבותיים וסוציאליים. צריף גדול שימש בית־כנסת ומרכז תרבות, צריפים קטנים יותר – בית ספר, גן ילדים, מועדון לנוער. צוות של רופאים ומורים יהודיים, גננות ומטפלות דאג לילדים ולחולים. צוות זה הורכב ברובו מאסירים ובחלקו השני ממתנדבים, ששוגרו על ידי “המועצה היהודית” באמסטרדם. לא היה חוסר במצרכי אוכל, בגדים, ספרים וצעצועים. מלבד בית הספר היה קיים “חוג תלמידים”, בו מצאו בני הנוער מגיל 6 עד גיל 16 מקלט לנפשם ולרוחם ועסקו במשחקים, בספורט ובשירה במקהלה.

לתפקידי החינוך התמסר בכל מאודו המורה יוסף באום, אדם ירא־שמים ואב לשישה ילדים. פליט מברלין היה, וכבר משנת 1939 ישב עם משפחתו בוסטרבורק. היה המלאך הטוב והמגן לילדים, אשר קראו לו בשם חיבה “דוד יוסף”. את קשריו הרבים, החוקיים והבלתי חוקיים, הפעיל לטובת הילדים. בין השאר עמד בקשרים עם הגברת ון הורן ברוינינג, שהיא מזכירת הסניף ההולנדי של מפעל הסיוע הבינלאומי למען ילדי פליטים. האשה הנוצרית הזאת רמת המעלה עתידה היתה – בשלב מאוחר יותר – לעזור ליוסף באום במקרים חשובים ביותר.

בצריף הילדים הכיר כל אחד את דניאל שטיין, בן הארבע, הילד העדין ויפה־התואר. שערו האדמוני עמד בניגוד בולט וחינני לעיניו הכהות. במשחקי הגן ובהצגותיו בלט בתנועותיו הגראציוזיות, אך בדרך כלל היה ילד שקט. סבו וסבתו ביקרו אצלו יום יום בצריף הילדים ושבעו נחת ממנו. סבא ברג הזקין מאד ולעיתים נפל למשכב. אולם אירנה ברג החזיקה מעמד בגבורה, ורק מטרה אחת לנגד עיניה: להחזיר את דניאל לאימו אחרי המלחמה כשהוא בריא ושלם.

אך במחנה נתרבו סימנים מבשרי רעות. קבוצת חלוצים צעירים נאסרה בחוות הלימודים של פרנקר והועברה לוסטרבורק. בינואר 1942 באו עשרים יתומים, שגורשו מבית היתומים באוטרכט. באביב הוחלף מפקד המחנה ההולנדי בנאצי גרמני מושבע. וביולי התחילו הדפורטציות למזרח. יד המרצחים הושטה גם אל הילדים החפים מפשע!

כי כבר לטרנספורטים הראשונים צורפו גם ילדים ובני־נוער. בכל יום שני בשבוע לקראת ערב נערך “מפקד” ונמשך חצי הלילה. ה“מסוגלים לטרנספורט” שקעו בתדהמת יאוש, כי ידעו, שאושויץ הוא אחד המחנות האיומים ביותר, אף כי עדיין הוסתרה מהם האמת המחרידה, שנשלחו למוות.

עתה החלה תקופת הגבורה של יוסף באום. הוא ידע להתערב בענינים, נלחם למען כל ילד, ביקש דחית השילוח מסיבות מחלה. עלה בידו למצוא את הגישה לכרטיסיה הראשית, וכך נודע לו בעוד מועד, על מי מבני חסותו ריחפה סכנת השילוח. במקרים רבים השיג תעודות מזויפות על ידי שליחי הגברת וון הורן ברוינינג, כגון: לילד פלוני אושר רשיון־כניסה לפלשתינה, או: הילד אלמוני התקבל לדת הנוצרית כפי עדות הכנסיה הר"פ. במקרה אחד המציאה הגברת וון הורן תעודה יחידה במינה: על בנה של משפחה יהודית מכובדת ניתנה עדות, שאימו נאנסה על ידי רפתן באווארי, כך שהילד איננו בנו של אביו המדומה היהודי, אלא “ארי למחצה”.

גם עם הרופאים היהודיים עמד באום בקשרים. ד"ר איסטרייכר היה אמנם איש זהיר. לעיתים אמר לבאום:

“אני שמח על כל ילד, שאתה מצליח להציל. אבל אינני רוצה לסכן את עצמי”. אז התחנן לפניו באום:

“נא תכניס לפחות את שלושת הילדים האלה לבית־החולים מסיבת מחלה כלשהי! מי יכול להוכיח לך, שאין זה נכון?”

לעיתים נענה ד"ר איסטרייכר לבקשות כאלה. פעם אחת קבע, שצריף שלם אינו מסוגל לשילוח מפאת מחלה מידבקת. ואכן נתגלו כמה מקרי שיתוק־ילדים ומנעו מכולם דפורטציה לזמן־מה.

מחרידים ביותר היו הלילות מיום ב' ליום ג'. הנידונים לשילוח ארזו בכל המהירות את חפציהם, שניתנו להם על ידי קרובים או המועצה היהודית, כולל בגדים, נעליים, מצרכי אוכל, שמיכות. לפנות בוקר סחבו ילקוטי־גב כבדים לתחנת הוחאלן, בה עמדה הרכבת מוכנה לנסיעה. מכל מקום: אריזה וסחיבה זו נתנה לאומללים את האשליה, שעוד יזכו להשתמש בחפצים האלה…

מי שלא נמנה עם הטרנספורט, נשם לרווחה – אך לשבוע ימים בלבד. כי בבוא יום שני חדש, חזר מסדר הזוועה על עצמו. אמנם “הקלה” אחת ניתנה לנוסעים: פסי הרכבת הוארכו מהוחאלן עד וסטרבורק, כך שאין עוד צורך בהליכה רחוקה. בכל ליל שלישי לפנות בוקר זזה רכבת ארוכה של קרונות משא, טעונה 1050 נוסעים מוסטרבורק לאושוויץ בקו ישיר.

עם כל זאת לא נתרוקן המחנה. כי במחצית השניה של שנת 1942 הוחל בשילוח אזרחי הולנד הוותיקים. קורבנות חדשים לבקרים – מבוגרים וילדים, אפילו תינוקות – הובאו לוסטרבורק, שם רק מוינו ונרשמו ומיד שולחו. יוסף באום עשה מאמצים על־אנושיים, כדי לטפל בילדים, שהגיעו לוסטרבורק כבר במצב ירוד מאד, לנחמם ולמנוע מהם את הטרנספורט, אם רק היתה אפשרות לכך.

עד תחילת 1943 נחסך הגרוש מדניאל שטיין. סבתו התקשרה עם יוסף באום, אשר נטה חסד לילד הנחמד ונטלו תחת חסותו המיוחדת. על כן שוחרר דניאל כבר פעמיים מן השילוח ברגע האחרון. אך עד מתי עוד יינצל?

התרגשויות אלו פגעו באלברט ברג פגיעה מכרעת. הוא מת מהתקפת־לב.

לא נשאר לגברת ברג פנאי להתאבל על בעלה. היא נועדה עם יוסף באום לשיחה, בה סיפרה לו על המטמון הקטן בתכשיטי זהב, שהוא מוכן לעת צרה. את הזהב הפקידה ביד קרוביה באמסטרדם, משפחת וון חלדרן. אלה הכירו זוג איכרים בדריברגן בשם בנקום, בני־אדם טובי לב וקלווינסטים אדוקים. בין וון חלדרן לבין בנקום הוסכם כדלהלן: הזהב הוטמן במקום בטוח בגן הירקות, ובנקום ימסור אותו לאיש, אשר יביא מכתב, בו כתובות המילים “נא תשמרו על הפרות!” והחתום בשם “אירנה”. מלבד זאת הסכימו הבנקומים, שיאספו את דניאל אל ביתם ויטפלו בו במקרה שיובא אליהם. הן קל היה לזהות אותו בשל שערו האדמוני ועיניו הכהות. כל פרטי ההסכם הזה הודיע מר וון חלדרן כבר לפני חצי שנה במכתב, שהוברח למחנה על ידי אחד המתנדבים היהודיים.

טרם גמרה אירנה ברג את סיפורה, ויוסף באום קם על רגליו בהתרגשות. צץ בו רעיון, והוא כולו היה כמחושמל. בתקוה קלושה שאלה גב' ברג:

“האם אתה יודע, כיצד להשתמש בזהב, כדי להוציא את דניאל מן המחנה?”

תחת לענות שאל באום:

“האם את יודעת, מי זו הגברת וון הורן ברוינינג?”

“שמעתי עליה. היא עושה רבות למען ילדי הפליטים. אבל איך היא יכולה…?”

“ממנה יש לי רעיון למקרה, שיהיה ברשותי כספי שוחד. היא מכירה כל אנשי ס. ס. במשרד המחנה, החל מן המפקד וכלה – בסמל שולץ. כולם רוחשים לה יראת־כבוד, כי היא נציגת מפעל בינלאומי ומשתייכת לאצולה ההולנדית. בדיוניה עם פקידי המשרד רכשה את שרותיו של שולץ ההוא, אשר עשה לה כבר טובות תמורת כסף. לפני חודשיים מסרה לי ע”י אחד מעוזריה, שאוכל לפנות אל שולץ, אם יהיה ברשותי כסף לצורך מקרה מיוחד. עד כה לא יכולתי לנצל אפשרות זו, כי מניין לי כסף כאן? והנה בא אוצר זה כמתנה מן השמים למען דניאל".

“מר באום, כלום אתה רוצה לפנות אל שולץ? הרי זה מסוכן לך ולמשפחתך”.

“יתר על כן, יהיה זה חסר טעם ומזיק לעניין, אילו יצור עלוב כמוני העז לגשת אל פריץ אכזר כזה. אין לדעת, איזה יצר יגבר בו: תאות שלל או עריצות. אדם נכבד ובעל עמדה חייב לקחת את העניין לידיו. אני מתכוון לרופא ד”ר איסטרייכר".

“הלא הוא זהיר כל כך! כשהכניס את דניאל לבית החולים, מת כמעט מפחד”.

“זה אמנם נכון. מאידך יש כאן גורם חיובי. הדוקטור ומפקד המחנה היו חברים לספסל הלימודים. ואף כי המפקד רשע מרושע – לד”ר איסטרייכר הוא שומר מידה מסויימת של יחס הוגן ומרשה לו גישה חופשית למשרד. כמובן יודע זאת שולץ ומתיחס בכבוד אל הרופא".

“מר באום”, אמרה אירנה ברג, כשדמעות בעיניה, “אם תוכנית זאת תבוצע בהצלחה, אוכל ללכת אחרי בעלי המנוח המסכן ולמות בלב שלו”.

יוסף באום ניגש אל ד“ר איסטרייכר. תחילה לא רצה להטות אוזן בשום פנים. אך באום הפציר בו וחזר והפציר, שירהיב עוז בנפשו. אם יפתח בד”ש מגברת וון הורן ברוינינג, יקשיב שולץ מיד – אמר. הן זה מכבר הוא תלוי באשה הזאת. עתה יש לבקש ממנו רק דבר אחד: שיקשיב למורה באום, אשר יבוא אליו בשעה קבועה וימסור לו טפסים מבית־החולים.

לבסוף נעתר ד"ר איסטרייכר לבאום, כוח השיכנוע ואש ההתלהבות שבו הכריעו את הכף. הלא גם הוא אהב את דניאל שטיין הקטן, שעמד תחת פיקוחו הרפואי זה שלוש שנים. לא סיפר ליוסף באום על מהלך שיחתו עם שולץ באותה שבת אחר הצהריים, אלא נתן לו צרור תיקים וביקש ממנו, שימסור אותם לסמל שולץ למוחרת בבוקר בשעה 6 וחצי בדיוק.

בשעה מוקדמת זו לא היה איש במשרד מלבד שולץ, כשבא באום בפיק ברכיים ונשא את דברו. איש ה־ס. ס. סקר אותו במבט בוחן וחודר. בסוף אמר בניחותא:

“ברנש, דבר אחד אשמיע באוזניך: אם תוליך אותי שולל והזהב הוא שקר, אזי היה בטוח, שמיד יבוא תורך אתה לטרנספורט. לזה אדאג אני!”

“אדוני הסמל יווכח בעצמו, שהכל יימצא במקום המסומן. אתן לו פתק, המכיל אות מוסכם. אם ימסור אותו, מיד יינתן לו הזהב”.

“אם כן, קודם כל אסע לדריברגן. הרי זה מזל, שיש לי חופש מהערב עד מחרתיים. תחילה אקח את שכרי, אחר־כך תקבל את היהודון שלך. עסק הוא עסק, הלא אתם היהודים יודעים זאת היטב”.

“האם יספיק עוד הזמן? היום כבר יום ראשון, ליבי מנבא רעות למחר”.

“אל תדאג, אם תהיה ישר, אקיים גם אני את דברי”.

לפנות ערב נסע שולץ על אופנועו המטרטר דרומה.

משך כל היום השני לא היה שולץ בנמצא. דניאל שכב בבית החולים מפאת חום, כביכול. בערב נמסר לד"ר איסטרייכר צו, כי על כל חולי בית החולים נגזר להרשם כבריאים וכי שמותיכם נכללו ברשימת הטרנספורט. החולים, גם האמיתיים וגם המדומים, נאלצו להסתדר לקראת הנסיעה והובאו – חלקם על אלונקות – אל הרכבת, שעמדה מוכנה על הפסים בשולי המחנה.

יוסף באום היה שרוי ביאוש על שלא ניתן לו להציל את דניאל ככלות הכל. הוא ליווה את הילד עד הרכבת, תחב עוד ממתקים לתוך כיסיו ולחש לו דברי חיבה ונחמה. כאשר הוכנס כבר דניאל והוחל בסגירת הדלתות, מיהר באום עוד פעם אחת אל המשרד, כדי לתור, אם לא ימצא שם סוף כל סוף את שולץ.

אכן, שם הוא ישב בחדר הריק ליד שולחן הכתיבה ועילעל בניירות. רוחו טובה עליו, ואך מעט הנמיך את קולו.

“הנה הבט, תעודה זו! עבודה נקיה, תוצרת עצמית! פקודת מפקדת המחנה, שהנער דניאל שטיין – הלא כך נקרא היהודון שלך, לא כן? – יוחזר למחנה”.

“רבונו של עולם! אדוני הסמל, הלא כבר הרכבת זזה! ומה בצע בהחזרת הילד?”

“ברנש! חשבתי, שאתם היהודים פקחים. אתה – אינך אלא טיפש! נא תניח לרכבת לנסוע, כך טוב יותר! באופן כזה לא אצטרך להבריח אותו דרך שער המחנה, דבר שאינו פשוט כלל וכלל. מלבד זאת, בנסוע הרכבת עומד כמעט תמיד המפקד עם כל הפמליה שלו ליד הפסים. אני אסע באופנוע בעקבות הרכבת עד הוחהאלן, שם היא תמיד נעמדת, לכל המאוחר בגרונינגן. שם אציג את הנייר שלי, אוציא את הפרחח המזוהם ואביא אותו במישרין לדריברגן”.

באום נאלם מרוב השתוממות ואושר. שולץ לגם לגימה גסה מן הבקבוק, שהרשה לעצמו לכבוד היום. אז המשיך:

“כן, טיפש אתה – אך ישר! בעצם אינך יהודי כלל. בפינת הגן היה הכל בסדר. הבאתי את הסחורה לאמסטרדם לשם בדיקה, אם היא באמת מחומר טהור. הכל בסדר גמור! לכן בוששתי זמן כה רב עד שחזרתי”.

“כבר חששתי, שמא אדוני הסמל בכלל לא ישוב”.

“לא חביבי, בכל הכבוד! עסקים מזוהמים אינם לפי טעמי! אתה שילמת את המחיר – אני ממציא את הילד. זה מקח הוגן. – עתה אסע. כך הולך עוד לילה אחד לעזאזל – שוד ושבר!”

כעבור שעתיים, בתחנת הוחהאלן, התרוצצו פקידי רכבת ואנשי ס. ס. לאורך הקרונות, בעוד שהסמל שולץ נופף בניר שבידו וקרא בקול נרגני:

“פקודת מפקדת המחנה! הילד הוטען בטעות, חייב לחזור למחנה. כנראה נמצא בקרון 12. דניאל שטיין שמו”.

הקרון נפתח. כבר בקעה מתוכו הצחנה של בני־אדם דחוסים.

“דניאל שטיין – החוצה!”, ציווה שולץ.

הילד נדחף לפתח הקרון על ידי חבריו לסבל.

“מה שמך?”

“דניאל שטיין”.

“בן כמה אתה?”

“עוד מעט בן חמש”.

שולץ האיר את פני הילד בפנס הכיס שבידו.

“נכון, הלא אתה הזאטוט אדום־השער! הכל בסדר! בוא הנה, לא אפגע בך!”

דניאל היה יותר מדי עייף ונבוך, מכדי לשאול אפילו שאלה. שולץ הושיב אותו בזהירות על האופנוע, וכבר החלה הנסיעה דרומה, שלא בכביש הראשי.

בשעות הבוקר הגיע דניאל לבית משפחת בנקום בדריברגן, וזוג הזקנים קיבלו את פניו בחיבה רבה.

אחרי הצהריים שוטט יוסף באום לאורך החלון הפתוח של משרד המחנה וסקר את שולץ בארשת של שואל, והלה נהם כאילו בלי משים:

“הכל בסדר גמור!”

באום רץ לצריף 32, כעת מקום מגוריה של אירנה ברג, ולחש לה שתי מילים בלבד:

“הוא ניצל!”

אך מיד הסתלק, כי חש, שנכמרו רחמיו. מלבד זאת חשש, שמא תעורר תגובת האשה תשומת־לב ותמיהה. ודבר זה יש למנוע במחנה.


זמן קצר לאחר מכן הגיע תורה של אירנה ברג לדפורטציה – והיא יצאה לדרך, ממנה לא שב איש.


קץ המלחמה    🔗

חלפו עוד שנתיים, והגדולה במלחמות נסתיימה. יחד עם כל האנושות נשם לרווחה גם היישוב בארץ־ישראל. אבל כל אחד התאבל על הרבים לאין ספור שנרצחו. אמנם בין תושבי הארץ שמרו רבים על גחלת התקוה, שקרוביהם יימצאו באחד ממחנות הפליטים. חקרו ברשימות החיפושים, ואכן במקרים נדירים נתגלו יהודים, שנחשבו כבר למתים. אך לרוב נכשלו כל המאמצים, ולא נותר אלא להשלים עם העובדה המרה, שהורים ואחים, ילדים ובני־זוג מצאו מוות אכזרי. העם הרגיש עצמו גלמוד ומיותם. כי דוקא מרכזי עם־ישראל בפולין ובארצות הבלטיות, בהונגריה, ברומניה ובחצי־אי הבלקן הושמדו פרט לשרידים מועטים.

המחוזות הצפוניים של ארצות השפלה על הערים הגדולות אמסטרדם, דן האג ורוטרדם שוחררו רק בתחילת מאי 1945 אחרי סבל וייסורי־רעב, שלא יתוארו. מ־140,000 יהודים ניצלו 20,000, שצצו כעת ממחבואיהם, בהם הוסתרו על ידי בני אדם רחבי־לב. אולם אלפים נתגלו ונתפסו במחבוא עוד בשנות המלחמה האחרונות ונשלחו למוות יחד עם מגיניהם. שמות הניצולים עוד לא נודעו בארץ ישראל, כי טרם חודשו קשרי הדאר עם הארצות המשוחררות.

רינה נרפאה מדכאונותיה ושוב עבדה בבית התינוקות. התמסרה ליוסי שלה באהבה שתקנית, אך ארשת נוגה נסוכה על פניה, והיא סגרה את יגונה בפני כל אחד, אף בפני דוד. האם השלימה עם אבדן דניאל? איש לא ידע, איש לא שאל.

בסוף מאי קרא דוד בעתון הודעה קצרה: “חודש קשר טלגרמות עם הולנד”. למחרת נסע לנהריה וניגש למשרד הדאר הקטנטן בחדר הצמוד לבית הקואופרטיב החקלאי. שם מילא את תפקידו כמנהל הדאר הד"ר הרצפלד, גבר אומר כבוד בשנות החמישים, לשעבר עורך־דין בגרמניה. הוא הכיר כל תושב מתושבי נהריה וגם רבים מאנשי הקיבוצים שבסביבה. דוד ברזל בא אליו לעיתים לשם סידור עניני הדאר של הקיבוץ מעוז הגליל, ובין שניהם שררה אהדה סמויה. גם כעת סקר הרצפלד תוך רצון את דמותו הגבוהה ואת פניו הגלויים של הצעיר, שאמר:

“שלום, ד”ר הרצפלד! האם אוכל כבר לשלוח מברק לאמסטרדם?"

“אין אתה הראשון. היו לי היום כבר שלושה מברקים להולנד”.

הרצפלד קורא את הנוסח, שהכין דוד.

“איך הכתובת? יודסה חמינטה? ב־O כפולה ואחר־כך גם E כפולה?” הוא ממשיך לקרוא ומעיף מבט של חמלה לעבר דוד.

“האם זה בנה של אשתך, שנשאר בהולנד?” הוא מונה את המילים.

“עשרים ואחת מילים. – נקוה, שהילד עודנו חי. – זה עולה לירה אחת ושנים עשר גרוש. – הן ניצלו רבים בהולנד. – אין לך כסף קטן? אין דבר, אתן לך עודף. – הלוואי ואשתך תקבל את הילד בחזרה! – מיד אעביר את המברק בטלפון לחיפה. – יעבור זמן־מה, עד שתקבלו תשובה. אבל לעולם חייב האדם לקוות”.

“רב תודות, הד”ר הרצפלד! אמסור לאשתי את דבריך".

בחייוך על שפתיו יצא דוד ממשרד הדאר. כך הוא עשוי, הרצפלד הטוב! פקיד חרוץ וקורקטי ויחד עם זה ידיד הקהל. האשנב אינו תריס בינו לבין חבריו תושבי המקום.

בערב, כשחזר דוד עם רינה מחדר האוכל לחדרם, סיפר לה על המברק. לאט התבהרו פניה. כרכה זרועותיה על עורפו של דוד ולחשה:

“כמה טוב אתה, כמה אהוב! נזכרת בדניאל!”

“תמיד זכרתי אותו, כל השנים האלה, בדיוק כמוך”.

לראשונה מזה זמן רב ניתן לרינה לבכות. החזיקה בבעלה הגבוה, האיתן ולחשה לו:

“תמיד הגנת עלי, תמיד עמדת לימיני, מחצר בית הספר בנירנברג עד היום הזה. אין כמוך, רק אתה מהימן, רק אתה טוב!” דוד הרגיע אותה:

“ניחא, קטנטונת! עתה עלינו להתאזר בסבלנות. לא נוכל לצפות לתשובה מידית”.

אכן, סבלנות רבה נדרשה מהם. לאחר שחודש גם קשר הדאר להולנד, כתב דוד עוד מכתב ארוך לקהילה באמסטרדם, בו פרטים מדוייקים על דניאל שטיין, על זוג הזקנים אלברט ואירנה ברג, על מראהו של הילד. מוסד החיפושים של קהילת אמסטרדם היה עמוס עבודה יתר על המידה. עדיין חזרו יהודים מן הדפורטציה, שרידי המחנות בגרמניה ובפולין.

עד מהרה צויין, כי אלברט ברג מת עוד בוסטרבורק. לאחר מכן באה ההודעה, כי גב' אירנה ברג שולחה לאושוויץ כבר בשנת 1943, וכי לא נודעו עקבותיה. על כן אין תקוה לחייה. השם דניאל שטיין נמצא אמנם גם הוא באחת מרשימות הטרנספורטים, אך בכל זאת פירסמה הקהילה את השם – כנהוג – ברשימות החיפושים. והנה יהודי אחד הגיב על כך והצהיר, שהוא היה נוכח, כאשר נפתח הקרון בתחנה הראשונה והוצא הילד דניאל שטיין. ברם, עד כה נכשלו כל המאמצים למצוא את הילד בהולנד. איש לא ענה על מודעות החיפוש, שהופיעו בעתונים. החקירה נמשכת. עד כאן מכתב הקהילה.

כבר מזמן אבדה תקוותה של רינה להתראות עוד עם הוריה. בכל זאת פגעה בה קשות עכשיו הוודאות המרה. בעיקר על מות אימה התאבלה מאד, כי דוקא בימים ההם של מהלומות הגורל למדה להעריץ את האישה הקשישה, אשר הודתה בשגיאותיה ותיקנה את המעוות ככל האפשר. הלא היא, רינה, בעצמה ניצלה הודות לגבורתה של אימה. ובעקשנות אחזה בתקווה הקלושה, שגבורה זו עמדה אולי גם לבנה בעת השואה. על כל פנים נתברר, שאין דניאל בין המגורשים לאושוויץ. האם יש להסיק מכך, שהוא נמצא במחבוא כלשהו? אילו היה כך, מן הדין שהדבר נודע לשלטונות או לקהילה. אלא אולי הוא נחבא בארץ אחרת?

על הרהורים אלה ענה דוד לרינה כדברי ד"ר הרצפלד: “לעולם חייב האדם לקוות!” אך בליבו הודה לעצמו, שאין יסוד רב לתקווה.


בחודש יוני חזר יוסף באום עם אשתו וששת ילדיו מן הדפורטציה, עיף וחסר אונים, כאילו הזקין בשנים רבות. משפחת באום נשלחה בשנת 1944 לברגן־בלזן, ודבר זה נחשב לטובה מיוחדת. כי ברגן־בלזן היה אז מיועד ליהודים נבחרים, מופלים לטובה. אבל לפני סוף המלחמה נהפך המחנה לגיהנום, בו מתו היהודים המעונים והרעבים בהמוניהם, כך שמאות גויות נערמו ללא קבורה, כאשר נכנס הצבא הבריטי הכובש. יוסף באום נשאר אחד משרידי תופת זו ולאחר שחזר לאמסטרדם במשאית, ניתנה לו שמחה גדולה כגמול על כל ייסוריו: ילד אחד, אותו הציל בשעתו, הכירו ברחוב ובקריאה “דוד יוסף!” נפל על צוארו. פגישה זו עודדה את רוחו והחזירה אותו לחיים.

מיד התנדב לשרות חיפוש ילדים בקהילה. הוגשו לו מכתבים רבים השואלים אודות ילדים. לרוב הניע ראשו ביגון. כעת לקח בידו את המכתב מארץ ישראל החתום “דוד ברזל”.

“שוב שם בלתי ידוע!” נאנח.

אבל הנה, כתוב כאן “דניאל שטיין”. האם לא שמע כבר שם זה? עתה חזר וקרא את המכתב ביסודיות על כל פרטיו: “גילו כעת שבע שנים… היה במחנה יחד עם סבו וסבתו ברג… שער אדמוני, עיניים כהות…”

“דניאל!” – נקשר החוט בזכרונו הרדום.

“דניאל! – דריברגן! – משפחת בנקום!”


יומיים לאחר מכן צלצל הטלפון אצל ד"ר הרצפלד בנהריה. מרכז המברקים בחיפה קרא לו.

“כן, בבקשה? מברק למעוז הגליל? נא תדבר!”

כשנגמרה הקראת הנוסח וכל המילים הקשות אוייתו, התנהג מנהל הדאר בצורה מוזרה מאד. לפחות שלוש פעמים אמר לחברו בחיפה “תודה רבה!” הלה הניע ראשו: “מה הוא חייב לי תודה? אדם מוזר הוא, הרצפלד הקשיש הטוב בנהריה!”

כמה שניות לאחר מכן צלצל הטלפון במזכירות הקיבוץ מעוז הגליל. קבוצת חברים נאלצה להפסיק שיחתם בדבר חלוקת העבודה ליום המוחרת. בקצה השני של הקו דיבר ד"ר הרצפלד מנהריה.

“מעוז הגליל? יש לי מברק לדוד ברזל. האם נמצא במקרה במזכירות? לא? האם תוכלו לקרוא לו? הוא בשדה? חבל! בשורת המברק היא נפלאה! אם כן, נא תרשום!”

עתה היה שוב כולו פקיד והכתיב את הנוסח האנגלי אות באות בסבלנות. אך בסוף הוסיף עוד:

“נא תדרוש בשלום חברכם דוד ותמסור לו ולאשתו “מזל טוב” מעומק ליבי!”

כך קרה, שכל הקיבוץ ידע כבר את הבשורה, שדניאל עודנו חי, בטרם חזר דוד מן השדה. מן המזכירות פשטה הבשורה ברחבי החצר, חדרה לתוך חדר האוכל אל החברות, שסידרו את השולחנות, ירדה כברק אל המקלחת ממחיצה למחיצה, אף לא פסחה על בית הילדים והגיעה לבסוף לבית התינוקות.

אותו רגע החזיקה רינה תינוק בידיה, כאשר הסתערה פנימה החברה הצעירה דבורה.

“רינה, תשכיבי את התינוק במיטתו, למען לא תפילי אותו!”

כנפגעה קימטה רינה את מצחה:

“אל תקימי רעש כזה! הלא התינוקות ייבהלו! מה קרה?”

אבל עכשיו לפתע לא הרהיבה דבורה עוז בנפשה לבטא את החדשה בפיה. בקול רך וחרישי אמרה:

“לכי למשרד, רינה, אני מחליפה אותך פה! לכי מהר! בשורה טובה!”

כשיצאה רינה אל החצר, החלו הילדים כבר לרקוד הורה. כעת בא גם דוד מן העבודה. שניהם הוקפו במעגל הילדים הרוקדים, מבוגרים הצטרפו, המעגל הלך והתרחב, כולם מחאו כפיים, רקעו ברגליהם.

אחד מן המזכירות הרים פתקה בידו ונכנס לתוך המעגל. ההורה נשתתקה, המעגל נעצר, ובדממה העמוקה נשמעו המילים המועטות של המברק, שנקראו באוזני דוד ורינה:

“דניאל שטיין נתגלה בריא ושלם. קהילה יהודית”.

אז התחילה ההורה מחדש:

"הבה נגילה, הבה נגילה, הבה נגילה ונשמחה.

הבה נרננה, הבה נרננה…"


ציפיה ללא קץ    🔗

כעבור עשרה ימים קיבלו דוד ורינה מכתב מאמסטרדם, אשר העיב את שמחתם בהרבה. אדם ששמו יוסף באום תאר להם את הנסיבות, בהן ניצל דניאל לפני שנתיים וחצי וכן את פרטי גילויו של הילד. חלקו הראשון של המכתב נגע לליבה של רינה ודמעות זלגו מעיניה. התאמת אפוא מה שניבא לה הלב: בזכות גבורת אימה חי דניאל. היא הבריחה את הזהב להולנד והשתמשה בו להצלת נכדה. לא חשבה להציל את עצמה – דומם הלכה בדרך הייסורים של ששת המליונים.

עד כאן עורר המכתב את הרגש ההוא המורכב מיגון ומגאוה, כפי שהוא נובע מכל תאור של גבורת־אנוש טראגית. אולם מהמשך המכתב נשמעה נימה אחרת לגמרי. כאן סיפר יוסף באום על הפגישה המאכזבת עם הזוג בנקום ועם דניאל הקטן.

מבשרת רעות היתה בעיני באום כבר העובדה, שעם תום הקרבות לא הודיע בנקום לשלטונות ההולנדיים או לקהילה היהודית על הילד היהודי שבביתו. כפי הנראה התחבב דניאל על שני הקשישים עד כדי כך, שהם לא רצו לוותר עליו. לכן ביקש באום ממר וון אמדן, יושב־ראש האירגון למען יתומי המלחמה, להצטרף אליו בנוסעו לדריברגן.

מיד התיחסו הבנקומים אל שני הגברים בחשד ובחרדה, כשרק הציגו עצמם לפניהם ושאלו לשלום דניאל. האם עשו עוול בזה, שאספו את הילד אל ביתם, כאשר איש ה־ס. ס. הביא אותו אליהם – ביקשו לדעת.

“בוודאי שלא!”, קרא יוסף באום בהתרגשות, “מעשה נדיבות עשיתם הנחשב לכם לזכות גדולה, בל תישכח! אולם דניאל הוא ילד יהודי ומקומו במשפחתו.”

“משפחתו? חשבנו, שהוריו ניספו.”

“אין כל ספק, שאימו חיה בפלשתינה”, אמר מר וון אמדן, “הנה התעודות המוכיחות זאת.”

“מי יודע, איזה מין תעודות אלה מארץ כה רחוקה!”, העירה הגברת בנקום בחשדנות, “האם לשם כך גידלנו את הילד, שיובא עכשיו לידי סכנה? הלא בפלשתינה נעשים מעשי רצח מדי יום ביומו, כפי שמודיעים העיתונים. אצלנו שלום ושלוה לילד והוא חביב על כל אנשי הכפר. אנו רוצים לשמור עליו, עד שיעמוד ברשות עצמו ויוכל לבחור בדרכו.”

מראש הסכימו ביניהם וון אמדן ובאום, שלא יחדדו את היחסים בשיחה ראשונה זו. לכן עברו עתה לנושא אחר וביקשו מן הבנקומים, שיספרו להם על חוויותיו של דניאל במשך השנים האלה. והנה סיפורם: כדי למנוע סכנת גילוי, הסבירו לשכניהם, שדניאל הוא נכדם ושאביו גוייס לעבודת כפיה על ידי הגרמנים, ואילו אימו ברוטרדם המטופלת בעוד שני ילדים קטנים ממנו שלחה את בנה וים – כך נקרא בפיהם – אל סבא וסבתא, למען ייהנה מכל טוב במשק החקלאי. אנשי הכפר האמינו לסיפורים אלו. רק בתום המלחמה רשם מר בנקום את הילד בבית הספר וכן הודיע למורים, כחובתו, את האמת על מוצאו. הוא נעשה הולנדי קטן לכל דבר, כמו כל יתר נערי הכפר, אלא יותר שקט ומהורהר מהם היה. בכל יום ראשון לקחוהו איתם לכנסיה, אך לא ניצרו אותו. גם בדבר אמונתו יכריע הוא עצמו, כשיגדל.

אכן אנשים טובים היו הזקנים בנקום, אך צרי אופק. מאחר שילדיהם המבוגרים יצאו כבר את ביתם, דבקו בילד הקטן באהבה עקשנית רכושנית. הם הגנו עליו בפני הנאצים, על כן היה שלהם – כך סברו. ובוודאי אין בליבו של וים משאלה אחרת אלא להישאר אצלם – בטענה זו סיימו את הדו"ח.

לאחר בקשות והפצרות רבות הסכים מר בנקום להכניס את הילד לחדר לרגעים מספר. מיד הכיר אותו יוסף באום. הוא גבה והתחסן ופניו הוסיפו גוון. אבל שערו האדמוני המסולסל, עיניו הכהות והליכתו הגראציוזית הוכיחו בעליל, שהוא דניאל שטיין, הילד הנחמד, שכל יושבי המחנה אהבוהו.

דניאל הסתכל ביוסף באום. לרגע קט נדמה, שעיניו אורו בזוכרן נשכחות. אך עד מהרה הסיט מבטו. כרוב ילדי המחנות לשעבר “דחק” את זכרונותיו מתקופת השואה.

“דניאל”, קרא באום, “העודך יודע, מי זה היה דוד יוסף?”

הילד הניד ראשו כאות שלילה. כנראה היה משגה לקרוא לו דניאל. גם ההולנדית הדלה של באום והמבטא הגרמני היו עשויים לחולל אסוציאציות מחרידות בלב דניאל.

“וים”, אמרה עכשיו הגברת בנקום וקירבה את הילד לחיקה, “האדונים האלה רוצים, שתסתלק ממנו. אבל בוודאי תישאר אצל סבא וסבתא, לא כן?”

שוב העיף דניאל מבט נפחד לעבר באום ומלוו. אז אמר לאיטו:

“לא, אני רוצה להישאר כאן.”

על כן כל מה שיוסף באום יכול לעשות היה משלוח המברק המבשר את הבשורה המשמחת, שדניאל נתגלה. אך כמובן הדו"ח המפורט שבמכתב זה גרם לרינה ולדוד אכזבה. באום סיכם את דבריו כדלהלן:

אין זה מן הרצוי, לסלק את דניאל מהוריו המאמצים בתוקף פקודת השלטונות. אמנם בוודאי תצא ממשלת נדרלנד ידי חובתה האלמנטארית להחזיר את הילד לאימו. אך אסור להטיל מרירות על הבנקומים הטובים על ידי צעדים נמרצים מדי. והעיקר: יש לנסות להשפיע על דניאל עצמו ולשנות את דעתו, למען ילך אל מולדתו לא בעל־כורחו, כי אם בנפש חפצה. הוא, יוסף באום, תיכנן בענין זה כבר תוכנית, שתהיה בת־ביצוע רק בקיץ הבא. לכן על רינה להתאזר בסבלנות עוד כשמונה חודשים. בינתיים הוא יתכתב איתה ויתן לה כל אינפורמציה על דניאל – כך סיים מכתבו.

הציפיה הוקלה קצת מעל רינה בגלל התמורות הגדולות, שחלו בחיי משפחת ברזל בסתו 1945. דוד עמד במשא־ומתן לשם קבלת משרה כסמל משטרת המנדט בגליל המערבי. ודוקא הממונים עליו בארגון ההגנה קידמו את התוכנית הזאת – אף כי הדבר נשמע כמוזר. וזהו רקע הענין:

משטרת המנדט נזקקה מעת לעת לכוחות מקומיים חדשים, יהודים וערבים, כדי למלא את שורותיה. השוטרים הערביים שרתו במחוזות המאוכלסים ערבים, ואילו היהודיים – בסקטורים היהודיים. המועמדים למשרות היהודיות הפנויות הוצעו על ידי הסוכנות היהודית, כי עדיין שיתפו האנגלים פעולה עם הנהגת היישוב. כמובן היה זה מטה ההגנה, שבחר את המועמדים, אך הסוכנות כמוסד רשמי מוכר מסרה את הרשימות לממשלה. רק האנשים היעילים והמהימנים ביותר באו בחשבון.

דוד ברזל היה עוד זכור לטובה כאיש הגנה אידיאלי, שקט, רואה את הנולד ועשוי לבלי חת. ניתן אפוא לשער, שיתקבל גם על דעת האנגלים, אותם שרת שרות מצויין אז בימי הפלישה ללבנון.

תחילה נבצר מדוד לתאר לעצמו, כיצד יעזוב את הקיבוץ – ולא רק באורח זמני – כדי ללבוש את מדי משטרת המנדט. אבל הד"ר פאלן, פרופסור בטכניון בחיפה ובתפקידו הצדדי והסודי קצין במטה ההגנה, הזמינו אל ביתו על הר כרמל. שם הסביר לו הפרופסור במילים רציניות, שמחובתו לקבל על עצמו את המשרה, כי על ידי כך יביא תועלת רבה לענין היהודי. אין בזה משום סתירה לחובת הנאמנות כלפי תפקידו כסמל המשטרה. עליו לדאוג לסדר ולשלטון החוק, כשם שחבריו הערביים מצווים לעשות באזוריהם, אך איש לא ידרוש, לא ממנו ולא מהם, להזדהות עם הענין הבריטי. ומה שנוגע לקיבוץ, לא יצטרך דוד לעוזבו לצמיתות. הקיבוץ לא יתעלם מן הדרישה הלאומית ויתן לו חופש לשנתיים לעת עתה, בהתאם לתקדימים אחרים.

דוד נתרשם מדברי הפרופסור הנבון והישר, אשר בהחלט לא דיבר אליו בסגנון המצווה והפוסק אלא כמו ידיד הרוצה לשכנע. מועד של שבוע ימים ביקש דוד לשם שיקול־דעת.

אולם ימים אלו טרם חלפו, והנה פגש דוד מכיר ותיק בשדרות הגעתון שבנהריה. היה זה בריגדיר וויליאמס, אשר עבד עם דוד עבודת גומלין כה יפה בשעת 1941 בהיותו עדיין מיג’ור וויליאמס.

“הלו דיויד”, קרא הבריגדיר, “מה רבה שמחתי להתראות איתך! מיד תיכנס איתי לפנסיון לוי! שם אני מבלה כמה ימי חופש. זהו בית מטופח על טוהרת הסגנון האירופי! כבר פעמים רבות נפשתי פה. נא תיכנס!”

השניים ישבו בצל עצים גבוהים. דוד אמר:

“בריגדיר, מהר מאד עלית בדרגה. חשבתי, שחזרת לאנגליה עם סוף המלחמה.”

“רק כמה חודשים הייתי בבית, עתה קיבלתי שוב פיקוד במזרח התיכון. אבל הנה אתה היית לאיש! אז – לפני ארבע וחצי שנים – היית עוד נער ובכל זאת כל כך רציני ונבון. היה זה ממש תענוג להסביר לך בעיה אסטראטגית, היות ותפסת אותה, בטרם סיימתי דברי. האם לא היית אז כבר בעל אישה צעירה? הלא אתם אנשי קיבוץ ממהרים מאד להינשא. הבט אלי! אני בן 43 ועודני רווק.”

“נכון, בריגדיר, אפילו למעמד של אבא הגעתי זמן קצר לאחר מכן. כמעט בן ארבע יוסי שלי.” וכבר הראה דוד לקצין את צילום בנו בגאוה.

“איזה ברנש קטן נהדר! הוא מחייך בדיוק כמו אביו.”

“הכל אומרים, שהוא דומה לי. אבל העיניים הכהות הן של אימו”.

“עם בריא אתם, יושבי קיבוץ, וגם “הצברים” הקטנים שלכם – כך הם נקראים, לא כן? – שובבים הם, אך בריאים. על כן התחבבתם עלי כל כך.”

“רב תודות! תמיד הבנת לליבנו. הלוואי וגם ממשלתך היתה סוברת כמוך!”

“יקירי, אני איש צבא, והמדיניות של מר בווין היא למעלה מבינתי. אבל מה עלול לקרות אתכם? עמדתכם היא חזקה, אם תשמרו על חוכמה ועל דם קר.”

“אולם הספר הלבן…”

“הבל הבלים! ספרים לבנים חולפים. אתם יושבים בארץ הזאת בתוקף זכותכם כמו הערבים. כל אנגלי נבון מכיר בזה. מאחר שוויתרנו לערבים במובנים שונים, נצטרך לכבד גם את זכותכם. עליכם רק להמשיך בדרככם ללא סטיה. כל עוד אתם מפריחים את השממה, תלך ותתחזק עמדתכם. האם אתה עוד זוכר את שיחתנו על “אדמות בלתי ראויות לעיבוד”?”

דוד היה שקוע במחשבות. האם כדאי לו לתאר לאנגלי הטוב הזה את הצביון האמיתי של מדיניות המושבות הבריטית, את סרובה לתת מולדת ליהודי אירופה הנעקרים ששרדו מן השואה, את כוונתה הזדונית להקפיא את מפעל בנין הארץ? למה וויכוח סרק זה? מוטב לנצל את השעה ולבקש עצה מעשית. לכן אמר דוד באורח פתאומי במקצת וללא מעבר:

“בריגדיר, מה דעתך, האומנם כדאי לי להיות סמל משטרה?”, והוסיף וסיפר על המפנה בחייו, שלפניו עמד.

“מצויין!”, קרא וויליאמס וטפח על שכם דוד, “זהו תפקיד מתאים לך! אין אתה קנאי ולא קיצוני, אלא אדם נבון ובריא בגוף ובנפש. הרבה תוכל לתרום להבנה הדדית בין אדם לחברו בארץ המטורפת הזאת.”

“אבל – אינך סבור, שאסתבך בקונפליקטים מצפוניים?”

“הבל הבלים, קונפליקטים! לא תצטרך להילחם למען המדיניות הבריטית. למי דומה השוטר? למכבה־אש המונע פורענות והשומר על הבריות, לכל יעשו שטויות. עליו להיות ידיד הציבור. אם יעשו זאת השוטרים הערביים במחוזות שלהם, – למה לא אתה בנהריה ובסביבתה?”

כמעט נאלץ דוד לחייך, כי האנגלי הזה התבטא בדיוק כמו הפרופסור פּאלן. וויליאמס כבר שוב טפח על שכמו והריע בקול:

“אתה יודע מה? אמליץ עליך במקום המוסמך. הן יש לי עוד קצת השפעה בפלשתיין. תקבל את המשרה, תסמוך עלי!”

כך נפרדו כידידים טובים. כעבור שבועיים נתמנה דוד לסמל בתחנת המשטרה בעכו. הורשה לו לגור עם משפחתו בנהריה וקיבל טנדר לנסיעותיו.

עתה עמדה הבעיה של מציאת דירה. בנהריה לא היה אפשר לשכור דירה מתאימה. אמנם בית קטן עם גינה נאה הוצע לדוד לקניה, אבל איך ימצא את הכסף הדרוש? הקיבוץ יוכל לספק לו קצת כלי־בית ולבנים בלבד. דוד נסע לתל־אביב אל הוריו, אולי יקבל הלוואה מהם.

אברהם ברונשטיין הזקין, אך עדיין עבד בעסקו. אפרים שנקר היה עכשו שותפו והכניס בחנות סידורים חדישים. הן הסביבה ברחוב אלנבי מצויינת, ועם התפתחותה המהירה של העיר התרחב חוג הלקוחות עד מאד. מצב המשפחה היה שפיר.

כשהביע דוד את מבוקשו, נתעוררו רגשות אביו.

“הלוואה אתה רוצה, דווידל?”

“כן אבא, חשבתי…”

“מה פרוש הלוואה? האם אין לך חלק ברכוש משפחתך? בהיותך בן 17 התחלת לעבוד ואף פעם לא דרשת מאומה מהוריך. אחיך הועמדו על רגליהם על ידי, אך אתה התקיימת תמיד בכוחות עצמך. הגיע הזמן, שגם אתה תתנחל ותיעשה לבעל־בית. מצבנו טוב – בלי עין רעה! אשלם לך את ירושתך, ואתה תקנה את ביתך – בלי חובות, בלי משכנתאות. מי יתן, ותגורו בו בבריאות!”

יחסו של אביו נגע עד לב דוד ולא היה ביכולתו אלא ללחוץ את ידו.

“הביטי את הנער, גיטל!”, אמר ברונשטיין אל אישתו. “הנהו עומד, כאילו נעשתה לו טובה גדולה, מכיוון שאני נותן לו את המגיע לו. וותרן וענותן אתה, דווידל, יתר על המידה. קיבוצניק אתה ונוסף לכך – יקה!”

כך נעשה דוד בעל־בית בנהריה. קשתה עליו הפרידה מן הקיבוץ. אך הוא, וכן גם חבריו, הבינו, שטובת הכלל מחייבת פרידה זו. “להתראות!”, אמרו אנשי מעוז הגליל, כשזז הטנדר עם דוד ורינה ויוסי הקטן וירד במורדות סולם־צור.

רוחה של רינה טובה עליה. היא החישה את עבודת סידור הבית, כי שוב היתה בהריון. איתן רצונה, שהבית יהיה יפה ונוח, ושיתחילו בו חיי משפחה תקינים למען יוסי והילד העומד להיוולד – ולמען דניאל! עכשו יותר מאי־פעם התגעגעה רינה אל דניאל. כשיבוא הילד, ימצא בנהריה אווירה דומה לזו של הולנד. איך תתמסר לו ותתן לו כפליים אהבת־אם, שנמנעה ממנו זמן כה רב! אחים ימצא דניאל, בית הורים וכפר מולדת, אשר בוודאי לא יפול ביופיו מדריברגן.

כשנגמר סידור הבית, כתבה רינה מכתב אל הזוג בנקום, אותו תרגמו מכירים יוצאי הולנד. במילים נרגשות הודתה לאנשים הטובים על כל מה שעשו למען דניאל. אחר המשיכה.

“ואולם עליכם להבין, כי כל אם נכספת אל ילדה, כי הלא בעצמכם גידלתם ילדים. יש לנו עכשו בית נאה לדניאל, בית ספר טוב וכל הדרוש לילד. יהיה טוב לנער כאן, אל תחרדו לעתידו! אם תשלחו לנו את הילד, תהיה זו גולת הכותרת למעשכם הנדיב ותודתנו מובטחה לכם לנצח”.

היה זה לרינה הכרח פנימי לכתוב מכתב זה לפני ששוב נעשתה לאם. למוחרת־היום, בחודש אפריל 1946 הסיע אותה דוד בטנדר לבית היולדות בחיפה, ושם ילדה בת. קראו את שמה “אורה”.

כשנודעה בשורה זו בקיבוץ מעוז הגליל, הירבו בפטפוט העליז במקלחת. החברה דבורה הבקיאה בדברים אלו ציינה בקול רם:

“אתן יודעות, מה חישבתי? הילדה של דוד ורינה נולדה בדיוק תשעה חודשים אחרי היום, בו הגיעה הבשורה הטובה מהולנד וכל הקיבוץ רקד הורה”.

הכל צחקו, אך במחיצה אחת נשמע קול רציני יותר:

“אין מה לצחוק. הלא כל העם הוסיף שוב חדוות חיים. במקום, בו שוררות שמחה ותקוה, שם נולדים ילדים”.


דניאל עולה ארצה    🔗

בקיץ 1946 חזרו ובאו נופשים לדריברגן – לראשונה אחרי המלחמה. בהולנד דלת היערות יש לכפר הזה כוח משיכה, שכן גבעות מיוערות סביב לו. גם יוסף באום שכר שני חדרים זולים ובא עם אשתו ועם שלושה הצעירים מבין ששת ילדיו, כדי להבריא אחרי כל הייסורים, שפקדו את המשפחה. אולם דוקא מקום זה נבחר בהתחשב עם דניאל שטיין.

משך כל הדיונים הצביעו מר בנקום ואשתו וחזרו והצביעו על העובדה, שאין ברצון ווים לעזוב אותם. הם עצמם כבר לא התעקשו בסרובם. אכן נתרשמו ממכתבה של רינה, והם ענו לה, שיוותרו על הילד – אמנם בלב דואב – אם הלה יביע את המשאלה להצטרף אל משפחתו.

בינתיים חלה מר בנקום ונזקק לטיפול רב מצד אשתו. הילד בימי חופשתו נעזב לנפשו ומרת בנקום לא התנגדה שישחק עם ילדי האורחים.

אולם אילו ידעה, שילדי מר באום היו המשחקים עם דניאל – ייתכן, שלא היתה מסכימה על נקלה. שלושה ילדי באום, דניאלה (13), צבי (10) וזאב (6) ארבו לדניאל, כשהסתובב לפני בית בנקום בלי מטרה ותכלית. באו בדברים איתו וקנו את מקומם בליבו על ידי משחקים ובידורים שונים.

שמות הילדים היו מוזרים בעיני דניאל. “צבי” ו“זאב” בתרגומם לשמות החיות האלו בהולנדית – הצחיקו אותו. ומה שנוגע ל“דניאלה”, הרי שם זה דומה לשמו, לדניאל – אמר. שכן בינתיים נוכח לדעת, כי ווים היה רק שם־החיבה שלו, וכי ברשימות ביה"ס נרשם בשמו האמיתי.

“האם אינך יודע, שהשם הזה נלקח מן התנ”ך, כלומר, שהוא שם יהודי?" שאלה דניאלה. לא, דבר זה לא היה ידוע לו. “אם כן, אינך יודע, שהנך ילד יהודי?”

“כן, שמעתי דבר כזה. לפעמים אומרים זאת הילדים בכפר. אולם כשאני שואל את סבא וסבתא, אינם עונים לי”.

“נא תגיד, דניאל, אם יש לך סבא וסבתא – איפה הוריך?”

“הלא הם מתו כבר מזמן”.

“לא נכון, אני יודעת בדיוק. אמא שלך נמצאת בפלשתינה, בארץ היהודים. אפילו אח יש לך ואחות קטנטונת”.

“מה את אומרת!” דניאל התפלא עד מאד ובהתרגשות הוסיף:

“מניין את יודעת זאת?”

“מאבי. הוא מקבל לעיתים מכתבים מאמך. זה עתה שלחה גם צילומים של אחיך. התרצה לראותן?”

“בוודאי!”

כך הביאו אותו אל יוסף באום, שכל התחבולה היתה אמצאתו. עתה הראה באום את התמונות לדניאל. את צילומי המבוגרים הניח דניאל הצידה כעבור זמן. גם אורה הפעוטה לא ענינה אותו ביותר. אך בתמונת יוסי התבונן זמן רב. הילד, בן־חמש כמעט, בעל הבלורית השחורה, העינים הכהות הקורנות וגומות־החן, הראה ארשת עליזה, כל כך קוסמת, עד שלא רצה דניאל להיפרד מן התמונה.

“מותר לי לקחת הביתה תמונה זו?”

“בוודאי!”, אמר באום, “הלא תמונת אחיך היא”.

ומה הן תמונות אלו?", שאל דניאל בראותו צילומי נוף של נהריה.

“זהו הכפר נהריה”, הסביר לו מר באום. “כאן מגדל המיים ושם חוף הרחצה”.

“הנה איזה חראחט נאה!”, קרא דניאל בראותו את שדרות הגעתון.

“שם אין קוראים לזה חראחט. זהו הנחל געתון החוצה את הכפר באמצע. האם מוצא חן בעיניך המקום, בו גרה משפחתך?”

“בהחלט! אבל תמונת יוסי היא היפה מכולן”.

ימים אחדים לאחר מכן מצאה הגברת בנקום את תמונת יוסי המרופטת בכיס מעילו של דניאל ושאלה אותו:

“מה התמונה, שיש לך פה, ווים?”

“זהו אחי, שמו יוסי. ולמען תדעי מיד, סבתא: אני רוצה אל יוסי, אני רוצה לנהריה!”

עתה ידעה גברת בנקום, כי במאבקה נשארה ידה על תחתונה. בין כה וכה התעוררו בה ספקות בשבועות האחרונים, אם עודנה זכאית להוסיף ולקשור את חיי דניאל לחייהם. גם הכומר שלה רמז לה על כך רמז דק. הן כל היום היתה עסוקה גם במשק וגם בטיפול בבעלה ולא הספיקה לדאוג לילד כדרוש. ביתה לא היה עוד המקום המתאים לילד בן שמונה.

באותו ערב בהיכנס יוסף באום לחדרה באה מיד לקראתו:

“מר באום, נא תשלח את ווים לפלשתינה! מקומו אצל משפחתו”. היא ניגבה את עיניה בסינרה. “איזה ברנש קטן מתוק! כבר חשבנו, שהוא שלנו. אבל אסור הדבר, אנחנו זקנים, לא נוכל להחזיק בו”. והדמעות זלגו מעיניה.

“הגברת בנקום”, ניחם אותה באום, “מה שעשיתם למען הילד, הינו רשום בספר גדול לפני האל הטוב! ולעולם לא ישכח אתכם ווים. אדאג לכך, שיכתוב לכם מעת לעת. וכשיגדל, יבקר אתכם”.

עתה היה באום שוב כולו “דוד יוסף”, האפוטרופוס של הילדים. מיד טילפון למר וון אמדן, שיש לבקש פספורט לדניאל שטיין וכן רשיון־כניסה לארץ־ישראל. לא היו קשיים. כי לילדים בודדים הזקוקים לאיחוד עם משפחותיהם ניתנו רשיונות מחוץ למתכונת. דניאל צורף לקבוצת עלית־נוער, שיצאה לדרך בליווי שני מדריכים מבוגרים.

ברציף של נמל חיפה עמדה רינה, כשידה אוחזת ביוסי הקטן. דוד נשאר בבית, כדי לשמור על אורה. מלבד זאת מצא גם לנכון, שיכיר דניאל בתחילה רק את הקרובים לו ביותר, למען לא יראה יותר מדי פנים חדשות.

כשצעדה קבוצת עלית־הנוער על הכבש, הכירה רינה מיד את הראש האדמוני של ילדה. הינהו אפוא, דניאל שלה, אותו עזבה בהיותו בן פחות משנה אחת! נכמרו רחמיה ולא יכלה לעצור בדמעותיה.

דניאל עמד לפני האישה הבוכה כשהוא נפחד במקצת. בקול חרישי אמר “שלום!” והושיט לה את ידו. אך בראותו את יוסי אורו פניו. והנה יוסי הנמוך ממנו כמעט בראש אחד קפץ על צוארו בצהלה פראית ונשק לו עוד ועוד. ודניאל חיבק את אחיו שעה ארוכה.

לא היתה לרינה שפה משותפת עם דניאל. היא דיברה גרמנית, בה שזורות מילים בודדות הולנדיות, ודניאל הבין רק חלק וענה בהיסוס. אך מה נפלא הדבר – אף כי יוסי ודניאל התקשו עוד הרבה יותר להבין זה את זה, הגיעו שני הילדים עד מהרה לידי הבנה פנימית עמוקה. במשך כל הנסיעה באוטובוס ישבו זה ליד זה בידיים שלובות. וכשעברו את הסיבוב האחרון ברחובות הנקיים של המושבה ויוסי אמר:

“הבט, זוהי נהריה!”, השיב לו דניאל:

“או, ואט איס הט היר מואי!”1

והיטב הבין כל אחד את כוונת אחיו.


חומת הקרח    🔗

שנת 1946 היתה לדוד שנת אכזבה. שרותו במשטרה לא היה קשה ולא הפעיל את כוחותיו במידה מספקת. יותר ויותר חש עצמו מיותר. וגרוע מזה: יחסם של הממונים הבריטים אליו הלך והצטנן. על כל צעד נתקל בחשד – כאילו הוקמה חומת קרח מסביבו.

כי באותו שנה 1946 חלה הרעה פתאומית ביחסים בין היישוב לבין שלטונות המנדט. ממשלת הלייבור החליטה להפר את הבטחותיה ולבצע הלכה למעשה את הספר הלבן, שבעיני רבים נראה כבר כבטל מן העולם. לכן עבר היישוב לשיטות אקטיביסטיות – והפעם לא רק האירגונים הצבאיים הקיצוניים, אלא גם ההגנה, שנלחמה עוד לפני חמש שנים באויב המשותף כבעלת בריתו של הצבא הבריטי.

ביוני 1946 זיעזע את כל הארץ מבצע גדול של הפלמ’ח. בלילה אחד פוצצו 14 גשרים בחלקי הארץ השונים. בגליל המערבי היה זה גשר הרכבת ליד אכזיב, שהותקף על ידי 14 צעירים. אבל כאן הסתימה הפעולה באסון. כנראה התפרק חומר הנפץ טרם זמן, ומן הארבעה־עשר לא חזר אף איש אחד. אולם הושג הרושם הפסיכולוגי המיוחל: דעת הציבור בעולם שלא נתעוררה למשמע כל המחאות, נוכחה עתה לדעת, שאין ברצון יהודי ארץ־ישראל להשלים עם סגירת שערי הארץ בפני היהודים, שנעקרו על ידי היטלר, ועם הקפאת מפעל הבנין.

בימים, שבאו לאחר ההתנקשות בגשר, הרגיש דוד מיד, כי גבהה חומת הקרח. בעוד שהשוטרים הערביים הוזמנו להתיעצויות סודיות ארוכות בלשכת המפקד הבריטי, הוטל עליו בצורה לאקונית התפקיד לחקור בגניבת אופניים בנהריה או בפריצת לול באחד המשקים. ולאחר שהעלה, כי עקבות הגנבים הובילו אל כפר ערבי, נאמר לו, שיפסיק בחקירה.

לא ניתנה לו תשובה לשאלה, שהטרידה כל אחד בימים אלה: מה גורלם של 14 הצעירים, שהשתתפו בהתנקשות בגשר? הן לא ייתכן, שכולם נהרגו בהתפוצצות? אך עקבותיהם לא נודעו. בעוד שהיה נהוג, שהמשטרה העבירה גוויות של חללים לכפר מולדתם, לא ניתנה לדוד פקודה ממין זה. וכן לא נודע על מאסרים בקשר למאורע.

חודשים אחדים לאחר מכן שוחח דוד עם חבר ערבי מאנשי שלומו. כשנגעה השיחה בנושא מבצע הגשר, נסתמן על פני הערבי חייוך שחצני. הפעם האנגלים שמו קץ לכנופיה יהודית – אמר, ובארשת רבת משמעות הוסיף ‘פיף־פאף’. אז ידע דוד, שכפי הנראה הבריטים הם האחראים למותם של הצעירים.

בסתו החליט דוד להתפטר מן המשטרה. שוב נועץ עם הפרופסור פאלן, והלה אישר לו, כי לעת עתה אין סיכויים להפשרת חומת הקרח, וכי עבודת סמל משטרה יהודי אינה עוד בעלת אותה החשיבות, כפי שהיתה לפני שנה. הציג שאלה לדוד:

“מה אתה חושב לעשות עתה?”

“רצוני לשוב לקיבוץ, לעבודת יצירה”.

“אבל הגנת חיי היהודים ורכושם בגליל המערבי כיום חשובה כמו בזמן מן הזמנים. צו־השעה היא, שתמשיך בתפקיד זה, אמנם במסגרת אחרת”.

“מה פשר הדבר?”

“אנחנו ב’שורה' חוזרים לשיטות הבדוקות של שנים קודמות: שמירה עצמית על הנקודות היהודיות ללא תלות במשטרה. הרשויות המקומיות היהודיות ממנות שומרים אחראים לבטחון המקום. אנו – כמובן – בוחרים באנשים אלו”.

“האם תסכים המועצה המקומית נהריה למנות אותי? הלא אינני נמנה בין תושביה הוותיקים?”, פאלן חייך.

“תסמוך עלינו, שנסדר זאת! רק היעילות הצבאית מכריעה, לא אינטרסים וקשרי ידידות מקומיים. בקרוב תתבשר”.

בבוא דוד הביתה הרגישה רינה מיד, שמצב רוחו טוב יותר מזה כבר, אף כי קרא ביאוש מבודח:

“מה את חושבת, רינה, מה הוצע לי היום? עלי להעשות שומר־לילה. רבות הישגתי! רק בן 29 וכבר שומר־לילה!”

אך לאחר שהודיע לה פרטים, מצאה רינה עד מהרה חפץ בתוכנית זו, כי ראתה, שאין עליה לחסל שוב את מעונה הזעיר, שהקימה בחיבה ועמל כה רבים. ואולם דוד היה מעדיף לשוב מיד לקיבוץ, אל חבריו, אל הרכסים והגאיות, אל העבודה הקשה, שהיטיבה כל כך לטיבעו הבריא והחסון.

שוב התגלה השוני שבין שניהם. רינה נשארה אינדיבידואליסטית. מעולם לא התאקלמה בקיבוץ לחלוטין, על אף כל התקשרותה לאנשים, על אף כל חיבתה לנוף הנשגב. המקום הזה, נהריה, בו היה אפשר לטפח קשרי ידידות, מבלי להגביל את חופש הפרט, הוא התאים לישותה. מלבד זאת התחשבה עם שלושת ילדיה. כאן נמצאו במחיצתה במשך כל היום, לא רק בשעות הפנאי. לכל צורכיהם הגופניים והנפשיים היתה אחראית, אליה פנו בכל הבקשות, התלונות והשאלות המרובות – ורק אליה. דוד לא הבין זאת במידה מספקת, ובשל כך נתגלעו ביניהם לפעמים חיכוכים ומורת־רוח.

אולם שלושת הילדים התפתחו להפליא. על אורה הקטנה אין עוד הרבה לדבר. היא היתה תינוקת נורמאלית ובריאה ולא גרמה לקשיים רבים. יוסי, בן החמש, היה ילד, אותו הכיר ואהב כל אחד. בגן־הילדים, ברחוב, על שפת הים – בכל מקום היו לו ידידים. בכל משחק נבחר לראש, בלי שרדף שררה. ההגיון חייב זאת בעיני בני־גילו, שיוסי יעמוד בראשם, כי איש לא התאים לכך יותר ממנו. כל מבצע תיכנן יוסי, בכל סכסוך ידע פשרה, את כל ההדורים יישר. לפי קנה־מידה קפדני היו רבים מן ה’מבצעים' האלה נחשבים כתעלולים נועזים או מחוצפים. אך רוב המבוגרים הביטו באהדה אל הילד התוסס, בעל המרץ. חייוכו גלוי־הלב – עם גומות החן – הקנו לו מהר אזרחות בנהריה, וגם בבתי המתיישבים הוותיקים, בהם דובר עדיין גרמנית, נתקבל ברצון. במשך החודשים המועטים סיגל ל עצמו כבר אוצר מילים גרמניות קטן, ובעזרתו מצא שפה משותפת עם כל אדם. ‘הילד של סמל המשטרה הוא שובה־לב’, היו אומרים בנהריה.

מסובכת יותר היתה התפתחותו של דניאל, שנקרא עתה בקיצור ‘דני’. לא התקשה להסתגל במולדת החדשה וכבר כעבור שלושה חודשים דיבר עברית פרימיטיבית, אותה תיקן לו יוסי ללא לאות. כי יותר מכל מורי בית הספר עזר לו אחיו, הצעיר ממנו בשלוש שנים, להשתרש בשפת הארץ, במנהגיה, טבעה ונופה. גם ילדי ביה"ס ועוד יותר המבוגרים מצאו ענין בדני והביטו בו באהדה כנה. הן מיתוס אפף אותו, ובפי הכל נקרא ‘אוד מוצל מאש’.

בשנה אחת היה גדול מחבריו לכיתה, שהרי כבר בהולנד נכנס באיחור לבית־הספר. בחודשים הראשונים חשבה אותו המורה לתלמיד טוב, כי השתדל ללמוד את השפה והתקדם יפה. אך בו ברגע שדני ידע להאזין ולדבר כמו שאר הילדים, איבדו הלימודים את כוח משיכתם. עתה ירד מתח מרצו של דני, הוא הפך לילד מנומנם ובעל חלומות, ולעיתים הפריע לכיתה על ידי התפרצויות פתאומיות של הפקרות ילדותית.

“ילד בלתי שקול!”, מסרה המורה למנהל, “קשה לשער, מה יעולל. הוא יגרום עוד קשיים רבים”.

המנהל הזמין את רינה. הן היטב זכר אותה מימי הקורס העברי למתחילים לפני שבע שנים, כשרינה היתה תלמידתו המצטיינת. כעת שמח לשוחח איתה בעברית תוך אימון הדדי על ילדה הניצל.

“רינה, נא הביני, שדני טרם הספיק להשתחרר מחוויותיו. קופחה זכותו לאושר ילדות, תחילה במחנה, אחרי כן במחתרת אצל הזקנים. מתחת לסף ההכרה הוא רוצה להחזיר לעצמו אבדה זו. על כן הוא מעמיד פני ילד קט, כאילו הגיע בהתפתחותו הנפשית רק עד הדרגה של בן חמש”.

“כן, עכשיו אני גם מבינה, מדוע הוא מוצץ באצבע, כשהוא חושב, שאיש לא שם ליבו לכך”.

“את רואה? זהו זה! יש לנו בבית הספר עוד מקרים אחדים ממין זה, ותמיד אלה הם ילדים שנפשם נפגעה בשואה או במחתרת”.

“האם לא נוכל לרפא את הנזק, אולי על ידי טיפול פסיכואנליטי?”, שאלה רינה תוך היסוסים.

“חס וחלילה! אל תעשי זאת! הלא הילד אינו פסיכופאת. התרופה הטובה ביותר היא בית הורים תקין, בו ימצא הרבה אהבה. איך המצב בענין זה?”

“אני חושבת, שאיננו חסר אהבה. אחיו יוסי מעריץ אותו ואין גבול לאהבתו”. המחנך הוותיק חייך:

“כן, יוסי! עדיין אינו תלמידנו, אך כבר שמעתי עליו. דומני, שהוא ילד מוצלח מאד. אבל איך היחס של דני אל בעלך? תסלחי על שאלתי! סוף־סוף בעלך אינו אביו של דני”.

“תחילה היה דוד טרוד מאד בעבודתו ויצא לדרך יום־יום, ולפעמים, הוא נתון לדאגות חמורות. אבל בזמן האחרון הוא נותן את דעתו יותר לדני, נוסע עם שני הילדים בטנדר ומראה להם את הסביבה”.

“זוהי התחלה טובה. דוקא בעלך צריך להתמסר לדני. טבעו הגברי והעליז מסוגל לעזור לילד, לזקוף את קומתו, לשחרר את רוחו מהירהורים”.

הם עשו כעצת הידיד הוותיק. הן דוד התאפק בזמן הראשון, רק משום שרצה, שדני יתקשר תחילה לאימו ולאחיו קשר הדוק ככל האפשר. וקשה היה עליו לרסן את נטיתו לבנו החורג, שהלכה וגברה. כי הלא אהב ילדים כנפשו. מובן מאליו, שיוסי, דמו ובשרו, נחשב לו כחלק מגופו. אך את הנער הזה, בן רינה שלו, אהב בצורה שונה לחלוטין. כשם שמעריצים מעשה אומנות, כן נהנה למראה חינו ונועם הליכותיו של דני. ועתה, כשאמרה לו רינה, שמותר לו ואף חובה עליו לצאת מהתאפקותו, לא טמן את ידו בצלחת. קרא סיפורים באוזני דני, לימד אותו שחיה בים, אירגן עם שני הילדים משחקים יפים מלאי עליזות ובדיחות־דעת. כך נתעוררה רוחו של דני, גבר בו בטחון עצמי, ולאט־לאט הגיע הילד האהוב לידי שיווי־משקל נפשי.

עד כה קרא לאביו החורג ‘דוד’ או נמנע בכלל מכינוי כלשהו. בו ביום, שאמר לו לראשונה ‘אבא’ – באופן טבעי ומבלי משים – היתה שמחתו של דוד שלמה.

על כן, כשעמדה השאלה בפני משפחת ברזל, אם לשוב לקיבוץ אם להישאר בנהריה, הכריעה ההתחשבות עם דני. במקום הזה יישאר, בו התחיל להכות שורשים ולהשתלב בחיים נורמאליים.


שומר מה מלילה    🔗

לפי המושגים הנהוגים בעולם היה לדוד תפקיד קטן ונמוך־דרגה בשנה ההיא מסוף 1946 עד דצמבר 1947. ביחד עם חבר אחד, ששמו גדעון, שמר בלילה על אזור נהריה. שלוש רשויות ממונות עליו: המועצה המקומית, מעבידתו, שילמה את שכרו על שרותו; מפקדת ההגנה קיבלה ממנו דוחי"ם ונתנה לו הנחיות; ולבסוף נשאר תלוי במידת־מה בממשלת המנדט, שאישרה אותו כשומר והעניקה לו רשיון לנשיאת נשק.

וכפי שהיו קשריו אל הרשויות השונות רבגווניים, כך גם תפקידיו. עליו לדאוג לבטחון במובן הרחב ביותר, בפני סתם־גנבים ופורצים וכן בפני חיילים בריטיים שתויים, שהתפרעו בלילה. מחובתו גם לשמור על הציוד המועט בנשק ובתחמושת בפני חיפושי שלטונות המנדט, כי ציוד זה שברשות ההגנה נחשב ל“אסור”. ההגנה שמרה בשבע עיניים על האוצרות האלה וניסתה להוסיף להם בכל הדרכים. הן ימים מכריעים עתידים לבוא. כבר הצהירה ממשלת בריטניה, שהיא מוכנה לוותר על המנדט. האומות המאוחדות נשאו ונתנו על חלוקת פלשתינה בין שתי מדינות, אחת ערבית ואחת יהודית. ואילו הממשלות הערביות הצהירו בכרוזים רברבניים, שהן תתנגדנה בכוח לתכניות אלה. אם כן צפוי מאבק קשה, ועל ההגנה לדאוג לנשק. לכן עמדה כל שנת 1947 בסימן מתיחות הולכת וגוברת והכנות קדחתניות.

על כן מצא דוד, שעמד על משמר חשוב, אף כי מעמדו היה צנוע מאד. לא חרה לו על כך, שאנשים אחרים, שהיו בקיאים בעניני צבא פחות ממנו, העמידו פני ‘גנראלים’ ובעלי שררה. הוא הסתפק בהכרה, שפועלו במערכת הבטחון חייוני הוא ויעיל.

רכוב על אופניים שוטט בכבישי המושבה הארוכים. קסם מיוחד היה נסוך על לילות אלה. הירח המלא פיזר אור כל כך בהיר ומכסיף על הים ועל היבשה, עד שניתן לדוד להבחין בדמות ההרים. ואף כשנחבא הירח, מצא דוד את דרכו לאור הכוכבים הנוצצים, שאין מספר להם. וכשם שלא היו הלילות “אפלים”, כך גם לא היו “שקטים”. ללא הפוגה צירצרו הצרצרים, קרקרו הצפרדעים, ייללו התנים. לפעמים נשמע גם צחוקו הצרוד של צבוע. התרנגולים לא קראו בהתקרב הבוקר, אלא השמיעו קול כל שעות הלילה.

לעיתים, כשעמד על אחת החולות, האזין דוד זמן רב לרחשי הלילה, אותו אהב כל כך. אבל לא אחת קרה, שחלומותיו הופסקו, כאשר נביחות מוגברות של כלבים אי־שם בישרו סכנה. אזי מחובתו לפעול בעוד מועד, לסכל התפרצויות, לסלק מן המושבה אלמנטים מפוקפקים או להסגירם למשטרה.

בהזדמנויות כאלה היו לו פגישות אמנם מסוכנות, אך לא חסרות טעם מבדח. הנה למשל הצרה המתמדת של גניבות אופניים על ידי חיילים בריטיים, שאיחרו את המועד בשתיה אצל מקס לייבלזון ושרצו להגיע בחזרה אל מחנם חיש מהר בעזרת האופניים. בלילה אפל ניצב דוד ליד הכניסה הדרומית למושבה, כשחש ברוכב אופניים כזה הבא לקראתו. ברגע הנכון סינוור אותו בפנס־הכיס שבידו – אכן היה זה חייל, כנראה שתוי במקצת. הלה הופתע ונבוך, איבד שיווי המשקל וירד מן האופניים, כשידו הימנית ממששת אחר אקדחו. לתנועה זו ציפה דוד מראש, וכבר אחז את פרק ידו הימנית של החייל כבצבת ברזל. זהו צעק בשצף־קצף: “יהודי ארור!” וניסה להשתחרר ממתקיפו באגרופו השמאלי. אך דוד חמק בגמישות ומשך אחורה את זרועו הימנית, עד שהפילו ארצה.

החייל רצה להמשיך במאבק, אך דוד בחוכמתו לא ניצל את עדיפותו, אלא סיים את הקרב בשטח הדיפלומאטי.

“טומי, אל תעשה שטויות! האופניים אינם שלך, תשאיר אותם פה! אם תלך בכביש, תמצא בודאי מכונית צבאית, שתקח אותך, כך שתגיע למחנה באותו הזמן כמו באופניים”.

החייל, עודנו שכוב תחת דוד, הבחין ברובהו לאור פנס־הכיס ושאל בכעס:

“מנין לך, יהודי ארור, הזכות לשאת רובה?”

“אני שומר”, ענה דוד מאופק, “ואוכל להראות לך את רשיוני. אבל עתה היה נבון ותימלך בדעתך! אם תרצה, אוכל ליטול ממך את האקדח, כך שלא תוכל עוד לפגוע בי. את פרצופך אני מכיר עכשיו, ואם אודיע מחר על המקרה במחנה ואזהה אותך, תועמד לפני בית־דין צבאי. אך אני לא מעוניין בכך. רק זה אני רוצה: שתשאיר פה את האופניים. אם תלך יפה הביתה, אמלא את פי מים, ולך לא יקרה מאומה. התסכים? האם נעשה ‘שייק הנדס’?”.

החייל לא יכל להתעלם מן ההגיון שבדברי דוד. הוא אמר: “או קיי”, שניהם קמו, תקעו כף זה לזה, הדליקו עוד סיגריה ונפרדו ללא איבה. כי מטבעו יודע האנגלי להשלים עם כשלונו ברוח ספורטיבית.

יותר רציני היה מקרה אחר, שהתרחש כעבור חודשים מספר, כאשר החריפה כבר המתיחות בין היהודים והאנגלים. דוד וגדעון ערכו עתה את סיוריהם במשותף, כשנעזרו בשעת סכנה על ידי אנשי הגנה אחרים, שגרו בסביבת הכניסות למושבה. אנשים אלה החזיקו תמיד נשק בביתם, והם ידעו, שעליהם לתפוס עמדה ליד הכניסה למשמע אות מיוחד של המשרוקית.

בלילה אחד סמוך לחצות נשמעו באזור הצפון קריאות “הצילו!” של קול אישה. דוד וגדעון, שנמצאו אותה שעה במרכז, טסו באופניהם בכיוון הצעקה. הצטרפו הולכי רגל עוברים ושבים. בהצטלבות כבישים נראו צללי שני אנשים מסתלקים מערבה. האישה, שהשמיעה את קריאות העזרה, סיפרה מה שאירע בעודה חיוורת כסיד. כבר שכבה במיטתה כשהיא קוראת בספר. שני חיילים שיכורים, בראותם את האור, באו וניסו לחדור אל החדר. אחד ניסה לפרוץ את הדלת, בעוד שהשני נכנס כבר דרך החלון הפתוח. אולם כשהתגוננה האישה במרץ וכשקרבה עזרה לקול צעקותיה, נמלטו השניים.

“את המנוולים הללו נתפוס!”, קרא דוד נמרצות. “גדעון אל הכניסה הדרומית! הער את האנשים, חסמו את הכביש! אנחנו השאר למרכז!”

משרוקיתו של דוד נשמעה, עד מהרה נחסמה הכניסה במרכז על ידי אנשים מזוינים. אך עקבות שני החיילים נעלמו. ברם הם ברחו לעבר הים ולא היה ספק, שנשארו במושבה. דוד בראש קבוצה חזקה בדק את הכביש הראשי בכיוון מערב. והנה, על ספסל ליד הגעתון ישב חייל אחד ישן או מעמיד פני ישן. ידיים חזקות תפסוהו והעמידוהו מול האישה, כשפניו מוארים בפנס־כיס. האישה הכירה אותו מיד כאותו המתקיף, שנכנס בחלון.

דוד לא פיקפק זמן רב, מה עליו לעשות. לא היה כדאי להסגיר את האיש למשטרה הצבאית, שכן איש לא היה מענישו. בשלב זה נהגו האנגלים כבר לטשטש מקרים כאלה.

“הנשק ומזכרת!”, קרא דוד לאנשיו, והם הבינו מיד. פרקו מן החייל את תת־המקלע שלו והרביצו לו מנת מכות בינונית. לאחר מכן הרפו ממנו ונתנו לו להימלט.

תהליך דומה היה ליד הכניסה הדרומית, כאשר האנגלי השני רצה לברוח ונתקע במארבם של גדעון ואנשיו. גם הוא פורק מנשקו וקיבל “מזכרת”.

האנגלים השתיקו את הענין. המצב היה כבר מתוח עד כדי כך, שלא רצו להוסיף שמן על המדורה עקב שני תת־מקלעים. אולם אם שני ‘טומיגנים’ היו לאנגלים ענין של מה בכך – לא כן להגנה. דוד וגדעון זכו להוקרת המפקדה על שהעשירו את ה“סליק” בצורה כה רצויה.

החל מיום זה לא הורשו החיילים הבריטיים לבוא לנהריה אלא בקבוצות גדולות, וכשסעדו את ליבם אצל מקס לייבלזון, לא הניחו נשקם. אך יותר מאי־פעם משכה עתה המסעדה את לב החיילים הצעירים. כי הגיעו ארבע או חמש צעירות, שנהגו להתידד עם החיילים ולרקוד אתם. איש לא ידע, מנין באו ומי הביאן.

הן גרו בחדרים שבצריפים ריקים, ומי הרשה להן לגור שם – גם שאלה זו אף פעם לא נפתרה. אך דבר אחד היה ברור מעל לכל ספק: הנערות האלה היו מסורות לענין היהודי בכל ליבן. טובת הכלל חייבה להניח להן, מכיוון שתרמו להפגת המתיחות והיוו גשר רצוי לעולם חיל המצב הבריטי.

אכן כפי דרכן היו פטריוטיות נאמנות! היו מבקשות מן החיילים כדורים כמזכרת. האפסנאי של ההגנה החליף להן כדור אחד בשניים וחצי עד שלושה גרושים.

אדם אחד ראה את החידוש במורת־הרוח: מקס לייבלזון. הן איש מוסרי היה, איש דתי, וכליותיו ייסרוהו על שאירח את הגברות הללו במסעדתו. ערב אחד, כשנכנס דוד בשעה מאוחרת אל האולם הריק, מצא את לייבלזון שקוע בהרהורים רכון על אחד השולחנות. בין שניהם התפתחו קשרי ידידות ואמון הדדי. גם כעת שמח מקס בראותו את דוד וברך אותו בלבביות.

“שלום דוד!”. בכל נהריה קראו לו “דוד” בלבד.

“שלום, מר לייבלזון! רציתי רק להסתכל, אם ישנם אנגלים רבים”.

“היו אחדים, אך כבר הלכו הביתה. אתה יודע מה? יש לי בירת אמסטל, סחורת יבוא טובה מהולנד. שתה אחת איתי!”

“תודה רבה! בעצם אין לי זמן רב”.

“רק כמה רגעים!”. כבר מזג שתי כוסות. “ברצוני לשאול אותך משהו”.

“בבקשה!”

“הלא אתה אדם רציני, בעל משפחה, ובכל זאת עוד צעיר מאד”.

“מכל מקום כבר בן שלושים”.

“אם כן אתה מבין את העולם שלנו יותר טוב ממני, בן החמישים וחמש. מה דעתך על כך, שעלי לסבול את הנשים הללו במסעדה ההגונה שלי? עד כה לא היה דבר שכזה. אמנם האנגלים אינם מן העדינים ביותר, בעיקר בהיותם שיכורים. אבל אין זה לרוחי כלל וכלל, שכעת הם נפגשים פה עוד עם הגברות הללו”.

היטב הבין דוד לצרת ליבו של האדם הזה, בעל הגוף המגושם והנפש העדינה. בזהירות ענה:

“מר לייבלזון, אל נא יחרה לך בשל כך! כל אדם כאן יודע, מי אתה. וכן יודע כל אדם, כי הנערות האלה אינן עומדות ברשותך. הן לא תוכל להכריז, שאתה מארח גברים בלבד”.

“אבל ביכולתי לשים פיתקה לפני כל אחת מן הגברות: ‘את מתבקשת לעזוב את האולם מבלי לעורר תשומת־לב’. דבר כזה היה נהוג גם בפרנקפורט”.

“אל נא תעשה זאת! בזה היית מבאיש את ריחך…”

“בעיני האנגלים? אני מוכן לוותר עליהם! אינני חרד לפרנסתי”.

“לא זוהי הבעיה. טובת הכלל מונחת בכף. אנו זקוקים עוד – לפחות לעת עתה – לקשרים מסויימים עם האנגלים. הרי יש ביניהם גם כאלה הדורשים טובתנו והנותנים לנו רמז דק בשעת הצורך. כל זה חשוב עד מאד. אנשים אלו צריכים מקום מפגש, בו ימצאו אוירה נוחה. פה הם מרגישים בטוב, לך הם רוחשים אימון. ואם ימצאו בגלל הנערות נחת־רוח עוד יותר – מה טוב! אל תתעצב אל ליבך ואל תקפיד יתר על המידה, מר לייבלזון! הלא הגברות הללו מתנהגות כהוגן פה במסעדה, ומבחינה פוליטית הן ללא דופי. מי יודע, איזו ברכה עוד תצמח לנו מהן! אנו הולכים לקראת הימים הקשים ביותר, לעולם אל תשכח זאת!”

דוד דיבר כמפציר ומשביע, ולייבלזון נתרשם מדבריו. עתה הרצין פניו.

“איש עוד לא הסביר לי את הענינים בצורה זו. אכן, אם המצב רציני כל כך, אסור לי להקפיד יותר מדי. עוד שאלות רבות מעיקות עלי, וזמן רב הייתי רוצה לשוחח איתך. לך אוכל לגלות את אשר בליבי”.

“בחפץ לב, מר לייבלזון, אך לא הלילה. אין שעתי פנויה. בקרוב אשוב אליך. ליל מנוחה!”

ככל שהתקדמה שנת 1947, כן נהפך דוד לאיש שתקן וקודר. עבודתו לא הצטמצמה עוד לשעות הלילה. אמנם לעת בוקר היה זקוק לשינה. בחצות היום קם ממטתו, כי בשעה זו שבו בניו מבית הספר, והוא הקדיש להם שעה קלה, שאל אותם על אירועי הכיתה ועץ להם עצה לקראת הכנת שיעורי הבית. עתה היה גם יוסי תלמיד בכיתה א'. על אף היותו שובב התיחס ברצינות אל ביה"ס ובחיבה אל מורתו הצעירה. גם דני התקדם יפה עכשו. הוא אהב והעריץ את אחיו הקטן העומד לבטח על שתי רגליו. כשהופיעו השניים ברחוב או על שפת הים, – ראשו האדמוני של דני מרחף מעל הבלורית השחורה של יוסי – כינו אותם הבריות “צמד האוהבים”. וכל אחד שלח לעברם דברי חיבה.

דוד נהנה מן השעה הזאת בחברת הילדים ושאב ממנה כוח. אחרי ארוחת הצוהריים נח שנית למשך שעה־שעתיים כשהוא קורא בדרך כלל. אולם החל משעה 3 העסיקה אותו ההגנה בתפקידים שונים.

כבר עמדו על הפרק התוכניות להגנתה העתידה של נהריה. המצב האסטרטגי לא היה נוח לעת חרום. המושבה המתפשטת על שטח ארוך וצר, גבלה לצד מזרח בשלוש גבעות, מהן רק אחת, הדרומית השוממה, ביד הקרן הקיימת. על הגבעה התיכונה, מול הכביש הראשי החוצה את מרכז נהריה, גרו ערבים בשני בתים גדולים והיוו אפוא את החלוץ של הגוש הערבי העצום במישור עכו המיושב בצפיפות. והגבעה השלישית, הצפונית, היתה מקום מחנה צבאי בריטי.

המגינים על החזית המזרחית עמדו אפוא רובם למטה, בעוד שהאויב האפשרי חולש על כל השטח. רק בגבעה הדרומית היתה השליטה בידי נהריה. אולם פה דוקא היו צפויות ההתקפות החזקות ביותר, ולכן עתידה הגבעה הזאת להיהפך למבצר, שמרכזו מגדל בטון ומסביבו עמדו אגפיות רבות, שביניהן תקשרנה תעלות קשר.

לעיתים עלה דוד על גבעה זו בשעות אחרי הצוהריים, עבר ליד קברי מערות עתיקים, בהן נמצאו כבר ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. כאן התגוררו שועלים, שקצה זנבם לבן. נערי בית הספר חובבי־טבע, אשר ארבו כאן בסבלנות שעות רבות, עקבו אפילו אחרי גיריות ודרבנים, היוצאים ממאורותיהם התת־קרקעיות.

אולם אף כי קסמה לו מאד השממה הרומנטית הזאת, לא יכל דוד כעת לשית את ליבו אליה. עליו לעשות שרטוטים ורשימות. בכל זאת נהנה מן המבט הנהדר על הרי הגליל, משלל הצבעים, שהסתמנו ברכס סולם־צור, וממשחקו של השמש עם צללי העננים. הנה שם שוכן הקיבוץ שלו מעוז הגליל – נדמה, כי קרוב הוא להפליא – וכן נקודות יהודיות אחרות. הסלע הלבן של ראש הנקרה גלש לתוך הים המקציף. אבל בחרדה עמוקה הרהר דוד למראה האזור הזה, שבפיתוחו השקיע את מיטב כוחותיו. איך אפשר יהיה להחזיק במולדת האהובה הזאת כנגד הסתערותו של עולם עוין? ארבעת אלפי יהודי הגליל המערבי מול שמונים אלף ערבים! ונוסף להם עוד חיל־המצב הבריטי, שיחסו הנויטראלי מפוקפק מאד.

ועל החישובים הצבאיים גברו עוד הפוליטיים, שהם לא פחות קשים ומסובכים. באומות המאוחדות נידונה כבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. הוועדה, שתרה את הארץ ולמדה את בעיותיה, הגיעה כבר לידי הצעה, אשר – בכללותה – התחשבה בצורכי היהודים במידה המניחה את הדעת, כיוון שכללה את כל הנגב במדינה היהודית המוצעת. אך הגליל המערבי, שרוב תושביו ערבים, עתיד להשתייך למדינה הערבית.

אם כן ירד לטמיון כל מה שהקימו אנשי נהריה פה וכל מה שפעלו דוד וחבריו במעוז הגליל? או תוחזקנה הנקודות היהודיות גם במסגרת מדינה ערבית? דוד לא ידע תשובה לשאלות אלה.

את מחשבותיו הקודרות, אף כי העסיקוהו מאד, הסתיר בפני רינה. שש שנים עבור על רינה במצב של פחד וחרדה לשלום בנה דניאל, ורק זה שנה אחת נהנתה מאושר ביתה השלו. איך יוכל לספר לה כעת, שאושר זה נבנה על הר געש, ושעליהם אולי לנטוש את נהריה ואת ביתם הנאה, כדי להתחיל מחדש וליצור יש מאין?

רינה התמסרה כולה לעבודתה המרובה. עזרה בבית לא יכלו להרשות לעצמם. רינה לבדה טיפלה בשלושת הילדים, בבית ובגינה. רק לפנות ערב הספיק דוד לעזור לה בתיקונים קלים ובסידורים אחרים, כשהוא משרה תמיד על כל המשפחה השראה של עליזות ובטחון. בבואו הביתה הפסיקו הילדים את משחקיהם והצטרפו אל אביהם, שהעסיק אותם תמיד בעבודה כל־שהיא, מענינת יותר מכל משחק. וחג מיוחד היה לשני הבנים, כאשר דוד הפליג איתם בסירה, כמובן רק בהיות הים שקט.

אל הימאות, שהיתה מקובלת על נוער נהריה כבר זה שנים אחדות, פנה דוד בהתלהבות. ידוע ידע, מה חשוב זה לצעירי נהריה להעז ולהפליג הימה. וליבו אמר לו: אין זה משחק או ספורט גרידא, כי אם חלק מהגנת המולדת. לא ייתכן, שהים יישאר מחסום לעבר מערב, אלא להיפך: הים עתיד להיות אחת הדרכים, שתקשורנה את הגליל המערבי עם היישוב. כבר היה קיים בית סירות קטן – שנקרא על שם הגיבורה היהודית חנה סנש – ובו שלוש סירות. כאן למדה קבוצה של נערים בגיל ההתבגרות לחתור במשוטים ולפרוש מפרשים בהשגחת מדריכים מבוגרים.

בתחילה היה דוד עדיין אחד הלומדים. הלא כבר בהיותו נער שט בסירה על נהר פגניץ. עכשיו הרחיב חיש קל את ידיעותיו למפרשיות. זריזות רבה היתה דרושה, כדי להעביר את הסירה דרך המשברים בחוף הברזל של נהריה. כי הים, גם בהיותו נוח, גועש בקרבת החוף ללא הפוגות. אבל אדם כמו דוד ידע לטפל בקשיים כאלה. מזה עשר שנים הסתגל לטבע הארץ הזאת מתוך אהבה, ואם נאלץ להתגבר עליו, נאבק בעקשנות, בגמישות ובחוכמה. כך נתחוור לו במהרה, אלו פעולות דרושות, כדי להפוך את הגלים ואת הרוח לידידיו ולעוזריו. כעבור חודשים אחדים עמד בראש קבוצת נערים. הרבה דרש מהם ומעצמו, והלא דוקא בזה טמון סוד כל הנהגה מוצלחת. להפליג בסירת דוד נחשב בעיני הנערים לכבוד מיוחד.

כשנתיים ישב דוד במקום הזה, וכבר נמנה עם הדמויות הפופולאריות ביותר. כי תכונות מוסריות רכשו מהר אהדה בנהריה. כמו קודם לכן בקיבוצים כן גם עתה הקים לו דוד מולדת בזכות סגולותיו האנושיות. כל אחד בטח בדוד הגברי, הרציני, שהליכותיו כה נעימות. כל אחד אהב לשוחח עימו, מי בעברית ומי בגרמנית. וגם דוד השתכנע, כי מותר אפילו לדבר גרמנית, אם לשיחה משמעות ותכלית.

כך נמשכו שיחותיו גם עם מקס לייבלזון. האיש הפשוט הזה עורר בלב דוד זכרונות ורגשות רדומים מימי נעוריו והחזיר אותו אל הבעיות הנצחיות של אמונה ושל משמעות החיים. על אף כל השכלתו וחוכמתו – או דוקא בגללן – חש דוד, כי באחת עלה עליו לייבלזון: ביראת השמיים המושרשת בעומקי נפשו, אשר לעולם לא תאכזב ולא תיכנע.

מחמת יורה שוטף ביקש דוד בערב אחד מחסה במסעדה המוארת עדיין. האולם היה ריק, לייבלזון הסיר כוסות מן השולחנות. בראותו את דוד אורו פניו.

“שלום, דוד! תנוח קצת! ברדת גשם כזה לא יבוא גנבים. נשתה בירה!”

“שלום, מר לייבלזון! גשם בחודש חשון חולף מהר. אבל מספר רגעים נוכל לשוחח. היו לך אורחים רבים?”

“היום היה שקט. קומץ אנגלים בלבד. כשלא פגשו נערות, הסתלקו מהר. רק אחת היתה, היא חדשה, אך איננה מתחברת לפלוני ואלמוני. יש לה ידיד קבוע, קפטן בחיל התותחנים. הוא מתיחס אליה בכבוד ובנימוס, כאילו היא כלתו. הוא קורא לה מרי”.

“האם היא יהודיה?”

“בוודאי. היא באה מתל־אביב, מדברת עברית ויידיש. כנראה היא ממוצא טוב. נסעה הנה בעקבות הקפטן ג’וני, שכרה פה חדר ומסרבת לבוא במגע עם שאר הנערות. אני מניח, שהיא לא טובה מהן בהרבה. הלא אתה יודע, איך אני מעריך את הנשים הללו המחזרות אחרי האנגלים”.

“אבל היה זה נכון ונבון, שהתגברת על פיקפוקיך. בזמנים כאלה אסור להקפיד יתר על המידה. ליבי אומר לי, שעוד ניעזר בנערות האלה במידה רבה. ומלבד זאת יש גם להתחשב עם מצבם של החיילים. הלא הם מסכנים, מנותקים ממולדתם כבר זה זמן רב. אם יהיה להם קצת עידוד לליבם, נמצא את הגישה אליהם ביתר קלות. בין כה וכה יסתיים המנדאט בקרוב – אזי נעמוד מול הערבים. אם יישארו האנגלים עד אז לפחות נויטראליים במידת מה, הרי אשרינו וטוב לנו”.

“אם כן אתה חושב, שצפוי לנו, ‘דם ואש ותמרות עשן’? אולי ממש מלחמה במדינות הערביות?”

“ייתכן מאד. אך אני משוכנע, שנצא מן המיצר אל המרחב. אנו צועדים לקראת זמנים גדולים!”

“הן רק המאמין בנס מן השמים יוכל לצפות לנצחון המעטים על הרבים?” שאל לייבלזון כתוהה על קנקנו של דוד.

דוד החליט לקבוע עמדה בבעית האמונה, בה נגע לייבלזון לעיתים קרובות, אם כי בזהירות.

“אגיד לך משהו, מר לייבלזון. מאז היותי בארץ לא השתתפתי בתפילות ובטכסים דתיים. אך כמו בילדותי כן גם עתה מאמין אני באלוהי האבות המביא גואל לבני בניהם. ועכשו יותר מאי־פעם אני משוכנע, שאלוהים יעמוד לנו בעת צרה, שכן אנו ממשיכים את מעשה אבותינו. במפעל הבניין שלנו פועלים כוחות מוסריים, על כן לא יאבד”.

לייבלזון שלח מבט מרוצה ומלא חיבה בידידו הצעיר.

“לא איכזבת אותי, דוד!” לאחר מכן התקמט שוב מצחו. “אך נא תאמר לי – הלא אתה למדת והנך חכם ממני – האם אנחנו ראויים לעזרת אלוהים? הן אנו עוסקים בכל מיני עסקים חילוניים מאוד כאן בארץ הקודש. ראה אותי ואת בית המרזח שלי! האם לזה ייקרא ‘להמשיך מעשה אבות’, שאני מוזג עוד וויסקי לחיילים שיכורים?”

“במסגרת מפעלנו יש מקום גם למסעדתך, ואולי היא חשובה יותר ממה שאתה חושב. – אבל עליך לראות את הדברים בכללותם, כשאתה מעמיד שאלה כל כך רבת משקל. ‘האם אנו ראויים לעזרת אלוהים?’ אני מעז לענות על כך, מכיוון שאני מאמין במשמעות תולדות העולם. המסתכל בעיניים פקוחות וסוקר את חמישים השנים האחרונות יבין, שיש משמעות היסטורית לבית הלאומי הקטן הזה של עם ישראל. שתי מלחמות־עולם והשואה היהודית עברו עליו, והוא החזיק מעמד, כי היה רצון אלוהים, שיאריך ימים ויגדל. כן יעבור בשלום גם משבר זה. ולאחר מכן ייהפך הבית הלאומי למדינה. מועד של חמישים שנה קבע הרצל בקונגרס הראשון. זמן זה עבר, השעה הגדולה קרבה!”

דוד דיבר בהתלהבות בלתי רגילה, שכמוה עוד לא שמע לייבלזון מפי הצעיר השקט. הוא שתק כמשתומם, ורק כעבור שעה קלה אמר:

“אכן אתה איתן באמונתך יותר ממני. תקותי היחידה היא, שנצא מן הצרות האלה בשן ועין. אולם אתה – מחשבותיך מרחיקות לכת ואמונתך עזה יותר. הסבור אתה באמת ובתמים, שתקום מדינה יהודית?”

“בעוד שבועות מספר נדע. אם תתקבל תוכנית החלוקה באומות המאוחדות, איש לא יוכל למנוע ממנו ליסד את המדינה”.

“והערבים…?”

“… אולי יתקיפו אותנו. אך דבר זה עשוי רק לשפר את סיכויינו. נתגונן, נילחם! אינני מפקפק בתוצאה”.

“מה רבה גבורתם של אלה היוצאים לקרב במצבנו הקשה! האם דעת הצעירים בני גילך כדעתך?”

“תסמוך על בני הנוער שלנו, מר לייבלזון! כולם יילחמו להפליא, גם בני ה־17 גם בני ה־40. הם נתחנכו ונתאמנו כהלכה. והעיקר: יש להם סיסמה פשוטה מאד, שאין בה משום התרברבות: “אין ברירה”. אם נותקף, עלינו להתגונן. או אולי נרשה לאויבינו, להשליך את נשינו ואת ילדינו לים התיכון? כאן אין אושוויץ, פה אין שוחטים יהודים חסרי־מגן. על כל יריה נשיב אש! – אך אל נדבר גבוהות! אין צורך בגבורה יתרה, כדי להגן על הורים, על נשים וילדים. הרי זה ענין מובן מאליו”.

לייבלזון שתק זמן רב שקוע במחשבות. אזי אמר באיטיות כמנהגו:

“כן, הצעירים שלנו. חבל, שנבצר ממני להרבות שיחה איתם, כיוון שאין העברית שגורה בפי. אך אני חש את הערכים הטמונים בהם. הם עובדים ללא ליאות, מסתפקים במועט ונוטים שכם לעזור לכל נצרך. אלא מה? נדמה לי, שאין לצפות מהם רבות בשעת חרום. איך יוכלו לרכוש כשרונות צבאיים, בעיקר משמעת, המסכנים הללו, המקובצים מארבע כנפות העולם, רבים מהם הלומי תדהמה מחמת חוויות איומות, שמהן נמלטו בנס…”

“דוקא זה מה שאני אומר!”, הפסיקו דוד בהתרגשות. “כל הדור הזה מרגיש עצמו כאוד מוצל מאש. על כן הוא עשוי לבלי חת ומאד מסור לענין היהודי. מי שזכה להימלט מהתופת הנאצי, ירגיש רגש תודה כל ימי חייו. ומן התודה נובעת האחריות. הוא מוכרח להילחם, עד אשר יקום עם ישראל. רק בזה ימחוק את החרפה וישוב לחוש עצמו כאדם. זוהי תוחלתו ותפארתו של הדור שלנו. כי הלא כולנו ניצולי השואה: דני, בני החורג הקטן, ניצל ממש מקרון המוות לאושוויץ; חברי גדעון על ידי הפרטיזאנים ביערות; אתה ואני ניצלנו, שכן זכינו ללכת למולדת בעוד מועד – אשתי עוד ברגע האחרון עם עליה ב'. כל אחד מרגיש, שהנס, שאירע לו, מחייב אותו בשעת חרום זו. עוד בהסתערות האחרונה הזאת עלינו לעמוד, ואז ייפתח דף חדש בדברי ימי ישראל”.

כאילו התבייש דוד על שגילה יותר מדי מליבו, פנה מיד ללכת. אולם ליד הדלת חזר ופנה אל לייבלזון ואמר בהטעמה מיוחדת:

“אם כן תזכור את הסיסמה, ידידי: ‘אין ברירה’!”


כשנכנס דוד למסעדת לייבלזון ביום 16 בנובמבר 1947 סמוך לחצות הלילה, לא היתה שעתו פנויה בעצם הדבר. בכל ישותו חש בתפקיד גדול הרובץ על שכמו. נתקבלה הודעה מספינה מתקרבת, ועל דוד הוטל אירגון הורדת המעפילים. לאחר כל העבודה האפורה שבשנתיים האחרונות שש לקראת משימה זאת בגאוה. ועל אף כל הדריכות הנפשית משל ברוחו ופעל בשקט ובתכליתיות.

סיבת ביקורו במסעדה היתה עמו: רצה לשלוח מבט באנגלים, שהיו שם באותו ערב. “הכל בסדר!”, חשב. ביום ראשון זה המה האולם מהמוני חיילים, שבאו ממחנות שונים בסביבה. הם שתו ושוחחו עם הנערות. מזה הסתבר, שהפיקוד הבריטי לא ידע מאומה על הספינה. דוד היה יכול לעזוב את המסעדה כלעומת שבא, אך בזה היה אולי מעורר חשד. לכן נשאר לכמה רגעים וישב ליד שולחן ריק.

בעוד שסקר את החיילים ושינן לעצמו את אותות יחידותיהם, נתקל מבטו בגברת אחת מלובשת ומפורכסת בטעם רב, שישבה בדד ליד שולחן, כשהיא מסתכלת לעיתים לדלת תוך עצבנות. היא נראתה לו כמוכרה, האם לא ראה אותה כבר לפני שנים רבות? האם לא היתה זו…?

“דוד!” זכרונה של הגברת הקדים לפעול בשניה אחת. דוד קם על רגליו, צעד כמה צעדים לקראתה ואמר בקול נמוך:

“ציפורה!”

“הס! כאן ייקרא שמי רק מרי. שב לידי! איזו הפתעה לפגוש אותך כאן בנהריה! הנך עתה גבר יפה! בקיבוץ היית עוד נער, אך איזה נער נחמד!”

היא סקרה את דוד בעיניים נוגות, שזוהר לח ניצנץ בהן. דוד גבר על מבוכתו. לא זמן רב יכל לשהות בערב זה, רק עד שיגמור לשתות את התה, שלייבלזון הגיש לו. האיש רמז לו בעיניו, כי זוהי אותה מרי, שתאר אותה לדוד לפני כמה ימים כ“חדשה”.

“צפורה – סליחה: מרי –, עודני מופתע לגמרי, שפגשתיך פה. והיות ופתחת במחמאות, הרי גם אני אגיד לך, שעודך יפה כמו בקיבוץ. רק המסגרת החיצונית היא יותר עירונית, יותר אלגנטית”.

“אני יודעת, מה כוונתך. אפשר לסגנן זאת לפי נוסחה קצרה: אם לא אטעה, אמר אוסקר ויילד: ‘אני אוהב את הגברים, שלפניהם עתיד, ואת הנשים, שמאחוריהן עבר’. לך העתיד, לי העבר”.

כששתק דוד הנבוך קמעה, המשיכה בבדיחות הדעת:

“אכן השנים בתל־אביב היו סוערות. לא נוצרתי לחיי קיבוץ, הטמפרמנט שלי העבירני על דעתי. אותך אהבתי ממש, אך היית בחור יותר מדי טוב ועדין מכדי להתאים לי. לעיתים זכרתיך והצטערתי, שלא נהגתי עימך ביתר זהירות. אך כל זה נחלת העבר. עתה הנני מאורסת. חתני הוא ג’וני, קפטן בחיל התותחנים, בחור חביב וטוב לב. כשיחזור לאנגליה, נחוג את חתונתנו. עדיין אינני קשישה מכדי להתחיל חיי נישואים הגונים. רק בת 27”.

‘עשרים ותשע ועוד מעט שלושים’, חשב דוד, אך שתק בנימוס. מרי לא הסירה מבטה ממנו.

“דוד, פניך מאושרים. בוודאי אתה נשוי ואבא לילדים מתוקים”.

“כן, אני אוהב את אשתי ואת ילדי”. הוא סיפר לה בקצרה והראה צילומים.

“אבל לא ייתכן, שהנער הגדול הוא בנך. בן כמה הוא?”

“עוד מעט בן עשר”.

“הלא רק לפני עשר שנים הגעת לקיבוץ”.

“חשבון מדוייק. הילד הוא בני החורג, אך חביב עלי לא פחות מהשניים שלי. פעם אחרת אספר לך את קורותיו הדרמאטיות. היום תסלחי לי, לפני עוד עבודה”.

“אוכל לתאר לי בדיוק, מה עבודתך. אתה דואג לבטחון, אתה איש־המגן הטוב ביותר במקום הזה. אני רואה זאת בארשת פניך. אותה הרצינות, אותה ההחלטיות כמו בלילה ההוא בעמדה 4, כשהיית מפקד קבוצתי. אז התחלתי לאהוב אותך, ומן היום ההוא נשארת התגלמות הרוח הטובה של צעירינו”.

“אל נא תשימי זר דפנה על ראשי!”

פני מרי הרצינו, וכשנפרדה מדוד, אמרה לו בקול נמוך אך בהטעמה רבה:

“שמע היטב, מה שאומר לך כעת! למרות כל התעלולים, בהם הסתבכתי בעבר, נשארתי יהודיה נאמנה. ידידי ג’וני אוהב אותנו ומצדד בנו, אפשר לסמוך עליו. אם תהיה זקוק לעזרה כלשהי למען הענין היהודי, תנה אלי! ג’וני יעשה במיטב יכולתו”.

דוד הרים ראשו. דברי מרי השאירו רושם בליבו. חושיו אמרו לו, שמצא בעלת ברית חשובה. לכן ענה גם הוא ברצינות:

“רב תודות מרי! יכול להיות, שאפנה אליך. תפגשי אותי כמעט כל ערב פה”.

“האם אינך רוצה להכיר את ג’וני? אני מחכה לו, הוא עומד לבוא בכל רגע”.

“לאו דוקא הערב, אך אולי בקרוב. – אגב: במקרה שישמע הקפטן שלך משהו הלילה, נא תשפיעי עליו, שלא יגיב במאומה!”

“אני מבינה. תסמוך עלי, אעסיק את ג’וני אצלי עד מחר בבוקר”.


נחיתת 180 מעפילים מאונית ההגנה הקטנטנה “עליה” לא היתה שונה בהרבה ממבצעים קודמים ממין זה, ולכן אין צורך לתארה על כל פרטיה. רק שתי עובדות היו חדשות, ובשתיהן פעלה יוזמתו של דוד.

ראשית לא אירעה כל הפרעה מצד האנגלים. הקצין הבריטי היחיד, שהיה אולי מסוגל לחוש משהו חשוד ולהזעיק את החיילים, הקפטן ג’וני, נמצא בטיפולה המצויין של מרי.

הגורם השני, שתרם הרבה להצלחת המבצע, היתה שיטתו החדשה של דוד בהובלת המעפילים אחרי נחיתתם. דוד הרכיב קבוצה של כמה עשרות צעירים מן הטובים והמהימנים ביותר, רובם נערים מתבגרים. כי ידוע ידע, שדוקא נערים אלה בני 15 עד 17 עבדו בהתמסרות קדחתנית ובעיקר – בסודיות גמורה. כל אחד מנערים אלו נצטווה להוליך ברגל קבוצה קטנה של 2 עד 3 מעפילים אל הישובים הקרובים שבי־ציון ורגבה. איש לא הוכנס לנהריה מחמת האנגלים, שעברו ושבו ברחובותיה בכל עת. השיטה הזאת – פיזור האנשים על פני שטח רחב ללא הבלטה ובהימנעות מכל רעש – הוכיחה את יעילותה: אפילו לתושבי נהריה לא נודע מאומה מנחיתה זו.

שוב עבד דוד בעילום־שם עבודה מצויינת, ולא קיבל אות־כבוד, ושמו לא הוזכר לשבח ברבים. רק הצעירים, שהועלו אז אל החוף, לא שכחו את ליל 17/16 בנובמבר 1947. אחד מהם הוא שסיפר לכותב ספר זה – שנים רבות לאחר מעשה – את עלילות אותו הלילה.


הגליל המערבי במצור    🔗

בלילה מיום 29 ליום 30 בנובמבר 1947 – לא היה לדוד על מה לשמור. כמו כל תושבי הארץ, היה זה ליל שימורים גם לתושבי נהריה. בכל הבתים דלק אור, ובני־האדם ישבו ליד מקלט הרדיו ושמעו את החדשות מעצרת או“מ בליק־סקסס. שם נערכה ההצבעה על הצעת חלוקת ארץ־ישראל והקמת שתי מדינות, אחת ערבית ואחת יהודית. אע”פ שכבר הודיעו שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות, על תמיכתן בתוכנית, לא היה בטוח כלל וכלל, אם יושג הרוב הדרוש של שני שלישים. כי הדומיניונים הבריטיים ומדינות קטנות רבות לא הבהירו את כוונתן עד הרגע האחרון. תהליך ההצבעה היה איטי ונמשך שעות אחדות. באמריקה היו אלה שעות הערב, ואילו בא"י המחצית השניה של הלילה.

אנשי נהריה ישבו כשהעפרון בידם וספרו את שלוש הקבוצות: קולות חיוביים, קולות שליליים ונמנעים. כבר בהתחלה גברו המחייבים על השוללים פי שניים. לאחר מכן השתנה יחס הקולות לרעה במשך זמן מה. המתיחות גברה מרגע לרגע. לבסוף, לקראת בוקר הוכרעה הכף: 33 מדינות סמכו את ידן על התוכנית ורק 13 התנגדו לה. ברוב ברור של שני שלישים החליטו האומות המאוחדות, להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל, 1877 שנה אחרי חורבן הבית השני, 50 שנה לאחר שתבע תיאודור הרצל בבאזל את תחית המדינה היהודית.

שמחה והתלהבות שררו בעם היהודי ובעיקר ביישובי ארץ ישראל. אך אין פלא, ששמחת אנשי נהריה היתה מהולה בדאגות מקומיות. הן הגליל המערבי נכלל בשטח המדינה הערבית. כל אחד חרד לביתו ולקרקעו, לשלום משפחתו. נתלקחו וויכוחים: קבוצה אחת הצהירה, שיש להחזיק מעמד גם במדינה ערבית. הרי הובטחו זכויות למיעוטים, וכן תתמוך המדינה היהודית באנשי נהריה ותקדם את טובתם. אחדים קראו בהתרגשות, שאי־אפשר לחיות תחת שלטון ערבי, מוטב לנטוש את הבתים היפים ולעבור לשטח היהודי. קבוצה שלישית ניסתה להרגיע את הרוחות. חלילה מלנוס מנוסה מבוהלת! מן הסתם שייעשו הסכמים, מעין קלירינג, דהיינו החלפה של נכסי דלא ניידי בגליל המערבי כנגד קרקעות ערביים במדינה היהודית. כל אחד הרוצה לעזוב את נהריה תינתן לו האפשרות להקים מחדש את ביתו ואת עסקיו במדינה היהודית.

דוד לא השתתף בוויכוחים אלו, שנראו לו מיותרים או לפחות מוקדמים. הסעיף החשוב ביותר בהחלטת או"מ היה בעיניו הראשון: יסתיים המנדאט של בריטניה על ארץ־ישראל! בזה התבטל “הגורם השלישי”, שהיה תמיד הפכפך ולא מהימן. עתה יהיה ליהודים דין ודברים עם הערבים במישרין, והכרעה ברורה תהיה צפויה – אמנם קרוב לוודאי הכרעה צבאית. כי הערבים יתרגמו את אייומיהם לשפת מעשה, ורק דבר אחד מוטל בספק: אם תיפתח ההתקפה מיד או תידחה עד צאת האנגלים.

לא זמן רב נאלץ דוד לחכות לתשובה. כבר בימי דצמבר הראשונים התחילו כנופיות ערביות לירות באוטובוסים יהודיים ובבתים בודדים. היו קורבנות בהרוגים ובפצועים. הפורענות של שנות 1936 עד 1939 חזרה – ובמידה מוגברת. הגנה ופלמח וכן האירגונים הצבאיים “הפורשים” הזעיקו את אנשיהם. הפעם לא נישנו ימי ההבלגה. לא די בהדיפת התקפות, יש לעקור את סכנת הכנופיות. אם יצטרפו האנגלים למערכה נגד היהודים, אין מנוס ממלחמה אפילו נגדם.

אך הממשלה הבריטית לא יכלה להבאיש את ריחה בעיני האומות המאוחדות עד כדי חבלה בהחלטתן החגיגית. היא הכריזה על “נויטראליות” בהתנגשות הערבית־היהודית. ממשלת המנדט עתידה לצאת את הארץ ביום 15 במאי 1948. עד תאריך זה התבונן הצבא הבריטי בקרבות בחיבוק ידיים. אמנם האנגלים לא תמכו בגלוי במתקיפים הערביים, אך גם לא עשו מאומה, כדי להגן על היישובים היהודיים הנתקפים. מן הדין אפוא, שבגליל המערבי – על נקודותיו היהודיות המפוזרות והמבודדות – יתפתח מצב קריטי במידה הולכת וגוברת.

אנשי נהריה עבדו עבודה קדחתנית. נבנו עמדות, הותקנו קוי טלפון־שדה, נמתחו גדרות־תיל. הגבעה הדרומית בוצרה לפי התוכנית, ודוד נטל על עצמו את האחריות לאזור זה. כבר מזמן הועלה לדרגת קצין, וכל האנשים, שסרו למשמעתו, הוחדרו רגש בטחון. כל אחד פעל בהתאם לסיסמה “אין ברירה”.

את הבעיה הבוערת ביותר היוותה התחבורה בין נהריה לחיפה. מסילת הברזל נותקה זה מכבר ונשתתקה. הכביש היחיד עבר בסמוך לכפרים ערביים והעיר הערבית עכו, כך שהיתה בו סכנה רבה. כבר בדצמבר ובינואר רבו התנקשויות של צלפים ערביים על כלי־רכב יהודיים, ובעקבותיהן קיפחו את חייהם אזרחי נהריה אחדים ואישה אחת משבי־ציון. ההגנה התחילה לשרין את האוטובוסים ואת תאי הנהיגה של המשאיות בפחי פלדה. היות והתעשייה היהודית היתה עדיין חלשה, התקדם שריון כלי־הרכב אך לאט. דוד עסק בארגון מבצע זה ונאלץ לנסוע לעיתים.

כך קרה הדבר, שדוד נמצא מחוץ לנהריה ביום אחד בינואר 1948 ונבצר ממנו להשתתף בפועל בנחיתת מעפילים האחרונה ורבת־התפארת – לאור היום! בשעות הבוקר של ראש השנה האזרחית הופיעה לפתע על שפת ימה של נהריה אונית ההגנה “האומות המאוחדות”, כשעל סיפונה 600 נוסעים “בלתי חוקיים”.

רב־החובל היווני לא העז לחכות עד הלילה, כי הבארומטר ניבא סערה, וכדי למנוע אסון, החליט לשנות את הכיוון המתוכנן ולסטות אל חוף נהריה. כאן לא הוכן מאומה, ואנשי המקום הוכרחו לאלתר את כל המבצע תוך חיפזון מבוהל. כי היה ברור מראש, שהאנגלים יתערבו במוקדם או במאוחר למרות “ירידת המתח”, שהיתה צפויה אצלם אחרי ליל סילווסטר.

בני נהריה הצעירים המאומנים ב“ימיה” מיהרו אל החוף. הסירות הורדו המימה, ובעוד שכל אנשי נהריה התאספו בחוף, הפגינו בניהם המצויינים את יכולתם בחתירה במשוטים. בזו אחר זו ניגשה כל סירה אל האוניה, קלטה מספר נשים, ילדים וקשישים, הביאתם אל החוף, שם נתקבלו על ידי עשרות ידיים נאמנות. וכבר חזרה הסירה וחדרה לתוך המשברים, כדי לבצע אותו תמרון עוד ועוד. אולם הצעירים בין הנוסעים לא חיכו לסירות, אלא קפצו מן האוניה הימה והגיעו לחוף בשחיה, או התמשכו ועלו בעזרת החבל, שנמתח לחוף.

“מהר מהר!” – היתה הסיסמה. עוד לא נראה אף אנגלי אחד, אך לא יתבוששו לבוא. לעת עתה ישבה קבוצה גדולה של חיילים בריטיים במסעדת לייבלזון, והגברות החביבות שתו לחייהם ואיחלו וחזרו ואיחלו להם שנה טובה ומבורכת. גם ג’וני ומרי השתתפו במשתה. הקפטן קיבל כבר דו"ח על המתרחש על שפת הים, אך הסכים עם מרי, שאין כאן צורך בחפזון. עוד חזון למועד, הצבא יפתח עוד במבצע ויוכיח כושר פעולה.

רק בשעות אחר חצות היום הופיע יחידה של אנגלים על חוף הים, לאחר שכבר הוסתרו רוב המעפילים בבתים. החיילים – שעל פניהם חייוך – ירו מטח יריות באויר, סגרו גזרה אחת של החוף, אך נתנו מעבר לכל חולה או מטפל בחולה – כביכול. איש לא נאסר. כי תושבים ומעפילים נראו בערבוביה עד כדי כך, שלא השתלטו האנגלים על המצב, אף אילו רצו להקפיד.

אך קו הפעילות של האנגלים לא היה אחיד. מן המחנות באו יחידות אחדות, שנצטוו לערוך חיפושים בבתים ולעצור את “הבלתי לגאליים”. אולם איזה חייל יחכם, עד כדי שידע להבחין בין יושבי הבית לבין אורחיו? כמה מאנשי נהריה הוותיקים הצהירו, שזה עתה באו, כך שנאסרו – לשם הגברת האנדרלמוסיה. בעוד שנמשך המבצע, הנידון לכישלון, ישבה כבר קבוצת קצינים – ביניהם הקפטן ג’וני – במשרד המועצה המקומית לשם משא ומתן עם ראשי הכפר. והנה זוהי הצעת הבריטים לכבוד ראש השנה:

“אם יגלו הנוסעים את זהותם מרצונם הם, יובאו למחנה פתוח במפרץ חיפה ויורשו לצאת ממנו בו ברגע, שימצאו עבודה בארץ”.

“בסדר!” אמרו אנשי נהריה. אכן יותר לא יכלו לדרוש. המעפילים השיגו את מטרתם, ניתן להם להישאר בארץ.

אין לפרש את רוחב ליבם של האנגלים בהשראת ראש השנה בלבד. המחנות בקפריסין נתמלאו וגדשו, ואיש לא ידע, היכן להכניס עוד אנשים. בין כה וכה התקרב קץ המנדאט, מה בצע אפוא ברדיפת פליטים עוד עתה? כך טענו הבריטים מסוגו של ג’וני. אולם האחרים, העוינים, טענו אולי כך: הן ממילא ישימו הערבים קץ ליהודי פלשתינה בקרוב. לכן אלה השש מאות לא יוסיפו ולא יגרעו. יהא חלקם בין שאר שש מאות אלף יהודי הארץ, כי זהו חפצם.

בשוב דוד לנהריה בשעות אחר־הצהרים של אותו יום 1 בינואר ובהיוודע לו החדשות הגדולות, היתה תגובתו הראשונה – אכזבה. הן זה חודשים רבים אימן את נערי הימיה והשתתף בכל מאמציהם, וכשבאה שעת ההכרעה, נבצר ממנו להפליג עמם או אפילו רק לחזות בנצחונם! אך במהרה דחה את הרגש הקטנוני. ‘מה בכך, שלא הייתי נוכח? הקבוצה המצויינת ביצעה כל מה שלמדה ממני. לא טרחתי לשוא’.

הנה חתרו עוד שניים בסירתם הקטנה מן האוניה העזובה אל החוף.

“יוחנן, שמשון!”, קרא דוד לעברם. עוד לא די לכם? מה לכם פה?"

“סקרנו עוד פעם אחת את האוניה. רב החובל ואנשי הצוות הסתלקו, הם מתחבאים מעיני האנגלים, אך בבטן האוניה נשארו מכשירי ניווט יקרי ערך. למה יתפשו אותם האנגלים? מוטב, שאנו נשתמש בהם עוד”.

“נכון הדבר”, ענה דוד. “האינכם מאד עייפים?”

“לא!” שיקר יוחנן בן ה־16. “תגיד לנו, מה עלינו לעשות!”

“קחו את המכשירים ותביאו אותם בסירה לשבי ציון! בינתיים אצלצל לשם, למען יישמרו היטב. לאחר מכן תשובו במכונית כלשהי”.

“בסדר!” אמרו השניים וכבר ניגשו לעבודה.

למוחרת, כשהתיצבו שני הנערים לפני דוד, כדי להודיע לו את ביצוע הפקודה, הסתכל זמן רב בעיניהם הקורנות, עיני הילדים.

“היטבתם לעשות!”

אחרי כן הצביע אל הים, אשר גליו השחורים המקציפים התנפצו ברעם על החוף.

“הביטו אל הים! ברוך השם, המעפילים הובאו לחוף מבטחים! ואת המכשירים היצלתם בעוד מועד! האוניה נתרסקה כבר למחצה, מחר לא ישאר ממנה שריד”.

“כן, אמש כשהיינו כבר כמה מאות מטרים משבי־ציון, התעורר הים ונעשה גועש, כך שנאלצנו לחתור כהוגן”.

“מלבד זאת שמעתי על עבודתכם בהעברת המעפילים לחוף: סירתכם הקטנה מיהרה מכל הסירות. הייתם בסדר גמור!”

דוד הופתע מדברי עצמו: מה אמר כעת? הלא אלה היו אותן המילים, שכיוון אליו יהושע לפני עשר שנים בעמדה 4! עשר שנים! עתה היווה הוא את סמכות ההנהגה, ושניים אלה היו הדור הצעיר. הוא היניח יד אחת בכתפו של כל אחד מהם ואמר ברגש: “היו ברוכים!”


דבר אחד איפיין את הימים הסוערים האלה: בסמוך להתרחשויות הנשגבות והטראגיות נמצאו עובדות בנאליות מאד. עם זאת אי אפשר היה להתעלם מהן, כי נגעו בחייהם של בני אדם. ביום האחד בינואר היה דוד בעל משפחה חסר הכנסה. שבועיים קודם לכן הודיעה לו המועצה המקומית על פיטוריו כשומר, בנימוק, שעתה שומרת ההגנה על הכפר יומם ולילה ולכן בוטלו משרות השומרים השכירים כמיותרות.

אפשר לגנות עמדה זו כקטנונית ובלתי סוציאלית. אך אין להכחיש, כי המינהל המקומי, שלא היה חזק מבחינה כספית בין כה וכה, היה עמוס הוצאות עצומות ע"ח מתקני המגן וכל יתר הדברים הכרוכים בביטחון ונאלץ אפוא לחסוך ככל האפשר. כל אחד השתתף עתה בשמירה, לרבות ראשי המועצה ופקידיה, ואיש לא קיבל תשלום על שרות זה.

דוד היה יכול לטעון, שעבודתו האחראית כקצין ההגנה היא מקצועית לפי צביונה. אך היטב ידע, כי אין להגנה תקציב למשכורות. בשורותיה שרת כל אחד שלא על מנת לקבל פרס. אף אנשי הפל’מח, שהם הגרעין לצבא הלוחם, הרוויחו לחמם בכל עבודה ארעית שהיא.

מיד הבחינה רינה, כי דוד שרוי במצב־רוח שונה מן הרגיל, דוד שלה העליז והבוטח, אשר היה מעודד אותה בגבורתו אף בזמנים הקשים ביותר. כעת היה נבוך, ממורמר, חסר אונים. אף פעם לא ידע דאגות פרנסה מהן. רמת חייו היתה צנועה, אך מעולם לא הוכרח לשאול, איך יפרנס את משפחתו.

רעיונו הראשון היה “חזרה אל הקיבוץ!”. אבל איך יוכל לנטוש את הגנת נהריה, שמצבה הולך ומחמיר מיום ליום? כל מה שהכין לקראת שעת חרום, חשיבות מאד אקטואלית נועדה לו עכשו. בחודשים הבאים, יותר מאי־פעם, יהיו אנשי נהריה זקוקים לעזרתו, לפועלו, לערנותו. בימי שלום יתעתד לשוב לקיבוץ, אך לא עתה.

רינה גמרה לקרוא את מכתב הפיטורים ולאט הניחה אותו מידה. בתווי פניה העדינים הופיע אותו ביטוי של החלטיות כמו בווסטרבורק, כאשר – לאחר היסוסים רבים – הסכימה להצעת אימה לעלות לארץ־ישראל. כשהחליטה החלטה נחושה, ביצעה אותה במרץ ובתוקף. כך גם כעת כל ישותה נרתמה במשימה והיא הביטה בבעלה בחייוך משונה.

“דוד, כעת שעת צהריים, לך בשלווה לעבודתך! הערב אומר לך, מה נעשה. בשום פנים אל תדאג למאומה!”

“רינה, מה עלה בדעתך? מה רצונך לעשות?”

“תן לי לפעול! אך היה סמוך ובטוח כבר עכשו, שלא נהיה חסרים דבר!”

רינה יצאה לשני ביקורים. תחילה נפגשה עם הגברת וורדי, בעלת גנון פרטי. כבר לפני שנה אחת שאלה אותה הגב' וורדי, אם היא מוכנה לעזור לה בטיפול בפעוטים. אז לא יכלה לקבל את ההצעה, כי היתה עדיין עמוסה מאד בילדים הקטנים שלה. אבל כעת היתה אף אורה בת שנה ותשעה חודשים, יוסי בן השש היה הילד העצמאי ביותר ודני בן קרוב לעשר, אמנם קצת בעל חלומות, ידע להסתדר גם הוא.

בשמוע הגב' וורדי, שעתה תסכים רינה לעבוד חצי יום בגנון, שמחה מאד. דווקא בזמן האחרון עלה מספר חניכיה, כיוון שנשים רבות, מפאת חובת השמירה של בעליהן, קבלו על עצמן עומס עבודה נוסף בחקלאות וביקשו להפקיד ילדיהן בידי הגב' וורדי למשך חצי יום. הוסכם, שרינה תורשה להביא איתה את אורה הקטנה לגנון. משכורתה לא היתה גבוהה, אך תספק את צורכי משפחתה למחצה.

את ביקורה השני הפנתה רינה אל המהנדס וולדהיים, איש צעיר וטוב־לב. בידי וולדהיים הפיקוח על בנינים ועבודות ציבוריות רבות. רינה שאלה אותו, אם אין לו עבודה גם לדוד, ותארה לו את מצבם הקשה.

וולדהיים חייך. הוא אהב לחייך, כי בעל הומור היה. אך חיוכו הביע קצת זחיחות־דעת, כשנתאפשר לו – בכוח מעמדו – לעשות טובה לאחד מחבריו.

“גברת רינה, אין זאת בעיה כלל. הביטי, רק זה עתה גמרתי את תוכניות המזח. הן את יודעת בוודאי אודות המזח? אנו זקוקים לו מאד לקראת התחבורה הימית לחיפה, כי מי יודע, עד מתי עוד יניחו לנו הערבים לנסוע באוטובוס דרך עכו. הסוכנות אישרה את האמצעים, כי הלא זוהי שאלת חיים לכל הגליל המערבי. השמועה בדבר בניית המזח דלפה כבר בנהריה, ומיד הציעו כמה עשרות אנשים את שרותם בבנין. הנה רשימת דורשי העבודה. כאן למעלה, במקום הראשון ארשום את השם דוד ברזל. למי הזכות לעבודה, אם לא לדוד, שהוא אב לשלושה ילדים! ולא מעט פעל לנהריה!”

“איך אודה לך, מר וולדהיים?”

“מה פירוש תודה? אני יודע, שדוד יעבוד לא פחות מכל פועל אחר. אנו משלמים לפי שעות. דוד יעבוד בה במידה, שההגנה תשאיר לו פנאי. בשבוע הבא נתחיל בעבודה”.

כך עבד דוד בכל יום כמה שעות במזח, שבנינו התקדם לאט, בעוד שהבטחון בדרכי היבשה השתבש מהר. בחודש פברואר היה צורך להפסיק את תנועת האוטובוסים במשך ארבעה ימים, כי היריות תכפו מאד. סוף־סוף הופעלו אוטובוסים משוריינים, אמנם כלי רכב בלתי נוחים, אך בדפנותיהם לא חדרו הכדורים. בעוברם את הכפר סמריה או את העיר עכו נסגרו כל האשנבים, ורק לפני מושב הנהג נשאר סדק צר פתוח. גם לזה התרגלו בני האדם, ובכלל מפליא הדבר, כיצד התגברו על כל הקשיים בשויון־נפש ואף המשיכו בחייהם היום־יומיים למרות כל הסכנות. אומץ ליבם של הנהגים וקור רוחם היו למופת ותפסו את מקומם בהיסטוריה.

והנה ביום 17 במארס חל מפנה פתאומי. לשרות המודיעין של ההגנה נודע, כי משלוח עצום של נשק ותחמושת יצא לדרכו מלבנון לחיפה. בעיר זו הגיעו הקרבות לשלב מכריע. השכונות היהודיות שבעיר נחסמו בפני השכונות הערביות בתיל ובמתרסים. עמדות שני הצדדים המטירו אש אוטומאטית יומם ולילה. הכנופיות הערביות, ביניהן גם 200 עיראקיים, התכוננו להתקפה רבתי על חלקי העיר היהודיים וציפו להבאת תחמושת בקוצר רוח. גורלה של חיפה היה תלוי אפוא בשיירה הזאת העתידה לבוא.

ההגנה החליטה למנוע בכל מחיר משלוח זה מלהגיע לתעודתו. היא הקימה מארב בקצה הצפוני של הפרברים קרית מוצקין וקרית ביאליק. משאיות כבדות אחדות, נהוגות בידי ערבים מזויינים, זוהו כבר בעוברם את נהריה, והודעה על כך נמסרה מיד למפקדה במפרץ חיפה. כאשר הגיעה השיירה למקום המארב, פתחו לוחמי ההגנה באש. אירעה התפוצצות אדירה, כל המטען הועף באוויר. שניים מבין מתקיפי השיירה האמיצים קיפחו את חייהם. אולם מטרת המבצע הושגה: מגיני חיפה החזיקו מעמד בעיר על אף מצבם הקריטי, עד שנתחזק כוחם, כדי לעבור, מצידם הם, להתקפה,

באותו יום חסמו הערבים בעכו את הכביש חיפה־נהריה במחסום בטון. הושאר בו מעבר צר לשם ביקורת הנוסעים על ידי הכנופיות. רכב צבאי בריטי הורשה לעבור, בו בזמן שלנוסעים היהודיים היה צפוי מוות וודאי. ובזה הוגשם ניתוק הגליל המערבי, שהוא מטרת הערבים מזמן. האנגלים לא הביעו התנגדות ל“הסדרת התחבורה” הזאת.

יהודים אחדים, שהעזו לעבור את עכו, נהרגו באכזריות ליד המחסום. טראגי ביותר היה גורלם של ארבעה עובדים של “חברת החשמל לא”י“. הכנופיות ניתקו את קו המתח הגבוה המספק חשמל מחיפה לגליל המערבי. דבר זה לא היה רצוי לאנגלים ולאותם מתושבי עכו, שרצו להמשיך בעסקיהם ובמסחרם ושנזקקו לזרם חשמל. בתיווך אנגלי נפתח במו”מ בין יהודים לערבים והוסכם, שארבעה מעובדי חברת החשמל, שהובטחה להם חסינות, יתקנו את החוטים. כאשר ארבעה האנשים רצו לחזור עם תום עבודתם, רצחום אנשי הכנופיות הבוגדניים ליד המחסום.

עתה נותקו באמת כל הקשרים, לא רק של זרם חשמל, של התחבורה ולאחר מכן גם של הטלפון, אלא גם קשרי התבונה האנושית והרצון הטוב, שעשויים היו ליצור “מודוס וויוונדי” של דו־קיום בין שני הלאומים. עתה גם היהודים לא הרשו עוד לכלי־רכב ערביים לעבור באזורי מגוריהם ופוצצו את הגשר מעל הנהר נעמן דרומית לעכו, כך שנשארה עכו מנותקת מן העולם כמו נהריה. אמנם החיילים הבריטיים בנו גשר לשעת חרום לרכב שלהם, אך נאלצו להשלים עם כך, שמשמרות יהודיות בדקו שם את התחבורה וחסמוה בפני הערבים באותה הצורה כמו שעשו זאת הערבים בעכו ביחס ליהודים. האנגלים הצהירו על נויטראליות לגבי מעשי האיבה. בשבתם במחנותיהם חיכו ליום 15 במאי, יום סיום המנדאט וצאתם מפלשתינה. בינתיים הסתפקו בהשלטת סדר פורמאלי, אך לא השתדלו למנוע שפיכות דמים.

כך נמצאו יהודי הגליל המערבי מאז יום 17 במארס 1948 במצור שלם, כשהם מצויידים בנשק מועט ואף נושן ברובו. כנגדם עמדו אנשי כנופיות מזויינים היטב מארצות ערב שונות תחת פיקודו של מנהיגם קאוג’י. האסטרטגיה של אותו קאוג’י לא היתה בה שום גבורה יתרה. במשך חודשיים אלו לא ערך שום התקפה על נהריה. אף אל הקיבוצים הפזורים לא העז לגשת, פרט לקיבוץ יחיעם המבודד לגמרי, אך שם נכשלו כל התקפותיו. לנתק כל התחבורה ולהרעיב את הנקודות היהודיות – זו היתה תוכניתו האסטרטגית של ראש הכנופיות המפורסם.

אולם לתוכנית היתה פירצה, ופירצה זו – הים התיכון. הערבים, ללא צי־מלחמה, לא יכלו למנוע מן היהודים להוביל אנשים וחומרים בדרך הים. עתה באה שעתם של בני נוער נהריה מאומני הים, ותרגיליהם הספורטיביים לבשו עכשו משמעות חיונית. ועתה ניתן לדוד ברזל להפעיל במלוא המידה את כשרונותיו, שרכש לעצמו.

הוא נעשה הרוח החיה למפעל, שהתהווה במשך ימים אחדים. כשהגיעו לחוף נהריה סירות־המנוע הראשונות, חתר לקראתן דוד עם צעיריו בשלוש סירות, ומיד התחוור, שאכן אפשר להנחית אנשים וחומרים – אם ישקוט הים במידת־מה.

התחבורה הימית החלה במילוי חובת־כבוד מעציבה. ארבע גופות החשמלאים הנרצחים הועברו מנהריה לחיפה לשם קבורה. וביום 23 במארס הובאה קבוצת הנוסעים הראשונה מן המעגן הקטן של תחנת הכוח בחיפה והונחתה בנהריה בהצלחה. היו אלה 150 אנשי נהריה, אשר שהו בחוץ לרגל עבודתם ונותקו מכפר מולדתם על ידי מאורעות יום 17 במארס. עתה שבו הביתה בתרועת שמחה, וחבריהם הצעירים השיטו אותם דרך המשברים בכוח ובזהירות גם יחד.

מעתה והלאה התמסר דוד כולו לתפקיד חדש זה. ממילא הופסקה עבודתו במזח, שכן הבניה בטלה לעת עתה מחוסר חומרים. בענין זה איחרו אנשי נהריה את המועד ורק מספר קלונסאות נתקעו בקרקע הים. צעירי הימיה אמרו: “אין דבר, גם ללא מזח נתגבר!” וגם דוד חדל מלהרהר בדבר תקציב ביתו. מי ידאג ליום מחר בזמנים כאלה? יוצאו אף החסכונות האחרונים! הן רוב המשפחות חיו כעת מן היד אל הפה. היות והכל נתון בכף – גם החיים גם הרכוש – נדחקו העקרונות המקובלים לקרן־זוית.

המצב נתגלה בכל חומרתו ביום 27 במארס, שהיה “שבת שחורה” למערכת הגליל המערבי. ביום השישי ניגשה ההגנה למבצע, שהתחלותיו היו מוצלחות. ממפרץ חיפה נשלחו 11 משורינים עם כ־50 אנשים מזויינים היטב, והם עקפו את עכו בקשת רחבה דרך השדות, התקדמו לעבר נהריה ועד הקיבוצים בגבול הלבנון הגיעו מבלי להיתקל בהתנגדות. השיירה נשארה בנהריה בליל שבת והתכוננה למוחרת לפרוץ את הדרך לקיבוץ יחיעם שבהרים מזרחה, כדי להביא תגבורת לנקודה זו המנותקת לחלוטין. ליד הכפר כברי, 5 ק"מ מזרחית לנהריה, נתקלה השיירה במיתרס ובכנופיה ערבית חזקה מאד, שפתחה מיד באש על המשוריינים. הרכב הראשון הצליח להבקיע את המיתרס ולהגיע ליחיעם, אולם אנשי שאר המשוריינים נלכדו במלכודת. בטרם עלה בידם לפרוץ להם מוצא, הוקפו ערבים, אשר הטילו בהם רימוני יד והוציאו את הרכב מכלל שימוש. החיילים, שהספיקו לקפוץ מן המשוריינים הבוערים ניספו באש האוטומאטית הקטלנית. רק שלושה צעירים הצליחו להיסתתר ולהימלט לנהריה בלילה. ארבעים ושבעה איש מצאו את מותם, ביניהם חיילת אחת. רכב משוריין ונשק בעל ערך רב אבדו.

זאת היתה אחת המכות הקשות ביותר, שספגה ההגנה משך כל מלחמת השחרור – מלבד הטראגדיה האנושית ואבלן של המשפחות השכולות. בין הנופלים ליד כברי היו ארבעה מצעירי נהריה, השאר מוצאם מחיפה והקריות.

על האבל הכבד גברה עוד הדאגה ליום המוחרת. אילו ערכו הכנופיות שבגליל המערבי התקפה מרוכזת על נהריה באותו לילה מיום 27 במארס ל־28 בו, היה נגזר דינו של הכפר. המגינים המועטים, שבידם נשק בלתי מספיק, לא היו יכולים לעצור בעד הבקעת חזית המושבה, שאורכה שנים וחצי קילומטר.

כל זה היה ידוע לאנשי המפקדה המקומית וכן לדוד ברזל. בלילה ההוא נדדה שנתם. ממגדל המים נוצצו ללא הפוגה אותות השידורים, שנשלחו לחיפה ושהביעו כולם דרישה נמרצת אחת: אנו זקוקים לתגבורת, שלחו לנו אנשים ונשק!


לפנות בוקר רפתה מתיחות העצבים, כי שלוש עובדות עודדו את רוח המגינים: חיפה ענתה, כי למחרת בבוקר תגיע תגבורת בדרך הים, הים היה נוח ואיפשר נחיתה, ומלבד זאת – אחד מפלאי המלחמה הזאת – הערבים לא העזו לערוך התקפה!

תשעים איש עם תשעים רובים הונחתו בנהריה בבוקר יום ראשון, כשתושבי המקום קיבלו את פניהם בשמחה ובהרווחה. לפי קנה המידה של הזירה הזאת חיזקה תגבורת זו את ידי המגינים במידה רבה. עתה פנו בכוחות מחודשים לתפקידים החשובים העומדים על הפרק: אספקת מצרכים, דלק, תחמושת ושאר דברים הדרושים יום יום לארבעת אלפי נפשות.

הסחורות הגיעו בארובות רחבות ושטוחות שהתאימו לגישה עד החוף בתנאי מזג־אויר טובים. לארובה כזאת –שנקראה מעונה – חרטום בולט שטוח, שדרכו נישאו משאות כבדים במישרין אל החוף. כך הונחת אפילו גנראטור לזרם חשמל. מעתה לא ירד עוד חושך כבד על המושבה בערוב היום, אלא לכל בית הורשה להדליק נורה אחת יחידה.

דוד התמנה “אחראי לנמל”. מחוסר מחסנים נערמו סחורות המובאות על החוף ונשמרו על ידי דוד ואנשיו בקפידה. החוף האידילי נהפך לנמל של ממש והמה ממשאיות באות ויוצאות ללא הפוגה. גם ילדי בית־הספר הורשו לעזור בביצוע העבודות הקלות. וכמובן נמנו גם דני ויוסי ביניהם. מאושרים וגאים היו על שניתן להם לעמוד לימין אביהם. דוד אף הרשה להם לפרקים, לשתף פעולה בהבאת החבל בסירה, כשצרורות של חביות נפט, שהוטלו מן הארובה הימה, נמשכו אל החוף. התמדת הילדים היתה מפליאה, כמיהה לחוויה רומנטית דרבנה את רצונם לפעולה.

אך קבוצת הילדים העליזה עלתה לראש דאגותיו של דוד – תחילה רק בחדרי ליבו. כלום היה זה הולם את האחריות הציבורית, להשאיר ילדים בשטח, שעליו צר האויב, כל עוד היה אפשר להוציאם? במעונה אחת ניתן להוביל מאתיים נפש. בעיה זו של פינוי הילדים ראויה לפחות לדיון, בטרם יחמיר אולי המצב הצבאי – סבר דוד.

בישיבת מפקדת האזור העלה דוד את הנושא הזה על הפרק. בידו היתה רשימה, בה מיין את הילדים לפי גילם ולפי היישובים השונים, בסך הכל כ־700 ילדים. האם אפשר ואף הכרחי היה, לערוך פינוי מקיף כזה? לגבי נהריה וסביבתה הקרובה הוכרעה השאלה לשלילה. אולם הקיבוצים המבודדים לאורך הגבול רצו לפנות את ילדיהם הפעוטים.

כך הגיעו כמה עשרות ילדים בליווי מטפלותיהם לנמל על חוף נהריה לשם העברה לחיפה, שם הוכן להם שיכון מתאים על הר הכרמל. ביניהם נמצאו גם ילדי מעוז הגליל. זו היתה חוויה ליוסי, כי עדיין ראה עצמו כילד הקיבוץ! כאשר בא לשפת הים, לקבל פני הקבוצה, הכירו אותו אחדים מבני גילו וכן גם המטפלות והרימו קול:

“יוסי, יוסי! כשנחזור לקיבוץ תשוב גם אתה אלינו!”

“כן, בוודאי אבוא! למעלה בקיבוץ ניפגש!”, קרא יוסי לעברם בהתרגשות.


ככל שנמשך המצור, כן גבר רגש הבטחון בגליל המערבי. דבר אחד כבר הוכח: תוכנית הערבים להרעיב את היהודים – נכשלה. אע"פ שהופסק מהלך הספינות בימי סערה אחדים, הספיקו המשלוחים המגיעים, כדי למנוע מחסור מן הנצורים. אפילו עתונים ודברי־דאר קיבלו בדרך הים, וכן שלחו את מכתביהם בדאר לשעת חרום, שהוציא בולים משלו שעליהם החותמת “הגליל המערבי המנותק”. ובעוד מועד הגיעו כמויות גדולות של מצות, כך שהוחג חג הפסח כדת וכדין.

בין מאורעות המצור יש עוד להזכיר עובדה אחת קצת פיקאנטית. מלבד נתיב הים היתה קיימת עוד תחבורה יבשתית בלתי רשמית – והיא מעשהו של דוד. במשך כל החורף לא הזניח את קשריו עם מרי־ציפורה ואף הכיר את ידידה ג’וני אצל לייבלזון. הקצין היה בחור חביב והתידד עם דוד. השניים קראו זה לזה בשם הפרטי והרבו לשתות ולצחוק ביחד. למרות המצור המשיך ג’וני לנסוע לחיפה בטנדר שלו באין מפריע. על כן שאלו דוד באחד הימים, אם יעשה לו את הטובה למסור מכתב דחוף מאד לכתובת מסויימת בעיר.

“בוודאי, דוד”, ענה ג’וני בעליזות, “כל מה שתרצה אעשה למענך”.

“אף תואיל לעשות זאת לעיתים למען חברי?”

“חבריך הם חברי. תגיד לי בכל ערב, מה עלי לסדר בשבילכם למוחרת!”

כך נעשה לשגרה, שמשלוחים דחופים מנהריה לחיפה ובחזרה עברו את המחסום ליד עכו בטנדר של הקפטן ללא תקלה. הקו הזה – נקרא בפי העם ‘מרי־ליין’ – פעל מהר ולבטח וזכה להוקרת הקהל.

באמצע אפריל נפרק משלוח מעודד מאד מן ה’מעונה'. הגיע נשק מודרני מאחת ארצות אירופה, וההגנה העמידה לרשות הגליל המערבי חלק ממנו. דבר זה היווה לא רק חיזוק המערכה המקומית, אלא מפנה מכריע לכל המלחמה. גם דוד נשם לרווחה. הוסר מליבו הסייוט של מחסור בנשק חדיש.

התוצאות נראו בחיפה כבר ביום 18 באפריל. אנשי פלמ’ח, מצויידים בנשק החדש, פרצו מן השכונות היהודיות, כבשו את העמדות הערביות, סילקו את החיילים העיראקיים והשתלטו על כל חיפה וסביבתה. רוב התושבים הערביים ברחו בספינות ובסירות ללבנון. מחוף נהריה נראו בעוברם באופק.

בראשית מאי לא היה עוד ספק בנהריה, ששעת השיחרור אינה עוד רחוקה. כבר עסק דוד בהכנת שיכון ובאספקת מזון ליחידות הצבא העתידות לבוא. כן עמד בקשר אל־חוטי עם הקיבוצים בגבול, כדי שגם הם יכינו הכל לקראת הבאות.

ביום 13 במאי הגיעה ספינה, שהביאה 250 אנשי אצ“ל. הן מזמן כבר באו האירגונים הצבאיים השונים לידי שיתוף פעולה ביניהם, ויחידת אצ”ל זו הוותה חלוץ לכוחות ההגנה, שעמדו במפרץ חיפה דרוכים למבצע. בליל 14 במאי נשמעו מדרום קולות נפץ אדירים, איש לא הרבה לישון, אף נשים וילדים היו ערים מרוב מתיחות.

דוד לא היה בבית, ורינה נרדמה רק לפנות בוקר. ברם דני ויוסי, שישנו עד שעה 5, עזבו את הבית חרש ושוטטו ברחובות. בשעה 7 חזרו ועוררו את רינה בתרועות ניצחון:

“אמא, הם באים! החיילים שלנו באים! כל הרחובות הומים ממכוניות, משורינים וטנדרים. עליהם יושבים בחורינו, כולם מאובקים, אך שרים וצוחקים. ועדיין בא רכב נוסף, רובם לא נשארים בנהריה, ממשיכים לנסוע צפונה”.

“האם לא ראיתם את אבא שלכם?”

“רק רגע קט ליד הגעתון. הוא עלה על אחת המכוניות ונסע”.

“עתה עליכם לאכול ארוחת בוקר וללכת לבית־הספר”.

“בית הספר? ביום שכזה?”

“בוודאי! זה טוב יותר מלהסתובב ברחובות ולהסתכן בתנועת רכב כזו. אגב: המורים יידעו פרטים על אירועי הלילה ויספרו לכם את הכל”.

זה שיכנע אותם. דני ויוסי רצו לבית הספר, בו אכן התקימו הלימודים כסידרם. אמנם לאו דווקא כתיב ולוח הכפל נלמד, אלא המורים הסבירו לילדים את התרחשויות היום באמצעות מפות קיר. כוחות ההגנה עלו על עכו מדרום ושמו מצור על העיר. המחסום סולק וחלק הכוחות המשיכו דרכם צפונה ברכבם. נהריה היתה רק תחנה בדרכם, ללא רתיעה התקדמו עד הקיבוץ המרוחק ביותר ליד הגבול. גם הקיבוץ יחיעם במזרח, שהחזיק מעמד זמן כה רב במבחן ההתקפות והרעב, שוחרר עתה. רוב התושבים הערביים עברו את הגבול במנוסה מבוהלת. גם מעכו ברחו בדרך הים. הילדים בגבעת ביה"ס ראו את הספינות שטות צפונה. הבוקר הזה של יום שישי היה כולו שמחה וגיל.

אמנם גם מחשבות אחרות נתעוררו לשמע דברי המנהל, שהשמיע בחצר לכיתות הנאספות. הניצחון הזה הוא רק חלק קטן מן המערכה – אמר. מחר, ביום 15 במאי, יסתיים המנדאט, והאנגלים ייצאו. מדינת ישראל תוכרז, כנראה עוד היום בתל־אביב, ובזה יוגשם חזונו של הרצל ב’מדינת היהודים'. גם בנהריה יונף מחר דגלה של מדינת ישראל במעמד חגיגי.

אולם – המשיך המנהל – עוד לא נגמרה המלחמה, אלא רק עכשו תחל ממש. המדינות הערביות השכנות תשלחנה את צבאותיהן, והמאבק יהיה קשה ומסוכן. גם על נהריה להתכונן לקראת אירועים קשים, אולי אף התקפות מן האוויר. כי האויב עומד במרחק של 12 ק"מ בלבד גם בצפון גם במזרח. על כן ילמדו הילדים לרדת למקלטים מיד עם הישמע קול האזעקה ולבצע זאת במהירות, אך בסדר טוב. תיכף ייערך פה במקום התרגיל הראשון.

כך, בתרגיל זה, הסתיים בוקר יום השישי הבלתי נשכח. הילדים פוזרו במקלטים השונים, שנבנו בחולות כבר קודם לכן. בתמרון ראו חוויה רומנטית, מבלי לתאר לעצמם, מה עלול להתרחש במציאות של התקפה.

בלכת הילדים כבר הביתה קרא מנהל ביה"ס את התלמיד דני שטיין־ברזל אל חדרו. הילד בן ה־10 היה גבוה ביחס לגילו, אך מבנה גופו עדיין ילדותי ועדין. הוא כיוון את עיניו הכהות אל המנהל כמשתאה: מה ברצונו לבקש ממנו?

“דני”, פתח הלה בחביבות, “עלה בדעתי הרעיון, שמחר בשעת הנפת הדגל ידקלם אחד מילדי ביה”ס שיר, וברצוני להטיל עליך את התפקיד. האם חפץ אתה?"

“כן”, ענה דני תוך היסוס. “אבל מדוע דווקא אני? הלא יש ילדים גדולים יותר בכיתות הגבוהות…”

“ראשית, אתה יודע לדקלם יפה ולא תתקשה בשיר קצר זה. ושנית – אתה מיועד לדבר הזה יותר מאחרים. הן אתה ‘אוד מוצל מאש’. ילדים רבים נרצחו בשואה, אך אתה הגעת למולדת בשלום. כל אנשי נהריה יודעים זאת. ואם תשתתף מחר בטכס יהגו בליבם: דני זה הקטן וכל יתר הילדים, שנשארו לנו, יבנו את מדינתנו”.

דני הסמיק, אך מבוכתו סרה ממנו, והוא אמר בקול בוטח:

“אם כן אדקלם את השיר ברצון”.


על גגו של בית בעל קומה אחת עמדו הנואמים: ראשי המקום, נציגי האזור, קציני הגנה. על ידם הבהיק בשמש ראשו האדמוני של דני. בקול נרגש קרא דני את דברי ביאליק:

"העמידו את עמכם, הקימו הדור!

חשפו אור, חשפו אור!"

ממול בתורן בית המועצה המקומית עלה דגל ציון התכלת־לבן, ומקרב ההמון למטה בקע ההימנון ‘התקוה’.

זכר היום הזה, אותו יום ו' באייר תש"ח, לא יימחה מלב איש מן הנוכחים, שהיו באותו מעמד.


איך נפלו גיבורים!    🔗

כעבור חודשיים השתנו פני נהריה. חיי החוף נדמו, הנמל המאולתר לא היה עוד קיים, כי שוב עברו כלי הרכב בדרך עכו, שנכבשה בידי ההגנה אחרי מצור קצר. תחת אורחי הקייץ, שנעדרו בשנה זו, נראו ברחובות נהריה חיילים רבים במדי צ.ה.ל. החדשים. חלקם נמצאו במקום לשם אימונים, אחרים שרתו ביחידות החזית, שהשתרעה במרחק מה מזרחית לנהריה ולעכו. כי בתוך הגליל החזיק קאוג’י עוד ב’כיס' מגבול הלבנון עד צפונית לנצרת.

בגינות הבתים נבנו בחיפזון מקלטים פרימיטיביים. שכן מספר פעמים הופצצה נהריה על ידי מטוסי הערבים, וההתקפה הראשונה הפילה חמישה קורבנות, ביניהם שני ילדים. בנין־חנויות גדול בשדרות הגעתון הפך לתל חורבות. ובכל זאת היו כאן ניזקי המלחמה קטנים בהשוואה למוקדי הקרבות הגדולים, כגון בירושליים, בנגב ובעמק הירדן. כי ביום 15 במאי פלשו צבאות ערב לתוך הארץ ונעצרו רק אחרי מאבק קשה. בני נהריה נפלו גם בחזיתות אחרות. מחיר יקר ניתן למען הניצחון והעצמאות.

אך כעת, באמצע יולי, לא היה עוד ספק בדבר תוצאות המלחמה. הצבאות הערביים לא הצליחו ‘להשליך הימה’ את האוכלוסיה היהודית. בשלב הראשון למלחמה עד יום 12 ביוני החזיק היישוב מעמד בדרך נס כנגד כוחות עדיפים בהרבה. בשלב שני, שנמשך רק עשרה ימים בחודש יולי, עברו היהודים אפילו להתקפה וכבשו את הערים רמלה, לוד ונצרת. לאחר מכן הסכימו הערבים סוף־סוף להפוגה כפי דרישת או"ם.

אך מדי פעם בפעם הפרו הערבים את ההסכם והמטירו אש על המוצבים הישראליים. כמובן הושבה אש על יריות כאלה, כך שהקרבות פרצו מחדש בגזרות מסויימות, עד שמשקיפי או"ם השיבו את ההפוגה על כנה. עוד לא הוכרזה שביתת־נשק, בחזיתות עמדו הצבאות אלה מול אלה, מלאי חשד, והגיבו ביריות על כל תנועה בצד השני, בין ממשית, בין מדומה.

בחזית הארוכה בגליל המערבי היה המצב בלתי יציב ביותר, כי פה היו העמדות הישראליות פזורות, ורק מגינים מועטים הוצבו בהן. לחזית זו לא הוקצבו יחידות רבות, שכן נדרשו בדחיפות במקומות תורפה, כגון בפרוזדור ירושלים ובנגב. ואנשי קאוג’י, ביודעם את חולשת הצד שכנגד, הפגינו כאן את יכולתם התוקפנית מבלי להזדקק לקרבות; מכדורי צלפים נורו חיילים ישראליים ונפלו למרות ה’הפוגה'.

לדוד היה תפקיד אחראי בחזית זו. בהתחשב עם עבודתו הממושכת והנאמנה למען ההגנה נתקבל כקצין בדרגת סגן עם הקמת צבאה של המדינה הצעירה. כך הגיע שוב בסופו של דבר למעמד מקצועי, אף כי במשכורת צנועה ולא מספיקה כדי צורכי המשפחה. רינה המשיכה לעבוד בגנון של הגב' וורדי ללא ליאות, וכל בני־בית־ברזל היו שבעי־רצון והחזיקו טובה לגורלם.

אכן דני ויוסי התגאו לא מעט, שאביהם עתה ממש קצין בצ.ה.ל., מאז תחילת ההפוגה בא דוד לעיתים הביתה למשך שעות אחדות, כדי לעזור לרינה ולטפל בילדים. כבר שבועות אחדים קודם לכן, כאשר נהריה עודנה מטרה למטוסי האויב, נתן הוראות מדויקות לדני וליוסי, כיצד עליהם להתנהג במקרה התקפה מן האוויר, והודות הקפדנות הזאת נמנע אסון. שניהם הצטיינו בזריזות ובקור־רוח בשעת אחת ההתקפות. בהישמע קול הצופר נמצאו הילדים ברחוב, כשאין מקלט בכל הסביבה. דני השליך עצמו לתעלת הכביש ומשך אחריו את יוסי. פצצה אחת התפוצצה בקרבת מקום, רסיסיה ניתזו ועברו מעל הילדים שבתעלה, ורק רסיס קטנטן סרט את כתפו של יוסי באורח קל. הילד נתקבל בבית החולים, ולמוחרת נשלח הביתה. אין צורך להזכיר, כמה התגאה על ‘הפציעה בידי האויב’. אולם עוד יותר שמחו דוד ורינה על קור־הרוח שהפגינו הילדים.

עתה נהנו מן החופש הגדול. ביום 8 באוגוסט בא דוד מן החזית לחופשה במשך שעות אחרי־הצהרים והערב. הלך עם שני הילדים לחוף, כדי לשחות ולשוט איתם בים, ואחרי ארוחת הערב ישבה עוד המשפחה בגינה לפני הבית, כשרוחה טובה עליה. אורה, בת השנתיים, ישנה כבר, אך לשני הבנים הורשה לשבת עוד עם הוריהם. היום היה חם מאד, כולם נהנו מן הערב הצונן. רינה אמרה לדוד:

“כל כך שקט הערב, כאילו אנו חיים בשלום ובשלווה. מה דעתך, דוד, האם נגיע לידי שלום עם הערבים בקרוב?”

“ייתכן עוד לא לשלום, אלא לשביתת־נשק. הלא חלוקת הארץ כבר בוצעה למעשה. אנו מחזיקים בשטחים היהודיים, ואילו בשטח המוחזק בידי הערבים – כגון תול־כרם, ג’נין, שכם – יושבים הם מאז ומתמיד. נגיע לידי הסכם, והחזיתות תיהפכנה – בתיקונים קלים – לגבולות”.

“אך הערבים בכלל אינם מקיימים את צו ההפוגה”, העירה רינה. “זה עתה נודע בעתונים, כי המצרים ממטירים אש על כלי רכב שלנו המספקים מזון לישובינו המנותקים בנגב. הרי זו זכותנו המובטחת לנו על ידי או”ם, ובכל זאת אין המצרים מכבדים אותה".

“ימשיכו נא במעשים אלה! כך תינתן לנו עילה לגרשם מעמדותיהם באחד הימים ולכבוש את כל הנגב”.

“ומה בדבר ה’כיס' כאן אצלנו? עד מתי עוד נסבול אותו באמצע שטחנו?”

“עד שיהיה לנו נשק טוב, בעיקר מטוסים. קאוג’י שוגה שגיאה חמורה. אילו שמר על שקט גמור, כי אז היה קלף חשוב בידו בשעת המשא והמתן, ואנו היינו נאלצים להסכים תמורתו לוויתורים במקומות אחרים. אך היות ואינו נותן מנוחה, נעבור להתקפה בבוא הזמן ונחסל את הכיס”.

“בהקדם, אבא!”, התערב יוסי. “תן פקודה, שהם יגורשו!” דוד חייך לעברו.

“האם אתה חושב, שאני מפקד עליון כאן? איני אלא סגן ומפקד רק על המוצבים, עליהם אני אחראי”.

עתה הצטרף דני לשיחה.

“הן שלשום שוב הוחלפו יריות בסביבתך, אבא. האם היה מסוכן מאד?”

“איכשהו יצאנו בשן ועין. הובא לנו אוכל בשבתנו במוצב. כנראה חשדו הערבים, שאנו מתכוננים להתקפה, והם ירו לא מעט. אחד מנושאי האספקה נפצע, ברוך ה' רק באופן קל”.

דוד הבחין בארשת של דאגה בפניה של רינה, לכן פנה לנושא אחר.

“אבל כל זה לא יימשך עוד זמן רב. הלבנונים אינם ששים אלי קרב. הם יהיו הראשונים בין הערבים המוכנים לשביתת־נשק. מה דעתכם, ילדים, במה נעסוק לאחר מכן? הן בשמירה לא יהיה עוד צורך. עלי לחפש לי אפוא משלוח־יד אחר”.

“הלא גם בימי שלום תוכל להישאר קצין בצ.ה.ל.”, סבר דני. “תעלה בדרגה מעלה מעלה, עד שתתמנה לאלוף”.

“לא”, קרא יוסי, “נשוב לקיבוץ! שם נולדתי ושם מקום כולנו”.

בקורת־רוח הסתכל דוד בשני הבנים. אך בראותו צל עובר על פני רינה, כשדיבר יוסי על שיבה לקיבוץ, דן בנושא ברצינות בפנותו אל הילדים.

“שמעו, עדיין אינני יודע, מי מכם צודק, וכעצת מי אעשה. יכול להיות, שצ.ה.ל. יזדקק לי עוד זמן רב. אך דבר אחד תדעו: אף אם לא נוכל לשוב למעוז הגליל לעת עתה, יישאר הקיבוץ מנוס ומולדת לכם. ילדי רינה ודוד ברזל ימצאו שם תמיד ידידים. אני רוצה, שתבקרו שם מדי שנה ושתעבדו במשק עם שאר הילדים מספר שבועות. ואם אי־פעם תימצאו במבוכה או בדאגות – לעולם תבקשו מאנשי הקיבוץ עצה ועזרה!”

דוד היה במצב־רוח מרומם, ונדמה, כי רצה לומר למשפחתו את כל מה שנאלץ לסגור בליבו בתקופה הארוכה של שרותו למען הביטחון. זמן רב לא שאל את הילדים בדבר בית־ספרם. לכן אמר כעת:

“נדמה לי, שבקיץ הזה לא נלמד הרבה בבית הספר?”

“כן כן”, ענה דני בהדגשה, “מדי פעם כשרצינו, שתספר לנו המורה חדשות מן המלחמה, דרשה ממנו, שקודם כל נקרא, נכתוב ונחשב. אחרת לא נענתה לנו”.

“אבל פעמים אחדות היה סוף הלימודים” קרא יוסי, “באמצע הלימודים – הוי – יללו הצופרים, וכל הכיתות רצו מהר למקלטים”.

לדעת דוד דובר די על המלחמה. כוונתו היתה אחרת, כששאל את הילדים בדבר בית הספר.

“דני ויוסי, דבר אחד הבטיחו לי: ללמוד הרבה ולהיעשות תלמידים טובים. מדינת ישראל תזדקק לאנשי ידע, שביכולתם למלא תפקידים קשים”.

“כמוך, אבא”, אמר יוסי, “הלא אתה יודע את הכול!”

יותר ממני עליכם ללמוד. אודה ולא אבוש: כיום אני מצטער, שלא למדתי בבית־ספר גבוה. תמיד הייתי סבור, שאין צורך בכך, כי לארץ דרושים רק אנשי מעשה ומגינים אמיצים. ועד כה היתה אולי דעה זו מוצדקת. אך להבא תהיה מדינתנו זקוקה גם למהנדסים, לרופאים, מורים ובוני ערים. כי יבואו עולים רבים, ובוודאי רצונכם לעזור להקים בשבילם ארץ יפה ומודרנית. לפיכך עליכם לאזור כוח וללמוד הרבה מאד”.

הילדים שקעו במחשבות. כמה נחמדים ונבונים היו! עתה שאל דוד את דני:

“דני, כנראה לא כתבת זה זמן רב מכתב למשפחת בנקום?”

“זמן רב מאוד”, הודה דני, “אני כל כך מתקשה. הלא כמעט את כל ההולנדית שלי שכחתי”.

“בקרוב יהיה לך פה אדם, שישמח לעזור לך לכתוב מכתב הולנדי לבנקומים. אתמול קיבלתי מכתב ממר יוסף באום. האם אתה זוכר אותו?”

“בוודאי, הלא זה אבא של דניאלה וצבי וזאב”.

“אספר לך חדשה: כל משפחת באום תעלה ארצה ואולי תשתקע בנהריה”.

דני ספק כפיים מרוב שמחה.

“אם כן אשחק שוב עם השלושה כמו בדריברגן, אבל עכשו נדבר עברית ביחד”.

“קודם יצטרכו ללמוד את השפה, אך אתה תוכל לעזור להם”.

רינה אמרה כמתוך הרהורים:

“האם זה לא נפלא, שעתה תוכל כל משפחה יהודית לעלות, אם רצונה בכך? בבואי לפני 9 שנים נאלצתי להתגנב ארצה בלילה מספינה יחד עם רבים אחרים”.

“לא היתה זו הספינה היחידה”, המשיך דוד בנושא זה. “הלא אתם עצמכם ראיתם עוד נחיתה כזו לפני חצי שנה. האם ידעתם בכלל, שנשאתי את אמכם לאישה מפני גבורתה, כשהעלתה בלילה אחד מאות מעפילים יחד עימי ועם עוד אנשים רבים? להפליא עבדה באמצע משברי הים! ולמוחרת עם הנץ החמה התארסנו”.

“ספר, אבא, ספר כל הפרטים!” קראו הילדים בהתלהבות רבה.

כך נתן דוד לנערים הקטנים תאור אותו לילה, בו למד להוקיר את אנשי נהריה וזכה באשתו. בהדגשה מכוונת הפיץ אור על פעולתה האמיצה של אימם. כי כבר מזמן לא היה מרוצה מכך, שהילדים ראו את תפארת המשפחה רק בו, בדוד. יתגאו נא גם באימם, ברינה האהובה שלו! הן ילדים לא יודעים להעריך את כל העמל שבחיי יום יום “האפורים” של אם ועקרת־בית. אבל המעשיה הרומנטית אודות רינה הענוגה הנאבקת בגלים כדי להציל נפשות – היה בה כדי להלהיב את הילדים.

לבסוף קבעה רינה, שהגיע הזמן לילדים לעלות על המיטה.

“אנא תני לנו עוד להקשיב לאבא!”, ביקש יוסי. “הוא מספר הערב סיפורים כל כך נפלאים!”

“לא, ילדים, כעת די לכם”, אמר דוד. אבל אם תהיו טובים ותעלו על המיטה, תקבלו ממני עוד משהו משמח. ארשה לכם לבקר בחופש הזה אצל סבא וסבתא בתל־אביב וכן אצל דודיכם וכל בני הדודים. רק לעיתים רחוקות ראיתם אותם בזמנים הקשים האלה. תהי נסיעה זו פרס על שעזרתם יפה בפריקת האוניות ועל התנהגותכם הנבונה בשעת ההפצצה מן האויר. אימא תביא אתכם וגם את אורה לתל־אביב".

הפעם לא נשמעה צעקת גיל. הילדים נדמו מרוב שמחה. רק נשקו לאביהם בסערת התלהבות והלכו מיד לישון כפי המוסכם.

לאחר מכן אמר דוד לרינה, כשקולו רעד מרוב אושר:

“היה זה היום היפה ביותר שבחיי! מעודי לא הגעתי לידי תודעה כה ברורה כמו היום, שיש לי האישה הטובה ביותר וילדים נהדרים שאין כמותם! הם ילדיך שלך, רינה, בזה נאמר הכול”.

תמיד אודה לך על שאתה אוהב גם את דני, כפי שאתה אוהב את ילדיך".

“אין זה קשה לאהוב ילד מתוק, בעל חן כזה!”

“שימחת את השניים עד מאד בנסיעה זו לתל־אביב. האם צץ לך רעיון זה לפתע?”

“כן, היתה לי פתאם הרגשה, שאני חייב להם מתנה, משהו מיוחד. אך גם שמחת הורי לנגד עיני. הם הזקינו מאד, ומגיעה להם עוד הנאה מנכדיהם. בכלל זוהי משאלתי, שילדינו ירגישו עצמם כחלק ממשפחתי, לאחר שאיש לא נשאר ממשפחתך, לצערנו. שמעי, רינה: אהבה היא נכס יקר ועלינו לטפח אותה”.

“לכן אמרת ליוסי, שיתמיד ביחסיו אל משפחת הקיבוץ הגדולה”.

“נכון, גם ידידות זו ראויה לטיפוח”.

שניהם יצאו מפתח הגינה, ודוד פתח את הטנדר.

“האם לא תוכל להישאר עד מחר בבוקר?”, שאלה רינה, כשקולה רועד קמעא.

“מוטב שאלון בחוץ עם אנשינו. אמנם החזית שקטה, ובעצם הדבר אין זה עוד אלא משחק־מלחמה. בכל זאת אינני רוצה לפגוע בחובתי. עוד שניים שלושה חודשים, והחזית תהיה קצרה יותר – זאת אוכל להבטיח לך! ואז יזהרו אנשי קאוג’י מלירות אפילו יריה אחת”.

הוא נשק לה ברגש רב. אחר אמר כמהרהר:

“מן הדין הוא, שנשמש מופת לאומץ לב, כי אנו דור הגאולים. האם את יודעת, רינה, מה משמעות הדבר? פעמיים ניצלנו מסכנת מוות, תחילה מפני הנאצים, אחרי כן מפני הערבים. די בזה כדי להוכיח חסד עליון. עלינו להיות ראויים לשפע זה של חסד ולעשות משהו יותר מן החובה. את החזקת מעמד להפליא כל השנים האלה, רינה. אכן הלכת בדרך הגאולים. עוד מעט ונגיע למטרה! שלום, רינה הקטנה והאמיצה!”

“שלום, דוד!”

הטנדר נעלם בלילה.


יש סבורים, כי טרגדיה הבאה אחרי אידיליה מורגשת שבעתיים מפאת הניגוד. לא כך היתה מנת חלקם של רינה וילדיה. הערב היפה של יום 8 באוגוסט היה להם לנחמה גדולה בימים הקשים, שבאו אחריו. כל מילה, שדיבר דוד, נשמרה בליבם ובפיהם ונתפרשה עוד ועוד. כי רבות מן המילים האלה נחשבו להם כביטוי של צוואה, של רצון אחרון. ובשומרם על צוואתו כעל נכס קדוש נשאר להם חלק בנשמתו הגדולה של דוד.


ואלה הם אירועי הלילה ההוא.

דוד נהג את הטנדר בדרך שדה עד נקודה מסויימת מרוחקת כ־500 מטר מן המוצב. הוא כיבה את המנוע ופתח את דלת המכונית, כדי ללכת ברגל כברת הדרך האחרונה.

חייל ערבי בצד שכנגד שמע את קול המכונית בלילה השקט והאפל. אולי נבהל מתרדמה קלה, אולי השתלטה בו רוח של קלות־דעת או שחצנות, כשהפליט שלוש או ארבע יריות מן המקלע שלו. הוא ירה ללא מטרה בכיוון הקול, הוא ירה “ככה סתם”, מבלי שיוכל להבחין, לאן ובמה הוא קולע, ואחד הכדורים פגע בראשו של דוד. היה זה מקרה בלבד, היתה זו אי־הבנה.

חיילי המוצב הישראלי שמעו את היריות, אך לא השיבו אש. הן יריות בודדות בלילה לא היו דבר נדיר, אפילו על תנים מיללים נפתחה אש. היות ולא נוספו יריות, לא היה צורך בתגובה.

אך עם עלות השחר החלו להרהר בכך, שהרי שמעו את הטנדר, מבלי שדוד הופיע. עתה ניחשו, שהעדרו של דוד קשור ביריות והחלו בחיפושים.

באור החיור של דמדומי הבוקר גילו את הטנדר, שדלתו פתוחה. דוד צנח במושבו ללא רוח־חיים.

באותו הטנדר הביאו אותו לבית החולים שבנהריה. לרופא לא נשארה אלא קביעת המוות. רק אחרי בדיקה מדוקדקת גילה את הפצע הקטן מתחת הבלורית השחורה, מקום כניסת הכדור.

באותו יום 9 באוגוסט 1948 אחרי הצוהרים נקבר דוד בבית הקברות הצבאי בנהריה. קצין צ.ה.ל. דיבר מספר מילים של פרידה, בעוד שתושבים רבים בכו על דוד. גם מקס לייבלזון והד"ר הרצפלד עמדו ליד הקבר הפתוח באבל כבד, וכן כל החברים לנשק, שנכחו במקום, ונערים רבים מן הימיה. חבריו של דוד הנאמנים ביותר היוו את היחידה, שירתה את שלושת מטחי־הכבוד. נסתם הגולל, איש אחד אמר קדיש.

כי יוסי, שטרם מלאו לו שבע שנים, עדיין לא היה מסוגל לומר קדיש אחרי אביו. הילדים הובאו אל ידידים, ורק רינה השתתפה בקבורה – ואחדים מן “המשפחה הגדולה” במעוז הגליל.

נדמה היה, כאילו החיים בנהריה האיטו את זרמם. החוף הבהיק בצבעים כהים יותר, הים געש ללא מרץ. כי דוד לא צעד עוד ברחובות האלה ועל החוף הזה. סירתו נטושה בדד בחול.

מצבה הוצבה על קברו כעבור שנה, שצורתה וכתובתה דומה לשאר המצבות על קברות החיילים. ואלה דברי הכתובת:

דוד ברזל

בן גיטה ואברהם, נולד בגרמניה, עלה ארצה תרצ"ח

נפל ד' אב תש"ח במילוי תפקידו בגליל המערבי

בין 31 בנופלו.

ת.נ.צ.ב.ה.


 

חלק שלישי: 1948 עד 1954    🔗

“יש להביא מזור לפצעינו”    🔗

איש לא יהא סבור, שבא קץ האבל עם תום שנת האבל. כאשר אדם כדוד נקטף בדמי ימיו, לא יאלם בליבות אוהביו, כל עוד הולמים לבבות אלה.

על רינה עברו שלוש שנים, עד אשר נהפך כאבה הצורב לעגמת נפש שקטה. בדאגתה ובעבודתה למען שלושת ילדיה החזיקה מעמד ואף הכריחה עצמה להאיר פנים לעברם כפי שדורשת טובתם הנפשית של ילדים. אך לעולם לא שבה להיות אותה רינה, שהיתה במשך שמונה השנים לצידו של דוד.

החודשים לאחר מות דוד הגבירו אפילו את יגונה בהתמדה. הנסיעה תל־אביבה, אותה הבטיח דוד לילדים, לא התקיימה. תחת זאת באו הורי דוד ואחיו לנהריה בימי השבעה, כדי להתאבל עם רינה ועם ילדיה. הם דיברו אל לב רינה תוך אהבה כנה והציעו לה את כל עזרתם החומרית. שכן מובן מאליו, כי רינה, עתה האחראית היחידה לשלושת ילדיה, לא יכלה לעבוד עוד מחוץ לבית. הגימלה הצנועה, שניתנה לה על ידי צ.ה.ל. לא הספיקה כדי לפתור בעית המחיה לארבע נפשות. מצבם של אחי דוד, לאה וחיים, הניח את הדעת, והם ראו זאת כחובתם הקדושה, לעמוד לימין אשתו וילדיו של אחיהם האהוב במיטב יכולתם. רינה קיבלה את עזרתם בהכרת טובה, כי הרגישה, שסירובה היה מעליב את האנשים הנאמנים.

אברהם ברונשטיין הישיש כילה את כוחותיו האחרונים בנסיעה זו ובנסיבותיה. עם שובו תל־אביבה חלה ונפטר שבועיים לאחר מכן. אשתו האריכה ימים רק מספר חודשים אחריו.

בסוף חודש אוקטובר 1948 התרחשו האירועים הצבאיים, אותם חזה דוד מראש. מדי פעם הפרו כנופיות קאוג’י בכיס הגליל את ההפוגה. עתה הגיע הזמן לצ.ה.ל. לחסל חזית זו, שהעמיקה בשטח הישראלי. התקפה מרוכזת ממערב וממזרח, שקדמה לה הפצצה אוירית כבדה, הניסה את הכנופיות במשך פחות משלושה ימים מן הארץ ואפילו עד נהר הליטאני.

דני ויוסי מצאו נחמה בניצחון זה. הם התגאו והתלהבו על שהתאמתו להפליא חישוביו האסטרטגיים של אביהם, אותם זכו עוד לשמוע מפיו. אך אבלה של רינה העמיק דוקא לרגל נצחון זה. לוא רק בא במוקדם יותר! חזית זו, שהתמוטטה כעת כל כך מהר, שמה קץ לחיי דוד היקרים!

בימים אלו, כשהונפו דגלי נצחון בכל נהריה, עברה על רינה חוויה נדירה, מזעזעת, נוגדת את ההגיון, שנחרטה בזכרונה כל ימי חייה.

היא שכבה במיטתה לעת לילה. לא ידעה, אם כבר נרדמה, אך לפתע ניעורו כל חושיה, כי נפתחה הדלת. דוד נכנס במדיו הצבאיים, ישב על שרפרף ליד מיטתה, התבונן בה זמן רב. לבסוף אמר בקול צלול:

“רציתי לראותך, רינה. כי באותו ערב עוד לא אמרתי לך את הכול. יוסי ירש את עיני, הוא רואה אל־נכון. אנא שמעי בקולו!”

עוד זמן־מה ישב ליד מיטת רינה, עד שאמר:

“הגיע זמני ללכת”. פנה לדלת ונעלם.

נפשה של רינה נרעשה ורגשה. ידוע ידעה, כי חזון זה אינו חלום, כי בעיניה ראתה את דמות דוד באוזניה ושמעה את קולו. מה משמעותם של דבריו הסתומים? כל הרהוריה לא העלו דבר, ימים רבים נבוכה ולא מצאה מנוחה. השתטחה על קברו של דוד, אולי תבין שם את פשר הדבר ויונח לה. ואכן נרגעה במקצת – אך הקבר החריש.

רק כעבור חמש שנים, כשעמדו חייה במשבר גורלי, עתידה היתה רינה לפענח תעלומות אלו ולעשות כפי עצתו של דוד. ויוסי היה כבר עלם מבוגר, כשסיפרה לו – ורק לו – חוויה זו.


נהריה הרחיבה גבולותיה ולא נשארה כפר שקט. שנת 1949 והבאות אחריה עמדו בסימן התפתחות סואנת. עולים חדשים באו מכל התפוצות במספר, שלא עמד בשום יחס לגידול שאר אזורי הארץ. כי שלטונות המדינה הפנו את זרם העולים לגליל המערבי, שכן שם היה הישוב היהודי דליל מאז ומתמיד. על הגבעות מזרחה למושבה הוותיקה ועל השטחים הנרחבים בצפון הוקמו שיכונים, בתי חרושת, בתי ספר חדשים. במרכז נפתחו חנויות מודרניות. אנשים חדשים המו ברחובות ודיברו ב“שבעים לשון”. לא היתה עוד נהריה המושבה השקטה, בעלת אוכלוסיה אחידה.

שוב היו דני ויוסי מתלהבים על התפתחות זו. הכירו ילדים מכל התפוצות ונהנו מבנינים חדשים, שהדגימו בעליל את דברי דוד אודות המדינה הגדולה והמודרנית. ושוב הצטערה רינה במקצת, על שאבדה צורת היישוב הישנה המגובשת – עולמו של דוד.

אולם באו עולים, שעודדו גם את רינה באבלה: משפחת באום מהולנד על ששת ילדיה! עתה הכירה רינה את האדם, שהציל את בנה דני, שעימו החליפה כבר מכתבים כה רבים, האדם, אשר יבין לליבה, כשתשיח לו את יגונה ואת דאגותיה. באום השתקע בנהריה, קיבל משרה כמורה באחד מבתי הספר ונעשה ידיד טוב לצעירים ולקשישים כאחד.

“דניאל, הו חאט הט מט יאו (מה שלומך)”, קידמו בברכה בני באום את חברם הקטן מדריברגן.

“היל חוד (טוב מאד)”, ידע דני עוד לענות. אולם לאחר מכן התנהלה השיחה בתערובת של הולנדית ועברית, שהצחיקה את המאזינים. יוסי הוסיף עוד על העירבוביה שזרק ביטויים גרמניים לתוך הוויכוח. אבל לא חלפו ימים רבים, עד שדיברו הילדים הבאים מהולנד עברית קצת גרונית אך שוטפת.

בין הבאים רק זה עתה היה גם גבר בן כ־40, אשר ביקר בביתה של רינה – תחילה רק לעיתים רחוקות, לבסוף בהתמדה. שמו קורט אייזנשטט ומוצאו מווינה. אשתו ושתי בנותיו הקטנות נרצחו באושוויץ. בהיות בעל גוף חסון לא נשלח לתאי הגז במחנה אושוויץ, אלא הועסק לעת עתה בעבודת פרך. והודות לכושר הסתגלותו החזיק מעמד, ניצל מן השואה והגיע לישראל לאחר נדודים רבים. גם פה הסתדר מהר יחסית עקב כושרו לעבודה גופנית ומצא עבודה קבועה באחד מבתי החרושת שבצפון נהריה. אולם בהיותו מהנדס לפי מקצועו, היו לו סיכויים טובים להתקדם בבית החרושת. כאדם אינטליגנטי דיבר שפות אחדות וכן למד עברית על נקלה. פניו הרחבים והחלקים חייכו כמעט תמיד בטוב־מזג, וכששוחח במבטאו הווינאי, ידע לרכוש לבבות. בעיקר את הילדים ריתק בנועם דבריו וסיפוריו, ואורה הקטנה התידדה עימו ברצון.

עתה בהיותה בת ארבע היתה פעוטה נחמדה מאד, דמות דיוקנה של רינה, אך העינים כעיני דוד, עיני ענבר. גם הליכותיה החינניות והבנתה ללב זולתה הזכירו את דוד. קורט אייזנשטט נקשר אליה בהתפעלות.

גם לדני העדין ויפה־התואר נתן את אהדתו. רק אל יוסי לא מצא גישה. הנער הקטן לא אהבו, ובאמתלה, שאמנם הוא שומע גרמנית, אך לא אוסטרית, רץ מן החדר בהיות אייזנשטט נוכח.

ברם, איש לא שם את ליבו לעובדה זו. הן יוסי, הצבר הקטן, הוא בעל קפריזות ואין לו הרבה דרך ארץ. ובאשר לרינה, הרי נטיתו של מר אייזנשטט אל ביתה ואהבתו את ילדיה גרמו לה ספוק־לב מסויים. בשנים אלה של עליה המונית שמחו הוותיקים בארץ על כל עולה, שמצא גישה מהירה אליהם, והשתדלו לשתף אנשים אלו בתפקידים הציבוריים. כן נחשב לחובה לאומית לקלוט אותם גם מבחינה חברתית.

באביב 1951 היה דני לבר־מצוה. הופעתו עוד לא היתה דוקא גברית, כשעלה בבית הכנסת על הבמה, כדי לקרוא את ההפטרה. את הנער החמוד, בעל הקול הצלול כפעמון, קידם נחשול של אהדה. הן עדיין אפף אותו מיתוס הצלתו בדרך נס, ולזה נוספה העובדה הטראגית, שפעמיים מת עליו אביו. תושבי נהריה העניקו לו מתנות בשפע – בזכות אהבתם ותודתם לדוד ברזל הבלתי־נשכח.

באותו יום חג יצאה רינה לראשונה מתחום אבלה. האורחים והמבקרים הרבים דרשו את תשומת ליבה המלאה כמארחת וכעקרת־בית. היא נוכחה, שכוחה עוד עמד לה כדי מילוי חובות אלו, וכן נתן לה אותו יום הרגשה של בטחון וגאוה. דוד לא נשכח, ילדיו המצויינים זכו לאהבת הבריות, והיא עצמה עמדה במרכז חוג ידידים גדול.

בין האורחים, שהסבו עוד עד שעה מאוחרת בלילה, נמצא כמובן יוסף באום. הוא אשר לימד את דני קריאת ההפטרה, והבוקר בטכס הדתי נאם נאום לבבי לבן חסותו האהוב. בהזכירו את סבתא אירנה ברג ז"ל ואת מעשה גבורתה בווסטרבורק נכמרו רחמיו וכמעט גברו עליו. כעת, בערב, שוב רוחו טובה עליו, והוא סיפר על הולנד והבנקומים הזקנים, מהם קיבל מכתב זה לא כבר. הם רצו לדעת, אם באמת טוב לווים בארץ המסוכנת, בה לוהט השמש בעוז ועלול להזיק לעורו העדין והלבן של הילד הנחמד. באום כבר ענה, שהעור הלבן השתזף במידה רבה, שכן מחמד ליבם שוחה וחותר בים. גם שערו כהה במקצת וגוון לו כעין הנחושת. אכן בכל נהריה אין נער יפה כדני, והמסתכל בו ישבע עונג – כתב באום.

גם קורט אייזנשטט ישב בחוג מצומצם של אורחי הערב. הוא נתן לדני שעון שוייצרי כשי – לדעת רינה מתנה גדולה מדי. כעת רטנה בקול שקט:

“מר אייזנשטט, בין כה וכה פונק הילד היום ללא גבול. הנכון היה לתת לו מתנה כה יקרה? מי מצפה לזאת מעולה חדש, שטרם התבסס?”

“אנא, הגברת רינה, האם אסור לי לאהוב את ילדיך? ומה שנוגע לשאלת הקליטה, אין זו עוד בעיה כלל. לפני שבוע נתמניתי למהנדס בבית חרושת שלי ומשתכר יפה”.

“זה משמח אותי מאד! הן עלית ארצה לפני פחות משנתיים וכבר הגעת לידי משרה קבועה ונכבדה. לא רבים השיגו זאת בזמן כה קצר”.

“כן, אמנם נכון. אך בשביל מי אני עובד? אילו נשארו בחיים אשתי ושתי בנותי הקטנות, כי אז נהניתי יותר מהשגי”.

עד כמה אוכל להבין לליבך! כל אחד צריך לשאת בגורלו, גם אתה, גם אני, גם רבים אחרים".

“אבל בראותי ילדים כה חמודים כילדיך, חושב אני, שעלי לתת להם אהבה, כאילו שלי הם”.


בימי חופש הקיץ 1951 שוב נמצאו דני ויוסי במעוז הגליל. בכל שנה קויים חלק זה של צוואת דוד בנאמנות. אין לשני הנערים חופש יפה יותר מאשר עבודה ומשחקים יחד עם ילדי הקיבוץ באוויר ההרים הצח.

בשבועות קייץ אלה ישב קורט אייזנשטט מדי ערב אצל רינה בגינה. הן בחום הזה אי־אפשר להרדם במוקדם, אפילו אורה הקטנה הורשתה להישאר בחוץ עד שעה תשע, ו“דוד קורט” שיחק איתה ומצא כל מיני “חוכמות” מצחיקות, כדי לבדח אותה. רק ביום ד' באב, שחל להיות השנה ב־6 באוגוסט, נאלץ אייזנשטט להישאר בבית, כי רינה נסעה עם אורה למעוז הגליל אל דני ויוסי ואל משפחת הקיבוץ הגדולה, כדי להתיחד עם זכרו של דוד ביום מלאות 3 שנים למותו.

כשחזרה רינה הביתה – הבנים נשארו עוד למעלה עד סוף אוגוסט – ישב אייזנשטט ערב אחד עוד בשעה מאוחרת בגינה. לאחר שעלתה אורה על מיטתה כבר מזמן. הוא הרבה לספר על אשתו ועל בנותיו, אותן ראה לאחרונה בימי קייץ אלה לפני שמונה שנים.

לאחר מכן שח לפני רינה אודות חוויה מזעזעת, שהיתה לו במקרה באוטובוס בנוסעו מחיפה לתל־אביב.

הוא ישב על הספסל מאחורי הנהג ליד אישה באה בימים, אשר שוחחה ביידיש עם חייל צעיר, שפינה לה את מקומו ועמד לידה. השיחה התנהלה בקול רם, כדי להתגבר על טרטור הנסיעה.

“אולי אתה מכיר את מקום מוצאי בפולין?”, שאלה האישה וקראה בשם העיירה.

“גדלתי בלובלין, עד שעליתי ארצה עם הורי בהיותי בן שש. אבל לפי שמה ידועה לי העיירה שלך”.

“היה זה מקום טוב. חנותנו הקטנה הכניסה די צורכנו. את בננו הגדול שלחנו לארץ ישראל כבר בשנת 1934. רצינו לבוא אחריו, אך החמצנו את הזמן. בשנת 1939 באו הגרמנים, ומיד לאחר מכן התחילו ייסורינו. לא אספר את כל הפרטים, הלב דואב יותר מדי. את בעלי עם שתי ילדותינו הקטנות הרגו המרצחים. אני הוחבאתי בסביבת וורשה אצל אנשים טובים ועבדתי בביתם כשפחה במשך חמש שנים. אזי בא קץ המלחמה, ואני חזרתי אל העיירה שלנו. הכול היה ריק – אף נפש יהודית אחת! לא יכולתי לשאת את החידלון והלכתי למחנה־פליטים, נשלחתי הלאה, ישבתי כשנתיים במחנה פירנוולד ליד מינכן. כשנוסדה המדינה בארץ ישראל, עליתי ארצה גם אני, והנני כאן זה שנה אחת. חשבתי, שאמצא את בני. בקיבוץ תל־יוסף, שם היה לפני המלחמה, אמרו לי החברים, שהסתלק כבר מזמן. “איפה בני?”, אני שואלת. “אז פנה לנתניה”, הם אומרים. אני מחפשת בנתניה – איש לא מכיר את בני. בכל תל־אביב חיפשתי, וכן הייתי בירושלים ובחיפה – לא כלום. האם אמצא עוד את בני – כבר אין לי תקוה”.

לפתע נעצר האוטובוס, והנהג הפנה את פניו החיוורים אל הנוסעת.

“נא תגידי לי, אישה טובה, איך קוראים לך?”

“רבקה שמי”.

“ומה היה שמו של בעלך?”

שלמה יצחק ברקוביץ".

“ממה איך בין דיין זון (אמא אני בנך)!”


כשגמר אייזנשטט את סיפורו, נצצו דמעות מעיניו. לאחר דממה ארוכה אמר בקול חרישי:

“עתה יש לאישה הזאת נחמה על שתי ילדותיה – בנה. כל הזמן אחרי מקרה זה הרהרתי בבנותי שלי ובאשתי. לי אין נחמה”.

נבצר מרינה לדבר. רק לחצה את ידו של האיש בהשתתפות כנה.

כעבור שעה קלה התאושש אייזנשטט. הוא כיוון את השיחה אל משפחת אחד משכניו.

“הביטי, גברת רינה, הנה מר לוי ואשתו! שניהם בוודאי בני כחמישים, וזה לא כבר קיבלו חופה וקידושין. לאיש רצחו הנאצים את האישה, לה – את בעלה ושני זאטוטים. לא יכלו עוד לשאת את הבדידות, לכן הצטרפו זה לזו, בנו בית קטן ונאה וחיים ביחד חיי שלוה. אני מכיר עוד מקרים רבים כאלה. יש להביא מזור לפצעים ככל האפשר”.

“נכון, אוכל להבין זאת”, ענתה רינה, “אבל כל מקרה שונה מן השני. למשל כשיש ילדים, הרי הענינים מסובכים יותר”.

“דוקא ילדים זקוקים לבית של ממש ולאהבה חדשה. לעולם לא די באהבה, שנותנים להם! הן את רואה, כיצד אורה, הילדונת החמודה, נהנית מכל הלצה. אגב: כאשר האם שוב תשבע אושר, יהיה לה יותר כוח למען ילדיה, יותר…”

רינה לא אהבה עקלקלות וגמרה אומר לדבר בצורה ברורה וחד־משמעית.

“מר אייזנשטט, אני יודעת, למה אתה מתכוון. אנו בני־אדם מבוגרים, אנא נבטא את אשר בליבנו! דעתך היא, שכדאי לנו לעשות כמשפחת לוי, כי כך טוב לך וכן גם לי ולילדים. אולם יהא ברור לך דבר אחד: מאז היותי בת 15 אהבתי רק אדם אחד – את דוד. ולעולם לא אוכל לאהוב עוד גבר”.

“אנא תאמרי אחרת: ‘כך כמו שאהבתי את דוד, לא אוכל עוד לאהוב’. ובזה את צודקת כמובן. אך קצת ידידות ורעות מותר לך לרחוש לאדם אחר”.

כשהחרישה רינה, פתח אייזנשטט מחדש:

“עתה תשערי נא, מה היה דוד אומר, אילו שאלת אותו! האם היה אומר: ‘רינה, עליך להישאר גלמודה, מפני שאהבת אותי’? זה לא אוכל לתאר לי לפי מה ששמעתי על האדם הזה האציל והמפואר. דומני, שהוא היה אומר: ‘רינה, בעבור אהבתנו אסור לך להימנע מאושר חדש צנוע. למעני עשי כל מה שטוב יהיה לך ולילדינו!’ כך היה דוד מדבר”.

רינה בכתה, ואייזנשטט לא אמר דבר שעה ארוכה. לבסוף קם ממקומו.

“את זקוקה לשהות, כדי לשקול בדבר, רינה. לא אלחץ עליך. נוכל לדבר עוד על פרטים רבים, לפני שתחליטי החלטה סופית. אמשיך לבקרך כל ערב, אם תרשי לי”.

רינה הרכינה ראשה לאות הסכמה וליוותה אותו עד לדלת הגדר. הוא נפרד ממנה בנשיקת יד כמנהג אוסטריה.


לפי כל הנראה היה מר אייזנשטט אדם רציני וכן גם חרוץ ופיקח. ברגש הטקט שבו ידע לשוחח בנועם. גם חיצוניותו היתה מטופחת ודי נאה. אמנם בתווי פניו הרכים ובגופו המסורבל התבטאה אישיות לאו דוקא גברית. אך מגרעת זו נשקלה כנגד חיוכו החביב והלצני, בו היתל יותר בעצמו מאשר באחרים. מן הנמנע להשוות אותו לדוד, כי בזה היה משום עוול כלפי שניהם.

כל הדברים האלה עלו על דעת רינה, כאשר שקלה בהצעת קורט אייזנשטט בימים ובשבועות שבאו אחריה. גם במצבה הכלכלי עליה להתחשב. זה שלוש שנים תמכה בה משפחתו של דוד בנדיבות־לב יוצאת מגדר הרגיל. אך היא ידעה, כי המסחר באריגים סבל בזמן האחרון מפאת הגבלות באספקת סחורה מחוץ־לארץ. אף פעם לא הזכירו לאה ואפרים שנקר – ולו רק ברמז – עובדה זו. אולם רינה חשה מועקה על שעודנה למעמסה לאנשים הנאמנים, שהם עצמם מטופלים בשלושה ילדים. אמנם כבר גמרה אומר לקבל שוב עבודה לחצי יום. אבל נישואים עם המהנדס האמיד ישחררוה מכל דאגות כלכליות ויאפשרו לה, בבוא המועד, לתת לילדיה התמחות מקצועית.

על אף כל העובדות האלה היססה זמן רב ולא יכלה לבוא לידי החלטה. רק בשוב דני ויוסי מן הקיבוץ, כשקידם “דוד קורט” את פניהם בתרועות גיל ויצא מכל כליו בהלצותיו, הרגישה רינה לראשונה משהו דומה לנטיה לאיש טוב־הלב. ואכן תאוה לעינים היו שני הנערים, לבושי חולצות כחולות, שזופי שמש, יפים וזוהרים כטללי־בוקר! דני הצטרף לצחוקו של דוד קורט, ואפילו יוסי התרכך במקצת.

במשך השבועות הבאים הסכימו רינה וקורט ביניהם עוד על מספר ענינים. רינה דרשה להישאר הפוסקת הבלעדית בכל השאלות הנוגעות לחינוך הילדים, ואייזנשטט הדגיש, שזוהי דעתו מלכתחילה. רצונו לעמוד לימין רינה כידיד יועץ ועוזר בלבד. רינה הביעה את רצונה לכבד גם להבא את זכרו של דוד יחד עם הילדים, לכן הציעה, שלא יקראו הילדים לאביהם החורג “אבא”, אלא ימשיכו לכנותו “דוד קורט”. גם לזה הסכים אייזנשטט. הוא הבטיח לספק למשפחה את כל צרכיה החומריים, ורינה, חסרת נסיון בענינים אלה, לא העלתה על דעתה, שעליה להבטיח לעצמה ולילדיה זכויות מסויימות. היות והון לא היה קיים, הרי אין צורך בשיקולים, ברשות מי ימצא ההון. רק הבית הקטן היה רכושה של רינה, וכמובן לא ישתנה דבר בענין זה.

הביקורים בערב והדיונים נמשכו עוד חודשים מספר. וכאשר בסופו של דבר נערכו קידושין לרינה ולקורט בחיפה בצנעה וקורט עבר לגור בבית רינה, כמעט לא הרגישו הילדים בחידוש זה. כי בחייהם לא נשתנה הרבה.

לא חבריה וידידיה, ואף לא משפחתו של דוד, מצאו ברינה דופי על שלא רצתה להישאר אלמנה בהיותה בת 33. דני ואורה שיחקו וצחקו עם דוד קרוט – רק יוסי הסתייג. אמנם לא התריע נגד נישואיה החדשים של אימו, כי הילד בן ה־10 היה כבר מחונן בתבונה ובהרגשה עדינה. אך אל אביו החורג התיחס בחשד גלוי.

פעם אחת שאלו דני על פשר הדבר.

“תגיד לי, מה לך נגד הדוד קורט?”

“לא יודע”.

“הן הוא אדם חביב ועליז”.

“יכול להיות”.

“האם אתה כועס על אמא, שהתחתנה שנית?”

“לא. אבל לאו דווקא לזה היתה צריכה להינשא”.

“ומי היה טוב ממנו לדעתך?”

“אולי אחד, שהכיר עוד את אבא שלנו. או אולי אדם, שנלחם במלחמה שלנו. אבל לא אחד, שלא עשה כלום, שבא פתאום, ואיש לא הכיר אותו”.

דני החריש במבוכה. אין זו הפעם הראשונה, שהוא חש, עד כמה אחיו הקטן עולה עליו בכוח שיפוט ובהכרת נפש אדם אינסטינקטיבית.

בכל זאת עברו עוד כמעט שנתיים, עד שהתגבש חשדו של יוסי ושיכנע גם את דני.


הנמלטים    🔗

יצוין בהדגשה, כי קורט אייזנזטט לא היה אדם נוכל, לא הרפתקן, לא איש מזימות. הוא קיים מה שהבטיח. התיחס אל רינה בהתחשבות ובהרגשה עדינה. לא פחתה אהבתו את הילדים, והוא נמנע מלהתערב בחינוכם. כמעט ראוי היה להיקרא בעל משפחה למופת.

אך מבחינה אחת לא הבין לרוחה של משפחת דוד ברזל ולא סיפק את צרכיה החיוניים. זרים היו לו מושגים כגון: אהבת הארץ, השתרשות במסורת יהודית, גאוה במורשת עמו. אמנם את השפה העברית למד ברצון ובמהירות, אך הצלחה זו לא נבעה – כדעת רינה – מאהבתו את המולדת החדשה, אלא מכשרונו להסתגלות. הן גם שפות אחרות למד בחפץ־לב וידע להשתמש בהן בזריזות. והלא טוב לאדם, שיבוא לידי שפה משותפת עם תושבי כל ארץ, בה תדרוך כף רגלו. לפי הסיסמה “במקום שטוב לי, תהא מולדתי” בא לישראל בשנת 1949, שכן החיים בין חורבות אוסטריה וגרמניה לא מצאו חן בעיניו. אך בראותו, כי על תושבי ישראל לעבוד ולהיאבק קשות, בעוד ש“הפלא הכלכלי” נתן אותותיו הראשונים בגרמניה המערבית, התגעגע לחיים הנוחים יותר ולאקלים המתון של מרכז אירופה.

את התמורה בדעתו נזהר לגלות לרינה. רק לעיתים רחוקות העיר הערת זעם על “מזימות” בבית החרושת, שמנעו – כביכול – את עליתו למעמד המנהלים המיוחל. רינה לא התיחסה אל טרוניות כאלה בכובד־ראש, לא היו לה אמביציות, והיא העירה לבעלה, כי די לה במעמדו ובהכנסותיו.

מתוך אופיה של רינה וממהלך חייה ניתן להבין, מדוע רחקה מחשד ומביקורת לגבי בעלה. הן כבר כבחורה צעירה לא הצטיינה בכוח־שיפוט ובחשיבה עצמאית. כי אחרת לא היתה נגררת אחרי הוריה עד ווסטרבורק. אמנם מצאה את הדרך בחזרה אל דוד, אך גם לזה נתנה אימה את הדחיפה הראשונה. לאחר מכן מצאה חסות ובטחון באהבתו של דוד ובחרדתו לאושרה, כך מסרה בידו את ההנהגה ברצון. בכל ישותה נכנסה לעולמו ולרעיונותיו, ואילו ביקש זאת ממנה, היתה חוזרת איתו אל הקיבוץ. לצידו היתה חזקה ואמיצה ומסוגלת למלחמת הקיום.

אך כאשת קורט אייזנשטט היו דרושים לה יותר עצמאות, יוזמה וחוש־ביקורת. בידה היה צריך להיות ההגה, או לפחות ביד שניהם. אולם שוב הצטמצמה בניהול הבית ובחינוך הילדים, וכל יתר התפקידים השאירה לאיש החכם והמנוסה, שהיטיב ממנה לדעת את העולם. היא רצתה לראות רק את מידותיו הטובות ולא הודתה בפני עצמה, שהוא – בסופו של דבר – אדם ללא אמונות ודעות וחסר אידיאלים.

בשנת 1953 החלה הקהיליה הפדראלית הגרמנית ב“תיקון העוול הנציונאל־סוציאליסטי”. אמנם נבצר ממנה למחות את מותם ואת ייסוריהם של שישה מליונים. אך לפחות הוחזר עתה לנשארים בחיים חלק מן הרכוש הנשדד. בין אזרחי ישראל וגם בין תושבי נהריה היו כבר אחדים, שנהנו מן התחוקה החדשה הגרמנית.

כבר מזמן הגישה רינה, בהשפעת בעלה, את תביעותיה לשלטונות הגרמניים. הבית הגדול במרכז העיר נירנברג, שבו בית המסחר לנעלים, היה בעל ערך רב, ובלי ספק הגיע לרינה סכום ניכר כפיצוי. גם בשביל דני נתבעו פיצויים על רכושו של אביו המנוח גינתר שטיין. כבר זה חודשים מספר טיפל עורך־דין בתביעות. אולם אייזנשטט סבר, שהענין התקדם בעצלתיים.

בכל ערב פתח בוויכוח על נושא זה, כאשר הילדים שכבו כבר במיטותיהם. אך לא ידע, כי ליוסי, בן ה־12 שנה, אוזניים טובות ושכל חריף. בהיות קירות הבית דקים שמע יוסי את השיחות שבחדר הסמוך, בתחילה שלא במתכוון. אבל ככל שנכנס אייזנשטט בעובי הקורה, כן הוגברה תשומת־ליבו של יוסי. הוא דירבן ערנותו, לבל יפסיד אף מילה אחת.

ערב אחד היתה השיחה מענינת במיוחד.

“כבר מזמן אני אומר לך, רינה, עלינו לקדם את הדבר ביתר מרץ, אסור לזלזל בתביעה כזאת”.

“בוודאי, הלא עורך־הדין שלנו מטפל בה. האם אינך בוטח בו?”

“אמנם כן. אבל – אילו מצאנו אנו עצמנו במקום, כי אז השגנו יותר. מן הדין שניסע שנינו למינכן ולפרנקפורט אל לשכות הפיצויים המחוזיות, כדי לכוון את הענין אל הפסים הנכונים”.

“איך יתכן? והילדים…?”

“אותם ניקח איתנו – פשוטו כמשמעו! הם ייהנו מן הנסיעה”.

“לעקור את הילדים מבית הספר, מחבריהם, מן האוירה שלהם?”

“מה בכך? הם ירחיבו את אופקם וילמדו בחוץ־לארץ יותר מאשר “חכמת אנשים מלומדה”, שיקבלו כאן”

“אילו זה היה רק טיול בימי החופש הגדול…”

“זאת כמובן אין לדעת מראש. השלטונות עובדים ביסודיות איטית ואסור לדחוק את הקץ. בינתיים אוכל לקבל משרה, בגרמניה דרושים מאד מהנדסים, ולי סיכויים טובים להרוויח יפה. נוכל לספק לעצמנו בגדים. הן הילדים זקוקים להרבה, וכאן עולה הכל ביוקר רב. כשנחזור וברשותנו כסף וחפצים, נוכל סוף סוף קצת לנשום לרווחה”.

רינה שקעה במחשבות, בעלה הוסיף ללחוץ:

“נשכור דירה במינכן. לך תינתנה מיד כל הזכויות, אותן מבטיח החוק לחוזרים”.

“חוזרים? מה עולה בדעתך?!”

רינה נבהלה עד עומק ליבה, אך אייזנשטט תיקן מיד את שגיאתו.

“לא לא, כמובן לא נישאר בגרמניה. אבל מי שמבלה שם שנה אחת בלבד, נחשב כבר לחוזר ונהנה מכל היתרונות. לאחר מכן נוכל לעשות עוד כרצוננו”.

כשהניעה רינה ראשה, הוציא קורט את הקלף האחרון שבידו:

“הביטי, יקירתי, מה בכלל נתנו לך החיים עד כה? עמל ועבודה ויגון! רצוני להמציא לך קצת שמחה ואושר. הייתכן, שאישה צעירה ויפה כמוך תשקיע את כל חייה בנהריה זו? את העולם תכירי! ניסע גם לאיטליה, לפריס…”

השיחה התמשכה עוד זמן רב. יוסי שמע די צורכו ולבסוף נרדם.

למוחרת בבוקר נראה חיוור. בשוב שני הנערים מבית הספר, שאל דני:

“מה יש לך, יוסי? משהו לא בסדר! איפוא כואב לך?”

רק כעבור זמן מה התפרץ יוסי:

“הוא רוצה לסחוב אותנו לגרמניה, את כולנו!”

“מי? דוד קורט?”

“כן, דוד קורט! אמש שמעתי את כל מה שדיבר באוזני אמא. הוא רוצה להעשיר, נקבל בגדים יפים, דירת פאר במינכן. עלינו לנדוד בכל העולם, נהריה איננה עוד טובה בעיניו. האם אתה משתוקק לכך?”

“אני? לא! כבר הייתי בהולנד ואינני מתגעגע לחזור לשם. פה אני מרגיש עצמי טוב מאד. אבל מה ענתה אמא על כל זאת?”

“אמנם לא הסכימה בפרוש, אך הלוואי והיתה מסרבת ביתר תוקף! אני חושש, שעוד תתפתה לו”.

“אדבר איתה ברורות”.

“אל תעשה זאת, דני! לא כדאי!”

“אני הבכור! על בן 15 רובצת כבר אחריות”.

“בהחלט! אכן תעשה משהו. שנינו נעשה משהו. אלא נחכה עוד קצת!”

“למה אתה רוצה לחכות?”

“אני צריך עוד לחקור, מה באמת כוונתו של האדם הזה. עד כה הוא מעמיד פנים, כאילו נערוך טיול יפה ונשוב עמוסי אוצרות. אך אני חושד בו, שאינו רוצה בכלל לשוב מן הנסיעה הזאת. עלי להוסיף להאזין לשיחות אלו. הלא הוא פטפטן כזה – אולי יגלה עוד את דעתו האמיתית. לכן חלילה לנו מלדבר אף מילה אחת לעת עתה. נא תבטיח לי, דני, שתשתוק!”

“טוב, נחכה עוד זמן מה! אך בתנאי, שתגיד לי תמיד, מה ברצונך לעשות”.

“בטח! נעשה הכל במשותף!”


בשבועות הבאים דובר בין רינה לבעלה רק על פרטי הנסיעה. רינה עמדה כבר להיגרר אחרי תוכניותיו של אייזנשטט, אך התנתה בכל זאת תנאים מסויימים, שנתקבלו על ידו ללא היסוסים. הוסכם, שהנסיעה תחל רק ביולי 1954, למען יוכל דני לסיים עוד את בית הספר היסודי. במינכן ילמד בבית ספר מקצועי טוב. לימודיהם של יוסי ואורה היו עדיין בעיה עומדת ותלויה, אולי ילמדו השניים אצל מורה פרטי. תקופת השהות בחוץ לארץ לא תעבור על שנה אחת.

כל זה לא עינין את יוסי ביותר. אך ערב אחד האזין שוב בתשומת־לב דרוכה. אייזנשטט פתח בזהירות:

שמעי נא, רינה! בשובנו נקנה דירה יפה בחיפה. אין לי עוד חשק לעבוד בבית החרושת כאן. בחיפה יהיו לי סיכויים טובים יותר בתעשיה".

“עוד חזון למועד! לעת עתה עומדת רק הנסיעה על הפרק”.

“הביטי, זה ככה: כעת יש הזדמנות נהדרת למכירת הבית הזה. בין כה וכה אינו נוח ביותר. הקבלן גולדשטיין רוצה לקנותו, כדי להקים בית משרדים על המגרש. הוא מציע מחיר מצויין. הזדמנות כזאת לא תחזור”.

הפעם לא היססה רינה, אלא ענתה בקול איתן:

“הבית רכושי ורכוש הילדים. דוד קיבל אותו מאת הוריו כירושתו. אינו עומד למכירה!”

“אבל תקבלי בית יותר יפה בחיפה, על הר הכרמל!”

“אין דבר, אשמור על ביתי”.

“הרי הוא צר מאד. כשתגדל אורה, תזדקק לחדר לעצמה”.

“אם כן נוסיף חדר לבית, הן המגרש די גדול”.

“למה נבנה טלאי על גבי טלאי? מוטב לבנות חוילה יפה ומודרנית בסביבה טובה, באויר הצח של הר הכרמל. איך ייהנו הילדים! הזאטוטים ילמדו בבית ספר תיכון בחיפה ולאחר מכן בטכניון. עליך לראות את הנולד, רינה, ולא להגביל עצמך במחשבות סנטימנטאליות”.

עוד שעה ארוכה המשיך לפטפט, בעוד רינה שקועה בדומיה. יוסי חדל מלהאזין, אך טרם נרדם. זמן רב שכב ללא שינה, עסוק בתכנונים ובחישובים. רק כשנתגבשה תוכניתו, גברה עליו השינה.

יוסי חיכה יומיים, עד יום השבת. אז הלך עם דני אל חוף הים, אשר בחודש נובמבר אין בו אדם. בדידות זו משכה את הילדים מאז ומתמיד, הם אהבו לשוטט הרחק לאורך החוף ולחפש חפצים, שהים פלט אותם. הפעם רבצו בחול, כי דני הרגיש, שברצון יוסי לשוחח. ואכן הלה פתח ללא הקדמה:

“ובכן יצא המרצע מן השק! האיש ההוא לעולם לא ישוב לארצנו! רצונו להשתקע בחוץ לארץ ולעשות שם חיים, בעוד שעלינו להימצא בחברתו”.

“האם אמר זאת בפירוש?”

“להפך! הוא מפטפט, שנקבל חוילה על הר הכרמל, שנלמד בטכניון אתה ואני ועוד שקרים כגון אלה”.

“ומנין לך שכל זה מרמה?”

“מכיוון שהוא רוצה למכור את ביתנו! השמעת, דני, את בית אבא שלנו הוא רוצה לחסל בשביל בצע כסף! שלא יישאר לנו כאן כל זכר לזמנים עם אבא שלנו, שלא יהיה לנו פה רכוש, שיקשור אותנו לארץ. וכשנשב בדירה היפה במינכן, נשכח את נהרייה – כך הוא מקווה. ירדתי לסוף דעתו!”

“האם הסכימה אמא לכל זאת? הן היא בעלת הבית”.

“לא. הפעם כנראה לא תתפתה לו”.

אם כן, הכל בסדר!"

יוסי קפץ ממקומו.

“שום דבר לא בסדר! רק זה טוב, שהאיש בטפשותו דיבר על מכירת הבית, כי עתה אני יודע את כוונתו האמיתית. נניח אפילו, שלא יצליח למכור את הבית – דבר אחד בטוח: הוא לא יחזור הנה ויעשה את הכל, שגם אנחנו נישאר בחו”ל. אינו יודע מולדת מהי, וגם אותנו הוא רוצה לעקור ממולדתנו. אך הוא טועה בחשבונו. אנחנו לא נשתף פעולה! או מסכים אולי אתה לשים את עתידך בידו של מר אייזנשטט?"

בעינים לוהטות הביט יוסי באחיו. דני מעודו לא ראה אותו בהתרגשות כזו. כמו נביא קטן לאלוהי צבאות ניצב שם, כמו מגן על מקדש בפני צר ואויב. עתה דמה לאביו המנוח כל כך, שאלו דמעות בעיני דני. תמיד אהב דני את אחיו הקטן והעריצו ללא קנאה, אך אף פעם לא חש קרבה כזאת אליו כמו ברגע זה.

“בוא הנה, יוסי, ושב לידי!”, אמר בקול רך, “עלינו לדון בענין במנוחה”.

יוסי נשמע לו מיד.

“אתה חכם ממני בהרבה”, המשיך דני. “להפליא גילית את כוונותיו של קורט. אכן הוא רוצה לצאת מפה לצמיתות, אבל הוא אוהב אותנו לפי דרכו הוא, לכן רצונו למשוך אותנו אחריו. כמובן לא ניענה לו, בשום פנים לא! אך אל תשכח, שעתידה של אמא נתון ממש בידו, כי היא נשואה לו. אנחנו נתבגר בקרוב ונוכל לעשות כרצוננו אנו”.

יוסי ניסה להפסיק, אך דני השתיק אותו והמשיך:

“אני יודע היטב, מה בפיך עתה. לא נצטרך לחכות כלל, עד שנתבגר. גם ילדים בני גילנו יודעים כבר להתגונן. איש לא יחשוב, שיוכל לכפות עלינו דבר כזה! לעזוב את הארץ – לא ולא! מחר נברח ונלך לדרכנו. לאן? אין זו שאלה – למעוז הגליל! אבא שלנו אמר עוד בערב האחרון, שעלינו לפנות תמיד אל הקיבוץ בהיותנו במבוכה. שם יעזרו לנו ויסתירו אותנו במקום, בו לא ימצא אותנו מר אייזנשטט. – אבל מה יהיה בסופן של אימא ואורה הקטנה? אינני חפץ להיפרד מהן לצמיתות”.

פני יוסי התבהרו בשומעו דברי דני אלה, אכן גומות־החן הופיעו, והילד אמר בחייכו את חיוכו השובה־לב:

“חצי לילה הרהרתי על תוכניתי, והנה אתה גילית אותה עוד לפני שהספקתי לספר לך את אשר בליבי. בדיוק ככה נעשה מחר! ובאשר לאימא שלנו – אל תדאג! היא לא תוותר עלינו. ייתכן יותר, שתוותר על מר אייזנשטט.”


יתרונו של יוסי היה חריפות שכלו ורצונו העז. אך דווקא מבצע זה הוכיח, שדני היה גדול בשנים מיוסי ומבוגר ממנו. במוצאי שבת הלך חרש אל “דוד יוסף”. כוונתו היתה, שלפחות אדם מבוגר מהימן אחד יתמצא בענינים. דוד יוסף היה האיש המתאים, שיעמוד לימין אימא ויגיש לה עצה ועידוד כנגד אייזנשטט. כך סבר דני.

יוסף באום ישב בדירתו הקטנה בשיכון עולים, שהיתה צרה מהכיל את משפחתו הגדולה. בפינת השולחן המשותף ישב ובדר מחברות – מורה ואב־משפחה מסכן. בהכנס דני קם מיד ממקומו ויצא יחד עמו מן הבית. בחוץ שאל אותו:

“דני, מה קרה? מדוע אתה בא בשעה כה מאוחרת?”

“דוד יוסף, תן לי לשאול אותך משהו: האם אתה חושב, שטוב לי וליוסי לצאת לחוץ־לארץ למשך שנה אחת?”

“לחוץ־לארץ? אולי בזמן מאוחר יותר לשם התמחות והשתלמות. אבל כעת בגילכם? תלמדו תחילה, מה שניתן ללמוד בבתי־הספר שלנו! וכי אתם משתוקקים לצאת?”

“לגמרי לא! למען תדע דוד יוסף, אנחנו נישאר פה, יוסי ואני!”

באום חש, שזהו ענין משפחתי עדין. לא רצה להתערב ולא שאל בנוגע לפרטים, אלא הסתפק בהבעת דעה כללית.

“לא אוכל לתאר לי, שמישהו יכריח נער בגיל 15 לעזוב את מולדתו, כי יש בזה משום לחץ בלתי מוסרי. אל תדאג! דבר זה לא יהיה ולא יקום, ובלבד שתעמדו על דעתכם. מה אוכל לעשות למענכם?”

“נא תבקר אצל אימא מחר או מוחרתיים ותדבר אליה! אבל רק בהיותה לבדה!”

“בחפץ לב! אדבר אל לב אימא ואיעץ לה. תראה, שהכל לא כל כך נורא כפי שאתה סבור כעת”.

“אני מודה לך מאד, דוד יוסף! אין כמוך בכל העולם!” לקח את ידו, לחץ אותה בחוזקה ורץ לדרכו.

בינתיים כתב יוסי מכתב בזו הלשון:

“אמא יקרה! האם עודך זוכרת את אשר סיפר לנו אבא שלנו באותו הערב? כיצד הנחית את המעפילים יחד אתך? אלה שאפו כולם הנה ולא לחו”ל. גם אנחנו לא רוצים לצאת מכאן, דני ואני. ואיננו רוצים לגור בגרמניה, כלל וכלל לא! ואסור למכור את הבית של אבא שלנו! אל תכעסי, שאנו עוזבים אותך כעת! גם לא תצטרכי לדאוג, כי טוב יהיה לנו. וכשתשובי ממינכן יחד עם אורה, נחזור אליך. אך לא קודם לכן! אנו מקווים מאד, שלא תישארי שם. נשיקה מדני וממני! שלך יוסי".

לא היה המכתב ללא פגם מבחינת הכתיב, וגם הכתב לקה במקצת. אך הוא הביע את כל הדרוש להיאמר – כך סבר דני. הנערים ארזו את ילקוטי ביה"ס שלהם, לא בספרי לימוד, אלא בחפציהם הדרושים ביותר. למוחרת בבוקר אמרו, שעליהם להקדים במקצת, לכן תלך אורה היום לבדה לבית הספר. ליד הגעתון פנו לתחנת האוטובוסים ללא היסוסים. דמי הכיס שלהם הספיקו כדי לנסוע עד למרגלות הר סולם־צור.

ביום ראשון בבוקר גדושים האוטובוסים מרוב חוזרים מטיולי שבת. הנערים תפסו רק מקום עמידה במעבר, בעוד שיתר הנוסעים הסתכלו ברצון בצמד הנחמד. דני, שהוא כבר דמות של מתבגר, גבה בראשו העדין הקורן בצבע הנחושת מעל בלוריתו השחורה של יוסי. לעיתים הסתכלו זה בזה בחיוך נפחד במקצת. לפי חולצותיהם הכחולות ומכנסי חאקי הקצרים, נדמו למטיילים. ואכן גבר קשיש חביב שאל אותם:

“ובכן, ילדים, האם אתם יוצאים לטיול?”

דני החוויר קצת, אך התאושש מיד.

“כן כן, אנו עושים טיול”.

“שניכם לבדכם?”

“בדרך נפגוש חברים”.

“למה לכם ילקוטי בית ספר על הגב?”

“הם די נוחים. יש לנו רק ילקוט טיולים אחד משותף, והוא גדול מדי”.

תודה לאל, הגיעה התחנה והופסקה החקירה. הנערים אמרו “שלום”, והאיש החביב קרא עוד אחריהם “תענוג רב!”

בעלותם במדרון ההר נאנח יוסי:

“ענין נאה, לזה קוראים טיול! ועוד תענוג רב איחל לנו!”

“הן היה זה רעיונך אתה. האם אתה כבר מתחרט?”

“מה פתאום? הלא אנו הולכים אל ידידינו האוהבים אותנו”.

“אבל לא נוכל להישאר בקיבוץ, הוא יותר מדי קרוב לנהריה. וכמובן תנחש אימא מיד, שהלכנו למעוז הגליל”.

“בדיוק כך דעתי. עוד היום עלינו להמשיך דרכנו. חברי הקיבוץ יעזרו לנו”.

“לאן ישלחו אותנו?”

“אציע את גאון הירדן. שם נמצא חבר ותיק, עליו סיפר אבא לעיתים. שמו יהושע. זהו אדם חכם מאד והיה ידידו הטוב. הוא יקח אותנו תחת חסותו וידע עצה”.

“מצויין! אכן הידידים הותיקים שווים משהו! הלא גם לי יש זקן טוב כזה, דוד יוסף”. והוא סיפר ליוסי, שביקר אמש אצל יוסף באום. יוסי נבהל.

“אני מקווה, שלא גילית יותר מדי!”

“אל דאגה! רק שאלתי אותו, אם לטובתנו יהיה לצאת לחוץ־לארץ. הוא ענה בשלילה, ואסור להכריח אותנו לדבר כזה, מפני שזה בלתי מוסרי – אמר. אינו יודע כלל, שברחנו. רק ביקשתי ממנו שיבקר אצל אימא היום או מחר בהיותה לבדה. רק אז יוודע לו, שאיננו בבית. חשבתי, שדווקא בימים אלו זקוקה אמא לאדם היועץ לה והמנחם אותה”.

“זה עשית להפליא, דני! תמיד אתה אומר, שאני פיקח, אבל אני רואה שאתה בכל זאת חכם ממני”.

“הו הו, אני גדול ממך בשלוש שנים, זה הכל”.

רבה היתה ההתרגשות במעוז הגליל, כאשר הגיעו שני הנערים וסיפרו על בריחתם. חברים ותיקים אחדים התאספו במזכירות והתיעצו בכובד־ראש. האם מותר להם להתיחס בחיוב אל הרפתקת שני נערים בגיל ההתבגרות, העומדים עדיין ברשות אימם? אמנם הצד המוסרי של הבעיה היה ברור. הן רינה הטובה מוכרה להם היטב. היא תמימה ובלתי עצמאית, ובוודאי לא הבינה את כוונות בעלה. גם יוסי היה מוכר להם היטב, ואפשר להאמין לדברו, שהוא זכה לחדור לעומק כוונותיו של מר אייזנשטט. יש לקוות, שהמקרה הזה של בריחת ילדיה יפקח את עיני רינה וישחרר אותה מהשפעותיו המזיקות של בעלה. על כל פנים לא יילקחו הילדים מרשות אימם לצמיתות. יש לשאת ולתת איתה, ואולי היא תיווכח לדעת, שטובת הילדים תחייב הימצאותם בקיבוץ, כל עוד האם תסדר את עניניה באירופה.

השניים נקראו פנימה ונשאלו, לאן פניהם מועדות. כשהם הזכירו את שמו של יהושע בגאון הירדן, זכרו החברים את הזקן, אשר בא בשעתו לחתונת דוד ורינה. אכן זהו אדם מהימן ומסוגל להיות אופוטרופוס לנערים! הוחלטה ההחלטה: עוד היום לקראת ערב יובאו דני ויוסי בטנדר לעמק הירדן.

כמובן לא נסעו דרך נהריה, אלא מזרחה בנוף הנהדר לרגלי הר מירון בואך צפת וראש פינה. אנשי מעוז הגליל הודיעו בטלפון על נוסעם. בשעה מאוחרת בערב הגיעו והוכנסו לבית הילדים. רק למוחרת בבוקר הופיעו לפני יהושע. הלה היה עתה איש בשנות השישים, ושיבה זרקה בשערו. אך עדיין נצצו עיניו בערנות, והקמטוטים ריצדו בראותו את השניים. הנה שם אפוא ניצב יוסי, בנו של דוד ודמות דיוקנו. ושם השני היה דני, ילד שלחייו חרד דוד זמן כה רב. אליו, אל יהושע, באו כדי למצוא מקלט! עוד אחרי המוות נשאה הידידות את פריה! עזה כמוות אהבה!

בקול רועד קמעה פנה אליהם:

“קראו לי סבא יהושע! אתם נכדי, כי דוד אביכם היה כבני. ועתה ספרו לי, מה עוללתם. אין ספק, שתדברו אמת, כי מן הנמנע, שבני דוד ישקרו”.

השניים סיפרו בפירוט את אשר קרה, ובהתרגשותם נכנסו לעיתים זה לדברי זה. לאחר שגמרו את סיפורם, הרכין יהושע את ראשו לאות שביעות רצון.

“אני רואה, שאינכם סתם פרחחים נמלטים. כי אחרת הייתי מחזיר אתכם הביתה כלעומת שבאתם ללא רחמים. ועוד דבר משמח אותי: אימכם אינה אשמה בתסבוכת ולא התכוונה להוריד אתכם לגרמניה לצמיתות. אנחנו ניתן לכם מקלט, עד אשר יתבהרו הענינים. נעבירכם לקיבוץ תל־גשרים השכן, כי שם בית ספר טוב ופנימיה. מחר תתחילו ללמוד”.

“סבא יהושע”, שאל יוסי, “האם מותר לנו לראות את העמדה 4, בה הדף אבא שלנו את ההתקפה?”

“בוודאי, ילדי הטוב!”, ענה יהושע וליטף בידו את בלוריתו של יוסי. “הפכנו את המגדל למצבה יפה לזכר חללי מלחמת השחרור חברי הקיבוץ. בין שמות הנופלים תמצא את השם דוד ברזל”.


עיני יוסי רואות אל נכון    🔗

כאשר סידרה רינה את חדר הילדים בבוקר יום א', מצאה על השולחן את מכתבו של יוסי. מה טוב, שאיש לא היה בבית, כי גברה עליה סערת רגשותיה!

“ילדי, ילדי האהובים!”, ליחשה. “מה גדול היה סבלכם! אבל אין זו אלא אי־הבנה. הן לא רציתי לגזול מכם את המולדת”.

הם שמעו אפוא את כל מה ששוחחה עם קורט, כולל את ההצעה האוילית למכור את הבית. אם כן בוודאי שמעו גם את סירובה המוחלט. הן מתמיד היו מלאי חשד כלפי קורט. ויוסי כלל וכלל לא אהבו.

אולם האם היה הגיונו של יוסי כל כך מוטעה? כנראה אמר לעצמו: המעלה על דעתו רעיון כזה של מכירת הבית – בוודאי שהוא רוצה “לשרוף מאחוריו את הגשרים” ולא לשוב ארצה לעולם. האם הנער הקטון הזה לא מיטיב לראות מאימו?

לפתע, כבקוע ברק את הרקיע, בא עליה זכר החזון, שהיה לה אז, זמן קצר אחרי מותו של דוד.

“דוד, עתה ירדתי לסוף דבריך! אמרת: ‘יוסי ירש את עיני, הוא רואה אל נכון. אנא שמעי בקולו!’ שנים על גבי שנים הרהרתי בדבריך אלו, עתה נתחוור לי הכול. יוסי ראה בעינים שלך וחדר עד האמת. אכן אשמע בקולו!”

שעה ארוכה בכתה רינה והוקל לליבה.

כך מצא אותה יוסף באום, עדיין בוכיה, אך כבר מתאוששת. כל הבוקר חזרו מחשבותיו של באום אל שיחתו עם דני מאמש. מדי שעה גברה חרדתו. מאחורי דברי דני הסתתרה תעלומה, שעליו לגלותה. בהקדם האפשרי ידבר עם רינה. “כשהיא לבדה!”, אמר דני. אם כן אין להפסיד זמן, כי אחרי הצוהריים ישוב אייזנשטט הביתה. באום ביקש ממנהלו שחרור מן השיעור האחרון, כי עליו לקיים מצוה. באמור אדם כיוסף באום דבר כזה, איש לא יוכל להתנגד לו.

“גברת רינה, מה קרה?” שאל באום מיד עם היכנסו.

“הנה, קרא את מכתבו של יוסי!”

כשגמר באום לקרוא, מילמל:

לשם כך בא אפוא דני אמש. ביקש להתיעץ – ולהיפרד".

“דני היה אמש אצלך? ואתה יעצת לו…?”

“לא לברוח יעצתי לו, כי מזה לא ידעתי מאומה”. הוא סיפר לה את השיחה על כל פרטיה.

“ילד נפלא שכזה!”, אמרה רינה. “הוא שלח אותך אלי, למען יהיה לי יועץ ועוזר בצר לי. מאד אני מודה לך על שבאת, מר באום!”

עתה תיארה רינה ליוסף באום את כל פרטי הבעיה המשפחתית. כשנודע לו הכול, הביע את דעתו בזהירות:

“לא אוכל להעלים ממך, גברת רינה, שיש ליוסי על מה לסמוך. בעלך לא היכה שורשים בארץ, וכנראה הוא יעדיף לחיות באירופה. מאידך הוא אוהב אותך ואת הילדים ואינו רוצה להיפרד מכם. לפניך הכרעה קשה”.

“כבר החלטתי מה עלי לעשות”.

“מה רצונך לעשות? חיפוש הילדים על ידי המשטרה? לא הייתי…”

“בשם פנים לא! לא אפעיל את המשטרה כנגד ילדי, כי אין עוול בכפם. אף אינני חרדה לשלומם”.

“האם את יודעת איה הם?”

“אוכל לתאר לעצמי: במעוז הגליל”.

“אם כן, אצלצל לשם מיד”.

“אין כל צורך, בכל אופן אין דחיפות. הילדים נמצאים בידיים נאמנות, בזאת די לי לעת עתה. אני מהרהרת כבר בעתידנו. דני ויוסי עשו לי שרות מצויין, כי הם פקחו את עיני. להבא אתיחס אל תוכניותיו של בעלי ביתר זהירות. בו ברגע, שיתברר לי מעל כל ספק, שאכן כוונתו להביא אותנו לחוץ־לארץ לצמיתות, אקשה את עורפי כחלמיש!”

“זה מוצא חן בעיני, גברת רינה! בזה תמצאי מיטב הסיוע מצידי. אולי אפשר לדבר גלויות עם בעלך. האם את מסכימה, שאשוב הערב לשם שיחה עם שניכם?”

“היום עוד לא, תחילה עליו לבלוע את הגלולה המרה. אמסור לך על ידי אורה, כשתגיע שעת כושר”.

אכן מר מאד היה טעם הגלולה לחיכו של קורט אייזנשטט! מעולם עוד לא ראתה רינה את בעלה הנוח לבריות בהתרגשות־רוגז כזו כמו באותו היום לפנות ערב. כשנודע לו, מה אירע, שפך את כל כעסו על “הזאטוטים כפויי הטובה”, אשר בצורה זו גמלו לו את כל אהבתו וחסדו.

“מה מנעתי מהם אי־פעם? הלא גם בנסיעה זו רציתי רק לשמח אותם”.

“תמיד רצית את טובתם, קורט”, ניסתה רינה להרגיע אותו. “אלא מה? לילדים טעם אחר מאשר למבוגרים. אינם רוצים בנסיעה זו, הם רוצים להישאר בבית”.

“רוצים, רוצים! בארץ הזאת קובע רצון הילדים את הכול! הלא את האם, בידך רשות ההכרעה”.

“בדברים כאלה מוטב לא להפעיל לחץ. כבר אינם ילדים קטנים. אתה רואה, שהם בעלי אופי חזק”.

“ממש אופי מצויין אקרא לזה! אינם אלא סרבנים מחוצפים! אלך למשטרה ואבקש, שיחפשום”.

“לא תעשה דבר כזה! אני מזכירה לך את ההסכם שלנו: את הענינים הקשורים בחינוך הילדים השארת לי. – מלבד זאת תשאל עצמך, אם המשטרה הישראלית תהיה נלהבת ולהוטה אחר חובה כזו, לחפש שני ילדים, למען יביאום הוריהם בעל כורחם לחוץ לארץ”.

“בזה את אולי צודקת. בארץ זו איש לא מכבד חוק ומשפט, אף לא המשטרה”.

“תלוי, מה הפרוש הנכון של “חוק ומשפט”, או זכותם הפורמאלית של ההורים, שבידם גורל ילדיהם, או זכויות האדם הנצחיות המקנות חופש־מצפון גם לנערים מתבגרים. שכן עליך לדעת, שיוסי – בעיקר הוא – אוהב את הארץ הזאת בכל ליבו, ארץ זו, שאביו עזר לבנותה ולמענה נפל”.

“טוב ויפה! מי רצה לפגוע בזה? אלא טיול לחוץ־לארץ…”

“הן היה לו הרושם, שלא תסתפק בטיול, מאחר ששגית שגיאה פטאלית בזה, שהפצרת בי למכור את הבית. מכך הסיק, שהנך עומד לחסל כאן את הכול”.

עשיתי זאת רק משום שהציע גולדשטיין מחיר כל כך מצויין. אולי היתה זאת שגיאתי. לא פיללתי, שהפרחחים הללו יאזינו לכל מילה".

כבר עמד אייזנשטט לסגת, אך מבלי לוותר על מטרתו הסופית. בגמישותו הטבועה בו גילה, שמצבו לא הורע מחמת הסתלקותם של בני רינה. להיפך: אם יקבלו דני ויוסי את חינוכם בקיבוץ, יורחק מכשול חשוב מדרך ביצוע תוכניתו. הוא יסע עם רינה ועם אורה בלבד. הילדונת בת ה־7 היתה כה נחמדה ונוחה ולא “קנאית כמו הזאטוטים!” משחק קל יהיה לו עם רינה ואורה. בית יפה במקום נעים יקים להן, כך שתשכחנה אולי את השיבה לישראל. ישארו נא דני ויוסי בארץ! ואם כך, יקבלו את הבית בנהריה כנחלתם.

כבר שלושה ימים אחרי צאת הנערים הפך אייזנשטט לאדם אחר. אדיב מאד ומלא הבנה היה בדברו עם יוסף באום. אכן לזאטוטים נטיות משלהם ומוטב להוליך אותם בדרך בה בחרו. הוא, קורט אייזנשטט, יהיה האחרון, שיכפה רצונו עליהם. ברם רינה ואורה תיהנינה בוודאי מהנסיעה, שהיא – אגב – לגמרי לא דחופה. ואולי צדקו הזאטוטים בזה, שרצו ללמוד בקיבוץ – לעת עתה.

בינתיים טלפנה רינה למעוז הגליל והבטיחה לחברים, שאין בליבה כל תרעומת ושהיא מסכימה מראש לכל מה שהם עשו למען הילדים. אף איננה תובעת לדעת את מקום הימצאם של הילדים, כי משוכנעת היא, שאנשים טובים ידאגו לשלומם. מלבד זאת היא מקווה להתאחד שוב עם בניה בקרוב, כי עניני משפחתה הולכים ומתבהרים – אמרה. באותה הרוח כתבה מכתב לדני וליוסי, שנשלח לייעודו באמצעות הקיבוץ מעוז הגליל.

בית הספר בנהריה וכל המכרים והידידים נתבשרו, כי דני ויוסי עברו לקיבוץ ברצונם הם, וכי שם ימשיכו בלימודיהם, מן הסתם עד סוף שנת הלימודים. גירסה זאת היתה מתקבלת על הדעת, כי במקרים רבים הועברו בני משפחות טובות לחינוך בקיבוצים. בכל זאת התלחשו הבריות בנהריה, כי משמעות מיוחדת נודעת לצאתם של בני ברזל. אך היות ואירעו בנהריה אירועים חדשים לבקרים – כי העיירה גדלה בקצב בל ישוער וללא הפוגה יושבו משפחות עולים חדשים – לא עבר זמן רב, עד אשר נידונו נושאים אחרים.

כך חלפו חודשים אחדים, וכבר בא האביב של שנת 1954. מדי שבוע כתבו דני ויוסי מכתבים, שנשאו בדרך כלל את החותמת תל־אביב או חיפה, כי נמסרו לדאר על ידי אנשי הקיבוץ העסוקים בחוץ. כל הזמן הזה הניח אייזנשטט לרינה תוך תקוה, שהיא תתרגל למצב זה של התרחקות מבניה. עתה שוב החל לדבר על הנסיעה והתכונן לקראתה. הגיש בקשה לדרכונים, קנה כמתנה לרינה ולאורה שמלות וחפצים אחרים לצורכי הנסיעה ו“בידר” את אשתו בתאורי מקומות יפים באיטליה ובשוויץ, אותם הם עתידים לבקר. בכלל לא הרגיש, כי געגועי רינה לבניה לא נתמעטו במרוצת הזמן אלא גברו, וכי דברי הדמיון שבפיו חוללו מורת רוח בלב רינה ומתח נפשי הגובר והולך עד ללא נשוא.

טוב יותר העריך יוסף באום את מצב רוחה. הוא ראה את פני רינה מתעוותים מעוצם הסבל בשעת השיחות עם אייזנשטט. וכבר מזמן הטרידוהו דאגות אחרות. לא מצא חן בעיניו הסיכוי, שרינה עתידה לקבל סכום גדול בחוץ־לארץ, בעוד שרק מר אייזנשטט לצידה כיועץ לה. הן היא תמימה וחסרת נסיון בענינים כאלה! כאשר נזדמן לו שוב לשוחח עם רינה ללא עדים, החליט להיכנס לעובי הקורה.

“נדמה לי, גברת רינה, שאינך ששה לקראת נסיעה זו”.

“בהחלט לא! בני עזבוני ומסתתרים מפני, ובינתיים עלי ליהנות מאוצרות האומנות שברומא ובפירנצה. איזה אבסורד!”

“הלא זוהי נסיעה תכליתית בעיקרה – לא כן?”

“כך אומר קורט. דעתו היא, שנשיג יותר פיצויים בהיותנו נוכחים במקום. אך אודה ולא אבוש, מר באום, נמאסים לי כבר כל הוויכוחים הללו בדבר הכסף! אמנם נכון הדבר, יש לקדם בברכה פיצויים במידה שיאפשרו לנו חינוך מקצועי טוב לילדים בבוא המועד. אבל האם זה יוסיף או יגרע, אם נקבל כמה אלפי מרק יותר או פחות? אני הייתי מעדיפה, שהעורך דין וויינברג ימשיך לטפל בעניין, בעוד שאני אשאר בבית. סוף־סוף גם הנסיעה תעלה כסף רב, כך שהשכר יצא בהפסדו”.

לאחר הפסקה ארוכה המשיך באום, כשפניו מביעים דאגה:

“אל־נכון אמרת כעת, כי הכסף הצפוי לך מיועד לעתידם של ילדיך. הייתי מסגנן רעיון זה בצורה עוד יותר ברורה, אף חריפה: רכושם של הוריך המנוחים מגיע לך ולילדיך, ואין אף אדם אחר, שיהיה זכאי להחליט בדבר שימושו. האם אמרת זאת לבעלך בצורה, שאיננה משתמעת לשתי פנים?”

רינה נבהלה. מאחורי דברי יוסף באום הסתתרה שאלה, בה לא העזה לנגוע עד כה. כלום התכוון אייזנשטט לממן את החיים העליזים בכספה היא? ההיה זה רצונו מלכתחילה, כשהציע את הנסיעה למינכן? האם לטש את עיניו לכסף הזה בחוץ לארץ, בכדי שיהיו בידו האמצעים, שיאפשרו לו להישאר בחוץ־לארץ? היטב הרגישה, שבתשובה לשאלה זו תלויים חיי נישואיה. אבל באום צדק: נבצר ממנה להתחמק מן ההכרעה! ובקול איתן אמרה:

“אדבר עם קורט על העניין הזה”.


ימים ספורים לאחר מכן, בתחילת חודש מאי, הגיעו הדרכונים עם היתרי היציאה. אייזנשטט היה במצב רוח מרומם. הוא סיפר על הקניות, שהוא ורינה עתידים לעשות באירופה.

כורסאות נהדרות מייצרים עכשו מגומי־ספוג. וכמה יפים ופרקטיים השולחנות המכוסים פורמייקה! כאן לא נוכל להרשות לעצמנו כדבר הזה, עקב המכס והמיסים הנוראים. כן אפשר לקנות בגרמניה אריגי ניילון נפלאים. אולם כשנקנה מכשיר טלוויזיה טוב, נעדיף לבחור תוצרת הולנד, מפיליפס באיינדהופן. ומלבד זאת הנברשות המודרניות – אכן תיהני מכל הדברים האלה, רינה!"

רינה הפסיקה את שטף דיבוריו:

“הגד נא, קורט, ממה נוכל להרשות לנו כל זאת?”

“הלא אעבוד כמהנדס ואחסוך לי כסף יפה”.

“אף משכורת גבוהה לא תספיק כדי קניות עצומות כאלה”.

“ונוסף לכך הלא תקבלי את הפיצויים. הם יתבטאו בסכום לא קטן”.

הנה המילה, לה ציפתה רינה בחרדה! זוהי התשובה על השאלה הגורלית, שהעיקה עליה! אכן האיש הזה רוצה לרהט “דירת ארעי” בחוץ־לארץ ברהיטי פאר – ומכספה. אין עוד ספק, שלעולם לא אשוב ארצה. “יוסי שלי, אתה צדקת!” – חשבה. ובקול יבש ובקצב איטי ענתה לבעלה:

“נדמה לי שנפלה כאן אי־הבנה. הכסף הזה, ירושתי מרכוש הורי, לא יוצא לשם קנית־מותרות. הוא מיועד לחינוכם של שלושת ילדי ולהכשרתם המקצועית. כשאקבל את הסכום, אעביר אותו לישראל כפקדון על שמי ועל שם הילדים”.

פני אייזנשטט החווירו. אזי באה התפרצות רוגזו, עוד יותר עזה מאשר ביום בריחת הילדים.

“לא אוכל עוד לשאת מחנק זה כאן! שלוש שנים השתדלתי למענך ולמען הפרחחים שלך, ומה שכרי – חשד וכפית־טובה! האם לזה בכלל אפשר לקרוא נישואים, כאשר האישה דורשת את הכול לעצמה?! הילדים שלך הם, הבית הנאלח שלך הוא, ועכשו, כשתקבלי סוף־סוף קצת כסף, שוב אסור לי לנגוע בו! בשם אלוהים, קחי לך את כל המכשלה הזאת ותני לי ללכת בדרכי!”

רינה לקחה את הדרכון שלה, הטילה אותו למגירה ואמרה בקרירות גמורה:

“לא אזדקק עוד לדרכון. אני אשאר פה!”

“אבל אני אסע, היי סמוכה ובטוחה! איש לא ירתק אותי עוד בארץ נחשלת זו ובנהריה המשעממת. די לי והותר! בשבוע הבא ימריא המטוס שלי!”

הוא תחב כמה מחפציו לתוך מזוודונת, הלך לפנסיון לוי ושכר שם חדר לעצמו.

אבן כבדה נגולה מעל לב רינה. נסתיימו נישואים אלה, שנבעו מטעות! למוחרת נסעה למעוז הגליל וביקשה את כתובתם של בניה. היא תישאר בארץ, בעוד שבעלה יסתלק – אמרה. אין מניעה אפוא ליוסי ולדני לשוב אל אימם. כשאמרו לה החברים, כי הילדים בגאון הירדן, וכי יהושע שומר ואפוטרופוס להם, ענתה בלבביות:

“ידעתי, שתבחרו במקום המתאים ובאיש הנכון למענם!”

אזי כתבה מכתב ליהושע ומסרה לו על מה שהתרחש. את השאלה, מתי יוחזרו הנערים, הניחה לו להכרעה.

תשובת יהושע היתה קצרה אך ברורה.

"לרינה היקרה שלום! ניחשתי, שכך יפול דבר, והנני שמח, שדעתי עליך לא נתאכזבה. בקרוב יוחזרו הילדים אליך, אך עליך עוד לחכות שישה שבועות, עד שיגמרו את שנת הלימודים. רוצים הם לשוב הביתה, כשבידם דווקא תעודה טובה, כי הם לומדים בחריצות רבה, הילדים החביבים! הם אומרים, כך ציווה עליהם אביהם עוד בערב לפני מותו.

אם כן תתאזרי עוד בסבלנות! לפני 14 שנה, כשדוד היה מפוקפק, אם לגלות לך את אהבתו כבר בקרוב, יעצתי לו, שלא ייחפז. בכלל לא יזיק לו – אמרתי – שילמד סבלנות. זהו הדבר שאני אומר גם לך היום.

בידידות – יהושע


אולם כאשר הופיע יוסף באום ונודעה לו הסתלקותו של אייזנשטט, הטרידה אותו עוד דאגה, אשר לא עלתה כלל על דעת רינה. אם יעזוב אייזנשטט את הארץ בשבוע הבא, מבלי לתת גט לאשתו, תתקשה רינה עד מאד, להשיג אי־פעם גירושין כדת וכדין. יש אפוא לעשות את הדרוש בעוד מועד – אמר.

רינה חייכה למשמע טענותיו של הידיד הנאמן.

“האם באמת אתה חושב, שכוונתי להינשא פעם נוספת?”

“אוכל לתאר לעצמי, שכעת אין לך כוונה כזאת. אבל מן הרצוי, שיהיה לך חופש פעולה גמור בעתיד ללא כל תלות במר אייזנשטט”.

באום הלך אפוא לפנסיון לוי ודיבר אל ליבו של אייזנשטט תוך נימוס, אך כמפציר ומשביע. הן אייזנשטט הוא אדם הראוי לכבוד, ואל נא ישאיר עגונה בישראל – אמר. עכשו עליו לתת את הגט, אפילו תידחה נסיעתו בכמה שבועות בשל כך. עוד הרבה רצה להוסיף, כדי לנגוע בלב האיש, אך הלה הפסיקו:

“ובכן, מר באום, הן אינני איש אכזר! תחסוך נא בדברים! אלך יחד אתך אל הרב המקומי ואבקש גירושין. אהבתי את רינה וכן את ילדיה, ואינני רוצה, שיזכרוני לרעה”.

כידוע מטפלים בתי הדין הרבניים בעניני אישות. אין צורך בהנמקת התביעה והם פוסקים אשמה לאחד הצדדים. די בכך, ששניהם יסכימו לגירושין.

כבר באמצע יוני נגמר תהליך הגט. רינה ויתרה על “מזונות” מאייזנשטט. היא קראה לשמה שוב רינה ברזל. כי שם זה היה יקר עליה עוד יותר משם אביה.


עוד דוד חי    🔗

יום אחד לפני היום בו ציפתה רינה לבואם הסתערו דני ויוסי אל פתח הגינה, כשעל גבם שוב ילקוט בית־הספר כמו ביום צאתם. אבל איך השתנו משך שמונה חודשים אלה! דני נעשה ממש עלם, גבה־קומה אך צר־כתפיים, עודנו מלא נועם בתנועותיו. יוסי גדל עד כדי כך, שבגדיו קצרים כדי מידותיו. סימנים ראשונים לגבריות שבארשת פניו נגעו עד לב רינה. “הן פניו כפני דוד בחצר בית־הספר!”, חשבה כשחיבקה אותו. דמעותיה ניגרו בשפע, ודני, שנכמרו רחמיו, התגבר וקרא בקול:

“בוא יוסי, נסתלק שוב! אימא בוכה מרה. אין פלא, הן קשה לה להתענות שוב בפרחחים הרעים שלה!”

והנה צחקו שלשתם.


כעבור שלושה חודשים היה יוסי לבר מצוה. שכנים וידידים רבים העמידו חדרים לרשות האורחים, כי כל בני משפחתו של דוד באו, אף הצעירים בין הדודנים. באה גם קבוצת נערים בני גילו של יוסי ממעוז הגליל. וכן בא סבא יהושע.

כל תקופת 14 השנים מאז חתונת דוד ורינה לא ביקר בגליל המערבי, כי לא הזדמנה לו סיבה לכך. עתה נתגלתה לעיניו נהריה, שהשתנתה לחלוטין. המקום נהפך לעיירה הומה מאדם, שמספר תושביה בוודאי לא פחות מעשרת אלפים. עברית היתה השפה המדוברת בכל מקום. קמו בתי חרושת גדולים על שיכוני פועלים. גם מתקני הקייט על שפת הים לבשו צורה מודרנית יותר. אמנם מנהריה הותיקה נעלמה החקלאות כמעט לחלוטין. אבל הנה שם ניצב עדין בית האגודה החקלאית. יהושע נכנס וקשר שיחה עם אחד הפקידים. הלה ענה לו – בעברית רהוטה – כי אכן קיימת עוד חקלאות בנהריה. באזור הצפוני הוקם כפר על משקים גדולים ומודרניים – אמר. שם יושבים צעירי נהריה, ביניהם בני המתיישבים הותיקים. לכל אחד שטח של 20 דונם, ממנו אפשר להתקיים בכבוד.

“האם זה משק אינטנסיבי?” שאל יהושע.

“כן”, ענה הפקיד, “כל החלקות ניתנות להשקאה”.

“ובין ענפי המשק יש גם רפת?”

“כמובן, לכל מתיישב יש פרות ודי שטח מספוא”.

“למדתם רבות מאז 1941!”

“אין זה פלא. מדינתנו דואגת יותר לחקלאות מאשר ממשלת המנדאט בשעתה. קיבלנו מכונות מודרניות, ובהתמדה מוגש לנו ייעוץ. והחשוב ביותר: מתישבינו הצעירים למדו בבתי־ספר חקלאיים ויודעים את מקצועם”.

“אכן זה העיקר. תמיד מכריע הגורם האנושי. תודה לך על האינפורמציה”.

כשגמר יהושע את סיבובו, חשב בעגמת־נפש: "הלוואי וניתן לי עוד פעם אחת לדבר עם דוד! בוודאי היה אומר: "יהושע, שוב צדקת. נהריה התפתחה בדיוק כפי החזות, שחזית מראש''.'

חג הבר מצוה נעשה לחוויה בלתי נשכחת לכל המשתתפים. אמנם היום לא נשתנה מימי בר־מצוה אחרים. אותו הטקס בבית הכנסת, אותה קבלת־פנים, אותה הסעודה בחוג המשפחה. מה שהשווה לאירוע זה את צביונו המיוחד, היה נער הבר־מצוה עצמו. כל אחד חש, כי יוסי זה בן ה־13 היה כבר אישיות מגובשת, וכי הגשים – יותר מכל בני גילו – את הרוח הטובה של נוער ישראל.

כאשר איחלו המבקרים לרינה, שיהא הנער למשענת לה בחייה, אמרה בליבה: ‘לוא ידעתם, עד כמה היה לי כבר למשענת! הוא אשר חילץ את חיי מן הסבך, בו נלכדתי!’

בשעת הסעודה נשא כמובן יוסף באום את נאומו, בו נתן ביטוי לבבי לידידותו אל רינה ואל ילדיה בהתרגשות רבה. אחריו קם על רגליו אורח, ממנו לא ציפה איש לנאום: סבא יהושע. רק מספר משפטים השמיע.

“בפרשת השבוע ‘ויגש’, שנקראה הבוקר בתורה, מסופר על יעקב אבינו. כשמסרו לו בניו, שפגשו במצרים כמשנה למלך את בנו יוסף, שנחשב למת, אמר הזקן: ‘רב – עוד בני יוסף חי!’ כך גם אני אומר היום: עוד דוד ברזל חי! בנו יוסי תפס את מקומו”.

לבסוף אמרה עוד רינה מילים אחדות. בדברה ישבה במקומה, כי מעולם לא התכוונה לשאת נאום. אך דברי יהושע נתנו לה לפתע דחיפה לתשובה.

"אני מודה לך, יהושע! גם לי ההרגשה, שדוד עודנו חי. על כן אספר לכם את דבריו האחרונים, שדיבר אלי לפני נופלו. אנחנו דור הגאולים, וזה מחייב אותנו לאומץ לב – אמר. פעמיים נגאלנו מסכנת נפשות, תחילה מפני הנאצים, לאחר מכן מפני הערבים. האם דרושות לנו עוד הוכחות נוספות? כדי להיות ראויים לחסדים כה רבים, חייבים אנו למשהו יותר מיציאה ידי חובתנו.

“השמעת, יוסי? כך אמר אביך היקר עוד ‘באותו ערב’. אתה ילדם של שני גאולים, והיום היית לבר־מצוה. בטוחני, שתלך בדרכי אביך, בדרך החובה והגבורה”.





  1. הוי, מה יפה פה!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48806 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!