הֶרְמַן מֶלוִיל — יותר מחמישים שנה אחרי מותו — צועד בצעדי־ענק לתפוס מקומו כגאון־ענק בספרות אמריקה. “שר־של־ים” כינהו המשורר הבריטי רוֹבּרט בּיוּקֶנֶן, שביקשהו בניו־יורק ולא מצאהו, כי מוצנע ומוזנח היה האיש בחייו; ואכן, איש־ים היה מלויל מנעוריו, ספינות של ציד־לויתן היו האוניברסיטה שלו; איי האוקינוס השקט — קרקעות יניקתו הרוחנית; סופות הים, תנועות חיות־הקדומים והדגה אשר בו, וצריחות העופות המתפרנסים ממנו, היו הסימפוֹניוֹת שנתנו ריתמוּס לכתיבתו.
בסיפוריו הקצרים, ששלושה מהם מוצעים כאן, האמנות שלו— כולה אינסטינקט אדיר ולא מצות אנשים מלוּמדת — מתגלית לא פחות מאשר ברוֹמנים רחבי־המידות שלו, “מארדי”, “פְּיֶר”, “מוֹבּי דיק”.
בקבענו את הסיפורים הללו בסדרת “שחרוּת” אנו סומכים על קוראינו הצעירים — וידידיהם הקשישים — שלא ירתעו מפני תועפות לשון ומפני דיוקי הרצאה — קמטים הגיוניים ופסיכולוגיים — הטעונים עֵרנוּת מחשבתית ורגשית מצד המקבל. העלילות כשהן לעצמן חצובות לפשטות; אך מה עושר־רוח המספר משפיע להן!
יש בסיפורים כמה אזכרתות קלאסיות, היסטוריות, אף בנות־יומן, ולא טרח המתרגם לבארן; לפעמים המחבר שת שם פרטי במקום סוג שלם, כגון מֶרלין (מאגדות המלך ארתור) תחת אַשף, חנניה (מן הברית החדשה) תחת שקרן. על אחדות מן האזכרתות יעמוד הקורא מאליו לפי הענין, ומהן — ימצאן על נקלה באנציקלוֹפּדיות. אך אם יסָתמו לפניו מספּר מהן, הרי אין הוא במצב יותר גרוע מקוראי המקור, שאף הם לא תמיד בקיאותם מספקת לעמוד על כל רמז וסמך; והבנת המאורעות אינה נפגמת בשל כך. אכן, הקורא העברי יש לו יתרון לעומת חברו האנגלי (שבדורנו הוא הולך ומתרחק מכתבי־הקודש) לגבי האסמכתות התנ"כיות הפזורות ברחבות במלוא הספר: הלילה, הנמס בלהבות, זורק את אדרת אפלילותו על הים עם שחר, כהשלך אליהו את אדרתו אל אלישע; הקברניט ויר מחבק את הספן הצעיר, בּילי בּוֹד, שהוא עצמו עשהו קרבן למשמעת־צי והסב פסק־דינו לתליה, כחבק אברהם את יצחק בסמוך למוריה; ועוד כהמה. (מלויל, בנדודיו הכל־כדוריים, ביקר גם את ארץ־ישראל, וכתב שיר־מסע בשם:“קלארֶל: שיר ועליית־רגל לארץ־הקודש”).
סיפורו של בּילי בּוֹד נוקב לעומקי הטראגי, בשווֹתוֹ לעינינו “נקי, אָבד”, לא בלא נקמת־אלים קודמת במאבדו.
בּילי — טיפּוּס של “מלח נאה”, שבתומו הנפשי וחנוֹ הגופני הוא מתחבב על כל רואיו — מעורר קנאה ושנאת־חינם בלב ממונה־על־נשק בספינה של צי־המלחמה הבריטי, בימי המפרשים דחופי־הרוח. הממונה־על־הנשק — איש חריף־שכל הנגוע בזדון טבוּע־פְנים — מאשים את בילי בקשר־בוגדים לפני הקברניט. בילי, שיש בו הפגם האחד של היותו כבד־פה, ביחוד בעת התרגשות, — מאחר שאינו יכול לענות בדברים, אגרופו משתלח מאליו במאשימו־שקר, והלה נופל מת. היה זה זמן קצר אחרי מרידה בצי, והקברניט הולך אחר הצד המעשי והפוֹרמלי של המאורע, ומשפיע על בית־דין צבאי שהקים, שידון את הצעיר למיתה לאלתר (המחבר מרמז בדרך דקה מן הדקה, שהקברניט, איש מלומד ואציל־מחשבה — “ויר הכוכבי” קראוהו בני־מעמדו בצי — היה לקוי באיזה שגעון מוסרי ארעי, ומכאן חפזון־פעולתו).
תפעיל התליה, כהוּזעוֹק ה“ידים” כולן על סיפון הספינה לראות במחזה ולהיוכח כי אין נמוך פוגע בגבוה ממנו בלא עונש תכוּף; תגובות לבו של ההמון הזה עם הדלית הגוף התמים, קשור־הזרועות, וקבל הפנים היפים את זיו אור־השחר; העופות הרעבים, הנקהלים, בצוחותיהם הצורמות וחריקות־כנפיהם המצַמרַמרוֹת, מעל הגויה העטופה המוגלשת מן הקרש אל הים — מעשי־מופת ספרותיים הם.
הסיפור השני “בֶּנִיטוֹ סֶרֶנוֹ” — העוסק בספינה המובילה עבדים כושים — אורַח עלילת־בלשים לו, שאין פתרונן של תופעות מתמיהות וממתיחות מתגלה אלא בסוף. ואף אנו לא נקדים ונגלה כאן כלום. רק זאת יאָמר, אשר, הגם שהסיפור כולו נמסר מנקודת־ראוֹתם של הלבנים, שהם מופיעים כצדיקים והכושים כרשעים, כמה המחבר מוסר, ברמז ובאור חבוי, ממצב־הנפש המיואש של הכושים, הדוחפם למעשי ערמה וגבורה שאין דוגמתם!
החיבור האחרון שבספר, “איי־הכשפים”, אינו סיפור כל עיקר; הריהו תיאור גיאוֹגרפי־פיוטי לפינה נידחת שבעולם, איים ווּלקניים, זרוּעי אפר ואבני רמץ, שרק צפרים אוכלות־דגים מקננות בהם. אך משובצים בו מטבעות־סיפור קטנים על דבר המתבודדים משונים המוצאים מחסה באַחד האיים ההם, כגון הנזיר אוֹבֶּרלוּס, וטרגדיוֹת לאדם ולחי המתארעות בשממות המקום. איני יודע ציור יותר תהומי־בראשיתי מחזון הצבים ב“שרטוט” השני, או פּאתוס יותר מעמיק של הכנעה־לגורל מהיפרד האלמנה האינדיאנית, ידועת־אסונות, מכלבי־פּרוּ קטנים ומסולסלים שלה — המכירים במורא־יתמותם — כשספינה גואלת אותה לבסוף מבדידותה האנושית, אחרי אבוֹד לה בעלה ואחיה במימיהם של אותם האיים.
* * *
המתרגם מביע עוצם־תודתו למגיה־מלאכתו, ירמיהו גורדון, שהאיר עיניו על כמה הדורים ומוקשים שישוּבם וסילוקם יפים לספר ויפים לקורא.
א. ר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.