מבוא 🔗
השנה 1797, שנת הסיפור הזה, נמנית על תקופה אשר, כפי הרגשתו של כל הוגה בזמן הזה, כללה בה משבר לעולם הנוצרי, ששום תקופה אחרת בתולדות־האדם בכתובות לא תשוֶה לה להריון עתידות סתומים. הכלל הראשון שהונח על ידי רוח־הדור פירושו היה: תיקון העוולות המוֹרשתיוֹת של העולם הישן. בצרפת בוּצע תיקון זה באיזו מידה על ידי שפיכת דמים. אך מה קרה אז? מיד נעשתה המהפכה עצמה פועלת־אוון, ולחצה כבד מזה של המלכים. בימי נפּוֹליוֹן שׂמה על הכסא מלכים זה מקרוב צצו, ופתחה באותה מצוקה ממושכת של מלחמה מתמדת, אשר עוית אחרונה שלה היתה ואטרלוֹ. באותן השנים לא היה חכם שבחכמים יכול לסכות מראש כי התוצאה לכל זה תהיה מה שבעיני הוגים אחדים נתבחנה מני אז כהוֹוָה — התקדמות פוליטית לאירופאים לאורך כל החזית.
והנה, כמו שנרמז במקום אחר, היה זה גץ שניתז מן הרוח המהפכנית אשר בהפּיטהֶד נסך באנשי אנית־מלחמה אומץ לקום נגד עיווּתי־יושר ממשיים, עתיקי־ימים, ואחרי־כן, בנוֹר, לתבוע תביעות מוגזמות ותוקפניות — שהתנגדות מצליחה להן קוּימה רק כשנתלו המנהיגים כמחזה־אזהרה לצי העוגן. אף־על־פי־כן, על דרך מקבילה למהפכה בכלל, נתנה זו המרידה הגדולה — אם כי בשעתה, כמובן, נחשבה מפלצת בעיני אנשים אנגליים — דחיפה טמירה וראשונה לשיפורים מאד־מאד חשובים בצי הבריטי.
פרק ראשון 🔗
בזמנים אשר קדמו לאניות קיטור, מכל מקום, לעתים יותר קרובות אז מאשר כיום, היתה תשומת־לבו של המטייל לאורך רציפי עיר־נמל הגונה, תהיה אשר תהיה, נעצרת על ידי לִקוּטָה של עובדי־ים, שזופים כעין הברונזה, אנשי אניות־מלחמה או ספּני אניות־מסחר, לבושים חגיגית, מהלכים על החוף בחוּפשתם. במקרים מסוימים יש שהיו מלוים מן הצדדים, או שהיו מקיפים כליל, כמשמר־ראש, איזו דמות מורמת בת מעמדם, שהיתה נעה ביניהם, כמו הכוכב שור בין מאורות סגלו הקטנים ממנו. זה החפץ הדגול היה “המלח הנאה”, אם של הצי הצבאי אם של הצי המסחרי, שבאותה תקופה פחות־פּרוֹזאית. בלא שמץ יהירות, אדרבה, מתוך תמימות שבבלי־משׂים המציינת מלכות טבעית, היה זה נראה כמקבל את ההערצה התמה של אחיו־לספינה. דוגמה אחת, מובהקת כמעט, עולה בזכרוני. בליוֶרפול, לפני חצי מאת־שנה כיום הזה, ראיתי בצל חומת־הרחוב הגדולה, דלת המראה, של רציף בן־המלך, ספן פשוט, כולו שחור משחור עד שברור שהיה יליד אפריקה, דמו על טהרת גזע־חם. דמות סימטרית, גבוהה הרבה מעבר לממוצע. שתי הקצוות של מטפחת־משי עליזה, שהיתה זרוקה כלאחר יד על צוארו, ריקדו מעל הֶהָבְנֶה החשוף של חזהו; באזניו היו חישוקי־זהב גדולים, וכיפה של אנשי־הרים סקוטיים יחד עם סרט־פסים הטעימו את ראשו יפה־החיטוב.
היה זה בצהרי יום־יולי חם, ופניו, הנוצצים מזיעה, נהרו מתוך טוּב־לב בארבארי. זרוֹק חידודים נעלסים ימינה ושמאלה, הלבּן שיניו הבורקות, התנועע זה הלאה, מרכז לחברת אחיו־לספינה. הללו היו עשויים ערב־רב של שבטים וגווני־עור, עד שראויים היו להיות מוּלכים בסך על ידי אנא כארסיס קלוּטס לפני כסא־הדין של הכנסת הצרפתית הראשונה כמיצגי המין האנושי. עם כל הענקת־כבוד ילידת־לב מאלו ההלכים אל זה אדם־מקדש — הענקה של עמידה ומבט, ולא תכופות, של ניב בקול — היו בני־הלויה הססגוניים מראים כי הם נוטלים להם גיאות על מעוררה, כגון הגיאות שללא ספק היתה נודעת מכוהני־אשור לפסל־הפר המהודר בשעה שהמאמינים השתחוו לו אַפּים. נחזור —
“המלח הנאה” שאנו מסיחים בו, בן אותה התקופה, הגם שבמקרים ידועים היה מעין מוראד־של־ים בהעמידו עצמו וכבודו ביבשה, לא היו בו מסימני בחור־הפקר מגונדר — טיפוס מבדח שבזמננו כמעט שעבר ובטל מן העולם, אך עדיין יש לפגשהו לפרקים, בצורה יותר מבדחת מקודמיו, על יד ידית־ההגה בתעלת־אירי הסוערת, או, ביתר קרבה־לודאות, מתהבל במרזחים לאורך שביל חבלי־המשיכה. ללא יוצא מן הכלל היה מומחה באומנותו רבת־הסכנה, וגם פחות או יותר גיבור בהתגוששות או אגרופנות. בו עוז ויופי נשקו. אגדות על מעשי גבורתו היו עוברות לפה. על החוף היה הוא האלוף; על פני המים — הדבּר; בכל הזדמנות כשרה — תמיד ראש וראשון. נתהדקו המפרשים העליונים בסופה, שם הוא — רכוּב על קצה אמת־התורן. רגלו ב“ארכּוף”, שתי ידיו מושכות ב“עגיל” כמו ברסן, נמשל במראהו כאלכסנדר הצעיר המכניע את בוּצפאלוּס נושם־האש. — דמות מפוארת, כמו בקרני טאברוס (השור האגדי) כנגד שמי־הרעם, בעליצות נישאת ככדור פורח אל טוּר הכלונסאות הממותח.
האופי המוסרי רק באופן נדיר היה בלתי־מותאם למבנה הגופני. אכן, ללא מזיגה עם זה, לא היו חמדת־התואר והעוז, שהם לעולם מצודדים כשהם מהווים שלמוּת גברית, מושכים אליהם את כל ההערצה ש“המלח הנאה” קיבל אותה, בכמה מקרים, מאחיו שמתנות כשרונותיהם פחותות משלו.
איש־תלפיות כזה, לפחות במראה חיצוני, וכזה, באיזו מידה גם באָפיוֹ — אם כי מתוך סטיות חשובות שתתבררנה עם מהלך הסיפור — היה בּילי בּוֹד — שעיניו — תכלת־רקיע; “תינוק בוֹד”, כפי שהתחילו הבריות מכנים אותו בנסיבות אשר תימסרנה להלן — בן עשרים ואחת, איש ראש־תורן קדמי בצי, בסמוך לסוף עשר השנים האחרונות שבמאה השמונה־עשרה. זמן לא כביר קודם תחילת הסיפור הזה נכנס לשירות המלך, לאחר שנחטף בימי־המיצר, מספינת־מסחר אנגלית שכיונה פניה הביתה ולתוך ספינת הוד מלכותו “בּל תשועבד” — בת שבעים וארבעה תותח — שכיונה פניה החוצה, והיא, כפי שלא היה בלתי־רגיל בימים המבוהלים ההם, הוכרחה לצאת הימה בעוד היא חסרה מלוא צוות אנשיה. קצין־הביקורת, החובל ראטקליף, כיון שראה את בילי לראשונה בכּבש, מיד קפץ עליו, אפילו בטרם הוזעקו בני הצוות של אנית המסחר על הסיפון לבדיקתו המתונה. ורק בו בחר. אך אם מפני ששאר האנשים, כשהועמדו בטור לפניו כהה זיום אחרי ראותו את בילי, אם מפני שהיו בו בקצין דקדוקים מוסריים בהבחינו אנית־המסחר קצרת ידים עובדות היא, יהיה איך שיהיה, הקצין הסתפק בבחירתו הראשונה, שבאה לו בהיסח הדעת. לתמהון חבר הספינה, אם כי לשביעת־רצונו הרבה של הקצין, לא הביע בילי שום התנגדות. אכן, כל התנגדות לבטלה תהיה, ממש כמחאתה של פּרוּשת־זהב המושלכת לתוך כּלוּב.
בהשגיחם בזו ההכנעה הבלתי־מתאוננת, כמעט והיה אפשר לומר, העליזה — הפנו האחים־לספינה מבט מופתע של נזיפת־אֵלם אל הספן. רב־החובלים היה אחד מבני־התמותה יקרי־הערך שאפשר למצוא אותם בכל האומנויות — אפילו השפלות שבהן — טיפוס של אדם שהכל מסכימים לדעה אחת לכנותו “איש נכבד”. והוא — ואין זה מוזר להשמיע כמו שיִדַמה — הגם שהיה חורש מים רוגזים, נאבק במשך כל ימי חלדו עם יסודות הטבע הסרבנים, לא היה דבר שזו הנשמה הכּנה חיבבתהו יותר משלום ושלוה בתכלית הפשטות. אשר לשאר, היה בן חמישים או בערך כך, נוטה כל־שהוא כלפי הסתרבּלוּת־בשרים, בעל פנים עושים רושם נאה, מחוסר זקן ונעים צבע־העור — פנים מלאים כמעט, והבעתם — אנושית־שכלית. ביום יפה כשהרוח יפה והכל הולך למישרים, היה צליל מוסיקלי כל־שהוא אשר בקולו נדמה כהתגלות בלתי־חסומה לנשמת־נשמתו. הרבה היה בו מן המתינות, הרבה מן הנאמנות בעבודה, ולפרקים היו אלו התכונות עולות לו בשלילת־מנוחה קשה. תוך נסיעה, כל זמן שכלי־ים שלו היה באיזו קרבה ליבשה, נדדה שינה מן הקברניט גראבלינג. הוא שם אל לבו את החובות הרציניות שכמה רבי־חובלים אינם נושאים אותן בכובד כזה.
עכשיו, בהיות בילי בוד למטה בבית־החרטום, מכין את חבילתו, הזמין עצמו חובל ה“בל תשועבד”, בריא־בשר ומשתער, כלל לא מורגז בשל דילוג נימוסי הכנסת־אורחים הרגילים על ידי הקברניט גראבלינג בזו ההזדמנות שהיא כה בלתי רצויה לו — בלא היסוס, אל תא הקברניט ואל בקבוק מתוך ארגז־המשקאות, אשר עינו המנוסה גילתהו תיכף ומיד. אכן, הוא היה אחד מאלה כלבי דיַמא אשר כל המצוקה והסכנה של חיים בצי בתוך המלחמות הגדולות והממושכות של זמנו, מעולם לא קילקלו בו את היצר הטבעי לתענוגות־חושים. את חובותיו מילא תמיד באמונה; ואולם החובה יש והיא הכרח יבש, והוא האמין בהשקאת חרבוֹניה, בכל עת שאפשר, על ידי שיקוי מפרה של “מים עזים”. לא נשאר לו לבעל התא אלא לשחק את תפקיד המאָרח בעל כרחו בכל האדיבות והזריזות שיכול. בתורת תוספות הנדרשות לבקבוק, שם, מתוך שתיקה, כוס וכד־מים לפני זה האורח שאינו יודע מעצור. בבקשו סליחה על שאין הוא משתתף כעת בברכה, הסתכל בעגמימות כיצד הקצין, בלי בושה מוהל את היי"ש שלו במעט מים וזורקו לתוך לועו בשלוש בליעות, דחוֹף את הכוס הריקה מלפניו אך מבלי הרחיקה עד שלא תוכל ידו להשיגה בקלות; וכרגע התישב זה בכסאו, וכצקצקו בשפתיו בהנאה גמורה, הביט ישר אל מאָרחו.
אחר הדברים הלא הפסיק רב־החובלים את הדממה; ובקולו אָרבה נזיפה של צער. באמרו: “חובל, הרי אתה לוקח ממני את הטוב שבאנשי, אבן־החן שבכולם”.
“כן, ידעתי”, השיב הלז, ומיד משך אליו את הכוס בחזרה, מתוך התכוננות למזוג אותה בשנית: “כן, ידעתי. צר לי”.
“סלח נא, אבל אינך מבין, חובל. הבט וראה. קודם שהכנסתי את הצעיר הלז בספינתי, היה בית־החרטום — מאורת־עכברושים למריבות. זמנים אפלים היו אלה, אני אומר לך, על קרשי ה’זכויות' פה. הייתי דאוג במידה כזו ששוב לא מצאתי תנחומים במקטרתי. והנה בא בילי; והיה הדבר דומה כאילו הופיע כומר קתולי בעצם הרבצת־אגרופים של אירים והשכין שלום בתוכם. לא שהטיף להם או שאמר או עשה איזה דבר מסוים; אך איזה סם־חיים התפשט ממנו ונסך סוּכּר בחמוצי הרוח. הם דבקו בו כצרעות לריבת־דבש. כולם מלבד המתפארן שבחבורה, הבחור הגדל השעיר, בעל הזקן האדום כאש. אכן, הלה, אולי מתוך קנאה באיש החדש, ובסברו כי ‘בר־נש מתוק ונעים’ כזה מסתמא לא יהיה בו רוח של תרנגול־קרבות, נתעורר לנסות ולהקים התקוטטות עכורה אתו. בילי נהג בו במידת אורך־אַפּים, והשתדל לפעול עליו בשכל ובנעימות — הרי הוא דומה אלי, חובל, שאני שונר מריבה וכל הדומה לה — אך ללא הועיל. ובכן, יום אחד, בשֵני לחצאי־משמר־הכלב, ניגש ‘אדום־זקן’ אל בילי, לעיני שאר האנשים, ומתוך אמתלה שיראה לבילי בדיוק מאין מחתכים אומצת־שוֹק — הבחור היה קצב לשעבר — כיבד את בילי בחטיטה מעליבה מתחת לצלעותיו. חיש כבזק העיף בילי את זרועו. אני מעיז לומר שמעולם לא נתכוון לעשות מרוּבּה כמו שעשה, אך מכל מקום הוא נתן לשוטה המתרברב מלקות נוראות. דומני, כל הענין ארך כחצי רגע. ויברכך האל! הטומטום נשתומם למהירות־המעשה. והלא תאמין לי, חובל, אדום־הזקן כעת באמת אוהב את בילי — אוהב אותו, אלא אם כן הוא גדול־הצבועים מאז ומעולם. אך כולם אוהבים אותו. יש מהם עושים הכביסה שלו, סורגים מכנסים ישנים בשבילו; הנגר, בשעה שלא יום ולא לילה, עושה ארגז־של־מגירות נחמד בשבילו. אין איש שלא יעשה הכל בשביל בילי בוד, והרי זו משפחה מאושרת כאן. והנה, חובל, אם ילך זה הצעיר — ידעתי מה יהיה בתוך ה’זכויות'. אני לא עוד ולא במהרה, בעלותי מסעודת־צהרים שלי, אתכופף מעל המנוף המסתובב, כשאני מעשן לי מקטרת שאננה — לא, דומני לא בקרוב ולא במהרה אחזור ואעשה זאת. כן, חובל, הרי אתה נוטל את אבן־החן שבכולם; הרי אתה נוטל את עושה־השלום שלי”. ומתוך כך היה מזג טוב זה אנוס להתאמץ קשה בשביל להבליג על בכיה שעלתה בגרונו.
“ובכן”, ענה החובל שהקשיב מתוך ענין שבהתבדחות לכל זה, וכעת נעשה עליז מגמיעתו, “ובכן, ברוכים עושי־השלום, ביחוד עושי־השלום הלוחמים! כגון ע”ד תותחי החמד, שאתה רואה מספר מהם תוקעים חטמיהם דרך אשנבי ספינת המלחמה הלזו שהיא רבוצה שם ומחכה לי“, והוא הראה באצבעו בעד חלון התא אל ה”בל תשועבד". “אבל, התעודד! אל יפלו פניך, בן־אדם. הנה, אני ערב לך למפרע שתקבל אות־אישור מן המלך. יהא לבך סמוך ובטוח שהוד מלכותו ישיש לדעת כי, בזמנים שבהם אין ספנים רצים אחר מזונות קשים שלו בתיאבון הראוי; בזמנים שיש רבי־חובלים שהם בסתר מתמרמרים על שהמלך שואל מהם מלח אחד או שנים לשירותו; אני אומר, כי בזמנים כאלה ישיש הוד מלכותו להיודע כי לפחות רב־חובלים אחד בשמחה תורם למלך את הכפתור־ופרח שבצאנו: ספן אשר אף הוא, בנאמנות כדומה לשל רבו, אינו מסרב. — אבל היכן הוא היופי שלי? אה”, וכאן הביט בעד דלת־התא הפתוחה, “הנה הוא בא; ובשם הצדק — הרי הוא סוחב את תיבתו — אפולון על מטענו! — אישי”, אמר, כצאתו לקראת הצעיר, “אי אפשר לך לקחת את הארגז הגדול הלז על גבי ספינת־מלחמה. סתם ארגזים שם הם ארגזי כדורים. שים כליך בשק, בחור. מגפים ואוכף לאיש חיל־פרשים, שק וערסלה לאיש אנית־מלחמה”.
נעשתה ההעברה מן התיבה אל השק. ולאחר שראה את אישו נכנס לחותכנית ולאחר שירד בעקבותיו, פרש החובל מעל “זכויות־האדם”. כי זה שם ספינת־המסחר, אם כי רב־החובלים שלה והצוות שלה קיצרוהו, נוסח ספנים, וגרסוהו “זכויות” בלבד. בעל הספינה, איש דוֹנדי, היה מעריץ אדיר לתומאס פיין, אשר ספרו, המשיב לאשמות שהטיל בֶּרְק במהפכה הצרפתית, יצא לאור לפני איזה זמן ונתפשט בכל מקום. בקראו שם ספינתו כשם החיבור של פיין, דומה היה אותו איש דונדי לבעל־ספינה אחר, בן־זמנו, סטיפן ג’רארד מפילאדלפיה, אשר גילה אהדתו הן לארץ שנולד בה הן לפילוסופיות הליבראליות שלה, על ידי כנותו ספינותיו אחר ווֹלטיר, דידרו, וכיוצא בהם.
ועכשיו, כהידחף הסירה מתחת לירכתי אנית־המסחר, השגיחו הקצין ואנשי־המשוט — מהם במרירות ומהם בגיחוך — בשם החקוק שם; בו ברגע קפץ יצא־הצי החדש מן המושב האחורי, שם הורהו רב־השייטים לשבת, ניפנף בכובעו אל אחיו־לספינה השותקים אשר השקיפו אליו מעל המעקה, ובירך את הבחורים לשלום־של־פרידה — בחמימות. אז הידר בתנופת־יד את הספינה עצמה: “ושלום גם לך, סבתא ‘זכויות האדם’!”
“רד, אדון!” שאג החובל, מתלבש מיד בכל הקפדנות של דרגתו, אם כי אך בקושי הבליג על בת־צחוק.
אכן, מעשהו של בילי היה בו משום פשיעה חמורה בנימוסי הצי. אבל הוא מעולם לא קיבל תורה באותם הנימוסים; ובהתחשב עם זה לא היה החובל כה נמרץ בנזיפתו, אילולא זה הסיום — אמירת השלום לספינה. בזו גילה החובל פנים כאילו נתכוונה לרמז על גידוף סמוי מצד יוצא־הצי החדש — הטלת־דופי חכּימה על חטיפת־ספנים בכלל, ועל היחטפו הוא בפרט. אך מסתבר שאפילו היה בדברים משום רושם של לגלוג, לא במזיד נאמרו כך, כי בילי (הגם שהיה ניחן לטובה בעליצות הבאה מבריאות גמורה, נוער ולב חפשי), בשום אופן לא היתה בו נטיה ללגלגנות. הוא היה חסר הן את הרצון הן את כשרון־הלשון הזידוני לכך; העסק במלים המשתמעות לשני פנים או ברמזים של דופי מאיזה מין שהוא היה זר לרוחו בתכלית.
אשר להירשמו בצי על כרחו — את זה קיבל כדרך שהיה רגיל לקבל שינויי וסת, יהיו אשר יהיו. אם כי לא היה פילוסוף, היה בפועל, כמו החיות, מאמין בגזירה קדומה. אפשר גם כן שהיה נעים לפניו זה המפנה ההרפתקני בעסקיו, שהבטיח לו פתח לנופים חדשים והתרגשויות שבקרב.
בתוך ה“בל תשועבד” הוערך ספן־המסחר שלנו מיד כאיש־ים מוסמך, והוקצבה לו משמרת בימינו של ראש התורן. מהרה התאזרח בשירות, ולא זזו הבריות מחבּב אותו על שום חמדת מראהו, שאינה נוטלת גדולה לעצמה, ובכלל על האוירה החמימה, השמחה על הכל, המלַותוֹ. לא היה איש עליז ממנו בכל אחיו־לשולחן; ובזה היה ההיפּוך הגמור ליחידים אחרים אשר כמוהו היו נמנים על אותו חלק מחבר־הספינה שהוכנס על ידי חטיפה; כי הללו, כשלא היו עסוקים במלאכה, היו עלולים — ביחוד במשמר־החצאין האחרון, כשקרבת בין־הערבים היתה נוחה להרהורים — לנפול לתוך מצב־נפש עגמומי, אשר אצל כמה אנשים לבש צורת “ברוגז”. אבל אלה לא היו כל כך צעירים כמו איש ראש־התורן דנן, ולא מעטים מהם ידעו אש־אח מאיזה מין שהוא, אחרים אפשר הניחו נשים וילדים מאחוריהם בתנאי־חיים מפוקפקים, וכמעט אין אחד מהם אשר אין לו קרוב ושאר; אשר לבילי, כפי הנראה תיכף להלן, היתה כל משפחתו מקופלת בעצמו.
פרק שני 🔗
אף על פי שאיש ראש־התורן החדש נתקבל יפה במדור העליון ועל סיפוני התותחים, קשה לומר כי הוא היה כאן אותו איש התלפיות שהיה בצוותי הספינות המצערות של צי המסחר, שרק עם צוותיהן בלבד ארח לחברה עד עכשיו.
צעיר היה; ולמרות היות גופו מפותח כמעט עד מלואו, היה נראה צעיר משהיה באמת. טעמו של דבר, שנשתהתה אצלו הבעת־נוער בפניו, שעדיין חלקים היו, ובמעט נקביים היו בטוהר־העור הטבעי, אשר בו, בכל זאת, נכבשה החבצלת לחלוטין, והשושנה היתה מתקשה להיראות בהסמיקה מבעד לשֶזֶף.
אחד היה מיסודו טירון שכזה בתסבכותיהם של החיים המלאכותיים, יכולה היתה התמורה המהירה הזאת מספירתו הקודמת, היותר פשוטה, אל העולם היותר רחב ויותר למוד של ספינת־מלחמה אדירה — יכולה היתה זו להביא אותו לידי מבוכה אילו היתה איזו יהירות או התפארנות בהרכבו. ה“בל תשועבד” מנתה בערב־רב המלוקט שלה יחידים מספּר, אשר, הגם שהיו נחותי דרגה, היו מוטבעים שלא בחותם המוני: ספנים שהם נוחים ביותר ללבוש אותה הצורה, אשר משמעת־מלחמה בלתי־פוסקת ונוכחות נשנית וחוזרת בקרָב יכולות, באיזו מידה, להאציל אותה אפילו לאיש בינוני. בתורת “המלח הנאה” היה מעמדו של בילי בוד בתוך הע"ד דומה לזה של בת־כפר יפהפיה אשר הועתקה מקרקעות־השדה והובאה לעמוד בהתחרות עם הגברות רמות־היחש של חצר־המלך. ואולם הוא כמעט ולא הרגיש בשינוי נסיבות זה. כמו כן, כמעט ולא הבחין כי יש משהו בתוכו המעורר חיוך דו־משמעי באחד או שנים מן הפרצופים היותר קשים בין אלו אפוּדי הכחולים. ובמידה לא פחותה מזו נבצר ממנו להכיר את החן והחסד המיוחדים שנשא לפני האישים רמי־הדעת שעל סיפּון־המפקדים. ולא יתכן אחרת. בהיותו יצוק במטבע המיוחד לאותם האנגלים שבו החוט הסאכסוני אינו שעטנז עם חוט נורמאנדי או תערובת אחרת, הראָה בפניו את מראה־השלוה של טוּב לב שהפסל היוני שיוהו, במספר מקרים, לגיבורו האדיר, היראקלס. ואולם הספן דנן, בדרך דקה, עוּצב על ידי מידה אחרת, כל־חודרת. האוזן, קטנה וחטובה לנוי, קימורת כף־הרגל, התעגלות הפה והנחירים, אפילו היד הנוקשית אשר צובעה לצוהב התפוֹז של חרטום הקאת, יד המספרת על הנֵפִים ודליי הזפת; מעלה מכל, משהו בהבעה קלת־ההתנוֹעעוּת, וכל עמידה ותנועה מקרית, משהו המרמז על אם, חוֹננוּה אהבה ובנות־השיר— כל זה העיד על תורשה שהיא בניגוד גמור לגורלו. התעלומה פחות תעלומה נהיתה על ידי ענין עובדתי שנתגלה בשעה שבּילי, בעמדו על יד המנוף המסתובב, הוכנס רשמית לתוך השירות. קרה, כשהקצין, אדם קטן וזריז, שאלהו בין שאר דברים מה מקום לידתו, ענה:
“בבקשה, אדוני, אינני יודע”.
“אינך יודע איפה נולדת? מי היה אביך?”
“האלוהים יודע, אדוני”.
מופעל מן הפשטות הישרה של אלו התשובות, הוסיף הקצין לשאול: “האם אתה יודע משהו על תחילתך?”
“לא, אדוני. אבל שמעתי כי נמצאתי בסל מרופד־משי שהיה תלוי ממקוש בדלתו של איש טוב בבריסטול”.
“‘נמצאתי’ אתה אומר? ובכן”, ואגב דברו נשא את ראשו אחורנית וסקר את הטירון החדש; “הוכח שמציאה יפה היא זו. הלואי תרבינה מציאות כמוך, אישי; מאד הצי זקוק להן”.
כן, בילי בוד היה אסופי, ניצוץ שניתז במקרה, כביכול. וכפי שמהותו עונה בו — לא נעדר־אצילות. התורשה הנאצלת נראתה הו כמו בסוס מיוחס.
אשר לשאר דברים, היה בו אך מעט מן המעט או לא כלום מערמת הנחש, אף לא מתמימות היונה, אך היו בו המידה והדרגה של טוב־שכל שהוא לעולם מזוּוג לישרנות (והיא לא מצות אנשים מלומדת) של יצור־אנוש בריא — אחד שעדיין לא הוגש לו תפוח־הדעת החשוד. הוא היה נבער מצורת־אות. לא ידע קרוא אבל ידע זמר, וכמו הזמיר הנבער, יש והיה הוא עצמו מחבר את מזמור־שירו.
מתודעה עצמית היה בו אך מעט או לא כלום, או כשיעור שאפשר לנו, בסברה, ליחס לכלב מגזע סאן ברנארד.
בהיותו מורגל ביסודות הטבע, ובהיות הכרתו את היבשה לא מרובה ממה שמופיע כחוף, או, ביתר דיוק, כאותו חלק מן הכדור העפרי־מימי, שהוא מוקצה מיד ההשגחה לבתי ריקוד, נשים זולות ומוזגי שכר בקיצור, למה שמתכנה בפי הספנים “כיכר כנרים”, היה טבעו הפשוט עומד בתומו, בלא הסטיות המוסריות שלא בכל מקרה נבצר מהן לדור בכפיפה אחת עם הדבר המעוּשה הקרוי נכבּדוּת. וכי ספנים, המבקרים תכופות ב“כיכרי כנרים”, נקיים הם מחטאה? לא, אבל פחות מאשר אצל אנשי היבשה יקרה אצלם שחטאותיהם יהיה בהן משום עקמימות הלב, כי אצלם החטא לא מזדון הוא בא כי אם מתוך שפע חיוניות לאחר מעצור ממושך, והוא מבע־יצר גלוי־לב בהתאם לחוק הטבע. בילי, על פי הרכבו המוטבע בו מלכתחילה והסעוד על ידי ההשפעות הנותנות ידן לגורלו, היה מכה בחינות אך מעט יותר מבארבארי ישר־לב; יתכן כי אדם הראשון היה שכזה, בטרם נתגנב וזחל הנחש העירוני לשבת אתו שבת־אחים.
ויאָמר בכאן — כמעֵין עדות תומכת לרעיון חטאו של אדם הראשון, רעיון שהעם מתעלם ממנו בימינו — כי צדקות טהורות ובלתי מסוגסגות המציינות מישהו מתחת הלבוש האחיד של תרבות־הישוב, תתבחנה, אם תיבדקנה מקרוב, כנובעות לא מן המנהג והנימוסים המקובלים כי אם מספירה שאינה בהתאם להם, כאילו הובאו מאיזו תקופה קדומה, בטרם בנה קין עיר ובטרם קם האדם בן־העיר. לחוש הבלתי מושחת, יש לו לאופי המצטיין במידות כאלו, טעם שלא חלו בו ידים, כגון זה של גרגרי־יער, ואילו האדם שהוא כולו פרי תרבות, אפילו בדוגמה משובחת שבבני מינו, מרגיש בו החך המוסרי איזה טעם־לואי מפוקפק כמו יין מהול בסמים. יורש אבוד לאותן התכונות הקדמוניות, הנמצא תועה כמו קאספאר האוּזר, באיזו עיר־בירה נוצרית שבימינו, חלה עליו ויאה לו קריאתו המפורסמת של המשורר אל הכפרי הטוב אשר היה מחוץ למקומו בהתהלכו ברומא של הקיסרים:
אתה, הנאמן במלה ומַחשב —
מה אותך, פאביאן, אל העיר סחב?
אם כי “המלח הנאה” דנן היה בו יופי גברי ככל אשר יפוּלל לראותו בעולם, בכל זאת, כמו האשה היפה באחד מן הסיפורים המִצְעָרים של הוֹתוֹרן, היה בו פגם של־שהוא, אחד ויחיד. אכן, לא מגרעת הגלויה לעין כמו אצל האשה בסיפורים; לא זאת — כי אם נטיה להיתפס מפעם לפעם לפחתת שבדיבור. הגם שבשעות של התגעשות יסודות־עולם וכל סכנה היה הוא כל מה שספן חייב להיות, הנה, תחת ההצלפה הפתאומית של רגש־לב חזק, היה קולו, שבזמנים אחרים היה מוסיקלי באופן מיוחד במינו, כאילו הביע את ההרמוניה שבפנימיותו, עלול לבוא לידי היסוס אורגני, — באמת, לידי גמגום פחות או יותר, ואפילו לידי משהו גרוע מזה. בנידון זה היוה בּילי עדות מובהקת כי שר המשטינים, הקלקלן הקנאתן שבעדן, עדיין יש לו עסק, אם גדול ואם קטן, אל כל חבילה אנושית הנשלחת אל זה כוכב־הלכת, הארץ. בכל מקרה, באורח אחד או משנהו, הוא מכניס בגניבה את כרטיסו הקטן, כאילו רצה להזכירנו — “גם לי יד בזה”.
ההודיה שישנה אי־שלמוּת כזו ב“מלח הנאה” צריכה לשמש הוכחה, לא בלבד שאין הוא מוּצע כגיבור שבשיגרה, אלא גם שהסיפור, שבו הוא נפש ראשית, איננו סיפור־דודים.
פרק שלישי 🔗
בזמן של הירשמוּת בּילי בּוֹד, שלא מכוונתו, בתוך ה“בל תשועבד”, היתה אותה ספינה בדרכה להתחבר עם הצי שבים התיכון. לא עברו ימים מרובים וההתחברות נעשתה. בתורת אחת מאותו הצי, השתתפה הע"ד בכל תנועותיו: אם כי יש אשר משום יתרונותיה בהפלגה, מחוסר פריגאטות, נשלחה בשליחות נבדלת בתורת צופיה — ויש גם לשירות פחות ארעי. ואולם כל זה — סיפורנו אין לו ענין רב בו, מאחר שהוא מצומצם בחייה הפנימיים של ספינה אחת וקורותיו של ספּן אחד.
היה זה בקיץ של 1797. באפריל של אותה שנה נתארעה המהומה בספּיטהד, ובעקבותיה של זו, במאי, התפרצות יותר רצינית בצי שעל יד נהר נוֹר. זו האחרונה ידועה בשם המרידה הגדולה, וכינוי זה אין בו משום גוזמה. אכן, היתה זו הפגנה יותר מסוכנת לאנגליה מן ה“מניפסטים” והצבאות הכובשים ורוכשי־הנפשות של הדירקטוריון הצרפתי באותו הזמן.
לאימפּריה היתה מרידת נוֹר מה שתהיה שביתה בגדוד הכבאים בלונדון בעת שבעירה כללית מאיימת עליה. במשבר שבו היתה הממלכה עושה יפה אילו הקדימה ואמרה את המימרה המהוללת שעתידה היתה להתפרסם שנים אחדות לאחר מכן במערכת־קרב ציֵית; “אנגליה מצפה מכל איש שיעשה חובתו” — זה היה הזמן, בו הרימו אפוּדי הכחולים לאלפיהם, אגב קריאות הידד, את הדגל האנגלי, כשאות האיחוד־והצלב מחוק ממנו, בראשי־התרנים של בנות שלושה סיפונים וע"ד, שהיו עומדות בתוך מימי המולדת — צי שהיה יד ימינה של מעצמה שהיתה אז כמעט השמרנית היחידה החפשית בעולם הישן; על ידי אותה מחיקה הפכו את דגל החוק והחופש המיוסדים בהגדרות למטאוֹר האדום של האויב, שכולו אומר מרד בלתי מרוסן ובלתי מוגבל. אי־רצון, מתקבל על השכל, שצמח מתוך תרעוּמוֹת מעשיות בצי, לוּבה לתבערה בלתי שכלית כאילו נפלו בו ניצוצות, מעבר לתעלה, מצרפת העולה בלהבות.
לרגל תארוגת הענינים באירופה הפך המאורע לקלס, לאיזה זמן, אותן הזמירות הנלהבות של דיבּדין — בתורת כותב פזמונים היה זה עזר לא־פעוט לממשלה האנגלית — זמירות שרוממו, בין שאר הענינים, את מסירות הנפש הפאטריוטית של הספן הבריטי:
“וַאֲשֶׁר לְחַיַּי — הֲרֵי הֵם שֶׁל הַמֶּלֶךְ”.
התארעות כזו בדברי ימי הצי הנהדרים של האי הבריטי, מובן מאליו שההיסטוריונים של הצי מקטינים אותה; אחד מהם (ג. פ. ר. ג’יימס) מודה בגילוי לב כי ברצון היה פוסח עליה, אלא “שהעדר־הפניה אוסר את הדקדקנות”. אף על פי כן, דיבורו עליה, יותר משהוא סיפור הוא אזכרה בעלמא, וכמעט שאינו מוסר פרטים כל־שהם. אף לא בקלות ימָצאו פרטים כאלה בספריות. כמו כמה מאורעות אחרים הנופלים במדינות בכל תקופה ובכל מקום, לקבות באמריקה, היתה המרידה הגדולה מאופי כזה שהגיאוּת הלאומית, בצירוף חשבונות של מדיניות, ברצון היתה מאפילה עליה שתדהה ותשקע בתוך הרקע ההיסטורי. מאורעות כאלו אי אפשר להתעלם מהם, אבל אפשר לנהוג זהירות בהם בכתיבת דברי הימים. כשם שיחיד, בעל תכונה בריאה, נמנע מפּרסם פגם או אסון שבמשפחתו, אף כך אומה, בנסיבות כיוצא בכך, יש לה רשות ההצנעה, אל פחות מכן, מבלי שתשא אשמה על זאת.
הגם שאחרי דיונים בין הממשלה ובין ראשי הכנופיות, ואחרי הנחות מצד הראשונה ביחס לעוולות בולטות ביותר, נכבשה ההתקוממות הראשונה, בקושי אמנם, והענינים שוּכּכו לאיזה זמן; הנה חידוש־ההתפרצות הבלתי צפוי, על יד הנוֹר, באמת־מידה יותר גדולה, ומודגשת בויעודים אשר נפתחו בדרישות, שהשלטונות חשבוּן לא בלבד בלתי ראויות להישמע אלא חצופות עד לתוקפנות, סימֵן — אפילו לא הספיק הדגל האדום לעשות כך — מה רוּח פיעמה את האנשים. דיכוי גמור בא לבסוף, אך יתכן כי הוא נתאפשר על ידי הנאמנות, הבלתי זזה ימינה או שמאלה, של גוש חיל־הפלישה ועל ידי קבלת עול הנאמנות מחדש וברצון על ידי חלקי־צוותים בעלי־השפעה.
עד מידה ידועה אפשר לסכות את מרידת נוֹר כדומה להתפרחות קדחת מידבקת בגוף בנוי איתן, שבמהרה הוא פולטה ממנו.
על כל פנים, בין אותם אלפי המתמרדים היו כמה מן המלחים שימים מועטים אחרי כן — אם נדחפו לכך על ידי אהבת המולדת, אם על ידי יצר־קרב ואם על ידי שניהם יחד — עזרו לנלסון שיזכה בכתר קטן על יד הנילוס, וכתר־הכתרים של הצי בטראפאלגאר. למתמרדים היוו אלו הקרבות, וביחוד טראפאלגאר, חיטוי גמור, אף אדיר; כי כל אשר חלק לו בהרכב תצוגה ציית עשירת־מראה, הוא הוד שבגבורה בספירת הנשק. הקרבות הללו, ביחוד טראפאלגאר, עומדים ללא שוֹוה להם בדברי ימי האדם.
פרק רביעי 🔗
בזה ענין הכתיבה, כל כמה שיחליט אדם לשמור וללכת בדרך המלך, ישנן בנות־שבילים שהן מצודדות באופן שאין לעמוד בפניהן. מרמזת לי גאוניותו של נלסון, ואתעה לתוך בת־שביל כזאת. אם יארח לי הקורא לחברה, כי אז אשמח. לפחות, אנו יכולים להבטיח לעצמנו את התענוג שבחטא, כי סטיה זו ודאי תהיה חטאה ספרותית.
מן הסתם לא יהיה בכך משום חידוש אם יאָמר כי אמצעות זמננו הביאו לידי שינוי בהלכות מלחמת־ים במידה המקבילה למהפכה שחלה בהלכות־מלחמה בכלל עקב הבאת אבק־השריפה מסין אל אירופה. נשק־האש האירופאי הראשון, מלאכת־חישוב בלתי נוחה, היה, כפי שידוע היטב, בזוי בעיני אבירים לא מעטים כמכשיר שפל, שהוא יפה אולי בשביל אורגים שהם רב־מדי פחדנים לעמוד ולהקיש פלדה בפלדה בקרב גלוי. ואולם כשם שביבשה לא נפסק אומץ־לב של אבירות עם היפסק אבירים, הגם שניטלה חיצוניותה, כך בימים — אם כי בהתנגשויות של היום בהכרח עבר זמנה של אדיבות מוצגת לראוה, כבלתי מתאימה לנסיבות שנשתנו — לא אבד כלח על המידות הנעלות והאציליות של גבורי ציים, כגון דון ג’והן מאוסטריה, דוריה, ואן טרוֹמפּ, ג’ין בארט, כל השרשרת הארוכה של אדמיראלים בריטיים, והדיקטאטורים האמריקאיים, עם רדת קירות־העץ שלהם לנשיה.
אף על פי כן, יסָלח־נא למי שיכול להעריך כמו את ההוֹוה מבלי להיות כפוי טובה כלפי העבר, אם לאחד שכזה, הקליפה העתיקה הבודדת בפורטסמאות, ה“ויקטורי” של נלסון, נדמה שהיא צפה שם לא בלבד כמצבה מרקיבה לשם טוב, בל יושחת, אלא גם כנזיפה פיוטית, מרוככת על ידי חן־ציוריות, ל“מוניטורים” ולבניני־הים היותר אדירים של צלעות־הברזל האירופאיות. והוא — לא בגלל זה שאלו כלי־הים הם כעורי מראה, שעל כרחם הם חסרים את הסימטריה ואת קוי־הפאר של ספינות־המלחמה הישנות, אלא, במידה לא פחותה, מטעמים אחרים.
אולי ישנם אנשים, אשר בהיותם לא לגמרי אטומים לנזיפה הפיוטית, שנזכרה לעיל, בכל זאת יהיו נוטים, בשם המשטר החדש, לערער עליה, וזאת — אפילו עד כדי שבירת לוחות, אם יהיה צורך בכך. למשל, אלו בעלי־ה“תכלית” במלחמה, לגירוי מראה הכוכב התקוע בסיפון ה“ויקטורי” לסמן את המקום, בו נפל הספּן הגדול, עלולים לרמז רמזים המשמיעים כי דבר הצג נלסון את גופו לתפארת בקרב, היתה לא בלבד בלתי־נחוצה אלא גם בלתי־צבאית, אכן, טעמו של הדבר יש בו אחד מששים שבהעזה טיפשית והתפארות. אולי גם יוסיפו כי בטראפאלגאר לא היה זה אלא התגרות במות; והמות בא; וכי אילולא התגאותו באומץ־לב שלו היה האדמיראל שבע־הנצחון יכול לבלות את הקרב, ומתוך כך, תחת אשר יהיה צו־גסיסה חכּים שלו מבוטל על ידי הבא אחריו במשרה, היה הוא עצמו בשעת הכרעת המלחמה מביא את ציוֹ המפוּצץ לידי עֲגָנָה, מעשה אשר היה מונע את אבדן החיים המעציב בטריפת הספינות בסופת הטבע אשר באה תיכף לסופת הקרב.
והנה, אם נניח הצדה את הנקודה המסופּקת אם, משום סיבות שונות, אפשר היה לעגון את הצי, כי אז יש מקום לחכמי מלחמה אֵלוּ לטעון כטענה הנ"ל.
ואולם “יוכל היות” אדמת־בּצוֹת היא ואין לבנות עליה. ואל נכון, בראיית הנולד ביחס לתוצאתה הגדולה של ההתנגשות ובהתכוננות רבת־דאגה לה — הָשֵט ותַכֵּן את דרך המות, כמו בקופנהאגן — מעטים המפקדים אשר היו זהירים ונזהרים כמו זה שהצהיר את גופו בעצם הקרב.
הישמרות אישית, אפילו כשהיא מוּנעת על ידי טעמים שאינם אנוכיים כל עיקר, ודאי אין היא צדקה מיוחדת באיש צבאי; ואילו אהבת הוד שאין לה שיעור, המשמשת עד תכלית חוש־חובה מעומק־הלב, היא ראש צדקותיו. אם השם ולינגטוֹן אינו קול חצוצרה לדם כמו השם הפשוט־יותר של נלסון, הרי אפשר להסיק את הטעם מן הכלל הנ“ל. אלפרד1 במזמור־הקינה שלו על המנצח בואטרלוֹ אינו קורא לזה גדול החיילים שבזמנו, ואילו באותו מזמור הוא מעלה את שם נלסון כ”גדול הספנים אשר מעולם".
בטראפאלגאר, על עברי פי ההתנגשות, ישב נלסון וכתב צוָאתו הקצרה, האחרונה. אם, בהרגישו מראש את זה המפואר שבנצחונות, שהוא עתיד להיות מעוטר על ידי מיתת עצמו הנהדרת, הורהו דחף־כוהנים להלביש גופו בתעודות מעשיו הנוצצים, המשובצים באבני חן; אם התקשטותו על דרך זו למזבח ולקרבן היא התפארות־שוא, כי אז כל שורה באֱמת־הירואית באפוס גדול ובדרמה גדולה היא העמדת־פנים ועדות שקר, שהרי בשורות כאלה המשורר מגלם בשירה אותן רוממוּיוֹת הרגש שאופי כגון זה של נלסון, בהינתן לו שעת־הכושר, חַיֵה יְחַיֶה אותן במעשים.
פרק חמישי 🔗
ההתפרצות על יד הנוֹר דוכאה. אך לא כל תרעומת ניתן לה פיצוי. אם הקבלנים, למשל, לא עוד הוּרשה להם לפעול פעולות שהן מיוחדות לשבטם בכל מקום שבעולם, כגון, לספק ארג־סס, מזונות שאינם מבריאים, או שנמדדו במידת־שקר — בכל זאת נמשכה החטיפה כמאז. זו היתה מקודשת על ידי מנהג הדורות ואושרה משפטית על ידי מאנספילד לורד־צ’אנסלור מן האחרונים; זו הדרך לספק אנשים לצי, דרך שהוזנחה ונשכחה, אם כי מעולם לא בוּטלה רשמית, — באותן השנים בלתי מעשי היה לותר עליה. ביטולה היה מטיל מום קשה בצי, ובאין צי אין קיום לבריטניה.
אז היה הצי כולו תחת בד, אֵין כוח־קיטור, ומפרשיו אשר לא יסָפרו מרוב, ואלפי תותחיו, במלה אחת, הכל, היה מופעל על ידי שרירים בלבד; צי שלצמאונו לאנשים אין רויה, מפני שהיה בפרק־הזמן ההוא מרבה לו ספינות מכל הסוגים כנגד צרכים פתאומיים שהיו קמים ושהיו עתידים לקום מן היבשת המתגעשת.
קדם רוגז לשתי המרידות, ופחות או יותר — במסתרים — בילה אותן. לפיכך, לא בלתי־שכלי היה לחשוש לחזרת הצרה, אם זעיר פה זעיר שם ואם באופן כולל. דוגמה אחת לחששים אלה: בשנה שבה חל סיפור זה, קיבל נלסון — שהיה נקרא אז סגן־אדמיראל סיר הוראציו, בהיותו עם הצי בסמוך לקו־החוף הספרדי — הוראה מן האדמיראל המפקד שיעביר את נסו מן ה“קאפּטיין” אל ה“תיסיאוס”, מטעם זה: מאחר שזו האחרונה זה אך הגיעה אל התחנה מביתה, אשר שם השתתפה במרידה הגדולה, היה חשש־סכנה מהלך־רוחם של האנשים; והועלה בסברה כי קצין כמו נלסון הוא האיש אשר — אכן, לא יכניע את הצוות באימה עד לשעבוד שפל, אלא יחזיר אותם, בכוח עצם נוכחותו, אל נאמנות, אשר אם לא תהיה נלהבת כמו שלו, מכל מקום תהיה אמיתית כמו שלו. וכן אירע שלאיזה זמן היתה דאגה רווחת בסיפון אחורי לא אחד. על פני הים נתחזקה השמירה כנגד ניוון במצב, על כל צרה שלא תבוא. מתוך הודעה למפרע של רגעים בלבד, יכולה התנגשות להתרחש. וכבואה, ראו החובלים, הממונים על הסוללות, חובה לעצמם בכמה מקרים לעמוד, חרבם שלופה בידם, מאחורי האנשים המפעילים את התותחים.
ואולם על סיפון הע"ד, בה נידנד כעת בילי את ערסלתו, היה אך מעט מאד בהליכות אנשי הצוות, ולמראית עין לא כלום, בהתנהגות הקצינים אשר יגיד לסתם מסתכל כי המרידה הגדולה היתה מאורע מזה לא כבר. בהילוכם והנהגתם הכללית, הקצינים המוסמכים נוטלים ניגונם מן המפקד, והוא — אם הלה יש לו יתרוֹנות האופי שהוא מצוּוה עליה.
הקברניט הנכבד אדווארד פיירפאקס ויר, ככינויו המלא, היה רווק בן ארבעים או בקירוב לכך, ספן מהולל, אפילו בדור שהיה מעמיד הרבה אנשי־ים גדולי־שם. אם כי התיחס על עליוני האצילים, היתה עלייתו בשירות לא לגמרי תלוי בהשפעות הקשורות בזו הנסיבה. הוא שירת עת רבה, השתתף בקרבות שונים, ותמיד יצא ידי חובתו כקצין הדואג לשלום אנשיו אך אינו סובל שום עבירה במשמעת; היטב היה מלומד במדע מקצועו, וחסר־פחד עד כדי העזה, אך מעולם לא עד אבדן הכוח השופט שבו. בשביל גבורתו במימי הודו המערבית כסגן דַגָל תחת רודני בשעת נצחונו המעטיר של אותו אדמיראל נגד דה גראס, נתמנה קברניט קבוע.
ביבשה, כשהוא לבוש במדי אזרחים, לא היה איש חושבהו ספן, ומה גם שמעולם לא קישט שיחה פשוטה במונחים ימיים; הליכותיו — בכובד ראש, ולא נודעה ממנו הנאה מהומור לשמו. לא היה זה בלתי־מתאים לאלו התכונות, שבנסיעה, בה לא היה כלום שידרוש את פעולתו המפקחת, היה הוא הבלתי־מתראה באנשים. איש־יבשה שהיה מתבונן בזה האדון שאינו לובש שום אותו־פקידות מובהקים, בשעה שהוא יוצא ממסתור שלו אל מרחב הסיפון, והיה שם לב לשתיקת־הכבוד, בה מקדמים אותו הממונים ההולכים אל מרגועם כנגד מבוא־הרוח, היו חושבים בו שהוא אורחו של המלך, אזרחי בספינת המלך, איזה ציר נעלה ומכובד בדרכו אל שליחות חשובה. אך, באמת, אפשר כי זו צניעות־ההנהגה מקורה באיזו ענותנוּת שאין עמה העמדת פנים, והיא לעתים קרובות מזוּוגת לאופי עז־ההחלטה — ענותנות שהיא מובהקת בעתים שאין בהן נחיצות למעשה חותך; ובכל דרגת־חיים שרואים אותה, הרי היא מעידה על סגולה אצילת־מהות.
כמו כמה אחרים העוסקים בסוגים שונים של פעולות־גבורה אשר בארץ, יש והיה הקברניט ויר — אם כי היה מעשי למדי בשעת צורך — מגלה נטיה למצב־נפש של שגיה בחלומות. בעמדו בדד על צד־הרוח של הסיפון הגדול, כשידו האחת אוחזת בבד המפרשים, היה משקיף מהורהר על פני הים האפל. באותם הרגעים, אם הוגש לו איזה ענין פעוט המפסיק את זרם מחשבותיו, היה מראה פחות או יותר התרגזות; אך מיד היה משתלט עליה.
בין אנשי הצי היה ידוע בכינוי — ויר הכוכבי. אי־זה הדרך נדבק שם זה לאחד אשר, תהיינה מעלותיו בספירות הגבורה מה שתהיינה, לא היה בו כלום מן הנוצץ? מעשה שהיה כך היה. שאר־וקרוב אהוב לבו, לורד דנטון, היה הראשון לפגשו ולברכו בשובו לאנגליה מן המסע ההודי־מערבי; ביום לפני כן, אגב דפדפו בספר שירי אנדרו מארוֶל, נזדמנו לפני זה, לא פעם אחת בלבד, השורות המוכתרות בשם “בית אַפּלטוֹן” — כן נתכּנה אחד המושבים של אחד מאבות־המשפחה המשותף להם, גיבור במלחמות הגרמניות במאה הארבע־עשרה. בו בשיר ישנן השורות הללו:
זה בגלל חינוך־ראשית
בגן־עדן ביתי
תחת המשמעת הקשה
של פיירפאקס וּויר הכוכבי.
ובכן, בחבקו את שארו אשר שב מנצחון־רודני, בו שיחק תפקיד כה נאדר בגבורה, ובהיותו גדוש גאוה משפחתית מוצדקת על זה הספן מבני ביתו, קרא בקול עתיר־רגש: “החדוה לך, אֶד; החדוה לך, ויר הכוכבי שלי!” זה מצא לו מהלכים, ומאחר ששם־הלואי החדש הועיל בשית חברים להבדיל בין קברניט ה“בל תשועבד” ובין ויר אחר, הקשיש ממנו, קרוב־רחוק לו, שגם הוא קצין־צי בעל אותה הדרגה, נשאר זה הכינוי דבוק לצמיתות בשם המשפחתי של הקברניט דנן.
פרק ששי 🔗
מתוך עין לתפקיד שיהיה מפקד ה“בל תשועבד” משחק במערכות העתידות לבוא לאחר מועט, אולי טוב שיושלמו ראשי־הקוים לדמותו אשר סומנו בפרק הקודם. מלבד מעלותיו כקצין־ים היה הקברניט ויר אישיות יוצאת מן הכלל. שלא כמו כמה ספנים אנגלים מפורסמים, לא בלע ולא “המליח” שירות ארוך ומאוּמץ מתוך התמכרות מופתית, את כל האיש כולו. היתה לו נטיה מובהקת כלפי כל הנמנה על הרוחני. הוא חיבב ספרים, ומעולם לא ירד לים בלי ספריה מצוידת מחדש, — מצומצמת אך ממיטב הטוב. שעות הפנאי הבודדות, שעתים הן נופלות למפקדים אפילו במסע־קרבות, והן בכמה מקרים כה מיגעות, מעולם לא נמצאו משעממות לקברניט ויר. באין לו כלום מן הטעם הספרותי שפחות הוא משגיח בחומר הנמסר מאשר לכלי המעביר אותו, היה מטה הדין כלפי אותם הספרים שכל מוח רציני, התופס איזו עמדת־שלטון פעילה בעולם, בטבעו נוטה אליהם; ספרים העוסקים בבני־אדם ומאורעות ממשיים, תהיה תקופתם מה שתהיה — היסטוריה, ביאוגרפיה, וסופרים בלתי שיגרתיים, אשר, בהיותם חפשים מהתחסדות ומוסכמות, כגון מוֹנטין, הרי הם מתפלספים על הבריאה בכנות וברוח של שכל־הישר.
בזו אהבת הקריאה מצא אישור למחשבות מוצנעות שלו — אישור שלחינם ביקשהו בשיחת חברים, עד שנקבעו בו, ביחס לנושאים שהם יסודי־היסודות, דעות אשר הרגיש בהן מראש כי יעמדו בו ללא שינוי עיקרי כל זמן ששכלו לא יפּגם. מכיון שחלקו נמוך מכפי יחוסו, היה הדבר הזה יפה לו. הוכחותיו הקבועות היו כחומה בפני אותם המים הפולשים של דעות חדשות — סוציאליות, פוליטיות, ודומיהן — אשר באותם הימים סחפו בזרמן כמה מוחות שבטבעם לא היו גרועים משלו. בשעה שבניה של אותה האריסטוקרטיה, אשר לה היה שייך על פי לידתו, רגזו על החדשנים מפני שתורותיהם מסכנות את המעמדות בעלי הזכויות היתירות, התנגד להן הקברניט ויר מתוך אי־נגיעה בדבר, מפני שהן נראו לו נמנעות ההגשמה במוסדות מאריכי ימים, והן רק עשו מלחמה נגד שלום העולם וטובת האנושות.
קצינים אחדים בני דרגתו — והם מוחותיהם פחות מצוידים ופחות רציניים משלו — אשר על כרחו היה לפעמים מתחבר עמהם, מצאוהו חסר במידת ההתידדות, סברו בו שהוא אדון יבש, אשר ריחו ריח ספרים. יש אשר בהיפרדו מעל חברתם היה האחד מהם עלול לומר לחברו משהו מעין זה: ויר הוא בחור אציל, ויר הכוכבי. על אף העתונים כמעט שאין סיר הוֹראציוֹ, לעומקו, איש־ים או לוחם טוב ממנו. ואולם, ביני ובינך, האם אינך סובר כי יש איזה קו מוזר של הפידנטי עובר בתוכו? כן, כמו פתילו של מלך בתוך פקעת של חבל־צי?
למראית־עין היה איזה יסוד למין ביקורת כזו, המוסחת מלב אל לב; כי לא די ששיחת הקברניט לא נפלה לתוך התבדחות חמימה, אלא גם זאת: ברצותו להדגים איזו נקודה הנוגעת באישים ובמאורעות המלהיבים של הזמן, היה מעלה זכרו של איזו אישיות היסטורית או עובדה קדמונית, כלאחר־יד, כדברו באיזה אדם או מקרה בן־הדור. דומה היה כבלתי מרגיש שלאנשי מסיבתו העליזים אסמכתות רחוקות כאלו, כל־כמה שהן באמת מאירות את מצב ההווה, הן לגמרי זרות, באשר כל חומר־המקרא של האנשים האלה מוגבל לכתבי־עת בלבד. ואולם התחשבויות במעין אלו לא קלות הן לאנשים הבנויים על אורח הקברניט ויר. כּנוּתם מצווה עליהם ישירוּת, עתים מרחיקה לכת, כזו של עוף נַוָד אשר במעופו אינו מרגיש בעברו גבולות.
פרק שביעי 🔗
החובלים ושאר האדונים המוסמכים שמהם הורכב חבר־עוזריו של הקברניט ויר, אין צורך לפרטם כאן, אף אין צורך להזכיר אף אחד מן הקצינים העליונים. ואולם בין הסגנים היה אחד אשר, מכיון שיש לו יד ומעשה בזה סיפור, לא יזיק אם נציגהו תיכף ומיד. אנסה לציירו, אם כי אני מתיאש מראש.
זה היה ג’ון קאלגארט, ממונה־על־הנשק. ואולם זה התואר אפשר שיהיה קצת מסופק באזני אנשי־יבשה. לראשונה, ללא ספק, היה מתפקידו של זה הקצין הנמוך להורות לאנשים כיצד משתמשים ברובים, חרבות וסכיני קרב. ואולם לפני כמה שנים, משום ההתקדמות בתותחנות שגרמה שתהיינה התנגשויות יד־מול־יד יותר נדירות, ונתנה למלחת ולגפרית הבכורה על פני פלד — נתבטל אותו תפקיד; הממונה־על־הנשק באנית־מלחמה גדולה נתגלגל למעין ראש־משטרה, שחובתו, בין שאר ענינים, היא לפקח על שמירת הסדרים בסיפוני־התותחים הנמוכים, שהם יפה מאוכלסים.
קלאגארט היה כבן חמש שנים ושלושים שנה, רזה ורם במקצת, אך בדרך כלל לא רע־המראה. ידו היתה רב־מדי קטנה ומחוטבת לנוי בשביל שתעיד על התרגלות בעבודה קשה. הפנים מעוררי תשומת לב היו; רשמי הפנים, כולם חוץ מן הסנטר, היו מפוסלים לטוהר כמו במטבע יוני; אף על פי כן היה הסנטר, חסר־זקן כמו זה של טקומסה, נושא בקרבו משהו מן הכובד המוזר, הבולט, המזכיר את הגלופות של מעלת כהונתו ד"ר טיטוס אוֹטֶס, המליץ ההיסטורי בעל קול־הכמרים המתמשך, בימי צ’ארלס השני, והזיפן שבקשר האפיפיורי שדוּבּר עליו בלא ראָיות. דבר זה היה עוזר לו לקלאגארט במשרתו שתהא עינו מביטה דרך מלמדים. מצחו היה מן המין שהוא קשור — לדעת יודעי פרצופין — במשהו יותר מן השכל הממוצע; תלתלי משי שחור נתלו אשכולות על פני חלק ממנו, והיווּ מסגרת מנוגדת לחיורון אשר מתחת להם, חיורון שהוא נסוך גוון דק של ענבר, כדומה לעין המרמר העתיק, עינגתה יד הזמן.
צבע עור־פנים זה, שהיה בניגוד בולט לפרצופי הספנים שהיו או מאדימים או מעמיקי־הברונזה — ומקצתו יש לזקוף על חשבון היות בעליו כלוא מאור־השמש בגלל משרתו — אם כי לא היה בדיוק בלתי נעים, בכל־זאת נדמה כמרמז על משהו פגום או בלתי־תקין בהרכב ובדם. ואולם מראהו הכלל והליכותיו סיפרו על חינוך ודרך־חיים בלתי־מזדווגים עם תפקידו הציי, עד שבשעות אשר לא היה עסוק בכך, היה נראה כאיש־תרומות הן בחברה הן במוסר, אשר מטעמים שלו בחר להיות עלוּם־שם. כלום לא נודע על חייו הקודמים. יתכן כי היה בן־אנגליה; אף על פי כן נסתתר בדיבורו איזה מבטא זר, אשר רמז כי אפשר לא היה שכזה מלידה כי אם על פי התאזרחות בחר ילדותו. בין פטפטני־ים דהויים, יושבי סיפוני־תותחים ובית־חרטום, נתהלך רנן כדלקמן, כי הממונה על הנשק היה פרש אשר התנדב לצי המלך על מנת לכפר בעד איזה מעשה־מרמה מסתורי, שבגללו הואשם לפני כסא־הדין של המלכות. העובדה ששום איש לא יכול לאמת את השמועה הזאת, לא מנעה, כמובן, את התפשטותה בסתר. שמועה כזאת, אך הוחלה על סיפוני־התותחים ביחס למי שהוא ואיזה שהוא מתחת לדרגת קצין מוסמך, לא היתה חסרה מהימנות לדעת זרקי החכמים המחוכמים, שמלאכתם מלאכת־זפת בצוות של אנית־מלחמה. ואכן, אדם במדרגת ההשתלמות של קלאגארט, שאין לו שם נסיון קודם בחיי הים והוא נכנס בצי בשנות עמידה, כמו שעשה הוא, ובהכרח מתמנה בתחילתו אל הדרגה התחתונה בו; איש אשר, נוסף לכך, מעולם לא נגע בדיבורו לחייו הקודמים ביבשה; אלו היו נסיבות אשר, מחוסר ידיעה מדויקת בדבר הקודמות בחייו, פתחו לחורצי לשון שדה מעורפל לניחושים שלא דנו אותו לכף זכות.
ואולם דברי־הרכילות בנוגע לו בפי הספנים במשמרת־הכלב לבשו התקבלות־על־הדעת בלתי־ברורה מחמת העובדה שזה פרק־זמן שהצי הבריטי לא יכול להיות מן המהדרין במלאו את רשימות הגיוס, ולא די שהיו כנופיות חוטפים מתהלכים לשם רע ביבשה ובים, אלא שכמעט ולא היה זה בגדר סוד, שהמשטרה הלונדונית היתה בת־חורין לקחת בשבי כל חשוד שגופו מתוֹם, וכל בחור מסופק המהלך לתומו, ובלא חקירה ומשפט לשלוח אותו אל חצרות־הנמל או אל הצי. יתר על כן, אפילו בין המתנדבים־מרצונם היו שכאלה אשר המניע אותם לכך לא היה דחף של חיבת־מולדת או של חשק בעלמא לטעום קצת חיי־ים והרפתקה מלחמתית. בעלי־חובות פעוטים, פושטי רגל, יחד עם ערב־רב של “ברוזים צולעים” מבחינה מוסרית, מצאו בצי מקלט נוח ובטוח. בטוח — מפני שבאם אך נרשמו על סיפון ספינת־מלך, נמצאו במקדש, כדרך שפושע בימי הבינים היה מבקש מחסה בצל המזבח. הפרעות־משפט כגון אלה, שהממשלה מטעמים מובנים לא ראתה לפרסמן בשעת מעשה — ואשר משום כך, וגם משום שהענין נגע במעוטים שבמעוטי־ההשפעה בבני־אדם, כמעט ושקעו כליל לתהום־נשיה — מעניקות סמוכין למשהו שאיני יכול להיות ערב לאמיתוּתו, ולפיכך הריני מהסס לאָמרו; משהו שאני זוכר בו כי ראיתיו נדפס, אם כי מה ספר היה זה מתעלם מזכרוני; ואולם אותו הענין נמסר לי באופן אישי לפני ארבעים שנה מפי אכסנאי זקן, חובש כובע עקום, אשר עשיתי עמו שיחה מענינת מאד על מרפסת בגרינויץ', — כושי מבאלטימור היה, לוחם בטראפאלגאר לשעבר. והענין כך הוא: אם קרה שאנית־מלחמה חסרה ידים עובדות, והיא מצוּוה על התפּרשות מהירה, היתה המכסה הלקויה, באין דרך אחרת להשלימה, מתמלאת על ידי משיוֹת בהטלת־גורל ישר מבתי־הכלא. מטעמים שרמזנו עליהם לעיל קשה יהיה כיום הזה להוכיח את האמת או את השקר שבדיבורים הללו. ואולם אם נניח כי אמת בהם, כמה יש בהם כדי ללמד על המְצָרים, בהם נמצאה אנגליה בימים ההם, כשעמדה בפני אותן המלחמות, אשר כמעוף בנות־תופת עלו בצריחה מן הרעש והאבק של באסטיליה ההרוסה. באיזו מידה נראית אותה תקופה בהירה לעינינו, שאנו צוֹפים בה בחינת עבר, ואין אנו אלא קוראים עליה בספר. ואולם לסבים שלנו (ואנו עצמנו כבר לבני־זקן), כלומר, לבעלי־מחשבות שבהם, היה הגניוּס של אותה תקופה מראה פרצוף כמו זה של “רוח הכף” בסיפור של קאמוֹאֵן — פנים שיש בהם משום אימת ליקוי חמה, מסתוריים, עצומים. אפילו אמריקה לא היתה חפשית מפחדים. בשיא נצחונותיו של נפוליון — נצחונות שאין להם מקביל בדברי הימים — נמצאו אמריקאים, מאותם שנלחמו בגבעת בונקר, אשר ציפו לאפשרות, כי האוקינוס האטלנטי לא יתבחן כתריס בפני מיצוי־תחבולותיו של זה העולה־לגדולה הגורלי, אשר דומה והוא עוסק בביצוע הגזירות המנובאות מראש בספר “החזיון”.
אף על פי כן, נפחתת מידת האמון שאפשר לתתה ברנן סיפון־התותחים בנוגע לקלאגארט, מאחר שלעולם אין איש התופש משרה כגון שלו באניה מלחמה ויוכל לקוות שיהיה חביב על הצוות. חוץ מזה, בהטלת־דופי באדם שיש טינא בלבם עליו, או שאינם מחבבים אותו מאיזה טעם שהוא או בלא טעם כל שהוא, דומים ספנים לאנשי־יבשה: עלולים הם להגזים או לשגות בדמיונות.
ומהו באמת שיעור־ידיעתם של ספני ה“בל תשועבד” על קורותיו של הממונה־על־הנשק לפני היכנסו לשירות? בערך, כשיעור ידיעתו של אסטרונום על מסעות כוכב שביט לפני תופעה ראשונה שלו, בת־תצפית, ברקיע. פסק הדין של אנשי־הים הוּבא בכאן רק כדי להראות מה רושם מוסרי עשה האיש על טבעים מגושמים, בלתי מפותחים, אשר השגותיהם על רשעוּת אנושית בהכרח היו מן הצרות ביותר, מוגבלות לרעיונות על נבלות הדיוטית — גנב בין הערסלות המתנדנדות בשעת משמרת־לילה, או ספסרי האדם וכרישי־היבשה בערי־הנמל.
ואולם לא רנן היה זה כי אם עובדה כהויתה, כי אף על פי שקלאגארט, כמרומז לעיל, תיכף להיכנסו בצי כטירון, נתמנה למחלקה הפחות־נכבדה בתפקידי צוות אנית־מלחמה, לרבות כל עבודות־הפרך המיגעות, הנה, לא לזמן ארוך נשאר באותה דרגה. כשרון־הכפּים המשובח, אותו גילה מיד, פכחונו מטבע ומלידה, הכנעתו גונבת־הלבבות בפני רבותיו, בצירוף גאוניות בלשית שהראה בהזדמנות מיוחדת במינה, כל זה, בעיטוּר איזה פּאטריוֹטיזם נזירי, העלהו בקפיצה אחת למשרת ממונה־על־הנשק.
“רבי־הטוראים” של הספינה היו משועבדיו הקרובים של זה ראש־המשטרה הימי והם צייתנים היו, והוא — כמו שאפשר לראות בסעיפי־מסחר ידועים ביבשה — כמעט במידה שאינה עולה בד בבד עם רצוניות מוסרית שלמה. משרתו שמה ביד ראש־המשטרה כמה חוטים מצטמתים של השפעות־סתרים, והללו, כשהם מופעלים בזריזות על ידי משרתיו, יש בהם כדי לגרום אי־נעימות, אם לא משהו גרוע מזו, לאיזה־איש־שהוא מקהילת־הים.
פרק שמיני 🔗
החיים בראש־התורן יפים היו לבילי בוד. שם, כשלא היה בפועל עסוק במנורים בגבהי גבוהים, היווּ אנשי ראשי־התרנים, שנבחרו לכך על שום נוער ופעילות, קלוב־אויר, והם היו רובצים בנחת כנגד קטני המפרשים המקופלים למו כּרים, שוזרים להם אגדות כאלים העצלים, ולעתים קרובות מבדחים רוחם במה שמתארע בעולם ההומה על גבי הסיפונים שמתחת להם. אין תימה שצעיר, בעל נטיות כגון אלו של בילי, יהיה שמח בחלקו בחברה כזו. הוא מעולם לא הרעים איש, והיה פזיז להיענות לצו. כך היתה דרכו גם בצי־המסחר מקודם לכן. ואולם עכשיו הראה דקדקנות כזו בחובותיו, עד שחבריו במדור העליון לפעמים היו צוחקים עליו בשל כך מתוך טוּב־לב. זריזות מוגברת זו היה לה טעם שלה, והוא הרושם שנעשה עליו על ידי עונש רשמי בכבש, הראשון שהיה הוא עֵד לו. מעשה־העונש נפל יום אחד אחרי הירשמו בצי. נתחייב בו צעיר קטן־קומה, טירון, איש משמרת אחורית, שהיה נעדר מן העמדה המוקצית לו כשהספינה היתה מופנית לדרכה — פשיעה שגרמה להפרעה רצינית באותו תמרון, הדורש חפזון של הרף־עין בהתרה ובקשירה. כראות בילי את הגב הערום מתח לשוט — כולו מגולף פסים פסים של חבּוּרות אדומות, והגרוע מזה: כשהתבונן אל מבע־האומלליות שבפני האיש לאחר השתחררו, כשאץ הלאה ממקום־העונש, כשכתונת־צמר שלו זרוקה על שכמו ביד המענים, בשביל להסתיר עצמו בהמון, נפלה אימה על בילי. הוא החליט כי לעולם לא יהא נתפס לעבירה אשר בגללה יתחייב לפורענות כזו, ושלא יעשה, או יפסח מעשות, דבר אשר בגללו יהא חייב אפילו נזיפת־מלים. שערו, איפוא, מה היו אפתעתו ודאגתו כשמצא עצמו לבסוף נכנס לפעמים לצרות פעוטות בכלל דברים כגון אחסנת שקו, או משהו שלא בסדר בערסלה שלו, דברים שהיו נתונים לפיקוח רבי־הטוראים של הספינה, בני הסיפונים התחתונים, ושהביאו על ראשו איום מעורפל מצד אחד מהם.
כה זהיר ונזהר היה בכל — איך יקרה כזאת? לא יכול להבין הדבר, וזה הטריד אותו גם הטרד. כשדיבר על כך לחברי ראשי־תרנים צעירים שלו, או שהתיחסו לזה בקלות מתוך אי־אמונה, או שהם מצאו משהו מבדח בדאגתו הבלתי־מוסתרת. “האם שקך הוא, בילי?” שאל האחד; “אם כן, תפור עצמם בתוכו, ואז מובטח לך שתדע אם מישהו שולח אצבעותיו בו”.
והנה, היה אחד ותיק בספינה, אשר, מפני ששנותיו התחילו גורמים לו שיהיה בלתי־מוכשר לעבודה יותר פעילה, זה מקרוב ניתן לו לשרת בתורת איש התורן העיקרי במשמרת, משגיח על הארגליה המונחת מסביב לכלונס הגדול אצל הסיפון. בשעות הפנאי שלו עשה איש ראש־התורן הקדמי היכר כל־שהוא עמו; ועכשיו, בצרתו, עלה בדעתו כי זה מין בן־אדם אשר מפיו אפשר לשמוע עצת־חכם. היה זה איש דאנציג אשר מכבר נתאנגל בשירות, ממעט דיבור, מרבה קמטים וחרוּת צלקות אחדות אשר קנה לו דרך כבוד. פניו הכמושים, מצובעי זמן וחבוּטי סופות עד שעינם כעין קלף עתיק, היו ברודים פה ושם בחטטי־כּחול, סימן להתפוצצות מקרית של כדור־רובה בשעת קרב. הוא היה איש הספינה “אגממנון”, וכשנתים לפני זמנו של הסיפור הזה שירת תחת נלסון, כשנלסון עדיין היה נודע בשם סיר הוֹראציו — באותה ספינה שזכתה לאלמות בזכרון הצי, ואשר, מפורקת מכתליה ושבורה עד לצלעותיה הריהי נראית בדמות שלד מפואר בחקק של היידן. בהיותו אחד מפלוגת־הפלישה שב“אגממנון”, זו חדרה אל ספינת־האויב, קיבל חתך באלכסון לאורך רקה אחת ולחי אחת, שהניח צלקת ארוכה ויורת, כרצועה של אור־שחר הנופלת על פניו הקודרים. משום אותה צלקת ומשום הידיעה כיצד זכה לה, כמו כן משום צבע־עורו בּרוּד־הכּחוֹל, היה זה איש־דאנציג מכונה בפי צוות ה“בל תשועבד” “עלה־בה־תוך־עשן”.
והנה, בפעם הראשונה, כשעיני־כרכשת זעירות שלו נפלו במקרה על בילי בוד, קמה בו מין עליצות פנימית וקשוחה, והיא גרמה להם לכל קמטיו העתיקים שיהיו משחקים ומרקדים על דרך ליצנים. האם היה זה מפני שזו הערמה הקשישה, המוזרה בהליכותיה, הפרימיטיבית, הבלתי נוחה להתרגש, ראתה, או דימתה־לה שראתה, ב“מלח הנאה” משהו אשר, מתוך ניגוד לרקע של אנית־המלחמה, הופיע כמחוץ־למנין, כבלתי־מותאם? ואולם לאחר התבוננו בו לפרקים במתגנבים, נשתנתה עליצותו המסופקת של זה המֶרְלין הזקן. כי, עכשיו, מדי היפגש השנים, היתה זו מעוררת בפניו מבט של ספק, אך המבט אך לרגע היה, ובמקומו באה הבעה של תמיהה עיונית, לאמור: מה יקרה לבסוף לטבע שכזה, אשר בהיותו זרוק לתוך עולם שאינו נעדר מוקשי־אדם, אשר כנגד תעתועיהם לא יועיל עוז־לב פשוט, — והוא חסר נסיון ותכסיסי לשון, ואין לו אף צל של כיעור מגן; עולם שבו התמימות, במידה שעדיין נחלת האדם היא, לא תמיד היא מחדדת את העשתונות או מאירה את הרצון.
על כל פנים, איש דאנציג זה, בדרך נזירית שלו, התחיל מחבב את בילי. ולא בשל התענינות פילוסופית גרידא בנפש שכזו. היתה סיבה אחרת לכך. בשעה שזרויות הזקן, שעתים היו גובלות בּדוּבּוֹניוּת, היו דוחות את הצעירים, בילי, בלא התעכב בשל כך, היה מגלה אותות התקרבות, ולא היה עובר על פני איש “אגממנון” הזקן מבלי הידור של יראת־כבוד, דבר שבאי־בימים לעולם נהנים ממנו ואפילו הם לפעמים מלאים מרירות, ותהיה מדרגתם בחיים מה שתהיה. היה עורק של הומור יבש, או כדומה לזה, באיש־התורן הזקן; ואם מפאת אירוניה אבהית כלפי נעוריו של בילי וגופו החסון, או משום טעם אחר, יותר טמיר, היה הזקן, מדי דבּרוֹ אליו, מכנהו “בּייבּי” תחת “בּילי”. אכן, איש דאנציג הזקן היה ממציאו של זה השם אשר בו, לאחר ימים, נודע איש ראש־התורן הקדמי בספינה.
ובכן, איפוא, בלכת בילי, במצוקתו הפעוטה והמסתורית, לחפש אחר בעל־הקמטים, מצאהו לזה, כשהוא פנוי מעבודה במשמרת־הכלב, והוא יושב על גבי קופסת־בֶּרֶד בסיפון־התותח העליון, ומפעם לפעם הוא מסתכל בעין לגלגנית במקצת במתרברבי המטיילים שם. בילי סיפר דבר צרתו, ושוב הביע תמהונו, איך נהיה כל זה. הרואה־המלח הקשיב, וליוה את הרצאתו של איש ראש התורן הקדמי בזעזועים משונים בקמטיו וניצוצות־תמיהה בעיני־בלשים שלו. כגמרו סיפורו שאל איש ראש התורן הקדמי: “ועכשיו, איש דאנציג, אמור לי, מה דעתך על זה?”
הזקן צעד בגרירת־רגלים לקדמת מכסה־השעונית, ובשפשפו במתינות בצלקת הארוכה האלכסונית במקום שהיא נכנסת אל השׂער הקלוש, אמר בלשון קצרה: “בּייבּי בּוֹד, ג’ימי־רגלים (בזה נתכוון לממונה־על־הנשק) הוא דבוּב לך”.
“ג’ימי־רגלים!” קרא בילי, כשעינים שמימיות שלו מתרחבות; “על שום מה? הרי הוא קורא לי צעיר מתוק ונעים, כך אומרים לי”.
“כך הוא קורא לך?” גיחך האפרורי; אחר אמר: “כן, בייבי בחוּר, קול מתוק יש לו לג’ימי רגלים”.
“לא, לא תמיד. רק בדברו אלי — כך. אין אני עובר על פניו מבלי שיאמר לי מלה נעימה”.
“וזה מפני שהוא דבוב לך, בייבי בוד”.
חזרה זו על המלים והאורח שבו נאמרו (אורח בלתי־מובן לטירון) הטרידו את בילי כמעט כמו עצם התעלומה אשר לה חיפש ביאור. הוא ניסה להוציא מפי הזקן משהו פחות נבואי־מסתורי ופחות חסר־נועם. ואולם זה חירון־של־ים זקן, בהיותו סבור אולי שלפעם זו הקנה לאכילס הצעיר שלו די לקח, קיפל שפתיו, אסף את כל קמטיו ולא רצה לגלות יותר מאשר עם לבו.
השנים, ואותם הנסיונות הנופלים בחלקם של פיקחים באנשים שהם משועבדים כל ימי חייהם לרצונם של הגבוהים מהם במשרה, כל זה פיתח באיש־דאנציג הזקן את הציניות השמורה, התוֹכית, שהיתה תכונתו הראשית.
פרק תשיעי 🔗
למחרת נפל דבר אשר חיזק את אי־אמונתו של בילי בוד בסיכום המשונה אשר נתן איש־דאנציג הזקן לתופעות אשר הובאו לפניו.
הספינה, בצהרים, כלכתה מהירה לפני הרוח, נתגלגלה בדרכה, והוא, בעסקו בסעודה ובדברי בדיחות עם חבריו לסעודה, קרה מקרהו, בתזוזה פתאומית לספינה, ששפך את כל הכלול בקערת־מרק שלו על הסיפון שזה אך מוֹרט לנקיון, קלאגארט, הממונה־על־הנשק, מטהו הרשמי בידו, במקרה עבר על יד הסוללה, אשר במשקע שלה נמצא מקום־הסעודה, והנוזלים המשומנים זרמו בדיוק על פני שבילו. הוא דילג מעליהם, והלך לו לדרכו בלא הערה, כי לא היה הדבר ראוי לתשומת לב בנסיבות הנתונות, והנה קרה שעיניו ראו מי הוא זה אשר שפך את השפיכה הזאת. פניו נשתנו. הוא עמד ורצה לזרוק מלה חופזת בספן, אך התאפק, ובהראותו באצבע על המרק המהביל, דפק דרך־שעשועים בגבו במטה, ואמר בקול נמוך, מוסיקלי, שיש והיה מיוחד לו לפרקים: “יפה עשית, נערי! ואיזהו יפה? כל העושה יפה!” ואגב כך, הלך הלאה. מה שבילי לא ראה, כי נסתר הדבר מעיניו, היה החיוך — מן הנכון לומר, הגיחוך — שנתלווה אל דבריו המסופקים של קלאגארט. ביבוֹשת הורידה בת־הצחוק את זויות פיו החטוב. ואולם הכל קיבלו את הערתו כמכוּונת לבדח, ומכיון שהיא באה מגבוה מהם, הרי מחויבים הם לצחוק “בחדוה מזוּיפת”, וכן עשו; ובילי, שאפשר היה מוחנף על ידי רמז זה להיותו המלח הנאה, נשתתף בצחוקם בגיל; ואז, בפנותו אל חבריו לסעודה, קרא: “הנה־נא! מי זה אומר כי ג’ימי־רגלים דבוב לי!”
“וכי מי אמר כזאת, יופי?” הקשה אחד ששמו דונאלד במשהו של השתוממות.
על זאת נראה איש ראש־התורן הקדמי קצת טיפשי, מפני שנזכר כי רק איש אחד היה זה,“עלה־בה־תוך־עשן”, שהציע לפניו את הרעיון מעורפל־העשן כי זה הממונה־על־הנשק בדרך מוזרה הגה איבה לו. בינתים, זה הממונה, בחזרו ללכת בדרכו, מן הסתם לבש לרגע הבעה פחות זהירה מזו של החיוך המר, נטוֹל הבעת הפנים מרגש־הלב, אולי איזו הבעה של עקמימות, כי נער מתופף, בלכתו עליצוֹת בלי־משׂים מן הכיוון השני, ובהינגפו קלוֹת בממונה, נבהל על דרך מוזרה מפרצופו של זה. והרושם הזה לא נתמעט כל־עיקר כשהפקיד, בחתכו בו פתע במטה, צעק בחימה: “ראה, אנה אתה הולך!”
פרק עשירי 🔗
מה הטריד לו לממונה־על־הנשק? יטריד לו מה שיטריד, מה לו ולבילי בוד, אשר קודם דבר המרק השפוך, לא בא אתו בשום מגע מיוחד, רשמי או בלתי רשמי? ואם צרה לו, מה לה ולאחד שהוא כל כך רחוק מהכעיס כמו עושה־השלום של אנית־המסחר, הוא הוא שלפי אמרת קלאגארט עצמו היה “צעיר מתוק ונעים”? כן, על שום מה, להסתייע בביטויו של הזקן איש־דאנציג, יהיה ג’ימי־רגלים גבוב ל“מלח הנאה”?
ואולם בלבו, ולא בלי סיבה, כפי שתוכיח הפגיעה הנ"ל למי שעינים לו, ודאי היה הלה דבוב לו בסתר.
והנה, לוּ המצאנו משהו הנוגע לתולדות־החיים האישיות של קלאגארט — משהו שבילי בוד היה מכורך בו, אם כי לא ידע מזה עד־מאומה, איזה מאורע רומאנטי המרמז כי היכר קלאגארט את אפוּד־הכחול הצעיר התחיל באיזו תקופה שקדמה להיתקל עינו בו על הע"ד — כל זה, שאינו דבר קשה לעשותו, הרי היה זה מועיל לבאר, על דרך פחות או יותר מענינת, מה תעלומה שוכנת בענין זה. אבל עובדה היא שלא היה כיוצר בזה ולא כלום. אך הסיבה, שהיא בהכרח היחידה שאפשר להפילה על הענין דנן, היא בממשות שלה עמוסה אותו יסוד קמאי של רומאנטיקה ראדקליפית ככל אשר תוכל יכולת־ההמצאה של מחבר “מסתרי אוּדוֹלפוֹ” לרקום לה. כי מה יהא נוטל חלק במסתורי יותר ממשטמה עמוקה ונודעת־מאליה, כזו שהיא קמה בבני־תמותה מסוימים, יוצאים מן הכלל, רק על ידי מראהו החיצוני של איזה בן־תמותה אחר, כל כמה שיהא זה תם ובלתי עשוי להזיק? אכן, יש והתום עצמו הוא במעוררי המשטמה.
אישים, השונים זה מזה באָפים, אין מקום שבו יגיעו לידי קרבה מרגיזה כזו שהיא אפשרית בתוך אנית־מלחמה, המלאה מכסת אנשיה, והיא על פני הים; שם, יום יום, ללא הבדל דרגות, כמעט כל איש בא במגע מרובה או מועט עם כמעט כל איש זולתו. שם, הרוצה להיפטר לחלוטין ממראה עצם המרעימו, מוכרח להטילו הטלת יונה, או לקפוץ בעצמו מעבר למעקה הספינה. שערו בנפשכם איך עלול כל זה לפעול לבסוף על יצור אנושי מיוחד במינו שהוא ההיפך הגמור מצדיק.
ואולם, בשביל שתשכיל נפש תקינה את קלאגארט לכל־מלואו, אין אלו הרמזים מספיקים. בשביל לקפוץ מנפש תקינה אליו, יש לעבור את “חלל־הבינים הממית”, ואין טוב מלעשות זאת בעקיפין.
לפני שנים רבות אמר לי תלמיד־חכם מהימן אחד, שהיה גדול ממני בשנים, ביחס לאדם אחד (זה, כמו זה, איננו עוד), איש כה מכובד ללא־ערעור, עד שמעולם לא נאמר כלום נגדו בפרהסיא אם כי משהו נלחוש נלחש, “כן, פלוני הוא אגוז אשר לא יפוצח על ידי נקישה במנפה של גברת. אתה יודע כי אין אני דבק בשם דת מאורגנת, ולא כל שכן, בשום פילוסופיה שנבנתה למו שיטה. והנה, אף על פי כן, דומני כי לנסות ולבוא בתוך פלוני, להיכנס במבוך שלו ולצאת בשלום, מבלי רמיזה מאיזה מקור השונה ממה שקרוי דעת ההוויה — הרי זה כמעט מן הנמנעות, לפחות, לי לעצמי”.
“הרי”, אמרתי אני, “פלוני, כל כמה שיהיה נושא־למחקר מיוחד במינו לאנשים אחדים, הרי אינו אלא בן־אדם בשר־ודם, ודעת־ההוויה אל־נכון כוללת במשמע גם דעת הטבע האנושי לכל סוגיו”.
“כן. במה דברים אמורים? בדעת־אדם שטחית, המשמשת לצרכים מצויים. ואולם בשביל משהו יותר עמוק, תמהני אם דעת ההוויה ודעת הטבע האנושי אינן שני ענפי דעת נבדלים, אשר אפשר להם לשכון יחד בבת־אחת בלב אחד, אבל גם אפשר לאחד לשכון יחד עם קורטוב משל חברו, או לגמרי בלא חברו. אכן, אצל אדם בינוני, בן העולם הזה, עצם התחככו בעולם מכהה את הראיה הרוחנית הדקה מן הדקות שהיא צורך הכרחי בשביל להבין את המהותי באילו טבעים אנושיים יוצאים מן הכלל, אם לרשעוּת אם לטובה. בענין אחד בעל־חשיבות ראיתי נערה כורכת עורך־דין זקן על אצבעה הקטנה. ולא היתה זאת הטיפשות של אהבת חולשת־זקנה. כלל וכלל לא. אלא שהוא היטיב דעת משפט מדעתו לב־נערה. קוֹק ובלאקסטון לא הרבו לזרוע אור במסתרים רוחניים במידה שזרעוהו הנביאים העברים. ומי היו הללו? על פי רוב, מתבודדים”.
באותו זמן היה חוסר־נסיון שלי שכזה, שלא עמדתי על משמעותם של הדברים. אולי אני עומד עליה כעת. אכן, אילו היה אוצר־הלשון שיסודו בכתבי־הקודש רווח היום כמאז, כי עתה יותר קל היה להגדיר ולפרש אנשים מסוימים, שתופעתם נדירה… כפי מצב הענינים כיום מן הצורך לפנות אל סמכות שאין עליה חשש שהיא מהולה ביסוד תנ"כי.
ברשימת הגדרות הכלולה בתּרגום המהימן לאפלטון, רשימה שמיחסים אותה על שמו, כתוב כך: “שחיתות טבעית: שחיתות לפי הטבע”. הגדרה זו, אם כי יש בה משום טעם קאלויניות, בשום אופן אין בה עיקר־האמונה של קאלוין על שחיתותו של כל מין־האדם כולו. ברי, לא נתכוונה ההגדרה להיות מוסבה אלא ליחידים. שחיתות זו לא מרובות הדוגמאות לה שעץ־התליה ובית־הכלא יספקו אותן. על כל פנים, בשביל נושאים מובהקים לה — מאחר שאלו חפים מן הסיגים השפלים של הבהמי, ולעולם שלטת בהם השכליות — יש ללכת אל מקום אחר. תרבות־הישוב, ביחוד אם היא מן המין המחמיר, יפה לצמיחתה. מתעטפת אותה שחיתות באדרת של דרך ארץ. יש לה צדקות שליליות מסוימות שהן במסייעות־סתרים לה. מעולם אינה מרשה ליין לבוא בתחום משמרתה. לא יוגזם אם יאָמר כי היא בלא הרגלים רעים ובלא חטאים קטנים. יש בה גיאות מופתית המוציאה את נושאיה מכל כגון דא. לעולם אין בה רדיפת שלמונים או תאוות הון. הכלל, השחיתות האמורה כאן אין בה כלום מן השפל או התאותני. קפדנית היא אבל חפשית היא מחמיצוּת. אם כי אינה מחניפה לאנושות, מעולם אין היא מדברת סרה בה. אבל מה שבמקרים מתנוססים מציין טבע יוצא־מן־הכלל כזה, הוא זה: הגם שמזג־הרוח היציב וההנהגה השמורה של האיש מעידים, לכאורה, על נפש שהיא באופן מיוחד נתונה לחוק־השכל, אף על פי כן, בסתרי נשמתו הוא משתולל בחופש גמור מאותו חוק; כנראה, אין לו ענין בשכל אלא במידה שזה יכול לשמש בידו מכשיר דו־אצבעי בשביל לפעול את הבלתי־שכלי, פירושו של דבר: אל ביצועה של מטרה אשר לשרירות זידונית יש לה חלק בשגעון, הוא מכוון כוח־שופט קריר שהוא חכּים ותכין.
האנשים האלה הם מטורפים לאמיתם, ומסוכנים בתכלית; כי שגעונם איננו מתמיד אלא בא בהזדמן, כשאיזה עצם מיוחד מעוררהו; הריהו סודיי ומכונס בעצמו: עד שאפילו בהיותו פעיל ביותר, אין סתם הסתכלות יכולה להבחין בינו ובין בריאות־רוח, ומאותו טעם גופו שהכרנוהו: כי, תהיינה מה שתהיינה מטרותיו (והמטרה לעולם נשארת מכוסה), שיטת־המעשה וההתנהגות החיצונית לעולם שכליותן שלמה.
והנה, שכזה בערך היה קלאגארט, אשר בו שכן השגעון של טבע רשעני, לא תולדה לחינוך פושע או לספרים מזיקים או לחיים הפקריים כי אם ילוֹדים עמו וטבועים בו, בקיצור, “שחיתות לפי הטבע”.
האם זו התופעה, שאין מודים בה ואין מכירים אותה, היא המביאה את בתי־הדין במבוכה בכמה מקרי־פשעים? האם זה טעם שחבר־מושבעים אצלנו עתים הוא צריך לסבול לא את עורכי־הדין, על קטטותיהם ונטילוֹת־השכר שלהם, בלבד, אלא גם את המריבה היותר מבלבלת שבין המומחים הרפואיים, על שלהם? ועל שום מה יש להניח את הדבר בידיהם של אלו? משום מה לא יוזמנו על פי הוראת בית־דין גם ותיקי הכהונה? הן אומנותם מביאה אותם במגע מיוחד במינו עם כמה וכמה בני־אדם, לפעמים בשעה הפחות־נשמרת שלהם, בשיחות שהן יותר אישיוֹת־סודיוֹת מאלו שבין רופא למתרפא; ומסתבר שדבר זה מכשיר אותם לדעת משהו על התסבכות המקופלות בשאלות של אחריות מוסרית; כגון, אם במקרה נתון, הפשע נובע משגעון שבמוח או מכלבת שבלב. אשר לחילוקי דעות, יגלוּם ותירי הכהונה על בימת־העדים, הרי לא יעצמו אלה מן הסתירות הגמורות שבפיות מומחים רפואיים מקבלי שכר.
אלו דיבּוּרים סתומים, יאמר האומר. אך משום מה? האם משום שיש בהם מטעם כתבי הקודש המסיחים בחטאות נסתרות?
ציר הסיפּוּר, הסובב על הטבע הנסתר של הממונה־על־הנשק, הזקיקנו לפרק זה. מתוך תוספת רמז או רמזים בקשר עם המקרה שקרה בשעת הסעודה, נניח לסיפור, הנמשך להלן, להצדיק, כאשר עם יכלתו, את מהימנותו שלו.
פרק אחד־עשר 🔗
גזרתו של קלאגארט לא היתה פגומה, ושפניו, פרט לסנטר, היו חטובים יפה, כבר נאמר. כנראה, לא היה בלתי־מרגיש באלו המעלו, הר בלבושו היה לא נקי גרידא אלא גם זהיר. ואולם צלם־דמותו של בילי היתה גיבּוֹרית; והגם שפניו לא הביעו שכליות כקלסתר הפנים החיורים של קלאגארט, אף על פי כן, לא פחות משל הני, היו מוארים מבפנים, אם כי מקור אורם שונה היה. המדורה שבלבו הזריחה את ורד־השזף שבלחיו.
מאחר שהשנים היו היפוך בולט זה לזה באישיותם, קרוב לודאי כי בשעה שהממונה־על־הנשק, במערכה שתוֹארה לאחרונה, הסב על הספן את המימרה “איזהו יפה? כל העושה יפה!” הפליט רמיזה אירונית, שלא נתפסה על ידי הספנים הצעירים ששמעוה, לדבר שהניע אותו לראשונה נגד בילי, דהיינו, יפיו האישי רב־המשמעות של זה.
והנה, קנאה בסגולה טובה שבזולת ואיבה לזולת הם יצרים שעל פי השכל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ואולם במציאות אפשר להם לשגשג במחובר, כמו צ’אנג ואנג, מרחם ומלידה. היא היא צרות־עין. האם צרות־עין היא מפלצת כזו? צא וראה, אם כי כמה בני־תמותה מואשמים הודו שהם חייבים במעשי־זעוה, האם מעולם התודה מישהו ברצינות שעינו צרה בשל חברו? יש בצרות־עין כזו משהו המורגש כחרפה שהיא גדולה מחרפתו של פשע חמור. מידה זו, הכל מכחישים כי ישנה בהם; ולא עוד אלא הטובים שבאנשים נוטים שלא להאמין לעדות שתכונה זו נמצאת באדם משכיל. ואולם, מכיון שמשכנה של זו היא בלב ולא במוח, אין שום דרגת־שכל ערובה כנגדה. ואולם אצל קלאגארט לא נתלבש יצר זה בצורה מגושמת. אף לא היה בו, ביחס לבילי, משום אותו קו של קנאת־פחדים שהזעיפה את פני שאול בהרהרו מתוך רוגז בדויד הצעיר, הנחמד למראה. אם הביט מתוך אי־רצון במרה הטוב, בשמחה שבבריאות ובהנאת־החיים הגלויה אשר לבילי בוד, הרי היה זה מפני שאלו הסגולות באו, כפי שהרגיש קלאגארט בחוש נסתר, ביחד עם אופי אשר מעולם לא רחש רצון־של־זדון ומעולם לא הרגיש בנשיכתו של אותו נחש הנושך בעליו, לעיני קלאגארט, הרוחני השוכן בתוך בילי והמציץ כלפי חוץ מעיניו השמימיות כמו בעד חלונות — זו היפעה היא שחפרה גומת־חן בלחיו ורודת־הצבע, היא ששיותה גמישות לפרקי־עצמותיו, והיא שריקדה בתלתליו הצהובים, לעשותו, במובן עילאי, “המלח הנאה”. חוץ מעוד נפש אחת היה הממונה־על־הנשק האדם היחידי בספינה שתבונה שכלית בו עד כדי להעריך כמו את התופעה המוסרית הניתנת בדמותו של בילי בוד; וההבנה הזאת רק הגבירה את תאותו, אשר בלבשה כמה צורות־סתר שונות בקרבו, לבשה בין השאר גם צורה של בוז לעגני — לעג לתום. שיהיה בן־אדם רק תם בלבד! אף על פי כן, מבחינה אסתיטית ראה את קסם־החן שבדבר, את מזג־הגבורה הקל והחפשי שלו, ומאד נכסף שיהיה לעצמו חלק בזה, אך נתיאש מכך.
בהיותו נעדר־כוח לעקור את הרע היסודי שבקרבו, אם כי בקלות היתה לו יכולת להצפינו; בהיותו מרגיש בטוב, אך חסר־אונים להיותו, הרי טבע כגון זה של קלאגארט, שהוא טעון ומטען רגש כדרך טבעים כאלה בכלל, מה עצה נשארה לפניו אם לא להתקפל בכיוון עצמו, וכמו עקרב, שהבורא בלבד נושא באחריות היותו מה שהוא, שיחק עד הסוף את התפקיד שהוא מנת־חלקו.
תאוה, ותאוה לכל עמקה, אינה זקוקה לבית־פלטין בשביל לשחק את תפקידה. בין היושבים בשפל, בין קבצנים ומחטטי אשפתות, משׂתחקת תאוה עמוקה. והנסיבות המעוררות אותה, כל כמה שתהיינה קלוקלות או בזויות, אינן סימן למידת עצמתה. במקרה דנן, הבימה היא סיפון־תותחים ממורק, ואחד מן הגרויים לרוגז הוא מרק הנשפך ביד איש אנית־מלחמה.
בו ברגע שהממונה־על־הנשק ראה מה מקורו של אותו נוזל רב־שומן הזורם לרגליו, מן הסתם חשב הדבר — באיזו מידה, רצה לחשבוֹ — לא כמקרה בעלמא, כפי שהיה בודאי — כי אם כהתבטאות־ערמה, מצד בילי, לרגש נובע־מאליו שהוא מקביל, פחות או יותר, לאי־הרצון שבלבו הוא. אכן, סבר כי זוהי הפגנה טיפשית, בלתי מזיקה לחלוטין, כבעיטת רגלה של עגלה צעירה, אך אילו היתה רגל העגלה — רגל מפורזלת של אביר, כי אז לא היתה הבעיטה כל כך רחוקה מהזיק. על דרך זו מזג קלאגארט במרירותה של תרות־עין את הארס של בוז. ברם, המאורע אישר בדעתו אילו שמועות־רנן שהובאו לאזניו על ידי צפצוף, אחד מן הערומים שברבי־הטוראים שלו, אדם קטן ואפור, והספנים כינוהו כך על שום קולו הצפצפני ופרצופו המחודד המפשפש בפינות האפלות של הסיפון התחתון לבקש נכנסים שלא ברשות, — כולו בעיניהם מעין רמז מגוחך לעכברוש שבמרתף.
והנה, השתמשות רבו בו כמכשיר צייתני בהנחת פחים קטנים בשביל להטריד את איש ראש־התורן הקדמי — כי מן הממונה־על־הנשק באו הרדיפות הפעוטות, הזכרנון עד כה — רב־הטוראי הוא, אשר, בלמדו דבר מתוך דבר, הסיק כי רבו ודאי אינו הוגה חיבה לספן, קיבל על עצמו, בהיותו משרת נאמן, להרתיח את רוע־הדם של הלה על ידי סלפו באזני אדוניו, השתובבויות תמימות של איש ראש־התורן הקדמי, טוב־הלב, מלבד בדוֹתוֹ מלבו —לקליטת רבו — כל מיני כינויי דופי אשר העיד בהם כי שמָעָם יוצאים מפי הצעיר. הממונה־על־הנשק מעולם לא פיקפק באמיתת השמועות הללו, ומה גם בענין הכינויים, כי היטב ידע עד כמה במסתרים תגדל אי־החיבה לממונה־על־נשק — למצער ממונה־על־נשק בימים ההם, והוא קפדן במשרתו — ואיך אפוּדי־הכּחוֹל קולעים בו, באין אזני זרים שם, את לעיגותיהם ובדיחותיהם; הן עצם הכינוי, שבו הוא נודע ביניהם (ג’ימי־רגלים) משמיע, בצורת עליצות, את אי־הכבוד ואי־החיבה הנטורים בלבם.
ואולם, בהתאם לתיאבון שהשנאה נושאת בקרבה לקראת מגריה, כמעט שלא היה צורך במביא־דיבות בשביל להזין את יצרו הרע של קלאגארט. זהירות בלתי מצויה היא הרגל שנעשה טבע אצל ערמה שבשחיתות. כי רצוי לה שהכל יהיה מסותר. ובמקרה של איזה נזק שאינו אלא בגדר חשד, עצם הסתריותה גורמת לה שתהיה מנותקת — לרצונה — מכל העלול להשכיל אותה או להפר את הזיתה; ושלא בהיסוס, בעל היצר הזה יפעל פּועל לפי נחוש בעלמא כאילו היה זה ודאוּת גמורה, והשילום הרע עלול להיות לאין ערוך יותר גדול מן הפשיעה המדומה. וכי מאימתי ואצל איזה אדם היתה נקמה פחות מגובה רבית עצומה? אך מה בדבר מצפונו של קלאגארט? כי, הגם שמצפוניהם של בני־אדם שונים כמו מצחיהם, כל בר־דעת, להוציא את השדים שבברית החדשה, שהם “מאמינים ומרתיתים”, יש לו מצפון. ואולם בהיות המצפון של קלאגארט רק פרקליט לרצונו, הרי הפך כל דבר פעוט לעוג מלך הבשן; מן הסתם טען בינו לבין עצמו כי המניע הנפשי, אשר הוא עצמו ייחסו לבילי בענין שפיכת המרק, בצירוף הכינויים אשר, לפי עד אחד, נאמרו עליו בפי בילי, כבר הם עורכים נגד בילי האשמה כבדה; אכן, הם הצדיקו שנאת־החינם והפכוה למשהו מעין שילומים שבמשפט. צדקת־פרושים היא המתגנב האורב במסתרים במעמקיהם של טבעים כעין זה של קלאגארט. ובאמת, אין הם יכולים להגיע לידי מושג על זדון שאין לו זדון־שכנגד אצל הזולת. מסתבר, כי הרדיפות הנסתרות של הממונה־על־הנשק נגד בילי, הוחלו בשביל לנסות את מזג האיש; אבל הם לא פיתחו בצעיר שום תכונה שאיבה תוכל להשתמש בה באופן רשמי, או אפילו לסלף אותה בשביל לסעוד את ההצדקה העצמית, על דרך מתקבלת על הדעת. ובכן, היה המקרה במדור הסעודה, אפילו היה פעוט ביותר, רצוי וחביב לפני אותו המצפון המשונה שהוטל עליו להיות מורה פרטי לקלאגארט; ואשר לשאר, יתכן שהמקרה ההוא דחפהו לנסות ניסויים חדשים.
פרק שנים־עשר 🔗
ימים מועטים אחר הדברים האלה, באהו לבילי בוד משהו שהציק לו יותר מכל אשר קרה קודם לכן.
היה זה לילה חם לפי אותו קו־הרוחב; ואיש ראש־התורן הקדמי, אשר משמרתו באותו זמן בדין היתה למטה, היה מנמנם על הסיפון העליון שבעליונים, אשר לשם עלה מן הערסלה החמה שלו — אחת ממאות שהיו כה צפופות ודחוקות יחד מעל סיפון־תותחים תחתון עד שהיה להן אך נדנוד־מעט, או נדנוד של לא־כלום. הוא שכב כמו בצל צלעה של גבעה, שטוחה מתחת מבוא־הרוח של המנורים, רכס־הר מגובב של כלונסאות יתירים, אשר ביניהם אוחסנה הסירה היותר גדולה של הספינה, זו סירת־ההורדה. בצד שלושה נמנמנים אחרים מן הסיפון התחתון, שכב הוא על יד רצה אחד של המנורים, היוצרים מן התורן הקדמי; מאחר שחנייתו למעלה, בתפקידו כאיש ראש־תורן קדמי, היתה ממעל לחניית־הסיפון של אנשי בית־החרטום, ובסמוך לה, ניתנה לו רשות להתנהג באותה שכונה פחות או יותר כאדם העושה בתוך שלו.
והנה ניעוֹר לחצי־הכרה על ידי מישהו, אשר מסתמא כבר בחן את שנת השאר; הלה נגע בכתפו, ואז, כהרים איש־ראש־התורן הקדמי ראשו, נשף באזנו בלחישה מהירה: “אוץ לבין השרשראות הקדמיות של צד מבוא־הרוח, בילי; יש משהו באויר — אל תדבר. מהר. אפגשך שם”. והוא נעלם.
ובילי — ככמה אנשים שהם ביסודם בעלי מזג טוב — היו בו מן החולשות שהן לעולם מזוּוגות למזג טוב; וביניהן — היסוס, כמעט אי־יכולת, לומר “לא” חתוך לאיזו הצעה שאינה טיפשית למראה ראשון, ואינה בלתי־ידידותית, ואינה רשענית. ובהיותו בעל דם חמים, לא היתה בו המרירות להפר איזו הצעה על ידי אי־מעשה שהוא סימן לאי־היענות. כמו חוש־הפחד שלו, היתה חשדנותו לגבי כל דבר שהוא מחוץ לגדר היושר והטבע, רק לעתים רחוקות מהירה וזריזה. ולא עוד אלא שבהזדמנות זו עוד היה ערפל תרדמתו נסוך עליו.
על כל פנים, הוא קם מיכנית, וכהשתוממו מתוך חצי־השינה מהו הדבר שהוא “באויר”, הוליך רגליו אל המקום אשר הוגד לו — בימה צרה, אחת משש, מחוץ למעקות הגבוהים, שהיא תרוּסה על ידי גלילי־מפרשים גדולים והמוני עמודי־חבלים אשר למפרשים ולסמוכות האחוריות; וכדרך אנית־מלחמה גדולה בימים ההם, היה המקום הזה בעל ממדים שהם יאים לעוצם המידות של הקליפּה המרוּוחת. הקיצור, היה זה יציע משוח־זפת שהוא תלוי מעל פני הים, וכל כך מבוּדד עד שאיש־ים אחד שב“בל תשועבד”, ספן ישיש, בעל מזג רציני, מן המתנגדים לכנסיה הרשמית, עשאו, אפילו ביום, לבית־קדשים פרטי שלו.
בפינה מסותרת זו, מהרה נלוה הזר אל בילי בוד. עדיין לא היתה לבנה ברקיע; אד הצפין את אור הכוכבים. לא יכול בילי להבחין את פני הזר בבהירות. אך לפי קוי גופו ולפי הילוכו, חשבהו בילי, וכנכוֹן, אחד מאנשי המשמרת האחורית.
“היסט, בילי!” אמר האיש בלחש מהיר וזהיר כבתחילה; “הרי חטפוך לתוך הצי על כרחך, הלא כן? אף אני כך”; והוא הפסיק דבריו, לראות מה רושם הם עושים על בילי. אך בילי, שלא יכול לעמוד על כל הענין, לא אמר כלום. ואז השני: “אנחנו לא היחידים שנחטפו, בילי. אנו חבורה שלמה. האם לא תוכל — לעזור — בשעת צורך?”
“מה כוונתך?” דרש בילי, וכאן התנער כליל מערפל־תרדמתו.
“היסט, היסט!” כאן לבשה הלחישה הנחפזת צרידות. “ראה נא!” והאיש הניף בידו שני עצמים קטנים שניצנצו בכהות לאור־הלילה; “ראה, שלך הם, בילי, אם רק —”
ואולם כאן שיסע בילי דבריו, ובחשקו הרוגז להביע את אשר בלבו, היה לו המום הקל שבדיבורו למכשול־מעט: “ד־ד־דיראון! אינני יודע מה ד־ד־בריך מרמזים, אך מוטב לך לג־ג־גוּז אל מקום שאתה שייך שם”. אותו ברנש, כנבוך, לא זז כדי רגע. אך בילי קפץ לעומתו ואמר: “אם לא תז־זוּז, אז־זרוק אותך מעבר למ־מעקה!” אי אפשר היה לטעות בפשר דבריו, והשליח המסתורי נשא את רגליו ונעלם בכיוון התורן הראשי בצל המנורים.
“האלוֹ, מה יש?” נשמע קול נהמה מאיש בית־חרטום אחד, שנתעורר מנמנום־סיפּון שלו על ידי קולו המורם של בילי. וכשהופיע איש ראש־התורן הקדמי בחזרה, והוכר על ידיו —: “יופי, אתה הוא זה? משהו קרה, שכן ג־גמ־גמגמת!”
“הוי”, השיב בילי, ועכשיו נתגבר על מכשולו; “מצאתי איש משמרת אחורית על חלק־הספינה שלנו ושילחתיו אל מקום שהוא שייך שם”.
“ויותר לא עשית בענין זה, איש ראש־תורן קדמי?” שאל עוד אחד בקול מגושם, ברנש זקן שפניו ושערותיו כעין לבנה־של־בנין, והוא היה ידוע לאחיו ראשי התורן הקדמי בכינוי “פלפל אדום”.
“מתגנבים כאלה הייתי רוצה לשדך אותם אל בת התותחן!” — רצה לומר שיש לו חשק ללמד למתגנב תוכחת־מוסר בשבט כשהלה קשור על פיו של תותח.
על כל פנים, הסברתו של בילי היתה מספקת לתרץ את הענין לאותם ששאלו לטעמו של הרעש הרגעי — כי מכל חלקי החברה שבספינה, אנשי ראש־התורן הקדמי, רובם ותיקים וקפואים במשפטים קדומים ילידי־ים שלהם, הם הקנאים ביותר והרגזנים ביותר בענין הסגת גבולות; ביחוד מצד אחד מאנשי המשמרת האחורית, שהם לבוז להם, כי רובם ועיקרם אנשי יבשה, שמעולם אינם עולים כלפי מעלה בלתי אם לצמצם או לגולל את התורן הראשי, ובשום אופן אֵין הם ראויים, למשל, להשתמש בדקר־הפרדה או להכניס גליל־מפרשים.
פרק שלושה-עשר 🔗
זו ההתארעות היתה לחידה מציקה לבּילי בוד. היתה זו חויה לגמרי חדשה — זו לו הפעם הראשונה בחייו שמישהו ניגש אליו פנים אל פנים באורח-נוכלים במחתרת. קודם לפגישה זו לא ידע כלום מזה איש המשמרת האחורית, כי חנייתו של זה היתה מרוחקת ריחוק רב מחנייתו של זה, האחד בקדמת-הספינה וברום, השני על הסיפון ומאחור.
מה פירושו של דבר? והאם באמת זהובים היו אותם שני הדברים הנוצצים שהנכנס בתוך שאינו-שלו הרימם לעיני בילי? ואיפה יכול ברנש זה להשיג זהובים? הרי אפילו כפתורים, כפתורים יתירים, אינם מצויים הרבה על פני הים. יותר שהירהר בדבר, יותר היה נבוך, ויותר היה נטול-נחת ומורגז-משלוה. ברתיעו מתוך גועל-נפש מהצעה, אשר, הגם שלא תפס אותה בבהירות, ידע בחוש שיש בה משום רעה — היה בּילי בוד כסוס צעיר, רענן מן המרעה, שהוא פתאום שואף לתוכו לגימת-אויר מסריחה מאיזב בית-חרושת חימי, והוא מנסה על ידי נשיפות-הבל נכפלות לפלטה מנחיריו וריאותיו. מצב-נפש זה הוציא כל חשק לשיג נוסף עם אותו ברנש, אפילו בשביל לרכוש איזו הארה על כוונתו של הלה בגשתו אליו. אף על פי כן, לא היה חסר סקרנות טבעית לדעת מה מראה יהיה לאורח-האפלה לאור צהרים.
עינו נחה עליו למחרת אחר הצהרים, בשעת משמרת-בלב ראשונה שלו; הוא היה אחד מן המעשנים על אותו חלק קדמי של סיפון-התותחים העליון, המוקדש למקטרת. הוא הכירהו בגזרתו ומבנהו הכלליים, ולאו דוקא בפניו העגולים, המנומשים, ועיני-זכוכית שלו שגוון תכלת חיורת להן, והן מצועפות ריסים לבנים כמעט. ובכל זאת היה בּילי מפקפק במקצת אם הוא הוא — אותו הצעיר שהוא בערך בן-גילו, והוא משוחח וצוחק מתוך חופש-לב, כהישענו על תותח — בחור נהיר למדי למראה, וכפי שאפשר לדמות, קצת מקושקש בדעתו. גם שמנמן במקצת — בשביל ספן, ואפילו הוא איש משמרת אחורי. הכלל, היה זה האיש האחרון בעולם — כך היה אפשר לחשוב — שיהיה עמוס מחשבות, ביחוד אותן המחשבות המסוכנות שבהכרח הן נחלתו של קושר באיזה מבצע רציני, ואפילו של נושא-כליו של קושר כזה.
הגם שבּילי לא הרגיש בכך, הקדים אותו ברנש וראהו מתוך מבט אלכסוני וזהיר; ואז בהרגישו כי בּילי מסתכל בו, הניד בראשו לאות-הכרה ידידותו כמו למכּר משכבר הימים, מבלי הפסיק את השיחה שבה היה עסוק יחד עם חבורת מעשנים. לאחר יום או יומים, בעברו במקרה על פני בּילי בשעת טיול-ערב על סיפון-תותחים, קידם את פניו במלה יפה של חברות טובה, אשר באפתעה שבה, ובדו-משמעותה בנסיבות ההן, כה הביכה את בּילי עד שלא ידע היאך להיענות לה, והוא הניחה כאילו לא ראה אותה כלל.
ועכשיו היה בּילי יותר תועה ואובד משהיה. הניחושים הבלתי מועילים שנשזר לתוכם היו זרים לו עד להרגיז, והוא עשה כל מה שביכלתו למען אותם. לא עלה בדעתו כלל כי זהו ענין, אשר משום היותו חשוד מאד, מחובתו שלו, כאפוּד-כחוֹל נאמן, להביאו לפני הסמכות הנכונה. ואולם יתכן שאפילו היה מישהו מרמז לו על צעד כזה, היה נמנע מנקוט בו משום המחשבה — מחשבה נדיבה של טירון — כי יהיה בזה משום ריח לא-מעט של מלאכת-כיעור אשר למלשין. הוא שמר את הדבר לנפשו. אף על פי כן, בהזדמנות אחת, לא יכול להבליג על השחת-לב קלה בפני איש-דאנציג הזקן; אפשר נתפתה לכך על ידי השפעת ליל-נועם, כשהספינה נחה באפס-רוח; השנים, מרבים שתיקה, ישבו אז יחד על הסיפון, ראשיהם נשענים אל המעקות. ואולם סיפורו של בּילי מסר רק חלק מן הפרטים, וללא הזכרת שמות, כי הפקפוקים המוסריים מחוסרי-היסוד, שהזכרנוּם, מנעוהו מגלות את כל לבו לפני מישהו. איש-דאנציג החכם, מששמע את נוסח הסיפור של בּילי, דומה שניחש יותר משנאמר לו; ולאחר הרהור-מה — אגב כך נצטמצמו קמטיו כלפי נקודה אחת, ונמחקה מעל פניו אותה הבעת-תמיהה שלפעמים העטתה אותם — ענה: “וכי לא כך אמרתי, בּייבי בּוֹד?”
“אמרת מה?” שאל בּילי.
“כי ג’ימי-רגלים הוא דבוב לך”.
בּילי השיב בהשתוממות: “ומה ל’ג’ימי-רגלים' ולאיש משמרת אחורית שהוא לקוי בדעתו?”
“הו, ובכן היה זה איש משמרת אחורית: כפת-חתול — רק כפת-חתול בלבד!” ומתוך קריאה, אשר אין יודע אם מוסבה היא אל משב-אויר קל שחלף על פני הים בו ברגע, אם יש לה שייכות יותר דקה אל איש המשמרת האחורית, קטף המרלין הזקן בחטיפה עקמומית — את משך הטבק שלו בשיניו השחורות — ולא אבה לענות לשאלה הנדחפת של בּילי, הגם כי זו נחזרה; כי מדרכו היה לנפול אחור לתוך שתיקה זעומה בהיותו נשאל באורח ספקני לפירושו של אחד מניבי-הנבואה הפסקניים שלו, שלא תמיד בהירים היו, והיה בהם דוקא מן הערפליות שהיא לעולם מעטפת אמרי “אורים ותומים”, יהיה מקורם מה שיהיה.
פרק ארבעה-עשר 🔗
נסיון ארך-ימים מסתמא הביא את זה הזקן לידי זהירות מרת-נפש שהיא לעולם אינה מתערבת בשום דבר ומעולם אינה נותנת עצה.
כן, על אף ההתעקשות התמציתית של הדאנציגאי, שהממונה-על-הנשק הוא הוא ביסוד כל אותם הנסיונות המשונים שנפלו לו לבילי פה בתוך ה“כל תשועבד”, היה הספן הצעיר מוכן ליחס אותם כמעט לכל אדם, חוץ מן האיש אשר, להשתמש באמרת בּילי, “לעולם היתה לו מלה נעימה בשבילו”. וזה מתמיה. ואולי אין זה כל-כך מתמיה. לגבי ענינים מסוימים ישנם ספנים אשר אפילו בימי בגרותם הם נשארים תמימים למדי. ואולם יורד-ים שתכונות לו כאלו של איש ראש-התורן הקדמי האתליטי שלנו עדיין אדם-ילד הוא, כולו כרוּבּוֹ. ובכל זאת תום הילד בעצם אין הוא אלא בערות ריקנית, והתום מתמעט פחות או יותר בה במידה שהשכל מתרבה. ואולם אצל בּילי בוד היה השכל, תהיה מה שתהיה מהותו, מתקדם, בעוד פשטותו ותומו בעינם עומדים. אכן, הנסיון הוא מורה; אך נסיונו של בּילי מעט היה כשנותיו. חוץ מזה, לא היה בו מן הידיעה שבחוש נסתר על הרע, אשר בטבעים שאינם טובים או שהם טובים שלא בשלמות, קודמת לנסיון, ועל כן היא יכולה להיות — ויש שהיא גם הווה — רנינו של נוער.
ומה היה יכול בּילי לדעת על האדם מלבד על האדם בחינת ספן גרידא? והספן בן האפנה הקדומה, האיש-אשר-לפני-התורן לאמתו — המלח מנערותו, אמנם הוא בן לטותו מין-החי כאיש היבשה — כולו חריפות. לגבי הספן החיים אינם משחק הדורש חשבונות ארוכים; אין הם משחק שחמט מורכב אשר בו מעטות ההליכות העשויות על דרך הישר, וכל המטרות מושגות בעקיפין; משחק עקום, מיגע, עקר, שאינו שוה בנר המאוכל אגב ההתעסקות בו.
כן, בתורת מעמד, הספנים הם, לפי אָפים, גזע נעורים. אפילו סטיותיהם מצוינות במידת נעורים. וזה חל במיוחד על הספנים בזמנו של בּילי. ועוד: דברים שהם פועלים על ספנים בכלל, פה ושם הם פועלים באופן יותר נמרץ על אחד הספנים הצעירים. ונוסף על כך, רגיל כל ספן לציין לפקודות מבלי התוכח עליהן; חייו בציפה על המים מוסדרים לו מבחוץ; אין הוא בא לידי מגע בלתי-בורר עם כל האנושות, שבו פעולה חפשית ללא מעצור בתנאים שוים — שוים למראית עין, לפחות — מהרה מלמדת לאדם אשר, אם לא ינהג באי-אמון שהוא חד-עין במידה שהמראה הוא נאה, יהא קרבן לאיזה מעשה-נוכלים. העדר מתן-אמון — העדר שהוא מתאפק ונמנע מהיראות — הוא מורגל כל-כך, לאו דוקא אצל אנשי מסחר בתורה שכאלה אלא אצל אנשים הבאים עם בני-אדם זולתם ביחסים פחות שטחיים ממסחר, לא-כל-שכן, אנשי עולם-הזה מסוימים, עד שהם מתחילים לנקוט בו כמעט בלא יודעים; ומהם היו מופתעים ממש, אילו הואשמו כי תכונה זו היא אחת ממידותיהם הכלליות.
פרק חמישה-עשר 🔗
אחרי העסק הקטן בשעת הארוחה, שוב לא מצא עצמו בּילי בוד בצרה מוזרה על אודות הערסלה שלו שק-המלבושים שלו, או כיוצא בכך. ואשר לאותו חיוך אשר האירהו כקרן-שמש ולמלת-הנועם החולפת, הללו, אם אפשר, היו יותר מובלטים מקודם.
אף על פי כן, היו כעת גילויים אחרים. מדי נחות מבטו הבלתי-נתפס של קלאגארט על בּילי בעל החגורה כשהלז מתגלגל לו על סיפון-התותחים העליון בשעת הפנאי של משמרת-הכלב השניה, מחליף התקפות-בדיחה עם שאר טיילנים צעירים שבחבורה, היה אותו מבט עוקב אחר היפריון-של-ים זה מתוך הבעה קבועה, טבועת הרהורים ועצבות — ועיניו, על דרך מוזרה, היו מוצפות בצבוצי דמעות קודחות. אז היה קלאגארט נראה כאיש המעצבות. כן, אף יש אשר ההבעה העצובה היה בה שמץ געגועים רכים, כאילו יכול היה קלאגארט לאהוד את בילי, אילולא הגורל והקללה. ואולם זה היה רק דבר אשר אך נולד — חלף, ואפשר לומר כי האיש התחרט עליו מתוך לבשו מבט בלתי מומתק, שצבט והצמיק את פניו עד שבאותו רגע היו דומים לאמזוג מקומט. ואולם לפעמים, בצפותו מראש כי איש ראש-התורן הקדמי מתקרב בכיוון שלו, היה נוטה מעט הצדה לתת לו לעבור, כשהוא עצמו משהה מבטו על בּילי, באותו רגע, מתוך סאטירה של הלבנת-שינים מבריקה אשר למסוה. אך אם פגשו לפתע פתאום, היה אור אדום ניתז מעינו, כשביב מן הסדן בנפחיה אפלולית. האור המהיר, האיום, היה מוזר בכך שנורה מכדורי-עינים אשר בנוחם היה גוון שלהם דומה לסגול מעמיק, הרך שבגוונים.
ואף על פי שאלה תעלולי-שאול בהכרח נתגלו לפעמים לאיש שהוא מטרה להם, בכל זאת היו מעבר לתפיסתו של אופי כגון שלו. ורקמות שרירי בּילי אין לדמות אותן אל התארוגת הרוחנית הרגישה אשר במקרים מסוימים תזהיר את התום הנבער — באמצעות חוש נסתר — על קרבת הזדון. הוא סבר שהממונה-על –הנשק מתנהג משונות לפעמים, ותו לא. ואולם המראה של גילוי-לב ומלת-נועם אשר באו לפרקים, נתקבלו כמה שהתאמרו להיות — כי הספן הצעיר עדיין לא שמע על “הדובר צחות יתר-על-המידה”.
אילו היה איש ראש-התורן הקדמי מרגיש בלבו כי עשה או אמר משהו אשר יפיק אי-רצון מאת הפקיד, כי אז לא כן היו הדברים עמדו; אפשר כי ראייתו היתה מיטהרת אם לא נתחדדת.
וכן משפטו גם בענין אחר. שני קצינים נמוכים, שומר הנשק וראש בית-הריתוף, שבּילי מעולם לא החליף מלה אתם, מפני שמצבו בספינה לא הביאהו במגע אתם; אלו האנשים התחילו כעת לראשונה לשלוח בבּילי — מדי פגשם אותו במקרה — אותו מבט המעיד כי האיש, אשר ממנו הוא בא, חלו בו ידים — ולרעתו של זה אשר עליו המבט נופל. מעולם לא עלה על דעת בּילי כדבר הראוי לתשומת לב או בדבר העשוי לעורר חשד — אם כי היטב ידע את העובדה כי שומר-הנשק ואיש בית-הריתוף, יחד עם אנשי הסירות, הרוקח ויתר בני אותה הדרגה, הם, על פי נוהג הצי, אחים-לסעודה לממונה על הנשק; אנשים בעלי אזנים שהן נוחות ללשונו החושפת צפונות.
ואולם החיבה הכללית שהיתה נטויה אל “המלח הנאה” דנן בגלל העזתו הגברית בהזדמנות, ובגלל טוב-לבו שאין לעמוד בפניו, בלא לוית יתרון-שכל שיהיה עשוי לעורר רגשי קנאה; זה הרצון הטוב מצד רוב אחיו-לספינה, גרם לו שהיה ממעט לדאוג על אודות הבעות-אלם המכוונות אליו, כדומה לאותן שהזכנון לעיל.
אשר לאיש המשמרת האחורית, אם כי בּילי, מן הטעמים האמורים, בהכרח המעיט לראותו, הנה, בשעה שנפגשו השנים במקרה, לעולם באה בלי משים ההכרה העליזה של אותו ברנש, יש בלוית מלת-נועם אחת או שתים. אין נפקא מינה מה היתה כוונתו הראשונה של זה הצעיר המאופק; או מה התכנית אשר הוא היה שליח לה, מהתנהגותו בפגישות כאלו ברור היה כי הוא הניח את הענין לגמרי.
דומה כי בגרותו המוקדמת לעיקשות (וכל נבל שפל בגרותו מקדימה בוא) הפעם רימתה אותו, והאיש שרצה ללכדו כתם, הכשילהו על ידי עצם תומו.
ברם, פיקחים יטענו כי כמעט לא יתכן שבּילי ימנע עצמו מגשת אל איש המשמרת האחורית וידרוש בפה מלא מה היתה כוונתו בפגישה הראשונה, שנפסקה פתאומית אצל השרשראות הקדמיות. פיקחים מסתמא ידמו כי טבעי למדי היה זה מצד בּילי אילו ניסה לתהות על קנקנם של שאר החטופים בספינה בשביל לגלות מה יסוד ישנו, אם ישנו בכלל, לרמזים הסתומים של השליח כי יש איזה רוגז המתארגן למו קשר בספינה. פיקחים מסתמא כן ידמו בנפשם. ואולם משהו יותר, מן הנכון לומר, משהו פחות מפיקחות דרושה, אולי, בשביל הבנת אופי כגון זה של בּילי כערכו.
אשר לקלאגארט, השגעון לדבר אחד שבאיש — אם, אמנם, זה חליו, כפי שנתגלה בנקודות כוכביות שבתופעות המפורטות, אך בדרך כלל היה מכוסה על ידי הנהגתו השליטה בעצמה והשכלית; זה, כאש תת-קרקעית, איכל לו דרך, אכל והעמק עד פנימיות-פנימיותו. משהו מכריע מוכרח להיולד מכך.
פרק ששה-עשר 🔗
לאחר הפגישה המסתורית אצל השרשראות הקדמיות — זו שנפסקה שם בתכלית הפתאומיות על ידי בּילי — לא קרה שום דבר שהוא מעיקרו של סיפור זה עד המאורעות העומדים להתגולל כעת.
נאמר במקום אחר כי מחמת חוסר פריגאטות (שהן נוסעות-ים יותר טובות מספינות של מערכות-קרב) באותה תקופה בשייטת האנגלית במצרים, יש ושימשה ה“בל תשועבד” כתחליף נוח לסיירת, ולפעמים גם לשירות שלא מן המנין ממין יותר חשוב. זה נעשה לא בלבד בשל תכונות הפלגה שלה, שלא היו מצויות בספינה כדרגתה, אלא גם, יתכן כי במידה לא פחותה מכך, בשל אפיו של מפקדה, אופי שגרם שיהא מוחזק כמוכשר לכל תפקיד אשר, בקשיים בלתי-צפויים מראש, ידרוש ממבצעהו, תוך כדי רגע, יזמה שיש עמה דעת ויכולת למעלה מן התכונות המשמשות לימאות טובה. קרה במסע מן הסוג האחרון, מופלג כל=שהוא עת היתה “בל תשועבד” בריחוקה היותר גדול מן הצי, שבשעת משמרת אחר-הצהרים פגשה, באורח בלתי צפוי, באחת מספינות-האויב. הוכח כי זו היתה פריגאטה. הלזו — בהשיגה בעד קנה-מצפה שלה כי כובד האנשים והמתכת יהיה מכריע את הכך כנגדה — נשאה את עקביה הזריזים וצופפה מפרשיה על מנת לברוח. לאחר מרוצת-ציד, שזורזה כמעט באפס תקוה, ושארכה עד מחצית משמרת-הכלב הראשונה, לבסוף הצליחה האויבת לבצע בריחתהבשלמות.
עת-מה לאחר שוותר על הציד, ובטרם נמוגה כליל ההתרגשות הנלוית לכך, עשה לו הממונה-על-הנשק, בעלותו ממערת ספירתו, הופעה (כובעו בידו) על יד התורן הראשי, וחיכה לתשומת-לבו של הקברניט ויר — שהיה מתהלך בדד על צד מוצא-הרוח של הסיפון האחורי — ומסתמא היה מרוגז כל-שהוא בגלל כשלון הציד. הנקודה ששבה עמד קלאגארט היתה מקום מוקצב לאנשים בעלי דרגות נמוכות בערך בבקשם איזה ראיון מיוחד או עם קצין-הסיפון או עם הקברניט בכבודו ובעצמו. ואולם לא לעתים קרובות היה ספן או קצין זעיר באותם הימים מבקש האזנה מאט הקברניט; רק איזו סיבה יוצאת מן הכלל היתה, לפי המנהג המקובל, מצדיקה זאת.
והנה ברגע שרצה המפקד, השקוע בהרהוריו, לסוב, אגב טיול, כלפי ירכתי הספינה, הרגיש בנוכחותו של קלאגארט, וראה את הכובע, המוסר מעל הראש, אחוז ביד מתוך תוחלת שבהכנעה, בכאן יאמר כי היכרותו האישית של הקברניט ויר את זה הסגן התחילה רק עם ההפלגה האחרונה של הספינה מן המולדת, כי קלאגארט אז לראשונה, בהיותו מועבר מספינה שנשארה לשם תיקונים, בא למלא בתוך ה“בל תשועבד” טת מקומו של ממונה-על-הנשק שקדם לו, איש שכעת היה נכה וצמוד ליבשה.
אך ראה המפקד מיהו העומד בהכנעה כזו ומיחל לתשומת-לבו, והבעה משונה עברתהו. לא בלתי-דומה היתה זו לארשת החולפת על פניו של אחד הפוגש אדם, שאמנם הוא מוכר לו, אך אינו מוכר לו לזמן המספיק להכרה מלאה, ואף על פי כן משהו במראהו, זה בפעם הראשונה, מעורר טעם רע, בלתי-ברור אך דוחה. בעמדו מלכתו ובעטותו את הנהגתו הרשמית, הרגילה, מלבד מה שאיזה קוצר-רוח נסתר בטון של מלת-הפתיחה, אמר: ובכן, מה הענין, ממנונה על הנשק?
בהבעה של נמוך-במשרה-מחברו אשר צר לו שהוא אנוס להיות מבשר בשורה רעה, ובעוד החלטתו איתנה להיות גלוי-לב ביחס לכל פרטי הענין ודקדוקיו, הרי בה במידה רצונו הוא להימנע מגוזמה כל-שהיא, עמד קלאגארט ודיבר, לפי אותה הזמנה — מן הנכון לומר, פקודה — לפרוק את אשר בלבו. מה שאמר, מלובש בלשון של אדם היה חסר-חינוך, היה תמציתו, אם לאו דוקא במלים הללו, כך: כי בשעת הציד וההכנות להתנגשות אפשרית, ראה די שיהא מוכח לו כי לפחות ספן אחד שבכאן הוא אדם מסוכן בספינה המונה בין אנשיה שכאלה אשר היה להם חלק באשמה בצרה הרצינית, מקרוב באה, ולא עוד אלא שיש בה אנשים, כגון האיש הנדון, שנכנסו לשירות המלך על ידי צורה שאינה התרשמות מרצון.
כאן הפסיקו הקברניט בקוצר-רוח.
“דבר פשוטות, בן אדם; אמור, חטופים”.
קלאגארט עשה מחוה של הכנעה והמשיך לדבר. זה ימים לא-מרובים שהוא (קלאגארט) התחיל חושד כי מתרחשת איזו תנועת-סתר, שהספן הנדון הוא מעוררה, אך הוא לא סבר כי צורך לו למסור את החשד בצורת דין-וחשבון, כל זמן שלא היה לו יסוד ברור. ואולם ממה שראה באותה שעת אחר-הצהרים באיש הנ"ל, התקדם החשד שמשהו מתרחש במסתרים עד נקודה שהוא פחות מרוחקת מודאות. הוא הרגיש לעמקה — הוסיף — את האחריות הרצינית שהוא מקבל עליו במסרו דין-וחשבון המקפל בקרבו אפשרות של תוצאות כאלה ליחיד שהוא בעיקר נוגע בכך, מלבד מה שיש בו כדי להגביר את הדאגות הטבעיות, ירגישן כל מפקד בצי בגלל ההתפרצויות היוצאות מגדר הרגיל, אותן שקרו רק תמול-שלשום ושאין צורך — בעצבות אמר זאת — לכנותן בשם.
הקברניט ויר, בתחילת הגשת הדבר אליו, בהיותו תקוף-אפתעה, לא יכול לגמרי להסתיר את גזל-מנוחתו, ואולם ככל שהוסיף קלאגארט לדבר, נשתנה מראה הקברניט לאי-סבלנות מחמת משהו בסגנונו של העד בהעידו. ואולם הוא מנע עצמו מהפריע לו. וקלאגארט, בהוסיפו לדבר, סיים כך:
“ישמרנו אלוהים, מעלת כבודך, שב,בל תשועבד' תתנסה בנסיונה של…”
“הנח את זה!” שיסעהו כאן הגבוה ממנו במשרה, כשפניו משתנים בן-רגע מפני זעם, כי הוא ניחש מה ספינה אומר הלז לכנות בשם; היתה זו ספינה אשר מרידת נוֹר לבשה בה צורה טראגית ביותר, בה הועמדה נפשו של מפקדה בסכנה. לאור הנסיבות הללו הכעיסתו אזכרתא זו שהאיש משמיע אותה. בזמן שהקצינים המוסמכים עצמם היו זהירים ונזהרים כיצד הם נוגעים בדיבורם למאורעות מקרוב אירעו — שבו בזמן יהיה סגן נמוך נוגע בהם שלא לצורך בפני קברניטו, זה נראה לו כהעזה שהיא תכלית ריחוק מצניעות. מלבד זה, לחוש החי שבו לגבי כבוד עצמו, נראה הדבר כנסיון להבהילו. חוץ מזה, לא היה מחוסר רגש-אפתעה שאיש אשר — במידה שנתן דיתו עליו עד עכשיו — תמיד הראה נימוסיות יתירה בתפקידיו, מגלה דוקא במקרה זה חוסר נימוס כזה.
ואולם מחשבות אלו, וכיוצא בהן הרהורים מסופקים שיחפו וחלפו בדעתו, פינו מקומן פתאום לניחוש שבהשראה, אשר הגם שעדיין היה סתום בצורתו, בכל זאת הועיל בפועל להשפיע על דרך קבלתו את הבשורה הרעה. ברי שהקברניט ויר, בהיותו למוד זה זמן רב בכל הנוגע לתסבוכת החיים שעל גבי סיפון-תותחים (אשר כמו שאר צורות חיים, יש לה מחתרות-סתר שלה וצד מפוקפק שלה, הצד שהבריות מתנכרים לו ומעלימים עין ממנו), לא נתן עצמו להיות נרגש יתר על המידה על ידי הנעימה הכללית שבדין-וחשבון של הנמוך ממנו. יתר על כן, גם אם, לאור מאורעות מקרוב נהיו, יהיה צורך לנקוט בפעולה מידית עם הופיע הסימן המוחשי הראשון לאי הכנעה חוזרת — אף על פי כן, לא יהיה זה מן החכמה, סבר, לקיים ולחיות את שיורי נטירת-הרוגז בלבבות על ידי פחזות בלתי נאותה בשימת אמון במלשין, ואפילו הוא איש העובד תחתיו והמופקד על השגחה משטרתית על הצוות. רגש זה אפשר לא היה תקיף עליו, אילולא עובדה שהיתה, כי בהזדמנות קודמת הרגיזתהו הקנאות הפאטריוטית הרשמית שגילה קלאגארט, שכן נדמתה לו רגשנית ומתוחה שלא במידה. ולא עוד אלא שמשהו באורח-דיבורו הבוטח בעצמו וגנדרן של הפקיד הזה, הזכירהו איש-תזמורת אחד, עד-שקר בדיני נפשות לפני בית-דין צבאי ביבשה; בית-דין צבאי שהוא, הקברניט ויר, בעודו חובל, היה חבר בו.
והנה, ההפסקה הפתאומית שניתנה לקלאגארט בענין האזכרתא המשוסעת, מהרה תכפה לה שאלה: “אתה אומר כי ישנו לפחות איש מסוכן אחד בספינה. נקוב שמו”.
“ויליאם בוד, איש ראש-התורן הקדמי, מעלת כבודך”.
“וילאם בוד”, חזר אחריו הקברניט ויר בתמהון-אמת, “מתכוון אתה לאיש אשר החובל ראטקליף לקחו מספינת המסחר זה לא כבר — הצעיר שהוא מחובב, ככל הנראה, על כל האנשים — בילי,,המלח הנאה', כפי שקוראים אותו?”
“הוא הוא, מעלת כבודך; ואולם על אף עלומיו וחמדת מראהו, מחשבות עמוקות לו. ולא לחינם הוא גונב את לב בני ספינתו שיהיו מתיחסים ברצון אליו, כי לפחות, על כל צרה שתבוא, יאמרו מלת-המלצה לטובתו. האם נזדמן לו לחובל ראטקליף לספר למעלת כבודך על העקיצה החדה, זרק אותה בוד בקפצו ועמדו בחרטום החותכנית תחת ירכתי אנית-המסחר בשע שהוסר מעל זו? אכן, תחת מסוה של רוח הומור טוב הוא מסתיר את רוגז-לבו על חטיפתו. אתה רק הצצת בלחיו הנאוה. אפשר, מצודת-אדם פרושה תחת מרגניותיו אדמדמות-הציצים”.
והנה, “המלח הנאה”, כדמות דגולה בין אנשי הצוות, באורח טבעי למדי משך אליו את תשומת-לב הקברניט מלכתחילה. אם כי בדרך כלל לא הרבה אותות חיבה לקציניו, אמר “יישר כוח” לחובל ראטקליף על מזלו הטוב, שנזדמנה לו דוגמה נאה כזו למין האנושי, אשר בהיותו עירום מלבוש, יפה היה יכול “לעמוד” בשביל פסל של אדם הראשון בעלומיו, לפני החטא.
אשר לברכת-הפרידה של בּילי לספינה “זכויות האדם”ף על אודותיו באמת סיפר לו חובל-הביקורת, אותה סכה הקברניט ויר — מגבוה, כמקשיב לאנקדוטה טובה, ותו לא, אם כי טעה והבין אותה כחידוד סאטירי — כמעלה נוספת על חמדות-החטוף. בתורת ספן צבאי העריץ את הגבורה שהיא יכולה לקבל התרשמות שבכפיה על דרך כה עליזה וכה שכלית. גם הנהגת איש ראש-התורן הקדמי, במידה שנפלה עליו עין הקברניט, אימתה את שמחת ניחושו הראשון, ומעלות הטירון כאיש ספן התבחנו שכאלה שהקברניט אמר להמליץ עליו בפני הקצין המבצע לעליה אל מקום אשר שם יהיה מובא לעתים יותר קרובות תחת התכלותו: רצה לעשותו ראש המדור העליון של התורן האחורי, שם במשמרת הימין ימלא את מקומו של איש אינו כל-כך צעיר, ולפיכך דימהו הקברניט פחות ראוי לאותה משרה. יאמר כאן במאמר מוסגר כי, מאחר שאנשי המדור העליון של התורן האחורי אינם צריכים לטפל בשטחים כה עצומים של בד כבד כמו ספני-מטה הממונים על התורן העיקרי והתורן הקדמי, לפיכך צעיר, אם הוא עשוי מן החומר היאות, לא די שהוא מסוגל ביותר לשירות שם, אלא על פי רוב בוחרים בו להיות ראש למדור זה, והחבורה אשר תחתיו עשויה “ידים קלות”, לפעמים נערים ממש. סיכומו של דבר, הקברניט ויר, מראשית, סבר כי בּילי בוד הוא מה שהיה קרוי בלשון הצי באותם הימים “מציאת מלך”, כלומר, חטיבה נאה לצי של הוד מלכותו הבריטי — השקעה מעולה בהוצאות מעטות או ללא הוצאות כל-עיקר.
לאחר הפסקה קלה — אשר בה עברו הזכרונות הנ“ל בבהירת דרך מוחו — שקל בדעתו את הרמז האחרון שבדברי קלאגארט, זה הכלול בפראזה “פחת תחת התלתן”, ויותר ששקלהו פחות סמך על מהימנותו של המלשין. פתאום פצח כנגדו” “ואתה בא אלי, ממונה-על-הנשק, עם סיפור כה מעורפל? אשר לבד, נקוב לי מעשה או מלה האמורה שלו, בתורת סמוכין למי שאתה בדרך כלל מאשימהו בו. חכה”, וניגש אליו ברב-יתר ירבה, “תן דעתך על מה שאתה מדבר. לעת כזאת ובמקרה כזה יש קצה של אמת-מנור בשביל עד-שקר”.
“הוי, נעלת כבודך”, נאנח קלאגארט והניע קלות את ראשו המחוטב לנוי, כאילו מתוך עצב וצער על קשי-הקול המכון נגדו, הוא לא התחייב בכך. ואז, כאזרו עוז — הזדקף כמו מתוך הבלטה עצמית שבצדקות, נקב, על יסוד מקרים שבהזדמנות, מעשים ודיבורים מסוימים, אשר, אם יוחזקו כאמת בכללותם, הרי הם מוליכים אל הנחות שיחייבו את בוד בנפשו, אחדים מן הדברים הנ"ל, הוסיף ואמר, אין ראיה מאמתה רחוקה מהם.
בעינים אפורות שהן קצרות-רוח וחסרות-אמון, והן מנסות לחדור אל קרקעיתן של עיני-הסגול השלוות אשר לקלאגארט, שוב הקשיב לו הקברניט ויר עד הסוף; אז, לרגע, עמד כלועס את הדבר בינו לבין עצמו. קלאגארט — עכשיו שנפטר מן ההתגוננות של השני — הסתכל בקברניט ובארשת-נפשו במבט אשר יקשה לתארו: — היה זה מבט שהוא סקרני לדעת מה פעלו תכסיסיו; מבט אשר כדומה לו אולי היה בעיני דברם של בני-יעקב הקנאתנים כשבאו במרמה על אביהם הדאוג, הבא לפניו את כתונת-הפסים של יוסף, טבולת-הדם.
אם כי משהו יוצא מן הכלל באיכות המוסרית של הקברניט ויר עשאהו, בכל התנגשות רצינית בינו לבין איש זולתו, אבן-בוחן ממש לטיבו המהותי של אותו איש, הרי עכשיו, ביחס לקלאגארט ולמה שבאמת מתרחש בו, פחות היה ברגשו מהוכחה פנימית שבהשראה ויותר מחשד חזק שספקות מוזרים מכבידים עליו. המבוכה שגילה באה לא כל-כך משום משהו הנוגע לאיש שהוא המטרה למלשינות, כי אם משום שיקולים מה דרך מוטב לנהוג בה ביחס למלשין. בראשונה, כמובן, סבר כי מוטב שיזמין את הראיות להאשמות, שקלאגארט העיד עליהן שהה הן באות. ואולם נוהג כזה היה מביא לידי התפשטות הענין ברבים, דבר אשר, במצב הענינים הנוכחי, היה פועל על רוחם של כל חבר הספינה בדרך לא רצויה. אם קלאגארט הוא עד-שקר — הרי זה קץ הענין. ועל כן, בטרם יבחן את ההאשמה, יבחן למעשה את המאשים; והוא סבר כי אפשר לעשות זאת בדרך שקטה, בלתי מכריזה על עצמה.
הצעד שהחליט לנקוט בו דרש שינוי-מערכה — העתקה אל מקום שהוא פחות פרוץ לעיני מסתכלים מן הסיפון האחורי הרחב; כי, הגם שהקצינים המעטים שהיו שם באותה שעה, בשל ציות לנימוסי הצי, נסתלקו להם אל צד מבוא-הרוח, בו ברגע שהקברניט ויר התחיל מטייל על צד מוצא-הרוח של הסיפון; והגם שבמשך השיחה היה קולו של הקברניט רחוק מהיות רם, וקולו של קלאגארט היה כספסופי טנמוך; והרוח בחבלים ורחץ-הים הועילו להרחיק אותם עוד יותר מעבר לשמיעת אוזן — אף על פי כן משכה אליה התמדת השיחה התבוננות מצד אנשי ראשי-התורן למעלה, ועוד ספנים בצלע או יותר קדימה.
כיון שהחליו מה צעדים ינקוט, מיד ניגש למעשה. בפנותו פתאום אל קלאגארט שאל: “ממונה-על-הנשק, האם עכשיו משמרתו של בוד למעלה?”
“לא מעלת כבודך”. ואז — “מר וילקס”, כן בקריאה אל המשיט הקרוב ביותר, “אמור לאלברט שיבוא אלי”. אלברט היה נער-הערסלה של הקברניט, מין משרת-ים שבעליו שם אמון רב בכוח-אבחנתו ובמסירותו. הנער הופיע. “אתה מכיר את בוד, איש ראש-התורן הקדמי?”
“כן, אדוני”.
“לך מצאהו. הוא פנוי ממשרתו עכשיו. סדר שתספר לו, באין שומעים אחרים, כי הוא מבוקש בירכתים. המצא דרך שלא ידבר אל שום איש. אתה עצמך העסק אותו בשיחה. ורק כשאתה מגיע פה, עמוק בירכתים, ולא קודם לכן, תודיעהו כי המקום שהוא מבוקש בו הוא התא שלי. אתה מבין. לך. — ממונה-על-הנשק, הראה עצמך על הסיפונים למטה, וכשאתה סובר כי הגיע זמן שאלברט יהא נכנס עם אישו, עמוד הצדה חרש, בשביל להיכנס מאחורי הספן”.
פרק שבעה-עשר 🔗
כאשר איש ראש-התורן הקדמי מצא עצמו מסוגר, כביכול, בלשכה יחד עם הקברניט ועם קלאגארט, היה מופתע למדי. ואולם היתה זו אפתעה שאין עמה חשש או חשד. לאופי בלתי-מבוגר, שהוא עצמו על פי מהותו כן ורחום, תבואנה הרגשות של אזהרה-מראש במאוחר, אם בכלל תבואנה. הדבר האחד שנתלבש צורה במוחו של הספן הצעיר, היה זה: “כן, הקברניט עינו עלי לטובה, ואני מעולם סברתי כך. אפשר יעשני הגאי שלו. זה היה לרצון לי. ועכשיו אפשר יהיה שואל את דעתו של הממונה-על-הנשק על אודותי”.
סגור את הדלת שם, שומר", אמר המפקד. “עמוד מבחוץ ואל תתן לשום איש להיכנס. — ועכשיו, ממונה—על-הנשק, הגד לאיש הזה בפניו מה שסיפרת לי על אודותיו”. והוא עמד מוכן לחקור את שני הפרצופים כשהם מוצבים אהדדי זה לעומת זה.
בצעד המדור וברוח השלוה, השליטה בעצמה, של רופא לבית חולי-רוח הניגש באולם ציבורי אל איזה חולה המתחיל להראות סימנים להתפרצות קרובה, ניגש בּילי מתונות ביתר קרבה לבּילי, הביט לתוך עינו באורח היפנוטי, ובקצרה חזר על האשמה.
בראשונה לא קלט בּיליאת הדבר. כשעמד על משמעות המלים, נהיה וֶרד-השֶזף של פניו כאילו הוכה על ידי צרעת מלבינה. הוא עמד כאחד צמוד במסמרות ופיו חבוש. ובינתים חל בעיניו של המאשים — שעוד לא סרו מעל העינים הכחולות, המורחבות של השהי — שינוי כביר, כי גונם הרגיל, זה הסגול העשיר, נהפך לארגמן דלוח. אלו המאורות של השכל האנושי איבדו כל מבע אנושי והתבלטו כמקפה, כאורח העינים הזרות של אילו יצורי-תהום, שעוד לא נתכנו בשם בקטלוגים מדעיים. המבט המהופנט של הראשון היה בו משום התכשפות שבאפתעה; המבט של השני היה בו מן ההתקפה הרעבה של דג-הטורפידו.
“דבר, בן-אדם!” קרא הקברניט ויר אל אחוז הקפאון. כי מראהו של זה התמיה אותו יותר ממראה קלאגארט. “דבר! הגן על עצמך!” בקשה זו לא הפיקה מבּילי אלא תנועת-ידים וחרחור-גרון; השתוממות על האשמה כזאת המושלכת פתאומית על תינוקיות חסרת-נסיון זאת, ואולי זעוה על המאשים, שישמשו להוציא לאור את המגרעת הרבוצה בו, וברגע זה הגבירו אותה עד כדי קשירת-לשון בת-עוית; בעוד הראש המרוכז וכל הגזרה, המתמתחים קדימה בעינוי של חשק בחתי-מועיל לשמוע בקול הפקודה, ולדבר ולהגן על עצמו, משווים לפנים הבעה מעין זו של כוהנת-בתולה הנדונה למות ברגע שקוברים אותה חיים והיא בפרפורי חנק ראשונים.
ואף על פי שהקברניט ויר לא ידע כלום מנטייתו של בילי לכובד-פה, עכשיו מיד ניחש אותה, כי באופן בהיר הזכירהו מראה בּילי את מראהו של חבר בית-ספר שלו, נהיר-שכל, אשר ראהו המוּם על ידי אותות חוסר-האונים המהיל, מדי קומו במחלקה בשביל להיות ראשון לתשובה על שאלה בוחנת מפי המורה. הוא ניגש מקרוב אל הספן הצעיר, שם יד מרגיעה על שכמו, ואמר: "אין בהלה, נערי. לאט לך, לאט לך.
אלו הדברים, כה אבהיים בטון שלהם, במהופך לתוצאה המבוקשת, ללא ספק נגעו עד לב-לבו של בּילי, והם דחפו אותו אל מאמצים מוכפלים להתבטא — מאמצים אשר נסתיימו, לפי שעה, בחיזוק השיתוק, ובשיווי לפנים הבעה שהיא צליבה לעין-הרואה. תיכף לזה, כמהירות-האש מתותח הירוי בלילה — שלוחה זרוע-ימינו, וקלאגארט נפל אל הסיפון. אם במתכוון, ואם רק בגלל יתרון גבהו של האתליט הצעיר, ניחתה המכה ישר על המצח, שהיה חלק כה מחוטב יפה וכה שכלי-למראה בפניו של הממונה-על-הנשק; כך, שהגוף נפל מלוא קומתו ארצה, כקרש כבד שמטים אותו מישרותו. בליעת אויר אחת או שתים, והוא שכב אין תנועה.
“נער בר-גורל”, נשף הקברניט בקול כה נמוך עד שהיה דומה ללחש, “מה עשית! אבל הנה, עזור לי”.
השנים הרימו את הנגעדע, ממתניו ומעלה, עד שהיה במצב ישיבה. הגולם רזה-בשר ציית בגמישות למטלטליו, אך ללא רוח-חיים. היה זה כטיפול בנחש מת. הם חזרו והורידוהו. הקברניט ויר, כחזרו אל זיקוף-קומה, וככסותו פניו בידו האחת, עמד בלתי-רגיש למראית-עין, כזה הגוף אשר לרגליו. האם היה שקוע בחישוב כל נולדותיו של המאורע הזה, ובמחשבה, מה מוטב ששיעשה, לא ברגע זה בלבד, אלא גם באחריתו של דבר? לאט לאט חשף את פניו; והיה זה בו ברגע כאילו הלבנה, בצאתה מליקוי היתה מופיעה במראה אחר מן המראה היה לה טרם התחבאה. האב שבו, שנגלה עליו על בּילי במערכה עד כה, פינה מקומו למשכין-המשמעת הצבאי. בטון הרשמי שלו ציוה על איש ראש-התורן הקדמי להסתלק אל הטרקלין בירכתים ולהישאר שם עד שיהא נקרא. בּילי ציית לצו זה בשתיקה על דרך מיכנית. והקברניט ויר, כגשתו אל דלת התא במקום שנפתחה אל הסיפון האחורי, אמר אל השומר שבחוץ: “אמור למישהו שישלח את אלברט לכאן”. כהופיע הנער סידר אדוניו את הדברים כך, שלא יהא תופס במבטו את השכוב. “אלברט”, אמר לו, “אמור לרופא שאני רוצה לראותו. אין אתה צריך לשוב הנה עד אם תיקרא”.
משנכנס הרופא — בעל אופי יציב, כה כֶּבֶד שכל ונסיון, עד ששום דבר אינו מפתיע אותו, — צעד הקברניט ויר לקראתו, ומתוך כך, בלא יודעים, תרס מהשני את מראה קלאגארט, וכהפסיקו את אותות-הכבוד הטקסוניים הרגילים של הלז, אמר: “לא; אמור לי, איך הדבר עם האיש ההוא”, וכיון את תשומת-לב הרופא אל השכוב.
הרופא הביט, ועל אף כל שלטונו בעצמו נרתע בפני הגילוי הפתאומי. על עור-פניו של קלאגארט, שלעולם היה חיור, גח עכשיו דם עבה ושחור מפה ואוזן. לעינים המקצועיות של המסתכל ברור היה ללא ספק שלא אדם חי הן רואות.
“ובכן, הדבר כך הוא?” שאל הקברניט ויר בהסתכלו ברופא בריכוז. “חשבתי כך. אבל אמת הדבר”. אז אישרו הבחינות הרגילות את טביעת-עינו הראשונה של הרופא; הוא נשא עיניו מתוך דאגת-אמת, ומבטו אל הגבוה ממנו במשרה — סקרנות עזה. אך הקברניט ויר, יד אחת שלו נתונה על מצחו, עמד בלי נוע. פתאום, כתפסו את יד הרופא בצבת של עוית, קרא, בהצביעו כלפי מטה, אל הגויה, — “זה המשפט האלוהי על חנניה! הבט!”
מוטרד על ידי ההנהגה הנרגשת שמעולם לא ראה אותה מקודם לכן בקברניט של ה“בל תשועבד”, ועדיין כולו נבער ביחס לענין, בכל זאת בלם פיו מדבר, והוא רק חזר ושלח מבט שואל, לדעת מה הביא לידי טרגדיה כזו.
ואולם הקברניט ויר בשנית עמד בלי נוע, שקוע במחשבה. בזועו בשנית קרא בחום — “הוּכּה-נפש על ידי מלאך אלוהים. אך המלאך — עליו להיתלות!”
על אלו הקריאות, שהיו בנות-בלי-מובן למקשיב אשר לא הוקנה לו עד-מה מן המאורעות הקודמים, היה הרופא מזועזע עד מעמקיו. ואולם הקברניט ויר, כשב אל דעתו, בקול פחות קשה סיפר בקצור את הנסיבות שהביאו לידי המאורע הסופי.
“אבל, הבה, עלינו לחפוז”, הוסיף, “עזור להעביר אותו (הוא נתכוון לגויה) אל החדר ההוא” — כהראותו אל חדר שהוא מול האחד שבו איש ראש-התורן הקדמי שוהה כלוא. שוב הוטרד הרופא על ידי בקשה שנדמתה לו משונה וללא טעם, אך בהיותו נמוך במשרה מחברו לא היתה לו ברירה אלא להסכים.
“ועתה לך”, אמר הקברניט ויר, במשהו כדומה למשפטו הרגיל, “לך עתה. הנני לכונן בית-דין צבאי. ספר לחובלים מה קרה, וספר למר מורטון” — הוא נתכוון לראש פלוגת הפלישה — “ופקוד עליהם שישמרו את הדבר בסוד”.
מלא אי-שלוה וחששים עזב הרופא את התא. האם נפגע הקברניט ויר פתאום בדעתו, או האם היתה זו התרגשות חולפת אשר נבעה מהתארעות כה מוזרה ויוצאת מגדר נרגיל? אשר לבית-דין צבאי, זה היה נדמה לרופא שלא כאורח המדינה, אם לא קשות מזה. הדבר שצריכים לעשותו, סבר, הוא לשים את בּילי במאסר, בדרך המצווה מפי המנהג, ולדחות כל פעולה נוספת במקרה כל-כך יוצא מגדר הרגיל, עד זמן בו יתאחדו שוב עם השייטת שלהם, ואז ימסרו את הדבר לידי האדמיראל. הוא זכר את ההתגעשות הבלתי-רגילה של הקברניט ויר ואת קריאותיו הנרגשות, שלא היו כלל לפי ארחו התקין. האם ירד ממסלולו הרוחני? ואולם נניח כי כך הוא; לא כל כך קל להוכיח הדבר. מה, איפוא, יוכל לעשות? אין לך מצב יותר קשה בעולם מזה של פקיד שהוא משועבד לקברניט הנחשד בעיניו, אכן, לא מטורף אך לא בלתי פגוע בשכלו. לערער על פקודתו, הרי יהא בכך משום חוצפה. להתנגד לו, הרי יהא בכך משום מרידה. מתוך ציות לקברניט ויר מסר לחובלים ולראשי פלוגת-הפלישה מה שקרה, ולא אמר להם כלום על מצבו של הקברניט. הם הרחיבו עיניהם כנגדו מתוך אפתעה ודאגה. כמוהו סברו כי ענין כזה יש למסור אותו לאדמיראל.
הקשת, מי יסמןבה הקו שהוא אחרית גוון הסגול וראשית גוון התפוז? ברור אנו מבחינים בהבדל הצבעים, אבל אי בדיוק האחד עובר לעינים לתוך השני? אףכך, בריאות-הרוח והטירוף. במקרים בולטים אין ספק בנוגע להם. ואולם במקרים מסוימים, בדרגות שונות שהן פחות בולטות, מעטים מאד אשר יקבלו עליהם לסמן קו, אם כי ימָצאו מספר מומחים מקצועיים אשר יעשו כך. כמעט שאין לך דבר שאפשר לבטאו בפה, ולא ימצאו מספר אנשים אשר יקבלוהו על עצמם לעשותו בשכר. בלשון אחרת, ישנם מקרים שבהם כמעט אי-אפשר להחליט אם אדם הוא שפוי בדעתו או שהוא מתחיל להיות ההיפך מכך.
אם הקברניט ויר, כפי שהרופא ניחש על דרך מקצועית, באמת היה קרבן פתאומי לאיזו מידה של קלקול-דעת, על הקובע לעצמו לאור אשר יותן לו מיד הרצאת-העלילה הזאת.
פרק שמונה-עשר 🔗
המאורע האומלל שסופר כאן לא היה יכול להתארע בקשר-נסיבות יותר קשה. כי היה \ה סמוך לעקבותיהן של מרידות אשר דוכאו, זמן-ספיח שהיה מבחן לשלטונות הצי, ודרש מכל מפקד-ים אנגלי שתי מידות שלא על נקלה הן מתמזגות יחד — זהירות ותקיפות. יתר על כן, היה משהו עקרוני במקרה זה.
במשחק זריקת הכדורים שקדמהו וליוהו למאורע על סיפון ה“בל תשועבד” ולאור סדר-הדינים הצבאי שעל פיו עמד להיות נדון רשמית, זכות וחובה, כפי שהיו מגולמות בקלאגארט ובבוד, בפועל החליפו מקומותיהן אשה את רעותה.
מבחינה חוקית היה הקרבן הנגלה לטרגדיה האיש שביקש להפוך אדם חף מאשמה לקרבן; ומעשהו החתוך של השני, מנקודת-ראות ציית, היותה את הקשה שבפשעים צבאיים. יתר על כן, הצדק והעוול התמציתיים שבמקרה, כמידת בהירותם, כן הכבידו על אחריותו של מפקד-ים נאמן, שהוא מוסמך להחליט בדבר על סמך אותו בסיס חוקי פרימיטיבי.
אך מעט יש לתמוה, איפוא, שקברניט ה“בל תשועעבד”, אם כי בדרך כלל היה אדם של החלטות בלתי-זזות, הרגיש כי יש צורך בעיון-מכל-צד לא פחות מאשר בתכיפות-מעשה. עד שיוכל להחליט על דרכו, ולכל פרטיו, ולא עוד אלא עד שיהא הצעד המסיים עומד להיעשות, סבר כי מן החכמה יהיה, בשים-לב לכל הנסיבות, להישמר ככל האפשר מפרסומות. בזה אפשר טעה ואפשר לא טעה. אך ברור כי, לאחר מעשה, בשיחות מוצנעות של חדרי-תותחים ותאים יותר מאחד או שנים, בוּקר לא מעט בפי קצינים אחדים — עובדה שנתיחסה על ידי ידידיו, ובחמימות על ידי שארו, ג’ק דנטון, לקנאה מקצועית בויר הכוכבי. סמך דמיוני כל-שהוא להערות שליליות אל-נכון היה שם. קיום הסודיות בדבר זה, צמצום כל ידיעה ממנו במקום שהריגת-האדם נעשתה — לתא הסיפון האחורי; בפרטים הללו היה מסתתר איזה צל של דימוי לשיטה שננקטה בטרגדיות-של-ארמון שנתארעו יותר מפעם אחת בעיר-הבירה אשר נוסדה ביד פטר הבארבארי, שעיקר גדולתו — פשעיו.
המקרה היה כזה שברצון היה קברניט ה“בל תשועבד” דוחה כל מעשה ביחס אליו ורק היה מחזיק את איש ראש-התורן הקדמי כאסיר שמור ומשומר, עד שתשוב ותתחבר הספינה עם השייטת שלה, ואז היה מוסר את הענין לשפיטתו של האדמיראל שלו.
ואולם קצין צבאי אמיתי הוא, בפרט אחד, כנזיר-כנסיה אמיתי. לא ירבה השני בכיבוש-היצר בקיימו את שבועת-המשמעת המנזריות שלו מן הראשון בקיימו את שבועותיו לנאמנות בחובות-קרב שלו.
בהרגישו אשר אם לא תוחש פעולה בענין, יהיה מעשהו של איש ראש-התורן הקדמי, כיון שיהיה נודע על סיפוני התותחים, נוטה לעורר אודים רדומים, אם היו שכאלה, מן הנור בין הצוותים, גבר בדעת הקברניט ויר חוש נחץ-המעשה על כל שאר חשבונות. ואולם אם כי היה בעל-משמעת, עושה מלאכתו באמונה, לא היה ממחבבי שלטון לשם שלטון גרידא. רחוק היה מסגל לו הזדמנויות ליטול לעצמו בלבד את ההסתכנויות של אחריות מוסרית, לפחות, לא שכאלו שאפשר בדין להעבירן אל גבוה ממנו במשרה או לשתף בהן את בעלי-דרגתו הרשמיים או אפילו שכאלה שהם נכנעים לו על פי משרתם. הואיל וסבר כך, שמח כי יהיה זה שלא בניגוד לנוהג למסור את הדבר לבית-דין פוסק של קציניו הוא, בשמרו לעצמו, כאיש אשר עליו תנוח נתינת הדין-וחשבון הסופית, את הזכות לקיים פיקוח עליו, או להתערב בדיוניו באופן פורמאלי או בלתי פורמאלי, כפי הצורך. לפי כל האמור, וועד מיד בית-דין צבאי, והוא עצמו היה הבוחר את היחידים שהם חברים בו, הלא הם החובל הראשון, המפקד של חיל-הפלישה והממונה על ההפלגה.
בחברו קצין חיל-הפלישה עם חובלי-הצי בענין שיש לו שייכות עם ספן, אולי נטה המפקד מן המנהג הכללי. הוא נדחף לכך על ידי העובדה שהוא העריך את האיש הצבאי ההוא כאדם בעל כוח שופט, איש מחשבה, ולא חסר-יכולת לטפל במקרה קשה שאין לו תקדים בנסיונו עד הנה. ואולם, אפילו ביחס אליו לא היה בלי גרעיני חששים, כי, עם כל מעלותיו, היה איש טוב-לב בתכלית, אחד שהיה נהנה מסעודתו, ישן שינה בריאה, ונוטה לשומן-גוף. אדם מאותו מין, אשר, הגם שיוכל לקיים גברותו בקרב, לא לגמרי יהא אפשר לסמוך עליו בדילימה מוסרית שיש בה משהו מן הטראגי. אשר לחובל הראשון ולממונה על ההפלגה לא יוכל הקברניט ויר אלא להכיר כי נפשות כנות, שהן מועדות לאומץ לב בהזדמן, שכלן על פי רוב מצומצם בענין של ימאות פעילה ובתביעות הקרב של מקצוען.
בית-הדין נתועד באותו תא בו אירע הענין רע-המזל. תא זה, השייך למפקד, תפס את כל השטח תחת סיפון עלית הירכתים. בירכתים ומזה ומזה היה טרקלין קטן — החדר האחד משמש בית-סוהר ארעי, והשני — בית מתים, ועוד מדור קטן ששת רוח ביניהם, ונשתרע קדימה בצורת מלבן הגון ומוארך החופף את קורות-הרוחב של הספינה.
חלון-גג בן מידות ממוצעות היה למעלה, ובקצות הרוח המוארך מזה ומזה היו שני אשנבי-ספינה מוסכים, שבקלות היה אפשר להפוך אותם לחורים בשביל יריות מתותחים קצרים. הכל הוכן בחפזה, ובּילי הועמד למשפט; הקברניט ויר בהכרח הופיע כעד יחיד למקרה, ובתורת שכזה, ויתר באופן ארעי על דרגתו, אם כי בדרך מוזרה שמר עליה בדבר שהוא פעוט לכאורה, דהיינו, שהעיר עדותו מצד מוצא-הרוח של הספינה, ולשם כך הושיב את בית-הדין בצד מבוא-הרוח. בצמצום סיפר כל מה שהוליך אל השואה, לא חיסר כלום מן ההאשמה שנאמרה על ידי קלאגארט ותיאר את האופן בו קיבל אותה האסיר. אגב מתן-עדות זה הציצו שלושת הקצינים מתוך הפתעה לא קטנה על בּיליבוד, שהוא האחרון בעולם שהיו חושדים בו, או בכוונת המרידה האמורה בו על ידי קלאגארט, או במעשה שאין להכחישו, שהוא עצמו עשאו. החובל הראשון, בקחתו לעצמו עליונות משפטית ובפנותו אל האסיר, אמר: “הקברניט ויר דיבר דברו. האם כאשר אמר הקברניט ןיר כן הוא או לא הוא?” בתורת תשובה באו הברות אשר לא היו מעוכבות-הבעה כפי שהיה אפשר לצפות, ואלו הן:
" הקברניט ויר מדבר אמת. כאשר דיבר הקברניט ויר כן הוא, לא כאשר דיבר הממונה-על-הנשק. אכלתי את לחם המלך, ואני נאמן למלך".
“אני מאמין לך, אישי”, אמר העד, וקולו היה בו משום רגש עצור אשר לא נתגלה בדרך אחרת.
“האלוהים יברכך על זאת, מעלת כבודך!” אמר בּילי, שלא בלי גמגום, וכמעט שהושבר. ואולם תיכף הושב אל שליטה בעצמו על ידי שאלה נוספת, עליה השיב באותו קשי-התבטאות: “לא, לא היתה שום נטירת איבה. אני מעולם לא נשאתי בי איבה כלפי הממונה-על-הנשק. צר לי שהוא מת. לא נתכוונתי להרגו. אילו יכולתי להשתמש בלשוני, לא הייתי פוגע בו. אך הוא שיקר בפני על דרך מגונה, ובפני רב-החובלים שלי, והייתי מוכרח לומר משהו, ולא יכולתי לאמרו אלא בהכאה. יעזור לי האלוהים!”
בדרך-דיבורו, הנובע מדחף פנימי ואינו מכסה כלום, של זה האיש גלוי-הלב, ראה בית-הדין אישור לכל המושמע בדיבורים אשר לפני רגע היו כחידה להם, כי על כן יצאו מפי העד לטרגדיה, ותיכף להכחשה עזת-הרגש של בּילי בוד לכוונת-מרידה — הם דברי הקברניט ויר: “אני מאמין לך, אישי”,
אחרי כן שאלוהו אם ידע או חשד משהו שיש בו מטעם תחילת הפרעה (נתכוונו למרידה, אם כי נמנעו מבטא את המלה במפורש) ושיש לו מהלכים באיזה חלק של חבר-הספינה.
התשובה בוששה לבוא. בדרך מובנת יוחס האיחור הזה, ברעיון בית-הדין, על אותה מבוכת-קול שהשהתה או עיכבה תשובות קודמות. אך בעיקרו של דבר, לא כך עכשיו; השאלה מיד העלתה בזכרון בּילי את השיחה עם איש המשמרת האחורית אצל השרשראות הקדמיות. ואולם שאט-נפש פנימי כלפי שיחוק כל תפקיד שהוא דומה אף במקצת למלשינות נגד אח-לספינה — אותו רגש-כבוד מוטעה, לא לומד, שמנע בעדו ממסור את הענין בשעתו; הגם כי בתורת איש אנית-מלחמה נאמן היתה זו מחובתו, והיכשלות מעשותו כך, אילו הואשם בה והוכחה אשמתו, היתה מחייבתו לקשים שבמיני-העונש — אותו שאט-נפש, יחד עם הרגשה סמויה כי באמת לא עמד שום קשר להתבקע, תקפו עליו. כבוא התשובה, היתה זו שלילית.
“עוד שאלה אחת”, אמר קצין חיל-הפלישה, שדיבר עכשיו בפעם הראשונה ומתוך כובד-ראש מודאג. “אתה אומר לנו כי מה שאמר הממונה-על-הנשק נגדך שקר היה. אם כן, על שום מה היה משקר ככה, משקר בזדון, מאחר שאתה אומר שלא היתה שום נטירת-איבה ביניכם?”
לרגל אותה שאלה, שבלא כוונה פגעה בספירה רוחנית שהיא לגמרי סתומה למחשבות בּילי, נעשה כולו מטושטש, אכן, גילה בלבול-דעת, עד שהיו נמצאים מסתכלים, כפי שאפשר לשער, שהיו מפרשים מצבו כעדות, בלתי-תלויה-ברצון, לאשמה חבויה. אף על פי כן, ניסה לענות איך-שהוא, אחר חדל מן המאמץ הבלתי-מועיל, ובו בזמן שלח מבט של התחננות כלפי הקברניט ויר, שהיה ישוב לאיזה זמן, קם על רגליו, וכיון דבריו אל השואל: “השאלה שהעמדת לפניו מקורה טבעי למדי. ואולם האם יוכל הוא לענות עליה כהוגן? — או מישהו זולתו? אלא אם כן יהיה זה מי ששוכב שם בפנים”, — כהראותו אל החדר, בו שכב הבר-מינן. “ואולם המונח שם לא יקום על פי צו שלנו. ואולם בפועל, הנקודה שאתה מעורר אותה כמעט שאינה נוגעת בענין. מעבר לכל מניע רוחני, שאפשר לדמותו, אשר הביא את הממונה-על-הנשק לידי מעשהו, וללא נפקא-מינהמה גירוי עורר את ההכאה, בית-דין של קרב חייב במקרה זה לצמצם את תשומת-לבו בתוצאת ההכאה, ותוצאה זו אין לסבור אותה אחרת כי אם כמעשה-המכה!”
דיבור זה, אשר כל משמעותו אל נכון לא נקלטה על ידי בּילי, בכל זאת גרם לו שיפנה מבט מתגעגע, תמה, אל הדובר — מבט אשר בעוח-הבעתו האילם לא היה שונה מזה שכלב, בן גזע נדיב, יפנהו כלפי אדוניו, בבקשו בפניו של איזה ביאור לארישׁה קודמת שהיא דו-משמעית לשכל הכלבוני. ואותו דיבור לא היה בלי עשיית רושם ניכר גם על שלושת הקצינים, ביחוד על איש-הצבא שביניהם. נדמה להם כי מקופל בו איזה פירוש בלתי צפוי, הצופן בו פסק-דין למפרע מצד הדובר. זה שימש להגדיל מבוכת-דעת שהיתה ניכרת למדי גם קודם לכן.
איש-הצבא דיבר בשנית, בטון שהיה בו משום רמז לספקנות; הוא כיון דבריו אל אחיו לבית-דין ואל הקברניט כאחד: “האם אין איש בתוכנו, — רציתי לומר, אין איש בחבר הספינה, אשר יוכל לזרות אור מן הצד, אם אור שכזה הוא בגדר ההישג, על מה שנשאר בגדר תעלומה בזה הענין?”
“מתוך עומק-מחשבה דיברת”, אמר הקברניט ויר: “אני רואה לאן דבריך נוטים. אכן, יש כאן תעלומה, ואולם להשתמש במונח של הכתובים, זוהי ,תעלומה של אוון', ענין לדיונים של תיאולוגים מלומדי פסיכולוגיה. ואולם מה לזה ולבית-דין צבאי? שלא להוסיף, כי בשבילנו כל חקירה אפשרית בכך נפסקת על ידי כובד-פה המתמיד של האיש שם”, — ושוב הראה כלפי חדר-הטרקלין המחזיק את המת. “מעשה האסיר. רק בזה יש לנו עסק”.
לכך, וביחוד לחזרה המסעעמת, לא ידע איש-הצבא הימי מה לענות כהלכה, ובכן נמנע בעצבות מלומר כלום. החובל הראשון אשר מבראשונה, על דרך טבעית למדי, נטל לעצמו ראשון בבית-הדין, עכשיו, בקבלו הוראה מכריעה על ידי מבט שלוח מן הקברניט ויר, שוב נטל לעצמו את הראשות. “בוד”, אמר, וכמעט שלא בצלילים שקטים, “בוד, אם יש לך משהו נוסף לומר לטובתך, אמרהו עכשיו”.
לכך הפנה הספן הצעיר עוד מבט חטוף כלפי הקברניט ויר; אז, כאילו קיבל מאותם הפנים רמז שאישר את חושו שלו כי אין נאה לו משתיקה ברגע זה, ענה לחובל: “אמרתי את הכל, אדוני”.
איש חיל-הפלישה — זה שהיה שומר מחוץ לדלת הלשכה בזמן שאיש ראש-תורן הקדמי, ואחריו הממונה-על-הנשק, נכנסו בפתחה — הוא, שעמד על יד הספן במשך כל הדיונים המשפטיים, עכשיו קיבל הוראה להשיבו אל התא האחורי שמלכתחילה הוקצה לאסיר ולשומר. כהיעלם השנים מן העין זעו שלושת הקצינים, בבת אחת, בכסאותיהם, כאילו שוחררו מאיזה לחץ פנימי שהיה קשור בעצם נוכחותו של בּילי. הם החליפו זה עם זה מבטים של אי-החלטה מודרגת, ובכל זאת הרגישו כי הם מוכרחים להחליט, וללא דיחוי ממושך; כי הקברניט ויר היה יושב בו בזמן, ערפו כלפיהם, כנראה באחת מהתקפות פיזור-הדעת שלו, והוא משקיף מבעד לאשנב מכוסה יריעה כלפי כיוון-הרוח על הריקנות החדגונית של ים-הערבּים. אך שתיקת בית-הדין, משנמשכה, ונקטעה רק לרגעים על ידי התיעצויות קצרות בקולות נמוכים, רציניים, דומה שהיא נסכה בו בטחון ועידוד. כהסבו פניו התחיל צועד אנה ואנה על פני התא. שוב ועלה כנגד הרוח טיפס בסיפון המלוכסן בהתגלגלות צד מבוא-הרוח של הספינה; מתוך כך, בלא יודעים, סימל במעשהו דעה שהיא איתנה להתגבר על כל הקשיים, אפילו נגד יצרי-אנוש פרימיטיביים שהם עזים כמו הרוח והים. לבסוף העמיד עצמו כנגד השלושה. לאחר שסקר את פניהם עמד לאו דוקא כמי שמגייס רעיונותיו למען תת להם ביטוי כי אם כמי שהוגה בנפשו כיצד ימסור רעיונותיו לאנשים בעלי כוונה טובה, שאינם מבוגרים כל צרכם בשכלם — אנשים אשר מן הצורך להוכיח להם אמיתותם של עקרונותיו שהם מושכלות ראשונים אצלו. קוצר-רוח כדומה לזה אולי הוא טעם אחד המונע אילו נפשות מדבר בפני אסיפות עממיות, לרבות רוב בתי-מחוקקים בדמוקרטיה.
לבסוף, כאשר דבר דיבר, היה משהו גם בתוכן דבריו וגם בדרך שאמר אותם, שהעיד על השפעת לימודים שאין לו שותף בהם, והם שינו ומיזגו את ההתאמנות המעשית של חיים פעילים. דבר זה, וכן עיצוב פסקויו מפעם לפעם, רמזו על היסודות אשר עליהם הושתתה הטרוניה שיש בו משום פידנטיות, זו שנאמרה עליו במסיבות חברתיות מפי אנשי-צי ידועים שהם יצוקים כליל במטבע מעשי — קברניטים שבכל זאת היו מודים בגילוי-לב כי הצי של הוד מלכותו אינו מונה בו קצינים בני-מדרגתם שהם יותר יעילים מ“ויר הכוכבי”.
מה שאמר בפועל כך אמר: "עד כה לא הייתי אלא עד, ולא יותר; ולא הייתי סובר לתפוס טון אחר, טון של חבר-לשפיטה, לעת הזאת, אילולא הרגשתי בכם — וזאת, בעצם המשבר — איזו הססנות מודאגת, שהיא נובעת, אין לי ספק בכך, מהתנגשותה של חובה צבאית עם דקדקנות מוסרית — דקדקנות שהיא יונקת חיות מן החמלה. אשר לחמלה, איך אוכל ולא אהיה שותף לה? ואולם, בשימי אל לבי את ההתחייבות שהיא למעלה מכל, אני נלחם נגד דקדוקים שהם עלולים להחליש את כוח-ההחלטה. לא, אדונים, שאני מתעלם מן העובדה כי מקרה זה הוא יוצא מן הכלל. מבחינה עיונית יפה היינו יכולים למסור אותו לחבר-מושבעים של פלפלנים. ואולם לנו כאן, שאנו פועלים לא כפלפלנים אותו ילי-מוסר, המקרה הוא מעשי, ויש לטפל בו על דרך מעשית לפי חוקי הקרב.
"אך דקדוקיכם! האם נעים הם כמו בדמדומים? התגרו בהם! הכריחו אותם לצאת לקראתכם ולהתחוור לפניכם. הבה נראה: האם זו משמעותם: אם, על אף נסיבות ממתיקות, אנו מוכרחים לסכות את מותו של הממונה-על-הנשק כמעשה האסיר, ובכן, האם אותו מעשה מהווה פשע-נפש שענשו המות? ואולם, לפי הצדק הטבעי, האם אין להשגיח אלא במעשה החיצוני של האסיר? האם יכולים אנו לדון למיתה של תכיפות וקלון יצור-רע דהוא זכאי לפני האלוהים ושאנחנו מרגישים אותו כזכאי? — האם סיכמתי רגשותיכם כפי שהם? אתם נדים,הן' עצוב. ובכן, גם אני מרגיש את כל תקפו של הדבר הזה. זהו הטבע. ואולם אלו הכפתורים שאנו לובשים אותם, האם הם עדים כי נאמנותנו לטבע היא? לא, למלך היא. הגם שהאוקינוס, שהוא טבע-בראשית בלתי-מחולל, הגם שזהו היסוד שבו אנו מתנועעים והווים כספנים, הנה, כקציני המלך, האם חובתנו היא בספירה שהיא טבעית במקביל לו? זה כל-כך מרוחק מאמת, עד שאנחנו, בקבלנו את תעודותינו, מכל הבחינות העיקריות חדלנו להיות בעלי רצון חפשי טבעיים. כשמוכרזת מלחמה, האם מפינו, פי הלוחמים המוסמכים, נשאלת עצה מראש? אנו נלחמים על פי צו. אם כוח-שופט שבנו מאשר את המלחמה. הרי זה מקרה מוצלח בעלמא. וכן בשאר פרטים. וכן עכשיו, האם אנחנו, בעצם, היינו המוציאים את פסק-הדין למות ואם חוק-המלחמה הוא, שהיה פועל על ידינו? בעד אותו חוק ובעד חומרתו אין אנו אחראים. אחריותנו לפי שבועה שנשבענו היא בזה; שכל-כמה שידך אותו החוק פועל אין-חמלה, אנו בכל זאת נדבק בו ונפעיל אותו.
“ואולם הצד היוצא מן הכלל שבענין זה גורם שיהא לבכם זע בקרבכם. אף כך, גם לבי זע. ואולם אל יהיו לבבות חמימים בוגדים בראשים שהם חייבים להיות קרירים. ביבשה, במקרה פשע, האם ירשה שופט-צדק, כשאיננו יושב על כסאו, שתהיה שארה רכת-לב של הנאשם אורבת לו ומנסה להשפיע עליו בתחנוניה ובדמעותיה? הנה, דומה הלב בכאן לאותה אשה המשוועת לרחמים. הלה הוא היסוד הנקבי שבאדם; ועד כמה שזה רשה, יש להוציאו מן השיפוט”.
הוא חדל מדבר וחקרם בכובד-ראש כדי רגע; אז שב אל אמריו:
“ואולם משהו במראה פניכם דומה שהוא טוען כי לא הלב בלבד הוא המניע אתכם, כי אם גם המצפון, המצפון הפרטי. ובכן הגידו לי, הן או לאו: לפי המעמד שאנו תופסים, האם לא צריך המצפון הפרטי להיכנע לזה הקיסרי המנוסח בספר-החוקים שעל פיו בלבד אנו עושים מעשינו הרשמיים?”
כאן זעו שלושת האנשים במושבותיהם; ההוכחה, פחות משהיו משוכנעים על ידיה היו מוגעשים על ידיה, והיא רק הוסיפה סערה על ההתנגשות הפנימית, שנהיתה מאליה, באיש איש מהם. הדובר, כראותו זאת, הפסיק לרגע; ואז, כשנותו את קולו פתאום, חזר ודיבר:
"בשביל לתת לנו יציבות-מה, נחזור נא אל העובדות. — בעת-מלחמה, בים, איש ספינת-מלחמה מכה את מי שלמעלה ממנו במדרגה, וההכאה ממיתה. מבלי התחשב עם התוצאה שלה, ההכאה עצמה היא, לפי,הלכות המלחמה', פשע-נפש. יתר על כן — "
“כן, אוני”, נכנס קצין חיל-הפולשים לדבריו ברוב-רגש, “באיזה מובן, כך היה. ואולם ודאי לא נתכוון לא למרידה ולא להריגת נפש”.
"ודאי, כך, אישי הטוב. ולפני בית-משפט פחות שרירותי ויותר רחמן מבית-דין של קרב, היתה אותה תעצומה ממתיקה את הדין במידה רבה. ביום הדין האחרון תהיה מזכה את הנדון. ואולם מה כאן? אנו פועלים לפי החוק של ,תקנת המרידה‘. אין ילד דומה בקלסתר-פניו לאביו יותר משזו התקנה דומה ברוחה לדבר שהיא תולדה לו — המלחמה. בשירותו של הוד מלכותו — אכן, בספינה זו — ישנם אנגלים שהם מוכרחים להילחם בעד המלך נגד רצונם. אפשר, נגד מצפונם, עד כמה שאנו יודעים. הגם שבתורת יצורים-רעים יש מאתנו שהיו מבינים למצבם, אף על פי כן, בתורת קציני צי, מה אנו מתחשבים בכך? ופחות מכן מתחשב בכך האויב. הוא היה קוצר את חטופינו יחד עם מתנדבינו באותה תנופת-מגל, אשר לרשומים על פי גורל בצי של האויב, כמה מהם אפשר הם שותפים עמנו בתיעוב הדירקטוריון הצרפתי, קוטל המלכים; וכן בצדנו אנו. המלחמה אין לה ענין אלא בפנים החיצוניים, במראית-העין. ו,תקנת המרידה’, בת המלחמה, דומה בכל להורתה. כוונתו או העדר-כוונתו של בוד אינם ענין לכאן.
“ואולם בה בשעה — אנוסים על פי החששים שבכם, שאיני יכול אלא לכבדם (אני רק חוזר על דברי) — בה בשעה שאנו, על דרך מוזרה, מאריכים בדיונים שהיו צריכים להיות מהירים, אפשר ירָאה האויב ותיולד מכך התנגשות, מחויבים אנו לפעול. ואחד משני אלה אנו מחויבים לעשות: לחייב, או לשחרר”.
“וכי אין אנו יכולים לפסוק לחובה, ואף על פי כן להמתיק את העונש?” שאל החובל השני, בדברו ברגע זה בפעם הראשונה ומתוך לשון כושלת.
“חובל, גם אילו היה זה חוקי בבהירות לפי הנסיבות, צא וחשב את התוצאות לרחמים כאלה. העם” (כוונתו, חברי-הספינה), “יש להם שכל-הישר טבעי; רובם למודים בנוהג ובמסורת של הצי שלנו; ואיך יקבלו את הדבר? אפילו תסביר להם הענין — ומעמדנו הרשמי אוסר זאת עלינו — הם, שהם מעוצבים זה ימים רבים על ידי משמעת שרירותית, אין להם אותה היענות שכלית אשר תכשירם להבין ולהבחין. לא, בעיני העם יהיה מעשהו של איש ראש-התורן הקדמי, איך שננסח את זה בהודעתו, הריגת-אדם ברורה שנעשתה מתוך מעשה-מרידה מובהק. מה עונש צריך לבוא בעקבות הדבר, יודעים הם. ואין העונש בא.,מדוע?' יהיו מהרהרים. אתה יודע מה הם ספנים. האם לא יחזרו אחור אל ההתפרצות, מקרוב התארעה, אצל הנור? כן, הם יודעים את הבהלה שהיה לה יסוד מוּסד, הפחד שהפילה זו על פני כל אנגליה כולה. את פסק-הדין הרחמן שלך יחשבו פרי מורך-לב. הם היו סוברים כי אנו נרתעים — כי אנו מפחדים מפניהם — מפחדים מהפעיל קפדנות חוקית כזו שהיא במיוחד נדרשת בזו צומצ-הנסיבות, פן יתעוררו פגעים חדשים. מה בושה תצמח לנו מניחוש כזה מצדם, ומה אנוש יהיה הדבר למשמעת. אתם רואים, איפוא, מה מחוז-חפץ, אני, הדחוף על ידי החובה והחוק, בהתמד נוסע אליו. ואולם, אני מפציר בכם, ידידי, אל תדונוני שלא כהלכה. מרגיש אני כמוכם בדבר הנעא האומלל הזה. ואילו ידע את לבותינו, אני חושבו לנדיב-לב עד כדי כך שהיה הוא עצמו שותף בצערנו, אשר אילוץ כה כבד הוטל עלינו בשל ההכרח הצבאי”.
ובזאת, כעברו את הסיפון, שוב נטל מקומו על יד האשנב מכוסה-היריעה, בשתיקתו מניח לשלושה לבוא לידי החלטה. בתא, מן העבר הלז, ישב בית-הדין הדאוג בדממה. בהיותם משרתים נאמנים, פשוטים ומעשיים, אם כי בסתר לבם חלקו על סעיפים אחדים שהציע לפניהם הקברניט ויר, לא היתה בהם היכלת, כמעט לא היתה להם הנטיה, להתנגד לאחד שהרגישוהו אדם רציני — ולא עוד אלא שהוא גבוה מהם בשכלו כשם שהוא גבוה מהם במדרגה ציית. ואולם האם לא בלתי-מתקבל-על הדעת הוא שאפילו אותם מדבריו שלא היו נעדרי השפעה עליהם, נגעו עד נפשם פחות משידולו האחרון את יצרם בתורת קציני-ים, בצפיה-מראש שזרק לפניהם ביחס לתוצאות הממשיות בענין המשמעת (בשים לב למצב הנפש הבלתי-איתן שבצי באותו הזמן) באם תהיה הריגה של אלימות — ביד איש ספינת-מלחמה בים — את אחד שהוא גבוה ממנו במשרה, נפטרת כמשהו פחות ממעשה המחייב למיתה והדורש ביצוע העונש תיכף ומיד?
לא רחוק כי הם הובאו לידי משהו כדומה, פחות או יותר, לאותו הלך-רוח מוטרד אשר ב-1842 הניע את מפקד ספינת-הקרב “סומרס” של ארצות-הברית להחליט (לפי סעיפי המלחמה כביכול, — סעיפים שנעשו לפי דוגמת תקנת-המרידה האנגלית) לדון למיתה, לתפוס את הספינה. אותה החלטה בוצעה, אף על פי שזה היה בעת שלום ובקרבת ימי-נסיעה לא-רבים למולדת. אותו מעשה אוּשר אחרי כן על ידי בית-דין של חקירה מטעם הצי, שנתועד ביבשה — זו היסטוריה היא, והיא מובאת כאן ללא הערה. אמנם הנסיבות על גבי ה“סומרס” שונות היו מאותן שעל גבי ה“בל תשועבד”, ואולם הדחיפות שהורגשה, אם הוצדקה היטב ואם לא, היתה דומה בשתי הספינות.
טמר סופר אחד שרק מעטים מכירים אותו: “ארבעים שנה לאחר קרב קל לו לבלתי-לוחם להגות כיצד היה צריך לנהוג בקרב. ואולם ענין אחר הוא, באופן אישי ותחת אש, לנהל את הלחימה כשאחד נתון בעשן המאפיל שלה. וכן במידה רבה ביחס לשאר מצבים דחופים שמקופלים בהם שיקולים מעשיים אף מוסריים, ומצותם — פעולה מידית. ככל שיגדל הערפל, וככל שתגדל הסכנה העומדת לספינה, כן נגדילים את מהירות ספינת-הקיטור, אם כי אז מסתכנים באפשרות של דריסת מישהו. אך מעט יודעים משחקי-הקלפים שבתא, השרויים במנעמים, מן האחריויות של איש-הגשר אשר לא ינום”.
קיצורו של דבר, בּילי בוד נמצא חייב באופן רשמי, ויצא פסק-דינו להיות תלוי באֵמת-המנור באשמורת-הבוקר המוקדמת, כי השעה אז שעת-לילה היתה. שאם לא כן, כנהוג במקרים כאלה, היה פסק-הדין מוצא אל הפועל תיכף ומיד. בשעת מלחמה, בשדה או בצי, עונש-מות הנגזר על ידי בית-דין צבאי — בשדה יש שהוא נגזר רק על ידי נדנוד-ראש מצד המצביא — בא ללא דיחוי בעקבות פסק-הדין, שהוא ללא ערעור.
פרק תשעה-עשר 🔗
היה זה הקברניט ויר בעצמו, על פי הצעתו הוא, שמסר את מסקנת בית-הדין לאסיר; ולשם כך הלך אל המחיצה שבה היה זה כלוא, והוא ביקש מאיש חיל-הפלישה שהיה שם להסתלק לשעה ההיא.
מעבר למסירת פסק-הדין, מה שאירע בשעת ראיון זה, לא נודע לעולם. אבל, מתוך עמידה על טיבם של השנים שהיו סגורים יחד לאותה שעה קצרה בחדר-הטרקלין, זה וזה שותפים במידות הנדירות של אופי אחד — אכן, אופי כה נדיר עד שכמעט יהיה בבל-יאמן לנפשות ממוצעות, כל-כמה שתהיינה הללו מפותחות — אפשר להיכנס לניחושים אחדים.
יהיה זה בהתאם לרוחו של הקברניט ויר דנן אשר בהזדמנות זו שלא יסתיר כלום מן האיש הנדון למיתה — אכן, שיהיה חושף לפניו בגילוי-לב את החלק שהיה לו לעצמו בגרימת ההחלטה, כשהוא בו בזמן מגלה לפניו את המניעים המחשבתיים שהפעילוהו לכך. מצדו של בּילי, לא נרחק מן האמת אם נסבור, שוידוי כזה יתקבל על ידיו באותה רוח שהניעה את הקברניט להתודות. אכן, לא בלי מעין-שמחה היה מכיר בדעה הנעלה עליו המושמעת בעשות אותו הקברניט לאיש-סוד שלו. ואשר לפסק-הדין גופט, אפשר שלא היה בלתי-רגיש לעובדה שהוא נמסר לו כמו לאחד שאינו ירא למות. לא מן הנמנע כי קרה יותר מזה. הקברניט ויר לבסוף אפשר שנתן מוצא לעוז-הרגש שהוא לפעמים רדום תחת חיצוניות סטואית או אדישה. הוא היה קשיש למדי בשביל להיות אבא של בּילי. זה האדוק הקפדן בחובה צבאית, בתתו לעצמו להיות נמס בחזרה למה שלעולם נשאר קדמון באנושות מנוסחת-התרבות שלנו, אפשר לבסוף אימץ את בּילי אל לבו, כשם שאפשר ואימץ אברהם את יצחק הצעיר בהיות האב מוכן ומזומן, מתוך החלטה איתנה, להקריב את בנו קרבן מתוך ציות לצו התובע. אך בל-יסופר הקידוש — רק לעתים רחוקות יתגלה, אם יתגלה בכלל, לעולם הפטפטני מה שהווה בניסיבות כדומות לאלו שניסינו לציירן — ששנים ממעמד השועים של הטבע הכביר מקבלים על עצמם. ישנה התיחדות באותה שעה, שהיא בבל=תחולל לנשאר בחיים, והנשיה הברוכה (שהיא אחרית כל נדיבות עתירת-אלוהות) לבסוף מכסה על הכל.
הראשון שפגש בקברניט ויר בעזבו את המחיצה היה ראש החובלים. הפנים שראה באותו רגע — פנים שהם ארשת לכל עינויי-החזקים — היו לעיני אותו קצין, אם כי היה איש בן חמישים, התגלות מזעזעת. שמי שנפסקב עליו מיתה סבל פחות מן האיש שהיה המעצב הראשי לפסק-הדין, היה ניכר מקריאתו של הראשון במערכה אשר במהרה נהיה נוגעים בה.
סדרה של עלילות המתהוות בתוך פרק-זמן קצר, והן באות בחפזה בזו אחר זו — יתכן שסיפורה של זו יהיה תופס פרק-זמן פחות קצר, ביחוד כשביאור או הערה נראים פה ושם כמתבקשים לשם יתר הבנה באותן העלילות.
בין הכניסה לתא של האיש, אשר מעולם לא יצא אותו חי, והכניסה של האיש אשר, כצאתו אותו, יצא אותו בתורת אחד שנפסקה עליו מיתה; בין זאת ובין הראיון מתוך התיחדות שזה אך מסרנוהו, חלפו פחות משעה ומחצה. ואולם היה זה רֶוח-זמן מספיק לעורר ניחושים בין לא מעטים מחֶבר הספינה: מהו המעכב את הממונה-על-הנשק ואת הספן בתא, כי עברה השמועה ששניהם נראו נכנסים בו, ושלא זה ולא זה נראו יוצאים ממנו. שמועה זו נתפשטה על סיפוני התותחים וממעל אצל המפרשים; כי אנשי ספינת-מלחמה גדולה הם בבחינה אחת כאנשי כפר, שהם רואים לזוטי-זוטות כל תנועה בלתי מצוויה וכל העדר לתנועה מצויה. ובכן, כאשר במזג-אויר שלא היה סוער כלל וכלל, נקראו כל הידים במשמרת-הכלב השניה — פקודת-הזמנה שבנסיבות כאלו לא היתה שכיחה בשעות ההן, — לא היה הצוות כולו בלתי-מוכן לאיזו הכרזה יוצאת מגדר הרגיל, אף הרגש הרגישו שתהיה זו הכרזה שיש לה איזה קשר עם העדרם הממושך של שני האנשים ממקומות-התהלכותם היום-יומיים.
הים היה מתון באותה שעה; והלבנה, שזה אך עלתה והיתה קרובה למילואה, ציפתה בכסף את סיפון-הכלונסאות הלבן כולו מלבד מקומות שהיו מואפלים על ידי הצללים החתוכים שנזרקו במושכב מכלי-ספינה קבועים ומאנשים נעים. משני צדי הסיפון האחורי הועמד משמר של חיל הפלישה המזוין; והקברניט ויר, בעמדו במקומו, מוקף כל אנשי מסעדת-הקצינים, דיבר אל אנשיו. בעשותו כך נראתה התנהגותו לא פחות ולא יותר משכזו השייכת למשרתו העליונה-שבעליונות בתוך ספינתו. בלשון בהירה וקצרה, סיפר להם מה שקרה בתא; כי הממונה-על-הנשק היה מת; כי שהאיש שהרגו כבר נשפט על ידי בית-דין מהיר ונדון למיתה; וכי פסק-הדין יבוצע עם משמרת-הבוקר המוקדמת. המלה מרידה לא הוזכרה בכל מה שאמר. הוא גם נמנע מעשות את השעה שעת-כושר להטפה על קיום המשמעת: אולי סבר כי בנסיבות הנוכחיות בצי מן הצורך לתת לתוצאה לפשיעה-במשמעת שתדבר בעדה.
קהל-הספנים הקשיב להודעת קברניטם באותו אלם הנופל בקהל יושב בית-יראה, מאמיני בגיהנום, בהטותם אוזן להודעת הכומר, מה פסוק ידרשהו על דרך קאלונית.
ואולם בסיימו דבריו קם מלמול מבולבל, אשר כמעט בן-רגע התחיל הולך ומתגבר. מיד לפי אות הניתן דוכאה ההמולה על ידי השריקות הפולחות של רב-המלחים ועוזריו, ופשר הצפצוף — לאמור: “משמר אחד, רד”.
גוית קלאגארט, בשביל שתהיה מותקנת לקבורה, נמסרה לסגנים נבחרים, שהיו נמנים על חדר-סעודה שלו. וכאן, כדי שלא להכביד על סוף-המעשה בדברים צדדיים, יש מקום להוסיף כי בשעה כשרה נמסר הממונה-על-הנשק אל הים עם כל כבוד הלוית-המת שהיא בדין שייכת לדרגת-צי שלו.
בתפעיל זה, כמו בכל תפעיל ציבורי המומח מתוך טרגדיה, קוימה דבקות קפדנית בנוהג. אכן, אף אי-אפשר היה שתיעשה סטיה קלה ממנו באיזה פרט כל-שהוא, אם ביחס לקלאגארט ואם ביחס לבּילי בוד, מבלי שתעורר הרהורים בלתי-רצויים בחבר הספינה; כי ספנים, ובפרט אנשי אנית-מלחמה, יותר מכל בני-אדם הם קנאים שבקנאים לנוהג.
משום טעם הדומה לכך נפסקו כל קשרי-שיחה בין הקברניט ויר ובין הנדון למיתה עם הראיון שבהתיחדות, תיארנוהו, והאסיר נמסר לתהליך הרגיל שהוא הקדמה לסוף. ההעברה תחת משמר, מחדר הקברניט בוצעה בלא אמצעי-זהירות בלתי-רגילים, לפחות לא שכאלה שהיו גלויים לעין.
אם אפשר, בל יותן לאנשים להעלות גם בהרהור שבניחוש כי קציניהם מצפים למשהו שלא בסדר מהם — זה הכלל, המוסכם בלא אמירה מפורשת, בספינה צבאית. ויותר שהקצינים באמת חוששים לאיזו הפרעה, יותר הם שומרים את החשש ההוא בקרבם פנימה; אף על פי כן, אפשר שהם מגבירים שמירה שאינה מכריזה על עצמה.
במקרה הזה היו לו לשומר שהופקד על האסיר פקודות חמורות שלא יתן לשום אדם לבוא במגע אתו, חוץ מן הכוהן. ונוקטו אמצעים בלתי-מובלטים להבטיח דבר זה.
פרק עשרים 🔗
בע"ד מן הטיפוס הישן היה הסיפון, הידוע כסיפון-התותחים העליון, חפוף על ידי סיפון-הכלונסאות; זה האחרון, אם כי לא היה חסר נשק משלו, בדרך כלל היה חשוף למזג-האויר. על פי רוב, וכמעט בכל השעות, היה פנוי מערסלות; אותן של הצוות היו מתנדנדות על סיפון-התותחים התחתון ועל סיפון-התאים; כי זה האחרון היה לא רק מקום-שינה כי אם גם מקום להנחת שקיהם של הספנים, ומשני הצדדים היה רצוף תיבות גדולות, הם המזנונים המיטלטלים של משמרות הסעודה הרבות של האנשים.
על סיפון-התותחים העליון של ה“בל תשועבד”, ימינה, הנה בּילי בוד, תחת משמר שוכב אפרקדן בשרשראות באחד מן המשקעים, המהווים על ידי הרוחים המדודים שבין תותחי-הסוללות משני הצדדים. כל אלו חטיבות-הנשק היו מן היותר כבדות שבאותה תקופה. הן היו נישאות על מרכבי-עץ מגושמים והיו קשורות ברתמות מכבידות של ירכות וגלגלות חזקות בשביל לאפשר הוצאתן. תותחים ומרכבים, ביחד עם אילי-הברזל הארוכים וקורות-העץ הקצרות, מהם שהם רבוצים בלולאות למעלה — כל אלה, כמנהג, היו מצובעים שחור; וירכות-הקנבוס הכבדות המזופתות לאותן גוון, אף הן לבשו מחלצות כדומות למלבושי קברנים. בניגוד לנעימת הלוית-המת של זו הסביבה, היתה התלבושת החיצונית של השכוב — חולצה לבנה ומכנסי בד לבנים, הכל פחות או יותר מלוכלך, נוצץ בכהות באור המשקע המועם, כטלאי שלג נמור-צבע בראשית אפריל, עת ידהה אצל הפה השחור של מערה במעלה-הר. בפועל, הריהו כבר נתכריכיו, או בבגדים אשר ישמשו לו במקום תכריכים. ממעל לו, אך כמעט חושכים אורם ממנו, התנדנדו שני פנסי-קרב משתי קורות שופעות שבסיפון העליון. ניזוני משמן המסופק על ידי קבלני-המלחמה (אשר רוחיהם, בכל ארץ, הם חלק מצופה מיבול-המות), נותני זיהורים מהבהבים של אר צהוב, הם מדליחים את אור-הלבנה החיור הנאבק כמעט ללא הועיל לחדור, בכתמים מעוכבים, דרך האשנבים הפתוחים. מהם בולטים התותחים המפוקקים. פנסים אחרים, אשר לפרקי-מקום קבועים, אינם משמשים אלא לסמן את המשקעים האפלוליים יותר המסתעפים כמו מדורי-וידוי או קובות צדדיות בקתדרלה, מן השדרה הארוכה, הרחבה, העוברת בעמעום בין שתי הסוללות של אותה אש מכוסה. זהירות בלתי-רגילים, לפחות לא שכאלה שהיו גלויים לעין.
אם אפשר, בל יותן לאנשים להעלות גם בהרהור שבניחוש כי קציניהם מצפים למשהו שלא בסדר מהם — זה הכלל, המוסכם בלא אמירה מפורשת, בספינה צבאית. ויותר שהקצינים באמת חוששים לאיזו הפרעה, יותר הם שומרים את החשש ההוא בקרבם פנימה; אף על פי כן, אפשר שהם מגבירים שמירה שאינה מכריזה על עצמה.
במקרה הזה היו לו לשומר שהופקד על האסיר פקודות חמורות שלר יתן לשום אדם לבוא במגע אתו, חוץ מן הכוהן. ונוקטו אמצעים בלתי-מובלטים להבטיח דבר זה.
כזה היה הסיפון עליו שכב כעת המלח הנאה. דרך שזף-הורד של עור-פניו לא יכול שום חיורון להיראות. ימים של כליאה מרוחות ומשמש דרושים היו בשביל למחוק את פריחת-הים הצעירה ההיא. ואולם השלד שבעצם-הלחי בנקודת-זוית שבזו, זה אך התחיל מסתמן בעדינות מתחת לעור חם-הגוון. בלבבות בוערים שהם מכונסים בעצמם, יש שחויות קצרות אחדות תאכלנה את רקמת-הבשר האנושית כדרך שאש-סתרים בבית-הריתוף שבאניה תאכל כותן בחבילותיו.
ואולם עכשיו, כשכבו בין שני התותחים, כמו צבות במלחצי הגורל, היו יסוריו של בּילי — שנבעו בעיקר מהתנסוחת בתולים של לב צעיא ונדיב בשטני המגולם והפעיל באילו בני-אדם — היה המתח של אותם היסורים בבחינת חלף וגז. לא בילה מכאובו את סם-המרפא של הראיון-בהתיחדות עם הקברניט ויר. בלא תנועה שכב בתרדמת-קסם, ואותה הנעת-נוער שסומנה לעיל כמוטבעת בו, עכשיו לבשה משהו כדומה למראה תינוק בעריסה, עת ישחק להט-האח החמים שבחדר הדמום, לילה, על גומות-החן אשר לרגעים, באורח מסתורי, הן מתהוות בלחי, צצות וחולפות שם. כי מפעם לפעם בתרדמת-הקסם של האחוז בשרשראות, היתה נהרה שקטה מאושרת, ילידת איזה זכרון נודד או חלום, מתנסכת על פני ופגה אך למען שוב.
נכוהן שבא לראותו, ומצאו בכך, ככאשר לא ראה שום סימן שהאיש מרגיש בנוכוחתו, הסתכל בו עת-מה בשים-לב, אחר חמק הצדה, סילק עצמו לאותה שעה; אולי הרגיש כי אפילו הוא, שהוא שליחו של המשיח אם כי הוא מקבל שכרו ממלחמות, אין ביכלתו להציע שום נחמה אשר תוליד שלות-נפש העעולה על מה שראה בעיניו. אך בשעות טרם-בוקר חזר ובא. והאסיר, שעכשיו היה ער לסביבותיו, השגיח בגשתו, ובאדיבות, כמעט בקול-שמחה, בירך בואו של הלה בשלום. אך מעטה היתה התועלת בכך שהאיש הטוב, בשיחה שבאה תיכף לכן, ביקש להביא את בּילי בוד לידי איזו הבנה דתית שעליו למות — עם שחר. אמת, בּילי עצמו באמריו נגע במות כמו בדבר שהוא על ידו ממש; אך היה זה כדומה לאורח שבו ידברו ילדים על המות בדרך כלל, ובין שאר השתעשעויות ישחקו הלוית-המת, על קרון-ארון ומתאבלים שלה. לא שבּילי היה כמו הילדים עד שלא יכול להשכיל מהו המות לאמיתו. לא; אלא שהוא היה לגמרי חסר את הפחד הבלתי-שכלי מפניו, פחד שהוא נראה יותר בעדות בעלות תרבות-ישוב גבוהה מאשר בין שכאלו הקרויות בארבאריות, אשר מכל הבחינות הן עומדות ביתר קרבה לטבע הבלתי מסוגסג. וכפי שנאמר במקום אחר, בּילי בארבאוי היה בשרשו; הוא היה דומה, על אף תלבשתו, כאותם בני ארצי, השבויים הבריטיים, שלל חי אשר הוכרח ללכת בסך בחג-הנצחון הרומי של גרמניקוס. הוא היה למראה ולמידה כאותם הבארבארים מדור מאוחר, צעירים מסתמא, ודיגומים נבחרים לראשוני המומרים הבריטיים לנצרות, לפחות כך בשם ובכינוי, אשר לוקחו אל רומא (על דרך שמומרים מאיי-ים פחותים יש הם נלקחים לונדונה), והאפיפיור של הזמן ההוא, כהסתכלו בהערצה על זרות יפים האישי — שהוא כל כך שונה מן המטבע האיטלקי — צבע –עורם הבהיר והבריא וקצוות-פשתן שלהם הסדורות תלתלחם, לכשבואר לו כי הללו אנגלים הם, קרא: "הכי נקראו אנגלים — והלא נראים הם כאנגילים (מלאכים)! " אילו היה זה בזמן יותר מאוחר, היינו סוברים כי האפיפיור העלה בדעתו את השרפים של האח אנגליקו, אשר מהם, כקטפם תפוחים בגינות עדן, יש להם הגון הענוג של ניצן-הורד אשר ליפות שבנערות האנגליות.
פרק עשרים ואחד 🔗
אם לחינם ניסה הכוהן טוב-הלב לחקוק בלב הבארבארי הצעיר רעיונות על מות כדומים לאותם המובעים על ידי גולגולות, שעון-שמש ועצמות מצטלבות על אילו מצבות עתיקות, הרי בה במידה, כפי כל הנראה, עלו בתוהו מאמציו להחדיר אליו את המחשבה על גאולה וגואל. בּילי הקשיב, אך אולי עשה כך לאו דוקא משום יראת-כבוד וחרדת-קודש אלא משום איזו אדיבות טבעית שהיתה בו; לא ספק סכה את כי זה על דרך שרוב אנשי-הים בני-מעמדו מקבלים איזו הרצאה שהיא מופשטת או מעבר לצליל הרגיל של עולם-המעשה. וזו דרך-הספנים בקבלת הרצאה כמרית איננה לגמרי בלתי-דומה לדרך שחלוץ-נצרות — שהיה מלא נסים שלא מעלמא הזין — היה מתקבל על איי אזור-החום לפני שנים רבות על ידי כל בר-דעת המכונה “פראי”; לדוגמה, טאהיטיאני בן זמנו של הקברניט קוק או קצת במאוחר לזמנו. מתוך נימוסיות טבעית חיה מקבל אך לא היה נהנה. משל למתנה ששמים אותה בכף-יד הפשוטה לקבל והאצבעות אינן נקפצות עליה.
ואולם הכוהן של ה“בל תשועבד” היה אדם מבין-דבר והיה בו טוב-הטעם של לב טוב. ובכן, לא העמיד דעתו על מקצועו בכאן. על פי הוראת הקברניט ויר הודיעהו אחד-החובלים כמעט הכל ביחס לבּילי; ומאחר שהרגיש כי תּוֹם-לב טוב מדת להופיע בו לפני כסא הדין, נסוג מתוך היסוס; ואולם ברוב רגשו, לא בלי עשיית מעשה שהוא מוזר לגבי איש אנגלי, ולפי הנסיבות, עוד יותר מוזר לגבי כוהן מסודר. בגחנו, נשק ישר על הלחי, לזה רעו בן-האדם, פושע לפי חוק המלחמה; אחד אשר, אפילו במצוקת המות, לא יוכל הוא, הכוהן (כן הרגיש) לרכוש את נפשו לאיזה עיקר של “אני מאמין”; ואף על פי כן, לא ירא הכוהן לעתידותיו של זה.
אל תתמהו שהאיש יקר-הערך, לאחר שנודע לו הטוהר המהותי של הספן הצעיר, לא נקף באצבע למנוע את אבדנו של קרבן זה למשמעת מלחמתית. נסיונו לעשות כך היה בלתי-מועיל כקול קורא במדבר, ולא עוד אלא שהיה מהווה עבירה נועזת מעבר לתחומי תפקידו — תפקיד שהוכתב לו על ידי החוק הצבאי כמו לכל קצין ציי שהוא. בלשון מגושמת: כוהן הוא עבד לשר-השלום שהוא משרת בצבא אלוהי-המלחמה — מארס. בתורת שכזה הוא מחוץ למקומו, משל כאילו הונח רובה על המזבח שבבית-היראה בחג-הלידה. אם כן, איפוא, מה לו לשם? מפני שהוא בעקיפין מסייע למטרה שהתותח עד לו; אף מפני שהוא משאיל את קידוש דת-הענָוים למה שבפועל הוא ביטול הכל חוץ מאלימות.
פרק עשרים ושנים 🔗
הלילה, שהוא כל כך נוֹגֵהַ על סיפון-הכלונסאות אך אינו כן על מערות-הסיפונים למטה — דרגות-דרגות הדומות ליציעים המודרגים שבמכרת-פחמים — הלילה הנוגה חלף לו. כנביא ברכבו אשר נעלם בשמים וזרק את אדרתו לאלישע, כן העביר הלילה הנסוג את מעילו החיור אל היום המנץ. נהרה צנועה וחרדה הופיעה במזרח, שם נתפשטה גיזה שקופה של אד לבן, חרוש למעניות. אותה נהרה לאט-אט גברה. פתאום, צוּלצל פעמון אחד בירכתי הספינה; לו ענה צלצול מתכתי יותר רם מקדמת-הספינה. היתה השעה ארבע בבוקר. מיד נשמעו שריקות-הכסף הקוראות לכל “הידים” להיות עדים לעונש. עלה דרך כניסת המחסן הענקית, שעל גדותיו אצטבאות של בֶרֶד כבד, נהרו ושפעו אנשי המשמרת שמתחת, כשהם מתמזגים ומתפשטים עם אנשי-המשמרת שכבר היו על הסיפון, על פני הרוח שבין התורן הראשי ובין התורן הקדמי, לרבות את הרוח, בו רבוצה סירת ההורדה רבת-הקיבול והמנורים השחורים הערוכים טורים טורים משני צדדיה — סירה ומנורים יחדיו מהווים פסגת-צופים לנערי אבקת-השריפה ולפרחי הספנים. קבוצה אחרת, חבורת-משמרת אחת של ראשי-תורן מעבר לצינור-המעקה של אותו יציע-ים, שלא היה קטן כל-עיקר בע"ד, השקיפה על קהל-העם אשר מתחת. כמבוגר כנער — איש לא דיבר אלא בלחש, ומעטים דיברו בכלל. הקברניט ויר — עמד בסמוך לפרץ של סיפון-עלית-הירכתים, מביט נכחו. אך במעט מתחת לו על הסיפון האחורי — חיילי הפלישה מלוא-חימושם, עומדים הכן בערך כמו במחזה של הכרזת פסק-הדין.
ברם, בזמן הקדום היתה מיתת בית-דין לספן צבאי בתליה בדרך כלל מבוצעת מן המנור הקדמי; במקרה הזה, מטעמים מיוחדים, נועד לכך המנור הראשי. מתחת לזרוע של אותו מנור הובא מקץ רגעים האסיר, והכוהן בן-לויה לו. הושגח באותה שעה, והוער אחרי כן, שבמחזה האחרון הזה גילה האיש הטוב רק במעט שבמעט, או לא-כלום, מנוהג מקצועי שלו. מלים מעטות, אמנם, החליף עם האיש הנדון למיתה, ואולם ה“בשורה” האמיתית היתה פחות על לשונו מאשר במראהו ובהתנהגותו כלפי הצעיר. כיון שההכנות האחרונות הנוגעות לאחרון עד-מהרה הובאו לידי גמר על ידי שנים התתי-רב-המלחים, מיד הגיעה עת ההשלמה. בּילי עמד מביט כלפי מעלה, בכיוון הירכתיים. ברגע האחרון שבאחרונים היו מלותיו, מלותיו היחידות, והן לגמרי בלתי מעוכבות בהגייתן, כך: “אל, ברך את הקברניט ויר!” הברות כה בלתי-מצופות, יוצאות מפיו של אחד אשר חבל-הקלון הוא על צוארו — מטבע-ברכה של פושע שלוח כלפי מעלה אל נוה-הכבוד, ולא עוד אלא שהן הברות הגויות במלודיה הבהירה של צפור-רננים שהיא עומדת להתפרש מן הזלזל, היה להן רושם עצום, לא בלתי מוגבר על ידי היופי האישי הבלתי-מצוי של הספן הצעיר, יופי שהפך רוחני על ידי חויות מקרוב באו והן כה נוקבות בעמקותן.
כאילו שלא מרצון, כאילו היתה כל האוכלוסיה של הספינה כלים לאיזה זרם חשמלי של דיבור באה, קול אחד מלמעלה ומלמטה, בת-קול מהדהדת: “אל, ברך את הקברניט ויר!” ובכל זאת, ודאי שבּילי לבדו היה בלבם, כשם שהיה בעיניהם.
נוכח המלים ההגויות וההד הפורץ מאליו אשר החזיר אותן באדיר, עמד הקברניט ויר — או משום איזו שליטה סטואית ברוחו או משום איזה שיתוק רגעי שהיה בו לרגל מהלום-רגש — ישר וזקוף כרובה בכוננית של תחמושת-הספינה.
קליפת-הספינה, בהתישבה מהתגלגלות פרקית כלפי מבוא-הרוח, זה אך התחילה לבוא על שדרית פלוסה — והנה ניתן האות האחרון, זה האילם שהוסכם עליו מראש. בו ברגע קרה שגיזת=הערפל הדקה אשר היתה תלויה במושפל במזרח, נתחדרה פתאומית הוד רך כגיזת “שה-האלוהים” הנראה בחזון-מסתורין; וחד-עתית עם זה, כהביט בו ההמון הדחוס של פרצופים הנישאים כלפי מעלה, נתרומם; וכהתרוממו, עטה את שושנת-השחר המלאה.
בדמות חבושת-הזרועות, שהגיעה אל קצה אמת-המנור, לתמהון הכל, לא נראה שום תנועה חוץ מזו שנוצרה על ידי התגלגלות-הקליפה האטית — התגלגלות אשר, במזג-אויר, מתון, ניא כל כך מלכותית בטלטלה אניה ענקית, כבדת-תותחים.
סטיה 🔗
לאחר ימים אחדים דיבר הקופאי (איש נוטה לאדמימות-פנים ולעגלילות-גוף, והוא יותר מדייק בחינת רואה-חשבונות מאשר בחינת פילוסוף) בשעת הסעודה אל הרופא בנוגע לתמוהה שסומנה לעיל. הוא אמר: “מה עדות לעצמה השוכנת בכוח-רצון!” השני, רזה וגבוה, איש אשר עוקצנות זהירה עלתה בו בד בבד עם אורח שאדיבותו מרובה מנדיבותו, ענה: “סליחתך, מר קופאי. בתליה מנוהלת על דרך כה מדעית — ועל פי פקודות מיוחדות, הייתי אני נמאלף כיצד תיעשה זו של בוד — כל תנועה הבאה אחרי ההדליה הגמורה, ומקורה הוא בתוך הגוף המודלה, — תנועה כזו מורה על זעזוע מיכני במערכת השרירים. על כן העדרה של תנועה כזו יתיחס כל כוח-רצון, כביכול, לא יותר מאשר על כוח-סוס — במחילה מכבודך”.
“ואולם זה הזעזוע השרירי שאתה סח בו — האם אין הוא פחות או יותר מוכרח-המציאות במקרים אלו?”
“אל נכון כך, מר קופאי”.
“אם כן, איפוא, אדוני הטוב, איך אתה מסביר את העדרו במקרה זה?”
“מר קופאי, ברור כי הרגשתך את זרות הענין הזה אינה מגיעה לשלי. אתה מיחס אותה לכוח-הרצון, מונח שעדיין לא הוכנס באוצר-המלים של המדע. אשר לי, אינני, לפי דרגת ידיעתי היום, מתאמר להסבירה כל עיקר. אפילו אם נניח את השערה כזאת, איך יוסבר הפינומינון שלאחר מכן?”
“אם כן, אתה מודה כי העדר תנועת-הזעזוע היתה פינומינאלית?”
“היא היתה פינומינאלית, מר קופאי, במובן שתהיה כך כל תופעה אשר אי אפשר לנו לעמוד על סיבתה לאלתר”.
“אבל אמור לי, אדוני היקר”, התמיד איש-שיחתו בעקשנות, “האם הוסבה מיתתו של האיש על ידי חבל התליה? או האם היתה זו צורה של מיתת-נשיקה — אבתאנאסיה?”
“אבתאנאסיה, מר קופאי, היא משהו כדומה לכוח-רצון שלך; אני מפקפק בסמכותה התורת מונח מדעי, שוב במחילה מכבודך. המונח הוא בבת אחת רב-דמיון ומטאפיסי; במלה אחת, יוני. אבל”, בשינוי-טון פתאומי: “ישנו מקרה במדור-החולים שאיני רוצה להניחו לעוזרי. במחילה מכבודך, תסלח לי”, וכקומו מסעודתו נפרד רשמית.
פרק עשרים ושלושה 🔗
הדממה ברגע של ביצוע פסק-הדין, שנמשכה כדי רגע או שני רגעים גם לאחר מכן (הדגישוה רחץ-הים בקליפת-הספינה ונפנופו של מפרש עקב אשר שטו עיני ההגאי הצדה), זו הדממה המודגשת הופרעה במודרג על ידי קול שלא על נקלה תוכלנה המלים שבכאן לתארו. מי ששמע את הגל של זרם-אפיק מנופח פתאום לגודל על ידי מטרות ניתכים בהררי ארצות-חום, מטרות שאין המישור שותף בהם; מי ששמע את המלמול הראשון העמום של התקדמותו המדרונית דרך יערות תלולים, יוכל לצור לו מושג כל-שהוא מן ההמולה שנשמעה עכשיו. הריחוק המדומה של מקורה נגרם על ידי אי-בהירותה המלמלנית, כי היא באה מסמיכות-מקום, אכן, מן האנשים המקובצים בהמונם על סיפון-האניה הפתוח. מפני שלא היתה הגויה במפורש, היתה מסופקת במשמעותה, עד שאפשר ההיה לדמותה מרמזת על איזו רתיעה הפכפכנית שבמחשה או ברגש, כגון זו שאספסוף-יבשה עלול להיתפש לה — במקרה זה, יתכן שפירושה היה חרטה נזעמת מצד האנשים על הדהדם שלא מרצון אחר ברכת בּילי. ואולם טרם הספיקה ההמולה ליהפך לקול שאון, התנגשה בצו אסטרטגי, יתר תוקף לו בשל בואו בלתי צפוי ובתכלית הפתאומיות. “שריקה למשמרות שתרדנה, ויושגח שילכו!”
בשריקת צרימה של נץ-ים פלחו צפצפות של רב-המלחים ועוזריו את הקול ההוא הרה-הסכנה, ופיזרו אותו; וקהל-ההמון, בהיכנעו למנגנון-המשמעת, נתקלש עד מחציתו. אשר ליתרם, הועסקו רובם במלאכות ארעיות הקשורות בניקוי המנורים, וכדומה, עסקים שכל קצין-סיפון ימצא אותם מזומנים בעת צורך.
והנה, כל תפעיל הבא אחרי פסק-דין למות הנחרץ על ידי בית-הדין צבאי, מצטיין בתכיפות שאינה בגלוי עוברת לתוך חפזה, אם כי היא גובלת עם זו. הערסלה, זו שהיתה מיטתו של בּילי בחייו, כבר היתה מועסת ברד, ובכלל מותקנת לשמש ארון-בד לו — ואחרוני השירותים של קברני-הים, מסייעיו של עושה-המפרשים, נגמרו עכשיו במהרה. בהיות הכל מוכן, הושמעה קריאה שניה לכל הידים; זו נעשתה צורך, משום הצעד האסטרטגי הנ"ל: ועתה, לחזות בקבורה.
זה הטקס המסיים, אין מן הצורך לתת פרטיו. אך בהניח הקרש המוטה לנטל שלו שיגלוש לתוך הים, נשמעה המולה אנושית שניה — ממוזגת עכשיו בעוד קול בלתי מפורש הבא ממספר עופות-ים גדולים; הללו נמשכה תשומת לבם על ידי הגעש המשונה שקם במים בשל טבילת-הים הכבדה, המלוכסנת, של הערסלה כבדת-הברד, והם עפו בצריחות אל אותה נקודה. כה קרבו לקליפת-הספינה עד שתפסה האוזן את הפריטה, כלומר, את חרריקת-העצמות של כנפיהן הגרומות. כשחלפה לה הספינה מתחת לרוחות קלילים, השאר את נקודת-הקבורה מאחוריה, עדיין עפו הצפרים עוף וחוג במושפל מסביב לה — על צללי הכנפים הפרושות וקינת קריאותיהן הקרועה.
לספנים מאמיני-טפלות כמו אותם שבתקופה אשר קדמה לשלנו — ומה גם לאנשי אנית-מלחמה שזה אך ראו את התופעה המוזרה של מנוחה בדמות המודלה באויר, זו שעכשיו היא נהרסת במצולות; לספנים כאלה היתה פעולת עופות-הים, אם כי ההיתה נגרמת רק על ידי תאוות בעלי-חיים לטרף, הרת משמעות שאינה פרוזאית. תנועה הססנית התחילה בין הספנים, והיא כבשה כיבוש כל שהוא בדרך ההתפשטות. אך היא נסבלה רק לרגע. כי פתאום קרא התוף למסקר; וזה הקול, המוכר יפה מפאת היותו נשמע לפחות פעמיים ליום, היה בו הפעם משום פסקנות מוחלטת ומובלטת. משמעת מלחמתית כתיקנה, כשהיא נמשכת זמן רב, נוטעת בסתם אדם איזה דחף לצייתנות, אשר היפעלותו לקול-הפקודה הרשמי דומה בתכיפותו לתולדה של אינסטינקט.
הקשת-התופים פוררה את ההמון, הפץ את רובם לאורך הסוללות של שני סיפוני-התותחים המוסכים. שם כנהוג, עמדו צוותי התותחים איש על יד כליו, הכן ודומם. הקצין הראשון, חרב תחת זרועו, כשהוא ניצב במקומו על הסיפון האחורי, בעתו קיבל רשמית את הדינים-וחשבונות של החובלים חגורי-החרב המפקדים על חלקי הסוללות למטה. לאחר שנמסר הדין-וחשבון האחרון, מסר הוא את סעכום כל הדינים-וחשבונות מתוך ההצדעה הנהוגה למפקד. כל זה תפס זמן, אשר, במקרה הזה, היה הטעם שבגללו נקראו למפקד בשעה שהיא מוקדמת מכנהוג. שסטיה כזו מן הנהוג נתיפתה על ידי פקיד כמו הקברניט ויר (והוא קפדן במסורת לפי דעות-כמה), הרי זה מעיד על הצורך בפעולה בלתי-רגילה בהתאם למה שנראה לו כמצב-רוחם של אנשיו באותה שעה. הוא היה אומר: “אצל בני-אדם צורות צורות מדורות, הן הכל; וזוהי המשמעות המעוטפת בסיפורו של אורפיאוס אשר בניגון-לירה שלו היה מטיל קסם על שוכני-היער הפראים”. ואת הרעיון הזה הסב פעם אל שבירת הצורות המתהווה מעבר לתעלה (שבין אנגליה לצרפת) ואל תוצאותיה של זו.
בזו ההזמנה למפקד הבלתי-רגילה, התנהג הכל כמו בשעה הרגילה. הלהקה שעל הסיפון האחורי ניגנה נעימת-קודש. אחרי כן קרא הכוהן תפילת-שחרית הקבועב. וככלותו, הקיש התוף לנסיגה, ומומתקים על ידי מוסיקה קדושה וטקסים דתיים המשועבדים למשמעתה של מלחמה ולמטרתה, נתפזרו האנשים בדרכם הרגילה, המסודרת, אל המקומות המוקצים להם בשעות שהם פטורים מעמידה על יד התותחים.
ועכשיו גמל היום. גיזת העננה התלויה במושפל נעלמה, כי ליחכה אותה זו השמש אשר לפני זמן-מה פיארה אותה. והאויר המקיף כל בצחות-שאננותו דמה לשיש החלק, הלבן, בתוך הגוש המלוטש, טרם הוסע מחצרו של מוכר-השיש.
פרק עשרים וארבעה 🔗
הסימטריה-של-צורה המושגת במעשה-סיפורת טהור, לא על נקלה תושג בסיפור שפחות יש בו מן האגדה מאשר מן העובדה. האמת המסופרת ללא פשרה תמיד יהיו לה צדדיה הממורטטים; לפיכך יהיה סיומו של סיפור-מעשה זה פחות משוכלל מעטרת-בנין אדריכלית.
מה עלתה לו ל“מלח הנאה” בשנת המרידה הגדולה כבר נמסר בנאמנות. והגם שהסיפור בדין היה צריך להיגמר עם חייו, משהו בנוסח הפטרה לא יהיה שלא כשורה. יספיקו שלושה פרקים קצרים.
בשינוי השמות הכללי תחת הדירקטוריון של קהל הספינות אשר היוה את הצי של המונארכיה הצרפתחת, הוסב שמה של ספינת מערכת-הקרב “סיינט לואי” ל“אתיאיסט”. שם כזה, כמו כמה שמות-תחליף אחרים בצי המהפכני, בעוד הוא מכריז על ההעזה הכופרת של השלטון הקיים, היה באמת (אם כי לא נתכוון להיות כך) השם היותר יאה — דוק והתבונן — שניתן מאז ומקדם לאנית-מלחמה; אכן, יותר יאה מן “החורבן” ו“אריטוס” (גיהינום), וכיוצא בהם שמות שניתנו לספינות לוחמות.
כשוב ה“בל תשועבד” מסיורה הנפרד — בו אירעו המאורעות הרשומים לעיל — אל הצי האנגלי המלא, נפגשה עם ה“אתיאסט”. התחוללה התנגשות; במשך התנגשות זו, אגב הפעולה להעמיד את הספינה האנגלית בצד האויבת בשביל לשלח פולשים מעבר למעקה של זו, הוכה הקברניט ויר על ידי כדור רובה אשר נורה מאשנב שבתא הראשי של האויבת. במצב חמור מהיפצעות גרידא נפל אל הסיפון והורד למטה אל אותו פרוזדור, בו כבר שכבו אחדים מאנשיו. החובל הראשי לקח את הפיקוד בידיו. תחתיו נשבתה האויבת לבסוף, ואף על פי שהיתה רצוצה מאד, לוּקחה, לפי מזל טוב יוצא מגדר הרגיל, אל גיבראלטאר, מבצר אנגלי במרחק לא רב-ביותר ממקום הקרב. שם הועלה הקברניט ויר, עם יתר הפצועים, אל היבשה. הוא שהה בחיים עוד כמה ימים, אך הקץ בא. לאי-אָשרו נקטף בעת רב-מדי מוקדמת בשביל קרבות הנילוס וטראפאלגאר. הרוח אשר, על אף פרישותה הפילוסופית, אפשר טיפחה בתוכה את הנסתרת שבכל התאוות — שאיפה לגדולה — לא הגיעה אל מלוא-תהילה.
פרק עשרים וחמישה 🔗
זמן מועט לפני מותו, בשכבו תחת השפעתו של סם-הכשפים אשר, בהרגיעו את הבנין הגופני של האדם, הוא פועל באורח מסתורי גם על היסוד הדק שלו, נשמע קולו במלמול דברים שהיו נמנעי-ביאור לאזני המשגיח עליו — “בילי בוד, בילי בוד”. שאלה לא היו הברות-חרטה, דומה כי זה ברור ממה שאמר המשגיח אל ראש חיל-הפולשים התקיף של ה“בל תשועבד”; זה, בתורת האיש שהיה מהסס יותר מכל חברי בית-הדין הצבאי לפסוק למיתה, ידע היטב מאד (אם כי שמר הידיעה בינו לבין נפשו) מי היה בּילי בוד.
פרק עשרים וששה 🔗
שבועות אחדים לאחר ביצוע פסק-הדין, בין שאר דברים תחת הכותרת הראשית “חדשות מים-התיכון”, הופיע בכתב-עת ציי אחד, שבועון רשמי, דין-וחשבון על אותו המאורע. ללא ספק נכתב הדין-וחשבון מתוך רצון לאמת, אם כי חומר-הבינים — בחלקו שמועה בעלמא — אשר בעדו הגיעו העובדות אל הכותב, אל-נכון שימש לסלפן, ובמידה שהיא, לזייפן. והרי לשון הדין-וחשבון:
"בעשירי בחודש שעבר, אירע מאורע ראוי-לגנאי בספינה של הוד מלכותו,בל תשועבד'. ג’ון קלאגארט הממונה-על-הנשק של הספינה, בגלותו כי איזה קשר עומד להיולד בחלק נמוך של חבר הספינה, וכי ראש-הקושרים הוא אחד ויליאם בוד, הוא, קלאגארט, תוך כדי האשמתו את האיש בפני הקברניט, נדקר בלבו — באורח נקמה — בסכין-נדן שנשלף פתאום על ידי בוד.
"המעשה והמכשיר ששימש לביצועו, דיים לרמז לנו כי הרוצח, הגם שנרשם בשירות תחת שם אנגלי, לא איש אנגלי היה אלא אחד מן הזרים המבגלים להם שמות אנכליים, וצרכי הצי הדחוקים בזמן הזה גורמים שיהיו מוכנסים בו במספרים לא-קטנים.
“עצמת-הפשע ותכלית-השחיתות של הפושע נראות כגדולות פי כמה כשמעלים על הדעת את אפיו של הקרבן — איש בשנות העמידה, נכבד וזהיר, הנמנה על אותו סוג פקידות נמוך, הסגהות, אשר בו תלויה במידה כה רבה — ואיש לא ייטב דעת זאת מן האדונים המוסכמים — יעילות הצי של הוד מלכותו. תפקידו היה אחראי — קשה ושלול-תודה כאחד — ונאמנתו בו גדולהביותר בשל דחף-נפשו הפאטריוטי העז. במקרה זה, כמו בכמה מקרים בימים אלה, טיבו של האיש האומלל מכחיש באופן מזהיר, אם יש צורך בהכחשה, אותה המימרה הרגוזה שמיחסים אותה אל ד”ר ג’ונסון המנוח, כי הפאטריוטיות היא מקלט אחרון לנבל.
“הפושע שילם כדין פשעו. תכיפות העונש נתנה תוצאות רצויות. אין חוששים לשום הפרעת סדר בספינת הוד מלכותו ה”בל תשועבד".
הידיעה הנ"ל שהופיעה בחוברת, אשר מכבר אבד עליה כלח והיא נשכחה, היא כל מה שהיה רשום בדברי-הימיםהאנושיים עד עכשיו, להעיד מה מיני בני-אדם היו ג’והן קלאגארט ובילי בוד.
פרק עשרים ושבעה 🔗
בצי הכל מופלא לזמן מסוים. כל עצם ממשי הקשור באיזה מאורע בולט בשירות נהפך למזכרת. הכלונס שממנו נתלה איש ראש-התורן הקדמי, לאילו שנים אפודי-הכחול עוקבים אחריו. ואז ליותה אותה הדעת מן הספינה אל מספנה, ומן המספנה שוב אל הספינה, ועדיין רדפה אחריה גם כשהורדה לבסוף למדרגת מנור-מספנה גרידא. בעיניהם היה קיסם ממנו כמו שבב מן הצלב. הגם שהיו נבערים מדעת את עובדות המאורע לאמיתן, ולא סברו אלא שהעונש הכרח היה מנקודת הראות הציית, אף על פי כן הרגישו אינסטינקטיבית כי בּילי אינו אדם כזה שהוא מסוגל למרידה כשם שאינו מסוגל לרצח במזיד. הם העלו בזכרונם את דמותו הצעירה, הרעננה, של הספן הנאה, אותו קלסתר-הפנים אשר מעולם לא נעוה על ידי גיחוך-לעג או איזו עקמימות נשחתת יותר דקה שבפנימיות הלב. זה הרושם ממנו ללא-ספק הועמק על ידי העובדה שהלך, ובאיזו מידה, הלך באורח-מסתורין. על סיפוני-התותחים של ה“בל תשועבד” מצאה, בהמשך הימים, ההערכה הכללית על טבעו, על כל פשטותו הבלתי-מודעת, הבעה מגושמת על ידי איש ראש תורן קדמי אחר, אח לו למשרה, שכן ישנם ספנים שהם מחוננים בהלך-נפש פיוטי, שלול אמנות. אותן הידים הספניות עשו שורות אחדות, אשר, אחרי חזרן לזמן מועט מיד ליד בין אנשי-הצוות שעל קרשי הספינה, לבסוף נדפסו בדרך לא למודה בעיר פורטסמאות בצורת בלדה. הכותרת שניתנה לזו היתה משל הספן עצמו:
בִּילִי בָּאֲזִקִּים 🔗
נָאֶה מִצַּד הַכֹּמֶר שֶׁהוּא נִכְנָס אֶל הַמָּדוֹר הַבּוֹדֵד,
וְכוֹרֵעַ עַל פִּרְקֵי עַצְמוֹתָיו, וּמִתְפַּלֵּל בְּעַד אִישׁ אוֹבֵד
כָּמוֹנִי, בִּילִי בּוֹד. דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב תּוֹעֶה וּבָא
אוֹר הַיּרֵחַ — נוֹגֵע בְּסַכִּין הַשּׁוֹמֵר, מַכְסִיף זוֹ הַפִּנָּה,
אַךְ עִם שַׁחֲרִית יוֹם אַחֲרוֹן לְבִּילִי — יִגְוָע.
מָחָר אֶבֶן-חֵן מִמֶּנִּי יַעֲשׂוּ — מֵאַמַּת-הַמָּנוֹר תָּלוּי כִּפְנִינָה,
כֶּעָגִיל, נְתַתִּיו פַּעַם לְמַלִּי-בְּרִיסְטוֹל הַנָּאוָה.
הָהּ, אוֹתִי, לֹא אֶת פְּסָק הַדִּין, יִתְלוּ!
הַכֹּל עוֹלֶה בַּתֹּהוֹ, וגַם עָלַי לַעֲלוֹת, עָל הִתְרוֹמֵם
מִלְּמַטָּה, אַלִּבָּא רֵיקָנָא, בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם.
בְּטֶרֶם אֵלֵךְ, טְעִימָה-לְעִיסָה שֶׁל בִּיסְקְוִיט לִי יִתְּנוּ,
וְאָח-לַשֻּׁלְחָן לִי כּוֹס-הַפְּרִידָה יַגִּישׁ:
אַךְ כָּל-פָּנִים לֹא יַבִּיטוּ לָאַמָּה וְלַנֵּף —
הַשֵּׁם יוֹדֵעַ עַל מִי נִגְזַר אוֹתִי כַּנֵּס לְנוֹפֵף!
לֹא יִשָּׁרֵק לַהֲנָפָה — אַךְ אֵין בְּכָך כְּלוּם.
עִרְפּוּל בְּמוֹ עֵינַי: אַין זֶה כִּי אִם חֲלוֹם הֶחָלוּם.
כְּבָר נִתַּק הַחֶבֶל? כֻּלְּךָ מוּכָן לִנְסֹעַ?
שׁהַתֹּף יִקְרָא לְמַשְׁקֶה וּבִּילִי בַּל יֵדַע יָדֹע!
אַךְ דּוֹנַלְד הִבְטִיחַ עַל יַד הַקֶּרֶשׁ לְהִתְיַצֵּב,
וְאֶלְחַץ יַד יְדִיד עַד גּוּפִי לֹא צָלָל.
אַךְ לֹא: חֲשׁב — הֵן אָז אָהְיָה מֵת, לֹא חַי…
אֶת תַּף, אִישׁ וֵילְס, אֲנִי זוֹכֵר לְמַדַּי —
כִּי שָׁקַע, הָיְתָה לֶחְיוֹ כַּוֶּרֶד הַמְלַבְלֵב.
אַךְ אוֹתִי, יִקְשְׁרוּנִי בְּעַרְסְלָה, וְיַשְׁלִיכוּנִי אֱלֵי תְהוֹם,
מַטָּה מַטָּה, וְאֶחֱלֹם לִי חֲלוֹם,
וַאֲנִי — תַּרְדֵּמָה: כְּבָר אֲנִי מַרְגִּישׁ בְּבוֹאָהּ, שׁוֹמֵר, אַתָּה שָׁם?
קְצָת הַתַּר הָאֲזִקִּים אֵצֶל פִּסּוֹת-יָדַי.
וְהָפְכֵנִי בְּנַחַת, — אֲנִי נִרְדָּם,
וְאֵזוֹב רִירִי מִסָּבִיב לִי נִפְתָּל.
-
המשורר אלפרד טיסוֹן ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.