הרצאה באספה הכללית השנית לאגדת המורים בא"י שהיתה במושבה גדרה באלול תרס"ד.

 

א. המבטא.    🔗

אפן המבטא וישר הכתיבה, או: “הקרי והכתיב”, הם שני העמודים אשר עליהם נשענת כל לשון; כי מה היא הלשון אם לא הדבור והכתיבה? ובבואנו להשיב לתחיה את שפת לאֻמנו העתיקה ולהשתמש בה לא רק בבתי הספר ובבתי התפלה, כ"א גם בשוק החיים ולכל צרכי החיים, בבואנו להשיב ללשוננו את סגלתה הקדמונה, להיותה אחד הבריחים היותר חשובים המבריחים את בית ישראל מן הקצה אל הקצה – עתה העת לנו לשים קץ עד כמה שאפשר לכל שנויי המבטאים אשר בקרב עמנו, הגורמים כי לכל אחד ממנו יכבד להבין את שפת רעהו; ולהביא גם סדרים ושטה מסימה בדרך הכתיב (ארטוגרפיה), לבל יהי עוד כעיר פרוצה אין חומה.

באספתנו הראשונה נדברנו כבר על אודות המבטא כדרך “אגב ארח”, והזמן לא הספיק לנו להתוכח הרבה על הענין הזה, ותוצאות דברינו היו אז:

א) לכל אחד מהמבטאים השונים שבקרב עמנו ישנה זכות הסטורית;

ב) לתחית השפה בקרב העם לא יזיק השנוי שבמבטאים אם אי אפשר באפן אחר, אחרי אשר גם בשפות החיות ובשפה הערבית בעצמה קימים ועומדים מבטאים שונים בדבור;

ג) בא“י יותר נכון לקבל את המבטא הספרדי מפני כי הוא מבטא אחינו הספרדים הרבים בא”י, ומפני כי האשכנזים הראשונים שהחלו להשתמש בעברית בתור שפה חיה קבלו כבר את המבטא הזה, ומפני כי הסביבה בא"י, בערים וביחוד בכפרים, מדברת ערבית, והמבטא הזה קרוב יותר למבטא הלשון הזאת, האחות החשובה ללשוננו;

ד) בקבלנו את המבטא הספרדי עלינו לצרפו ולנקותו ולבטאו באפן הראוי והנכון.

האמצעי היותר טוב אשר בו נוכל להשתמש להפצת המבטא הנכון אשר יקֻבל, הוא כמובן בית הספר, כי רק הוא יוכל לשימו ולקבעו בפי ילדינו, ורק על ידו יהיה אפשר כי הדור הבא ידבר עברית בארצנו, מרכז תחית עמנו, במבטא אחד אשר יוכל להיות למופת לבני עמנו בכל ארצות פזוריהם, וע“כ הנני חושב כי פה, באספת מורי א”י, הוא המקום היותר מסֻגל לדון בו על פרטי הקביעות הזאת, ולבוא אם תכף או אחרי זמן לידי הסכמה מחלטת.

חפצים הננו לקבל את המבטא היותר נכון בלשוננו; אך מה הוא קנה המדה אשר נקח לנו למד בו את נכונות כל אחד מפרטיו? הבה נתבוננה בדבר הזה: רגילים הננו לאמר למשל כי אפן בטוי ה“חית” וה“עין” במבטא הספרדי הוא היותר נכון ומדֻיק והיותר אמתי. מה הננו מְכַוְּנִים בזה? מְכַוְּנִים ומדמים הננו כי אפן בטוי האותיות האלה במבטא הספרדי הוא הוא אפן בטוין בפי אבותינו הקדמונים בעלי השפה הזאת. והראיות לזה רבות הן: ראשונה כי גם בערבית וביתר השפות השמיות מבטאים את האותיות באפן הזה, ושנית מפני כי לו דמה בטוין ממש לבטוי הכף הרפויה והאלף כי אז הן לא היה צרך לקבע אותיות כפולות בא“ב לדבר אחד, ושלישית כי בתלמוד נזכר כבר על בני ערים אחדות בגליל כי שגו ויקראו לעינין אלפין, (מגלה כ“ד ע”ב) וא”כ הלא היתה הברתן שונה.

ובכן הננו רואים כי קנה המדה הראשון לנכונות המבטא הוא אפן המבטא בימים הקדמונים: לאמר כל המתאים לאפן המבטא אשר בו בטאו אבותינו את שפתנו בשבתם על אדמתם הוא הנכון, וכל מה שאיננו מתאים לו ושונה ממנו הוא איננו נכון ולא ראוי לקבלו.

על הקטב הזה סובבים כל הוכוחים המדעיים בנוגע לענין הזה, וכל מי שהיה חפץ להביא איזו ראיה לנכונות אחד מפרטי המבטא, השתדל תמיד להוכיח בראיות אשר מצא כי לפנים בטאו ככה, אלה הביאו מהתלמוד (מהדקדוקים בקריאת שמע: עשב – כשׂדך, וחרָה אַף) ואלה מאפן העתקת (טרנסקרפּציון) שמות העצם הפרטים בתרגום השבעים, ואלה מהשפות החיות השמיות; ואד"ם הכהן השתמש במלים העבריות השגורות בפי אחינו האשכנזים בזרגונם להוכיח כי המבטא הספרדי הוא היותר נכון, לאמר היותר מתאים למסורה הקדומה, אחרי כי את המלים האלה שנשארו למורשה מימי קדם בשמוש בחיים, אין האשכנזים מבטאים אותם במבטאם הם, כי אם במבטא הספרדי (יָום טוֹב, יָוֹסף, סָוֹף, קָוֹל דָוֹר, וכיו"ב).

אך האם אפשר לנו לקחת את המסורה ההסטורית בלבדה לקנה המדה לנו?

הדבר הזה הוא בלתי אפשרי, ומפני כמה טעמים:

ראשונה: פשוט כי מפני מסורה הסטורית ברורה אין לנו ואין אתנו עתה מי שיוכל להגיד לנו באפן ברור איך נהגו אבותינו הקדמונים בבטוי כל אחד ואחד מפרטי המבטא.

שנית: מפני כי גם בימי קדם לא היה מבטא אחד לכל המדברים בשפה הזאת בא“י (שבלת – סבלת), ויושבי צפון א”י היושבים קרוב לסורים לא בטאו כבני הדרום היושבים קרוב לשבטי הערבים (בנוגע לקריאת הקמץ למשל); וככל אשר הננו רואים גם היום שנויי המבטא הרבים בשפה הערבית לפי מקומות המדברים בה. (את ה ج יקראו במצרים ג, ואת ה ق יקראו הבדואים ג' והסורים א' והבגדדים ק. את ה ت יקראו המערבים והפלחים החברונים תס, ואת ה ك יקראו הפלחים טש. וכן הדבר גם בתנועות: בֶּית=בַּיְתּ.

שלישית: מפני כי גם בימי קדם לא היה המבטא שוה תמיד. וכדרך כל שפה חיה הלך ויתפתח, הלך וישתנה מתקופה לתקופה. הנה למשל היו ימים אשר בו בטאו את כל המלים המסורות לנו בכתב באות “ש” בהברת sch (כאשר נשאר הדבר במבטא השמרוני עד היום), אך אח“כ השתנה אפן בטוי מלים רבות מהן מ sch ל ss, וישימו הכותבים סמן על האות ש שבהן להבדילן מיתר המלים אשר בטוין נשאר sch, שרק עי”ז נבין זכות מציאות השׂין אצל הסמך, הדומה לה במבטא לגמרי. וכן למשל היו ימים אשר בטאו את המלים מֶלֶךְ ואֶרֶץ ועַיִן וזַיִת מַלְךְ ואַרְץ ועַיְן וזַיְת כמו בערבית, ואך עי"ז נבין טעם נטיתם עם הכנוים למַלְכי ואַרְצי ועֵינִי וזֵיתִי, ורק אחרי זמן התגברה הברת הסגול, כאשר יראה כל המעין בדרכי דנקוד האשורי אשר בו אין הסגול נמצא כלל, וכל המתבונן למבטא התימנים המבטאים עד היום את הסגול כפתח, וכן היו המדקדקים הקדמונים בעלי המסורה קוראים לסֶגול בשם פתח קטן.

רביעית: אם בימי קדם, בשעה שישבו אבותינו רק בקרב עמי המזרח, קרו כבר שנוים במבטא מתקופה לתקופה, אנו שנפוצנו כבר בקרב כל העמים וכל השפות השפיעו השפעתן עלינו, אנו שהננו רחוקים מהם כבר יותר מאלפַּיִם שנה, על אחת כו"כ שנהיה נאלצים לקבל איזה שנויים במבטא אף במקומות שנדע ברור איך היו הם מבטאים לפנים.

ובכן אחרי אשר לא נוכל לסמך על מסורה הסטורית, והבסיס האיתן הזה גם הוא רעוע הוא, תשוב השאלה: מה יהיה לנו איפה לקנה מדה למד בו ¹ את הנכונות בקביעות המבטא?

קנה המדה שעלינו לקחת בקביעות המבטא הוא לדעתי התועלת, והקרוב ליתר השפות השמיות.

התועלת כיצד?

א) עלינו להשתדל עד כמה ² שאפשר להתאים הכתיבה אל הדבור ואת הדבור אל הכתיבה. הדבר הזה יוכל להיות רק בהיות לכל סמן, בין שהוא אות בין שהוא תנועה, בטוי מיחד לו. הדבר הזה אשר אליו שואפים כל העסוקים בעניני השפות החיות, הוא נקל לנו הרבה יותר מאשר להם, הם עוסקים בשפות חיות אשר אלפי אלפים אנשים מדברים כבר בהן באפן קבוע ומחלט, ועליהם איפוא להתאים את הכתיבה אל הדבור, וכל הצעותיהם הן מחֻיבות להיות לשנות את אפן הכתב, זה הדבר קשה מאד, בהיות כבר מליוני ספרים וכל הספרות כלה נדפסה בכתיב אחר. הנה בצרפתית למשל אם ירצו לעשות סמן מיחד ורק סמן אחד לכל בטוי (לכתב למשל o ולבטל כל eaux, eau, au ), אז יצא מן כתיב חדש אשר כל הרגיל בכתיב הנוכחי לא יבינהו, וכל אשר ילמד את הכתיב החדש לא יהיה אפשר לו כלל להבין את הכתיב הישן. לא כן אנחנו, אנחנו הננו מאשרים הרבה מהם. ראשונה (התבוננו נא אל אשרנו הנפלא הזה ותמהו!) מפני כי שפתנו נחשבה עד כה כשפה מתה ורק עתה הננו משתדלים להשיבה לתחיה בפינו, לכן נצטרך אנחנו להפך, להתאים את הדבור אל הכתיבה, והדבר הזה עתה בידנו לעשותו אחרי כי אין עוד מבטא קבוע בפינו, ושנית מפני כי אפשר ואפשר לנו להתאים את הדבור אל הכתיבה בשפתנו, בהיות כי כל סמני התנועות אינו באותיות כ"א בנקודות שאינן מעצם המלים, ולכל אחת מהאותיות ישנו באמת אפן בטוי מיחד לה.

ב) עלינו להשתדל כי באותיות³ השונות של הא"ב שלנו ימצאו במדה היותר אפשרית כל הקולות השונים הנמצאים בשפות הזרות, אשר בכל אפן הננו מחיבים לשאל מהן מלים ועלינו לכתבן ולבטאן עד כמה שאפשר בקרוב לבטוין העקרי.

אך מלבד שימת לבנו אל צד התועלת באפן המבטא שנבחר לנו, עלינו לשים לב גם אל יתר השפות השמיות החיות, והן תוכלנה להיות לעזר רב לנו בקביעות המבטא, אחרי כי סוף סוף שפתנו היא אחות להן ואלפי מליה נמצאות גם בהן. ובכן אין ספק כי את האותיות שמהן המלים מרכבות בשפתנו עלינו לבטא ממש כאותיות אשר מהן המלים האלה בעצמן מרכבות בשפות ההן.

ומן השפות השמיות החיות אחת היא השפה הערבית הקרובה ביותר לשפתנו באותיותיה ובמבנה מליה.

*_**

אחרי ההקדמות האלה אשר תהיינה לנו כמורה דרך בעניננו זה להלכה, הבה נפנה אל החלק המעשי.

לשני דברים יש לנו להתבונן בקביעות המבטא: קביעת מבטא האותיות וקביעת מבטא התנועות ויתר סמני הקריאה. ובהיות אותיות החלק היותר חשוב והיותר מֻקדם בלשון, על כן יהיו דברינו הפעם עליהן:

בא"ב העברי ישנן תשע ועשרים אותיות שונות:

א בּ ב גּ ג דּ ד ה ו ז ח ט י כּ כ ל מ נ ס ע פּ פ צ ק ר שׁ שׂ תּת.

אך בין אלה ישנן שש עשרה אותיות שאין לנו כמדמני כל דבר להעיר עליהן, בהיות בטוין שוה בפי כל אחינו, והוא מתאים גם לבטוין ביתר השפות השמיות. האותיות האלה הן: א בּ (בדגש) דּ (בדגש) ה ז י כּ (בדגש) ל מ נ ס פּ פ (בדגש ובלי דגש) שׁ שׂ תּ (בדגש).

באותיות האלה ישנו כבר יתרון ללשוננו על הלשון הערבית מצד התועלת, בזה שיש לנו הקול p שאיננו נמצא בערבית כלל.

על ההבדל שבין בטוי אות האלף ואות ההא אין לי כמדמני מה לדבר, אחרי אשר אין מחלקת וספק באפן בטוין. ורק הבלתי יודעים לבטא היטב בין האשכנזים, וביותר בין הספרדים בני ארצות תרכיה הצפונית, אינם מטעימים את ההבדל שביניהן.

וכן הדבר בנוגע ל“תּ” הדגושה אשר הספרדים המערבים מבטאים אותה כצד"י במבטא האשכנזים.

עקר המחלקת והספקות הוא בי"ג האותיות האחרות:

האות הראשונה היא הב' הרפויה. בערבית ⁴ אין ב רפויה כמו שאין פּ דגושה, וכל ב בין שהיא בראשית המלה או אחר שוא נח ובין שהיא אחרי תנועה פשוטה היא נבטאת תמיד b, והדבר הזה הוא שפעל על המבטא הספרדי במקומות אחדים לקרא כל ב b.

אך מציאות שני אפני כתיבת האות הזאת בעברית ⁵ (בדגש ובלעדו) הוא הסמן היותר מבהק ומכריע כי האות נבטאת בשני אפנים, כי ⁶ כלל גדול הוא: אין סמן בלשון לבטלה. ומלבד זה הנה מצד התועלת יותר טוב להתאים את הדבור (בב' אפנים) אל הכתיבה (בב' אפנים); וכן יותר טוב לנו לבטא את הב' הרפויה w, אחרי אשר מבלעדי זאת יחסר לנו מבטא האות w, ככל הוא חסר לגמרי בערבית, בהיות מבטא האות ו' לא w כי אם כמבטא האות و בערבית, כאשר נראה בהגיענו אליה ⁷.

גם האות ג' היא מאלה הנבטאות בשני אפנים, אחרי שהיא כתובה בשני אפנים. ובנוגע לשני אפני בטויה הנה לפנינו מסורות שונות: התימנים מבטאים הג' הדגושה באות הג’ים הערבית ج (דש) והרפויה כאות غ הערבית (gh), והספרדים המזרחים מבטאים את הדגושה g והרפויה غ כאותיות gh (ובגרמנית Tag gegen) והאשכנזים והספרדים התֻּרכּים אינם מבדילים כלל בבטוי בין הדגושה והרפויה. הצרך לעשות איזה הבדל בבטוי האות הזאת הוא מפני כי עי“ז נרויח עוד קול בא”ב העברי, והוא dsch או gh. בערבית גם האות ג איננה באה בשני אפנים בכתיבה. אך זאת הננו רואים כי את האות המקבילה בערבית לאות ג העברית יבטאו כל הערבים (דש) ובני מצרים ג. בשעה שהאות غ gh הערבית (ע ונקודה עליה) איננה מקבילה לעולם לג' העברית. ובכן מצד הקרוב לשפות השמיות וגם מצד התועלת נראה כי טוב ונכון לבטא את הג' הגדושה ج (דש) והג' הרפויה g (ובצרפתית ga־ge). אך אם יהיה הדבר לחדוש מוזר יותר מדי ונחליט לבלתי קבלו, אז יהיה עלינו לבטל את מציאות הדגש הקל באות ג', ככל אשר בטלו כבר לפנים את הדגש הקל אשר באות ר, וככל אשר בטלוהו כבר אותו בעצמו (לאמר: את הדגש בגימל) רבים ממדפיסי הסדורים האשכנזים.

את האות ד הרפויה מבטאים מעטים מאחינו הספרדים המזרחים כאות הערבית ذ (ד ונקודה עליה) בבטוי רפה מאד, לאמר מעין ז' רפה (כאותיות th באנגלית במלת the). כי ישנו איזה יחס בין האות ד d ובין האות ذ בשפות השמיות רואים הננו בדברים האלה: א) כי בערבית תכתב הזין הרפה באות ד ונקודה עליה; ב) כי כל המלים שהן בערבית באות זין רפה הן בארמית בדלת (ذهب דהב ذكر דבר). אך אין לכחד כי ישנו הבדל גדול בין הד' הדגושה והרפויה שבעברית ובין ה د וה ذ הערבים. כי בשעה ⁸ שבעברית האות ד היא בשרש אחד פעם רפה ופעם דגושה (דרש ידרש) ואין לנו שרשים מיחדים לד' דגושה ושרשים אחרים לד' רפויה, (וכל השרשים אשר באות ذ שבערבית אינם באים בעברית בדלת כ"א בזין (ذهب זהב, ذكر זכר) – הנה בערבית ישנם שרשים מיחדים לאות د ושרשים אחרים לאות ذ ואין אחד מהם נוגע בשני כלל. ושנית עלינו לזכר עוד זאת כי בדבור ההמון גם בערבית התקשה מבטא הדזאל ויהי לדלת פשוטה: דהבּ דכּר. ובכן אם נחליט לקים את ההבדל הזה נרויח בלשוננו את מציאת הקול ذ הנמצא גם באנגלית, אך אם גם הדבר הזה יחשב לחדוש מוזר יותר מדי ונחליט לבלתי קבלו, אז יהיה עלינו לבטל את מציאות הדגש הקל גם בדלת, ובבואנו להעתיק מלשונות אחרות מלים שבהן נמצא הקול ذ נכתבן בדגש ונקודה עליה.

כל מה שמצאנו להעיר על הד' הרפויה יסב גם על התו הרפויה אשר אותה יבטאו אחינו הספרדים המזרחים כאות ث הערבית, לאמר סמך רפה. גם פה נראה כי בערבית כותבים את הסמך הרפה באות ונקודה נוספת עליה; כי כל המלים שהן בסמך רפה בספרות הן נבטאות כמו תּ בדבור ההמון (ثور תּור ثقيل תְּקיל); וכי כל המלים שהן בערבית בסמך רפה הן בעברית בשין ובארמית בתו (ثور שור תּור, ثقل שקל תְּקל); וגם פה נראה כי התו הדגושה והרפה באה בעברית בשרש אחד ⁹ (תּפר יתפר) ובערבית ישנם שרשים מיחדים לכל אחת מהן. רק פה יגלה לפנינו חזון אחר והוא כי האשכנזים לא הספרדים הם המבדילים בין הדגושה והרפויה אך את הרפה הם מבטאים לא כאות סמך רפה כי אם כסמך פשוטה, מבלי כל הבדל ביניהן. אך אחרי החליטנו כי עלינו להשתדל בכל יכלתנו כי יהיה לכל אות מבטאה המיחד לה, אי אפשר לנו לבטאה ממש כסמך, וכמו כן אי אפשר להשאיר את שני אפני הכתיבה (בדגש ובלי דגש) ולבטאם באפן אחד t כמבטא אחינו הספרדים התורכים ¹⁰; ועלינו לעשות כמו שאמרנו באותיות הקודמות אחת משתי אלה: או לבטא את הרפה כאות ث ובזה נרויח את הקול הנמצא גם באנגלית (thank) או להסיר לגמרה את הדגש הקל גם מהאות תּו, ולבטאו תמיד t, ובבואנו להעתיק מלים שבהן הברת th נכתבן בתו ונקודה עליה (ת), אך הדבר הזה יקשה מעט יותר מאשר בשתי האותיות הקודמות, אחרי אשר באות הזאת הרגלנו כבר הרבה בשני אופני כתיבתה.

הבטוי הנכון של האות “ו” הוא כאשר יבטאוהו אחינו הספרדים המזרחים, כמבטא oi בצרפתית. גם רבים מהאשכנזים במערב אירפה למשל, המבטאים את החולם אַוְ au מודים, מבלי שים לב, למבטא הזה. רק המבטא הרך הזה יוכל להצדיק את דבר בחירת האות הזאת לאחת מאמות הקריאה, כאשר בחרו ביוד הרכה, ולוּ היה מבטאו רק w כי אז לא היה אפשר שיהיה לאות נסתרת. דבר הקֵּרוב ביןw לאות و הערבית, הננו רואים גם בשפות האחרות; כי האות w הנבטאת בגרמנית כמבטא הוו הקשה נבטאת באנגלית במבטאה הרכה. ועל כל אלה צריך לזכר כי גם הוו הערבית נבטאת תמיד oi לא w, ורק התרכים מבטאים אותה w. ע"י אפן הבטוי הזה נרויח קול נוסף בשפתנו, אחרי כי לקול w יש לנו כבר האות ב הרפויה.

את האות ח' אשר כל המדקדקים קוראים לה אות גרונית, ובעלי הנקוד חלקו לה דיני האות הגרונית, כשלילת הדגש החזק והשוא הנע – מבטאים אחינו האשכנזים מן החך בהשותם מבטאה למבטא הכף הרפויה, כמו ch בגרמנית. הדבר הזה הנראה כזר יש לו בכ“ז יסוד הסטורי גם בערבית וגם בעברית. בערבית אין כותבים את האותch הגרמני באות כ רפה כ”א באות ח' ונקודה עליה. ומלים רבות מאד הנכתבות בערבית באות ח ונקודה עליה, באות בעברית באות ח اخ אח, اخذ אחז, خمسة חמשה, כמו שישנן מלות רבות שהן בעברית בחית ובערבית הן באות ح הגרונית אחד احد פתח فتح קמח قمح. ואחרי אשר האות ח העברית באה בהקבלתה גם לאות ح וגם לאות خ הערביות, וישנם שרשים בעברית באות חית אשר שתי הוראות להם ובערבית הם נבדלים בבואם בהוראתם האחת באות ح ובהוראתם השנית באות خ חבל حبل חבל خبل חפר חפירה حفر חפר ונכלם خفر, לכן מחליטים חוקרי הלשונות כי גם בעברית היו שני אפני בטוי לאות הזאת, אך לא הושמה בה הנקודה המסמנת כמו בשין ¹¹. בכל אפן, אחרי שקֻּבלה האות ח בעברית רק כאות גרונית עלינו לבטאה כאות ح הערבית, ובבואנו להעתיק (copieren) מלים מערבית הנבטאות באות خ עלינו לכתבן באות ח ונקודה עליה, ולא באות כ כאשר עשו כל סופרינו הספרדים בימי קדם (כֿליפה, כֿבר). וגם בהעתקה מלשונות אחרות יותר טוב להשתמש בחית ונקודה עליה מלהשתמש באות כ' אשר תביאנו פעמים רבות לעבר על חקי השפה העברית, כמו במלים: כֿרסון, כֿינה, כֿינין, אשר עפ"י דקדוק שפתנו דרוש לבוא בכ' דגש קל.

האות הגרונית השנית אשר בבטויה שוגים אחינו האשכנזים היא העין שהם מבטאים אותה כמו אלף. המשגה הזה נמצא עוד בעמנו בימי קדם, כעדות חכמינו ז"ל על חלק מבני הגליל שהיו קוראים לעינין אלפין. הבטוי הנכון של האות הזאת הוא כבטוי האות ع המקבילה לה בערבית. את הבטוי הזה עלינו לקבל גם מצד אמתותו שאין מסתפק בה וגם מצד התועלת, מהבחינה הראשונה, כי יהיה לכל אות בטוי המיחד לו ולא יבא שומע מוצא פינו להחליף אות באות.

בערבית נמצאה על יד העין האות غ gh שהיא נכתבה בעין ונקודה עליה. ובהשוותנו את שתי הלשונות נראה כי גם פה אות עין העברית משמשת במקום שתי האותיות ع ו غ הערביות (ערבים – غرب עורב – غراب מערב – مغرب עצבים – اعصاب עצב – غضب עז – عز עזה – غزة) ומזה נראה כי גם לעין העברית היו שני אפני בטוי, וגם בה לא הושמה הנקודה המסמנת אשר בשין. חוקרי הלשונות מוסיפים להוכיח זאת מתרגום השבעים אשר כשמות העצם הפרטים שבתנ"ך אשר בהם האות הזאת נמצאת העתיקו לפעמים את האות הזאת באות a ולפעמים באות g, או באות gh. למשל: עזה Gassa עמורה Gomorra צעַר Zoghar וכנגד זה עלי Eli, עברי Ebraios, פרעה Pharao.

הידיעה הזאת תוכל להיות לנו לתועלת בבואנו להעתיק מלים מלשונות אחרות וביחוד מערבית אשר בהן נמצא הקול gh, כי אז נכתבן בלי פקפוק באות ע ונקודה עליה, ולא נצטרך לכתבן באות ר' ולהשחית המבטא המדֻיק.

האות ר' היתה אמנם נבטאת לפנים בשני אופנים בזעזוע קצה הלשון לצד השנים ر כמבטא המזרחים, ובזעזוע הלשון כלפי החך פנימה غ כמבטא האשכנזים המערבים, ומבטאה השני הוא שגרם לבעלי הנקוד לחשבה בענינים אחדים כאותיות הגרון. הדבר הזה הננו רואים גם בשאר הלשונות כמו למשל בצרפתית שנחשב למין התגדרות לבטא את האות r כבטוי gh, ולזה כנו פעל מיחד grasseiller. לשני מיני הבטוי היה לפנים סמן מיֻחד הוא הדגש הקל לבטוי ر והעדר הדגש לבטוי غ. הדבר הזה נזכר עוד בס' יצירה בחשבו כאותיות הא"ב “כפולות בגד כפרת”, ובס' דקדוק הטעמים לבן־אשר מביא עוד את הכללים למבטא הר' לפני ואחרי איזה אותיות היא רפה, ומתי צריך לכתבה בדגש ולבטאה באפן שני. אך רואים הננו כי במשך הזמן בטלו את אחד משני אפני הבטוי, וממילא נפל גם הדגש המסמן. ועתה מצד התועלת יותר טוב לנו לבחר בבטוי ה ر שבמבטא המזרחים, כי לבטוי הקול غ תהיה לנו או הגימל הרפויה או העין הנקודה.

בטוי האות כ הרפויה הוא כמעט שוה בכל המבטאים. את השנוי הזה במבטא בין הכף הדגושה והרפויה הננו רואים גם בשפות האחרות, כמו בגרמנית למשל אשר בה יקראו את הסמן ch בתנאים ידועים גם k (Sechs Fuchs), וכי נהג השנוי הזה גם לפנים בעברית רואים הננו מכפילת האות הזאת (בדגש ובלי דגש); וכי הקריאה היא ch הגרמני נראה ממה שהנקדנים הראשונים שמו תחתיה לפעמים שוא חטוף ממש כמו שנהגו באות ח הגרונית (תאכִלנה, תאכִלנו) וממה שבתרגום השבעים מעתקה הכ' שבמלה אבימלך כאות ch, וממה שכל הסופרים הספרדים העתיקו האות خ הערבית בכ' רפה.

נשארו לנו עוד שלש האותיות אשר מבטאן מֻדגש מאד בעזרת הגרון ובמלוא הפה והן הטית, והקוף והצדי.

לשתי האותיות הראשונות מקבילות בערבית האותיות ط ق ובטוין בלי ספק כמוהן. את אפן הבטוי הזה צריך לקבל ככל קשיו מצד התועלת, לבל תתחלפנה באות תּ וכּ הדגושות.

והאות צדי מקבילה לאות ص הערבית, לאמר ס' מֻדגשה. ובטויה לפנים היה בלי ספק דומה לה ולא לבטוי אות z, הגרמנית כאשר יבטאוה אחינו האשכנזים, והראיה היותר מוכיחה לזה היא כי בעברית השתמרו מפני הרכבת האותיות תְס שהיא הברת האות z, ובהצטרכם לאמר “התְסובבתי” הפכו את סדר האותיות ואמרו “הסתּובבתי”. ובכ"ז חושב הנני כי מצד התועלת שנרויח את הקול z בשפתנו¹² ולא נפסיד מאומה בעזבנו את הקול ص הערבי שאיננו נמצא בשפות האחרות בלתי אם בערבית ¹³, יותר טוב לפנינו לקבל את הבטוי z, אף בדעתנו ברור כי אבותינו לפנים בטאוה כבטוי האות ص הערבית.

עפ"י כל הדברים האלה יצא לנו כי לכל אות מאותיות הא"ב שלנו ישנו בטוי מיֻחד ואין אות נוגעת בחברתה כלל, ובבאונו להַכְתִּיב על פי המבטא הזה יבחין השומע בין אות לאות, ולא יבוא לעולם לידי שגיאה לכתב אות במקום רעותה.

הדבר הזה: התאמת הכתיבה אל הדבור והתאמת הקריאה אל הכתיבה, הוא אחד הדברים היותר חשובים ¹⁴ בכל לשון מתֻקנה.

רק על שתי אותיות אי אפשר לנו לעבר בשתיקה, שתי האותיות אשר יקשה מאד להתאימן אל הכלל האמור, ולע"ע אי אפשר שלא תהיינה למעצור על דרכנו זאת. שתי האותיות האלה הן השין (השמאלית) והאלף הנחה.

כאמור למעלה היו ימים אשר כל האותיות המסורות לנו בכתב באות ש היו נבטאות בבטוי sch, ורק אחרי זמן השתנה אופן בטוי מלים רבות ל ss, והכותבים השאירו את האות בתמונתה הקדמונה רק שמו נקודה עליה לסמן. ובכן השׂין (השמאלית) והסמך דומות במבטאן לגמרי, רק כי לאלה המלים הכתובות כשׂין יֶשנה הסטוריה מיֻחדה. בימי התלמוד צעדו קדימה בשנותם את הכתיב ובמקום לכתב ש ונקודה עליה כתבו כמעט תמיד ס. השנוי הזה נמצא כבר גם בכתבי הקדש במלים מעטות: כעשׂ – כעס, חרשׂ – חרס, שׂפח – ספח, שׂתם – סתם, שׂפק – ספק (היה די), שׂער – סער, אשר החלו הסופרים להביא את הסמך במקום השין. וברור הדבר כי לו נשארה הלשון חיה והיתה מתפתחת התפתחות טבעית, אז היתה הסמך יורשת מקום השׂין והיתה מבטלת אותו לגמרי, עד כי היו כותבים “יסראל” במקום ישׂראל, ו“סרף” במקום “שׂרף”, ו“ספה” במקום “שׂפה”, אֹפן הכתיב אשר מורינו היו מרעישים עתה עולמות בבוא תלמידיהם לכתב כמוהו; אך עתה בנחל האות הזאת (השין) במשך אלפי השנים זכות אזרח בשפתנו, יכבד מאד לעקרה משרשה. רק הדבר הזה נוכל לעשות למצער, כי את כל המלים הנכתבות כבר בספרות התלמודית בסמך במקום שׂין נכתב רק בסמך; סכין, סריטה, סרג, ובזה נרויח כבר הרבה בהשאר לנו אך מלים מעטות מאד אשר נאלץ לכתבן בשין.

בדבר בטוי האלף אין כעת כל הבדל במבטאים השונים שבימינו. אך כנגד זה ישנו באות הזאת הבדל גדול בין כל מבטאינו ההוים ובין המבטא הקדמון, כי בו לא היתה האות הזאת לעולם אֵם־קריאה כי אם נבטאת תמיד, לאמר גם בהיותה בלי תנועה, ותהי נחה נראָה כמו כל יתר האותיות: (מָצַאּתי אמְצִיאְ רֹאְש רִאְשון, בדין ההמזה הערבית).

עפ"י הדבר הזה נוכל להבין דברים רבים מסגלות האות הזאת ¹⁵ אך אפן המבטא הזה קדום מאד, קדום עוד לתקופת ממציאי הנקוד, כי בימיהם לא בטאוה עוד, אחרי ראותנו כי נהגו בה בהיותה בלי תנועה כל מנהגי האותות הנחות ויכתבו מָצָאתי בקמץ תחת הצדי ולא בפתח, ואת התו שאחריה לא הדגישו, ורק במקומות אחדים (נאְדּרי, יאְשם, יאְהב, יאְסר, מאְפּליה) השתמרה עוד התמונה הקדומה של מבטא האות הזאת בשוא נח, ככל אשר השתמרו תמונות קדומות רבות בכתבי הקדש.

גם בערבית התרכך מעט מעט מבטא האות הקשה הזאת עד כי היתה כאלו איננה, ויאמרו راس במקום رأس וכן بر במקום بئر. אך זה היה עפי“ר רק בדבור בשפת ההמון, ובספרות אשר בה השתמרו תמונות השפה בכלל בטהרתן נשאר עפי”ר הבטוי הקשה מבלי שנוי, ובמקום שהשתנה לא נכתבה עוד ההמזה לאמר האלף הנבטאת, כ"א אם־קריאה (יוד או ויו או אלף מבלי המזה, היא האלף אשר אין לה מציאות בעברית הקדומה כלל). לא כן בעברית אשר בה בטלו את האות בקריאה ובכתיבה לא השמיטוה, רק במלים מעטות מאד כמו מָצָתִי, צָמֵתי, יוֹצֵת, תִּשֶּׂנָה.

דבר מציאות האות הזאת שאיננה נבטאת כלל – אחרי כל התנועות השונות (רִאשון רֵאשית רֹאש רָאשים פֻּארה קרוּא קרוֹא תקרָאנה), היא עתה המכשול היותר גדול בהוראת הכתיב, כנודע לכל המורים, אחרי כי רק פה, כמעט רק במקום היחיד הזה, אין הכותב כותב כפי שהוא מבטא כי אם כפי מה שבטאו אבותיו לפני אלפים בשנים. את זכות מציאותה לא נוכל לברר לכותב רק אחרי למדו את דקדוק השפה העברית ומוצא מליה (רֹאש רָאשים רֵאשית רִאשון – משרש ראש) מ, ועד העת ההיא עליו ללמד את מציאותה כגזרה אשר אין להרהר אחרי טעמה.

אך כנגד הקשי הזה אין עצה. אחרי הקִּדְמה שעשתה שפתנו גם הספרותית לבטל מעט מעט את המבטא הקשה של האלף בלי תנועה, לא נוכל לשוב ולחדשו ולשוב ולבטא רִאְשון רֹאש רק כדי להקל את הוראת הכתיב. ובטול האות הזאת מכתיבנו יהיה אולי השנוי האחרון אשר אולי ימלאו הבאים אחרינו את לבם לשנות בשפתנו.

ובכן ישנן לנו בעברית כ"ד קולות אשר לפי דעתי אין ספק בהם, והם: א ^ء (כהמזה הערבית) בּ b, ב w, ה h, ו oi, זz הצרפתי, ח ح, ט ط, י y, כּ k, כ ch הגרמני, ל l, מ m, נ n, ס (או שׂ) ss, ע ع, פּ p, פ f, צ z הגרמני, ק ق, ר r, שׁ sch, תּ t, ת ث ועליהם צריך להוסיף (ביחוד בבואנו להעתיק מערבית) ח خ, ע غ.

ועל בטוי שתי אותיות צריך עוד להחליט: על הגימל ועל הדלת: או כי נבטאן תמידg, d, ונבטל את הדגש הקל שבא בהן, ובבואנו להעתיק מלשונות אחרות את הקולות ج ذ נכתבם בג' ונקודה עליה וד' ונקודה עליה; או כי ¹⁶ לא נבטל את הדגש, ונבטא את הג' הדגושה ج במבטא התימנים והרפויה g, או את הדגושהg ואת הרפויה غ ואת הדלת הדגושה d, והרפויה ذ.

ולפני גמרנו הדברים על אודות מבטא האותיות עלינו להתבונן עוד בדבר אחד:

באותיות הכפולות בכתיבה ובבטוי, בין שתהיינה בג“ד כפ”ת כלן, ובין שתהיינה בכפ“ת לבדן, הנה יקרה מקריהן לבוא בדגש חזק (סִפּר שִׁפּד פִתּל), ובאופן כזה תתעורר השאלה איך צריך לבטא אותן? פה הן ישנן עפ”י הדקדוק שתי אותיות אשר האחת מהן (הראשונה) רפויה, והשנית דגושה כדין בג“ד כפ”ת אחרי שוא נח. המסורה המקֻבלה היא לקראן שתיהן כדגושות, והמסורה הזאת היא הנכונה, כי ¹⁷ האות הראשונה נבלעת בשניה. את אמתות הדבר הזה הננו רואים בחשש אשר חששו חז"ל בקריאת־שמע ויאמרו כי הקורא ¹⁸ צריך להפסיק בין עשב=בּשדך, הכנף=פּתיל (אות בלתי דגושה ודגושה) ממש בהפסיקו בין ואבדתם־מהרה, ועל־לבבך, לבל יבליע את האחת בשנית.

אך מה נעשה בהיות עלינו בהעתיקנו מהשפות האחרות מלים אשר בהן צריכה לבוא למשל w או f דגושה בד“ח? באופן כזה צריך כמדומני לכתב ¹⁹ באותיות האלה (ב, פ) ד”ח ולרשם עליהן מלמעלה קו שהיה לפנים סימן הרפיון (בּֿ, פּֿ).

על מבטא התנועות אין עת עתה לדבר באספתנו זאת, אחרי אשר דבר מבטא האותיות צריך להעסיקנו בראשונה; אך על שני דברים עלי להעיר פה אשר איש מאתנו לא יתנגד להם כמדמני, והם: דבר שמירת חקי מלעיל ומלרע בדבור, ושמירת מבטא הדגש החזק.

זאת היא מעלת המבטא הספרדי כי בו נשמרם היטב דיני מלעיל ומלרע בדרך ההרגל, ואין על המדבר לאמץ כחו וזכרונו כלל ²⁰ בשעת דבורו. לא כן דבר הדגש החזק, כי בטויו איננו נשמר גם במבטא הספרדי. ובכל זאת מה חשוב ונכבד ענינו! לא אדבר כעת על על דיניו בספרי הדקדוק ושנויי התנועות הבאים בגלל מציאותו והעדרו, לא אדבר על הוראתנו דינים וכללים לריק בדבר הדגש אחרי שאיננו מבטאים אותו כלל, אינני שם לב עתה על אי האפשרות לבטל את הדגש הזה לגמרי, אחרי שעל ידי זה תתחדש ערבוביה חדשה ²¹ בדיני הנקוד, רק על זה אעיר: על חשיבות הדגש החזק בנוגע לנעם הצלצול בלשון, ועל קלות שמירת בטויו בדבור. כבר הזכרתי כי בשפה הערבית נשמר דבר בטוי הדגש הזה גם בפי הילדים הקטנים וכל המדבר ערבית מבלי בטא את הדגש החזק יהיה לשחוק בעיני שומעיו, והדגש הזה הוא הניתן למבטא את העז ואת הצלצול היפה והתקיף. בכל אשר נראה במבטא השפה האיטלקית אשר נעם צלצולה נודע לכל. המבטא איננו נרפה, משתרך ומקרי, כ"א עז ואיתן.

על כל הדברים הנוגעים למבטא עלינו להחליט ולקים את החלטותינו בפעל. כלנו עוד טרם הרגלנו בפרטי איזה מבטא שיהיה, שנמצאהו לטוב לנו, והדבר הזה לא היה אפשר כלל כל זמן שלא באנו לידי הסכמה והחלטה אחת. עתה אחרי אשר זכינו כי תתיסד אגדתנו וגם תתקים, עתה הגיעה העת להשתדל כי מבטא אחד יהיה לכלנו ולא יבנה לו כל אחד כמה לעצמו כטוב בעיניו. יתרגל כל אחד מאתנו בעצמו במבטא אשר נקבל, ישתדל לקרא על פי המבטא הזה בקול רם בספרים, ידַיֵּק בשעת דבורו ²² להטעים בטוי כל אות כראוי, התלמידים ילמדו את השפה מפי מוריהם, המורים ישגיחו על תקון המבטא בפי תלמידיהם והתרגיל הזה יועיל גם להם הרבה. ובמשך זמן קצר נוכל לקות כי בפי כלנו תהיה רק שפה אחת, שפה עברית, מזרחית, ברורה, טהורת המבטא, מצטינת ²³ בנעם צלצולה, ואשר לה תהיה המעלה היותר גדולה במעלות הלשון, והיא ההרמוניה²⁴ השלמה בין הדבור ²⁵ והכתיבה; ומציון תצא תורה גם לכל אחינו מקרוב ומרחוק!

 

ב. הכתיב.    🔗

הכתיב המדֻיָּק, לאמר: כתיבת המלים שבלשון בדרך אחת, הוא אחד מתנאי כל לשון חיה אשר מבלעדו לא תִכּוֹן. אם טוב הוא הכתיב ואם אין, אם מתאים הוא לדבור או לא – אחת היא, כל זמן שלא החלט לשנות איזה דבר בו ²⁶ הרי הוא עומד וקים, וכל העובר עליו חוטא כנגד המֻּסכם בלשון. אין ספר, אין עתון, אין כל תוצאה ספרותית מאיזה מין שתהיה, אשר נוכל למצא בהם את השגיאה היותר קלה כנגד חקי הכתיב, ואין מלים אשר כותבן יכול לכתבן ²⁷ כעולה על רוחו. הכותב בצרפתית tablau במקום tableau, beuf במקום boeuf, או באשכנזית Beume במקום Bäume, Waide במקום Weide, יאמר כל איש עליו כי איננו יודע את הלשון בידיעותיה היותר פשוטות, ושנויַָּו מהדרך הרגילה יֵחָשבו ²⁸ לשגיאות גסות.

אמנם יש אשר ימצאו כי דרך הכתיב באחת הלשונות איננו מתאים לגמרי לַדבור בזמן ²⁹ ההוא, והשתדלו חכמי הלשון לתקנו, ושנו בו שנוים רבים ³⁰. אך אז יהיה הכתיב החדש ליסוד מוסד בלשון, וכל הכותב בדרך הכתיב הקדום יחשב לו הדבר לשגיאה.

מובן כי תקופת המעבר מכתיב לכתיב היא שעת חֵרום. ישנם המקבלים ³¹ את השנוים כלם, וישנם הממאנים להכנע לגזרות החדשות לגמרי; ובין אלה ואלה ישנם המקבלים את הגזרות למחצה ולשליש. אז תקום שעת תסיסה בדעות ³² ולמשך זמן תהיה אנדרלמוסיה בלשון, עד ³³ אשר סוף סוף יפעל הזמן את שלו. הדברים המקבלים יתאזרחו, והדברים שאינם ראוים להתקבל יְזֹרוּ הלאה, והאחדות בלשון תשוב למכונה.

ומה הננו רואים בעברית?

גם שפתנו קִבלה תמורות שונות לא רק במבנה מליה כי אם גם בדרכי הכתיב ³⁴, ולא רק בתנועות כי ³⁵ אם גם באותיות. היו ימים אשר ראו הכותבים כי דרכי כתיבה אינם מדֻיקים וברורים ויחלו לעשות בו שנוים רבים מעת לעת. אבל יען כי השפה הברורה כלה הצטמצמה רק בקבץ ספרים אחד, והקבץ הזה הוא ספרי קדשנו, אשר הקדֻשה שרחפה עליהם קִדשה כל אות וכל תג שבהם מבלי היות עוד יכלת לשנות בהם דבר, והמַּסֹּרת קמה ותשם עוד משמרת למשמרת על כל אות למען ישארו הדברים כתובים כמו שהיו כתובים בעת ההיא, לכן נפסקה התפתחות הכתיב בעברית הצחה ותעמד בחצי הדרך. וההפסקה הזאת לא היתה בעת חתימת איזו תקופה בדרכי הכתיב כי ³⁶ אם בעצם שעת המעבר מתקופה לתקופה, בעצם ימי החדושים, בשעה שהיו החדושים עוד רופפים בידי הכותבים ופעם השתמשו בם ופעם לא. והדבר הזה הוא שגרם לנו כי בספרי קדשנו אין כתיב ³⁷ קבוע וקים, כ“א כתיב העלול לקבל שנוים על כל ³⁸ צעד וצעד, עד כי נראה באלפי מקומות כי מלה הכתובה באיזה פסוק באפן אחד היא כתובה באפן אחר אם היא נזכרה שנית באותו הפסוק עצמו. את סבת הדבר הזה מבאר לו אמנם כל איש כחפצו, ובספרות התלמודית מן הדורשים על המלה “בסכֹּת” – “בסכַּת” כתיב ועד אחרוני הדרשנים הננו מוצאים טעמים לאלפים על חסרון כל אות או על יתורה. הדרוש הלכו בדרך זו, כי גם אביר חכמינו בדור החולף הר”נ קרוכמל בספרו מונה“ז (פרק י"ג) מוכיח ממקומות אחדים כי כתת הסופרים הקודמת לתנאים השאירה רמזים בתנ”ך בשנוים בכתיבת המלים להלכות ולענינים שונים שדרשו בהם את הכתובים. אך תהיה סבת הדבר ³⁹ מה שתהיה, הנה זאת רואים הננו כי מצב הכתיב בקבץ־הספרים הזה הוא שפעל על כל הכותבים מאז ועד היום בשפה הזאת כי לא ישגיחו גם הם על דיוק הכתיב, וככל העולה על רוחם כן יכתבו.

בהרצאתי הראשונה רמזתי כבר על דברים אחדים שצריך לשנות ולתקן בדרכי הכתיב שלנו אם חפצים הננו לפתחו בדרך ⁴⁰ טבעית. (ס' במקום שׂ, השמטת האלף הנחה הנסתרת, השמטת הדגש הקל באותיות אחדות). השנוים האלה, אמנם כבד להוציאם לפעל, אך ישנו דבר אחר שצריך לתקן בדרכי הכתיב, ואותו אפשר ואפשר לתקן. כונתי היא על ענין המלא והחסר אשר רק הוא נשאר בכתיבנו בדרך בלתי קבועה ואשר הוא שעסק במשך מאות בשנים את כל בעלי המסורה ויגזל הון רוחני כל כך גדול מעמנו בחבור ספרים וקונטרסים למאות ובקביעות סימנים לאלפים מבלי הביא כלל את התועלת הדרושה להתקדמות הלשון, אחרי אשר בכל עמלם ויגיעם הרב לא בארו ⁴¹ לנו איך צריכים הדברים להיות כי אם איך הדברים הם.

הם מלאו אמנם את חובתם באמונה, בהיות מטרתם רק לבסס ולחזק את המצב ההוה של ספרי הקדש בימיהם ולשמר עליו מכל שנוי ותמורה, אך אנחנו כעת בחפצנו להשיב את שפתנו לתחיה, ועלינו החובה למלא גם את התנאי העקרי הזה אשר לכל לשון, והוא לקבע כתיב קבוע וקים אשר על פיו יכתבו כל יודעי ⁴² שפתנו. עלינו עתה לא להתבונן איך הדברים כתובים כי אם לדעת איך היו הדברים צריכים להיות כתובים לו התפתחה שפתנו התפתחות טבעית בכל עניניה, וגם במקצוע הזה.

ולדעת ⁴³ את הדבר הזה עלינו להתבונן מעט בתולדות ⁴⁴ הכתיב בשפתנו, ולראות מה לנו לקחת לעזרה בבואנו לקבע בו הלכות קבועות.

הכתבות העבריות הקדמוניות אשר נמצאו בדורנו זה והשואות אל מצב הכתיב ביתר השפות השמיות בימי קדם ⁴⁵, מוכיחות את העֻבדה כי לפנים לא רק לא השתמשו בנקודות המורות על התנועות, כי אם גם באותיות אמות הקריאה; ולא רק בתוך המלה לא היו משתמשים בהן כי אם בסוף המלה.

במצבת אשמנעזר מלך צידון אשר חי כנראה עוד בימי ממלכת אפרים, הננו מוצאים את המלים: זו, זה, אלה, מי, פרי, אנכי, בניתי, ארצי, אמי, פעלתִּי, אנחנו, בנינו, לנו, יִקָּבֹרו, יעמסוני, גבולֵי, למוֹ, למה, נגוזה, אור, מקום, ממלכות, יִכּון, בּול, הוא, היא, בֵּית, אִיש, בתים, רפאים, מלכים, אלונים, קדושים, צדונים, חיים, – כתובות באפן זה: ז, ז, אלּ, מ, פר, אנכ, בנת, ארצ, אמ, פעלתּ, אנחנ, בננ, לנ, יקבר, יעמסנ, גבול, למ, למ, נגז, אר, מקם, ממלכת, יכן, בל, הא, הא, בת, אש, בתם, רפאם, מלכם, אלנם, קדשם, צדנם, חים.

ובמצבת מישע מלך מואב הננו מוצאים את המלים: איש, קיר, אנכי, מישע, בית; כמוש, מעון, אדום, שרון, במות, עולם, מואב, יומין; היא, מול, הרוס – כתובות באפן זה: אש, קר, אנך; משע, בת; כמש, מען, אדם ⁴⁶, שרן, במת, עלם, מאב, ימן; הא, מל, הרס.

ובשש השורות אשר בכתבת השלוח הננו מוצאים את המלים: איש, ימין, חוצבים, היתה, אמות ⁴⁷, יום, צור – כתובות: אש, ימן, חצבם, הית, אמת, ים, צר.

הדבר הזה מראה לנו כי ⁴⁸ בתקופה היותר קדומה ⁴⁹ היו כל אמות הקריאה חסרות. האותיות הנבטאות היו נכתבות וכל מה שלא נבטא לא נכתב. ⁵⁰

עתה, אחרי אשר הרגלנו כבר כל כך באמות הקריאה האלה, יקשה לנו לציר לנו איככה ⁵¹ זה יכלו לפנים לקרא את המלים מבלי הסמנים האלה אחרי אשר גם הנקודות חסרו להם? ואמנם על שורה ⁵² אחת במצבת אשמנעזר נמצאו כעת בין החכמים לא פחות מחמש דעות שונות בדרך קריאתה. אבל אם נתבונן לעֻבדה הזאת: כמה מהירים הננו גם עתה לקרא את דברי שפתנו מבלי נקודות, אז נבין את מצבם אז בימי חיי הלשון. עתה אם נכתב למשל: יששכר כתב בספר אשר על השלחן את השם כלב, נדע היטב כי עלינו לקרא את המאמר הזה בתנועות האלה: יִששְּׂכָר כָּתַב בַּסֵּפֶר אֳשֶר עַל הַשֻּׁלְחָן אֵת הַשֵּׁם… במלה האחרונה נסתפק אם עלינו לקראה: “כָּלֵב” או “כֶּלֶב”. הנה במאמר הקטן הזה חירק, ופתח, וסגול וקֻבוץ, וצירה, וקמץ, וד“ח, וחטף פתח, ושוא, ואות בלתי נקראת כלל, ובכ”ז לא יכבד עלינו לקרא כל הברה בתנועותיה אף בשעה שאינן לנגד עינינו, כי גדול כחו של ההרגל על מראה העינים להשיג בדמיוננו גם מה שאיננו לפנינו, וככה היה הדבר לפנים גם באמות הקריאה, כי גם בהעדרן היה הקורא מבין את אשר לפניו.

אך הנה במשל הקודם ראינו כי נמצאה בו מלה אחת (כלב) המביאה אותנו לידי ספק מבלי דעתנו איך לקראה, במקום כזה רגילים הננו עתה לנקד את המלה המסֻפקה גם במקום שהננו כותבים בלי נקוד, וחזיון כזה הננו רואים עתה בהרבה ספרים בלתי מנֻקדים, כי במקום שיכבד על הקורא לקרא איזו מלה ינקדו את המלה ההיא.

כדבר הזה בעצמו קרה לפנים גם בנוגע לאמות הקריאה. הכותבים ראו פעמים רבות כי דבריהם ישארו בלתי מובנים בגלל הכבדות לקרוא איזו מלה שאפשר לקראה באופנים שונים ולשגות בהבנתה כמו: “אש” שאפשר לקראה אֵש או איש או “שמר” שאפשר לקראה שמַר או שמרָ או שמרֻ, אז החלו במקומות המסֻפקים להוסיף אחת מאותיות אמות־הקריאה המתאמת ביותר לתנועה הדרושה, וכיון שהחל השמוש באותיות האלה החל כל מי שחפץ שדבריו יהיו יותר מובנים ויותר ברורים להרבות להשתמש בהן, וככה הלך הדבר ויתפתח עד הגיעו לאותה המדה שהננו מוצאים אותה בתקופת כתיבת ספרי התנך כמו שהיו לעיני בעלי המסורה. ⁵³

את טיב התקופה הזאת נוכל לצין במשפט הזה: אמות הקריאה לא היו עוד לסמני הקריאה רק במקומות המסֻפקים, כי אם לסמנים קבועים שהיו לחלק מחלקי המלים שבהם הם נמצאים, אבל דבר אחד היה חסר והוא הקביעות, לאמר כי עוד טרם נקבע לחק קים כי חובה היא לכתבן בכל מקום שראוי לכתבן, ויהי הדבר תלוי בחפץ הכותב, ברצותו היה כותבן וברצותו היה משמיטן, דרך השמוש בהן היה עוד רופף מאד, ועל כן נראה מלים רבות הבאות כפולות בהיותן תכופות בפסוק אחד בעצמו או בפסוקים הקרובים זה לזה באות באופנים שונים, פעם מלאות ופעם חסרות, הכל לפי המקרה.

אך דבר אחד הננו רואים: כי גם בכתבם את אמות הקריאה לא כתבו אותן בתוך המלה כי אם במקום שהיו מאריכים בתנועת האות שלפניהן, והאותיות האלה כמעט שהיו נשמעות במבטא, אך במקום שהיו מקצרים לא היו משתמשים בהן כלל, ואם נמצאן לפעמים גם במקומות כאלה באו בדרך יוצאת מן הכלל, כאשר יקרה בכל עת שהכתיב עודנו בלתי קבוע.

עברו מאות בשנים אחרי חתימת התקופה ההיא, והלשון החלה מעט להשתכח, אז החלו בני הדורות ההם להרגיש כי הסמנים הנמצאים אינם מספיקים עוד להוראת הקריאה, וביחוד לילדים הקטנים, כי במקום שלא באו ⁵⁴ לא ידעו המתחילים לקרא את האותיות בתנועותיהן הנכונות, וגם במקום שבאו לא היה ספוק בהן לדעת את אפן קריאת ⁵⁵ האות שלפניהן, בהיות כל אחת מהן באה אחרי תנועות שונות (היוד אחרי חירק וצירה וסגול, והויו אחרי חולם ושורק), אז החלו לכונן את שטת הנקוד, אלה יסדו את הנקוד התחתון שהננו משתמשים בו עד היום, ואלה את הנקוד העליון שנשאר רק בכתבי ⁵⁶ יד עתיקים ובספרי התימנים. התקופה האחרונה הזאת איננה נוגעת לעניננו, אחרי שהיא עוסקת בנקודות ולא באותיות. ובכן נשובה אל התקופה השניה היא התקופה אשר בה צינו בעלי המסורה את כל המלים הבאות בספרי קדשנו באפן שמצאון כתובות בכתבי היד שהיו לפניהם.

התקופה הזאת כפי שאמרנו מצטינת בערבוביה גדולה בנוגע לענין הכתיב. וסִפרי המסורה הוסיפו עוד תקף וחֹזק לערבוביה הזאת בהקדישם אותה ובשימם עליה כל מיני שמירה, כונתם היתה אמנם רצויה מאד בנוגע לקדֻשת ספרי תורתנו ונביאינו, כי מאז למד כל איש ישראל לדעת כי כל אות שבהם קדֻשה חופפת עליה, ולכל דבר שהננו רואים אותו בא בשנוי ממה שהיה צריך להיות יש סוד ורמז, אך להתפתחות הלשון צמח עי"ז נזק בזאת כי גם בימים שקמו בישראל המדקדקים ⁵⁷ הגדולים שחקרו בכל מצפוני הלשון וחקיה, וימצאו כל כללי נטיותיה והרכבותיה, לא קם איש אשר יפנה לבו למקצוע הזה לחק חקים קבועים בדיני הכתיב, והערבּוביה ⁵⁸ עומדת וקימת עד היום הזה.

אם חפצים הננו לראות עד כמה ⁵⁹ הערבּוֹביה מגעת אין טוב לנו כי אם לעין בספרי המסורה בעצמם. נפתח איזה ספר שיהיה מספריה, נקרא באיזה דף שיהיה מדפיו, ומה נראה בו? בו נראה עפ"י רב רק זאת כי: “מלה פלונית באה בתנך כך וכך פעמים מלאה וכך וכך פעמים חסרה, והמלים אשר בהן אפשר לשים שתי אמות קריאה ⁶⁰ בתוכן נמצאו כך וכך פעמים מלא דמלא (לאמר בשתי אמות הקריאה), וכך וכך פעמים חסר דחסר (לאמר מבלי אחת מהן), וכך וכך פעמים מלא וחסר, וכך וכך פעמים חסר ומלא. או נפתח נא את ספר⁶¹ הקנקרדנץ ומה נראה בו בכל דף ודף⁶²? כמעט כל מלה ומלה אשר יש יכלת לשים בה אֵם־קריאה, תהיה האות הזאת היו”ד שלפני המם סמן הרבים, או הויו שלפני התו סמן הרבות, או הויו והיוד של השרש, או של הבנין, או של משקל השם, או תהיה מה שתהיה, לפעמים היא כתובה ולפעמים היא חסרה. כמובן פעל המצב הזה על כל הספרות העברית אשר שאבה כל חִיּוּתָה רק ממקור הספרים האלה, וכל המדקדקים היותר גדולים כתבו דבריהם גם הם בדרך הכתיב הזה.

אך האפשר ללשון חיה לעמד במצב כזה? האפשר להורות לילד למשל כי אפשר לכתב את המלים “גדולות וטובות” באפן הזה (גדולות וטובות), ובאפן הזה (גדולֹת וטובֹת), ובאפן הזה (גדֹלות וטֹבות), וגם באפן הזה (גדֹלֹת וטֹבֹת)?

הדבר הזה הוא בלתי אפשרי בשום לשון חיה, וגם בשפתנו אנו ברצותנו בתקונה. כל לומד השפה צריך שידע כי את המלים כותבים בדרך אחת ולא בכל העולה על רוחו.

ידעתי אמנם מה שאפשר להשיב: כשם שהרשות בידנו לכתב פעם בנקודות ופעם בלי נקודות, כן הרשות בידנו לכתב פעם באמות־הקריאה ופעם בלעדן.

אך אין המשל דומה לנמשל. כמו שבארתי באו אמות הקריאה בתוך המלה רק ⁶³ במקום שהאריכו במבטא, ובמקום שקצרו לא באו כלל, וכיון שהדבר כן ⁶⁴ הוא היו האותיות האלה לסמנים להמשכת ההברה ולרהיטה בה, ואם כן במקום שצריך להמשיך ההברה אי אפשר עוד לכתבה מבלעדן ובמקום שצריך לרהֹט בה אי אפשר לשימן בה, כמו שאי אפשר לנו לשים פתח במקום קמץ, וקמץ קטן במקום חולם, ולהפך.

ובכן עלינו לקבע חקים לאפני הכתיב בנוגע לזה.

חלק מהחקים האלה ידועים כבר לכל מי שלמד את ספרי דקדוק לשוננו, כל איש יודע כי אי אפשר לכתב, ויו או יוד לפני ד“ח; ואי אפשר לכתב “סֻכּה, חנֻכּה, שֻתּף, מֻתּר, מקֻבּל, מיֻחס” בויו, ו”חִבּה, דִבּה,

סִדּור, דִבּור" ביוד. (דרך אגב אעיר כי ⁶⁵ זהו הסמן היותר מבהק כי הויו והיוד באים להורות על המשכת ההברה, אחרי כי רק עפ“י טעם זה נוכל להבין למה לא יוכלו לבא לפני ד”ח אשר שם ההברה מחֻיבת להיות רהוטה; אך נשוב לעניננו!) וכן ישנם עוד כללים למקומות ⁶⁶ שאי אפשר לשים בהם אם־קריאה.

ידעתי אמנם כי גם במקומות כאלה ישנם סופרים רבים העוברים על החקים האלה, אך על אלה נאמר כי הם אינם שומרים את חקי הדקדוק הנודעים לנו כבר, ואשר אותם שמרו סופרי כתבי קדשנו, אשר במקום שלא אפשר לשים אות מאלה לא שמוה.

אך מלבד המקומות אשר אפן הכתיבה בהם ברור ונודע, ישנם עוד הרבה יותר מזה מקומות שאין להם לע"ע כללים קבועים בדקדוקנו, ובהם איך עלינו לנהג בבואנו לחק חקיהם? מה נקח לנו פה לקנה המִּדה למד בו את אמתות הכללים אשר נקבע?

רבים חושבים כי בזה עלינו לקחת לעזר לנו את המסורה, לאמר: את אֹפן כתיבת המלים בספרי התנך שהיו לפני בעלי המסורה, ואחרי אשר כפי שאמרנו אין אפן קבוע להם, עלינו ללכת עפ“י הרֹב, לאמר: נתבונן במשקל המלה הזאת איך הוא בא עפ”י רב בתנ“ך, ואת אפן כתיבתו ⁶⁷ זאת עלינו לקבל. כדבר הזה חרצו חוקרי הלשון ובעלי הדקדוק, אעפ”י כי גם את חקם זה לא שמרו בבואם הם בעצמם לכתב.

אך הדרך הזאת איננה נכונה כלל. כי אחרי מה שהתברר לנו כי הכתיב שבכתבי הקדש אך מקרי הוא, איך נוכל לדון פה עפ"י הרב? ואחרי אשר מכל ספרי לשוננו הקדמונים לא נשארו לנו לפלטה כי אם המעט מן המעט, קֹבץ ספרים אחד קטן, איך נוכל לאמר בכלל ⁶⁸ כי נלך אחרי הרב, אחרי אשר אין לנו רֹב כלל? כי מי יודע אם היו נשארים בידינו מהתקופה הקדומה עוד מספר ספרים כמספר הזה או יותר מזה אם לא היה אז המִּעוט שבידנו עתה לרֹב והרֹב למעוט? הן את החזיון הזה הננו רואים גם בספרים השונים שבכתבי קדשנו, כי לא כלם הולכים על דרך אחת בנוגע להכתיב ⁶⁹, ויש ספרים אשר בהם רַב השמוש באמות הקריאה וספרים אשר ישתמשו בהן מעט, ואיך נוכל ⁷⁰ איפוא ללכת ⁷¹ פּה אחר ⁷² הרֹב?

ובכן מי יורה לנו הדרך בלַבירינט המסבך הזה?

לדעתי רק מורה דרך אחד נוכל לקחת לנו, והוא השפה השמית האחת אשר נשארה חיה בפי רבבות האנשים המדברים בה, ואשר בה חקי הכתיב שמורים בתכלית הדיוק, ואשר אפשר להשוות אליה את לשוננו בכל נטיות פעליה ושמותיה וכל התמונות המתגלות בה – היא השפה הערבית.

הדבר הראשון כי השפה הערבית היא שפה חיה הוא אחד התנאים היותר חשובים בנוגע לעניננו. כי בה אין עלינו לסמך רק על שרידי הספרות הכתובים בלבד (כמו באשורית ובארמית ובחלק גדול גם בסורית) אשר מי יודע אם הכתיב בהם מתאים לגמרי עם אפן הבטוי בדבור או לא, פה הננו מוצאים לפנינו את הדבור החי אשר בו יוכל כל איש להוכח צדקת אחת ההשערות וכִזבה. והדבור הזה מדַיֵּק בכל מקום באֹרך ההברות ובקצורן, במשיכתן וברהיטתן, בפשטותן ובדגשותן, ואיננו משאיר מקום למקרה ולהשערות, איננו אוחז בדרך הוִּתּור וההתרשלות, בו הננו מכירים בדבור כל ילד את ההבדל הדק אשר למשל בין حسب (חשב חשבון) حاسب (התחשב עם רעהו) حسّب (שער, דמה בלבבו) והדבר הזה כמה ⁷³ חשוב הוא לעניננו.

אולי תחשבו כי רק הדבור מצטין כל כך בדיוקו אך הכתיב נשאר כמו בשפתנו בדרך בלתי קבועה, לזאת הוספתי את השבח השני כי בה הגיעה התפתחות הכתיב כמעט לקצה שלמותה, ובכל מקום שישנה תנועה נשמרה במבטא יש כנגדה אות נוספת בכתב.

אולי תחשבו: אכן טובה ויפה ומשֻכללה השפה הזאת, אך מה תוכל טובתה להיות לתועלת לנו אחרי אשר שפה אחרת לנו; לזאת הוספתי את הדבר השלישי, והוא: כי כל המתבונן בדרכי שתי השפות האלה יראה כי בכל הנוגע לבנין המלים ותמונתן והרכבתן יש יכלת להשוות את שתי השפות בכל דבר, ולדעת מהאחת את החסר לנו בשניה. עפ“י השפה הערבית נוכל לדעת ערך כל תנועה בעברית, ולדעת בדיוק איזו מהן קצרה ואיזו נמשכה, איזו פשוטה ואיזו דגושה; והדבר הזה יוכל להיות לאור לנו לא רק בחקירתנו ע”ד המלא והחסר, כי אם גם בבואנו לדעת ערך כל ⁷⁴ התנועות שבשפתנו ולראות אם צדקו המדקדקים בכלל בחלקם אותן לחמש גדולות וחמש קטנות ובכל יתר כללי הנקוד.

אחרי בארי את הדבר הזה להלכה, נעבר עתה אל החלק המעשי.

*_**

ארבע תנועות הן אשר אחריהן אפשר לכתב את האותיות יוד או וו באמצע המלה, והן: חירק וצירה ליוד ⁷⁵ (דִּין, הֵיכל), ושורק וחולם לוו (קוּם, דּוֹר).

וכנגד זה הננו יודעים כי יש גם חירק וצירה הבאים בלי יוד ⁷⁶ (מִשפט, סֵפר), וחולם בלי וו (קֹדש), וכנגד השורק ישנה התנועה הנבטאת בשורק והבאה תמיד בלי וו, היא הקֻּבוץ (שֻלחן, חֻקּים).

ובבואנו להשוות את המלים אשר בהן ארבע התנועות הנזכרות נמצאות בשפתנו אל אותן המלים עצמן הנמצאות גם בערבית, וראינו את החזון הזה: כל המלים אשר הן בעברית בלי יוד ובלי וו הן באות בערבית בהברה בלתי נמשכה ובלתי מרכבת משני קולות (לאמר: בלי יוד ובלי וו אחריהן); ואלה שהן באות בעברית עפ"י רב (לאמר: במקום שלא השאירון חסרות) ביוד או בוו הן בערבית בהברה נמשכה ( ī ū) או מרכבת ( au, ei) הנה למשל המלים: דִּמעה, תִּשעה, גִּנה, גִּזה, בִּנין, קִנין, מִשכן, מִגדל,

מִתנבא; שֵׁן, צֵל, נמֵר, כבֵד, חֵמר, צֵלע, – הנמצאות בתמונתן זאת גם בערבית הן באות בה בהברות פשוטות בלי יוד (دمعة تسعة جبّة جزّة بنتان قنيان مسكن مجدل متنبي سنّ ظلّ نمر كبد خمر ضلع); וכן המלים: קֹדש, רֹמח, דֹּב, קֹר, כרכֹּם, יכתֹּב, כתֹב; קֻרבן ⁷⁷, סֻלם, מרֻבּע, מלֻבּש, גֻּלגלת – באות בערבית בהברות פשוטות בלי וו (فدس رمح دبّ قرّ كركم يكتب كتب قربان سلّم مربّع ملبّس جمجمة).

וכנגד זה המלים: צעִיר, דקִיק, ימִין, מדִינה, ספִינה, תלמִיד; הֵיכל, בֵּיצה, שֵׂיבה, בֵּית, לֵיל; שׁוֹק, כּוֹס, קוֹל, חמוֹר,

שלוֹם, מוֹרד, קוֹמה, גוֹזל, כּוֹכב; תנוּר, חנוּן, עמוּד, רחוּם, שכוּל,

צוּדה — באות בערבית תמיד בהברות נמשכות או מרכבות באות יוד או וו (صغير رفيق يمين مدينة سفينة تلميذ هيكل بيضة شيبة بيت ليل ساق كاس قول حمار سلام مورد قامة جوزل كوكب تنور حنون عمود رحوم تكول صورة)

המשלים המעטים האלה, שלֻּקחו מתוך מאות משלים אחרים, מראים לנו בעליל עד כמה הכתיב הערבי דומה במלואו וחסורו⁷⁸ לעברית מבלי כל שנוי, ובבואנו לקבע חקי המלא והחסר נוכל להֵעָזר הרבה גם בשפה הזאת.

ובהתאמה אליה נוכל לקבע את הכללים הבאים:

א) החירק הוא (ככתוב כבר בספרי הדקדוק) מלא רק באין אחריו לא שוא נח ולא ד"ח והוא בעצמו איננו בא במקום שוא. וכן מלא כל חירק שבהברה האחרונה שבמלה, מלבד המלים: אִם עִם (במקום: עֵם) והשם דוד (השם הזה נכתב לפנים גם ביוד, ובבואנו לתקן דרכי הכתיב ייטב לכתבו בדרך הזאת).

וכל חירק שאחריו שוא נח או ד"ח או שהוא בא במקום שוא הוא נכתב חסר.

ובכן, בבטאני היטב את הדגש החזק, ובהבדילנו בין השוא הנח והנע שבאמצע המלה, לא יקשה כלל לתלמידים לדעת מתי עליהם לכתב יוד אחרי חירק ומתי אין עליהם לכתבה.

בתנך הננו מוצאים אמנם מלים כמו: טובִם משחִתים הסִּכו, אשר היו צריכות לבוא ביוד, אך אנחנו בבואנו לכתבן עלינו לכתבן תמיד ביוד.

וכנגד זה עלינו להזהר מכתֹב יוד במקום שיש אחרי החירק ד"ח, כמו: סִדּור, דִּבּור, חִכּה, כי הדבר הזה הוא כנגד חקי הכתיב וחקי המבטא, אחרי שאי אפשר לבטא הברה נמשכה ורהוטה כאחד.

ב) ההברה u נכתבה גם היא מלאה, לאמר בשורק (וּ), כשאין אחריה לא שוא נח ולא ד“ח, וכן מלאה כל הברת u הבאה באחרית המלה, מבלי יוצא מהכלל. אך כל הברת u שאחריה שוא נח או ד”ח נכתבת חסרה; לאמר בקֻבוץ.

בתנך הננו מוצאים הרבה מלים כמו עֻצו, יָשֻבוּ, תחבֻּלה שהיו צריכות להיות בשורק. אנחנו בבואנו לכתב מלים כאלה עלינו לכתבן מלאות, אחרי שאין אחריהן לא שוא נח ולא ד"ח.

וכנגד זה עלינו להזהר מכתֹב ויו במקום שיש אחרי הברת u ד"ח או שוא נח, כמו: מֻשג, מֻתּר, שֻתּף, מקֻבּל, מיֻחס, סֻכּה, חנֻכּה, מפֻרְסם, משכֻּרְתּו, טֻמאה.

בשתי ההברות i ו u אין לנו צרך בעזרת השפה הערבית, כי עפ“י הכללים הקבועים למעלה נדע כבר מתי עלינו לכתבן מלאות ומתי חסרות. רק בזאת תהיה לתועלת לנו בשתי ההברות האלה כי בהתאימנו את לשוננו אליה נוכל לראות עד כמה חקי הכתיבה מתאימים לחקי הכתיב בלשוננו. לא כן הדבר בהברת הצירה והחולם: אחרי שתי ההברות האלה אין לעולם לא שוא נח ולא ד”ח (מלבד בהברת הנגינה), כי בהצטרך לבוא אחריהן שוא נח או ד"ח ישתנו לחירק ולקֻבּוץ או לקמץ קטן (סֵפר סִפְרי, עֵז עִזּי; עשׁר עָשרי, קֹמץ קֻמצי, עֹז עָזּי או עֻזּי), ובכל זאת הן באות לפעמים מלאות לפעמים חסרות (סֵפר הֵיכל; אֵשב, אֵיטיב; חֹדש, כּוֹכב; אוֹשיב), וכן באחרית המלה אינן באות תמיד מלאות כמו החירק והשורק כי אם לפעמים מלאות ולפעמים חסרות (תבֵל, אשֵׁב, בֵּית, זֵית; אדֹם, יכתֹּב, גדוֹל, לבנוֹן).

הדבר הזה ששתי ההברות האלה באות כמעט תמיד פשוטות, הביא את רב מדקדקינו לחשב את הצירה והחולם תמיד לתנועות גדולות, אף כי הדבר הזה איננו נכון, כי אמנם אין לנו בעברית לא תנועות גדולות ולא תנועות קטנות, אנו יש לנו רק הברות פשוטות (אָבִי) הברות מרכּבות (יִצְחָק), הברות משוכות (קוֹלוֹת) והברות דגושות (סֻכּה) והברות רהוטות (שְׁמי, אֲבי). וכלל גדול הוא בלשוננו, כי ההברות ⁷⁹ שהן באמת משוכות הן כמעט תמיד קימות ולא תפּלנה לעולם ולא תתחלפנה באחרות (קוֹל, הוֹשבתי) לא כן ההברות שאינן משוכות, אלה עפי“ר תשתנינה או תפלנה בנטיות המלים (מָקוֹם מְקומי, דָבָר דְבַר, דְבָרים דִבְרי). ואחרי שהננו רואים כי הצירה והחולם הם לפעמים קימים ולפעמים נופלים ומשתנים, ונפילתם ושנויָם הם תמיד רק במקומות שהן בספרי התנ”ך חסרים יוד ווו, וקיומם הוא רק באלה המקומות שהם כתובים בתנ“ך עפי”ר מלאים יוד ווו, מובן מאליו כי אין שני מיני הצירה ושני מיני החולם דבר אחד, ובבואנו לקבוע את המבטא נהיה מכרחים להבדיל בין חולם בוו ובין חולם בלי וו, וכן בין צירה ביוד ובין צירה בלי יוד.

כפי שהתבאר מקדם אי אפשר לסמך בדבר הזה על המסורה אחרי אשר בכתיב שבתנ"ך לא דקדקו כלל בשמירת קביעת האותיות וו ויוד, הם היו אז מדברים בשפה ההיא, ובין שהיו האותיות האלה כתובות במלים ובין שלא היו כתובות היו מבטאים אותן כהלכתן ⁸⁰; אך עתה בחפצנו לקבע את דרכי המבטא הנכון לא רק באותיות כי אם בערך התנועות, הנה דבר המלא והחסר חשוב לנו לא רק מצד השואת הכתיב שכֻּלנו נכתב באפן אחד, כי אם גם מצד המבטא: שנדע מתי עלינו לקרא את הצירה והחולם בתור הברות משוכות ומתי בתור פשוטות.

ובכן מסורה אין לנו, וכן אין לנו כללים לקביעות המלא והחסר בצירה ובחולם, מלבד הכלל האחד של שנוי התנועות האלה בנטיות וקיומן, ובמקום שלא יהיה אפשר לנו לברר את הדבר עפ"י הכלל הזה נפנה אל השפה הערבית.

ובכן יהיו דברינו ראשונה על הצירה:

הצירה המלא בא רק במקומות האלה:

א) בסמיכות השמות בל"ר אשר סמן הרבים בהם אותיות “–ים” (שוכנֵי, רגלֵי);

ב) לפני הכנוים –נוּ, –כֶם, –כֶן, –הֶם, –הֶן, בשמות הבאים בל"ר בכלל (שומעֵינו, שומעֵיכם, שומעֵיכן, שומעֵיהם, שומעֵיהן; רגלֵינו, וכו‘; צדקותֵינו וכו’;) ⁸¹

ג) בשמות ע"מ פַּיִל, בכל מקום שהפתח והחירק (שהיה בעקרו שוא) התמזגו לצירה (בֵּית ⁸², בֵּיתי, וכו');

ד) בשמות במשקלים אחדים שבהם התמזג הפתח והשוא שאחריו (תחת יוד) לצירה בכל הנטיות ⁸³;

ה) בבנין הפעיל בפעלים אחדים (יטב, ילל, ימן, וינק) מגזרת נפ"י;

ו) בעבר בכל הבנינים (מלבד הקל) מגזרת נל"ה (נגלֵיתי, הגלֵיתי, הָגלֵיתי, וכו').

בכל המקומות האלה ⁸⁴ תבוא בערבית הברת ַיְ (َيْ) לאמר: פתח ויוד שואית אחריה, כמשפט מבטא ההברה הזאת בעברית הקדומה אשר רשמים ממנה נשארו לנו עוד בספרי התנך ⁸⁵.

ובכל יתר המקומות בא הצירה חסר, והוא מקביל לתנועת החירק كِسرة הערבי ⁸⁶, ואיננו תנועה גדולה כלל ⁸⁷, כ"א הברה קצרה, כמו החירק הקטן והסגול. רק בזאת נבדלה העברית מהערבית כי בשעה שבערבית כותבים רק בחירק (באשר אין בה רק שלש התנועות אַ אִ אֻ), יבוא בעברית החירק החסר בהברה מרכבת כשאיננה הברת ההפסק (חִבּור, מִשְׁפט), והצירה בהברה פשוטה ⁸⁸, או בהברה מרכבת כשהיא הברת ההפסק (תֵּבֵל יסֵבּוּ ⁸⁹).

וכאשר נתבונן לתנאי קיום התנועה בנטיות ושנויָהּ, וראינו כי מתאימים הם למִלוא הצירה וחסורו עפ"י ההתאמה ללשון הערבית שהבאנו; כי בכל המקומות הנזכרים למעלה שבהם הצירה מלא הוא גם קים ולא ישתנה ולא יפל בכל הנטיות, ובכל מקום שהצירה חסר הוא משתנה או נופל.

ובנוגע למבטא, עלינו לבטא את הצירה החסר כבטוי האות e שבהברה הראשונה במלה leben הגרמנית (וכבטוי ei במלת peigne הצרפתית), לאמר כאשר יבטאוהו אחינו האשכנזים הליטאים, ולא בסגול כאשר יבטאוהו אחינו הספרדים; ואת הצירה המלא עלינו לבטא ג"כ באפן זה, אבל בהשמעת היוד שאחריו = ey.

עתה הגענו אל החולם.

בהקבילנו את החולם הנמצא בשפתנו אל השפה הערבית נראה כי הוא מקביל: א) לתנועה קצרה (עפי"ר להקֻּבוץ ולפעמים גם לפתח ולחירק) פשוטה או מרכבת; ב) להברת a הנמשכה (לאמר פַתחה ואלף נסתרת אחריה); ג) להברת u הנמשכה (לאמר: צ’מה ואות וו נסתרת אחריה); ד) להברת au (בגרמנית) המרכבה (לאמר פתחה ואות וו שואית נראה אחריה) ⁹⁰.

ובכן, בכל מקום שהחולם מקביל לתנועה קצרה בערבית הננו מוצאים אותו כתוב חסר בעברית, ובנטיות הוא נופל או משתנה לתנועה אחרת; ובכל מקום שהוא מקביל להברה נמשכה או להברת au בערבית הוא נכתב בעברית מלא, ובנטיות איננו נופל ולא משתנה ⁹¹.

ובהתבוננו לכתיב אשר בספרי קדשנו נראה את החזיון הזה: הצירה הצריך להיות מלא, שמציאותו כמו שראינו למעלה יקרה בשפתנו, הוא נמצא מלא, כמעט בכל מקום בתנ"ך; לא כן החולם הצריך להיות מלא אשר מציאותו רבה מאד בשפתנו, בו השמיטו עפ"י רב את הוו לאהבת הקצור בכתיבה, ולכן נמצא בו הרבה חסרים שהיו צריכים להיות מלאים. ואחרי שלא דיקו בו לא הבחינו עוד היטב ויכתבו הוו לפעמים גם במקומות אשר לא היה צריך לכתבו, וחסרים היו למלאים ⁹², מה שאין אנו מוצאים כמעט כלל ביתר התנועות, כי הן במקום שהיו צריכות להיות חסרות אינן נמצאות בתנ"ך כמעט לעולם מלאות.

אך בקחתנו לנו לעזר את השפה הערבית ואת הכלל החשוב של קיום התנועות והשתנותן נוכל לצין בדיוק את הצריך להיות מלא ואת הצריך להיות חסר.

ובנוגע למבטא יהיה עלינו לבטא את החולם החסר כבטוי האות o, לאמר כאשר יבטאוהו אחינו הספרדים; ואת החולם המלא יהיה עלינו לבטא כבטוי האות הנזכרת ובהשמעת וו רכה שואית אחריה ( כבטוי ou במלת House באנגלית, אשר בה מֻטעמה יותר הברת o מאשר במלת Haus הגרמנית אשר בה ההברהa מרגשת יותר).

על פי כל האמור יעלה בידנו לקבע כללים ברורים בנוגע למלא ולחסר, אשר על פיהם נדע גם איך לבטא את המלים, וכשם שבהחזיקנו בדרכי מבטא האותיות הנראות שהזכרתי בהרצאתי הראשונה נגיע לתכלית זו כי שומעינו לא ישגו בדברינו וידעו ברור איזה אותיות הננו מבטאים, כן גם בבואנו לבטא את התנועות נבטאן באפן שידעו שומעי דברינו תכף מתי צריך לכתב אות נסתרת אחריהן ומתי לא, כמו שיודע זאת בערבית גם כל שומע דברי הילד הקטן המדבר בה.

בדרך הקביעות הזאת נרוויח עוד דבר גדול, והוא קביעות הכתיב בהעתקת מלים ושמות עצמים פרטים מיתר הלשונות.

ובתקננו את קריאנו וכתיבנו נוכל לקוות כי ימהר לבוא היום אשר בו יתאים דבורנו אל כתיבתנו וכתיבתנו לדבורנו, ובפי כלנו תהיה שפה אחת, שפת ציון, שפה עברית חיה!

 

מלואים לחולם החסר והמלא.    🔗

א. החולם החסר.    🔗

החולם החסר בא בעברית במקומות האלה:

א) בהברה שלפני האחרונה בשמות הסגולים; ב) בהברה האחרונה בשמות מגזרת הכפולים; ג) בהברה האחרונה בשמות מגזרת הכפולים והמרֻבעים; ד) בעתיד ובצווי ובמקור הנסמך מבנין הקל; ה) בעבר בבנין הקל הבא ע“מ פָּעֹל; ו) בכל מקום שבא החולם לפני אלף נחה במקום הברה מרכבת או שתי הברות; ז) לפני הא שבסוף המלה, שהיא התמונה הקדומה לכנוי הנסתר בל”ז.

בכל המקומות האלה באה בערבית הברה קצרה (עפי“ר הברת הקֻבּוץ u הנבטאת בשפה המדברת עפי”ר כמו o).

משלים:

א) אֹהל אֹזן אֹכל אֹמן אֹמר בֹּסר גֹּרן דֹּחן דֹּמן זֹהר

חֹמש חֹסן חֹצן חֹרש טֹהר כֹּפר מֹהר עֹמק עֹמר עֹפר עֹצם עֹרף עֹשר פֹּעל

צֹהר קֹדש קֹצר רֹבע רֹחב רֹמח שֹבע שּׁרש שבֹּלת; – ובערבית: أَهْل أُذْن أَكْل أَمْن أَمْرَ بُسْر جُرْْن دُخْن دِمْن زُهْره خُمْس حُسن حُضْن حُرْش طُهْر كُفْر مُهْر عُمْق غُمْر غُفْر عُظْم عُرْف عُشْر فِعْل ظُهْر قُدْس قَصْر رُبْع رُحْب رُمْح شِبْع شُرْش سُنْبلَة

ב) דֹּב חֹם חֹק כֹּל כֹּר מֹד עֹז עֹל קֹר תֹּף; ובערבית: يدُبّ حُمّ حَقّ كُلّ كُرّ مُدّ عِزّ غُلّ قُرّ دَفّ

ג) גלגֹּלת (ממשקל גלגֹּל) כרכֹּם; ובערבית: جُمْجمة كُركُمْ

ד) יכֹּתב כּתֹב כּתֹב; ידֹר נְדֹר נֶדֹר; אֱמֹר אֱמֹר;

קְרֹא; יסֹב סֹב סֹב; ולאלה מקבילים בערבית במשקלי הפעלים והמקורים يفعُل افعُلْ فُعْل ( או فَعْل או فِعْل) – וכן: תקֹמְנה קֹמְנה (تقُمْن فُمْن).

ה) יכֹל קטֹן יגֹר וכיו"ב בעבר קל; ולאלה מקביל בערבית משקל فُعل.

ו) יֹאכל תחת יִאְכל (= יִקְרב), רֹאש ת' רֹאֶש (= קֹדֶש), וכן צֹאן ת' צֹאֶן; ובערבית يَأْكل رَأْس ضَاْن

ז) כּלֹה, אהלֹה, בעירֹה וכיו"ב; ולזה מקביל הכנוי הערבי ُه كُلُّهُ ובדבור كُلُّهْ

על המקוֹמות הנזכרים למעלה צריך להוסיף עוד את אלה: א) בתארים הבאים ע“מ פָּעֹל, אשר לאלה אין משקל מיֻחד מקביל בערבית; ב) בכל מקום שבא החולם במקום קבוץ או קמץ קטן וד”ח אחריהם לפני אחהע“ר, אשר לזה אין דמיון בערבית, מפני כי בה מקבלות גם אותיות אחהע”ר ד“ח ככל יתר האותיות; ג) לפני הא באחרית שע”פ כמו: פרעֹה שלמֹה, אשר אולי נכתבו בכונה באפן זה לבל יתערבו עם המלים פרעוֹ שלומוֹ (שם וכנוי הנסתר); וכן במלים: כֹּה פֹּה (ומרכביהן: איכֹה איפֹה) ובמקורים מגזרת נל“ה, אשר לפעמים נכתבו בהא ולפעמים בוו (כּוֹ, איפוֹ, עָשוֹ, בָּכוֹ), במקורים היה החולם (לולא בואו לפני הא) צריך להיות תמיד מלא, בהיותו מקביל למשקל فعَال הערבי بنَاء بكَاء; ד) בעבר בגזרת הכפולים ונע”ו בתנועת לה"פ (סבֹּתי הסכֹּתי הוסבֹּתי; נבונֹתי, הקימֹתי), במקום שנוסף החולם במשקל המלה לסבה מן הסבות ⁹³.

ב. החולם המלא.    🔗

§ 1. החולם המלא מתאים להברת َوْ (־יְ) בערבית:

א) כשמות ממשקלים שונים: יוֹם מוֹת קוֹל שׁוֹט שוֹר; אֱגוֹז; גּוֹזל כּוֹכב שׁוֹבך ⁹⁴ גוֹלן שׁוֹשן; גּוֹלה שוֹבה ⁹⁵ תּוֹרה; מוֹרד מוֹעד; מוֹעצה; והמלה: אוֹ; ובערבית: يَوْم مَوْت قَوْل سَوْط ثَوْر جَوْز جَوْزل كَوْكَب شَوْبك جَوْلان سَوْسن جَوْله شَوْكه تَوْراء مَوْرد مَوْعد مَوْعظه أَوْ

ב) בעבר וצווי הפעיל מנפ“י: הוֹריד, הוֹרד, וכיו”ב; ובערבית أَوْرَد أَوْرِد

§ 2. החולם המלא מתאים להברת ُ و (–וּ המשוכה) בערבית:

א) כרבים משמות ע"פ במשקלים שונים: גּוֹג לוֹט עוֹג צוֹר; סדּוֹם פּעוֹר תּקוֹע מגוֹג; אשדוֹד נמרוֹד; אשתּאוֹל; איּוֹב ציּוֹן;

הוֹשע; יוֹנה יוֹסף; וכן בשע"כ: כּמוֹן; ובערבית: ياجُوج لُوط عُوج صُور اسدُوم فغُور تقُوع ماجُوج اسدُود نمرُود اشتُول أَيُّوب صُهيُون هُوشع يُونس يُوسف كمُّون

ב) בעתיד ובבינוני מבנין הפעיל בנפ“י: יוֹריד, מוֹריד, וכיו”ב; ובערבית يُورد مُورد § 3. החולם המלא מתאים להברת َا (a נמשכה) בערבית, והוא הרֹב:

א) בסמן הרבוי “־וֹת”, בשמות ובתארים ובערבית َات

ב) בבנין נפעל מגזרת נע"ו: נכון יכון הכון; ולזה מקביל בערבית انقَاد ينقَاد انقدْ (חסרון האות ا בצווי היא כנודע בגלל נחוּת האות הבאה אחריו).

ג) במשקלים רבים בשמות: כּוֹס שֹוֹק; (כּמוֹ); אלוֹה זְרוֹע חֲמוֹר שְׁרוֹך; אפרוֹח, משקוֹל שלטוֹן; אתוֹן לשוֹן שלוֹם שלוֹש;

מגוֹר מכוֹן מנוֹח מנוֹס מעוֹז מקוֹם; חמוֹת; גבּוֹר רמוֹן; משׁוֹר; חוֹתם

עוֹלם; קוֹמה; בשוֹרה עבוֹדה שמוֹנה; מנוֹרה מדוֹרה; רצוֹן; אחרוֹן,

תחתוֹן; פלוֹני; ובערבית: كاس سَاق كمَا الاَه ذرَاع حمَار شرَاك فرَاخ مثقَال سلطَان اتَان لسَان سلَام ثلَاث مجَار مكَان منَاخ منَاص معَاذ مقَام حمَاة جبَّار رمَّان منشَار خَاتم عَالم قَامة بشَاره عباده ثمَانية منَاره مرَاره رضوَان اخراني تحتَاني فلَان

ד) בשע"פ במשקלים אחדים; מעוֹן; עמוֹן; גדעוֹן חשבּוֹן עגלוֹן צפיוֹן שמעוֹן; דיבוֹן; חוֹתם; ובערבית: معَان عمَّان جدعَان حسبَان عجلان صفيَان سمعَان ديبَان حَاتم

ה) בבינוני בבנין הקל מהגזרות השונות: אוֹחז אוֹכל אוֹמר בּוֹכה בּוֹנה בּוֹרא גוֹזז זוֹבח זוֹכר זוֹנה זוֹרע חוֹבט חוֹגג חוֹטא

חוֹרש חוֹשב חוֹתם יוֹלד יוֹעץ יוֹרד יוֹרש כּהן (= כּוֹהן) כּוֹזב כּוֹרם

כּוֹתב לוֹבש מוֹנע מוֹרד מוֹשך נוֹצר עוֹבד עוֹבר עוֹלה פּוֹדה פּוֹעל

פּוֹתח צוֹרח קוֹדח קוֹנה קוֹרא רוֹאה רוֹבץ רוֹכב רוֹמה רוֹעה רוֹצה

שׁוֹאל שׁוֹבה שׁוֹכן שׁוֹמע שׁוֹפך; ובערבית: آحذ آكل آمر باكى بانى بارى جازّ ذابح ذاكر زانى زارع خابط حَاجّ خاطيء حَارث حَاسب خَاتم وَالد وَاعظ وَارد وَارث كَاهن كَاذب كَارم كَاتب لَابس مَانع مَارد مَاسك نَاصر عَابد عَابر عَالى فَادى فَاعل فَاتح صَارخ قَادح قَانى قَارىء رَائي رَابض رَاكب رَامى رَاعى رَاضى سَائل سَابى سَاكن سَامع سَافك

הערה: אכן לא סימתי במשלים הכתובים למעלה כל המקומות אשר בהם נמצא החולם בשפתנו; אך חושב הנני כי לתכלית הרצאתי מספיקים המשלים המובאים די הצרך.