מאמר א': מסגרת ובדיקתה    🔗

כנודע, כבר יש בידינו כמה וכמה מחקרים גדולים ואף ספרים כוללים לתולדות הספרות שלנו בדורות האחרונים ומן הדין היה, כי נראה את הדרך גם סלולה גם ברורה לפנינו. ולא היא; ככל שאנו מבקשים לעיין, אם בפרק מפרקי התקופה הזאת אם בתקופה כולה, קופצים עלינו כמה וכמה קשיים, המתראים כקשיים של מתוֹדה ובאמת הם קשיים של מהות, הקשיים האלה, שכל אחד מפותל מחברו, סוגם כפול. הסוג האחד שאין בידנו לשנותו – גורלה ומעמדה של הספרות הזאת; הסוג האחר שיש בידנו לשנותו – גישתם של חוקריה לשיטותיהם.

אם נאמר לבדוק את הגישה הזאת, נהא חייבים להפליג לעיקרו של דבר, כלומר להתבונן בעצם־המושג של ספרות עברית חדשה, ועד־מהראה תתגלה לנו סתירה בדרכם של כותבי תולדותיה, הללו ניסו לגרוס את הספרות הזאת, על התפתחותה המיוחדת, בתוך סכימה שאולה, שנהגו בה פעמים שימוש מיכני, בין מתוך כך ובין לשם כך הטילו שינוי שאינו מצוי בתולדות ספרויות אחרות. כותב ספרות של עם ועם בתקופה מסויימת מכליל בה כל שנוצר בה בלשון הראשה, המהדר מרחיב את הגבולים וכונס בתוכם גם מה שנוצר בדיאַלוגים שלה. ואילו כותבי תולדות הספרות החדשה שלנו כוללים בה לא כל שנוצר בלשוננו בדורות האחרונים אלא חלקה בלבד – מה שנמשך ממעגל ההשכלה (מנדלסון ואילך) ולכל המרובה הם מוסיפים, וגם הוספה זאת אינה שלמה, מה שקדם למעגל ההשכלה, אם ברוח אם ביסודות (רמח"ל), ומעמידים מחוצה לדיונם את שאר הספרות שנוצרה באוּמה באותה תקופה עצמה. לאמר, בבואם לדון תקופה שלמה של כמאתיים שנה הם מותחים קו של הבדלה ביצירה הכוללת של האומה וכותבים, בעצם, חלק של הספרות הזאת, שבו אין החלקים האחרים נראים, לפחות במחצית התקופה הזאת ומעלה, אלא כאספקלריה העקומה של סאַטירה ופולמסאות. הדברים האלה צריכים הדגשה, ביחוד עתה ממרחק־הימים, שבו רואים את שלושת זרמי הספרות העיקריים – של תנועת ההשכלה, תנועת החסידות, תנועת המתנגדות – יונקים, מעֵבר לגילויי־ניגודיהם, ממסתרי־שרשים משותפים, ביתר דיוּק: משורש אחד, ונפגשים בסופם בצמרת אחת, שעל כן הספרות של שלושתם, היא־היא הספרות העברית החדשה. אולם חוקרי ספרותנוּ, תחת להגיע אל הקרקע המזועזעת והמשותפת, שהצמיחה מתוך שורש אחד את הקנה מרובה־הבדים, למצוא את הדרך המיוחדת של דיוּן ותיאור, של סיוג והערכה – dir=“rtl”>הטילו אותו קו של הבדלה בלב התקופה הגדולה הזאת, והוא קו, שככל שנרחיק מימי התקופה הנידונת, תתלבט ותלך המלאכותיות ואף השרירות שבו.

ודאי, שלוש בחינות־היסוד, מבדילות בין חטיבת־הספרות הזאת הנמשכת מתנועת ההשכלה ובין חטיבות־הספרות האחרות, שחייהן נמשכו גם בזמנה ואף מעבר לו – בחינת חילוניוּת, בחינת האידיאולוגיה, בחינת הצורה – יש בהן כדי לקבוע ייחודה אך אין בהן כדי לקבוע יחידותה. והיא לא תיקבע, גם אם נעריך את סוגי־הספרות האלה לפי ערכם הכפול – משקל־התכנים ורוחק־השפעתם. אם משקל־התכנים, הרי דווקא ההבדלה המלאכותית ההיא, אין בה כדי לסייענו בהמצאת המאזניים לשקול, מה גדול ממה – dir=“rtl”>האם עולם המושגים של ההשכלה, שעיקרה בכבישת מרחב; האם עולם הדימויים של החסידות שעיקרה בהסערת העומק. ואם לרוחק־ההשפעה, הרי דווקא ההבדלה המלאכותית ההיא אין בה כדי לסייענו בהמצאת קנה־המידה למדוד, מה מרובה ממה – האם כוחה של ההשכלה, שהפקיעה קליפה ישנה והקרינה קליפה חדשה לתכנית חדשה; אם כוחה של החסידות, שהפקיעה קליפה ישנה מתוך חידוש התוכן הישן, וסופה גילגלה גרעינה לתוך קליפת יריבתה. רק ראייה כוללת של ספרותנו לכל זרמיה יש בידה לתת בידינו מאזניים כאלה וקנה מידה כזה, ואילו ההפרדה, שנהגה ונוהגת בכתיבת־תולדות־ספרותנוּ, עשוּיה להביא, ואמנם גם הביאה, להערכה דיספּרופּורציונאלית, ביחוד אם כותב־התולדות נמשך, בין ביודעים ובין בלא יודעים, להזדהוּת עם מסכת־דיוּנו, בעיותיה ואישיה, אפילו גבולה של הספרות העברית החדשה, כנוסח המקובל, מחייב דיוּן כולל בספרותנו בדורות האחרונים לכל ענפיה, על אחת כמה וכמה אם אנחנו כופרים בעצם־ההגדרה של הספרות החדשה ואנו תולים אותה בכל מה שנוצר בלשוננו בדורות האחרונים ואנו רואים כל יצירה נושאת בה, אם על כרחה אם ממילא, חותם המיפנה המכריע בתולדותינו, שחל ימים הרבה־הרבה קודם שמנדלסון שקד על תרגומו וביאורו, וקודם שוויזל טרח בביכּורי־הפּובליציסטיקה שלו.

ודוק: ימים הרבה־הרבה קודם לכך, לאמור כי גם מי שמעמיד בראשה של הספרות החדשה את רמח“ל, אינו בעינינו אלא כמי שהיה מחויב לעשות דרך הגונה ועשה אך פסיעה קטנה בה. וגם פסיעה קטנה זו היא הרת סתירות: רמח”ל, שנתכבד בכבוד־אבהות לספרות העברית החדשה, לא נתכבד מלוא כבודו ועצמו ­– הוא בדומה לאושפיז נכבד, שמשהעמיד רגלו האחת בתוך האולם, נסגרה בפניו הדלת ועיקר־קומתו נשאר מחוצה לו. ואין החיזיון הזה משתנה על ידי כך, שמכניס־האורח (פ. לחובר) יצא במחקר מיוחד ידי חובה לשאר אישיוּתו של רמח“ל (שירים מחזות), הנכלל בתוך הספרות העברית החדשה, לא נתכבד בכבודו ועצמו – הוא בדומה לאושפיז נכבד, שמשהעמיד רגלו האחת בתוך האולם, נסגרה בפניו הדלת ועיקר־קומתו נשאר מחוצה לו. ואין החיזיון הזה משתנה על ידי כך, מכניס־האורח (פ. לחובר) יצא במחקר מיוחד ידי חובה לשאר אישיוּתו של רמח”ל ואף הגיע ונלחם להכרה, כי אין להבדיל בין חלקו האחד של רמח"ל (שירים מחזות), הנכלל בתוך הספרות העברית החדשה, ובין שאר חלקיו שאינם נכללים בה (ספרי קבלה ומוסר), אלא הבדל של צורה בלבד. מצא כי־שיטת־ההבדלה, שמלאכותיותה בולטת במיוחד בפרשה זאת, מפסידה לנו את האישיות הגדולה בדורה וכמה דורות אחריה, שהרי תחת לראותה עולה ונצמחת בענפיה השונים משרשה האחד, אנו מפצלים אותה באופן שמה שהיה בחייה ובפעלה כטפלה לעיקר והזריח אך קטע שלה, נעשה כביכול כחטיבה אוטונומית המסייעת, אמנם, בידינו לרקום יריעה חלקה, ואפילו חלקלקה, של תולדות־ספרות, אוּלם עוקרת, בפסיעתה הראשונה, ערך גדול בספרות, אם גדול־ערכיה – ערכה של אישיות, הנערכת פה דרגות דרגות, לא לפי עיקר־יצירתה, אלא לפי סוג־צורתה.

אמת, גם בדוגמה הגדולה שראינו – dir=“rtl”>קו ההבדלה בלב התקופה; גם בדוגמה הקטנה שראינו – dir=“rtl”>קיצוצה של אישיות גדולה ופיצולה של אוּניה פּרסונלית, כרוכים כמה יתרונות ובכללם אחידות המסלול וחלקתו, ברוח הסכימה הנזכרת ונוסחה. אולם גם המוֹדה בסכימה ההיא יודע, כי היא מחייבת, למצער, מוֹדוּלציה – וזו לא תתכן בלא תשומת לב, לפחות תשומת לב, מלאה לכל הזרמים שפירנסו, אם במיוחד ואם במצוּמד ואם במעורבב, את תולדותינו בדורות האחרונים, ממילא את ספרותם. דוגמה לחוסר תשומת הלב ונזקוֹ תשמש לנו העובדה, הקטנה אך חשובה, כי חקר־הספרות שלנו, הטורח כל כך על מיונם של אישי הסופרים לפי זרמי ספרות או אסכולותיה ובבירורי־השפעותיהם עליהם, פוסח על מקורי־השפעה עמוקים מהם, שעיצבו את אישיותם, והם מקורי־השפעה הנמשכים מתנועות על זרמיהן, שחוקרינו מסרבים לכלול את ספרותם בכלל ספרותנוּ החדשה. הרי רק עצימת עינים מכונת, שגם היא פרי ההבדלה המלאכותית ההיא, יכולה להתעלם מחשיבותה של טיפולוגיה מגוונת, שגיבושיה החותכים הם החסידות מזה והמתנגדוּת מזה, כמורשת מנטאליוּת ותכונות, שפעולתה מרובה, ואפילו מכרעת, גם באַפים של אישי־הספרות גם בביטוים, אפילו כשכלי־ביטוים עשויים על דרך אסכולה אחת או אחרת, עד כדי דוגמאות מחכימות של מיני פסידומוֹרפוזה.

והתעלמות מולידה התעלמות. חקר־ספרותנו, המורגל – כפי שספרות ההשכלה מניחה זאת בנקל – dir=“rtl”>בביאור על פי מניעים גלויים, כמעט שאינו יודע דרך אחר לביאור החזיונות, המצטרפים כדי זרמי־התגברות על ההשכלה. כך, למשל, בבוא חוקר מחוקרינו לבאר את גילוי מאורה של החסידות בספרות בדור אחרון הריהו פּותח ביאורו בספר אדיאולוגי (צווייפל) ותולה בו זכות מופלגת של אבהות, כאילו היה בכוחה של אידיאולוגיה לחולל כתמורה הזאת. אולם הביאור הזה הוא, בזוית הראייה המקובלת, ביאור מוכרח ושינויה של זוית־הראייה פירושו שידוד־המערכות של חקר־ספרותנו. ושידוד מערכות כזה ראשיתו בהכרה, כי הזרמים היריבים להשכלה – או תאמר: הזרמים שהיא היתה יריבה להם – לא נפסק חוט־חייהם ויצירתם וממילא לא נפסק חוט ספרותם, ולא עוד אלא שהם חיוּ בִּמניעי־עומק גם בלבם של אלה שנתפסוּ להשכלה והיו בין חלוציה ובין מאַספיה, ולימים פרצו מניעי־עומק אלה כדמות התנועה, הנקראת בדין או שלא בדין רומאנטיקה או רומאנטיקה מחודשת וכדומה. יתירה מזו, חוקר ספרותנוּ בדורות אחרונים עודו חייב התבוננות גדולה, אם מורשת הזרמים האלה, שמעֵבר להשכלה, לא קיימה את עצמה גם ביריביה, אבירי ההשכלה עצמם. אפשר דרך העיון והדיון של חוקרי ספרותנוּ גורם – לפי שהם אוחזים בדרך הביאור הגיניטי וכמעט אינם נזקקים לדרך הביאור הדיאלקטי, לא ייפלא, כי כמה חזיונות נכבדים, ביחוד חזיונות־כפל, נפטרים על ידם שלא כמיצוּיו של דין. כי אילו אחזו בדרך הדיאלקטיקה אפשר והיו מקדימים למצוא את אותות פריצתם של הזרמים האחרים לתוך ספרות ההשכלה, ולא עוד אלא היו מגלים בעצם האספקלריה העקומה את חיפוייה, חילופה ואוּלי אפילו היפוכה.

קשיים אלה וכאלה – התגברוּת עליהם היא בידינו. ודאי, התגברוּת זו מחייבת גם מידת־עוז, גם כוח־בדיקה, גם חריצות־עיוּן, ואם נאמר לצאת באמת ידי חובה, לא נוכל לעשות בחקר ספרותנו החדשה בחינת ממשיכי תלם חרוש אלא בחינת נרים ניר חדש, אם כי מתוך הכרח או לשם נוחיות, לא נקיים בבת אחת וישן מפני חדש תוציאו. אבל יש קשיים שאין בידינו לשנותם ומקורם, כאמור, בגורלה ומעמדה של ספרותנו כנבואת גורלו ומעמדו של עמנו בדורות אחרונים. המדבר בספרותו של עם ועם מדבר לא בלבד בתחום מוגדר בלשון, אלא לרוב גם בתחום מוגדר בגיאוגרפיה שלה. האומר, למשל: ספרות רוסית, כוונתו גם לתחום גיאוגראפי מסויים, והוּא תחום נרחב רצוף בתוך משטח גדול יותר, תחומה של האוּמה הרוּסית הגדולה, אשר כאגפי מדינתה הם העמים האחרים. האומר למשל, ספרות גרמנית כוונתו לתחום גיאוגארפי מסויים והוא תחום נרחב ומפוזר בו מרכז אחד גדול, תחומה של גרמניה, אשר כאגפים ללשונה הם ארצות או מחוזות של דוברי גרמנית. לא כן האומר ספרות עברית בדורות אחרונים. כוונתו אינה לתחומו של עם שלם ולא לתחומה של ארץ שלימה, כיוון שנושאיה החיים (סופרים וקוראים) מתחלפים והולכים והגיאוגראפיה שלה נודדת והולכת, ושני החזיונות האלה, חילופי הנושאים ונדודי השטח, מתקיימים תוך כדי צמצום־מעגל. כי הספרוּת העברית של הדורות האחרונים מעגלה הטבעי – אם הביטוי הזה הולם בכלל את מעמדה של ספרות עם גוֹלה – היה כמעט זהה עם מעגל היהודים, שהיו אדוקים בלשון העברית כלשון ביטוי שלא היה בה כדי למלא כל צרכיהם בכל ספירות החיים, אך היה בה כדי למלא כל צרכיהם בספירה או בספירות, שנראו להם עיקר. והנה גם המעגל הזה, המצומצם מאליו, הצטמצם והלך, ואם נראה את תהליך צמצומו מבחינת מלחמתה של הלשון לקיוּמה עלינו לומר כי היתה זו מלחמה, שרובה ככולה – dir=“rtl”>נסיגה. מפּת הנסיגה הזאת מציינת לפנינו, כיצד לשוננו מקפחת שטח אחר שטח ובה אנו רואים בבירור, כיצד לשוננו מפסידה תחילה את שלוחי היהדוּת הספרדית בקצות אירופה, את איטליה מזה ואת הולאנד מזה, אחר כך היא מפסידה והולכת מרכזם של יהודי אשכנז, והלשון העברית חיותה במבצרה במזרח. ושמיטת טריטוריות זו מתחוללת עד דרך מפתיעה ומחרידה כאחת: הנה קמוּ בטריטוריות אלה מרכזי־ספרות, ספרות השכלה בלשוננו, ועמדו על תלם והנה נכחד ההמשך ונעלמו סופרים עבריים על קהלם ואינם עוד. הנה היא שוכלת את בני איטאליה והולאנד, בני גרמניה וביהם ומהרין ואין דורש לה פה זולת יחידים ומפלטה באוכלוסי־ישראל במזרחה של אירופה אשר גם בה אין היא נמלטת מסכנת שמיטה של תחומים. שהרי גם בה לשוננו על ספרותה נתבעה, כמו בארצות המערב, לעמוד בפני יריבתה, הלשון האחרת, אדרבה פה היא נתבעה לעמוד לפני יריבה כפולה – לשון הנכר ולשון הגלוּת. חוקר התולדות מסביר לנו על שום מה הספרוּת העברית, ילידת־ההשכלה במערבה של אירופה, לא היה בה לקיים שם את עצמה אלא בימי דור, כשם שהוא מסביר לנו על שום מה ראשית זו, שלא מצאה המשך סביבותיה, ראתה אחרית טובה יותר במזרחה של אירופה. מובן כי חוקר הספרוּת הנעזר בהסברות אלה, מביא במניין גורמי־חוץ וביחוד גורמי פנים, ובכללם בולטת לפניו העוּבדה, כי כוח־עמידתה של לשוננו וספרותה זאת יניקתו היא בקרקע שלפני ההשכלה ומעבר לה – התנועות של החסידות והמתנגדות, הן שהעמידו לספרות הזאת חיל־מילואים, שאפילו בהיותם מורדים במחצבתם הרי מורשתם היא שפירנסה כוח־חסינותם. ודאי, שההשכלה עצמה דימתה, כי הזרמים האלה הם לה אך קרקע ניצול, לחולל בו תמורותיה ולא ידעה כי הם לה קרקע חיוּת, כל־שכן שלא שיערה, שככל שהיא מקצה בהם הם מערימים עליה לפחות במידה שהיא כובשת אותם הם כבושים בתוכה.

הנסיגה הגדולה והרצופה של לשוננוּ כלשון ספרוּת של קיבוצים מעוררתנוּ לעיין בגורמים, שעמדוּ להם לקיבוצים האלה ליצור בלשוננו ספרוּת, ביחוּד על־פי נוסח ככל הגויים. מובן כי בהערכת הגורמים עלינו להבחין, כשם שאנו מבחינים בתופעות אחרות, בין מניעים גלויים ובין מניעים נסתרים, אין צריך טירחה יתירה, כדי להבין, כי המניעים הגלויים וביחוּד נימוקיהם, שעיקרם נימוקים אידיאולוגיים, אין בהם כדי לבאר, אפילו לתרץ, את המגמה הגדולה של הספרוּת הזאת – לתת את כל העולם בלשוננו. ואמנם תמיהה היא, כיצד לשון שלא היתה לה אחיזה בחיי יום יום ומתוך שמירת הקיוּם שלה עצמה – ניתן לומר: מתוך שמירת קיוּם תכליתית, כלומר מתוך החפץ לקיים אפשרות של לשון אחת בשביל האומה כולה ­– השתדלה תמיד שלא להיות כפופה ביותר להשפעות של לשונות־הסביבה וייחדה את עצמה לצרכים המשותפים לכל חלקי האומה; כיצד לשון זו מגלה, וביחוד בתקופת ההשכלה, חפץ טמיר להגיע לכלל יכולת של מילוי כל הצרכים, להיות כאחת הלשונות החיות, המחוננה באפשרות הגדרה והבעה לכל המיגוונת של הגות האדם ורגשו ומיצוים גם בהלך נפש גם במראה עינים. והתמיהה הזאת תגדל בעינינו משנזכור, כי אין הדברים אמורים בתחומה של ספרות יפה בלבד. אדרבה, סקירה קלה במפעלות ההשכלה בראשיתה ואמצעה מראָה לנו, כי היא רצתה באמת למלא את כל הצרכים – מכוח מאמציה למדנו לכתוב בלשוננו לא בלבד שיר או נובילה או מאמר כמתכונת המצוּיה בספרוּת אירופה, מכוחם למדנו לכתוב בלשוננו גם דבר חכמה ומדע שחסרנו בהם אוצר מונחים. וראוי שניתן דעתנו על כך, כי בנקוּדה זו תקופת־ההשכלה דומה יותר לתקופתנוּ, שבה לשוננו מנסה באמת וברוב הצלחה למלא, במעגל־חיים שהוא בערך כדרך הטבע, את כל צרכי החיים, משהיא דומה לתקופת הביניים, עד שעולה בנו הרהור: הרי מה שההשכלה כיוונה בראשיתה מתקיים, בעצם, רק עתה בארצנוּ. והרהור זה גורר כמין בן־הרהור: כאילו מה שנעשה בראשית־ההשכלה היה מכוּון למציאותנו עתה.

והשאלה היא: האמנם מכוּון? התשוּבה היא: לאו והן. ודאי, אילו נטלנוּ לו לאחד מראשוני המשכילים והיינו לוחצים אותו אל הקיר ושואלים אותו, לשם מה הוא יגע, כי מדעים אלה ואלה יהיו על ביאוריהם, הגדותיהם ומונחים בלשוננו; וביחוד אם היינו מרחיבים את השאלה ושואלים אותו, על שום מה הוא עושה את המעשה הרב הזה, הרי ספק גדול הוּא, אם הנשאל יכול היה, מתוך מגמותיו ילידות זמנו, להשיב תשובה, שהיתה מניחה אפילו את דעתו שלו. והנה המגמה הזאת של התרחבות לשוננו, כדי כושר ביטוי כולל, הלכה והתחסנה, אף על פי שלא היה לה צידוק, או היה לה צידוק קלוש מדי, באידיאולוגיה של נושאיה, ואם נאמר לבאר את רוב מסירות הנפש וכשרון־המעשה, שהללוּ גילו במפעל ההרחבה, הרי נמצא כי מקורם הוא מחוצה לאידיאולוגיה הזאת, מעבר לה ומתחתיה, עד שניתן לומר, כי יותר משהם עשו ללשון עשתה היא בתוכם. הדבר נשמע כפּאראדוכּס, אך עוּבדה היא: דווקא הללו, שהאמינו בכוחה של אידיאולוגיה ומכוחה ניסו לשנות את המציאוּת על רוחה וממשוּתה ואף שינוּה, הם־הם שינקו את עיקר כוחם משורש אחר, עמוק יותר, שניחש מה שלא ידעה האידיאולוגיה שלהם: כי יגיעתם סופה תשמש תכלית שלא עלתה בגדר־דמיונם ואילו עלתה וגירשוה בחזקת־יד. כי רק עתה, ממרחק־הימים, נגלים לפנינו המשכילים כמשרתים שלא־מדעת מציאות, שהיתה מעֵבר לאופק כוונתם והשערתה, מציאוּת המצמיחה מתוכה כדרך הטבע לשון וספרות ונצמחת מתוכן ולתוכן, היא המציאוּת שאנו נתונים בה פה, בארצנוּ.

אבל מפעלם היה, כאמור, בחינת מלחמה, הנעשית מתוך איבוד מתמיד של שטחים, שכן הקיבוצים היושבים בהם מצאוּ להם דרך אחרת בתוך המציאוּת של יהודי־אירופה, שהתפשטה במרחב הימים רב־התמורות שבין המהפכה הצרפתית ובין התהפוכה הנאצית, ושאנו יכולים היום לכנותה תקופת־תולדותינו ובין התהפוכה הנאצית, שאנו יכולים היום לכנותה תקופת־תולדותינו בין גיטו לגיטו. הדרך הזאת היתה מעבּר ללשון הסביבה ומן הענין הוא להדגיש, כי מי שנחשב בחקר הספרוּת העברית החדשה (נוסח קלוזנר) כאביה, והוא ודאי אבי ספרות השכלה, הוּא־הוּא גם אבי המעבר הזה (מנדלסון) נמצאת אבהותו כפולה, והיא אוּניה פּרסוֹנלית אפינית ביותר. היא כאילו באה, בעצם־המופת שבה, להראותנו את שער הלשונות הכפול של ההשכלה, ובעל־המופת עצמו ניתן לדוֹרשו כמי שיד־שמאלו מחריבה את שבנתה יד־ימינו.

 

מאמר ב': מסלול ופיתולו    🔗

המעבּר ללשון־זרים גם הוא ענין לחוקר ספרותנו לענות בו – בו ניתן לו למדוד חפצה של ההשכלה בספרות, כפי שנתקיים בדרך קצרה ובכלים שאולים. ולא עוד אלא מחובתו לעמוד על הבעיה הגדולה של המעבר הזה, בבואו לדוּן על הספרות העברית בכלל הספרוּת הישראלית בת־זמנה. שכן אם גם רובו של המעבר ללשונות־הסביבה פירושו תוספת־יצירה, הנכללת באוצר לא־לנוּ, ואנו חייבים לראותה ספרות־נכר, הרי חלקו של המעבר הזה פירושו תוספת יצירה, הנכללת באוצר שלנו, ואנו רשאים לראותה כספרות־לעז. אמת, כוונתנוּ אינה מרחיקה עד כדי סברה (שגם היא יש לה על מה שתסמוך), כי עלינו לשייך לספרותנוּ גילויים כהיינה ובּרנה ודומיהם, ששייכותם כמתנודדת בין שתי ספרויות; כוונתנו עתה מסתפקת בקביעת־עובדה, כי ישנה ספרות הכתובה בלשונות־לעז, ודוגמת־ראשית חותכת לה בלשון הגרמנית, והיא שייכת לספרות הישראלית. והמדובר הוא לא בלבד בסוג הספרות, ששייכותו הזאת בורה מאליה, כחכמת ישראל על סוגי החקר הרבים שלה, אלא גם בסוג ספרות, כשיר סיפור ומחזה, ששייכותם לה קבועה ועומדת לפי בחינה משולשת: גם על פי כוונת הכותב, גם על פי ענין־הכתיבה וגם על פי קהל הקוראים. כבר יש בידינו נסיונות של תולדות הספרות הישראלית, אלא דוקא הטובה בדוגמותיהם (צינבּרג) אין בה כדי יציאת חובה. לכאורה יפה ההנחה, כי ספרות ישראלית פירושה מה שנכתב בלשונותינו, בין בלשון שלידתה בראשית ההיסטוריה של העם וחייה מלוא־רוחב תולדותיו וארכן, ובין בלשון שנספחה לנו בגולה ומשנקלט בה רוחנו ומזגנו, נקלטה בנפשנו כלשוננו. אך הנחה זו צריכה הרחבה לא בלבד על שאר לשונות הגולה (לאַדינו וכו'), אלא על לשונות־לעז באותה תקופת־ביניים שנוצרה בהן ספרות שהיא, אם לפי הבחינה המשולשת שהזכרנו, אם לפי בחינה נוספת, ספרותם של ישראל. בדיון כולל כזה, שאנו מחוייבים בו, לא נסתפק בציוּנה של העוּבדה, כי ספרוּת־לעז זו היתה כמין מחסה קטן, שהסופר העברי היה נעזר בו (העתקה ועיבוד), אלא גם נעשה קוֹנפרוֹנטאַציה בין שני מעשי־ספרות אלה, ספרות־הנכר וספרות־הלעז, יצירי יהודים, ובין הספרות בלשוננו ונבדוק את השלישיה הזאת על דרכיה רבות־ההישגים והכשלונות, המעלות והמורדות. וכאן תתגלה לפנינו תמונה מעניינת – הסופר בן־ישראל שהלך ללשון הסביבה כלשון נכר להיטמע בה, עמה ושירתה, הנפתולים שבין העולם שהוא ביקש לעקור את עצמו מתוכו ובין העולם שהוא ביקש לנטוע בו את עצמו, היו בו בכוח מתסיס, ואישיוּתו, שעמדה בנפתולים אלה, נגלית לפנינו עזה ומגוּונת; הסופר שהלך ללשון־הסביבה כלשון הלעז, לעשות בה סניף לספרות ישראל, לא ידע את הנפתולים האלה, או ידעם במידה מחוקה, ולא נסער כקודמו בהתנגשוּת של שני העולמות, שכן הסתדר כביכול בנוח בשוליים, אישיותו, שעמדה בפינה שבה אין משב האור והאויר מרובה ביותר, נגלית לפנינו קלושה ומעומעמת. העוּבדה הזאת אינה משתנית במכריע, גם אם נקיים את חובת־האמת ונאמר, כי בדרך־כלל הלך, כנראה, טיפוס תקיף יותר מטבע־ברייתו לספרות־הנכר וטיפוס רפוי יותר מטבע־ברייתו לספרות־הלעז. ואילו הסופר, שלא הלך ללשון הסביבה, בין כלשון־נכר ובין כלשון־לעז, ונאמן ללשוננו, עשה בדרך ארוכה מה שעשו שני סוגים אלה בדרכם הקצרה – לפי מחשבה־תחילה הרי ביקש לעשות מה שעשה חברו שהלך ללשון־לעז, מבלי שיוכל ליהנות מאותה נוחיות, הניתנת בשימוש בלשון חיה; ולפי סוף־המעשה הישגו היה כהישג יריבו שהלך ללשון־נכר, מבלי שיהא פטור מנפתולים, שהיו אמנם אחרים משל יריבו אך גדולים וסבוכים מהם. כי מה שניתן לחברו ויריבו, כמעט באפס־יד, חייב היה הוא לכבוש שעל שעל במשך כמה דורות; חייב היה להטיל על עצמו רוב יגיעה וטורח ולקבל גזירת גמגום ועמעום ולשאת ימים רבים בדיספּרוֹפּורציה שבין תוך וקליפּה, עד שיצר ביניהם, במיטב מאמציו, תואם שהיה בו מקירובו של דרך הטבע. אבל גם בהעריכנו נאמנה את עוצם־גבורתו אין להתעלם, כי חברו כותב־הלעז ויריבו כותב־הנכר היו לו כיסודות מעוררים, שעל פיהם מדד את עצמו ודרכו והם שהגבירו ביודעים או בלא יודעים את מתיחותו, שחתרה להגיע לאשר הגיעו הם אולם מבלי שיעבור עבירה לשם נוחיות כאשר עבר האחד, מבלי שיחטא חטא של התכחשות כאשר חטא האחר.

אין הגבורה הזאת נפתחת, גם אם גילויה הוא תוך־כדי הפסד שטחים מתחת רגלי הספרות, על יוצריה וקוראיה, ותוך־כדי נסיגתה הגדולה מזרחה, כשם שאין אותו הפסד ואותה נסיגה נפחתים משום גודל הגבורה ההיא. עוצם הנסיגה הזאת לא יגרעו ממנה עיוּנים, שילמדונו, למשל, כי בגרמניה לא חדלנוּ מכתוב בלשוננו ותמיד נמצא בה מנין גדול או מועט שנאמנו בפועל לספרותה, וגחלתה לא כבתה בה מעודה. מחקרים אלה (ג. קרסל) חשובים להכרת עצמנו, להכרת אדיקותנוּ בערכים שלנו, אבל הם לא ישנו מן העוּבדה, כי לשוננו חדלה להיות שם גורם חשוב; כי לא עמדוּ לה יוצרים, ולא היה לה קהל, ציבור שהם בחינת נורמה ולא כיוצא דופן; כי עיקר כוחנו בספרוּת ניתן שם ללשון־לא־לנו, בין אם פריו שייך לאוצר ספרות זרה ובין שהוא שייך, ופעמים אך בדוחק, לאוצר הספרות הישראלית. גם במזרחה של אירופה נתנוּ מכוחנו לספרות לא לנו, תרמנו מכוחותינו גם לספרות הרוסית גם לספרות הפּולנית, וכדומה, אולם אם בגרמניה ואגפיה נתנוּ מרבית הכוחות, ולימים כמעט כל הכוחות, לספרותה, הרי לא נוכל לומר כי הספרות הרוסית, הפּולנית וכדומה זכתה בכוחות, גם באיכות וגם בכמות, ככוחות שנשארו לפליטה לנו ובתוכנוּ, לאמור, כי קיבוצי היהודים באירופה שמרוּ, אם במידה מרובה אם במידה מועטה, על זיקתם, בין זיקה של נתינה בין זיקה של קבלה, לספרות העברית. אבל חובה היא להבדיל בין קיבוצים, אשר הכוחות הגדולים העיקריים שבהם נשארו בתחומה ובין הקיבוצים אשר הכוחות הגדולים העיקריים שבהם הלכו אל מחוצה לה. גם פה, במזרחה של אירופה, היו אבידות גדולות, אבל בין הכוחות שהלכו ללשון הסביבה כלשון־נכר ובין הכוחות שהלכו ללשון הסביבה כלשון לעז אינם עיקר כוחה של היהדות הזאת, באוקראינה ופולין, בגליציה ובסרביה, ברוסיה הלבנה וליטא. במסוכם נאמר: התרומה הרוחנית הגדולה והעיקרית שלנו במערבה של אירופה ניתנה בתחום הסימבּיוֹזה, התרומה הרוחנית הגדולה העיקרית שלנו במזרחה של אירופה נשארה בתוכנו ונפרדה לשתי לשונות היהודים, לשון הנצח (עברית) ולשון הזמן (יידיש).

לימים, כשהמניעים העלומים, שעמדו לה למגמה הראשה של ספרות ההשכלה נעשו, עם התגבשותה של התנוּעה הלאוּמית המודרנית, גורמים בני־תודעה, נתגלתה המגמה הזאת כגיוס מוקדם למערכה, שלא נראתה באפקם של הראשונים וממשיכיהם, וכלל־פעולתם נתגלה כטירחה לשם מציאות, שטורחיה לא האמינו בה ואף לא שיערוה והיו מורדים על כל שהיה לוחש להם כהשערה הזאת. כלומר, אותה מגמה ואותה פעוּלה נתגלו כהכנה־שלא־מדעת למציאות, שאנו נתונים עתה בעצם־חישולה. ולא עוד אלא הספרות העברית, בתחנתה האחרונה במזרח אירופה, ובתחנתה עתה בארצנו, משהתחילה משפּעת על מערבה של אירופה, היתה כמנסה לחזור ולכבוש בו קצת שטחים שהפסידתם. ההערכה של הגילויים, המעטים תחילה, של שיבה ללשוננו וספרותה במערבה של אירופה צופנת בתוכה הפתעת מה, שלא נוכל לפרשה, אם לא נעמוד על כלל־הופעתה של הצטרפות מאוחרת לספרות העברית, ביתר דיוּק: לנתיבתה הראשה. תהליך־הצטרפות זה, הנעשה גלים־גלים, הוא ענין חשוב מדי ובעיותיו המיוחדות חשובות מדי, שנוכל להרשות לעצמנו לפסוח עליו, כפי שהיינו נוהגים עדיין. דוגמתם של יוצאי־גרמניה ואגפיה איננה הדוגמה היחידה – הרי שלשום ראינו בהצטרפותם של בני שבט־ספרד ואתמול בהצטרפותם של בני שבט־תימן, ויתירה מזו, אנו רואים חלקים מבני־מזרח־אירופה, שהיו מחוצה לנתיבתה הראשה של ספרותנו, מצטרפים והולכים עד עצם היום הזה. ואם נעיין בתהליך הזה נגלה בו, מעֵבר לצדדים השונים, צו שוה שהוא בולט ביותר. הרי, למשל, דוגמא קרובה: אנו מדפדפים בכתבי העת מיסודם של “אגודת ישראל” או “המזרחי” בימינו ואנו קוראים שיר וסיפור ואנו תמהים על המרחק שביניהם, על תכנם וצורתם, ובין שיר וסיפור הנחשב, בערך, כנוֹרמה של ספרות־הדור. בתמיהתנו אנו שואלים: הרי מחברי הסיפורים והשירים האלה חיים בתוך האוירה של ספרוּת־הדור ובהשפעתה הם באו לעצם־הכתיבה הזאת, על שום מה אין הם מושפעים ממנה במידה, שיהיה בהם אותו מטען, שהוא כיום רכושו של אחרון־הגרפומאנים בספרות־הדור. התשובה לכך היא, כי הגל הזה, כמותו כגלים אחרים המצטרפים לספרות הראשה, שהיא היא היורשת של ראשי־זרמי הרוח אשר היו בישראל בדורות האחרונים: גלים אלה הצטרפותם אפשר שתהיה כתהליך מוחש, ואפילו מוחש ביותר, אך אי־אפשר שתהיה מעשה קפיצה אחת, אלא אם כן קופציה גאונים גמורים או קופים גמורים, מי שאין בו לא מיתרונם של אלה ולא ממגרעתם של אלה חייב לעבור כל סולמה של ההתפּתחות על שלביה ואורך מעבּרו לפי כוחו, אם בהליכה מהירה אם בהליכה אטית.

כשאנו חוזרים ובודקים אותם יצירי ספרות המתפרסמים בכתבי־העת של החוגים הנזכרים, המצטרפים אך עתה לנתינה הראשה של ספרותנוּ, אין אנו יכולים לאנוס את עצמנוּ מכעין קריאה של תמיהה: הלא כשירים האלה וכסיפורים האלה קראנו משכבר; הלא רוחם וריחם מזכירים לנו ראשיתה של השכלה ואמצעה. ובאמת היא תמיהה ואינה תמיהה – הרי הללוּ הגיעוּ, בעצם, אך עתה אל ההשכלה, ומכאן אותו מרחק שאנו מבחינים בו, מרחק זה אפשר ויעמוד בהם כוחם להקטינו ואף לבטלו בשעה קטנה ואפשר שיהיו זקוקים לשם כך לשעה ארוכה יותר. ואל נאמר, כי המרחק הזה בא משום שהחוגים האלה עודם ברגלם אחת מחוצה לגדרה של ספרות־הדור ועולמה, שכן יש בידינו להוכיח, כי גם חוגים אחרים לחלוטין הצטרפותם המאוחרת לספרותנוּ מגלה לפנינו כמרחק הזה. ודוגמת ראש לכך היא דוקא הקבוצה הקטנה מבני המערב, שהצטרפה וּמצטרפת לעינינו למעגל הפעיל של ספרותנו. הללוּ ילידי יהדות פוֹסט־אסימילאטורית, שפּירושה כמה דורות של התמזגות בתוך תוכה של תרבות אירופה וספרוּתה, משהם כובשים לעצמם את לשוננו, רוחה וכליה, כדי יכולת יצירה בה, הרי ראשית יצירתם מגלה גם היא כמרחק, שראינו בהצטרפותם של החוגים, גידולי יהדוּת פּרא־אסימילאטורית ואפילו פּראֶ־השכלתית. ולכאורה דבר־פליאה הוא: אנשים, שגידולם על שירה ששירתנוּ אך מנסה להגיע לדרכה ושביליה, כשהם פּותחים פּיהם לומר שירה בלשוננו, לא זו בלבד שאינם ממשיכים ממקום זה, שבו עמדו בשוררם בשפת נכר, אלא אינם ממשיכים גם ממקום שהגיעה אליו שירתנו. במכוּון אין אנו מדברים על מחקר ומסה ומאמר, שכן אלה מבטאים את שכבות הרוח העליונות יותר ואנו מדברים על שירה המבטאת את שכבות הנפש התחתיות יותר, שעל כן היא־היא בעיקר העשויה לשמש אבן בוחן. והנה אנו קוראים בשירים האלה ואנו מוצאים את אחד (מ. ג. לאנגר) ושיריו אינם נמשכים לשירת הדור וממנה, אלא הם כמתלכדים לשירת דורות קודמים וכמעט שאנו מתקשים להכיר מתוכם, כי היתה שירת ביאליק ולא עוד אלא על פי רוחם וצורתם הם כדרך שירה רחוקה, קצתה מזכיר אחרית הפּיוט וקצתה מזכיר ראשית ההשכלה; ויתירה מזו, אנו מוצאים את האחר (ל. שטראוס) ופסיחתו גדולה בהרבה ושירתו מבקשת אחיזה לעצמה בשירת ימי־הביניים.

הדוגמאות האלה ראוי שנתבונן בהן קצת יותר, כי הן מניחות בידנוּ לבדוק, עד כמה עלתה לה או לא עלתה לה ללשוננו וספרותה לחזור לכבוש קיבוצים ויוצאי קיבוצים שאבדוּ ממנה. וסיכומה של בדיקה, כי הנה הדבר הזה אמנם עלה לה במידה נאה בתחומה של חכמה, מחשבה, פובליציסטיקה, אך לא עלה לה אלא במידה מועטה בתחומה של ספרות יפה. הרבה גבולו של קנין לשון עושה – לשון שאינה לשונה של חויית־השתייה שלנו קניינה קל יותר בתחומה של הקבלה מאשר בתחומה של הנתינה, וגם בתחומה של הנתינה הוא קל יותר בתחום החקר מאשר בתחום ההגות, לא כל שכן בתחום השירה. הנה גם מי שעמד לו כוח הרוח והנפש לגבור על החומרות האלה ולבוא בסודה של השירה ולהיות ביוצריה, הרי יצירתו אינה נמלטת מאותו המרחק, העושה אותה כשירה שאינה כמתכונת־זמנה, אם־כי בודאי רמזי־זמנה מוצנעים בקפליה. וכן הרבה גבולו של הגיל עושה – אם לא לדבר על אוניקום, שידע בשנת הששים וכמה בחייו לעבור מלשון, שבה הגיע לרמה וגמישות, ללשוננו שהיתה קנינו מכבר, אך קנין של קבלה ותיווּך ולא של נתינה ויצירה, ולנסות בהתקנת כלי־דיבור, שאינם כדמות כליו הקודמים אבל הם ממלאים צרכו, ולא בלבד בפובליציסטיקה וחקר, לא גם ברקמת סיפור (בּוּבּר), הרי אין מקום לקוות, כי גל יוצאי אשכנז, המצטרפים לאזור השירה שלנו יהיה גדול ביותר, ביחוד שהכוחות הבולטים של טובי העולים בני־העמידה (בּרוֹד ואחרים) אין בכוחם גם לנסות להיכשל בהעזה כזאת.

ומן הצורך שנשלים את הדוגמאות שהבאנו בדוגמת ביניים, דוגמת הצטרפות מאוחרת, הנעשית פה לעינינו ממש. כוונתנו לשלוּחוֹת הישוב הישן אל תוך ספרות־הדור. אם נבור לנו שני משלים טיפוסיים, צאצא־רבני־ספרדים (בורלא) וצאצא־חסידי־אשכנזים בצפת (בר־יוסף), נמצא גם בהם כמרחק שציינו. כי הנה האחד והאחר הם ציירי הווי וציורם כדרכה של הפּרוֹזה שלנו לפי הממוצע של דרגת התפתחותה עתה. אך יש והם נותנים דברי מחשבה, כצורת דברי ויכוח בין הנפשות הפועלות ופתאום אנו נפתעים בגלותנוּ כי הללוּ מדברים, בערך, דברים שקראנו בסיפורי המשכילים. ולמרבה התמיהה אנו מוסיפים ומגלים, כי מה שנשמע לנו הוא לא בלבד קולם של הגיבורים, הסיטואציה שלהם מחייבתם לכך, אלא קולם של המחברים עצמם. נמצא הללו חיים כאחת שתי דרגות התפתחות שונות – בציור עולמם דרגת דורנו, בתפיסת־עולמם דרגה שלפניהם. כוח התגברותם, שלהם ודומיהם, על המרחק תלוי בכוחם וסגולתם אבל עצם המרחק הוא אות לאמתם, אמת עמידתם בין שני העולמות. ההתגברות עליו שני דרכים לפניה – דרך האונאה, שאנו מוצאים אותה במיני חקאים לבאנטיניים; ודרך־האמת והיא התגברותו של היוצר מתוך סיטואציה היסטורית של גידולו ומציאותה בממש ובנפש. מחובתו של חוקר הספרות ומבקרה לתת את דעתו על התהליך הזה ולזכור, כי הוא מחייבו בקנה־מידה נאות לו. אין הוּא רשאי להסתפק בשאלה, כפי שהיא נשאלת וחוזרת ונשאלת אצלנוּ: היכא תמצי, כבר יש לנו שירה שמעלתה כך וכך, כבר יש לנו פּרוזה שמעלתה כך וכך, והנה מופיע פלוני ואלמוני וכתיבתם כאילו לא ידעוּ מציאותה של המעלה האחת והמעלה האחרת? התשובה לשאלה זו היא: אפשר ואפשר, אם הכותב הוא נציגה של שכבה חדשה המצטרפת לספרותנוּ. וכבר ראינו מה גדול ריבוי הפּנים של הנציגים האלה וניתן להוסיף עליהם כהמה וכהמה, כי פני הספרות כפני תולדותינו – גלוּיות, שכבות שכבות, גלים גלים מצטרפים והולכים למהלכה של ספרותנוּ, ולא כצרורי מתכת הם הנשלכים לכור ההיתוך, אלא צרורי נפש, גידולי אקלימים ומנטאליות שונים, יציאי תרבוּיות והווי שונים המתכנסים לשם מפעל־האדירים, קיבוץ־גלויות.

אותה שאלה הנשאלת וחוזרת ונשאלת אצלנו מופיעה ברגיל בשכנותה של שאלה אחרת: שלשלת הקבלה בספרותנוּ– dir=“rtl”>הישנה או איננה? כשאלה זאת נשאלת גם לגבי ספרוֹיות אחרות וכבר היה מי שביאר (בּאַהר), כי יש עמים ששלשלת זו אדוקה בהם – dir=“rtl”>כגון הצרפתים, שאפילו קטון עתונאיהם אומרים עליו שיש בו אבק דאבק של באלזאק, כלומר שיש שם כמין רמה או יכולת של מינימום העובר בירושה; ויש עמים ששלשלת זו פסוקה בהם – כגון הגרמנים שתקופה של פרוזה גדולה שהיתה להם כאילו נשכחה ולא ניכרה בסופרי דורות שלאחריה. אם נאמר לשאול את השאלה הזאת לגבי ספרותנו יתחוור לנו עד מהרה, כי שלשלת־הקבלה פסוקה אצלנו – הרי די, למשל, בתחום השירה להשוות את עושר הצורה של אפרים לוצאטו וחוגו ואת עניוּת הצורה של ווייזל וחוגו, כדי להעמידנו על כך. אבל לא כתשובה הניתנת בשאלה זו לגבי ספרות צרפת או ספרות גרמניה היא התשובה הניתנת בשאלה זו לגבי ספרותנו. שם לפנינו ספרות של מעגל אחד וענין שלשלת קבלתה, אם היא רצופה או פסוקה, לפחות כמין מורשת של מינימום, תלוי באופיה של אומה זו או זו. ואילו ספרותנו אינה ספרות של מעגל חתום וענין שלשלת־הקבלה בה, אם רצופה או פסוקה, תלוי פּחות באופיינו מאשר בגורלנו. היא גורלה של ספרות נודדת, המפסידה שטח אחר שטח ושטחים שהיא מקיימתם או פירורי שטחים שהיא חוזרת וכובשתם, נתבעים כביכול למעשה בראשית. תקוותה של הספרות כתקוות עמה – שנסוגה עתה לתחנתה האחרונה, שהיתה תחנתה הראשונה, היא צופה לימים טובים מימי טילטוליה מגוי אל גוי.

ואפשר כי רק עתה, משמסתיימים והולכים טילטולים אלה בתשובה למולדתנוּ, ניתן בידינו לסקור נפתולי־דרכה של ספרותנוּ בדורות האחרונים, ביחוד ברצועת הימים שבה ביקשה להיות על פי נוסח ככל הגויים, מבלי שחיינו היו על פי מציאות ככל הגויים, והסופר היה חייב ליצור לו בלשונו כמין חלל־חיים ואויר־חיים, בעוד אשר חלל־החיים ואויר־החיים ממש על סביבותיו לא היתה בהם אחיזה ללשוננו ויצירתה. ואם סופם של הנפתולים האלה יצירה, כמעט לא ניכרה בה מלאכותיוּת, אף שהיתה בה מובנת מאליה, סימן הוא גם לגודל החיוּת הגנוזה בלשוננו, גם לגודל־כוחו של הסופר בתקופה ההיא להעלות גנזיה. ממרחק־הימים אנו יודעים להעריך נכונה את אלה, אם קיבוצים אם יחידים, שלא שיתפו עצמם בנסיגה הגדולה של לשוננו, ונאמנו לה וליצירתה החיה, וגדולה אהבתנו להם וטליתה פרושה על אלה, שמיעוט סגולתם ולעג־סביבתם ואדישותה דחפום ממש בזרועות לשון הלעז, שבה לא היתה אולי נגזרת עליהם הגזירה להיות נמושות, כפי שנגזרה עליהם בעמדם במרדם; כשם שהיא פרושה על אלה, שידעו ברוב סגולתם לעשות את מירוץ־התחרות ולעשות בכוח לשון הספר של עמם הם מה שעשו צבא־הבורחים בכוח לשון־החיים של עמים אחרים. וטלית אהבתנו זו פרושה עליהם דווקא משום שאנו מבינים גם את צבא־הבורחים, שכן אנו מבינים את הנסיגה הגדולה של לשוננו על סיבותיה וטעמיה. ודאי, שעלינו להצטער, ואנו אף מצטערים, על ישובי עמנו באירופה, שבהם אפסה או כמעט אפסה לשוננו כלשון יצירה חיה, אבל אנו רואים לרוחם של בני הישובים האלה, שביקשו לקצר לעצמם את הדרך והלכו ללשון אחרים. וכן אנו רואים לנפשם של אלה שהלכו מלשוננו ללשון־בית ועשוה לשון ספרות ואפשר וממרחק הימים תיראה הליכתם זו כפשרה, שריככה גם את העקשנות שבנאמנות ללשוננו וגם את הכחש שבעזיבתה. הדברים האלה אמורים בעיקר באלה מסופרינו, שהיה להם חיבור לערכי ישראל מנצח עד נצח ונפתלו בין שתי הלשונות. ודאי לא דבר מקרה הוא, כי סופה של תקופת הכפל כתחילתה, – כי כאוּניה הפּרסונאלית, שראינו שם לגבי לשוננו ולשון־חוץ (מנדלסון) אנו רואים פה לגבי לשוננו ולשון־בית מנדלי). ולא עוד אלא דוגמת האחרית עולה על דוגמת הראשית, שכן בה נגלתה לנו פליאה לא בלבד של שלימות כפולה אלא גם של מלאות כפולה, שמידתה שוה גם בלשון האחת וגם בלשון האחרת.

כדי להבין חומרת מעמדם של אלה שנשארו נאמנים ללשוננו וספרותה, ראוי שניתן דעתנוּ על רצנזיה קטנה של סופר עברי רפּרזנטאטיבי (פ. סמולנסקין) בענין מחזה לא נחשב, מעשה מושך עט בעלמא. ברצנזיה נדרש מחבר המחזה לגנאי, על שום שלא עשאו יפה להצגה. ודאי שהמבקר ידע, כי מחבר־המחזה יכול היה לטעון על דרך ההגיון, כי מחזה בלשוננו בימים ההם כל תקותו עיני הקהל ולא אזניו, כי במציאות שבה אין הלשון לשון דיבור חי אין סיכוי לבימה של ממש, אשר מעליה ישמעו מחזותיה. המבקר ידע טענה זאת וכזאת, אך דרישתו ולא בלבד מתוך חוקתה הפּנימית של היצירה, היתה בערך, כך: אתה, הסופר הכותב בלשוננו, בבואך לכתוב מחזה, עליך לכתוב אותו כאילו היתה לנו בימה וקהלה, כאילו בין היום למחר הוא עתיד לעלות על הקרשים. בעצם, אין הערת ביקורת זאת אלא ממשיכה את קו התביעה, שנתבע הסופר שכתב בלשוננו: כל שאתה כותב אתה חייב לכותבו כדרך סופר הכותב מתוך מציאות־לשון תקינה בשביל מציאות־לשון תקינה. מובן, הסופר בן־עמנו, שרצה לראות בין היום למחר את המחזה שלו על הבימה, כתבו שלא בלשוננו, כתבו בין בלשון־חוץ בין בלשון־בית, אבל גם הוא לא היה אלא ממשיך קו־ההיתר, שלמדו ולימדו חבריו: כל שאתה כותב אתה רשאי לכתוב בלשון שיש לה מציאוּת חיה והיא לשון סביבתך, היא־היא לשונך. ובתוך המציאוּת, רבת הפיתויים הזאת, עמדו אמני לשוננו וספרותה ועשו בה, כאילו חלל חייה על דרך הטבע, גם מבלי שינחשו, לפחות בתחום תודעתם, כי ספרותם סופה נועדת לה מציאוּת כזאת. היש בידינו להעריך נאמנה סיעת הסופרים האלה, שעדרו במערכה ללא תנחום, וללא השליה; והיש ברצוננו, בבואנו לשקול ולמדוד פעלם, שלא לזכור חומרת עמידתם?

אך הערכתנו זאת, אפילו תהא נוטה להערצה מופלגת, הרי גם בפסגת־התלהבותה לא תוכל שלא להבליע אנחה כבדה: כמה שכוֹלנוּ בדרך־המעקשים הזאת של דורות האחרונים, כמה כוחות שהיו עשויים להיות לנוּ לברכה הלכו לחרוש ולהזריע שדות לא לנוּ, כי ייתלשו יחיד או קבוצת יחידים קטנה ממחצבת עמם ולשונה וילכו לעם אחר ולשונו להיות בבוני ספרותו – dir=“rtl”>כבר היתה כזאת לעולמים. עם גדול ובן־חורין אין התלישה הזאת עושה בו רושם גדול ופעמים יש במעבר כזה בין עם לעם וספרות לספרות תשורה כלאחר יד (שאַמיסוֹ); עם משועבד – תלישה כזאת עושה בו רושם, ביחוד אם פירושה מתת־כשרון לספרותו של המשעבד, לא כל שכן אם ספרותו של אותו עם משועבד אין בו כדי כשרון כזה בדורו (גוֹגוֹל). אבל עם מפוזר ומפורד הנותן ממיטב־כוחותיו לספרויות לא־לו וכשרונותיו זרויים על פני גויים ולשונות – הלא מוסר אלוהים הוא ותוכחה רבה, כפי שהמשורר הגדיר את הטראגדיה הזאת בשירו הנאדר, המראה לנו דורות אחרונים שופכים רוחם על כל שיש נכר, משקעים נפשם בחיק אבן זרה ואת אשר יגדל מבניהם נשר ועשה כנף הם משלחים מקנם לנצח. הטראגדיה הזאת אינה נגרעת גם אם אחרי תוכחה לוהטת בא החשבון הצונן לאמור: הנשרים קשתה עליהם העפיפה בחלל־אויר מדומה, חלל נשימתם של סופרי־שפת־עבר, וינודו על הררי אחרים. ולמרבה עצבוננו מתאכזר לנו אותו חשבון מפוכח ואפשר עיקר־התאכזרותו באותה הכרה, הנשמעת מתוך אמירה שנביאנה בזה בשם אומרה (ע"י עגנון): בנוהג שבעולם, עם ועם, משעולה בו איש צמא־הרפתקה, בין אם רוח־העפלתו גדולה בין אם רוח־העפלתו קטנה, הרי לרוב הוא מוצא בעמו תחום להפעיל, אם לחיוּב ואם לשלילה, את כוחו וכשרונו וסגולותיו, מה שאין כן ישראל – dir=“rtl”>צמא־ההרפתקה בו אם רוח העפלתו גדולה, לא היה לו מה שיעשה בתוך המציאות היהודית והוּא הלך למציאות אחרת ועושה בה וצמאו בא על סיפוקו במיבצעים גדולים ומרעישים; אם רוח העפלתו קטנה הרי הוא נשאר בתוך המציאות היהודית ופועל בתוכה ושיעור פעולתו מועט משלהם, אלא ראשון מפעלו סופו בטל ומבוטל, ואחרון מפעלו ערכו קיים ועומד; ראשון אפיזודה חולפת בתולדות עם אחר, אחרון פוזיציה יציבה בתולדות עמו.

אמירה זו, שניתנה לה גם דוגמה באיזור זמנים אחד (היהודי זיס, יעקב פראַנק, הבעש"ט) אפשר לנו להמשיך את קו־ההארה שבה עד עצם ימינו, שבהם אנחנו מתחילים לברוא לעצמנו מציאוּת, שיהיה בה חלל עפיפה לכל עופות־הסגולה, למן הנשר עד האנקור. ובדומה לאמירה זו, שנביאנה גם היא בשם אומרה (מתתיהו מיזיש): חברי הציונים מבקשים ממני, כי אבוא לאסיפותיהם ואני הייתי רוצה ללכת לאסיפה של בני־עמנו המבוֹללים ולרכוש אותם לציונוּת, שהרי עיניכם הרואות, כי הם הם שטבוע בהם החותם העז ביותר של כוחנו הגזעי גם בפרצופות גם בתכונות, ומשום כוחם זה, שביקש שדה־חיוּת לעצמו, הלכו אל בין הגויים ובזכותו הם מקיימים את עצמם ביניהם ואף מרכיבים עצמם אלופים להם. – האמירה האחת והאמירה האחרת נשמעות כדבר בדיחה, אך זו בדיחה מיוחדת, התופסת בחידודה את מציאותם של דורותינו האחרונים בתקופה שבין גיטו לגיטו. כמובן, לא בלבד מבחינת לשוננוּ וספרותה, אך גם מבחינתה, ואוּלי ביחוד מבחינתה, היתה אותה מציאות כזאת, כי רק מי שהיה בו איזה כוח להקהות בקרבו את היצר, שהוא דוקא מיצרי גזענו המובהקים, יצר הפעילות הישירה, ויכול היה להזיר עצמו ממנה ולעבוד במציאות מדומה, מבלי שיוכל לנחש, ואפילו במעומעם, כי סופה של מציאות מדומה זו להיות מציאות ממשית, הוא־הוא שיכול היה לעמוד בפני פיתויי־חוץ ופיתויי־בית ולהתייחד עם אבן קטנה זו אשר מאסו טובי־בונים ולסתתה עד היותה כהיותה היום לעינינו – ראש פינה. אכן, נדרש כמין קהיון, שמקורו בתוך אינסטינקט עמוק, קהיון לגבי הרגע, השעה, הסביבה, כדי להיות זרע־העתידות.

מאמר ג': מסכת כלים    🔗

כבר שמענו, כי המבקש לבוא בסודה של ספרותנו בדורות האחרונים וסודותיה אי אפשר לו כי ייצא ידי חובת חיקורו, אם יראנה בדוּלה ולא יתחקה על המעגל הרחב, מעגלה של הספרות הישראלית רבת הלשונות. נתינת דעת פירושה חובת בחינה כפולה – בחינת הספרות העברית מצד מקומה בתוך הספרות הישראלית ומצד יחסיה לגבי הספרות הישראלית. בחינה זו חשובה ביחוד בנקודת השוני המכרעת שבין חלקי הספרות הישראלית – נקודת הלשונות. כתיב: נקודה, קרי: מסכת. ועיקרה המשולש הגדול: מקרא (עברית), תרגום (יידיש), לעז. אנו יודעים כי המשולש הזה פּתוח לערעור: האם אנו רשאים לבקש יסודות יהודים בספרות־הלעז הזאת. לא בלבד בתחום כוונתה, עניינה ושירותה, אלא גם בתחום לשונה. גדול כוחו של ערעור זה, אך ככל שאנו מוסיפים לעיין, כוחו זה מתקפּח והולך; כי אמנם המבקש לעמוד על היסודות היהודיים בין גלויים בין נסתרים, בין מכוּונים בין שאינם מכוּונים, בספרות הלעז של ישראל מוצא גילומם גם בעצם לשונם. ולא זו בלבד, אלא יותר משאנו עשויים לגלות יסודות כאלה בכתביהם של מי שלשון הלעז היתה להם כלי־תיווּך לבני עמם ואמונתם, אנו עשויים לגלותו בכתביהם של מי שלשון הלעז היתה להם כלי־מזיגה בבני עם־ניכר, שביקשו להיטמע ואף נטמעו בתוכו. לאמור: מי שכתב, למשל, גרמנית בשביל יהודים ולצרכם בלבד, − היסוד היהודי שבלשונו הוא רפוי יותר; מי שכתב כמותו גרמנית אך לגויים – היסוד היהודי שבלשונו עז יותר. מעט ביאור להופעה זאת כבר ניתן לנו בנסיוננוּ לקבוע טיפּולוגיה שעל פיה הבחנו בין מי שהלך ללשון הגויים כלשון־ניכר ולבין מי שהלך ללשון הגויים כלשון־לעז. אבל מי שהעמיק בסוגיה זו (מ. קלוַארי) מסייע בידינו לעמוד על טיבו של החזיון הנראה תחילה מוזר ביותר. כי הוא ניסה לבחון דורות הסופרים של בני עמנו כותבי גרמנית ובחינתו העלתה לו, כי ראשוניהם (דוגמה ראשה, כמובן מנדלסון) אין להבחין בין לשונם שלהם ושל בני דורם וסביבתם, הסופרים הגרמנים שאינם מישראל. מה שאין כן דורות שלאחריהם – כל מה שאנו מתרחקים יותר (בּרנה, היינה) אנו מבחינים בסופר הגרמני ממוצא ישראל איזה שוני, איזה ייחוד, ובדיקתו מעמידתם כיסודות־גזעם, וכשאנו מגיעים לאחרוניהם מנצנצות לפנינו דוגמאות, שהשוני הזה מגיע, אם כי ברוב פיתולים, לידי פסגתו (קאֶר). הבדיקה של הספציפיקה בלשונם וסגנונם מחייבת טירחה מיחדת, שאינה מכלל־דיוננוּ עתה, ואנו דיינו בהערה כוללת: אם ניטול, למשל, חטיבת כתיבה של מנדלסון מזה וחטיבת כתיבה של בּרנה מזה ונבחנם, הרי נמצא בחטיבה האחרונה מה שלא מצאנו בחטיבה הראשונה – נמצא אוירת לשון המצוינת במזג מיוחד, בחריפות מיוחדת, בחידוּד מיוחד ובדומה מיני תכונות, ששרשם הוא במוצאם מישראל. ויתירה מזו, כל מה שתהליך הטמיעה בלשון הניכר ומציאות הניכר גובר והולך, כל שהחדירה לתוך חייו, תרבותו של עם־הנכר גוברת והולכת, כן גם אותו היסוד היהודי גובר והולך, וביטוייו היהודיים המיוחדים כאילו מתלטשים והולכים, משתחזים והולכים, עד שדיינו בהצצה בחטיבת־כתב קטנה, כדי לפסוק: אין זאת בלתי אם מלאכת־סופר היא שמוצאו מישראל. דומה, יסוד המורשת שנדחף דרך שער־הבית הפּתוח של התודעה פרץ לתוך אשנב־מרתפו הסתום שמתחתיה. משל אש שנבלם אפיק בעֵרתה מערימה על בוֹלמה ושלהבתה המעוּותת מעצימה והולכת. והרי מערכת התכונות המיוחדות הזאת, על ביטוייה בלשון וסגנונה, קובעת את הסופרים האלה כסיעה מיוחדת לעצמה, ולפי שהם נקבעים כסיעה על שום ייחודם ביסוד, הבא ממורשתם שביקשו להחלץ ממנה, הרי הטמיעה כבטלה ומבוטלת.

הדיאַלקטיקה הזאת מחדדת את הבעייה, מה עלינו לשייך לספרות הישראלית, והיא מרחיבה את גבוליה. ואמנם בימינו, כשאנו מבקשים ללכד את נפוצותינו בלשונות ניכר, אנו פועלים על פי הרחבה זו (ראה תכנית “לגבולם”), אך לעניננו נאמר, כי דיאַלקטיקה זאת מבררת לנו את עוצם הסכנה של לשון־הלעז – עצם האפשרות, שהיהודי יכול להשיח את עצמו בלשון־לעז, ויהי גם על דרך ערמה, היתה סכנה עצומה ללשוננו. ביחוד שדרכי־הערמה – כנראה, שכנים קרובים של ערמת התבונה – היו מרובים ביותר. אם נבדוק ביצירי ספרות אלה בתקופה האַסימיליאטורית, בין דוגמה של כובד משקל (בּרנה) בין דוגמה של קלישות משקל (מ.ג. ספיר), הרי דומה עלינו, כי סופרים אלה מגלים בלשון־גויים לא בלבד תכונות־יסוד של יהודים אלא גם גילויי־לוואי שלהם, וכמעט שאנו מתפתים לומר, שסופרים אלה הבליעו בלשון־לועז וסגנונה אפילו את נענועי־המימיקה והגיסטיקולאציה שלנו, והם עומדים לפנינו כמי שהגניבו את עצמם במחוכּם לתוך הלשון הזרה. ואם נבדוק ביצירי־ספרות בתקופה מאוחרת יותר, שדורות של השתתפות יהודים בספרוּת של אחרים עשאום כביכול כאינטגראל בה, נמצא גם בה כהופעה הזאת (קרַאוּס), ואם נרחיק לתקופה האחרונה הפּוסט־אַסימיליאטורית נראה, כי בה דווקא הבשילו בתחומה של ספרות־נכר גילויים גדולים של מהות יהודית, מהם שספרותנו העברית לא ידעה כמותם לעומק (קַאפקאַ). וכן הכּרת הדיאלקטיקה המופלאה הזאת מבררת לנו, עד כמה לשון־הניכר היתה הסכנה הגדולה ללשוננו, מהיותה לא בלבד דוחקת אותה במישרין אלא גם מייתרת אותה בעקיפין, וכביכול מייתרת אותה מבחינה יהודית.

ואם במערב אירופה עמדה לה ללשוננו תחרותה הקשה של הלשון השכנה האויבת, הרי במזרחה של אירופה עמדה לה ללשוננו וספרותה תחרותה הכבדה של הלשון האחות היריבה. כבר רמזנו על התפיסה, המבדילה בין לשון הנצח (עברית) ובין לשון הזמן (יידיש, לאדינו וכו') ואנו מסתייעים במי שהאיר את הפרשה הזאת בברק־הגיונו (ח. נ. ביאליק) והסביר לנו, כי לשונות־גולה נולדו לא בלבד מתוך הכרח הזמנים אלא גם מתוך תחושת־העתידות. אילו – מלמדתנוּ הסברה זאת – בני־עמנוּ היו עושים את לשוננוּ העברית כלשונה של כל מערכת־החיים על מלוא צרכיה, הרי מכוח פיזורנו ולחצו היתה, במרוצת־הדורות וחתחתיהם, לשוננו מתפצלת לכמה לשונות עבריות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הגרמניות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הרומאניות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הסלאביות וכדומה. אולם משנתייחדה הלשון העברית כלשון צרכיהם המשותפים של כל פיזורי־האוּמה וניתנוּ עזר כנגדה לשונות, אחת אחת לצרכיה של גולה אחרת, אם גדולה אם קטנה, הרי לשונות אלה כאילו הטילו על עצמן את תפקיד העמידה בפני ספירוֹת־ההשפעה של לשונות־הסביבה. אין צריך יגיעה גדולה כדי להראות, כי לפי יחסה של האוּמה ללשונה מזה וללשונותיה מזה, הרי הסברה זו יש לה על מה שתסמוך – כי אמנם האומה, כשם שראתה את אחרית גורלה כראשיתה, כך גם אחרית לשונה כראשיתה וענין ושבו בנים לגבולם נכלל בו ממילא ענין ושבו בנים ללשונם. אולם דווקא בדורות האחרונים, שבהם נתגלתה בלשוננו המגמה, אם לא בחיים הרי בספרות, להיות כלשון המבטאה את כל הצרכים, נחשפה סכנת־התחרות הגדולה של יריבתה. שהרי לשון יידיש היה בה מה שלא היה ללשוננו – היא לשון דיבור חיה, שנקלט בה גם ממהותנו על יסודה ועל גלגוליה, תכונות־קבע והרגלי־עראי שלנו, וכל עצמה יצירת־הגניוס שלנו, שכולה שחוק־פלאים. ואם לא קלה היתה עצם עמידתה של לשוננו, שהיא היתה כלשון מליצות כתובות, בפני הלשון הזאת, שהיתה כלשון ניבים מדוברים, הרי הקושי גבר, משננערה לשון הזמן לרשת את לשון הנצח ולבוא תחתיה. והתנערותה זאת באה גם ביצירה (ספרות יידיש מודרנית) גם באידיאולוגיה (ועידת צ’רנוביץ, הפּוליטיקה הלשונית של “בונד”, היבסקציה וכו'). עלינו לזכור תמיד גודל חיותה של לשון יידיש, שהיא בכלל הלשונות שבהן המלה כמעט שקיפחה משקלה המיוחד והוּא ניתן לניב בצירוף למימרה. מי שטרח באידיומאטיקה שלה, יודע כי נסיוני אגירתה (ברנשטיין־זאֶגל וכדומה) אינם כוללים אלא פירורי־פירוריה, כשם שהוא יודע שחלקה הגדול, ואוּלי רוּבה, של סגולתה זו, לא הגיע לספרות, ואפילו שיאיה (שלום־עליכם) לא הדביקו שפעתה של הלשון המדוברת. ואין הכוונה לאידיומאטיקה לגילוייה הרגיונאליים אלא לגילוייה, שמרחבם הגיאוגרפי גדול בערך, ממולדאבה עד זאמוט. וכן עלינו לזכור כי לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת, במידה שמשמעוּת ניביה תלוּיה בנעימה, בג’סטה והמבחין בסגולה זו יודע, כי חלקה הגדול, ואולי רובה, לא הגיע לספרות, ואפילו שיאיה (מנדלי) לא הדביקו שפעתה של הלשון המדוברת. כללו של דבר: חיוּת רוהטת זאת, על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרוּת ששאבה ושואבת מתוכה מלוא־חפניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה. וּכנגד בת־תחרות זו עמדה לשוננו והאוצר שבידה לא דיבור־חיים אלא דבר–ספר.

ראינו צד שווה בשתי בנות־התחרות, הלשון האויבת מזה והלשון היריבה מזה, − שתיהן היו לה ללשוננו סכנה. אך עלינו לראות גם צד שווה אחר: הן היו ללשוננו גם דרבן. סכנה, − משום שהפקיעו שטחים, קיבוצים, יוצרים מרשותה; דרבן – משום שהיו כאַמת־מידה נסתרת לנאמני־לשוננו וספרותה. הדברים האלה אמורים לא בלבד בזרם הנמשך מן ההשכלה, הם אמורים גם בזרמים האחרים. מובן, כי לאחר שחקר הספרות החדשה יתקן את המעוות וישלב לתוכו את חקירת ספרותם של הזרמים האלה ויבדוק את הספרות הזאת מבחינת לשונה, ערכיה ודרכיה, נדע בבירור ובפירוט, כיצד נשתקפה הבעייה הזאת בספרוּת החסידוּת ומה היו פתרוניה. כנודע, היתה החסידוּת תנועה שהשיחה את עצמה במידה מרובה ואפילו מכרעת, בדיבוּר, בסיפוּר־מעשה, בשיחה, במימרה. לשון־דיבורה ממש לא כעדותה שבעל־פה (סיפורים המהלכים בין החסידים) היא עֵדוּתה שבכתב (סיפורים שנדפסו בקבצים שונים), ואם יש את נפשנו לעשות ריקונסטרוקציה של העֵדוּת הראשונה על־פי העדוּת האחרונה, עומדים לרשותנוּ שני כלי־עֵזר. כלי העזר האחד הם אותם כתבי־השיחה והסיפור שנדפסו; כלי העזר האחר הם כתבי יריביה, המשכילים, שנדפסו גם הם והעשויים לצרכי סאטירה וביקורת על דרך הפּאַרוֹדיה של כתביה. הצד השווה בין כלי־העזר האחד שהוא כאספקלריה־לתומה, ובין כלי־העזר האחר שהוא כאספקלריה עקומה, הוא בלשון, שבה ניכרת ההתנגחות של היסוד הבא מן החיים (יידיש) והוא פה בחינת־מקור, ושל היסוד הבא מן הספר (עברית) והוא פה בחינת־תרגום. והעיקר: לשון־החיים מַספיגה פה את לשון־הספר במידה, שפעמים הרבה אנו יכולים לקרוא מתוך הנוסח העברי את מקורו היידי כדיוקו, לרבות סדר הסינטאכס וברירת המילים. מובן, כי בעדותם של יריבי החסידות, מעשי־הפּארודיה של המשכילים, נדרשת התכונה הזאת לגנאי, ועל כן היא נבלטת דרך גוזמה, שכך שורת הקאריקטורה נותנת. אבל דווקא הגוזמה הזאת מראה לנו ביתר בירור את עצם־המגמה שבספרות החסידוּת, שהיא היתה מחוייבת בה כתנועת־שיחה חיה – הלא היא המגמה לדבר בלשון חיה. נמצא מגמות־היסוד של ספרות המשכילים כמגמת־היסוד של ספרות שנואיהם החסידים, אלא שדרכיהם שונים היו – המשכילים טרחו על תקנת לשוננו להיותה כלי קיבול למלוא־צרכי־ההבעה החיה בדרך שדחסו את תכנם בדפוסי־לשון ראשונים (מליצה); החסידים טרחו על תקנת לשוננו להיותה כלי־קיבול למלוא־צרכי־ההבעה החיה בדרך שפּוֹגגוּ את תכנם בדפוסי־לשון אחרונים (אידיוֹם). אלה ואלה לא נמלטו מסטירה מוכרחת: חסידים – הענין, שהיה להם עיקר, פגם לשונם; משכילים – הלשון, שהיתה להם עיקר, פגמה תכנם. ספרות־זמננוּ, כשם שירשה את שני הזרמים האלה על רוחם ירשה גם את מגמתם כפולת־הדרכים בלשון, והיא שידעה להתגבר בשלימות על סתירתה.

ואם נרצה להבין את הסתירה הזאת, עלינו לראותה כפי שהיא מתגלית בשתי הלשונות הנלחמות בנפשו ועל נפשו של סופר אחד. אם נרצה לראות את הסתירה הזאת באישיוּת שעמדה, בראשיתה של ההשכלה, בקו־המתיחוּת היוצרת של שתי הלשונות – הלשון העברית מזה והלשון הלועזית מזה – הרי מי לנוּ גדול ממנדלסון: דיה הצצה בחטיבה שלו בשפת־עבר ובלשון־לעז להראותנו, כי לא הרי לשונה של זו על ערכה ודרגתה כהרי לשונה של זו על ערכה ודרגתה. המרחק שבין לשונו העברית ולשונו הגרמנית בולט מאליו ובדרך־בדיחה ניתן לומר: אילו מנדלסון ביקש להגיע בלשוננו לאותה קלוּת וגמישות, שהגיע אליה בלשון אשכנז, צריך היה להיות נכד של עצמו. פּיסקה קטנה שלו עצמו מלמדתנו, עד כמה הורגשה לו הסתירה הזאת – הוא כתבה כתשובה לשאלה, על שום מה לא כתב חיבור נחשב בלשוננו והיא פיסקה רבת־משמעוּת: כי בהשתנוּת הלשון ישתנה הענין. עד כמה פיסקה זו קיימה את עצמה נלמד מדוגמה קטנה: היה מי שניסה (אחד־העם) להשיב מחכמינו כותבי־לועזית ללשוננו וקרא למי שכתב בשתי הלשונות כאחת (דוד קויפמן) והנה נתגלה, כי אותו חכם שכתיבתו בלעז היתה כהליכה חננית ואלגאנטית, כתיבתו בלשוננו היתה כהליכה על גבי כלונסאות. לפנינו חזיון של חיי שתי לשונות בנפשו של סופר אחד, וכל אחת ואחת היא בו בדרגת־התפתחות אחרת, והוּא חזיון מצוי לא בלבד במערב אירופה אלא גם במזרחה (אליעזר לאַדיר בעל השירה הקלילה בגרמנית והשירה המשוּרבּבת בלשוננו). אולם מלוא גילויה של הסתירה הזאת אנו מוצאים בסופרים, שעמדו בקו־המתיחות היוצרת של שתי הלשונות – הלשון העברית מזה ולשון היידיש מזה – ונתקיימה בהם בתכלית־חריפות אותה האמירה: כי בהשתנות הלשון משתנה הענין. ביטול־המרחק בין הענין והלשון, כבר ראינו דוגמת נסיונו בספרות החסידוּת (גם במסירת השיחה כהוויתה, גם בשיבוצם של פלפלי־יידיש כלשונה), ומה שהיא עשתה שלא במתכוון, עשתה ספרות־ההשכלה במתכוון בכתבי־הפלסתר, ביחוד בפּארודיה. פּארודיה כזאת שנשתמרה לנו בשתי הלשונות (מגלה טמירין) מניחה בידינו לעמוד בפירוט יתר על הדרך הזאת, שבה מתבטל המרחק בין הענין והלשון באופן שלשוננו מוותרת על חוקיה וכלליה (סינטאכס, צירופים) ומקבלת מרותה של הלשון היריבה. הדרך הזאת של הרב (פּרל) תתבלט לעינינו, אם נשווה אותה לנסיונו של התלמיד (ולוולה זבאַרז’ר), אשר המשיך קו־הפּארודיה כמתכּוֹֹנת־פזמוני־עם, שנתנם לנו בכפל־לשון דף כנגד דף. בוודאי היתה כוונתו, אם גלוּיה ואם עלומה, לקיים בשתי הלשונות חיוּניוּת עממית, אך, למעשה, הרי מבחינה זו – כהישגו בנוסח־יידיש כן כשלונו בנוסח־עברית. ואפשר, כי ההשכלה בחלקתה המיוחדת הזאת, חלקת בקורת החסידות על ידי שאילה פארודיסטית מתכניה וצורתה, נתעוררה במיוחד על המרחק שבין הלשון והענין, והתעוררות זאת, בין מוּדעת ובין מוּחשת בלבד, גם היא מכלל הגורמים, שדחפו את סופרי ההשכלה, וביחוד את הסופרים שלאחריה, לבקש ביטולו של המרחק הזה. כי עצם הזדקקותם היוצרת של המשכילים ללשון המדוברת (יידיש) העירתם על המרחק ההוא ועוררתם להתגבר עליו בדרך אחרת. ומן החובה שנזכיר לעצמנוּ, כי מופת־ההתגברוּת ניתן לנוּ עוד בראשיתה של ההשכלה, ואם כי נסיוניו נשתקעו, הרי היו כאותם מי מעין המחלחלים במעמקים וחותרים בהם, עד שהם פורצים בעוז מכופל. הכוונה היא לאותה אישיות, שהיתה חולית־חיבור ממש בין מערב ומזרח, תלמידם של משכילי ברלין ורבם של משכילי גליציה, פּודוליה, ליטא. הוא (מנדל לפין) איש אשכולות, במעלה ההשכלה של תקופתו, מורה לבני אריסטוקראטיה של אחרים (בית הדוכס טשארטוריסקי), בנה בנין־אב כפול – מכאן, במעשה־התרגום שלו ללשון הנכתבת (עברית) נמצאה לו הדרך להקטין במכריע את המרחק שבין הענין והלשון על־ידי שהתיר לשוננו מכבלי־עיגונה לרובדי־המקרא והרחיבה על רובדי־ספרות מאוחרים, לשון החכמים; במעשה־התרגום שלו ללשון המדוברת נמצאה לו הדרך להקטין במכריע את המרחק שבין הלשון, שהיא לשון־עם בדרגת־פשיטותה ובין הענין שהוא ענין־ספרות בעילויו (משלי, קוהלת, איכה), וכאן וכאן נתן דבר־חמדה בדקדוקו ואיזונו. תרגומו ללשוננו מתפרד לשני ראשים – תרגום מלשון לועז ללשוננו (טיסו, קאמפה), ופירושו הוא התמודדות־כוחה של לשוננו עם לשון־ניכר ועולמה; תרגום מלשוננו ללשוננו (מורה נבוכים לרמב"ם) ופירושו היא החלפת נוסח כבד, משורבּב, קלוט רישומי־חוץ (לשון תיבונית) בנוסח קל, גמיש, ספוג רישומי־בית (לשון חכמים). הספק, אם תרגומו זה מייתר באמת את קודמו בעינו עומד, אבל לנוּ חשוּבה העובדה, כי מגמתו הלשונית באה כאן על מילואה. והאומר: מלאכת־סגנון, ראוי שיתן דעתו על חשיבותה של סטיליזאציה בספרות התקופה, וביחוּד על הכמיהה שבה להגיע למדרגה, שתהא נחשבת מקור של דור ראשון הראוי להיות מופת לדור אחרון. וכן ראוי לשים לב לאידיאל של הסטיליזאציה אצלנו, שתחילה הוא בלשון המקרא (יצחק סַטאנוב) ועתה הוא בלשון שלאחריה (לפין), ובדומה לכך שוני האידיאלים של הסטיליזאציה בספרות אירופה, אם מַתכּוֹנת־קלאסיקה אם מַתכּוֹנת־ימי־הביניים (פרשת אוסיאן).

אך אם נשוב לשני מפעלות־התרגום שלפנינו וראינו כי המתרגם כדרכו בלשון המדוברת – לתת כתבי־קודש לפי־העם בלשון שקיבלה מפי־העם, כן דרכו בלשון הנכתבת – לתת כתבי־דעת בשכבת־לשון מאוחרת, שבה נשמרה חיוּת של לשון־דיבור או, לפחות, אחרית פירכּוסיה. בודאי שאין אנו שוכחים, על שום מה עשה מפעלו הכפול הזה; כלומר אין אנו שוכחים, איך נראתה בעיניו מלאכתו ואיך נתבארו לו גורמיה, אבל כבר למדנו להבדיל בין נימוקי־מעשים ומקורם העמוק מהם. אכן, לפי הנימוקים לא נתכוון המתרגם, הרי בתרגומיו ללשון הנכתבת כהרי בתרגומיו ללשון המדוברת, אלא להשכיל את העם, אבל לפי מקור עשייתו הרי כוונתו העלוּמה עמוקה יותר וגם הישגה עמוק יותר. כוונתו זאת עשאתו מחלוצי המהפכה הכפולה – במה שנטל את הלשון הנכתבת והרחיבה על לשון חכמים וסייע לה ללשון־הספר להיותה לשון חיה, יותר מכפי שהיתה עשויה בהיותה מסוגרת במצרי המקרא ומליצותיו; במה שנטל את הלשון המדוברת וניסה למַצוֹת מתוכה את כושר הקליטה של יצירי ספרות קלאַסית (חלקי תנ"ך), סייע לה ללשון־החיים להיות לשון־הספר. כמובן, כי כאן וכאן הכריעו סגולותיו ועיקרם הרגשת סגנון עמוקה וסגולת עיצובה כחטיבת אמנות מושלמת. כללו של דבר: צירופה של תאוות־החיוּת ותאוות־האמנות הוא שהבשיל את מפעלו הכפול של לפין, שלא נמצא לו המשך גלוי, אך המשכו הסמוי הוא מפעלו של מנדלי, שגם הוא עשה כאותה מהפכה בדרגה גבוהה יותר – לא במעשה תרגום על דרך סיגנוּן אלא במעשה יצירה על דרך סיגנוֹן. יהא זה תפקיד נאה לבדוק, כיצד פעלה בשניהם המתיחות של שתי הלשונות, כלומר איך החייוּת של הלשון המדוברת הניעתם להעניק כמידתה ללשון הנכתבת, ואיך נמצאה להם הדרך לכך בהרחבתה וגימושה של לשוננו על־ידי סגנאות ואוצרות מילים וניבים מאוחרים יותר (משנה, מדרש). אולם אם לבדיקה, הרי ראויה לכך עצם ההנחה על ההמשך הסמוי, שהוא אך לכאורה המשך סמוי, ובאמת הוא המשך גיניטי ממש (תחנת החיבור: ז’טומיר שאישי־טרנוֹפּוֹל גילגלו אליה את מסורת לפין). הערכת מפעלם של שני האישים תבליט גם את הצד השווה שבהם – היותם מתרגמים גדולים, שמתוך יסוד־נפשם ביקשו ומתוך סגולות־רוחם מצאו את השלימות והמלאוּת (אַדאקואַטיוּת) וכך התגברוּ על המרחק בין הענין והלשון. הלא הוא המרחק, שאנו מוצאים אותו ביחוד בבוני־הסיפור שלנו, שקדמו למפנה המנדלאי, וכוונתנו לשלישיה הנודעת (מאפו, סמולנסקין, ר"א ברוידס). אם נאמר להביא דוגמאות למרחק הזה ולבדוק את שתי קצות השלישייה – הרי הראשון (מאפו) התוֹאם בין לשון וענין העומד לו ברומן התולדיי (אהבת־ציון, אשמת־שומרון), משום שלשונו כלשון התקופה המתוארת, אינו עומד לו ברומן ההוויי (עיט צבוע) שאין לשונו כלשון התקופה המתוארת, ושעל־כן נמצא בו מעט פסיפס של לשון מאוחרת (ניבי חז"ל), וספק, אם מעט הפסיפס מרמז על מבוכת הדרך וניחוש המוצא. אחרון (ברוידס) דיינו אם ניטול חטיבה עברית שלו, דבר־רומן (הדת והחיים, שתי הקצוות) שבהם ניתן המכּסימום שהוא באפשר בסיפור רחב שבימת־ענייניו קרובה ביותר ומַתכּוֹנת־לשונו רחוקה ביותר ונקביל אותה לחטיבה אידית שלו, דבר־מהתלה (הפורעניות או מעשה הרב מפומפיאן וכו') הרי נראה מיד, כמה הפסידה חייוּת־ביטוּיו בלשוננו מהיותה בעיקרה שפת מקרא. הפסד זה ניכר ביחוד בתחומו של ההומור – מי שטרח על אגירתם של ניצוצי ההוּמור יודע גודל כוחם של סופרי ההשכלה באניקדוטה שבעל פה והוא מתקשה למצוא קירובה בדבריהם שבכתב. שפת המקרא, אחת מתכונותיה הגדולות הוא הפּתוס ששׁערו הישר פּתוח בפני התוכחה העוקצת (הסאטירה של אֶרטר) ושׁערו העקום פלוש לפני הלגלוג המדגדג (הגרוטסקה של ברנדשטטר), אך הוא נעול בפני ההומור לאמיתו, ביחוד הומור מיסודו של העם ואיש העם. שעל כן לא ייפלא, כי שר־ההוּמור של התקופה (שלום־עליכם), שביקש תחילה להשיח שחוֹקוֹ בלשוננו הניחה, משנתגלתה לו, בשל תכונתה המצמצמת, כמיטת סדום וגילגל בהוּמור־העם בלשונו המדוברת, ומיטב חלומו לראות את עצמו בשלימות בלשוננו נתקיים בידי מי שנסמך על המיפנה הגדול של תמורת הנוסח (נוסח מנדלי) והמשיכוֹ בתוספת כיבושיהם של ממשיכי הנוסח ומגווניו, שגם הוא עצמו נמנה עמהם (י. ד. ברקוביץ). וזאת עלינו לזכור תמיד, כי מחולל המיפנה, בעל הנוסח, נמצא תחילה גם הוא בתחומה של שלישיית המספרים הראשונים ודרכה ואם הדרך בין תקופת־ראשיתו בלשוננו ופריה הבולט בסיפור (האבות והבנים) ובין תקופת אחריתו בלשוננו ופריה הבולט בסיפור (שלושת הכרכים) נראית כקפיצה בין נוסח לנוסח, הרי ראייה מוטעית היא, כי באמת התפתחות היא, אלא ששלב־הביניים בין תקוּפה לתקופה היא יצירתו ביידיש. אין בידנו כל וַדאוּת, אם מנדלי היה זוכה במיפנה, אילולא יצירתו ביידיש – מתוכה, שהענין והלשון צמודים בה כדרך לשון חיה, הגיע, בתוקף ציווי השלימות הפּנימית, פרי התחושה האמנותית שבו, ובהשפעת צינורי־סתר של האב־טיפוס שלו (לפין) והמלחמה להרחבת הלשון (ישראל ראַלל) לאשר הגיע.

ראינו את לשונו עומדת במתיחות־התחרות בין לשון אויבת מחוץ ובין לשון יריבה מבית וכל אחת מהן יתרונה במה שהיתה שתולה ועומדת בתוך מציאות לשונית חיה, מה שאין כן לשוננו, שלא היו לה בתקופה ההיא אלא ארבע אמות של חיי־ספר. נאמני־לשוננו היו בהם כאלה – ובמשך כשלושה דורות הם היו רבים, פעמים רבים מאוד, כמעט הרוב – שלשוננו היתה להם כאחת משתי לשונות יצירתם, ובקו כולל נוכל לאמר, כי במערב־אירופה (וכן במזרחה במידה שנתמערב) היתה בת־הזוג לרוב הלשון האויבת מחוץ ובמזרח־אירופה היתה בת הזוג לרוב הלשון היריבה מבית. והללו, בין במזרחה של אירופה בין במערבה, לא כמידת שימושם בלשוננו היתה מידת שימושם בלשון האחרת – לשוננו נחשבה להם, ואף היתה, יותר ויותר בחינת שבת; הלשון האחרת נחשבה להם, ואף היתה, יותר ויותר בחינת חול והפרופורציה של השימוש היתה ממש כבין שבת ושאר ימות החול. כשם שמצינו במערב־אירופה דוגמאות בתחום־החקר (גייגר) שהכתיבה בלשון האחרת היתה להם קבע ובה היה הסופר מסיח את עצמו כהיסטוריון, כפוּבּליציסט, כמטיף, כפולמסן, ואילו ההבעה בלשונו היתה לו אפיזודה ואפילו מקרה וסופו של הסופר שכוחו בלשון האחרת כגובר והולך וכוחו בלשוננו כפוחת והולך, עד שהוא נפוג כליל מבחינה היצירית, כך אנו מוצאים במזרח־אירופה דוגמאות בתחום השירה (י. ל. פרץ), שלשוננו נדחקה מפני הלשון היריבה (יידיש) שהיא כובשת לעצמה מלוא־מצע־נפשו ויצירתו של הסופר, עד שכתיבתו בלשוננו אינה לו אלא כמזכרת־עבר. כי סופרי התקופה ההיא נדרוש נדרשו להכרעה, וכשם שמצינו במערב אירופה (וּבמזרחה במידה שנתמערב) מכריעים לצד הלשון האויבת, כך מצינו במזרח אירופה מכריעים לצד הלשון היריבה, ואף מגיעים לידי ייחודה כלשוננו הלאומית (יידישיסמוס). כדוגמה־שכנגד לשני הסוגים האלה הם הסופרים שנאמנו ללשוננו בלבד, אך כשלושה דורות היה הטיפוס המצוי הסופר כפול־הלשון, שכתב גם עברית גם יידיש, וראה כפילות־לשון זו גם כגורל גם כתעודה, והפרופורציה של השימוש והיצירה בכל לשון ולשון היתה שונה ביותר, ורק בדוגמאות מסויימות בחינת מאזנים מעוּיינות. החזיון הזה של כפילות־הלשון מחייב חקירה מדוקדקת, ושיטתם של חוקרי הספרוּת העברית, המשיירת יצירתם היידית של הסופרים כפולי־הלשון מחוצה לגבולי דיונם הממצה, וכן שיטתם של חוקרי ספרות יידיש המשיירת את יצירתם העברית של הסופרים האלה מחוצה לגבול דיונם הממצה, לא זו בלבד שהיא פוגמת בהערכה של הסופרים האלה, שאינה יכולה להיות שלמה אם לא נכלל בה דיוקן מלא של הסופר ולא נתבררה הזיקה ההדדית של שתי לשונות יצירתו, וסגולתם בכל אחת ואחת לפי צדדיה השווים וצדדיה השונים. שיטה זו אף גורעת מהבנה נכונה של התפּתחות ספרותנוּ, שכפילות הלשון הזאת, על התנגשוּתה וציוּני התנגשוּתה היא בה מכלל־ההשפעות החשובות ביותר. והרי חזיון נכבד הוא – סיעות סיעות של סופרים, בני כשלושה דורות, שימשו בשתי הלשונות וכל סופר וסופר נפשו ויכולתו היו כזירה, שעליה נלחם צמד־הלשונות וכל אחת משכתו: כולך שלי, וכל אחת עמדה מלוא זינה בפני יריבתה ודמים בדמים נגעוּ, ואנו מתירים ליטול כל סופר וסופר ולקיים בו בחינת גזורו ולשסעו לשתי הספרוּיות, מבלי לקיים את חובתנו המובנת מאליה, ועם זאת לא הובנה עדיין וממילא לא נמצא לה מבצע – לעשות חקר מיוחד, כולל ומפורט כאחת, שימצה את הבעיה הזאת על כל גילויי־התפּתחותה והתפתחות־גילוייה. לפני היות חקר כזה, לפחות בצורת קורס משווה בתולדות ספרותנו, בעיקר בשלושת הדורות האחרונים, לא נוכל להעלות בפרשה זו אלא רמזי השערה סתמיים ביותר, ביחוּד בשאלה הגדולה האומרת: דרשוני. הלא היא השאלה: תחרות לשונות זו בנפשו של הסופר, בן הדורות ההם, מה היה רישומה, ליתרון ולמגרעת, לגבי לשוננו; כשהסופר הלך בדרך כפילות־הלשון וביחוד כשהסופר לא נזקק ביצירתו אלא ללשונו בלבד. ואכן, אין בידנו אלא כעין רמז לתשובה, שגם הוא צריך בדיקה. הסופר, שעמד בתחרות הזאת ולא נענה לה בכפילות לשון אלא הזיר את עצמו ממנה ונאמן ללשוננו השיג, לגבי מי שהלך לכפילות הלשון, גם פּחות, גם יותר. פּחות – לפי שלא עמד לרשות לשונו מה שעומד לרשותה של לשון חיה; יותר – מתוך שהזיר את עצמו ממה שהציעה לפניו לשון חיה, כאילו הטיל על עצמה את הגזירה לחַסן בתמצית־כוחו את לשוננו ולגבשה, באופן שתוכל לעמוד בפני פיתויי־האפשרויות ואפשרויות־הפיתוי של יריבתה. אם ניטול כדוגמה סופרים מסויימים שהיו עשויים להיות סופרי לועז (מ. ד. ברנדשטאטר, פרישמן) וננסה לשער מה היה בסופם, אילולא הזירו עצמם מפיתויים אלה והיו באמת סופרי לועז, כמעט שאנו יכולים לומר בביטחה, כי היו אמנם נוספים שני סופרים יהודים לועזים חריפים, מחוכמים, מחודדים, אבל כל אחד מהם היה פּחות, מכפי שנעשה בהיותו סופר עברי. ואם ניטול כדוגמה סופרים כפולי לשון שעיקרם סופרי לועז (פרוג) וננסה לשער סופם אילו הזירו את עצמם מפיתויי־לעז ונשארו סופרי־לשוננו בלבד, כמעט שאנו יכולים לומר בבטחה, כי כל אחד מהם היה יותר מכפי שנעשו בהיותו סופר לועזי. כי בשני סוגי הדוגמאות האלה לפנינו סופרים, שמכאן לא היו מעורים באמת בקרקעה של הלשון הלועזית ולשונם היתה ממילא על דרך הקליטה של שכבת הלעז העליונה, היא השכבה הליטרארית, ומכאן היו פטורים מאותם מאמצי הנפש, המחייבים מיצוי כוח היצירה כפי שמעמדה של לשוננו הטיל על סופרים כאלה. ואם נעבור מענין כפילות־הלשון האחת (לשוננו ואויבתה) לענין כפילות־הלשון האחרת (לשוננו ויריבתה), כלומר אם ניטול כדוגמה סופר עברי שנעשה סופר יידי וננסה לשער, מה היה בסופו אילו הזיר את עצמו מלשוננו היריבה ונאמן ללשוננו, הרי שלא נוכל לחזור במיכאניות על התשובה הקודמת. כי כאן התחרות עמוקה יותר – הסופר היה מעורה בקרקע לשוננו המדוברת, והיא קרקע הווי דשנה ותוססת ויתרונה במה שהיתה במציאותו של חלק גדול באומה כלשון־חיים של ההווה, הכולל את העבר הקרוב והעתיד הקרוב, כשם שהיה מעורה בקרקע לשוננו הנכתבת, שהיא קרקע תולדות חסומה ומשומרת, ויתרונה במה שהיתה בתודעתה של כל האומה כלשון חיים של העבר והעתיד. ועם זאת נוכל במסוכם לומר, כי הסופר שעמד בו הכוח להזיר עצמו מכפילות־הלשון ולהאָמן ללשוננו היה יותר, מכפי שהיה נעשה בלכתו ללשון האחרת. על כל פנים, אם אין הדבר בולט ברוכסי־הספרות הוא בולט בשיאה – אילו ביאליק התמיד לכתוב יידיש ודאי היה גדול משורריה, אבל הוא היה אז פּחות מעצמו. מובן כי לא מעטים הם שמעברם ללשון מדוברת היה גורם להם שיהיו יותר ממה שהיו, אבל גם אלה, אם בשל נאמנותם ללשוננו בלבד היו פּּחות ממה שהיו עשויים להיות כגילויים לעצמם, הרי היו הרבה כפוזיציות בדרך הנפתולים הקשה הזאת, גם כשלונותיהם הם בסופם נצחונות, כי מתוך שנאמנו ללשוננו וסייעו לה ככוחם סייעו לגיניוס של האומה, שכלי־מבטאו מנצח עד נצח היא לשוננו.

מסכת כלים היתה, איפוא, מסכת גדולה ודורות סופרינו נתנוּ עליה מיטב־הלשד של רוחם ונפשם, ביחוד דור־שעל־המפתן – חייהם וחיי־יצירתם עוד היו נתונים במציאוּת, שאין בה תנאי־נשימה נורמאליים ללשוננו, אבל צרכם בלשון חיה היה שלם והעיקר: כגודל־צרכם גודל־יכולתם. היתה זו יכולת נפלאה של דור־סופרים, שידע להעניק ללשוננו רוחב־הבעה ועומק ביטוי, כאילו כבר היתה נטועה ועומדת במציאוּת נורמאלית של חיי־לשון ולשון־חיים, והרי אילולא אותה מציאות־שכאילו ספק אם היתה נוצרת מציאוּת־ממש וצבת בצבת עשוּיה. לכאורה, נתמצתה כל השקעת הכוחות הכבירה הזאת ביצירת כלים בלבד, וכבר נעשתה כדעה מקובלת הסברה, שאילולא נתבע דור הסופרים להתאמצות מיוחדת זאת, והיה נשכר יותר. סברה זו, אם לפי נוסח־שבעל־פה (ש"י עגנון) ואם לפי נוסח־שבכתב (א. שטיינמן), ניתן לסכמה כך: אילולא נדרש הסופר העברי בדורות אחרונים לתת מרבית־כוחו לעצם החציבה של כלי הלשון וסיתותם, היתה מערכת יצירתו עשירה ומשופעת בהרבה, שכן רוב סגולותיו נתבזבזו לאותה התעודה. לכאורה סברה היא, שיש לה על מה שתסמוך, ובאמת אין כטעותה. דוקא דור־הסופרים, שנתן נפשו על מסכת־הלשון ומיצה את כל יכלתו להעלות מתוכה את האפשרוּיות המכסימאליות, עד כדי עמידה שלימה במבחן־התחרות; דווקא דור זה מגלה את הסגולה הגדולה ביותר שמנו חכמים בסופר – התגלמות מלאה של האישיות בביטויה. כי לאחר נפתולי דורות ראשונים, שעשו את לשוננו בת־ביטוי לשירתו והגותו של בן־זמננו, שוב לא היתה תעודת־הלשון כיגיעה בעשיית כלים מיכאנית אלא כטיפוח בצמיחת גידול אורגאנית. התעודה המיוחדת הזאת, שהסופרים ההם נתבעוּ לקיימה, יצירת כלי הלשון, היתה לא יסוד מעכב אלא יסוד מסייע לכלל־כשרונם וגילויו; היא לא דלדלה את סגולתם אלא העשירתה, ולא עוד, אלא עצם הלשון נעשה כלי־גילום מובהק של עצמיותם. כי אם נבדוק ביצירי הסופרים בני דור זה וסביביו נמצא, כי האינדיוידוּאליות שלהם התבטאה בשלימותה במערכי־סגנאותיהם, המצויינים בייחוד כמעט מוחלט. כי זאת לדעת: ייחוד שאנו מוצאים, ברגיל, בספרוּיות אחרות, בראשי נציגים, נמצא, בדור־המפתן שלנו, לא בלבד בשורה העליונה אלא אפילו בשורות הבינוניות של סופריו. אם ניטול חטיבת־דברים קטנה, פיסקה ואפילו פסוק בודד, של סופר בסופרינו אלה, מבלי לדעת מחברו, הרי במעט עיון, לא כל שכן במעט ניתוח, יבואר לנו, על פי הייחוד, מי מחבּרה. ולא הלצה היא באמרנו כי המלאכה הזאת תקל עלינו דוקא באלה המקוננים על כוחם שנתבזבז כביכול לשם הלשון בלבד. כי הנה בדורנו עתה, פה בארצנו, שבה כבר יש לנו ראשית מציאוּת נורמאלית של לשון וספרות, גדל והולך דור סופרים, שגם המציאוּת הזאת וגם מורשת דורות האחרונים וגם העדר־לחצה של תחרות־לשונות־הסביבה פוטרים אותו מאותם מאמצים מיוחדים, לאמר כוחם שוב אינו מתבזבז לשם הלשון בלבד, ומה אנו רואים? גילויי הספרות של הדור הצעיר אין בהם מאותו הייחוד של הדור הקודם, בדיקה של חטיבה מחטיבת לשונם וסגנונה שוב אינה מגלה לנוּ בקלות כל־כך, מי מחברה. כי סגולת האינדיוידוּאליות, שגילו לנו לשונם וסגנונם של סופרי דור שלפניהם, גם בשיאיו גם במישורו, שוב אינה ניכרת עתה והיא כנבלעת והולכת. מובן, כי בדור הצעיר ולאחריו האישיות העזה סופה שתתבלט בייחודה, אבל הגורם המדרבן של הדור הקודם ניטל מהם, במידה שהם רואים מציאותם הלשונית כמציאות נורמאלית (אם ראייתם זו נכונה היא, היא קושיה גדולה וסופה תתחוור גם להם לעצמם). כללו של דבר: התלונה, כי ההכרח של יצירת הכלים הפסיד את סגולת הסופרים ודרגת ביטוּים, תלונת־שוא היא, ולכל המוטב אנחה מתחנחנת. סופרי הדור ההוּא – גדולים היו הקשיים שנלבטו בהם, אבל מתוך לבטיהם אלה השיגו הרבה יותר, משהיו משיגים בלעדיהם. כי קשיים אלה הכריחו את הסופר להגיע למכסימום – מתוך שעמדה לפניו קופת־מלווה קטנה של המטבעות היפים לצרכי־שימושו, היה מוכרח לצקת בעצמו את המטבעות ומעשה יציקתו כאותו גוש זהב הנעשה מַתכּוֹנת, תוך כדי התּכת עצמו.

 

מאמר ד': שרשים ונופים    🔗

ראינו גודל־יגיעתם של דורות אחרונים במסכת־כלים, שיהיו תואמים צרכם וצרכיהם בביטוי לסוגיו השונים. ראינו את הנפתולים האלה בתחום־המתיחוּת שבין לשוננו ובנות־תחרותה וניסינו לשרטט, במידה שהדבר באפשר קודם שנעשו החקירות המפורטות, את הקווים הכוללים של התהליך הזה. אולם לא נוכל לומר, כי מיצינו את המסכת הזאת, כל עוד לא ביררנוּ במיוחד סוגיה גדולה בה, סוגיית התמודדותה של לשוננו בכיבוש ערכי הספרוּת של לשונות אחרות. וגם זו תעודה גדולה שלא נעשתה אלא זעיר שם זעיר שם ובקצה המזלג, ועשייתה השלימה חובה – חקר תולדות היגיעה הגדולה להנחיל את ערכי הספרות של לשונות אחרות (ביחוד ספרויות אירופה הגדולות) קנין בלשוננו. חקר כזה היה מגלה לנו במידה מצויינת את כוחה של לשוננו וכוח מחייה ומטפחיה, לגבור על מעמדה המיוחד, מעמדה של לשון שאין לה שדה־גידול טבעי כשאר הלשונות, ולהגיע ברמת הביטוי, רוחב המושגים, עושר הדימוּיים, גיווּני־הניבים למעלת התפתחות, שיש בה כדי לתת את ערכי הספרות של הלשונות החיות מלוא משקלם וחייוּתם. חקר כזה היה גם מגלה לנו, עד כמה עצם הצורך וההכרח להביא ערכי לשונות אחרות בברית־לשוננו היה גורם גדול להרחבתה והעמקתה, עד כמה התרגום עורר בה כוחות גנוזים ופיתחם להפליא.

איך נאבק הסופר העברי היוצר בין צרכו בביטוי ובין יכולתה האובייקטיבית של לשוננו ויכולתו הסובייקטיבית בה, איך אזר מלוא כוח יצירתו להביא את הצורך והיכולת לידי חפיפה – זו פרשה של מעשי־גבורה רצופים; איך נאבק הסופר העברי המתרגם בין ערכי יצירה ושימוש של לשון חיה ובין אפשרוּיותיה של לשוננוּ, איך חפר במכמניה ואיך מיצה כוחו בברירה, בהתאמה, בצירוף, עד שהביא את הנאמר בלשון ההיא והנאמר בלשוננו לידי חפיפה – גם זו פרשה של מעשי גבורה רצופים. וכשם שאין להבין את ספרותנוּ בדורות אחרונים בלי חקר מאבקו של הסופר היוצר כך אין להבינה בלי חקר מאבקו של הסופר המתרגם, ובעצם אין כאן כינוי יוצר וכינוי מתרגם אלא מעשה הפרדה לפי ענין העשייה ולא לפי טיב העושים, כי גם זה וגם זה יוצרים היו, יוצרי לשון, ועתים המתרגם הגדיל. לכאורה מאמצו של המתרגם פחות, הרי עצם המצע, התוכן, כבר ניתן לו, ותפקידו להמיר כלים בכלים, אולם במעמדה המיוחד של לשוננו, יש שהסופר נדרש ליתר מקוריות במעשה־תרגום שלו משהוא נדרש במעשה־יצירה שלו. מימרה נאה היא, שנביאה בשם אומרה (אברהם טננבוים): המתרגם דומה כמי שניתן לו כסא לישב עליו אבל הוא מוכרח לישב עליו, והיא מימרה, המאירה יפה־יפה את עניננו: אם ניתן לנו בלשוננו שיר ויכולתו מבחינת־הלשון לא הדביקה צרכו אלא בחלקו בלבד, הרי מחברו נתן לנו מה שנתן כמידת־כוחה של הלשון או כמידת־כוחו בה; אולם אם ניתן לנו בלשוננו תרגום־שיר ולשון תרגומו לא הדביקה את לשון מקורו אלא בחלקה בלבד, הרי כאילו מחברו נתן לנו אותו שיר פעמיים, פעם במקור כמידת־כוחו ופעם בתרגום למטה ממידת־כוחו. לפי מעמדה של לשוננו נדרש, איפוא, המתרגם למאמצים מרובים, שעיקרם מאמצי יצירה. אם ניטול מאוצר ספרותנוּ בדורות האחרונים תרגומים שונים, הרחוקים זה מזה ברווחים גדולים, ונבדוק בהם, נראה בבירור את גודל המאמצים האלה; נראה קו־עליה בולט, שתחילתו תרגום־לא־תרגום – העתקה שבערך, העשוּיה לרוב על דרך מסירת התוכן בכללו ובפסיחה על פרטים; וסופו תרגום־שבתרגום – עשייה צלחה על דרך שיווּי־ערך ושיווּי־משקל, מבחינת הכלל והפרט, המזג והניוּאַנסה. כבר הדגשנו גודל־מאמציו של הסופר העברי להגיע לידי תואם תוכן וכלי, ענין ולשון, רחש וביטוי, אולם גם אחרי המאמצים האלה והישגיהם הנפלאים כבר שמענו עדותם של סופרים מובהקים על החלל הגדול, שמעמדה המיוחד של לשוננו הטיל, לפי הכרתם או הרגשתם, בין צרכם ויכולתם, וכבר ניסינו להכחיש סברתם, ואפילו טרחנו להוכיח היפוכו של דבר. וידענו, כי אפשר ויבוא מי שיערער על נסיוננו זה ויאמר, כי עדותם של אלה שרירה וקיימת, שהרי מי כמותם, אשר מבשרם יחזו, מוסמך לומר בזה הלכה פסוקה. אך הנה יש בידנו ראיה לסתור – חבריהם המתרגמים ומפעלותיהם, אשר דוקא תפקידם הכריחם ליצור כלי־לשון והוּא שהגביר את כוחם במידה, שהעלו מתוך לשוננוּ את האפשרוּיות לתת בה את עולם הספרות האחרת. וסיכומה של יגיעתם מעשי־התרגום המרובים, מהם הטורחים להדביק את המקור ונשארים, במעט או בהרבה, מאחוריו; מהם המדביקים אותו להפליא, עד שכבר יש בידינו כמה וכמה מספרי־המופת של ספרוּיות־אירופה, שעידית לשון המקור נחלפה בתרגום ללשוננו בעידית שכמותה.

ההרחבה הזאת של כוח־לשוננו אין אנו יכולים להעריכה בשלימות הראויה, אם נראה כקנה־המידה היחיד את יכולתה, שגילתה בספרי־המופת של ספרוּיות־לעז, ביחוד ברמתה של ספרות וספרות, כלומר שירתה הגדולה. אדרבה, ניתן לומר, כי לשוננוּ היתה נוחה לתרגום שירה – בימי ההשכלה ואחריה שלטה לשון־מקרא, שעיקר יניקתה היה לא מחלקי הסיפור אלא מחלקי השירה של התנ"ך, וטיפוחה של לשון זו היה גורם של סיוע לשירה, כשם שהיה גורם של עיכוב לפרוזה. ואמנם היא, הפרוזה, לא יכלה, כפי שראינו, לנשום לרווחה אלא עם האמנציפציה משלטונה היחיד של לשון המקרא (נוסח מנדלי), מה שאין כן השירה, שיסוד המקרא נתקיים בה וזכה להתפּתחות מפליאה עד ימינו (מ. שוהם). ברור, איפוא, כי תרגום שירה נמצא לו יסוד מסייע בלשון של התקופה, מה שאין כן תרגום פרוזה, מדע־שימוש. ודאי, גם בתרגומי שירה עלינו לציין קו עליה גדול – אנו נראה אותו, אם נקח, למשל, מעשה תרגום של “פאוסט”, לפי שנעשה בראשונה (מ. לטריס), שאינו אלא עיבוד־שבקירוב וכבר בימיו העלה גל של מורת־רוח, ונשווה למעשה־תרגום, שנעשה באחרונה (יעקב כהן, י. ל. ברוך), והמשתדל להעניק לנו את היצירה בלשוננוּ כנתינתה במקורה, כלומר מתוך כוונה שלא לוותר על כל גדולה וקטנה ומתוך התאמצות מלאה לקיים את הכוונה בשלימותה. והוּא הדין אם נקח, למשל, תרגום של מחזות שקספיר כפי שנעשה בראשונה (י. ע. סלקינזון), שעם היותו עדוּת לשליטה נפלאה בלשון־המקרא ומכמניה על קסמיהם וקפלי קסמיהם, הרי הכינוּי: העתקה הולמו יותר מן ההגדרה: תרגום; כי הגדרה זאת יפה למי שפסע את הפסיעה המכרעת מן ההעתקה אל התרגום ושניהם היו תחילה נערבים ואחר כך נמזגו בו – הלא הוא ראש־מרחיבי־גבולותינו אלה (ד. פרישמן), שסלל את הדרך למעשי התרגום בימינו, שבהם ניתנוּ לנו, הכל לפי המתרגמים וכוחם, חזיונות גדול משוררי הבריטים כמעט כנתינתם או כנתינתם ממש (הלקין, שלונסקי, אלתרמן). קו־העליה הזה, שהראינו אותו בשתי דוגמאות בולטות אפשר להראותו בדוגמאות רבות אחרות, עם זאת לא הוא המבליט בבירור את כוח־ההרחבה והרחבת־הכוח של לשוננוּ בדרך סיפוחם של ערכי ספרוּת אחרים באוצרה. כזאת מבליטים מעשי התרגום בתחומים מחוצה לתחומה של השירה, בין תחומי יצירה ובין תחומי שימוש, ושבהם לא היתה לשוננוּ מצוינת בהכשרה מוקדמת יסודית ומכרעת כל כך. ולא מקרה הוא, כי ראש מרחיבי גבולותינו אלה כלל במערכת המסועפת־להתמיה רוב סוגים של שירה ופרוזה, ואוצר תרגומיו, כשם שאנו מוצאים בו ממיטב החזיונות (שקספיר, ביירון, איבסן) והגיון שירה (ניטשה, טאגורי, בורכארד) כך אנו מוצאים, ביחוד בראשית פעולתו, את הרומן ההגון (ג’ורג' אליוט) ואפילו הממוצע (שומאכר), ואף דבר מדע פּופּולרי (אהרן ברנשטיין). הוא עצמו נמצא כאמור, במעבר שבין ההעתקה והתרגום וניתן לומר כי היה אחרון המעתיקים וראשון המתרגמים שעשה את התרגום תעודת חיים גדולה ומכוונת. רק חקירה מפורטת (שהזנחתה פירושה שמיטת הביקורת של מצאי הלשון שלנו ומאזנו) תלמדנו גודל זכותו וגודל כיבושיו, שהרי היא תלמדנו, איך עמד לו כשרונו לפתור בעיות מאליפות בכוחה של לשונו, שנשמרה בה בכללה לשון המקרא, אך כבר עתה נוכל לומר, כי במעשה הרב הזה פעלה המגמה הגדולה לעשות את לשוננוּ כשרה לקלוט כל דרכי לשון חיה, מודרנית וספרותה, ולספּק בה כל הצרכים. כוחה של המגמה הזו אינו נגרע ואף אינו מיטשטש מתוך העוּבדה, החשובה אמנם מבחינה אחרת, כי מי שעשה את המעשה הרב הזה עמידתו האידיאולוגית לא נתנתו לראות, כי בעצם הוא מתקין כלים למציאות, אשר רק בה ועל ידה מוצאת יגיעתו את מובנה וצידוקה, היא מציאותה של ארץ ישראל, שהיתה אהובה עליו ותיאר בתמימות מראות תחייתה אך לא נלהב לתנוּעת תחייתה (ציונות) כאשר לא נלהב לה גם מי שחולל את המיפנה מלשון הספר ללשון החיים (מנדלי), שגם הוא היה הכנה מוקדמת לחיי־לשון, שניתנו אך בקיום חפצה ותכניתה של תנועת התחייה בארצה. כמותם כדורות סופרים שלפניהם, שיצירתם ידעה יותר, ניחשה יותר, מיוצריה.

לאמור, גם במפעל התרגום לשוננו כאילו הכינה עצמה לחיים מלאים ושלימים כדרך הטבע, ולא תהא זו בדיחה אם נאמר כי הלשון, מתוך חוש עתידות עמוק ולשמו, חוללה כמין תנועה חלוצית והכשירה את עצמה לעליתה לארצנו. המוני קוראיה לא חיו אותה כדרך הטבע, אבל היא, הלשון עצמה וספרותה, נהגו כאילו היו לשון וספרות כדרך הטבע ושעל־כן וממילא אמרו: כל לשון עושה נכסי ספרויות אחרות קנין לעצמה כדי שדובריה וקוראיה יוכלו להתנאות באורם של נכסים אלה בלשונם, אף לשוננו כך. מובן, כי ככל שגדלה הספירה של חיי־לשון כדרך הטבע (גידול הישוב העברי בארצנו), או כתחליפה של דרך טבע (התנועה העברית בגולה), והצורך לקרוא את ספרות העולם בלשוננו נעשה יותר ויותר צורך של ממש, כן גדל ההכרח של פעולת תרגום מכוונת ותכניתית, ושעל־כן לא מקרה הוא, כי כמעט בפיסת־ימים אחת נעשו נסיונות גם בגולה (“תורגמן” באודיסה) ובארצנו (“יפת” בתל־אביב) שעניינם מעשי תרגום בלבד. לימים נראה ותחת נסיונות אלה, שהבשילו כמה מעשים, יבוא מפעל נועז בעל תכנית מקפת, שעיקרה כיבוש של ספרות העולם ללשוננו ובלשוננו (א. י. שטיבל) והוא מפעל שהיא גולת הכותרת של מגמת ראש מרחיבי גבולותינו שכן נולד מרוחו ואף נהנה תחילה מהנהגתו.

עתה, משהגענו לנקודה, שבה מעשה התרגום נכנס בגדר של תנועה ואירגונה, ראוי שנחזיר עצמנו לאותה דוגמה, שהיתה לנו כעין דוגמת־מוצא – מנדל לפין, ומעשה התרגום שלו שיש בו גם כפל פנים וגם כפל לפנים כפל. יש בו כפל פנים – שהרי הוא נפלג לשני כיווּנים, לפי שתי לשונות ותרגומו וכבר ראינו מה העלה לו תרגומו בזוֹ ובזוֹ וכבר ציינו כי היה בזה אבטיפוס לכפל הלשונות ואַבירו (מנדלי); יש בו כפל לפנים כפל בתרגומו ללשוננו – אנו מוצאים מכאן תרגום משפת לועז ללשוננו, מכאן תרגום מלשוננו ללשוננו (מורה־הנבוכים). לכאורה אין התרגום מלשוננו ללשוננו אלא חילופו של סגנון, שנראה קשה־הבנה, בסגנון שנראה קל־הבנה, חילופה של לשון שדבקה בה קליפת־חוץ וספחתה בלשון שנשמר בה התוך־מבית ועורו. אבל אם נעיין, נמצא יתירה מזו, בין שהמתרגם ידע ובין שלא ידע על כך: התרגום הזה מקדים מפעל, שצרכו והגשמתו באו רק מקץ דורות אחדים, הוא מפעל הכינוס, שכוונתו מקבילה לכוונת מפעל התרגום: כשם שהמפעל האחד בא לכבוש ללשוננו את עולם־הספרות שמחוצה לה ולעשותה גורם משפיע, כך המפעל האחר בא לכבוש את ספרותנוּ לעצמנו כבסיס משפיע, והוּא בא לכבוש אותה באופן שהוא מחזר על מרחב התפתחותה של ספרותנוּ רבת הדורות, מלקט את אוצרותיה ובוררם ונותנם כמין מתן חדש, המסגלה להיקלט בנפש הדור, הכרתו והרגשתו ולקבוע את אפיו. אם לחזור על הדוגמה של לפין נאמר, כי בו מרומזת תנועת התרגום על שני כיווניה הגדולים – האחד הבא להעשיר את ספרותנו בנכסים שנוצרו מחוצה לה, האחר הבא להעשיר את ספרותנו בנכסים שנוצרו בתוכה. כמובן, כי במפעל הכינוס מונח תרגום משמש לפעמים פשוטו כמשמעו, ופעמים דרך הרחבה ואילוּ דרך השאָלה. פשוטו כמשמעו – כשהדברים אמורים ביצירי־ספרותנו שנולדו בתוכנו, אך לא בלשוננו, והם צריכים תרגום, דרך הרחבה – כשהדברים אמורים בכינוסם של יצירי ספרותנו שנוצרו בעירובי לשונות והם פזורים וזרויים וצריכים ליקוט וברירה, סידור וניפוי, עריכה וניסוח; דרך השאָלה – כשהדברים אמורים ביצירי ספרותנו שכוחם עמם לקיים עצמם כהוויתם, אלא שהם צריכים רוב הסברה ופירוש שהדור יוכל לטעום בהם מלא טעמם. ויש שתרבותנו, במידה שהיא יונקת מתחומה של הספרות, כשם שהיא מחייבת את מפעל־התרגום, שתעודתו הרחבת נופיה, כך היא מחייבת את מפעל־הכינוס שתעודתו העמקת שרשי עצמה; ולא עוד אלא המפעלות זיקת גומלין ביניהם והשמירה על המידה הנכונה שביניהם עשויה לשמור את ספרותנו, שלא תהיה כאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

מחשבת הכינוס, כפי שנתנסחה בתכנית מבוררת (בהרצאתו הנודעת של ח. נ. ביאליק), ואשר בתוספת דברים לה, היתה כתשובה לתכנית שכנגד (ד. פרישמן) עוררה פולמוס, הנמשך בשינויי־גירסה שונים עד ימינו, והגדרתו המצוּיה היא: תכנית מעשית מחושבת מה קודם בה למה – אם טיפוחה של יצירה מקורית בדורנו, (ובכלל מה קודם למה: ספרות יפה או סוגי ספרות אחרים), אם כינוסה של ספרותנו בכל הדורות בין בדרך גניזה ובין בדרך חתימה. ובאמת, כשנעיין בדברי הוויכוח בין שני היריבים הנזכרים ייראה לנו, כי כזאת היתה נקודת־המוקד. אלא שעלינו להעריך את הניגוד שביניהם לא לפי דבריהם אלא לפי מעשיהם, שכן שניהם זכו, במידה מסוימת, לקיים את תכניתם הלכה למעשה. והנה הערכת שני המפעלות האלה מלמדתנו כי עיקרו של הניגוד לא היה בשאלה: נקודת הכובד של תפקיד דורנו היכן, בנופים או בשרשים. כי במעשה שלהם, ביחוד כשהגיע לממדים גדולים יותר (הוצאת שטיבל מזה והוצאת “דביר” מזה), ראינו שניהם שווים בטירחה אחת, − טיפוח הכוחות היוצרים של הדור, ושונים בטירחה האחרת – האחד הניח את הדגש החזק בתרגום והאחר הניח את הדגש החזק בכינוס. עתה, ממרחק הימים, כשאנו סוקרים את מפעלותיהם של שני יריבים אלה, הרי לאחר שאנו מסלקים כמה גורמי הניגודים, ביחוד גורם המנטאליוּת השונה שבין נוסח־וארשה ובין נוסח־אודיסה, אנחנוּ רואים בעליל, כי הבדלי הדגש שבתכניות ובמעשים נבעו לא בלבד מהבדלי ההשקפה הכוללת אלא גם מהבדלי ההשקפה האַקטואלית, שעל פיה ראה עצמו מרכז־וארשה יותר כמרכז־קבע, שעל כן התכנית שנולדה בתוכו היתה גם הולמת צרכה של מציאוּת עברית מלאכותית יותר, ואילו מרכז־אודיסה ראה עצמו, בין מדעת ובין שלא מדעת, ואף היה כתחנת מעבר לארצנו, ושעל כן תכנית שנולדה בתוכו היתה גם הולמת את צרכה של מציאוּת עברית ממשית, כפי שיכלה להיווצר וגם נוצרה בארצנו. כי אם נעיין בתכנית נוסח־וארשה ונעמידה על חודה נמצא, כי אף שראתה את עצמה כעצם ההתפשטוּת היתה לאמיתה ביסוד הצמצום. ודאי הצמצום הזה שונה מצמצום אחר, שקדם לו (אחד־העם בתכנית “השילוח”), אך הוא שונה ממנו בגילויו ודומה לו ביסודו. כאן העבריות היתה בתוכן, ערכי היהדוּת שעיקרן תפיסה אֶתית, וכאן העבריוּת היתה בלבוש, צורות אירופיות שעיקרן תפיסה אֶסתטית. אולם כאן וכאן לא נתפסה תעודתה האקטואלית של ספרותנו כתעודה למילוי כל צרכי החיים; כאן וכאן נתערערה, במעט או בהרבה, המגמה הלא־מודעת של ספרות הדורות האחרונים, שסייעה לה שתהא מתפתחת כאילו חיי לשוננו היו חיי־נורמה מתוקנים ושלימים, והיא נתערערה משום התודעה כי החיים האלה בגולה אינם יכולים להיות שלימים. ואף כי כאן וכאן היתה כפירה בסיסמה של יהודי באהלו ואדם בצאתו, הרי עצם החציצה קיימה את עצמה, שכן מציאוּת הגולה, שנחשבה כאן וכאן כקטיגוריה של קבע, קיימתה, אבל כשם שהתפתחות ספרותנו (ביחוד שירתנו החדשה) באה ומרדה על הצמצום האחד, כך התפתחות חיינו (ביחוד הישוב העברי) באה ומרדה על הצמצום האחר. מתוך ראיה זאת מתבלט הניגוד שבין תכנית פרישמן ובין תכנית ביאליק כניגוד שבין תכנית, הפועלת לפי בחינה ריאליסטית גלויה ובין תכנית הפועלת לפי בחינה פּרוֹגנוֹסטית עלומה. היתה זו פרוגנוזה, שהנחת־האב שלה חבויה, כפי שראינו בכלל־מעשיה של ספרותנו החדשה: מציאוּת שלימה, שהיא לנו היום כענין־של־כאילו, תהא מחר כענין־של־ממש. כוחה של ראיה פרוגנוסטית זו הוא שהשכילה לראות את העבריוּת במעגל־חיים שלם, הכולל את כל הצרכים וכל צורך וצורך מתמצה בו בפּרופּורציה נאותה.

לא נצא ידי חובת הערכה לאותו פולמוס פרישמן־ביאליק, גם אם נסיר מעלינו את הסרח של מריבה אישית לא־נחשבת ונעמידו על עיקרו, שכן עלינו לזכור כי ראשון – תכניתו פּחותה ממפעלו ואחרון – מפעלו מרובה מתכניתו; ראשון שהגדיר, מעשה־התגרות, את הפּרוגראמה שלו בשם: “רומאנים”, הראה בבימות שבנה (לפני “התקופה” וביחוד בה), כי היא מורכּבה ומסועפת יותר וראש מאוייו, ההסתערות על כיבוש ספרות העולם בלשוננו היתה, אם לא מכוונת הרי עשוּיה מאליה, להרחיב כוח ביטוּיה, שתהא הולמת את כל צרכי הנפש והחיים. אחרון שהגדיר, מעשה־התגרות־שכנגד, את הפּרוגראמה שלו בשם: “חתימה”, הכניס בעצם את תכנית יריבו בכלל תכניתו, אלא שהכניסה כסוגיה, לפי חשיבותה, במסכת. כי זאת עלינו תמיד לשנן לעצמנו: ביאליק עצמו, בפעלו, היה פרוגראמה. ואין אנו מדברים עתה על שירתו אלא על עודפה, כביכול על פסולתם של לוחותיו. כי הוא ראה עצמו מחוּיב בדאגה כוללת לתרבותנו על כל שדותיה ופינותיה. הוא נתן ידו בכל שדה ובכל פינה ולפי מידת טיפולו אתה למד מידת חשיבותו של השדה המסוּים או הפינה המסוימת ומקומה היאה לה בבית התרבות כולו. צא וראה גודל־יזמתו ונאמנות־טיפולו, עד שהוא נראה בעיניך כפּטרונם הכולל של ערכי־רוחנוּ. עבודה גדולה ומקפת זו עיקר חשיבותה בעצם תשומת לבו ואין גדולתה נגרעת גם אם הביקורת ניתנת לה בקעה להתגדר בה, בין אם היא ביקורת על עיקרו של דבר, בין אם היא ביקורת על טיב עשייה. ביקורת על עיקרו של דבר כיצד? תהייה על עצם המושג של כינוס והגדרתו, תהייה זו כך, בערך, ניסוחה (נ. רוטנשטרייך): אם כוונת הכינוס היא להשליט עלינו את הערכים, שהם תמצית רוחה של תרבותנוּ ומיטב נחלתה, שבלעדיה מעמד תרבותנוּ בדור הוא בלא שרשים, הרי עצם־העוּבדה, שאנחנוּ קובעים את עקרונות הכינוס ומחליטים על דרכו, מערערת את הכוונה הזאת, שכן הקביעה וההחלטה נעשות מתוך מעמד תרבותו של הדור ואינו דומה כינוס של דור אחד ככינוס של דור אחר. ביחוד בולטת הסתירה הזאת מתוך המשבר, שחל בדורות האחרונים – דור שתפיסתו חילונית בא להשליט על עצמו ערכי־תרבות, שהיתה ביסודה תרבות של דת ואמונה, והוא ממילא משליטם מתוך חילופו של עיקר בטפל וטפל בעיקר. אבל גם הביקורת הזאת, ואפילו הקיצונית, הבאה להראות, כי הדור משליט את עצמו על עצמו, שהרי בחירתו מנכסי הדורות אינה, בעצם, אלא ברירה וליקוט של הניתן להסתגל לטעמו של דור, גם הביקורת הזאת אין בה לגרוע מעצם־ההעלאה של הבעייה, שהיא בדור מעבר (“שעת תוהו ובוהו, שעת עירבוב התחומים של אחרית וראשית”) גדולה מפתרוניה. ביקורת על טיב העשייה כיצד? בדיקה של נסיוני הכינוס שנדרש הלכה למעשה. בדיקה זו כך, בערך, עניינה: אפשר ובעל מלאכה אחת היה מיטיב בסידורו של ספר אגדה; אפשר ובעל מלאכה אחת היה מיטיב, והוא אמנם היטיב, להחדיר את שירת המופת שלנו בתקופת ספרד, אפשר וכו' וכו', אבל גם הביקורת הזאת, ואפילו בנקודתה הקיצונית, הבאה, למשל, לבדוק בספר האגדה (א. א. הלוי) ומעמידתו תפקיד לדורות הבאים, גם ביקורת זו ודומיה אין בה לגרוע מעצם־העובדה המכרעת, כי לפי שהספר נולד מתוך יזמתו של שר־שירתנו ונחה עליו נשימתו, נעשה מעיין מפרנס שהחיה את האגדה להמוני עם, בני נעורים ומשכילים, והפרה דמיונם, מושגיהם ולשונם, באופן שלא היו מצליחים תריסרי בעלי מלאכה אחת. והוּא הדין בכל תחום ותחום – כל שנגעה בו אצבעו הברוכה נעשה כאותו כינור שמיתריו מתנגנים מאליהם ומנגינים עם רב. תולדות וביקורת, בלשנוּת ופולקלור, פרשנות וחינוך וכיוצא כאלה, שנתן עליהם דעתו ולבו, ודאי שמומחים היו מטיבים בהם ממנו, אבל משנתן הוא בהם מניצוצו של הגיניוס שלו ונתעוררו לחיים חדשים ומחודשים והיו כחזון בקעת העצמות, שכן גם עליהם ניתן לומר: כל בית ישראל המה.

אכן, גם לפני ביאליק היו מטפחי פינות, מטייבי מקצועות, משפרי אגפים – הוא היה ארדיכלו ובנאו של הבית כולו. צר לומר, כי לא נמצא בנו עדיין היודע נכונה, כמה הפסידתנו מלאכתו זאת, שעשתה את שר השירה כאיש קרדום, אבל צר גם לומר, כי לא נמצא בנו עדיין היודע נכונה, כמה הרוויחתנו מלאכתו זאת, שהיא בחינת מטבע שהוא הראה לאומה, בלכתה לבנות את בית חייה במולדתה: כזה ראה וקדש.

 

מאמר ה': מרכזים ומרכז    🔗

כבר ניסינו לגלות בהתפתחותה של לשוננו וספרותה בדורות־גולה אחרונים מגמה, שפעלה בה תחילה שלא־בתודעה ואפילו בסתירה לה, והיא סתירה הבולטת ביחוד בתקופת־שלטונה של ההשכלה, לפני שיצאה מגדר תנועת האמנציפּאציה ונכנסה לגדר תנועת האוטואמנציפּאציה, – המגמה להעמיד את לשוננוּ וספרותה כאורגאניזמוס, כפי שצריכה לו מציאות לשונית נורמאלית. וכבר ניסינו לפרש את המגמה הזאת כמנחשת, מעֵבר לתודעה ואפילו בניגוד לה, מציאות כזאת, שנתגלתה בסופה כמציאוּת, שאנו נתונים ועומדים בה עתה, המציאוּת העברית בארצנו. מיצוּים של נסיונות־ביאור אלה אי־אפשר לו, כמובן, בלי עיונים והכרעה בפרשות הגדולות, אם פרשת חוק ומקרה ואם פרשת סיבה ותכלית, אולם לעניננו עתה, דיינו בציוּנה של שלשלת־העוּבדות, שפעולתה עומדת וקיימת, בין אם נפרשה על דרך של זה משום זה שהיא מקובלת ביותר, ובין אם נפרשה על דרך של זה לשם זה שאינה מקובלת ביותר ודעתנו נוטה אליה. בשלשלת־עובדות זו בולטת העוּבדה המכרעת שכבר עמדנו עליה. – כיווּצי־שטחיה של לשוננו בקיבוצי ישראל, חיסול מרכזי הספרות, נסיגה מתמדת. כבר ראינו את הנסיגה הזאת על אדמת אירופה ודרכה: מערבה ומרכזה התרוקנו מהוויה עברית פעילה ויוצרת ומזרחה נשאר מצודתה הגדולה, שבה התבצרה והתחסנה ואף יצאה מתוכו לנסות במסע־כיבוש של שטחיה האבודים, והוּא מסע שהצלחותיו וכשלוניו שונים, הכל לפי מעמדם וטיבם של קיבוצי ישראל בשטחים האלה. כמעט שניתן לומר, כי משנעשה חיל המבצר כחיל הכיבוש היתה בידו מפת אסטראטגיה, שהתכוונה לעשות את הכיבוש בקוו חוזר על פני דרך הנסיגה, באופן שהשטחים שאבדו באחרונה, ייכבשו בראשונה והשטחים שאבדו בראשונה ייכבשו באחרונה. וכך המקבלים נעשו נותנים והלכו להחזיר לנותניהם את שקיבלו ביותרת גידול ובגרות שנתווספו בינתים. כשם שראינו בתקופת־ההשכלה את דרך־ההשפעה לסדרה – תחילתה נקודות־הטרום־השכלה שלנו בקצות מערב (איטליה, הולאנד) ומרכזה (ברלין, וינה, פּראג) והמשכה בקוי־הביניים בין מרח ומערב (גליציה) וסופה בקצות־מזרח (רוסיה), כך נראה עתה בתקופת התחייה כדרך הזאת בהיפוכה. כדוגמה בולטת הוא קוו־הבינים הנזכר – ממנו יצאו קרני־ההשפעה, שעוררו את ההשכלה ממזרח לו, קשרים ישירים ועקיפים בין הכא ובין התם פעלו את פעולתם המכרעת, עד שניתן לראות את קוו־הביניים בחינת מטרופולין, ששלחה שלוחים (משכילי טרנופול וברודי) לייסד מעבר לגבולה כמיני קולוניות שלה (זמוֹשץ, זיטומיר, אוֹדיסה) ונעזרה באנשי־ביניים, ילידי פולין (אברהם יעקב שטרן, יעקב רייפמן, פייבל שיפר) ילידי ליטא (ר' מנשה מאיליה, שניאור זקש) ילידי ווֹלין (יצחק בר לוינזון) שבאו למטרופולין (ברודי, ז’ולקיב) והתבסמו באוירה ונעשו אמיסרים שלה, מייסדי מרכזי ספרותנו ברחבי רוסיה ומבצריהם. והנה באה תמורת העתים – המטרופולין ירדה ממעמדה, כוחות שגדלו בה או שהלכו מעֵבר לה, ביחוד דרומה ויסדו בה מושבות (רומניה), או שנשארו בבית ומהם עברו ללשון אחרת, ואלה שנאמנו ללשוננו שוב לא קיימו את דרגת קודמיהם, ובינתיים עלו המרכזים שנוסדו ונסתעפו ברחבי רוסיה, שנעשתה עתה מטרופולין, והשפעתה היא שחיזקה, ולימים אף חידשה, את המטרופולין הקודמת. חיזוק וחידוש זה נעשה בכמה דרכים ונמשך כמה דורות – הספרוּת העברית שנוצרה במרכזים האלה (אוקראינה, ליטא) השפיעה גם בכוח עצמה גם בכוח אמיסרים שבאו אל מעבר לגבול (גוטלובר) והגדול שבהם (פרץ סמולנסקין) קבע מדורו במקום שהיה מרכז לפני דורות ותחת האכסניה הישנה בה (“ביכורי העתים”) בנה אכסניה חדשה (“השחר”), שבה נתרכזו סופרי העברים לארצותיהם. סקירה קלה בלוח משתתפיה מלמדתך, כי היא ידעה לרכז את סופרי העברים הזרויים על פני מרחב גדול של קיבוצי ישראל, בקצתם שמעמד ספרותנו ירד בהם עוררה כוחות חדשים וסייעה להפרחת סביבתם, ובקצתם שמעמד ספרותנו נתערער בהם סייעה לקיים את השבלים הבודדות ולעודד את שארית הפליטה. אולם התהליך הזה של גמול בולט ביותר בתקופת התחייה והוא גמול בכפל כפלים – על קומץ המורים העברים, שגליציה נתנה לה לרוסיה ושיסדו בה את בתי הספר לבני ישראל שילמה רוסיה לאחר שני דורות ומעלה ביד נדיבה ביותר: זרם סופרים ומורים עבר על פניה ומדי פעם בפעם נשתקע בה גל גדול או קטן והוּא שסייע במכריע לעידודם של הכוחות העברים והוּא שעודד את הפריחה החדשה של הספרות העברית בה. בלי עידודם של סופרים ומורים אלה (תחילה ראובן אשר ברוידס ואחר דור ברדיצ’בסקי ולימים קליינמן, ברנר, שופמן) ספק אם הפריחה הזאת היתה מתעלה וזוכה בגילוייה המצוינים (אברהם בן יצחק, ש"י עגנון, ברש, א. צ. גרינברג). ענין לעצמו הוא המשכו של הגלגל החוזר – אחר דור בא גל של מורי גליציה ומתפשט על פני תחום המושב ומניח בסיס להשכלה עברית ענפה (מוסדי “תרבות”).

דוגמה זאת, שלא שירטטנו אלא את ראשי־פרקיה, אינה לנו אלא כפרט היוצא ללמד על הכלל והיא גם מרמיזתנו על החובה להתחקות על דרכי השפעה אלה שעיקרה בא אמנם על ידי עצם היצירות, אך גם להעריך נכונה כוחו של המגע עם הסופרים עצמם. וגם זו פינה, שחקר ספרותנו לא נתן עליה את דעתו כראוי לה. שהרי מתוך חקר מפורט היינו למדים, עד כמה הגירת סופרים ממדינת המטרופולין של ספרותנו בתקופה מסוּימת היתה כגורם הבונה מרכזים חדשים ומפריחתם, ביחוד בשטחים שאבדו לספרותנוּ. גדול היה כוחה של תנועת התחיה, שנגרפו לה רחוקים ומרוחקים, אבל לא קטן בזה חלקם של מרכזי הספרות של הסופרים שהשתקעו במרכזים שאבדו מכבר בלשוננו וספרותה, אם ברלין (בריינין, פרישמן, ברנפלד) ואפילו לונדון (אחד העם, ברנר) ועתה חזרו ונכבשו בה ללשוננו, כוחות מקרב החוגים שכבר היו מבוללים כשני דורות ויותר בתרבות־לעז, ספרותה, מהם סופרים (הוגו ברגמן), מהם שקנין לשוננו הכשירם להיות מורים עברים ואפילו בארצנו (משה קלוַרי, ויקטור קלנר. ארנסט מילר), ואם כי מעטים היו הרי עצם מציאותם וביחוד אפשרותם היא גם עובדה חשובה וגם הבטחה טובה שנתקיימה לימים, בבוא חבורה גדולה של בני המערב ללשוננו וספרותה, מהם ראשי בוניה של האוניברסיטה העברית. על כל פנים תולדתם, גילגוליהם של זרמי השפעה אלה, אשר עליהם יש להוסיף השפעתה של תנועת לימוד לשוננו, שהקיפה יחידים וקיבוצים בארצות המערב, ביחוד מכוח פעולתה של תנועת־הנוער החלוצי (הכשרה, עליה) ראויים לתיאור מיוחד, שמתוכו יובלט גם ערכם הגדול של מרכזי־זוטא השונים של הספרות העברית, בין כדמות קבוצות סופרים עברים, בין כדמות סופרים עברים בודדים, שמעגל־השפעתם הגדול או המועט משך כוחות חדשים לספרותנו, הן כתוספת לקהל קוראיה הן כתוספת לציבור סופריה ובכללם דוגמאות גם בחוגים מבוללים ביותר.

משייעשה תיאור זה, שהזנחתו גורעת משלימות התמונה של התפתחות ספרותנו, תהיה בידינו מפּה שלמה של מסע הכיבוש הנזכר. אולם בקווים כוללים עתה כבר ניתן לומר, כי מסע הכיבוש לא היה בידו להחזיר לנו את האבידה אלא בחלקה, שהוא היה גדול יותר בקיבוצים, שנתפסוּ יותר לגלי העליה לארצנו (גרמניה) וקטן יותר בקיבוצים שנתפסוּ פּחות לגלי העליה האלה (איטליה). המפה הזאת תהא עשוּיה בכללה כמנין רב של עיגולים קטנים וקטני קטנים, שהארעי מרובה בהם על הקבע; וכמנין מועט של עיגולים גדולים, שהקבע מרובה בהם על הארעי. לפי מעמדה של המפּה על ספה של מלחמת העולם הראשונה, הרי יסומנו בה ארבעה עיגולים גדולים כאלה – שנים מהם באירופה ושנים מחוצה לה. כבר ראינו את שני המרכזים באירופה, הלא היא וארשה מזה ואודיסה מזה וכבר ניסינו במעט לשרטט טיבם השונה, שבלט לנו גם משוני האנשים שהיו עשויים להיות נציגיהם, שוני המעמידם גם כאסכּולות שונות. אם נרצה להרחיב בהבנת השוני הזה, נהא חייבים להביא במנין גורמים שונים – השוני המנטאלי שבין בירת פּולין, מצבר קהילות שהמסד שלהן הוא מסד החסידות ועליו נטושה התנגשוּת השפעות – שכבה של התבוללות, שאפילו היא דקה הרי יונקותיה מושרשים בחיי שכנות של דורות בתוך עם־הסביבה, שכבה של אינטליגנציה יהודית גוברת והולכת, רובה משריש בתוך לשון יידיש החשובה ביחוד בחוגי התנועות הרדיקאליות (בונד) כקטיגוריה לאומית; חלקה מתנודד בין שתי הלשונות, עד שרוב נציגי ספרותנו בה נוהגים בכתיבתם כפל לשון (פרישמן, צייטלין). לעומתה העיר על חופו של הים השחור, שגידולה שלה ושל קהילתה היו על דרך מיוחדת ואוכלוסייתה יוצאי מקרוב ומרחוק, שלא היוּ מעורבים בעם הסביבה ולשונה, והשכבה המבוללת היתה כיצור מלאכותי בהרבה (גרמנית) או במעט (רוסית), שתחום יניקתו אינו סמוך, ועל המסד הזה גדלה שכבה של אינטליגנציה יהודית ובכללה קבוצת סופרים בולטת שאפילו היא מושרשת (מנדלי) או מעורבת (רבניצקי) בלשון יידיש הרי היא חשובה בעיקר כקטיגוריה עממית, בעוד שהעבריוּת הוא כתכונה הבולטת (לילינבלום, אחד העם, ביאליק) ואף היחידה (אחד העם, טשרניחובסקי, קלוזנר). ועוד קו אחד צריך הבלטה: מרכז וארשה ואסכולתו לא נשם באותה אוירת הציונות, שנשם בה מרכז אודיסה ואסכולתו, ואין קו ציונוּתה של אודיסה משתנה משום שנציגה הגדול היה בפירוש בלתי־ציוני (מנדלי), כשם שאין קו אַ־ציונוּתה של וארשה משתנה משום שנציגה הגדול, שהיה בפירוש לא ציוני, חיבר דברי התלהבות על ארצנו ומפעלה (פרישמן). אישי אודיסה המשיכו מבחינה זו מסורת אחת, זו חיבת ציון (“המגיד”, “המליץ”), ואישי וארשה המשיכו מסורת אחת נייטראלית אם לא מתנגדוּת לגבה (“היום” של קנטור), שעמדה בעינה גם אם גדול־עתוני העברים בגולה (“הצפירה”) ציונוּתו היתה ברוּרה בתכלית. כבר ניסינו להבליט את השוני לפי השוני של שני הנציגים המובהקים מזה ומזה (פרישמן וביאליק) ולבאר, כי התכניות היריבות שלהם אין לפרשן מתוך התכונות היסודיות שלהם בלבד, תכונת הרוחב של האחד שביטוּיו למעשה ריבוי אגפי ספרותנו ביחוד על דרך התרגום, תכונת העומק של האחר שביטוּיו למעשה תחיחת קרקע ספרותנו ביחוד על דרך הכינוס, אלא גם מעצם טיבם השונה של המרכזים האלה: מזה הרגשת הוויה מוצקת, שמתוכה מתבארת אפשרות ההשלייה של ספרות עברית גדולה ועניפה ולאורך ימים בגולה נורמאלית; השלייה הגוברת ביחוד משנתפס לה טיפוס של מי שיודע לחיות כשני דורות באותה התפעלות נעורים זרמי ספרות אחרונים, כביכול כל הרוחות עוברות עליו והוא סופגן ואינו חש כי מעמד כזה מחייב ערובה של שורש עצמי עמוק יותר; מזה הרגשת הוויה מעורערת, שמתוכה מתבארת תכונת־המעבר והנדידה, ביחוד לארצנו, הרגשה הגוברת ביחוד משנתפס לה אופי של מי שאינו חי אלא שרשו בלבד. וספק אם מקרה הוא, כי נציגי וארשה בין ציונים (סוקולוב) ובין שאינם ציונים (פרישמן) לא ראו את ארצנו כארץ־ישיבה לעצמם, מה שאין כן נציגי אודיסה, מהם שטרחו, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לבוא אליה לישיבת קבע ולא עלתה בידם (ביאליק), מהם שבאו ולא נאחזו (טשרניחובסקי), מהם שבאו ונאחזו והיו בבוני־מרכזה (ש. בן־ציון, יעקב פיכמן). אולם בזה כבר נכנסנו לאחד משני המרכזים שמחוצה לאירופה. שני המרכזים האלה נישאו על גלי הנדודים של אוכלוסי ישראל וזרמיהם – הגל הגדול, הוא גל ההגירה לאמריקה, הגל הקטון הוא גל העליה לארצנו. השתתפותם של הסופרים העברים בגלים אלה הוא בפרופורציה הפוכה לשיעורם והיא פרופורציה בדרך הטבע – הסופר העברי, משנעקר ממושבו ואמר ללכת מעבר לים הלך, כמובן, יותר לארצנו, שבה נבראה, והוּא מראשי הבוראים, אוירת חיים וגידול טבעית יותר ללשוננו וספרותה. ועוד זאת, בעוד שגל ההגירה לאמריקה גרף עמו את הסופר מתוך קיבוצי־ישראל, שהם מרכזי הגירה טיפוסיים (ביחוד רוסיה), הרי גל העליה לארצנו משך את הסופר גם מתוך קיבוצי־ישראל אחרים, ומן הראוי לבחון את העניין הזה במעגלה של העליה השניה, שבה נתלכדה קבוצת סופרים ראויה ונעשתה בסיס למרכז ספרותנו, שנתרחב אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם העליה השלישית ולאחריה, שבה נעשתה ארצנו המרכז בה"א הידיעה של הסופר העברי, עד כי בבוא השואה על אירופה, לא נשתיירו בה אלא כוחות בודדים. דומה, הסופר העברי היתה בו תחושה עמוקה, בין אם נפרשנה כצורך בחלל חיים טבעי ובין אם נפרשנה כהרגשת העתיד, שהניח את ארצות הגולה והקדים לבוא לארצנו, בהיות בה ישוב מועט, תנאי קיום ופרנסה דלים, שהתנודדו בין צמצום ורעב, ותנועת ספרות מועטת. ומה שהוא עיקר לענייננו עתה: חבורת הסופרים בני העליה השניה, מבחינת ארצות המוצא, שוב אינה הומוגנית אלא מתקיימת בה מזיגה של קיבוץ גלוּיות.

ואמנם, בבואנו לדבר על החידוש הגדול שבמרכז הזה, הרי ראוי שנבליט את העוּבדה המכרעת, המבדילה בינו ובין שאר מרכזי ספרותנו, היא נטיעתו על קרקע מולדתנו ומתחת לשמיה, במציאוּת שלשוננו היא בה לשון חיה ומדוברת, לשונם של בתי האולפנה ומוסדי הציבור, ובקו עולה והולך לשונם של כל החיים. על החידוש המכריע הזה, כלומר מסד־הטבעיוּת, ומתוכו נצמחו חידושים אחרים, שלא נודעו, או לא נודעו במידה כזאת, במרכזים אחרים. בכללם היא המזיגה הנזכרת של בני שבטים שונים, שכן נראה פה את העליה השניה ממזגת בני פודוליה ובסרביה, בני פולין וליטא, בני אוקראינה וגליציה. אבל מזיגה זו היא רחבה יותר, שכן בדברנו עד עתה על מרכזי הספרות העברית בדורות האחרונים כוונתנו היא, בעצם, לספרותו של שבט אשכנז ואם נוציא את קבוצת הסופרים בתקופת ההשכלה, אנשי איטליה והולאנד, הרי כמעט שלא נמצא, ביחוד בתחום הספרות היפה, זולת יוצאים מן הכלל המקיימים את הכלל, אלא בני שבט אשכנז בלבד. והנה בחלל־השפעתה של משפחת הסופרים העברים, בני העליה השניה, התחיל חוזר שבט ספרד לתחום היצירה של ספרותנו. וראה גם ראה, השיבה הזאת אינה שיבה כוללת, וכשם שראינו כי המעטים מבני קיבוצי ישראל במערב, ששבו ללשוננו ולספרותה, לא שבו אל כל מדוריה, כך נמצא, כי גם בני שבט ספרד, יושבי ארצנו, שנשתלבו במהלך הראשי של ספרותנו, לא נשתלבו אל כל מדוריה.

כשאנו מביטים על דרך השיבה של בני־מערב־אירופה לספרותנו אנו רואים בה הדרגה: קודם כל השיבה הזאת מתקיימת בשדה־ההגות, במאמר או במסה (הוגו ברגמן, ליאון סימון), ורק לימים נראה גם כניסה לשירה וגם זו בחינת קוריוז (מ. ג. לאנגר) ואילו הסיפור יחכה עוד ימים רבים וכשביכוריו יופיעו כלאחר דור יהא זה עירוב של סיפור ואבטוביוגראפיה (מכס מאיר). והטעם מובן מאליו: בני המערב שרשיהם עמוקים מדי בלשון אחרת, שהיא להם כמוטבעת, משיוכלו בלשוננו, שהיא להם כלשון קנוּיה, לבטא תחילה יותר מאשר את שכבת הגותם, ואך בהמשך הזמנים, עם ההשתרשות ההולכת ומוסיפה בתוך לשוננו, גדל גם הכוח לבטא בלשוננו גם שכבה עמוקה יותר, אם רגשית אם דמיונית, ורק באחרונה מבצבצת ראשית־אפשרות של מיזוג הגות ושירה בדרך התיאור והניתוח (סיפור). ואילו בני שבט ספרד תחילת שילובם אינו לא במסה, המַצריך שליטה בצורה כטעמו של הדור ושלא היתה בידם, אלא בדרך הסיפור שעיקרו תיאור הוואי (בורלא, שמי), ורק לשנים יתגלוּ מבני השבט הזה גם בשירה, והם כבר מגידולי הדור הצעיר שצמח מתוך קיבוץ הגלוּיות (ירוחם לוריא ואחרים). כהדרגה זו ניתן לראות גם בהצטרפותם של בני השבט המיוחד במינו, שבט תימן, למסלולה של ספרותנו – הללו שהיתה גם להם תנוּעת השכלה (ר' יחיא קאפח), שניכר בה רישום ההשכלה באירופה (יוסף הלוי), כשם שהיתה להם כמין תנועת חסידות משלהם שלא ניכר בה רישום החסידות באירופה, התחילו בארצנו נספחים למעגלה של ספרותנו החדשה וגם הם ראשית הסתפחותם בשכבה העליונה, המאמר והתיאור, אחר כך פרקי הווי בדרגה השכנה לאמנות או מנחשתה (ר' מהלל העדני) ורק באחרונה, בגידולי הדור הצעיר שטעם מקצת טעמו של קיבוץ־גלוּיות, באים מעשי ספרות ממש, תחילה בנובילה קטנה (שרה לוי) ובאחרונה ברקמת רומאן רחבה (מרדכי טביב). ועוד כמה שבטים לנו, שאין הם משתפים עדיין את עצמם בספרותנו אלא כמיני אוּניקום, כשבט עולי פרס (אברהם כהן מזרחי), ואילו אחרים לא ניתן להם ניב שפתים. אך ודאוּת היא בנו, כי כוחה של מזיגתנו ישיח גם אותם ויושלם תהליך עיצובה של ספרותנו כספרותם של כל שבטי ישראל ומיזוגם.

חידוש גדול אחר, שהוא מראשי סימני ההיכר, היא השתתפותה של האשה הסופרת. ידענו סופרות עבריות גם בתקופת ההשכלה, אם בראשיתה (רחל מורפוּרגוֹ), אם בהמשכה, אולם אף שהללו מצטרפות למנין ראוי, אינן יוצאות מגדר הופעה יוצאת־דופן. התכונה הזאת תתבלט לעינינו ביותר, אם נבדוק ונמצא, כי רב בהן חזיון הסופרת שידיעתה בלשוננו, אשר מתוכה נתעוררה לכתיבה, באה לה משום היותר בת יחידה לאביה, שרצה להנחיל תורתו שלא כדרך המקובל מאב לבן, אלא בדרך שאינו מקובל מאב לבת. כמובן, עצם ההחלטה הזאת של האב וקיומה מעידים, כי הוא כבר חי בתחום המושגים החדשים ולא ראה עיכוב ללמד את בתו תורה, אולם חידושו בא לו באָנסו. נמצא שהופעת האשה כסופרת היתה הופעה צדדית־אֶפּיזודית, מה שאין כן במציאות העברית בארצנו, שבה האשה בטבע־הדברים חיה את לשוננו ובלשוננו, וכדרך שכבשה לה מקום בחיים בכללם, כבשה לה גם בספרותנוּ וגילתה בה פעילות חשובה. העליה השניה היא שהעלתה גילויים חשובים גם בתחום השירה (רחל) גם בתחום הסיפור, שבו כבשה לה הסופרת (דבורה בארון) מעלה, שלא מצינו כמותה בנוביליסטיקה של הסופרת ביידיש. גלי־העליות הוסיפו והאשה מקום נכבד לה עתה בספרותנוּ, בשיר וסיפור, הגות וחקר, ביקורת ומדע.

חידוש גדול אחר היא ההתגברוּת במערכת השיר – כוונתנו לנצחונה של הנגינה הנכונה בשירה העברית. ההפרדה בין הנגינה המקובלת בשירה (משקל טוני מלעיל־אשכנזי) ובין נגינה השלטת בדיבור (לפי כללי הדקדוק על מלעיליו ומלרעיו) יצאו עליו עוררים עוד בימי ההשכלה ואף נעשו נסיונות לתקנה (לייב קינדרפריינד, יוסף ברגל) והמשיכו בהם זעיר שם זעיר שם, ביחוד מאחינו הספרדים שלא ידעו הפרדה זו מעולם (יוסף הלוי), וגם בזמן החדש נתחדשו הערעורים (ח. נ. ביאליק העיר על כך בראשית פעולתו ולא היה בידו לשנות), ושוב נעשו נסיונות (של"ג ואחרים), אולם כלל השירה הלך לפי המשקל המלעילי־האשכנזי שסתירתו הורגשה ככל שהדיבור העברי, ביחוד בארצנו, נעשה מציאות. גדול כוחה של מסורת, גדול כמותו כוחו של הרגל, גדול מהם כוחם של כיבושי השירה שנעשו בנגינה המלעילית ההיא, ולא יפלא, כי משגבר הצורך החיוני לשנות את הנגינה ולהעמידה על טבעוּתה התייראו אלה, ששיקעו מיטב כוחם בגימושה של שירתנו ותכונותיה המוסיקאליות והזהירו מפני הברבריוּת, הצפוּיה עם המעבר, וסופם של בעלי־האזהרה שנכבשו (טשרניחובסקי, פיכמן) לנגינה הנכונה ואף סייעו לכבוש לה אפשרוּיות גדולות ומפליאות. המעבר הזה נעשה כהופעה הכולל­­ת ­­– יש מי שניסה בו כוחו מעשה סמל והפגנה בלבד (ח. נ. ביאליק) ויש מי שכלכל את שני מיני הנגינה, הנכונה לכל סוג שיריו והמלעילית להכסמטר ובדומה לו (טשרניחובסקי, דוד שמעוני) ויש שחזרו על שיריהם והנגינוּם כדרך נכונה מי בכל כתביו (יעקב כהן, אליהו מיטוס) ומי בחלקם (יעקב פיכמן). וכללו של דבר כמעט כל משוררינו, מהם שרוב יצירתם, או חלקה הניכר, כבר נכתבו בנגינה המלעילית, עברו לנגינה הנכונה והיוצא מן הכלל (יעקב שטיינברג) לא בא אלא לאשר את הכלל. הפינה הגדולה הזאת מצריכה גם היא חקר מיוחד, שכן המעבּר הזה היו באמת כרוכות בו רוב סכנות, ואם נמנעו הרי מכוחם של מאמצי יצירה נמנעו, וגדולה בזאת זכותם של אלה שקפצו את הקפיצה הזאת (יהודה קרני, א. שלונסקי) וכן אלה שלא ידעו נגינה אחרת (י. למדן) ומשכו אחריהם את משמרת המשוררים שלפניהם והכינו בסיס למשוררים שאחריהם. אין לומר, כי כל אלה שעברו מנגינה לנגינה נשׂכרו, אדרבה לא מעטים הם חללי המעבר הזה, והרי אין תימה, כי מי שהזהיר מפני המעבר הזה (יעקב פיכמן), ראה בו סכנה של ברבריזציה. אולם לפי שהמעבר היה יליד ההכרח, ולפי שמחולליו נעזרו לשמו בתנופת־כשרון ובסגולת־חיות מצוינות, גברו על סכנה זו ושכמותה. והרי לא קטנה היא: שירה שכבר כבשה לה במשקל מסוים כיבושים מפליאים, מהם כאלה ששירתנו לא ידעתם דורות רבים (ביאליק) נתבעת לוותר על המסורת שנתגבשה ולסלול לה דרכים אחרות. רק אם נטיל על עצמנו את הטורח לבדוק בפירוט, כיצד מיצו מחוללי המעבר הזה וממשיכיהם את כוח שירתם ביכולת צירופים ונעימה, כדי להשלים את מה שניתן בנגינה הקודמת ואינו ניתן בנגינה הנכונה (דוגמה אחת וחשובה: פּתרונה של בעיית החרוז הנקבי הניתן כמאליו בנגינה הקודמת והמצומצם בנגינה הנכונה) ואף לעלות על אפשרוּיותיה, וביחוד להישמר מסכנת המונוטוניות האורבת לנגינה הנכונה, ולהעניק לה את האפשרוּיות המוסיקאליות הניתנות בנקל בנגינה הקודמת והצריכות דרכי עקיפין בנגינה הנכונה, רק אז נדע גודל היגיעה וגודל הישגיה. כבר ראינו ניתוק מסורת אחד – שירת השכלה באשכנז היודעת את שירת איטליה שקדמה לה, אך אינה נעזרת, אינה יודעת ואינה יכולה להעזר, בכיבושיה במשקל, בחרוז, בצורות השירה, ופותחת בדרגה נמוכה ממנה, במשקל התנועות, המקיים עצמו כשלושה דורות עד בוא חלוצי המשקל הטוני (גוֹטלוֹבּר) ומגווניו (מאנה, ק. א. שפירא) וגדולי כובשיו (ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור). והנה אנו רואים ניתוק אחר − שירת העברים בארצנו יודעת את השירה שלפניה והיא גם נעזרת בה והיא מזירה עצמה מדעת ממנה והיא כמחברת משקלה במקום שניתק לפני דורות באיטליה. ודוק: לא מחברת אלא כמחברת – כי מה שנעשה בינתים נבלע בתוכה. איך נבלע – גם בירור זה הוא מתעודתם של חוקרי המעבּר לפרטיו.

ואין המעבּר הזה אלא כגילוּי סימפטומאטי במעבּר כולל יותר, מעבּר ללשון טבועה במציאוּת חיים וטובעתו, מעבּר שסימניו יתגלוּ לנוּ בכל אשר נפנה. הרי, למשל, סוגיה שכבר נידונה לנו במקצתה, סוגיית התרגום. כבר העירונו על ההתפתחות שחלה בדרך התרגום ומלאכתו, והיא התפּתחות ההולכת בד בבד עם התפּתחות הלשון ויכולתה למלא כל צרכי החיים, לצד מלאוּתה ושלימותה. ההתפּתחות הזאת, בסיוע כמה כיבושים בספרותנוּ המקורית (ביחוד כוח הביטוי על דקותו בשירה, כוח התיאור על פירוטו בסיפור, כוח־ההבחנה על דקדוקה במאמר), גרמה לה למלאכת התרגום שתעבור יותר ויותר מדרך ההעתקה הנוהגת לתרגם את הדברים בכללותם, בשמירת עיקר התוכן ובשמיטת גווניו, בעיבוד ובפסיחה, לדרך התרגום הנוהגת לתרגם את הדברים לא כשיעורם אלא כדיוקם, ושעל כן נדרשת התאמצות כדי להגיע למכסימום של שיווּי־הערך שהוא בגדר אפשרותו של תרגום בכלל. ואם, כמבואר מדברינו, המעבּר הזה חל עוד בתקופה האחרונה של ספרותנו בגולה, הרי מציאותה העברית של ארצנו ומה שנשפע ממנה לגולה, המהירו את המעבּר הזה והגבירו אותו להפליא. כי בה, בארצנו, נעשה המעבּר הזה הכרח־חיים. ואם כי ההכרח, שחייב מלאכה מרובה שעשייתה בסיטונות, הצריך צבא מתרגמים רב והצרכים הגדלים והולכים (הנוער הגדל על לשוננו בלבד) גייסו למלאכת התרגום גם שאינם מאומנים ביותר, הרי גם המחמיר שבמבקרים לא יוכל להתעלם מכך, כי חבורת מתרגמים מעולה גיבשה, בזמן קצר בערך, מסורת ראויה, שקבעה ממוצע שאין לרדת מתחתיו, וכל הסימנים מעידים על עליית רמת התרגום. וגם זה תפקיד מיוחד לחוקר־לשוננו וספרותה לבדוק בבירוּר, מה עשה המתרגם ללשוננו וספרותה בעצם־מלאכתו. בלעדי חקירה כזאת לא ישוער עד כמה מלאכת התרגום חייבה את עושיה לעֵרות־הרוח, לאימוץ־הכשרון, למיצוי־התוכיות של לשוננו, כדי לפתור את הבעיות הרבות והשונות, − סוגי התרגום המתאימים לשכבות הביטוי השונות, אם הגות ותיאור, אם רגש ודמיון, אם הגדרה או בינה, מבלי לוותר על כל בת־צליל וכל בת־כוונה ולתת את ערכי הלשון האחרת מלוא משקלם. וכבר היה מי שנתעורר בתמיהה על כך, על שום מה המילוֹנוּת שלנו במידה שאינה תקועה באגירת המלים אלא מפליגה לאגירת הניבים, מתעלמת מאותו בית גנזים גדול שנוסף ללשוננו –מעשה המתרגמים – וכבר היה מי שביקש לעורר למעשה שעשיתו חובה – בדיקה מדוקדקת של מיטב התרגום העברי מתוך השוואה למקור ובחינת הפתרונות, שהמתרגם עמל בהם, וציון המלים, הניבים, הצירופים שנתחדשו לו בתרגומו (ישראל כהן). כי התרגום ללשוננו כמעשה יצירה דומה וזכותו בהרחבתה וגימושה של לשוננו עמו.

נודה, כמה פעמים גלגלנו בתיבה: מעבּר, בעודנו מרגישים כי, בעצם, נתבעת תיבה אחרת, כוללת וממצה יותר, היא התיבה: תשובה. ויש חזיונות שהתיבה הזאת הולמתם ביותר – שבשת גדולה, שנשתבשה בה חכמת ישראל, באה עתה ופה על תיקונה. מפוצלת לכמה לשונות, תחילה לשונות ראשיות (גרמנית, צרפתית, אנגלית) ואחר־כך ללשונות שקוראיהן מצומצמים על ארצותיהם (רוסית, הונגרית) היתה כמתחננת אל שרשה ומקורה, ולא הועילו קינותיהם של ראשונים (שי“ר, שד”ל) ולא הועילו קריאותיהם של אחרונים (יוסף קלוזנר), ולא הועילו נסיונות שנעשו במרכזי מערב (החל ב“בית המדרש” לאייזיק הירש ווייס דרך “מזרח ומערב” לבריינין וכלה ב“דביר” לביאליק), שלא נמשכו להם אלא פירורים בודדים, ורק מציאותה של ארצנו, ביחוד משנשתלו בה מוסדי מדע וחקר, חוללה את התמורה שנדרשה משכבר הימים. והיא באה בשני דרכים – האחד, שניתנה לו הגדרה נמלצת ונלבבת: פדיון־שבויים, וכוונתו השבת־מפעלותיה של חכמת ישראל בדורות אחרונים ללשוננו. הכוונה הזאת נדרשה תחילה הלכה למעשה בדרך שהיה בה מן החובבנות (כגון ספרי בכר בתרגום אז"ר) וסופה בידי מומחים (כגון הדרשות לצונץ בתוספות אלבק). הדרך האחר הוא ליכודם של חכמי ישראל, שכתיבתם היתה לועזית ועם מעברם לארצנו בא מעבר ללשוננו. מהם שבאו זקנים לארצנו והם כמחדשי־נעורים (יוליוס גוטמן, היינמן), מהם שבאו צעירים ולא זו בלבד שסייעו להרחיב ולהעמיק את חכמת ישראל בלשוננו אלא בנו בה דיוטות חדשות. ועד היכן כוחם של גידולי־תחום־הלעז מגיע אתה למד מכך, שלשונם משמשתם גם מעֵבר למקצועם (ראה, למשל, כוחו של ג. שלום במסה או כוחו של ש. ד. גויטיין בתרגום ואף נסיונו לחבר דראמה מקורית). וכשם שראינו בפרשה זו דוגמה מצויינת של תורה החוזרת על אכסניה שלה, כך נוכל לראות בשכנותה (שאר המדעים) דוגמאות של תורות הנכבשות לאכסניה שלנו להרחיבה ולהעמיקה עד שלשוננו תוכל לומר, שאין דבר אנושי אשר יחסר מביתה.

ומן הענין היה לסדר רשימה של חכמים וחוקרים, שראשית פעולתם בלשון־לעז והמשכה או אחריתה בלשוננו, ולמדנו ממנה כוחה של המציאוּת העברית בארצנו ונשלמה גם בידינו מפּת האסטראטגיה של לשוננו במסע השתערותה להשיב לעצמה שטחיה – הווי אומר: קיבוצי היהודים שבהם, בין חבורות בין יחידים – האבודים. מובן, כי שלימותה של המפה מחייבת, כי לא נסתפק באלה. אלא נצרף גם רשימה נוספת – מי ומי בשאר תחומי הספרות, ביחוד הספרות שחותמה פיוט, היה עשוי להיות מסופרי־הלעז בא לארצנו ולשוננו אינה לשון יצירתו ובה ומתוכה נעשתה לשון־יצירתו, באופן שניתן לומר (במכריע, או לפחות ברוב המקרים), שאילולא עלייתם לארצנו ונשארו הללו סופרי־לעז. תהא זו רשימה מגוונת מאוד גם מבחינת הגילים, גם מבחינת סוגי הכתיבה, גם מבחינת שוני־ההכשרה הלשונית, שבהם חל המעבּר הזה. כשם שנמצא בה תלמידי חכמים, שהיו סופרים, עתונאים, רבנים, חכמים בלשונות־לעז ובבואם לארצנו נתלבּתה בהם גחלת כבוּיה של גירסת ינקוּתם ונוספו על צבא כותבי לשוננו, כך נמצא בה אחרים, שלא היתה להם קרן שמוּרה כזאת וקניינה של לשוננו היה להם חידוש על ספה של ארצנו ובתוכה. רשימה כזאת תראה לנו כי מי שביכורי פיוטו ברוסית נעשה כאבי הנובילה הארצישראלית (צבי שץ) וכאֵם הליריקה הארצישראלית (רחל), כשם שתראה לנו, כי מי שהוציא עוד בארצנו קובץ שירים ביידיש ובה גם נכתבה נובילה שלו על השומר (א. ראובני) נעשה כאבי הסיפורת הריאליסטית הארצישראלית וחוקר לשוננו ומוֹצאה, ומי שהמשיך עוד בשבתו בארצנו להיות סופר יידיש (מ. סטבסקי) נתערה בלשונה, עד שנעשה מבקרם של גדולי סופרים בפינה מסויימת (תיאורי הטבע ודיוקם). ומובן, כל מה שנרחיק בעליות תתרבה הרשימה הזאת, ואם בעליה השלישית נמצא מי שביכורי פיוטו גרמנית (ש. שלום) ושהמעבּר ללשוננו היה לו קל (מסורת בית רוז’ין), כן נמצא מי שביכורי־פיוטו ברוסית (ע. זוסמן) או פּולנית (א. פינקרפלד), ושהמעבר ללשוננו היה להם קשה יותר. הרשימה הזאת ניתן להמשיכה עד ימינו ונמצא בה פמליה של סופרים, מהם שכבר פירסמו ספרים בלועזית ובאו ללשוננו מי בשנות־העמידה (ג. קרויאנקר, י. קסטיין) מהם בגיל צעיר יותר (ברוך קורצווייל). מהם שקנו או כמעט קנו להם את לשוננו בארצנו והיא לשון כתיבתם הראשונה (י. זרחי, א.סימונזון). כפרשת־חמודות לעצמה יהיו בני עלית הנוער, ששנות חינוך מעטות בארצנו הקנו להם את לשוננוּ כדי יכולת יצירה בה, ועליהם יצטרפו פליטי מחנות ההשמדה, מהם המפליאים בזריזות בכיבוש לשוננוּ.

ואחרון־אחרון: הרחבה והעמקה של שדה־ההתבוננות והניתוח – והיא הבולטת ביותר בסיפור העברי ושינוי נושאו המרכזי, שיצא מצמצומו על יריעת־הדיינות בין שני דרות ונתרחב כדי כלילת כמה דורות (ש"י עגנון), כשם שיצא מצמצומו על תחום מושב, אם בגולה אחת אם בגולה אחרת, ונתרחב כדי כלילת שבטי ישראל שונים, במעמד ייהודם ובתהליך מיזוגם (ח. הזז) – לבט קיבוץ הגלויות ופלאו.

 

מאמר ו': אל השיתין    🔗

ראינו מלחמת לשוננו וספרותה מכמה בחינות שהצד השווה שבהן הוא השטח, ומן הדין שנראנה מכמה בחינות אחרות שהצד השווה שבהן הוא העומק. חלוקת הראייה הזאת היא, כמובן, מתודית בלבד, שכן באמת נעשתה המלחמה הזאת בבת־אחת בשני הממדים, וביחוד בתחום היצירה לא היה כיבוש שטח המרחב אלא כהבטחה של תנאי כיבוש העומק. אם נראה ספרות הדורות האחרונים כמערכת כיבוש כפולה ונרצה לראות בה נקודת בוחן גדולה, נבחר את נקודת המוקד הגדול והוא – ח. נ. ביאליק שבו מתבארים הכוחות הפועלים, הגלויים והנעלמים של תקופה שלמה, מבלי שהוא יתבאר מתוכה, שכן יש בו אותה יותרת סגוליית המציינת את הפינומן. יותרת זאת מתגלית לפנינו בכל גישה שאנו מנסים בה לגבו, בין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מי היה, בעצם ביאליק ובין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מה היה, בעצם, ביאליק והשאלות ניתנות להן תשובות רבות וסיכומן הוא: פּחות ממה שהיה ויותר ממה שהיה. ודאי, התשובה הבולטת היא: הוא היה משורר, אבל מה נעשה ובחינתו על פי כליל־הסגולות שלו אומרת לנו, כי היה גם משורר, לאמור שהיה (בפועל וביחוד בכוח) יותר ממשורר. כבר ניסינו לשאול, מה הפסידתנו תעודת־הדור שהטיל על עצמו, הלא היא המלאכה שעשתה את שר־השירה כאיש־קרדום ועתה עלינו להוסיף: לא כל שכן אם אנו סבורים, כי גם השירה לא מיצתה את כל־כולו, שכן לא נכחיד כי ספק הוא בנו האמנם המשורר הוא מלוא־לבושה של נשמה עליונה כזאת היורדת אחת לדורות. שהרי לא כספרוּיות אחרות ספרותנו – ספרות אחרת, שיש בה שנים או שלושה מחזורים גדולים של התפתחות, כדרך־הטבע הוא לה שתהא רואה את פסגתה בגדול משורריה; ספרותנוּ מחזורי התפתחותה הגדולים מרובים מדי, שתוכל לנהוג בקנה־מידה זה. אמת, אנו מדברים בספרות העברית החדשה, שהיא לפי התפיסה המקובלת בת חמישה דורות, ולפי תחומה המקובל היא רואה עצמה כספרות בספרויות אירופה ומקבלת כממילא קני־מידותיה, אבל באמת הרי אין היא אלא מחזור אחד בכל הספרות העברית הנמשכת ברציפות אלפי שנים ושאלה גדולה היא, אם גם ספרות כזאת בכללותה ראייתה כראיית ספרות אחרת. על כל פנים אפילו סקירה קלה על פני האישים, שנחשבו כשיאי־תקופה ותקופה, כשיאי־מחזור ומחזור, מחזקת את הספק שבנו. העם ראה בגדולי־אישיו מזיגה של הנהגה ושירה והוּא ראה אותם כך לא בלבד משום שמנהג ראיה זו היה רוֹוח בתקופת המיתוס וקדמת־ההיסטוריה (משה רבנו, דוד המלך ושלמה המלך) אלא משום שהמזיגה הזאת נתקיימה ממש בתולדותינו – מופתים לה לא בלבד הנביאים, שספריהם הם פסגת שירתנו ולא ספריהם של משוררים בלבד (איוב), אלא גם גדולי שירתנו בימי הבינים, שהמזיגה של הנהגה ושירה מצאה ביטויה גם בשירתם גם בהגיונם (רשב"ג, ר' יהודה הלוי), שכן האוּמה בעומק חישתה ביקשה לראות כפסגת־רוחה את נושאי רוח הקודש, והאידיאל של חידוש רוח הקודש המפעם גם את הפילוסופיה שלנו (רמב"ם) גם את הקבלה שלנו אף הוא עדות מסייעת לכך.

אם נמוד, לפי הראייה הזאת, את ספרותנו החדשה, ביחוד לפי מסגרתה המקובלת, הרי רוב המשוררים שנחשבו פסגות דורות (וויזל, שלום הכהן, אד“ם הכהן, יל”ג), לא יעמדו בפני קנה־המידה היאה לספרותנו, ואם לפסוח על שביב בן־חלוף (שלמה לוינזון) הרי קנה המידה הזה יחול רק על חזיוני־הקצוות – רמח"ל מזה וביאליק מזה. ראשון בערה בו תודעה זאת, ואפילו נלחם לאַשרה בתודעת הדור והוא סוד פרשתו הטראגית; אחרון התנוצצה בו תודעה זאת ונלחם להכחישה מעצמו ומתודעת דורו והוא סוד פרשתו הטראגית גם היא. היא התנוצצה בו – אתה למד מדבריו; היא התנוצצה בדורו – אתה למד מיחסו של העם אליו, שאין לפרשו ברישום־שירתו בלבד. בשיר משירי ביאליק מתוארת הסיטואציה של דורו, שכל רגשות לבו הסתומים נביא שאלו והוא ביקש נביא־אמת שיגע בצינור לבו של הדור וידליק מעל לראשו כוכבו ורוחו יהיה המבּוע לכל ההרהורים הכבושים בהרבה לבבות. והמשורר רוצה להאמיננו, כי אחד־העם הוא שהיה הנביא הזה, ואכן הוא מתארו אריאל־האמת, איתן הרוח וכדומה, ועיקר־ההגדרה שהוא שומר הניצוץ האחרון של אלוהים, ולא עוד אלא אם יש ונצנצה בו לפעמים רוח הקודש ונתגלתה בנפש יהודי, הרי לא זרחה באחד מכל בני הגולה כאשר הזהירה בנפשו הגדולה של אחד־העם. נודה על האמת, כי בקראנו את האוֹדה המרוממה הזאת קשה לנו לפרנסה, ודורות אחרינו ודאי לא ידעו לפתור את החידה המוזרה הזאת, מה ראה יחיד־העם לקשור כתרים כאלה לאחד־העם. ואפשר שהחידה תיפתר לו באופן שיראה בבירור: כתר זה שנתלה במורה היה באמת תלוי בתלמידו הגדול ממנו. אך הוא, התלמיד, אפילו התנוצצה בו תודעת היותו יותר ממשורר, הכחישה מכל וכל, וכן נראה, למשל, כי הנה בשירו האחד (“גם בהתערותו לעיניכם”), הגיע לתודעת תעודתו, שכן הוא מדבר בו על גילוייו כעל מעשה העלמה והטעאה ואפילו מחבואי חרוזיו יראה ככסות שפוניו ואין הם אלא כחרכּי־סוגר אשר מבינותם לביא (ואנו מעיזים לשמוע חריזה עלומה: נביא) לוהט וזומם יציץ וסוּגרו נשבר בין לילה, בריחיו היו רסיסים והוּא, הלביא עצמו, נמלט למכורתו. אולם בשירו אחר (“שחה נפשי”), שמענו שלילה גמורה של תודעה כזאת, כי בו יכריז: לא משורר אנוכי, לא נביא, חוטב עצים אנוכי, חוטב עצים, איש קרדום.

אכן, ההתנוצצות הזאת של תודעת שליחותו היתה בו עד ארגיעה – רוב ימיו ככוח בלום וחנוק היתה, מלך אסור ברהטים. על שום מה היה רק משורר וגם המשורר צמצם עצמו בפני איש הקרדום, על שום מה יתרונו על המשורר נבלם בו ולא נתגלה אלא במכיתות־ארעי והיה כאפשרות, אשר רק מאחורי חרוזיו ומתחתיהם תתגלה כממשות, עניין גדול הוא לענות בו, אולי הענין בה“א הידיעה. אפשר ומרחק־זמן גדול יותר יניח תשובה שלימה, אנו אין בידינו אלא רמזי תשובה. כשאנו מתבוננים בנחלתו של ביאליק ומוצאים גילומה בעיקר בכרך השירים, שאינו גדול ביותר, אין אנו מתקשים לראותו כשיא במחזור הדורות האחרונים, אבל אנו מתקשים מאוד־מאוד לראותו כשיא מחזור במחזורי ספרותנו בת אלפי השנים. ראשית רמז היא מסגרת זמנו – הוא נולד וגדל בתוך מחיצה שהיתה עלולה לכווץ אותו, ואף כיווצה אותו ואם לא כיווצה אותו ככוחה הרי משום שסתרי נפשו מרדו עליה גם אם גילויי נפשו נכנעו לה. מספר־הקורות ידענו את ווֹלין, פיסת יהדוּת זו ששכבתה התחתונה כרטיטה של זכר שחיטות ת”ח ומשיחיוּת ושכבתה העליונה כרצועה נרחבה של חסידות שמלכסנה קו דק של השכלה, ומשירי ביאליק וסיפוריו ידענו מה ומי היה אותו נער שגדל בה ומתוכה, טיפוס מובהק של חולם בהקיץ, שראייתו היא כמשולש גדול – מראה הממשות אשר לעיניו, מראה חזיוני המקרא אשר בדמיונו ומראה־השתייה של קדמת הילדות אשר בנפשו, והעיקר שהמשולש הגדול הזה אינו מופרד אלא ממוזג בנפשו. הרינו זכורים גודל ההפתעה שנפתענו בבוא המשורר בפני אספת מורים לספר על מקורה והתהוותה של העזה שבשירותיו (מגילת האש) ועיקר ההפתעה, כי יסודה של האש הגדולה היתה שריפה קטנה בעיר ילדותו. והרי באמת פרט מועט זה גם יוצא ללמדנו על המשולש הגדול – מראה עיניו המועט, השריפה הקטנה, נתקפלה בו האש הגדולה, אשר גם היא כמשולש גדול, – אש הקוסמוס, אש ההיסטוריה, אש החוויה כאשר ידענוה משיריו שהם האבטוביוגראפיה הכסויה שלו ומסיפוריו שהם כאבטוביוגראפיה הגלויה שלו. והנה הנער הזה נגזרת עליו פגישה ראשונה, הלא היא הפּגישה עם ווֹלוֹז’ין המתנגדית, אשר מלפניה יצאה, מוכרחה היתה לצאת, פעוּלה שהיתה יותר מעכבת, יותר בולמת מאשר מעודדת ומדרבנת למצות את תעלומת נפשו וכוחותיה. קראנו גם קראנו מה שמספרי־זכרונות וחוקרים מספרים בעניין השפּעתה של ווֹלוֹז’ין, הנראית להם ברכה, אבל לצערנו אין בידינו להסכים עמהם, ושכרה של אותה פגישה יוצאת, לדעתנו, בהפסדה ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראותה פגישה פאטאלית.

והוא הדין בפגישה אחרת, היא הפגישה עם אחד־העם. ידענו מתולדות הספרויות את ההופעה הזאת – איש שירה גדול נשפע בשיטת המחשבה מאיש הגות פּחות ממנו, ונודעת, למשל, דוגמת ההשפעה של טוביאנסקי על אדם מיצקביץ‘, אבל טוביאנסקי עורר במיצקביץ’ כוחות רדומים ואילו אחד־העם יצאה מלפניו השפעה עוצרת, מאַפּקת. קראנו גם קראנו דברי המשורר עצמו ודברי מעריכיו על הברכה הגדולה שבעצם־ההשפעה הזאת ותוצאותיה, אבל דיה סקירה בשירתו של ביאליק והתפתחותה, ודיו עיון במחשבתו וגלגוליה, כדי לראות כי היה מה שהיה למרות ההשפעה הזאת, וכדי לנחש מה היה, אילולא ההשפעה הזאת, שעל פי אפיה היתה מצננת אם לא־לומר מגמדת. שעל כן אין אנו יכולים שלא לראות פּגישה זו כפגישה פאטאלית. והוּא הדין בפגישה השלישית, היא הפגישה עם מנדלי. ושוב ידענו אף ידענו מדברי המשורר עצמו ומדברי מעריכיו גודל הברכה שנכרכה בפגישה זו עם בעל הנוסח, שהוא כפלס אמנות מושלם, אבל אין אנו יכולים לכבוש השתוממותנו, כי מי שידע להגיע למתיחות, אשר השירה העברית לא ידעה כמותה אלא ברשפי־האכסטטיקה של משוררי הקבלה ובהימנאות של גבירול, היא המתיחות הרצופה אשר ב“מגילת האש”, ראה את עצמו תלמידו של מי שהיה דבוק כולו לריאליסמוס, שחללו אמתיים על גבי הקרקע, וכובלו על כרחו במחיצת־המציאוּת הצרה, אפילו אם הוא שופך עליה תוכחתו המרה ביותר. ואין ההשתוממות הזאת פּוחתת משום שביאליק באמת יכול היה לראות עצמו כתלמידו של מנדלי, שכן במה שהיה תלמידו (“אריה בעל גוף”) הוא זוטה ולא רומה של יצירתו, ולכל המרובה היא צלע צדדית אחת בתבנית יצירתו הגדולה. ויש אנקדוטה של מנדלי, שלא נחה דעתו מ“מגילת האש” ואך בבוא “הבריכה” פג רוגזו ואמר: ואתא מיא וכבא לנורא. אנקדוטה קטנה זו כלולה בה כל אי־האפשרות להבנה שבין ביאליק ובין מסגרת גידולו והשפעתו. ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראות גם את הפּגישה הזאת כפגישה פאטאלית.

והפאַטאַליוּת היתה במה שביאליק עצמו נסחף למסגרת סביביו והשפעתה הבולטת. מתוכה מסתברת לנו דעתו שלו עצמו על הגדולה שבהתפרצוּיות בשירה, “מגילת האש”, אשר תחת היותה לו מעפּל אשר ממנו ייפתחו לו שערים חדשים, נראתה לו כשלון שביקש אפילו לתקנו בשירה אחרת, שהיא כחטיבת חמדה וכולה משבצת חן אך צירופה מרובה מאשה, אש הקודש, וליטושה מרובה מרוחה, רוח הקודש (“אגדת שלושה וארבעה”). ודאי שאין אנו יכולים שלא להצטער, כי דעתו של מנדלי, שאמרה בבדיחות דעת נעשתה, בעצם, הדעה המקובלת הנאמרת בשיקול דעת ובכמה מיני הדגשה (יעקב פיכמן), אך צר ביותר כי דעה זו הצטרף לה המשורר עצמו ונעשתה בּלם לעצמו. והרי לא חסר בלמים ומעצורים וביטוי להם אותה זהירות מופלגת, כפי שנמצאנה גם בחייו גם בשירתו. בחייו – יחסו לאישים המנוגדים למעגל־השפעתו הנזכר ובפרשה זו יש סוגיות, כמו סוגיית מ. י. ברדיצ’בסקי שכבר ניסו לפרשה (ש. צמח) ויש סוגיות אחרות, כמו היחס לא. נ. גנסין או י. צ. רמון הצופות למפרש. אך בדרך כלל כבר ניתן לשער, כי ביחס הרתיעה והדחייה הזה הרתיע עצמו ביאליק מצד אחד וגדול שבו עצמו ודחה מעליו צד אחד וגדול שבו עצמו. שכן הקריאה המותזת שלו: “מפני כף הקלע יגורתי” אינה, בעצם, אלא לשון־הפלגה על יראתו, יראת־תמיד מפני כוחות שהיו עצורים בו ושבהם ניפלה על פני דור ודורות. היראה הזאת מפעפעת גם ברתיעה המסקנית, שעליה העמידנו לא חוקר שפונות ספרות אלא משורר שפונות נפש (הלל צייטלין): בבוא המשורר לתאר לנו חזיונות, שאין אנו מפקפקים כי נחזו ממש, הוא רואה להקדים לתיאורם תיבה קטנה וכרקטריסטית ביותר: כמו, כעין, כאילו. מובן, כי ביסודו היה נאמן ליסודו והיה נאמן מדי שאמת נפשו וסתריה לא יפרצו, אך הרבה ממנה נשאר עלוּם ועוד תידרש מלאכת חקר גדולה, כדי לגלות יתר על העלוּם, שכבר גילוהו קצת חוקרים בין השיטין, את העולם מתחת לשיטין. ואם עבודת חקר ראשונה אינה מקובלת על בני הדור, ביחוד בני דורו של ביאליק, וביותר בפמליה של המקורבים אליו, הרי עבודת חקר אחרונה לא כל שכן. ולא פליאה היא, שכן העבודה האחת והאחרת מסקנתה היא, כי היחס שבין ביאליק והפמליה שלו אינו כיחס שבין גדול לבין קטנים ממנו אלא כיחס שבין ספציס מיוחד, שהוא על פי ביטוּיו במעגלם אך על פי מהותו מעֵבר לו. אותו הייחוד גורם, שמלוא הבנתו אינו באפשר אלא בגילוי העולם הנסתר מאחורי שירתו ומתחתיה.

ידענו כי תפיסה זאת לא תכבוש לה בנקל מהלכים ותהא חייבת לכסח פסיעה פסיעה שביל לעצמה בחורש התפיסות המקובלות, שעיקרן שלושה הבדלי הערכה. ההערכה האחת, והיא הפּשוטה והנפוצה ביותר, מגדירה את ביאליק בחינת משורר לאומי וקשה לומר, כי הצליחה להעמיד את ההגדרה הזאת על בירורה, והיא אינה מתחוורת כהלכה גם בפי המחליפים את הכינוי הניטל כדרך הקפה מאחרים והמחודש לצרכי אידיאולוגיה של דורות אחרונים (גזירת מונחים לפי תיבה: לאום, שהיתה כתיבה מוזנחת ולא נחשבת) בכינוי אחר, מושרש יותר: משורר האומה, שכן גם ניסוח זה אינו יוצא מכלל עימעומו, אפילו אם הוא נעשה על דרך הבחנת הניגודים של אוּמה ועם. וביחוד בולטת ההגדרה של ביאליק כמשורר לאוּמי בצימצומה, אם היא באה להעמיד עיקרו על הצד, שבו הוא מעורה, בנושאי שירה, כוונתם ומגמתם, בתנועת הלאומיות. כולנו יודעים, כי שירים אלה הם חלק חשוב בכלל יצירתו, החל בבכור שיריו שהוא כספיח וכסיכום של שירת חיבת־ציון התמימה, וכלה בשירי התוכחה הגדולים. אבל הערכה מעוולת היא המעמידה כעיקר־שירתו את השירים שהיו לפי הפּרוגראמה של הדור, ואשר מרחק־הימים וחילופי הפּרוגראמה הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד השירה ואת צד הפּובליציסטיקה, באופן שמזגם עשוי לקיימם מעבר לדור ותכנם מצמצמם על דורם. כניגוד להערכה הזאת שנעשתה נפוצה ביותר, עד כדי שיגרה מצוּיה, היא ההערכה האחרת שאינה נפוצה כמותה (ראשית ניסוחה הבולט ד. א. פרידמן) המגדירה את ביאליק בחינת משורר היחיד ויגונו. ההערכה הזאת רואה בביאליק מה שהיה מוטיב של עיקר בספרות הדור, המוטיב של היחיד ולבטיו ובדידותו (ברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן, גנסין). כולנו יודעים, כי שירי היחיד הם חלק חשוב בכלל יצירתו ובהם הגיעה באמת לידי עומק ביטוי גם הרגשת הבדידות (“לבדי”) גם הרגשת התלישות (“צנח לו זלזל”) של היחיד העברי. עם זאת הערכה מקפחת היא, המעמידה כעיקר־שירתו את השירים שהיו לפי הלך־הרוח של יחידי הדור, שמרחק הימים וחילופי־הלך־הרוח הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד־השירה שערכּו קבע וצד־הבעייות שערכּו ארעי. והרי עצם־העובדה, כי בריווח־זמנים מועט נטבעו במחוז־הביקורת שלנו שתי הערכות שונות, שכל אחת היתה אנוסה להעמיד כביכול מחוצה למסגרתה חלק גדול של יצירת המשורר, אומרת: דרשוני. גם בעצם העובדה הזאת הוּכח קוצר־היד של בעלי ההערכה לתפוס את המשורר בכּוליות שלו. ומן החובה לומר, כי גם הנסיונות לאַחד את שתי ההערכות האלה לא היה בהם כדי להתגבר על השנייוּת המקפחת הזאת, ויותר משהעלו חטיבת מזיגה העלו דבר־פשרה, אם לא מעשה כּילאַיים. כי בעלי ההערכה הקיצונה יכלו, בערך, להסתדר בנוח – עצם ההכרעה שהכריעו, אם לצד משורר הכלל, אם לצד משורר היחיד, כבר נתן בידם קנה מידה של עיקר וטפל ומה שנחשב להם ראש התנוסס בהדר מפנים לגדר־הכרעתם ומה שנחשב להם משנה התפשט לו בצניעות מחוצה לגדר הערכתם. מה שאין כן מבקשי המזיגה שהגיעו בדוחק לידי פשרה – הללו נתעוררו ממילא על כך, כי לא מעטים השירים שההכרעה הזאת קשה בהם ביותר, שכן שירים, הנראים כשירי כלל, נתגלו להם שירי־יחיד מובהקים, ושירים הנראים כשירי יחיד, נדרשו להם כשירי כלל מובהקים, וככל שהעמיקו לעיין ראו התחומים בלולים, ובבואם להכריע לא יכלו להסתיר מבוכה ואָבדן עצות. רק באחרית ימיו של ביאליק ואחרי פטירתו נסללה ראשית נתיבה לתפיסת אישיותו ושירתו במלוא כּוליוּתה. הגשר לתפיסה זאת הוא בהכרה, שהיא לבעל אינטוּאיציה הנחת־אב ולבעל־ניתוח מסקנת־גמר: בביאליק הגיע לגמר־בישול ראש־מאמציה של ספרות דורות האחרונים –הריקאפּיטולאציה העצמית של האדם הישראלי, ריקאפּיטולאציה שדרכה בירידה משכבות הרוח העליונות עד שכבות הנפש התחתונות, מחזית התודעה הפּרוגרמאטית ושטחה עד מסד היצריוּת ההיוּלית ועומקה. ודאי שהתפיסה הזאת נותנת דעתה על שני הצדדים האלה בחינת עיקר וטפל, ראש ומשנה. גם היא יודעת על שירת הכלל ועל שירת היחיד, אך היא רואה אותן כרבדים במַתכּוֹנת הנפש, כביכול מיני שכבות במבנה הגיאולוגי שלה, אך לא כשכבות היחידות, שכן היא רואה שכבות תחתונות מהן וביחוד השכבה לפני היות הנפש בחינת כלל ובחינת יחיד, שכבת־השתייה. תפיסה זאת, רואה כראשית־חובה לעצמה להישמר מפני אותה הנוחיות של הפרדת־יסודות, שכן מהיותה אמוּנה גם על דרך הניתוח של דקדוקי־פילולוגיה, גם על שיטת ההארה של פסיכולוגית־המעמקים, היא יודעת כי משל השכבות הגיאולוגיות אינו אלא משל. שהרי בנפש השכבות השונות אינן מסודרות באופן, שאם האחת ממלאת חלל מסוּים הרי שכנתה או יריבתה נדחקת מתוכו, אלא הן קיימות זו בתוך זו. עֵדוּת לשכנות הצפופה הזאת של זה־ליד־זה וזה־בתוך־זה הוא המשולש הגדול שהוא אמנם סמל מכריע אך לא יחיד בשירת ביאליק, ושבו יראֵנו את נפשו במזיגת יסודותיה, ביצרי־הנפש, במערכת ההיסטוריה, בהווית־היקום. בהתלקחוּיות אלה, שבהן מתמזגים שלושת היסודות כחטיבה אחת מגיע ביאליק לרומו שהוא גם עומקו, כלומר באותה ארץ שבה יש זהות בין רום ובין עומק. מתוך התפיסה הזאת אנו למדים, כי ביאליק היה כאחת גם בעריסת מולדתו, עיירת ווֹלין, בישיבת המתמיד, בעיר ההרגה וגם בארץ לא נודעת, באיי הזהב, אלו המקומות שבהם מתלכדים מוסדי עולם.

דברים אלה צריכים הדגשה, וביחוד עם ההערכה, שהתגברה על אותה ההפרדה המלאכותית הנזכרת ואף על פישורה, ותחת להעמיד את ביאליק בשני מעגלים מנוגדים היא מעבירה את הניגוד בו עצמו ומעמידה עיקרו בשדה ההתנגשות הגדולה שבין הקמאות היהודית וגילומה במסורת הישנה שתכנה ולבושה דתי ובין המציאות החדשה שגילומה בנסיוני החילוֹניוּת החדשה. ודאי שהערכה זאת (ב. קורצווייל) מקדמתנו הרבה, אך אפשר וההבלטה המוגזמת של אפס־האונים אשר למשורר ושירתו לגשר בין העולמות האלה ולזווגם באה משום ההתעלמות מכך, כי באמת שירתו היא שדה־התנגשוּת של שלושה עולמות. ועוד תידרש מלאכת חקר רבת־יגיעה כדי לחשוף את רוב הסמלים, נקודות ההפגש של שלושת העולמות למלחמה ולהשלמה, ונוכל לראות מלוא ראייה את השתערותו של ביאליק והישגו בריקאפּיטולאציה של עצמו, שאפשר לא באה בסופה אלא להכשיר את עצמו למדרגה שהוא היה ראוי לה, ושלא הגיע אליה אלא זעיר שם זעיר שם באיתכּסיא גם מיראתו מפני תהום עצמו, גם מחמת מסגרת דורו שהיתה עוצרת, מאַפּקת, כובלת, וששלוש הפגישות הפאַטאַליות שנזכרו לא היו אלא רמזים בולטים בה. רק עיון כזה עשוי להעמידנו על מלוא גדולתו; כי רק בו ומתוכו אנו למדים, איך היה ביאליק מתגלה אילולא יראתו זו ומסגרתו זו. בעצם, חוזר לפנינו, בשיעור לא־נחקר, חזיון שדורות קדומים היו מגדירים אותן בשלוש תיבות־יגון קטנות: לא איכשר דרא.

ברור, כי לגבי תפיסה כזאת כמעט שמיטשטשים הבדלי ההערכה המצויים. לא שהיא כופרת בעיקר אחד או אחר, שהערכה אחת או אחרת קובעתו כעיקר, אלא שהיא רואה אותן כפּן אחד במכלול־הפּנים, והיא מבחינה בין זעיר אנפין ואנפין רברבין וחותרת מיריעת השטחים העליונה (אידיאולוגיה כרוח הדור וטעמו) לעומקם של השרשים, וביותר היא שוקדת להגיע להבנתם של הגילויים, שבהם נתלכדו עולמות באורו של סמל גדול הנוקב תהום רבה ונמצאו יסודות־מעלה ויסודות מטה מחוברים במראה־השתייה. רבים החזיונות שבהם נתחוללה ההתלכדות הנשגבה הזאת, וכדוגמה יהי לנו מוטיב השביב האחרון שניצל, שאם אנו בודקים בו אנו רואים, כי הוא מתגלה לפנינו ביסודו כתמונת נר דלוק שכמעט לא יחסר משיר ושיר, עד שאנו רשאים לומר, כי אין לך שיר חשוב בשיריו שלא נמצא בו תמונה קבועה, שדפוסה הוא כדרך ציור של חלל אפל שמתוכו בולט אובייקט ובראשו אור. המעמיק לעיין מגלה, כי הנר הזה הדלוק מעל ראש שיר ושיר הוא באמת כנר משולש, כאור משולש: הוא הוא הנר הישן העשן במסתר בערים הנכחדות בתפוצות הגולה, הוא הוא התלתל שנגנז מאש המזבח, הוא הוא האור שלפני הלידה, הוא הוא אור שבעת הימים. שיא השירה הזאת, גם לעומק וגם לגובה הוא בכל אשר יתלכדו היסודות האלה כחטיבה, כי הלא הם נקודות הפגישה של החוויה, התולדות, היקום. שיאים אלה הם המבדילים בינו ובין האחרים, מעמידים אותו כספּאֶציס מיוחד וההכרה של ספּאֶציס מיוחד אינה מניחה לנו לדבר, כדרך המקובל, על ביאליק והפמליה שלו, ביתר דיוק על ביאליק ושבעת כוכבי הלכת. לכל המרובה תניחנו הכרה זו לדבר על ירושת שירתו ליסודותיה המיוחדים, שמשוררי דורו נשפעו ממנה, באופן ששירתו כללה בתוכה יסודותיהם אך יסודותיהם אינם כוללים שירתו.

[אביב תש"ז]