כ 8 בספטמבר 1939, ביום השמיני לפרוץ מלחמת־העולם השניה, נכבשה העיר לודז׳ בידי הגרמנים. כרבע מיליון יהודים ישבו בה. כמה רבבות יהודים ניסו, ארבעים ושמונה שעות לפני כניסת הגרמנים, להימלט מציפורני הכובש ופנוּ לעבר וארשה והספָר המזרחי, אבל רק מעטים הצליחו להגיע למחוז־חפצם. רובם נתקעו בדרכי הבריחה המשובשות, המופצצות מאווירוני האויב, מופתעים על־ידי גיחות־פתע של חילות־היבשה הדוהרים. המון הנשארים בעיר חיכה לגזר־דינו, שלא בושש לבוא. בתמיכת האוכלוסיה הגרמנית שבעיר, הפוֹלקסדויטשים, עלה בידי הפולשים להשתלט על כל פינות החיים, למן הימים הראשונים לכיבוש. העיר נכללה בשטח וארטֶגאו,ּ איזור נהר וארטה, וסוּפּחה לרייך. מוֹשלה של העיר, רגירוּנגספּרזידנט איבּלהֶר, החל בביצוע מזימתו: בידוּדוֹ הגמור של הישוב היהודי בלודז', השני בגודלוֹ בפולין, והכחדתו. כשלב־ביניים גזר על היהודים גזירות מגזירות שונות: נשללו מהם מקורות פרנסתם, דירותיהם, הם צוּינו באותות־קלון והועמדו מחוץ לחוק. רבים קיפחו חייהם בידיהם, אם בבתיהם ואם ברשות הרבים. נכבדי העיר נאסרו, נשלחו למחנות־ריכוז ונרצחו. כל מי שרבץ עליו חטא של פעילות ציבורית היה מוּעמד ליהרג.

בית הספר העברי, ברחוב זאבאדזקה, שמייסדוֹ ומנהלוֹ היה יצחק קצנלסון, מעונו הופקע ונהפך למקום פורענות והתעללות ביהודים. המשורר ברח מביתו: “משפרצו העירה, בימים הראשונים, לא לנתי בּביתי וָאֶסתתר.” (“השיר על העם היהודי שנהרג”). כשלושת ירחי־אימה עברו עליו בלודז'. חרש היה מתגנב לביתו, להתראות עם אשתו חנה ועם ילדיו. קשים מנשוא היו החיים במתיחוּת־נפש ממרטת־עצבים, בצפייה לקראת עתיד מבשׂר רעות. חנה אשתו הפצירה בו שיברח מן העיר, והיא תישאֵר עם הילדים. הוא ניאות לה, וברח לווארשה.

היה זה בסוף נובמבר 1939, בקירוב, שכן המשורר היה עֵד לראשית גזירת סרטי־הקלון. “סרטי־קלוֹן תוֹפרת אַת לשנינו, גם לבכור שלנו… כן, הוא כבר גדל.” שני צווים הוּצאו בנידון זה, בחתימתו של איבּלהר – ב־14 בנובמבר וב־11 בדצמבר. ביאנואר 1940 הגיעה גם חנה לווארשה, והמשורר ציין: "ובטרם מלאת חדשיים גוֹרשתם מבית, אַת עם הבנים וַתימלטו אלי לווארשה. "המשורר מרמז איפוא על הגזירה של 14 בנובמבר.

ב־4 בדצמבר הורה הגאולייטר גרייזֶֶר בחוזר חשאי למפקדים הכפופים לו לערוך גירוּש של מאה אלף יהודים משטח הווארטגאו אל הגנראלגוּברנאמנט. חנה והבנים היו בין המגורשים, שהגיעו לקראקוב. משם הגיעו לווארשה, אל האב והבעל.

רב היה דכאונו של המשורר בעת ההיא. עדיין זכוּרים היו לו הימים, שבהם היתה וארשה היהודית מקבלת אותו בשׂימת־לב וּבאהדה. עכשיו היה בה פליט, אחד מרבים. כשאר אֶחיו הפליטים נידון לרעב, למוות איטי. עתים היה משׂתרך, דרך רחובות מטילי־אימה, אל מוסדות־צדקה לקיים נפש בני משפחתו. לא מצא פורקן למראות עיניו, לתדהמת לבו. נסתתמו מעיינות יצירתו. הוא ידע עתה ימים אפורים של חוסר־מעש ואֵלם־פה. במשך שלושת־רבעי שנה, למן פרוץ המלחמה ועד יוני 1940, לא כתב דבר.

והנה, בחודשי מאי־יוני 1940 חָל מיפנה בחיי המשׁורר.

משהוקמו מחדש סניפי “דרור” ההרוסים, יזמה התנועה לכנס, במחתרת, עשרות מפעילי חבריה, בערי־השדה ובווארשה, לסמינר בן ששה שבועות. אנשי־ציבור שנדרשו להושיט עזרה נרתעו מפני הסכנה. הם ביקשו להמתין עד יעבור זעם. ואילו יצחק קצנלסון נענה לקריאה ברצון. ומאז נשתלבה דרכו בדרך המחתרת החלוצית. הוא התחיל לפרסם משיריו בעתון “דרור”, ייסד וניהל את הלהקה הדרמאטית של התנועה, הדריך צעירים לפעולות חינוך בין ילדים עזובים ובבתי־היתומים, לימד עברית ותנ"ך בבית־הספר ובליציאום של “דרור” שהוקמו במחתרת.

הוא היה הפורה והנמרץ ביותר שבסופרי הגיטו ומשורריו, היחידי שהשתתף בקביעות בעתונות המחתרת. הלהקה הדרמאטית הופיעה ב“נשפי־תנ”ך" ונזקקה לחומר בימתי. לצורך זה תירגם המשורר ליידיש פרקים מן התנ“ך וכתב מחזות תנ”כיים. הלהקה הדרמאטית- היא שקבעה, במידה רבה, את תוכנן ואופיָן הספרותי של יצירותיו באותה תקופה. סכנה היתה כרוכה בדיבור גלוי ומפורש בפני ציבור של אלפי יהודים על צרות ישראל. לפיכך נזקק המשוּרר לסמלים במחזותיו הת"נכיים, שבמת־התרחשותם- הגיטו, וגיבוריהם- לא עברים קדמונים, כי אם יהודים של 1940־1941. מה שאין כן שירי־הזמן, שנתפרסמו בעתון המחתרת, בעילום־שם או בשמות בדויים, כגון א. ל., ל. שטאטער, ח. גאלדבערג, או יחיאל דאווידזאן. אמנם גם בכך היתה מידה של הסתכנות, אם כי קטנה יותר, לפי שמעטים ידעו מי הם עורכי העתון ומשתתפיו.

כל עוד נתקיימה הקומונה של “דרור” בדזֶלנה 34, היה המשורר עושה בה, בנשפי־חג ובערבי־חול, וקורא בפני ידידיו כל יצירה חדשה שיצאה מתחת עטו. רבות מן היצירות הושמעו גם בפני חוגים רחבים יותר. את המחזה “מיך ציט אין גאס” קרא בפני מורים עבריים ויידישאיים. מחזה זה גם הוצג על־ידי ילדי בית־היתומים שבטווארדה 7. המחזה “איוב”, שיצא לאור במכונת־הכפלה ובעטיפה מודפסת ומצויירת, בהוצאת מרכז “דרור”, הופעתו היתה חוויה בלתי־נשכחת בחוגים שונים בגיטו. היה זה הספר היחידי שהוּצא על־ידי יהודים ברחבי הכיבוש הנאצי בפולין. הספר ראה אור ב־22 ביוני 1941, יום פתיחת ההתקפה הנאצית על ברית־המועצות.

כשלושים יצירות כתב המשורר בתקופה שבין יוני 1940 וראשית 1942. רובן נכתבו בגיטו ומיעוטן ־ תרגום מיצירותיו שלפני המלחמה, ואף הן טבוּעוֹת בחותם הימים.

*

בסוף 1941- ראשית 1942 הוּחל בהשמדה המונית של היהודים בפולין הכבושה. בשלהי 1941 הגיעו לווארשה הידיעות המחרידות מווילנה, ובראשית 1942- בשוֹרוֹת המוות מווארטגאוּ. במחצית מארס אחזה התבערה בגנראלגוברנאמנט. “לוּבּלין כלתה, אָפסה”. הודות לקשריו עם המחתרת, ידע המשורר את פרטי־הדברים. גם בווארשה החמיר המצב. הגרמנים החלו להתחקות אחר המחתרת ולעשות בה שפטים. ידידי המשורר מהקומונה בדזלנה 34, שניצלו בנס מן הטבח שערכו הגרמנים אור ליום 18 באפריל 1941, הסתתרו, נעלמו מהאופק. מעתה היה המשורר נפגש איתם בחדרי־חדרים. העתון “דרור”, אכסנית יצירותיו, נפסקה הופעתו. במקומו בא שבועון אינפורמאטיבי, “ידיעות”, שהצטמצם בפרסום חומר על הכחדת יהודים וקרא לעמידה ולהתגוננות. גם הלהקה הדרמאטית הפסיקה הופעותיה. הגיטו חי בתחוּשה של ערב־מוות.

לא ארכו הימים והגיע תור כליוֹנה של יהדות וארשה. ב־22 ביולי פתחו הגרמנים בהשמדה המונית. מאות אלפי יהודים הוצאו לטרבלינקה, ורבים נרצחו בחוצות העיר. המשורר חי בסכנה מתמדת. בהחל ההשמדה, התקינו חבריו החלוצים בשבילו תעודת־עבודה מזוייפת, כפועל השוֹפּ של התעשיין הגרמני הֶלמאן. אחר עלה בידו להתקבל לעבודה אצל התעשיין פריץ שוּלץ הקרוי, בפי היהודים, “שוּלץ הגדול”. היהודי ה“פרודוקטיבי” עדיין רשאי היה להישאר בחיים. בין ה־30 ביולי ל־1 באוגוסט גוֹרשוּ יהודי רחובות נובוליפקי, נובוליפיאָ והרחובות הסמוכים אל האוּמשלאגפּלאץ. המשורר נאלץ לעקור מדירתו בנובוליפקי 30, ועבר לגור באחת הדירות שבעבר השני של הרחוב, שצוֹרף לשוֹפּ של שולץ. ב־14 באוגוסט גורשו מן הגיטו לאוּמשלאגפּלאץ, לפי נתונים רשמיים גרמניים, 5479 יהודים. בין המגורשים היו גם חנה, אשת יצחק קצנלסון, ושני בניהם הצעירים, בן־ציון ובנימין, שהיו עדיין מוּגנים, כביכול, על־ידי “החוק”, כמשפחתו של אדם “פרודוקטיבי”. ואילו הפקודה הגרמנית הרשמית, המבטלת את ההכרה בזכות משפחתו של עובד, פורסמה יומַיים לאחר מכן, ב־16 באוגוסט.

ב־6 בספטמבר רוכזו כל היהודים שנותרו בווארשה, - פועלי השוֹפּים ושארית ה“לא־פרודוקטיביים” - ברחוב מילא, בכיכר פאריסוב ובלוּבֶּצקאַ. אלה שגילוּם מחוץ לתחום שנקבע, נרצחו בו במקום. במשך שבוע ימים מוּינו היהודים על־ידי ועדה של אנשי גסטאפו ובעלי שוֹפּים. לפי נתוּנים גרמניים גורשו ב“ימי מילא” 47,791 יהודים לטרבלינקה, 3047 - הוּמתו ברחובות העיר: 30,000 מפועלי־השופּים “חוננו” והוחזרו לשופּים. לפי אומדן, נשארו בחיים בסך־הכל כ- 50־45 אלף יהודים: בשופּים, במקומות־עבודה גרמניים שמחוץ לגיטו, ביוּדנראט, במשטרה היהודית, וכמה אלפי יהודים במקומות מחבוא.

יצחק קצנלסון ובנו צבי נותרו בחיים. “אני גלגל־הנוּל סוֹבבתי, ובני, זה הנותר לי, היחיד, עמד אל מכוֹנה דוּמם”. בין השופּ של פריץ שולץ והגיטו המרכזי, שהוקם אחרי סיום ה“אקציה” ושהיה מאוכלס ברובו “יהודי פלאַצובקה” היוצאים עם שחר לעבודה מחוץ לגיטו וחוזרים עם ערב לחומותיו ויהודים “לא־פרודוקטיביים”, בלתי־ליגאליים- השתרעו רחובות שוממים, ריקים מאדם. “עתים בכף אָשׂים נפשי, חוֹמק מן הסדנה, בסתר, ברחובות ריקים, בדד, לגיטו אתגנב”. ואכן, הנתפס ברחובות האלה ואין עמו רשיון, היה נורה בו במקום. ב־17 ביאנואר 1943 נכנס המשורר לגיטו המרכזי. כל הערב, עד שעות הלילה המאוחרות, הסב עם ידידיו, חברי “דרור”, שהיווּ עתה פלוגה של הארגון היהודי הלוחם, ובסיסם- ברחוב זמנהוף 56/58. יצחק קצנלסון סח להם על פּואֶמה גדולה שכתב (התכוון, כנראה, אל השיר על הרבי מראדזין), על רצונו לעזוב את השופּ של שוּלץ ולעבור לגיטו המרכזי לגור בקירבת־מקום לחבריו החלוצים. אף משנסתיימה האקציה לא פסקה רציחת יהודים בגיטו. גורל הנרצחים מזומן היה לאלה שנשארו עדיין בחיים. והמשורר, לנוכח הקץ הצפוי, לא רצה לבזבז כוחותיו לָריק, בשוֹפּ של התעשיין הנאצי: הוא ביקש להקדיש שאֵרית ימיו ליצירה. ועוד נימוק הניעוֹ לכך. בנו צבי, חבר הארגון היהודי הלוחם, התנקש, בפקודת הארגון, באחד הוֶרקשוּצים היהודים, הממונים על שמירת רכושו של התעשיין שולץ. צבי נתפס ונעצר, ורק הודות למאמצי ידידי המשורר שוחרר. קצנלסון ביקש להרחיק את בנו ממקום הסכנה. ואמנם הוחלט כי המשורר ובנו יעברו לחדר שיוּכן בשבילם בזמנהוף 56/58.

למחרת היום, בצאת המשורר עם שחר בדרכו לשוֹפּ, מצא את שערי הגיטו המרכזי חסומים. שמירה מוגברת של גרמנים הופקדה על השער והחזירה את “יהודי הפלאצובקה” לגיטו. אנשי ס.ס., גסטאפּו, ופלוגות חיילים גרמנים שהיו בדרכם לחזית־המזרח, חדרו לגיטו. החל החיסול השני של גיטו וארשה, ובעקבותיו- המרד הראשון של פלוגות הארגון היהודי הלוחם. יצחק קצנלסון, ובנו צבי עמו, חזר אל הפלוגה הלוחמת של “דרור”. הוא מיאֵן להסתתר. כשהרחוב הוקף נאצים השמיע באוזני הפלוגה את דברוֹ: “לא, לא, לעולם אין מאוּחָר! יהודי אחרוֹן- בהמיתוֹ רוֹצח - את עמו גאל! גם עַם הרוּג אפשר עוד להציל- הצילו!” מבעד לחלון הפונה לסטאבקי ראה את האוּמשלאגפלאץ המתמלא יהודים, ומבעד לחלון הנשקף לזמנהוף ראה את פלוגת הארגון היהודי הלוחם, חברי “השומר הצעיר”, המסתערים על הגרמנים המקיפים אותם. במו עיניו ראה גוויות גרמניות מוטלות על מדרגות הבית ועל סף החדר בו ישב. ובאוזניו שמע צעקת הגרמנים הבורחים על נפשם: ׳“היהודים יורים!׳ שמעתי קול־כּיעוּר בפי מוּשחָת, בטרם נשמתו טמאה יפּח, לא קול קריאה אֶשמע רק פלצוּת “[— ]יחד עם אנשי הארגון הלוחם “טיפסנוּ בגגוֹת משוּפּעים, בשלג ובקרח, על פני גוש בתי־חומות, מזמנהוף נוּן־חית ועד מם־דלת במוּראנוֹב” על קרבות יאנואר ועל הטיפוס מעל גגות מושלגים כתב המשורר שיר עברי, בסוף יאנואר או ראשית פברואר. השיר אָבד. עם סיום ה”אקציה” של יאנואר חזר המשורר לשופּ של שולץ. היה זה ביקורו האחרון בגיטו המרכזי. גם הפלוגה הלוחמת של “דרור”, בה נמצא יצחק קצנלסון בימי מרד יאנואר, עברה לשטח טֶבֶּנס־שוּלץ. עם ידידיו החלוצים היה נפגש עתה לעתים קרובות, במפקדת הארגון היהודי הלוחם של השטח טבּנס־שולץ, ברחוב לֶשנו. כשם שהזדהה עם המחתרת החלוצית בטרם חוּסל הגיטוֹ, כן הזדהה עכשיו הזדהות מלאה עם הארגון היהודי הלוחם ומעשיו. “מיום ליום הולכים־כלים אנוּ, ואין מתים, גם איש לא מת כדרך מלפנים וכרגיל. הורגים בנו, את אלה- בכדור ברחוב, אלה- מעוּנים בז’לנה בקוף גימל, ואלה מוּצאים- הקץ! הקץ!” היסורים הגדולים שמוּנו לשארית העם, והגורל האכזרי הצפוי לה, אינם מאפילים על ראייתו הבהירה את נס הקמת הכוח היהודי למרד: “אך גם שמחה אֵדע: כלי נשק! נשק כי נקנה! ויש שמבקיעים ליער, גם צבי ליער הוא חפץ”. ואין הוא מסתייג, כאחדים מאנשי הציבור היהודי, מפעולת הנקם של הלוחמים היהודים: “זה אלפרד נוסיג, ימח שמו לעד, ושוטרים מישראל, יהודים הם שנמכרו לגרמני!… אך בצער זה גם נטף נחמה, יהודים יוֹרים בהם כּירוֹת בּבני כּלָבים… ירוּ!” ואין המשורר סולד, חלילה, מדרכי השגת הכסף הדרוש לנשק, ה“אֶכּסים” (האֶכּספרופריאציות) וה“קונטריבּוּציוֹת”, שהטיל הארגון הלוחם על משתפי־הפעולה עם הגרמנים, העשירים בעם: “אך לא הכל יוּמַת! עוד אֵילי כספים ישנם, וּמַס יוּטל על אֵלה: כך וכך לכלי המלחמה!” במו עיניו הוא רואה את התמוּרה בהלכי־רוחו של היהודי הנדכא, שעוד אתמול הובל כשׂה לטבח. “אם בגרמני נתקלת- לך! לך בעוֹז דרכך, אל תרוּץ ואל תחת- חוֹשד הוא, לנשק הוא חוֹשש וּמעלים פניו”…

ואם עוד נשאַר בלבו של היהודי המיוּתם, הגלמוד, המוּעד לכליון, מקום לרגש של סיפוק- “מה עוד ישאַל לבך, ידיד יקיר”? באפריל 1943 החליטו חברי המשורר, אנשי “החלוץ”, להעבירוֹ לצד הארי של וארשה. הוכן בשבילו מקום־מקלט ארעי ברחוב מארשאלקובסקה 118. ערב חג הפסח, ביום 19 באפריל, הקיפו הגרמנים את הגיטו, כדי לבצע את פקודתו של הימלר, מיום 16 בפברואר 1943: “מטעמי בטחון אני מצווה על הריסת גיטו וארשה, לאחר העברת מחנה־הריכוז שם למקום אחר. [— ] הריסת הגיטו והעברת מחנה”הריכוז הכרח הן, שאם־לא־כן לא נשקיט לעולם את וארשה, ולא נשים קץ לעבריינות, כל עוד הגיטו קיים." הלוחמים היהודים התייצבו לקרב־ההגנה על הגיטו. “במַחבוֹאי בלש שמעתי רעם תותחים יומם וליל, ולילה אש ראיתי אוֹפפה הרחוב. בוער הגיטו, בוער על חומותיו, על יהודיו האחרונים.”

ואילו בשוֹפּים עדיין לא פגעו בימים הראשונים לחיסול האחרון. מַכּרו של יצחק קצנלסון, שמואל שיינברג, שהיו לו מהלכים בשופּ של טֶבֶּנס, העביר אותו ואת בנו, ועוד כמה אנשי־ציבור, דרך הרחובות האריים (שהיו קודם חלק של הגיטו ואחרי החיסול הראשון אוכלסו בפולנים) אל השופּ של טבּנס ברחוב פרוסטה, אי בודד של יהודים בין אוכלוסין פולנים. מכאן אפשר היה להתחמק לצד הארי ביתר קלוּת מאשר מן השופּים של טבנס־שוּלץ שברחוב נובוליפּקי־לשנוֹ. אחד הידידים הכין לו מקום ארעי אצל שוער פולני, וממנו עבר אל הבּוּנקר שהוקם, בכספים ציבוריים, מתחת לחממה של גנן פולני, מיאֶצ׳יסלאַב ווֹלסקי, ברחוב גרוּיֶצקה. במקום זה ישב המשורר “שלושה שבועות בין עשרים וחמישה איש ואשה, במעי האדמה”. היה כבר אמצע מאי. עוד בימי הגיטו האחרונים, טיפלה ועדה של אנשי־ציבור, ביניהם ד“ר יצחק שיפר, ד”ר עמנואל רינגלבלוּם, ליפא־לייזר בלוך, מנחם קירשנבוים, זישא פרידמן ואחרים, בהשגת תעודות של נתיני־חוץ. הם הרכיבו רשימות, שלחו לחוץ־לארץ מכתבי־סתר וקיבלו הבטחות מסויימות. יצחק קצנלסון ידע על מאמצים אלה. “יש מקבלים תעודות־של־חוץ מאת קרוב… לוּ מישהו אי־שם העלָה אותי בזכרון… אני, כמת למיוּדעי הייתי…” עכשיו, בשבתו בבוּנקר, “במעי־האדמה”, נודע לו, כנראה, מפי ידידו דניאל גוזיק, כי יש סיכויים לקבל נתינוּת זרה. כפי המסתבר, הצטברו במשרדי הגסטאַפו בווארשה מאות תעודות, שנשלחו על־ידי גורמים יהודיים שונים בחוץ־לארץ ולא הגיעו לתעודתן. האנשים, אשר התעודות היו מיועדות להם, נרצחו בגיטו. עתה, כשהגיטו לא היה קיים עוד, החליטו הגרמנים להפיק מהתעודות תועלת כפולה: חלק מהן יימסרו ליהודים, לשם חילופין בשבויים גרמניים, שנישבו בידי בעלות"ברית, וחלקן תשמשנה פתיון ליהודים המסתתרים בצד הארי, כדי להוציאם ממחבואיהם. במלאכה זו נעזרו על־ידי סוכני־גסטאפו יהודים, ולרשותם הועמד תחילה מלון “רויאל” ולאחר מכן- “הוֹטל פולסקי”, כמקום ריכּוּז היהודים. כמה משלוחים יצאו לוויטל, לברגן־בלזן ולמחנה ברגאַוּ על־יד דרזדן. ביולי נסתיימה הפרשה. “הוטל פולסקי” הוּקף גרמנים, חלק מהיהודים שנתקבצו בו הוּסע לאחד המחנות, והשאָר, כ־300 איש ואשה, נרצחו בחורבות גיטו וארשה. באמצע מאי קיבל יצחק קצנלסון תעודת אזרח הוּנדורּאס ויצא לוויטל. נסתיימה תקופה בחיי המשורר. בתקופה זו, למן ראשית 1942 עד ראשית 1943, היינו- מתחילת חיסול יהודי פולין ועד גמר חיסול גיטו־וארשה, כתב המשורר עשר יצירות. כשם שיצירותיו הקודמות, בתקופה שלפני החיסול, ביטאו את נתיב היסורים של העם: עינויים, רעב, קור, כן מבטאות היצירות של תקופה זו את נתיב מותו של העם היהודי.

*

ב־22 במאי 1943 הגיע לוויטל משלוח של יהודים נתיני־חוץ, וביניהם יצחק קצנלסון ובנו צבי. היה זה ערב ל“ג בעומר תש”ג. ויטל- מקום־נופש במזרח־צרפת, מחצית שעת־נסיעה מנאַנסי, נהפכה בימי המלחמה למחנה־עצורים. ישבו בה נתינים בריטיים, צפון־אמריקניים- המיוחסים שבעצורים, ונתינים דרום־אמריקניים- רובם מהמשלוחים שהגיעו מווארשה- נחותי־הדרגא. אחדים מהדרום־אמריקנים כבר ישבו בוויטל כחמישה חדשים, והיו ביניהם גם אנשי קראקוב ולבוב. מקום־שיכונם של הבאים, המלון “פּרוֹבידאַנס”, הוקף גדר־תיל, בכדי לבודדם מהמיוחסים. עתה היה לו, למשורר, חדר ובו שולחן, ארון, שתי מיטות, כיסאות ושולחן־רחצה, שיצחק קצנלסון הפכוֹ לכוֹננית. השיג ממקום שהשיג ספר תנ“ך וכתבי ביאליק- ראשיתה וסופה של תרבותו העברית. יפי־הנוף של הסביבה, השקט הפתאומי שנשתרר במחיצתו, הגביר את דכאונו. “בתוך הריווח הזה נעשה צר לי כפליים”… האנשים הרגיזוהו בהליכותיהם, בשמחותיהם הקטנות, בדיבוריהם. הוא ניסה לכתוב, לרשום רשימות בפנקסו, וחדל. שוב לא היה ממש בהווה הקיים. הכול חלף, הכול הפך להיות עבר. “היתה אוּמה והיא איננה עוד”. הכרה זו הביאתו עד לטירוף־הדעת. לימים מספר עזב את שולחן עבודתו. ושמא ינסה שוב, כאז, בימי הגיטו, לפנות לימוֹת קדומים? ביצירותיו אלו מסתיר היה את דבר־אמיתוֹ מפני האויב. אולי יצליח להסתיר עתה את חשבונו הנוקב מפני עצמו. אבל, כשם שאז היו מבצבצות ועולות משורות התנ”ך דמויות הגיטו ומַראותיו, כן אין מנוס ממַראות האבדון בדראמה על קרת־חדשת. “ואוּמה כּלָה, ואין עֵד- ואין הצלה בימי אֵד.”

למעלה מחודש ימים שקד המשורר על מחזהו “חניבעל”. ב־30 ביוני היתה היצירה גמורה. אכן, תחילה היה בדעתו להמשיך בכתיבתה, אפס שוּב לא חזר אליה. שלושה שבועות רצופים ניסה לברוח מיעודוֹ. הוסיף קטעים ל“חניבעל”, ליטשוֹ, נזכר בשירוֹ הראשון שכתב בגיטו־וארשה, כשהגיטו עוד עמד על תלו ורחובותיו שקקו מאדם, ניסה להעלותו בזכרונו, כשם שמנַסים בבוקר לאַחוֹת שרידי חלום־לילה שנגוֹז. אבל מַצפּוּנו ייסרו, לבו נקפוֹ על שהוא “מתרשל בדברים שאינם צריכים להיקבר חיים, במַשאוֹן, בטמיוֹן. ואולם אין זאת רשלנות, כי אם בחילה שבנפש לגרד יום־יום בפצעים זבים, מדכאים ומשגעים את כותבם ואת אלה אשר יעברו על דברי זכרון מעין אלה.” מאוחר יותר יתן ביטוי שירי ללבטים שבלבו, ליעודו, שאין ממנו מפלט: “שירה־נא”!- יגיד לו הקול- “שׂא שיר אחרון עוד על יהודי אַדמַת אירוֹפּה אחרונים”. והוא ייאבק עם עצמו, יתגונן מפני קריאת לבו: “איך אָשיר, איכה אֶפצה את פי ואיך אָכיל, הן לבדי, גלמוּד נשארתי בשממה”. ימים שלמים היה המשורר מסתגר בחדרו והוגה בעולמו שחרב. וכשנזדמן לו כפעם בפעם לטייל בגן על־יד בית־מלונו, היו גוברים בו העצב והדכאון ביתר־שאת: הוא היה מבקש את מותו, אבל גם למותו לא היה טעם, ולא כפרה על חטא היוָתרוֹ בחיים, בשעה שחנה אשתו, ילדיו, אֶחיו, רעיו, עמוֹ- באפס כּלוּ. “איכה אָמוּת פה באָחוּ- והם נרצחו”. הנרצחים, שחיו בו, תבעו את זכרם. קרבו ימי הזכרון. ב־21 ביולי 1943, ערב יום השנה הראשון לחיסול גיטו־וארשה, חזר לרשום את “דברי הזכרון”, הנודעים כיום בשם “פנקס ויטל”. משגבר על היסוסיו, לבטיו, והבין ליעודו: להיות לפה למיליוני נרצחים אילמים- עמד באומץ־לב מול גורלו, והעלה, בפרוזה ובשיר, את דברוֹ האחרון של העם המוּשמד.

*

קוֹדש לעמו המת היו ימיו האחרונים של המשורר, כשם שקוֹדש היו שנות־חייו לעמו החי. למען עתידו המאושר של העם, אליו לא הגיעה יד הצר, למען רציפות הדורות- ישא את דברוֹ האכזרי. לא יסתיר, לא יטשטש, לא ימתיק את הדין. ללא ליאוּת, בקדחתנות, מתוך הרגשת הסוף המתקרב, ישקוד יום־יום על יצירותיו. ואם יש אשר יסטה מדרכו, הרי רק למען הילדים יעשה זאת. שלושה ילדים היו אתו במלון, ואיך יעזוב אותם? משחר ימיו נמשך אל תינוקות של בית רבן, להם הקדיש את זמנו, את כשרונו הבּרוּך- היתכחש להם עכשיו, למעטים שניצלו? היגזול מהם אהבתו בערוֹב יומו? ובכן, לימד אותם עברית ותנ“ך וכתב בשבילם שירים וסיפורים, כמאז, כתמיד. ערב כל חג נתן להם תשורה: “מדברי יהודה המכבי”, “שיחת נערות לחנוכה”, “שיר לפורים”, “סיפור לילדים לשמחת־תורה”. ב־16 בספטמבר הפסיק לרשום את רשימותיו. יש לשעֵר, שלא לפרקי־הפרוזה נשא את לבו. הוא ביקש ביטוי שירי למצבת־העד שעמד להקים. “דברי הזכרון” היוו מַצבר לשפעת־חוויותיו. נתוּן היה להם, כנראה, כל עוד נאבק עם החומר הגלמי, הלוהט, כל עוד ביקש לו תבנית וקצב. ב־3 באוקטובר 1943, הוא ד׳ בתשרי תש”ד, החל להעלות על הנייר פרקי־שירה כתובים בשורה רחבה, כנהר רחב־ידים, גועש ומשתפך. עוד לא קוֹרא להם שם, עוד לא הוּתווה להם היקף. הנסחים ששׂרדו, עדים הם לפרפורי־הלידה של “דאָס ליד פון אויסגעהרג׳עטן יידישן פאָלק”. חדשיים ומחצה לפני־כן חשש עדיין המשורר לנגוע בחומר הזה. “את ׳החשבון׳ הנורא הזה לא עשיתי, לא לפי כוחותי היה הדבר, גם לא אעשנו. [— ]את החשבון הזה, חשבון הנפשות, כשאני מתחיל בכל פעם עשוֹת, וַאפפני בכל פעם השגעון… ואני מַפסיקוֹ באמצע”. כעת לא יירתע מלָשיר, מלשאוג, מלבכות תקופת אֵימים זו. כשעברוֹ כּרוּת, עתידו לוּט ערפל, מבשׂר־רעות, יעמוד המשורר, שליחו הנאמן של העם שנהרג, ויקרא בעוז־נפש: “לראות כולכם אֶתאַו, להביט בכם, אביט ואתבּוֹנן, אֶראֶה עמי שלי, שלי אשר נהרג, אֶתּן מבט אילם בוֹ, נאלָם ואז אָשירה… כן… הנבל תּנוּ- ואנגן!”

על “דאָס ליד פון אויסגעהרג׳עטן יידישן פאָלק”, שהנו מיצוּי שירי של חוויותיו, תמצית יצירתו בימי האבדון, מרחפת רוח של אהבה ללא־מצרים לעמו האומלל, שנאה עמוקה מתהוֹם לאויב האכזרי, בוּז לבוגדים הניבזים והערכה לכוחות הנאמנים בעם, הערכה לאין גבול. ב־8 בספטמבר, ויצחק קצנלסון סיים זה עתה את הפרק העשירי של השיר, נפל דבר במחנה־העצוּרים. ועדת־ביקורת מברלין הגיעה למחנה, לבדיקת התעודות. התעודות נלקחו מידי העצורים. עוד קודם לכן הגיעו לוויטל שמועות מדאיגות על העצורים במחנה ברגן־בלזן. מפה לאוזן נמסר שכלוּאֵי ברגן־בלזן הוחזרו לפולין. מַשמעוּתה של הידיעה היתה מובנת כל צורכה וגרמה למתיחות־נפש רבה. עתה קרבה הסכנה אל עצוּרי ויטל. הגיעו ימי פחד ובהלה. “מי יודע אם אגמור את דברי הקינה, כשכל יהודי המחנה ויטל, השאֵרית העלוּבה, שרוּיה בפחד. צר לי עליהם ועל בני”. בצפייה לבאות המשיך המשורר בכתיבת השיר. ב־18 ביאנואר 1944 נסתיים הפרק האחרון. מעתה היה נתוּן להעתקת השיר, תיקוּנוֹ וליטושו. בכתב־פנינים זעיר מילא את הנייר שהוּשג בשבילו במחנה. חלק מההעתקות היה מיועד להיטמן באדמת ויטל, וחלק נשלח, בדרכים מדרכים שונות, אל אֶחיו ורעיו בארץ־ישראל. משהוּקמה המצבה לעם שנכחד, פנה עתה לתת ביטוי דרמאטי לאכזריותם ונַוולוֹתם של מַכחידי העם. הוא אסף ידיעות, קרא את העתונות הגרמנית שהגיעה למחנה, בדק פרטים היסטוריים וּשזרם במחזה “במצבאה הראשית”. ב"28 בפברואר נסתיימה כתיבת המערכה השניה של המחזה, והמשורר החל בכתיבת המערכה השלישית. אבל הנה הקיץ הקץ. ב־18 במארס הקיפו קלגסי האויב את שארית הפליטה, העצורים במחנה ויטל. מאה שבעים ושלושה יהודים, וביניהם יצחק קצנלסון ובנו צבי, הוּצאו ממקום מושבם והועברו למחנה־מעצר אחר, מַהלך קילומטר מוויטל. מכאן עוד ניסה להתקשר עם ידידיו שנשארו במחנה הקודם. אך לא אָרכו הימים, וב־18 באפריל פורק המחנה החדש ועצוריו שולחו לדראנסי, מחנה ריכּוז ומיוּן ליהודי צרפת, בטרם הישלחם למחנות־ההשמדה.

מרים נוֹביץ, חברתו למַעצר במחנה ויטל, מספרת: “בראשית חודש מאי 1944, הגיעה לוויטל קבוצת יהודים ארץ־ישראליים, שיצאו מדראנסי. הללו סיפרו לנו כי היהודים הפולנים, בעלי תעודות אמריקה הדרומית, נחשבו ליהודים מחוסרי־אזרחות, והועברו מדראנסי, ב־29 באפריל 1944, לגיהינום אשר בשלזיה העליונה, כפי הנראה- לכבשני אוֹשביץ. המשורר שלח לי דרישת־שלום, וגם את תמונתו, יחד עם תמונת בנו, עוד מזמן היותם בגיטו־וארשה. עמידתו הנפשית- סיפּרו- היתה איתנה. מראשית בואו התחיל לתת שיעורים בעברית לילדים. הוא היה משוחח הרבה עם היהודים האחרים, שהיו כלואים במחנה, ולא העלים מהם מאומה מכל הזוועות שנעשו בפולין. ב־29 באפריל, בעלות השחר, ביום העשירי למעצרם בדראנסי, נמצאו המשורר ובנו בקבוצה של 60 איש, מוּקפת שומרים גרמנים, כשפניהם מוּעדות אל קרון־בהמות”. היה זה בחודש מאי 1944, בשלושה בו. כמימים ימימה התנשאו תמרוֹת־עשן מארובות אוֹשביץ. כמימים ימימה צעדו המונים בסך לכבשנים ודברי קללה בלבותיהם. ייתכן, ואחד מהם נשא עיניו אל השמים הבהירים, אל העם הצועד, ושפתיו דובבו:

שִׂמְחוּ, שָׁמַיִם, שִׂישׂוּ! עֲנִיִּים שֶׁהֱיִיתֶם, מָה עֹשֶר רַב כַּיּוֹם לָכֶם נִתַּן,

לִקְצִיר־בְּרָכָה זְכִיתֶם- לְעָם שָׁלֵם, כָּלִיל, לְאֹשֶר רַב כָּל־כָּךְ!

שִׂמְחוּ בַּגֶּרְמַנִּים, שְׁחָקִים מִמַּעַל, וְיִשְׂמְחוּ הַגֶּרְמַנִּים בָּכֶם לְמַטָּה כָּאן,

וְתֵצֵא וְתַעַל אֵשׁ מֵאֶרֶץ עֲלֵיכֶם, וְאֵשׁ מִכֶּם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ תִּתְלַקַּח.