יצחק קצנלסון
כתבים עבריים:
פרטי מהדורת מקור: בית לוחמי הגטאות: הקיבוץ המאוחד; תשמ"ב

ספר זה רואה אור בסיוע תרומתה של אסתר ניימן לבית בירנבאום – לזכר בעלה, אברהם צבי ניימן, שנפטר בישראל בכ“ה אדר תש”ם, ולזכרם של בני משפחתה, תושבי העיר פאביאניץ בפולין, שניספו בשואה.

1

א

צפרא טבא! אני בא שוב עם ספר שירי… אך זה לפני עשרים ושבע שנה הגשתי והקטרתי לקרובים ולרחוקים את הבושם הזה, את שירי, את דמדומי, בליל אורות וצללים, שהטלתי בצדי דרכים. ועתה, אחרי הפסקה פורתא של כ“ז שנה ולא יותר, מזל־טוב! שוב אותו בר־נש עם הקאטארינק”ע…

לסוב כה בעצם, בסימטת יהודים, עם תיבת־זימרה אחת לכ“ז שנה – אין בזה משום שכיחות יתירה. במשך כ”ז שנה כמעט שנשכחים מן הלב ולא כל שכן מן הפה… ואם נזכרים בך, כאילו נזכרים במשהו רחוק ובמישהו שניטשטשה צורתו… אה… וזו תיבתו – יניענה עוד, לא ניחרה? פלאי־פלאים!

כה יניענה, הסב כה והניע:

"הוֹי, אִמִּי, לָמָּה יְלִדְתִּנִּי?

לָמָּה יְצַרְתָּנִי, אֵל?"

זוהי! זאת התיבה! אך דא עקא, שאין הקוף עובר לפני התיבה, אין תוּכי אסור אליה בשלשלת ותריסר עכברונים לבנוניים אינם רצים רצוא ושוב על מכסה התיבה…

לפני כ"ז שנה, טרם עוד הוכרזה המלחמה, טרם עוד קורא לטבח הגדול, לא היה צורך בו בקוף, גם לא בתוּכִּי ובכל אותה קופת השרצים… הפעם היה הדבר כדאי… קוף ותוכי וכל השאר, אם נלווים בעתים אלה לתיבת־זימרה – הרי הם קומפלט שלם, ראשית קרקס או חבר של ברית לאומים.

קומפלט אין לי… רק תיבת־זימרה בלבד. הארמוניקה מתמתחת בקרן־זווית, מתכווצת כמו מאליה, באפס־יד. היא משתרבבת עד היום מתוך הרחבה וחדווה, נכנסת מתוך יסורים אל קרבה ונחבאת בעינוייה הקשים אל הכלים, ובשעת מעשה היא מנהמת, משמיעה קול, היא מזמרת.

היא מזמרת ומהגה כיונה מתוך מעי דגה בלב ים סוער, כל משבריו וגליו עליה עוברות, והיא, תיבת־הזימרה בשֶׁלָּהּ, היא מזמרת… מלחמת־העולם עברה עליה, מלחמה שעירבבה עליה את התחומים ואת התקופות. גלגל־הזמן חזר לעיניה אחורנית וימי־ביניים, ימי חרפה וקללה שבו אלינו, שבו לעכור את עמק הבכא, ימי־ביניים ביתר חושך וביתר אפילה, רצידיב איום ונורא. מה שגרוע ביותר – הרי זאת האמונה, שהיתה חיה בלב בן ימי־הביניים של אז והנעדרת עתה. ימי־ביניים אין ואין אמונה… דור מבול – ונוח, איש תמים בדורותיו, אין… דור מבול – ומבול שוטף, סוחף את חלאת המין האנושי, אין…

היה, היה מבול, גם קץ כל רוח היה, אך קץ כל בשר לא היה. אין מחסור בבשר…

אָנֹכִי רְאִיתִים, רָאִיתִי בְּצֵאתָם לַשָּׂדֶה חוֹצֵץ –

קַלִּים וְעַזִּים הָלְכוּ וּבַרְזֶל חַרְבוֹתָם נוֹצֵץ.


הֵם הָלְכוּ בַסָּךְ וּגְדוּדִים, גְּדוּדִים,

מֻשְׂלָמִים וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים וְנוֹצְרִים וִיהוִּדים.


כָּל בָּחוּר וָטוֹב, כָּל גִּבּוֹר בְּעַמָּיו הָלָךְ –

נִשְׁאַר הַמְּצוֹרָע וְהַזָּב וַאֲשֶׁר אָבַד עָלָיו כָּלַח.


חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן, בַּעַל הַמּוּם רַק הוּא נוֹתָר,

מוּגֵי הַלֵּב וַאֲשֶׁר עָמְדָה עָרְמָתָם לָהֶם וְלֹא יוֹתֵר –

וכו' [רוחות בוקר, כ' א', 59]

אנחנו גם אנחנו רקדנו בחתונה זרה זו. הוזמנו אליה ושלא ברצוננו עם שאר אזרחי הארץ, יצאנו יחד אתם במחול המוות, סובבנו במערבולת ההרג ושטף הדם, חצינו בה עד צוואר, נלחמנו מלחמות שונאים ומעלילים, נלחמנו חינם, וחינם מתנו ועוד ביקשו עלינו תואנות, שמו בנו עלילות דברים, העידו בנו עדוּת שקר, הורגנו על קידוש השם באלפינו וברבבותינו, שׂמו עלינו דמי מלחמה בשלום – ואת חטאי, את חטאי אני מזכיר: בימי פטלוּרה ימ"ש, בימי בלכוביץ וכל כת דיליה נעה, סבבה יד תיבת־הזימרה, הנעימה בתמימותה שיר…

יָדַעְתִּי, לֹא תִשְׁמְעוּ שִׁיר,

זוּ אָזְנְכֶם קְטַנָּה, אֲטוּמָה

כְּאֹזֶן הַכַּד וְהַסִּיר,

שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת מְאוּמָה.


שְׁמַעְתֶּם בְּהַכּוֹת הַתֹּף,

וַאֲנִי לָכֶם שִׁיר אֲשֶׁר נָדַם;

אֲנִי הָאוֹמֶרֶת: אֱהֹב,

אֲנִי שִׁיר הָאָדָם לָאָדָם.


שְׁכַחְתֶּם הָאָדָם הַמָּךְ,

אֲהַבְתֶּם אֶת כְּרוּבֵי הַכָּתֶם;

אַךְ שֶׁמֶשׁ הַשְּׁחָקִים, הִיא תַךְ

עֵינֵיכֶם אֲלֵיהֶם נְשָׂאתֶם.


אִם אָזְנְכֶם תַּסְכִּית לַגַּיְא,

מֶבַּטְכֶם לָאָרֶץ אִם נָפָל –

וּרְאִיתֶם הָאָדָם הַחַי,

וּשְׁמַעְתֶּם גַּם שִׁירוֹ בַשָּׁפֶל.

בימי החירום שלאחר המלחמה, בהיאסף טובי־עם ומיטיביו, בשבתם מתוך הפשלת תבלולים שבעינים למעלה על הדוכן ודברם גבוהה־גבוהה על שלום רב, על שלום בני־אדם על אדמות, עד שמרוב דאגה לשלומם לא יראום, ואם גדול עוד מספרם גם לאחר השחיטה… מרוב עצים לא יראו את היער… לא יראו את האדם, ועל אחת כמה וכמה את האדם מישראל. בימי החירום ההם ניתן לנו על־ידי עמים ולשונות שבעים, בהסכמתם הם ובהשגחת שלטון אלביונים, לא היה כמוהו לעורמה ולהבטחות־שווא, בית לאומי בארץ אבות, ניתן לנו לשחוק וללעג ולחרחור ריב… מחקים הם, שוחרי הביבליאה הללו, את הקב“ה. את אשר עשה הקב”ה למשה הם עושים עם עַם משה: זאת הארץ, ארץ אבותיכם, הראינוכם ושמה לא תבואו…

הלב כמה הוא נואל, שהנהו מתחמץ, האגרוף מורם וצונח אין־אונים למטה ותיבת־הזימרה היא בשלה…


ב

היא בשלה ועל־פי דרכה ולפי הרגלה – היא מזמרת, בהברה “אשכנזית”. לעיניה שינתה הלשון העברית את טעמיה, פשטה צורה ונשמה ולבשה – עדיין לא לבשה! היא מרחפת עדיין על פני חולות הפּלַשָה של ים השירה מלרעית וערטילאית, והודות לזה ראינוה כמו שהיא, והיא ספק זכר וספק נקבה, אנדרוגינוס, רחמנא ליצלן.

תינוקות של בית רבן בארץ־ישראל, הם המצפצפים והמהגים ספרדית, הם אולי יושיעו! אולי יחיוה תינוקות בהבל פיהם… התינוק הארץ־ישראלי ודַבּריה הנערצים, שלא שמעתי עוד בשום מקום דיבור וחיתוך של דיבור יפים כאלה שלהם, רק הם ורק בנוגע לדברים שבע"פ יאשרוה, לעת עתה… ועד אשר תבוא התשועה מי יתן ולא יהיו נכווין וניזוקין בגַחלת הספרדית גם שליחי השירה העברית בארץ, מי יתן ויוָשעו גם הם!

לכתחילה ליגלגתי להם, לליבּוֹשיצקאים2, לאלה הסנוניות הראשונות, שהפכו בין לילה נוצתן, ליגלגתי להם מתוך שימת־לב מועטה ביותר, לא הייתי חושש לסכנה הקרובה הנשקפת לשירה העברית מנסיונותיהם של שניים, שלושה מאתנו, שהצטיינו רק בחדש זה, בטהרת הספרדית. עשיתי אתם חסד (החסד שאינם עושים אתי…) וקראתי את שיריהם בהברתם ובנגינתם הם, החדישה. אודה, להנאתי אני נעניתי להם, כדי להוציא יקר מזולל.

אך עתה אראה עד כמה נתעיתי בשווא שלא להאמין “במהפכה” משונה זו… ועתה? אינני אוסר מלחמה, חלילה, לא אני ולא חברי המעטים אתי, תפילת־שווא היא, משום איחור זמן…

עם אליעזר בן־יהודה בשעתו לוּ ניסינו דבר! לוּ התחכמנו לו אז ולא נוספה גם ההברה על צרותינו! עם בן־יהודה זה, שהקיץ בבוקר לא־עבות אחד, כנהוג בירושלים, וחמד לו לצון עם חמדה זוגתו, פצה את פיו ודיבר אליה עברית, בהברה הספרדית דווקא, כלומר, בשפה שהיתה, כפי שיגונב אלינו, זרה לה אז, לוּ ידעה הגברת בן־יהודה עברית והתקוממה לשגעון זה בלי כל ספק. אי־ידיעתה עברית היתה בעוכרינו, שהיתה דומה אז לקטנה שנולדה, שהיתה בחזקת תינוקת, שזה עתה היא מתחילה לפצות פה ולא איכפת לה ההברה… והתינוק – מכיון שהתחיל לא נוכל לו! הוא בתומתו ובאמונתו יחזק. הלוואי ויחזק לשיר־שיריו החדש בלי אותן הקפנדריות של אלה אשר התחילו והרגילו עצמם לטעמי לשון אחרים, ואני – כאשר עבדתי – עבדתי…

אודה, לא עלה כלל על לבי לנגוע בנגע ההברה שהוכינו בה ר"ל, שבללה ובילבלה את שפתנו… זאת ההברה – אם לא רוח היא? לא בלשון גרידא כי אם באדם החי בה. קשה לו לאדם להפוך את עורו, את רוחו – על אחת כמה וכמה.

פייטן אידישאי אחד, שאינו יודע עברית, מכר ותיק ודורש, לכאורה, טובתי, שאוזנו גנבה שמץ על דבר הוצאת שירי, פגשני ברחובה של עיר, תחב זרועו אל מתחת לבית־שחיי, הלך אתי שעה קלה שלוב זרוע ויעצני, שלא להוציא את שירי בהברתם הישנה, כי אם לשבת על הדוכן, על כרכי שירי, להעבירם תחת שבטי ולשנותם מהחל ועד כלה, לפי ההברה המקובלת בארץ־ישראל!

האיש ההוא, כפי שהודעתי לעיל, הריהו כותב שירים, פיוטים ופסקי דזמרה בכל מיני צורות ונוסחאות, בעלי משקל וקצב!

לא עשיתי את הדבר הרע הזה… אמנם, רע היה הדבר בעיני ובאוזני ובכל־בי…

הַמִּשְׁקָל! הוּא! לֹא גִיל, לֹא כְאֵב…

וְאִם לְפִי הַמִּשְׁקָל

מְיֻתָּר בּוֹ בַשִּׁיר – הַלֵּב,

וּמְחָקוּהוּ חִישׁ־קַל…


צְלִיל נֶפֶשׁ – הוּא שֶׁיִּיקַר לִי,

לֹא טַעֲמֵי נְגִינָה;

הַנְּגִינָה אֵינָהּ עִקָּר לִי –

לִי עִקָּר הַמַּנְגִּינָה.

הקורא התמים ביותר לא יהיה כל־כך תמים כאותו הפייטן בעל התחבולות. הקורא התמים ביותר יבין, ששיריו של בן־אדם הרי הם ילדי “רוחו”, שבאו אמנם מתוך חבלי־לידה קשים ונאמנים, יבין, שגם אחרי שנולדו אפשר לטפל בהם מתוך אותו כוח של יצירה, אפשר לפחת בהם רוח עוז, רוח מישנה, אפשר לשפרם, להוסיף להם לווית־חן, את זאת נוכל, אך בשום אופן לא נוכל לשנות את רוחם ואת טעמיהם בם…

לכאורה, אין בה בהברה הספרדית, שהשליטוה משוררים שבארץ על השירה העברית, משום שינוי רוח… דומה, שההברה אינה אלא לבושו של השיר, צורתו בלבד, החלק שמלבר… כך נראה לנו לכתחילה, ואולם באמת אין הדבר כך! הברת השיר לא צורתו היא החיצונית, לא לבושו. אין לשיר לבוש, לא כסות ולא שום דבר שהוא מלבר, מחוצה לו… השיר הוא כולו פנים, קרב הוא, לב…

הרי כך, ההברה – אבר מן החי היא, וכדאי להזהר בה. לא הברה היא בעצם, אלא סגנון והסגנון – אתו, עם המשורר גח מרחם.

המשוררים, שיקומו לנו מבין ילדי ארץ־ישראל, לא רק שהם רשאים, אלא מחויבים מטעם זה לשיר בהברה הספרדית, שנולדו בה בטהרה.

במקרה זה אנו גורסים לא לפי הגירסא המקובלת אלא את הָפכה: לתלמיד – מותר ולרבי לאו דווקא! שהתלמיד הוא תל־אביבי, עין־חרודי, יליד בן־שמן, והרבי הוא, עד מאה ועשרים, יהודי ליטאי, בן־ווֹהלין, יליד פולין, שנולד בה בהברתו המשובשת ושאינה נגרשת. היא קשורה בו יותר מן האשה אשר הוא אוהב… קשה לגרש אשה, והברה – אסור!

משורר רך ומשוח, שזה עתה יצא שם בארץ־ישראל מקליפתו, הוא בבחינת “ויקם מלך חדש”, אשר לא ידע את יוסף, את ההברה אשר בה שרנו, את כל מנעמיה ותענוגיה… הוא כי ישיר לנו בקרוב בספרדית שלו, לא ישנה בזה את רוח שירו, טעמיו יעמדו בו שהברתו היא, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, שספָגה אל דמו עם חלב אמו. אנו אם נעשה בשירנו כמוהו – סירסנוהו תכלית סירוס, הלא הוא שינוי יסודי ברוח השיר, ושינוי רוח וטעם מעושה בשיר – לא חבלי־לידה הם, רק זיעת־אף ועמל־כפיים. מלאכה היא ולא מלאכת־מחשבת.

ילד אם יולד לנו, ואם בא לעולם בצבע עינים כחול, אין מטבילין אותו בשחור, לא נמשוך בחוטמם של קטנים שבחזית פניהם כדי שייפו יותר; כך נולדו על ברכינו, על האָבנַים, וכך נאהבם.

ההברה – זה זוג העינים, עיני־יונים נוגות, צוהלות של שיר. אחת היא לי אם עלו מן הרחצה כחולות, אם שחורות ואם חומות… לא דאגתי לו לזוג העינים לכתחילה – מה יהיה צבען? כמו שהנן – כך ניחא לי, חלילה לי מהעביר עליהן מכחול־יד.

לאחר כ“ז שנה עוד, אם ירצה השם, מסופק אני אם ירצה… שאני עצמי, ככל אדם מישראל, אין לי ברגע זה חשק להאריך עוד כ”ז שנים על אדמות, אך אם כך נגזרה עלי ואחיה, ואם לא אחיה לשווא, כלומר, אוסיף אוציא לאור ואגיש לו לאיש ישראל קובץ שירים חדש – בטוח אני שאף הם, שירי ההם, לא ייבדלו במאום מאחיהם אלה, לא אחליף דינרי, לא אמיר את דעתי! אני עם חלב אמי ספגתי אל קרבי את העברית המשובשת, הרי הם הכתיב והקרי שבלב, שאין משנים ואין מתקנים אותם.

זאת הספרדית, כשהיא לעצמה, יפה היא, לא תמלאנה אוזני משמוע, גם אמלל בה… עוד לשון אחת על שבעים הלשונות, שאדם מישראל שוגר על פיו, אם נוספת – במה נחשבת היא! לא ביישתי את זימרת הארץ (דברי ספרות), קראתיה ספרדית כדי שלא לקלקלה, ולפעמים – שלא לקלקלה עוד יותר… ואולם בשעה שאין איש אתי, בה בשעה שֶׁהֲמִית שירי עולה מקרבי, שוב איני נזקק לה ליעלת־החן, לספרדית זו. אני נאמן אז לאהבתי הראשונה.

נאמנים אנו באהבתנו לא רק לבחורה אלא גם להברה… ההברה אשר בה החילונו למלמל, לגמגם שיר… ההברה הטבועה בלשון האדם רב כוחה, לפני ולפנים, היא נכנסת אל תוך־תוכנו, טובלת בדמנו, חותרת למעמקי נפש, דבקה בנו, נעשית לבשר אחד ולרוח אחת… לא מעשה להטים היא ההברה! סיגלנו אמנם לנו אי־אלו מעשי להט “במקצוע” שלנו, מקצוע השיר, ואולם דבר אין להם עם ההברה, שהיא שזורה ורקומה ביסודו של השיר, היא הדם שבעורקיו וקול הדממה הדקה…

אולי לא טוב הדבר שאני עושה, שאין אני נסחף עם “הזרם”, ואולם – חי האלוהים, שקשה… קשה לפעמים יותר לשחות עם הזרם מאשר נגדו. אני ניתלה שוב ב“קרי וכתיב” שבתורה! אין אנו נוגעים בם כמלוא נימה, כקוצו של יו“ד, מחמת קדושתם, בהברה – על אחת כמה וכמה שלא אגע בה, לא אחליף זו בזו כאדם המחליף כסיותיו, לא אשנה את טעמי, לא אֲתַו על דלתות שער… גם דוד, נעים זמירות ישראל, לא התהולל אלא מפני הסכנה… לאו מלתא זוטרתא היא הברה, ענין של נפש היא, ואני לא אעשה שקר בנפשי. לא אחליפנה באחרת. ואתכם, תינוקות שבא”י, הסליחה… ראיתי אחד מכם על שפת הים בבגדו של אדם הראשון, ערום היה כמו שילדתו אמו, ולבוש היה בכל־זאת, הוא לבש גיל, לבש חוסן, לבש און, ראיתיו כשהוא תוקע שיניו בתפוח מארצות רחוקות שבצפון, תפוח אנטוֹנוֹבאי, כגודל גולגלתו ממש, ואכלוֹ בכל פה ובכל עינים, ואקרא: חי נפשי, בחור’ציק זה שבתל־אביב, כשיגדל, עוד ישאל לשירי, יבלענו אל קרבו על הברתו האשכנזית!

בעוד כ“ז שנה – ואולם אל נא כה תיעצבו, אתם הלוחמים והמקנאים לה להברת אליעזר בן־יהודה… כמה כ”ז שנה איכא בחיי יהודי בהאי שעתא?

כך, ידידי, מעוות זה שאתם רואים בי, מודה אני עליו שכך הוא, הצד הטוב שבמעוות הוא, שאינו יכול לתקון, ואולם האסון בכללו אינו גדול ביותר… ציפור־דרור אחת לא תביא בכנפיה את האביב ועורב אחד לא יביא את החורף ולא אדם אחד יחזיר את ההברה ליושנה… חבל!


ג

ועתה מספר מלים עוד בנוגע לסידור שירי בשלושת הכרכים. לא נתתים בספר: ראשון – ראשון, ואחרון – אחרון, משום שאין סדר זה מחייב בהוצאה נוכחית זו. שירים שסודרו לפי תאריך היום, החודש והשנה שחוברו בהם, יש בהם משהו מן הווי חייו של מחברם. זה למה לנו? אל נא ישמשו שירים יומן, שבן־אדם כותב בו זכרונותיו. ספר שיריו של אדם לא ספר זכרונותיו הוא, המביא בעיקר גופי מאורעות ומקרי־יום ממש. כל דבר שנפל בחייו – תאריכו המדויק בצדו, שבאם לא כך, לא יהא מאורע חייו של אותו בעל הזכרונות והגבתו לגביו מובן ומחוּור כל צרכו. בספר שירים – שאני, שהווי אין בו, לוּ נמצא בכאן הימנו, כדאי היה לטשטשו, שלא פה המקום, אין מקום להווי חייו של מחבר בספר שיריו אלא לדבר־מה שהוא למעלה מזה… איזה עיקר שאינו נתפס… משום זה אין מוקדם ואין מאוחר בשירים, וערבוב התחומים והתאריכים בהוצאת שירים זו נאה לה, אין סידור של שלום ושלוות־השקט הולם הפעם את שלושת קובצי. שירַי כולם, כשהם באים ביחד, אינם, לכאורה, אלא שיר אחד בלבד, ולא מן ההכרח הוא לקבוע ולציין זמן כתיבתם, שאין זה אומר כלום. כלום קובעים זמן קימתו של נחשול בים? של גל מים המזנק על, על מרחבי ימים? לא גלים הם בדיעבד, כי אם גל אחד פרא, ממרה, מעז; תאריכו – מקדמת־דנא ועד היום הזה… אף שירים כך, כלומר, השיר, אף השיר! אף הוא מתהומות עולה, לבנת קצף וקצב לו ויקרת הבדולח… ואין נפקא־מינה – שיר בן י“ג כשיר בן נ'. הצד השווה והסממן המכריע בהמון שירים הוא התום, תומתם היתירה אשר ניחַנו בה, בן י”ג כבן נ'.

אמנם, לוּ ניתן פה לשירים והיו תובעים בפיהם כל אחד את בן־זוגו, כל אחד היה רוצה לדור בכפיפה אחת עם בן־גילו, בן־זמנו ותקופתו, כדי שיֵחם לו בספר ובתוכן העניינים… ואולם אני התאכזרתי להם, שהפרדתי בין הדבקים, הרחקתים זה מזה בחוזק־יד, כדי שיכמהו זה לזה, יערגו ויצעקו באלם פה מתוך כרך שירים אחד אל השני… טוב אשר יחלו, יכלו בכלות־נפשם ומתוך שוועה אילמת, מאשר ייחנטו, תאומים ודומים זה לזה, חיים…

ואולם פטור בלא כלום אי־אפשר. בתוכן העניינים סימנתי אמנם בצד כל שיר את שנת היוולדו, אולי לא כיוונתי באחדים מהם בדיוק לשנתם, שלא ציינתיה לכתחילה ובכל פעם בשוליהם. מעתה איטיב דרכי… אנהג כבוד בילדי רוחי החדשים ואשמור על תעודת לידתם.

נזכרתי אמנם בזה באיחור זמן קצת, כמעט שאין הדבר כדאי… הנה אנו, אני ובני־גילי, מתקרבים אל הגבול, לא מרוב שנים, לא היו רבות ואל תרבינה כמותן, שרעות היו, ולא אלו שהיו כאלו שהנן, שאנו חיים בהן עתה, ביום זה, בשעה זו –

אוֹרֵחַ מֵאֹפֶל בָּאתִי וְאֶל אֹפֶל צְפוּיָה דַרְכִּי,

הָבְטַח לִי פֹה יוֹם אוֹר, הָבְטַח לַשָּׁוְא לִי –

כִּי עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר יָסִירוּ אֶת רֹאשִׁי מֵעָלָי.

[רוחות בוקר, כרך א', דף 189]


ד

אכן, מצאני אלוהי, בשעת־חירום זו, בקלקלתי, במעשי זימרה… אכן, אין קהה־הנפש ומטומטם־הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקב"ה: לשמחה זו מה עושה? בני טובעים בים ואתה אומר שירה?

לוואי וישאלני! אך לשווא, לא ישאלני אלוהי… הוא שואל על מעשה ידיו, על המצריים, על הרודפים, כשהם טובעים בים, את הנרדפים אין הוא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכר לנו… לדידיה – אשב ואחרוז את שירי לאור האש ששולחים במושבותינו, ואטבול את העט בדם אחי השחוטים לעיני… לא יגיב הקב"ה על שום אָז ישיר משלנו, לא יקשה, לא יבוא בשאלה, לא אלוהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בני עמי: לשירה זו מה עושה? שבני עמי אוהבים לשיר… בחיי־שלווה וישיבה לבטח – לאו דווקא, בחיי שלווה – יש יסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם, לא נוּסינו בחיי שלווה והשקט, ואולם למוּת מתוך שיר אנו אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המוות, כלומר, היות מובלים לגרדום ולשיר… גם בשעה שאנו מועמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל הרינה ואל התפילה. הרגל זה כבר נעשה אצלנו טבע, אנו שרים ועולים בדם ואש ותמרות עשן. אנו שרים ועולים מאז ומעולם ועד ימי־הביניים של שנת 1937…3

לא ישאלוני, לא עמי ולא אלוהי, על כרכי שירי שאני מוציא לאור בשעת צרה זו לישראל… אני עצמי לא ניחא לי, מאוד לא ניחא לי – ובכל־זאת… איני עוצר ברוחי – ואני שר! שר ואיני גונז את שירי, איני צופנם לעת אחרת, לעת יותר טובה אני מוציאם לאור, אחרונים בתוך ראשונים, בליל אחד… אני הוא החתול וגם הטבח במשלו של אחד הממשלים, אני החתול על גבי ספל השמנת וגם הטבח המוכיחו על זה… אנחנו, היהודים, בשעה שחרב מונחת על צוארנו, כשהסערה היותר גדולה מתחוללת על פני הים, כשאנייתנו מחשבה להישבר, יש שאנו נרדמים וחולמים ביַרכתיה. יש אשר החיים והמוות – היינו הך הם בשבילנו, נשכב ונירדם ויעבור עלינו מה… אכן, יש אשר אנו בורחים מפני הקב“ה, הדואג לרשעי נינוה ואומר להושיעם על־ידינו דווקא, על־ידי אלה שנינוֵה זו עתידה להחריבם ולכלותם מן העולם… אמנם יש אשר תימאס עלינו מלאכת הקודש להושיע כאלוהים ואנו בורחים מזה כבני־אדם. בבורחנו מתעודה זו – שוב אין לנו נפקא מינה לאן תובלנה אותנו רגלינו – תרשישה או למעמקי ים? איך שיהיה – אשרינו! גמול טוב לרשע – יש, אשר זה דומה כאילו אנו מחניפים לו… אשרי הבורח! עת לומר: תחי נפשי עם פלשתים ועת ל”תמות נפשי עמהם!" אלה ואלה דברי אלוהים ואנשים חיים הם!

בנוסחנו סיגלנו לנו כוח מיוחד: בכל מיצר ובכל מצוק אנו יכולים גם לשיר וגם להירדם. אנו שרים מלב מצולה בה הושלכנו.

ולא רק גדולים שבנו הם ראיה לדבר, אף אני, הצעיר באלפי יהודה, אם אני בא עתה עם צרור שירי, לא יגדל חטאי… את חטאי עוד אני מזכיר: אני נותן לפעמים שינה לעיני בגיהנום חיינו, ובשעה שאני ישן, יש… אודה על אמת זאת, אם כי תהי לפלא בעיני רבים, בשעה שאני עוצם את עיני, יש אשר אראה חלום טוב. מתוך כך אני מחליף כוח, מתנער וקם ושר… השירה הנה היא! המשך החלום הוא, אשר ראיתי, בשעה שהיו עיני עצומות… הנה כי כן, אף אני מבני העדה אנוכי, האחראים והערבים זה בעד זה, גורל אחד לכולנו, משום כך מותר לי, מותר לי להירדם, להקיץ לבהלה ולאימת־מוות, לבטלן באחת – ולשיר, לשיר, לשיר… כלומר לחלום בהקיץ. לא שירים נתתי בזה, אלא קטעי חלום בחרוזים, הפלטתים בבורחי… בבורחי מפני ההווי, הווי חיינו.

אני בורח, מיום שנפקחו עיני לראות – אני בורח, ועיני נפקחו – כאילו עיניו של אדם הראשון, כלומר בעודני בגן־עדן, אך טרם עוד אכלתי מעץ־הדעת, בעודני ילד… בעודני בקארֶליץ, עיירה בה נולדתי, בליטא. עוד לא למדתי לעמוד הכן על רגלי, נשאתים ואברח מפני גוי, שהרים עלי קרדום לחצוב בו.

מן היום ההוא אני בורח.. זה עשרות בשנים שאני בורח, שאני אוטם את אוזני מפני הרוחות הרעות המנשבות בהן… אשריכם שלא עשיתי מכל זה מטעמים. שרתי על העצים ועל האבנים, ועל דברים של מה־בכך ואולם לא על כל אותם המראות והזוועות, שהיו מתרחשים לנגד עיני, שהיו באים עלי כחתף. היה בהם כדי להמם ולטמטם את חושי בי הערים והשׂשׂים אלי גיל… שלא בהכרתי החרשתי על כל זה ברוב שירי, כדי שלא לדכא בי את רוחי עוד יותר. רוב שירי היו מעין מנוסה, מעין בקשת מפלט ואחיזה בקרנות מזבח. אחרי כל מחי גרזן הייתי בוחן ובוחש בי מתוך כתיבת שיר סתם אם עודני חי, הייתי ממשש ברמ"ח אברי אם עודם חלים ומרגישים. בכל פעם שניחתה בי אבן, קראתי: מישהו מאתנו, אני או האבן, יצא בשן ועין, מישהו מאתנו ניזוק, אם לא נופצה גולגולתי, ודאי שהאבן נשחקה כולה. ומתוך חשש זה הייתי בודק בו במוחי אם יהגה, בצד לבי אם עוד יפעם בי, גם אנסה צחוק, שמא שכחתיו חלילה, ומתוך כך – ויצאו העגלים המרקדים האלה, אלה קטעי השיר! משל למה הדבר דומה? לאדם שהובא אל בין המצרים ולא היה לו מוצא, רק אחת משתי אלה: לשים קץ לחייו או לתת בשיר קולו… ובחר בשיר, בחיים.


ה

אלה החיים הרי הם בעצם ענין יהודי, שהוא אוהב לענות בהם, שאינם נמאסים עליו… הבו לו ליהודי חיים, חיים בלי כחל ושרק – הוא אם יכבשם, אם ישתלט עליהם, יקבלו אצלו צבע, ישַווה להם המון צבעיו הוא, יפליא לעשות כאותו עושה הנפלאות –

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְוַדְּעוּ אַחִים לְאַחִים

עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים,

עַל שְׂפַת נְחָלִים וּנְהָרוֹת

וְתַחַת צִלְלֵי עֵצִים –

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְוַדְּעוּ הֲמוֹנִים לַהֲמוֹנִים,

שַׁיָּרוֹת לְשַׁיָּרוֹת,

יְהוּדִים מְשֻׁנִּים וְשׁוֹנִים,

יְהוּדִים מִכָּל הַמִּינִים,

מֵהֶם מוּקְיוֹנִים וְלֵצִים

וּמְאֹד מְאֹד רְצִינִים,

אֵלֶּה צוֹהֲלִים וְאֵלֶּה דִמְעוֹתָם נִגָּרוֹת,

בֵּינֵיהֶם זְקוּפֵי קוֹמָה, בֵּינֵיהֶם שְׁחוֹחִים,

וְהָיָה אֶחָד בְּתוֹכָם

שֶׁלֹּא הִכִּירוּהוּ, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ,

שֶׁמֵּהוֹדוּ בָּא וַחֲשָׁבוּהוּ לְהוֹדִי.

וַיִּקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ,

וַיִּשָּׂא אֲלֵיהֶם מְשָׁלוֹ: אָחַי,


אֲנִי מֵהוֹדוּ אֲנִי, מֵהוֹדוּ וְלֹא הוֹדִי,

אִם תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ“ד וּלְהוֹדִי יוּ”ד תּוֹסִיפוּ –

הוּא יְהוּדִי יִהְיֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי הוֹדִי,

וְנִמְצָא: זֶה לֹא נֶהֱנֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי חָסֵר,

אַל תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ"ד!


אני נפלא­ות בָּהּ, בַּיּוּד עָשִׂיתִי,

אֲנִי פַקִּיר הָיִיתִי בְכַּלְכֻּתָּה,

בָּלַעְתִּי שָׁמָה אֵשׁ וַהֲקֵאוֹתִי,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שָׁלַחְתִּי בַאֲוִיר הָעוֹלָם

נָסַקְתִּי עַל אַחֲרֵיהֶם, נֶאֱחַזְתִּי בָם

וְנִשְׁאַרְתִּי תָלוּי עַל הַקּוּרִים.


בְּשַׁעֲרֵי בּוֹמְבֵּי כָרַתִּי רֹאשִׁי מֵעָלָי,

הִטַּלְתִּיו מָרוֹם מֶנִּי,

חֲטַפְתִּיו בְּיָדַיִם שׁוּב,

שַׂמְתִּיו שׁוּב עַל כְּתֵפִי וְהָלָכְִתִּי.


עַל שְפַת הַגַּנְגֶּס, יָשַׁבְתִּי לִי עִם עָרֶב,

אֲנִי וְאִישׁ אֵין אִתִּי,

אֵלַי עִם פִּרְחֵי לוֹטוֹס הוֹפִיעָה הַנִּירְוַנָּה

וּמְחוֹקְקָהּ הַגָּדוֹל בּוּדְהָה –

הֵם אָמְרוּ לְיַשְּׁנֵנִי:

שְׁכַב וִישַׁן, יְהוּדִי!

נִלְחַמְתִּי בָם, וּלְעֶזְרָה

בָאָה לִי הַיּוּ"ד הַקְּטַנָּה.

הֵם בְאָלֶ"ף פָּתְחוּ – אָיִן!

וַאֲנִי בְיוּ"ד – יֵשׁ! יֵשׁ!

מָה אוֹעִיל אִם גַּם אֶעֱצֹם אֶת עֵינָי?


הֵן לִבִּי עֵר וְחַי וְנוֹקֵב אֶל כָּל תְּהוֹם.

וְהוּא הַהוֹדִי, נוֹרָא הוֹד, הוּא הוֹשִׁיט

יָד לַשֶּׁמֶשׁ; רְאֵה,

הֵן זֹאת הַשֶּׁמֶשׁ – אִתָּנוּ הִיא,

לְאַט, לְאַט דּוֹעֶכֶת,

הוֹלֶכֶת הִיא וְכָבָה,

נִמְשֶׁכֶת הִיא אַט אַט אֶל חֵיק נִירְוַנָּה.


הַלַּיְלָה רַד, הַשֶּׁמֶשׁ דֹּם צָלָלָה,

וּכְאִלּוּ צָלְלָה לָנֶצַח.

הַמַּלְכָּה, הִיא וּבֶן הַמֶּלֶךְ –

כְּאִלּוּ נָשְׁבוּ בָהּ, בָּהּ נָשְׁבוּ וְדָעָכָה.


הֵם עָמְדוּ עוֹד עַל יָדִי, עַל הַגַּנְגֶּס,

הֵם הָיוּ אִתִּי שָׁם וּכְמוֹ לֹא הָיוּ…

הָיִיתִי עֵר,

הוֹצֵאתִי נֵר מִתּוֹךְ תַּרְמִילִי, הִדְלַקְתִּיהוּ,

וּלְאוֹר הַנֵּר אֲנִי אֶת דַּרְכִּי עוֹשֶׂה הָלְאָה

בִּנְתִיב הַחַיִּים.


ו

הלאה, בנתיב החיים! עד כאן עושה־הנפלאות… ואולם אנוכי, אם כי רגיל אני במעשי להטים כמוהו, שכמה פעמים בלעתי אש ולא כלום, הראיתי פנים כאלו לא נכוויתי. כמה פעמים תליתי אף אני את עצמי בקורי עכביש וכו'… כמוני כמוהו! אך מאמין כמוהו אינני, הוא מאמין באלוהים ובאדם, ומלבד זה גם באנגליה המציעה לנו מלכות ישראל בגבולות בין צָרעה ואשתאול… אני מה? האומר הן או לאו? ובדרך השיר דווקא, ועל תריסר גליונות דפוס, פואימה! ואולי בהתעטף עלי נפשי, ברוב כלימתי, אעשה עוד פעם את אשר עשיתי לא־אחת, אסיר את ראשי מעלי, שיהודי אנוכי, מבני הפקירים, המתנקשים בנפשם הם, ולא אחד מבני דן, שבצר להם דבקו באל זר, בפסל, ובין לילה אחד מלקו ראשי שבט צידוני… אני יהודי אני, יושב ירושלים, בצר לי אסיר את ראשי מעלי, אך אל נא יסירוהו אחרים מעלי, אל נא יקצצו בירושלים, ראש שמחתי, אל נא תיכרת מעלי, לא על־ידי ארי ולא על־ידי פּיל4

אבוי, בימינו עלה פיל… בימינו, בימינו עלה פּיל ועצתו אשר יעץ עלינו מצאתני בפיינינים… בצר לי – לא ישבתי לארץ ולא נשאתי קינה, בצר לי קיללתי את מי שהוא באלוהיו, קיללתי סתם ואעלה על הסוקוליצה, גבעה נישאה בחיק שצבניצה –

לְרַגְלֵי הָהָר הַגָּבֹהַּ

עָמַדְתִּי וְהִבַּטְתִּי מָעַל:

רָנוּ לִי רֹן מַעְיְנוֹת פְּלָאָיו,

קָסְמוּ לִי שְׁבִילָיו כַזָּהָב –

וָאֶשְׁמַע וָאֶפָּת וָאַעַל…


עוֹד אֲנִי עוֹלֶה הָהָרָה –

וְלִבִּי הוּא הֵחֵל נוֹקְפֵנִי,

וּכְאִלּוּ לִי אָבְדָה אֲבֵדָה,

נֻתַּקְתִּי – מִבְּלִי אֲשֶׁר אֵדָע,

מֵחֵיק עוֹלָם אֶחָד אֶל שֵׁנִי.


עוֹד טֶרֶם הִגַּעְתִּי לַמָּרוֹם,

מְרוֹם קִצּוֹ מְעֻלָּף עֲנָנִים –

וְאָנֹכִי כִמְעַט שָׁכַחְתִּי

הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ הִתְהַלַּכְתִּי,

חָיִיתִי בָהּ רַבּוֹת בַּשָּׁנִים.


כְּכָל אֲשֶׁר אֵרוֹם כֵּן אֵקַל,

קַלּוֹתִי כָרוּחַ, זַכּוֹתִי,

רָזָה וְנֶחְבָּא בִי בְשָׂרִי,

נִנְעַר מֵעָלַי עֲפָרִי,

עוֹד מְעַט תִּתְפַּזֵּרְנָה עַצְמוֹתָי.


וַיְּהִי בִדְרֹךְ רַגְלִי עַל שִׂיאוֹ –

וַאֲחָזַתְנִי שָׁם צִנָּה

לְמַרְאֵה הַתְּהוֹם רוֹבֶצֶת תָחַת –

כְּלוּם אֲנִי וְהַתְּהוֹם אָנוּ אַחַת?

כֹּה אַבִּיט וְלֹא אַאֲמִינָה.

כמה זה משונה ולא מובן, רבותי, האף אין זאת? אחרי מהלומה בקדקוד מטפס לו בן־אדם על אחד ההרים, שדבר אין לה עם גבעות ירושלים השדודה, והוא מחבר שם שיר שאין לו שום שייכות וסמיכות הפרשה עם איכה ועם טענות איוב… אני אמנם לא עליתי על ההר, אלא לנסות את רגלי אמרתי אם תוכלנה לכת והעפל מעט למעלה. גם שירי הקטן הזה, אף הוא לא בא רק להזיז קצת את מוח עצמותי ולהשביח בו המיית לב נעכר ולא עלה בידי… עלבוני בעינו עומד! מי יתן ולא יכריעני. הן לזאת יצפו אויבינו בנפש, מגמתם היא – להכריענו.

הנה, כמעט, בצד כל שיר שבשלושת הספרים יעגם דבר־מה בלתי־נראה לעין, שונה ממנו ברוח ותוכן, ואתם לא ידעתם.

ואולי ידעתם… וגילוי סוד זה אולי למותר הוא, ידעתם אותו לא פחות מן המשורר הוותיק שכתב שיר מלא מרורות, מגילת קינים והגה והי אחרי שחיטה ביהודים, וכשנתגלגלה בינינו השיחה, אמר לי בהמשך דבריו: ידעתי, אחי, שמכאוביך אתה, אחרי מאורע הדמים, לא היו פחות אנושים מאלה שלי…

לא חיכה עד שאנענע לו בראשי, אלא הוא עצמו ניענע לי בראשו הוא – ידעתי ידעתי… אם כי קראתי את שיר האהבה הקטן שלך אשר כתבת יום או יומיים לאחר־כך… האמין לי.

אמנם, שונים הם הכואבים, זה בוכה וזה, אוי לו, יש אשר הוא צוחק במכאוביו. אין לדון אותו לכף חובה. אדם הגון מן הצד לא יהיה כמרגל לגבי צוחקים, בשעה שנפשם עליהם מתעטפת, ולא יעמוד בהקפדה: על מה שר הפייטן בשנת 1905 ובשנת 1907 ובשנת 1937? הא לא בהא תליא ואין הכרוניקה של יום ידוע הולכת בד בבד עם תוכן השיר של אותו יום ואינה מכריעה… יעמוד־נא, מי שעמד טעמו בו, על השיר עצמו, שהשיר לנו הוא, והנושא לאלוהים. אלוהים הוא היודע באיזה אורח פלא, אנו גמולֵי מפוגרומים ועתיקי מחרמות, יהבהבו בנו כל הני “השטויות” שבין אדם לחיים.

כך, גם על הדברים הללו בהקדמתי, הייתי יכול לוותר, לא להביאם בכאן, ואם אמרתים – לא אמרתים אלא להניח את דעתי אני, בשום אופן לא הבאתים בתור התנצלות לפני מי שהוא, חס וחלילה… איני מתנצל, אין לי בפני מי ועל מה להתנצל… לא חבתי5, לא נתחייבתי לשום איש, לא הבטחתי שום־דבר לשום בן־אדם, לא חתמתי על שום שטר… דבר אין לי עם הני אינשי שדרכם וכוונתם לכתחילה לבוא בטענות: הלמאי? הלמאי לא קרעת בדש בגדך? הלמאי לא הרימות קולך, לא צווחת, לא צרחת ככרוכיה על דא ועל הא?… כבר עצרני בר־נש זר לי לגמרי ברחובה של עיר והוכיחני על פני, על שאני ממעט בעת האחרונה לכתוב עברית… אתה מקמץ בעברית ולעומת זאת אתה מפרסם מזמן לזמן דברי יצירה ב“אידיש”! –

לכתחילה נבוכותי, שרציתי להיזכר בו, היכן ראיתי פרצוף זה? והוא בשטף דבריו מודה לי שלא ראם כלל, את דברי באידיש, מפי השמועה רק… זה שנים שאינו רגיל בקריאה, לא עברית ואין צריך לומר – אידיש… לא הוא ולא בניו, הוא – משום שאינו הולך בטל… ובניו – אלה הנשואים ואלה העומדים להינשא – עברית מנין להם? לא למדוה, לצערו, באיבם, ועל מה שאין כמובן להצטער, גם אידיש… אלא שאין זה מעניָננו. בתור… בתור יהודי וגם קצת ציוני, כלומר לא ציוני בפירוש, אם כי אלה מקרן־היסוד הוציאו פעם אחת ממנו אפותיקא יפה… – ובכן, מכיון שאינה המקרה לידי ונתקלתי בך, אני עוצרך ונוזף בך, שבתור סופר אינך עומד ברשותך אתה, שלנו אתה! ואני ועוד כמוני, רשאים אנו להוכיחך על פניך ולומר לך שאין לך רשות להתבזבז ולהתבזות!

כל זה אמר לי באידיש עסיסית ושוטפת ועל רגל אחת כמעט, שאץ לו דרכו, כנראה. לא היתה לו, כנראה, שום אפשרות להקדיש יותר זמן לתועלת ולטובת הכלל… לאחר שהתאוששתי, שיפשפתי ידי זו בזו, ואולם אותו בר־נש, הוא כבר היה ממני והלאה…


ז

אל ספר שירי, בעיקר בספר הראשון, “ברוחות הבוקר”, הוכנסו אחדים, אם לא משירי הילדים ממש, אולם מאלה המתאימים גם לרוח בני נעורים, כגון:“חלום”, “יונה”, “עם שמש”, “אמי” וכדומה. לעומת זאת נפקדו מקומם של כמה משירי לגדולים, שראו אור בהוצאה הקודמת. את שירי “השמש צולל תוך להבות” על־פי “די זון פארגייט אין פלאמען”, השגור בפי העם, נתתי בשני נוסחאותיו, הראשון בצורתו החופשית, מלפני שלושים שנה והשני דומה במשקלו למקורו, כפי שהוא מושר בפי כול.

חלק הגון משירי הישנים, שקבעתים בספרי אלה, מצאתי לנחוץ לשנות קצת, יש שהוספתי לאחדים מהם כמה שורות ומאחדים גרעתי שורותיים ויותר, על־פי־רוב לפי כתב־היד והלך־הנפש שנשתמרו אתי מאז.

היו בידי איזה מציוריו של חנוך בארצ’ינסקי, והם קרובים בתוכנם וברוחם לשירי, לאחדים מהם נתכוון לכתחילה ונתתים, ברשות הצייר, בצד השירים הנ"ל. עשרת שירי אלה כאילו כל אחד מהם נדפס בו בספר פעמיים, בשינוי צורה ובכלי־מבטא אחר, אלה כתובים בעט ואלה בחרט, ולא באו אלא להשלים זה את זה.

הארכתי, כן, הארכתי הפעם שלא לפי טבעי ולא כפי הרגלי… כל זה מתוך מעט חדווה, שרווח לי קצת, הוקל לי… השלכתי מעלי עול כבד, עול שירי… דומה אני לזה שהשיא בת, בתולה לא מנוולת כלל ולא מיותרת במשפחה, להיפך, בחורה צוהלת, מלאת גיל, כנף־רננים נעלסה שבבית, ואולם בת היא שהגיעה לפרקה ואחת דתה – להשיאה!

הארכתי הפעם, מתוך שמחה הארכתי, ומתוך הכרת אשמה קצת… מתוך שמינית שבשמינית ממוסר־כליות… כי הנה השלכתי מעלי עול שירי והעמסתיו על אחרים… הנני בבחינת מי שגאל את עצמו והביא בעול את אחיו.

שיר – הרי זה עול, עול קשה ביותר ולפעמים גם מעיק. לכתחילה יהמה בנפשנו, ינהם בתוך תוכנו, ישאג, יחרוג ממסגרותיו, יחפוץ צאת כילד מרחם אם. ובצאתו, למזל־טוב, לאוויר העולם, נכיר בצער גידולו, גם יחנן קולו, ייַבב זה השיר, כבעל־חיים ממש, עד שטיפחנוהו, ריבינוהו, הבאנוהו לתוך אנשים על־ידי עתון יומי, מעל דפי שבועון וירחון ולא ניחא לו עוד, גם לנו לא ניחא; עד היכן יהא שוכב למעצבה בערימת עלים בלים, בין ערב־רב שמות ודברים, שכבר עבר זמנם ובטל ענינם… כלום זה יעודו של שיר? אם לכך נוצר?

אהה, מי זה נגרר לצלענו? מי מייבב כה באזננו עלי דרך? זה השיר, שירנו מאז, לא יתן דמי לנו… אנחנו כמעט ששכחנוהו, בזמנו אמנם נהם בקרבנו, הרגיזנו במעמקינו, ואולם לאחר שגחו כציפורים עפות מקרבנו, טבולי דם לבנו ואבדו תחת שמי התכלת – כמעט ששכחנום… אך “התשכח אשה עוּלה”? הנה ירדו עלינו שירינו מאז ומייבבים נוגות באוזננו – ואין אנו יודעים: נהמת שיר מבפנים יבבתו מלבר, מלפני כמה שנים – מה עדיפה?

דברי שירה קטנים של אדם, ששרם, לכאורה, לצורך עצמו, אם יצרם מתוך חבלי לידה, אם נקנו ביסורים, הרי הם כדברי בשורה בשביל העולם כולו. לא רק הנביא והמוכיח בשער בית אלוהיו לא הסתפקו בזה שהגו, הרו וילדו, גם לא בזה שהשמיעום באוזני בני דורם ברחובות עיר, אלא גררו אחריהם אל כל אשר הלכו את תופשי העט המהירים, כל אחד את ברוך בן נריה שלו, שיכתבם על הגליון, שיחקקם בעץ ובאבן, שישימם בספר, כדי שתצילינה אוזניהם, כדי שיפעמו לבבותם של הדורות הבאים. אף שירתנו אנו, שירת בני חלוף פשוטים כמשמעם, היוצאת מן הלב, אינה מסתפקת בחיי שעה… לא ינוחו, לא ישקטו – לא השר ולא השיר, עד שהם נכנסים לספר, מקום שם הם מוצאים את תיקונם.

אל נא ירע לבו של מי שהוא לדברי בן־זמנו על המשל הזה, שלא לשיריו דווקא נתכוון, כי אם לשירה בכלל, לכל שירה שהיא. ממה־נפשך, אם יש בהם בשירי בן־זמנכם ברכה ונשארו לדורות, ואם אין – ומצאו השירים, שירי־תמותה, מנוחתם בכבוד בספר, והיו ככל האדם ההולך סוף־סוף לעולמו ומצבת־אבן תוקם לו, באשר הוא אדם.

מה נרחמכם, שירים ישנים נושנים!

הרי כך, אנו מדברים אליהם טובות ולבנו בל עמנו… כי אליבא דאמת, מה לנו ולשירינו מאז?

מַה שִּׁירִים שֶׁהוּשָׁרוּ?

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם?

לא נכחש: ביחסנו אל שירינו שראו אור, יש יותר מן החובה מאשר מן האהבה… מחובתנו היא שאנו קובעים את שירינו מאז במקום כבוד, במדור מיוחד, בספר. שם ימצאו תיקונם… או שיחדשו שם נעוריהם או שייחנטו בו כמלכי מצרים… העיקר – לא ייַבבו עוד במבוא אוזננו, ניטלו טענותיהם, וכאילו חדלו להיות כולם שלנו; משבאו בספר נעשו ירושתם ומנת־חלקם של רבים, רבים נושאים בעוּלם, בעוֹל השירים.6



  1. בפתח הכרך הראשון משלושת כרכי שירתו של יצחק קצנלסון, הוצאת חובבי שירה, לודז, תרצ"ח.  ↩

  2. אהרן ליבּושיצקי (1874־1942), פירסם שירים וספרים רבים לנוער ולילדים. הראשון מבין הסופרים העבריים בגולה שהעביר את שיריו מן ההברה האשכנזית להברה ספרדית. ניספה בגיטו וארשה.  ↩

  3. הנוסח ב“דבר” (ראה ביבליוגראפיה): “…ועד ימי־הבינייים של שנת 1938/9”.  ↩

  4. פיל – הכוונה ללורד פיל, ראש “הוועדה המלכותית” שהציעה לחלק את ארץ־ישראל למדינה ערבית ולמדינה יהודית בגבולות מצומצמים, שירושלים לא נכללה בהם. הידיעה על ועדת־פיל ומסקנותיה הגיעה ליצחק קצנלסון בהיותו במקומות־קיט בדרומה של פולין. פיינינים – רכס הרים בקארפאטים; סוקוליצה – פסגת הר בפיינינים; שצבצינה – מקום־קַיִט ומעינות־מרפא בפיינינים.  ↩

  5. הנוסח ב“דבר”, “לא חטאתי”.  ↩

  6. ב“דבר” נוסח הקטע האחרון הוא כלהלן:

    “אל נא ירע לבו של מי שהוא לדברי בן־זמנו על המשל הזה, שלא לשיריו דווקא נתכוון, כי אם לשירה בכלל, לזכויותיה של כל שירה שהיא. ממה־נפשך, אם יש בהם בשירי בן־זמנכם ברכה ונשארו לדורות, והיה הספר שאספם אל קרבו מקור חיים ותנחומים לכל המוצאים אותו, ואם אין – ומצאו השירים, שירי־תמותה, מנוחתם כבוד בספר, והיו ככל האדם ההולך סוף־סוף לעולמו ומצבת־אבן בת־קיימא הוקמה לו, באשר הוא אדם”.  ↩

כרך ראשון סיפורים ומסות

מאת

יצחק קצנלסון


דף ראשון למהדורה משנת תר"ע

מאת

יצחק קצנלסון

1

לא מחכמה אני עושה באוספי את כל שירַי, ולא חלק מהם, לקובץ אחד. על חטאי זה אני מודה. ואולם, ספר שירַי זה – לא את כולו נתתי לקוראי, כי גם לי יהיה! בשביל הקורא הייתי עושה הכל בחכמה, אבל בשבילי – איני צריך ואיני רוצה. ספר שירים זה גם לי הוא, לי לעצמי, ובדברים הנוגעים לי אני אוהב לעשות לפעמים שלא מחכמה.

כשמסרתי את שירַי למול"י, הייתי רוצה לומר לו,שאת האֶכּסמפלר היותר נבחר וטוב, כרוך בכריכה יפה עד מאוד, יתן לי… מובטחני שכך יהיה. כי את המקום היותר בטוח אפנה לו בארון־הספרים שלי, יהא מונח אצלי ביחד עם השיר הגדול והגרוע עד מאוד, שכתבתי על דבר “דרייפוס ואֶסתרהזי” בשנת השתים־עשרה לימי חיי, כמדומה.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

אֲשֶׁר שָׁם רָחוֹק בְּצָרְפַת הַמְּדִינָה –

כך מתחיל הוא שירי הגדול על דבר דרייפוס ואֶסתרהזי, המונח אצלי במקום בטוח בארון ספרי עם עוד הרבה שירים בני־זמנו. יודע אני, שקוראי לא יצטערו שהחילותי רק משנת תר"ס, ובזכות זה ימחול לי על התחלה משונה זו, ועל שהכנסתי לתוכו קמעא גם מחטאות נעורי.

אוהב אנוכי את חטאות נעורי אף־על־פי שהייתי חייב מלקות בשבילן.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

לוּ היה הספר כולו שלי, חי נפשי, שגם את זה הייתי תוחב לבין דפיו.

הִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.


דִּמְדּוּם אַחֲרוֹן בְּעֵינַי נִנְעַץ –

וְעֵינִי הָיְתָה מַיִם;

עַתָּה נֶאֱבָק הוּא עִם צְלָלִים,

צִלְלֵי בֵין־עַרְבָּיִם.


אֲנִי לְלִבִּי, וְלִבִּי, הוּא –

לְצִלְלֵי רְגָשׁוֹת;

כָּכָה בוֹדֵד מְצָאוּנִי

זָהֳרֵי בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת.


אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

וְעוֹנְדִים לוֹ עֲטָרָה –

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים,

עָבַרְתִּי בָעֲיָרָה.


רַק יוֹם אֶחָד שָׁם הָיִיתִי

עֲיָרָה הַנִּדַּחַת;

מַה קְּטַנָּה עִיר וְחַי זִכְרוֹנָהּ?

מַה נַּעֲרָה וְלֹא נִשְׁכַּחַת?


עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ שָׁמָּה בָאתִי

וְעִם בּוֹאָה עֲזַבְתִּיהָ –

אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

זָהֳרֵי הַשְּׁקִיעָה.


דּוּמָם נִתְלִים עַל צַוָּארִי –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.

לא־לא! לא מזיקנה הורדתי את ראשי על חזי. רק עשר שנים עברו משנת תר"ס ועדיין לא זקנתי עד כדי שתתקפני שינה קלה בשעה של בין־השמשות. לא נרדמתי על שירי, אלא שכבד עלי ראשי קצת מזוהרי השקיעה שנחו עליו, וממה שנסכו עלי שירי אלה של עשר שנים, כשהם מונחים לפנַי עכשיו קבוצים וסדורים.

ככה בודד מצאוני היום זוהרי בין־השמשות וצללי זכרונותי… צללי הזכרונות הללו מאין המה? מאין המה באים אלי עכשיו? לא רגשות ורחשים, כי אם המון הזיות קלות סביב שתו עלי. רוצה אני לתפוס אותם ושלא להרפות, לא להרפות מהם, אלא שככה קלים הם ובלתי נתפסים. בשכבר הימים היו כל אלה מעשים וחיים של ממש. – עכשיו, הנה הם צללי הזכרונות! מרפרפים ואינם נתפסים… רק דבר אחד ברור לי בשעה זו שלא יום ולא לילה: הרי המה עוברים, עוברים עלומי ככה מהר! ולכן ככה מרפרפת היא השירה הקטועה, החדשה הלזו שבידי, לוחשת, לוחשת ואינה יכולה לגמור… זה ימים אחדים שדמדומי הערב מוצאים אותי בודד באוהלי, ניתלים עלי ואינם אומרים לי כלום. הם חדלו לדובב אלי. לעומת זה נפתח מקור דברי המעטים אני, והרי אני לוחש ולוחש עליהם: מה לכם, מה לכם, דמדומי? זהו אמנם סימן לא טוב, כי הנה רך לבי ביותר בימים האחרונים, יותר מדי נעשה צר לי בשעה זו של בין־השמשות, – אכן, לידי דמעה עדיין לא הגיע הדבר, אלא שבדברי המעטים איני יכול לעצור עוד – הוי, מה לכם, מה לכם דמדומי? כבד עלי ראשי קצת. כי הנה זהרורי בין־השמשות הולכים וכבים על ראשי, הולכים וננערים מאוהלי, אחד, אחד. ואתם גם צללי הזכרונות עולים מעלי, זה אחר זה… מה טוב שנשארים אתי בכאן שירי, שירי כמו שהם, שירי משנת תר"ס… דבר מה אָצלו להם דמדומי החמה ועצבתם בערב הזה, דבר־מה אני מוצא בם, בשבילי, גם לאחר שקיעה.


– מי בא אלי, מי זה בא אלי?

אנוכי קמתי, כי דפקו בדלת אוהלי, וכשפתחתי – והנה קטנתי זו, שאני מטייל עמה בגנים וביערות, ואשר אנוכי אוהב ככה, נכנסה ונשארה בתוך אפלוליתו של חדרי תמהה קצת.

– כלום לא הכרת את ידי על דלת חדרך?

לא עניתי לה לנערה זו, אלא שלקחתי את ידה הקטנה בתוך שלי ולא עניתי לה כלום.

– בכית, בכית! – הוסיפה הנערה בקול רפה והסתכלה יפה יפה בפני.

– לידי דמעה עדיין לא הגיע הדבר! – שׂחקתי לה ליפתי הקטנה הזאת והלך־נפשי לא היה לי עוד.



  1. דמדומים, שירים מאת יצחק קצנלסון, חלק ראשון, הוצאת “תושיה”, ורשה, תר"ע.  ↩


בגבולות ליטא: פואימה

מאת

יצחק קצנלסון

א: לְזִפְרוֹן

נזכרה לי ליטא שלי —

בבקר צח אחד, ואני עומד על יד חלוני הפונה אל הרחוב ההומיה, ועיני מתלבטות בחומה הגבוהה, העומדת על מקומה בודאי מימות יהושע בן נון ומבדילה ביני ובין כל אשר מחוץ — נזכרה לי ליטא שלי.

ולא אדע אם מפני שהימים ההם היו לי ימי בטלה, לכן תקפוני כל-כך הגעגועים אליה, עד שליטא כֻלה, באותו המראה הפגום המטושטש שנשתמר במוחו של בן-שבע, צצה לנגד עיני. ויהי המראה מרהיב ומרגיז כאחד: הרחובות הצרות, רפשן, שלוליותיהן, החזירים הסרוחים בפישוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, בתי העץ הנמוכים, נשות החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים. כנופיה של יהודים מתפלפלים בדברים של מה-בכך, הגוי של שבת הפוסע באמצע הרחוב ופיו — פה שותה מוניפי1 מזמר על צד היותר טוב איזה פזמון יהודי מתובל במלים מן הסדור2…כל אלה עלו לנגד עיני. זה על גב זה בערבוביה, וכל מה שהשתדלתי לעשות

סדר ומשטר בליטא שבאה וצצה לעיני בְנָהּ שבפולין המדינה, כל מה שטרחתי להבליט ולראות את החוצות לחוד, רפשן וכל-שבו לחוד, בכדי שיהיה לי הכל ברור — היה לשוא, וכל זה רק מפאת כח הדמיון שלי, כּח-הדמיון שלי, אוי, כּח-הדמיון שלי! המגדיש לפעמים את הסאה.

כיון שזֵכר הרבי שלי ר' ראובן, עולה על לבי, מיד נזכר אני בהחוטרא שדלג מן האל“ף אל הבי”ת ומן הבי“ת אל הגימ”ל, וברצועה שלו, ובבתו הבתולה שהיתה קיר מבדיל בינינו התלמידים ובין אותה הרצועה, ובכל חברי הקטנים ובשלומקה הקטן שאהב לשבת “אין מיטין” בשביל שיהיה לו “א גילדענער שליטין”; גם כל הבּית הקטן הנוטה לנפול והוא נשען אל שני עמודי-עץ ישנים, בא ומרפרף לנגד עיני, והכל ביחד, זה על גב זה, ואיני רואה אלא את זקנו של “הרבי” חוּדו של החוטרא, חזה של בתו הבתולה, חצאי פניהם של חברי וכו', וכל זה הוא רק לרגלי דמיוני שלי המשפיע עלי רוב טובה שלא אוכל לקבלה פעם אחת. ומעשה היה ושבתי בשעה מאוחרת בלילה מן התיאטרון אל חדרי הבודד, ופני אחת האקטריסות רחפו נגד עיני רוחי: אני פוצה לכאן ופניה החורים — לנכחי, אני פונה להתם, הם הולכים אחרי…נוּ — ולא שמתי לזה את לבי: רק מקרה הוא — האקטריסה יפה, העין רואה, והלב הולך אחרי הָעַיִן אולם עודני עושה כה וכה בהעלאת הנר, והנה כל האקטריסות שנראו באותו ערב על במת החזיון מחוללות הבַּלֵּט וכל החברותא — מלאו את חדרי, זו בצלעה של זו…כל הפנים, אמת הוא, לא נראו לי, ורק עינים, חזות, קצות כתפים… — וטוב. כי היה לי דבר עם המון “היפה”, אף כי האקטריסות הן “עם-לא-היה” אולם מה הייתי עושה, למשל, אם הקבלן שלי מעולם ההזיות, הביא אלי תחתיהן המון גדול מ“פועלי-ציון”, והס"ס — כל אחד עם צקלון נאומים נלהבים על שכמו

וכל אחד היה שופך עלי את כל הקיתון עם הפרוגרמות המתחלקות לשבעים ושבעה חלקים, והטריטוריות, הקללות והחרמות בנוגע ל “דאָס געפּגר’ט לאַנד” — מה הייתי עושה אז?…

לא: אין דעתי נוחה מכח הדמיון שלי, אף כי לא צערני עוד מִיָמַי.


…לאָן עם המלתחה?

— אַה!… קראתי כשהפניתי את שכמי לחברי שדלק אחרי,

— נוסע אני לזפרון, אחת מערי ליטא הקטנות.

— לליטא? שטות זו כיצד סלקא על דעתך?

— כיצד? פשוט, מחמת שעמום…הימים ימי קיץ — מאי איכפת לי?…שלום! —

כמעט שכעסתי על הקַסיר, שחתך לי כרטיס מסע לזפרון באיזו מתינות וקוֹר-רוח…ומחשבה חלפה במוחי: איך טפש הוא קסיר זה הכלוא בכלובו ומחלק כרטיסים. הרי אפשר לו לבר-נש זה להתרומם ברגע אחד ממושבו, לקחת לו כרטיס-מסע מן המוכן ולנסוע עם המסע הזה ישר לזפרון…

כשנפתחו לרוָחה דלתות בית הנתיבות, אחרי הצלצול הראשון התנפל גל של בני אדם דרך הפתחים אל הפלטפורמה, ונסחפתי גם אני בתוך הזרם הזה, תפסתי לי מקום משבח באחת ממרכבות המסע, סמוך לאשנב שכנגד בית הנתיבות. לאחר רגעים אחדים פתחתי את האשנב והֵצַצתי ממנו ונראה לי כל ההמון הנוסע והמלַוֶה.

השעה שעת בין ערבים, והשאון שאינו פוסק, כאלו כסה על תעלולי עברה קלים; ואולם כל מי שהיתה לו עין לראות, ראה כי

הרבה בחוּרים ועלמות נשקו ויִשָקוּ, זה לזה וזה מזה; מי שהיתה לו אוזן קשבת, שמע לקטעי שיחות-חן שהתמלטו כפרחים חיים מבין שפתות-שני…אני, אחרי שחפשי הייתי באותה שעה מכל מחשבה מיַגַעת ופּעולה טורדת, ראיתי את “גן-עדן” זה בכל קסמיו — וכמעט שהסחתי רגע את דעתי מזפרון משאת נפשי. אולם כל העת שעמד המסע תחתיו היתה שמחתי כשמחתו של העומד מחוץ למחנה, ורק באותו רגע שנעתק המסע ממקומו, נגררתי גם אני במחול הזה.

דרמה יחידה במינה, התחוללה ביני ובין ברוֹנֶטית אחת. אלי! אלי! העינים של אש שחורה על גבי אש שחורה כיצד הסתכלו בי ברגע שנזדעזע המסע! אני הוצאתי היטב את ראשי בעד האשנב ונפנפתי במטפחתי הלבנה באויר; אחר כּך כִּוַצתּיה באגרופי האחד ואשליכה; הכדור הלבן התעופף אליה, ואני קראתי: אחר חודש אני שב…בגן המלך, לעת ערב…על יד האשד! — היא נעלמה מעיני, ולא ראיתי כשהיא מניעה לי בראשה השחור.

והמסע עובר במהירות ומשאיר בעקבותיו בתים קטנים בודדים, שומרי מסלות הברזל עלובים עומדים על יד סכתם. עוד בית…עוד סכה…הנה השדות.

כשעזבתי את האשנב, מצאתי על הספסלים, שהיו פנוים לפני רגעים אחדים, פּנים חדשות, ותחת ספסלי התחבט איזה גוף. בראשונה, בטרם שנודע לי כל הענין נבהלתי מאד כשנגעה רגלי באיזה דבר חי, ירא אנכי את הכלבים והחתולים המזדמנים לי פתאם, אך באותו רגע בצבץ מתחת לספסל ראש צהוב והתחטא…

שכני, יהודי כרסני, קרא בקול את ה“קוּריֶיר”, וזרק אלי לרגעים מבטים מן הצד לראות איך פועל עלי המאורע הזה. אנכי כבשתי, כמובן, את רגשי ההתפעלות בחבי ולאות של הסחת דעת גמורה

החלותי להפטיר בשפתי איזה ניגון של חסידים. אותו היהודי העיף בי את עיניו; בודאי חשדני במה שאין בי, כי אוהב אני את נגוני החסידים בכל לב. לאחר שהכּיר בשויון-נפשי, קִפֵּל את עלונו, את הקוּרייר שלו, ועוד טרם שהצפינו בצלחתו, חטפתהו השנה.

שני בחוּרים, בני חסידים, שישבו על אותו הספסל שוחחו בינם לבין עצמם. חצאי-שיחות הגיעו אל אזני ולִבּבוני. השיחה היתה של בחורים יודעי אהבה. זה לזה ספר על דבר איזו רֵיזלה שיש לו, ואולם בשפה אחרת ובנגון אחר מן הרגיל.

… — נו?… הראית אותה אחר-כך?

— בליל ערב-שבת…עברתי על פני ביתה וזרקתי לה בעד החלון את “שיר-השירים” בעברי-טייטש…

— עֶי?!…

— בעצמי ראיתי, כשנפל “שיר-השירים” הקטן על פני חָזֶה…

— עֶי?!…

אחד הבחורים כאלו צד במבטו את השחוק הקל, שעבר על שפתי, ומיד עלה אודם בלחייהם המלאות, שזה עתה החל זקנן לצמח — ונשתתקו. אולם נכּר היה, שהדממה שקמה לפתע ביניהם לוחצת אותם. אני הכרתי בזה את אשמתי, ויצאתי על פני מעקה-המרכבת.

כשהרגשתי במשי הרוחות הקלות והמלטפות, שהשתובבו על פני ועל שערי בצאתי על פני המעקה, ידע ידעתי כי יד ההזיה תהיה עתה גם עלי, ואין מנוס…ואף אמנם — עוד שררה השכינה של שקיעת החמה על פני השמים הכחולים. הבטתי אל המערב, והנה השמש עוד לא שקעה כלה, רק חציה נבלע לתוך התהום, וחציה השני עוד נוצץ במרחק, עוד תולה בין שמים והארץ.

ולא אדע — שם העיר הקטנה זפרון עולה על שפתי הרועדות…

לזפרון — לזפרון —

ומחשבת-זהב עוברת במוחי ובלבי: הנה המסע רץ, הנה הוא לופת את דרכו לפאת מערב, — אולי דולק המסע אחרי השמש? עוד מעט והשיגה…אני אוציא בשתי ידי החזקות את השמש הגדולה מתוך התהום ואשימה על ראשי, ואביאה שַׁי לזפרון…היא שקעה…אולם אין דבר, אין דבר! באמצע הלילה אבוא אל העירה; ערוכה לי שם ערישה מרֻבדת בבית קרובים-זרים; זה עשר שנים לא ראיתים; אחות זרה לי הניחה את הכסתות הלבנות על יצועי. כרוב ירד מן השחקים ולחש לה באזנה: קרובך, הנה בא! — אני אבוא באמצע לילה ואשכב ואנום, ובבקר תעלה השמש שזה עתה שקעה, מן המזרח, ותתדפק על פתחי: הנני, בזפּרון אנכי! —

לזפרון — לזפרון —

כוכבים נוצצים! כוכבַי…היצאתם בשבילי על פני הרקיע? בשבילי…והן לא תמיד ראיתי את כלכם בפעם אחת? רק אחדים מכּם הזהירו לי בלילות בעירי הגדולה. או אולי יצאתם כלכם גם אז על פני הרקיע והזהרתם, ורק החומות הגבוהות והחזקות הבדילו ביני ובין המרחב, ברום ובשפל ולא ראיתיכם? הנה, אני נוסע לארץ מולדת, הבתים שם קטנים וענָוִים. המרחק לא רחוק מן העיר…בכל לילה ולילה אצא לקראתכם, כּוכבי!…

ואלה המה השדות! אלה המה הכרים! לבנה חורת זורעת אור עליהם, דממת-נצחים נסוכה על פני המרחב הזה, אני מאמין: מעולם לא עמד איש בתוך השדות הנבדלים האלה ומעולם לא הֻפרָעָה פּה הדממה, מלבד אשר המסע הנחפז הזה בוקע אותה ועובר פה בכל יום ויום בשעה של בין השמשות ולילה… ואני מהרהר: אך הפעם אנכי עובר דרך השדות האלה, והן אני לא עמדתי שם בתָּוֶךְ, בתוך

השדה הגדול הזה מימי, ולא אעמוד שם לעולם!…ואני מצטער באמת, הרי דבר זה אינו אלא שטות…ובכל זאת צר לי על זה מאד…ולו עמד המסע, הייתי יורד מעל המרכבה לרגע, והייתי רץ הרחק לתוך אחד הכרים הנבדלים האלה, וקראתי קול גדול: הוּ-הוּ- הוּ! ושבתי על עקבותי, אל המרכבה, לעבור דרכי הלאה…לאחר שנה או שנתים, כשהייתי חוזר בדרכי זו, הייתי שומע באותו המקום הבודד את הד קריאתי, כשהוא מתגלגל באויר ואינו פוסק…

רטט עבר בכל בדי גוי, הבטתי לאחור: אני עומד יחידי על פני המעקה. מבטי צוללים עוד הפעם עמוק עמוק לתוך הלילה, ויהי הלילה, שעל פני רוחב הכרים מוזר ויפה מאד, וצדני הלילה…

I

הֲרוּחַ קַל אוֹ מַלְאָךְ טָס

וְנָגַע בִּי כִמְעָט וְנָס?…


וָאֶקְרָא לוֹ, וַיָּבוֹא שׁוּב:

זֶה הָיָה כְּרוּב, זֶה הָיָה כְּרוּב!


הַגִּידָה, כְּרוּב, מַה-זֶּה הַצֵּל?

"— שְחוֹר כְּנָפַי הוּא, אֲנִי שַׂר-לֵיל! —


אִם כֵּן הַגִּידָה לִי, כְּרוּב-רֹם,

הַשְּׁבִיבִים מָה, הַזּוֹרְחִים דֹּם?


"— שְׁבִיבִים אֵלֶּה בִּשְמֵי עָל

"טְלָלִים הֵמָּה, פְּנִינֵי טָל.


"לִפְנוֹת בֹּקֶר, טֶרֶם עוֹד

הִבְהִיק רָז וְנִגְלָה סוֹד,


"הֵמָּה נוֹפְלִים מִשְּׁמֵי-עַד

“עַל כָּל צִיץ וְעַל כָּל בַּד.”


II

הַגִּידָה כְרוּב, נָא הַגֵּד לִי,

הַלְּבָנָה לָמָּה חִוְּרָה הִיא?


"— לְבָנָה זֹה הִיא מֵתָה כְבָר —

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר:


הַיוֹם בִּנְגֹהוֹת רָחַץ, בְּאוֹר —

וְלֵילָהּ-בַּחשֶׁךְ תַּם, בִּשְׁחוֹר…


וְעִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם,

עוֹלָה הִיא מִקִּבְרָהּ דֹּם —


וְחִוְּרָה הִיא, כִּי מֵתָה כְבָר,

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר…


עַל פְּנְֵי הַשְּׁחָקִים תּוֹעָה הִיא,

וְזוֹרְעָה אוֹר, וְזוֹרְעָה דְמִי…


III

וְהָעֵצִים, הָעִֵצים הַלָּלוּ, הָרוֹדְפִים וְעוֹמְדִים,

אַחֲרֵי מִי הֵמָּה דוֹלְקִים וְאֶת מִי הֵמָּה חוֹמְדִים?


"— הָעֵצִים, הָעֵצִים הַלָּלוּ, הֵן הֵנָּה הַנְּעָרוֹת,

שֶׁנּוֹלדוֹ בַּשָּׂדוֹת הָאֵלֶּה, וּבְאֵלֶּה הַיְּעָרוֹת…


"הֵן הֵנָּה הַבְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת, שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא רָאָן;

"הֵן הֵנָּה שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת אֶת סוֹדָן, בְּעוֹד סוֹדָן עִמָּהֶן…


"בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה פֹּה בָּאוֹת אֵל בְּנוֹת הָאֲהָבִים,

"וּמְחַכּוֹת לַמַּסָּע וּמְצַחֲקוֹת בֵּין-כַּךְ לַכּוֹכָבִים…


"וּבַעֲבֹר הַמַּסָּע בְּחָפְזָה עַל פְּנֵיהֶן, וְדָלְקוּ

"אַחֲרֵי כָל בָּחוּר חִוֵּר, שֶׁפָּשַׁט לָהֶן יָדוֹ, וְדָלְגוּ


"עַל מַעֲלוֹת הַמַּעֲקָה; שָׁם עוֹמֵד יְחִידִי הַנָּעַר —

"הָאַחַת חוֹטְפַתְהוּ בְחֵיקָהּ וּמִתְחַמְקָה לַיָּעַר…


"שָׁם הִיא לוֹחֲצַתְהוּ אֶל לִבָּהּ, הַיָּפָה, הַבְּהוּלָה, —

"לַבֹּקֶר — וְהַבָּחוּר הַחִוֵּר כְּבָר גָּוַע בִּזְרֹעוֹת הַבְּתוּלָה…


"רְאֵה-נָא, הֵן דוֹלְקוֹת אַחֲרֶיךָ, הֵן רוֹדְפוֹת הֵן רוֹדְפוֹת…

"פְּרוּעוֹת-שֵׂעָר וַחֲשׂוּפוֹת-הֶחָזֶה הֵן עוֹלוֹת, הֵן חוֹטְפוֹת!…

— בריסק דליטא! בריסק דליטא! — העירוני קוֹלות אחדים מתרדמתי הקצרה. בבריסק עמד המסע כּחצי שעה; דלתות המרכבת נפתחו לרגעים, ורוחות קרירות3 התגנבו דרך הפתחים בלוית אורחים חדשים שבאו במספר רב. המסע זע, ועבר לדרכו הלאה. כּשעה קלה ישבתי צפוף בין אחי החדשים, שנראו באותו רגע חיים כל כך, עליזים כל-כך. בודאי נסע כל אחד מהם לביתו, וביתו של היהודי היא אשתו. ותהיינה ברוכות נשות ישראל, שהן בבחינת גן-עדנם וזהרי-נחמתם של בעליהן בארצות גלותן…כשנעשה לי חם ביותר, בין אחי, יצאתי מעט על פני המעקה.

שני יהודים עמדו וישוחחו בקול רם. השיחה לא פסקה גם בפני

האחד, שחשב בכמה פרוטות תעלה לו הנסיעה מבריסק לזפרון, אם בעד כל תחנה ותחנה לוקח ממנו “הגזלן” כמה וכמה פרוטות, — היה הליטאי הראשון שפגשתי בדרכי. זה היה יהודי בעל זקן צהוב, קצר ומרוט באמצעיתו ובשני צדדיו. הפּיקה, שבצבצה מצוארו, היתה מאותן הפיקות המצויות אך ורק אצל הליטאים. ממש נכר היה, שדבריו, בטרם שהוא מוציאם מן הפה, המה טובלים ראשונה בפיקה ולכן היה קולו של זה מלוחלח יותר מדי.

— נו? לאן נוסע צעירנו? הרי מאחינו אתה? — שאלני הליטאי, בפנותו אלי פתאם.

— יהודי — ונוסע אני לזפרון.

— ואני הנני זפרוני. מה טוב ומה נעים! וטפח לי מחמת חבה על גבי שכמי. נתתי לי אות כי סולד אני מטבעי באותות אחוה כאלו, אף כי הליטאי הזה מצא חן בעיני, מפני שהוא ליטאי…ומפני שהוא היה הראשון שפגשתי בגבולות מולדתי.

כיון שעומד המסע על יד התחנה שאליה קויתי, ירדתי מעל מרכבת הברזל. חצי אפל ושעמום מוזר שררו בבית הנתיבות.

— כמדומה לי שנמתין פה כשתי שעות לבעלי העגלה הבאים מן העיר — העיר הליטאי שלי.

רגעים אחדים טילתי לרחבו ולארכו של בית הנתיבות. כשהסתכלתי בּראי, ראיתי שחטמי מאדם יותר מדי בקצהו. פרשתי בכונה לקרן זוית ובהגיני עליו בשתי ידי, חממתיו בהבל פי. הליטאי ראה במעשי זה ואמר לי בדרך הלצה, כי כל אלה ללא הועיל; במשך נסיעה של עשר וירסטאות בעגלה יתאדם החוטם מחדש…מצאתי את טענתו זו צודקת ואחדל ממנו. בין כה וכה ובן-לויתי הוציא מאמתחתו חתיכת

שיטניצא4, אותה השיטניצא המשֻׁבָּחה, וכבדני גם אָני.

קול גס של בעל-עגלה העירני מתנומתי.

— — — — — — —

למה יפעם בי לבי?…האוירה של זפרון? —

ב: בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה

ועיר זפרון קבלתני בספר פנים יפות — בשתיקה של בקר רענן, בדממת כלה מתנמנמת…אמנם הטעני חשבוני קצת, לא קויתי כי בבואי לזפרון כבר יתדפק היום בשמי המזרח, ואולם כשהיתה העגלה רחוקה עוד וירסטאות אחדות מן העיר הקטנה, והנה כבר עמד השחר

והבהיק, וכל זמן שנסעה העגלה בצדי הכְּבישׁ, שהעלה עשבים, נדמה לי שאני שומע את הד קול שירתו, ורק כשנתקלה העגלה במרצפתה של העיר, נתק הקשקוש הפתאומי את ההד הדק שקשר את אזני לשיר השמים — ולא נדמה לי עוד…הרעיד רעש האופנים את האדמה ואותי שעל האדמה, ואת השמים, ואת השחר שבם.

ונמה עוד העיר וצרה וארוכה הרחוב וקטנים הבתים ולבנים ומשטח של גנים שונים, שאין אחד מהם מתנשא מעל לעיני הרואה, משתרע לארכּה של הרחוב, כל גג וגג עם הארובה שלו, וארבה זו — ריבה נאה הרוכבת על גבי הגג ומעשנת “לולקה”, ונדמה שלכל בית ובית יש לו סודו המיוחד, ואתה עֲלֵה בשעת בקר זו על גג אחד והסתכל בארֻבתוֹ, וידעת את הסוד המלבב החבוי בתוך האהל הקטן הזה…אך הס — הנה עולה השמש!

ונמה עוד העיר הקטנה ושותקה הרחוב הארכּה, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אליו מן התהום הנעלמה. וגם אין זאת כי רבים הצדיקים בעירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה! ואולם היא לא תדע עוד דבר מאשרה הגדול…טוב, טוב! תישן לה העיר, ובין כה וכה ונגלתה השמש כלה וכל הדרה, וקמו בניה אחרי כן ופקחו את עיניהם השקטות — הוי סורפריז!

ונמה עוד העירה הקטנה — והכל צנוע כל כך ושוקט כל כך ובטוח כל כך, וגם קשקוש עגלתי, שבראשיתו נראה לי כמפריע, כמשבית את מנוחת-המשי, כמעורר נרדמים בשעה שתרדמה נאה להם, התחיל למצוא חן בעיני ולא היתה בו עוד מאותה העזות שלמרכבת הכרך בשעת מרוצתה. נשמע לי במשק זה צחוקו של ילד

שלא התפתח עדיין, וצוֹחק מקרב לבו, וצחק מקרב לב, אינו מרגיז את העצבים לעולם.

כשעברה העגלה על פתח גשר, הספקתי לסקור בסקירה הראשונה את הנחל הצר שמימיו מקלחים באמצעיתה של העירה והוא מתעקל בעקולים שונים עד שיאבד במרחק של אין-סוף, וכן עלתה לי לחטוף שיחה אחת שהיתה בין להקות אחדות של אוָזים וברי-אוָזים בצופן על המים. התוכחו הם בקולי-קולות, כנהוג אצל הפרובינציאַלים. הענין שעליו דנו היו: השמים. כלומר, מי ומי מן השמים יותר יפים וראוים לשבח. האַוזים, שגרונם נטוי למעלה, דגלו בכבוד שמי הרום, וטעמם ונמוקם עמם: גרי-גרי! שִׁמְשַָׁם של שמי הרום עולה מאז הבקר, ושוהה על פני השחקים האלה עדי ערב, ובשחקים אשר מתחת להמים יהל השמש רק שעה או שתים…ובכלל אין שם הכל בהיר ומזוקק…וברי-האוזים, שגרונם קצר וכרסם מלאה, טענו אחרת, בהטבילם לרגעים את חרטומיהם במים: גרה-גרה! טענו ברי-האוזים: מה נותנים לנו השמים שממעל, ומה הם מוסיפים לנו?… — בבוא שעתנו הרי יורדים אנו ואין אנו עולים, והשמים שמתחת למים, גן-עדן זה התחתון, אף-על-פי שאינו מזהיר כל כך, הלא עתיד הוא, אחר מאה ועשרים שנה, לקבלנו… — והעגלה עברה כבר, ולא מצאתי שעת-כשר לחוות להם את דעתי גם אני. החברה הלבנה הזאת הלא יפה היא ומלבבת, כשהיא צפה על פני המים, אלא בחקירה אין היא יודעת כלום. אני מצדי — לוּ נתקבלו אוזים ברי אוזים לאוניברסיטות, הייתי שולח גם אותם לבֶּרן להשתלם, או הייתי מעביר את האוזים אל הים, שהוא גדול ורחב, ומאליו מובן שגם השמים בתחתיתם רחבים וגדולים, — לברי-האוזים הייתי מראה את תהום הנחל —

והעיר הקטנה עוד נמה. אחרי הגשר עומדים הבתים יותר

צפופים, יותר קרובים איש לאחיו ואינם דומים זה לזה. איזה תרנגול קפץ מתוך איזו חצר על גבי גג לקול שעטות סוס ולקשקוש עגלה. הסתכל רגע במזרח, למקור הזהר, אחר כך פנה אלינו. הרים כרבלתו האדומה, עָצם את עיניו ובכיָנה גדולה קרא: קו-קו-ריקו! — הכונה שלפני הקריאה אמנם מביאה קצת לידי גיחוך, אולם ב“הקו-קו-ריקו” עצמו יש מאותו העז והבטחון שבה“אחד” שלנו, להבדיל באלף אלפי הבדלות. ועד היום אני מתפלא ומוסיף להתפלא: מאַין לה, לבריה קטנה ועלובה זו, “קו-קו-ריקו” חזק ו“אומר-הרבה” כזה? אכן גדולים מעשי-אלהים!

…ראש של נערה נראה באיזה חלון, שערות פּרועות, חלקי גוף שאינם מכוסים…שאון האופנים בודאי עוררה, וקפצה ממטתה הסמוכה בודאי לחלון, לראות מי זה בא העירה…נראתה הנערה וחלפה…ראיתי את האודם שעלה בפני הנערה הפרובינציאַלית היפה.

חפץ הייתי לרדת מעל העגלה, ולדפוק לה בחלון: הופיעי נא, הצנועה, עוד הפעם והגידי לי מה שמך?…

והעירה נמה עוד ושמי המזרח חוגגים כבר את חג-האור.

על יד בית יפה עמדה העגלה. כמעט בלי חשק ירדתי מעליה. ידע ידעתי כי איזו עבודה עלי לעשות עתה. הפסוק ב“התודע יוסף אל אחיו” עלה במוחי ונקר בו…הרי יוסף זה היה בעל-הבית, ואחיו דרשו לשכנו הוא; מלבד זה היה לו עסק רק עם גברים, עם הגברים אתפשר גם אני, אלא עמהן… הוצאתי מכיס בגדי את הראי הקטן והסתכלתי בו. הרים כסוני! לא אדבר עוד על חטמי — כי מדי דברי בו זכר אזכרנו…האבק שכסה עלי הבהילני. איך זה אתיצב לפניהן בפעם הראשונה במעמד כזה!…

סוף סוף אבד ממני החשק לעמוד במסדרון הבית מבחוץ, ודפקתי בדלת.

— הלואי שאמצא את כּלם, וביחוד אותן (זהו רפיון!), ישנים — הרהרתי בחשאי.

הדלת סבבה על צירה, וטוב טוב עשיתי שלא התנפלתי על הנערה השחרחורה שפתחה לי את הדלת, כי כשנודע לי אחר כך, היתה זאת המשרתת.

חצי אפל היה בבית. התריסים עוד היו מוגפים. קוי זהב אחדים שנפלו בסדקיהם לתוך הבית רעדו; כנראה, רצו קרנים אלו לצאת בעד אותם המבואות הצרים שבעדם נכנסו לתוך האפל, אולם כבר אי-אפשר היה, זרם האוֹר הגדול מן הרחוב עצר בעדן ולא נתנן לצאת,

— במטותא מנך, נערה, תני לי כיור מים, בקשתי את השחרחורה בחשאי לאחר שהגדתי לה מה אני לבית הזה ואחרי שהכנסתי את מלתחתי לאחד החדרים.

עוד אני מתרחץ, ובחור גבוה נכנס מן החוץ, קרב ישר אלי, הסתכל בי רגע וישאלני בלי עקיפין:

— קרוב בודאי?!

— אומ-הו…

— יושב אני על יד החלון, רואה אני עגלה עומדת ואתה יורד, תיכף אמרתי: קרוב!

— אומ-הו…

— מורשה באת? — יודע אני שיש להם קרובים בורשה!

— אומ-הו…

— הגידה את האמת. אחד בא בשבוע זה מורשה ואמר כי אין שלט להרידקציה של “הצפירה” על גבי החומה שעל פני הרחוב…

— אומ-הו.

— זעלדע! אלונטית! קרא הבחור בראותו כי עומד אני כאובד עצות.

— שלום-עליכם! קרא לי אותו בחור על-חשבון שיחה חדשה, ותקע לי את ידו לאחר שנגבתי היטב את פני — יוצא אנכי ובא בבית קרובך זה.

— וכי אפשר לדעת את שמך? שאלתיו מבלי לדעת למה לי דבר זה.

— שמי…נו, אינו חשוב — ופניו התעוו בהעויה של ענוה — איני כותב בעתונים והעולם אינו מדבר על אודותי…בזה יצא ידי חובת עקיצה דקה — נו בזפרון יודעים אותי…לבית זה אני בא כמעט בכל יום, שמעתי על אדותיך…הלא כן! בודאי יש לך במלתחתך זו ספרים חשובים…פה קשה למצוא ספר הראוי למקרא…זה יומים ששאלתי פה את “פרשת-הדרכים”…בנוגע לזה הנני תמים-דעים עם “אחד-העם”. מה אתה אומר — את “היראים” שלנו אין הוא מאכיל מאכלי דבש?…חי-חי…יודע הוא “אחד-העם” שלנו את אשר לפניו!…

— אומ-הו…

יש שתתחבב עלי מלה, ובעצמי לא אדע את פשרה…

באותו רגע נכנסה זעלדע עם סמוור רותח, והבחור, אף-על-פי שהוא תמים-דעים עם “אחד-העם” ואעפ"י ששלח בי עקיצה, מזג לי כוס תה ומזג גם לעצמו. בעת השתיה הגיד לי, כי עוד מעט ויקומו בני-הבית, והוסיף כי כדאי הוא להשאר פה, אלא שדבר זה אי-אפשר לו, מפני שאמו קפדנית ורק היא אשמה בזה שהוא מתפלל; לולא היא — ואמנם הבטיחני לבוא ברגעי המנוחה ולבוא עמי בשיחה "בשפת-

רוסיה“…אם רוצה אני, יוכל להביא אתו את ה”וואָסקרעסעניע" של טולסטוי, ואגב אורחא שאלני מה דעתי על טולסטוי?…התפעלות רבה יש לו מטולסטוי! מי גדול ב“גוים” מטולסטוי, ובכל זאת הוא עושה כל עבודה קשה בשדה ובנהר…נסה-נא דבר אל היהודים שלנו, רצוני-לומר, אל סופרינו, אל סוקולוב, למשל, נוּ…נוּ… לסוקולוב לא — לסוקולוב זה לא נאה באמת…אלא לך ואמר לאברהם זינגר, כמדומה לי, שאינו חושב את עצמו גדול מטולסטוי! לך ואמר לו: אדוני, אברהם זינגר, זרוק את העט ואת הקסת, ולך לעבוד את האדמה! ותראה אם לא “ימלא את פיך חצץ”…

“התפעלות” יש לו מטולסטוי!…לפני לכתו הכניס בחור זה את ידו לתוך צלחתו, כמעט שבהיסח הדעת, והוציא מתוכה, גם כן בהיסח הדעת, איזה ספר קטן, ואף על פי שלא שאלתיו על ספר זה, התחיל מתנצל ומסתירו ממני… — לא כלום…ספר, גם כן שלו…של טולסטוי, הסונטה הקריצירובית; היה לי אתמול וִכּוּחַ עם בַּרישנִיה אחת, בשום אופן לא חפצה להודות כי הנשים — נוּ, איך הוא אומר שם?…אני לא אמרתי לה כלוּם, רק הצגתי את פּוֹזדנישיב כלפי…כלפי…מה שמה? כלפי אשתו — בודאי זוכר אתה את שמה?

— איני זוכר כלום…

הבחור נרתע לאחוריו.

— ובכן אינך זוכר גם את כל האידיאל?…

איני יודע, מלה זו למה היא באה כאן דוקא, ואולם אין בכך כלום. יודע הבחור שטולסטוי ואידיאל אינם חלילה שעטנז, ויכולים הם לבוא ביחד בכל אופן.

הבחור יצא ואני שאפתי רוח. אַלפי נשיקות הייתי נושק לאמו

על שהיא קפדנית, ושבאשמתה צריך “תכשיט” זה להתפּלל בכל יום, וגם באותו היום שבאתי לזפרון.

הפחד שפחדתי, בנוגע להתודעותי אל קרובי, היה פחד שוא; אמנם היו הרגעים הראשונים קשים קצת, וכשמגידה לי רחל הקטנה היום, כי באותם הרגעים עמדתי כגולם, אני מאמין בזה אמונת-אמן, ולעולם אהיה אסיר-תודה לאחד מקרובי-אחי, שהוציאני אז מן המצר והזמינני לטיל…נבוך הייתי ביותר בפני מבטי החבה ושאלות האחוה הרבות…ועד-היום יש לי טענות ומענות ללבי המתכּלכּל מטפות אהבה ובעבוֹר אותו גל של אהבה ושכּרָהוּ…

הטיול ארך כשעה. טילנו מאחרי העיר, ולמרות מה שמלַוִּי נהגני בכונה בשבילים צרים וריקים שבצדה של העירה, בכל זאת נזדמנו לנו יהודים שונים ומשונים, שתקעו לי “שלום”, ובאותו רגע נשאל מהם מלוי ברמז, מי-ומה-ומאין? העדר השֵׁנה והנסיעה המיגעת ועוד סבות שהצטרפו להן פעלו עלי, עד שנעשה ראשי סחרחר והתחיל מרפרף באויר, ואני זוכר את קלסתר פניהם של כל אותם הבריות שפגשתי בטיולי ההוא, מלבד עלם אחד שנלוה אלינו בדרך — הודות לרשמי פניו האוריגיינליים והחדשות שגלה בי.

החדשות שגלה בי העולם הן “שתי האידיאות”.

כששמעתי את דברי עלם זה: אתה יש לך שתי אידיאות — כמעט שנבהלתי.

— היינו?

— כותב אתה גם בשיר וגם בפרוזה.

אבן נגולה מעל לבי..כששאלתיו מאין הוא יודע את כל אלה, ענה לי, כי בביתו נרשם גם מי ומי הוא “כף-המבשלים”; הכל נרשם אצלו בחוברת העשויה לאותו דבר; כי יש שהוא שוכח לפעמים דבר-מה.

קורספונדציה אחת בת שלש שורות הראה לי ב“הצפירה” בגליון מזוהם ממשמוש ידים ומרוב ימים והעיר לי גם כן, כי בסופה של הקורספונדציה כתוב היה: הוי השרפות, השרפות! עד מתי לא תחדלנה מערי ישראל, עם סימן השאלה ועם סימן הקריאה, ואינו יודע למה השמיטו את אלה! בביתו הבטיח לי העלם, יש לו עוד “הצפירה” אחת, שגם שם יש משלו…אולם אינה חשובה כל-כך, אך אם רוצה אני, נכון הוא להביאנה עוד היום…בקשתיו כי יביאנה, אדרבא…אולם לא היום, לא היום, כי אם מחר.

כשחזרנו הביתה, מצאנו את בני הבית כבר מחכים לנו “אל השלחן”. בשבתי בחוג בני המשפחה, נשתנה יחוסי אליו מרגע לרגע. מַהֵר מַהֵר מתקשר לבו של אדם במשנהו, ואשרי מי שהמציא את הדבר הטוב, את “הקרובים” בעולם. אכן יש ששמש זורחת מאחורי כתפו של אדם, והאדם איננו יודע, מפני שאינו עולה על לבו, כי יש להחזיר את הפנים…הן היו שעות שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, הן היו שעות כאלו, והן באותן השעות היתה עיר גמדים קטנה, ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!

ברב חשק מלאתי את עצת דודתי, שהאשימתני בשעת הסעודה בבישנות יתירה — דבר שהוא ממני והלאה — והלכתי לישון בחדר שפנו לי. החלומות באו אלי במעט ענין תיכף כשנרדמתי: הבחור הגבוה בא לשוחח עמי “בשפת רוסיה”; אחריו באה “הברישניה שלו”. נבוכותי מאד. היא התחילה מטילת בתוך החדר והוציאה מצלחתה חתיכה גדולה של “שיטניצא”, דומה לאותה השיטניצא שאכלתי אני והזפרוני בבית הנתיבות, ואכלה בכל-פה מן החתיכה כלה. הבחור הגבוה השתוחח ולחש לי ביראת הכבוד: זוהי מן הדימוקרטיות. באה

גם כן מוורשה; אצלן אינן מתבישות…עוד הוא מדבר, והנה נכנסה אמו של הבחור ופניה אמנם כפני קפדנית, נכנסה ואחזה בציצית ראשו של הבחור וטלטלתהו טלטלה אחת וגדולה: — באמצע התפלה! — והברישניה רואה זאת ולוחשת בינה לבין עצמה: עתה אני מודה, כי הַגְרַף צדק — הנשים אינן שוות כלום…עודי נבוך ממראה עיני, והנה נחל מים פורץ אל חדרי, ודגים רבים צפים בתוך המים. דגים רבים רבים מאד, עם קשקשים אדמדמים משתעשעים בַּמים ועל פניהם.

והגרף טולסטוי הזקן עומד עם חבר “שקצים” על יד הנחל ומשליך לתוכו את חַכּתו. שרולי מכנסיו מפושלים עד הברכּים, ראשו מורם למעלה, אין הוא רוצה, או אין הוא יכול לראות את עצמו במעמד לא אֶסתיטי כזה…רגעים אחדים שוהה הוא במקומו. כשהוציא את החכּה לא היה עליה אף סימן של דג. וחזר הגרף לאחוריו במקום שעמדה הגרפינה הזקנה ומטפחת-משי בידיה לנגב בה את רגלי הגרף שנגאלו בטיט, בעת ציד הדגים. עודי נבוך ממראה עיני, והנה הגרף מוציא מכיס בגדו איזה עתון, וקורא בו, הסתכלתי בעתון והנה הוא עברי — “הצפירה”! — מה אתה קורא, גרף לֶיב ניקוליביץ? — קורספונדנציה של עלם זפרוני. עוד אני נבוך — והנה הבחור הגבוה רץ בכל מאמצי כּחו, התפלין בראשו, הרצועה שעל ידו נסחֶבֶת מאחריו…הנה הוא כורע לפני הגרף. — כמה דגים צדתָּ? דגים! דגים! — ומרחוק דולקת אמו הקפדנית וצועקת: — “באמצע התפלה! באמצע התפלה!” —

כשהקיצותי, כבר החל היום לערוב. רגע אחד לא ידעתי ברור איפה אני נמצא. כשזכרתי הכל, כמעט שבושתי לצאת מחדרי. — כל היום! כל היום לישון…קול אחות אחת הגיע לאזני מן החדר השני ולבבני. מה חביבה היא, ומה יפה, ואנכי לא ידעתי, לא ידעתי…

יצאתי מן החדר ונכנסתי לחדר האוכל, שכבר הודלק בו אור. את כל בני הבית מצאתי יושבים “אל השלחן”. — ערבא טבא!

פכּח הייתי אחרי שינה של שעות מספר. ולכן חי עתה בזכרוני כל הנשף הנעים ההוא. לא אדבר כלל על התה ועל מיץ-הדבדבניות, כי במה נחשב כל זה לעומת…לעומת הצחוק שפּרץ בכל רגע מפי אַחיותי, לרגלי כל בטוי פולני-יהודי שנזרק מבין שפתי — —

כשיצאתי בחברת אַחי ואחיותי אל החצר הקטנה והשתולה עצים קבלתני רוח קלילה. השמש לא נראתה עוד בשמי-המערב. שרידי עננים אדמדמים תעו אנה ואנה, בודאי נמו העננים האלה, בודאי התמכרו להזיות ברגעי השקיעה — ובהקיצם והנה שמשם כבר איננה… ספסלים אחדים עמדו מתחת לעצים. ישבנו, והענפים כסו על ראשינו. נשאתי את עיני, והנה כוכבים נוצצים בתוך דליות העץ. היה עלי רק לקום להרים את ידי ולקחתם —

איזו יד נגעה בי, בשערי…נגיעה מחמת אהבה, ואדע כי זאת היא ידו של אח או אחות…חשך היה אז בתוך הגן ולא ראיתים.

— לוּ דבר הלב כמו הפה בלשון בני אדם, כי אז היינו שומעים בתוך דממה זו את שיחותיו…— קרא קול חביב אחד.

— זוהי דממה נפלאה באמת!

ואולם אחרי שהלב איננו מדבר בלשון בני אדם, הדממה משעממת. כלום יש ענין בדפיקות לבותינו שאנו שומעים? — קרא קול חביב עוד הפעם.

— הבאמת? השומעים אתם דפיקות-לב בתוך הדממה הזאת?

— וכי מה בכך? שומעים אנו!…

— אם כן יקרא נא כל אחד מכם בשמו, ואחרי כן יטה כל אחד את אזנו אל לבו, ושמע כל אחד את שמו בדפיקותיו…

— קרא נא אתה בשמך — ותשמע גם אתה אותו בדפיקת לבותינו…

— אני לא אשמע עוד…בן-כרך אני, וקלקל שאון הכּרך את שמיעתי…

הורדתי את ראשי והנחתיו על כפות ידי.

עוד הפעם רחשה הדממה העמוקה בינותינו ועל ראשינו. אני הרימותי את ראשי ושאלתי:

— האספר לכם על דבר החיים ההומים ועל שאון הכרך?

………….

ספֵּר, ספר!

אחדים מאתנו קמו, החליפו את מקומותיהם על הספסל לימיני ולשמאלי, נדחקו איש לאחיו —

ואני החילותי:

בִּשְׁאוֹן הַכְּרָךְ.

מֵאֵיזֹה רְחוֹב, שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּרַךְ,

בָּא קוֹל הֹלֶם-פָּעַם;

מוּרָמָה יַד, וּבַרְזֶל יַךְ:

בְּרָקִים וְקוֹל רָעַם.


נַפָּח עוֹמֵד עַל לַהֶבֶת,

וּמְרַקֵּעַ אֶת בַּרְזִלּוֹ;

גַּלְגַּל אַחֲרוֹן לַמִּרְכֶּבֶת —

לֹא בִשְׁבִילוֹ, לֹא בִשְׁבִילוֹ!


כָּל הַלַּיְלָה הִכָּה, הִכָּה;

כָּל הַלַּיְלָה רִקַּע, רִקַּע;

כָּל הַלַּיְלָה הָלַם, הָלַם —

וּלְעֵת-בֹּקֶר עִם צֵאת-חַמָּה —


הַמִּרְכֶּבֶת כְּבָר שָׁלָמָה;

נָח הַהֹלֶם — וַיֵּאָלַם.


— "אִשְׁתִּי! אָז הַנַּפָּח קָרָא,

עוֹד מְעַט וּבָא הַ“שְּׂרָרָה” —


"הַמֶּרְכֶּבֶת לוֹ מוּכָנָה,

"בִּשְׁתֵּי “מֵאוֹת” אוֹתָהּ קָנָה.


"קַבְּלִי, רַעֲיָה, אֶת הַדָּמִים!

"עֶשְׂרִים לֵילוֹת, עֶשְׂרִים יָמִים


"נַעֲרוֹךְ חִנְגָּא וְהִלּוּלָא,

“עַד שֶׁתֵּהֹם תֵּבֵל כֻּלָּהּ! —”


שָׂח הַנַּפָּח כָּךְ, וְנָדַם —

כָּרַע, עָיֵף, וַיֵּרָדַם.

*

לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

עֲלֵי מִצְחָה יֵשׁ לָהּ קֶמֶט —

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,

שִׂפְתֵי חֵן וְסִנְטָר חֶמֶד.


בַּעֲלָהּ צִוָּה, — וְאֶת צָווֹ

הִיא לֹא תַמְרֶה, הִיא, הָרַכָּה!

עוֹד מְעַט הַ“שְּׂרָרָה” יָבוֹא —

אֶל הַחַלּוֹן הִיא מְחַכָּה…


בָּא הַשְּׂרָרָה — רָם כָּאַלּוֹן,

יָפֶה, חָסוֹן הוּא, הַ“שְּׂרָרָה”!


אַךְ הַחִוְּרָה שֶׁבַּחַלּוֹן —

לָמָּה חָרְדָה? מַה זֶּה קָרָה?


בָּא הַשְׂרָרָה — אֵשׁ הֻצַּתָּה!

הוֹ הַשְׂרָרָה! הוֹ שַׁלְהַבְתּוֹ!

— “בּוֹאִי, חִוְּרָה, מָה אַתְּ חַתָּה?…” —

וַתִּכָּנֵס אֶל מֶרְכַּבְתּוֹ.


הַמִּרְכֶּבֶת טָשָׁה טָשָׁה,

כָּל הַיּוֹם הָרְחוֹב רָעָשָׁה

כָּל הַיּוֹם שְׁאוֹן גַּלְגַּלִּים…

הַנִּיצוֹצוֹת וְהָרְשָׁפִים

מִכָּל אוֹפָן נִתְּזִים, עָפִים,

כָּבִים רֶגַע וּמִתְגַּלִּים.


הַמִּרְכֶּבֶת סְגוּרָה, סְגוּרָה —

הוֹ הַשְּׂרָרָה! הוֹ הַנּוֹרָא5!


לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,


עַל חָזֶהָ רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן, —

הִיא, הַחִוְּרָה, הִיא לֹא תִישָן…


עַל תַּלְתַּלָּיו מוּרָד רֹאשָׁהּ,

עוֹד הִיא חֲרֵדָה, עוֹד הִיא בוֹשָׁה…


בְּרַעַשׁ אוֹפָן תִּשְׁמַע קְלָלָה;

עֵין הַנַּפָּח — בִּשְׁבִיב שֶׁעָלָה


אֶל הַחַלוֹן —…רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן

עַל חָזֶהָ — הִיא לֹא תִישָׁן…


לְעֵת עֶרֶב רַק חָדָלָה.

הֶמְיַת הַמִּרְכֶּבֶת כָּלָה.


בָּא הַשְֹּרָרָה אֶל הֵיכָלוֹ —

בָּא עִם צֵידוֹ, בָּא עִם שְׁלָלוֹ…


הוֹ הַשְּׂרָרָה, הוֹ הַשְּׂרָרָה!

עַד חֲצוֹת הַלֵּיל עֲצָרָהּ…


עַד חֲצוֹת הַלֵּיל לְקָחָהּ —

וּבַחֲצִי הַלַּיְלָה שְׁלָחָהּ!…

*

עִם כְּלוֹת הַיּוֹם הַנַּפָּח קָם,

הִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ שֵׁנָה —

וְהַבַּיִת רֵיק וְאִישׁ אֵין שָׁם,

גַּם הִיא “חִוְּרָתוֹ”, אֵינָהּ…


אַרְבַּעַת כְּתָלִים עָמְדוּ דֹם,

מְאוּם לוֹ לֹא אָמָרוּ;

הָאֵשׁ כְּבְָר נִדְעֲכָה עַד תֹּם;

הַפֶּחָמִים הִתְקָרָרוּ,


“אִשְׁתִּי!” — קָרָא — וְאֵין עוֹנֶה!

“אִשְׁתִּי!” — וְאֵין קָשֶׁב!

אֶת קְרִיאוֹתָיו לוֹ רַק שׁוֹנֶה

הֵדוֹ שֶׁל הַנָּשֶף.


אֶל הֶחָצֵר יָצֹא יָצָא —

וְצַעֲקַת שֶׁבֶר הִתְפָּרָצָה


מִתּוֹךְ לִבּוֹ. צְעָקָה מָרָה:

— הוֹ הַ“שְּׂרָרָה”! הוֹ הַ“שְֹּׂרָרָה”! —


הָמִּרְכֶּבֶת לֹא עָמָדָה —

— הוּא, הוּא צָדָהּ! הוּא, הוּא צָדָהּ!…


דִּמְעָה נָזְלָה, דֹּם נָזָלָה…

— הוּא, הוּא גְזָלָהּ! הוּא, הוּא גְזָלָהּ! —


פִּתְאֹם עָמַד. דָבָר זָכָר:

"— לֹא אֲחַכֶּה עַד יוֹם מָחָר!


מִזְּרוֹעוֹתָיו אוֹצִיאֶנָּה,

“בִּזְרוֹעוֹתָיו אַהַרְגֶנָּה!” —


אֶל הַהֵיכָל הָלֹךְ הָלַךְ —

בַּאֲפוּנְדָתוֹ טָמַן שָׁלַח.


“— חַד הַשֶּׁלַח, וְיֵשׁ לוֹ בָרָק! —”

חָרַק לוֹ הַנַּפָּח, חָרָק…


כָּל הַקִּרְיָה שָׁמְעָה הֵדִים

שֶׁל צְעָדִים קָשִׁים, כְּבֵדִים…


בַּחֲצִי הַלַּיְלָה כַאֲשֶׁר נָגַשׁ

אֶל הָאַרְמוֹן, אוֹתָהּ פָּגַשׁ —


אֶל הַשַּׁעַר עָמְדָה סְמוּכָה

וְהַבְּלוּסָה פְתוּחָה, פְתוּחָה…

*

הַתּוֹצָאוֹת לֹא יְדוּעוֹת —

רַבּוֹת — רַבּוֹת הֵן הַשְּׁמוּעוֹת!…

רַבִּים — רַבִּים הַנַּפָּחִים,

כִּמְעַט כֻּלָּם נָשְׂאוּ נָשִׁים.

שְׂרָרוֹת גַּם כֵּן יֵשׁ לִרְבָבוֹת,

כֻּלָּם נוֹסְעִים בַּמִּרְכָּבוֹת —

הָאוֹפַנִּים אָצִים, טָשִׁים…

זִיקִים נִתְּזִים וְנִדְעָכִים —

וְהַכְּרַכִּים תָּמִיד הוֹמִים!

תָּמִיד הוֹמִים!

איזה דבר נפל מן העץ והתחבט בגבי. קמתי ממושבי ואשא את עיני; אלא כלום לא ראיתי בתוך החשכה. הִצַּתי עץ-גפרית ואסתכל לאורה לתוך הענפים. שתי עינים הבהיקו אלי מבין הטרפים.

— כמדומה לי שאחד יושב על עץ!

— וָלְף-לֵיבּ בודאי. איזו מַנִּיָה יש לו לתפוחינו! קרא אחד מחברתנו. אַנאָבזאַל בחור מוּפקר ירד מעל העץ.

— אמרת שם בודאי “יום” תהלים, והמלאך גבריאל ירד אליך ומלא בין כך את כיסיך בתפוחים.

— לא קטפתי היום אף תפוח אחד: כוָנתי אמנם בעלותי על העץ לא היתה להכניס ציצית ב“ארבע-כנפות”…שמעתי את המעשה.

— נוּ…

— לוּ היו לי להוצאות הדרך נסעתי לשם, והייתי מראה להם!…כל מרכבת ומרכבת הייתי מעכב באמצע הרחובות…הייתי מראה להם, להשררות!

חרק המופקר בשניו והלך.

איזו עצבות רחפה עלינו ובינותינו בתוך הדממה…נחמתי כמעט על אשר ספרתי להם, להשקטים, על דבר שאון קריתי.

— האם נושא עץ זה תפוחים? שאלתי.

— נושא!

טפסתי עליו. ענפים אחדים שרטו בפני. אי-אפשר היה להזהר מזה, בתוך החשכה ההיא. ואולם מעט התפוחים שקטפתי היו משובחים באמת…

זאת היתה הפעם הראשונה, שטפסתי על עץ ושאכלתי הפרי שקטפתי אָני.

ג: שַבָּת

אחרי סעודה של שבת יצאנו אני וכל בני הבית, אחד אחד, מלפני השלחן שבחדר האוכל, ונכנסנו, אחד אחד, אל החדר הסמוך. החלון שבאותו החדר היה סגור, ובזויות שמשותיו השטופות זוהר היום התעלסו מחנות זבובים באהבים.

פתחתי את החלון, ויעופו בשאון גדול החוצה.

זבובים אלה קטנים הם, עלובים הם. הרגלים והכנפים — אוי ואבוי! ואולם אין דעתי נוחה מהם: מצח נחושה להם, להזבובים. חוצפתם עוברת כל גבול. ביחוד בשבתות ימות החמה. מחנות מחנות הם באים לחדר המבשלות, מסתופפים על גבי ה“טשולנט” ומנקרים. המשרתת איננה, ואני יש לי מזה הנאה משונה: יהנו גם הם, ידעו גם הם את טעמו של טשולנט, מכיון שנכנסו לביתו של יהודי! אלא מאי? צריכים להיות מנומסים קצת. אם נקרו דַּיָּם והמשרתת באה וגרשתם, והם חוזרים ומנקרים — זהו כבר מעשה זוללים! אלא אני מוסיף ומצדד בזכוּתם: רָאוּ את הטשולנט כי טוב, ורוצים הם לחדור אל הכרסתן, אל הקוגיל גופא החבוי שם בתוך המון תפוחי-אדמה השזופים ואל הקיבה השמֵנה, — אי, הקיבה השמנה! כי אף על פי ששלשת הדברים הנזכרים, נתונים בפארור אחד, הנה הם בכל זאת מטעמים בפני עצמם: תפוחי-האדמה הקטנים, החרוכים יפה, שהתקשו קצת כדבעי — לחוד, הקיג“ל, שעד עתה לא למדתי כיצד הוא נוצר — לחוד, והקיבה השמנה אי, הקיבה השמנה! — לחוד. היחס היחידי שבהם הוא, כי מכיון שלוקחים לתוך הפה תפוח-אדמה אחד, אי אפשר עוד לעמוד בפני הרצון ותוחבים את המזלג בחתיכת קיג”ל, וגם בזה עוד לא שבה היד והיא נטויה עוד לפרורי הקיבה (הקיבה, כידוע, כיון שמנתחים אותה היא מתפוררת והשומן שותת ושותת), ובכן איני תמה כלל, מה שכל כלי יוצר לא יצלח להניס אותם הזבובים שכבר טעמו מן ה“בריה” האחת.

אולם אותה ההלולא לאחר הסעודה — זהו דבר מכוער!

התפטמו הרעבתנים הפעוטים, עוד נכר שמן של טשולנט בפיהם הקטן, עוד כרסם העגולה מתנהלת בכבדות תחת הכנפים הרפות, והם עפים אל החלונות, לעשות את מעשיהם, זר-מעשיהם, ודוקא לאור השמש, ודוקא לעיני כל, בראש-גלי…ושואגים עוד בשעת-מעשה!

פתחתי את החלון — ויעופו. רק שנים שהיו עסוקים במין דוּאֶל נשארו בזוית, כשהאחד מנקר בראשו של זה והשני סורט לו ברגל דקה אחת בבטנו. והרהרתי באותו רגע, שהזבוב האחד בקד בשעת המקומה באשת חברו, והבעל, רחמנא ליצלן, מצאהו כשהוא מַתנה אהבים אם אשת-חיקו, ותתלקח המלחמה הקשה הזאת.

ונזכרתי באותו רגע במעשה כזה שקרה בכרך בין בני האדם ואצחק בלבּי.

שתי רפידות קטנות עמדו אצל שני כתלים של החדר שנכנסנו לתוכו אחר הסעודה. ישבנו באשר ישבנו, זה על ברכיו של זה, זה אחורי כתפו של זה — שבת-אחים. דעתנו היתה נוחה עלינו ושוחחנו

מה ששוחחנו, בלי קמיטת המצח, בניחותא, בלי טרמינים, כל מה שעולה על הלב — שיחת-אחים.

— כמה מים כבר נגרו! אוי—אוי…בן-שבע היית אז! —

— כך…

— והרי זוכרת אני עכשיו את הכל כאלו כל זה היה אתמול… איזה שובב! בלילה, לא היית נותן לישון…מיאוּ…מיאוּ…וכתרנגול — כל הלילה! דודה התארחה אז בביתנו — כמה צעקה זו!

— כעסנית היתה ביותר. משבא הלילה והיו מתחילות בחדר הילדים שלנו הקפיצות…כל אחד לתוך ערישתו של חברו…רחלי, בת שלש היתה אז, היתה צועקת: אי, דבר זה אסור — הלא בחור!… הקפיצות היו פתאומיות…היינו זוחלים על רצפת החדר האפל, זוחלים זוחלים בדממה — ובַּך! לתוך הערש…צעקות, צחוק, הכסתות מושלכות על פני הרצפה, אין זכר לסדינים ולמסכות, חרבן! והקפיצות אינן חדלות — עד6 שאברהם’ל האורב בפתח היה קורא: הדודה! — ומיד היינו משתתקים, מתקפלים באיזו שמלה וכובשים את פנינו ואת הצחוק בשק התבן, כל אחד לא במטה שלו.

— והמעשה בליל השבת?… זה היה יפה! הנרות כבר כבו, ואנחנו עושים את מלאכתנו במחשך…ופתאם נכנסה הדודה כפעם בפעם — להשתיק… אינך זוכר?.. אתה זחלת מאחוריה, וכשאחזת בקרסולי הזקנה, נבחת בקול משונה: הב-הב! נבהלה הדודה ונפלה ארצה. את כלנו הלקו אז, אולם אותך הלקו ביותר…

— כך, זוכרת אני…מאותו הלילה לא נתניך עוֹד לישון בחדר הילדים: הדודה לקחתך לתוך מטתה… ואנחנו היינו מתגרים בך דרך הכוֹתל יצחק — פצחק — נאדעל-טעשעל!"… אתה היית עונה

"אברהם’ל — כפמיל — לאקשען — דרעמ — אך הדודה היתה בולמת את פיך ולא נתנתך לכלות.

— העודה חיה, הדודה?

— חיה!… בקפולִיָה…

— בקפוליה…בקַפוליה…שמעו-נא, דבר מה עלה על לבי, אחרי “הבדלה” נשב ונכתוב לה כלנו. נזכיר לה לילות הקפיצות…גם אתה תכתוב…היא תשמח מאד…אוי — אוי — כמה מים כבר נגרו מני אז?…

השיחה שטפה, כאותו הנחל העליז המקלח בין יערות וכפים ואינו מוצא לו שטן בדרך שטפו. זכרונות הילדות שתעו במוחו של כל אחד ממנו פזורים וסבוכים, כיון שנזדמנו בני-המשפחה לחדר אחד ביום שבת, היתה ההשתלשלות של הזכרונות נפלאה. כל אחד זרק את חוליות הזהב שנשתמרו במוחו ובלבו ומאליהן התדבקו זו בזו — ושרשרת הזהב נוצצת, מבהיקה…האח! כל המים שכבר נגרו, זורמים אחור, חוזרים…ויופיע העבר בחדר היפה הלז, וימלא כל זויותיו בזהרו.

ותשטוף השיחה, והיא קלה וחפשית כל כך, ונוגה של זריחת החמה מתוּחַ עליה וצחוק-ילדות מצלצל מתוכה. אולם עוד כל זה נראה לי, נשמע לי — מרחוק. לא אותם החיים בעצמם חוזרים אלי, כי אם הד קולם. רק ההד לבדו נשמע לי, הבא מאחרי להרי חושך; עוד מעט ונדם גם ההד המצלצל עוד. יש אשר צר לאדם לראות את השמש בשקיעתה והוא הופך את פניו כלפי המזרח ועוצם את עיניו ובורא לו במזרח שמש, בדמיונו, והוא רואה את השמש עולה, מנסרת ועולה…ואולם בלבו הוא יודע שבאותו הרגע אשר יפקח את עיניו וראה והנה אָפֵל המזרח, אָפֵל — ומשם זוחל הלילה…

— ואת המעשיות של זקנתנו עודך זוכר?…

— לפני שלש שנים מתה — פה בזפרון…

— בערבים היתה אוהבת לספר.

— המעשה היותר יפה הוא, “עלי-בבּי והשודדים”…אבן-בזק, שיש-חזק — הִפָּתֵחַ! נפתחה האבן והנה מערה גדולה. נכנס. בחדר הראשון — גויות בני-אדם מתים, בשני — ראשים כרותים, בשלישי — דינרי זהב ואבנים יקרות…עודנו עומד וחושב — והשודדים…

— ויונה הנביא אשר ישב במעי הדגה כמו בתוך בית, והניח שם תפלין, וכתב שם ספר-תורה…

— ואת דגי הרקק שבמעי הדגה למד אלף-בית.

ותשטוף השיחה מאליה, קרן גררה קרן. קו— קו, זכרון גלה זכרון, ואֵד קל רבץ על מחי, האפיל את ההוה, והאיר על מה שעבר…ואשכח כי עיני עצומות וכי “הזריחה” היא זו שבראתי בעצמי.

— ומשה ברוך איננו כותב מאפריקא כלל!

— איזה משה-ברוך? זה גדל-הקוֹמה, שאהב כי התֵּה שהיו מגישים לו יעבור על גדותי הכוס?…

—זהו… בודאי ישן הוא גם שם ביום השבת אחרי חצות!

— אי, אחרי אותו המאורע…אחרי שיצקנו לו את התה מן הקומקום לתוך מטתו, על גבי הסדין, לא יוסיף…

— חה-חה, כל אותה השבת שכב במטה!…

— הִתחַלה!

— לאחר שקם: משה-ברוך! כתם זה?!…

— את המזלג זרק עליך…

— חה-חה…

גיל-ילד שב אלי — דבר שלא קרה עוד בחלד — גיל-ילד שב

אלי כמו אותה הצפור הנפלאה “חול” שלאחר עבור עליו אלף שנים נעוריו שבים אליו, עלומיו חוזרים לו. עמד כבר החול על ענף אחד מענפי עצי הלִבְנה “שבבית-העולם”. עצי הלבנה האבלים מספרים לו כמה בני-אדם כבר הובאו הנה מן העיר, ביניהם ילדים ותינוקות — הנה הקברים הקטנים! וירד החול על אחד הקברים, נקר בחרטומו בּעפר התחוח, קָץ החול בחייו: אלף שנים — דַי! קבר יחפור לו בעצמו ויקָבר…ואולם נחשף לו ראש של שלד בתוך עפר האדמה, והוא נבהל מפני חורי העינים, את זה עשה המות! והוא מנפנף בכנפיו הכבדות ופורח לו…ובכל יער ויער שהוא מתעופף בו וזוכר את השירות ששמע וששר בתוכו זה כבר — נושרות נוצות-שיבה אחדות מכנפיו ואחרות צצות במקומו; על כל נחל ונחל שהוא עובר וזוכר כמה פעמים צחקו אליו השמש והלבנה מתוך המים הזכים האלה וכמה פעמים שבר את צמאונו בהמים המתוקים — נושרות נוצות-שיבה אחדות וחדשות צומחות תחתיהן; על כל פרח ופרח שהוא יורד עליו לשבות ולהנפש ואשר ספרו לו במשך האביב את חלומותיהם7 ומחמת החרף לא שמע תמיד את סוף חלומות-הפרחים — נושרות נוצות-הזקנה, הוא שב לעלומיו…

— — — —

— אוי, כמה מים כבר נגרו; —

התפזר האד מעל מוחי…החדר כמעט שהיה ריק, אחד אחד השתמטו…שֵׁנה של שבת תקפתם. רק אני ישבתי על הרפידה האחת, ועוד אחד נמנם על הרפידה שממולי.

גם אני נסיתי לכבוש את פני בכר אשר למראשותי, ואולם האור הרב שבחדר לא נתנני לישון בדפקו לי בשכמי: עוד היום גדול, — ויהיו פני כבושים בכר האפל ועל שכמי רוקד היום, ואני מרגיש

באורו ואיני יכול לעמוד בפניו. ואקום ואטייל בחשאי מחדר לחדר. הכל נם; גם הארונות, הארגז הגדול, השלחן והכסאות מסביב לו… גם המפה הלבנה והזבובים על גבי פרורי הסוכּר הפזורים עליה. בחדר המבשלות היה החום גדול מאד. על גבי התנור ישב החתול ונמנם. לרגעים פּקח את עיניו הירוקות וסגרן שוב, ולא היה בזה כי-אם לאַיֵם על הזבובים המרהיבים ועוקצים, מרהיבים ועוקצים.

כשפתחתי את הדלת ויצאתי אל החצר, שמעתי איזה רשרוש עובר בגן הקטן…על עץ האגס ישב לו בחור “ישמעאלי”, מבחורי הרחוב וקטף לו אגסים אדמדמים למחצה וצהובים למחצה, כאלו לא היתה שבת בעולם.

— בחור, ביום שבת! אַה, בחור?

הוא קפץ בקפיצה אחת מעל העץ ויצא את החצר כשהוא מסנן מבין שפתיו:

— השד יודע אותו! גם ביום השבת לא נפלה עליו תרדמה!…

יצאתי אל הרחוב.

הרחוב היתה ריקה. איזה “גויה” יחפת-רגלים עמדה על יד פּתחו של בית אחד ובלעה זרעונים. קלפת-זרעון אחת נפלה לבין אצבעות רגלה הגסה, והיא לא הרגישה בה.

כשאזל מן הקומץ שלה הזרעון האחרון נכנסה עוד הפעם הביתה ויצאה אחרי-רגע שנית וקמצה מלא זרעונים עוד הפעם, וקלפת הזרעוֹן עוד נעוצה בין אצבעות רגלה האדומה.

בשביל הסרת מנורות-שבת מעל השלחן….אולם אם תבלע “גויה” זו מלוא הבית זרעונים, לא תשבע! זרעונים הם — בשביל בנות ישראל, שאין להן שמלות יפות ונשארות בביתן כל השבת…

מבלי הרגיש כמעט בדבר עברתי ברחובות אחדות. בּעברי

על פני איזה בית-מדרש, נתקל מבטי בפני בחור חִוֵר שיצא לרגע מבין כתליו ועמד על המפתן. ציצית אחת בצבצה מתחת שולי בגדו, הִבִּיט הבחור בשני עברי הרחוב, במערב, בַּמזרח וְנִכְנַס שוב לבית המדרש…

בחור זה למה יצא וחזר? מה הוא עושה בבית המדרש?…

חרד בי לרגע הלב — נדמה לי שאם אכנס לבית המדרש וארים את הגמרא מעל “העמוד”, אז אמצא תחתיה את “התועה בדרכי החיים” פתוח, והדַף, הַדַף יהיה זה:

“— מה שמך?”

“— פרא-אדם!”

“— מה שמך, בני?”

“— יוסף היתום מעיר מדמנה…”

בחור, מדוע אינך מוסיף לקרוא הלאה?

— צר לי להפרד מן הדף הזה…

בחור, כיצד אתה קורא את התועה?

— מרים אני קצת את הגמרא הגדולה ומניח בקצֶהָ על ראשי, וקורא…

בחור, הרי הגמרא הגדולה מאפילה באופן כזה?…

— אני מדליק נר, ומאיר בו בידי…

בחור, בשבת?

— היד רועדת אמנם…

מבלי הרגיש כמעט בדבר, יצאתי את העיר. הרחק, הרחק בשדה נגלה לי המון מטיילים. שמלות לבנות, כחולות, ורודות ושאר בגדי צבעונין נוססו במרחק, בתוך זהרי האויר.

על יד8 הגשר שבקרבתו עמד עמוד ערוב-התחומין, התעכבה

עלמה אחת, הביטה כה וכה, אחר כך גנחה קצת, הוציאה מכיס בגדה איזה דבר לבן והצפינה אותו בחפזה מתחת לאחד מקרשי הגשר והלכה לה.

מהלכה הנאה של העלמה צדני ונמשך לבי לדבר עבירה…הדבר הלבן אשר על יד הגשר הוא מכתב!…מכתב פתוח…

יעבר עלי מה! אני אקרא את המכתב מתחלתו עד סופו, רוצה אני לדעת מה כותב לה אוהבה, מה כותב לה אוהבה

הוצאתי את הגליון הקטן והרבוע מן המעטפה, התחלתי קורא — והנה הוא מאביה…אלא שאת המכתב לא הנחתי מידי בכל זאת, וקראתיו בדלוגים, כי מאביה היה המכתב הזה…

…בתי הנחמדה! ראשית מודיע אני לך כי שלום — רבים הם בניו-יורק משלנו — העבודה קשה — מה שלוֹמֵך את? עובד אנכי ואיני מרגיש בקושי…הרי יחידה את לי…אתמול ראיתי את שלמקה. ספר לי חדשות מזפרון…תופרת את? — אמנם טוב שיהיו לך איזו רובלי-כסף לכרטיס-המסע שאשלח לך בקרוב…יחידתי…מה מאד הייתי רוצה לנשקך בעיניך השחורות…שלמקה ספר לי — תמה אני, מדוע את נותנת דריסת-רגל לסַפירזון על מפתן ביתך…יחידתי, בעת האחרונה, לא אדע, החלומוֹת מבעתים אותי…ספירזון וספירזון…אולם החלומות שוא ידברון…אויה! כשתבואי אם ירצה השם הֵנה, אוּהוּ! אתן לך, לאה'-לי, חתן, רבים הם בניו-יורק! הוי, עד כמה הייתי רוצה, אני, אביך שלך, לנשקך ברגע זה בעיניך השחורות!…הדודה שרה-רחל — גם בן אחותי —

הנחתי את המכתב במקומו ומהרתי ללכת בעקבות העלמה. כשעברתי על פניה הסתכלתי לתוך העינים השחורות, שאביה רוצה

כל-כך לנשקן…איזו עצבות נשקפה מתוכן והיא מתוחה גם על הפנים הרכים והיפים.

חרד בי רגע הלב: החלומות אולי לא שוא ידברון…ספּירזון — ספירזון —

ואני הולך לי כבר בצדי הכביש, והכביש צוהל. כל החיים יצאו מן העירה על פני הכביש…והכביש ארוך מאד; אומרים שכביש זה משתרע עד לקוברין…וקוברין רחוקה מאד מפה. השמים האלה הולכים וכלים, ורקיע חדש מתחיל ומתמתח על פני קוברין העיר.

והכביש צוהל! הככר הירוק שמשני צדיו צוחק ורותת תחת מעוף צפריו. העצים הבודדים, מלכי הכִּכָּר הטובים, עדו את נִזְרֵיהֶם והורידום על עיניהם עד הצואר והפקירו את ממלכתם לכל חי, וביום השבת — לבני ישראל…

והככר צוהל —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

אַבָּא שָׁב מִבֵּית-הַתְּפִלָּה.

אַבָּא קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן,

אַבָּא בִּצַּע כְּבָר הַחַלָּה,

אַבָּא אָכַל כְּבָר פַּשְׁטִידָא

עַל צִמּוּקִים וְעַל שֻׁמָּן;

רֵיחָהּ עוֹד לֹא פָג עֲדַיִן,


אָמְנָם לֹא רַק רֵיחָהּ גְּרִידָא…

וּכְבָר בֵּרַךְ אֶת “הַמְּזֻמָּן”,

וְגַם עָבַר עַל הַסֶּדְרָה,

וּכְבָר חָלַץ אֶת נְעָלָיו, —

וְהוּא יָשֵן שְנָת עֲרֵבָה;

נַחֲרָה בָאָה כְּבָר מֵחֶדְרוֹ,

“שֵׁבֶט-מוּסָר” כְּבְָר עַל פָּנָיו…

עָלֶה נָפַל מִתּוֹךְ עָלָיו,

נָפַל אַרְצָה עַל מְסָאנָיו…

וְכַלָּתֵךְ כְּבָר הִתְקַשְּׁטָה,

יָצְאָה אֶת הָעִיר הַשְּׁלֵוָה —

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת יָצְאָה הַשְׁתָּא!

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת לָךְ תְחַכֶּה —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

לֹא בַשּׁוּק עַל יַד הַחֲנוּיוֹת —


שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַנַּעֲלָה;

לֹא בְחוּצוֹת הָעֲיָרָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַיְקָרָה”;

לֹא בְבֵית הַדּוֹדָה רִיבָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַחֲבִיבָה”;

לֹא בְבֵית הַסָּב ר' יְהוּדָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַחֲמוּדָה;

רֵיקִים עַתָּה כָּל הַשְּׁוָקִים,

סְגוּרוֹת עַתָּה כָּל הַחֲנוּיוֹת,

וּבָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה, דְּמָמָה —

שְׁכִינַת-שַׁבָּת שׁוֹרָה שָׁמָּה…

בְּבֵיתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה רִיבָה

אֵין כָּל עַלְמָה, אֵין כָּל רִיבָה…

נָשִׁים שְׁכֵנוֹת, נָשִׁים צְנוּעוֹת,

שָׁמָּה בָאוּ לְשׂוֹחֵחַ,

לְשׂוֹחֵחַ וּלְהֵאָנֵחַ;

הַסָּב ר' יְהוּדָה קָם מִשְּׁנָתוֹ, —

יוֹשֵׁב הוּא עַל גְּמָרָתוֹ…


גְּדוֹלָה, עָבָה הַגְּמָרָא!

קָשׁוֹת, קָשׁוֹת הַהֲלָכוֹת!

עַל הַדַּפִּים כִּתְמֵי-כָתֶם,

רֵיחוֹת-טַבַּק, זֵעַת מְצָחוֹת…

וְרֶ' יְהוּדָה יוֹשֵׁב בּוֹדֵד,

מְקַמֵּט מִצְחוֹ וּמִתְנוֹדֵד…

עַל הַיַּרְמוֹלְקָה הַמְּכֹעָרָה,

רוֹעֵד קַו-אוֹר עָלוּב, יָתוֹם —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת

הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת אַלָּה.

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת!

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל שָׁם מְטַיְּלוֹת,

…עֵצִים גְּדֵלִים, שׁוֹשַׁנִּים וְרֻדּוֹת —

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל מַה חֲמוּדוֹת!


רוּחַ תִּשּׁוֹב, שֶׁמֶשׁ יָהֵל —

הוֹי, מַה יָפוֹת בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל!

בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, בִּשְׂמָלוֹת צְחוֹרוֹת

תִּתְנוֹסֵסְנָה הַשְּׁחַרְחֹרוֹת

וְהַנָּאווֹת כַּשּׁוּלַמִּית —

קְוֻצּוֹת רֹאשָׁן קְצַת פְּרוּעוֹת —

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בָּנוֹת צְנוּעוֹת,

לֹא תִסְרֹקְנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,

אֶת הַלֶּינְטוֹת וּמִטְפְּחוֹתָן

עַל צַוְארֵיהֶן קָשְׁרוּ אוֹתָן —

לֹא יִשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת —

נַעֲרָה יָפָה, נַעֲרָה רַכָּה,

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה תַּחַת אַלָּה —

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה הִיא וּמְחַכָּה…

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

— — — —

והכביש צוהל — ואני הולך לי יחידי, מלפני ומאחרי מטילים להם יהודים חנונים, שבכל ימות השבוע הם טרודים בעבודה ובדאגה, עומדים בתוך חנותם, ידם האחת נעוצה, מחמת יאוש בכיס בגדם, וידם השניה מפשפשת, מחמת יאוש בזקן, שלרוב הוא צהוב. וכשנכנס “המזיק” הקטן: אבא מצאתי נקב באגוז, תן לי אחר! — הוא בועט ב“מזיקו” זה ברגל גסה: לעזאזל! אל ה“חדר”! אל הרבי! אותם היהודים — משבאה שבת…אמנם לא כל נשי ישראל יפות הן, אלא כלן נשות-חיל הן ויודעות להכין מטעמים לשבת, כל אחת לפי פרוטותיה.

והבעלים, כיון שהסיחו את דעתם מכל דאגת-חול, לבם זונה אחרי הנאה של עולם-הזה; וידוע דבר זה לכל יהודי כי אחרי סעודת-שמנים גם טיול כל-שהוא עלול להחלים ויציאה כל-שהיא אל פני אויר-השדה, “לחטוף” שעה קלה ריח עשבים, זהו דבר המועיל לבריאות; ויהודי הרי רוצה בכל אופן להיות בריא…וכשהולכים לשם טיול בעלמא, הידים משולבות לאחור, ו“המזיקים” הקטנים אינם הולכים אל החדר ללמוד פרק — הפרק לא ימלט! והמה נגררים אחרי אביהם, ויש שגם ה“פלונית” מוַתֶּרת קצת משעות השינה, ומתנהלת לאטה בצד אישה וצאצאיה, אלא לרוב היא מתחרטת באמצע הדרך והיא שבה לביתה. אם מוצאה היא בתוך הקערה שיָרי “טשולנט”, חטמה מתעקם קצת מן המראה ומן הריח: — שוטים, מה ראו בתפוחי-אדמה אלה כדי להשאיר! —

— שבת-טובה! שבת-טובה! מברכים אותי יהודים המכירים אותי, ושאינם מכירים אותי.

— שבת טובה לכם, שבת טובה!

והככר צוהל — ובמדה שאני מרחיק ללכת, הולכים היהודים,

שידיהם משולבות להם מאחוריהם, ומתמעטים, ובחורים שספק תחום-שבת אינו מעסיק את מוחם, פוסעים בפסיעות גסות הלאה נכר, ממהלכם המובטח, כּי באים הם לחלל פה את השבת במחשבה תחלה, וכשאם ימששו בכיסיהם — ימצאו אצל כל אחד מהם פפירוסים בּלי כל ספק.

חבורת בחורים עברה על פני, בחור אחד שהיה לבוש כתונת אדומה הלך בראש.

כתונת אדומה. כתונת אדומה — ובזפרון!

כמדומה לי שהכירו בי “פנים-חדשות”, כי מיד שראוני התחילו לזמר: אָח, אָרימע אַרבּייטער!

בני-ברית, בני-ברית…ובזפרון!

לאחר רגעים אחדים עברה על פני חבורת בחורים שניה, בחור אחד שהיה לבוש כתונת כחולה הלך בראש.

כתונת כחולה, כּתונת כחולה — ובזפרון!..

הסתכלו בי הבחורים ועברו, ואחרי רגעים אחדים הגיעה אלי השירה: אַהיים פאַר דעם יודישען אַרבּייטער!

פועלי-ציון. פועלי-ציון…ובזפרון!

נשאתי את עיני — מרחוק נראו לי שתי החבורות, כשהן הולכות קדימה…אל היער השחרחר, כל אחת הולכת ביחידות ואינה מצטרפת לרעותה. וכברת הארץ שביניהן כל-כך קטנה; על נקלה היו יכולות להצטרף…צלילי-שיר עוד מגיעים אל אזני, אי אפשר עוד להבדיל בין המלים, נדמה לי שזהו שיר אחד — הצטרפו השירים והיו לאחד…

נשאתי את עיני — שתי החבורות הקטנות ירדו מעל הכביש ונכנסו לעבי היער שעמד והשחיר בצדו. והכביש השתרע הרחק,

הרחק לפני, כשהוא ריק ופנוי כאלו הקדוֹש-ברוך-הוא יעבור עוד מעט בזה במרכבת-אש.

בלי כונה נתקל מבטי ביער —

דיסקוסיה, דיסקוסיה…ובזפרון!

השמש עמדה בגבול שמי המערב, ואולם עוד היה היום גדול, — צעדים ושיר אהבים נשמעו לי מאחורי. הפניתי את שכמי: בתולה גדולה הלכה אחרי. ההליכה הגסה, הבְּלוּסָה עם הפסים האדומים והכחולים והשמלה בעלת צבעונין מבהיקים, נתנו אותותיהן, כי הבתולה הלזו היא מן הכפריות, המשרתת בבית אחד “מבעלי-בתי” העיר, והתקשטה זו בשמלות שבתה והולכת לה לכפרה הקרב לבלות שם שעות אחדות, בחברת…נו, אלהים יודע אותה! שפתיה המשורבבות והמלאות דם, שהעליונה כמעט נגעה בחטמה, הקיאו: ווי איך האָבּ דיך ליעבּ, מיין טהייערער קראַסאַוויעץ! — יצורי גוה של ריבה זו רעדו מבעד להבלוסה, הלסתות המלאות האדימו, העינים השחורות והקטנות מאד הביטו ארצה, כאלו חפצו לברוא “זכר” מן האדמה.

הפכתי את פני וחכיתי רגעי-מספר עד שתעבור הלאה.

נכנסתי היערה — את עצי היער הזה, שמרחוק נראו לי כדבקים איש לאחיו, מצאתי עומדים כל אחד יחידי ונבדל…אור וחשך שמשו בו בערבוביה ועשן קל תמר בעבי היער בין העצים…לפעמים רפרפו בחלל היער חצאי-מלים וצללו בדממה, איזו קוּקִיָה, חבויה על אחד הענפים, קראה: קוּ קוּ! — קוּ קוּ? — כלומר: איֵכם יהודים כשרים? איכם? האספו נא וראו את בחוריכם, העוסקים בדברים בטלים — ומחללים את השבת…

קוּ-קו? קוּ-קו?

והיהודים הכשרים לא יבואו — יותר מתחום-שבת אינם הולכים…

בשובי הביתה כבר עמדה השמש בשפולי המערב. איזה עצבות של חתימת שבת פעפעה באויר. מספר ההולכים על הכביש כמעט שלא נתמעט, ואולם הכל חוזר אל העירה, הכל שב…החיים הולכים ומסתלקים מעל הכביש, אָבֵל אָבַל הכביש, הבטתי עוד הפעם אל המערב, וארא את השקיעה.

כשנכנסתי הביתה השתפכו על ראשי קולות חביבים:

— אוּה! שבת תמימה! בקשנו וחפשנו — איה “הפולנאי” שלנו?

היכן “הפולנאי” שלנו?! —

— “שלש-סעודות” יש?

— יש ויש! נו, עוד נתחשב…

— אוּה?… אִיְמו עלי גם באגרוף.

תיכף אחרי “ההבדלה” נשמע מבית שכן נגינה של פסנתר, והנגינה-נגינת חול —

ד: מוֹצָאֵי-שַבָּת

למוצאי-שבת נסתלקה הקדושה ביחד עם היראה מפני חלול שבת, ובא הערב היפה שיש בו ממנוחת שבת ומעונג של חול.

סמוור קצר-צואר, קצר-רגל ושכלו כרס, מאותם הסמוורים הכרסתנים הגדולים, המצוים בבתי הליטאים בליטא, עמד בראש השלחן והשמיע קול רתיחתו. הבל לבן וחם פרץ ותמר מכל נקביו וחלוליו ופרש כמו אד על עיני כל המסובים.

לפני שעות אחדות ראיתי אותו הסמוור בבית-המבשלות. עמד לו צהוב זה על איזה ספסל בקרן-זויות, שותק ועלוב. נגעתי בו באצבע — קור של קפאון. אי-אפשר היה להאמין שבר-מינן קופא זה יתחמם בעוד מספר של שעות מעטות עד כדי רתיחה צוהלת ויעלה מחזהו הבל חי ומנעים שכזה:

והתֵּה צח וטוב ורותח, והרי הוא מדיח בפיות המסובים שאר שומנם ושאר ריחם של מאכלי השבת.

אחד המסובים יושב על קופסת טבק וגלילי נייר ועושה פפירוסות. הפפירוסה האחת כבר נעוצה בין שניו, והרי הוא מעשן ועושה את מלאכתו בבת-אחת; הפה שואף והיד מפטמת את גליל-הנייר, נכר

שהעשון חביב עליו מאד, הפפירוסה ממש שהיא מרקדת בין שפתיו.

אפשר לציר לעצמו, עד כמה קשה לו, לאברך זה, להתאפק יום שבת כלו!…

אני עמדתי בפתח הדלת ונמלכתי עם לבי אם להכנס, או לשוב ולבוא לאחד החדרים הריקים9 לפי שעה ולהתיחד עם עצמי. פניהם של רוב המסובים היו זרים לי. רגע עמדתי ובחנתי את הפנים החדשים ואת צהלת-החולין הלזו, והנה אחת מעלמות הבית עוברת על פני. עצרתי בה, גחנתי אל אזנה ולחשתי לה את שאלתי:

מי המה בני אדם הללו?…

— יהודים. רגילים הם לבוא לביתנו אחרי ה“הבדלה” לשם פטפוט סתם ולשם כוס חמין רותחת אחת ושנית…רואה אתה, שני דליות מים שופכים לסמוור זה.

— שני דליות מים? — מתפלא אני בחשאי על אזנה הקטנה והיפה.

— מי נהר!…

— מי נהר?…

— הם מתוקים וצלולים…

— מתוקים וצלולים, ונבראו להכין בם תֵּה בשביל שומרי השבת?

— בערב הולכים שואבי המים אל הנהר ושואבים את מימיו החיים והקרים בשביל סמוורי העיר.

— וביום?

— ביום בהיר רצות שם הנערות עם הסדינים והאלונטיות הלבנים התלוים על גבי כתפיהן ורוחצות בגליו הקטנים והזכּים את בשרן.

— והנערים?

— הנערים? שני עברים לנהר…

— והיהודים הללו גם הם רוחצים שם?

— לא. הם אוהבים רק את התֵּה…

נתתי לה ללכת. אזנה הקטנה והיפה, שלחשתי עליה את שאלותי הקצרות, התאדמה קצת, כאלו נגעתי בה בשפתי…אוזן קטנה יפה ואדמדמת!

רגעים אחדים נשארתי עומד על מקומי, להקשיב ולהתבונן אל המסובים העליזים, העוסקים בפטפוט סתם, ואגב גם בשתיה של תה צלול ורותח עם ריח הנהר…

במשך של חצי שעה נתרוקן הסמוור והנערה המשרתת באה, הסירה את הכיסוי שלו שנצרבה בו, ושפכה לתוכו דלי מים שלישי.

— ממימי הנהר?

— לא, ממי הבאר שבחצר…וכי מה, העודו רוצה לשתות?

— לא, אחרי שטעמתי פעם ממימי הנהר לא אשתה עוד ממי הבאר. איני רוצה…

— וְהֵם ישתו!.

והם שתו! הם הוסיפו לפטפט ולשתות, ולא הרגישו בדבר.

אמנם כשהסתכלתי בפניהם היטב, ראיתי שזקניהם אינם סרוקים ואינם עשוים, זקנים המקבלים את המראה שנותנות להם הרוח הנושבת, היד הפולה והיד המורטת…למצחיהם אין צורה של מצחות כלל; יַמים קטנים של קמטים קטנים; בכל קמט יושבת לה דאגה קטנה, בת פרוטה ומנמנמת…טוב ויפה שמנמנמות הדאגות הקטנות הללו לפי שעה. מקיצות הן בודאי, כלן, ברגע אחד, ומצפצפות כלן, ברגע אחד —בררר…והשפם שלהם — — אוי, השפם

שלהם! כומש הוא ונובל הוא מתחת לחטמיהם…אוי, אוי טבק מריחים הם!…

— — — —

מה טוב שאין אני יהודי שכמותם!

הפכתי את פני ונמלטתי לחדרי הסמוך, שלא העלו בו אור.

השתרעתי במלוא קומתי על הרפידה וכבשתי את פני בכר הקטן שהלבין באפלת החדר, וההרהורים הקלים התפרצו לתוך מוחי בעד אזני הגלויות על כרחי —

מה טוב שאינני יהודי שכמותם! לו הייתי יהודי שכמותם, אז הייתי בודאי או חנוני או מגיד או משולח או דַיָן או בן-תורה סתם והייתי מריח טבק, מזורר ומנבל את שפמי… חי נפשי, שכל אותם הבריות, היושבים אל השלחן ושותים תה ומעשנים ומפטפטים, הנם או חנונים או מגידים או משולחים או דינים או בני-תורה סתם, ויש להם בודאי בבתיהם נשים צנועות ומכוערות, בנים עם חוטמים זבים ההולכים אל “החדר” וציציותיהם סרוחות על גבי המכנסים מלפניהם ומאחריהם, ותינוקות מוטלים במטות הפוכות בתוך מבול של כסתות וטבוריהם מציצים מן הכתנות הפתוחות והנאלחות…

מתהפך אני אפרקדן, כתלי החדר נמים בארבע פנותיהם האפלות, רק התקרה ערה ומסתכלת בי מגבוה בעין גדולה ולבנה.

…אוי לי! אוי לי! לו היתה לי אשה צנועה ומכוערה לא הייתי אוהב אותה בשום אופן…ולא הייתי מכחש גם ממנה את הדבר הזה; בכל יום ובכל שעה הייתי אומר לה ישר: אין אני אוהב אותך! ולו גם הרעישה עלי עולמות, ולו גם מרטה את כל זקני, ולו גם לא נתנה לי חלוק לבן לשבת…לא הייתי מכחד ממנה!

חי האלהים, הייתי מעורר אותה גם בלילה! — הה, הה! יודע אני את אשתי שלי — היא היתה נמה בודאי בצניפה! — ונוצות הכר היו מתעופפות כתולעים לבנים ושוקעות בשערותיה הפרועות; הידים הרזוֹת היו נחות בודאי על לוח החזה וקשקשים של דגים מלוחים נוצצים עליהן. אוי…לו רק תהיינה הידים הללו טמונות תחת השמיכה, תחת השמיכה…וחָזֶהָ עצמו? אוי לאותו חזה! צנום ומדולדל! כמה תינוקות כבר מצצו את לשדם של שָׁדַיִם אלה! והרי הם נופלים כשתי חתיכות של אוּמצה מעופשה — תחת השמיכה! תחת השמיכה!…מה שנורא ביותר: נחרת אפה…אימים היא מהלכה עלי! בלילה, בלילה הייתי מעורר אותה ואומר לה: אין אני אוהב אותך!

מחברת העלמות היפות והצעירות הייתי בורח, אף-על-פי שהייתי אוהב אותן בכל לבי. העלמות היפות והצעירות לא היו מבינות אותי לא היו מרגישות בצערי…צר לי מאד! צר לי מאד! הן היו יורקות בודאי בפָנַי, בּפְנֵי בעל-האשה, שנודף מחטמו ומזקנו ושציציות טלית-קטנו טופחות לו בברכיו…ולו ארע אסון…בטעות, לו אירע וירקו בי?..פי…מה מכוער!…תיכף הייתי תוחב בלבי את השכין הגדול בעל-החוד, שאני חותך בו בשבת פרוסות “המוציא” לאשתי ולילדי…אשתי וילדי…אוי — בביתי לא היו שוכנות רגלי בשום אופן…בחנות, בבית המדרש, ובמוצאי-שבת בבית החם והטוב הזה, לחדות על כוס תה, על פפירוסה ועל דבר של מה-בכך, שהלשון והמוח רגילים בם בין יהודים כגילי; בין היהודים הללו אפשר לבוא לידי היסח-דעת גמור, עד שלא להבחין בין מי הנהר למי באר חפור…

רעד קל עבר בכל בדי גוי, מששתי בסנטרי…אין זקן! לאור הגפרור שהצתי ראיתי והנה גם “טלית-קטן” איננו יורד על מדותי…

גם אשה צנועה ומכוערה, כמדומה, שאין לי!…אי, אי הרהורים שלי! אין אני שכמותם כל עיקר!…

והעלמות היפות, חי נפשי שלא תירַקנה בפני! כלום אין אני יודע לנשק?

לנשק, לנשק…לאו כל הבחורים יודעים את זה!

קרה לי פעם וטיילי לבדי בין שדרות של אילנים ענֵפים, היתה שעה של בין השמשות, קרני שמש אחרונות גועו על הצמרות וכוכבים התחילו מציצים בין הענפים, זמירי היום נרדמו וזמירי הלילה נֵעורו, ושמתי את לבי להתבונן אל האנשים כיצד המה אוהבים… איזה בחוּר לחץ את אהובתו אל העץ ונשָׁקה בלי הרף בלסתה10 האחת, ונדמה לי, לכתחלה, שהוא עקר גזר מן האדמה ולועסו בין שניו…

נערה עניה! אנה היא באה עם הלחי האדומה האחת? לבית הוריה? הם יכירו בה תיכף…לרעותיה? ועל לבן לא יעלה שלחיה נתאדמה מנשיקות אוהב

תחת אילן אחר שמעתי זוג שני מתלחש. יש זוגים, שהם מתלחשים גם בעמדם בצל העצים, בשעה של בין-השמשות…אלה המה מאנשי המעשה, המביאים כבר את אָשרם בחשבון ויודעים את משקלו: בקרוב, בקרוב יכנסו לחפה ויולידו בנים ויפתחו חנות-מרכולת, או יעסקו בדבר הדומה לזה…אין אני אוהב להתעכב על יד הזוגות הללו!

הזוג השלישי היה חבוי עמוק עמוק באילנו. מרחוק נדמה לי, שאיזה חתול עומד על כד חלב מתוק ומלקק, מוציא לשון ארוכה ודקה ומלקק…בעמדי כבר בקרבתו של האילן, הגיע לאזני קול נערה מתחננת: — עזבני!…עזבני!…לסוף הגיחה מבין הענפים

פרועת שער, מטפחתה הקלה תלתה לה בכתפה האחת, היא מחתה בשרוולה את לחייה ואת קצות שפתיה… — נָבָל, את השוקולדה שנתן לי מצץ מבין שני… —

ומה שלקק לה בלחייה לא חרה לה. פתיה שכזו…

— — — —

מחר אלך ואתיצב על אם הדרך, העולה אל הנהר, ואמנה את הסדינים והאלונטיות הלבנים שעל גבי כתפי הנערות הליסאות, העוברות על פני אל נחל המים הצלולים…ולעת-ערב, בשובן העירה, אלך ואשאל את פי הגלים: מה דברו עלי העלמות?…

קמתי ממושבי ואקרב אל החלון. אור הלבנה החִוֵר רעד על זרועות ידי, שרבצו על גבי אדנו של החלון.

הלבנה והכוכבים!…הו כמה פעמים נשאתי בגללן חן וחסד מלפני עינים שחורות, כחולות, חומות…לא היתה עוד שלא תאהב נערה בשעה שלבנה חִוֶרֶת מזילה את כספה הלבן על דודה, ובשעה שכוכבי-הזהב הצוהלים זורחים לכבודו ברקיע התכלת.

לא אפתח את פי לשטן…אולם לפעמים עולה על לבי המחשבה הנוראה: וכי מה יהיה עם יכָּבו הלבנה והכוכבים בשמים בזמן מן הזמנים!…לא אפתח את פי לשטן!

דלת חדרי נפתחה. זרם של אור המנורה התלויה בתקרת החדר השני הציף את החדר האפל. הפניתי את שכמי: ראש יפה תחוב בפתח הדלת ושתי עינים יפות מציצות בי.

— מי זה עומד בכאן?

— אני…

— אה, יחידי?!

— בואי ונשבה יחד.

פקפקה רגע הבּישנית היפה. קרבה בטיסה אחת אל החלון ועמדה לידי…שערות אחדות נפלו על מצחי ועל עיני. הלבנה האחת נשתברה בתלתלי לכמה לבנות, הכוכבים הלוהטים התלבטו בשערותי, ונדמה לי שעוד מעט וצרבו אותי במצחי.

אחזתי את ידה הקטנה של הנערה והקרבתי אותה למו פי. היד החמימה רעדה רעד כל שהוא, ואולם נשארה בכפי.

רוחות הלילה הקלות רפרפו עלי בעד החלון והתחילו מלַבּות בי לַבּה. לבי התחיל כבר מתיז ניצוצות.

היא הסתכלה בי רגעי מספר, לא חפצה כנראה להפריעני מהרהורי שנשקעתי בם. לסוף הרימה קצת את ראשה היפה ושאלה:

— על אדות מה אתה חושב, אחי?

— על אדות הלבנה והכוכבים, אחותי…

היא הורידה את ראשה על לבה, וידה הקטנה לחצה את ידי עד לכאב.

— — וְאַתְּ, למה חורו פּנַיִךְ, אחותי?

— — מלחיצת יד אחי…

ראש אחותי צנח לגמרי על לבה, וכסף הלבנה נפל לעינַי על שערות המשי השחורות. אני מהרתי לפרש עליהן את ידי ולארוג לה אגדה על תלתליה.

כל אגדותי היפות נולדו על תלתלי אהובות

האגדה.

אוהב אני את הרוחות הקלות הבאות מרחוק והמרחפות לרחוק; הנולדות עם שמש במזרח וגועות עם שמש במערב.

מלטפות הרוחות הקלות וגועות, מלבּוֹת הן תקוות בלבות יצורים, תקוות בנות-יומן.

ואוהב אני את רוחות הסער הגדולות המנשבות מצפון וסוערות אל דרום ומטאטאות בדרכן את אדמת העולם וסוחפות אתן את החלאה ואת עפר הארץ הדק המלא תולעים…

מִתְרַעמות הרוחות בעברן ובטהרן את הארץ, אולם אי-אפשר להן, לאזני העולם הנבוכות, להבחין את דברי הרוחות הגדולות המסורסים מתוך כעש בין שניהן הלבנות.

רוחות קדמוניות הנה, שעדיין זוכרות את הארץ ביפיה ובזהרה לפנים, ורואות אותה בשפלות עמידתה כיום הזה.

מתרעמות הרוחות, ודבר לא יציל העולם הנבוך מפיהן…

אוהב אני להסְתּוֹפֵף ברגלי ההרים הרחוקים, עמוסי שלג-הנצחים — לב שדי הקר והלבן. ממעל להרי השלג תלוים נשרים, הם קפאו באויר, כשכנפיהם עוד פרושות וראשם עוד מורם למעלה — הם קפאו על לב אדני.

שם, מן ההרים ההם פורצות רוחות הסער הגדולות, הן פורצות מֵחֲזֵה אלהים — זכרונות הקדומים!

ונתלות הרוחות הללו על כנפי הנשרים הקרושות ונוֹססים זכרונות חיים באויר הקר והכחול, וסוערות על אזני הנשרים המתות אגדות הקדומים.

בערבי הקיץ היפים על רחבת כרים ושדמות פגשוני הרוחות הקלות. הן התרפקו על לבי ולחשו באזני לחישות-חלומות וספרו עמדי על אהבת הארץ. ובלמדי את שפתן הקלה ואדע ללטף כמוהן. ואדע להפיח חלקות כמוהן, ואדע כמוהן לרפרף על נשמות בנות האדמה.

ויהי כאשר בגר בי לבי וחלומות הארץ לא השביעו את נפשי, שלחוני הרוחות הקלות אל ההרים הרחוקים, למקום שם תסערנה הרוחות הגדולות, למקום שם תפרוצנה ממקורן, ואבוא להסתופף ברגלי ההרים ההם, להשתרע על לב שדי הלבן, ולספוג אל עיני את הזכרונות החיים התלויים על כנפי הנשרים הקרושות.

אני את שפת הרוחות אדעה.

מנשבות הרוחות הגדולות, מסתובבות בצוארי הנשרים הנטוים הקשים —

הו, מה סבוכים מעשי בראשית!

…שורקות הסערות ונבלעות באזני הנשרים המתות.

הו כמה עולמות כבר נבראו ואבדו בתהומות נשיה!

…מתחוללות הרוחות ומנערות פתי שלג למאות ולאלפים מעל לבות ההרים ומסערות אותן באויר…קופאות הפתים הלבנות באויר —

הו כמה עולמות שרים שירי תפארת ויוצאים במחולות לקראת הקדוש ברוך-הוא, וכמה מצבות כבר נחצבו מלבו הלבן לעולמיו שאבדו!

נוצצות המצבות באויר.

…הנה שקטו הרוחות הגדולות. הן נחות על כנפי הנשרים כאלי המנוחה. נמות הסערות ולוחשות מתוך חלומותיהן.

ואגדות הקדומים מה יפות!

"לפנים — ואור הלבנה כאור החמה, פני הלבנה כפני השמש…

אודם של ארגמן היה ללבנה, ותיף כּעלמה אשר לחי-שושנים לה.

ותיף ותאדם מיום אל יום ותתגעגע לחתנה הרחוק, אשר לא ידעה עוד כּנותו…

העננים, כושי-השמים הפוחזים, אשר גם ביום גם בלילה התגלגלו בטלים, בלי כל מגמה ותכלית, ספרו לה על אדותיו בראשונה…

— שלום לך, מלכה, מאת חתנך! ראינו אותו היום והתענגנו מזיוו. הו כמה זיו!

רעדה הלבנה וארגמן משנה כסה את פניה היפים.

— מה שמו?

— השמש!

— השמש…השמש… — לחשה הלבנה לעצמה ויצוריה רעדו כשדי עלמה צעירה לרגש אהבה ראשון.

— ומה מראהו?

קמו העננים מתפעלים, מחאו כף וקראו:

— אבירו של השחקים! רוחץ שבעה עולמות בזהרו! וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמש לבשר את בוא האביר.

— השמש…השמש…לחשה הלבנה לעצמה, — רוחץ הוא שבעה עולמות בזהרו…

— וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמים ומבשר את בואו!

— ומבשר את בואו… —

— וכאשר יופיע — וצחקו לקראתו השחקים ומלואם, וצחק השמש גם הוא, ובצחקו ונעו על ראשו היפה תלתליו הבוערים!

— תלתליו הבוערים… —

— אך הנה הוא בא! הנה הוא בא! — העננים השובבים

התחילו מתופפים בידיהם ומשתחוים כלפי המזרח.

אך התחיל הבקר.

— השמש, השמש… — לחשה צנועת-השחקים והסתירה את פניה המאדימים בחיק עב נחמדה.

צעד השמש היפה בתוך עבי השיש והזהיבן. טשו לקראתו הכושים השחורים בפיות פעורים להלל באזניו את הלבנה היפה, לספר לוֹ כיצד האדימו פניה בהגידם לה את שמו.

טשו לקראתו העננים בפיות פעורים, פרצו גלי הזוהר אל תוכם, נתמלאו פיות וגרונות העננים בזיוו של שמש, ולא יכלו לדבר, ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם…

הסתכל השמש בפני הכּושים הנחנקים באורו וגחך…

פרפרו השדכנים האלמים בגופם, התעקלו כנחשים, הניעו בראשיהם לשמש —

והשמש — הוא צעד על פני הרקיע והתעלל בּכושיו השחורים, זרק עליהם מטר של קרנים חמימות, והם התעלפו ושבו לתחיה וחזרו והתעלפו מעונג וכאב. גרפם בתלתליהם למערב, ובעמדו על פני התהום שלח אותם באש, והוא עצמו צולל ונהנה למראה העננים הנעים והמתרוצצים בלבות האש.

עם-שקיעת השמש, הלכה גם מדורת האש שלחשה במערב הלך ועמם, הלך וגוע. גופות העננים השחורים התחילו בולטים מתוך הלהבים הגוססים וקוראים לשמש שיעמוד.

עמד השמש, חציו טובע וחציו גוסס על פי התהום.

עמדו העננים הפוחזים וספרו על אדות הלבנה היפה.

שמע השמש היפה וירעד, ויחשב להתפקע מגעגועים חכלילים. לקח השמש וחצב ניצוץ מלבו, וזרק את הניצוץ המזהיר לעדת

העננים ואמר: שאו את ניצוץ-לבי זה ותנוהו ללבנה היפה. אמרו לה: “מתנה לך שלח השמש!”

לקח השמש וזרק את ניצוץ הזהב לשחק —

הכוכב הראשון!

— — — —

לערב נבקע לב עב נחמדה, והלבנה הַוְרֻדה הופיעה בשפריר השמים הכחול, ויטושו אליה העננים הפזיזים ובחיקם הכוכב המזהיר, ויאמרו:

“מתנה לך שלח השמש!”

— השמש…השמש… — ולקחה הלבנה הורֻדה את מתנת אהובה, ואמצה אותה אל לבה —

וכאשר תאמץ אל לבה את הכוכב המזהיר, כן תחור, כן תחור.

ממחרת חצב לה השמש עוד ניצוץ מלבו —

הכוכב השני!

בערב השלישי קבלה11 הלבנה במתנה את שביב לבו השלישי

והלבנה היא מאמצת אל לבה הרועד את מתנות השמש, וכל ניצוץ נוטל ממנה קמעא קמעא מחכליל עיניה היפות, טפה מדמה החם והאדום.

מיום ליום תחור הלבנה —

ד12 כמה כוכבים לה זורחים בלילה!

רועדים כוכבי הזהב…הם זעים! הם זעים!

כי איך לא יזועו השביבים החיים הללו? חתיכות מלבו החי של השמש!

מיום ליום תחור הלבנה —

כי איך זה לא תחור הלבנה, ולבו החי של השמש רועד ומהבהב לעיניה!..

*

אחותי היפה הרימה את ראשה, אשר צנח על לבי, שפשפה בעיניה היפות והשקיפה החוצה: השמים היו כחולים ועמוקים מאד. בתוך ים של כוכבים נוצצים ורועדים עמדה הלבנה החורת…

— אתה פוסק באמצע?…

— הסוף יבוא…אני יודע אותו, לרגלי ההרים הרחוקים שמעתיו, רוחות הסער הגדולות יודעות גם לנבאות…נמו רוחות הסער על כנפי הנשרים, ונבאו מתוך חלומות באזני הנשרים המֵתות — אני רק שמעתי!

הן נבאו:

"לא תם עוד, לא תם עוד לב השמש הגדול. עוד יחצוב ממנו ניצוצות ללבנה…עוד הרבה כוכבים מזהירים יעשירו את הלילה…כי כל-זמן שלא תם עוד לב השמש הגדול, עוד יאהב השמש עוד ישלח מתנותיו ללבנה, עוד ירוה אותה בנשיקות הזהב שלו!…

רק אז כאשר יכלה בו לבו — —

— אז?

— אז אור לרגע הלילה…אז יעלה אליה השמש בלילה — ובלָעָה בחיקו..

— ואז?

— אולי יוליד השמש עוד שמשות…אך הלבנה לא תהיה עוד!…

— והכוכבים?

— הם יאבדו…שדכני-השמים השחורים יבלעו את מתנות הכלה ו13

— ועולמנו היפה מה תהא עליו?…בלי לבנה וכוכבים!…

— אולי יהיו אז שמשות חדשות? ואולם ידאג לו הדור החדש לעצמו…

— — —

הבטנו בחלון. במזרח כבר נגה כוכב-השחר. תרנגול טפש, אשר שכב תחת גדר לבנה מול חלוננו וחלם בודאי כי גונבים ממנו את כרבלתו, הקיץ בפחדים וקרא: קוקוריקו, פעם אחת מתוך בהילות, ועוד הפעם, ועוד פעם שלישית, מפני שקולו מצא חן בעיניו.

אחותי היפה והחורה קמה, לחצה את ידי, אמרה לי: תערב לך שנתך? ויצאה את החדר.

— — — —

…אחותי היפה! נדם כבר רשרוש שמלתה בחדרה…הנה אשמע; היא חולצת את נעליה החמודות…הנה אשמע!.. אחותי הכשרה! לחישות לחישות של “קריאת-שמע”..הנה אשמע: “המפיל חבלי שנה על עיני”…עינים-שמים! “ותנומה על עפעפי”…עפעפים-שרעפים!…היא נמה — הכּשֵרה! איזה מתנה לה אתור בלבי ההומה?

— — — —

שכבתי עם-בקר, עוד לא נסגרו אשמורות עיני ומלאך קל-ראש וקל-כנפים בא לחדרי…הוא היה שכור קצת, ואני הכרתי בו מתוך נומה את בעל-החלומות. הוא נדחק עמי מתחת לסדיני ועשה בי מה שלבו חפץ…

כשהקיצותי, היה היום גדול. בשבתי לשלחן-התה ועוגות-הבוקר החמות, אמרה לי אחותי היפה: לא יכולתי להתנמנם, כל הלילה צחקת!

ודאי דגדגד אותי יפה בעל-החלומות!

— — — —

ה: ליטא שׁלי

——

ליטא שלי, ליטא שלי!

— — — — — — — —

— — — — — — — —

כֻּלָּהּ מִישׁוֹר, כֻּלָּהּ מִישׁוֹר,

אֶרֶץ אֵין לָהּ הָרִים;

דַּרְכֵּי-מֶלֶךְ בָּהּ נִמְשָׁכִים,

כְּבִישִׁים בָּהּ מִשְׂתָּרְעִים.


כֻּלָּהּ צְחִיחָה, כֻּלָּהּ צְחִיחָה,

אֵין לָהּ פְּרִי תִפְאֶרֶת;

שְׁאָר-יְרָקוֹת הִיא מַצְמִיחָה,

קִשּׁוּאִים וַחֲזֶרֶת.


כֻּלָּהּ עֹנִי, כֻּלָּהּ דַּחֲקוּת,

לֹא זָהָב וְלֹא מַטְמוֹנִים!


אֶרֶץ-פְּרוּטוֹת זוֹ הָאָרֶץ,

אַדְמַת אֲסִימוֹנִים.


בְּלִי טַל-תְּחִיָּה וּבְלִי לֵח,

אֶרֶץ אֵין לָהּ פְּרָחִים;

בָּהּ הַסִּרְפָּד נוֹתֵן רֵיחַ,

מְשַׂגְשֵׂג קוֹץ-הַדְּרָכִים…


צִפֳרֶיהָ: דְּרוֹרִים, דְּרוֹרִים,

קִצְרֵי-כָנָף כֻּלָּם;

מִן הַקַּרְקַע עַל הַגַּגּוֹת,

עוֹלִים הֵם בַּסֻּלָם.


בְּלִי תַנִּינִים, לִוְיְתָנִים,

אֶרֶץ — אֵין בָּהּ יַמִּים;

דְּגֵי-רְקָק וְעַם-סַרְטָנִים

פָּרִים בָּאֲגַמִּים.


אֵין בָּהּ שַׂר וְאֵין בָּהּ מֶלֶךְ,

אֵין בָּהּ הֵיכְלֵי שָׂרִים;


בָּאֳהָלִים קְטַנִּים-קְטַנִּים,

אֲנָשֶׁיהָ גָּרִים.


וְנָשֶׁיהָ חוֹלְבוֹת פָּרוֹת,

וְהַבְּעָלִים שׁוֹתִים;

וְהַבְּתוּלוֹת שָׁם עֲקָרוֹת,

הַבַּחוּרִים פּוֹתִים.

— — — —

ליטא שלי!

אֵלי, כמה דבות שוא, כמה מלשינות רעה וכמה בלבולים! ולו היתה בזה רק קמעא מן האמת…אמנם, הבחורים, שֶׁהִשָם ה' מעט שכל טוב, ביחוד — את בחורי זפרון, וביחוד את זה עם הזקן הקטן והצהבהב…הצהבהב — אני יודע כשיגיעו דברי אלה לזפרון יבואו כל בחוריה שזקנים צהבהבים צמחו להם בסנטריהם לבית הגלב ויגלחום — כובעו של הגנב מתלקח על ראשו…יודע אני! ובבוקר לא עבות אחד, ובצהרים של אותו יום, ובשעת בין השמשות, יצאו הבחורים לטיֵל ברחוב הנגידים בפנים חלקים-חלקים, כל אחד עם בת-צחוקו על פניו: הכירו בי עכשו…וגם פלוני שלי ודאי שיהיה ביניהם…שלי — אלא אני אכיר את בעל דברי זה אפילו לכשיקצץ בסנטרו. אני אמצא אותו ב“רחוב הנגידים” או מה שיותר נכון — יבוא לקראתי “ברחוב הנגידים”, ואטפח לו — או מה שיותר נכון, יטפח לי בגבי; וכי מה, נטַיל קמעא יחד? —

— קמעא? — נטיל קמעא…

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— “רחוב הנגידים” שלנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

והריני קופץ את שפתי ושותק. צועדים אנו במתינות טיוּלית, וכעסי הקטן שהתחיל מפעפע בחזי כמעט שדעך; שתי שורות העצים השתולים בצדי הרחוב “רחוב הנגידים”, עבותים וגבוהים, וענפיהם משתרבבים במרום ושלוחים כזרועות נפילים, אלה מימין ואלה משמאל, ואני חוזר ושב תחת כפת עלים חיים ורֵיחָנִים, כעבור רגעים — וּמְלַוִּי מְגָּרֵנִי שוב.

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— עַלְמָה זוּ שעברה —

— ומה בכך?

— חה-חה…

ואני קופץ שוב את פי; מטַיל אני בין עצים שבעי-ימים ומדושני-ריח; אפלת ערבים קלה עוטה את הרחוב כלו, ואני רואה רק את החבצלות הלבנות, אולם את השושנים הוְרוּדות ואת הזִכְרִיּוֹת הכחולות אין אני רואה כבר, יודע אני רק שהנה משגשגות פה בקרבתי, בגדרות האהלים הצנועים, והרי הן מלטפות אותי חבויות בריחן הרך והמעַדן, ואני חוזר רגע לאחורי, והנה אמנם, עלמה זו שעברה — כתפיה, ערפה, מתניה והלוכה הנאה — אפס שהרחיקה קצת ללכת, והריני צוחק בלבי על שנוח אני לכעוס…אלא שברגע

זה והבחור מעקם את שפתיו הצדה ופולט מהן:

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— כך — גם בחורים זפרונים שכמותנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

רבונו של עולם, הלואי שיכנס הרוח באבי-אבי-אביו של בחור זה!

— — — —

רחוב הנגידים!

רחוב פלמונית כמעט שהיא חוצה את כל העיר זפרון לארכה; בסופו נמשכים לו משני עבריו רחוב-הנגידים בצד ימין והבעל-בַּתִּים14 בצד שמאל. מי שפניו היערה, לעדרי הצאן, ולחולות של מדבר — משמאיל, — ומי אשר לנחל, לרופא רחמנא ליצלן, לבית15-הדואר, או מי שחפץ להנות מאילן יפה, מפרח נחמד ומאויר מבריא — מימין.

נגידי הרחוב — ודאי שאינם חיים בשלום ושונאים את השׁכֵנוֹת. — כל בית עומד במרחק של צעדים אחדים ממשנהו; כל בית עם ארֻבה יחידה על גגו, עם שלשת, ארבעת חלונותיו הלבנים עומד לוֹ חבוי בתוך גדר רבוּעה ושוקע כלוֹ בשיחים ובּפרחים, וחַי לו כל נגיד בתוך בית-סתר זה, ואין יודע אתו את סדר חייו וסדר ביתו. יש לשער, שהוא אוכל קודם התפלה…מבשל גדיים בחלב וצובט את אשתו, את הנגידה — אולם, הס! זוהי רק השערה…ראה, ראה: כל הבית שוקע בעמק שיחים רבים ופרחים, וגדר, גדר רבועה שומרת על מעון נבדל זה מכל עבריו.

ברוכים אתם, נגידי זפרון, וברוך טעמכם!

בעצם היום עוד נראים חלונות הבתים היפים בעד גזעיהם וסבכיהם של שתי שורות העצים, ואם אחד מגרי הבית עומד קרוב לאשנב, רוֹאים גם את פניו של זה. יש שחתוּל מפונק מקפץ על אדן חלון ומתחמם שעה קלה בקרני צהרים השוטפות את השמשות…

ובהיות הערב וחדלו לאט-לאט הבתים להסתַּמן מתוך שפעת הצללים, ונמחקו רשומיהם, ונעלמו מן העין, והיו כלא היו…ודוקא בשעה זו מוסבים ומוּגפים תריסי כל בית על ציריהם, ואין רואה את הנפש ואת היד הסוגרת בחשאי…בבית פנימה ודאי שהאור רב, ומשתפך בכל הזויות, הנה קרן דקה מסתננת מסדק התריס, נמתחת כחוט זהב על רחב כל הרחוב. חוט זהב אִלֵם, שאינו מספר כלום, ואין יודע בחוץ כל חשבון למעשה הנגיד בערבים האלה, מתי המה מתחילים אצלו ומתי כלים. יש לשער, שהוא יושב עכשו לשלחנו בראש גלוי… מונה רבית…מזייף את סיגיו…אך הס! הס! אין לשער כלום, אין לדעת כלום — חתור, חתור בעיניך — אם לא ריח פרחים ל-ד16 עולה באפך!

ברוכים אתם17 וברוך טעמכם, נגידי זפרון!

ואפשר לילך ברחוב הנגידים, לילך, לילך — עד שבאים לפני איזה שער — ועמוד! עד פה תבוא ולא תוסיף, שער זה חוסם את הדרך בעד המטיילים, אמנם, יש פתח בשער אל הגנה…ואיזה חלקי בנין נראים מתוך הגן, שיש בו ממראה ארמון, וכל זה שייך לאיזו פריצה זקנה. אל הגן פנימה אינם באים. בעלומיה הטתה פרצה זו חסד ליהודי זפרון, ולא ידעו אנשי העיר כל גבול בטיולם, היו נכנסים מן הרחוב ישר אל הגן. והיה להם גן זה בבחינת קדש-קדשים לבית המקדש; אולם

משהזקינה ה“פריצה” נהפךְ עליה לבה וסגרה את השער, — והולכים פרחי הגן וקמלים ואין קוטף אותם, ושביליו שוממים מאין עובר — אִי לה, לפריצה, שהזקינה!

— — — —

מאז הבוקר לא יצאתי מפתח הבית החוצה מפני השרב הגדול. עוד אתמול בערב אמרה לי קרובתי היפה: חום גדול יהיה מחר!

— מחר?

— שא עיניך לשמים.

נשאתי את עיני, והנה אמנם הרקיע זרוע כעין דייסא של כוכבים, כוכב בצד כוכב, צפופים ורחוקים מסוף הרקיע ועד סופו — סימן לשרב גדול ביום המחר.

— דאגת-מחר למקוֹם, ואנחנו נשתמש בליל עדנים זה — עניתי לה, לקרובתי היפה, והרחקתי עמה פרסה מן העיר.

אולם משזרחה השמש נעשו קרניה צורבות והאויר קודח עד שהוכרחתי להוריד את הוילון על גבי החלון כלו ולהשאר עם כמה מבני הבית בחצי אפלה.

— זוהי שמשה של ליטא הברוּכה — רגנתי בחשאי וחרקתי שני.

רעיון נפלא נולד במוחו של אחד מאתנו, מי ששכב אפרקדן על שלשה כסאות, שהעמידם לתכלית זו בשורה אחת.

— אילו לא היינו מתעצלים, היינו יורדים עכשו אל המים; אך הוציא זה את הדברים מפיו, נזכרתי בנהר הקטן ובאהלי הרחצה שהוקמו עליו.

— אל המים! אל המים! — קראתי אחריו ואתחיל מושך אותם בכתפיהם.

העצלים שבנו לא רצו לעזב את רבצם בבית ומֵעוטנוּ לקחנו סדינים, ואל הנהר!

באמצע הדרך התחרטו גם האחדים שהלכו אחרי ושבו הביתה.

באתי אל אהלי הרחצה. יהודי גוץ, שיצא מן ה“אהל” הרעוע הבנוי על רמה שלרגלי הנהר ושקבל מידי את הפרוטות, הראה לי בידו על המעברה הקטנה והקצרה, המתוחה משפת הנהר אל האהלים הקטנים העומדים תקועים בתוך המים.

אהלי רחצה אלה — נצנצה מחשבה במחי — ודאי שמימי מתושלח המה שוקטים על שמריהם בנחל זה, אני — רק העמדתי את רגלי על קרש המעברה — והתחילה כלה רותתת וזעה ואנכי עליה. מתוך חרדתי אחזתי ביד המעברה, והנה העץ רקוב מן הקצה אל הקצה; אזוב עלה בו, אזוב לח, שנולד בבקיעי העץ במשך הרבה שנים מתוך לחלוחית. אחזי במנעול הדלת הראשונה, ואמרתי ללחוץ עליו, והנה קול היהודי בא אלי מן הרמה: ישמאיל נא מעט האברך! כלום אין האברך שומע את קול העלמות העולה מן הרחצה?

בַּא. עלמות…קולו של היהודי הגוץ היה צרוד ורפה…לו היתה המעברה מעט רחוקה מן הרמה, ולו הייתי חֵרש קצת באזני — בַּא!

נקל לבוא לידי טעות בליטא, אין מפתחות שם לתאי אהלי-הרחצה!

פניתי לצד שמאל, פתחתי את הדלת שמצד שמאל

ונכנסתי לתוך ד' אמות של תא שמאלי…הרצפה: חציה שנים-שלשה קרשים רקובים וחציה מים. הספון חסר לגמרי, ודאי שֶׁקַּל היה סִפּוּנה של סוכה זו ורוח קיץ מצויה נשאה אותו באחד הלילות ועכשו שוהה שמש צהרים קודח ותּאיָני באמצע הרקיע ומסתכל בחור גדול זה, שולח את קרניו וטובלן במֵימָי.

הספון איננו — והשמש פנים אל פנים עם המים: יש לחשוש, שדוקא באותה שעה שאהיה במים ישיאהו לבו גם הוא לקפץ אלי המימה, לתוך המים החיים והקרים. הסכנה, אמנם, אינה גדולה ביותר, כיון שאשב במים שוב אין לי מה לירא — יקפץ-נא, יקפץ-נא, אדרבה, כשאני שוחה לי במנוחת נפש חלקת המים אינה מתנועעת, אולם די לי להתהפך על הצד — ואַמַת המים השׁקֵטה נעשה כמרקחה. צריך אני לשלוח כל ידי ולהכות את חלקת המים — ועמודים של רבבות טפות, הררי רסיסים מתרוממים ורוקדים כשטנים…יקפץ-נא, חי אלהים, אם לא אהמו, אם לא אבלבלו, אם לא אהפכו כאן משמש לירח, לירח חִוֵר שׁוֹקֵט וצנוע…

באוהל הרחצה היה רק זכר צעיר אחד, נער בן שתים-עשרה? “תנא” זה עמד ערום כמו שילדתו אמו; זרועותיו הרזות דבקו במנוחה שלמה ובבטחון גמור על גבי אחד הקירות וראשו — על גבי אזרועותיו. מתוך הסתכלות סקרנית לא וערפו בבואי, נטלה ראיתו הרבה משמיעתו; קדקדו של זה וצוארו מאחוריו לא זעוּ ולא גלו כלום, רק כתפיו וכל יצורי גוו הכחוש, שהזדעזעו לרגעים ורעדו רעידות קלות, רעידות כל-שהן, העידו על הסער המתחולל בּלבו של הקטן, אשר גנח כך ודבק בפניו אל הקיר.

— נוּ, כמה שם עלמות, פּרחָח? — שאלתי לא היתה כי אם להבהילו קצת. את מספר העלמות ידעתי גם אני: שלשה היו

הקולות: שנים מצלצלים, והשלישי גם הוא מצלצל.

הנער ממש החלחל והפך אלי את פניו — לא אדבר בם! לא אדבר בם! נוח לי לדבר על אודות גנב שמצאתי פעם אחת במחתרת, ובלבד שלא אדבר על אודות פני הקטן התאוני הזה.

לכשיצא הפעוט התבוננתי אל הקיר המבדיל. והנה הוא מלא נקבים ככברה, מהם גדולים וקטנים, מהם אטומים כפקקי ניר ושקופים; נראה, שמן העבר האחד באות ידים וסותמות, ומן העבר השני באות ידים ומוציאות. בחורי זפּרון ודאי באים לכאן עם אולרים ומנסרים ומפצלים בקרשים הדקים, כל אחד לפי עינו, כגדולה כקטנה…וכל הרוצה לדעת את מספר הזכרים שבּזפרון יבוא וימנה את הנקבים והחלולים בקיר המבדיל את אהלי הרחצה.

יחיו המים! יש בריות, אשר ברגע שהם צריכים לרדת אל המים, הם מתחילים להתישב בדעתם, כיצד לעשות את המעשה הזה; האד הקר העולה מחלקת המים ונושב בגופם מביא קצת מורך בלבם, והרי הם שולחים קצה רגלם האחת, מתאמצים לנגוע במים ומושכים אותה שוב. נוגעים ואינם נוגעים, ועד שהמה יורדים לשם נעשה גופם קר והמים פושרים ואין עוד לֵיָהנות מרחיצה זו.

יחיו המים! אנכי נוהג לגשת בחשאי, להתגנב בצעדים קלים אל הדיוטה הראשונה, ובטרם שהמים ראוני פנים אל פנים אני אוהב להפתיע עליהם, לקפוץ קפיצה אחת — ואינני… והם — המים רוגעים ושקטים ואינם יודעים בעצמם מי ומי נפל לתוכם: שמא לויתן זה, או תנין זנק ככה עם ראשו למטה ורגליו למעלה, או בליסטרא סתם צללה במצולותיהם? — רוגעים, שקטים המים,

אלא שמעט מעט מקמטים הם את מצחם, עמלים למצוא חידה זו: מי נפל לתוכם ונקבר בקרקעם?…

ואני איני קבור כל עיקר, לכשארצה — הריני קל כנוצה, והריני עולה וצף על פניכם, על פניכם, מימי הצלולים!…הריני מתרפק על חזכם, פורש כפי ומלטף את גליכם כאותו תינוק את שדי אמו…אלא מאי? צר לי קצת בסכה זו, בין ד' אמותיכם; טס אני טיסה אחת וכבר ארבות ידי מתחבטות בכתלי האהל; סנפיר לי וקשקשת, אלא דרכי סוגה בעדי…בקיע זה שמצאתי אמנם קטן הוא וצר, אולם לכשאתהפך על צלעי, אפשר שאוכל לצאת בו ממיצר זה, אם גם בריסוק אברים; אולם אין רע: במים תחיינה העצמות וכל מיני הסריטות מהר!…

האח! שמים ומים חדשים נגלים לפי — מרחב ומישור של מים! אצוף לי לאן שנושאות אותי עיני, ועיני נושאות אותי הלאה, הלאה — ואת הגבול אינן רואות. משני עברי הנחל נמתחות שדות-תבואה, וקומה להן לכל השבלים, וכאלו נצטוו לעמוד פה ולשמור פה על הנחל, שלא ימעיט את מימיו, שלא יעבר על גדותיו, ושלא יחדל לזרום, העיקר — שלא יחדל לזרום!…

עודני שוחה על פני המים, השמש צורבתני בשכמי והגלים הקרירים נדחקים מתחת לחזי, תומכים בי ועוברים, תומכים בי ועוברים — עודני שוחה, ומבין השבלים יצאה, ונגלתה — אֵלי, אלי — צעקה קצרה וחדה כזו וקפיצה כזו לתוך המים לא פללתי לשמוע ולראות מנערה ליטאית.

צללה הנערה לתוך המים, בלעו המים את כל היופי החי, את הגוף הלבן כשיש, עם הפנים הנבוכים, עם הפה הפעור ועם התלתלים הפרועים…

נכמרו נחומי על עניה זו, והפכתי את פני לחזור לאהלי, אולם מה שיגרתי בא לי — היא קראה לי!…קראה לי; לא רק לי…היא קראה סתם. צפיתי לאחורי — אוי, אוי, נערתי טובעת ועולה, טובעת במים ועולה; עושה עויות בידיה, עויות מתוך יאוש.

נערה זו — אם לא אמשנה בעוד רגע, שנים רגעים, חיה, אמשה בעוד שלשה רגעים את גופה הקר, ואז — לא על מוסר-הכליות אני מדבר, אלא — מי יודע אם לא יכבד ממני הדבר?…אין לך דבר קל מלמשוך אחריך ריבה חיה, ואין לך דבר כבד מסחוב על גבך ריבה שכבר נפחה נשמתה…

הכיתי את הגלים הקטנים, שישאוני, שישאוני…עוד הפעם הבהיקה יד לבנה מן המים וצללה, ונסיוני לחטפנה בידה לא הצליח, רק באצבּעונה נגעתי, רק באצבעונה!…סרטתני צפרנה סריטה כל שהיא ונעלמה.

חשתי וירדתי מצולות כאדם היורד אל קרקע הים לחפש שם מרגלית יקרה…בתוך הנוזלים הקרים נגעו ידי בגוף חָמים וחי. אך הרגיש אותו הגוף — ואחז בי, שלב את ידיו על צוארי; כדי שלא אטבע עם המשא היקר ביחד הוכרחתי גם אני להביאנה בזרועותי. להתרומם על פני המים, לשאוף מעט רוח ולפקוח את העינים.

כשצמחו ראשינו מן המים פקחנו את עינינו; עיני נפקחו ראשונה, אלא שלא יכולתי להנתק ממנה. לזרועותינו, שהיו שלובות אלו באלו, היה בשר אחד ולובן אחד ולא הכרתי בשלי ובשלה, ולכן חכיתי שמא תכיר היא. אמנם, כשפקחה את עיניה הסתכלה בי, עין בעין… הרבה מהכרת-תודה ומעוד איזה דבר…היו בעיניה, ואחר שהתבוננה בזרועותיה, הכירה בשלה ומשכתן ממני; ודאי שהאבעבועה הקטנה והיפה, שהיתה חרותה בקבורֶת זרועה השמאלית, היתה לה לסימן מובהק ומבהיק…אי — אי— האבעבועה הקטנה! לולא היא אפשר

שהיינו עושין חליפין: היא היתה נוטלת זרועותי שלי, ואנכי את זרועוֹתיה הרכות והמחוננות; ובכל רגע ורגע הייתי מפשיל את שרוולי ומגישן למו פי, למו פי…

עזבתיה על פני גלים קטנים ונאמנים והפכתי את פני לאהלי הרחצה. באתי והתלבשתי. אחרי שנים שלשה רגעים נוסף באוהל הסמוך עוד קול צלול על שלשת הקולות הצלולים.

בַחורוֹת, צריכה אני לברך את ברכת הגומל…

— וכי מה מצאֵך? אלא השפילי מעט את קולך — כמדומה, שאחורי כתלנו —

את הדברים האחרונים לא שמעתי משום שנאמרו בלחישה.

— אפשר שזהו! — שכחה החדשה ולא השפילה את קולה; ואדע, שזוהי מי שמשיתי מן המים.

בצאתי בעד הפתח שמצד שמאל, יצאו בעד הפתח מצד ימין ארבע עלמות, אחת יפה מחברתה. לולא אדמו פני האחת, לא הייתי מכיר את מי שהצלתי בעצם ידי…אלא שפני האחת אדמו-אדמו ואדע, שהיא היא מי שאבעבועה קטנה ויפה חרותה לה בקִבּורֶת זרועה השמאלית.

ממהר אני הביתה. רוצה אני שיהיה ראשי רטוֹב קצת, שתהיינה עוד כמה פנינים קרירות נתלות בשערותי בבואי הביתה, כדי שיכירו בי מבלי אשר אגיד להם, שמן המים עליתי. אולם מסופקני אם כל זה יצלח בידי, והכל בשביל הקרנים הקודחות. על כל פנינת מים רבצה קרן של שמש, בכל רסיס-בדלח נחתה לשון-אש, עלוקת זהב, ועד שאבוא למקומי תיבַשׁנה קוצותי על ראשי. יָמוּת זכרון הנהר על שערי.

— פּסס!

קריאה זו מהיכן היא באה?

פניתי לאחורי והנה איזה בר-נש רודף אחרי; בגדיו של אותו אדם היו שלמים ונקיים, אלא ששפמו נובל היה ומלוכלך ביותר; בשתי זויות עיניו, משני צדי חטמו נחו להן של טפות סרוחות של לפלוף שנתלקטו אל אותן הזויות זה ימים ושנים. שפתיו של זה היו קפוצות ובדברו לא נפתחו, אלא שבעד הנקב העגול והקטן שנעשה באמצע, הוציא את המלין, זו אחר זו, ככדורים קטנים שזרקם במהירות זה אחר זה.

— קל אתה ברגליך…ואני ששלש פעמים ברחתי מאותו הבית, קשה עלי ההליכה המהירה…שלש פעמים, ואם יתחכמו לי וסגרוני עוד הפעם, בערמה, אל בין אותם הכתלים — אברח בפעם הרביעית…שוטים שבעולם! כיצד זה אין המה מבינים, שאי-אפשר לאדם לישב שם…אם יש לך פפירוסה אז תן לי ואם אַיִן — אָ, אָ — יש לך, דיוּבֶּק! ודאי שסוחר בעצים אתה, או אביך הוא הסוחר בעצים, ואתה מקטר דיוּבּק. כך…לאביך — ודאי שיש לו כרס; גם אתה לכשתגדל — אני אין לי כזה, משום שאני סרסור ומשום ששתי גלוסקאות וכוס חלב קרה זהו מה18 שאני אוכל בבקר…לפנים כשהייתי סוחר בעצים בפני עצמי היה לי כמו לאביך, — אבל עכשיו, אחרי שהנני סרסור איני זקוק לכך, משום שהסרסור הריהו מזַמֵן את הפריץ ואת הסוחר בעצים לפונדק אחד, את הפריץ עם כרסו ואת הסוחר בעצים עם כרסו והסרסור עומד בין שניהם, וכל מה שרזה הסרסור העומד בין שני האיתנים, כל מה שבשרוֹ כחוש, חביב הוא על הפריץ ועל הסוחר בעצים…ואולם אם יש, חס ושלום, גם לסרסור מה שלשניהם, אז על נקלה יבאו הדברים לידי טעות. הא כיצד? עומדים להם שלשה כרסתנים בכפיפה אחת, הסוחר בעצים

טועה ונותן מעותיו לסרסור, והפריץ טועה גם הוא ומכר את יערו — למי? אם שני בעלי גופים לפניו, וערבוביה ואנדרלמוסיא, נתבלבלה דעתם של האיתָנים וכרס נוגחת בכרס, הדיובק שבכיסיהם מתמעך ולא יצלח עוד לכל…ובכן כתוב לו, אם חפץ אתה, לאביך, שאתה מכיר אותי; יש לי КаКЪ разЪ עכשיו יער למכירה, יער-אֲרנים; כתוב לו, שמא ירא הוא, שאין לי אף סימן ממה שיש לו…ויכול אני בעוד מועד לבוא לביתו ולדבר על אודות הענין; ההוצאות בודאי על חשבונו הוא. אלא שלא יעלה על לבבו מחשבה זרה, לגנוב את דעתי ולהביאני לאותו מקום — אברח! הריני מתרה ומודיע מתחלה שאברח! לכאורה איני מבין כלל למה זה המה רוצים שאחבש פַּפַּכה לבָנה לראשי דוקא, ושמעילי יהיה דוקא של בד לבן, ושיהיה סרחו העודף נגרר אחי לארץ כמו לאותה אשה. — אומרים לי: די לנו במשוגע אחד!.. אם כך — אני טוען, סחבו את וֶלויל לאותו מקום וממני הרפו…הרי ולויל מַכֶּה, ואני איני מכה, אני מְדַבֵּר, נוּ, מדבר…וכי מה איכפת להם אם אני מדבר? הריני איש שיחה מטבעי, כלומר: אוהב אנכי שאהיה אני מדבר והשני שומע, ואם תאמר להפך את סדר הדברים — לא יצלח. ראה את פקעות המוך שפקקתי בּהן אזני, מפני שני דברים ישמרוני: מפני רוח תזזית ומפני דברי בני-אדם. רואה אתה את הישיש הזה העובר לפנינו, גם הוא נוהג לשים מוך באזניו ובפגשך אותו בחוץ, בבית-המדרש, ובפנותך אליו בדברים, הוא יתחיל ב“מאי” שלו: מאי? מאי? — בעל-תאוה זקן זה, כשבאים לביתו בענין של “נכבדות”, הריהו מוציא את המוך מן האפרכסת ורוצה דוקא שיקראו בשם את הבתולה הרוצה להנשא לו… וכשאומרים לו, הוא חוזר על השם: מירקה — נוּ, ועיניה?…את צבע העינים אמור לו דוקא! את מירקה זו אני יודע; בתולה זו שעיניה שחורות תנשא בעוד שבועות ימים לבן הששים

הזה…לוּ הייתי אנכי המזַוֵג את הזוּוגים ולא הוא, אני מרים את ידי ומראה עליו באצבע…לוּ הייתי אנכי ולא — הוא, הייתי נותן את מירקה לבחור שכמותך, לוּ רק נשאת אותה בלי נדוניא, ולו, לתרח זה, הייתי נותן את מלכת-שבא…מדוע זה מלכת-שבא? משום שזקנה בלה היא ומכוערת — ולו נאה ולו יאה; צוחק אתה, מנין אני בא לומר שמלכת-שבא מכוערת היא? שכלי הישר הוא המלמדני, שלוּלא היתה מלכה זו מכוערת, לא היתה באה אל שלמה, אלא הוא, שהיה עוגב אחרי כל אשה יפה ובעלת-חן, היה בא אליה, אל ארצה, אל שבא המעטירה…וראה, ראה, משמתחיל אני להרהר בדבר זווּג זה, אין דעתי נוחה גם הימנו; צר לי על מלכת-שבא, שאעפ“י שהיא מכוערת הרי מלכה היא, שטפּחוּה במחמאות, יצקו לה דבש בגרונה, וכלום תוכל המפונקת והענוגה לסבול בביתו של כילי זה? מספרים עליו, שאינו מסיק את תנוריו בחרף, ולכן מהרו בניו ובנותיו לשאת נשים ובעלים ולבנות להם בתים לעצמם: קר היה להם ביותר בבית אביהם…לא, לא, הריני שב ממחשבתי — גם את מלכת-שבא לא אתן לו, אלא שהייתי מחיה את הפלונית שלו, את ה”זקנה", את זלדה, ששבקה חיים לכל חי…בעל-תאוה, חסר-שנים זה, כלום אינו כדאי לעונש שכזה? את זלדה, רק את זלדה!…הנך מגחך — אות הוא שלבך טוב עליך עכשו ולכן תכָּנס עמי לכאן…הוי, כל צמא לכו למים! למים מה? במי סֶלטֶר הכתוב מדבר; בוא, בוא ואמור לה לריבה זו, שתמזוג לי כוס סלטר, לחש לה, אגב אורחא: “עם מיץ”…את זו שתה אתה, ובשבילי תקח כוס אחרת ותשים בה ראשונה מלא הכף מיץ דבדבניות. ואם תצוה לצקת לתוך כוסי מן הבקבוק הזה תשלם חמש אגורות. רואה אתה את הבקבוק הזה? הנה העלה אבק וחלודה, המיץ שבתוכו הריהו המעולה והמשובח יען שכמה קֵיצים וכמה חֳרפים עברו עליו במרתף, בכליות האדמה

ונתישן שם יפה יפה…עכשיו לך וחשוב כמה תשלם בעד שתי הכוסות ששתיתי ובעד השלישית שהיא מוזגת לי? מה שקשה לי ביותר, הריהו החשבון! חכמת-החשבון — זוהי מכה שאינה כתובה בתורה: חמש, חמש וחמש — כמה הן? צריכים לבחר במספר אחד לשלשת המספרים הללו, מספר אחד — ובאיזה תבחר? יש עולם של מספרים גדול: יש ששים, עשרים, תשעים, שבעים, שמנה-עשרה וארבעים…נוּ, בא אנכי וגוזר: ארבעים! בעיני מוצאים חן ארבעים, נוּ, שלם לה ארבעים!… אדרבה, הראה לי כמה אתה נותן לה — זוז! רואה אתה: זוז, ניחא לך יותר לתת לה זוז ולא את הארבעים…אלא חשבונו של מי הוא הנכון — אין איש מאתנו יודע…כמדומני. שגם היא, הריבה, אינה יודעת אל נכון את החשבון. הרי היא מרכינה את ראשה אל הפרח הנעוץ בין עפריה, מריחה בו למראית עין ושואלת בלחישה, אם לא רמית אותה חס וחלילה…אלא שגם הפרח לא יגיד לה כלום, משום שהוא יושב בין העפרים…שאל אותו, אדרבה, כמה עלים לו בגבעולו ולא ידע! אין הפרח זוכר גם את מספר עָלָיו — והדבר מובן מאליו: בשעה שאדם מתעלס באהבים עם הפלונית שלו אינו זוכר את מספר בניו…אי, אי, המספרים!…אינם נותנים כלום ועוד נוטלים הרבה ממחו של אדם, כי לא באו רק להוגיעהו ולסבך שם את הענינים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. לפני שנתים ימים מת עלי אבי והניח לנו — לי ולאחי, איזה סכום של כסף. התחילו אחי, לאחר מוֹתו, לחשוב אתי את החשבונות ונעשה מוחי כמין דיסא, וקמתי מלפני השלחן ואמרתי להם, אם ישכם ממלאים את שני כיסי-העור שלי מוניטין, מוטב! ואם אין — אל הרב!…ונתנו לי את המוניטין…הבריות אומרים, שאחי רמוני, אלא שאני חושב שרמיתים אנכי…מי שלא משש בשני ילקוטי העור המלאים מוניטין, לא ראה עשר מימיו19. מוניטין, מוניטין! כמה מקילות הן ממחו של אדם. קנית לך גלוסקה —

תן מטבע והנך כבר פטור; שתית מי-סלטר עם מיץ דובדבניות — הרי לך, ריבה, מלא הקומץ, קחי כמה שמגיע לך: שתים, שלש, אלא שלא תקחי לך את כלן, אני הוצאתי את מלא קמצי, כדי שתהיינה מוכנות על כל פּנים. ואתְּ — יהי אלהים בקרבך, נערה!…הנשים אינן מתפללות שבע ביום ואת האלהים הן יראות יותר ממנו, הגברים. אני, למשל, הרי אני נכנס לבית-המדרש, מתקן שם חשבוני עם הקדוש-ברוך-הוא, ובצאתי, שוב אני בן-חורין, ועיני פונות וזונות אחרי כל דבר אסור…הנשים — תמיד הן שרויות בפחד: אלהים…אלהים…פְּס…מי יודע!…הבריות הללו אינן יודעות לגמרי שאפשר לקנות את לבו של זה בתפלה; זה, עם המשקפים בחטמו שישב עמדי באותו מקום, היה דורש יום ולילה על הנשים, הוא היה אומר: הנשים — הרי הן חמר רך…רך! מה שָׁיַךְ רך? יש בינותן פרות-הבשן ויש דקות ורעות המראה, שאינן אלא עור ועצמות, יש הא ויש הא, ואשרי מי שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא מן החומר הרך…במה דברים אמורים — כשׁמכָה אותך אשתך, שחוּדי עצמותיה בולטים…מלבד שמכותיה מכאיבות, הרי היא נותנת בך סימנים, מכה, מכה וסימנה, ואין אתה יכול להרָאות בחוץ ולבוא לבין אנשים. ובעלות הבשר הן רכות הלב והמזג, נוחות הן, ואינן מתנפלות על הבעלים באגרופים קמוצים, אלא, נניח, שגם היא מכה — ואז, למה הדבר דומה? כאלו לקחה לביבות מן המחבת, לביבות נוטפות שמן, וטופחת בהן על גבך — לביבות חמות ורכות, ולא לבד שלא יכאב לך זה כי גם עודך נהנה, חי נפשי — נהנה! כי בדידי היה הדבר: לי היו שתי הנשים ואותי הכו שתי הנשים…שפרינצה עליה השלום, — נוּ, הריני מוחל לה, לשוכנת העפר, אף על פי שאיני רשאי, אחרי כל מה שעוללה לי בחייה, וּברַינה — אוי, אוי ברינה! הריני אומר לה: חניני! הכיני פצעיני בידיך-לביבותיך ותני לי לבוא בצל קורתך!

אך דא עקא, שהיא מגרשת אותי מפתח ביתה במגרפה שבידיה, ומגרפה — זהו ענין אחר לגמרי…בגט — רוצה היא, בגט, — ופעמַיִם שסחבתני להרב דמתא, רק אני הריני מתעקש לגבי דבר זה ואיני נותן לה…מה איכפת לי, אם יש פה בית בזפרון, ויש באותו הבית נפש-חיה אחת, שיכול אני להראות עליה באצבע: זוהי אשתי! זו, עם הסנטר הכפול-שלשה, ועם, עם…גט פטורין! בֶרל-קצב, שנתאלמן בשנה העברה, לוטש עליה את עיניו; ברל-קצב לא יצא מדעתו ויודע הוא על מה הוא לוטש את עיניו. אלא שאנכי, אנכי לא אצא שתי פעמים מדעתי לתת לה גט-פטורין. הגע בעצמך: הנה אני נותן לה את גטה, בא זה מן האטלז ומקדשה לו, ושוב היא אשת-איש, האיש הוא ברל, זכר-נא, זכור: ברל! ואני — הכל אבד לי: לא רק שאיני יכול לדרוך על מפתן אשת-איש אלא שגם הרהורי, הרהורי אסורים לי, ואנה אני בא? עד עתה, כשהייתי נתקל בבול-עץ הייתי מחבקו ומנשקו ואומר: יהי רצון כאלו חבקתי ונשקתי את זוגתי שלי, את ברינה!…כל זה אסור יהי לי להבא, אם יפתוני, חס וחלילה… ברינה זו, הרי אשת-איש היא גם עכשו! אשת איש היא! והאיש — זה אנכי. ואם חפץ אני לבדח קצת את דעתי, הרי אני בא ומתרפק בחלון אטלזו של האלמן הקצב, — בּרל: מה אתה נותן לי ואפנה לך את הדרך, ברל?…ועכשו — הס, הנה עוברים אנו על ביתו של הד"ר…מיום שנודע לי, שגם ידו היתה במעל, שגם הוא היה בעצה אחת לשלחני לאותו מקום, אני רואה בו את אלף העינים, ואיני רוצה להפגש עמו. כמדומה לי שהוא עומד בחלון; הורד את ראשך כמוני — האַ! הוא ברכני לשלום — אותי, אוֹ…? — אפשר שהוא מכיר גם אותך, ודאי שהיית אצלו ונתת לו רובל. אם נתת לו רובל, הסכלת עשה: דוקטור זה, כשנותנים לו גם חצי רובל, אינו פוצה פה, אדרבא, הזפרונים אינם מפנקים את דוקטוריהם, בפרט את זה,

שמשלנו הוא: את מקלו אינו נושא בשבת, וכבר ראו ציצית אחת מטליתו הקטנה מבצבצת — נוּ, הרי יודע אתה מאין מבצבצות הציציות אצל יהודי! וגם אתה, לכשתצטרך לו עוד הפעם, תחב לו לתוך ידו חצי רובל; או, אמנם, יוכל היות, שיש לאביך רב, אך אתה כלום צריך אתה לפזר את עמלו? לעסוק, למשל, בגמילות חסדים — את זה אתה יכול על דעת עצמך, ולא להיות תלוי בדעת אביך — לגמרי לא תלוי! הנה אני בא אליך בבקשה כזו: הלוני פרוטות אחדות! בלי שום ספק, שאתה מחויב לתת לי מבלי קחת הרמנא מאביך, משום שאביך הריהו חזיר מפוטם ולא יותר, בעבורו הפסדתי את הפרוטות — הוי פרוטותי, פרוטותי! פעמים שאני זקוק לגמילות-חסד ואני נכנס לבתי הגבירים שכלם הם ספק קרובי — איני זוכר היטב כיצד אמרה אמי ז"ל: אם כל קרובינו בזפרון — גבירים או כל הגבירים הם קרובינו. כמדומה לי, שאין שום הבדל בין השנים הללו, ואני נכנס אליהם. “לך ועבוד”, אם אומרים לי, — “כלום בעל-מום אתה”? אני צועֵק, שמשוגע אני! — משוגע אינו נחשב בעיניהם!…אי, אי — השמש! מכה הוא היום על ראשי, בלי רחמים. אפשר שתכנס אתי לשעה קלה לבית המדרש, ואם תאבה, נמתין שם עד לתפלת מנחה — אינך רוצה? נוּ, יש ברוך השם עם מי לשוחח בבית המדרש. כשאני בא לבית המדרש מקפלים חובשיו את דפי גמרותיהם, מקיפים אותי ואומרים לי: דרוש! מתגעגעים אלה חובשי בית-המדרש למלה החיה שאני מביא להם מן החוץ…

— — —

באתי הביתה. והחם — אוי החם! ועוד היום גדול, עוד היום גדול!…בדרכי על מפתן הבית נזכרתי בחביבי ובחביבותי, באלה שלא אבו ללכת אתי ונשארו בבית, ובאלה שהלכו אחרי אל הנהר ובאמצע דרכם התחרטו ושבו. ודאי שֶׁכָּל אחד מהם סרוח במצב של

התעלפות על גבי הספסלים, הכסאות והספות, ואין חדר אשר אין בו גוף עיף ויגע ומזיע. נכנסתי, עברתי בכל החדרים ולא מצאתים, בחדר הבישול מצאתי נפש אחת חיה — את המשרתת, שהסתכלה בָּראי וצחקה לעוד נפש חיה אחת, לעוד משרתת. לוּ היתה יפה מעט, ולולא היה כל פיחו של הכבשן על פניה, הייתי אומר לה באותו מעמד מלה יפה וחמימה, כי בשעה שנערה נהנית מעצמה לבה פתוח למלה יפה וחמימה.

— רחצי, רֵיזה, והִזַכִּי, ולפי שעה הגידי לי, איפה נעלמו כל בני הבית?

— במרתף.

— במרתף?

את הדרך אל המרתף ידעתי. מן המרתף היתה הנערה המשרתת מעלה את סירי החלב הקרים שנתחמצו ואת כל אותם המאכלים והמשקאות, שמקום צנה יפה להם, משַׁפֵּר אותם ונותן להם טעם מיוחד.

יצאתי אל הגן, תליתי את כובעי על אחד מענפי העצים וירדתי במעלות צרות ועקומות אל המרתף.

על המדרגה התחתונה ראיתי עוד מה שלפני, אולם משדרכה רגלי על אדמת המרתף הלאה, נשקעתי בראשי ורובי בתוך חשכה עמוקה-עמוקה, שאי אפשר גם לגשש בה. הגיח לפתע עלי החשך וסגר עלי הדרך — ואין להימין, ואין להשמאיל, רק דרך אחת לך: לשוב אחור, אחור במעלות שירדת בהם ולעלות אל העולם המוּאָר, שהכל גלוי לך שם וידוע, ושׁכָּל-כך בטוּח אתה על קרקעו המזהיר, כל-כך בטוח ושוקט, ומרגיש את עצמך בטוב, עד שאתה מזיע ומפהק מרוב בטחון מרוב אמת ואור שמש

הלאה, לתוך המרתף! לתוך עמקו של המרתף!

מירכתי המרתף הגיעו אלי קולות-דברים, מרחוק באו אלי הקולות, מעמקו של המרתף. גם שם — נולד הרהור מוזר ובלתי-ברור בלבי — גם שם במעמקי המרתף ממקום שקולות אלה באים, ישנה שמש, לא שמש בהירה וצורבת, רק אחרת — שמש מכוסה בערפל… דק דק הוא הערפל, וקרניה החורות זולפות, זולפות, דקות וכהות — ונבלעות בפנות המרתף הרבות והאפלות.

חתרתי עוד צעד בתוך החשכה, ועמדתי.

אותם הקולות, אלא שאינם רחוקים עוד ממני, ברורים הם ביותר; אני מכיר כבר ומבדיל בין הקולות…

אַיֵכם?!

אך יצאה מלתי — ובכל המרתף נודע כבר דבר בואי: לכל הנקיקים ולכל החורים הסמויים מן העין יצא הקול.

— הננוּ!

מלה יפה ואדירה זו נאמרה מפיות רבים; קראה לי מלה זוּ, משכה בי: חתר בחושך הזה ואל תירא, זה קול אנשים שאתה שומע, חתר אלינו!

אולם — הס! כמדומה לי, שאני שומע רגלים קלות רצות אלי, הנה הן רצות…מירכתי המרתף הן רצות אלי!

כנציב שיש אעמוד, שמא תעבור עלי ולא תראני — לא תראני ובעברה — ואחטפנה אנכי בכנף שמלתה.

פלשתים עליך!

איני יודע אם היה ברצונה להחרידני; היא אחזה בידי פתאם, ברגע שלא פללתי. אני מהרתי להביא את ידה בידי השניה, כף ידה, כף ידה! סך-הכל היו בידי חמש אצבעותיה, אלא שנדמה לי שהיא כלה, זו הגויה החמודה, כלה בזרועותי.

— מה אתה עושה, אחי!

— אני נושק את צפרניך החדות, רק את צפרניך…נקרי, אם חפצה אתּ, את עיני, סרטי, סרטי בפני וטפטפו דמיהם על ידך ועל חמש האצבעות; דמַי — לא תראי אותם בחשֶך, ואולם הרגש תרגישי כי חמות תהיינה הטפות.

— את עיניך לא אנקר, ובפניך לא אסרוט, אלא אתה, למה אתה לוחצני באצבעותי?

— חמש האצבעות!

— וכי צריכה אני ליותר?

—אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש — פעוטית זוּ גם כן באה בחשבון?

היא משכה אותי לארכו של שביל אפל, — זהו פרוזדורו של גן-עדננו — לחשה לי, ואני לא ראיתיה בתוך האפלה ובתוך ריח הטחב, רק נמשכתי אחריה כסומא ודובבתי: אחריך — גם אל ירכתי שאול ארד!

דחפה החביבה ברגלה הקלה, דלת סבבה על צירה ונכנסנו למדור נמוך חדש. בתוך אור כהה שהסתנן בעד צהר קטן משוח בסיד, בתקרת המרתף מצאתי את כל החבריא.

מפני השמש נסו, מפני חרבוני הקיץ חשו מפלט למו; פה בבית מקלט קריר ועדין זה, פה, במקום שהיינות מתישנים, שהקשואים מתחמצים, וחלב נוזל מתקשה לגליד לבן אחד.

— הנה עוד פליט אחד! מלמעלה אתה בא?

— מלמעלה!

— מה נשמע שם, וכי אפשר כבר לעלות?

— ישמרכם ה'!

— וכי מה?

— השמים נחושה והארץ ברזל.

— והאנשים?

— דלקת המוח אחזה את כלם, והרי הם יוצאים מדעתם.

— חַה-חה-חה!

עד בוא השמש אשב פה עמהם. פה, בתוך המרתף — לרעבי אוכל קשואים, לצמאי — אשתה יין: הנה הן עומדות, החביות הכרסתניות ואינן מגידות כלום, אולם הריחות החריפים פשטו בחלל המרתף ומגלים מכל הטוב הצפון בהם. עד בוא השמש אשב פה עמהם ובבואו, נעלה עם הצללים אל הארץ המלאה משוגעים. חמשה, במספר שנעלה מן המרתף, נהיה, שלא נתרופפו מוחותיהם, חמשה — שדעתם לא נטרפה עליהם.

— — —

— קומה נא…

לאחר כמה שנים כשאהיה שוכב אפרקדן על הקרשים ההם, על אותו מצע התבן ועם אותם הנרות למראשותי — פּי, гадооть — תבוא נא אחותו זו, תִכֹּף על אזני ותקרא בו בקול רם, כדי שישקע צלצולה עמק עמק לתוך מחי ויגע נימה בלבבי: קומה-נא ואקום, מאמין אני שאקום…נֵס זה, שמא לא יתרחש לעיני הנצבים עלי — אזי, כך יאמרו לי: הנה יצאה נשמתו, תקומה לא תהיה לי עוד,לקבורה, לקבורה!

— קומה-נא!

זה היה קול אחותי — קרובתי היפה בכל העלמות, מתוך שנה הכרתי בו, כה רך וכה ענוג היה קולה — והקיצותי.

נפקחו עיני ונתקלו באפלת לילה. צנת לילה קרה ולחה חבקתני. קמתי, ונלחצתי אל מי ששמרה עלי, שעמדה פה בנוּמי ושמרה עלי.

— כלם עלו כבר מן המרתף!

— אַה…מן המרתף!

— השמש באה כבר…

— היא באה כבר, אבל — —

— מה?

— שֵנה זו שישנתִּי —

— משנכנס בך היין נרדמת על החבית.

— אַה!

הכל נתבאר לי ברגע זה. החביבה גחכה בתוך החשכה, אני הרגשתי בגחוכה הקל, גחנתי אליה, נשקתי אותה בראשה וישבתי על חביתי.

— עודך חושב להשאר פה, אחי? עֲלה עמי. בלעדי לא תמצא את הדרך למעלה.

— ואת החלום אינך חפצה לשמע?

— את החלום —?

— שבי פה עמדי, אחותי.

קטנה היתה החבית ועגולה, לולא ישבנו דבוקים ושלובים — צר היה המקום הזה לשנינו.

— זוהי כתפך החמה שאני תומך את ראשי עליה —

— את החלום!

— השפתים הללו שאני נושק —

— החלום! החלום!

— העינים הללו —

— החלום!

— ואם על אהבתי אספר לך?

— לא אאמינה לך, אחי…

תשובה פשוטה ובלתי צפוּיה זו הביאתני במבוכה — ומשכתי את שפתי שכבר נגעו וצרבו קצת במצחה.

— לא תאמיני?

— מעיר גדולה אתה בא…

— הנה אני מריח את קוֻצתךְ — וראי, ריח הפרחים לשערותיך.

— ממקום חכמים וסופרים אתה בא —

— ואַת, טפוחת-גנים אַת, אחות!

— ממדינת-האור אתה בא —

— ואת רְוַת-טללים את, אחות!

— אני נולדתי בעמק…

— שושנת העמקים!

— פה, בקרן האפלה, גֻדלתי, בלי שמש, בלי שמש…

— על אהבתי אספּר לך!

— הן אהבתָּ כבר, אחי, אהבת שָׁם, בכרכים הגדולים, את בנות האור!…

— ואתְּ?

— חכיתי לך הרבה…

— חכית לי?

— ולא באת.

— הן באתי!

לאחר זמן

— חֲלוֹמִי! חלומי!

— אני צעקתי וקפצתי ממקומי — חלומי! זה היה פתרונו של חלומי, אשר שמעתי, פתרון חלומי אשר חלמתי במרתף על חבית היין.

— אָחִי…

לא ראתני בתוך האפלה וקראה לי:

— אחי, וחלומך?

נלחצה אלי הנערה והניחה את ראשה על כתפי. שפתיה נעו, בעד בגדי הקל הרגשתי בשפתיה הנעות…

אֵלו הנשיקות האלמות! כֻלי מלהט גחלים, כֻלי בוער באש, ובגדי, בגדי הקל, אינוֹ אֻכָּל…והרי היא חכתה לי, חכתה לי הנערה, שאבוא ממדינת האור אל הקרן האפלה — חלומי! חלומי!

*

עוֹד לֹא שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה —

הָבָה אָשִׁיר שִׁיר הַלַּיְלָה,

הָבָה אַשְׁלִים עִם הַחשֶךְ,

וְלֹא אֵתַע בְּרִשְׁתּוֹת אוֹר…


קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

לָחשׁ לָחַשׁ לִי מֵרָחוֹק:

"אֲנִי מַפְקִיר לָךְ עוֹלָמִי,

בּוֹא וְדַבֵּר שִׁיר!


הִנֵּה שָׁקַע כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ,

הַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ,

הַכּוֹכָבִים לֹא יַצְהִירוּ,

עָנָן רוֹכֵב עַל-גַּב עָב…


קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

שָׁלַח אֵלַי אֶת מַלְאָכוֹ,

בָּא וְעָמַד בְּחַלּוֹנִי,

וְדָפַק אֵלַי: “צֵא”!


"טַלִּית שְׁחוֹרָה תְּלֵה עַל שֶׁכֶם,

עֲלֵי רֹאשְׁךָ שִׂים מִצְנָפֶת;

שָׁלש קְצָווֹת לַמִּצְנָפֶת —

וְצֵא אֵלַי וּמְלֹךְ!


רַבִּים יֶשְנָם פֹּה הַשֵּׁדִים,

רַבּוֹת יֶשְׁנָן פֹּה הַשִּׁדוֹת;

רַק הָאַחַת שִׁדָּה-בְּתוּלָה,

וְאֵין שֵׁנִית לָהּ,


הִיא הַיְחִידָה בִּבְנוֹת-לַיְלָה:

חִין-הַלַּיְלָה עַל שְׂפָתֶיהָ;

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ — חֲלוֹם אֶחָד,

חֲלוֹם-לַיְלָה הוּא.


עַל כְּתֵפֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,

עַל שָׂדֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,


מִי שֶׁיָּבוֹא וְיַבְרִיחֵם —

הוּא הוּא יִזְכֶּה בָּהּ.


לֹא עַל הַר וְלֹא עַל גִּבְעָה,

רַק בָּעֵמֶק הִיא נֶחְבָּאָה,

הֵקִים לַיְלָה סְבִיבָהּ גָּדֵר;

צֵל עַל גַּבֵּי צֵל.


מִי שֶיֵדַע שֵׁם הַמְּפרָשׁ,

יָבוֹא שָׁם וְיַגִּידֶנוּ —

אָז יִתְמוֹטֵט קִיר הַצְּלָלִים,

אֲשֶׁר סָבִיב לָהּ. —


אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה,

וּבְלָעַנִי כְּבָר הַלַּיְלָה;

טָס עָלַי בְּכָנָף שְׁחוֹרָה,

וְאֶת דַּרְכִּי סָךְ.


אַיֵּךְ אַיֵּךְ שִׁדָּה יָפָה?

קִרְאִי, קִרְאִי לִי, הַיָּפָה!

אֹחַז בְּצִלְצוּלֵי קוֹלֵךְ —

וְאֶמְצָא אֶת הַשְּׁבִיל…


שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ עוֹדִי זוֹכֵר:

הֵן לֹא אַחַת בּוֹ פָּתַחְתִּי

שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם לַחֲזוֹת

בְּאוֹר פְּנֵי אֲדֹנָי…


אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה —

וְהִתְעַנִּי כְבָר הַלַּיְלָה;

שֶׁמָּא אֵין זֶה כִּי-אִם בְּדוּתָה.

בְּדוּתָה יָפָה וְלֹא כְלוּם?…


הַס! לִי נִשְׁמַע לַחֲשֵׁי-שָׂפָה.

שְׁתֵּי יָדַיִם לִי מוּשָׁטוֹת:

"בּוֹא, אֶת-אִישִׁי כְּבָר שָׁלַחְתִּי —

סוּר אֵלַי וָלִין…


מִי קוֹרֶצֶת לִי בְּעֵינָהּ?

שִׁדָּה! שִׁדָּה! בַּעֲלָהּ נִרְדָּם —

וּמִבֵּין שְׁתֵּי כְתֵפָיו רוֹמְזָה,

רוֹמְזָה, קוֹרְצָה לִי…


מִי לִּי קוֹרְאָה אֶל-הַשִּׂיחִים —

שִׁדָּה, שִׁדָּה! אִישָׁהּ מוּנָח


כָּפוּת בְּתַלְתַּלֵּי רֹאשָׁהּ,

וְהִיא קוֹרֵאת לִי…


אַיֵּךְ אַיֵּךְ, שִׁדָּה תַּמָּה?

הַצִּילִינִי נָא, הַתַּמָּה!

הִרְהוּר-זִמָּה בִּי כְבָר נִתְקָל,

לְרַגְלַי רוֹבֵץ חֵטְא!

— — —

בְּדוּתָה יָפָה! אוֹתָהּ שִׁדָּה

שֶׁאִמְצַתְנִי אֱלֵי לִבָּהּ.

לָחֲשָׁה לִי עַל אָזְנִי חֶרֶשׁ:

"בְּדוּתָה סִפֵּר לָךְ…


רַק קְצָת אֱמֶת יֵשׁ בַּדָּבָר:

הָיְתָה, אָמְנָם, שִׁדָּה יָפָה,

עִם בְּנֵי-עוֹרְבִים עַל כְּתֵפָיִם —

חִכְּתָה לָךְ בַּגַּיא.


אוּלָם, אַף לֹא אֶחָד הָיָה

אֲשֶׁר יָדַע שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ,


יַעֲלֵהוּ עֲלֵי שְׂפָתָיו

וְיֹאמְרוּ שָׁם בַּגַּיא…


הַרְבֵּה לֵילוֹת אֹפֶל חִכְּתָה,

לֵילוֹת-שָׁוְא וְלֵילוֹת-עָמָל,

עַד שֶׁקָּרְאָה אֶל-הָעוֹרְבִים:

— שָׂאוּנִי אֶל-הָהָר!


עַל הָהָר רַגְלֶיךָ עוֹמְדוֹת,

עַל הָהָר יֵשׁ שִׁדּוֹת רַבּוֹת;

בְּכָל אַחַת, אֶפְשָר, תִּמְצָא

מִי שֶׁחִכְּתָה לָךְ!…

*

הִנֵּה שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה,

שִׁיר הַיּוֹם כְּשִׁיר הַלַּיְלָה;

שְׂחֹק הַכְּרוּבִים שְׂחֹק הַשֵּׁדִים, —

אִם לֹא אֶחָד הוּא?…

— — —

טעות היתה עמנו. כשעלינו מן המרתף, והנה הערב אך החל, עצי הגן עוד בלטו באויר הכהה; על אמירים רבים נחו והתפנקו במנוחה קרנים מזהירות. בלי קושי מצאתי את כובעי הלבן על אחד הענפים, חבשתיו ונכנסתי אחרי אילתי הביתה.

סביב השלחן הגדול בחדר-האכל עמדה כל החבורה וטפלה בשתי קערות מלאות דובדבניות ובשתי צנצנות גדולות, מרוחצות וריקות לפי שעה.

נכר היה שהדובדבניות נשרו זה עתה מן העצים אל תוך הקערות הללו; הרי הן מונחות אדמדמות, רוות ומלאות כל אחת עם חרצנה בתוך מעיה וגבעולה בצדה. ובריות צעירות ויפות עומדות עליהן, שולחות ידיהן ותופשות בהן בעודן חיות, עוקרות גבעוליהן עם השרשים, אל כל גבעול עקור דבוקה טפת-דם אחת, אדומה ורוֹתַחַת… ועוד לא שב אפן אל הבריות הצעירות והיפות, והרי הן דוקרות בכלי המשחית שהוציאו מקוצותיהן, דוקרות דקירה אחת לתוך לִבָּה של הדובדבניה, לתוך-תוכה, ומוציאות משם את הקלפה, רחמנא לצלן, שישבה שם, את השטן הרע, את החרצן…אוי, אוי! ישב לו חרצן זה עמוק בלבה, במקום שהלמו פועם, נשקע עמוק-עמוק בדמיה וכבר שרגו עליו גידים. כפות היה, כפות בשלשלאות — ולכן קשה כל-כך עקירתו; כל לחה וכל דמה של הדובדבניה יצאוה אחריו, והרי הם מטפטפים טפות טפות על ידי מלאכי-המות הצעירים והיפים שמסביב לשלחן, מטפטפים ושותתים לבינות אצבעותיהם, והדובדבניה עצמה, הרי היא מצטמקת, מתכוצת בחבליה, שפו וצנמו פניה, הנה היא נזרקת, זקנה בלה וצומקת, לתוך הצנצנת; רבונו של עולם! מדובדבניות צנומות ודוויות אלו עוד יִסָּחֵט המיץ, עוד יִמָּצֶה עסיס? מחלש זה עוד יצא מתוק? אותו מתוק שֶׁדַיו גם בכף

קטנה להמתיק ולתת ריח יין לכוס טֵה מלֵאה?…

בין כה וכה והקערות הולכות ופוחתות, הולכות וחסרות, והצנצנות הולכות ומתמלאות מחוליתן.

נלותה חברתי אליהם, עמדה לשלחן והתחילה בוררת גם היא מכלי זה וזורקת לכלי זה. פניה היפים והתמימים לא ספרו ולא גלו כלום…רק אנכי יראתי עוד לגשת אל השלחן, משום שנשיקותיה עוד לחשו על לחיי. וכל מי שהיה מביט בפני, יכול היה למנותן אחת לאחת ולדעת את מספרן. לבסוף לא יכולתי להיות פרוש מאותן הבריות וקרבתי גם אני אל הדובדבניות.

— מה טיבן של דבדבניות אלו? — עמדתי ונסתכלתי בשתי הקערות, אלא שלא הרהבתי לתחוב בהן יד.

— פתח פיך — קראה לי זוּ שידיה מלאוּ דם, דם דובדבניות.

פתחתי את פי והיא זרקה לתוכו דובדבניה אחת, שגבעולה וחרצנה לא היו לה.

— גם עם החרצנים, יקירה, יכולה את לזרוק לתוך פי, גם על החרצנים ועל הדם אבלע את דובדבניותיך.

כל אותו הערב עמדתי כְשֶׁפִּי פתוח, ויד קטנה ואדמדמת זרקה לתוכו את הדובדבניות, זוּ אחר זוּ, זו אחר זוּ.


  1. סריקת המקור אינה ברורה וסוף המלה חסר – הערת פב"י.  ↩

  2. מלה משוערת. סריקת המקור אינה ברורה – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור: “קרירית”. צ“ל: ”קרירות“ – הערת פב”י.  ↩

  4. לחם לבן — חזיון לא נפרץ בּעירות ליטא העניות.  ↩

  5. במקור: “הַנּוּרָא”. צ“ל: ”הַנּוֹרָא“. הערת פב”י.  ↩

  6. במקור: “ער”. צ“ל: ”עד“. הערת פב”י.  ↩

  7. במקור: “חלומותיתם”. צ“ל: ”חלומותיהם“. הערת פב”י.  ↩

  8. מלה משוערת. סריקת המקור אינה ברורה. הערת פב"י.  ↩

  9. במקור: “ריקום”. צ“ל: ”ריקים“. הערת פב”י.  ↩

  10. במקור: “לכתה”. צ“ל: ”לסתה“. הערת פב”י.  ↩

  11. במקור: “קבלת”. צ“ל: ”קבלה“. הערת פב”י.  ↩

  12. סריקת המקור אינה ברורה וסוף המלה חסר. הערת פב"י.  ↩

  13. סריקת המקור אינה ברורה וסוף המלה חסר. הערת פב"י.  ↩

  14. במקור: “ והבעל–בַּתִּי”. צ“ל: ” והבעל–בַּתִּים“. הערת פב”י.  ↩

  15. במקור: “לבי–הדואר”. צ“ל: ”לבית–הדואר“. הערת פב”י.  ↩

  16. סריקת המקור אינה ברורה ואמצע המלה חסר. הערת פב"י  ↩

  17. מלה משוערת. סריקת המקור אינה ברורה. הערת פב"י.  ↩

  18. במקור: “זה ומה”. צ“ל: ”זהו מה“. הערת פב”י.  ↩

  19. במקור: “מימין”. צ“ל: ”מימיו“. הערת פב”י.  ↩


גָּלוּת (פּוֹאֶמָה)

מאת

יצחק קצנלסון

מתנה לאבי ולאמי

יעקב־בנימין והֶנדה קצנלסון

מאת בנם


א. מַשּׁהוּ זיקנה

משהיו מתחילים העצים המעטים מלבלבים ומוריקים, השמים מכחילים, ורוח של אביב נדחקת ומנשבת לתוך חומות עירי הגדולה שבפולין – היה בולמוס של־חוץ־לארץ אוחז את אנשי עירי הנבונים והישרים, ואני – רגיל הייתי אנוכי ללכת לגבולות־ליטא, כדי לָקיץ שם ירחים אחדים, ובתחילת הסתיו היינו חוזרים לפולין – מחנות האנשים הנבונים והישרים מעבר מזה, ואנוכי – מעבר מזה.

אלא שלא כך היה בפעם האחרונה, – העצים המעטים התחילו מַשירים עָליהם, השמים – כעין האפר על־גבי העיר ורוחות של טחב התחילו תועות בחוצות – ובעת אשר כזאת הלכתי בפעם האחרונה לליטא.

זאת היתה הנסיעה הראשונה שהייתי נוסע על־כָּרחי! אני הלכתי בעידן זה לליטא משום שקראו לי, קראו לי לעמוֹד לצבא.

לעמוד לצבא!

גם עכשיו – אחרי שמלאו לי, הודות לאל, – נו, למה לי להכריז על שנותי ברבים… הן על דבר השערות האחדות הנושרות בבוקר־בבוקר, ועל דבר אותו השדכן המנוּול שבא אלי, אמנם, בשעה שלא יום ולא לילה, בענין של נכבדות, – אין יודע שום איש… ובכל זאת, גם עכשיו, גם עכשיו עדיין רך אנוכי וצעיר ביותר. ועדיין לא הגיעה שעתי “לעמוד”; לעמוד לצבא!

ואז, זכורני שמגבעת עגולה וקלה ומופשלת אל הצד הייתי חובש לראשי, ושוליה רחבים־רחבים, ומקלי השחור של היום לא היה לי עוד, אלא מקל־חובלים קל ויפה שהיה מתלבט בדרך הילוכי בין אצבעותי. שירים הייתי כותב עוד בלילה, שירים ליריים עצובים:

לִשְׁקִיעַת חַמָּה נֵעוֹרוּ בִי רְגָשִׁים רַכִּים,

קַלִּים וַעֲגוּמִים…


וכו' וכו'.

ובאותם הימים הרביתי עוד לקרוא בספרים לא מתוך שכיבה על הספה, והספר הפתוח מעט ממני והלאה, כמו שאני אוהב לקרוא היום, אלא שלשולחן דווקא הייתי עומד, או על־יד החלון וראשי ורובי בספרי. ובקומי בבוקר – יש שהייתי אוכל דבר־מה בטרם ששתיתי. עכשיו, כיוָן, שלא שתיתי שתי כוסות תה, איני אוכל כלום! בַא! – שתי כוסות תה או קפה,– ואולם לשתות אני צריך קודם בכל אופן… ואז – לא כך היה! אז הייתי צעיר באמת…

והזמנה זו לבוא לליטא בעתותי הסתיו באה אלי פתאום, לפתע־פתאום, – לכתחילה פרצתי בצחוק, היום אני צוחק לי, כך… בניחותא… ואולם אז, עדיין הייתי פורץ בצחוק. –

לעמוד לצבא! לעמוד לצבא! – כך הייתי עומד כל היום ופורץ בצחוק, אלא שלעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב, לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש. –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!


אהה, כיצד משתנים מאוַייו של אדם, כיצד נהפך עליו לבו במשך של שנים!

עוד קודם שנעשיתי בר־מצוה הייתי מקנא בכל מי שהיתה לו קומה, בכל מי שצמח לו שפמו וזקנו, – הגדולים, הגדולים, הוי כמה קינאתי אז בגדולים, ביחוד זו הערמומית הרכה והאורבת שבעיניהם, זו הערמומית ושחוק הזדון הקל מתחת לשפמם, ואלה דבריהם המקוטעים –, דוברים הם מעט וסוברים הרבה… חצאי מלים, הברות סתם – אלה, אלה צדוני!

הוי, הוי, כיצד מבינים הם זה את זה? אהה, מדוע זה נתאדמו פני העלמה הלזו, מדוע זה נתאדמו פניה ומדוע הלכה לה? והאיש הצעיר הן לא אמר לה כלום! הוא רק הביט בה ופלט מבין שפתיו איזו מילוֹדיה קלה ובלתי־ברורה ולא אמר לה כלום! וכשהלכה, מדוע היה האיש הצעיר עומד ומגחך לחברו – וחברו פורץ בצחוק – בלי כל סיבה! בלי כל סיבה! תיכף לזה נכנס האיש הצעיר השלישי. האיש הצעיר השלישי לא ידע לכתחילה כמוני מכל הנעשה כאן והעמיד על חבריו עינים תמהות, ואולם תמיהתו לא ארכה הרבה –

חִי־חִי! – חייכו לו האנשים הצעירים השנַים, ולא אמרו לו כלום!

– והיכן היא? – שאלם מתוך כעס. אלי, אלי, מדוע זה כעס? האיש הצעיר השלישי, מדוע זה כעס?

– והיכן היא? – מדוע זה שאל עליה? מנַין ידע לשאול עליה?

– פיוּ־וּ! – שרקו השנַים מתוך צחוק בשפתיהם, ולא אמרו לו כלום.

האיש הצעיר השלישי הרים את הכיסא הקרוב אליו והשליכו על חבריו.

מדוע השליך עליהם כיסא? במה חטאו לו שני האנשים הצעירים? הלא דבר הוא!

וכך תמיד, בהתרחש אָז לעיני מיני מעשים ודברים כאלה, הייתי עומד ותמיהַ וקורא: הלא דבר הוא!

הוי, מי יתנני איש־צעיר כמותם, חכם כמותם, שהכל יהיה די לו ברמיזא, בריצת עין אחת… ככה צר היה לי אזי בעולמי שלי, בבית־ספרי, בתוך בגדי־התלמידים שהייתי לובש. כמה התגעגעתי לקומת־אנשים, לידי גברים גדולות ועבות.

ידי גברים גדולות ועבות – אלי, אלי, כמה התפללתי להן, וכמה חרפות וביושים שבעתי עד שגדלו ועבו… זכורני ערב אחד בתיאטרון עירנו הגדול. משחקת מצוּינת אחת באה ממדינה אחת ושיחקה את הַאמלט, היא – אשה – אשה! אשה תשחק את המאלט! את הפלא הגדול הזה ראיתי בעיני.

־ לוֹטוֹ ויט! האח, לוטו ויט! – קראתי מתוך התפעלות רבה אחרי כל אקט ואקט בשם המשחקת המצוינת הזאת, מעל הגלֶריה ששם הייתי יושב צפוף בין אדם רב.

– קטן זה מדוע הוא צועק ככה?

את הדברים האלה דיבר בן־אדם אחד, שישב בצדי, למשנהו. ושניהם הסתכלו בי אחר־כך חליפות וצחקו. מובטחני שגם הוא וגם חברו לא ידעו עד מה מכל אשר ראו עיניהם על במת החזיון…

אני כמובן, לא מצאתי כלל את עצמי נעלב על־ידם! ואולם, הוי, מה חפצתי לומר להם בזה הרגע שישנם קטנים כאלה (כדי לרמז עלי) שגדולים (כדי לרמז עליהם) יכולים ללמוד מהם הרבה!… אלא שעצרתי בכעסי ולא אמרתי את הדברים הנכוחים הללו, יראתי… אלא מאי? הוספתי ואמחא כף ואקרא בקול יותר רם: לוֹטוֹ וִיט! האח, לוֹטוֹ וִיט!

ככלות החזיון מיהרתי וירדתי למטה, עמדתי בפתח הדלת המוליכה אל אחורי הקלעים, עמדתי ושמרתי על דלת זו: היא צריכה לצאת מכאן, היא, לוֹטוֹ ויט, ששיחקה את האמלט…

אני עמדתי בין כנופיה שלמה של מעריצים, בחורים גדולים שרובם לא השגיחו בי כלל, ומיעוטם הביטו עלי מגבוה ויבזוני בלבם לגמרי.

מה לי ולהם! אני אחכה לה עד שתצא – ויעבור עלי מה!…. אָה, אני אגש אליה ואודה לה מקירות לבי, אלחץ את ידה ואודה לה, ללוֹטוֹ ויט ששיחקה היום את האמלט!

כשיצאה – קרבתי אליה הראשון, הושטתי לה את ידי – ואולם בזה הרגע לבי מת בי ולא אמרתי לה כלום. היא לקחה את ידי בתוך שלה, יד גדולה וחמה וטובה, הסתכלה בי ושחקה, שחקה בפני מטוב־לב. עכשיו יודע אנוכי שמטוב־לב שחקה בפני, ואולם אז נכלמתי, נכלמתי מאוד ומשכתי ידי משלה… אָה, אני הרגשתי לפתע פתאם שקטנה ידי עד מאוד, ונכלמתי והוצאתיה מתוך ידה.

הוי, כמה התגעגעתי בהאי שעתא לידי גבר גדולות ועבות!

אלא שתאוה זו לגדוֹל חדלה אצלי מיום שהדפסתי את שירי הראשון…

אהה, בבוקר לא עבות אחד – ואני, עדיין ישן אנוכי, ושנתי ככה עריבה ויד רכה נוגעת בי – הקיצותי, והנה זו אמי עומדת עלי ואיזה ז’ורנאל נוסס בידה.

– ראה, כלום זה שירך שנדפס כאן?

קפצתי מעל המיטה ולקחתי את הז’ורנאל לתוך ידי והסתכלתי היטב־היטב בשירי הראשון, הנדפס שחור על גבי לבן – ופתאום קראתי בקול פחדים

– הוי, אמי, הרואה אַתּ, את האותיות המרובעות?

– וכי מה? – נבהלה גם אמי ולא ידעה מה.

– ראי, ראי, הן זהו שמי, שמי הנדפס! הוי, הוי, תיפח רוחו של העורך! – קראתי וזרקתי את הז’ורנאל לרגלי על הארץ.

– וכי מה עשה לך, מה עשה לך העורך? – שאלתני אמי.

– הוא הדפיס את שירי, אמי! הוא הדפיס את שירי!… קראתי בקול־בוכים ממש ואכבוש את ראשי בכר המיטה.

הוי, כמה נבהלתי אז מפני המלה הנדפסת שלי ומפני שמי הנדפס, העיקר מפני שמי הנדפס!

הרגשתי פתאום שאני עָרב בעד כל שורה ושורה שהבאתי בדפוס. נעשיתי פתאום לאיש ואני עָרֵב בעד כל שורה ושורה…

תיפח רוחו של העורך! – אני את השיר הקטן כתבתי לא מתוך מחשבה זרה כלל; רק הציפור בלבד, וצלצול המלים, וגם החרוז, החרוז לקחו את לבי:

הַצִּפּוֹר הַנַּעֲלָסָה –

עָפָה וְטָסָה;

טָסָה וְטָסָה;

טָסָה וְעָפָה –

הַצִּפּוֹר הַיָּפָה!

רק הצפור וצלצול המלים בלבד וגם החרוז לקחו את לבי וכתבתיו – ומשום שאני קל־דעת מטבעי, צררתיו במעטפה ושלחתיו! והעורך השוטה הזה הדפיסו, גם אותו וגם את שמי, ובין־לילה עשני לאיש! – הבו לי עכשיו את לוֹטוֹ ויט! כי גם ידַי גדלו ועבוד! אחרי שנדפס שירי הראשון הסתכלתי בידי: והנה גדלו ידי, גדלו ועבו.

וראו־נא, ראו! משגדלתי ונשיתי לאיש – ורוח אחרת כבר היתה עמדי… כמה הייתי נותן גיל־ילדים זה שהיה לי אך אתמול! גם את בואה של המשחקת המצוּינת הייתי מוחל רק שלא להיעשות לאיש במהירות כל־כך מבהילה.

חבל, כי אחרי שנדפס שירי הראשון הייתי הולך וכותב עוד שירים, חדשים לבקרים; בראשונה הלך לבי עוד הפעם שבי אחרי הציפור, אחר־כך אל פרח־הגן ואחר־כך אל הנערה אשר מול חלון ביתי, ואל כל אלה נלוָה תמיד צלצול המלים, והחרוז שלקח את לבי אף הוא. נוסף לזה נפלתי בידי עורכים שאינם חכמים והדפיסו את שירי זה אחר זה.

ואני, אנא אני בא? עם כל שיר ושיר שהמה מדפיסים, התחיל זקני לצַמח ובחרוּת קפצה עלי.

הבו לי את לוֹטוֹ ויט, תשחק נא עכשיו את האמלט; עכשיו אלחצנה בידה, כי הנערה הקטנה אשר אנוכי אשר אוהב, רפת־כוח היא, וכשאני נוטל את ידה לתוך שלי היא מושכת בשתי כתפיה, ראשה נפשל לאחוריו ושפתיה קפוצות שלא לצעוק, שלא לצעוק מתוך כאב.

את לוֹטוֹ ויט! – כי הבחרוּת קפצה עלי… ואולם מי יודע. מי יודע אם עוד תקח משחקת מצוינת זו, המשַׂחקה את האמלט, את לבי… מי יודע אם לא יהא לבי נוהה אחרי אוֹפֶּלִיָה, כי משקפצה עלי הבחרות התחלתי להתפלל לזה שאינו שב, התחלתי להתגעגע לגיל־ילדים, לתום־עינים ולידים רכות וקטנות מאוד…

אך גלגלו של עולם אינו חוזר! עם הדפסת שיר עשירי הייתי מוכרח כבר ללכת לבית הגלב… אהה, שירי העשירי!

כשיצאתי מבית הגלב אמנם הוקל לי מעט, מעצמו מובן שהוקל לי מעט, ואולם רגלי – כיצד קלו גם הן? גם רגלי וגם מקלי אשר בידי – למה התחיל מרקד בין אצבעותי?

יום־חמה היה אז בעולם. יצאתי מבית הגלב והשמש זורחת לי ברחובות עירי ההומיות, ופני חלקים־חלקים כפני ילד, ורגלי קלות, ומקלי אשר בידי – הריהו מרקד בין אצבעותי ונוצץ בקרני השמש.

נכנסתי אל הגינה הקטנה שעמדה סמוכה לביתי, והנה האביב הגדול יושב ומחכה לי בגינה הקטנה הלזו. יושב לו האביב הגדול ושולי מעילו מלאים את הגינה הקטנה.

בראשונה לא הרגשתי בו, משום שרובו שקוף הוא כעין האויר על ראשי ההרים, ואולם בהיכנסי נתקלתי בו במשעול הגן והכרתיו, הכרתיו מדאשתקד.

השתחויתי לו, וקראתי לו בקול רם ומתוך צחוק: ברוך אתה לי, אביבי, שנתחדשת!

– ברוך אתה לי, גם אתה, שנתחדשת! – לחש לי האביב הגדול, והעביר את ידו בשׁחוק קל על פנַי החלקים־החלקים.

פנַי, וביחוד סנטרי, סנטר־הנערים שלי, אָדמוּ קצת, כמדומני… אלא שעשיתי את עצמי כלא־יודע ואמרתי לעבור. האביב הגדול תמך את שתי זרועותיו על שכמי האחת, גחן ולחש אל אָזני ולחש עליה: טוב עשית אחי, אח רך וצעיר, אלא שהאו־די־קוֹלוֹן אשר שפכת על ראשך למותר הוא! או־די־קוֹלוֹן למותר הוא לעת־עתה…

– לעת־עתה? – שאלתי את האביב הגדול שבגינה הקטנה, והעמדתי עליו פנים תמימים, תמימים מאוד… אָה, בלבי ידעתי היטב שאתו הצדק.

– לעת־עתה?

– לעת־עתה, עדיין רענן הוא ראשך ואו־די־קולון למותר הוא! – גער בי האביב הגדול בלחישה.

אני חפצתי לבכות מרב שמחה, לבכות בחיק האביב הגדול.

האח, עוד רענן עלי ראשי! גם אחרי שירי העשירי רענן עלי ראשי!…

מן היום ההוא הייתי בא אל בית־הגלב שתי פעמים בשבוע… כבר הוא רגיל בי, האדון הגלב; כשאני נכנס אליו, אני מוסר את עצמי ברשותו ועוצם לפעמים את עינַי, כדי שלא לראות כיצד המלאכה נעשית. אוהב אנוכי לפקוח את עיני לאחר מעשה, ולראות בפעם אחת את מעט הנעורים אשר שבו אלי, בשעה שהיו העינים עצומות…

והגלב שלי – הרגל יש לו לרחוץ את ראשי אורחיו במימיו. תמיד לאחר שהוא גומר את המלאכה אצלי, ידו נמשכת אל בקבוק המים הכחולים, אני מרגיש בזה מתוך עינים עצומות, אוחזו בידו, ואיני נותן לו לבצע את מחשבתו.

– או־די־קוֹלוֹן למותר הוא!

אמנם ירא אנוכי מאוד, שיפשוט יום אחד הגלב את ידו מתוך הרגלו אל בקבוק מימיו הכחולים, ואני אחריש־אחריש ולא אגיד לו כלום…

ואותו היום בא – השמים היו כעין האפר על־גבי העיר, ורוחות הטחב התחילו תועות בחוצות. בעידן זה קראו לי שאבוא לליטא, ושאעמוד לצבא.

אהה, גם ביום שיצא לאור קובץ שלם של שירי, לא נפל כמו קריאה זו לעמידת הצבא.

גם אז, ביום שיצא קובץ שירי לאור, היה הרושם נורא.

אוי ואבוי, ספר שלם! ספר שלם! – וכמעט שהרכנתי את ראשי תחת יד הגלב שירחץ אותו במימיו; את ראשי הרכנתי, ואולם בידי לא נתתי לו לעשות את הדבר הרע הזה.

מי יודע, שמא רענן עוד עלי ראשי; הספר הרי קטן הוא ודק ואין בו כלום… רק שלושים שירים ואחד, ולא יותר!…

וכשקראו אותי לצבא צחקתי, לכתחילה צחקתי… רק לעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!

ולמחרתו של אותו יום, הייתי משכים לבית הגלב, סר וזעף ישבתי בתוך הכיסא כלפי המראה, הפשלתי את ראשי והפקרתי לו את צוארי בלי מלים. הוא עשה בי מה שעשה, שותק ודומם אף הוא. לאחר שגמר את מלאכתו לא קמתי אלא שקראתי לו מתוך עינים עצומות: או־די־קוֹלוֹן!

אָמַרְתָּ: תַּם אֲבִיבִי,

וְקֵיצִי הָלָךְ;

רְאֵה, מִי יָרַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל גַנִּי,

וּמִי בּוֹ מָלָךְ!


אָמַרְתָּ: עָבַר חַגִּי,

וְנָמַר יֵינִי;

רְאֵה, הֵן לִבִּי מָלֵא תְּשֻׁאוֹת,

וְצוֹחֲקָה עֵינִי!

*

תְּמוֹל בָּעֶרֶב שָׁקְעָה שִׁמְשִׁי,

הַמַּעֲרָב בָּעַר;

וּבְעָבְרְךָ עָלַי – נָשַׁקְתִּי צֵל,

חִבַּקְתִּי צַעַר.


הַיּוֹם בַּבֹּקֶר בְּעָבְרְךָ בְּגַנִּי –

לֹא הִכַּרְתִַּנִי;

מָצָאתָ אוֹתִי בַעַלוּמַי רַךְ וְקַל.

וּבְרֹאשִׁי – מָלֵא טָל.

*

כָּל אֵלֶּה מִלֵּב אֶחָד הֵמָּה נוֹבְעִים,

וְאֶחָד אֶחָד הוּא מְקוֹרָם,

עֲלוּמַי – תְּמוֹל טָעַמְתָּ מִצֵּל צַעֲרָם

הַיּוֹם – עָלֶיךָ נָפְלָה צַהֲלַת אוֹרָם.


וּמָחָר –

מָחָר אַל נָא תָבוֹא,

וְאַל נָא תַעֲבֹר עָלָי…

אֲנִי יוֹדֵעַ –


אַתָּה מוֹצֵא אוֹתִי חָי!

וְאוּלָם –

מָחָר אֶפְשָׁר יִבָּקַע מַעְיָן חָדָשׁ בִּי

מַעְיָן חָדָשׁ –

אַךְ אָפוּנָה אִם אֶת לִבְּךָ יִקְנֶה;

עִם מְעַט הַגִּיל, עִם מְעַט צַעַר הָעֲלוּמִים –

אֶפְשָׁר תִּטְעַם

גַם מַשֶּׁהוּ זִקְנָה.



ב. שְׁעַת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדֶמֶת

עִם עֶרֶב בָּאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

וְכָכָה רַע־לִי, כָכָה רַע־לִי!

מִי לִי פֹה? מִי וּמָה־לִי?

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!…


וַיְהִי בְלֶכְתִּי – וּבְיָדִי מַקְלִי,

וְתַחַת זְרוֹעִי חֲבִילָתִי,

וְאִתִּי פַחְדִי וְתוּגָתִי –

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!


וַתִּקְרַב אֵלַי אִשָּׁה זְקֵנָה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום –

וַתֹּאמֶר לִי: "יֵשׁ אֶצְלִי מָקוֹם!

כִּי אִישִׁי מֵת וּבָנִים אֵין לִי."


"אִישֵׁךְ מֵת, וּבָנִים אֵין לָךְ, ־

וַחֲדָרִים אֶצְלֵךְ כַּמָּה?"

“שְׁנַיִם!” צָחֲקָה וְנָדַמָּה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום.


וָאֶשְׁאַל אוֹתָהּ: מַפְתֵּחַ תִּתְּנִי?

מַפְתֵּחַ־בַּרְזֶל בִּשְׁבִיל דַּלְתִּי,

כִּי אִם אֶחְפֹּץ וְנָעַלְתִּי –

הַזְּקֵנָה שָׂחֲקָה: אֶתֵּן, אֶתֵּן!


וְתִנְהַג אוֹתִי לְסִמְטָא אַחַת.

הַיּוֹם כְּבָר פָּנָה לְאַחַר שְׁקִיעָה,

וְאָנֹכִי בָאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה תוֹלִיכִינִי?”


“אָנֹכִי גָּרָה פֹה בַסִּמְטָא.”

“וְזֶהוּ בֵּיתֵךְ? זֶה, הַשּׁוֹמֵם?”

הַזְּקֵנָה צָחֲקָה: וּמַה תִּשְׁתּוֹמֵם

וְאִישִׁי וּמֵת, וּבָנִים אֵין לִי…"


וַתָּבִיא אוֹתִי לְבַיִת אָפֵל,

וְאִישׁ לֹא חִכָּה שָׁם לְבוֹאִי,

רַק חֲבִילָתִי תַּחַת זְרוֹעִי –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה הֵבֵאתִנִי?”


"זֶה הַחֶדֶר! פֹּה תִּשְׁכַּב אַתָּה,

אֲנִי יְשֵׁנָה בְחֶדֶר שֵׁנִי;

אִם תֶּחְסֵר דָּבָר, הַעִירֵנִי…"

“לִי כְּלוּם לֹא יֶחְסַר! לֹא־כְּלוּם, הַזְּקֵנָה!”


הַזְּקֵנָה יָצְאָה וַאֲנִי נָעַלְתִּי

אֶת הַדֶּלֶת יָפֶה־יָפֶה –

כִּי הַיּוֹם כְּבָר הָיָה רָפֶה,

וּבְחֶדְרִי יָמֵשׁ כְּבָר הַחֹשֶׁךְ.


וַיְהִי בְצַעֲדִי צַעַד אֶחָד,

וְאָנֹכִי נִתְקָל בְּאִשָּׁה זְקֵנָה –

וְהִיא הֵן יָצְאָה! יָצְאָה וְאֵינָהּ!

וָאֶשְט בְּכָל זֹאת לְעֵבֶר אַחֵר.


חָלַצְתִּי נְעָלַי שֶׁלֹּא לְנַקֵּשׁ –

הֵיכָן עוֹמְדָה כָּאן הַמִּטָּה?

מָה נוֹאַלְתִּי שֶׁבְּלִי צִתָּה

בָּאתִי הֵנָּה אֶל עִיר נָכְרִיָּה…


זֶה תַּנּוּר! תַּנּוּר! יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר!

אַךְ מִי שָׁם עוֹמֵד? בְּמִי נִתְקַלְתִּי?

וְאֶת הַדֶּלֶת הֵן נָעַלְתִּי!

יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר – וְלִקְרַב אִירָא…


הֲרֵי הַשֻּׁלְחָן! – אֵלִי, אֵלִי!

גַּם לַשֻּׁלְחָן הִיא יוֹשֶׁבֶת!

מִתְנַמְנֶמֶת וְדוֹבֶבֶת –

גַּם לַשֻּׁלְחָן, עַל הַכִּסֵּא!….


וַיְהִי בִפְנוֹתִי – וַיָמָת לִבִּי,

הִיא אַחֲרַי, אַחֲרַי מִתְנוֹעַעַת,

דֹּם צוֹלַעַת, דֹּם צוֹלַעַת –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בשכמי…


וְלוּ אַךְ הָלְכָה! לוּ נִשְׁמַע צַעֲדָהּ –

וְהִיא בַּחֲשָׁאִי אַחֲרַי שַׁטֵּה,

מְלַוֶּה אוֹתִי בָּעֲלָטָה –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בְּשִׁכְמִי!…


הֲרֵי הַמִּטָּה! מִטָּה רְבוּדָה –

עָמְדָה מִטָּה זוֹ בַפִּנָּה;

שָׁכַבְתִּי – וַאֲחָזַתְנִי צִנָּה –

הַזְּקֵנָה הָיְתָה שָׁם לְצַלְעִי.


אֲנִי קָפַצְתִּי מֵעַל הַמִּטָּה,

מִתּוֹךְ קְפִיצָה הִתְאַפַּקְתִּי,

וְלֹא צָעַקְתִּי, וְלֹא צָעַקְתִּי,

וְצָנַחְתִּי עַל הָאָרֶץ.


עַל הָאֶרֶץ נָחָה דּוּמָם

חֲבִילָתִי, חֲבִילָתִי –

שֶׁאִתָּהּ יַחַד הִנֵּה בָּאתִי,

וָאֲחַבְּקָהּ בִּזְרוֹעוֹתָי.


שְׁמוּרִים אִתִּי בַחֲבִילָתִי

תְּמוּנוֹת קְרוֹבַי, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי –

וְאוּלָם מַקְלִי – אֵי הִנַּחְתִּי?

לְבַדּוֹ עוֹמֵד בְּאֵיזֶה זָוִית…


וַיְהִי הַלַּיְלָה אָרֹךְ־אָרֹךְ,

עַל הַחֲבִילָה אֲנִי נִשְׁעָן;

כָּכָה אִישַׁן, כָּכָה אִישַׁן –

הַלַּיְלָה הָיָה אָרֹךְ־אָרֹךְ.


בְּבֵית אֲבוֹתַי עוֹד הַכֹּל עֵרִים,

בַּחֲדַר־הָאֹכֶל דּוֹלֶקֶת מְנוֹרָה,

וְשִׂיחָה חַיָּה וּצְחֹק וְאוֹרָה –

הַס! מַקְלִי נָפַל בְּזָוִיתוֹ…


מַקְלִי! מַקְלִי! נָפַל מַקְלִי

וּמִתְגּוֹלֵל עָדַי, עָדַי –

כָּכָה קַר הוּא! בְתוֹךְ יָדִי

חַם לָךְ יִהְיֶה, מַקְלִי, מַקְלִי!


רֹאשִׁי צָנַח עֲלֵי חָזִי

וְשֵׁנָה קַלָּה רִחֲמָה אוֹתִי – –

וְעִם בֹּקֶר הֱקִיצוֹתִי –

וַאֲנִי בַּמִּטָּה כְּבֶן־מֶלֶךְ.


בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וְעֵינַי אֹרוּ.

חֲלוֹם־רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי,

וְנֹגַהּ נִתַּךְ חַם עַל כַּפַּי –

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְעִיר נָכְרִיָּה!


בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וָאֵבְךְ וָאֶצְחַק:

כִּי חֶסֶד אֵל בַּחֲלוֹנִי נִשְׁקָף –

קוּם, עַד מָתַי, עָצֵל, תִּשְׁכָּב?

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְּעִיר נָכְרִיָּה!

עם ערב באתי אל עיר נכריה –

וככה רע־לי –

ולכן סרתי אל בית־המלון הראשון, סגרתי את החדר שהראו לי על מסגר ושכבתי במיטה קרה וזרה, שכבתי וחלמתי את החלום המשונה ההוא, ובאשר הקיצותי, והנה אמנם, השמש זרח לי בעיר הנכריה!

אלא ששעה קלה זרח לי שמש זה, – הימים ההם ימי סתיו היו בליטא! וליטא שלי, הרי היא חביבה עלי עד מאוד, ואולם לא בסתיו, לא בסתיו, באותם הימים שעומדים שם לצבא.

אכן נס נעשה לי, שזרח לי השמש לשעה קלה דווקא באותו בוקר ראשון לבואי ואחרי ביעוּתי לילה אלה. הוי, אנה הייתי בא, לוּ הקיצותי מתוך חלום רע זה, וחֶסד אל לא נשקף לי בחלוני!

לבשתי מהר את בגדי ויצאתי החוצה. לבי הגיד לי קודם שרק לשעה קלה זרח לי השמש.

יצאתי החוצה, והנה השעה ככה מוקדמת היא!

עוד בטרם שעזבתי את חדרי בבית־המלון, הוצאתי את מורה־השעות שלי מכיס בגדי, הסתכלתי בו והשעה המוקדמת שהראה לי מורה השעות לא הפליאתני כלל, וכשיצאתי החוצה, הייתי עומד ותמיה – תמיה על השעה המוקדמת.

הרחוב לא היתה ריקה כלל. זעיר־שם, זעיר־שם נתקלו עיני בבן־אדם אחד, במשנהו, אלא שהשעה המוקדמת היתה כל־כך בולטת. לא בשנַים יחד נתקלו עיני אלא ביחידים.

גם אני הלכתי יחידי כשאני מנקש נקישות קלות, נקישות קלות במקלי על־גבי אבנים. בקצה הראשון של הרחוב עמד לו בחור אחד בין שני סוסים על־יד באר־מים. הסוס האחד שתה מתוך הדלי המלא, והסוס השני – ראשו מורד לארץ. הוא ודאי שלא שתה עדיין והרי הוא ממתין, מוריד את ראשו וממתין. הבחור הרי הוא עומד ביניהם, רם־הקומה וגבר אלים, מפהק לרגעים וטופח להם מתוך פיהוקים קלים על גביהם ועל מפרקותיהם המלאות והחלקות.

בחור זה יודע כיצד מטפחים על גבי סוסים; הוא כמעט שאינו מרים את כפות ידיו למעלה משני טפחים, וכל מכה ומכה יש לה הד חי ומצלצל, ומכריז בכל העיירה:

־ נומו, נומו, אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא! זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

גם הוא, הבחור עצמו, אך זה עתה קם. כובעו הקטן, בעל המצחה הידועה, הנוצצת, אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גַבַּחתו. אני יודע, יודע, בחור שכמותו, כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שניה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך זוג המגפיים – ותם ונשלם! בן־פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן ניצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח־הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע, גם כשיניע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילוֹ לאחוריו, לא יצנח כובע קטן זה, בעל המצחה הנוצצת מעל הגבחת.

כשעברתי על־ידו עמד עוד הבחור בין סוסיו, בשערו הקצר והפרוע הלבינו נוצות ובנות־נוצות קטנות שדבקו בו בלילה זה, בלילה העבר ובלילות דאשתקד. ידו האחת נחה על צואר אחד הסוסים ובידו השניה שאב מתוך הדלי מלוא הכף ממשקה הסוס הקר ושיפשף בו את פניו השזופים עד שנתאדמו ונתחממו יפה.

בכל ניעיו וגידיו של הבחור וגם באלה של הסוסים היה כל־כך הרבה משעת הבוקר המוקדמת.

־ נומו, נומו אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא, זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

אני עברתי עליו מהר ולא נתעכבתי אצלו. ירא הייתי שיפתח ההדיוט הטוב והצעיר הזה את פיו וידבר אלי, ולא יהיה צר לו על שעת הבוקר המוקדמת הלזו. בעברי ריחפה עליה סכנה: בחורים אלה אוהבים לדבר אל העובר על־ידם יחידי, לברך אותו בשלום בלשונם־הם, אלא שלאָשרי הגדול שאב הבחור באותו רגע מלוא הכף מים ושיפשף בם את פניו. אני עברתי ושעת הבוקר עוד נמשכה, נמשכה הלאה.


בִּפְאַת מִזְרָח דְּבַר־מָה רָחָשׁ –

שַׂר הַבֹּקֶר נֵעוֹר רִאשׁוֹן,

נִפְנֵף כְּנָפָיו וְנִתְגַּלָּה:

זָרְחָה עַיִן, הִבְהִיק אִישׁוֹן.


שַׂר הַבֹּקֶר נִפְנֵף כְּנָפָיו –

יַחַד חָוְרוּ הַשָּׁמַיִם;

כָּל הַכָּחֹל הָפַךְ תְּכֵלֶת,

וְכָל תְּכֵלֶת – צַח פִּי־שְׁנַיִם.


נִפְנֵף כְּנָפָיו טָס וַיָּעָף

טִיסָה קַלָּה בֵּין הֶעָבִים:

תַּחְתָּיו נִמְחָה שְׁבִיל־הֶחָלָב,

נָשַׁב דּוּמָם בַּכּוֹכָבִים.


גַּם הַכְּסִיל וְגַם הַכִּימָה,

כָּל הָעֵדָה כְּבָר נִנְעֶרֶת;

וּבִנְשִׁיקָה אַחַת הֵמִית

אֶתְּ הַלְּבָנָה הַחִוֶּרֶת.


נִפְנֵף כְּנָפָיו, טָס וַיָּעָף,

יָרַד דּוּמָם לָעֲיָרָה;

וּמְצָאַנִי בְּבֵית מְלוֹנִי,

בְחֶדֶר קַר וּבְמִטָּה זָרָה.


חֲלוֹם רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי –

קַמְתִּי וְעָזַבְתִּי בֵיתִי –

וְשַׁלְוַת־חַיִּים, וְרַחַשׁ־מְנוּחוֹת

קִדְמוּנִי וְצָחֲקוּ לִי בְצֵאתִי.


קִדְּמַנִי גֶבֶר מֵעַל גְּדֵרוֹ,

וְהֶגֶה יוֹנִים מֵרֹאשׁ גַּגָּם;

צִפֳּרִים צָחֲקוּ־לִי מִבֵּין הָעֵצִים –

גַּם אֲנִי צָחַקְתִּי מִתּוֹךְ לַהֲגָם.


הֱיֵה לִי בָּרוּךְ, שַׂר הַבֹּקֶר!

וְאֵל הַחַיִּים, וְזֶה הַמְּנוּחָה, –

גַּם שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה עַל בְּאֵר הַמַּיִם –

שְׁעַת הַבֹּקֶר, הֱיִי לִי בְרוּכָה!


וגם האופה, גם האופה, יהא ברוך אף הוא! אף הוא שייך לשעת הבוקר המוּקדמת. אף הוא, האופה, שדלתי חנותו היו פתוחות לרווחה באותו הבוקר, באחת הרחובות השקטות של העיירה ההיא, אף הוא יהא ברוך, יהא ברוך!

לכתחילה הייתי עומד מעבר הרחוב מזה ותָמיה: מי הוא זה שפתח עכשיו את חנותו, ומה הוא רוצה עכשיו למכור? – והייתי עומד כך ותמיהַ ואולם לעבוֹר אל העֵבר השני לא עלתה על לבי. וַדאי שזהו אחד הסוחרים הקטנים שנשארה לו בחנותו סחורה סרוחה מאתמול ולכן ככה השכים… אלא שברגע זה ראיתי והנה ציפור קטנה – קטנה ככף ילד קטן שבאה מרחוק, עפה ישר אל עבר החנות הפתוחה הלזו, ירדה ועמדה מתוך מעופה על סיפה. קטנה ככף ילד קטן עמדה על סיפה ולא כלום…

עברתי אל העֵבר השני ועמדתי בפתח החנות והסתכלתי לתוכה אף אָני: שם גר אופה! אופה. ואותה החנות – לא היתה חנות כלל, כי אם בית־המאפה שלו אשר פתח את דלתיו החוצה, בשעת הבוקר המוּקדמת.

בין סלים ושקים רבים מלאים גלוסקאות וכיכרות־לחם עמד לו האופה עצמו כשהוא עוטה טלית לבנה של קמח ומונה את הגלוסקאות ואת כיכרות הלחם האדמדמים מתוך סל זה לתוך סל שני. כל־כך הרבה לחם אפה האיש הזה ועוד השאיר מסָלתוֹ הטובה והיפה לקַשט בה את בגדיו וליפות את עיניו!

הוי כמה מגוחך היה אופה זה לוּ עמד בתוך סלי הלחם הללו ובגדיו שחורים כאלה, שאנוכי לובש, ולחייו אדמדמות.

אשריך, האופה, שחשכת מקמחך לבגדיך וללחייך! מי ידמה ומי ישוֶה לך עכשיו בין סלי ושקי הלחם!

והלחם היה חם. הציפור הקטנה ככף ילד קטן עדיין עמדה על סיפו של בית־המאפה מלפנַי. הרגישה הציפור הקטנה היטב שאני עומד לה מאחריה, והיא – כנפיה לא זעו, כי חם, ככה חם היה הלחם!

– סגור את דלתיך, האופה! ואת סלי הלחם הללו – כַּסֵם, כּסם! – קראתי אליו, – כי הנה חם הלחם מאוד וריחו נפוץ כבר ברחובות! וראֵה, ראה – אנשי העיירה, עכשיו עדיין ישֵנים הם, ואולם כשיקומו ויָריחוּ את ריח הגלוסקאות הללו והתנפלו עליהן כולם, כולם… מן הסלים יחטפו ולא ישאירו אף אחת! מחדרי משכבם יבואו, ובעוד לפלוף השנה בעיניהם, יחטפו ויאכלו את הגלוסקאות החמות הללו! סגור את דלתיך, האופה!

ואולם אני אך לשוא הזהרתי אותו על הסכנה הצפויה לו מכל המחנה שיקום בעוד זמן מה ויבקש טרף. לא רצה האופה לסגור ביתו על לחמו. אני עשיתי מה שֶׁיָכוֹלְתִּי: עמדתי על יד הסלים ובחרתי לי מתוכם את הגלוסקאות היותר יפות, חמות, חמות קניתין מלוא התיק והלכתי לי ברחובות העיירה השקטות בשעת הבוקר המוקדמת, פורס פתים־פתים מן הלחם וזורק אותן לציפורים קטנות שהיו עפות אחרַי אל כל אשר הלכתי.

בשוק נלוותה אלי עז אחת, מרחוק ראתני והתחילה רצה מתוך דהרות דהרות קלות ישר אלי, כאילו ידעה אותי מאז.

־ תקרב־נא, תקרב־נא… – עמדתי ואחכה לה מתוך חיוך קל עד שתקרב. עוד מעט ותכיר את טעותה; עז זו לא ראתני מעולם – הן תמול באתי!

אחרי רגע ראיתי ונוכחתי שלא ידעתי את טבע העיזים כלל. כי אף־על־פי שלא ראתני מעולם, לא עמדה מתוך ריצתה וכמעט שקפצה עלי, שתי קרניה ורגליה הקדמיות למעלה.

־ הסליחה! – המלטתי במבוכתי מפי, והרימותי את מקלי. העז נרתעה לאחוריה, העמידה בי זקן ועינים תמהות: מ־מה?

אני הסתכלתי בה ופרצתי בצחוק רם מאוד באמצע השוק: זאת היתה הבריה המגוחכת האחת שנלוותה אלי בשעת הבוקר המוקדמת בשוק העיירה. נערי העיירה הקטנים ודאי רוכבים עליה! יושב לו בן־החדר על גבה כשהוא תופשה בקרניה ובקולי־קולות: ויא!

הרי לך, עז, גלוסקה!

אני אמנם לא ארכב עליך, משום שכבדתי… וכי על כן קוראים אותי לצבא, ידידתי, אלא לאחוז אותך בזקנך בשוק זה, ובשעה מוקדמת זו, ולומר לך בפה מלא “לֶקיש”1, את זה אני יכול!

תיק הלחם החם נתרוקן מהר. בין אלה שבאו אלי לריח הלחם היה גם חזיר מפוטם אחד. לכתחילה הייתי תמיהַ על זה: גם הוא כאן בשעה זו! וכמעט שחפצתי להעניק מטובי גם את המכוער השעיר הזה שפיהו קצוץ ורחב ועיניו קטנות ושחלבו־ בְּרְר!… ואולם לא התאפק, לא התאפק חזיר זה וחרק, חרק לרגלַי חריקה זו שיש בה הרבה משיקוצו וטינופת כל העולם.

– אל ואַניאַ לֵךְ! אל ואַניאַ!

הייתי מכה אותו, אלא שלא חפצתי לטמא בו את מקלי שאני אוחז בידי תמיד.

אף־על־פי־כן אזלו הגלוסקאות החמות מן התיק אחת־אחת. הוי, כמה הסכלתי שלא קניתי מאת האופה ההוא את כל אשר אפה. סלי לחם־הבוקר החם לא היו מעיקים על כתפי הרבה. הייתי מוצא עליהם קופצים, ואנשי העיירה היו קמים רעבים ללחם – ואין… עדיין ישנים הם ובטוחים שלחמם נכון. מוכן להם לכתחילה. הסכלתי, הסכלתי עשׂה!

הנה הם נעוֹרים כבר אנשי העיירה, יחד עם העננים העולים בשמיה המה יוצאים מפתחי אהליהם. משפקחו את עיניהם, התחילו השמים דולפים. זהו גשם הסתיו, גשם סתיו מצאני באמצע הרחוב ובתוך עייר הנכריה…

ואני לא מפני הגשם אעזוב את הסימטה האפלה הלזו. אני ירא, ירא מאוד שאם אעמוד במקום הזה עוד רגעים ותצא לקראתי מאחת הפינות הללו אותה הזקנה הצולעת, שהופיעה בלילה, בבית־מלוני. כי אף־על־פי שזה לא היה אלא בחלום – ואולם בתוך קדרות זו שירדה פתאום והציפה את כל העיירה, הייתי בטוח שהיא חיה, חיה פה, ואם אתמהמה בסימטה זו עוד רגעים, אזי אראנה, אראנה בלי כל ספק!

אלך ואֶסָגר בבית־מלוני ואשא קינה חשאית על הבוקר שהיה כלא היה.

שירה קולנית וחסרת־טעם באה אלי פתאום מאחורי. לא היו בה, בשירה זו, לא הגיון, לא מלים ואף לא מילודיה, אלא היתה בה הפקרות רבה ושגעון הדיוטות של המון אדם הקורא ביחד.

הפכתי את פני ועמדתי: זאת היתה חבורה שלמה של בחורים טירונים. המצנפות שלהם וגם הקוּרטְקאות2 והמגפיים וההליכה ביחד ביום סתיו – טירונים! טירונים!

אני הכרתי בם, בבני־גילי אלה, תיכף, והסתכלתי בם בעברם על־ידי, בפני כל אחד ואחד הסתכלתי וכמעט שהתפּלאתי, התפלאתי רגע אחד שלא מצאתי גם את עצמי ביניהם. הן גם אנכי קרוא אתם אל המקום ההוא! כל אלה ממקומות שונים באו הנה, מארבע כנפות המדינה, וכאן נעשו לאגודה אחת. ואולם כיצד מצאו אלה את אלה? הנה הם הולכים ביחד ובקולי־קולות, ומדוע זה לא קראו גם אותי אתם? אני הן לא נחבאתי אל הכלים. כלום לא ראשון יצאתי בשעת הבוקר המוקדמת?

ילכו להם אלה לבדם, ילכו להם לבדם, אני אחד אבוא לבית מושב הצבא, בלי שירים ובלי קול תרועה, כי רוח הבוקר הטובה סרה, סרה מעלי.

מיהרתי למלוני. בעברי דרך המסדרון האפל אל חדרי, לא נזדמן לי שם אף מי שהוא. אלא ניכר היה שכבר קמו, קמו גם בני הבית הזה, ושכבר עברו לא אחת במסדרון האפל.

נכנסתי לחדרי, – אותו החלון ששמש הבוקר זרח לי בעדו לפני שעה קלה, היה דולף עכשיו טיפות־טיפות של גשם קר וטורד.

“מי לי פה? מי ומה־לי?”

וכו'…

קרבתי אל השולחן והנה ארוחה מוכנה שם בשבילי. הכרתי את גלוסקאותיו של האופה, ואולם הן לא היו עוד יפות וחמות כמו בשעת הבוקר המוקדמת.


ג. הִשְׁלַמְנוּ

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!


וְלָמָּה תֵּרֵד טִיף וְטִיף,

זְעֵיר בַּחַלּוֹן, וּזְעֵיר בַּבִּיב?


וְכָל הַיּוֹם, וְכָל הַיּוֹם,

טוֹרֵד אַט בְּלִי תֹם, בְּלִי תֹם.


הוֹי, צְהַל אוֹ הֱוֵי עָגוּם!

רְאֵה: כְּבָר עֵינַי קָמוּ,

וּכְאִלּוּ קָפָא דָּמִי,

וּלְבָבִי פָּגוּם, פָּגוּם…

*

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!


רַב הוּא, רַב הוּא, עַד בְּלִי דָּי –

אַךְ אֵינְךָ מֵת וְאֵינְךָ חָי…


אֶת אוֹצָרְךָ פַּעַם שְׁפָךְ

כְּגֶשֶׁם קַיִץ בְּיוֹם צַח,


בֶּהָמוֹן וּבְרָב שָׁאוֹן!

וְאֶת רַעַמְךָ שְׁלַח,

וְעֵץ בַּשָּׂדֶה יַךְ,

וְהָרַג אִישׁ בַּמָּעוֹן!…

*

שֵׁב וָדֹם, שֵׁב וָדֹם –

אֲנִי טוֹרֵד כָּל הַיּוֹם…


אֲנִי יוֹדֵעַ אֶחָד נִיב:

טִיף וְטִיף, טִיף וְטִיף…


וְאִם יִשְׁתַּגַּע בְּחֶדְרוֹ מִי –

לִי אַחַת הִיא, לִי אַחַת הִיא!


לֹא בְּרַעַם וְלֹא בֶהָמוֹן –

לְאַט לִי, לְאַט וּבְנָחַת;

כִּי אִמִּי – הַשַּׁלָּכֶת,

וְאָבִי – הַשִּׁמָמוֹן.


בין שאר החפצים שהיו מונחים במלתחתי המוארכה היו גם מחסה ממָטָר וזוג ערדליים חדשים, ואולם אני לא פתחתי את מלתחתי בפעם הזאת, כי הגשם היה מגשמי הסתיו החשאיים והמתונים הנוקבים בראשונה את המחסה ממטר ואחר כך את המוח ואת הלב ואת הנשמה, – את הכל, את הכל נוקבים הם, גשמי הסתיו החשאיים והמתונים. גם את זוג הערדליים לא לקחתי אתי, משום שהרפש הלך וגאה ברחובות העיירה. – מגפיים! מי יתן לי, מי יתן לי זוג מגפיים זקופות למעלה מן הברכיים, או מסע מהיר על־יד הבית הזה – ולאמריקה!

יצאתי, לא בצִדה של הרחוב, אלא באמצעיתה דווקא; וראה, זה חדש: חם לי, ונוח לי, וטוב לי! הרי אני הולך בראש מוּרד קצת, עיני מושפלות – למטה לתוך הבִּצה שאני טובע בה, והולך בלי מעצור!… מה־טוב שהרכנתי את ראשי וששמתי את שתי ידי בכיסי בגדי העליון הקל ושהתחלתי ללכת בלי מעצור… הו, מה־זאת: הרפש הרך והחלקלק והנוצץ קמעא מתחיל למצוא חן בעיני, אני מחייך לו מתוך געגועים, מתוך געגועים ממש…

השלום, השלום!… כל זה עשה השלום!

בצאתי מפתח מלוני עלתה בי מחשבה להשלים עמו, לא להתחכּם ביותר ולהשלים עמו, ולא ניסיתי כלל ללכת בצִדה של הרחוב רק באמצעיתה דווקא. כי השלמתי עם הרפש!

עכשיו נוח לי, וחם לי! עוד מעט ואשתרע כאן במלוא קומתי ואשכב בתוך הרפש הרך והנוצץ לעיני בני העיירה כולה, ואפשוט את טלפי בשורה אחת עם חזירו של ואַניאַ – כי השלמתי עמו!

ובני העיירה עצמם – אוי להם, לבני העיירה! כאן נולדו, במקום הזה גדלו ועדיין לא השלימו! והרי הם עומדים ותוהים בצדי הרחובות מזה ומזה, עומדים ותוהים: כיצד עוברים? – אלה מזה ואלה מזה.

– איסטניסים! ייכנס הרוח באבי־אבי־אביכם, הַשלימו!

בתוך שפע הרפש הזה נעשיתי לעז־פנים, וזורק מרה ונבלה מתוך קלוּת־ראש, ואולם כל זה רק מן השפה ולחוץ. כי באמת נהניתי מהם, מבני העיירה הקטנה הלזו, אלה עם האיסטניסים שהיו עומדים ותוהים: כיצד עוברים?

– אל תשלימו, חביבי, עמדו ואל תעברו! ואם הדבר נחוץ, אהיה־נא אנוכי כפרתכם, אחי!… – וכמעט שנולדה בי מחשבה לבוא לעזרתם, ליטול אותם, אחד־אחד על גבי ולהעבירם בחָרָבה… אני – כאשר אבדתי־אבדתי, ואולם הם, – יֵצאו־נא, איסטניסים, מן החלאה הזאת נקיים!

הרעיון לטבוע עד הברכים בים־רפש, להושיט משם את זרועותי ולהציל את כל אלה העומדים ומצפים לישועה, רעיון זה, כשהוא לעצמו, לקח רגע את לבי, ואולם אך לרגע… אך העיפותי את עיני וראיתי את המחנה הגדול שבצדי הדרכים וכבר ידעתי שלא אני הוא, לא אני הוא האדון המושיע…

רק את זו, את הנערה הקטנה והקלה הלזו אני נוטל על זרועותי – וחסל.

עוד בטרם שקרבתי אליה והיא כבר פשטה אלי את שתי ידיה:

“קחני! שאני!”

היא לא אמרה “קחני! שאני!” רק פשטה אלי את שתי ידיה ושחקה אלי שחוק קל מאוד.

נטלתיה על זרועותי: הנערה הקטנה הלזו לא כל־כך קטנה היתה, באמת!

– להיכן, נערה קטנה וקלה? – חפצתי לשאול אותה ולא שאלתי.

– לירכתי תבל!

והיא לא ענתה כלל “לירכתי תבל”, אני לא שאלתיה והיא לא ענתה לי כלל. אני ידעתי שרק דרך הבצה הזאת אשאנה, ובצִדה השני של הרחוב אניחנה ואלך לי.

– זהירות! – קראתי פתאום בקול גדול, שלא לצורך, ועמדתי באמצע הרחוב, – זהירות! זהירות! כמעט שנפלתי לתוך השלולית!

הנערה הקטנה והקלה שבזרועותי גחנה אלי מתוך יראה בראשה ולפתה היטב צוארי.

אז עמדתי ושאלתיה בלחש:

– מה שמך?

– רחל.

אז עמדתי ואשקנה בקצה סנטרה, כי קצה סנטרה היה סמוך אל פי ולא היה קשה לי הדבר הקטן הזה לעשותו.

והשלולית שנפלת בה כמעט? – סנטרה נשאר סמוך עלי פי כמו שהיה, היא רק שאלתני על דבר השלולית.

– לא היתה ולא נבראה! – אמרתי לה לרחל זו שבזרועותי, ואני נושא אותה “על־כפיים” עד החוף.

על קרש אחד בטוח ויבש שבצד שורת הבתים הקטנים הנחתיה ואמרתי ללכת –, אהה, השעה מאוחרת! ושם בבית מושב הצבא, נזכרתי פתאום, וַדאי מחכים לי… אינם יודעים אותי שם, ומחכים לי.

השתחויתי לה, לרחל הקטנה והקלה, מתוך הודיה שהואילה לשבת, קטנה וקלה, בזרועותי ואמרתי ללכת, אלא שזו אחזה בידי וביקשתני בקול רפה:

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

העיפותי את עיני אל העֵבר ההוא שבאתי משם ואראה את אחותה.

אחותה זו עמדה נואשת על פי התהום מן העֵבר מזה, את ידיה אמנם לא הפשיטה אלי, אלא שהתחננה, התחננה אלי, במבט עיניה מן העבר השני.

אני עמדתי והסתכלתי בה מרחוק – ואיני זז ממקומי.

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

אז גחנתי על אוזן רחל הקטנה שעמדה על הקרש היבש והבוטח ולחשתי בקול רפה ונאשם עד מאוד:

– הן האשה ההיא הרה…

פני רחל נתאדמו קצת, הורידה את ראשה ואת שמורות עיניה ואמרה:

– הרי היא עלמה…

זאת היתה עלמה! באותו רגע שנטלתי אותה נקרעו עיני, ואמי־זקנתי, מעולם האמת, נראתה לי מתוך שביבי אש, אמי־זקנתי הצנועה עם היבלת הקטנה מתחת לשפתה התחתונה, כשהיא מסתכלת בי מתוך צער ועלבון גדול.

– אהה, אמי־זקנתי הטובה, חושדת את בכשרים! הרי היא עלמה! לא אשה, כי אם עלמה, אמי־זקנתי הצנועה!

נתפייסה אמי־זקנתי הטובה ועלתה מעלי מתוך ניצוצי האש.

זאת היתה עלמה! ואולם חי נפשי שהעלמה הרה ויולדת בן, או שני בנים, שני בנים בבת אחת…

רגלי האחת נכשלה במקצת וכמעט שנפלתי לתוך שלולית, אלא שעצרתי ברוחי ולא קראתי כלום, והיא לא לפתה, לא לפתה לאשרי הגדול את צוארי.

הלכתי דומם תחת כובד משאי זה, וגם היא, העלמה, דומם ישבה עלי, ככנף־רננים גדול עד מאוד, ולא פצתה את פיה. בהיותי כבר קרוב, לא התאפקתי עוד וצעקתי עליה:

– מה שמך?

– מירה’לי… ענתה לי רפות ועצמותיה רחפו, – מירה’לי!

– מירה’לי! ייכנס הרוח – ואולם אני לא כיליתי, כי כרגע הוקל לי, הוקל לי… היא צנחה מעלי על הקרש היבש והבטוח, שנתבקע תחתיה לשנַיִם.

אני עמדתי, שאפתי רוח בכבדות, והלכתי.

לבית מושב הצבא! לבית מושב הצבא!

ובמהרי כך ללכת, ואיני יודע – נעשה ברור לי פתאום דינו של אותו בית־המושב:

איש־צבא, איש צבא אהיה!

חד ותרי! חד ותרי!

אני התחלתי פוסע קצובות וכבדות מבלי שארגיש בזה בעצמי, זקפתי קומתי, הבלטתי חזי: אני ואפסי עוד! ורגלי מתיזות רפש לכל עבר.

חד ותרי! חד ותרי!

אהה, מתוך הרהורי הכבד שרבץ על פתאום באתי לידי הילוכו הנאה של חייל הארץ הזאת.

חד ותרי! חד ותרי!

ובעָמדי אצל פתחו של בית מושב הצבא וּמוֹחה זיעה מעל מצחי, נזכרתי בדבר ישן אחד, ומתוך שחוק ותמהון גם יחד התפרצה מפי קריאה קצרה:

זאת היתה עלמה!

קריאה קצרה זו ולא יותר, כי ברגע זה פתחתי את דלת בית־המושב, נכנסתי לתוכו, גל של הבל חם עם ריח רקב קל התחבט בפני ושכחתיה תיכף.

בית־מושב הַצבא! צר לי שלא הסתכלתי בו מבחוץ, כמדומה לי שהוא אדום כולו מבחוץ; מבפנים הרי הוא לבן, סיד לבן מן המסד עד הקורה הגבוהה. כל בתי הממשלה הזאת כמעט שהם משוחים מבפנים סיד לבן!

נכנסתי ועמדתי. אותו בית־מושב הצבא היה מלא מפה אל פה, וכולם בחורים בני עשרים ואחת, בני עשרים ואחת, רק ביַרכתי האולם הוקמה כעין גדר קטנה החוסמת בין אלה העומדים לצבא, בני העשרים ואחת, ובין אלה המוסרים אותם לצבא ששנותיהם שונות וכפתוריהם נוצצים.

גם אלה וגם אלה לא הרגישו בי בהיכנסי.

אה! בין המון הבחורים הללו, בין בני הגיל האחד האלה, אפשר שיפסחו עלי, האחד, שלא מדעתם… אלה בעלי הכפתורים הנוצצים – אפשר מאוד שישכחוני, ולעת־ערב, כתום כל החזיון הזה, אתגנב לי מכאן בחשאי ואלך לי כלעומת שבאתי, אלך לי מבלי שאביט לאחורי, מבלי שאחזיר את פני אל הבית הזה לראותו, אם אדוֹם הוא מבחוץ.

הכל אפשר, הכל אפשר! כל־כך רבים אנחנו כאן, וכל־כך שָוים בשנותינו!

־ איזהו מספר גורלך?

בחור אחד שעמד בצִדי פנה אלי פתאום, לא תָּמַהּ כלל על פנַי החדשות ושאלני את מספר גורלי.

– לא אדע.

– גם אתה לא היית כאן אתמול כשהיו מעלים גורלות!

– גם אנוכי…

הוא אינו מכיר, אינו מכיר שזה עתה באתי.

־ ובכן גם בשבילך העלה אחד מאלה האדונים גורל.

־ ודאי גם בשבילי.

לא הכיר בי הבחור כלום… ואולם ראה נא, ראה, אחד מבעלי הכפתורים שיכל תמול את ידו והעלה את גורלי. קראו בוַדאי כאן את שמי בקול רם, בקול רם ואיש לא ענה, ושִׂיכּל אחד מהם את ידו והעלה את גורלי… ניסים ונפלאות!

כשקם אחד מאלה שישבו לשולחן וגליון גדול בידו והתחיל קורא מעליו ומכריז על שמות עצם ומשפחה שונים, נעשיתי כולי אוזן. הדבר הזה נעשה לי מעניין מתחילתו.

־ ברוך חבקוק!

כלומר: בתוכנו, בתוך אלה הרבים העומדים אתי צפופים ודחוקים ואזניהם כאפרכסות ישנו אחד דמתקריא: ברוך חבקוק… ברוך חבקוק זה, ודאי שחָרוּם הוא בחָטמוֹ, קטן־קומה ועבדקן! – והנה אף אמנם: החרומף הקטן והעבדקן ענה מתוכנו: אנוכי! – כלומר: אני הוא אותו ברוך חבקוק!

־ סנדר שלומיאל!

גם זהו חרומף! הריני נשבע שחרומף הוא ושחרחר כחבקוק… ואולם מה גדול תמהוני בראותי כיצד מזדקף ראש צהוב אחד וקורא: אני הוא!

הזהו סנדר שלומיאל? שמא טועה הוא… אמנם גם הוא, חרום הוא קצת, ואולם קדקוד צהוב זה, ועיניו השקערוריות מהיכן לו?

־ נוח יוכבד!

בחור כארזים! – אני הספקתי ללחוש לי לעצמי, “בחור כארזים” ולא יותר, כי ברגע הזה קם צעיר גבה־קומה אחד, שחום ובעל־בלורית מתוך החבורה וענה –

אמנם, זהו, זהו נוח יוכבד… רק השפם והזקן העשויים הללו – רק את אלה לא פיללתי.

־ צמח יהלום!

–?

– בנימין אשכנזי!

יהלום לא היה כלל באולם. כבר הכריזו על בנימין אשכנזי אחד, ואני עומד ותוהה עדיין על אותו צמח יהלום שאיננו… הנה מלאו לו לאותו בן־אדם עשרים ואחת ולא הופיע לכאן! אך זהו צמח יהלום!

באותו רגע נזדעזעתי, איש לא ראה, ואולם אני נזדעזעתי קצת… כי פתאום, לפתע־פתאום הכריזו באולם זה על שמי: אני עמדתי שאנן ובוטח – והנה: אהה! הנה קראוני בשם! – ואני האמנתי, עד הרגע האחרון האמנתי, שיתרחש לי נס, וכשם שאינם יודעים אותי, לא יכריזו עלי במקום הזה. אהה, שלא אצא עוד מכאן בחשאי כלעומת שבאתי!…

במבוכתי שכחתי ולא השיבותי שאני כאן, והכריזו עלי באולם הגדול הזה באָזני כול עוד הפעם.

– אנוכי! אנוכי!

שתי פעמים נעניתי להם, זו אחר זו. ירא הייתי שיכריזו עלי כאן בקול רם פעם שלישית.

קריאתי הכפולה משכה עלי את עיניהם של בחורים אחדים – הכירו בי… אה, הם הכירו בי בוַדאי! עכשיו יודעים אותי הכול, גם אלה היושבים לשולחנות, ואלה העומדים אתי.

אוי לי שהכירו בי –, בחור אחד שעמד לצלעי היפנה אלי את פניו ושח אל אזני, לכתחילה נשב עליה מלוא הבל הפה, ואחר־כך לחש לי בסוד גדול:

־ הביורוֹקראטים הללו… והראה בקצה אצבעונו אל עבר השולחן. אני נסוּגותי קצת לאחור, כי אחרי שלחש לי בסוד גדול: “הביורוקראטים הללו”, התחיל שוב לנשוב עלי במלוא הבל הפה. נסוּגותי קצת לאחור והסתכלתי בו:

גם זה היה בחור בן עשרים ואחת. כמובן, בחוץ, אמנם, הייתי טועה ומונה לו הרבה יותר, אלא משנכנס לכאן… על חטמו מלמעלה – זוג משקפיים, ובקצהו כתוב היה באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ3 !

ראה הבחור שאני מסתכל בו והתחיל מתקן בעניבתו את המכבנת.

אותה המכבנת – משוּבצה היתה בתוכה צורה הגונה ויהירה שהכרתיה תיכף – וקראתי:

– זהו יושב־הראש של בית־מושב צבא זה! – ואכן, במקצת היתה הצורה דומה לו, ליושב־הראש שלנו!

הבחור נכלם עד מאוד… אהה, כיצד טועים בפנים הללו, הן זהו קאו מארכּס! הרים, כסוני! הן זהו קארל מארכס!

אותו בחור עם האותיות הגדולות והמרוּבעות בקצה חטמו סר מעלי לגמרי, ובעמדו בקירבת זה הבחור הגבוה נוח יוכבד, התחיל נושם על אזנו הוא ולוחש דבר־מה, ואני־ אנה אני בא!…

אהה, זהו נוח יוכבד, המסתכל בי בשאט־נפש… ואני־ רק טעות היתה עמדי: הן זהו קארל מארכס!

אחרי שהכריזו על כל אלה הנמצאים באולם ועל כמה נפשות שבאמריקה, התחילו בני המדרגה השלישית להתפשט. נכנסו לתכלית זו לחדר הסמוך והופיעו מתוך אותו החדר, רק בדלת אחרת, ערומים בלוויַת איש־צבא אחד לפני היושבים לשולחנות.

כשהובא הגוף הראשון מן החדר הסמוך, נכנס עמו ביחד הבלו וריחו של בית־מרחץ. גם קודם היה האולם מלא הבל חם וריח של רקב קל, אלא שלא הרגשתים היטב, ועם כניסתו של הגוף הערום הראשון, הוברר לי מהיכן הם.

לכתחילה נראה לי כל הדבר למשונה קצת: בתוך המון מלובשים ועטופי בגדים עומד לו בחור אחד כמו שילדתו אמו ומתעללים בו; אני עמדתי מרחוק, ונדמה לי ממקום עָמדי שמתעללים בו, זה מושכו לכאן וזה להתם, זה ממשמשו, נוטלו בסנטרו ומסתכל לתוך עיניו.

הראשון שהובא לפני בעלי־הכפתורים היה מוצק בגופו, קומתו גבוהה מבינונית. העמידוהו על־גבי הספסל הנמוך שהיה סמוך לכותל ומדוהו, גם את גבהו ואת רוחב מתניו. הכל טוב וכשר. הרופא שם גם את השפופרת הקטנה אל לבו ושַח על פיה באזנו האחת.

– איש־צבא! – קרא יושב־הראש ראשון.

ברגע זה תחב הבחור הערום את חטמו לבין שתי אצבעותיו, התנפח קצת ואזניו התחילו שורקות על פני כל האולם.

גם השני וגם השלישי הראו את הפלא הזה ונשתחררו; הרביעי – שלוש אצבעות חסרו לו ברגלו השמאלית; החמישי – כל האצבעות היו לו בשתי רגליו, אלא שהיה צולע בכל־זאת; השישי – ראשו שמוט קצת הצדה ואין להישירו; השביעי – עינו האחת נפקחת למחצה; השמיני – כעין כתר לו בראשו!… וכך הרבה, הרבה הולכים ומשתחררים ופניהם נוהרים. אני ראיתי כשהמה הופכים את עָרפם אל בעלי־הכפתורים, כדי לצאת – פניהם נוהרים, נוהרים בגניבה.

עוד הפעם פנה אלי אותו בחור שעמד לצלעי ואני ראיתי עוד הפעם את משקפיו בחטמו למעלה, ובקצהו באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ.

עוד הפעם שח אלי ולחש לי: בושה וכלימה! עם־הארץ לא יעשה כך לעולם, רק משלנו, משלנו…

אה, אני לא עניתי לבר־נש זה, כי צער גדול עד מאוד ומכאוב גדול תקפוני. לא בושה וכלימה, רק צער ומכאוב:

אלי, מהיכן לנו בעלי־מומים כל־כך הרבה? בעלי־מומים! בעלי־מומים!…

ואולם עודני שרוי בצערי ובמכאובי, ועיני אורו לפתע: הרעיון האמיתי האחד ניצנץ לפתע במוחי: אין הם רוצים להשלים!… ואחריו ניצנץ בי עוד רעיון אחד גדול, וכל־כך נעים היה לי להרהר בו, לי לעצמי, ומתוך שחוק קל: כשאבוא היום בערב לבתיהם ואמצא אותם, את בעלי־המומים המדומים, כמו שהם: זה אזניו שומעות, זה רגלו ישרה, זה עינו רחבה וכך כולם, כולם…

פניתי הנה והנה ואת זה שעמד עד עתה לידי לא ראיתי עוד… ואני, דעתי היתה מבודחת עלי, וחפצתי להטות אותו הצדה ולהוציא לו בצנעא את לשוני.

עדיין אני עומד ופונה לכאן ולכאן והנה התכשיט הובא לפני הביורוקראטים, כמו שהוא… גם את המכבנת לא השאירו לו בצוארו, ואולם אני הכרתיו תיכף, גופו – אוי ואבוי לאותו גוף! אני הכרתיו רק בזוג המשקפיים שהתנוססו בראש חַטמוֹ, והאותיות הגדולות והמרובעות.

בלי־משים נתקלו עיני רגע אחד בגופו ומשכתין ממנו ותקעתין בחלון בית מושב־הצבא – אה, בעלי־הפנים הללו – תמיד גופתם כך! אלה הגופות לא ראו מעולם את החמה, ואם נשתחמו לא נשתחמו הימנה, מאפס ליח ואפיסת הכוחות צפד העור על עצמותיהם.

אלי, אלי, והרי בריה עלובה זו ישבה על “ממונו” של מארכס4 ומצאה שם את ידיה ואת רגליה!…

־ לעבודת הצבא!

הוי, שוטה בן פיקהולץ!

אני חפצתי לקרוא אליו בקול: שוטה בן־פיקהולץ, מדוע לא אמרת להם שעיניך סמויות, שלבך נמק, שריאתך לקויה; מדוע לא אמרת להם שהנך כלי רעוע, בעל־מום גדול, שאין לו תקנה!?

– לעבודת הצבא! – החזיקו עוד אחדים אחרי היושב־ראש – והוא נמסר לצבא.

בהפכו את ערפו ללכת, ראיתי – ופניו נוהרים־נוהרים גם הם, ואני טרם אדע על מה פניו נוהרים.

אחרי רגעים אחדים, כשכילו בני המדרגה השניה לפשוט את בגדיהם אחד־אחד, זה כדי להשתחרר, וזה כדי להימסר לצבא, הגיע גם תורי להיכנס אל אותו החדר הקטן, זה הפרוזדור לבית־המרחץ המשונה הזה.

לכתחילה החלטתי שלא לפשוט את הבגדים כלל! אני אבוא ואתיַצב לפניהם ואומר להם: בריא־אולם אנוכי, שלחוני לגדוד! – אלא שהשיבותי תיכף עם לבי והבינותי שלא זה המקום לתקן תקנות חדשות… נתמלאתי חימה ועמדתי לפשוט את בגדי.

אחדים מאלה שהיו אתי בפרוזדור, ושזה עתה נכנסו, התחילו לפשוט את בגדיהם כמוני, ואחדים ששבו מלפני השולחנות – התלבשו.

עוד הפעם אינה המקרה לידי את זה עם המשקפיים וכו', שככה אהבתי. הוא ישב לידי ממש על גל בגדיו הקטן, כשהוא חובק להנאתו בזרועותיו שתי ברכיים מגולות ועלובות.

הוא גחן עלי, כמובן, ולחש לי באזני:

– שם יהיה לי שדה רחב לעבוד!

– מה? – אני צעקתי עליו, כי לא יכולתי שלא לצעוק מתוך חריקת־שינים גרידא.

– שדה רחב, לעבודת השחרור!… – גימגם לי והתכווץ קצת, נפחד אל עצמו.

אז קמתי וציויתי אותו:

– התלבש! ברגע זה התלבש, פן אכך שוק על ירך!

הוא מיהר והכניס את ראשו לתוך חלוקו, ואני מיהרתי להסיר מעלי את שלי. ידוע ידעתי: אך ימשוך עליו נבל זה את זוג מכנסיו – ויתחיל עוד הפעם לדרוש על דבר השדה הרחב ולא יירא… מוטב לי להיכנס קודם אל האולם, רק שלא לשמוע פעם שלישית על דבר “שדה רחב” מפי שבר־כלי זה.

לפני הדלת עמדתי רגע וכיסיתי במלוא ידי על עיני, שלא אראה את עצמי בקלקלתי… והנה קראוני –

דחפתי בדלת ונכנסתי אל האולם.

אך דרכה רגלי על מפתן האולם – וכל הנמצאים באולם צעקו. גם אלה לשולחנות והמון העומדים – כולם צעקו בקול. ואולם אחרי רגע ידעתי ברור שלא צעקו כלל. אוירוֹ החם של האולם והעינים הרבות שננעצו בבת אחת בבשרי – היכוני והלמוני על המפתן, נטלו מאור־עינַי לרגע ונהפכו לצעקה איומה, בת־קולות רבים באָזני.

עם הכרתי זו היתה רוח אחרת עמדי – והצטערתי ממש שצר כאן המקום בין השולחנות ובין בני־האדם האלה לצאת במחולות, ושלא הביא הנה יושב־הראש של בית־צבא זה את אשתו ואת בנותיו… אני הייתי מפשיל את ידי לאחורי, כשהיו רוצים, ועומד הכן כפסל יוָני ממש!

אֶכָּבדה־נא ואתיַצב לפניכם, רבותי, כמו שהנני! ואולם מהרו, מהרו, רבותי, וחוו עלי את דעתכם, אם לא למעני, אזי למען אגודלי שברגלי הימנית עשו! הנה לא מצאתם לנחוץ לטאטא כאן את הרצפה לכבודו, ולפרוש מרבד קל שבקלים אשר ידרוך עליו… ראו־נא ראו, את אגודלי כיצד זקף את ציפורני – הרי הוא מתגעגע לפוזמקו החם ולנעלו המרוּוחת.

אחרי שהעמידני איש־הצבא על אותו הספסל הקטן שהזיע כבר מכפות הרגלים הרבות והשונות שעמדו עליו, ואחרי שעינה אותי קצת בתכסיסי־המידה שלו, קרב אלי הרופא, רופא־הצבא, אדם נבזה עד מאוד, עם חוורת־פנים חשודה, בעל קרחת, ובעל יד חלקה וקלה, קרב אלי ושאלני בבת־צחוק בזוּיָה מה אני חסר?…

– את תחתונַי… – עניתי לו לאדם זה לחישה.

– לא הא, לא הא… – התחיל הרופא לחייך וטופח לי ביד חלקה וקלה בשכמי המגולה. – שמא אזניך שורקות? שמא רגלך קצרה? שמא חש אתה בחזה ככל אחד משלכם?

אני נסוּגותי צעד אחד הצִדה. כדי שלא יטפח לי עוד מחמת חיבה בידו החלקה והקלה בשכמי. מדבר היה אלי מתוך שנאה, אלא שטופח היה לי בשכמי מחמת חיבה.

– שמא קצר־רואי אתה? – הוסיף הרופא, ואת ראשו השפיל קצת ואת עיניו הערים־הערים, וקרחתו נוצצת, – שמא כבד־פה אתה? שמא ריאתך נמקה, ככל אחד מאחיך?

פניתי אל איש־הצבא וביקשתי בקול:

– את תחתוני הבה לי, שקל כסף אתן!

ידעתי שמשפטי כבר נחרץ לשלחני. ואני יכול כבר לצאת מאת פניהם, אלא שכך לא חפצתי – לא במערומי אצא! אני אתחיל בהלבשתי לעיניהם דווקא! סנהדריה זו וַדאי סוברת שכך באתי להכא, ערום ויחף מן הרחוב באתי… יראו נא שבאתי לכאן בבגדי כאדם מן הישוב.

איש הצבא הביא לי תיכף את זה שביקשתיו, ובשומי עלי את בגדי הלבן הראשון, לעיני הרופאים ולעיני כל היושבים לשולחנות, התחיל אחד מהם קורא מעל הגליון:

– נמסר לצבא ונמנה על גדוד רוסיה הישנה.

–היאך? – שאלתי את איש־הצבא שעמד וחלוקי בידו.

– רוסיה הישנה! – ענה לי איש־הצבא בלחש, ואני מיהרתי ויצאתי מאת פניהם למקום שחיכו לי שאר בגדי.

לרוסיה הישנה – פלאי־פלאים!

– לחפשי?! לחפשי?!

נערים ערומים ומלובשים למחצה סבוני בצאתי והקיפוני בשאלות.

– לאו־דווקא, אחי, סמירנוֹ! 5 הרי איש־צבא לפניכם!

– יד לרקה! – קרא אחד הנערים בקול מצוֶה, והכל עמדו וחָלקו לי את הכבוד הצבאי הזה.

– וזה לא הכל, אחי, גדודי – רוסיה־הישנה!

הנער שהכל צייתו לו קודם, פרץ לדברי בצחוק, ואני אהבתיו ברגע זה בגלל שערותיו השחורות ובגלל העינים הצוהלות והחיות.

אני קרבתי אליו, הנחתי את ידי על כתפו, כתף גמישה וחזקה.

– אחא, שמא תימסר גם אתה היום, ותימנה על גדודי – בוא בערב למלוני!

– אבוא, ואולם לא אבוא לבדי…

אני שחקתי וקראתי לו: עשה מה שלבך חפץ! ואולם הגד־לי: הנה רק משלנו עומדים היום, והיכן הם בני הארץ הזאת?

– הם נלקחו אתמול, הם לבד ואנחנו לבד…

– וגם בקסרקטין לבד ־? קראתי וחם לי בלבי.

– אה, ־ קרא הנער הטוב הזה, ־ שם הכל יחדיו…

באותו רגע נפתחה דלת האולם ואיש־הצבא, שקיבל ממני לפני רגע את שכרוֹ, קרא אלינו:

– נחמיה דוכן! מי כאן נחמיה דוכן?

בן־גילי היפה, שעמד ערום לפני, נטל את ידי ולחצה – כבר קוראים לי! אני לא הנחתי את ידו רגע קט, גחנתי עליו ושאלתיו בלחישה:

– את מי אתה בא למלוני?

– עם הטיפה המרה… קרא נחמיה זה, שפתי־השָני שלו נתעקמו בשחוק קל, ונכנס מתוך קפיצה קלה לאולם.

אני יצאתי החוצה. באוירו של יום הסתיו הכהה שאפתי לתוכי מעט רוח וצער גדול כים. אני מציתיו מן האויר בחוץ, כי בין כתלי בית־צבא זה לא היה לי.

הריהו הבית! אדום הוא, אדום הוא, כמו ששיערתי מראש. חלונותיו ככה משחירים. כיצד היינו רואים בתוכו זה את זה? כל הבנין האדום הזה באופל הוא שרוי! אמנם קשה לי לזכור את פני אחד מכל הנמצאים שם… ואני הרי ראיתים פנים אל פנים!

הריהו הבית, – אני נכנסתי לכאן צעיר ואיש לא ידע ואיש לא ראה, ובין כתליו – מבלי שהרגשתי, נהפכתי לאיש־צבא שנתבדרו עליו עצמותיו ובשרו רוטש. גם כי אלך מזה על־מנת שלא לשוב לכאן לא נוח לי: בבנין הזה יודעים את משקלי, ונמצא שם כתוב שאנוכי הנני איש־צבא!

אה, מאוד אפשר שבלילה זה יצחק ויגדל שפמי, קשה ועוקץ כזה של איש־צבא, יילָפת אצלי אל על. בבוקר אני קם ורואהו במראה ואיני תמיהַ כלל… מה שנורא ביותר – אני לא אֶתמַהּ עליו כלל.

רק היום, היום הזה קשה לי להסכין עמו, עם איש־הצבא המכביד עלי…

גם הביתה לא אכתוב היום! כיצד אכתוב את זה? אני ממש שמתבייש אנוכי! שם הרי יודעים אותי… ופתאום – הרי לך איש־צבא.

פירורי המחשבות הללו עינו אותי מאוד, ואולם דבר לא היה להם אל הצער הגדול כים אשר שאפתי לתוכי עם מעט הרוח. אלה לחוד, וזה לחוד.

הצער שלי באותו יום ־ לא היו לו סיבות ולא מלין – אך הוא ממית בי כל תקוה, הרחיק כל ישועה ונלחץ לבדו אל לבי. צער גדול כים, ואני כוחותי פוחתים – עוד מעט ואני מתעלף בזרועותיו.

פניתי ללכת – והנה מתוך חבורת הנשים הצובאות על־גבי החלונות והדלתות של בית־מושב הצבא, אלו האמות והאחיות שהיו מלַווֹת עד כאן את בניהם ואחיהם, ושוהות לפני הבית הזה, ועינים כלות לדעת מה נהיתה בם, – מתוך חבורה זו של נשים יצאה נערה אחת והיא ממהרת אלי. הסתכלתי בה, והנה היא – רחל! זו הנערה הקטנה, והקלה שהעברתיה היום על זרועותי, על פני רוחב רחוב אחת.

רחל! – ואולם הס, היא לא תכירני עוד, כי אינני עוד מי שהייתי.

– לחפשי? – קראה הנערה בקול רועד.

פני נהרו. הרי אני לפניה כמו שהייתי ואין היא חוששת כלום. גיליתי לה, לרחל הקטנה, שהנני איש־צבא ושאלתיה, אם יש לה כאן אח, כי בחבורת הנשים הצובאות כאן ראיתיה.

פני הנערה נתאדמו ולא השיבה לי כלום. אז ידעתי שבאה להכא בשבילי, ויהי לי הדבר הזה למשיב־נפש; וכשהרחקנו קצת ונכנסנו לרחוב נידחת אחת של העיירה, נשקתיה בראשה ואמרתי לה עוד הפעם שאנוכי הנני איש־צבא, והיא – הרי היא נערה קטנה עד מאוד שאני נושא בזרועותי גם לירכתי תבל מבלי שאיעף אף משהו. ועוד רציתי לומר לה דבר־מה, אלא שהיא קפצה, שׂמה את ידה על פי והכחישה את דברי מראשיתם, באמרה שאם היא קטנה עד מאוד, אזי אי־אפשר הוא שאהיה אנוכי כל־כך גדול, והוסיפה שאיני גדול כל־עיקר, רק היום כשנשאתיה בזרועותי היינו איש גדול אחד, שנינו ביחד היינו איש גדול אחד! ועוד הוסיפה הקטנה שאיני איש־צבא כלל, כי את אנשי־הצבא אין היא אוהבת… אז הרכנתי קצת את ראשי ואשקנה בשפתיה. ובהרכיני את ראשי ראיתי עוד הפעם שאינה קטנה כל־כך, כי אך מעט הרכנתי את ראשי בנשקי שפתיה. היא, אמנם, התרוממה קצת, כי בשעה שנשקתיה הרימה אלי את ראשה, ואת זרועותיה הפשילה על צוארי וקראה לי: חיילי! חיילי הקטן!

אז רָווח לי לגמרי. כי באמת לא הייתי אלא חייל קטן מאוד. אני האמנתי בדברי הנערה תיכף, וכשאמרה לי את זה עוד הפעם לא כיחשתי עוד לה גם אני ואמרתי לה שהנני נער ממש, ועוד מעט, עוד מעט והרי היא נוטלת אותי על זרועותיה ומעבירה את חיילה הקטן מעֵבר זה לעֵבר אחר.

קטן עד כדי כך לא נעשיתי ואולם רָווח לי עד מאוד בחברתה. צערי הגדול כיָם לא היה לי עוד, אלא שנשאר ממנו בלבי כעין חוט דק שהיה זורם בי בחשאי. וחוט צער זה, אף־על־פי שלא יתן דמי לי ממעמקי, אלא שאין־אונים הוא להמית בי תקוָה זו השבה לחיים וישועה קרובה.

רק כשהלכה רחל –

ורחל הרי הלכה, סוף־סוף הלכה… היא הזכירה לי את אחותה, את מירה’לי, שנֶחלתה. הקרש הרי נבקע תחתיה ובאה הביתה ונֶחלתה…

־ מירה’לי?… איזֹה מירה’לי?… אַה! עלמה זו. אהה, אלה המה חבלי־לידה, רחלתי! – ואולם אני לא הגדתי לה לרחלתי את השערתי זו, משום שדעתי לא היתה בדוחה עלי כלל אחרי שהזכירה לי שעליה ללכת, ללכת…

וכשהלכה – ואולם כיוָן שהסחתי את דעתי מאותו הבנין האדום, לא חפצתי לשוב ולהרהר בו בשום אופן. ופתאום ורעיון עלה בי חזק וקר: אני אשלים עמו!

אה, זה לא היה רעיון כלל, זאת היתה החלטה!

ועוד הפעם קצה נפשי ללכת בצדי הדרכים ולחפש לי בנֵרוֹת בליטות של אבנים וכפיסי־עץ כדי לעבור ביַבּשה. עוד הפעם ירדתי לתוך הרפש באמצעיתה של הרחוב. ואולם הערב כבר היה ממשמש ובא, כל היום היה הערב ממשמש לבוא ולסוף בא! המיט את השמים הכהים והכבדים על בתי העיירה ממש, ואת כל העיירה צימצם לגוש אפור ולח אחד. עד מהרה סגרו עלי הבצות ואין להימין ולהשמאיל.

וכך הייתי עומד שעה קלה ותועה, עומד ותועה. חציי טובע בטיט וממלט מתוך כעס ועלבון גם יחד:

– תינָזף־נא אמכן, הבצות! אני הן השלמתי, ומדוע סגרתן עלי את הדרך?

בשעה מאוחרת בערב מצאתי את מלוני. נכנסתי לחדרי והנה נחמיה זה יושב למרגלות מיטתי, והוא נרדם עליה מתוך ישיבה. לפניו, על־פני השולחן עומד בקבוק הגון והוא ריק. בקבוק זה – ניכר שמלא היה אלא שנתרוקן מתוכו.

שמחתי עליו מאוד, על נחמיה, תפסתיו בכתפו והחילותי מנענעו: “ערבא־טבא, אחא!” – רוצה הייתי שיפקח בחור זה עיניו היפות ושיפתח את שפתי־השָני שלו, את פיו – ויהא הפה מפיק מרגליות…

את עיניו אמנם לא פקח, אלא עשה נסיונות אחדים כדי להרים את ראשו ולא יכול. כבד עליו ראשו השחור! כמעט שהרימו למעלה, ושוב צנח על חזהו.

– פתח פיך, נחמיה, ויאירו דבריך, ויהא פיך מפיק מרגליות! – התחננתי מלפניו.

נחמיה פתח בקושי ומתוך עויות משונות את פיו והתחיל ממלמל ומגמגם:

– תּנ – תּ – תּינזף־נא –

אני שמתי מהר את ידי עלי פיו ולא נתתי לו לגמור.

ואולם ידוע ידעתי, מן המעט שהיה מגמגם ידעתי, שגם הוא השלים… גם הוא השלים!


ד. בֵּין הַיּאַטִים6 וְהַיּאָלְדִים7

אֲנִי יָדַעְתִּי מֵלִיץ אֶחָד,

וְהָיָה אוֹמֵר מִתּוֹךְ מְלִיצָה:

אַךְ הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים!

פִּתְאֹם תִּיקַץ: וְהִנֵּה קִצָּהּ!


אוֹתוֹ מֵלִיץ הָיָה אוֹמֵר:

כָּל הַחַיִּים הֵמָּה הָבֶל!

אַוַּת־אָדָם וּגְדָל חִשְׁקוֹ –

מִגְדַּל בָּבֶל! מִגְדַּל בָּבֶל!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הוּא גַּם נִבֵּא,

בְּלָשׁוֹן גְּבוֹהָה וּבְעִמְקֵי שָׂפָה:

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – סוֹפוֹ לִכְבּוֹת!

הַכֹּל אָפַע! הַכֹּל אָפַע!


פַּעַם אַחַת לִי נִזְדַּמֵּן

מֵלִיץ זֶה בַגַיְא, בַמִּשְׁעוֹל,

וְחָפַצְתִּי לְהַכּוֹתוֹ –

הַכּוֹת, הַכּוֹת וְלֹא לִשְׁאֹל.


וְאוּלָם הַכּוֹת לֹא הִכֵּיתִיו,

כִּי אֵינִי רַע וְאֵינִי חוֹטֵא:

אַךְ הִתְרֵיתִי בּוֹ בְאֶצְבַּע:

אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה! אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה!


לֵךְ אֶל בֵּיתְךָ וְהִסָּגֵר,

וְעַל הַתַּנּוּר דּוּמָם שִׁכְבֶה;8

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּע בִּי, גַּע, וְאַתָּה נִכְוֶה.


לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים,

וְהֵמָּה יַעַמְדוּ יָמִים הַרְבֵּה;

דַּרְכִּי סוּגָה בַשּׁוֹשַׁנִים;

הַבַּחוּרוֹת כְּמוֹ הָאַרְבֶּה.


לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּם הַחַיִּים, אַף גַּם הֵמָּה –

שׁוּר: מְחַיְּכָה לִי אַדְמָתִי,

וְכִפַּת שָׁמַי הָרוֹמֵמָה.


כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ לַמֵּלִיץ –

הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ וְעָשָׂה צְרָכָיו;

וְדוּמָם עָלָה עַל תַּנּוּרוֹ,

דּוּמָם עָלָה שָׂם וְשָׁכַב.


אֶל הַמִּשְׁעוֹל עוֹד לֹא יָצָא,

וְלֹא נִשְׁמַע עוֹד דִּבּוּרוֹ;

אֶת הַנַּעַר הָיָה יָרֵא –

וְלֹא יָרַד מִתַּנּוּרוֹ…


אַךְ לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים –

וְהִנֵּה אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי:

גַּם אָנֹכִי אֵינִי יוֹרֵד,

אֶל הַגַּיְא וְאֶל מִשְׁעוֹלִי…


גַּם אָנֹכִי יָרֵא שֶׁמָּא

יַעֲבֹר אָדָם וְרָאָנִי;

שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתִי נַעַר –

וְהִכָּנִי, וְהִכָּנִי…


ואולם אנוכי ירדתי מתנורי. אחרי חודש ימים ירדתי מעל תנור ביתנו החם, ושלא היה לי כל־כך רע עליו, כדי לאחֵר את המועד, בהיאסף כל המוני הטירונים לאותה העיירה הקטנה שנמסרו שמה לפני חודש ימים לצבא, והנשלחים עכשיו מאותו המרכז כיתות־כיתות, כל אחת אל גדודה.

מי שראני הפעם ברדתי אל העיירה, לא היה מאמין לי, אמנם, שמעל התנור ירדתי. אני באתי לעיר נידחה זו ומגפַי – ברגלי, לא רחבים כל־כך ולא גבוהים ביותר, אלא שאלה היו מגפיים בכל־זאת! זוג מגפיים מגוהצים הכנסתי לתוכם את רגלי וגם את מכנסי; לבוש הייתי בגד קצר וחם שהיה מתרכּס כולו ומחסה את חזי ואת צוארי למחצה, רק צוארונו היה נפשל. בראשי חבשתי מצנפת של חורף – וחסל!

תיכף לבואי הלכתי לראשו של הצבא. לא חפצתי לאבד כאן זמן לריק והלכתי אליו תיכף.

כמדומה לי שרק יום אחד נשהה כאן, והיום – צינה קלה של חורף מוקדם ירדה בבוקר ונתקשה קרקעה של העיירה כולה; השמַים רמים עליה וכחולים; לא, לא אאבד את השעות האלו לריק.

התיצבתי לפני אותו ראש־הצבא, הגדתי לו את שמי. הוא לא הכירני גם אחרי זה, אלא השקיע את ראשו בגליונות ומצאני שם בקושי רב.

עם הארץ הזאת בכללו מתקשה להוציא דבר־מה מן הגליונות, ואולם מה שהפליאני ביותר הוא זה שהלא הכירני! אדם זה ראה אותי כמו שלא ראו אותי רבים… אני זוכר אותו היטב, הוא ישב אז בראש השולחן, הוא חיוָה עלי דעתו ראשון, בראשונה הסתכל בי, בכל מבנה־גֵוי, מצאתי חן בעיניו, כנראה, ומסרני לצבא – ועכשיו לא הכירני!

גם הוא השלים

– גדוד רוסיה הישנה! – קרא סוף־סוף ראש הצבא המקומי, הרים את ראשו מעל הגליון והעמיד את עיניו עלי, וכך היו עיניו אומרות: ברור לי כשמש שעמדת לפָנַי לפנֵי חודש ימים “כמו שהנך” ואני הוא, אני הוא זה שהקדישך לרוסיה הישנה, אלא שאיני זוכר אותך אף משהו. – כל אלה היו אומרים עיניו, ואולם בפה מלא לא הודה זקן זה כלום.

– כך כך… לגדוד רוסיה הישנה! כיתה זו הולכת מכאן לפנות־ערב.

הוא הושיט לי בדַבּרוֹ איזֹה תעודה, רחמנא ליצלן, שיספחוני לעת־ערב אל הכיתה; שאינני, חס וחלילה, סתם אדם הרוצה להתגנב באופן זה אל הקסרקטין ולאכול שם לחם שחור ודייסה משך של שלוש שנים.

לקחתי את התעודה ויצאתי דרך החצר הגדולה החוצה. החצר היתה מלאה טירונים, ואולם לא מאותו המין שראיתי לפני חודש ימים. אלה היו רבים, רבים מהם. עשיריתם מאלה שהיו בחצר היתה ממלאה את אולמו של בית־מושב הצבא, מפה אל פה, רק עשיריתם!

הם עמדו בחצר הגדולה עטופים בטוּלוּפים ובמגפיים של עור בוּרסקי לבן, בלתי־מעובד. חבורות־חבורות עמדו על־גבי קלחות מלאות כרוב חמיץ מאוד וביד כל אחד מהם חתיכה גדולה של פת שחורה.

דודי הכרוב העלו תימרות הבל באויר הקר וגם ריחו של הכרוב החמיץ הזה הלך למרחוק.

המה אוכלים כבר ממזונותיה של הממשלה!

ואולם לא רק המזונות, אלא הכל, הכל, כל הנמצא באותה שעה בחצר – של הממשלה היה.

הטלופים9, המגפיים, גם הכרוב, הפת השחורה וגם הנפש, כל הנפש שבחצר של הממשלה הם.

גם אני, לוּ חפצתי, הייתי זוכה בסעודה זו
колαгαется! 10

ואולם אנוכי לא חפצתי.

אה, לא אאבד זמן לריק! – אני נזכרתי בזה עוד הפעם ויצאתי החוצה, ובצאתי – שחקתי, שחקתי לי לעצמי, כי לא ידעתי ברור מה עלי לעשות היום הזה כאן, כדי שלא לאבד זמן לריק?

האח, מה טוב שנתקשה קרקעה של העיירה!

הרחוב שהלכתי בה היתה ריקה מאדם. בעיירות הקטנות אפשר לעבור שעה קלה באיזה רחוב, בעצם היום ושלא לפגוש בנפש חיה אחת.

אחרי רגע לא ראיתי עוד את הרחוב כרשות־הרבים, אלא כרשותי־אני. הנה בהילוכי יש הרבה יותר מן המחול, וגם הפזמון שאני פולט – יש לו צלילים גבוהים יותר מדי… אָגילה ואשמחה –

כי: מִי לִי פֹּה? מִי וּמַה לִּי?!

הנאה משונה זו שאין לי פֹּה כל, כמעט שלא ידעתיה עד כה… אני הלכתי לארכה של הרחוב לאיטי ומתוך מחול ושיר, ומרגע לרגע גדלה בי שמחתי על שאין לי פה כל! לא רע, אה, לא רע כלל היות האדם לבדו!

ביחוד מצא חן בעיני לבושי החדש.

אני הסירותי לרגע את מצנפתי הגבוהה מעל ראשי ושמתיה בפיה על פנַי.

במצנפתי העמוקה רחש חום רך, חום ככה עדין ורך, ובשימי את פי המצנפת על פנָי ־ נפל החום הזה על עיני ועל לחיי הקרות, ויחד עם זה נלוותה אלי אותה ההנאה המשונה, שאני הולך בעיירה זו לבדי ושאין לי פה כל!

אני הלכתי ושחקתי, שחקתי לי לעצמי: האומנם אין לי פה כל!… ושוב שחקתי לעצמי: אם אפגוש כאן את הנערה הקטנה, את רחלתי, מוטב, ואם לאו – לא אחפשנה ביותר, משום שטוב לי, טוב גם בלעדיה.

ואולם אחרי שעה, אחרי ששבעתי מלוֹא החזה מאוירה הצח של העיירה ורגלי כבדו קמעה בתוך המגפיים – עייפתי קצת והחילותי לחפשנה.

לוּ נזדמנה לי באותה שעה, הייתי נשען קמעא על כתפה ולוחש לה על אָזנה שאני עייף מאוד, בשעה שעייפתי אך מעט.

ואולם את הנערה הקטנה, את רחלתי היפה, לא מצאתי עוד…

קטנה זו בוַדאי הולכת יום־יום אל בית־הדואר ושואלת למכתבים… אהה, באותו היום המר והנמהר, לפנות ערב, כשהיתה קטנה זו נחמתי האחת, הבטחתי לה לכתוב לבית־הדואר… כך, כך… “לבית־הדואר בשביל רחל”.

ואחרי שחיפשתיה ברחובות העיירה לשוא, התחלתי מהרהר שאם אתכנס לתוך מעטפה, בראשונה, כמובן, אכתוב על גבי המעטפה את שמה, ואחר־כך אתכנס לתוכה. את המעטפה ירביצו שעה קלה בבית־הדואר, והרי היא באה ונוטלת אותי משם על־ידיה, על זרועותיה ממש! ונמצאו חשבונותינו שָוים. אני נטלתיה על זרועותי, והיא – נטלתני על זרועותיה אף היא; חושש אני רק שלא תעצור כוח, ביחוד היום עם זוג המגפיים הללו.

מתוך עיפה קלה הייתי הולך ומהרהר בהבלי־הבלים כאלה.

היא אמנם לא עצרה כוח, כמו שהייתי חושש, ואני נפלתי מעל זרועותיה. המעטפה נקרעה ואני קפצתי על רגלי ופרצתי בצחוק, והיא רחלתי, היא נפלה על צוארי מכתבה הגדול, אשר קפץ ועמד לפניה רם וחסון מתוך המעטפה, והרי היא מתנצלת, הקטנה הזו: חיילי, הוי, חיילי הקל, לולא המגפיים, זוג המגפיים הללו לא הוצאתיך מזרועותי בשום־אופן.

הבלי־הבלים! אני את רחלתי לא מצאתי, כל היום ביקשתיה, ביקשתיה ולא מצאתיה.

לפנות־ערב ואני נואשתי כבר מן התקוָה לראותה, הלכתי לבית־הנתיבות של העיירה הקטנה, וכשבאתי לשם – והנה הפלאטפורמה רוחשת, רוחשת מטירונים; זה ארגזו בכתפו; זה קומקומו מלא רותחין והוא אץ, אץ מאוד לעגלתו; וזה – אמו בוכה עליו: אל תאכל מן הקלחת! – ומדלתות עגלותיו של המסע הציצו גם כן ראשי טירונים, אלה על גב אלה.

– להיכן? להיכן אתה?!

אני חפצתי כבר לעלות ולהיכנס אל אחת העגלות, ואחד הבחורים הוסיף וקרא אלי מעגלה אחרת:

– אנחנו, הרי אנו כאן!

אחרי רגע נודע לי ששתי העגלות האחרונות של המסע הרי הן בשבילנו, והשאר, שמונה־עשרה עגלות, בשביל עם הארץ הזאת.

זה היה מסע שמעבירים בו סוסים וטירונים. מסע ארוך וגדול ורחב־הידיים.

אני, כמובן, נכנסתי אל אחת משתי העגלות שבסוף המסע. אני כמעט נכנסתי לשם האחרון ובי וַדאי שנתמלא המספר: “ארבעים איש”. כמו שכתוב שם מבחוץ, לבן על גבי אדום: שמונה סוסים או ארבעים איש.

בהיכנסי נדמה לי שלא אמצא לי כאן מקום, לא בשבילי ולא בשביל מלתחתי.

– הנכם כאן יותר מארבעים, אחי! – וכבר חפצתי לשוב, אלא ששנים מן הבחורים תפשוני למתחת בית־שחיי:

– הֳוֵי יאַט ואל תהא יאָלד! – ומשכוני אל העגלה והעמידוני בתווך.

לבי היה טוב עלי, ובעודי עומד בתוכם על מלתחתי הייתי מקשה:

– יאַט ויאָלד – כלום לא אחת הם?

– כמעט שהם אחת… ענה האחד קצרות – ואולם יאַט הרי הוא יאַט ויאָלד – הרי הוא יאָלד בכל־זאת!

אני החילותי מעט להכיר ולהבדיל בין שני אלה.

הם פינו בשבילי מקום ביניהם שלא רק לשבת הייתי יכול עליו, אלא אפשר היה לי גם לשכב עליו ברווחה. אז ידעתי שאם יבואו אלינו עוד ארבעים – וימצאו מקום בתוכנו, ואולם כל אחד מהם יהא יאַט ואַל יהא יאָלד.

עוד ארבעים, עוד ארבעים! יבואו עוד ארבעים משלנו – חם יהיה לנו אזי ואולם לא צר, לא צר!

ידעתי שגם העגלה השניה – גם בה משלנו, אלא ששם היו הכל שרויים בצער מדכא, לא הרימו קול, ולא שוחחו זה עם זה הרבה, ולא בפה מלא.

יאָלדים! ־ ניצנצה מחשבה במוחי. גם אלה משלנו, ואולם יאָלדים הם, ואני ידעתי כבר היטב מה בינינו לבינם…

המסע עוד היה עומד. גם הערב כיום כולו היה צח ובהיר, אם כי קריר ביותר. אחד מאיתנו היה מייעץ לסגור את דלתות העגלה ולהתחיל בהסקה, אלא שהכל התנגדו לזה.

– כל זמן שלא זע המסע, תהיינה הדלתות פתוחות לרווחה ואחדים מאתנו יעמדו בפתח על המשמר: שמא יירָאה יאַט מאחר על הפלאטפורמה – וייכנס!

אלא שיותר לא באו אלינו. וכשנשמעה שריקתה של מכונת־הקיטור, אותה השריקה שלאחריה מזדעזע המסע והלב גם יחד – הרגשנו לפתע שממעטים אנו כאן… המסע ככה ארך, ככה ארך, ונושא אתו אדם רב! שתי העגלות שלנו – לסופו של המסע נצמדו, ושריקות קטרוֹ רפות באָזנינו….

עוד מעט ואנו עוברים מזה. – סִגרוּ את הדלתות! – אלא שברגע זה, ואשה אחת תחבה את ראשה בפתח העגלה וקראה בתחנונים: אל תאכל, בני, מן הקלחת! – איש לא ענה לה מתוכנו, ואולם ידוע ידענו שבנה יושב כאן אתנו, בתוכנו הוא ואינו עונה…

אהה, הוא יאכל מן הקלחת, יודע הוא שיאכל מן הקלחת ואינו רוצה להבטיח על־שוא.

וכשזע המסע, זעו גם לבות היאַטים – שנַים מהם התחילו להסיע את שתי הדלתות, מזה ומזה, ולסגור עלינו את העגלה. והשלישי ביַרכתי העגלה כבר פתח בשיר, אלא שהמסע זע ועמד. לפעמים יקרה שהמסע זע ועומד, עמידה זו מעוררת תמיד לרגע את הלבבות, ונשארת תמיד בסוד. אך לרגע קל עמד המסע – הנה זע פעם שניה והריהו עובר, עובר בלי מעצור, על עמידתו אין עוד להרהר, היא נשארת בסוד.

מסענו זע בפעם השניה ולא עמד עוד אף הוא, אלא שהכרתי בו שיתנהל כל הדרך לאט! את הסוסים – וַדאי שמתנהלים אתם לאט… אחת היא בשביל שמונת הסוסים העומדים כאן על המספוא, ואולם איתנו עִברו מהר! איתנו עשו חסד ועברו מהר, אנחנו – בחורים אנו, בני עשרים ואחת, עברו איתנו מהר, ואם אָיִן – נרימה את קולותינו ונצעק ונרעיש עולמות!

הנשנַים הראשונים הסיעו את שתי הדלתות, והשלישי שפתח קודם בשיר וחדל, התחיל עוד הפעם, אלא שהשתיקונו גם בפעם הזאת.

־ בראשונה אנו מסיקים יפה את תנור־הברזל הזה, ואחר־כך כולנו פותחים ביחד!

תנור־הברזל הריק והקר נתמלא ברגע זה עצים ואש. אלה היאַטים שהיו מלמטה היו משתטחים סביבותיו ופניהם מאדימים, כי נפל עליהם נוגה הלהבת שבתנור, ואלה שהיו יושבים מלמעלה – פניהם מקרינים בקרני שמש אחרונות שפרצו אלינו דרך צוהר אחד בעגלתנו.

ואז פתחו, הכל פתחו יחדיו:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!


תנור הברזל הקטן נתכרכם ונתאדם כולו לעינינו, ורואים היינו בחוש שלא מתוכו נתלהב, אלא שירה זו שהיינו שרים נחה עליו מבחוץ ותלהיבו עד־כדי־כך.

כשחם לנו ביותר, לא חדלו מהוסיף לו עצים. אנחנו את צָהרה של העגלה נפתח, ואולם, אתה, תנור־ברזל שלנו הקטן, אתה אדוֹם תהיה אצלנו! אדוֹם תהיה אצלנו!

וכשנפתח אותו צהר, פרצה בעדו שירה בלי־מצרים ואדירה, ונפלה בשדות השוממים, חטפוה שם רוחות־הערב הצוננות ונשאוה למרחק:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!


הה, עִברו איתנו מהר! עֲשׂוּ חסד ועִברוּּ איתנו מהר, ואם אין – יעלו הקולות עד לב השמַים!

ויאַט אחד קם מתוך ההתלהבות והקולות, קטן־קומה, עיניו קטנות ורעות ושפתיו קפוצות – וגם הוא משלנו, הוא קם וקרב אל הפתח, לחץ בצלעו על הדלת ונפתחה. גל גדול של קור התפרץ אלינו הביתה. הוא הוציא את ראשו ויד אחת שהיתה אוחזת בכפיס־עץ עבה בקצהו, וכשעבר המסע על פני פנס, הניפו עליו וּשבָרוֹ.

־ מזל־טוב! – קראו הכל פה אחד והשירה נפסקה לרגע.

אותו קטן־קומה עמד יהיר בפתח ולא היה אומר כלום, ובחלפו על פני פנס שני הניף את כפיסו גם עליו, ורסיסי הזכוכית נתפזרו בהמולה קלה לארץ.

אך משך אחד מאתנו את המשחית פנימה, סגר בעדו ושאלוֹ על מעשהו.

ואולם המשחית לא ענהו דבר, וחזר שותק ורע למקומו. – יאָלד! – קרא זה שישב אצלי, ואולם אני לחשתי לו: יאַט, ידידי, יאַט ולא יאָלד…

־ והרי יאכל שם דייסה!

־ יאכל… אָה, כולנו נאכל… מן הקלחת, אחא, נאכל!…

השירה שנפסקה לרגע התחילה עוד הפעם, בראשונה התרשלו לה, ואולם מהר־מהר אחזו בה הכל מחדש, בריתחא ובקולי־קולות; התנור עמד בתוכנו אדום ומחייך כולו גם כשירד עלינו הלילה.

והלילה ירד עלינו פתאום: אחד מאתנו קרא: הלילה! – וכולנו נשאנו את ראשינו אל הצוהר והנה עין שחורה אחת גדולה צרה על כל הצוהר – ואז ידענו כולנו שיָרד עלינו הלילה.

– לעבעדיג11 !

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!


הפקר! הפקר! יאַטים מקבלים את הלילה בקריאות הפקר. וב“יהיה־מה־שהיה!”

לעבעדיג! לעבעדיג –

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

והמסע, הוא מתנהל לאטו, ואולם אין אף אחד מרגיש. הפקר! הפקר ולעבעדיג!

באמצע הלילה, כשעמד המסע לפני תחנה קטנה אחת, שמענו והנה דופקים מבחוץ בדלתות עגלתנו. פתחנו אותה – ואחד חדש עלה אלינו בקפיצה אחת. אני הסתכלתי בו וספקתי כף:

– נחמיה! נחמיה דוכן. אתה מהיכן?

הוא הסתכל בי והכירני אף הוא:

– האח! ואני בעגלה השניה ישבתי!

אני ספקתי עוד הפעם כף:

– בין היאָלדים!

– טעות היתה עמדי, אחי, בטעות נכנסתי לשם, וכיוָן, שנכנסתי נשארתי שם!

– בין היאָלדים! בין היאָלדים! – הייתי מניע בראשי ונד לו בחשאי.

עד מהרה פינו לו הבחורים הטובים מקום על ידי; אני לא ביקשתים, ידעתי שיעשו את הדבר הזה גם בלאו־הכי, מבלי שאבקש אותם.

ונחמיה דוכן, כשישב אצלי, התחיל מסַפר ושואל אותי בנשימה אחת: היכן הייתי כל אותו היום? והוא ביקשני, ביקשני… כל היום היה עומד ושומר את המגרָש הגדול, מקום שם נתאספו כל הטירונים – לכאן אבוא בוַדאי!

– אָה, ואל המגרש ההוא לא באתי כלל!

– אני גם במלונך הייתי, באותו בית־המלון שהיית לן שם לפני חודש ימים; סבור הייתי שמא מתאכסן אתה שמה גם הפעם!…

– אה, ואני אל המלון ההוא לא סרתי כלל!

ונחמיה דוכן לא יכול להירגע, וכשהיה יושב כך אצלי, נפל על צוארי וחיבקני: ואתה היכן היית, יאַט, יום כולו? אתה איפה ביקשתני?

הודיתו לו, קשה היה לי. אך הודיתי לו בכל־זאת, שלא ביקשתי אותו כלל… אני אמנם ביקשתי את מי בעיירה, ואולם לא אותו, לא את נחמיה שלי… וכאן פרץ נחמיה בצחוק והתחיל מתאר לי את פני הנערה שהיתה סובבת גם היא במגרש ושאלה גם היא על אודותי, היא ועוד עלמה אחת עבה מאד שטעה בה נחמיה לכתחילה וחשָבה לאשה –

– את מירלי! – צעקתי בקול, ולבי, לבי לרחל, זו הנערה הקטנה שהיתה סובבת במגרָש ומבקשת אותי בין הטירונים!….

נתמכתי בראשי על כתפו של נחמיה, וקראתי באזניו בנפש מרה: יאָלד אני, נחמיה, יאָלד ולא יאַט… אני אל המגרש לא באתי!

וכאשר לא הונח לי, עזבתי את רבצי בעגלה וירדתי כדי להתהלך קצת לרוח הלילה על־פני התחנה הלזו ולחזור.

רצה נחמיה להילוות אתי, אך אני לא נתתי לו:

– כיון שנכנסת לכאן נחמיה, היכבד ושב תחתיך! אני, עוד מעט ואשוב. שני הפנסים שהיו עומדים על־יד התחנה לא האירו סביבותי את האפלה, רק הטילו אור כהה על בית־הנתיבות הדל והנידח העומד כאן בלי כל צורך.

בית־נתיבות שומם זה – למה העמידו אותו כאן? בוַדאי הושיבו שם גם קאסיר כדי שימכור כרטיסי־מסע!

אני נכנסתי לבית הנתיבות פנימה, והנה, אף אמנם, אין איש, אין איש….

על הרצפה אצל התנור שכבו רק שנַים, שלושה איכרים. בוַדאי משלמים להם לאיכרים הללו שיבואו לכאן להשתטח על הרצפה ולישון. בכל בתי־הנתיבות של הארץ הזאת מוצאים אותם בין ביום ובין בלילה; לכאורה הרי הם נראים כאילו ממתינים כאן למסע, ואולם טעות היא, ־ הממתינים למסע – תרדמה כזו אינה נופלת עליהם.

אני יצאתי מהר מבית־הנתיבות והלכתי לאור הפלאטפורמה הקצרה והייתי עובר על־פני המסע הארוך הזה שגם עגלתי צמודה לו בסופו.

אני עובר במתינות, מתעכב על־יד כל עגלה ועגלה וּמַשהה עליה רגע את עינַי.

הס, עם־הארץ ישן!

עזבתי עגלה זו ואני צועד חרש ועומד על־יד השניה: גם מצוהר עגלה זו ניבט אלי אופל משונה ודממה קרה מנשבת מתוכה.

הס, עם־הארץ ישן!

וכך הלאה – מכל שמונה־עשרה העגלות ניבט עלי האופל ודממה קרה מנשבת מתוכן.

הס, הס, המה ישנים בכל שמונה־עשרה העגלות!

ואולם בשובי – היתה רוח אחרת עמָדי: אני לא אלך חרש! הם לא יקיצו גם כשלא אלך חרש, אני אריע בלכתי, הכוכבים יעלו לקולי בשמים, הלבנה תיגלה אלי ברקיע בהריעי, ואולם הם לא יקיצו. שופרו של גואל שמא ירעים עליהם עכשיו – הללו מכיוָן שהמה שקועים בשינה – לא יקומו.

ואז עליתי ונכנסתי אל אחת העגלות ההן. זאת היתה מחשבה מוזרה קצת, אך אני עליתי. כשדרכה רגלי על מפתן העגלה וחושך גדול אפפני ומשכני פנימה, אני לא ראיתי כלום, רגלי האחת נתקלה בגוף אחד ועמדתי.

היצתי עץ־גפרית אחד והנה, אוי לי, עוד מעט והייתי עולה על צורת אדם ממש, צורה ישֵנה מגואלה ואינה חוששת כלום…

האור הרפה האיר לי רגע את כל העגלה ואני ראיתי אותם והנה הם הוזים, שוכבים, כמו ששיערתי מראש, הוזים, שוכבים על ארגזיהם וקומקומיהם. בתווך עומד לו תנור־ברזל כזה שבעגלתנו, אלא שהיה עומד אילם וקר, והם התכנסו לתוך הטוּלוּפים והוזים.

אסיק להם כאן את התנור! אהיה יאָלד ואסיק להם כאן את התנור.

ואולם את מחשבתי לא הוצאתי אל הפועל. בטרם שתפסתי כפיס־עץ ראשון, והמסע זע.

אני קפצתי ממקומי – הוי אנה אני בא! אני רק להסיק להם את התנור חפצתי וללכת לי, ללכת לי מכאן…

זכרתי פתאום שהמסע הזה מתנהל לאיטו – אני מיהרתי אל הפתח וקפצתי משם לארץ.

עמדתי על הארץ מלמטה והעגלות עוברות לפנַי, זו אחר זו, אני עומד ומוֹנה אותן ונותן להן לעבור לפנַי…

־ הכא! – קראתי וקפצתי על־פני הקרש היחידי שלאחת העגלות האחרונות והכיתי באגרופי על הדלתות שיפתחו לי.

פִתחוּ לי – ואני כמעט שצעקתי וצחקתי גם יחד – היאָלדים!

כך, כך, אני אמנם נכנסתי לאחת משתי העגלות האחרונות, אלא ששגיתי בחָפזי ונפלתי לתוך עגלת היאָלדים – כך נאה וכך יאה לי אמנם! כאן מקומו של יאָלד… ואולם את התנור אסיק להם, ויעבור עלי מה! כשיעמוד המסע על התחנה הקרובה אצא עם שאר היאָלדים הללו ונסיק את תנורי־הברזל בכל שמונה־עשרה העגלות! ולעת־עתה שב ודוֹם ואל תסַפר את טעותך ברבים, כדי שלא יצחקו עליך גם אלה.

גם כאן היה התנור אדום כדם, אלא שלא היה מחייך; גם הבחורים, הבחורים משלנו היו, ואולם אחרים לגמרי; אלה היו מנמנמים בזוויות, אלה יושבים על ארגזיהם ושותקים בשעמומם…

יודע אנוכי שאף אחד מן השתקנים השוממים הללו אינו נקשר בעבותות־אהבה למקומו שהוא גולה עכשיו משם; אף אחד לא השאיר שם כלתו שהוא אוהב, אלמלא כך היו שרים, היו צועקים ומריעים מתוך געגועים וצער גם יחד.

את רוב הבחורים מצאתי כשהם משחקים בקוביא. לתכלית זו העמידו ארגזים על־גבי ארגזים וערכו שולחן, ישבו עליו, חילקו זה לזה קלפים וצילצלו שוממות במטבעות קטנות לאור נר אחד.

צרור הקלפים היה ישן־נושן. המלכים – ניטשטשו צורותיהם וכתריהם, ואילו הבתולות שקראו להם היאָלדים מלכוֹת – כבר בלו מיוֹשֶן. ואולם הם לא הניחו אותן מידיהם, ומימשו־מישמשו בהן והמטבעות הקטנות היו מהלכות מזה אל זה.

אני ישבתי קצת מרחוק והייתי מתבונן שעה קלה, מאפס מעשה, במשחקים. לסוף קמתי וקרבתי אל “השולחן” כי היה המשחק משעמם עד מאוד…

– יאָלדים! – קראתי להם, – הבו לנו מטבעות של כסף ויהא השחוֹק קודח! –

אני ידעתי שכל זמן שתהיינה הפרוטות מצלצלות, תברקנה עיניהם של הבחורים הללו, ואני חפצתי, חפצתי מאוד שבתרקנה עיניהם… אז ישבתי אל שולחנם והוצאתי מטבעות־כסף אחדות והנחתין גל קטן לידי. גם הם התחילו למשמש בכיסיהם והמשחק החל מחדש.

אָה, עיניהם הבריקו תיכף! גל כספי הקטן גאה, הלך וגאה, ועיניהם הבריקו בכל־זאת! אני חפצתי כבר שלא תברקנה שוב – אך אי־אפשר עוד… וראה פלא: הם התחילו לדבר בקול רם ולצעוק – וגל כספי גאֹה גאָה. ואולם משהתחילו לבותיהם של אלה מתחממים, פניהם לוהטים ופיהם מלא תרועה, חפצתי אנכי לנום, לנום, אָה לנום… ובעודי יושב והקלפים בידי – ושמורותי נדבקו זו לזו, וראשי כמעט שצנח על שני הטוזים122, אז מסרתי את קלפי ואת גל כספי לזה שישב אצלי. אם תזכה – מוטב, ואם תאבד את כל אלה, גם כן מוטב! – ובאשר הייתי יושב שם שכבתי.

שנתי עָרבה לי על הארגז, כי בפָקחי את עיני חפצתי להירדם עוד הפעם, אלא שהרימותי את ראשי קצת ושאלתי את הבחורים שיָשבו עוד לשולחן ושחקו בקוביא, אם עמד המסע על־יד איזֹה תחנה בשעה שהייתי ישן.

– עדיין לא עמד, – ענה לי זה שישב אצלי, – ואולם הנה הלוויתי לך שני שקלים בשעה שהיית ישן.

– מה? – מכל דבריו שאמר לי ידעתי רק שהמסע לא עמד ולא יותר.

– הרי שחקת בשעה שהיית ישן, כלום לא כך אמרת? –

אז הבינותי מה יאָלד זה סח. שילמתי לו את אשר הילוָה לי בשעה שהייתי ישן ושכבתי שוב, וכמעט שמתוך נומה נזכרתי וקראתי לו למַלוה שלי: עכשיו, לכל הפחות, כשאישן, אל נא אהיה שוחק, במטותא…

– ושמא אזכה? – שאל אותי היאלד ואני כבר נם.

– לא אדרוש! לא אדרוש… – הבטחתי לו מתוך נומה.

וכאשר הקיצותי שוב והנה המסע עומד. מיהרתי ועזבתי את העגלה הלזו. הבחורים עדיין שחקו לאור הבוקר הרפה שזלף לתוך ארובת העגלה, כי נרם כבר תם. ואולם בצאתי החוצה ראיתי שעוד הבוקר רחוק. זאת היתה חוורת־פנים של לילה אשר עטתה את המסע מזה ואת בית־הנתיבות הדל מזה. מתוך רטט קל זכרתי את הבחורים היושבים עתה אל שולחן הקלפים, נעים כצללים, וממשמשים, ממשמשים את המלכות הבלות לחוורת־פניו של הלילה.

נעשה לי פתאום קר ואמהר אל העגלה השניה.

אני דפקתי בלָט; רוצה הייתי שלא ישמע נחמיה את הדפיקות הללו ושלא יראני בהיכנסי.

הדלתות נפתחו לרווחה, והנה – אהה, זה היה נחמיה שפתח לי!

– היכן היית, אחא, כל הלילה?

אני נפלתי על צואריו ולחשתי לו במר נפשי: בעגלה השניה, אחא.

– בין היאָלדים! – קרא נחמיה, וספק עלי את כפיו.


ה. עִבְרִי? ־ עִבְרִי, רוּם מַעֲלָתוֹ!

המסע שלנו, אף־על־פי שהתנהל לאיטו, בא אחרי שני ימים למקום חנייתו של הגדוד.

כשעמד המסע בפעם האחרונה ועלינו היה לרדת, ירדתי אנוכי בלי רצון. אמרו לנו אמנם שיצאו לקראתנו בתופים ובצלצלים, ואפשר ששר־הגדוד בעצמו יצא לקַדמֵנו. אך כל אלה לא לקחו את לבי ואני ירדתי בלי רצון. במשך שני הימים ושני הלילות הרצופים שהיינו יושבים במסע כמעט שנשתכחה מלבי מטרת הנסיעה עצמה, ואם נזכרה לי, לא נזכרה לי – אלא כדבר רחוק, רחוק מאד…

אה, עוד ימים רבים ניסע כך! טוב־טוב שהוא מתנהל לאיטו… לאט־לך, לאט־לך, המסע!

ביום השני לנסיעתנו היה יורד הגשם מן הבוקר, ואני שמחתי עליו הפעם. דלתות העגלה היו סגורות, רק שני אשנביו פתוחים היו. חוטי המים הדקים יורדים. מן הסקירה הראשונה איני רואה אותם כלל, ואולם כשאני תולה את עיני באויר ואיני גורע אותן רגע, הרי המה מבליטים חוטי הגשם הדקים והחדים היורדים במהירות כמחטים ומעוורים את העין המסתכלת בם מתחת לגג.

גשם זה – גם הוא לא לשעה אחת בא, הוא ילוונו עד הגדוד, והגדוד עדיין לא היה ולא נברא… רק אתה, לאט־לך, לאט־לך, המסע.

לאט־לך, כי החילותי לחלום קצת ולחשב חשבון אחד גדול; החלום אינו עיקר אצלי הפעם, ואולם את החשבון אני צריך לחשב עכשיו!… השד יודע אותי כיצד מלאו לי עשרים ואחת! – היכן הוא החשבון? עד השנה החמישית, אומרים אי־אפשר לזכור כלום, ואולם מן החמישית ואילך הרי אפשר לי לחשב – שָנים אלו במה עברו עלי. – אתמול… אתמול! אתמול! הכל היה אצלי אתמול, כמו לאותו תינוק ממש…השד יודע אותי במה עברו עלי שנותי! – המסע! גוזר אני עליך שלא תביאני לאותו מקום קודם־זמן… אני צריך לחיות את עשרים־ואחת השנים מחדש כדי שיחוור לי החשבון דַיוֹ – אָה, הכל תלוי בך, ולכן לאט־לך, לאט־לך, המסע!

וכאשר הביאונו ביום השלישי לקסרקטינו של הגדוד והעמידונו שורה אחת ארוכה בחצר הגדולה, חנקתי בגרוני דמעה אחת: אני חמלתי, חמלתי על שלוש שנים חדשות, על שלושה קיצים ושלושה חרפים שיעברו עלי במקום הזה, ואני לא אדע על מה עברו עלי.

הקסרקטין היו בקצה השני של העיר ואנחנו עברנו דרך הרבה רחובות העירה. בתופים ובחלילים העבירונו. חלונות הבתים הקטנים נפתחו וראשים רבים הציצו משם עלינו. על גזוזטרות ועל מעקות הבתים עמדו נשים עבריות והכירו מתוך אנחות בשלנו. גם עלי נאנחו. מה־טוב, מה־טוב שהכירוני בתוך אלה ושנאנחו גם עלי…

וכאשר הביאונו אל חצר הקסרקטין שמאחורי העיר וסגרו עלינו את השערים הגדולים – נכמרו ניחומי על שלוש שנים, שלושה קיצים ושלושה חרפים וחפצתי להתפלל עליהם, שיחוננו אותן, את שלוש השנים הללו.

שלחוני, שלחוני מזה ואביא לכם בשלוש השנים האלו את המשיח! – אני העצל היותר גדול שבעולם – עשרים ואחת שנה לא עשיתי כלום ואולם עכשיו נפלאות אַראה, מופתים אעשה,– שלחוני מזה ואביא לכם במשך שלוש השנים הללו את המשיח!

עוד באותו היום נתחלקנו לשישה־עשר חלקים. המחצית נשארו בחצר הקסרקטין ההוא, ואת המחצית השניה, ואני בתוכה, שלחו בלווית אנשי־צבא אחרים למקום אחר. כי רק שני באטאליונים של הגדוד היו חונים בעיירה הזאת, והשנַים הנשארים חונים היו באיזה מצודה נבדלת הרחק מן הישוב.

לכתחילה שמחתי על זה שעלי עוד לצאת מן השערים האלה וללכת כברת־ארץ גדולה… אלא תיכף נתתי עם לבי: במצודה נבדלת, הרחק מן הישוב, ויֵצר לי הדבר עד מאוד.

אמנם בטרם שהלכו העמידונו עוד הפעם בשורה, ושר־הגדוד עבר עלינו והיה מנחמנו: שלא יעזבנו חס־וחלילה, שיבקר אותנו שם במצודה לבקרים.

תנחומים, תנחומים!…

כמה שלא היה לבי טוב עלי – אני בכל־זאת שׂחקתי! לא יכולתי לעצור בשׂחוק הקל שנח על שפתי לדברי הממזר־יוּנג133 הזה, היודע כיצד להתעלל בנו טרם לכתנו.

אָה, לא יעזבנו, לא יעזבנו, חלילה.

ואולם תיכף ראיתי שאיני אלא טועה; הוא לא היה ממזר־יוּנג כלל; הוא היה עובר עלינו ההולכים מזה ומנחמנו מלב תם, והכל נתנחמו מדבריו… הוא רק קרב אלי ונשען בשתי זרועותיו על כתפַי.

הוא היה ממזר־יונג בכל זאת! את בת־צחוקי צד מעל שפתי…

הוא עמד נשען עלי בכל כובד גופו, העמיד עינים שוחקות בעיני ושאל:

– עברי?

– עברי, רום־מעלתו! ־ עניתי ונשמתי קצת בפניו.

– ובמה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – שאלני שר־הגדוד הקטן והבריא הזה והוא נשען עלי ופניו שוחקות.

אני נשמתי עוד הפעם… ואולם שר־הגדוד הקטן עשה את עצמו כלא יודע ונשאר נשען על כתפי.

– במה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – ופניו שוחקות.

גם הוא שואל אותי במה עברו עלי עשרים ואחת שנה! האגיד לו, לרום־המעלה הזה, שאיני יודע בעצמי… שעברו עלי השָנים פתאום?… ואולם אסור, אסור לדבר עם ממזר־יונג זה בכובד־ראש.

־ לומד הייתי קצת בבית־אבותי… – עניתי לו קצרות ובשחוק קל.

־ אלף? בית? גימל? – שאלני הפיקח, זה אחר זה.

אז נשמתי בפעם השלישית בחזקה – ויסר מעלי בפעם הזאת וילך לו כשהוא עוד חוזר לעצמו את כל האל“ף־בּי”ת. אך זהו ממזר־יונג!

וכשהלך – פתחו לנו את שערי החצר ובלווית אנשי־צבא אחרים יצאנו אל המצודה הנבדלת.

אה, הוא יבקרנו, יבקרנו שם לבקרים.

ואנחנו הלכנו כל־כך הרבה!

השתרעה לפנינו דרך־מלך אחת שאין לה סוף ואנחנו עברנו בה שורות־שורות, דוממים. רק אנשי־הצבא האחרים, מורי־הדרך שלנו, שהלכו מזה ומזה, החליפו ביניהם לרגעים דברים אחדים, מעוטי־תוכן, ולא באו, כך היה הדבר דומה, אלא להוסיף אחרי כל דיבור ודיבור “מאמר” ידוע אחד.

לפעמים היו פונים גם אלינו, אלה מזה ואלה מזה, בהערות, גם כן שלא מן הענין: רגל ברגל! רגל ברגל!

עשינו להם נחת־רוח והשתדלנו ללכת רגל ברגל, אף־על־פי שלא היינו חייבים כלל…אנחנו לוּ חפצנו, יכולים היינו ללכת לא רגל־ברגל דווקא! גם את השורה הישרה היינו רשאים לעקם קצת… אָה, אנחנו הרי היינו טירונים, ועוד הכל היה מותר לנו… ואם לא היינו משתמשים באלו הזכויות – הרי מטוב־לב עשינו את זאת, שלא לצעֵר אותם, את אנשי הצבא ההולכים בצדנו.

־ רגל־ברגל! רגל־ברגל, שֵדים!

הם גם חירפו אותנו, למרות רצונם חירפו אותנו. אחדים מאתנו וַדאי שלא היו מנוסים בהליכתם, או, מה שאפשר גם כן, הבליטו קצת את גופם מן השורה – אהה, ו“איש־הצבא” כמה קשה לו לראות את זה בעיניו ולא לומר כלום.

– החישו את צעדיכם, טירונים! – קראו לנו אנשי־הצבא, – הנה ארגזיכם הקדימוכם ומחכים לכם כבר במצודה.

אמנם כך, בטרם שעזבנו את החצר הגדולה, שָׂם כל אחד את ארגזו על אחת העגלות שעמדו בשער החצר. ועוד טרם שעמדנו שורות־שורות הובלו ארגזי הטירונים, אותם הארגזים עם מסגרות הברזל הקטנים והמצלצלים התלויים בם, אל המצודה.

מאוד אפשר, מאוד אפשר, שהם באו כבר ומחכים לנו במצודה, כל אחד ארגזו מחכה לו… נָחישה, נחישה, אמנם, את פעמינו!

זמן מועט היינו ממהרים בהליכתנו, ואולם לאט־לאט שבה אליה ההתרשלות הקודמת, ראשינו צנחו קצת, זה אחר זה, ואת דבר ארגזו שכח כל אחד עד־מהרה.

ומחנה הטירונים היה גדול מאוד, אף־על־פי שמחציתם נשארה בעיר. אני לא הרגשתי כלל שנתמעט מספרו של המחנה. משלנו, אמת, לא נשארו אלא מעט, מעט מזעֵיר, ואולם מבני עם־הארץ כמעט שלא נגע מהם.

מה שהפליאני ביותר: גם המה הולכים ושותקים! מדוע שותקים גם המה? כלום מעיק דבר־מה גם על לבותיהם של אלה? נשבעתי, שדבר־מה מעיק גם על לבותיהם של אלה: הם זכרו את הכפרים!

ואחד מהם הרים ברגע זה את ראשו ושאל את איש־הצבא שהלך בצדו:

– היתנו לנו רותחין היום?

– גם רותחין וגם לחם! – הבטיח איש־הצבא בקול רם, כדי שנשמע כולנו. אז עברה רחישה במחנה, והכל התחילו להחיש את צעדיהם מחדש.

רותחין ולחם, – אה, הם לא זכרו את הכפרים כלל. הם היו רעבים וצמאים ולא זכרו את הכפרים.

ואיש־צבא אחד, שהלך בראש, הרים פתאם את קולו והתחיל לשיר על־דבר “שמונה בתולות ואחד הוא; הן ליער – אף הוא שם! הן לקמה – שם אף הוא!”

הרים את קולו והחזיר את פניו אלינו וקרץ לכל המחנה שיילָווּ אליו כולם. כשהתחילו הכל לשיר בבת־אחת, אבדה השירה את ערכה וחינה המעט: שמונה בתולות וכל הגדוד! שמונה בתולות וכל הגדוד!

־ ישירו גם העברים! – עלתה מחשבה בראש איש־צבא לא פיקח. הוא הן ראה שאין לבם את העברים אל השירה.

־ התחל, התחל, יענקל!

יענקל זה, שלא היה יענקל כלל, כי אם אָשר סנדרוביטש, ושהלך עמדי בשורה אחת, נשא עליו תמיהַ את עיניו, – הוא היה כולו שקוע בהרהורו באותו רגע ולא הבין לכתחילה, מה זה סח.

־ שירה לנו גם אתה!

אך עתה הוברר לו לסנדרוביטש, מה זה רוצה ממנו ויפער את פיו ובקול רם מאוד נכנס לתוך ניגונו של עם־הארץ:

– אַי פאָניע14 ! פאָניע!

השירה, כידוע, אחרת היתה לגמרי, אלא מה שהיו שרים נבלע בניגונם, הכל התאים לו, ואי־אפשר היה להכיר כלום.

־ כיצד אתה שר, כיצד אתה שר, סנדרוביטש? – שאלתי אותו בלחישה.

הוא הסתכל בי והניע עלי בראשו כשהוא מריע בקולו: אי פאָניע! פאָניע!

־ צדקת, צדקת, סנדרוביטש! – אני התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק והרימותי אל קולי גם אני: אַי פאנָיע! פאָניע!

בשעה מאוחרת בערב באנו אל המצודה. עייפים היינו ועשינו מה שביקשו אותנו… וכשציווּ אותנו לעמוד בשורה אחת עוד הפעם. עמדנו עוד הפעם, מתוך לאוּת עמדנו, זה בכתף זה, וחיכינו מתוך צפיה: מה יעשו בנו עכשיו? והם לא חפצו כלום, אלא למנות אותנו מחדש היו רוצים, ולחלק אותנו לשמונה לגיונות ולא יותר.

– עכשיו טלו את ארגזיכם, וכל רוֹטה15 ורוטה אל קסרקטינה!

הטירונים מיהרו אל העגלות הטעונות ארגזים, אלה על גבי אלה, שחיכו להם, אמנם, כאן שעות אחדות. בחצי האפלה כמעט שלא הכיר כל אחד את ארגזו, וטרם שהורידוֹ, מישמש בו, גיפפו, ויש אשר גם שאלו: האתה הוא, ארגזי? – ונטלו על כתפו והביא אותו אל הקסרקטין.

וכאשר נכנסתי גם אנוכי אל הקסרקטין, חזק עלי יגוני עד מאוד, כי ראיתי את הכתלים והנה הם לבנים ואת הערשות ראיתי והנה הם רבים וצרים ודבוקים זה לזה, ואת כל הנפש שנכנס אתי ראיתי – ועמדתי בהיכנסי וקראתי: איני רוצה!

אני קראתי כך בבלי־דעת, ואל עצמי קראתי… כי אמי לא היתה עמדי במקום ההוא, אמי וסינורה הטוב כדי לאחוז בו…

אמי לוּ היתה כאן, אמי וסינורה, ואז היה התינוק הגדול קורא בקול: איני רוצה! ותופש בידים גדולות את הסינור.

ויגוני חזק עלי עד מאוד; הדבר הקשה, שצף עוד הפעם במוחי, ושלא יכולתי להבין בשום אופן, היו אלו שלוש השנים… כבר ראשי סובב עלי, ואני – דבר זה כמה לא מובן לי, איני הולמוֹ, איני הולמוֹ, ־ שלוש שנים… שלמות! חי נפשי, אני את המשיח אביא לכם!

שנַים קרבו אלי וקראו מתוך צהלה: ואתה, אתנו אתה?!

אלה היו אחד סנדרוביטש ועוד אחד משלנו.

אחזתי אותם בידם, כי שמחתי בם ברגע הזה עד מאוד, ושאלתים: מי עוד כאן משלנו?

– רק שלושתנו! – והעיפו את עיניהם על־פני כל האולם שהיה רוחש כולו מעַם־הארץ.

– רק את שניכם השאירו לי! ־ קראתי, ולא הרפיתי מהם – אהה, בני־הבליעל הללו, השאירו לי רק את שניהם! באפלת הערב לא ראיתי כיצד חילקוּ, והם השאירו לי רק שנַים… את נחמיה דוכן הניחו איתם בעיירה, וכאן לא השאירו לי אלא את שניהם!

– רחישה זו –, קרא האחד שעמד על ידי, ־ הרי היא בשל הרותחין שהביאו בקומקומיהם ממטבחו של הצבא, שמא נשתה גם אנחנו?

– כאן?

– והיכן? נלכה, יש לי כוֹס וכף קטנה וסוּכּר.

ברגע זה קרב אלינו איש צבא וגלה את אזנינו דבר גדול אחד, שלא ידענו קודם. בקירבת המצודה הזאת ישנו עברי וחנוּתו, ואנחנו לא ידענו!

– כמדומה לי, – אמרתי להם לשנים, – שאנו יכולים לרדת אליו לחצי שעה? הם הסכימו לזה תיכף.

לפני רדתי נזכרתי בדבר־מה, פתחתי את מלתחתי והוצאתי משם מחברת אחת מקופלת בנייר, ושלושתנו ירדנו אל העברי.

העברי לא מצא חן בעיני כלל; הוא ודאי גר כאן יחידי, זה שנים ויובלות, ובמשך הזמן נעשו פניו דומים לפני אנשי המחוז הזה. ואולם בנו הקטן – הייתי תמיהַ עליו, נשאתיו קמעא על זרועותי והייתי תמיהַ: העינים השחורות הללו, מהיכן לו, לילד זה?

– היכן היא אמך? – שאלתי את הילד.

הילד הרים את כפיו הקטנות למעלה ואמר בתום ובעצב־ילדים:

– היא עלתה השמימה.

השמימה, השמימה עלתה עם עיניה השחורות, אָה, לה היו העינים השחורות!

ואחד מאתנו קרא אליו את החנווני ושאל אותו בלחישה אם יש לו יין־שרף.

החנווני הסתכל בנו רגע והניע את ראשו בהחלט: אָיִן.

– וחלב?

– חלב ישנו. – והלך לו וירד אל המרתף והעלה לנו משם יין־שרף.

שחקתי והבינותי ששיקר לנו ושאין חלב בביתו כלל. ואחרי שמצאתי בו את הדבר הטוב הזה, גמרתי למסור לו את מחברתי המקופלת בנייר. משלנו הוא!

– לשנים ימים, אדוני, ולא יותר – קראתי במסרי לו את מחברתי, ואולם מכיון שראיתי את מחברתי בידו והתחרטתי

*

שם היו שירי האחרונים –

בטרם שירדתי אליו, אל העברי, נזכרתי בשירי האחרונים המונחים אתי במלתחתי – אָה, אותו עברי – בודאי יש לו אוהל־ישרים, חדרים קטנים ושקטים, וקוֹמוֹדה166 ישנה לו בוַדאי אחת בטוחה בחדר האחרון, תהא המחברת מונחת שם בין תכשיטי אשתו, ולא כאן בקסרקטין.

ואולם בראותי את שירי האחרונים בידו התחרטתי, כי אף־על־פי שמשלנו הוא, אלא לא זהו… גם אשתו עלתה השמימה, את תכשיטיה בודאי מכר, והקומודה עומדת פתוחה…

וכששבנו אל הקסרקטין, היכני לבי: אהה, לא בידים אמונות השארתי את שירי האחרונים.

חפצתי לשוב ולקחתם, אלא שאי־אפשר היה, כי נזעקנו עוד הפעם מכל פינות הקסרקטין לעמוד בשורה אחת.

הרי הם מונים אותנו שוב! מי יודע כמה פעמים יעמידונו עוד היום בשורה וימנו אותנו… ואולם זאת היתה הפעם האחרונה!

הפעם עמד לפניו פֶלְדפֶבּל גבה־קומה וקרא מעל הגליון את שמות הטירונים.

– הסכת ושמע – לחש לי סנדרוביטש – שמותיהם! שמותיהם!… – ואני עשיתי את אזני כאפרכסת.

– קראַסנוֹשצוֹקי!

– אנוכי!

– דוֹרוֹפֵיאֶב! ניקיטה דורופֵיאֶב!

– אנוכי!

– טיִמוֹשקיִן, איִוואַן!

– אנוכי!

אני עמדתי בחלון שהיה יוצא אל הכיכר הרחבה שלפני המצודה. אני את הכיכר לא ראיתי בעדו, מבטי צללו לתהום לילה שחור ורחוק מאוד… כשהרגשתי מאחורי את השנַיִם שהשאירו לי, גחנתי אליהם ושאלתים: איפה אישן הלילה?

הם הסתכלו בי בעינים תמהות, כי לא הבינו את שאלתי, גם אני הבינותי את שאלתי אך מעט.

– כלום אשכבה בתוך אלה ואישן? – הוספתי ושאלתים.

הפעם הבינותי היטב את שאלתי, ורק אחת לא הבינותי, כיצד זה אשכבה כל הלילה בתוך אלה ואישן?

רעיון נפלא ניצנץ רגע במוחי, וככה קל, ככה קל הוא הדבר לעשותו! אני לקחתי את סנדרוביטש והנחתיו על ערש מזה, ואת השני רפאלוביטש על ערש מזה, ואני שכבתי באמצע. אחרי רפאלוביטש היה שוכב טימושקין, איוואַן טימושקין, ואולם זה לא היה שייך לי כלל.

אני ישנתי בלילה ההוא שינה קצרה, ואולם שנתי עָרבה לי בין השנַים.

זאת היתה שינה עריבה במקצת וטרופה גם יחד. עם כל יקיצה הרימותי את ראשי וצפיתי והאזנתי, נדמה לי שדבר־מה אורב לי כאן באפלת הקרקטין. אה, אני ידעתי: זה ארב לי יום־רע אחורי כָתלי הלילה…


*

אָרַב לִי יוֹם רַָע אֲחוֹרֵי כָתְלֵי לַיְלָה:

עִם קֶשֶׁת אֵשׁ וְחִצִּים עָמַד לוֹ בַמַּאֲרָב –

וְחִכָּה;

לַבֹּקֶר – שִׁבֵּר שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה,

וּכְתַיִשׁ פֶּרֶא קָפַץ אֶת הָעוֹלָם,

וַיֵּט אֶת שׁוֹטוֹ־אֵשׁ עַל רָאשֵׁי הָרִים שׁוֹתְקִים.

וְהִכָּה –

חַי וְגֹולֶם.


לַבֹּקֶר מְצָאַנִי עוֹמֵד בְּרֹאשׁ מוּרָד,

בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת עַל לְבָבִי,

וּבְפָנִים צוֹפִים אֶל הַמַּעֲרָב –

לְפַאֲתֵי שְׁחָקִים כֵּהִים וְלֹא־בְרוּרִים,

שֶׁהָיוּ לִי לְסִתְרָה כָּל הַלַּיְלָה.


הוּא טָס –

הוּא טָס עָלֵי עִם שֶׁמֶשׁ וְעִם רְעָמִים!

אֲחוֹרֵי גַּבִּי אֶשְׁמַע מְעוּף הַיּוֹם הָרָע,

עַל רֹאשִׁי נִתַּךְ נִפְנוּף כַּנְפֵי דָמִים –

הוּא בָא, הוּא בָא –

מֵרָאשִׁי צוּרִים,

מִפִּסְגּוֹת הָרִים רָמִים,

צוֹרֵחַ לִי, מְבַשֵּׂר לִי אֶת בּוֹאוֹ!

עוֹד מְעַט, עוֹד מְעָט –

וּפָעַר עָלַי לוֹעוֹ,

וְתָקַע בִּי אֶת שִׁנָּיו…


הוֹי מַה זֶּה הָיָה לִי, וְלָמָּה כֹּה אֶפְחָדָה?

אֵי תוּגָה גְדוֹלָה מִתּוּגַת יוֹם הֶעָבָר?

אֵי אָסוֹן גָּדוֹל מֵאָסוֹן הַהֹוֶה?

לָמָּה כָּכָה אִירָא אֶת הַיּוֹם הַבָּא,

וּצְפִירָה זוֹ הַקְּרוֹבָה?

הֵן הָיְתָה עֵת נֶחְמָדָה

וְהֵבִיא לִי כָּל בֹּקֶר בְּשׂוֹרָה־טוֹבָה

צְרוּרָה בְּכָנָף לְבָנָה –

בִּכְנַף הַשָּׁחַר;

וּקְשׁוּרָה עַל חוּטֵי שָׁנִי –

עַל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ.


וְהַלַּיְלָה פָנָה,

לֵיל הַסְּתָרִים חָוָר –

וְעוֹד אָנֹכִי עוֹמֵד וְרֹאשִׁי מוּרָד,

וּזְרוֹעוֹתַי נְתוּנוֹת עַל לְבָבִי,

וּפָנַי אֶל מַעֲרָבִי…


ואנחנו השכמנו בלילה. קול אחד עבר בכל הקסרקטין וכולנו השכמנו. החלונות עדיין השחירו. לאור הכהה של עששיות עשנות אחדות היו הטירונים מתנערים, ממשמשים בעיניהם, מתגדרים מתוך ישיבה, ורגלים חמות־חמות נבלעות פה ושם במגפיים שעמדו כל הלילה תחת העשר בקרה.

כשנקרעו עפעפי מיהרתי וישבתי ובעיני הבהיק יומי הרע. השחר עדיין לא עלה ויומי הרע הבהיק מתוך חצי־האפלה, עם ריח ההמון המתנער בקסרקטין.

התלבשתי מהר־מהר; רק שלא לשבת בלי בגדים בחדר־המשכב הגדול הזה! איש־צבא אחד עבר על־ידי ועמד כשהוא תוהה על רגלי, ואולם לא על רגלי היה תוהה, רק על הפוזמק.

– פוזמקאות אסורים כאן!

– ומה אשים על רגלי? – שאלתי אותו שאלת־חכם.

– היום עדיין רשאי אתה לשים עליך את אלה, ואולם להבא אתה צריך לסמרטוטים.

– מה?

– סמרטוטים שמחתלים בהם את הרגלַים!

– טוב מאוד! בקרוב יהיו לי סמרטוטים! – קראתי ואני העיפותי את עיני סביבותי וראיתי במה מחתלים אחרים את רגליהם ובאיזה מהירות מלאכה זו אצלם נעשית.

– אה, שר־הגדוד מקפיד!… – גמר איש־הצבא בחצי קולו והלך לו.

אני אעשה מה שעושים פה כולם, – הכל, הכל אעשה כמותם, רק שלא להרגיש את עצמי ככה זר בתוכם ושלא תארכנה לי השנים…

זה היה רעיון סתם שעבר וחלף במוחי, זה היה שקר קטן שחפצתי לעשות בנפשי ושלא עלה לי… כי האמנתי ביומי הרע הראשון אשר הבהיק לי כאן באותו רגע שנקרעו עפעפי.

זר אהיה בתוכם והשנים תארכנה, תארכנה לי עד מאוד…

לא הספקתי לרחוץ יפה את פנַי במים הקרים וקול עבר בקרסקטין:

– לטיול!

מטיילים כאן! מיהרתי לנגב את פנַי ולעמוד בשורה שחיכתה לי ולעוד אחדים. כשנתאספנו כולנו, יצאנו ביד רמה מן הקסרקטין לטייל באשמורת הבוקר הראשונה.

בכיכר שלפני המצודה עמדנו. הפֶלדפֶבל שהיתה לו טביעת־עין הכיר את שׂר־לגיוננו מרחוק, כשהוא יוצא מביתו והולך הלוך וקרוב אלינו.

הפלדפבּל פנה אלינו ואמר לנו במהירות ובחצי קולו, ששר־הלגיון הוא! והריהו בא כדי לומר לנו שלום ולשמוע כיצד יענו לו. ואתם ענו לו ביחד כך וכך – קאפיטאן הוא!

שר־הלגיון אמנם קרב אלינו. הפלדפבּל הכריז “הס” שלא לצורך, ושר־הגדוד אמר לנו “שלום”. הכל ענו לו, כמובן; הוא העמיד את אָזניו, האזין והעקים את חטמו, אז אמר לנו עוד הפעם “שלום” – וגם הפעם העקים את חטמו…לא, לא מצא המענה חן בעיניו! אלא שלא אמר כלום – טירונים! – מבלי הגד כלום שב בדרך שבא. עכשיו ודאי ישוב וישכב, כי מה יעשה זה באשמורת־הבוקר הראשונה? גם הפלדפבל נתקנא בו בקאפיטאן ומסר אותנו בידי אנשי־צבא אחדים, שפסים לבנים תפורים להם בכתפם על גבי השליפרות177 והלך לישון גם הוא.

ואנחנו טיילנו. אלא שרימו אותנו לכתחילה, זה לא היה טיול כלל! הם לימדו אותנו כיצד צועדים, כיצד הולכים רגל־ברגל. רגל־ברגל – זהו העיקר! ואחרי העיקר לימדונו כיצד רצים וכיצד עומדים מתוך ריצה, גם זה עיקר! ואחר־כך לימדו אותנו כיצד צריכים לחזור, וכשהיינו מתקשים בלימוד זה, אמרו לנו האדונים המורים שעלינו לשכוח כל מה שעבר עלינו בביתנו, את הכל צריכים לשכוח ולהתחיל מחדש!

ברגע זה עברנו על־יד חנותו הקטנה של העברי. החנות היתה כבר פתוחה, ואני נזכרתי בשירי האחרונים…

אז עמדתי וקראתי לאחד מאנשי הצבא: אהה, אדוני המורה, הנה לבי התחיל נוקף, אֶכנס־נא לכאן ואקח לי כוס מים קרים!

הוא הירשני ואני נכנסתי מהר אל החנות וקראתי אל העברי שהיה עומד בחנותו ומטפל בסחורותיו.

– את מחברתי הבה לי!

פני החנווני חוורו כסיד. אני וַדאי שקראתי בקול ופניו חוורו כסיד. רק זקנו הקצר הצהיב.

– איני זוכר… איני זוכר בשום אופן להיכן הנחתיה!

אויה לי, הוא מגמגם! אין החנווני אומר לי ישר: קח ולך! – הוא מגמגם, הוא מגמגם!

אני מיהרתי ופרצתי בעד הדלת הצרה למעונו: את המחברת! את המחברת!

לקולי הקיץ הילד הקטן שהיה שוכב במיטה, ואנוכי לא ידעתי. הוא פקח את עיניו השחורות, הכירני ולא נבהל.

מיהרתי אליו וחיבקתיו – מה־טוב, קטני, שלא נבהלת, ואולם הגד לי, הגד לי, קטני, מה עשה אבא במחברת המקופלת בנייר שמסרתי לו אתמול?

– הוא שרף אותה באש, ־ ענה לי הילד בתום ובעצב־ילדים, כמו שענה לי אתמול עד דבר אמו שעלתה השמימה.

– הוא שרף אותה באש! אהה! וגם את אמך המית, קטני!

את הדברים האחרונים לא קראתי בקול, זה היה רעיון אשר ניצנץ במוח מוכה־תמהון.

עזבתי את הילד מבלי שהודיתי לו. אני ראיתי, ראיתי שאסוני נגע עד לבו; עזבתיו ומיהרתי החנותה: שם תפשתי את הזקן הקצר והצהוב לתוך ידי: את שירי האחרונים שרפת!

– דברים אסורים מסרת לי לשמור… אני לשר־הלגיון אגיד!

אז ניענעתי אותו בזקָנו וקראתי לו בדמע ממש: שם לא היה יין־שרף, כלב שבכלבים! שם היו שירי האחרונים…

פני החנווני חוורו עוד יותר והתחיל מגמגם מתוך פחדים שאין לו, אין לו יין־שרף… שלא שתיתי אצלו יין־שרף כלל, כך יגיד בפירוש – לא שתיתי!

ואני יצאתי החוצה כדי לטייל קצת עם שאר הטירונים… איש־צבא זה, שהירשה לי להיכנס ולשתות כוס מים קרים מצא דבר־מה בפני ושאלני על לבי.

– אה, לבי אינו נוקף עוד, עכשיו סובב עלי ראשי, אדוני המורה! אלא אין בכך כלום… לטייל אני יכול.

– ובכן, התחיל האדון המורה לדרוש, ־ אתם צריכים לשכוח כל מה שהבאתם אתכם משם, ולהתחיל כאן מחדש!

אהה, הרי אני מתחיל מחדש! אני מתחיל מחדש! גם שירי האחרונים עוד אינם אתי… חמל עליהם אותו חנווני!… עכשיו אני מתחיל מחדש. – מי יודע, אפשר יעלה לי – חד ותרי!


*

פִּלְאֵי־פְּלָאִים! כָּל הַחֲכָמִים

לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם –

כֻּלָּם, כֻּלָּם עַכְשָׁו יוֹדוּ:

הַכֹּל אֶפְשָׁר פֹּה בָּעוֹלָם!


אֲנִי הָיִיתִי תְמוֹל שְׁפַל־בֶּרֶךְ,

עוֹבֵר־בָּטֵל, גַּל־עֲצָמוֹת;

חָזִי נוֹבֵל, לִבִּי נָמֵק,

צֵל! צֵל נִגְרָר עַל אֲדָמוֹת.


וְלֵחִי נָס, וְקוֹלִי שָׁפֵל,

וְעֵינִי רַכּוֹת וְהִנָּן דּוֹמְעוֹת,

שִׁנַּי נָשְׁרוּ, פִּי מְמַלְמֵל,

וְאָזְנַי כָבְדוּ וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת.


וּבִן־לַיְלָה – פִּלְאֵי פְּלָאִים!

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!


רְאוּ־נָא כַּמָּה עֹז לָבַשְׁתִּי!

וְכַמָּה גְּבוּרָה יְעָטָתְנִי;

גַּם בִּבְלִיטוֹת שׁוֹקַי נִכָּר

אֹמֶץ לִבִּי וְגֹדֶל חָסְנִי.


צַוָּארִי נָטוּי וְרֹאשִׁי זָקוּף,

וּשְׁתֵּי עֵינִי מְזָרוֹת זִיקִים –

אַךְ זֶה גִּבּוֹר בַּגִּבּוֹרִים!

אַךְ זֶה מַזִּיק בַּמַּזִּיקִים!


גִּיגִית חָזִי, רֹחַב צַעֲדַי, ־

מִי לִי דּוֹמֶה? מִי לִי דּוֹמֶה?!

וְגֵהוּקִי וּפֵהוּקִי –

כָּל הַקִּרְיָה הוֹמָה הוֹמָה…


קְעָרָה אַחַת כְּרוּב וְדַיְסָה –

וּכְבָר דַּי לִי, דַּי וְהוֹתֵר,

וּפָסוּק אֶחָד בְּאֵם־אִמְּכֶם –

וּכְלוּם לֹא יוֹתֵר, כְּלוּם לֹא יוֹתֵר.


כֻּלִּי אוֹמֵר: גִּבּוֹר־חָיִל!

כְּבוֹד אַבִּירִים עָלַי חוֹפֵף;

שׁוֹקַי בוֹלְטוֹת מֵאֲחוֹרַי,

וּלְפָנַי הוֹלֵךְ לוֹ הַמְּתוֹפֵף.


פִּלְאֵי־פְּלָאִים! אַךְ בִּן־לַיְלָה –

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!


למחרתו של אותו יום היה הקסרקטין מלא תשואות. זה היה יום־הראשון, אחר־כך הסכנתי גם עם זה, ואולם אותו “יום־הראשון” היה הראשון!

הם קמו מתוך צהלה, וכל הקסרקטין נתמלא הימנה בין־רגע. בלילה נמו ושנתם עָרבה להם עד מאוד, ועכשיו קמו בני הכפר הללו, כולם, כולם קמו ומתוך צהלה, והרי המה רוחשים־רוחשים באולמה של הקאזרנה188 הגדולה. דבר־מה המה חורשים לעשות היום, עדיין לא אדע מה, – עוד מעט, עוד מעט ואדע.

אהה, לא בקבוקי היי"ש המלאים שהיו מביאים בגניבה אל הקסרקטין, ולא שתיה זו כדת מכוסות של חמין בבת־אחת, לא הרקיקה לאחר שנתרוקנה הכוס לתוך הגרון, גם לא המחולות ולשונם באותו יום, לכל אלה כמעט שלא שמתי לב, רק ההרמוניקה, ההרמוניקה של בן הכפר – כמה זרה היתה לי, כמה זרה ובלתי־מובנת!

רגע אחד הייתי מחליט לשמוע, לשבת בלב קופא ולשמוע. סוף־סוף כלי־נגינה היא… קצת עקשנות, קצת עקשנות ולא יותר!… ואולם אך לרגע עצרתי כוח – הרי אני נופל אין־אונים וכובש את פני על אָזני בכר התבן של ערשי – אין אני הולמה את ההרמוניקה, איני הולמה ואינה מבינה כל־עיקר!

הילולא וחינגא באולם: הרי הם שותים ויוצאים במחולות, הרי הם שותים ונותנים את קולם בשיר־ וההרמוניקות, אלי, אלי! מאז הבוקר לא חדלו קולותיהם הצורמים והצורדים בקסרקטין.

אָה, מי שלא ראה את הטירוני הקוֹסטרוֹמי שכבר לגם הגוּנוֹת מן הבקבוק, כיצד צנח קצת ראשו על כתפו, כיצד הפשיל למחצה את העינים הקטנות למעלה בחוריהן ושר מתוך גיהוקים קלים וצפצפניים, שר ומותח ברעש את התיבה אשר בחיקו ומכנסה ברעש, מותחה ומכנסה – ואין מנוס, ואין מנוס מפניו.

אחר־כך השלמתי גם עם זה… ואולם אותו היום־הראשון –

אני ספקתי כף בחשאי, נשכתי את בשרי בחשאי,– לולא בושתי, הייתי מורט את שערותי לעיניהם ובוכה בקול רם, כי לא היה מנוס לי!

כשפנה היום לערוב התחילה גם השמחה שוקעת בקסרקטין, הבקבוקים האחרונים מתרוקנים, ההרמוניקות ניחרות ונאלמות, והטירונים נופלים אחד־אחד על פניהם.

אז קמתי אנוכי ממקומי והלכתי קמעא לאורך אולמו של הקסרקטין.

גם אני עייפתי במשך היום, גם אני – מאוד אפשר שהייתי מתנועע בלכתי, אפשר שיכּור הייתי גם אני – ההרמוניקות הרי הן היו מנגנות מאז הבוקר, מאז הבוקר! ומששכבו – קמתי והתנועעתי קמעא גם אנוכי, בלכתי אחת הנה ואחת הנה בקסרקטין.

– היֹי, טי19 ! אתה אמור לי, מה שמך?

ראש צהבהב ושיכור אחד התרומם מאיזה ערש ושאל לשמי.

אני הסתכלתי בו מרחוק ולא עניתי לו. לוּ גם הגדתי לו את שמי, הוא ודאי שלא היה זוכרו כל עיקר.

– אתה, הרי אתה טימוֹשקין!

– אני? אני טימושקין? – אני כמעט שנבהלתי ואמהר ואלך לי.

– טימושקין! טימושקין! יודע אנוכי! – קרא אחרי הראש הצהבהב והשיכור הזה, ושוב צנח על כר התבן ונחרתו אימה.

הם שכבו כבר כולם. בריאי־אולם, אדומים ומזיעים.

ובעברי עליהם – ולא היה לי מובן גם זה: כיצד מבריאים ומאדימים ככה בני־אדם?

אלי, אלי, כיצד מבריאים ומאדימים ככה?!

אני שבתי לזוויתי והנה סנדרוביטש יושב בקצה ערשי ופניו נופלים וראשו צונח בדאגה על לבו.

– מה זה היה לך, סנדרוביטש?

– לבי… ענה לי סנדרוביטש בקול שפל, והרים אלי את פניו החוורים. – אהה, חולה אני בלבי, אחי…

ישבתי על ידו, הנחתי את ראשי על שכמו, ובקול רפה־רפה לחשתי לו:

־ ניחא, ניחא הרבה יותר, אחי, שיהא קצת הלב חולה, רק לא להאדים ככה ולא להבריא כמותם.

ובעודנו יושבים – והדמדומים התגנבו אל הקסרקטין, ואיש לא ראה ואיש לא שמע, וכתבו באותיות זהב על כתלי הקסרקטין ותקרה מעל לראשינו:

גלוּת ־ ואיש לא ראה ואיש לא שמע…


*

אֱמֹר: זֶה הָיָה חֲלוֹם!

וֶאֱמֹר: הָיָה הַחֲלוֹם רָע –

שָׁמַעְתָּ מְעַט וְלִבְּךָ זָע,

וְנֶאֱנַקְתָּ דֹּם…


וּרְאֵה: הֵם הִכִּירוּנִי שָׁם –

וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלֵּאתִי;

הֵן לֹא שִׁחַתִּי תָאֳרִי, בְּצֵאתִי

לָגוּר עִם חָם.


כְּלוּם הֵקִיא מִי אֶת חֲלֵב אִמּוֹ?

וְאֶת דָּמָהּ אֲשֶׁר סָפָג – שָׁפָךְ?

וּמִי אֶת עוֹרוֹ הָפָךְ?

וְאֶת יְרֵשַת אָבִיו אֲשֶׁר עִמּוֹ?


בְּכָל אֲשֶׁר אָנֹכִי בָא –

שָׁם שְׁכִינָה טְמִירָה עִמִּי הוֹלְכָה,

וְשֶׁמֶשׁ רְחֹקָה אַחַת עָלַי מוֹלְכָה,

וַחֲלוֹם אֲשֶׁר לֹא בָא…


וּפְתֹר: כַּאֲשֶׁר בָּאתִי תַּחַת גַּגָּם –

לָמָּה כָּכָה נְבוּכוֹתִי?

וִיגוֹן־עוֹלָמִים לָמָּה תָּקַף אוֹתִי,

בְּיוֹם חַגָּם?


לָעֶרֶב הַכֹּל נִשְׁקַע בְּתוֹךְ צְלָלִים –

וְהִנֵּה הֵם מִתְגַּנְּבִים הַדִּמְדּוּמִים,

מַזְהִירִים וַעֲגוּמִים,

וְהִתְחִילוּ כּוֹתְבִים עַל הַכְּתָלִים ־ ־


אֲנִי רוֹאֶה, אָחִי, וְעֵינֵיךָ כָּלוֹת,

וּזְהַב דִּמְדּוּמַי סְבִיבְךָ רוֹחֵשׁ;

וּבַחֲשַׁאי אֶשְׁמַע – וְאַתָּה לוֹחֵשׁ:

גָּלוּת… גָּלוּת –


ברלין



  1. “לֶקיש”(יידיש) – שוטה.  ↩

  2. קורטקה (רוסית) – מעיל קצר זקוף־צוארון.  ↩

  3. שוטה בן פיקהולץ (יידיש) – כינוי של קנטור וזלזול.  ↩

  4. “ממונו”של מארכס ־ “הקאפיטאל” מאת קארל מארכס.  ↩

  5. סמירנו! (רוסית) – לשון פקודה: דוֹם!  ↩

  6. יאט (יידיש) – בן־חַיל.  ↩

  7. יאָלד (יידיש) – גולם, חושם.  ↩

  8. שִׁכְבֶה – כך במקור, לצורך החרוז. צ“ל שִׁכְבָה. הערת פב”י.  ↩

  9. טוּלוּפּ (רוסית) – אדרת מעור־כבשים.  ↩

  10. כדין! מַגיע לי!  ↩

  11. לעבעדיג! (יידיש) – בהתעוררות!  ↩

  12. טוּז (רוסית) – אלוף (במשחק הקלפים).  ↩

  13. ממזר־יונג (יידיש) – בחור ממזרי, ערום ופיקח.  ↩

  14. פאָניע (יידיש) – כינוי של גנאי וזלזול לאדם רוסי.  ↩

  15. רוטה (רוסית) – פלוגה בצבא.  ↩

  16. קומודה (מרוסית) – קמטר, שידה.  ↩

  17. שליפֶרות (מיידיש) ־ כתָפות  ↩

  18. קאזארנה (מרוסית) – קסרקטין.  ↩

  19. היי, טי! (רוסית) – הו, אתה!  ↩


הַמֵּרוֹץ הַנֶּהְדָּר עַל־פְּנֵי קָרֶליץ

מאת

יצחק קצנלסון

(פרק מהפואֶמה “בדרכי תבל”)

כִּפַּת הָרָקִיעַ –

הִינוּמָה,

הָאֲדָמָה הַיְּרֻקָּה – שַׂלְמָה;

וְאַיֵּה הַכַּלָּה?

הַגְּאֻלָּה הֵיכָן הִיא?

יַרְאֶה הִיא לְהוֹפִיעַ

לְעֵינֵי כֹּל עֲרֻמָּה.


הַהִינוּמָה כְּחֻלָּה, וִירֻקָּה הָאֲדָמָה –

עוֹלָם נָאֶה, בְּלִי עַיִן רָעָה, עוֹלַם־יְקָרוֹת,

וְכַמָּה אֲנָחוֹת, וְכַמָּה שְׂמָחוֹת

נִשְׁקָפוֹת מִתּוֹךְ יָמִים – עֵינַיִם בָּרוּת!

וְשֶׁמֶשׁ עוֹלֶה וְשׁוֹקַעַת חַמָּה –

רַק אֵל־נָא יְיַסְרֵנִי אֱלֹהִים

עַל דְּבָרַי הַחַטָּאִים:

אִלּוּ נִתַּן בְּרַגְלַי הַכֹּחַ,

שָׂשׂ הָיִיתִי בַּחֲשַׁאי מִכָּאן

אֵי־לְאָן לִבְרֹחַ.


תִּשְׁאַל: לְאָן? הוֹי, אַל תִּשְׁאַל, כִּי לֹא לְהָשִׁיב…

מַעְגָּל הוּא, בְּמַעְגָּלוֹת אָחוּז, –

אֵין שְׁבִיל, אֵין דֶּרֶךְ וְנָתִיב

לִפְנֵי מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָנוּס;

מַעְגָּל בְּתוֹךְ מַעְגָּלוֹת, בְּלִי קֵץ, –

כָּל יְצִיאָה הִיא מֻפְרֶכֶת;

רַק אַחַת אֵדַע: רְצוֹנִי עַתָּה לְהִתְפָּרֵץ

מִתּוֹךְ יָמַי, מִלֵּילוֹתַי,

לַעֲזוֹב הַכֹּל, וּמִכָּאן לָלֶכֶת…


אֵין כָּל “לְאָן”… לַשָׁוְא, לַשָּׁוְא

אֵלִי כְּנָפַיִם לִי הִצְמִיחַ;

גַּן־הָעֵדֶן, אֲהָהּ, הוּא סָגַר עָלַי בְּמַנְעוּלָיו,

בְּשִׁבְעָה בְּרִיחִים, בְּרִיחַ עַל בְּרִיחַ;

הוֹי, אֶרֶץ – גַּל גָּדוֹל שֶׁל אַשְׁפָּה וּגְבָב,

הוֹי, שַחַק – עָשָׁן וְעָנָן־עָב,

רְצוֹנִי לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן, מֵרָחוֹק שְׂאוּ שָׁלוֹם רָב;

אַךְ גֵּיהִנּוֹם אַתָּה, שְׂנֵאתִיךָ גֵּיהִנּוֹם, בַּאֲשֶׁר תִּמְשׁוֹל וְתִשְׂתָּרֵרָה

בְּאֵשׁ וָזֶפֶת שֶׁלְּךָ, בְּגָפְרִית בּוֹעֵרָה.


הֵן לוֹ אֶמְצָא אֵלֶיךָ שְׁבִיל – –

אֶתְלַבֵּשׁ מִיָּד בִּדְמוּת אַחֶרֶת,

אֶת עַצְמִי בְּעֹז אֶל קִרְבְּךָ אָטִיל,

אַבְחִין בְּךָ לְפִי אֹדֶם הָאַדֶּרֶת.

לֹא עוֹד אֹבֶה לִהְיוֹת כַּאֲשֶׁר הִנְנִי, לִהְיוֹת אוֹתוֹ הָאִישׁ…

לֹא עוֹד אֶרְצֶה לִהְיוֹת הָעַכָּבִישׁ,

לָכוּד בְּרֶשֶׁת קוּרַי הַשּׁוֹאֲפִים לְסַבְּכֵנִי…

אֶחְפֹּץ לִהְיוֹת אַחֵר – לְהִתְהַדֵּר –

לֵהָפֵךְ לְסָלָמַנְדֵּר.


הֲיוּכַל מִי מֵעוֹרוֹ לְהִתְפָּרֵץ?

אֲשֶׁר עָנִי הִנֵּהוּ נִשְׁאָר עָנִי, זֹאת מוּדַעַת;

אִם בְּקֶלַח כְּרוּב, אִם בְּבוּל־עֵץ

הַתּוֹלַעַת תִּשָּׁאֵר תּוֹלַעַת…

אַךְ הַסָּלָמַנְדֵּר הוּא אָדֹם, הָאֵשׁ – אִמּוֹ בְּגוּף וְנֶפֶשׁ;

אַף הוּא הִנֵּהוּ שֶׁרֶץ, אַךְ בְּלִי רֶפֶשׁ,

כָּל אֵשׁ וָאֵשׁ לוֹ מְקֹרָבוֹת,

לֶהָבָה הִנֵּהוּ עִם לֶהָבוֹת.


– עמוד!

איש לא צעק, אך כאילו מישהו היה קורא בקול לאחר כל מספר צעדים שלי: עמוד! זאלאמאנקה. הסימטה הראשונה כבר היתה מאחורי. כל רגע ורגע הייתי נעצר, מתבונן על סביבי, וכמעט נבהל הייתי על שאין איש, על שאיש לא פקד להיעצר ולעמוד. הריקנוּת אשר לפנַי, זו הבאה לקראתי, לא הטרידה אותי ביותר, אלא זו שמאחורי, זו שעזבתיה, הריקנות שבזאלאמאנקה… השעה היא, אמנם , לפני עלות השחר, ובקארֶליץ, אם השעה היא טרם־שחר, הדבר ניכר! שעת טרם־שחר זו פשטה על־פני קארליץ והציפה את כל סימטאותיה כולם שמלפנות־בוקר, את בקתות־העץ המסוּידות ובתי־האבן הקטנים, כולם נבלעו בתוך הוויית טרם־בקור. הס, מבחוץ עוד איך־שהוא. אפשר לעבור כאן בחשאי על פנינו, אולם מבפנים, בתוך הבקתאות, האנשים ישֵנים…

עצור!

הס, אל תצעק… אני מתבונן סביבי־ אין כל נפש חיה. סימטה – כמו לא עברתי בה, והלא עבוֹר עברתי בה זה עתה. דומה, צעדי הידהדו, וכמו לא אירע דבר… אדם, אם הוא עובר באיזה מקום שהוא – הלא נשאר שם משהו ממנו, ואילו סימטת־שחרית זו – כמו לא אירע כלום… יכול הייתי להישבע, כי מאז היות העולם עדיין לא עמד שום איש בסימטה זו. למן ששת ימי־בראשית שוֹרה כאן טרם־בוקר! והרי קושיה: כיצד הגיעו לכאן הבקתות המפוזרות? והחלונות בזגוגיותיהם הכהות כלפי חוץ? כיצד הגיעו הם לכאן? ובכן, הקושיה במקומה עומדת! לכשארצה אומַר – גם הבקתאות, כמו שהן, כולן מששת ימי בראשית הן.

בעוד אני עומד כך ומביט לאחורַי – נפתח חלון – הא? צוהר אילו נפתח בשמים, לא היה זה מפליאני כמו אשנב זה כאן. מי עלול היה לפָתחו? קרוב יותר לשעֵר, כי זהו אחד בלתי־נראה מבחוץ מאשר מישהו מבפנים, כי מבפנים הלא ישֵנים. אולם בעד החלון הפתוח הזדקר ראש, וכאילו כלפי, לעברי, כלפי. אויה לי, נעשיתי אדום וללא־נשום. כבוד רב כזה עם שחר, וי, וי, אין אני ראוי לכך! הזזתי עצמי קרוב־קרוב לבקתה שבשכנוּת, והראש הזקוּר נשאר לָטוּש כמקודם אל טבורו של הרחוב, לאָרכו. ואני נרגעתי: לא אלי הוא מתכוון, מתכוון הוא למזרח. היה לי ענין לפנות לאחור ככל האפשר ולהעיף עין. הלכתי לאט, עברתי לכתחילה כמו אין זה נוגע לי, רק מבט העפתי ונשארתי עומד. במסגרת החלון עמד יהודי.

יהודי, ישישון לגמרי־לגמרי; יהודי קדמון. יהודי מיָמיו של אדם הראשון. לפניו היה ספר פתוח כלפי הרחוב והוא עמד ואמר… שמא אגש אליו ואחשוף אותו, כמו שהוא, מתוך החלון, כשהוא עומד ואומר, ואציב אותו בבית ממכר־עתיקות, נו, נו… אני עצמי הייתי קונה אותו לי, נכון לתת תמורתו עשרה פרעונים חנוטים, כיוָן שהוא זקֵן מהם, זקן יותר מאחד פרעה שהועלה מעפר־חפירות, זקן פי עשרה, ונוסף לכך הרי זה עומד ואומר!

– בוקר טוב לך, סבא, – שילבתי לתוך אמירתו.

– שנה טובה, שנה טובה! – ביטא הישיש בפה מלא, כביכול “שנה טובה” זו היתה בתוך הסידור.

– עוד השעה מוקדמת, סבא?

– מוקדמת, בני, וַדאי מוקדמת… הביע הסכמתו מראש, אך ליתר בטחון הוציא שנית החוצה את ראשו עם צווארו הכחוש, הטיל מבט כלפי מזרח – מוקדמת, ודאי מוקדמת.

– ואתה מתפלל כבר?

– לא, בני, עדיין איני מתפלל… רק אומר הנני.

שמחה עבָרַתני. בעצם, לא הייתי צריך כלל לגשת. ידעתי הכל עוד לפני גִשתִּי לחלון. שמחה תקפה אותי, ואני שאלתיו עוד דברים רבים שידעתים… אמור, אמור, סבא אמור… שתחיה כך עד עולם ותהיה אומר כך עד עולם. אולם נכסף אני, סבא, לשאלך: מאחר שאתה עומד כבר בחלון וכבר עטוף אתה בטלית; ואתה מתנועע ממילא – למה זה, אגב אורחא, גם לא תתפלל?

הישיש הניח יד כחושה באצבעותיה הארוכות־הארוכות על־גבי הספר הפתוח, נשא אלַי פנים מאירות – אך אני לא נתתיו לענות.

אל תענני, סבא, אל תענני, אני שאלה־סתם שאלתי. אני אשאלך ובעצמי אענה לך… אתה, סבא, הַמשֵך באמירה, אתה הוֵה “אומר”… ולאחר שתעלה השמש תפסיק אמירה שלך ואז תתפלל. ולאחר שתסיים תפילתך, שוב תהא “אומר”. רק דבר אחד אינני יודע. אימתי תיטול ידַיים בשביל הגלוסקה וכוס החלב? שגלוסקה זו הניחה יד נאמנה עוד אתמול – דבר זה ברור לי כאור־היום, שיעלה, אם ירצה השם, מיד על קארֶליץ: מראה הגלוסקה הוא טרי, אבל טריה לגמרי איננה… הגולסקאות הטריות לגמרי טרם באו לעולם; את הגלוסקאות הטריות לגמרי רודים רק עתה במרדאות מן התנורים, בעוד זמן מועט יכול היה למצוא כאן גלוסקה טריה. אלא מה? לישישים טובה יותר זו האפיה־קודם אין רע. היד הנאמנה, ששׂמה כאן את הגלוסקה עם כוס החלב בעוד מועד, יודעת את אשר היא עושה. כשמגיעה שעת נטילת־ידים לפני האכילה ואמירת הברכה, ניתנת הגלוסקה לבציעה באמצעותה וניתן לטָבלָה בכוס החלב הקר…אבל אימתי יגיע הקשיש לכך, אימתי יסעד הישיש את לבו? לעת־עתה השעה מוקדמת עדיין. ישֵנים עדיין האנשים בבקתה שלך, סבא, לא כן? שם, שם ישֵנה הזקֵנה שלך, לא כן? והלאה קצת ישֵנות בנותיך, ורחוק יותר, במקום צנוע, שם, בחדר אחרון ישנות הנכדות שלך, רחל’ך וחנה’לך, היפות משובבות־הנפש… אולי אפשר לחדור לשם, לרגע אחד, לבקתה האחרונה, למקום שנכדותיך ישֵנות שם? בעד אשנב, אקפוץ פנימה… אל תלך מכאן – כי אקפוץ פנימה… כי דבר־מה הולך עתה לאיבוד בשבילי, ברגע זה, משהו נעלם ממני ועובר… הרי זו שעת טרם־בוקר שהולכת לאיבוד… שם, בקיטון האחרון שלך, מקום שם הילָדות־הנכָדות שלך ישֵנות שם. שם על־גבי השמיכות, על הכרים המחוממים, סביב לקלסתרונים נסוכי החלום ומסביב לשערות הארוכות, המדובללות, לשם התכנסה שעת טרם־בוקר, ההתחלה, שם היא מתחממת… כי לא כאשר ייראה השמש יהיה יום, כי אם כאשר נכדותיך שבקיטון האחרון, הרחל’ך והחנ’לך, יתעוררו ויקיצו, – אותה שעה תוכל לפתוח בתפילה.

בעוד אני עומד כך ומביט בגעגועים רבים כל־כך, בעד האשנב הפתוח, לתוך הבקתה אשר שמה התכנסה כעת שעת־שחרית, נפתחת לראשונה דלת מבפנים, ויהודי בגיל בינוני מלובש למחצה, שחור ועבדקן הבהיל אותי בקול עבה:

– אבא!

מגודל זה, בהילוכו, במגפיו הגמלוניים ובקולו – הוא בנו של הישיש, והוא ישן כאן מתחת לגג!

– אבא, היכן הוא האילפס?

הישיש הסב פניו אל בנו:

– אתה, אברהם־בר?

אולם אברהם־בר זה כבר יצא לאיזה מקום.

בו ברגע נפתחת דלת אחרת, ועוד אחד, גבוה, שחור, עבדקן, במשקפיים רחבים ובקאמיזלקה10 בשרוולי־כותונת רחבים, ־ נכנס ובפיו אותו “ויצעקו”:

– אבא!

לא היה לי ענין רב לדעת, מה ביקש מאת הזקן. עינַי פילבלו עדיין למראה שני הגברתנים שהופיעו באורח לא־צפוי בפתחי הקיטונים האלה, בעוד שצריכות היו להימצא כאן נפשות אחרות לגמרי… מי יכול לשעֵר, כי ייראו משם דובים? אברהם־בר והשני אף הוא בר־דוב! וייקראו בשם השנַים הללו. לא כן סבא?

תחילה לא הבין הישיש, מה כוונתי בזה, אולם מיד תפס והצטחק:

– אמנם כן הוא, אולם השני הוא אחֵר קצת. השני הוא לא דוב, כי אם זאב, מדרכי־ווֹלף.

– והוא בנך? כן הראשון, וכן גם השני?

– יש לי עוד אחד, שלישי, – חייך הזקן שוב, חיוך של אור – יעקב לייב. ההוא עודנו ישֵן.

– גם אריה?! והרחל’ך שלך? והחנה’לך, האמנם עד כדי כך טעיתי?

– הא?

– לא כלום… לא כלום… למה זה בניך משכימים כל־כך לקום?

– אנו נגרים הננו.

– נגרים! בניך?

– גם אנוכי.

– מה? – הטלתי בו זוג עיניים – מי הוא? מי הוא, איפה הרב כאן? אם זקָן לך, לָבן שכזה, ואור השכינה בפנים ושחריתי הנך כל־כך, ועומד אתה ואומר כך, וגלוסקת החיטים השרויה בכוס החלב החיוֵר מחכה לך שתברך עליה ותהא נהנה, מי איפה הרב כאן, אם לא אתה?

– אנו נגרים אנו כולנו.

– אם כן למה זה עומד אתה ואומר, לכל הרוחות הטובות? – לא יכולתי לעצור ברוחי. – למה זה אתה מתיצב בחלון לפני עלות־השחר ומרַמה עולם כולו?

נפלה רוחו, מאוד־מאוד, ולא כל־כך בגלל הבנים, כי אם בגללו הוא. הבנים שלו, האריות והדובים עם הזאבים, במקומן של בנות ענוגות, תמימות – על כך אינני טוען… טעיתי, והריני שם יד על פי… הבנים מן האלוהים הם, אין אלה נולדים בדמות שאתה מדַמה לך בנפשך, אלא כאשר מינה לך הגורל.

הנה מכיר אני בעיירה אחת יהודי צדקני אחר בשם יוסל עושה־טליתות, שנולד לו בן משומד. או למשל, כוחו של קצב! זה ילדה לו אשתו הקצבית בת, והיא בת־מלכה, יפה וענוגה… ואילו השַמש הקטן בבית־המדרש הקטן, יָלדה לו אשתו, הקטנטונת לגמרי, בלילה אחד שלישיה, שלוש תופרות. הבנים מן האלוהים הם… אבל אתה בעצמך, סבא חביב, הכיצד עושה אתה צחוק לי ואין אתה רב כלל? לוּ לפחות, סגרת את הספר והפסקת “אמירה” שלך?

– דוקא ה“אמירה”, בני, – הפסיק הישישון, – דוקא האמירה לנגרים היא. לולא הבנין החדש, שקיבלו בנַי עליהם – אנו הלא נגרים וגם נגרי־בנין, – היו גם הם מתיצבים ואומרים. הרב שלנו אינו מרבה כל־כך לאמור. לא שהוא אומר ולא שהוא מרבה בתפילה, צליין מועט הינהו. הרב שלנו לומד, ולא כמוני, שאני מביט לתוך הסידור פנימה ורק לפעמים אני נעזר באצבע לסימון המקום, אלא לומד הוא מעל־פה. אל תתן עיניך, איש צעיר, בזקָן. שים עין על המצח. אני, כשאני משהה את עיני על מצחו של הרב שלנו, עוברת אותי צמרמורת. במצב כזה כמו אצל הרב שלנו אפשר להחריב עולמות, ולא עוד אלא כשהוא מסיט את הכיפה למעלה לפלוט בנהימה פיסקה בגמרא, מתחיל לבי לנקוף. וַי, הכיצד אינו חושש לטעות? הן זוהי סוגיה בגמרא שחכמים מתנצחים כאן לחיים ולמוות. אני הלא איני יכול להניע את עצמי לבלוע בעל־פה שורה כלשהי בסידור, אף שאני יודע אותה יפה! וזוכר אותה היטב! אך למה זה אהיה סומך על זכרוני! בעוד שבפנים מבוטח יותר.

– אבא!

מאיִן הופיע, הבחור, לא הבחנתי, ראיתיו עומד באמצע החדר, אחרי שהשמיע אבא בנוסח של השניים הקודמים. זהו, ודאי, השלישי, יעקב אריה.

– היום, אבא, אין אתה צריך לצאת לבניָה שלנו, היום אין אתה יכול לעזור לנו, היום מניפים אנו קורות.

– היום לקורות יָצוֹא אצא דוקא! – קורא הישיש בעליצות. – משום מה יש לי חשק היום להרים קורה…

בשעת כך הפך הישיש פניו כלפַי והוסיף בבת־צחוק:

– מין תאוָה של מקצוענים היא.

ההתבוננתי בו עוד פעם ושוב נחה דעתי. הסתכלתי בו והחרשתי מחמת תענוג. אם רב ואם נגר – אין כל נפקא מינה! אם להפליט בנהימה חתיכה של גמרא, ואם להרים קורה – על כל פנים, יהודי גדול הנהו. אותו רגע יצאו מן הביקתה בצעדה לתוך הסימטה החרישית, אל המקום שעמדתי בו, שלושת בניו של הזקן – אברהם־בר, מרדכי־ווֹלף ויעקב־לייב, נושאים עמם מַשׂורים ופטישים ומקצועות, צעדו ונסתכלו.

– יודע אתה, סבא, בניך מוצאים חן רב בעיני…

– כן, מקצוענים… גם בנות יש לי, צעירות יותר.

– ככה! הרי שגם ניחשתי. אבל מה שלא ניחשתי הוא רב יותר וגדול יותר ואני ליויתי בעינַי בסקרנות את שלושת האחים, שנטלו עליהם בניָה חדשה, והם צועדים אליה ברגל איתנה כל־כך ובבטחון, וצעדיהם מהדהרים בשחר ההולך ונחלש.

ניתקתי עינַי מהם, ויחד עם הזקן העפתי מבט כלפי מזרח.

נרתעתי לאחור. אמרתי שלום לישיש ונסתלקתי מהר־מהר. רציתי לעזוב את קאראֶליץ לשעה קלה. ראיתי פתאום התחלה של תבערה, ואני ביקשתי לראותה היטב. תבערה אחזה את קארֶליץ.

בעצם, יכולתי לעקור אותם, אל הקארֶליצאים מתוך שנתם, ולהצילם. כי מה גודלה של קארֶליץ כולה? קול צעקה אחד: “שריפה”! היה משליך אותם כולם מתוך בקתות־העץ. אכן, היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על־פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוֵה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ קארליץ היא עולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על גבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארֶליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום. בדָיָה. ותוּ לא. קארֶליץ היא הכל. לולא היתה קראליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי, נומי, קרארֶליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש־תָּפתֶּה לוהטת כזו.

נומי, קארֶליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישֵנים, האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על גבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר, ואני, אני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דוקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה, ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את התענוג הזה – לא להציל. אני בוער יחד עם הכל… אני וכל אלה שהקיצו בהקדם, אפילו הלה, אותו קדמון, היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכּרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בבנין החדש, שהחלו בבניינוֹ. כולנו, כולנו נבער יחד.

ביחד! הכליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית־אחים ואת העֵרים ואת הישֵנים. שלהבת אחת תקח את בית־המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים העֵרים, ולהבדיל, את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית.

הוא זר לי, המסגד, הוא מטיל עלי פחד נושן… על כן ממעֵט הייתי להסתכל בו, לא הייתי מבחין בו כלל, אלא שהוא גבוה כל־כך ובנוי לתלפיות, ואני נושא עיניים לראות, מי מסתיר את האור מעיני. תופס הוא שטח רב מדי בכל מקום שהוא בנוי שם, וחודיו צועקים ונוקבים חורים בשמים. בעצם לא הייתי צריך לאמור זאת. הרי זו אמת מן האמיתות הידועות שאין אומרים אותן. עכשיו נתמַלט הדבר מפי, עכשיו בטרם מוות. לפני המוות אין אומרים את האמת, לפני המוות אתה מפליט את האמת מפיך שלא מדעת. הוא זר לי, המסגד, אין זה מחייבני במאומה. מותר שיהא זר לי. המסגד שונא אותי יותר משאני שונא אותו; אילו עברתי את סיפו ונכנסתי פנימה, היה זה מתמוטט ונופל, – כל־כך הוא שונא אותי. לשום מסגד אינני נכנס. רחמים בלבי עליו, על המסגד. בכן, מה איכפת לי, יעמוד לו. אם יש שהוא חש מרחוק במבטי, מיד הוא נדלק… אולם עכשיו נדלק אחרת לגמרי. אש אחת תקח אותנו היום, את כולנו, ותכרות ברית־אחים בינינו ושלום תעשה בינינו, זו שמש־הגבורה הגדולה הלוהטת.

בכן, ניחא, יפה. לא לירוא את המוות. – אולם להיות עליז עכשיו, ולהתרפס בבת־צחוק, כשם שקארֶליץ מחייכת לפני שקיעתה והתרוננות שכזו על גגות עניים מטולאים ושל ארובות־עשן זעירות. אי, אי, אכן, עולם נואָל הוא, ולא כל־כך נואל כשם שהוא שקוע באיוַלתו.

אתם, השוכבים שקטים כל־כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל־כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעשה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם, המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה דבר… אולם יום אחד הלא קָרֹה יקרה. אלף שנים, אמנם, לא אירע דבר, ואך שחר לא־עבות אחד – הנה, עתה, יארע הדבר! ואך מי יתמַהּ עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה שקועים היינו בשינה, ואפילו נחרנו כאוות־נפשנו.

ואתם, המעטים העֵרים, לשמחה זו שלכם מהי עושה? אמנם, עֵרים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי, מי יתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השריפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

ואני, אני גופא – במה אני מסתכל ורואה, שאני שמח כל־כך? מה טעם רגלי מתרוממות משום־מה? מנַיין תשוקתי זו לרקוד? אוי, כמה שקועים אנו בסכלותנו. פיקחים הננו, לכל הרוחות, וחכמים גדולים שכמותנו הם נואָלים לעתים קרובות. אכן, אין דבר־פיקחוּת גדול מאשר להיות נואָל. החכמים מסתגלים מהר לחיות בשואה, עם הֶרגלם האחרון הרוקד כנגדנו. חכם, שעה שאש הכליון לופתת אותו, הריהו מתיַצב במלוא קומתו והריהו בוער כנֵר. מראשו. אי, כמה נסכל הוא!

לברוח – לפי שעה אין איש בורח. הישֵנים אינם יודעים כי צריך לברוח, והעֵרים – שמא אינם רוצים? שמא אין להם מקום לברוח אליו? חסומים כל הדרכים. העולם נצטמצם, רחמנא ליצלן. משֶל העולם כולו לא נשארה אלא קארֶליץ בלבד, וקארֶליץ נתכווצה כיולדת ונזדחלה למרגלות גבעתי הקטנה, שאני עומד עליה; עומד אני ואיני יכול להחזיק מעמד. –

אני, שברגעי זה הריני העֵר ביותר שבכל העֵרים, הפיקח ביותר שבכל הפיקחים, רוצה אני להיות הראשון, רוצה להטיל עצמי ראשון לתוך האש הבאה על קארֶליץ… הוי, מי רוצה לעשות אתי את המירוץ הגדול והאחרון על־פני קארֶליץ לשם, לשם, שמשם באה דליקת־התופת הגדולה – שמש האש הגדולה.

השמעתי את הקריאה, אולם חַכֵּה לא חיכיתי – לבדי התחלתי במירוץ הגדול. דברים כאלה אדם מתחיל בהם תמיד לבדו. בדרך אפשר שיצטרף אלי מי, בדרך אולי אמשוך אחרי עוד ועוד, תשוקתי תדליק אותם, והם ירוצו אחרי, יטילו עצמם לתוך הלהבות וייספו.

אני רץ, אני רץ רגלי גדלו באורח משונה, חָזקו וקלו, אני מגַמא בהן שטחי־ארץ גדולים, לרצוני מקצר אני לי את הדרך בצעדים מהירים כחיצים, ובמעוף כזה יכול אני לדלג על גגות, אולם אין אני רוצה לעבור מעל קארֶליץ, כי אם דרך קארֶליץ, דרך הסימטאות היהודיות של קארֶליץ… יתר בטחון בסימטאות יהודיות. מה שמתחולל בלבי אין איש יודע. אם בסימטאות היהודיות יפול חשד עלי כי מסית ומדיח הנני – אין אסון בכך. את אנשי אני מדיח. ושוב, לא דבר חדש הוא בקרב בני ישראל, רגילים הם למות בנוי ובקדושה – ואם בסימטאות משלנו לא יימצאו בעלנים לכליון נאה, מכל מקום לי – מכשול לרגלי לא ישימו שם. במקום אחר לא היו רואים אותי בכך בעין יפה. עברו העתים הטובות הישנות, ימי ספרד, בזמן שהיו הורגים יהודים בהדר. כיום מחלקים גרזִנים לאיכרים ושולחים אותם בחשאי ובחשֵכה לעליות הגגות ולמרתפים.

ואולם אני נקלעתי מן הגבעה, כמו להכעיס, לסימטה הקודרת, לרחובם של בני קֵדָר. טסתי כברק, אולם הברק רואה. אני הכרתי אותו, את הרחוב הקודר, הכרתיו גם בלעדי הקֵדָרים. ולא הרי הקדרים כהרי לקוחותיהם. בבקתאות של גויים אני מבחין תוך כדי ריצת־הבזק. בקתה של גוי, כמוה כגוי, ריח של טריפה עולה ממנה. אולם את מַסלולי לא אשנה. ירוצו איפוא הגויים אחרַי ראשונים. להתנפל לתוך האש – ענין יהודי הוא. אם מי מהם ימצא טעם בדבר טוב כזה – אדרבא ואדררבא… לא יהיה נשרף.

רצים! רצים כבר אחרַי, ברוך השם! בהתלהבות פרועה כזו. לא של בני־אדם כלל. מי הרץ? מי? מה איכפת, מי! כלב התפרץ בעד דלתה של שומירה, והוא רץ אחרי. הוי, הוי, רק עתה היה רובץ במחבוא מאורתו עם הפרעושים והקש, ופתאום, פרץ לקראת השֶמש באופן נמרץ ובלהט שכזה. הריהו דורך כבר על עקבַי, עוד מעט, עוד מעט והוא יעבור על פני, והוא, הכלב, יהיה הראשון!

רוּצה, רוּצה, ורק אַל תקרע את בגדי מרוב גדולה. ואַל תקציף כל־כך את פיך, ואל תנשוך ברגלי, ואם אתה נושך בכל־זאת, אל תירתע ואל תפגר. אץ אתה להישרף, ובו בזמן נבהל אתה למראה נטף דם שהקזת לי.

אני רץ הלאה. בחברת הכלב היה שמח יותר. הוא רץ בנביחה, הוא נשך, השתולל. אף אמנם טוב לעשות מירוץ כזה מתוך השתוללות. אך הנה הוא נעצר. מתחָרט הנהו. כך דרכם של חמומי־המוחין. תחילה מתרתחים, עד כי יש להתפלל לשֵם יתברך כי יהא שומר ומציל, ממש כמו לפני קפיצת־מוות, ולבסוף הרי הם נשארים עומדים. ושמא לא התכוון כלל לאש, שמא רק שיסו אותו בי, והוא – אין כל מחשבת אָוון בלבו? הנה באים אחרים, מכל החצרות, מתחת לקרונות השחת מקפצים הם, מתוך גרנות ואורוות, מתולתלים וקרחים, צרודים ובעלי צוויחה – לאן, איפוא? לאן, איפוא? לנשוך אותי? או להיספות באש הגדולה? אכן, לי אתם מתכוונים, הנה אתם מקיפים אותי! כנופיית כלבים שכמותכם! צרה עיניכם בי, במוות נהדר שכזה בשבילי… אי, ועינִי אני לא צרה בכם – רצונכם, לנַשך, נשכו ורק מאחור, כדרך שיעשה הראשון, רק אל תהיו מקפצים לתוך עינִי, אתם מתולתלים שכמותכם וקרוחים שכמותכם, אל תסתמו בקפיצותיכם ובנביחותיכם את דרכי הנהדרת.

אני רץ את מירוצי הנאה. כבדה עלי הריצה, אך מוסיף אני לרוץ. כלבים מתרוצצים סביבי, סחרחורת בעיני, רגלי כושלות. עֵדי בשמַים, לא היתה לי כל כוונה להרע למישהו בדרך, ואילו הם עולים לקראת נעלי הקשה, החדה ומתגלגלים עליה. אין ברירה! כבר יֶשנם קרבנות. קצרה רוחם לחכות לתבערה הגדולה, והנה ניספו ברגל אדם. ראו כוחם של כלבי הגויים. אין הם אשמים. לא בי האשמה ולא בהם. שיסו אותם. על הלבָנה הם מתנפלים בשכלם הם, וביהודי משסים אותם. ראיתם את בעליהם בעד המשוכות הנמוכות – אלה ראשי הפשתה הצהובים, מנומנמים, לא־רחוצים, בראשים מוּרדים, בדומה לבהמותיהם, אשר בטיפולן עסקו. כהלומי־חושים היו. הם הריחו בי עוד לפני כלביהם. “יהודי רץ!”

ודאי רץ יהודי, יהודי רץ, בורח מן העולם. עם שחר שוקע יהודי, עיניו בשמָים, והנה הוא רץ…

רץ אני, לא הייתי צריך כלל לחצות את רחוב הקֵדרים. רחוב הקדרים, שראשיתו היתה מפוארת כל־כך, התמשך יוצא־דופן, ואני נקלעתי לרחוב יהודי. גם בסימטה היהודית נגררו רבים אחרי, דבקו בי במירוצי; אולם היו אלה אחרים לגמרי. הכלבים נעלמו, כביכול ניגרו ואזלו. אי מזה חשה הופיעה עֶגלה קטנטונת, רק בעלת עינַים גדולות. מה יועילו לי עיניך הגדולות, עגלתי הקטנטונת, בעוד שחסרת הכרה אַתּ. הנה את הולכת, הנה את עומדת… בעיניים כשלך, ועוד ללא הכרה, הוי, הוי, היית קופצת אצלי במקום הדרוש, במקום שאין מוצא אחר. הנה באה אמך הפרה, הטפשה, והיא גועה: ביתוֹנת שלי!

לכי בת, שוב לאחור, יש לשמוע בקולה של אמא.

התחלתי לרוץ ביתר מרץ, איש לא רץ אחרי, ואף על פי כן גרפתי אתי את הכל־הכל. הבקתאות היהודיות התחילו לנוע, מסתובבות עם הגגונים, עם ארובות העשן הקטנות, כל בקתה ובקתה לבדה. הן ביקשו יחד לרוץ עמדי והיו מסתובבות. בעד החלונות התחילו להזדקר ראשים ופרצופים. מה? מהי הריצה הזאת? המבט לא היה תמיה כל כך, אלא כמתגעגע, כשואל. הצוואירם מתוחים, הנה עוד מעט והללו יקפצו החוצה ויילָווּ אלַי, למירוץ הנהדר שלי. מה שאיש לא יצא החוצה, אינו מוכח כלום. אכן, רצון היה בהם. העיניים היהודיות, השחורות, הפקוחות לרווחה היו מתחננות ומתחננות כמו לקידוש השם. אולם החוצה יצאה רק אחת במטפחת, וסל־נצרים בידה –

– אתי, בת־ישראל, לא כן?

– לא, לא אתך; אני נושאת בזה פת־שחרית לאבי ולשני דודי.

– תחילה דואגים לסבא… – חקרתי בסתר.

– לסבא דאגתי עוד אמש לפני לכתי לישון.

– אביך הוא אריה! – כמעט שנצטעקתי.

– אריה הוא דודי.

– ובכן, הריהו זאב…

– אבי הוא דוב, ודוד לי זאב. לכולם אני נושאת פת שחרית.

– מעט יש בסל. לכי הביתה. פתחי את הרפת ומשכי משם את השור בקרניו. שור עליהם לטרוף.

– הם לא יאכלו את כל אשר בסל. רצונך בגלוסקה? קח וגמע חלב מן הבקבוק. אם רוצה אתה.

– לא, לא, אסור עלי כל דבר, אפילו להתנשק אתך אסור לי, מקודש הנני, הנה – מקודש לאש ההיא, אשר תבלע עוד מעט את קארֶליץ כולה.

תוך כדי קראי את הקריאה הזאת, הוספתי לרוץ וזיעזעתי סימטה שניה שהתפרצתי לתוכה. שוב ביקשתי להיעצר. הנה המה שלושת הבנאים! העולם עומד לשקוע בעוד רגע, והללו פותחים בבניָה חדשה. יהודים נואָלים, שמסוגלים לכך! יהודים חזקים, בריאים, אבל יהודים נואלים, נואלים ביותר, ניענעתי כלפיהם בידי ורצתי על פניהם. בנוּ! בנוּ! אף לדקה אחת יש ערך בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

אותו רגע נפלה קורה מלמעלה ממקום עָמדוֹ של אחד האחים. הקורה נפלה למטה על ראשו של אח אחר.

נשארתי עומד כקפוא, בפה פתוח לצעקה: לעינַי נפלה הקורה עליו! אבל זה הנפגע התגרד בערפו:

– הוי, אברהם־בר, מה זה אתה משליך כפיסים עלינו?

אברהם־בר העיף מבט אל אחיו למטה.

– אמור נא לי, יעקב לייב, מאימתי, אחא, נעשית רגיש כל־כך?

שוב פערתי פי על האנשים הללו. ביקשתי לדעת דבר ברור, אם לא טעיתי, והפלטתי:

– כפי שאני רואה, הרי אתם כבר לאחר פת שחרית?

– עדיין לפני כן, עדיין לפני כן! – נענה זה שלמעלה, ־ עוד מעט וטייבלה תביא לנו מה.

– מי?

– טייבלה.

הן ידעתי כי נושאים פת שחרית להם, אולם כי טייבלה שמה, זאת לא ידעתי. דב שכזה, וזאב שכזה, ואריה שכזה ויונה מפרנסת אותם… פתאום ערבה לי הגלוסקה וגמיעת החלב מן הבקבוק שהיא הציעה לי. חשתי כי אתחסן בכך כמוהם. אולם אותה שעה קראני לבי אל דרכי הגדולה, הקרובה, שנזדרחה בהדר, ומיד פתחתי לרוץ־לרוץ.

אותו רגע בא מישהו לקראתי, הגיע מתוך סימטה צדדית. לא הצלחתי להתבונן אליו היטב… רק הבחנתי בקפוטה שלו, המפושקת, ובכיפה היהודית בראשו. מגפיו ניצנצו לתוך עיני: ככל שיכולתי לראות תוך כדי ריצה, היה זה צועד תחילה מרוגע, אולם משראני נדלק לא כאדם, כי אם כחומר־נפץ. בִּן־רגע נשתנה האיש. הקפוטה המפושקת התפרחה ככנפיים, הכיפה למעלה מעל למצח הגבוה, הרחב, והמגפיים נתכסו אבק. אך זוהי ריצה כהלכה! יהודי בקפוטה מתפרחת כזו ובכיפה מוסטת כזו למעלה ובעל מצח גלוי גמום כזה – יהודי כזה, אם הוא רץ מאחוריך ומשיג אותךָ והנה־הנה הוא משתווה בצעדיו אתך, הרי זו שמחה ממש לראותו. צוהל הלב, גואה גואה משמחה. –

אולם הוא עבר על פנַי. מאחור ראיתי את כנפי בגדו, הוא רץ וגם כנפי הבגד רצו, וגם בידים פרושות לרווחה, כנשר אדיר, והיה נוהם מה. נוהם על מישהו, כי ראשו היה זקור למעלה, למעלה.

אני רצתי אחריו ולבי צהל־צהל. יהודי כזה, מעופף, מן הנמנע הוא שיהיה שני להגיע; יהודי כזה מוכרח להיות ראשון. אין עיני צרה ביהודי שכזה! אולם לא עוד אזכה לראות מפנים, ונכסף הייתי מאוד להציץ בו עוד מפנים. פתאום, בעוד אני מהרהר כך, ראיתיו, הוא הסתובב, הפך פניו אלי, ושוב ראיתיו


נשארתי עומד. לא היו כאן פנים, היתה זו שלהבת אש, ידיו המשוכלות כקודם וארשת־פניו החמורה, הלוהטת, כמו ציווּ עלי לעמוד, ואני נעצרתי, רק יגעתי להעלות בת־צחוק על שפתַי.

– למה זה נעצרת, ידידי, רוץ!

– לאן? – שאלני קצרות, כמי שאומר: אדרבא, הראֵה, לאן? וידיו עדיין משוכלות לשני צדדיו, כמו חסם את הדרך לפנַי.

– מה פירוש לאן? כלום אין אתה רואה אש עולה על קארֶליץ, והרי אנו רצים לקראתה.

היהודי התבונן בי, ניגש לאי, הושיט לי יד:

– שלום עליכם! משמע, גם אתה משוגע?

– גם אני? מה פירושו של “גם” זה? – שאלתי, – ומי הוא עוד?

– אנוכי, אלא שאתה גדול יותר, כלום אין אתה רואה שאין טעם לרוץ, האש כבר בקעה לתוך השמים ופסחה על קארֶליץ.

– מה אתה סח?!

– נשאתי עיני לשמים, וכמו הטיח בי בגרזן על ראשי – יום גדול כבר עמד בקארֶליץ.

תרגם מיידיש מ.ז. ולפובסקי



  1. קאמיזֶלקה (יידיש) – חזיָה.  ↩


חֶלְמָא בִּישָׁא

מאת

יצחק קצנלסון

– יהודיה! – קראתי לאותה השחרחורת ששמה שגור על שפתי, שם־עצם כשר וקדוש וטוב, אלא ששכחתיו בו ברגע, מבלי הרגֵש בזה, ומבין שפתי נמלטה מלתה קצרה זו: “יהודיה”, שהיתה הולמַתה אף היא.

– יהודיה, חלום חלמתי –

היא הפליטה כעין שחוק על דל שפתיה, אלא תוך כדי שחקה שבה ובלעתהו ולא נודע כי בא אל קרבה.

– חלום?

– ופותר אין אותו…

– שוב שחקה, ואולם הפעם לא מיהרה לגנזוֹ, אלא שנשאה את זוג עיניה השחורות והתמימות במרמה למרום וקראה:

– לאלוהים פתרונים… סַפרֶנו נא לי!

– יהודיה, ־ קראתי אליה בכוונה ומתוך כובד־ראש, – זה שנים שלא הייתי בבית־כנסת.

– רשע!

– מימי לא עליתי לתורה…

– רשע מרוּשע!

– בחדרי שאני ישן בו… בכל לילה ולילה רוחות מנשבות בו, זה חדרי וזה יצועי שבין שני ארונות־הספרים החיצוניים… חדרי זה – בלא מזוזה הוא.

– גוי, גוי גמור!

בפעם הזאת הורדתי את ראשי, מבוּיש קצת ואובד־עצות, וכשהרימותיו שוב, חפצתי להסב את הדברים לענין אחר, חפצתי אך לא יכולתי, כי בהרימי את ראשי מצאתיה יושבת על ידי ממש ומחכה לחלומי. אוי לי כי אבדתי! כבר אני יודע את השחרחורת, מכיוָן שישבה על ידי, לא תחדל עוד ממני עד שאספר לה חלומי.

– שמעי נא, יהודיה, – קראתי אליה פתאום, ובלבי חשבתי: בקצרה, בקצרה…"עדה שלמה של יהודים ראיתי עוברת ברחובות עיירה אחת, עדת יהודים – הראית מימַיך מראה נהדר ואיום כאחד, מרהיב עין ומחריד לב ונפש? הראית מימַיך עדה גדולה של יהודים ארוכי־מדים ומגודלי־זקן, יהודים עם פיאות, עם שולי בגדים מבודרים נישׂאים ומתרוממים מן העפר, הם, שולי הבגדים הארוכים עם ציציות טיליותיהם הקטנות הטופחים להם בברכיהם?…. לא ראית, לא ראית עדה מיואשת של יהודים כשהם הולכים יחד, בסך, בסך עם המצחים הרחבים, עם יַמי הקמטים? אלפי גדודים בעָברם עם רמחיהם ועם חרבותיהם השלופות לא יפולו עליך אימתם כעדה זו של יהודים. לא ראית עדת יהודים טופפת, טופפת, עדה מגורשה מני גֵו, מגֵוָהּ של עיר, ורַבּה הזקן בראשה. הראית מימַיך רב זקן? לא הפיאות המסולסלות, לא הזקן הלבן ולא אתה מצנפת־השיער החבושה לראש הישיש, אלא אותה חוורַת־הפנים האצילה השפוכה על צורתו ואותו המאור שבעינים. באיזה אורח פלא באתי לתוך העיירה הנידחת שגירוש נגזר עליה – לא אדע, ואולם את העדה ראיתי, עדת יהודים גדולה. אנשים ונשים וטף, המון עוללים ויונקים והרבה־הרבה תרמילים ושקים ומקלות וכולם נגררים, נגררים, זה בצד זה, זה אחורי כתפו של זה: לוּ יכולתי לעמוד, להתבונן ולרעוד מן הצד, בצידה של עדה זו, מחוצה לה, לוּ אך יכולתי! אני נמשכתי אל העדה מאלי, נבלעתי בה כטיפה בתוך מערבולת… הנני הולך אתם, בתוכם, זוקף לרגעים את ראשי מעל ראש כולם ועיני תועות ומבקשות: הרב? היכן הוא הרב?

– הנהו! ־ בכל פעם ופעם בהתרוממי על קצות רגלי הייתי רואהו ודובר לי לעצמי: הנהו! בגיגית גבו הכרתיו ובפיאות זקנו המדולדלות והנידפות מזה ומזה ברוח – הנהו!

– השעה שעת בין־השמשות אחרי יום סגריר. –

– ברגע זה קמתי ממקומי וקראתי אל היהודיה אשר ישבה על ידי: שאלי ממני את אשר תשאלי, אך נחדל מן החלום!

– היה לא תהיה!

– כלום לא תדעי לך מה הוא יום סגריר?

– מעט מזעֵיר.

– ואולם יום סגריר בחלום הלילה! – צעקתי אליה שלא בקולי – יום סגריר בחלום הליל ואותה תהלוכה של יהודים בחלום, בחלום… עיקר תמהוני וחרדתי גם עתה הוא זה, שלא בא בו שום הפסק בחלומי, הוא הלך ונמשך, לא היו לו סירוגין, לא חליפות משונות, לא זרות… מה שנורא ביותר – לא היו בו כל זרות!

– מחנה של גולים…

– אף אמנם, מחנה של גולים, מן הדברים שאנו רגילים לשמוע, אך לא לרות. ואני ראיתי, ובחלום ראיתי,… ואנוכי מה הסכלתי ־ שפתחתי את פי… זה האסון, זה החלום אשר ראיתי, אין לסַפרוֹ, רק לחלום צריכים אותו… הרב! הרב!

– וכי מה הרב?

– הוא היה אובד־עצות, הוא עמד פתאום מלכת, הפך פניו, הציץ בעדת יהודיו והיה אובד־עצות.

– ולא יותר?

– רק אובד־עצות, ואחר־כך… לא אזכור אם הוא או זה שעמד לידו לחש באותו רגע: לבית־הכנסת… שמעי נא, יהודיתי, את אוהבת חלום עם אֶפקטים?

– עוד לא ניסיתי באלה.

– ישמרך ה', ניפולה נא בהקיץ מראש צוּר ואל נצנח בחלום מעל מצע תבן… לבית־הכנסת נכנסנו כמו שהיינו, כולנו, ודומה היה שהבאנו את החושך אתנו מן החוץ. לרגע נכנסנו, אף אחד מאתנו לא הוריד שַׂקו מעל גבו, לא התיר צרורו, לא הניח מקלו מידו, רק אחד יחיד – – מי הוא ואיזה הוא לא ידעתי, ראיתיו כשהיה עומד כבר על הבימה וחובט בכפו על גבי השולחן: ־ נתפלל מנחה…

– רק אחת היכה אותו יהודי בידו על דף העמוד, ואולם תינוק על זרועות אמו נבהל והרים קול־בוכים, ואחריו פרץ שני בבכי, שני, שלישי ורביעי ואחריהם – מה זה היה להם פתאום?… כולם בוכים, הקטנים החלו והגדולים, הם אחריהם, יחד יתיַפחו, העדה כולה, ובקולי־קולות.

– שמעי נא, יהודיה, סופו של חלום… ואולם, אַת גם אַת, הואילו נא ברוב טובך ומחי כרגע את הדמעה שעמדה בעינך…בבית־הכנסת – שָׂאני, מחלה מתדבקה היא, הבכיָה לעדה, בכיה שגאתה, והיתה לשאגה… מְחי דמעתך שעמדה בעינך, הרי גם שם, בבית־הכנסת, היה אחד שלא בכה, זה היה הרב. הוא, הזקן והחלוש, ניתק פתאום ממקומו וכחץ מקשת עלה אל ארון־הקודש; לכתחילה היה דומה שהרים שני אגרופים, קטנים, קמוצים כלפי הפרוכת, אלא שהוא רק נתמך בהם והניח ראשו עליהם ושאל, וחזר ושאל: מדוע? מדוע?

– שאלה יתומה.

– ועתה, אשאל נא אותך גם אנוכי: מדוע? מדוע? חדל הקהל ברגע זה לבכות? הגדולים – לא קושיא, ואולם הקטנים, וביחוד אותו התינוק שבכה ראשון – מדוע נשתתק אף הוא?

– לא אוכל להבין…

– משום שהפרוכת נגולה מעצמה. גם לעיני אותו תינוק שפקח את עיניו לרווחה, ודלתות ארון־הקודש נפתחו מאליהם. והתורה, תורה זו, לבושת מלכות עם כתרה בראשה – היא מעדה ונפלה לרגלי הרב וקראה, בקול חי ודובב ונשמע לאוזן: סלח לי!

– והקיצות?

– לאו דווקא, יספתי לישון ולחלום… על־אודותיך –

– היהודיה שישבה על ידי קפצה ממקומה, נרעשת מזה ששמעה ואדמדמת מזה שהיתה עתידה לשמוע, שמה כף ידה הקטנה על פי ולא נתנתני לדבר.

– רשע! רשע מרושע וגוי גמור! כיצד מערבין קודש בחול?



למלאת מאה וחמש שנים להולדת מנדלי

מאת

יצחק קצנלסון


א. נצח ואהבה

מאוד לא היה חשק לו למנדלי למוּת. לעת יובל השבעים־וחמש שלו היה, בעצם, למעלה מבן שמונים. וכאשר מישהו, קרוב, נשא כוס יין ובירכהו כי יזכה לשנות־חייו של משה רבנו, נתרגז עליו “סבא”, לא למראית־עין בלבד. הוא הביע כעסו בפירוש, ברח לחדר מרוחק. “מה תאמרו לזה: בא אדם וקוצב לי מאה ועשרים שנה… ביותר אני רוצה!”

אנו מחויכים לשֵמע הפרשה הזאת, ולא אנו בלבד, אלא גם אלה שהיו נוכחים בשעת מעשה חייכו בוודאי. סבורים הם, כי “סבא” מעמיד פנים… הרי זה לובש רצינות, כביכול, ובעצם רק לצון יחמוד לו… כי הלא הוא, הפיקח הגמור, יודע גם יודע, כי על־כורחך… על־כורחך תגיע לזה, אם במוקדם ואם במאוחר במקצת… וכי, למה נכחד, מאה ועשרים שנה הן לשון של גוזמה במקצת, דרך־מליצה…

אך לאמיתו של דבר, הרי חיוכינו אנו כעת, ושלהם שם, בשעת השמחה באודיסה, – אינם אלא טעות!

יותר! סבא רוצה יותר, באמת ובלב תמים… הוא הלך לו, נסתגר לזמן־מה בחדר האחרון, נתעקש: ביותר הוא רוצה!

יותר! רבים מאתנו, ההולכים למקום שאין חוזרים משם, רוצים יותר, אין רוצים למוּת, ורק אין אנו מגלים זאת בצורה בולטת. מתביישים אנו להביע זאת ברור. מתרעמים אנו על המנה הקטנה… אנו, המתונים יותר, איננו מביעים זאת בפירוש, אין אנו מתאוננים, אנו צנועים יותר… ואילו מנדלי לא היה ביישן, הוא בּוֹטֶה בחריפות־לשון, בחיתוך־הדיבור שלו. רגיל היה לגעור, וכלפי העוול שעלול להיעשות לו – כי ימות בן מאה ועשרים שנה – הגיב בגערה… אילו היה זה מטבעו לצעוק חמס, ודאי שהיה צועק: הוי, הוי, רוצה אני לחיות… יותר!

אלא שמנדלי אינו מביע את משאלתו הכמוסה ביותר… בעמקי לבו הרי הוא מבקש לו – חיי־נצח.

יותר – ואין די בכך, יותר ויותר – אף זה מעט מדי… רצוני לחיות לעולם, זה הדבר!

מנדלי רוצה בנצח…

רבים מאתנו, מקוראיו הנאמנים, מאמינים, כי אמנם הגיע לכך… אולם הוא עצמו, מנדלי הגדול, אינו יודע שָלֵו בנפשו, פחד תוקף אותו בכל הנוגע לנצח זה… יש משהו שנוטל את הבטחון בנוגע לזה…

ביאליק מספר בזכרונותיו על מנדלי, כי שנים־מספר אחרי חג־היובל הנ"ל, לאחר מחלה ממושכת, לאחר שהענק התמוטט כולו – ענק שמתמוטט נראה עלוב יותר, עגום יותר מכל אדם אחר, – עדיין היה חולם: להתחיל מחדש

*

קרוב לתשעים, הוא מבקש להתחיל מחדש.

– הוי, הוי, הוא יודע את הפלא הנהדר והנורא, הן בחייו והן ביצירתו – את ההתחלה מחדש!

כבר במעלה שנות־העמידה שלו הריהו פורש מדרך כתיבתו, מדרכו באמנות, ופונה לדרכים חדשות, מתחיל מחדש, מחליף את הסגנון שלו, את כל אופיו ואורח מהלכו בספרות. השינוי עלה בידו, ולא היה זה שינוי, נס הוא שקרה. אך אם כי גדול הנס מאוד, אם כי נעלה הוא מאוד – הריהו מטיל אימה עלינו… מנדלי הוא חזק, בעל תכונה חזקה, הכיצד בא אדם ומעביר קו־מחיקה לארבעים־חמישים שנות עבודה רוחנית? אולם הנס התרחש… וכי למה לא יתרחש? הוי! לולא נשבר בגופו זה בן התשעים־כמעט, היתה באה אולי התמורה הגדולה עוד פעם, פעם שלישית… האמינו! האמינו בכך! כי אם אין אתם מאמינים, הרי אתם מפסידים, חלילה, שמץ־מה מן התמורה הראשונה שלו.

אולם הוא, מנדלי, בעצמו, נראה כי לעתים תקפוהו ספיקות… התמורה, אמנם, נאה, נאה… אבל אין כאן עדיין נצח, חסר משהו עד לנצח…

נצח! אם לא תמיד חש בנצחיותו, הרי ערג לה כל הימים, וככל שהלך והזקין, ככל שקרב אל הגבול, כן נאחז יותר, אחיזת עווית, בקרנות מזבח־הנצח, זה שולחן־הכתיבה הגדול שלו, באודיסה.

כל מי שהיה באודיסה וראה את הזקן המלכותי אל שולחן־הכתיבה שלו, בעמקי האולם הגדול, יושב ועובד, עובד ללא ליאות… מחזה גדול ראה…

אפשר שעבד לא משום ש“הציקתו רוחו”, לא משום שטרדה אותו, משום האש בעצמותיו… לאו, הוא עבד למען הנצח!

הוא, החכם הגדול, שכח בשעת מעשה את הכלל שחכם כמותו חייב לזָכרו תמיד: דווקא מה ש“מציק” אותנו בהביאנו אותו לאור העולם, יש לו הסיכויים להתקיים לעולם. אבל הוא, ברדיפתו אחרי הנצח, נעלם ממנו עיקר אחד… עבודתו, ככל שהיתה נמרצת, ככל שהיתה מועילה, יוצאת מגדר הרגיל, לא היה בה משום שחרור מן “המציק” ביותר, ממה שתסס בקרבו, הוא לא פרק את משאו, אלא נתיישב בסירה וחתר, חתר בידים, ידי זקן חזקות, אל מימי־הנצח…

בדרך הזאת לא יצר אלא מעט מן החדש, הוא תירגם, הוא העתיק את יצירותיו מאידית לעברית נפלאה… סגנונו החדש הוא שהֵסֵב את תשומת־לב כולנו, עד אז לא נכתבה עוד עברית כזאת… הוא הראשון!

היצירות נתעלו… אבל אלה לא היו יצירות חדשות של מנדלי, הן נעשו מושלמות יותר, עשירות יותר, גרעיניות יותר… אכן היו אלה יצירות שתססו בו לפנים! אלה היו בחשבון ישן. אפילו היצירות המקוריות שיצר בין תרגום אחד למשנהו, עם כל ההוד והשלימות שבהן, עושות רושם כאילו עוּבּדוּ על־ידיו… ובכתביו החדשים שולט הסגנון המזהיר על פני כול. ימים רבים כל־כך עשה בכיבוש הסגנון, עד שלבסוף כבש הסגנון את האמן, את מנדלי. דבר זה קרה גם את ביאליק בפרוזה שלו.

ואולם מנדלי, מה הוא, מנדלי, חושב על כך? מי יודע את הנעשה בלבו של מנדלי… בנוגע לאריכות ימיה, לנצחיוּת האמנות שלו אין הוא משמיע דבר… או אולי הוא נוהג בזה מנהג אמו: היא גוערת בבת ומתכוונת לכלה… הוא צועק: בחיים אני רוצה! וכוונתו אינה אלא: יצירתי! חיי נצח ליצירתי! התביעה ליותר ממאה ועשרים שנות־חיים אינה אלא אמתלה, רוצה הוא בנצח ליצירתו! אך לא! גם בחיים בשבילו… הוא מתכוון לשתים, כלומר, גם לחיים עצמם!

חייו של מנדלי עשירים, עשירים במאורעות ובהרפתקאות עוד יותר מיצירתו. ואם אין הם עשירים יותר, הרי מכל־מקום מסתוריים יותר הם חיי אותו אברך־עילוי בן קאפּוּליא העיירה, אותו למדן גדול, בן־הישיבה הענוג, בכל אצילותו, שפרש לפתע פתאום מן החיים האלה ונעלם, הצטרף לחבורת קבצנים, עיוורים ופיסחים וכל מיני בעלי־מום, והוא נודד עמם מעיירה לעיירה… הנה, הסתלקות זו בצוותא עם הקבצנים נשארה תעלומה עד היום הזה, לא הוא ולא יצירותיו אינם חושפים אותה, אף לא “פישקה החיגר”… חידה היא ותהי לחידה!

אבל הוא פורש גם מהם! והרי הוא משתקע לימים רבים בווֹהליניה… אלה שנותיו בז’יטומיר. בית־מדרש־הרבנים בז’יטומיר וסביבתו, אחרי־כן אודיסה… “עזיבת” בנו… מנדלי – מבקר תכופות אצל בנו המומר בפטרבורג. כל אלה קטעי־שמועות… לא ברורות למדי. לאו, חיי מנדלי לא לנו הם… לנו שייכת רק יצירתו, הצד השני של המטבע היקר, החלק המזהיר ביותר שבאבן־חן. נשמור נא איפוא את יצירתו של מנדלי, נלמד־נא לדעת אותה, נפיץ אותה… האם נקיים אותה בשביל דורות הנצח? אולי. ישנם בספרי מנדלי דברי־יופי שאינם נכמשים, דברי־תפארת מאריכי־ימים, אמן גדול הנהו, אמן קר… לא תמיד חסרון הוא.

אמן קר הנהו, מחולל הוא את פלאיו, בעיקר באמנות שלו, במלאכת־המחשבת שלו, במוחו, ופחות בלבבו, על־כן קרים המה, אמיתיים וטהורים כמעין, וקרים. אין זה ההומור של שלום־עליכם, זוהי סאטירה, זהו סגנון וחוש־ההתאפקות… האהבה – מועטת. ואין זה נורא, לא כל האמנים חייבים להתוודות באהבתם אלינו! היה חפשי ואמיתי ביצירתך! יצוֹר כאוות־נפשך. בית־קיבולנו הוא גדול למדי, בלא עין־רעה, הוא יכיל את כל אלה באוצרו, יבלע ויעכל. לא באהבה בלבד ניזונים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

דא עקא, שהתימאטיקה של מנדלי ברוב יצירותיו זקוקה לאהבה במקצת…

התימאטיקה, התוך של יצירת מנדלי, היצירות המצויינות בציוריוּתן הרבה, אילו עטפה אותן, אילו עלתה מהן נשימת־אהבה, לא זו בלבד שהיתה מחממת אותנו בקפאוננו, אלא שהיתה מביאה את היצירה לכלל שלימות, מביאה לה תיקון־אמת, מעניקה לה אותה הנצחיוּת, שאליה כלתה נשימת האמן הגדול.


ב. קבציאל

אילו חי אתנו היום והיה עתה בן מאה וחמש שנים, ויש אומרים, אמירה שיש לסמוך עליה, כי היה מונה כיום קרוב למאה ועשר שנים! אבל איך אומר מנדלי:“אין זה מענייני”… מאה שנה לגבי מנדלי הרי הן כיום אחד… מאה שנה במה הן נחשבות לגביו!

הלוואי! מי יתן ויוסיף ויאריך ימים אצלנו, עוד ועוד!

“הלוואי” זה נפלט מפי מאליו, לא התכוונתי כלל, השמעתי ונשארתי תוהה לרגע… מה פירוש: הלוואי? וכי ספק הוא לי? כביכול, שמאחל אני לו דבר, שאין אני בטוח למדי כי אמנם יקרה; כביכול, אך תפילה היא בפי… דבר שיש להתפלל עליו… לעורר את רחמי הקדוש ברוך הוא על האמן הגדול, הנאמן, ועלינו, בעיקר עלינו, אם כי מתוך האפלה העמוקה ששוקענו בה כעת, מציץ אלינו אור של חיים חדשים בארץ־ישראל ובכל העולם כולו. בשורת ימים טובים לעם־ישראל המעוּנה ביסורים, מרחפת באוויר המורעל של מצָרינו… ועם כל אלה – יהא זה אסון בעצם אושרנו, אם שכוח נשכח את קבציאל של מנדלי, כלומר, את קבציאל שלנו… כולנו קבציאלים אנחנו. יוצאי קבציאל, אין לנו להתבייש בכך. קבציאל לא גנבה דבר אצל איש, קבציאל נהגה אורח־חיים מהוגן משלה… לא לבשה דמות לא־לה, לא חיקתה איש. יהודים בקבציאל ראו את עולמם בחיי יהדוּת, בחיים יהודיים, – חיי עוני, אמנם, אבל חיים משלהם, העוני לא לחרפה ייחשב. אין כאן דבר להתבייש בו, והוא, האמן, מנדלי, העניק לה, לקבציאל חיי עולם! אמרתי: הלוואי… איחול הוא! כי קבציאל – היא תחנה, תחנה בחיי היהודים! פרשה זו של “ויחנו, ויסעו…” בדרך־הנצח היהודית, עניין גדול היא, יש לפעמים צורך לחנות במדבר ליד העינות המרים ביותר ולהיטהר שם ביסורים, לפעמים יש צורך לחנות שם יותר מאשר בנאות־מדבר. רבה שם יותר העבודה לפני אנשים כמנדלי, הוא זוקף שם דמויות יותר, צר צורות יותר… קבציאל היא שם־דבר! ענין מורכב היא, סוגיה חמורה, קבציאל עולה על גושן שבמצרים, עולה על ארץ־ישראל שמלפנים, קבציאל היא גושן וארץ־ישראל גם יחד, הרי היא תולדת־השתיים, תערובת של השתיים… מקבציאל צמח, צומח ועולה, היהודי הטוב ביותר, בעל הדרת־הפנים האמיתית, בעל הישות היהודית המלאה! האם אמנם עניה קבציאל כל כך? הוי, לא ולא! קבציאל יש לה בית־מדרש ותנור בו, ויש לה בית־קברות יהודי, ושניהם, גם בית־המדרש, גם בית־הקברות, – מלאים וגדושים יהודים נאים. אף אמנם יפים, יפים! יפה היא יצירתו של מנדלי, שהוא מתאר בה את כולם… כאשר מנדלי מצייר יהודים נאים – הרי הם נאים, יכולים אנו לסמוך עליו! אין הוא עושה מעשה־חוזק ביהודים משלו… הרי הוא נותן אותם, את הקבציאלים לנו, כמו שהם, אין הוא מיַפה אותם. קבציאל מלאה וגדושה קבצנים, ככוהנים וכלוויים בחצר בית־המקדש. קבציאל הומה מקבצנים, החיים היהודייים סואנים שם בעוז, זה בית חיי היהודים… הוי, קבציאל איננה כלל קבציאלית ביותר, לא כשמה כן היא… אין קבציאל צריכה להישכח, נשכח רק דבר שפוסק להיות! קבציאל לא חדלה להיות, קבציאל שינתה דמותה, לבשה דמות ארץ־ישראל העובדת, דמות תנועות־שחרור יהודיות, ובכולן נשמת העָבר היהודי הגדול, אשר לא פגה בקבציאל.

מנדלי, הצייר הגדול של קבציאל –

הוי, לולא נתפס האמן הנעלה להשׂכלה, יחד עם הבינוניוּת, עם האינטיליגנציה הבינונית, הקארייריסטית של הימים ההם, – ודאי שהיה חורק פחות בשיניו ובעטו על החושך היהודי ועל הדלוּת היהודית. אילו נשא עמו קצת חמימות, קצת רגש לבבי אל קבציאל, והיה מַקנֶה את הנצח גם לעצמו וגם לקבציאל, כשם שהנציחו הנביאים את עם ישראל החוטא ויחד עמו גם את עצמם.

ההשכלה לכדה בחֶרמה, לכדה גם את הפיקחים ביותר, את המחוננים ביותר, היה לה גם קסם חיצוני, היה זה רימון שקליפה נאה לו, קליפה שקשה לזרקה… “בת־שמים” זו הסירה לב רבים ממיטב בני־נעורינו ומשכה אותם אל דרכי־ארץ נכריות, ושם נשארו אם לא בשלימות, הרי למחצה, לפחות… ההם לא הרוויחו הרבה, ואילו אנו הפסדנו. רבים, לא עלינו, אתנו הם, לאמור, בינינו הם יושבים, אך ככפויים, כמו בעל־כורחם… אהבה כפויה… דומה יותר לשנאה מאשר לאהבה… הם הטיפו מוסר לנו, הוכיחו אותנו על פנינו, הצביעו על מגרעותינו, חיפשו אחריהן, תרו… ולא ראו את המעלות.

מגרעות היו, אמנם, מגרעות גדולות, אולם בעיקר הלא היו מעלות. מעלותיו של עם, אם הוא זוכה להן, הרי הן טבועות בו עמוק יותר מן החסרונות… נוסף לזה, הרי אנשים שאין די אהבה בלבם, שאינם עמוסים אהבה רבה אל עמם, אסור להם לייסרו ולהצביע על חסרונותיו… אבא מותר לו הכול, אפילו להצליף, אבא לא יעשה עוול לבנו, האהבה שהוא ספוג בה, היא המתירה לו זאת, היא המטילה עליו את החובה. ואילו אמן – גם אם הוא גדול ביותר – אינו רשאי לכך.

יצוֹר, כתוֹב, צַייר – רק אל תוכיח! אם אין בלבך האהבה הדרושה, אין אתה ראוי לכך!

חירוק־השיניים של מנדלי על מגרעות היהודים, ואפילו הן מגרעות של ממש, אין כל דבר משותף לו ולמוסרו של המוכיח הקדמון. הנביא היה מייסר, לפי שהוא ניגש אל החוטא מקרוב, לא כדי להתבונן בו ולתפוס קווים כמוסים שלו ולצייר אותם. הנביא נגש מקרוב־מקרוב, עד למקום שאתה פוסק לראות ולחוש ביתר־שאת. הנביא נגש מקרוב, הוא התכנס אל קרבם, קבע לו מושב שם, בתוך דמם, במעיהם, כיונה במעי־הדגה… וחולל שם… פרעות. איש מצוררי ישראל לא עשה בנו שַמוֹת נוראות כל־כך כמו שעשו הנביאים – והיה הדבר לטובתנו.

ואילו “המשכיל”, דווקא משום שהתרחק מאתנו, מחמת חולשתו־הוא, ביקש, כמעט שלא מדעת, להצדיק את התכחשותו, על־ידי ציוּן מגרעותינו… הוי, לא, לא לשפר אותנו היתה הכוונה, היתה כאן רק התנצלות בפני עצמו על ההתרחקות מ…קבציאל; זהו מין רגש־נחיתות. אצל המומרים הגיע רגש־הנחיתות עד לידי שנאה, עד לידי שנאה מכוערת, עד לשגעון, לעלילת־דם, עד לטוֹרקוומאדו…

ולא אַרבֶּה דברים על כך, אסור לי הדבר, הרי זה חילול־הקודש להזכיר את שמות בני־בליעל אלה שבבריאה, אגב כתיבה על אחד מאמנינו הגדולים ביותר, הנעלים ביותר, על מנדלי.

אכן, הוא נפגע על־ידי ההשכלה, רסיס אחד מן ה“יוצר־חֶרֶשׂ” פגע בו, ולא הביא ברכה לא לו ולא לנו.

הוי, לא, המשכיל שקנה לו שביתה בנפשו של מנדלי לא היטיב עמו, הוא גדר משהו בעדו את הדרך אל הנצח, הוא העסיק את האמן בדברים של מה־בכך, בכלי־סדקית, בקטנות… הוא הסתיר מפניו את האור הבהיר, כדרך שעשה אלכסנדר מוקדון לדיוגנס.

השכיבה בתוך החבית עדיין אינה הדבר הגרוע ביותר… אנחנו, לדאבוננו, שרויים עמוק־עמוק ב“חבית”, אולם את הפתח לאור השמש, כי יחדור, אסור לחסום… ואפילו תלמידו של אריסטו הוא האיש, אפילו הוא מלך משכיל – יש לצוות עליו כי יסור הצדה…

גדול הוא מנדלי ביותר, כי נימנע מלאמור זאת באוזניו ביום זה, מאה וחמש שנים להיוולדו… ההילה שעוטרים בה ראשו של קדוש, אם היא מאירה מדי, הרי היא נוטלת את האור מפני הצדיק, היא מעמידה אותו בצל, מטשטשת את האור הנובע מפנימיותו, שחשיבותה רבה יותר לאין שיעור.

פעמים רבות אין לנו האפשרות להגיע אל הגאון בדרכי גאונותו, הדרכים הגבוהות של האמנות נעלמות בנגוהות־אורה בלתי־מושגות, אין למששן ברור, אין להסביר אותן בלשון בני־אדם. על־כן, בצמאוננו הרב, בשאיפתנו להגיע עד חקר לב־האמן, אנו נאחזים בחולשותיו האנושיות, שהוא עלול להן ככל אחד מאתנו, בני־תמותה… תבורכנה איפוא “החולשות” הללו של האמן הגדול. הן פותחות, מציינות לנו את הדרך אליו. מתוכן אנו מגיעים לאמיתות הגדולות שלו. ואם יוסף־דילה־רינה אינו מכניס אותנו לשערי־הנצח, הרי הוא, בכל־זאת, מקרב אותנו אליהם ואנו זוכים לראות את האור מרחוק… זוכים אנו ורואים!



ח נ ביאליק

מאת

יצחק קצנלסון

א. ביום סתיו

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ

עוד לא ראיתי מיָמי משורר שלא שר על “היָרֵחַ יָקָר הולך בשַפריר הרקיע”, על “הכוכבים הנוצצים”, על “שמי התכלת” ועל “האהבה בת־השָמים”, על הרים, על יַמים, על יערות־עד ועל כל הני מילי מעליותא, כי איך אפשר בלא אלה? אם כל הדברים האלה יעברו ויחלפו מן העולם, כמעט תתרוקן השירה מתוכה… על מה ישיר אז המשורר, על מה יעיר את כינורו, אם כל היפה יִתַּם מן הארץ? הבה נתאֵר לעצמנו מחזה מעציב זה: אין יָרח – התֶחסר שירת־העולם אף משהו? לפני ימים רבים, כשלא היו לי בעולמי אלא תריסר שנותי על הארץ ורבבות כוכבים ולבָנה חִיוֶרת בשָמים, – האמנתי שבזכות אלה והדומה להם נחה על האדם רוח השירה… האומנם כן הוא הדבר? הרי גם אבן מקיר תזעק: דַבּר עלי שיר!

עתה אם יבואו ויגידו לי: ישמע נא מר, ראינו איש אשר כתב ספר־שירים גדול ולא הזכיר בו, ולא העלה בו אף פעם את שם היָרח – אתפלא קצת: האומנם? לא הזכיר את הסהר? גם בשעה שישנוֹ, לא בהחילוֹ, והוא כעין חרמש־הכסף, גם לא במלואו בחצי כל חודש? אתפלא קצת, ואולם כרגע אוסיף: אפשר שהוא משורר, ומאוד־מאוד אפשר שהוא משורר גדול.

– אדוני! – יקרא לי האחד בתמיָה – ראיתי את ספר־שיריו הגדול ולא מצאתי בו צחוק. האומנם? גם צחוק לא ידע, לא צחוק תמים, צחוק ילד? לא צחוק־חן, ערמומי, ולא צחוק־קל, המרחף על השפתים וחולף, לא צהלת־צחוק אדירה עם הדים ובני־הדים, ולא צחוק של הפקר, צחוק־רעם הדבק בנו והגורף אותנו אחריו? איך אפשר בלא אלה? ובכל־זאת – אפשר מאד שהאיש ההוא הנהו משורר, ולא משורר סתם, אלא משורר בחסד עליון.

– ישמע נא מר, ויגד נא לנו פשר דבר: הנה כי ראינו את ספרו, את ספר־שיריו, מהחל ועד כלה, חיפשנו שם נערה בנרות, חיפשנוה ולא מצאנוה…

– גם נערה לא מצאתם שם? אף אחת? תמיהני… ואולם הַביאו לי את ספרו של אותו איש, אקראֶנו… אתחַקה עליו ואראה מה יש בו. הנערה – לאו מילתא זוטרתא היא, – הרי היא אחד מעַמודי־התָּוֶך בהיכל השירה. הירח והכוכבים וכל אותם נושאי־השיר הידועים לא על השמש, רק עליה, על הנערה, הם סובבים. ואם ספרו־ של זה חסר אותה, מי ממלא חסרונה?

– רק צער יש בו, רק אנחת־חשאים, בת־גלות עלובה, רק סימטה נידחת, רק עוני, רק אלמוֹן, רק שכוֹל, עלבון ועזובה רבה.

– דיֵני… האיש ההוא – אפשר מאוד שמשורר הוא, ומאוד אפשר שהוא משורר גדול, הָביאו לי את ספרו!

הייתי בארץ־האַלפּים, אדמתה ונחליה יָפוּ, הרהיבו עין, אך לא עמדתי עליהם ולא השגחתי באנשיה שפגשתי על דרכי. מאוד אפשר שיפים הם כארצם וכנחליהם. נמשכתי מרגע בואי אל הארץ, אל הררי האלף, עליתי בצורים, טיפסתי על גלֶטשֶרים1


פה ושם נזדמנו לי בני־אדם, אך לא שמתי להם לב: מאוד אפשר, שגרי ההרים הינם נערצים ונעלים כהרריהם, ואולם אני אל ההר היותר גבוה העפלתי לעלות, ולא אל ההר עצמו נתכוונתי, כי אם אל האדם החי על שיאו התרוממתי: אשים עיני בו, אראהו ואשתחווה לו אפַּיִים, אל הגדול, אל הרם

הסתכנתי בנפשי ועליתי על ראשו, על ההר הנשפה – ויָמָת לבי: האיש, אשר עמד לקראתי על מרום־שיאו, קטן־קומה היה וחדל־אישים. גַבנוּן היה לו מלפניו ומאחוריו, ומה שנורא ביותר – הוא היה שוטה… אל אלוהי אבותי! בין ההרים הגאים הללו נולד, בעולם של זריחות ושקיעות חמה גדל, עם הרוחות הסוערות ועם הנשרים גדלי־הכנפיים שאף רוח אל קרבו – והוא שוטה!

באחת מערי הגלות גרתי, – ויהי היום ואצא אל הסימטות היותר נידחות, שלא ידעה שמש וריח שדה, הבתים עמדו צפופים ומָטים וחושבים לנפול, העזובה רבה שם, מה רבה, אלי, אלי… וצחנה גדולה ממלאה את הסימטה מקצה. חיצי אופל ומרה שחורה יורדים ונופלים להתם בערבוביה מן השמים; נתקלתי בגָרֵי המקום ההוא ולא עמדתי עליהם. הסתכלתי בהם. לא כשל עוד כוחם עד כדי כך, עוד לא נפל רוחם בקרבם, עוד לא ניטשטשה צורת האדם מפניהם, ואני את בעל־המום היותר גדול שבהם רציתי לראות באותו הרגע, ואבקש לי מורָד יותר נמוך ושפל – רק מטה, רק מטה אל יושבי חושך וצלמוות, אל גָרי חיק האדמה שם אמצא את מבוקשי… וָאֵרד – ובתוך כָּתלי המערה היותר טחובה וקודרה, בתוך משפחה מרודה ומזת־רעב ראיתי את העלם יפה־הרוח עם העינים היותר יפות ועמוקות ודובבות בקול ממש… העינים הללו, – אלי, אלי, העינים הללו – תהום של שירה, שירת־הצער, היתה שוקקת בם, ראש זה – שכינה עצובה אחת היתה שרויה עליו, מצח זה – אם לא בת־שירה נשָקתוּ?

בת־שירה, בת־שירה! ואולם שונה היא בלי כל ספק בת־שירתו של עלם שכמוֹתו מכל מיני בנות־שירה שבעולם… שונה היא ואולי גם עולה עליהן… עניה היא – ואולם כמה נאה לה עניוּתה. בת־שירה זו, בלי קַשתו ובלי חיציו של אותו התינוק הסומא והערטילאי דמתקריא “אמוֹר”, בת־שירה בלי טללים ובלי אורות, בת־שירה עוטה צל. הכירו נא את בת־השירה, כלום אין בה הרבה משל זו אשר לביאליק?

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ,

וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה,

וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂמָה בִּי עֵינֶיהָ, וּבְדוּמִיָּה

עַל רֹאשִׁי יָדָהּ הַמִּתְרַפְּקָה חֶרֶשׁ הִזְדַּעְזָעָה. –


יְתוֹמִי – לָחֲשָׁה לִי – יְתוֹמִי! נִשְׁכַּח בָּעֲלָטָה,

כְּצֶמַח רַךְ בַּקֹּר, בּדְמִי־יְגוֹנְךָ תִּתְיַגֵּעַ;

אַךְ דַע־לְךָ, כִּי דִּמְעָה כְלוּאָה תִּיקַד עַד־שְׁאוֹל מָטָה,

וּבְכִי מִתְאַפֵּק עַד שָׁמַיִם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ.


כִּסְתָו מְעֻנָּן בְּלִי נְגֹהוֹת, דְּלוּחִים וַעֲכוּרִים,

בְּלִי צְחוֹק, בְּלִי גִיל, יְמֵי יַלְדוּתְךָ הַשּׁומֵמִים תָּמוּ;

וּכְחֹרֶף מַשְׁכִּים אֶל אֶשְׁנַבְּךָ נִשְׁקְפוּ הַנְּעוּרִים,

וּפְנֵיהֶם הַנִּזְעָמִים מִן הָרְחוֹב לְךָ רָעָמוּ.


ב. הכניסיני

כל אותם הדברים הנאים, כל אותם נושאי־השירה היפים, כגון יָרח וכוכבים, חֶביון של יער, שדֵרת־עצים נשכחה בגן, עלמות ופרחים, שהמשוררים מטפלים בהם בחפץ־לב, מטפל בהם גם ביאליק. אלא לגבי משוררים אחרים כל האמור למעלה הוא עיקר, ואצלו לאו־דווקא. הריהו נוגע בהם דרך־אגב, מבלי־מֵשים; הוא נתקל בניר נאה ובאילן נאה. במקרה הפליט לנו שירה קטנה על־דבר “עיניה”, לא מקרה הוא ה“בשל תפוח” על־פי דודֶה, “שירה יתומה” – איננה יתומה בספר־שיריו, רק “הלילה אָרבתי על חדרך” כאילו במקרה בא בקובץ־שיריו הגדול; שירים פעוטים כאלה הנם כאבלים בין החתנים. יוצאים־מן־הכלל הם שירי השמש, היער והברכה אשר כתב ביאליק, שאף אם לא עליהם הוא חי, בכל־זאת כשהוא מצחק לפנינו באותו המאור הגדול, הריהו מוציאוֹ מנרתיקו; בשעה שאדם קורא את השיר “זֹהַר” הוא מאהיל בכף־ידו על גבות עיניו מפני האור הרב, החם והמכאיב בשפעת־נגהו… יערו הוא כולו, – רעש, רעש, רעש… והברֵכה – זו הברֵכה, שאם קראת בה, אותה צינה נעימה מלטפתך כאילו רחצת בזוֹך מימיה וקילוחה הרענן עבר את נשמתך ואת בשרך יחד. ובכל־זאת לא אלה הם עולמו שהוא חי בו, שישאף בו רוח ואשר לא ימות בו… מקדשו של ביאליק הוא אחר, הריהו כוהנו של מקדש חָרֵב, ואין דומה לו לכוהן זה כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח־הצער… לפנים עוד היה המזבח רענן ודָשֵן. קטרתו היתה מיתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח־העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש כשכבר חָרַב וצערו תוסס בו, וכשנכנס לתוכו נעשה שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא, צער עצמו, צער חייו, ולאט־לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתַם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם, אשר יאהב עד כדי שנאה – אשר כל אהבה לא תִשְוֶה בה.

ביאליק כתב שירי־אהבה יפים, יפים עד מאוד, ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר בתוך השירים היא קלושה וּמִצעָרָה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון־נפשו אליה. ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כַּצֵל.

לפני עשרים וחמש שנים החל ביאליק לכתוב שירים טובים עד מאוד. אנחנו קראנו את כל אשר כתב האיש הזה, קראנו וגם לָמדנו על־פה, ולא חלנו ולא הרגשנו הרבה, הרבה ימים… פתאום שאג האיש הזה במכאוביו, בתוך־תוכו שאג. כדרך צנועי־העולם עלה על דל שפתיו רק הֵד תלונה דקה, אך ללחש התלונה הדקה, לסודו זה שהוא מגלה ולוחש לאוזני אחותו בשעה של בין־השמשות, תצִלֶינה אוזנינו וּבשָׂרנו סָמר… “אומרים יש בעולם נעורים – היכן נעורי?”

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.


וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים

הֵיכָן נְעוּרָי?


וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה־זֹּאת אַהֲבָה?


הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר,

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם,

אֵין לִי דָבָר.


הַכְנִיסִינִי – – –

היֹה היה איש אשר לא ידע נעורים, אשר לא ידע אהבה, ואחר־כך הגיע תור הצהרַים, באו ועברו ימי השחרוּת, באה עליו גם התקופה שלאחריהם, קפצה עליו גם הזיקנה, הגיע אחר־כך לשנות־גבורה, נאסף סוף־כל־סוף אל עמיו – ואהבה לא ידע… המעשה הזה – אף־על־פי שהוא מעשה שהיה והוֹוה ויהיה, אינו עושה עלינו רושם… מה בכך? כלום כל חולי צריך אדם לישא?

היֹה היה אדם, אדם גדול, ולוּ גם אדם גדול כטולסטוי, איש אשר שָׂבע נעורים ואשר שָׂבע אהבה, ואולי יותר מדי, ויהי בשעה שקפצה עליו הזיקנה, וַיחל לשקץ את זו, אשר השתחווה לה ואשר עבד לה ימים רבים, ויחל להבזותה, להבאיש ריחה בעיני אחרים, להשליך עליה שיקוצים אך ורק משום שכבר היתה לו לזרא, אחרי אשר שָׂבע אותה הרבה יותר מדי. ועל ערש־דווי, ברגעיו האחרונים, שמר לה איבתו וָימת בקללה על שפתיו. – גם הדבר המסופר בכאן – עדיין אין זאת טראגדיה.

ואולם היֹה היה איש, שהיה יכול לידע נעורים ולא ידָעם, שהיה יכול לדעת אהבה ולא אהב, תרדמה נפלה עליו, רחמנא ליצלן, ופתאום ייקץ האיש מתרדמתו זו. באמצע שנותיו ייקץ, ואולי קודם לכן – לא השנים פה עיקר… יום אחד בנעורים, שעה אחת אם נחמצה – והמועד עבר, את ההתחלה אֵחַר… עתה הקיץ, ואימה חשכה נפלה עליו, הנה הוא סופק כף ולוּ גם חֶרש, הוא מורט שערו ולוּ גם במסתרים, הוא שואג וגועה, בחשאי, כמובן, היכן נעורי?

האין זה מעשה נורא?

הנה אדם מתעורר אחרי תרדמה ליטארגית ארוכה והבוקר שלו כבר חלף. אמנם היום עוד גדול, אך את הבוקר שלו וצפירת־הבוקר לא יראה עוד. והוא עומד ושואף לה במזרח, המקום אשר עזבה כבר, אַיֵךְ? האם אין זה נורא? איֵךְ?

מִמָּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי,

הִגָּלִי־נָא וּמַהֲרִי, בֹאִי, בֹּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל גּוֹרָלִי;

וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי.

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא נִיצוֹצִי

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִּגְוַע בַּעֲרוֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי־בְשָׂמִים

צִפֹּרֶת־כְּרָמִים.

הנה היא מרחפת לנגד עיני כל אותה הגלֶריה אשר העביר איבסן לפנינו; הנה הם: סיגורד העז והיירדיס, אילידה ואותו זר, רוסמיר ורבקה, נבליר וליוובורג, גבריאל בּורקמן, זה האריה הזקן בסוגר ואחות אשתו, והאחרונים, – האחרונים רוביק ואירינה, כל אותם הזוגות הנאהבים והנעימים – והנפרדים

שירת ביאליק לאחותו, השירה הקטנה, המרפרפת ורועדת כולה, כלום לא נביא אותה בתור הקדמה לנפשות הנורווגי האובדות בלא אהבה, הכָּלות והמשוועות לה לאחר זמן?


ג. על לבבכם ששמם

בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה

עַל־כֵּן שָׁם הַשֵּׁדִים יְכַרְכְּרוּ יָהִימוּ,

וְכַת הַלֵּצָנִים, בְּנֵי רִיק וּבַטָּלָה,

שָׁם עוֹשִׂים הִלּוּלִים וּסְעָרָה יָקִימוּ.

מתי כתב ביאליק את השיר הנורא הזה? איני שואל לשנתו, רק לרגעו, באיזה רגע כתָבו? ומי הם האנשים, אשר אליהם דיבר את שתים־עשרה השורות שבשירו זה? מה פניהם? השׂוחקים המה? נזעמים? נזעמים מאד? הטובים הם האנשים האלה, אם רעים? ואם רעים הם – ודאי שאינם רעים עד מאוד… איש ולב לו – איש טוב הוא, והאיש שהיה לו לב ולבו חָרַב, אינו יכול להיות רע עד מאוד. בעתו היה הלב שלם ותמים עם אלוהיו, אור חסדו זרח לו ביום על סִפּוֹ וידע שנת־מנוחה בלילות… מזוזה היתה מודבקת בפתח־לבו, אך המזוזה נפסלה… רבונו של עולם! האם לא יקרה לפעמים, שמזוזה נפסלת ודווקא בבית צדיק־הדור… המזוזה נפסלה – והשדים התחילו מכרכרים באותו לב… את השד בצורת אדם, כלומר האדם שלמראית־עין אדם הוא, אך באמת הנהו שד – אותו אני ירא, ואולם את האיש שאיזה שד, רחמנא ליצלן, נכנס לתוך לבו והתחיל מכרכר בו ועושה בו הילולים – מה מאוד אנוּד לו… מה ארחמֶנו!… חולשה יש לי לחוּרבות, הרי הן מושכות את לבי יותר מאשר ההיכלים הנושבים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי ארמון־מלכים, שדלתותיו היו פתוחות לרווחה לכל בא, סמוך לאותו ארמון עמדה איזו חורבה נשכחה, ונכנסתי לחורבה, ואתפלל בה – גם עלי וגם עליה, על החורבה התפללתי… כשיצאתי, עמד אותו מלך על־יד פתח ארמונו ושאלני: מדוע לא נכנסת אל פלטרין שלי? ואען לו, לאותו מלך, ואומר: אני לתפילה נכנסתי, וחורבה זו – מזוזה פסולה דבוקה בפתחה, ופלטרין אלה אין להם מזוזה כלל… מי יודע, אולי אין זה ארמון, ואתה – לא מלך אתה, וכל זה רק אחיזת־עינים היא ומעשה־לצים בלבד.

אני ורבים כמוני – יש לנו חולשה לכל מפולת, מפולת־אבנים, מפולת־אדם, מפולת־כל־יש…

כשאנו עומדים לפני חורבה, אנו מחשים, אנו מחשים רגע ואומרים: דבר־מה היה כאן… בשכבר הימים התרחש כאן דבר־מה! ואולם ביאליק – לא רק חולשה יש לו לגבי אלה, אלא שהוא אוהב אותם, מוצא בהם את עולמו, והוא־הוא המבקש להם תקנה… לקומם הוא רוצה את כל ההריסות וגם הריסת־לבבות. הריסת־לבבות – במה מקימים אותה? באמת! ואפילו אם האמת תהיה מרה כלענה… רק לא להשלות את הלבבות ההרוסים בתקוות נכזבות. באמת מתקנים אותם, מעבירים אותם, מעבירים לפניהם את עתידותיהם והינם מתוקנים. הנה נכנס ביאליק לחורבה ומתנבא עליה – שומו שמים! הרי הוא מעביר לפניה את כל המוראים הנכונים לה:

הֲתִרְאוּ מִי אוֹרֵב שָׁם אַחֲרֵי הַדֶּלֶת

בְּמַטְאֲטֵא? זֶה שַׁמַּשׁ מִקְדָּשִׁים נֶחְרָבִים –

הַיֵּאוּשׁ!… הוּא בָּא – וְהַכַּת הַצּוֹהֶלֶת

תְּטָאֳטָא, תְּגֹרַשׁ: “צְאוּ, הַשּׁוֹבָבִים!”

השד הוא נורא. ואולם יש עוד בעל־חי נורא הימנו: חתול השממון הוא, – כשהוא מיַלל ומפהק.

“בחורבת לבבכם המזוזה נפסלה” – ואין אתם חוששים דבר… יש לכם אורחים בחורבה, כת של ליצנים, הם עושים בה הילולים, מקימים סערה ומחרישים אוזניכם… אך צר לי, כמה צר לי עליכם! אחרי הילולא וחינגא אלה – יבוא היאוש. הוא יעשה בכם שַמות, הוא ימחה את עקבותיה של כל אותה החברה העליזה, אף שד אחד לרפואה לא יישאר אתכם, אף צחוק פרוע אחד לא יישמע במפולת לבבכם, לא לחש ולא נחש. כל הכת הצוהלת תגורש, ואז –

אָז יִדְעַךְ שְׁבִיב אֶשְׁכֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁעָמַם,

וְנֶאֱלַם מִקְדַּשְׁכֶם וְנִשְׁכַּח הֵהָמוֹן;

וַעֲלֵי מְעִי מִזְבַּח לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמַם

יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן.

לפני רגע שאלתי: מי הם האנשים אשר עליהם דיבר ביאליק את דבריו אלה? שאלתי: מה הם? בשעה שידעתים היטב… מי מאתנו אינו מכיר את בעלי הלבבות הקרועים והנחרבים? הרי הם חיים בינינו, בתוכנו הם מתהלכים… אנו שומעים לפעמים את צחוקם המוזר, אשר הם צוחקים לנו – ואולם לא המה צחקו לנו, – השד הוא שצחק מקרבם; אל נא תתרעמו עליהם, אל תתעברו בהם, רק נוּדוּ להם, כדאים הם שננוד להם. אותו שַמַש המקדשים הנחרבים הולך וקרֵב, היאוש ממלא את כל חדרי החורבה השוממה ומפַנה מקום לחתול השממון, אשר ייליל ויפהק על מעי מזבח־הלב.

“מי הם האנשים?” – עשיתי את עצמי כלא יודע ושאלתי בשעה שאני מהסס כולי… מדוע ככה נבוכותי? מדוע מת בי לבי לרגע? מדוע חלף קור בכל בַּדי־גֵוי? האני הוא? האם אלַי עָרך ביאליק את דבריו אלה? ביאליק זה, אף־על־פי שהוא מכירני היטב, אינו יודע בכל־זאת דבר מכל אשר אתי. האומנם אינו יודע דבר? אולי יודע הוא משהו? הן הוא כתב בפירוש: “על לבבכֶם ששָמַם”… והרי גם לבי – לא הכל בו יפה… ירא אני קצת לבדוק במזוזתו… מי יודע, אולי דווקא אלי נתכּוון, על לבי ששָמַם?…

בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה –

שורה קטנה זו, מדי עָברי עליה, והוסיפה לי מורא על מוראיה הקודמים שהשליכה עלי… הוי, אחי, אחי רחימאי, לא עלי ולא עליך שר המשורר שירתו זו, רק על עצמו שר, על לבבו הוא… הראיתם את בֶּקלין, כשהוא מצייר את עצמו, את פרצופו הוא ואת מלאך־המוות גוחן ומנגן לו על אוזניו בכינור: “היאוש – הוא בא, והכת הצוהלת תטאטא, תגורש…” – הלוואי שאשקר, גם בלבו של ביאליק דבר־מה אשר “לא כך” הוא… אולי לא תמיד, ואולי ישנם רגעים –

כּוֹכָבִים מְצִיצִים וְכָבִים,

וַאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה נְמַקִּים;

הַבִּיטָה בַּכֹּל וּבִלְבָבִי –

מַחֲשַׁכִּים, יְדִידִי, מַחֲשַׁכִּים…


וְנוֹצְצִים חֲלוֹמוֹת וְנוֹבְלִים,

וּפוֹרְחִים וּרְקֵבִים לְבָבוֹת;

הַבִּיטָה בַּכֹּל וּבִלְבָבִי –

חֳרָבוֹת, יְדִידִי, חֳרָבוֹת.


ד. שירה יתומה

“הסכת ושמע” –

עשיתי את אוזני כאפרכסת ואף־על־פי שלבדי הייתי בבית, אני וספר שיריו של ביאליק ואין איש אתנו בחדר, בכל־זאת התמלטה מפי מלת־הקריאה הקצרה: הס!

הנני ואשמע.

נעשיתי כולי אוזן, הנני ואקשיבה רב קשב:“הסכת ושמע” – שתי המלים הפשוטות הללו פעלו עלי לכתחילה. המעשה אשר יסופר שם, בשירה זו, הוא פשוט עד למאוד: היער עדיין שרוי בשממותו, קרקעו עוד רטוב כולו, רוחות קרות וחודרות עד הנפש שוטטות והומות בלבבו, עלי־השלכת ננערים לרגעים, סובבים בכנף הרוח ושוב דבֵקים לארץ הרטובה. ואולם בתוך הקדרוּת ועזובת־החורש הללו נשמע קול הזמיר: הקדים קצת… ושירת־הזמיר – אם כי יש בה משהו מצָהלת אביב וחיים – הרי היא יתומה בתוך אבלי היער הרבים. המעשה, כשהוא לעצמו, הוא פשוט עד למאוד. גם הכוונה פשוטה: היער – כלומר: כנסת־ישראל, הטובעת אחרי הפשרת־שלגים בתוך ביצת־טיט ורקב־שלכת, שמעה פתאום את קול הזמיר ברֵעוֹ, כלומר: קול “לֵוי” בודד… הקדים קצת המשורר, בן־לויים זה, ואם כי קולו כה רך וכה ענוג, קול זמיר הוא, עם הֲמִית נחמה וחיים.

כוונת ביאליק בשיר ניכרת עוד בראשיתו, מנקרת היא את העינים, ואין להעיר עליה. גם תינוק, אחרי שתפרש לו את המלים הקשות לו, יבין מה “רצה כאן המשורר”. מה שאני מעיר ומדבר על כוונתה של “שירה יתומה” זו, הוא אך בכדי להגיד אחר־כך: כך צריכים לכתוב שירים שיש בהם כוונה.

“שיר השירים אשר לשלמה: ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין; לריח שמניך טובים, שמן תורק שמֶך, על־כן עלמות אהבוך!”…

ביום חול אחד קראתי את שיר השירים, ואני טרם אדע היטב את פשר־המלים של השירה הנשגבה הלזו, ובכל־זאת הבינותיו. למחרתו של אותו יום ערב־שבת היה, וישבתי שם לפני רבי ושמעתי מפיו את “שיר השירים אשר לשלמה” ודווקא עם ביאור המלים, וחדלתי להבינוֹ… ביאור המלים נכון היה, ואולם רבי הטוב גילה לי גם את הכוונה, והכוונה בילבלה את מוחי הרפה ולא הבינותי ב“שיר השירים אשר לשלמה” כלום.

מוחי הרפה? האומנם רפה היה? האם לא היה תופס אותה הכוונה? לבי החי והרך ביותר, לבי הוא אשר מיאן להבינוֹ, לבי הוא שלא היה נוח לו הימנה… אוהב אני לדלוֹת את הכוונות הנכנסות ביחד עם השירים אל תוך הלב, אוהב אני לדלוֹתן ולהביאן אל קרבי לא רק בכוח הבנתי גרידא, אלא גם בכוח רגשי העז, החד והחרד לכל אמת ורמז, לכל דבר ולצילו של דבר.

היזהרו, משוררים, בשיריכם שיש בהם כוונה. אשריכם אם תהיה כוונתם בשורות ולא בין השורות. והיזהרו עוד יותר בשיריכם שאין בהם כוונה והם חשודים בעיני “קוראים מעמיקים” הדולים מתוכם כוונות זרות ומשונות על כורחכם.

סיפרו לי מעשה שהיה:

עלם אחד, רם־היחס, בן שׂרים ורוזנים, אחד מבני העליה, היה יושב בארמון אביו הנסיך בָּהָר; ראתה אותו בת־העמקים, בת־חשוכה מבנות דלת העם, נערה אחת מסֵתר המדרגה, ותחשק בו, ותשא עיניה ולבה אל ההר, ותחנן קולו ותקרא לו, שיֵרד אליה, אל תוך העמק. והוא, העלם, גם העלמה הקוראת אליו מצאה חן בעיניו, ויחפוץ להעלותה אליו אל ההר, להראות לה את כל אושרו, ללמדה דרכי בני־העליָה, תורת־ההרים ולשון־הרוחות. אך מורד ההר משופע היה ביותר – אין לעלות ואין לרדת בו… ואולם היא, בהתחננה אליו יום־יום ולא שמע אליה – התחילה מחניפה לו ומחליקה לו בלשונה. שרה לו עגבים כדרך בנות־העמק, עד אשר משכה אותו בחבלי־אהבתה למטה… בן־האצילים לא עצר עוד כוח, לא עמד בפני כשפיה הרבים, ובשבתו ליד חלון ארמונו הנישא, התפרץ בעדו אליה, – וראה פלא: בנפלוֹ במרוצת־הבזק במורד־ההר המשופע לא נפזרו עצמותיו, אהבתו הגדולה שמרתהו. הוא בא אליה ממרומיו, בא ועמד לפניה בלי ריסוק־אברים, אך בהתיצבוֹ לפניה, כמו שהוא, בעמק ולא הכירתהו! היא אהבה אותו רק בשעה שהיה על מרום פיסגת ההר, ועתה – הרי היא עומדת, תוהה עליו, שוממה ונבוכה ולא תכירנו…

המעשה הזה, שסיפר לי אחד לתומו, עשה עלי רושם חזק… בסַפּרוֹ לי, נדמה לי רגע, שלא מעשה בנערה בת דלת־העם ובן־רוזנים היושב בארמונו בהר אני שומע, אלא הייתי יושב לפני אותו אדם ומהרהר על־אודות הרם והשפל הכמהים לפעמים זה לזה. על־אודות הנעלה והנמוך השואפים להידבק ולהיות לאחד, על־אודות שנַיִם רחוקים הנמשכים זה לזה כל הימים, ובהיותם קרובים אין האחד מכיר את משנהו אשר נפשו כלתה אליו. הייתי יושב לפני אותו אדם ומנענע לו בראשי: כך, כך, דברים אלה שאתה מספר לי, הרי הם עומדים ברומו של עולם… על־דבר צערו של עולם אתה מספר לי. הלה – כמעט שהתרומם ממקומו ולטש עלי את עיניו התמהות: מה אתה סח? כלום לא תשמע את המעשה שהיה? אני על דבר נערה בת־עמקים פשוטה ועל דבר בן־אצילים, בן דרי־מעלה סיפרתי לך…

אנוכי קמתי וארגיעוֹ, ששמעתי את דבריו היטב, וכל הגיונותי והרהורי שמילאו עתה את לבבי לא באו אלא בעקבות השנַים. אותה הנערה ואותו בן־האצילים מלווים את כל רחשי לבי, כל הגיגי ומחשבותי סובבים עליהם…

לאחר שעה קלה הלך לו האדם הטוב ואנוכי נשארתי לבדי על־יד החלון הפתוח. שעת־בין־השמשות מאוחרת היתה השעה ההיא, ואני יושב ותולה מבלי משים את עיני בשמים, והנה – כוכב נפל… המראה הזה אשר ראו עיני לא חדש היה, ולא אדע מדוע חלף באותו רגע קור בעצמותי? מה זה היה לי הפעם? הן כוכבים רבים ראיתי בימי חיי־הבלי נופלים מרקיע־תכלת. כמדומה לי שרבים הם אותם שנפלו ואבדו, מאלה שעודם קבועים בשחקים, ובכל פעם ופעם לא שמתי להם לב, ועתה – רטט זה מהו?

האומנם נצטמצם בכוכב הנופל הזה אותו המעשה בנערה שבשפֵלה וידידה רם־היחס וכן אותן המחשבות אשר נולדו בי לרגל הזוג האוהב והאובד הזה? אכן, כוכב זה הנופל – את צערו של כל העולם גילה לי הפעם בנפלוֹ. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה. 2.

כּוֹכָב מְהַבְהֵב בַּמָּרוֹם

וְנַעֲרָה בַּסִּמְטָא עוֹבֶרֶת;

מַדּוּעַ כֹּה יֶחֱרַד הַכּוֹכָב?

מַדּוּעַ הִנָּהּ חִוֶּרֶת?


הֵם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה כַמָּה,

וְזֶה אֶל זֶה יוֹצְאִים בַּלַּיְלָה:

הַנַּעֲרָה לוֹ קוֹרֵאת: רֵד מָטָה!

הַכּוֹכָב: עֲלִי־נָא לְמַעְלָה!


בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הַחֲרִישִׁים,

בִּשְׁעַת גַּעְגּוּעִים וּמְשׁוּבָה,

קָרְעָה שִׂמְלָתָהּ וְיָצְאָה

וְנִצְבָה כְּלַפֵּי אֲהוּבָה.


חָרַד הַכּוֹכָב וְהִבְהֵב,

נִתַּק מִמְּרוֹמִים וְשָׁקַע;

הַנַּעֲרָה צוֹעֶקֶת לְנָפְלוֹ

וְקוֹפֵאת לְנָפְלוֹ בִּצְעָקָה.


הסכת ושמע –

מה אשמע? דבר נורא עד מאוד, אבל ישָן, דבר איום מאין כמוהו, אבל ידוע למדי: אנו טובעים בים של צרות… שאל את התינוק המשחק בחול: היכן הם היהודים? וחפר לך הילד התם, המאמין בדברי אביו ואמו, תשע אמות באדמה להראותם לך שמה. אי הפה שאינו חוזר על אמת מרה זו שבע ביום. החנווני בחנותו במה ישיח? התגרן בשוק, הדרשן על הבימה וכל כתבן, כל עתונאי על עמודי עתונו? מה שנורא ביותר: אנו עוברים בין אלה, שומעים את דבריהם – ולא כלום… קהו רגשותינו. הנה צעקנו במכאובינו הרבים, ישבנו לארץ וצעקנו, כולנו, כל ישראל המקהלה… ואולם בכל רגע פסק קול אחד, חדל מצעוק, קם ופרש הצידה… רגע־רגע משתמט אחד מאתנו, הולך לו וּמַחשה… והמחשים – לא משום שחדלו מכאוביהם, פרשו שותקים לקרן־זווית. אפשר שרבים מהם – מַכָּתָם אנושה ביותר וכאבם אתם, אלא שקָצה נפשם בזה, ב“בבכי אלפי שנים”… היא סולדת ואינה יכולה לגעות בבכי עד לידי קהוּת הלב וגרון ניחר. רבים מהם, המשתמטים, הם כילדים, שדמעתם מתגלגלת על לֶחיָם, אך השמש צחקה להם לעלובים אלה, מהלה את הדמעה המטפטפת בזהבה והתחילו צוהלים. שכחו את עלבונם לרגע.

מי יודע, אולי יזכרוהו עוד מעט ושבו והֵמֵרוּ, מי יתן ולא היה!

לשווא יאשימו אלה הנשבעים להאשים, את אלה הפורשים לשעה קלה מעדת הנאנחים והנאנקים בקול רם, בהעלמת־עין והקשחת־הלב. לשווא הם קוראים אחריהם ומראים עליהם ביד: “הרי הם המתרחקים מעמק הבכא, הרי הם מתנכרים לעמם ולמכאוביו ואינם רוצים לדעתם”…

אם נתפוש את אחד המאשימים בכנף־בגדו ונשאלהו: מנין לך שאלה הפורשים והנאלמים אין לבם כואב ודואב כפליים מאשר לבך אתה? ואמר לך: פלוני סח אתי היום כשעה שלמה ולא נאנח אף פעם על צרות עמו… ואלמוני, הוא המשורר, כתב היום שיר ולא הזכיר בו אף במשהו את העם ואת תלאותיו… וזה השלישי, הצעיר, הנה התאהב, קם והתאהב בשעת־חירום זו…

על ביאליק לא יראו באצבע: הנהו, המעלים את עיניו, אחריו לא ירננו: המתנכר! מביאליק יש להם הנאה משונה. ביאליק בוכה, נאנח, צועק וקורא־תיגר… “ביאליק – קוראים הם – אתנו הוא, יושב הוא לארץ בתוכנו, בתוך כל המחנה”… ואולם הדבר הזה לא כך הוא, רק נדמה להם לאלה המרננים והמערערים, כי בתוכם הוא יושב, באמת אין מקומו שם: ביאליק, המשורר הלאומי הזה, גם הוא מן הפורשים והולכים לדרכם הם… הוא בוכה, נוהם ונוהק, ומדבר גבוהות וגדולות… אך הוא עושה עלינו רושם, כל נאקה וצעקה עושה עלינו רושם, ובזה הוא נבדל מכל עדת הבוכים חינם… אצל ביאליק – אף דמעה אחת לא תרד מעיניו לבטלה, את אנחתו היותר החשאית לא ישא הרוח.


הַסְכֵּת וּשְׁמַע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.

גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְּעִתּוֹ.


הַבִּיטָה! עוֹד טוֹבְעוֹת רַגְלֵינוּ בַּטִּיט וּבָרֶפֶשׁ,

הֶעָבִים כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת עוֹד תְּלוּאִים בָּאַוֵּר;

הָרוּחוֹת הָרָעוֹת עַד נֶפֶשׁ תַּחְדֹּרְנָה, עַד נֶפֶשׁ;

הַמַּיִם הָרָעִים עַד צַוָּאר יַגִּיעוּ, עַד צַוָּאר!


הַיַּעַר? מָה אָבֵל הַיַּעַר! הוּא אִלֵּם, הוּא מַחֲרִישׁ כַּמָּוֶת;

כְּאִלּוּ לֹא פִלַּח גַּם שֵׁבֶט אוֹר אֶחָד לְבָבוֹ;

אַלּוֹנָיו וּבְרוֹשָׁיו עֵירֻמִים יִשְׁתֹּקוּ וַחֲלוֹמָם – צַלְמָוֶת,

כְּמוֹ חָדְלוּ מִקַּווֹת לָאָבִיב וְקֵיצָם לֹא יָבוֹא.


וּרְקַב הַרְבֵּה תְּקוּפוֹת שֶׁל חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ,

שַׁלֶכֶת וְקָרְחָה שֶׁל הַרְבֵּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים,

רְקַב פִּגְרֵי אַלּוֹנִים עַתִּיקִים הֲפוּכִים מִשֹּׁרֶשׁ,

רְקַב שִׁכְבוֹת הֲמוֹן עָלִים כְּמוּשִׁים, יְבֵשִׁים וְנוֹבְלִים.


וּכְאַבְנֵי־מַעֲמָסָה כָּל נִטְלֵי הָרָקָב יָעִיקוּ

עַל קַרְקַע הַיַּעַר וִיחַנְּקוּ בִּכּוּרֵי כָּל־פֶּרַח

כָּל־אָבִיב הַפּוֹרְצִים לְבַצְבֵּץ, וּבְטֶרֶם יָפִיקוּ

אֶת נַפְשָׁם – בַּחֹשֶׁךְ יֹאבֵדוּ, יָמוּתוּ בַּקֶּרַח –


בַּקֶּרַח הַנּוֹרָא הַצָּפוּן בְּחֵיק הָאֲדָמָה,

כָּל־קֶרֶן כָּל־שֶׁמֶשׁ לֹא תֵדַע, לֹא תוּכַל תַּמְסֶנּוּ –

אֲהָהּ! כַּמָּה פִרְחֵי עֲדָנִים כְּבָר נִקְבְּרוּ שָׁמָּה!

וְכַמָּה עֲתִידִים – מִי יֵדַע וּמִי יְשׁוּרֶנוּ.


וְעֶרְיָה עֲגוּמָה מִסָּבִיב: הָעֵצִים עֵירֻמִּים;

גַּם אַבְנֵי הַשָׂדֶה זוֹעֲפוֹת וְסָרוֹת צוֹפִיּוֹת

מִתּוֹךְ חֲרֻלִּים נָמִים הַנָּדִים יְבֵשִׁים וַעֲגוּמִים,

בֵּין קִמּוֹשׁ הָרוֹעֵד מִצִּנָּה, רְצוּץ רוּחוֹת הוֹמִיּוֹת.


וּזְמִירֹות אֲחֵרוֹת הַסְּעָרָה עַל אֹזֶן תְּזַמֵּר,

זְמִיר חַיִּים נִמְשָׁכִים בְּלֹא חֶמְדָה בְּלֵילוֹת שׁוֹמֵמִין,

כְּעַצֶּבֶת יוֹם סַגְרִיר, כִּילֵל סוּפַת חֹשֶׁךְ הַמְסַמֵּר

בְּשַׂר תּוֹעֶה בִישִׁימוֹן לֹא דֶרֶךְ לְהַשְׂמִאיל וּלְהֵימִין.


וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רוֹעֵד מִצִּנָּה חוֹדֶרֶת, יְדִידִי,

כִּי יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –

הַאֻמְנָם לֹא תָנוּד לַמְּשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,

וְלֹא תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!


גם כותב השיר הזה מן המשתמטים מתוך המחנה הנהו. הנה קם ופרש מהם והלך לו לנפשו, אך בנפשו – כל נגעי המחנה, כל צערו הוא נושא אתו בחובּו ולא ידע, מתוך עיניו המה מציצים ואל כל אשר ישלח את מבטו שם נחתם כל הנגע; הנהו קם וסר אל היער, הוא מוצא אותו בשממונו, בקדרוּתוֹ… עוד לא תם החורף – והוא מתאר לנו בצבעים כה נאמנים, במראות חולמים וקורעים את הלב, את “עזובת החורש”, כל מלה שייכת ליער, כל הגה, כל חרוז מוקדשים לה, ואולם בגמרנו את השיר הזה, נדכאים עד מאוד ונבוכים עד מאוד, וידענו כי “לא דובים ולא יער”; על עַמו שר, על עמו האומלל… המשורר רק אליו נתכוון, מדעת ואולי שלא מדעת.

השמעתם על־דבר המלאך עגום־העינים, שהיה טס לתומו על־פני כל הארץ, וכל מקום אשר יעבור עליו – ועָגם המקום ההוא כמוהו?…



ה. הולכת את מעמי

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל תִּתְנִי לֵב – אֶינֶנִּי גַלְמוּד…

קרא את השיר, את כולו קרא, אחי, חזור וקראהו, הפוך בו וקראהו מחדש ואחר־כך עבור גם על מעט דברַי שאני כותב בשולי השיר הנפלא והנורא הזה.

נפלא הוא השיר על ההולכת ונורא הוא כאחד. לוּ כתָבוֹ משורר אחר, משורר סתם, והיה השיר הזה רק נפלא, אצל ביאליק הוא נורא. נפלא ונורא כאחד.

אשה זו ההולכת מעמו, מעם משורר סתם, ודאי שלא יחידה ולא ראשונה היא לו. כבר הוא רגיל ומנוסה בטראגדיות מעין אלה… אשה זו ההולכת מעמו – לפני לכתה ודאי לחץ אותה בסערת־רוחו אל לבו, וכנוח עליו הרוח – הוי, מה לא יעשה המשורר כנוח עליו הרוח?… ועתה בלכתה ממנו לא את האחרונה בתקוותיו שילח מעליו. ואולם ביאליק – לאחר ששאל ביאליק: “היכן נעורי?” – הוא עומד ומביט אחרי האשה ההולכת מעמו ומברכה לשלום… אשה זו – אחת היא לו, שניה אין לו ולא תהיה לו לעולם. ובלכתה – הוא נשאר לבדו, עד עולמי־עד לבדו… ועוד זאת: הוא שילח אותה מאתו לפני שהשביח בה את סערות־רוחו. הוא שילחה זכה, טהורה, תמה וצנועה מאשר היתה, בתוך ד' אמותיו של המשורר ניטהרה עוד יותר מאשר בבית אביה ואמה… אמנם בערה האש בקרבתה – אך בעצמותיו בערה, בשרו נשרף מתחת לִבנת־הכַּר, גדולה היתה סערת־הרוח בשבתו אִתה, אך כאותם זוגות הנאהבים והנפרדים היה רגיל להשקיע את האש לפני התפרצה, לקצץ בכנפים הנכונות לעוף, לחנק את החיים החותרים לצאת, השואפים מרחב ודרור.

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

מנוחה זו, הבאה לאחר יאוש, נשגבה ואיומה היא כאחת… ואולם מה עשיר הוא, מה עשיר הוא זולתה… לכתחילה, כשקראתי את השורה הראשונה היה לבי מהסס: לכתחילה הייתי חושש לו למשורר, שלא ירוצץ גולגלתו בקיר־החומה, שלא ימית את עצמו עליה לאחר שתלך, וחפצתי לקרוא אליו בקול: השיבנה! השיבנה! אנה אתה בא בלעדיה? עולמך יֶחשַך בעדך, גלמוד תשאר כאן, ערירי תלך, החזירנה אליך! אמנם, הייתי חושש לו למשורר עד שראיתי את אושרו הגדול ונכסיו הרבים – וָאֵרָגע. אשריהו!

אוהב אני את הגבירים האדירים הללו, שאוצרותיהם מסולאים בפז ובכל יקר גם לאחר הפסד גדול, ועוד הם פתוחים ומלאים לעיני כול. הביטו כמה אצילה וחרישית היא העצבת המרחפת על־פני האוצרות.

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל תִּתְנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכֱבֵי־אֵל לֹא נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז־לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ־שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף־קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית־חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר־חָזוֹן, קַן־הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוֹקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד בְּחֶסֶד־אֵל עַל רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת־אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶׁךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

בין שירות כל הלשונות – השירה העברית, בין המשוררים העברים – ביאליק, בין שירי ביאליק – השיר על זו ההולכת מעמו. ולא משום שהוא מן היותר יפים בשיריו, אלא משום שהוא כולו אהבה. אהבה בלי מצרים, והגבר האוהב הוא שקט וגא ורחום… לא טוב־לב כל־כך ולא רך־הלב, אלא רחום… אלי, אלי, כמה רחום הוא בשירו זה!

הנה עולה על לבי איזה מאורע שאירע למאן־דהוא בארצותינו, ארצות־החיים. איני זוכר עוד היטב, אם קראתיו בספר או שמעתיו במסיבת־רֵעים. מעשה משונה ויחיד במינו על־דבר אותו איש שעזבה אותו אשתו ודבקה באיש אחר. כשנודע לזה הראשון, למי שהיה בעלה, שאין מאהבה נאמן באהבתו לזו שהיתה אשתו לפנים, נדדה שנתו מעינו והיה חושב ומהרהר: כיצד מחזירין את לבו של זה אל זו שהיתה אשתו? אך אין עצה ואין תושיה… הרעה תבוא ואין בכוחו לעצור בעד הרעה. אותו זָר שדבקה בו אשתו יעזבנה, ואין עצה… והוא – מי שהיה בעלה – בא אליה אחרי לילות־נדודים ואי־שינה, הוא בא לקדם במה שאפשר את פני הרעה. הוא בא כדי להכין את לבה לצרה הקרובה, שלא יתפוצץ, חס וחלילה, בהיוָדע לה… הוא מלמדה שלווה, שלווה, שלווה…

הגבר הרחום רואה את האשה ההולכת מעמו, רואה הוא את “האש הזרה” שבעיניה, אש זרה, מתאווה, נוהה – ולא אליו… אל מי? עדיין לא תדע “יחידתו” את הזר שכה כלתה נפשה אליו, לא תדע למי תּכמַהּ… יהיה מי שיהיה, רק לא לו! והרי זה מכאיב את הגבר האוהב עוד יותר… היא הולכת – וטרם תדע את דרכה. ואולם הוא, שעינו פקוחה, ולבו, בדאגתו לה, ער, מרגיש ורואה את הנולד, הוא יודע את התוהו־לא־דרך אשר בו תתע… הוא יודע, שלא תמצא ידיה ורגליה בתוך חוגי־הקסם, מחזות־השווא והמדוחים אשר יוליכוה שולל… הוא יודע, כי צער זה הגדול מני ים, אשר גרמה לו בהשאירה אותו לנפשו, ייוָדע גם לה: יודע הוא, כי “תתחבט ארצה, תזחל על גחונה למצוא מלוא־כף אהבה, קורטוב אושר – אך נוהה ועייפה תתע עינה ותשוטט חדלת־תקווה בערפל, ונפשה תצא לאלוהים ולאושר” – והוא מגלה לה למפרע את הסוד הגדול, סוד הקיום לאחר שבר אניה בלב־ימים, הוא מוסר לה את הסגולה אשר תעמוד לה בעת צרה, אשר לא תתן לָמוט רגלה ואשר תציל אותה מאבדן וכליון.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי־לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי־שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

וּרְוַת הִרְהוּרֵי־חֵטא וִיגֵעַת־חֶמְדָה

בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַּץ כָּל־הָאָרֶץ;

וּפִתְאֹם תָּקוּם דְּמָמָה גְדוֹלָה, רַבָּה,

וְרֶטֶט חֵשֶׁק יַחֲלֹף כָּל־הָעוֹלָם,

וְנִנְעֲרוּ כּוֹכָבִים שְׁפָעוֹת, שְׁפָעוֹת,

וְנִתְּכוּ הֵמָה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה

כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי־זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת;

וּקְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק

אִישׁ אִישׁ בִּרְעָבוֹ וּבִצְמָאוֹ יֵצֵא,

יְגַשֵּׁשׁ קִיר כְּעִוֵּר, יַחְבֹּק אָבֶן,

יִתְחַבֵּט אַרְצָה, יִזְחַל עַל גְּחוֹנוֹ,

לְלַקֵּט רְסִיס־פָּז אֶחָד, פֵּרוּר אֶחָד

מִמָּה שֶׁהִשְׁלִיךְ לוֹ מֵעַל כּוֹכָבוֹ

וְלִמְצֹא מְלֹא־כַף אַהֲבָה, קֹרְטוֹב אֹשֶׁר –

בְּשָׁעָה זוֹ אִם יִתְקְפוּךָ גַּעְגּוּעִים

וְנוֹהָה וַעֲיֵפָה תֵּתַע עֵינֵךְ

וּתְשׁוֹטֵט חִדְלַת־תִּקְוָה בָּעֲרָפֶל,

וְנַפְשֵׁךְ תֵּצֵא לֵאלֹהִים וּלְאֹשֶׁר –

כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה

וְלַמְּדִי־נָא מֵהֶם אֶת לִבֵּךְ שַׁלְוָה:

רְאִי, כָּאֵלֶה וְכָאֵלֶה יֹאבְדוּ

כּוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –

וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,

וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,

וּכְמוֹ לֹא נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל זְהָבָם.

הנה קראתי את השיר, סגרתי את הספר לשעה קלה, קפאתי על הרהורי שמלאתי ולא אדע שַחרָם ודמעה נזלה מעיני, – מאין באה? אני פותח שוב את הספר – שיר זה, מה שַחרוֹ? קראתי עוד הפעם והנה הוא אחר, אחר לגמרי… לא על אהובה ויחידה לו כתב משורר עברי את השיר, ביאליק אינו כותב שירי־אהבה סתם… הרי הוא נפרד בדברים חמים אלה מבת־ישראל, בת־ישראל העוזבת לא את מאהבה, רק את בחירה, את בן־ישראל… הוי, כמה מבנות־ישראל עוזבות את הבנים מישראל, עוזבות אותם כדי להידבק באחרים, ועיני הבנים מישראל רואות וכָלות…

העינים כלות, הלבבות מתכַּווצים מעוצר כאב וכלימה, וקללתם, קללה חִדלַת־אוֹנים, מלוֹתן. כי הבנים מישראל לא מאנשי אלהים המה, לא ביאליקאים הם ואת מנוחת־הקודש אינם יודעים, אינם יודעים להיות שקטים באהבתם הגדולה: רובם הם צעירים, חמי־הלב וקצרי־הראות… ואין להאשימם: נפשם עליהם תתעטף והיא כָלָה ביגונה.

קול אחד, המזכיר לנו מעט את שירו זה של ביאליק, הוא קול האבות בריבם עם הבנים. קול זה אנו שומעים לפעמים בחיים ובספרות. כשהוא קורא להם לאלה המציצים ונפגעים: “הוי, בנים! צר לכם אתנו, בנים, למעונות־האור אתם הולכים?… ואולם דעו לכם, כי האור הזה שאתם רואים מרחוק – אור מַתעה הוא… הנה כי תכתתו רגליכם, תתעו, תלאו ותיעפו ודוויים ורצוצים תשובו אל אלוהיכם הישָן…” ראינו את הבנים יוצאים לקראת האלהים החדשים ואת האבות נשארים לבדם באהליהם; יש אבות רכי־לב, ממררים בבכי, מורטים שערות ראשם, יש עקשנים שלא יורידו דמעה, לא ייאנחו, גם אל החלון לא יקרבו לראות בבנם ההולך ונעלם מן העין.

ואולם ביאליק לא ידבר בשירו בשפת אב… בן־ישראל אציל וצעיר, אשר שאר־לב ושאר־רוח לו, ידבר בשירו אל בת־ישראל צנועה וכשרה עד מאוד, רק את עַמה אינה אוהבת וגם את בן־ישראל זה – רק משום שבן־ישראל הוא… בולמוס “היציאה מן המחנה” אחָזָהּ… במחנה העִברים למדה לאהוב את הזרים, – עתה היא יוצאת אליהם – “לכי לשלום!” קורא אחריה לא אביה הזקן עם ציציות־טליתו הטופחות על ברכיו הכושלות, לא אמה עם הפיאה הנכרית שבראשה. רק עברי צעיר, בן־גילה, שעל עולמו מולכת זו, שהיתה יכולה להיות לו לשולמית, ומשהלכה נשאר לו עולמו המלא ודמות־דיוקנה חופפת עליו. משהלכה – נשמרה בלבו דמות־דיוקנה… עברי הוא, בא־כוחו של עם שלם, עם עברים צעירים, ודבריו כה ענוגים, מלאים עצבת וגאון גם יחד… הוא לא יעצור בעדה… “לכי… ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך… הנה הפכת אלי פניך רגע ומצאתיני בבדידותי… אל־נא, אל תתני לב, אינני גלמוד…” אך היא עוד שוהה. למה כה תשהה, עדיין היא פוסחת על שתי הסעיפים: התלך אם תחדל? גלמוד יהיה העברי בלעדיה… אך העברי הצעיר שאר־רוח לו, גא הוא ואינו רוצה לעורר רחמים – והוא נושא את מדברותיו ומספר על עושרו הרב: אל נא תעצרך בדידותי, אם אין רצונך בכך… ואם ראתה דמעה בעיניו – לא על מכאוביו ויגונו־קודש היא מעידה, רק עליה, על ההולכת, עלתה ונשפכה הדמעה. אהה, בת־ישראל זו, שכשרה היא, הנה היא יוצאת מעירה, מרחובה, מבית אביה הסמוך אל ביתו הוא… אהה, בן־גילה הוא אשר ינוד לה; בן־גילה הוא, אך לבו קנה חכמה יותר, מלומד הנסיון הנהו, ואולם לא חכמתו עיקר, ולא משום שמנוסה הוא בארחות־החיים – הוא רואה את הנולד. נבואה היא שניצנצה בו!… אהה, הנה היא גולה אל בין הזרים, שם תתע ותאבד דרך, ושם… לשווא תבקש שם בנכר “מלוא־כף אהבה, קורטוב אושר…” לא תוכל בת־ישראל “להתחבט ארצה” עם המוני אדם זרים, רעבים וצמאים, “קלוּיי תאוה ואכולי חשק” וללקוט, ללקוט אִתם יחד… ושם בנכר – יודע הוא, יתקפוה געגועים, – אל מי? אל רחובה, חצרה, ביתה, אל הבית הסמוך, אל ביתו הוא… האומנם? ולוּ גם יתקפנה כליון־הנפש – אך היא לא תשוב… “נוהה ועיֵפה” לא תשוב אליו; “נפשה תצא לאלוהים ולאושר” – ושמץ משנַיִם אלה היתה מוצאת אצלו – אך אליו לא תשוב, “חדלת־תקווה תשוטט בערפל” – ואליו, אל בן־עמה, לא תשוב… הוי, לולא עזבה אותו לכתחילה! ואולם עתה, ככלות הכל – לא תשוב.

הנה הוא רואה בעליל את סוף דרכה, הנה הוא רואה אותה עומדת על־פי התהום. עוד יש זמן להניאה ממעשה זה, אך הוא נוטל את ידה בפעם האחרונה בידו ואינו אומר לה: אם יקרֵך הדבר הזה – שובי! – כי למה ישחית את דבריו לשווא, ללא הועיל. הוא נוטל את ידה ומיָעץ לה, לבת־ישראל זו, לעשות כמוהו, היינו: בהיות הכאב גדול עד מאוד ואין למעלה הימנו, אל נא תבקשי לך מפלט אל תוך התהום אשר תעמדי על פיה, – הֵרומי, הרומי אז כמוני, “כמוני שאי עיניך השמימה ולַמדי נא מהם את לבך שלוָה…”

שוב קראתי את השיר, שוב הורדתי עליו את ראשי ושוב מלאתי הימנו… היום לא אקרא בו עוד. מחר – בלי נדר! ואולם מחר כי אקראנו ומצאתי בו הגיגי־לב אחרים, לגמרי אחרים.

כך המה השירים היותר טובים, כשָמַים הם המדברים אלינו מתוך עבי־כסף המשתנים רגע־רגע. כימי־הנצח הם השירים הללו, כימים השולחים את הגלים על פניהם ומתווים להם רגע־רגע נתיבות אחרות.


ו. עם דמדומי החמה

בין שירי ביאליק יש שירה קטנה, שרבים משיריו דומים לה ברב או במעט בתוכנם אך לא בצורתם, הלא היא השירה על הילדוּת.

לא צלצול החרוז ומידת השורות הם צורתו של שיר, אלא אופן ביטויו. לא מצב המלים בשיר הוא השיר, אלא מצב הענין.

עם דמדומי החמה – המשורר הנותן צורה כזו לשירו משרה עליו את השכינה ולוּ גם יהיה תוכנו ישן.

ישָן הוא השיר בעצם ואולי מפני ישן זה נמס ובטל כל חדש.

עם דמדומי החמה – זאת היא הצורה אשר נתן ביאליק לשירו. אני, למשל, לוּ היה לי אותו הלך־נפש המאלץ לכתוב שיר ולוּ אילצני הלך־הנפש לכתוב שיר עם תוכן זה ממש, הייתי נותן לו צורה זו:

וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, הדבקה אל אדמתה, הולכת על שתים, הולכת בבטחה, קוממיות הולכת וטופפת: כל מקום אשר אליו היא באה – שם מקומה. משנברא האדם – נתן עיניו באדמה אשר ממנה קורץ והכירה: אמו היא! אמו, המשעשעה אותו ביום ואשר ישכב עליה לבטח בלילה.

אלה תולדות האדם ובניו למשפחותיו ולגוייהם אשר אני יושב בתוכם ואשר אראה אותם יום־יום ואדעֵם; ואולם אנוכי מי אני? תולדותי אני? כלום גם אנוכי נחשב על משפחת אותו אדם? אמנם נפש חיה הנני, ואולם ראשיתי, ראשיתי אני? המן האדמה נבראתי אף אני, מדוע ככה זרה לי אדמה זו? מדוע אני נזהר ככה בהציגי את כף־רגלי עליה, ובדרכי על פניה למה זה לא אדרוך עליה, כאחרים, ברגל־גאווה? למה זה בעָברי ממקום למקום יכני לבי, למה זרו לי האחו ושדה־הבר והיער? היער – למה הוא מביא מורך בלבי, הריני נכנס לתוכו, לעמקו ועָביו ומחייך לו, אבל חיוכי לא חיוך. אני רק מחניף לו, ליער זה המלא אימים, מחניף, כאותו יהודי העובר דרך הכפר ומחניף לכלב הרחוק עוד ממנו כמטחוי־קשת, בעוד אשר לבו הולם בקרבו כהולם פעם.

האומנם, העל כי בן־גלוּת אנוכי ומשום שגם אבי ואבי־אבי ואבות עשרות דורות לפניהם בני־גלוּת היו – לכן לא אבטח באדמה זו ולא אדע שָלֵו עליה? ואבותי, אבותי לפנים, בשבתם על אדמתם, האומנם הרגישו אחרת ממה שאני מרגיש היום? הבאמת היו אלה יושבים תחת גפנם ותחת תאנתם ממש? הדיברו בהן במלת השייכות: גפני שלי! גפני! תאנתי! ומה היו פניהם בעָמדם בכרמם ובחלוף פתאום רוח בין העצים והעלים – נידפים?… כלום לא היו אבותי גֵרים גם בארצם, והולכים עליה בלָט, בלָט, מבלי געת בה?…

האדם הקדמון – כלום יש לי חלק בו? הרי הוא אך אביהם הקדמון של כל אותם הברואים שריח האדמה נודף מהן. ואנוכי – מוצאי אחר הוא, לא אדם מאדמה אני. ודאי שמעשי־בראשית אחרים היו בי, ואבי הקדמון הריהו הנידח והנשכח הקדמון, יתום־העולם הראשון.

יושב אני בין משפחות־האדם, בתוך המון־גויים, הריני עובר ביניהם כצל ורואה אותם כשהם מתרפקים על האדמה, מלקטים מעליה ערמת דגניה וחיטיה, כובשים בה את פניהם, מוצצים, סובאים את דבשָה על תולעיה וקוראים לה: “אִמֵנו! אמנו!” – כמה זרים לי כל אלה!

המקנא אני בהם? חלילה… לוּ היתה האדמה אמי, אמי אשר הרתני וילדתני, הייתי מקנא בם באחי, בני־אמי, אשר ניחרו בי ואשר גירשוני מהסתפח בנחלתה, ואולם הן זה דברי מאז: לא מחומרם קורצתי… מאחד המזלות הרחוקים ננער היהודי הקדמון, ננער ונפל לארץ… והארץ זרה לי, מה זרה!

איני מקנא בשום בן־אדם, אלא שיש אשר אני מתעצב אל לבי ותם בגעגועים וכלות־נפש: מזלי, מזלי, איהו? באיזו מפאת השחקים יזרח לי מזלי? רבים הם הכוכבים שבשמים, ובהיות הלילה – כי אצא ואשא אליהם את עיני מהארץ זהרה, ימצמצו לי כולם, כולם… מזלי, מזלי איֶכּה?

בשמים הוא, ולכן אני אוהב את השמים… עם בוקר אוהבם אך מעט, עם בוקר בשומרי את צעדי השמש, את יָפיָם אני חומד, את יפי המזרח הבהיר, הצח והאדום, שמש הבוקר אומר לי הרבה ואינו לי כלום – את עיני הוא מכאיב ואינו מכאיב את לבי… אאהבהו, אך מעט; לא שם מזלי.

ואולם בהיות הערב, כאשר ירדו הדמדומים אל העולם, ובפאת־המערב שפוך “הזוהר הנורא”, אותה האש הנפוצה, האש האילמת, שאינה אומרת לי כלום ומדברת אלי הרבה… פאת־השקיעה, אותו עֵבֶר־ים עם איי־הזוהר האדמדמים התלויים על בלימה, ההולכים ומיטשטשים והיו כלא היו, כלום לא מולדתי היא? האח, מולדתי! מולדתי הרחוקה, הנעלה, מולדתי הרמה, הנישאה, מולדתי שאין בה ממש!… והמון געגועי יהמָיוּ, יהמָיוּ, מכאובי הגדולים ניעוֹרים, עוד מעט ואַעַר את כל לבי על דמו החם וצערו הרב, שהיו עצורים יום כולו כשהוא סגור ומסוגר… כי מה היה לי יומי כולו? האם לא ציפיה לשקיעת־החמה? לא כליון־עינים לשעה של בין־הערביים, לאותה שעה קלה וקדושה, שיתלקח בה מערבי?…

אך עתה, עם כלות היום, ידעתי מה היה לי היום כולו, אך עתה ידעתי! זה יומי משום שלא שלי היה, לא בעדי האיר – למדתי ממנו הרבה יותר מאשר למדו הימנו בניו שלכבודם זרח. החיים – משום שעברו על פנַי ולא נגעו בי, נתנו לי הרבה יותר מאשר לאלה ששכרו מן החיים: כי רק התינוק שנישבה לבין זרים וראה שם בין הזרים את אחד התינוקות יושב בחיק אֵם אוהבת ומשתעשע בצעצוע קל־ערך, בדבר של מה־בכך ואינו מרגיש באמו הלוחצתהו אל לבה והמנשקת לו חליפות – רק התינוק הנשבֶּה ההוא המסתכל בזה מרחוק יודע מה זאת “אֵם”.

לא שלי היה היום ולא שלי היו החיים על־פני הארץ ומשום זה מלאתי מהם… אך הס – הנני ואחריש… כאבן אחריש. גם אם יבוא איזה משה ומצאני במדבר זה ויך במטהו על אבן־לבי – אחריש, לא יפכו רגשותיו, לא יבעו המון רחשיו… הן לא יפול התינוק שנישבה לבין זרים בחיק אם נכריה וישיח לה המיית געגועיו הרבים השוקקים בו. אכן, הגיגי־לבי והרהורי הרבים – אש עצורה הם בעצמותי, אך למי אפתח את צינור לבבי, באוזני מי אגלה את אהבתי ותלונתי, אל איזה חיק אחיש מפלט לי, לפני מי עלילת־דם, עד לטוֹרקוומאדו…

מָה רַב, אוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הַמְּלֵאָה, הַפְּתוּחָה,

גַּם פָּנִים לְךָ לֹא יָאִירוּ,

גַּם שָׁלוֹם לְךָ לֹא יֹאמֵרוּ,

גַּם אַבְנֵי הָרְחוֹב, גַּם שָׁמַיִם

עַל רֹאשְׁךָ לְךָ יִתְנַכֵּרוּ.

וּכְנֵטֶף בַּיָּם כֵּן נֹאֵבדָה

עֲרִירִים בֵּין אַלְפֵי רְבָבָה –

מָה רַב, הוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הַרֵיקָה, הָרְחָבָה!

כי איקץ לפעמים עם בוקר ולא אדע למה הקיצותי: כלום יש לי חלק ונחלה ביום זה, כי קמתי לכבודו? אך מנהגו של העולם הזה הוא: מקיצים מן השינה, מפשילים את הוילון, פותחים את תריסי־החלון ויוצאים החוצה

גם אני לא פרשתי מן הציבור; בעוד בוקר יצאתי והתהלכתי בין המוני אדם רב ובתוך שאון הקריה, התחפשתי ויצאתי אליהם, סובבתי ביניהם, דיברתי אליהם בלשונם הזרה, עניתי להם על שאלותיהם ולבי בל עמי… הה, מי יתן ולא יכירו בי, שלא מעלמא הָדֵין אני… התאפקתי כל היום מִדַּבֵּר בקולי האמיתי, כל היום הייתי את אשר אינני, אך משירדו דמדומי הערב שאפתי רוח. עם דמדומי הערב, ברדת אותה האפלולית העוטה את כל, פרצו דמעי ושאגותי… כל מה שנקלט לתוך לבי במשך יום כולו ולא מצא לו כל ניב ומוצא – השתפך עתה החוצה, שוּלח עתה לַחָפשי. הדבר מובן, מובן עד מאוד… כל־כך מובן הוא כשעיני יהודי מתמלאות דמעות בשעה של בין־השמשות, כשכל מדוויו החבויים פורצים לצאת לראות אור, את אור השקיעה.

כל היום הייתי מעורב בין הבריות, אדוני הארץ; לעת ערב פרשתי לקרן־זווית, לעת ערב דבקתי לבדי אל זכוכית החלון המופנה כלפי מערב: הנהו מזלי! מזלי הרחוק שננערתי מעליו בשכבר הימים… הנה מזלי, בין “איי־הזוהר” הנהו, הוא לוחש כולו ודובב לי מתוך האש… אהה, מזלי!

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמְָה אֶל הַחַלוֹן נָא גֹשִׁי,

המשורר העברי דבק בשעת בין־השמשות אל החלון, הוא והנערה העבריה, אשר קרא לה שתבוא ותעמוד אתו על־ידו, לחלונו. הנערה העבריה התועה על אדמות זרות לה באה לקול אחיה הקורא לה, עם אש השקיעה בעיניה באה, התרפקה עליו ברחמים, לפתה את צווארו, דבקה בו בת־הדמדומים, דבקה בבן־מזלה, ושני האובדים, שני נידחי־העולם, היו לבשר אחד. הביטו לחלון הטובע בלהבות בין־ערביים: האם לא לבדו עומד שם המשורר? גם אִתָּה לבדו הוא… אחד ואחת הם שנַיִם, ואולם יש שאחד ואחת הם אחד. יש שבני עם שלם מפוזרים ומפורדים בקצות כל העולם ואחד הם… ישראל – אחד הוא.


עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל הַחַלּוֹן נָא גֹשִׁי,

וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,

לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל רֹאשִׁי –

וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.


וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל הַזֹּהַר הַנּוֹרָא

דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;

וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל־פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה

כָּל הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.


וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים

וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;

וְעַל־פְּנֵי רִכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵי־זֹהַר אַדְמוֹנִים,

בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.


הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים

זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;

שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם,

וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם.


הֵמָּה אִיֵּי־הַזָּהָב זוּ צמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.


וְעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אוֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל־פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה.


אל תראוני שאני כה קודר ועלוב ולא נראה לעין, שנכריה לי אדמתכם. בן־כוכבים אנוכי, בן־מעלה… הראיתם את הכוכבים הנופלים? לפני נופלם הצהירו, ובנופלם מַטה – וקדרו ואבדו דרכם…




  1. גלֶטשֶרים – קרחונים על רוכסי ההרים  ↩

  2. השיר דלהלן הוא מאת יצחק קצנלסון(המלביה"ד).  ↩


עד גמירא

מאת

יצחק קצנלסון

לאחר שראיתי את ״הדיבוק״ ב״הבימה״ אמרתי משהו על ההצגה, אך לא אמרתי עד גמירא. מוטב לפעמים שלא לומר עד הסוף. רבים אוהבים לקצץ דבריהם באמצע ולא לסיים… הפעם יש רצון לומר הכול עד גמירא.

״הדיבוק״ ביידיש לא מצא חן בעיני. מאוד לא מצא חן בעיני. כמובן, לא מחמת הלשון. אכן, איש לא יאמר, כי ״הדיבוק״ העברי כבש אותי רק בגלל הלשון. נשימה חיה ורווּחה נתנשמה העברית ב״חלום יעקב״ — מאת ריכארד בר־הופמן. ואילו ב״הדיבוק״ היינו אדישים לעברית שבה, אף־על־פי שאיננו אדישים לעברית בכלל; כאילו לא הרגשנו, באיזו מן הלשונות הוצג ״הדיבוק״. האיש המשכיל שהוא בעד העברית, והמתנגד המוכן להשמיד ולהרוג, שניהם כאחד, כל עוד יש להם יחס כלשהו לתיאטרון, כל עוד יש להם עינים לראות ולחזות בו, הסיחו דעתם הפעם משאלת הלשון. שוחר העברית שכח לשמוח, והיריב — להצטער. המישחק האמנותי הנהדר כבש את לבם. נשאלת השאלה, מהו הכובש, השובה־לב ב״הדיבוק״ של ״הבימה״? — כובש אותנו האדם.

— טוב לך! — אמרה ידידתי, שישבתי לידה בהצגת ״הדיבוק״, והוספתי לשבת מרותק לאחר המערכה השלישית. — טוב לך, שאתה יודע עברית!

— מה? — חזרתי ושאלתי את ידידתי, כאילו לא קלטתי דבריה.

— שפיר לך, הבנת הכול, אתה שומע עברית.

— וכי שיחקו בעברית?

ידידתי נעצה בי זוג עינים. שלוש מערכות של ״הדיבוק״ הוואכטאנגובי לא קרעו עיניה לרווחה. אני לא נתתי דעתי על דבר מועט כגון הלשון, והיא תלתה בי מבט של תמיהה. ולא חשתי בזה ונתחייכתי. וזה הרגיע את ידידתי. החזירה לי חיוך רחב, ודרך לגלוג שאלה:

— לא שמעת, וכי ראית משהו?

— משהו ראיתי.

— מהו שראית?

פטרתי את ידידתי בדבר־הלצה, אך לא סיפרתי לה, מהו המיוחד שראיתי. ידידתי, אשה הגונה מאוד, המבינה מעט בתיאטרון, סבורה כי זוהי אשמת העברית! היא בטוחה, שאילו שיחקו ביידיש… אַשלָיָה. מילא!

ראיתי… ראיתי… ראיתי אדם.

ברוך־השם, זה שנים הרבה שאני מבקר בתיאטרון, ורק לעתים נדירות מראים לי את האדם, כפי שהופיע בהצגת ״הבימה״. לרוב מעלים לעינינו טיפוסים, טיפוסים, טיפוסים… משונים. כאן מופיע האדם בלי תוספת, אדם במערומיו, אדם בכל שברונו — זהו מעשה־ידי ואכטאנגוב להתפאר.

״הדיבוק״ מבליט זאת יותר מכל הצגה אחרת. המחזה ״היהודי הנצחי״ של דויד פינסקי אינו אופייני לרעיון הזה. אכן, ש. אנסקי לא הצליח בהמחָזת העלילה, לא הרים אותה לשיאים, אף־על־פי־כן נשארה העלילה בעיבודו בכל יפעתה. ואילו דויד פינסקי הפך אגדת־מסתורין על המשיח לסיפור של חולין. כל מאמצי הבימוי הטוב, כל חן התפאורה, נשקפת להם סכנה בגלל הטכסט של המחבר, ולפיכך השחקנים מצטיינים כל־כך, מעוררים פליאה כפולה.

בהצגת ״הגולם״ מאת ה. לייויק גמענו גמיעה רק מכמה תמונות יפות. ב״הגולם״ אין הבימוי עיקר, כי אם הרעיון המופשט. ה״מבול״ — הוא המלווה־מלכה של ״הבימה״. אך נהדר מכול בתיאטרון ״הבימה״ הוא ״חלום יעקב״ לריכארד בר־הופמן. במחזה נשמעה בת־קול של שירה, דקלוּם מוקצב, הנאה לעין ולאוזן בביצוע האמנותי ובחרוז היפה.

אך דווקא ב״הדיבוק״ מצאתי מעשה־פלא, שגילה לנו ואכטאנגוב. רגיל אני אצל שקספיר, סרוואנטס, לעתים קרובות אצל איבּסֶן, לראות אדם חי על הבמה, וכאן — הבמאי דווקא! בעשר אצבעותיו בלבד יצר את האדם.

ערב אחד נָכחתי בחזרה של ״הַמלֶט״. לאחר החזרה הייתי מלא הערצה לבמאי. כה היטיב להבין לרוחו של הנסיך הדני. ואילו הבמאי, כמסתבר, לא היה מרוצה. מחה את הזיעה ממצחו ובחיוך על פניו אמר:

— כן, כן, אני ושקספיר — שנינו ביחד יכולים להתקין משהו. שקספיר בלעדַי — גם כן… ואילו אני בלי שקספיר — לא־יוצלח, לא עליך…

הבמאי של אותה הצגת ״המלט״ היה איש מוכשר מאוד. אך הוא לא היה ואכטאנגוב. ולפי שוואכטאנגוב יכול גם בלעדי שקספיר, גם בלי סיועו של המחזאי, הוא יכול להעלות את האדם על הבמה.

מוזר לשבת בתיאטרון, בין קהל רב באולם גדול ומואר, מגודר ומסוגר מכל צדדיו, להביט סביבך ולהרהר: היכן יוצג הדבר? באיזו פינה נראה את ההצגה? דומני שאני מרבה לבקר בתיאטרון, וחייב אני לזכור, שתמיד עולה המסך. אמנם אני זוכר זאת, אך קשה להאמין… כל פעם עולה המסך, אך הפעם לא יעלה… אמנם תָלוי המסך הכבד לעינַי… אך קודם יתמוטט קיר, התקרה תתבקע, ואז יתגלה לעינינו — ואילו המסך רחוק מרחק אין־סופי מן הקהל היושב באולם… תהום עמוקה מפרידה בינינו, תהום שבין שני עולמות.

אך הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפיָה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד־פלאים. נפתחו השערים ל״עולם אחר״ ושם, במרחקים, בריחוק הגדול רואים — את האדם.

תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש״י! והכול — אמת היא… ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם שירד מעולמות אחרים.

תיאטרון! משוּל אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף־יד רחבה. ועל־כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא — האדם.

לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטכס שלפני המשׂחק אינו מרהיב פחות. הטכס שלפני העלאת המסך — בבית־האמנות המקודש, וגם באוהל־המוקיונים המשוקץ — הוא טכס נהדר. אלו היינו ערים והולכים אחר רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו — היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.

לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא הצופה, שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.


ב

דבר מעין זה מתרחש פעם בשמיטה… דהיינו, שחקנים, בלי־עין־הרע, אינם חסרים. מדי ערב רואים אותם על הבמה. הם הופכים עולמות. יוֹרים זה בזה, דוקרים זה את זה, בוגדים, מקנאים. את האדם רואים לעתים נדירות. קודם התרסתי כנגד ״הטיפוסים״, שמחזאים ובמאים מציגים לפנינו על הבמה. על־פי־רוב מראים לנו אנשים שלא הגיעו גם למעלת טיפוס: כוונתי לאדם שעבר את תחומי הטיפוס. ״הקמצן״ של מולייר הוא טיפוס נפלא, אלא מה? גיבורו של שקספיר טוב ממנו, הוא נתבקע מקליפת הטיפוס, ונעשה אדם.

מה דל ונלעג הוא המלך בשעת טיולו במשעולים המרוצפים ומקושטי הפרחים שבגן המלכותי המגודר, ומה גדול הוא האביון התועה בדרכי העולם.

״הבימה״ לא באה אל ואכטאנגוב, כפי שמספרים אנשי ״הבימה״. הבמאי בא אליהם. הוא היה זקוק להם, יותר משהיו הם זקוקים לו. הוא נצרך לחומר־אנושי. בסטודיה הרוסית שלו לא היה יוצר את ״הדיבוק״. זקוק היה לבעלי־רצון צעירים ומחפשים, מדוכאים במקצת, מוזנחים. ואכטאנגוב זקוק היה ליתומים… ילדים ללא אבא־אמא. עם ילדים מפונקים אין אתה יכול לעשות מאומה. בן־עשירים מעוּדן אינו יכול להיות עֵר לילות על לילות, הוא לא יתמיד בלימודיו כמו האביון שנפשו חשקה בתורה. וּואכטאנגוב התאזר למען ״הבימה״, שינס את מותניו לכבודה, עיסה ראויה לשמה!

אדם! מה האדם? ואכטאנגוב, ככל אמן גדול, נטל את היצור המורכב והחזירוֹ אל ממדוֹ ההיולי: אדם הוא גוף ונשמה, ונוסף לכך הוא לובש קפּוֹטה. עם נשמה זו, אומר המכשף של ״הבימה״, כבר אמצא לי עצה: אבל מה עושים עם האדם? הרי יש לו ידים ורגלים? איך להראותם כך שיַבחינוּ בהם? כל־כך נתרגלו הצופים לרגליהם וידיהם של הבריות, עד ששוב אין מבחינים בהן עוד. עינינו לָקוּ כביכול, איננו מבחינים באפוֹ של האדם המֵשׂיח עמנו. עוד גוגול יצא להגן על אפו של האדם, ששוכחים אותו ואין משגיחים בו בפני האדם. מה עשה? הראה לנו את החוטם כעין כיכר־לחם. הביטו! כך נראה האף, ודווקא של שׂר־הפלך! בדומה לכך נהג ואכטאנגוב עם כל חוטמיהם של שחקני ״הבימה״, ידים ורגלים, גוף ואיברים — צָבע אותם בצורה משונה, על־מנת שיַשגיחו בהם: עיקם אותם, כדי שיָחושו בהם עד כמה ישרים הם. לאיברים אילמים־חרשים נתן פה וציוָה עליהם לזעוק: אנחנו פּה!

ואכטאנגוב, תלמידו הנאמן של סטאניסלאבסקי, הוא גם תלמידו של גוגול הגאוני ושל כל אנשי־הסגולה. הוא הראה על הבמה פני אדם, וידים — ידים מתנועעות, פושטות, מתקפלות. ידים — ידי־אדם. ידים ונשמות. וכמו הידים, כן הקאפּוֹטוֹת היהודיות. כל־כך השכיל לצבוע את הקאפוטה, לאפר את הקאפוטה היהודית — על־מנת שישגיחו בה.

עלילת ״הדיבוק״ אינה יצירה טיפוסית, המותחמת בזמן ובמקום. היא אוניברסלית, ועל־כן לא נהג ואכטאנגוב בדחילו ורחימו עם המחבר ש. אנ־סקי, ובמחילה מכבודו — פסח על קטעים ממחזהו. חשוב היה לו להראות את האוצר האנושי בכללו — והשמיט פרטים, קרא דרור לנשמה מן ״התוכן״ שלה, בשביל שהנשמה תהיה ערטילאית, עירומה.

חשבונו של ואכטאנגוב היה חשבון־צדק: הנשמה עירומה מלכתחילה. אך היא ממאנת להיות עירומה ויוצאת לחַפּש משהו… מאחורי הפרגוד יוצאת הנשמה, ומשמצאה דבר־מה, אוי ואבוי לה. כיוָן שמצאה דבר־מה, הריהי באה על סיפוקה, נרגעת קימעה, ושוב אין לה רצון לקום, והיא מסתפקת במה שמצאה. על־כן שמחים אנו יותר עם האביונים הבאים לחתונתם של זרים, מאשר עם המחותנות העדויות משי וקטיפה.

סֶנדר מבריניץ חיפש חתן ללאה שלו, וכל־כך הירבָּה לחפש — עד שמצא תחת חנן הקרוב מין קוּנִי־לֶמֶל ממרחקים. המחותן סנדר, המוֹצא, מעורר סלידה. הנשמה שלו תקועה בעורפו התָפוּח, ושוב אינו שומע ואינו רואה מה מתרחש עם לאה בתו. ואילו החתן, הזָר לחלוטין, שמצא ללאה שלו, חש שהוא מפסיע אל הכלה על גבי ברמינן החי עדיין, שלא נח מזעפו. והמורא נופל על החתן, והוא בורח, מיטלטל, נתלה על קיר שצבעוהו במתכוון בצבע ירוק, על־מנת שיראו שאדם מטפס מפַּחד על הקירות. על קיר ככל הקירות, הבין ואכטאנגוב, אך שמא הקהל לא יבחין בכך, קם וצבע את הקיר בירוק (ייתכן כי זה מעשה־ידיו של נתן אלטמן הצייר, וּואכטאנגוב רק נתן אישורו על־כך, ודיינו בזה!).

סנדר מבריניץ נשמתו בשׂרית, מלכוּתו בד׳ אמות, ובתוכן נעים ונדים, כבעולם התוהו, כמה מנתיניו המעוררים רגשי סלידה. על־כן כל־כך ישמח לבנו למראה הקבצנים. עמהם אנו נכווים ומצטננים כאחד, מידת החום משתנה והולכת… הללו, אין להם כלום ואינם חדלים לחפש.

חַפשׂוּ, מִשכוּ בחוטמיכם המזדקרים, מַשׁשׁוּ בידיכם כַּלוֹת צחורות, ובלבד שתוסיפו לחפש! מי יודע, קבצנים, מחשבותיכם? כלום מתכוונים אתם לבגדי־הכלולות העשויים משי? ואפשר נמשכתם ללִבּהּ של הכּלה, הכָּמֵהַּ, הנכסף, המתעטף ביגונו, היוצא לארוסה המת? כה משונה העליצות־העצובה שלכם, אתם המחפשים! מי יודע — אתם הבולעים את בת־המלכה, את הכלה, בעיניכם, אילו מסרוה לידיכם — מי יודע, כלום הייתם נוטלים אותה?.. אתם מציצים אל חלונו של סנדר הגביר, ומיד אתם נסוגים בפחד כלשהו… אתם ממששים את הכלה, סובבים עמה בריקוד, אך ליטול אותה מאהובה המת, לא!


ג

בעד פרצוף־פנים יתן ואכטאנגוב הכול! למען קלסתר־פניו של המירופולאי יצווה לקצץ את שתי כרעיו הקדמיות של השולחן. אין דבר, שולחן יכול לעמוד גם עמידה עקומה, ובלבד שהצופים יראו את פני המירופולאי, יביטו ישר בפניו — ולא רק בפניו הזוהרות, אלא גם בפניהם של חסידיו, היושבים סביב שולחנו ומתמוגגים לשמע דברי התורה היוצאים מפיו — הוי המירופולאי, ר׳ עזריאל׳קה, צדיק־קדוש, הרי יודעים אנו שלא על הבתולה העדינה אתה מרחם, רחמיך נכמרו על הדומה לך, על חנן, על הדיבוק: על המקובל הגדול והצעיר אתה מרחם, שהיה מסוגל לדפוק על שערי העולמות העליונים, וכל ־כך ירד פלאים: נכנס לבתולה, זנח מרחקי־אי־סוף! צא! צא, דיבוק, חבר צעיר שלי, חזוֹר וּפרוש כנפיך האדירות, רַחף וָעוּף אל האין־סוף… לעולם שכולו אורה!

הוא רצוץ, המירופולאי הזקן: חנן עקשן הוא — דיבוק שכמותו, זוהר, רזיאל שכמוֹתו, אדם! יש דברים בגו… אך לא! איני רוצה לדעת מאומה, אני אגרש אותו ממנה, ביד חזקה, בכוח ובחרם! הוא חייב לצאת, הוא חייב להציל עצמו…

חנן מתחנן: לאן, המירופולאי, רוצה אתה שאלך, כשכל העולמות נעולים בפנַי, ורק היכל־האהבה… הבה ואתחמם בו קימעה…

— אהבה? ״מה זאת אהבה?״, הצדיק המירופולאי אמנם יודע הכול, אך הוא זקן מאוד, הצדיק, ואחד ההיכלות נשכח מלבו — ושוב אינו יכול להיזכר בו, וסופו שהוא מגרש את ידידו הצעיר, את הדיבוק, מן ההיכל היחיד שאליו חָדר…


ד

הצדיק המירופולאי מכיר אותו, את חנן, הוא הכירו ליד שולחנו העקום, אף־על־פי שאין הוא רואהו. אמנם כבר כהו עיניו של הישיש, ועל־כן אינו יודע מי היא לאה… אך אילו היה המירופולאי משגיח בה, בלאה! אכן, את לאה צריך לראות. לשמוע אותה בלבד לא סגי. צלו של סנדר אביה נופל עליה. לגבי הצדיק אין לאה אלא אשה בלבד. ואשה אסור שתחרוג מד׳ אמותיה. והוא גודרה במַטה, חוסם את דרכה: עד כאן! את הדיבוק שיחרר הצדיק מכלובו: עופי, ציפור, עופי לכל העולמות, הלוואי ויכולתי להשיגך… ואילו אַתּ, הבתולה, הישארי פה, אין אַתּ זקוקה למרוֹמים, ראשך עלול להסתחרר. ואם אַתּ, בת סנדר, מסוגלת לעוף, אין זה אלא כוחו של הסטרא־אחרא…

לאה נכנעת. אם המירופולאי גודר בעדה במקלו — חייבת היא להישאר… אולם חנן, שלמעשה לא שוחרר — כי אם גורש, קורא לה. שיר־השירים שלו מגיע מכוכבים רחוקים, שבשדותיהם הוא תועה. חנן שר מתוך געגועי־האין־סוף: בואי, כלה, בואי! שובי שובי השולמית!

אור־השחר מגיה את הבמה עם רנן שיר־השירים. האור הגנוז כל־כך אנושי לנגד עינינו, אלא שהדיבוקים כמהים לחדור לתוכנו. אנשים — פּתחו לבבכם! ראו את לאה, המחפשת הגדולה, המבקשת לחרוג מד׳ אמותיה, ממעגל־הקסמים, ועשו כמוה! היא כל־כך קלילה, צפרירית, כלילת־הנשמה, כמוה כמוהו, הקורא ממרחקים… אך משהו עדיין מחזיק בה, משהו ארצי, נשמת־אפה הארצית. היא תתגבר על כך… עוד ניע, עוד אחד — רוחות־שמים חזקים יותר… הם גוברים — הנה זה בא! היא יצאה, היא עפה…

צומח ועולה המשוּלח עם התרמיל על כתפו. הוא מוציא מן התרמיל חוט, וענן שחור עוטף את העולם ומלואו — את לאה.

רעד עובר בלב… יוצא המשוּלח, ממשיך להלך על אדמתנו — מי יודע כמה עולמות קודרים יש לו באמתחתו, ולמי נועדו?

תירגם מיידיש מ. פלג



במת המישחק

מאת

יצחק קצנלסון

הרי אנו יושבים ומסיחים לתומנו ונתקלים בה בבמת־המישחק, בתיאטרון. העירותם בנוגע לו משהו, השיבותי לכם משהו שלא כהלכתכם, ואולם גם אני וגם אתם, מן המעט שאמרנו, הכרנו בו בתיאטרון שאינו אלא תורה שלמה קדושה — ואם כי לא אלוהים מדבר בה למראית־עין, רק האדם.

כי הנה ביום שברא אלוהים את האדם נברא גם התיאטרון. נברא האדם — נברא אותו הלֵץ בעל העינים העגומות עם בת־הצחוק המרחפת על שפתיו.

יקום נא האדם וישׂחק לפנַי.

וכשאנו מדברים בו בלֵץ שנברא בערב־שבת, כלום אין אנו מתחילים קצת מרתתים? זה הלץ… זה הלץ, אולי לא אדם הוא, רק אלוהים הוא ששיחק עם גוש־עפר ונבלע בו בלושו אותו, על־מנת לצאת מתוכו ולהיעלות. ניצוד הקב״ה לתוך פח־לבו של האדם, נכלא בו ואינו יכול לחרוג ממסגרות זה הלב ולהיחלץ ממנו.

ועתה, כשאנו רואים את הלץ עם מסווה־הסיד שעל פניו בשעה שמכים אותו בבתי הקרקסאות — יש אשר אנו דובבים: הנה הם מכים את האלוהים!

זה הלץ, זה הלץ — לא שוטה הוא, הוא רק משתטה. הוי, האלוהים המשתטים!

זה הלץ, זה הלץ אשר בבית־המישחק, — יש אשר אנו רוצים להתנפל עליו בחמת־רצח, לדבוק אל סגוֹר־לבו ולתקוע בו את כל שינינו: הן גדולים, גדולים מכאוביך, הלץ, ולמה תצחק?

כי הנה יש אשר אנו צוחקים במכאובנו, על־פי־רוב אנחנו צועקים מתוך כאֵב, אך יש אשר אנחנו צוחקים. מי יודע מתי מכאובינו יותר גדולים?

לא בשמים ולא על האולימפוס משׂחקים האלוהים, רק בקרב לבו של האדם, בלץ האדם, זה החכם המיתמם, זה התופס את הכול מתוך אפיסת־כוחות נוראה, זה המשחק על הבמה, על האדמה.

במת־חזיון נחמדה! האף אין זאת? מה טוב ומה נעים, הנני ואעמוד להנאתכם על ראשי — אומר הלץ ומתנועע על כפות־הידים כאותו קוף, ויקרב נא אחד מכם ויכני נא אחת ושתים על הלחי, על המסווה, פני המסווה ייחָצו לשנַים, מצד זה אבכה ומצד זה אצחק, ואולם את ארֶשת־פני מתחת למסווה לא תדעו עד עולם.

ואתם — אומר הלץ — אתם, הרי אתם בטוחים שפנַי מגוּלים הם? אין אתם רואים את האפֵר אשר על עינַי. אשריכם שאינכם רואים. זה עושה־הקפלטים שמאחורי הקלעים הוא פירכס אותי יפה מבפנים, שלא יכירו בי את המוקיון. תלמידי־חכמים שבכם, בעלי טביעת־העין, מאמינים אמנם לראות בי את בן־האדם המתחפש למוקיון, ואולם מוקיון אנוכי המתחפש לבךאדם.

מוקיון או אלוהים — אחת הוא!

כי הנה זה עתה — אומר הנואם אל קהל שומעיו לפני פָתחוֹ את נאומו: זה־עתה, לפני צאתי אליכם, נכבדי, והנה נפתחה דלת חדרי ואיש אחד לבוש פראק וצילינדר בראשו נכנס אלי, השתחווה לי מתוך קידה נימוסית, התייצב לפנַי והתוודע אלי: אתכבד נא… אני השד — הוא נימנם כמעט… כמו שכל אחד מנמנם בשעה שהוא קורא בשמו, אך אוזני הבחינה היטב וקראתי: נעים לי עד מאוד… ואם כי אצתי, אצתי אליכם ביותר, הגשתי לו בכל־זאת כיסא לשבת עליו. ישבתי למולו כעל גחלים לוחשות… הוא דיבר עמדי על רבות ועל שונות, כמנהג השדים. נשא מדברותיו על הפוליטיקה של היום, על מצבם של עמים וארצות. מעט חלקתי על דבריו, מעט הסכמתי לו, הכול לפי הנימוס, ובשעה שחייכתי עליו הייתי מהרהר בלבי: הוי, שד משחת, דווקא עתה הואיל לבקרני, בה בשעה שנתאספתם כאן לשמוע נאומי. ואולם מה שהיה קצת משונה בעיני — פני אורחי הלכו הלוך והידמוֹת לפנַי אני. וכאשר העיפותי עיני על מורה־השעות, ובעל־הדבר נעלם ואיננו. פניתי כה וכה והנה הוא התחיל צוחק מקרבי. אז קמתי ואקח את הצילינדר שלי שנשאר על גבי השולחן הקטן, את בתי־הידים הלבנים ואת בגדי השחור, שׂמתי את כל אלה עלי ובאתי אליכם הנה. ואתם, נכבדי, אלמלא גליתי את אוזניכם, לא הייתם חושדים בי ששד מדבר אליכם מתוך גרוני.

יראים אתם קצת, הנכם יראים אותי, אם כך — הרי חשבונותינו שווים. גם אני ירא קצת מפניכם.

שלושה הם, לכאורה: הלֵץ, השֵד והאלוהים — ואולי אך אחד הם.

התיאטרון — תורה היא, מלאה כוונות ורמזים, ואולם הבסיס נכון הוא, לא בשמים הוא, על עפר יסודו. יש לה לתורה זו ים־התלמוד שלה וכל אחד מאתנו שוחה בו כפי יכולתו הוא. הצמאון הגדול לאדם הרחיבוֹ והעמיקוֹ.

צָמאנו לאדם. אנחנו המשׂחקים, המתחפשים, באים לראות על הבימה את האדם, האדם — התכלית הכי־עליונה, הנקודה הכי־עילאית בתיאטרון.

אמנם לא כל אחד מאתנו מתכוון לו. רבים מאתנו מסתפקים במועט, במועט נורא. רבים מאתנו מוצאים את עולמם ב״קינוֹ״1 . מדי שבוע בשבוע הם באים אל הקינוֹ ויוצאים ידי־חובת תיאטרון. חברם בעל עולם־הזה, מן המין הבלתי־משובח, אם כי עולה הוא בטעמו על הראשון, הוא בוחר לו אופיריטה או פארסה זולה וחסרת־טעם. השלישי, אם כי גם הוא המוני, מבקש לו מחזה קורע־לב־ונפש, רוצה להזיל מזמן לזמן דמעה, להקיז מעט מדמי לבו. ״דראמה עם חללים״ הבו לנו!

כמה רחוקים הם כל אלה מן התיאטרון! לא בני־תורה הם אלה. גם אם יפלו במקרה כאותו איש־החיל לתוך הסוכּה, אל היכל־מקדשו של התיאטרון — לא יחולו ולא יזועו. לא להדיוטים אלה בית־המדרש! לא לצים הם, ודבר אין להם עם השדים, אין אלוהים בקרבם!

רעים ומגוחכים מהם — הם הלֵצים המזויפים, אלה השׂמים את פניהם בפיח של כבשן — שׂטָנִים אנו! מדביקים להם כנפיים מנייר לבן, נעשים עדינים־עדינים ורכים־רכים, מדברים במתיקות מעוררת גועל־נפש — מלאכים אנו! הולכים על בהונות הרגלים, פורשים זרועות ארוכות־ארוכות בין יריעות כהות, לוטשים מתוך העוויות משונות עינים, לוחשים מתוך סֶלֶד וָרֶמז, מפילים פחד — הרי מיסתוריה!

לאלה הזייפנים אין כל תקוָה, למגוחך אין כל תקוָה. מנוּולים אלה, אם תפגעו בהם — אל תמשכום לבית־המדרש.

אל התיאטרון אשר ירד פלאים פרצה הרוח הרעה, זו הריקניוּת הנוראה וההוללה, העושה בו מעשֶׂיה, זר מעשֶׂיה.

המסתוריה — ימות העולם ימיה. המסתוריה לחשה בלחש עלֵה העץ הראשון על אדמות וצעקה מגרון האדם הראשון בהיוולדו. בכדי שיפול הפחד על האדם, אין האדם צריך לשעה של בין־השמשות. גם בצהריים אנו מגששים לאובדים דרך.

הצל כשהוא לעצמו — אינו ולא כלום. מה שמבהיל ביותר על הארץ, מה שנורא בחיים יותר, מה שגולל אבנים מעל־פי תהומות — הרי זה דבר וצלו של דבר.

מעשה ברבי של חסידים ידוע שהיו מרננים אחריו בחשאי שראוהו בבית־התיאטרון בהיותו בדאנציג, וראה שם בנשים מקושטות בשמלות לבנות כשהן שרות וסובבות במחול ואלפי הנרות בתוך מנורות ונברשות דולקות ומפיצות אור.

כיוָן שהגיעו הדברים לאוזניו של הרבי, לא כיחש והודה: ״אף אמנם, הייתי שם בתיאטרון בדאנציג, אלא מאי? לא ראו שם אלה שהיו שם אתי באותו לילה את אשר ראיתי אנוכי… אלה השמלות הלבנות שעל הנשים — לא שמלות היו אלא תכריכים; אלה הנרות הדולקים — נרות־נשמה היו, נרות יום־הכיפורים, והקולות — קולותיהן של נשמות תועות, עוטיות ושוממות המבקשות את תיקונן בעולם־תוהו זה״.—

מדרגה זו שהגיע אליה איש קדוש זה — מן המדרגות העליונות היא בתיאטרון. הוא השיג את התיאטרון, הוא ראה דבר וצלו של דבר.



  1. קינוֹ — בית־קולנוע.  ↩


ראשי־תיבות

מאת

יצחק קצנלסון

יש אשר אנו נתקלים דרך אגב בשאלות העומדות ברומו של עולם ויש אשר יש לנו מה להגיד בנוגע לאלה השאלות, ודווקא משום זה, משום שיש לנו מה להגיד, אנו עוברים עליהן בשתיקה. יש לנו ״משהו״ להעיר. מפני עניווּת יתירה אנו אומרים משהו, באמת מאמינים אנחנו שמשהו זה לוּ השמענוהו — והיה מברר ומלַבן את כל הענין הסבוך הזה ומפיץ עליו אור… אלא שאין כדאי, לא זה המקום ולא זה הזמן ולא אלו האוזנים… כך! ענווים אנחנו. ועוד זאת: הדברים הרי הם יגעים באמת, ושאלה זו חמורה היא, ובכדי לבארה די־צורכה — צריכים להקדיש לה ספר בכמה כרכים. אך דא עקא שאנו עוברים על הרבה דברים שיש לנו אליהם יחס, בשתיקה, מבלי להעיר עליהם. מחכים אנחנו לשעת־כושר, למקום ראוי לכך ולאוזנים קשובות ושלושת הדברים האלה יש אשר יאחרו לבוא, ויש אשר לא יבואו.

״ענווים״, הזדרזו בדבריכם! עד שנכתוב בשאלה זו או אחרת ספר בכמה כרכים, ננסה נא לכתוב על־אודותן רק ראשי־פרקים, ראשי־תיבות. איה״ש כשניפנה נוסיף על דברינו כהנה וכהנה.



להיינה

מאת

יצחק קצנלסון

(הקדמה ל“ספר שירים” מאת היינריך היינה)


לֹא בַעֲבוּר שֶׁמְּשׁוֹרֵר אַתָּה גָדוֹל, הַמְּשׁוֹרֵר וְהַחוֹלֵם!

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, יְהוּדִי בְלִבְּךָ וּבְפִיךָ,

גַּם לֹא מִפְּנֵי זֶה שִׁמְךָ שֶׁיָּצָא לְךָ בָּעוֹלָם –

תִּרְגַּמְתִּיךָ.


גַּם־אֲנִי מְשׁוֹרֵר כָּמוֹךָ, וְחוֹלֵם גַּם חוֹלֵם כָּמוֹךָ,

עַל שֶׁמֶשׁ בֶּהָדָר שַׁרְתִּי וְעַל הַיָּרֵחַ הַלָּבָן,

גַּם לִבִּי יֵשׁ יִצְהַל וְלֹא יֵדַע שֶׁהוּא בוֹכֶה

וְלֹא יָבִין.


גַּם־אָנֹכִי בִלְהָטַי עוֹשֶׂה… בּוֹחֵן וּבוֹחֵשׁ בְּמִלִּים,

לַחֲשָׁן וְנַחֲשָׁן יָדַעְתִּי וְסוֹד הִצְטָרְפוּתָן,

חָנֹט חֲלוֹמוֹת בַּחֲרוּזִים וּרְגָשׁוֹת לְהַחֲיוֹת בִּצְלִילִים

גַּם אַחֲרֵי מוּתָן.


גַּם־אָנֹכִי חֻנַּנְתִּי בִצְחוֹק וְדִמְעָתִי בָעַיִן, –

לֹא לְתַרְגֵּם אֶת שִׁירְךָ נוֹצַרְתִּי, שָׁר גָדוֹל וּפֶלִאי!

לֹא לִבְצֹר יֵין גֶּפֶן נָכְרִיָּה, לֹא לְהָרִיק הַיַּיִן

מִכְּלִי אֱלֵי כֶלִי.


אַךְ אַתָּה אָהָבְתָּ… בְּמִדְבַּר הָאָרֶץ פֹּה מַטָּה

לְךָ הָיָה גַן־עֵדֶן נָטוּעַ וְעָרוּךְ לְךָ הָיָה הַתָּפְתֶּה,

שָׁתִיתָ מִכּוֹס־תַּעֲנוּגִים וּמְצָרֵי שְׁאוֹל פֹּה יָדַעְתָּ –

אַתָּה אָהָבְתָּ!


בֵּין גְּדוֹלֵי הָרוּחַ, בֵּין רַבֵּי הַשִּׁיר וְהַמְּלִיצָה,

אוּלַי גַּם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי יֵשׁ יִדְמוּ וְיִשְׁווּ לְךָ, הַיְנֶה;

אַךְ אַהֲבָה זֹה לְלֹא־חֶמְלָה, מִשּׁוּרוֹת שִׁירֶיךָ מְצִיצָה –

לָהּ אֵין שֵׁנִי.


יָחִיד לִפְנֵי זֹה הָאַהֲבָה – שִׁירָה לָהּ שַׁרְתָּ יְחִידָה,

הַשִּׁירָה – בַּת־תַּלְיָן בְּךָ עוֹרְרָה וּבְנוֹת הַשֻּׁלְחָנִי הֶעָשִׁיר;

אָהַבְתָּ הָאִשָּׁה, וּבַאֲהָבְךָ – שִׁירָה מַחֲרִידָה

לָהּ תָּשִׁיר.


כְּלוֹת־נַפְשְׁךָ שַׁרְתָּ לָאִשָּׁה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה,

עַד אִם לֶחְיְךָ צָמְקָה, חוּט־שֶׁדְרָתְךָ עַד יָבֵשׁ –

שִׁיר אֶחָד מֵרֶחֶם הָאֵם עַד יְצִיאַת נְשָׁמָה:

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ, כְּלוֹת־נֶפֶשׁ.


כְּלוֹת־נֶפֶשׁ מָלֵאתָ וְאַהֲבָה, תִּלָּחֵץ אֶל סְפִינְכְּסִים בִּמְשׁוּבָה,

תְּסַפֵּר עִם פְּרָחִים בַּלֵּילוֹת, הַלְּבָנָה – פְּנֵי כַלָּה לָהּ חִוְרָה;

בַּת־מְלָכִים שֶׁמֵּתָה – אוֹהַבְתֵּךְ, וְתֵבְךְ עִם אֲהוּבָהּ

בְּקִבְרָהּ.


בְּשֶׁל אַהֲבָה זֹה לְלֹא רַחֲמִים, הוֹ אוֹהֵב גְּאוֹנִי,

בַּת־צַעַר־הָעוֹלָם, מָצָאתָ בְּסִפְרְךָ נִיב לָהּ –

שֻׁתָּף נַעֲשֵׂיתִי לְשִׁירְךָ, גַּם עֹצֶב־יְגוֹנִי

בּוֹ נִבְלָע.

עד כאן! רק מתוך שיר דיברתי אתו פה אל פה; בפרוזה אני ירא… יראָה זו הרי היא לכאורה יראָה מפני הכבוד, מפני כבוד המת, ונוסף לזה… אני מהסס, שמא יקום ויעמוד לנגד עיני. כי הנה רק שירו, אשר שר לנו, בן־אלמוות הוא, חי הוא ומפרפר; המשורר עצמו – הוא הלך לעולמו, הלך ואיננו… והמתים הגדולים – כשאני נזכר בהם, תוקפני משהו הדומה לפחד, וּשׂער ראשי מעט סומר. המתים הגדולים – ודאי שאינם יודעים שינה ומנוחה גם לאחר מותם: יש שמרגיזים אותם גם מתוך קברם. המתים הגדולים, ה' יודע אותם, כאשר צר לנו עד־מאוד וכאשר אנו קוראים להם – יש שהם עולים מן הארץ.

אי, אי, ינוח לו המשורר הגדול על משכבו בתוך קברו, אל־נא יקום ויעמוד לפָנַי זה המעונה, שְׂבַע הצער והמכאובים, אל־נא ישוב אל החיים לאחר שנחלץ מהם. ירא אני להעלותו מן הארץ. יראתי את שאלתו: למה הרגזתני?

לא ארגיז את הנביא, את הנביא היינה. המשורר הגדול הזה לא התנבא בספר־שיריו לגורל אחרים, ואולם על גורלו הוא התנבא. חזות קשה, קשה חזה לו לעצמו, וכנביא ממש התנבא, מתוך חמימות נפלאה שבלב, מתוך מחזות־לילה של נעורים. עוד נער היינה, רך ומשוח, ויחלום חלום, ואת חלומו זה שר בחרוזים קלים, יפים ובפשטות של ילד ממש, פשטות נשגבה זו המצויה אצל בעלי־נבואה. בחלומו – והוא מתהלך לו בגן עטרת־צבי. פרחים מציצים בו בתום, ציפורי־חן מסלסלות מבינות הענפים, והשמש שופך זהבו על כול, ריח־ירק יפך ורוח נושבת קלה – והכול מזהיר וצוחק. אך הנה באר של שַׁיִשׁ לנגדו בתוך הגן, וילדת־חן כובסת סות על באר־השיש, כובסת ומזמזמת:

זְרָם־נָא, זְרֹם, גַּל־מֵימַי צַח,

כַּבֵּס־נָא לִי הַבַּד הַזַּךְ.

היינה הרך מתבונן בה והיא כה זרה וכה ידועה לו. את גורלו ראה הנער, גורל חייו. הן גורל חיינו הוא, הזר לכאורה לכל אחד מאתנו, ואשר כל אחד מאתנו מרגיש בו מתוך חלומותיו ולפעמים רחוקות, ברגע של התגלות, כמובן, גם בהקיץ. יש אשר גם בהקיץ אנו מַפנים ראשנו לאחור ואין איש. זה היה מגע כנפו הקלה, כנף הגורל שאנו קשורים אליו בעבותות שאינם ניתקים, שאינם נראים לעין, ושאנו נמשכים אחריו בהיסח־הדעת תהומה, אל תהום האבדון. גורלו של כל אדם מובילו אל תהום. אשריכם שהנכם נגררים אחרי גורלכם בהיסח־הדעת. היינה הלך אחרי גורלו בעינים פקוחות. בעודו נער ראה את התהום אשר תבלעהו. מתוך הכרה הלך. זה היה הפרפר, שידע לכתחילה אשר להבת־הנר תאחז בו, ובכל־זאת סבב עליה, סבב וחיזר אחריה. מתוך צחוק הלך היינה אחרי גורלו, – זה הצחוק שאדם צוחק בפחדיו הגדולים שתקפו אותו על דרכו.

אַתְּ, יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי,

סוּת לְבָנָה זוּ לְמִי?

העלם הרך שואל את הנערה על באר־השיש, זה סמל גורלו המתחפש, – וגורלו עונה לו מפי הנערה, גלוי:“תכריכי מת אכינה לך!”

לא לכל־אדם מדבר הגורל גלוי; להיינה העלם ברור ימלל – הוא יעצור כוח.

“תכרכי־מת אכינה לך”, כלומר: “על־ידי, על־ידי ילדת־חן זו שאתה רואה, תבוא מיתתך”.

ואולי לא ראה היינה בנבואה כלל, רק שיר כתב משורר רך בשנים, שיר סתם? ואף אמנם קראנו את השיר בתחילתו מתוך הנאה מרובה, בשחוק של רצון על שפתינו, כמעט שהתענגנו על התמונה היפה, המרהיבה עין, שעל באר־השיש… אלא לאחר שקראנוהו עד הסוף, לאחר שחזה המשורר את החזוּת הקשה שלוש פעמים, עבר קור בבשרנו… זאת היתה נבואה, שנזרקה מפיו. ואולם לא נזרקה, – חזוּת קשה שנשנית ומשתלשת אינה מתמלטת סתם מן הפה, אלא שכך מתנבא המתנבא מתוך הכרה גמורה; וכל השומע אותה – קור עובר בבשרו.

אַךְ דִּבְּרָה דְבָרָהּ יַלְדַּת־תֹּם –

וּפִי הַבּוֹר אָז נִפְתַּח דֹּם,


וּבְעָמְדִי כֹה עַל פִּי הַבְּאֵר,

וּבְכָל עַצְמוֹתַי עָבַר קֹר;


אֶל קֶבֶר, אֹפֶל בּוֹ וָהָס,

הָשְׁלַכְתִּי –

טוב להיפגש בגן עדן עם נחש מַשִּׁיא מוות, טוב לשמוע לאחר חטא את קול ה' הנורא מתהלך בתוך הגן, מאשר להיפגש בגן עם הגורל המדבר גלוי.

מה ארחמך, הוי, מה ארחמך, עלם אומלל!


יותר מדי מדברים אלה, המדברים בהיינה, על־אודות בנות דודו. אלמלי באו אלי, בה בשעה שאני יושב על ספר־שיריו של היינה, ואמרו לי: בבית פלוני מתגוררת בת השולחני העשיר אשר אהב, שמא תחפוץ לראותה? – בהן שלי, שלא הייתי מניח את ספר־שיריו של זה מידי כדי לנוע ולהתבונן אל פני אהובתו. הן לא אהובתו, כי־אם אהבתו היא, רבת הכאב והצער, אשר צדתני, זאת האהבה ביסוריה היא מלאתני; ואם אניח מידי את ספרו, אלך ואחזור על פתחה של האשה אשר אני אוהב!

לא האהובה, כי־אם האהבה הגדולה של היינה, זֹה האהבה ללא־רחמים.

יותר מדי מדברים בבנות דודו של היינה. תולים בהן את הקולר. יש מאשימים אותן על אשר דחו מעליהן את המשורר בשתי ידים, שהקשיחו את לבן ממנו. יש שמודים להן בסתר־לבן: אלמלא כך – ולא שר לנו את שירו הנשגב על האהבה ללא־תקווה. ויש אשר יוּנקֶר מגוחך בקנאתו יחמוד לו לצון על המשורר היהודי הגדול, אחד מגדולי משוררי אשכנז, ונוזף בה בבת־דודו שלא נתארסה לו לתועלת הספרות. לוּ נישאה לו ולא היה מכניס לעולם את מחזות־התוגה, הגרועים לפי דעתו, אשר כתב באהבתו אותה ללא־תקווה! (אגב, יש להעיר, ששני המחזות אלמנזר ורטקליף הרי הם שתי פנינים יקרות באוצר ספרותה של אשכנז).

מובן, שבספר תולדותיו של היינה אפשר לציין ולסמן בין מעשים, מקרים, מאורעות שונים ופגישות, האומרים הרבה, גם דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. ואולם בדבּרנו על־דבר שירי האהבה של היינה, דבר אין לנו, לא עם ה“קוּזינות” ולא עם יתר הנשים אשר אהב. השם הפרטי, הריאלי, ולוּ גם שמה המפורש של בת־המלך הכי־יפה – אם הוא נצמד לשיר הוא פוגמו, נוטל ממנו הרבה, כמעט שהוא מחללו.

המשורר, שאהב בסתר־לבו ושר על אהבתו, לא גילה בזה את אהבתו, לא הודיע אותה ברבים, להיפך: עוד העטה אותה בשירו במעטה סוד ומסתורין, כיסה את מערומיה בצעיף־תעלומה. זוהי הפרוכת לארון־הקודש, הכפורת והעטרה לתורה. השיר, שהושר לכבוד האשה על האדמה, מרים אותה מעל פני האדמה, נופח בה נשמה יתירה והרי היא מרחפת. ולוּ נתן לנו משורר בצד שירו את תמונת אהובתו כמו שהיא, את הפוטוגראפיה שלה, היה מחלל את שניהם, גם את השיר המלא הגות־לב והשתפכות־נפש נישאה וגם את האשה שאָצלה רק עליו מרוחה ושראה אותה באור אחר לגמרי משרואה אותה בשר־ודם אחר. גם השיר וגם האשה הפסידו.

בהוצאה מהודרת של כל שירי משורר מנוח מפורסם נתנו את תמונת האשה, אשר מת עליה במלחמת־שניים. לכתחילה היה כל הענין מעולף־סוד: אשה שהוקרבה לה נפש גדולה ועשירה זו!… ואולם מכיון שהסתכלנו בפני האשה, סר מעליה כל הקסם ואנחנו פולטים מתוך שויון־נפשנו: אי… בשל זו!… והליצנים שבנו יש שיוסיפו: לא היה כדאי.

השיר – לאחר שכתב אותו המשורר וְשָׂם אותו בספר, נעשה קניינו של קוראו. שירי שלי הוא בשעה שאני קורא בו; ועל־אודות האשה אשר אני אוהב כתוב בו. אם אין בו בשיר מאהבתי אני, מששוני ומצערי אני – לא היה כדאי שייכתב.

בספר־השירים אני מוצא את אהבתי אני, את ששוני ואת צערי.

ספר־השירים הרי הוא שלי ושלך, אחי. בנות דודו של היינה והשאר לא היו ולא נבראו, מָשָׁל הן.


היינריך היינה, שנולד בדיסלדורף על הריינוס, ביום השלושה־עשר לחודש דצמבר, בסוף השנה האחרונה למאה השבע־עשרה, פתח את “ספר־השירים” בחלומותיו משנת 1817, בחלומות שחלם בהיותו בן שבע־עשרה. אמנם “חבלי נוער” תוססים בחלומות אלה, יסורי עלם עדין ורך שוקקים בם, יסורים של אהבה אשר לא יֵדָעֶנה עוד, טרם נגלתה לו בהקיץ, אין היא יוקדת עוד בלבו ובעצמותיו. היא רק מרפרפת סביבותיו, נוגעת בו ואינה נוגעת, היא מתגנבת אליו על משכבו, מופיעה לעיני־רוחו בחלום חזיון־לילה.

כלום לא חלמתם גם אתם את החלומות הללו בנעוריכם? דפקו נא חרש־חרש על שערי לבבכם – ועלו אלה זכרונות־הנוער מתהום הלב. זכרונות־בקרים אלה אינם נידפים כענן־בוקר. שאלו להם – ואתם נזכרים בם, מתוך רעד שבנפש. הן בימים ההם, כשהייתם מקיצים מתוך חלומות אהבה פליאה זו, הייתם רועדים. כשהייתם מקיצים מתוך אלה החלומות אשר סביב שתו עליכם, נערים רכים, נערים עם חלב־האם על שפתיים, נערים בלי חתימת־זקן – הייתם רועדים. הן אלה הם החלומות אשר לא סיפרתם ולא שרתם אותם לאחר שהקיצותם; אך צמרמורת עברה בכם בבוקר־בבוקר בפקחכם בצער אשר לא־יתואר את עיניכם – והן תוהות, תועות ונוהות וכלות לה לזרה ולנסתרה, לָאהבה –

ואולי יש אשר נפש קרובה ונאמנה מצאתכם בחוורת פניכם, מצאתכם עם אד־החלומות בתוך עיניכם, שלא נתנדף עוד, ושָׁאלה להם, לחלומותיכם. נעתרתם לה וסיפרתם את אשר יכולתם להעלות על שפתותיכם, והנה זו הנפש הנאמנה והאוהבת אתכם לא חרדה, לתמהונכם הגדול, למשמע־אוזניה. ואולם בסתר־לבבכם לא תשתוממו כלל, כי את המחריד באלה החלומות לא גיליתם לה, כי למחריד ביותר באלה החלומות, לעיקר – לא מצאתם כל ניב. את העיקר לא יכולתם לספר.

חלמתי והקיצותי. בזה הרגע דפקה יד קלה בדלת חדרי. פתחתי והנה רעוּתי היא.

– הו, מה־זה היה לך, ידידי?

– חלום חלמתי! – עניתי לה לרעוּתי, ואת פָנַי אני כובש בכפות־ידי. בָּרְאי, התלוי בקיר שכנגדי, ראיתי את פָּנַי, והם חוורו עד־מאוד, נעוו, נעוו פני, ולכן כיסיתים.

רעותי הטובה קרבה אלי, אחזה בשתי זרועותי והסירה אותן מעל פני:

– מה־זה היה לך, הגידה?

– חלום חלמתי, – חזרתי ועניתי לה בקול נרגז קצת. כמעט שחרה לי על אשר תצחק. הרי היא מסתכלת בי וצוחקת.

– ספרהו נא לי, אנא, אבקשך! ואצלת־נא מעָצבּך גם עלי.

היא ישבה לצלעי לצד הספה ואני סיפרתי לה את אשר חלמתי:

– בחלומי ואני מַתִּי. מַתִּי כמו שמתים כל האנשים, כמו שמת אתמול שכני בבית הסמוך לנו. אני שוכב מת על מיטתי, והנה פלא! אני חולם גם לאחר שֶׁמַּתִּי. בחלומי, לאחר מותי, ואני רואה אותך באולם ארוך־ארוך וצר עד־מאוד, נרות רבים בקני־מנורות למאות דולקים לאורך כל האולם, ואולם האור המסתנן אדמדם כה וכהה ביותר ומעולף אד. קולות כלי־זמר אטומים בוקעים מעמקי האולם ומגיעים לאוזני. נשף־חשק פה. בין זוגות המחוללים והמחוללות, הסובבים באולם, אני רואה גם אותך יוצאת במחול. אני הכרתיך, לבושת שחורים; בן־זוגך סובב אתך באולם ולוחצך בסערת־המחול אל לבו; את החרַשת; אני רעדתי כולי: שתיקה זו ואלה שמורות העינים המוּרדות – הן הן אשר משכוני, אשר כה משכוני אליך בעבותות אשר לא יינתקו, גם עתה לאחר שֶׁמַּתִּי… כלפי מי את שותקת עכשיו? פרשתי לקרן־זווית, ניצבתי קודר מן הצד, ממקום שם יֵקל לי לראות את פניו, פני בן־זוגך הסובב במחול אתך. בפני בן־זוגך זה החדש – בפניו של זה ודאי אכיר צער ידוע לי מכבר… והנה – הוי אלי, אלי! זה העלם לבן־הפנים, שהיה סובב אתך באולם – אני הוא, אני הוא!

– וזה הכול?! – קראה רעוּתי וכאילו חייכה לי שוב.

– אמנם, זה הכול… זה כל החלום… ואולם דומה, שלא סיפרתי לך איזה עיקר, עיקר שאין אני יכול לספרוֹ, שאינו נתפס במו־שפתי…

היינה ידע לספר ולשיר את עיקר־חלומותיו, מבין שורות כל שיריו הוא מבצבץ, זה העיקר שאינו נתפס, ולכן הוא חָרֵד כה בשירו ומחריד בו את הרבים.

אֶל אַרְמוֹן גָּדוֹל הֱבִיאַנִי שַׂר הַחֲלוֹם –

והארמון מכושף כולו, אור פלאי בו, אור מסתנן בעד ערפלים, ועם רב, עם רב נוהרים דרך אולמיו הרבים, אחוזי־אימים וסופקי־כף, כל אחד מבקש לו פתח אשר יצא בו מתוך מערבולת של תאים זו. גברים ועלמות נסחפים בה וגם הוא בתוכם, גם הוא נסחף עם הזרם.

רק חלום ולא יותר ראה העלם. עוד בראשית החלום, אשר הוא מספר בחרוזים כה שוקטים למראית־עין ובריתמוס כה צונן לכאורה וזר כה, עובר בלי־משים קור של קפאון בבשרנו. הקול, אף כי ברור הוא למדי, כאילו מרחוק הוא בא. ומבלי אשר חפץ בזה הנער החולם – לבנו מהסס בנו מזה אשר אנחנו שוערים בנפשנו: זה הארמון, האם לא העולם הגדול הנהו, זה עולמנו, ואלה התועים בו, המתלבטים בין כתלי אולמיו ומבקשים מוצא, מוצא – האם לא אנחנו הם, המון גדול של תועים?… אבדה פה דרכנו בארצות החיים, ומתוך בולמוס של שגעון התוקף אותנו אנו מבקשים מוצא. כאילו יש מוצא.

אַךְ פִּתְאֹם אַבִּיט, אֶתְמַהּ בְּחֶרְדַּת לֵב.

אֲנִי לְבַדִּי נִצָּב –

פתאום – והוא לבדו ניצב. אלה החליפות שבחלום, הבאות לפתע־פתאום – מי מאתנו לא ידען? העדה נעלמה. יחיד לנפשו הוא תועה, מאולם לאולם, מִגֵּו לְגֵו –

בחלום חזיון־לילה אחד בגר העלם. יצא בו מתקופת־חיים אחת ונכנס לתקופת־חיים שניה. לכתחילה היה נגרר אחרי כל המחנה, התבולל בין ההמון, ועתה הוא עושה את דרכו אחד, הוא תועה לבדו; הנה סר אל השביל השומם, שהאדם עובר בו יחידי, רגליו כבר בצקו, עייפו, מאוד עייפו. את לבו לוחץ כאב. אך הנה השער, זה השער האחרון אשר בו יֵצא, אל השער האחרון לחיים הגיע, לצאת בו הוא חפץ, הוא שואל את נפשו למוּת, ואולם – אל אלהים! את מי הוא רואה בסוף דרכו זה?

זֹאת הָיְתָה אֲהוּבָתִי אֲשֶׁר עָמְדָה שָׁם,

עַל פִּיהָ כְאֵב וְעַל מִצְחָהּ יִשְׁכֹּן עָצֶב.

“חֲזֹר!” –

זאת היתה אהובתו, אשר עמדה על־יד השער האחרון. זֹה האשה אשר הוא אוהב, היא לא תתנהו לעבור את הגבול. היא, היא שנשאה אליו רוֹם את ידה, שצוותה עליו במפגיע: שוב! העלם הרך – עוד הוא עומד לפני השער האחרון. אין אנו יודעים, אם יחזור או אם יעשה את דרכו הלאה… הוא מתבונן אל פניה, תוהה ושואל: מה האות אשר היא מראה לו? מהו הכאב אשר על פיה, וזה העצב, השוכן על מצחה, מהו? כלום רחמים הם, או אולי אהבה? “חֲזוֹר!” היא מתרה בו: לך מזה, אל תעבור את מפתן השער האחרון, אל תמות! ואולי קצף הוא? היא קוצפת עליו על אשר עשה את דרכו האבלה הנה, על לכתו הנה גלמוד, ועל אשר הוא דוחק את הקץ. האומנם שכח, שיש לו עוד מעוז בחיים, שיש מפלט לו… מדוע לא נזכר בה, בצר לו? האומנם שכחה? היא מסתכלת בו, חודרת לתוך עיניו, מבטה עז ובוחן אותו, אך מלא אהבה – היא קוצפת עליו משום שהיא אוהבתו, ובוחנת היא אותו משום שהוא אומר לצאת בשער האחרון – האומנם אוהב הוא אותה? אחד שהוא אוהב – כלום יבקש את נפשו למות?

– חזוֹר! חֲזוֹר! – ואולם אין לדעת אם חזר העלם, אם היה חוזר, אם עצרה האשה בעד הרעה – העלם הקיץ.


החלום שלאחריו פחות פלאי ואיום, אך קשה ומעיק יותר. הלא הוא החלום המתחיל:

לַיְלָה נָח עַל עֵינַי,

עוֹפֶרֶת עֲלֵי פִי –

העלם המת הקיץ בקבר, יד דפקה על קברו: קום, היינריך! אף אמנם מַתָּ, אך הנה בא היום הגדול, כל מֵתֵי העולם קמו לחיים, לחיים שאין להם סוף.

אתם, בשמעכם את הדברים הללו, האם לא התעוררה בכם התשוקה לקרוא בקול: אך שקר היא מבשרת ומכרזת! עוד כולנו מתים, עוד לא קמנו. מרמה היא אותך, צודדת־נפשות זו, אסון היא חפצה להמיט עליך, להצעידך למדחפות היא אומרת, להקימך היא חפצה, – בשם ה', אל תקום!

ואף אמנם זו הנערה, שדפקה לו על קברו, לא אהובתו היא, בת החלום שקדם לו! אף כי שתי הנשים – כוונה אחת להם: לראותו חי. ואולם כמה רב ההבדל בין שתי הנשים. האחת לא תתן לו למוּת, וזו מושכת אותו לאחר מותו אל חיק החיים.

האחת – אף כי לא נסתרו מעיניה יסורי אהובה, – הן היא־היא שמצאה אותו “על הגבול” במכאוביו הרבים, בגודל צערו ויאושו, ובכל־זאת היא מצַוָה לו לשוב, גם מבלי אשר תמתיק לו את ממרורי החיים, לא תתן שום תקווה בלבו, אינה מדברת על־דבר אהבתה אליו, מלבד עיניה שמגידות לו זאת. אמנם, לא טובים ביותר החיים על הארץ, היא עצמה על ספו של השער האחרון עומדת; ואולם שם מאחורי השער – שם אין כול.

בלילה שלאחריו קם הדבר והיה: המשורר העלם עבר את הגבול. עינה העֵרה והמשגחת של השומרת אותו אך סרה מעליו לרגע – והוא מיהר ו“גנב” את הגבול. אך הס! הוא כבר שוכב בקבר, פצוע וחולה הוא שוכב למעצבה בבור. אל תרימו קול, אל תקראו לו, אל תעוררוהו. ישכב לו, ינוח. בנוחו ינוחו אתו מכאוביו, לא יפתחו פצעיו פה. אך מי זאת העולה ודופקת לו על קברו, מי היא זאת הקוראת לו מכליות האדמה? – קום, היינריך! – שמא אהובתו היא? בת חלומו מן הלילה שעבר? אך לא! לא אהובתו היא. הנשים שאינן נותנות לנו לאבד את־עצמנו לדעת, מכיון שנהיה הדבר, מכיון שאנחנו מונחים בקבר, לא תקראנה לנו. הן תספוקנה כף, תָּמֵרנה, אך לא תקראנה לנו לשוב אל עמק־הבכא… מכיון שהלך – אין כדאי לשוב… החיים הללו כלום שווים הם שישובו אליהם?

נערה זו, הדופקת לו על קברו, הרי היא אחרת, בת־מכשפים צהבהבה, צודדת־נפשות אכזריה, אחות לוֹרֵלַי היושבת בהרים, רוצה היא להתעלל בו עוד, בקורבנה. רק קוסמת ובעלת־אוב מעלות את המתים מקבריהם.

הַאִם לֹא תָקוּם, הֵינְרִיךְ,

בָּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב –

אי, אי לך, כוזבת קטנה, צהבהבה ואכזריה!

אך הנה קול מארץ עולה, קול עמום, קול העלם מקברו:

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אם לא מתחתיות האדמה בא הקול הזה? קרוב לארבעים שנה אחר־כך, כשמת היינה שבע עינויים וצער בפאריז, לא היה לו חיבוט־הקבר יותר גדול משבחלומו זה.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

עב כיסתה את עיניו, ולבות העינים – הן כבו בבכי.

והיא, זו החתלתולה, ירוקת־העינים, היפה, “הָרי־זהב” היא מבטיחה לו, היא אך תישק לו על עיניו וצעיף־הליל יסור ויעלה מעליהן, עיניו תאורנה, במקום בני־אדם ישוב ויחזה מלאכים. מלאכים דווקא!

– קום! – את ידה תנח לו על לבו הפצוע ולא יפך עוד דָמו.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

“אני חץ־מוֶת יריתי ברַקָתי, יד פושעת כי הפרידה בינינו”.

– הוי, קום! קום! – בשערותיה תסתום את פי הפצע אשר ברקתו. ושב ראשו ויחי.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אך קם… פיתתה אותו בת־המכשפים וייפת. לא המוות, רק החיים עושים את האדם למלומד־הנסיון. עלם תמים כי ימות, עוד אפשר למשוך אותו מקברו, עוד אפשר לרמותו, יד ענוגה אך תדפוק־לו על גל העפר התחוח. אם ידפקו לו על קברו על המונמארטר אשר בפאריז – לא יקום בלי־ספק. במשך איזה עשרות שנות־חיים על־פני האדמה מחכימים. אינם נפתים עוד להאמין לכל דבר, אינם שבים עוד… גם אם יבואו אליהו ואלישע אל מתים שהחכימו – לא יקימום.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אבל קם. העלם תמים־הלב האמין לה וקם. ובקומו לחיים – כל פצעיו אשר נקרמו כמעט – נפתחו, מכאוביו אשר נתנו דֳמִי לו בקברו – חָיוּ, וּדמֵי לבו וראשו אשר נעצרו בבור – שוב הם שותתים.

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וָאֶרְאֶה אֶת־עַצְמִי בַעֲדִי־

שְׁחוֹר־לְבוּשִׁי עוֹמֵד –

עצם החלום הזה, בצורה של סוֹנֶטה, הוא כה פשוט, שאלמלי חלם אותו אחד מאתנו, לא היה מספרוֹ מחמת חוסר ענין לענות בו. ואולם מה־טוב שסיפרו לנו היינה! מה רבה הברכה שהניח לנו בשירו הקטן הזה! כמה רך וכמה טוב פה לבו, כמה נוח הוא לכאורה ושקט וקר־רוח מבחוץ. האש העצורה בו מהבהבת פנימה, חפצה לפרוץ ואינה פורצת.

אַתְּ הַכַּלָּה? תְּחִי הַכַּלָּה!

קַבְּלִי־נָא בִרְכָתִי, הַחֲמוּדָה!

הו, כמה צעיר הוא כאן! וכמה נחמדה היא בתמימותה זו האירוניה! אמנם, רק פִּיקֵחַ כהיינה היה יכול להרשות לעצמו תמימות אשר כזאת.

למה נכחד, משהו מן התום הזה צפוּן גם בנו. הנה כי כן! הוא צפוּן בנו. אנחנו מכסים עליו כמכסה על חטא. תמימות זו הצפוּנה בנו – אל־נא תיגל, חס וחלילה, לעין, עוד יכולים לחשוד בנו שהישָׁנו ה' מעט שכל טוב… הוי, אלמלי היינו פקחים באמת!

העלם לבוש־השחורים עומד לפני הנערה אשר הוא אוהב זה־כבר והנישאת עתה לאיש אחר. העלם לבוש־השחורים, באפודת־המשי ובמאנשטות על ידיו גוחן, מחווה לה קידה וקורא בשאלה אירונית ומתוך נימוס: “אַתּ הכלה? תחי הכלה!” בודאי הושיט לה את ידו ולחץ את זו שלה, הרכה והענוגה, ובשעת־מעשה מילל לה את ברכתו, ברכה קרה, שכמעט שָׂמה מחנק לגרונו.

את לחיצת־היד לא הזכיר כאן היינה, גם לא את קידתו אחר הברכה, משום שלא היה להן מקום במסגרת־הסונֶטה הצרה, אלא שכל זה מורגש בה בשירה קטנה זו. מלבד תמימות זו, שאין נעלה ממנה, מודגשת כאן כל אהבתו הרבה אשר הוא אוהב אותה. כלום לא עבר גל חם את לבכם לתשובתה של האהובה? הן היא השיבה לו על ברכתו האירונית, בגל של דמעות אשר פרץ מעיניה השיבה לו. ואולם זה היה חלום! רק בחלומו ריחמה וניחמה אותו בדמעות עיניה. בהקיץ לא בכתה לו

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם, כּוֹכְבֵי אוֹר וַחֲנִינָה,

אַף כִּי בְהָקִיץ שִׁקַּרְתֶּן לִי לֹא־אַחַת,

אַךְ גַּם־בַּחֲלוֹם בָּכֶן עוֹד אַאֲמִינָה!

באמצע הסונֶטה הקיץ, – העלם שאג אז ביסוריו וסגר באופן כל־כך נפלא, בשלוש השורות האחרונות, את הסונֶטה.

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם –

שלוש השורות הללו אינן אלא שאגה לאחר יקיצה.

“אַתּ הכלה?” – וחתנה?… בחלום־הלילה ראה גם אותו, בר־נש קטן עד־מאוד. הדור מאוד בלבושו, כבסיו שעל בשרו צחים מני־שלג וכו' וכו', אך כמה הוא נתעב מבפנים! מבפנים לא רחוץ היה ולא נחוץ –

כך הוא מתאר את מר פרידלֶנדר. אפשר, שמר פרידלֶנדר אשר בחר בו השולחני העשיר להיות לו לחתן לא היה כל־כך מכוער. אך אלוהי החלומות הראוהו לו בפנים אלה בחזיון הלילה, ואלוהי החלומות לא אדם הם ויכזבו. הן על־יד חדל־אישים זה ניצבת גם אהובתו, זו יעלת־החן, כמו־שהיא, – מדוע לא שינו אלוהי החלומות את פניה היא לרעה? מדוע את פני החתן דווקא?

אלוהי החלומות אלוהים טובים הם, מראים לו לעלם האוהב את אשר הוא חפץ לראות. במה ינחמו אלוהי החלומות את העלם האוהב? הישיבו אליו את לב אהובתו? אהה, כי קצרה ידם! או אולי יגרשו אותה, יעקרוה כליל מלבו? הוי, כי גם הדבר הזה לא לפי כוחם הוא! רק את זאת יעשו לו: הם ישקצו את זה הזר, יראוהו לו בנוולותו כשהוא עומד על־יד אהובתו על הבמה.

“הֲתֵדַע מִי וָמִי הוּא? בֹּא וּרְאֵה!”

לִי קָרָא שַׂר־הַחֲלוֹמוֹת וְהֶרְאָה לִי אֶת פְּנֵי

חֲדַל־אִישִׁים זֶה –

הוי, כמה הוא מכוער, זה הזר, הַמְקַדְּשָׁה עתה לעיני הרב… והזר לא היה כלל מכוער, גם בשעה ששניהם, זה הזר וכלתו, ענו ואמרו: “הן!” – לא צחקו אלפי שד, ולא קראו אחריהם: “אמן!”… רק נדמה לו.

באחד הבקרים, כאשר היו מר פרידלֶנדֶר ואשתו הצעירה מסובים לשולחן־הקהווה ומעלעלים בעלים לספרות שנתקבלו לביתם, נתקלו בסונֶטה זו של בן־דודם, הארי היינה. הראשים של הבעל ואשתו, המורכנים על עלי הספרות, נגעו זה בזה ועיניהם רצות ועוברות בסקרנות על שורות הסונֶטה, ואולי קראוה בקול – ועל דעתם לא עלה, שאליהם נתכוון המשורר. ביחוד לא הרגיש בזה הבעל הצעיר: אני, הן לא גוץ אני! וכאן בסונֶטה כתוב בפירוש: גוץ.

אל חתונת אהובתו לא הוזמן. יותר מדי אהב זה העלם. ובבית השולחני ודאי שהיו נזהרים בו באיש שאהב ביותר.

לא הזמינו אותו לליל־כלולותיה. אלוהי החלומות – הם נשאוהו להתם.

לא, לא! אלוהי החלומות אלוהים לא־טובים הם.

מַה־יִּגְאֶה, יִסְעַר בִּי הַדָּם?

מַה־יִּפְעַם בִּי הַלֵּב הֶחָם?

העל כי לא הזמינו אותו? זאת לא זאת… חלום רע חלם העלם: דוקא בא אליו שר־הלילה וישאהו אל בית מואר, קול כלי־זמר נשמע שם ושיר וצחוק

נִצַּבְתִּי דוּמָם עַל הַסָּף.

שר־הלילה הביאהו אל איזה בית. אל בית סתם. לא הכירוֹ.

ליל־כלולות… ליל־כלולות סתם. גם את הקרואים מסביב לשולחן איננו מכיר. אד כאילו נח על עיניו, כאילו תעו ונתבלבלו בו חושיו. זמן־מה לא ראה נכונה. אך הנה הוא זוג־החמד –

לְזוּג הַחֶמֶד אַבִּיט – אוֹי!

מַה־לַּאֲהוּבָתִי פֹה?

חוורו פני העלם. ולהלן – אל אלוהים! לו כתב היינה רק את יתר הבתים בשירה עממית קטנה זו ולא יותר – ולא ייסף שמו מן הארץ עד־עולם. ולוּ לא שָׂבַע עוד צער עד אחרון יומו, רק הצער אשר שבע בחלום־לילה זה – והספיק לו.

חוורו פני העלם… היֵצא? לא יצֵא. ישתה כוס־התמרורים עד סופה. מיד הוא נדחק בין המון הקרואים לחתונה זו, ובא עד כס הכלה. אל מי ילך? אחורי כסאו של מי יעמוד, אם לא אחורי כס חמדתו? כלום יש לו כאן נפש יותר קרובה, אשר יעמוד בקירבתה? הן זה צל־אהובתו, אשר אליו ישאף. ואולי לא ברצונו הלך ועמד אחורי כס חמדתו, שישבה לימין חתנה הזר? זה שַׂר לילו הקודר, שנשאהו אל הבית הזה, הוא הוא שדחפוֹ אליה, בחוזק־היד משכהו אל כיסאה והראה לו את הכל מקרוב.

אלוהי החלומות – אלוהים לא־טובים הם לגמרי!

פני הכלה נוהרים באושרה הרב, והוא את כפה הקטנה ילחץ… אז ממלא הזר את כוס היין האדום, שותה ממנה מעט ומגישה לה; היא מניעה לו מתוך צחוק בראשה: חן־חן! – ופיה הקטן והאדמדם –

אֲהָהּ,

זֶה דָמִי חַם אֶל־קִרְבָּהּ בָּא!

והיא – תפוח נתנה לו. היא עצמה שלחה את ידה אל הקערה, ובאצבעותיה נוטפות־מור לקחה את התפוח אדום־הלחי ונתָנַתּוּ לו חלף כוס־יינו. הוא לקח את התפוח ותקע בו את סכינו –

הָהּ!

הַבַּרְזֶל אֶל לְבָבִי בָּא.

וכאשר ישק לה הזר כן ישק קור המוות לו –

כמה זה תמוה! חיצי הרעל הרי הם ניחתים בגיבורו של שיר עממי זה בהדרגה ובכוונה מראש. הן שַׂר־הלילה הקודר הציגו כאן מטרה לכתחילה! ובכל־זאת אנו נרתעים לכל מחי גרזן היורד עליו. כל אסון בא עליו כחתף, כשוד משַדַי חדש.

הנה הוא רוצה לחזור ואינו יכול –

גּוּשׁ אֲנִי, בְּלִי־חַיִּים גּוּשׁ,

לֹא אוּכַל עוֹד מִמְּקוֹמִי מוּשׁ –

והמחול – הוא החל, המחול חג, חג מסביב לו; זוגות המחוללים מדי הסתובבם – וחלפו על־ידו, נוגעים בו וחולפים, את פניהם לא יזכור, רק לחישותיהם שהם מחליפים ביניהם נקלטות לתוך אוזניו. גם החתן לוחש דבר־מה על אוזן חמדתו… האדימו פני חמדתו, ואולם חָרֹה לא יחרה לה.

מה הדבר אשר לחש לה? מלה גסה בוודאי? נבלה נתמלטה מפיו. הוא פלט לה בוודאי: “אני אוהב אותך!”

אוי! כמה זה מכוער…


ריפרפתי קצת על־פני חלק חלומותיו של היינה שבראש ספר־שיריו. רק ריפרפתי עליהם, לא פתרתי אותם. חלומותיו של היינה – רק לאלוהים פתרונם!

אני ריחפתי עליהם כאותה דבורה בין פרחי הגן – וכאותה דבורה שָׁכרתי מריחם ועסיסם שבאו אל־קרבי. אולי יספיק לי הפעם. אמור אמרתי: על־פני כל תלמי הגן ארחפה, בכוס כל פרח אצלול ואינק… ואולם כל ספר־השירים אינו אלא חלום אחד. ועוד זאת: ספר־השירים, מלבד שהוא משַׁכֵּר, הרי הוא מכוון את לבו של אדם “יודע־נגן” לשיר את שירו הוא. נעול היה בי גני; אך עתה, בעוברי על שיריו, על האינטרמֶצו הלירי, על שירי־הים ושאר פניניו שב“הביתה” – התחיל שוקק בי מעייני אני. השירה כנבואה היא, מין מחלה מתדבקת, רחמנא ליצלן. שָׁאוּל בפגעו בחבר נביאים היה מתנבא עמהם. מכיון שאני נתקל בהיינה, עובר בי חום משונה, זה שירי נעור בי בהמיָה וחותר לצאת.


בַּחֲצוֹת הַלַּיִל, לֵיל אִלֵּם, קָר,

בַּיַּעַר אֵתַע עִם בִּכְיִי מָר,

נִעַרְתִּי אֶת הָאִילָנוֹת בְּנוּמָם,

בְּחֶמְלָה הֵנִיעוּ רֹאשׁ לִי דוּמָם.


לוּ כתבתי אני את השירה העצובה והנפלאה הזאת – ושמחתי עליה עד־מאוד. גם היינה בוודאי שמח לאחר שכתב את שירתו זו הקטנה. בראשונה הלך הלך וּבָכֹה ביער, ניער בשנתם את האילנות, שהניעו לו ראש בחמלתם עליו, אך אחרי כתבוֹ את כל זאת היה לבו שמח, כי שירה קטנה ונפלאה כתב!

הפכתי בעלי שיריו, עמדתי לתומי על השירה הקטנה והנפלאה הזאת ומלאתי ממנה –

חֲבוּ כמעט רגע: אם יהיה השיר, אשר אני רוצה לשיר ברגע זה, טוב – אתננו בסוף דברי אלה להיינה.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל־צַלְמָוֶת, יָשַׁבְתִּי בְבֵיתִי לְבַדִּי,

וָאֶזְכֹּר עֲלוּמַי הָרְחוֹקִים וּדְבָרִים כֹּה הַרְבֵּה מִכְּבָר;

קוֹלוֹת שֶׁנִּדְמוּ שׁוּב עָלוּ, וְשָׁבוּ וְצָלְלוּ וְנִדְמוּ –

וְהָיָה לִי צָר.


הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר אֲהֵבַתְנִי, שׁוּב עָלְתָה מִתְּהוֹם שֶׁל נְשִׁיָּה,

בָּאָה וְעָמְדָה עַל סִפִּי, עָמְדָה וְחִיְּכָה עַד־בּוֹשׁ,

חִיְּכָה בְּחֵן לִי, הֵנִיעָה לִי קָדְקֹד וְנֶעֶלְמָה –

הוֹרַדְתִּי רֹאשׁ.


אַרְגָּז בַּשֻּׁלְחָן פָּתַחְתִּי – שָׁם צְרוֹר הַמִּכְתָּבִים,

גַּל שֵׁמוֹת וְחוֹתָם מְדִינָה וּמְדִינָה וְאָבָק כֹּה רָב;

שָׁלַחְתִּי אֶת יַדִי אֶל עָלֶה מִתּוֹךְ הַשַּׁלָּכֶת –

נִטַּשְׁטֵשׁ הַכְּתָב.


בַּלַּיְלָה הַזֶּה דֹם הוֹצֵאתִי סֵפֶר מִתּוֹךְ אֲרוֹן־סְפָרַי,

לְאוֹרוֹ הַקָּלוּשׁ שֶׁל נֵר הִסְתַּכַּלְתִּי בְסִפְרִי הַלָּז, –

פָּתַחְתִּי הַסֵּפֶר, וָאֵבְךְּ עַל דַּף כָּתֹם וְצָהֹב,

עַל שִׁירִי מֵאָז.

נתתי פה את שירי, אף כי היתה הרשות בידי שלא לתיתו, הן אני נתחייבתי לתיתו פה אם יהיה טוב! ואני, חי נפשי, לא אדע אם טוב הוא; רק אחת אדע: שירי זה, בטרם העליתיו על הגליון, כְּשֶׁהָמָה בקרבי – טוב היה באמת. אם כה ואם כה, זה שירי – מקומו יכירוֹ פה! אחרי שהאציל עלי היינה מרוחו, הישרה עלי מעט משכינתו, הוא הוא שכיון את לבי לו. בשירה קטנה, עצובה ונפלאה כיוונו:

בַּחֲצוֹת הַלֵּיל, לֵיל אִלֵּם, קָר –

הרי כך! שירת היינה האלהית היא כה אנושית, היא מפרה ומעדנת אותנו, מעוררת את הלבבות הנקשים, אלה האריות האילמים שבנו, והם נוהמים.

כשמסרתי את העלים הכתובים של ספר־השירים אשר להיינה, כדי להדפיסם, היכני לבי; ירא הייתי, שמא יאבדו. גם עתה, לאחר שהספר מונח לפני מסודר ומודפס עברית מרובעת ומנוקדת, עדיין מהסס בי לבי לרגעים, שמא יעשו להם העלים כנפיים ויעופו להם… ככה קלים הם, כה רכים, כה עדינים, קורי חלום.

חלומות. הנה הקיצותי – ואינם.

רגש מעין זה כמעט שלא ידעתי מעודי. שירַי אני, מכיון שהעליתים על־גבי הנייר שקולים, מוחרזים וכפותים בריתמוס כנהוג, לא חרדתי עליהם את כל החרדה הזאת. לבי היה נכון ובטוח שלא יאבדו, והיו מתגלגלים אצלי בתוך ארגז־שולחני ימים ושבועות עד שהייתי מרחם עליהם ומוציאם לאור.

שירי היינה – שאני. ספר־השירים של היינה, כשאני פותחוֹ עתה במקורו, נעשה לי קצת קר: השתפכות־נפש נשגבה זו, שמצאה את בטויה ביופי ובצחוּת של לשון מתוקנה ומלאה חיים, הבטחתי לתרגם עברית. הבטחתי לתרגם ותירגמתי. מה־טוב שכבר תירגמתי, שהדבר כבר נעשה. הנה הוא ספר־השירים בעברית, אני אוחזוֹ בידי היטב, שלא יברח. הריני הופך בו והופך בו, מעיין בכל שיר ושיר – וראה פלא: איני זוכר שתירגמתים… האומנם תירגמתים? מתי? הן שירַי הם!

צער עולמו של מי כאן? כלום לא צער עולמי הוא? ואהבה זו – אהבתו של מי היא? והלב – זה הלב המפרפר בין הדפים הללו, של מי הוא?

ואולם לשמחה מה זו עושה? על ספר שירַי אני, בצאתם לאור, לא שמחתי כל־כך מעודי. אמת, שעם הופעתו של כל אחד מספרַי נעשה לי חם בחזי, ולבי – לאחר שנתרוקן קצת מתוכו, שזה הספר נתמלא מחולייתו, הוא הָמָה־הָמָה לו לספר. בחשאי הָמָה לו ובצנעה. ואולם על־כל־פנים לא רגש של שמחה הוא, איזה צל של עצב נגרר אחריו ומלווהו. כל חיבור שלנו, אחרי צאתו לאור, יותר משהוא נותן לנו, הוא נוטל ממנו. וקורת־רוח זו, שאנו מרגישים בהופעתו – בתוגה חרישית היא מהולה.

ועתה זאת לי הפעם הראשונה שאני שמח קבל־עם, בפרהסיה, – אכן, לא ספר־שירַי הוא!

השירים הללו – שר אותם היינה, ואולם במקצת שרתי אותם גם־אני. הנני כאותו אדם שיצא לפדות שבויים שנישבו לבין עכו"ם; לאחר שפדה אותם להביאם לארצו ולמולדתו, הסתכל בפניהם – והנה בניו הם.



זכויות המורה וחובותיו

מאת

יצחק קצנלסון

אין מטילים חובות על אדם אלא אם יש לו שכר החובות המוטלות עליו בצדן: שכר החובות הללו הרי הן הזכויות.

חובותיו של האדם לאדם הן שונות. החובות שאנו דנים עליהן עכשיו היותר נכבדות הן, הלא הן החובות הקדושות המוטלות עליו.

חובה קדושה מאי? לא הכוחות מבחוץ מעמיסים עלינו את החובה הקדושה, לא מתוך ציווי והשפּעה חיצוניים: מקרבנו היא באה החובה הקדושה, מתחום הנפש היא עולה, החובה הזאת — חובת־הלבבות היא!

חובת המורה לתלמידו — חובת־הלבבות היא. חובה זו בעיקרה, הרי היא באה ממעמקיו ומתוך־תוכה של נשמתו.

החובות, שמטילה עלינו החברה — אם לא נפריעם, לא יהא חסרונם מורגש ביותר, השמש בגבעון לא יעמוד, לבית־דין של מטה אולי ימשכונו, ומשם יצא משפטנו לשבט או לחסד.

חובת־הלבבות — שמא לא שילמנו, חובה קדושה שמא לא מילאנו והתכחשנו לו — לכוח יצירה התכחשנו ועתידים אנו ליתן את הדין בפמליה של מעלה, — לשמים חטאנו!

החובה הקדושה — הרי הוא הרצון הכביר ליצור, ממעמקי־הנפש הוא נובע, דרך צינורות גנוזים שבנשמה, החוצה הוא שואף לצאת, ובצאתו החוצה הוא יוצר.

חובת המורה לתלמידו — זהו רצונו הטמיר ליצור.

חובותינו המוטלות עלינו מבחוץ — למה הן דומות? לכלי־זינו ולתכסיסי־המלחמה העצומים של גָליַת, שיעמדו לו ביום קרב, יגנו עליו ככל האפשר. אין להכחיש, אמנם, נשק זה, שאדם מזדיין בו — דבר נחוץ הוא בחיים, אם כי לפעמים הוא כורע ורובץ תחת כובד משאם. עולה עליו החובה הקדושה שמקורה פּנימה, ״מפליאה לעשות״ היא, מחוללת גדולות, להטים לה וקסמים בידה: האם אין היא דומה לקלוּתו של הנער האדמוני, יפה־העינים, ועם הכוח הגדול המבצבץ מתוך אותן העינים, המכה את הענק הבא לקראתו מסורבל בכלי־זינו הרבים.

המורה הבא להורות לקטנינו, שואלים אותו: מה הרכוש הבאת אתך? ואמר לךָ: ״כלום אינךָ רואה את אשר אני טעוּן? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על ידי חכמים וגדולים, על עמודי־התווך של ההוראה והחינוך התרפּקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם, ישן על חדש!״

אנו מטים אוזנינו ושומעים, מברכים אותן על העושר הרב אשר הביא אתו, אלא שמשפּילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה: ומשלךָ, אדוננו המורה, מה יש לךָ משלךָ?

— משלי?

— משהו משלךָ, ידידי. ברוך תהיה לנו על כל הטוב אשר הבאת אתך בשביל ילדנו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך, מה תתן אַתה לילד, משלך מה תתן?

— משלי? למה לו לילד משלי? כבודי במקומי מונח. אלמלא מצאתי בי משהו המקרב אותי לנפש הילד, לא הלכתי לי לנוע אל בתי־המדרש לחינוך ולהוראה, לא הייתי מקדיש את כוחותי ושנותי לתכלית זו. נולדתי מורה! ואולם מה דמיון לזה המעט אשר לי לזה שאספתי מעזבונם של גדולי הפדגוגיה! כלום אביא בחשבון את פרוטתי־אני בין דינריהם, דינרי־הזהב של גאוני הרוח אשר הבאתי אתי״.

— שקולה בעיני הפרוטה משלך כנגד כל הדינרים של אחרים ולו גם רבו שבעתיים.

שכח המורה הישר והתם, שהוא־הוא הבא במגע־ומשא עם הילד יום־יום, שלידיו הוא נמסר. לוּא בא1 אלינו במקומו פסטאלוצי ופרבֶּל, היינו מבכרים אותם על פּניו, אולם כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו: אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה, אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מחוליית אוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.

המורה והתלמיד — עצמם חיים הם, המתפרנסים לא רק מעזבונם של עשירי־רוח סתם, אלא זה מזה הם יונקים וניזונים.

המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכול הוא. יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה — הוא עיקר.

תורה זו, שניתנה לנו מן השמים — טעמם של כל רבותיה עומד בה: יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ מכל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה׳ס, זכרונו לברכה.

כולם הרי הם שותפי הקדוש־ברוך־הוא לתורתו, כל אחד מהם השלימה בנופך משלו.

אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, אדוני המורה. פרוטתך — הריהי חובתך הקדושה לילד.

אם במורה סתם דברים אלה אמורים, במורה־עברי — מכל־שכן.

אין הדבר מוטל בספק, שהמורה, אם כי קלט אל קרבו את כל המדעים הפדגוגיים וכל שבילי החינוך נהירין לו, מן הצורך הוא שיהא גם בעל־אישיות במידה מסוימה. ואם אין מוותרים על אישיותו של מורה סתם, על אישיותו של המורה העברי אין לוותר בוודאי. דרכו של המורה סתם הרי היא סלולה, היו לו דואגים אשר הסירו את כל המעקשים שהיו מונחים על דרד החינוך. גלו לו נסתרותיה, סלו לו את המסילה אשר ילך בה לבטח: על המורה רק להגות בתורתם של חכמיו היוצרים, אשר ביררו וליבנו את כל הדברים הקשים, מצאו פתרונים לכל חידה סתומה. המורה הוגה בם, מבין לרעם, עושה כמתכונתם, ויוצא בזה ידי־חובתו לתלמידו. המורה העברי שֶאני. אמנם הערכים הללו ברובם גם בעד המורה העברי נוצרו והרי הוא משתמש בם לטובת הילד העברי, אלא שמן המוכרח הוא גם לחדש משהו, לפעמים יש להוסיף על תורתם של הגדולים ולפעמים מן הנחוץ הוא לגרוע.

אפשר לסמוך עליהם, על גדולי חכמי אומות העולם, אשר הקדישו את חייהם לילד, אשר עבדו על שדה־החינוך בקדושה ובטהרה. יוצרים היו, יוצרי רוח הילד, אמנים היו, נביאים היו, אַך עברים לא היו.

חופשים היו היוצרים בשבתם על האָבנים וילדם, אשר שיחק בשעת מעשה לעיניהם, חָפשי היה אף הוא, ואנחנו — רק שואפי־דרור אנו. הם בני־חורין על אדמתם ״כציפּור־דרור דאגה אין לה״. נשתמר בם אָפיָם וטבעם, ואנו — בגלות, ואולם בגלות נשתמר בנו אָפיינו וטבענו.

מוריהם הגדולים, שבעפר רגליהם אנו מתפלשים, הם כמעט ראו שלמות בחיים ודאגו לפגימות ולסירוסים קלים להישירם ולהסירם מעל גוף בריא ושלם ולא התחשבו כלל, לא שמו לב לקרעי־נפשנו העמוקים־אנו: אמת היא שלא מרוע לב, אלא, פשוט, משום שלא היו עברים.

חובת המורה העברי למלא את החסרון הזה. כל מורה עברי, מן המוכרח הוא שיהיה לפעמים בבחינת יוצר. והיוצר — חובותיו מרובות יותר. על המורה העברי למצוא פתרונים לשאלות, אשר לא שאלו גדולי־הרוח מבני אומות־העולם: וגדולי הרוח לא שאלו את השאלות, משום שלגביהם לא היו אלה שאלות. הם למדו מן החיים, ואם המורה העברי ילמד בכול אל דרכיהם הם, לא ילמד מן החיים, כי חיינו שונים.

אבל אומות־העולם, בית־הספר והסביבה שנתון בה הילד הם, על־פּי־רוב, אחד, ואצלנו — שניים. שתי רשויות רחוקות זו מזו. רשות אחת של חיי גלוּת, חיי עוני, ניווּל וצער, ורשות אחת — של תורה, דעת, נחמה ויקיצה לחיים רעננים בריאים ושלמים. שתי הרשויות הללו אי־אפשר להן שתהיינה שולטות בנפש הילד העברי, לכאן או להתם? הילד נמסר, כמובן, לרשותו של המורה, מחנכו היחידי. ודווקא משום זה שהנהו מחנכו היחידי, חובתו לתת לילד את אשר הוא מוצא לנחוץ, להרחיקו ככל האפשר מדברים שהילד נתקל בו2 בסביבתו, ואשר הוא מאמין שאלה הדברים מזיקים לרוחו.

אַכן, שאלות חינוך פשוטות, הנפתרות על־נקלה לגבי אחרים, לגבי המורה העברי מסובכות הן ביותר.

המורה העברי מלמד את תלמידו עברית מפני ההכרה העמוקה, שאין עוקרים נטיעה רכה משורשה, ושורשו של העברי היא עברית. השפעת הסביבה, שהילד נתון בה, שהנֶהָ בניגוד רב או במעט להשפעתו של המורה, אמנם מורגשת למורה, אלא שאינה מרפה את ידיו. ידוע ידע המורה העברי, כי כל מה שהוא נותן לילד אינו אלא צורך, אוויר לנשימה הוא, תורה היא, המתקבלת על לב הילד כדבר שבקדושה. ואין להתחשב הרבה בהשפעת הסביבה, שהנה על־פּי־רוב מקרית ואין בה לא יראת־הכבוד ולא הערצה מצד הילד.

אָמנם אין המורה מחויב לשקץ ולהבזות על הילד העברי את החיים אשר הוא מוצא מחוץ לאוהל התורה: יעבור עליהם בשתיקה, ואולם חובתו שלא לוותר על שלו, כי כל מה שהוא נותן לילד משלו הוא, רוח הוא נופח בו ונשמת־חיים.

המורה העברי הבא אל הילד העברי — כאל ילד חולה הוא בא. ברחובה של גלוּת נולד, גלות זו החליאתהו עוד בשחר ילדותו. העינים השחורות, הגדולות והרחבות, הצמאות והנוהות למזרח — עצבת נשקפת בהן. נפשו יוצאת לשמש — ולא ידע, ולחום קדם יערוג — ולא יבין, לעברית ישאף — ולא ירגיש. המורה העברי בא אליו וסם־תרופה אתו, עם עברית הוא בא, עם עברית שקויה טל וחום שמש מזרחי. הילד הרך, שכבר חלה, אולי אין דעתו נוחה לכתחילה מסמי־המרפּא, קשה לו להריק אל בית־בליעתו. לא ידע כי ברכה בהם. משום זה מתחייב המורה העברי להעניק לו סם־מרפּא זה מתוך טוב־לב, מתוך שעשועים וצחוק צוהל. אין העברית נקנית על לב הילד אלא מתוך צהלה וחדוות־חיים עליזה. חובת המורה העברי ללמד את הילד מתוך שמחה ומתוך אַהבה מיוחדה, מתוך אַהבתו לילד באשר הוא ילד, ומתוך אהבה לבן־נביאים קטן, שנשבה לבין עכו״ם ונתקיים בדרך נס — והלה מצאהו ומביא לו את אוצר אבותיו.

המורה המסוגל לאהבה זו ודאי שהוא מכבד עד כדי אהבה גם את סביבתו של הילד, אם כי גלותית היא. מכבד הוא עד כדי אַהבה את היהודית המדוברת, ילידת גיטאות זו, אשר לא טישטשה את צורת העברי הקטן, לא נטלה ממנו את צלם האלוהים, את ברק עיניו וחום לבו הישראלי.

חובת המורה העברי להילחם בסביבה שהילד ״חי״ גם בה ולאהבה. נלחם הוא עם היהודית המדוברת בזה שאינו מטפּח אותה: אף־על־פּי שהוא אוהב את בת הגלות הנאה והקודרה, שנתנה הרבה גם לו וגם לתלמידו — אינה מטפּחה…

טובה היא, זכה היא, רחמניה היא השפה היהודית, השפה המדוברת בפינו, בפי זקנינו, אחינו ואחיותינו ועוללינו, ואולם אלמלי ניתן פה ליהודית והיתה מדברת ומתחננת מלפנינו: אסור לחמול עלי, רחימאים, חוסו על הילד העברי ולמדוהו עברית, גם שורשי מן העברית הוא יונק.

בכדי לנהל מלחמה כזו צריך המורה העברי לרכוּתה של אֵם ולקשיוֹ של צור. המורה העברי צריך להיות איש חי ביותר, בעל הרגשה דקה במאוד: לא רק הספר אשר למד בו, אלא גם החיים העברים צריכים להיות פּתוחים לנגד עיניו תמיד. מורה־סתם ספרו וחייו הא בהא אחוזים, אצל המורה העברי הם שונים וחובתו לגהות ולתקן משהו, לפעמים בספר ולפעמים בחיים.

אין כמורה העברי הצריך לדבר־מה משלו, לחובותיו הוא.

אכן, מרובות הן חובותיו של המורה העברי. וכשם שחובותיו מרובות גם זכויותיו.

זכויותיו הכי נכבדות של המורה העברי הרי הן: תנו לו למלא את חובותיו לילד העברי.

מכיון שנמסר הילד ליד מורה עברי, נמסר לו על־מנת שלא יהא מלמדו ומורהו, אלא אומנו ומחנכו. אין המורה נכנע לסביבה הסובבת את הילד מחוץ לכותלי בית־הלימודים, אלא שהסביבה המכירה את חולשתה, רפיונה ועניוּתה — נכנעת למורה העברי, הבא אל הילד במיטב חלומותיו ואידיאליו, בנפש שואפת ומקווה לגדולות, ברצון חזק וכביר ובאמונה שבלב.

אם יקום לנו בשעת ״תוהו ובוהו״ זה ״מפליא לעשות״, גיבור שכל כוחו לא בכלי־זין כבדים וקשים בלבד, אלא שיהא מבורך בקלוּת נשגבה, פנימית — זה יהיה המורה העברי.

זכויותיו של המורה העברי רבות, משום שרבים הן3 חובותיו לילד ורבה האחריות המוטלת עליו.




  1. כך במקור, אע“פ שלפי התוכן צ”ל ‘באו’. – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. כך במקור, אע“פ שלפי התוכן צ”ל ‘בם’ – הערת פב"י.  ↩

  3. כך במקור, אבל לפי התוכן צ“ל או ‘שרבים הם’ או ‘שרבות הן’ – הערת פב”י.  ↩


הניך בּארצ׳ינסקי

מאת

יצחק קצנלסון

(לתערוכת תמונותיו הקרובה בא״י)

א

לפני שש־עשרה שנה, בערך, הכַּרתי את הצייר הצעיר בֱּארצ׳ינסקי, את היניך (חנוך) בארצ׳ינסקי. כבן

עשרים היה אז. היינו בלודז. זה היה בחורף שלפני כלות המלחמה. חורף של משתות צנועים, של ״סעודות־מצוה״ היה לנו החורף ההוא. לודז כמעט שסגורה היתה בפני העולם הרחב, ככל הערים הגדולות שהתבצרו בה1 הגרמנים: ואולם עיר סגורה ומסוגרת זו — היה בה מכל טוב: יודעי נגן, ציירים, סופרים, משחקים די־טובים, כלומר לא־טובים ביותר אלא ישרים, משחקים שיש להם יחס ל״מקצוע״, הלא הם הווילנאים הראשונים.

האריות שבחבורה היו הציירים, אנשים צעירים לפי ערך, בני־חורין, גלויי־לב ופקוחי־עין, עם יידיש עממית בפה, עם שמות־עצם יהודאים הולכים לפניהם, הענעך, איטשל, יאנקל… אותו חורף היינו מוזמנים ומזדמנים בכל שבוע ושבועיים לביתו של אחד מאתנו לכוס קוניאק ולחריף מזה, למזונות שאינם טעונים נטילת ידים, ועל כוּלם — היה תה, התה — כיד המלך!

באחד מאלה ״הנשפים״ הכרתי את בארצ׳ינסקי. את ציוּריו עוד טרם ראיתי, ואולם — עוד באותו ערב ראשון משך אליו את כל תשומת־לבי. יחס חבריו אליו, גם אלה חבריו הגדולים ממנו בשנים, עורר בי תשומת־לב זו. הם כמעט שלא היללוּהו באותו ערב, לא בפניו ולא בחדר הסמוּך שהיוּ מסלסלים שם בגרון ומרקדים קמעא ולוגמים לגימה כל־שהיא מן הקהוה השחורה שעל הדלפקים שבזוויות החדר. זו יראת־הכבוד שרחשו לו חבריו כולם, לו, להניך בּארצ׳ינסקי ניכרת היתה, כי היתה אילמת ובלי כל סימני־הבעה חיצוניים.

חברה זו, כטוב לבה ביין ובתה, התחילה לחרוז זה על זה כל מיני אֶַכּספּרומפטים, ״ציפּּ־צאפּּ’יקלים״ מוּצלחים ולפוצץ זה את זה בעפרוני פחם עבה על גבי מפיות של נייר דק.

כל צורה צורה שלנו, שיצאה מתחת עט־העופרת, נחטפה מיד ליד ונדונה ברותחין של עינים קמות ובגלגל של צחוק מתוך פּּה מלא.

אל קריקטוּרותיו של בּארצ׳ינסקי התבוננוּ בשים לב ואם כי היו די מגוחכות וקולעות אל זה שרצה לגלוֹת בפני “קָרבָּנוֹ”, לא פרצו עליהן בצחוק. הפּרצוּפים שיצאו מתחת ידו — היה להם ערך… אלה קוויו ותוויו המעטים שמתחם על דוק המפּית היה להם ערך, והיה בהם כדי לפכּחַ את אלה שהוריקוּ אל קרבם כדת… טבע הדברים שיש להם ערך — שהם מפכחים אותנו מכל שכרון שהוא. גם הוּמוֹר שיש לו ערך — מפכּח. כשאָנו קוראים את סרוונטס, את גוֹגוֹל ולפעמים גם את שלום עליכם, אין אָנו פורצים בצחוק פרוע. יחד עם חדווה זו הממלאָה אז את הלב נכנסת עמה רצינוּת זו שהיתה מפעמת בו, בשעת יצירה, ביוצר, בהומוריסטן הגדול.

בּארצ׳ינסקי לא מסך בנוּ, בציורי־העופרת שלו, רוח של מרה שחורה, חס וחלילה; להיפך, למרות שנתפּכּחנו מתוך טיפּה זו של כובד־ראש שיצק בנוּ, למראה ציוריו נעשינו צוהלים ושמחים יותר ועם זה גם רצינים יותר. המשתה חדל להיות משתה־סתם, משהוּ נוסף לו, הוּא כאילו קיבל צוּרה אחרת, הוּא נעשה למשתה עם תוכן: ציוּריו הקטנים, ילידי רגע, רגעים, העירו ועוררוּ את המוסיקאי אשר בתוכנוּ, את הפּייטן ואת המשחק, נשמע זמר, צללה נגינה, נידקלם שיר קטן, שיר כמשמעו. בּארצ׳ינסקי שכוּלו אמן, הוא שהמריצנוּ, מבלי שנתכוון לזה, למשתה עם פרוגרמה. ומשתה כזה של בוהמיונים עם פּרוגרמה שלא התקדשוּ לה לכתחילה, פרוגרמה שנולדה מאליה, משתה כזה אינו מתרחש יום־יום, וכשהוּא מתרחש הוּא נשאר בזכרון שנים שש־עשרה ויותר.

עוד אני מסתכל בפיסת־הנייר הדקה שמשך עליה בּארצ׳ינסקי בעפרונו והנה הגבוה, משה בּרוֹדרזון2, עובר עלי, לא שתה הרבה, אך רגליו לא תישרנה, בעברוֹ כאילו נתפּכח וסח לי: קח את זה ושים בארגז!

— לאַו דווקא! לא בארגז! ־— התקומם לו למשה משה אחר, יחזקאל משה ניימאן, —תננו במסגרת ויהא זה נוסס על הקיר!

שמעתי בקול ניימאן וקבעתי את הציוּר הקטן במסגרת. זה שש־עשרה שנה שזה תלוּי על הקיר, זאת פיסת־הנייר עם ציורו של בארצ׳ינסקי ועם עקבות היין בתוך המסגרת הקטנה.


ב

הזכרתי את בארצ׳ינסקי בעודו רך ומשוח, את בארצ׳ינסקי הנער שהתיחסו אליו גם אָז באותה יראת־הכבוד המיוּחדה שמתייחסים אל אמן מלידה… עוד בעלוּמיו משך אליו עיני כל נבון־דבר ובר־סמכא, העריצוהו גם אז.

חבריו למכחול, בקנאת הציירים שלהם לא אָמרו אוּלי, בדברם בו, הכל, לא מנו את כל מעלותיו, אלא שלא זילזלוּ בו מעולם, אף מלה מחפירה אחת לא השמיעו עליו, מתוך הכרה שלא תשאיר כל הד בלב השומע.

תווים אחדים בעט־עופרת על גבי פיסת־נייר משל הצעיר הרודם הזה כבר נתנו אותותיהם, היו נושמים מתוך כוח, ״אָמרו״ משהוּ, ואולם יותר משאָמרוּ — בישרוּ… ״לעת עתה נתתי כאן סימנים, ההמשך יבוא…״ בכל אחד מציוּריו הטובים של בּארצ׳ינסקי, אם כי היתה בו מן השלמות, נכללה בו גם ההתחלה של יצירתו הבאָה. עניו הוא בארצ׳ינסקי ונחבא אל הכלים כשאוּל, ואולם כל דף במחברת ציוריו, כל חתיכת בד שעבר עליה האָמן במכחולו, קופצת בראש ותופסת מקום במזרחו של היכל. האָמן עצמו אינו נדחק אל יושבי קרנות, אינו משתמש במרפקיו לפנות לו דרך למעלה, יצירותיו — שאני, הן מגביהות עוף.

הוּא, השתקן בין הציירים המעוּלים דהאידנא, ואולם מעשי ידיו של האָמן הזה אינם שותקים כלל, הם מדברים אלינו מעל בדיו ומתוך המסגרות. הם מדברים בצבעיו העדינים, אצילוּת זו של גווניו וגווני גווניו — לא מתחת מכחולו באה, מנפשו העמוּקה הועלתה: לא שָשר הם — הרגשה היא, בת־צבעונין שנתגבשה והיתה ליֵש, לממש.

עשיר הוא בצבעים, ואולי העשיר בהם, אלא שאינו משתמש בכל נכסיו. כולו הוּא בּארצ׳ינסקי מטבעו. צרוּת־עין אצל בן־אדם מן השוּק, הרי היא מידה מגוּנה. האָמן — אם הוא מקמץ בשפע עושרו, אם הוּא ״עוצר ברוחו״ — הרי זו מידה לשבח. ״יש לי, אָמנם, רב!״ אומֵר בלי אומֶר האמן — כל צבעי־הקשת ברשוּתי הם, גם תכלתו של רקיע, גם אָרגמן השמש בשקיעתו, גם אדמימותם של בקרים, אלא, שאין אני פותח את אוצרי הבלוּם. אני מוציא מתוכו רק את הנחוּץ לי ביותר… מעט מן האפור ומעט מזער מן הירוק וחסל! אלה אם יבואו אצלי מהולים ובלוּלים יחד ״ויצא״ מזה משהו…

אף אָמנם, משהוּ יצא, יצא מזה.. משהו נשגב! על מעט האפור והירוק נח ברק רחוק מכל הגנוז באוצרו, כל גנזיו יצאו חוצה, אף על פי שסגָרם על שבעה מנעוּלים.

האָמן שאינו מוציא כאותו פאַקיר מפּיהו את לשונות־האש הבוערות, לכאורה, בקרבו, האָמן שנעשה כילַי, כלומר: העושה סייג לעצמו, אם כי כל האָרץ לפניו, העג עוּגה סביבו כחוני המעגל — הגיע בזה אל גובה שאין למעלה הימנו… לא מן המוגבלים הם אלה שמגבילים את עצמם.

צבע מאוצר צבעיו של בארצ׳ינסקי קולע אל הנקוּדה ולא יחטיא, ולא יפיוֹ של הצבע עיקר, עיקר שבחו הוּא הצל המלווה את צבעו, כאילן הוא, כאָדם המטיל צל.

בּארצ׳ינסקי אם צר צוּרה — אפשר לתלותה בין נופים מצוּירים. צורה זו שצר על פני הבד, אין זו צורתו של פלוני, לא קלסתר־פניה של אלמונית, זה נוף. בארצ׳ינסקי, אם צייר פני אָדם, כאילו פתח פתח, מבוא אל נפשנו פנימה ואל כל המתרחש שם. זה הזר אשר תיאר בשרד לא זר לי, יש בו בזר זה יותר משלי מאשר משל עצמו. אני הוּא! אָמנם לא עיני הם, לא חוטמי… אוּלם במעשה מחשבת המגלה מעמקי לב בא פחות מכל בחשבון החוטם… תווי הפנים, אמת, לא שלי הם, אך תוּגת־נפש זו המבצבצת מתוך עינים נכריות, זאת המחשבה, זה הכאב המרחף על הפנים הזרים — שלי הם. נופו של בארצ׳ינסקי היינו הך! זה רגב האדמה, גוש העפר הלזה, אמת־המים — בעלי־חיים בודדים הם, וצער בעלי־חיים ושׂשׂונם עטפום.

מי שראה את יצירותיו של בארצ׳ינסקי פעם ושתיים — דבק בהן ואוהבן אהבת־נפש. זו הקומפוזיציה הקלאסית בציוריו, קומפוזיציה של הצבעים והציור שהצטיינו בה יוצרי הרנסאנס הגדולים, זה הקצב האקדימאי ובה בשעה זאת ההבעה המודרנית, כמה הם מפליאים אצל אמן זה! אחד מאתנו, מכיון שראה את דברי היצירה הללו, מכיון שהכירם — הוא נזקק להם בחייו היום־יומיים. באמת אין מקומם במוזיאון, שלשם באים לשעה ויוצאים. היצירות הגדולות שבציור — לא די לנו להעיף עליהן עין. חיות הן ולגור אתנו הן צריכות, בבתי אנשים, כדי לאצול להם מאצילוּתן יום־יום.

אחד מאלה המצויים אצל מוזיאונים, מבין־דבר ומתאווה, אם ישלח ידו ויקנה במשיכה אחת מתמונותיו של בארצ׳ינסקי, אין להעניש אותו, לפי דעתי, קשה… הוא חשק בה, רצה להביאנה אל משכנו אשר יגור בו, בו יישן, יחלום, וייקץ בו…

ציורי בארצ׳ינסקי שבכתלי מעוני יקרו לי עד מאוד, זה שנים שאנו נושאים זה אל זה עינינו… וכשביקשני דוד פרישמאן שאתן לו במתנה את המוסיקאי של בארצ׳ינסקי, השיבותי בעונג רב את פניו ריקם. מאוד התענגתי על זה שהוא חפץ בו, במנגן, ואולם לא עלה על דעתי לתתו לו. דבר חי, דבר שבאמנוּת שנתקשרנו לו במשך ימים ושנים, אינו ניתן במתנה.


ג

לפני כשש־עשרה שנה יצא האָמן הצעיר לדרֶזְדֶן. אחד היחידים, אולי היחידי שפנה מדרך־המלך שהוליכה את הרבים לפאריס, וסר אל זו היושבת מן הצד, אל המתונה, אל השקטה, אל דרזדֶן. כלום נפקא־מיניה היא איפה אדם שוקד ויושב על האָבנַים.

לדעתי, לא הכל תלוּי במקום… כי אם בו בבארצ׳ינסקי, ולדעתו של בארצ׳ינסקי — הכל תלוּי בעבודה שוקדת, בעבודה בלתי־פוסקת. בדרזדֶן זו, שמן הצד, אפשר לעבוד.

גם לא בדרזדֶן דווקא! הוּא היה זוכה בו בפרס הראשון בקונקוּרס העולמי בפאריס, לוּ היה שולח להתם את הפּלקט שלו לצלב־האָדום גם מאיישישוק הקטנה.

מזמן לזמן הוא סר אמנם למקומות של תורה, הוא מבקר אמנם איזה חודשים במוזיאונים הגדולים שבכרכים. המתים הגדולים וּגאוני־הרוּח החיים עוד אתנו מדברים אליו מעל הכתלים… ואולם אין הוּא מתמהמה בכפיפתם. המוזיאון היותר עשיר אינו אלא עול כבד על נפש האָמן, עול מכניע, מדכּא: אָמן עם נופך גדול משלו יודע להשתחרר ממנוּ בזמנו.

לאחד3 שעשה חודשים מספר ב״נכר״, בהיכלי האָמנות שבערים הגדולות, משתחרר בארצ׳ינסקי בכל פעם וחוזר לדרזדן, אחר־כך לברלין, כלומר אל עבודתו הוּא חוזר. בהתעוררוּת ובחשק נמרץ יעבוד, ייצור, ישתחרר. כל עבודת היצירה של בארצ׳ינסקי אינה אלא נסיון להשתחרר מכל אשר ראָה ואשר ספג אל קרבו. בארצ׳ינסקי, עד כמה שידוע לי, לא העתיק מעולם דברי יצירה גדולים משל אחרים, לא משום שזה מזיק לאָמן שבאָדם. הוּא לא רק מרשה לתלמידיו, אלא מצוום במפגיע להעתיק. הוּא עצמו — קשה לו… הוּא הצנוע באמת, הנוח והשקט, המקמץ בדברים וּבעיקר בדברים על־אודות עצמו, ביצירותיו אָנו מוצאים רק אותו, אותו, אותו…

בארצ׳ינסקי אינו מעתיק ואינו תלוי בשום מהלך ובשום בית־מדרש לאמנות, לא נשבע לנאמנות ול״אהבה ניצחת״ לאחד הזרמים שנסתחפו בה רבים וכן גדולים. בארצ׳ינסקי לא נארס אף לא לאחת מן הכלות הנאות, חופשי הוּא לנפשו, בן־חורין, ידיו אמנם לא תחב לתוך כיסי המכנסיים, אלא לצפצף קצת לרצונו ולהנאָתו אוהב הוא, הבלתי־נשוּי הזה.

לא אחת ולא שתים האמנו במקומותינו בדברנו בו מרחוק ועל־פי השמוּעה ש״נגרף״ עם הזרם, הנה נפל בזרועות האֶכֶּספרסיוניזם… הנהו, האֶכּספּרסיוניסטן להלל! ואולם כל זה לא היה אלא כיוון חן, מצמוּץ של עין, כי הערם הערים, שעשוע של רווק ולא יותר.

האמנו כי נמשך למערבולת ומרצונו בחר ללכת אחרי זו, אלא לאחר זמן־מה, כשמעבירים לפנינו את ילדי רוחו, אָנו נוכחים לדעת: לא נתעה בארצ׳ינסקי! רק הוּא, הוּא התעה אחרים, הוליך קצת שולל… זה הזרם לא גרף אותו אל תוך המערבולת, במקום המסוּכן ביותר, נכנס לשם ויצא בשלום.

בארצ׳ינסקי עם אלוהיו שבלבבו, איננו בורח מפני אלוהים אחרים, הוּא הולך לקראתם בלי כל מורך, יקוד להם לפעמים, אך לא יעבוד להם. אֵל זר — לא בכור־שטן הוא בשבילו. גם בשעה שהוּא נתקל בו, במשעוליה הצרים של האמנות, בשטן, לא ייבהל ברוחו, לא יָרֵעַ לו השטן, הוא תוקע לו, מעשה־חבר, חמישיה, ופונה לדרכו.

אין מתעים אותו, את בארצ׳ינסקי, ואולם גם הוא אינו מרמה. איננו משתעשע עם ״כל אחת״ עד כדי לשכוח… יותר מדי הוּא אמיתי, מקורי, יותר מדי שלם מבוא ביחסים מאוד קרובים עם אלה שנקעה נפשו מהם… בת־צחוקו הקלה של האָמן הזה, אם היא עולה על דל שפתיו, יש בה יותר מן הרצינות, — דברי קוֹקוֹשקה הם: ״לאַט לכם עם בּארצ׳ינסקי, העוסק באמנות לשמה״.


ד

פרומיתיאוס אינו קשור, בעצם, לסלע. מתוך מאמצי כוחות להשתחרר מלהיות עבדו — הוא משקיע עצמו ביסוּריו הגדולים בסלע ונראה כאילו הוא אסור אליו.

פרומיתיאוס — סמל כל אָמן ויוצר על אדמות.

האמן בחסד עליון, האמן עם האור הגנוז שבתוכו — כמה הם קשים לו, זה החסד וזה האור, לשאתם בחוּבּו אתו, הם צורבים בתוך־תוכו. משא כבד זה מבפנים, זה העול הקשה טוב לשאתו, אך טוב יותר להיפטר ממנו, להשליכוֹ מתוכנו אל מחנה אנשים, כדי שימשכו גם המה בעול חסדי־אלוהים ואורותיו.

אולי אין לו בהכרתו של האמן זו המגמה בשלמותה, ואולם מתחת ההכרה היא מהבהבת, זאת המגמה, היא שואפת להריק הזרע, להפרות את כל הנפש אשר על פני האדמה.

ברצותו להשתחרר, להוציא החוצה ירושת גורל — מחפש בּארצ׳ינסקי את דרכו, דרך־חתחתים היא לו. חיפּוש דרכים — כלוּם אין זה פרפוּר מתוך חבלים, מעין צמרמורת האוחזת באדם שבין תהום ותהום?

נסיגה זו שבארצ׳ינסקי נסוג לאחור אינה אלא תשובתו אל עצמו. לא היתה זאת הרתעה וצעד לאחור כדי להכעיס, אין הוא מן המומרים להכעיס. הוא מושיט, אמנם, ידו לזר, אלָא שהיא נתקלת בכל פעם בלוח לבו. כאותו צ׳ארלי צ׳אפלין לפני המראות הנתקל באלפיו, באלפי צ׳ארלי צ׳אפלין.

מידה זו אצל בן חלוף לא תמיד היא נדרשת לשבח. האמן הגדול ובעל־היכולת הכביר — אשריהו שבבואתו ונפשו נשקפות אליו מכל תהום.

מעשה באדם אחד שבא אצל פרופיסור ידוע והתאונן באוזניו על חולשתו לשוחח לפעמים עם עצמו. הפרופיסור הרגיעהו: אין בכך כלום, גם אני, יש שאני מסיח לפי תומי עם עצמי… בר־נש זה, לשמע דברי החכם, נתן בו עיניו מתוך תמיהה: איזה דמיון! אתה, אדוני, כשאתה מסיח עם עצמך, הרי אתה מסיח עם פרופיסור!…

אולי לא צדק האיש התמים ההוא בנוגע לאותו הפרופיסור, אך האמן, כשהוא בא בדברים עם עצמו — הרי זה ענין לענות בו.

הטובה והמצוינת בתמונותיו של בארצ׳ינסקי — הם אותם המקומות שהתאמץ בם, אמנם, להבליט מהותו של בית־מדרש זה או אחר, אך עיקר ערכם הוא הנופך משלו אשר יצק בם, הדברים אשר ״דיבר״ בם עם עצמו.


ה

יש שהצייר, מן הטובים בהם, בציירוֹ תמונתו של מישהו, איננו מתאמץ ביותר שתהא הצורה על הבד דומה בכל תוויה ותגיה לבעליה (אל נפשו הוא חותר…), ויש, יש שאין הפנים דומים לפני המצויר, אעפ״י שהצייר רצה בזה עד מאוד, התאמץ בכל אשר יכול — ולא עלה בידו.

בעל הפנים אינו רוצה בה בתמונתו שהיא ״זרה״ וזרים לא יקנוה מידי הצייר משום שהם מאמינים אשר היא דומה למישהו, לזה… ואין את נפשם להביא את הזר אל ביתם, לתלוֹתו שם על הקיר. תמונת איש זר בבית באין כל יחס אליו, כאילו לא תמונה, רק איזה בעל חי לא־ידוע מתמול שלשום נמצא בידיהם.

הצורות אשר צר בארצ׳ינסקי, צורות אנשים ידועות לנו, לא ראינום מעולם — קרובות לנו ולנפשנו עד מאוד, כנופי מרחקיו הם הבלתי־ידועים לנו אשר יצייר. כלום יש הבדל בין הדברים היוצאים מתחת מכחולו של האמן, אם זאת גבעה נישאה, אם זה נהר בחיק עמק או זוג עינים מתחת למצח של בן־אדם? אלה הם צבעיו אשר אנחנו שׂשׂים לקראתם. סבך תוויו ורשמיו בציורו שאנו נאחזים בו. אמנם, הפעם רק צורה היא, צורת פלוני, אך גם הוא, גם האמן שם. הוא מציץ מתוך צורה נכריה זו אשר לפנינו, וכדאית היא להדביקה אל קיר הבית אשר אנחנו גרים בו.

כשהראה לי פעם הצייר, אחרי ״ישיבה״ קצרה, את קלסתר־פני, העירותי בשמחה: הנה גם אתה אתי על התמונה, מה טוב! בארצ׳ינסקי התבונן רגע בתמונה והעיר אף הוא מתוך בת־צחוק קלה: בפניך אתה הנני במידה יותר מרובה…

לא ירדתי בו ברגע לסופה של אמת זו שבדבריו, גם הוא אולי לא נתכוון לה אז. ואולם במשך הזמן אחרי הסתכלות ועיון רב ביצירות האמן הכביר הזה, באתי לידי הכרה: בארצ׳ינסקי — לא רק שהוא מלַוה כצל את כל אחת מיצירותיו אלא שהוא גם חי בה.

— הוא, בארצ׳ינסקי, אלה התמונות שלו שעל קירותי עשוני ליושב אוהל! — אמר לי פעם אחד ממכירי.

לא הגזים. האמנתי לו שכך הוא, כשם שאני מאמין בו באמרי לא־אחת בשעה שבין הערביים: כדאי ללכת ולהתייחד עם תמונותיו של בארצ׳ינסקי.

רגשות אלה שאני ועוד רבים כמוני הוגים לוֹ ולכמוֹתו — הם שבחם היותר גדול, הם פוקחים עינינו לראות (בציור) מה שהיה קודם סמוי מן העין — הנה ראינוהו! הם אוצלים לנו מאצילותם, הם מתקנים בנו משהו, מכשירים אותנו לעונג רוחני, הם שפותחים לנו לא ספר, רק עולם חתום, ואנחנו רצים בו לכל אוות־נפשנו.

לא למדתי לצייר ולתפוש מכחול, אך אוהב אני לעמוד זמן רב לפני תמונה טובה ולהביט, להביט…

תענוגים מעין אלה לא רבים הם על אדמות. אחד המעטים שלימדני הנאה זו הוא בארצ׳ינסקי. הוא גם חברי הצעיר וגם מורי. גם לולא הכרתיו פנים אל פנים, היה מלמדני ״ראות״. יש מלמדים ומתלמדים על־ידי מכתבים; ללמד משהו על־ידי ציורים טובים — דבר זה יצויר עוד יותר. ציוריו ותמונותיו של בארצ׳ינסקי מורים ומראים לנו משהו שאינו נשכח, שבא בדם. פשטוּתו של האמן המבורך הזה ביצירתו מושכת אליו את הציירים ואת שאינם ציירים לאהבה אותו ולהתייחס אליו ביראת־הכבוד שאין למעלה הימנה. פשטות זו אינה הפרימיטיביוּת של כל נברא בצלם, אלא מתנת אלוהים ליחידי־סגולה שהגיעו אליה אחרי מלחמות רבות שבנפש, ועלו בשלבו העליון בסולם ההתפתחות, פשטוּת שבאה להם אחרי נסיונות קשים ואחרי התאמצויות שהן למעלה מכוח אנוש.

פּשטות זו — מנת יחידים היא אחרי שנות עמל ביצירה. לאו כל אמן זוכה לה.




  1. כך במקור, אע“פ שלפי התוכן צ”ל בהן' – הערת פב"י.  ↩

  2. משה ברודרזון (1956 ־ 1890) — משורר ומנהל תיאטרון ביידיש. תושב לודז׳ שנים רבות.

    יחזקאל משה ניימאן (1956 ־ 1893) — סופר ביידיש, אף הוא מאנשי לודז׳. מעורכי העתון היומי ״היינט״ בווארשה. למן 1940 — בארץ־ישראל.  ↩

  3. כך במקור, אבל,אולי, לפי התוכן צ“ל ‘לאחר’ – הערת פב”י.  ↩

כרך שני: מחזות

מאת

יצחק קצנלסון


תרשיש

מאת

יצחק קצנלסון

תרשיש: מחזה בשלוש מערכות


הנפשות

רב שלמה תרשיש

שמחה, בּנו

אסתר, בּתו

יחזקאל, בן אחיו המת

יאניק שווידריצקי, צייר

יאדוויגה, אחותו

אופיצר

פקיד־צבא, סגנו

חייל


הזמן: שלהי הקיץ של שנת 1914

המקום: פולניה

מימינו ושמאלו של הצופה


המערכה הראשונה

הבימה: (חדרה של אסתר במעון אָביה. רהיטי החדר לבנים, על־גבי הכתלים תלויות תמונותיהם של גדולי משוררי פולניה ואמניה. בקיר שביַרכתי הבימה חלון פתוח כלפי הגן; וילאות החלון מקופלים וקשורים מזה ומזה אל הקיר מלמטה. השעה החמישית אחר־הצהרים.)


אסתר (יושבת שקועה בראשה ורובה בספר. קוראת בו מתוך עיון בלבד.)

יאדוויגה (צצה ומופיעה פתאום מעבר לחלון הפתוח אל הגן. מכה בכוח בשמשה.) אסתרה!

אסתר (קופצת חרדה ממקומה כשהיא מכסה בידה האחת על דפי ספרה.) אוי!

יאדוויגה (בצחוק צלול.) זאת הפעם השלישית! (זורקת בה כמה מפרחי הגן.) גשי אלי הנה ושקי־לי, לכל הפחות, שהחרדתיך; זאת היא הפעם השלישית!

אסתר משפרצה המלחמה, יאדוויגה, אני חרדה לכל עלה נידף. (מלקטת את הפרחים על הרצפה.) היכנסי.

יאדוויגה איני יכולה… אחי – הוא אתי.

אסתר (מתאדמת קצת, בתמהון.) יאניק?

יאדוויגה כלום לא הגדתי לך? הן זה שבועיים –

אסתר ידעתי, ידעתי. ואולם – פה הוא, אתך?

יאדוויגה גשי הנה, אל החלון גשי, הרי הוא חפץ לראותך. (הופכת ראשה לעבר הגן.) יאנקו? הרי היא פה, יאניק.

אסתר אי, אי יאדוויגה… (סוככת על פניה בספרה.)

יאדוויגה רואים אותה, יאניק, רואים אותה!

אסתר (מסירה את הספר מעל פניה, כועסת קצת.) יאדוויגה!

יאדוויגה וכי מה?

אסתר כמה פתיה את, יאדוויגה, הוי כמה את פתיה!… הן אפשר להיכנס אלינו, אל הבית פנימה… אחלי – גם אותך, וגם את אחיך הנכבד.

יאדוויגה (נפנית שוב לעבר הגן.) רוצה אתה, יאניק? (נעלמת מתוך קפיצה למטה מאצל החלון, קולה נשמע בשדלה את אחיה.) בוא! בוא, יאנקו, בוא אתי!

אסתר (מטפלת בינתיים מהר־מהר ברהיטי החדר, מתקנת בו משהו זעֵיר פה, זעֵיר שם.)

יאדוויגה (באה משמאל וצרור פרחים בידה.)

יאניק (בא אחריה.)

יאדוויגה הנני! אני – הריני יאדוויגה, ובעצמי בכבודי, וזה אחי יאניק. (נופלת על צוארי אסתר ומעתירה עליה נשיקות.)

אסתר נעים, נעים לי עד מאוד.

יאדוויגה הנה כי כן. שנַים אנו. כפי שאת רואה: ידוויגה ויאניק!

אסתר (מתוך השתחוָיָה קלה.) זאת אדע גם אדע: את ידוויגה אני מכירה, ראיתיה פעמים אין ספורות, ואת האח – את האח הנכבד – שמעתי על־אודותיו רבות…

יאניק (קרב אליה זקוף־קומה, מושיט לה את ידו מתוך קידה.) יאן שווידריצקי.

יאדוויגה וזאת היא אסתרה, אסתרה תרשיש. (מושיטה לה את צרור הפרחים.) פרחים אלה – לך הם.

אסתר (לוקחת אותם מידה.) כל־כך הרבה! קוטפת מהם אחד. שושנה אחת אני משיבה לך, השניה – לאדון האח, ואת השאר – אל העציץ. (ממהרת אל השולחן ומסתכלת בתוך העציץ העומד עליו.) אוי, למים חיים אני צריכה! (נוטלת את העציץ מעל השולחן, מרמזת ליאדוויגה, שתעסוק בינתיים באָחיה.) אני אַך לרגע, יאדוויגה. (יוצאת עם עציץ הפרחים לצד שמאל.)

יאדוויגה (תמהה ורצינית.) לא אבין לך, יאניק, חי נפשי.

יאניק וכי מה?

יאדוויגה עברת בבית – ולא בירכתָּ את אנשיו בשלום.

יאניק קאפוטות!

יאדוויגה מה?

יאניק איני יודע משום־מה, ואולם – גועל־נפש היא מעירה בי, הקאפוטה.

יאדוויגה היהודי?

יאניק ולוּא גם כּך. האמיני לי, דבר זה – לא עמדתי עליו מעודי, ואולם עכשיו ששאלתיני, נדמה לי, כי אמנם כן הוא: הם מעירים בי גועל־נפש.

יאדוויגה כולם כאחד?

יאניק כולם? אולי יש ביניהם כאלה… אותם הדומים בכול אלינו, שהילוכם הדוּר, שדיבורם נאה… (מחריש רגע, כמפקפק.) כלום אדע?

יאדוויגה ונערה? נערה יהודיה?

יאניק נערה? חכי נא… נערה יהודיה? הנה היתה לי איזה פגישה במינכן… ואולם מה זאת תאמרי? כלום הנערות שלהם הן? נדמה לי: אין להם ליהודים בנות… הללו רק מתאַכסנות בבתיהם, גדלות שם בשבילי, בשבילנו.

יאדוויגה יאניק! (בבקשה ובאיום כאחד.) ראה, אל נא תכלים את אסתר, יאניק! אַל־נא תעלה מחשבה רעה בלבך, יאניק! מתחננת. אָנא, אל תכלימנה. לא אותה, לא את אביה וגם לא אותו, את תרשיש הצעיר… זה הלבוש קאפוטה… הראית אותו קלסתר־הפנים ואותה חוורת־הפנים הנפלאה?

יאניק חסיד!

יאדוויגה אל תכלימם, יאניק! אָביה – אָציל הוא, אָציל בקאפוטה ארוכה… ויחזקאל זה, הוא תרשיש הצעיר, – למעני ולמען אסתר חברתי הטובה אל תביישו. היזהר בּהם, ראה ביקשתיך…

יאניק הרפי ממני! וכי מה אני עושה להם? רצונך – ואתגנב לצאת מכאן. (מראה על החלון הפתוח.)

יאדוויגה (תופשת בדשי בגדו.) בשם אלוהים, יאניק!

יאניק קפיצה אחת בעד החלון – ואינני.

יאדוויגה פה תישאר! פה! פה!

אסתר (שבה עם צרור הפרחים בעציץ, מעמידתו על השולחן.) עתה, יאדוויגה, יאריכו פרחיך ימים.

יאניק פרחַי הם.

אסתר האומנם? (מודה לו מתוך קידה אילמת.)

יאדוויגה אמנם שלו היו, ואולם לא ידע יאניק להיכן אני מוליכתו, ולא למענך קטפם… מנחתי הם! (ליאניק.) רוצה אַתה להגיש לה פרחים – קטוף אותם לשמה לכתחילה והביאָם אליה הנה!

אסתר (גוערת בה.) יאדוויגה!

יאניק מחר, מחר יהיה האות הזה.

יאדוויגה מחר אני עסוקה, לא אהיה פה מחר.

יאניק ואָבוא בעצמי. לאסתר. דרך החלון או דרך הפתח?

אסתר כאשר יהיה עם לבבך, מר שווידריצקי. ואולם בוא, בוא, אדוני.

יאדוויגה יאניק! דבר־מה עלה על דעתי. מצא־נא את הדבר! נסה־נא ומצאהו.

יאניק מצאתיו.

יאדוויגה מהו?

יאניק (מראה בידו על אסתר.) לציירה.

יאדוויגה לציירה! לציירה! הפעם מצאת! (מחבקת לאסתר.) לצייר אתה צריך אותה, את היהודייה הקטנה הזאת… ואַתּ – שקטה תשבי, התשמעי?

יאניק את אשר יקשה ממנה לעשות היא ממריצה את חברתה.

יאדוויגה (מכוונת את ראשה אל אסתר אילך ואילך ומלמדתה.) שבי במנוחה, ואת הראש לכאן – כך!

אסתר (מחייכת ונשמעת לה.)

יאניק לא כך דווקא.

יאדוויגה אלא כיצד? כך? (מניעה ראשה לעבר אחר.) או אולי ככה?

יאניק גם לא ככה.

יאדוויגה איך זה איפוא, איך? קרב הנה והושיבנה אַתּה.

יאניק (לאסתר.) אם רק תרשיני.

אסתר (מעמידה פנים בעצמה.) ככה?

יאניק זה אמנם יותר טוב, אולם… (הוא קרב אליה, מרכין קצת ראשה למטה, חוזר ומתבונן אליה מעט בריחוק מקום.) הרי!

יאדוויגה מאדונה!

יאניק בד! יריעת בד מי יתן לי!…

אסתר (קמה.)

יאדוויגה שבי! שבי!

אסתר עתה הגיע תורך – שבי אַתּ… שבי פה, ואראה כיצד ישבתי אנוכי…

יאדוויגה לשבת? תשואות חן! טוב כי אלך לשם, אל הזקן שלי, אל תרשיש. (יוצאת לצד שמאל.)

יאניק אחותי מכירה אותך זה כבר, גבירתּי?

אסתר זה זמן רב, זאת השנה הרביעית.

יאניק היא כל־כך כרוכה אחריך, גבירתּי. הרבה כתבה לי על־אודותיך, כמעט בכל מכתביה.

אסתר אחותי היא.

יאניק אם כן, אף אָנו קרובים אנו עד מאוד…

אסתר אה, מכירה אני את אדוני היטב… את כל אשר ציירת – כמעט את כל ציוריך ראיתי.

יאניק האומנם?

אסתר (אחרי הפסקה קלה, מורידה את עיניה.) אַל־נא תציירני.

יאניק מדוע?

אסתר לא לפי רוחך הוא, אדוני… כמעט לא ראיתי צורת אדם בכל ציוריך.

יאניק אותך, גברתי, אצייר.

אסתר אל־נא, מר –

יאניק (גומר.) יאניק.

אסתר אל־נא, אל־נא, אדוני, יאניק… הערבים שלך כה דוממים, כה נוגים.

יאניק (מתוך שחוק קל.) האומנם?

אסתר צוחק אתה אדוני – וכי לא נוגים הם?

יאניק אולי… ואולם לא לזה נתכוונתי בהם.

אסתר הכן הוא? יאדוויגה הביאה אלי הנה אחד מציוריך: “שדה לאחר הקציר”. האם גם בשדה ההוא לא נתכוונת לשום דבר?

יאניק לשום דבר. העליתי על הבּד את אשר ראיתי.

אסתר אך עתה אדע, שאיני מבינה ולא כלום. ואני, בּעָמדי לפני התּמונה – מה רבו אז מחשבותי!

יאניק על מה?

אסתר על האיש אשר נפקד מקומו מעל הבּד. אילו היה שם איש – כמה רחמים היה מעורר! כמה יתמוּת היתה נסוכה אז על־פני השדה לאחר הקציר.

יאניק את רואה בעיניך־אַתּ, אסתּרה. ואולם אני – אין את נפשי להשלות את מי שהוא. האיש – מקומו נפקד שם במקרה: בשעה שציירתי, לא היה איש בשדה… אם יש לי לפעמים מגמה בציירי, הרי היא: פולניה.

אסתר פולניה?

יאניק אדמת פולניה, שדות פולניה, דרכיה ונהרותיה, אילן פולני – אלה הם הדברים, שאני מתכוון להם לעיתים קרובות, בציירי.

אסתר כמדומה לי, שזה שנים אחדות אשר אתה מתגורר במינכן?

יאניק במינכן. ושם, גבירתי, כסבורה אַתּ, אין אָדם יכול לצייר פולנית? אף אני אסתרה, אף אני רואה בעינַי־אני.

אסתר מאמינה אני.

יאניק וגם אותך – גם אותך אצייר פולנית… כך דרכי!

אסתר לא יכבד ממך הדבר.

יאניק כלומר?

אסתר כפר גרמני אם הפך תחת ידך לפולני – אני מכל שכן.

יאניק בלי כל ספק.

אסתר אני הן נולדתי פה, וכל אשר לי – מן הארץ בא לי…

יאניק (לוחץ את ידה בתודה.)

אסתר למה אתה מודה לי, אדוני?

יאניק (מעמיד פנים כמתמרמר על אחותו.) יאדוויגה זו – אַיֶהָ? היא אל נערה יהודיה משכתני, כך אמרה לי בפירוש: אל נערה יהודיה!

אסתר (אודם קל עולה בפניה.) כלום כּיחשתי בזה?

יאניק כּחשי בזה, אסתרה! פולניה אָצלה לך די והותר, פולניה שלנו – לעקרך ולהרחיקך מכול היא צריכה.

אסתר מכול?

יאניק (בעוז.) גם משורשך! זר לך שורשך וכאילו אינו… דל הוא.

אסתר אנא, אדוני יאניק, אל־נא תדבר בדלוּת זו.

יאניק מה לך ולה?

אסתר אמנם דלוּת זו לא הירהרתי בה לפני רגע, ומאוד אפשר שגם אחרי רגע אשכּחנה… אולם עכשיו, בּדבּרך עמדי, אדוני, שלי היא… אַל תגע בה.

יאניק האומנם?

אסתר בחברת יאדוויגה איני חוששת כלום, ואולם אתך… בעומדי ובדברי אתך, נדמה לי, שאני שייכת למקום אחר… אולי משום שאתה, אדוני, הנך יותר פולני מאחותך.

יאניק אף לא פולני יותר ממך, אסתרה.

יחזקאל (בא משמאל. כבן עשרים וחמש, לבוש כיהודי המקום, כובע קטן בראשו ובגדו אָרוך קצת. כמעט שאינו מרגיש ביאניק, וקידתו אליו קלה ובלתי־נראית לעין. במשך דבריו מורגשת אי־המנוחה שבנפשו.) אסתר?

אסתר וכי מה, יחזקאל? (קרבה אליו מעט, מציגה את השניים זה לפני זה.) התוודעו, אדוני: בן־דודי תרשיש – האדון שווידריצקי.

יחזקאל נעים לי… (משתחווה לו כמעט.)

יאניק (משתחווה לו אף הוא מתוך הסברת־פנים יפה ומתוקה.)

יחזקאל אסתר… (מתקשה קצת בדברו.) עניין קשה… איני יודע מה לעשות.

אסתר מה הדבר?

יחזקאל שמחה שב עוד היום הביתה.

אסתר שמחה?

יחזקאל הוא טילגרף. עוד אתמול טילגרף.

אסתר שהוא בא? עוד אתמול! ואנוכי לא ידעתי!

יחזקאל הטלגרמה בידי היא, אך אין אני יודע מה לעשות בה. להראותה לדודי או לא?

אסתר גם אבא איננו יודע? מה יש בה, יחזקאל?

יחזקאל מטלגרף הוא לנו מאחד המקומות…

אסתר מאַין? מה אתה סח? כלום לא בחארקוב הוא?

יחזקאל הדבר לא ברור לי… ואולם את האוניברסיטה, כפי הנראה, עזב.

אסתר עזב? דווקא עכשיו, לאחר שפרצה המלחמה? אֵי הטלגרמה?

יחזקאל הרי היא, אך אל תקראי בה עתה – אבא בחדר הסמוך… שמחה יבוא הנה תיכף, עם המסע המהיר הוא בא.

אסתר מה זה? מה היה?

יחזקאל לא כלום… אין הרעה גדולה ביותר, ואולם…

אסתר מה קרה, יחזקאל? הגד! (תופשתו בידו ודוחה אותו ברגע.) אַבּא!…

יאדוויגה (מתפרצת משמאל לתוך החדר וספר בידה.)

תרשיש (בא אחריה.)

יאדוויגה עתה נראה! מי מאתנו יודעת יותר, אני או אסתר… הבה, מצאי־נא כאן אלף, פה, בסידורכם זה.

אסתר (מחפשת בסידור מתוך חיוך קל.) ידעתיו, לפנים ידעתיו, אלא ששכחתיו.

יאדוויגה גויה! גויה גמורה!… הרי לך אָלף. כאן, כאן, ראי־נא… (פונה אל אָחיה.) הבט יאניק, כך הוא מראהו של אלף. (כרכרה עוברת ברחוב.)

יחזקאל (ממהר אל החלון ומציץ אל הגן.)

יאניק (מעיין רגע באותיות הסידור.) כמה משונה.

יאדוויגה וזה – הר' זה בֵּית, וזה גימל.

תרשיש למדנית! למדנית היא יאדוויגה! (הוא מושך את ראש בתו אל חזהו ומחליקה על שערותיה.) השומעת אַתּ, אסתר? אלף! בית! גימל! יאדוויגה זו – אך נכנסה לבית, וכמעט שכחתי את המלחמה כולה ואת כל הפורענויות. (נאנח.)

אסתר הוי, אבי, זיקנה קפצה עליך בימים אלה. על מה אתה מיצר כל־כך – המלחמה לא תארך!

תרשיש הלוואי, הלוואי, בתי.

יאניק (עיניו בסידור.) אותיות מצוינות באמת. מרובעות, מלאות.

תרשיש (לאסתר.) זה אחיה? (בלחש.) זה – הריהו גוי, גוי ממש, לכל פרטיו ודקדוקיו.

אסתר הלא הוא צייר ידוע, אבי. זה אָבי – וזה מר שווידריצקי.

יאניק (נושא עיניו מעל הסידור ומחווה קידה לתרשיש.) אתכּבּד־נא.

תרשיש (מחליק על ראש בתו.) אחיה של יאדוויגה… אדרבּה… מאוד, מאוד אשמח. יאדוויגה זו – למדנית, למדנית היא!… רוצה אַתּ, אסתּר, בקשי ממנה ותלמדך פרק בסידור.

יאניק (מתבונן שעה קלה אל תרשיש ואסתר.) כמה תמוה ומשונה. פעמים שאתה קורא איזה ספר, והרושם אינו נמחה לעולם. כשאני רואה יהודי ובתו, נדמה לי: הרי שיילוק ויסכּה.

תרשיש מי הוא שיילוק זה?

אסתּר (משתמטת לאט־לאט מתחת ידי אביה.)

יאניק סוחר הוא, סוחר מוויניציאה, יהודי… יסלח לי, מר תרשיש. האם יש לו למר תּרשיש הרבה כסף?

תּרשיש יש.

יאניק כּן הוא… ועתּה – הלא יסלח לי אדוני – הנותן הוא את כספו בנשך?

יאדוויגה יאניק!

תּרשיש אין עסקי בזה. ממוני שקוע כולו בקרקעות וביערות.

יאדוויגה (מלגלגת על אחיה.) בֶּה! בֶּה! בֶּה!

יאניק ואולם את בתך, אדוני, הלא את בתך אתה אוהב!

תרשיש (מחייך קצת, מכווץ את שפתיו ומאריכן ברוגז מעוּשה.) לא, לאו דווקא! הפעם לא אוהבנה… כי הנה נוכחתי היום, שאין היא יודעת קרוא בסידור… אך אתה, אדוני הצעיר, הנח מזה, טוב כי תספר לי על־אודות אותו הסוחר שלך.

יאניק לא שלי הוא – הוא שלכם.

יאדוויגה לא אמת!

יחזקאל (מאצל החלון, מחזיר אליהם את פניו.) שלנו הוא, שלנו. אין להתבייש בשיילוק.

תרשיש שלנו – שלכם! הלא תספרו לי תחילה מה טיבו של זה?

אסתּר לא היית צריך באמת, מר שווידריצקי, להזכיר את שיילוק בחברתנו.

יחזקאל (מקשיב בתמהון.) מדוע לא יזכיר?

יאניק סלחו לי… לא היה בדעתי להעליב את מי שהוא… נזכרתי בספר – והדברים התמלטו מפי שלא בכוונה.

יחזקאל מר שווידריצקי כאילו מתנצל… למה?

אסתר הוי, אבי, לוּא ידעת כמה מנוּול אותו שיילוק!

יחזקאל מדוע?

אסתר רוצח הוא. לוטש הוא את סכינו כרוצח ממש… זוָעה תאחזני!

יאניק שואף הוא לדם נוצרי… מוכן ומזומן לחתוך בבשר אדם חי…

תּרשיש האף אמנם? יהודי כזה? אי־אי פי! כיצד? כלום זה מעשה שהיה? מעשה ממש?

אסתר לא, אבי. רק ספר הוא זה, כתוב בידי אחד הגדולים.

תּרשיש מה? ספר? כלומר, בדותא? סיפור־בּדים?… אֶט! וכי מי זה ישים לב לדבר בדוי?

יחזקאל סיפור־מעשה זה – לא כולו בדוי הוא… ישנו סיפור קדום מעֵין זה על מעשה שהיה. לומר, עצם המעשה הזה קרה אמנם, אך בשינוי קטן…

תּרשיש דהיינו?

יחזקאל אותו הסכין ואותו הבָּשר החי, ואולם לא סכינו של יהודי ולא בשרו של גוי, כי־אם להיפך…

יאניק האומנם נמצא סיפור קדום כזה? עוד לפני שקספיר?

יחזקאל לפניו, לפניו!…

תּרשיש גם לפי נוסחך אתּה, יחזקאל, כּפי שאַתּה גורס, קשה לי להאמין.

יחזקאל שקספיר הפך כאן את סדר הדברים.

תרשיש לא טוב עשה, עוון פלילי הוא… הרי הוא מעליל עלינו עלילת־דם ממש… חרפה היא!

אסתר חוזה חזיונות גדול היה, אבי, איש־הרוח…

יחזקאל ושיילוק זה הרי הוא אחד ממחזות־התוגה שלו היותר נעלים.

תרשיש ראה, זה חדש! ובכן, גם אתה, יחזקאל, מספר בשבחו של זה?

יאניק אָכן, אכן, מר תרשיש! שיילוק – הרי היא אחת הטראגדיות היותר מעוּלות.

יאדוויגה דום!

יחזקאל לא אמת הדבר, מר שווידריצקי. לךָ אין זה אלא חזיון־היתולים בלבד. כך ציין שקספיר עצמו בפתח הספר. חזיון־תוגה הרי זה לי. מעשה מעציב עד מאוד בגיבור בעל־יסורים. הגיבור המעונה הרי הוא יהודי המוצא חן בעינַי והקרוב לי ביותר. אָכן, שיילוק זה – קרוב הוא לרוחי. כשאני רואה אותו יושב ולוטש ברזלו בבית־המשפט, אני משפשף ידי בהנאה: צדקת, אחי, צדקת!

כולם (כמעט נרתעים ממקומותיהם.) אוי! אוי!

אסתר מה אתה סח, יחזקאל!

תרשיש משוגע או חסר דעה?… חכה־נא, חכה לי מעט קט, ליסטים מזוין שכמותך, אני רק סיגרה אקח. (יוצא.)

יחזקאל (לאחר שיצא תרשיש.) הגידי־נא לי, אסתר, אביך… אָביך – מהו? יהודי יפה הוא? טוב הוא? ישר הוא?

יאדוויגה תניני, אסתר, ואשיבהו אנוכי.

יחזקאל חי נפשי, אסתר, אם שיילוק זה נופל מאביך!

אסתר (אוטמת אוזניה.) גם שמוע לא אוכל!

תרשיש (שב, סיגרה עשנה בפיו, מושיט קופסת הסיגרות ליאניק.) אתה ודאי מעשן?

יאניק (נוטל סיגרה.) לפעמים. תודה!

תרשיש (מתבונן סביב, מכיר בבתו שהיא נרגשת.) מה היה פה עוד? איזו חדשה נפלה פה, אסתר?

יחזקאל היא כועסת. השוויתי את שיילוק אליך, דודי.

תרשיש דמיון לא־רע, על־כל פנים… (מוצץ תכופות את הסיגרה המבריקה באשה.) כנראה, היה גם זקנו לבן?

יאניק בכל אשר אשתדל לזכּוֹת את שיילוק ועם כל שאיני מכיר עדיין את מר תרשיש – רחוק אני מהשוות את האחד אל השני… רק בעָמדם פה לפני, האב והבת ביחד, הזכירו לי משהו… אני אמנם מבקש סליחה…

יחזקאל (מסתכל בו זמן־מה דומם.) מר שווידריצקי –

יאניק שומע אנוכי.

יחזקאל (מסתכל בו שוב.) רוצה הייתי לשאול את אדוני דבר. אולם… אין כדאי.

יאדוויגה (מלבינה קצת, פוצרת בו.) ישאל־נא יחזקאל… מר יחזקאל…

יאניק ישאל־נא, בבקשה.

יחזקאל יסלח לי אדוני… כך… כשכבודו קורא בספר, או בשבתו בתיאטרון – האם לא יקרהו לפעמים כי יירדם?

יאניק אף לא פעם.

יחזקאל גם לא בשעה שידובר ביהודי?

יאניק לא.

יחזקאל גם לא בשעה שמתגלים כל מכאוביו וגודל צערו?

יאניק לא אבין לרעך.

יחזקאל ואני סבור הייתי, שרוב קוראיו וצופיו של שיילוק יש ששינה חוטפתם ואת העיקר אינם רואים. בה בשעה שהוא כואב ומתיאש, בה בשעה שמתקלסים בו באופן היותר מגונה, כשבאים אל ביתו חרש וגונבים ממנו את כל אשר לו – בשעה זו תרדמה נופלת עליהם! (אל תרשיש.) איש יהודי היה בוויניציאה ושמו שיילוק, והיה לאיש הזה ממון ובת אחת היתה לו. ואהב האיש את בתו.

יאניק (מולל מקוצר־רוח ברגליו.)

יחזקאל אולי זוכר מי מכם אחרת, – יואיל להעיר את אשר יש להעיר. ואהב זה האיש שיילוק את בתו… בודד היה ונעזב… רק הוא, ממונו ובתו. ממונו? את ממונו כמעט לא הבאתי עד עתה בחשבון. עכשיו – (ברמז על יאניק) – לכבודו של האדון – אזכיר גם את שׂק הכסף של זה. לפי דעתו של האָדון חביבים על היהודי דינרי זהבו, האם לא כן? לפיכך אוסיף: גם את ממונו אהב היהודי הלז, ולקחוהו ממנו; כלומר: לקחו על־מנת להחזיר ולא החזירו. ממונו של יהודי! נשארה לו איפוא בתו, נערה פשוטה ביותר, – שקספיר אינו מטפל בה הרבה. הנערה – יותר משהיתה יפה פתיה היתה, אלא שנערה פתיה זו היתה נחמתו האחת של אביה, אישון־עינו – בתו של יהודי!

תרשיש (מחבק את אסתר בזרועותיו.) או־הו!

יחזקאל ובא אותו בר־נש, שכל מעלותיו אינן אלא שהוא גוי, בא אותו גוי, שלקח מאת היהודי את כספו, בא חרש וגנב את בתו, את יחידתו; מי שראה את היהודי הזה רץ מחדר לחדר והנר הדולק בידו, כשהוא מבקש וקורא את יסכה – הוא ידע מה אבד לו ליהודי זה… והנה אינה לו המקרה ליהודי זה ויש לאל ידו להתנקם בשונאיו, לקחת חלף כל חייו רק ליטרה אחת מבשר רוצחו… אמור איפוא אתה, דודי, מה היית אתה עושה במקומו?

תרשיש אנוכי?… בַּא! (מחבק בידו את ראשה של אסתר.) לא שמעתי את כל הענין היטב… רצוני לאמר – שמעתי, אלא שלא הוברר לי כל־צרכו עצם הענין, תוכו של דבר… כפי שאני רואה, יש במעשה זה איזה תוך… בת ישנה בו… (מתאושש ומחייך.) בתו של יהודי! הוי, גורו לכם!… הנמצא ספר זה בביתנו?

אסתר כן, בוודאי.

תרשיש בשעת הפנאי, יחזקאל, תקרא את הספר באוזני. לא היום, לא היום כמובן, – היום אין מוחי קולט דבר… זאת המלחמה אשר פרצה אחזתני בציצית ראשי, נטלתני למעלה, והריני תלוי באוויר. (ליאניק.) גם אתה ודאי שבת מטעם זה הביתה?

יאניק שבתי לפולניה.

תרשיש הביתה! הביתה! בשעת־חרום זו יימלט־ נא כל איש לביתו! אכן לפלא הוא בעינַי, שלא עצרוך בדרך שובך… הלא בחוץ־לארץ היית?

יאניק הריחותי ריח מלחמה, בחלל האוויר הריחותיה, וקמתי ועזבתי את מינכן יום אחד לפני התפרצה.

תרשיש אמנם כן, אבל כיצד… מה היא עמידתך… אַה, ודאי שכבר עמדת למבחן הצבא?

יאניק נשתחררתי באלף תשע מאות ותשע.

תרשיש (מתוך קורת רוח.) גם שלי כך, גם שמחה שלי… עוד לפני היכנסוֹ לאוניברסיטה. התדעי לך, אסתר, מה שמטרידני מאז הבוקר? צריכים אנו לטלגרף לשמחה שיבוא! מה דעתך, יחזקאל?

יאדוויגה בוודאי! יבוא שמחה שלכם הנה. כיצד אפשר לו לאדם ללמוד עתה?

יחזקאל דומה אני, שיבוא בעצמו, בטוח אני, שיבוא… היום או מחר… (מביט בחלון.)

תרשיש אם יבוא – מחכמה יעשה זאת! ואף־על־פי־כן, לא אדע שָלֵו בנפשי כל הימים האלה… לא שדואג אני לשמחה, אלא חוץ מזה… איזה דבר לא יתן דמי לי… הגם עליך, אדוני שווידריצקי הצעיר, עשתה המלחמה הזאת רושם אשר כזה?

יאניק (מתוך התעוררות.) רושם עז במאוד־מאוד!

תרשיש (בוחנו בעיניו.)

יאדוויגה שוב! שוב מדברים במלחמה! אנה אברח מפני מלחמה זו? זה ימים רצופים שאין מנוס ואין מפלט ממנה!

אסתר אולי תלכי אתי אל בית־הנתיבות, יאדוויגה!

יאדוויגה לכי ונלכה. בוא גם אתה עמנו, יחזקאל.

יאניק (מוציא נייר לבן על השולחן, משרטט עליו בעפרון.)

אסתר מר שווידריצקי יחכה לנו רגעים אחדים פה. אנו שבים תיכף ומיד.

יאניק לבית־הנתיבות אתם הולכים? אולי אבוא גם אני אחריכם. (אסתר, ידוויגה ויחזקאל יוצאים מצד שמאל.)

תרשיש (אחרי דומיה קלה.) במאוד מאוד! “במאוד מאוד” אמרת.

יאניק כן, המלחמה עשתה עלי רושם עז עד מאוד.

תרשיש רושם עז… כמובן, כמובן…

יאניק ומשמח.

תרשיש גם משמח?… האף אמנם? לשמחה מה זו עושה? אדרבא, הבינני־נא ואשמע. האר־נא עיניו של אדם זקן כמוני!

יאניק אני – פולני אנוכי!

תרשיש אהא! אהא!… אם כן איפוא? יפה, יפה, מבין אני – פולני אתה…

יאניק עננה כבדה עלתה על שמי תבל.

תרשיש אמת…

יאניק ועלטה, עלטה גדולה כיסתה את העולם כולו.

תרשיש גם זה אמת…

יאניק אך הנה הבריק הברק על־פני פולניה, והאור עלה לנו.

תרשיש הנה זאת היא כוונתך!

יאניק רעם הרעים – רעם מתגלגל מקצה הארץ ועד קצהָ. קול מבשר הוא, וטוב יבשר.

תרשיש עתה אבין… כמעט אבינה.

יאניק אפשר לישב כאן עתה. יש כאן מקום לתקווה.

תרשיש יפה, יפה, טוב ויפה. אך אני – מדוע לא אדע אנוכי שָלֵו? – רחמני־נא, אדוני שווידריצקי הצעיר, והחייני. בשם אלוהים, האר־נא את עיני! הלא יושבים אנחנו פה אתכם זה כבר – אבי, אבי־אבי, בני־תרשיש כולם!

יאניק התיקר פולניה בעיניך?

תרשיש תיקר, תיקר מאוד! ואולם… עולמו של הקדוש־ברוך־הוא… העולם מה יהא עליו?

יאניק העולם? מה לי ולעולם? פולניה – זהו כל העולם כולו! ואתה אם יקרה לך פולניה, הלא יעלוץ כך גם לבך בסתר.

תרשיש אין עולם עוד? חדל – ואיננו?… כן… מה היה ברצוני לשאלך… בזכות מי אתה מצדד?

יאניק דבר זה אינו נוגע לי כלל. אחת היא לי, מי מהצדדים יזכה. ואולם בגורלי ודאי יעלה משהו, אם מהכא או מהתם.

תרשיש כן הוא. ובמערכותיו של מי מהם אתה אומר… אה, כמעט שכחתי, הן חופשי אתה!

יאניק נשתחררתי באלף תשע מאות ותשע.

תרשיש בשמחה. גם שלי כן!…

יאניק לא בישלתי את הנזיד, לא שמתי את חלקי לתוך הפארור, ומן הקערה אוכַל.

תרשיש בר־דעת אתה, מר שווידריצקי. צעיר לימים – ודבריך מיושבים כל־כך… ואילו אני, כלומר אנחנו היהודים – לא כך חלקנו… כדאי לעיין בדבר… צריך אני לעיין בדבר… כמה משונה יום זה! כל היום אני שומע כמה דברים שיש להרהר אחריהם, לעיין בהם… מתחילה אותו מעשה באותו יהודי – מה שמו של אותו האב עם הבת?

יאניק שיילוק.

תרשיש כן. מתחילה אותו שיילוק. אחר־כך דיבוריך על הרעמים והברקים… הנה הינם! החבורה כולה! (אסתר, ידוויגה ויחזקאל שבים משמאל.)

אסתר (בהיכנסה.) אי־אפשר להידחק ולעבור אל בית־הנתיבות.

יאדוויגה עם רב – מחיל המילואים כולם. המסע טרם בא, והם כבר נאספו שם המונים־המונים וצרים על בית־הנתיבות. לוּא ראית, יאניק: אבות, אמהות, אחיות…

יאניק כלות – רצונך לאמר, כלות או רעיות… אחיות אינן ולא כלום.

אסתר אחיות אינן ולא כלום?

יאדוויגה וכי מה את סבורה? בי נשבעתי, אם הייתי מורידה עליו – (מרמזת על יאניק) – אף דמעה אחת. אדרבא, נסה־נא יאניק, הפעם והתנדב לצבא.

יאניק לא אוהב קרבות, אני פה אשב ואצייר.

יאדוויגה מוג־לב!

אסתר אכן, טוב כי תצייר, אדוני.

תרשיש בר־דעת אתה, אדוני שווידריצקי… צייר, צייר… הייתי מבקש ממך, אדוני הצעיר, אם יבוא בני הנה, צייר אותם, את שניהם יחד, את האח והאחות.

יאניק בעונג רב, גם אותך. מימַי לא העליתי יהודי על הבד.

תרשיש ניחא, ניחא… ואולם בעיקר – את השנַים. ועשה־נא זאת במוקדם… כי מי יודע… הא? מה אני סח?… לא כלום, דברי שטות… זה ימים אחדים שאיני יודע נפשי… אדוני שווידריצקי הצעיר, הדברים אינם משמחים כלל, כמו שאתה סבור… כן, אמנם צדקת: גם אותי שים ביניהם. בין בני ובתי, והיינו שלושה, שלושתנו יחד…

חייל (נכנס בצד שמאל.)

כולם (מלבד יאניק.) שמחה!

יאניק (כאומר לנפשו.) זהו השלישי. (מוציא מכיסו כלאחר־יד גליון נייר ומשרטט עליו כמו ברשלנות בעפרונו, כשהוא מתבונן לרגעים אל פני שלושתם. הפסקה ממושכה.)

תרשיש אתה? בצורה זו?

שמחה אני, אבי.

אסתר (נופלת על צווארו.) שמחה, מה זאת?

שמחה (נושק לה.) הירגעי, אסתר. ואתה, אבי, מרחוק אתה עומד. תמיה אתה… האומנם לא טוב עשיתי? (מביט במבוכה קלה על סביבותיו.) אכן אפשר שלא טוב עשיתי… עכשיו רואה אני…

תרשיש (עומד משמים.) כך, כך…

שמחה עכשיו אני רואה… אולי לא טוב עשיתי… צריך הייתי לשאול תחילה את פיך.

תרשיש (כבתחילה.) בצבא – אתה?…

שמחה אני, אבי. על דעת עצמי עשיתי זאת… רגיל אני זה כבר לעשות הכל על דעת עצמי, ואתה מעולם לא כיהית בי… יחזקאל! (נושק לו.) רק אתך הייתי רָב כל ימי. ואתה, אבי, בטחת בי תמיד, חשבתני לבר־דעת.

תרשיש לא, לא – רק זה הוא בר־דעת! (מראה על יאניק המצייר על השולחן.) הוא, הוא!… לא אתה, רק הוא!

אסתר (מציגה אותו לפני אחיה:) האדון שווידריצקי.

שמחה (מברכו בקידה.)

אסתר אחיה של יאדוויגה… איה יאדוויגה? הנה היא. ראו גם ראו לאן נחבאה!

יאדוויגה (מן הזָווית.) אני מתביישת.

שמחה (ממהר אליה.) יאדוויגה! הגברת יאדוויגה!

יאדוויגה לא ראיתי את מר שמחה זמן רב כל־כך… אני מתביישת.

תרשיש (מתאושש פתאום בקול רם.) שמחה!

שמחה הנני, אבי… (פונה אליו.) עוד לא נשקתיך, אבי!

תרשיש אמנם כן… לא נשקתני. (נושקים זה לזה.) כך… ועתה מה? עליך לבאר לי באר היטב, להבינני… להבין אני צריך… כי הנה ברמזים תדברו אלי כולכם היום… כולכם… האדון שווידריצקי, יחזקאל, אתה… ואני שומע ומבין – ואינני מבין כלום… שמעוני, כל הסתום הזה צריך בירור! כל אותו המעשה באותו… באותו… (מתרגז.) מה שמו של אותו יהודי עם בנו היחיד?

יחזקאל עם בתו, שיילוק.

תרשיש שיילוק! ואחר־כך – שמחתו של זה. (מראה על יאניק, המשרטט עוד על־גבי הנייר ופניו נוהרים מצחוק.) ראו, הרי זה שׂשׂ ושמח!

יאניק (מעל גליון־הנייר.) פולניה! שעתה של פולניה הגיעה!

תרשיש השמעתם? והאחרון הגדיל! (מראה על שמחה.) חייל! בוא, חיילי. אתה מוקשה ומופלא לי מכולם. בוא אתי, אל לשכתי בוא, ואמור לי שם דבר אשר יניח את דעתי בבת־אחת.

שמחה נרעשת, אבי. ואני נכון הייתי ובטוח, שתבין לי וגם תשמח.

תרשיש אני שמח! שמח!… אני שמח עד מאוד, ואולם הבן לא אבין… וביקשתיך ללכת אתי אל הלשכה, והרי אתה מסרב… ולכן אשאלך פה בפני כולם: (בקפדנות בקול רם.) מה עשית?

שמחה את החובה המוטלת עלי.

תרשיש דרדק! (משפיל קולו.) מה עשית?

אסתר אל־נא, אבי…

שמחה (מחשה רגע. בקול רועד, מרחוק, כמדבר אל נפשו.) סלח לי… (מסתכל באביו.) נסור אל הלשכה. (יוצא ראשון לצד שמאל.)

תרשיש (הולך לאט־לאט אחריו, בפתח הוא מחזיר את פניו.) מן הפתאים איננו, שמחה זה. ראה תראו. הוא יבינני שם דבר…( יוצא.)

אסתר חוששת אני לאבא, יחזקאל… (ממהרת אל הפתח ומטה את אוזנה אל הדלת.)

יחזקאל אי לזאת – אין לירוא… כל זה יכשר בעיני דודי על־נקלה… ראה תראי, שהכול יכשר בעיניו, כל איוולת.

אסתר (סרה מאצל הדלת.) איוולת?

יאדוויגה יחזקאל צדק. מר שמחה לא היה צריך ללכת עם המוסקאלי.

יאניק (מושיט ליאדוויגה את הגיליון.) הכירי־נא, יאדוויגה.

יאדוויגה (חוטפת מידו את הציור, בהתפעלות.) הרי זה! הרי הם ניכרים. כולם! זו אסתרקה, וזה ישישי, תרשישי! וזה מי הוא?

יאניק האינך מכירה אותו?

יאדוויגה שמחה הוא! (בתמהון.) ברובה ובארבע־כנפות?

יאניק כך יוצא יהודי אל מערכות המלחמה… כך נאה להם. (רוצה לקחת מידה את הציור.) אין בו ולא כלום, קרעיהו.

אסתר (לאחר שהסתכלה בציור.) בני אדם, מר שווידריצקי, אינם עולים בידך יפה, כאותם השדות השוממים.

יאניק אין זה ציור, אלא שרטוט קל, כלאחר־יד.

אסתר אני כאן יפה ביותר, ואחי… אל־נא תצייר אנשים, מר שווידריצקי…

יאניק אָה, גברת תרשיש, מדוע לא נחמוד לנו לפעמים קצת לצון?

אסתר השעה לא שעת לצון היא.

יאדוויגה מה זה היה לך, יאניק? כל־כך נשתנית שם במינכן.

יאניק לא נשתניתי כלל. פולני אנכי, ומשום שאני פולני, עשיתי זאת. לאסתר. למה אכחד? הנה חרה לי מעט על אחיך.

יאדוויגה מה? מה הוא מלהג שם?

יאניק מדיו… אלה המַדים! איפה נולד אחיך, גבירתי?

אסתר פה.

יאניק על אדמת פולניה, בפולניה גדל, אווירה של פולניה שאף אל קרבו, שמשה השפיעה לו אור, פה גבר… והיכן הוא מבזבז כוחותיו? ברוסיה! שם הוא משקיעם, ואליהם, אל הרוסים, התנדב לצבא. כלום אין זה מרגיז?

אסתר מרגיז?…

יאדוויגה יאניק! שקר אתה דובר, יאניק! אין זה מרגיזך כלל! מרוע־לב אתה מדבר כך. ידעתיך! עם מי ילך שמחה? אל מי יילָווה? אל אויבי רוסיה?

יאניק גם לא עמהם! לשוב הביתה היה צריך, לשוב ולחכות.

אסתר לחכות? למי?

יאניק לחכות עד שאתחיל אני… אנחנו.

אסתר אני – לוּא היתי במקומך, לא הייתי עושה בעצמי דבר. הייתי ממתינה… בזאת אמנם נעניתי לך, אדוני שווידריצקי. עם הרוסים לא הייתי הולכת.

יאדוויגה אל־נא, אסתר, אל־נא תדברי כה אל יאניק, משום שאינו כדאי.

יחזקאל משום שלא צדק.

אסתר לא צדק? מדוע? מה לו לשמחה ולרוסיה?

יחזקאל לא כלום. לא עם רוסיה היה עליו ללכת, גם לא עם שונאי רוסיה, ולא עם פולניה.

אסתר מדוע לא ילך עם פולניה?

יחזקאל עם עצמו ילך… לנפשו!

יאניק הנה כי כן!

אסתר מה אמרת, מה? עוד טרם אבין… מה משמע “עם עצמו ילך”?

יחזקאל עם עצמו!

יאדוויגה עם היהודים –כיוֵן מר יחזקאל.

יאניק (אל יחזקאל). גם אתם דורשים? גם אתם באים בטענותיכם?

יחזקאל טענותינו רבות משל אחרים.

יאניק הנה כי כן! (צוחק.) יפה, יפה!

יאדוויגה יאניק!

שמחה) נכנס נבוך ולבן־פנים.) הואילי, אסתר, לרגע… אני חושש לו.

אסתר (חרדה.) איהו?

שמחה בלשכה.

אסתר מה היה? (ממהרת ויוצאת אל אביה.)

יאדוויגה) הולכת אחריה.) מה זה היה היום לזקני, לתרשיש שלי?) יוצאת.)

יאניק (קורא אחריה.) אני הולך מזה, יאדוויגה, אני הולך הביתה. (בקידה ליחזקאל ושמחה.) היו שלום, אדוני! (יוצא לצד שמאל.)

שמחה (נבוך.) לא אכיר הפעם את אבא… ותרן שכמותו!

יחזקאל) קרב אל השולחן, לוקח את ציורו של יאניק, מתבונן אליו רגע). אל תדאג, עוד היום ייתפיס לך. עוד היום יסכים גם לך, גם לאסתר, וגם לי, אם רק אחפוץ בזה.

שמחה טועה אתה. גם שמוע לא יחפוץ… ואולם ראה גם ראה, יחזקאל, אופן דיבורך אתה מה תמוה הוא? מדוע לא יסכים אבא לשלושתנו? כלום כה שונים אנחנו איש מאחיו?

יחזקאל האין אתה מרגיש? (מסתכל בציור, צוחק.) מגוחך.

שמחה למה זה תצחק?

יחזקאל בגדי־השרד הללו… (מושיט לשמחה את הציור.) הכר־נא.

שמחה (מתבונן רגע אל הציור, מתוך חיוך קל.) הגדיש קצת, כמובן, ואולם לא רע, לא רע.

יחזקאל הגדיש? האומנם? לפי דעתך, הגדיש אותו ערל את הסאה? ואני הנה נדמה לי, שבחיים אתה מגוחך יותר מאשר בשרטוטו של זה. אינך כדאי שיציירוך כך.

שמחה כלומר?

יחזקאל אין אתה ראוי לארבע־הכנפות… שמע־נא, אתה יוצא באמת למלחמה?

שמחה בזמן קרוב מאוד, אולי עוד מחר. אני מחכה פה לגדודי.

יחזקאל קאצאפּ![1]

שמחה אני יהודי טוב ממך.

יחזקאל חונף!

שמחה חדל! אין אני מחניף לשום איש – אני את דמי הולך לשפוך.

יחזקאל הדיוט!

שמחה הרף ממני, יחזקאל!

יאדוויגה (באה ועומדת בפתח.) מר שמחה?

שמחה (נפנה לאחוריו.) מה שם?

יאדוויגה אביך…

שמחה מה שלומו? הוא גירשני, יחזקאל… מה שלומו עתה?

יאדוויגה שלום לו. הוא קורא לך.

שמחה (יוצא מצד שמאל.)

יאדוויגה (מתבוננת אל יחזקאל זמן רב מרחוק.)

יחזקאל (מסתכל בציור שבידו, מניחו לבסוף על השולחן.)

יאדוויגה רשע! רשע מרושע!… מדוע אתה ככה רע?

יחזקאל אין אני סובלו.

יאדוויגה (צועדת אליו צעד אחד.) את מי? את מי?

יחזקאל את שמחה.

יאדוויגה את שמחה… ואותו? אותו? (מראה בידה על הציור, מזהירה בו.) יחזקאל! יחזקאל!

יחזקאל (מוריד קצת את עיניו, שותק רגע.) בעל כשרונות הוא… הוא… הוא כה זר לי… לא אוהַב אותו, יאדוויגה.

יאדוויגה (מתייצבת במלוא קומתה, נוהרת כולה.) קרב הנה ושקה לי. על שפתי שקה לי.

יחזקאל (נשאר במקום עומדו, מתבונן אליה רגע, מכסה את פניו בכפיו ולוחש.) יאדוויגה! יאדוויגה!


המסך


המערכה השניה

(חדרה של אסתר כמו במערכה הראשונה. ביום המחרת אחר־הצהרים.)


יאדוויגה (שוכבת על המֵסַב הקטן המוצג באלכסון. הספר שקראָה בו צנח מיָדה; הוא מונח פתוח על המרבד. היא מנמנמת. הפסקה קצרה.)

יאניק (עולה וצץ בחלון הפתוח אל הגן. מציץ רגע אל החדר פנימה, מטפס על אדן־החלון ונכנס מתוך קפיצה לחדר.)

יאדוויגה (מקיצה וקופצת מעל המסב, לאחר שהסתכלה בו.) יאניק!

יאניק את זאת! ואני האמנתי – זאת יסכה.

יאדוויגה קרא לה בשמה, יאניק. אל אסתר באת?

יאניק לוּא יהי כדבריך. אם כך ואם כך, טעות היתה עמדי – את זאת!

יאדוויגה כמעט נבהלתי. דרך החלון נכנסת?

יאניק כך הבטחתי לה. ואַת? הן לא היה בדעתך לבוא הנה היום.

יאדוויגה היה! היה! רק בכוונה אמרתי אתמול כך, כדי שלא תילָווה אלי היום בדרכי הנה. אַיָם פרחיך? הבטחת לה פרחים אתמול.

יאניק את דבר הפרחים שכחתי.

יאדוויגה שכחת?

יאניק (מתוך חיוך קל.) כמעט חפצתי לכחש לך, אלא שאין הדבר כדאי… לא שכחתים, יאדוויגה, רק התעצלתי. בגן ביתנו ישבתי. היה עלי רק להושיט את ידי ולעשות את מעשה־השטות. פרחים שאינם נקטפים מתוך אהבה ורחשי־לב נאמנים – הרי זה מעשה־שטות.

יאדוויגה טוב עשית.

יאניק ואַתּ – בת־בית אַת כאן. הנה שכבת פה וגם נימנמת… אני כמעט שהייתי מתירא לעצום עין בבית יהודי.

יאדוויגה (מניעה קצת בראשה לדבריו.) אום־הו.

יאניק את משתאה לי, האף אין זאת?

יאדוויגה לא. אני התפלאתי עליך רק אתמול. היום אני יודעת כבר הכול, את מהלך כל מחשבותיך. את כל הפזמון אני יודעת… ואולם הגד לי, יאניק, למה זה באת באמת הנה, אל היהודיה כּיתַתָ רגליך מן הכפר וגם הסתכנת בנפשך – טיפסת בחלון?

יאניק זה אפשר.

יאדוויגה לוּא הייתי אנוכי במקומה – בעביט של שופכין הייתי מגרשתך.

יאניק ואני בשלי: זה אפשר! (צוחק.) הרי זה מעניין: שוב נזכר לי אותו שיילוק… בטַפסי בחלון נזכרתי בו, הייתי בבחינת אנטוניוֹ בהתגנבוֹ לבוא אל בית היהודי.

יאדוויגה למעלה מאנטוניוֹ אינך נושא את נפשך?

יאניק בבחינת אנטוניו, בבואו חרש להוציא את הבת… אינני זוכר היטב: אנטוניו מביא לה שם פרחים ליסכה?

יאדוויגה לא.

יאניק ולמה זה אֶטרַח אני? (בשמחת־פתאום.) – חי נפשי, ידוויגה, אנטישמי אנוכי! לא ידעת, עד כמה אני אנטישמי.

יאדוויגה אשריך. שמע־נא אלי, יאניק, אולי תערוך פוגרום?

יאניק פוגרום? זה שעושים שם, מעט מזרחה? לא ראיתי עוד פוגרום מיָמי. במינכן לא נזדמן לי… לא, לא, אני לא אערוך אותו בכל אופן. איני מסוגל. (כמתיישב בדעתו.) מה אָמַרת? פוגרום? אולי להביט אל זה פעם, מקרוב… עיניך מזרות זיקים. חדלי לך, יאדוויגה, חי נפשי… עושה אַת עלי רושם כאילו סוככת את על הבית הזה ושומרת עליו מרעה.

יאדוויגה אף אמנם כך נדמה גם לי… השעה שעת־חירום, שעת מלחמה – אני… אני אֶהיה אתם פה.

יאניק יָפְיְפָנוּת ולא יותר… אמנם גדולה לפעמים אהבת אשה לרעוּתה, אבל שתהיי קשורה באסתרה שלך עד כדי כך…

יאדוויגה לא רק אותה אני אוהבת.

יאניק ידעתי. זה הזקן –

יאדוויגה גם את יחזקאל אני אוהבת.

יאניק יאדוויגה!

יאדוויגה גם את יחזקאל.

יאניק את היהודי!

יאדוויגה את הקאפוטה, את… את… את יחזקאל! הוא יהיה חתני, אם אך יחפוץ. ואולם ירֵאה אני שלא יחפוץ.

יאניק את ראשו אסיר מעליו.

יאדוויגה הנני ואקראהו, הוא שם… (פונה אל הדלת.)

יאניק (קורא לה שתעמוד.) יאדוויגה!

יאדוויגה (מחזירה אליו פניה, פתאום.) צא! צא כרגע! (מראה בידה על הדלת מצד שמאל.)

יאניק (פונה לצאת.) טוב.

יאדוויגה דרך החלון צא! דרך החלון!

יאניק (בלי רצון.) דרך החלון?

יאדוויגה כלעומת שבאת! מהר וצא… אל־נא יראו ואל־נא יֵדעו האנשים הטובים האלה, שהיית בביתם.

יאניק אף אמנם, אל־נא יראו אותי ואל־נא אראה אותם גם אני… הסבי עיניך, יאדוויגה, ואל־נא תראיני בשעת קלקלתי… אני יוצא מכאן בידים ריקות. (מטפס בחלון וקופץ הגנה.)

יאדוויגה (פונה אליו בשעת טפסו עורף בשאט נפש.)

יאניק (מחזיר פניו לפנים החדר.) יאדוויגה… אך עתה אדע: בשלך, בשלך נמאסו עלי יהודיך אלה… על אשר ייהֲדו אותך. (הולך.)

יאדוויגה (קוראת לו אחרי איזה זמן.) יאניק! יאניק!

יאניק (שב.)

**יאדוויגה ** (קרבה אליו מעט אל החלון.) מה תעשה לו ליחזקאל, באהבתי אותו? אולי תועידהו למלחמת־שנַים? הועידה אותו, אנא…

יאניק אין את אוהבת אותו… אינני מאמין לך. (הולך.)

יאדוויגה יאניק! (יושבת לאחר רגע עייפה, מורידה ראשה, תומכתו בשתי ידיה. דממה ממושכה. קמה פתאום, מקשיבה רגע למה שמתרחש בחדר הסמוך משמאל, ממהרת וקופצת דרך החלון הגנה.)

תרשיש (בא משמאל כמתהלך לתומו. עומד רגע ותוהה. מתבונן מסביב בחדר בתו. קרב בהיסח־הדעת אל השולחן, נשען בו במרפקי זרועותיו, גוחן עליו, מריח את הפרחים בעציץ. קם לאחר רגע במלוא קומתו, מתוך אנחה קלה. מתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר מתוך אי־מנוחה פנימית. עומד פתאום מלכת וקורא אל הדלת שנשארה לאחר כניסתו פתוחה.) יחזקאל.

יחזקאל (בא ועתון בידו.)

תרשיש קרא את העתון פה. אצל אסתר קרא.

יחזקאל אולי אקרא לפניך בקול?

תרשיש לאו־דווקא, קרא אותו בפני עצמך… (מורה באצבע על העיתון.) הרי הם משחקים כבר, הנערים. הנה החלה, כבר החלה…

יחזקאל לפי שעה – בּבֶּלגיה.

תרשיש שָם. מן העבר הלז.

יחזקאל גם עדינו תגיע.

תרשיש הס, הס מלהזכיר… לעֵבר זה אתה מתכוון? לעֶברנו אנו, של היהודים?

יחזקאל לפולניה.

תרשיש פולניה! פולניה! אל־נא תחזור על דבריו של אותו ערל, של יאניק… בוודאי רצונך לומר שהאָסון הולך וקרב אלינו, אל תחום־המושב?

יחזקאל האסון? אלינו?

תרשיש אל תחום־מושבנו… אל אפתח פה לשטן: אם יקרה, חס וחלילה, דבר –

יחזקאל וכי מה הדבר אשר יקרה?

תרשיש מה הדבר? אם אך יתחיל כאן, חס ושלום, כי אז… איני אומר, חלילה, בהחלט… אלא מכיוָן שיתחיל אצלנו, כי אז…

יחזקאל כי אז מה?

תרשיש (מחקה אותו מתוך רוגז.) “כי אז מה?” “כי אז מה?”! האם לא תבין? (לאחר רגע של שתיקה.) ואולי – אולי גם אתך הצדק… מי יודע, אולי אין זה אלא פחד־שווא… הנה גם אסתר באה!

אסתר אצלי אתה, אבי?

תרשיש התדעי לך, אסתר, את אשר עלה בדעתי? מנויה וגמורה היא אצלי להעתיק את דירתי לחדרך אַת, ואם אין – הנני להזמין לי רהיטים לבנים כאלה שלך.

אסתר תצחק לי, אבי.

תרשיש אך פה המנוחה, בתי. פה אפשר להינפש מעט. פה הכל לבן. התזכרי, אסתר, את אמך?

אסתר מעט מזעיר.

תרשיש שמחה זוכר אותה היטב. אַי, אַי שמחה… איהו? – ובכן, לא תזכרי את אמא?

אסתר (בצער כמוס.) רק מעט.

תרשיש ואני אסתר, ראי גם ראי, אב אנוכי ברגע זה לשתי בנות, האחת גדלה כבר ועלתה כפורחת, והשניה – קטנה עדיין, קטנונית בחיק אמך… (נאנח.) בשנה אחת מתו עלי שניהם: אמך ואביו. (מראה על יחזקאל.)

אסתר יחדל־נא אבי הפעם… דווקא היום, כשאנו נבוכים גם מבלעדי זאת, הרי אתה מעלה זכרונות…

תרשיש גם את, בתי, נבוכה? גם אַת? (מחבקה ומלטפה בשער ראשה.) מה־לך, מה־לך, בתי?

אסתר אין דבר, אבי. ההיתה פה יאדוויגה?

יחזקאל היתה, היתה פה ויצאה. ודאי בגן היא.

אסתר זה כבר? (פונה ללכת.) הנני ואביא לפניה את דיבתך רעה, אבי. הוי, הוי, יאדוויגה לא תסלח לך על זה.

תרשיש תבוא, תבוא־נא הנה, אדרבא.

אסתר (יוצאת לצד שמאל.)

תרשיש (מתהלך שוב בחדר קדורנית, ידיו שלובות לו מאחוריו. עומד פתאום מלכת, תוהה רגע.) יחזקאל.

יחזקאל מה דודי?

תרשיש קרב אלי, יחזקאל.

יחזקאל (מניח את העתון וניגש אל תרשיש.)

תרשיש אני תלוי באוויר, יחזקאל, כלום אינך רואה?

יחזקאל באלה הימים האחרונים? אני רואה.

תרשיש עייף. העמידני נא על רגלי. כי הנה כָבדתי. זקן כמוני – בין השמים והארץ. כבד ממני הדבר… הורידני ארצה.

יחזקאל (מדבר לנפשו.) ארץ זו – אַיֶהָ?

תרשיש מה? (מתרגז.) אַל תהי דומה לאביך, השמעת? (מביט בו ברחמים. בקול נוח ועצוב.) נחמיה! נחמיה ממש!… (שוב בקצת רוגזה.) אמנם תרשיש אתה, ואולם אל־נא תהיה נחמיה תרשיש.

יחזקאל מדוע?

תרשיש משום שהתרשישים רובם דבוקים לאדמה אשר ממנה קורצו, ואביך – השמים היה נוסק תמיד, במרומים היה מרחף.

יחזקאל (לאחר רגע של דממה.) דודי… אולי ישמעני דודי?

תרשיש אדרבה, השמיעני דבר, אשר ימצא חן בעיני, אשר יהיה לפי רוחי. דבר אשר יִשוֶה לי אמור.

יחזקאל סע מזה.

תרשיש הרי לך!

יחזקאל סע מזה, דודי.

תרשיש מה משמע סע מזה? לאן אסע?

יחזקאל לרוסיה. אתה ואסתר.

תרשיש אנחנו, שנינו. יפה, ואתה מה?

יחזקאל אני אֶשאר פה.

תרשיש כלומר?

יחזקאל אני פה אהיה.

תרשיש היית הולך גם אתה אתנו. אלא שכל הענין כולו אינו מתקבל עדיין על הדעת… לא, יחזקאל, לא טובה עצתך.

יחזקאל שם תשבו לבטח, דודי.

תרשיש הניחה לי. אף אני – ממקומי איני זז. כלום לא יפה ביתי בעיניך, וגני זה לא נחשב לך במאומה? וזה בית־הכנסת שלנו הבנוי לתלפיות, וזו העיירה כולה – מה תהא עליהם? והלא יש לנו, כמדומני, חלק ונחלה גם במערת המכפלה, זה בית־העלמין המלא מפה לפה, מצבות על־גבי מצבות… שטות זו, יחזקאל, כיצד עלתה על דעתך?

יחזקאל תשובו, כעבור זעם תשובו.

תרשיש לא, לא, לא אסע מכאן. לא אטוש את ביתי בשום אופן.

יחזקאל הן היה בדעתך, דודי, לעזוב את הארץ הזאת פעמים אין ספורות.

תרשיש (מעמיד בו עינים תמהות.) מתי?

יחזקאל ולהשתקע בארץ־ישראל.

תרשיש שוטה שבעולם! ובכן – אחת היא בעיניך: ארץ־ישראל וזאת… זאת… ארץ פלשתים?

יחזקאל לא להשתקע שם, כמובן. רק לזמן־מה. עד אשר תקום הסערה לדממה.

תרשיש היה לא תהיה! אני לא אשמע לך, יחזקאל, ומה תעשה לי? איני שומע לך!… (מהרהר זמן־מה בדבר.) שמע־נא, שמע, יחזקאל… הנה בנוגע לשמחה… מה דעתך על שמחה?

יחזקאל מה אני יכול לומר?

תרשיש את אשר תחשוב. רוצה אני לדעת את אשר בלבך.

יחזקאל לבי אומר לי, כי ישוב הביתה בריא ושלם.

תרשיש תבוא עליך ברכה, יחזקאל.

יחזקאל ברם… לא מחכמה עשה.

תרשיש הרי אתה החכם! (מביט על סביבותיו, גוחן אל יחזקאל ומשפיל קולו.) הלא איננו פה אתנו, ולכן אומר לך בפה מלא: שוטה אתה! אמנם גערתי בו אתמול, וגם היום, כאשר ישוב הביתה, אגער בו שוב. ואולם עכשיו שאיננו פה – אבקשך, הגד לי, אדרבא, מה שטות ראית במעשהו זה? “לא מחכמה!” אדם פולט מפיו “לא מחכמה!” מה פשעו ומה חטאתו, אם האב הזקן ממאן?

יאדוויגה (מתגלית לפתע בחלון הפתוח, כשהיא אוכלת תפוח.) חטוף, יחזקאל, תפוח! (מרימה ידה לזרוק את הפרי.)

תרשיש האַת זאת, יאדוויגה? אלי, אלי זרקי. אני אחטוף.

יאדוויגה יפה!

תרשיש אני, אני אחטוף. הוא – (מראה על יחזקאל) – זקן ממני. דברים המובנים לי דַיָם – אין מוחו קולט.

יאדוויגה (אל יחזקאל.) סטארי דזשאד! סטארי דזשאד! 1

תרשיש לא יוכל או לא יחפוץ הבינם… זרקי אלי! (מושיט את ידיו לנוכח התפוח.)

יאדוויגה (זורקת את התפוח אל תרשיש.)

תרשיש (חוטף.) הנה!

יאדוויגה (מטפסת ועולה בחלון בצחוק ונכנסת.) חטף! חטף! (בחלון, אל תוך הגן.) בואי הנה, אסתרה, ראי!

תרשיש אני חטפתיו, ואולם אתה, יחזקאל, תאכלהו. קחהו. (נותן לו את התפוח.) אלכה אל אסתר, אולי תדע היא, אנה פנה שמחה? (יוצא בצד שמאל.)

יאדוויגה (אל יחזקאל.) אכלהו, מתוק הוא.

יחזקאל מנין לך זה? התפוח שלם.

יאדוויגה שנים קטפתי, בעץ אחד עלו, תאומים. (אוכלת מפריָה.) זה שלי.

יחזקאל אולי נעשה חליפין?

יאדוויגה לא, לא… כבר תקעתי בו את שיני. (אוכלת את התפוח וזורקת את גבעולו דרך החלון.)

יחזקאל (מניח את התפוח על השולחן.)

יאדוויגה (קרבה אליו.) עתה – הנני אליך!

יחזקאל (בקול לא־עז, בתוך רחשי־לב עצורים.) יאדוויגה!

יאדוויגה הוי כמה רע אתה! לא הבאתי הנה את יאניק בגללך… בבית נשאר. עתה שב פה, אתי, ודבר עמדי. הגד לי דבר־מה מן הלב…

יחזקאל (תמיהַ.) מן הלב?

יאדוויגה אמנם כן, מן הלב… דבריך – לא תמיד יוצאים מן הלב…

יחזקאל לא אמת.

יאדוויגה רק אתי, כמובן. רק כשאתה מדבר אתי… עיניך מביטות בי יפה… עיניך אלה, עיני יהודי גדולות, רחבות ופקוחות… ואולם דיבורך עמי כה זר הוא, כה רחוק וכה קר… אולי תספר לי מה?

יחזקאל טוב.

יאדוויגה (בעליצות.) התספר לי דבר־מה? האח! האח!

יחזקאל אני רק אבקש ממך… אולי תעמדי שם, במקום שעמדת לפני רגע.

יאדוויגה אהה, אלוהים! הרי הוא שולח אותי מעל פניו!

יחזקאל כן, מרחוק קצת.

יאדוויגה יפה, יפה. ואולם אל־נא תַשיב עלי צינה בדבריך.

יחזקאל מן הלב יבואו.

יאדוויגה זכור לך איפוא! (שבה למקומה הראשון.) הן מותר גם לשבת?

יחזקאל (מתבונן אליה רגע במבט אילם ובכליון־נפש גדול.) יאדוויגה…

יאדוויגה (מאדימה קצת וכאילו לא תדע דבר.) הרי אני יושבת… ועתה פתח.

יחזקאל (לאט־לאט, מתקשה קצת בתחילתו.) זה היה – לפני שנים… בעודי ילד…

יאדוויגה גם עתה – אך ילד אתה, יחזקאל.

יחזקאל כבן שמונה. בימים ההם ואני נער עם בני החדר. הן תדעי את החדר שלנו?

יאדוויגה יהודי קטן, חוַרוָר, שפיאותיו מסולסלות ושחורות, האם לא כן?

יחזקאל אכן… (בשחוק קל.) בעצם הדבר, יכולה היית לזכור אותי.

יאדוויגה הראיתי אותך פעם?

יחזקאל אני ראיתיך.

יאדוויגה באמת?

יחזקאל בבוקר בהיר אחד ראיתיך… כמה תמוה הדבר: אך אעביר לנגד עיני מראהו של קיץ – ואני נזכר באותו בוקר, בריחו של אותו יום… אל החדר הלכתי, ועברתי על־פני בית־תפילתכם. המגרָש הגדול, המרוצף אבני־גזית, רחץ כולו באור… אני לא התנפלתי לארץ, לא התגלגלתי באור השמש השפוך, אם כי חפוץ חפצתי בזה.

יאדוויגה שובב!

יחזקאל מדלג הייתי עם סידורי מתחת לבית־שחיי על־פני המגרָש רווי־האור, והנה נתקלו עיני במראה אחד ועמדתי: במגרָש ההוא, באמצעיתו, עמדה ילדה נוצריה אחת, כשהיא גוחנת באותו רגע לארץ, ידה מושכת בפוזמק המופשל, מושכתו למעלה אל ברכה, שהלבינה לעיני העולם כולו. הילדה חציה כפופה היתה לארץ, ואולם ראשה, זה ראשה הצהבהב, זקוף היה למעלה, לנוכח השמש, ובעיניה מיצמצה כנגד זוהרו… (דממת־רגע.) אותה הילדה, יאדוויגה, אותה הילדה – – – אהה, שרוך־נעלך הנה זה הוּתר!

יאדוויגה (גוחנת בו ברגע וידה תופשת ברגלה במקום הברך.)

יחזקאל הִנֵהָ! (משפיל קולו.) כבאותם הימים…

יאדוויגה רימיתני.

יחזקאל לוּא יכולתי לרמות אותך עתה שם, על המגרָש, בזרוח השמש…

יאדוויגה כלום בי אתה מדבר?

יחזקאל לא שוּנית.

יאדוויגה יחזקאל!

יחזקאל רך הייתי וירא־אלוהים, יאדוויגה… ברחתי אז אל החדר ואתפלל שם באותו היום בכל חום לבי הקטן, וגם ממחרת היום, וגם ימים רבים אחר כך…

יאדוויגה (אחרי הפסקה קצרה.) המתפלל אתה גם היום?

יחזקאל לא. רק מקור דברי נפתח לפעמים, כפי שרואה אַת…

יאדוויגה בעד התפילה – הנני ואשקך בראשך, ובעד דברך אלי היום – קרב־נא הנה, יחזקאל!

יחזקאל יאדוויגה!

יאדוויגה שוב השרוך?

יחזקאל הנה דברתי… אולי תואילי גם אַת?

יאדוויגה לדבר? כמוך?

יחזקאל נסי.

יאדוויגה רק “לנסות”? וכי לא דיברתי אליך מעולם דברים היוצאים מן הלב?

יחזקאל דומני.

יאדוויגה (מניעה בידה בחרונה.) אי, אי!

יחזקאל אל־נא, יאדוויגה. (ממהר אליה, אוחזה בידה.) טובה אַת, רחמניה… ואולם לומר ליהודי את כל העולה על הלב – זאת לא תוכלי… שמעיני, יאדוויגה. הנה חפצתי לומר לך דבר־מה בגלוי, בלי הסתר־פנים.

יאדוויגה אמוֹר.

יחזקאל אני… אני ירא מפניך.

יאדוויגה (מאיימת עליו מתוך העווית־פנים מעוּשה.) בּוּ־אוּ־אוּ!

יחזקאל אני ירא…

יאדוויגה (רצינית, אחרי שהיא מביטה בו בתמהון.) אתה? מפָני?

יחזקאל מפני ה“גויה”… ואת? אמרי בגלוי, אַת – כלום אינך יראה?

יאדוויגה את מי?

יחזקאל אותי… את היהודי… (לאחר רגע קל, בהתעוררות, כאילו הוסבה השיחה פתאום לענין אחר.) הנה סגולה מיוחדת יש לי, יאדוויגה, כשאני רוצה, אני נהפך תוך־כדי־רגע לאיש אחר. אחר מבפנים, בתוך־תוכי, במקורי… הנה אני עומד פה לפניך, ואני אחד מכם, מבני הארץ הזאת… גוי… גוי מכמה וכמה דורות. אין אני רואה את פנַי, אלא נדמה לי: גם רשמי פנַי נשתנו אצלי עתה… (דממה.) אך התדעי… התדעי לך, מה אנוכי מרגיש בזה הרגע?

יאדוויגה (חיוורה קצת אף היא.) מה?

יחזקאל אימה גדולה מפני היהודי.

יאדוויגה יאניק!

יחזקאל (עומד קופא, מתוך חיוך קל.) לא, יאדוויגה, יאניק אינני. מכיוָן שנהפכתי לבן עם אחר, הריני אָדוק ונאמן וטיפוסי יותר ממנו. במקום גסותו ושנאת־החינם של זה – שם אני מרגיש יראָה… במקום שהוא מבזה על לא־דבר ולועג מתוך קלות־ראש – שם אימה נופלת עלי. לא לבד שאני לובש צורה אחרת, אלא שמשתמר בי גם אָפיו של ה“גוי” הקדמון. (דממה ממושכה.)

יאדוויגה (לאחר שהביטה בו זמן רב קופאת.) יחזקאל!

יחזקאל (כמתעורר מהרהורים.) הנני.

יאדוויגה (בשחוק קל מאוד.) שוב יהודי?

יחזקאל שוב.

יאדוויגה (משפילה קולה. בחום ובהתגלות־לב.) אתה ירא אותי, יחזקאל?

יחזקאל אני ירא, ירא… סוד כמוס אַת, סוד המושך בי ומהלך עלי אימים. סוד כמוס אַת, יאדוויגה.

יאדוויגה (נוטלת את ידיו ומעמידה עליו פנים גלויים.) גלה, יחזקאל, את הסוד. מי כמוך יודע לגלות סוד?

יחזקאל (מתבונן אליה זמן רב אילם.) סוד עמוק הוא… מעמקי תהום לו… לא אגלה אותו לעולם.

יאדוויגה לא תאהבני, יחזקאל.

יחזקאל לא יאהבך עוד איש כמוני.

יאדוויגה ובכל־זאת –

יחזקאל את מהלכת עלי אימים… יאד־ווי־גה… יאד־ווי־גה… זה שמך – גם הוא…

יאדוויגה לא אבין… כלום כך אתם כולכם? כל היהודים?

יחזקאל כך אנחנו. ואולי רק אני… ועוד כמוני. זו התכונה המדברת מקרבי תכונתי היא. תכונת לאום.

יאדוויגה לא אוכל שמוע!

יחזקאל ואַת? מאמין הייתי – גם אַת כמוני… אלא שאין את נפשך לעשות כמתכונתי, כלומר: להשיח את הלב…

יאדוויגה לדבר מעומק הלב.

שמחה (בא משמאל.)

יחזקאל שמחה!

שמחה כאן אתם?

יאדוויגה (ידה לרקתה.) זדראוויא ז’אֶלאיאֶם! 2

שמחה אכן, זדראוויא ז’אֶלאיאֶם. היכן אבא, אסתר? מה שלום אחיך, מרת יאדוויגה? איננו פה? כמעט לא נפרדתי ממנו אתמול.

יאדוויגה אל־נא יֵצר לך, מר שמחה… לא חפצתי עוד להביאו אתי הנה, על אשר קילקל פה תמול.

שמחה אי משום זה, אין בכך כלום… (מוציא מכיסו את השרטוט.) הן לזה כיוונת?

יאדוויגה קרע את זה!

שמחה חלילה.

יחזקאל תנהו במסגרת, ונכחך, נכחך תתלהו, מעל שולחן־עבודתך.

שמחה כך אמנם אעשה. ורק אבקש מאת אחיה של מרת יאדוויגה למחוק מכאן את “ארבע־הכנפות”.

יחזקאל את היפה אתה רוצה למחוק.

שמחה לא במקומה היא. (מסתכל בציור.) ואולי? אולי צדקת, יחזקאל. תישאר “ארבע־הכנפות” כמו שהיא.

יאדוויגה שמחה תרשיש! רק אתה מוצא חן בעיני, ולא הוא! (מראה באצבעה על יחזקאל.) הוא – לא רוסי הוא, לא פולני, וגם לא – (מחייכת) – גם לא יהודי.

שמחה (בצחוק קל.) ואני?

יאדוויגה אתה?

שמחה (כבראשונה.) מקצת מכולם?

יאדוויגה אמנם כן הוא! (רוצה לחזור מדבריה.) לא – לא זאת, לא זאת! לא כך אמרתי!

שמחה אין בכך כלום, מרת יאדוויגה. יש בי אמנם מקצת מכולם. עצם חי אנוכי, וכל מקום, כל סביבה שאני נמצא בה איזה זמן, משפיעה עלי במקצת, אוצלת עלי משהו משלה… תכונתי היא, תכונת הלאום.

יאדוויגה (מתאוששת.) מה? הן דברי יחזקאל הם! (אל יחזקאל.) הן אתה דובר כך!

יחזקאל אופן הדיבור אולי אחד הוא, ואולם כוונתו ודאי שהיא אחרת.

יאדוויגה (מתבוננת אל יחזקאל בהתפעלות מסותרת.) זאת אדע אל־נכון! ואולם ראו גם ראו, ארשת אחת אצל שני בני־אדם כה זרים ורחוקים.

שמחה זרים עד כדי כך איננו. איזה יחס אמנם ישנו בין האחד למשנהו, האף אין זאת, יחזקאל? (קרב אליו ושם את ידו תחת זרועו.) ואם כי צאתי למלחמה לא מצאה חן בעיניך, בכל־זאת תצדיקני לפני אבי ותרגיע את רוחו… לדבריך יטה אוזן קשבת.

אסתר (באה משמאל.) יאדוויגה, אבי בא אחרי – מהרי ועצרי־נא אותו שם, אך לרגע.

יאדוויגה כמה צר לי על זקני! (ממהרת ויוצאת.)

אסתר הרי לך טלגרמה, שמחה.

שמחה (נוטל את הטלגרמה מידה.) בשבילי?

אסתר הצפן. הצפן אותה אתך, הוא בא.

שמחה אין מה להצפין… ידע אבא את הכול. (קורא בה.)

תרשיש (נכנס, אחריו יאדוויגה.) לחוד לי חידה היא רוצה, השובבה! כאן אתה, שמחה? ואני בקשתיך בכל פינות הגן, לחוד חידה היא רוצה. אדרבא, חודי לי חידתך. אלא מה? בחדר־האוכל היא רוצה דווקא! אם לעקשנות – כוחו של יהודי יפה משלך. כיוָן שהיא מתעקשת: שם! אני רוצה דווקא – כאן! מה נשמע אתך, שמחה?

שמחה לא טוב, אבי.

תרשיש וכי מה?

שמחה לא טוב.

תרשיש “לא טוב”! שוב איזה מעשה? אמור!

שמחה הנה הטלגרמה. היום אני עוזב את העיר.

תרשיש (מעיין רגע בטלגרמה.) היום הזה… הנה כי כן… (נותן עיניו שוב בנייר.) כך… זה הכל? אי, אי, שמחה, למה זה החרדתני?

שמחה כלום יש רע מזה?

תרשיש אל תחטא, בני… לכאורה, הרי זה תמוה. מנהגך משונה… בין לילה אחד! מה זה היה לך, שמחה?

שמחה הוי, אבי, אבי…

תרשיש קרב אליו, חרש. אולי מתחרט אתה?

שמחה מה עלתה על דעתך, אבי!

תרשיש כאילו רוח אחרת היתה אתך.

שמחה לא אתי היתה רוח אחרת, אבי. רק… קשה לי לכלכל הפעם את דברי עמך.

תרשיש ראה, זה חדש! אני – הריני מתחבט בענין ביש זה מיום אתמול, וכמעט השלמתי עמו… עם מלבושך החדש… כמעט נתעיתי להאמין, שכל זה לא היה אלא לצורך. פיתיתני ואפת.

שמחה ולכן קשה לי היום… פיתיתיך, אבי.. ואני סבור הייתי לכתחילה – אך אתיצב לפניך ואך תשמע את הדבר מפי –

תרשיש מיד אקום ואצא במחולות! (נרגש.) יאדוויגה, אסתר, יחזקאל, – יד אל יד! יד אל יד!

יאדוויגה (מושיטה את זרועותיה.) אני מוכנה ומזומנה.

תרשיש אל תוך המעגל, חיש! (פתאום לשמחה.) שוטה שכמוֹתך, וכי מה היית סבור?

שמחה סבור הייתי, שתבין לי ותסכים.

תרשיש והַסכֵם בלבד? הסכם לדבר מבלי הבן אותו – בזה אינך רוצה?

שמחה אין עצם הדבר משתנה, אם אובה ואם אמאן. ואולם קשה לי, קשה להיפרד, כשאין כאן אלא הסכמה בלבד.

תרשיש ובכן נוסע אתה?

שמחה לפנות־ערב.

תרשיש סע ושוב אלינו. השמעת? שוב! לך ושוב!

שמחה אם אך יהא הדבר תלוי בי.

תרשיש שוב! מצווה אני עליך בגזירת אָב! שוב תשוב! שום תירוצים לא יועילו.

אסתר (מחבקת את אביה.) הוי, אבי…

תרשיש מובטחני, שתשוב, הן רופא אתה. בבית־חולים תעשה. בית־חולים אינו מסוכן ביותר.

שמחה (עושה תנועה כרוצה לענות לאביה דבר. פניו מפיקים צער.)

תרשיש (בקול־רם.) אל תפסיקני! שוב תשוב – אמרתי. בן יחיד אתה לתרשיש הזקן!… ועתה קומי, אסתר, נלכה ונציץ לתוך מלתחתו.

אסתר אני בעצמי אלך.

תרשיש לא, בתי. את – רק אחות אַת לו, ואני – אביו ואמו אני. גם אמו. בואי! (שניהם יוצאים לצד שמאל.)

שמחה (נרגש רץ אחריהם.) הוי, אבי! (יוצא.)

יאדוויגה (אל יחזקאל.) התזכור את אביך?

יחזקאל לא.

יאדוויגה חבל.

יחזקאל דבר־מה ירחש לו לבי, רגש לא־ברור, כעין כּלות־נפש לדבר־מה בלתי־ידוע.

יאדוויגה חבל! חבל! אחיו של תרשיש הזקן היה אביך. גם אביך תרשיש היה.

יחזקאל (שחוק קל חולף בין שפתיו.) יש לשער, שתרשיש הבן דומה לאביו יותר מאשר ידמה לו אחיו.

יאדוויגה אל־נא, אל־נא! אל תדבר סרה בזקני, טוב הוא ויפה מכולכם! אסורה־נא לרגע, אולי נחוצה שם עזרתי. (ממהרת ויוצאת.)

יחזקאל (מביט אחריה זמן־מה גם לאחר שהלכה, סר לאט אל החלון ומציץ אל הגן.)

שמחה (שב. מבטו נתקל בגב יחזקאל. הוא נסוג קצת לאחור ורוצה לצאת, אלא מיד נמלך בדעתו ונשאר. לאחר רגע קל.) יחזקאל.

יחזקאל (מפנה אליו ראשו.) אתה?

שמחה אני ננהה אחריך ובורח ממך גם יחד.

יחזקאל רואה אנוכי.

שמחה אינך רואה כלום. (אירונית.) ניכר, שאותו מעשה בחייל, בחייל המתנדב – לא ישר בעיניך. האף אין זאת?

יחזקאל כמו ביום אתמול.

שמחה למה זה תחייך?

יחזקאל לא כדודי – אנוכי. אני – לא נשתנה אצלי מיום אתמול כלום.

שמחה אבל למה תצחק? ולוּא ידעת עוד דברים כהוויתם, יחזקאל!

יחזקאל מה?

שמחה שיקרתי אתמול.

יחזקאל נעים לי לשמוע הודאה זו מפיך. ואולם מה טיבו של שקר זה?

שמחה על־דבר חובתי… חובתי לרוסיה – הרי זה שקר.

יחזקאל הנה כי כן!…

שמחה לא יכולתי להגיד לאבי אחרת.

יחזקאל ולי? למה זה שיקרת לי?

שמחה לך? גם לך? וכי מה אמרתי לך אתמול?

יחזקאל לא אזכור עוד. כמדומני, על ה“דם”… לשפוך את דמך אתה הולך!

שמחה אבל הן זאת אמת, יחזקאל!

יחזקאל כלומר?

שמחה הרי אני הולך אמנם לשפוך את דמי.

יחזקאל בלא חובות?

שמחה חובות? לגבי מי? לגבי רוסיה? איני חייב לה כלום.

יחזקאל ובכן, כל זה לא היה אלא –

שמחה תירוץ, תירוץ בשביל אבא.

יחזקאל אינני מבין איפוא, וזה שאמרת גם תמול גם היום?…

שמחה (תנועה של אי־רצון ניכרת בפניו. לבסוף הוא מבליג על רגשו.) זה הדבר?… אתמול, יחזקאל, אך באתי – התנפלת עלי בחרָפוֹת, ולחינם התנפלת… יהודי טוב אנוכי.

יחזקאל גם טוב…

שמחה שם, בנכר, ברוסיה, היתה רוח אחרת עמדי.

יחזקאל שם… כיצד נעשים שם ליהודי טוב?

שמחה נכון אנוכי לחזור על מה שאמרתי לך פעם: אני יהודי טוב ממך.

יחזקאל “טוב ממני” אינה ראָיה שהנך טוב.

שמחה אתה לא תשפוך את דמך על לא־דבר.

יחזקאל על לא־דבר? ואתה?

שמחה הנה אני הולך לעשותו. אני הולך למוּת על לא־דבר.

יחזקאל “למות על לא־דבר”… לשון משונה קצת בחרת לך, שמחה.

שמחה לשון בלתי־מדויקת קצת. יש אמנם “דבר”, ויש טעם בדבר. אך אין לו ערך ביותר, וכמעט שאני בוש לדבר בו. (מחריש לרגע.) עניים אנו, יחזקאל, בני עם עני ואביון, בלא ארץ־מולדת, בלא חבל־אדמה קטן להגן עליו כּבוא זמנו…

יחזקאל מלים חדשות בפיך: ארץ־מולדת, חבל־ארץ קטן…

שמחה להגן עליו, כהגן עם ועם על אדמת־מולדתו. הוי כמה מתוק, כמה טוב להגן על מולדת!

יחזקאל על מולדת דווקא?

שמחה אין רגש גדול ונעלה מזה. ואולם אנחנו – רגש זה נעדר ממנו. דמיוננו כסומא לגבי האור השופע. נעדרי מולדת אנחנו. והנה תאר לך איפוא, יחזקאל: אילו נפתחו לנו כיום הזה השמים ומולדת נפלה לנו פתאום ממרומים – מה היינו עושים? כיצד היינו עוצרים כוח להגן עליה בבוא הסכנה?

יחזקאל מדוע לא נעצור כוח?

שמחה האנחנו – אנחנו שכחי־מולדת? לא ראית, יחזקאל, את פניהם החוגגים של הרוסים הצעירים בה בשעה שפרצה המלחמה! אלי, אלי, התלהבות זו מהיכן היא באה? לוּא שמעת את הנאומים החוצבים להבות אש!… מולדת, מולדת… המולדת בסכנה!… ואני עמדתי מאחריהם, כבן־בלי־שם, כּאסופי מן החוץ, שאין לו מה לאהוב, שאין לו על מה להגן בדמו עד סוף ימיו…

יחזקאל מקנא היית?

שמחה (אינו שומע.) ואם יהיה? ואם תהיה לי מולדת בזמן מן הזמנים? היתעורר בי אותו הרגש העז, אותה רוח־האלוהים החזקה, שפיעמה את הקטן בנערי בר־כוכבא? הן למן הימים הרחוקים ההם לא אינה עוד המקרה לידינו…

יחזקאל על האלוהים הגינונו גם כאן, בארצות הגלות.

שמחה אה, על האלוהים! למוּת בעד האלוהים – זאת ידענו. את האלוהים לא שכחנו. אבל את המולדת שכחנו.

יחזקאל ציוני אתה.

שמחה ברוסיה – שם נתחדש לבבי.

יחזקאל כלומר: שם נעשית לציוני. מתחילה היה עליך לומר כך!

שמחה ואני איך אמרתי?

יחזקאל אתה אמרת? יהודי טוב. יהודי טוב הוא למעלה מציוני.

שמחה אין למעלה מזה! ללכת ולשפוך את דמי – אין למעלה מזה.

יחזקאל בעד מה תשפוך את דמך?

שמחה ציון! אני אומר: בעד ציון.

יחזקאל ואני: בעד כול. גם בעד ציון, וגם בעד אוהלי הדל בתחום־המושב, בעד אבי ואמי ואחותי. להגן על דלוּתנו אנו צריכים, זו הדלוּת היהודית, שבלתה אין לנו עדיין כלום…

שמחה (בוחנו מתוך סקרנות.) התוכל?

יחזקאל כמדומני.

שמחה אומץ זה וביטחה זו מנַין לך? ולנסות? לנסות את כוחך לא עלה על דעתך?

יחזקאל אין לנסות את הלב, כמו שלא ינסה המאמין את אלוהיו… ואשר לי לעצמי – הנה כבר אינה המקרה לידי פעמים אין ספורות.

שמחה (תמיהָ.) מה, מה?

יחזקאל פעמים אין ספורות… לא אחת הורגתי כבר. לא על כבוד התורה דווקא… פעם בעמידתי על החומה… פעם בהילחמי על כבוד בת ישראל… ופעם – בשסותם כֶּלב ביהודי… אמנם אלה לא מיתות ממש, ואולם המוות עבר עלי – בחדרים הללו, בפינת־גן חבויה; נלחמתי – ואיש לא ראה, הפלתי חללים רבים ומַתי לא־אחת – ואיש לא ידע… כל זה עבר עלי, והייתי אמיץ, אביר־לב ועומד בנסיון.

שמחה (מתבונן אליו בעיניים מאירות ובהערצה.) האומנם?… (ברוח נופלת.) ואני – מעולם לא הרגשתי בכוח זה, ומאוד־מאוד חפצתי לדעת, אם ישנו בי… אתה, יחזקאל, יהודי טוב אתה באמת.

יחזקאל במה?

שמחה אתה… אין אתה צריך לנסות את לבך. אינך זקוק לנסיונות כלל. עתה… עתה מתבייש אנוכי להביט אל פניך.

יחזקאל שמחה!

שמחה זה האֶכספרימנט – כלום יש דבר מכוער ממנו? יהודי כמוני, יהודי צעיר כמוני, יהא מפקפק בכוחו להגן על שלו בשעת הסכנה!

יחזקאל בעל־הלכה אתה, שמחה, וההלכה דרכה באֶכספרימנטים. (לאחר הפסקה קצרה.) מי יודע… אולי אתך הצדק?

שמחה לא, לא… ומלבד זאת, עוד גדול עווני כנגד אבא.

יחזקאל מה עוד? שוב איזה שקר?

שמחה גרוע מזה… אבא מאמין בדבר־מה, ואני החרשתי, לבל תיכזב אמונתו.

יחזקאל מה הדבר?

שמחה לא בבית־חולים אהיה.

יחזקאל איך זה? הן רופא אתה.

שמחה אני חפצתי בקנה־רובה.

יחזקאל אל החזית?

שמחה אל החזית. מכיוָן שבחרתי באֶכספרימנט – יהי־נא אֶכספרימנט הגוּן… ואולם להגיד לאבי את כל האמת – לא עמד בי לבי.

תרשיש (בא משמאל ומלתחה בידו.)

שמחה (ליחזקאל.) אף לא הגה…

תרשיש עתה שמחה, נסה־נא והרימנה. התוכל?

שמחה (מניף אותה תנופה קלה.) הוקלה. ההוצאת מתוכה דבר?

תרשיש שמתי לתוכה כפלַים.

שמחה הכיצד?

תרשיש הוצאתי את כותנות־הבד ושמתי כותנות־משי תחתן.

שמחה חייל וכותנות־משי!

תרשיש הן רופא אתה, בבית־חולים תעבוד… הנה גם אסתר באה!

אסתר (נושאת ספלי קהווה ורקיקים על־גבי טס גדול.) היזהרו!

תרשיש היזהרו בספלי הקהווה הקטנים ועוגות־החמאה הגדולות! יפה, יפה. גם נאכל וגם נשתה. ואולם חכו כמעט־קט – כוס משקה אולי?

שמחה הנה יש פה אתי בקבוק יי"ש אמיתי, רוסי.

תרשיש יהי לך אשר לך! לכי־נא, אסתר, והביאי לי את שלי, את היהודי!

אסתר (ממהרת ויוצאת.)

תרשיש יהי לך אשר לך, הרוסי! משלי תשתה הפעם.

אסתר (מביאה בקבוק יין־שרף וכוסות, מעמידתם על השולחן.)

תרשיש מן היהודי היהודי הזה! כולנו נשתה! לצאתך, שמחה, נשתה כוס לחיים, ויאמינו־נא כולם, שאני מסכים לך באמת. (מרים את כוסו, מתבונן על סביבותיו.) יאדוויגה היכן היא? אם אין יאדוויגה כאן, לא אשתה! (קורא.) יאדוויגה!

יאדוויגה (קולה נשמע.( הנני, הנני! (באה וארבע־כנפות בידה.) ואת זאת? את זאת שכחתם לשים בתוך המלתחה? (צחוק.)

תרשיש “זאת”! “זאת”! קראי זאת בשם.

יאדוויגה ארבע־כנפות.

תרשיש יפה. עתה גשי הנה, יאדוויגה, וקראי אתנו יחד עוד מלה יפה אחת, שהיהודים ממתיקים בה את כוס המרורות.

יאדוויגה (מרימה את כוסה.) לחיים!

כולם לחיים! לחיים!

תרשיש לחיים, שמחה. השומע אתה? לחיים – לחיים ממש!

שמחה (בהתעוררות.) שוב אשוב, אבי.

תרשיש ברוך תהיה לי, בני, על הבטחה טובה זו.

שמחה שוב אשוב, יחזקאל… כל זה עבר עלי… זה־עתה… כמוך נתנסיתי ברגע זה, וראה… עמדתי בנסיון. יכולתי להם ונשארתי בחיים.

תרשיש מה אתם עוסקים שם בסתרי־תורה?… השמיעונו־נא גם אני!

שמחה בשורות טובות אנו משמיעים, אבי.

תרשיש את אלה אני מתיר לכם גם בלחש.

יאדוויגה הבו לי את המלתחה ואשים בה את ארבע־הכנפות.

שמחה למה? אני שׂם אותה עלי. (נוטלה מידה.)

יחזקאל המצאתו של יאניק!

שמחה אכן! (צחוק.)

תרשיש יאניק? זה בר־דעת הוא! הן זה דברי מאז: בר־דעת הוא!


המסך


המערכה השלישית

(אולם מרוּוח ומקושט יפה בבית תרשיש. דלת־זכוכית רחבה בקיר שביַרכתי הבימה יוצאת אל הגן. מימין – דלת לחדר אסתר. וילונות־החלונות השקופים מוּרדים. משמאל – דלת אל המסדרון. מפנים לבימה, לצד ימין, מֵסַב. בירכתי הבימה, בזווית משמאל – מזנון. השולחן והכיסאות באמצע.)

ימים מעטים אחרי המערכה השניה. – השעה השלישית אחרי־הצהרים.

תרשיש יושב נבוך בראש השולחן משמאל. אסתר – בראש השולחן מימין, לנוכח אביה. יחזקאל עומד נרגז וחיוור כסיד ליד אסתר. יאדוויגה – ליד תרשיש.)


יחזקאל אינני הולך! בשום אופן! השמעתם?

יאדוויגה אל ביתי אתי, אלי!

יחזקאל (מכה בשולחן.) לא! לא! לא!

יאדוויגה אנא, יחזקאל…

יחזקאל לא!

תרשיש (שהיה מחריש ופוסח על הסעיפים, בהביטו רגע בפני יחזקאל ורגע בפני יאדוויגה, כשואל מהם עצה, בא פתאום לידי החלטה.) אמנם… לא נלך. (קם, מחריש רגע ויושב שוב על כיסאו.) גם אני לא אלך, לא אטוש את ביתי.

אסתר הוי, אבי, כולנו נלך. אל יאדוויגה נלך.

תרשיש אל יאדוויגה אמנם נלך. נלך אליה סתם, ואולם לא עתה דווקא.

יאדוויגה עתה, עתה בואו! כולכם בואו! גם יאניק – גם הוא ביקשכם, גם דוֹדי שווידריצקי…

יחזקאל (לאסתר.) לכי לך אַת. וגם אתה, דודי. לך גם אתה.

תרשיש גזירה היא מלפניך?

יחזקאל (מתרגז.) לכו! לכו שניכם, אני אומר!

תרשיש אל תרים עלי את קולך, השומע אתה?

יחזקאל הם נסוגים לאחור. לכו מזה…

אסתר (ממהרת אל אביה ומתרפקת עליו.) נלך־נא, אבי!

תרשיש (חובק לה.) למה אתה מחריד את הילדה?

יחזקאל (מתחנן.) אנא, אל־נא תשגיחו בי. אני פה אהיה. אינני ירא!

תרשיש גיבור!

יחזקאל אף אמנם גיבור. הלא כך התפארתי כל הימים… לפני שמחה התפארתי.

תרשיש אין זאת כי־אם נשתגע… יאדוויגה, אסתר, מה הוא סח?

יחזקאל (מתחנן.) עשו־נא זאת למעני ולכו מזה. אנא דודי, דודי רחימאי. גם אַת, אסתר. למעני עשו ולכו עם יאדוויגה… כי ירא אני מאוד… לא לעצמי אני ירא, רק לכם – אולי לא אוּכל להגן עליכם… (צועק.) להגן, להגן עליכם לא אוּכל!… כשיבואו אלה בהמון כולם יחד, ויתפרצו אל הבית הזה בקולות פראים… המון גויים…

תרשיש (חובק לאסתר.) למה אתה מפחיד את הנערה?

יחזקאל אני מתרה בכם מראש: אל תבטחו בי, אני לא אגן עליכם!

תרשיש אל תגן! אל־נא תגן! הביטו וראו את המֵגֵן ואת המושיע הלזה! – שמע־נא, אתה גיבור־חיל! אני – אם כך ואם כך פה אֶשאר. אם תלך ואם לא תלך. אני את ביתי לא אֶטוש!

אסתר הוי, אבי…

תרשיש אל הבית הזה לא יבואו. ואַת, ילדתי, אַת ויאדוויגה, אחוזנה אשה ביד אחותה ולֵכנה לכן לאט־לאט, כיוצאות לרוח הים, אל הכפר לכנה.

יאדוויגה כך נעשה. (מאיימת על יחזקאל.) זכור לך זאת!

תרשיש (נבוך.) אל הבית הזה לא יבואו.

יאניק (בא מן המסדרון.) צפרא טבא!

כולם (מלבד יחזקאל.) יאניק!

יאניק באתי אליך, יאדוויגה. לקחתך הביתה באתי.

יאדוויגה) ממהרת אל אחיה, פונה אליו בלחש.) בקש את כולם, יאניק, את כולם.

יאניק אתם מפחדים? אָה, הרי הוא נסוג לאחור, איש־מוסקבה. קיבל מנה אחת אפיים! מלאכת האשכנזי נקיה… בואו, אם רוצים אתם.

יאדוויגה (מתוך רוגז עצור.) איך אתה מבקשם, יאניק?

יאניק בבקשה. יש לנו מרתף. אפשר להחבא ולישב שם… אמי־זקנתי מספרת כי במרתף זה כבר התחבאו יהודים פעם אחת. בואו!

יאדוויגה (נרגזה עוד יותר.) איך אתה מבקש?

יאניק בואו. (לאסתר.) אַת, אסתרה, רצויה לנו, על־כל־פנים.

אסתר רב תודות לך, אדוני, ואולם… (אל תרשיש.) גם אני, אבי, גם אני פה אהיה, בבית.

תרשיש (קם, נושם תכופות וכבדות, מניע בשתי כנפות בגדו, כמי שמשיב רוח.) אוף! חם, חם היום. האם לא כך, מר שווידריצקי?

יאניק לאו־דווקא.

תרשיש לא חם לך… השמעת, יחזקאל? הנה כי לא חם לו! (מניע כנפות בגדו.) אוף! אוף! בבקשה, קרב־נא הנה, איש צעיר. (נוטל כיסא מאצל השולחן ומעמידו באמצע החדר לידו הימנית.) פה, פה. שב־נא.

יאניק (מביט קצת בזקן ובכיסא ויושב עליו בזהירות מיותרת.)

תרשיש (בקול לא־רם. כמדבר רק אל יאניק.) כסבור אתה, שאנו יראים?

יאניק אמנם כן. היהודים יראים היום.

תרשיש סבור אתה?

יאניק הרי הם נסוגים לאחור!

תרשיש ובכן? מה משמע? וכי מי ביקש מידם שיסוגו? לדידי – לא יסוגו! אני – אין לי לירוא פה כלל. כלומר… (מביט בעיניים תמהות אחרי יחזקאל, שקם והלך אל הפתח.) אתה הולך מזה, יחזקאל?

יחזקאל עוד מעט ואָשוב.

תרשיש שוב, שובה.

יחזקאל (יוצא.)

תרשיש הרי לך זה – (שולח ידו לעבר הדלת לאחר שיצא יחזקאל) – דל־פנים, לכאורה, יושב־אוהל, כמעט שלא מן הישוב, כל ימיו הגה רק בספרים, בשלכם ובשלנו, – ואף על פי־כן יִראָה אין לו! חיוורת פנים זו באה לו רק משום שהוא רע ביותר – איש צר ואויב, שונא הוא את הבריות הללו שלך הנסוגות שם לאחור תכלית שנאה, ואולם ירֹא לא יירא אותם… אסתר – גם היא אין לה מה לירוא מפניהם. נערה היא, מה רעה עשתה להם? ואנוכי? אנוכי לא כל־שכן! (מַישיר גבו מתוך ישיבה, הריווח שבינו ובין יאניק נעשה גדול משהיה, מחריש ומעביר ידו על זקנו.) הבט־נא אל פני, איש צעיר, התראה?

יאניק מה?

תרשיש זה הזָקָן… ארוך הוא, האף אין זאת? זקן ארוך ורחב. הזקן – (נמשך וגוחן בחצי גופו אל יאניק ומשפיל קצת את קולו) – הזָקָן היהודי נוח הוא וטוב, לכאורה, אפשר להעביר עליו יד ולהחליקוֹ. רצונך – שים ידך באמצע והפרידהו. חלקהו לשנים. קצה אחד לכאן וקצה אחד לכאן… ואולם לפעמים יש אשר, אשר… על דבר גזירת ת"ח, אדוני הצעיר, על דבר מעשה חמילניצקי, שמעת?

יאניק זה הקוזאק?

תרשיש הקוזאק, הקוזאק. בימיו היה הדבר ובאחד מעושי רצונו. בבוקר לא־עבות אחד מתדפק קוזאק בבית יהודי. בעלת־הבית יושבת מבפנים וכאילו לא שומעת. אומר לה בעל־הבית: “פתחי לו בריינה!” – “הא כיצד? בן־אדם זה הן רוצה להרע לנו!” “פתחי לו – אנחנו נעמוד על נפשנו”. – “מה משמע: נעמוד על נפשנו? במה? במכתש־הנחושת שמא? משקלו גדול ביותר, ויש בו משום סכנה. במנורת הכסף? לכבוד שבת היא, וחבל על כלי־קודש זה. במטאטא? כלי־זינה של אשה הוא. במה איפוא תעמוד על נפשך, בינֶם? הבית ריק”… – “פתחי, בריינה, יש כאן על מה לסמוך”. – “מה יש לך כאן?” – “הזָקָן, זקני אתי הוא. פתחי!”

יאניק הוי, כמה מגוחך! ספר!

תרשיש מגוחך, האף אין זאת?

יאניק אותו מעשה בזָקָן.

תרשיש (מחריש רגע, מחליק את זקנו.) היזהר בו, איש־צעיר, היזהר בו בזקן יהודי… ובכן, הוא אומר לה: “פתחי!” והיא ממאנת. והרי הוא נותן עליה בקולו: “פתחי, בריינה!” – עמדה ופתחה הדלת, והקוזאק מתפרץ אל הבית פנימה. קוזאק שהתפרץ לביתו של יהודי – מה יעשה? ראשית דבר – הראי: קם על ראי־הזכוכית ומנפצוֹ. הזקן מחשה. הראי, אם כי מלוטש היה, אינו אלא ראי. ראה אותו בר־נש את קאפוטתו של בעל־הבית – בגד שנתיַשן אמנם, אבל בגד שלם וטוב – תלויה עם סודרה של בעלת הבית ועם הקרינולינה של הבת – וקרָעָם. והזקן רואה ומחשה… לאחר שכילה מלאכתו בכלי־הבית – לא נתקררה דעתו עד שנתן עיניו בבעלת־הבית עצמה. בזו הזקנה, בבריינה – לא בה גופה, אלא בפאה נכרית זו שבראשה. אחז בה ביד גסה, כדי להשמיטה מעל קדקודה דווקא. הזָקָן – אוחז בשני קצוות זקנו ומפרידם.

יאניק (מזיז קצת את כיסאו מתוך ישיבה לאחור.)

תרשיש פאף! פאף! הזָקָן ירה.

יאניק הזקָן? מה אתה סח?

תרשיש (מרחיב עיניו, מבליט גבותיו ושפתיו כנגדו ומניע בראשו. לאחר רגע.) כך, ידידי, הוא ירה. הזקָן ירה.

יאניק (תוהה.) וזה… זה האיש… הקוזאק?

תרשיש זה? לארץ נפל.

יאניק מת?!

תרשיש מת? וכי מי זה אומר מת? זקנו של יהודי אינו הורג נפשות. מלבד זאת היה כאן משום סכנה לעיירה. עיירה קטנה מלאה יהודים. הוא נפל לארץ, לא מת ולא חי; צמרמורת אחזה בו ולא הרפתה ממנו כל הימים. אימת הזָקָן ביעתתו.

יאניק ירה יָרָה!

תרשיש) אוחז בזקנו בשתי ידיו.) יָרָה.

יאניק (קם ממושבו ועובר מהר למקום אחר.)

תרשיש (מתרומם אף הוא ממקומו והולך אחריו לאט־לאט, כשהוא אוחז בזקנו.) חם, חם היום, עול־ימים.

יאניק (סובב אל השולחן.) חם עד מאוד… הנני ואצא קצת הגנה.

תרשיש בורח אתה? פחד זקני נפל עליך?

יאניק (עמד, מהסס קצת.) וכי גם זה – גם שלך? גם הוא כך?

תרשיש כולם, כולם הרי הם כך. כל זקָן יהודי – פּיף! פּאף!

יאניק (צונח לאחור ויושב על המסב.)

יאדוויגה (צוחקת מתוך התמרמרות.) אי לך, אידיוט שכמותך!

אסתר (צוחקת אף היא.) מר שווידריצקי נבהל באמת!

יאניק אצל היהודים גם זה ייתכן… אמי־זקנתי כבר ספרה לי מעשה דומה לזה. פעם אחת בחג פסחם של הללו… אוף! כמה חם פה!

תרשיש אני כאן ואמו־זקנתו שם – שנינו, יאדוויגה, נעשהו לכלי שלם… נצא, נצא הגנה. (יוצא לגן. אסתר יוצאת אחריו.)

יאניק (תופס את אחותו בידיה מאחוריה, בלכתה אחרי אסתר.) יאדוויגה, הביתה! הם באו כבר, בכפר חם.

יאדוויגה (נבעתה.) מה אתה סח?

יאניק נלך מזה.

יאדוויגה (מביטה בו רגע דומם.) כמה מכוער אתה!

יאניק יהודיך יפים ממני.

יאדוויגה מה עשו לך האנשים האלה?

יאניק מה את רוצה עוד? נעניתי לך בבואי וקראתים אלינו.

יאדוויגה אף אמנם קראתם, שמעתי.

יאניק זה אופן דיבורי אני. לא למדתי כמוך להמתיק דברים עם יהודי.

יאדוויגה מדברת אני אתם בה בלשון שאני מדברת אל שאר בני־אדם.

יאניק יש בני־אדם ויש יהודים…

יאדוויגה ואני לא כך… יש בני־אדם ויש – בן־אדם מגונה כמוך!

יאניק יהודיה!

יאדוויגה אסתרקה, אם כי יהודיה היא, הלא ישרה בעיניך!

יאניק כן, על־פי דרכי, כמובן.

יאדוויגה אתה אוהב אותה, נבל, – הלא אוהב אתה אותה?

יאניק אף אמנם. ואם יקרה המקרה ואלה יבואו העירה…

יאדוויגה מה? מה?

יאניק יבואו־נא אלה, ויתרחשו־נא אותם הדברים שידעתים עד עתה מפי השמועה בלבד… אז אדאג לה, ככל אשר אוּכל, להצילה.

יאדוויגה (פניה אורו קצת.) תציל אותה?

יאניק אציל, אך לא חינם.

יאדוויגה (מכה אותו על הלחי.) הא לך!

יאניק (ידו על לחיו. עומד רגע נדהם.) גם זה ישולם. אסתר תשלם.

יחזקאל (שב מן הרחוב ובידו עתון.)

יאדוויגה יחזקאל חביבי! גם אני אתכם אהיה. פה אהיה. וזה – אל־נא תדבר אתו מטוב ועד רע!

יחזקאל (מתבונן אל שניהם רגע, פונה אל יאניק מתוך קידה קלה ובתנועת־נימוס יתירה.) מר שווידריצקי –

יאדוויגה (רוקעת ברגלה וצועקת.) אל תדבר אתו, השבעתיך!

יחזקאל (ליאניק.) החייל הרוסי, אם חפצת לראותו, הרי הוא כאן. בעיר הוא.

יאניק כבר בא? האומנם? אצא ואראה במחזה. (יוצא.)

יאדוויגה מדוע דיברת לריקא זה?

יחזקאל חולשה היא בי שלא להישמע לך. חפצתי להיות לאחיך כמבשר. בשורה טובה הבאתי לו. (אחרי רגע של דממה.) לכי, יאדוויגה, שובי לביתך.

יאדוויגה פה אהיה.

יחזקאל (משליך מתוך רוגז פנימי את העתון על השולחן וסר הצדה.)

יאדוויגה (ניגשת אליו ואוחזת אותו בידיו.) כמה רע אתה, הוי, כמה רע! רע ופיקח.

יחזקאל (בבת־צחוק קלה וברוגז נראה לעין.) גם פיקח… לוּא פיקח הייתי – לא נתתי עתה את אחיך לצאת מפתח ביתנו החוצה.

יאדווגה וכי מה?

יחזקאל הלא יצא לראות במחזה.

יאדוויגה (נבוכה.) ובכן? מה ענין זה?… לְמָה אתה חושש? (צועדת מתוך מבוכתה צעד לאחור.)

יחזקאל חושש אני… לא רק לראות במחזה יצא…

יאדוויגה (נתאדמה כולה.) ז’יד!

יחזקאל (מתבונן אליה דומם. פניו הולכים ומחווירים. רוצה לומר לה מה ואינו אומר כלום. סר אל החלון. הפסקה.)

יאדוויגה (התאוששה לאחר רגע, רצה אליו, נופלת על כתפו ומפייסתו מתוך דמעות.) יחזקאל שלי, היקר, סלח לי… אך אמת היא זאת, אמת, אמת… יאניק זה מסוגל לכך… לא מרוע־לב אלא מחוסר־לב… זה עתה הכיתיו לחי! לאן יצא?

יחזקאל לא אדע.

יאדוויגה (ממהרת ויוצאת החוצה.)

יחזקאל (מביט אחריה זמן־מה גם לאחר צאתה. קרב אל השולחן פותח את העיתון וקורא בו.)

אסתר (מתוך הגן.) יאדוויגה! (נכנסת. על מפתן החדר.) איה יאדוויגה?

יחזקאל יצאה.

אסתר לך אל אבא, יחזקאל. איני יודעת מה היה לו היום!

יחזקאל (מניח את העתון מידו ויוצא לגן.)

אסתר (פותחת את הגליון, פורשת אותו על גבי השולחן, גוחנת עליו ועיניה תועות בו. הפסקה ממושכה.)

תרשיש (שב מן הגן ויחזקאל אחריו.) הנחת פה את העתון? – ראה גם ראה, בידי מי נפל העתון היהודי! הגידי־נא לי, אסתר, מאימתי נעשית קרובה לאותיות המרובעות? תני לי את העתון.

אסתר (מקפלת את העתון ומצפינה אותו מאחריה.) אל־נא תקרא בו, אבי. רק מכאובים יגרום לך. אתה קורא בו ונאנח.

תרשיש על קשי ימינו אני נאנח, בתי, על קשי ימים אלה שהגיעונו.

אסתר אל תקרא בו היום, אבי.

תרשיש תניהו לי – אין להעלים עין מצרותינו. אנחנו צריכים לדעתן, כולנו צריכים לדעתן. תני לי את העתון, בתי!

אסתר הלא ידעת כבר את הכתוב פה. הם נסוגים לאחור.

תרשיש הם נסוגים לאחור – ובכל מקום שהם נסוגים, שם נשמע קול ברמה, קול תמרורי אחינו… על־פני כל הדרכים הוא נישא… אוי להן לצאן אובדות אלו, לשיות הנידחות, שהקיפתן הסערה! הם נסוגים לאחור – ובכל מקום בואם, שם ישובים נמחים, שם קהילות קדושות נחרבות, שם נער וזקן, אבות ואמהות יוצאות בגולה, מורדפים על צוואר… תני לי את העתון, בתי!

אסתר אל־נא, אבי.

תרשיש תני לי בתי, תני, רחמניה. אראה בעיני את הרעה. הנה היא הולכת, היא באה, ואין מיָדה מציל. חמת אלוהים ניתכה על ראשינו. את אשר קראנו בספרים מדורות עברו, את אשר אבותינו סיפרו לנו – אותו נראה בעינינו היום. יהודים נקברים חיים, רבנים מוּקעים על עץ, חתנים וכלות מוּבלים יחד להרג… הבי לי את העתון!

אסתר לא אתננו לך – אקרעהו!

תרשיש (נותן עליה בקולו.) את העתון!

אסתר (מניחה את העתון על השולחן.)

תרשיש (מושך ביד רועדת את העתון למקום עמדו, מחפש ומחפש מתוך רגשנות בכיס בגדו שמאחוריו את משקפיו, מוציאם לבסוף, מרכיבם לחוטמו, לוקח את העתון בידים רותתות ויוצא לחדר אסתר.)

אסתר (יוצאת אחריו נפעמת.)

יחזקאל (נשאר רגע על עָמדו, קרב אל החלון, נשקף בעדו זמן־מה, עוזב פתאום את מקומו ורץ אל הדלת, סוגרה פעמַיים במפתח וחוזר בצעדים כבדים אך בלתי־בטוחים. עומד באמצע החדר. אחרי ישוב־דעת הוא שב אל הדלת, חוזר ומסובב את המפתח בפי המנעול, פותח את הדלת וסוגרה, כדי להיוָכח אם פתוחה היא, שב חיוור ויושב על המסב. – הדלת נפתחת ברעש ושלושה אנשים מתפרצים אל הבית: אופיצר של קוזאקים, פקיד־צבא וחייל. החייל נשאר ליד הדלת, כעומד על משמרתו.)

האופיצר פה?

יחזקאל מה פה?

האופיצר (קרב אליו.) יהודי?

יחזקאל (קם מעל המסב.) יהודי.

פקיד־הצבא (קופץ כנגדו מאחרי האופיצר.) הוציאם אלינו! הוצא אלינו את האשכנזים!

יחזקאל (מביט בו דומם, בקול יבש.) אין כאן אשכנזים.

האופיצר כך הם כולם! כאילו נדברו כולם יחד. שפה אחת להם: אינם! אין אשכנזים! – התדע לך, כי בעבור זה נידונים לתליה? כן, כן! כל האומר: אין כאן – אחת דתו להיתלות!

יחזקאל (מביט בו, מחשה, חוזר ויושב על המסב.)

פקיד־הצבא שמא יש לך בת? גם בת לרצון לנו. בת או אחות. אחת אנחנו שואלים ממך: אשכנזי או חייקה. (פונה לפתע אל האופיצר.) איוואן קירילטש, כדאי היה להריחו במתנת־יד אחת על הלחי.

האופיצר (נתקל בעיני יחזקאל, הופך ראשו אל פקיד־הצבא.) חכה כמעט רגע.

פקיד־הצבא רק אחת, רק פעם אחת, אחרי שנכנסנו לביתו.

האופיצר עוד תספיק.

תרשיש (בא מחדר אסתר, משתומם תחילה למראה עיניו. תמהונו עובר כרגע, אך עיניו עדיין מתרחבות והחרדה מציצה מתוכן.)

פקיד־הצבא (ראהו כדמות חזיון נפלא.) הרי זה!

תרשיש (עונה כהד לקול פקיד־הצבא מתוך תנועת־ראש ומבלי אשר ירגיש בזה.) הרי זה…

האופיצר (מתבונן אף הוא רגע אל תרשיש, מעביר ידו בחרפה על פני יחזקאל ממעלה למטה.) גם זה יהודי! הוא – מראה על תרשיש – יהודי! יהודי להתפאר!

פקיד־הצבא (קרב מתוך ריצה אל תרשיש ושומט כיפתו מעל ראשו.) את היארמולקה הסֵר!

יחזקאל (קופץ ממקומו, ממהר אל תרשיש.)

האופיצר (אוחזו מאחוריו בעורפו תוך כדי ריצתו.) לאן? (אל החייל.) כפתהו!

חייל (מתנפל על יחזקאל מאחוריו.)

יחזקאל (מפנה ראשו, מסתכל רגע בפני החייל, נאבק אתם.)

פקיד־הצבא (בא לעזרתם, בועט ביחזקאל ברגלו.)

יחזקאל (חדל בו ברגע מהיאבק אתם, אינו גורע את עיניו הקופאות מפקיד־הצבא.)

החייל (מפשיל את ידי יחזקאל לאחוריו וקושרן בחבל.)

האופיצר כפתהו, כפתהו. אחר־כך נראה.

פקיד־הצבא ראה־נא, איך לטש זה את עיניו! עוד רגע ויבלעני! (דוחף אותו באגרוף בחזהו.) שב ודום!

יחזקאל (יושב על המסב מתוך נפילה לאחור.)

תרשיש (לוחש לעצמו נדהם.) הנה זה בא… הנהו…

האופיצר (אל תרשיש.) הוי אתה, קרב הנה!

תרשיש (נשמע לו שלא מהכרה ופוסע פסיעה אחת.)

האופיצר שלושה דברים אנו שואלים ממך. חזקה על יהודי, ששלושה דברים מצויים בביתו: אשכנזי מתעלם, כסף ובת.

תרשיש (פתאום בקול מצַווה.) התירו אותו!

האופיצר (ברמיזה אל פקיד־הצבא, מחייך ומניע ראש לעבר תרשיש.) מה הפקודה הזאת בעיניך?

פקיד־הצבא (מזדקף כנגד תרשיש מעשה חייל.) שמעתי, רום־מעלתך!

תרשיש (נותן עליהם בקולו.) התירו אותו כרגע!

האופיצר (נרתע קצת לאחוריו מתוך יראה מעוּשה ומתוך צחוק עצור.) מה נורא האיש הזה!

תרשיש (מתיאש.) הנה כי לא ישמעו לי, יחזקאל, לא יחפצו שמוע לי!

האופיצר (ניגש אליו פתאום, תופס בזקנו ומושכו אל הכיסא.) שב!

תרשיש (צונח בכל כובד גופו על הכסא. עיניו רחבות ונבוכות. מתאושש כרגע, מזדקף קצת על מושבו, מתקן בזהירות את שׂער זקנו שנפרע, כשהוא מתבונן בו בדאגה, מחליק עליו בידו, מביט לצדדים ושואל, מבלי פנות לעברו של יחזקאל.) הראית, יחזקאל?

יחזקאל (זוקף ראשו ופניו כלפי התקרה.) לא! לא! לא ראיתי!

האופיצר (אל פקיד־הצבא.) אולי תסור ותראה. מה יש ליהודי בחדר הסמוך? (מרמז בידו לחדר אסתר.)

פקיד־הצבא (פונה ללכת.)

תרשיש (קם במלוא קומתו.) עמוד!

פקיד־הצבא (עמד, מביט כשואל אל תרשיש.)

האופיצר מה נזעקת?

תרשיש עמוד, נבל. שם בתי!

האופיצר הנה כי כן! בת יש לך – ואתה מחשה!

תרשיש (מתנודד קצת בקַרבו אל פקיד־הצבא.) עמוֹד! אל תמוש מן המקום הזה! אני האב! אני שַעְיָה! (לעבר יחזקאל.) מה שמו? מה שמו?

יחזקאל שיילוק.

תרשיש שיילוק! אני שיילוק, אבי הבת – אני את בשרכם אדוש, את עורכם אפשיט מעליכם. אני שיילוק! (מניע בידיו לכל עבר, מתנודד וכורע תחתיו.)

האופיצר (תופסו שוב בזקנו ומושכו אל הכסא.) שב תחתיך!

תרשיש (יושב מַשמים בזקנו הפרוע. אחר־כך הוא מפנה את ראשו כלפי הדלת של חדר בתו, בקול רך וענוג.) אסתר שלי, רחמניה, אסתר שלי, ילדתי, קטנתי, חמדת לבי אשר אהבתי.

פקיד־הצבא לעזאזל! יהודי זה – עוד יוסיף אש למדורה, הנני אליה! (ממהר אל הדלת.)

האופיצר (קופץ מכיסאו ועוצרו בקול שאגה.) עמוד!

פקיד־הצבא (עומד ומחזיר אליו פנים תמהים.)

האופיצר (לאחר רגע של דממה, במנוחה ובמתינות.) הוא – (מראה על תרשיש) – יביאנה. הוא עצמו. (אל תרשיש, כשהוא דוחפו ביד גסה.) לֵך והָבֵא אלינו את בתך.

תרשיש (כמתעורר.) מה?

האופיצר גם חֵרֵש הנך! (גוחן אל פניו, ובקול רם.) את בתך הָבֵא אלינו!

תרשיש (עושה אוזניו כאפרכסת, מתאַמץ להבין את אשר שמע, ממשמש בכף־ידו בקרחתו.) בתי…

האופיצר לך והביאנה הנה!

תרשיש (נותן עיניים קופאות באופיצר.) שמעת, יחזקאל?

יחזקאל (בראש זקוף ובפנים נטויים למעלה.) לא… לא שמעתי… לא שמעתי דבר.

פקיד־הצבא זה הזקן מתנהל בכבדות… איוואן קיריליטש, הנני ואלך אני. אני אמלא שליחות זו בחשק יותר נמרץ.

האופיצר לא, כי הוא!

תרשיש השומע אתה, יחזקאל?

האופיצר) מצביע על תרשיש.) רק הוא! הוא! הוא!

יאדוויגה (באה משמאל, מן הרחוב, ניצבת על סף הבית כהלומת־רעם, מתבוננת על סביבותיה, פוכרת חרש כפיה על חזה, דובבת לעצמה.) מוסקבאים! (האופיצר ופקיד־הצבא מביטים בתמהון על זו שנכנסה.)

האופיצר מכאן?

יאדוויגה (עוברת מתוך ריצה לחדרה של אסתר וסוגרת אחריה הדלת.)

האופיצר (מביט אחריה רגע.) גם זו בת?

תרשיש (מבולבל קצת.) בת?

יחזקאל נוצריה היא.

תרשיש (מתאושש פתאום.) כן, נוצריה היא… אל תגעו בה… נוצריה היא…

האופיצר לא תעמוד לך ערמתך, יהודי. (שולף חרבו מתערה.) הבה את בתך הנה! הביאנה! (מתנפל על יחזקאל.) זה בן?

תרשיש (מניע בראשו, בקול דכא וברוח נופלת.) בן, בן…

האופיצר אתה אוהבו?

תרשיש אני אוהבו, אוהבו…

האופיצר (מניף את חרבו מעל לראש יחזקאל). את בתך הבא!

תרשיש (פונה ללכת.)

יחזקאל (קופץ ממקומו, כדי לרוץ אחרי תרשיש.) הוא משקר!

פקיד־הצבא (דוחפו באגרוף.) שב!

יחזקאל (נופל אחורנית ויושב על המסב.) הוא משקר לך, דודי, הוא משקר… לא יהרגני!

תרשיש (מחזיר אליו את פניו ועומד.)

האופיצר (מניף שוב את חרבו מעל לראש יחזקאל.)

תרשיש (פונה שוב ללכת.)

יחזקאל (קורא אחריו בכל מאמצי כוחותיו.) שקר הוא דובר! שקר!

תרשיש (עומד מלכת, מחזיר פנים נבוכים ומתעוותים אל יחזקאל.)

האופיצר (מניף את חרבו על ראשו פעם שלישית.)

תרשיש (ממהר אל הדלת של חדר אסתר.)

האופיצר (רץ אחרי תרשיש ומעכבוֹ.) יהודי!

תרשיש (מתפלץ, מפנה אליו את פניו.)

האופיצר היכנס אתה יפה, בוא עמה והציגנה לפנינו בחן ובטוב טעם. המבין אתה? בטוב טעם! (נוקש אצבעו.) כאשר אהבתי!… כך תעשה לה וכך תיכנס… (רומז לפקיד־הצבא. הלה ניגש אליו. האופיצר מחבקו ביד רכה על כתפו, אוחז בידו השניה בזרועו, גוחן אליו בפנים מאירות, כמעט שוחקות, מתוך השתחוויה קלה.) ככה! כה תבואו וכה תעמדו לפנינו, וכה תאמר: הרי בתי לפניכם!

תרשיש (נופל אחורנית ונשען בדלת. יוצא ברגליים כושלות.)

האופיצר (אל יחזקאל, בלחש אך דבריו ברורים.) ואותך אמית. אם כך ואם כך – אותך אמית.

יחזקאל (נמשך אליו וקורא לו בתנועת ראש אל המסב). לרגע.

האופיצר מה לך?

יחזקאל רק לרגע.

האופיצר (קרב אליו.) מה?

יחזקאל (בפניו ממש, מתוך שנאה עזה.) דוסטוייבסקי!

פקיד־הצבא הוא מחרפך!

האופיצר דומני.

פקיד־הצבא זה יהס אותו בין־רגע. (מוציא מחגורתו את רובהו.) האכה, איוואן קיריליטש?

האופיצר לא עכשיו, עוד יש זמן. יראה עוד משהו על אדמות.

פקיד־הצבא (משיב את רובהו אל נרתיקו.) הזקן מתמהמה שם… אלכה־נא ואראה.

האופיצר לא, לא… הוא! האב בעצמו. זה מעורר יותר, פיקאנטי יותר.

יאדוויגה (באה מחדר אסתר, מושכת אחריה את תרשיש הזקן.) בוא, אבי, בוא ונחני, אבי!

תרשיש אל־נא יאדוויגה, אל תמשכיני אחריך, בתי, כוחי עזבני. (אל האופיצר ואל פקיד־הצבא.) לא, לא אורחי, לא יקירי, לא בתי היא, אל תרעו לה.

יאדוויגה אוי, אבי… הנה תש כוחך, לך, לך ונוחה שם מעט. (דוחה אותו ביד רכה שוב לחדר אסתר, סוגרת בעדו את הדלת, מחזירה פניה ומתבוננת על סביבותיה.) הנני.

האופיצר את?

יאדוויגה (שואפת רוח.) הבת.

יחזקאל לא אמת. נוצריה היא!

יאדוויגה (כאילו זה עתה ראתהו.) יחזקאל! (רוצה לקרב אליו.) הנני ואתיר אותו.

האופיצר אינני מרשה!

יאדוויגה (מנערת כפיה כמתחרטת.) לא, לא! לוּא יהי כדבריך!… ועתה, אדוני אנשי־החיל, עתה מה?

האופיצר את הבת!

יאדוויגה (מכה בידה על חזה.) הנני!

יחזקאל לא אמת!

יאדוויגה קחו־נא את זה מכאן. אחי הוא, והרי הוא מֵגֵן עלי.

יחזקאל לא אחותי היא.

יאדוויגה קחוהו – את חתני קחו מכאן. להציל את כלתו הוא אומר.

יחזקאל כלתי… כלתי… (קורא מתוך יאוש.) לא, לא כלתי היא!

יאדוויגה (ממהרת אליו, בקול ענוג ורך ובא מן הלב.) יחזקאל, גם לא כלתך? (נופלת על צוואריו, נושקת לו במצחו, בלחייו, בעיניו, ועל פיו.) ראו, אף ראו. הן לא נושקים כך לאדם זר.

יחזקאל (ראשו מופשל לאחוריו על משען המסב.) יאדוויגה… יאדוויגה… (סוגר עיניו כמתעלף.) יאדוויגה, אחותי כלה…

האופיצר (שואג פתאום.) את בתך הבה, הזקן!

יאדוויגה (ניתקת בו ברגע מעל יחזקאל.) הס, הס, הנני! שב פיטרושה! (אוחזת את האופיצר בשתי זרועותיו ומושיבתו על הכיסא.) שב! (דוחפת גם את פקיד־הצבא בידה האחת.) גם אתה, זאטוטי, שב!

פקיד־הצבא אני סר למשמעתך, יהודיה קטנה! (יושב על הכיסא.)

האופיצר (מפויס קצת.) כלום בתו אַת?

יאדוויגה בתו! בתו! בתו! ובכן, הילולה תהיה לנו היום, הילולה וחינגה! מה חפצכם? יין? יי“ש? – יי”ש! (ממהרת אל המזנון, פותחת אותו בתנועה אחת.) יי“ש, יי”ש נשתה! (מוציאה משם בחטיפה בקבוק יין־שרף וכוסות; אחדות מהן נופלות מידה לארץ ונשברות; מעמידה את הבקבוק והכוסות על השולחן ומוזגת לשניהם.)

האופיצר יפה! גם את שתי!

יאדוויגה כמובן! גם אני. (מוזגת לעצמה. שלושתם שותים.)

האופיצר (ממלא את כוסו פעם שניה, מגיחה אל קרבו ומציג את הכוס ממנו והלאה.) תכזבי לי, יהודיה קטנה. לא אַת הבת!

יאדוויגה (נבוכה, ממהרת וממלאה שוב הכוסות.) אני! אני! אני!

האופיצר (לאחר ששתה אחת ושתים.) לא אַת זאת!

יאדוויגה (קמה נרגזה. מסתכלת בו בשנאה. קופצת פתאום ויושבת על ברכיו של האופיצר.) אמרתי לך: הבת – הרי בת אנוכי! (שולחת ידה ומדגדגת באצבע את פקיד־הצבא.) ואתה, גרגרן, מלא את הכוסות גם לנו! רק לכוסו הוא דואג!

האופיצר (נמשך בשכרונו אל שפתיה. עיניו שוחקות ומעולפות אֵד של שכרון. מתפנק לפניה כתינוק.) לא, לא אַת הבת.

יאדוויגה אם כן – אכך לחי! (סוטרת אותו על לחיו. נבהלת מקול המכה ומתקנת את המעוות.) אחת גדולה ואחת קטנה – בלחי זו… קטנה עד מאוד.

פקיד־הצבא (מגיח אל קרבו כוס אחר כוס.)

האופיצר (נהנה ומתפנק.) לא אַת ה־ב־־ת! אך ריבה טובה אַת, אש־להבה… (קם פתאום מכיסאו, נרגז וכועס למראית עין.) הוי, ז’יד!

יאדוויגה (צנחה מעל ברכיו בקומו, נרתעת ממנו והלאה, מתבוננת בו רגע בפחד, נופלת על צוואריו.) אנא, מחמדי… בת היהודי אני! כלום לא תכיר בי? הלא תבוש!

האופיצר בתו… אמת דיברתּ…

יאדוויגה אם כן, למה זה, למה… האם לא טובה אני בעיניך?

האופיצר את טובה בעיני, טובה את, לביבתי… (דבק בה ונושקה בצווארה, נתלה שיכור בכתפה, כאילו נרדם רגע. ניעור לפתע־פתאום ושואג בקול צרוד:) הוי, ז’יד!

יאדוויגה שוב?

האופיצר אני לא כלום… אני רק להנאתי… (צוחק, הולך ועומד באמצע החדר, מניח ידיו על כרסו, צועק בקול צרוד וצורם אוזניים.) הוי, ז’יד!

יאדוויגה חדל! את גולגולתך ארוצץ!

האופיצר צאי במחולות, נערה!

יאדוויגה במחולות? יפה… יפה… הנני ואצא במחול! (מחבקה אותו.) רקוֹד גם אתה עמדי?

האופיצר לא אנוכי… אני אביט. (יושב.) הוא – (מראה על פקיד־הצבא) – הוא ירקוד!

יאדוויגה לוּא יהיה כן, אני גם עם השטן אָחול! (קרבה אל פקיד־הצבא.) – בוא, עוללי, בוא, ואנקו, ונחול… שותה אתה? שתה! שתה!

האופיצר (שולח בשכרונו את ידו אל מול החייל העומד ליד הדלת.) אתו!

יאדוויגה ולוּא גם אתו… הוי, הוי, בן־חיל! כמעט לא ראיתיך. נחבא אתה אל הכלים. מה־זה היה לך, דנילא?

החייל אני לא דנילא, אני גברילא.

יאדוויגה גברילא! גברילא! מה זה היה לך, גברילא, כלום אין את נפשך להשתעשע?

החייל אנחנו – אחר כך… ראשי הצבא לחוד ואנחנו לחוד…

יאדוויגה (פונה כה וכה, רצה אל יחזקאל.) בוא אתה, יחזקאל. צא אתה עמדי במחולות! הם אינם יכולים. ואני – לחול אני רוצה!

יחזקאל עייף. גם אני לא אוּכל.

האופיצר צא במחולות, צא! גברילא, הקימהו על רגליו. חיש!

החייל (ניגש אל יחזקאל, דוחפו בצלעו.) התנער!

יאדוויגה (קופאת פתאום נבהלת על מקומה, עיניה רחבות ולטושות, מורטת שערות ראשה. שערותיה מתפזרות.) אוי לי, מה עשיתי!

יחזקאל (קם לפתע.) אני חל.

יאדוויגה (נרתעת לאחור.) איני רוצה! איני רוצה!

יחזקאל אני בעצמי אָחוּל. (יוצא לאט־לאט, בצעדים קטנים ומדודים, במחול מסביב לשולחן.)

יאדוויגה (ידיה הקפוצות כבושות בלחייה במורא.) יחזקאל! אוי לי, יחזקאל… (האופיצר ופקיד־הצבא צוחקים צחוק שיכורים.)

יאניק (בא מן הרחוב.)

יחזקאל (עמד באמצע מחולו.)

יאניק (בצחוק־ערמה.) מה זה? פאן יחזקאל מרקד לפני האופיצרים?

האופיצר ישחק־נא היהודי לפנינו! גם היא תשחק… אחותו… כלתו… (מראה על יאדוויגה.)

יאניק (מביט בתמהון על אחותו פרועת־השער. נבוך. מתאושש לאחר רגע וקורא.) גרמנים! גרמנים בעיר!

האופיצר (נתפכח בבת־אחת מיינו, קופץ ממקומו.) גרמנים! (ממהר לצאת.) בואו אחרי, מהרו!

פקיד־הצבא (קם ומתגרד בגבחתו.) אי, אי, בני־שדים!… (נתקל בצאתו בחייל.) צא, צא, נבל! (דוחה אותו בשתי ידיו החוצה.) אל השביָה אתה נושא את נפשך! (יוצאים. דממה ממושכה.)

יאניק הנה היתה הרווחה. הלכו להם המוסקבאים. ואותך, פאן יחזקאל, אסרו? (קרב אליו בצחוק.) רצונך – ואתיר ידיך.

יחזקאל (יורק בפניו, הולך ויושב על המסב.)

יאדוויגה (מביטה אל אחיה בעינים חודרות.) האתה, יאניק?

יאניק (מוחה את הרוק מעל פניו, כשהוא נותן עיניו הירוקות בשנאה ביחזקאל.) עוד תבוא על שכרך! (ליאדוויגה, בכעס.) אנוכי!

יאדוויגה (מושלת ברוחה, במתינות ובמנוחה מעוּשה.) למה עשית זאת?

יאניק (לאחר שהביט בה רגע.) חמדתי קצת לצון ביהודים. בואי ונלכה הביתה, יאדוויגה!

יאדוויגה צא מזה!

יאניק מה לך ולהם? מה לך… ולמצורעים אלה?

יאדוויגה צא! צא כרגע! (ממהרת אל השולחן, נוטלת את הבקבוק ומשליכתו ביאניק. הבקבוק נתקל בדלת ומתפוצץ לרסיסים.)

יאניק (ממהר להימלט. נפגש בפתח עם שמחה.)

שמחה מר שווידריצקי?

יאדוויגה תפסהו! תפסהו שם! (רצה אליו בחמתה.)

יאניק (עומד חיוור על עומדו.) אחות!

יאדוויגה (עומדת חדלת־אונים. יאניק מניע בידו והולך לו.)

שמחה (מביט בעינים תמהות אחרי יאניק. מחזיר פניו אל יאדוויגה.) כלום גם ביניכם אין השלום שורה?

יאדוויגה אנא, מר שמחה, היכנס־נא לשם, לשם. (מראה על חדר אסתר.)

שמחה בחדר אסתר הם כולם? (רואה את יחזקאל על המסב.) יחזקאל!

יאדוויגה לך שמה, מר שמחה, אני אתירו.

שמחה כפות! (סופק כף וצונח על כיסא.)

יאדוויגה לשם לך… (ממהרת אל יחזקאל, רוצה להתירוֹ.)

יחזקאל הניחי לי!

יאדוויגה להתירך אני רוצה, יחזקאל.

יחזקאל (אינו נותנה לגעת בזרועותיו.) הניחי, הניחי לי.

תרשיש (בא מחדר אסתר ועומד בפתח. שער ראשו וזקנו פרועים וכולו נתנוון במשך השעה האחרונה.) הא?

שמחה (קורא בקומו מעל הכסא.) הם היו פה! (ממהר אל הזקן, נופל על צוואריו.) אבי!

תרשיש (כפוף, נואש, פורש ידיו לשני עבריו, כאדם המתחטא לפני שופטיו.) לא הועיל לי הפעם דבר. חזקו, חזקו ממני. לא שמעו לי… (צונח על הכיסא.)

שמחה הוי, אבי, הם היו גם פה!

תרשיש (מתוך דמעות.) לא שמעו לי.

אסתר (באה ועומדת בפתח.) שמחה… אתה הוא זה, שמחה! (מתעלפת.)

שמחה (רץ אליה, תומך בה להשיב רוחה.)

אסתר (ניעורה. נופלת על צווארי אחיה.) שמחה!

תרשיש (כמתוך חלום.) שמחה, שמחה…

שמחה שבתי הביתה, אבי. אנחנו נסוגים לאחור.

תרשיש אתם נסוגים לאחור. ידעתי. ראיתים…

שמחה לא יוכלו הילחם אבי, לא יחפצו הילחם.

תרשיש והרי הם נסוגים, אל ביתי הם נסוגים…

שמחה גם אל הבית הזה… יחזקאל! (ניגש אליו ורוצה להתירוֹ. יאדוויגה, שעמדה על־ידו כל השעה נואשת, סרה הצידה.)

יחזקאל הנח לי.

תרשיש הניחו לו, הניחו לו. תנו לו ויֵשב. אין כמוהו צדיק. הוא רק קרא, שאינו רואה ואינו שומע, ואולם הוא ראה ושמע… אתי יחד נשא. אל תגעו בו.

שמחה הוי אחי, יחזקאל!

תרשיש הנח לו.

יחזקאל) קם כשידיו עוד אסורות לאחוריו, בקוֹל חולני רפה, אך ברור למדי.) אני רוצה לָחוּל.

יאדוויגה אוי לי, יחזקאל, יחזקאלי…

אסתר (ידיה על כתף אביה, מביטה בחרדה אל יחזקאל.)

תרשיש (נשא אליו את עיניו אף הוא. מביט אחריו נדהם ודובב מתוך בלבול החושים.) הניחו לו, הניחו. אל תגעו בו.

יחזקאל) יוצא במחול כבראשונה מסביב לשולחן. צעדיו קטנים־קטנים. בעברו על־יד שמחה הוא עומד רגע, שח אליו וסח לו בלאט, בקול רפה, כקול הילד בהתחטאו.) אני לא יכולתי, לא יכולתי להגן. (בנחת, מתוך חיוך.) תירוצי עמי: היו ידי אסורות. (מדדה ממנו והלאה.) אַה! אַה! אַה!… אַה! אַה! אַה!…


המסך יורד לאט


תרשיש, מחזה בשלוש מערכות. פורסם בהמשכים ב“המקלט”, ירחון בעריכת י.ד. ברקוביץ, הוצאת שטיבל, ניו־יורק, תר“ף–תרפ”א, כרך ה‘, תשרי, חשון, כסלו תרפ"א, עמ’ 23–41, 224–240, 421–436. תורגם לעברית על־ידי המחבר. תורגם לפולנית מכתב־היד בשם Odwrót בידי יאן זאנדמֶר, וארשה־לודז. 112 עמ'. הוצג ביידיש בתיאטרון בניו־יורק.



  1. סב זקן, סב זקן! (הערת המחבר).  ↩

  2. לשון ברכה לחיל ברוסית. (הערת המחבר).  ↩


איסטהרה

מאת

יצחק קצנלסון

איסטהרה: קומדיה בשלוש מערכות


הנפשות

איסטְהֵרה זיזי, משחקת ב“כוכב הזהב”

אפרים פינקל, סטודנט לפילוסופיה

אהרן, אחיו הצעיר

אֶלקה, משרתת בבית פינקל

פיני, סגן־מלמד

ד“ר חיוורין, ד”ר לפילוסופיה

שַפרַן, מנהל הקבּאריט “כוכב הזהב”

בלה, משחקת באותו הקבּאריט

משחקים, משחקות, מסֵכות


המקום: באחת מערי הכרך, במזרחה של אירופה

הזמן: העבר הקרוב, לפני זה המלחמה האחרונה


המערכה הראשונה

(מימינו ומשמאלו של הרואה.

אולם מרוּוָח בביתו של פינקל. מצד ימין, במקום הבימה הקדומה – דלת אל חדר המבשלים. בעָמקו של אותו קיר – חלון. מצד שמאל – שתי דלתות לשני חדרים סמוכים זה לזה. ביִרכתֵי הבימה, כלפי הרואים – דלת החוצה. עשר שעות בערב.)

אהרן (מתהלך אנה ואנה בחדר ולומד מתוך הספר הפתוח שבידו. מדי רגע הוא מסיח דעתו מלימודו ומציץ בעָברו בחלון הפונה החוצה:) “אוֹמְניס מוֹרטאליס אֶראנט” – כל בני תמותה – אֶראנט… אֶראנט – הרי זה – תועים. כל בני תמותה תועים. “בּיני דורמיונט קווי האבינט בּוֹנאם קונסציינטוּס” – טובה שנתם של אלה שהגוּת לבם טובה. “גראוויס לאבּור מי פאטיגאט” – העבודה הקשה מייגעתני. (הוא מתעכב על־יד החלון ומציץ בו רגע.) אך זוהי ריבה! (פותח החלון וקורא בעדו:) ערבא־טבא, יונתי! (ממהר וסר מאצל החלון כשהוא חוזר על המאמר שבספר:) “אומניס מוֹרטאליס אֶראנט” (ניגש שוב אל החלון.) הרי לך בחורה עוד! אי… אי… שפתים תּושק: (זורק לה מבין שפתיו.) פס־ס! פס־ס; (ניתר ונרתע לאחוריו.) אוי, אוי, הרי היא עולה… אללי לי… מה אעשה איפוא? לא אדע דבר! אני עוסק בתורה – וחסל! (מתוך שקידה קודחת.) “אומניס מורטאליס אֶראנט. גראוויס לאבּוֹר מי פאטיגאט”.

בֶּלה (מקושטה בלבושה. בראשה מגבעת קטנה. נוצה אדמדמת תחובה בה בצדה.) דומני שבחלון זה… מכאן!

אהרן (תוהה ומביט בה ואינו פוסק ממשנתו:) “אומניס מורטאליס אֶראנט” – כל בני תמותה תועים. “בּיס וינציט קווי מי וינציט אין ויקטוריה”.

בּלה אולי תחדל, אתה הבחור, לדבר אלי אשדודית? מאוד־מאוד חפצתי לדעת אם אתה הוא זה אשר שרקת. אני אמנם מכירה בך – אתה הוא!

אהרן לא אדע דבר!

בּלה ואני, רוצה אנוכי לדעת את הדבר הזה בדיוק. שונאת אני מיני הברות יפות כאלה תכלית שִׂנאה, ובעד חלון של חומה דווקא! אציץ נא בעדו ואראה. (נשקפת בעד החלון.) מכאן אמנם! – אמור־נא לי, נכבדי, לשם מה קראת לי הנה?

אהרן לא קראתי לך כל־עיקר, וגם עתה אין לי שום צורך בך, הנה כי טעית, גבירתי.

בלה למי תגיד מלין? שרקת לי! (נותנת עליו בקולה.) בזה הרגע תגיד לי את אשר חפצת מֵעמדי.

אהרן (נבוך קצת:) הנה… הנה כי… לא חפצתי דבר! למה זה דבקת בי!

בלה כלום אני היא שדבקתי בך?

אהרן אל נא תרימי את קולך, בבקשה. אחי – הוא עוד יכול לבוא בכל רגע, ולא אחסר עוד דבר…

בלה מה לי ולאחיך? אחת אני שואלת, השרקת לי אם לא?

אהרן חי נפשי –

בלה שרקת או לא?

אהרן שרקתי… שרקתי… ואולם חוסי־נא עלי… זה אחי –

בלה מה לי ולו? – עתה הגד נא לי, במחילה מכבודך, מה אתה מבקש?

אהרן לא דבר. כה יתן לי אלהים וכה יוסיף – לא דבר… שרקתי, סתם… תקף עלי שממוני. אדרבא, תתבונני נא לספרי זה שבידי וּראי… את טיבה של רומית תדעי?

בלה ולוואי שלא אדע גם להבא.

אהרן ישמרך אלוהים. קללה היא. (מתוך כעס:) וכל זה לא בא לי אלא בשל אחי!

בלה ולוואי היה לי אח אשר כזה ולא הייתי נזקקת לו, לקאבּריט, לשיר ולרקוד בו.

אהרן (משליך את ספרו ממנו והלאה, רץ ומסתכל בה מתוך עליצות גדולה.) הו, הו! הרי זאת בּלה! זאת היפה, זאת החמודה, זאת המהוללת ב“כוכב הזהב”!

בלה אף אמנם בלה! מובטחתני בך שלא תוסיף עוד לשרוק לה בעד החלון!… לא לפי רוחה של בלה הוא.

אהרן (בהתפעלות תוססת.) את בֶּלה!

בלה ניחא לך שזאת בלה. לוּ נתקלת בה באיסטהרה שלנו!

אהרן איסטהרה זיזי! הֶאָח… אולי עוברת היא על־פני ביתנו? (ממהר לחלון. )

בלה היא מזמרת עכשיו. היא מזמרת בכל יום.

אהרן (נאנח.) יודע אנוכי, יודע… זה חודש ימים אשר לא דרכה כף־רגלי על סף הקאבּאריט. מן היום אשר שב אחי מחוץ לארץ והושיבני על־גבי ספרי־הלימוד.

בלה יישר כוחו! דרדק שכמוך – בבית הוא צריך לשבת ולא לשרוק בעד החלון לכל ריבה.

אהרן (מתחנן.) רק שריקה אחת, קטנה ולא יותר: פס־ס! פס־ס!

בלה (רוקעת בקצה רגלה הקטנה.) לא כלום! אני הולכת לי עתה. בפעם השניה, אם זה יעלה על דעתך, אחכה פה לאחיך.

אהרן ישמרני אלוהים!

בלה הייתי מחכה לו עתה – אלא שגם אנוכי, עוד עלי לזמר היום. (פונה ללכת, מחזירה אליו פניה וּמַתרה בו באצבע כלפי חטמה.) היזהר! (יוצאת החוצה.)

אהרן (מתוך העוויה ורקידה אל עבר הדלת הסגורה.) רק שריקה אחת, קטנה… פס־ס! פס־ס!… יעבור עלי מה! עוד היום אהיה שם… ב“כוכב הזהב”! (קורא אל עבר חדר־הבישול.) אלקה! כוס חמין, בזה הרגע! (מוציא איזה מטבעות, אחת אחת מתוך כיסי החזיָה.) עשרים אגורה, עוד עשרים… הרי עוד… אי! רק חמש־עשרה… חמישים וחמש בסך־הכל. הס! הנה כי – אי! פי! רק אסימון, בן חמש… ואני אמרתי – שקל הוא! אלקה, כוס חמין הבי לי! (ניגש אל ראי־הזכוכית הגדול, מסלסל בחתימת־שפמו.) ובכן, אהרן, לכרטיס־כניסה יספיק לך, ואולם כוס חמין הֱוֵה שותה כאן.

אֶלקה (מושיטה לו כוס תה על טס בעד דלת חדר־הבישול.) הואֶל וקח נא מידי את כוס החמין.

אהרן (מושך בה.) היגלי נא בכל הדָרֵך, אלקה!

אלקה הנח לי, הרי זה נופל לארץ…

אהרן (נוטל מידה את כוס התה, בידו השניה הוא מושכה לתוך החדר.) אני צריך לך, אֶלקה, וכפי שאני רואה, זקוקה גם אַת לי: סובי לאחוריך וארכוס לך את הסינור.

אלקה אעשה זאת בעצמי. אבקשך לקרוא לפנַי את המכתב אשר הובא לי זה עתה. בארנקי הוא. הריהו מונח על גבי המזנון.

אהרן בארנק?! (ממהר בצהלה לחדר־הבישול.)

אלקה (ניצבת כלפי הראי ומרכסת את הסינור לאחוריה.)

ד"ר חיוורין (בא בעד הדלת מבחוץ. הרי זה מלומד לבן־פנים. השכינה, אם כי בָּלה קצת, שרויה על פניו הנובלים. שפמו גזוז. הוא הולך וקרֵב אליה חרש, כמעט שמערים לה באזנה.) ערבא טבא, מרת אלקה.

אלקה (ניתרת מאצל הראי.) האדון הדוקטור! הוי, לא הרגשתי בו, בדוקטור, בהיכנסו. מי זה פתח לך, אדוני, את הדלת?

ד"ר חיוורין יש לי מפתח שלי, מיוחד, לדלת חדרי, (מראה בידו על חדרו לצד שמאל ולדלת מבחוץ.) חוץ מזה אין קול צעדי נשמע, חרישיים הם… בני־תורה כשהם הולכים – הרי הם הולכים – הרי הם הולכים על קצות אצבעותיהם. (מתקן את המשקפים על־גבי חטמו.) אין איש אתך פה, מרת אֶלקה?

אלקה אני, גם אהרן פה –

ד"ר חיוורין אהרן זה? – הנה כי לא אדע מה כוחו בשאר הדברים, ואולם ברומית אין כוחו גדול. אוי, אוי, שומע אנוכי בעד קירות חדרי את אשר הוא עושה לציזאר, רחמנא ליצלן, אינו משאיר בו מתום. בטח שמעת, מרת אֶלקה, משהו על דבר יוליוס קיסר? זה היה אחד מגיבורי העולם היותר גדולים. אהרן זה – הריהו האחד והיחידי העושה אתו כָּלה. (מבטו נתקל דרך אגב, ואולי לא דרך אגב בגַבה.) אולי ארכוס לה את הסינור?

אלקה למה זה אטריחך, אדוני הדוקטור?

ד"ר חיוורין אי… נעים לי עד מאוד… אדרבא… העיקר שלא תהיינה תחובות שם אותן הסיכיות המצויות בשמלות הנשים. קצרה קצת ראייתי. זה מבחן־הדוקטור שלי, הוא בילבל את מוחי, רציתי לומר, את עיני בילבל! זה מבחן־הדוקטור שלי וזאת הדיסֶרטאציה… דומני שאין כאן סיכיות. כמה זה נחמד! אין אני אוהב את הסיכיות במקום שאין צריכים להן.

אהרן (שב מתוך ריצה עם הארנק הפתוח.) הריהו! זה המכתב כאן הוא! וגם שקל… שקל כסף אחד – אף אותו מצאתי בארנק… רוצה אַת ואקראהו לפניך.

ד"ר חיוורין (נסוג להופעתו של אהרן קצת לאחור.) א… אי… היוצא מזה – לא קראת עוד את שופנהויאר כלל? חבל, חבל… סלחי לי, מרת אֶלקה – – (נכנס אל חדרו בדלת השניה מצד שמאל.)

אלקה מה שאל אותי הדוקטור?

אהרן הוא שאלך על דבר שופּנהויאר.

אֶלקה וכי מי הוא זה אותו שופנהויאר?

אהרן המקום ירחם עלינו – פסימיסטן הוא.

אֶלקה פסימיסטן – מהו?

אהרן הבה ואלחש לך לתוך האוזן. (גוחן על אזנה.) הַלוִי נא לי את שקל הכסף.

אֶלקה קרא באזני קודם את המכתב.

אהרן (קורא:) “אלקה שלי הטובה והחמודה. בובתי –”

אֶלקה (מוציאה מידו את המכתב.) ממנו הוא!

אהרן ממנו, ממנו… ואולם את השקל, אֶלקה, תַּלוִי לי עד יום המחרת, לא יאוחר! מחר נותן לי אפרים איזה סכום לקניית ספרים.

אֶלקה ובכן – תקנה לך ספרים.

אהרן אני מקבל כסף לספרים חדשים ואני ישנים אקנה. לעומת זאת, אֶלקה… את בֶּלה את מכירה? ואת איסטהרה? אדרבא, נסי־נא אַת, העיפי נא רגל קלה ונופפי־נא אותה אחת באווירו של עולם. הפליאי־נא מעט גם אַת לעשות.

אֶלקה הריני לוקחת ממך את כספי בחזרה.

אהרן ביום המחרת, מחר… את כוס החמין הזאת הגישי נא בטובך לאדון הדוקטור, לפילוסופוס. אני איני שותה. אַדיֶה! להתראות! אוֹריבוּאַר! צוּם וידֶרקוּקֶן![4] (יוצא. בפתח הדלת הוא נתקל בפיני, סגן־המלמד.) ויבוא – פיני! – אֶלקה – הרבי הולך! (אל פיני:) הואל נא ברוב חסדך וקרא נא באָזניה פתשגן־כתב אחד. כתב־יד משונה… חרבות ורמחים!

פיני לא יוכל היות!

אהרן המכתב מתחיל באלה הדברים: אֶלקה שלי הטובה והחמודה… בובתי! עמוק מזה לא יכולתי חתוֹר – להתראות! (יוצא.)

פיני (בדברים נוחים, אלא מתוך הוכחה.) לא פיללתי שתראי לו לדרדק זה את מכתבי.

אֶלקה ואני מנַין לי שזה מכתבך? מי כמוך יודע שאיני מוצאת את ידי ורגלי באלה הנקודות השחורות. הודות לאל: זה לי יותר מיֶרח ימים שאני שומעת לֶקח מפיך ועדיין לא למדתי צורת אלף. הנהו! קרא נא לי לכל הפחות אתה את מכתבך. (יושבת אתו לשולחן.)

פיני קודם כל דבר הייתי מבקשך להניח כאן, במקום הזה, את סידורך, אולי יבוא מי שהוא…

אלקה לוּ יהי כדבריך. (מניחה את הספר לפניהם.) אם כי למותר הוא. לא יבוא לכאן איש.

פיני ועתה הפכי נא בו. יהי הכל מוכן ומזומן לפנינו.

אלקה נעניתי לך גם בזה. (הופכת בסידור.) ועתה, קרא לי המכתב!

פיני (קורא) אֶלקה שלי הטובה והחמודה… (קורא בקושי) ב־ב –

אלקה (באה לעזרתו, בעל־פה.) בובתי! את כל זה כבר שמעתי – הלאה!

פיני (לאחר שנתקל בגבה.) אולי ארכוס לך את הסינור?

אֶלקה וכי מה? כלום הוּתַר שם שוב? (מתקנת.)

ד"ר חיוורין (בא מחדרו וספר עבה פתוח בידו:) אוי, אוי, ודאי שאני מפריע… (אל פיני:) אתה, אדוני, דומני שפדגוג אתה? רואה אַת, מרת אֶלקה, זה עתה עיינתי בכוונה בספרי־חקירה אחדים בנוגע לצעד חרישי וראי מה מצאתי: אריסטו, מחליטים חכמים הרבה: לא היו לו גלָדות מתחת לנעליו, בכדי שלא יהא נשמע מַהלך מחשבותיו, רציתי לומר – מַהלך רגליו. סוקרטס נפצע באחת מבהונות רגליו משום שהיו רגליו יחפות.

אֶלקה (מסתכלת בנעלי הד"ר חיוורין:) לפי מראה נעליך, אם נשפוט, הדוקטור, ודאי שהנך פילוסופוס מצוין.

פיני כה עקומות הן.

ד"ר חיוורין רגלי היא. מכיון שאני שָׂם עליה נעל, מיד היא מתעקמת, רגלי היא! הביטי, מרת אֶלקה, וראי את הכתוב כאן על דבר סנדליו של שפינוזה.

אֶלקה נקל לך לומר: הביטי! כלום יכולה אני בעיני אלה להביט?

ד"ר חיוורין וכיצד אַת רואה בסידורך?

אֶלקה אוי ואבוי, גם בסידורי איני רואה ולא כלום.

פיני היא מגששת בו.

ד"ר חיוורין אתה, אדוני, דומני שפדגוג אתה? ודאי גמרת חוק־לימודים במקצוע זה?

פיני כמובן. בואי, אֶלקה. בואי ונגמור בחדר־הבישול.

אֶלקה בבקשה. (קמה ויוצאת עם סידורה לחדר־הבישול.)

ד"ר חיוורין (נגרר אחרי פיני.)

פיני (מפנה אליו את פניו.) יסלח לי, אדוני הדוקטור… להורותה אני צריך.

ד"ר חיוורין (מתנצל.) אמנם כך, להורותה אתה צריך… להורותה… אולי תוכל ותגיד לי את שיטת ההוראה אשר בחרת לך למענה?

פיני הכול לפי הצורך… פעם בכה ופעם בכה…

ד"ר חיוורין (בעינים קמות מתמהון.) אוזני תצילנה! פעם בכה ופעם בכה! אי־פי! וכי כך עושה מורה פדגוג? מן הראוי הוא שתהיה לך דרך סלולה.

פיני לא בי האשם, אדוני, לא הורו לה עד עכשיו. עם נערה שבגרה, אדוני הדוקטור, אי אפשר אחרת. תינוקות של בית־רבן – שָאני. התינוק – יש טופחים לו לפעמים על כף־ידו.

ד"ר חיוורין ישן נושן, ישן!

פיני סוטרים לו בלחיו.

ד"ר חיוורין כבר אבד על כל זה כֶּלָח.

פיני מושכים אותו באוזנו.

ד"ר חיוורין כבר עבר זמנם של כל אלה.

פיני אף אמנם, עבר הזמן! אֶלקה זו, בלי עין הרע, בתולה היא שהגיעה לשנות –

ד"ר חיוורין לא הא, לא הא… אני לשיטת ההוראה נתכוונתי… זו שיטתך שאתה משתמש בה – היא־היא שנתיַשנה. ספר זה שנשאה אִתה בלכתה – למה הוא בא?

פיני הן זה סידורה.

ד"ר חיוורין אחת היא לי. אין צורך בזמננו בספרים. הרי היא “מַתחלת”, והמתחילים – אומר פֶסטאלוצי –

פיני מה לי ולפסטאלוצי? ראשית כל דבר נדמה לי שלא בן־עירנו הוא. אלמלי היה מקום־מושבו כאן, הייתי מכירוֹ. והשנית – אי אפשר לי בלא סידור!

ד"ר חיוורין אתה צריך לפַתחה תחילה. להעשיר את רוחה, להרחיב את חוג מבטה ונקודת ראותה –

פיני כָּבדו ממני הדברים…

ד"ר חיוורין מדוע?

פיני סבור אתה, אדוני הדוקטור, שמלמד לפניך, ואני רק סגן־מלמד אני ולא יותר.

ד"ר חיוורין (נבהל ממשמע אוזניו.) סגן־מלמד! מה בצע לה בסגן־מלמד? מה יתן לה ומה יוסיף לה סגן־מלמד? למלמד היא צריכה!

פיני המלמד בהאי שעתה עולה בדמים מרובים… ואֶלקה זו – אין ידה משֶגת.

ד"ר חיוורין מה שייך – אין ידה מַשגת? ונשף־המסכות שאני ואפרים פינקל עורכים בכאן – למה הוא בא? כל ההכנסה הרי היא לטובתם של אלה שנפשם חשקה בתורה. ישכרו לה מורה!

פיני סגן־מלמד יספיק לה לפי שעה… ואתה, אדוני, אל נא תעמוד לי לשטן… ואולי? אולי מלמד אתה, במחילה מכבודך? אין מַקשין על דוקטור של היום. אי־לזאת – ביקשתיך, חמול נא עלי ואל תקח ממני את אֶלקה! שמא גזירה היא מלפניך לקפח את פרנסתי, אוותר על “בתים” אחדים אחרים, הנני להמציאם לך. ואולם אֶלקה זו – מבין אתה? די לחכימא… חוץ מזה הרי היא מיטיבה קרוא במכתבים.

אלקה (קולה בא מחדר־הבישול.) פיני!

פיני (מתחנן.) אנא… יוצא לחדר־הבישול.

אפרים פינקל (בא מבחוץ ומושך אחריו את אהרן אחיו.)

ד"ר חיוורין בשלו. סגן־מלמד! אוי ואבוי להם למחנכים ולפדגוגים שלנו! מתאר אני לי את הצמח אשר יצמח לנו מאֶלקה זו לאחר שמסרוה לידי פיני.

פינקל באֶלקה שלנו אתה מדבר? חדל מזה! בן־פורת זה – (מראה על אהרן) – היו לו ויש לו גם עתה מורים מומחים. מה הועילו הם בתקנתם? התדע אֵי מצאתיו? בחור זה מצאתיו בקאבּאריט!

אהרן (משתמט מתחת ידו.) התחדל ממני אם לא? רק זה חסרתי, שיהא זה בא מהָרי הֶלווציה הנה. יעזוב שם את בית־מדרש־המדעים לאנחות ולא יתנני הָרֵם ראש.

פינקל אתן לך קאבּאריטין!

אהרן קאבּאריטין דווקא! לא ילד אנוכי ולא תחַוֶה לי דעה!

פינקל (מכהו לחי.) הרי לך!

אהרן (בורח מפניו מתוך התמרמרות רבה אל עבר השולחן השני.) אל הקאבריטין דווקא! (מחקה בכעסו הגדול את מחוללות הקאבריט, בהרימו רגל אחת באוויר ובקראו בחמתו:)

רִיבָה אֲנִי כְּמוֹ שֶׁנֶאֱמַר!

כָּךְ אַנְעִים שִׁיר וָזֶמֶר…

פינקל גל של עצמות אעשֶׂךָ! (רץ אחריו מסביב לשולחן.)

אהרן אל הקאבאריטין דווקא!

אַחַת הִיא הָרִיבָה –

וּבָחוּרִים לָהּ שִׁבְעָה!

(סובב עוד פעם לשולחן ונמלט אל חדר־הבישול.)

ד"ר חיוורין גם אתה פינקל? אי, אי? להכות אתה אומר? הפדגוגיה אסרה על זה מכבר.

פינקל אני כָּלה אעשה אתו! הריני נכנס אל אולם הרואים של “כוכב הזהב”, כדי להזמין שם את התזמורת בשביל נשפנו, לזה נשף־המסכות שלנו. כבר אני רוצה לחזור – והנה: נחש־נא ואמור־נא לי מי בא לקראתי? אהרן!

ד"ר חיוורין ואתה – סבור אתה שצדקת? לא כך, לא כך, פינקל. אין גוזרין עליו על אדם: פה תלך! רצונך לילך אל הקאבריט – בשם ה'! וכמו שאחיך הצעיר גורס: אל הקאבאריט דווקא. אלא מאי? אנחנו צריכים אנו להזדרז ולבוא ולהָתם ראשונה. אנחנו, שמן המתקדמים אנו, שבעלי תרבות אנו, מן הנחוץ שנבקיע לנו דרך אל “כוכב הזהב” כדי ליַפוֹתם שם ולשפר את רוחם.

פינקל (צוחק.) כמה נפלא! ואולם מה המעשה אשר תעשה שם? מה תועיל?

ד"ר חיוורין) נחרד קצת.) לא בעצמי. כמובן… אני עצמי לא אעשה כלום… עני אני מִמַעש… בשנינו הכתוב מדבר. טובים השניים מן האחד.

פינקל (בצחוק קל.) אנחנו יחד? לשם איזו תכלית?

ד"ר חיוורין תחילה נבוא שם… נמצא לנו עבודה.

פינקל מה? שמא נאריך שם את שמלותיהן של אלה?

ד"ר חיוורין חלילה לנו… (בהתענינות מרובה.) כלום קצרות הן?

פינקל אולי נבַער משם את מעט ניבול־הפה?

ד"ר חיוורין לא בבת־אחת, כמובן. היינו משאירים מזה משהו.

פינקל על חודו של סכין, האף אין זאת? אוי, אוי, חיוורין, הנה כי דברים בגוֹ…

ד"ר חיוורין (מתוך התמרמרות קלה.) כמעט שאי־אפשר לדבר אתך בלשון בני־אדם. אין אתה רוצה להבין שבכדי להכריע את מי שהוא, מן המוכרח הוא להשתמש בו באמצעי שמכוונים אותו כנגדנו. הַיינו: שמא חלית במחלת האבעבועות כמוני – מוטב! ואם אין – הַרכֵב לך אבעבועות ולא תצטרך לה למחלת האבעבועות. האמצעי האחד והיחידי כנגד האבעבועות הרי היא: הרכבת האבעבועות. זאת עצתי: הרכֵּב לך תיכף ומיד אבעבועות!

פינקל אלה תורותיך – ידעתין היטב!… ועתה הסכת ושמע: הספקתי הערב הרבה: התזמורת לנשף־המסכות שלנו – הרי היא כמונחת בקופסה. המנהל של “כוכב הזהב” בעצמו הבטיח לי את התזמורת מחצות הלילה עד אור הבוקר. וואוּ קומפּריני?1 התזמורת לאו מילתא זוטרתא היא! ובכן – אך ראֵה, ראה – כמעט ששכחתי לומר לך: זוכר אתה את העלמה זיס? איסטַהַרה זיס?

ד"ר חיוורין איסטהרה? איסטהרה זיס?… מי היא זאת? קצר־רואי אני – רציתי לומר: אמנם יפה הוא כוח זכרוני. אתה את העלמה זיס? איסטהרה זיס?

פינקל זו הסטודנטה בציריך… כלום לא תזכרנה?

ד"ר חיוורין זיס… הרי כך… כך. שמא תוסיף עוד משהו לשמה? רק משהו…

פינקל איסטהרה זיס! זו שהופיעה לפתע פתאום בציריך, בשכונה שלנו, בשכונת צעירינו שמרוסיה באו. על־פי־רוב היינו רואים אותה בהרצאותיו של הפרופסור טימור.

ד"ר חיוורין הרי כך! כך! הפרופיסור טימור… אותו אני זוכר היטב… גם את הרצאותיו אני זוכר. ואולם זו איסטהרה שלך – כמו בעד הערפל… ראֵה גם ראה. את הרצאותיו של אותו פרופיסור – אני מגידן לך על־פה, רובן ככולן. אך את האדם… האדם – יש אשר אני שוכחוֹ.

פינקל שחרחורת וקומה לה… לא ידענו אז ברור מי היא – יהודיה אם –

ד"ר חיוורין ערלית! ברור כשמש שערלית היא. אתה זוכר לך את אופן זכרתי…

פינקל ואני לא כן עמדי. זכורני: גם אז היו בני שכונתנו חולקים ביניהם על דבר איסטהרה זו. רבים מאתנו בטוחים היו שעבריה היא, ואחרים להיפך –

ד"ר חיוורין ערלית! ברור כשמש שערלית היא. אתה זכור לך את אופן הליכתה, גיזרתה, זה ראשה הזקוף ומבט עין־הנשר שלה… חלמא טבא חזיתָ – עבריה!

פינקל אלה הראָיות וההוכחות כמה הן מגוחכות… כל אותן המעלות שמנית – הרי הן מצויות גם אצל בת־ישראל. ואולם כמה משונים הם בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא – כלפי חברינו כולם נתכוונתי. ידיעות בלתי־ברורות על דבר היותה לאיש, והיפרדה מעליו עוד בטרם באה אתו תחת צל קורת בית אחד, היו מגיעות לאוזנינו, על דבר זה היינו מתלחשים, רק זו מולדתה ועמה – אלה לא העסיקו את מוחנו ביותר. אמת היא – לפתע פתאום נעלמה ואיננה. איזה רוח כאילו בא ונשאה מציריך, בטרם שהספיק אחד מאתנו לשאול את פיה.

ד"ר חיוורין ואני מחזיק בדעתי: ערלית היא! מודה אני אמנם: מוחות חריפים יש לנו ליהודים, (מעיד בכל פעם על עצמו:) חכמים, חוקרים וכיוצא באלה… ואולם נשים, יקירי, נשים – הס מלהזכיר! הראית אותה?

פינקל בקאבּאריט היא. ב“כוכב הזהב”!

ד"ר חיוורין איסטהרה זיס?

פינקל נכנס אני אל האולם הגדול כדי לדבר אתו, עם המנהל. מבלי משים אני מעיף עיני בה, בזו המשוררת שעל פני הבימה. אלי! את הפנים הללו הן ראיתי… שואל אני את המנהל, אדם רצוץ וידוע־חולי, רק בעל פנים שעושים רושם. אני שואל: זו – מי היא? והוא: כוכבו של “כוכב הזהב”, איסטהרה היא, איסטהרה זיזי – היאך? זיזי? והתחיל מחייך ואומר לי: שעל הבימה היא קרויה זיזי, ואולם שמה האמיתי הוא זיס. התבין? זיס! זו חברתנו בפאקולטה לפילוסופיה.

ד"ר חיוורין מה אתה סח? היא – הָתם?… אלה עיניך – אולי כהו גם הן? (מסיר את משקפיו.) נסה־נא, אדרבא, ושים נא עליך את המשקפיים.

פינקל היא! היא! (בצחוק קל:) עתה, כמובן, לא אהיה עומד עוד על דעתי ביחס אליה, שבת־ישראל היא. בנות ישראל אינן רגילות במיני קפיצות כאלה. אלה הקפיצות למַטה. מבית־מדרש המדעים ליוֵן הקאבאריט.

ד"ר חיוורין מסכים! מסכים! הלא זה דברי מאז: בת־ישראל לא תהין, לא תעצור כוח… קשה לעצום עין ולקפוץ… הרי כך! ואולם נחזור נא לעניננו: ההתבוננת לשמלתה? אף שמלתה קצרה?

פינקל אוי, אוי, מה זה היה לך היום, חיוורין?!

ד"ר חיוורין לא נתכוונתי אלא לקיבורת זו שברגלה. הקיבורת תופסת מקום הגון בעולם המדע.

פינקל ד"ר חיוורין!

ד"ר חיוורין הריני חוזר על זה שאמרתי: איני מתכוון בשאלתי אלא לשם תכלית מדעית. התזכור עוד את הרצאותיו של הפרופסור וורטי על האשה, על בת מולדתו, בת הֶלווציה העלובה? זכור־נא את צערו של הזקן בשעת דרשוֹ על־אודות קיבוֹרותיה ושוקיה, רחמנא ליצלן. “דומה כאילו הן מהלכות על כלונסאות!” התחנן באוזנינו. “אפונה אם תמצאו גם אחת בכל עשרים ושנַים הפלכים. הרי היא הולכת ומתנוונת, בת הֶלווציה, הולכת ומצטמקת, הולכת ובטֵלה!” כילה הזקן את דבריו ונאנק דום.

פינקל וכי מה אתה סבור, בשביל בן הֶלווציה אמיתי הרי זו הופעה מעציבה ביותר. דיגיניראציה במלוא מובן המילה. (מתוך חיוך קל.) הנה כי משום זה אני מתיימר בכבודָן של אחיותינו נ"י. שלנו: ברוך ה', רובן טובות־מראה הן ומלאות בלי עין הרע. הלחיים! הסנטר הכפול! –

ד"ר חיוורין ו… ו… אמנם יש להן רב. (שולח ידו לעבר חדר־הבישול.) אֶלקה זו – לא אפתח פי לשטן, כלום אין זה אוצר?

פינקל (צוחק.) אוי, אוי, לוּ פָגע בה הפרופיסור וורטי שלנו הזקן, לוּ מצָאָה בין הררי האלף, על כפיים היה נושאה.

ד"ר חיוורין היה מושיבה על גבי הקתדרה לראוָה.

(דפיקה מבחוץ. הדלת נפתחת ועל מפתן החדר מופיעה אשה צעירה עוטה מעיל כהה ארוך. היא צופה ממנה והלאה ואל פני החדר כולו. חופשיה בתנועותיה, ודבריה מתוך שחוק קל וסקרנות קלה ביותר.)

פינקל וד"ר חיוורין (נרתעים לאחור לאחר שהכירוה. זה לימין וזה לשמאל.) איסטהרה זיס!

איסטהרה ערבא טבא! (משפילה קצת קולה.) לא תעיתי, כנראה. (ניגשת בצעדים בטוחים אל פינקל.) שמך הוא פינקל, האף אין זאת? אפרים פינקל – כך אמר לי מר שפרן, זה האימפריסאריוֹ שלנו. הוא־הוא שמסר לי את כתובתך הנה. נשף־מסכות אתה עורך?

פינקל לטובת –

איסטהרה (נכנסת לתוך דבריו.) אחת היא לי. הנני לעזור לך בכל אשר אוּכל. גם אזמין את להקת המשחקים והמשחקות שלנו שימשכו אחריהם קהל רב.

פינקל (מתוך הכרת תודה:) אָ!

איסטהרה להודיע על־אודותינו ברבים אין כל צורך. על־אודותינו נוהגים שלא להודיע. הדבר יעשה לו כנפיים גם בלאו הכי ויבואו… בשל איסטהרה זיזי כשהיא לעצמה – יבואוץ

ד"ר חיוורין אנו בטוחים, אָ, אנו בטוחים!

איסטהרה (מתבוננת בו בד"ר חיוורין איזה רגעים דומם.) אותך, מר פינקל, אני עוד זוכרת מן הימים ההם, מבית־מדרש־המדעים. (אל הד"ר:) אך אתה, אדוני –

ד"ר חיוורין (מתוך קידה.) ד"ר חיוורין.

איסטהרה עוד קמעה כוף את ראשך, שהֵה עוד מעט – הנה היא! זאת הקרחת שלך בכל הדרה! כבר עמדת למבחן הד"ר?

ד"ר חיוורין השנה.

איסטהרה הדיסרטאציה שלך ודאי נדפסה כבר?

ד"ר חיוורין אתי היא.

איסטהרה אולי תתננה לי לזמן־מה?

ד"ר חיוורין בחפץ־לב. (ממהר אל חדרו.)

איסטהרה (מתבוננת בפינקל זמן מה.) מר פינקל! רואה אנוכי, מר פינקל; זו ביאתי אליך הֵנה – לא לרצון היא לך.

פינקל (תמוה.) מרת זיס!… חוץ מזה – נשף־המסכות – הרי הוא נערך לדבר שבצדקה, ואין אני רשאי לוותר –

איסטהרה על שאנסוניטה! (קרבה אליו ביותר.) מר פינקל, אולי מותר לי לטפוח לך קצת על גבך?

פינקל (פונה, באופן לא ניכר כמעט, הצידה.) תסלח לי הגברת…

איסטהרה אלה תולדות שאנסוניטה! מתפרצת פתאום אל תוך ביתו של איש זר לה מתמול שלשום, ונטפלת לו בלי שום טענות ומענות.

פינקל מרת זיס!…

איסטהרה (בקול מצוֶה.) זיזי! השם אשר על המודעות! – איסטהרה זיזי! (בשינוי הקול.) אולי תגיד לי, אדוני הצעיר, למה זה היית כה כרוך אחרַי שם בציריך? מצאתי אז חן בעיניך, באותם הימים?…

פינקל (נזכר בנשכחות.) בימים ההם… ובציריך של אז… בציריך שלפני איזה שנים… כשהופעת בשכונתנו פתאום, כה מזהירה, נאה וכה מחרישה. אנחנו – אם כי לא הכרנוך, היינו מעלים אותך על שפתינו תמיד… שמך נודע לנו מרשימת הסטודנטים.

איסטהרה (בקול בכייני מעוּשה.) אמנם כך הוא, כך… תינוקת שכמוני, תַּמה וכה פותה שגלתה למקום תורה, לציריך, כדי לשמוע בקול חכמים וגדולים, ונפלתי לתוך חבורת סטודנטים שלא גרעו עין ממני, סבבונו, כיתרוני… הן כפשׂע היה ביני ובין –… כמעט שנכשלתי באחד מכם… אתה בעצמך, מר פינקל, כרוך היית אחרַי יותר מדי. לא אחת ולא שתים נתקלת בבהונות רגלי… אוי, אוי, אלה היבלות שלי העלובות!

פינקל הנה כי הופעת לנו לפתע פתאום, הופעת ושקעת כאותו מיתיאור החולף וחומק בו־ברגע. הוי, לולא מיהרת כה ללכת, לוּ נשארת שם אתנו.

איסטהרה אתכם שם? לשבת שם אתכם, על ספסלו של בית־המדרש, עם עט־העופרת ועם המחברת בתוך היד, לתלות זוג עיני עֵגל באותו זקן בטלן שעל־יד הקתדרה, שָמוֹע ורָשוֹם את כל הלהג הרב?… לא למעני, יקירי, כל זה לא למעני הוא. כמה זמנים כבר עברו עליך במקום ההוא, מר פינקל?

פינקל רק סימסטר אחד עוד חסר לי – האחרון.

איסטהרה ואני נמלטתי על נפשי לפני גמרי שם את הראשון… וראה גם ראה: הרי אנו עומדים כאן זה מול זה ואין אנו יודעים מי קנה חכמה יותר?… דומה שאיסטהרה זיזי!

פינקל (מניד לה בראשו.) מה עלה בידך?… הוי, לוּ רק לא מצאתיך שם היום בקלקלתך… על פני אותם קרשים, קרשי הטינגל־טאנגל…2

איסטהרה (מתלקחת לדבריו, מרימה בכעסה את שולי מעילה ומורידתם מיד לארץ.) הרי כך! לא מצאתי שם הערב חן בעיניך? לא כל־שהוא? אנחנו עוד נראה… איסטהרה זיזי עוד תתפרץ באחד הימים בלבוש המכלולים שלה האמיתי לבין כתלי האוניברסיטה… נשבעתי! אם לא אמשוך אחרי את האודיטוריה כולה אל הקאבאריט! (בשאט־נפש.) הטרם הכַּרתים, את כל אלה הבאים להתם ומתדקטרים, אלה הצמאים והשואפים למדע… הוי, מי שלא יודע מה יהא בסופם של אלה… אל הקאבאריט – לכל הרוחות שבעולם!

ד"ר חיוורין (שב מחדרו ומחברת לא־מכורכת בידיו.) צרורה היתה במלתחתי.

איסטהרה (נוטלת מתוך חטיפה את ספרו מידו.) ראה, זה חדש! דיסרטאציה חדשה מאת הפילוסופוס החדש, הד"ר חיוורין! (מעלעלת במחברת.) נראה נא על מה הזיע אידיוט זה. (מושיטה לצד הד"ר חיוורין קצה רגלה החשופה.) הרי לך חצי הרגל – ואתה סלח לי על לשוני הנקיה… (היא קוראת מעל שער המחברת:) “גבינת שוויץ ביחס לקיבתה של אירופה”. – הוא אשר אמרתי!

ד"ר חיוורין (משַׂקר באחת מעיניו לפינקל.) ההתבוננת אל רגלה?

איסטהרה והיצירה הפילוסופית הזאת הרי היא נפוֹצה באיזה מאות ביבליותיקות שעל־יד בתי־המדרש, זאת היצירה על דבר הגבינה השוויצאית. ומי כותבה? משלנו דווקא, יהודי!

פינקל מה? משלנו? יהודיה אַת?

ד"ר חיוורין יהודיה?

איסטהרה (מסתכלת בם רגע, מתוך קלות־ראש מעושה.) ערלית אנוכי! – החביבה עליך ערלית, מר פינקל?

פינקל (מסתכל בה, מחריש.)

ד"ר חיוורין (מאיץ בו.) אמור לה: כן! מהר לומר לה: כן!

פינקל (לא שמע את דבריו. אל איסטהרה:) ערלית סתם –לא איכפת לי, ואולם – זו הערלית מן הקאבאריט…

איסטהרה שמעתי! ואתה, אדוני הדוקטור, מה תגיד אתה?

ד"ר חיוורין אני? מה שייך… אדרבא ואדרבא…

איסטהרה מה־טוב, הו מה־טוב, שלא מאס בי גם זה… ובכן, להווי ידוע לכם, שערלית אנוכי. ערלית דווקא, ערלית מכף־רגל ועד ראש. ואתם, אם אתם רוצים שנשף־המסכות יעלה בידכם, הרי אתם נזקקים לה, לזו הערלית מן הקאבאריט. עוד מחר בערב, אדוני, עליך לבוא אל מעוני הפרטי, כדי לסדר שם את כל הענין. (היא פונה ללכת ומחזירה את פניה.) שמא נחוצים לך מיני תלבושת בשביל אילו מכרות? שלח אלי את מי שהוא ואבחר מבין אלה שישנם תחת ידי.

ד"ר חיוורין אבוא נא גם אני…

איסטהרה (מתאפקת שלא לצחוק.) בוא, בוא!

אהרן (בא מחדר־הבישול, רואה את איסטהרה. בהתפעלות ובתמהון גם יחד:) זיזי!

איסטהרה (מפנה אליו את ראשה, מאדימה קצת, מסתכלת בו כשואלת:) מה טיבו של נער זה?

אהרן (קרב אליה, מקיש רגל ברגל ומשתחווה לה.) אהרן פינקל! אורח, אם לא תדִירִי, אך שכיח ב“כוכב הזהב”. אהרן! אהרן פינקל!

איסטהרה פינקל? (מבטה תועה פעם על פינקל.) אהרן פינקל? מאוד ינעם לי.

פינקל (אל אהרן, מלא חימה:) צא מזה! צא כרגע!

איסטהרה (נשתנתה בין־רגע.) הוֹ, הו! אחיך הוא! יישאר נא פה. הישאר!

אהרן מוצא שפתיך אשמור.

אֶלקה וּפיני (נועצים ראשיהם בפתח הדלת ומציצים לפנים החדר.)

פינקל (משפיל מעט את קולו, בחימה כבושה:) שים לך זאת על לב… עוד אספיק לך קאבאריטין ו“כוכבי זהב”!

איסטהרה (מלבינה מתוך כעס:) מה? מה?

פינקל גם שאנסוניטות אספיק לך!

איסטהרה (בהתרגשות עצומה ביותר.) לא לפי כבודך הן?! – אי! אם בשאנסוניטה הכתוב מדבר – תֵאוֹרנה נא עיניכם! (היא משליכה מעליה את מעילה, נשארת בשמלת מחוללת קצרה, משובצת זהב ואבנים יקרות נוצצות.)

פינקל (אל אחיו.) צא מזה, כרגע!

איסטהרה לא, כי פה תהיה! עמוד פה! פה עמוֹד, אהרן! אתם אדונַי – שמא רוצה מי מכם ללכת – בבקשה!

ד"ר חיוורין (מניע מתוך הנאה מרובה בכתפיו ומשפשף יד ביד.) אני פה אהיה.

פינקל זכור לך את זה, אהרן!

איסטהרה היה לא תהיה!, אהרן! בוא אלי הֵנה! חיש! אולי תשיר אתי, אהרן, “מאותם” השירים, הן תדע? ואולי נרקוד קמעה? יין! בקבוק יין לוּ היה לי כאן!

ד"ר חיוורין משהו עוד נמצא אתי, במלתחה. עוד נשאר לי מדרכי.

איסטהרה ולמה אתה מַחשה, גולם? הָביאה!

ד"ר חיוורין (ממהר אל חדרו.)

אלקה אביא גם גביעים. (ממהרת לחדר־הבישול.)

איסטהרה (קוראת אחריה.) כוסות! כוסות, הביאו לנו! אני ראיתיך מעל הבימה, מר פינקל… בשעה ששרתי, ראיתיך והכרתיך… היודע אתה, מר פינקל, בשעה שאתה מעקם את חוטמך, פניך משתנים תכלית שינוי, חוט של שטוּת מתוח לך אז על פניך. (לוקחת בחטיפה את בקבוק היין מיד ד"ר חיוורין ואת הכוס מיד אֶלקה.) אמנם כוס! (מוזגת לתוכה את היין.) הרי כך, כך… (שותה.)

פינקל (לאהרן:) צא מזה!

איסטהרה שתה גם אתה, אהרן! (מדיחה במעט יין את הכוס וממלאה אותה בשביל אהרן.)

אהרן (שותה.) לחיים!

איסטהרה גם אתם, שתו גם אתם קמעה. בכדי להסתכל בפני שושנת־חמד כמוני, צריך אדם להריק משהו מן האדום האדום הזה אל קרבו… (היא מוזגת ושותה בעצמה.) הדוקטור! זאת שמלתי – מהי בעיניך? מהרה, הגידה!

ד"ר חיוורין יפה! יפה עד מאוד, מראה כהן!

איסטהרה מה? מה?

ד"ר חיוורין נפלא אמרתי, פילומֶנה3 ממש, אי, אי… קליאופאטרה! צפיחית בדבש! טשו־טשו־לופ־טשו4!

איסטהרה אוי, אוי, רירו היורד… ימחה־נא לכל הפחות את הריר בזוויות השפתים!

פינקל (לאהרן:) צא!

איסטהרה (בעיניים נוצצות, אל אהרן.) הו, בוא הנה, איש צעיר, את שירה החדש של זיזי שמא תדע?

אהרן (קורא בהטעמה ובהתלהבות:)

אֲנִי מֵאֵלֶה אֲנִי, הַשּׁוֹתוֹת יֵינָן

מִתּוֹךְ שִׁיר וּמְחוֹל פֶּרֶא –

וְאִם שְׁנַת בַּלֵּיל לֹא אֵדַע –

חֲלוֹם בְּהָקִיץ אֶרְאֶה!

איסטהרה יפה! ואת הריקוד?

אהרן (תוחב את אצבעותיו מבין בתי־השחי ויוצא במחול.)

איסטהרה יפה! יפה! (היא מתחילה סובבת במחול־פרא קודח. עומדת פתאום.) את מעילי! הבו לי מעילי! כי הנה רוח קרה מנשבת לי מהָתם… (מראה באצבע אל פינקל.) ב־ר־ר…

אהרן (מגיש לה את המעיל ותולהו בכתפיה.)

איסטהרה (ממתינה. הפסקה קצרה.) מה? אין אף אחד מלַווני?

פינקל (ניגש אליה ומשתחווה לה באופן נימוסי, אם כי בקרירות.)

איסטהרה מֶרסי בּיאֶן![9] איחרת אדוני, את המועד.

( דפיקה קלה בדלת מבחוץ.)

ד"ר חיוורין (קרב אליה הוא.) אמצא נא חן בעיניך… (מושיט לה את ידו ללוותה.)

איסטהרה (נסוגה קצת לאחור.) לא! לא! אותך אני ירֵאה… מסית ומדיח שכמוֹתך! לנסות את לבי אתה חפץ!.. כוף נא, אדוני, את ראשך, קמעה, וּשׁחֵה, שׁחֵה מעט.

ד"ר חיוורין (מוריד את ראשו). בחפץ־לב.

איסטהרה הנֵה! הקָרַחת כולה! פלח גבינה גדול וחָלָק. (מטה אוזן לדפיקות התכופות שבדלת.) נשבעתי, הרי זה מנהלנו. שַפרן הוא, ולא אחר!

פינקל (ממהר ופותח את הדלת.)

שפרן (אדם מדוכא בעל גב עקום, עם פנים עדינים וחיווים. נכנס כשהוא נשען על מטהו). ערבא טבא. (לאט־לאט, לצד איסטהרה:) הנה כי כאן אַת…

איסטהרה כאשר עיניך רואות.

שפרן מרת זיס…

איסטהרה זיזי! אל תירא שפרן, קרא: זיזי!

שפרן) בת־צחוק של קורת־רוח עוברת על דל שפתיו). אומ־הו…) מתבונן סביב־סביב). זה הבית – אין הוא מוצא חן בעיני.

פינקל) מתוך צחוק קל). צר לי מאוד, אדוני המנהל. וכי בשל מה?

שפרן אלה הטאפיטין שבכתלים… אין הם מוצאים חן בעיני, גם אלה הפרחים –

איסטהרה) בהתפעלות.) מאה ועשרים שנה תחיה, שפרן!

שפרן אוהב פרחים אתה, מר פינקל… ובכלל – בעל־מידות טובות אתה… הרי זה ניכר. אלינו אינך בא?

אהרן (ממהר אליו.) אנוכי, מר שפרן, אני בא אליכם תמיד.

שפרן (מניף עליו את מטהו.) גש הלאה! הנה כי כך נוהגים בבתי־המשפחה ההגונים. הגדולים שבמשפחה יושבים באוהל, ואת הילדים שולחים אל הקאבאריטין.

אהרן אני מוחה כנגד דבריך, אדוני, אני מוחה בכל עוז.

איסטהרה (שמה אצבע על שפתיה. אל אהרן:) הס! – מה דעתך, שפרן, עליו – מראה על הד"ר חיוורין – על הדוקטור? אל נא תמהר להשיב… אתה התבונן אליו תחילה.

שפרן הדוקטור? –

ד"ר חיוורין ד"ר לפילוסופיה.

שפרן (קרב אל הד"ר ומטה אותו קצת הצידה.) אתה, אדוני הד"ר, אם איני טועה… אתה אולי תוכל להופיע לפני הקהל הבא אלינו במשהו מעֵין, מעֵין… התבין? מעין איזה פרק… קטע כל שהוא משל טראקטאט פילוסופי –

ד"ר חיוורין אף אמנם, אלא… הנה כי…

שפרן (משסעהו בדבריו.) אם עילג אתה והנך מגמגם קמעה בדבריך, לא יעמוד לך הדבר לשטן… אין זה מזיק לפילוסופיה כל־עיקר, להיפך! הרי זה מוסיף לה לוויַת חן… ועתה זיזי, אולי נלך? אני רוצה עוד לשתות משהו.

איסטהרה (מגישה לו הבקבוק.) שתה יין.

שפרן (נוטלו מידה ומסתכל בו.) החותמת הזאת – אינני שותה. בואי. את התזמורת, מר פינקל, הבטחתי לך, כבר. ואולי… מתחרט אתה?

פינקל אינני רשאי.

איסטהרה בוא אלי מחר, מר פינקל, כמדובר. זו הפרוגראמה והתלבושת. הדבר יעלה בידכם, אל תדאג. ובכן שלום! (יוצאת לאחר שהשתחוו לה כולם, אחריה יוצא שפרן.)

ד"ר חיוורין להתראות! להתראות! גם אני בא, מחברי הוועד המתעסק אנוכי. (מלַוָם וסוגר אחריהם הדלת.)

אהרן (נותן עין יוקדת באחיו וסר לחדרו, אֶלקה שבה לחדר־הבישול לאחר שלקחה אִתה את הכוסות. פינקל סר לחדרו.)

פיני (ניגש אל הד"ר חיוורין העומד עוד כלפי הדלת שסגר.) יסלח לי, אדוני הדוקטור –

ד"ר חיוורין (כניעור משינה, מַפנה אליו את ראשו.)

פיני הייתי מבקשך, אדוני, לגמול לי חסד: אולי תוכל להמליץ עלי ולהשתדל בעדי אצל זו. (מראה על זו ההולכת.)

ד"ר חיוורין אצל מי?

פיני אצל זו… אצל זיזי זו… שמא לא תדע עוד קרוא בסידור ונזקקת לסגן־מלמד…

ד"ר חיוורין מה? אצל זיזי? אי לך סגן־מלמד עלוב שכמוֹתך, אתה עם הא"ב שלך? הן היא ערלית!

פיני (ידיו נופלות, כמדבר לנפשו מתוך רוח מדוכא וצער.) ערלית!


המסך


המערכה השניה

(חדר־אורחים במעון איסטהרה זיס. משמאל – דלת לשאר החדרים. מימין – חדר־התלבושת. ביַרכתֵי החדר, מצד ימין, דלת החוצה. בקיר שכלפי הרואים – שני חלונות אל הרחוב. לפנות ערב.)

שפרן (יושב בכורסה, כשהוא גומע מתוך כוס קהווה שחורה. קול פעמון נשמע. הוא קם וקורא אל הדלת בצד שמאל:) בֶּלָה!

בֶּלָה (מופיעה בדלת הפתוחה.) מה־לך, שפרן?

שפרן מעט מן הרוּם החריף שמא יש לך? – ראי נא, ראי, כיצד אַת נוהגת בם בקלפים. תְנים לי! ואַת לכי ופתחי את הדלת. מצלצלים. (נוטל מיָדה את הקלפים בידו הפנויה ויוצא לצד שמאל.)

בלה (פותחת את הדלת.)

אהרן (נכנס מבחוץ, אי־בטוח, אך צוהל.)

בלה אתה?!

אהרן (מסתכל בה. עוד הוא נפחד קצת, מחייך אליה מתוך סקרנות מרובה.) את הגבֶרת בֶּלה לא פיללתי כאן למצוא. גם אַת תגורי פה?

בלה שמע־נא אתה, הדרדק! פה גרה איסטהרה. ופה לא יכירך מקומך… בעיני איסטהרה לא ימצא הדבר חן!

אהרן אני… הן אל זיזי אני בא! היא, היא, שהזמינה אותי לכאן, אתמול.

בלה מה? פנֵה־נא קצת לצדדים. עוד פעם! עוד! עוד! (מתבוננת בו בחשד.) אותך? (מציגה לו כיסא באמצע החדר.) עלֵה־נא, מהר ועלֵה!

אהרן (מטפס ועומד על הכיסא.) את כל אשר תצַוויני – אעשה.

בלה ובכן – זיזי היא שהזמינתך אליה הנה? (צוחקת.) הֶאָח, הו, האח! (קוראת לחבריה בצד שמאל.) בואו, חברים וראו!

(משחקים ומשחקות מ“כוכב הזהב” באים מן החדר הסמוך. זה קלָפיו אתו. הם עומדים מסביב לאהרן.)

אהרן אולי אוּכל ואֵרד, מרת בלה?

בלה לא, כי פה תעמוד! (אל חבריה:) הריהו שואל לה, לזיזי הוא שואל.

האחד הנה כי כן!

השני קטן ואולם לא חֵרֵש ולא שוטה.

השלישי (צובטו לאחוריו.)

אהרן (מפנה ראשו לאחוריו.)

הרביעית (צובטת אותו בו ברגע מלפניו.)

אהרן (מחזיר פניו לכאן. אך בזה הרגע צבטו לו ממקום אחר.)

בלה חברַי, מכיוָן שעלה קטן זה לגדוּלה, נשיר לו מעט במקהלה! (מוחאה כף ושרה בלוויַת החבורה כולה:)

עַל הָהָר הָרָם

וּבְתוֹךְ יְרַקְרַק שָׂדֶה –

דַּרְדָּק עוֹמֵד תָּם

וְשׁוֹטוֹ בְתוֹךְ יָדוֹ! –

אהרן הניחו לי ואֵרד – ואם אין, מעל לראשכם אקפוץ.

בלה לא, יקירי, רק על הכיסא תעמוד, ועד אשר תבוא זיזי. (קול צלצול.) הנה היא באה! (פותחת הדלת.)

איסטהרה (נכנסת, פושטת את מעיל־הסתיו שלה, היא לבושה שמלת־בית פשוטה וארוכה.) מה יש? מה יש? הו הו, אהרן פינקל. למה זה תעמוד על הכיסא? (כולם מחייכים, אם כי תמהים הם קצת.)

אהרן גזירה היא.

איסטהרה (לא תעצור בעד צחוקה.) נ־נא! (מאיימת על חבריה:) עוד תבואו על שכרכם. רד, אהרן, רדה.

אהרן (ברדתו, מתחטא בקול בכייני קצת.) זאת עמידתי על הכיסא לא נחשבה בעיני, רק זה השיר אשר שרו לכבודי.

איסטהרה גם שרו לך בשירים!

בלה אמנם, אליך, זיזי! ואני אמרתי… טעות היתה עמנו, חברַי! (אל אהרן:) יסלח לי, אדוני הצעיר.

איסטהרה אין בכך כלום, חביבי… כלום לא כך הוא, אהרן? טוב־טוב שלא אירע כל זה לאחיך… עוד מעט ויבוא גם הוא הנה.

אהרן אחי? אוי, אוי… לאחי אל נא תחלקו את כל הכבוד הזה… ואל תענו לו בשירים, בשם ה'! דבר זה לא יעשה עליו רושם טוב.

איסטהרה אתה, אהרן, דבר היותך פה אתנו, אף זה לא ימצא חן בעיניו. איך שיהיה – הכירו נא זה את זה ולכו לכם אל החדר השני. (פונה אליהם:) אני הזמנתיכם לכאן, ידידַי – כבר אתם יודעים לשם מה? באלה הימים ייערך כאן נשף־מסכות לטובת איזה מוסד של צדקה, והייתי מבקשת אתכם להשתתף בו בכל אשר תוכלו.

שפרן (נראה בפתח הדלת.)

איסטהרה שפרן! הנה גם אתה פה, עם כוס הרוּם, שהשחירה ממעט הקהווה, ביד אחת, ועם הקלפים בשניה.

שפרן אף הוא כאן! (מתמרמר עליו על אהרן:) צא, צא, השובב!

אהרן (ממהר וניצב מאחורי איסטהרה.)

איסטהרה הנח לו, שפרן.

שפרן את מקלי! את המקל הבו לי!

איסטהרה לאט לך, שפרן, עם הנער, אחרי שבא בצל קורתי. אני היא שהזמנתיהו.

שפרן את התינוק הזה? אי, זיזי, זיזי… צוֹדה אַת נפשות ילדים מבית אחים צנועים… זה אחיו – מצח רחב לו, ואולם יוֹלדאי5. – יש לי דבר אליך, איסטהרה. מי מכם מקבל מידי את הקלפים?

אהרן (מאחורי איסטהרה.) אנוכי.

בלה שלי היו הקלפים לכתחילה. (נוטלת אותם מיד שפרן.)

אהרן אולי נעשה שותפות?

בלה (אל איסטהרה.) השמעת? ואני אמרתי “תם” הוא…

איסטהרה ואולם אח יש לזה, זה אחיו “תם” הוא ביותר.

אהרן (נעצב.) זה אחי, זה אחי… חוסו נא עליו ועשו נא אותו לאיש. לאדם מן הישוב.

בלה (לאהרן.) טול את הקלפים ולך אחרי! (הם יוצאים לצד שמאל, חוץ משפרן ואיסטהרה.)

איסטהרה עתה הגד לי את אשר אתה מבקש?

שפרן אותך! – רוצה אני אמנם לעשות אותך בת־אדם שמן הישוב… עלם זה בעצם, מי הוא?

איסטהרה אחיו של בן־אדם.

שפרן בן־אדם שלא עשאוהו עוד לאדם?

איסטהרה (שולבת ידיה לאחורי קָדקדה, עיניה צופות למרחק.) אפרים פינקל! את האיש הזה עשות לאיש? לא קלה המלאכה… אנסה… אתה אמור־נא לי סוף־סוף את אשר חפצת לומר לי, תיכף ומיד, עוד מעט ולא יהיה לי פנאי.

שפרן הנה יש בדעתי לעשות אותך לבת־אדם מן הישוב, כלומר לערלית.

איסטהרה ראה, זה חדש! אחת אמרתי ולא אוסיף: איני הולכת למוסקבה, ואת הכומר שלך – איני רוצה לדעתו!

שפרן כמה אַת משונה, חי נפשי! הטלגרמה אתי היא… כל־כך פוצרים בך.

איסטהרה אחת היא לי! גם פה איני חסרה כלום, ואיני צריכה לה לתעודת־טבילה כל־עיקר.

שפרן מי מן האמנים העברים אינו מצטייד בפתקה נחוצה בצאתו לדרך?

איסטהרה שפרן!

שפרן חיים שפרן.

איסטהרה יֶפים שפרן! פֶליקס שפרן! פֶליציאן ועוד. מנֵה עוד!

שפרן (מחפש בכיס בגדו.) אך רגע המתיני לי… הריני מוציאן, את תעודות־הטבילה שלי.

איסטהרה יהיה לך אשר לך! משומד זקן שכמוֹתך! – ראֵה, ראֵה, הנה כי משומד אתה! הישאר נא רגע על עָמדך, אך רגע, רוצה אני להסתכל בך – – כמעט שלא ניכר כלום. קלסתר־פנים כמו אצל שאר האנשים. כַּד הוינַא טַליא6 מאמינה הייתי שהמשומד, המשומד… אמוֹר לי באמת, בשעה שמראים לך חוּמש – כלום אתה יכול קרוֹא בו?

שפרן הבי לי חוּמש הֵנה, אדרבא! לא אפתח פה לשטן, ודאי גם מטמון זה נתגלגל לבין ספריך.

איסטהרה מצטערת, (מכה כף אל כף.) חוּמש! מי יתן לי בזה חוּמש! נסה־נא ואמור: נשמת כל חַי!

שפרן נשמת כל הַי.

איסטהרה משומד! כמו שהנני בת־ישראל – משומד! האם לא תוכל באמת? חַי!

שפרן הַי!

איסטהרה חַי! חַי! חַי!

שפרן הַי! הַי!

איסטהרה שוב וֶהיֵה יהודי, לשונך תסוב לך אזי בפיך באופן אחר לגמרי. בשל מה הולכים בני־אדם ומתמכרים לשמד?

שפרן האחד לגלות הוא צריך אל המקומות שבת־ישראל כמוך אינה רשאית לבוא.

איסטהרה למקומות שאיני רוצה בם. למה לי מוסקבה?

שפרן כלום יש לך ברירה?

איסטהרה אם כן… בשל זכות־ישיבה הולך לו בן־אדם לטבילה… במשומד כזה אל תדבר.

שפרן ויש אשר יטבול האחד – משום שחשקה נפשו בתורה.

איסטהרה (אוטמת אוזניה.) הרף! ממני הרף, יודעת אנוכי מה טיבו של עוּבּר זה. הוי כמה הם מאוסים עלי, אלה החושקים בתורה ומטמאים את נפשם עליה.

שפרן ויש האחד אשר דבק בערלית לאהבה אותה –

איסטהרה (בהתפעלות בלתי־צפויה.) אֶת הערלית! (גם זה לא ימצא פתאום חן בעיניה.) אי… אי… ואולם המתן לי מעט קט… היאך אתה אומר? בערלית? הנה כי גם זה לא יָשַר בעיני. אלא, יש לעיין קצת בדבר… שפרן – מה תגיד, שפרן, לערלית שכמוני?

שפרן (מתבונן אליה כמתחנן.) כה יתן לי אלוהים וכה יוסיף… אם רק תחפצי – ואַת ערלית להתפאר!

(מצלצלים, שפרן פותח את הדלת מבחוץ.)

פינקל (נכנס.) ערבא טבא.

שפרן ערבא.

איסטהרה (באה לקראתו בפנים מאירים.) ערבא טבא, מר פינקל! כבר אתם מכירים זה את זה? התדע לך, שפרן, חיים שפרן, – מר פינקל, חברי הוא לאוניברסיטה. מר חיים שפרן – גם הוא, בן הנהו למשפחה הגונה ומיוחדת ועתה –

שפרן אימפריסאריוֹ הנני –

איסטהרה לסָפֵק אמנים סָפֵק מבַלי־עולם… אָה, על מר שפרן אפשר לסמוך, הוא אם יטפל ויערוך פרוגראמה באיזה שאנסון, כדאי הוא שתבוא ותראה.

שפרן הגיע הזמן. מלומד הנסיון אנוכי… הוי, הוי, וכי למי אנו עמלים אם לא בשבילכם, בשביל בני־הנעורים, בשביל זו סָלתּה ושַמנה של החֶברה… הסליחה, כבן־עירנו אתה וכמעט שלא ראיתיך עוד אצלנו… ב“כוכב הזהב”, כמובן.

איסטהרה מה אתה סח! הרי הוא מבלה שם את הלילות כימים. מדי לילה ולילה. אך אתמול מעל הבימה ראיתי את מר פינקל. מה תגיד אתה, מר שפרן? לא יָשרה בעיני פינקל זו השירה האחרונה אשר אני שרה. “השירה של השאנסוניטה”!

פינקל מה עולה על דעתך, מרת זיס?

איסטהרה הרי כך! זו שירתי האחרונה – לא שמע אותה עד הסוף והלך לו באמצע.

שפרן אי, אי, מר פינקל… טירוני אתה לגבי כל אלה הדברים. (נזכר ומדקלם בלשון מדברת גדולות את ראשית השיר:) “אני מאלה אני, השותות יינן מתוך שיר ומחול פרא”!

איסטהרה (מסתכלת בו בפינקל וקוראת וכאילו מדברת זאת לו:)

אֲנִי מֵאֵלֶּה אֲנִי הַסּוֹבְאוֹת יֵינָן מִתּוֹךְ שִׁיר וּמָחוֹל פֶּרֶא;

וְאִם שְׁנָת בַּלֵּיל לֹא אֵדָע – חֲלוֹם בְּהָקִיץ אֶרְאֶה.

אֲנִי מֵאֵלֶּה שֶׁעֵינֵיהֶן פְּקוּחוֹת וּפָתוּחַ סְגוֹר לְבָבָן;

מַזָּלִי – אִם מָרוֹם מִמֶּנִּי, תְּנוּ וְאֶחְבֹּק אָבֶן.


אֲנִי מֵאֵלֶּה שֶׁקּוֹל שִׁירָן בְּחוּצוֹת נִשְׁמַע וּצְחוֹקָן בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת,

וְאִם אֵבְךְ – בְּסֵתֶר אֵבְךְ, בְּחוֹרִים וּבְזָוִיוֹת…

מֵאֵלֶּה הִנְנִי הַפּוֹרְעוֹת חֹק וּמוּסָר בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ זְעוּמָה.

לְזָרִים אֵתֵּן כֹּל – וּבְיָדִי אֵין מְאוּמָה.


אֲנִי מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר לְקָרְבָּן עוֹלוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לָמָּה;

מֵאֵלֶּה שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת מָקוֹם לְכַף רַגְלָן עַל אֲדָמָה…

מֵאֵלֶּה הִנְנִי הַקּוֹרְאוֹת אָח לַזָר, מִכּוֹסָן יֵשְׁתְּ כְּחָתְן;

מֵאֵלֶּה שֶׁחַיֵּיהֶן קְצָרִים וְכֹה בּוֹדְדוֹת בְּמִיתָתָן.

שפרן (לוחש לעצמו:) הַפלֵא וָפלא…

פינקל (מודה לה אף הוא בהתפעלות.) הו, הו, מרת זיס!

איסטהרה (נכנסת לתוך דבריו) הא לך! רק לבעבור הרעימך! הנה כי לא ימצא השיר הזה חן בעיניך, ולכן אגידוֹ לך ואגידוֹ עד אם יֵצא מאפך… כך דרכי תמיד!

פינקל (אין בפיו מלה מרוב רגשותיו בו.) מרת זיס!

איסטהרה ואולם עתה אחדל. עתה מכיוָן שבאת בצל קורתי ובשביל ענין כל־כך חשוב: נזכרת – מדוע לא שלחת את מי שהוא הנה? השמלות הרי הן מוכנות.

פינקל עוד לא היתה בזה הנערה? בוודאי תבוא.

איסטהרה עתה, מר פינקל, הֱוֵה מתעסק רק בהפצת הכרטיסים. לכל יתר הדברים נדאג אנחנו; הנה הזמנתי אלי הֵנה את להקתנו כולה. גם אתה, שפרן, תעזור לנו.

(מצלצלים.)

ד"ר חיוורין (בא בדלת הפתוחה, משתחווה.)

איסטהרה אתה הוא הדוקטור! דוקטור חיוורין, זה הערב של יום אתמול – כמעט שנשתכח מלבי.

(לשפרן:) ובכן, זה נשף המסכות – – (מַטה אותו הצידה ומסיחה אתו על דבר הנשף.)

ד"ר חיוורין (אל פינקל:) האם איחרתי משהו?

פינקל זה עתה דיקלמה. הו, כמה נפלא!

ד"ר חיוורין (בביטול גמור, ברמזו על איסטהרה.) בשמלתה זו? אי… תמול! תמול בערב… אַי! אַי!

איסטהרה הדוקטור! הדוקטור! זו הדיסרטאציה שלך – אַיָּה? חמָסי עליך! הנה שכחתי לקחתה אתמול אתי, ואתה לא הזכרתני.

ד"ר חיוורין את חֶטאי אני מזכיר. מחמת זה הבאתי לך הפעם שתים… כלומר: שני אֶכסמפלרים. לא יכולתי סלוח לי את זה כל הלילה. הא כיצד? הלכת לך בידים ריקות… ואולם אם נעיין קצת בדבר – לא בי האשם, מרת זיס… לפתע פתאום נתבלבלו כל חושי בי, ואַת, אַת כמעט שהיית בעוכרי… כל זמן שהיית עומדת במעילך היה הכל נחמד, אלא לאחר שהשלכת מעליך את המעיל… היה גם כן נחמד, היה נחמד עוד יותר… אלא שנתבלבלו חושי בי. אנשי המדע – יש להם טבע מגוּנה: דעתם מתבלבלת עליהם –

איסטהרה למראה פני ערלית?

ד"ר חיוורין כך.

איסטהרה ועוד איזה ערלית!

ד"ר חיוורין כך.

איסטהרה ונוסף לזה, זה הלבוש!

ד"ר חיוורין אַי! אַי! אַי!

איסטהרה מה היה מראי אתמול, הדוקטור?

ד"ר חיוורין נפלא! פילוֹמֶנה ממש… אי, אי… קליאופטרה! דובשניה. טשו־טשו־לופ־טשו!

איסטהרה אתה אולי תגיד לי מה פרושו של טשו־טשו־לופ־טשו?

ד"ר חיוורין הרי זה טשו־טשו־לופ־טשו – סתם. כלומר – מלה… לא מלה אמנם, אלא סתם טשוטשולופטשו! איש המדעים אם ניתקו מלין מפיו הרי הוא פולט סתם הברות… אדרבא, הגידי לי מה טעמה של קאלאמאטיא?7 כלום אַת יודעת? אני, למשל, משתמש לפעמים במימרא זו, ואת פירושה הנכון טרם אדע גם אני.

איסטהרה קאלאמַטיה? חכה נא לי מעט קט… חכה־נא, חכה… זו הדיסרטאציה שלך – הייתי קוראת לה קַאלאמַטיה… תנֵנה לי הנה!

ד"ר חיוורין הרי לך שתים.

איסטהרה אחת לשבתות ולימים טובים ואחת לימי חול?

ד"ר חיוורין אמור אמרתי: אולי יבואו ויגנבו ממך את האֶכּסמפלר האחד, או שמא יקחו ממך על־מנת להשיב ולא ישיבו. והיה האֶכּסמפלר השני לך לפליטה… בבקשה!

איסטהרה אחד יספיק לי! (מביטה על שער הספר.) הנה “הגבינה”! – זוהי! (נותנת ליד שפרן.) קח ולֵך. עד היות הערב יהיה אצלך. ואתה מר פינקל? אתה אומר כבר ללכת? לא אתן לך! עוד נתיָעץ על אודות איזו קטנות. חוץ מזה, שב כאן אתנו מעט.

שפרן (לאחר שהתבונן אל שער הספר, מתוך חיוך ניכר ביותר.) אולי כדאי הוא לקחת שם מידיהם את הקלפים ולהקריא להם את הדיסרטאציה של הדוקטור?

איסטהרה אף אמנם! דומני שהד"ר עצמו לא יתנגד לזה ויקריא אותה באוזנינו. לך, והצג־נא אותו לפני הללו…

ד"ר חיוורין (שבע־רצון.) לפני אלה שם, משלכם?..

איסטהרה “משלנו”! “משלנו”! (קורצת לו באחת מעיניה ובתנועה של עגבים. פונה אל שפרן:) הושיבהו־נא על־יד בֶּלה. היא לא תחסר, והוא יהא נהנה.

שפרן על יד בֶּלה יושב כבר הדרדק.

איסטהרה (נזכרת.) הרי כך! פינקל הצעיר… גרשהו נא משם והושב במקומו את הדוקטור.

ד"ר חיוורין תשואות־חן! (יוצא בלוויית שפרן לצד שמאל.)

פינקל (בהבעה של אי־רצון על פניו:) כאן הוא, אהרן? בין אלה…

איסטהרה במשך הזמן אמשוך גם אותך אל בִּצָה זו, ראה תראה… (בעליצות מסותרה:) וכמה שהנך זך־נפֶש, טהָר־רוח ועָדין, עָדין ביותר, יותר יסיתני בך יִצרי. היֹה לא תהיה, מר פינקל! אני לא אחדל ממך, לא ארפה, לא אניח את טרפי מפי!

פינקל ואני – הוי, כמה הייתי רוצה להוציאך מכאן, מרת זיס!

איסטהרה לאן? לאיזה מרחב היית רוצה להוציאני?

פינקל אל החֶברה. אל חברת בני־האדם.

איסטהרה כבר הייתי שם – והנה – (מעווה את פניה) – זה ריחה… מכיוָן שאני נזכרת בו – לאטום את נחירי אני צריכה ולָגוֹף חלונות ודלתים כדי שלא יפרוץ הריח פנימה. היכן הוא מקום חנייתה של זו החֶברה אשר אמרת?

פינקל בכל אשר תחפצי, רק לא כאן… שם במקום שבני־אדם עמלים, לוחמים, יוצרים, שם במקום שהולכים ומתהווים, הולכים ונארגים חיים של עבודה פוריה ושל אהבה.

איסטהרה הו, הו, מגבב אתה כל־כך הרבה בבת־אחת… לאט־לאט לוּ פירשת במעלותיה של זו החֶברה, והייתי מכחישתן אחת־אחת. ואולם – קיצורו של דבר: למי תגיד מִלין? אני – הרי אני באה מהָתם… הבה לי את ידך, אחי, מכיר אני בך בצווארונך ובחַפתיך הצחורים שעל ידיך… מה חדשות באו וַיֶאתָיוּן שם במחנה? אני, כידוע לך, זה לא כבר אשר עזבתיו, אלא דומה שכאילו שתיתי לשָכרה. פשוט בתכלית הפשטות. הטבעתי כל רגש שהיה מקשרני עוד למחנה בכוס היין. ועתה הנה עלה אד על כל זה שעבר, נבלע וכמעט שאיננו. אני זוכרת רק משהו, וכמו מבעד לערפל. רואה אני עוד, ואם כי באופן מטושטש ביותר – חברה זו של בני־אדם שאתה דוגל בה, והם מטפחים ומגדלים שם את כרֵסָם… אפרים פינקל! אתה שָׂא מעליהם את ראשם, לבם, ידיהם ורגליהם, קח ותן את כל אלה על כף־מאזנים אחת, ואת כרֵסָם קח ותן אותה על הכף השניה, ישאו נא לעיניך כל אלה יחד, – מי מהם יכריע, מר פינקל?

פינקל הוי, כי טובעת אַת, טובעת אַת, איסטהרה!

איסטהרה אני טובעת? (בהתרגשות.) אף אמנם! טבוֹע עמוֹק־עמוֹק – המוצא היחידי שנשאר לו לאדם אשר שאר־רוח לו, על אדמות. ואתה, אדוני, עדיין אתה עומד מגבוה וניבט אלינו מרוּמך למטה, אל יושבי חושך וצלמוות? שמא נחוץ לך כיסא? עלֵה, עלֵה בבקשה! זה אתה עמד עליו אהרון אחיך, והתחנן, התחנן מלפנינו לרדת. הוא רצה לרדת… עלם נחמד הוא! אקרא לו ויבוא.

פינקל לא, לא… לא אוכל דַברוֹ פה לשלום… כאן הוא? אהה, כי אין לו עוד, לנער זה כל תקווה.

איסטהרה אל נא, אל נא “תבַכֶּה”.

פינקל מי פילל לו… מי פילל? אף אמנם חטאתי בנפש הנער הזה… לא היתה לי שום רשות ללכת לחוץ־לארץ. הורים, אם הם הולכים לעולמם בדמי ימיהם, בנם הבכור – בבית הוא צריך להישאר!

איסטהרה הוריך מתו?

פינקל אבינו מת זה כבר. בה בשנה שגמרתי חוק לימודי בבית־הספר התיכוני מתה עלינו אמנו. אני אמנם הייתי פוסח על שני הסעיפים: האסע ואולי לא אסע כלל?

איסטהרה לאן היית רוצה לנסוע?

פינקל ללמוד תורה. ואולם לא היתה לי כל רשות. הָלוֹך לחוץ־לארץ ועָזוֹב פה לאנחות אח צעיר באין מודע וגואל… אך עתה אני רואה, כמה לא טוב עשיתי!

איסטהרה וכאן? לישב כאן וללמוד?

פינקל כאן? אני יהודי אני, מרת זיס, ובמקומות הללו –

איסטהרה (בקור־רוח מעוּשה.) אכן, יהודי אתה. יהודי… ולהמיר קצת את הדת? אתם, הרי אתם נוהגים במקרים כאלה להמיר את דתכם.

פינקל מי? אַת כוונתך ודאי לאלה – לאלה היחידים המעטים שנזקקים לו לאותו כתב… (בשחוק קל.) לא אכחד, כל כך להוט אחרי התורה לא הייתי.

איסטהרה (בתוכחה מעוּשה.) ותטוש את האחיך הנער ותלך לנוע לחוץ־לארץ?

פינקל אחרת לא יכולתי, משום… משום שכָּלתה נפשי לתורה.

איסטהרה (סוקרת בו רצינית.) האם אמת הדבר שבני־אדם – יש אשר יחשקו בתורה בכל לבם?

פינקל אך אמת הדבר, מרת זיס… אני – לא היתה לי שום כוונה אחרת, אני רק חפצתי דעַת, חָקור והָבֵן, הָבֵן משהו… כאותו עוף הפורש אָרבּות כנפיו ונוסק למרום, לתכלת השמים. (בשחוק קל.) כלום זה מחייב את העוף להיגזר לשמָד?

איסטהרה אפרים פינקל! מה יעשה העוף שדבק בה, תוך כדי טיסתו למרומים, לאהבה אֶת –

פינקל את החבצלת שעל שפת נהר שוטף?

איסטהרה לא הָא! לא הא!

פינקל זמורה בלב הארז הרם?

איסטהרה לא הא! לא הא!

פינקל בת עבים צחורה בלב הרקיע הכחול?

איסטהרה לא הא… מה יעשה העוף שמתוך תעופתו דבקה נפשו בערלית?

פינקל (בשחוק קל.) הרי זה דבר שאי־אפשר.

איסטהרה נניח!

פינקל (מתבונן אליה מתוך ישוב־הדעת והגות־לב עצובה.) ערלית? הרי זה עסק ביש…

איסטהרה (כמשסעה אותו בדברים.) כלום הוא ממיר את דתו, זה העוף? אמוֹר מיד: הן או לאו?

פינקל (מתוך רגש פנימי, חרישי וחם.) איסטהרה! – אַתּ… לו בת־ישראל אַת, איסטהרה.

איסטהרה מה? מה? (בהתרגשות רצינית ומעושה כאחת:) האם לא תָּמיר את דתך… גם לא בשביל ערלית כמוני?! (ניתרת ממקומה.)

פינקל כלום אוּכל? יהודי שכמוני, עם זֶפת זו שבראשי ועיני עורב כאלה, עם זה החרטום העקום ועם שארי ודמי הנוזל בעורקַי?… אי, אי, רק יצחקו לי ולא יותר. גוי – כדי לעורר צחוק… לעומת זאת, אַת – עם קלסתר פנַיךְ – לָך לא יקשֶה הדבר.

איסטהרה מה אתה זומם לה לערלית?.. מחשבות תחרוֹש? היֹה לא תהיה!) כקוראת לעזרה:) בואי הנה, בֶּלה – חיש!

בֶּלה (באה, אחריה נגרר הד"ר חיוורין, קצת בגילופין:) הקראת לי, איסטהרה?

איסטהרה קֶשֶר! קשר! – זה האיש, בֶּלה, הרי הוא מתנכל לנו, להוציאנו אל “החֶברה” הוא אומר!.. – שמא אַת רוצה, בּלה? הגידי, אולי תחפצי בוא אל החברה?

ד"ר חיוורין למאי? אנחנו נבוא לגור אתכם פה, ב“כוכב הזהב”. לא אצטרך לקחת אתי אפילו את ספרי־החקירה שלי… הרי אני יודעָם על־פה. יכול אני להכין מדי ערב בערבו הרצאה לא גדולה ביותר על־אודות אפלטון, קאנט והֶגֶל ועל־אודותי אני.

בלה עד שאתה עושה כל אלה, עליך עוד לגמור היום את הדיסרטאציה.

פינקל (אל איסטהרה בשאלה על בֶלה:) חבֶרתֵּך – עבריה היא?

איסטהרה זה אַפֵּך, בלה, הוא היה בעוכרַיך… (אל פינקל:) ואף־על־פי־כן ערלות אנחנו פה כולנו! ערלות שהגיעו לפרקן. המירו את דתכם, רבותי, וּזכו בנו! גשי אלי הֵנה, בלה.

בלה (ניגשת אליה.)

איסטהרה (חובקת לה.) התבונן נא, פינקל, לריבה זו… כלום ישנה שם אחת בין בנות־החברה שלך אשר תדמה לה במקצת? מכירה אני בבחורות שלכם הגדולות, אלו פרות הבשן, עגלות־מַרבק אלה עם פימותיהן עלֵי כֶסֶל. פי! וזו שלי – לא ריבה היא כי אם צעצוע. אתה התבונן בה היטב: זה צווארה, זו ידה, פני־החן הללו, קלילוּת של גוויה זו, ועל כל אלה מבטה, מבט העין הלזה! ואני עצמי – לא מן הזיבורית אני. לא מן השתים שנקנות בפרוטה.

שפרן (בא אף הוא מן החדר, כשהוא לוגם מכוס הקהווה. הדיסרטאציה של הד"ר חיוורין מתחת לבית־שחיו.)

איסטהרה הנה גם הוא, שפרן! מה טוב! זה הצר והאויב, מר פינקל זה, הרי הוא מדבר על לבי לעזוב את הקאבאריט, הוא מבטיחני לקחת אותי לאשה ולהכניסני אל החברה, לבין בני־המעלה… מה תגיד אתה, שפרן, אולי טובה העצה?

שפרן להינשא לו?

איסטהרה זאת לא זאת… דבר זה מן הנמנע הוא לכתחילה, אחרי שאני ערלית… מי שחפץ בי – להמיר את דתו הוא צריך. עיקר הדבר הריהו הקאבאריט. זה הקוץ שבאַליָה, השטן המקטרג! אילולא הוא – ואולי אלך לי באמת?

שפרן אנחנו לא ניתן לך ללכת.

איסטהרה אי! (מבטה נופל על פינקל מבלי שתרגיש בזה עצמה:) לוּ אך תקָפַני משהו ומשָכַני להָתם, אל החֶברה!

שפרן (מלה במלה:) אנחנו לא ניתן לך.

איסטהרה דבר־מה שמא יתרחש – אותך, בֶּלה, אתי אקח. (מחבקת לה.) אוי, אוי, מה זה היה לך בלה? מראה־פנים כה עייף לך, ועיניך, –

בלה ראשי, איסטהרה, ראשי סחרחר…

איסטהרה חשה אַת בראשך, (ממשמשת במצחה,) בשל־מה?

בלה (מראה באצבע על הד"ר חיוורין.) בשל הדיסרטאציה שלו… ראשי סובב עלי כגלגל.

איסטהרה שמע־נא, אתה הדוקטור, לאט לך עם נערותי שלי המתוקות… אל נא תמלא את מוחן של אלו בגבינה זו שלך אשר בהֶלווציה!

ד"ר חיוורין אהה, מרת זיזי, אכן אמת הדבר… העמקתי כאן ביותר.

איסטהרה היש לך עוד הרבה לגמור?

שפרן8 עוד יותר מן החצי.

איסטהרה אם כן, בוא גם אתה, פינקל, ננסה נא לסתור את דעותיו של הד"ר, ויואיל־נא להגן עליהן מחדש. אַת, בּלה, לא תוכלי שמוע זאת עד הסוף. מוחך רופף הוא ביותר. טוב שתלכי אל חדר־התלבושת ותבחרי שם עוד איזה שמלות לנשף מסכות. עוד מעט ויבואו לקחתן.

שפרן (עוצר בעד פינקל. אל איסטהרה וחיוורין:) לכו לכם, אנחנו באים אחריכם.

איסטהרה (שוהה עוד רגע. מתוך שחוק קל אל שפרן, באַיימה עליו באצבע:) ראֵה, ראה, שפרן, אל תדבר שטות! (יוצאת בלוויַת ד"ר חיוורין.)

בלה (יוצאת לצד ימין.)

שפרן (קודר. אל פינקל:) הנה שכחתי – זה שמך, מהו?

פינקל פינקל.

שפרן מר פינקל, אולי לא תלך בדלת זו כי אם בזו? (מראה לו על הדלת כלפי החוץ.)

פינקל (מתאושש ממבוכתו הקלה ומחייך.) כמה זה נפלא… סלח לי, אדוני, וכי מי גרה כאן?

שפרן איסטהרה!… אך אתה אל תגד לה שאני מגרשך מזה… אני הוא הרוצה להיפטר ממך.

פינקל מר שפרן? אם איני טועה.

שפרן (בהתמרמרות שפרצה החוצה:) שפרן! שפרן! אתה אומר להדיחה. להדיח את איסטהרה!

פינקל להדיח?

שפרן להוציא אותה מן השאנטאן9 אתה חפץ?

פינקל הוי, לוּ רק עלה הדבר בידי!

שפרן (נרגז:) מר פינקל –

קול איסטהרה (בא מן החדר השני:) את הדיסרטאציה!

שפרן (עונה כמעט בגערה לצד שמאל:) תיכף ומיד! (אל פינקל:) זאב־ערבות שכמוך. רוצה אתה לשאת כבשה מן העדר – שׂא! קח את אשר תקח, אך את איסטהרה הניחה לי!

פינקל לךָ?

שפרן לשאנטאן. לא למעני אני מבקש… אם כי אסטניס אנוכי ומפונק כמוך… (מתחנן.) מר פינקל, אל נא תקח מעלינו את עטרת־ראשנו, את נחמתנו האחת.

פינקל (בא שוב במבוכה:) אני? הנה כי לא אָבין דבר, מר שפרן…

שפרן לא תבין… בוא ואגיד לך. (הוא קרב אליו ומדגדג אותו לפתע במקום הלב, ברגע בלתי־צפוי. פינקל נכפף לנגיעת ידו של שפרן.) למי תגיד מִלין? איסטהרה – היא תישמע לך, ואולם לא אני. גם אם תבטיח לי שם גב ישר, חי נפשי, שאיני הולך אתך להָתם… ואתה עצמך – סבור אתה שתֵשב שם זמן רב בחוגי החברה שלך? סוף־סוף יעשו לך מעשה מכוער – ועתיד אתה להתגנב ולבוא אלינו הֵנה.

פינקל היֹה לא תהיה!

שפרן משהו ימשוך אותך לכאן. והכוח המושך – התדע לך מי הוא? אלו האיסטהרות הן. אמנם, אלו האיסטהרות – רק בחלום ראינון… אלא שנתעים בשווא להאמין שכאן הן. הפנינים מקומן התהום. והשאנטאן – תהום הוא בזעיר־אנפין. אל האיסטהרות הללו באים בלי שום כוונות ובלי פניָה כל שהיא מגוּנה. אלה האיסטהרות – מן הנחוץ הוא למצוא אותן ביֵאושָן. נואשות וצוהלות. צהלה זו שבאה לאחר יאוש. והשתיה – היא צריכה להיות כדת, והרינה היא צריכה להישמע, וצריכות גם לרקוד קמעה – (מדגדגו שוב לפתע פתאום.)

קול איסטהרה (משמאל.) את הדיסרטאציה!

שפרן הנני אליכם! (יוצא מצד שמאל.)

פינקל (מלווהו במבטי עיניו. פונה פתאום ללכת. נפגש עם אֶלקה ופיני בפתח.) גם אתם כאן?

אֶלקה עלי לקחת את המלבושים.

פינקל הרי כך, כך, המלבושים! ואתה פיני, מה לכהן?…

פיני לסייע לה קמעה… מלבד זאת חפצתי לָבוֹר לי איזו שמלה גם בשבילי.

פינקל בשבילך?

אֶלקה אל נשף־המסכות הוא אומר ללכת.

פינקל ובשמלת אשה דווקא? מלמד בשמלה?

פיני לא מלמד אני, רק סגן־מלמד, רחמנא ליצלן.

פינקל אי, אלה הם דברים בעלמא, פיני. עָנָו אתה ביותר. מובטחני בך שתעבור בשלום על איזה פרשה בחוּמש ותמצא ידיך ורגליך בפירוש רש"י, האף אין זאת?

פיני מה שייך…

פינקל וחוץ מזה… מלמד אתה, מלמד!

פיני (בסקרנות:) במה אתה מכיר?

פינקל מבטך זה המלַמדי, הוא העונה בך… יעזרך ה'! ובכן, אתם תקחו אתכם את צרור השמלות. יפה! ואנא חכו־נא פה, בוודאי יֵצא מי שהוא אליכם ותקבלו מידו את הכל. שמא ישאלכם מי שהוא על־אודותי, אִמרו שדבר נחוץ לי בבית. (יוצא החוצה.)

אֶלקה אוי, אוי, כמה יפה כאן! ואולם כפי שאני רואה, אנו יכולים לעמוד בכאן זמן רב. קרא נא למי שהוא ויֵצא אלינו.

פיני למה? יהיו אשר יהיו. הם שמה, ואנחנו פה. אלה הם ריחות חריפים שאני קולט אל קרבי. בשָׂמים הם, נכאת וצרִי ולוט…

אֶלקה מה נועיל אם נשב פה עוד? לֵך וקרא לו לאחד מהם.

פיני מה החיפזון? אולי יש את נפשך לקרוא קצת בסידור? עד שאנו עומדים בכאן לבדנו… נשב נא! (הוא מוציא מתחת למדיו את הסידור ויושב אתה לשולחן:) קָמַץ־אָלֶף –

אהרן (בא כחתף משמאל.) אָ־אָ־אָ! ראו והיתָּמָהוּ. אֶלקה ופיני! ברוכים היושבים!

פיני גם אתה כאן!

אהרן פיני, כמה אתה נחמד, חי נפשי! אתה אמור לי, כיצד התעוּך רגליך לכאן?

פיני עם אֶלקה באתי.

אהרן ועם סידורה! (רוצה לחטוף את הספר מעל השולחן.)

פיני ראֵה, אף ראֵה, אהרן, כמה צרה עינך בנו, שאינך נותן לנו ללמוד, לא בביתכם ולא הכא. אמרי אֶלקה: פַּתָּח ב' –

אהרן בַּ! – מצא מקום לתורה! האח, הנה בֶּלה!

בלה (באה מימין עם צרור שמלות גדול. תמֵהה למראה הפנים החדשות:) מה יש?

פיני ואֶלקה (קמים ממקומותיהם.)

אהרן אתכבד נא להציג לפניך – זאת היא אֶלקה – לא תדע צורת אלף, וזהו פיני! בעצמו ובכבודו. (מוציא מיָדו בחטיפה את החוטרה10.) וזוהי החוטרה שלו!

בלה אתם ודאי באתם לשֵם השמלות? הנה הצרור האחד, את הצרור השני תואילו ותצררו אתם, בבקשה, בחדר־התלבושת.

אֶלקה ופיני (פונים כבר ללכת לצד שמאל.)

בלה אולי אעזור על־יֶדכם.

פיני למה? אין כל צורך. אני רק את הסידור חפצתי ואת החוטרה.

אהרן (מכה בידו על הסידור.) לא, ידידי! עד שאתם צוררים שם את החפצים, אעסוק פה אנוכי במלאכת־הקודש. אלמַד אִתָּה פרק בסידור. בֶּלה! גשי אלי הנה, בֶּלה, אל השולחן. ואתם – חיש להָתם, אל צרור השמלות!

אֶלקה ופיני (יוצאים לשמאל.)

בלה (ממהרת אל השולחן.) מה טיבו של ספר זה? הנה ידעתי… כבר ראיתיו. ואולם זה שבידך – מה זה?

אהרן (מרים את החוטרה עָל.) זהו העיקר! התמצית! – כך אומר פיני. סוד התורה כולה אינו מצטמצם אלא בעיקר זה. זאת החוטרה – הרי היא מדַדה על־פני דפי הסידור כבכרמו של אבא ומוצאת כל אות בו. רוצה אַת באָלף? הרי אָלף! שמא תחפצי בבֵית – הרי בֵית! הכל־בכל־מכל־כל!

איסטהרה (באה כשהיא צוחקת משמאל.) אך זאת היא דיסרטאציה! – פינקל! פינקל איננו?

אהרן) בפחד מעוּשה.) כלום היה פה אחי? (קורא לצד ימין:) אֶלקה ופיני!

אֶלקה ופיני) באים.)

איסטהרה לצרורי הבגדים? היכן הוא מר פינקל?

אֶלקה היה נחפז ללכת, הביתה הלך.

פיני מחכה לו שם הדוקטור, הד"ר חיוורין.

ד"ר חיוורין (בא מצד ימין.)

פיני הביטו, כאן הוא! הרי אתה ממתין לו שם, למר פינקל!

ד"ר חיוורין אמת זו מוטלת בספק. גוזמה היא! הנני פה גם בגוף וגם בנשמה. (מתבונן אל סביבותיו.) דומני שהנני פה… היָרדת, לפחות, אל כל עומקם של הדברים, מרת זיס? ואני דעתי – שזה הרוּם, זה הרוּם שלך שהוספת בכל פעם אל כוס מַשקי – חריף הוא יותר מדי. כמדומה לי שדלגת על דף אחד.

אהרן (טופח לו על גבו.) טעות היא עמך, ידידי, לא דילגת, אלא להיפך, קראת דף אחד פעמיים.

שפרן (בא אחריהם אף הוא, עומד על המפתן.)

איסטהרה אתם לכו לכם עם צרור השמלות. ואמרו לו למר פינקל, שיבוא אלי הנה תיכף ומיד. ואם אין, ידאג נא בעצמו לנשף־המסכות. היטב חרה לו, כנראה, שערלית אנוכי ושאם רוצים בי נזקקים למי־שמד. (לכל הנמצאים בחדר:) זה עתה נמלט, ואולם שוב ישוב, ויימלט מחדש עד שיתפתה סוף־סוף… בשביל ערלית שכמוני יעשנה. אִמרוּ זאת לו.

שפרן הנה כי הלך לו אמנם, זה איש־“החֶברה”… בן־מקשיב.

איסטהרה (מפנה אליו את ראשה.) שפרן, אתה הוא שגירַשתוֹ מכאן?

שפרן אנוכי.

איסטהרה זהו כבר יותר מדי…

שפרן יותר מדי? מלחמה תהיה, איסטהרה. בדם אחצה. איני נותן לך ללכת!

איסטהרה (פניה מחווירים.) מה זה היה לך, שפרן… כלום כל זה אַתה… ברצינות?

שפרן (מתמרמר.) ברצינות! ברצינות!

איסטהרה את זאת לא אוהַב!

שפרן (פונה ללכת.)

איסטהרה הישאר. מכיוָן שהגיע עד כדי כך, עוד נחליף בזה מעט דברים.

פיני (קרב אליה קצת חרד מן הצד. מדבר אליה מתוך לחישה ואי־בטחה:) הנה כי… הייתי… אי־אי…

איסטהרה מה יש?

פיני אולי תואילי, לרגע אחד קטן הצידה… אַת, אֶלקה, רדי לך עם צרור הבגדים, הנני אחריך עם הצרור השני.

אֶלקה (יוצאת עם צרור הבגדים החוצה.)

איסטהרה (סרה עם פיני לראש הבימה לצד ימין.) מה יש?

פיני (עומד לידה משמאל.) הנה כי – בזה הרגע… כפי ששמעתי… אלה דבריך בנוגע למי־השמד הללו… מכיוָן שאַת רוצה בזה דווקא – נעניתי לך בזה.

איסטהרה אתה?! מי אתה!

פיני (נבהל משאלת־פתאום זו.) פיני… סגן־מלמד… איני חסר, ברוך ה‘, בנוגע לפרנסה דבר. יש לי, ברוך ה’, שש מבשלות, שלוש תופרות וגם בת בעל־הבית אחת לי, אלא שמוכן ומזומן אנוכי לעזוב את כל –

ד"ר חיוורין (קרב אליה לאט־לאט, עומד ליד ימינה, מבלי שהרגישה בזה:) מרת זיס…

איסטהרה מה יש?

ד"ר חיוורין אולי תואילי, לרגע רק אחד קטן הצידה… (סרים לעבר הבימה השני לצד שמאל. מערים לה באוזנה הימנית:) איש־המדעים – להווי ידוע לך, מרובה־הצדדים הוא בכללו. איש־המדעים – סגולה אחת טובה יש לו: אינו מוצק כסלע. אפשר לָכוף אותו, אפשר להטות אל אשר נחפוץ. – אני מסכים!

איסטהרה למה אתה מסכים, הדוקטור?

ד"ר חיוורין אני מסכים, מסכים. בנוגע להמרת הדת, כמובן…

איסטהרה גם אתה!

ד"ר חיוורין איש־המדעים –

אהרן (ממהר אליה ועומד לצד ידה השמאלית. אינו נותן לו לגמור.) לרגע אחד קטן, קטן, אל הצד, מרת איסטהרה!

איסטהרה מה שאלתך, אהרן, ומה בקשתך? (פונה אתו אל אמצעיתה של הבימה.)

אהרן אני נכון… אני… ממיר את דתי!

איסטהרה (בצחוק.) כולם! (בחימה שפוכה:) צאו מזה! מהרי, בֶּלה, וגָרשים, על צוואר רידפים!

פיני (נוטל את צרור הבגדים על כתפו וממהר החוצה.)

ד"ר חיוורין ואהרן (משתמטים אף הם ויוצאים אחריו.)

איסטהרה הרי כך! אף פרסה לא תישאר מכם כאן.

בלה אהרן זה, הרי הוא מתחיל למצוא חן בעיני; אצא נא אליו ואראה היכן הוא, הנני ואשרוק לו. (יוצאת.)

איסטהרה (לשפרן שנשאר אתה בחדר:) הראית? מיניה וביה! רגע לוּ אך עמדו על זה ושקלו בדעתם. הדברים אך יצאו מפי – והרי הם נכונים.

שפרן עדיין אין במה להתפאר, איסטהרה.

איסטהרה היוצא מדבריך?

שפרן בכדי למצוא חן בעיני שלושה אלה, אין אדם צריך הרבה… נקלָה היא בעיניהם זו ההליכה אל הטבילה.

איסטהרה הנה כי לכאן אתה קולע, אוי־הו… ואתה ידידי, כלום לא היית עושה זאת למעני?

שפרן לא.

איסטהרה רק דברים הם בעלמא. הנה קיימתָּ לא־אחת מצוָה זו, אם כי לא לשם ערלית. דברים יותר קטנים המריצוך לזה.

שפרן לשם דברים יותר קטנים – הרי כך! עיר סגורה בעדי – הרי לכם תעודת־טבילה וחסל! ואולם לגבי דבר יותר גדול, לגבי עיקר –

איסטהרה כך?

שפרן הריני עקשן. איני רוצה.

איסטהרה נראה! אדם טוב ממך ואמיץ ממך יעשנה.

שפרן בפינקל תדברי?

איסטהרה בפינקל! בפינקל! זה היהודי הנמרץ – גם הוא יעשנה!… מה חפצת ממנו?

שפרן שילך.

איסטהרה את זה שנאתי, שפרן.

שפרן גם בעיני לא ימצא כל זה חן.

איסטהרה מה? מה לא ימצא חן בעיניך?

שפרן אלה הגעגועים וכלות הנפש הלזו – להָתם… למקום מוסר ודרך־ארץ, אל חיי החֶברה… (בהתעוררות.) רק אותו! לגרש אותו אַתּ צריכה, ולא את שלושת אלה התמימים. נקיים הם. רק אותו, שמסוכן הוא.

איסטהרה דע לך, שפרן, בשעה שהנני מסתכלת בגבך המעוקם, מאמינה אני: אדם פיקֵח לפנַי. זה גבך הרצוץ – גב פיקח הוא, ואולם אלה הפנים הנזעמים – שאם חבטתי בם – ונוכחתי לדעת שהנך שוטה ככל יתר השוטים אשר בארץ, ועוד עולה עליהם קמעה. (בחימה:) אל נא כה תדבר בו, בפינקל!

שפרן איסטהרה, לא זה הדרך שעמדת עליו.

איסטהרה מה אתה רוצה? מה הפחד אשר אתה מפיל עלי?

שפרן איסטהרה, הולכת אַת מעמנו –

איסטהרה שמעני, שפרן: הן בת־ישראל אנוכי, כידוע לך, וקשת עורף כרוב אַחי… אמי מתה עלי עוד בילדותי. נשארתי לאבי יחידה, הוא אהבני מאד. ואולם את אשתו השניה אהב, כפי הנראה, עוד יותר. בביתם של אלה נתחנכתי באופן שאין טוב הימנו, משום שלא נתחנכתי כלל. כך היא דעתי. אחרי מות אבא דבקה בי אמי החורגת לאהבה אותי ביותר. אשה מצוינת היתה בדיעבד. אלא שלא נשארתי זמן רב בביתה. יצאתי לדרך – ללמוד… אי, אי, שפרן, עדיין לא נשרו שינַי ואין את נפשי לספר את תולדותי, עוד יש זמן… רק אחת אגיד לך: זה בואי אליכם – הסרח היה!… הייתי מוכרחה. יותר מדי צריך אדם להידמות להם, כדי שיישאר אִתם שם… מעט אמנם אני דומה להם: זה מצחי לרוחב, זה חטמי באמצע פנַי, והמוח והלב החולם וכל אלה השאלות שמתחבטים בהן עלי אדמות. אלא מאי? זו רוחי – לא לנחושתים הוגשה. בת־חורין היא… ואני באתי אליכם עם צער עולמי – כדי… להיות חפשית.

שפרן (מעיק על הכפתור. החדר מואר לאחר שהיה שרוי כבר באפלולית של ערב.)

איסטהרה זה קדקדי – איתן הוא. ואולם של אשה הוא בכל־זאת, ושאלתי את שאלותי באופן אחר לגמרי: אמור לי אתה, אלוהי השמים, מטרת זה עולמך אמור לי, באילו נסים אני חיה כאן עלי אדמות, אוהבת וכואבת, ולמה זה השיא אותי אבי לאדם שלא סבלתי אותו דווקא? וזה האחרון – למה לא נתן לי גט־פיטורין, עד אשר נודע לו, לנבל, שאני כאן אתכם. ומהו פירושו של מזל זה הממצמץ בשמי שמיך, אלוהים? אמור לי זאת מיד ואם אין אני באה אל שאנטאן.

שפרן מה נורא!

איסטהרה קרא לזה כאשר עם לבך: הטלת אימה או לית־ברירה… אני האמנתי, השאנטאן – בית מנוסה הוא, מקלט מעט. בין כתלי השאנטאן – שם קורָא לנו דרור. שם נתקלים בם, באותם הנואשים, פרועי התלתלים, על־יד כוסות השאמפאן התוסס ואת הנשים היותר יפות במערבולת הטאראנטילה11. בבת אחת חפצתי לנעֵר מעלי אבק כל השאלות הטורדות… עולם חופשי! האח! ואני באתי אליכם להיות חופשיה… (לאחר רגע של דממה, מורידה ראש.) באתי – ואולם לאחר שבאתי אליכם הֵנה וראיתי בהם, הכרתי אותם אחד־אחד… שפרן רחימאי, אלינו לא באים הנואשים, כי אם הגרועים.

שפרן מאי איכפת לך.

איסטהרה (מתנגדת.) זה איכפת לי. לא בבית־מחזה אנוכי, לא בתיאטרון. בשאנטאן הנני. הקהל, הבימה ואלה הקלעים. בליל אחד הם פה, אין מחיצה. בַּמֶה דברים אמורים? לכל הפחות בין אנשים שכמונו. על־פי־רוב באים אלינו הֵנה רָעים ממנו, ומשום זה מאוד אפשר שאלך מעמכם.

שפרן רואה אני, רואה.

איסטהרה אין אתה רואה ולא כלום!

שפרן לוּ אך הראיתי לו הדלת והמזוזה, למר פינקל, מעט קודם, ולא בא עלינו כל זה.

איסטהרה (מסתכלת בו זמן־מה מחרישה, במבט נוּגה ביותר:) אפרים פינקל… אפרים פינקל דווקא! שמָעֵני, שפרן, אני את פינקל אוהבת… כלום זה אסור? לוּ רק לא ימיר את דתו בעבורי… היאך אתה אומר: דבר של מה־בכך אפשר, רק לא בעבורי. חיבה יתירה נודעת לי לאלה העקשנים לגבי עיקר. מי יתן ולא ימיר את דתו בעבורי!.. והיה אם יעמוד בנסיון – אני משליכה אתכם אחרי גֵווי והולכת אחריו. ושמא, חס וחלילה ייכשל – (פוסקת באמצע.) שפרן, רוצה אתה שאשאר פה אתכם?

שפרן חובתך היא! והאמיני לי: לא את טובתי אני מבקש. (הוא קם מתוך הכורסא, קרב אליה איזה צעדים.) הן תדעי שאני מחכה לו למשבר שיבוא בכל יום. (מראה על גבו.) כך דרכן של אלה השכָמים… ואולם טובת הרבים בשאלתי, הוכלל, זה הכלל, בבקשתי, ואַת – הן תדעי אשר השאנטאן נחשב בעינַי למוסד בשביל הכלל. הוי, כל צמא וכל עייף וכל עומד על פי פַחַת לכו אלינו –

איסטהרה ידעתי את העייפים שלך ואת העומדים על פי פחת… ידעתים היטב!.. ובכן, שמע לאשר אגיד לך: הנה נתתי אותו בידך, שפרן. עשה בו בפינקל מה שלבך חפץ, ואם יעלה הדבר בידך לפתותו, לבעבוּר “גויה” שכמוני, כמובן, – אני מגרשתוּ מכאן כמו שגירשתי את שלושת הקודמים, ונשארת פה אתכם.

שפרן את ידך.

איסטהרה (מושיטה לו היד.)

פינקל (בא בדלת שהיתה קצת פתוחה ועומד על הסף.)

איסטהרה הנה גם פינקל!

פינקל נקרֹא נקראתי לבוא אליך הֵנה, מרת זיס.

איסטהרה כך הוא, כך. (עוד ידה נתונה ביד שפרן.) ראֵה אף ראֵה, מר פינקל, אנחנו מתערבים.

שפרן ובכן, זכרי זאת לך, איסטהרה – אם יעלה הדבר בידי? –

איסטהרה (מניעה לו את ראשה בהחלטה:) אזי –

אֲזַי אֲנִי מֵאֵל אֲשֶׁר לְקָרְבָּן עוֹלוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לָמָּה;

מֵאֵל שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת מָקוֹם לְכַף רַגְלָן עַל אֲדָמָה…

מֵאֵלֶּה הִנֵנִי הַקּוֹרְאוֹת אָח לַזָּר, מִכּוֹסָן יֵשְׁתְּ כְּחָתָן;

מֵאֵלֶּה שֶׁחַיֵּיהֶן קְצָרִים וְכֹה בוֹדְדוֹת בְמוֹתָן.


המערכה השלישית

(אולם חיצוני. שני עמודי שיש תיכונים באמצע הבימה. מסביב לעמודים ספות עגולות של פלוסין, בקיר שכלפי הרואים שתי דלתות של זכוכית אטומה אל האולם הגדול, אחת מימין ואחת משמאל. משני צדי הדלתות יורדים מָסַכים כבדים. צללי אנשים נראים בכל פעם בעָברָם על־פני דלתות הזכוכית האטומה. יש אשר זוג צעירים וצעירות מכוסי־פנים מופיע בעד הדלת האחת, עובר דרך האולם החיצוני ונכנס שוב לאולם הגדול, בדלת השניה. צלילי מנגינה עמומים באים בכל פעם מעומק האולם הגדול. שם סובבים במחול. השעה קרובה לחצות הלילה.)


שפרן (גולל את תיק הניירות המלא ותוחבו לבין זרועו.)

פינקל (בא מן האולם הגדול.) כאן אתה, מר שפרן?

שפרן אותך אמנם אני מבקש… קח ממני את תיק הכסף.

פינקל יהיה נא זה תחת ידך.

שפרן לא, לא. (מוסר לו את תיק הכסף.) הנני ואציץ אל הקופה. זה הגזבר שלכם, יסלח לי – קצת בטלן הוא ובלתי־מנוסה כלל… כרטיסי־הכניסה עדיין הם הולכים ונמכרים.

פינקל לא אמצא די מלין להודות לך, מר שפרן. והיא? עוד לא באה…

שפרן מי היא?

פינקל איסטהרה. בטח לא תבוא?

שפרן אי, חדל לך מזה, מן הערלית.

פינקל מה אתה סח?

שפרן אם תבוא – מוטב, ואם לאו – גם זו לטובה!

פינקל והפרוגראמה – מה תהא עליה? אלה המודעות שלנו, הן כתוב בהן מפורש…

שפרן חזקה היא על כל מאסקַראדה שאינם שמים לב לפרוגראמה שלה. מבטיחים לכתחילה הרבה, מבטיחים ולא כלום.

פינקל את שירה של איסטהרה יהיו נושים בנו. אני בעצמי, אם כי אין לבי הולך אחרי מילתא דבדיחותא וקטעי שיר וזמר קלים שחוברו במקרה, ואולם על שירה של איסטהרה לא הייתי מוותר.

שפרן הרף מזה, הקהל בא הֵנה הפעם לכתחילה כדי לרמות את עצמו. הרי הוא בא הנה להסתכל במַסוֶה ולשים לוט על פניו הוא.

פינקל ואני לא פיללתי לזה מעודי. הבטיחה ולא באה.

שפרן הן שָנינו: רחוקים ולא קרובים… גוֹיָה יקרה אמנם, אלא שגויה היא בכל־זאת, ולנשף־המסכות שאתם עורכים היום אין היא דואגת… ועוד זאת: לוּ באה, לא היתה באה אלא לכבודך… לולא יהודי עקשן אתה!

פינקל (מתוך בת־צחוק קלה:) מה אעשה איפוא, נולדתי עקשן, רוח היא באדם, מר שפרן.

שפרן עקשן סתם עוד אפשר לעכלו. ואולם עקשן יהודי –

פינקל תהַתֵּל בי, מר שפרן?

שפרן זאת לא זאת… אי פינקל, פינקל, התבונן נא אל בר־נש אשר כמוני. בעל־מום, האף אין זאת? אלא בזה שהמירותי את דתי לא הֶעוֵיתי ביותר.

פינקל על מה ירזמוּן מליך?

שפרן דבַרי אל מה ירזמון? אחר־כך, מר פינקל, תחילה אני רוצה להציץ רגע אל תוך הקופה… והשנית: חמַסי עליך, מר פינקל… (פונה ללכת.)

פינקל הנה כי כן! (הולך אחריו כשהוא מניע בכתפיו.)

שפרן הרי כך, כך… חמסי עליך! (שניהם יוצאים, זה אחר זה.)

פיני (בא בעד הדלת השניה. על פניו מסווה, מתבונן אל אשר מסביב, מפשיל את המסווה למעלה על־פני מצחו, מרים את השמלה כדי למשוך את המכנסים למטה.)

בֶּלה (באה אף היא מן האולם הגדול, על פניה מסכה קטנה, היא מוצאת את פיני בקלקלתו, שמה ידיה על פניה.) אהה!

פיני (ממהר ומוריד את השמלה ואת המסווה.) הרָאית? רק אמרי לי את האמת, מסכה!

בלה לא כלום! לא כלום!!

פיני מי אנוכי? בחור או בתולה?

בלה כמה שנדמה לי: לא הא וגם לא הא.

פיני הוא אשר אמרתי: רָאית?

בלה לא ראיתי כלום.

פיני אם כן, הגידי לי, מי אני?

בלה לפי השמלה – הנך עלמה.

פיני מצאת! כמו שאני יהודי – רציתי לומר – יהודיה… מצאת!

בלה ואני? מי אני?

פיני הרי זה תלוי בזה מה ששמת ברגליך… שמא גרביים הם אלה – לאו דווקא… ואם פוזמקאות – נערה אַת… חכי נא לי רגע, אוי, אוי… דומני שאֶלקה אַת, הבי לי ידך! – לא, לא, טעות היתה עמדי… אֶלקה יש בידה זו כשבע, שמונה יבלות. אצל מי אַת לומדת, הנערה? אני לומדת אצל פיני.

בלה אצל פיני דווקא? אי… לא מלמד ולא סגן־מלמד הנהו!

פיני מה? מה זאת אָמרת? אל נא כה תדברי ולא יצחקו לך. סגן־מלמד הוא פיני מאין כמוהו, עין לא ראתה. ואינו עולה ביוקר… אַת שאלי אותי!

בלה יֶנטָה12 אַת ולא יותר. סגן־מלמד! סגן־מלמד!… זה סגנך – הוא כבר היה לי לזרא! אני לרקוד אני רוצה, רוץ ורקוד. אולי תדעי לך אי נחבא פה המַלָח? אך זהו עלם־חמודות.

פיני באיזה מַלח אַת מדברת? אני אין אני מסתכלת באלה הבחורים, רציתי לומר… אני מסתכלת בם דווקא. שואלת אַת לאהרוני, לאהרן פינקל?

בלה כבוד אהרוני במקומו מונח, אך זה המַלח – (בהתפעלות) – שפתיים ישַׁק! – ראי, אף ראי, הנה הוא בא, בן־פורת זה!

אהרן (בא מן האולם, מנפנף להם במטפחת לבנה.) עסק לא ביש, כמדומני… (משתחווה לבֶּלה.) ערבא־טבא לך, מסכה!

בלה איני משיבה לך על ברכתך זו… שאל בשלום אחותי תחילה. (מראה על פיני.) שגדולה היא ממני.

אהרן (מתבונן אל פיני בחשד:) אחותך? סלחי לי, יקירה, דומה: לא אחותך היא כי אם סבתא שלך… אך אין בכך כלום… (משתחווה לה בהכנעה מרובה.) אתכבד נא, אני עבדך –

פיני (מושיט לו את ידו.)

אהרן (לוקח את ידו בתוך שלו, מתבונן בה.) אהה גבירתי, זו ידך – לא נוראה היא במידת גודלה, רק הטיט מתחת לציפורניך!

פיני ברוך הבא! הרי הוא מתחיל כבר, אהרוני!

אהרן (נרתע לדבריו ממקומו, תמוה.) מכירה אַת בי!

בלה וכי מי זה לא יכיר את אהרן פינקל?

אהרן (נרתע לעֵבר השני.) גם את! וכי מי אתן? אחיות שתים – האחת כאותה מלכת־שבא, במחילה מכבודה, גבר למחצה, עקומה וצנומה, וזו השניה – לא רעה, לא רעה כלל, כמו שמצינו כתוב בשיר־השירים אשר לשלמה. (מסתכל בה.) שני עפָרַיך – הרי כך! הן זאת היא, בעצם, כוונתו של אותו פסוק בשיר־השירים.

בלה ואני אהרן, סבורה הייתי, שכוחך יפה רק ברומית. כפי שאני רואה יָדך רב לך גם בשיר־השירים.

אהרן אוי, אוי, זו הנערה, היא מכירה בי! הבי לי את ידך. זה בן הרומאים, יוליוס קיסר זה – יהי נא כפרתה של ציפורן קטנה באצבעך־הצרֵדה!

בלה פַשֵׂק פיך, פַשֵׂק פיך – אחיך איננו והותרה הרצועה.

אהרן ראו נא, ראו, גם את אחי אַת יודעת!

פיני מי מאתנו לא יֵדע את אפרים פינקל? אפרים אדם הגון הוא, אברך מצוין, אך אתה אין אתה נותן דמי לה, למשרתת.

אהרן גם את אֶלקה שלנו תכירי?

בלה אף אמנם, גם את אֶלקה.

פיני ומעשה שהיה ביום אתמול, זו הצביטה? –

אהרן גם על דבר הצביטה אַת יודעת – הא מנַין לך? אוי, הוי, אבוי, דעתי עלי נטרפת! אולי תדעי גם את המקום אשר בו צבטתיה?

בלה בגבה?!

פיני מי יודע, אם לא למטה מזה.

אהרן בינתי תסתתר! אך הס, הס! הרי הוא בא מורנו ורבנו היוֹלדוֹן הידוע –

ד"ר חיוורין (בא בחברת אחת “המסכות”, נגרר אחריה, מתבונן בכל רגע בפניה.) ברי לי, ברי לי – אלה עיניך, מסכה, יפות הן… אני מכיר זאת בקולך.

המסכה ופי? פי מהו?

ד"ר חיוורין זה פיך? לפי הקול אשר אני שומע יש לחשוש שהוא רחב… ואולי צר הוא? לוּ אך הרימות את המַסוה מעט מזעיר.

המסכה רק את הפה, האף אין זאת?

ד"ר חיוורין בונבּוניירה בעד הפה!

המסכה לא, לא, לא! (נסה מפניו בעד הדלת השניה אל האולם הגדול.)

ד"ר חיוורין (ממהר אחריה.)

בלה הדוקטור!

ד"ר חיוורין (עמד והיפנה את ראשו.) אתה הוא, אהרן?

בלה ואותי, הד"ר, אותי לא תכיר?

ד"ר חיוורין (קרב.) אותך? בלי שום ספק! אַתּ – הרי אַת – (גוחן אל אהרן.) מי היא זאת, אהרן?

אהרן חידה סתומה וחתומה.

פיני בוש והיכלם! הנה הבאת אתך גם הנה חומרים־חומרים של דיסרטאציה.

ד"ר חיוורין) שם ידיו בכיסי בגדו.) אך אמת הדבר. הדיסרטאציה שלי.

בלה למה היא לך כאן?

ד"ר חיוורין הנה כי סבור הייתי… במקום בּוֹנבּוֹניירה אולי?

בלה אך זה רעיון!

ד"ר חיוורין (מושיט לה אֶכסמפלר אחד.) אולי יש עם לבך?

בלה (נבהלת ונרתעת לאחור.) לא, לא! אך אתן עיני בה – וראשי סובב עלי כגלגל.

ד"ר חיוורין (מושיט אותה אל פיני.) אולי אַת, גבירתי?

פיני לֶך־לךָ! לֶך־לךָ!

ד"ר חיוורין (אל אהרן, ברָמזו לו על פיני:) זאת הגברת, אהרן, מי היא?

אהרן לוּ אך ידעתי!

ד"ר חיוורין אַת מכירה בי, עדינה? (לוקחו לבין זרועו.)

פיני גש הלאה, אומרים לך. כסבור אתה שזאת אֶלקה?

ד"ר חיוורין (נבוך וסקרני ביותר.) מי היא זאת, אהרן? כה כבירה ויהירה…

אהרן (אל חיוורין:) כווני־חן הם ולא כלום. בּוֹנבּוֹניירה היא רוצה!

ד"ר חיוורין אך זהו! בבקשה, מסכה יקרה, בואי נא אתי… והיא? (שואל ברמיזה על בלה.) שמא רוצה גם היא בּוֹנבּוֹניירה?

אהרן דבר־מה היא רוצה אמנם – אמַששֶנה בדָפקָה קודם.

ד"ר חיוורין ופיני (יוצאים מן האולם.)

אהרן (מתבונן אליה רגע דוּמם, קורא בהתפעלות מרובה): איסטהרה!

בלה (באצבע למו פיה.) הס… עוד ישמע…

אהרן איסטהרה! איסטהרה! אני הכרתיך מיד! הֶאָח, לא אירא אותך כאן, אף לא מיניה! בן־חורין אני פה והכל הפקר כאן… (מתבונן בפחד אל כל עבריו). בֶּלה זו – בֶּלה לוּ רק לא תבוא… פה, איסטהרה, אני אמר לך: אַתּ! וחוזר ואומר לך: אַתּ! אַתּ! (מביט בפחד לצדדים.) בלה זוּ אך לא תימצא.

בלה מי היא זאת, בלה זו, שאתה כה מפחד מפניה? זו שלנו היא?

אהרן שלנו.

בלה מה כל החרדה?

אהרן יש דברים בגו… אני אמנם הבטחתי לה משהו, והיא אף היא הבטיחה גם לי… הוי, הוי, איסטהרה, אין לך טוב מנשף של מסכות! הביטי, הריני עומד כאן לפנַיך ואומר לך בגלוי ובפה מלא שאני אוהב אותך… גם אחי – כלתה נפשו אליך, וכל אוכל לא יבוא אל פיו, לא יתן שינה לעיניו. מהלך הוא בחדרו הֵנה והֵנה כלָביא בתוך הסוּגר. לילה־לילה הוא מהלֵך בו. יש אשר יתקוטט עם ד"ר… לשוא, איסטהרה, לא ימיר את דתו, גם לא בעבורך. זיזיתי שלי היקרה, הָיֹה לא תהיה! אולם אַת אל תפלי ברוחך, אם אין את נפשו – ילך לו בשם אלוהים… אני, איסטהרה, רוצה אני, רוצה בכל עוז. למה לך אפרים דווקא? כלום הלכה היא למשה מסיני שדווקא אפרים? יבוא נא אהרן במקומו. מאי נפקיה־מיניה? דומה אני בהרבה לאחי, התבונני בי, איסטהרה, אל עינַי, אותן העינים! (הוא כורע לפניה.)

בלה (מרימה את המסווה מעל פניה.)

אהרן (נדהם, ניתר ממקומו:) בֶּלה!

בלה מעשה של שמד.

אהרן (ידיו לראשו.) הוי, מה עשיתי! מה עשיתי!

בלה מעשה של שמד.

אהרן לא ידעתי, חי נפשי, בלה לא ידעתי שאַת זאת!

בלה אוי לאוזניים שכך שומעות. כך אתה מפייסני?

אהרן בלה שלי הטובה, הנאמנה, הרכה, הזכה! בנשף של מסכות אפשר. בלב ולב אמרתי זאת, חי נפשי!

בלה לא, לא! אטמתי את אוזנַי ואיני שומעת לך עוד… (ממהרת אל האולם הגדול.)

אהרן (רץ אחריה.)

פיני (בא בעד הדלת השניה עם תיבת השוקולדה.)

ד"ר חיוורין (נגרר אחריו.) כבר היא מוצאת חן בעיניך, זו הדיסרטאציה שלי?

פיני מעט מזעֵיר. רק דבר אחד אני מבקש ממך: אל נא תתחרה עם פיני… ואל נא כה תתלה בי עיניך – לא תכירני!

ד"ר חיוורין מאי איכפת לך ומה ממך יַהלוך אם אתבונן בך – הו, ספינכּס!

פיני מה?

ד"ר חיוורין כאותו מצרי קדון במוֹף שהיה עומד לפני הספינכּס שלו הענקי, כך אני עומד לפניך ושואלך: מי אַתּ?

פיני הנני ואגיד לך, תיכף ומיד!

ד"ר חיוורין מי אַת, אַת בת ספינכסים? אם יש את נפשך – עני לי, ואם אַיִן – אל תעני אותי דבר… אני שואל משום שמנת־חלקנו הוא – שָאול, שָאוֹל ושָאוֹל… הפילוסופיה – יש לה החזקה, היא שואלת. בעולם המדע שואלים תמיד. שואלים מתוך הֶרגל שנעשה טבע, שואלים מבלי שמקווים למצוא מענה. (משפיל קולו קצת). ואולם אַת, אַת אם תאבי, הגידי לי, אַת מקבלת בּוֹנבּוניירה עוד אחת.

פיני לא, יקירי, לנַחש אם תוכל – אחלַי. נחש־נא, אדרבא!

ד"ר חיוורין) לאחר שהסתכל בו רגע דומם:) אדם!

פיני על־כל־פנים לא חיה.

ד"ר חיוורין לא אדם ואף לא חיה. מלאך־אלוהים אַת! ואולי? מאוד אפשר שהֶבל אַת ורעוּת־רוח, מין כלי שנתרוקן.

פיני (מקים אגרוף כנגדו.)

ד"ר חיוורין מאוד אפשר שאינך ולא כלום… בת־דמיון, הזיה! חזיון־לילה… אולי אינך בכאן בכלל?

פיני) נרגע ברוחו:) הנה כי לזה נתכוונת… מליצה היא. דרוֹש, דרוֹש, אתה נאה דורש.

ד"ר חיוורין מי אַת? הוי מי אַת, הספינכּס? הריני עומד לפני סוד כמוס, לפני רז גדול, לפני תעלומה ושואל מי אַת?

פיני אל תתן דָמי לך, שאַל מן הערב ועד הבוקר –

ד"ר חיוורין אשאל ואשוב ואשאל, הפילוסופוס – הרי הוא שואל כל ימי־חייו… חבל שפרידריך שלֶגֶל לא היה בנשף של מסכות. הוא ודאי שהיה מותח כאן חוט־שָני אחד מנשף של מסכות אל ים־החיים וּמַשוום זה לעומת זה. מכיוון שמת – חובה זו הרי מוטלת עלי.

פיני גילוי אמריקה חדשה!

ד"ר חיוורין לא חדש הוא בעינַיך? מה מאוד הייתי רוצה לגלות איזה חָדש לפנַיך. לחשוף לכבודך מה שסמוי עוד מן העין ולהראותו לך – אלא שנסתתמו בזה הרגע כל מעיָנַי, נסרחה חכמתי… כדור־ארצנו זה שהוא סובב, כלום ידוע לך?

פיני ידוע לי גם שישנם שני “יקום־פורקן” בעולם.

ד"ר חיוורין בת־ישראל אַת?

פיני אי… ערלית אנוכי!

ד"ר חיוורין (מסתכל בה רגע בתמהון־לב גדול:) איסטהרה! (כורע לפניה.) איסטהרה! הנה הכרתיך! הֶאָח זה נשף־המסכות – מי יִדמה ומי יִשווה ומי יַערוֹך לו! האח! הריני אומר לך? אַתּ, אַתּ! מה נאה קולך. וגיעך וזִיעך, מה יפה ריקודך, ואַת כולך כה רכה וכה חמודה… אחד הוא אפרים פינקל שיכול בפניך עמוֹד. לשווא, יקירתי, הוא לא יעשֶׂנה… אך אני – אהה, איסטהרה, עוד יש זמן, אינני מתחרט עוד… אמרתי ואעשנה!

פיני אַל תהי שוטה.

ד"ר חיוורין נעים לי מאוד. אמרי לי שוטה – אך דַברי, דַברי.

פיני (פונה ללכת.)

ד"ר חיוורין (עוצר בעדו בשתי ידיו.) אנא, הישארי נא פה עוד רגע, איסטהרה, אך רגע!

איסטהרה (בבגדי מַלח, באה מן האולם הגדול.)

פיני (אל הד"ר חיוורין:) וכל זה בעד תיבת־שוקולדה אחת? כַּלֵך־לךָ!

ד"ר חיוורין אך רגע, איסטהרה, הנני ואביא לך כהנה וכהנה! (נחפז ויוצא לאולם.)

איסטהרה (בתמהון:) איסטהרה? וכי מי כאן איסטהרה?

פיני להד"ם! דבק בי פגע צרעת זה! הן גבר אתה ואני יכול להראות לך את האמת כמו שהיא, את האמת כולה. (מפשיל את השמלה למעלה על זוג מכנסיו.)

איסטהרה את האמת כולה אל נא תַראה לי, אל נא… (פורצת בצחוק.) פיני! הרי זה פיני!

פיני (מביט עליה תמיה:) את זוג המכנסים אמנם ראיתָ, האַברֵך, ואולם “פיני” מנַין לךָ?

איסטהרה פיני ולא אחר! פיני! ואולם הם – הנה הוא בא… דע את אשר לפניך, פיני!

ד"ר חיוורין (בא ובידיו תיבת־שוקולדה שניה.)

פיני (לוקח מידו את הבּונבּוניירה, מושיט לו את זרועו.)

שפרן (בא בעד מבוא הדלת השניה.)

איסטהרה (ממהרת אליו בקוצר־רוח.) איֵהו?

שפרן באולם הוא. מחפש הוא אחרַיך בנרות. בוחן ובודק בכל מסכה.

איסטהרה הירגע. בלבושי זה? בשום אופן! הביאהו נא אלי הֵנה.

שפרן ראי, עוד תקלקלי את כל הענין.

איסטהרה החילות כבר?

שפרן כמעט. התחלה כל־שהיא… עוד טרם אדע כיצד ניגָשים אל המלאכה. מסופקני מאוד אם זה יעלה בידי, אך שימי זאת אל לבך, איסטהרה, אם אני מצליח…

איסטהרה אני נשארת אז אתכם, שפרן, בצל “כוכב־הזהב”… שונאת משומדים אנוכי.

שפרן נעים לי לשמוע.

איסטהרה (מפייסתו:) לא לך נתכוונתי. אתה – הלא אין אלוהים בלבך גם בלאו־הכי. ואולם הגד לי, שפרן, בחור נאה אני?

שפרן מאוד, מאוד.

איסטהרה לוּ אך ראית כיצד תסוֹבבנה אותי אלו הריבות, עלי תתגוֹדדנה כוּלָהֵן. גם בֶּלה שלנו לא שָלטה ברוחה, נכשלה בבחור מהוגן שכמוני ככל אחת מֵהֵנָה… אי, אי בֶּלָה… הֵנה! עמוד, לא היא זאת, משולחת אחרת היא!

אֶלקה (באה מן האולם, מסתכלת מרחוק בשניהם. פונה אל שפרן:) תסלח לי, שָאלו שם עליך באולם.

שפרן (בבת־צחוק על שפתיו:) שמא לא לי? התדעי זאת אל־נכון?

אֶלקה כי לך, אף לך. עוד נתנו אותותיך: זה עם “הגב”.

שפרן ברי לי: אני הוא… אולי שאלו גם לו, למַלח?

אֶלקה לא, לא, לא שאלו לוֹ למַלח.

איסטהרה (קרבה אל אֶלקה:) לי לא שאלו, האף אין זאת, ואולי? אולי שאלו?

אֶלקה (אוחזת בה בשתי זרועותיה ועוצרת בעדה:) הן אמרתי לך: לא שאלו!

שפרן (יוצא לאולם.)

אֶלקה לא לך ואף לא לו. חפצתי להיפטר ממנו ושלחתיו.

איסטהרה (מחבקתה.) הבנתי.

אֶלקה חַבקני, גַפפני, לַטפני ביתר עוז… אל תתבייש! לא שרה־בת־טובים אנוכי, ולא “מַמְזֶל”13 עדינה ביותר. שמעני נא, אמנם גֵר אתה בתוכנו, זאת אדע, אלא שמסופקתני, אם מַלח אתה באמת.

איסטהרה מלח! מלח! עינַיך הרואות.

אֶלקה זה לבושךָ עדיין לא אומר לי כלום. הנשף – נשף של מסכות הוא, מי יודע, אולי לא מַלח אתה כלל, אולי סגן־מלמד אתה?

איסטהרה (תמהה:) סגן־מלמד?!

אֶלקה אולי? לוּ אך ידעתי זאת אל־נכון, הייתי פוטרת את פיני ומזמינה אותך במקומו.

איסטהרה אֶלקה!

אֶלקה מה? אתה מכירני! (נמלטת אל האולם.)

בלה (באה בעד המבוא השני, ממהרת אל המַלח.) ביקשת ומצאת – תאמין!

איסטהרה שוב? הושיעו! הצילו!

בלה (תופסתו בידה.) אל תרים קול ואל נא תברח. אל תברחה!

איסטהרה מי בורח? אין אַת מוצאת חן בעינַי סתם… אין לבי הולך אלא אחרי שופרא דשופרא, הבינות? מהני מילי מעלייתא![19]

בלה אני היותר יפה כאן.

איסטהרה אַת? טעות היא עמך, יקירתי… ואולם אני אין לבי נוטה אחרי היותר יפה, אלא אחרי היותר טובה.

בלה כלום לא טובה אני לךָ… משום שהנך כה רך וכה נאה וכה פיקח – בַּדאי אתה – (רוצה לנשק לו.)

איסטהרה (פונה לצדדין.) הנה באים!

בלה (צופה גם היא לצדדין, נרגזת.) אין איש!

איסטהרה נדמה לי… (לאחר רגע היא פונה שוב לצדדין, כשצווארה של בלה מושט אליה ושפתיה מסמיקות כדי לנשקה.) קול צעדים… הס!

בלה אין קול ואין קשב… חדל, מפני מי אתה ירא כך?

איסטהרה מפני חתנֵך.

בלה חתני חוזר אחרי אחרת. (אוחזת בה בכוח.) זאת לי הפעם הראשונה שאני נושקת לו לעלם תחילה. (נושקת לו.)

אהרן (מופיע בדלת האולם כרעם ביום בהיר. מכסה את פניו.) אוי ואבוי!

איסטהרה (ניתרת וניתקת מאצל בלה:) אהרן!

בלה (משתוממת לה:) מכירך הוא?

אהרן (אל בלה:) הגידי את לי: (מראה ביד אל איסטהרה:) מכירֵך הוא?

בלה זה כבר.

אהרן ואם הוא מכירך – כבר את מחויבת… ראיתי! ראיתי!

איסטהרה בת־דודי היא!

אהרן שני בשני – האף אין זאת? ולמה את מַחשה? שארי־בשר – הרי זה ענין אחר! (משתחווה ופונה ללכת.) להתראות, שארי־בשר רבֵי חסד!

בלה לאן תלך, אהרן.

אהרן אלך ואָבור לי שם באולם אחת מבנות־דודי הרבות. (יוצא לאולם.)

איסטהרה (דוחה אותה בשתי ידיה. (לכי והדביקיהו, מהרי, מהרי!

בלה ילך לו אשר יחפוץ. לא ימצא כמוני, ואני מצאתי לי נער שהוא יפה ממנו!

איסטהרה מהרי בֶלה, זה חתנך – הרי הוא תלוי בשׂערה!

בלה הוי, תכירֵני! (ממהרת אחרי אהרן.)

איסטהרה) רואה את שפרן ואת פינקל באים, במבוא השני.) מובילים אותו כבר, את בעל השמחה עצמו. (יושבת לה על המסב האחד שמסביב לעמוד.)

פינקל (שבא אחרי שפרן:) עתה נחה, שקטה רוחי קצת. האולם מלא מפה לפה. מי יתן ויסיח הקהל את דעתו מן הפרוגראמה.

שפרן הנח להם ויסובבו במחול. התזמורת – היא רק היא אל נא תחדל מעבוד בכליה.

פינקל זה הנשף אם יעבור בשלום ואם לא – אני מושך את ידי מזה להבא. (מביט כה וכה.) ואיסטהרה, היא לא תבוא?

שפרן העברת בכל האולם?

פינקל איננה.

שפרן לא נורא הדבר ביותר. הקהל ודאי יתענג גם בלעדיה. מן הנחוץ הוא שאלה הממונים על המזנון יעשו את מלאכתם באמונה. (מתקצף.) למה לכם מי־הסֶלטֶר? בני האספסוף הללו, מכיוָן שהם מריחים בריחם של מי־סֶלטר, הרי הם גומעים אותם בכל פה, כסוסים על־יד השוקת. לוּ בקולי שמעו ושׂמו את הבלונים במקום סתר והוציאו את היינות, ישתו לכל הרוחות שבעולם, ישתו יין וירקדו.

פינקל ואיסטהרה לא תבוא?

שפרן הרפה לה!

פינקל עודך מתנגד לי בכל עוז, מר שפרן?

שפרן טעות היא עמך, יקירי, טעות מעיקרא; איני מתנגד לא לך ולא לה. מצדד אני בזכות שניכם… ואולם מה בֶּצע? אתם שניכם אין אתם יודעים מה טוב ומה יפה לכם.

פינקל לדעתך – מה טוב לנו?

שפרן שלא להיפגש יותר.

פינקל (כמעט שניתר ממקומו.) בשל מה?

שפרן איני מדבר הפעם בך… ואולם היא, כמה שידוע לי, הרי היא אוהבת אותך בכל לב. איש זקן אנוכי, מר פינקל, וידוע־חולי, ואם יש בי משהו המקרב אותי אליה, הרי זה מאותם הרגשים שאָב רוחש לבתו. משום זה איני מגמגם ודובר בלי עקיפין על דברים אלה שבלב, בלבה של איסטהרה… הרי היא אוהבת אותך!

פינקל ונשארה משום זה בביתה.

שפרן משום זה אמנם. עצתי היא, לא להיפגש יותר ולא לראות זה את זה! אם כך ואם כך לא תצמחנה מזה ישועות. קשי־ערפך, מר פינקל, קשיות־עורף זו – היא־היא בעוכריכם. מן הסקירה הראשונה הכרתיך: יהודי חם ביותר!

פינקל אולי… מידה טובה זו שמצאת בי – לא ידעתיה עד כה.

שפרן הרי כך… יהודי חם ביותר. לוּ אך הואלת לצנן אותו, את היהודי שבךָ, במעט המים, אלה מי הטבילה הפושרים – והרי היא הולכת אתך.

פינקל מר שפרן, מעיד אני עליך שפיקח אתה ואדם נחמד. אלא שבשאלה זו לא היית צריך לנגוע.

שפרן ירא־שמים אתה?

פינקל לא.

שפרן הוריך שמא אדוקים הם?

פינקל הם אינם בחיים.

שפרן וכי מי עוצר בעדך? אמור, על־פי ההגיון, כמובן, על־פי השכל הישר.

פינקל הנה כי יש בי משהו שהוא חזק וכביר מן השכל הישר – וחסל! אין את נפשי לדבר עוד בזה יותר… ועתה, אמור־נא לי בזה, שפרן, אולי אוכל ואיעלם מכאן לזמן קצר?

שפרן לאן?

פינקל אל איסטהרה. ודאי אמצא אותה עתה בביתה.

שפרן אָפוּנָה.

פינקל אלך ואשוב. (פונה ללכת.)

איסטהרה (ממהרת אליו ועוצרת בעדו:) פארדון, מוסיֶה! 14 הנה חפצתי, חפצתי… (בוחנה אותם זמן־מה מתוך גמגום. מתיַשבת בין כך בדעתה מה לומר.) חפצתי לשאול… לשאול – הרי כך! חפצתי לשאול מי כאן המסַדר. מסַדרו של הנשף מי?

פינקל וכי מה?

איסטהרה (מתוך גערה:) העוסק והפוסק מי הוא? העוסק והפוסק בנשף של מסכות זה?

שפרן (מראה בידו.) הרי זה האדון פינקל.

איסטהרה אתה הוא, אדוני?

פינקל אנוכי, וכי מה?

איסטהרה אודך שואל?

פינקל (נבהל ביותר:) אתה, איש צעיר, ודאי שאתה נושה בי את הפרוגראמה? את איסטהרה זיזי אתה מבקש?

איסטהרה אני מוחל לך במחילה גמורה את איסטהרה זיזי זו. וכי מי צריך לה? למה היא לי? חסר נשים אנוכי? לא ארפֶּךָ, מר פינקל, היה נא אתה למגן לי.

פינקל מה יש?

איסטהרה הרי הן מסתערות עלי מכל צד.

פינקל לא אבין דבר.

איסטהרה סביב שַתּוּ עלי כוּלָנָה. מנוחה ידריכוני. הצילה, אדוני.

פינקל הודה לה', איש צעיר, שגם אנחנו פה לא מן המין היפה אנו. אלמלא כך, הרי גם אנו לא היינו עוברים בשתיקה על־פני עלם נחמד שכמותך. דומני, לא מילידי המקום הזה אתה?

איסטהרה זר אני פה. מחוף ימים אני בא.

פינקל אנייתך איפה היא?

איסטהרה אנייתי טבעה בים.

פינקל (נחרד קצת:) טבעה בים?

איסטהרה סער היה. סער מאוד. וכי מה אתם יודעים על דבר רוחות הסער, אתם יושבי בתי־חומר, אתם לובשי הפראקים עם דַשי המֶשי המקופלים וחובשי הצילינדרים. מה אתם יודעים על דבר רוחות הסער שעל פני ימים? (גוחנת אליו מעט.) האם ניסית פעם רק אחת בחייך לטבוע?

פינקל לא פעם. אף־על־פי־כן סבור אני שאין זה מן הדברים הנעימים ביותר.

איסטהרה על־כל־פנים… ואולם טָבוֹע וַעֲלוֹת?… שָבוֹר אניה בלב ים – והינָצל? את טעמה של הצלה ידעת? אין טוב מזה עלי אדמות.

פינקל (מתבונן בה מתוך סקרנות:) מה שמך, העלם?

איסטהרה שמי? לשמי תשאל? הריהו –

שפרן הרף ממנו, מן הנער… טוב טוב כי תסור לרגע אל איסטהרה.

פינקל אכן.

איסטהרה היֹה לא תהיה! לא תלך מעמדי. לא אֶתֶּנךָ ללכת. עם גלי הים אלחם בעצמי. אך כלפי אלו הבחורות שהזמַנת אל נשף של מסכות זה, אין־אונים אני ואובד־עצות. הנה הן באות שוב, הנָן! אִמלטה נא על נפשי. (ממהרת ויוצאת אל האולם.)

מסכות (אחדות, נשים ועלמות, באות דחופות בעד הדלת השניה. הן רואות את איסטהרה המַלח, קוראות אחריה: “הנהו” “הנהו”, רצות אחריו אל האולם.)

פינקל ההתבוננת אליו, אל העלם הזה, מר שפרן? כמה הוא מלא חיים! ועתה אני שואל אותך: אלה הקבריטין ו“כוכבי הזהב” שלכם למה לנו, אם הטבע עצמה מעתירה לנו שפעת עלומים וחום נעורים זה?

שפרן משל למה הדבר דומה? לאשה שנפלה מן הגג וכו' וכו'… ואולם למה זה הרחבת בעצם את פיך וַתדַבר גבוהה על שפעת עלומים וחום נעורים ועוד כהנה וכהנה? מדוע לא שאלת את הנער לעמו ולמולדתו, למה לא שאלת אותו ליהדותו?

פינקל וכי מה אתה סבור? “יהדוּת ואנושיוּת”! מדבריו של הד"ר חיוורין שלנו קשה לי להפריד בין שתים אלה. כשאראה את עלם־חמודות זה, אשאלוֹ גם על זה. כמדומה לי שמאחינו בני ישראל הוא, כמוני וכמוך –

שפרן ממני הרף… אל נא אִחַד בין אלה שבקהלך. ואולי תאמר להוציא גם אותי מן השאנטאן?

פינקל (מחייך:) לא לפי כוחי הוא.

שפרן ואני האמנתי… (פולט איזה הערות מסורסות מתחת לחוטמו, סר הצדה תוך גמגום למקוטעים ושב למקומו, אינו מדבר, אלא שדבריו פורצים שלא בסדר מפיו:) אבי, מנוּול היה, אוצרות־קורח היו לו. אמי, – אם רחמניה היתה לי… כיצד מצאה את הדרך לשאנטאן לא אדע עד היום. באה ומצאתני בין שתים. לא באה כדי להוציא מידי אלפיים הכסף שגנבתי מאת אבי בלכתי. לקחת אותי הביתה אמרה, אדון צעיר ורב־חסד, לקחת הביתה את בנה, את בנה האובד… הגידה נא לי, חביבי, האם נפלה לך פעם אֵם לרגליך? שתי הבתולות אף הן בדמעות־שליש בכו, מרטו שערותיהן… גם את ידיהן של אלו נשקה, קראה להן לשתיהן שתלכנה גם הן אתי. “באנה, בנותַי!” – אלא שנזכרתי בזה הרגע בבית אבי, שוב זה הבית! וזה החדר קבעו לי ואלה הטפיטין! (פורץ בקול:) אלה הטפיטין, אמי! אלה הטפיטין, לוּּא אך היו הם מודבקים שם לקירות. (בקול מדוכדך ובשברון־רוח:) מר פינקל, חדר שקירותיו מצופים טפיטי־נייר אמוצים־כהים? מה תגיד אתה לחדר אשר כזה? והן לא תאמין שלבעבור חדר אשר כזה לא יָשוב עוד מי שהוא לביתו… מה אעשה שם?

אהרן (בא מן האולם, מעט בגילופין, נכנס לתוך דברי שפרן:) ענין של נכבדות! נושאים אשה וחסל!

שפרן (מתבונן בו בצחוק קל:) אהרן! דרדק שכמוהו, כיוֵן ובא אל הרגע הנכון. (אל פינקל:) אף אמנם, ענין של נכבדות. אמי היא שרצתה בזה. ואתה, אהרן, איך ידעת לכוון לרצון אמי?

אהרן כי על־כן קראו את שמי אהרן, אני יודע לכַוון דבר לאשורו.

שפרן הרי כך, בנוגע להופעתך על במת “כוכב הזהב” שלנו כבר הוחלט בינינו: בראשון לחודש אתה כבר יוצא במחולות, באופן רשמי, במחול אחד, אתה ובֶלה.

פינקל מה?

אהרן אין זה שייך לך, אפרים. אמנם אחי הגדול אתה, אך אל־נא תתערב בדבר, אינו נוגע לך. חמסי עליך, אחי: הנה כי הבאת לכאן איזה בן־בלי־שם בצווארון־מלחים, וזה משך אחריו את כל המַסוות, ואני – עיני רואות וכלות. אי! וכי כך אתה עושה לי, שעצמך ובשרך אני!

פינקל (נד לו בראשו:) הו אהרן, אהרן!

אהרן מה חפצת? אולי כה נצח אהיה כלוא בבית? בחדר־הילדים אולי אשב?

שפרן הרי כך, עם אותם הטפיטין… אל תתאונן, אל… עוד תהיה לאיש!

איסטהרה (מציצה בעד אחת הדלתות:) הן אינן פה. (נכנסת.)

אהרן הנהו! גשה אלי הנה, אחי, ואמוּשך, אני מצפה לך, יקירי.

איסטהרה (ניגשת.) אינן פה. אף לא אחת. עתה אשאף מעט רוח אל קרבי.

פינקל כיוסף הצדיק בשעתו.

אהרן מי שלא רואה מעשי להטיו של זה, לא ניחא לו עוד. (ניגש אליה.) שמעני־נא, בן־פזיזא, אולי תקח את צרור עצמותיך ותתחמק מכאן בעוד זמן?

איסטהרה (על אהרן:) מה טיבו של בחור זה? אולי אף אתה אינך אלא נערה, שדבקת בי ככה.

אהרן לא נערה אנוכי, ומעודי, כדאמרי אינשי, לא שכבתי אצל –

איסטהרה ידעתי! ידעתי! אתה הגד לי רק אחת: מי אתה? מה שמך? ורצונך מהו?

אהרן בחור כארזים אנוכי, ואהרן שמי, רצוני – לשַׂמח קצת את הלב… משום כך, אנא, אני מבקֶשך שלא תעמוד לי על דרכי, כי נשמתי – אף היא לא מחומר קורצה. הראיתם מימיכם: באשר עובר המַלח – שם הוא בתולה יפַלַח…

איסטהרה מר פינקל, מאוד־מאוד הייתי רוצה לדעת את האיש הצעיר הזה, מי הוא?

שפרן זה אחיו.

פינקל אולי תחדל, אהרן, מן המַלח?

אהרן ילך לו מכאן!

איסטהרה כסבורים אתם שהוא שיכור? אף לא מינֵיה! לא – בא' גדולה ומרובעה. רק מקנא הוא בי ולא לשווא אמנם. עיקר כעסו היא על בֶּלה… כלום לא בֶּלה היא?

אהרן יד לפה! הוי כמה לוהטת זו ידי. (רוצה להתנפל עליה.)

איסטהרה (דוחה אותו מעליה:) ובֶּלה – בֶּלה זו – דומני – כלתו היא?

אהרן בֶּלה! כלתי אמנם! אך אתה תצא היום מזה בשן ועין.

איסטהרה ובכן – שֶׁכַּלָתך היא! (בבת־צחוק קלה:) והנה רצה המקרה שתהיה בת־דודי דווקא! בת־דוד עם כל התגין… ועתה – הגיעו בעצמכם: שני בני־אחיות, מכיוָן שהם מזדמנים לפונדק אחד, ובשעה שלא תשורם עין־זרים, כלום אין הם רשאים?… ואם יש בזה משום איסור – כלום יעמדו בו? דעת לנבון נקל… נשיקה אחת ושניה לה – במה הן נחשבות? ואלמלא מצָאָנו זה בקלקלתנו, זה חתָנה, אלמלא בא באמצע –

אהרן על דברי אמת אלה – הנני להשיב לך – (משתער עליה, אוחזה בדשי כתונת המלחים בחוזקה, מנענע אותה בכעסו, אלא שהוא מנער את ידיו מחָזה, ונרתע בו ברגע נדהם לאחור.)

איסטהרה אל תיגע פה, אהרן, עוד תיכָּווה.

אהרן (מסתכל בה תמֵיה:) מה? מה?

פינקל (קרב אליו כועס:) להכות פה את מי שהוא אתה אומר?

איסטהרה הנח לו… עם אחיך, אדוני, אדע לכלכל דבר בעצמי. אתה הצילני נא מיד הנשים.

אהרן (מתחנן לה:) אנא, הביאֵני נא שוב לידי כעס… עשה עמדי חסד!

איסטהרה (מושכתו באוזנו:) להיכָּווֹת אתה רוצה! אי, אי! (ממהרת אל פינקל.)

אהרן ראֵה, ראֵה, עוד תבוא אל תחת ידי! (יוצא אל האולם.)

איסטהרה זה אחיך, מר פינקל, בעל־קנאה הוא וצר־עין.

פינקל במוצלח שכמוך הייתי מקנא גם אני, אלא מאי – אינו גומר.

שפרן האדון פינקל, הוא כבר נלכד ברשת אהבה. הוא אוהב.

פינקל (בתלונה שיש בה משום תמהון:) מר שפרן…

שפרן ודווקא אחת מאלה… שאנסוניֶטה… למה אָדמו כה פניך, מר פינקל? אל נא כה תתבייש… על־כל־פנים אין לך במה להתבייש בה!

פינקל לא בה אני מתבייש, כי אם בך, מר שפרן.

איסטהרה עוד מענה אחד אשר כזה ואני לוקחת אותך אל אנייתי.

פינקל אנייתך – הן טבעה בים.

איסטהרה אי, אי! אֳני חדש הולך ונבנה בשבילי על חוף יַמי.

פינקל חֶדוות־חיים זו ועליצות זו של חיים, מהיכן לך, העלם? (נזכר מתוך צחוק:) הנה כי כן! רוצה הייתי לשאָלך על עַמך, איש צעיר, אם לא יהודי אתה?

איסטהרה יהודי מכף רגל ועד ראש.

פינקל (לשפרן:) התשמע?

איסטהרה וכי מה? הכָּרת חוטמי כלום לא תענה בי?

פינקל זה חוטמךָ – לאו־דווקא.

איסטהרה תודות לאל! אך האמֵן לי – יהודי!

שפרן הבלים! יהודי, לא יהודי. שמא תיכנס לרגע אל איסטהרה, מר פינקל?

פינקל דומה, שהשעה מאוחרת קצת.

שפרן הריני הולך לבדי.

איסטהרה (בצד שפרן:) אך פה תהיה, חֵלֵכָה!

שפרן הנֵה… מַפלתי קרובה, איסטהרה. (יוצא לאולם.)

איסטהרה (סרה מתוך שיחה עם פינקל הצידה.)

פיני (תיבות־שוקולאדה רבות תלויות לו בצווארו ועל חזהו.)

ד"ר חיוורין (בא אחריו.)

פיני אולי תסוב אל אחורי לרגע?

ד"ר חיוורין ראי אף ראי, איסטהרה, כמה רע הוא מזלי…

פיני צאו והיתַּמָהו! אדם זה כאילו קָנַני באי־אלו תיבות־שוקולאדה. וכי סבורים אתם שכל־כך הרבה הגיש לי זה האיש – לאו דווקא. שתים־עשרה בסך הכל!

ד"ר חיוורין בכל לבי הייתי מגיש לך עוד אחת, את השלוש־עשרה, אלא… אך ראי, ראי, שוב זרחה לי קרן של תקווה. זה פינקל… (ממהר אל פינקל:) אולי יש אתך מעט כסף, הוצאתי את כל מזוּמני ונשארתי אל צרור נקוב.

פינקל בחפץ לב… (נותן לו איזה שטר־כסף.) כלום זה יספיק לך? קח. וזוהי ההולכת לימינך?

איסטהרה (מביטה אל פיני.) עוד מעט ותצטרכו לקרון.

ד"ר חיוורין אתה פרחח, אל תדאג לנו. (אל פינקל:) כפי הנראה יש לה חולשה למיני מתיקה… אשה ככל הנשים!

פינקל התדע מי היא?

ד"ר חיוורין לוּ אך ידעת מי היא והוספת לה גם אתה בובוניירה אחת על אלה שנתתי לה אני.

פינקל וכי ידועה היא לי מתמול שלשום?

ד"ר חיוורין ידועה! היא ידועה לך יותר מאשר לי, אם כי אני חוזר אחריה כל הערב. (אל פיני:) שמא לא כך הוא, איסטהרה?

פינקל (תמוה ביותר.) איסטהרה?!

פיני אולי תבלום סוף־סוף את פיך?

ד"ר חיוורין אַת סלחי לי… אני אך לרגע… אל המזנון רק… (ממהר אל האולם.)

פינקל (מתבונן מרחוק אל פיני:) אין זאת כי אם נשתגע… איסטהרה!

פיני הוא באחת: איסטהרה אנוכי! כמעט שאני מֵחֵל להאמין לו. אלמלא אלה המכנסיים שמזכירים לי מי אני. (מפשיל קצת שמלתו ומרים את זוג מכנסיו קצת למעלה.)

ד"ר חיוורין (שב עם תיבת־השוקולאדה עוד אחת בידו. מוצא על־יד פיני את פינקל המחייך לו.) אי, אי, רחימאי… סחור, סחור ואל תקרב לצרור!… עתה, אם גם תלך לטבילה, לא יועיל לך כלום… (מראה את הבונבוניירה לפיני, כשהוא עוד עומד מרחוק.) איסטהרה!

פיני (קרב אליו בצעדים גסים. לוקח מידו את תיבת השוקולאדה ברוגזה ממש.)

ד"ר חיוורין (אוחז בזרועו ויוצא אתו קוממיות אל האולם.)

איסטהרה (אל פינקל:) איסטהרה זו, שאתם מדברים בה כה הרבה – מי היא? בחורה כדבעי, איזה “משא ומתן” בשבילי?

פינקל שמע נא, עוּל־ימים, אני אין מסווה על פנַי, ומן הראוי הוא שתבחר לך לשון אחרת עמדי.

איסטהרה אני לא בך אני מדבר, אני מדבר בה, באיסטהרה זו שהיתה פה למִלָה.

פינקל עצור מעט ברוחך עול־ימים, התאפק נא.

איסטהרה אוי, אוי, איני יכול עוד להתאפק, בשום אופן! את איסטהרה הבה לי הֵנה. אתן נא עיני בה!

פינקל הנה כי היה לי כבר זה לשונך לזָרָא.

איסטהרה כבר אמרתי: לא אתה עיקר אצלי, כי אם היא. אמור־נא לי מה טיבה של בחורה זו? צבע עיניה מהו? שחורות הן? יהודיות?

פינקל (כמדבר לנפשו:) יהודיות… אף אמנם, יהודיות… אלא –

איסטהרה מאי “אלא”?

פינקל (לנפשו:) נכריה, שעיניה יהודיות.

איסטהרה הנה כי כן, ערלית היא! את הערלית הבו לי הנה, ואני מגייר אותה תוך כדי דיבור!

פינקל רואה אני בעליל, שהריקוֹתָ לא־מעט אל קרבךָ, איש צעיר.

איסטהרה (מחקה אותו.) “איש צעיר”! “איש צעיר!” מה לי ולאיש צעיר? האגיד לך, מי אני?

מסכות (אחדות נראות בפתח האולם.)

איסטהרה (נבהלת למראה הנשים.) כאן הן הנשים. שוב! (נמלטת אל האולם בעד הפתח השני.)

המסכות (רודפות אחריו:) חטפוהו!

בלה (בפנים גלויים כבר, מושכת אחריה את אהרן:) בוא, בוא, הנה אחיך.

אהרן בנידון דידן איני צריך לחוות־דעתו של שום אדם ואפילו של אח.

בלה לא כך, אחיך הגדול הוא, וצריכים לציית לו.

אהרן מה לי גדול ומי לי גדול! בענינים כאלה אינם מתחשבים עם הגדולים; בעינַיך תראי: אני את חג חתונתי אָחוג אתך, והוא עוד שרוי יהיה בלא אשה. רווק בין רווקים!

בלה בלי הסכמתך, מר פינקל, לא ייעשה דבר.

אהרן להוי ידוע לך, אפרים, שזו הנערה – כל המעלות שֶמָנו חכמים בבת ישראל מצויות בה. יפה היא, נאה היא, פיקחית היא ועוד – אל בלה: מה עוד, הגידי!

פינקל מרת בלה – הן בלה? אם באמת ובתמים אחי אומר… לא אהיה אני לשטן לו. אסכים לזה מיד, אם כי חפצתי שיקבל תעודת־בגרות תחילה… אלא ששתה יותר מדי הערב ואי אפשר לדבר אתו בהתגלות־הלב. מאוד־מאוד הייתי רוצה לראותכם מחר לאחר שיתפכח.

בלה כלום לא אל הענין הוא מדבר?

אהרן אל הענין! אל הענין! ברם, אין זה מוכיח כלום. אדם, אשר הוא פיכח, יש אשר יֵט מן הדרך… והָא ראיה: אתה אחי! אַת בלה, רִקדי נא עמדי ותיווכחי. (דבק אל בלה בת־זוגו. התזמורת משמיעה ואלסה.)

פיני (בא מסורבל בתיבות־שוקולאדה רבות, אחריו הד"ר חיוורין.) אולי תחדל כבר ממני?!

ד"ר חיוורין (מתחנן לפניו:) רק מחול אחד, איסטהרה!

שפרן (בא מן האולם.) האיננו פה, הנער המלח?

פינקל היאך? לא סרת אליה כלל?

שפרן להיכן הייתי צריך לסור?

פינקל אל איסטהרה, כמדומני?

שפרן חדל ממני, מר פינקל. האיננו פה?

פינקל המלח? הנה כי היה לך אורַח כנשים, שהן חוזרות אחריו. הנהו!

איסטהרה (שהציצה מן האולם:) האינן פה, אלה הנשים?!

פינקל אינן.

איסטהרה (נכנסת:) התדעו, נכבדַי, את אשר עולה על דעתי? אין עצה אחרת אלא להשתמט מכאן חרש ובעוד זמן… לא יועיל לי עוד דבר… ואולם בטרם שאנו נפרדים, הייתי רוצה רק פעם צאת במחול עם איש כערכי, כלומר: עם בן־מיני דווקא; מר פינקל – (בהשתחוויה קלה) – כבדני־נא!

פינקל (משלב ידו מתוך צחוק סביב גיזרתה. נכונים למחול.)

אֶלקה (אף היא באה מן האולם, משליכה את המסווה מעל פניה.) בכל האולם הייתי, כל הלילה בו תעיתי, נערים רבים ראיתי, אך כפיני שלי לא מצאתי! פיני! איֶכה, פיני?

פיני (סר מעל הד"ר, שמלתו נושרת בלכתו. הוא בא וניצב על־יד אֶלקה:) הנני. שמא את רוצה בתיבת שוקולאדה?

ד"ר חיוורין (סופק כף:) טעות אשר כזו – אהה!

שפרן (מרחוק אל ד"ר חיוורין:) אין לך בת זוג, הדוקטור? אלי, אלי קרַב, אנחנו שני בעלי־מום אנו.

ד"ר חיוורין (הולך בצעדים מרושלים, כאדם ההולך על־כורחו, אל שפרן וניצב על ידו.)

איסטהרה (סובבת עם פינקל במחול הוואלסה. היא מסירה מתוך המחול את כובע־המלחים מעל ראשה. שׂערותיה מתפזרות ברוח.)

פינקל (עומד לפניה כמסמר תקוע באמצע הבימה.) איסטהרה!

איסטהרה (אל כולם:) ועתה – אלי! אל ביתי אני!

פינקל אַת זאת, איסטהרה!

איסטהרה אנוכי, פינקל.

פינקל אני עוד מהסס כולי, אביט וטרם אאמין.

איסטהרה הַאמֵן תאמין, פינקל… ואתה שפרן, הנה נחלתָ מפלה!

שפרן כנראה.

איסטהרה תבוסתך שלמה, שפרן… זה האיש פינקל לא עשה את הנבלה, וגם לא בעבורי!

פינקל מה יש? מה יש, איסתהרה? הוי, מי אַת?

איסטהרה ערלית מבנות ישראל אני!

ד"ר חיוורין הַוָה הוָה על הַוָה, ושֶבר על שֶבר עלי באים. הנה את כל התיאוריה שלי ביחס לבנות ישראל נשא הרוח.

אהרן כדאית היא התיאוריה שלך ועוד עשר כמוה שתתבטלנה, ואיסטהרה תהי אשר הִנֶהָ.

פינקל איסטהרה!

איסטהרה ועתה הביתה! אתי לבית תלכו. עד אור הבוקר אתי תהיו. ומחר אני עוזבת אתכם והולכת אחריו, אחרי פינקל. התקחני אתך?

פינקל עד אחרון יומי.

שפרן (בלעג גלוי:) תהי דרככם צלחה.

איסטהרה נחלתָ מַפלה, שפרן, אלא שאתה צריך לשלוט ברוחך גם בצר לך, בהיותך מעתה בודד במועדיך.

שפרן בודד עד כדי כך אינני. הן הדוקטור הוא אתי. חוץ מזה – הנה בֶלה, אלַי!

בלה (ממהרת אליו, עומדת לימינו.)

שפרן גם אתה אהרן, הֵנָה!

אהרן (ממהר אליו אף הוא. עומד לשמאלו.)

שפרן אתם שניכם, עוד בשבוע הזה תפליאו כל עין.

פינקל (מדוכא קצת:) ב“כוכב הזהב”?

איסטהרה (טופחת לו בכף־ידה על פיהו:) אל־נא, אל־נא, לשונך אל תתבַּלע, גשה אלינו, שפרן וּבָרכנו –

שפרן (ממקומו, בלעגו המר:) דרך צלחה! – הולכת אַת מעמנו, איסטהרה… הבה אשאלך בטרם לֶכתֵך: אַת – מה תעשי, איפוא, בערבי החורף הארוכים והמאוחרים? איפה תקחי לך כל־כך הרבה מנורות ונברשות ואור חשמלי כל־כך רב במעון פרטי? איך תעצרי כוח לשבת מדי נשף בנשפו על־יד תנור ביתך?

איסטהרה (עם פינקל.) אל תירא, פינקל… אך לשווא הוא מטיל עלינו אימה.

פינקל זאת לא זאת… הנה כי הֵבנתי מעט לרֵעו… בערבי החורף הארוכים נבוא אליו שנינו, אל שפרן, אל השאנטאן נבוא… שולחן קטן בין שולחנותיו – שלנו יהיה.

איסטהרה (בעינים מאירות:) תן לו את ידך, שפרן, תן לו לאפרים את ידך. משלנו הוא!

פינקל (ניגש בחום־לבו אל שפרן ומושיט לו את ידו.)

שפרן (אף הוא לוחץ אותה בחום.)

איסטהרה

אֲנִי מֵאֵל אֲשֶׁר לְקָרְבָּן עוֹלוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לָמָּה;

מֵאֵל שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת מָקוֹם לְכַף רַגְלָן עַל אֲדָמָה…

מֵאֵלֶּה הִנֵנִי הַקּוֹרְאוֹת אָח לַזָּר, מִכּוֹסָן יֵשְׁתְּ כְּחָתָן;

מֵאֵלֶּה שֶׁחַיֵּיהֶן קְצָרִים וְכֹה בוֹדְדוֹת בְמִיתָתָן.


המסך


איסטהרה, קומדיה בשלוש מערכות. פורסם ב־“בדרך”, שנה א‘, גליונות ט’–ט"ז, ד’ אדר, ח' אייר תרצ"ג.



  1. ווּ קומפּרינֵי – אתה מבין? (צרפתית).  ↩

  2. טינגל־טאנגל – שם עממי גרמני לקאבארט מדרגה נמוכה.  ↩

  3. פילומנה – דמות מן האגדה היוונית. מחמת יופיָה נאנסה על־ידי בעל אחותה.  ↩

  4. טשו־טשו־לופ־טשו ­– להלן מבאר ד"ר חיוורין: סתם הברות.  ↩

  5. יולדאי – מלשון יאָלד, טיפש.  ↩

  6. כַּד הוינא טליא – ארמית: כאשר הייתי טלה, כלומר – בנעורי.  ↩

  7. קאלאמיטה, כלומר צרה, אסון (בצרפתית)  ↩

  8. שפרן – כך במקור, אך כנראה צריך להיות “ד”ר חוורין – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  9. שאנטאן – קאבארט שבו מזמרים שאנסונים, פזמונים. (צרפתית).  ↩

  10. חוטרה – הכוונה לחוטר, מַחוה, כדי להראות בו את המלים שקוראים בספר.  ↩

  11. ריקוד מהיר, פרוע, ממוצא איטלקי, כאילו נוּשך הרוקד על־ידי עכשוּב, שנשיכתו מוציאה אדם מדעתו.  ↩

  12. יֶנְטֶה – נוסח יידיש לשם יהודית. משמש בפי העם כשם־נרדף לאשה סרת־טעם וצרת־אופק.  ↩

  13. מַמְזֵּל – כלומר מַדמוּאַזל, עלמה, גברת.  ↩

  14. פארדון, מוּסיֶה! – סליחה אדוני!  ↩


המתמיד וצלו

מאת

יצחק קצנלסון


הנפשות

בחור א' חיים נחמן

בחור ב' רוח־הנערה

בחור ג' הורי המתמיד

בחור ד' ראש־הישיבה

בחור ה' בחורים־צללים

בחור ו'

בחור ז'

בחור ח'


תמונה מחיי בית הישיבה

המקום: ווֹלוז’ין

הזמן: לפני ארבעים וחמש שנה, בערך1


(ערב בבית הישיבה. בחורי הישיבה – אלה יושבים ואלה עומדים, מפוזרים באולם, כל אחד על־יד עמודו. הגמרות פתוחות. קולות התורה בוקעים פה ושם ושוקעים אחד־אחד ועולים ונשמעים שוב. מצד ימין לרואה עומד המתמיד על־יד עמוד בדול ופרוש משאר הלומדים, מתנועע על גמרתו.)


בחור א' וב' (מתווכחים בהלכה בקול ניגון, בחור ג' נכנס אף הוא בקול ניגונו לתוך הויכוח – )

המתמיד (מסלסל בקולו.)

בחור א' (מכה בידו על־גבי הגמרא הפתוחה:) חסל! חסל סידור “מועד” כהלכתו!

בחור ב' הס… המשגיח!

בחור א' איננו…

בחור ב' האומנם?

בחור א' כבר עיני בחנה היטב… איננו!

בחור ב' ברוך דיין אמת…

בחור ג' מי מת? מי מת?

בחור ב' המשגיח… הוא יצא.

בחור ד' לא נתכוון דוד המלך ב“מושב לצים” שלו, אלא לכם!

בחור ה' “תמים דרך” שכמוך… אשריך! כלום השיב לך את הטרף־פסול שהוציא מתחת גמרתך, שכה תקנא לו?

בחור ד' לא השיב… מי יודע אם ישאיר לי, קנאי זה, את שבעת יָמַי, ואת שבעת שולחנותי, אשר אני סמוך עליהם… שנתן עיניו בי. ואולם מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… הוא – אמנם פרעה, שגזר על ילדי־רוח, על ספרי־ההשכלה, ואתם – לָבן אתם, שאלמלי יכולתם ועקרתם אותו מן השורש.

בחור ב' אתה מגן עליו, על ראש־כלב זה – בעל־תשובה אתה!

בחור ד' לא בעל־תשובה ואפילו לא צדיק מדבר מתוך גרוני; ראה, את ספרי האחד הוציא מתוך מחתרתי ואני יש לי פה ספר אחר במקומו. (מרים קצת הגמרא:) הנהו! ואולם לא פה המקום ולא אנחנו אשר ננבל את פינו בקללה, סוף־סוף בן־תורה הוא!

בחור ה' אל ירבו כמוֹתו בישראל! אותנו הוא מענה על שאנו מבטלים זמן, ואת המתמידים הוא עוֹיֵן על אשר יהגו יומם ולילה בתורה. כלִיל שנאה וקנאה הוא.

בחור ו' כל מום רע בו!

בחור ד' חדלו! נשוא לא אוּכל כשמגדישים את הסאה. (מוציא את הספר מתחת גמרתו.) כמוהו הוא, שהגדיש את הסאה בדברו בם בחסידים!

בחור ב' זה מה אתך, קָרֵיליצאי, סמולנסקין? אם לא מצא חן בעיניך, תּנֵנוּ לי, אנוכי ארחמנו!

בחור ד' לא סמולנסקין… מאפוּ הוא. קח לך את מאפו. (מושיט לו ספר.)

בחור ב' אני יודעוֹ כבר על־פה… (מעיין) את העַיט2… כשמדברים במאפו נזכרים באהבת ציון ובאשמת שומרון… הדורות הבאים יגידו? אברהם מאפו תושב ירושלים היה, מזמן לזמן פקד את בירת אפרים, ואת קובנה לא ראה אלא בדמיון.

בחור ג' את אשר ראה בדמיון – ראה היטב, ואת אשר מקרוב ראה – כאילו לא ראה כלל… את העיט הצבוע שלו אינני גורס.

בחור ה' לא הלכה ראשונה היא שאינך גורס…

בחור ג' לא באתי עוד אליך שתחלצני. מה את הטומן שם, איש לומז’ה?

בחור ה' “המליץ”3

בחור א' האחרון? תן ואעיף עיני בו במליצך.

בחור ה' תן לי “הצפירה”4 העולה בשמי וארשה ואתן לך את הארז אשר בפייטערבארג5.

בחור א' אין בה ב“הצפירה” ולא כלום, חיים זעליג6 מביט שם בכוכבים.

בחור ב' בעצם יום בהיר.

בחור א' איש איישישוק חומד לו לצון… באיישישוק אינם יודעים עוד, שאת הכוכבים אפשר לראות גם ביום.

בחור ב' (תולה עיניו בבחור א'). את הכסיל7 אני רואה אף אני…

בחור ד' לא בשמים הוא!

בחור ב' (עוד יתבונן בו.) וקטן, קטן הנהו!

בחור ג' בלי שפופרת אתה מסתכל בו בכסיל, אך זה פלא! על־כן כה יקטן בעיניך… לחיים זעליג סלונימסקי, אומרים, יש שפופרת כזו! ממצרַים ועד הנה…

בחור ו' איצטגנין זקן זה שב“הצפירה” – עיניו ומעיניו בשפופרת, מי תוהה שם על הקנקן, מי ממלא את הכלי?

בחור א' בְּנו בוַדאי.

בחור ו' אי… בנו עם־הארץ הוא, צורת אלף לא ידע…

בחור א' נכדו שמא?

בחור ו' להד"ם!

בחור ה' לא אפתח פה לשטן: אם הבן עם־הארץ – והיה הנכד גוי ושונא ישראל… הלוואי שאשקר.

בחור ו' ואלי יגונב: אירע לו לחיים זעליג נֵ"ס8, בחור מעל גדות הוויסל, כתבא רבא!

בחור ב' מאי רבא?

בחור ו' הוא כותב בידו השמאלית.

בחור ג' רַק?

בחור ו' לא רק, אלא גם… הוא כותב גם בידו השמאלית.

בחור ב' בשתים!

בחור ו' נחום סוקולוב! כתבא רבא. הוא לקח את המכשלה, את “הצפירה” תחת ידיו השתים.

בחור ג' הבלים… השמיעני נא אתה, סלוצקאי, קולך.

בחור ז' שר:

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שָׁמָּה מִתְגּוֹלֶלֶת

שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינַיִם,

נֶהְדֶּפֶת מִסַּעַר, עָלֶיהָ נוֹבֶלֶת,

שׁוֹכֶבֶת פֹּה מִיּוֹמָיִם…


וְהִיא מִתְחַנֶּנֶת אֶל כָּל נוֹסֵעַ:

אָנָא, אִישִׁים, חָנוּנִי!

שִׁמְרוּ צַעֲדֵיכֶם אוֹתִי מִנְּגוֹעַ,

פֶּן בְּרֶגֶל תִּרְמְסוּנִי…


אָנָּא, חָנוּנִי, מֵעָפָר הֲרִימוּנִי,

פֶּן אֶהְיֶה לְמִרְמַס רַגְלָיִם –

בְּיֶדְכֶם שְׂאוּנִי, אֶל עֵדֶן גַּנִּי,

אֶל גַּנִּי מַחֲמַד־עֵינָיִם…9

בחור ה' כבר היא יוצאת מאפי, זאת השושנה! שיר חדש אולי תדעו?

בחור ח' את החמלה של אד"ם הכהן. שר:

הוֹי, אַך שׁוֹד וָהִי, הַבֵּט לֹא אוּכָלָה,

הָמוּ מֵעַי, הָמוּ, בִּלְבָבִי לָחַץ –

הָהּ לִבִּי, לִבִּי, הָהּ נַפְשִׁי נִבְהָלָה,

וְכִלְיוֹתַי אֵיפֹה, פָּשָׂה הַמָּחַץ.

אָנָּא סַמְּכוּנִי פֶּן אֶמַּס כַּמָּיִם –

חֶמְלָה אָנֹכִי מִבְּנוֹת הַשָּׁמָיִם.

בחור ג' ישן נושן! מי מכם יודע משהו משֶל – איך הוא מכנהו, המשגיח שלנו? יהודה־לייביטשקע, משהו מאת יל"ג?

בחור ב' למה לנו גורדון? הן יש לנו פה משלנו! יעמוד הנעלם והטמיר, המנגן כזמיר על ראש האמיר, יעמוד הבחור מז’יטומיר – יעמוד חיים־נחמן!

בחור א' (פונה כה וכה.) איננו! גם הוא איננו… לא היה היום בבית הישיבה. הנה כי נזכרתי! לא היום ולא אתמול…

בחור ג' אולי חולה הוא?

בחור ב' חס וחלילה, לא חולה… שמעו נא, הבחורים, הדברים די נהירין ודי ברורים, אך יהיו נא הדיבורים האמורים שמורים וּנצורים בלב… הס כל אחד, הס, אל תגידו בגאס10, אל תבשרו בחוצות ווֹלוז’ין מן הרזין דרזין, אל נא ידובר ואל נא ייאָמר – זה הבחור מז’יטומיר עושה עתה לילות כימים… ו –

בחור א' ומטייל?

בחור ב' אי, אי…

בחור א' ומספר?

בחור ב' אי… הוא מתיחד עמה –

קולות אַי, אַי…

בחור ב' עם אותה מטרוניתא, עם בת־השירה… הוא כותב!

בחור ד' אגֶרת! לאביו בוודאי או לאשתו.

בחור ב' אין לו אב, לחיים־נחמן. אשה תהיה לו, אם ירצה השם… הוא כותב שיר.

בחור ה' גילה לנו אמריקה! הוא כותב שיר! הרי לכם פתקא זו שמצאתי בגמרתו. קורא:

בֵּין עָבֵי אֵשׁ וְעָבֵי דָם –

הַשֶׁמֶשׁ רַד לִפְאַת הַיָּם! 11

בחור ב' לא הא! אני בשיר אחר מדבר… בשיר אשר בבית הישיבה יסודו, כלומר: על חיי בית הישיבה.

בחור ה' לא מצא ענין לענות בו רק על בית־הישיבה! אילו לעצתי שמע – ושר על השמש ועל הירח.

בחור ג' ועל הבתולות.

בחור ה' ולוּ גם על הבתולות! שלמה המלך לא בוש לשיר על הרועה בשושנים… וזה הבחור מז’יטומיר, מדוע לא יעיר כינורו גם הוא על שולמית?

בחור ב' עוד היום גדול… עוד ישיר! אל תעירו, גזלנים, ואל תעוררו… ואולם השיר החדש שלו על חיי בית הישיבה הוא, ועל הבחור הזה הוא סובב! מראה ביד עם הבחור המתבודד בקרן־זווית על־יד עמודו.

הבחורים כולם (מתבוננים במקומותיהם אל הבחור הנבדל מעדתם. על המתמיד…)

חצאי קולות המתמיד… המתמיד…

בחור א' אגיד לכם דבר אמת: אני מוחל לו לחיים נחמן, לאותו משורר מז’יטומיר, במחילה גמורה את כל הכבוד להיות נושא לשירו. ואַל נא אהיה מתמיד – (שולח יד לעבר המתמיד) – כלום זה בן־אדם? הרי זה צל!

קולות (במנוד ראש:) צל… צל…

בחור ו' אם רק הוא?… ואנחנו מה? כלום לא צללים אנחנו כולנו? לוּ בקולי שמע זה הבחור מז’יטומיר, לוּ הואיל וכתב את אשר הוא כותב אשכנזית או רוסית או פולנית – והיה זה כדאי! כלום לא עווֹן פלילי הוא שיאבד מישהו את עולמו בין ובשל עשרה בטלנים.

בחור ה' הברלינטשיק מדבר, הברלינטשיק!

בחור ו' אכן, רב הדרך מווֹלוז’ין לברלין, אך אעשנו! לברלין או לקֶניגסבֶּרג.

בחור ה' דרך צלחה! אך את הבחור מז’יטומיר לא ניתן לך… אתנו יהיה!

בחור ו' צל עם צללים.

בחור ז' ואתה מי אתה?

בחור ו' אני אעלה בשר, יקרום עלי עור, אכוון פני אל השמש, אל ההשכלה, בת השמים, אל מרחבי ארץ, אל חופש, אל דרור!

בחור ז' מנדלסון מדֶסוי12 – שוּתָא דְיַנוּקָא בְּשוּקָא…13

בחור ה' נוסף לזה למד שני מילונים אשכנזיים על פֶה. באיזה אות אתם רוצים וידקלם, והפיק את המרגליות כמתוך שק נקוב, לפי הא"ב: באיזה אות תחפצו?

קולות ק‘! ק’!

בחור ה' פתח פיך: קאַהל, קאקען, קאַהן, קייזער, קאַלבּ, קאַלטבּליטיג, קאַמעל, אייזעל14

בחור ו' אי, החמור מקומו לא פה!

בחור ז' כמובן, לא בווֹלוז’ין… (סוגר גמרתו.) פייעראֶבענד15, איש לענטשיץ.

בחור א' אני הביתה אני הולך, חברה, מי ומי ההולכים?

בחור ג' גם אני הולך. (משפיל קולו.) יש לו טרף־פסול בבית: פוּשקין – אוּ לוּקוֹמוֹריַא דוּבּ זֶליוֹנִי16

בחור ו' ולי מיצקֶביץ' – על דבר פּאן טַדיאוש17 שמעתם?

בחור ב' בן עירך הוא, בוודאי, מלֶנטשיץ!… אני יש לי אפיקורס משלנו: יש לי “הצופה לבית ישראל”18, לד"ר אֶרטֶר. (בהתפעלות:) כפתור ופרח!

בחור א' אם בגליצאי הפסוק מדבר: אבכר עליו את קרוכמל19.

בחור ד' אם בהלכה רצינו – למה לי קרוכמל? עסקתי בה כאן.

בחור א' מורה נבוכי הזמן – לא הלכה היא כי אם תורה…

בחור ד' אשריכם שיֵש לכם ספרים בבית, ואני אין לי כל… רק בת השכן שרה מעֵבר לקיר.

בחור ה' קול באִשָה, אי, אי… דון ז’וּאַן שכמוך… אם יש לך נקב בקיר, אֵלך גם אני אתך לביתך.

בחור א‘, ב’ וג' גם אני, גם אנוכי, גם אני! (יוצאים זה אחר זה בצחוק.)

בחור ג' (בצאתו נזכר ומדקלם מתוך עמידה:)

У лукоморья дуб зеленый,

златая цепь на дубе том,

и днем и ночью…

בחור א' (בצאתו:) “אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?..”20 (יוצא.)

בחור ו' לִיטבוֹ, טִי יעסטֶש יאַק זְדְרוֹביֶה! 21 (יוצא.)

בחור ב':

אוֹי, כִּי עוֹטְיָה אָנִי,

אֲנִי אַךְ נוֹדֶדֶת

מִמְרוֹם חַגְוֵי סָלַע –

הָהּ, אֲנִי יוֹרֶדֶת…22

(יוצא.)

שאר הבחורים (יוצאים.)

המתמיד (נשאר על עָמדו, לומד זמן ממושך מתוך ניגון עצוב.)

בחורים צללים (מתגנבים לישיבה מכל צד, בעד הדלת, דרך החלונות הפתוחים, הם קופצים פנימה, רוקדים ריקוד של צללים, מתלכדים במעגל ומתפזרים ושוב נאחזים זה בזה, הם לבושים מעילים קלים המשתרבבים בשעת המחול לכל רוח.)

חיים נחמן (נכנס.)

הצללים (בהופיע חיים נחמן הם נעלמים, צונחים, קופאים על ספסליהם.)

חיים נחמן (עומד לאחר היכנסו מול המתמיד בקרן־זוית שניה, מתבונן מתוך יראת־כבוד אל המתמיד השקוע, מתוך נהימה, בסוּגיָה.)

המתמיד (מפנה לאחר זמן־מה את פניו לעבר חיים־נחמן:) מה תבקש?

חיים נחמן לא ביקשתי כלום…

המתמיד (מסלסל בקולו נוגות אחרי רגעי דממה:) תפריעני.

חיים נחמן אנוכי?

המתמיד נתת בי עיניך…

חיים נחמן נתתי, כן… הן צִלי, צלי אתה… שכחתיך פה ובאתי לראותך. (רגעי דממה.)

המתמיד תתבונן שוב בי, תתפלא בי (ניתר ממקומו:) פתח פיך, נשמע קול או צא!

חיים נחמן צל! צל קם בבעָליו… הן אחד אנו פה, אני ואתה.

המתמיד (שב אל גמרתו, מסלסל בקול עצוב, חרישי.)

חיים נחמן אהה, אני פסקתי משנתי וצלי נשאר דבוק על עמודי! הוא חסר אותי וכמו לא יחסר דבר… לא נחשבתי במאומה… תפל שכמוֹתי (קרב אליו נרגש:) סור! סור מזה! חוש סורה! אנוכי פה עמדתי… (מעיין בגמרא שעל העמוד:) הדף! הנה הוא הדף! סמ"ך ב'! במקום זה עמדתי לפני יומיים. זה ימים שנַיִם שאיני בא לבית הישיבה… כאן פסקתי! (צוחק:) האח־האח־האח! לא תוכל לכת הלאה, באין אנוכי אתך… כל עוד הייתי פה, נגררת אחרי… משהלכתי – ועמדת גם אתה… הפוך! הפוך הדף, חפצתי שמוע קול תורתך מכל דף חדש… תן לי! אנוכי אהפכנו. (הופך הדף.)

המתמיד (חוזר ומהפכו לאחור.)

חיים נחמן לא ככה… כך! (הופך הדף.)

המתמיד (חוזר והופכו.)

חיים נחמן פה דווקא! את אשר לא חיממתי עוד בהבל פי! (מניח כף־ידו על דף הגמרא:) צעד קדימה, בלעדי… על כלונסאותיך לך, הלוֹך! למַד! (ממלא צחוק פיו.)

המתמיד (כובש פניו בכפות ידיו.)

חיים נחמן (נרתע קצת לאחור:) סלח! (אחרי דממת רגע:) לוּ זר היית לי, ולא התערבתי… כמוני אתה!

המתמיד (הפך בין כך את הדף למקום שעמד בו ויָשָב לסלסל בקולו.)

חיים נחמן (מחייך שוב ממקומו:) כה עלי תתמלא, תקוֹם בי… הרם נא עוד פעם הגמרא… והך… הך! הך, רחימאי… (מסתכל בו עוד איזה רגעים.)

המתמיד חדל! תתבונן שוב בי…

חיים נחמן הו בבוּאתי… אני בעָמדי לפני ראי־הזכוכית – כה בי יתעבר זה הברנש אשר בראי… חיים־נחמן אשר בראי! אמוֹר נא לי, מי מאתנו חיים־נחמן?… למי השם? אם לי הוא, או לצִלי הוא? שמע, אני עליך שיר כתבתי… עליך! לא… עלַי, עלַי כתבתי שיר… אני המתמיד! ראשית שיר… רק ראשי־פרקים… חפצתי להוסיף עליו ואבוא הֵנה לילה… לא נתכוונתי לך, לי לעצמי נתכוונתי… התרחקתי לכתחילה מעליך, – רווח! יהיה בינינו רווח… חפצתי בבדידותי אותי ראוֹת… לעמוד מרחוק והתבונן בי, בעָמדי גלמוד… אני בעָמדי לילות פה וּבלָמדי – לא הייתי כמוך לבדי, חשקי אתי היה, אני מתוך התלהבות למדתי, בסלסלי פה נוגות לא שמעתי קולי… רֵעוּ לי פה רבא ואביי, נבראו מלאכים בהבל פי ובהבל פי שרַפתים… ואתה – בודד אתה כה… אך התרחקתי מעליך – וראיתיך, נטלתי קורָה מעל עיני! לא זה השיר עליך פה כתבתי. לא נכנסתי עוד לפנַי ולפנים זה צִלי, עליך עוד אשירה! ואולי?… אולי יהלום הבגד גם אותך? (מוציא מגילת־נייר מכיס בגדו:) אולי יתאים שירי, יִשוֶה לכל נפש? לא תשמעני… אני אם אבלום פי – ושמעת, את אֵלם לבי תשמע! ובדַבּרי – ולא תשמע כלום! מה טוב! אל נא תשמעה! לא רק אדבר בך, אני גם אקסום לך הלילה… הוי, ליל אשר כזה! הוי, ליל אשר הדבֵקים יחד בו נפרדו, כדי שיראו היטב זה את זה… רווח! רווח יהיה בינינו! אני לך מַראות ודמויות אעלה מחיק הלילה, אעלם אליך, צִלי, מאלה אשר פה רֵעוּ לי, ואשר הופיעו אלי פה, ואשר יכלו לי והוציאוני לאט־לאט מתוך הבית הזה… אצו ויסובבוך, ואתה – הוזה, חולם לא תדעה… הוי, בָּבוּאָתי! (אחרי רגעי מספר של דממה:)

…וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

בְּאַחַת מֵאֵלֶּה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת,

בְּשָׁעָה שֶׁנוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְמָעְלָה,

הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת –

וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה,

וְרָאוּ מֵרָחוֹק עֵינֶיךָ אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה

לְצִלּוֹ שֶׁל־מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ…

אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים

מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ.23

המתמיד (ראשו צונח על כפות ידיו.)

חיים נחמן

בַּבַּיִת הַזֶּה, בֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה,

לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים עַל נַפְשׁוֹ עָבָרוּ:

פֹּה בִּכְּרָה יַלְדוּתוֹ, בַּחֲרוּתוֹ גָּמֵלָה,

וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ…

רוח־נערה (קלה כציפורת־כרמים, תלבושתה השקופה נעה ונישאת ברוח, נכנסת ביעף לתוך אולם־הישיבה, סובבת פעמים אחדות את המתמיד מתוך מחול, מתחננת אליו מעברים, מסלסלת פּאָתו.)

חיים נחמן

… יֵשׁ אֲשֶׁר יִרְקֹד כְּשָׂטָן לִקְרָאתוֹ

הָרוּחַ הַפּוֹחֵז מִשִׁפְעַת הַתְּכֵלֶת,

וְשָׁת לוֹ בַּחֲלָקוֹת, יָפִיחַ הוֹלֵלוֹת.

יְפַתֶּנוּ בַסֵּתֶר –

המתמיד (כאילו ניעור בהמשך מחולה, מרים ראשו מעל עמודו, מעביר ידו על שמורות עיניו, מנער מעליו את הרוח־הנערה המתרחקת מעליו, בכל פעם לאחוריו, והוא מושיט את ידיו לפניו בכליון־עיניים:) קחיני! שאיני! (גורר רגליו מתוך תנועות כבדות לפי קצב המנגינה, מתחבט בעמוד, מתפכח, קם ושב אל עמודו.)

הרוח־הנערה (נעלמת.)

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא, הוֹי, אָמַר אַבַּיֵּי!

חיים נחמן:

הָרוּחַ הַמְפַתָּה וְרֵיחַ הַשָּׂדֶה

הִתְעוֹפְפוּ כָעוֹף וַיִּמָּחוּ כֶעָנָן,

הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה – נִשְׁכָּחָה, אָבָדָה.

הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה – פֹּה, פֹּה בַמִּקְצוֹעַ!

פֹּה יַעֲמוֹד, יָנוּעַ, מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ,

מֵאַחֲרָיו וָהָלְאָה הַחַיִּים, הָאוֹרָה –

וּמָה אַתָּה, שָׁמִיר, מָה אַתָּה, חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַחוֹשֵׁק בַּתּוֹרָה!

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא, הוֹי, תָּנוּ רַבָּנָן!

חיים נחמן:

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

הֲפֹה אַדִּירֶיהָ, מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

הַיּוֹצְרִים אֶת רוּחָהּ עַל־הָאָבְנָיִם?

כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים

הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם?

מִי צָפַן הַקְּסָמִים בַּגְּוִילִים הַבָּלִים?

מִי נָתַן הַכֹּחַ לַאֲמָרוֹת עֲבֵשׁוֹת?

המתמיד:

תָּנוּ רַבָּנָן – מִי יֵדַע יָדוֹעַ

אִם לֹא כִּי אַקְרִיבָה אֶת נַפְשִׁי וּמְאוֹדִי

עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה – אָז מִן הַמִּקְצוֹעַ

אֶתְרוֹמֵם, וּמָלְאָה הָאָרֶץ כְּבוֹדִי…

אֲדֹנָי, קַח מַה תִּקָח! אֶת חֶלְבִּי וְדָמִי,

נִשְׁבַּעְתִּי בְּךָ וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה!

אִם אֶחְשׂךְ נִיד שְׂפָתַי וּלְקוֹלִי יְהִי דֳמִי,

אִם אָמוּשׁ מִמְּקוֹמִי, מִקְצוֹעִי אֶטּשָׁה,

אִם יֵדַע לְבָבִי מַרְגוֹעַ וּלְעֵינִי

שְׁנָת אֶתֵּן – עַד צְמָאִי לִדְבָרְךָ אֶשְׁבּוֹרָה.

הַשַׁחַר יְעִירֵנִי, חֲצוֹת לַיִל תְּיַשְּׁנֵנִי,

עַד אֶגמוֹר הַשַּׁ"ס… הוֹי, תָּנוּ רַבָּנָן!

(אביו ואמו של המתמיד מופיעים משמאל לרואים.

ההורים חומקים מתחת ידיו המושטות ועוברים לעבר השני.

המתמיד פונה לעבר השני.

ההורים משתמטים, עומדים בעינים מאירות על מפתן הדלת.)

חיים נחמן:

מַה יֶּהֱמֶה, יִשְׁתּוֹחַח לְבָבוֹ הַחוֹלֶה?

מַה תֶּהְגֶּה, מַה תֵּבְךְּ נְגִינָתוֹ הַמַּעֲצִיבָה?

הֲזוֹכֵר הוּא עַתָּה אֵם טוֹבָה, אֲהוּבָה,

אָב עָנִי וָרָשׁ – וַיָּעֲרֹג אֲלֵיהֶם?

יַעַמְדוּ הַזְּקֵנִים, יַשְׂגִּיאוּ פָעֳלוֹ

וּתְפִלָּה חֲרִישִׁית מִלֵּב יִתְפַּלֵּלוּ –

ההורים (מעל מפתן בית־הישיבה:)

אַשְׁרֵי הַבֵּן שֶׁבַּתּוֹרָה עֲמָלוֹ,

וְאַשְׁרֵי הָאָבוֹת כָּמוֹהוּ גִדֵּלוּ…

(נעלמים.)

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא!

חיים נחמן

                וַאֲשֶׁר יִצְוָחוּ

בְּקוֹלֵי־קוֹלוֹתָם הַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם –

אָזְנֶיךָ גַּם שֶׁמֶץ מֶנְהוּ לֹא לָקָחוּ…

המתמיד הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא..

חיים נחמן

                וּלְשַׁוְעַת נַפְשֶׁךָ

מִגְּרוֹנְךָ הַנִּחָר יוֹם־יוֹם תְּשַׁוֵּעַ,

תַּעֲלִים אָזְנֶיךָ וּתְהִי כְּלֹא שׁוֹמֵעַ…

וּשְׁתֵּי הַעֵינַיִם שֶׁלִּרְאוֹת נִבְרָאוּ,

תִּדְעַכְנָה, תֶּחְשַׁכְנָה וּמְאוּמָה לֹא רָאוּ…

ובכן –

המתמיד אמר רבא! הוי, אמר אביי… (מסלסל בקולו הנוגה.)

ראש־הישיבה (נכנס בלאט, עומד מרחוק ומקשיב, עיניו נסגרות מאליהן, צולל בתהום זכרונות העבר.)

חיים נחמן

יֵשׁ אֹזֶן אַחַת הַקְּרוֹבָה לִשְׁמוֹעַ

הֲמִית בָּחוּר מַשְׁכִּים, הִי מַתְמִיד מְאַחֵר –

הָעֵרָה לְהַקְשִׁיב תַּמְרוּרֵי הַנֹּהַּ,

הַנְשׂוּאִים אֵלֶיהָ עַל כַּנְפֵי הַשָּׁחַר –

הוּא רֹאשׁ־הַיְשִׁיבָה, אַדִּירָהּ וּמוֹשְׁלָהּ,

שֶׁקְּרִיאַת הַגֶּבֶר – קוֹל מַתְמִיד הָרִאשׁוֹן

מְקִימָה מִיצוּעָהּ גְּוִיָּתוֹ הַכּוֹשְׁלָה,

וְצִפְצוּף צִפּוֹרוֹ לֹא יָנַח לוֹ לִישׁוֹן…

וְזָכַר –

(מסב פניו לעבר ראש־הישיבה השקוע בתהום מחשבותיו.)

מַה יֶּהֱמֶה לְבָבְךָ, הַשָּׂב? הַהִזְכִּירְךָ

כָּל שְׁנוֹת עֻנּוֹתֶךָ – זֶה מַרְאֶה הַנָּעַר?

יוֹם צֵאתְךָ מִבֵּיתְךָ וּגְלוֹתְךָ מֵעִירְךָ,

יְמֵי נוֹדְךָ, בַּחֲרוּתְךָ – כֹּל חַיֵּי הַצָּעַר?

אוֹ לִבְּךָ יַגֵּדְךָ עֲתִידוֹת הַנָּעַר,

וַתֵּרֶא: שֶׂה תוֹעָה, תּוֹלַעַת עִוֶּרֶת…

ראש־הישיבה (מתעורר כמתוך תרדמה והולך לו.)

חיים נחמן הוא הלך, ראש־הישיבה, לך גם אתה… (קרב אליו, בקול מצווה:) לך! אם גם מעט – אך עוררתיך… נמשכת אל הנערה ואל הוריך כמוני אני, גם לא דבקת בם כמוני… אך לא כמוני נמַקוֹתָ ביסוריך, חיקיתני! ידעתי לילות רבים פה כאלה – הם עלו לי בדם ובמוח כל עצמותי, ובהלמות־לב… לא אעצור כוח עוד! אלכה… לא עוד אתמהמה בבית זה… אולי אתה, צִלִי, אתה… אתה… הישאר אתה פה, רֵש מקומי! הוי בן־התערובות, כקַיִן קמתי פה עליך, הֶבל, הרגתיך וקברתיך פה… (מרים כפות־ידיו למעלה:) כקין אצא מלפניך, אלוהים! אנוע על אדמות בלעדי הֶבל, אָח בלעדי צל, לנפשי עזוב… כה אָשוּט, כה אתהלך בה בארץ ואין אתה נגרר אחרי… צר לי מאוד… אני מזמן לזמן אתגנב, אבוא, אעמוד על סף כל בית־מדרש ואוהל־תורה ואציץ בך… טוב! מה טוב! הישאר פה, יישאר זכר מֶני פה – הצל…

המתמיד (שב ועומד על־יד עמודו. מתוך נהימת ניגון הגמרא.)

צללי הבחורים (מתעוררים שוב מעל ספסליהם, חוזרים, בדממת סהרוריים, על המחול וצונחים שוב על מקומותיהם.)

חיים־נחמן

לֹא גָרַם מַזָּלִי כִּי אֹבַד עִמָּכֶם,

עֲמֵלִים עֲנִיִּים – מִסִּפְּכֶם נִפְרַדְתִּי,

הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ – וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם

הִצַבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת סִפִּי –

אַךּ זוֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת כֻּלְּכֶם, אֶת כֻּלְּכֶם,

תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנִי, לֹא תָמוּשׁ מִלִּבִּי…

(ראשו צונח על חזהו מתוך דממת עצבת.)

המתמיד הוי, הוי, אמר רבא, הוי, אמר אביי… (מתנועע מתוך המית־נכאים על־יד עמודו.)


המסך יורד לאט


המתמיד וצלו, “דבר”, פורסם במוסף לשבתות ולמועדים, כ“ח אייר תרצ”ה (31.5.35). נדפס שוב תחת השם: “המתמיד וצלו (תמונה מחיי הישיבה)”, “בדרך”, י“ח תמוז תרצ”ה, עמ' 4–6.



  1. המחזה פורסם ב“דבר” ב־31.5.35. לאמור: זמן המחזה הוא בקירוב בראשית שנות התשעים למאה הי"ט.  ↩

  2. העיט –עיט צבוע”, שם רומאן של אברהם מאפו. כך גם “אהבת־ציון” “אשמת שומרון”.  ↩

  3. “המליץ” – עתון יומי עברי שיצא לאור ברוסיה, החל משנת 1860, תחילה באודיסה ואחר־כך בפטרבורג.  ↩

  4. "הצפירה" – כתב־עת עברי שהחל להופיע בווארשה בשנת 1862 כשבועון, ומשנת 1886 כעתון יומי.  ↩

  5. הארז אשר בפייטערבארג. האֶרֶז – תרגום שם־המשפחה של אלכסנדר צדרבוים (1816–1893), עורכו ומו“לו של ”המליץ“. פייטערבארג – סירוס שם עיר־הבירה של רוסיה, פטרבורג (בימינו – לנינגראד), מקום הופעתו של ”המליץ".  ↩

  6. חיים זעליג – הוא חיים זעליג סלונימסקי (1810–1904), עורכה של “הצפירה”, שהיה בקי גם בחכמת התכוּנה.  ↩

  7. הכסיל – בהיתול, על סמך שני מַשמעיה של המלה: “כסיל” – קבוצת הכוכבים “אוריון”, וכסיל – פתי.  ↩

  8. אירע לו לחיים זליג נֵ"ס – משחק־מלים: הנס שאירע לחז“ס הוא – הצטרפתו המבורכת של נ”ס (נחום סוקולוב, 1859–1936) אל חבורת סופרי “הצפירה”.  ↩

  9. על אם הדרך – שירו של המשורר העממי אליקים צונזר (1845–1913). הוא גם שהלחין את השיר.  ↩

  10. אל תגידו בגאס – על משקל הפסוק “אל תגידו בגַת”. גאס – ביידיש: רחוב.  ↩

  11. בֵּין עָבֵי אֵש… – פתיחת שירו של חנ“ב, ”בערוב היום".  ↩

  12. מנדלסון מדסוי – משה מנדלסון, יליד העיר דֶסַאוּ בגרמניה (1729–1756), אבי תנועת ההשכלה היהודית.  ↩

  13. שותא דינוקא בשוקא – מימרא תלמודית (סוכה, נ"ו): שיחת תינוק בשוק, כלומר: הדברים אינם מקוריים ואין בהם חידוש.  ↩

  14. קאהל, קעקאן וכו' – מלים מקריות בגרמנית הפותחות כולן באות ק', פרט למלה האחרונה “אייזעֶל”, שמשמעה “חֲמוֹר”.  ↩

  15. פייאֶראבאֶנד (גרמנית) – שעת ערבית, גמר המלאכה.  ↩

  16. אוּ לוּקוֹמוֹריַא דוּבּ זֶליוֹנִי – תעתיק באותיות עבריות של שורה ראשונה מהבית ששלוש שורותיו מובאות להלן באותיות רוסיות: “במפרץ אלון ירוק / שרשרת זהב על אותו האלון / גם ביום גם בליל…” הבית לקוח משירתו של פושקין “רוסלאן ולודמילה”.  ↩

  17. פּאַן טַדיאוש” – יצירתו הנודעת של אדם מיצקביץ.  ↩

  18. הצופה לבית ישראל” – קובץ כתביו של הסופר הסאטיריקן יצחק אֶרטֶר (1791–1851).  ↩

  19. קרוכמל – ר' נחמן קרוכמל, רנ“ק (1785–1840), בעל ”מורה נבוכי הזמן".  ↩

  20. אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?.. פסוק הפתיחה לשירו של י.ל. גורדון (יל"ג) “קוצו של יוד”.  ↩

  21. ליטבו, טי יעסטֶש יאַק זדרוביה – פסוק־הפתיחה של “פאן טדיאוש”: “ליטא, לבריאוּת אַתְּ נִמְשֶׁלֶת!”  ↩

  22. אוֹי, כּי עוֹטְיה אָנִי" – שורות־הפתיחה משירו של מאיר הלֵוי לֶטֶריס (1800–1871) “יונה הומיָה”.  ↩

  23. וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי וכו' – כל הקטעים השיריים מכאן ועד סוף המחזה – על פי “המתמיד” של ח.נ. ביאליק.  ↩


מנדלי עם הקבצנים

מאת

יצחק קצנלסון

מנדלי עם הקבצנים: גרוטסקה במערכה אחת


הנפשות

מנדלי

ג' עניים:

הרשלי, כבד־פה

אלתר, שתום־עין

פישקא, קיטע

רחל לאה, פונדקאית

ג' בעלי בתים:

ר' יקותיאל

ר' כתריאל

ר' מלכיאל


הבימה: אכסניה, מזנון, בקבוקי־יי"ש וחבית־שיכר.


מנדלי (קורא בדלת הפתוחה, החוצה:) היכָּנסו! חורבה על אֵם־דרך אִם עומדת נכנסים בה, על אחת כמה – בית!

ג' קבצנים (נכנסים.)

אלתר גם בית, וגם מזוזה, מנדלי!… (נושק המזוזה.)

הרשלי (כשהוא מסתכל מסביב בחדר:) ר־ר־רבותי, להיכן ב־ב־באנו?

אלתר כלום כלוּ עיניך? לאכסניה באנו! אני באחת מעינַי רואה מה שאין אתה רואה בעינים שתַּים!

פישקא הוֵה אומר: לא באחת מעיניך, אלתר’קי, רק בעינך האחת! ואולם אף היא, עינך הפתוחה – עיוורת! לא אכסניה כאן, רק אכסדרה, פרוזדור לאכסניה! באכסניה יש תנור, יש בקבוקי־יי"ש הגון, יש אווז צלוי, יש קורקבן, יש כבד כתוּת ומתוקן בשוּמן ובצלים… יש ויש! וכאן, רחמנא ליצלן – (ביד על שולחן המאכלים הדל) – זכר לטיט!…

אלתר לא רק שקיטֵע אתה, פישקא, גם מוּכה־סנוורים הנך, הן כל מה שמנית יש כאן, הכל יש כאן, גם תנור, גם בקבוקי יי"ש, גם אווז וכו' וכו'!

הרשלי י־י־י־ש… לא ב־ב־בשבילנו!

מנדלי אתם, למאכלי־תאוָה אתם שואלים. ופישקא לאכסנאי… לפונדקאי… יישר כוחך, פישקא! כל אלה בלי הפונדקאי אינם ולא כלום… באין בעל־הבית – אין התנור מחמם, אין המשקאות מעודדים, וכל המאכלים אינם משׂביעים…

הרשלי ל־ל־לכו־נא ונווכחה, י־י־יאמר –

פישקא לא יאמר, אלא יגמגם…

הרשלי נ־נ־ננסה־נא ונִטעמה מכל אלה –

מנדלי בלי הפונדקאי?

אלתר אין כאן פונדקאי רק פונדקאית, אשה מושלת במקום הזה.

פישקא רחל־לאה – שם־דבר!

מנדלי אחת היא לי אם איש ואם אשה – אדם! אדם אשר יגיש לנו את המאכלים בעין יפה, אשר יעבור עלינו כאברהם על גבי ג' המלאכים ויגיד לנו: יִטעַם, יבוּסם לכם! בלא ברכת אדם – הרי הם – (מראה על המאכלים) – קש וגבבא! את האדם אנחנו מבקשים בכל אתר ואתר, את האופן החי במאכינאציה, בעולמו של הקב"ה… את בעל־בית־המרזח, שימתיק לנו את מזונותיו. לא כך, פישקא?

פישקא לא כך, מנדלי, לגמרי לא כך… אני – עם הרשלי אני מסכים! תלמידי־חכמים שכמוֹתנו – אין אנו זקוקים לה לפונדקאית שתשמש אותנו דווקא. לא נתכוונתי לה בדברי ולא למענה־לשונה של זו. אני רק לכמות הקטנה של “בורא מיני מזונות” ומשקאות אלה נתכוונתי, שאינה ולא כלום… אין קומץ זה – (מראה על המזנון) – משביע את האריות… (נוטל בחטיפה בקבוק יי"ש מעל האיצטבה.)

מנדלי הָשֵב! בזה הרגע השב את הגזילה.

פישקא די לי שאני מחכה למשיח… לרחל־לאה לא אחכה!

מנדלי הָשֵב!

פישקא אשלם לה, אשלם לה אחר־כך!

מנדלי במישחק־הקלפים ובמשתה היין מקדימים ומשלמים! הָשֵב! באין כאן “אדם”, לא ניגע בכל אלה!

פישקא (משיב הבקבוק למקומו:) אנחנו בשלנו ומנדלי יחי' בשלו… לאדם הוא צריך! א טייערע מצאצע1 – אדם!

מנדלי הרי כך! אני לבר־נש, לבר־נש אני צריך, שמעת?

פישקא בר־נש! (מראה על עצמו ועל חבריו:) והני אינשי? וכי לא אדם אנחנו? הבט: כלום לא טובים אנחנו בעיניך? וכי מפני שאני גיבן – הפסדתי?

אלתר ואולי מפני שעיני סמויה, שרגלי קטועה וידי גדועה, איני כשר בעיניך?

הרשלי ואולי אנוכי הוא, מ־מ־מנדלי, ש־ש־שלשוני לקויָה, ש־ש־שכוּתָנתי בלויה וקרועה, נ־נ־נמאסתי עליך?

מנדלי להד"ם! כלומר, לא היו דברים מעולם! אמנם כן, בעלי־מומים אתם אומללים, עניים מרודים, ואולם חביבין אתם לי, אחי, שבני־אדם אתם!… לא הגב הזקוף, לא הרגל הישָרה, אף לא העין הפקוחה, הם סימנים לאדם שהוא אדם, אלא רוחו המתנוססת בקרבו. יש רוח אלוהים המקננת והמקוננת, המנהמת גם בחורבה, ודווקא בחורבה!… למראית־עין – אין כל אחד מכם אלא חורבה, צריח שָמֵם… ואולם פי שבע תיף נפש אצילה ונשמה עילאית המבצבצת מתוך גל של סחבות… מישחק ההפכים הוא, הצודד נפשות… הוי חורבות! חורבות! חורבות אנשים, אחים אתם לי רחימאים… יקַרתם לי, על־כן הלכתי אחריכם! על־כן נסחפתי אליכם, כאלישע אחרי אליהו!… האדרת אשר השליך אליהו אל אלישע ודאי קרועה ובלוּאָה היתה אף היא, השליכו לי את אדרתכם אף אתם, אתעטף בה, אעטה קרעיכם אף אני!

פישקא יפה דרשת, מנדלי! דרשת! דרשת! דברים בעלמא, מנדלי, ווערטער געדרשנ’טע, געדראָשענע2. כך! לא משלך אנחנו ולא משלנו אתה, לא מחומר אחד קורצנו! צר לך אתנו, מנדלי, מיום ליום יֵצַר לך… אין אנו מספיקים לך… שאלת לאנשים עוד –

מנדלי ייכנס הרוח בנינוֹ ובנכדו של אבי־אבי־אביך, פישקא! שאתה מעליל עלי עלילות… לא סרחתי ואתה מבַיישני. אתה חושדני, פישקא, במה שאין בי… לא כיוונת לתמצית דברַי, לא ירדת לסוף דעתי –

פישקא פי… פי… מי כמוך, מנדלי, מי ידמה ומי ישווה לך…

מנדלי (סוטר לו בלחיו:) הרי לך!

פישקא (ביד על לחיו:) יישר כוחך! (פונה אל שאר חבריו.) רבותי, מנדלי זה – בן תורה הוא, צורבא מדרבנן… כך סוטרים בני תורה! פעם אחת הִיכַני ראש־הקהל בבית־הכנסת, לא צרבה מכתו כלל, עם־הארץ היה! וזו שלו, של מנדלי – אש אוכלת!

הרשלי אם כ־כ־כן – אויב יע אזוי3? ת־ת־תתן לו ג־גם ב־ב־בשניה, כי למה תהא לחיוֹ האחת בוערת והשניה חיוורת?

מנדלי תן, פישקא, תן הלחי!

פישקא (מטה לו לחיוֹ:) בידך אפקיד רוחי –

מנדלי (חובקו ונושקו בלחיו השניה.)

אלתר פישקא, מכת־לחי של מנדלי ונשיקת פיהו – מה עדיף?

פישקא טעם אחד לשתיהן…

מנדלי כנים דבריך, פישקא – את אשר אוהַב אותו אוכיח, ואת אשר אוכיח אותו אֶשַק… לא ירדת לסוף דעתי, פישקא! אהבתיכם, ואם אינכם מספיקים לי, הבו לי אנשים עוד! כל יושבי תבל לא יספיקו לי… אני חפץ עוד, עוד, חדשות לבקרים! כל אדם חדש – עולם חדש הוא לי… נוסף אדם לי – לי נוסף עולם עוד אחד… אתם, מה אתם אומרים? אין מספר להם לכוכבים! והקדוש־ברוך־הוא, מה הוא אומר? לא יספיקו לי כוכבי מרום כולם… הבו לי אנשים עוד! נעים אנחנו ונדים ממקום למקום, גולים מעיר אל עיר – למה? כלום אל שדות שוממים ואל בתים של עץ ושל אבן אנו כָלים? אל פנים, פנים חדשות, אנו נכספים! פנים חדשות, – איי געוואלד![47] אכסניה זו אם אין בה איש – נעזבנה מיד!

פישקא ואני להיפך – (נסוג קצת בזהירות לאחור) – אם אין כאן איש, אפשר לקיים כאן מצוָה מן התורה –

מנדלי כלומר?

פישקא כשאין איש בבית – אין צורך לגנוב, יכולים לקחת, לקחת באין מפריע ובאין מַכלים דבר…

מנדלי פישקא! אם לדברים שבליצנות – אמיץ אנוכי ממך, תהא ידי עוד פעם על העליונה… (מרים יד.)

פישקא גם אתה, מנדלי, אין אתה יורד לסוף דעתי…

מנדלי לא לסוף דעתך, רק ללֶחייךָ אֵרד עוד פעם, גנב שכמוֹתך!

אלתר קניה במשיכה ולקיחה – היינו־הך הם אצלך?

מנדלי היינו־הך!

אלתר למה אָרחתָּ לחברה אתנו?

מנדלי תמוּה לך, עכברוש שכמותך, אף לי, תמוה… אחת תדע: לא כדי ליהנות מן ההפקר אָרחתי לחברה אתכם. מצאתם חן בעיני, אתם הנמושות שבבני־אדם, טובים מכם לעת־עתה לא מצאתי!

אלתר ואם תמצא?

מנדלי אעזבכם… לאנחות ולשמחות! הוא אשר אמרתי: הבו לי בני־אדם, להבות־אל!

פישקא (אל הדלת:) צאי! הו, צאי אלינו, הלהבה!

הרשלי מ־מי שם? צא!

אלתר אל תאמר צא רק צאי, אשה היא היושבת פה בחומה…

פישקא אל תאמר צאי רק צא! לא אשה סתם היא, רחל־לאה, רק אשה בתוך זוג מכנסיים.

אלתר לא – צא ולא – צאי, רק – (צועק לעבר הדלת) – רחל־לאה! רחל־לאה!

רחל־לאה (מתפרצת פרועת־שער ואדומת־לחיים. סינר מלוכלך קשור למתניה ומגבת בידה:) “רחל־לאה” – כמו הגויים לאחר סָבאָם! על השינַיִם, על השינַיִם צעק!

אלתר זאת היא!

ג' העניים רחל־לאה!

רחל־לאה כל חלומותי אשר חלמתי היום ותמול ושלשום ואשתקד – יחולו על ראשיכם – מי אתם?

מנדלי עניים אנו, יהודים אנו עניים… המעט לך?

רחל־לאה שישו ושמחו – עניים! יכולתם להישאר בכבוד גדול באשר הייתם!

מנדלי כך אַת מכניסה אורחים, אכסנאית?

רחל־לאה מה לי ולכם? צאו מכאן, קבצנים, צאו, דלפנים!

מנדלי לא אליך באנו, לכוס יי"ש באנו, מִזגִי לנו מן המרים המאָררים האלה…

רחל־לאה עניים משלמים קודם ואחר־כך שותים!

ג' העניים (חותרים בכיסי מכנסיהם העמוקים ומשלמים את פרוטותיהם על יד רחל־לאה.)

אלתר מי שיש לו מזומן – יקח א קאפעטשקע צוּם גוּמען4, ישתה גם יאכל אווז על גלדי שומן!

מנדלי ומי שאין לו?

פישקא אנחנו נכבדֶנו. מזגי, מזגי לנו, רחל־לאה! כוס אחת לכולנו!

הרשלי לכל אחד מ־מ־מאתנו!

אלתר לא כוס אלא בקבוק.

רחל־לאה שיכורים שכמוֹתכם!

פישקא שיכורים ולא מיין.

אלתר מיי“ש! מיי”ש!

מנדלי (מוציא מארנקו כסף ונותן לרחל־לאה.) זה בעד היין וזה בעד גלדי השומן. מנות אווז וגלדי שומן וחלת לחם לכל אחד ואחד מאתנו בכאן ולאלה אשר בחוץ.

רחל־לאה גם אווז וגם גלדי שומן וחלת לחם? לא ייאָמן כי יסוּפר! אביונים שכמוֹתכם. (מתחננת:) אולי רק חלות־לחם תאכלו? שַלמו רק בעד החלות.

מנדלי מאי איכפת לך אם נאכל גם אווז?

רחל־לאה אִכלו והתפקעו, אִכלו גם אווז… (מתחננת:) אך אל נא תאכלו גלדי שומן…

מנדלי מאי איכפת לך? במיטב כספנו אנו משלמים לך…

רחל־לאה לא איכפת לי אמנם… ואולם רבש"ע. קבצנים שכמוֹתכם… הנראתה, הנשמעה עוד כזאת? לדידי – זִללו והתהפכו על ציריכם… אך למה אכחד? הלב, הלב סולד – קבצנים שכמוֹתכם, זוללים וסובאים שכמוֹתכם… כמעט שנתרוקן המזנון כולו!

מנדלי וארנקך נתמלא!

רחל־לאה מה אעשה לבעלי־בתים כי יסורו למלוני – ומזנוני ריק?

פישקא מים שישתו… עוד בקבוק, רחל־לאה!

רחל־לאה (נדהמה:) עוד?

אלתר עוד!

ג' עניים עוד ועוד!

פישקא עד הפרוטה האחרונה! (מריקים לה כוסיהם, מקבלים ומחלקים ביניהם בקבוקי היי"ש.) מנדלי, מסתפק אתה במועט, בבקבוק אחד… איסטניס אתה! היי"ש האמיתי, מנדלי, מקומו בבקבוק השני. משל למה הדבר דומה? כהקדמה לווינשפינגערל5 שאתה מתימר לחַבר, והשני, הבקבוק השני – הוא הווינשפינגערל גופא!… לחיים!

רחל־לאה (מגישה להם מתוך שצף־קצף בקבוקים עוד:) לדידי… אך הבֵן לא אוּכל, הא כיצד? קבצנים־גרגרנים שכמוֹתכם. בוֹשוּ! היכלמוּ!

ג' העניים (שותים מתוך הבקבוקים.) לחיים!

אלתר לחיים, רחל־לאה!

רחל־לאה (אוטמת אוזניה.)

פישקא לא תחפוץ בחיים, חברה, ניחא לה!

אלתר אל בעלה היא רוצה – שוכן־עפר הוא!

פישקא דרך צלחה! אל חבריו. לחיים!

העניים לחיים! ולשלום!

מנדלי די! די והותר! את אלה אשר בחוץ שכחתם… הוציאו גם להם!

אלתר (נוטל מאת חבריו את בקבוקי היי"ש:) תן, פישקא!

פישקא עוד לגימה אחת מן הבקבוק השלישי, מנדלי…

מנדלי לא כלום!

פישקא (מוסר גם בקבוקו לאלתר.)

אלתר (מוציא את בקבוק היי"ש החוצה וחוזר.)

מנדלי גם בלי שתיה “כדת” לא תוכל לֶכת, פישקא!

פישקא בלי יי"ש, – אמנם כן, אך עתה… עתה במחול אצא!

מנדלי צֵא!

פישקא ברוב עם! ברוב עם הדרת מחול! (יוצא במחול.) הבו יד!

ג' העניים (יוצאים במחול.)

חבורה ( של עניים, מאלה שעמדו בחוץ, מתפרצת אל החדר ומצטרפת למחול.)

מנדלי לא לשם היי"ש, לריח המחול באו! אשריכם!

העניים (עוד רוקדים רגע, עומדים פתאום מרקוד כמו על־פי צו, כשהם אחוזים זה ביד זה.)

פישקא מנדלי – למה תעמוד מרחוק, מנדלי?

מנדלי תן לי, תן לי, פישקא, כה אעמוד וכה אתבונן –

פישקא למה תתבונן, מנדלי?

מנדלי ליוצאים במחול אתבונן, ליהודים רוקדים…

פישקא כלום לא ראית מימיך יהודים רוקדים?

מנדלי לא ראיתי…

פישקא בשמחת־תורה, מנדלי? ובפורים?

מנדלי ביומא־דפגרא – ראיתי… ביום־חול לא ראיתי. תבוא עליכם ברכה, שראיתיכם בכך, שראיתיכם רוקדים ביום חול…

פישקא למה תעמוד מרחוק, מנדלי?

מנדלי אתכם אני!

פישקא לא כהרי עומד בתוך המעגל כעומד מחוצה לו… מחוץ למעגל כמחוץ למחנה, רחמנא ליצלן. בוא, מנדלי, והתערב, התערב בתוך עדתנו…

מנדלי אתכם, אתכם אני, כלומר בלב ונפש…

פישקא בלב ונפש… זה מעט, מנדלי, בכל רמ"ח אבריך, בכל עצמותיך… תאמרנה! רקוֹד, רקוד אִתָּנו, מנדלי.

העניים כולם (מזמינים אותו:) מנדלי!

מנדלי (מושיט להם כפיו:) קחוני, אם חפצתם בי –

פישקא (פורץ מבוא במעגל.) פנימה, פנימה, מנדלי, כל כבודך פנימה! לא תחוּל וכאילו תחוּל… לא שתית, מנדלי, מבקבוק שני והנך פטור שבדיעבד מכל מחול!

מנדלי (מושכו אליו אל תוך המעגל:) גם אתה, פישקא, פטור אתה ממצוָה זו, שטעמת מבקבוק שלישי –

אלתר אחד המרבה ואחד הממעיט – רִקדו אחים, רקוֹדו!

יָד עַל שָׁכֶם!

כָּכָה, אַחִים,

נְרַקֵּדָה,

כָּכָה, כָּכָה,

כָּל הָעֵדָה!


זֶה בַּפֶּה

וְזֶה בָּרֶגֶל

יָגֶל, נָגֶל,

כָּכָה, כָּכָה,

כָּךְ בַּמַּעְגָל!


שְׂאוּ כַּפָּיִם

הַשָׁמָיִם!

הַקַּפּוֹטָה

מָטָּה,

אָתָּה –

בַּשָׁמָיִם!


שְׂאוּ כַּפַּיִם

לַשָּׁמָיִם!

רְקֹד בָּרֶפֶשׁ

וְהַנֶּפֶשׁ –

בַּשָׁמָיִם!


הוֹ, הִתְעוֹרְרוּ

וְשׁוֹרְרוּ!

הוֹ, עַם אֱלֹהִים!

לְפֹעַל יָדָיו

הִתְבּוֹנְנוּ, הִתְבּוֹנְנוּ.

גִּילוּ בִּרְעָדָה,

גִּילוּ וְהִתְרוֹנְנוּ,

מְתִים!

רחל־לאה קבצנים שכמוֹתם!

פישקא כִּבשו אתנו גם את המלכה! קחוה! קחו גם אותה, באמצע, אל תוך המדורה! (מנדלי יוצא בפריצת המעגל.)

העניים (מכניסים את הפונדקאית לאמצעיתם.)

רחל־לאה (מתוך המעגל הסובב, מתעברת:) קבצנים! דלפנים! אביונים!

פישקא אל תשמעו לה, חולו, חולו ורקודו! האח, הו, האח! רוקדים.

ג' בעלי־בתים (נכנסים עם מלתחות בידיהם, נרתעים קצת לאחוריהם, משתאים:) דיֶן דוֹבּרי6!

העניים (כולם יחד, ברוגזה:) טשאַהאָ7?!

ג' בעלי־בתים (נבעתים:) זדראבסטבוּיטאֶ8!

העניים (כולם בקידה:) שלום עליכם!

ג' בעלי־הבתים טפו – יהודים!

מנדלי מאי טפו?

ר' יקותיאל אמוֹר אמרתי: גויים יעלזו פה ברינה… תיפח רוחכם, שיהודים אתם!

מנדלי תיפח רוחכם אף אתם – שיהודים הנכם, אף אַתֵּמָה!

ר' כתריאל קבצנים!

ר' מלכיאל דלפנים!

ר' יקותיאל פושטי־יד!

ר' כתריאל דורסי־אסקופות!

ר' מלכיאל שנורֶרים!

רחל־לאה צאו! צאו מכאן! אביונים שכמוֹתכם! עיניכם הרואות: נכבדי־עיר, עשירי־עם באו תחת צל קורתי. עם מזוודות ועם כרסים בלי עין־הרע, עם זקָנים יורדים על מידות, עם כובעי־אַטלס ועם פנים טבולים ושרויים בחֵלב… מה אגיש לפניכם, אדוני? משקה?

ר' יקותיאל לא נשתה כלום!

רחל־לאה אולי תאכלו משהו?

ר' כתריאל לא נאכל כלום!

רחל־לאה שפיר… מה לנכבדים בבית־המרזח? בַּמֶה אוּכל לשָרֶתכם?

ר' מלכיאל כוס מים קרים תני לנו מן הבאֵר…

פישקא אנוכי מה־לך אמרתי, מנדלי, מים ישתו!

מנדלי ידעתם, פישקא, מה־מאוד ידעתם… אני עם לבָנים9 אלה גרתי, אך לא ידעתים כמוך!

פישקא מים, מים ישתו!

מנדלי צר לך עליהם, פישקא?

פישקא אף לא מיניה… ישתו מים ואנחנו יי"ש נשתה – כה לֶחי! (הופך הבקבוק אל פיו.)

מנדלי (נוטלו מידו.) הקץ, הקץ לשתיה!… אִסרו הסוסים – חֶברה! והַידָה10 לדרך!

העניים (יוצאים.)

ג' בעלי־הבתים (נשארים.)

מנדלי לכו, לכו אף גם אתם. אני בא אחריכם!

אלתר תבוא! (ביד על העניים:) לא מאהבת מרדכי… משנאת המן תבוא! (מראה על ג' בעלי־הבתים, מדגדג בעָברוֹ את ר' יקותיאל בכרסו.)

פישקא (מדגדג בכרסו של ר' כתריאל.)

הרשלי (את ר' מלכיאל.)

ג' בעלי־בתים (מצטמצמים מתוך “כי־כי”, מזדקפים מיד, בחימה:) דרך־ארץ!

פישקא הֲנַכֶּה, נַכֶּה, מנדלי?

מנדלי טשאַהאָ! התחת אלוהים, או, להבדיל, התחת הגויים, אתם? הם… הם יַכוּם! וידכם אל תהיה בם! צא, פישקא, צאו כולכם, כרגע!

ג' העניים (יוצאים מתוך צחוק.)

פישקא (לפני צאתו:) היי שלום, רחל־לאה, אכלנו ושתינו – והמה – (מראה על ג' בעלי־הבתים) – הם ישלמו בעדנו. (יוצא.)

ג' בעלי־הבתים (נדהמים:) אנחנו?

רחל־לאה (לעבר הדלת:) הלוואי שתקיאו, גם את חלות־הלחם, גם את האווז על גלדי־השומן, גם את היי"ש…

ג' בעלי־הבתים (מקשיבים מתוך חרדה:) אנחנו?

רחל־לאה לא אתם, חלילה… הם! הם שילמו, סילקו כבר!

ג' בעלי־הבתים (בנעימה של רצון, אבן נגולה מעל לבם:) סילקוּ!

רחל־לאה (מראה להם את ארנקה המלא:) הרי…

ר' יקותיאל כיס הכסף…

ר' כתריאל כמה כאן?

רחל־לאה (הופכת הכיס על פיהו:) שלושה.

ר' מלכיאל (מונה בסקירת־עין גרידא:) שלושה רו"כ11!

ג' בעלי־הבתים אַי! אַי! אַי!

ר' יקותיאל זוללים!

ר' כתריאל סובאים!

ר' מלכיאל שלושה רו"כ!!

ג' בעלי־הבתים אַי! אַי! אַי!

רחל־לאה בעוונותינו הרבים… ואולם נוחו, נוחו, נכבדים, הניחו מלתחותיכם ונוחו… הנני ואביא לכם מים.

ר' יקותיאל מן הבאר.

רחל־לאה (הולכת.)

מנדלי על־כן לא תשתו יי"ש?

ר' כתריאל יי“ש… יי”ש… זה ריחו נפוץ – הם… מאין להם, לקבצנים, כסף לקנות יי"ש? אני להם לא נתתי!

ר' יקותיאל אף לא אני!

ר' מלכיאל אף אנוכי –

ר' כתריאל מאין להם הכסף?

מנדלי מן העניים… רבותי! כבר אָמר להם, לעניים, מי שאָמר: לכו והתפרנסו זה מזה…

ר' יקותיאל לא להם נתכוון דוד המלך!

מנדלי גם להם וגם לכם!

ר' יקותיאל מאי בנו?

מנדלי בכם! שאמר להם: לכו, פִשטו בגדוד! ואין גדוד אלא – אתם!

ג' בעלי־הבתים (נוטלים מתוך פחדם את מלתחותיהם בידיהם.)

ר' יקותיאל מה שמך כי אדע, שמאַיים אתה…

מנדלי מנדלי שמי, שמעת!…

ר' יקותיאל שמעתי, שמעתי… ואולם לא כמנדלי תדבר, כי אם כשלום־יעקב. היה אתנו אברך בקופולי ושלום־יעקב שמו, פיקח ובן־תורה, מושלם בכל המעלות, אך לא חי בשלום אתנו, היה דומה לך.

מנדלי גם אתם דומים אתם מאוד לאלה אשר עזבתי. לוּ שבתי להיות שלום־יעקב ביניכם, ועזבתיכם שנית…

ר' יקותיאל הוא אשר אמרתי, שלום־יעקב אתה! שוב אלינו, למקומותינו שובה! שוב לקופולי, לקלֶצק, לטימקוֹביץ שוּבָה. כתב־רבנות לך ניתֵּנה!

מנדלי ומים מן הבאר… שהם עולים בזול! ואני מציע לכם עסק יותר טוב: אני מן הבקבוק הזה לכם אָצלתי.

ר' יקותיאל בלי מחיר?

מנדלי בלי מחיר! רק אל־נא אראה אתכם בפיכחותכם… בשכרונכם, אולי תיגָלה מעט חרפתכם. בשכרונכם אולי יוסר הלוט מעל פניכם. כלום פנים הם אלה? אם צלם אלוהים הוא? הן לוט לבשתם! שתו, לכל הרוחות, וצאו במחול־שיכורים. אולי תגרפו גם אותי אתכם, כמו שנגרפתי עם האחרים… שתו! (מוזג לכל אחד כוס.)

ר' יקותיאל (נוטל הכוס מידיו:) אוי לי… אוי לי מיוצרי ואוי לי מִיִצרִי. רוצה אני לשתות ואולם חושש אני למעותי. כל המלתחה שלי מלאה מעות, תרפ"ט אלפים לי במלתחה! אני, יקותיאל, ר' יקותיאל, גברא רבא בעירי, איש הטַכסה אנוכי, בעל הטכסה! (פונה אל ב' בעלי־הבתים:) אם תשתו אתם אתי, ולא אירע רע! ואשתה אתכם גם אני…

ר' כתריאל זה עתה מכרתי יער והריני הולך לקנות יער גדול ממנו… סוחר יערים אנוכי, כתריאל, ר' כתריאל, תקיף בדעה, נגיד ואוחז ביד… מלתחתי מלאה, אוצרות־קורח לי במלתחה! אך אתם משיבי־טעם, אם תשתו ואשתה גם אני. אשתה כוס יין חינם…

ר' מלכיאל הנני מוכן ומזומן… ראש הקהל אני. מלכיאל, ר' מלכיאל ופרנס־העדה הראשון. אתכם בצוותא חדא – אדרבא! ליתר בטחון – הנני ואשב על המלתחה, על רכושי העצום… אסיגנאציות. שמא הן נקמטות, אינן נפסלות, לא רק שנאות הן, האסיגנאציות, גם רכות הן, רכות הן… ויפות, יפות למוכה־טחורים… (מרים הכוס:) כוס אחת, אחת לשלושתנו, לא, לארבעתנו! גם אתה שתה, האַברך!

ר' יקותיאל למה? צר על כוס יי"ש. איש ישר הוא!

מנדלי שתו וגולו מעליכם את ההבל ורעוּת־הרוח. אשתה גם אני אתכם ואם אין לי כלום…

ג' בעלי־הבתים לחיים. (שותים, ראשיהם צונחים בבת־אחת לפנים, לאחר רגע הם נופלים לאחור, רגליהם מועדות, נעים ונדים כשיכורים.)

מנדלי גדלי־כרס וקטני־מוחין אתם!

ג' בעלי־הבתים (נרתעים ונסוגים לכאן ולכאן, צונחים בבת־אחת על מלתחותיהם, נעים ומתגוללים לבסוף על הרצפה.)

פישקא (בא מבחוץ.) רתמנו הסוסים, מנדלי.

מנדלי טוב שקראת לי, פישקא, אחריכם ארוצה!

פישקא (על ג' בעלי־הבתים:) הא מה פירושו?

מנדלי הָסב עיניך מהם, פישקא, ולא תראה בקלקלתם… מתבייש אנוכי.

פישקא אתה? מה לך ולהם?

מנדלי בני־עירי הם… בין אלה נולדתי, גדלתי, יחד אתם שאפתי רוח, באורחותם הלכתי, התהלכתי… בני עירי הם… היו… לא יהיו עוד! נקעה נפשי מהם, מן השיכורים הללו.

פישקא לא שיכורים, מנדלי, עשירים. עשירים המה. אשרי עין… כלום ראית, מנדלי, כאלה, סרוחים פה בפישוק־רגליים ובכל השאר – בינינו? צא אליה, אל החבריא, מנדלי!

מנדלי צא אתה, פישקא, אנוכי בא אחריך…

פישקא אתה בגפך תצא ואני… רק מלתחה אחת אקח.

מנדלי רק אתה… לא אץ להעשיר אתה!

פישקא מלתחה אחת לכולנו. (לוקח בידו מלתחה אחת.)

מנדלי הנַח! יהי להם אשר להם… חסרת רק רגל, פישקא, והם חסרי־נפש ולקויי־רוח המה. צא כמוני, פישקא, בגפך צא…

פישקא (מניח המלתחה מידו.) מצוָה הבאה לידי – החמצת, החמצת, מנדלי.

רחל־לאה (באה עם כוס מים.) מים! כוס מים מן הבאר, אדוני, ראש הקהל!

מנדלי תני לי, אני את המים הצלולים אשתה ולא אָקיא בגועל־נפשי, ישטפו בי מי הבאר את כל הסחי והמאוס, בי יָצקו שלושת אלה… (שותה.) טובים המים! ועתה – אתכם, פישקא! לא בראשכם אלך, גם לא אחריכם אהיה נגרר, רק אתכם, בתוככם, בתוך עדתכם קרועה ובלואה… תנו קרעים לי ואלבש! את בגדי על בשרי לא אפרום – שלא יאמרו – (מראה על ג' בעלי־הבתים המתגוללים על רצפת בית־המרזח) – על מת קרעתי… אֶפשטנו ואהפכנו על צדו – (הופכו ולובשו) – עני אני כמותכם… בוא!

רחל־לאה לא שתו משלי ושָכרוּ –

פישקא הם משלנו שתו… את תשמרי עליהם, אכסנאית. שומרת־חינם תהיי להם, לראשי־קהל אלה!

מנדלי לא אותם תשמרי, לא יחפוץ איש לקחתם, אַת שמרי המלתחות. שם צפוּן הון… בוא, פישקא, בוא! (יוצאים.)

רחל־לאה (פורשת ידיה על המלתחות כתרנגולת על אפרוחים.)


המסך


מנדלי עם הקבצנים, גרוטסקה במערכה אחת. פורסם ב־“דבר”, מוסף לשבתות ולמועדים, ה' אדר תרצ"ו (28.2.36).



  1. מצעצא – סירוס המלה “מציאה”. ר"ל באירוניה: מציאה יקרה – אדם!  ↩

  2. ווערטער געדרשנ'טע, געדראָשענע – מלים שדרשו בהן, שדשו בהן.  ↩

  3. אויב יע אזוי – אם אמנם כך הוא?  ↩

  4. א קאפעטשקע צוּם גומען – טיפה לַחֵיך.  ↩

  5. ווינשפינגערל – טבעת־קסמים. זה שם סיפורו של מנדלי מו“ס שראה אור ב־1865 ביידיש. עיבודו העברי כעבור שָנים בידי המחבר נתכַּנה ”עמק־הבכא".  ↩

  6. דיֶן דוֹבּרי! – צפרא טבא.  ↩

  7. טשאהאָ – מה לכם?  ↩

  8. זדראבסטבוּיטאֶ! – שלום עליכם!  ↩

  9. עם לבָנים – כאן ריבוי של לָבָן הארמי.  ↩

  10. הַיְדָה! (מרוסית) – מלת זירוז, מעֵין: בוֹאוּ חת־שתים!  ↩

  11. רו"כ: ראשי־תיבות – רוּבל־כסף.  ↩

כרך שלישי: מחזות תנ"כיים

מאת

יצחק קצנלסון


הנביא: מהד' ב; לודז': ספר, תרפ"ב


הַנָּבִיא: חזיון בשלוש מערכות

מאת

יצחק קצנלסון


לא־ר לבית א.ק.


לוּלֵא אַתְּ, עָלִית כִּצְפִירַת בֹּקֶר בְּמִזְרַח שָׁמָי,

וְלוּ כַּשַׁחַר לֹא בָקַעַתְּ וְדָרַכְתְּ עַל בָּמֳתֵי עָבָי —

לֹא עָלָה וְזָרַח אַחֲרַיִךְ שִׁמְשִׁי זֶה כָל יָמָי,

וְהָיָה יוֹקֵד לְבַטָּלָה בִי בִתְהֹם לְבָבִי.


לוּלֵא אַתְּ נִקְרֵית כְּעֶדְנָה לִי בְמִדְבַּר חַיָּי,

וְלוּ בְחֹם עֵינַיִךְ לֹא תָבֹאִי וְתַעַמְדִי לְפָנַי —

וְלֹא נֵעוֹרוּ בִי לְעוֹלָם כָּל שְׂפוּנֵי־טְמוּנֵי מַאֲוַיָי,

וּמִלִבִּי צוּר — לֹא הָיוּ בּוֹקְעִים אֵלֶה מַעְיָנַי.


נִדּוֹן לְמִיתָה לִקְרַאת הַמָּוֶת אֶתְנַהֵל שַׂח וַעֲרִירִי,

אַךְ עִמָדֵךְ — מִתּוֹך צְחוֹק עָשִׂיתִי דַרְכִּי עִמָדֵךְ;

מִתּוֹךְ צְחוֹק לִקְרַאת הַמָּוֶת אֵלֵךְ וְלֹא אִירָא,

לֹא נוֹרָא הַדֶּרֶךְ לַמָּוֶת בְּלֶכְתִּי עַל יָדֵךְ.


לֹא רְאִיתִיו מֵעֹולָם וִירֵאתִיו, אַךְ בְּקִרְבָתֵךְ

הִבְלַגְתִּי עַל פַּחֲדִי וָאֹמַר: יְהִי מָה, אֶרְאֶנּוּ!

נָהוּג בְיָדֵךְ, קָרַבְתִּי לַפַּרְגֹד וָאָרֶם הַמָּסָךְ,

וָאָצִיץ מֵעֵבֶר לַחַיִּים, וְהִנֵּה, הַמָּוֶת אֵינֶנּוּ.


תר"ע תמוז ——— תרע"ז אב


הַנָּבִיא:


מערכה א' בִּשְׂדֵה שׁוּנֵם

מערכה ב' לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל

מערכה ג' בָּעֲלִיָּה


מערכה ראשונה: בִּשְׂדֵה שׁוּנֵם


הַנְפָשׁוֹת:

עוֹבַדְיָה זקן בן תשעים.

אָסָא בנו, עלם בן שבע־עשרה.

קוצרים בשדה עובדיה:

חֲנָנִי

אֶלְדָד

מֵידָד

אֲבִישַׁג נערה משונם.


שדה בקרבת שונם. צהרים. האור רב והשרב גדול. שבלי הקמה הבשלה מורידות ראשיהן המלאים תחת קרני השמש. בתוך הקמה נוצצים מגלים. בירכתי הבמה תקועים אהלי בד. בשלשה אהלים שוכבים הנערים הקוצרים וישנים, רק כפות רגליהם נראות מבחוץ.


עובדיה

(בא מימין והוא מושך אחריו את אסא בנו).

אִתִּי, אִתִּי תֵלֵךְ,

אֶל הַשָּׂדֶה אִתִּי,

וְלֹא תִשְׁתֶּה מֵימַי חִנָּם,

וְלֹא תֹאכַל חִנָּם פִּתִּי.


אסא

רַחֲמֵנִי אַךְ הַפַּעַם

וְעָזְבֵנִי־נָא, הוֹי, אָבִי!

הֵן תֵּדַע כִּי אֶל שׁוּנֵם

בָּא הַיּוֹם הַנָּבִיא.


עובדיה

מַה לְךָ וְלַנָּבִיא?


אסא

בָּעֵמֶק הוּא מִתְחַבֵּא,

תַּחַת צִלְלֵי בְּרוֹשִׁים

הוּא יוֹשֵׁב וּמִתְנַבֵּא…


עובדיה

מתקצף

מַה לְךָ וְלַנָּבִיא?

מַה לְךָ וּלְסוֹד־קְדוֹשִׁים?


אסא

שׁוֹטְפָה שָׁם אִמְרָתוֹ

בַּבִּקְעָה בֵּין הַבְּרוֹשִׁים,


לֹא אוּכַל, הָהּ, לֹא אוּכַל,

לֹא אוּכַל פֹּה הִשָּׁאֵר;

יֹאכְלֵנִי פֹּה הַשָּׁרָב,

פֹּה אֶהְיֶה לְבָעֵר…


אֵיךְ אֶתְפֹּשׂ אֶת הַמַּגָּל —

וְאֵיךְ אֶקְצֹר אֶת הַלָּחֶם?

וְלַבּוֹת־אֵשׁ מְרַקְדוֹת

עַל כָּתֵף וְעַל שֶׁכֶם?..


וְגֵיחֲזִי לִי אָמָר:

"שְׁמָעֵנִי, בֶּן הָאִשָּׁה,

הָבִיאָה לִי צַפִּיחִית,

וְאוֹרִידְךָ אֶל אֱלִישָׁע


צַפִּיחִית! רַק צַפִּיחִית

אֶל הַגַּיְא לִי תָבִיא —

וְאַסְתִּירְךָ בְּצֵל בְּרוֹשִׁים

וּבַחֲזוֹן הַנָּבִיא…"


לַבִּקְעָה — שָׁם אֶנָּהֶה

לַגַּיְא, לַגַּיְא אֶשְׁתּוֹקֵק;

בְּצֵל מְהוּלָה שִׁמְשׁוֹ,

וְנַחֲלוֹ שׁוֹקֵק, שׁוֹקֵק.


אֶתְנַבֵּא שָׁם עִם נְבִיאוֹ,

וְאֵשְׁתְּ בַצָּמָא דְבָרָיו;

שָׁם אֶסְבָּא רֵיחוֹת דְּשָׁאִים,

וְאֶשְׁאַף צֵל עַד עָרֶב.


עובדיה

מְקוֹר דְּבָרֶיךָ נִפְתַּח

כְּמַעֲיָן הַמִתְגַּבֵּר, —

נִרְפֶּה אַתָּה, נִרְפֶּה,

וְלָכֵן כֹּה תְדַבֵּר!


אִם יַעֲזֹב אִישׁ בַּקָּצִיר

שָׂדֵהוּ וּמַגָּלוֹ —

הֲיִרְאֶה, בֵּן, אָז בְּרָכָה

וְשָׂכָר בַּעֲמָלוֹ?


הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ,

וְהָגֹה בַהֲבָלִים; —

הוֹי, הוֹי, אַיֵּכֶם, קוֹצְרַי?

תִּפְשׂוּ הַמַּגָלִים!


שלשת הקוצרים

חנני, אלדד ומידד יוצאים משלשת אהלי הבד, כל אחד קרב אל חרמשו המונח לרגליו.


עובדיה

יְשַׁנְתֶּם! כֻּלְכֶם, כֻּלְכֶם —

מַגַּלְכֶם פֹּה הִנַחְתֶּם,

וּבְעֶצֶם יוֹם נִרְדַּמְתֶּם,

וְאֶת הַשָּׂדֶה שְׁכַחְתֶּם?


חנני

אֲהָהּ, הַשֶּׁמֶשׁ לַהַב,

וְקַרְנֶיהָ רְשָׁפִים;

צִפֳּרִים מִתְעַלָּפוֹת,

רִמְשֵׂי־עוֹף נִשְׂרָפִים…


אלדד

אֲהָהּ, זֶה שָׂדְךְָ לוֹהֵט,

רְקִיעוֹ נְחשֶׁת, נְחשֶׁת…

וּקְרוֹבָה כֹה הַמְּלוּנָה —

אֲהָהּ…


עובדיה

לֹא תֵדְעוּ בשֶׁת!


מידד

שָׁבַת צֵל בַּשָּׂדֶה,

כָּל רוּחַ קַלָּה אָפְסָה —

וַיִכְבַּד עָלַי רֹאשִׁי,

וְיָדִי רָפְתָה, רָפְתָה…


חנני

מַגָּלוֹ נָפַל אָרְצָה,

נָפַל גַּם מַגָּלִי —

וְעֵינַי אֶל הַצְּלָלִים,

הָרוֹמְזִים לִי מֵאָהֳלִי…


עובדיה

נִרְפִּים!


אלדד

גַם מַגָּלִי

צָנַח, בַּאֲשֶׁר צָנָח

נִשְׁאָר, וְאֶל הָאֹהֶל

נִמְלַטְנוּ חִישׁ וַנָּנַח…


מידד

אָנֹכִי גַם חָלַמְתִּי:

בֶּן־בַּרְזֶל זֶה, מַחֲמַדִּי,

קָם פִּתְאֹם עַל שִׁבֳּלָיו

וַיְקַצֵּץ בָּם לְבַדּוֹ.


"קְצֹר, הוֹ קְצֹר מַגָּלִי,

וִיהִי אֱלֹהַּ אִתְּךָ!"

קָרָאתִי בַחֲלוֹמִי,

וָאִישַׁן לִי בְבִטְחָה.


יָשַׁנְתִּי וְחָלַמְתִּי,

חָלַמְתִּי אֶת הַפֶּלֶא:

אֲהָהּ, הַחֲלוֹם רִמָּנִי,

לֹא אַאֲמִין בּוֹ עוֹד סֶלָה!..


עובדיה

נִרְפִּים אַתֶּם כֻּלְכֶם,

נִרְפִּים וַעֲצֵלִים —

וְלָכֵן שָׁוְא חֲלוֹמְכֶם,

וְדִבְרֵיכֶם תְּפֵלִים.


הַבִּיטוּ, בְּנֵי־בְלִיַעַל,

אַף רְאוּ — הוֹי, זֶרַע מְרֵעִים:

הִבְשִׁילוּ הַשִׁבֳּלִים,

רָאשֵׁיהֶן — הִנֵּה מְלֵאִים.


הֵן שׁוֹאֲלוֹת לַמַּגָּל,

עֲדֶן לֹא בָא עַל נִירָן,

מַה יֹאחַר כֹּה הַחֶרְמֵשׁ?

מַה יִרְחַק כֹּה שִׁיר־קְצִירָן?


אסא

הַנַּח לָהֶם, הוֹי אָבִי,

רְאֵה, יְדֵיהֶם רָפוּ,

רַגְלֵיהֶם כָּשְׁלוּ, כָּשְׁלוּ,

כָּבְדוּ וַיִּיעָפוּ.


הַיּוֹם הַזֶּה קְרָא דְרוֹר לִי,

מָחָר אֶקְצֹר!

עובדיה

בחרון

“מָחָר!”


אסא

עִם הַבֹּקֶר אַשְׁכִּים,

אָקוּם עִם הַשָּׁחַר.


גַּם אַתֶּם, אַחַי, אִתִּי,

נְמַהֵר וְנָחִישָׁה,

לַגַּיְא! אֶל בֵּין הַבְּרוֹשִׁים,

מִתְנַבֵּא שָׁם אֱלִישָׁע!


עובדיה

הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ?


אסא

שַׁלְּחֵנִי, הָהּ —


עובדיה

הֲבָלִים!

לֹא עֵת לִשְׁמֹעַ חָזוֹן —

עֵת לִתְפֹּשׂ הַמַּגָּלִים.


נִרְפִּים אַתֶּם כֻּלְכֶם,

נִרְפִּים וַעֲצֵלִים;

שִׁבֳּלַי כְבָר הוֹרִידוּ

רָאשֵׁיהֶן הָאֲבֵלִים.


עוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹמַיִם,

וְזַרְעָם פֹּה יִשָּׂרֶף:

הַקָּדִים יֹאכַל חֶצְיוֹ,

וְחֶצְיוֹ יֹאכַל שָׁרָב.


בַּיּוֹם הַשְׁלִישִׁי נָחִישׁ,

וְנָבוֹא אֶל הַקָּצִיר —

אֲהָהּ, לַחְמֵנוּ — תֶּבֶן,

וְכָל הַקָּמָה — חָצִיר!


חנני

צָדַקְתָּ, הוֹי צָדַקְתָּ,

לֹא אֵבוֹשׁ — וְאוֹדֶה, אוֹדֶה!

הָבָה, נָקוּם, אַחִים,

לְשִׁיר וְלַעֲבוֹדָה.


שלשת הקוצרים תופשים את מגליהם וקוצרים את הקמה במקומות שונים.

עוּרוּ, אַחִים! עוּרָה

אֶלְדָּד, עוּרָה מֵידָד,

יְרֹעַע אַף יְרֻנָּן,

וְעַל קְצִירֵנוּ — הֵידָד!


עובדיה

נותן את החרמש ליד בנו.

גַם אַתָּה קַח הַחֶרְמֵשׁ,

וַהֲנִיפוֹ, אָסָא;

אַל תַּחֲבֹק פֹּה יָדַיִּם —

לִשְׂדֵה הַקּוֹצְרִים בָּאתָ!


אסא

נועץ מגלו באדמה ונשען עליו כל העת


עובדיה

מניע שח ויגע ביד רפה את מגלו הנה והנה.


חנני

נָפֹל נָפְלָה תּוֹךְ הַשָּׂדֶה

שִׁירַת קוֹצְרִים הָאַדִּירָה;

הַשִּׁבֳּלִים הַמָּזְהָבוֹת

כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת עִם הַשִּׁירָה.


הקוצרים

במקהלה

אִסְפוּ בִּרְכַּת אֲדֹנָי

מִן הָהָר וּמִן הַגָּיְא!

מַלְּאוּ אֶת הַגְּרָנִים

בְּרָכָה לְרֹב שָׁנִים.


אלדד

הַדִּמְעָה אֲשֶׁר בָּהּ זָרַעְנוּ —

הָיְתָה צְלוּלָה אָז וּטְהוֹרָה,

צְלוּלָה, טְהוֹרָה שִׁבְעָתַיִּם

רִנָּתֵנוּ — בָּהּ נִקְצֹרָה.


הקוצרים

במקהלה

אִסְפוּ בִרְכַּת אֲדֹנָי…


מידד

כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת הַשִּׁבֳּלִים,

חַד וּמְמֹרָט הוּא הַמַּגָּל —

אֵיךְ לֹא יֶהֱמֶה שִׁיר הַקּוֹצֵר?

לֵב הַקּוֹצֵר אֵיךְ לֹא יָגֶל?


הקוצרים

במקהלה

אִסְפוּ בִרְכַּת אֲדֹנָי…


חנני

עוֹד מְעַט שִׁבֳּלֵי זָהָב

תְּאֻלַּמְנָה לַאֲלוּמוֹת;

עוֹד מְעַט תַּעֲמֹדְנָה הָכֵן,

זְקוּפוֹת, גֵאוֹת וַעֲצוּמוֹת!


הקוצרים

במקהלה

אִסְפוּ בִרְכַּת אֲדֹנָי…


אלדד

עָלֹה עָלָה הֵידַד שִׁירִי,

נָפֹל נָפַל תּוֹךְ הַקָּמָה —

בְּרוּכַת טַלְלֵי שָׁמַיִם,

רְוַת מַשְׁמַנֵּי הָאֲדָמָה!


הקוצרים

במקהלה

אִסְפוּ בִרְכַּת אֲדֹנָי…


עובדיה הזקן מוריד את ראשו ובוכה חרש.


חנני

מָה אֶרְאֶה, הוֹי, הַלְךָ הִיא

אִם לָנוּ הִיא הַכְּלִימָה?

אֲנָחָה בְּעֵת רַחֲמִים?

בִּימֵי הַקָּצִיר דִּמְעָה?


עובדיה

הוֹי, כִּי אשְׁמַע שִׁירְכֶם,

כִּי אֶשְׁמַע קוֹלְכֶם חוֹגֵג —

בָּאָה אָז דִּמְעָתִי,

וְנַפְשִׁי בִי תִתְמוֹגֵג.


צָעִיר, חַי, כְּמוֹכֶם,

הָיִיתִי גַם אָנֹכִי,

וְעַתָּה — הָהּ, זָקַנְתִּי,

כָּלָה, אָפֵס כֹּחִי.


כָּלָה, אָפֵס כֹּחִי,

וּבְתוֹכְכֶם אֲנִי עוֹמֵד,

וְעֵינִי עוֹד שׁוֹאֶלֶת,

וְלִבִּי — עוֹד הוּא חוֹמֵד.


אָמַרְתִּי: אִתְּכֶם אָשִׁיר,

אֶאֱזֹר שְׁאֵרִית אוֹנִי —

וְקוֹלִי נֶחְבָּא, נֶחְבָּא,

נִחָר, נִחָר גְּרוֹנִי…

בנהי תמרורים.

עִם כֶּסֶף רֹאשִׁי לָמָּה

לֹא הָפַךְ לִבִּי אָבֶן?

לָמָּה אֶתְאַו, אֶכְסֹף —

וּזְקָנִי הָפַךְ לָבָן?..


בֶּן־תִּשְׁעִים אֲנִי, אַחַי,

וְלָמָּה זֶה בְנֵי־תִּשְׁעִים

עוֹרְגִים עוֹד לְחַיִּים,

מִתְאַוִּים וּמַרְגִּישִׁים?..


פֹּה עָבְרוּ יָמַי כֻּלָם,

וְשָׁנַי בְּתַלְמֵי שְׂדוֹתַי:

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה —

אַיֵּכֶן, שְׁנוֹתַי, שְׁנוֹתַי?


זֶה שָׂדִי יִזְכְּרֵנִי:

עוּל־יָמִים, חַי וְצָעִיר, —

וְעַתָּה, הָהּ, זָקַנְתִּי,

וְהִי בַקָצִיר אָעִיר.


בְּקוֹמָה כְּפוּפָה אֶעֱמֹד,

וּבְרִפְיוֹן בַּעֲצָמָי,

וְשׁוֹאֵל פֹּה: אַיֵּכֶם,

יָמַי כֻלְכֶם? יָמָי?


עֲנוּ לִי שְׂדוֹת עֲמָלִי,

אֵי נִקְבְּרוּ שְׁנוֹת תִּשְׁעִים?

אַךְ אִלְמִים הֵם הַשָּׂדוֹת,

אִלְמִים וּמַחֲרִישִׁים…


חנני

הוֹי, זָקֵן וְהוֹי אָדוֹן!

מַדּוּעַ כֹּה תְקוֹנֵן?

זֶה עַתָּה עָלַץ לִבִּי,

הָמָה וַיִתְרוֹנֵן.


וְלָמָה כָכָה אֶצְהָל,

וּלְבָבִי כֹה שָׂמֵחַ?

הֵן כֹּהֵן לֹא נוֹלַדְתִּי,

לֹא אַקְטִיר בַּמִּזְבֵּחַ.


חֶמְלַת אֵם לֹא אֵדָע,

גַם אָבִי מֵת, מְרַחֲמִי…

וְשָׂדֶה זֶה לֹא שָׂדִי,

וְלֶחֶם זֶה לֹא לַחְמִי!


אִם פַּת וּמַיִּם יֵשׁ לִי —

וּמַה לִי עוֹד בַּתֵּבֵל?

לֹא יָדַע לִבִּי יָגוֹן,

לֹא יָדְעָה נַפְשִׁי אֵבֶל.


כָּעוֹף אֶת כְּנָפָיו יִפְרֹשׂ

כֹּה אֶפְרֹשׂ אָרְבּוֹת יָדָי,

אִתִּי — וְחַי הָעוֹלָם,

וּלְתֹהוּ שָׁב — בִּלְעָדָי.


אַךְ פִּתְאֹם עָלַי נָחָה

רוּחֲךָ הַכְּבֵדָה;

נִתָּק שִׁירִי פִתְאֹם,

וְשָׁלֵו עוֹד לֹא אֵדָע.


הָאֻמְנָם יָבוֹא יוֹם־עוֹד

וְזֶה גַם לִי יְאֻנֶּה —?

עוֹרִי עָלַי יִצְפַּד

וְתָאֳרִי יְשֻׁנֶּה.


הַאֻמְנָם יִשַּׁח רֹאשִׁי,

וְעָרְפִּי זֶה יִתְעַקֵּם,

וְעֵינַי אֱלֵי צִלִּי,

וְלִבִּי לַמַחֲשַׁכִּים?


וְקוֹלִי צָרוּד, שָׁפֵל,

וְרוֹעֶדֶת יָדִי,

וּבְרֹאשִׁי יַעֲלֶה שֶׁלֶג —

וְקָפָא עַל קָדְקֳדִי?


מַחֲלָפָה זֹה הֲתַלְבִּין?

הַשְּׁחוֹר הַזֶּה יֵאָסֶף,

וְזֶפֶת זְקָנִי־פֶּרַע

הַאֻמְנָם יַהֲפֹךְ כָּסֶף?


אֵשׁ עֵינִי עוֹד דּוֹעֶכֶת,

וְרוּחִי בִי יְגֵעָה?

הָהּ, נָחָה עָלַי, זָקֵן,

רוּחֲךָ הַנְּכֵאָה…


אלדד

וַאֲנִי לֹא כֵן עִמָּדִי,

אָנֹכִי — רוּחִי שְׁלֵוָה:

תִּפְאֶרֶת לַבַּחוּרִים,

לַזְּקֵנִים הַדְרַת שֵׂיבָה.


כִּי מַה הוּא כָל הָרַעַשׁ,

וּמָה הִיא כָל הַחֲרָדָה?

אֲשֶׁר לֹא אֵדַע עַתָּה,

מָחָר לִי יִוָּדַע…


יוֹם־יוֹם לְבָבִי יִלְמַד,

יוֹם־יוֹם חֲדָשׁוֹת יִקְנֶה —,

גַּם חָכְמָה וְגַם דַעַת

בָּאוֹת עִם הַזִּקְנָה.


רָאִיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

בַּעֲלוֹת וּפְרֹחַ זִיוָהּ,

וּבְרִדְתָּה רְאִיתִיהָ —

וַתִּיף אֲזַי פִי־שִׁבְעָה.


וְאֵלַי בָא אִישׁ יוֹם אֶחָד

וּבְיָדָיו בָּשְׂמֵי־פֶּלֶא:

"אֶמְשָׁחֲךָ בִּבְשָׂמַי

וְעוֹד לֹא תַזְקִין סֶלָה".


וָאֹמַר לוֹ: גֵּשׁ הָלְאָה,

צֵא, צֵא מִבֵּיתִי, טָמֵא!

אֲנִי בְּרִדְתִּי חָפֵץ,

אֲנִי לְזִקְנָה צָמֵא…


שְׂחֹק קַל בִּפְנֵי הַיָּשִׁישׁ,

בַּעֲלוּמִים לֹא יְסֻלָּא —,

אֵשׁ־נְעוּרִים מַה לְעֻמַת

דַּעַת זְקֵנִים צְלוּלָה?


אָז שָׁקַט סַעַר רוּחִי,

וְזֶרֶם דָּמִי נָח בִּי;

לֹא אִירָא חֵטְא בְּהָקִיץ,

לֹא יִשְׁבְּ הַלֵּב בְּשָׁכְבִּי.


כִּי דֶרֶךְ אַחַת תְּהִי לִי,

וֶאֱמֶת אַחַת אִתִּי:

יָצָאתִי עַל מִשְׁעַנְתִּי,

וְצוֹעֵד לִי לְאִטִּי..


הֲמוֹן נְכָדַי סְבִיבִי

יֵחָפֵזוּ וְיִתְפַּתְּלוּ,

כְּמַשַׁק גֵּבִים יֶהֱמוּ,

וַאֲנִי, אֲנִי לְאַט־לִי…


לֹא גִיל וְלֹא עַצָּבֶת,

לֹא אַהֲבָה וְלֹא אֵיבָה;

בְּנַפְשִׁי מְנוּחַת־עוֹלָם,

וְעַל רֹאשִׁי הַדְרַת־שֵׂיבָה.


מידד

שָׁמַעְתִּי אֶת פִּי שְׁנֵיכֶם —

וּבְפִיכֶם לֹא נְכוֹנָה;

שְׁמָעוּנִי נָא גַם אָנִי,

וַאֲדַבֵּר בָּאַחֲרוֹנָה.


זֶה חָרֵד וְזֶה שָׁלֵו,

גַּם הָאֶחָד וְגַם הַשֵּׁנִי —

דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם תְּפֵלִים,

וְלֹא יָשְׁרוּ בְעֵינָי!


זֶה חָרֵד וְזֶה שָׁלֵו —

וַאֲנִי — עֲצָתִי: יַלְוֶה

אִישׁ אֶת־אָחִיו מְעַט חֲרָדָה,

אִישׁ אֶת־אָחִיו מְעַט שַׁלְוָה…


רַק פֶּתִי יִשְׁלַו תָּמִיד,

וּפֶתִי תָמִיד חָרֵד,

וַאֲנִי שָׂנֵאתִי פְּתָאִים

מֵאֵלֶּה טוֹב הִפָּרֵד…


בַּלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי —

וַיֵּדַע לִבִּי דְאָגָה;

עִם בֹּקֶר חָיְתָה רוּחִי,

קַמְתִּי וָאֵרָגַע…


עִם כָּל קַו־שֶׁמֶשׁ חָדָשׁ —

גִּיל לִי חָדָשׁ נוֹסָף;

הָבוּ לִי הַמָּוֶת,

וְאֶפֹּל בִּזְרוֹעוֹתָיו!


תְּמוֹל נָח וְשָׁקַט לִבִּי,

הַיּוֹם — הוּא זָע וּמְפַחֵד,

עֲלוּמִים וְהוֹד זִקְנָה —

גַּם הֵם בּוֹ שְׁלוּבִים יַחַד!


יָשַׁבְתִּי עַל שְׂפַת נַחַל

בְּאַחַד הָעֲרָבִים —:

הַמַּיִם זָרְמוּ חֶרֶשׁ,

הִצְהִירוּ הַכּוֹכָבִים,


נִרְאֲתָה הַלְּבָנָה

בְּעַד קֶרַע עָב וְאָסְפָה

נָגְהָהּ. כְּנַף רְנָנִים

צִפְצְפָה וְלֹא יָסְפָה.


וְרוּחוֹת לַיְלָה נָשְׁבוּ

בֵּין עֲלֵי עֵץ יְשֵׁנִים;

וָאֶחְכַּם עַל הַנַּחַל,

וַתְּהִי לִי דַעַת זְקֵנִים.


פִּתְאֹם שָׁמְעוּ אָזְנַי

שִׁירַת בַּת־הַכְּרָמִים,

וָאֶקְפֹּץ כְּבֶן־בָקָר

צָעִיר וְעוּל־יָמִים…


עובדיה

כָּל אֶחָד וּמִשְׁפָּטוֹ,

כָּל אֶחָד וַהֲגִיגוֹ,

אִישׁ־אִישׁ וַהֲלָךְ נַפְשׁוֹ,

רַב שִׂיחוֹ וְרַב שִׂיגוֹ.


אַךְ לֵב מִלֵּב לֹא יִלְמַד,

וְלֹא יִהְיֶה לוֹ לְמוֹפֵת –,

בָּאֶחָד שְׁלוֹם־נְצָחִים,

בַּשֵּׁנִי עָרוּךְ תֹּפֶת.


לֹא נֶהְפְּכָה אֵשׁ לְמַיִם,

וְהַר לֹא יִהְיֶה מִישׁוֹר;

זֶה נִשְׁאָר עִם שְׂשׂוֹנוֹ,

וְזֶה עִם עָצְבּוֹ נִשְׁאָר.


הַרְאִיתֶם עוֹד מִימֵיכֶם

קְשֵׁה־רוּחַ, אֲשֶׁר יָצָא

אֶל מַחֲנֵה הָעֲלִיזִים

וְתַנְחוּמִים מָצָא?


הַגִּידוּ לִי, אִם תֵּדְעוּ,

אֵי אֶמְצָא לִי תַנְחוּמִים?

מְקוֹר הַנְּעוּרִים אַיּוֹ?

אֵי גִנְזֵי הָעֲלוּמִים?


וְאוֹצְרוֹת אוֹן אַיָּמוֹ?

וּמַעְיְנוֹת צְחֹק וְגִילָה?

אֲהָהּ, כִּי נֶאֱלַמְתֶּם –

וְאֵין בִּלְשׁוֹנְכֶם מִלָּה…


תַּחֲנוּנַי לָכֶם זָרִים –

לֹא תוּכְלוּ לַהֲבִינָם,

וְלָמָה אַכְבִּיר מִלִּים,

וְאַשְׁחִית דְּבָרַי חִנָּם?


בְּעָמְדִי פֹה בֵינֵיכֶם

אַפְרִיעַ עוֹד אֶת קְצִירְכֶם;

עִמָּדִי – לֹא כֵן תַּעַלְזוּ,

וְלֹא כֵן, לֹא כֵן שִׁירְכֶם…

מניח את החרמש מידו.

לֹא לִי, לֹא לִי הַמַּגָּל,

אֵלֵךְ לִי אֶל אָהֳלִי,

וְלֹא מִיגִיעִי אֶשְׁבֹּת,

לֹא אָנַח מֵעֲמָלִי…


אֲנִי מִזִּקְנָה אָנַח

וּמֵאֶפֶס אוֹנִים –,

לֹא יַמְתִּיק גַּם הַקָּצִיר

אֶת יָמַי הָאַחֲרוֹנִים.

הולך שחוח ונעלם באחד מאהלי הבד.


אסא

קָפָאתִי עַל מַגָּלִי

הַקַּר וְהַמִתְנוֹצֵץ, –

מַדּוּעַ לֹא אֲנִיפְךָ?

מַדּוּעַ אֵינִי קוֹצֵץ?


הוּבֵאתָ פֹּה מִשּׁוּנֵם,

מְמֹרָט, חַד וּמְלֻטָּשׁ,

וַתִּיבַשׁ פֹּה בְּכַפִּי,

וְשָׂדִי עוֹמֵד נֻטָּשׁ…


לִי יִצְעַק בְּרַק לַהַבְךָ

מִכִּלְיוֹת הָאֲדָמָה:

רָעַבְתִּי לַשִׁבֳּלִים,

נִכְסַפְתִּי אֶל הַקָּמָה!

מוציא את החרמש מן האדמה, מתבונן בו רגע.

מָה אָנוּד לְךָ, מַגָּלִי,

נָפַלְתָּ בִּידֵי עָצֵל;

אֵי מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח?

וְאֵיךְ מִמְּךְ אֶנָצֵל?

צופה כה וכה ומשליך את החרמש מידו.

מַה־לִי וָלָךְ, הַבַּרְזֶל –?

וְשִׁמְשִׁי בֹּעֵר, בֹּעֵר!

אֶעֱנֶה לוֹ בְשִׁירַי

וּבִמְחוֹלוֹת נֹעַר…

יוצא במחולות ושר.

בְּאֶרֶץ עוּץ, בְּאֶרֶץ עוּץ,

נוֹבְחִים כְּלָבִים שָׁם בַּחוּץ…

יָצָא זָקֵן עַל מַטֶּה עָקוּם –

נָפַל וְלֹא יָכֹל לָקוּם!


שלשת הקוצרים ישבו לשתות בלכת עובדיה הזקן. עתה הם קמים עם כדי היין וקרבים אליו בצחוק, כשהם חוזרים על סוף דבריו.

הקוצרים

נָפַל – וְלֹא יָכֹל לָקוּם!


אסא

חָרְדוּ, עָמְדוּ נָשִׁים, טַף,

זֶה בַּחַלּוֹן, זֶה עַל סַף;

צוֹפִים פֹּה וְצוֹפִים שָׁם:

זָקֵן נָפַל וְלֹא קָם!


הקוצרים

זָקֵן נָפַל וְלֹא קָם!


אסא

כָּל הַקְִּרְיָה אֵלָיו יָצְאָה,

מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה;

הָמֹה הָמָה כָּל הָרְחוֹב –

אַתֶּם שִׁמְעוּ אֶת הַסּוֹף!


הקוצרים

אַתֶּם שִׁמְעוּ אֶת הַסּוֹף!


אסא

הַכֹּל קָרְאוּ פִּתְאֹם: הָס!

כָּל לֵב נַעֲוֶה, כָּל אִישׁ חָת –:

קָם הַמַּטֶּה! קָם הַפֶּלֶךְ!

קָם לְעֵינֵי כֹּל, וַיֵּלֶךְ.


אסא

בְּאֶרֶץ עוּץ, בְּאֶרֶץ עוּץ –

מַטֶּה עוֹבֵר שָׁם בַּחוּץ.

אֵי, הַזָּקֵן, מַטֶּה עָקוּם?

“נָפַל! וְלֹא יָכֹל לָקוּם!”


הקוצרים

נָפַל וְלֹא יָכֹל לָקוּם!


חנני

בְּחֻמְךָ תָּשִׁיר אָסָא,

וּבְרוּחֲךָ הַמְפֻזָּר,

עַל כֵּן דְּבָרֶיךָ לָעוּ,

וּמְחוֹלְךָ כָּכָה מוּזָר…


אבישג

באה מימין, משונם

אֲדֹנָי עִמָּכֶם, קוֹצְרִים!


הקוצרים

אֲדֹנָי יְבָרְכֵךְ!

שבים למקומם ושותים מנבלי היין.


אסא

קם כנגדה וסך בעדה דרכה

לְאָן תְּשַׁוִי רַגְלֵךְ,

וְדַרְכֵּךְ אֵי, וְאָרְחֵךְ?


אבישג

שְׁמָעוּנִי, אַנְשֵׁי חֶסֶד,

וִיהִי אֲדֹנָי עִמָּכֶם:

אִמִּי הִיא אַלְמָנָה,

וְאֵין בַּבַּיִת לָחֶם.


וָאֹמַר: טוֹב אֵצֵאָה

בַּשָׂדוֹת וְאֶל הַכָּרִים;

אֲלַקְּטָה אַחֲרֵי קוֹצְרִים,

וְאֶאֱסֹף בָּעֳמָרִים.


אסא

כורע על ברכיו לפניה.

מִשּׁוּנֵם בָּאת, הַחֲמוּדָה,

אֶל שְׂדֵה הַזָּקֵן, אָבִי, –

וְאַךְ הוֹפַעַתְּ, עֲדִינָה,

הוֹפַעַתְּ – וַתִּשְׁבְּ לְבָבִי.


הוֹפַעַתְּ עָלַי בְּיָפְיֵךְ,

נִגְלֵית לִי בַהֲדָרֵךְ;

אֶת שׁוּלֵי בִגְדֵךְ אֶשַׁק,

אֶתְפַּלֵּשׁ בַּעֲפָרֵךְ…


אָבִיךְ כִּי מֵת, שָׁמַעְתִּי,

וְאֵם יֵשׁ לָךְ בַּבָּיִת;

וּלְאִמֵךְ פֶּרַח נֶחְמָד

וְרַעֲנָן כַּזָּיִת.


וְרֵיחוֹ כְרֵיחַ שָׂדֶה,

וּלְחָיָיו כָּרִמּוֹנִים;

הוֹ, אַל תָּסֵבִּי מֶנִּי

אֶת שְׁתֵּי עֵינַיִךְ יוֹנִים!


אֶת חֶפְצִי־בָהּ הֵן תֵּדְעִי,

וְעֵינֶיהָ־אֵשׁ וְחִנָּן,

כִּי בַכְּרָמִים תָּחוֹל –,

עֵינֶיהָ – הִנָּן! הִנָּן!


בְּאֶשְׁכֶן צְלוּלָה אֶרְאֶה

רֵאשִׁיתִי וְגַם סוֹפִי;

הוֹ, גְאוֹן צַוָארֵךְ שַׁיִשׁ,

אַתְּ כֻּלֵךְ כְּלִילַת יוֹפִי!


מַה שְׁמֵךְ, הַגִּידִי, רַעְיָה,

וַאֲבָרֵךְ וַאֲהַלֵּל

וְאֶתְחַנֵּן לוֹ כָּל יָמַי,

בַּלֵילוֹת לוֹ אֶתְפַּלֵּל.


אבישג

הֵא יָדַי, הַךְ, הָאַבְרֵךְ,

וּשְׂעָרִי מְרֹט, הֵא שְׂעָרִי!

חֲבֹט וּצְבֹט לְחָיַי

וְהַעֲבֶר שׁוֹט עַל בְּשָׂרִי…


כִּי כֹה לִי אָמְרָה אִמִּי:

"הוֹי, זִכְרִי, בַּת, הַדָּבָר:

מֵחֵן־שְׂפָתַיִם בִּרְחִי,

וְחֶלְקַת פִּי הַגָּבֶר.


לַמּוֹרְטִים תְּנִי אֶת גֵּוֵךְ,

וּבְשָׂרֵךְ תְּנִי לַמַּכִּים;

מִמַּחֲלִיק־לָשׁוֹן נוּסִי –

הוּא מַשְׁלִיךְ חַכִּים, חַכִּים…"


אסא

אַף אָמְנָם חָכְמָה אִמֵּךְ,

אַךְ מַה־לִי וּלְחָכְמָתָהּ?

סוּרִי־נָא אֶל אָהֳלִי

עַד הָעֶרֶב אָתָא…


הַאַתְּ תְּלַקְּטִי, אָחוֹת,

וְתַאַסְפִי בָעֳמָרִים?

אַחֲרֵי קוֹצְרִים תֵּלְכִי,

וּתְלַקְּטִי בִשְׂדֵה זָרִים?


אִם אַתְּ תִּשְׁתּוֹחֲחִי, רַעְיָה,

תִּשְׁתַּחֲוִי לַשִׁבֹּלֶת?

אֶל אָהֳלִי בוֹאִי, אִתִּי,

שָׁם אֶשְׁקֹל לָךְ סְאַת סֹלֶת.


הָבִי לִי מִטְפַּחְתֵּךְ

וַאֲמַלְּאָה אֵיפַת־קָלִּי;

לֹא תֵלְכִי אַחֲרֵי קוֹצְרַי –

רַק אִתִּי, אֱלֵי אָהֳלִי.


בֹּאִי, עַרְשִׂי רְבוּדָה,

יְצוּעִי רַךְ וְרַעְנָן;

בְּאַהֲבָתִי לָךְ אֶתְפַּלֵּל,

וּבְדוֹדַי לָךְ אֶתְחַנָּן.

קם מכרע על ברכיו. נושקה ומושכה אל אהלו.


אבישג

משתמטת מידו, נושאת כפיה למרום.

לַשְּׁחָקִים אָרִים רֹאשִׁי,

וְעֵינַי אֶשָּׂא מָעְלָה:

אֶתְבּוֹנְנָה בַמְּאוֹרוֹת –

הֲתֹאמְרוּ יוֹם אוֹ לָיְלָה?


יוֹם! יוֹם! יוֹם בָּהִיר אֶרְאֶה,

וְאֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ פְּקוּחָה,

לֹא יִרְגְזוּ עֲנָנִים,

בֵּין קְהַל הֶעָבִים מְנוּחָה.


הֵם קוֹפְאִים שָׁם בִּנְגֹהוֹת.

אוֹר! אוֹר! לֹא זִיז, לֹא זִיעַ;

טָהוֹר, טָהוֹר, טָהוֹר!

אִמְרוּ לָרָקִיעַ.


לֹא יִקְרֹץ כּוֹכָב עֵינוֹ,

לֹא יִתְגַּל כָּל בֶּן־רָשֶׁף,

לֹא יַתְנוּ עוֹד אֲהָבִים

עִם צִלְלֵי הַנָּשֶׁף.


וְאִמִּי הִיא לִי אָמְרָה:

כָּל עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִגַּהּ –

אַל תִּרְגְזִי בַשָּׂדֶה,

יַד אִישׁ אָז בָּךְ לֹא תִגַּע.


כָּל עוֹד אוֹר יוֹם זָרוּעַ,

כָּל עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יָהֵל,

לֹא יַכְלִים, אוֹתֵךְ, בִּתִּי,

כָּל בָּחוּר מִיִּשְׂרָאֵל.


כָּל פִּגּוּל, כָּל נְבָלָה,

לֹא תִשְׁמְעִי, הַתַּמָּה,

מֵאוֹר הַיּוֹם יִכָּלְמוּ,

יֵבשׁוּ מִן הַחַמָּה…


חָלִילָה לָךְ רַק לָלוּן

בָּעֶרֶב תּוֹךְ הַשָּׂדוֹת:

כָּל פֶּה עֲגָבִים יִלְחַשׁ,

כָּל עַיִן שָׁם אֵשׁ־פְּלָדוֹת.


כָּל נֶפֶשׁ חוֹמְדָה, חוֹמְדָה,

כָּל לֵבָב נוֹעָז, נוֹעָז…

בָּעֶרֶב וּבַשָּׂדֶה

בָּאָה רוּת אֶל בֹּעַז.


וְאַתָּה לְעֵינֵי שֶׁמֶשׁ

מָשַׁכְתָּ בִּי בְיָדְךָ,

אֲהָהּ, כִּי שָׁגְתָה אִמִּי,

לֹא אֶלְקֹט עוֹד בְּשָׂדְךָ!


אסא

מביט אחרי אבישג היוצאת לצד שמאל, ושר.

יָם וּתְהוֹמוֹ, עֵץ וְצִלּוֹ,

עֶלֶם, עֶלֶם וּבַת־גִילוֹ –;

הַנַּעֲרָה הַתְּמִימָה –

הִיא וְתוֹרַת אִמָּהּ!


עָב וּרְקִיעָהּ, גַּל וְכֵפוֹ,

עַיִט וְיוֹנַת־תֹּם עַל כְּתֵפוֹ;

הַנַּעֲרָה הַתְּמִימָה –

הִיא וְתוֹרַת אִמָּהּ!


יוֹם וְשִׁמְשׁוֹ, לֵיל וִירֵחוֹ,

פֶּרָח, פֶּרַח יֵשׁ לוֹ רֵיחוֹ;

הַנַּעֲרָה הַתְּמִימָה –

הִיא וְתוֹרַת אִמָּהּ!


אלדד

אוחז בקצה זקנו ומתבונן בו בצחק.

אֲנִי וּמֵידָד צְהֻבִּים,

וְאַתָּה שְׁחַרְחַר, חֲנָנִי,

וְאָסָא מָה? לֹא אֵדַע –

עֲדֶן לֹא צָמַח זְקָנוֹ!…


מידד

הַצְּהֻבִּים שָׁתוּ שֵׁכָר,

וַחֲנָנִי שָׁתָה יָיִן;

וְאָסָא, אָסָא שָׁכַר –

אַל תִּשְׁאֲלוּ: מֵאָיִן?


חנני

לֹא אֶשְׁאַל כִּי יָדַעְתִּי,

הוּא שָׁכַר מִן הָעַלְמָה;

בְּעָבְרָה כָּרַע, נָפַל,

וַיָּרַח אֶת הַשַּׂלְמָה…


אסא

חֵי נַפְשִׁי כִּי צָדַקְתָּ,

קְרָא, הוֹ קְרָא בְגָרוֹן:

רֵיחַ הַשּׁוּנַמִּית

הִכַּנִי בְשִׁכָּרוֹן…


כְּיַיִן יָשָׁן־נוֹשָׁן

כֵּן רֵיחָה עֲבָרָנִי –

נשען על אלדד ומידד ומושיט ידיו לחנני.

סַמְכוּנִי וְלֹא אֶפֹּל,

תֵּן יָדְךָ לִי, חֲנָנִי!


אִם יִשְׁכַּר אִישׁ מִיַּיִן

וְאִם יִשְׁתֶּה הַרְבֵּה שֵׁכָר –

שִׁכְרוֹנוֹ פָג בִּן־לָיְלָה,

פָּג וְאֵין לוֹ זֵכֶר…


אַךְ אִם אָהַב אָדָם

וְשָׁכַר מִנִּי אַהֲבָה –

מָתַי תָסוּף אִשָּׁהּ?

מָתַי יִשְׁקַע לַהֲבָהּ?


הֲתֵדַע אַהֲבָה שָׂבְעָה,

וּמָתַי חִשְׁקָה נִמְלָא?

וַאֲנִי רַק הִשְׁתַּחֲוֵיתִי

וָאָרַח אֶת הַשִּׂמְלָה…


אֶת חֶפְצִי־בָהּ יְדַעְתֶּם?

יְצוּרֵי גֵו נֶעֱלָמִים,

וּמְרַחֲפָה רַק הַשִּׂמְלָה

כִּי תָחוּל שָׁם בַּכְּרָמִים.


שִׂמְלָתָהּ – רֵיחָהּ עֵדֶן,

מְשַׁכֵּר לְמֵרָחֹק,

מַכֵּנִי בְּתִמָהוֹן,

אוֹלְצֵנִי בְכוֹת וְצָחֹק.


עַל כֵּן לֹא אֵדַע לִבִּי,

וְרֹאשִׁי, רֹאשִׁי – סְחַרְחָר, –

סַמְכוּנִי נָא, הַצְהֻבִּים,

תֵּן יָדְךָ לִי, הַשְּׁחַרְחָר!


חנני

אָכֵן שְׁחַרְחָר אָנִי,

שְׁחַרְחַר וְאִם לֹא נָאוֶה,

בְּנֵי גִבְעוֹן שְׁזוּפֵי־שֶׁמֶשׁ,

וַאֲנִי מִגִּבְעוֹן אָבוֹא!


אסא

מִגִּבְעוֹן? וְשֶׁמֶשׁ גִּבְעוֹן –

הוּא נִשְׁמַע לְקוֹל אָדָם:

“עֲמֹד!” לוֹ יֹאמַר – וְעָמָד,

לוֹ יִקְרָא: “דֹם!” וְנָדָם.


קוֹדְרִים עָבֵי־מַעֲרָב,

פְּאַת הַיָּם נְשַׁמָּה:

"שִׁמְשֵׁנוּ לָמָה יֹאחַר?

לָמָה כֹה יִתְמַהְמָהּ?"


נִדְהָמִים גָּרֵי שְׁחָקִים:

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁכַח שְׁבִילוֹ!

זֶה אֶל־זֶה יִתְמָהוּ:

לֹא יֵדַע חֹק בְּהִלּוֹ…


קָפְאוּ מוֹסְדֵי עוֹלָם,

גַּלְגַּלֵי־רֹם נְבוֹכִים;

הָעֶרֶב נָסוֹג אָחוֹר,

הַכּוֹכָבִים בּוֹכִים…


לֹא יָדַע הַיָּרֵחַ

וַיֵּצֵא וַיִשְׂבַּע קָלוֹן –

וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֶט

בָּעֵמֶק בָּאֲיָלוֹן…


הוֹ, גִּבְעוֹן עִיר הַשֶּׁמֶשׁ,

מָתַי שִׁמְשֵׁךְ יֵלֵךְ?

הֵן עֲיֵפָה אַתְּ לְעַרְבֵּךְ

וּכְמֵהָה לִדְמִי לֵילֵךְ…

צונח מעט אחורנית, ראשו נח על כתפי אלדד ומידד.

הֶאָח מָה חַמָּה כְּתֵפְכֶם!

מַה יָפֶה זְקַנְכֶם – כָּתֶם!

הוֹ, אַחַי, אֶלְדָּד, מֵידָד –

אַתֶּם, מֵאַיִּן בָּאתֶם?


אלדד

מֵהַר אֶפְרַיִם בָּאנוּ,

שְׁנֵי אַחִים עִם פָּנִים דוֹמִים;

בֵּין רָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל,

נוֹלַדְנוּ שָׁם תְּאוֹמִים.


אסא

בֵּין רָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל –

גַּם דְּבוֹרָה שָׁמָה חָיְתָה;

אֶל נָכוֹן גַם הַנְּבִיאָה

כְּמוֹכֶם צְהֻבָּה הָיְתָה!


מידד

אִם כָּכָה הָיְתָה דְבוֹרָה –

אֶת זֹאת לֹא נֵדַע בָּרוּר;

יֵשׁ גַּם בְּבֵית־אֵל קוֹדְרִים,

וּפָנִים קוֹבְצִים פָּארוּר…


אסא

לֹא, לֹא, רַק צְהֻבָּה הָיְתָה!

תִמְחַל לִי, הַקְּדוֹשָׁה…

רַק שַׂעֲרוֹת פָּז וָכָתֶם

הִתְנוֹסְסוּ עַל רֹאשָׁהּ!


מַבְהִיקוֹת כַּאֲבַק זָהָב

וָכָתֶם בְּלֵילוֹת אָמֶשׁ;

וּבְאִשֵּׁי פְלָדוֹת דּוֹלְקוֹת

בַּיּוֹם, בְּנֹגַהּ שָׁמֶשׁ.


בֵּין רָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל –

פְּלָאִים שָׁם הִתְרַחֲשׁוּ…

אִם תֵּדְעוּ נְבוּנוֹתֶם,

וְאִם לֹא תֵדְעוּ – נַחֲשׁוּ!


אלדד

מַה יֵשׁ לְנַחֵשׁ, אָסָא,

וְלֹא נִחֲשׁוּ עוֹד אֲחֵרִים?

תֵּן כָּבוֹד לָהּ, לַנְּבִיאָה,

עֲנֹד לְקִבְרָהּ זֵרִים!


אסא

לֹא לְהַלֵּל וְלֹא לְחַלֵּל

וְלֹא לַעֲנֹד זֵרִים בָאתִי;

רַק שִׁמְעוּ מַה לִי גִלּוּ

שִׂפְתֵי אִישׁ אֶפְרָתִי.


הקוצרים

עוטרים אותו, לשמע את דברי האפרתי.


אסא

דְּבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה הָיְתָה,

וְאֵשֶׁת הַלַּפִּידוֹת –

אַךְ סְתוּמִים מַעְגְלֵי אַהֲבָתָהּ.

אָרְחוֹתֶיהָ חִידוֹת…


לִי אֶפְרָתִי אֶחָד סִפֵּר

בֵּין רָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל;

לֹא אֵדַע אִם לִי סִפֵּר אֱמֶת,

לֹא אֵדַע אִם בִּי הֵתֵל…


"דְּבוֹרָה יָשְׁבָה תַחַת תֹּמֶר,

הָהָר לְרַגְלָהּ יָרָק;

דְּבוֹרָה, אֵשֶׁת הַלַּפִּידוֹת

אָהֲבָה אֶת בָּרָק!


"אַךְ לֵב בָּרָק הַנַּפְתָּלִי,

הָלַךְ אַחֲרֵי יָעֵל;

וְסִיסְרָא שַׂר־צְבָא מֶלֶךְ חָצוֹר

אָז נִלְחָם עִם יִשְׂרָאֵל.


"אֶת חֶבֶר שָׁלַח אֶל הַמַּחֲנֶה,

וְנָתַן לוֹ שָׁם מִשְׂרָה;

וְהוּא הַקֵדְשִׁי, חָשׁ אֶל יָעֵל –

אַךְ מָצָא שָׁם אֶת סִיסְרָא…


"נָפַל אָז לֵב בָּרָק עָלָיו

וְאֶת דְּבוֹרָה זָכָר…

וְשָׁב אֵלֶיהָ – וְהִנֵּה עִמָּהּ

שָׂרֶיהָ בְּיִשָׂשְׂכָר…


"דְּבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה הָיְתָה,

וְאֵשֶׁת הַלַּפִּידוֹת, –

אֵת־אֲשֶׁר פִּי בָרָק שׁוֹמֵר,

עֵינָיו לָהּ מַגִּידוֹת…


"פָּנְתָה לְעֵינָיו אֶל הַשָּׂרִים,

וְנִשְׁעֲנָה עַל זְרוֹעָם;

עוּרִי, דְּבוֹרָה! עוּרִי, שִׁירִי!

שְׁמַע, בֶּן־אֲבִינֹעַם!..


"יָדְעָה דְבוֹרָה אֶת לֵב בָּרָק,

וְרוּחוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ…

אַךְ הִיא שָׁרָה וְהִתְנַבְּאָה

לְבַעֲבוּר הַרְעִימוֹ.


"תְּבֹרַךְ יָעֵל! – שָׁרָה דְבוֹרָה

וּצְחֹק עַל פִּיהָ רָחָף; –

"לְרַגְלֶיהָ נָפַל סִיסְרָא!

כָּרַע, נָפַל, שָׁכָב!


"וְאַתָּה בָרָק, שָׁלוֹם שׁוּבְךָ,

שׁוּבְךָ תַּחַת תֹּמֶר! –

שָׁמַע בָּרָק אֶת חֶרְפָּתוֹ,

וְהָלַךְ לוֹ בְלִי אֹמֶר.


"אֶל בֵּין הַמִּשְׂפְּתַיִם הָלַךְ,

וְיָשַׁב שָׁם בְּלִי דְבָרִים;

בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם שְׁמֹעַ

שְׁרִיקוֹת הָעֲדָרִים".


אֵלֶּה דִבְרֵי הָאֶפְרָתִי,

בֵּין רָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל;

לֹא אֵדַע אִם לִי סִפֵּר אֱמֶת,

לֹא אֵדַע אִם בִּי הֵתֵל.


דְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה הָיְתָה,

וְאֵשֶׁת הַלַּפִּידוֹת, –

אַךְ סְתוּמִים מַעְגְלֵי אַהֲבָתָהּ,

אָרְחוֹתֶיהָ – חִידוֹת…


מידד

לֹא שִׂפְתֵי אִישׁ אֶפְרָתִי

סִפְּרוּ לְךָ אֶת אֵלֶּה;

בְּשִׁגְעוֹנְךָ תְּדַבֵּר הָוּוֹת

וּבְחֻמְךָ תִּתְהוֹלֵלָה!

מכה אותו בחמתו על ראשו.


אסא

כורע אין־אונים לארץ.


חנני

מתיצב ביניהם ומגין על אסא.

גֶשׁ־הָלְאָה אִישׁ לֹא־בִּינוֹת!

הֵן חוֹלֶה בֶּן־הָאָדוֹן,

וְאִם הִכְלִים אֶת הַנְּבִיאָה –

לֹא עָשָׂה זֹאת בְּזָדוֹן!


מידד

אַל תִּקְרָא לוֹ בֶן־אָדוֹן,

קְרָא לוֹ: בֶּן־הָאִשָּׁה!

שְׁאַל בְּחוּצוֹת שׁוּנֵם,

וִיגַלּוּ לְךָ בִּלְחִישָׁה…


חנני

יָדַעְתִּי! דִבַּת שׁוּנֵם

אַל־נָא אֵלַי תָבִיא!

בִּלְשׁוֹנָהּ – תַכֶּה אִשָּׁה,

וְלֹא תִשָּׂא גַם פְּנֵי נָבִיא.


אסא

קם על רגליו הקלות כאיש הננער פתאום, בתמהון, עיניו פקוחות לרוחה.

נָבִיא? מִי פֹה נָבִיא?

אִמְרוּ לִי: אֲנִי הוּא!

שַׁאֲלוּ סוֹד הַחַיִּים –

אָנֹכִי יְדַעְתִּיהוּ!


חִידַת־עוֹלָם שַׁאֲלוּ –

אֲנִי, אֲנִי אַגִּידָהּ;

כָּל רָז לָכֶם אֲגַלֶּה,

וּפִתְרוֹן לְכָל חִידָה.


מַדּוּעַ יֵבְךְ הָרוּחַ?

מַה יֶהֱמֶה גַל הַנָּהָר?

כּוֹכָבִים לָמָּה נוֹפְלִים?

וְלָמָּה חִוֵּר סָהַר?


מַדּוּעַ רָחֲקוּ שְׁחָקִים

מִכָּל בָּאֵי חָלֶד?

וְיֶלֶד – לָמָּה, לָמָּה

מִתּוֹךְ בְּכִי יִוָּלֶד?


לָמָּה אֹהַב, וְלָמָּה

אֶכְאַב כֹּה בְאָהֳבִי?

וְלָמָּה אָמוּת? שַׁאֲלוּ –

וְהִגִּיד לָכֶם הַנָּבִיא!

בידו על חזהו.

הַגֵּד יַגִּיד הַנָּבִיא –

אַךְ הַצֵּל אֵינוֹ יָכֹל!

קְלָלָה הִיא, וְהַקְּלָלָה

גַּם עַל רֹאשׁוֹ תָחוּל.

מכסה בידיו על ראשו.

הַשֶּׁמֶשׁ – הוּא יַכֵּנִי,

קַרְנָיו־אֵשׁ בִּי שְׁלוּחוֹת –;

הָאֻמְנָם לֹא כֵן אֹמַר?

אֲדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת?


הֵן לְחִשְׁקִי עָלָה שִׁמְשִׁי,

וַיִקְרַן גַּם לְחִשְׁקִי;

וְאַךְ אֶפַּח בּוֹ – וְיִכְבֶּה,

אֲצַו עָלָיו – וְיִשְׁקָע…


אוֹ אוֹרִיד רֹאשִׁי אָרְצָה,

וְאֶל אַדְמָתִי אָצִיץ,

אֲצַוֶּה אֶת הַשָּׂדֶה –

וּבְרוֹשׁ מִמֶּנוּ יָצִיץ!


הַבְּרוֹשׁ כְּבַר פָּרַשׂ צִלּוֹ –

חֲסוּ־נָא בְצֵל בְּרוֹשִׁי! –

אֲהָהּ, כִּי חָשְׁכוּ עֵינַי,

הוֹי רֹאשִׁי! רֹאשִׁי! רֹאשִׁי!

מתעלף ונופל לארץ.


עובדיה

התעורר מן הקולות ויצא מאהלו קרב שחח אל בנו.

מִי נָפַל פֹּה בַשָּׂדֶה,

וּמַה פֹה נִהְיָתָה?

מִי קָרָא: רֹאשִׁי! רֹאשִׁי!

מַדּוּעַ שׁוֹכֵב אָסָא?


חנני

לֹא אֵדַע מַה לוֹ הָיָה:

אִם רוּחוֹ לוֹ הֵצִיקָה,

רוּחַ־עִוְעִים, וְאוּלַי

חֵץ־שֶׁמֶשׁ אוֹתוֹ הִכָּה?


שְׁבִיב־אֵשׁ, אוֹ רוּחַ־עִוְעִים

נָחָה פִתְאֹם עָלָיו;

הוּא שָׁר פֹּה וַיִתְהוֹלֵל,

וַיִּפֹּל וַיִּתְעַלָּף.


עובדיה

חֵץ־שֶׁמֶשׁ… גַם אָנֹכִי

מַכִּיר פֹּה אֶת יָדָהּ,

שׂוֹנֵאת שֶׁמֶשׁ־קָצִיר

חוֹבְקֵי־יַד בַּשָּׂדֶה.

שח אליו, אוחזו בכתפיו, מתאמץ להקימו מעל הארץ ואינו יכל.

אֲנִי אֵין כֹּחִי אִתִּי,

לֹא אוּכַל גַם הֲרִימוֹ.


חנני

ממהר אל אסא ומקימו.


עובדיה

ממקום עמדו, מניע עליו ראש.

רַב תּוֹדוֹת לְךָ, חֲנָנִי,

שָׂאֵהוּ־נָא אֶל אִמּוֹ…


חנני

תומך באסא ויוצא אתו לימין, בדרך שונם.


אלדד ומידד

פורשים מעט הצדה לשמאל.


עובדיה

הולך צעדים אחדים אחרי חנני הנוהג בבנו, מלוה אותם מתוך מנוד ראש.

הֲיִּשָׂא עֵץ פְּרִי־שָׂדֶה?

וְעֶלֶם זֶה – אִם בְּנִי הוּא?

כָּל צֶמַח עוֹשֶׂה מִינוֹ,

בֵּן דּוֹמֶה לְאָבִיהוּ…


אֲנִי – הַשָּׂדֶה עַרְשִׂי,

וְכַרְמִי – רֹאשׁ מַאֲוַיָי;

פֹּה מָלְאוּ מִבְחַר יָמָי,

פֹּה גָמְלָה תְעוּדַת חַיָי…


וּבְנִי –? הַאֻמְנָם בְּנִי הוּא?

זֹאת אֶשְׁאַל וְעֵינִי תִדְמַע…

הֲיִּשְׁוֶה לִי בְמַעֲשָׂיו?

אִם בְתָאֳרוֹ אֵלַי יִדְמֶה?


זֹאת אֶשְׁאַל וְנַפְשִׁי מָרָה,

וּבָכֹה תִבְכֶּה עֵינִי:

הַיְכַחֵשׁ עֵץ בְּפִרְיוֹ?

וְשׂרֵק בְּעִנְבֵי יֵינוֹ?


וְלָמָּה אֵבְךְּ לְחִנָּם?

וְאֶתְאוֹנֵן עַל לֹא דָבָר?

וַאֲנִי לַמָּוֶת עָיֵף,

וְעוֹמֵד עַל פִּי קָבֶר…


וְלוּ גַם בָּנִים עֶשְׂרִים

לְאָדָם עַל אֲדָמוֹת,

גַם הוּא, בְּבוֹא יוֹם אַחֲרוֹן,

גַם הוּא עֲרִירִי יָמוּת…


הַחַיִּים – שְׁלוּבִים יַחַד

זְקֵנִים בָּם וּצְעִירִים;

אַךְ אֶל הַמָּוֶת הוֹלְכִים

יְחִידִים וַעֲרִירִים.


הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים

בְּחַיֵיהֶם, וְלֹא בְמוֹתָם, –

בַּחַיִּים – דָּבְקוּ יַחְדָּו,

וְהַמָּוֶת הִפְרִיד אוֹתָם.


לְגֵיא־הָרְפָאִים יוֹרֵד

עַם רָב, וְקִינִים יָעִיר, –

אַךְ כֻּלָם, כֻּלָם שָׁבִים

וְאֶחָד שָׁם יִשָּׁאֵר…


עֲרִירִי יִגְוַע שֶׁמֶשׁ

בְּפַאֲתֵי יַם־לְהָבִים;

וְאֶחָד – אֶחָד חוֹמְקִים,

וְנוֹפְלִים הַכּוֹכָבִים.


לִשְׂדֵה־הַקְּבָרוֹת בָּאתִי:

קְהַל מֵתִים שָׁם יִתְעָרוּ;

כָּל אָדָם – קֶבֶר נִבְדָּל,

אִישׁ־אִישׁ – וְגַל עֲפָרוֹ.


המסך


מערכה שניה: לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל


הַנְּפָשׁוֹת:

אֱלִישָׁע

גֵיחֲזִי נער אלישע

עִוֵּר

נַעֲמָה אשת העור.

בני־נביאים:

אֲחִיָּה

חֲנַנְיָה

עֲזַרְיָה

הַשּׁוּנַמִּית


מורד הר הכרמל.


גיחזי

בוצר ענבים מעל עצי הגפן, הגדלים במורד הכרמל.


אשה

נוהגת בעור, באה משמאל להר הכרמל.


גיחזי

בא לקראתם וגודר בפניהם את הדרך

לְאָן? לֹא־זֶה הַדָּרֶךְ!


האשה

הַאִם לֹא זֶה הַכַּרְמֶל?

וְאִם לֹא פֹה אֱלִישָׁע?


גיחזי

מַה יֵּש לָךְ פֹּה בַתַּרְמִיל?


האשה

לָמָּה תָסֶךְ בַּעֲדִי,

וְתִשְׁאַל לְתַרְמִילִי?


גיחזי

לְכִי, לֹא־זֶה הַדָּרֶךְ –

הֵימִינִי אוֹ הַשְׂמְאִילִי.


האשה

הַאִם לֹא־זֶה הַכַּרְמֶל?

תְּנָה לִי לַעֲבֹר, תֵּנָה, –

שָׁאַלְתִּי עוֹבְרֵי דֶרֶךְ,

וְשָׁלְחוּ אוֹתִי הֵנָּה.


גיחזי

הֵם שָׁלְחוּ אוֹתֵךְ הֵנָּה –

וַאֲנִי מִפֹּה אֶשְׁלָחֵךְ!

לְכִי, וְיַנְחֵךְ אִישֵׁךְ

בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נָחֵךְ.


האשה

חֲמֹל וּתְנָה לִי לַעֲבֹר,

אֲנַחְנוּ אֶל אֱלִישָׁע.


גיחזי

לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת.

לַשָּׁוְא תְבַקְּשִׁי, אִשָּׁה…


האשה

פותחת לפניו את תרמילה.


גיחזי

לֹא חֹדֶשׁ… וְלֹא שַׁבָּת –

מַה יֵּשׁ לָךְ פֹּה? רַק לָחֶם!


האשה

הוֹי, חוּס עָלַי וְעַל אִישִׁי,

עִוֵּר הוּא מֵרָחֶם.


גיחזי

במבט ערמה לעבר הבעל.

עִוֵּר הוּא – וְלֹא יִרְאֶה,

לֹא יַבִּיט גַּם אֶל צִלּוֹ…

עִוֵּר הוּא וְלֹא יֵדַע –,

גְּשִׁי אֵלַי וּשְקִי־לִי!


האשה

הַרְפֵּנִי.


גיחזי

לֹא, לֹא אַרְפֵּךְ!


האשה

הַרְפֵּנִי…


גיחזי

צַעֲקִי, צַעֲקִי, –

אִם תִּצְעֲקִי וְאַרְפֵּךְ,

אִם תִּצְעֲקִי וְאִם תַּכִּי.


האשה

הַרְפֵּנִי!


גיחזי

אַתְּ לוֹחָשֶׁת!

לוֹחֶשֶׁת אַתְּ, שׁוֹבֵבָה –

וְלָמָּה לִי לֹא תִשְׁקִי?

נֵלְכָה וְנֵשֵׁבָה.


עַד הֵאִיר יוֹם לְאִישֵׁךְ,

וְעֵינָיו עַד אִם פָּקָח –,

אַשְקֵךְ מִיֵּין גַּפְנִי,

אַשְׁקֵךְ וְאֶשָׁקֵךְ.

הוא מחבקה, בידו השניה הוא תולש ענבים, נותנם אל פיה ונושקה חליפות.


העור

נַעֲמָה?


האשה

נתרת קצת ממקומה.


גיחזי

מִי זֹאת נַעֲמָה?


העור

אִשְׁתִּי הִיא.


גיחזי

הָלָכָה!


העור

הִיא הָלְכָה, הָלְכָה נַעֲמָה,

וְאוֹתִי פֹה שָׁכָחָה.


גיחזי

– מאמצה אל חזהו.

הִיא הָלְכָה אֶל הַנָּבִיא –

וּבְנַעֲרוֹ פָּגָעָה…

הַאַגִּיד לוֹ דְבַר אֶמֶת?


האשה

אַל תַּעַשׂ לוֹ הָרָעָה.


העור

הָהּ נַעֲמָה, אֵשֶׁת חֵיקִי,

הַנַּעַר וְהַנָּבִיא

מָה רַב הַתְּהֹם בֵּינֵיהֶם,

מַה יִּפְחַד בִּי לְבָבִי.


הָהּ נַעֲמָה, צְפִירַת־חַיָּי,

וְעַמוּד הָאוֹר לִימִינִי!

לָמָּה עַל אֵם דְּרָכִים,

רֵיקָם הִצַּגְתִּנִי?


אלישע

וחבר בני נביאים, באים מימין הכרמל, ביניהם אחיה, עזריה וחנניה, ראש אלישע נופל מעט על חזהו, עיניו יהירות ועמוקות, חודרות רגע בגיחזי ובאשה החבוקה בזרועותיו.


גיחזי

הרגיש בנביא, ברגע בואו, וחדל מן האשה.


האשה

נרתעה בראשונה ממקומה, מתאוששת אחרי רגע, ממהרת אל אלישע.


גיחזי

עוצר בעדה ואינו נותנה לגשת אליו.


אלישע

הָבוּ לִי אֵשׁ, בְּנֵי הַנְּבִיאִים!


בני הנביאים

יֵשׁ לְךָ, יֵשׁ!


אלישע

הָבוּ לִי אֵשׁ כָּל הָרְקִיעִים,

הָבוּ לִי אֵשׁ!


כָּל נִיצוֹץ, כָּל זִיק לִי הָבִיאוּ!


בני הנביאים

יֵשׁ לְךָ דַּי!


אלישע

כָּל נִיצוֹץ, כָּל זִיק לִי, רַק לִי הוּא,

הָבִיאוּ אֵלַי!


בני הנביאים

נְגֹהוֹת הַשַּׁחַר אַיָּמוֹ,

וּמְאוֹרוֹת הַיּוֹם –?


אלישע

לְבָבִי – הוּא שְמָרָם וַיְצוּדֵם,

וּלְבָבִי – כַּתְּהֹם…


הָבוּ לִי אִשִּׁים וְלֶהָבוֹת –


בני הנביאים

הָהּ, יוֹמְךָ כְּבָר תָּם…


אלישע

אָז הָבוּ לִי מוֹקְדֵי הַמַּעֲרָב,

וְדִמְדּוּמֵי הַיָּם!


אֲמַרְתֶּם: יוֹמִי תָם כְּבָר,

פָּנָה יוֹם אֱלִישָׁע!

הַעַל אֵלֶּה אֶחֱשֶׁה,

אֵאָלֵם וְאַחְרִישָׁה?


מִי בַז לְאַחְרִית יוֹמוֹ,

וְאָמַר: “רַב־לִי! רַב־לִי!”?

גַּם שֵׂיבָה בְּלַהֲבוֹת עַרְבּוֹ

אֻכָּל וְקוֹרֵא: הַב־לִי!


זֶה יוֹמִי נָח, אַךְ לִבִּי –

לֹא הוּנַח לוֹ וְלֹא הוּקַל;

הַסְּנֶה עוֹדֶנוּ בוֹעֵר!

הַסְּנֶה אֵינֶנוּ אֻכָּל…


בני הנביאים

הַסְּנֶה אַף אָמְנָם לוֹהֵט…

וְצִלּוֹ אֵי, בוֹ נֶחֱסֶה?


אלישע

אֶת צִלּוֹ אַתֶּם חוֹמְדִים –

וְהוּא גֶחָלִים יֶחֱתֶה…


בני הנביאים

מַה יַּעַשׂ רַךְ הַלֵּבָב,

הַיָּרֵא אֶת הַבְּעֵרָה?


אלישע

בחרי אף.

יֵלֵךְ לוֹ וְיִכְרַע

תַּחַת הָאֲשֵׁרָה…


בַּדָהּ רַךְ וְעָנֹג,

וְכַפָּהּ מָטָה שְׁלוּחָה,

כִּי יָבוֹא שָׁם הַהֵלֶךְ –

וּמָצָא תַחְתָּהּ מְנוּחָה,

וְאֶת אֲחוֹתָהּ אִתָּהּ!


בני הנביאים

מִי הִיא זֹאת אֲחוֹתָהּ?


אלישע

הֵן הִיא הַשְּׁנָת הַבָּלָה,

הַאִם לֹא תֵדְעוּ אוֹתָהּ?


הַשְּׁנָת! שָׁם גַּם אָחִיהָ

וְאִתּוֹ הִיא שׁוֹכָבֶת!


בני הנביאים

וּמִי הוּא זֶה אָחִיהָ?


אלישע

הֲתֵדְעוּ אֶת הַמָּוֶת?


כִּי יָבוֹא שָׁם הַהֵלֶךְ,

וְכָרַע בֵּין הַשְּׁלֹשָׁה,

וְנָפָל… וְהָאֲשֵׁרָה

אַט תָּנַע עָלָיו רֹאשָׁהּ…


קְרָא “אֵם” לָהּ, כָּל הַיָּרֵא

וְנָס מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה; –


בני הנביאים

לֹא, לֹא… נַפְשֵׁנוּ יוֹקְדָה,

וְאֶל הַסְּנֶה שׁוֹקֵקָה.


אלישע

אֲנִי הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר!

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֶעֱלֶה –

אֵין שְׁנָת שָׁם וּמַרְגֹּעַ,

וְלֹא יִהְיוּ שָׁם סֶלָּה.


אִם מַבַּט עֵינִי יִצְלֹל

בְּמֵי־מְנוּחוֹת שׁוֹקְטִים –,

וְהִכּוּ גַלֵּי קֶצֶף,

הוֹלְלִים וְרוֹקְדִים.


לְצֵל מִקִּיר כִּי אֶרְמֹז –

וְהוֹשִׁיט לִי אֶת כַּפָיו;

בְּיָשֵׁן אֶתֵּן עֵינָי –

וְנִקְרְעוּ עַפְעַפָּיו.


אֲנִי הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר –

כָּל מַגַּע רַגְלַי שׂוֹרֵף,

כִּי אֶעֱמֹד עַל הַכַּרְמֶל

וְהָיָה לְהַר חֹרֵב.


יוֹם פְּלָאַי תַּם – וּבָאתֶם

לִדְרֹשׁ לוֹ לְצִלִי –?

וַאֲנִי בוֹעֵר גַּם בַּנֶשֶׁף,

בַּלֵּיל עוֹד יִגְדַּל פִּלְאִי.


תַּם יוֹמִי! וְלוּ גַם יִתֹּם –,

גַּם בְּקִבְרִי לֹא אֵרָגַע,

אִם מֵת בּוֹ יָשְׁלַךְ וְיָקוּם,

כִּי בְעַצְמוֹתַי נָגַע…


אֲנִי הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר,

וְכֻלִּי – לוֹחֵשׁ, לוֹחֵשׁ,

כָּל קֶרַח תַּחְתַּי נָמֵס,

כָּל מֵת בְּחֵיקִי רוֹחֵשׁ.


העור

הָהּ, נַעֲמָה! נַעֲמָה!


אלישע

נַעֲמָה –?

נַעֲמָה הִיא אִשָּׁה –

וְאִשָּׁה פֹה רַק אַחַת,

פונה לאשת העור הנבוכה.

וְלָמָּה אַתְּ מַחֲרִישָׁה?


נעמה

נופלת לרגלי אלישע, נזהרת בדברה, שלא ישמענה בעלה.

הוֹי אָבִי, אִישִׁי עִוֵּר –


אלישע

מַה עוֹד, מַה עוֹד תִּשְׁאָלִי?

הֲיִהְיֶה גַם חֵרֵש?


נעמה

הָהּ שָׂא־לִי, אָבִי, שָׂא־לִי…


אלישע

מַה תְּבַקְּשִׁי, נַעֲמָה?


נעמה

פְּקַח אֶת עֵינֵי אִישִׁי!


העור

אך עתה שמע את קולה המתפרץ, וקורא בשמחה.

אֶת קוֹלֵךְ, נַעֲמָה, אֶשְׁמָע!


נעמה

פְּקַח עֵינָיו, הָהּ –


אלישע

דבריו בוטים אם כי השפיל קולו.

הַחֲרִישִׁי!

אֱלֹהִים רִחֲמָהוּ,

וּבֵרְכוֹ בַּסַּנְוֵרִים,

וַאֲנִי אֲלַמְּדוֹ לִרְאוֹת

בִּהְיוֹתֵךְ לַאֲחֵרִים?


העור

נַעֲמָה!


אלישע

לְכִי לְאִישֵׁךְ!


העור

הָרִימִי נָא אֶת קוֹלֵךְ, –


אלישע

קִרְאִי!


נעמה

הָהּ!


אלישע

הַבִּיטִי –

הֵן הוּא אֵלַיִךְ הוֹלֵךְ!


לוּ הָיוּ לוֹ עֵינַיִם

לְעֵבֶר אַחֵר פָּנָה;

לְכִי לָךְ אֶל הָעִוֵּר,

וַהֲיִי לוֹ נֶאֱמָנָה!


העור

אינו זע, מפנה את פניו לעבר פני הנביא, בכעס.

הַנָּבִיא!


אלישע

מַה צָּעַקְתָּ?


העור

הַלְנַעֲמָה קָרָאתָ

כּי תְהִי לִי נֶאֱמָנָה?


אלישע

אֵין אִשָּׁה פֹה זוּלָתָהּ.


העור

הַנָּבִיא!


אלישע

מַה צָּעַקְתָּ?


נעמה

אַל נָא בְאַפְּךָ, מִיכָה…


העור

הוֹכַחְתָּ פֹּה אֶת אִשְׁתִּי –

וַאֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִּיךָ!


הָעֵד אֶת הַגַּנָּב:

“אַל תִּגְנֹב, בֵּן!” וְיֵדָע;

“נֶאֱמָנָה תִהְיִי!”

צַו אֶת הַבּוֹגֵדָה.


וְנַעֲמָה –, הוֹי, אָבִי,

יוֹם־יוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ;

יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם שֶׁמֶשׁ,

הַעוֹלֶה וְשׁוֹקֵעַ.


מָה רַבּוֹת הֵן הַפְּלָאוֹת!

מִי תָכְנָן וּמִי מָנָן!

רְקִיעַ־תְּכֵלֶת יֶשְׁנוֹ,

וְקֶשֶת בְּתוֹךְ עָנָן.


עַל הַלְּבָנוֹן, אוֹמְרִים,

נוֹפֵל שֶׁלֶג לָבָן;

כָּל פֶּרַח – יֵשׁ לוֹ צִבְעוֹ,

וּבָרָק לְכָל אָבֶן.


כּוֹס מַיִם אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה –

אוֹמְרִים לִי: הִיא צְלוּלָה;

מִשְׁתַּנִּים פְּנֵי שָׁמַיִם,

וּפְנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ.


יֵשׁ לַיְלָה – אָז, כָּמוֹנִי,

לֹא יִרְאֶה אִישׁ מְאוּמָה,

אָז תָּאִיר לוֹ בָאֹהֶל

לַהֶבֶת אֵשׁ אֲדֻמָה.


הוֹי אָבִי, בְּכָל אֵלֶּה

לֹא אֶבְטַח כִּי הֵם אֱמֶת,

אַךְ נַעֲמָה, תֻּמַּת נַעֲמָה –

הוֹי אָבִי, הִיא קַיֶּמֶת!


וְאִם בָּאתִי אֶל הַנָּבִיא

לְבַקֵּשׁ לִי עֵינַיִם,

לֹא בִקַּשְׁתִּין בְּעַד הָאָרֶץ,

לֹא לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, –


הַרְאֵנִי נָא אֶת נַעֲמָה!


אלישע

אַרְאֶנָּה לָךְ –


העור

הוֹי אָבִי,

מַה יְּרְחֲפוּ עֲצָמָי,

מַה יִּפְחַד בִּי לְבָבִי!


אלישע

אַרְאֶנָּה לָךְ!


העור

הַרְאֵנִי!

אֶרְאֶנָּה וְאַחַר אָמוֹת,

כְּבָר רוֹטְטִים וְזָעִים

תְּבַלּוּלַי בְעֵינַי קָמוֹת.


אלישע

אַרְאֶנָּה לָךְ… הַיּוֹם עוֹד,

וְעוֹד טֶרֶם שֶׁמֶשׁ נָטָה, –

אַךְ אַחֲרֵי רְאוֹתְךָ אוֹתָהּ,

תָּמוּת הִיא וְלֹא אָתָּה


העור

עֲצֹר! כִּי נַעֲוֵיתִי

מִדְּבָרְךָ אֶשְׁמָעֶנּוּ –;

הִשְׁבַּעְתִי אֶתְכֶם, חוֹרָי,

אַל תִּקְחוּ אוֹר מִמֶּנּוּ!


גַּם מַעֲרוֹת אָזְנַי קַח לָךְ,

וְלֹא תִשְׁקַע הֶמְיָה שָׁמָּה;

מִגְּרוֹנִי הוֹצֵא קוֹלִי,

שִים שְׂפָתִי נֶאֱלָמָה.


רַק הַנַח בִּי הַדַּעַת

כִּי נַעֲמָה עוֹד חַיָּה;

גַּם אֶחֱרַשׁ, גַּם אֵאָלֵם –

רַק דַּעַת זה לִי דַיָּה.


נעמה

נופלת על צוארי בעלה ברגשי תודה עמוקה.

הוֹי מִיכָה!


אלישע

לְכוּ לְשָׁלוֹם –

שְׁאֵלָתְךָ לְךָ נִתָּנָה:

הִנְךָ נִשְׁאָר עִוֵּר…

אל האשה בהשפלת הקול.

וְאַתְּ לוֹ – נֶאֱמָנָה.


העור ונעמה

שבים בדרך אשר באו משם.


גיחזי

מביט אחריהם רגע, נמלך בדעתו, רץ ויוצא אחרי הזוג.


אחיה

מביט אחרי ההולכים במנוד ראש.

מָה אָנוּד לְךָ הָאֻמְלָל!


אלישע

לְמִי זֶה רֹאשׁ תָּנִיעָה?


אחיה

לָעִוֵּר.


אלישע

וְהוּא הַמְּאֻשָּׁר!


אחיה

הַמְּאֻשָּׁר? פְּלִיאָה! פְּלִיאָה!


אלישע

הֲרָאִיתָ אֶת הָאִשָּׁה?

בִּקְרֹא לָהּ בַּעֲלָהּ: “תְּמִימָה”,

וַתַּךְ הַבֹּשֶׁת אוֹתָהּ,

וְלֶחֱיָהּ הֶאֱדִימָה.


רַק גֵיחֲזִי, זֶה נַעֲרִי,

רַק הוּא לֹא יֵדַע בֹּשֶׁת,

פּוֹחֵז הוּא מֵעוֹדוֹ,

וּמֶצַח לוֹ נְחֹשֶׁת.


אַךְ הָלְכָה לָהּ – וַיֵּצֵא

גַּם הוּא אַחֲרֶיהָ מַהֵר…

לֹא יַאֲמִין כִּי לֵב אִשָּׁה –

יֵשׁ נִחָם וּמִטַּהֵר.


אֵשׁ זָרָה נָשָׂא אִתּוֹ,

לְשַׁלְּחָהּ בְּאֵשֶׁת עִוֵּר, –

אַךְ תֵּשְׂטְ מִמֶּנּוּ נַעֲמָה,

וְאִשּׁוֹ קִרְבּוֹ תִבְעַר…


הָעִוֵּר – הוּא הַמְּאֻשָּׁר!

אחיה

בְּאָשְׁרוֹ לֹא אֲקַנֵּא…


אלישע

בֹּו לֵב הָעִוֵּר מַאֲמִין –

וְאֶת לִבּוֹ מִי יִשַׁנֶּה?

הוּא יְכַחֵשׁ גַּם בַּשֶּׁמֶשׁ –

וְלוּ גַם לוֹ תִשָּׁבַע,

כִּי יֶשְׁנוֹ, יֶשְנוֹ שָׁמֶשׁ,

אַךְ אָשְׁרוֹ חַי בִלְבָבוֹ.


אחיה

מִי יִתֵּן לִי שֶׁן בַּרְזֶל –

וְעַל דָּמוֹ אוֹתוֹ אֶעֱקֹר!


אלישע

אֶת אָשְׁרוֹ?


אחיה

אָשְׁרוֹ! אָשְרוֹ –

אֲשֶׁר יְסוֹדוֹ שֶׁקֶר.


אלישע

מחריש רגע, מתוך מנוד ראש.

הָהּ צַר לִי, בְּנִי, עָלֶיךָ –

וְעוֹדְךָ רַךְ וּבָחוּר,

לֹא נָשְׁרָה שֵׁן מִפִּיךָ,

עוֹד שַׂעַרְךָ פֶּרַע־שָׁחוֹר.


לִי צַר עַל אָזְנְךָ רַכָּה

בִּדְבָרִי מַר לְשַׁבְּרָהּ,

אַךְ עֵינְךָ עָמְקָה כָּכָה

וְשׁוֹאֶלֶת: דַבְּרָה!


אֲדַבֵּר – וְאִם כִּי אֶחֱרַד,

אֶשְׁאַל – וְאִם אֶהֱמָיָה –

בְּאֵיזֶה אֹשֶר תַּחֲפֹּץ?


אחיה

בְּאֹשֶר אֲשֶׁר הָיָה!


אלישע

הִנֵּה כִּי לָמַדְתָּ

גַם הַבְדֵל וְגַם בָּחֹן

בֵּין אֹשֶר וּבֵין אֹשֶר


אחיה

יֵשׁ אֹשֶר אֶחָד – נָכוֹן!


הָאֹשֶר אֵין שְׁמוֹ אֹשֶר,

אִם אֵינוֹ תָמִים, תָּמִים;

הָאֹשֶר – צְחֹק לוֹ נֶאֱמָן,

וְאוֹר לוֹ – כְּשִׁבְעַת יָמִים.


הָאֹשֶר –דַּרְכּוֹ לָרֹן,

וּזְרֹחַ בְּלֵב הָאָדָם;

הוּא גַם בַּלֵּיל בּוֹ יִגַּה,

וְרָן בּוֹ כִּי יֵרָדַם.


אלישע

אִם כֵּן, אָז אַחִים הֵמָּה,

שְׁנַיִם אַחִים תְּאוֹמִים,

הַנָּכוֹן וְהַמְּדֻמֶּה –

כִי זֶה לָזֶה הֵם דּוֹמִים!


יָדַעְתָּ רִגְשֵׁי אֹשֶר?


אחיה

מכה על לבו.

פֹּה חַיִּים הֵם, פֹּה הִנָּם!


אלישע

לְיַדְךָ מִי יִתָּקַע

כִּי לֹא תַעֲלֹץ חִנָּם


כָּעִוֵּר אֲשֶׁר הָלַךְ –?


אחיה

כָּעִוֵּר? לָמָּה, אָבִי,

יַכֵּנִי פִיךָ? לָמָּה

תְּנַסֶּה אֶת לְבָבִי?


הֲטֶרֶם אַכִּיר, אָבִי,

אֶת פְּנֵי זֹה הַמִּפְלֶצֶת,

אִם כִּי בִיקַר הָאשֶׁר

הִיא יוֹצֵאת וְנוֹצֶצֶת.


בִּבְשָׂמָיו וּבִנְרָדָיו

הִמְרִיקָה חֶרְפַּת בְּשָׂרָהּ,

יָדֶיהָ נוֹטְפוֹת מוֹרוֹ,

בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ קָרְעָה.


וְקוֹלוֹ עָרֵב לָמְדָה,

וְנִיבוֹ עַל לְשׁוֹנָהּ;

הַצְּחֹק מֵאִתּוֹ גָנוּב,

גַּם זֶה הַצְּחֹק, הוֹי זוֹנָה!


הֲטֶרֶם אַכִּיר אוֹתָהּ?

הַאֵין לִי עַיִן רוֹאָה?

הִיא דוֹפְקָה עַל כָּל לֵבָב:

פְּתַח לִי וְאָבוֹאָה…


אֵי אִישׁ לֹא יַחְפֹּץ אשֶׁר,

וּמִי לוֹ לֹא יְשַוָּע?

אַךְ מִפָּנֶיהָ, אָבִי,

כָּל לֵב, כָּל נֶפֶשׁ נַעֲוָה.


לַשָּׁוְא בַּשּׁוּק תְּסוֹבֵב,

לַשָּׁוְא תְּפָרֵשׂ רִשְׁתָּהּ

מִי אֲשֶׁר לוֹ עֵינַיִם

בָּהּ יַכִּיר טֶרֶם גִּשְׁתָּהּ.


וּבְטֶרֶם גִּשְׁתָּהּ אֵלָיו –

יְשַׁלְּחָהּ אֶל אֲחֵרִים,

וְתֵשְׁטְ מִן הַפִּקֵּחַ

אֶל מֻכֵּה בַסַּנְוֵרִים…


אלישע

אֶל מֻכֶּה בַסַּנְוֵרִים?


אחיה

וְאָנֹכִי, אָבִי קְדוֹשִׁי,

אָנֹכִי – אָשְׁרִי אֱמֶת!

עֵינַיִם לִי בְרֹאשִׁי!


אלישע

עֵינַיִם לְךָ בְּרֹאשְׁךָ

וַאֲנִי בְרֹאשִׁי רַעֲיוֹן,

רְאֵה, שִׁלַּחְתִּיו עָתָּה,

וְאַתָּה שִׂים בּוֹ עַיִן.


הִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, הֵיטֵב,

וְהַכֶּר בַּמַּחְשָׁבֶת,

הַפַּעַם לֹא הִגְבִּיהָה –

לְרֹאשְׁךָ הִיא סוֹבָבֶת…


אחיה

לְרֹאשִׁי!


אלישע

וְלֹא תִרְאֶנָּה!


אחיה

צַר לִי…


אלישע

אַל אֲחִיָּה,

אַל יֵצֶר לְךָ עָלֶיהָ,

לֹא יְהַלֶּלְךָ פִּיהָ.


קַלָּה הִיא מַחְשַׁבְתִּי —

וְדַעְתָּהּ אֵינְךָ יָכֹל,

עַד אַלְבִּישׁ אוֹתָה מִלִּים:

“פִּקֵּחַ, אַךְ גַּם סָכָל!”


עֵינַיִם לְךָ וְתַעֲלֹץ:

"שִׂישׂוּ נָא בְנֵי מֵעָי,

מִמְזִמַּת קְרוֹבַי אֶבְטַח,

וּמִמִרְמַת רֵעָי".


בַּמֶּה תִּתְיַמֵּר, סָכָל,

בִּשְׁנַיִם, שְׁנַיִם קְרוּמִים?

הֲיַפְלוּ בֵין זְאֵב וְכֶלֶב

עִם שַׁחַר וְדִמְדּוּמִים?


כִּדְמוּת אִישׁ הוֹלֵךְ אֶרְאֶה,

אֱמֹר: מִי בָא לִקְרָאתְךָ —?

אִם צָרְךָ הוּא אוֹ דוֹרֵשׁ

שְׁלוֹמְךָ וְטוֹבָתְךָ?


הֲתֵדַע־לָךְ מַה טָּמוּן

שָׁם, כִּמְטַחֲוֵי קָשֶׁת,

אִם אוֹצָר לְךָ שָׁמוּר,

אִם פְּרוּשָׂה לְךָ רָשֶׁת?


וְאִישׁ לוֹ אֶלֶף עַיִן —

הֲיַרְא מַה לֵּב יְנַחֵשׁ?

אִם לִבִּי רַע בְּקִרְבִּי —

אֲסוֹבְבוֹ בְּכַחַש!


“לֵךְ אֶל עִיר הָעִוְּרִים —”

הָיָה דְבַר אֲדֹנָי לִי,

"אֶל עַם עַתִּיקֵי־חשֶׁךְ,

עַם־יוֹמוֹ אֱשׁוּן לָיְלָה".


וָאֶשָּׂא רַגְלַי, וָאָבוֹא

אֶל עִיר הָעִוְּרִים יוֹמָם,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ

כִּי נָבִיא סָר לִמְקוֹמָם.


וָאֶרְאֶה שָׁם בְּנֵי עֹנִי

בֵּין מֻכֵּי הַסַּנְוֵרִים,

דּוֹרְכִים עַל חוֹל זָהָב —

וְאֵין אַף אֶחָד מֵרִים.


זֶה פּוֹשֵׁט יַד — וּלְרַגְלָיו

אֶבֶן־חֵן זוֹרַחַת;

זֶה נִכְשָׁל וְנוֹפֵל אַרְצָה

זֶה עוֹמֵד עַל פִּי פַחַת.


הָאֶחָד יֵבְךְ: "אֶת בֵּיתִי

לֹא אֶמְצָא בָעֲלָטָה…"

וְזֶה שְׂעָרוֹ מוֹרֵט:

“כִּיס־כַּסְפִּי נִגְנָב עָתָּה!”


זֶה קוֹרֵא: “הָהּ, צָמֵאתִי…”

דֹּם יִכְרַע — אִי שָׁמָיִם!

דֹּם יִכְרַע וְדֹם יִגְוַע —

וּלְפָנָיו אַמַּת מָיִם.


וָאֶשָּׂא קוֹל וָאֶצְעַק:

אֲהָהּ, אֱלֹהֵי הַשְּׁחָקִים,

לָמָּה פֹה שְׁלַחְתָּנִי?

מַה נּוֹרָא זֶה הַמָּקוֹם…


וַיְהִי לִי דְבָרוֹ לֵאמֹר:

"אִתָּם שֵׁב, הַנָּבִיא,

וְהוֹשִׁיעָם פֹּה." וָאֶקְרָא:

— בַּמֶּה אוֹשִׁיעָם, אָבִי?


הַאֶפְקַח אֶת עֵינֵיהֶם? —

"חָלִילָה־לָךָ, כִּי הָשַׁע

עֵין עַמִּי זֶה בָּאָרֶץ,

וְלֹא בְזֹאת יִוָּשַׁע.


"הֲתִקְרַע מְסַךְ רְקִיעִי,

וְתַרְאֶה לוֹ מַה מָּעַל?

אוֹ תְהֹם תְּבַקַּע לְעֵינָיו

וְחָזָה מָה אֵל פָּעַל?


"חָלִילָה לְךָ מִפְּקֹחַ

עֵינֵי עִוְּרֵי־אָדָם,

לָמָּה יִרְאוּ עָנְיָם

וְאֶת קֹצֶר יָדָם?


"רִפְיוֹנָם לָמָּה יִרְאוּ

וּתְבוּסָתָם שְׁלֵמָה?

וְלָמָּה יֵדְעוּ אֵלֶּה

עַד כַּמָּה אוֹבְדִים הֵמָּה?"


וָאֶקְרָא: — אֲהָה אֱלֹהָי,

זֶה עַמְךָ, עֵינָיו כָבוֹת,

בַּמֶּה אוֹשִׁיעַ אוֹתוֹ? —

"טַהֵר אֶת הַלְּבָבוֹת!


"כִּי מִי הֵם אֲשֶׁר יַחְמְלוּ

וִירַחְמוּ אֶת הָעִוְּרִים?

וְהַשָׁמַיִם — רְחוֹקִים,

הָאָרֶץ — מְקוֹם קִבְרָם.


"מִי אֲשֶׁר יְחוֹנְנֵם,

וְגוֹמְלָם חָסֶד מִי־הוּא?

עַל מִי יַשְׁלִיכוּ יְהָבָם,

אִם לֹא אִישׁ עַל אָחִיהוּ?


"כִּי יִכְאַב אִישׁ וְלֹא יֵדַּע

מֵאַיִן לוֹ מַכְאוֹבוֹ,

יְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא נִיב לוֹ —

וּבָא אָז אֶל בֵּית קְרוֹבוֹ.


"וְקָרָא לוֹ: רַחְמֵנִי,

וּמְאוּם אַל תִּשְׁאַל אוֹתִי… —

וְאִמְצוֹ זֶה אֶל לִבּוֹ

וְלָחַשׁ: הֱבִינוֹתִי


"אִם הָיֹה יִהְיֶה אֶחָד,

וּמְצָאוּהוּ מַדְוֵי אַהֲבָה,

וְלֹא תְהִי דִמְעָתוֹ חִנָּם,

וְלֹא לַשָּׁוְא יְשַׁוָּע.


"כִּי יַעְבְרוּ אִישׁ גַּעֲגוּעִים,

יְהִי עָרֶב, דֳּמִי־אוֹר־כֵּהֶה.

עוֹמֶמֶת אֵשׁ הַמַּעֲרָב,

וְהָאִישׁ — מַה נַּפְשׁוֹ כְּמֵהָה.


"כִּי יֵצֵא עִם הֶמְיַת לִבּוֹ —,

אֵי חֵיק — בּוֹ יִשְׁפְּכֶנּוּ?

הוּא נִתְלֶה עַל כְּנַף כָּל רוּחַ —

וְכָל רוּחַ חוֹמֵק מֶנּוּ.


"עֲרִירִים הֵם וִיתוֹמִים

זֶה בְגִילוֹ וְזֶה בְאֶבְלוֹ,

לֹא יִמְצָא אָח אֶת אָחִיו,

וְלֵב לֹא יִמְצָא לֶב לוֹ.


"אִי לָזֹאת, שְׁלַחְתִּיךָ,

לֵךְ, סֹב בֵּינֵיהֶם מַהֵר,

וּצְרֹף לִי שָׁם הַלְּבָבוֹת,

וְטַהֵר, טַהֵר, טַהֵר!"

התעוררות בין חבר בני הנביאים.


חנניה ועזריה

שניהם קמים, אחוזי חפץ אחד.


אלישע

מַה קַּמְתֶּם?


חנניה

זֶה רוּחֶךָ —

הַמְּקִימָה וְהַמְּפַעֲמָה.


אלישע

בְּבַת אַחַת קַמְתֶּם —

הַאַחַת אַף הַמְּגַמָּה?


חנניה

אֶל הַיַּרְדֵּן אֲנִי הוֹלֵךְ,

עֵינוֹ כֶסֶף, גַּלוֹ בְדֹלַח,

אַךְ אֶת תְּהוֹמוֹ טֶרֶם אֵדָע,

אֵלֵךְ, אֶצְלֹל וְאֵרֵדָה

גַם אֶל תְּהוֹם, אֶל תְּהוֹם הַנָּהָר —

וַאֲטַהֵר, וַאֲטַהֵר.


עזריה

אֲנִי — פָּנַי אֶל הַלְּבָנוֹן,

כִּתְרוֹ שֶׁלֶג, צְעִיפוֹ עָנָן,

אַךְ הָרוּחַ עַל מְרוֹם שִׂיאוֹ —

לֹא שָׁמַעְתִּי בַהֲרִיעוֹ;

אֶעֱלֶה, אַקְשִׁיב אֶת קוֹל סַעֲרוֹ —

וַאֲטַהֲרוֹ, וַאֲטַהֲרוֹ.


אלישע

אל אחיה הנלוה אל חנניה ועזריה.

וְאַתָּה לְאָן? הֲתֵרֵד

אוֹ תַעֲלֶה עַל יָדָם?


אחיה

גַּם אֵרֵד וְגַם אַעַל —

אֲנִי אֶל לֵב הָאָדָם.


אלישע

בְּרוּכִים לִי הַמְּטַהֲרִים,

בַּאֲשֶׁר יְטַהֲרוּ! — וְאוּלָם

אַתָּה בְנִי, אֲחִיָּה,

הֱֵיה בָרוּךְ לִי מִכֻּלָּם…


הַשְּׁבִיל לַתְּהוֹם לֹא סָלוּל

וּלְרוּחוֹת הַשָּׁמָיִם,

אַךְ דַּרְכְּךָ, הָהּ, דַּרְכָּךְ —

הִיא קָשָׁה שִׁבְעָתָיִם.


הַמַעְפִּיל אֶל הַסְּעָרָה —

הוּא נַעֲשֶׂה אָח וִידִיד לָהּ,

וְאַשְׁרֵי יוֹרֵד תְּהוֹמוֹת,

הַיּוֹרֵד — פְּנִינִים יִדְלֶה;


הָעוֹלֶה — יִמְצָא פִתְרוֹן

לַחֲזוֹנוֹת־פֶּלֶא סְתוּמִים,

אַךְ אַתָּה, בְּנִי, אָפוּנָה,

אִם יִהְיוּ לְךָ שִׁלּוּמִים…


אחיה

אֶל הָאָדָם אֲנִי הוֹלֵךְ,

הוּא עַל תְּהוֹם וְרוּחַ מוֹלֵךְ;

רוּחוֹ עָמְקָה, עָמְקָה עֵינוֹ —

וְאוּלָם לִבּוֹ —, הוּא כְמוֹ אֵינוֹ.

אֶמְצָא אוֹתוֹ וַאֲנַעֲרוֹ,

וַאֲטַהֲרוֹ, וַאֲטַהֲרוֹ.

שלשת בני הנביאים ושאר חבריהם עולים בשלשה דרכים על הכרמל ושרים.


חנניה

מָה הַתְּהוֹם? הוּא חֵיק מִשְׁבָּרִים.


עזריה

לְרוּחַ הַלְּבָנוֹן אֵין מְצָרִים.


אחיה

אַךְ לֵב הָאָדָם אֵי יָנוּחַ?

הוּא פֶרֶא, הוֹלֵל מִן הָרוּחַ.


בני הנביאים

לְאוֹר וּלְעֹז וּלְטוֹב נוֹצָרוּ —

הִטֶּהָרוּ! הִטֶּהָרוּ!


אלישע

מביט אחריהם ומקשיב בכליון לב ונפש לשירם, האובד במרחק.


גיחזי

שב סר וזעף, מתבונן לבני הנביאים הנראים עוד על ראשי ההרים.


הֲלַכְתֶּם, רוֹעֵי רוּחַ,

אַךְ לָמָּה אַתֶּם מְרִיעִים

עַל הַכַּרְמֶל?


אלישע

הַחֲרֵשׁ —

שָׁם עוֹלִים בְּנֵי נְבִיאִים.


גיחזי

אֲדוֹנִי —


אלישע

הַחֲרֵשׁ, הַחֲרֵשׁ!

עַד אִם כָּל אֶחָד עָבָר,

עַד אִם כָּל הֶגֶה נָדַם —

אַל תַּשְׁמִיעַ דָּבָר,


שָׁם שָׁרִים בְּנֵי־נְבִיאִים.


גיחזי

שְׁמָעֵנִי, אָדוֹן —


אלישע

הָשֶׁב

מִלָּתְךָ אֱלֵי פִיךָ,

עוֹד אַאֲזִין, אַקְשִׁיב קָשֶׁב —


שָׁם נִבְּאִים בְּנֵי־נְבִיאִים…

הַלּוֹט מִפְּנֵיהֶם הוּנַף,

עוֹד שֶׁמֶץ תָּצוּד אָזְנִי,

דְּבַר־מָה אֵלַי יְגֻנַּב…


אֲהָהּ, כִּי קוֹלָם צוֹלֵל,

רַק עוֹד הֵד קַל יִשָּׁמַע,

הָהּ, כְּבָר גַּם הֵדָם נִדְמָה —


גיחזי

אֲבָרֵךְ עַל הַדְּמָמָה!


אלישע

מֵאַיִן?


גיחזי

רְאוֹת הָלַכְתִּי

הַגְּדוֹלָה הַנִּשְׂגָּבָה,

אֵיךְ כּוּשִׁית הָפְכָה עוֹרָהּ,

וְאִשָּׁה אֶת לְבָבָהּ…


אלישע

לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר

עָמַדְתָּ לְצַלְעָהּ?

הֱיִיתֶם מִזֶּה וּמִזֶּה לָהּ,

גַּם אַתָּה וְגַם בַּעֲלָהּ.


מַה בַּעֲלָהּ לָהּ אָמָר?


גיחזי

אֶת טוּב לִבָּה הִלֵּל.


אלישע

וְאַתָּה מָה?


גיחזי

אֶת יָפְיָהּ.


אלישע

וְהָעִוֵּר? הוּא לֹא קִלֵּל?


גיחזי

לֹא שָׁמַע מְאוּם…


אלישע

מַדּוּעַ?


גיחזי

כִּי לָחַשְׁתִּי.


אלישע

בְּלָחַשׁ!

וְהִיא?


גיחזי

הֵן אִמָּהּ חַוָּה…


אלישע

וְאָבִיךָ — נָחָשׁ!


גיחזי

לוּ הָיָה אָבִי נָחָשׁ —

וְלֹא חָזְקָה מֶנִּי פוֹתָה,

אָנֹכִי הִלַּלְתִּיהָ!


אלישע

גַּם בַּעֲלָהּ הִלֵּל אוֹתָהּ!


גיחזי

אַךְ לֹא אֶת יָפְיָהּ הִלֵּל!

וּבְלֶכְתְּךָ עִם אִשָּׁה —

הַחֲרֵשׁ עַל כָּל דָּבָר

וְעַל אַחַת אַל תַּחֲרִישָׁה:


הַלְּלֶנָּה, הַלְּלֶנָּה —

לְזֹאת הִיא רַק נִכְסָפָה;

וְאַל תֹּאמַר לָהּ: אַתְּ תַּמָּה!

אֱמֹר לָהּ: הִנָּךְ יָפָה!


אַל תִּקְרָא לָהּ: הַכְּשֵׁרָה!

וַעֲשֶׂרֶת מוֹנִים

חָכַמְתְּ מִשְּׁלֹמֹה מֶלֶךְ!

קְרָא: עֵינַיִךְ — יוֹנִים!


גַּם אֶת אַפָּה הַלֵּל,

שְׁנִי שְׂפָתָהּ וְאֶת הַצַּוָּאר;

כָּל זֹאת יָדַעְתִּי הֵיטֵב,

חֹק הוּא וְלֹא יַעֲבֹר…


אלישע

הַאַתָּה תִשָּׂא מָשָׁל

עַל הַחַיִּים? וְתֵדַע

חֹק בְּרוּחַ אֱנוֹשׁ —?

וְרוּחוֹ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה…


הַאַתָּה לְבָבוֹת תַּבְחִין,

וַהֲלָךְ־נֶפֶשׁ נָשִׁים?


גיחזי

שָׁגִיתִי רַק בְּאַחַת,

וְלֹא אָנֹכִי אָשֵׁם


אִם שָׁוְא שִׁחַתִּי דְּבָרָי,

וְאִם חִשְׁקִי שָׁוְא אַעֲרִימָה, —

כִּי אָטְמָה נַעֲמָה אָזְנָהּ

עוֹד טֶרֶם הֶאֱדִימָה…


מֵרָחֹק אַךְ רָאַתְנִי —

וְנִבְהֲלָה וְחַתָּה;

תּוֹכַחַת פִּי אֱלִישָׁע

הַכְרֵעַ הִכְרִיעַתָּה.


אלישע

הִכְרִיעַתָּה?


גיחזי

בְּטֶרֶם

יֵעוֹר שַׁחַר, וְהֵמָּה

יָשׁוּבוּ דֹם אֶל בֵּיתָם,

שָׁם תֵּשֵׁב לָהּ שׁוֹמֵמָה.


הַחַיִּים יֶהְמוּ סְבִיבָהּ,

וְהִיא לֹא תֵדַע דָּבָר;

אֶל אִישׁ לֹא תַצְהִיל פָּנִים,

וְלֹא תַבֵּט עוֹד פְּנֵי גָבֶר.


בְּבֵית הָעִוֵּר תֵּשֵׁב —

וְהָעִוֵּר אִתָּהּ;

כִּי תַעֲמֹד בַּחַלּוֹן,

יְבַקְּשָׁהּ תּוֹךְ הַמִּטָּה.


כִּי תִשְׁכַּב בְּמִטָּתָהּ,

תַּנּוּר קַר יְחַבֵּק,

וְקָרָא אֵלָיו: נַעֲמָה!

וְעָרַג וְהִתְרַפֵּק.


חִין אִשְׁתּוֹ יִצְעַק חָמָס,

עָלֶיהָ יָפְיָהּ יֶאֱבַל,

וְחִנָּהּ — אִם הוּא שֶׁקֶר?

וְיָפְָהּ — אִם הוּא הֶבֶל?


וְהָיָה אַחֲרֵי שָׁנִים,

וְיָצְְאָה לָהּ לְתֻמָּהּ

אֶל נַחַל מַיִם קָרֹב,

לִשְׁתּוֹת שָׁם מְאוּמָה.


וְהֶרְאָה רְאִי הַמַּיִם

אֶת תָּאֳרָהּ לָהּ, אָז תִּרְתַּע, —

“מִי זֹאת?” וּרְאִי הַמַּיִם

לָהּ יַעַן: "אַתְּ זֹאת, גְּבִרְתִּי!


"זוּ עֵינֵךְ, אֲשֶׁר כָּבְתָה,

וְלֶחְיֵךְ הַחִוָּרֶת —."

וְלֹא תֵשְׁתְּ שָׁם עוֹד, כִּי תִרְוֶה

דִּמְעָתָהּ הַנִּגָרֶת.


הוֹי, לָמָּה צְעִירָה הָיְתָה,

וְיַעֲלַת חֵן וְנָאוָה?

וְלֹא בֵרְכָהּ אַף פֶּה אֶחָד,

וְלֹא עַיִן מֶנָּה שָׂבְעָה.


מַה נָּתְנוּ לָהּ בְּרַק עֵינָהּ

וְאַרְגְּמַן שְׂפָתָהּ, מְרוּצַת

דָּמָהּ חַם וְאֵשׁ לֶחְיָהּ —?

וְלֵבָב בָּם לֹא הוּצַת!


אלישע

גֵּיחֲזִי!


גיחזי

הִנֵּנִי.


אלישע

זֶה הָיָה פִּיךָ, פִּיךָ!

הוֹי, לוּלֵא נַעֲרִי אַתָּה,

לֹא גֵיחֲזִי — וַעֲנִיתִיךָ.


גיחזי

עֲנֵנִי, הָהּ…


אלישע

לֹא אֶעֱנֶה!


גיחזי

לָמָּה זֶה יִגָּרַע

חֶלְקִי?


אלישע

וְאִם אֶעֶנְךָ —

הֲתַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרִי?


גיחזי

אֶעֱשֶׂה אֶת הַהֵפֶךְ;

לִדְבָרְךָ אֲשֶׁר יֶאֱתֶה

מִפִּיךָ — אַאֲזִין, אֶשְׁמַע,

וְאֶת הַהֵפֶךְ אֶעֱשֶׂה.


אלישע

תֶּחְטָא?


גיחזי

לֹא, כִּי אֶצְדָּק!

זֶה לִבִּי וְזֶה דָּפְקוֹ —

בֶּאֱמֹר־לִי אֱלִישָׁע דָּבָר,

וְצִוָּה הוּא לִי הָפְכּוֹ.


אלישע

לָמָּה תֵלֵךְ אַחֲרָי?


גיחזי

וְאַחֲרֵי מִי אֵלֵכָה?


אלישע

לַבַּעַל קְרָא!


גיחזי

סָר טַעֲמוֹ;


אלישע

עַשְׁתֹּרֶת אֵי?


גיחזי

פָּג רֵיחָהּ.


אלישע

וְלָמָּה הֵם לְךָ דְּבָרָי?


גיחזי

לֹא אוּכַל, הָהּ, בִּלְעָדָם —

לְגֵיחֲזִי תְנוּ נָבִיא,

וֵאלֹהִים לְאָדָם.


זֶה אָדָם, אָבִי אָדָם,

וַאֲנִי הוּא בְנוֹ, כָּמוֹהוּ —

בְּגַן הָעֵדֶן אֵשֵׁב

כְּמוֹ בְעוֹלָם־תֹּהוּ.


זֶה אָדָם, אָבִי אָדָם —

גַּן עֶדְנוֹ עָמַד לְפָנָיו

וְהוּא מֻכֵּה הַתִּמָּהוֹן

לֹא יִגַּע בּוֹ כָּל עָנָף…


גָּדוֹל הוּא גַּן־עֶדְנוֹ

וְרַבִּים הֵם פֵּרוֹתָיו;

וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי בֹקֶר —

וְלֹא נִגְרַע מְאוּם וְלֹא נוֹסָף…


כָּל עֵץ לְמַרְאֶה נֶחְמָד,

וּלְמַאֲכָל טוֹב…אַךְ נִתְעָב

כֹּל בְּעֵינֵי אָדָם,

מַתְּנַת אֵל לֹא יִתְאָו.


רַק בְּצַוּוֹת אֱלֹהִים לוֹ:

"לֹא תֹאכַל מֵעֵץ הַדַּעַת!

רַק אָז אֶת לִבּוֹ יָדַע,

וְהַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעַשׂ…


אלישע

הַהֵפֶךְ עָשָׂה?


גיחזי

אָמְנָם,

וְאָנֹכִי בְּנוֹ —


אלישע

הַחֲרִישָׁה!


גיחזי

אָדָם!


אלישע

אִם גֵּיחֲזִי אָדָם —

לִי הַגֵּד מָה אֱלִישָׁע?


גיחזי

בלעג מסתּר.

נָבִיא…


אלישע

הֲחִילוֹתָ —

וְלָמָּה קוֹלְךָ נָדָם?

כַּלֵּה גֵיחֲזִי: נָבִיא —

וְהַנָּבִיא — הוּא הָאָדָם!


אִם לֹא רֵאשִׁיתוֹ עָפָר?

לֹא דָם לוֹ וְלֹא לֵחַ?

בְּעִתּוֹ צָמַח שְׂעָרוֹ,

וּבְעִתּוֹ הוּא קֵרֵחַ…


אָדָם הוּא, וּמַעְגְלֵי

אִישׁ וָאִישׁ מַעֲגָלָיו,

עַל אֶרֶץ יְהַלֵּךְ, לְרַגְלָיו

רוֹבְצִים חֵטְא וָסָלֶף.


אַךְ אָדָם — אִם גַּם יֶחֱטָא,

עוֹד יָשׁוּב אַחֲרֵי חֲטֹאתוֹ

וְיֵדַע רַחֲמֵי עֶלְיוֹן,

בְּחַסְדוֹ יִפְקֹד אוֹתוֹ.


יוֹכִיחוֹ אַף יְיַסְּרוֹ,

וַחֲרוֹנוֹ בּוֹ יְשַׁלַּח,

אַךְ קוֹל בַּגַּן עוֹד יִשְׁמַע,

קוֹל אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ.


הוּא חָטָא שְׁאוֹל, חֵטְא מָוֶת,

וְאוּלָם לִפְנֵי רָגַע

לֹא יָדַע זֶה כִּי יֶחֱטָא,

וְלֹא הָגָה בּוֹ, לֹא הָגָה.


עַל לִבּוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ —

הַחֵטְא הוּא בָא מֵאֵלָיו,

בָּא פִתְאֹם עַל הָאָדָם —;

בעברה מסתרה.

וְגֵּיחֲזִי נוֹשֵׂא כֵלָיו!…


לֵךְ סֹב…לֹא אֶמְצָא חֵפֶץ

בָּךְ; לֵךְ סֹב אֶל אַחֲרָי,

הָעֶרֶב בָּא בְּרֹב עִנְיָן,

וּצְלָלָיו הֵם בִּמְשַׁחֲרָי.


גיחזי

סר אל אחרי אלישע.


אלישע

הָעֵת וְלֹא עֵת־לָהּ בָּאָה —

מַה נַּפְשִׁי בִּי נָבוֹכָה;

דְּבַר־מָה עַל יָדִי נֶחְנָק,

קוֹל מִי עַל אָזְנִי בוֹכֶה.


שְׁטָפַתְנִי שִׁפְעַת עֶרֶב

וַהֲמוֹנֵי צְלָלִים,

קְהַל גְּוִיוֹת וְגֵו אָיִן,

מְלַחֲכֵי עָפָר שְׁפָלִים.


כְּבָר עָלוּ בַעֲצֵי כַרְמִי

וְכִסּוּ הוֹד כַּרְמִלִּי,

גַּם עָלַי יִתְרַפְּקוּ,

נֶאֶחְזוּ בְשׁוּלֵי מְעִילִי,


הוֹי, קְרוּצֵי תֹהוּ וָבֹהוּ, —

מָה רַב, מָה רַב הוּא כֹחָם!

גֹּל אֶבֶן לִי וְאֵשֵׁב,

וְאֶצְלֹל דֹּם בְּתוֹכָם.


גיחזי

גולל אליו אבן, שב למקומו ונבלע בחצי אפל.


אלישע

יושב דומם על האבן. האור הולך הלוך ורפה.


גיחזי

קרב אליו מעט, בקול לא רם.

הַנָּבִיא —


אלישע

מִי מְדַבֵּר?


גיחזי

אָדָם כֵּהֶה.


אלישע

דַּבֵּר!

דַּבֵּר, עַתָּה אֶשְׁמַע,

אֶשְׁמַע…


גיחזי

וְלֹא תִתְעַבֵּר?


אלישע

לֹא, לֹא…אֲסוּרוֹת יָדָי,

וְרַגְלַי כְּלִנְחֻשְׁתַּיִם,

לְשׁוֹנִי לְחִכִּי דָבְקָה,

וּכְסוּת עַל הָעֵינַיִם…


גיחזי

קרב ועמד עליו מאחוריו בכל קומתו.

אֱלִישָׁע –


אלישע

דַּבֵּר דַּבֵּר —

לֹא אוּכַל קוּם; עַפְעַפַּי

לֹא אוּכַל אָנִיד; כָּבֵד

עָלַי רֹאשִׁי עַל שַׂרְעַפַּי.


גיחזי

לָמָּה תִשְׂנָאֵנִי?


אלישע

שָׂנֵאתִי אֶת הַצְּלָלִים,

לֹא נִקְרָאִים — וְהִנָּם,

בָּאִים — וְלֹא נִשְׁאָלִים.


לֹא יֵשׁ, לֹא אַיִן הֵמָּה,

לֹא חַיִּים וְלֹא מֵתִים

וְעוֹשִׂים דַּרְכָּם חֶרֶשׁ…

מָה שְׂנֵאתִים, הָהּ, מָה שְׂנֵאתִים!


מִתְרַפְּסִים הֵם כַּעֳבָדִים,

וּבְכַפָּם מְאוּם לֹא דָבָק;

נוֹשְׁקִים חִנָּם נַעֲלִי,

וּמְלַקְּקִים הָאָבָק.


מֵרֹאשׁ עַד רֶגֶל — אָנִי!

וְצִלִּי — סֶרַח עוֹדֵף,

לָמָּה לִי הַסֶּרַח,

כִּי אַחֲרַי בָא וְרוֹדֵף?


לָמָּה בָא? מַה יַּחְפֹּץ?

מַה יִּשְׁאַל זֶה הַסָּרַח?

פִּתְאֹם צָץ לִקְרָאתִי

וַיָּרַט לִי הַדָּרֶךְ.


בִּי אִם תַּדֶּה אֶבֶן —

וָמַתִּי, וְאִם לֹא אָמוֹת,

לְמִשְׁכָּב אֶפֹּל; וְצִלִּי —

רְמַסְתִּיו הָלֹךְ וְרָמֹס,


הָלֹךְ וְהַכּוֹת עַל פָּנָיו,

הַכּוֹת וְרַקֵּעַ,

וְהוּא — הוּא תָם, מִתַּמָּם,

אַחֲרַי יִתְנוֹעֵעַ…


גיחזי

הוּא עַז?…


אלישע

מִי עַז?


גיחזי

הַכֵּהֶה.


אלישע

נֶאֱבַקְתִּי עִמּוֹ, —


גיחזי

יוֹמָם!

וְעַתָּה?


אלישע

עַתָּה אַחֲרִישׁ,

לֹא אוּכַל לוֹ הִתְקוֹמֵם.


עִם עֶרֶב בָּא אֶל קִרְבִּי:

שָׁתִיתִי כּוֹס עֲרָפֶל;

וָאֶהִי צֵל עִם צְלָלִים,

וָאֶשְׁפַּל עִם כָּל שָׁפָל…


גיחזי

נִמְשַׁלְתָּ לִי!


אלישע

כָּמוֹנִי —

כָּמוֹךָ, בְּנִי…


גיחזי

הֵבַנְתִּי!


אלישע

הָיָה כַּנַּעַר כַּנָּבִיא —

קְרַב הֵנָּה קַח מִשְׁעַנְתִּי.


גיחזי

כִּדְמוּת אָתוֹן אֶרְאֶה

וּכְמַרְאֵה אִשָּׁה…


אלישע

אִשָּׁה —

הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית,

רוּץ נָא, רוּץ, הָחִישַָׁה,

וֶאֱמֹר לָהּ שָׁלוֹם.


גיחזי

שָׁלוֹם?

רַק שְׁלוֹמָהּ אֶדְרשׁ?


אלישע

אַל־נָא,

שְׁלוֹם אִישָׁהּ שְׁאַל.


גיחזי

וְלֹא יוֹתֵר?


אלישע

גַּם שְׁלוֹם הַיֶּלֶד שְׁאַל־נָא.


האשה

השונמית בא משמאל, מדרך שונם.


גיחזי

עומד בינה ובין אלישע, וסך בעדה.

הֲשָׁלוֹם?


השונמית

שָׁלוֹם! שָׁלוֹם!

גַּם שָׁלוֹם לְךְ אֶקְרָאָה,

אַךְ אַל תַּעֲצֹר לִי לָלֶכֶת —

אֲנִי לַאֲדֹנִי בָאָה.

היא דוחה את גיחזי פתאם, ממהרה נרגשה אל אלישע, נופלת על פניה ומחזיקה נואשת ברגליו.


גיחזי

נגש אליה להדפה.


אלישע

הַרְפֵּה לָהּ, וְתִבְכֶּה

בְּחֵיקִי, תּוֹךְ צֶאֱלִים,

אֶת נַפְשָׁהּ הֵן לֹא תֵדַע,

וַאֲדֹנָי גַם מֶנִּי הֶעֱלִים.


השונמית

לֹא שָׁאַלְתִּי בֵן לִי —

וְלָמָּה בוֹ חוֹנַנְתִּי?


גיחזי

מֵת בְּנָהּ!


אלישע

חֲגֹר מָתְנֶיךָ

וּבְיָדְךְ קַח מִשְׁעַנְתִּי.


גיחזי

לוקח את המשענת מיד אלישע.

מָה אַעַשׂ בָּהּ?


אלישע

יְשׁוּעוֹת.


גיחזי

אֵי אֵלֵךְ?


אלישע

לֵךְ נְכֹחָה.


גיחזי

הֲיִשְׁלַח אִישׁ אֶת צִלּוֹ?


אלישע

לֵךְ, לֵךְ, כָּמוֹנִי כַּמוֹךָ…


גיחזי

הוֹרֵנִי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה,

מָה אוֹעִיל?


אלישע

לֵךְ כְּרֶגַע

וּבְלִבְּךָ רָצוֹן אֶחָד,

מַחֲשָׁבָה אַחַת תֶּהֲגֶה.


כִּי תִמְצָא אִישׁ עַל דַּרְכְּךָ —

לֹא תְבָרְכֶנּוּ,

וְכִי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ —

וְלֹא תַעֲנֶנּוּ.


אִם יוֹשִׁיט לְךָ טוֹבֵעַ

אֶת יָדָיו: "הָהּ, הַצִּילָה,

שְׁטָפַתְנִי הַשִּׁבֹּלֶת!"

וְלֹא תֵט אָז מִן הַמְּסִלָּה.


כִּי יוֹפַע אֵלִיָּהוּ

לְךָ תּוֹךְ אֵשׁ רִכְבֵּהוּ,

אַל תִּתְלֶה בּוֹ עֵינֶיךָ

רֶגַע וּמִשְׁנֵהוּ.


רַק חֵפֶץ אֶחָד, אֶחָד,

וּמְגַמָּה אַחַת, אַחַת,

תְּפַעֶמְךָ וּתְמַלְּאֶךָ

עַל אֶרֶץ זֹה מִתַּחַת.


לֹא תוּכַל מְשׁוֹת טוֹבֵעַ

מִמְצוּלַת יָם סוֹאֶנֶת,

וּרְאוֹת פְּנֵי אֵלִיָּהוּ,

וַהֲלֹךְ עִם הַמִּשְׁעֶנֶת.


לַהֶבֶת אַחַת תִּבְעַר

בְּלִבְּךָ כְּאֵשׁ הַמָּסִים;

בְּחֻמָּהּ לֵךְ…מִשְׁעַנְתִּי —

עַל פְּנֵי הַנַּעַר תָּשִׂים.


גיחזי

יוצא עם המשענת לצד שמאל.


השונמית

מביטה רגע נבוכה אחרי גיחזי.

מַה בֶּצַע לִי בְגֵיחֲזִי?

וְלֹא יִדְמֶה־לָךְ וְלֹא יַעֲרֹךְ, —

אֶת מֵתִי לֹא יְחַיֶּה…


אלישע

אִם אוֹהֵב הוּא אֶת נַעֲרָךְ


כֶּאֱלִישָׁע — אָז כֶּאֱלִישָׁע

יְחַיֶּה אֶת הַיָּלֶד.


השונמית

לֹא יוּכַל אֱהֹב כֶּאֱלִישָׁע

אֶת בְּנִי אַף אִישׁ בֶּחָלֶד…


אלישע

וְאָבִיו?


השונמית

בְּנוֹ לִזְקֻנָיו

נוֹלַד, וְשָׁוְא אֲשַׁוָּע

אֵלָיו, — זָקֵן לִבּוֹ

לֹא תִפְרַח בּוֹ עוֹד אַהֲבָה


וְלֹא עֶדְנָה אַחֲרֵי בְלֹתוֹ,


אלישע

וְאָנֹכִי מָה, מֶה אָנִי,

כִּי תִגְדַּל אַהֲבָתִי?


השונמית

אַָּתה בֵּרַכְתָּנִי


אלישע

אָנֹכִי?


השונמית

אַתָּה! בְּשׁוּנֵם

הָיְתָה מְנָתִי בְרוּכָה,

יָדַעְתִּי שְׁנָת בַּלֵילוֹת,

וְיָמַי כֻלָּם מְנוּחָה.


עִם אִישִׁי שָׁמָּה גַּרְתִּי,

וְאִם זָקַן, אַךְ נְשׂוּא פָנִים

וְנִכְבָּד, לַחְמִי נִתָּן,

וּמֵימַי נֶאֱמָנִים, —


וּמַה לִּי עוֹד? בְּשׁוּנֵם

יָשַׁבְתִּי לִי שַׁאֲנַנָּה,

וַתַּעֲבֹר אָז —, הֲתִזְכֹּר

עֲלִיַּת־קִיר הַקְּטַנָּה?


אלישע

זָכַרְתִּי…סְתָו וָעֶרֶב,

וְגֶשֶׁם סוֹחֵף נִתָּךְ,

הֶחֱזַקְתְּ בִּי, וַתְּבִיאִינִי

בְּצֵל קוֹרָתֵךְ אִתָּךְ.


בַּחוּץ שָׁמַיִם קָדְרוּ,

הָרוּחַ הָמָה, הָמָה,

וַאֲנִי בָּעֲלִיָּה, יוֹשֵׁב —,

גַּם מִטָּה שַׂמְתְּ לִי שָׁמָּה,


גַּם שֻׁלְחָן וְגַם כִּסֵּא,

דָּבָר בּוֹ לֹא נֶעֱדָר;

וּמְנוֹרָה עַל הַשֻּׁלְחָן

מְפִיצָה אוֹר בַּחֶדֶר.


וַיִּנְעַם לִי שָׁם שֶׁבֶת, —

וּבְשָׁכְבִּי — כֹּה לִי יִנְעָם,

חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ…


השונמית

אָמְנָם.


אלישע

הֱחָרַדְתְּ אֵלֵינוּ חִנָּם?


לֹא בֵּן שָׁאַלְתְּ מֵעִמִּי?


השונמית

לֹא עָלָה עַל לְבָבִי,

עָשִׂיתִי זֹאת מֵאַהֲבָה —

אָהַבְתִּי אֶת הַנָּבִיא,


אִישׁ אֱלֹהִים הוּא קָדוֹשׁ!


אלישע

וְגֵיחֲזִי?


השונמית

מַה תִּשְׁאָלָה?


אלישע

גַּם הוּא בְעֵינַיִךְ יִקְדָּשׁ?


השונמית

מְעַט מִזְעָר…הֲיִפָּלֵא?


הֵן נַעַר אֱלִישַׁע — גֵּיחֲזִי!

וְלֹא אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם

רְאִיתִיו, אַחֲרָיו הוֹלֵךְ,

וְעַל יָדָיו יוֹצֵק מַיִם.


אלישע

כמדבר לנפשו.

זֶה צִלִּי…וְאוּלַי בֵּרְכָךְ

צִלִּי?


השונמית

צִלְךָ?


אלישע

נַעֲרִי!…

קוּמִי, הַשּׁוּנַמִית,

וּמַהֲרִי אַחֲרָיו, מַהֲרִי,


אוּלַי כְבַר הֶחֱיָהוּ?

הוּא לָקַח אֶת הַפֶּלֶךְ —.


השונמית

רַק אַתָּה בֵּרַכְתָּנִי,

וְרַק אִתְּךָ אֵלֵךְ!


אלישע

לֹא אוּכַל לֶכֶת…


השונמית

תֵּלֵךְ!


אלישע

לֹא אוּכַל אַעַשׂ מְאוּמָה,

לֹא קְטַנָּה אַף לֹא גְדוֹלָה —


השונמית

הָהּ, קוּם, אֲדוֹנִי, קוּמָה,


וְאִתִּי לֵךְ…מַדּוּעַ

סַרְתָּ אָז אֶל בֵּיתִי

וַתָּבֵא לִי הַמָּוֶת?


אלישע

רַק חַיִּים לָךְ הֵבֵאתִי.


השונמית

לֹא חַיִּים הֵם הַחַיִּים,

אִם אִתָּם מָוֶת יָעַל;


אלישע

כָּל הַשּׁוֹאֵל חַיִּים —

הוּא גַּם מָוֶת שָׁאַל.


השונמית

אַךְ בֵּן לְאֵם אַל יֻתַּן

וְיָמוֹת עַל פְּנֵי אִמּוֹ;

כַּהֲחִלּוֹ אֶרְאֶה,

וְאַל אֶרְאֶה כַהֲתִימוֹ…


וַאֲנִי — בְּחֵיקִי יָשַׁב

עַד הַצָּהֳרָיִם.

אַט לֻקַּח מֶנּוּ חֻמּוֹ,

וְאֹדֶם הַלְּחָיַיִם.


לְעֵינַי סֻגְּרוּ עֵינָיו,

וְקוֹלוֹ־חֶרֶשׁ — נָדָם,

נָשַׁקְתִּי לוֹ עַל פִּיהוּ —

וּפִיו לֹא חַם וְלֹא מָאֳדָם.


נָשַׁקְתִּי לוֹ עַל מִצְחוֹ —

מַחְשָׁבָה לֹא חָרָדָה,

רַק שַׂעֲרָה עַל רַקָּתוֹ

בַּהֲבֵל פִּי רָעָדָה;


הוֹשִׁיעָה לִי…


אלישע

לֹא אוּכַל!


השונמית

אֲהָהּ, אַל תָּשֶׁב פָּנָי —


אלישע

לֹא אוּכַל נַסּוֹת כֹּחִי

עִם זֶה שַׁהָלַךְ לְפָנָי…


השונמית

תמהה, מתבוננת בו רגע נבוכה, סוף סוף היא יורדת לסוף דעתו, נרגזת.

מַה לִּי וָלוֹ?…הֲשִׁיבוֹ!

וְאִם אַיִן — אֲנִי לְבֵיתִי

אָרוּץ וַאֲגָרְשׁוֹ

גַּם מֵעַל פְּנֵי מֵתִי.


אלישע

וְאִם יַעֲלֶה לוֹ אֲרוּכָה?


השונמית

אֲמִיתוֹ!


אלישע

מַה תַּגִּידִי,

אֶת מִי תָמִיתִי, אִשָּׁה?


השונמית

אֶת בְּנִי, אֶת בְּנִי הַיְּחִידִי…


אלישע

אֶת בְּנֵךְ —?


השונמית

אֲשֶׁר אָהָבְתִּי!

טוֹב לִרְאוֹת לִי בְקִצּוֹ,

וְאַל תַּבֵּט בִּי עֵין גֵּיחֲזִי

מֵעֵינָיו בַּהֲקִיצוֹ…


אַךְ עַתָּה אָבִין לָמָּה

שָׁלַחְתָּ אֶת הַנָּעַר!

חָשַׁבְתָּ עָלַי רָעָה,ַ

וֵאלֹהִים בְּךָ לֹא גָעַר…


לֹא גֵיחֲזִי אֵלַי דִּבֶּר,

לֹא לוֹ, לֹא לוֹ הַבְּרָכָה, —

הוֹי, חַי אֲדֹנָי, חַי אַתָּה —

אִם אֶעֱזֹב אוֹתָכָה!


אלישע

אַיֵּה בְּנֵךְ?


השונמית

בָּעֲלִיָּה.


אלישע

הַלְבַדּוֹ הוּא?


השונמית

לְבַדּוֹ,

וְעַל מִטָּתְךָ מֻשְׁכָּב —


אלישע

וְהַדֶּלֶת?


השונמית

סְגוּרָה בַּעֲדוֹ.


אלישע

אחרי רגע דממה.

שְׂאִי לִי הַשּׁוּנַמִּית,

רָאִיתִי רַק לְעֵינַיִךְ

וְלֹא לִלְבָבֵךְ…לֵכִי,

אָנֹכִי בָא אַחֲרַיִךְ.

השונמית יוצאת בדרך אשר באה.

אֵלֶּה קוֹלוֹת הַחַיִּים

הַמְּפַלְלִים וְקוֹרְאִים,

כִּזְבוּבִים יֵהוֹמוּ,

יָשֹׁקּוּ כִּדְבוֹרִים,


הוֹמִים, הוֹמִים הַקּוֹלוֹת

פֹּה עֲלֵי אֲדָמוֹת,

קוֹל כָּל חַי אֲשֶׁר יַעֲבֹר,

אֲשֶׁר יֶחְדַּל וְיָמוֹת:


"אָנוּ בָאִים לְרֶגַע,

"וְהוֹלְכִים לְעוֹלָמִים

"עוֹד שַׁבָּת נִשָּׁאֵר,

“עוֹד חֹדֶשׁ, עוֹד יָמִים…”


הוֹמִים, הוֹמִים הַקּוֹלוֹת

הוֹמִים, הוֹמִים סְבִיבוֹתַי —;

אֵיךְ אַרְאֶה אֶת פְּלָאַי?

אֵיךְ אֶתֵּן אוֹתוֹתַי?


שָׁטַף גַּל בְּלֶב יַמִּים,

בֶּן־תְּהוֹמוֹת, חַי וְעַלִּיז,

בֵּין כֵּפִים וּבֵין צוּרִים

דֶּרֶךְ לוֹ יְפַלֵּס;


וַיֹּאהַב הָרֵם רֹאשׁוֹ,

וּנְסֹק לַשְּׁחָקִים אָהָב,

וַיִּצְעַק גַּם לַשָּׁמֶשׁ —

וַיְצַף תַּלְתַּלָיו זָהָב.


אַךְ בָּא לַחֹף וְנֻפָּץ,

וְנָמֹג וְאֵינֶנּוּ, —

אֵיךְ אֶאֱסֹף נְטָפָיו?

אֵיךְ אוּכַל אֲקִימֶנּוּ?


רוּחַ זָע וְנָדַם —

אֵיךְ אוּכַל וַאֲשִׁיבוֹ,

וַאֲשִׂיחֶנּוּ שֵׁנִית,

וְאֶשְׁמַע שֵׁנִית נִיבוֹ?


כּוֹכַב הֵילֵל נָפָל,

וְיָרַד אַרְצָה פְּלָאִים —

מְקוֹמוֹ אֵי וּמְצָאתִיו,

וַאֲשִׁיבוֹ לַשָּׁמָיִם?


מִיָּם אֵיךְ אַצִּיל שָׁמֶשׁ,

וְרֶגַע מִן הַנְּשִׁיָּה?

אֵיךְ אָשִׁיב קוֹל לִגְרוֹנִי,

וְאָדָם מֵת — לִתְחִיָּה?


כִּסָּנִי לַיְלָה. דַּרְכִּי

לֹא אֶמְצָא…הָהּ, זָקַנְתִּי,

לֹא אוּכַל הַצֵּג רָגֶל —

מִשְׁעַנְתִּי אֵי? מִשְׁעַנְתִּי…


גיחזי

שב משמאל עם המשענת.

הִנֶּהָ —


אלישע

מָה הַנַּעַר?


גיחזי

לֹא הֵקִיץ עוֹד…


אלישע

בפנים מאירות.

אָחִישָׁה —


גיחזי

וְלֹא תִקַּח הַמִּשְׁעֶנֶת —?


אלישע

לא יקח ולא ישים לב למשענת המושטה לו.


גיחזי

המשענת נשארת בידו.

לְאָן?


אלישע

אֶל בֶּן הָאִשָּׁה!

יוצא לצד שמאל.


המסך


מערכה שלישית: בָּעֲלִיָּה


הַנְּפָשׁוֹת

אֱלִישָׁע

גֵיחֲזִי, נערו.

הַשּׁוּנַמִית

אָסָא בנה, הנער המת.

חֶפְצִי־בָהּ, מחוללת הכרמים.

חֲמוּטַל בת לבנה.

מְנַגֵּן


עלית הקיר בבית השונמית, אשר קבעו בעד אלישע הנביא. לימין הרואים, בירכתי הבימה, שלחן, כסא ומנורה. הנער המת שוכב על מטת אלישע העומדת בתוך החדר, פניו כלפי הרואים.


אלישע

סוגר את דלת העליה בקיר אשר לפני הרואים. קרב מעט מתוך מחשבה אל השלחן. נשאר רגע על עמדו בהביטו לעבר המת.

הַס… כָּתְלֵי הָעֲלִיָּה

דוֹבְבִים… דוֹבָבֶת

גַּם הַקּוֹרָה: פֹּה הֵם,

אֱלִישָׁע וְהַמָּוֶת.


לֹא, לֹא… לֹא זֶה הַלַּחַשׁ

עוֹלֶה, גַם הַדְּמָמָה

כְּמוֹ אֶתְמוֹל וּכְמוֹ שִׁלְשֹׁם –

הוּא יָשֵׁן, יָשֵׁן שָׁמָּה!


הוּא יָשֵׁן… אֶעֱצֹם עֵינַי,

אֶאֱטֹם אָזְנַי רֶגַע –

וְאַאֲמִין רְאוֹת פֹּה חַיִּים,

וּשְׁמִעַ קוֹל וָהֶגֶה.


הוּא יָשֵׁן… נְבִיא הַחַיִּים

הָיִיתִי כָּל הַיָּמִים;

לַחַיִּים טְלָלִים אַרְעִיף,

לַחַיִּים אוֹרִיד גְּשָׁמִים.


לָהֶם נִבֵּאתִי, וְדֶרֶךְ

יֵלְכוּ בָהּ – הוֹרֵיתִים,

אֵיךְ אֶזְנַח אֶת הַחַיִּים

וְאֶפְתַּח פִּי אֶל מֵתִים?


יְשַׁן! יְשַׁן! אֲדַבֵּר

לַיָּשֵׁן… וְאִם הֵם דּוֹמִים

הַנָּם וְהַמֵּת, גַּם שְׁנֵיהֶם

לֹא יוֹדְעִים וְלֹא שׁוֹמְעִים


בִּהְיוֹת אֱלִישָׁע אִתָּם…

וּבְשָׁאֳלִי – לֹא יַעֲנֵנִי

הַנָּם כַּמֵּת. לוֹ אֶקְרָא –

וְלֹא יָשִׁיב בְּקוֹל: הִנֵּנִי!


וְאִם יַחֲלֹם – חֲלוֹמוֹ סֵתֶר,

וְאִם עוֹלֶה מֵאַפּוֹ עָשָׁן –

לַמֵּת הַיָּשֵׁן דּוֹמֶה…

אַךְ אֲדַבֵּר־נָא אֶל יָשֵׁן


וְלֹא אֶל מֵת… יְשַׁן שָׁם,

יְשַׁן מְעַט וְאִם עָבָר

רֶגַע קָט – הֵאָסֶף

וּמוּת, כִּי נַסּוֹת דָּבָר


אֹבֶה בָרִאשׁוֹנָה

אֱלֵי יָשֵׁן –

הוא קרב בצעדים מהירים אל מטת המת.

נוּמָה!

נוּם…

אחרי רגע, בלחש.

וְעַתָּה מוּת בְּנִי, מוּתָה…

עַתָּה מוּת – וְקוּמָה!

המת

מתרומם ויושב על המטה.

אלישע

קַמְתָּ… לְחַיִּים קַמְתָּ


המת

קַמְתִּי – וְלֹא לְחַיִּים


אלישע

הוֹשֶׁט לִי יָדֶיךָ!


המת

מושיט לו את ידיו.


אלישע

נוגע בכפות ידיו.

הָהּ!


המת

קָרוֹת הַיָּדַיִם!


אלישע

שָׂא אֵלַי פָנֶיךָ,

וּצְחַק מִלֵּב וָקֶרֶב –


המת

הַנַּח לִי –


אלישע

צְחַק, צַחֲקָה,

אֶת צְחֹקְךָ אֶבְחַן…


המת

צוחק בלי קול.


אלישע

הֶרֶף…


המת

כֹּה יִצְחֲקוּ הַמֵּתִים.


אלישע

אָמְנָם –


המת

וַאֲנִי מַתִּי.


אלישע

פָּקַחְתִּי אֶת עֵינֶיךָ,

וְאֵשׁ בָּהֵן הִצַּתִּי.


המת

עֵינֵי מֵת פָּקַחְתָּ,

וְאֵשׁ הִצַּתָּ – קָרָה;


אלישע

הֲתִרְאֶה?


המת

אֶרְאֶה.


אלישע

הַגֵּד,

מַה תִּרְאֶה בְּנִי?


המת

מִשְׂתָּרְעָה

כָּל הָאָרֶץ לְפָנָי.


אלישע

כָּל הָאָרֶץ –?


המת

וּמְלוֹאָהּ.


אלישע

מַה יִקַּח בָּהּ לִבֶּךָ?


המת

לֹא דָבָר.


אלישע

אוֹיָה! אוֹיָה!


רָאִיתָ כָּל הָאָרֶץ,

וְכָל יְקָר בָּעוֹלָם,

גַּם חוֹזֶה לֹא יֶחֱזֶנּוּ,

לֹא יִרְאֶה אוֹתוֹ חוֹלֵם.


רָאִיתָ פֹּה כָל נֹעַם,

וְכָל חֲמוּדוֹת תֵּבֵל, –

פְּנֵי שֶׁמֶשׁ שְׂמָחוֹת תּוֹעָה

מִתּוֹךְ עֲנַן הָאֵבֶל.


כָּל גִּיל, כָּל חִיל רָאִיתָ,

כָּל נִשְׂגָּב בָּהּ בָּאָרֶץ, –

פֹּה אֶבֶן תָּקֵר מַיִם,

שָׁם אֵשׁ מִצּוּר תִּתְפָּרֵץ.


רָאִיתָ כֹּל. כָּל הָדָר,

כָּל צְבִי וְכָל תִּפְאָרֶת,

כָּל מַכְאוֹב אֲשֶׁר יִמְתָּק,

כָּל תַאֲוָה מְשַׁכָּרֶת.


כָּל מֵיטַב חֲלוֹם פֹּה תִרְאֶה,

כָּל תִּקְוָה לָהּ יְקַוּוּ –,

וְלֹא תִתְאַו דָבָר, דָּבָר?


המת

הָרְפָאִים לֹא יִתְאַוּוּ.


אלישע

גַם בִּרְאוֹתָם?


המת

יִרְאוּ –

וְלֹא יַחְפְּצוּ מְאוּמָה.


אלישע

לָמָּה זֶה תֵתַצַּב

בֵּין מֵתִים?


המת

מַתִּי.


אלישע

תְּקוּמָה

הָיְתָה לָךְ.


המת

לֹא הָיְתָה –

רַק נִדְמֶה לְךָ, נִדְמֶה…

יַד זֹה, וְזֹה הַקָּרָה –

מָה הֵן? וְזֶה הַסִּיד מָה?

מראה באצבע רזה על עור פניו הלבנים.


אלישע

שָׁכַבְתָּ וְהִתְרוֹמַמְתָּ –


המת

נִדְמֶה לָךְ.


אלישע

הֶחֱזַקְתָּ

בִּי, הוֹשַׁטְתָּ יָדֶיךָ –


המת

נִדְמֶה לָךְ.


אלישע

צָחָקְתָּ!


המת

נִדְמֶה לָךְ.


אלישע

הֵן תְּדַבֵּר!

זֹה לְשׁוֹנְךָ – אֶשְׁמָעֶנָּה…


המת

גַּם זֶה, גַּם זֶה לְךָ נִדְמֶה.


אלישע

אָזְנַי תְּצִלֶּינָה!


תָּפְשֵׂנִי בִכְנַף מְעִילִי –

המת

תופשו בכנף בגדו.


אלישע

תְּפָשׂ, תְּפָּשׂ, אַל תֶּרֶף מֶנִּי…

מחריש רגע, שח ומפנה אליו את פניו לחצי.

גַּם זֶה לִי נִדְמֶה?


המת

נִדְמֶה

אָנֹכִי פֹה אֵינֶנִּי


אלישע

אומר לנוס במבוכתו, אך כנף בגדו ביד המת מעכבתו.

מִי מוֹשֵׁךְ בִּי?


המת

לֹא חַי הוּא.


אלישע

וּמָה הַקּוֹל יִשָּׁמַע?


המת

הַקּוֹל מֵאַרְצוֹת מָוֶת.


אלישע

מִשָּׁם… מִשָּׁם… מַה שָּׁמָּה?


המת

הַנָּבִיא שׁוֹאֵל… שְׁאַל־נָא

עוֹד הַפַּעַם, הוֹאִילָה,

שְׁנֵה לִי שְׁאֵלָתְךָ

וּלְמַעֲנֶה הוֹחִילָה.


אלישע

מַה שָּׁם?.. מַה שָּׁם?.. גַם אֶשְׁאַל

וְגַם אֲחַכֶּה.


המת

צַו לִי,

צַו לַמֵּת וְיִצְחַק

עַתָּה שֵׁנִית –


אלישע

רַב לִי,

רָאִיתִי צְחֹקְךָ…


המת

עַתָּה

הַצְּחֹק לִי יָאֶה יוֹתֵר,

בִּשְׁאֹל הַנָּבִיא חִידָה –

וְהַמֵּת לוֹ פוֹתֵר…


אלישע

פְּתֹר לִי, פְּתָר… הַדָּבָר

אֲשֶׁר לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה,

בְּתוֹךְ זֹה הָעֲלִיָּה,

בֵּין קִירוֹת אֵלֶּה, נִהְיָה –:


שַׁבְתָּ, בְּנִי… הָלַכְתָּ

וְשַׁבְתָּ… מֵאָז וְעַד עַתָּה

רַק הוֹלְכִים הָיוּ, הוֹלְכִים,

הָעָם הַהוֹלְכִים… וְאַתָּה


שַׁבְתָּ –, וְאִם תִּתְנַכֵּר

אֵלֵינוּ, וְאִם תִּתְכַּחֵשׁ –

הוֹ, מֵת הַשָּׁב לְחַיִּים,

נַחֵשׁ לִי, הוֹ, נַחֵשׁ!


המת

אֶל הַמֵּתִים תִּדְרֹשׁ?


אלישע

הֶרֶף…


המת

מַתִּי.


אלישע

הֶרֶף!

גַם אֶל מֵת דָּרַשְׁתִּי

בְּעוֹדֶנִי נַעַר… עֶרֶב


הָיָה. בְּאָבֵל מְחוֹלָה,

שָׁם, בִּשְׂדֵה שָׁפָט אָבִי

חָרַשְׁתִּי אָז, וְטֶרֶם

נִמְשַׁחְתִּי עוֹד לְנָבִיא.


וַיְהִי בְחָרְשִׁי אַחֲרֵי

צִמְדֵי שְׁנֵים הֶעָשָׂר, –

גֻּלְגֹּלֶת אָדָם אֶרְאֶה,

לֹא עוֹר לָהּ וְלֹא בָשָׂר,


רַק אֵשׁ לָהּ בְּעֵינֶיהָ,

וּבְאִשָּׁהּ זֹה צָחָקָה –,

זֶה שֶׁמֶשׁ־יָם אֶל תּוֹכָן

אֶת הָאֵשׁ יָצָקָה.


וָאֵדַע: אִם אֶעֱמֹדָה,

וְאֶשְׁאֲלָה הַחִידָה, –

וְצָחֲקָה הַגֻּלְגֹּלֶת

בְּאֵשׁ מַעֲרָב, וְהִגִּידָה.


וָאֶעֱמֹד וָאֶשְׁאַל:

סוֹד הַמָּוֶת מָה הוֹא?

פֶּה פָתְחָה הַגֻּלְגֹּלֶת –

אָז יַעֲבֹר אֵלִיָּהוּ,


אָז יַשְׁלֵךְ לִי אַדַּרְתּוֹ –

וָאָקוּם וָאַבִּיט בְּעֵינָיו:

שׁוּר! גַּם עֵינָיו יוֹקְדוֹת

בְּאֵשׁ יָם וּבְדַם הָעֵנָב…


וָאֶעֱמֹד בֵּין שְׁנֵיהֶם,

בֵּין שְׁנַיִם, שְׁנַיִם אִשִּׁים,

אֵשׁ מֵת וְאֵשׁ אֵלִיָּה –

וּשְׁנֵיהֶם לֹא מַחֲרִישִׁים,


שְׁנֵיהֶם יַעֲנוּנִי

אֶת כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵם,

הַמֵּת וְהוּא –, לְמִי אֶפְנֶה?

וּכְרֶגַע וָאִכָּלֵם…


מַה לִּי וְלַמָּוֶת?

לֹא אֶהְיֶה בִמְשַׁחֲרָיו,

אֵלִיָּה עָלַי עָבָר –

וָאָרוּץ אַחֲרָיו, אַחֲרָיו…


רַצְתִּי אַחֲרֵי חַיִּים,

כִּי לַחַיִּים יִתְרוֹן,

לְמַעֲנָם חֲזוֹנִי יִפְרֹץ,

כָּל חִידָה וְכָל פִּתְרוֹן.


וְאִם חִידָה הוּא הַמָּוֶת –

פִּתְרוֹנוֹ לֹא אֲאַחֵר,

לֹא אֶשְׁאַל מַה מִּלָּיְלָה?

בִּזְרֹחַ לִי הַשַּׁחַר.


אַךְ עָלָה אֵלִיָּהוּ

בַּסֳעָרָה הַשָּׁמַיִם –

וָאֶזְכֹּר הַגֻּלְגֹּלֶת,

וְחוֹרֵי הָעֵינַיִם


בְּצַחֲקָם אָז לְרַגְלַי,

וְאֶת הַפֶּה פָעָרָה

לַעֲנוֹת לִי… וָאֶעֶזְבָה

וְלֹא שָׁמַעְתִּי דְבָרָהּ.

אֱמֹר לִי אַתָּה!


המת

רֶכֶב

יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו

עָלָה, לֹא תִרְאֵהוּ

עוֹד, וַתֵּט, וַתָּשָׁב


לַגֻּלְגֹּלֶת…


אלישע

שַׁבְתָּ!

הַמָּוֶת אוֹתְךָ הֵקִיא

אֶל חֵיק הַחַיִּים… שַׁבְתָּ!

שֵׁב וַחֲמָם בְּחֵיקִי.

הנביא יושב את המת על המטה וחובקו בזרועותיו.


המת

מֵת וְחַי אִם יֵשְׁבוּ

שְׁלוּבֵי יַד עֵת קְצָרָה –

בְּשַׂר הַמֵּת לֹא יֵחָם

בַּחַי רַק תִּדְבַּק קָרָה.


וְאִם הַשְּׁלִישִׁי יַעֲבֹר

עֲלֵיהֶם מִבְּלִי מֵשִׂים,

וְרָאָם – וְנָס מִפְּנֵיהֶם,

מִפְּנֵי שְׁנַיִם מֵתִים;


הַרְפֵּנִי.


אלישע

לֹא אַרְפֶּךָ,

אֶעֱצָרְךָ אִתִּי.


המת

לָמָּה?


אלישע

הַשֶּׁב, הַשֶּׁב, לִי הַגֵּד –


המת

מָה אַגִּיד לָךְ?


אלישע

מַה שָּׁמָּה?


המת

אַיֵה?


אלישע

שָׁם מֵעֵבֶר –?


המת

הַכֹּל כְּמוֹ פֹּה.


אלישע

עַל אָרֶץ?


המת

כְּמוֹ אִתְּכֶם, מִשְׁפָּט אֶחָד

גַּם פֹּה גַם שָׁם יֵחָרֵץ.


אלישע

תָּעוּפוּ שָׁם?


המת

לֹא נָעוּף.


אלישע

הַעוֹלִים שָׁם לִמְרוֹמִים?


המת

לֹא עוֹלִים.


אלישע

כְּאֵב תֵּדָעוּ?


המת

לֹא.


אלישע

תֶּהֱמוּ?


המת

שָׁם לֹא הוֹמִים.


אלישע

תִּנָּבְאוּ?


המת

שָׁם לֹא נִבְּאִים.


אלישע

תֵּתְעוּ שָׁם בִּדְרָכִים,

וְתֵאָנְחוּ חֶרֶשׁ –


המת

לֹא תוֹעִים וְלֹא נֶאֱנָחִים.


אלישע

תַּעַרְגוּ?


המת

שָׁם לֹא עוֹרְגִים.


אלישע

תֵּשְׁבוּ דֹם, בְּעָיִן

דִּמְעָה עוֹלָה וְזוֹלְגָה?


המת

אִתָּנוּ כָּל זֶה אָיִן.


אלישע

הַאֵין שָׁם רֶגֶל רָצָה,

רֹאשׁ הוֹגֶה, יַד עֲמֵלָה,

הֲתַעֲשׂוּ וְתָנוּחוּ –?


המת

לֹא אַחַת מִכָּל אֵלֶּה.

הַכֹּל כְּמוֹ פֹה… בַּקֶּבֶר

כְּמוֹ עַל פְּנֵי הַקָּבֶר;

אַךְ פֹּה דְבַר־מָה עוֹד נִדְמֶה

וְשָׁם לֹא נִדְמֶה דָבָר.


אלישע

נרתע מעט לאחור.

אֲהָהּ… כֹּה זָרָה שְׂפָתוֹ,

וּדְבָרָיו כֹה מַלְעִיגִים;

שָׁאַלְתִּי זְהַב פַּרְוָיִם –

וְהִנֵּה כַסְפִּי סִיגִים!


שָׁאַלְתִּי נְצָחִים – וְהִנֵּה

לֹא הָיָה עוֹד גַם יוֹם לִי;

שָׁאַלְתִּי מוֹסְדֵי עוֹלָם –

אֲהָהּ, כִּי אֵין הֲדֹם לִי!


שָׁאַלְתִּי לְלֹא אַחֲרִית –

וַתֹּאבַד גַם רֵאשִׁיתִי;

שָׁאַלְתִּי: אֲשֶׁר אֶהֱיֶה –

וְהִנֵּה לֹא הָיִיתִי.


הָהּ, שֹׁמוּ, קִירוֹת חֶדְרִי,

מִדְּבָרָיו שֹׁמוּ, שֹׁמוּ!

אַךְ אַל תּוֹצִיאוּם חוּצָה,

הֵאָנְקוּ דֹם וָדֹמוּ…

הוא קרב אל המת ומצוה עליו.

שְׁכַב שְׁכַב וּמוּת!


המת

שוכב כמו בראשית המערכה.


אלישע

יְבַלַּע

הַמָּוֶת אֲשֶׁר בִּלָּע…

וְחַי הָאָדָם חַיָּיו,

וְעָמְדָה אֶרֶץ עַל תִּלָּהּ.

דממת רגע, הנביא יושב על הכסא וראשו הכבד מורד.


השונמית

באה חרש, נצבת בפתח, בקול רועד.

מַה בְּנִי?


אלישע

הֲמִתִּיו.


השונמית

אוֹי לִי!


אלישע

הֶחֱיֵיתִיו וַהֲמִתִיו.


השונמית

לָמָּה מֵת פַּעֲמָיִם?

ממהרת אל המת מעבר השני, כורעת על יד המטה.

בְּנִי, הוֹי, בְּנִי!


אלישע

הוּא הִטִּיף


לֶקַח לִי… הוֹי לִקְחוֹ!

גְּשִׁי אֵלַי וָקֹדִי,

שְׁקִי אֶת כְּנַף אַדַּרְתִּי

וְהוֹדִי לִי, גַּם הוֹדִי


כִּי רְצַחְתִּיו נָפֶשׁ.


השונמית

הֶחֱיֵיתָ וְרָצַחְתָּ –

וְעַל אֵלֶּה אוֹדְךָ אָבִי?


אלישע

אֶת נַפְשִׁי זָמַם לְקַחְתָּהּ.


השונמית

נֶפֶשׁ הַנָּבִיא תִיקַר

בְּעֵינַי מְאֹד, אַךְ יָקָר

הַבֵּן לְאִמּוֹ יוֹתֵר…

אוֹדֶה כִּי אֶשְׂנָא שָׁקֶר.


אלישע

גַּם אוֹתֵךְ דִּמָּה לַהֲרֹג –


השונמית

יְחִי וְיַהַרְגֵנִי!


אלישע

לְעַמִים וּלְגוֹיִם דִּמָּה.


השונמית

לֹא נֶחְשְׁבוּ אֵלֶּה בְעֵינָי!


אלישע

קם בחמת רוחו מעל הכסא ומראה על המת.

זֶה בְּנֵךְ – שָׂמַנּוּ לְאַיִן,

הַצַּר וְהָאוֹיֵב פֹּה הוּא!

לְהַשְׁחִית קָם, וּלְהָשִׁיב

הָאָרֶץ לְתֹהוּ וָבֹהוּ.


השונמית

הוֹ אָדוֹן!


אלישע

מָה?


השונמית

בהתפעלות.

הַאֻמְנָם

אֶת כָּל אֵלֶּה חָשַׁב

וְזָמַם בְּנִי בְשָׁכְבוֹ –?


אלישע

לִפְנֵי רֶגַע יָשַׁב –


וְעֵינָיו – פְקוּחוֹת הָיוּ,

וְאָזְנַי שׁוֹמְעוֹת בְּדַבְּרוֹ, –

הוּא דִבֵּר, דִבֵּר… נְמַהֵר

נוֹרִידוֹ בוֹר וּנְקַבְּרוֹ,


פֶּן יִפְתַּח פִּיו עוֹד פַּעַם,

וְזָמַם לָנוּ וְדִמָּה

לָאָרֶץ כֻּלָּה, וְהָאָרֶץ –

הָהּ, הִיא תְלוּיָה עַל בְּלִימָה!


השונמית

בהתפעלות.

יָשַׁב! וְעֵינָיו פְּקוּחוֹת,

וּפִיו מְדַבֵּר –! לְבָבִי

לֹא יוַּכל יַאֲמִין… אוּלַי

יַשְׁלֶה אוֹתִי הַנָּבִיא


אוּלַי –? הוֹי אָדוֹן, אָדוֹן!

היא ממהרת אל אלישע ונופלת לרגליו.

דָּבָר מַר אִם יַעַל

עַל שְׂפָתַי – אַל תִּתְּנֵנִי

לִפְנֵי בַת בְּלִיַּעַל –


אוּלַי שָׁגִיתָ… אוּלַי –

רַק נִדְמֶה לָךְ


אלישע

הֵאָלְמִי,

כִּבְנֵךְ כֵּן תְּדַבֵּרִי –


השונמית

כִּבְנִי?


אלישע

וְלֹא תִכָּלְמִי!

שָׁמַרְתְּ הַפָּתַח!


השונמית

אָכֵן.


אלישע

וְאָזְנֵךְ עַל הַדֶּלֶת?


השונמית

אָכֵן.


אלישע

נְטוּיָה אָזְנֵךְ,

וְשׁוֹמְעָה כָל אִוֶּלֶת

אֲשֶׁר אֵלַי יְדַבֵּר

בְּנֵךְ?


השונמית

לֹא אֶשְׁמַע מְאוּמָה.


אלישע

לֹא אִמְרָה?


השונמית

אַף לֹא אַחַת.


אלישע

נזכר חרד ושונה לנפשו.

אִמְרָה, אִמְרָה אֲיוּמָה…


לֹא תִשְׁמְעִי שָׁם אֶת קוֹלוֹ

בַּעֲנוֹתוֹ לִי וּבְקָרְאוֹ:

נִדְמֶה… נִדְמֶה… נִדְמֶה…?

וְאַתְּ פֹּה תִשְׁנִי דְבָרוֹ!


השונמית

לֹא שָׁמַעְתִּי מְאוּמָה,

זֶה לִבִּי, לִבִּי מוֹעֵל

הַמָּעַל… לִבִּי חָרֵד,

לֹא יַאֲמִין וְשׁוֹאֵל, שׁוֹאֵל…


אלישע

אִם תִּשְׁאֲלִי וּתְדַבְּרִי

דְּבָרַיִךְ אַתְּ, לֹא שְׁאוּלֵי

דְּבָרִים –, שַׁאֲלִי, שַׁאֲלִי,

לֹא תֶאֱשָׁמִי.


השונמית

אוּלַי


נִדְמֶה לְךָ כִּי חָיָה?

הַאִם לֹא יִקְרֶה לַבְּקָרִים,

וְאֶת צֵל הֶהָרִים

אָנוּ רוֹאִים כְּהָרִים.


אוּלַי גַם הַפַּעַם

נִדְמֶה לָךְ?


אלישע

שְׁמָעִינִי,

אִם יָקוּם בְּנֵךְ וְתִרְאִיהוּ

חַי – הֲתַאֲמִינִי?


השונמית

אִם אֶרְאֵהוּ – אַאֲמִין.


אלישע

וְלֹא תִּשְׁאֲלִי לְאֵין קֵצֶה:

“אוּלַי?”


השונמית

לֹא אֶשְׁאָלָה,

אֶשָׂא אֶת בְּנִי וְאֵצֵא.


אלישע

מוריד את ראשו. שוקע רגע בהרהוריו. הוא מטה אזן ומקשיב.

קוֹל בְּכִי אֲנִי שׁוֹמֵעַ –

מִי יֵבְךְּ שָׁם?


השונמית

שְׁתֵּי עֲלָמוֹת;

עַל בְּנִי, עַל בְּנִי תִבְכֶּינָה,

עַל בְּנִי, עַל בְּנִי כִּי יָמוֹת.


אלישע

אָכֵן, שְׁתַּיִם הֵנָּה

אֲחוֹרֵי הָעֲלִיָּה.


השונמית

הָאַחַת – אֲהֵבַתְהוּ,

וְהוּא לִבּוֹ – אֶל הַשְּׁנִיָּה.


אלישע

תָּבֹאנָה, וְתַעֲמֹדְנָה

לְפָנַי שְׁתֵּיהֶן, וְהָבִי

מְנַגֵּן לִי, בְּנַגְּנוֹ,

אוּלַי –?


השונמית

שָׁמַעְתִּי, אָבִי!

ממהרת ויוצאת.


נערה

באה אחרי רגע ונצבת בפתח העליה, ידה על לבה וראשה נופל. היא בוכה חרש.


אלישע

לאחר אשר התבונן בה רגע ממקומו.

בּוֹאִי וְסִגְרִי הַדֶּלֶת,

וְחַיִּים בּוֹ הָפִיחִי.


הנערה

עוֹד אַחַת בָּאָה אַחֲרַי…


אלישע

תְּהִי שָׁם! אִם לֹא תַצְלִיחִי


אַתְּ, וּבָאָה רְעוּתֵךְ,

וּתְנַסֶּה הִיא אֶת כֹּחָהּ,

סִגְרִי הַדֶּלֶת וְאִמְרִי

עַל מִי וְעַל מָה אַתְּ בּוֹכָה?


הנערה

לַמֵּת אֶבְכָּיָה.


אלישע

רַבִּים

כָּמוֹהוּ מֵתִים.


הנערה

אוֹתוֹ

כֹּה אָהַבְתִּי, אָהָבְתִּי –

וְלָכֵן כֹּה אָרִיד בְּמוֹתוֹ.


אלישע

מַה שְּׁמֵךְ?


הנערה

חֲמוּטַל


אלישע

וְעִירֵךְ?


חמוטל

לִבְנָה.


אלישע

פְּתַיּוֹת הֵנָּה

בְּנוֹת לִבְנָה, לֹא תָשַׁרְנָה

בְּאָהֲבָן רַק תְּקוֹנֵנָה…


חמוטל

שַׁרְתִּי לוֹ בְאָהֳבִי…


אלישע

שִׁירִי לוֹ עוֹד!


חמוטל

לַהוֹלֵךְ?

אֵיךְ אָשִׁיר לוֹ, הָהּ…


אלישע

שִׁירִי,

אוּלַי יִתְעוֹרֵר לְקוֹלֵךְ.


חמוטל

לֹא אֲהָבַנִי, אָבִי,

וְקוֹלִי לוֹ לֹא יֶעֱרָב.


אלישע

אַהֲבָתֵךְ אַתְּ לוֹ שִׁירִי,

שִׁירִי מִלֵּב וָקֶרֶב!


אַהֲבָה! מַה־זֹאת אַהֲבָה?

וְכֹחַ אַהֲבָה מַה־זֶה?

עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה,

וְאוּלַי עוֹד יוֹתֵר עַזָּה.


הַמָּוֶת בַּחַלּוֹן יַעֲלֶה

אִם שַׁעַר לְפָנָיו סָגוּר,

וְאַהֲבָה תִּמְצָא דוֹדָהּ

וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים יָגוּר.


כְּפֶשַׂע בֵּינִי וְהַמָּוֶת –

וְכֹה לִי זָר הַמָּוֶת!

יַמִּים מַפְרִידִים מָה הֵם

לַנֶּפֶשׁ הָאוֹהָבֶת?


אַחַת אֵדַע: אַהֲבָה!

קָדְרָה שֶׁמֶשׁ בְּהִלֵּךְ,

בּוֹאִי, עֲשִׂי הַמּוֹפֵת,

וּלְעֵינֵי הַנָּבִיא פִלְאֵךְ.


שֶׁמֶשׁ יָצְאָה עַל אָרֶץ –

וְיָשֵׁן פָּקַח עָיִן;

אַהֲבָה – מֵאֶפֶס יוֹצְּרָה,

בּוֹרְאָהּ חַיִּים מֵאָיִן.


בְּזֶרֶם דָּם תְּלַהֵט

וּמְשִׂיחָה לֵב אֲבָנִים,

מֵרְעִיפָה טַל וּתְחִיָּה,

מוֹתַחַת צְחֹק עַל פָּנִים.


וְאַתְּ אָהַבְתְּ! וְאִם סָגוּר

הָיָה בְּבוֹאֵךְ הַשָּׁעַר –

מַה מַּסְגֵר וּבָרִיחַ

עִם לֶב הַבְּתוּלָה לַנָּעַר?


יְהִי כָרוּחַ הוֹלֵל

וּכְגַל הַמַּיִם פּוֹחֵז –,

יָבוֹא בִּנְקִיקֵי סֶלַע,

בְּקַרְנוֹת מִזְבֵּחַ יֹאחֵז –


גַּם שָׁמָּה תַשִׂיגִיהוּ

אִם אַהֲבָתֵךְ תִּגְדָּל,

יֵרֵד שְׁאוֹל – תַעֲלִיהוּ,

תּוֹרִידִיהוּ מִשֶּׁן מִגְדָּל,


וְאֶל בֵּיתֵךְ תִּמְשְׁכִיהוּ,

אֶל חֲדַר מִשְׁכָּבֵךָ, –

צַוִּי – וְשָׁכַב לְצַלְעֵךְ,

שַׁאֲלִי – וְנִלְחַץ לִלְבָבֵךְ.


בַּבֹּקֶר תֵּצְאִי וְרַבִּים

יַרְאוּ לָךְ עָלָיו: הִנּוֹ!

צַחֲקִי לָהֶם: "לֹא שָׁם הוּא,

בְּלִבִּי יָשִׂים קִנּוֹ!"


וְאִם אֲנִי עָלָיו אַרְאֶה:

רְאִי, פֹּה יִישַׁן הַמָּוֶת!

קִרְאִי לַחַי מִקִּרְבֵּךְ,

מִנַּפְשֵׁךְ הָאוֹהָבֶת.


שִׁירִי לוֹ, שִׁירִי חַיִּים

וּתְקוּמָה לוֹ –


חמוטל

זֶה בְּחִירִי,

לֹא שָׁמַע שִׁירִי בְּחַיָּיו,

הַבְּמוֹתוֹ יִשְׁמַע שִׁירִי?


אלישע

בְּחַיָּיו אָהַב אַחֶרֶת,

עַתָּה הַכֹּל כְּבָר נִשְׁכָּח;

שִׁירִי לוֹ אַתְּ, חֲמוּטַל,

שִׁיר אַהֲבָתֵךְ וְחִשְׁקֵךְ.


חמוטל

שִׁיר אַהֲבָתִי וְחִשְׁקִי

כִּי שַׁרְתִּי לוֹ – וַיָּנֹס.


אלישע

עַתָּה לֹא יִבְרַח, עַתָּה

אֵין מֵחֲמוּטַל מָנוֹס…


חמוטל

מָנוֹס אֵין!

מָנוֹס אֵין!

תָּאֳמֵי שְׂפָתַי –

שָׁנִי חֵן; –

לֹבֶן זְרוֹעִי –

יִקְרַת שֵׁן;

וַאֲנִי כֻלִּי

אוֹמְרָה: הֵן!

כָּכָה אַצִּיג

פָּח לַבֵּן…

וּמִפָּנַי

מָנוֹס אֵין!


אֲנִי חֲמוּטַל,

אֲנִי בַת לִבְנָה,

אֶל עִירִי נָבוֹא –

שָׁם בַּיִת נִבְנֶה…


בֵּית אָבִי קָטָן,

וְנָשָׁיו שְׁתַּיִם,

תֹּאהַבְנָה מָדוֹן

וְרִיב שְׂפָתַיִם;


לְאָבִי הָיְתָה

עוֹד אִשָּׁה אַחַת,

זֹאת הָיְתָה אִמִּי –

וְיָרְדָה שַׁחַת.


אֶל עִירִי אִתָּךְ,

הָהּ, בָּחִיר לְבָבִי,

אַךְ אַל נָא נָגוּר

בְּבֵית אָבִי.


בֵּית אָבִי קָטָן –

גַם בֵּיתֵנוּ

קָטָן יִהְיֶה,

קוֹרָתֵנוּ


לָאָרֶץ שַׁחָה

וּבְיַד לָקַחַת –,

אַךְ רַעְיָה, רַעְיָה

בּוֹ תִּהְיֶה אַחַת.


אלישע

שִׁירִי וְשִׁמְרִי נְחִירָיו –

אִם יִרְחֲבוּ וִיזוֹרֵר,

שִׁירִי לוֹ עוֹד חֲמוּטַל,

אוּלַי, אוּלַי יִתְעוֹרֵר.


חמוטל

אֲנִי חֲמוּטַל –

חַמָּה אֲנִי,

וְטַל יֵשׁ לִי…


בְּחִירִי יָבוֹא –

יִשְׁאַל חֻמִּי,

יָבוֹא, יִשְׁאַל

טַלִּי, תֻּמִּי.


יָבוֹא, יִשְׁאַל –

אֶקְרָא: בּוֹא!

חֻמִּי־תֻּמִּי

אֶתֵּן לוֹ…


חַמָּה אֲנִי,

וְטַל יֵשׁ לִי –

אֲנִי חֲמוּטַל!


עִם עֶרֶב יָבוֹא

מִשְּׂדֵה עֲמָלוֹ,

וַאֲנִי מְחַכָּה

בְּפֶתַח אָהֳלִי…


אֶרְחַץ רַגְלָיו

בְּמֵי הַנָּחַל,

עַד יִהְיוּ שַׁיִשׁ

וְקָם וְאָכַל.


כּוֹסוֹ מְלֵאָה –

וְשָׁתָה מֶנָּה,

וּפָנָה לְאִשְׁתּוֹ,

וְהִיא – אֵינֶנָּהּ!


אָנָה הָלְכָה

וְהִסְתַּתָּרָה?

וְהַדֶּלֶת סְגוּרָה

וּמְסֻגָּרָה.


סָבַב דּוֹדִי

וּבִקְּשַׁנִי,

סָבַב, סָבַב,

וּמְצָאַנִי…


צְחוֹקִי שָׁמַע,

בְּחִיר לְבָבִי,

וּמְצָאַנִי

עַל מִשְׁכָּבִי!


אלישע

שִׁירִי לוֹ עוֹד חֲמוּטַל,

עוֹרְרִי עָלָיו אֶת נִשְׁקֵךְ,

יִשְׁמַע הַמֵּת עַד תֻּמּוֹ

שִׁיר אַהֲבָתֵךְ וְחִשְׁקֵךְ.


חמוטל

רוּחַ עֶרֶב בַּעֲלֵי עֵץ

כִּי יִלְאָט,

שֶׁמֶשׁ־לְהָבִים בִּלְבַב עָב

כִּי יִלְהָט, –


וְסַעַר גָדוֹל בְּלֶב יָם

כִּי יוּטַל –

כֵּן הָאַהֲבָה בְלֵב

חֲמוּטַל.


“אֵי כֻּתָּנְתֵּךְ?”

פְּשַׁטְתִּיהָ.

“קְוֻצַּת רֹאשֵׁךְ?”

פִּזַּרְתִּיהָ.


“מִי יִלְאַט אֵשׁ לִי?”

זֶה לַחַשׁ דְבָרִי.

“וּמָה הָרֵיחַ?”

זֶה רֵיחַ בְּשָׂרִי.


“בַּמֶּה אֻסַּרְתִּי?”

בִּזְרוֹעוֹת יָדַי.

“לִי יֵצֶר כָּרֵךְ.”

לִין בֵּין שָׂדַי.


"יַד מִי דוֹפֶקֶת

בַּדֶּלֶת כָּכָה?"

זֶה עוֹבֵר דֶּרֶךְ,

אַל לוֹ תִפְתָּחָה;


פְּתַח הָאֶשְׁנָב

וּזְרֹק לַהֵלֶךְ,

זְרֹק לוֹ שֶׁקֶל,

וְיֵלֶךְ, יֵלֶךְ,


וְאשֶׁר דּוֹדִים

אַל נָא יָפְרָע,

וּמְנוּחָתֵנוּ

עָלֵינוּ שָׁפְרָה. –


אלישע

קִרְאִי לַשְּׁנִיָּה.


חמוטל

אוֹי לִי!


אלישע

לָמָּה תִּצְעֲקִי “אוֹי לִי”?


חמוטל

בְּחַיָּיו בָז לִי, גַּם עַתָּה

חֵרֵשֵׁ הִנֵּהוּ לְקוֹלִי.


אלישע

בְּחַיָּיו – עוֹדֶנּוּ יָלֶד,

וְעַתָּה – מֵת, וּדְבָרֵךְ –

לֹא יֶלֶד יְכַבְּדֶנּוּ,

לֹא מֵת אֶת שִׁירֵךְ יְבָרֵךְ.


אַל תַּשְׁחִיתִים, חֲמוּטַל

לִילָדִים וְיוֹרְדֵי קָבֶר.


חמוטל

שִׁירִי לְמִי אָשִׁירָה?


אלישע

שִׁירֵי חֲמוּטַל – לַגָּבֶר.


חמוטל

אוֹתוֹ אָהַבְתִּי…


אלישע

קְחִיהוּ!


חמוטל

הוֹי, כִּי לֹא יָנַע, אָבִי…


אלישע

קְחִי אֶת הַמֵּת אֶל חֵיקֵךְ,

קְחִיהוּ, אִם תֶּאֱהָבִי.


חמוטל

לוּ חָיָה…


אלישע

עֲלִי כָרֶגַע,

שִׁכְבִי עִמּוֹ וַעֲשִׂי לוֹ

כְּמִשְׁפַּט הַכַּלָּה לְדוֹדָהּ,

מִלְּשַׁדֵּךְ וְחֻמֵּךְ תְּנִי לוֹ.


חמוטל

מורידה ראשה ביגונה.


אלישע

לָמָּה תַּעַמְדִי?


חמוטל

אוֹי לִי,

אֲנִי לֹא רַק תֵּת חֲפֵצָה,

חֲפֵצָה אֲנִי גַם קַחַת,

קַחַת, קַחַת בְּלִי קֵצֶה…


לְאוֹנוֹ הַבָּא מִקִּרְבּוֹ,

וְלִלְּשַׁדּוֹ מֶה צָּמֵאתִי,

מַה יִתֵּן לִי וּמַה לִּי

יוֹסִיף מְאַהֲבִי־מֵתִי?


אלישע

אַחַת אָמַרְתִּי וְאוֹסִיף:

חֲמוּטַל כְּשִׁירָה – לַגָּבֶר!

זֹאת לָךְ עֲצָתִי יְעוּצָה,

שִׁמְרִי, חֲמוּטַל, הַדָּבָר…


קִרְאִי לַשְּׁנִיָּה!


חמוטל

קְרָא לָהּ

אַתָּה, אָבִי…


אלישע

לָמָּה

תְּמָאֲנִי, בִּתִּי?


חמוטל

מִיִּרְאָה

כִּי תִּפַּח בּוֹ נְשָׁמָה,

וִיחִי, וְקָם, וִיהִי לָהּ…

יְהִי לָהּ, חַי… אָנֹכִי

לֹא אוּכַל קְרֹא לַשְּׁנִיָּה

פֶּן יִגְדַּל כֹּחָהּ מִכֹּחִי.


אלישע

בְּבוֹאֵךְ חִכִּית לָהּ בַּפֶּתַח,

עַתָּה מַה כִּי תֶּחְרָדִי?


חמוטל

בְּבוֹאִי – וְטֶרֶם אֵדַע

כִּי אָזְלַת, אָזְלַת יָדִי…


לֹא אֶקְרָא לָהּ לַשְּׁנִיָּה,

וְאִם כִּי הַנָּבִיא צִוָּה!


אלישע

בשחק קל.

אֶת שְּׁמָהּ לִי רַק תַּגִּידִי,

מַה שְּׁמָהּ? מַה שְּׁמָהּ?


חמוטל

חֶפְצִי־בָהּ.

לשמע שמה מופיעה חפצי־בה בפתח העליה. כורעת לרגלי אלישע.


חפצי־בה

הִנֵּנִי!


אלישע

לֹא אָנֹכִי

קָרָאתִי לָךְ, לֹא קוֹלִי,

שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, חֲמוּטַל –

הִיא קָרָאָה…


חמוטל

אוֹי לִי!

ממהרה ויוצאת, ידיה על ראשה.


אלישע

אל חפצי־בה הקמה מכרע.

לִבָּהּ לֹא רַע וְאֵשׁ לָהּ –

אַךְ אֵשׁ בָּהּ תִּיקַד זָרָה;

וְאַהֲבָה לָהּ – הוֹי, אַהֲבָה!

הָאַהֲבָה לִבְשָׂרָהּ.


וּרְעֵבָה אַהֲבָתָהּ,

כִּשְׁאוֹל, כֵּן תִּפְתַּח פִּיהָ:

“מַלְּאוּנִי, הוֹי מַלְּאוּנִי!”

וְלָכֵן יִסַּרְתִּיהָ.


חפצי־בה

מַה לִּי וָלָהּ?


אלישע

לֹא דָּבָר,

אַתְּ שְׁנִיָּה, אַתְּ אַחֶרֶת,

אַךְ אַחַת, אַחַת בְּעֵינְכֶן

הַדִּמְעָה הַנִּגֶּרֶת,


וְאֶת אֶחָד תְּבַכֶּינָה.


חפצי־בה

לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ.


אלישע

וְלָמָּה תִבְכִּי עָלָיו?


חפצי־בה

לֹא חָפַצְתִּי בְמוֹתוֹ, –


וְהוּא – מִי יֵדַע, אוּלַי

בַּעֲבוּרִי מֵת? לְבָבִי

כֹּה יַכֵּנִי…


אלישע

בַּעֲבוּרֵךְ?


חפצי־בה

הוּא אֲהָבַנִי, אָבִי.


מִבֹּקֶר יוֹם

עַד עֶרֶב לֵיל,

הוּא אַחֲרֵי נָע

וְנָד כַּצֵּל.


בַּגַּן, בַּגַּיְא

וְעַל הָהָר,

וְאִם בַּשְּׂבִיל –

גַּם הוּא שָׁם סָר.


בֵּית־אִמִּי זֶה,

אֶסָּתֵר פֹּה –.

לַחַלּוֹן יֵט

וְדָפַק בּוֹ:


"חֶפְצִי־בָהּ!

"חֶפְצִי־בָהּ!

"צְאִי אֵלַי,

“הִגָּלִי נָא!”


אָמַרְתִּי לוֹ:

הוֹי, לָמָּה כֹה

דָבַקְתָּ בִּי?

לֵךְ מִפֹּה!


לְיָמִין אֵט –

לִי יַצִּיג פָּח;

וְאִם אֵפֶן שְׂמֹאל –

וְדַרְכִּי סָךְ.


אֶתְחַנֵּן, אֵבְךְּ:

"הָהּ, סוּר מִנִּי,

שְׂטֵה מֵעָלַי,

תֵּן דֳּמִי לִי!"


הוּא אֵינוֹ נָע,

וְאֵינוֹ זָע, –

רַק "חֶפְצִי־בָהּ!

“חֶפְצִי־בָהּ!”


וַיְהִי הַיּוֹם,

עִם הַעֲרֵב־יוֹם,

וַאֲנִי בַכֶּרֶם

יוֹשְׁבָה דֹם.


וְנַעֲרֵי חָמֶד,

בַּחוּרֵי צְבִי,

בֶּהָמוֹן יוֹשְׁבִים

מִסָּבִיב לִי.


הַשֶּׁמֶשׁ עָמְדָה

בְּפַאֲתֵי יָם;

כָּל פָּנִים לָהַב,

כָּל אֶשְׁכֹּל דָּם.


פִּתְאֹם יִפְנוּ

וְיֹאמְרוּ לִי:

"צְאִי, חֶפְצִי־בָהּ,

“בִּמְחוֹלוֹת צְאִי!”


אָז אָקוּם חִישׁ

בִּמְעוּף הָעוֹף,

וּכְרוּחַ קַלָּה

וְחוּל וָסֹב.


כַּף רַגְלִי תִּגַּע

וְלֹא תִּגַּע מְאוּם;

הֲלָאָרֶץ אֵלֵךְ,

אִם נִשֵּׂאת רוּם?


הַשֶּׁמֶשׁ עָמְדָה

בְּפַאֲתֵי יָם,

כָּל פָּנִים לָהַב,

כָּל אֶשְׁכֹּל דָּם,


כָּל עַיִן יוֹקְדָה

וְצוֹפָה בִי:

"צְאִי, חֶפְצִי־בָהּ,

בִּמְחוֹלוֹת צְאִי!


אָז אָחֹל, אָחֹל

עַד אֲבֹד לֵב;

שִׂמְלָתִי רָחֲבָה,

וְנֶעֱלַם גֵּו.


אֲנִי גַל רוּחַ,

וְלַבַּת אֵשׁ –,

אַל תִּקְרַב עָדַי

הָלְאָה גֵשׁ!


הַשֶּׁמֶשׁ עָמְדָה

בְּפַאֲתֵי־יָם;

כָּל פָּנִים לָהַב,

כָּל אֶשְׁכֹּל דָּם.


"רְאוּ: חֶפְצִי־בָהּ!

“רְאוּ, אַף רְאוּ!”

כֹּה אֶשְׁמַע קוֹלוֹת,

וְקוֹלוֹ הוּא.


עֲלֵי גֶפֶן

עָמַד שַׁח,

וְלַגֶּפֶן

אֶשְׁכֹּל רַךְ.


צִפֹּרֶת כְּרָמִים

שָׁם נָמָה לָהּ

הוּא שָׁלַח יָדוֹ

וְאָחַז בָּהּ,


אֶל פִּיו הִקְרִיבָהּ

בִּנְשִׁיקַת־חֹם,

וְאַל תַּחַת רַגְלִי

הִשְׁלִיכָהּ דֹּם,


וַיִקְרָא: "נַפְשִׁי

"הִשְׁלַכְתִּי לָהּ, –

"וַתִּרְמְסֶנָּה

“חֶפְצִי־בָהּ!”


אָז צָעַקְתִּי,

סָפַקְתִּי כָף,

וּמְחוֹלִי נִדְמָה

בּוֹ בִיעָף.


לָאָרֶץ אֶכְרַע

וְאָתוּר חִישׁ –

הָהּ, נַפְשׁוֹ, נַפְשׁוֹ,

נֶפֶשׁ אִישׁ!


הִיא נָחָה צְחוֹרָה

וָאֶגַּע בָּהּ –

אָז תֵּעוֹר פִּתְאֹם

וְתִפְרַח לָהּ.


“הִיא עָפָה! עָפָה!”

וְקוֹלִי עָז, –

הוּא הִבִּיט רֶגַע,

וּכְרֶגַע נָס.


הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה,

אֵינֶנָּה עוֹד;

כָּל פָּנִים – חִידָה,

כָּל אֶשְׁכֹּל – סוֹד.


נַעֲרֵי חָמֶד,

בַּחוּרֵי צְבִי,

בַּכֶּרֶם יוֹשְׁבִים

מִסָּבִיב לִי.


יַבִּיטוּ אַחֲרָיו,

יָנִיעוּ רֹאשׁ…

יְחַכּוּ דוּמָם

כֹּה עַד בּוֹשׁ.


אָז יָקוּם אֶחָד,

וְשֵׁנִי קָם…

קָדְרוּ, כָּהוּ

פַּאֲתֵי־יָם.


"אָנָה הָלַךְ?

"אָנָה בָא?

"חֶפְצִי־בָהּ?

“חֶפְצִי־בָהּ?”


רוּחַ עָבְרָה,

הֵנִיעָה בַד

וְאֶת צַמָּתִי

כְּמוֹ בְיַד.


פִּתְאֹם אֶרְאֶה

כְּבַחֲלוֹם:

צִפֹּרֶת־כְּרָמִים

עָפָה דֹם,


וַעֲלֵי כְתֵפִי

תֵּשֵׁב לָהּ:

"חֶפְצִי־בָהּ?

“חֶפְצִי־בָהּ?”


לְאַחַר יָמִים

שָׁמַעְתִּי אֵת

הַשְּׁמוּעָה עוֹבְרָה:

הַנַּעַר מֵת.


עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה

בְּעֶצֶם יוֹם,

כְּמוֹ צִפֹּרֶת

שָׁכַב דֹּם.


וָאָבוֹא הֵנָּה –

וּבְכָל הַשְּׁבִיל

לֹא שָׂשׂ לִקְרָאתִי

אֱלֵי גִיל.


רַק קוֹלוֹ אֶשְׁמַע

וְלֹא אֵדַע מָה –:

"חֶפְצִי־בָהּ,

“חֶפְצִי־בָהּ!”


אלישע

מְחִי דִּמְעָה מֵעֵינַיִךְ,

וְצַהֲלִי, צַהֲלִי קוֹלֵךְ,

לֹא אַתְּ הֵמַתְּ.


חפצי־בה

צוהלת.

לֹא אָנִי!


אלישע

לֹא אַתְּ, לֹא אַתְּ, לֹא מְחוֹלֵךְ.


חפצי־בה

גַּם לֹא הַמָּחוֹל!


אלישע

תַּמָּה

אַתְּ, גַם מְחוֹלֵךְ תָּמִים;

צַהֲלִי, צַהֲלִי קוֹלֵךְ

וְחוּלִי, חוּלִי בַּת־כְּרָמִים.


חפצי־בה

בָּרוּךְ! בָּרוּךְ, אֶקְרָא,

בָּרוּךְ אֵל שָׁמַיִם!

לֹא אֲנִי הֵמַתִּי,

הֶאָח!


אלישע

בִּמְחוֹלֵךְ חַיִּים!


לֹא נָמָה הַצִּפֹּרֶת

אָז עַל הָאֶשְׁכֹּל, הָיְתָה

הַצִּפֹּרֶת מֵתָה,

וְתַחַת רַגְלֵךְ חָיְתָה…


בִּמְחוֹלֵךְ חַיִּים, חוּלִי!

חוּלִי־נָא, חוּלִי לְפָנָיו,

אוּלַי עוֹד תְּחִי הַצִּפֹּרֶת,

אוּלַי עוֹד תָּנַע כָּנָף,


חוּלִי!


חפצי־בה

פֹּה?


אלישע

בָּעֲלִיָּה!


חפצי־בה

קַח אֶת הַמֵּת וְאָחֹל.


אלישע

לֹא כִּי לְפָנָיו תָחוּלִי!


חפצי־בה

מַה לַּמֵּת וְלַמָּחוֹל?


אלישע

הוֹי, הַנּוֹשְׂאִים בְּחֵיקָם

מַיִם לַיָּם וְלֶהָרִים

חוֹל וְלַחַיִּים – חַיִּים!…

קוּמִי, עֲלִי עַל קְבָרִים,


לְחַצְרוֹת הַמָּוֶת בּוֹאִי,

רְדִי לְעִמְקֵי רְפָאִים,

וּלְמַעֲרוֹת אַשְׁמַנִּים –

שָׁם חוּלִי מְחוֹל הַפְּלָאִים.


הָבִי מְחוֹלֵךְ לַמֵּתִים!

פֹּה אֶחָד… בִּדְמִי יָמָיו

מֵת, בְּעוֹדֶנּוּ נַעַר,

קוּמִי, אַל תַּעַמְדִי עַל דָּמָיו,


חוּלִי לוֹ חַיִּים.


חפצי־בה

אוֹי לִי,

שָׁכַחְתִּי בְקִרְבָתוֹ –

בְּקִרְבַת מֵת כָּל מָחוֹל.


אלישע

זִכְרִי אַהֲבָתוֹ.


חפצי־בה

הִיא הָיְתָה עָלַי לְמַשָּׂא.


אלישע

כִּי הָיְתָה גְדוֹלָה, גְּדוֹלָה…

רְאִי: הֵן לִבּוֹ חָלָל –

וְלַבַּת הָאַהֲבָה עוֹלָה.


יָפָה הַנַּעֲרָה וְנָאוָה,

וּמְאַהֲבִים רַבִּים לַנָּאוָה,

וְאֶחָד מֵאֶלֶף הוּא דוֹד לָהּ,

אוֹהֵב לָהּ אֶחָד מֵרְבָבָה.


אֶחָד לָהּ יִתֵּן זָהָב,

וְשֵׁנִי לָהּ יַרְבֶּה נְכָסִים,

וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מֶלֶךְ –

כֶּתֶר לְרֹאשָׁהּ יָשִׂים.


זֶה יִלְכֹּד עִיר בַּעֲבוּרָה,

וְזֶה אֶת רֹאשׁ גָּלְיַת יָבִיא,

וְהוּא לָךְ אֶת נַפְשׁוֹ הִשְׁלִיךְ!


חפצי־בה

לָמָּה לִי נַפְשׁוֹ, אָבִי?


אלישע

נאלם רגע דומיה, ברוח כבדה.

לְכִי־לָךְ, גַּם אַתְּ. . כִּי אֵין לִי

עוֹד חֵפֶץ בָּךְ…


חפצי־בה

לֹא יָכֹל

לִבִּי הֵרָגַע… הִנְנִי

וְאֵצֵא לְפָנָיו בְמָחוֹל;


מִי־יִתֵּן וְקָם, וּבְקוּמוֹ

מִי־יִתֵּן וְחָדַל מֶנִּי; –

יִחְיֶה, לֹא יִחְיֶה – לִי אַחַת,

אָחל לוֹ פַּעַם וְאֵינֶנִי!


אלישע

פורש לקרן זוית, ליד שלחנו, שוקע שם במחשבותיו

ואינו רואה במחול, וכמו לא לו המחול.


חפצי־בה

מחוללת.

מָחוֹל לִי!

מָחוֹל לִי!

כִּיקוֹד אֵשׁ

כֵּן יִבְעַר בִּי

אֶשְׁלַח רֶגֶל.

אוֹשִׁיט יַד, –

הִנֵּה הוּקַל

לִי מְעַט…


גֵּוִי תֶבֶן,

בְּשָׂרִי קַשׁ,

כָּל עַצְמוֹתַי

הֵן חֲשַׁשׁ –


אִם הַמָּחוֹל

אֶעֱצֹר בִּי –

אָז יֹאכְלֵנִי

מָחוֹל־לִי.


עַתָּה יִפְרֹץ

וּבְלֹא קוֹל –,

וְחַיִּים נִדְמוּ,

נִדְמָה כֹּל.


הַס, לֹא הָגֹה!

ולֹא חֲשֹׁב!

אֲבַק רַעְיוֹן –

שְׁקַע וַחֲלֹף.


אֲשֶׁר הָיָה –

לֹא יִהְיֶה עוֹד…

עַתָּה יִתְגַּל

חָדָשׁ סוֹד –


עוֹלָם חָדָשׁ

יֶהֶמֶה בִי, –

עוֹלָם! עוֹלָם!

מָחוֹל־לִי!


תֹּהוּ! בֹּהוּ!

וְאֵין כֹּל,

לֹא שָׁמִיִם,

לֹא שְׁאוֹל…


תְּהֹם כִּבְרֵאשִׁית

יֻצַּע דֹּם,

וַאֲנִי הָרוּחַ

עַל־פְּנֵי תְהֹם.

יוצאת מתוך מחול את החדר.


השונמית

באה אחרי רגעי דממה, ונצבת בפתח.


אלישע

נעור לבואה, צופה לאחור.

מִי בָא?


השונמית

אָנֹכִי, אָבִי.


אלישע

וְהִיא, זֹאת הַמְּחוֹלֶלֶת?


השונמית

אֵינֶנָּה פֹה.


אלישע

אַיֶּהָ?


השונמית

יָצְאָה.


אלישע

בְּזֹה הַדֶּלֶת?


וְאָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי.


השונמית

אֵלֵךְ וְאָבִיא אוֹתָה

שֵׁנִית.


אלישע

לָמָּה? לֹא הָיְתָה

הַנַּעֲרָה פֹה גַם בִּהְיוֹתָהּ!

פֹּה רִחֲפָה רוּחַ

עַל־פְּנֵי תְהֹם רִחֵפָה,

אַךְ לַשָׁוְא! לֹא בָרְאָה

הָרוּחַ מְאוּם… עֲיֵפָה


יָצְאָה הָעֲלִיָּה –

מראה על המת, בקרבו אליו שנים־שלשה צעדים.

שְׁתַּיִם לוֹ הָיוּ אֶמֶשׁ:

אַחַת לוֹ – שֶׁמֶשׁ רְחֹקָה,

הַשְּׁנִיָּה לוֹ אוֹר – וְאֵין שָׁמֶשׁ.


אַהֲבָה וְאַהֲבָה – וְאַף אַחַת

לֹא תִתֵּן וְלֹא תְמַגֵּן

חַיִּים…

מתוך יאוש.

וְהָאֵם מְחַכָּה! –

לָמָּה תָבוֹאִי?


השונמית

הַמְּנַגֵּן


אלישע

יָבוֹא!

השונמית יוצאת.

יָבוֹא וִינַגֵּן,

אוּלַי יוֹשִיעַ הַכִּנּוֹר?

אוּלַי בְנַגְנוֹ – וְחָיָה,

יַךְ הַמֵיתָרִים – וְנִנְעָר.


המנגן

בא, בעמדו בפתח, יעביר יד על כנורו


אלישע

אַתָּה הוּא! זֶה אַתָּה,

וְזֹאת יַדְךָ הָרוֹעֶדֶת

עַל כִּנּוֹרְךָ… אוֹתְךָ

לָקְחוּ אָז לִי בְּרֶדֶת


אֵלַי יְהוֹרָם וִיהוֹשָׁפָט

וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, וְדָרְשׁוּ

אֶת אָדֹנָי מֵאוֹתִי –

וְאָזְנַי אָז חָרְשׁוּ, חָרְשׁוּ,


וְלִבִי הָשְׁמַן… קוֹלוֹ

לֹא אֶשְׁמַע – וְלֹא אֵדַע

גוֹרַל שְׁלֹשֶׁת מְלָכִים –,

אָז תָּבוֹא –, יַד רוֹעֵדָה


תַּעֲבִיר עַל הַכִּנּוֹר,

בְּהֶמְיָה נִימָיו תָעִיר –

וּקְרוּם מֵעֵינַי יוּסַר,

וּדְבַר אָדֹנַי לִי יָאִיר.


תְּנַגֵּן לִי – וְאָזְנַי

עִם הַנְּגִינוֹת בּוֹלְעוֹת

נְאוּם אֲדֹנָי לַמְּלָכִים,

וַעֲצָתוֹ עִם הַקּוֹלוֹת.


תְּנַגֵּן לִי – וְחַיִּים

תִּמְסֹךְ עִם הַשִּׁיר בִּי,

חַיִּים חֲדָשִׁים פּוֹרְצִים

לַלֵּב וְשׁוֹקְקִים קִרְבִּי.


עָיְפָה לַמָּוֶת נַפְשִׁי,

רָעַד כִּנּוֹרְךָ – וְחָיְתָה.

רָחַקְתִּי מֵאֵלִי, וַתְּנַגֵּן –

וּדְבַר אֲדֹנָי אֵלַי הָיְתָה:


מִדְבָּר וְעַם בּוֹ סוֹבֵב, –

לְשׁוֹנוֹ בַצָּמָא נָשָׁתָּה:

מִי יִבְקַע לִי בַמִּדְבָּר

מַעְיָן חַיִּים –?

אל המנגן

אָתָּה!


תְּנַגֵּן – וְעָשֹׂה הַנַּחַל.

גֵבִים־גֵבִים עֲמוּקִים;

בְּלֹא רוּחַ וָגָשֶׁם שׁוֹטְפִים

מַיִם חַיִּים וּמְתוּקִים;


נַגֵּן גַּם לוֹ. הִתְיַצֵּב,

בְּשָכְבּוֹ כֹה וּבְנוּחוֹ,

וְהַחֲרִידוֹ בְּמַנְגִּינָה,

וּבְשִׁירָה הָשֶׁב רוּחוֹ.


המנגן

עוֹד אָז בְּטֶרֶם בְּרֹא אֱלֹהִים

אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

עוֹד טֶרֶם רִחֲפָה רוּחַ אֵל –

עָלְתָה הֶמְיַת שִׁיר וִילֵל

מַנְגִּינָה מִן הַמָּיִם.


מִתְּהֹם תֹּהוּ וָבֹהוּ וְסוֹד

עָלְתָה הַמַּנְגִּינָה,

מֵאַיִן לְאַיִן יָצָא קוֹל:

"אֲנִי יְצִירָה, אֲנִי אֵם כֹּל,

אֲנִי, אֲנִי רֹאשׁ־פִּנָּה".


דוּמָם יִבְּבָה: "רוּחַ אֵל,

אֵלַיִךְ יֶהֱמֶה שִׁירִי,

רְדִי אֵלַי עַל פְּנֵי הַתְּהֹם,

וְרַחֲפִי, רַחֲפִי עָלַי דֹם,

וּבִרְאִי! בִּרְאִי! בִּרְאִי!"


כֹּה נֵצַח, נֵצַח קָרְאָה לָהּ –

מֵאֵי־מִזֶּה תִתְפָּרֶץ

רוּח אֵל –, שׁוּט, שׁוֹב וַעֲבֹר

עַל פְּנֵי תְהֹם – אָז תִּבְרָא אוֹר,

שָׁמַיִם תֵּט וָאָרֶץ.


"אֲנִי קָרָאתִי לֵאלֹהִים,

קָרָאתִי מִמַּעֲמַקִּים;

וֵאלֹהִים לְקוֹלִי בָא –

וָאֵבְךְ לוֹ וָאֶתְחַנָּן: בְּרָא,

מִתְּהוֹמוֹת וּמַחְשַׁכִּים".


אֶת הַמְּאוֹרוֹת יַעַשׂ אָז,

שֶׁמֶשׁ חַם וּמָאֳדָם,

וְסַהַר חִוֵּר וְכוֹכְבֵי לֵיל;

אָז עוֹף וּבְהֵמָה יִבְרָא אֵל,

אָז יִיצֶר אֶת הָאָדָם.


רַק אוֹתִי דָלָה מִן הַתְּהֹם

וּבִכְנָפָיו אָצָר,

רַק בִּי, רַק בִּי אָז יִבְרָא כֹל,

בִּי מָתַח רוּם, הִצִיעַ שְׁאוֹל,

רַק בִּי, רַק בִּי אָז יָצָר.


רַק אֱהֱמֶה לוֹ: וְאֶרֶץ לְיָם,

וְיַם הָפַךְ לְיַבָּשָׁה,

רַק אֶהֱמֶה לוֹ – וְכוֹכָב יֵט,

וְרִחֵף עָלָיו, וְעָלָה אֵד,

וְתֵבֵל לוֹ חֲדָשָׁה.


אֲנִי מִכֹּל, אֶל כֹּל, בַּכֹּל,

בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל פִּנָּה;

יְצוּר וִיצוּר בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם –

אֲנִי, אֲנִי שׁוֹקֶקֶת בָּם,

אָנֹכִי הַמַּנְגִּינָה.


אֲנִי יְצִירָה, אֲנִי אֵם כֹּל,

אֵם אֲנִי מִבְּרֵאשִׁית;

אַךְ מַה שָּׁדַיִם וְרֶחֶם מָה,

אִם עֲלֵיהֶם אִישׁ לֹא בָא,

אִם אִישׁ לֹא בָא עַל אֵשֶת?


אֲנִי קָרָאתִי לֵאלֹהִים,

קָרָאתִי לְאִישׁ בְּרִיתִי;

וְהֲמִית נְכָאַי כְרִבְבוֹת קוֹל:

“בּוֹא עָלַי וְלֹא יֹאבַד כֹּל…”

וַיָּבֹא לַהֲמִיתִי.


אָז יִוָּלֵד בְּנִי הַיְּקוּם,

בְּהִיר־עַיִן וְזַךְ־נָפֶשׁ;

וּבִזְרוֹעוֹתַי חָבוּק אֵל

בְּעֵדֶן גַנּוֹ, בְּמִסְתּוֹר צֵל,

כִּי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.


דֳּמִי וְהַס – אַךְ פִּתְאֹם קָם,

וְאָזְנוֹ מַאֲזִינָה:

אֲנִי לוֹ פִתְאֹם אֵהוֹם: "קוּם,

וְחַדֵּשׁ, חַדֵּשׁ פְּנֵי הַיְּקוּם…"

אָנֹכִי, הַמַּנְגִּינָה.


אֶת חֲלַל כָּל עוֹלָם־יָהּ

אֲנִי, אֲנִי מְמַלְּאָה;

מְקוֹם רוּחַ אֵל שָׁם, שָׁם אֲנִי,

אֲנִי בְרוּחוֹ וְרוּחוֹ בִי,

כְרוּחוֹ – כְבֵדָה וְקַלָּה.


הוּא בַצּוּר – אָנֹכִי שָׁם

מִנְּקִיקוֹ קוֹל אָרִימָה,

בַּיָּם הוּא – גַל אֶל גַּל אָז אַךְ,

בָּאָדָם – אָז מִלִּבּוֹ רַךְ,

מִלִּבּוֹ לוֹ אָהִימָה.


אֲנִי לַסַּעַר שׁוֹרְקָה: חֲזָק!

עַל עָבִים אַרְעִים: גָּשֶׁם!

לְעוֹף: אֶל קַן דּוֹדָתְךָ עוּף!

וְלַצְּפַרְדֵעַ: רְבִי בַּסוּף

פְּרוּ וּרְבוּ, אֲנָשִים!


הָרוּחַ יוֹצְרָה; אָנֹכִי אֵם,

וְלִיצֹר לֹא אָבִינָה,

וְאִם רוּחַ בָּאָדָם – אֲנִי לוֹ אוֹר,

אֲנִי מִדַּבְּרָה לוֹ: יְצֹר!

אָנֹכִי, הַמַנְגִּינָה!


אלישע

בּוֹא, נַגֵּן לוֹ בַכִּנּוֹר,

וְיָקוּם.


המנגן

לֹא אאמִינָה, –

מַנְגִּינָה וְלֹא רוּחַ

כְּאַיִן הַמַּנְגִּינָה.


אֲנַגֵּן לִפְנֵי הַנָּבִיא,

לִפְנֵי אִישׁ־הָרוּחַ,

כִּי רוּחוֹ, הִיא תְחַיֵּהוּ

עוֹד טֶרֶם יוֹם יָפוּחַ.


אֶת עֵינַי רַק אֲכַסֶּה –

הוא שם על עיניו מסוה.

וְלֹא תִתְמוֹגַגְנָה,

וְלֹא תִכְלֶינָה עֵינַי

מְאוֹר פְּנֵי נָבִיא…


אלישע

נַגְּנָה!


המנגן

ינגן בכנור

אֶגַּע מֵיתָר –

יָצָא צְלִיל,

לְלֹא עֶצֶב,

לְלֹא גִּיל.


לֹא אֲנָחָה

וְלֹא קוֹל עָז, –

חִנָּם עָלָה,

וְחִנָּם גָּז.


לֹא בָא בְעָצְמָה

וְלֹא רְתֵת;

נָשַׂק אֹזֶן,

וְעַל סִפָּהּ מֵת.


לָמָּה נוֹלַד

וְגָוַע פֹּה?

הָהּ, לֹא הָיָה

שֵׁנִי לוֹ.


אַךְ מֵיתָרַי,

שְנַיִם אַךְ,

יָצְאוּ שְׁנַיִם –

אָח וְאָח.


צְלִילִים שְׁנַיִם,

צְלִיל וּצְלִיל –

רֵאשִׁית מַכְאוֹב

בָּם וְגִיל.


שְׁלִישִׁי נוֹסַף –

אֵגֶל כְּאֵב,

נֵטֶף שִׂמְחָה

אֶל הַלֵּב.


תָּעָה לֵב: מֶה

הָיָה לִי?

הַמַּנְגִּינָה

הִנֵּה הִיא!


אַךְ מֵיתָרַי –

יָצָא צְלִיל,

אַחֲרָיו חָרַד

אָחִיו בְּחִיל,


וְאַחֲרֵיהֶם

עוֹד וְעוֹד,

חֲרֵדִים כֻּלָּם,

צְלֹל וַחֲרֹד.


צְלֹל לַנֶּפֶשׁ,

חֲרֹד לַלֵּב,

עִם הַגִּיל

וְעִם הַכְּאֵב…


נַפְשִׁי רוֹגְעָה

וְנַעֲוָה –

נַפְשִׁי מְלֵאָה

אַהֲבָה.


זֶה הַכִּנּוֹר,

וְיָדִי זֹה, –

כֹּה בְיָדִי

אַכֶּה בוֹ!


בְּבַת אַחַת

יֵצְאוּ רָב,

מִטְרוֹת צְלִילִים –

וּפֻזְּרָה עָב,


טֹהַר שַׁחַק!

רֶגַע עוֹד –

וְיּבָּקַע,

וְנִגְלָה סוֹד…


אַךְ הַכִּנּוֹר,

יָצָא קוֹל,

שָׁמַי גְלוּיִם –

אַחַז כֹּל.


אֶתְפֹּשׂ כִּנּוֹר,

וְסֹב וָרֹן,

אַךְ מֵיתָרָיו,

אַךְ בְּאוֹן.


אֶקְרָא חַיִּים

בְּכָל חוּץ,

הוֹלֵךְ לְאַט־לוֹ –

יָחֵל רוּץ;


כָּל רָץ וּמְמַהֵר

יְנַסֶּה עוּף,

יִשְׁלַח יָדָיו

כְּכַנְפֵי כְרוּב.


צְלִילִים שׁוֹטְפִים,

שְׁטֹף וַעֲבֹר,

הוֹמִים חַיִּים,

קוֹרְאִים דְּרוֹר.


אַעֲבִיר יָדִי,

אַעֲבִיר אָט

עַל הַכִּנּוֹר –

לֹא, לֹא יָד!


לִבִּי יָצָא

מִנִּי גֵו,

וְעוֹבֵר עָלָיו

בַּהֲמוֹת לֵב.


לֹא, לֹא צְלִילִים

הוֹמִים כֵּן,

רַק שְׂפָתַיִם

נָעוֹת הֵן.


שְׂפָתַי נָעוֹת

אֶל אֵל חָי,

אֲנִי – תְפִלָּה

לַאדֹנָי.

מנגינת תפלה. פני אלישע יוקדות כל העת בחליפות

צבעי אור שמש שוקעת, הבא בעד חלון העליה.

המנגינה הולכת הלך ורפה.


אלישע

נוֹפְלִים עַל לִבִּי הַצְּלִילִים, צְלִילֵי מַנְגִּינָה,

נוֹגְעִים וְלֹא נוֹגְעִים;

כְּגַלִּים, בְּנֵי־גַלִּים נֻפָּצִים אֶל אֶבֶן בְּרִנָּה,

וְהוֹלְכִים וּנְמוֹגִים.


רַק פְּנִינֵי נְטָפִים בְּעָבְרָם בְּשֶׁטֶף בָּהּ דְבֵקִים,

זַכִּים וּטְהוֹרִים –,

עַל לִבִּי כְאֶבֶן צְלִילֵי מַנְגִּינָה שׁוֹקְקִים,

וְחוּשַׁי נֵעוֹרִים!


הוֹלְכִים הַקּוֹלוֹת וְרָפִים, הוֹלְכִים וְשׁוֹקְעִים,

כִּשְׁבִיבֵי לֶהָבָה דוֹעָכֶת,

נִדְמִים אַחֲרוֹנֵי הַצְּלִילִים וְאַחֵרִים לֹא בוֹקְעִים,

רַק הֵדִים, בְּנֵי־הֵדִים

עוֹד קִרְבִּי חֲרֵדִים,

תְּפִלָתִי – הִיא עוֹד מִשְׁתַּפָּכֶת,


תְּפִלָתִי, תְּפִלָתִי – דוּמִיָּה,

וְאֶת דְּבַר אֲדֹנָי לִי מְבִיאָה.

המנגן יוצא חרש עם כנורו.

הַכִּנּוֹר נֶאֱלַם, הַמְּנַגֵּן יָצָא

וְאֵינֶנּוּ;

הֲמִמֶּנּוּ לִי תַעֲלוּמָה?

הֲמִמֶּנּוּ?


וְסוֹד וּסְתָרִים הֲמִמֶּנּוּ

אֵלַי בָאִים?

הֲמִמֶּנּוּ רָזֵי עוֹלָם

לִי וּפְלָאִים?


לֹא הַמְּנַגֵּן, רַק הַמַּאֲזִין

לַמַּנְגִּינָה!

הוּא עָלֶיהָ חָרַד, חָרָד,

הוּא הֵבִינָהּ…


עֲנָנָה מַה אִם בִּטְנָהּ מָיִם,

כִּי תִשְׁפֹךְ גִּשְׁמָהּ –

לֹא תֵדַע מְאוּם… רַק צִיץ הַשָּׂדֶה

הָרִנָּה יִשְׁמַע!


לֹא אֱלֹהִים וְגַם לֹא קוֹלוֹ

אֲשֶׁר עָבַר

בְּכָל הָאָרֶץ חִנָּם, רַק הַנָּבִיא,

הַמַּצִּיל דָּבָר!

בהתעוררות גדולה.

תַּעֲלוּמָה לִי, וְסוֹד וּסְתָרִים לִי,

וְרָזֵי עוֹלָם,

וּפְלָאִים, פְּלָאִים לִי! עַל מִי וָמִי

אָנֹכִי תוֹלֵם?


עַל מִי וָמִי אֶת פְּלָאַי אֶתְלֶה?

קוטף פרח לבן קמל מעציץ־הפרחים.

הִנְנִי וְאֶתְלֵם בַּחֲבַצֶּלֶת

הַנּוֹבֶלֶת!

הִנְנִי לְהַחֲיוֹתָהּ, וְתֵת־לָהּ, תֶּת־לָהּ


עָלֶה רַעֲנָן וְרֵיחַ חָדָשׁ בְּאַחַת –

רַק אֶגַּע בָּהּ, בָּה אֶפַּח – הִיא פוֹרַחַת!

הפרח מעלה נצה בידו.

מִי עוֹד? מִי עוֹד פֹּה מֵת? עַכָּבִישׁ!

בְּקוּרָיו נֶאֱחָז וְיָבֵשׁ –,


הִנְנִי וְאַשִּׁיב עָלָיו בְהֶבְלִי – חַיִּים; –

הֶאָח, מְתַפֵּשׂ הַעַכָּבִישׁ בְּיָדַיִם!

השממית זעה בקוריה.

מִי עוֹד פֹּה מִן הַמֵּתִים חַיִּים חָפֵץ?

מִי עוֹד פֹּה? בּוֹא!

הָעֵת, עֵת־מְצֹא לַמֵּתִים, עֵת־מְצֹא!

כָּאֵל אֲפַזֵּר חַיִּים וְכֹחוֹת אָפִיץ…


הַיּוֹם הַזֶּה אֲנִי מִמָּוֶת מַצִּיל,

מִדָּמַי אַעֲנִיק וּמֵרוּחִי אַאֲצִיל.

נפנה פתאם לעבר הנער המת.

גַּם הוּא! גַּם הוּא! כֹּה אֱעֶלֶה –

עולה כסער על המת.

עָלִיתִי וְעוֹרַרְתִּיךָ!

אוֹר עֵינַי מְצֵה בְעֵינֶיךָ,

וְרוּחַ פִּי אֶל פִּיךָ.


קוֹל דָּמִי בְךָ יִצְעָק…

יורד אחרי רגע מעל המטה.

וּבְקִרְבִּי – יִמְעַט, יִמְעָט…

כֹּחוֹתַי יַעַזְבוּנִי,

וְרַגְלִי בְלֶכְתָּה – תִּמְעָד.


המת

רוחש על המטה ומזורר פעמים אחדות.


אלישע

צונח נדכא וחלש על הכסא מרחוק.

הוּא חַי… וְלֹא בְיַד פְּלָאַי!

מִקְסַם פְּלָאַי חָלָף;

בְּרִדְתִּי מֵעָלָיו עוֹד אֵינִי

אֲשֶר עָלִיתִי עָלָיו…


לֹא הוֹסַפְתִּי חַיִּים

וְדָם וְרוּחַ לְבָשָׂר;

לָקַחְתִּי מִבְּשָׂרִי אָנִי –

וְעָּתה אָנֹכִי חָסֵר…


הוּא חַי! הוּא חַי! אֲנִי לוֹ

לֵחַ וּלְשַׁד נָתַתִּי,

נָתַתִּי לוֹ חַיַּי אָנִי –

וְאָנֹכִי מַתִּי.


המת

מתרומם ויושב על המטה, מתעטש עוד פעם.


אלישע

הוּא חַי… וְאוּלַי אֶשְׁגֶּה?

הֵן פַּעַם אַחַת שָׁגִיתִי,

שָׁמַעְתִּי וְלֹא שָׁמַעְתִּי,

רָאִיתִי וְלֹא רָאִיתִי…


הנער

מעל המטה.

אִמִּי!


אלישע

מִי קוֹרֵא לְאִמּוֹ?


הנער

אֲנִי, אֲנִי הוּא, אָבִי.


אלישע

מִי אָתָּה?


הנער

בֶּן הָאִשָּׁה.


אלישע

וְאָנֹכִי מִי?


הנער

הַנָּבִיא.


אלישע

הַנָּבִיא מֵת וְאֵינֶנּוּ.


הנער

הוּא חַי וּמְדַבֵּר עִמִּי.


אלישע

חַי וּמְדֵבֵּר… אוּלַי

נִדְמֶה לָךְ?


הנער

הוֹי אִמִּי!


מִי הֶעֱלָה אוֹתִי הֵנָּה?

וּמִי זֶה הִשְׁכִּיבַנִי

עַל מִטָּה זֹה, וָאִישָׁן?

קוֹל מִי, קוֹל מִי הֱעִירַנִי?


הוֹי אִמִּי! אִמִּי!


אלישע

גֵיחֲזִי! –

יָבוֹא נַעֲרִי וְהִפְלָה

בֵּין חַי וּמֵת… גַּם לְאִמְךָ

יִקְרָא… גֵיחֲזִי!


גיחזי

בא, מביט משתומם, הנה והנה חליפות.

נִפְלָא!

רואה את פני אלישע הנופלים.

וְאוּלָם אַתָּה, אָדוֹן –

מָה אֶרְאֶה, מָה אַבִּיטָה!

יֵרֵד נָא עַתָּה הַנַּעַר

וְיַעַל אֲדוֹנִי לַמִּטָה…


אלישע

נאנח חרש אנחה עמוקה ושוקע בכסאו.

קְרָא אֶל הַשּׁוּנַמִּית.


גיחזי

הִנְנִי וּקְרָאתִיהָ.

יוצא.


אלישע

תָּבוֹא וְתִשָּׂא יַלְדָּהּ,

וְתִדֹּם הָעֲלִיָּה


עַל אַרְבַּעַת קִירוֹתֶיהָ

וְעַל הַמֵּת בְּתוֹכָה –,

וְהַס… בְּכִי אֵם לֹא יָבוֹא,

וְלאֹ קוֹל נַעֲרָה בוֹכָה…


השונמית

באה.


הנער

מושיט זרועותיו אל השונמית.

אִמִּי!


השונמית

הִנֵּה חָיִיתָ!

נופלת לרגלי הנביא.

בַּמֶּה, בַּמֶּה תְבָרֵךְ

אֵם בְּעַד בְּנָהּ?


אלישע

אַל תְּבָרְכִי,

שְׂאִי אֶת בְּנֵךְ, כִּדְבָרֵךְ.


השונמית

משתחוה לו עוד הפעם ארצה, קמה תומכת בבנה ויוצאת עמו.


אלישע

מַתִּי… וְאוּלַי עוֹד אָקוּם

שֵׁנִית לְחַיִּים וּשְׁלִישִׁית;

אֶתְנָעֵר בְּזֹה הָעֲלִיָּה

מִדִּמְמַת מָוֶת חֲרִישִית.


הַמֵּת לִבְשָׂרוֹ יָמוּת

אַךְ פַּעַם, פַּעַם יִגְוָע, –

וְהַמֵּת בְּעַד אַחֵרִים

עוֹד לוֹ לְחַיִּים תִּקְוָה.


יָקוּם וְיַצִּיל חֲלִיפוֹת,

יִחְיֶה וְיָשּׁוּב וְיָמֹת, –

זֹאת הִיא תְעוּדַת הַנָּבִיא,

וְאִישׁ־הָאֱלֹהִים עַל אֲדָמוֹת.


המסך



אמנון

מאת

יצחק קצנלסון

מחזה בשלוש מערכות

לא–ר לבית א.ק.

לוּלֵא אַתְּ עָלִית כִּצְפִירַת בֹּקֶר בְּמִזְבַּח שָׁמָי,

וְלוּ כַּשַּׁחַר לֹא בָקַעְתְּ וְדָרַכְתְּ עַל בָּמֳתֵי עָבָי –

לֹא עָלָה וְזָרַח אַחֲרַיִךְ שִׁמְשִׁי זֶה כָל יָמָי,

וְהָיָה יוֹקֵד לְבַטָּלָה בִי בִתְהֹם לְבָבִי.


לוּלֵא אַתְּ נִקְרֵית כְּעֶדְנָה לִי בְמִּדְבַּר חַיָּי,

וְלוּ בְחֹם עֵינַיִךְ לֹא תָבֹאִי וְתַעַמְדִי לְפָנַי –

וְלֹא נֵעוֹרוּ בִי לְעוֹלָם כָּל שְׂפוּנֵי־טְמוּנֵי מַאֲוַיָּי

וּמִלִּבִּי צוּר – לֹא הָיוּ בּוֹקְעִים אֵלֶּה מַעְיָנַי.


נִדּוֹן לְמִיתָה, לִקְרַאת הַמָּוֶת אֶתְנַהֵל שַׁח וַעֲרִירִי,

אַךְ עִמָּדֵךְ – מִתּוֹךְ צְחוֹק עָשִׂיתִי דַרְכִּי עִמָּדֵךְ;

מִתּוֹךְ צְחוֹק לִקְרַאת הַמָּוֶת אֵלֵךְ וְלֹא אִירָא,

לֹא נוֹרָא הַדֶּרֶךְ לַמָּוֶת בְּלֶכְתִּי עַל יָדֵךְ.


לֹא רְאִיתִיו מֵעוֹלָם וִירֵאתִיו, אַךְ בְּקִרְבָתֵךְ

הִבְלַגְתִּי עַל פַּחֲדִי וָאֹמַר: יְהִי מָה, אֶרְאֶנּוּ!

נָהוּג בְּיָדֵךְ קָרַבְתִּי לַפַּרְגּוֹד וָאָרֶם הַמָּסָךְ,

וָאָצִיץ מֵעֵבֶר לַחַיִּים, וְהִנֵּה, הַמָּוֶת אֵינֶנּוּ.


הנפשות

אַמְנוֹן בן־המלך

תָּמָר אחות אבשלום

דָּוִד מלך יהודה וישראל

אֲחִינֹעַם אשת דוד, אֵם אמנון

נָתָן הנביא

יוֹנָדָב רֵעַ אמנון

חוּשָׁי עבד אמנון

חָגְלָה בתו, פילגש אמנון

זָבָד; הֵימָן; שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי נערי בן־המלך

עבדי המלך דוד ובני לוויָתו

מקום המחזה: ירושלים. בהיכל אמנון

1.jpg

מערכה ראשונה

הנפשות

אַמְנוֹן

חוּשָׁי

חָגְלָה

יוֹנָדָב

תָּמָר

מימינו ומשמאלו של הרואה

בהיכל אמנוֹן. ביַרכּתֵי החדר תא. בתא יצוע. המסך על־פני פתח התא מופשל מזה ומזה.

אמנון (סרוח על פני יצוע מרבדים נמוך מצד ימין, פניו אל הקיר, אחרי רגעי דממה אחדים).

חוּשַׁי!

חושי (בא משמאל)

אמנון (הרגיש בו ואיננו מֵסֵב פניו מעבר הקיר)

חוּשַׁי!

חושי

קָרָאת לִי – הִנֵּנִי.

אמנון (פניו עוד מָפנים לקיר)

זֶה עַתָּה הֱקִיצוֹתִי.

חושי

הֱיֶה בָּרוּךְ!

אמנון

הֱקִיצוֹתִי – אַךְ אֶת עֵינִי טֶרֶם עוֹד פָּקַחְתִּי.

הַשֶׁמֶשׁ עָלָה?

חושי

עָלָה.

אמנון

מַה בִּתֶּךָ?

חושי

עוֹד טֶרֶם שָׁבָה.

אמנון (הופך את פניו בבת־אחת מעֵבר הקיר ויושב על היצוע)

לֹא שָׁבָה עוֹד!

מַדּוּעַ עוֹד לֹא שָׁבָה?

הֵן תְּמוֹל הָלָכָה? הִיא הָלְכָה עִם הָעָרֶב.

חושי

הִיא לָנָה שָׁם הַלַּיְלָה.

אמנון

לָנָה שָׁם… בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם לָנָה –

פְּתַח הַחַלוֹן! –

חושי (מסיר את הוילון, זרם קרניים פורץ במבוא החלון העגול)

אמנון

הָצֶץ, הָצֶץ בּוֹ –

כִּי תִרְאֶה אֶת הַנַּעֲרָה הוֹלֶכֶת,

וְרָמַזְתָּ לָהּ בַיָּד, בַּיָּד –

וְתָחִיש פְּעָמֶיה.

חושי (מציץ בחלון, הוא כולו טָבול באור)

לֹא אֶרְאֶנָּה.

אמנון

רְאֵה, גַם רְאֵה, עַד כְּלוֹת עֵינֶיךָ, רְאֵה,

וּקְרָא לָהּ, קְרָא!

חושי (קורא מעבר לחלון)

מַהֲרִי, חָגְלָה, בוֹאִי! בוֹאִי!

אמנון

חֲדָל!

בְּלִבְּךָ קְרָא לָהּ, חוּשַׁי

זֶה קוֹלְךָ בְּרֹאשִׁי נִחָת,

עוֹד מְעַט וּנְקָבוֹ –

וּבֵית אַבְשָׁלוֹם רָחוֹק,

לֹא יַגִּיעַ עָדָיו. בְּלִבְּךָ קְרָא לָהּ!

חושי

אֵיךְ אֶקְרָא לָהּ בְלִבִּי?

לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים בִּיְרוּשָׁלַיִם, –

אמנון

שְׁאַל בְּקִרְבְּךָ, כִּי תָבוֹא.

כָּמוֹנִי־אֲנִי שְׁאַל.

אַךְ זָר אֲנִי לְבִתֶּךָ – וְאִם פִּילַגְשִׁי הִיא!

לֹא תִשְׁמַע אֶת קוֹל דָּמַי,

וְאַתָּה – אָבִיהָ אָתָּה!

חושי

לֹא אֶרְאֶנָּה.

אמנון

לֹא בִתְּךָ הִיא!

חושי

אָנֹכִי אָב לְחָגְלָה.

אמנון

מֵאַיִן תֵּדָע?

חושי

כֹּה לִי אָמְרָה אִשְׁתִּי,

הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ נְתָנָהּ לִי בְצִקְלָג.

אָנֹכִי אֶל הַגְּדוּד הָעֲמָלֵקִי

הוֹרַדְתִּי אֶת הַמֶּלֶךְ,

וְנָתַן לִי אֶת מִלְכָּה…

הִיא אֶת חָגְלָה יָלְדָה,

יָלְדָה אוֹתָהּ לִי, כֹּה לִי אָמָרָה.

אמנון

אַתָּה מַאֲמִין לָהּ, וַאֲנִי

לָהּ לֹא אַאֲמִינָה.

לֹא אָב לְחָגְלָה אָתָּה!

לֵב אָב בַּמִזְרָח –

כִּי יִשְׁאַל מְאֹד מְאֹד לְבִתּוֹ,

וְרָעַד לֵב הַבַּת בְּפַאֲתֵי יָם!

תִּצְחָקָה –

אוּלַי חָגְלָה הִיא אֲשֶׁר רָאִיתָ?

שְׁלֹף אֶת חַרְבִּי, חוּשָׁי.

חושי (מוריד את החרב מעל אחד הקירות ומוציאה מתערה)

אמנון

שִׂימֶנָּה לְנֹכַח פָּנָי.

חושי (שם אותה מול פניו)

אמנון (מתבונן בעֶשת המבריקה)

נָפְלוּ, נָפְלוּ פָנָי –

קַח הֶחָרֶב.

חושי (שם את החרב אל תערה ותולה על הקיר)

אמנון

חוּשָׁי.

חושי

מַה תִּשְׁאַל, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

אמנון

הֶהָיָה פֹה יוֹנָדָב?

חושי

לֹא הָיָה.

אמנון

קְרָא לוֹ בְּלֶכְתֶּךָ.

(דממת רגע)

חוּשָׁי!

חושי

מַה תִּשְׁאַל, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

הֲתִשְׁמַע חֲלוֹם?

חושי

בְּמֹף אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, שָׁם נוֹלַדְתִּי,

שָׁם הָיִיתִי עֶבֶד.

וְאַחֲרֵי כֵן קָנַנִי עֲמָלֵקִי –

אמנון

מַה מֹּף, כִּי תַּזְכִּירֶנָּה לִי?

חושי

בְּמֹף אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם שָׁמַעְתִּי כָּל חֲלוֹם.

אמנון

וַתֵּדַע גַּם פִּתְרוֹנוֹ?

חושי

בְּמֹף הָיִיתִי עָבֶד.

עֲבָדִים יִפְתְּרוּ שָׁמָּה כָל חֲלוֹם.

יֵשׁ מִן הַשָּׂדֶה הִבְהִילוּנִי, מֵאַחֲרֵי הָרֵיחַיִם:

"מַהֲרָה, בּוֹאָה,

אֲדוֹנֶיךָ הֵקִיץ, וְרוּחוֹ בוֹ נִפְעָמָה".

בְּמֹף הָיִיתִי עָבֶד.

אמנון

בְּמֹף!

וִירוּשָׁלַיִם מָה? כְּמֹף כִּירוּשָׁלַיִם!

חושי

בִּירוּשָׁלַיִם שׁוֹאֲלִים אֶת פִּי הַנְּבִיאִים –

לְנָתָן אוּלַי תִשְׁלָחֵנִי?

אמנון

חֲדָל!

חושי

לְגָד הַנָּבִיא?

אמנון

גַּם לֹא לְגָד.

חושי

לְכֹהֵן אוּלַי אֶקְרָא, וְיָבוֹא עִם הָאֵפוֹד?

אמנון

לֹא כֹהֲנִים וְלֹא נְבִיאִים קְרָא לִי –

אַתָּה פְתָר לִי!

חושי

לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים בִּירוּשָׁלֵם, –

הַכֹּהֵן וְהַנָּבִיא – הֵם קְרוֹבִים לֵאלֹהִים.

אמנון

הֵם קְרוֹבִים לֵאלֹהִים – עַל־כֵּן לֹא אֶחְפָּץ בָּם!

לֹא לֵאלֹהִים חֲלוֹמִי.

הַט אָזְנךָ וּשְׁמָע:

אֲנִי בַחֲלוֹם שָׁכַבְתִּי עִם אֲחוֹתִי.

חושי (נותן בו עינים תמהות)

אמנון

הָסֵב אֶת פָּנֶיךָ אֶל הַקִּיר –

אֲנִי אֶל עָרְפְּךָ אֲדַבֵּר.

חושי (מַפנה את פניו אל הקיר)

אמנון

כֹּה עֲמֹד… עִם תָּמָר!

וְאַל תִּשְׁאַל אוֹתִי דָבָר –

אִם לֹא יִהְיָה הַדָּבָר נָחוּץ…

עִם תָּמָר, עִם אֲחוֹתִי.

וַיְהִי בְשָׁכְבִי אִתָּהּ – וָאֶחֱרַד וָאִלָּפֵת:

אֲחוֹתִי קָרָה הָיְתָה,

אָחַזְתִּי בָהּ, חָפַצְתִּי לַהֲנִיעָהּ –

הִיא הָיְתָה קָרָה.

אָז אֶצְעַק, אֶקְרָא לַעֲבָדָי –

כֻּלְכֶם אָז תָּבוֹאוּ,

לַפִּידֵי אֵשׁ בִּידֵיכֶם. סְבִיב מִטָּתִי תַעַמְדוּ,

תָּאִירוּ פְנֵי הַמֵּתָה –

“הוֹי, הוֹצִיאוּהָ מֵעָלַי, הִיא מֵתָה!”

וְיָדַי, הֵן תִּדְחֶינָה בָהּ בְחָזְקָה.

אָז תִּמְשְׁכוּ גַם אַתֶּם אֶת הַמֵּתָה

בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹחַ – הִיא לֹא תָנוּעַ!

אֲנִי לְצַלְעָהּ בְּמִטָּתִי יוֹשֵׁב,

וְגֹעַל־נֶפֶשׁ גָּדוֹל עֲבָרָנִי, אָז אָקוּמָה,

אִירַק אָז בִּפְנֵי הַמֵּתָה הַסְּרוּחָה עַל יְצוּעִי –

וּרְאֵה:

הַמֵּתָה קָמָה! הָלְכָה לָהּ, הָלָכָה,

מִבְּלִי אֲשֶׁר תְּכַס עַל מַעֲרוּמֶיהָ,

הָלְכָה דֹם וְיָצְאָה אֶת הַפֶּתַח –

פְּתֹר לִי הַחֲלֹם!

חושי

אוּלַי אָסֵב פָּנַי מִן הַקִּיר אֵלֶיךָ?

אמנון

לֹא, לֹא, אַל תָּסֵב עוֹד אֵלַי פָּנֶיךָ,

וְאַל תַּגֵּד לִי אֵת אֲשֶׁר לִי יִנְעָם,

אֱמֹר לִי אֵת אֲשֶׁר בְּלִבְּךָ תִּשְׁמֹר!

חושי

בֶּן־הַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אֶת אֲחוֹתוֹ,

אַךְ לֹא יֶאֱהָבֶנָּה עַד מְאֹד…

אמנון

אֵלַי, אֵלַי הַבִּיטָה!

חושי (מסב אליו את פניו)

אמנון

שְׁנֵה דְבָרְךָ לִי, לֹא אָרַע לָךְ

וְאִם לֹא יִנְעַם לִי דְבָרֶךָ.

חושי

לֹא תֹאהָבֶנָּה עַד מְאֹד.

כִּי עַזָּה מִמָּוֶת אַהֲבָה.

אמנון

אַהֲבָתִי עַזָּה.

חושי

גֵּרַשְׁתָּ אֶת הַמֵּתָה.

אמנון

בַּחֲלוֹמִי גֵרַשְׁתִּיהָ.

חושי

חֲלוֹם וְהָקִיץ – אֶחָד הֵם בְּמֹף,

וְאוּלַי גַּם בִּירוּשָׁלַיִם.

מִי יוֹדֵעַ, מָה עוֹד יֵלֶד יוֹם?

אוּלַי כֹה גַם תַּעֲשֶׂה לָהּ בֶּהָקִיץ?

אמנון כֹּה תִפְתֹּר לִי הַחֲלוֹם!

זָכַרְתָּ, נָבָל, אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָהּ לְבִתֶּךָ,

לֹא טוֹבָה בְעֵינַי חָגְלָה,

אַך טוֹבָה הִיא מֵאָבִיהָ, וְאִם גֵּרַשְׁתִּיהָ –

הֵן שַׁבְתִּי וַאֲסַפְתִּיהָ אֵלַי שֵׁנִית!

חושי (משתחוֶה לו מתוך הודיָה)

אמנון (מתנשא פתאום ממקומו ומקשיב)

הַסְכֵּת וּשְׁמָע – מִי הִיא זֹאת הַבָּאָה?

חושי (מטה אוזן)

בִּתִּי הִיא, זֹאת חָגְלָה.

אמנון

תָּמָר הִיא!

מַהֵר, פְּתַח הַדֶּלֶת!

חושי (פותח את הדלת ושב אל מקומו. הדלת פתוּחה רגע)

חגלה (מופיעה בפתח)

חושי

חָגְלָה הִיא.

אמנון

זֹאת תָּמָר!

(רץ אליה ומושכה בכוח אל צוהר החלון)

שִׂמְלַת תָּמָר תְּלוּיָה לָהּ עַל בְּשָׂרָהּ.

(אל חושי).

צֵא!

חושי

שָׁגִינוּ שְׁנֵינוּ: לֹא בִתִּי וְלֹא תָמָר –

אַשְׁאִירָה־נָא אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ עִם הַפִּילֶגֶשׁ.

(יוצא)

אמנון

שִׂמְלָתָהּ הִיא!

חושי

מְאַחֲרִים שָׁם שֶׁבֶת, בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם,

וּמְאַחֲרִים שָׁם לִישׁוֹן.

אמנון

לֵךְ קְרָא לָהּ.

חושי (יורד מעל החלון)

אמנון

אַל, אַל… אַל תֵּלֵךְ,

הִשָּׁאֵר פֹּה!… אֶת נַעֲרִי, אֶת חוּשַׁי,

יוֹדְעִים בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם הֵיטֵב.

חגלה עָשִׂיתִי דְבָרְךָ; הַשִּׂמְלָה מֵאַשְׁקְלוֹן הֵבֵאתָ –

עָלַי שַׂמְתִּיהָ אֶתְמוֹל לִפְנֵי לֶכְתִּי שָׁמָּה –

וְאַךְ נִפְקְחוּ עַפְעַפֵי שָׁחַר –

הֶחֱלַפְתִּיהָ בְשִׂמְלַת תָּמָר.

אמנון

הָיִית הַלַּיְלָה עִם אֲחוֹתִי? אֵיפֹה לַנְתְּ?

חגלה

אִתָּהּ.

אמנון

עִם תָּמָר!

חגלה

בְּמִטָּתָהּ אִתָּהּ.

אמנון

אִתָּהּ! אִתָּהּ! אִתָּהּ!

(מושכה אל מצע המרבדים, יושב אתה, פותח את שמלתה)

שִׂמְלָתָהּ הִיא!

רִמַּתְנִי בַת־עֲרֵלִים זֹאת בְּאַשְׁקְלוֹן,

אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים.

"כָּזֹאת הַשִּׂמְלָה, לִי הִבְטִיחָה, קָנָה

אֲבִישָׁלוֹם, בֶּן הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַאֲחוֹתוֹ."

אַךְ עַתָּה אֶרְאֶה, כַּמָּה שׁוֹנָה הִיא שִׂמְלָתָהּ.

חגלה

לֹא שׁוֹנָה הִיא בִמְאוּמָה.

אמנון

שׁוֹנָה הִיא!

רֵיחַ תָּמָר לָהּ.

(כובש פניו בשמלה)

גַם אַתְּ, אַחֶרֶת אַתְּ הַבֹּקֶר,

בְּמִטָּתָה אִתָּה שָׁכַבְתְּ הַלָּיְלָה –

שָׁכַבְתְּ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ?

חגלה לְצַלְעָהּ אִתָּהּ.

אמנון

מִי פִלֵּל לִי, כִּי תִשְׁכְּבִי לְצַלְעָהּ, חָגְלָה!

אָמַרְתִּי:

בֵֶּן־מַעֲכָה הוּא אִם יִרְאֵךְ, יַחְמְדֵךְ –

לֹא רָאִית אֶת אֲבִישָׁלוֹם?

חגלה

לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ.

אמנון

לֹא הָיָה אֲבִישָׁלוֹם בְּבֵיתוֹ…

רַק אַתְּ וְתָמָר?

חגלה

לֹא הָיָה אִישׁ בַּבַּיִת זוּלָתֵנוּ.

אמנון

מִי פִלֵּל לִי! לֹא אַתְּ, לֹא אַתְּ –

זֶה אֲנִי שָׁכַבְתִּי אִתָּהּ כָּל הַלָּיְלָה!

(דבק אל לוח לבּה)

זֶה רֵיחָהּ, חֻמָּהּ הוּא,

לְמַעֲנִי דָבְקָה בָךְ הַלַּיְלָה, לְמַעַן

אֲשֶׁר אָרַח רֵיחָהּ הַנִּיחוֹחַ מֵעַל בְּשָׂרֵךְ

וַאֲשֶׁר אֶשְׁאַף חֻמָּה וְאִשָּׁהּ אֱלֵי קִרְבִּי.

יְשַׁנְתֶּן?

חגלה

אָנֹכִי לֹא יָשַׁנְתִּי.

אמנון

אַתְּ לֹא יָשַׁנְתְּ,

מַה טּוֹב כִּי לֹא יָשַׁנְתְּ! אָנֹכִי

בַּיִת אֶבְנֶה לְאָבִיךְ וּשְׁמֵךְ יִקָּרֵא עָלָיו.

שָׁכַבְתְּ לְצַלְעָהּ עֵרָה,

וָהִיא?

חגלה

גַם תָּמָר, הִיא, אַף הִיא, כָּמוֹנִי עֵרָה –

הִיא נִרְדְּמָה לִפְנֵי עֲלוֹת הַשָׁחַר.

אמנון

לֹא יְשַׁנְתֶּן שְׁתֵּיכֶן!

חגלה

דִבַּרְנוּ… דִבַּרְנוּ חֶרֶשׁ,

לֹא הִשְׁמַעְנוּ קוֹל.

אמנון

הִתְלַחַשְׁתֶּן!

וּבֵית אַבְשָׁלוֹם לֹא עָלָה בָאֵשׁ?!

בֵּית אַבְשָׁלוֹם סָגוּר וּמְסֻגָּר הָיָה,

וּנְעָרוֹת שְׁתַּיִם מִתְלַחֲשׁוֹת בּוֹ בַּלַּיְלָה.

זֹה אֵשׁ הַלְּחִישׁוֹת!

עַל מַה דִּבַּרְתֶּן?

חגלה

דִּבַּרְנוּ בָּךְ.

אמנון

בִּי! וְאָנֹכִי אֵי הָיִיתִי?

חגלה

הָיִיתָ פֹּה.

אמנון

שָׁם הָיִיתִי יוֹתֵר –

שָׁם קֹרָא שְׁמִי. בְּלַחַשׁ קֹרָא –

פִּי מִי שָׁם קְרָאוֹ רִאשׁוֹן?

חגלה

פִּי תָמָר.

אמנון

פִּיהָ… הַגִּידִי אֵיךְ קְרָאַתְהוּ?

חגלה

אַמְנוֹן.

אמנון

אַמְנוֹן, אַמְנוֹן קָרְאָה… הֲתִזְכְּרִי הֵיטֵב?

חגלה

הִיא קָרְאָה אַמְנוֹן – וְצָחֲקָה, צָחֲקָה פִּתְאֹם,

צָחֲקָה, כִּי זָכָרָה –

אֲשֶׁר אַבְשָׁלוֹם קוֹרֵא לְךָ אֲמִינוֹן.

אמנון

לֹא הוּא, אַבְשָׁלוֹם מֵת!

לֹא הָיָה אֲבִישָׁלוֹם וְלֹא נִבְרָא!

רַק תָּמָר, הִיא,

הִיא קָרְאָה לִי גַם אַמְנוֹן גַם אֲמִינוֹן.

וַאֲנִי, אָנֹכִי מֶה עָשִׂיתִי?

חגלה

אַתָּה פֹּה הָיִיתָ.

אמנון

אֲנִי הָיִיתִי שָׁם!

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר קֹרָא שְׁמִי.

תָּמָר, אַתְּ – וַאֲנִי בֵּינֵיכֶן אָנִי.

הֶחֱרַשְׁתִּי שָׁם בֵּינֵיכֶן

וְגָוַעְתִּי בִכְלוֹת נַפְשִׁי.

מַה דִּבְּרָה תָמָר עוֹד?

חגלה

הִיא דִבְּרָה בָךְ.

אמנון

אֵיךְ דִּבְּרָה בִי?

חגלה

הִיא חָבְקָה לִי וְנָשְׁקָה, נָשְׁקָה לִי

וּשְׁאַלַתְנִי חֶרֶשׁ, אִם אֲנִי פִילַגְשָׁךְ –

אמנון

מֶה עָנִית לָהּ?

חגלה

לֹא עָנִיתִי דָבָר לָהּ. בָּכִיתִי.

בָּכִיתִי חֶרֶשׁ, לֹא יָדַעְתִּי אֲשֶׁר תַּכִּיר…

אַךְ הִכִּירָה תָמָר בִּי בַחֲשֵׁכָה,

מָחֲתָה אֶת דְּמָעָי,

וְשָׁאֲלָה אוֹתִי: לָמָּה תִבְכִּי?

אמנון

מֶה עָנִית לָהּ?

חגלה

לֹא פִילַגְשׁוֹ אָנִי, לֹא עוֹד, לֹא עוֹד…

לֹא יֶאֱהָבֵנִי אַמְנוֹן.

אמנון

אֲנִי אֶת חוּשָׁי, אֶת אָבִיךְ אַעֲשִׁירָה,

בִּגְלָלֵךְ אַעֲשִׁירֵנּוּ…

הִיא לָחֲשָׁה לָךְ עוֹד הַרְבֵּה?

חגלה

הַרְבֵּה.

אַךְ לֹא נוֹתַר מִכָּל זֶה מְאוּמָה עַד אוֹר בֹּקֶר,

נָמֵס לַחֲשָׁה כִּמְכִתַּת שֶׁלֶג דַּקָּה

עַל גִּבְעוֹת יְרוּשָׁלֵם מִפְּנֵי שָׁמֶשׁ.

לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

סָגְרָה עַפְעַפֶּיהָ,

נִרְדְּמָה,

אָז עָלֶיהָ אֶכַּף וְאֶשָׁקֶנָהּ.

אמנון

אָתְּ?

חגלה

נִדְמֶה לִי, אֲנִי אֶת קוֹלְךָ אֶשְׁמָע:

שְׁקִי לָהּ, שְׁקִי בִגְלָלִי!

בִגְלָלְךָ נְשַׁקְתִּיהָ.

אמנון

הֲיִי לִי בְרוּכָה.

חגלה

וְאַחֲרֵי־כֵן אָחַזְתִּי בְשׁוּלֵי הַמַּסֵּכָה,

אֲשֶׁר הִתְכַּנְּסָה תָמָר בָּהּ,

וְחֶרֶשׁ חֶרֶשׁ הֲסִירוֹתִיהָ מֵעָלֶיהָ.

אמנון

חָגְלָה!

חגלה

הַסַּהַר עָלָה1.

מִמַּעֲלֵה הַזֵּיתִים נָגַהּ אוֹר,

בְּעַד הַחַלּוֹן חָדַר וְנָפַל עַל פְּנֵי תָמָר.

אמנון

רַק עַל פָּנֶיהָ?

חגלה

עַל כָּל מַעֲרוּמֶיהָ –

אֲנִי יָשַׁבְתִי וְהִבַּטְתִּי עָלֶיהָ, עַל יְרֵכֶיהָ,

עַל בִּטְנָהּ שַׁיִשׁ וְעַל שָׁדֶיהָ –

וּמְעַט מְעַט רָעַדְתִּי.

אמנון

רָעַדְתְּ? אָתְּ!

חגלה

בִּגְלָלֶךָ, נִדְמָה רֶגַע לִי:

לֹא אֲנִי יוֹשֶׁבֶת שָׁם עַל תָּמָר, לֹא חָגְלָה –

נִדְמָה לִי, כִּי אַמְנוֹן אָנִי.

אמנון

אֲנִי, אֲנִי הוּא!

חגלה

אָז אֶכַּף דֹם וְאֶשָּׁקֶנָּה בְפִיהָ שֵׁנִית –

אמנון

רַק בְּפִיהָ?

וְאֶת שָׁדֶיהָ! לָמָה לָהּ לֹא תִשְּׁקִי בְּשָׁדֶיהָ?

וְאֶל בִּטְנָהּ – לָמָּה לֹא שַׁחוֹת גַּם עַל הַבָּטֶן?

וְלָמָּה לֹא כָרַעַתְּ עָלֶיהָ, חָגְלָה, כָכָה!

(כורע עליה בחום רגשיו וקם מעליה פתאום מאצל החלון)

קוּמִי!

חגלה

שַֹלְּחֵנִי גַם הַלַּיְלָה –

אמנון

אֶל תָּמָר?

חגלה

הַלַּיְלָה אִם תְּצַוֵּנִי –

אמנון

הַלַּיְלָה?

עוֹד אֶקְרָא לָךְ וְאַגִּידָה

אֲשֶׁר הַלַּיְלָה תַעֲשִׂי. לֵכִי!

(עוצר בעדה)

הַשִּׂמְלָה, הִנֵה הִיא, הֵבֵאת לִי,

הֲסִירִיהָ מֵעָלַיִךְ,

וּלְכִי לָךְ אֶל הַנְּעָרוֹת.

חגלה (מסירה מעליה את שמלת תמר, נשארת בחגורתה לעורה ויוצאת)

אמנון (ממהר, מרים את השמלה מעל השטיחים, מאמצה אליו, נופל אתה על המרבדים)

תָּמָר…

(דממת רגע)

יונדב (בא, נשאר על־יד הפתח)

אמנון (מרים את ראשו ומפנהו אל פני יונדב)

אַתָּה הוּא!

יונדב

אָנֹכִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

אמנון

יוֹנָדָב, אַתָּה הוּא יוֹנָדָב.

לֹא חִכִּיתִי לְךָ – עַל כֵּן לֹא הִכַּרְתִּיךָ.

יונדב

קָרָאתָ לִי וָאֵרֵד מִגַּג בֵּיתִי.

אמנון

הָעֶבֶד. עַבְדִּי קָרָא לְךָ, אַף אָמְנָם.

יונדב

לֹא אַתָּה, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

אמנון

אֲנִי שְׁלַחְתִּיהוּ, אָמְנָם.

לְבַדִּי פֹּה הָיִיתִי,

הִשְׁכַּמְתִּי וְאִישׁ אֵין אִתִּי…

אַךְ עַתָּה, עַתָּה –

יונדב

עָתָּה?

אמנון

אָנֹכִי אִתָּהּ.

יונדב

אֶת מִי? מַה בְּיָדֶךָ?

אמנון (מתרומם מעל המצע, עם השמלה וניגש אל יונדב)

אִשָּׁה.

יונדב

אַף אָמְנָם, בְּרֶגַע בּוֹאִי נִדְמָה לִי:

נַעֲרָה אַתָּה כוֹבֵשׁ עַל יְצוּעֶךָ.

אמנון (מושיט לו את השמלה)

אֱמֹר לִי, מִי הִיא?

עוֹד צָרוּר רֵיחָהּ בָּהּ.

יונדב

הִרְחַבְתִּי אֶת נְחִירָי – אַךְ לַשָּׁוְא…

הַפֶּרַח נוֹתֵן רֵיחַ.

עַל גַּג בֵּיתִי,

בֵּין עֲרֻגּוֹת פְּרָחַי הִתְהַלַּכְתִּי,

עוֹד רֵיחָם עוֹלֶה בְּאַפִּי.

אמנון

אִם רַק לַפֶּרַח רֵיחַ?

יונדב

אוּלַי גַם לַנַּעֲרָה – לֹא אַבְדִּיל רַק בְּרֵיחָהּ.

הֵן תַּכִּיר אֶת שְׁתֵּי נָשָׁי?

יֵשׁ אֲשֶׁר אֶשְׁכַּב כָּל הַלַיְלָה עִם אֱלִישֶׁבַע,

וּבַבֹּקֶר – וְהִנֵה תִרְצָה הִיא.

אמנון (שחוק קל ועצוב עובר על דל שפתיו)

אַשְׁרֶיךָ.

יונדב

הוֹ, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

אַשְׁרֶיךָ,

אֶת שְׁתֵיהֶן, אֶת אֱלִישֶׁבַע

וְאֶת תִּרְצָה כִּי לֹא תֶאֱהָבָה.

יונדב

אָנֹכִי אוֹהֲבָן.

אֶת הָאַחַת וְאֶת הַשְּׁנִיָה אֹהַב,

הָאַחַת יָלְדָה לִי וְגַם הַשְׁנִיָה תֵלֵד –

לֹא אוֹתוֹת אַהֲבָה הֵמָּה?

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַל, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

בַּבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר – הֲלֹא תַגִּיד לִי?

אמנון

אָנֹכִי אוֹהֵב.

יונדב

וְלָמָה תַחְבֹּק שִׂמְלָה?

שְׁתַּיִם הֵנָה: הַנַּעֲרָה וְשִׂמְלָתָהּ,

אַחַת מִשְּׁתֵּי אֵלֶה הִיא לְמוֹתָר…

אֶת הַשִּׂמְלָה הָסֵר וְעִם הַנַּעֲרָה שִׁכְבָה.

אמנון

שִׂמְלָתָהּ הִיא –

הַשִּׂמְלָה אֳשֶׁר לִבְשָׂרָהּ דָּבְקָה.

קָחֶנָּה־נָא מִיָּדִי – אֶת נַפְשִׁי קָח!

כִּי יָצְאָה, יָצְאָה נַפְשִׁי

וּבְזֹאת הַשִּׂמְלָה הִיא נִכְנֶפֶת.

יונדב

דַּלּוּ, דַלּוּ מְאֹד פָּנֶיךָ.

אמנון

הֵם עוֹד יִדַּלּוּ יוֹתֵר!

יונדב

בְּקוֹלִי לוּ שָׁמַעְתָּ, לַאֲשֶׁר אִיעָצְךָ אָנִי –

אמנון

מָה הָעֵצָה?

יונדב

אֱהַב כָּמוֹנִי, אַמְנוֹן,

הִלָּחֵם בָּהּ בָּאַהֲבָה וַהֲמִיתֶנָּה.

אמנון (נלהב)

אֶת מִי, אֶת מִי אָמִיתָה.

יונדב

אֶת אַהֲבָתְךָ הָמֵת.

אמנון

אֶת אַהֲבָתִי?

יונדב

הָאַהֲבָה עוֹל, אַךְ מַשָּׂא הִיא הָאַהֲבָה.

אמנון

יָדַעְתִּי.

יונדב

וְאַחַת דָּתָהּ – לְהָמִית.

אמנון

לְהָמִית… לְהָמִית…

לְהָמִית אֶת הָאַהֲבָה – אֵיכָכָה?

יונדב

בְּחֵיק הָאִשָּׁה.

חֵיק אִשָּׁה חָם – שָׁם טוֹב לִרְצֹחַ.

אמנון

אֶת אַהֲבָתִי וְאֶת הָאִשָּׁה יָחַד.

יונדב

אֶת הָאִשָּׁה? לָמָּה?

אמנון

הוֹי, לוּ יָכֹלְתִּי!..

זֹאת הָאֱלִילָה –

אֲשֶׁר לְעֶבֶד לָהּ קָנַתְנִי וְלֹא שִׁלֵּמָה,

לֹא לִי, לֹא לֵאלֹהָי, אֲשֶׁר עָזַבְתִּי בַּעֲבוּרָהּ…

זֹאת הָאִשָּׁה –

אֲשֶׁר סְעָרָה בִי מַטֶּלֶת וְרוּחַ אֵין בָּהּ…

זֹאת הָעֲלוּקָה,

אֲשֶׁר אֶת רֶטֶט כָּל יְצוּרַי הִיא מוֹצֶצֶת,

וְרַעַד כָּל עַצְמוֹתַי בָּא בָהּ –

וּמְאוּם אֵין הִיא יוֹדָעַת.

הֵן הִיא אֲשֶׁר תַּעֲמִידֵנִי כִּכְלִי רֵיק,

הִיא הַגּוֹזֶלֶת וְאֵין לָהּ מִן הַגְּזֵלָה מְאוּמָה.

יונדב

וְעוֹד רֵיחָהּ נוֹדֵף.

אמנון (צועק)

הִיא מַעֲלָה צַחֲנָה! צַחֲנָה!

(נשען על זרוע יונדב)

מָה אִירָא, הָהּ…

יונדב

תִּירָא?

אמנון

לֹא אֶת הָרֶצַח אִירָא, רַק אֲשֶׁר יָבוֹא אַחֲרָיו.

יונדב

מְנוּחָה בָאָה אַחֲרָיו, מַרְגֹּעַ,

הַסַּעַר נָח, שָׁכְכָה הַסּוֹעָה –

הִתְכַּנֵּס בַּמַּסֵּכָה, עַיִן סְגֹר וִישַׁן!

אמנון

וַאֲנִי כָל זֹאת לֹא אֵדָע,

אָנֹכִי אַחֲרֵי רָצְחִי – אֵין לִי כֹל,

שָׁמֵם אָנִי.

מֵאלֹהַי רָחַקְתִּי…

וְזֹאת אֲשֶׁר עָבַדְתִּי לָהּ –

מָה אֶשְׂנָאֶנָּה אַחֲרֵי כֵן…

אַהֲבָתִי אִם הֵמַתִּי – וְנוֹלְדָה בִי מַשְׂטֵמָה.

יונדב

מַשְׂטֵמָה?

אמנון

מַשְׂטֵמַת אֱלֹהִים – הִיא תְמַלְּאֵנִי.

יונדב

מַכְבִּידָה, כְּמוֹ הָאַהֲבָה.

אמנון

מַשְׂטֵמָה גְדוֹלָה מְאֹד.

יונדב וְלָמָּה לֹא תִשְׂטֹמָה?

אֱהַב וּשְׂטֹם, וּשְׂטֹם – מַה מִּמְּךָ יַהֲלֹךְ?

אמנון

מִן הַפַּח אֶל פַּחַת?

גַּם שְׂנֹא, גַּם שְׂנֹא לֹא טוֹב.

קִלְלַת אֱלֹהִים הִיא הַמַּשְׂטֵמָה!

אוֹיָה לִי,

אֲנִי מָשַׁכְתִּי בְּעוֹל, אֲנִי אָהַבְתִּי

אָהַבְתִּי גַם רָצַחְתִּי –

וְאֵין לִי, אֵין לִי לָאַחְרוֹנָה כֹּל.

הִכְבִּידָה בָרִאשׁוֹנָה כֹּה עָלַי הָאַהֲבָה,

כְּנָפַיִם צָמְחוּ לִי – חַרְצֻבּוֹתֶיהָ

כִּי מֵעָלַי הִשְׁלַכְתִּי,

קַלּוֹתִי וְהִמְרֵאתִי עָל –

יונדב

הַאִם זֶה רַע?

אמנון

רַע! רַע עַד מְאֹד בָּרוֹם,

אֵין אֱלֹהִים בָּרוֹם וֶאֱלִילִים אֵין שָׁם.

שָׁם הַתֹּהוּ… אוֹיָה לִי, הָאָרֶץ

כִּי נִבְאֲשָׁה בְעֵינַי – וּמִמַּעַל לָהּ אֵין כֹּל…

מֶה עָרְפָּה? הַבְּבֵיתְךָ הִיא?

יונדב

עָרְפָּה? זֹאת הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר גֵּרַשְׁתָּ?

בְּבֵיתִי הִיא. הַאֲשַׁלְּחֶנָּה לָךְ?

אמנון

אַל תִּשְׁלַח, יְהִי־לָךְ אֲשֶׁר לָךְ.

יונדב

טוֹבָה עוֹד הַנַּעֲרָה.

אמנון

בְּעֵינַי עוֹד לֹא תִיטַב.

(כזוכר רחוקות)

מִדִּיבוֹן אֵלַי בָאָה הַמּוֹאֲבִיָּה.

הִיא בְּבֵיתֶךָ?

יונדב

עִם יֶתֶר נַעֲרוֹתָי.

אמנון

(נותן רדיד ליונדב)

אֶת הָרְדִיד הַזֶּה לְמִנְחָה לָהּ הָבִיאָה.

יונדב

אוֹת אַהֲבָתְךָ הוּא אוֹ שִׂנְאָתֶךָ?

לְזֵכֶר מַה לָהּ אֶת הָרְדִיד תִּתֵּנָה?

אמנון

שְׁכַחְתִּיהָ… גַּם אַהֲבָתִי וְגַם שִׂנְאָתִי יָחַד.

יונדב

הַשִּׁכּוֹר שָׁב אֶל קִיאוֹ, וַאֲנִי לִדְבָרַי שָׁב:

לָמָּה זֶה לֹא תֹאהַב גַּם אֶת זֹאת, אֶת הַחֲדָשָׁה?

אֱהַב וּשְׂנָא… וְאָנֹכִי

אֶאֱסֹף בְּכָל פַּעַם אֶת הַשְּׂנוּאָה אֱלֵי בֵיתִי.

(לוקח את השמלה בידו)

לְמִי הַשִּׂמְלָה?

אמנון שִׂמְלַת תָּמָר הִיא.

יונדב (נבוך, השמלה נשמטת מידו לארץ)

שִׂמְלַת בַּת הַמֶּלֶךְ?

אמנון

תָּמָר. הִיא. הַחֲדָשָׁה. אֶת תָּמָר אֹהַב.

יונדב

אֶת אֲחוֹתֶךָ?!

אמנון

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם אָחִי אֲנִי אוֹהֵב –

הוֹשִׁיעָה לִי!

(צונח על זרועו)

יונדב

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

הוֹשִׁיעָה לִי!

יונדב

יוֹשִׁיעַ אֱלֹהִים לָךְ.

אמנון

לֹא הוּא, לֹא הוּא, לֹא אֱלֹהִים!

הֵן הוּא אֲשֶׁר בַּחֲלוֹם יְבַעֲתֵנִי.

יונדב

בִּעוּתֵי אֱלֹהִים – לֹא דָבָר רֵיק הוּא!

הָעֵד יָעִיד בָּךְ…

אמנון

לֹא יָעִיד בִּי, רַק יַבְעִית,

רַק אֵימִים יַפִּיל.

הֵן הוּא, אֲשֶׁר אֶל חֵיקִי יִסְחָבֶנָּה לַיְלָה, לָיְלָה.

גַּם בֶּהָקִיץ מַשְׁלֶה הוּא אֶת נַפְשִׁי.

בָּעָב בַּשְּׁחָקִים קַלָּה לִי יְגַלֶּה יְצוּרֶיָה.

מִמִּסְתּוֹר צֶאֱלִים אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ אֵלַי יוֹשִׁיט,

בְּהֶמְיַת רוּחַ קוֹלָהּ לִי יַשְׁמִיעַ,

בְּעִנְבֵי גָפֶן

וּבְעֵין כּוֹכָבִים רָמָה אֶת צְחוֹקָהּ אֵרֶא,

צִלָּהּ הוּא הָרוֹעֵד עַל כָּל מַיִם,

וְעִקְבוֹת רַגְלָה הֵם – בְּמִשְׁקַע חוֹל אַכִּירָה –

אֶת נַפְשִׁי יַשְׁלֶה!

הוֹשִׁיעָה לִי, יוֹנָדָב!..

יונדב

בַּמֶּה?

אמנון

אֶל בֵּית אַבְשָׁלוֹם אֵינִי בָא,

אַבְשָׁלוֹם עוֹיֵן אוֹתִי, וְהִיא –

בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם הִיא הַיּוֹם יוֹשֶׁבֶת…

יונדב

הוֹי בֶן הַמֶּלֶךְ!

שְׁעֵה, שְׁעֵה מִמֶּנָּה, בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

הַרְפֵּה לָהּ…

אַבְשָׁלוֹם עוֹיֵן אוֹתְךָ עַל לֹא דָבָר,

הֵן לֹא חֲטָאתְךָ הִיא,

אֲשֶׁר נוֹלַדְתָּ לְאָבִיךָ רִאשׁוֹן,

אַךְ אַל נָא תֶאֱשַׁם לוֹ!

הֵן הוּא לְזֹאת יִתְפַּלֵּל…

אמנון

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתוֹ אֲנִי אוֹהֵב –

הַרְאִיתָהּ?

יונדב

תְּמוֹל. בֵּין בְּנוֹת הַמֶּלֶך.

אמנון

וְחָגְלָה, חָגְלָה –

הִיא הַלַּיְלָה – לֹא! הַיּוֹם הַזֶּה,

הִיא הַיּוֹם רָאַתָּהּ.

בְמִטָּתָהּ אִתָּהּ שָׁכְבָה,

אֶת רֵיחָהּ לִי הֵבִיאָה בְּעוֹדוֹ חָם,

וְלָחַשׁ שִׂפְתוֹתֶיהָ בְּעוֹדוֹ חָי –

יונדב

חֶרֶב אַתָּה נוֹתֵן בְּיַד אַבְשָׁלוֹם!

אמנון

הִיא דִבְּרָה בִי.

בֶּאֱשׁוּן הַלַּיְלָה דִּבְּרָה בִי.

בַלָּט בִּי דִבְּרָה, גַם בִּשְׁמִי קָרָאָה:

אַמְנוֹן!

רָעַדְתִּי עַל דַּל שְׂפָתֶיהָ.

יונדב

זְכֹֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם,

הֵן הוּא אַךְ תּוֹאֲנָה יְבַקֵּשׁ.

אמנון

מַה לִּי וָלוֹ?

(בקול מצוֶה)

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתוֹ לִי הָבִיאָה!

יונדב

מֶה עָלָה עַל לִבֶּךְ?

אמנון

עֲצָתְךָ הִיא, אֲנִי לִרְצֹחַ חָפֵץ.

יונדב

אֶת מִי?

אמנון

לִרְצֹחַ אַהֲבָתִי.

יונדב

בְּחֵיק אֲחוֹתֶךָ,

וּשְׂנֹא לָהּ אַחֲרֵי כֵן?

אמנון

לֹא טוֹבָה הִיא מֵעָרְפָּה.

יונדב

לֹא טוֹבָה הִיא מִמֶּנָּה, אָמְנָם כֵּן,

אַךְ אַחִים אֵין לְעָרְפָּה…

וְלָהּ יֵשׁ אָח –

אמנון

מַה יַּעַשׂ לִי אָחִיהָ?

אַבְשָׁלוֹם עוֹיֵן אוֹתִי, לוּ יִשְׂטֹם אוֹתִי יוֹתֵר –

הָרֵעַ לִי לֹא יוּכָל.

הָבִיאָה לִי אֶת תָּמָר!

יונדב

אָנֹכִי?

אמנון

רַק אַתָּה תַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר,

אִישׁ חָכָם אַתָּה מְאֹד.

יונדב

עַל כֵּן לֹא אֶעֱשֶׂנוּ.

אמנון (צועק)

הָבָה לִי אֶת תָּמָר! הַיּוֹם! הַיּוֹם!

אֶת כֻּלָּה, כַּאֲשֶׁר הִיא!

עַד עַתָּה גָנְבוּ בַעֲדִי לַחַשׁ דְּבָרָהּ,

שִׂמְלָתָהּ, אֲשֶׁר לְעוֹרָהּ תִּלְבַּשׁ,

וְעַתָּה אֲנִי חָפֵץ בָּהּ! בָּהּ! בָּהּ!

כַּאֲשֶׁר הִיא –

יונדב

רַק אֶחָד הוּא אֲשֶׁר אֵלֶיךָ יְבִיאֶנָּה.

אמנון

מִי?

יונדב

הַמֶּלֶךְ.

אמנון

אָבִי!

יונדב

הוּא לְצַוּוֹת יוּכָל: “לְכִי בֵית אַמְנוֹן!”

אמנון

דָּוִד אָבִי? הוּא?

יונדב

הוּא יְרַחֲמֶךָּ2.

אמנון

יַקְשֶׁנּוּ גַם מִבְּנוֹ –

לֵב אַרְיֵה לוֹ וְאֶת גּוּרָיו לֹא יְפַנֵּק.

יונדב

יַקְשֶׁנּוּ לְמַרְאִית עַיִן.

בְּקִרְבּוֹ פְּנִימָה כְּמוֹ הַדּוֹנַג יֵרַךְ,

וְיֶחֱרַד לְךָ כָּאֵם.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר מֵת לוֹ?

הַיֶּלֶד אֲשֶׁר בַּת־שֶׁבַע לוֹ יָלָדָה?

אמנון

אֵשֶׁת אוּרִיָהוּ, אֲשֶׁר יֶאֱהָב.

יונדב

לֹא עַל הָאַהֲבָה לְאֵם הַיֶּלֶד אֲנִי דוֹבֵר,

רַק לַיֶּלֶד, אֲשֶׁר כֹּה הִשְׁתּוֹחַח עָלָיו.

אמנון

הִשְׁתּוֹחַח כָּל עוֹד חָלָה.

יונדב

גַם אַתָּה שְׁכַב וְהִתְחָל –

וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ.

אמנון

אֶת אֲחִינוֹעַם יִשְׁלַח,

אִמִּי בֶטַח תָבוֹא!

יונדב

אוּלַי יִשְׁלַח אוֹתָהּ, לְפָנָיו יִשְׁלָחֶנָּה,

אַךְ גַּם הוּא אַחֲרֶיהָ לֹא יְאַחֵר בּוֹא.

אמנון (כמדבר אל נפשו)

הוּא יָבוֹא, יָבוֹא…

יונדב

הַמֶּלֶךְ, הוּא, בְּבוֹאוֹ – וּמְצָאֲךָ עַל עֶרֶשׂ־דְּוָי,

וְהָיָה כִּי אֵלֶיךָ יִקְרַב, יִשְׁאַל לִשְׁלוֹמֶךָ –

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו:

תָּבוֹא־נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם –

אמנון

תָּמָר! הִיא תַבְרֵנִי לֶחֶם…

הִיא לִי תַבְרֶה… הִיא…

(נושקו)

רִחַמְתַּנִי, רֵעִי!

יונדב

כֹּה לוֹ תַגִּידָה: וְתַבְרֵנִי לֶחֶם…

וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה.

אמנון

לְעֵינַי תָלוּשׁ, לְעֵינַי, לְעֵינַי תְלַבֵּב –

יָדֶיהָ רַכּוֹת וַעֲנֻגּוֹת, יְדֵי תָּמָר,

הֵן תָּלֹשְנָה –

לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, אֶרְאֶה!

הוֹי, רֵעִי, תֵּן יְמִינְךָ לִי, תָּמְכֵנִי,

כִּי חוֹלֶה, חוֹלֶה אָנִי.

יונדב

כֹּה תֹּאמַר לוֹ, לְאָבִיךָ:

לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ –

אמנון

מִיָּדָה אֹכַל. כֹּה אֹכֵלָה,

כֹּה בְיָדָהּ, אַחֲזִיק וְכֹה אֹכֵלָה –

אֶת הַלְּבִיבוֹת אֹכַל וְאֶת כַּף־יָדָהּ אָלֹק –

בִקְצֵה לְשׁוֹנִי אֲלַקְּקֶנָּה –

וְהִיא לֹא תֵדַע…

וְהָיָה אִם לֹא תֵדַע – וְאֶשְּׁכֶנָה!

אֶתְקַע שֵׁן בָּהּ אַחַת, חַדָּה – שִׁנִּי זֹאת!

(נופל על צוארו, חובקו)

הוֹי רֵעִי, רֵעִי, מָה אַגִּיד עוֹד לְאָבִי?

יונדב

אַל תַּגֵד לוֹ עוֹד דָּבָר –

(מתבונן אליו מעט)

הַתוּכַל לְהַזִּיל דֶּמַע?

אמנון (ממָרר בבכי קורע לב ומתמוגג בדמעותיו)

אֵבְךָ! כֹּה לְפָנָיו אֵבְךְ:

שְׁלַח אֵלַי אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתִי –

תָבוֹא נָא אֲחוֹתִי תָּמָר, תָּמָר, תָּמָר –

(צונח וכורע מתוך בכי לארץ)

יונדב (לא יתן לו לנפול)

חוּשָׁי!

חושי (בא ממהר אל אדוניו)

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

(יונדב וחושי מרימים אותו מן הארץ, מוליכים אותו מזה ומזה אל תא יצועו, המסך מופשל משני עבריו, פֶרץ בכיוֹ הולך ורפֶה רגע־רגע, הוא נאנח מתוך שינה מטורפת.)

הפסקה ממושכה

תמר (באה)

יונדב (בתמהון־לב)

בַּת־הַמֶּלֶךְ… תָּמָר!

(הוא ממהר אליה, משתחוֶה לה)

חושי (משתחוֶה לה אפיים ארצה אף הוא)

תמר (צוחקת, מושיטה את השמלה שהביאה אתה)

חָגְלָה הִיא! זֹאת חָגְלָה, אֲשֶׁר שָׁגָגָה.

חָגְלָה פֹּה אֵינֶנָּה?

חושי

בִּתִּי הִיא.

תמר

זֶה אַתָּה! אָב לְחָגְלָה אָתָּה?

חושי

חוּשָׁי.

תמר

אֶת חוּשַׁי, אֶת הָאַרְכִּי – תַּכִּירֵהוּ?

(צוחקת)

בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ אָבִי אַךְ יִרְאֵנִי,

יוֹשִׁיט זְרוֹעוֹת לִי וְיִקְרָא:

חוּשִׁי חִישׁ אֶל חוּשַׁי, חוּשִׁי!

מָה אֶאֱהָבֶנּוּ, אֶת חוּשַׁי, אֶת הָאַרְכִּי.

חושי

אָנֹכִי מֻפִּי.

תמר

גַם חָגְלָה, הִיא בַת מֹף, בַּת מִצְרַיִם שְׁחוּמָה.

(צוחקת)

חָגְלָה, הִיא שָׁגָגָה… אֵינֶנָּה פֹה?

חושי

אֶקְרָא לָהּ וְתָבוֹאָה.

תמר

קְרָא לָהּ, קְרָא, קַח גַּם שִׂמְלָתָהּ אִתָּךְ.

חושי (לוקח מידה את השמלה, משתחוֶה ויוצא)

תמר

חָגְלָה – הִיא אֲשֶׁר הֶחֱלִיפָה שִׂמְלוֹתֵינוּ.

הִנֵה הוּא מְעִילִי!

(מרימה את השמלה מעל הארץ)

אמנון (נאנח קשה מתוך שנתו בתאו הפתוח)

יונדב

הוֹי, בַּת־הַמֶּלֶךְ!

תמר

רֵעֶה אַמְנוֹן אָתָּה.. יָדַעְתִּי, גַּם יָדַעְתִּי,

אַבְשָׁלוֹם זֹאת לִי הִגִּיד…

יונדב

גַם שְׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם אֶדְרשׁ וּשְׁלוֹם כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ,

גַּם שְׁלוֹמֵךְ אָתְּ –

הוֹי, לוּ יָדַעַתְּ, מַה יֶחֱרַד לִבִּי לָךְ,

לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעַן אֲבִישָׁלוֹם זֶה אָחִיךְ

אֲשֶׁר אֲכַבֵּד –

הַזְהֵר אַזְהִיר בָּךְ: עִזְבִי אֶת הַבָּיִת!

תמר

מָה הַחֲרָדָה?

יונדב

עִזְבִי אֶת בֵּית אַמְנוֹן!

תמר (מתבוננה אל עבר היצוע)

זֶה אַמְנוֹן, יָשֵׁן שָׁם?

יונדב

מַהֲרִי, לֵכִי!

תמר (מתבוננת אליו)

פָּנָיו כֹּה יַלְבִּינוּ, פָּנָיו סִיד –

יונדב

הוֹי, בַּת־הַמֶּלֶךְ.

תמר (אינה גורעת עיניה ממנו)

צַר לִי עָלָיו מְאֹד –

יונדב

צְאִי!

תמר

אֶשְּׁקָה לוֹ –

יונדב

עוֹד יִיקַץ!

(עוצר בעדה)

אֲנִי לְנַפְשֵׁךְ אִירָא, לֵכִי!

תמר

צַר לִי עָלָיו מְאֹד.

יוֹם־יוֹם אֲנִי רוֹאָתוֹ עוֹבֵר

עַל פְּנֵי חַלּוֹן בֵּית־אִמִי,

וּפָנָיו חִוְּרִים כֹּה וְדַלִּים, דַּלִּים כֹּה –

לָמָּה יַעֲבֹר עַל בֵּית אִמִּי תָמִיד?

וְלָמָּה נֶהְלָךְ הוּא כַצֵּל?

אֲנִי בַחַלּוֹן נִשְׁקָפָה וְצוֹחֲקָה לוֹ בְרַחֲמִים,

כִּי רַבּוּ רַחֲמַי עָלָיו,

תְּנָה, אֶשַּׁק לוֹ!

יונדב

עוֹד ייִקַץ בֶּן־הַמֶּלֶךְ – בְּשֵׁם אֱלֹהִים!

תמר

אֶשְּׁקָה לוֹ בְפָנָיו – אֵל, הַחִוְּרִים,

בְמִצְחוֹ אֶשַּׁק לוֹ וּמַהֵר חִישׁ אֵצֵאָה.

הִנֵּה חָגְלָה!

(חגלה פורצת לחדר, כלעומת שיצאה משם, רק חגורתה על מתניה, שמלתה בידיה, היא ממהרת ונופלת לרגלי תמר, כובשת זמן־מה פניה בקרקע)

הָהּ,

סִלְחִי לִי, נָא סִלְחִי, בַּת־הַמֶּלֶךְ!

תמר

הָלַכְתְּ עִם בֹּקֶר, חָגְלָה,

הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם עוֹד הֵאִירָה –

אֵין רַע, אֵין רַע, זֶה מְעִילֵךְ – הֵבֵאתִיהוּ,

קוּמִי לִבְשִׁי מְעִילֵךְ.

חגלה

לֹא אֶלְבְּשֶׁנּוּ, לָךְ הוּא.

תמר

רַק זֶה מְעִילִי – אֶקָחֶנוּ.

חגלה

אַל! אַל!

תמר

מְעִילי הוּא, אֲשֶׁר הֶחֱלַפְתְּ הַבֹּקֶר,

הַמְּעִיל, אֲשֶׁר לִי קָנָה אֲבִישָׁלוֹם.

חגלה

קְחִי אֶת זֶה!

וְאֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר בְּיָדַיִךְ – פֹּה תַנִּיחִי.

יונדב (סר לעבר אמנון הישן)

תמר

לָמָּה?

חגלה

לֹא הֶחֱלַפְתִּי אֶת הַמְעִילִים –

אֲנִי גְנַבְתִּיהוּ – וּלְמַעֲנִי גְנַבְתִּיהוּ…

תמר

לָךְ?

וְלָמָּה זֶה יִתְגּוֹלֵל בַּחֲדַר אַמְנוֹן?

חגלה (מתבוננת רגע אל עבר היצוע)

שִׂמְלַת־סְגֻלָּה יִהְיֶה לִי מְעִילֵךְ.

כִּי יִיקַץ בֶּן־הַמֶּלֶךְ –

תַּחַת רַגְלָיו יִמְצָאֶנָּה,

יִשַּׁח, יְרִימֶנָּה,

וְיִשְׁאַל אֶת הַנְּעָרוֹת: לְמִי הַשִּׂמְלָה?

תמר

אָז תֵּצְאִי אַתְּ, תִּבָּדְלִי מִן הַנְּעָרוֹת –

חגלה

וְאֶקְרָא:

שִׂמְלָתִי הִיא, אֲשֶׁר לְעוֹרִי אֶלְבַּשׁ.

תמר

לָמָּה תְרַמִּי אוֹתוֹ?

חגלה

לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיו, לְבַעֲבוּר יֶאֱהָבֵנִי.

תמר

לֹא אֶתֵּן לָךְ הַשִּׂמְלָה!

חגלה

הוֹשִׁיעִי, בַּת־הַמֶּלֶךְ!

תמר

לֹא אֶתֵּנָה!

חגלה

הָיִית כֹּה טוֹבָה לִי, הַלָּיְלָה.

תמר

הַלָּיְלָה –

חָמַלְתִּי מְאֹד עָלַיִךְ, בְּאַהֲבָתֵךְ אוֹתוֹ,

אָנֹכִי רַק חָמַלְתִּי,

אַךְ לֹא חָפַצְתִּי, כִּי יֶאֱהָבֵךְ אַמְנוֹן…

לֹא אֶתֵּן לָךְ הַשִּׂמְלָה!

חגלה

חוּסִי!

תמר

לֹא אֶתְּנֶנָּה לָךְ.

אַתְּ אֶת שִׂמְלָתֵךְ קְחִי, מְלַהֲטָה הִיא כֻלָּה,

נָקְעָה מֶנָּה נֶפֶשׁ בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

כִּי הֱקִיצוֹתִי – לֹא יָדַעְתִּי דָבָר עוֹד,

וָאֶלְבַּשׁ שִׂמְלַת חָגְלָה.

וַיְהִי בְלָבְשִׁי אוֹתָהּ – וַעֲבָרַנִי קֹר.

(צוחקת כברגע בואה)

חָגְלָה – הִיא שָׁגָגָה,

הֶחֱלִיפָה שִׂמְלוֹתֵינוּ, בְּטֶרֶם הֵאִיר בֹּקֶר.

יונדב

הַאִם כֹּה שׁוֹנֶה הוּא, הַמְּעִיל הָאֶחָד מִן הַשֵּׁנִי?

שְׁנֵיהֶם מֵאַשְׁקְלוֹן בָּאוּ וּתְכֵלֶת אַחַת לָמוֹ.

תמר

מְעִילִי הוּא –

כָּרֶגַע אֶלְבְּשֶׁנּוּ –

חגלה (עוצרת בעדה)

גַּם זֶה עַל בְּשָׂרִי הָיָה.

תמר

גַּם זֶה!

חגלה

חָטָאתִי…

תמר

הוּא הַדָּבָר! עָטִית מְעִילִי תְכֵלֶת,

לָכֵן יַשִּׁיב קֹר עָלַי, בּוֹ כִּי נָגָעְתִּי –

(משליכה את המעיל)

לֹא יֹאהַב אוֹתָךְ אַמְנוֹן!

חגלה (נעצבה)

יָדַעְתִּי, גַּם יָדַעְתִּי – אֶת תָּמָר יֹאהַב.

תמר

אוֹתִי?

(נופלת על צואריה)

יָקַרְתְּ, נָעַמְתְּ לִי חָגְלָה.

אוּלַי גַּם הַלַּיְלָה אֵלַי תָּבוֹאִי?

(מתבוננת אל עבר אמנון)

צַר לִי עָלָיו מְאֹד –

(מזהירה בם באצבע)

אַל תַּגִּידוּ דָבָר לוֹ לְאַמְנוֹן בַּהֲקִיצוֹ,

אָנֹכִי אֶשַּׁק לוֹ.

וְהָיָה אִם תַּגִּידוּ לוֹ וְאַכְחִישׁ הַדָּבָר,

אָנֹכִי כֹה לוֹ אַגִּיד: לֹא נָשָׁקְתִּי!

(צוחקת)

לֹא נָשָׁקְתִּי! 3

(קרֵבה בצעדים קלים ומהירים לאמנון, נושקת לו בפניו החוורים ויוצאת מַהר)

יונדב, חגלה (עומדים מרחוק נבוכים ומאוּבנים)

אמנון (נאנח עמוקות, ניעוֹר, קם לפתע־פתאום, עוזב את תאו, יורד אל חגלה)

אַתְּ! –

לַמָּה בָאת? מִי קְרָאֵךְ?

חגלה

בִּשְׁנָתְךָ לִי קָרָאתָ.

אמנון

לֹא קָרָאתִי.

(אחרי רגע דממה)

יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה?

יונדב

מְעַט. יָשַׁנְתָּ מְעַט.

אמנון

מְעַט! מְעַט!

הֵן אַתָּה, אַחֵר אַתָּה –

בְּעֵת אֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי נֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר.

(נותן עינו בחגלה)

וְהִיא – לֹא הָיְתָה פֹּה – וְעַתָּה יֶשְׁנָה!

יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה, הַרְבֵּה…

יונדב

רַק רִגְעֵי מִסְפָּר.

אמנון

וְלוּ רַק רֶגַע.

יֵשׁ שֵׁנָה אֲשֶׁר תִּקְצַר, וְרֶגַע יֵשׁ כִּי יֶאֱרַךְ.

יֵשׁ רֶגַע גָּדוֹל, רֶגַע וְהוּא כַנֵּצַח.

הָרֶגַע – בָּרָא אֱלֹהִים שָׁמַיִם בּוֹ וָאָרֶץ.

יֵשׁ רֶגַע – אִיש בּוֹ יֻלָּד,

וְרֶגַע יֵשׁ – וּמֵת בּוֹ. קופץ מעל יצועו

וְרֶוַח זֶה אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם מָה הוּא!

יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה!

וּבְעֵת אֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי, פֹּה נָפַל דָּבָר.

(רץ בהתעוררוּת אל אמצע החדר ובוחנם במבטי עיניו מזה ומזה)

פֹּה הָיָה אִישׁ!

עוֹד אֶחָד הָיָה פֹּה, פֹּה הָיָה שְׁלִישִׁי!

יֵשׁ מָקוֹם פֹּה לִשְׁלִישִׁי.

(בכליון־נפש גדול)

הוּא הָלַךְ, הָלַךְ לוֹ –

וְצֵל כְּמוֹ מֶנּוּ נִשְׁאָר…

(מבטו נתקל בשני המעילים שעל הארץ, כורע ואוחזם בשתי ידיו)

מִי הָיָה פֹּה, הַגִּידוּ?

יונדב

לֹא הָיָה אִישׁ.

אמנון (לחגלה)

לֹא אִישׁ! לֹא אִישׁ!

הַגִּידִי אַתְּ לִי: מִי?

חגלה

פֹּה הָיְתָה תָּמָר.

אמנון

תָּמָר! תָּמָר! תָּמָר!

הִיא הָיְתָה פֹּה, בְּבֵיתִי!

יָשַׁנְתִּי יְמֵי דוֹר!

לֹא יָשַׁנְתִּי – מַתִּי!

הִנְנִי, הָעוֹלֶה מִנִּי קָבֶר.

קַמְתִּי מִן הַמֵּתִים –

הִיא הָיְתָה פֹּה!

אַךְ צְחֹק לִי עָשָׂה אֱלֹהִים,

בִּשְׁנָת לֹא יִמְנַע מֶנִּי טוֹב,

אַשְׁרַי! לֹא אִירָא מָוֶת עוֹד,

יֵשׁ תִּקְוָה לִי מֵאִתּוֹ גַם בַּבּוֹר. מתעבר

הוֹי, רָעִים!

מַדוּעַ לֹא קְרַעְתֶּם אֶת עַפְעַפַּי?

מֵעַל יְצוּעִי לָמָּה זֶה לֹא סְחַבְתֶּם אוֹתִי?

כְּכֶלֶב מֵבִישׁ, אֲשֶׁר לְבֹשֶת אֲהוּבָתוֹ דָבָק,

דָּבַקְתִּי כֹה בַשֵּׁנָה.

רַגְלֶיהָ אֵיפֹה עָמְדוּ?

חגלה (מראה את המקום)

פֹּה.

אמנון

פֹּה!

וְאֶת פָּנֶיה לְאָן, לְאָן הֵישִׁירָה?

חגלה

אֶל מוּל פְּנֵי בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

אמנון

לְנֹכַח פָּנָי!

(אוחזה בחמתו בזרועה)

וְאַתְּ לֹא עוֹרַרְתִּנִּי?!

יונדב

אֲנִי לָהּ לֹא נָתַתִּי.

אמנון

אַתָּה?

יונדב

לֹא חָפֵץ אֱלֹהִים.

אמנון

אֱלֹהִים – הוּא חָפֵץ, חָפֵץ –

עַל פִּי דַרְכּוֹ חָפֵץ!

הֵן הוּא תַרְדֵּמָה עָלַי הִפִּיל,

וְאַךְ נִרְדַּמְתִּי – אֵלַי אָז יְבִיאֶנָּה,

אֶל חֲדַר מִשְׁכָּבִי. משווע

הִיא הָיְתָה פֹּה! הִיא הָיְתָה פֹּה כִּפְלָיִם,

בֶּהָקִיץ וּבַחֲלוֹם, בַּחֲלוֹמִי נָשְׁקָה לִי.

חגלה, (ליונדב בתמהון־לב)

נָשְׁקָה לָךְ?!

אמנון

בַּחֲלוֹם! בַּחֲלוֹם!

כֹּה הוּא מִתְעַלֵּל בִּי, הָאֱלֹהִים.

(אל יונדב)

וְאַתָּה – יָדְךָ תִּכּוֹן עִמּוֹ, אִתּוֹ אָתָּה!

בְּרִית כְּרַתֶּם יָחַד!

(מתחנן מלפניו)

יוֹנָדָב,

הֵן אַתָּה הוּא, אֲשֶׁר לְלִבִּי תִרְאֶה,

פָּתַחְתִּי צֹהַר בּוֹ – הָצִיצָה!

אֶת תָּמָר, אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם אָחִי אֲנִי אוֹהֵב!

לֵךְ, רוּץ וַהֲשִׁיבֶנָּה!

יונדב

הַמֶּלֶךְ יַעֲשֶׂה זֹאת,

רַק הוּא אֵלֶיךָ יְשַׁלְּחֶנָּה.

אמנון (מתיאש)

הַמֶּלֶךְ…

(צונח על מרבדיו)

הוֹ קִרְאוּ, קִרְאוּ לְאָבִי!


המסך


מערכה שניה

הנפשות

יוֹנָדָב

חוּשָׁי

חָגְלָה

אֲחִינֹעַם

דָּוִד הַמֶּלֶךְ

נָתָן הַנָּבִיא

תָּמָר

אַמְנוֹן

עבדי המלך דוד


בהיכל אמנון. ביום המחרת. אותו החדר שבמערכה הראשונה.

המסך מוּרד על־פני תא יצועיו. חושי וחגלה שומרים את פתח התא מזה ומזה.

יונדב (מופיע משמאל בפתח הדלת מבחוץ, בלוויית עבדי דוד וגיבוריו)

הַמֶּלֶךְ!

חושי

חָגְלָה!

חגלה (ממהרת ועומדת לפני יונדב, נכונה לשרתו)

יונדב

אַתְּ הַעֲלִי אוֹתָנוּ, בַּת, הַגַּגָּה,

הַמֶּלֶךְ פֹּה יִתְמַהְמַהּ.

חגלה (מסירה במשיכת־יד אחת את המסך המוּרד על פתח מעלה הגג)

פֹּה תַעֲלוּ, תּוֹאִילוּ –

אֲנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה

עִם כַּד הַיָּיִן.

יונדב (אחריו בני לווייתו, עולים הגגָה)

חגלה (עם כד היין, עולה אחריהם אחרונה)

חושי (מכניס מעט את ראשו לבין המסכים, אל תא אמנון)

הַמֶּלֶךְ…

(שב למקומו)

אחינֹעַם (אֵם אמנון יוצאת מן התא אל תוך החדר)

דוד (מופיע משמאל, צועד שנַים־שלושה צעדים מהירים אל פנים החדר)

נתן הנביא (בא אחריו, עמד בהיכנסוֹ בצד הפתח)

חושי (נופל אפיים ארצה לפני המלך)

הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה!

דוד (דוחה אותו בקצה רגלו שנשקפה מתחת מעילו הארוך והנגרר לארץ)

חושי (קם ויוצא)

דוד (ממקומו)

אֲחִינֹעַם!

אחינעם (משתחוָה, בקול לא רם)

יְחִי הַמֶּלֶךְ!

דוד

מַה בְּנֵךְ?

אחינעם (במעוף עין אל עבר המסך)

הוּא יָשֵׁן.

דוד

יִישַֹן!

אִם בָּרִיא הוּא – לֹא יֶחֱלֶה מִן הַשֵּׁנָה,

וְאִם חָלָה – וְתַחֲלִימֵהוּ.

(אל הנביא)

אֲחִינֹעַם הִיא, הַיִּזְרְעֵאלִית.

אחינעם (משתחוָה אל הנביא מרחוק)

דוד

גְּשִׁי הֵנָה אֶל הַנָּבִיא.

אחינֹעם (קרֵבה אליו מעט יותר)

דוד (עומד ביניהם באמצע החדר)

קֹדִּי, קֹדִּי לוֹ.

(אל נתן)

בָּרְכֶנָּה, אָבִי.

נתן (אינו זע)

דוד

בָּרְכֶנָּה.

נתן

הִיא, הָאֵם…

דוד

הִיא בְחֶבְרוֹן יָלְדָה לִי אֶת אַמְנוֹן.

בָּרְכֶנָּה.

אחינֹעם (ממהרת אל הנביא, זקופה, כורעת לפניו בגשתה)

נתן

מָה אֲבָרֵךְ?

דוד

אֵת אֲשֶׁר אֵלֶיךָ אָמַר אֱלֹהִים.

נתן

אֱלֹהִים לֹא אָמַר אֵלַי דָּבָר.

דוד

לֹא לָה וְלֹא לִבְנָהּ?

קוּמִי, אֲחִינֹעַם…

טוֹב כִּי לֹא בֵרְכֵךְ עָתָּה,

בְּשֵׁם ה' יְבָרְכֵךְ לִפְנֵי לֶכְתּוֹ.

אחינעם

לֹא יְבָרְכֵנִי –

(נותנת עיניה בנתן)

הֵן הוּא… הוּא נְבִיאֶךָ –

וְאֵת אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ אוֹהֵב,

אוֹתָהּ יְבָרֵךְ,

בְּטֶרֶם תִּקֹּד לוֹ – עָלֶיהָ יִפְרֹשׂ כַּפָּיו.

לֹא יְבָרְכֵנִי,

לֹא אוֹתִי, וְלֹא אֶת בְּנִי…

דוד (מתבונן אף הוא בנתן)

לֹא קְנִיתִיו.

אִישׁ אֱלֹהִים הוּא נָתָן,

אֱלֹהִים קָנָהוּ…

זֶה מַעֲלֵה הַגָּג?

עֲלֵה הַגַּגָּה, אָבִי,

חַכֵּה לִי שָׁם עַד אִם קָרָאתִי לָךְ.

נתן (עולה הגגה)

דוד (מלַוֶה אותו דומם במבטיו)

אחינעם

אֶל אַמְנוֹן בָּאתָ, אֲעִירֶנּוּ־נָא, הַמֶּלֶךְ,

אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאתָ אֵלָיו הֵנָּה.

דוד

אַל תְּעִירִיהוּ.

אִתָּךְ אֵשֵׁב פֹּה,

אֶהְיֶה פֹה אִתָּךְ, אֲחִינֹעַם. יושב

אחינעם

בָּאתָ אֶל הַבֵּן וְלֹא אֶל אִמּוֹ.

דוד

הָאֵם…הָאֵם…

אֶת בְּכוֹרִי לִי יָלַדְתְּ, הַמְבֹרָכָה!

אחינעם (שחוק קל חולף על דל שפתיה. היא מסתכלת בו זמן־מה מתוך בת־צחוק זו של עצבת.)

לֹא אֶת הַבְּכוֹר לְךָ יָלְדָה הַמְבֹרָכָה,4

אֶת בֶּן־הַזְּקוּנִים יָלְדָה לָךְ…

דוד

הַתְּקַנְּאִי בְבַת־שֶׂבַע?

אחינעם

לֹא בָּהּ…

קִנֵּאתִי רַק בְּאַחַת מִנָּשֶׁיךָ,

בַּאֲבִיגַיִל.

דוד

בַּאֲבִיגַיִל?

אחינעם

קִנֵּאתִי רַק בְּזֹאת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אַחֲרַי…

דוד (כזוכר נשכחות)

אַתְּ, אֲחִינֹעַם, וַאֲבִיגַיִל –

אֲבִיגַיִל… אֵיפֹה הִיא?

אחינעם

אִתִּי הִיא יוֹשֶׁבֶת.

בְּבַיִת אֶחָד אִתִּי.

דוד

שְׁתֵּיכֶן? וְאַתְּ קִנֵּאת בָּהּ…

אחינעם

הִשְׁלַמְנוּ…

אֶת כּוֹסִי שָׁתְתָה אֲבִיגַיִל.

בְּלֵיל אֲשֶׁר אֵלֶיךָ בָאָה מַעֲכָה –

הִשְׁלַמְנוּ אֲנִי וַאֲבִיגַיִל.

בְּלֵיל אֲשֶׁר הֵבֵאתָ אֶת זֹאת מִגְּשׁוּר,

בָּכְתָה אֲבִיגַיִל עַל צַוָּארַי

וְאָנֹכִי נִחַמְתִּיהָ…

דוד (נרגש)

אֵלַי…

אֵלַי גְּשִׁי, אֲחִינֹעַם, וַאֲרַחְמֵךְ.

אחינעם (כורעת לרגליו)

דוד (מתבונן איזה רגעים אל פניה המגולים נכחוֹ והנשואים אליו.)

(מתוך מנוד־ראש ובקול אטום)

שֻׁנֵּית, שֻׁנֵּית…

אחינעם

הַיָּמִים הֵם… זֹאת קִלְלַת הַיָּמִים –

גַּם פְּנֵי הַמֶּלֶךְ שֻׁנוּ.

דוד

רַבּוּ מְאֹד צָרוֹתָי.

אחינעם

אַל, מַלְכִּי, אַל נָא תֶחֱטָא…

הֲטוֹב לְךָ אָז מֵעָתָּה?

אָז, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי אוֹיִבְךָ, מִפְּנֵי שָׁאוּל?

דוד

אַתְּ, אֲחִינֹעַם, הִתְעַנֵּית אָז אִתִּי –

אחינעם

לֹא הִתְעַנֵּיתִי – הָיִיתִי אִתָּךְ!

דוד

שָׁכַחַתְּ! יְמֵי־נְדוֹד וּנְדוּדֵי־לֵיל

בְּמִדְבְּרוֹת יְהוּדָה כִּי שָׁכַחַתְּ.

אחינעם

לֹא שָׁכַחְתִּי דָבָר – הָיִיתִי אִתָּךְ!

אֲנִי וְאַתָּה, אֲנִי וּשְׁנִיָּה אֵין לִי…

הֲתִזְכֹּר לֵיל בְּמִדְבָּר אֶחָד?

דוד

לֹא לֵיל, רַק לֵילוֹת אֶזְכֹּר…

אחינעם

לַיְלָה אֶחָד זְכֹר… לֵיל בַּמִדְבָּר,

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים.

דוד (נזכר, אל נפשו)

זָכַרְתִּי לֵיל יָרֵחַ אֶחָד עַל הַצּוּרִים.

אחינעם

וְאֶת הַמָּחוֹל תִּזְכֹּר?

דוד

גַּם אֶת הַמָּחוֹל…

רָקַדְנוּ שְׁנֵינוּ?

אחינעם

אֲנִי לְבַדִּי! רַק אֲנִי רָקַדְתִּי…

לֹא הָיָה אָז עַל פְּנֵי הַצּוּרִים אִישׁ.

יְשַׁנְתֶּם שָׁם בַּמּוֹרָד.

אֲנִי רָקַדְתִּי לְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ עַל הַצּוּר.

רָקַדְתִּי, עַד אֲשֶׁר עָיְפָה נַפְשִׁי בִי, עַד כְּלוֹתָהּ,

לָאָרֶץ אָז אֶכְרָעָה –

וְהִנֵּה, אַתָּה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד,

אֵלַי אָז תַּיְשִׁיר, תַּבֵּט, תֵּט –

דוד

זָכָרְתִּי.

אחינעם

הֲתִזְכֹּר גַם הַשִּׁיר?

דוד

שִׁירִי, אֲחִינֹעַם!

אחינעם

לֹא, לֹא… לֹא שַׁרְתִּיו מִנִּי אָז –

דוד (נזכר בשיר)

"עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים –

אֵין יְעֵלִים, אֵין יְעֵלִים,

הָלָכוּ,

בָּרָחוּ –

בִּדְרָכִים אֲבֵלִים.

אֲבֵלִים,

אֲפֵלִים…

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים

יָרֵחַ יָהֵלָה,

וְכוֹכְבֵי הַשֹּהַם,

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים

מְרַקְּדָה יְעֵלָה,

יְעֵלָה

הוֹלֵלָה –

אֲנִי אֲחִינֹעַם."

אחינעם (בקול רוֵה־דמעות)

אַל, אַל… כֹּה יֵצֶר לִי לִשְׁמֹעַ –

הָיֹה הָיוּ אִשָּׁה וְשִׁיר,

אִשָּׁה וְשִׁיר –

הָאִשָּׁה נִשְׁכְּחָה, רַק הַשִּׁיר – 5

דוד (בהתעוררות הלב)

הַשִּׁיר! הַמְעַט לָךְ?

אָנֹכִי כִי אָמוּתָה –

מִי יִתֵּן וְנִשְׁאַר אַחֲרַי שִׁיר!

אחינעם (מתאפקת ועוצרת ברוחה)

אֲנִי עוֹד טֶרֶם מַתִּי…

רַק אַתָּה, מַלְכִּי, לְמֵתָה תַחְשְׁבֵנִי.

לֹא כָרִיתָ קֶבֶר לִי,

לֹא הוֹרַדְתַּנִי בוֹר – אַךְ מַתִּי,

מַתִּי עָלֶיךָ!

עוֹדֶנִּי בַעֲלּוּמָי,

בְּעוֹד יַלְדִי עֲלֵי זְרוֹעִי – עָלֶיךָ מַתִּי!

עוֹד שָׁם בְּצִקְלָג וְאַחֲרֵי־כֵן בְּחֶבְרוֹן,

וְכָל הַשָּׁנִים פֹּה בִּירוּשָׁלַיִם –

מֵתָה נִמְשְׁכָה כְצֵל אַחֲרֶיךָ.

דוד

צָדַקְתְּ מִמֶּנִי…

שַׁאֲלִי, מַה תִּשְׁאֲלִי וְאֶתֵּנָה.

אחינעם

לֹא דָבָר.

אַךְ שְׁחֵה אֵלַי, הַמֶּלֶךְ, וַאֲגַל סוֹד כָּמוּס לָךְ:

עוֹד אֲחִינֹעַם חַיָּה,

חָיִיתִי, חָיִיתִי כָל הָעֵת –

לַשָׁוְא אֶת שִׁירִי הֶעֱלֵיתָ עַל שְׂפָתֶיךָ,

וְעִתּוֹ טֶרֶם בָּאָה…

דוד

“עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים” –

אחינעם

עֲצֹר, עֲצֹר הַמֶּלֶךְ,

וָלֹא – תַּלְבֵּנָה שַׂעֲרוֹתַי.

דוד

שַׂעֲרוֹתַי כְּבָר הִלְבִּינוּ.

אחינעם

לֹא פֶתַע.

דוד

לְאַט, לְאַט – הִלְבִּינוּ שַׂעֲרוֹתָי…

לֹא הֵקִיץ בְּנֵךְ

אחינעם (היא פונה ללכת אל עבר המסך)

דוד (עוצר בעדה)

יִישַׁן, יִישַׁן עוֹד…

הוֹי, לָמָּה כֹה תֵעָצֵבִי?

זֶה בְנֵךְ – הוּא יִמְלֹךְ אַחֲרָי.

אחינעם

לֹא יָלַדְתִּי מֶלֶךְ, יָלַדְתִּי בֵן לְמֶלֶךְ.

דוד (ברוגז קל)

אַמְנוֹן בֵּן לָךְ נֶאֱמָן –

לֹא יָשִׂים לֵב לַכֶּתֶר.

אחינעם

כָּמוֹךָ מַלְכִּי יֶאְהָב…

דוד

זֶה מְעַט, זֶה מְעָט…. מְעַט מִמֶּנִי יֵשׁ לוֹ,

לֹא אַהֲבָתִי הִיא, אֲשֶׁר אֶתְפָּאֵר בָּהּ.

אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה, עַד אֲשֶׁר יָלָדָה.

אחינעם

מִי יִתֵּן וְלֹא יָלַדְתִּי לְךָ לְעוֹלָם!

אמנון (חוצה בשתי זרועותיו את המסכים ומופיע בפתח)

אָבִי!

דוד (מתבונן אליו זמן־מה מרחוק ושב ומעיף עיניו על אחינעם)

לֵךְ שׁוּב, אָנֹכִי אֶקְרָא לָךְ.

אמנון (נעלם אחורי המסך)

דוד

לֹא חֳלִי הוּא, אֲשֶׁר תְּקָפָהוּ.

זֶה רַע, זֶה רַע מֵחֳלִי,

הוּא חִוֵּר מְאֹד –

אֶהֱבִי אֶת בְּנֵךְ.

אחינעם

כְּאָבִיו כֵּן אֶאֱהָבֶנּוּ…

דוד

אֶהֱבִי אוֹתוֹ יוֹתֵר.

הוּא אֶחָד, אֶחָד לָךְ –

וְלִי, לִי בָנִים רַבִּים.

אחינעם

הֵן הוּא הַבְּכוֹר!

דוד

הַבְּכוֹר! הַבְּכוֹר!

רַק בְּכוֹרוֹת נוֹלְדוּ לִי,

גַּם כִּלְאָב בְּכוֹר, גַּם אֲבִישָׁלוֹם –

אחינעם

כָּל אֶחָד בְּכוֹר לְאִמּוֹ,

אַךְ בְּכוֹר הַמֶּלֶךְ – אַמְנוֹן!

דוד

הַבְּכוֹר!

אֲנִי לֹא בְכוֹר הָיִיתִי בְבֵית אָבִי.

אחינעם

לֹא בְכוֹר – אַךְ דָוִד אָתָּה!

דוד

דָּוִד! מִי הוּא דָוִד?

נַעַר אַדְמוֹנִי אָנִי, רוֹעֵה צֹאן –

אחינעם (מתבוננת בו מתוך התפעלות)

גִּבּוֹר חַיִל, לוֹחֵם רַב וְעָשׂוּי לִבְלִי חָת.

*דוד

לֹא זֹאת, לֹא זֹאת…

(משפיל את קולו)

זֶה הָרָמָתִי עִם הַפַּךְ, 6

עִם פַּךְ הַשָּׁמֶן –

צַר לִי עָלָיו מְאֹד, עַל בְּנֵךְ,

עַל אַמְנוֹן צַר לִי.

(כמדבר אל נפשו)

שְׁמוּאֵל מֵת… גַּם נָתָן נָבִיא לַאֲדֹנָי…

(בהתעוררות)

הַחֲזִיקִי בוֹ בְנָתָן, אַל תִּתְּנִי לוֹ לָלֶכֶת,

בְּטֶרֶם יְבָרְכֶנּוּ.

אחינעם

לֹא יְבָרְכֶנּוּ.

דוד

הוּא יְבָרְכֶנּוּ.

(בלחש אך בעוז)

נְצַוֶּה לוֹ!

אחינעם

הֲנוּכַל לְצַוּוֹת עָלָיו?

לְצַוּוֹת עַל הַנָּבִיא –

וַאֲדֹנָי קָנָהוּ?…

דוד

נוּכַל, נוּכַל…

צַר לִי עָלָיו, עַל אֲמִינוֹן מְאֹד,

קִרְאִיהוּ.

אחינעם

הַט לוֹ חֶסֶד –

הוּא בֵן לְאָבִיו יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְאִמּוֹ,

וְשָׁכַחְתָּ בַּעֲבוּרוֹ אֶת הָאֵם,

נֶפֶשׁ אִמּוֹ כָמְהָה, כָּמְהָה לָךְ –

גַּם אַחֲרֵי אֲשֶׁר יָלְדָה לְךָ אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

רַחֲמֵהוּ!

(מפשילה את המסך, בקול רפה)

אַמְנוֹן!

אמנון (מופיע, קרב אל המלך, משתחוָה לו)

אחינעם (נשארת על־יד המסך)

דוד

יָדַעְתָּ, אֲשֶׁר אָבוֹאָה?

אמנון

לֹא יָדַעְתִּי, אֲנִי בָזֶה חָפַצְתִּי.

דוד

מֶה חָפַצְתָּ?

אמנון

חָפַצְתִּי רְאוֹת פָּנֶיךָ.

דוד

שָׁם תְּלוּיָה חַרְבְּךָ? הַרְאֶנָּה לִי.

אמנון (מגיש לו החרב)

דוד (מוציאה מתערה, מתבונן בה משני עבריה)

לֹא מֹרָטָה –

אמנון (בקצף)

חוּשָׁי!

דוד

הַמִּצְרִי… עוֹד הוּא חַי!

(נזכר תוך כדי שאלו)

יָדַעְתִּי!

רְאִיתִיו פֹּה בְּבוֹאִי.

הוּא לוֹטֵשׁ לְךָ הֶחָרֶב?

אמנון

הוּא.

חושי (בא)

דוד

נְעָרֶיךָ אַיָּם?

אמנון

שִׁלַּחְתִּים.

רַק חוּשַׁי וְנַעֲרוֹתָי,

רַק הֵם בַּבַּיִת אִתִּי.

דוד

נְעָרִים אִתְּךָ יִהְיוּ!

וְאֶת הַנְּעָרוֹת – שַׁלַּח…

(מסב פניו בחמתו מעל בנו)

אמנון

שָׁמַעְתִּי, אָבִי.

(קורא לעבר מעלה־הגג)

חָגְלָה!

חגלה (מופיעה. משתחוָה ועומדת אחורי אביה)

דוד (מתבונן לנערה, לאט־לאט בהעיפו עיניו על אמנון)

אֶת הַנְּעָרוֹת שַׁלַּח,

רַק אַחַת אִתְּךָ תֶּהִי –

מִי זֹאת?

חושי

בִּתִּי הִיא, הַמֶּלֶךְ!

דוד

בִּתְּךָ הִיא, גְּשִׁי הֵנָּה.

חגלה (ממהרת, משתחוָה למלך)

דוד

בַּת חוּשַׁי, אָתְּ!

(צובטה בסנטרה, בחלקת צוארה, דוחפה לרגעים מעליו ומושכה אליו)

לָמָּה לִי לֹא תוֹדִי?

אָנֹכִי אֶת אָבִיךְ מָצָאתִי מֵת בַּשָּׂדֶה,

נָתַתִּי לֶחֶם לוֹ וַיֹּאכַל,

הִשְׁקֵיתִיו מַיִם,

וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו.

(אל חושי)

הַאִם לֹא כֵנִים דְּבָרָי?

חושי

כֵּנִים מְאֹד,

לֹא אָכַלְתִּי לֶחֶם,

וְלֹא שָׁתִיתִי מַיִם שְׁלֹשָה יָמִים

וְשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.

דוד

לָמָּה לִי לֹא תוֹדִי?

חגלה

מְאֹד, מְאֹד, הַמֶּלֶךְ,

מְאֹד, מְאֹד אוֹדֶךָ.

(נופלת לרגליו)

דוד

בִּתְּךָ הִיא. מַדּוּעַ

לֹא אָמַרְתָּ לִי, רֹאשׁ כֶּלֶב, אָז,

לִפְנֵי שָׁנִים שְׁלֹשִים,

כִּי יֵשׁ לְךָ בַּת?

חושי (כאילו לא הרגיש בצחוקו הקל של המלך, מיתַּמם)

לֹא הָיְתָה לִי אָז בַּת,

רַק אִשָּׁה הָיְתָה לִי, הָאִשָּׁה אֲשֶׁר –

דוד (נכנס לתוך דבריו כדי לטשטשם)

הֲדָמְתָה לָהּ?

מַדּוּעַ לֹא אָמַרְתָּ, נָבָל, לִי כִּי אִשָּׁה לָךְ?

חושי

אַתָּה, מַלְכִּי, אֶת הָאִשָּׁה לִי נָתַתָּ.

(מראה על חגלה)

הֵן בַּת הַשְּׁבוּיָה הִיא

אֲשֶׁר לָקַחְתָּ אָז מִיַד הָעֲמָלֵקִי,

וַתִּתְּנֶנָּה לִי.

דוד (משתומם)

אֲנִי נָתַתִּי אִשָּה לָךְ? אָנֹכִי?

לֶחֶם לְךָ נָתַתִּי, מַיִם –

אִשָּׁה לֹא נָתַתִּי לְךָ לְעוֹלָם!

חושי (בבת־צחוק נכנעת)

הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה,

כִּי הִגְדִיל חַסְדוֹ עִמִּי,

הוּא נָתַן אִשָּׁה לִי, אֶת זִלְפָּה,

הִיא הָיְתָה הָרָה…

דוד

הָרָה?…

(במבט תמוה אל חגלה)

אוֹתָהּ הָרְתָה?

חושי

לֹא אוֹתָהּ.

הִיא יָלְדָה אֶת מְבֻנַי אָז,

בֵּן יָלְדָה,

בִּצְבָא הַמֶּלֶךְ הוּא, בֵּין הַגִּבּוֹרִים.

דוד

מְבֻנַי, מְבֻנַי… מִבָּנָי… 7

קַח הַחֶרֶב, חוּשַׁי.

אמנון

לָטְשֶׁהָ לִי.

דוד (אל חושי)

אַל תִּלְטְשֶׁנָּה, תְּלֶהָ!

וְצֵא, עִם בִּתְּךָ צֵא.

חושי (תולה את החרב בקיר ויוצא עם חגלה בתו מתוך השתחוָיה)

דוד (אל אמנון)

אַתָּה לְטֹשׁ הֶחָרֶב!

(קרֵב אליו)

הוֹשֶׁט לִי יָדֶיךָ.

(מתבונן אל ידיו)

אַל תִּלְטְשֶׁנָּה, יְדֵי נָשִׁים לָךְ…

(מורטו בחרונו בזקנו)

וְתֶבֶן לִלְחָיֶיךָ. זָקָן! זָקָן אֵין לָךְ!

אמנון

לֹא עֲשִׂיתִיהוּ עוֹד.

דוד

אַל תַּעֲשֵׂהוּ, מָרְטוֹ!

חוּטֵי בַרְזֶל אֶחְפֹּץ,

וְדָם, וְדָם בַּלֶּחִי. רְאֵה:

אֶל פֶּתַח בֵּיתְךָ קָשׁוּר סוּס הַמֶּלֶךְ –

עֲלֵה וּרְכַב. אֲנִי בַחַלּוֹן אֶעֱמֹד וְאַבִּיטָה.

אמנון

פֶּרֶא הוּא, וַאֲנִי

זֶה יָמִים לֹא רָכַבְתִּי עֲלֵי סוּס.

דוד

הָיִיתָ בְּרַבָּה?

בְּרַבַּת־עַמּוֹן, עִם יוֹאָב שַׂר־הַצָּבָא.

אמנון

לֹא.

דוד

לֹא תִמְלֹךְ, אַמְנוֹן.

אחינעם

מִי הוּא, מִי אֲשֶׁר אַחֲרֶיךָ יִמְלֹךְ.

דוד

אֲנִי לֹא בֵן אַמְלִיכָה עַל יִשְׂרָאֵל.

גֶּבֶר! גֶּבֶר אַמְלִיךְ.

אחינעם

אֵשֶׁת אוּרִיָהוּ –

אוּלַי הִיא לְךָ יָלְדָה גָּבֶר?

דוד

לֹא אֵשֶׁת אוּרִיָהוּ,

כַּאֲחִינֹעַם – אֵשֶׁת דָּוִד!

וְאִם גֶּבֶר יִהְיֶה שְׁלֹמֹה –

אַשְׁרֵיהוּ!

אחינעם

לֹא יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה!

דוד (מתפלא)

לֹא תְדַבֵּר כֹּה אֵלַי בַּת־שֶׁבַע,

אֲשֶׁר כֹּה… אָהָבְתִּי.

אחינעם

גַּם אוֹתִי אָהַב דָּוִד.

דוד

אָהַבְתִּי, כֵּן אָהַבְתִּי –

אַךְ הִיא אַחֲרוֹנָה.

אחינעם

הַיּוֹם אַחֲרוֹנָה הִיא,

מִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד יֵלֶד יוֹם?

דוד

בַּת־שֶׁבַע, הִיא אַחֲרוֹנָה –

אָנֹכִי אִישׁ הָרַגְתִּי בַעֲבוּרָהּ!

אחינעם (בלעג מר)

אֲבוֹי!

הֲנִשְׁמְעָה עוֹד כָּזֹאת:

דָּוִד הָרַג אִישׁ!

דוד (התעורר)

אֶהֱרֹג אֶלֶף עוֹד –

אַתְּ הַחֲיִי אֶת אוּרִיָּה לִי.

אחינעם

בַּת־שֶׁבַע, הִיא תְחַיֵּהוּ –

הֵן הִיא, אֲשֶׁר הֵסִיתָה בוֹ אֶת דָּוִד…

דוד

הִיא הֵסִיתָה?

חֵי אֱלֹהִים, לֹא יָדְעָה זֹאת בַּת־שֶׁבַע!

אחינעם

אֵין זֹאת כִּי אִם אָהֲבָה אֶת הַחִתִּי.

דוד

מַה לִּי וָלָהּ? מַה לִּי וּלְאַהֲבָתָהּ?

וְלוּ גַם תִּשְׂנָאֵנִי –

אֲנִי חָפַצְתִּי בָּהּ,

בָּאִשָּׁה הָרוֹחֶצֶת עִם כְּלוֹת הַיּוֹם בַּנָּחַל.

לוּ בָא הַחִתִּי אָז לִקְרָאתִי,

לוּ עָמַד אָז בֵּינִי וּבֵין הָאִשָּׁה –

וַהֲרַגְתִּיהוּ,

מִבְּלִי אֲשֶׁר לִי יֵצַר עָלָיו מְאוּמָה!

אַךְ צַר לִי, צָר,

כִּי אַחֲרֵי שָׁכְבִי עִם הָאִשָּׁה הֲרַגְתִּיהוּ…

לֹא בָעֲרָה הָאֵשׁ עוֹד בְּעַצְמוֹתַי,

גַּם דָּמִי נָח,

שָׁקַטְתִּי בִמְכוֹנִי – וְהֵמַתִּי,

הֵמַתִּי בַעֲבוּרָהּ –

מִי יוֹדֵעַ, מָה עוֹד בַּעֲבוּרָהּ אֶעֱשֶׂה…

אמנון (מתחנן)

בִּי אִמִּי…

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ.

אחינעם

אַמְנוֹן!

הֱיֵה כָמוֹנִי, אַמְנוֹן,

אָנֹכִי לֹא שׁוֹאֶלֶת דָּבָר מֵאֵת דָּוִד.

דָּוִד – כְּמוֹ נְבִיאוֹ –

הוּא מַסְתִּיר פָּנָיו מֶנּוּ.

אמנון

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ!

דוד (אל אחינעם האומרת ללכת אל חדר סמוך)

אַל נָא תֵצֵאִי,

הַגֶּבֶר – כְּבוֹדוֹ בַמִּלְחָמָה הַנִּטָּשֶׁת,

וְהָאִשָּׁה אֲשֶׁר לֹא תְקַשׁ בְּמַשְׁבֵּר בֵּן…

אֵלי גְשִׁי, אֲחִינֹעַם, הִשָּׁעֲנִי עַל זְרוֹעִי.

אחינעם (עומדת ליד דוד, מדוכאה, עיניה – אל אמנון)

דוד

רָחֲבוּ מְאֹד עֵינֶיךָ –

אמנון

מִיִּרְאָה, אָבִי, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לִי.

דוד

רָחֲבוּ מְאֹד עֵינֶיךָ,

כְּעֵינֵי אִשׁ הָעוֹמֵד עַל פִּי־תְהוֹם

וְאוֹמֵר לִקְפֹּץ –

קְפֹץ, אֲנִי לְךָ אֶתֵּנָה,

הִיא –

(שולח יד אל אחינעם)

הִיא לֹא תִתֵּן.

אחינעם (ממהרת אל אמנון, נופלת על צואריו)

אַמְנוֹן! אַמְנוֹן!

אמנון

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ!

(משתחרר מתחת זרועות אמו)

דוד

חֶרֶב קֵהָה לָךְ, עַל סוּס לֹא תִרְכַּב,

לֹא לָמַדְתָּ יָדֶיךָ לַמִּלְחָמָה –

תָּגֵן הִיא עָלֶיךָ, הִיא הָאֵם.

מַה לִּי תַגִידָה?

אמנון

יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה!

אחינעם (נפעמה, סופקת כף ומבוננת בו בתמהון לב)

אַמְנוֹן!

דוד

מָה הַדָּבָר? –

אמנון

יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, כִּלְאָב,

אֲדֹנִיָהוּ, אֲבִישָׁלוֹם יִמְלֹךְ –

אחינעם (משסעה אותו)

אַל תִּשְׁמַע לוֹ, מִשְׁתּוֹלֵל בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

דוד

הוּא קוֹפֵץ!

אֶל פִּי הַתְּהוֹם הוּא קוֹפֵץ.

לוּ אָב לוֹ לֹא הָיִיתִי וְאַתְּ לֹא אֵם לוֹ –

וְעָמַדְנוּ אָז מֵרָחוֹק וְהִתְבּוֹנַנּוּ לוֹ

לַמַּרְאֶה, הוֹד וְאֵימָה לוֹ

עִצְרִי בַעֲדוֹ אָתְּ.

אחינעם

אַל תִּשְׁמַע לוֹ.

לֹא חוֹלֶה, לֹא מִשְׁתּוֹלֵל הוּא,

רַק עָרֹם יַעֲרִים…

אֶת אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם יִשְׁאַל מִן הַמֶּלֶךְ.

אמנון

אֶת תָּמָר.

דוד

כֶּאֱדוֹם אֶת בְּכוֹרָתְךָ תִּמְכֹּר?

אמנון

עֲטֶרֶת־מֶלֶךְ אֲנִי נוֹתֵן בְּעַד תָּמָר.

דוד

לָמָּה לֹא תְבַקֵּשׁ מֶנִּי שְׁתֵּיהֶן:

אֶת הַמְלוּכָה וְאֶת תָּמָר יָחַד?

אמנון

לֹא תִתְּנֵן לִי.

דוד

אֲנִי אֶת זֹאת לְךָ אֶעֱשֶׂה:

אָנֹכִי אֶת הַבְּכוֹרָה מִמְךָ לוֹקֵחַ,

וּנְזִיד עֲדָשִׁים אֵינֶנִּי נוֹתֵן לָךְ!

אמנון

זֶה יִכְבַּד מִמְּךָ, אָבִי,

הֵן לִי הַבְּכוֹרָה!

מְכֹר בְּכוֹרָתִי אוּכַל,

אַךְ מִי מִיָּדִי יִגְזְלֶנָּה?

דוד

לֹא אֹהַב אוֹתְךָ, אַמְנוֹן.

אחינעם

אוֹיָה לִי…

(צונחת על יצוע המרבדים)

דוד

לֹא אֹהַב אוֹתְךָ, כִּי תְבַקֵּשׁ מְעָט.

אמנון

מְעָט?

דוד

תְּבַקֵּשׁ אִשָּׁה.

אמנון

זֶה הַרְבֵּה, הַרְבֵּה.

שְׁלַח אֵלַי אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתִי,

רַק תָּבוֹא, תִּדְרֹךְ רַק עַל סִפִּי –

(כורע ונופל לחיק אמו)

כֹּה חוֹלֶה אָנִי,

מָדּוּעַ לִי לֹא תַאֲמִינִי, אֵם?

לֹא אוּכַל קְרֹעַ אֶת סְגוֹר לִבִּי לְפָנָיִךְ,

לָךְ אֶפְתַּח סְגוֹר שִׂמְלָתִי;

רְאִי: כֹּה חָדֵל אָנִי.

אחינעם (נואשת, סופקת כף)

אַךְ קֶסֶם קָסְמָה לוֹ בַּת־מַעֲכָה.

אמנון

הַקֶּסֶם יָסוּר.

הִיא תָבוֹא, תִּדְרֹךְ רַק עַל סִפִּי…

(קם)

לֹא אַהֲבָתִי הִיא,

זֶה חִשְׁקִי, בִּי קוֹדֵחַ,

אֲנִי חָשַׁקְתִּי בָהּ.

(בהתעוררות בין אביו ואמו)

אֵין זֹאת כִּי אִם גַּם אַתְּ בּוֹ תַחְשְׁקִי בַבָּעַל,

בְּטֶרֶם תַהֲרִינִי.

אחינעם (במבט נעכר על דוד)

אֲנִי אֲהַבְתִּיו.

אמנון

אַתְּ אוֹ הוּא –

הָיָה אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר לֹא אָהָב,

אֲשֶׁר רַק חָשָׁק!

אחינעם

אוֹיָה לִי…

דוד

אֲמִינוֹן!

אמנון

אָנֹכִי עֵד!

אחינעם

עֲצֹר, עֲצֹר, אֲנִי הוֹלֶכֶת.

דוד

לֹא תֵלֵכִי.

אמנון

אָנֹכִי עֵד.

כֹּה אֶצְעַק, עַד אִם גְּרוֹנִי נִחָר בִּי,

וְכֹה אֶת שְׂעָרִי אֶמְרֹט;

בִּמְעֵי הָאֵם בִּי זֹאת הָאֵשׁ הַזָּרָה עוֹד הִצַּתֶּם!

אל המלך שִׁלְחָה לִי אֶת תָּמָר,

וָלֹא –

אָנֹכִי אֶת בֵּית־מַעֲכָה אֶשׂרֹף!

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ –

עוֹד תָּרַע לָהּ.

אמנון (בתחנונים)

לֹא אָרַע לָהּ, אֲנִי לֹא אֶגַּע בָּהּ,

אֲנִי מֵרָחוֹק אֶעֱמֹד,

כֹּה אֶעֱמֹדָה.

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ!

לֹא אִשָּׁה, אָמָה קַח, אוֹמֶנֶת…

הִיא לְךָ לֶחֶם תַּבְרֶה –

רָזוֹן שֻׁלַּח בָּךְ.

אמנון

תָּמָר, הִיא תַבְרֵנִי.

הִנְנִי רָעֵב, רָעֵב, רָעֵב –

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁלַח אוֹתָהּ לִי –

וְאֹכְלֶנָּה.

אָנֹכִי אֶת בֵּית־מַעֲכָה בָּאֵשׁ לֹא אֲשַׁלֵּחַ,

לֹא כֵן! לֹא כֵן!

אֲנִי בַלַּיְלָה אֶפְרֹץ אֱלֵי בֵיתָהּ

וְאֹכַל שָׁם אֶת בִּתָּהּ.

(מאוד נרגש)

אִמִּי!

אַתְּ יְלִדְתִּנִי,

מַדּוּעַ לֹא יָצָאת?

הֵן הַעִידוֹתִי בָּךְ:

לֹא לָךְ, לֹא לָךְ הַדָּבָר

אֲשֶׁר אֱמֹר חָפָצְתִּי.

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ!

אל דוד כְּתֹנֶת פַּסִים לָהּ לְתָמָר,

בָּהּ בַּמִּטָּה תִשְׁכַּב.

הַלַּיְלָה – לֹא בְבֵית אַבְשָׁלוֹם הִיא יְשֵׁנָה,

בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה, בְּבֵית הוֹרָתָהּ, שָׁם –

הַלַּיְלָה עִם חֲצוֹת אֲנִי בַמּוֹרָד אֶעֱמֹד,

נֶחְבָּא אֶל בֵּין שִׁנֵּי סֶלַע,

וְאֶתֵּן עֵינַי בְּחַלּוֹנֶיהָ.

לֹא אֶקְרָא לָהּ, לֹא אַשְׁמַע קוֹל,

רַק בְּרָקִים אִיר אֶל חַלּוֹנֶיָה,

לֹא־נִרְאֶה מֵעַל מִשְׁכָּבָהּ אַרְגִיזֶנָּה –

כְתֹנֶת פַּסִּים לָהּ,

קַלָּה הִיא

כַּעֲשַׁן הַקְטֹרֶת הַמִּתַּמֵּר עַל מִזְבֵּחַ.

הִיא תְכַס עַל מַעֲרוּמֶיהָ,

אַךְ אֶת שָׁדֶיהָ כְּלֹא לֹא תוּכַל,

מַמְרִים הֵם,

כִּכְפִירִים קְטַנִּים יַחְרְגוּ מִמַּסְגְּרוֹת הַכֻּתֹּנֶת.

וּמְעַט לִי זֶה –

אֲנִי בְסֵתֶר סַלְעִי חָשַׁקְתִּי יוֹתֵר,

אֲנִי בְסֵתֶר סַלְעִי אֶכְרַע, אֶסְפֹּק כָּף,

אֶתְפַּלֵּל לָהּ – וְתִתְגָּל.

שִׁלְחָה לִי אֶת תָּמָר!

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁלַח אוֹתָהּ לִי –

אֲנִי לָהּ פֹּה אֲחַכֶּה,

יוֹם עַל יוֹם וְשָׁנָה עֲלֵי שָׁנָה,

דוֹרוֹת לָה אֲחַכֶּה,

עַד אִם יִשָּׁמְעוּ קַלִּים צְעָדֶיהָ,

צַעֲדֵי רַגְלֶיהָ – פֹּה הֵם! פֹּה הֵם!

דוד מרים את ראשו הכבד

חֲדַל! לֹא אוּכַל שְׁמֹעַ.

אמנון

חָגְלָה!

אחינעם

אֲנִי לָהּ אֶקְרָא.

אמנון

הֲיִי פֹה עִם הַמֶּלֶךְ,

חָגְלָה!

(ממהר אל מעלה הגג)

דוד

מַק!

אחינעם (נופלת לפניו ארצה)

חוּס! עַל אַמְנוֹן חוּסָה.

דוד

צַר לִי עָלָיו מְאֹד… כֹּה צַר לִי, אֲחִינֹעַם.

אחינעם

חוּסָה!

דוד

רָקָב!

רָקָב הוּא, אֲשֶׁר אֶל אַמְנוֹן דָּבֵק.

אחינעם

שִׁלְחָה לוֹ אֶת תָּמָר.

דוד

רַחֲמֵי אֵם הֵם, אֲשֶׁר נָמוּת בָּם.

אחינעם

שִׁלְחָה לוֹ אֶת תָּמָר!

דוד

אֲשֶׁר לֹא יֹאהַב?

אחינעם

לֹא טוֹבָה הִיא מֵאֲחִינֹעַם.

דוד

אַךְ לֹא כְאַמְנוֹן דָּוִד,

אֲנִי חָשַׁקְתִּי אָמְנָם בָּךְ, הַיִּזְרְעֵאלִית,

אַךְ לֹא חָלִיתִי…

כֹּה חוֹלֶה הוּא – וְאָנֹכִי יָדָעְתִּי.

אמנון (מושך אחריו את חגלה)

הַגִּידִי, גַּם הַגִּידִי, יִשְׁמְעוּ גַם הֵם:

הֶהָיְתָה בָזֶּה תָמָר?

אֵי עָמָדָה?

חגלה

פֹּה.

(מראה על מקום עָמדו של המלך)

אמנון (קרב אל המלך, אומר להָדפוֹ)

שְׂטֵה לָךְ,

אֲנִי פֹה אֶעֱמֹדָה.

דוד (סר הצדה)

אמנון (נופל ומשתטח ארצה)

פֹּה! פֹּה! פֹּה! 8

קוֹל רַגְלֶיהָ צוֹעֲקוֹת אֵלַי מִזֶּה.

קופץ ממקומו תִּשְׁלָחֶנָּה!

דוד

לֹא אִירָא רָע. < חוֹלֶה אַתָּה, בְּנִי, לֹא תוּכַל לָהּ!

אמנון (מעורר עליו רחמים)

רְאוּ אַף רְאוּ, כֹּה דַל וְחָדֵל אָנִי.

דוד

עוֹד דָּבָר אַתְנֶה עִמָּךְ –

אמנון (ישסעהו בדבריו)

יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה!

דוד

לֹא זֹאת, לֹא זֹאת, בְּנִי,

אַתָּה, אַמְנוֹן, תִּמְלֹךְ.

אֲנִי לָךְ נְעָרִים אֶשְׁלַח וְרֵעוּ לָךְ.

יוֹנָדָב, הוּא יְבִיאֵם וִישָׁרְתוּךָ,

וְאֶת נַעֲרוֹתֶיךָ – שַׁלַּח.

אמנון

עוֹד הַיּוֹם. אֶת כֻּלָּן פֹּה, כֻּלָּהְנָה,

יוֹנָדָב – הוּא אֶת כֻּלָּן יֶאֱסֹף אֶל בֵּיתוֹ,

גַּם אֶת חָגְלָה יִקָּח.

חגלה

אַלְלַי לִי!…

אמנון

הוּא אֶת כֻּלָּן יִקַּח.

חגלה (נופלת לרגלי אמנון)

חוּסָה, אַל מִפָּנֶיךָ תַּשְׁלִיכֵנִי.

אחינעם

קוּמִי, חָגְלָה,

אֲנִי דִמְעָתֵךְ אֶמְחֶה.

(מושכת אותה בחסדה אליה)

חגלה

שִׁפְחָה אָנִי.

אחינעם

טְהוֹרָה מְאֹד דִּמְעָתֵךְ.

לָמָּה כֹה תִשְׁתּוֹחֲחִי?

חגלה (בזרועות אחינעם)

צַר לִי מְאֹד, הַגְּבִירָה,

אֶת בְּנֵךְ, אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אֵיך אֶעֱזֹבָה?

אחינעם

מָה אֲרַחְמֵךְ, בִּתִּי.

חגלה

הָהּ, גָּדוֹל עֲוֹנִי מְאֹד –

אחינעם

עֲוֹנֵךְ? מָה עֲוֹנֵךְ?

חגלה

עֲוֹן הַשִּׁפְחָה הָאוֹהֶבֶת,

אַלְלַי לִי… יוֹנָדָב –

דוד (אל אמנון) אֶת חָגְלָה שְׁלַח אֵלָי,

אָנֹכִי אֶאֶסְפֶנָּה.

אחינעם (התבוננה רגע דוממה אל פני דוד, מוליכה אליו אילמת את חגלה ושבה)

דוד ( אל אמנון)

לֵךְ שְׁכָב.

אמנון

מִי יִתְמֹךְ בִּי בְלֶכְתִּי?

מִי עֲלֵי עֶרֶשׂ יִסְעָדֵנִי?

חוֹלֶה אָנִי,

חָגְלָה!

אחינעם

לֹא הִיא. פִּילֶגֶשׁ דָּוִד חָגְלָה.

עָלַי, בְּנִי, הִשָּׁעֵנָה.

(תומכת בבנה ויוצאת אתו אל אחורי המסך)

דוד (אל חגלה שהיא לבדה אתו בבית)

מִלְּבַד הָרְדִיד הַזֶּה אֲשֶׁר לְצַוָּארַיִךְ,

מָה עוֹד לָךְ בְּבֵית אַמְנוֹן?

חגלה

עוֹד רְדִיד,

וּשְׁבִיסִים שְׁנַיִם, רְעָלָה, צְעָדָה אַחַת,

שִׂמְלָה, אֲשֶׁר לִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ מֵאַשְׁקְלוֹן הֵבִיא,

וַחֲגוֹרוֹת שְׁתַּיִם.

דוד

הָסִירִי מֵעָלַיִךְ אֶת הָרְדִיד –

חגלה (מורידה את הרדיד מעל צואריה)

דוד

הַנִּיחִיהוּ פֹה. אַל תִּקְחִי, בַת,

מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ נָתַן אַמְנוֹן דָּבָר.

כְּעָמְדֵךְ לְפָנַי עַתָּה – כֵּן תֵּלֵכִי,

תַּעֲלִי אֶל עִירִי דָוִד,

אֶל בֵּית פִּילַגְשָׁי.

אֶת עֶדְיִי אֲנִי תַעֲדִי עָלָיִךְ

מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה.

חגלה

שָׁמָעְתִּי

(כורעת והולכת)

דוד (מלַוֶה אותה במבטיו, מביט אחריה זמן־מה גם לאחר לכתה. מוריד מתוך הרְהורי־לב כבדים את ראשו על חזהו. קופא כך על מקומו איזה רגעים.)

נתן (מופיע ממעלה הגג. מתבונן זמן־מה מרחוק, מעל הסף, אל גב דוד)

דוד (אינו זע)

נָתָן.

נתן (ממקומו)

יָרַדְתִּי מֵעַל הַגָּג.

דוד (מסב את עיניו לאחורי עורפו ומתבונן בו)

נָתָן!

נתן

קָרָאתָ לִי.

דוד

לֹא קָרָאתִי לְךָ, זְכַרְתִּיךָ רַק

בְּהָגוּת לִבִּי נֶעְכָּר וּבְרוּחִי כְּבֵדָה

פֹּה, זְכַרְתִּיךָ – וַתּוֹפַע.

נתן

קָרָאתָ לִי!

דוד

לֹא קָרָאתִי לָךְ…

עֵינֶיךָ בּוֹעֲרוֹת – בּוֹא, נָתָן, בּוֹא,

שָׂא מָשָׁל עַל דְּבַר כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה…

בֵּית אַמְנוֹן בָּאֹפֶל שָׁקָע,

וּלְבָבִי נִדְכָּה בִי, כְּמוֹ אַחֵר חֵטְא –

שָׂא אִמְרוֹתֶיךָ.

נתן

מַה לְּדָוִד אֹמַר –

וְלֹא שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים…

דוד

אֱלֹהִים!

הוּא לֹא שְׁלָחֶךָ אֵלַי גַּם אָז…

אַתָּה הוּא, אֲשֶׁר חָמַלְתָּ עַל הָרָשׁ…

נתן

אֱלֹהִים,

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב לֵב הָאָדָם יוֹשֵׁב,

אֱלֹהִים – הוּא חָמָל.

דוד

נָתָן…

נתן

אֲנִי שׁוֹמֵעַ –

דוד

הֲיֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבִּי?

נתן

יֵשׁ –

(מתבונן בו דומם, חרש)

דָּוִד הוּא, אֲשֶׁר כֹּה חָמַל עַל הָרָשׁ,

וְעַל כִּבְשָׂתוֹ חָמַל,

אֲשֶׁר הֶעָשִׁיר עָשָׂה לָאוֹרֵחַ.

דוד

שָׂא, שָׂא הַמָשָׁל… הִנְנִי וְיָשַׁבְתִּי 9

בְּעֹנֶג רַב עוֹד פַּעַם אֶשְׁמָעֶנּוּ.

נתן

הֵן תֵּדָעֵהוּ.

דוד (שחוק קל מרחף על שפתותיו)

אֲנִי גַם אָז יְדַעְתִּיו…

אָז בַּהֲבִיאֲךָ אֵלַי אֶת דְּבַר הַמָּשָׁל בָּרִאשׁוֹנָה.

נתן (תמהַּ ונבוך קצת)

יָדַעְתָּ, אֱשֶׁר זֶה אוּרִיָּה?

דוד

יָדַעְתִּי זֹאת מֵרֹאשׁ.

נתן

לֹא יָדַעְתָּ דָּבָר!

הִקְשַׁבְתָּ אָז רַב קֶשֶב לִי,

עֵינֶיךָ רָבוּ זִיקִים וְעָשְׁשׁוּ מִכַּעַס,

לְבָבְךָ בְּךָ הִתְחַמֵּץ,

וְאַתָּה, אַתָּה הוּא,

אֲשֶׁר עָלֶיךָ תַחֲרֹץ מִשְׁפַּט מָוֶת!

דוד (קם, מתמלא חימה)

"חַי ה',

כִּי בֶן־מָוֶת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה זֹאת,

וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵם אַרְבַּעְתָּיִם,

עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה,

וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל"…

נתן

כָּכָה, כֹּה, אַף אָמְנָם!

דוד (משנה את קולו, בצחוק)

הוֹ, אִישׁ־אֱלֹהִים, אִישׁ־אֱלֹהִים,

אַךְ שְׂחוֹק עָשִׂיתִי לִי – צָחָקְתִּי,

תֹּם לִבְּךָ הוּא,

זֶה תֹּם דְּבָרֶיךָ, נָתָן, אֲשֶׁר כֹּה לִבְּבָנִי.

הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּעֵינֶיךָ אָז לָהָטָה,

הִיא הִרְהִיבַתְנִי,

וְאֵת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי בוֹ בָרֶגַע –

בָּא לִי.

נתן

מָה?

דוד

קִלְלָתֶךָ,

קִלְלַת תְּמִים־לֵב אֲשֶׁר כָּמוֹךָ…

מחקה “אַתָּה הָאִישׁ!”

צוחק הֶאָח!

(משנה פתאום טעמו. קרב אליו בלחש)

נָתָן!

אֵין אִישׁ אִתָּנוּ פֹּה, אֲנִי וָאָתָּה.

לֹא יִרְאֵנוּ אִישׁ –

שָׂא יָדְךְ וְהַכֵּנִי!

הָרֶם יָד וְהַךְ, בְּפָנַי הַךְ,

גַּם אַחַת וְגַם שְׁתַּיִם,

עַד יָזוּב דָּם.

נתן

לֹא אָרִים יָד עַל מַלְכִּי.

דוד הַךְ! הַכֵּה וּפָצֹע.

אָנֹכִי כֹה מִתְאַוֶּה לְמַהֲלֻמּוֹת יָד חֲזָקָה,

גְּדוֹלָה…

הוֹי, אִישׁ־אֱלֹהִים, תְּמִים־לֵב אֲשֶׁר כָּמוֹךָ!

עוֹד אֶהֱרָגְךָ, נָתָן,

כַּאֲשֶׁר הָרַגְתִּי אֶת אוּרִיָּה.

אֶת אַהֲבָתוֹ לֹא יָכֹלְתִּי נְשׂוֹא,

אַהֲבָה בְּלִי מְצָרִים.

לֹא מִגִּבּוֹרַי הָיָה אוּרִיָּהוּ,

עֶבֶד הָיָה! חִתִּי!

גַּם אַתָּה, אִישׁ אֱלֹהִים –

לֹא אִישׁ־אֱלֹהִים הִנֶּךָ,

לֹא נָבִיא.

הַנְּבִיאִים לֹא יֶאֱהָבוּ,

וְאִם יֶאֱהָבוּ – לֹא יֶאֱהָבוּ כַעֲבָדִים…

הִכַּרְתָּ אֶת הַחִתִּי?

אֱמֹר, אֱמֹר: הֲיָדַע,

כִּי שָׁכַבְתִּי עִם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָב?

נתן (מתבונן בו רגע, תוהה לאט)

לֹא יָדָע.

דוד

לֹא יָדָע!

וְלָמָּה זֶה לֹא רַד אֵלֶיהָ?

פֶּתַח בֵּיתִי שָׁכַב, עִם עֲבָדַי, –

הוּא אָהַב אוֹתִי יוֹתֵר!

נתן (מתבונן בו ובוחנו זמן־מה)

אוּלַי יָדָע…

דוד

יָדַע! יָדָע!

הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי: יָדָע!

גַּם דְּבַר הַסֵּפֶר,

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶשְׁלַח אָז אֶל יוֹאָב,

יָדַע זֶה הַנָָּבָל,

וְהָלַךְ מַעֲדַנּוֹת

לִקְרַאת מַר הַמָּוֶת, בַּעֲדִי.

אֶת אִשְׁתּוֹ אָהָב –

אַךְ אוֹתִי אָהַב יוֹתֵר,

מתמרמר לָמָה כֹה תֶאֱהָבוּנִי?!

אֲנִי בַחֶרֶב לִקְרַאת אַהֲבַתְכֶם אֵצֵא!

אֲנִי בְדָם, בְּדָם אֶרְחָצָהּ וַאֲכַס עָלֶיהָ.

אֲנִי אֲרִי עַל דֶרֶךְ פְּגֹשׁ חָפַצְתִּי,

וְהִנֵּה עֵדֶר צֹאן.

גַּם הִיא, בַּת־שֶׁבַע –

לְבִיאָה, נִדְמֶה לִי, רָאִיתִי בְּהִתְהַלְּכִי

עַל גַּג בֵּיתִי לְעֵת הָעֶרֶב,

לְבִיאָה כִי רוֹחֶצֶת,

תִּתְקוֹמֵם לִי, מַלְתָּעוֹת תַּחֲשׂף,

תִּתְקַע שִׁנָּהּ בִּי

וְכַפָהּ בַּרְזֶל תְּרַטְּשֵׁנִי –

וְהִנֵה כִבְשָׂה לִי הֵבִיאוּ.

נתן (מרגיעו)

כִּבְשָׂה רַכָּה, תַּמָּה –

לֹא תֶאֱהַב כְּבָשִׂים, דָּוִד?

דוד

לְבִיאוֹת אֹהַב…10

רַק הוּא הַהֵלֶךְ, זֶה הָאוֹרֵחַ אֲשֶׁר אִתִּי,

הוּא חָשַׁק בָּהּ כַּבְּהֵמָה…

נָתָן! הֲיֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבִּי?

נתן

יֵשׁ.

דוד

בַּהֵלֶךְ?

(תופשו בשתי כתפיו)

נָתָן, זֶה לֹא אֲנִי שָׁכַבְתִּי עִם כָּל נָשָׁי,

זֶה הֵלֶךְ שָׁכַב אִתָּן,

לַהֵלֶךְ יָלְדוּ בָנִים.

הַבִּיטָה: כֹּה קוֹדְרִים הֵיכְלֵי בְנֵי־הַמֶּלֶךְ,

כֹּה כָהוּ מַרְבַדֵּיהֶם עַל הַקִּירוֹת,

כֹּה כָהוּ וְכֹה כָבְדוּ,

הֵם חוֹמְדִים צֵל, כָּמוֹהוּ, כָּאוֹרֵחַ…

נואש אֲנִי עֲרִירִי אֵלֵךְ!

עֲרִירִי יֵלֵךְ דָּוִד,

לֹא יֵשֵׁב בֵּן עַל כִּסְאוֹ.

נתן (מראה בידו על המסך היורד על תא אמנון)

אִם שָׁמָּה בֶן־הַמֶּלֶךְ?

דוד

לֹא בֶן־הַמֶּלֶך שָׁם, שָׁם בֶּן הַהֵלֶךְ,

אֲשֶׁר לְיָדִי נוֹהֶה –

נתן

הוֹי, מַלְכִּי!

דוד (פניו נוהרים פתאום, נמשך כולו לחלון)

רְאֵה!

נתן (אחורי דוד)

הוֹי, מַלְכִּי, מַלְכִּי!

דוד (פניו הולכים ואורים, הוא דבק כולו לחלון)

רְאֵה, רְאֵה!

נתן (קָרֵב אף הוא לחלון, עומד מאחורי דוד)

דוד (בצהלה)

אַבְשָׁלוֹם הוּא, אֲשֶׁר עַל סוּסִי רוֹכֵב! רְאֵה –

נתן (שולח מבטו אל החלון. האור מבחוץ נופל על פני שניהם)

דוד (בעונג מסותר הפורץ חוצה)

זֶה בֶּן הַגְּשׁוּרִית!

אֶת סוּס הַמֶּלֶךְ הִכִּיר וְהִתִּירוֹ,

גַּם זֹאת הַחֶרֶב הַנּוֹצְצָה בְצִדּוֹ –

תְּשׁוּרָתִי הִיא!

גַּם תַּלְתַּלָּיו אֵלֶּה

הַמְשַׂחֲקִים וְהַמְרַחֲפִים בָּרוּחַ –

מִמֶּנִּי לְקָחָם,

אֶת הַשְּׁחוֹרוֹת לָקָח,

וְשַׂעֲרוֹת הַשֵּׂיבָה הִשְׁאִיר לִי.

מַהֲרָה, הַבִּיטָה!

רֶגַע עוֹד וְהֵימִין וְאֵינֶנּוּ.

נתן (מהסס) 11

אִם לֹא הַפִּרְדָּה הִיא,

אֲשֶׁר עָלֶיהָ יִרְכַּב?

דוד

בֶּן־חַיִל הוּא,

גַּם עַל פִּרְדָּתִי יִרְכַּב!

לָמָּה תוֹרִיד רֹאשׁ –

הַמְּקַנֵּא אַתָּה לוֹ, לְאַמְנוֹן?

נתן (אחרי דממה קצרה)

לָמָּה הֲבֵאתַנִי אִתְּךָ הֵנָּה?

דוד

אֶל בְּנִי, אֶל בְּנִי קְרָאתִיךָ.

נתן

לָמָּה?

דוד

אֵין אֱלֹהִים בְּקִרְבִּי – וְיַעֲמֹד נָא לְיָדִי!

הֱיֵה פֹה אִתִּי, נָתָן.

נתן

תִּוָּעֵץ בִּי?

דוד

עִם נָבִיא לֹא אִוָּעֵץ –

תּוֹכַחְתּוֹ אֹהַב.

נתן

אָנֹכִי גַם אִיעָצְךָ.

דוד

עוּצָה, עוּצָה,

וְאֶת אֲשֶׁר עִם לִבִּי יִהְיֶה אַעַשׂ.

נתן

תַּמְלִיךְ אֶת אֲבִישָׁלוֹם?

דוד

לֹא אַמְלִיךְ אַף לֹא אֶחָד, –

אוֹתְךָ אַמְלִיךְ, לְךָ הַמְּלוּכָה, לְךָ הַמְּלוּכָה תֶּהִי!

נתן

וַאֲנִי לְבִנְךָ אֲשִׁיבֶנָּה.

דוד (בשחוק עצוב)

אַל תָּשֵׁב, אַל־נָא תָשֶׁב –

הֵם לְבַדָּם אֶת הַכֶּתֶר יִקְּחוּ מִיָּדֶךָ,

כָּמוֹנִי,

כַּמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְבֶן־הַיְמִינִי אָנִי.

הוֹי, נָתָן, נָתָן,

עוֹד נַעַר אָנִי –

בִּשְׂדוֹת בֵּית־לֶחֶם רוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִי,

קוֹלֵעַ שָׁם מִצִּיצֵי כָר וָאָחוּ זֵרִים לִי,

וּכְנֵזֶר אֶעְנְדֵם לָרֹאשׁ.

בִּשְׂדוֹת בֵּית־לֶחֶם אָרִים רֹאשׁ מְעֻטָּר,

וְעֵינַי אֶשָּׂא סָבִיב:

בֵּית־לֶחֶם, הִנֵּה הִיא! וְשָׁמָּה –

שָׁם מֵעֵבֶר גְּדוֹת הַיַּרְדֵן – הָרֵי מוֹאָב!

הֵמָּה רוֹמְזִים לִי.

לְאָן? אֵי אָקִים אָהֳלִי?

אֵי אֶתְקַע יָתֵד?

גַּם פֹּה, גַּם שָׁם מְחַכֶּה לִי הַכֶּתֶר!

אֲנִי מִיהוּדָה אָנִי,

אַךְ יָצָא קוֹל בָּאָרֶץ וְרִנָּה, רִנָּה יָצְאָה:

שׁרֶשׁ יִשַּׁי הֻכָּה גַם בְּמוֹאָב,

וְחֵלֶק לוֹ בְדָוִד…

אֲנִי מִיהוּדָה אָנִי,

יִשְׂרָאֵל הוּא קָנָנִי;

אַךְ הָרֵי מוֹאָב הֶחֱנִיפוּ לִי, לְבֵית־הַלַּחְמִי, תָּמִיד.

צָחֲקוּ אֵלַי, הֶעֱלִימוּ אֶת הַיַּרְדֵּן,

וּבְיָם־הַמֶּלַח כִּחֲשׁוּ: מַעֲצוֹר אָיִן, בּוֹא!

רַב אֳיָל וּבְשִׁפְעַת אוֹנִי אָז יָכֹלְתִּי קְפֹץ,

עֲמֹד עַל הָרֵי מוֹאָב וּמְלֹךְ שָׁם –

אַךְ כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה בְּצֹאן אָבִי

בְּעוֹכְרֵיכֶם הָיְתָה, הֵחֵלָה גוֹעָה, פּוֹעָה.

מִהַרְתִּי אֶל הַכִּבְשָׂה וְנִשְׁאַרְתִּי –

אָנֹכִי דָוִד,

אֲנִי סַפַּחַת לְיִשְׂרָאֵל!

אֲנִי מִכֶּם לֹא אֶרֶף,

עַד אַחֲרוֹן דוֹר לֹא אֶחְדָּל, אָנֹכִי הוּא

אֲשֶׁר עֲלֵיכֶם אֶמְשׁל עֲדֵי־עַד.

לְמִי הַמְּלוּכָה תָשִׁיב?

נתן

עוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים תִּחְיֶה.

דוד

הַרְבֵּה זֶה מְעַט

אֲנִי נְצָחִים אֶחְפֹּץ!

מַדוּעַ זֶה לֹא בָאתָ אֵלַי הַלָּיְלָה?

נתן

בָּאתִי.

לֹא יָכֹלְתִּי קְרֹב אֵלֶיךָ,

שָׁכָבְתָּ.

דוד

הֲלָהֲטוּ הַלַּיְלָה הַכּוֹכָבִים?

נתן

לָהָטוּ.

דוד

חָזִיתָ בָּם?

הֲנָפַל אַחַד הַכּוֹכָבִים מָטָּה?

נתן

הַלַּיְלָה נָפְלוּ שְׁנַיִם.

דוד

שְׁנַיִם! הַלַּיְלָה בוֹא.

הַלַּיְלָה לֹא אִישָׁנָה… אֲנַחְנוּ

עַל גַּג בֵּיתִי נַעֲלֶה וְנֶחֱזֶה בַכּוֹכָבִים.

יֵשׁ חֶרֶב לָךְ?

נתן

אֵין לִי, שָׂנֵאתִי חֶרֶב.

דוד (ממשמש בצלעו)

קַח אֶת הַשֶּׁלַח,

שָׁם בֶּן־הַמֶּלֶךְ שׁוֹכֵב – לֵךְ, בַּתְּקֵהוּ.

נתן

עוֹד לֹא הָרַגְתִּי אִישׁ.

דוד

הָרַגְתָּ! הָרָגְתָּ!

לֹא טוֹב מִדָּוִד אָתָּה.

הֵן תַּחְפֹּץ כִּי יָמוּתָה…

מַדוּעַ לֹא בֵרַכְתּוֹ, בְּעָמדוֹ פֹה לְפָנֶיךָ?

נתן

עוֹד לֹא בֵרַכְתִּי אִישׁ.

אֶת אֲשֶׁר יְבָרֵךְ אֱלֹהִים – אֲבָרֵכָה.

דוד

וְאֵת אֲשֶׁר יַהֲרֹג –

נתן

אֶהֱרֹגָה.

דוד

אַתָּה? אַתָּה תַהֲרֹג!

נתן

הָרַגְתִּי.

בְּשֵׁם ה' הָרַגְתִּי.

אֶת בִּנְךָ, אֲשֶׁר בַּת־שֶׁבַע לְךָ יָלָדָה –

אָנֹכִי הֲרַגְתִּיהוּ.

דוד

גַּם אוֹתוֹ! –

(מראה לצד המסך)

גַּם אוֹתוֹ תַהֲרֹג וְאֶת אַבְשָׁלוֹם…

רָאִיתָ אֶת אַבְשָׁלוֹם? מַדּוּעַ

לֹא אָמַרְתָּ דָּבָר לִי עַל־אוֹדוֹת בּנִי אַבְשָׁלוֹם?

אֲנִי אֵלֶיךָ אֲבִיאֶנּוּ מָחָר,

בְּצִיצִית רֹאשׁוֹ אֶסְחָבֶנּוּ,

אַשְׁלִיכוֹ לְרַגְלֶיךָ.

אֶת אַבְשָׁלוֹם תְּבָרֵךְ?

נתן (מחריש)

דוד

הִשָּׁמֵר לְךָ, עַל בְּנֵי־הַמֶּלֶךְ תַּחְרֹש.

תְּשַׁכְּלֵם אֶחָד אֶחָד.

מַה לְךָ עָשׂוּ בְנֵי־הַמֶּלֶךְ?

נתן

הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא –

אֶת הָאֶחָד אֹהַב, אֶת שְׁלֹמֹה –

דוד

אֶת הַיֶּלֶד?

נתן

יְדִידְיָה לוֹ קָרָאתִי.

דוד

אֶת הַיֶּלֶד?

עוֹדֶנּוּ רַךְ – אֶחָיו גָּדְלוּ כְבָר,

גָּדְלוּ, גָּבְרוּ, תּוֹפְשֵׂי חֶרֶב הֵם,

רוֹכְבִים עֲלִי סוּס וְצוֹהֲלִים אֶל בְּתוּלָה.

הֲתֵדַע־לְךָ, מַה בָּנִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ,

וַאֲשֶׁר צָמַח זְקָנָם? שֵׂיבָתִי רְאֵה:

אָנֹכִי מָה, כִּי אֶשְׁתַּעֲשַׁע עם יָלֶד?

נתן

הוּא יִגְדַּל.

דוד

יִגְדַּל! יִגְדַּל!

הָאֶץ־בּוֹ, אִם תּוּכַל, וְיִגְדַּל מַהֵר,

כְּבָנַי כֻּלָּם. בָּנַי כֻּלָּם גָּדְלוּ מַהֵר,

פִּתְאֹם גָּדְלוּ… רַק הַעִיפוֹתִי עַיִן.

בְּלֹא עֵת, בְּלֹא עֵת גָּדְלוּ בָנִים לִי, בְּלֹא עֵת,

וַאֲנִי בְלֹא עֵת זָקַנְתִּי…

הַלַּיְלָה בוֹא, על גַּג בֵּיתִי נַעֲמֹד –

הַלַּיְלָה אֲנִי חָפֵץ בָּדָד הֱיוֹת,

אֲנִי וּקְהַל כּוֹכָבִים.

נתן

בָּדָד? –

דוד

גַּם אִתְּךָ, עִם הַנָּבִיא, בָדָד אֶהִי.

הַלַּיְלָה אַמְתִּיק סוֹד עִם הַכּוֹכָבִים.

אֲדַבֵּר אִתָּם,

וַאֲנִי לֹא אוּכַל דַּבֵּר אֲלֵיהֶם, בְּאֵין בֵּינֵינוּ אִישׁ,

אֶפְחָדָה.

אֱמֹר לִי מָה הַלֵּיל רָאִיתָ?

נתן

שְׁנַיִם נָפְלוּ מָטָּה.

דוד

לֹא נָפְלוּ.

כּוֹכָבִים אֵינָם נוֹפְלִים.

רָאִיתִי, אוֹי רָאִיתִי בְּלֵילוֹת נְדוֹד,

רָאִיתִי מַקְהֲלוֹת כּוֹכָבִים –

לֹא רָאִיתִי עוֹד אַף אֶחָד נוֹפֵל…

אֵין בָּם נוֹסָף וְאֵין בָּם נִגְרָע.

בְּנֵי אַל־מָוֶת הֵם.

נתן

הַלַּיְלָה נָפְלוּ שְׁנַיִם.

דוד

שְׁבִיבֵי אֵשׁ רָאִיתָ, נִיצוֹצוֹת.

אָנֹכִי מָה?

נתן

מַה תִּשְׁאַל?

דוד

נִיצוֹץ כָּבֶה אָנִי.

נתן

דָּרַכְתָּ כּוֹכָב בְּיִשְׂרָאֵל!

דוד

אָנֹכִי אֶכְבֶּה.

נתן

לֹא תִכְבֶּה. שְׁלֹמֹה בְנֶךָ –

דוד

הַס… הַס וָלֵךְ!

(שולח אותו)

הַלַּיְלָה בוֹא, הַלָּיְלָה…

נתן (יוצא)

דוד (נשאר על עמדו, מלַוֶה בעיניו את הנביא גם אחרי היעלמו)

תמר (מופיעה בפתח מתוך צהלה, נתקלת פנים אל פנים בדוד)

הַמֶּלֶךְ!

דוד

אֶל אַמְנוֹן בָּאת?

תמר

דָּבָר לִי אֶל אַמְנוֹן.

דוד

הַאִם לֹא חָגְלָה הִיא, אֲשֶׁר אֵלַיִךְ בָּאָה,

וְשָׁלְחָה אוֹתָךְ הֵנָּה?

תמר (נבוכה רגע, מתאוששת)

כִּדְבָרֶיךָ!

מַה־טּוֹב, כִּי עוֹד מָצָאתִי אֶת הַמֶּלֶךְ פֹּה,

כִּי אֶל הַמֶּלֶךְ בָּאתִי.

אָנָּא, שִׁלְחָה נָא אֵלַי הַלַּיְלָה אֶת פִּילַגְשֶׁךָ.

תָּלִין חָגְלָה גַּם הַלַּיְלָה אִתִּי.

דוד

גַּם הַלַּיְלָה?

תמר

הִיא לָנָה אִתִּי תְמוֹל.

דוד

לָמָּה זֶה תָבוֹאִי אֵלַי הֵנָה, תָּמָר?

מַדּוּעַ לֹא חִכִּית בְּעִירִי לִי, בְּצִיוֹן?

תמר

מִהַרְתִּי אֶל בֵּית אַמְנוֹן.

אָנֹכִי בְּבֵית אַמְנוֹן חָפַצְתִּי לִרְאוֹת

אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ –

כִּי אִם לֹא יִשְׁמַע לִי הַמֶּלֶךְ,

אֲנִי אֶל אַמְנוֹן אֵפֶן.

דוד

מַה לָהּ וָלָךְ?

תמר

הִיא כֹה הִתְחַנְּנָה אֵלָי… לֹא הִיא, לֹא הִיא!

אֲנִי כֹה קְשׁוּרָה בָהּ.

אֲנִי בְדֶמַע בָּהּ הִפְצַרְתִּי: בּוֹאִי,

לִינִי־נָא הַלַּיְלָה אִתִּי.

זְרוֹעוֹת קָרוֹת לָהּ וְכַף יָדָהּ קָרָה,

גַּם אֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ –

אַךְ הָאֶצְבָּעוֹת – אִם בַּחֹשֶׁךְ בִּי תִגַּעְנָה

כֵּן יֵחַם לִי.

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ, פִּילַגְשִׁי הִיא.

תמר

רַק הַלַּיְלָה –

הֵן הִיא לוֹחֶשֶׁת,

לֹא אֶשְׁמַע קוֹל, לֹא דְבָרִים, רַק לַחַשׁ אֶשְׁמָע.

לֹא בְאָזְנַי בָּא הוּא,

רַק אֶל עַצְמוֹתַי וְאֶל דָּמִי בָא כַיַּיִן.

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ.

תמר

הָהּ, רַק הַלָּיְלָה.

עָצַמְתִּי עֵינַי –

אֲנִי יְשֵׁנָה אָנִי וְלִבִּי עֵר,

עֵר הוּא וְשׁוֹמֵעַ:

הִיא הַשְּׂמִיכָה מֵעָלַי הֵסִירָה

וְעֵינֶיהָ חַמּוֹת עֲלֵי בְשָׂרִי –

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ, הִיא אִתִּי תְהִי הַלָּיְלָה.

(אחרי רגע)

תָּמָר.

תמר

אֲמִינוֹן שָׁם… אֲחַכֶּה פֹה לַאֲמִינוֹן.

דוד

לֹא הַיּוֹם.

בֵּית אִמֵּךְ תִּנְוִי?

אֲנִי אַחֲרַיִךְ אֶשְׁלַח. מָחָר עוֹד.

אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ תֵּלְכִי.

תמר

הָיִיתִי פֹה הַיֹּוֹם.

דוד

יָדָעְתִּי.

תמר

נָשַׁקְתִּי לוֹ –

דוד

לְאָחִיךְ – הוּא יָדָע?

תמר

הוּא נָם.

לָמָּה זֶה הוֹרִידוּ אֶת הַמָּסָךְ עֲלֵי פִתְחוֹ?

לֹא הָיָה כֹה בַבֹּקֶר!

(היא ממהרת בהרף־עין אחד אל המסך, מושכת בשתי ידיה ומפרידתו. המלך לא הספיק12 לעצור בה, למראה אמנון השוכב מתוך ישיבה על יצועו, ואמו הכורעת נִכחוֹ, היא נרתעת לאחוריה)

אמנון (קפץ מעל יצועו)

תָּמָר!

תמר

גּם הוּא וְגַם הַגְּבִירָה…

אמנון

תָּמָר! תָּמָר!

דוד

שׁוּב, שְׁכָב!

אמנון

לֹא אֶשְׁכַּב!

לֹא אֶשְׁכַּב עוֹד לְעוֹלָם.

מֵעַתָּה אֶהְיָה עֵר, עַד אַחֲרוֹן יוֹמִי עֵר.

הוֹי, אָבִי!

(נופל לרגלי אביו וכובש את פניו בקרקע)

אחינעם

בַּת מַעֲכָה אַתְּ? אֶת מַעֲכָה יָדַעְתִּי.

גַּם אַתְּ – מְאֹד מְאֹד יָפִית.

אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ בָּאת?

תמר

מַדוּעַ כָּכָה נֶעֱצָב בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

אחינעם

לֹא יַגִּיד זֹאת לְאִמּוֹ,

לַאֲחוֹתוֹ אוּלַי יַגִּיד?

הַמֶּלֶךְ! הֲנִקְרָא לַאֲנָשֶׁיךָ עַל הַגָּג,

אוֹ לְבַדֵּנוּ נֵלֵךְ?

דוד

לֹא נֵלֵךְ, אֲחִינֹעַם,

אֲנַחְנוּ פֹה עִם בְנֵנוּ נִשָּׁאֵרָה.

אמנון

לְכוּ, לְכוּ! גַם אַתְּ וְגַם הַמֶּלֶךְ! 13

הוֹי קֶשֶׁר! קָשֶׁר!

נִמְצָא קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם!

קָשְׁרוּ עַל הַמֶּלֶךְ.

בְּנֵי עַמוֹן וּבְנֵי מוֹאָב יַחַד בְּרִית כָּרָתוּ,

כְּבָר צָלְחוּ אֶת הַיַּרְדֵן.

הֵם מִקֶּדֶם

וּפְלִשְׁתִּים הֵם מֵאָחוֹר –

פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, דָּוִד!

דוד

קַח חַרְבְּךָ וָצֵא, הִלָחֲמָה עַל־יָדִי.

אמנון (נסוג לאחור)

אֲנִי מוּג־לֵב, אֲנִי לְנַפְשִׁי אִירָא.

אֲנִי עִם תָּמָר, עִם אֲחוֹתִי פֹה אֶשָׁאֵר.

שְׁנֵינוּ!

אֲנִי בְצֵאתְכֶם – אֶת הַבַּיִת אֶסְגֹּר,

עַל דַּלְתוֹתָיו וְעַל בְּרִיחָיו אֶסְגְּרֶנּוּ.

דוד

וְאִם יֶאֱמַץ אוֹיְבִי, אֶל עִיר דָּוִד יִפְרֹץ?

אמנון

נֵחָבֵא פֹה.

חֶדֶר בְּחֶדֶר פֹּה נֵחָבֵא.

דוד

וְאִם אֶל בֵּיתְךָ יַהֲרֹס,

אֶל דֶּלֶת בֵּיתְךָ יִגַּשׁ,

אֵלֶיךָ וְאֶל תָּמָר –

אמנון (שוכח את פחדו, רץ אל עבר הדלת, חובק לתמר)

אֶל בֵּיתִי לֹא יַחְתֹּרוּ.

יִירָאוּ!

דוד

הַרְפֵּה־לָהּ.

אמנון (לא יִרֶף ממנה)

הַמֶּלֶךְ!

דוד

הַרְפֵּה לָהּ. הִבְטַחְתִּי לְךָ, כִּי מָחָר –

אמנון (ירף ממנה, אך נשאר על מקומו, מתחנן מלפני דוד)

הַיּוֹם –

דוד

לֹא אוּכַל רְאוֹת פָּנֶיךָ, סֹב אֶל אַחֲרָי!

אמנון (עובר לאחורי המלך, מחנן קולו)

הַיּוֹם, הַיּוֹם… כִּי חוֹלֶה אָנִי,

תִּשָׁאֵר פֹּה, תַּבְרֵנִי –

תמר

אֲלַבְּבָה לוֹ לְבִיבוֹת,

כַּלְּבִיבוֹת אֲשֶׁר חָגְלָה לוֹ לִבֵּבָה.

אמנון

לְבִיבוֹת! לְבִיבוֹת שְׁתַּיִם!

אַךְ אֵלֶּה אֹהַב.

דוד

קַצְתִּי בְכָל אֵלֶּה. מָחָר

תַּעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה, תָּמָר.

אמנון (צועק)

הַיּוֹם! הַיּוֹם! הַיּוֹם!

מָה אֶעֱשֶׂה הַלָּיְלָה?

אחינעם

שְׁכַב וִישָׁן.

דוד

אַל נָא יִישָׁן!

לֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה לוֹ הַלָּיְלָה.

לוּ נִתַּן לַיְלָה לִי לַחֲשׁב בּוֹ אֶת דַרְכִּי…

לוּ נִתַּן לַיְלָה לִי, בְּטֶרֶם אֶחֱטָא –

אחינעם

לַיְלָה מַה, כִּי יוֹעִיל?

דוד

לוּ נִתַּן לַיְלָה לִי – אֶת נַפְשִׁי

בּוֹ הִצַּלְתִּי.

לֹא נוֹלַד זֶה לִי אָז –

(מראה על אמנון)

וְאִמָּהּ

(מראה על תמר)

הִיא אַף הִיא לֹא הָיְתָה לִי לְמוֹקֵשׁ,

וְעוֹד, וְעוֹד – שָׁגִיתִי, גַּם שָׁגִיתִי.

לַיְלָה לוּ מִכֶּן רַק הִפְרִידַנִי!

לְכִי אֶל אִמֵּךְ, תָּמָר.

אֲנִי אֶת חָגְלָה אֶשְׁלַח לָךְ הַלָּיְלָה.

אַךְ אַל אֵלַי תָּשׁוּב.

תמר

הֶאָח!

דוד

הִיא אֶת הַלְּבִיבות לִבְּבָה לַאֲמִינוֹן.

הִיא תוֹרֵךְ דַּעַת.

תמר

יָדַעְתִּי, גַּם יָדַעְתִּי:

לוּשׁ וְלַבֵּב אֶת הַבָּצֵק הֵיטֵב,

בַּשֵּׁל אֶת הַלְּבִיבוֹת וּבַמַּשְׂרֵת צֶקֶת.

דוד

מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת, אֲמִינוֹן.

(אל תמר)

מָחָר תַּעֲשִׂי הַבִּרְיָה לוֹ –

וְעַתָּה לֵכִי.

תמר (משתחוָה למלך, לגבירה, לבן־המלך ויוצאה)

דוד (לאחינעם)

הֲבָאת עִם נַעֲרוֹתַיִךְ?

אחינעם

לְבַדִּי בָאתִי.

דוד

שְׁקִי לִבְנֵךְ.

שְׁקִי לוֹ לִפְנֵי לֶכְתֵּךְ, אֲחִינֹעַם.

אחינעם (נושקת לאמנון, תוהה, מסתכלת זמן־מה לפני לֶכתה בפני המלך)

דוד (מוריד לאט־לאט את ראשו קצת)

אַתְּ… וַאֲבִיגַיִל –

בְּבַיִת אֶחָד אַתֶּן יוֹשְׁבוֹת?

הַיּוֹם בָּעֶרֶב אֹכַל אִתְּכֶן לָחֶם.

אחינעם (משתחוָה לו ויוצאת)

דוד (לאחר דממת רגע)

נָתַתִּי לַיְלָה לְךָ, אֲמִינוֹן – שָׁמְרֵהוּ.

לֵיל קוֹדֵר זֶה, אַדֶּרֶת כֵּהָה לוֹ,

אֱחֹז נָא בְשׁוּלֶיהָ,

וְאַל נָא יַעֲבֹר עָלֶיךָ חִישׁ.

אמנון

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יַעֲבֹר. יָרֵאתִי אוֹתוֹ,

אֶת זֶה הַלַּיְלָה אִירָא,

הוּא יֶאֱרַךְ עַד מְאֹד. יָרֵאתִי,

כִּי הַלֵּיל אָמוּתָה.

אֶשְׁכַּב וְלֹא אָקוּמָה.

צווח הֲשִׁיבֶנָּה, אָבִי!

דוד

בַּבֹּקֶר תָּבוֹא.

אמנון

מַה בֶּצַע לִי, אִם תָּבוֹא –

וַאֲנִי אֶת שְׁנַת הַמָּוֶת פֹּה אִישָׁנָה.

דוד

אַל תִּשְׁכָּב.

אמנון

מָה אֶעֱשֶׂה הַלָּיְלָה?

דוד

קְרָא אֶל אֲדֹנָי.

אמנון

לֹא לָמַדְתִּי קְרֹא אֶל אֲדֹנָי.

דוד

לֹא תְפֹשׂ הֶחָרֶב,

וְלֹא קְרֹא אֶל אֲדֹנָי –

לָקַחְתָּ מֶנִּי מְעַט. יָכֹלְתִּי יוֹתֵר תֵּת.

(תופשו בחמתו בצוארוֹ)

כֹּה אֹחֵז בְּךָ, בֶּן־זְנוּנִים,

וְכֹה בַקִּיר אַכֶּכָּה!

(קופא רגע על עָמדוֹ, עוזבו לנפשו)

לוּלֵא אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יָרֵאתִי…

נָתַתִּי לַיְלָה לָךְ –

אמנון

מָה אֶעֱשֶׂה, אָבִי?

דוד

קְרָא אֶל אֲדֹנָי, קְרָא כָל הַלָּיְלָה.

(כורע לארץ, חושף באחת סגור לבו, מטיל ראשו לאחוריו,בהתלהבות מלאה יאוש)

כֹּה קְרָא לוֹ:

אֵל אֱלֹהִים! אֵל אֱלֹהִים!

אֵל אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים!

עֶצֶב נִבְזֶה אָנִי.

כְּאָבִי אֲכוּל חֵטְא וּכְאִמִּי הִיא חִבְּלַתְנִי,

יֶהֱמוּ עָלַי הֲמוֹן רַחֲמֶיךָ, אֵל!

(מתעורר וקם)

וְשֶׁבֶת דֹּם? כֹּה שֶׁבֶת דֹּם?

גַּם שֶׁבֶת דֹּם לֹא תוּכַל?!

אמנון

אֵשֵׁב דֹּם.

דוד

הַלַּיְלָה יִהְיֶה קָר.

שִׂים עָלֶיךָ בֶּגֶד וַעֲלֵה הַגַּגָּה

וְאֶת עֵינֶיךָ שָׂא אֶל כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם.

אמנון

אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶיךָ.

דוד

כָּמוֹנִי, בְּנִי. אֲנִי מִטַּהֵר כֹּה.

מצווה אֶת אֲנָשָׁי!

אמנון

חוּשָׁי!

חושי (בא)

אמנון

קְרָא לָהֶם, לַאֲשֶׁר בָּאוּ עִם הַמֶּלֶךְ.

(חושי נעלם אל עֵבר מעלה הגג)

דוד

בַּבֹּקֶר תִּשְׁמַע:

יָד עַל דֶּלֶת בֵּיתְךָ, כִּי דוֹפֶקֶת,

זֹאת אֲחוֹתְךָ – פְּתַח לָהּ.

אמנון (כורע לאביו)

יונדב (עם שאר עבדי המלך מופיעים ממעלה הגג)

דוד (יוצא. בני לוייתו יוצאים אחריו)

יונדב (האחרון בין עבדי המלך נעצר בצאתו)

חָלִיתָ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

אמנון

אִישׁ חָכָם אַתָּה מְאֹד.

יונדב

מַדּוּעַ לֹא הֵבִיאָה חָגְלָה לָנוּ עוֹד כַּד יַיִן?

נִרְדַּמְנוּ עַל גַּגֶּךָ.

אמנון

מִיֵּין הַמֶּלֶךְ תַּשְׁקְךָ הַנַּעֲרָה

מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה.

הַמֶּלֶךְ חָשַׁק בָּהּ.

יונדב

אֲהָהּ, וַאֲנִי אָמַרְתִּי:

אֲנִי הַגּוֹאֵל אֶהְיֶה…

(משתחוֶה לבן־המלך ויוצא אחרי עבדי המלך)

אמנון

חוּשַׁי!

חושי (עומד בְפתח מעלה הגג. קָרֵב אל אמנון.)

אמנון

יֵשׁ צֳרִי לְךָ בַּבַּיִת?

(מפשיל ראשו, ממַשש מתחת לסנטרו)

יַד הַמֶּלֶךְ עָשְׂתָה זֹאת לִי.

עוֹד מְעַט וַהֲרָגָנִי. רְאֵה:

הֲתִרְאֶה מָה?

חושי (קָרֵב אל בן־המלך ומתבונן בו מתחת לסנטרו)

הִכַּרְתִּיהָ. אֶצְבַּע הַמֶּלֶךְ הִיא.

אמנון

רְבֹד יְצוּעִי לִי. חִישׁ קַל!

רַפְּדֶנּוּ בַתַּפּוּחִים.

חָפַצְתִּי, כִּי אִישָׁנָה.

חושי

חָגְלָה! חָגְלָה!

אמנון

אַל תִּקְרָא לָהּ.

אֶת חָגְלָה כְּבָר שָׁלַחְתִּי.

לַמֶּלֶךְ נְתַתִּיהָ.

חושי

לְאָבִיךָ?

(בחצי קול)

אֶת הָאֵם וְהַבַּת –

כְּמוֹ בְמֹף, הָעִיר נוֹלַדְתִּי בָהּ.

אמנון

הֶחֱלַפְתִּיהָ.

נַתַתִּי לוֹ אֶת חָגְלָה, וְהוּא

אֶת תָּמָר יִשְׁלַח לִי עִם בֹּקֶר.

חושי (בתמהון)

אֶת תָּמָר? אֲחוֹתֶךְ?

אמנון (מכהו לחי)

גַּם אָתָּה!

עַתָּה תְּמַהּ, רֹאשׁ כֶּלֶב.

בֹּא הֵנָּה,

אֱמָר־נָא, מֻפִּי לִי, הֵן מֻפִּי אָתָּה,

אֵיךְ נוֹהֲגִים בְּמֹף?

מְחַכִּים לָהּ לַבְּתוּלָה, כִּי תִפְשׁט אֶת הַשִּׂמְלָה?

אָנֹכִי לֹא אֲחַכֶּה. נָקָם אֶקַּח!

מִזֶּה הַלַּיְלָה עַל כִּי יֶאֱרַךְ כֹּה אִנָּקֵמָה.

אֲנִי שִׂמְלָתָהּ אֶקְרַע מֵעָלֶיהָ!

(צמרמורת עוברה בו, הוא צונח לארץ)

שָׂאֵנִי אֶל יְצוּעִי!

חושי (שח אליו לארץ.)


המסך


מערכה שלישית

הנפשות

חוּשָׁי

יוֹנָדָב

זָבָד; הֵימָן; שֶׁבַע נערי בן־המלך

אַמְנוֹן

חָגְלָה

תָּמָר


בהיכל אמנון. אשמורה מוּקדמת לפנות בוקר.


חושי (יורד חרש־חרש מעל מעלות הגג וקרֵב על בהונות רגליו אל הדלת ופותחה. משתחוֶה בפתח הדלת לעומד מבחוץ וסר הצדה)

יונדב (נכנס בזהירות אף הוא, ברמיזה אל המסך הפרוש על התא היצוע)

שָׁם הוּא?

חושי

שָׁם

יונדב

הֲיִישָׁן?

חושי

הוּא שָׁם – וְאִם יִישַׁן – לֹא אֵדָעָה.

יונדב

לֵךְ רְאֵה.

חושי

לֹא אַרְהִיב עֹז לָגֶשֶׁת.

יונדב

הֲכֹה עָלֶיךָ יִקְצֹף?

חושי

לֹא זֹאת…

הוּא חָפֵץ בִּי הַפַּעַם.

בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת

אוּלַי יִשְׁכַּב בֶּן־הַמֶּלֶךְ שָׁם,

וְיֶאֱרַב

לִקְצֵה הָאַף הַזֶּה וְעֵינִי זֹאת

אֲשֶׁר בִּמְבוֹא הַמָּסָךְ אָבִיא.

(גוחן אליו בלחש)

מֵרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת,

אָנֹכִי עַל מִשְׁמַרְתִּי,

עַל הַגַּג אֶעֱמֹדָה.

יונדב

מַה מִּן הַגַּג מִלַּלְתָּ בְּיָדֶיךָ לִי?

חושי

אֲשֶׁר לֹא תַּךְ בַּדֶּלֶת –

לֹא לְךָ יְחַכֶּה בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

(אומר לסגור את הדלת)

יונדב

אַל־נָא תִסְגּוֹר, –

נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אִתִּי בָאוּ,

קְרָא לָהֶם – וְיָבוֹאוּ.

חושי

לֹא לָהֶם יְחַכֶּה בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

יונדב

בַּחוּרֵי חֶמֶד הֵם.

“רַק אוֹתָם קַח לִבְנִי” – צִוַּנִי דָוִד אָמֶשׁ.

לֵךְ, חוּשַׁי, קְרָא לָהֶם, וְיָבוֹאוּ.

חושי

נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ –

לָמָּה לוֹ לְבֶן־הַמֶּלֶךְ נְעָרִים?

וְאָנֹכִי הִנְּנִי אִתּוֹ.

יונדב

לֹא לְשָׁרְתוֹ שֻׁלְּחוּ אֵלָיו אֵלֶּה,

לְהִתְרוֹעֵעַ לוֹ שֻׁלָּחוּ

(מתוך צחוק קל ומסוּתָּר)

אַךְ דַּע לָךְ: אָנֹכִי גַם לְעֶבֶד אַחֵר אֶדְאַג.

זָקַנְתָּ, מְאֹד זָקַנְתָּ, חוּשָׁי!

לֵךְ קְרָא לָהֶם!

חושי (יוצא)

יונדב (תר לו מְקום־ישיבה על יצוע מרבדים)

זבד

הימן

שבע בן בכרי

(באים מן החוץ)

חושי (בא אחריהם וסוגר את הדלת)

יונדב (קם)

בְּרוּכִים תִּהְיוּ וּבָרוּךְ

בּוֹאֲכֶם אֶל הֵיכַל בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

בְּמִצְוַת דָּוִד אָבִיו הֵבֵאתִיכֶם הֵנָּה.

הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בָּכֶם, בַּחוּרֵי חֶמֶד,

וְאִם גַּם קַחַת אֶת לֵב בְּנוֹ תֵּדָעוּ –

לִבְרָכָה תִהְיוּ בְקֶרֶב כָּל הָאָרֶץ.

הנערים (משתחוים מתוך הודיָה ליונדב)

יונדב (אל חושי)

הֵם מֵעַתָּה יִהְיוּ עִם בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

חושי

מַה רָעָה מָצְאוּ בִי?

יונדב

אִי אִי… זָקַנְתָּ, חוּשַׁי!

לוּלֵא בִתְּךָ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִתָּה בֶן הַמֶּלֶךְ

וּשְׁלָחֲךָ מֵעַל פָּנָיו.

חושי

הֵן הוּא אֶת בִּתִּי שָׁלַח!

(בצער מסותר)

עִם שְׁאָר פִּילַגְשָׁיו שִׁלְּחָהּ,

וְאוֹתִי פֹה הִנִּיחַ.

אָנֹכִי זְקַן הַבַּיִת וְנֶאֱמַן בֵּיתוֹ אָנִי,

לֹא יְשַׁלְּחֵנִי!

יונדב

אֲנִי אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבָּתְךָ אָבִיא,

(חושי נכנע)

חֲמָסִי עָלֶיךָ, חוּשָׁי,

גַּם לִי, מַדּוּעַ לֹא דָאַגְתָּ,

מַדּוּעַ לֹא הוֹלַדְתָּ גַּם בַּעֲבוּרִי בַת?

(שוכב על המרבדים ומנמנם)

חושי

מִי יִתֵּן וְלֹא הוֹלַדְתִּי גַם אֶת חָגְלָה

(נאנח)

יונדב (מצטחק מתוך נוּמה)

לֹא כַמִּצְרִי, חוּשָׁי,

כְּאַחַד הָעִבְרִים תְּדַבֵּרָה.

רַק עֵין הָעִבְרִי צָרָה בְּבִתּוֹ כִי תִשָּׁגֶל.

חושי (אוטם את אזניו)

אִי אִי… אֲנִי כְעִבְרִי אָמְנָם,

אַךְ עִבְרִי – יֵשׁ וְהוּא כְּמִצְרִי יְדַבֵּר – אִי…

(נע לו ליונדב בראשו, משתחוֶה לנערים)

אִתִּי תִּהְיוּ פֹה; לֹא רַע,

לֹא רַע הֱיוֹת לְאַמְנוֹן עָבֶד.

זבד

נַעֲבוֹד לוֹ, אַךְ לֹא כַּעֲבָדִים,

כְּרֵעִים לוֹ נַעֲבוֹדָה.

חושי

רֵעַ… רֵעַ… פֹּה לֹא יַפְלוּ,

פֹּה לֹא יוּכַּר רֶעַ עַל פְּנֵי עָבֶד.

הַמֶּלֶךְ שְׁלָחֲכֶם אֶל בְּנוֹ… יָדַעְתִּי אֶת הַמֶּלֶךְ,

עוֹד טֶרֶם הָיָה מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

וְגַם אֶת בְּנוֹ, אֶת אַמְנוֹן בְּכוֹרוֹ –

עַל זְרוֹעִי נְשָׂאתִיהוּ…

לוּלֵא מִצְרִי אָנִי –

אַךְ זֹאת לָכֶם אִיעָצָה:

אִשָּׁה אַל לְמַעֲנָם תִּקְּחוּ,

וְאַל לְמַעֲנָם בַּת תֵּלֵדוּ.

זבד

אִי לָזֹאת – שְׁמַעְתִּיךָ.

הימן

אַל תַּאֲמִין לוֹ,

הוּא מִתּוֹךְ שְׁנָת וַחֲלוֹם לְךָ יַבְטִיחַ זֹאת,

הוּא יִקַּח, יִקַּח אִשָּׁה, גַם בָּנוֹת יוֹלִיד שֶׁבַע.

2.jpg

זבד (נרתע מרוב פחד)

שֶׁבַע!

הימן

לֹא טוֹב מִצְּלָפְחָד אַתָּה.

שֶׁבַע בָּנוֹת תּוֹלִיד, שֶׁבַע בָּנוֹת

זְקֵנוֹת, בָּלוֹת וּמִפְלָצוֹת.

חושי

אִם כָּאֵלֶּה תִוָּלַדְנָה לְךָ – אַשְׁרֶיךָ!

קַח אִשָּׁה, נָעַר… וְאַל תִּירָא רָע.

הימן

הַרְשֵׁנִי־נָא גַם אָנִי קַחַת אִשָּׁה.

חושי

לָמָּה זֹאת לְךָ, בְּנִי?

(מראה על זבד)

יָשִׂים נָא אָחִיךָ רֵיחַיִם עַל צַוָּארוֹ

וְאַתָּה – טְחוֹן.

זבד

גַּם אוֹתְךָ, זָקֵן, בֶּטַח הֱעִירוּךָ

וְהִבְהִילוּךָ בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת

אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הֵנָּה –

כָּמוֹנוּ תַּהְפּוּכוֹת תְּדַבֵּרָה.

חושי

לֹא הֶעִירוּנִי, אָנֹכִי לֹא שָׁכַבְתִּי.

זבד

וַאֲנִי שָׁכַבְתִּי, שָׁכַבְתִּי וֶהֱקִימוּנִי,

בְּעוֹדֶנִּי חַם, בַּלַּיְלָה.

קַר לִי מְאֹד.

הימן

נִשְׁכָּבָה.

חושי

נוּחוּ, נוּחוּ, לְאוֹר לֹא יָקוּם אַמְנוֹן!

אֲנִי הַגָּגָה אֶעֱלֶה, כָּאֲשֶׁר צִוָּנִי. נוּחוּ,

כּי לֹא לָכֶם יְצַפֶּה בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

(עולה הגגה)

זבד (רועד קצת מקוֹר)

קַר בְּעִיר הַיְּבוּס.

הימן

לַאֲשֶׁר מִשְּׁכֶם בָּא, קַר פֹּה.

זבד

בִּשְׁכֶם, אִם עַל מִשְׁכָּבוֹ תָעִיר יָשֵׁן,

וְאִם בַּחוּץ תּוֹצִיאוֹ לִפְנֵי עֲלוֹת הַשָּׁחַר –

וְאָמַר: קַר לִי!

הימן

ירוּשָׁלַיִם יֵשׁ אֲשֶׁר הַשֶּׁלֶג נוֹפֵל.

זבד

שָׁמַעְתִּי זֹאת לֹא אַחַת.

הימן

גַּם אֲנִי אֶת שָׁמְעוֹ רַק שָׁמַעְתִּי,

וּרְאוֹת עוֹד לֹא רְאִיתִיו –

הַשֶּׁלֶג קָר.

זבד

עֲצֵי הַזַּיִת כִּי יָנֵצוּ – כֵּן הַשֶּׁלֶג.

הימן

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם –

כֵּן הַשָּׁלֶג.

זבד

כְּיַיִן הוּא בְנֹאד כַּאֲשֶׁר יִתְבַּעֲבֵּעַ.

שבע בן בכרי

אֲנִי בַּיָּד לְקַחְתִּיו.

הימן

בְּיָד?!

זבד

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה –

הימן

בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים.

שבע (קופא בהרהורו, כמדבר אל נפשו)

אֲנִי בְּיַד לְקַחְתִּיו –

אֶת אָבֵל תֵּדְעוּ? אֲנִי בְּדָן הָיִיתִי,

בְאָבֵל בֵּית הַמַּעֲכָה.

הימן עַד קְצֵה גְבוּל יִשְׂרָאֵל!

שבע וּמֵעֵבֶר לוֹ.

גַם אֶת צוֹר יָדַעְתִּי וְצִידוֹן וַאֲרָם –

אָהַבְתִּי נְדוֹד.

הימן

אִם שָׁם הַשָּׁלֶג?

שבע

לֹא שָׁם. אֶת אָבֵל תֵּדְעוּ?

לִי הָיָה אָח בְּאָבֵל – שָׁם נָשָׂא אִשָּׁה.

אֲנִי בְעָבְרִי שָׁמָּה – אֲהֲבְתִּיהָ.

בְּלִבִּי אֲהַבְתִּיהָ, וְאָחִי – הוּא לֹא יָדָע.

וַיְהִי הַיּוֹם וַאֲנִי בַּחַלּוֹן עוֹמֵד

וְנִשְׁקָף אֶל הַחֶרְמוֹן.

וָאֹמַר לוֹ, לְאָחִי: אֶעֱלֶה עַל הַחֶרְמוֹן, אֶל הַשָּׂלֶג,

וְאָשׁוּבָה…

וַיַעַן אָחִי לִי: בוֹאָה, יַחַד נָעַל… הפסיק

הימן

מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתָּ?

שבע

יָצָאנוּ אֶל הַחֶרְמוֹן.

אֲנַחְנוּ עִם הָהָר, וְהַיּוֹם – הוּא רַד מְאֹד,

וַנַּעֲמֹד שָׁם, וַנָּלֶן שָׁם הַלַּיְלָה.

אַךְ הֵאִיר בֹּקֶר קַמְנוּ וְעָלִינוּ,

שְׁנֵינוּ, אֲנִי וָהוּא,

עַד הֱיוֹת הַשֶּׁלֶג שָׁם וָמַעְלָה.

הימן

הֶעֱפַּלְתֶּם שָׁם עֲלוֹת, עַל רֹאשׁ הָהָר.

שבע

שְׁנֵינוּ… אַךְ לֹא יָרַדְנוּ שְׁנָיִם –

הימן

לֹא שְׁנָיִם?

שבע

יָרַדְתִּי לְבַדִּי.

הימן

אָחִיךָ, אֵיפֹה נִשְׁאַר?

שבע

הוּא נִשְׁאַר שָׁם, לְמַעְלָה.

זבד

בַּשָּׁלֶג!

הימן

וְאַתָּה לְאָבֵל שַׁבְתָּ?

שבע

לֹא שַׁבְתִּי עוֹד לְאָבֵל.

יָשַׁבְתִּי בְבַעַל־גָּד יוֹמַיִם,

מִשָּׁם עָבַרְתִּי אֶל הַבָּשָׁן וְאֶל הָרֵי גוֹלָן,

עִם עֲרָבִי שָׁם אָהַלְתִּי

וְאִתּוֹ בִנְקִיק סֶלַע לַנְתִּי.

בְגִלְעָד נַחְתִּי.

הימן

רְאֵה אַף רְאֵה, כָּל זֶה עָלֶיךָ בָּא –

וַאֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ.

זבד

הַס, הַס, הוּא עוֹד יָשִׂיחַ לָנוּ

בְּאַשְׁמוּרַת בֹּקֶר זֶה –

שבע

…בְגִלְעָד נַחְתִּי.

גְדוֹלָה יָבֵשׁ 14 לֵאלֹהִים וְיִשְׂרָאֵל!

הֵן שָׁאוּל מֵת וְהוּא –

כְּחַי עוֹד נִשָּׂא שָׁם עַל כָּל שְׂפָתָיִם.

הימן

הַהִגַדְתָּ לָהֶם, כִּי בֶּן־יְמִינִי אָתָּה?

שבע

הָכֹה נִבְאַשְׁנוּ כִי נְכַס עַל שְׁמֵנוּ?

בִּיהוּדָה אוּלַי –

אַךְ לֹא בְיָבֵשׁ גִּלְעָד!

בְּיָבֵשׁ צוֹהֲלִים לִקְרַאת כָּל בֶּן־יְמִינִי,

גַם בִּי שָׂמָחוּ.

הימן

הַהִגַּדְתָּ להם מֵאַיִן אַתָּה בָא?

שבע

כמדבר אל נפשו מִן הַחֶרְמוֹן…

הימן

הַאִם הִכִּירוּ עִקְּבוֹת… שֶׁלֶג בְּרַגְלֶיךָ?

(מחייך אל חבריו)

שבע

הַשֶּׁלֶג נָמֵס…

(כמדבר אל נפשו)

אִם בְּיָד לָקַחְתִּי אֶת הַשָׁלֶג

(מנָער מעליו המון הרהורים)

מִיָּבֵשׁ שְׁבִיל יָדַעְתִּי אֶל בְּנֵי עַמוֹן.

בְּרַבַּת־עַמּוֹן לֹא יָכֹלְתִּי שֶׁבֶת,

לֹא נִרְפְּאָה עוֹד עַמּוֹן מִן הַמַכּוֹת

אֲשֶׁר יַכֶּנָהּ יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא.

וְכִמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע.

נִצַּלְתִּי בְאֹרַח פֶּלֶא וְנִמְלַטְתִּי

בְּעוֹר15 שִׁנָּי אֶל שְׂדֵה־מוֹאָב.

מִשָּׁם, בְּדֶרֶךְ סְלוּלָה,

עִם מַלְאֲכֵי מוֹאָב, אֲלֵיהֶם כִּי סְפָחוּנִי,

בָּאתִי אֶל עִיר דָּוִד.

זבד (מזמן לזמן מבצבץ צל של ליצנות)

כְּעִיר הַמִקְלָט הָיָתָה לְךָ יְרוּשָׁלָיִם…

הימן

רְחוֹקָה מִן הַחֶרְמוֹן הִיא…

זבד

וּמִן הָאִשָּׁה אֲשֶׁר יַחְמֹד –

אַךְ בִּי נִשְׁבַּעְתִּי:

אֶל תּוֹעֲפוֹת הַשֶּׁלֶג לֹא עוֹד יָשׁוּב,

אַךְ אֶל אֵשֶׁת אָחִיו עוֹד הוּא שָׁב!

הימן (מתבונן אל שבע)

לֹא יָשׁוּב!

שבע (נבוך, תוֹלֶה בו עינַים קופאות)

לֹא אָשׁוּב עוֹד?

הימן

לֹא תָשׁוּב עוֹד אֶל אָבֵל,

זֶה מוּסַר־כִּלְיוֹתֶיךָ לֹא יִתֵּן לְךָ לָשׁוּב.

קַיִן קָם עַל אָחִיו –

וְאַתָּה עַל אָחִיךָ קַמְתָּ!

שבע (קם, שולף חרבו ומִתְנַפֵּל על הֵימָן)

זבד (קופץ ועומד ביניהם)

אֶל הַנְּדָן! לַנְּדָן!

יונדב (מתעורר)

מָה הָרַעַשׁ, מָה?

זבד

לֹא דָבָר,

יֵשׁ פֹּה אִתָּנוּ אֶחָד –

וּבָרַח מִן הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָב.

שבע

…אֶת הַלַּעַג אֶשָּׂא.

יונדב

לֹא נִלְעַג לְךָ אֲנַחְנוּ, בֶּן־הַמֶּלֶךְ

בְּקוּמוֹ – הוּא לָךְ יִלְעַג.

הימן

עוֹד מְעַט וְשָׁכַחְתִּי,

כִּי בְהֵיכַל אַמְנוֹן אָנִי.

זבד

אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם – אֵדָע,

אֶת אַמְנוֹן טֶרֶם רָאִיתִי,

יוֹשֵׁב־אֹהֶל הוּא.

הימן

אֲנִי רְאִיתִיו פַעֲמָיִם.

זבד

אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ? מַה פָּנָיו?

הימן

הִנֵּה הוּא!

אמנון (הופיע בזה הרגע בין המָסַכּים המופשלים על־ידיו.)

(הוא חיוור, עוטה מעילו, מראהו כאדם שזה עתה נקרעו עפעפיו מתוך חלום זְוָעוֹת. אחרי דממת רגע)

מִי אֵלֶּה?

יונדב

מָה אַגִּיד לְךָ?

הֵן לֹא לִשְׁמוֹתָם תִּשְׁאַל וְאָנֹכִי

רַק בִּשְׁמָם יוֹדֵעַ קְרוֹא. אָבִיךָ –

אמנון

הַמֶּלֶךְ! הוּא אֶת אֵלֶּה שָׁלַח אֵלַי הֵנָּה.

יונדב

כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ.

אמנון

אָמְנָם כֵּן, בִּקַּשְׁתִּי –

בִּקַּשְׁתִּי מֶנּוּ עוֹד!

יונדב

עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל –

אֲנַחְנוּ רַק רִאשׁוֹנִים אָנוּ פֹה.

הֲנוּכַל דַּעַת –

מִי עוֹד אַחֲרֵינוּ בָא?

אמנון

הוּא לוֹעֵג לִי, הַמֶּלֶךְ לוֹעֵג לִי.

יונדב

הַמֶּלֶךְ אִם לְךָ יִלְעַג,

לֹא יִלְעַג לָךְ אָבִיךָ –

אמנון

הוּא שָׁלַח לִי אֶת אֵלֶּה!

שבע (לוחש מתוך תרעומות שהוא כובש אל חבריו)

"אֵלֶּה!, “אֵלֶּה!” – (קָרֵב אל אמנון)

בִּי אֲדוֹנִי…

אמנון

מָה?

שבע

לֹא אֵדַע – הֵמָּה מַה יַּגִידוּ מראה על זבד והימן

אַךְ אֲנִי מְאֹד בָךְ אַפְצִירָה:

שַׁלְּחֵנִי נָא וְאֵלֵכָה.

אמנון

עוֹד טֶרֶם אֵדַע לָמָּה בָאתָ?

אַךְ אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאתָ –

לֹא אֵדַע לָמָּה כֹה חָפַצְתָּ לֶכֶת?

שבע

אָדְמוּ פָנָי,

לְלֹא נִשְׁאַלְנוּ אֵלֶיךָ בָּאנוּ –

אֲנִי מִבְנֵי הַיְמִינִי וּלְוִיִּים אֵלֶּה שְׁנָיִם.

שַׁלְּחֵנִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

יונדב (אל אמנון)

אַל תְּשַׁלְּחֶנוּ – שֶׁבַע הוּא!

הוּא בָרַח מִן הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָב,

וְעַתָּה שׁוּב אֵלֶיהָ יֹאמַר –

אַל תְּשַׁלְּחֶנוּ!

אמנון (מושכו אליו)

זֶה הָאַדְמוֹנִי? בּוֹא! אֶתְבּוֹנֵן בְּךָ –

הֵם – על הימן וזבד הֵם אִם יַחְפְּצוּ יֵלֵכוּ,

וְאַתָּה – אִתִּי תִּהְיֶה, אֶעֱצָרְךָ אִתִּי,

עַד אִם כָּמוֹנִי תִּדַּל, תִּכְּחַשׁ,

דַּם לְחָיֶיךָ עַד אִם יָנוּס דוחפו מעליו

לֹא יֹאהַב זֶה!

יונדב

יֶאֱהָבָה,

נִקְרָא לוֹ לַנַּעַר וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהוּ.

אמנון

על שבע זֶה?

עִם אֵלֶה הַלְּחָיַיִם.

הוּא אוּלַי יָדַע נַעֲרָה בְחַיָּיו,

אַךְ לֹא אָהָב.

שבע (בחימה עצורה)

חֲדָל!

גַּם מִפִּי אָבִיךָ שְׁמֹעַ זֹאת לֹא אֶחְפֹּץ.

יונדב (מתרעם ומחקה אותו)

“אביהו”

מִפִּי “אָבִיהוּ”! וּמִי הוּא, מִי “אָבִיהוּ”?

אֱמָר־נָא לִי, רֹאשׁ־כֶּלֶב!

שבע

דָּוִד הוּא.

יונדב (יד לחרב)

אֲנִי לֹא אַכְּךָ, נָבָל,

בֶּן הַמֶּלֶךְ הוּא יַכֶּכָּה!

אמנון

הַנַח לוֹ

(אל שבע)

בּוֹא הֵנָּה! עַל יָדִי פֹה עֲמֹד

(מתבונן בו)

וְאוּלַי יֹאהַב?… יֹאהַב – אַךְ לֹא יַחְשׁק.

מַה שֵּׁם הַנַּעֲרָה?

הימן

אֵשֶׁת־אִישׁ הִיא.

אמנון

מַה־שְּׁמָהּ? מַה־שְּׁמָהּ?

אֲנִי אֶת שְׁמָהּ כִּי אֵדַע וְאֵדַע רֵיחָהּ,

וְאַגִּיד לְךָ אִם יֶאֱהָבֶנָּה גָבֶר.

שבע (מוכּה תמהון)

יִסְכָּה.

אמנון (מתוך עינים עצומות)

יִסְכָּה… יִסְכָּה… יִסְכָּה –**

(תומך ידיו על כתפי שבע ומסתכל בעיניו ומספר לו על “יסכה”)

לֹא גִבְהַת קוֹמָה הִיא – דוֹמֵמָה –

בַּבַּיִת הִיא וְאֵינֶנָה –

כַּתְּרָפִים הִיא אֲשֶׁר בַּבַּיִת אִתָּה שָׁם נִצְפָּנוּ,

וּכְמוֹ הָאֵפוֹד בְבֵית הַכֹּהֵן –

כָּל כְּבוֹדָהּ פְּנִימָה…

קְרַע שִׂמְלוֹתֶיהָ מֵעָלֶיהָ –

וְשֶׁמֶשׁ יְצִיפֶךָ… יִסְכָּה!

בַּחַלּוֹן תִּיף, בַּחַלּוֹן כִּי עוֹמֶדֶת יִסְכָּה…

(מְקָרֵב את שבע אליו ומרחמו)

עֵינֶיךָ, הֵן אֲשֶׁר תִּדְמַעְנָה,

תֶאֱהָבֶנָּה, נַעַר… לֵךְ,

אֶל יִסְכָּה לֵךְ!

שבע

רְחוֹקָה הִיא.

אמנון

אֶל קַצְוֵי אֶרֶץ לֵךְ, בַּאֲשֶׁר הִיא שָׁם –

שבע (כמדבר אל נפשו)

לֹא אָשׁוּב עוֹד אֶל אָבֵל…

הימן

הוּא אֲשֶׁר אָמָרְתִּי!

שבע

אֱמֹר, אֱמֹר לוֹ עוֹד:

אָנֹכִי אָח הָרַגְתִּי בַעֲבוּרָהּ.

אמנון (בפנים נוֹהֲרִים)

הָרַגְתָּ אָח!

שבע

לֹא יַד שָׁלַחְתִּי בוֹ וְלֹא

עָשִׂיתִי לוֹ מְאוּמָה,

אָנֹכִי רַק חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יָמוּת

וּמֵת! וּמֵת!

הֶעְפַּלְנוּ עַל הַחֶרְמוֹן, בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג –

וְשָׁם, לְמַעְלָה רֹאשׁ, חָפַצְתִּי

אֲשֶׁר תִּמְעַד רַגְלוֹ – וּמָעָדָה!

אמנון

לֹא כֵן, לֹא כֵן,

בְּחַרְבְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ,

בִּמְטִיל הַבַּרְזֶל וּמֵאָחוֹר לוֹֹ

לוּ הִתְנַפַּלְתָ עָלָיו וְרוֹצַצְתּוֹ רֹאשׁ!

בְאַהֲבָתְךָ כֹּה עֲשׂוֹת תּוּכָלָה:

מֵאָחוֹר לוֹ וְרַצֵּץ רֹאשׁ.

יוֹנָדָב,

אֲנִי הַיּוֹם כֹּה אֶעֱשֶׂה לַמֶּלֶךְ!

יונדב (נבעת)

אַמְנוֹן!

אמנון (חובק לשבע)

מָה אֲרַחֶמְּךָ!

אָנֹכִי כֹה עַל לוּחַ לִבִּי אֲשִׂימֶךָּ.

(להימן וזבד)

גם אַתֵּמָּה – אֲהַבְתִּיכֶם, נְעָרַי,

אַךְ תְּנוּ לִי יָד!

כָּל אֶחָד תֵּן לִי יַד וּשְׂנָא,

כָּל אֶחָד שְׂנָא לְאָבִי –

כָּמוֹנִי שְׂנָא לוֹ!

שבע

יְחִי אֲדוֹנִי אַמְנוֹן.

יונדב

מכה את שבע לֶחי

בֶּן־בְּלִיַעַל אַתָּה,

וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.

הימן

הֲנַכֶּה גַם אֲנַחְנוּ?

אמנון

וְאָנֹכִי אֶשַּׁק לוֹ – הוּא אֶת הַמֶּלֶךְ יִשְׂנָא.

חושי (ירד מעל מעלות הגג)

תָּמָר!

אמנון (קופא על עמדו)

יונדב (סוחב את שבע מעל יד אמנון)

רֵעַ אַמְנוֹן אָנִי, אַךְ אִתִּי קְרָא,

קְרָא, נָבָל: יְחִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד!

הימן וזבד

יְחִי הַמֶּלֶךְ!

אמנון (אל חושי)

אֶת הַדֶּלֶת – פְּתַח הַדָּלֶת!

חושי (ממהר, פותח את הדלת לרוָחָה)

אמנון (ממהר איזה צעדים למול הפתח, מַפנה ראשו הצדה)

חוּשָׁי!

חושי (קָרב אליו באמצע החדר)

אמנון

מָה אָמַרְתָּ, חוּשָׁי?

חושי

תָּמָר – הִיא הוֹלֶכֶת –

אמנון

אַל תַּרִים קוֹל, לְחַשׁ, לְחַשׁ:

(לוחש)

“הִנֵּה הִיא הוֹלֶכֶת, תָּמָר”…

חושי (לוחש)

תָּמָר…

אמנון

וְעַתָּה לֵךְ, עַל בְּהוֹנוֹתֶיךָ לֵךְ,

בַּלָּט בַּלָּט –

(מראה לו על תא משכבו)

פְּרֹשׂ הַמָּסָךְ וּבוֹא שָׁם פְּנִימָה,

אֶל אַמְנוֹן בּוֹאָה,

הוּא עַל מִשְׁכָּבוֹ שָׁם יִשְׁכָּבָה,

שְׁחֵה עָלָיו וּלְחַשׁ לוֹ: תָמָר, הִנֵה הִיא!

חושי (אינו זע)

אמנון

לֵךְ, הֲעִירֶנוּ.

חושי

בֶּן־הַמֶּלֶךְ קָם. אִתָּנוּ הוּא, בֶחָדֶר.

אמנון

אֲנִי גַם שָׁם, גַּם שָׁם, עַל הַיָּצוּעַ…

סְגוֹר הַדֶּלֶת!

חושי (מתבונן אליו בתמהון, אינו זָז)

אמנון

לֵךְ חִישׁ וּסְגוֹר!

חושי (ממהר וסוגר את הדלת)

אמנון

מַסְגֵּר שִׂים!

חושי (שָׂם מסגר על הדלת)

אמנון

לֵךְ שוּב.

חושי (שב מאצל הדלת)

אמנון (כאילו משתיק את כל העומדים עליו בחדר)

הַס…

(קול דפיקה בדלת)

הַס… הַס… אַךְ זֹאת,

אַךְ זֹאת חָפַצְתִּי,

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר תִּדְפֹּק עַל הַדָּלֶת.

(קול דפיקה)

הַס… הַס…

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר תַּעֲמֹד וְתִדְפֹּק עוֹד בַּדֶלֶת,

אֲשֶׁר תְּחַכֶּה עוֹד אֲחוֹרֵי פֶּתַח בֵּיתִי,

לאט־לאט עַד אֲשֶׁר לָהּ אֶפְתָּחָה.

(הוא רובץ כנמר על יצוע־מרבדים נמוך; קול דפיקה)

פְּתַח!

חושי (רץ אל הדלת ופותחה)

תמר (מופיעה בלוויית חגלה)

יונדב (וכל הנערים משתחוים לתמר)

אמנון (מתבונן בה זמן־מה מֵרבצו, מֵסֵב פתאם מבטו ממנה, בצהלה)

חָגְלָה!

חגלה

הִנֵּנִי.

(ניתקת מתמר, ממהרת וכורעת לפני אמנון, כובשת פניה בארץ)

אמנון (מחליק לה בידו על שערותיה, עיניו מזָרות זיקים וסובבות אל אחרי תמר)

חגלה (לוחשת)

רַחֲמֵנִי, הָהּ, רַחְמֵנִי.

אמנון

אַתְּ אִתִּי תִהְיִי, חָגְלָה,

כַּאֲשֶׁר הָיִית עַד כֹּה.

תמר (נבוכה קצת על עָמדה, על פיה מרחף צחוק)

הֲיָדַעְתָּ כִּי אֶת חָגְלָה לְךָ אָבִיאָה,

אֵת פִּילַגְשֶׁךָ?

אמנון

לֹא יָדַעְתִּי – וְלָכֵן כֹּה אֶשְׂמָחָה.

קוּמִי, חָגְלָה!

תמר

יוֹנָדב פֹּה!

רֵעַ אַמְנוֹן מִנִּי אָז,

וְאֵלֶּה – מִי הֵם?

אמנון

נְעָרָי.

תמר

זֶה לְאָחִי, לַאֲבִישָׁלוֹם דּוֹמֶה.

(מעבירה את כף ידה על תלתלי שבע)

מָצָאת חֵן בְּעֵינַי –

אמנון

שְׁקִי לוֹ!

מַה מִּמֵּךְ יַהֲלֹךְ אִם יֶאֱהַב אַחֶרֶת? 16

תמר

אֶשְׁקָה לוֹ וָלָךְ –

גַּם אַתָּה הוּא אֲשֶׁר אַחֶרֶת תֹּאהַב.

אמנון (מתרומם באחת ממקומו)

תָּמָר!

תמר (אל הֵימָן)

גַּם הוּא יְפֵה עֵינַיִם, וְזֶה?

בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ, נִדְמֶה לִי, רְאִיתִיךָ,

אֶת שְׁלָשְׁתְּכֶם גַּם יַחַד.

אל שבע מַה שְּׁמֶךָ?

שבע

שֶׁבַע.

תמר (מתבוננת אל שבע בדברה)

אֲנִי לאָחִי, לַאֲבִישָׁלוֹם

אַסַּפֵּרָה:

רָאִיתִי נַעַר בְּבֵית אֲמִינוֹן, שֶׁבַע שְׁמוֹ,

הוּא בְקוֹמָה יִדְמֶה לָךְ,

וְתַלְתַּלִּים לוֹ צָמָחוּ.

אמנון

תָּמָר!

תמר (מחרישה, מתבוננת בו באמנון, לאט לאט)

בֶּן־הַמֶּלֶךְ –

אמנון (מתוך כלות נפש וחום)

בָּאת! – סְגוֹר הַדֶּלֶת, חוּשָׁי!

חושי (סוגר את הדלת)

אמנון (כבראשונה, בכליון־לב)

בָּאת –

תמר

בָּאתִי כִּי צֻוֵּיתִי,

הַמֶּלֶךְ – הוּא שְׁלָחַנִי.

אמנון

בָּאת! בָּאת! גַּם תְּמוֹל, גַּם שִׁלְשׁוֹם אֵלַי בָּאת,

עוֹד טֶרֶם הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ לָךְ –

חָגְלָה!

חגלה (קמה)

אמנון

הַאִם לֹא הָיְתָה פֹה?

אִם לֹא פַעֲמָיִם?

חגלה

הָיָתָה.

אמנון

הֲנָשְׁקָה, נָשְׁקָה לִי בְּעֵת אֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי?

חגלה

נָשָׁקָה.

תמר

גַם הַיּוֹם לָךְ אֶשַּׁק בִהְיוֹת לִי צַר עָלֶיךָ…

אמנון

חָגְלָה!

חגלה

אַל תַּאֲמִינָה:

אַהֲבָתָהּ הִיא, אוֹהֶבֶת הִיא כָּמוֹנִי.

אמנון (מחבק את חָגלה, מלטפה מתוך רחמים בראשה)

כָּמוֹךְ! כָּמוֹךְ!

רַק אִתִּי תִּהְיִי, חָגְלָה!

אֲנִי לָךְ בַּיִת אֶבְנֶה, בּוֹ אָנוּחַ.

חוּשָׁי! לָמָּה יֵבְךְ אָבִיךְ?

(חושי עומד מן הצד וראשו נופל נופל)

אִמְרִי לוֹ – וְיֶחְדָל.

אֲנִי עָלַיִךְ אֵבְךְּ, אֲנִי

מִבֵּיתִי שִׁלַּחְתִּיךְ… יוֹנָדָב!

יונדב

שׁוֹמֵעַ אָנִי.

אמנון

הֵן גַּם אַתָּה, לָטַשְׁתָּ תְּמוֹל עָלֶיהָ עַיִן,

הִרְחַבְתָּ נְחִירֶיךָ,

הֲרִיחוֹתָ רֵיחַ הַפִּילָגֶשׁ.

תְּמוֹל! תְּמוֹל! הִשְׁתַּחֲוֵה לָהּ וָקֹדָּה –

אִשְׁתִּי הִיא!

גַם אֶת עָרְפָּה וְאֶת נַעֲרוֹתַי כֻּלָּן

אֲשֶׁר אָסַפְתָּ וַתִּכְלָאֵן אִתָּךְ –

אֲנִי לוֹקֵחַ מִיָדֶךָ –

הָשִׁיבָה לִי אֶת נָשָׁי!

אֲרַחֲמֵן וַאֲחוֹנְנֵן, אֶתְפַּלְּלָה לָהֶן.

כִּרְעֹד כּוֹכָבִים בִשְׁמֵי עָל –

כֵּן רָעֲדוּ גַם הֵנָה עַל מִשְׁכָּבִי,

וְכִנְפֹל רְסִיסֵי טַל לִפְנֵי עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –

כֵּן דִּמְעָתָן דֹּם נָזָלָה –

אוֹתָנָה מֵעַל פָּנַי, כִּי שִׁלַּחְתִּי…

(כורע אין־אונים לארץ, מתיפּחַ)

יוֹנָדָב!

יונדב

הוֹי, מַה־לָּךְ, בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

מַה־לָּךְ, מַה־לָּךְ?

אמנון

צַר לִי עָל הָאִשָּׁה.

הַלַּיְלָה קוּם, יוֹנָדָב,

וּבוֹא אֶל בֵּית נָשֶׁיךָ –

לֹא אֶל הַגְּבִירָה, אֶל פִּילַגְשֶׁיךָ בּוֹא,

בִּהְיוֹת הַלֵּיל, עַל יְצוּעֵיהֶן כִּי תִשְׁכַּבְנָה

לְמַעֲצֵבָה.

בּוֹא בַּלָט וְאֹזֶן הַט וּשְׁמַע וּתְמָהּ:

לָמָּה כֹה תִבְכֶּינָה?

הַגִּידָה לִי, יוֹנָדָב,

לָמָּה כֹה תִבְכֶּינָה הַפִּילַגְשִׁים?

שבע (נלהָב)

בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

מַה־לָּךְ?

שבע

עֶבֶד אֶהְיֶה לָךְ!

שַׁלְּחֵנִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אֲנִי לְיָבֵשׁ,

בְּהַר אֶפְרַיִם וּבְכָל נַפְתָּלִי אֶעֱבֹר

וְאֶקְרָא שָׁם בִּשְׁמֶךָ.

אמנון

מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?

שבע

רַחוּם אָתָּה – עֶבֶד אֶהְיֶה לָךְ.

אמנון

רַחוּם אָנִי…

(צחוק מר עובר על דל שפתיו)

מִי אוֹמֵר לִי כִּי רַחוּם אָנִי?

אל תמר – הַאַתְּ זֹאת, אָתְּ?

אל שבע אֲנִי לֹא אֶמְלֹךְ,

מָכַרְתִּי אֶת הַמְּלוּכָה…

(אל תמר)

לְאָחִיךְ, לַאֲבִישָׁלוֹם מְכַרְתִּיהָ…

תמר

לְאָחִי? מַה הַמְּחִיר אֲשֶׁר לָךְ יִתֵּנָה?

אמנון אוֹתָךְ.

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתוֹ יִתֵּן לִי,

עוֹד הַיּוֹם לִי תִּשָּׁגֵלִי.

תמר

אַמְנוֹן!

אמנון

כֹּה הִתְנֵינוּ.

תמר

לֹא אָחִי הוּא, הַמֶּלֶךְ –

הוּא מְכָרָנִי!

לֹא חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ,

אַךְ גַּם אֲנִי בָּךְ לֹא אֶחְפֹּצָה –

שְׂנֵאתִיךָ!

חגלה

אַל תַּאֲמִין לָהּ, הַלַּיְלָה

בְּבֵית אִמָּהּ, בְבֵית מַעֲכָה לַנְתִּי –

אמנון

חובקה אִתָּה?

חגלה

הִקְצִיעָה מַעֲכָה מִטָּה לִי לְבָד,

אַךְ הִיא, הִיא בָאָה אֵלַי חֶרֶשׁ,

שָׁכְבָה עִמִּי וַתִּשְׂרְפֵנִי בַהֲבֵל פִּיהָ

וּבְלַחַשׁ שִׂפְוֹתֶיהָ 17 – שִׁנֶּיהָ,

בְּדַבְּרָה בָךְ – שִׁנֶּיהָ בִי תָּקָעָה.

תמר (חוטפת מעל שוֹק אַחַד הַנְערים את השֶלַח ומתנפלת על חגלה)

יונדב (עוצר בעדה)

הַגְּבִירָה!

תמר (השלח נופל מידה לארץ, נשענת על זרוע יונדב)

אמנון

רֶצַח!

אֶת חָגְלָה, אֶת עֲקֶרֶת בֵּיתִי

לִרְצוֹחַ פֹּה אָמָרָה.

תמר

לֹא חָגְלָה הִיא,

רַק אוֹתְךָ חָפַצְתִּי הֲרֹג!

פְּתַח הַדֶּלֶת!

אמנון (בשחוק קל אל חושי)

פְּתַח לָהּ, פְתַח לָהּ… שׁוּב!

הֲתַלְתִּי, חוּשַׁי, בָּךְ, אַל לָהּ תִפְתָּחָה.

אל תמר יָקֹשְתִּי לָךְ, צִפּוֹרִי…

אל חגלה אַתְּ הָבִי לִי אֶת יָדֵךְ, כָּכָה, כֹה תִּמְכִינִי

וְכֹה נֵשֵׁבָה. וְאַתְּ – אל תמר

תמר

לָמָּה אֲנִי לָךְ?

אמנון (במבט נוהה וכָלֶה אליה; לאט־לאט)

לְבִיבוֹת – לְבִיבוֹת לִי עֲשִׂי.

חגלה (קמה)

אמנון (מושיבה על מקומה)

הִיא לִי תַעַשׂ,

גַּם לִי גַם לָךְ, לָאָדוֹן וְלַגְּבִירָה –

גְּבִירָה תִהְיִי לִי!

תמר (נכנעת, מתוך צחוק קל ונעצב)

וְאָנֹכִי מִי?

אמנון

אַתְּ הַפִּילֶגֶשׁ.

תמר

רַחוּם אַתָּה וְחָס עַל פִּילַגְשֶׁיךָ –

עַל כֵּן עָלַי תָחוּסָה.

אמנון

לְאַחַר שָׁכְבִי אִתָּךְ –

תמר

אַמְנוֹן!

אמנון (מתחנן)

עֲשִׂי לְבִיבוֹת לָנוּ,

אֲשֶׁר תִּטְעַמְנָה, אֲשֶׁר תִּמְתַּקְנָה לָנוּ.

תמר (רוחה הַקַל שב אליה, צוהלת)

הִנְּנִי וְעָשִׂיתִי

הַקֶּמַח אֵי?

אמנון (אל חגלה).

הַגִּידִי, אֵי הַקֶּמַח?

בְּיַרְכְּתָיִם שָׁם. 18

שָׁם גַּם הָאֵשׁ, הַמַּשְׂרֵת וְהַשָּׁמֶן,

גַּם חֲגוֹרָתִי שָׁם.

תמר (לובשת את החגורה)

הַנְּעָרִים יַעַזְרוּ לִי –

שֶׁבַע! שֶׁבַע שְׁמֶךָ? אַתָּה שִׂים הָאֵשׁ,

שִׂימֶנָה עַל הָאָח אל הימן וזבד

וְאַתֶּם – הַמַּשְׂרֵת קְחוּ וּצְקוּ הַשָּׁמֶן,

אֲנִי אָלוּשָׁה.

(שופכת את הקמח אל קערה)

שבע (מכה אבן באבן ומַצִּית אש)

הימן וזבד (שוֹפתים את המַשרת על האח ויוצקים שמן לתוכה)

תמר (עומדת ביניהם, מוהלת את הקמח בנוזלים, ולָשה)

אמנון (ממקומו, מרחוק)

אֵלַי, אֵלַי, יוֹנָדָב!

(תופש בזרוע חגלה ומעבירה לשמאלו)

יונדב (ניגש אליו לימינו)

אמנון

רָאִיתָ בְּרַק עֵינֶיהָ?

מַדּוּעַ לֹא נָתַתָּ לָה לִתְקוֹעַ בִּי הַשֶּׁלַח?

יונדב

אֶל חָגְלָה הִתְנַכֵּלָה.

אמנון

לִי! לִי! לִי!

כַּף קְטַנָּה וַעֲנוּגָה,

כַף־יָד חִוֶּרֶת תָּפְשָׂה שֶלַח,

הוּרָמָה עָל: בַּתְּקִינִי!

וְיֵז וְיֵז הַדָּם…

לָמָּה לָה לֹא תַתָּ לְבַתְּקֵנִי?

יונדב

אֱלֹהִים יוֹדוּנִי וְהַמֶּלֶךְ.

אמנון

יוֹדוּךָ הֵם, לֹא אָנִי.

יוֹנָדָב!

יונדב

שׁוֹמֵעַ אָנִי.

אמנון

רְאֵה, רְאֵה: יָדֶיהָ שָׁם תִּטֹּפְנָה,

רַעַל לוּ תִטֹּפְנָה כַפּוֹתֶיהָ אֶל הַלְּבִיבוֹת –

אֲנִי אֶל פִּי אֲגִיחֵן…

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר תְּמִיתֵנִי.

יונדב

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ…

אמנון

יוֹנָדָב!

יונדב

שׁוֹמֵעַ אָנִי.

אמנון

זְרוֹעַ כֵּהָה לָךְ –

עֲבוֹתִים קַח וְאָסְרֵנִי!

אוֹ צַו – וְיָבִיאוּ הֵנָּה הַמַּסָּכֶת,

אֲרֹג מַחֲלַפְתִּי עִמָּהּ. כָכָה -

(מפשיל ראשו לאחוריו)

יונדב (אוחֲזו בזרועו ותומכו ביד השניה מאחוריו)

לָמָּה?

אמנון

אָנֹכִי חָפֵץ בָּהּ…

לַהֲרוֹס אֵלֶיהָ אֲנִי חָפֵץ –

נואש וּמַעֲצוֹר אָיִן!

וַאֲנִי חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יִהְיֶה מַעֲצוֹר…

כְּשִׁמְשׁוֹן הַסִּיעַ אֶת הַיָּתֵד חָפַצְתִּי,

הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת, וְלַהֲרוֹס אֵלֶיהָ!

בְּמִלְחָמָה חָפַצְתִּי אוֹתָה קַחַת.

זְכֹר אֲשֶׁר לְךָ אַגִּידָה:

יַד אָבִי הִיא! זֶה אוֹיְבִי –

הוּא אֲשֶׁר אֶל לֶב הַנַּעֲרָה דִבֶּר:

דּוֹם וְהִכָּנֵעַ!

הַבִּיטָה: אֵיךְ הִיא שַׁחָה עֲלֵי בְצֵקָהּ –

יוֹנַת אֵלֶם!

תמר (מוציאה ידיה מן הקערה ומרימתן בצחוק למעלה.

קני בצק דבקו באצבעותיה)

(אל הנוכחים)

כָּל הֶחָפֵץ – בּוֹא וַאֲכַלְכֶּלְךָ!

אמנון (קם)

תמר (בת־צחוק עוברת ברגע זה מעל פניה. קופאת רגע)

לֹא אַתָּה, רַק לֹא אָתָּה.

(ניעורה שוב מתוך צחוק, שולחת ידיה אל הנערים העוזרים על־ידה)

הנערים (נסים בצחוק כל אחד לעֵבר אחר)

תמר (רודפת אחריהם הנה והנה, שבה למקומה)

אֲנִי לֹא אֶרְחַץ כַּפַּי,

אָנֹכִי אֶל בֵּית אִמִּי כֹה אָשׁוּבָה –

לֹא תַאֲמִין לִי אִמִּי אִם לָהּ אֹמַר:

יָדַי לְבִיבוֹת לִבְּבוּ

(לשה את הבצק ושרה): 19

עָמְדָה נַעֲרָה עַל סַף

אָהֳלָהּ הֶעָזוּב –

הֲשָׁמַעַתְּ, חָגְלָה, “עַל הַלְּבִיבוֹת שִׁיר”?

חגלה (קמה בקידה)

לֹא שְׁמַעְתִּיהוּ.

תמר

אַתְּ, חָגְלָה,

רַק לַבֵּב אֶת הַלְּבִיבוֹת לִמַּדְתִּנִי,

אַךְ הַשִׁיר לַלְבִיבוֹת – לִי הוּא:

עָמְדָה נַעֲרָה עַל סַף

אָהֳלָהּ הֶעָזוּב,

עָבַר עֶלֶם – וּכְמוֹ עָף

וּמִנִּי שֶׁמֶשׁ שָׁזוּף.

דָּמוֹ חָתוּם וּכְמוֹ יַז…

דָמוֹ – כְּפִיר בַּכֶּלֶא!

אַךְ מִן הַסֶּלַע רַד הָעַז,

וּלְבָבוֹ בוֹ כַּסֶּלַע…

אָמְרָה לוֹ: – הוֹ סוּר אֵלַי,

לָמָּה תִרְדֹּף רוּחַ?

תָּקוּעַ אָהֳלִי בַּגַּיְא

וְרֵיחִי כַתַפּוּחַ.

…אַךְ הָעֶלֶם הוּא כְזָר

אֵלֶיהָ יִשָּׂא עַיִן:

"יָרַדְתִּי מֵעַל הָהָר

מְצוֹא בַּמוֹרָד מַעְיָן."

– מַעְיַן סֵתֶר אֶחָד פֹּה,

יָדוּעַ לִי לְבַדִּי…

אֶל אָהֳלִי בָּעֵמֶק בּוֹא,

וּמֵימָיו שְׁתֵה מִכַּדִּי…

אַךְ הָעֶלֶם הוּא כְזָר,

יַעֲמוֹד בְּלִי נוֹעַ –

"רָעֵב אֵרֵד מִן הָהָר,

תַּם אֲנִי לִגְוֹעַ.

אָנֹכִי עַל הָהָר הַלָּז

צָמֵאתִי, גַם רָעַבְתִּי…"

– בּוֹא אֵלַי – לוֹ תִצְחַק אָז,

– לְבִיבוֹת לְךָ לִבַּבְתִּי…

לְבִיבוֹת לִי… לֹא דִבְּרָה עוֹד,

כִּי חָג וּפָג הַסֶּלַע…

הָעֶלֶם הוּא אַךְ שָׁמַע זֹאת

וַיָבוֹא הָאֹהֶלָה.

וּבְבוֹאוֹ – הַס! לְפֶה שִׂים יָד,

אֲגַל לְךָ רַק אַחַת:

הַמַיִם נִשְׁאֲרוּ בַכַּד,

וְהַלְּבִיבוֹת בַּצַלַּחַת…20

(יונדב, חגלה והנערים צוחקים)

אמנון

רִמָּנִי אָבִי! לֹא אֶת זֹאת

אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי מֶנּוּ אֵלַי שָׁלַח –

אַחֶרֶת! אַחֶרֶת הִיא! יוֹנָדָב,

הֲתִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ?

שְׁכַב אִתָּה אָתָּה!

הנערים (מורידים נבוכים את ראשיהם, חגלה סופקת חרש כף)

יונדב

לֹא שָׁמַעְתִּי מְאוּם.

(נופל לפני תמר ארצה)

תמר (קופאת על מקומה עם הבָצק בכפות ידיה הפרושות באויר)

אמנון (קם, אומר לתפושׁ ביונדב הכורע, סר מעליו וצוֹוֵח)

הוֹצִיאוּ כָּל אִישׁ מֵעָלָי!

חגלה (קמה, הנערים צפופים זה לזה, נדהמים, רוצים ללכת ואינם יודעים אָנָה)

יונדב (מתרומם מעל הארץ)

בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

פָּצִיתָ פֶּה – קָפְצֶנּוּ!

הֵן תַּחְשֹׁק, נָבָל, בָּהּ? יָרֵאת רַק!

צֵא, צֵא!

יונדב

אָמְנָם כֵּן, יָרֵאתִי.

פְּתַח דְּלָתֶיךָ לִי, חָפַצְתִּי צֵאת.

אמנון

לֹא דֶרֶךְ פֹּה… יְדַעְתִּיךָ –

חָפַצְתָ צֵאת הַחוּצָה, לְהַבְהִיל

אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶת אָחִיה הֵנָּה,

אֶת בְּתוּלֶיהָ כִי יַצִּילוּ.

יָרֵאתָ, כֵן יָרֵאתָ – פֹּה תֵצֵאוּ

(מראה לחדרי ביתו פנימה)

תמר (ניעורה לרגע)

אמנון!

אמנון

צְאוּ!

תמר (אל אמנון)

גַּם אַתָּה תִירָא, לֹֹא תַעַשׂ לִי מְאוּמָה!

אמנון

צְאוּ, צְאוּ!

(יונדב, חגלה והנערים יוצאים לחדרים הסמוכים)

אמנון (מתבונן זמן־מה אל תמר. לאחר רגע, מתוך סערה כבושה פנימה ובמנוחה שלמראית־עין)

רַחֲצִי אֶת יָדָיִךְ.

תמר (הולכת דומם אל כד המים, רוחצת ידיה, מנגבתן, מסירה את החגורה)

אמנון

אֵלַי!

תמר (קרֵבה אליו)

אמנון

הָסִירי פְאֵר הרֹאשׁ!

תמר(מסירתו מעל ראשה)

אמנון

יְכַס אֶת שַׂעֲרוֹתָיִךְ –

נַעֲרִי אוֹתָנָה וְתָפְרַעְנָה.

תמר (מנערת קווצותיה, שערותיה נפרעות מאליהן)

אמנון (תופשה במחלפותיה וסוחבה אליו)

אֲנִי כֹּה אֹחַז בָּךְ וְכֹה אֶסְחָבֵךְ.

עַל פְּנֵי חֲדָרָי. חָדֵל ממנה

תמר (מתבוננת בו רגע מחרישה)

תֶּאֱהָבֵנִי, אַמְנוֹן.

אמנון

אָמֶשׁ, אָמֶשׁ!

מַדּוּעַ לֹא נִשְׁאַרְתְּ פֹּה אִתִּי אָמֶשׁ?

וַאֲנִי עוֹד אֲהַבְתִּיךְ!

תמר

תֶּאֱהָבֵנִי עוֹד.

אמנון

חָדַלְתִּי,

הַלַּיְלָה נֶהְפַּךְ לְבָבִי בִּי.

תמר

תֶּאֱהָבֵנִי עוֹד –

הִתְעַלַּלְתָּ בִּי…

אמנון

אִם זֶה הָאוֹת?

תמר

כֹה תֶאֱהָבָה…

יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְחָגְלָה.

אמנון

מְאַסְתִּיהָ.

תמר

זֹאת יָגֹרְתִּי –

גַם אֲנִי עָלֶיךָ עוֹד אֶמָאֵס… כֹּה

תֶּאֱהָבָה…

אמנון

רָחַקְתְּ מִמֶּנִּי.

בְּזֶה הַלַּיְלָה כֹּה רָחַקְתְּ מִמֶּנִּי.

(בהתעוררות פתאומית)

תָּמָר!

הִשָּׁמְרִי לָךְ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ,

הוּא בַעַל אוֹב וְנַחֵשׁ יְנֵחֵשׁ.

הוּא נָתַן לַיְלָה לִי –

אֲשֶׁר כְּחַיִץ קָם בֵּינֵינוּ וְהִפְרִידָנוּ,

לֵיל אֲשֶׁר רָחַקְתְּ מִמֶנִּי.

(ממהר אל הדלת, פותחה לרווחה)

לְכִי־לָךְ!

תמר

תְּשַׁלּחֵנִי, אוֹי לִי!

אמנון

לֵכִי!

תמר

סְגֹר, הוֹי סְגֹר הַדֶּלֶת, אַמְנוֹן!

אִם שָׁוְא פֹּה הִתְעַלַּלְתָּ בִּי לְעֵינֵי כֹּל?

קְרָא לָהֶם וְיָשׁוּבוּ,

יָשׁוּבוּ הֵנָה – וְאַתָּה

לְעֵינֵי נְעָרֶיךָ וְהַפִּילֶגֶשׁ – הַךְ,

הַכֵּנִי לֶחִי וְהַשְׂבִּיעֵנִי רֹק –

אַךְ אֱהָבֵנִי!

אמנון

פָּתַחְתִּי לָךְ הַדֶּלֶת –

תמר

לֹא אֵלֵכָה.

עוֹד לֹא הֶעֱבַרְתָּ יַד עַל רֹאשׁ לִי,

לֹא נָשַׁקְתָּ לִי –

אמנון (מתבונן בה)

לָמָּה בָאת?

תמר

רְאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר כֹּה יֶאֱהָבֵנִי.

הַאֻמְנָם כֹּה יֶאֱהָבֵנִי?

לָכֵן בָאתִי!

אמנון

בָּאת, עָשִׂית אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ.

תמר

לֹא הִמְרִיצַנִי.

חָפַצְתִּי הֲלֹךְ וְהָלָכְתִּי.

אמנון

צְאִי, צְאִי!

בְשֵׁם אֱלֹהִים אֲשֶׁר מְנָעַנִי

מֵעֲשׂוֹת לָךְ זֶה הָרַע –

צְאִי מִזֶּה!

(הוא סוגר את הדלת, ממהר אליה נרגש)

רְאִי: כֹּה דַל אֲנִי,

אֹדֶם דָּמִי נָס וְאֵינֶנוּ –

אַךְ לָבִיא אֲנִי לָךְ, בַּת מַעֲכָה,

כֹּה אָקוּמָה, וְכֹה עָלַיִךְ אֶשְׁאַג – לָמָּה בָאת?

תמר

חָפָצְתִּי.

אמנון

חָפַצְתְּ! אֲשֶׁר אֶתְעַלֵּל בָּךְ, חָפָצְתְּ!

תמר

וּרְאוֹת אַהֲבָתֶךְ.

הָאַהֲבָה אֲשֶׁר בַּלַּיְלָה לִי פִילַגְשְׁךָ לָחָשָׁה.

אמנון

יָדַעַתְּ אֵיךְ אֶאֱהָבָה!

תמר

יָדַעְתִּי וּבְכָל זֹאת בָּאתִי…

נָעֲמָה, כֹּה נָעֲמָה אַהֲבָתְךָ לִי, בַּלַּיְלָה

עַל מִשְׁכָּבִי לְנֶגְדִי שִׁוִּיתִיהָ,

רָאִיתִי מַכְאוֹבֶיךָ, וְהוֹדֵיתִי בַעֲדָם לָךְ,

מְאֹד לָךְ הוֹדֵיתִי.

אמנון

הֲכֹה אָמַרְתְּ לְחָגְלָה?

תמר

לָהּ שִׁקַרְתִּי.

אָמַרְתִּי לָהּ כִּי אֹהַב –

וְאָנֹכִי רַק הוֹדֵיתִי לָךְ אֲזַי נואשת

אֲזַי! אֲזַי! אַךְ עַתָּה –

לְבֹשֶׁת מַעֲכָה אִמִּי – אֲהַבְתִּיךָ!

אמנון

קר עוֹד זֹאת חָסַרְתִּי –

בְהִתְגַּלּוּת לֵב אֵלַי כִּי תְדַבֵּרִי!

תמר (נרגשת, אוחזתו בזרועותיו ומורידתן מעל אזניו שהוא אוטם)

כֵּן, בְּמוֹ־פִי, בְּפִי לְךָ הִגַּדְתִּי:

אֲהַבְתִּיךָ, אַמְנוֹן!

עֵינַיִם נוֹהוֹת לָךְ,

שׁוֹאֲפוֹת, וּכְפִיּוֹת הֵן עָלַי פְעוּרוֹת

לִבְלוֹעַ וּטְרֹף טֶרֶף. אַמְנוֹן! אַמְנוֹן!

נָתַתָּ בִּי עֵינֶיךָ –

כְּאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת כֵּן תִּדְבַּקְנָה בִּי, בַּשֵּׁגָל –

אֲהַבְתִיךָ!

אֲנִי בַת־כֶּלֶב אָנִי,

בַּת־כֶּלֶב שֶׁהֵרִיחָה רֵיחַ בְעָלֶיהָ,

וְהוּא יָדֹעַ לֹא יְדָעָהּ –

עַד אֲשֶׁר עָלֶיהָ עוֹרֵר שׁוֹט.

(נופלת ומתרפסת לרגליו)

אֲהַבְתִּיךָ!

אמנון (גוחן ומרימה בזרועותיה)

קומִי!

תמר

לֹא כֹה עָלַי הַבִּיטָה, הַךְ אוֹ שְׁקָה –

רַק אַל תַּחְמוֹלָה.

אמנון

הַאִם אֲנִי חָמַלְתִּי?

תמר

חָמַלְתָּ,

אָמַרְתָּ לְשַׁלְּחֵנִי בְּטֶרֶם תִּשַּׁק לִי,

בְּטֶרֶם עָלַי תִּכְרַע – שְׁקָה לִי! עורגת

אמנון (נושק לה)

תמר

שְׁקָה עוֹד!

אמנון (כובש פניו בין שדיה)

תמר (הפשילה ראשה לאחוריה)

שְׁקָה עוֹד, שְׁקָה עוֹד, מְצֵה,

מְצֵה הַדָּם מִקֶּרֶב –

עַד אִם כָּמוֹךָ אֶחֶוְרָה גַם אֲנִי.

אמנון

כָּמוֹנִי.

תמר

שְׁנֵינוּ, אֲנִי וָאָתָּה –

הָאָח וְהָאָחוֹת,

חִוְּרֵי־לֶחִי וְרַחֲבֵי־הָעֵינַיִם…

אמנון

אֲנִי וָאָתְּ, וָאָתְּ –

תמר

הַשְּׁנַיִם, אֲשֶׁר כֹּה יֶאֱהָבוּ.

(דוחה אותו קצת, כשהיא אוחזתו בידיה ומתבוננת בו)

אמנון

בּוֹאִי –

תמר

לְאָן? לְאָן?… בְּלַחַשׁ לִי אֱמֹר, לְאָן?

לְחֹש, כִּלְחֹש הַבַּעַל עִם חֲצוֹת אֶל אֵשֶׁת־חֵיק – לְאָן?

אמנון

בּוֹאִי, שִׁכְבִי עִמִּי, אֲחוֹתִי –

תמר

זֹאת לֹא זֹאת!

חָפַצְתִּי שְׁמוֹעַ זֹאת וְאִם יָגֹרְתִּי.

אַל אָחִי, אַל –

אמנון

בּוֹאִי –

תמר

אַל, אַל… הַלַּיְלָה

כִּי בַלָּט גִשַּׁשְׁתִּי אֶל מִטַּת הַפִּילֶגֶשׁ,

חִבַּקְתִּיהָ וְהִשְׁתוֹמַמְתִּי לָךְ:

מַדּוּעַ כֹּה יֶאֱהָבֵנִי אַמְנוֹן?

וְלֹא רָאַנִי עוֹד, וְטֶרֶם יְדָעָנִי…

לוחשת הוּא אַךְ אֵלַי יִקְרָב! יִדְבַּק בִּי,

וְרֵיחַ בְּשָׂרִי עִם לַיְלָה כִּי יָרִיחַ –

וַתִּצְחַק חָגְלָה.

(בפחד פתאֹם)

לָמָּה צָחֲקָה חָגְלָה?

אמנון בּוֹאִי, בּוֹאִי –

תמר מתוך פחדים לָמָּה צָחֲקָה חָגְלָה?

אמנון בּוֹאִי־נָא אֲחוֹתִי –

תמר

יָרֵאתִי…

בַּקְּשֵׁנִי עוֹד – חָפַצְתִּי שְׁמוֹעַ עוֹד וִירֹא, וִירֹא.

קְרָאַנִי פַחַד אַמְנוֹן, פַּחַד זָר כֹּה זָר,

לֹא יְדַעְתִּיהוּ עוֹד עַד כֹּה – בַּקְּשֵׁנִי עוֹד –

אמנון

בּוֹאִי!

תמר (פורצת, הפחד הוברר לה)

אוֹיָה לִי! גַם אֲנִי עָלֶיךָ עוֹד אֶמָאֵס,

אַחֲרֵי כֵן…

(בהתעוררות)

פְּתַח לִי וְאֵצֵאָה!

(מתבוננת אליו)

זִיק אַהֲבָה אֵלַי כָל עוֹד לֹא כָּבָה בָךְ…

אמנון

לֹא, לֹא כָבָה.

תמר

עַל כֵּן גָּרְשֵׁנִי,

גָרְשֵׁנִי עַתָּה וְאַל נָא תְגָרְשֵׁנִי אַחֲרֵי כֵן…

(כאל חלום רחוק)

הוֹי, מִי יִתְּנֵנִי עַתָּה מֵעֵבֶר זֹאת הַדֶּלֶת!

אמנון ממהר אל המסך ומפשילו לרווחה משנֵי עבריו

נִחַמְתְּ כִּי בָאת אֵלַי. נִחַמְתְּ! נִחַמְתְּ!

תמר

לֹא נִחָמְתִּי.

רֵיקָם בָּאתִי אֵלֶיךָ, אָחִי,

לֹא אֲהַבְתִּיךָ בְּבוֹאִי –

וּמְלֵאָה הִנְּנִי הוֹלֶכֶת מֵעִמֶּךָ –

כִּי אֲהַבְתִּיךָ. שַׁלְּחֵנִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

אמנון (בפתח התא)

הֵנָּה, הֵנָּה, עָשִׂית הַבִּרְיָה לִי –

תמר (תוהה, במבט לא ברור, לעבר האח)

הַלְּבִיבוֹת – לְבִיבוֹת לְךָ עָשִׂיתִי –

אמנון

עָשִׂיתְ, עָשִׂיתְ, עָשִׂיתְ!

תמר

אֲנִי הַבָּצֵק לַשְׁתִּי.

אמנון

גַּם לַשְׁתְּ וְגַם לִבַּבְתְּ!

אֵל אֶצְבְּעוֹת יָדַיִךְ, הֵן לִבֵּבוּ –

תמר (נוטלת את המַשרֵת ומושיטתן לו)

הִנֵּה הֵן הַלְּבִיבוֹת –

אמנון

לֹא, לֹא, רַק פֹּה עַל הַיָּצוּע הַבְרִיאִינִי –

(מעל יצועו)

הֲטֶרֶם תֵּדְעִי כִי חָלִיתִי,

חָלִיתִי, הָהּ, חָלִיתִי.

תמר (הולכת כמו מתוך חלום, ניגשת עם המַשרֵת אל יצועו, מתבוננת נבוכה אל הַבִּריָה, תמהה)

שְׁתַּיִם לְךָ עָשִׂיתִי – מַדּוּעַ יֵשׁ פֹּה שָׁלֹש?

אמנון (מתרגז ונבוך כאחד)

שָׁלֹש! שָׁלֹש! שׁלֹש לֹא חָפָצְתִּי,

חָפַצְתִּי שְׁתַּיִם.

תמר

הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם עָלָה בְּלַבְּבִי אוֹתָנָה,

וְעַתָּה כֹה יָאִיר –

(בקול פחדים)

לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, אַמְנוֹן!

אמנון (ממהר אל המסך)

אֶת אוֹר הַיּוֹם עָלַיִךְ כֹּה אַקְדִירָה –

(מושך בשני עברי המסך, ראשו עדַיין במבוא המסך)

נָשַׁפְתִּי בוֹ בַשֶּׁמֶשׁ וְאֵינֶנּוּ.

(נעלם אחורי המסך, נֶפץ כלי־חרס נשמע אחורי המסך)

תמר (מתפרצת מבֵינות המסַכים אל תוך החדר)

רַק פֹּה, רַק פֹּה! הוֹי, שֶׁמֶשׁ אוֹר, הוֹשִׁיעָה!

אמנון (אחריה, הקצף יז מפיו, ידיו שלוחות אליה לתָפשה)

רַק שָׁם, עַל הַיָּצוּעַ!

כֹּה זָמַמְתִּי כָל הַלַּיְלָה לָךְ עֲשׂוֹת

(אוחז בה)

בָּרַחַתְּ מֶנִּי!

תמר

חֲמֻדּוֹת אַתָּה לִי – עַל כֵּן אֲנִי בוֹרַחַת.

אֶת נְעָרֶיךָ קְרָא –

הֵמָּה, הֵמָּה… יִכְרְעוּ הֵם עָלַי וְלֹא אָתָּה,

חִמַּדְתִּיךָ, אָחִי.

אמנון לָהֶם! לָהֶם! לָהֶם רַגְלַיִךְ תְּפַשְּׂקִי.

(מושכה בשערותיה)

תמר (דוחפתו מעליה)

לָהֶם! אֲנִי פִילֶגֶשׁ אֶהְיֶה לָהֶם,

לְכָל אִישׁ וָאִישׁ אִם זָר לִי יֶהִי.

אַךְ אַל נָא יִהְיֶה זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי.

אמנון (מתבונן אל חָפני ידיו)

שַׂעֲרוֹתַיִךְ הֵן – זֶה מְעַט, זֶה מְעָט –

(נמשך אליה)

חָפַצְתִּי כֹּל.

תמר (נסוגה לאחוריה)

אָנֹכִי אִם בַּשְּׁבִי אֶפֹּלָה – וְאִם שׁוֹבִי יַחְשֹׁק בִּי, כָּמוֹךָ אָתָּה,

וְאִם יִמְכְּרֵנִי שׁוֹבִי –

אָנֹכִי מָה? אַחֲרִישָׁה.

הַפִּילֶגֶשׁ מַה כִּי תָרִים קוֹל?

אמנון (נזכר בדבר רחוק)

“לָמָה כֹה תִבְכֶּינָה הַפִּילַגְשִׁים?”

תמר

לֹא הֵן, לֹא הֵן!

לֹא תִבְכֶּינָה, כִי לֹא תֶאֱהַבְנָה

(נופלת על צוארו)

אֲנִי עָלֶיךָ אֵבְךְּ,

לַיְלָה לָיְלָה חֶרֶשׁ תֵּבְךְּ עָלֶיךָ תָּמָר.

אמנון (כהֵד מרחוק)

לָמָּה תִבְכִּי?

תמר

שְׁאַל אֶת הַפִּילֶגֶשׁ הָאוֹהֶבֶת –

אֲנִי בִּבְכִי אָמֵרָה.

אמנון

לָמָּה זֶה בִּבְכִי תָמֵרִי?

תמר

אֲנִי בְאָהֳבִי –

הֱיוֹת חָפַצְתִּי גְּבֶרֶת בְּבֵית אַמְנוֹן.

אמנון

לֹא אֶהֱיֶה מֶלֶךְ.

תמר (מושכת בו ועוצרתו אִתה)

אַל נָא תִּהְיֶה מֶלֶךְ,

הוֹי אַמְנוֹן, אַמְנוֹן!

אמנון (כובש את פניו בחֵיקה)

תמר

אַל־נָא תִמְלוֹךְ.

(מסלסלתו)

אֲנִי לֹא מְלֹךְ חָפָצְתִּי,

הֱיוֹת רַק אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ – זֹאת חָפָצְתִּי!

דַבֶּר־נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, לֹא

יִמְנָעֵנִי הֵן מִמֶּךָּ –

יְבָרְכֵנוּ –

אֲנַחְנוּ נִבְנֶה לָנוּ בַיִת בְיִשְׂרָאֵל,

בָּעֵמֶק נְקִימֵהוּ אוֹ בָהָר.

לֹא תִהְיֶה מֶלֶךְ, אֲנִי לָךְ אֶקְרָא: מֶלֶךְ!

וְאִם כְּמֶלֶךְ קְצוֹף תְּבַקְּשָׁה וְעֶבֶד אָיִן –

עָלַי עָלַי קִלְלָתֶךָ.

אֵין רַע, אֵין רַע. כִּי יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ –

וְעֶבֶד אָיִן אֲשֶׁר תְּרַחֲמֶנוּ, עָלַי, עָלָי

אָז יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ.

אמנון

(מרים את ראשו, מתבונן בה כמתוך שינה)

לֹא שָׁמָעְתִּי. מָה?

תמר

הִתְחַנַּנְתִּי לָךְ.

אמנון

רֵיחַ הוּא אֲשֶׁר כֹּה עֲבָרַנִי.

שָׁדַיִךְ הֵם אוֹ תַּמְרוּקַיִךְ?

(שולב זרועותיו סביב גיזרתה)

כֹּה אֲחַזְתִּיךְ וְלֹא אֶרֶף –

תמר (מתאמצת להינתק ממנו, אך לשוא)

אַל, אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי.

נואשת אָן אוֹלִיךְ אַחֲרֵי־כֵן

אֶת אַהֲבָתִי וְאֶת חֶרְפָּתִי יָחַד?

אמנון

כֹּה אֲחַזְתִּיךְ וַהֲרִימוֹתִיךְ אֶל עָל,

אֶל עָל!

(מרימהּ)

**תמר

וְתַשְׁלִיכֵנִי!

אמנון

שָׁם, שָׁם! אֵין שָׁמָּה אִישׁ

וְאַלְפֵי פֶּה יִקְרְאוּנִי שָׁמָּה!

(נושאה על זרועותיו)

תמר (סופקת כף, מורטת שערותיה על זרועותיו ונעלמת אתו אל אחורי המסך)

חגלה (מתפרצת נרגשה מן החדר הסמוך)

חושי (בא אחריה, חָרֵד כולו, מזהיר בה)

חָגְלָה! חָגְלָה!

חגלה

קְרָא לָהֶם וְיָבוֹאוּ!

(סופקת כף)

חושי

דּוֹמִי. לָמָּה כַף תִּסְפֹּקִי?

חגלה

קְרָא לָהֶם, פְּתַח בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם,

יָבוֹאוּ, יָרִימוּ קוֹל פֹּה יַחַד.

חושי

דּוֹמִי, בַת, מַה־לָּךְ כִּי צָעָקְתְּ?

חגלה

הוּא יַהַרְגֶנָּה!

חושי

לֹא יַהַרְגֶנָּה. וְאִם אוֹתָךְ הָרָג?

חגלה

אֲנִי בַּת עֶבֶד אָנִי, חוּשַׁי עָבֶד!

חושי

בַּת־עֶבֶד כְבַת־מֶלֶך – הֶבְדֵל אָיִן.

מָסַךְ הַתָּא הַזֶה כֹּה הוּרַד גַּם עָלָיִךְ.

וְאָנֹכִי פֹּה עָמַדְתִּי וְלֹא צָעַקְתִּי.

הֶבְדֵל אָיִן –

הִיא אוּלַי לוֹ יוֹלֶדֶת? וְיוּכַל הֱיוֹת

אֲשֶׁר לֹא תֵלֵד לוֹ כָמוֹךְ.

חגלה

הֶרֶף!

אֲנִי בַּת־עֶבֶד אָנִי, חוּשַׁי עֶבֶד.

וְאִי לְזֹאת יְלָדַתְנִי אִמִּי.

מִיַּד אֶל יַד נִתֶּנֶת, מִגֶּבֶר אֱלֵי גָבֶר.

תְּמוֹל בֶּן הַמֶּלֶךְ, וְהַיֹוֹם, הַיֹוֹם – אֲבוֹי!

מִי מִלֵּל לִי – יוֹנָדָב…

אֶת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי בָא לִי!

חושי

חָגְלָה!

(מושכה אליו ומערים לה באזניה)

יָדַעְתִּי אֶת יוֹנָדָב כִּי תִשְׂנְאִיהוּ,

דַבְּרִי נָא אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ

וְיִתֵּן לָךְ את נַעֲרוֹ יְפֵה־הֶעָיִן.

הֲרָאִית אֶת שֶׁבַע?

חגלה

מַה־לִּי וָלוֹ?

חושי

שֶׁבַע, שֶׁבַע הוּא… כָמוֹנִי

שָׂנֵא הוּא אֶת דָּוִד.

אַךְ אֲבוֹי –

לֵב הַנַּעַר הוּא בְאָבֵל בֵּית־הַמַּעֲכָה.

חגלה

יֵלֵךְ לוֹ – לְאָבֵל בֵּית־הַמַּעֲכָה.

חושי (נעצב)

שָם יֵלֵךְ…

(נאנח)

אֶת זֶה הָעֶלֶם לָךְ חָפַצְתִּי תֵּת.

חגלה (מתפנקת לפני העבד, אביה, מתוך צחוק מר)

וַאֲנִי לֹא אֶחְפֹּץ בּוֹ!

אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אָבִי,

אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ תְּנָה לִי,

כִּי בוֹ בָחָרְתִּי.

חושי

שֶׁבַע טוֹב מִמֶּנּוּ.

חגלה

אֲנִי פִילֶגֶשׁ, וְאִם נִדַּחַת,

אֶהְיֶה לְאַמְנוֹן,

וְלֹא עֲקֶרֶת בַּיִת בְּבֵית שֶׁבַע –

אַמְנוֹן אֲכָלַנִי.

חושי

כַּאֲשֶׁר אֶת אִמֵּךְ אָכַל דָּוִד.

חגלה (בידה אל המסך)

הוּא כָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לוֹ.

אָנֹכִי עוֹלָה לוֹ הִקְרַבְתִּי עַל מִזְבֵּחַ.

חושי

וְלָמָּה כֹה תִּשְׁתּוֹחֲחִי עָלֶיהָ?

(רומז בידו אל המסך)

חגלה

הִיא שָׁם! הִיא שָׁם!… הָרַכָּה

וְהַמְעֻנָּגָה…

הֲנִשְׁמְעָה עוֹד כָּזֹאת – אֶת בַּת הַמֶּלֶךְ!

הָבוּ אֵשׁ! בָּאֵשׁ מִי

יְשַׁלֵּחַ עַתָּה אֶת בֵּית אַמְנוֹן.

חושי

הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת – אַל נְכַבֶּנָּה.

חגלה

הוּא יַהַרְגֶנָּה!

חושי

דּוֹמִי!

אמנון (בו ברגע מַפשלת ידו מבפנים את חצי המסך מעבר ימין. פניו אינם נראים, רק אחוריו, רק קדקדו מאחוריו כשהוא מופשל כאדם הנבעת ממראה עיניו הַחֲלוֹם! מחזיר פניו, מבטו נתקל בחושי)

הַחֲלוֹם! הַחֲלוֹם! חֲלוֹם הַמָּוֶת שֶׁחָלַמְתִּי –

הִיא מֵתָה שָׁם!

חגלה (סופקת כף בפינת האולם, מתיַפַּחת חרש)

אמנון

לֵךְ גַע בָּהּ, גַע בָּהּ!

חושי (אומר ללכת)

אמנון (עוצר בעדו)

עֲמֹד!

אַתּ, חָגְלָה, בָּרִאשׁוֹנָה לְכִי וְכַסִּי מַעֲרוּמֶיהָ.

חגלה (באה אל תָא יצועו)

אמנון (אל חושי, נרגש)

הֵן הוּא הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלָמְתִּי –

"אֲחוֹתִי קָרָה הָיְתָה,

אָחַזְתִּי בָּהּ, חָפַצְתִּי לַהֲנִיעָהּ –

הִיא הָיְתָה קָרָה!"

חגלה (חוזרת חיורַת־פנים, ברדתה מעל המעלה היחידה היא חגה. קרסוליה מועדות והיא חושבת לנפול.)

חושי (תומך בה בעוד זמן)

אמנון

מַה תָּמָר? תָּמָר מָה?

הַגִּידִי לִי מַה תָּמָר?

חגלה (נשענת ברפיונה על שכם אביה)

הִיא צוֹחָקֶת.

אמנון צוֹחָקֶת!

(מפשיל את המסך כולו והנה תמר יושבת על יצועו.)

(מרחוק כיָרא לגשת אליה )

קוּמִי וְלֵכִי, לֵכִי, לֵכִי!

חגלה (ידיה על ראשה, נסה לחדר הסמוך)

חושי (נגרר אחריה)

תמר (קמה מעל המיטה, יורדת ובאה אל תוך החדר)

אמנון (סר הצדה)

תמר

מִי עָמָד שָׁם עָלַי זֶה עָתָּה?

מִי כִּסָּנִי?

אמנון

חָגְלָה.

תמר (מכסָה פניה)

הִיא, הִיא… צָרָתִי…

אָמַרְתִּי: אַתָּה הוּא! אֲנִי לְךָ צָחָקְתִּי.

אמנון

צָחַקְתְּ, צָחַקְתְּ! מֵתָה וְצוֹחָקֶת.

תמר

אַמְנוֹן!

(רצה אליו)

אִם אָח לִי אַמְנוֹן?

לֹא אָח, לֹא אָח, רַק בַּעַל!

אוֹ שְׁנַיִם אַתָּה לִי: אָח וּבַעַל יַחַד.

עַל כֵּן חָזַקְתָּ מֶנִּי, כְּבַשְׁתַּנִי וַאֲכַלְתַּנִי,

אֲכַלְתַּנִי, אַמְנוֹן!

אמנון

אָכַלְתִּי וַהֲקֵאוֹתִי,

מִזֶּבַח מֵת אָכָלתִּי.

תמר (ידיה על ראשה)

הַס!

(רצה ופורשת את המסך על־פני פתח התא)

לֹא נָפַל דָּבָר עוֹד, לֹא הָיָה עוֹד מְאוּמָה.

(נבוכה)

בּוֹאָה, בוֹאָה, שִׁכְבָה עִמָּדִי, אָחִי!

עַל כָּתֵף נְשָׂאתַנִי,

לָמָּה זֶה עַל כָּתֵף נְשָׂאתַנִי?

מֶה עָשִׂיתָ לִי?

(רוצה לזכור רחוקות)

שָׁכַחְתִּי! שָׁכַחְתִּי! שָׁכָחְתִּי!

אָמַרְתִּי: עָגֹב תַּעֲגֹב עָלָי,

לְמִשְׁכָּב דּוֹדִים עַל כַּפַּיִם תִשָּׂאֵנִי –

וְלֹא עָשִׂיתָ לִי מְאוּמָה.

אמנון

הֲקֵאוֹתִיךָ! 21

אֶל אַחֲרַי פֹה עֲמֹדִי,

וְאֶפְקַח הָעֵינַיִם לִרְאוֹת אוֹר –

(סר, מַפנה אליה עָרפו, פניו כלפי הצוֹהַר)

מְעַט הָאוֹר אֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ לִי שׁוֹלַח,

יְנַסֶּה שְׂחוֹק וְלֹא יוּכַל.

עַל פְּנֵי מַרְבַדַּי אֲשֶׁר קָדָרוּ –

כֹה אָהָבְתִּי.

תמר

אַמְנוֹן!

אמנון (אוטם רגע את אוזניו)

גַּם לֹא הַקּוֹל!

גַּם אֶת הַקּוֹל לֹא אוּכַל שְׁמוֹעַ –

שְׂבַעְתִּיךְ!

(אוטם אוזניו רגע, הופך אליה פתאום את פניו)

לָמָּה רִמִּיתִנִּי?!

אֵל הָעֵינַיִם – לֹא הֵן אֲשֶׁר עָרַגְתִּי –

רַק זֹאת הַתַּעֲלוּמָה,

אֲשֶׁר מִתַּחַת קְרוּם עֵינַיךְ לִי הֵצִיצָה,

הִיא, הִיא אֲשֶׁר בְּנִיד וּבְנִיעַ עַפְעַפַּיִךְ,

בְּצֵל שַׂעֲרוֹתַיִךְ וּבְזִיז שָׁדַיִךְ כֹּה רְטֵּטָה –

הִיא הַתַּעֲלוּמָה הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל!

הָיָה בָךְ דְּבַר־מָה אֲשֶׁר בָּךְ אַיִן. בהתעוררות

אַתְּ מַעְיַן סֵתֶר עָמֹק מִנִי יַם הָיִית –

אָנֹכִי בָךְ חָתַרְתִּי עַד הַיְסוֹד,

אָנֹכִי עַל יְצוּעִי חֲקַרְתִּיךְ,

שִׁבַּרְתִּי כָּל דְּלָתַיִךְ, אַתּ הַמְבֻקָּעָה! צועק

אַתְּ נוֹדֶפֶת!

תמר

אֵל אֱלֹהִים!

(מכסה בבָשתה את פניה במחלפותיה ומנערתן מעל פניה פתאום נוֹדֶפֶת – כאשמה וכמפייסת אותו)

הַס, אַמְנוֹן, הַס,

יְהִי נָא זֶה סוֹד כָּמוּס,

אַל נָא בַּחוּץ תוֹצִיאוֹ וְאַל

יִוָּדַע דָּבָר זֶה לְאִישׁ,

(נדכאה מאוד)

גַּם לֹא לְמַעֲכָה אִמִּי יְלָדַתְנִי –

מִתְבּוֹשֶׁשֶׁת אָנִי…

אמנון

סוּרִי!

תמר

אוֹיָה לִי, אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי…

מַדּוּעַ לִי לֹא אָמְרָה חָגְלָה?

מַדּוּעַ זֶה לֹא גִלְּתָה אֶת אָזְנֶיךָ?

הֵן הִיא יָדָעָה!

הֵן הִיא כָּמוֹךָ אִמְּצַתְנִי אֱלֵי לֵב

וְכָמוֹךָ דּוֹם עָלַי כָרָעָה.

לֵילוֹת שְׁנַיִם…

הֵן כָּל אֲשֶׁר בַּלַּיְלָה סִפְּרָה עִמִּי עַל אֲמִינוֹן

כֹּה נֶאֱמָנוּ, כֹּה נֶאֱמָנוּ.

שָׁמַיִם, אָמְרָה לִי, יִגָּלוּ נִכְחִי –

וַאֲנִי בְשָׁכְבִי תַחְתֶּיךָ,

נָשָׂאתִי אָמְנָם עֵינַי הַשָּׁמַיְמָה,

וְאֶל כּוֹכָבֶיךָ, אֲשֶׁר בָּם הָקְבָּעוּ.

מתרגשת שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

רַק תּוֹאֲנָה עָלַי תְבַקֵּשָׁה,

לובשת גיאוּת כַּתַּפּוּחַ כֵּן נָתַתִּי רֵיחִי עַל יְצוּעָךְ –

בֶּן־בְּלִיַּעַל אָתָּה!

אמנון

חוּשָׁי!

תמר

לָמָּה לְךָ הָעֶבֶד?

אמנון

הוּא אֶת הַדֶּלֶת יִפְתַּח לָךְ הַחוּצָה.

תמר

תְּשַׁלְּחֵנִי!

אמנון

צְאִי! צְאִי!

לֹא זֵכֶר יִהְיֶה לָךְ פֹּה!

כָּל אֶבֶן פֹּה אֲשֶׁר הִצַגְתְּ עָלֶיהָ כַּף רַגְלַיִךְ –

אֶעֱקוֹרָה.

אֶת הַיָּצוּעַ עִם הַשֵּׁשׁ וְהַבַּד וְהַמֶּשִׁי,

אֲשֶׁר עָלִית, בָּאֵשׁ אַשְׁלִיכָה –

הִתְבּוֹסַסְתְּ שָׁם בְּדָמַיִךְ – בָּאֵשׁ! בָּאֵשׁ!

שְׂנֵאתִיךְ מֵאָז,

אַךְ לֹא צָדַקְתִּי כִּי שָׂנֵאתִי לָךְ עַד עָתָּה

וַעַתָּה אֶצְדָּק.

הָאִשָּׁה כִּי יְדָעָהּ גֶבֶר

הוּא אַחֲרֵי כֵן בְּצֶדֶק יִשְׂנְאֶנָּה.

חָפַצְתִּי לִצְדַּק,

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר אוּכַל שְׂנֹא בְצֶדֶק לָךְ

וְהֵבֵאתִיךְ אֵלַי…

תמר

כֵּן הָרוֹצֵחַ קָם עַל אִישׁ, יַכֵּהוּ נֶפֶשׁ

לְמַעַן יִצְדָּק.

אמנון

אִם צָמֵא הוּא מְאֹד לְדַם אָחִיהוּ – יִצְדָּק.

תמר

רוֹצֵחַ בְּאָחִיהוּ וְאַתָּה – בִּי?

חָפַצְתָּ לִצְדַּק בִּי?!

אמנון

בָּךְ!

שִׁלַּמְתִּי בַעֲדֵךְ.

כָּל נַעֲרוֹתַי יַחַד אֲשֶׁר פֹּה הָיוּ לְפָנַיִךְ.

לֹא עָלוּ לִי בַּמְּחִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי בָּךְ. צְאִי לָךְ!

תמר

לְאָן? אִם אֶל הַמֶּלֶךְ?

אֶל אֲבִישָׁלוֹם אָחִי – אֲשֶׁר מְכָרוּנִי?

הֵן הֵם מְכָרוּנִי!

מִי כָּמוֹךָ, אַמְנוֹן, בֶּן־בְּלִיַּעַל –

אַךְ טוֹב מִשְׁנֵיהֶם אָתָּה.

הֵם יִלְעֲגוּ לְךָ הַשְּׁנַיִם: בִּלְעָדֵיהֶם,

לִבְלִי מְחִיר יָכֹלְתִּי בוֹא אֵלֶיךָ.

אמנון

חָפַצְתִּי אוֹתָךְ קְנוֹת.

אֶת אֲשֶׁר קָנִיתִי שַׁלֵחַ אוּכַל מֵעַל פָּנָי,

לֵכִי!

תמר

אַל תְּשַׁלְּחֵנִי!

הֲרֵעוֹתָ, אָמְנוֹן, כִּי קְנִיתָנִי,

אַךְ גְּדוֹלָה הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי:

לְשַׁלְּחֵנִי.

אֲבוֹי, לֹא אוּכַל לֶכֶת,

מֵעֵבֶר זֹאת הַדֶּלֶת הָעֳמַד קִיר,

קִיר הַיּוֹם. יוֹם שֶׁמֶשׁ גְּלוּי עֵינַיִם וּכְבַד אוֹר,

הוּא בַּעֲדִי סָךְ – אַל תְּשַׁלְּחֵנִי.

אמנון

לֵכִי!

(מתיאש)

בְּאָהֳבִי – מַדּוּעַ כֹּה יָדַעַתְּ אֶת מַכְאוֹבָי?

וַאֲנִי בְשָׂנְאִי אֶכְאַב יוֹתֵר.

בְּאָהֳבִי – לִי רֹאשׁ הֵנִיעוּ, חָמְלוּ עָלַי, חָמֵלוּ,

מַדּוּעַ לֹא יָשִׂימוּ עַתָּה לֶב לִי?

כמתיפח רַחֲמוּנִי אַנְשֵׁי חֶסֶד, כִּי שָׂנֵאתִי.

תמר

אַלְלַי לִי!

אמנון

בּוֹכִיָּה אַתְּ? בְּכִי, בְּכִי! וְלָמָּה

זֶה לֹא תִכְרְעִי וְעַל נַפְשֵׁךְ לֹא תְבַקֵּשִׁי?

בַת־מָוֶת אָתְּ!

אֵשֶׁת־אִישׁ אִם זָנְתָה תַחַת בַּעֲלָה

לֹא תֶאֱשָׁם לוֹ, אַךְ תֶּאֱשַׁם, תֶּאֱשַׁם לוֹ

הוּא אִם שְׂנָאָה.

אֲנִי מִשִׂנְאָה, בִי נִמְרֶצֶת,

בָּךְ אָאִיצָה – הִמָּלֵטִי!

חוּשַׁי! חוּשָׁי!

תמר

אַלְלַי לִי!

חושי (בא)

אמנון

שַׁלְּחָה־נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי!

(עולה הגגה)

תמר (רצה אחריו איזה צעדים כרוֹצה להשיגו ועומדת. מתבוננת אל העבד, בת־צחוק לא ברורה נמתחת על פניה הנדהמים.)

חוּשַׁי, חִישׁ אֶל חוּשַׁי, חוּשִׁי!

חושי (נאנח חרש, מוריד ראש)

תמר

בּוֹא הֵנָה, חוּשַׁי

(מושיטה לו לוּלָאָה מכתונת־הפסים שלה)

קַח, חוּשַׁי, קָח,

וּמְחֵה נָא לִי הָרֹק אֲשֶׁר בְּפָנָי.

חושי

דִּמְעָה הִיא עַל לֶחִי.

תמר

זֶה רֹק! זֶה רֹק!

זֶה רֻקּוֹ דָבַק בִּי וְאֵינֶנּוּ סָר

(מושיטה ידה אל עבר המסך)

(בקול חשאי)

אִם לֹא תִירָאָה?

חושי

מָה?

תמר

לְהָצִיץ שָׁם…

חושי

אֵין שָׁם אִישׁ.

תמר

אֵין אִישׁ, אֵין אִישׁ וְגֶשֶׁת שָׁם תִּירָאָה –

הַס… אִם לֹא תִּשְׁמָעָה?

קוֹלִי הוּא, אֲנִי בוֹכִיָּה שָׁם –

(היא ממהרת בצעדים קלים אל המסך, חוצָה קצת את חצאיו ומציצה לתוך התא, תוחבת לשם את ראשה, וכאילו נמשכת בשערות ראשה פנימה כמו ביד)

חושי (פותח את הדלת הפונה החוצה)

אמנון (נראה בפתח, ממעלה הגג)

יָצָאָה?

חושי (מראה על המסך הִיא שָׁם.)

אמנון (שב על עקביו)

תמר (יוצאת מבעד למסך, כותונתה קרועה, חרסי כלי הלביבות בידיה. שרה לאט־לאט בבת־צחוק נבוכה)

הַמַּיִם נִשְׁאֲרוּ בַּכַּד,

וְהַלְּבִיבוֹת בַּצַלַּחַת.

אמנון (מופיע שוב בפתח)

אֶת אָחִיהָ, מֵעַל הַגַּג רָאִיתִי בָא, –

הַחוּצָה! אֶל אַבְשָׁלוֹם!

וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

תמר (חרסי הכלי נופלים מידיה לארץ ונשברים לרסיסים. היא מסתכלת בו רגע, הופכת פניה לצאת, צועדת זקופת־קומה. אחרי איזה צעדים היא חגה ונופלת לארץ)

חושי (ממהר אליה, מקימה מן הארץ וסר ממנה הצדה)

תמר (מזדקפת שוב, במלוא קומתה ויוצאת. לאחר שיצאה פורץ פתאום קול זעקתה הממושך)

אַלְלַי לִי –

אמנון (עומד כנציב־שַיש בתוך החדר, ראשו מוּרד קצת וכאילו הוא מקשיב לקול זעקתה הבא מרחוק. דממה ממושכה.)

סְגוֹר הַדָּלֶת!

חושי (סוגר את הדלת על מַסגר ובריח)

אמנון

אֲטוֹם הַחַלּוֹן –

שְׁלֹשִׁים יוֹם רְאוֹת לֹא אוֹבֶה אוֹר.

חושי (עולה ומכסה את צוהר החלון. חושך מכסה כּוֹל).


המסך יורד לאט



  1. נוסח א' – הַשַּׁחַר עָלָה.  ↩

  2. נוסח א' –

    יונדב הוּא יְרַחֲמֶךָּ.

    אמנון לֹא יְרַחֲמֵנִי אָבִי, לֵב קָשֶׁה לוֹ.

    יונדב קָשֶׁה הוּא לְשׂוֹנְאָיו.

    אמנון יַקְשֶׁה גַם מִבְּנוֹ –  ↩

  3. לֹא נָשָׁקְתִּי – כשׂרה אמנו בשעתה שאמרה: לֹא צחקתי!  ↩

  4. לֹא אֶת הַבְּכוֹר לְךָ יָלְדָה הַמְבֹרָכָה – כלומר: לא אני אחינועם המבורכה, כי אם בת–שבע שילדה את בן–הזקונים.  ↩

  5. הָאִשָּׁה נִשְׁכְּחָה, רַק הַשִׁיר – רק את השיר עוד זוכרים.  ↩

  6. זֶה הָרָמָתִי עִם הַפַּךְ – מתכוון לשמואל הנביא מרמתיים–צופים שמשחוֹ למלך.  ↩

  7. מְבֻנַי, מְבֻנַי – א יאָ, יאָ, איך דערמאָן זי טאקי… והרי הוא עובר לענין אחר.  ↩

  8. נוסח א' –

    אמנון נופל ומשתטח ארצה פֹּה! פֹּה! פֹּה!

    דוד מתוך גועל–נפש

    אמנון קופץ ממקומו תִּשְׁלַח?!

    דוד לֹא אִירָא רָע.  ↩

  9. שָׂא, שָׂא הַמָּשָׁל… הִנְנִי וְיָשַׁבְתִּי – ווארט אביסעלע, אָט איך וועל זיך בעקוועם נאָר אוועקזעצען.  ↩

  10. לְבִיאוֹת אֹהַב – מיסטערעז, “הַהֵלֶךְ”, ווי רש"י זאָגט: דער יצר הרע, א רוח אין זיין טאטען אריין!  ↩

  11. מהסס – ווי א שלאק האָט מיך געטראָפען!  ↩

  12. במקור המודפס: הפסיק – הערת פב"י.  ↩

  13. לְכוּ! לְכוּ! גַם אַתְּ וְגַם הַמֶּלֶךְ – הוא רוצה להיפטר מן המלך בתמימות של משתולל.  ↩

  14. עיר בגלעד; שופטים כ"א, 9. (המבלה"ד).  ↩

  15. במקור המודפס: בעוד – הערת פב"י.  ↩

  16. מַה מִּמֵּךְ יַהֲלֹךְ אִם יֶאֱהַב אַחֶרֶת – את אשת אחיו שאהב שֶבע.  ↩

  17. כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  18. כך במקור המודפס. נראה שאלה דבריה של חגלה – הערת פב"י.  ↩

  19. לשה את הבצק ושרה – א זינגען איז אויך כשר. מ‘קען יוצא זיין מיט א לייכטען רעטשעטאטיוו, ס’איז נאָך בעסער ווי זינגען.  ↩

  20. וְהַלְבִיבוֹת בַּצַלַחַת – ער האָט פארגעסען אין עסען און אין טרינקען!  ↩

  21. כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

כרך רביעי

מאת

יצחק קצנלסון


מעינות : 1903–1937 : מבחר שירים ראו לעיל

כרך חמישי: כתבים אחרונים

מאת

יצחק קצנלסון


בגיטו וארשה ובמחנה ויטֶל

מאת

יצחק קצנלסון

כ 8 בספטמבר 1939, ביום השמיני לפרוץ מלחמת־העולם השניה, נכבשה העיר לודז׳ בידי הגרמנים. כרבע מיליון יהודים ישבו בה. כמה רבבות יהודים ניסו, ארבעים ושמונה שעות לפני כניסת הגרמנים, להימלט מציפורני הכובש ופנוּ לעבר וארשה והספָר המזרחי, אבל רק מעטים הצליחו להגיע למחוז־חפצם. רובם נתקעו בדרכי הבריחה המשובשות, המופצצות מאווירוני האויב, מופתעים על־ידי גיחות־פתע של חילות־היבשה הדוהרים. המון הנשארים בעיר חיכה לגזר־דינו, שלא בושש לבוא. בתמיכת האוכלוסיה הגרמנית שבעיר, הפוֹלקסדויטשים, עלה בידי הפולשים להשתלט על כל פינות החיים, למן הימים הראשונים לכיבוש. העיר נכללה בשטח וארטֶגאו,ּ איזור נהר וארטה, וסוּפּחה לרייך. מוֹשלה של העיר, רגירוּנגספּרזידנט איבּלהֶר, החל בביצוע מזימתו: בידוּדוֹ הגמור של הישוב היהודי בלודז', השני בגודלוֹ בפולין, והכחדתו. כשלב־ביניים גזר על היהודים גזירות מגזירות שונות: נשללו מהם מקורות פרנסתם, דירותיהם, הם צוּינו באותות־קלון והועמדו מחוץ לחוק. רבים קיפחו חייהם בידיהם, אם בבתיהם ואם ברשות הרבים. נכבדי העיר נאסרו, נשלחו למחנות־ריכוז ונרצחו. כל מי שרבץ עליו חטא של פעילות ציבורית היה מוּעמד ליהרג.

בית הספר העברי, ברחוב זאבאדזקה, שמייסדוֹ ומנהלוֹ היה יצחק קצנלסון, מעונו הופקע ונהפך למקום פורענות והתעללות ביהודים. המשורר ברח מביתו: “משפרצו העירה, בימים הראשונים, לא לנתי בּביתי וָאֶסתתר.” (“השיר על העם היהודי שנהרג”). כשלושת ירחי־אימה עברו עליו בלודז'. חרש היה מתגנב לביתו, להתראות עם אשתו חנה ועם ילדיו. קשים מנשוא היו החיים במתיחוּת־נפש ממרטת־עצבים, בצפייה לקראת עתיד מבשׂר רעות. חנה אשתו הפצירה בו שיברח מן העיר, והיא תישאֵר עם הילדים. הוא ניאות לה, וברח לווארשה.

היה זה בסוף נובמבר 1939, בקירוב, שכן המשורר היה עֵד לראשית גזירת סרטי־הקלון. “סרטי־קלוֹן תוֹפרת אַת לשנינו, גם לבכור שלנו… כן, הוא כבר גדל.” שני צווים הוּצאו בנידון זה, בחתימתו של איבּלהר – ב־14 בנובמבר וב־11 בדצמבר. ביאנואר 1940 הגיעה גם חנה לווארשה, והמשורר ציין: "ובטרם מלאת חדשיים גוֹרשתם מבית, אַת עם הבנים וַתימלטו אלי לווארשה. "המשורר מרמז איפוא על הגזירה של 14 בנובמבר.

ב־4 בדצמבר הורה הגאולייטר גרייזֶֶר בחוזר חשאי למפקדים הכפופים לו לערוך גירוּש של מאה אלף יהודים משטח הווארטגאו אל הגנראלגוּברנאמנט. חנה והבנים היו בין המגורשים, שהגיעו לקראקוב. משם הגיעו לווארשה, אל האב והבעל.

רב היה דכאונו של המשורר בעת ההיא. עדיין זכוּרים היו לו הימים, שבהם היתה וארשה היהודית מקבלת אותו בשׂימת־לב וּבאהדה. עכשיו היה בה פליט, אחד מרבים. כשאר אֶחיו הפליטים נידון לרעב, למוות איטי. עתים היה משׂתרך, דרך רחובות מטילי־אימה, אל מוסדות־צדקה לקיים נפש בני משפחתו. לא מצא פורקן למראות עיניו, לתדהמת לבו. נסתתמו מעיינות יצירתו. הוא ידע עתה ימים אפורים של חוסר־מעש ואֵלם־פה. במשך שלושת־רבעי שנה, למן פרוץ המלחמה ועד יוני 1940, לא כתב דבר.

והנה, בחודשי מאי־יוני 1940 חָל מיפנה בחיי המשׁורר.

משהוקמו מחדש סניפי “דרור” ההרוסים, יזמה התנועה לכנס, במחתרת, עשרות מפעילי חבריה, בערי־השדה ובווארשה, לסמינר בן ששה שבועות. אנשי־ציבור שנדרשו להושיט עזרה נרתעו מפני הסכנה. הם ביקשו להמתין עד יעבור זעם. ואילו יצחק קצנלסון נענה לקריאה ברצון. ומאז נשתלבה דרכו בדרך המחתרת החלוצית. הוא התחיל לפרסם משיריו בעתון “דרור”, ייסד וניהל את הלהקה הדרמאטית של התנועה, הדריך צעירים לפעולות חינוך בין ילדים עזובים ובבתי־היתומים, לימד עברית ותנ"ך בבית־הספר ובליציאום של “דרור” שהוקמו במחתרת.

הוא היה הפורה והנמרץ ביותר שבסופרי הגיטו ומשורריו, היחידי שהשתתף בקביעות בעתונות המחתרת. הלהקה הדרמאטית הופיעה ב“נשפי־תנ”ך" ונזקקה לחומר בימתי. לצורך זה תירגם המשורר ליידיש פרקים מן התנ“ך וכתב מחזות תנ”כיים. הלהקה הדרמאטית- היא שקבעה, במידה רבה, את תוכנן ואופיָן הספרותי של יצירותיו באותה תקופה. סכנה היתה כרוכה בדיבור גלוי ומפורש בפני ציבור של אלפי יהודים על צרות ישראל. לפיכך נזקק המשוּרר לסמלים במחזותיו הת"נכיים, שבמת־התרחשותם- הגיטו, וגיבוריהם- לא עברים קדמונים, כי אם יהודים של 1940־1941. מה שאין כן שירי־הזמן, שנתפרסמו בעתון המחתרת, בעילום־שם או בשמות בדויים, כגון א. ל., ל. שטאטער, ח. גאלדבערג, או יחיאל דאווידזאן. אמנם גם בכך היתה מידה של הסתכנות, אם כי קטנה יותר, לפי שמעטים ידעו מי הם עורכי העתון ומשתתפיו.

כל עוד נתקיימה הקומונה של “דרור” בדזֶלנה 34, היה המשורר עושה בה, בנשפי־חג ובערבי־חול, וקורא בפני ידידיו כל יצירה חדשה שיצאה מתחת עטו. רבות מן היצירות הושמעו גם בפני חוגים רחבים יותר. את המחזה “מיך ציט אין גאס” קרא בפני מורים עבריים ויידישאיים. מחזה זה גם הוצג על־ידי ילדי בית־היתומים שבטווארדה 7. המחזה “איוב”, שיצא לאור במכונת־הכפלה ובעטיפה מודפסת ומצויירת, בהוצאת מרכז “דרור”, הופעתו היתה חוויה בלתי־נשכחת בחוגים שונים בגיטו. היה זה הספר היחידי שהוּצא על־ידי יהודים ברחבי הכיבוש הנאצי בפולין. הספר ראה אור ב־22 ביוני 1941, יום פתיחת ההתקפה הנאצית על ברית־המועצות.

כשלושים יצירות כתב המשורר בתקופה שבין יוני 1940 וראשית 1942. רובן נכתבו בגיטו ומיעוטן ־ תרגום מיצירותיו שלפני המלחמה, ואף הן טבוּעוֹת בחותם הימים.

*

בסוף 1941- ראשית 1942 הוּחל בהשמדה המונית של היהודים בפולין הכבושה. בשלהי 1941 הגיעו לווארשה הידיעות המחרידות מווילנה, ובראשית 1942- בשוֹרוֹת המוות מווארטגאוּ. במחצית מארס אחזה התבערה בגנראלגוברנאמנט. “לוּבּלין כלתה, אָפסה”. הודות לקשריו עם המחתרת, ידע המשורר את פרטי־הדברים. גם בווארשה החמיר המצב. הגרמנים החלו להתחקות אחר המחתרת ולעשות בה שפטים. ידידי המשורר מהקומונה בדזלנה 34, שניצלו בנס מן הטבח שערכו הגרמנים אור ליום 18 באפריל 1941, הסתתרו, נעלמו מהאופק. מעתה היה המשורר נפגש איתם בחדרי־חדרים. העתון “דרור”, אכסנית יצירותיו, נפסקה הופעתו. במקומו בא שבועון אינפורמאטיבי, “ידיעות”, שהצטמצם בפרסום חומר על הכחדת יהודים וקרא לעמידה ולהתגוננות. גם הלהקה הדרמאטית הפסיקה הופעותיה. הגיטו חי בתחוּשה של ערב־מוות.

לא ארכו הימים והגיע תור כליוֹנה של יהדות וארשה. ב־22 ביולי פתחו הגרמנים בהשמדה המונית. מאות אלפי יהודים הוצאו לטרבלינקה, ורבים נרצחו בחוצות העיר. המשורר חי בסכנה מתמדת. בהחל ההשמדה, התקינו חבריו החלוצים בשבילו תעודת־עבודה מזוייפת, כפועל השוֹפּ של התעשיין הגרמני הֶלמאן. אחר עלה בידו להתקבל לעבודה אצל התעשיין פריץ שוּלץ הקרוי, בפי היהודים, “שוּלץ הגדול”. היהודי ה“פרודוקטיבי” עדיין רשאי היה להישאר בחיים. בין ה־30 ביולי ל־1 באוגוסט גוֹרשוּ יהודי רחובות נובוליפקי, נובוליפיאָ והרחובות הסמוכים אל האוּמשלאגפּלאץ. המשורר נאלץ לעקור מדירתו בנובוליפקי 30, ועבר לגור באחת הדירות שבעבר השני של הרחוב, שצוֹרף לשוֹפּ של שולץ. ב־14 באוגוסט גורשו מן הגיטו לאוּמשלאגפּלאץ, לפי נתונים רשמיים גרמניים, 5479 יהודים. בין המגורשים היו גם חנה, אשת יצחק קצנלסון, ושני בניהם הצעירים, בן־ציון ובנימין, שהיו עדיין מוּגנים, כביכול, על־ידי “החוק”, כמשפחתו של אדם “פרודוקטיבי”. ואילו הפקודה הגרמנית הרשמית, המבטלת את ההכרה בזכות משפחתו של עובד, פורסמה יומַיים לאחר מכן, ב־16 באוגוסט.

ב־6 בספטמבר רוכזו כל היהודים שנותרו בווארשה, - פועלי השוֹפּים ושארית ה“לא־פרודוקטיביים” - ברחוב מילא, בכיכר פאריסוב ובלוּבֶּצקאַ. אלה שגילוּם מחוץ לתחום שנקבע, נרצחו בו במקום. במשך שבוע ימים מוּינו היהודים על־ידי ועדה של אנשי גסטאפו ובעלי שוֹפּים. לפי נתוּנים גרמניים גורשו ב“ימי מילא” 47,791 יהודים לטרבלינקה, 3047 - הוּמתו ברחובות העיר: 30,000 מפועלי־השופּים “חוננו” והוחזרו לשופּים. לפי אומדן, נשארו בחיים בסך־הכל כ- 50־45 אלף יהודים: בשופּים, במקומות־עבודה גרמניים שמחוץ לגיטו, ביוּדנראט, במשטרה היהודית, וכמה אלפי יהודים במקומות מחבוא.

יצחק קצנלסון ובנו צבי נותרו בחיים. “אני גלגל־הנוּל סוֹבבתי, ובני, זה הנותר לי, היחיד, עמד אל מכוֹנה דוּמם”. בין השופּ של פריץ שולץ והגיטו המרכזי, שהוקם אחרי סיום ה“אקציה” ושהיה מאוכלס ברובו “יהודי פלאַצובקה” היוצאים עם שחר לעבודה מחוץ לגיטו וחוזרים עם ערב לחומותיו ויהודים “לא־פרודוקטיביים”, בלתי־ליגאליים- השתרעו רחובות שוממים, ריקים מאדם. “עתים בכף אָשׂים נפשי, חוֹמק מן הסדנה, בסתר, ברחובות ריקים, בדד, לגיטו אתגנב”. ואכן, הנתפס ברחובות האלה ואין עמו רשיון, היה נורה בו במקום. ב־17 ביאנואר 1943 נכנס המשורר לגיטו המרכזי. כל הערב, עד שעות הלילה המאוחרות, הסב עם ידידיו, חברי “דרור”, שהיווּ עתה פלוגה של הארגון היהודי הלוחם, ובסיסם- ברחוב זמנהוף 56/58. יצחק קצנלסון סח להם על פּואֶמה גדולה שכתב (התכוון, כנראה, אל השיר על הרבי מראדזין), על רצונו לעזוב את השופּ של שוּלץ ולעבור לגיטו המרכזי לגור בקירבת־מקום לחבריו החלוצים. אף משנסתיימה האקציה לא פסקה רציחת יהודים בגיטו. גורל הנרצחים מזומן היה לאלה שנשארו עדיין בחיים. והמשורר, לנוכח הקץ הצפוי, לא רצה לבזבז כוחותיו לָריק, בשוֹפּ של התעשיין הנאצי: הוא ביקש להקדיש שאֵרית ימיו ליצירה. ועוד נימוק הניעוֹ לכך. בנו צבי, חבר הארגון היהודי הלוחם, התנקש, בפקודת הארגון, באחד הוֶרקשוּצים היהודים, הממונים על שמירת רכושו של התעשיין שולץ. צבי נתפס ונעצר, ורק הודות למאמצי ידידי המשורר שוחרר. קצנלסון ביקש להרחיק את בנו ממקום הסכנה. ואמנם הוחלט כי המשורר ובנו יעברו לחדר שיוּכן בשבילם בזמנהוף 56/58.

למחרת היום, בצאת המשורר עם שחר בדרכו לשוֹפּ, מצא את שערי הגיטו המרכזי חסומים. שמירה מוגברת של גרמנים הופקדה על השער והחזירה את “יהודי הפלאצובקה” לגיטו. אנשי ס.ס., גסטאפּו, ופלוגות חיילים גרמנים שהיו בדרכם לחזית־המזרח, חדרו לגיטו. החל החיסול השני של גיטו וארשה, ובעקבותיו- המרד הראשון של פלוגות הארגון היהודי הלוחם. יצחק קצנלסון, ובנו צבי עמו, חזר אל הפלוגה הלוחמת של “דרור”. הוא מיאֵן להסתתר. כשהרחוב הוקף נאצים השמיע באוזני הפלוגה את דברוֹ: “לא, לא, לעולם אין מאוּחָר! יהודי אחרוֹן- בהמיתוֹ רוֹצח - את עמו גאל! גם עַם הרוּג אפשר עוד להציל- הצילו!” מבעד לחלון הפונה לסטאבקי ראה את האוּמשלאגפלאץ המתמלא יהודים, ומבעד לחלון הנשקף לזמנהוף ראה את פלוגת הארגון היהודי הלוחם, חברי “השומר הצעיר”, המסתערים על הגרמנים המקיפים אותם. במו עיניו ראה גוויות גרמניות מוטלות על מדרגות הבית ועל סף החדר בו ישב. ובאוזניו שמע צעקת הגרמנים הבורחים על נפשם: ׳“היהודים יורים!׳ שמעתי קול־כּיעוּר בפי מוּשחָת, בטרם נשמתו טמאה יפּח, לא קול קריאה אֶשמע רק פלצוּת “[— ]יחד עם אנשי הארגון הלוחם “טיפסנוּ בגגוֹת משוּפּעים, בשלג ובקרח, על פני גוש בתי־חומות, מזמנהוף נוּן־חית ועד מם־דלת במוּראנוֹב” על קרבות יאנואר ועל הטיפוס מעל גגות מושלגים כתב המשורר שיר עברי, בסוף יאנואר או ראשית פברואר. השיר אָבד. עם סיום ה”אקציה” של יאנואר חזר המשורר לשופּ של שולץ. היה זה ביקורו האחרון בגיטו המרכזי. גם הפלוגה הלוחמת של “דרור”, בה נמצא יצחק קצנלסון בימי מרד יאנואר, עברה לשטח טֶבֶּנס־שוּלץ. עם ידידיו החלוצים היה נפגש עתה לעתים קרובות, במפקדת הארגון היהודי הלוחם של השטח טבּנס־שולץ, ברחוב לֶשנו. כשם שהזדהה עם המחתרת החלוצית בטרם חוּסל הגיטוֹ, כן הזדהה עכשיו הזדהות מלאה עם הארגון היהודי הלוחם ומעשיו. “מיום ליום הולכים־כלים אנוּ, ואין מתים, גם איש לא מת כדרך מלפנים וכרגיל. הורגים בנו, את אלה- בכדור ברחוב, אלה- מעוּנים בז’לנה בקוף גימל, ואלה מוּצאים- הקץ! הקץ!” היסורים הגדולים שמוּנו לשארית העם, והגורל האכזרי הצפוי לה, אינם מאפילים על ראייתו הבהירה את נס הקמת הכוח היהודי למרד: “אך גם שמחה אֵדע: כלי נשק! נשק כי נקנה! ויש שמבקיעים ליער, גם צבי ליער הוא חפץ”. ואין הוא מסתייג, כאחדים מאנשי הציבור היהודי, מפעולת הנקם של הלוחמים היהודים: “זה אלפרד נוסיג, ימח שמו לעד, ושוטרים מישראל, יהודים הם שנמכרו לגרמני!… אך בצער זה גם נטף נחמה, יהודים יוֹרים בהם כּירוֹת בּבני כּלָבים… ירוּ!” ואין המשורר סולד, חלילה, מדרכי השגת הכסף הדרוש לנשק, ה“אֶכּסים” (האֶכּספרופריאציות) וה“קונטריבּוּציוֹת”, שהטיל הארגון הלוחם על משתפי־הפעולה עם הגרמנים, העשירים בעם: “אך לא הכל יוּמַת! עוד אֵילי כספים ישנם, וּמַס יוּטל על אֵלה: כך וכך לכלי המלחמה!” במו עיניו הוא רואה את התמוּרה בהלכי־רוחו של היהודי הנדכא, שעוד אתמול הובל כשׂה לטבח. “אם בגרמני נתקלת- לך! לך בעוֹז דרכך, אל תרוּץ ואל תחת- חוֹשד הוא, לנשק הוא חוֹשש וּמעלים פניו”…

ואם עוד נשאַר בלבו של היהודי המיוּתם, הגלמוד, המוּעד לכליון, מקום לרגש של סיפוק- “מה עוד ישאַל לבך, ידיד יקיר”? באפריל 1943 החליטו חברי המשורר, אנשי “החלוץ”, להעבירוֹ לצד הארי של וארשה. הוכן בשבילו מקום־מקלט ארעי ברחוב מארשאלקובסקה 118. ערב חג הפסח, ביום 19 באפריל, הקיפו הגרמנים את הגיטו, כדי לבצע את פקודתו של הימלר, מיום 16 בפברואר 1943: “מטעמי בטחון אני מצווה על הריסת גיטו וארשה, לאחר העברת מחנה־הריכוז שם למקום אחר. [— ] הריסת הגיטו והעברת מחנה”הריכוז הכרח הן, שאם־לא־כן לא נשקיט לעולם את וארשה, ולא נשים קץ לעבריינות, כל עוד הגיטו קיים." הלוחמים היהודים התייצבו לקרב־ההגנה על הגיטו. “במַחבוֹאי בלש שמעתי רעם תותחים יומם וליל, ולילה אש ראיתי אוֹפפה הרחוב. בוער הגיטו, בוער על חומותיו, על יהודיו האחרונים.”

ואילו בשוֹפּים עדיין לא פגעו בימים הראשונים לחיסול האחרון. מַכּרו של יצחק קצנלסון, שמואל שיינברג, שהיו לו מהלכים בשופּ של טֶבֶּנס, העביר אותו ואת בנו, ועוד כמה אנשי־ציבור, דרך הרחובות האריים (שהיו קודם חלק של הגיטו ואחרי החיסול הראשון אוכלסו בפולנים) אל השופּ של טבּנס ברחוב פרוסטה, אי בודד של יהודים בין אוכלוסין פולנים. מכאן אפשר היה להתחמק לצד הארי ביתר קלוּת מאשר מן השופּים של טבנס־שוּלץ שברחוב נובוליפּקי־לשנוֹ. אחד הידידים הכין לו מקום ארעי אצל שוער פולני, וממנו עבר אל הבּוּנקר שהוקם, בכספים ציבוריים, מתחת לחממה של גנן פולני, מיאֶצ׳יסלאַב ווֹלסקי, ברחוב גרוּיֶצקה. במקום זה ישב המשורר “שלושה שבועות בין עשרים וחמישה איש ואשה, במעי האדמה”. היה כבר אמצע מאי. עוד בימי הגיטו האחרונים, טיפלה ועדה של אנשי־ציבור, ביניהם ד“ר יצחק שיפר, ד”ר עמנואל רינגלבלוּם, ליפא־לייזר בלוך, מנחם קירשנבוים, זישא פרידמן ואחרים, בהשגת תעודות של נתיני־חוץ. הם הרכיבו רשימות, שלחו לחוץ־לארץ מכתבי־סתר וקיבלו הבטחות מסויימות. יצחק קצנלסון ידע על מאמצים אלה. “יש מקבלים תעודות־של־חוץ מאת קרוב… לוּ מישהו אי־שם העלָה אותי בזכרון… אני, כמת למיוּדעי הייתי…” עכשיו, בשבתו בבוּנקר, “במעי־האדמה”, נודע לו, כנראה, מפי ידידו דניאל גוזיק, כי יש סיכויים לקבל נתינוּת זרה. כפי המסתבר, הצטברו במשרדי הגסטאַפו בווארשה מאות תעודות, שנשלחו על־ידי גורמים יהודיים שונים בחוץ־לארץ ולא הגיעו לתעודתן. האנשים, אשר התעודות היו מיועדות להם, נרצחו בגיטו. עתה, כשהגיטו לא היה קיים עוד, החליטו הגרמנים להפיק מהתעודות תועלת כפולה: חלק מהן יימסרו ליהודים, לשם חילופין בשבויים גרמניים, שנישבו בידי בעלות"ברית, וחלקן תשמשנה פתיון ליהודים המסתתרים בצד הארי, כדי להוציאם ממחבואיהם. במלאכה זו נעזרו על־ידי סוכני־גסטאפו יהודים, ולרשותם הועמד תחילה מלון “רויאל” ולאחר מכן- “הוֹטל פולסקי”, כמקום ריכּוּז היהודים. כמה משלוחים יצאו לוויטל, לברגן־בלזן ולמחנה ברגאַוּ על־יד דרזדן. ביולי נסתיימה הפרשה. “הוטל פולסקי” הוּקף גרמנים, חלק מהיהודים שנתקבצו בו הוּסע לאחד המחנות, והשאָר, כ־300 איש ואשה, נרצחו בחורבות גיטו וארשה. באמצע מאי קיבל יצחק קצנלסון תעודת אזרח הוּנדורּאס ויצא לוויטל. נסתיימה תקופה בחיי המשורר. בתקופה זו, למן ראשית 1942 עד ראשית 1943, היינו- מתחילת חיסול יהודי פולין ועד גמר חיסול גיטו־וארשה, כתב המשורר עשר יצירות. כשם שיצירותיו הקודמות, בתקופה שלפני החיסול, ביטאו את נתיב היסורים של העם: עינויים, רעב, קור, כן מבטאות היצירות של תקופה זו את נתיב מותו של העם היהודי.

*

ב־22 במאי 1943 הגיע לוויטל משלוח של יהודים נתיני־חוץ, וביניהם יצחק קצנלסון ובנו צבי. היה זה ערב ל“ג בעומר תש”ג. ויטל- מקום־נופש במזרח־צרפת, מחצית שעת־נסיעה מנאַנסי, נהפכה בימי המלחמה למחנה־עצורים. ישבו בה נתינים בריטיים, צפון־אמריקניים- המיוחסים שבעצורים, ונתינים דרום־אמריקניים- רובם מהמשלוחים שהגיעו מווארשה- נחותי־הדרגא. אחדים מהדרום־אמריקנים כבר ישבו בוויטל כחמישה חדשים, והיו ביניהם גם אנשי קראקוב ולבוב. מקום־שיכונם של הבאים, המלון “פּרוֹבידאַנס”, הוקף גדר־תיל, בכדי לבודדם מהמיוחסים. עתה היה לו, למשורר, חדר ובו שולחן, ארון, שתי מיטות, כיסאות ושולחן־רחצה, שיצחק קצנלסון הפכוֹ לכוֹננית. השיג ממקום שהשיג ספר תנ“ך וכתבי ביאליק- ראשיתה וסופה של תרבותו העברית. יפי־הנוף של הסביבה, השקט הפתאומי שנשתרר במחיצתו, הגביר את דכאונו. “בתוך הריווח הזה נעשה צר לי כפליים”… האנשים הרגיזוהו בהליכותיהם, בשמחותיהם הקטנות, בדיבוריהם. הוא ניסה לכתוב, לרשום רשימות בפנקסו, וחדל. שוב לא היה ממש בהווה הקיים. הכול חלף, הכול הפך להיות עבר. “היתה אוּמה והיא איננה עוד”. הכרה זו הביאתו עד לטירוף־הדעת. לימים מספר עזב את שולחן עבודתו. ושמא ינסה שוב, כאז, בימי הגיטו, לפנות לימוֹת קדומים? ביצירותיו אלו מסתיר היה את דבר־אמיתוֹ מפני האויב. אולי יצליח להסתיר עתה את חשבונו הנוקב מפני עצמו. אבל, כשם שאז היו מבצבצות ועולות משורות התנ”ך דמויות הגיטו ומַראותיו, כן אין מנוס ממַראות האבדון בדראמה על קרת־חדשת. “ואוּמה כּלָה, ואין עֵד- ואין הצלה בימי אֵד.”

למעלה מחודש ימים שקד המשורר על מחזהו “חניבעל”. ב־30 ביוני היתה היצירה גמורה. אכן, תחילה היה בדעתו להמשיך בכתיבתה, אפס שוּב לא חזר אליה. שלושה שבועות רצופים ניסה לברוח מיעודוֹ. הוסיף קטעים ל“חניבעל”, ליטשוֹ, נזכר בשירוֹ הראשון שכתב בגיטו־וארשה, כשהגיטו עוד עמד על תלו ורחובותיו שקקו מאדם, ניסה להעלותו בזכרונו, כשם שמנַסים בבוקר לאַחוֹת שרידי חלום־לילה שנגוֹז. אבל מַצפּוּנו ייסרו, לבו נקפוֹ על שהוא “מתרשל בדברים שאינם צריכים להיקבר חיים, במַשאוֹן, בטמיוֹן. ואולם אין זאת רשלנות, כי אם בחילה שבנפש לגרד יום־יום בפצעים זבים, מדכאים ומשגעים את כותבם ואת אלה אשר יעברו על דברי זכרון מעין אלה.” מאוחר יותר יתן ביטוי שירי ללבטים שבלבו, ליעודו, שאין ממנו מפלט: “שירה־נא”!- יגיד לו הקול- “שׂא שיר אחרון עוד על יהודי אַדמַת אירוֹפּה אחרונים”. והוא ייאבק עם עצמו, יתגונן מפני קריאת לבו: “איך אָשיר, איכה אֶפצה את פי ואיך אָכיל, הן לבדי, גלמוּד נשארתי בשממה”. ימים שלמים היה המשורר מסתגר בחדרו והוגה בעולמו שחרב. וכשנזדמן לו כפעם בפעם לטייל בגן על־יד בית־מלונו, היו גוברים בו העצב והדכאון ביתר־שאת: הוא היה מבקש את מותו, אבל גם למותו לא היה טעם, ולא כפרה על חטא היוָתרוֹ בחיים, בשעה שחנה אשתו, ילדיו, אֶחיו, רעיו, עמוֹ- באפס כּלוּ. “איכה אָמוּת פה באָחוּ- והם נרצחו”. הנרצחים, שחיו בו, תבעו את זכרם. קרבו ימי הזכרון. ב־21 ביולי 1943, ערב יום השנה הראשון לחיסול גיטו־וארשה, חזר לרשום את “דברי הזכרון”, הנודעים כיום בשם “פנקס ויטל”. משגבר על היסוסיו, לבטיו, והבין ליעודו: להיות לפה למיליוני נרצחים אילמים- עמד באומץ־לב מול גורלו, והעלה, בפרוזה ובשיר, את דברוֹ האחרון של העם המוּשמד.

*

קוֹדש לעמו המת היו ימיו האחרונים של המשורר, כשם שקוֹדש היו שנות־חייו לעמו החי. למען עתידו המאושר של העם, אליו לא הגיעה יד הצר, למען רציפות הדורות- ישא את דברוֹ האכזרי. לא יסתיר, לא יטשטש, לא ימתיק את הדין. ללא ליאוּת, בקדחתנות, מתוך הרגשת הסוף המתקרב, ישקוד יום־יום על יצירותיו. ואם יש אשר יסטה מדרכו, הרי רק למען הילדים יעשה זאת. שלושה ילדים היו אתו במלון, ואיך יעזוב אותם? משחר ימיו נמשך אל תינוקות של בית רבן, להם הקדיש את זמנו, את כשרונו הבּרוּך- היתכחש להם עכשיו, למעטים שניצלו? היגזול מהם אהבתו בערוֹב יומו? ובכן, לימד אותם עברית ותנ“ך וכתב בשבילם שירים וסיפורים, כמאז, כתמיד. ערב כל חג נתן להם תשורה: “מדברי יהודה המכבי”, “שיחת נערות לחנוכה”, “שיר לפורים”, “סיפור לילדים לשמחת־תורה”. ב־16 בספטמבר הפסיק לרשום את רשימותיו. יש לשעֵר, שלא לפרקי־הפרוזה נשא את לבו. הוא ביקש ביטוי שירי למצבת־העד שעמד להקים. “דברי הזכרון” היוו מַצבר לשפעת־חוויותיו. נתוּן היה להם, כנראה, כל עוד נאבק עם החומר הגלמי, הלוהט, כל עוד ביקש לו תבנית וקצב. ב־3 באוקטובר 1943, הוא ד׳ בתשרי תש”ד, החל להעלות על הנייר פרקי־שירה כתובים בשורה רחבה, כנהר רחב־ידים, גועש ומשתפך. עוד לא קוֹרא להם שם, עוד לא הוּתווה להם היקף. הנסחים ששׂרדו, עדים הם לפרפורי־הלידה של “דאָס ליד פון אויסגעהרג׳עטן יידישן פאָלק”. חדשיים ומחצה לפני־כן חשש עדיין המשורר לנגוע בחומר הזה. “את ׳החשבון׳ הנורא הזה לא עשיתי, לא לפי כוחותי היה הדבר, גם לא אעשנו. [— ]את החשבון הזה, חשבון הנפשות, כשאני מתחיל בכל פעם עשוֹת, וַאפפני בכל פעם השגעון… ואני מַפסיקוֹ באמצע”. כעת לא יירתע מלָשיר, מלשאוג, מלבכות תקופת אֵימים זו. כשעברוֹ כּרוּת, עתידו לוּט ערפל, מבשׂר־רעות, יעמוד המשורר, שליחו הנאמן של העם שנהרג, ויקרא בעוז־נפש: “לראות כולכם אֶתאַו, להביט בכם, אביט ואתבּוֹנן, אֶראֶה עמי שלי, שלי אשר נהרג, אֶתּן מבט אילם בוֹ, נאלָם ואז אָשירה… כן… הנבל תּנוּ- ואנגן!”

על “דאָס ליד פון אויסגעהרג׳עטן יידישן פאָלק”, שהנו מיצוּי שירי של חוויותיו, תמצית יצירתו בימי האבדון, מרחפת רוח של אהבה ללא־מצרים לעמו האומלל, שנאה עמוקה מתהוֹם לאויב האכזרי, בוּז לבוגדים הניבזים והערכה לכוחות הנאמנים בעם, הערכה לאין גבול. ב־8 בספטמבר, ויצחק קצנלסון סיים זה עתה את הפרק העשירי של השיר, נפל דבר במחנה־העצוּרים. ועדת־ביקורת מברלין הגיעה למחנה, לבדיקת התעודות. התעודות נלקחו מידי העצורים. עוד קודם לכן הגיעו לוויטל שמועות מדאיגות על העצורים במחנה ברגן־בלזן. מפה לאוזן נמסר שכלוּאֵי ברגן־בלזן הוחזרו לפולין. מַשמעוּתה של הידיעה היתה מובנת כל צורכה וגרמה למתיחות־נפש רבה. עתה קרבה הסכנה אל עצוּרי ויטל. הגיעו ימי פחד ובהלה. “מי יודע אם אגמור את דברי הקינה, כשכל יהודי המחנה ויטל, השאֵרית העלוּבה, שרוּיה בפחד. צר לי עליהם ועל בני”. בצפייה לבאות המשיך המשורר בכתיבת השיר. ב־18 ביאנואר 1944 נסתיים הפרק האחרון. מעתה היה נתוּן להעתקת השיר, תיקוּנוֹ וליטושו. בכתב־פנינים זעיר מילא את הנייר שהוּשג בשבילו במחנה. חלק מההעתקות היה מיועד להיטמן באדמת ויטל, וחלק נשלח, בדרכים מדרכים שונות, אל אֶחיו ורעיו בארץ־ישראל. משהוּקמה המצבה לעם שנכחד, פנה עתה לתת ביטוי דרמאטי לאכזריותם ונַוולוֹתם של מַכחידי העם. הוא אסף ידיעות, קרא את העתונות הגרמנית שהגיעה למחנה, בדק פרטים היסטוריים וּשזרם במחזה “במצבאה הראשית”. ב"28 בפברואר נסתיימה כתיבת המערכה השניה של המחזה, והמשורר החל בכתיבת המערכה השלישית. אבל הנה הקיץ הקץ. ב־18 במארס הקיפו קלגסי האויב את שארית הפליטה, העצורים במחנה ויטל. מאה שבעים ושלושה יהודים, וביניהם יצחק קצנלסון ובנו צבי, הוּצאו ממקום מושבם והועברו למחנה־מעצר אחר, מַהלך קילומטר מוויטל. מכאן עוד ניסה להתקשר עם ידידיו שנשארו במחנה הקודם. אך לא אָרכו הימים, וב־18 באפריל פורק המחנה החדש ועצוריו שולחו לדראנסי, מחנה ריכּוז ומיוּן ליהודי צרפת, בטרם הישלחם למחנות־ההשמדה.

מרים נוֹביץ, חברתו למַעצר במחנה ויטל, מספרת: “בראשית חודש מאי 1944, הגיעה לוויטל קבוצת יהודים ארץ־ישראליים, שיצאו מדראנסי. הללו סיפרו לנו כי היהודים הפולנים, בעלי תעודות אמריקה הדרומית, נחשבו ליהודים מחוסרי־אזרחות, והועברו מדראנסי, ב־29 באפריל 1944, לגיהינום אשר בשלזיה העליונה, כפי הנראה- לכבשני אוֹשביץ. המשורר שלח לי דרישת־שלום, וגם את תמונתו, יחד עם תמונת בנו, עוד מזמן היותם בגיטו־וארשה. עמידתו הנפשית- סיפּרו- היתה איתנה. מראשית בואו התחיל לתת שיעורים בעברית לילדים. הוא היה משוחח הרבה עם היהודים האחרים, שהיו כלואים במחנה, ולא העלים מהם מאומה מכל הזוועות שנעשו בפולין. ב־29 באפריל, בעלות השחר, ביום העשירי למעצרם בדראנסי, נמצאו המשורר ובנו בקבוצה של 60 איש, מוּקפת שומרים גרמנים, כשפניהם מוּעדות אל קרון־בהמות”. היה זה בחודש מאי 1944, בשלושה בו. כמימים ימימה התנשאו תמרוֹת־עשן מארובות אוֹשביץ. כמימים ימימה צעדו המונים בסך לכבשנים ודברי קללה בלבותיהם. ייתכן, ואחד מהם נשא עיניו אל השמים הבהירים, אל העם הצועד, ושפתיו דובבו:

שִׂמְחוּ, שָׁמַיִם, שִׂישׂוּ! עֲנִיִּים שֶׁהֱיִיתֶם, מָה עֹשֶר רַב כַּיּוֹם לָכֶם נִתַּן,

לִקְצִיר־בְּרָכָה זְכִיתֶם- לְעָם שָׁלֵם, כָּלִיל, לְאֹשֶר רַב כָּל־כָּךְ!

שִׂמְחוּ בַּגֶּרְמַנִּים, שְׁחָקִים מִמַּעַל, וְיִשְׂמְחוּ הַגֶּרְמַנִּים בָּכֶם לְמַטָּה כָּאן,

וְתֵצֵא וְתַעַל אֵשׁ מֵאֶרֶץ עֲלֵיכֶם, וְאֵשׁ מִכֶּם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ תִּתְלַקַּח.



כתבים אחרונים

מאת

יצחק קצנלסון

כתבים אחרונים

מאת

יצחק קצנלסון


פתיחה למסבת מורים בליל הסדר שנת תש"ב [1942]

מאת

יצחק קצנלסון

1

לילה זה, ליל זועוֹת… וראשון, ראשון ליל לגאוּלה… הנה כי כן: מסבת מסובין זו הרי היא מסבה לגאולת בראשית, אנחנו קיבוץ המורים לעברית במצור ובמיצר זה בורשה – נזדמנו לכאן לחגיגה… לחג האביב שנת… אנו חוגגים את ליל־הגאולה הראשונה התוססת בנו היום בכוח משנה, הגוברת בנו חילים, הפועמת ומפעמת אותנו בגבורה כפולה ומכפלת. אלה הגבורים, גבורי הרוח, בעלותם על המוקד, חזקים באמונתם ובחדוָתם עוד יותר, זו החדוה הצוהלת! הצוהלת גם לקראת המות! כמה זה זר… לא מאראנים נועדו לסדר חשאי, כי אם גאולים ונדונים למות נאספו לשמחת סעודה אחרונה… חג וחָגָא – בשעה זו רגילים לחשות… הן חרש חרש אנו מובלים לטבח באֵלם פה ולשון. מושיטים אחינו היום את צוארם למאכלת ואנו מדברים היום ברור, בלא שמץ של מליצה. כשעומדים על המוקד אינם מדברים גבוהה. כמה זה זר, ואולם עם כל הזרוּת שבדבר אין בו מן המגוזם.

אכן, ליל לגאולה הלילה ולא לשעבוד… ליל זוָעוֹת, אף אמנם, ליל בלהות – כן, אך לא לשעבוד… בני חורין אנו בעמק בכא זה, בארץ חירום זאת, בני־חורין לעולמי עד… כל כלי יוצר ומשחית לא יצלח לשעבדנו, התכשרנו לה לגאולה מתוך יסורים וחבלים במשך תקופות ונכשרנו לה! היתה לנו הכשרה במדבר החיים הגדול, צֹרפנו באשו הלוהט, בסערה וסוּפה הועלינו הורמנו וטֹהרנו. לא נשתעבד עוד לשום פרעה, לא נבנה ברצוננו הטוב לשום עריץ ומשעבד את פיתם ואת רעמסס, ואם יש כאן בינינו מישהו שאין לבו כלבּנוּ אנו שלם עם מצפוּנו, הלא הוא אלהיו יושב בסתרי סתריו, הלא הן הנימין הדקין המקשרין אותו אליו ואל נכסיו הגדולים, בתקוה שעוד יגדלו – אם יש כאן בינינו שכזה – מן הרשעים הוא שלא נגאל בשעתו, בגאולת בראשית, שלא נצלה באש הצרופה של גאולת עם. אנחנו, אנו שנזדמנו לכאן אחים לשמחה ולצרה, הכרנוה, ידענוה בחבלינו ובכל קשי של חיים דמינו שקוּים בה בהכרתנו הכא. ואין שמחה של גאולה אלא אצל בעלי ההכרה.

אנחנו המורים, אנחנו אנשי ההוראה… הורים אנו! מי כמונו יודע שלא ללמד באנו, לא להטיל מרותנו ודעתנו אנו על “תלמידים”, אנו באים – להורות, להתוות קו, לשים ציוּן, להראות אות אחת בתורה – ואת השאר – הגע בעצמך, חתוֹר אתה בנבכי תהום, מצא את דרכך אתה. דרך טובה אם מצָאתָה אתה – הרי היא טובה שבעתים! אנו באים אל הנוער עם חלומותינו הגדולים, חלומות התחיה כגבר שבא אל אשה, ייר בה מתוך אהבה את טפת הפנה, את טפת היסוד והולך לו, כאילו הולך, הוא רק מתרחק, כמרים על שפת היאור, לדעת מה יעשה בילד… אנו מתרחקים קצת עם חרדתנו בלב ועם דאגתנו בנפש… זה הגרעין שזרענו – הישגה? היעשה פרי הלולים? היגדל? היבכר… כאלהים אנחנו, הנוטע בנו יצרים וכחות בראשית הגדלים ומתבשלים בו מאליהם. ואולם אלהים נעלה הוא ממנו ביותר, יותר רחוק… אנחנו – אָנו קרובים יותר אל הרך שלנו ואינו נלוש בידינו אלא מתוך זהירוּת… נהיה כאלהים קרובים ואוהבים, אוהבים מקרוב. נזרק נא אל הנוער ניצוץ אחד, הוא יהיה ללהבה… יצר אחד רק נכניס לתוך לבו – על יצריו שהביא אתו מרחם אמו העבריה… לא יצר, כמובן, רק נוספות ליצר נשית לו, ליצרו הטוב, כדי שיחזק, יגבר בה בנפש הרך מאליו.

ליל גאולה וזועות לנו הלילה… שמי האביב הרחוקים מכחילים מעל ראשנו ותהום רובצת תחת… ראו: דגל החיים והמות בידנו… גם החיים והמות – תאומים הם לנו הלילה. תָאֳמי גורלנו… עומדים אנחנו על פי קבר ומצוים חיים לעם. לבּנוּ, לבנוּ לו לעם, בירושלים שבגולה נהרגו אחינו כמעט כלם, ובמותם צווּ לנו את החיים בפלך זה… הנה – בא עתה תורנו אנו! אם לא בא? לא נתפלל לו למות, ואולם אנחנו – נכונים… בעלי הכרה ומוקדשים למות – נימין בלתי־נראין לעין נמשכין מהם אל הנשארים בחיים. יוצאים חלומות התחיה ושאיפות ליצירה ולשחרור רוח העם והעולם כולו מלב הולכים אל לב באים. שלשלת הנצח אינה נפסקת! אנו נכונים למות… ואם גם היום, הלילה, ברגע זה אם תדפק יד רוצח על דלתנו. יש שהם באים ביחד, הרוצח ואליהו הנביא –… הרי כן, נכונים אנו! ובמותנו – נצוה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם, דעו, ותהי זאת נחמתכם: אנו מַפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם, מאשר בחיינו…

צר לי בלילה זה על המשומדים ועל אלה העומדים להשתמד ועל אלה התועים והמתעים מתוך קֵהות של הרגשה ועוני של רוח, הנהרגים כאן אתנו, יחד, המושלכים אתנו אל בור אחד… קבר־אחים לכאורה, ואולם לא יאַחה הקבר את אשר לא אחו החיים. כנפל טמון יהיו. יחד הֹרגנוּ אך לא כמונו יצַווּ לביתם. אין להם בית, אין להם חלק בבית ישראל סבא, ואין להם מה לצווֹת. כאחיתפל הם, כאותם היהודים שהתגרמנו ונתאשכנזו, שבה בשעה אשר עצתם הרעה, עצת תפלה וכחש מסוּכּלת – הרי הם תולים על וָו, שולחים יד בנפשם, מאבדים את עצמם לדעת – ואינם מצוים לביתם… צר לי עליהם, את כוס התרעלה הם שותים כמוני ואין הם מצוים חיים לדור.

אנחנו עולים עליהם. ברגעים אלה, בם ברגעים שאנו נכונים לעלות לגרדם, לא נהיה עֲנָווים ביותר ונסהד על עצמנו: גם אנחנו, אם כי בני לוי אנו, בני שבט חפשי בישראל, כלומר בעלי הכרה לגבי תעודת עָם יוצר, עבדים הננו לכל פרעה, עבדים מתוך הכרח. מתוך הכרח אנו עובדים להם, מתוך הכרח וע"י אונס אנו מקימים לו ערי מסכנות, ואולם מעשה נורא אחד, תועבה אחת לא עשינו: את ילדינו לא קבענו בחומה הזרה ולא טחנו עליהם כאותו טַיָח נדהם ומיואש המכסה בטיחו על ילדו כדי שלא ישמע את שְועתוֹ הבוקעת מן העץ ומן האבן, הנה הוא טח על ילדו – טח והחליק, החליק בכף הסידים וחסל. אנו אם חסרה לנו לבנה אנו קובעים את עצמנו בחומה, על ילדנו חסנו, שמרנו עליה, על השארית.

לולא השארית! שאריתנו, שבת נצח היא, כלום עצרנו כוח לבוא לכאן למסבה הלילָה, ליל הזועות ואביב העִוְעים. זאת השארית – נחמה בה לאחר מותנו ואשר לפניו אנו עומדים, ומתבוננים בו בלי מורא.


א לפסח תש"ב.



  1. כך הכתיר המשורר את דבריו שנשא בפני מורים עבריים בסדר שני של פסח תש“ב. לאחר מכן חזר ומחק כותרת זו. כתב היד שנתגלה ב־1945 בארכיון ”דרור“, בחפירות בדז'לנה 34, שמור בבית לוחמי הגיטאות ע”ש יצחק קצנלסון. מאראנים – כינוי לאנוסי ספרד ופורטוגל. בירושלים שבגולה – הכוונה לעיר וילנה, המכונה “ירושלים דליטא”. ב־1 בספטמבר 1941 הובלו כ־5000 יהודים לפונאר ונטבחו בו במקום. ב־6 בחודש זה נכלאו יהודי וילנה בשני גיטאות שחוסלו סופית בספטמבר 1943.  ↩


פִּנְקַס וִיטֶל

מאת

יצחק קצנלסון

1

בגיטו וארשה ובמחנה ויטל

22 במאי 1943 – 16 בספטמבר 1943


22.5.43

(איך מיט מיין זוּן צבי) אני עם צבי בני – באנו לויטֶל… באנו עם חבורה קטנה של יהודים שונים נתיני חוץ, נתיני ארצות צפון ודרום אמריקה שונות, אני וצבי בתור אזרחי הוֹנדוּראַס. כששים איש ואשה באנו, יחד יצאנו מווארשה. הוּבאנו לאוּלם מרוּוח של המלון “פּרֹובידַנס”. הושיבונו בעֵבר אחד, ואחד אחד נבדקנו, במזוודות ובכיסי הבגדים. שאֵלוּנו לשמותינו, למקומות הוּלדתנו וּמגוּרינו עד עתה. שאֵלוּני לאשתי ולבנַי אשר אינם אתי – אמרתי להם שמתו… ואני – אינני יודע אל נכון אם מתו… הם מתו!…האגיד להם שהוּבלו, האם והילדים שלי השניים, למקום שלא שבו משם? הן גם אלה גרמנים המחכּים ליהודי מפיץ גרוֹילפּרוֹפּאגאנדה2. היום באנו. לא יצאתי עוד החוצה, לא ניסיתי. בני ירד וחזר – היום אי־אפשר, גם מחר נישאר כל היום בחדר, שחבורה עוד אחת נכונה לבוא מווארשה מחר. מן החלון הצצתי וראיתי גדר של חוטי־ברזל לאורך כל המדרכה מצד שכנגד, מעבר החוֹמוֹת שאַחינו ואחיותינו יושבים בהן. אעפ“י שבאתי מווארשה עושה עלי הגדר רושם מכאיב. גדר כזו מתקנים פועלים מילידי המקום גם לאורך המדרכה והבתים שאני נמצא באחד מהם. בחלונו מצד שכנגד נשקפות המון בחוּרות, נשים מבנות ישראל רוּבן. הן אך ראוּנוּ, את החדשים, פנו אלינו בקולי קולות והממונו בשאלות ובסתם דברים, הן צפצפו, גרגרו בקול רם, ודווקא משום זה לא נשמע תוכן דבריהן. הן דיברו פולנית צעקנית, שפת ארץ שלא תשובנה עוד אליה. האנשים אינם עוד בארץ והבתים אשר גרו בם שרופים והפוכים משורש. אף אחת מהן לא דיברה יידיש ולא עברית. אלה הבחורות שנשארו מעט מהרבה, מפוּרכּסוֹת היו כיצאניות, השָשַׂר צעק מעל פניהן כקולותיהן בפולנית, מפוּרכּסת אף היא, בלתי־טבעית, בפולנית שהפולני מתעבה. לוּ לא דיברו הנשים הנשקפות בחלון בקול רם – הייתי פורץ למראיתן בבכי. אני אמנם נדכּאתי, ואולם גועל־הנפש גדול הוא מן הדכּאון, דכאון נפשי ברגע זה. לכתחילה לא הבינותי מדוע אני מוצא כאן רק “עזרת נשים”. הגברים אַיָם? והנה נודע לי שאת הגברים שלחו מכאן למחנה־ריכוז עבודה. בתור עונש אולי? יש אומרים, ההשערה איננה נכונה, שעדיין לא הוּתנו התנאים בין ארצות חוץ־לארץ ובין אלה שברשוּתם אנו נמצאים. מעתה יתיחסו אל העצורים בארצות גרמניה עוד כמו עם נתינים גרמנים העצורים בא”י. גם הגברים אשר שוּלחו מכּאן ישובו באלה הימים ממחנה־העבודה בקומפּין ובטיטמונינג. שמעתי שהצדדים באו זה ביחס לזה לעמק השווה.

באתי הנה היום בלי אשתי ושני בּני היקרים. חשך עלי עולמי בלעדיהם. לו היתה פה אתי חנה בּנציקל בנימין3 לוּ היו אתי! היינו מבכּים כאן יחד את חורבן וכליון עמנו. כולנו פה בחדר הקטן בוויטל היינו סופקים כּף ביחד על משבתנו הגדולה.

לבדי אין אני יכול לספּוֹק כּף. זה היום הראשון שאני כאן ואני ירא… לצאת כאן בבדידוּת מדעתי… צבי לא יספיק לי, אני צריך להם באסוני הגדול הזה, לארבעתם. זה עשרה חדשים שלא היה לי חדר מרוּוח, ומיטה לשכב עליה כיום4, ואולם בתוך הריווח הזה נעשה צר לי כפליים…

כמה אני מקנא באחדים מבני לוויָתי שחלונות־חדריהם פונים לחצר שקטה. אלה הנשים האומללות ממלמלות בפֵּה, בידים, יש להן למי מהן כינור צרוד באחד החדרים! הן מושכות בשבט הכינור על נימיו הצרודות… אֵלי, אֵלֹי, מה יהיה פה אתי? אם לא אלה שהרגו את אשתי ושני בני, יהרגני הכינור!

צבי יוצא מדעתו עפ"י דרכו. לא רק לנגן בכלי־זמר נפסל יכולה בחורה אומללה, שלא מדעת, אלא אפשר לו לנער בן שבע־עשרה לצאת שלא מדעת מדעתו… הוא שכב על יצועו ונרדם. צר לי מאוד מאוד על צבי. בשעה שהוא ער הוא מרגיזני בעישון הפפירוֹסוֹת, בדבּרו, בהשיבו לשוֹאלות על ענינים שמעבר לוויטל. הוא מרגיזני גם בזה שאינו נאנח בחשאי, שאינו מביע מתוך שתיקה את צערו ורוגזו על דברים שבאו… ואולם עתה, כי נרדם בעצם היום על יצוּענו – צר לי עליו מאוד. את שׂק בגדינו, כֵּרינו ולבָנינו – גנבו בברחנו מן הגיטו, ועתה אין לו לבני לא נעלים ולא גרבים. קשה ללווֹת זוג גרבים כאן. זרים אנחנו כולנו זה לזה. כה מעטים נשארנו, כה מעטים בינינו בעלי נתינות אחרת… האָסון, אסון הכליון, לא קרב אותנו זה לזה. ירא אני שנתרחקנו באסוננו עוד יותר.


21.7.43

זה היום, לאחר חדשיים, אני שב לרשום במחברת זו המשך הדברים ומאורעות־יום־יום בוויטל, זה מחנה נתיני חוץ־לארץ. ואולם אפוּנה, אם לא אֵט מן הדרך. הן לאחר היום הראשון סרתי מן הדרך אשר התוויתי לי לרשום זכרונות על עַם מוּבל להריגה, הוּבל ונהרג, עד אחד. אנחנו מתי־מספר שנשארנו אין בּנו אחד שלם, בריא ברוח, יהודי חי ומאמין בחיים… אין אף בּנו יהודי, מצבה חיה אחת על קבר מיליונים מומתים, נרצחים על אבן אחת. אני חדלתי מרשום רשימותי, משום שיראתי מפני השגעון, מתוך שלא לאַבּד עצמי לדעת. באופן זה אחזתי בקרן־מזבח אחרת: כתבתי חזיון “חניבעל”, המרמז על “יהודה”5. לא הצילני גם חניבעל, שתקף עלי בכל פעם יגון־השגעון. זרם דמעות וספיקת כּפּים מתוך יאוּש איוֹם ונורא על אבידה שאינה חוזרת, הצילוּני! לאחר גמרי חלק א' של חניבעל (ג' הופעות) שבתי לרשום והעלוֹת על נייר לבן מתהום השאול השחורה את אשר תעלינה מלין מטומטמות ורגש קהה של צל אדם יהודי! יהודי, צל אדם יהודי! 6 יש אשר לבי נוֹקפני, שאני מתרשל בדברים שאינם צריכים להיקבר־חיים, בּמשׁאוֹן, בטמיוֹן. ואולם אין זאת רשלנות, כי אם בחילה שבנפש לגרד יום־יום בפצעים זָבים, מדכּאים ומשגעים את כּוֹתבם ואת אלה אשר יעברו על “דברי זכּרון” מעין אלה. חדשיים אלה בוויטל, אם כי החרב המזוּהמה של זה העם הנבל ומכוער־הנפש בתכלית איננה מתהפכת ונוגעת בשרשי שׂערי – חדשיים אלה קשים לי במובן ידוע יותר מאשר קרוב לשנה בגיא ההריגה בווארשה. לא היתה לי כאן בוויטל, בתור נתין הוֹנדוּראס, הרוָחה, אלא שניתנה לי היכולת “לעשות את החשבון” האיום של אחת המשפחות בישראל, משפחה יהודית שאינה יוצאת מן הכּלל, מכּלל יתר משפחותינו באירופּה המזרחית, המערבית, הצפונית – באירופּה כולה, אשר ספוּ תַּמוּ עם משפחתי אני.

את “החשבון” הנורא הזה לא עשיתי, לא לפי כוחותי היה הדבר, גם לא אעשׂנוּ. אני נגרר עם ההולכים, עם אשר הלכו… בשבתי לשולחן אפָפוּני בכל פעם פחדי־שאול, בכל פעם בעָמדי לברר לעצמי את גורל אשתי הנפלאה, האִמָהָה, אֵם צבי בננו אשר אתי ואמהת שנים מילָדי המחוננים שנסחבו אתה אל מחנה־הריגה, עם אלפי, אלפי מבני עמנו באותו יום, אנשים, נשים וילדים – יחד אתם הוּבלו לגרדום… את החשבון הזה, חשבון הנפשות, כשאני מתחיל בכל פעם עשות ואפפני בכל פעם השגעון… ואני מפסיקוֹ באמצע. עוד לא בא הזמן להשתגע. אני אשתגע! סוף־סוף אשתגע, כאשר יבוא השלום… לאחר שהעמים ישלימו, ועל הרוגינו בערים ובעיירות המדינות יעברו על קבריהם שאינם מסומנים וירמסוּם ברגל טוֹפפת – אז אשתגע, אז ישתגעו אתי עוד איזה מאות נחבּאים וניצוֹלים ע"י נתינוּת מדינה אחרת שקרוביהם, אשר נגע אלוהים בלבם, הריצו להם בשעה אחרונה… לא ישתגעו הרבה – שלא נשארנו הרבה. אינני מאמין שבמאותינו נשארנו… אולי? הרוב שנשארו – שבורים ורצוצים, לאו דווקא בגוף, כי אם בנפש. עם גועל־נפש לגבי עצמם, עם דלוּת של נשמה איומה, מתכּחשים בדלוּת־נפשם לאביהם ולאמם הנרצחים, לאַחים ולאחיות, לאשת־חיק ולעוֹללים אשר העבירו מן העולם, מקללים בקלונם באלוהיהם – את אבותם בשם אלוהיהם, ועוֹינים ושׂוֹנאים ומתאַנים לאלה המעטים שנמלטו, שמילטו את חייהם העלובים, אחד יחיד לאלף משפחה. רבונו של עולם! קללה זו של שנאה לעצמנו – ואנחנו מספרנו קטן כל־כך ועלוב ומבייש – קללה זו וחרפה זו – דראוֹן היא לנו לדורות. מעטים אנחנו כאן, בשלושה, ארבעה בתי־מלון, מעוֹרבים עם בני עמים אחרים. ואין יום אחד עובר מבלי אשר יָצֵרו מנוּולים שבּנו לאחרים, לחברים, בני־מינם המתכחשים לעצמם, ימררו חייהם של חבריהם, ריקים ופוֹחזים כמוהם. ריבות וצעקות עד לב השמים על דברים של מה בכך ובכל יום, בכל יום, והכּאה בלשון ומסירוֹת דברים למשטרה, לגרמנים “הטובים”, לשמחתם, לשמחתם לאֵיד, אֵידנו. מאין הם “היהודים” הללו, הבּאוּשים הללו, יהודי הרָקָב? איפה ינקו אותו, את הרקבון?… לא חלב־אמם הוא! זה מן העמלקים בא להם הניווּל הזה שבנשמה, הם, הם הרכיבו בם את החלאה הזאת וזיהמוּם עד עוּמקא דנפש… יצוֹרפו־נא אלה אל מיליוני ההרוגים, שנרצחו. אף הם מתו, מיתה משונה יותר… אך אַל־נא, אַל־נא יבואו המזוּהמים הללו בקהל חללינו מיליונים, אלה שמתו על קידוש השם ואלה על ניאוץ השם…

במשך שני החדשים לא היה יום אשר זרחה שמש השלום והאַחווה בין שיירי העם הנגוע והמוּמת על לא דבר. לא היה יום בלי שערוריה. נקעה נפשי מהם ואיני רוצה, איני רוצה לדעתם.

לא אוסיף כּתוֹב על זאת, כדי שלא אמחוק את אשר כתבתי. לא אלה המעטים הנגועים בנפשם, המאמינים שניצלו ולא ניצלו כלל, מגמתי… לא להם אני מתכּוון ברשימותי אלה, רק לשונאי המין האנושי, ואנחנו היהודים רק מסווה אנו על פניהם, בנו התחילו, הם הפּחוּתים והגרועים בעמים, הרעים והאכזרים בבני־אדם, בהתנַכּלם לעמים ולארצות, ביקשו “התחלה קלה” ובחרו בנו. אתנו אפשר לעשות מה שה“לב” (לב גרמנים!) חפץ, לא יפצה אף אחד מן הצד פּה, לא ימלל, לא ישאל: רוצח, רצח־עם זה – מהו?!

מחר תּמלא שנה שהתחילו בה הגרמנים לעשות אתנו כָּלָה בווארשה. השמדת היהודים במדינות המזרח, בליטא, באוּקראינה, בחלקי רוּסיה הנכבּשים התחילה קודם. ואולם הנה מלאה שנה להשמדה, לכליון חרוץ של חלק גדול של עמנו בווארשה, זקנים, צעירים, נשים וטף, טף, טף, תינוקות בני שבועות, ימים, יוֹם, וְלָדוֹת בבטן אִמוֹת – לעינינו!

ביום 22 ביוּלי בשנת 1942 פשטו חבוּרוֹת השוטרים, בחוּרים יהוּדים, על בתי הפליטים העניים המרוּדים, הנגוּעים וגוֹועים ברעב, על בתי מחסה הילדים הדווּיים וסחבום עגלות עגלות, מלאות אנשים, נשים וטף, ככלוּבים מלאים עוֹף, אל תחנת הבּכא, אל מגרש ה“אוּמשלאַק7” (אנ’אוּמגליק אוּן אַ שלאַק זאָל זיי טרעפן, די יידישע פּאָליציי!)8.

אלה השוטרים מישראל! החרפּה עדי עד… לא חרפּתנו היא, כמו שרגילים אנשים משלנו לומר, שאין זה אמת. אני אף פעם לא התאוננתי בלשון זו על חלאת המין האנוֹשי הזה. חלאת המין האנוֹשי ולא יהודי… אלה השוטרים – דבר אין להם עם ישראל. גם לפני המלחמה, גם לפני דור, הוריהם של אלה – מה להם עם עַם היהודים? לא ידָעוהו, מתוך ריקנות שבלב, מתוך רקבון שברוח לא חפצו דעתו. רוב השוטרים הם "אויך מיר אינטעליגענטן! 9 אלה שנתחנכו בסביבה זוֹלה וחשוּדה של פּסבדוֹ־אינטליגנטיוּת של גוֹיים. ביקרו כמה מחלקות של בתי־ספר נכרים, הראשים שבהם גמרו חוק לימודי־המשפטים, הנדסה וכדומה, וכדאי לציין, כל מה שגדלו במעלת הדיפּלוֹם, קלקולם גדל יותר. בארגון המשטרה אשם “זקן הקהילה” טשרניאקוֹב, שחיבה יתירה נודעה לו למשוּמדים, שוֹנאי מוצאם ביותר. זאת הקללה, זאת הסַפּחת – היתה בעוכרינו לכתחילה. טשרניאקוב10 עצמו – כפי שהביע במסיבת ידידים צרה: “המשוּמדים! הן גם אני – אך במקרה הנני יהודי, אני עמדתי על סף המרת הדת…”


22.7

אלה השוטרים – כמעט בלי יוצא מן הכלל, הפּחוּתים שבּפּחוּתים, מזוּהמים מתוכם, מזוּהמי הנפש. הטוב שבשוטרים הרוֹג! להריגה, לכלָיה, שחרפּת הנברא הם, רקב החלודה הם העולה במֵי בצה. אם אתה נתקל בם, אתה בא לידי הקאה… הם המה החומר הרצוי ביותר לגרמנים, במין “אנושי” זה שמחו כמוצאים שלל רב. מצא מין את מינו. הגרמנים, חיתוֹ־טרף אלה, לשוּ בהם, עיסו את השאר המסריח הזה, שמוּהוּ בתנורם ויצא הטוּמטוּם המכוֹער והנַעווה הזה – השוטר “היהודי”, כביכול, שאין בו אף משהו מן היהודים ואף משהו מן האדם. פרי גרמנים ורוח העם הרוצח הזה.

אני בעיני ראיתי, ולא אחת ולא שתים, ואלפי, אלפי יהודים כמוני ובמקומות העיר הגדולה שונים ראו, את ה“שוטרים”, הפושעים והמגוֹאלים, כשסחבו תינוקות בני שלוש, בני ארבע וחמש ושש ברחובות העיר אל מגרש הרכבת למוות. הילדים פרפרו בידיהם הטמאות, הילדים בכו, התחננו, צעקו עד לב השמים – והם היכּוּם, היכום באכזריות של חיות נבזות… וּסחָבוּם, סחָבוּם לטבח – את התינוקות הרכּים, הזכּים, את תקוותנו, את עתידנו, את הטובים שבנו, את המשיחים, את המושיעים – אוי לנו! אין לנו ילדים כמוהם לא בארץ־ישראל ולא באמריקה, באנגליה, ובשאר הארצות מעבר ליַמים – מכּל שכּן. ילדי ישראל בליטא, בווליניה ובפולניה – הם! ילדים – וענָווים כמשה איש אלוהים, עניים ומעוּנים כאיוב ויפים כיוסף הצדיק בארץ נכריה, במצרים, בגלוּת מצרים. אני בעיני ראיתי דבר מחריד… שוטר “יהוּדי”, כלומר רוצח, סחב באכזריוּת־חימה ומתוך מכּוֹת ומהלוּמות יורדות חדרי מוח וּבטן וּצלעות – ילד עברי יפה וּבר כחמה. יהודים ויהודיות עברו זעיר שם, זעיר שם, חָוורוּ למראה־עיניהם, לא התעלפו, משום שראו זאת לא אחת ולא שתים וידעו שאין לפצוֹת פה ואין לחַווֹת דעה ואין לבקש על נפש הילד ואין להציל… והנה – אוֹי לעיני שראו זאת… גרמני עבר על פני “השוטר” הנאבק עם הילד, והוא, שד משחת זה, עמד ונתן עליו, על “היהודי” השוטר, בקולו: חדל מן הילד! – הילד ניצל. “היהודי”, כביכול, עזבוֹ לנפשו, והילד ברח, ברח… ליום אולי, ליוֹמיים, הביתה… הן גורלו למות נחרץ כבר… את זאת ידע, ידע הגרמני, אם לא היום, ביום המחרת, לאחר יומיים! הילד יוּבל! יוּבל לטרֶבּלינקי11 הגרמני, זה החתול ירוֹק־העינים, אשר נתקנא ב“חתול” יהודי, נכנע לו וּמתבּטל בנוכחוּתוֹ… אַל תטרפהוּ… אני אשתעשע בו. אני יודע, ימָצאו יהודים טוֹבי־לב, נדיבי־לב, אוהבי אדם, יהודים בעלי “וצדּקתך”, יהודים מעוּפּשים – שימשכו לדברי אלה בכתפם: “מה הוא רוצה מן הגרמני הטוב הזה?” הן בעיניו ראה שהציל את הילד… ואולם מי כמו אלה הפחדנים במחשבה יודעים את טיב הגרמנים האלה… הן כל הגיטוֹ היה נידון למוות, אין מָנוֹס! וארשה מעבר לחַיִץ, וארשה של האַריים, סגוּרה ומסוּגרת היתה בעדנו, ואלה שיצאו להָתַם, בהתערבם בין פלוגות הצעירים לעבודה – במחיר, כמובן – אָרב להם השׂטן באלף עיניו וצפוּ בכל רגע למוּת בידי פריצי החיה הגרמנית. האספסוף הפולני, ולא רק האספסוף גרידא, אָרבוּ לכל קלסתר־פנים יהודי. מלבד זה, חבורת הפושעים שמוצָאָם מישראל, שמכרו את עצמם לבושת ולליסטים, הביטו בשבע עינים ועל כל דרכים ליהודי שנס לנפשו, וטרם ידע לאָן… לא היה מנוס… הגרמני שאמר לו לשוטר המנוּול: “חדל מן הילד!” – ידע שיחדל ממנו לשעה, שטרפּוֹ לא ימָלט מידיו… פני הגרמני העידוּ, ערפּוֹ האדוֹם, בת־צחוקו שעל פניו, כבת־צחוקם של פריצי־החיות, אלה המנוּוָלים הרוצחים, הממוּנים על הכּלָיה, כּליוֹן היהודים, באָמרם אלה לאלה על “השוטרים” היהוּדוֹנים: “הרי הם עושים את מלאכתם באמונה, אלא שהם מתאַכזרים יותר מדי…”

אלה היהודים שמתיחסים לדברי גידוף אשׁמדאיים אלה באֵמון־לב ובקצת רצון ונאנחים על־ידי דברים אלה על מעשי־אכזריות מצד השוטרים, אינם כלל שוֹטים כמו שהם נראים בעיני שוטים, אלא בני־אדם רקוּבי מוח ולב ואופי וּמָשְחָתָם בם… כששה מיליונים מישראל נהרגו על־ידי העם הגרמני, ומכּמה מאות יהודים שאולי ישארוּ בארצות אשר הרסה אליהן החיה הגרמנית, במערוֹת, במקומות נסתרים, שבוּרים ודווּיים, אף אחד מהם לא ניצל על־ידי גרמני!

ראיתי את השוטרים “היהודים”, חדלי האישים האלה, בטרם שהחל ההרג הכללי, הֶרֶג השלֵמוּת, הריגה באין יוצא מן הכלל, עשרות אלפים מדי יום ביום. ראיתי את השוטרים בימים הטובים, בם בימים שנהרגו ברחובות עיר רק עשרות יהודים על־ידי הפרנקנשטיינים12 והאוֹרפים ועוד ימ“ש, ז’נדרמים־רוצחים שעמדו במבואי החֵיצים מן הגיטו לרובע ה”אַריים"; על־ידי אופיצירים נמבזים שירו בעוברים ושבים להנאתם, עוד בם בימים שנהרגנו בחוצות העיר לאחדים, כבר נתנו אלה הברואים המאוסים, השוטרים, את אותותם מי המה ולהיכן תובילם נפשם המתוֹעבת. מעשי התעתועים של משומדים, חצאי משומדים וסתם בני בליעל – אין לסַפּר ואין לתאר. זוֹ המכּה המַמארת הרי היא נוספות לעם הגרמני הצורר את האדם ואת העולם כולו, ומתוך פחדנות המצויה אצל הנקלים והנבזים ביותר, הטיל את אַרסו באִי־מסוּכּן, בזה שהנהו הפקר לכל הגויים – בּנוּ.

השוטרים היהודוֹנים, על אף תעודות־השמד שלהם בכיס בגדם, התלמידים הנאמנים לבּריה העכוּרה רוֹזנבּרג13, אבי אבות הטומאה, לציניקן הנמבזה, זה בעל המומים והשקרים, אדם־שרץ גֶבֶּלס, והשאר, עוזריו ומשרתיו של הטוּמטוּם והנבער בחית־האדם, כל השיירה באת־כוח העם האכזרי, חרפת העמים כולם וחרפתנו אנו, שבצלמנו נבראו.

את “השוטרים” הללו ראיתי בטרם החל הנגף הגדול במיליונינו. ראיתים יוֹם יוֹם במעשי האַלָמוּת והתועבה – ואין אומר הָשֵב. לעיני היכּו במקלוֹת־החובלים בידיהם אנשים אצילי־רוח, לקחו שוֹחד מידי אלה שלא היו צריכים להם, שלא פנו אליהם בשום בקשה שהיא. זוֹ הליכתם, זה הטיפוּף במגפים המגוהצות. זה הכּובע השמוּט לצד, הוא עורר בכל יהודי גועל־נפש. הפולנית שבפיהם מן המין היותר גרוע. חיללו את השפה היפה הזאת… בכל מה שנגעה ידם המנוּולת – ונטמא, וחוּלל.

ועל כל אלה! על כל אלה לא האמנתי שטיפות סרוחות אלוּ מישראל תעשינה את התועבה במקום שכל אחד מהשוטרים צוּוה להביא חמש גוּלגלות ילדים אל מגרש החרם לנַפצן באבנים, יביאו עשרים ויותר. בראשית שנת אלף תשע מאות ארבעים ושתים, כשבאו הידיעות המחרידות מפי עדי־ראִיה מווילנה מה שהגרמנים הרוצחים עושים בליטא – מכַלים, כּילוּ אותנו שם בעזרת תלמידיהם הטובים הליטאים השאַווליסטים, ושהשוטרים מבּ"י14 עזרו על־ידם, גילו את מחבוֹאי האוּמללים, ילדים, נשים וזקנים, תפשׂום והובילוּם אל הרוצחים, אל פּוֹנאַרי15, – אז, בשמעי את הנוראות, לא האמנתי ששוֹטרי היהודים בווארשה יעשו כמוהם… והם עשה עשו וגם התעיבו עשוֹת.


22.7.43

לאחר שעות דכּאון מוחלט. קראתי את העתון “פּאריזר צייטוּנג” מיום זה. זה שנים אחדות שאיני קורא את ה“עתון”. באירופה כולה, שהחַיה הגרמנית הוֹיה בה, יש בה עתון אחד. כאותו שׂטן המשחית בן אלף העינים, שאינן אלא עין אחת רעה, כהידרה בת אלף ראשים שאינם אלא ראש־עיוועים אחד… העתון! – רק לעתים רחוקות, בארבע השנים, שני הכּלָיוֹן, אני מטמא את ידי ועיני בטוּמאת מחראָה זוֹ. כל מה שאנו הולכים ומתמעטים, נמַסים כשכבת־שלג דקה בשמש, הולכת ההסתה בנו בכל עתון באירוֹפה ומתחדשת, הולכת ומתגבּרת. אחרי שחיטה של מאת האלף האחרונים, יהודים אחרונים, שארית בני עמי – מופיע כתב־פּלסתר רצחני בעתון, ב“פּאריזר צייטוּנג”, שצריכים להיפטר מהשפעתם של יהודים אלה. אלה היהודים כבר אינם בחיים… כבר נרצחו, נחנקו במדוֹרים של הבל, כבר התענגו הרוצחים ונהנו מיציאת נשמתם, ממיתתם. ציווּ עדוֹת עדוֹת, כל אחת לבד, לפשוט את בגדיהם, הכניסום עירוּמים למדוֹר, סגָרוּם, פתחו את צנורות ההבל הקודח. הגופות דבקו בעינויים קשים ונוראים גוף לגוף. כל הבּשׂרים של הקדושים, ילדים, מבוגרים וזקנים, היו לבשׂר אחד, והקבּרנים, שהוציאו מבין הנידונים להירצח, להשליך את הנרצחים אל החפירות – התקשו להפריד בין ההרוגים והשליכוּם לבּוֹר בלתי־נפרדים. לאחר רצח המונים מופיע בכל פעם ב“העתון” של אירופּה כולה מאמר־שׂיטנה ליהודים, אחד לכל המדינות ובכל הלשונות, כבעיטה בגוף ההרוג המתבוסס בדמו, כהתעללות בנרצח. מדי פעם בפעם, לאחר ש“מעבירים” מן העולם הזה אל עולם אחר, ס.ס. אך מודיעה זאת להיטלר, הימלר16, רוזנבּרג וגבּלס17 – ויצא צו לעתון מסוף אירופּה ועד סופה: לכתוב! לכתוב על היהודים! אחרי כל רבע מיליון יהודים נרצחים כותבים כַּתָבים מן החומר המוּכן תחת ידם שצריכים להיפטר מהם, לשַלֵח אותם… היום ראיתי את העתון. זה ארבע שנים שאני נבוך ונדהם ממה שנעשה בנוּ לעיני השמש, אך עוד מעט תמלא שנה שאני רצוּץ וּנכה־רוח… מן היום שלקחו את אשתי כאֵם וכבת לי, בת אֵלם וקדוּשה בחייה, ומורתי מתוך אֵלם, אותה ואת שני בּני הנפלאים – נדמה לי שאיני מגיב עוד על כל מה שבא עלינו, איני משׂיג עוד את ההליכה בסך, את המאַרש אל המוות… המוות שאנו מוּבלים אליו במיליונינו ובמיטב מעמנו היושב אלף שנים ויותר בארצות אירופּה, היכּה בה שורשים והעֲלֵה הֶעלָה פה המשך תנ"כו שהֵנץ בארץ־ישראל. קהו רגשותי בי – את זה שיראתי, שאני ירא… ואולם יש רגעים נוראים שאני נעוֹר, קרן־אור כמחט חד וּמכאיב נבקעת בי. – קראתי היום את העתון, “מאמר” גזלני המדבר גלוּי, בפרהסיא, על דבר הנחיצות לכלוֹת, “להעביר” מן החיים, את שיירי עמי המעטים שבארצות בּלקאן.. אהה, צואת חלאַת מין האדם, שהעמים השליטוה עליהם, בכדי שתעשה אתנו את הרעה הזאת, אם היא מפרסמת “מאמר” כזה בעמודי עתון, כלומר: שיש “להעביר” עוד יהודים אלה ואלה – הווה אומר שהדבר הנורא כבר נעשה, כבר היה. להווי ידוע לנו: כשמבּוּל מאמרים זה מציף ביום בהיר אחד את עמודי “העתון” – רבע מיליון יהודים נהרגו, שבקו חיים לכל רוצח.

אלה פריצי החיות – העושים את התועבה על־פי צו, חוששים בכל פעם: “אולי לא צוּוֵינו? אולי ישכּחוּ המצַווים שציווּנוּ?” עדיין לא יאמינו, לא יבטחו אלה שנשׂכּרו לרצוֹח את עם ישראל בדעת־הקהל המְצַוֶה. שכחו המרצחים שבעשותם אתנו כָּלָה, בו באופן שלא נעשה עוד במשך כל הדורות ע“י עמים משחיתים, המה מתכוונים דווקא לרצונם של עמים אחרים האוהבים את מלאכת ההשמדה וההחרמה, אלא שתהא מלאכה זו נעשית ע”י אחרים… אלה פריצי־החיות הגרמנים, אינם פריצי־חיות בעיני העמים הרוצים בזה ועומדים מנגד, לראות מה יֵעַשה בו בישראל – כי אם האחרים… המקיימים מתוך הכנעה של עבדים חרוּפים את רצונם החשאי של אדוניהם. אין כגרמנים עבדים! ואולם אלה האחרים חוששים למצוויהם מתוך שתיקה, אולי ידרשו את הדם הזה? אולי יהיו “מִתַּממים”, יעשו את עצמם כלא יודעים וישאלו לדמנו – פחד־שווא! שום טשרטשיל, שום רוּזוולט ושום סטאַלין – בבוא יום־דינוֹ של עם־קללה זה לעולם – לא יזכירו להם את “חטאם” זה… ואולם הם, השׂכירים לרצח־עם, זה העם שלא בא לעולם אלא לקיים הרע, להפיצוֹ בעולם – לא יאמינו לרעים זולתם, לא יאמינו שהם מקולקלים בתכלית כמוהו. יש אשר לפעמים הם חוששים: אולי תתעורר השאלה ככלות הכל, אחרי שפך הדם הרב בחזיות של מלחמה: אַיָם מיליוני הילדים מישראל, אַיָן נשיו, אַים זקניו, כל העם החי הזה בערים ובעיירות השקטות והרחוקות מן החזית, שדבר אין להם לתינוקות ולזקנים ולנשים מישראל, עם פּוליטיקה? למה הרגתם את כולם, לא השארתם אף אחד? שאלות שׁלא ישאָלן אף אחד.. ואולם הם, שופכי הדם הנקי של מיליוני ילדים, עומדים עם ידים מטפטפות דמנו ותוהים רגע קל מתחת להכרתם: אולי ישאָלוּם? והרי הם מכריזים בעתונים: לוּאיס זה, היהודי במאה אחוז – בלשון המאמר מלא הדם – הוא־הוא ראש אותה התעופה להשלכת פצצות על העיר הקדושה רוֹמא ועל הבּאזיליקה. בעתון מיום אחר, המופיע בפריס, בצרפת המשוּעבּדה לעבדים נבזים, מפיצים, לאחר שפיכת דם יהודים אחרונים, שנאה וקללה על מוּמתים, שופכים בוז וקלון על הרוגים, מצדיקים על עַם הרוג חינם את הדין. העתון ריק מכל תוכן, מלבד צעקות על נצחונות ומעשי גבוּרות, וּמפּלתם הנוראה, ואם אטית, מרחפת ומציצה מבין השורות. לעומת זה ישנם שלושה מאמרים מוקדשים ליהודים, שאינם כבר בחיים, וגם במתים אינם – שאין להם קבר… מיליונים מיליונים יהודים נהרגו, ילדים עם אמוֹתיהם על ידן, לא, לא כל כולם על־יד אמוֹתיהן, מלבד אלה הילדים שהיו עוד בבטן אמותיהם… את אלה הילדים אשר כבר נולדו, גזלו מזרועות אמותיהם והובלו לשחיטה, האִמוֹת לבד והילדים לבד. יהיו בודדים במיתתם, בהריגתם, וקבר אין. אני אינני יודע עד היום הזה מה עשו עם אור עיני, עם חנה אשתי הנפלאה, עם בנציון בני18 , גאוני, הנער בן הארבע־עשרה והיהודי הגדול בעתיד, ובני מחמדי הנפלא, בן י“א, טוב הלב ובעל המזג הטוב, בנימין, יעקב בנימין! מה עשו אתם? ההמיתוּם? אינני מאמין בנפשות אִלמוֹת אלה שהמיתוּן, ששלט בהן המוות! ההמיתוּן מיד? אם אחרי שעינוּן כמו שהעם האשכנזי אוהב: להמית לאט, על־ידי עינויים קשים… כי באמת – מה היו שלוש השנים בגליל “הפלך” בפולין19 אם לא המתת כל המון עם ישראל במיליוניהם לאט? בשלוש השנים הראשונות להתפּרצם לפולניה הניחו את היסוד למה שיבוא, התחילו להמית אותנו לאט; כל המיליונים שהמיתו במשך שנה וחצי היו חללים מקודם. שלוש שנים התעללו בנו עם־הזדים באופן מבהיל. בכל מודעה על גבי השערים והחומות הודיעו בפומבי, הכריזו על היהודים חרמות וגזירות קשות, על מנות הלחם הרזות עד לצחוק שקבעו בעדנו, רק בעדנו. מנתם של עם הארץ, של הפּולנים, אחרת היתה, איפה ואיפה עשו, מידה ומידה, לא רק כדי להרעיב, רק לבייש, להדאיב! אכילת בשר אסורה לנו, כרטיסי־המזונות שלנו המצויינים במגן־דוד – ה”מגן־דוד" נשאר בו במלואו, שלא קיבלנו בחנויות־המכולת עליו שום מזונות. המודעות הללו, החתומות בכל פעם בידי רוצח־ראש, עשו אותנו לצחוק ולקלסה בעיני עם הארץ, שהיה מורעל ע“י נשי הפּריסטוֹרים והפּריסטוֹרים עצמם20. וגם אנחנו אנו – נפל כבודנו בעינינו, גם המוני היהודים נתבזו ע”י יחס מביש ומבאיש, אלה בעיני אלה וכל אחד בעיני עצמו. העתונים היום־יומיים של עם ארור זה הרעילו את לבות קוראיו, יום־יום שיטנוֹת נוראות ועלילות דברים. עיוורוּ את עיני הפּולנים העיוורות גם בלאו הכי, השמינו את לבותיהם מרוב נחת ולא ראו ולא הבינו וכאילו לא ידעו את מעשי־התעתועים שעם־נבל זה, העם הגרמני, עושה בהם, בפולנים עצמם!

כך הוא! על זה צריך כל אחד לקרוע בדש בגדו, להתריע בצעקה וּלפלח שׁחקים: בה בשעה ששׂונא האנושיות כולה, העם הגרמני, רצה לעוור ולהעביר חלק הציבור על דעתו, עינה לעיניו את “האחר”, כדי שיתנחם, שיהנה לעינויי המונים אחרים… בזה הצליחו נחותי־דרגא וגסי־הרוח הנוראים. עלה בידם להתעות את רוב העם הפולני בשנאה, ברצח, במעשי תועבה ובעלילות דבר שכל אחד מן הפּולנים, האחרון שבהם, ידע שזה שקר במזיד… לפעמים קרובות מאוד ניחתה הסכּין הגרמנית בלבוֹת הפּולנים, ובאופן מבהיל יצאו הרוצחים לציד האינטליגנציה הפּולנית, לרצחם, לכלוֹתם וגם כן ניסו להשתמש בעזרת אחרים: אילצו את היהודים בחצרות־הסיים21 שיקבּרוּ את הפולנים, ולפעמים חצאי מתים… אני מעולם לא ראיתי יהודי שׂמח לאיד פּולנים! ראיתי יהודים מתעבּרים על יחס הפולנים המחפיר, בשעת־חירום זו להם, ליהודים, המעונים והמבויישים עוד יותר על רדפם אף הם אותנו בשנאה כבושה, על בעטם גם הם בנו כאותו חמור בנבלת הארי. לא אחת קיללנוּם באלוהיהם־אחינוּ, על עָזרם, על הַלשינם עלינו, על שנוספו גם הם על שונאינו־חינם, ואולם מעולם לא שמעתי, לא ראיתי, לא הרגשתי באחד מפּחוּתי היהודים, שישמחו לאֵידם, אֵיד מוות וּכלייה לטובים שבהם, לישרים ולחַפים שבהם… כן, טובים! ישרים וחַפּים! לעומת גרמנים נבזים וחדלי־אישים – כל רע־לב, כל קל־דעת וכל נגוּע בנפש הוא ישר וטוב וחף מפשע… לוֹט. מסווה הושׂם על פני האדם שאינו רואה בעליל אמת זו. כל פושע בעמדוֹ לפני גרמני – הרי זה אדם עומד לפני חיה. כל פיגול מתקדש, מיטהר, מזדכּך כשהוא מוצג עם תמימות גרמנית אַשמדאית בשורשה.

כל שלוש השנים הראשונות של הגרמנים בארץ – לא היו אלא המתה־מעט, מוקדמת והכנה לטבח כלל־יהודי.

אף פולני אחד לא הומת ע"י עם נבל זה בארץ פּולניה באשם־מה. בלי שום חטא, לפי ספר חוקיהם הם, הומתו על ידם לרבבות, רק מפאת חשד… אלה הפּולנים, הם צעירים, מתוֹארים, הכרת פניהם האצילים, לשונם המלוּמדה, הם – בוודאי כנגדנו! הם ודאי שהם הוגים דעות… הם ודאי שהם חולמים חופש, דרור לעם ולארץ, בחַדרי לבם – משום כך למוות! בלי חקירה ודרישה, אין פנאי, ואין יכולת לחקור ולדרוש. הגסטאַפּוֹ והס.ס.22, אלה הרוצחים הפושעים מלידה ומבּטן – זאת דרכם: לא נשתעשע בחיפּוּשׂ דין…

כך נהגו ונוהגים, ואם ישאר שׂריד מעם־רוצח זה – ינהגו כך גם להבּא לגבי עמים נכנעים וחלשים מהם בכוח־זרוע.

אתנו אחרת. אנחנו משמשים להם מפלצת בשׂדה־זרע כנגד עוף השמים. שׂמים אותנו, למרות קלסתר־פנינו הנאצל, למרות האצילות החיצונית של רוב בני עמנו המרחפת על פנינו והמשַווה לנו חן אנוֹשי… (גם בקאַריקאַטוּרוֹת היותר משוּקצוֹת ומגוֹאָלוֹת של היהודים בעתוניהם, על עמודי בית־הכסא של המזוּהם בחַית האדם, הפושע המאוּס יוּליוּס שטרייכר23, אלה היהודים עם החוטם, עם השׂפתיים העבות, עם הפּאות והזקן – ישנו האדם יותר מאשר בפרצוף הנתעב של גרמני מרוחץ למשעי). הם יורקים בפנינו ומתעבים אותנו על־ידי זה על אחרים העומדים מרחוק ומתבוננים לזה, ועל עצמנו אנו. אוֹי לנו, למעט שברי־הכּלים, עצוּרי ויטל ועוד בשניים מקומות־מקלט למעטים בחסד ניירות חו"ל!


25.7־24

למראה עינויי־אַחים נוראים, למראה עינויי הגוּף והנפש שלנו, שלא יאָמנו כמה שיספּרוּם, החלו רבּים וכן כמעט כולם מאתנו, שׂנוֹא את המעוּנים במקום לרחמם, במקום להשתתף בצערם העמוק כים! במה אבאר לי את הדבר הנורא הזה? אכן, לכתחילה הזדעזע בם לבם על תיעוב החטא של חיות בצורת בני־אדם, ואולם לאט־לאט ניטל ההדום, הדוֹם־המוּסר, מתחת לרגלי יהודים דלים. זה המוּסר לא היה נטוע בם בשורש לבם, ידעוהו מתוך שמיעה בלבד, משהו נתקל במבוא־אוזנם, משהו מתורת ישראל, מדברי נביאים, מדברי חז“ל, איזה מימרות בבית־אבא, מפי סבא, מפי אֵם זקנה, מפי דוד, מדברי בא־כוח תנועת חופש ושחרור… בשורש נשמה לא נגעו; זה הצדק, היושר, רק מלה בעלמא היו להם, ולמראה פריץ־חיות ומעשי התועבה שלו – נדהמו, נוֹאשו מכל מליצה יפה, טובה וזכּה, ונכנעו לפני ממש נורא זה. הוא הדבר. נתעו המונינו בשווא, נאמרו כל אלה הדיבּוּרים היפים על־ידי הקופצים בראש תנועה רק מן השפה ולחוץ, ודברים שאינם יוצאים מלב אינם נכנסים אל לב… אולי אלה מיליוני הקדושים, כשהכניסו אותם הגרמנים – הרוצחים מאז היוֹתם ועד עתה ועד בכלל – כשהכניסום אל אוּלמי־המוות ערוּמים כיום היוולדם: ברגעי מותם —אולי נזכּרו הקדושים בצדקתם שבמעמקיהם, הכירו ביָשרם ובמעלת רוחם, בקדושתם, הודו ביהדותם המַפלה אותם והמגביהה אותם במעלת האדם בין יתר העמים, ואם הם טובים מן החיה הגרמנית בת שמונים מיליון נפשות נמבזות, אך קרובים הם ביותר להם מאשר לעם הקדושים הנשרפים חיים בהבל יוקד… אלה הקדושים אולי מלאו ברגעי חניקה וּשׂרפת חיים מרגשי אמונה ביושר ובצדק ואמת ואהבה שביהדוּת, מאלה האוצרות שלא גילוּם מדריכיהם, מנהיגיהן של תנועה ומפלגה, אשר לא חינכוּם במו אלה מחמת דלוּת נשמתם הם… ארורים אתם בכל העולמות, אתם ראשי המתבוללים, עניי רוח ומסכּנים בנפש מתוך הכרה בעניותכם זו! הן בסתר לבכם הנבוּב ידעתם שאינכם ולא כלום, מתוך הכרת דלוּתכם הרוחנית התעיתם טובים ותמימים מכם, משכתם אותם לעבודות זרות וטמאות, הרעלתם המונים עם שאר־רוח ושאר־לב, בטרם שיצאו סגוּלוֹתם שׂפוּנות אלו מקרבּם לאור עולם. ארורים אתם! ראשי “הבּוּנד”24. לא את תורת השוויון ואהבת חופש ודרור לימדתם את המוני עמנו, אלא עקרתם מן השורש את זרעי הטוב בּאיבּם, את אלוהי ישראל – הלא הם: הצדק, היושר, האמת, והאהבה לַכּל בצורה ישראלית. לימדתם את המון עם ישראל אהבה סתם, אהבה שלא ממקוֹרה, אהבה שנתרוקנה מתוֹכה, אהבה מליצה. טשטשתם את צורתם של המונים בישראל, סתרתם! כל כוחכם בסתירה, לבנות לא ידעתם! ארורים אתם, משכילים מן המין הגרוע, כפשׂע ביניכם ובין אלה “היהודים” שנמכרו לגרמנים לרצוֹח ולכַלוֹת אותנו. הם נכנעו להם, לרצונה של החיה הגרמנית, ואתם אף אתם נכנעתם…. לרוח, אם לא רעה, אך זרה להמוניכם. לא ריבּיתם, לא טיפּחתם את הגחלת הלוחשת תמיד בלב המוני ישראל, ואם היא סמוּיה וחבוּיה ברמצה – את הנקודה היהודית. נכנעתם לכל תנועה בטרם שאֵלוּכם. ויתרתם על ערכי עם ותרבותו, מחקתם את עברוֹ. כּיחשתם, כּפרתם בעיקר, נכנעתם – ולוּ גם לפּ.פּ.ס25…. ואם הפּ.פּ.ס. בתור תנועת־פועלים סוציאל־דימוקרטית שלא כּפרה בלאוּמיוּתם ואתם כּפרתם! עמי רוסיה המועצתית אינם כופרים בלאומיוּתם, באהבה ליצירות עברם הרחוק, לנוֹשנוֹת שאינן מתישנות, לאופי של חיים, לאדמת אבות, לתרבות עתיקה – ואתם עקרתם אהבה זו משורש וכיחַשתם בה. נכנעתם לפּ.פּ.ס., ואם כי בתור תנועה כשהיא לעצמה טובה היא, נְכוֹחה – אך רוח האדם מישראל זרה לה. לא ידעתם איך לקרב פועלי עם אחד אל פועלי עם שני… לקרב הייתם צריכים ולא ללמד הכנעה… מכרתם את המוניכם וקלקלתם את אלה אשר מכרתם אותם להם… עשיתם מסחר בנפשות חיות. מכרתם אהבה, כבוד, תרבות וחלומות, חלומות עם ישראל, בה בשעה שהגויים הדוגלים בצדק, הרוצים ביושר – לא רצו לכתחילה בקרבּנות חינם, בקרבּנות נפש אלה. פועלי ישראל היו יכולים להעשיר עַם רב בנפשם הגדולה אשר סרסתם. הן אתם בראשיתכם לא חפצתם גם ביידיש, חפצתם לגנוז את האוֹצר הבּלוּם הזה… לדאבון־לב היחיד שנשאר בחיים ללא חמדה, לא התקוממו לכם המוני עמנו הבריאים, בהתנכּלכם לנכסי־רוח אחרים, לא פחות חשובים, לא פחות גדולים מיידיש שעקרו המוני ישראל במצוותכם מלב, בעקשנות ובקנאוּת של הדיוֹטים… אתם, אתם הֵמַתם את עם ה'! אתם דיברתם סרה, אתם נאצתם את כל היקר לנו, את כל אשר היה חבוּי בקרבם מבלי אשר ידעו… ואתם ידעתם את אשר צפוּן בקרבכם! אתם, כזבנים משוחצים, הן הרגשתם בחבוּי בכם, אלא שכיחשתם בחרפּתכם, עקרתם ביד פושעת מלבכם את אשר ניתן לכם מלפני כמה דור. בסתרי אהליכם קראתם עברית, מצאתם נוחם בדברי נביאים חיים, שרתם שירת־היהודי הנצחית, נהניתם… ובצאתכם אל המון ישראל, מחיתם פּה – “לא ידענו דבר”. אכן… לא היה בכם הנופך משלכם, תורת אבות, רכוש… [קרע בכתב־היד] להוסיף עליהם, אתם הסריסים, סריסי ה…[כנ”ל] ולהוליד לא יכולתם, על־כן התעַבֶּרכם, על־כן אֲכַלְתּכֵם… [כנ“ל] משכתם בחלקות, קניתם בפרוטות ובדברי חוֹנף לבלרים פעוטים, חַרזנים זולים, ויש אשר יפול בידכם פּייטן רפה־אוֹפי ושפל־רוח… “די־חומש־לידער”26 עליהם תפארתכם. כמה צהלתם לקראת פזמונים תפלים אלה – אך ורק משום שניבּלו את הנשׂגב, השליכו שיקוצים ובדיחות חַסרות־טעם על אבוֹת־בראשית. לא מאנגער27, שעל כל הלכלוך שדבק בבשרו טבל בשכרותו גם את נפשו בחבית של צואה, לא מאנגער, כי אם אתם נזוֹנים מחילול ומחַלל כל קודש, כל קדשי עם לעיני העם… רעים אתם וצרי־עין אתם בסתר ביתכם. בחביון עליתכם מתיחדים עם התנ”ך ועם הבא אחריו, ואת המוני העם התעיתם בתוהו לא־דרך, טיבּעתם בים של בּערוּת, נִסַּחתם כל טוב בו, עקרתם כל אשר יָנֵץ בו באבּוֹ – על זה אני מקללכם קללה נמרצת.

אתם לימדתם את לב המוֹני ישראל שלווה, הַשְקֵט. שִקטו במכונכם! ומָכוֹן אין. אתם שרתם להם, לטובים שבעמנו, לעניֵנו בהמונים, את שיר ה“דאָאִיגקייט”28. שיר הדאָאיגקייט לא איכפת לנו, אתם את שירת “רק הדאָאיגקייט” שרתם במקומות שהיינו כצנינים בעיני שונאים ומנַדים. אתם הבוגדים הוֹלכתם את המוני עמנו על פני האבדון. על פני התהום. המוות והכּליון נשקפו לנו מכל צד ובכל רגע יראנוּ שהסערה מתחוללת… אהה, כי התחוֹללה… ואם לא עברה, עוד ניספים יום־יום אלפים על שדות־הקטל, ואולם בשבילנו קמה כבר הסערה לדממה… דממת קבר גדול ואחד, אחד לכל העם…ואנחנו יראנו, כולנו יראנו, גם אתם, ואולם אתם לנפשותיכם יראתם… וכאשר פרצה מלחמת־דמים זו, ידעתם שהעמים ילחמו והעם יכלה, יתּם, יהרג באפס־מלחמה, העם כולו על אבן אחת. אתם ברחתם, אתם הספקתם לברוח, אתם יוצרי הפזמון של “רק דאָאיגקייט”, אתם הדאָאיקע, אתם עזבתם את המוניכם לאנחות ולמוות. לולא הנחתם את אבני־הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי־שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לוּ היינו שם בארץ אבות במיליונינו, לא רק שלא היה מחננו הרב במקום שורשה וחַיוּתה לפליטה, אלא גם בארצות הגלוּת לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנוּ, העם הפחדן לא היה נוגע ביהודים, אזרחי ממשלת פועלים בארצם. לא האנגלים, ולא עמים קטנים ורעים מהם, הפריעו בעדנו, לא המה בערמוּמיתם וברוע־לבבם עמדו לנו לשׂטן, לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרַבשָקים! אתם עבדי־עבדים עם מליצת החופש בפיכם הטמא, אתם הבוגדים בעם, את חלום חייו ביטלתם במקום לממש אותו, השלכתם עליו שיקוּצים, אתם, הרוח הרעה המַמרה, ריחפתם על ראשי ההמונים, סחוֹר־סחוֹר להם, אתם – נשמות קלות ודלות, ערטילאות, רפרפתם באוויר עולמם־עוֹני ושרתם, חַרוּמפּיים, את שירת רק ה“דאָזיין”, אתם הדאָאיקע, לא מעלמא הדין. האם לא חדרו אל לבוֹתיכם הנבוּבים חיצי השנאה שכל עין של גוי תיר בכם? הן חדרו והחרידו אתכם, הפילו עליכם פחד, אלא מאי?29 ביחד עם זה התנחמתם שבבוא הרגע תנָצלו, תמָלטו, תוכלו להימלט על נפשכם, כל אחד מכם ומשפחתו… אמנם כך אירע לכם, נמלטתם… ואולם ההמונים במיליוניהם – במה חשבתם להציל את ההמונים? את העם אי־אפשר “להוציא” מן המהפכה בו ברגע שהחֵמה, חמת החיה, כבר ניתכת…

רק את לוט ואת בנותיו אפשר היה להוציא מסדום הנהפכת, את בניו ואת חתניו ואת כל אשר לו לא הצילו… אתם! אתם אחראים בעד אָבדן עמנו כולו, אתם והדומים לכם, שהתעיתם אותו, שלא הכינותם מפלט לו, ארץ מקלט, בה בשעה שהרגשתם היטב בסכנה המרחפת עליהם, העתידה לבוא, הנכונה לבוא, אתם ידעתם, מנוולים, אתם באתם במגע־וּמשׂא עם הגויים, עם פני הגויים, אתם הסתובבתם במסדרוני הסתדרויות ולשכוֹת פועלי־העמים, בפרוזדוֹרי הסיים, בעיריות של ערי־הבירה, אתם שהשׂפּקתם בילדי נכרים, ראיתם את היחסים שלהם אליכם, בפניכם ירקו ועשיתם את עצמכם כלא מרגישים, לא נכלמתם, שמצחכם נחושה. זונות אתם, לכל הרוחות! המוניכם אשר נהרגו קדושים היו, הם האמינו בכם, בדתן ואבירם30 האמינו, מפיכם חיוּ, אכלו צואתכם, אלה הטהורים, התמימים, המאמינים, ונטמאו, נטמאו ונהרגו עתה כולם, כולם באין יוצא מן הכלל, עם גדול ורב וטוב, לעיני השמש, לעיני העולם כולו, על־ידי עם רוצח מאז ועד עתה… מתו… לא מתו – נרצחו. בהירצחם נפקחו עיניהם ויראוּ כי ערוּמים הם, ויתבּוֹששוּ… אתם הצגתם אותם במערוּמיהם מלבר ומבּפנים, כלי־ריק – לנוכח פני עם־רוצח מאז ועד עתה. ברגע אחרון לחיים קצרים נפקחו עיניהם לראות, בקללה מתו. לכם, גם לכם הקללה… הוי, לוּלא שַׂכתם את הדרך בעדם לארץ־ישראל, אל ארץ המקלט לנפשו, לוּ ישבו בה שלושה מיליונים, לא רק אלה שבחסד העמים באו להתם, כי אם עִם אלה שנאחזו בה בכוח – ארץ־ישראל העובדת, הפועלת, הבונה על חשבון ממשלת פועלים יהודים קטנה, שלמה ובריאה, ברוח נכון, שאינה מתכחשת לכל נכסי־הרוח שלה, בארץ אבותיה ותרבותה העתיקה, המתחדשת בכל דור, מוסיפה כוח ומגבירה חילים, עם אוצרות רוּח שאינה בלה, בארץ גזענו בה – היינו יכולים להתקיים בעשרות מיליונינו באירופּה, לא היו חורצים לשון לנו, שום חדל־אישים לא היה יכול להצית תבערה של שנאת חינם והריגה עד תום על לא דבר, מחמת שאין דורש את דמיו… לא ל“מלכוּת ישראל” גרידא היינו צריכים, כי אם לממשלת עבודה ויגיעת־כפיים, לחיי יושר ושויון וצדק סוציאלי – פנימה. גם ממשלה כזאת היתה לנו תריס בפני כל פּוּרענוּת… איני אומר: לא האמנתם בה… לא חפצתם בה, במריכם־להכעיס לא חפצתם בה! לא מזימות האנגלים, לא כלי־זינם של מחריבי העולם הנאציים, שכל שנאתם ממקור אחד היא יונקת – מן הגרמנים הארורים – לא הם עמדו לשׂטן לנו, רק אתם הקלים, הנבזים, שהתכחשתם לעמכם, לא אהבתם את המוניכם, אהבתם את הגבּאוּת, את העמידה בראש, הפצת הרע והזול אשר בנפשכם הדלה, התאווה למצוא מגרעת, להמציא מגרעת. מחוּסרי הוּמוֹר בידחתם את דעתכם על כל הופעה משׂמחת בתנועת תחייה ושיבה לחיים, התלוצצתם, ריקים, במקום לשמוח, שׂמחתם לשׂמחה כמו לאֵיד, בּזתם לקטנוֹת. אוי לכם!

מי יתן ולא יהיה גורלנו זה בחלקי תבל אחרים! כמה אני ירא, אני אוּד לא מוּצל, מהבהב בפינת איזה ארץ באירופּה… כמה אני חושש לאַחַי בחלקי תבל שלא נגעה בהם הרעה לעת־עתה. מנהיגי פועלינו, מחוללי תנועות־השחרור באמריקה וגם הבּונד מעבר לים בתוכם, אינם מתכחשים לכל הטוב והבריא בחיי עם, אלא אי־ההתקוממות, אי־העמידה כנגד הזרם הגורף שם את המונינו לכל רוח, ממית בם את הרוח… לכל רוח – אין לך דבר מסוכן יותר… על כן אני ירא. הכּליון של מיליונים אשר נהרגו ע"י העם הגרמני באירופּה בא על־ידי חטא הסתה, התעיה, התעו אותנו יהודים פושעים. ובארצות אמריקה, הלוואי שאֶתבּדה, יבוא הכּליון מתוך אדישות, מתוך שוויון־נפש לכל נעשה. כל אחד שם הולך לדרכו, יוצא לצרכיו, לטרפּוֹ… אֹין אלה מכירים את אלה מתמול שלשום, זה היום עלינו לכאן. נכר זה, התנכּרוּת זו לאחים, הרי היא התנכּרוּתוֹ של כל אחד לעצמו. התנכּרוּת זאת מתנקמת, כמו שמתנקמת בנוּ שינה יתירה, שינה לא להחלפת כוח, כי אם שנת־קללה, שינה ליטארגית… אוי להם ליהודים שמעבר לים אם יקיצו לאחר זמן, ואוי אוי להם אם לא יקיצו בפתח עינים של דרכים, דרכי חתחתּים, כּדרכים באירופּה הפרועה אשר נָשַמוּ.


28.7

בשבוע הזה ירד מעל הבמה31 אשר הקים לעצמו הסקאנדאליסטן והבוגד הגדול, אותו מוּסוֹליני, האיש הקטן ובעל־המזימות הגדול, החצוף הזה. הוא העיר את רוח הקטנים, הפחוּתים והמשוּקצים ממנו. לולא הוא ולא היה שום היטלר עולה לדוּכן בעולם־דמים־ורצח זה. היטלר וסיעתו, זה האֶפֶס המסריח, זוֹ חלאת המין האנושי שזוּהמתה עולה על זו של שרצים שעלו במים עכורים של בּיצה. היטלר כזה, אלמלא מוּסוֹליני, היה מלסטם בצמאונו לדם מזמן לזמן איזה בן־אדם שהיה מוֹשכוֹ ע"י מזימות שברוֹצח אל חוֹרוֹ, ולאו דווקא יהודי, כאותו פּטר קירטן32 חברו (אמרתי חברו וחוזר מדברי, משום שעוול הוא לאותו המרצח מדיסלדורף להשווֹתוֹ אל המזוּהם שבּבּריוֹת, אל היטלר). לולא מוּסוֹליני לא היה עולה לגדוּלה, לא היה עולה על דעתו לקפוץ בראש, להתרברב, אם כי עַמו הרע בעצם, בטבע, חיכּה לשכּזה.

החַיה הבזויה הזאת נֵחַנה מאת החלודה ומאת העיפוש באינסטינקט יותר חריף, ולפי רוח עמו הרע – יותר עממי, מאשר איש התככים והמזימות, מוּסוֹליני. היטלר, שעלה בבוץ, ביוֵן־הרפש של “הנפש” המזוּהמה של הגרמנים, חש שאם ירכּב על שנאת־חינם לישראל – יצליח! ידע האפס הנבזה הגדול הזה שאם יתחיל ב“הוּראַ” על היהודים… יקח את לב עמו כולו, מרמי־המעלה ביותר עד אחרון הקומוּניסטים. והתחיל… כמו שהתחילו וכמו שמתחילים כל שׂונאי ישׂראל הריקים והפוחזים בכדי להתנשׂא, להתעלוֹת ולקפוֹץ בראש… ואולם זו החיה בצורת… חיה (האם אין “נפש” זו דומה לשרץ? אני ראיתי באחד העתונים צורתו של האפס הזה כשהיה בן חמש ימ"ש, ונזדעזעתי. שרץ מסריח!) עברה את כל המנוּולים, טמאי־הנפש ובעלי המזימות המבישות לגבי עם ישראל, עלה על כל פושעי העולם, ששאפּו לכסף, ל“כבוד”, לפרסום, ולוּ גם לפרסום של רוצח, של עַוול, של נוֹכל… הוא, היטלר, עלה על כל ההָמָנים, מחמת דם החיה הרעה אשר בו, ומאחר שהוא אפס שבאפס, שאין בו אף ניצוץ משל מצפּוּן ומהרגשת אחריוּת לגבי האדם וּמוּסרוֹ – הוא הביע גלוי, מבלי אשר ישׂנאֵנוּ – להשמיד ולהרוג אותנו… רק מפאת שזה רשאי שלא יהיה משהו אשר יעכּב בדבר, אשר יקרא הרף! אשר ישאל: למה? אשר תצילינה אוזניו. אף עַם אחד, כלומר באי־כוח עם אחד על פני כדור כל העולם לא הוּכּוּ בתמהון לדברי התועבה של בּוּר והדיוֹט זה על זה העם העתיק והצעיר בין העמים, שכולם שואבים עד היום ממקורו העתיק ונבנים בכוחותיו הצעירים. מלבד אי־אלו שמברכים את נתיניהם היהודים לראש־השנה, ומציינים יחידים אחדים “משלנו”, – “יַהוּדים” שדבר אין להם עם יהודים אמתיים, עם יהודים נאמנים, עם יהודים שאינם מתכּחשים לעמם, עם יהודים המתכּבּדים ומתימרים ביהדוּתם. כך הוא! לא רק שבעה מטוֹבי־אוּמות־העולם לא נמצאו אשר יקראו די, אלא אף גוי אחד לא גינה את המפלצת הזאת, את בעל “מיין קאַמפּף”33 על דברי הרצח בנוגע לעמנו כולו, להיפך: הודות הכּליון בנו אשר הוא מתכונן לו באַשפת “ספרו”, עברו בשתיקה על כל המקומות אשר הוא מתנכּל לעמים אחרים, והודות לשנאה ומשפט־המוות אשר חרץ האפס הזה על עם־עולם, נלווּ אליו רעים וחטאים ממנו, כלומר – בעלי הכּרה יותר ממנו. רוצחים בעלי הכּרה יפחדו להעלות על לשונם את אשר הם זוממים בלבם המתועב. והוא, זה הזנב, העלה את הדבר אשר הם רוצים, על לשונו – ושׂמוּהוּ לראש.

אנגליה תמכה בו, שהאמינה אשר הוא השוֹט אשר תכּה בו את רוּסיה… את רוּסיה היכּה, ואם הוא ועמו הרע מוּכּים על ידה יותר… כך, את רוּסיה היכּה ואת עמי כּילה, המית, היכּה חרם.

כל העמים, למרות אשר עברו בשתיקה על ההכנות של היטלר לעשות אתנו כָּלָה, הם ידעו והאמינו בזה, האמינו שיקיים את הדבר בהיות לאֵל ידו. הדבר הקטן הזה יוכל עשׂוֹת על־נקלה. גם מוֹסלי34 שלהם, הנבער מדעתו, יוכל לעשותו, לוּ רק נתנו לו, אך הם לא יתנו לו… למה? יֵעשׂה הדבר על־ידי מנוּול אחר, על־ידי רוצח בן רוצחים, על־ידי בא־כוח אמתי של עם־רוצחים, אנחנו מה… משום שאין הם אוהבים את בני ישראל, אחֵי ישוּע הנוצרי ויוֹלדיו. לא רק מזכיר עווֹנם לא ינעם להם לבני־אדם, אלא אם אני לא אַזכיר לו לאדם את חטאתו כנגדי ורק אהיה עֵד אילם לצדקתי אני – לא יאהבני…

לא יאהבונו העמים – לא בגלל חטאותינו אלא בגלל מעלותינו. אין בעל־מלאכה אוהב את בן־אוּמנוּתו, מלבד הרוצח שהוא אוהבו. ואנחנו – אנו אין בנו הצמאון לדם. נקיים אנחנו מכל שפיכות דמים אחרים וגם של שונאים. על כן ישנאונו!

אי־אהבת הגויים לאדם מישראל הרי היא חיובית לגבי אלה היהודים המתכּחשים לעצמם, ליהודים חנפים, מתרפסים, נכנעים, ומחַקים את שכניהם בכל דבר… מתחת הכרתם לא יאהבו הגויים את עניי הרוח, את הדלים שאינם יכולים תת. היהודים אשר נתנו לעולם כולו היו יהודים נאמנים, יהודים שלמים, בתוך עמם היו חיים, העשירוהו והעשירו באותה שעה את העולם כולו. אי־אהבתם של הגויים ליהודים מתבּטלים בפניהם היא טבעית ומוּבנת לכל בעל הרגשה: “אלה היהוּדוֹנים אם בגדו באלוהיהם, בעמם, באביהם ובאמם – יבגדו גם בנוּ בוודאי, שרוחנו זרה להם, שרוחנו אינה נקנית על־נקלה, לא לרוחנו הם נכספים, אלא מפני הנוחיוּת…”


30.7

הרי כך! אי־אהבת הגויים לישראל המתנכּר לעמו ומוֹכרוֹ, חיוּבית היא, ואולם שנאת העמים לישראל־סבא, היא שלילית, היא מראה ומעידה על נחוּת־דרגתם של העמים, מראה על מָשְחָתָם אשר בם, על קנאה בנו במקום לקנא לנו, שהיוונים נתנו להם בימים שעברו ואנחנו נתַנו להם ונותנים, נותנים… גם היום! והיום יותר, הרבה יותר מאשר לפנים. תורת ישראל, מוּסר ישראל – הרי הם שורש כל הטוב אשר בהם, ואולם עם ישראל בעמים נותן להם יותר מן התורה. יהודים חיים הם יותר מן התורה. באין ישראל, התורה מתרוֹקנת מתוכה… כל זמן ששׂרפוּ, בחטא שׂנאתם לנו, את הספר היהודי, הרעו לעצמם אך מעט… היהודים החיים – ישוּעים חיים הם להם, יוֹשיעוּם בכל מיצר. רוח היהודים – זאת הרוח המרחפת עליהם, הרוח החיה והמחַיה באופנים. אני לא אל הבּיקוֹנספילדים35, לא אל הכּרֵמיים36, לא אל הטרוֹצקיים, לא אל הבּאַלינים37 והרַטֵנוֹיים38 מתכּוון… אם כי הם אף הם לקחו חלק הגון בהעלאת דרגת חיי עמיהם אשר בתוכם חיו ופעלו.

היהודים – יש בינינו גם רמאים וחַטאים, אינני מדבר על הגורמים שהביאום למעשה נבלה, תנאי־החיים שהיהודים נתונים בהם בארצות גלוּת, נתונים בם בכוח, במזיד. בכל תקופות הזמנים ובכל הארצות התאספו רשעי העמים39, ביניהם כּמרים, מלכים, שׂרים בנירנבּרגים שונים וגזרו עלינו גזירות וחרמות, יצרו בשבילנו תנאים מנַוונים וּמקלקלים את נפש היהודי. לוּ היו עמים אחרים נתונים בהם – ולא החזיקו מעמד בחיים. ואולם בבעיה זו אין אנו נוגעים הפעם. אני מדבר רק ביהודים רמאים. גם הם אין הם מרמים את הגוֹיים, אלא את אלה אשר הם מרמים… אלה שנושׂאים ונותנים אתם; לרוב הם מרמים את אחיהם, בהכרח תנאי־חיים קשים ומביישים שנגזרו עליהם על־ידי עריצי גויים. אלה את אלה הם מרמים. הרי כך כאילו למדו מתוך דברי מלכם: לכו והתפרנסו זה מזה, לכו ורַמו זה את זה…

אחַי רימוני, רימוני… על־כן תשׂנאוּם, על־כן תענישום! אתם הרעים והחטאים, מי ביקש מידכם שתקנאו לי, שתריבו את ריבי?… יהודי שהנהו זאב לי – לכם הרי הוא שׂה. מדוע אתם נכונים לשחוט אותו בכל רגע, את שה־היהודי!… העל אשר רימני?… הן גם אותי, המרוּמה על־ידו, אתם רוצים להעביר מן העולם, את הצדיק ואת “הרשע” יחד, את כולנו, מבלי להפלות בינינו, את כל העם… לא תעשו את הדבר, משום, משום… שאינכם מרהיבים, שמהבהב בכם זיק אנושי. אתם מתגברים, מתחזקים, נפתלים, נאבקים עם היצר – והנה בא הוא, הלז, האפס, המפלצת, זו הצחנה שעלתה מבּיצת האדמה – ואמרה לעשות את מעשה התועבה הרבה אשר תצעק עד סוף כל הדורות לשמים, את התועבה אשר הרהרתם בה לא־אחת בשנאתכם חינם וכבושה לנו – הוא, הוא יעשׂנה! שליח־הציבור שלכם. אויה לכם! האמנתם! אתם האמנתם והחרשתם – וכאילו המתּנתם לזה בקוצר־רוח, ושבטי פראי אוּקראינה, הפּולנים, צרפת ואנגליה, גם עמי אמריקה, בדרומה ובצפונה.

האמינו, האמינו הגויים, ואולם אנחנו, העתידים ליהרג, לא האמַנו, אף יהודי אחד לא האמין מה שגוֹי־אֶפֶס, זרע שרצים, טוּמאת הבריאה, יכול לעשות, שיערוֹך מַטבֵּחַ לששה מיליונים (אולי יותר! הן תמוּ יהודים מאירופה!), לעם ישראל כולו! אשרינו שלא האמַנוּ… מפני צלם אלוהים שבנו – לא האמַנוּ… תועבה זו – לא תתוֹאר ולא תשוֹער, כי אם בלב מי שיש בו שמץ מזו התועבה.

לא האמַנו משום שבני־אדם אנו, ואחרים, אם הם קרויים אדם, אנו – קדושים אנו, בחיינו קדושים! וּראָיה לדבר – לא האמנוּ!

שמענו הכל… שמענו על האַסכּוֹלה שפתחו עושי דברו של המאוּס מחמת מוּקצה בכמה מקומות, אַסכּוֹלה לכליוֹן, לכַלוֹת, לרצוֹח את עם היהודים בניחותא, בחשבון, מתוך לב קר, בחיוּך על שפתים. הקימו מכוֹנוֹת כאלה, במקומות שונים, קבעו תפקידים, מינו ראשים, מצווים וּמקיימים הצו, להמם בראשונה את הנדונים להֵרצח, ואחר־כך להוֹבילם, רבבוֹת רבבוֹת, ברכּבוֹת לגרדום.

באַסכּוֹלה לימדו ולמדו תכסיסי־רציחה. התלמידים, אם כי בחרו ברוצחים מבוגרים, ואולם לא התאימו לו לאלפרד רוֹזנבּרג. אין אדם אשר מָשחָתוֹ בו כמו בפריץ־חיה זה. הלא הוא־הוא הנהו הרוח הרעה של האידיוֹט המזוּהם, של חדל־האישים עצמו. היטלר, זה הגולם, הִפליט דבר התוֹעבה, והוא, המאוּס, מוציאה מן הכוח אל הפּוֹעל.

לא התאימו לכתחילה בני העמים הרוצחים, בני העם הליטאי והאוּקראיני – אלה מפני קהותם ואכזריוּתם הגלויה ביותר, ורוצחי אוּקראינה, אעפ"י שאין כמוהם מנוסים ברציחת יהודים, אך נפש הרוצח הגרמני היפה סולדת בה מפני גסותם בשעה שהם רוצחים. במדוֹרי האַסכּוֹלה לימדום תורת המתינוּת, החשבון וההתמדה בהריגת עם. הכשירום לזה.

את הילדים – לחוד. את הילדים, התינוקות, נתנו להם במתנה, את הילדים המה יכולים לפוצץ באבן, לאָחזם ברגליהם הקטנות וראשיהם למטה – ואל האבן!

את הנשים ההרות – הורגים. שָאני. רק את הנשים מחניקים בהבל יוקד, בּוְלָדוֹת לא לנגוע. הם ימותו ברחמי אמוֹתיהם. האוּקראינים בשעתם היו בוֹתקים את בטן ההרות ומעלים את הוְלָדות בחודי חניתותיהם. לא לעשות כמתכּוּנתם… העיקר שהולָדות לא יוולדוּ לחיים! לענוֹת, להתעלל – לא רק שרצוי הוא לנו הגרמנים, אלא חובה! ואולם – את מי? את בעלי ההכּרה שביהודים! את הזקנים לענוֹת כל זמן שלא יפגרו ללכת עם המבוגרים, ואם יהיו למשׂא על המוליכים אותם לגרדום – יירו בהם במקוֹם!

כמה חדשים היו מרצים באַסכּוֹלה לרצח עַם. על דבר הלגיון לכלָיון ולהשמדת היהודים דיברו בארץ גלוי. “די פערניכטוּנגס־בּריגאדע”40 יצאו לה מוֹניטין על פני כדור כל העולם. הם, בעלי הדבר, בעלי התיאוריה לרצוח עם היהודים, לא העלימו את הדבר הזה מעין העולם. הם כולם, בראשם אשר שׂמו עליהם בני עם הגרמנים וכל העם הרע הזה בטבע (99% החרו־החזיקו בו, עַם רוצח מאז ומעולם ועד עולם!) אמרו זאת גלוי. ידעתם, אתם העמים, על דבר “הפערניכטוּנגס־בּריגאדע”, האמנתם שיעשו את אשר הם אומרים לעשות! שהפקר אנו, חיינו – כל הרוצה ליטול אותם בא ונוטלם, האמנתם – ואולם אנחנו, שיהודים אנו, שנפשנו גועלת לשפך דם, דם נקי, בלי שנאה תלויה בדבר, לא האמַנוּ שיעשו עם עמנו כוּלוֹ כָּלָה. לא נעשה לכם כלום, לא נייסרכם קשה – שאין בכוחנו. לא נשלם לכם, עדים בכל העולם להריגתנו, עדים יודעים, רואים ומחרישים. עמדתם על דמנו והחרשתם. הורַגנוּ, ואלה מאתנו שנשארו בשאר חלקי העולם – מי יודע אם לא תקימו מקרבכם שרץ מזוּהם שהקימו הגרמנים, והוא, חלאת האדם שבכם, יחתוך – מתוך שתיקתכם, הודאָה והסכמה לו – את גורל שאר אַחַי, אשר לא יעצרו כוח, כיהודי אירופה, להכּוֹתכם ולעמוד על נפשם, גם לא יקללוּכם – אם כי יכול נוכל לקללכם נמרצות. אלא בכל פעם נִתּן בכם, אנחנו היחידים, מֵתֵי מעט, אנחנו שנשארנו בחיים, נִתּן בכם עינינו, עינים דוממות, אִלמות, ואתם פּילָטוּסים, עוכרי ישוּעים במיליונים. הן גם פּילטוּס41 לא צלב את ישוּע בעצם ידיו, עבדים צלָבוהו ופּילטוּס עמד במרחק ידוע, התבונן לצליבתו והחריש, עמד על דם ישוּע והחריש.

העמים! הן אתם ידעתם את הנעשה והמתרחש בכל מקום שהמשחיתים, מָשחתי המידות, משחיתי העולם, אלה הגרמנים, התפרצו ובאו. על כל מודעה ועל כל הודעה הודיעו לכם מרגליכם חרש, ועל זה אשר עושים בנו – לא ידעתם.

סטפן וייז42, הרבי, הוא אמנם לא ידע, אך לא כיהודי האמין, ובטרם עוד הוּרם עלינו הקרדוֹם, טרם נֶערַפנו במיליונינו, הזדרז, אמר וגמר עלינו את הקדיש! עלינו, על יהודי אירופּה! אך אתם, הגוֹיים, כאמור, ידעתם!

עוד בספּטמבר שלושים ותשע, כשפרצו הרוצחים בערי פּולין, ראינו בעינינו את אשר לא האמַנו בכל אשר עשׂה עם אחינו, שהתנכּרו לנו, בגרמניה… (אַל־נא יהיה מקום לטעוּת: אַחינו הם, בעינוייהם הנוראים אשר נתענוּ ע"י עַם היטלר המתוֹעב, נמרקו חטאיהם כנגדנו, לא זכרנוּם, סלחנו להם, לפושעים, שלא מדעת). לא האמנו מפני הטעם האמור קודם (יהודים אינם מאמינים באכזריוּת של חיה מתוך הכּרה המצויה אך ורק אצל גרמנים ובמידה מספיקה בתלמידיהם הכי מובהקים, בבני אוּקראינה, בני ליטא וגם בפולנים). בחדשים הראשונים של פרוץ המלחמה ההיטלראית ראיתי מעשי תועבה נעשים על־ידי גרמנים, שלא אעלה אותם על הגליון, מחמת אכזריותם שאין לה ניב. ואולם רק עשרות יהודים נצמתו ונהרגו יום־יום וכאילו לא על־ידי צו, ולא בחשבון עשׂוּי מראש. אם כי זה היה צָו ומוכן מראש!

אחר־כך ראיתי, חייתי בתוך הנוראות בווארשה, שלוש שנים רצופות – אף יום אחד לא עבר עלי, על שום יהודי, שלא תאחז בי הפּלצוּת. אף רחוב אחת בעיר לא עברתי מבלי אשר לא יקפּא דמי ממראה עיני.

ילד בן שלוש וצעיר ממנו ידע, שיש להיזהר מאוד, גם ברחוב גם בבית ובכל אשר אתה פונה, שאין לעבור מעֵבר האחד ברחוב אל השני מבלי להתבונן קודם אל כל צד, ובבית צריכים להתחַבּא בדפוק מישהו בדלת. קללת החטיפה ל“עבודה”… חטפו אותנו, ומתוך חטיפה – הרגונו, ירו בנו, ואם כי לא ברחנו, “נדמה להם” שאנו אומרים לברוח. לא די שיָרו בנו, בגבּנו, בלכתם מאחורינו, אלא ביקשו גם אמתלא… חטפו לעבודה, כלומר: הובילו אותנו לאיזה מקום והיכּוּנּוּ מכות־רצח, המיתוּנוּ שם על־פי־רוב. במקרה צוּוינו לעבוד, הסענו אבנים ממקום זה למקום אחר ואחר־כך החזרנוּן למקומן הראשון. גזלו את הפּרוטה האחרונה מכל כיס, והכל בצווחה ובקולי־קולות, אלה קולות החיה הגרמנית. כמה היא מטמאת האוזן והלב…

ההזנה – חלוקת “הבּוֹנוֹת”, אלה כרטיסי־המזון. אני ושכני הפּולני ירדנו לחנות אחת. (במחצית הראשונה של 1940 היו גם חנויות משותפות ליהודים ולנוצרים). שכני רשאי היה לקנות גלוּסקה לבנה, ואני, באשר יהודי אנוכי, לא מכר לי החנווני, לא מרוע־לב, אלא מפחֵד היה, שאסור לו ליהודי לאכול לחם לבן. לא סוּכּר, לא בשׂר, לא שוּמן והשאר… אפשר היה להשיג בעקיפין ובכסף רב… ואולם ה“בּוֹנה” שלנו, עם אלף מגיני־דוד, ומסומנת באותיות גדולות “יהודי”, ניקרה את עינינו. לא התביישו היהודים ב“יהודי”, אלא שיראו ממנו, מפני ה“יוּדעֶ!”… זה לא היה יוּדעֶ, כי אם בּאַבּוֹק43. לאט־לאט, אמנם, התחילו הדיוטים ופחוּתים שבּנו להתבייש בו, ביהודי. ילדי עם הארץ ברחוב למדו עד מהרה את המלה הגרמנית ששגרו על לשונם: יוּדע! שכחו שאני זשיד44, שכחו שׂנאתם לו. בריה חדשה ראו בנו: יוּדעֶ! מזמן לזמן הסיתו בנו הגרמנים את הקטנים. זאת תקופת ההסתה! קופּה של שקצים נגררת אחרי יהודים ברחוב העיר, סוקלת באבנים, שוברת שמשות־חלונות וּמכּה בכפיסי־עצים ובמוטות־ברזל… אות־הקלון בזרוֹענו – מי האמין לזה! קראנו על דבר “האוֹת”, על הטלאי היהודי בבגדו בימי־הבינים… מי האמין שאיזה אידיוֹט יחַדש את השטוּת הנוראה הזאת בימים אלה, יתן בנו סימנים ואותות: אלה הם! בכוונה לכלוֹתנו.

הוי, כמה חללים הפיל הטלאי הזה, הלוּלאָה על זרוענו!


7.8

זיגלברג! בן־אדם שלא הכּרתיו קודם וגם עתה איני מכּירו, איני רוצה לדעתו. בדבּרי בטלאי נזכרתי בו, ובגוֹעל־נפש. אני שמח שהציל בּרנש קטן זה את חייו. אלמלי קרהוּ את אשר קרה לחבריו מזרע היהודים בווארשה לא הייתי מבזהו, משום שהמוות על־ידי רצח מטהר ומקדש. אותו זיגלברג ברח ונמלט על נפשו. חַי הוא, וכל־זמן שאנחנו חיים אנחנו עתידים ליתן את הדין על מעשינו והתנהגותנו.

בו ביום שבאו הרוצחים הגרמנים ללוֹדז' סבלנו נוראות ונרצחנו על־ידם בעשרותינו בכל יום. חטפוּנוּ לעבודה, כביכול, כלומר למכּוֹת, שפיכות דמינו, ולהתעללות בנו, הרעה מהֵרָצֵחַ (אל שנַים החודשים בלודז' עוד אשוב). יצאתי מלודז' חבוי ובעקיפין לווארשה. לאחר שנַים, שלושה ימים להיותי בווארשה, הייתי במקרה ב“דז’וֹינט”, ראַתני שם האשה קלארה סגלוביץ’־ניישטאט45 שהכירתני בבית בעלה מקודם (מנדלסון, בּוּנדאי), שבאתי שם במקרה לשם כתב־יד אשר מסרתי לו ואבד לי. אובדי־עצות היינו כולנו אז בווארשה, אני שנמלטתי מלודז' על אחת כמה וכמה שלא ידעתי מה לעשות, משפחתי נשארה בלודז' שלא נשקפה להם, לאשה ולילדים, סכּנה (כך האמנו!). בפרוזדור הדז’וינט נתקלה בי, הכירתני ודיברנו על צרכי השעה. שאֵלתני לדרכּיה שלי, אם היא דרכּית חו“ל, וכזו אמנם היתה לי מלפני חמש שנים בשובי מארץ־ישראל… אולי אפשר יהיה להשתמש בה, אמרה. הזמינתי בערב לבית ידידה־בעלה ניישטאט. גם ניישטאט וקלארה אשתו נרצחו לאחר שנתיים ע”י הגרמנים. הוא אולי יֵדע לנצל את הדרכּיה, אולי אפשר יהיה לעלות אתה ארצה. לפנות ערב סרתי אל ניישטאט לקרוּלבסקה 2 או 4. הייתי נזהר בלכתי… גזירת הקישוּר עם המגן־דוד על הזרוע טרם עוד הָכרזה בווארשה. מצאתי את ניישטאט בביתו. היו שם עורך־הדין הזקן בורקמן, שלא ידעתיו קודם, מאוד נבהל ברוחו, גם אחד זיגלברג. ניישטאט לא ידע כמוני מה טיבה של ה“דרכּיה” שלי… ישבתי אתם שעה קלה לשולחן. הם דיברו ביניהם ע“ד פיסת בד הזרוֹע עם המגן־דוד שנגזר עלינו לשׂאתוֹ בעוד יום, יומיים. עורך־הדין היה נבוך ונבהל מאוד, ועורר רחמים. ירא היה היהודי המתבּולל, כנראה, את הסימן הלבן הזה אשר יצעק ברחוב: יהודי אני! והתוצאות: מבּטים לועגים, דברי חרפוֹת של שׂונאי ישראל והתנפּלוּיות של שקצים. זה הזקן עורר רחמים. זיגלברג לא הראה שום אותות של פחד, כי אם כּעס והתמרמרוּת על המגן־דוד… לא דיבּר בגנוּת הרוצחים, בגנוּת אות־הקלון שהם מַעֲטים עלינו, כי אם גינה את המגן־דוד… “אני בשום אופן לא אשׂים עלי את המגן־דוד הציוני”… מדבריו על המגן־דוד עבר לדברי חרפות על “הציונים”, ש”עקרו" מכאן, “שבּרחוּ”, שעזבו את הארץ ואת המוניהם. “לא­נחות”… זה האיש זיגלברג. לא ידעתיו. כנראה, ידע מי אני, שאלמלא הייתי יושב לשולחן, לא היה אולי מפטפט בקול רם ומתוך עזוּת של הדיוט, דברים זרים, מוזרים, דברים שאין להם שחר, מעוררים שאט בנפש… הוא רצה, כנראה, שאַכּירו דווקא, שאדע שהוא בּוּנדאי… הטיפש וגס־הרוח – הן ידע שכל חבריו, ראשי הבּוּנד, “עקרו”, “ברחו”, נמלטו על נפשם כמעט כולם. מן הציונים נשארו מתי מספר, ומן הבּוּנד כמעט זיגלברג ואין עוד. משום שנתכוון בגסוּתו לי, לא עניתי דבר, לא בדבּרו בגנות הציונים ובשבח ה“דאָאיגקייט”. אנחנו צריכים להימצא בכאן! אולי הדברים המעטים שדיברתי עם ניישטאַט בענין הדרכּיה שלי לא"י, שהשתמשתי כבר בה ושעבר זמנה, עוררו את חרונו של בר־נש זה. השיב לו, כמדומני, בעל־הבית ניישטאַט, שאף הוא נגרר אחרי הבּוּנד, כאדם מן הישוב…

הנה נזכרתי באותו ערב אצל ניישטאט, ערב האות בזרוֹע שעשה רושם נורא אז על היהודים מרצונם ועל שאינם מרצונם ועל יהודים הבועטים באִמם ובאומתם באופן מחפּיר כּזיגלברג, ששום רעה וגזירה אינה נוגעת בו, ברגש הכבוד וההכרה היהודית המצויה אצל האחרון שבאחרונים… זה האיש זיגלברג לא בּוֹש “לדרוש” בימים הנוראים הראשונים ההם, דברי חרפּה וניווּל ושׂנאה למוּכים ונרצחים לעיניו ברחובות עיר ועל כל מדרך כף רגל אדמות אירופה, ההולכת ונכבשת ע“י עם אכזרי ורוצח, עם הגרמנים, והסיסמא שלו: להרוג ולאַבּד את כל היהודים, באמונתו התפלה, שהודות זאת יצליח לשעבּד את העולם כולו. לאחר שבועות אחדים נודע לי שאשתי ושלושת בני הָגלו מלודז' למקום בלתי־ידוע… לאחר ימי שבוע ולילות־נדודים נודע לי שהָגלו לקראקוֹי, ושאשה אחת מילמן46, אשת בּוּנדאי שהכּרתים בלודז' שבה מגלוּת קראַקוֹי לווארשה והיא מתאַכסנת בבית פלוני, קסטלאנסקי שמו. הלכתי לביתו של זה, חיכיתי לה. מן החדר הסמוּך בא קול דבריו של אותו זיגלברג: אנחנו הדאָאיקע, אסור לנו לעזוב את החזית, פה מקומנו, אַל לנו לנוד ולנוע… את כל הנוסח הריק שלא היה בו אף שמץ מאֵימתה ומרצינוּתה של השעה… אולי ראה אותי בעָברי במסדרון הבית ואני לא ידעתי… על־כן הוא דורש בקול רם מעֵבר לקיר? לאחר איזה ימים, מבלי שהתענינתי, מבלי ששאלתי לזה, אמרו לי שזיגלברג נמלט על נפשו, שהוא ברח לחו”ל! אשריהו… אם לא יהודי ניצל – אדם ניצל, אם לא אדם רציני, בעל־ערך ניצל, אדם קטן אך חפץ בחיים ניצל – אַשריהו.

למה נזכרתי בזה? לרגלי אות־הקלון הקשור לזרוענו, שלא עיכלוהו, לא העריכוהו כהוגן. במקום שׂנוֹא את הנבזה, את המאוּס, אשר העטה עלינו את החרפה, הבּיעו ההמונים ההדיוטים, הזיגלברגים, את שנאָתם המבישה למגן־דוד. במקום לתעב ולסאֵב את באוּשי האדם, את עַם הפּיגוּלים הגרמנים, נסתאַבנו בקלוננו על עצמנו, אוי לנו! כמה מוּגבּלים הם הני אינשי יהוּדאי, ולדאבוננו – כל רקיקה בפנינו על־ידי ריקים ובזוּיים ביותר, לא רק שביישה רבים מאתנו אלא הביאה אותם לידי חטא של הקלה בכבוד עצמם. התחילו הפּחוּתים שבּנוּ, כל אחד, למצוא בו בחברו כל חסרון ומגרעת, כלומר לא בו, אלא באחיו היהודי, בחברו בן־עמו. אלה הקלים, קטני המוח וחסרי הלב שבּנו אינם מוצאים בעצמם שום תקלה. כל רע וכל זדון וכל עלילה שהחיה ההיטלראית מעלילה עלינו הם מוצאים בזולתם. על כל צעד ושעל נתקלתי בשעת־חירום זו בפחוּתים אלה ובאתי לידי יאוּש. רבונו של עולם! הן זה נורא וגרוּע מן המוות! החיה ההיטלראית בצורת אדם, חלאת המין האנוֹשי, שסוף־סוף תסוּף מן העולם – הצליחה למשוך אותנו, את אלה המעטים, שיירי חרבּה, אחריה. העם הטמא הזה לימדנו להבזוֹת את עצמנו, להתבּזות על עצמנו. בזה אשמים אנחנו. ראשון לפושעים אלה הוא הבּוּנד, שהשליך שיקוּצים על כל היקר לנו, על כל הקדוש, על נפשנו, גם “האגוּדה” החוטאת, שהתנכּרה לרוח ישראל, ושחרדתה המזוייפת לדת רק מַסווה היה על פניה, וגם אנחנו, כל אחד מאתנו אָשם, שלא נלחם אתם בכוח, שלא עמד להם לאלה הירבעם’ים לשׂטן, שלא כּיהה בם, בתורתם הנפסדת, המקוּלקלת, המעוּותת לאין תקנה. בכוח הזרוע היינו צריכים לצאת כנגד מחָרפי מערכות אלוהי ישראל אלה!

אוי, מה היה לנו. חללי הרוצחים הגרמנים היו עד אביב שנת התש"ב עשרות אחדות ליום בווארשה, וחללי הזיגלברגים – רבבי רבבה! אלה הרבבות, המיליונים – כבר אינם… ביום 22 לחודש השביעי, ליולי שנת 42 – התחיל הכּלַיוֹן הכּליל. עשרת אלפים במקום אחד, על אבן אחת, באולם־חניקה אחד – יום־יום! ואולמי־החניקה הוקמו בכמה מקומות בפלך פולין: א) טרבּלינקי. ב) בֶּלזשיץ. ג) – – – ועוד ועוד. (חניקת הבּוֹחן היתה בכפר חֶלמנו במחוז… סמוך…)47.

המתת מיליוני יהודים (ששה מיליונים ויותר! את עמנו כולו בארצות אירופה, לא אחוז אחד נשאר בחיים, ומתי מעט המוּחבאים, שבע ביום הם מתים בפחדיהם הנוראים) המוחלטת – איננה מגלה את כל האכזריות של עם הרוצחים, של סַמָאֵל העמים, אלא דווקא שלוש שנות המלחמה הראשונות – שנות ההכנה לטבח הגדול – השנים שהתעללו בנו. שלוש שנים התעללו בנו, עינו אותנו בכל העינוּיים הקשים, חתכו בנו אֵברים מן החי, ולסוף, לאחר שהיינו רצוצים, דווּיים, דנו אותנו בחניקה. כל בוקר של שלוש השנים הללו – אל אלוהים! – אסון בא עלינו! קוֹשמר. לחם, לחם־קיבר אין. זה המרק במטבח־העם… ואולם כדוּרי־מוות – מכל עֵבר, נראים ובלתי־נראים.

אלה בני־הבּליעל, רוצחי מלידה, גזלנים וגנבים מן המין היותר גרוע, אכזרי־לב ביותר ומתחרים זה עם זה בעריצוּתם – הלא הם אנשי הס.ס., הקרובים ביותר לראש שלהם, להיטלר חדל־האישים הזה. אהובי לבו הטמא, אותם השאיר בתור משחית בערים, בין המונים בלתי־מזויינים, בין זקנים, גברים בלי נשק, בין נשים וילדים. אנשי הצבא הגרמנים – ילחמו כנפשם שׂבעם על שׂדה־הקטל, ואת אלה אשר לא בּטח בהם ביותר שלח אל החזית, ואת האַלפרד־רוֹזנבּרגים, את השטרייכרים, הגבּלסים, ההימלרים, הקריגרים48, המֶלמֶדים49, הסטרוֹפּים50, עליהם שמר, אותם שלח בעדר הצאן העברי, בעם היהודי, לדכּאָם קודם, להַבזותם בעיני עצמם קודם ואחר־כך לכלוֹתם, כדי שלא ינסו להתקומם. זה פּחדן־הפּחדנים הנבזה עשה את הקריירה בדעתו שאין צל סכנה נשקפת לו. בהריגת עם ישראל שמצאה חן בעיני עמו גם קנה לב עמים אחרים שהאמינו אשר בכליוננו יעוורו את עיניו של ארוּר האדם הזה… יֵשוּע אחד לא הספיק להם שימוּת בעדם, רק עַם ישוּעים במיליוניו יהָרג על־ידי רְקַב האדם הזה, על־ידי כּינה מאוּסה זו. שבועות אחדים לפני הישָלחנו “ברכבת” הראשונה (בווארשה רבתי) למוות, התחילו להָרגנו יום־יום ברחובות עיר… פתע פתאום ובעצם יום, ואנחנו נדחקים ברחוב קַרמליצקה, שזה הרחוב הצר היחיד שעברו בו כל המון עמנו ממוֹשב הגיטוֹ האחד אל השני – והנה אוטו־משׂא עובר במהירות ורוצחים מציצים מתוכו ויורים בעוברים ושבים, ועד שנחפּזים אל השערים נופלים כעשרה אנשים. אלה חללים, פצועים קשה. לפעמים מוּשט מן הקרון מוֹט־ברזל והולם בקדקוד ומַפרקת יהודים עוברים לתוּמם. עברתי ברחוב קרמליצקה, זה הצינור הצר לזרם יהודי וַארשה, צינור יחידי לכמעט חצי מיליון יהודים, שהבריחו אלינו בכל פעם את היהודים הנשארים על פי נס בחיים מן העיירות הקטנות. בעָברי בקרמליצקה זו בא לקראתי יהודי בעל פנים עדינים וכובע־תבן בראשו. הוא עבר עלי, אחר איזה רגע שמעתי קול יריה מאחרי. הפניתי פני לאחורי וסרתי מעל הדרך. שני רוצחים בבגדי־שׂרד שלהם, לבוש־הקלון האמתי, לבוש בני הבליעל, שניים מהם באים כנגדי… בעָברם שמעתי מפי הבאים אחריהם: רופא יהודי. הוּמת זה עתה ביריה… זה בכובע־התבן. הכיצד? אחד משניים הנבזים בעט בו לאחר שעבר עליהם. הרופא החזיר את פניו מתוך תמיהה, בו ברגע הוציא הרוצח המזוהם את רובהו והמיתוֹ… טייס משלהם הרג יהודי ברחוב. הכריח הטייס את אחד היהודים להרים רגל על בטנו של המת, לעשן סיגרה ולחייך, לחייך כל הזמן עד אשר יצלמוֹ… הוא צילמו, אולי כּדי לתתוֹ באחד מעלֵי הרוצח שטרייכר, צילמו וגרשו מעל ההרוג, במגלב שבידו, שלא מיהר האיש ללכת ושלא חדל מצחוק. הוא גרשו, ואולי הצחוק לא עבר עוד מעל פני היהודי… צחוק משוּגע ומשגע.


שמיני באב תש"ג51

ימי הפסח של שנת התש"ב, 4252, היו ימים נוראים לנו, ליהודי וַארשה. התחילו לילות ההריגה לאחדים… נתקנאו הלילות בימים. בכל לילה התדפקו חַיתוֹ הס.ס. בשערי בתי־חומה שבעיר, יצאו מן המכונית שעשתה את דרכּה חרש, ואולם שמעוה בכל קומות בית־החומה, עוררה משינה הכי עמוקה, וכל גרי החצר נבוֹכוּ: מי מאתנו יסָחב ויִיָרה על המדרגות, בחצר, בביב־חוּצות? בכל לילה ולילה נסחבו יהודים מתוך מיטותיהם ונוֹרוּ, והיו מושלכים על אבני העיר, בתוך הבּיבים, עד האיר הבוקר והעגלות של פּינקרט53 היו מאַספות את החללים עמיר אחרי הקוצר, לבית־העולם.

באותם הימים והלילות היו מביאים יהודים ויהודיות מן “העֵבר השני”, מעֵבר הגויים, יהודים שנמצאו מחוץ לגיטו. הביאוּם אל הגיטו במכוניות. המכונית עמדה באמצע הרחוב, נפתחה, יצאו הנידון, הנידונה, לפעמים הדוּר בלבושם, הרחיקו כמה צעדים במצוות הרוצח שישב פנימה וּמבּפנים ירה בהם והפּילם חלל.

ימי הפסח של שנת תש"ב54 לובלין, זאת הקהילה הגדולה והקדושה זה מאות בשנים, לוּבּלין העתיקה, פּומפּדיתא, זו נהרדעי דאַרעא דפולין, לוּבּלין כָּלתה, אָפסה, תמה. הרגו בה מטף ועד זקן, מאשה ועד עולל, אִמות וילדים בבטנם. הגיעו אלינו השמועות טלפונית, שוּלחוּ רצים, יהודים, בחורות מישראל עם ניירות של גויים להיוָדע – אוי לנו, ידענו את הכל! ידענו את כל הפרטים, “הגויים” הביאום. יהודי לובלין נחנקו באולמי החניקה בבּלזשיץ… בקרונות־רכבת סגורות ומסוגרות בערבות־שדה.

לפני ימי האֵיד בלוּבּלין ובימי אֵידה ולאחריהם עשו כּלה בכל המחוז ההוא. במאות ערים ועיירות נהרגו כל היהודים, לא נשאר אחד. ילדים בני שלוש־ארבע עמדו לפני המורים וצחקו להם, שלא הבינו את המישׂחק הזה מהו. עוד לא השתעשעו בו…ונפלו מתבוססים בדמם החם, דם ילדים.

היום, יום שמיני באב! יום אֵבל הוא לי ולכל יהודי באשר הוא שם לא פחות מאשר יום המחרת, יום תשעה באב. גם יום האתמול, ימי כל השנה שעברה ואלה הימים שיבואו אחריהם, עד סוף כל הימים, רעים יהיו. לא עוד תזרח לנו השמש, לא עוד יהיו תנחומים לנו על אדמות. נשארנו בארצות אירופה רק איזה מאות. ואלה המאות משלנו יהודים מתים הם, מוּמתים, נעים, מתנועעים, מדברים זה לזה, אוכלים ושותים, גם צחוק עובר על דל שפתים, ויש בינינו מתלוצצים, ואולם מתים אנו במיתה משונה, מת בכל אחד מאתנו העיקר, האמונה בעצם החיים, יראת־הכבוד לעצמנו, חדלנו לאהוב אחד את משנהו, פסקו יחסי הלב והנפש, מה שגרוע – ניטמטם רגש השנאה לחרפת המין האנושי, לעם הגרמני. הא בהא תליא: רגש אהבה אם ניטשטש בנו – פגה, קהתה בנו שנאתנו לכל רע. הנה אני מקללו, את עם־התועבה הזה, ואולם כאילו יכולתי שלא לקלל, אחת היא לי… זה שויון־הנפש שלי, אם לא המוות הוא? אני כאילו מכריח את עצמי לקללוֹ, אני שונאו, ואולם לא זאת השנאה! מדוע אין המחטים יוצאים מחזה־לבי ובאים בעַם רְקב ורע זה לכַלותו… אכן, לא יֵצאו המחטים, מחטי יהודי מחזה יהודי מת.

מחר, בתשעה באב, תמלא שנה שהתחילו להרגנו בווארשה גופה. עברתי היום על קינת איכה… כשיר צהלה קראתיו… נלחם בנו הצר והאויב, הוּכּינו, נפלנו במלחמה, הרס אל בירתנו, שׂרף את בתינו, את הבית על ראש ההר. היכּה את זקנינו, לא את כולם היכּה, רבים הם אשר הֶגלה בבלה. – והגרמני לא במלחמה יִספּה אותנו, בשלום, בעבודה למענו, ישפוך דמינו, יובילנו ברכבת, בת עשרות קרונות ליום, לטרבלינקי ולעוד מקומות כאלה, להמיתנו עם טפּנו ונשינו… לחנקנו בבלזשיץ וּטרבּלינקי… ארור יהיה עַם היטלר עד סוף כל הזמנים! ימח שמו מעל פני האדמה שעשה את בבל לגן־עדן החיים, שהפך את קינת איכה לשירת חגים.

בו ביום שהתחילה המתת יהודי וארשה באין יוצא מן הכלל, כבר כּלתה נפש יהודי מרוב מקומות הישוב בפּולין.

לפני מותנו בווארשה התעללו בנו גרמנים באופן נורא, אשר כל השומע והרואה תצלינה אוזניו ועיניו תצאנה מחוריהן. היהודים בעצמם יכַלו זה את זה, ואת האחרונים נהרוג אנחנו, באין עצה אחרת. לתכלית זו באו אל הקהילה. היא הקהילה תחתום על גזר־הדין, היא תתחיל… היא תוציא כרוּז ליהודי וארשה שיהיו נכונים למוּת… כלומר, “לעבור”55… היהודים, לא כולם אולי, ידעו מה פירושו של “לעבור” זה, של “העברה” זו, ואולם הקהילה ידעה שזה למוּת, שהיא מוציאה את היהודים להורג, ששת אלפים, ששת אלפים ליום – תנאי! רוב עוזרי טשרניאקוב משומדים היו ועוכרי העם שמקרבו יצאו. הקהילה – היא תוציא פקודה ליהודי וארשה שברצונם הטוב יעלו על העגלות המובילות אותם אל מגרש הרכבת. ששת אלפים יהודים ליום! ראשי־הקהילה חתמו על כּרוּז זה56… כלומר, הם פנוּ בכרוז המוות לקרוב לחצי מיליון יהודי עירם: התקדשו למָוות, בנעריכם, בזקניכם ובטפכם תלכו. ביום השני והשלישי העלה שלטון הרוצחים את מספר היהודים המובלים למוות – עשרת אלפים ליום. טשרניאקוב נדהם… כנראה, בפעם הראשונה לנשיאוּתו, ואיבד בלשכתו, באוּלם־הישיבה בבית הקהילה, את עצמו לדעת. שתה כוס רעל, ומת בכוּרסת הנשיא. חבריו בקהילה התאספו, דחופים ומבוהלים, אל אולם־הישיבות לאסיפת מועצה שהתנהלה בראשותו של היו“ר המת… האסיפה אָרכה כמה שעות, בנוֹכחוּתוֹ של הנשיא המת. הוא ישב ולא אמר כלום, שאר חברי ועד־הקהילה ישבו מסביב לשולחן ודיברו בחצי קול וקינאו, קינאו ביו”ר, ולא היה בהם כוח לעשות כמוהו… מן היום ההוא הוליכו לטרבּלינקי עשרת אלפים ויותר, יום־יום… הכּרוזים חתומים בחותם ועדת־הקהילה (בחתימת “זקני היהודים”, כאשר כינו הרוצחים את ממוּניהם מן היהודים לרעת היהודים בכל מקום. כמעט במאה אחוז בחר העם הארור הזה ל“זקנים” ביהודים פושעים ועַוולים מלידה…). בכל יום התחדשו הכרוזים, וכל כרוּז היה מלא תוך ומרמה ושקרים בולטים; כלומר, כל יהודי שיבוא עם בני משפחתו בעצמו למגרש הרכבת, בכדי להגר למקום אחר… יקבל שלושה קילו לחם לגלגולת וריבּה57 ריבּה לכל נפש! מהגרים למזרח, לעבודה…

כל אחד מאתנו, מנער ועד זקן, ידע שמוליכים אותו למקום אשר לא ישוב עוד משם, שיהרגוהו… ואולם דווקא אלה הנדונים, באין תקוָה להצלה, כשהם עומדים על סף הסוף – מתחילים להאמין, מתוך ש“אין ברירה”, שהם נוסעים לעבודה… בשעות האחרונות לחיינו אנו מתחילים להאמין לכל משקר ודובר כּזב.

מי חֲטָפָנו למוות? מי הֶעֱלָנו על העגלה? מי חיפּשָׂנו בחדרי־חדרינו? מי הוציאנו בחָליינו מתוך המיטה, ואת המתחבא מתחת המיטה, מי חיפשנו בעליות הגגות ובמרתפים חבויים? “יהודים”! “שוטרים” יהודים!


12.8

אני ראיתים, את השרצים אשר שרצו לחרפתנו בבתי־היהודים, את “השוטרים”, בעבודתם, כלומר בהכּוֹתם יהודים במקל־החובלים העבה, בסחבם נשים, נערות וילדים קטנים, תינוקות, מתוך מכות, במרטם שערות, בהעמיסם את האדם מישראל, את הטף, בעגלות־משׂא ובהובילם אותם למות ברחובות הגיטו – והעוברים והשבים, ואלה בחלונות הבתים, כמחכים לתור, סופקים בחשאי כף, דמם קופא בם, חוורון־מוות כיסה את פניהם. לא השתתפו בצער המוּבלים למוות, כנפי המוות השתקשקו על ראשם הם, שהם עומדים בתור. אלה המוּבלים אולי אינם מאמינים שהם מוּבלים למוות, שימיתום, רק אלה העומדים בתור. הוי, מי שלא ראה את רחובות וארשה מיום החל ההרג… עשרות עגלות, זו אחר זו, טעונות מתים שעודם חיים! מאז הבוקר התחילו ההלוויות הנוראות האלה, לוויוֹת בלי מלַווים, עגלות טעוּנוֹת מתים צועקים, צווחים, מתייפחים, ושוטרי “ישראל” בראש כל עגלה ומאחוריה, לא מלַווים, רק שוטרים השומרים עליהם והמַכים אותם במקלות־חובלים, שלא יבכו בקול… הם בכו, אלה על העגלות, שלא האמינו שלַמוות הם מוּבלים, שימיתום. הוי, למה צווחו נוראות ברחובות עיר? למה ספקו אִמוֹת כּפּיהן על ילדיהן, למה פּרשׂוּ נערות וילדים ידיהם?… שערות ראשן למה תפָּרַענה, למה תנָשֶאנה ברוּח? הן שם לא היה רוח! למה ימררו אבות ואִמוֹת בבכי? למה יִגעוּ בחַבּקם ילדיהם, שהוֹעמסו יחד אתם על העגלה? אלא מאי? במעמקי לבם ידעו שלמוות הם מוּבלים.

מדוע לא התקוממנו אנחנו במחבואינו, בחצרות הבתים, לעוכרי ישראל אלה, לאלה הבּריונים, לזה הרקב מזרע היהודים, בה בשעה שהורידו אותנו לחצרות בתינו, כדי לפשפש בניירותינו, בניירות ה“שאָפּ” שאנו עובדים? כי רק לאלה היתה אז הזכות להישאר בחיים ולפשפש ללא עֵד בדירותינו, בארונות, במזנונים, בכל כלי, וגנבו בה בשעה שבדקו בנו בחצר חבריהם והעמידונו לכאן ולכאן, אלה למוות ואלה, לעת־עתה, לחיים – בה בשעה גנבו והוציאו כל מאכל עד פרוסת־לחם אחרונה ודייסא מוכנה ליום רע. מדוע לא התקוממנו לשלכת זו שבגיטו? מדוע לא הרגנוּם, בהרימם יד על כל אחד מאתנו בשעת בדיקה? הן בראשית 194358, כשהתחילו הגרמנים לקצץ בנו, לכַלות את שארית הפליטה של עמנו בווארשה, התקוממנו לאלה הגרמנים הפחדנים, הרגנו בהם ביום הראשון אז לכליון שנים עשר חיות רעות. אני ראיתי את עורפּם המאוּס בברחם, ואף מנוּול יהודי אחד לא לקח חלק ב“עלילה” זו של 18 ליאנואר 43'.

הוא הדבר, לא האמַנו לכתחילה שעל־ידי יהודים יעשו אתנו סוף, לא האמַנוּ ברוּר… הכיצד? בני אשמדאי אלה, הגרמנים, ישתמשו בהריגת עַם ע“י בניו? לוּ השתמשו הרוצחים הנבזים מחמת פּחדנותם באוּקראינים, זה העם הרוצח השותה לשכרה יי”ש ודם יהודים מאז היותו, וע“י עם ממזר ורשע זה, עם ליטא, ההורג בפּכּחנוּתו ומתוך קור וקורת־רוח… לוּ השתמשו בזוהמת־אדם זו לכתחילה, אולי היה הכליון המוחלט שעושים בנו מקבל אז צורה אחרת. דאג עם הכּנים – שמנים בגודלם כחזירי־יער – שלא תהיה שום יכולת להתארגן, השליחו ע”י מגואלי־נפש ומתועבים בנו, מדנים בינינו, רדפונו. בלתי־מאורגנים, רצוצים ודווּיים ומוּמתים בכל רגע ובלי כלי־זיין היינו, אך למרות “המשטרה” שלנו, זו הבריה המכוערת הנוגשׂת בנו כצר ואויב היותר אכזרי, ולמרות כַּוֶרת יהודונים נמכרים לגסטאפו59, היינו מתים אחרת… אני בעיני ראיתי, בחלון60, ומן החדר שישבתי בו עם חברים אחדים של פועלי החלוץ, וחיכינו להם לבאי־כוח העם הגרמני הרוצח. ראיתי בחלון את חברי, השומר שלנו61, את מרדכי62, שהתנפל על שניים ז’נדרמים אדומי עורף, ראיתיו בעָמדו לפניהם, בהוציאו את רובהו אל רקתו של אחד מהם. הגיבור הגרמני השני ברח. הרובה לא ירה והתנפל עליו באגרופיו… בערב אותו יום דיברתי אתו, עם מרדכי63. הוי, לוּ האמנו ברור… לוּ היינו קצת דומים לזה העם המזוהם והמשחת בנפש, וידענו את תכסיסיו המבישים, את גנבת הדעת שלו, והאמַנו… מה שהוא עלוּל לעולל. השוטרים היהודים יעשו את “המלאכה”, השוטרים היהודים – הם הם יובילו את הטף, את התינוק היהודי למוות. אני עד עתה אינני מאמין ברור שאחזו את התינוקות ברגליהם ופוצצו את גלגלותיהם באבנים, בעצים, בגוש אדמה שנתקשה. והרי כך עשו, שאין ילדים עברים באירופה. הֲרָגום. אין יהודים באירופה – הרגום! יש אולי בינינו, בין יהודי המספר שנשארו לעת־עתה, כמה ילדים, והם חבויים, ומחכים למות (כל יהודי, כחבוּי כעצור, נתין חו"ל במחנות, איננו מאמין שישאר בחיים) והם אומרים זה לזה: צר עד מאוד, ש“העולם”, כל העולם מן העבר השני לאירופה, לא יֵדע מכל אשר מצא אותנו, מכל אשר עשו אתנו… לא יֵדע! אמנם כן… לא יֵדע איך מתנו, ואם תמָצֶאנה הרשימות שיהודים תמימים ואחראים רשמו מכל אשר ראו… לא שמעו אלא ראוּ, ראוּ, ראוּ! – היִמצָא להם ליהודים מעבר ליַמים? האם ידעו שמץ… אחת ידעו כולם: הרגו בזמן קצר, קצר מאוד למעלה מששת מיליונים יהודים! במשך זמן קצר, במשך ימים נהרג עם גדול, טוב וישר, בעירו, בעיירתו, בביתו, בחדר־משכבו, בתפילתו, בשנתו, זקן באפיסת כוחותיו, ביומו האחרון, תינוק בעריסתו מתוך צחוק ללא שחר, מתוך בת־צחוק לרוצח, רגע לפני הֵהָרגו, וָלָד במעי אמו. הנשים ההרות! הנשים ההרות מישראל! ראשית תאוותו של העם הגרמני הרוצח: להמית אשה הרה על ולדה.

עוד הפעם! לא רק חַית ס.ס. היא שרצחה והרגה, לא גדוד־הכּליה (פערניכטונגס־בּריגאדע); גדוד־הכּליה הוא רק הוציא את המחשבה לפעולה, את מחשבת הריגת עם ישראל לפעולה! תשעה־עשר מיליון גרמנים בחרו בה בחיה מזוּהמת זו, בהיטלר, באפס נורא זה! בתשעים ותשעה אחוזיו של בוחרי העם הרע הזה נבחר האידיוט הרוצח הזה אחר־כך לנשׂיאם. נבחר לאַבּד את כל זרע היהודים. מה שנעשה עִם עמנו באירופּה – זהו רצונם של שמונים או תשעים מיליון הרוצחים. היטלר וסיעתו הם העושים במלאכה מתוך חדווה, השׂשׂים לקראת זה. לתכלית זו בחרו את הסאדיסטים שבהם, המתענגים על עינויי ילדים, מצוקות תינוקות – רצוח אשה וּוְלָדָה. שמעתי צוקרמן64, אחד ממנהלי השאפּ של המברשות, רח' לוויֶנטוֹיֶרסקה 32. ביום אחד “המצוֹרים” (בּלוֹקאדות) בשאפּ ההוא, כשירדו לצווחת צָו הס.ס. מאולמי־העבודה כל הגברים והנשים למטה, לחצר, לצריחתם המעוררת גועל־נפש עד להקיא: “הערוּנטער!” 65 ירדה גם אשת המנהל קריגר, אשה צעירה, הרה, בחודש התשיעי… הס.ס. המזוהם דחָפה לעֵבר של הנשלחים אל הרכבת, אל טרבּלינקי, אל הנידונים. אז קרב צוקרמן עם ראש־השׂיבה שלו ואמר לו ל“איש” הס.ס.: זו האשה הרי היא אחת מן הפועלות המצויינות, הרי היא אמנית במלאכתה. איש הס.ס. נתן עינו בה, באשה הצעירה ובכרסה, והשתרע בחמת־רצח על צוקרמן ובמגלב, בקצה העופרת, היכּהוּ בראשו עד שפך דם: – “וואַס?! איינע שוואַנגערע פראוּ וואָללען זי רעטטען?” 66 והיא אף היא הוּבלה עם עוד למעלה מאלף איש, מקוּדשים למוות, ביניהם גיסתי, אשת אחי היקרה, דוֹרה ואחותה פאניה, בנות האשה המצויינת אסתר דוֹמבּרוֹבסקה67, בת אלעזר קפּלן, המו“ל של “אחיאסף” ו”הצפירה“, שהומתה ביריה ברחוב אוגרודובה ע”י מרצח אוּקראיני, עבד לגרמנים. האוקראינים והגרמנים – אלה נאים לאלה! ימח שמם וזכרם של עם־חרפות, חרפּת האדמה, אשר עליה הן נושמות, אלו מפלצות העמים השניים הללו!

אסתר דומבּרובסקה – כמה יופי אנושי היו בה באשה עדינה זו… אני אבדה לי שנה קצרה בגרמניה. הזמן שביליתי בין אנשי ארץ סדום המכופלת אבוד בעיני. אני מכיר יושבי הארץ הרעים אך מעט, אך ידעתים, ידעתים היטב, חדרתי לתוך נפשם השטחית, הקטנונית, יעקע! “גדוליהם” הם יחידים, נער יכתבם, וכמעט כולם לא ממעי העם יצאו, ממזרים הם, אשריהם שהם ממזרים, זרים הם, דבר אין להם עם המוניהם. אין להם לגרמנים עיקר משלהם, הם “מעבּדים”, מוצצים דם וגם דבש. משהו יש להם ליחידיהם מן הרומי הגס, ולא כלום מן היוָני. הם עיבּדו גם את היוָני. אחד יחיד גֵטֶה – וגם הוא… לולא היוָנים והיה מחַקה אלוהים אחרים בכשרונו. גֵטֶה חיקה בכשרון, הוֹפמנסטל הוּגוֹ68, היהודי המשומד, שנולד למשומדים, עשה חיקוייו בכשרון יותר רב. “קין” של בּיירון69 אינו חיקוי מצויין, אלא יצירה, לא חיקוי לתנ“ך, אלא יצירה מקורית. שקספּיר איננו גאון החיקוי, אלא גאון במקורו… את היחידים המעטים בין יותר משמונים מיליון רעים וחטאים וקטנים אסור לי להזכירם, ואולם האמנים המעטים אצל עם רשע זה שני פנים להם, פני האמן לחוד, דבר אין להם עם עמם, ובצורתם השניה… למה לי להכביר מלים… אלה תולדות גֶטה: גטה הוליד את השרץ המכוער, מגואל־הנפש וטמא־הדם, את הכּינה המזוהמה בגודל חזיר, את היטלר. כל העם המכוער הזה, ששרץ במיליונים, אינם ערוּמים כנחשים, רק נחשים לא ערומים הם. אמנם, משגה הוא, טעות גסה היא אצל אלה החושבים אותם לתמימים. הם אינם תמימים בהחלט, רק מִתַּממים. העָרמה – הרי היא כוח קדמונים, מהוּת מבראשית היא, ואם שלילית. הנחש הקדמון היה ערום, והנחש הגרמני מִתַּמם – יעקע! והאשה הגרמנית – בשר! בשר! בשר! מה לה ולילדיה… אחת היא לה אם בעלה השוטר שוכב אִתה או “כליזמר” יהודי נואף מתגנב אליה. – לא היא ילדה את ריכארד ואגנר70. אינני יודע מה גדול בו יותר: המוּסיקן או צורר אביו היהודי. שנאה זו – אם לא נִלקח, נאחז בסבך אידיפּוס? ניטשה71, אחד היחידים המעטים שבין עם פושע זה, שדבר אין לו עמהם לאחר שאיכזבו ואגנר, מצא תנחומים בבּיזֶט היהודי, ביוצרה של “כַּרמֶן”. כן, ניטשה זה שלהם, – שבאמת עלילת־שווא היא, שאינו שלהם, זה האיש שהָשפע באמת מסגנון התנ”ך ומגבורתו, הוא בּיכּר את ביזֶט72 על ואגנר. ואסתר דומבּרובסקה… לא היה למוּסיקן, לוואגנר, לשׂוֹנא אביו, “שומעת” כמוה בכל פּרות־הבּשן, אלו נשי גרמניה. למה הרגו הגרמנים ברחוב בווארשה, בעצם יום, את אסתר דומבּרובסקה? שום אשה גרמנית לא נהנתה, לא “שמעה” בכל נשמה בה, את וואן בּטהובן. את אסתר דומבּרובסקה, אין דומה לה בין מיליוני נשיהן, הרגו, גם אותה, את בעלה, את בנותיה, את בניה ונכדיה. את אָחי הטוב, האדם היקר, הישר ואיש הלב ואת דורה אשתו, בת אסתר דומברובסקה, הובילו אתם… ואינם…

האעשה ציוּנים? ציוּנים לנפשות יקרות?… לששת, ששת ויותר מיליון איש? ששה מיליונים ויותר נרצחו על אבן אחת בפולניה, מכל ארצות אירופּה, מנורווגיה, מהולנדיה, מיוָן, מגרמניה, מצ’כיה, מצרפת ומכל קצווֹת פּולניה, מכל עריה, עיירותיה, הובילוּם הגרמנים דרך גרמניה לטבח וּטבחוּם… ששת מיליונים ויותר. ששת מיליונים אם הורגים, הרי הם פי שנַים, פי שלושה יותר מששת מיליונים. היהודים באמריקה, היהודים בארץ־ישראל, באנגליה, בארצות אפריקה ואַסיה, הם מתו אתם… כל אלה שלא הומתו עוד… לא מתו משום – שאינם יודעים עוד מאומה (למרות הרבּנן־קדיש שגמר עלינו אותו רב וייז). אהה, איך אפשר שלא לדעת! קור עובר בכל בדי גווי כשאני נזכר במוּסר־כליותיהם לאחר המלחמה, בהיוודע להם, מוסר־הכּליוֹת על אשר לא ידעו. לוּ, לא אפתח פי לשטן, היה – הה, אל רחום וחנון־ להיפך, היינו אנחנו היהודים, יהודי בית־המדרש הגדול שבאירופה, יודעים וצועקים עד לב השמים ומערערים את העולם כולו על כל יסודותיו…ואנו – אהה, כל אחד מששת מיליון ויותר מבני ישראל הענוגים, היקרים והמסולאים מפז לא נהרג באחת, אלא הובילו אותו, כאיש כילד, סחבו אותו לגרדום יום, יומיים, שלושה ימים, הביאוהו לטרבלינקי, ציווּ עליו לפשוט את בגדיו, לחלוץ את הנעלים, העמידו אותו ערום כביום היוולדו בַתור… בתור לַמות. הגרמנים אוהבים סדר, לא יתפרץ האחרון לפני זה שהקדימוֹ בתור, אל אולם־המוות, להיחנק בהבל הבוער ראשון.

ביום שבת אחד התגנבתי מנובוליפּיה, רחוב השאפּ שלי, הסגור ומסוגר מצד קרמליצקה וסמוֹטשה, והלכתי לגיטו המצומצם. עברתי שלושה רחובות שוממים73 מאדם: רבע רחוב סמוֹטשה, שני רבעים מנוֹבוֹליפּקי וזמנהוֹף… עד גֶנשה, מגֶנשה, אחרי חומת הלבנים שהוקמה לכל אָרכה, התחיל הגיטו המצומצם, לאחר שהרגו את יהודי הרחובות השוממים.

אשרי היהודים, יושבי בתי־החומה האלה, שנרצחו ואשרי אחינו היהודים בארצות אמריקה ובשאר ארצות מעבר ליַמים שלא עברו ברחובות ריקים אלה, שהיו מלאים לפני למעלה מחצי שנה עַם אדוני, ככלובים מלאים עוף. שערי הבתים הגבוהים והחלונות, החלונות בכל הקומות, היו פתוחים לרווחה, הוציאו את המשפחות מן הדירות בקיץ… הקיץ עבר, ועבר סתיו וגם חורף – החלונות נשארו פתוחים… אני עברתי שָמֵם, כדירות השוממות. איש לא השקיף משום חלון, לא ראש אשה, לא ילד, לא בא קול… פה גר יחיאל רוזנצווייג74, אשתו ובנו, חותנו הזקן, חותנתו, שני גיסיו, גיסותיו וילדיהם. הם כולם נשלחו לטרבלינקי… נרצחו? ואולם החלון הפתוח וּמעקה־הדירה בקומה השניה כלפי החוץ שעברתי באמצע, לא החרידני, לא משם נלקח המורה מלא החיים והשׁר רוזנצווייג. לא מנוֹבוֹליפּקי נלקחו, רק מנובוליפּיה, בעלית־הגג, בקומה החמישית. דירתו זאת, כשאני נזכר בה תאחזני צמרמורת. בעברי בנובוליפּקי 30 עמדתי. עמדתי, עמדתי… נשאתי את עיני אל הדיוטא השלישית, שם גרתי עם חנה ועם ילדי. עמדתי וקראתי לאחר תהיה שוממה בלחש, רק שפתי נעות… חנה… בנציון ואתה, אתה, בנימין שלי… חנה איננה שם, גם בנציון איננו וגם בנימין זה בני הקטן, גם הוא איננו שם… לוּ היו שם עוד ושמעו. אני קראתים, בלחש קראתים… הם שומעים, שומעים, ואם לא כאן הם, גם בטרבּלינקי כבר אינם. בטרבּלינקי נכווים, נחנקים בהבל קודח ואחר־כך נשרפים… אבל הם שומעים, הם כה אהבוּני ואני כה אוהבם, אני אוהב את ששת המיליונים ואת אלה למעלה מששת המיליונים. אני מאמין באמונה שלמה שהיו טובים כחנה, כבנציון וכבנימין, ואולם לא ידעתים, לא ידעתים כה היטב, לא הכרתים כה מקרוב, לא התרפּקו על צווארי כבנימין שלי הקטן בן י“א, צוהל וחם־נפש, לא נשקוּני כבנציון ולא העלו, לא רחצו את נפשם בבבות עיניהם הפקוחות, לא התבוננו בי ולא החרישו אלי ולא הגידו לי כה הרבה מתוך דממת חשאים כחנה שלי הנפלאה. הגרמנים רצחוּם. אם אך הכירו בם משהו מן הטוב, מן התפארת הצפוּנה בם, מן הברכה בם לאדם – רצחום… איך לא ירצחו מזוהמים אלה את הנעלה באדם? ואולי? אולי לא ראום היטב, לא הרגישו בם ועוד יש תקוה?… עברתי. הד פעמי הריק, ואם רפה היה, החרידני ברחובות השוממים המלאים נהרגים, נהרגים… אלפי אלפים נהרגים ואין קול, רק קול פעמַי… אלה נשמות הנהרגים – עם פניהם. גם פנים מרחפים, ועל כולם פני בנימין, בנציון וחנה. נשמות וצורות בני־אדם יקרים… באתי אל הגיטו, אל ש”ב75 הרב ר' אלעזר יצחק מייזל76. הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם איננו חרד לאמונתו פחות מר' לוי יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני – אני לא יכולתי להתאַפּק ובכיתי מאוד מאוד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי עצוֹר, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימין’קי… הם נתנוני לבכות בשבת, ונתנו לו לעֶלֶם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.

נתתי בו את עיני: משם? מטרבלינקי? שַבתָ?

העלם פתח סגור מקטרנו וחלוּקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע ע"י חוטי־הברזל, שלוש גדרות של חוטי־ברזל ששׂכוּ בעדו, עלה וברח. “שנַים ברחנו, אני ועוד אחד… חפצתי שגם אחי ילָווה לי.. ולא עצר כוח. אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו”. הרב! זה איש־החמודות – אַיכּה, אַיכּה, איש החמודות, גם אתה וגם מינה בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו77 ובמשך חמישה שבועות גמרו, שָלמו!

הוא, הרב, הניע לי בראשו, כלומר: האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר… [14.8.43] “דחפוני שם לתוך קרון מלא מפה לפה, על מגרש האוּמשלאַק. חפצתי לברוח ולא יכולתי לגשת אל אחד האֶשנבים… דבקנו זה לזה, נשים, גברים וילדים, מוּכּים ונדהמים עמדנו מאין יכולת לזוז ממקומנו…”


15.8

אתמול ישבתי כמה פעמים לשולחן לרשום את אשר סח לי הצעיר שברח ממקום ההריגה הגדולה. בטרבּלינקי עצמה הרגו הגרמנים מתוך עינויים קשים, שרפו חיים, קברו חיים למעלה ממיליון יהודים… למעלה ממיליון? ואולי למעלה משני מיליונים?78 למעלה משלושה? אין יהודים באירופה של הגרמנים. רוב הקרונות של הרכבות מווארשה יצאו לטרבּלינקי. – ישבתי אתמול לרשום ולא יכולתי. איזה בחילה ואי־רצון לחיים מלָאוּני, קדרוּת כבדה הכבידה עלי מבפנים… למה? לשם מה ארשום, והרי לא נשארה לי ולמתי־המספר אתי שום אחיזה… ולמי להודיע, את מי להשׁבּיע לנקום, ולמה לנקום?… החיה, חית־האדם, פשׂתה בעם הפיגולים הרב הזה. אין אף גרמני אחד בין עַם־פיגולים זה אשר לא שׂבע נחת, אשר לא החרה־החזיק בו באידיוֹט הרוצח והמעוּפש שלו, שלא עיצבוֹ, שלא טיפּחוֹ. לא יכולתי לרשום. עולמותי קדרו, כל העולמות, אלה שאני נתון בקרבם, ההולכים ונחרבים, ואלה אשר עוד יבּראוּ – לכלָיה! לכליה אחרונה, אחרונה, יבָּראוּ, לכלָיה שאין לה סוף… הלוואי! אך כּלָיה כזאת תמחק את זכר עם־התועבה, העם הגרמני המשחת בשורשו ואת העמים מסביב המתקוממים לו והשׂשׂים, השׂשׂים בתוך־תוכם, בהרוג הגרמנים את טפּנו, את נשינו, את זקנינו בשלום, בשלום! למעלה מאלף קילומטרים משדות־הקרב… כל העמים שמחים לאידנו, הם מתרשלים במלחמתם עם החיה הגרמנית הרוצה לבלעם, בכדי שתספיק לכַלוֹת אותנו עד אחד… מדוע הם מצפים, העמים, לסופנו? – לא אוּכל אָבין גם עתה, בשעה שהרבה נהיר לי. שום גורם וניסוח של “מלומדים”, וביניהם גם משל “חכמים” משלנו, לא רק שאיני גורס, אלא גם מכחיש וגם אירק, אירק בפני דובר־להג ומטומטם־לב כזה… משהו מן האידיוט, מן הגולם הרוצח, מהיטלר, דבק בהם… ארור האיש אשר ידרוש על סיבות כלכליות, פוליטיות!… זו האיקונומיה הפוליטית – כבודה במקומה מונח! ואולם מאי ענין תורה זו אצל יחס הפקרות פושעת שבחיַת־האדם לגבינו? יחס מביש זה אלינו, אל הטובים מהם, אל הישרים מהם, הוא רק משום שהיה לנו האסון אשר יוולדו לנו נביאים מאורות־עולם, אוהבי־האדם. הן איזה חולה־עצבים יהודי, חולה־עצבים לפי סיפורי־הבדים שלהם, וביחד עם זה, לפי שמספרים באיוונגליון, נצר נביאים ואם מדולדל, יכול לשמש וגם ראוי, ראוי לשמש להם אֵל! ישוּע! – אם לא זאת היא הסיבה הטמירה, החותרת בם במסתרי, במעמקי נפשם האפלה של העמים? אינני שואל, אני רואה אותה, את הסיבה, בעליל. זה שנים רבות אשר אני חי, לצערי ולבָשתי הרב, בתוך חלאת עמים שזיהמו את העולם האלוהי הזה ואת האדמה הנפלאה בחיי פיגוּלים שהם חיים עליה… רק העמים! העמים – יש להם “פְּנִיָה” מסותרה, בלתי־ידועה להם לעצמם, מתחת הכרתם היא חותרת, מהבהבת, נושמת בם. רק אלה העמים – אין הם עושים את מעשי הרצח בידיהם ממש, בזה הם סומכים על הגרמנים, אלה ארוּרי־האדם ועבדי־העבדים של מקוּללים אלה, הורגים בניחותא את כל ילדי ישראל, גם את אלה אשר ברחמי־אמותיהם, את אלה שלא ראו עוד אור, ואת זקני ישראל בכל ארצות אירופה, גוזלים מהם את יומם, את רגעם האחרון, באותה האכזריות הגרמנית. הם, הגרמנים, עושים את מעשה־הרצח, שרק המה יכולים כה לרצוח, בלי שום סיבה, לא משום שאנו טובים לו לאדם, שאנו אוהבים את האדם, שאנו יולדים לו אנשי־רוח ומפיחים בו רוח אלוהים, רוח צדק עולמי ותורת מוסר כאלוהים. הגרמנים – דבר אין להם עם סיבה זו המביאה את העמים מתחת הכרתם לידי שנאה לאדם מישראל, משום, משום שהוא, הוא היהודי, הוא גם אלוהיו: מתחת הכרתם הם צווחים פרא: “או אלוהים או אדם כמוֹתנו!” אוי לנו! למה ילדנו ישוּעים, למה נולדו לנו נביאים! ואם נולדו… למה לא החרישו, לא נהגו בצנעא, לא יצרו בחשאי, כרבבי־רבבות היהודים, קדושינו בארצות הגלוּת?

גדולי היהודים בדורותינו־אנו עולים במספרם על מספר נביאינו אשר נקדשו “כביכול” בעיני העמים (נקדשו – ואת דבריהם אינם עושים) ואינם קטנים מהם, חי אלוהים שאינם קטנים מהם, מאנשי אלוהים אשר בתוכנו בעבר! טובים לנו יותר אלה שחיו אתנו היום… שצנועים הם, נסתרים, צדיקים שאינם צועקים ככרוּכיא! צדק! יושר! אמת! – ובקול רם ובהתלהבוּת ובשצף קצף. נתפרסמו על־ידי זה בין העמים, וכאילו לא על־ידי העיקר, רק הטפל, לא הדברים רק קולות הדברים…. הוי, לוּ היו ראשונים כאחרונים בנו והיינו בעיניהם ככל האדם וטוב לנו ולא השיאו בנו את האפס וחדל האישים, את היטלר ואת עמו, זה העם אשר זרע את זרע השנאה לטוב, ואם העני מכולם, בין העמים והמדינות מאז ומעולם. הגרמנים!

זוהי ההרגשה המבישה הפועמת בם בעמים מתחת להכרתם, במעמקי־הנפש האפלים שלהם, ובמעמקי־הנפש האפלים הם שמחים לאידנו, שמחים כשעושים כּלה באופן גרמני עִם עַם היהודים… עם בני־האדם היהודים… את בני־האדם היהודים או את האלוהים אשר בקרבם! הם הגויים, גויים הם ואינם חָלים ואינם מרגישים, ולוּ מתחת הכרתם הרגישו, שאלוהי ישראל וישראל חד הוא, ש“ישוּע” אין זאת הופעה, אלא משהו מַתמיד בישראל. ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע ושאר הנביאים שבתנ“ך, לא קטנים ולא גדולים מהם – לוּ היו דבריהם רק לצורך זמנם, לא היה ערכם רב. להיפך, כדי להשפיע בזמנם לא היו זקוקים לה, לרוח אלוהים אשר בקרבם. השפעת נביאי־השקר, של הנביאים המזויפים, היתה גדולה יותר, ואולם הזיוף מוציא את יומו ואיננו. נביאי האמת, הרי הם יותר בשביל הדורות שבאו, לא כיין שכל מה שמתיַשן כוחו יפה יותר, אלא כרוח אלוהים, כל מה שהיא חותרת בתקופות העתיד מחיָה יותר, מפעמת יותר. הנביאים אומרים לנו יותר היום מאשר לפני אלפי שנים קודם, משום שהם חיים, חיים עוד, לא מתו כאלוהים. הם חיים עוד, הם חיים בנו, ביהודים של היום האחרון. רוח אלוהים הרי היא מתמדת, רוח נבואת אלוהים, על אף הגוֹיים היחידים כאֶרנסט רֵינן79, שהתחיל מרגיש קצת בהכרה, ומתוך אי־רצונו להכיר בזה, אני אומר: שהתחיל חושד בנו ורואה, רואה בנו את אלוהי האמת, הצדק והיושר… והיופי… כן, היופי. אין יפה מן האמת, הצדק והיושר. כל אחד מאלה הדברים כולל בקרבו את היופי המוּחלט. מתוך אי־רצונו, מתוך קנאה, קנאה בת קטנות וּמבישות, איננו מודה בזה מתוך הכרה אלא מתוך חשד… ומשום כך הוא מכחיש את האלוהים אשר ביהודים של היום, שהוא מצוי בהם יותר, מדבּר מקרבם יותר, חי בקרבם יותר מאשר ביהודים של אז, של העבר הרחוק… באלוהים אשר ביהודים של אז הוא, רינן, מודה, מתוך התפעלות ומתוך רְנָנה… רינַן איננו מדבר בנו, כי אם מרנֵן. על היהודים של אז, בימי המלכים, אפשר לדבר גבוהה וגדולה. זה לא יזיק, שמתו. לא יהפוך כושי עורו, ורינן לא יחדל להיות גוי ואם גדול. אצל רינן: מתו… אלוהים אף הם מתים, הם, גם בני אלוהים מתו ואחרי מיתתם אין הם שומעים, ואפשר לכחש בהם ובצאצאיהם שחיים אתנו משום חשש שלא יזקפו צאצאיהם היהודים של עכשיו את גדולת־אבותיהם הזאת על חשבונם, ובצדק… כך חושב רינן בחשאי (אלה היראים לאמת שלא תגָלה, חס וחלילה, חושבים עליה בחשאי), על־כן הוא מכריז ומכחיש, מכחיש בהכרזה: – היהודים של עכשיו (שאינו מכיר, שאינו יודע; אם הכיר איזה יהודונים בסביבתו בצרפת, ואם על פיהם הוא דן, הרי זה סימן לאדם מָגבל, קצר־רואי ומטומטם־הרגש – למרות למדנותו הרבה) דבר אין להם עם עם־היהודים בימי מלכיהם בא”י. בכל פעם, כמעט בכל פרק בספריו על היהודים, הוא מַפלה בין האבות ההם והבנים עתה של ישראל בהכרזה ובקול רם. הוא מכחיש ומכריז בקול רם, בקול, משום שאינו מאמין בהכחשתו זו… צרה עינו של המלומד “הטוב שבגויים” הזה ביהודים של עכשיו, שהם עולים ברוח אלוהים אשר בהם על אבותיהם היהודים של אז, שאלוהים מַתמיד בהם, אלוהים יושב בקרבם ישיבת־קבע, ואם נסתם חזון בישראל – ביחידים נסתם. בהמוני היהודים ישנו ונמצא יותר מאשר באבותינו. אנחנו דומים היום יותר לישעיהו מאשר דָמו לו בני זמנו. ואם דג כמו רינן העלה בחכּת שנאת־חנם וצרוּת־עין – מה יעשו דגי הרקק, אלה העמים מסביב, עמי הציביליזציות והתרבויות הקלושות והשדופות קדים, ושנאתם המלאה, הגדולה, לעם אלוהים חיים, החיים בתוכם?… אלה העמים העומדים על דמנו, הנשפך על־ידי חלאַת המין האנושי, עם־פיגוּלים זה, זה העם הגרמני, עם־הגולם שעלה בזוהמת־באוּשים ובסרחון של בּיצת שאול?

לאחר שהרומים והעמים שהיו כרוכים אחריהם טבעו בדם עד צוואר, אחזו בקנה־התבן שצף על־פני שבולת הדם – באָחינו, אחד המוּמתים על ידיהם, ביהודי מנצרת, ביהודי הרוג אחד בין הרבה הרוגי־חינם. השכּיחו בו את מוסר־כליותיהם, התחטאו בו קצת מטוּמאָתם… קצת, כי אלה שמתחטאים בזכות אחר, מתחטאים קצת. עתה יאבדו העמים בתועבותיהם, שבמקום יחידים נהרג כל עַם היהודים. ששת מיליונים יהודים, את יהודי כל פולניה, ליטא, אוקראינה, רוסיה הלבנה, את יהודי יוון, הולנדיה, צרפת, נורבגיה ועוד ועוד, את היהודים מאירופה כולה הרג העם הגרמני הנבזה בעמים לעיני השמש, על־ידי שליחם המתאים להם ולעמים נלחמים אתו, כביכול, האידיוט הרוצח, ילד־שעשועיו של אשמדי.

עתה יאבדו! הנה ימים באים, והם קרובים לבוא, ויטבעו באוקינוס דמיהם, יבקשו הצלה, יבקשו, יחפצו האָחֵז בקנה־תבן, ואולם במקום קנה־תבן אחד, צפים מיליונים, מיליונים קנים, קדושים באמת, אי־אפשר להיוָשע בעַם קדושים באמת, שתורתם, תורת החיים בכל אצילותם וחסדם הרב ועושרם הרוחני בתוך מעיהם היתה… את תורת החיים של היהודים צריכים ללמוד מאת יהודים חיים, לא משום ספרי ברית, לא יְשָנָה, ועל אחת כמה וכמה לא מספר ברית “חדשה” של יהודי, אלא מפי עַם־יהודים חי. מעיניו, ממעיו, שאבתם, דליתם, משיתם מתוך תוכם של היהודים, נושעתם על ידיהם, וגם היהודים, היהודים של עכשיו נושעו על ידיכם, שאין העגל רוצה לינוק עד כדי כך שהפרה רוצה להניק. אך אתם נהניתם מחלב בת יהודה, שחָיתה בקרבכם, שׂבעתם וּבּעטתם בה. נתתם לו לעם־פריצים זה לכַלוֹת את העם היחיד הצדיק בתוככם, בלתי־מזוּין, בנוה שלוֹמים ומנוחות, אלף ויותר קילומטרים מחזית־המלחמה, כשהוא עזוב לנפשו… עתה תאבדו, גם למראית־עין לא תנָצלו… הן לא הציל אתכם אָחינו מנצרת! אסרתם מלחמות, אהבתם מלחמות והרגתם אלה באלה גם לאחר שאחזתם ביהודי זה, לאחר שתליתם אותו, אך התנחמתם בו, הצבועים, למראית־עין נושעתם בו, צבועים ואוהבי־כזב. התנחמתם במבטאי האֶוַנגליון שהכנסתם בו, לתוך כּתמי־האור, מחָשכּכם אתם. ואם חייתם, נשארתם בחיים, ואם גברתם, על אף איבוד דמיכם במשך הדורות – בזכות עם היהודים שהתהלך ביניכם חייתם, עשיתם עוצמה ועושר – ועתה תאבדו, שאין עם היהודים. אינני נד לכם, להיפך… מה יתן לכם ומה יוסיף עם־קדושים, לאחר שהוּמתו, לאחר שנרצחו על־ידי עם־חרפּה? אני אינני דומה בכּל לאלה היהודים אשר הרגתם, דבק בי משהו מכם – אני יכול שנוא וקלל (הוי, לוּ יכולתי הרוג אתכם!), גם את אלה שידם “נקיה”, שבעצם ידם לא שפכו את דם עמי כולו, את דם התמצית, אלא לבם בם רע, וסר ונאלח, בשבע תועבותיו… כמה אני שונא אתכם שהייתם בעצה אחת עם העם הארור, ארור כל העולמות והזמנים, שאיפשרתם לו, לתליין העמים, שנתתם לו את החבל לצווארנו, שערכתם לנו את הגרדום… כאילו הסיתם אותו בנו, את עם־הכלבים מצורע־הנפש הזה. צר לי רק, שלא שנאתי היא, לא קללָתי היא אשר תהיינה בעוכריכם. לא הן אשר תרענה לכם, רק מיתתנו, מיתת ילדינו הקטנים, אלה משיחי־העולם הרבים, משיחי־העולם ברחמי אִמותינו, אִמהותינו, הנעורים הרכים, טהורי הרוח והנפש שלנו אשר נהרגו, נחנקו, מיליונים מיליונים באוּלמי־החניקה בטרבלינקי ובעוד שלושה, ארבעה מקומות בפולניה – הֲמָתָתָם היא תעשה בכם שַמות, תעביר אתכם, טמאים וצרי־עין, מן העולם. לא יכולתי אתמול תפוֹש העט והמשיך כתוֹב בו על הכליה בנו – אתמול מלאה שנה שהוליכו את חנה שלי ואת שני בני, את בנציון בן הארבע־עשרה ואת בנימין, את יעקב־בנימין, בן האחת־עשרה – ואיני יודע לאן? לאן? לאן? זה שנה שאני מַשלה את נפשי, אולי ישנם? אולי יאירו עוד את עינַי ואת עיני עַמי… שקדושים היו, קדושים בחייהם. למה יֵהָרגוּ? אך אתמול, אתמול לא השליתי את נפשי, ישבתי בחדרי, ולא כלום… לא כלום.


16.8.43

לא! לא אמשיך למסור את דברי הנער בבית הרב ר' לייזר איטשע מייזל, זה הנער אשר ברח ממקום ההריגה למיליונים יהודים, הריגה שהתחילה ונסתיימה במשך ימים ושבועות קצרים… קצרים! – זאת השנה השניה להתחלתה ועדיין נמשכות הרכבות מכל קצות אירופּה, רכבות מלאות יהודים נמשכות, עושות דרכן לטרבלינקי, למקום ההריגה, רבבה ביום! לא אמסור עתה את תיאוריו של הנער שברח מטרבלינקי זו בסדר דבריו, – לא לפי כוחותי הם ברגע זה… שזכרתי רגע זה את שמות הנפשות היקרות, הנפלאות, שהוּצאוּ בלי כל ספק בכוח מאַפלולית דירתנו הצרה שקבע לנו אותו צעיר בבית־החרושת של הגרמני שוּלץ80 ושותפו. אני ובני הבכור נמנינו על פועלי השאפּ ההוא, נוֹבוֹליפּיה 80. הוציאו את אשתי הנשׂגבה ואת שני ילדי הנפלאים בה בשעה שלא הייתי בבית; בכוח, בכוח הוציאום, לאחר שחדל ציד היהודים הגדול והשחיטה הנוראה ברחוב הנצורה בבוקר יום הששי, בארבעה־עשר לחודש השמיני שנת 1942 ע"י ס.ס. שליחי העם, העם הגרמני, שהשתמש עם עבדיו לעבדים, עם בני אוּקראינה הפרועים, למעשי התועבה, אשר לימדם. לאחר שחדל המצור יצאתי ממחבואי אצל ועם המורה לעברית, המשורר יחיאל רוזנצווייג, שקרא צוהל: “ניצלנו!” בו ברגע שעזבו שלושת החמסנים ורוצחים אוקראינים את עליַת מחבואנו – קראתי אנוכי: לא ניצלתי, אשתי ובני – אִתם מה? הם, הניצלו במחבואם? ירדתי חיש במדרגות חמש הקומות, וברחוב – התגלגלו בה הרוגים ויללת הבוכים על ההרוגים ועל הנלקחים להריגה; בא לקראתי בני הגדול ובטרם שאלי אותו ענה לעיני השואלות, בלי דברים, רק פרשׂ בידיו – אינם… ועתה זכרתים, ועל־כן קשה לי לחזור על דברי עד־הראיה שהיה בטרבלינקי זו, במקום אשר בחרו בו הגרמנים להקים שם אחת ממכונות־ההריגה שלהם, שראה בהרג עם, שירד עם רכבת מלאה צאן יהודים שעמדה לפני שלט: טרבלינקי. הוא ירד אתם, הוא עם אחיו, גדול במספר שנים ממנו, ועם נשים וגברים וילדים וילדות; על פני המגרש נחצו לשני מחנות, מחנה גברים לצד אחד והנשים לעבר זה. הגברים כולם הוכנסו לצריפם הם… שם קיבל אותם בסבר־פנים גרמני אשמאי, הגראף פוֹן אויפּן־מאלמדי. הרוצח הזה כותב שירים, הוא כהוֹרסט וֶסֶל! 81 הסביר לאלה שהוא מרצחם בעוד איזה רגעים את פניו ודיבר כמעט על לב ההולכים להירצח, בבת־צחוק נעימה, חניך גֵטה זה: הנה אתם נשלחים לעבודה מזרחה, לעבודה אולי קצת קשה ואולם לא קשה ביותר, שאין בה סכנה. אתם צריכים לרחוץ את בשרכם, כי הנה באתם מווארשה, במקום שהייתם בתנאים קשים, אי־אפשר להקפיד על הנקיון… תרחצו עתה בטרם תצאו לעבודה, תנוחו… על־כן תפשטו את בגדיכם, תחלצו נעליכם, תקשרו נעל בנעל כדי שלא תצטרכו לחפשם לאחר הרחיצה…

כך הוא עומד, “המשורר” הגרמני הזה, הגראף פוֹן אוֹיפּן־מאלמדי ודורש ברבים, לרבים של רכבת ורכבת, המובלות מכל ארצות אירופה יום־יום. כך הוא עומד, זה הנתעב בנתעבים, ומשקר לא לצורך, שקהל השומעים, ביניהם גם הילדים, יודעים שהם נדונים למוות, המחכה להם, הם שומעים בבלהת־קפּאוֹן את נשימתו עוד רגע, רק יפשטו בגדיהם… ואולם הן הוא מחייך להם, בת־צחוק זו שעל פניו, הרי זו בת־צחוק ממש! וגם זה המתק שבדבריו, הן הוא מדבר על עבודה… עבודה! עבודה! ואם קשה, ולוּ גם קשה ביותר… אל סמולֶנסק! והלאה לה, אל החזית, אל פני המלחמה, תחת מטר החצים וכדורי התותחים… ומוּת, מוּת שם… מה טוב… לסמולנסק לוּ שלח אותנו למוּת… אולי… הפעם אולי לא ישקר, זה הגרמני…

התפשטו… כל אחד חבילת בגדיו וזוג נעליו בצדו… הכיצד? מתי פשטו את בגדיהם? הבגדים כאילו הופשטו מעליהם בעצמם… אמנם, האיצו בהם האוּקראי­נים… ואולם לא שמעו, לא שמעו קול נוגשׂ… הנה עתה הם שומעים אותו… הרי הוא מתרעם וּמכּה, החייל… החייל המכּה בניצב־רובהו הוא טוב מן הגראף פוֹן אויפּן־מאלמדי. הוא – אין לו בת־צחוק על פניו. הוא מתמרמר ומאיץ לקום וללכת חיש־חיש לצד שמאל, אל פתח הצריף הגדול… בתור! בתור! שנַים שנַים בתור, וערומים, ערומים לאורך בַּרייֶרה, ופניה אל השדה, שדה סגור ומסוגר על־ידי משׂוכות של חוטי־ברזל מעוּקץ ומוחלד, שלוש משׂוּכוֹת זו אחר זו, ואחרי המשוכה האחרונה מרחב ומרחק שדה, ממרחבי שדה אלה אפשר לבוא אל יער, אל כפר, אל כפרים…

והדלת אל הצריף נפתחת ונסגרת וזוגות זוגות, ראשונים בתור, בוגר ונער, נכנסים, נבלעים אל לוע… זה לא צריף, זה לוע של חיה גרמנית – בולעת זקן וטף, בולעת ואיננה יודעת שׂבעה… מאות האנשים שבתור הלכו ונמוגו. התור הולך ונמוג… הנער בדבּרו מצטער לפתע פתאום. הוא עמד בצד הברייֶרה ואמר לאָחיו שעמד לימינו: “נברח… אחי, ברח כמוני, ממני ראה ועשׂה, עשה כמוני!” – “ואני קפצתי ערוֹם, מעבר לבּריירה, אל משֹוּכות חוטי־הברזל האחת, מזו אל השניה, ואל השלישית. כאן טעיתי, היתה משׂוּכה עוד, רביעית, שלא ראיתיה לכתחילה ונשׂרטתי בה – הנה הם, כמעט שנרפּאו. צר היה לי, לא הלך אחי אחרי, רק בחור אחר, זר… לא זר, יהודי, ערום, ערום כמוני… אחי לא יכול הניע לא יד, לא רגל… אני ידעתי שלא ילך אחרי… הפּנים שלו… גם הילדים, גם הזקנים, היו להם אותם הפנים, לא מתים אך בלי רוח־חיים. אני לא הבטתי יותר אל פניו. יראתי, ירא הייתי שאֶוָאֵש גם אני כמוהו ואלך אחריו אל האולם, אל אולם־המוות”. – חפצתי שאוֹל אותו, את הנער, על דבר הפנים, פני האנשים שעמדו בתור – מה הם, ותיארתי לי את פני בנציון, אוֹשרי בחיים, את פני בנימין שלי הרך בן האחת־עשרה ואת פני חנה. לא תיארתי שאיננה אִתם. אותה אל מדור אחר הובילו… הפרידו בין הנאהבים והנעימים במיתתם. חפצתי שאול את הבחור אם ראָם, חפצתי לתאר לו את פניהם היפים ולא אמרתי כלום… שפניהם לא היו להם עוד, שנשתנו, שהפכו אחרים… בנציון שלי, בנימין מחמדי – כיצד הפכו פניכם ואַתם כּה רכּים… חפצתי לבכות והתאַפּקתי. הבחור עוד הוא מדבר באָחיו: “החייל – הוא לוּ האיץ בּוֹ והלך… צר לי על אָחי, כאילו לא חפץ ללכת אתי, כאילו התעצל… אבל לא התעצל, הוא היה מת… לא מת אלא מדוכּא היה… ככל ישראל… עם כל ישראל ילך לשם, אל בית המוות, למוּת שם”.

שם היה בית המוות. איש לא הגיד לנו ואנחנו ידענו. המוות היה נודף משם. איש לא הגיד לנו ואנחנו ידענו הכל, ידענו אשר אם נהיה שם כולנו, באולם־הצריף ההוא, תיסגר אחרינו הדלת לנצח, וגרמני גזעי, היטלראי, גבּלסאי, אַלפרֶדרוֹזֶנבּרגאי, הימלראי, לא אוּקראיני ולא ליטאי ולא שום בן עם אחר – רק גרמני ילחץ בכפתור שבמזוזה, והאולם מבּפנים ימלא לאט־לאט הבל… הבל… חם ומחניק, חם יותר, ומחניק, מחניק יותר. והיהודים מתעלפים ואינם נופלים, שאין רווח בין יהודי ויהודי, שהאולם מלא מפה לפה, יהודים דבקים זה בזה. יהודים מתעלפים, ונערים וילדים – ואינם צונחים, שהם דבקים זה בזה, וטובעים, טובעים בזיעה, בזיעת המוות ובעוד זיעה, בזיעת ההבל היוקד…

הגרמני הוא עדין, לוחץ בכפתור… מאין הוא יודע מתי לחדול?… מאין הוא יודע אם הכל שם כבר בסדר? הן לא צעקו לכתחילה, ואולי צעקו – אין הקול נשמע… הגרמנים, הם יודעים כיצד הורגים מבלי אשר ישָמע קול… הוא, זה הגרמני הממוּנה על הכפתור ועל ההבל, יודע שאין ללחוץ לא פחות ולא יותר מעשרה רגעים, עשרה רגעים מספיקים, החשבון הזה נעשה למפרע על־ידי מהנדסים, בעלי חשבון ויודעי דבר, בשעתו, ב“רייך”. המוות ומכשיריו באים מן הרייך לגיא־ההריגה בפולין. “אמנם, סיפר לי…” – קרא הנער בבית הרב (הרב בעל הנפש היקרה – אַיכּה! אַיכּה, ר' לייזער איטשא מייזל, ובתך מינה, אֵי היא? עליתם בלהבות הגיטו?) – “סיפר לי אחד הקבּרנים אשר נזדמן לי, בברחי, בעיירה אחת במחוז אחד עם טרבּלינקי, שגם הוא ברח, משום שבא תורו של הקברן, לא לקבור כי אם להיקבר. הוא אמר לי: לאחר עשרה, שנים־עשר רגעים נפתחות דלתות אותו אולם־המוות על אלפי הנחנקים והנשׂרפים בו חיים, מן הקצה השני של אולם־המוות המוּפנית אל מגרש הקברים. אז ינתן לנו לקבּרנים אות להתחיל בעבודה. כחמשה־עשר איש קבּרנים אנחנו. בחרו בנו שכּוחנו אתנו, ממשמשים בשרירינו, ואם הפקנו רצון ממַנים אותנו על הקבורה… עבודה זו מתשת את הכוח וממאסת עלינו את החיים. וכשמוצאים אותנו אחרי שניים, שלושה שבועות ברפיוננו82, אנו פושטים אף אנו את בגדינו ומכניסים אף אותנו אל אולם־ההרג ואין מנוס… עם אלפי יהודים חדשים זה עתה הובאו ברכבות אנו נחנקים ונשרפים בהבל, דבקים בגופי אחים, מוּצאים, גוש אחד גדול, ניתקים זה מזה בכוח על־ידי קברנים חדשים שבחרו מן הצעירים שהובלו לכאן למות, לטרבּלינקי.”

“אחד הקברנים שברח, הלא הוא שפגשתיו בעיירה במחוז ההוא בברחי מטרבּלינקי אף אני, סח לי בדכאונו הגדול, שראה בין המוּבאים ברכבת את בנו הנער, ילד בן י' ראהו בהפשיטוֹ את בגדיו מעליו – ולא יכול להצילוֹ. אחר־כך הכּירוֹ בשעה שניתּקהו מהרוּג יהודי אחר אשר דבק בו, את בנו הקטן בן העשר, והורידהו לבור, לבור…” אף הוא מווארשה הוּבא.. אמו? הנחבאה עוד לאיזה ימים? אם אתו הוּבאה הנה? עם בננו? לוּ ראהו ברדתו מן הרכבת, אולי הצפּינוֹ… לאחר שפּשט את בגדיו – אין עוד מוצא. “לפני איזה רגעים עוד היה בחיים, נלחץ אלי, ביקשני שאקחהו אתי… להיכן, להיכן בני?… לוּ ידע לקבור הרוגים, הייתי מתחלף אתו. הוא היה נבוך כה, ואני חשבתי שהילדים אינם נבוכים, אינם נדהמים כהוריהם”. כן, אדוני הקבּרן, לילדים אין ילדים, הילדים הרי גם יהודים וגם ילדים ואינם מאמינים עד הרגע האחרון וגם ברגע האחרון, בטבעם של בני העם הרוצח הזה. הילדים בהירצחם ובמותם מאמינים באמונה שלמה שאינם נרצחים ושאינם מתים. על אף הגרמנים! שהעם הרוצח הזה רוצה דווקא שיכירו בו במוות, יראו אותו פנים אל פנים לפני יציאת נשמתם, על־כן לא ירצחו את ילדי ישראל לחוד, אלא מערבים אותם עם הגדולים, יודעי עווית־המוות ופחדֵי־החדלון הגדולים בטרם נאחזו בם, והם באים דרך צנורות בלתי־נראים אל לב הילד העברי הרך, ותעה הילד עם אֵימוֹת המוות אשר בקרבו ותעה ולא ידע מה… בזאת הם חפצים, בני העם הרוצח, על־כן אין הם הורגים את הילדים לחוד ואת המבוגרים לחוד, כי אם ביחד! את כולנו יחד! מוות אחד לכולנו!

גם אתה, בנציון, נער הפלָאות, נער כל־כך צעיר ויהודי גדול, אתה לוּ היית בחיים, לולא רצחוּך הגרמנים, היית בלי שום ספק יהודי בעד מיליון יהודים טובים וכן שלמים שנהרגו על־ידי עַם התועבה והפלצוּת הזה. גם אתה בנימין, צהלת נצחים של ילד ישראלי הריעה בך, בכל חושיך, יָפיך… כמה שמחתי בשמעי שאתה דומה לי, שיש בך משהו משלי… מעין עידוד לנפשי וחיזוק רוח היה לי הדבר. לא מתוך צניעות יתירה מֵקל האדם בעצמו, בערכיו הוא, אלא מתוך ספיקות שבנפש, מתוך כובד שבהלך־הרוח. בנימין שלי הרך, הילד, הולידני מחדש כמו שהולדתי אנוכי, ואני שמחתי, שמחתי להיוולד על ידו… איך קרעוכם בני העם הגרמני הרוצחים מעל אמכם הנשגבה והרגוכם, אתכם בלבד ואותה ואת כל הנשגב בה לבד? ואולי לא הרגוכם? לא הרגוכם הרוצחים המתועבים עוד? מה אמר לי רֵעי היקר באדם, גוּזשיק83, שגם את אשתו, בתו הנשואה ואת אישה, את בן גוּזשיק הרך והמלא חיים, הובילו שבוע לפני שלושת עולמותי למקום שלא שבו עוד משמה… מה ענה לי גוּזשיק כששאלתי לו על אהרון איינהורן84 (העתונאי המצויין שפירסם את מאמריו מלאים מרי ותביעה של צדק, יראת־כבוד לעם, למעלות רוחו ונכסי־הרוח שלו) שהיה אז באוטבוצק על־יד וארשה, ואת אוטבוצק הקיפו אז85, המזוהמים, לאחר ימים אחדים שנתרוקנה וארשה מעֵדת היהודים הגדולה; אנחנו נשארנו בה מתי מספר, חבויים ומתגנבים מתוך סכנות נפשות לעבור מסימטא אחת שוממה בגיטו אל השניה הדומה לה – ואת אוטבוצק הקיפו, הזעיקו את חוליה מבית־ההבראה ואת כל היהודים היושבים בה למקום אחד והובילום, הוציאום להורג… כששאלתי את גוּזשיק: מה עם איינהורן, הנה כי הובל עם כל היהודים, ענה לי גוּזשיק: טוב מזה, איינהורן נהרג במקום! ירו בו, שלא רצה לעזוב את מיטתו, את חדרו בבית־ההבראה, לא רצה שיובילו אותו, אלה בני חלאת המין האנושי לגרדום, ונורה על־ידם עם עוד מאות יהודים באוטבוצק, אלה אשר לא יכלו ללכת מפאת חליָם ואלה אשר סירבו להיסחב על־ידי הרוצחים.

גם אני… כשאני שואל לכם, חנה שלי הנשגבה! בת־שירתי! בנציקל ובנימין’קי שלי… בּני הנפלאים, חנה’לי גאולתי! בנציון ובנימין – כשאני שואל לכם לבי מתעלף בקרבי ומקיץ והוֹלם בי כהוֹלם־פּעם וחוזר ומעלה את דמו השוֹתת מנוּ ושוטפו שוב. איכם? אולי – לא נהרגתם, אולי עודכם מתענים תחת ידי תליָני האדם הרעים, אלה ארורי כל העמים שהיו, שהנם ושיהיו בחיים – הגרמנים! לולא הם – ולא היו פרעות במשך הדורות האחרונים ברוסיה, גם לא ברומניה, לא בפּולניה, לא בערב, גם לא בארץ־ישראל. ידה היא הרשעה, אַרסה של גרמניה אשר היא מטילה בכּל. הוי, קללת האדם! ומארת האדם על פני האדמה, פחדנים וצמאים לדם, מוּגי־לב ומבקשי רצח – לטשתם עין על ישראל שהוא עזוב מכל, שחייו מופקרים ודמו מוּתר לעם פחדן, נבזה, עוָל ומרַצח, שבחר לו לקרבן עם־אִיוֹבים, שאין מקנא לו באין אוֹניו…. חנה, בנציון ובנימין שלי – אֶתכם ועוד ששה מיליונים נהג ויוֹלך, חשק להרגכם – הֲרָגכם עַם עיפּוש־האבדון הזה, לא משום שהיה לו צורך, נחיצות כל־שהיא. הרגכם אך ורק משום שאין סכנה נשקפת לו מזה… לתכלית [זו] בחר העם הארור בשמונים מיליון שרָציו, ברבוא רבבות פושעים מסוגו של פטר קירטֶן הדיסֶלדוֹרפי וחברו הרע והנתעב ממנו אַדולף היטלר; הם יעשו, יפיקו את אדיר חפצם, יוציאו לפעולות את זר מאווייהם – למחוק את עם ישראל בארצות אירופּה… וַיעשוהו… כה מהר חיש… כל־זמן שלא הפֵרו את האֲמָנה עם רוסיה, עשו רק ההכנות לכליוננו החרוץ. הם אך התפרצו, מבלי הכרֵז מלחמה, אל גבולות רוסיה, אך באו על רוסיה בהפתעה – משום כך חדרו בה, בארץ הרחבה הזאת, לא מתוך גבורה אלא מתוך ערמת נוֹכלים, בזוּיי־נפש ומוּגי־לב מאוּסים… לא עמדה להם ערמתם – הרוסים אך התאוששו – ועמדו אלה הטחוֹרים מלכת… הם אך עמדו – וחלאת־מין־העמים הזו ידעה… שגזר־דינה נחתם!

הגרמנים כולם, בוחרי האפס המאוּים לראש (כל הגרמנים בחרו בהיטלר ובכל הכנופיה של המרצחים אתו) – ידעו, בעמוֹד צבאם ברוסיה, שסוף מפּלתם לבוא… אך אי־אפשר היה עוד להשיב… כלומר, אי־אפשר היה להרחיק את “האוּנטערוועלטמענטשען”86 מן השלטון. בטבוֹע הצבא ב“ביצת” רוסיה לוּ עמדו בראש ממשלתו הני בּריוֹני, הלוּדנדוֹרפים87 של אז, והיו מצילים את אשר יש להציל כמו “במלחמת־העולם” שלהם הקודמת. עם הגרמנים הנבזה בעריו, בכפריו, רצה בזה, אך ירא מהגיד. ירא העם את מוֹשיעוֹ, את בחירו, את האָטד ואת האש אשר תצא ממנו ותשׂרפם. שרי־צבא אחדים מהקרובים לו תמול ואשר גידלם היום, אך הכּיר בם, אך חשד בם שהם מפקפקים קצת באיסטרטגיה זו – והעבירם מן העולם, ואין פוצה פה… פחד “האוּנטערוועלטמענטש” נפל עליהם, הם רואים כבר את התהום פוערת פיה – ואין לעשות כלום… הם בחרו בו! אמנם, הם בחרו בו לא מתוך אהבת היטלר, אלא מתוך שׂנאה ליהודים. בשׂנאת יהודים ובהבטחתו לכַלוֹתם לקח את לבם. את תאוותם המסוּתרה לעשות כּלה עם עַם ישראל הבטיח הרוצח המאוּס להשׂבּיע, על־כן בחרו בו, ועתה…

גם האפס הגדול והנורא שבחַית האדם, הוא וסיעתוֹ, אף הם ראו את המשבר, גם הם הכירו שאין כוח ללדת… אלא “האוּנטערוועלטמענטש” יש לו אַמבּיציה מיוחדת: יֵהרג העם כולו, העם אשר בחר בי ואני לא אוֹמר די… תכניתי אני, תכנית פעולותי, לא אמלא, שאין לאל ידי… ואולם סעיף אחד יחיד, זה הסעיף להרוג, להכּוֹת חרם את היהודים, אשר בו קניתי את לבם לכתחילה ובחרו בי, כולם, כולם, להוָתם אמנם, אך את העונג הזה היחידי אעשה להם, אקיים את הסעיף היחידי, אותו אָפיק, שיש לאל ידי… להרוג ילדים, עוללים, יונקים, נשים, זקנים, נערים רכּים ואנשים, אנשים בלתי־מזויינים, מדוּכּאים על־ידי רעב, בעיירות, בערים, באַרצוֹתי, אלפי פּרסאוֹת אחורי החזית – זה יש לאל ידי… אמנם, על דבר הכליון הזה לא אודיע בהודעות היום־יומיות של חזית המלחמה… שאין הריגת היהודים חלה בחזית, כי אם בפנים ארצותי, בפּולניה שלי, בצרפת שלי, ביוון שלי, בנורווגיה שלי, כמו בגרמניה! בפנים, בפנים ארצותי, הרי זה ענין פנימי, ומלבד זה, טוב להרוג את היהודים כולם לא בקול רם, לא להריע עליו בשעת מעשה כּכרוּכיא… בוֹחרי בחרו בי בעת שלום, כשהיה לבם טוב עליהם, לא שאלת חיים היתה זאת להם, כי אם תאוותם הנסתרה. אני נתכּוונתי לתאוותם המסוּתרה… ועתה, שמיליוני בניה נמצאים, באין תקווה לשוב, במערכות מלחמה, אין לעשות את המעשה הרע הזה, אשר אולי… יתנקם בנו… למה לנו להשיא עלינו עוד חטא על חטאינו, להוסיף עוד אשם, אשר לא יביא שום תועלת… להיפך… הגרמנים שלי בכללם, בתור עם, יש להם מה להפסיד… ואני, היטלר וכל הכנופיה, אין לי מה להפסיד, אַציל את כבודי: אהרוג את העם החף הזה, שיש לאל ידי להרגוֹ.

הרוצח הוא כגנב. הגנב מה? הוא חוֹשד בכל אדם שהוא גנב כמוהו, הרוצח אף הוא כך: הרוצח חושד בכל אדם שהוא רוצח כמוהו. ואולם הוא רק חושד, אך אינו בטוּח… היטלר איננו בוטח באֶחיו הרוצחים שהם רוצחים… לתקופת לפני המלחמה ידע אל־נכון, ואולם לפני המלחמה היתה להם לאֶחיו, בני העם הגרמני, קוֹניוּנקטוּרה אחרת, אצל בוחַרי נשתנה עתה הדבר בהרבה, אצלי לא נשתנה כלום. כאשר אבדתי אבדתי! אוֹבַד “בכבוד”, אמלא את דברי הסעיף בנוגע ליהודים – אהרגם! אלא אעשה הדבר לא בקול רם ואם בשלמות.

כך הוא יוזם, המזוּהם בן האשפה – ואם לא כן… הגרמנים יודעים את אשר בחירם, רצתה נפשם בו, עלול לעשות ואשר הוא עושה, ושׂשׂים בלבם, שׂשׂים חרש, גם הם יודעים, שׂשׂים ומחשים. כל הגרמנים נאים ויאים להיטלר והיטלר הוא נאה ויאה להם.

האפס הגדול והמאוּים בחית האדם הגרמני המסריחה, לא היה בטוח לכתחילה שינצח במלחמה, רק באחת היה בטוח, שיצליח בשאלת היהודים, שכשם שהחל בה יצליח גם בסופה, יפתרנה. משום כך התחיל בהכנה בימי המלחמה הראשונים, עקרם משורש: השליכם מדירותיהם, הֶגלם מעיר אל עיר, שבָרָם, קרקרם, קעקעם, התעלל בם, רצָחם למאות. סגָרם במחנות־ריכוז, היכּם ברחובות עיר, שרף בתי־כנסיות עם היהודים חיים, עטפם בקלף תורתם ושלָחם באש, שפך יום־יום עליהם רותחים ועלילות דברים, בדיות נוראות, ואיים עליהם יום־יום בעתונים, הקים גדרות לבֵנים, חומות זקופות וחודי־זכוכית עוקצים עם חוטי־ברזל בלב רחובות עיר וגשרים בנה מעבר רחוב אחד לשני. השליכנו לתוך גיטאות, אסָפָנו וסגָרָנו בסימטאות צרות… שאם יצטרך – ויקחֵנו ביד. שלח מדנים וחרחר ריבות בינינו ובין עם־הארץ אשר בקרבו ישבנו, ואשר באשמת עַם אשר משחָתוֹ בו, לימד שנוא אותנו עוד לפני כבשוֹ הארץ כדי להפריד בינינו… התלמידים המובהקים והיותר נאמנים לתורת־גנבים־־ורוצחים גרמנית היו הפּולנים. הוא הכין את הקרקע, השחית את מידות החלשים, הריקים והפוחזים שבנו, המקולקלים ביותר לכתחילה, את הנוער הזולל, הסוֹבא, המתאַווה לכל רע, הרחוקים מכל תרבות ישראלית, מעברית, מיידיש, משומדים ומשומדים־למחצה ועלובים ונבזים בקלקוּלם עד תכלית הנפש – “המשטרה” שלנו והמכוּרים לה, לגסטאַפּוֹ, לתוֹפת.

לתכלית זו השתמש בכל אספסוּף מעמי הגויים. הרוצח – כגנב – אינטרנציונלי. הרוצחים הגרמנים מצאו את בני מינם בכל עם אשר הרסו אל ארצו, שרקוּ להם לפושעי הארץ ובאו… הכינם לתכלית זו. לימדם. סמינריונים ובתי־אַסכּוֹלה הקים לתורת הכּליה, ובבוא הרגע והכל מוכן ומזומן. בנורווגיה אסף את היהודים88, למעלה מאלף איש (כל היהודים בארץ הצפון ההיא) ע"י שוטרים נורווגים, – הנורווגים, ילידי הארץ, שוטרי עַם איבּסן, דומים יותר להמסוּן89 הפושע בעמיו, הורידום באניה ואל פּולניה, אל טרבלינקי! בצרפת השתמש בשוטרים צרפתים, ביוון – שרתוהו בזה בחפץ־לב היוונים, בפּולניה – שלא השלים עם אספסופה, הביא את ילדי שעשועיה של ליטא המרצחת – רוצחים לא היו כמוהם, ליטאים! רבונו של עולם, מה רעה עשו להם אצילי עמנו? ואת שיכורי ופרוּעי אוקראינה.

אוֹיה לי, את אשתי הנעלה, ואת בּני המצוינים שָבו האוקראינים, מאז ומעולם סמל הבּערוּת וההשחתה בעולם. לפני פראי רוצחים אלה הלכו שבי… זו ההליכה למוות מכל קצוֹת פּולין, מכל ארצות אירופּה לפּולניה. ששה! ששה מיליונים ויותר… אוֹיה לי, הן אין יהודים באירופּה! נכרתנו כולנו.

הגרמנים הרסו לארצות אירופּה, גזלו, חמסו את כל אשר להם, לעמי הארץ, וכוֹפר כל זה לימדוּם רצח. ובתוכם אל הגרוּעים והפּחוּתים שבּנוּ – אַתם, נלמדכם תורה זו ואתם קַיימוה.. עַשׂוּה, ואנחנו נעמוד מרחוק. הגרמנים לא עמדו מרחוק… הם עמדו בראש. לא הסתפקו בהוראה, הם אהבו גם המעשה. יש שעמדו מן הצד ולפתע הנה הם! נתקנאו בתלמידיהם. מתוך קנאה להנאה זו של שפיכות דם הרגו את השוטרים והמרגלים היהודים שעזרוּם בהריגת בני עמם. אני דעתי, שכל יהוּדי שהיה לו משׂא־ומתן עם חרפת האדם, עם הגרמנים, אחת דתו למוּת, אלה שנשׂכּרו לגסטאפּוֹ וגם השוטרים הנוֹגשׂים שלנו במשטרה, בלי יוצא מן הכלל. ואולם חרה לי וכאוב כּאב לי כשהגרמנים עשו בם כּלה לאחר שעבדו להם באמונה. כי הם לא את עבדיהם הפושעים הרגו בם, לא את הנמכּרים לבוֹשת. כי אם את היהוּדים. למרות השירות הנאמן והמכלה בנו אשר עבדום, לא סלחו להם המבישים בבני־האדם שמזרע היהודים יצאו.


20.8

גלוּבּוֹטשניק90. שר־הטבח, הטְבָחים, זה ראש הרוצחים אשר הופקד על גדוד־הכּליה, לכלותנו. הרוצח הזה הוא הגנראל של לגיוֹן השודדים המתוֹעבים. הגנראל היותר צעיר בחיל עם־התועבה. הוא הוא העושה והמעשׂה, הממוּנה על כל בתי ומכוֹני ההרג. כל חבורת השודדים ורוצחי נפשות יהודים באירופּה נשמעים לו… על פיו ישק ויחָתך מהלך כל עלילה, עלילות הדמים בכל מחוז, בכל עיר, בכל מושב יהודים, להרוג ולאַבּד את כל זרע היהודים גם בבטן האֵם. גלוּבּוֹטשניק! עולה עליו במעלה – קריגר, קרוב למלכוּת הריגת כל היהודים והעברתם מן העולם, קרוב למתועב, לזוּהמת כל היצור, להימלר. קריגר עבר בווארשה. השמועה אך נפוצה וידענו – למחרתו של אותו יום תתרוקן סימטת היהודים האחרונה בגיטו. בלוּבּלין עמד בראש עלילת הדמים הרוצח הנורא ריינהארדט91, הוא וחבורה גדולה של מרצחים מצטיינים באכזריות שלא נשמעה כמוה מאז היוָצר עולם־דמים זה של הקבּ"ה. לאחר שכּלתה נפש יהודי מליטא, מבית־מדרשנו הגדול הזה, ואחרי אשר עשׂו כּלה עם היהודים בחבל־רוסיה הגדול שהרסו אליו גדודי העם הרוצח, לאחר שהרגו את כל היהודים בקיוב ובכל ערי אוּקראינה המלאות יהודים, התחילו לאַבּדנוּ בלוּבּלין ובכל מחוזה.

אוי, מה היה לנו! עוד בראשית שנת תש“ב הגיעו אלינו לא רק שמועות, אלא הביאו לנו ידיעות עדי־ראיה.. חלוּצים, אלה הנאמנים שבנו, היפים, האצילים, אצילי־הרוח, נוֹשׂאי העוֹל האמתי, עוֹל עלבּוֹנם הגדול וּכבוֹדם. הם בּאוּ אלינו מארצות־החרם ההם, שומרים באו, וחלוצים קדושים, סוציאליסטים יהודים אמתיים, ניני ישעיהו הנביא, ילדי רוחו, באו בדרך חַתחתים, הגיעו אלינו ומסרו לנו על הנעשה בווילנה, על המתת חמשת אלפים יהודים בווילנה מדי לילה ולילה. אל פּוֹנַרי הסמוּכה לווילנה סחבום, אל קברים, חפירות גדולות, הוֹרידוּם אלף־אלף אל החפירות, ירו בם, ובנפלם בחפירה מתים־לא־מתים – שפכו עליהם סיד ועל שכבת המוּמתים העמידו אלף שני… כך הרגו את הקדושים, ילדים עם הוריהם, עם דוֹדיהם, קרוביהם, אחיהם – שכבוֹת שכבוֹת הם ממלאים את כּליוֹת אַדמוֹת ליטא וּווֹליניה. אז היו בגיטו בווילנה יחידות ויחידים אשר נמלטו ירוּיים, עם הכּדוּרים בבשרם ועם הכוויות בעוֹרם בדרך נס מתוך הבורות, אלה מן השכבה העליונה, התגנבו לבוא אל הגיטו. גם בווילנה השתמשו הגרמנים בשוטרים יהודים, אלה השוטרים בּרוּבּם חיפשׂוּ את אחיהם בכל מחבואים, גילוּם, חיפשׂום וחשָׂפוּם, והודיעו לגרמנים… לולא דיברו אלינו חלוצים ושומרים, אלה צעירינו המעטים הנאמנים, נאמני וגבורי הרוח שלנו, היחידים בכל המון עוכרינו הבוּנדאים ויתר הנמכרים לכל בוֹשת, לוּ לא שמענו את העוּבדות הללו מפי הישרים שלנו, אלה שמצינו בם תמצית מוּסרם של נביאי שראל ותמצית אהבה לישראל, זו האהבה שהיא ערוּבּה לאהבה לאדם בכלל. אלה הבּוּנדאים נוקמים ונוטרים סתם, נוקמים ונוטרים על לא דבר. מכסים הם ריקניוּתם שבלב בנקמה ונטירה לאין אחיזה במשהו… גרועים הם מאלה הנתעבים ביהודים שנמכרים לגסטאפּוֹ במחיר, לזלילה וסביאה נמכרים, גרועים הם מעֵשָׂוים שבּיהוּדים המוֹכרים את “הבּכוֹרה” (את הסמל לעלייה יתירה ברוח), את עמם, בנזיד־עדשים… ואלה הבונדאים הנתעבים מוֹכרים את עמם העני והמעוּנה בין העמים וּנזיד־עדשים לא יבקשו… לא לגסטאפו הם מוכרים אותו. ואולם אין עם ישראל רוצה להימכר גם לאדונים טובים! אלה מוכרי העם! הם אינם מבקשים נזיד־עדשים משום שהם שׂבעים ללחם… או שירשו הון אבותם, או שהם חיים על חשבון הוריהם שעודם בחיים, או על חשבון המפלגה הם חיים, זו המפלגה שהיא מַתעה. הרשיעוּ, לכל הרוחות שבעולם, חִטאו מנוּולים, התבּוֹללוּ בעמים כרצונכם, לא תעשירום… אך אל תחטיאו, יָרָבְעָמִים, נתעבים, מוגי־לב. לא אתם יריתם במרגל הגרמני ברוסיה, פון ואַל, בווילנה. רק לעקערט. הירש לעקערט92. הבּונד לא ידע, הבּונד לא רצה לרמוס את הכּינה הגרמנית הזאת, הבּונדאי לעקערט עשה מעשה ציוני, מעשה בן־ציון, מעשה יהודי. עוד אתמול שמעתי, כאן בוויטל, מפי אחד היהודים המעטים שנשארו אתי בחיים, אוי לאותם חיים בלא עַם… זה היהודי איננו בּונדאי, ואולם הוא חוזר על דברים ששמע, דברי חרפּה, דברי בלע: במה היא א”י של ישראל? הן העם הערבי חי שם על האדמה ההיא זמן יותר ארוך מאשר חיינו שם אנחנו? – לא היכּיתי את היהודי לחי בדבּרוֹ זאת באוזני, שתמים היה. בו ברגע שדיבּר דברים לא שלו, שכח שכל הארץ, ארצות אסיה הגדולה מכּל יתר חלקי העולם, לפניהם, לפני בני עמיהם ובני דתם, דת מוּחמד. גם ארצות שאר חלקי העולם אינן סגורות לפניהם כמו שהן נסגרות לפנינו. לא הפליגו עוד, לא תעו עוד ספינות מלאות המון ערבים על פני מדברות ימים ואל שום נמל לא יכלו קרוֹב, ואל שום יבשה לא יכלו רדת. רבים מהם קפצו לתוך גלי הים, מאלה הספינות קפצו נערים פועלים, נערים שעלו על פועלים, נערים ששאפו, שרצו, שחלמו להיות פועלים… זה חשוב יותר… פועלי עכּו“ם, פועלי הסתדרויות, סכים את הדרך לפועלים מבּוֹא בגבול עבודה. הו, הו, אתם המנצחים בווארשה על חברת הנאָדל־בּראנזשע93! אלה בעלי הנאָדל־בּראנזשע הנעלבים, העלובים, שעזבתם לאנחות ולשֵדי־אדם, אלה שׂרידי המוניכם, עם האחרונים היהודים חַשנו מפלט לנו בשאפּ… כמעט כל אחד מהם, מחניכיכם, מעוֹשי ושוֹמעי תורתכם־פלסתר היה לו בית־חרושת קטן בבית לפני המלחמה, העסיק כמה פועלים וראה חיים ועשה עוֹשר וקרא באהבה את הפאלקסצייטוּנג94, והיטה אוזן לדרשות של עמנואל95 ופיתה את שכנו לשלוח את בנו אל אחד מבתי־הספר של די וועלט־שולע, בה בשעה שהוא, שעסקיו השביחו, שלח את בניו לבית־ספר של גויים ובין חבריו עשה תעמולה לצישאָ96 – די וועלט־שולע97 אלה עמי־הארצים המנוּולים! זו הרדיפה לצליל מלה שדופה, זו המליצה הנבובה – די וועלט־שוּל! אני הגבר הכּרתיה, די וועלט־שולע זו! ראיתי את חניכיה באִבָם, את הילדים והילדות היהודים המצוינים, עם העינים התובעות, הבוערות, השואפות ועם הרוך שבנפשם וראיתים לאחר כמה שנים בקלקולם, לא נשאר בנפשם וברוחם כלום מכל אשר הביאו אתם מרחם אֵם. הם עשו בהם שָמות, בקרבם, בקרב לבּוֹתם הקטנים, הם ביערו מקרבּם את הכל, ביעור חמץ, ביעור יהודי, ואם מבערים מילד את “הנקודה היהודית”, מבערים בו במילא את נקודת האדם…די וועלט־שוּל! ואין בו אף זכר מכּבשוֹנוֹ של עולם… ראשונים שבגדוֹלי הבּונד חפצו לבער את היידיש מפי המוני ישראל ולא עלה להם, שהיה להם להמוני “עמךָ” חוש־הריח יותר חזק ומעוּלה בנוגע לעסיס־חיים שבשפת עַם מדוּבּרת, ולא הצליחו, אצל המונים מבוגרים לא הצליחו, והצליחו מעשה שׂטן אצל הקטנים, התנכּלו לה ליידיש ב”די וועלט־שוּל“, שהוציאו ממנה לכתחילה את דם התמצית, כיהוּדיה אדוּקה הממלחת את חתיכת האוּמצה שהיא מביאה מן האטליז. הוציאו, מיצו ממנה את כל חִיוּתה, לחלוּחיתה, שבשבילה נלחמו ההמונים עם ראשי בּריוֹני שלהם… זו היידיש שב”וועלט־שול" זו! מין יידיש כחושה, צנומה, ריקה, נתרוֹקנה מתוכה, יידיש בלי רש“י, בלי שלום־עליכם. את שלום־עליכם (את שלום רבּינוביץ) המה מהללים, זה נבוּב־הלב שלמה מנדלסון, פּוֹשׂק שפתים ריק, מי שהיה חסיד (אוי לחסידים!), מי שהיה לאפּיקוֹרס (אוי לאפּיקוֹרסים), ואחר־כך נעשׂה לבּונדאי (אוי לו לבּוּנד!) – מנדלסון זה מדבּר בו בשלום־עליכם רברבה. ידידי, בעל הכשרון טרונך98 ואיש במכאוֹביו, מתכחש לכל מה שקרוב לו, שחי בו, ומודה בחליוֹ, במחלת־הרוח שבּו, במה שזר ורחוק לו, בבּוּנד, כותב ספרים על שלום־עליכם. הכניסו כמה מעשיות משל שלום־עליכם משובשות לספרי־לימוד טמאים שלהם, המתנכרים לרוח הילד מישראל – אלה גוֹנבי הדעת! – שלום־עליכם ולא סביבתו, ולא רוחו ולא אוצרות ירושתו ולא חלומותיו אשר הפרו אותו! שלום־עליכם בלי אותם הסממנים שעיצבו את שלום־עליכם, את פּרץ, את כל אלה שקדמו להם ואשר באו אחריהם הודות שלא נטמאו בה בוועלט־שול זו! אלה מחוללי תנועת השמד הרוּחני במיטב עמנו, בהמונינו, בעֲניינו, במסכּנינו, שהשׂניאו עליהם את עצמם! הם עשו את אשר עשו הגרמנים הרוצחים, חרפת כל העולמות והזמנים: הם השניאו עלינו את עצמנו! את עמם! אלה השֶפְנֶרים שמצצו בעצמם בבית־מדרש יהודי את חוט־שדרתו, נהנוּ, שמנוּ, שׂבעוּ וּבעטוּ בו ובמאכל נביאים מרוב טובה, מרוב עושר רוחני, שלא עיכּלוהו, שאינם ראויים וכדאים לו… שֶפנר דיבר אלי בהתמרמרות מזויפת: מה הם רוצים, הציונים, מן הערבים העניים, איזה תואנות הם מבקשים עליהם, באיזה אכזריות הם מנשלים אותם מעל אדמתם… זה הבּוּר, המוּמר־להכעיס, זולל החֵלב הזה, זה הלץ השטחי בטבעו – הוא אוהב… את הערבים! שמלוֹא כל הארצות, ארצות־המזרח, הנם, ובכבוד ובהוקרה. ההסיתו בם האנגלים את מישהו, על־ידי לוקים99, טשֶנסלֶרים100 וסֶמוּאלים101 שונים (סֶמוּאלים! אוי לנו!) לעשות בהם פרעות כמו שהם מסיתים מזמן לזמן בנו? מה לבני הבליעל, ראשי הבּונד שלנו, לאותו “מושל פלשתיני”, המדברים בלשון אחת במה שנוגע לעם ישראל? מושל א”י השואל את אחד היהודי, את ז’וּכוֹביצקי, על גג בית במגדיאל: “הנה אני מתבונן אל סביבי ורואה את העובדים בשדות ובכרמים כאן – יהודים! יהודים! רק יהודים!… לערבים אין אתם נותנים דריסת־הרגל אצלכם? הכרזתם עליהם חרם…” כך שואל גוי לא תם, רק מִתַּמם. – אדוני המושל, ענה לו היהודי ממגדיאל את אשר ידע המושל לכתחילה: פיסת ארץ זעומה במידה, קצרה, צרה, קטנה ישנה בעולם הגדול, על פני הארץ הרחבה, על פני אדמת ה' הגדולה, שאנו נרדפים עליה באכזריות כה נוראה על־ידי כל הגויים, פיסת ארץ קטנה שאנו יכולים לעבּדה, כדי להסיר חרפּה מעלינו, חרפּת בּלבּולים ועלילוֹת דם ממש – ועינכם צרה בנו גם בפיסת ארץ זו? ולערבים – כל ארצות המזרח להם הן… המושל שמע את אשר ידע והחריש… ואולי התבּייש קצת באותו רגע בפני עצמו. אלה השפנרים, העמנואלים, הזיגלברגים (זה האחרון מן המין היותר גרוע שבהם) מצח נחוֹשת להם, מצח זונות! מי כמוהם יודע את עוני המונינו, מי כמוהם ראה אותם בסבלותיהם, בכלימתם בין זרים, עוֹינים ומתנכּלים לחייהם. זה האחרון ראה את עמו־לא־עמו בראשית כּליוֹנוֹ החרוץ – אשריהו שברח בעוד זמן, שאלמלא נשאר, לא יכולתי לקללו כמו שאני מקללו ויורק בפניו עכשיו, שהיה נספּה עם כל ישראל אשר איננו אוהב, ואת הבוגד שהוּמת עם קדושים איני מקלל ואיני יורק… איני יורק בפני מת. איני יורק בפני עוכרי ישראל, משרתי הגסטאפּוֹ במחיר, שהשׂיאו מוות על אלפי יהודים, שהיכּוּם בלשון: לאלה יש כסף, יש זהב, יש אבנים יקרות, יש סחורה… אותם אהרוג, אם אך יהיה לאל ידי בבוא שעת הכּוֹשר, אך לא אקללם, לא אירק בפניהם אחר שהגסטאפּוֹ הרגה את עבדיה החרוּפים מישראל. כמעט כל מרגלי־החרש היהודים אשר עבדו את הגרמנים באמונה, לאחר כמה זמן נהרגו על ידם… ידנו היתה צריכה להיות בם… כי הגרמנים הרגוּם לא בעד מעשיהם הרעים, לא בעד תועבותיהם, אלא משום ש“ידעו” יותר מדי, ועוד משום שנסתם ודלל מקורם, לא היו עוד פעילים כבראשונה… כהם כקבּרנים, להבדיל, בטרבּלינקי ובשאר מקומות־הטבח לעם ישראל, מכיון שנחלשו ואין בכוחם להפריד בגופות היהודים הנחנקים בקיטור האש והַשלך את הגופים המרוּסקים והשסוּעים בעודם חמים לתוך החפירות, הורגים גם אותם ובוחרים בחדשים, זה עתה הוּבאו ברכבת והוּצאו להורג. על זה אני יושב ובוכה וקורע בלבי ורושם רשימות־דווי אלה, ואם אני נפנה בכל פעם לצרות שמלפני פרוֹץ מלחמה זו, הוא משום שכואב לי עוד עתה, ככלות כבר הכל, עוד כואב לי, מכאיבים עוד לי אלה הדברים שבעבר… רבים וכן שלמים שבּנו, אוהבי הצדק והיושר, שואפים לשוויוֹן האדם האמתי, לשוויוֹן העם היהודי עם שאר העמים, הזכוּת לעבודה ולחיים שלו השוֹועים מתוך תוכיו, רבים וכן שלמים שבּנו שלא חפצו להחריש את הקולות המשוועים בלבות המוניו העמוקים, אלה הן ראו את בואה של הכּלָיה הנוראה הזאת על עמם, ראוּה, הודיעו והעידו עליה – ביאליק, סירקין, אחד העם, הרצל, טבנקין102, ארלוזורוב, ועוד עוד, לא יחידים ולא יתומים היו במחנה ישראל, אך אתם, הבוגדים, הבּונד, שריד המשכילים המתנכּרים לעם ולרוחו בו ודומיהם, זאת האגודה, בת נעוות המרדוּת של החרדים. לא לתוך הרימון אלא לקליפתו הם דואגים, זאת האגודה – כל מום בה. אתם הנחתם מכשולים על דרך החיים אשר סללו לעמם בעלי אחריות ואהבה ומבקשי מוצא שבהם. על־כן אני נפנה בכל פעם ממקום עומדי מעל פני הקבר הגדול הפתוח עוד, שעמי כולו, חלל גדול ורב בן ששה־שבעה מיליונים, כל העם, מוטל לפני. עוד לא נסתם הגוֹלל, בכל יום, בכל יום נוספים מאות אלפים מטוֹבי בנינו אל בור שחת, אל קבר באירופּה. הנה באלה הימים103 החלו וגמרו הגרמנים הרוצחים את מלאכתם בביאליסטוֹק, כל יהודי בּיאליסטוק נלקחו ונסחבו למוות… הנה הגיעה אלינו השמועה, כאן לוויטל, סתומה, לא ברורה, מרחפת באוויר – בשביל יהודים מאושרים שלא ראו זאת עין בעין… אנחנו ראינו את הנוראות, אנחנו יודעים את אשר היה באלה הימים בביאליסטוק, עיר ואֵם בישראל… ואין בוכה לה, אין מי אשר יבכּה לה. לווילנה היו מבכּים, על ליטא עוד בכינו, על לוּבּלין, וכל עריה מסביב, שפכנו עוד דמעות, וארשה קפאה בפחדיה, את וארשה כילו לסרוגין, למעלה משלוש מאות אלפים במשך חדשים וכמה ימים, ואת שארית וארשה לאחר ששה – שבעה חדשים, אם לא נביא בחשבון את קרבנות יום־יום אשר לא פסקו בגיטוֹ (מגֶנשה לזמנהוֹף) ובשתים, שלוש סימטאות השאפּים. אם לא ראיתי בעיני בכל פעם את הרוצח הפּרוֹפסיוֹנלי בּלֶשֶר ימ“ש, ואת הרוצח קלוסטֶרמאייר104 ימ”ש ועשרות עשרות רוצחים כמוהם, מבּריוני ס.ס., עוברים בחוצות על ריקשוֹת105 נהוּגוֹת על־ידי צעירים יהודים ויורים לימין ולשמאל… בווארשה תפשו חיים את כל משפחת הסופרים והעתונאים היהודים, את מוריה לעברית, ליידיש וללשונות הגויים, את כל אמני הציור והזמרה, לא בכו אף על אחד מהם, לא הזכּירוּם. כל אחד תעה, תהה, ביקש מנוס לעצמו, עלה עליות־גג, ירד למרתפים, ואולם הריגת יהודֵי וארשה בכלל עשתה רושם, צעקה לשמים – ובּיאליסטוק מי יבכה לך, מרכז צנוע, מקורי ורב לישראל ולתרבותו? אין איש… שבוע ימים לפני החל הנגף ההיטלראי בווארשה – הנגף החל בבתי־מחסה הילדים העניים בכל קצות הגיטו. שניים, שלושה ימים לפני זה – ביום סגריר של שבת – נכנסתי עם חנה שלי אל אלחנן צייטלין106, שיצאנו מבית־מחסה היתומים של קוֹרטשק107. היינו נוכחים במחזה108 שהציגו חניכי בית־היתומים בלשון פולין. האולם היה מלא. נלחצתי אל זרוע חנה רעיתי, שנעשה לי צר עליה, והיא אף היא התבוננה בי בצער שהעלה דמעה בעיני… צר לי חנה, לחשתי לה; צר לי על כל היושבים לפנינו (אנחנו ישבנו בשורת הכסאות השלישית), שהם נדונים למוות… בשתי השורות הראשונות ישבו ראשי־הקהילה… (אין אף אחד מהם בחיים. נהרגו). אכן, ענתה חנה קצרות, את אלה אשר מאחורינו אין אנו רואים… ולחצה את ידי. נכנסנו לאלחנן צייטלין, בנו של ר' הלל, הצעיר. הגשם ירד. מצאנו שם את זקן סופרינו בווארשה… אלחנן שמח אתנו עד מאוד ושאֵלַני ל“קללה”109, לשירי, צעקת לבי לבוא הידיעות הנוראות מלוּבּלין. קראתיהו באוזני ר' הלל צייטלין110. הוא הרים בהתרגשות את ידיו למעלה: רבונו של עולם, הלוואי שיתקיימו דברי הקללה הזאת! – צייטלין כבר איננו! מי מילל לנו, שיהרגו קודם את אשתו ואחרי איזה ימים יוּבל הוא, הסופר המצוין, הרב וירא־השמים בתוכנו, יוּבל בטליתו אל מגרש “הרכּבת” ועל המגרש יירה על־ידי מתועב גרמני לעיני המון יהוּדים המוּבל לטבח.

איכּה, גילבּרט, שלמה גילבּרט111 ידוע חוֹלי וידוע אֵש אלוהים! אתה ובתך הרכה, החולה כמוך והערה לדבר אלוהים כמוך, כמוך!

איכּה אתה, רעי כאח לי, חברי הטוב, ידיד נפשי זשאק לוי112 גם אתה! גם אותך תפשו, אותך שכולך רגש, כולך אש לוהט, אמן הבימה, איש הלב והרגש, אוהב ישראל בין מעטים כמוך, גם אותך הובילו לטרבּלינקי? מה טוב שלא ידעת בה בשעה שלקחוּך למוות, שלפני יומיים הובילו את שני ילדי, בנציון ובנימין, אשר אהבת ואת אשתי אתם, את חנה אשר כה יָרֵאתָ בכבוד, אשר כה הערצת. הוֹ, לוּ נשארת בחיים, והיית אתי כאן. אתה הוספת צער על צערי ומחַזק אותי בו.

אחי שלי, דוב שלי113, צעיר ממני וכאָב לי, כאָב דאגת לי. אהבתני. לא אמרת זאת לי, כמו שלא אמרתי לך באהבתי אף אני, אחי יקירי, ואתה כה בחלת בה בחיַת העם הגרמני, כה ניבאת רעה אשר תבוא הימנו לכל טוב וישר. אַיכּה? אתה, אשתך דוֹרה היקרה, בנך הרך בן ט“ז114, שיצא עם חלוצים אל העיירות והיערות – הוא הומת בין נערים טובים ונכוחים כמוהו עם נקמתם הגדולה שלא הוציאו לפעולות. מי ינקום את נקמתנו מאת העם הפרוע והמתועב הזה?… אַיכּה? האומנם לא נראה זה את זה על אדמות? הצבא התּוּרקי (לא העם, רק הצבא) בהסתת הגרמנים של אז, עם אותה רוח המשחית בם של עכשיו לכל עמים, אלא שלא נתכוונו במלחמתם אז רק לישראל, הם הם אשמים בדם האַרמינים אשר שפכוּ התּוּרקים, אם כי כהן גרמני בא לפני השלטון התּוּרקי והמליץ על הארמינים וביקש רחמים. בין עם השרצים הרב לא נמצא גם כהן אחד מהם אשר ישאל את הארורים באדם: מה אתם רוצחים את ישראל? למה לכם כל הדם הזה? התּוּרקים נלחמו שכם אחד עם הגרמנים, על־כן הריחו בדם שכנם. התּוּרקי הורג בארמינים, עַם יריבו שהיה לו עמו חשבונות, למעלה ממיליון איש. העם הארמיני מצא לו מגלה יסוריו, מי שמבכּה אותו, גואל דם, בסופר מזרע יהודים, ביהודי ורפֶל115, ועַמו הוא, עַם וֶרפֶל, לא יריבו של העם הפושע הזה, עם ללא ארץ, ללא טענות ותואנות, עם שקט ועני ועָנָו עמו, עם עזוב, מפוזר ומפורד בין רבים, כשנהרג על ששת מיליוניו ויותר, כשהוא כָּלֶה על ילדיו ועל זקניו, מי יבכּה לו? הוורפלים יבכּוּ כל עם, אך לא את עמם… הטוּבים’ים116, הסוקוֹלוֹבים117, בני נ”ס118, אלה היהודים המדוּמים שהצילו עתה, בימי איד אלה, את חייהם, לא ילמדו מאָבדן עמם כלום, לא ראו את הברכה בו בחייו ולא יכירו בקדושתם במותם מאומה, שנהפך עליהם לבם, שנלקה בתוכם מצפונם. מי יבכה לנו? מי יציב ציוּן לנו? מי יספּר ברבים בפרוטרוט על העם הגדול, על עם הלוויים בתוך העמים, על בני הנביאים, על יולדי האלוהים־להם על אדמות שהרגו אותו, את כולו, לא השאירו ילד, לא וְלד בבטן אמו – למעלה מששת מיליונים במשך ימים, מי יכתוב את ה“מוּסה דאַג” היהודי? כשהרגו באַרמינים בכה עליו בספר יהודי וכשנהרג העם היהודי – מי יבכה אותו? אוי, מה היה לנו! נפלנו, ירדנו מכל עם. על חומותינו, על חומת עיר, אם ירושלים היא, נלחמנו, על נפשנו אין אנו נלחמים. אנו מוכרים אותה בעד כל מחיר… כבר חדלו לשלם לנו בעדה, שאין להם חפץ בנפשנו ואנו משליכים אותה לרגליהם חִנם: רמסוּה! היא שַׁחה, שׁחה לעפר. עבוֹרוּ! הרגונו בנפשנו. את ר' יצחק ניסנבוים119, רב ולאומי בתוכנו – ראש השוטרים, המשוּמד והבוֹגד המאוּס120, הוא הוריד את זקן הציונים, את הרב הגדול אוהב עמו, הצדיק, אל הגרמנים להמיתו. המשומד שרינסקי! את יחיאל לערער121, את ישראל שטרן122, שני משוררים מצויינים. את פּאַן טדיאוּש123 לומדים ילדי ישראל על־פה, ואת “מיין היים” של לערער, יצירה שאינה נופלת באיכותה מן הפּואימה הנפלאה של מיצקביטש – מי מכּירה אצלנו? מי ניזון מן העושר הרב שפּואימה זו של לערער מכילה? ושיריו של שטרן רבּי־ההגוּת והלך־הנפש, האם מתמלא מהם עלם מישראל?… בדמי ימיהם נאלמו משוררים מצויינים אלה. מי יזכּרם? הוּבלו עם מיליונים לגרדום בעצם שירם. ארבעה קוֹמפּוזיטורים, בעלי כשרון ויכולת גדולים, יצרו מנגינות־לוואי לארבעת שירַי124 בימי החירום דווקא, יודעי־נגן גדולים ויוצרים, הלא הם: דוידוֹביץ125, בּוימלגרין, אייזנשטיין126 וגלדשטיין127 – אינם! הובילוּם לטבח! ויחד אתם את חבריהם לכשרון הנגינה. את כל הציירים, אמני המכחול, המציירים על הבד וחוקקים באבן, את כולם הובילו לטרבּלינקי… בו ביום שהוּבאנו כולנו, כל היהודים הנשארים, שארית הפליטה – למעלה ממאת אלף איש, כל הרשומים והעובדים בשאפּים בשביל הצבא של העם המתוֹעב הזה, הוּבלנו בבוקר אחד למילא128 (רחוב ובנותיה בגיטו). לאחרי לינה שם בלילה, כלומר תליה בפחדי מוות באוויר, קמנו ויצאנו מחנות מחנות בסך. בקרן מילא־זמנהוֹף הבדילו בינינו. את אלה למוות ואת אלה לחיי ימים ושבועות עוד. אני הייתי, אני ובנַי אתי, באחת המחנות שיצאו בבוקר אותו יום ממילא – לאן? למוּת מיד, אם למוות נדחה לזמן־מה? את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע… את אשר ראיתי לא העליתי גרה זה קרוב לשנה. הלא זה קבור אתי עם שגעוני. אני [לא] אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכּה ויַכהה בי… אני מעביר פה זכרון משהו ממה שסיפר לי אתמול מר שמואל שיינבּרג, שכני במלון, בוויטל, זה שיינבּרג שהציל את בני ואותי, גם אותי, שהושיבנו בעגלה ביום אחרון להיות יהודי בווארשה ויצא אתנו דרך השער. לפני בית החומה 72 לֶשנוֹ, העבירנו והביאנו אל בית־חרושת ברובע של הגויים129 בתור פועלים, ומשם באנו למערה מתחת האדמה130, מחבוא שהכין לנו גוּזשיק ידידי. הוא אף הוא, מר שיינבּרג, עבר עם מחנה יהודים אז, בעבור כל יהודי וארשה הנשארים תחת השבט. במילא עמד שעה קלה עם כל המחנה בקרן הרחוב שהבדילו שם בינינו אם למוּת מיד ואם למוּת לאחר זמן קצר. ובעיניו ראה את האֵם ואת הנער הרך בן עשר, אחת־עשרה וכינור בידו הנופלת. כשהיה עומד הוא ואמו לפני בּראנד131 (שם שרץ משוּקץ ומזוּהם בצורת אדם… זה שמיום הראשון להתפרצותה של החיה הגרמנית לווארשה היה הוא ממוּנה על עדת היהודים הגדולה בווארשה, עדה כבת חצי מיליון נפש…); בּראנד זה, רוצח נבזה מטבעו, רוצח להנאה… אַת עובדת? קרא רכּוֹת לאשה – לכי לך, וזה הנער לשמאל! זה הכינור שבידו – מהו, תנגן? – בני הוא, והוא מיטיב לנגן, לא לפי ערך שנותיו, ניצח בקוֹנקוּרס של מאה כּנרים, קיבל ציוּן להצטיינוּת ראשונה. – ינגן לפנַי. – הנער ניגן… אני הן שמעתי מנגנים בפילהרמוניה, גם בווארשה ובחוץ־לארץ, קרא שיינבּרג ועיניו רחבו. ואולם אלה לא היו אצבעות. נפש, נפש ניתרה על נימי הכינור… לא שמעתי נגינה כזאת מימי. לאחר שהוריד הנער את ידו עם כינורו למטה, ציווהו בּראנד מתוך צחוק קל, לסור לצד שמאל ולאמו הירשה לשוב אל השאפּ, אך נענה לה ונתן לה להילָווֹת אל בנה למוות. את המראה הזה ראיתי וזה נחתם בלבי… זה היה בּראנד! בּראנד! שטוּרמפירֶר של הס.ס… – גמר שכֵני. לא גמר, רק נאלם לרגע כדממת אַזכּרה למנגן הרך ולאמו, ושוב נעור וקרא: בּראנד זה! בלֶשנוֹ… סמוך לשאפּ שלי היתה סַפָּריה. היה טרוד שם בסַפּריה אדם נוח וטוב, אֶרנסט, יהודי מווילנה, סַפּר אמן ומנוסה בתער־גלבים. את אשתו וילדיו גזלו ממנו באחת הבּלוֹקאדוֹת, הובילו למקום שהובילום עם אלפים באותו יום ועשו בם מה שעשו באותם הימים עם מיליונים יהודים – הרגוּם. בּראנד הרוצח היה בא אליו יום־יום להסתפר ולהתגלח למשעי. ביכּרהו על כל הספּרים שבווארשה. מזמן לזמן הביא לו בתור תשורה חתיכת בּוֹרית ריחנית, מי־פרחים צלוֹחית ועוד… לאות רצון… כמה פעמים שנסבּוּ הדברים לרוצח זה, אמר לי הספּר האומלל והישר הזה מתוך תמהון… “בעצם, מר שיינבּרג, איננו בּראנד זה מן הגרועים ביותר, זה דַבּרוֹ אלי בנחת ומתוך בת־צחוק… לא הוא, ולא שכמוֹתו הובילו את אשתי ואת ילדי להורג!…” באחד הימים, בחַדֵש הס.ס. את צידם על היהודים העובדים־קשה ורעבים בשאפּ, נכנס בּראנד עצמו אל הספּר, הכניסוֹ אל האוטו שלו, הביאוֹ אל בית־העולם של גֶנשה, ציווהו לצאת ולהתרחק כמה צעדים וירה בו והרגוֹ לספּרוֹ, באותה בת־צחוק שהיתה מעלה חיה מתועבת זו בדבּרוֹ אתו, בהושיטוֹ לו את צוואר־הנחשים שלו לגילוח.

ראיתיו, פני מנוּולים, שמנים וחיוורים, בּראנד זה – ראיתיו ולא ראיתי; מלצר, כפי שמספּרים, מגיש בּירה לגרמנים שיכּוֹרים בבית־שיכר. מלצר זה ראיתיו, בצאתו פעם אחת מבית הקהילה בימים הראשונים כשהחל הנגף והציִד על יהודי וארשה, וטשרניאקוב כבר איבד את עצמו לדעת, ואני עם כילינוביטש132 העתונאי, כמדומני, או עם גווזא133, אחד מעורכי ה“היינט”, רצינו לדבּר עם וליקובסקי134, עוזרו של טשרניאקוב בקהילה, בדבר הסופרים והעתונאים, המורים, אמני הציור והמוּסיקאים היהודים, להגן עליהם, להביאם למקום בטוח. הוא [בּראנד] המרצח, המנוּול, יצא ואנחנו נכנסנו… יש בו מן הניווּל שבפני כל גרמני והרבה הרבה משלו במיוחד, בן־מינו של חית האדם הפירֶר ימח שמו, בהוספת בת־הצחוק המגואלה. וליקובסקי היה נודף ממנו ריח רע… ידעתי שבּראנד זה עתה עזבוֹ. וליקובסקי השיב את פנינו בדבר שביקשנוהו בתור אחד העומדים בראש הקהילה, בהחל ימי אֵיד ומוות כללי. רק לשנים, שלושה סופרים בעלי ערך, אמר לי, אנו יכולים לדאוג… עזבנוהו מתוך אמירת שלום קרה… מדוע חרה לנו? על שלא רצה לחסות ולהגן רק על שלושה מאתנו?…. הן גם שלושה משלנו גוזמא היא. הקהילה לא היה ביכולתה עשות משהו לטובת אחד מראשיה… למה חרה לנו? – מדוע לא אמר לנו היהודי הזה אמת? מדוע לא חדל להיות ברגע הרת כלייה מוּחלטת לכולנו, העורך־דין הנבוּב, עם שמץ מן התיעוב שדבק בו מהבל טומאת פיה של אותה חיה, בּראנד? רק שמץ. כלומר, שלושה מאתנו, רק שנים, שלושה.. כן… שניתן לו רשימה, במי אנחנו בוחרים לחיים… והשאר, השאר – יבּדלו למוות… בימי החורבן האחרונים, חורבן האחרית של עם ישראל בווארשה – נהרג הוא עם חבריו היושבים ראשונה בקהילת וארשה, בבנין מחלקת הדואר זמנהוֹף 19135, על מגרש האוּמשלאַק… תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. אלה המוּמתים על־ידי בני העם הרוצח – לוּ נפלו בידי בחורי החלוץ הגבּוֹרים והקדושים כנפול אחדים שעמדו בראש הקהילה ושעשו שם זר מעשיהם, לא הייתי מזכּירם. ואולם אין פושע בישראל שלא אָנוּד לו בנפלוֹ מיד עריצי ופריצי החיה הגרמנית בצורות בני־אדם. גם כילינוביץ, גם גווזא היקר אינם כבר. את כילינוביץ ואת כל משפחתו הובילו בראשית ימי הכליון שהוּכרז בווארשה. וגווזא הישיש – בהרוֹס המרצחים אנשי הס.ס. לביתו – איבד את עצמו לדעת.


21.8

ס.ס.! ס.ס.! כמה אני בּוֹש בכל פעם מקרוֹא ומהזכיר ראשי־תיבות פּגּוּלים אלה המדברים רק באגודת־רוצחים מסוימת כבת מיליון בני בליעל ואולי יותר, בה בשעה שאת מעשי הרצח והתועבה כל העם הגרמני הפושע עשׂאם, קיימם ורָצָם, רָצָם… הס.ס. הם שליחי הציבור הרע ביותר על פני כל האדמה, המצייתים, המוציאים לפעולות… הס.ס. – ענין של ארגון הוא אצל הגרמנים ארורי היקום. אלה אמני הסידור והאורגניזציה, שגויים טיפשים, מוּגבּלים ואם מלומדים שביניהם, גומרים על חכמתם זו, חכמת הארגון, את ההלל. רינן, מוֹמסן136 ועוד רבּים חריפים ועזי־עט כמוהם ורבּים רבּים קטנים, חצופים, גסים וּנלוֹזים מהם מפארים ומנשׂאים אותה, זו החכמה להרֵע, לדכּא ולהכניע, הַכְנֵעַ, הַכְנֵעַ… הַכְנֵעַ כל מה שמתנער, מתרומם, שואף, חורג לצאת מלב האדם החי… יש אשר בעָברי על מה שכתבו המעולים שבהם, והייתי מתקנא אגב קריאה בכוח הרומאי, זה כוח האורגניזציה שלו, שפעלה נפלאות, שחוֹללה… אך עד מהרה נקעה נפשי מכל זה… קסרקטין! לכל הרוחות שבעולם, קסרקטין! הכל יש בו, גם צָו, משמעת וסדר – הכל הולם בו, הכל מתאים, משתווה, דומה, נושאים ונותנים בד בבד, הכל, הכל יש, אך האדם, האדם אַין. מקהלה של קולות וקול אַין… הקול, קול אלוהים, איננו מתהלך בגן חייהם, קול אלוהים אשר באדם. זה כוח האורגניזציה! בכוח האורגניזציה שלהם לא בנו בו לעצמם בנין־עד, החריבו עמים בו וארצות וסוף־סוף השׂיאו מוות על עצמם. עוד בטרם היות והשתלט המכונה בארץ, עִסה הרומאי ולָש בבשׂרים, בּשׂר עמים. שׂמם בתנור, אָפם ויצא העגל, ספק בעל־חי ספק דומם, הזה, ויצא האדם המכוֹנה. הרומאי – אבי אבות האורגניזציה, לקח את האדם ויבן ממנו צלע, צלע־מנגנוֹן, מדבּר, עושה, מקיים כאדם, אך אדם איננו. זאת הנצרוּת… לקחו את אחד הישוּעים שלנו, עשו בו כרומאי העושה בתוך שלו, עשו בו מה שלבם באליליו חפץ. לאחר שאת האחד מהם, אחד בין רבּים ישוּעים, הרגו, עשו מן היהודי ההרוג מטעמים לפי רוחם וטעמם בם, שׂמו בו, בברמינן היהודי, את מיטב סממניהם ונופת, נוֹפת שֹמוּ בו לבלי הכיל, שהחך היפה, הטוֹעם, בּוֹחל וסוֹלד בו, נוֹפת מתוך אכזריוּת שבלב, עד שבּטלה הנקודה היהודית, הישועית בַּבִּרְיָה, בששים רבוא… ואולם בּליל משונה ובלתי־טבעי של תורה בדויה137 נתפרסמה, יצאו לה מוניטין, קנתה זכות־אזרח בעמים ובארצות הודות לכוח האוֹרגניזציה של רומי ויורשיה שופכי־דם כמוה. למה היא להם, זו הנצרוּת שהשקיעו בה כל־כך הרבה כוחות ויכולת של ארגון? אם כסוּת עינים היא להם? האם הם זקוקים לכסות עינים? אם אין הם רוצחים אלה את אלה בגלוּי? בה בשעה שעריהם וכפריהם שוקעים בים של כּנסיוֹת עם צלבים, עם יערות־מגדלים נישאים, חַדים, מלוטשים בחניתות – את לב השמים המה דוקרים. למה הם קולות הפעמונים, אוזנים תצִלֶינה? אם כלי־קודש הם להם? אם הסתּר־פנים? הן כל אלה המכשירים מריעים, מכריזים על האוֹרגניזטוֹרים שמָשחתם בם. מי מבּאי העולם הזה איננו יודע שאלה הבתים לנצרוּת, שמהם יצאה הרעה לא רק לישראל, אלא לעמים כולם?…. במקום “המשפט” הזה, שם הרֶשע…

אלה הגרמנים עַם לא היה, ואַל נא, אַל נא יהיה! תלמידיהם המובהקים לרוֹע של הרוֹמאים ועולים עליהם באכזריוּת רצח, במעשי תועבה, ובזוּהמה שבנפש. ארגון הס.ס. – למה הוא בא? בזבוז כוח של אוֹרגניזציה לשווא – למה הוא? בה בשעה שזה העם המקולקל בתכליתו זומם לעמי הארץ כּוּלה, מתכּוון לקעקעם, להחריבם ולהימלאוֹת מחוּרבּנם – למה לו אלה הבריגאַדוֹת לכליוֹן היהודים?…. הן כל הגרמנים, מקטן ועד גדול, זה זרע המרעים, יודעים את אשר נעשה בנו, יודעים אשר רוצחים אותנו אלפי אלפים בכל יום, יודעים את מקומות־ההריגה אַים. כשהרכּבוֹת הטעונות ומלאות צאן יהודים מכל ארצות אירופּה עוברות דרך גרמניה – יודע כל ילד־ממזר בה לאן הרכּבות מוּבלוֹת ואת אשר נגזר עליהם, על העומדים בהן צפופים ושוממים. השרצים הקטנים מנוֹפפים ידיהם, אשר לא תיבשנה: לטרבּלינקי, למוות!

הם יודעים כולם! כי הם, הם אשר מינו את הס.ס. לרצוח את כל היהודים מכל המדינות אשר הרסו שם לבוא! הם, הם הפקידוּם על זה, מילאו את ידם. המפלצת העומדת בראש העם הראוי לה, הלא הוא האידיוֹט האיום והנורא, לא היה יכול לאַרגן בכוחו ובכוח חבר־הרוצחים אשר אתו. העם הגרמני לא רק הסכים לרציחת עם ישראל, רק חפץ בזה, הכין הכל לזה, תיקן את הדבר. והוא, הגולם המתועב, הסכים. הוא, זה השיקוץ המשוֹמם, לא רק נתן לזה הסכמתו, אלא נטל על עצמו את כל האחריוּת של רציחת עם גדול, אך נעזב מכּל. לא גדולה אמנם הסכּנה הנשקפת לו לשׂעיר שוטה ורשע מרושע זה, ואולם מחמת שהם רוצים לשים על ראש אידיוֹט העוול הזה אצטלא של גבּורים, הם מכריזים על־ידי לבלריהם המאוסים רקבי־הנפש על הסכנה הנשקפת לעולם מהיהדוּת העולמית… עוד יבוא יום וימצאו גרמנים הוכחה וראיה לפסוקים בישעיה ובשאר נביאי ישראל: נבזה וחדל־אישים וכו’… אכן, חָליֶנו הוא נשׂא ומכאובינו סבָלָם ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוּכּה אלוהים ומעוּנה. והוא מחוֹלָל מפּשעינו. ואולי? – העם הרשע הזה, ביוֵן רשעתו שהוא שוקע בו, בשכרון תוֹעבוֹתיו, מאמין לפעמים באמונת אליל: “אולי נשקפת סכנה מרציחת עם… אולי יהיו שילוּמים… ועל־כן… אנו, אין אנו יודעים… האומנם? כזאת וכזאת עשו אנשי הס.ס. ליהודים בפולין? בעתונים לא הודיעו על זה, לא רמז… להיפך, יום־יום הכריזו על מעשי הנבלה של העם הזה בחוץ, ולא דיברו על היהודים בארצות הנכבשות. האמַנו שבארצות הנכבשות הם שקטים ושום תקלה לא תארע להם, לא יגעו בם לרעה.” – כה יתנצלו לפני שופטיהם קשה… אשר לא ישאלוּם על זה מאומה…

על־כן, להווי ידוע לכם שלא רק הגרמנים ברוּבם, ברוב שבחר בו בהיטלר, בשיקוץ משוֹמם זה, ידעו ע"ד ששת־שבעת המיליונים יהודים שנהרגו בתור בבת אחת, אלא אם נמצאו בשמונים המיליונים ממזרי־האדם עשרה תמימים, הם אף הם ידעו את אשר שליחי רשעה שלהם עושים עם עַם ישראל… גרמנים סוחרים, מספּר שולצים וטבּנסים, האחד “הטוב”, כביכול, שבגויים האלה, רייריך138, שעמדו בראשי שאפּים – פחים־מוֹקשים ליהודים שנמלטו לשם לעבודת־פרך ולגוויעה ברעב, אם לא מכר בלחם את חלוּקו האחרון – אלה השאפּים שלא היו אלא כתובת מדויקת לרוצחים, אנשי ס.ס.: כאן אפשר לשלוח יד וליטול להריגה יהודים מן המוכן… בכל יום שני וחמישי צרו על השאפּים, וסחבו אותם מעל־יד מכונת־עבודתם, מעל האָבנַים. בעד צעד מתון ומרושל אחד אל כנופית היהודים והיהודיות והילדים שהָעמדה בחצר השאפּ לבד (בשאפּים העסיקו גם ילדים, כדי להצילם ע"י עבודה), אשר נגזר עליה להובילם אל האוּמשלאַק ומשם… צעד מתון אחד – ונוֹרה האיש ונפל בחצר בית־החרושת לעיני הנידונים, לארץ, מתבוסס בדמיו.

אלה הרייריכים, השוּלצים139, הטֶבֶּנסים140 – היו יוצאים מדי פעם ל“רייך”. הם הגידו לקרוביהם. מדבריהם־סתם ידענו שלא כיסו על מעשי־הרצח במיליוני בני־אדם, אך ורק שהם יהודים. לא העלימו על רציחות ילדים, אלפי אלפים ורבי רבבות ילדים נוּפּצים אל אבנים, נקבּרים חיים עם הוריהם, נחנקים ונשרפים בהבל־קודח־עַם ודבקים, רכים, קטנים, בגופות בוגרים, רכּים וזכּים אף הם.

בין אלפי הז’נדרמים הרוצחים לרוב, נמצאו לפעמים שנים, שלושה אשר ראו, הורידו ראשם והחרישו; כזה אשר לקח מאת יהודי את פרוטתו האחרונה, אך לא היכּהו, ויש אשר הבטיח ליהודי – שהעניק לו לא אחת ולא שתים מטובו, את השעון היחידי נתן לו, את עדי אשתו שנשאר בידו… – הבטיח לו: “אני יוצא למולדת, אספּר להם, לשלי, על הרחובות ברובע היהודים הריקות מאדם… מה הם חפצים מכם? מה זה נותן ומוסיף לנו?” טען הגרמני (תמים או מתּמם?); “סוף־סוף הלא נפּוֹל במלחמתנו, מדוע הם מבאישים את ריחנו באף העולם כולו במעשי תועבה שלא לצורך? הם, עושי התועבה, יתחַבאוּ, אל החוֹרים ימלטו כעכברים ואנחנו ניתן את הדין!” החייל הזה יצא לזמן־מה למולדת וכמוהו עוד… הם סיפרו למעטים מה שרוב הגרמנים ידעו… אנשי הס.ס., אלה הרוצחים, שהיו יוצאים למולדתם בכל פעם, הם פשׂקו שפתיים וסיפרו בבתי־השיכר על כל הגבוּרות והגדולות אשר עשו ליהודים שכבר אינם!

חַוה פוֹלמאן141 היקרה! אַיך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים? אני לימדתיך142, עברנו על ישעיהו, לימדתיך לשׂחק על הבימה, אותך ואת חבר חברים רכים כמוך ע“י “החלוץ”, דז’לנה 34.143 שיחקת את “יעקב”144. – אַיך, חַוה היקרה, ה”שיקסלקע" היהודיה, עם טל הילדוּת על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך, יצאת עם ניירות של “גוֹיה” לערים ולעיירות ששם הוֹרגנוּ…

אַתּ זאת, שעמדת בבית־הנתיבות חרוּביֶשׁוֹב145, אַתּ, את זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית־הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם…

אמנם לא את כולם שלחו… רבּים אשר נורו, נדקרו במקום. אַת ראית את הדם: השפוך, את הילדים אשר רוּטשו ונהרגו באשם אמוֹתם ואבוֹתם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם – והרגוּם – שהפצירו בם, ברוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… ואולם היית בכל רע, שהתעלפת! איך זה לא יראת להתעלף? יהודיה שכמוך אסור לה להתעלף, להתאַפּק היית צריכה! הנה היית בכל רע… התעלפת! למה לך הניירות בכיס שמלתך, אם אַת מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שׂימי את ניירות הגוֹיה… גוֹיה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבֶּלזשיץ… אַת, או חברך אתך, סיפר לי שראה את בתו של דוד פרישמאן, אותה ואת ילדה האחד, או השנַים?… שסחבוּה אל הרכבת, הכניסוה אל אחד הקרונות. אַת! אַת נזכרת בו בחייל? אולי לא גרמני היה? הוא דיבר אליך גרמנית? אין זו ראיה שהוא בן העם הזה… גם דוד פרישמאן דיבר ברצון גרמנית, ואהב, אהב להתמרמר גרמנית, גם החייל התמרמר, לא בכה… נדמה לך, חַוָה היקרה, שדמעה עלתה בעיניו… הן לֶסינג, לסינג, זה, שכתב את “נתן החכם” ונתכּוון לו, ליהודי שלא היה חכם ביותר146, ליהודי גיבּן, זה הגרמני בן דת משה הראשון… הן לסינג הוא המודה, המעיד עליהם, על בני העם הגרמני, שאינו יודע לבכות, שאין דמעה עולה בעשת עיניו… אולי התמרמר? אינני בטוח… גם גרמני מִתּמם – יש אשר הוא מתמרמר ולבו בל עמו… איני מאמין שאמר לך אמת, כלומר: “אלמלא ראיתי זאת עתה בעיני – לא הייתי מאמין בכל אלה. אני נדהם ממראה עיני, אני אספּר במולדת, באוזני אמי, אַחיוֹתי ומכּירוֹתי… אינני יכול לחשוֹת ואולם אָפוּנה, לא תאמַנה לי…”

תמים אוֹ מיתּמם? איך שיהיה – ממזר הוא! התמים – ממזר הוא בזרע הגרמנים ואם מיתמם, דבריו ממזריים הם… ואך לחינם הוא חושש לשֶלו במולדת. יאמינו, יאמינו, הם כבר יודעים, הם ידעו לכתחילה!

אַיך, חַוָה, הרכּה והעזה! תלמידתי האצילה עם חירוף־הנפש של יוחנן מגוּש־חלב, גם אַתּ בת גליל אַתּ, הגליל דרכך. ואַתּ? איך? עוד בקרקוי אַתּ כּלוּאה?147 בקרקוי נצוּדוֹת, צדוּך, חטפוּך, יונתי ובת־נשָרַי! לאחר הפצצות שנפלו בבתי־קפה אחדים שהתערו, של רוצחי הס.ס., אסרוּךְ! החשדו בך? הגידי להם שאַתּ עבריה והסירי חשד זה מעליך… אין הם מאמינים שבת ישראל תזרוק בהם פצצה… ואולם אַל, אַל תגידי להם – שעבריה אַתּ, את העבריה הורגים, יהרגוּך, חַוַה’לי, יהרגוך. עבריה מכיון שבאה לידם – נהרגת.

ביום שמונה־עשר לינואר, בראשית שנת 43, נדהמו ז’נדרמים רבּים בגיטו: שנים־עשר מהם נהרגו על־ידי חלוצים ו“שומרים” צעירים. מתוך תמהונם נפלו הרוצחים. שליחי הס.ס. שעמדו מרחוק וז’נדרמים רבים שברחו נדהמים מפני צעירי ישראל: די יוּדען שׁיסן! 148

דברי תמיהה אלה מפי ז’נדרם יעקע מאוס ומתועב שמעתי באוזני בברחוֹ, ברדתוֹ במדרגות הבית אשר עלה בם להרגנו. “די יוּדען שיסן!” קרא במבוכת תמהונו. הנשמעה כזאת! היהודים יורים! די האַבּען פּיסטאָלען!”149 באותו רגע הסתכּלנו בּבּית אלה בעיני אלה וצחקנו מר. לא ידענו ברגע זה מה גדול בו ביעקע זה: הרוצח או השוטה? אהה, כי שניהם גדלו בו במידה שאין למעלה ממנה. שוטה ורוצח – היטלר, שיקוץ משוֹמם, סמל העם הרע והמתוֹעב הזה – הוא סמל עַם הגרמנים כולו.


23.8

בסמרטוט הפּאריזאי של הרוצחים, ב“פּאריזר צייטוּנג” של אתמול, כתב איזה ארחי־פרחי שלהם על “תורת הגזע”… גועל־נפש עד להקאה אוחזני בעָברי על דברי ההבאי והשקרים שלא לצורך, שהם מקשטים כל ידיעה ואם גם שמץ אמת רצחנית יש בה… אלה המליצות הנבובות, השדופות־קדים, שאינן אומרות ואינן מוכיחות אפילו לאחד משלהם. כל גרמני יודע, הקורא כמו כּתבן כּתב־הפּלסתר, שכל הכתוב הוא בדוּי ומגוּבּב כזבים ביסודו. ואולם כל עתון המלא תוך ומרמה אינו מופיע כדי שיקראו בו הגרמנים ויאמינו במה שכתוב בו, אלא כל מה שבא בעתון לא בא כידיעות משדות־הקרב, לא כדברי פּוליטיקה מתבּררים ומתלבּנים, אלא כדברי סיסמאות… כצָו… ביום 23.8 יצא צָו… אנו הגרמנים, באשר אנו יושבים, רוצחים, נחתּים – מצוּוים היום להאמין במה שאָמור היום כאן!

כל מכתבי־העת הגרמנים בכל אתר ואתר – אינם אלא מכתב־עתי אחד, אַשפּה אחת, פּרצוף משוֹמם אחד, כידיעות מן החזית המתחילות: אויס דעם פיררהויפּטקווארטיר150. כך גם בשאר עמודי ודפּי העתון, כל החומר הכּוזב הפּוליטי, הטענות, הגוזמאות – מעור אחד, כוונה אחת בולטת, גם ההסתה ביהודים, כלומר ביהודים שמעבר לים (שבארצות־אירופּה כבר אינם, רצָחום עד אחד; מאתיים היהודים בוויטל ועוד כמה במקום עוד אחד, רוּבּם מתכּחשים לעמם ומיעוטם כמעט שהם מתכחשים לו – אינם באים בחשבון כנשארים בחיים) באה בו ביום בכל העתונים של ה“רייך”. אותו הפּלסתר, אותה הדיבּה, אותה בדוּתת־התוֹעבה, ואותו הסגנון של הני אינשי ממערת פריצים.

אין לך יום שלא ידברו בכתבי־הבושת של הרוצחים האלה ביהודים. ואולם יש אשר ידברו בעם אשר הכריתו אותו כליל, הרבה… כמעט על כל עמוד־קלון. עתון כזה מעורר קצת את הלב היהודי הנחבּא, מכניס בו קצת נחמה: “מרבּיצים” בם בוודאי כדבעי, על־כן נזכּרו בנו… ואנחנו נרצחנו, נרצחנו במיליונינו…

אתמול עברתי על מאמר מלא וריק. אל אלוהים, כמה ריקים הם הרוצחים הללו, על חייליהם, על כּתביהם ושאר חיתוֹ אדם שלהם! מאמר על “תורת הגזע”. הוא מזהיר את עמי העולם במדעיוּת היטלראית מפני עירוב דם גזע אחד בשני, שישנם גזעים נעלים ושפלים במדרגה. אינו מעלה שם יהודי על לשונו בשנַים, שלושת עמודי המאמר, ואולם כל המאמר נושם ומהבּיל שנאה לעם אשר רצחו, על ילדיו ועל פּריוֹ בבטן נשיו. בסוף המאמר ספקתי כף, ספקתי. כן ספקתי וכאילו מחאתי, צעקתי וכאילו צחקתי; בסוף המאמר… זהו: אנו מזהירים רק על ערבוב וטמיעת דם גזע בגזע, ואולם אין אנו אומרים שיש לכלות עם־גזע אחר כדי שלא להיטמע בו…

אל אלוהי, אתה, אתה יצרתהּ את החיה הרעה הזאת ונטעתהּ בין עמים פה על ארץ!

להווי ידוע לכם, לכל בּאי עולם: אין אף גרמני אחד באירופּה שלא ידע את [אשר] עשו עושי־דברו עם עַם ישראל… הם הרגו את כל היהודים במיתה משונה, התעללו בם, אפילו בילדים בטרם המיתו אותם.

את בני, את צבי, אשר נשאר אתי (נשארנו שנינו במקרה עד־עתה עוד בחיים, נתיני חו"ל אנו ובוויטֶל אנו יושבים), בני צבי, כמה שבועות לפני ההרג הכללי עצרהו ז’נדרם, הכניסו אל סוכת השמירה ואמר לו: “יעצט ווערדעסט דוּ שטערבּען” 151

בני, נער בן שש־עשרה אז, קר־רוח, אמר לו: “איך ארבייטע!”152

“דוּ אַרבּייטעסט?!”153 – בו ברגע נתקלו עיני הז’נדרם בעיני חברו. כנראה, לא שׂשׂ השני באותה שעה לקראת הריגת הנער, שהז’נדרם הרים על בני מקל־חוֹבליו, היכּהו אחת ושתים בראשו, בעט בו והשליכוֹ מסוּכּתוֹ. הוא שב הביתה פצוע וצוחק.

חנה, אַתּ אשתי הנפלאה, אַתּ גלית לי בערב השני את אשר קרה לו לצבי. אַת לא צחקת כצבי, ואולם קור־רוחך בך, בדבּרך אלי ומבּטי עיניך העמוקות ומעמיקות בטובן… לא הביעו שנאה כי אם תוכחה. הנה גם זה אדם – “יעצט ווערדעסט דוּ שטערבּען!”

את מי הוֹכחת, חנה, חנה שלי? אם לא אותי הוכחת ואת עצמך? היה בו במבט עיניך האשמת וסיגוף עצמך. למה תוכיחינו? התחת אלוהים אנחנו?… האם אנחנו יצרנו אותה, את המפלצת הגרמנית? אם אנחנו טיפחנוה? לאחר שהרגו בנו פי עשרה מיוצאי מצרים, לאחר שהרגו בנו עד אחד, הם מִתַּממים זה לזה: אנחנו רק מזהירים את העמים לא להתחתן בו בגזע אחר ואין הדברים האמורים בו בגזע, שצריכים לכלותו.

אלוהים! אי לךָ שיצרת בו בעולמך זוּהמה זו!


24.8

עמי! – קראתי: עמי! עמי! ועמי אין… כאשתי אשר היתה, כבנציון בני, כבנימין שלי – היו, היו ואינם. גם עמי כך… היה עַמי ואיננו עוד. נהרג. כרעיה וכבּנים לי. הנה הוּרגלתי מימי נעורי לפנות אליו, אל עמי, הוי עמי! בכל פעם, בדברַי שהייתי מעלה על הנייר, לא היו אלה היהודים אשר אִתם גרתי, את יהודי בית החומה אשר ישבתי בה, את יהודי הרחוב שלי, את יהודי עירי, את היהודים אשר בתוכם ישבתי לא הכרתי154, לא ידעתים, ראיתים אולי בעברם לקראתי, פנים אל פנים, אך את יהודי העיירות הרחוקות, את יהודי הערים האחרות, אותם ידעתי נפש בנפש, אליהם פניתי, להם כאילו נתכוונתי בקָראי, יש מתוך חדווה ויש מתוך צער ויש מתוך שניהם יחד. בבואי לעיירה יהודית בפולין, בליטא, בווֹלין – לא שמתי ביחוד לב אל עמי, אל העיקר, אל המוני היהודים השוקקים ברחובות ובסימטאות אותה העיירה. המוני היהודים בעיר, בעיירה, הם העיקר! כאלוהים הם… עיקר שבלב, ולהסתכל בו דווקא, ואם אין אנו רואים אותו פנים אל פנים155. העם המפוּזר והמפוֹרד הלא תמיד הוא נמשל לצאן והוא נמשל לאלוהים שאנו מאמינים בו, שישנו, שהוא קיים, ואם הוא נעלם מעינינו. את העם – אין אנו רואים אותו, כמו שאין אנו רואים את האלוהים החי בקרבנו. בכל פעם אני, בבואי אל עיר גדולה או קטנה – עיר ואֵם בישראל, עיר־חתיכת־עם בה – כמעט שהייתי מתאַכזב, לוּלא הייתי סר אל בית מכירי האחד והשני, שמח במסיבת משפחותיהם ותו לא מידי. בקרון־רכבת, כשהייתי יושב ונשקף בחלונו הצר, בה בשעה שעבר ועמד קצרות על־יד תחנות ועיירות יהודים, הייתי מוציא ראש מתוך כליון לב ונפש: עיירות יהודים… כּמה כָּמה בנוּ לבנוּ לעיירה זו של יהודים, לרדת אליה, לשבת אתם, עם אחינו, לתהות על קנקנם, על אופן חייהם. עיר, עיירה של יהודים! אם קל הוא הדבר בעיניך? עדה – ואם פחות קטנה היא, אם פחות גדולה – רב יש בה, וציוני, גם משׂכיל, גם ציוני ואולי גם בּוּנדאי… ואלה אשר יצאו לתרבות רעה, גם אלה ברוכים יהיו… לולא ניתקה הרכבת ממקומה וירדתי אל העיירה, שמשכה בי… אך הנה ניתקה הרכבת ולָפתה דרכה באחת – היו ברוכים לי אחי, עמי! עמי כרעיה, כרעיתי היית לי, כבני לי, כבני משפחה קשורה, קשורה בנפש… הייתם לי יחד והוּבלתם, יחד הוּבלתם למוות.

עמי!…

אתמול הודיע לי אחד מן העצורים כאן בוויטל שהראדיוֹ באמריקה הודיע לכל העולם כולו שארבעת מיליונים יהודים נהרגו, נשחטו, נקטלו, נשרפו ונקברו חיים על־ידי הגרמנים באירופּה.

בם בימים שהראדיו באנגליה לפני שנים־שלושה חדשים הודיע על מיליון יהודים מומתים בידי הגרמנים היה לפנַי חשבון יהודי אירופּה שיָראו להגיד לעצמם את כל האמת, שיערו באותם הימים שחמישה מיליונים נהרגו על־ידי עם רוצח זה.

עמי!

אני בקָראי בקול את המספר הזה הכּני לבי… יסרוּני כליוֹתי. מדוע איני אומר את כל האמת? על מיליון ויותר יהודים אני עובר בשתיקה. הן אלה אשר אני מחשה עליהם, איני מביא בחשבון – מיליון ויותר – שהרגום אף הם, הם כשהם לעצמם – הרי הם עם! מיליון ויותר יהודים – הם עם. לא נשארו באירופּה אפילו רבע מיליון, מי יודע אם מאת־אלף נשארנו משמונת־תשעת מיליוני יהודים… אני מביא בחשבון איזה אלפים מיהודי פולניה, טשכיה, המתחבאים רצוצים, דוויים וגוועים במערות… אומרים שבאיטליה לא נהרגו כל אלה שמזרע היהודים יצאו, כל אלה שנתענו תחת יד הפשיסם הקשה… נתענו, כן נתענו, אך לא נהרגו ע"י העם הגרמני הרוצח. על־כן יכאב בי לבי כשהאנגלים והאמריקנים כילוּ חמתם באיטליה דווקא ובגרמנים אך מעט. גם באונגריה אומרים: עוד אַחינו נמצאים שם בחיים, אין להם זכויות בארץ ההוּנים, ותנאי־חייהם קשים! – גם הוּנים! לבי, לבי עליכם, ההוּנים! בשעה שאתם נופלים בחזית המזרח אני בוכה לגורלכם, אני משתתף בצערכם… הן אתם לא הוצאתם את עמי המתענה תחת ידכם להורג, לפריץ החיה הגרמני.

עמי! עמי!

גם אלה הרעים בין העמים, הרומינים, זאת ארץ הפורעים והפרעות בישראל – הארץ אשר היתה תמיד תחת השפעת הגרמנים הארורים בכל בני היקום. אם לא עשו כָּלה עם עמי היושב בקרבו כמו שעשו אדוניו הרוצחים מראשיתם – לא הייתי רוצה באָבדנם – אך יאבדו, יאבדו עם אדוניהם, זו חית־האדם הטורפת, ששמועות עוברות, מתפשטות, שברומניה כולה לא נשאר אף יהודי אחד בחיים, הם הם קיבלו מתנה מאת אדוניהם, ילדי השאול, לא את בּסרבּיה, אוֹדיסה, רק את יהודי בּסרבּיה, אוֹדיסה ונפותיה להרגם, מבלי השאר בם אף אחד.

עמי! עמי!

אתמול הודיע הראדיוֹ מאמריקה לכל באי עולם: ארבעת מיליון יהודים, ביניהם ילדים, נשים, טף וזקן, נהרגו באירופּה על־ידי הגרמנים, המשתלטים עליה, ואתמול, אתמול בערב, שמעתי את א' שיין, אחד העצורים בוויטל, בחדר מכירי שבא עמי לוויטל אף הוא, מר לנדוי156, מדבר, כאילו אל עצמו, מתוך הניעוֹ בראשו: שבעה… שבעה מיליונים הוֹעלוּ לגרדום…

זה האיש הרצוץ, השבור, הזקין בלא עת, לא ירא להגיד שבעה… קולו רעד אמנם, רעד אולי מחמת מוסר־הכליות שלו, שלא הזכיר את יתר אחינו בין שבעת מיליוני הקדושים.

הוי, עמי! עמי!

ראיתי תהלוכה של אלפי אלפי ילדים בארץ־ישראל. ראיתי עַם ילדים, אחד יפה ומחונן מן השני. ראיתי אוכלוסין יהודים בניוּ־יורק, במקומות עוד שבטי יהודים נחתים, בארצות עוד מעבר לימים… אל אלוהי ישראל! אַל־נא יכלוּ ביאוּשם כשיוָדע להם על הכּליוֹן השלם כאן… יתחַזקו, ישאו נשים, יבנו בתים, ואני בטחון, שיוָלדו להם טובים, ישרים ונאמנים מהם לעמם, יוָלד במשך זמן לא־רב דור גדול ועולה במספר על אלה שתּמוּ באופן כה מחריד על־ידי חלאת זוּהמת האדם. יוָלד עם! עם יהודים גדול ורב… אך עַם עם בית־המדרש שלוֹ לא יוָלד! בית־המדרש שלנו באירופּה, בפולין, בליטא ובווֹליניה – מתי יקום הוא? מתי יקום מחדש? אשה מישראל, אשתי, ילדה לי בנים נפלאים, אחד גאון ואחד שהשמחה במעונו… שהיו משכללים אותו, מעלים אותו, מוסיפים לו מרוחם – לבית־המדרש… אך בית־מדרש, בית־מדרש, פרי רוח איתן ונעלה, לא תלד…

הוי עמי, עמי ובית־מדרשו הגדול – שאינכם, אינכם עוד!


חֲלוֹם חָלַמְתִּי157,

נוֹרָא מְאֹד:

אֵין עַמִּי, עַמִּי

אֵינֶנוּ עוֹד.


בִּצְעָקָה קַמְתִּי –

אֲהָהּ! אֲהָהּ!

אֲשֶׁר חָלַמְתִּי

בָּא לִי, בָא!


“הָהּ, אֵל בָּרָמָה!”

אֶקְרָא רְתֵת:

עַל מָה וְלָמָה

עַמִּי מֵת?


עַל מָה וְלָמָּה

מֵת לַשָּׁוְא?

לֹא בַּמִּלְחָמָה,

לֹא בָּקְּרָב…


נְעָרִים, זְקֵנִים

גַּם נָשִׁים וַטָף –

כְּבָר אֵינָם, אֵינָם –

סִפְקוּ כָּף!


כֹּה אֵבְךְ בִּיגוֹנִי,

גַּם יוֹם, גַּם לֵיל:

עַל מָה, רִבּוֹנִי?

וְלָמָּה, אֵל?


27.8.43

אולי אוסיף לרשום על כליון עם, עמי?… כי זה שרשמתי – אין בזה כלום. העיקר, עיקר האימה – לא נגעתי בה. אולי אֶגע בה בהמשך דבר? ואולי לא אמשיך כלל… הן לא רק אנוכי, גם עטי שבור, ביחד עם לבי בי, עם נשמתי בי, עם כּוּלי בי נשבר גם העט שהיה, ברוב דברים שכתבתי בו, חלק מאשר חי בקרבי. איך שיהיה, את עלי־הנייר האלה אַצפּין, שבאם ימצאוּם רוצחים גרמנים פה אתי, יהרגוני, ומה שרע מזה, ישמידו את הרשימות המקוטעות, את המעט מן המעט אשר עולל לנו עַם רוצח ונבל, נבל מכל אשר היו לפניו ואחריו, אחריו לא יהיה עוד, הלוואי!


28.8

הן זה עם התועבה מזוהם הנפש יאבד, על כל מיליוניו יאבד, ובקרוב, עד אחרון רוצחיו. בזקניהם ובנעריהם יאבדו, בנשיהם וטפּם – ברגעי חייהם האחרונים, לפני עלות כל אחד מהם לגרדום, כי ישאל את לבו המגוֹאל: בשל מה אני נכרת מן החיים? בשל העמים שהתנכלתי להם, שאסרתי עליהם מלחמה, שהפרתי כל ברית, ששיקרתי, רימיתי, גנבתי דעת בריות… לא הא! לא הא! בשל ישראל שאוֹל תרד, בשל העם אשר הרגת, משום שהיה כה קל להרגוֹ, את כולו, על זקניו, נעריו, נשיו וטפּוֹ, טפּוֹ – עד אחד… צל טרבּלינקי, קבר ההרוּג הגדול, קבר עם ישראל כולו – ילווה אותך שאוֹלה, עם אַשמדאים ונבזי כל היקום. אמנם, הכרַתָ אותנו. באירופה, עד אחד, עד אחרון, כדי שלא ינקום בך האחד, האחרון, שפחדת, עם פושע ורקב־התופת, מפני גאולת דם אומה שלימה. לכתחילה אמרת: אך הפקר הוא, אין דואג לו, ואולם בימי ההרג הרב אשר הרגת בם, נפל עליך, עם פחדן ומוג־לב, עם שרצים, עם סחי ומאוס, אימה מפני יום־דין – ותהרוג את האחרון. כל זה לא יועיל, יד ישראל תהיה בך, אם לא על ידי אַחינו מעבר ליַמים, אם כי רחקו מאתנו, המומתים בארצות אירופּה – יד האידיאה, היהודים, רוח בית־מדרשה השרוף, רוח ישראל איתנה, רוח הנצחים תהיה בך לכַלוֹתך, להכירתך מן החיים, גם זכר לא [יהיה] לך, עַם, איך אכנך בסוף דברי אלה? שמך אשר יהלוֹם לך ביותר, אשר יגלה את כל ערוָתך, את מָשחָתך בך, שם חרפת ישוּתך – עם היטלר!


31.8.43

מדוע זה בדבּרי על דבר רצח עמנו כוּלוֹ באירופּה בידי הבּריגאדה של עשיית הכליוֹן ביהודים שבראשה עומדים אלפרד רוֹזנבּרג המזוּהם במזוּהמים, הימלר ראש הרוצחים הפרוֹפסיוּנליים בגרמניה, קריגר המשוקץ, סגנו גלוּבּוֹטשניק דומה לו וכל הכּנים המתוֹעבוֹת, אלה הס.ס., ימח שמם וזכרם יחד עם עמם כוּלם מכל היקום – מדוע זה בדבּרי באָבדן עמנו כולו בידי חַיוֹת נמבזוֹת אלה אני מדבּר בכל העם הגרמני הארור בעמים? שהוא הוא, כל העם בשמונים מיליוניו, הרג את ילדינו הקטנים, העוֹללים, את נשינו הצנועות, את בנות ציון היקרות, את האצילות, הענוּגות, את זקנינו בהדרתם, בפקחוּתם, בצער חיים הנוטים לערוֹב, בּערוֹב יוֹמם המיתוּם, את ישישינו, תרשישינו, מלוּמדי דעת ובעלי נסיון, אלה העומדים בסוֹפי ימיהם ומאמינים, כה מאמינים בחיי דור בא אחריהם, את צעירינו, תקוותנו לעתיד. לא השאירו איש… מלבד יחידים בוויטל ובעוד שנים־שלושה מקומות, שאינם ולא כלום… אין בנו אף איש. חולים מסוּכּנים נשארו, חולים בגוף ובנפש, אנשים שראו את הנעשׂה.. כל אלה שראו איך נרצח עַם – אינם חיים, אלא כך… ניטמטם בּרובּם של המעטים שנשארו כביכול בּחיים, האדם. היהודי לא היה בהכּרתם של רוב הניצולים גם קודם, הודות בגידת ריקים ונבוּבי לב ומוח, אינטליגנטים מדומים, בּוּנדאים, והודות הנבלים והנוֹכלים מן האגודה. מלבד זה העלמנו עינינו ממעשי התֶּבֶל של מתבּוללים סתם, אלה הפושעים שהיינו צריכים לצאת כנגדם בכלי־זין, אלה בעלי התאווה, שלא רצו לחטוֹא לבדם כי אם ברוב עם, כאותו חסיד של אתמול, אוכל טרפה היום וּמאכילה לאחרים, כדי לטמאם כמוהו. הנמוּשוֹת שנשארו בחיים – רוּבּן ממין היהודים הגרועים ביותר… הם ראו ולא ראו כלום. נשיהם ניטלו מהם, ילדיהם, הוריהם. הם, רק הם. כל אחד לנפשו ניצל (עדיין אין הוא בטוח שניצל), ולא למדו מזה מאומה… כאילו לא ראו, כאילו לא ידעו158… ואולי לא היו הגרועים ביותר אלא נעשוּ. אלה היהודים שלא התקוממו לכּני הגרמנים, לשרציו המאוּסים, אלה היהודים שלא הרגו בחלאת המין האנושי הזו בהתנכּלה לחייהם, ולא מתוך התקוממוּת לה נשארו בחיים, שנַים מעיר ואחד ממשפחה, על־ידי שירד למרתף בתוך מרתף, על־ידי עליית־גג שוֹממה בתוך זבל, בערמוֹת וּבגלי נוצות, או בעקיפין אחרים, שטישטשו אותם בתוך־תוכם – אלה על־פי־רוב נעשו יהודים גרועים ביותר, ובבוא יום־דין להם יש להתחשב במידה ידועה בגורמים אלה ולזקפם על חשבון פריצי החיות הטורפות, על הגרמנים, כולם! אשר ידעו, מנער בם ועד זקן, מכל אשר הם, [מה]שליחיהם־רצח עושים אתנו. אני חוזר על דברי: כל בני העם הרע והמתוֹעב הזה ידעו שהורגים את כל עם ישראל באירופּה, בכל המקומות אשר רגלי השרצים הנמבזים דורכות. ידעו גם כן, שמחנות הכּוֹזבים הגרפוֹמנים, ובראשם אַבּיר הזייפנים, השקרן הנבזה מתוכו, זה בעל־המומים, החלכה בגוף ובנפש גבּלס, שרק כזביו המחוּצפים ועלילות־הדמים הנוראות שטפל על עַם נצחים שיווּ לו בּרק פּיגולים, זו חוּצפּתו כלפי שאוֹל מהנה, בה מצא נתיבות בּלבּוֹת רעי בני עמו הנתעב כולו. הוא וכל השיירה יותר רוצחים מאשר מושכים בעט… ידעו כל הגרמנים קוראי עתוניהם שאינם אלא עתון אחד לכוּלהם, ידעו שחבר המרעים ממלאים את עמודי העתונים עלילות־שווא, דברי להג מתורגמים ממה שהעלילו על היהודים כזבנים־רוצחים מדוֹרוֹת העבר, ממזרים משלהם, משל עמים אחרים, משוּמדים נתעבים, רוצחי עולם, אַפּיוֹנים159 מנוּולים מלפני דורות, מבּשׂרם יחזוּ לנו. תמיד המה מוצאים ראש חמור במקדשי־ישראל, ראשי חזיר בבית־מדרש היהודים. אלה זוללי הדם, דם בהמה ודם אדם, אלה זובחי אדם כעגלים ושותים את דמו כמים, מעלילים על היהודים, מכריזים על הדם שהיהודים שׂמים לתוך מצתם, זו פת־ישרים צנומה וחיוורת, שאין בה כי אם לשבּוֹר את הרעב, ושיש בה כל כך הרבה מזכרונות עם חוֹרג ממסגרוֹת שעבּוּד מכלה את הנפש לחיי דרור, ולוּ גם למדבּר. ידעו הגרמנים הארורים שכל מה שכתב גבּלס, זה הסרסור המתוֹעב לכל עבירת זממה, שכּל העמל שבּריוֹתיו הנמבזות המכורות לבּוֹשת מכַתּבים – בשקר ובמרמה יסודו, ועשו את עצמם כאילו הם מאמינים. כמה חיילים בהכּוֹתם אותי, בהרימם עלי אגרוֹפים, בהוֹשיטם עלי רוֹביהם, צעקו בקול מעורר גוֹעל נפש: אתה גרמת למלחמה! אתה היהודי חפצת בה! כן, הם למדו את עתונם בעל־פה. כל גבּלס המזוּהם מתוכו היה שגור על פּי כל גרמני. דֶבֶר לוּ בּא, פצצה לוּ נפלה אל בתי המערכת שלהם, אל ה“דאס רייך”160, אל ה“פעלקישער בעאָבּאַכטער”161, אל ה“אַלגעמיינע”162 ושאר כתבי הפיגולים והרגה את כל מכַתבי־העמל – בו ביום היו מוֹצאים ממלאי־מקום, עוֹרכים וכַתבים מבין המוניהם, שלא היו נופלים במאומה מחבריהם לשקר, לתרמית וכל עלילת־דמים מתוֹעבת… את אשר סתם אדם עושה בכשרון פחות או יותר, עושה הגרמני בחוּצפּה! חוּצפּה ואי־הִכָּלם וצמאון תמיד לשפך דם – סגולותיו של כל גרמני, ימח שמו! על־כן איני יכול בשום אופן לבלוֹם את שׂפתי ואת פּי עטי בכָתבי בדמע ובדם את דברַי אלה, מהזכיר בכל פעם לרעה את כל הגרמנים, מקרוֹא את כל עַם הפּיגוּלים הזה בשמו ושלא להוסיף את תוֹאר השם וקללָתי, קללָתי נצח למתוֹעבי גויים אלה. לא היטלר! לא האידיוט השוֹמם הזה, לא זרע אדם בו, רק צוֹאה! לא צוֹאת האדם היטלר, לא רוֹזנבּרג מזוּהם הנפש ובן־זנונים, רוּח פּיגוּליו הרע של אותו גוֹלם המחַיהו, לא הימלר בן חלאת השחת, לא שטרייכר, לא גֶבֶּלס, אלה השרצים שעלו מיוון הבִּצה הגרמני, ימח שמם. לא שנַים, שלושה המיליונים של הס.ס. והס.א.163, לא הם, לא רק הם, רק כל העם הגרמני במיליוניו – הם רצחו במשך השנה האחרונה את כל היהודים, כשבעת מיליונים יהודים, שבעת מיליונים נפש מישראל! נפש! מְנֵה: אחת! נפש אחת! שתים! שלוש! ועוד, ועוד עד שבעת מיליונים… מנה, מנה… אסור להפסיק. הזכּרת נפשות־נשמוֹת זאת לנו, למעטים, לגרועים ביותר בּנוּ, שנשארנו בחיים, אוי לאותם חיים! מנה מנה, עד יבוֹש שׂפתך וּלשונך בּפּה, עד התאַבּן הקצף בזוויותיו. מנה מנה: ארבע נפשות מישראל, חמש, שש – ועוד, עוד… אַל תקרא בשמות הקדוֹשים, שאינך יכול להעלות שבעת מיליונים שמוֹת יהודים על שׂפתיך, שלא ידעתם, לא ידעתם, לא את השמות, ועל אחת כמה את נפש היהודים, את נשמתו. אוי לנו שלא ירדנו לא רק לסוף אלא לא לראשית דעתה… אוי לנו שלא הכּרנו את הנפש מישׂראל, אשר כּלתה ואיננה… איננה עוד… אנחנו בכל נפש משמשנוּ, פּשפּשנוּ, ניתּרנוּ, ניקרנוּ, טעמנוּ, מילאנוּ כּרסנוּ גם

הקיאוֹנוּ,

הקיאוֹנוּ ואכלנו עוד… ואל נפש עמנו הנרצח לא ירדנו, לא העמקנו, לא ידענוּה. אוי לנו! כל נפש מישראל שנרצחה בטרבּלינקי, בּקאטין, בוויניצה (גם בקאטין וּבוויניצה – נפשות מישראל נרצחו. את היהודים מסמוֹלנסק, מאוֹרשה וסביבותיהן – לקאטין ולדומה לה הובילוּ, את היהודים מוויניצה וסביבותיה בוויניצה כּילוּ). את קברות יהודי בּרדיטשב, קרמניץ, ולאדימיר־ווֹלינסק, ז’יטוֹמיר, מינסק, בּוֹבּרוֹיסק, הוֹמל, קוֹבנה, ריגה, מיטאבה, ליבּאבה ואלפי ערים ועיירות – לא פתחו עוד. אין כל [כך] הרבה פּולנים164 שהמיתו הרוצחים הגרמנים ותולים את הקוֹלר על הרוּסים. לא נפתחו קברות שבעת מיליוני היהודים, אשר אם לא אנחנו נזכּרם אחד אחד לא יזכּרם שום אדם מעם אחר… קלימאנסו165, זה האחד משבעת צדיקי אוּמות העולם, המכוּנה בפי מצוֹרעי־הנפש הגרמנים בשם נמר; מאסאריק166, זה האדם הגדול והישר בבני איש – הוא אולי היה שואל לשבעת המיליונים ונאנח עליהם. מאלה החיים אתנו היום אחד אולי בֶּנֶש167 הטשכי. הוּא בּוודאי יספּוֹק כּף לשבעת מיליון נרצחים מישראל, רוֹב מנינוֹ ורוֹב בּנינוֹ של העם כּוּלוֹ בעולם. שבעת מיליון שעוד היום לוֹפתות הרכּבוֹת דרכּן מכל קצות אירופּה למגרשי ההריגה, לחצרות ההמתה, לפּולין. בפּולין בחר העם בלא לב־אדם ובלא מצפּוּן, בלא דמעה (לֶסינג קרא פעם בתמהונו על אחיו הגרמנים: הגרמני איננו יודע לבכּוֹת!) לארץ־קברות לנו, באדמת פּולין קבָרָנוּ, על אדמת פּולין שׂרף את גופות מתינו, מטף ועד זקן – אולי להחניף לו לעם הפּולני, שרוּבו בּבערוּתוֹ שטוּף שׂנאה לנו, להשכּיחו ברציחוֹת היהוּדים את אשר הוא עושה לו. שבעת מיליון איש. מנֵה מנֵה, פּליט־כּליון חוֹלה, דָווּי באפיסת כוחותיך, מנֵה: שבע נפשות, שמונה, תשע… שאינך מכּיר. הן אתה סתם יהודי שניצלת. לא ידעת את הנפש האחת הישראלית משבעת המיליונים, לא ידעת את היותר קרובים במשפחתך, בביתך. הן בנך – הוא הוא שהיה168 בדעתו, ברצונו, להתקומם. חלוּץ היה, עם צלם אלוהים בפניו ועם חוֹתם אלוהיו בלבּוֹ – ואתה לא ידעת! לא ידעתן, לא הכּרתן… מנֵה מנֵה: עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה נפשות… צר לך שאין אתה יודע את שמותיהן… אַל יצר לך על השמוֹת! יצר לך, יהודי חלכה, על הנפשות שלא הכּרת! שבעה מיליון נפשות – שבעה מיליון טרגדיות. כמו שכּל נפש מישראל יש לה לכל אחת משהוּ שבנשמה משלה בחַייה, כך כל נפש ונפש במיתתה. מתה אחרת, הרגישה אחרת. כל נפש מישראל והטרגדיה שלה בהירצחה. אשתי הנפלאה, הנשׂגבה – ברגע הירצחה – צר היה לה על בּנציוֹן בן י“ד ועל בנימין בן י”א שהובלו אִתה, שהגרמנים הורגים אותם במדור אחר, ועלי ועל צבי שלא ידעו מתי הוּבלנוּ וּלאָן, לאָן הוּבלנוּ והוֹעלנוּ לגרדוֹם… לא ידעה שעדיין “חיים” אנחנו, שנשאֵר לאנחוֹת בשאפּ, שנשב לדכּאון בכמה מרתפים ועליוֹת־גגות, שנשב שוֹממוֹת יום ולילה בבית שוֹער פּוֹלני בּרוֹבע פּולנים בּווארשה, יום ולילה ויום באין תקווה להישאר שם ובאין תקווה לצאת… צבי שכב על הרצפה ונרדם, ואני על הכסא ישבתי וכה “לנתי”. ואחרי־כן – שלושה שבועות בין עשרים וחמישה איש ואשה במעי האדמה… לא ידעה חנה אשר כה אוֹהב, שאנו נעָנש בחיים… ובנציון שלי איך נהרג? זה נערי גבּוֹר־הרוּח ובעל הנפש האצילה, אשר ידעתי אך מעט… וזה בנימין, יעקב־בנימין הרך, עם שמחת־העולם בלבו ועל ראשו שׂערי, שׂערי… אשר נשר, אשר סוֹער ברוּח, אשר אבד ואשר ראיתיו בראש בנימין… בנימין עם שערותי בראשו ועם צהלתי בתוך עיניו – גם בני זה הרך, ואם לבו פתוח היה – לא ירדתי לתהום־לבוֹ. עוד לא ידעתי את נפשו, אחר היה בחייו הקצרים מאֶחיו ואחרת, אחרת מת… בּני, בּני… שבעת מיליון מיתות – שבעת מיליון טרגדיוֹת אשר לא תשוֹערנה. מנֵה מנֵה: שלוש־עשרה, ארבּע־עשרה, חמש־עשרה נפשות… לא את הנפשות ולא את השמות אנו יודעים. מה ששייך לנפשוֹת – תהום, כל נפש מישראל – תהום, תהום מעמקים ורמות, ומה ששייך לשמות – קרא: אברהם ויצחק ויעקב. היה בכל אחת מהן, בכל נפש משבעת המיליונים, משל אברהם, יצחק ויעקב, משל האָבות. לא היו מביישים שבעת המיליונים הנרצחים האחרונים את ראשיתם… מנֵה מנֵה!


5.9.43

סוף קיץ ארוך כנצח, כמוות, סוף הקיץ של ש' תש"ב.

ימי סוף קיץ נוראים, ימי שמש, ימי תכלת וימי מצוֹר על פּרזוֹת תחום סימטאות ורחובות יהודים סגוּרים ומסוּגרים, על שארית יהודי וארשה. כשלושה רבעים מכמעט חצי מיליון נפש מישראל שבווארשה זו כבר הוּבלו עגלות־עגלות ושיירות־שיירות למגרש השילוחים, הוּטענוּ שם בקרונות־הרכּבות עד להיחנק, נסגרו בם ונחתמו למוות, לפתו את דרכם לטרבּלינקי, לבּלזשיץ, לסוֹבּיבוֹר ולעוד מקומות, להריגה. נשארנו בווארשה, אחת התחנות האחרונות של אחרוני היהודים בה.


הרחובות בגיטו –

גיטוֹ! הגיטוֹ! לכתחילה, כשסגרוּנוּ ברובע של יהודים (יוּדן־פירטעל), אסוּר היה לקרוא את תחום־המושב (חלק עיר היותר אַנטי־סניטארי, עלוב ומוזנח) שבו סגרונו בשם גיטוֹ!… אלה הגרמנים הנתעבים, למרות שהם רגילים לצווֹח, להרים קול זוועות, לקרוא בגרון ובצעקות בלתי־טבעיות אל כל דבר של מה־בכך שלא בא לעולם, הרי הם מחשים לכתחילה על מעשי רצח ואלימוּת גדולים שהם מבצעים בפנים ארצות שהרסו לשם ושהם עוללים לעם היהודים כולו. בה בשעה שידם הורגת ובוֹצעת ביהודים, עינם נעוּצה ובוֹחשה בם בעומדים מרחוק. “כלום הם רואים?” משהתחילו לרצוח אותנו בהמונים חדלו לשיר את שיר גאונם, את שיר הורסט וֶסֶל, “כשדם יהודי מטפטף מִפּי המאכלת”. כשהתחיל דם יהודים לטפטף מפי מאכלוֹת – בכל אשר הבקיעו, בכל אשר הרסו לבוא, נדם שירם. חדלו לשיר והתחילו לעשות. כשהזממה יצאה לפעולה, המחשבה למעשה, בהחל הרצח בנוּ, הכּליון החרוּץ – חדלו להתריע עליו. כשהתחילו למַמש את התכנית, את תכניתו של בן־הזנונים, של צוֹאת האדם, אלפרד רוֹזנבּרג, וחברת הריקים מן העולם התחתון, נזהרו בה הרוצחים כגנבים מאוּסים, מוּגי־לב נבזים. לא היתה זאת בושת גנבים, אלא חששות של גנבים הבּוחשים את הקרקע. ימינם רוצחת כבר הוֹיה בנוּ, בהמונינוּ, ובכף היד השניה הם מאהילים על גבּוֹת עיניהם: התבל… מה היא אומרת? ככלבים עזי־נפש, ככלבים שוטים ומצוֹרעים חרצו לשונם קודם כנגד עם־היהודים העלוב, המפוזר והמפורד, שפיזרוהו אל כל עברים והפרידו ביניהם, הפרידוּם… אלה הכלבים רעי־הנפש כל־זמן שנבחו לא היתה נשיכתם מסוכנת כל־כך. משהתחילו לנשוך נשיכה מעמיקה בנו, נשיכה עד היסוד, ומכַלה, מכַלה אותנו – חדלו לנבּוֹח, חדלו לאיים בקולי קול. על קצות אצבעותם המה הולכים עם הקרדוֹם המוּרם נכון לתנופת המחי… הם עצמם לא האמינו שיעשו, שיפיקו את זממם, שיתנו להם, הם… הם, העמים כולם, שיתנו להם לבצע את אשר הם יוזמים לעשות לעַם שהָפקר לכל עַוָל ומרצח, לעם בלתי־מזוין ובלתי־מוגן בפנים הארץ, עַם שוקט ומחשה ורחוקים המה מן החזית ודבר אין להם עִם הנלחמים… גיטו! הם יָראו לכתחילה, תולעי־הרקב האלה, את שם־הגנאי “גיטו” אשר חפצו בו, חלמו עליו, אך חששו לו… מה יגידו הם, בחו“ל? באנגליה מה יגידו? ובאמריקה מה? ובשאר חלקי העולם?… הן ירימו שם קולות־זוועה! לא כדי להגן על ישראל, אלא להשתמש במעשה זה כדי “להשחיר” את פני גרמניה. “ראו אף ראו! – יקראו מעבר לימים – כמה הם מזוהמים, אלה חדלי־האישים, זו חלאת האדם, אלה הגרמנים! חידשו את התועבה, את מעשה־התועבה של ימי־הביניים, שאנו, עמי תבל, הרעים שבנו, המקולקלים שבנוּ, מתבּיישים בו עד היום, מפני דלות־הנפש של העמים, מפני זו ילדוּת־פראים של ממציאי הגיטו, קובעי סימטאות צרות בין חומות סגורות לבני־אדם העולים עליהם בכּל, אלה מתקני גיטו וטלאי־הקלון בימים ההם! ראו אף ראו עד היכן מגיע רקבונו של עם־היטלראים בזוּי ומבוּזה זה, להיכן הוא מוביל! עם־נבל זה שהקים ממשלת מרעים וזדים, פליטת אַשפּתוֹת מסוֹאָבות, מחַדשי גיטו, תולים בזרועות ובדשי־בגדים של עם נאור, עם תרשישים, אותות־קלון! עם כזה, מחַדש ברקבונו מעשי הוללות וחרפּה הללו – להיכחד מן העולם הוא צריך!” כך האמינו הפושעים בהכּרת מעשי התועבה הרבה אשר הם עושים, הכירו בכל מָשחתם בם, האמינו מתוך הכרתם ובתמימותם של זדים מנוּולים, – על־כן הכריזו משפט־מוות לאלה אשר יקראו את הגיטו בשמו. אחת היא אם בפה ואם בכתב. לאחר כמה חדשים ראו עם־הבּריוֹנים הארור, ראו ונוֹכחוּ הרוצחים “התמימים” – שלא דוּבּים ולא יער… הפקר אנו! דבּרי הראדיוֹ באנגליה, באמריקה ובכל מקום נשאו מדבּרוֹתיהם, הודיעו, הכריזו בּרבּים, השתוֹממוּ, שוֹממו על תעלולי העם הרע הזה, העם הגרמני ימח שמו, ואולם אף בהגה לא הזכירו את אשר הוא עושה ואת אשר הוא מתנכּל לנו, לעם ישראל כוּלו… שחייו תלויים לו מנגד, שחיי עם תלויים בשׂערה, העם אשר חטאוֹ לו כֻּלָהַם, שהביאוהו לידי מצב נורא זה, במצרי־שאוֹל אלה… אנחנו, מיליוני היהודים באירופּה, יותר נכון: יהודי אירופה המזרחית, יהודי ליטא ופולין וּווֹלין ורוּסיה (פני יהודי רוסיה ולבּוֹתם בם לא הספיקו עוד להיטשטש כליל), אנחנו שהוֹרגנו – עם ישראל כולו! יהודי גרמניה ודומיהם, שהוֹרגנו – עם ישראל כולו! יהודי גרמניה ודומיהם, שהוֹרגו אתנו אף הם, קרבנות־חינם הם, המפלצת הגרמנית העלילה עליהם בשווא שיהודים המה. להד”ם! הגרמנים רצחו גרמנים כמוהם, גרמנים שמזרע יהודים מדוּמים יצאו, מזרע אנשים קרחים מכאן ומכאן… בדרכים דומים לזו, ובכיווּן דומה לזה של יהודים ואינם־יהודים, הולכים ברובם היהודים באמריקה ובשאר חלקי העולם. לכתחילה נידחו לשם, במשך ימים לא החזיקו מעמד בנפשם, התנכּרו לה שלא בכוונה, ולאט־לאט, בכוונה, השלימו לאלילים, לאלוהים של אחרים. אלוהי אחרים – אלילים הם לגבי יהודים מתכּחשים לעצמם! אנחנו, יהודי פּולין, ליטא, ווֹלין, פּוֹדוֹליה, יהודי רוסיה הלבנה ואוּקראינה כולה – בית־מדרש אחד גדול אנו, עִם ריח ורוח בית־מקדש שלא חרב בשבילנו עד היום! עלינו, בבית־מדרשנו הגדול לרוח ולנפש הישראלית במזרח־אירופּה, הקימו העמים את החיה המפלצת, את העם הגרמני ימח שמו, לכַלוֹתנו, שם הקימו עלינו את שמונים מיליוני בני לא־איש, שמונים מיליון היטלרים. ידעו, ידעו העמים שעם הרוסים לא תעשה חיה טורפת זו כָּלה, לא תוכל, לא עם הפולנים, לא עם הטשכים, לא עם הצרפתים, רק אותנו, אותנו לבד. הטובים שבעמים, הישרים בם, הנכוחים והחפּים מכל פשע, מלבד החטא הגדול והנורא שחטאו לעצמם, שוויתרו על עצמם, על עצמיוּתם, הקימו עלינו את הזוהמה, את גרמניה. לאחר שניצלו אותנו העמים – אלה העמים, הם מאמינים שספר־הספרים של נביאינו בעבר, שהם נזונים בו ואינם מעכּלים אותו, הוא דם התמצית שלנו שהם מוצצים (ואל קרבם אינו בא) ואנחנו, אנו כענבים סחוּטים אנו בפינת יקב. הם מאמינים שאחד יחיד אשר נישׂאו מתוכנו, מתוך המון עם ישראל, שהיה להם, אחר העבירם אותו מן העולם, לאלוהים – הוא הכּל בּאשר לכּל. לאחר הגָזלוֹ מאתנו – נתרוֹקַנו מתוֹכנו… ואין כדאי להתערב ולהושיענו מיד רוצחינו כוח. אכן, המשיח, שילדו לנו, לוֹ נכרע, לו נשתחוה, אך את אֶחיו, את בני משפּחתו הגדולה, למה הם לנו?… אלה העדים שאינם אִלמים – למה לנו?… אין נביא בעירו ואין משיח בתוך בני משפחתו!… ואולי… אולי יאמינו אלה הגויים שלא נס מוחם מתוך החשש שעוד ידנו נטויה… שעוד ניתן להם, חס וחלילה, עוד “ברית” אחת שלישית… והם – על הראשונות הם מצטערים, ומשום כך, אין שוֹוה, באמת, להניחם… “אנחנו, אמנם (כך המה אומרים, הגויים, בלבם ומשפשפים בהנאה מסותרת יד ביד) אנחנו לא נשפוך את הדם, יד הגרמנים תהי בהם, אנחנו מרחוק נעמוד, לא נתערב…”. אכן, לא התערבו העמים, לא מחו, לא הניעו ראש, לא איימו על הרוצחים, לוּ למראית־עין ולמשמע־אוזן… קברניטי העמים כאילו יָראו שהרוצ­חים יחדלו להרגנוּ… שתקו העמים בו בזמן שהוֹרגנו כולנו, העם כולו, על־ידי רוצחים, פריצי חית־האדם מן העולם התחתון. עַם־ישועים גדול ורב, אשר כמוהו לא היה ואחריו לא יהיה עוד. הומת על זקניו, נשיו, ילדיו, תינוקות בני שנה, בני חודש, בני יום, לעיני השמש בטרבּלינקי וסביבותיה. הרוצחים מחו ידם, והעמים – פיהם. עם קדוש ונשגב, בהשוואה לעמים אשר בתוכם הוא חי, הוּמת לעיני העמים ובעזרת העמים אשר בקרבם ישב. רוצחים ליטאים ואוּקראינים, עבדי גרמנים נאמנים עזרום, פּולנים התבוֹננו לזה ושמחו לאיד, לאיד עַם אשר עינו אותו הרוצחים לפני הירצחוֹ, אשר מרטו לחייו, אשר העלילו עליו, בטרם הוֹעל לגרדום, כל מעשה רע וכל תועבה, אשר היכּוהו, דרסוהו, התעללו בו ואחר־כך רצחוּהוּ נפש… אכן, שאוֹל, שאוֹל חטאתם, אתם האנגלים כפּולנים מָשחָתי המידות, האמריקנים כצרפתים קלי־הדעת, כפראי הונגריה, שהוציאו שלוֹשים אלף ויותר יהודים169, תושבים מימי דור ודורות, הוציאוּם מגבולות ארצם, אשר נולדו בה, אל גליציה המזרחית וערי אוּקראינה, בהרוֹס אל המקומות ההם החיה הגרמנית, אל לוֹע החיה הגרמנית. תיכּתב־נא העוּבדה, המעשה הזה שעשתה הונגריה בהשפּעת עם רוצח, שעשתה בת־הוּנים פּראית עריצת־לב – תיכּתב־נא לזכּרון! לזכּרון יכּתבו־נא מעשי “היוונים” בסאלוֹניקי! דבר אין להם עם היוונים היוצרים, יפי־הרוח, והרבה יש להם מאנטיוֹכוס אֶפּיפַנס הרשע, הצורר. “היוונים” בסאלוֹניקי עזרו שם לגרמני לאַבּדנוּ. שאוֹל, שאוֹל חטאתם, אתם העמים מסביב. ישוּע זה שילדנו לכם, שהעליתם, לאחר שהרגתם אותו, כאלוהים, השמימה – לא להשתבּח בזכותו העליתם אותו, לא להיטיב דרכּכם, לא לשפּר מעשיכם, כי אם להשקיט אמרְתם את מוסר כּליותיכם, להחריש את קול מצפּוּנכם בו, במרום, וע“י אבות קדושים, באי־כוחו על ארץ… הוי, לכמה מעט אתם צריכים כדי להשקיט בכם מוּסר־כּליות־ולב! הראיתם את הפּושעים בין הגויים ואת הרוצחים הזועפים בבואם אל הכנסיה להתוודות לפני הכּומר היושב ומצפּה להם בתאוֹ? הראיתם את הגויים ההם בצאתם מאת פניו מן הכּנסיה והם נוהרים ושקטים? שקטה רוחם בם, נחה דעתם… התוַדו, רחצו בנקיון לבם וידיהם, והרי הם יוצאים לפשוע ולרצוח עוד… אָחינו – לולא נהרג בידיכם, היה סוֹפק עליכם כּף: “לא הוֹשעתיכם!” אכן, אתם שׂבעי רצון ממנו, מאלוֹה הַרוּג… אך הנה, כפי הנראה – אין ישוּע אחד מספּיק לכם להשקיט בכם את רוחכם, את מוּסר־כּליותיכם, את מצפּוּנכם בכם, אתם צריכים לעם של ישוּעים מוּמתים, נרצחים, לא רק בני שלושים… לישוּעים זקנים, ישישים, לישוּעים עם לוֹבן שלג על קדקדם, אתם צריכים לישוּעים ילדים, ישוּעים תינוקות, לישוּעים במעי אמוֹת, אמהוֹת, בבטן שׂרה’ות, רבקה’וֹת רחל’וֹת ומרים’ות… תקווה נכזבה! לא יושיעו לכם אלוהים מוּמתים! עַם־אלוהים אשר רצחתם בידיכם, בידי ליסטים שׂכירים, לא יוֹשיעכם. בחייהם הושיעוּכם היהודים, בחייהם, מתוך חיים נתנו לכם את ספר־הספרים בעבר, את יצרם הטוב, וכוחות־יצירתם, הטובים והיפים גם יחד, יצירה מתמדת, משתבּחת בכל פעם ומגבּירה חיילים מדור דור. בחייהם, בחייהם, אם קשים היו חייהם ואם רעים, בחייהם אישרוּכם, ואם.בחיי מיצר… אתם, אתם שׂמתם עלינו מצור בתוך מיצר, במצָרים הוֹשבתּוּנּוּ, אך אנו, כל זמן שהנשמה בקרבנו, העשרנוּכם, אישרנוּכם, נמכּרנו לכם, לא בכסף כי אם מטוב־לב, מתוך דבקוּת ו”חוּלשה“, זו החולשה שבלב היהודי לאדם… מן המיצר קראנו לכם. יָה! אנחנו, גם בנוֹפך ראשון להתכּחשות לעצמנו, בראשית התנכּרות לעצמנו, בראשית ויתורים על שלנו, אנחנו קול מצפּונכם המייסרכם היינו, שעצר לפעמים בכם, ברעת רעתכם שלא תצא מן האחד אל השני, שלא תעשה בכם שַמוֹת… מן המיצר קראנו לכם – יָה! אנחנו קול אלוהים המתהלך בגנכם היינו. זה קולנו: אַיכּה? אַיכּה, האדם? זה קולנו שתּהיתם לפעמים עליו במבוּכה, נפניתם בתמהונכם לעברים: מאין? מאַין הוא בא, הקול?… באלה הרגעים כאילו נהפך בכם לבכם, נכמר בכם לאהבה ולשלום אמת, לא לנו כי אם לבינותיכם… אותנו לא אהבתם, לא ידעתם אותנו כמו שאינכם יודעים את האלוהים, אם כי ישנוֹ וחי, חי בּינוֹתינו; היינו אתכם, חיינו… ועתה, עתה הוֹרגנו עם כולו על אבן אחת… וע”י מי הרגתּוּנּוּ? ע“י עם נקלים ושודדים, שודדי ליל, ע”י עם־אספסוף היותר גרוע, ע“י הני בּריוֹני של עולם תחתון, דבר אין להם עם האדם באשר הוא אדם. כלבים מצורעים הסיתם בנו, המה טרפוּנו. טרוֹף טוֹרף יהודה. גם כתוֹנת־פּסים טבולה ומגוֹללה בדמו לא הבאם לו ליעקב אביו – שהוּמת יעקב עם זקניו, הֲמִתֶּם את ישראל סבא! הוֹרגנוּ! אוי לכם שהוֹרגנו!… וכי מה אתם חושבים? דם נביא אם הורגים אותו במקדש – צועק רק לרוצחים מישראל? וילדים וישישים בעם כולו – הם עוֹלים על זכריה170! הם נביאים יותר! דם ילדים וישישים, דם ולדות – מבטן קראָם ה‘~’~ ממעי אמם הזכּיר שמם, אך חינם הזכּיר שמם… הם הוֹרגו במעי אמוֹת. וכי מה אתם חושבים, רק לרוצח מישראל יצעק דם זכריה, ולגויים נצוּרי לב ומזוּהמי נפש, לא יצעק דם עם־נביאים לאחר שנרצח? בחיינו החיינוּכם ובמוּתנו על־ידכם, בידכם, נמיתכם, נכריתכם מן החיים… תקומה לא תהיה לכם. לישועים יש תקומה, לכם לא תהיה… קץ כל בשׂרכם בא אחרי שהרגתוּנּוּ… אנחנו – רוח־החיים היינו בכם, משעשיתם בּנוּ כּלה – אבוֹד תאבדו, בידי עצמכם תאבדו, על־ידי נבוּזראדנים. אהה, חית־אדם מזוינת! על כל זכריה שהרגו עבדיכם הרוצחים, שליחיכם־דמים בהיכל אדוני, בעולמו, על אדמתו, תתנו את הדין לנבוזראדנים. לכתחילה לא תתוודו עליה, רק תתיימרו בה, בשאוֹל חטאתכם, מתוך הנאה תתיימרו בה, מתוך גודל לב, מתוך רוּם־עינים, עד שתעירו בכם ותעוֹררוּ את התאווה לשפוך דם, דם זה וזה, זה על זה תשׂתערוּ ותכַלוּ, לא ישאר לכם זכר כמו שלא השארתם שׂריד גם לנו… אתם השלחתם בנו את הרע ואת המתוֹעב שבכם… אולי לא חפצתם באָבדן כולנו, אולי לא ציוויתם לו מתוך רמזיכם על כּליון חרוץ בנו, ואולם אתם ידעתם את גוי־התופת, משחת המידות הזה, שמכּיון שנותנים רשות לעם שׂטן־השׂטנים הזה לחבּל משהו מטובו של איוֹב – יחבּל לבניו ולבנותיו, אל כל זרעו, לדם תמציתו של איוֹב, לעתידו, לזרע הנצח שלו. את שארוֹ־שאריתוֹ יך בשחין… הוֹרגנו, כּוּלנוּ הוֹרגנוּ, נשארנו משפחה דלה, עלובה, משפחה של נמושות, משפחת מוּכּי־שחין, מצוֹרעי גוף ונפש בוויטל ובעוד שנים, שלושה מקומות נידחים בין מֵתי דור מדבּר־אירופּה. הרוצחים הגרמנים, זה העם המתועב, זה רקב הטינוֹפת בין הגויים כולם, עשו את מעשיהם אתנו במחשך, כלומר: לעיני שמש העמים והארצות, שכבשו לא במלחמה כי אם בחמת רצח, שהרסו אליהם… הרוצחים ברצחם אותנו, מתוך גילוי טפח ובכיסוי טפחים, גילוּ משהו לעמים שנכנעים לו, נרצעים – כדי להפיל בנו אימה על אחרים… הן זוהי ערמומית פּוליטיקה של חבר רוצחים אידיוטים נחותי־דרגה… זקוקים היו לתלות עַם, למען אשר יהיה בזה מופת לאחרים, שיקחו ממנו מוסר – וגזר־דיננו נחתך מבלי להטיל גורל, שהפקר אנו… בזעיר אנפין חיקו את ערמתם המבישה של פּוליטיקאים אנגלים: לחרחר ריב בין שניים כדי שיזכה השלישי. חיקוּם בנוסח אשכנז: כלָיָה במקום חַרחר ריב, במקום הָסֵת בנו את עם הארץ, חיקום בני עם נבל ובליעל! חיקוי זה אמנם יצוּדם למדחפות, שאוֹל יצעידם, לבור־שחת. ואולם אתנו עשה כלה בגבול ארצות העמים אשר דיכּא, ויחד עם זה חפץ לשדלם בהריגת עם ישראל, לפתוֹתם בזה: “ראו, את אשר אנו עושים עם עַם היהודים כשאנו רוצים, ראו וקחו מוסר!” והם, העמים שנכנעו לחרפת עמים זו, ראו, נהנו מזה, ויש אשר עזָרוּם… אלה הרוצחים לא הכריזו אמנם על מעשה התועבה, על מעשיהם יום־יום בעתוניהם. את דיבתנו רעה, בדויה מלב כסל ורע, הביאו… ועל עונש המוות שנדונים יום־יום אלפי יהודים על לא דבר לא הודיעו בעתון, שכל אמת לא תבוא בו! בראשית השמדת עם היהודים בווארשה, עם החל הקיץ ש' התש”ב, עלה בלב אוֹפיצירים גרמנים נבלים להתאַנוֹת לגָרי בית־חומה אחד בגיטו. הם עברו במכונה ברחוב זֶ’לַזנה171 לפני קרן רחוב אוֹגרוֹדוֹבה. בעברם עצרו במכונתם, עמדו על־יד בית החומה הגדולה בצעקה: “מן החלון הפתוח ההוא בחומה הָשלכה לבֵנה!…” העלו אותם אל אותה הדירה והנה דלתה סגורה על מסגר מבחוץ, המסגר העלה חלוּדה, שהיה נעול זה מחדשים. ואולם כל זה לא הועיל לגרי החומה, הוציאוּם והמיתוּם. הרי זה אחד מאלפי מקרי המתה והשמדה ביהודים בווארשה, בווארשה בגיטו, גיטוֹ סגור ומסוגר… לכתחילה – אסור היה לקרוא לו בשם, להעלות על הלשון את המלה גיטוֹ… מן הטעם האמור למעלה, משום חשש: מה יאמרו הבריות מעבר לים?… אחר־כך נוכחו… שאי לזאת – אפשר! אין פחד… הריצונו מכתבים מעיר לעיר: ליצמַנשטט172, רח’… מספּר הבית… בגיטוֹ… הן נודע להם בחו“ל – ולא כלום… “אך חינם חששנו!…” קראו ראשי הרוצחים הגרמנים מחַדשי הגיטוֹ, לכתחילה מתוך חשש – מה יאמרו הם… והם – לא אמרו כלום! אכן, לא ידעתם אולי: בו ביום שהרגו בו את יהודי ליטא כולה, על ילדיה ועל נשיה ועל שאר עַם היהודים בה, כמו שנודע לכם על כל אחד מכם הנופל בחזית, בו ביום, בו ביום! אתם יודעים מכל חַלליכם במלחמה, בו ביום. הוי, לוּ נספּינו בשבעת מיליונינו במלחמה! ואתם מודיעים בכל פינות ארצותיכם ועריכם: כך וכך משלנו נפלו מידי האויב, כך וכך מאווירונינו לא שבוּ… בּהרג יהודי גליציה כולה, יהודי רוּסיה הלבנה כולה – לא ידעתם! כאשר הורגנו בחבל לוּבּלין ובלוּבּלין עצמה, כולנו – לא ידעתם! כאשר נערפנו ונהרגנו כולנו בכל הפלך, עם רב, עד אחד בנו, ובמיתות משונות, מטף ועד זקן – לא ידעתם… לאחר זמן של חדשים, לאחר שנה ויותר הוֹדעתם בראדיוֹ לכל באי עולם על מיליון יהודים, קרבּנות־חינם… לפני איזה ימים אמר לי חוֹמסקי, שמואל בנציון חוֹמסקי, יליד ארץ־ישראל, שהראדיוֹ הודיע על ארבעה מיליון יהודים שנהרגו ע”י הגרמנים בארצותם שוד… הוי, מתי תודיעו על כל השבעה, על כל שבעת המיליונים ויותר? אתמול האמנתי שהוֹרַג עם ישראל בשבעת מיליוניו, ואולם היום, אויה לי, נוספו עליהם קדושים, יום־יום מוסיפים להיהרג. גיאיות ההריגה לא בטלו עוד, נדונים למוות חדשים לבּקרים! מוּבלים ברכּבות, במסילות־הברזל, דרך גרמניה כּולה, יום־יום, מוציאים מתוך מערות ומתוך כל מקומות־מחבואים – מקוּדשים להריגה. זה לא בּוּלמוֹס של רצח אשר אחז בם בעם ההיטלרים (שם־גנאי שהולמם יותר אין) המנוּול, כבּוֹלמוֹס אשר אָחז (בהסתת גרמנים, כמובן) את “המאה השחורה”173 של הרוּסים בימים ההם והרגוּ (כטוב לבם ביין) כמה עשרות בעיר – וחסל. פג יינם של פורעים שיכורים, נאלמה לשונם־רעל של מסיתי ומדיחי המקום ההוא! אלה השרצים המאוּסים – איפה לא שרצו? איפה לא נפוֹץ סרחוֹנם? לא בּוֹלמוֹס הוא אצלם לגבּינוּ היום, בארצות שהרסו בוא שם… הם עושים בנו כּלה בחשבון, יום־יום מעבירים מן העולם יהודי עיר זאת, יהודי חבל זה, יהודי מדינה זו. היום יוּבלו למוות יהודים מרוּכּזים לתכלית זו בגיטוֹ. היום – שיירות היוצאות יום־יום מן הגיטוֹ לתחנות־עבודה שונות, היום – יהודים המתעלמים ברוֹבע הגויים, בבתי מכּירים אַריים (מתי מספר), יהודים במרתפים, בעליות גגות, יהודים חצאי מתים מחוֹסר לחם ומים – אשרי הגוֹועים בּמערות, ביערות, בכליות־האדמה, במשאוֹן… אין שכחה ואין פאה לפניהם, צבתים־צבתים הקימוּנוּ וערמות־ערמות בשדה צברונוּ ואכלונוּ חיים. הוֹרגנו… על אלה העוֹללות בקציר־עם נכרתות – מתי תודיעו בראדיוֹ? על שבעת מיליונים ומעלה! הוֹרגנו, כולנו הוֹרגנו… ועל פני שדה אירופה המלאה הרוגי עמי, המשתרע לפני, אני רואה אותך, חנה שלי, רעיתי הנשׂגבה, אַת שותקת גם לאחר אשר “נגזר עליך” על־ידי עם סחי ומאוּס, אַת שותקת כמו בחייך, זו שתיקתך המחַיה, המַפרה, אַת מרחפת על פני ההרוגים ואתך בנציון’לי ובנימין’לי, בני טיפוּחי, שתי עיני בראשי ולבי וכל בּי…. אם יחד יחד סַפתם? זו חלאת העמים, צוררי אלוהים וצוררי עם־אלוהים אלה, הן לא הפלו אתכם משאר בני עמכם, בהרגם אותם, הן לא הרגוּכם יחד. את האם לבד, את העלם לבד ואת הילד, הילד לבד… אלא אתם, קדוֹשי, קדושי בחיים ובמוות, לאחר שהוּמתם, אויה לי, מצאתם זה את זה. ושניכם – את הוֹרתכם. חנה, חנה שלי! אני רואה אתכם ושואל אתכם כָּלֶה וכָמה; אֵיכָה? אֵיכָה לקחוּכם מידי? אֵיכָה גזלוּכם? איכה הרגוּכם? אינכם מגידים לי… כאמכם אתם, אתם שותקים כמוה. היו כאמכם, שטובה היא ממני… כפלים לוּ טוב הייתי משהנני – איני דומה לה. היו כּאמכם. היא שותקת, אינה רוצה לומר לי… אינה רוצה להדאיבני… ואני, אני אַדאיבכם, אני אתאר לכם את אשר עבר עלי, את אשר ראיתי בעיני לאחר שהלכתם, שהוּלכתם, שהוּבלתם, לאחר שגזלוּכם ממני בם ברגעים שלא הייתי אתכם, שלא שמרתי עליכם… אני אספּר לכם את המוראוֹת מיום 5.9 שנת התש"ב, ברחוב מילא… רחוב מילא! מילא – בה נערמו, נגדדו שארית יהודי וארשה, למעלה ממאת אלף יהודים… נשמוֹתי שלוש! ארבע ארבע אַתֵּנה, שנשמתי אף היא כרוּכה, דבוּקה ומתרפּקת על אלו שלכן. אני אספּר לכם על רחוב מילא, ואם לא אספּר לכם אפילו שמץ קטן מרחוב מילא זו. לא משום שלא חפצתי, אלא משום שלא יכולתי. קצת משל גוי לוּ היה בי ולוּ משל גוי טוב, ולוּ משל יהודי שוחט עוף או בהמה… הם מתאַנים לנו, הגויים, על “השחיטה” ועל השוחט היהודי, שהוא מתאכזר… השוחט היהודי – תבוא עליו ברכה, שהוא אחד הוא בעיר, אחד השופך דם בעדנו, שמוֹנענו מבּוֹא בדמים, דמי עוף ובהמה. לא להנאתו הוא שוחט, להנאת עדתו, לחולים, ליולדות ולילדים. השוחט עצמו, הוא אם משחיטת חברו הוא אוכל ונהנה יותר. אצל הגויים – הכל שוחטין! אפילו הטובים שבהם, הטוב שבּגוֹיים, – מה הוא אומר למראה בּהמה ועוף? הרוֹג! – הוא אומר והוֹרגוֹ ורוֹצץ את ראשו. אני כרבּים אתי, בּרכתי בכל פעם שלא עשני “שוֹחט”… הוי, לוּ שוחט הייתי ולא סופר! אחד סופר נשארתי מכל אחי הסופרים והמשוררים שנהרגו עם שבעת מיליוני יהודים, עם העם כולו. נשארתי לבדי, לעת־עתה נשארתי.

חנה שלי הפּלאית, בנציונ’לי בן־נביאַי, בנימין לי שׂשׂוֹני – אני אספּר לכם על מילא, ואתם, נחמותי אף עתה, כאשר תחשו, החשוּ…


13.9.43

מה שנורא ביותר: יהודי שנשאר בין יחידים מעמוֹ בחיים, כלומר – שעודנו נשאר עם יחידים משבעת מיליון יהודים הרוּגים בחיים ורואה את רעל השקר הגדול הנמסך וחודר אל לב העמים – שקר מנקר עינים, שמסכּימים לו מבלי היכּלם, שמסכּימים לו העמים הנכנעים לעם הגרמני הרוצח. אין לו, לעם רוצח זה, בעלי־ברית הולכים עמו שכם אחד בקרב, אלא נכנעים, נרצעים לו מתוך אוֹנס, הלא הם רומניה, הונגריה, צרפת, סלוֹבאקים, חוֹרבּטים. יפּוֹניה, אם כי על־ידי הכרח אחר נכנעה לו, מתוך חשבון. היא מאמינה ורוצה, הוי כמה היא רוצה, לדחות עד כמה שאפשר את יום מפּלתה של גרמניה, שכל זמן שרוצחת־העמים הזאת מחזיקה מעמד, מתחזקת אף היא. משום כך אף היא אומרת קדוש יחד עם מקהלת [אומרי] כן כולם לכל תועבה אשר הגרמנים עושים. זה למעלה משנה שאיטליה נתעית על־ידי בּריוֹנה היא, שהיא כולה בחבליה, ובאי־כוח הרוצחים כמעט ששׂמוּ עליה מצור, עומדים ושומרים על גבּה: לא תנָצלי! אוחזים בה בגרגרתה: אתנו תפלי, אתנו שאוֹל תרדי! גרמניה זו שפּרעה כל מוּסר, פרצה כחיה כל גדר, שהרסה בו אל כל ארץ מבלי קרוֹא עליה מלחמה, רק מפּאת שאותה מדינה קטנה היא, רפת־כוח, לא תעור כוח להתקומם נגד מעשה אלימות ועושקי כוח, רק מפאת שאין סכּנה נשקפת לה מקרבּנה. צרפת כשהשלימה עם שונא רוצח זה שהשתער עליה בעקיפין, מצד מדינות קטנות שלא התבצרו דיָן, צרפת זו174 שהכריחה העם הרוצח לא רק להיכּנע, אלא לבגוד בחרפּה בבעלי־בריתה – צרפת זו הרי היא בסדר, ואיטליה, שהנה בכל רע, לאחר שנלחמה עד איבּוד כּל, שעייפה זה כבר, ששימשה רק תריס לעם־רוצחים זה – אומרת באפיסות כוחותיה – די! – הרים “הקוֹזק” הנגזל הזה קול־זוועה… שוֹמוּ שמים! מה שנורא ביותר – ומקהלת עבדיו אף היא הרימה קול: על ירידה זו במוּסרן של אנגליה ואמריקה, שאינן מַפלות באמצעים כדי להצר ולהתגבּר על הצד שכנגד… ואני, לא משום שנדהמתי על התגר שבני עוולה ועבדים קוראים על טובים ונכוחים מהם… – מה שנורא ביותר, שאלה הטובים והנכוחים, כביכול, במה שנוגע להרג עמי, הרג שבעת מיליונים נפש, לא יאמינו. לא יאמינו שהכין עם־היטלר מַטבח וטבח שבעת מיליון איש מישראל. לא יאמינו, ונורא מזה: יעשו את עצמם כאילו הם מאמינים לשקר הגדול שהעם המזוּהם הזה השתמש בו כל שנות המלחמה גם לגבּיהם: “לא הרגנו את היהודים. היהודים מתו בדרך אל מחנות־הריכוז שהוֹבלנוּ לשם. שנגזר עליהם כך… מתו מחמת שחלשים הם, עם חַלש ורפה־כוח, כלום ידענו שאין כוחם אִתם עד כדי כך?” את הדברים האלה קראתי בעתון הגרמנים לאחר שהרגו למעלה משלושת רבעי עם ישראל בארצות אירופּה. הכינו את דברי השקר הנוראים האלה בשביל העמים הנלחמים אִתם. בתור תירוץ, אמתלא, הצדקת נפשם? למה להם זה?… העמים לא יבקשו חשבון, לא יתבעו את עלבּוֹננוּ, גם אם יהיו בין היהודים אשר מעבר לימים אנשי לב עם קנאת ה' צבאות בתוך לבם, אנשים ראויים להיקרא בשם יהודים אשר יאמרו להינקם מאת החיה הגרמנית, צרעת העמים כולם, לא תתן להם אנגליה, אמריקה לא תתן, הלוואי שאשקר. הם יעשו עצמם כאילו הם מאמינים למתועבים האלה שהשקר יסודם. הן זה האידיוט הגדוֹל והנורא, בא־כוח עם מצורע בנפש זה (מעולם לא עמד בראש עם־רוצחים זה חדל־אישים מתאים לו כמוהו), הגראפוֹמן המכוֹער הזה כתב גלוי: מצווה לשקר, לסובב בכחש כשאנו מתכּוונים לרעת היהודים. מה שנורא ביותר: הם יעשו זאת, אנגליה ואמריקה, את החקירה והדרישה לפנים, ע"י יהודים. ימצאו יהודים כאלה אשר יכסו על דם שבעה מיליונים יהודים אשר הוּמתו: אנשים, נשים וטף, כאותם עוכרי עמם, כאחי הרברט סמואל הבוגד ואבי יועצו של רוזוולט, ציר אמריקה בתורכיה, שונא עמו ודורש רעתו. רבים הם מעבר לימים “יהודים” מן המין הזה, יהודים נכרים, מתנכּרים להם ברוחם ובכל ישוּתם, יהודים אשר ימכרו אותנו. הם מכרו את עמם בחיים, הם ימכּרוּהו לאחר היהרגוֹ. ואולם אני והמעטים – אחד מעיר ושנַים במדינה – שמַתנו אף אנו, יותר מתנוּ מאשר אנו חיים, כל היהודים אשר חיו אתי, שהיו חיים אתי, כל מיליוני הילדים הרכּים, האצילים, עם האצילוּת היהודית בתוך עיניהם, מיליוני העינים שילמו בעד פיהם המתנכּר לעצמם, כבר אינם, אינם. אני – גוש אדמה אני, חרב! את פרחַי אשר שׂגשׂגוּ בערוּגתי עקרו עם השורש מכליותי יחד עם כל ילדי ישראל, הרגום, ניפּצום אל סלעים. את כל חברַי הסופרים והמשוררים הרגו… מאה המסוּנים מנוּולים, אלף האופּטמנים175 מזוהמי נפש ושוטים בעד רגע אחד של חייהם. אני גוש אדמה. קול דמי שבעת מיליונים צועקים מתוכי, קול דמי עמי כולם צועקים אל חלל העולם הריק והרע. יוֹמי, ואם לוויטל באתי באורח פלא, מהו? אחרי ליל חתחתים אני קם בבוקר ושבעת מיליונים אחים מומתים באין קבר, אינם קמים אתי. ארור האיש אשר יכס על טיפת־דם אחת משל יהודי אחד ולוּ גם ילד קטן אשר לא ידע ברגע שנוּפּץ ראשו אל אבנים שהוא נרצח ומת. ארור היהודי אשר לא יֵשַם לשֵמַע על דבר מוֹת רצח של עם כולו, אשר לא יחקור את אופן הריגת כל אחד משבעת מיליוני אֶחיו, אשר לא יחפוץ, אשר לא יחלום, אשר לא יהגה תמיד על נקמת דם אחים, קדושים, דם שבעת מיליונים נפש בישראל. ארור היהודי אשר לא ינקום במעשה בהיות לאל ידו. כל גרמני – בן־מוות הוא, ידי כל גרמני מלוכלכות בדם יהודי, בדם ילד או זקן, או אשה. ילדי הגרמנים שלא הרגו עוד ביהודים, גדלים לשם זה, מחונכים לזה, מקודשים לזה על־ידי הורים רוצחים, מורים רוצחים. ארור היהודי אשר לא יהרגם באִבּם בהיות לאל ידו. וארור, ארור כל איש מעַם אחר אשר יעמוד לשטן ליהודי, אשר יפריע בעד גואל הדם הטהור והקדוש מנקוֹם דם שבעת מיליוני אֶחיו אשר הרג העם הגרמני אך ורק משום שהאמין שאנחנו הפקר, שדמנו הפקר, שעלינו אין צריכים ליתן את הדין. יהיה בן העם האחר אשר יהיה למפגע לנו לנקום דם עַם כולו אשר שפך עם־גרמניה המתועב, יהיה כגרמני גם הוא מוחרם ומנודה מכל העולמות ועד סוף כל הדורות!

אני מקלל את כל אלה הקרויים יהודים אשר יעברו על אָבדן שבעת מיליון הטובים, הנכוֹחים שבהם באירופה, לסדר־יומם המאוס. אני מקללם משום שאין ביכולתי להרגם. לוּ אלהים אני ולא צוויתי להם את החיים. אך דבר אחד אני ירא ואיני רוצה, איני רוצה! איני רוצה! שישתו את כוסנו אנו, שייהָרגו באמריקה וביתר חלקי העולם על־ידי רוצחים מתועבים, על־ידי חלאת המין האנושי… גרמנים ודומה למצורעים אלה. שום פושע בישראל, ויהי חטאו צועק לשמים, אל־נא יירָצח באותה אכזריות גרמנית כמו שנרצח בה כל ילד משבעת מיליוני יהודים בבית־מדרשם הגדול באירופה שחרב.


ערב היום של יום־מילא

סוף קיץ ארוך כנצח, כמוות, המוות, סוף הקיץ של התש“ב. הרחובות בגיטו ריקים כבר זה ימים, זה שבועות, מאדם. רחובות שוממים. רוב יושביהם נמחקו כבר מן החיים. אתה עובר, אתה מתגנב לעבור מן הנובוליפיה (בין סמוטשה וקרמליצקה), חלק רחוב בתי־החרושת (שאָפים) של שוּלץ ושותפו, אל קרן זמנהוף, גנשה. שם הוקמה חומה לכל אורך רחוב גנשה. משער החומה בקצה זמנהוף וגנשה מתחיל הגיטו המצומצם, עם שארית יהודי וארשה, גיטו ארעי, גיטו־לא־גיטו… אתה מתגנב ויוצא מנובוליפיה לעבר סמוטשה או לעבר קרמליצקה, תוהה קצת ומתכוון ללכת אל נובוליפקי ומשם לזמנהוף, הנך הולך מתוך החלטה: יהיה מה שיהיה… ובעברך, כך מבלי משים, עם הפתקא מן השאָפּ בידך, בכיס, פתקא זו אינה ולא כלום, יותר טוב שלא יפגע בך אחד משמונים מיליונים הרוצחים… בעברך כה אתה רואה בעין ובחוש, בחוש, שיושבי הרחובות הללו כבר אינם בחיים… ואתה – רק ממחבואך ראיתם, שהובילום למוות. לא ראית אותם בהיהרגם ע”י גרמנים, ואולם בעברך ברחובות הנשמים האלה אתה רואה בחוש שיושביהם כבר אינם בחיים, שכבר נהרגו כל משפחות הדירות הללו, שלכך הוציאון, על זקניהן נהרגו ועל ילדיהן. הנה חלונות הבתים הפונים החוצה פתוחים, הווילונות נעים ברוח, כך הוא מראה הדירות שבעליהן עזבון לשעה קלה – שלא סגרו את החלונות… ואולם המשפחות לא שבו, לא שב אף אחד מהן, שיצאו את הדירות פתאום, שאילצוּם לעזבן במשך רגע, גם את ארון־הבגדים לא פתחו, ואולי פתחו, אלא שלא הספיקו להוציא משם לא חלוק, לא בגד, לא פת מן המזנון, כהיותם בבית יצאו ולא שבו ולא ישובו עוד לעולם. החלונות שבורים, פה ושם חסרות שמשות באשנבים. רסיסי הזכוכית הנם הם על המדרכה, זה ימים, זה שבועות שהם על המדרכה ואין מפנה אותם. מכל שער בית־חומה הפתוח לרווחה נשקפת ערימה גדולה של אשפה וגלי נוצות שכבדו בבליל האבק כשלג בהפשרתו. נוצות ואינן נישאות ברוח… אלה ערימות האשפה והזוהמה היו גָאות בכל חצר עם הקיא ועם הצואה במשך שנה, שנתיים עוד טרם שהוצאו יושבי החומות להורג. ראינו בעליל שהאשפתות הללו גזירה הן שיצאה מלפני הגרמנים להעכיר את רוח גרי הרובע היהודי ולכלוֹתם במגפה. למה הן האשפות הנוראות עתה? הן אין עוד כאן את מי להציק ועל מי למאס את החיים. למה הן האשפות? אלה ערימות הספרים? ספריות! כנצרים נתעבים הושלכו מכל בית. ספריות בכריכות מהודרות מתגלגלות חמרים חמרים בכל פתח־עינים, ספרים כהרוגים, פניהם למטה וכריכתם מוּזהבה ומגואלה למעלה… עברתי עליהם, ובעברי התבוננתי אליהם – אוי לי! זה אני, אני מתגולל כאן ברחוב השומם הזה. הרימותי את הספר, הסתכלתי בו, הפכתי בדפיו, זכרתי נשכחות. שורות אחד הדפּים והחָלָק, זה החָלָק בין השורות, הילכו עלי אימים… היו ימים ואני הייתי כה תם וכה צחקתי, ידעתי צחוק. קור עבר בי והשלכתיו, השלכתיו מידי אל ערימת הספרים: לא טוב מפּרץ אתה, משלום־עליכם, מבּיאליק. גם הם הציצו בי מגל “השמות”. לא טוב אני מהם, ואם טוב, טוב להם ממני. ואני עדיין חי אנוכי, באין חנה אתי, באין בנציון ובנימין ובאין עַמי, עַמי, עַמי!… עמי! פראי הגרמנים – אך הרסו אל פולניה, התחילו לקצץ בנו, המיתוּנוּ לסירוגין, היום כאן, ביום המחרת התם, עינוּנוּ בכל מיני פורענויות ואַכזרוּיות, שרוצחים בטבע־ברייתם יכולים להמציא. משסגרו עלינו את הגיטאות התחיל ארור העמים לאַבּדנו, להעבירנו מן העולם על־פי תכנית.


15.9.43

עוד בטרם העמיסם אותנו בעגלות־משא של פחם גדולות, רתומות לסוסים צנומים, שהובילונו בם לטבח, מתנו בגיטו שלוש מאות ויותר ביום, בכל יום. כל מחלה וכל מגיפה עשתה בנו שמות. על כולן הפּיל בנו חללים הרעב. זה עַם החמס, הוא קבע לאדם מישראל ארבעה־עשר דיקוֹ לחם־קיבר ליום. וקומץ הצדקה והעזרה העצמית לא השביע את הארי, את אריאל, את עמי, כחצי מיליון יהודים… (הרשלי, המשורר העממי המצוין, ועוד כמה מחבריו, חרפּת־הרעב היא שעמדה להם בזמנה והמיתתם). התגוללנו מתים על מדרכות ומרצפות הרחובות, נכשלנו בם בעברנו עליהם. המתים – כל עוד נשמתם בם, בהיותם גוססים בחוצות עיר, היו יושבים לאורך המדרכה, נלחצים בּגבּם לחומה, מצטמצמים, מכווצים רגליהם תחתם, פּושטים יד כהה, ממללים בעינים כהות מבלי דבּר דבר עוד… משנפחה נשמתם היו משתרעים ומסתרחים בפישוט ידים ורגלים על פני רוחב כל המדרכה. סר פחד שֶרינסקי, ראש המשטרה היהודית, המשומד וצורר־היהודים, מעליהם. המוות לא כיהה בם. השתרעו! השתרבּבו ככל אוות־נפשכם, כחושי כפן ונפוּחי רעב! החיים בעברם יטו לכתחילה ביראת־כבוד והכנעה קצת הצדה, ואם ידרוך מישהו מפאת הצפיפות על המדרכה על כף־ידכם – לא יכאב לכם; רק זה אשר ידרוך על קצה־אצבעכם יקפוץ כנשוך נחש, יצעק בכאבוֹ… אני, אני צעקתי במכאובי הגדולים כשדרכתי על כף־רגל בר־מינן, ברחוב לֶשנוֹ, למעלה קצת מקרן קרמליצקה, על־יד הכנסיה הנוצרית. שׂבעתי, כנראה. גם נגע הצרעת הגרמנית איננה נראית ברחוב, ורכבתי בערבות, מבלי אשר אראה את הנעשה עלי ארץ… ואדרוך על כף־יד בר־מינן. הייתי אחרי איזה ימים בבית־הקברות של היהודים בווארשה וראיתי בהיקבר שלוש־מאות יהודים ומעלה בבור גדול אחד. לבי היה בי אבן, עיני – זכוכית. עמדתי קצת מרחוק, על־כן לא נטלני הנער הקבּרן על זרועו החזקה, הרגילה עם המתים ולא השליכני עם שאר המתים הבּוֹרה. גם בגדי שהייתי לבוש – הם העידו בי שלא באה עוד שעתי… כל המתים שהושלכו לעיני הבּוֹרה ערטילאין היו, לא תכריכים על בשרם המת. ערומים הושלכו לבּוֹר כביום היוולדם… כן, היה יום אשר המתים הללו נולדו, גחו בצעקת חיים מרחם אֵם בחבלי־לידה, ונתנו תקווה ליולדת ולאבי המשפחה. לא, לא היה לבי כולו אבן, גם עיני רוּטבה, רוּטבה, אך לא באה דמעה, גם לא אד הוֹעל, להיפך: הוסר איזה לוט מעל עיני, בפעם ראשונה בימי חיי הבלי, הבלי! הבלי! וסר מעל עיני לוט של איזה שכרון ונגלה, נתגלה לי כל הבל־ההבלים הגדול והנורא, הבל־הבלים קהה וללא תוחלת, אפס ללא ראשית וללא אחרית. ואתחלחל עד מאוד בי. אז אחוש מפלט לי, אז אדבּק בארשת פני בר־מינן ערטילא אחד, ארשת נוחה, מרגיעה, ארשת פני יהודי, בן־מלכים ונביאים צעיר, מזֵה רעב, אומרת: סלחתי… ארשת פני יהודי מת השיבתני לחיים, דבקתי בה וניצלתי… נחתם בי אבלה החם, החי, רב הסליחה. זה האבל, צער־העולמים, ספוג רחמים וחסד מיוחד נחתם בי וכאילו אחזני בציצית ראש והוציאני מנבכי האפס, מתוך הבל ההבלים בו מעדתי… ניצלתי לזמן־מה, שבתי אל אשתי, אל שלושת בני. חנה עוד היתה אז אתי, גם בנציון, גם בנימינ’לי, גם ידידי אשר יקר לי מאוד, ז’ק לוי, הליריקן, עם שלהבת האש העצורה בו, ואם היא פורצת לרגעים. חנה שלי, רעיתי המחרישה והמרחמת מתוך שתיקתה הנפלאה – היא הכירה בי, אם כי החרשתי גם אני, הכירה באבל־העולמים שנחתם בי לנצח… אני האמנתי: זה האבל כאמונה נחתם בי, בתהום נפשי, לכל ימי חיי, האמנתי – עד בוא היום אשר הובלו, על־ידי מארת עמים, חנה ושני בני אִתה! עם האֵם! ואחרי יומיים אחי דוב, אחי מחמל נפשי ונפשות ביתו הוא, ונפשות בית משה אחי ז"ל176, שטבע לאָשרו במים, לפני הֵהָרֵג עַמו, על ילדיו ואשתו. שנה לפני פרוץ מלחמת הדמים הלך לעולמו. אשריהו! נלקח מעלי גם הוא, ז’ק לוי, הטוב, הנאמן, עם כל חברי הסופרים, המשוררים והעתונאים, משפחת האצילים והנעלים בישראל… אלחנן צייטלין הצעיר ממני, הוא מת, בעינויים קשים מת בחוג משפחתו הקטנה, ואולם לא מת האיש הנחמד הזה! לא מת אף אחד מישראל בימי התועבה של היטלר, קללת הבריאה, ובא־כוחו של העולם שאינו־יהודי. לא מת משנת 1939, מאחד לחודש התשיעי177, אף יהודי אחד – רק נהרגו, נהרגו, נהרגנו כולנו! לולא הצר והאויב הזומם לנו ועושה זממו בנו בראש גלי לא מַתנוּ. רק זקנים בנו, שבעי ימים ועושי טוב וחולים מסוּכנים מספר היו נאספים אל עמם, בביתם,־ועל מיטתם־דווי, במסיבת בני משפחה נעצבים… האח! אידיליה! זאת אידילית־המוות – לא לנו היא!… עד בוא ימי המצור (בּלוֹקאַדה) הראשונים על גרי בתי־חומה בגיטו – האמנתי: זה אבל־התמיד אשר נחתם בי – בבית־הקברות, בהיות הרעב בגיטו, האמנתי: זה האֵבל ילווני עדי קבר. והנה באו ימי המצור והחטיפה למוות של מתועבי גויים. כן, באו ימי הובלת עמי כולו לטבח. ואחרי תקופת חדשיים של המצור הראשון בא הוא, יום החמישי לחודש ספּטמבר, יום מילא, הוא בא ופג, פּג האבל! והאפס, אותו האפס, אותו הבל־הבלים אשר יראתי שת עלי, שת עלי… וארשת פני מת יהודי סולחת לא נחתמה בי. גם חנה, מיטב חלומותי בצורת בת־אדם, לא היתה עוד אתי, גם בנַי השניים, לא בנציון ולא בנימין, אף הם לא היו עוד אתי – שת עלי הבל־הבלים ללא ראשית וללא אחרית. בא יום מילא, יום ועל[ת]ה בו לגרדום שארית עמי הגדול והנשגב, שארית עם־אלוהים על אדמות, יתר הפּליטה על אדמת אירופּה, בא יום מילא.


16.9.43

ברביעי לספּטמבר, היום שלפני יום מילא, יום כימים שקדמו לו, היה יום מצור והובלת יהודים חטופים, מוּרדים מעליות־גגות ונסחבים ממרתפים, אל מגרש ההפיכה. מצוֹרים (בלוֹקאַדות) אלה לא פסקו זה חדשיים, יום־יום, יום־יום. הרחובות נתרוקנו כבר מאדם מישראל, כל בית בהם, כל בית־חומה מן המסד עד הטפחות של הגג. שורות בתי־חומה, אלה כלפי אלה, עמדו ריקים בשמש. הרחובות היו שוממים מכל חי. לא היו כבר אלה רחובות הגיטו, רחובות “פּראים” קראו להם, הרחובות שבין נובוליפּיה (מקרן קרמליצקה עד קרן סמוטשה, תחום העובדים בבתי־החרושת, השאָפּים, של “שוּלץ ושותפו”, עד קרן הגיטו המצומצם178 גנשה־זמנהוף. רחובות־פראים אלה אסורים היו לנו ולגויים. במשך שבועות שלמים לא ידענו, לא שמענו דבר מהנעשה, מהמתרחש בגיטו, בין השארית העלובה של יהודי וארשה. לא עבר ברחובות־הפראים איש, מלבד איזה רוצח מתּמם, איזה דתן, איזה אבירם, עם כובע־שוטרים יהודי בראשו, שעבר בה באיזה שליחות… ובעברם יחידים – והד קול פעמיהם אימה מסוף הרחוב הריקה ועד סופה. כל צעד והדו המתגלגל בחללה הֵעיר בּלָהָה. אך הנה מוּבלת מקרן לשנוֹ לקרמליצקה, בכיווּן נובוליפּקי, חבורה של יהודים… אהה! לוּ הוּבלה החבורה מנובוליפּקי ללשנוֹ – היינו סבורים: למקום־עבודה מעֵבר לגיטו מוליכים אותם…. ואולם – הם מלֶשנו נכנסו אל הקרמליצקה והלאה. דתן ואבירם מימינם הם ומשמאלם, ואיש הס.ס. הוא מן הצד מלַוָם… כבר אנו יודעים לאן הם מוּבלים… הם מובלים למוות. מאַין היא חבורת־יהודים זו? נשים, גברים, טף… איפה צדוּם? איפה דיגוּם? מהיכן העלוּם? הנה יש ביניהם אחד… ידוע לי… כן, הלא זה רובינשטיין! וזה – מלודז', הוא את שמו לא אדע ואולם פניו, אלה הפנים ידועים לי… ציוני הוא… לא! הוא בּונדאי. הוי אחי, אחי. אני בחרכי קני עץ השער שהוקם לרחבה של נובוליפּיה מציץ. השער חוצה אותי מקרמליצקה. היא עברה כבר, החבורה. ושומרי התעשיה (ווערקשוּטץ, בחורים ממונים על השאָפּים לשמרם, מין שוטר יהודי, מנוּול ומתוֹעב כמוהו) פותחים פשפש בשער. אני מראה כרטיס ירוק קטן מצומד לדש בגדי, סימן שאני טרוד בשאפּ… ויוצא לקרמליצקה השוממה. החבורה עוד נראית. היא הולכת בסך, בסך… חבורה גדולה ואין הקול נשמע… אני פונה לימין, אל בית־החוֹמה הראשון על קרמליצקה 9 בכיווּן ללשנוֹ, מתאמץ אני שלא לטופף בסוּליוֹת נעלי – והד צעדי הקלים צועק עד לב השמים, ועד אוזן הגרמנים כולם על פני העולם. עוד כמה צעדים – קרמליצקה תשעה! בית־חומה אחד ולא יותר, אך קרמליצקה היא, הרחוב המסוּכנה ביותר, הרחוב המוכנה תמיד לפורענות, מסוכנה בהיותה רוגשת והומה לפני חודשים מרבבות יהודים שעברו בה ונורו בה. המעבר היחידי מן הגיטו הקטן לשאר רחובות הגיטו, מסוכנה היתה בצפיפותה ומסוכנה עתה בשוֹממוּתה. בית־החומה הראשון בה, לא ל“שוּלץ ושותפו” הוא שייך, כי אם לטֶבֶּנס, גרמני, מנצח על שאָפּים אחרים. קרמליצקה תשעה – בית־דירות לפועלי טבּנס, שם היה מרתף, בשממה זו דווקא! הלכתי חיש־חיש ונעלמתי בשער. הרגיש בי הצעיר ליכטנשטיין הממונה על השער ופתָחו: ישנם? כן, גם ג’וּזשיק, גם גיטרמן, אובּפאַל179 ועוד… תרד למרתף. יש אתך נר? עוד המצור נמשך… אצל אֶשמיאַן180 (גרמני בעל־שאָפּים שמתבטלים היום), כמדומני…

ירדתי למרתף, למה ירדתי למרתף? בני הלך באותו יום אל השאָפּ. בתי־העבודה של שולץ היו בימים הקצרים ההם מנוס לא גרוע מן המרתף. אני ובני יחד, יצאנו בבוקר אותו יום מן הבית, הוא אל השאָפּ, שהיו לו שם כמה חברים, ואני לקרמליצקה, שהיו לי שם בני־אדם קרובים לי ואומללים כמוני. גוּזשיק! כמה שונים אנחנו, האומללים המעטים שנשארנו ערירים. אני נזכרתי פעם אחת, בשבתי אתו במרתף, בבנוֹ, בן השתים־עשרה, ופרץ בבכי, והתחנן, התחנן מלפני: “אַל תפרש בשמם…” ואני – חנה! חנה! חנה! ובנציון! בנציקל יקירי! מחמדי! מחמל נפשי! ויאָמקל, יאָם! יאָמעלע שאהבתי! ושוב – חנה’לי שלי הנפלאה, איני שָׂבֵעַ את שמותיכם! שאינם שמות, אלא אתם: חנה, ובנציקל ויאָמעלע הנכם, כה אדמֶה את כולכם, כה אשווה את פניכם, כה אתרפק עליכם החמים, המאירים, הרכים – ואיני בוכה, איני בוכה. רק עתה, בכתבי, השעה מאוחרת בלילה, שאיני ישן באלה הלילות, אני רוצה לבכות, ואם מציתי דמעה – וחנה ובנציון ובנימין בה בזעירה, בבּהירה, משתקפים בה עם עמי כולו… אַל תבקשום בטרבּלינקי ובאדמות אחרות – שלא תמצאו מהם שם זכר. בדמעתי הקטנה בּקשוה… גוּזשיק אינו רוצה לבכות, הוא רוצה לנקום ואינו מדבּר גם בזה, ואני, אני גם לבכות וגם לנקום אני חפץ, ואני מגיד זאת תמיד לעצמי ולקרוב לי. כל עולם האנשים, כל העמים קרובים לי… רק אלה שמונים מיליוני הרוצחים 181– כתבתי הרוצחים ומחקתי וכתבתי במקום רוצחים – גרמנים, שגרמנים מתועבים יותר, מאוסים יותר, משחתים יותר מרוצחים… לא נשאיר בם איש! הוי, אל אלוהי הרוחוֹת הגדול, אלוהי כל חי, עזרני להרוג בהם את האחרון… לא הם, לא העמים כולם, להם לא אָשמו עד כדי כך. להיפך, הם העמים, הטובים שבהם, הם עמדו על דמנו, על דם ילדינו השפוך קבל השמים, לנוכח השמש, לעיני כל. הגרמנים קלקלוּם, נסכו בם את רעלם, את צמאון הדם המתועב, לימדוּם כל תועבה. לא תהיה זאת נקמתנו־צדק אם ינקמו רק הם בעדנו. אנחנו מלב רצוץ ושבור בנו, מלב מר ואומלל, נתנקם. לא נחפשם בגפּנו. שבעת מיליוני נפש מישראל, אנשים, נשים וטף ילווּנוּ, ילווּ את כל אחד ממתי המספּר שנשארו בחיים, בצאת האחד לעשות נקמות בו, בעם רוצח ואַשמדאי זה.

ירדתי למרתף… אותו היום הנורא, יום ארבעה לחודש התשיעי ש' התש"ב. הוא בא לעולם עם שמש כיום שקדם לו, שהיה נורא כמוהו: עם שמש ועם מצוֹר החל ועם חבוּרות מובלות למוות, כביום אתמול ושלשום, אך היה נורא יותר מיום אתמול, כל יום חדש היה נורא יותר. אהה, מי מילל לנו שיום המחרת… הה, למה לא מתי, לא מתנו כולנו ביום שלפניו, כה לשכב למעצבה ולא ליקוץ לחרפּת עולם ולכלימה ניצחת. אבוי לנו שהקיצוֹנוּ וקמנו וראינו את יום המחרת, את יום מילא…

ירדתי עקלקלות וחתחתים למרתף. מי שהוא הצית גפרור. זה היה גוּזשיק. חייכתי לו בבושתי. זה למעלה משנה שאני מחייך לו, לעומת כל איש טוב מתוך בושת… עמי, עמי נהרג לעינַי על־ידי חית־אדם ואני מתבייש. חייכתי לו לגוּזשיק, איש טוב הוא. הוא אף הוא מחייך לי בכל פעם באלה הימים. באלה הימים, ימי מוות בלי הפסק לכל עם ישראל בווארשה, הוא מחייך לי אף הוא קצת מבוייש… כמוני אני… באלה הימים, כששני יהודים נפגשים במרתף – או שהם פורצים בבכי או שהם מחייכים זה לזה… בּכוּ או חַייכוּ תמרורים, אך אַל תעלו לעלית־גג ועל182 תזדמנו למרתף אחד שוממים, מוכי תמהון וזרים מוזרים ועד דכא בהאי שעתא… ספיקת כף מתוך דמעות וחיוּך מבוּייש – היינו הך הם באלה הימים, זה האחרון עוד יכבּיד, וביחד עם זה ירחמנו. חייך לי, רחמני. ישבתי על ידו, נלחצתי אליו, הגפרור שהצתי הוא כבה, ועלטה כיסתנו. מה טוב שכבה הגפרור… אחרי החיוך אפשר להוריד בחשאי בתוך החשכה גם דמעה…

לאחר שעה קלה התחיל מי שהוא דובר אלי. נפניתי לימין ואולם הקול נשנה אלי מצד שמאל, לכתחילה בא אלי משמאל… תעלולי החושך הם. זה היה גיטרמן… לאחר ארבעה חדשים נורה ונפל שדוּד על מפתן ביתו בבוקר השכם ע"י הרוצחים, שהתחילו באותו יום, יום 18 ליאנואר ש' 1943, לפרוש את מצוֹרי ומצוֹדי הסוף על שארית הפליטה של יהודי וארשה. “הבּט נכחך וּראֵה” – לחש לי גיטרמן – “מה אתה רואה?” – “איני רואה כלום!” – “ואני, משהו אני רואה… ראשית אור־לא־אור אני רואה… אף אתה הבּט, בעקשנוּת, בעקשנוּת!…” לחש לי גיטרמן. נתתי עיני במלפני ואראה אמנם, לא זכרון אור, אלא צל צלו של אבק היוּלי הדומה לו, והוא מסתנן מאי מזה… מנובוליפּיה הוא בא, מגע לא־מגע, שמועה רחוקה של יום בהיר ברחוב נובוליפּיה. נכנסנו לכאן מקרמליצקה 9, אך הצוהר הסתום בחומה מלפנינו, אל נובוליפּיה הוא יוצא… שם יום, יום בהיר בשחקים.

“יש אתי נר!” לחשתי. “הרשוני ואדליקוֹ…” לו גם היה הצוהר הסתום פתוח ולא ירָאה אור הנץ בחוץ, שהוא בטל ברבּוֹא רבבות. הדלקתי את הנר והתחרטתי. למה האירותי את הכלימה ואת הכאב הנעכר ואת האווירה שלאחר יאוש? זאת הכלימה, וזה הכאב – הן הם יושבים בנו בלומים וכבושים מבפנים, בתהום נפשנו הם נערמים למעצבה, עלבונות על גבי עלבונות שנתקשו ונתאַבּנו בנו סלע! מלפני אלפי שנים, מקדמת דנא, עם קרום עינויים חי וצוֹוח מיום אחרון, מיום ארבעה לחודש התשיעי שנת 1831943. לא יום חבלים אחד מימות־קדומים, לא שעה אחת מחרפת ימי־ביניים ולא רגע של תעלולי והתעללות פריצי חית האדם מתקופת זמנים אחרונים בנו ילכו לבטלה, לא יאבדו בתוכנו ללא זכר, לא ימָחו בנו. נכבשו ונחתמו בקרקע נפשנו עם מעשי־התועבה של הרע, של המתועב בעמים מאלה הימים, מן היום האחרון, של יום שבת זה שאנו יושבים פה חשאים במרתף. ממעל למרתף הוֹיה התועבה הגדולה, שערורית חית האדם לעיני השמש החצופה. ממעל למרתף מוחים אותנו מתחת שמי אירופה. לא היטלר הוא המעוּפש, לא הוא הגולם נלוש סחי צוֹאת האדם, רק העמים כולם. למראית־עין הם נצים אתו, נלחמים בו. הם, הם הסיתוהו בנו… עזרו לו בראשית מזימות־הכליה עלינו. בה בשעה שנתאו הפתאים והמקולקלים בערביאים בא“י לשווא, על־ידי מרגלים־רוצחים גרמנים, שליחי לא־איש היטלר והשארלאטאן מוּסוֹליני, לא נתנו האנגלים הממונים על א”י לספינה (לספינות) עם נודדים מישראל, עם צעירים מיהודה שחתרו בה ליהודה, אשר ששוּ אליה לחוננה לעבדה – לא נתנו לספינה לקרב אל חופי הארץ. סבבה הספינה בימים, על כל מים תעתה, סחוֹר־סחוֹר לכל ארץ. לעיני אנגלים השליכו בנים ובנות מישראל את עצמם לתוך גלי יום זדונים. לעיני אנגלים איבדו את עצמם לדעת בני העם העתיק, אדוני הארץ מלפנים, בני עם יותר, אשר יצר שם, אשר ברא שם עולמות ואת אלוהים ברא שם למענם והם בלי הקשיחו, הכבידו לבם, שיחתוּ רחמיהם בו. ועתה ועתה, גם עתה הם עומדים עם בעלי־בריתם על דמינו, רואים שאננים באָבדננו, שלא לצורך טובתם. אנגליה! אם חשבון הוא – חשבון מוּטעה הוא אצלך!… הוי, לוּ בשדות־המלחמה, על פני החזית מתנו, כולנו, על ילדינו, יאָמעלע שלי, צָהָלתי, בן אחת־עשרה היית כשהובילוּך ביום 14 לחודש אוגוסט עם אמך ועם אחיך הגדול ממך לטרבלינקי או לסביבלות לוּבּלין להיות מוּמת. הוי, לוּ על מרוֹמי שדה־קטל הרגוּך יחד עם מוּמתֵי טמאים גרמנים. לוּ מת ולא הָפשטת ביחד עם מיליונים אחיך, גדולים וקטנים ממך, בגדיהם ולבניכם מעל מערוּמיכם, לו לט חנקוּכם במקומות הריגה באולמים שנבנו לתכלית זו, בתוך מכונות מוכנות לכם לכתחילה, שחיכו לכם… קהילות, קהילות, מיליונים מיליונים מוּמתים בהבל קודח… הוי, לוּ על מרוֹמי־שדה מתנו עם רשעי, עם מגוּני אדם, עם גרמנים יחד, ולא נחבּאנו כאן במרתפים: אמות וילדים רכים, נשים עם תינוקות המחשים בחיק אמוֹתם. כמה נורא הוא כשתינוקות צועקים בחיק אמוֹת במרתף, ואולם בשעה שתינוקות מחשים, מתאַפּקים לחשות בחיק אמוֹת הרי זה נורא יותר. כאמוֹתם הם, כאמוֹתם נעוות אימה, כגברים אנשי מעשה לפני כמה ימים, מלאי מרץ, בעלי מעוּף, דמיון ומחשבה, עושים ומעשים – הנה נאלמו כאן אתי במרתף, נאלמו דומיה… פני גוּזשיק – פניו מופנים הצדה, גיטרמן כבש ראשו בכפות ידיו ומרפקיו נעוצים בברכיו. התביישו שני אישי הדז’וינט אותה הבּוּשה שהתביישתי אני. הכרתים בשנות המלחמה האחרונות בווארשה המסוּגרת… למה זה התביישו? לוּ ספקו כפיים כאלה הנשים ביַרכתי המרתף והבינותי… לספוק כּף ומרוֹט באלם־פּה שׂער הראש כזו בזווית – הריני מבין, ואולם הרוב, הרוב, ובתוכו גם אני, מתביישים אנו זה בפני זה… למה? אם חרפה היא היות בכל רע? היות אומלל? היות נידון בלית דין ובלית דיין למוות? אם חרפה היא להסתתר באין־אונים מפני עם שודד בליעל, עם נשים ועם תינוקות במרתף? לכל הרוחות שבעולם! יתביישו הם, העמים כולם, אלה שחרחרו בנו, שהסיתו בנו, שתמכו בסתר בחלאת המין האנושי, ששׂכרו עליו את הגרמנים את עם־היטלר. אמנם הוא חוטא גם להם, לאשר טיפּחוּהוּ, ואולם על כל פשעיו תכסה שנאתוֹ־חינם לנו. אם אין הוא מתרצה להם, לאדוניו העמים, בהרגוֹ אותנו, בכלותו אותנו עד אחד? יתביישו הם, העומדים על דמינו, ואַל אתבייש אני. את ראשי כבד־יגוֹנים ואת עיני דמעה אשׂא עָל, ועלבון ימים רבים ודורות שנצטברו בתהום נפשי, יצא־נא מלבר ויוּרם נס מעל לראש: ראו את האדם, האיש, ראו בעלבונו הגדול ואשר עוֹללה לו חית האדם עלי ארץ, יראו ויתביישו הם, אלה השאננים, שגרמו, שהסבּוּ, שהועילו, עזרו לרצוח עַם, את עמי, יוצר היפה והטוב, היפה שבטוב מראשית הימים ועד עתה, ־ יֵצא מלבר, יפרוץ החוצה הצער, צער היכחדי בעצם כוחותי הפּוֹריים והנועזים מן העולם על־ידי מתוֹעבים שבּגוֹיים, יאחז בם הצער, לא ירפּם, ידכּאֵם עד עפר, זה העפר ספוּג דמנו הנקי.

אניבמרתף ישבתי, בין גוּזשיק ובין גיטרמן. לפנַי ישב זקן, שׂבע ימים. הוא האחד שהסתכל בי בהציתי הגפרור, השתמש באור הנר שהעליתי, ואולם הכל מסביב לי הוּפנה הצדה, נמנעו מהבּיט איש בפני איש שלא לראות, לא לקרוא מהרהורי לבו בפני חברו. כּיבּיתי את הנר, והחושך כיסה שוב על הכּלימה הנאפדה אש שחורה, צורבת, בחלל המרתף הנמוך הזה… די לו לכל אחד בלשון חתת המוות המלחכת בו מבפנים, למה יראנה זה בפני זה? למה יספּגנה מן האוויר?

כשכּיבּץח אץ הנר קרא גוּז’יק בשמי. “עתה מופנים אליך פנַי שוב…” וקרא בשמי.

“זה השם אשר שמעתי” – לחש קול הישיש שישב מולי… – “זה השם אשר שמעתי זה עתה, ידוע לי. לפני חמישים שנה בערך רֵעָה לי כאן בווארשה, בנימין קצנלסון184. אח! אח! אח! ספרא רבה ויהודי יקר… אומרים שבּנוֹ הוא כעת בווארשה… את ר' בנימין, את ר' יעקב בנימין ידעתי… מיודעי היה, גם הוא וגם ר' משה טאבּנקין, גיסו היה, שניהם יוצאי ווֹלוז’ין היו. ובנו משורר עברי. שמעתי, בווארשה הוא כיום, בן אביו הוא… ואביו: קדוּשין! – קרא לי קדושין בן עם קדושים!” כך קראַני, הוא ר' בנימין

* * *

נדהמתי מדברי הזקן. את הדברים האלה על דבר אבי ז"ל ועל דבר דודי משה טאַבנקין דיבר זה הזקן המופלג שישב ממולי. לולא ראיתיו בהציתי הגפרור ולא האמנתי שזקן למעלה מבן שמונים מדבּר. לחש קולו חם היה, גם לא הבל זכרונותיו היה זה. כאבק אור רחוק אפפני. היה בדבריו חום של הלך־נפש, כמיהה וסביבת חיים יהודית שאינה פגה ומתבטלת ברוב שנים… נדהמתי. אדם יושב כאן במרתף שמֵם עם כמה משארית ישראל בווארשה, הנחבאת ללא הצלה… היום אולי ניסָתר ואולם מחר, מחרתיים? וזה האיש, האומנם זקן הוא? הן לא זכר נשכּחוֹת, הוא הן חי בהם, בכל אלה הדברים עוד היום. אנחנו לא ירדנו בחפזון אל המרתף, לא החַשנו מפלט לנו מפני המוות המכלה היום את אחרוני היהודים בווארשה, אלא נזדַמנו אתו כאן במקרה לפּוּנדק, והרי הוא מסיח לפי תומו ולפי חומו ולפי רוחו, ובנוּחוֹ, יאמר, יספּר –

הפעם הצית גוּזשיק את גפרורו ובארשת־פנים כמעט צוהלת קרא לו לזקן אשר ישב כנגדנו: הנה הוא לפניך, מר קדוּשין, זה בן רעך אשר אמרת – וקרא בשמי.

התפלאתי עליו קצת, על גוּזשיק, גם הוא… אך לא כּיהיתי בו, שהיה לי צר על מהלך לחש דבריו של הזקן המופלג, שמא יפסיקוֹ. אנחנו כולנו ירדנו אל המרתף בגפּנוּ, לא הבאנו אתנו מאומה מרכושנו אשר השארנו בדירות פתוחות למעלה. הוא, זה הזקן, לא בגפּו בא, הוא הביא את משׂאוֹ ומתּנוֹ אתו אל המערה האפלה, את כל תוכן חייו. עם תוכן חיים בא, ואנחנו בלי תוכן חיינו ירדנו פלאים למרתף, השארנו את כל סבל רוחנו, אם רב ואם מעט, בבית המתרוקן עתה ע“י רוצחים וגנבים מתוכו, השארנוהו עם הרהיטים, עם הכלים, עם הספריה שלנו, עם הכתבים ועם זכרונותינו, הנם עתה לברות לשיני עם רוצח ומתועב והפקר, הפקר כנפשות מישראל אשר נשארו גם הם למעלה, שלא הספיקו להתחבא לע”ע כמונו. למה הצית גוּזשיק את הגפרור? למה הפסיק מה־שׂח ומה־לחש של זקן מופלג זה, היחיד שהוֹריד אתו המרתפה את תלמודו ותורת חייו לא לבין בית־שחיו, במלוא לבו התמים והער הביאו והציפנוּ באור גנוז מחביון נפשו?

הגפרור – אם כך ואם כך כבה, שוב כיסה עלינו החושך… כנראה, לא נתפעל מר קדושין למראי, סימן טוב לו, שהיה מלא על גדותיו, לא היה בו דף חלק שארָשם בו. כל עלה בספר חייו מלא וגדוש באותיות מאירות עינים ומרנינות לב, כל מה שספג בימיו אל קרבּוֹ נשתמר בו, לא נמר לא נתנדף, לא נזקק לשום חדש וחידוש. אם נתקל בשכזה לא נתרשם הימנו, שקנה מכּמו אלה דַיָם, אכלָם ועדיין הוא עומד באמצע עיכולם – לתיאבון… אני את פניו לא ראיתי, רק מדבריו היה ניכר שדבר אין לו עמדי, דבריו נסבּו שוב על אבי: אביך הוא! בן ר' בנימין, בן יעקב־בנימין אתה, זה אביך – אַי־אַי־אַי… “עוללות אפרים” – זה שירו:


כָּלְתַה לָךְ נַפְשִׁי, קָבְנָה חֶמְדָּתִי,

כְּיֶלֶד אֶל אִמּוֹ, כְּצָמֵא אֶל מָיִם –

נָעַמְתְּ לִי, עֲדִינָה, עִיר עָם רַבָּתִי,

אֶרְאֵךְ בְּחָזוֹן, כִּרְאוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

הוא דיקלם! הזקן, בן השמונים ומעלה, דיקלם את השורות הנפלאות הראשונות אשר פתח בהם אבי את הפּוֹאימה שלו הנשגבה “עוללות אפרים”, בה עורר שוֹט ברוח נביאים על “המשכילים”, יצאה לאור בשנת תרמ"ט. בלחש דיקלם, כאוֹב מארץ נשמע קולו אך צללו השורות במרתף, השאירו בו הד… ביום המחרת – הרגוהו. הגרמנים הרגוהו, הרגו את קדוּשין. יום המחרת יום מילא היה. לא יצא עם כל יהודי וארשה לרחוב מילא, בביתו נשאר, מצאוהו אנשי ס.ס. והמיתוהו. המיתו את קדוּשין! ואולם אותו היום, יום ערב מילא היה וישב אתנו במרתף… וכאילו לא ידע למה ירד, כאילו לא ידע שטפחים אחדים ממעל לנו נגזר עלינו המָוותה. גזרה היא, והיא מוּצאת, טפחים אחדים ממעל לראשנו, לפעולות בהמוני עם ישראל… קדוּשין! נשבעתי: אם יש בהם בשמונים מיליוניו של העם הרוצח אחד כמוהו ואסלח לו… אין בהם אף קדוּשין אחד. יש בהם זקנים שוֹטים ורשעים, אנשי מדע, האוּפּטמן בעל מליצה וחסר מצפּון, קדוּשין אין להם. למחרתו של אותו יום נהרג, גזלו ממנו. את יומו האחרון, למעלה משמונים היה, ואולם יום אחד של חיי קדוּשין מכריע חיי דור שלם של עם־רוצח זה, על זקניו האַשמאים! קדוּשין – לא זקן הוא, רק שקיעת־חמה ביקר, שקיעת חמה בלהבות דוֹהרות, מאליפות־דוהרות, שקיעת־חמה פּלאית, והריגתו, הריגת זקנים מישראל, אם לא ליקוי שמשות בשקיעתן הוא? אם לא כיבוי שמשות לפני שקיעתן הוא? ארורים אתם גרמנים לעולמי עד, ימח שמכם וזכרכם שכּיבּיתם אור יום אחרון בחיי מיליוני זקנים בישראל, שכּיבּיתם שמשות בשקיעתן, ימח שמכם!

לאחר שעות אחדות של ישיבה שוממה במרתף, עלינו לחדר הממונה על השער, הלא הוא ליכטנשטין הצעיר. הוא ואשתו הצעירה, הם גרו בתא, בקומה תחתית בחומה. בעלת התא הזריזה הרתיחה לנו כוס תה, שאפנו רוח ואור של אחר־הצהרים שזלף דרך החלון הנשקף לחצר, – והחצר לא חצר, אלא אַשפּה אחת גדולה. אני הוצאתי מכיס בגדי מגילת קללה185, אשר כתבתי עוד בהיות חנה וילדי השניים אתי, והיא כתובה על נייר דק ובאותיות קטנות, צפופות, הלא הם דברי קללה אשר קיללתי בם בימים את הרע בעמים לאחר אשר עשו ארורי האדם כּלה עם עדת היהודים הגדולה והקדושה בלוּבּלין. עד אחד, עד אחרון הכריתום. את דברי הקללה האלה שמעם גם הלל צייטלין זק“ל, זכרון קדוש לברכה, בטרם החלה ההריגה ביהודי וארשה, שנתיים קודם, כשגרתי עם משפחתי, עתה אין לי משפחה, רק אני ובני האחד – אז גרנו בדירה אחת אתו. בעוברי פעם בבוקר השכם את חדר־האוכל, מצאתיו בתפילתו. לא ראַני צייטלין, שהיו פניו מופנים לחלון ושמעתיו מקלל נמרצות בתוך תפילתו ביידיש את היטלר בעמו וגמר: גוואַלד, רבונו של עולם!… נחרדתי מרוב רגש בי, וקראתי לפניו לאחר שנתיים, בערב תקופת הכליון של עם ישראל, דברי קללתי אני, שהתחיל בה ר' הלל לפני שנתיים, לא הבּיעה אז כולה, לא מצא לה ניב: גוואַלד, רבונו של עולם! לאחר שנתיים גמלה הקללה בי, העליתיה על הנייר וקראתיה לפניו. גיטרמן וגוּזשיק ואובּפאל הענוֹג והנוּגה שמעוה אז בערב יום מילא, גיטרמן ואוֹבּפאל בפעם הראשונה והאחרונה… אובּפאל, אציל הרוח, הוּבל ביום המחרת ואיננו, וגיטרמן – לאחר כמה חדשים. ימי שבוע לפני היהרגוֹ נפגשנו בגיטו. עצרני. לא אמר לי רגע כלום ואחרי־כן אמר לי: “את דברי הקללה – קראנום אז בעלותנו מתוך המרתף… נצוֹר, נצוֹר את הקללה. אני נוצרה אף אני, שאף מלה אחת לא אָבדה אצלי לבטלה… על־כן אֶקראֶנה עוד… מתי, קצנלסון, מתי?” – לאחר ימי מספר נהרג, בי”ח ליאנואר ש' 1943, ביום־ההריגה הגדול, ביום אשר החלו לכלות את שאריתנו בווארשה. [בו ביום שחבורת החלוצים, שהייתי אז לאָשרי בתוכה] אני ובני האחד היינו באותו יום עם חבורת החלוצים. שני ז’אנדרמי ס.ס. עלו אליה להורידה והשכּימה והרגתם לעינַי שני גרמנים משוקצים ומתועבים. בו ביום נהרג על סף ביתו גיטרמן עם מאות יהודים בגיטו ועם ששת אלפים יהודים מובלים לחניקה לטרבּלינקי… על מגרש הנשלחים למוות היה באותו יום המנצח על ההריגה בטרבּלינקי פוֹן אוֹיפן־מאלמדי, הוא הזמין אורחים, אנשי מעלה מן הצבא אתו לטרבּלינקי לראות במחזה, לראות כיצד ייהרגו אלפי יהודים, אלה המוּטענים בקרונות – ואולם אני לא את התחלת סופנו בווארשה חפצתי לספר בזה, אני את סוף ההתחלה, סוף קיץ הדמים של ש' 1942, על דמי ארבע מאות אלף איש מישראל, על ארבע מאות [אלף] יהודי וארשה אשר נכרתו עד סוף הקיץ ההוא, חפצתי לתנות, על יום מילא, אללי לי!



  1. כך הכתירו עורכי המהדורה הראשונה של “כתבים אחרונים” (תש"ז) את הרשימות ממחנה ויטל. המשורר פתח בהן ביום בואו למחנה, ב־22 למאי 1943, הפסיק בכתיבתן למשך חדשיים (“אני חדלתי מרשום רשימות, משום שיראתי מפני השיגעון, מתוך שלא לאבד עצמי לדעת”), ולמן ה־21 ביולי 1943 המשיך לרשום, בהפסקות קצרות, עד ל־ 16 בספטמבר 1943. הרשימות ניתנו כאן לפי כתב־יד השמור בבית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון.

    יחד יצאנו מווארשה – במאי 1943, בצאת המשורר עם בנו מווארשה, כבר לא היה הגיטו קיים. המועמדים לנסיעה, מבין היהודים המסתתרים בצד הארי, רוכזו תחילה במלון “רויאל”, ברחוב כמלנה, אחר־כך – ב“הוטל פולסקי”, ברחוב דלוּגה. לנוסעים נמכרו, בכסף מלא, תעודות של נתיני חו"ל שנצטברו בגסטאפו, בימי קיומו של הגיטו, ושבעליהן האמיתיים נרצחו בידי הגרמנים. פעולת־אונאה זו, שנתכוונה להוליך שולל את היהודים, בוצעה על־ידי איש הגסטאפו ניקולאוס, וסוכניו היהודים – לולֶק סקוסובסקי ואדם ז'וּראבין.  ↩

  2. תעמולת זוועה, כך כינו הנאצים פרסומים נכונים על מעשי תועבותיהם.

    והנה נודע לי שאת הגברים שלחו מכאן – הגברים הוחזקו ברובם במחנות טיטמוֹנינג וקומפיֶן. המעטים שנשארו במחנה נשלחו בסוף מארס 1943 לקומפיֶן בתואנה, שבארצות הברית הורע היחס לשבויים הגרמניים.

    [קומפיֶן – מחנה־מיוּן למגורשים פוליטיים ועצורים מטעמי גזע (יהודים), עד להקמת מחנה דראנסי ב־1942, עד אפריל 1944 עברו בו כ־6000 עצורים, אסירים ואזרחים אמריקניים, ילדים ונשים].  ↩

  3. חנה, בנציקל, בנימין – חנה קצנלסון לבית רוזנברג, 1900־ 1942, אשת המשורר. גורשה לטרבלינקה יחד עם שני בניהם הצעירים, בן־ציון ובנימין, ב־14 באוגוסט 1942.  ↩

  4. עשרה חודשים בדיוק לפני הגיעו לוויטל (ב־22 ביולי 1942) הוחל בווארשה בפעולות החיסול.  ↩

  5. פיענוח מפוקפק  ↩

  6. ראה בכרך זה, עמ' 109–213  ↩

  7. האוּמשלאק – קיצור מאוּמשלאגפלאץ: כיכר שליד רחובות זמנהוֹף וסטאבקי, במבואות גיטו־וארשה, סמוך לתחנת רכבות המשא. דרכה היו מעבירים את הסחורות שיצרו בגיטו בשביל הגרמנים ומביאים את התמורה – מיצרכי מזון המיועדים לגיטו. בימי החיסול שימשו הכיכר, ובית הספר הסמוך לה, כמקום־ריכוז ליהודי וארשה המגורשים למוות.  ↩

  8. אסון ושבר יבואו עליהם, על המשטרה היהודית.  ↩

  9. אינטלגנטים־כביכול.  ↩

  10. טשרניאקוב, אדם – מהנדס, ראש היוּדנראט (מועצת היהודים) בגיטו וארשה. 1880־1942. עם התחלת גירוש היהודים מגיטו וארשה, ב־22 ביולי 1942, נמנע מלחתום אישית על פקודת הגירוש. הפקודה נחתמה, לראשונה מימי קיום הגיטו, על־ידי היוּדנראט כולו. למחרת היום, כשהוברר לו מפי הגרמנים שבכוונתם להגביר את קצב הגירוש ולהשמיד את הגיטו כולו, בלע רעל ומת.  ↩

  11. טרבלינקי – מחנה השמדה בפולין, בשטח הגנרל־ גוּברנאמנט, ארבעה קילומטרים ממאלקיניה, תחנת־רכבת בקו מסילת־הברזל וארשה־ביאליסטוק, במחנה הומתו כ־750,000 יהודים, בני וארשה וחלקיה המזרחיים של פולין. כן הושמדו בטרבלינקי יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, בולגריה ועוד. הקורבנות הוגזו ונשרפו על גבי מדורות.  ↩

  12. פרנקנשטיינים – פרנקנשטיין, בפי יהודי וארשה, כינוי לאחד הז'אנדרמים הגרמנים, משומרי מבואות הגיטו – ע“ש דמות מפלצת בסרט ”פראנקנשטיין“, לפי ספרה של מרי גודווין־ שֶלִי: ”פראנקנשטיין או פרומתאוס המודרני“ (1818). – השוטר הגרמני ”פראנקנשטיין" נודע באכזריותו ובחללים הרבים שהפיל בין היהודים, עוברי שער הגיטו.  ↩

  13. רוזנבּרג, אלפרד – אידיאולוג נאציונאל־סוציאליסטי 1893־1946. ספרו העיקרי: “המיתוס של המאה העשרים”. ממונה על חינוך העם להשקפת־עולם גזענית. משנת 1941 – מיניסטר הרייך לשטחים המזרחיים שנכבשו בברית־המועצות. נידון למוות כפושע־מלחמה ונתלה ב־16 באוקטובר 1946, לפי פסק בית־הדין הבינלאומי בנירנברג.  ↩

  14. במקום שכל אחד השוטרים צווה להביא חמש גולגלות… כדי למלא בדיוק אחר פקודות הגרמנים ולהביא לאוּמשלאגפלאץ את מספר היהודים הנדרש, הטילה מפקדת ה“יידישר אוֹרדנוּנגס־דינסט” (שירות הסדר היהודי, בפי היהודים: המשטרה היהודית) על כל אחד משוטריה מיכסה יומית של נפשות, בלשונם: “גולגלות”. “חרוצים” שבין השוטרים תפסו למעלה מהמיכסה, כדי לקבל מהנתפסים, בעלי־היכולת, דמי־פדיון. ואילו את העניים מכרו לשוטרים “החרוצים” פחות, שלא הגיעו למכסה היומית.  ↩

  15. פוֹנארי – מחנה־השמדה, כ־8 ק"מ מווילנה, בדרך הרכבת וילנה־גרודנה־וארשה. גיא־ההריגה ליהודי וילנה והסביבה. המחנה הופעל ביולי 1941, כשלושה שבועות לאחר כיבוש וילנה. מספר הנרצחים במחנה זה, לפי המשוער, 55־60 אלף נפש.  ↩

  16. הימלר, היינריך – הצטרף לחוג תומכיו של היטלר כבר ב־1919. למן 1929 – רייכספירֶר של הס.ס. (Schutz־Staffel), משמרו האישי של ה“פירֶר” (המנהיג), שהקיף במרוצת הזמן כמה רבבות של לובשי־מדים וסייע בידי היטלר לייצב את שלטונו לאחר תפיסתו באמצעים פארלאמנטאריים. ראש הגסטאפּו (“משטרת המדינה החשאית”), שהקים את מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה וביצע את מדיניוּת ה“פתרון הסופי” ביהודי אירופה. ב־1936 – ראש המשטרה הגרמנית. אחרי ההתנקשות בהיטלר, ביולי 1944 – מפקד הצבא שחנה בתוך גרמניה ודיקטאטור הרייך למעשה. בנפול גרמניה, ניסה לחמוק מידי שלטונות בעלות־הברית, אך הוכר והתאבד במחנה שבויים, במאי 1945.  ↩

  17. גבּלס יוזף – מראשוני הנאצים ומנהיגי המפלגה הזאת. 1897־1945. כבש את ברלין בנאומיו, ערב תפיסת השלטון. מ־1933 – מיניסטר הרייך לתעמולה, כדיקטאטור של כל אמצעי־התקשורת וכלי התרבות. הסית בלי־הרף להשמדת היהודים. אחרי ההתנקשות בהיטלר (יולי 1944) מופקד על המשכת “המלחמה הטוטאלית”. בעקב התאבדותו של היטלר, התאבדו גם גבלס ואשתו, לאחר שהרגו את ששת ילדיהם.  ↩

  18. י.ק. מציין כי מכאן ואילך המשיך לכתוב למחרת היום, ב־23 ביולי.  ↩

  19. בגליל “הפלך” בפולין – הכוונה לגנראלגוּברנאמנט, יחידה מנהלית שהקיפה את האזורים המרכזיים בפולין הכבושה: קראקוב, לובּלין, ראדוֹם, וארשה, והשטח בין נהר סאן וזבּרוּץ (דיסטריקט גאליציה).  ↩

  20. נשי הפריסטורים והפריסטורים עצמם – על־פי אלכסנדר פריסטור, מדינאי פולני. לאחר הפיכת מאי 1926 – ראש ממשלה במשך זמן־מה. לפני מלחמת־ העולם השנייה – ראש הסנאט. אשתו, צירה לסיים הפולני, נודעה בהופעותיה האנטישמיות, ניהלה מערכה נגד השחיטה היהודית מטעמי “צער בעלי־ חיים”.  ↩

  21. בחצרות־הסיים – בניין הסיים (הפרלאמנט הפולני) נהרס בחלקו בימי הפצצת וארשה, בספטמבר 1939. לאחר־מכן, מקום הירצחם וקבורתם של מאות פולנים. כאן גם התעללו ביהודים. החטופים נאלצו לפעמים לערוך “ישיבות הסיים”, כביכול, לשאת נאומים ולשיר את “התקווה”.  ↩

  22. הס.ס. – פלוגות שהוקמו ב־1925 להגנת ה“פירֶר” ופמלייתו. לימים – פלוגות־הסער של המפלגה הנאציונאל־סוציאליסטית. עם עלות הנאצים לשלטון – ארגון רב־עוצמה למלחמה באויבי הנאציזם.  ↩

  23. שטרייכֶר, יוּליוּס, 1885־1946 – מראשוני שותפיו של היטלר. עורך ה“שטירְמֶר” (המסתער), עיתון ההסתה נגד היהודים. גאוּלייטר (מושל) של פראנקוניה. ניתלה ב־16 באוקטובר 1946, לפי פסק־דין של בית־המשפט הבינלאומי בנירנבּרג.  ↩

  24. הבּוּנד – ארגון־ פועלים ששמו המלא “יידישער ארבעטער־בּוּנד אין רוסלאנד, ליטע אוּן פוילן” (אגודת־פועלים יהודית ברוסיה, ליטא ופולין), נוסד ב־1897. מלכתחילה מפלגה סוציאליסטית של יהודים, שבחרה ביידיש כלשון־תעמולתה: במרוצת השנים הוסיף ה“בּוּנד” לתביעותיו את עניין שוויון הזכויות האזרחיות והאוטונומיה היהודית בתחומי התרבות. לא הכיר ב“כלל־ישראל” ונלחם בציונות כבתנועה “לאומנית” של המעמד הבינוני. בין שתי מלחמות־ העולם היה ה“בּוּנד” בעל השפעה גדולה בעיקר בפולין (בבחירות לקהילת־ וארשה ב־1936 נתנו 30% של הבוחרים את קולם ל“בּוּנד”.) בימי השואה נהרס ה“בּוּנד” כליל ושרידיו המאורגנים, שנמצאו בארצות אחרות, באירופה ומעבר לים, נעלמו.  ↩

  25. פּ.פּ.ס. – ר"ת: פּוֹלסקה פּארטיה סוציאליסטיצ'נה, המפלגה הסוציאליסטית הפולנית.  ↩

  26. “די חומש לידער” – “שירי החומש”, מאת איציק מאנגער, הופיעו ב־1935. ראה להלן.  ↩

  27. מאנגער, איציק – סופר, משורר ומחזאי ביידיש. 1901 –1969. עד למלחמת־העולם השנייה בצ‘רנוביץ’. ב־1939 נמלט ללונדון, שבה התגורר עד 1951. לאחר מכן עבר לניו־יורק. עלה לארץ ב־1967.  ↩

  28. דאָאיגקייט – יידיש: מלשון “דאָ” – כאן. התואר שנגזר ממילה זו “דאָאיקע” – “אנשי כאן”, וכן ההגדרה להשקפת־עולמם “דאָאיגקייט” מרמזים על חברי ה“בּוּנד” ושאר מחייבי הגולה שראו ב“כאן”, בגולה, פיתרון לשאלה היהודית ושללו את הפיתרון הציוני.  ↩

  29. כאן צויין בשוליים התאריך: 26.7.  ↩

  30. דתן ואבירם – מעדת קורח, שהתקוממו על משה ואהרן והוקיעום כמתנשאים על “קהל ה'” (במדבר ט“ז, כ”ג־ל"ג)  ↩

  31. בשבוע הזה ירד מעל הבמה – ב־24 ביולי 1943.  ↩

  32. פטר קירטן – רוצח נשים. התפרסם לשימצה בשנות ה־30 כ“ערפד מדיסלדוֹרף”.  ↩

  33. “מיין קאמפף” – “המאבק שלי”, ספרו של אדולף היטלר. את חלקו הראשון חיבר בבית־הסוהר, בסיוע חברו, רוּדוֹלף הֶס, ואת חלקו השני חיבר בשנים 1927־1925. הופיע בגרמניה במהדורות אין־ספור וכן תורגם לשפות הרבה.  ↩

  34. מוֹסלי, אוסוואלד – מנהיג “החולצות השחורות”, ארגון ה פאשיסטים האנגליים, מנאמני היטלר. נודע בהופעותיו האנטישמיות בערי אנגליה. בימי מלחמת־ העולם השניה נכלא, אך שוחרר ב־1943. אחרי המלחמה ביקר בגרמניה ונתן יד להקמת ארגון פאשיסטי בינלאומי.  ↩

  35. לורד בּיקונספילד, הוא בנימין דישראלי ־ מדינאי וסופר, מגדולי המדינאים האנגלים במאה הי“ט, 1804 – 1881, לפי רצון אביו התנצר בנעוריו. בתקופה הוויקטוריאנית יזם חלק ניכר מכיבושיה האימפריאליסטיים של אנגליה. ”השאלה היהודית“ העסיקתו בספריו ”אלראי“, ”טאנקרד“ ו”לותיר".  ↩

  36. כּרמיֶה, יצחק אדולף – מדינאי צרפתי ומנהיג יהודי, 1796 – 1880. רפובליקני, שר המשפטים לאחר התמוטטות הקיסרות ב־1870. בימי משפט עלילות דמשק גייס את דעת־ הקהל האירופית נגד מגמות אנטישמיות בממשלת צרפת. נמנה עם מייסדי “חברת כל ישראל חברים” וב־1863 נבחר נשיאה.  ↩

  37. בּאלין, אלבּרט – המנהל הראשי של חברת־ האניות הגדולה “האמבורג־אמריקה”. 1857־1918. יהודי, יועצו האישי של הקיסר וילהלם השני לענייני הצי. התאבד עם תבוסת גרמניה במלחמת־העולם הראשונה.  ↩

  38. ראטנוי, ואלתר – מחשובי המדינאים הגרמנים לאחר מלחמת־העולם הראשונה. 1867 – 1922. יהודי. כסופר והוגה־דעות עסק בביקורת החברה המודרנית. למרות נטיותיו הרומנטיות, שהביאוהו לידי הערצת “האצילוּת הפרוסית־גרמנית”, ביקש לשקם את הרפובליקה הוואימארית על־ידי הנהגת כלכלה מתוכננת ותיעוש. למן 1921 שר־ השיקום ולאחר מכן ־ שר החוץ. הותקף קשות על־ידי הלאומנים, הן מחמת מוצאו היהודי והן מחמת מדיניותו שנתבססה על מילוי התחייבויות גרמניה בחוזה־ורסאי. נרצח ביולי 1922.  ↩

  39. התאספו רשעי העמים… בנירנברגים שונים – נירנברג, עיר בבוואריה, שבה נתקבלו ב־15 בספטמבר 1935 “החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני” ו“החוק על אזרחות הרייך”, הנודעים בשם חוקי־ נירנברג הגזעניים.  ↩

  40. “די פערניכטוּנגס בּריגאדע” – “פלוגת ההשמדה”, שרצחה את יהודי הגנראלגוּברנאמנט ואת יהודי שאר ארצות־הכיבוש שהובאו לגנראלגוּברנאמנט. בראשה עמד אודילוֹ גלוֹבּוֹטשניק (ראה להלן). כינויה הרשמי של פלוגת־ההשמדה היה “איינזאץ־ריינהארדט”, על שמו של ריינהארט היינריך, ראש משטרת־ הביטחון, בגרמניה ומושל צ‘כיה, שנורה בידי פטריוטים צ’כיים.  ↩

  41. פונטיוס פילאטוס – נציב רומי ביהודה בשנים 36־26 לפנה"ס. השניא עצמו על היהודים בגלל זלזולו בדתם ובגלל אכזריותו. בימיו נצלב ישו הנוצרי.  ↩

  42. סטיפן וייז – רב רפורמי ומנהיג ציוני, 1874 –  ↩

    1. השתתף גם בחיי־הציבור של ארה"ב ותמך בהצלחה בבחירתם של הנשיאים הדמוקראטיים וודרו וילסון ופרנקלין דלנו רוזוולט.
  43. בּאבּוֹק – בפולנית:מפלצת, העשויה להפחיד תינוקות.  ↩

  44. זשיד – בפולנית: יהודי, בנימת זלזול.  ↩

  45. סגלוביץ', קלארה, לבית בורודינו – שחקנית בתיאטרונים היהודיים “צנטראל” ו“נובושצ'י” בווארשה (1896־1942).אירגנה את “התיאטרון לנוער”. עם תחילת חיסול גיטו וארשה נכלאה בפאביאק, יחד עם בעלה ליאון ניישטאט, ממנהלי הג‘וינט, ונרצחה. ניישטאט, ליאון־לייב – אחד מארבעת המנהלים של הג’וינט בימי הכיבוש בפולין. 1885־1942. כנתין ארגנטינה נכלא בפאביאק. ביולי 1942, נורה בבית־הכלא.  ↩

  46. מילמן איטה, לבית לאזאר – מורה בבתי־הספר היידישאיים בלודג', חברת ה“בּוּנד”, מפעילות המפלגה בגטו וארשה. נתפסה ע"י הגרמנים ב־7 במארס 1944, בבונקר ברחוב גרוייצקה שבצד הארי. היא ובנה נרצחו בפאביאק.  ↩

  47. סימני החסר, הקווים והנקודות – במקור.  ↩

  48. קריגֶר, פרידריך־וילהלם – מפקד עליון של הס.ס. והמשטרה בגנראל־גוּברנאמנט, עד אמצע נובמבר 1943. בענייני המשטרה הכלליים היה כפוף להימלר, ובענייני הגנראל־גוּברנאמנט – להאנס פראנק, מזכיר המדינה לענייני ביטחון, האחראי להשמדת היהודים. שותף ב“אוסטי” – חברה מונופוליסטית לניצול כוחות־ העבודה והרכוש של מגורשי הגיטאות למחנות־הריכוז.  ↩

  49. מאלמדים – פוֹן אויפֶּן־מאלמֵדי, תיאודור, מאנשי “איינזאץ־גרוּפּה ריינהארדט”. השתתף בחיסול גיטו וארשה בימי האקציה בינואר 1943. ממונה על מחנות ההשמדה בטרבלינקי.  ↩

  50. סטרוּפּ ירגן – גנרל־לייטנאנט של הוואפֶן־ס.ס. עמד בראש הכוחות הגרמניים שדיכאו את המרד בגטו וארשה באפריל 1943. ב־1947 נידון למוות על־ידי בית־ דין אמריקני על רצח צנחנים שבויים, ובשנת 1951 נידון על מעשי הרצח בגיטו וארשה על־ידי בית־דין פולני בווארשה. שם הוצא להורג.  ↩

  51. שמיני באב תש"ג – הרשימה היחידה ב“פנקס ויטל” שצוינה בתאריך עברי, שהוא יום־השנה לחיסול גיטו וארשה (שמיני באב תש"ב – 22.7.1942 ).  ↩

  52. ימי הפסח של שנת התש"ב, 42 – לילות ההריגה התחילו אור ליום ה־18 באפריל 1942 (א' אייר תש"ב). בליל שבת הוצאו מבתיהם, לפי רשימות שהוכנו בידי סוכני גסטאפו יהודיים, למעלה מחמישים יהודים ונורו בסביבות מגוריהם. בין הירויים – חשודים בתמיכה במחתרת ופעילי המחתרת היהודית, וכן יהודים ששירתו את הגסטאפו ולא היו נחוצים עוד לשולחיהם הגרמנים.למחרת היום הודיע היוּדנראט בשם השלטונות הגרמניים, שפעולות אלו מכוונות אך ורק נגד הממרים את פי השלטונות.  ↩

  53. העגלות של פינקרט – משפחת פינקרט, בעלי מוסד לקבורת מתים, עלתה ל“גדוּלה”, בימי התמותה הגדולה בגיטו וארשה ועשתה עושר רב. בעגלות המתים היו גם מבריחים צרכי־מזון לתוך הגיטו. בפרוץ המרד, באפריל 1943, שימשו אחדים מבין המועסקים במוסד זה, הקרויים “פינקרטובצים”, כמקשרים הראשונים בין הגיטו הלוחם והצד הארי. אחרי חיסול הגיטו התחבאו אחדים מהם בבונקר שהקימו בבית־העלמין בגנשה; אף הם נתגלו על־ידי הגרמנים ונורו. בכל־זאת מקצתם הצליחו להימלט ולהגיע ליערות וישקוב.  ↩

  54. ימי הפסח של שנת תש"ב… לובלין כלתה, אפסה – האקציה בגיטו לובלין החלה ב־17 במארס 1942 (כ“ח אדר תש”ב). מ־36,000 אלף היהודים שנמצאו בתחילת 1942 בלובלין גורשו כ־30,000 למחנה ההשמדה בבלז'ץ או הושמדו בסביבות העיר. 4000 גורשו למחנה במיידאן־טאטארסקי; כ־2000 נשארו במחנות בלובלין, ברחוב ליפובה ובשדה התעופה, ושם הועסקו במיון בגדיהם של היהודים המומתים. ב־20 באפריל אותה שנה (ד' אייר תש"ב) חוסל הגיטו כליל. יהודי מחנות לובלין גורשו ב־3 בנובמבר 1943 למאיידאנק. בספטמבר ואוקטובר 1942 חוסל המחנה במיידאן־טאטארסקי ותושביו גורשו לפיאסק ומשם, ב־9 בנובמבר 1942, למאיידאנק. בערב פסח יצאו שליחות “החלוץ” מווארשה ללובלין כדי להושיט ליהודים עזרה כלשהי.  ↩

  55. “לעבור”, “העברה” – הגרמנים ואף היודנראט היו משתמשים במונחים כגון Aussiedlung או Ubersiedlung, כלומר העתקה או עקירה ממקום אחד למשנהו.  ↩

  56. ראשי הקהילה חתמו על כרוז זה – המדובר בפקודת הגירוש שנמסרה ליוּדנראט ב־22 ביולי 1942 על־ידי ראש־המטה של “איינזאץ־גרוּפה ריינהארדט”. הפקודה פורסמה על־ידי היוּדנראט בצהרי אותו יום, יומיים לאחר מכן, ב־24 ביולי, פירסם היוּדנראט מודעה, שבה נאמר בין היתר: “את האיבֶּרזידלוּנג יש להוציא לפועל במועד הקבוע לטובתה של האוכלוסיה עצמה. היוּדנראט בווארשה פונה בזה לאנשים שעליהם חל האיבֶּרזידלוּנג לבל יסתתרו ולבל יתחמקו מההעברה, מה שעלול להכביד על ביצוע המשימה…”  ↩

  57. שלושה קילו לחם לגולגולת וריבה – המדובר במודעה של מפקד האוֹרדנוּנגס־דינסט (המשטרה היהודית) בגיטו וארשה, המשומד יוזף שרינסקי, מיום 29 ביולי 1942, וזה לשונה: “אני מודיע בזה לתושבים שעליהם חלה האיבֶּרזידלוּנג בהתאם לפקודת השלטונות, שכל אדם אשר יתייצב מרצונו הטוב בימים 29, 30 ו־31 ביולי ש”ז, יצוייד במזון, והם 3 קילוגרמים לחם וקילוגרם ריבה. נקודת־הריכוז ומקום חלוקת המזונות – כיכר סטאווקי, פינת דזיקה… (כלומר האוּמשלאגפלאץ). אלפי יהודים רעבים ומיואשים נהרו לאוּמשלאגפלאץ, למוות.  ↩

  58. הן בראשית 1943 – הכוונה להתקוממות הראשונה של הארגון היהודי הלוחם, ב־18 בינואר 1943.  ↩

  59. גסטאפו – ר"ת שלGeheime Staatspolizei , משטרת־המדינה החשאית. הוקמה בפרוסיה ב־1933 ובראשה גרינג, ראש ממשלת פרוסיה. בפברואר 1936 הורחב תחום פעולתה על פני גרמניה כולה. עד 1939 ניהלה את מחנות־הריכוז בגרמניה. כשהתמזגה עם המשטרה הפלילית נעשתה הגסטאפו לחלק מהמשרד הראשי לבטחון הרייך – מרכז היוזמה, ההכרעה והביצוע של מעשי פשעים בעמים וביחידים, אויבי המשטר הנאצי.  ↩

  60. אני בעיני ראיתי, בחלון – המשורר נמצא אותה שעה בפלוגה הלוחמת של “דרור”, ברחוב זאמנהוף 56/58, ומבעד לחלון ראה את הפלוגה של “השומר הצעיר”, שהובלה לאוּמשלאגפלאץ ואת קרב־ הרחוב שהתחולל בפינת זאמנהוף־ניסקה.  ↩

  61. חברי “השומר” שלנו – חברי “השומר הצעיר”.  ↩

  62. מרדכי – מרדכי אנילביץ‘ (1919־1943). מפקד הארגון היהודי הלוחם בגיטו וארשה. מראשי השוה"צ בגנראל־גוּברנאמנט ומעורכי עיתונות התנועה. בקיץ 1942 עשה בזאגלמביה ועורר יהודים ללחימה נגד הכובש הנאצי. חזר לווארשה באמצע ספטמבר, אחרי האקציה הגדולה בגיטו. עם הצטרפות כל הכוחות הפעילים לארגון היהודי הלוחם, מוּנה אנילביץ’ למפקדו ולראש המחלקה הארגונית. במרד ינואר לחם בראש פלוגתו בקרן הרחובות זאמנהוף וניסקה, וניצל יחידי מידי הגרמנים. במרד אפריל נמצא בבונקר המרכזי של הארגון היהודי הלוחם, במילא 18. כאן נהרג ב־8 במאי ועימו נהרגו כמאה לוחמים נצורים.  ↩

  63. בערב אותו יום דיברתי איתו, עם מרדכי – המשורר טעה. אחרי שנכחדה הקבוצה, שעליה פיקד מרדכי אנילביץ', הצליח מרדכי להימלט לחורבות אחד הבתים ברחוב ניסקה. יהודי, שהבונקר שלו היה באותן החורבות, הכניסו והסתירו. ארבעה ימים לא נתנו לו לצאת, מחשש שמא ישגיחו בו בצאתו מהבונקר ויתגלה הבונקר. אור ל־23 בינואר הגיע מרדכי לאחד הבסיסים הארגון היהודי הלוחם במילא 63.  ↩

  64. צוקרמן – מפעילי הארגון היהודי לעזרה עצמית.  ↩

  65. לרדת!  ↩

  66. מה? אשה הרה אתה רוצה להציל?  ↩

  67. דומברובסקה, אסתר – ידידתו של המשורר. בתה, דבורה, היתה נשואה לאחיו ברל. עליה ראה בפתח־דבר של כרך המחזות התנ"כיים במהדורתינו. עמ‘ 7 ועמ’ 145.  ↩

  68. הופמנסטל, הוגו פון – משורר אוסטרי ממוצא יהודי (סבו התנצר), 1974־1929. מחזותיו: “אלקסטיס”, “אֶלקטרה”, “אֶדיפוס והספינכס” ועוד, עוצבו על־פי מופת הדרמה היוונית העתיקה. רוח של עצבות וייאוש אופפת את יצירתו. נחשב לנציגה המובהק של הניאו־רומאנטיקה בספרות הגרמנית.  ↩

  69. בּיירון, לורד – מגדולי משוררי אנגליה (1788– 1824) רבות מיצירותיו תורגמו לעברית. המחזה “קין” תורגם בידי דוד פרישמן.  ↩

  70. ואגנר, ריכארד – מגדולי המלחינים של גרמניה במאה ה־19, (1813־1883). שונא ישראל. השקפת עולמו, על תכניה המיתולוגיים, הזינה את המחשבה הנאצית. אין ממש בשמועה שאביו היה יהודי. המשך הטכסט כאן: “שנאה זו – אם לא נלקח” (או “נלקה”) אינו ברור.  ↩

  71. ניטשה, פרידריך – פילוסוף ומשורר גרמני. 1844־1900. בעל השפעה מרובה על ספרות בני דודו וגם על הספרות העברית. יצירתו “כה אמר זרתוסטרה” תורגמה לראשונה לעברית בידי דוד פרישמן. הנאצים ביקשו לראות בו מבשר האידיאולוגייה של עליונות הגזע הנאצי.  ↩

  72. ביזט – צ"ל בִּיֵזֵא, ז‘ורז’. מלחין צרפתי, 1838־1875. חיבר בעיקר אופרות שהגדולה שבהן היא האופרה “כרמן” (1875). קשר קשרי־ידידות עם מלחינים וסופרים יהודיים.  ↩

  73. רחובות שוממים – הכוונה לרחובות הגיטו הקרויים “פראיים”, כלומר, אותם הרחובות שמהם גורשו היהודים בימי החיסול של יולי־ספטמבר 1942 ושלא אוכלסו על־ידי פולנים. רחובות אלה עמדו שוממים עד מרד אפריל 1943; אחרי המרד נחרבו לגמרי, כשאר חלקי הגיטו. השטחים ה“פראיים” הבדילו בין הגיטו המרכזי ושטח המברשתנים לבין ה“שאָפּים” של שוּלץ – טֵבֶּנס.  ↩

  74. רוזנצווייג, יחיאל – משורר עברי, מורה. (1898־1942). ניספה בגיטו וארשה בימי החיסול הגדול.  ↩

  75. שאר בשרי  ↩

  76. מייזל, אליעזר יצחק – רב ודיין בעיר לודז‘. נכדו של הרב אליהו חיים מייזל, המכוּנה "רבה של לודז’", גדול בתורה ואיש ציבור. 1921־1912. קרוב־משפחה של המשורר ומידידיו בגיטו וארשה. גילה יחס נלבב לאנשי הארגון היהודי הלוחם. בפרוץ מרד אפריל 1943 היה עדיין בגיטו. פרטי מותו אינם ידועים.  ↩

  77. בערב פסח האחרון החלו – ערב פסח תש"ג.  ↩

  78. בטרבלינקי עצמה הרגו הגרמנים… למעלה ממיליון?… ואולי למעלה משני מיליונים? – לפי אומדן מגיע מספר הנפשות שנרצחו בטרבלינקי לשלושת־רבעי מיליון.  ↩

  79. רינן, אֶרנסט – היסטוריון והוגה דעות צרפתי. 1823־1892. ספרו: “חיי ישו” (1863) עשה רושם רב בזמנו בגלל גישתו החילונית: ישו תואר בו כדרשן גלילי נודד. ב“תולדות עם ישראל” שלו (כ־5 כרכים) מעמיד ר. את תמצית רוחו של העם היהודי על היותו נושא הרעיון המשיחי. לדידו, ייעלם העם הזה, אבל חזונו יוסיף לחיות בקרב עמי אירופה.  ↩

  80. שוּלץ, פריץ – בפי היהודים: שוּלץ הגדול. מבעלי השאָפּים בגיטו וארשה, ברחובות נובוליפיה־נובוליפקי. התעשר מניצול עבודת פועליו היהודים ומגזל רכושם. בימי האקציה בגיטו שלח אלפים מפועליו לאוּמשלאגפלאץ. לאחר חיסול הגיטו – ממונה על מפעלי התעשייה בטראבניק. אחראי למותם של אלפי יהודים שהושמדו בטראבניק ב־ 3 בנובמבר 1943.  ↩

  81. וֶסֶל, הורסט – שטוּרמפירֶר של ס.א. ומחבר ההימנון הנאצי, 1907–1930. נסתכסך עם אנשי העולם התחתון של ברלין ונרצח על־ידם ב־23 בפברואר 1930. הוכר כ“קדוש” המפלגה הנאצית.  ↩

  82. כאן צויין בשוליים: 17.8.43  ↩

  83. גוּזשיק, דניאל דוד – ממנהלי ה“ג'וינט” בימי הכיבוש. נאמן תנועת המחתרת ותומך במפעלי התנועה החלוצית. חבר ההנהלה של הארכיון החשאי בגיטו מיסודו של ד"ר עימנואל רינגלבלום. אחרי מרד גיטו וארשה – חבר נשיאות הוועד היהודי הלאומי מטעם מפלגת הכלל־ציונים. פיתח עבודת־סעד ענפה. ניספה בתאונת מטוס על־יד פראג, ב־5 במארס 1946.  ↩

  84. איינהורן, אהרון – עיתונאי, מעורכי ה“היינט”. 1884–1942. בגיטו וארשה – פעיל בתחום הסעד. נרצח בימי האקציה באוטובוצק.  ↩

  85. את אוטבוצק הקיפו אז – בחיסול גיטו אוטבוצק הוחל ב־19 באוגוסט 1942, כ־ 14 אלף יהודים הובלו לטרבלינקי או נרצחו ברחובות הגיטו ונקברו בקבר –אחים המוני.  ↩

  86. אנשי העולם התחתון.  ↩

  87. הלודנדוֹרפים – לודנדוֹרף, אֶריך, גנראל גרמני , 1865–1937. ראש המטה הכללי במפקדת הינדנבורג בחזית המזרחית בימי מלחמת העולם הראשונה. בעל השפעה ניכרת על מדיניות הקיסרות הגרמנית עד לנפילתה ב־1918. כאשר נוכח לדעת כי הצבא הגרמני מובס, דרש במפגיע לפתוח במשא ומתן לשלום. מראשי מפיצי הבדותה כי גרמניה נוצחה במלחמת־ העולם הראשונה בשל “תקיעת סכין בגב הגייסות הלוחמים”. למן 1924 חבר הרייכסטאג מטעם המפלגה הנאצית.  ↩

  88. בנורווגייה אסף את היהודים – עם פרוץ המלחמה ישבו בנורווגיה כ־1800 יהודים. בסוף 1941 רוכזו יהודי טרונדהיים, ברגן וטרומזה במחנה פאלסטה. ב־26 באוקטובר 1942 רוכזו כ־600 יהודי אוסלו בברגן, מחנה ריכוז דרומית מאוסלו, ובנובמבר הובאו לשם נשותיהם וילדיהם וכן העצורים שנשארו בחיים במחנה פאלסטה. המחנה נשמר בידי נורווגים, אנשי ס.ס.. ב־30 בנובמבר 1942 הוטענו כ־800 יהודי המחנה, גברים, נשים וטף, באונית־משא גרמנית והועברו לחופי גרמניה ומשם לאושוויץ. 100 יהודים, שהיו להם נשים נורווגיות, הושארו במקום והועסקו בייבוש ביצות. כמחציתם ניספו. כ־300 נשים וילדים הצליחו להימלט לשוודייה.  ↩

  89. המסוּן, קנוּט – מגדולי המספרים הנורווגיים, 1859–1952. רבים מספריו תורגמו לעברית. ב־1920 זכה בפרס־ נובל. ביקורת שמתח על הציוויליזאציה המודרנית ופולחן־ היצרים, קרבוהו לאידיאולוגיה הנאצית. לאחר שחרור נורווגייה מן הכיבוש הנאצי ב־1945 נאשם המסוּן בבגידה במולדת והוטל עליו קנס כספי, אבל בו גופו לא נגעו.  ↩

  90. גלובּוֹטשניק, אודילו – מן המתועבים שבפושעי־ המלחמה הנאציים. יליד אוסטריה. לאחר סיפוחה לגרמניה – גאוּלייטר של וינה. הודח מחמת מעשה־מעילה. אחרי כיבוש פולין – פירֶר־ ס.ס. והמשטרה באיזור לובלין. בפקודת הימלר הועמד בראש “אקציון־ריינהארדט”. מנהל “אוסטי” – חברה מונופוליסטית של אנשי ס.ס. לניצול כוחות־העבודה והרכוש של מגורשי הגיטאות במחנות הריכוז. לאחר שהשמיד רבבות מיהודי פולין מונה פירֶר־ס.ס. והמשטרה בטרייסט באיזור האדריאטי. עם תבוסת גרמניה התאבד.  ↩

  91. בלובלין עמד בראש עלילת דמים הרוצח הנורא ריינהארדט – המשורר טעה. היידריך ריינהארדט, שהיה פרוטקטור של צ‘כיה ומוראביה, נרצח בידי פטריוטים צ’כיים ב־27 במאי 1942. לזכרו כינו הנאצים את פעולות ההשמדה נגד היהודים בשם “אקציון־ריינהארדט” ואת המשמידים “איינזאץ־ריינהארדט” (גייס ריינהארדט). בראש “איינזאץ־ריינהארדט” עמד אודילו גלובוטשניק.  ↩

  92. לֶקֶרט, הירש – חבר ה“בּוּנד”, סנדלר, לפי משלח ידו. 1880–1902. ב־18 במאי 1902 התנקש בפוֹן־ואל, מושל וילנה, בשל עונש מלקות שהטיל על פועלים יהודים,– משתתפי ההפגנה של האחד במאי 1902. נתפס ונידון למוות, הועלה לתלייה ב־11 ביוני אותה שנה. לפרשה זו הוקדשו שירי־עם, שירי משוררים ומחזות.  ↩

  93. נאדל־בּראנזשע – ענף בעלי המחט, החייטים, שרבים מהם היו חברי ה“בּוּנד”.  ↩

  94. פאָלקסצייטוּנג – “עיתון העם”, עיתון יומי של מפלגת ה“בּוּנד”.  ↩

  95. הכוונה, ככל הנראה, לעמנואל רינגלבלום.  ↩

  96. ציש"א – ר“ת של ”צנטראַלע יידישע שוּל־אָרגאַניזאַציע". רשת של בתי־ספר אידישאיים בפולין. נוסדה ביוני 1921. לפני פרוץ מלחמת־ העולם השנייה נכללו בה כ־ 170 מוסדות, שבהם כ־15,000 תלמידים.  ↩

  97. וועלט־שולע – בית־ספר עולמי, היינו חילוני.  ↩

  98. טרוּנק, יחיאל ישעיהו – סופר יידישאי. 1887– 1961. חבר ה“בּוּנד”. פרסם מסות בענייני דת, קבלה ופילוסופיה. ספרו: “שלום עליכם – מהותו ויצירותיו” הופיע ב־1937 ערב מלחמת־העולם השניה. יו“ר מועדון־פאן של הסופרים היהודים בפולין. ב־1941 הצליח להימלט לארה”ב.  ↩

  99. לוֹקים – הארי לוֹק, פקיד גבוה באדמיניסטראציה הבריטית בארץ־ישראל. מ – 1928 עד 1930 מזכיר ראשי.  ↩

  100. צ'נסלרים – ג‘ון צ’נסלור, פקיד קולוניאלי בריטי. בשנים 1929 –1931 – הנציב העליון של ארץ ישראל. התנגד למדיניות “הצהרת בלפור” וראה בה פגיעה באינטרסים של האימפריה הבריטית.  ↩

  101. סמואל, הרברט לואיס – מדינאי אנגלי, יהודי, 1870־1963. ממנהיגי המפלגה הליבראלית. הנציב־ העליון הראשון לארץ־ישראל בשנים 1920־1925. כתב כמה ספרים בפילוסופיה ובתורת־המידות. במדיניותו בא“י השתדל להיות נציגה של מדיניות בריטניה במזרח־התיכון, גם אם מדיניות זו עמדה בניגוד להתחייבות להקים ”בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל.  ↩

  102. טבנקין, משה – אביו של יצחק טבנקין ודודו של יצחק קצנלסון, 1869־1892. למד בישיבת וולוז'ין. לימים־ גיסו של יעקב־בנימין קצנלסון, אבי המשורר. מראשוני הסוציאליסטים היהודים בשנות ה־90. היה פעיל בחוג סוציאליסטי בווארשה, ששימש חוליה מקשרת בין שרידי מפלגת “פרוליטאריאט” הפולנית ובין “נארודנאיה ווֹליה” הרוסית. נאסר ונחבש בבתי־כלא של וארשה(ב“ציטאדל” וה“פאביליון העשירי”). יצא חולה מבית הסוהר, נסע להתרפא ונפטר שם.  ↩

  103. הנה באלה הימים – החיסול האחרון, הסופי, של יהודי ביאליסטוק החל ב־16 באוגוסט 1943. השמועה הגיעה לוויטל, והמשורר מציין אותה ברשימותיו מיום ה־20 באוגוסט.  ↩

  104. בּלֶשֶׁר; קלוֹסטֶרמאיר ־ שני אנשי ס.ס. שכונו בגיטו בשם “היורים”. בתקופה שבין החיסול הראשון של הגיטו לבין מרד אפריל 1943, היו מתהלכים ברחובות הגיטו השוממים וברחובות־הפקר ורוצחים יהודים לתיאבון. בימי מרד ינואר 1943 התנקש ישראל קאנאל בבּלשֶׁר, ללא הצלחה.  ↩

  105. ריקשה – ביפן: עגלה דוּ־אופנית נגררת בידי הולך רגל. בגיטו: ארגז עץ מורכב על שני גלגלים, נדחף על־ידי אדם היושב ומניע גלגל שלישי המותקן מאחורי הארגז. במשך תקופה מסויימת שימש בגיטו כלי־רכב להסעת נוסעים ומשאות.  ↩

  106. צייטלין, אלחנן – בנו הצעיר של ר' הלל צייטלין, 1902־1942. עיתונאי בשנים 1926– 1939 – מעורכי העיתון היומי “אוּנדזער אקספרעס”. בגיטו וארשה – מפעילי “הארגון היהודי לעזרה עצמית” (ז'.ט.או.ס.) וייקא“ר (יידישע קולטור־אָרגאניזאציע). הירצה על ספרות יידיש בסמינר המחתרת ”דרור“. נפטר בדצמבר 1942. מעזבונו הספרותי: ”ביכעלע לידער“ (1931); ספר זכרונות על בית־אבא: ”אין א ליטערארישר שטוּבּ“ (1937), ו”בּוּך אוּן בּינע" (1939).  ↩

  107. קורצ'אק, יאנוש – כינויו הספרותי של ד“ר הנריק גולדשמידט. (1880־1942). רופא, סופר ומחנך, המכוּנה ”אביהם של היתומים“, ע”ש בית־היתומים היהודי בווארשה, שעמד בראשו למן 1911. בגיטו וארשה המשיך בפעולותו החינוכית. בימי האקציה סירב להיפרד מעל חניכיו וב־2 לאוגוסט 1942 הלך יחד איתם לאוּמשלאגפלאץ ולטרבלינקי. רבים מספריו תורגמו לעברית.  ↩

  108. היינו נוכחים במחזה – המחזה “הדואר” מאת רבינדרנת טאגורי הוצג בגיטו וארשה בשבת ה־18 ביולי 1942. ארבעה ימים לפני התחלת ההשמדה.  ↩

  109. שאלני ל“קללה” – הכוונה לשיר של יצחק קצנלסון “וויי דיר!” שתורגם לעברית בידי מ. ז. וולפובסקי. (ראה “כתבים אחרונים”, מהדורת 1969, עמ' 59־64.)  ↩

  110. צייטלין, הלל – מאישיה המרכזיים של יהדות פולין. 1882־1942. הוגה דעות דתי, סופר ועיתונאי. במהלך התלבטויותיו דבק בניטשה, אחר־כך בשפינוזה. לימים הגיע לחסידות. חיבר כמה ספרים על דמותו ומשנתו של ר' נחמן מברצלב. עסק בתרגום “הזוהר” לחעברית ובפירושו. בגיטו־ וארשה חי חיי דחקות. עטוף טלית הלך לאוּמשלאגפלאץ, בקיץ 1942. מחיבוריו: “ברוך שפינוזה – חייו, ספריו ושיטתו הפילוסופית”; “פרידריך ניטשה – חייו, שירתו ופילוסופיותו”; “החסידות לשיטותיה וזרמיה”; “מחשבה ושירה”. ספרו האחרון: “דממה וקול” (1938) הוא ספר וידוי, רווי תחושה של שואה מתקרבת.  ↩

  111. גילבּרט, שלמה – סופר יידישאי. 1885־1942. מושפע מספרות המסתורין היהודית והקבלה. בין שתי מלחמות העולם חי באוטובוצק ובווארשה. ניספה בימי החיסול הגדול. מיצירותיו “נאָוועלן”, “משיח'ס טריט” (עברית, בשם “גלות”, התקופה" ז'), “דער קעלער”.  ↩

  112. לוי, ז'אק – שחקן וקריין 1887־1942. סובב עם להקתו בצרפת, רומניה, אוסטריה והונגריה. בעת ביקורו בפראג (1910) התיידד עם פראנץ קאפקה. בגיטו־ וארשה הופיע בנשפי־ערב מאורגנים על־ידי ועדי־החצר. כתב פיליטונים וסאטירות מהווי הגיטו. עמד בקשרי ידידות אמיצים עם יצחק קצנלסון. גורש לאוּמשלאגפלאץ ב־16 באוגוסט 1942.  ↩

  113. אחי שלי, דוב שלי – קצנלסון, ברל (דוב), אחיו הצעיר של יצחק.מצוין בכשרונות תיאטרליים. הופיע ב“הבימה” הלודז‘אית שנוסדה ע"י יצחק. המנהל האדמיניסטראטיבי של הגימנסיה העברית בלודז’. בימי הכיבוש הגיע לגיטו וארשה ועבד בדואר. בחצר הדואר, בזמנהוף 19, הטמין בקבוקים ובהם כתבי־יד של אחיו. גניזה זו לא נמצאה. בימי האקציה הגדולה, בקיץ 1942, גורש עם בני משפחתו לטרבלינקי.  ↩

  114. בנך הרך בן ט"ז – בן־ציון קצנלסון, בנו שלך ברל (דוב), אחי המשורר. תלמיד הגימנסיה־ במחתרת של “דרור”. חבר התנועה, ומאנשי הארגון היהודי הלוחם בגיטו וארשה. באוגוסט 1942 נשלח עם קבוצת חברים לוורבקוביץ שעל־יד הרובשוב, כדי להכשיר את המקום לפעילות פרטיזאנית. אנשי הקבוצה, ובן־ציון ביניהם, נתפסו בראשית ספטמבר בידי הגרמנים ונרצחו.  ↩

  115. וֶרְפֶל, פראנץ – סופר ומשורר יהודי אוסטרי, בעל נטיות נצרניות־קאתוליות (1890־1945). ספרו הידוע על טבח הארמנים “ארבעים ימיו של מוּסא דאג” תורגם לעברית ונקרא הרבה בגיטאות, בחוגי הנוער.  ↩

  116. טוּבים, יוליאן – מגדולי משוררי פולין בדור האחרון. 1894־1953. יהודי, לא התנכר למוצאו ובימי השואה ולאחריהם גילה השתתפות בגורלו של העם היהודי ובשאיפותיו. כסופר בודד נלחם מנעוריו נגד המשטר המיליטאריסטי של הקולונלים בפולין. בתקופת השואה היגר לארה“ב, וחלק מן הפואֶמה שלו: ”פרחי פולניה", נהפך להימנון הלאומי של המחתרת הפולנית הנלחמת בנאצים. אחרי המלחמה היה חבר הוועד למען האוניברסיטה העברית בירושלים. קובץ משיריו הופיע בעברית, בתרגומו של י. ליכטנבום.  ↩

  117. סוקולוב, פלוֹריאן – בנו של נחום סוקולוב 1886־1967. מחשובי הפובליציסטים בעיתונות הפולנית. עד פרוץ המלחמה – מעורכי העיתון הרשמי “גאזטה פולסקה”.  ↩

  118. נ"ס – ראשי־תיבות של נחום סוקולוב.  ↩

  119. ניסנבוים, יצחק – סופר דתי ומטיף ציוני נודע. 1868־1942. המנהיג הרוחני של תנועת “המזרחי” בפולין בין שתי מלחמות העולם. למן 1919 – עורך השבועון “המזרחי”. מחברם של ספרי־ דרוש וספר הזכרונות “עלי חלדי”. חי בגיטו וארשה ונרצח בידי הגרמנים.  ↩

  120. המשומד והבוגד המאוס – יוזף שרינסקי. מומר, מפקד ה“יידישֶר אוֹרדנוּנגס־דינסט” (שירות הסדר היהודי) בגיטו וארשה. נאסר ע"י הגרמנים על מעשי הברחה לצד הארי, אך בימי האקציה הגדולה שוחרר ממעצרו והועמד שוב בראש המשטרה היהודית. ב־20 באוגוסט 1942 התנקש בו ישראל קאנאל ופצעוֹ. מאז הסתתר. בימי מרד ינואר 1943, התאבד.  ↩

  121. לֶרֶר,יחיאל – משורר 1900־1943. בגיטו וארשה – מפעילי “פועלי־ציון, צ.ס.” וייקא“ר (יידישע קוּלטוּר ארגאניזאציע). פרסם בעיתון המחתרת ”דרור“ את השיר ”אויסגעבענקטער פריילינג“ (“אביב מיוחל”) וקטע מהחלק השני של ”מיין היים“ (“ביתי”), שהיה איתו בכתובים, בחתימת מ.ח. (משוררים חלוצים). תרגם ליידיש את ”ברוך ממגנצה“ לשאול טשרניחובסקי ופרסמו ב”פיין און גבורה“ (“ענות וגבורה”), אנתולוגיה היסטורית־ספרותית בהוצאת ”דרור“ (1940). נרצח בידי הנאצים. מיצירותיו: ”שאול און דוד“ (1931), ”שטילקייט אוּן שטוּרם (1932), “בּרוּנעמס אין פעלד” (1933) “מיין היים” (1938), שתורגם לעברית בידי שמשון מלצר בשם “בית אבא” (“עם־עובד”, תש"ו).  ↩

  122. שטרן, ישראל – משורר ומסאי, ממעמיקי ההגות בספרות יידיש בפולין בדור שבין שתי מלחמות העולם. 1894־1942. חי בגיטו וארשה חיי עוני ודחקות. ניספה בימי החיסול הגדול. שיריו פזורים בכתבי־עת שונים.  ↩

  123. “פאן טדיאוּש” – יצירתו הנודעת של אדם מיצקביץ', גדול משוררי פולין (1798־1855).  ↩

  124. יצרו מנגינות־ לוואי לארבעת שירי – הכוונה, לארבעת שירי י.ק. שהושרו בגיטו:“ פאָלקסמאָטיב פוּן יאָר טויזנט ניין הוּנדרט פערציק” (“נעימה עממית משנת 1940”). “אמאָל בין איך געוועזן רייך” (“לפנים עשיר הייתי”).“עמיץ קלאפט אין מיין טיר” (“מתדפקים על דלתי”), “געיאָגטע געפּלאָגטע” (“רדופים, מעונים” – קטע מתוך הדרמה “על נהרות בבל”.)  ↩

  125. דוידוביץ', אברהם – מלחין. מנצח המקהלה של בית־ הכנסת נוז'יק בווארשה. מחברן של יצירות ליטוּרגיות ונעימות לשירים עממיים ולשירי ילדים, בכללם – שירי יצחק קצנלסון.  ↩

  126. אייזנשטיין – הכוונה, כנראה, לדוד אייזנשטאט (1890־1942), מנצח המקהלה של בית־הכנסת טלומאצקה בווארשה ושל מקהלות פועלים. בין חיבוריו המוסיקליים: יצירות ליטורגיות, ליווי מוסיקאלי ל“הגולם” מאת ה. לוויק, מוסיקה ל “א־ וינטער מעשהלה” למאני לייב ועוד. משנת 1936 – מנהל מחלקת החזנות ופיתוח־הקול במכון היהודי המוסיקאלי בווארשה. נלקח לאוּמשלאגפלאץ יחד עם אשתו באוגוסט 1942. ביתו, הזמרת מאריסיה, נורתה בידי הגרמנים משסירבה להיפרד מעל הוריה.  ↩

  127. גלדשטיין, ישראל – מלחין. בימי המלחמה – בגיטו וארשה. נרצח באחד ממחנות הריכוז. ב־1920 פירסם ספר בשם “געזאנג אוּן שפיל” – 50 מנגינות לשירי־ילדים מאת יצחק קצנלסון ומשה ברודרזון. חיבר מוסיקה לאופרה יהודית לפי “פאטימא” מאת יצחק קצנלסון, שהועלתה על הבמה בניו־יורק על־ידי מוריס שווארץ. בגיטו חיבר את המנגינה ל“נעימה עממית” של יצחק קצנלסון.  ↩

  128. הובלנו בבוקר אחד למילא – אחרי הפסקה קצרה בפעולות החיסול בגיטו נפתח ב־6 בספטמבר 1942 השלב המכריע בהשמדת שארית הפליטה של יהודי וארשה: כמאה וחמישים אלף איש רוכזו ברחוב מילא ובסביבותיו, ובמשך שבוע ימים הוצאו לטרבלינקי כמאה אלף נפש (לפי אומדן יהודי). לפי מקורות גרמניים גורשו לטרבלינקי כ־48 אלף יהודים, וכ־3 אלפים מצאו מותם ברחוב מילא.  ↩

  129. הביאנו אל בית־חרושת ברובע של הגויים – המשורר הובא לשאָפּים של טבּנס ברחוב פרוסטה. זה היה אי יהודי קטן, מבודד לגמרי משאר חלקי הגיטו, ומוקף אוכלוסין פולניים. עד לימי החיסול היה כל השטח הזה חלק מהגטו ונקרא “הגיטו הקטן”; גשר־עץ ברחוב כלודנה חיבר אותו עם “הגיטו הגדול”.  ↩

  130. משם באנו למערה מתחת לאדמה – המדובּר בבּוּנקר שנבנה על־ידי עסקני־ציבור שונים בצד הארי בוורשה, בגנו של הגנן הפולני, מיאצ'יסלאב ווֹלסקי, ברחוב גרוייצקה. ב־7 למארס 1944 נתגלה הבּונקר ע"י הגיסטאפו. כל דייריו, וביניהם ההיסטוריון עימנואל רינגלבלום, הובאו לבית־הסוהר פאביאק ונרצחו.  ↩

  131. בּראנד, קארל גיאורג – ממונה על המחלקה היהודית מטעם משטרת־ הביטחון ושירות־הביטחון (ס.ד.) במחוז וארשה. ניהל יחד עם “איינזאץ־ריינהארדט” את פעולות ההשמדה נגד יהודי וארשה. לפי מקורות גרמניים נפל בפולין בפברואר 1945.  ↩

  132. כילינוביטש, בן־ציון – עיתונאי, מעובדי ה"מאָמענט'' הוורשאי, 1889־ 1942. בגיטו וארשה היה פעיל בוועד העזרה למען הסופרים והעיתונאים. נלקח לאוּמשלאגפלאץ בסוף יולי 1942.  ↩

  133. גאווזאֶ אהרון – מעורכי ה“היינט”, 1876־1942. בימי המלחמה פעיל בהושטת עזרה לעיתונאים יהודים מחוסרי־עבודה ולמשפחות העיתונאים שנמלטו לפולין. הקים מטבח עממי לעיתונאים. התאבד באוּמשלאגפלאץ, בימי חיסול גטו וארשה, קיץ 1942.  ↩

  134. וילקובסקי גוסטאב, ד“ר – עורך־דין. נציג ”ועד הסיוע היהודי" (יידישער הילפס־קאָמיטעט) כלפי השלטונות הגרמניים. אחרי התאבדותו של צ'רניאקוב – חבר נשיאות היוּדנראט, יחד עם מארק ליכטנבוים ואלפרד שטולצמן. ממתנגדי המחתרת היהודית. נרצח בידי הגרמנים בימי מרד אפריל.  ↩

  135. בבנין מחלקת הדואר זמנהוף 19 – מקום מושבו האחרון של היוּדנראט בוארשה. בתקופה שבין התחלת חיסול הגיטו (יולי 1942) והמרד הגדול (אפריל 1943).  ↩

  136. מוֹמסֶן, תיאודור – היסטוריון גרמני, פילולוג וחוקר המשפט הרומאי 1817־1903. קנה לו שם־ עולם בספרו “דברי־ימי רומא”, שבו הקדיש, בכרך החמישי, מקום נרחב לתיאור ההתנגשות בין רומא ליהודה בימי בית שני. בתקופות שונות היה חבר בית־הנבחרים הפרוסי והכלל־גרמני וכאיש־ציבור נלחם באנטישמיות הגרמנית, שבה ראה “חרפה לאומית”.  ↩

  137. בשוליים רשום התאריך 23.8  ↩

  138. רייריך, קוּרט – תעשיין גרמני, בעל שאָפ בגיטו וארשה, ברחוב נובוליפקי, קרן סמוצ'ה.  ↩

  139. השוּלצים – שוּלץ, פריץ, ראה לעיל, עמ' 323. שולץ, קארל גיאורג (בפי היהודים: שוּלץ הקטן), בעל שאָפ בגיטו וארשה, ברחוב אוגרודובה. העסיק פועלים יהודים (800) ופולנים (1000). לאחר שניצל אותם, הפקירם למוות.  ↩

  140. טבנסים – ואלטר ציזאר, בעל השאָפּים הגדולים ביותר בגיטו־וארשה, ברחוב לֶשנוֹ וברחוב פרוסטה. העסיק אלפי פועלים יהודים והתעשר מעבודתם ומגזל רכושם. מאמצע מארס 1943 – מיופה־כוח, מטעם הגיסטאפו, להעברת התעשייה מהגיטו. פנה בכרוז אל תושבי הגיטו לא להישמע לקריאות ההתנגדות של הארגון היהודי הלוחם. עם חיסול הגיטו בווארשה, הופקד על מפעלי־ התעשייה במחנה־הריכוז בפוניאטוב וכך נעשה אחראי לגורלם של 18,000 כלואים, שנרצחו ב־5 בנובמבר 1943.  ↩

  141. פוֹלמן, חוה – חברת תנועת “דרור” בגיטו וארשה. עם הקמת הארגון היהודי הלוחם – קשרית בין הגיטאות. ניצלה ועלתה לארץ.  ↩

  142. אני לימדתיך – י.ק. היה מורה לתנ“ך וספרות עברית בגימנסית ”דרור“ במחתרת, וכן הבמאי של הלהקה הדרמאטית, שהופיעה בפומבי בכמה ”נשפי־תנ“ך”.  ↩

  143. “החלוץ”, דז'ילנה 34 – מקום הקומונה של “דרור”,. אחד ממרכזי המחתרת היהודית. כלפי הגרמנים – “מטבח עממי” ו“נקודת פליטים”.  ↩

  144. שיחקת את יעקב – במחזה “יעקב ועשיו” של יצחק כצנלסון.  ↩

  145. את זאת, שעמדה בבית־הנתיבות בהרובישוב – חוה פולמן ופרומקה פלוטניצקה נסעו ביוני 1942 לעיירה הרובישוב, בניסיון להגיש עזרה ליהודי העיירה בימי החיסול.  ↩

  146. ונתכוון לו, ליהודי שלא היה חכם ביותר – הכוונה למשה מנדלסזון, ידידו של גוטהולד אפרים לסינג, בעל המחזה “נתן החכם”.  ↩

  147. עוד בקרקוי את כלואה – חוה פולמן נתפסה ב־22 בדצמבר 1942, יחד עם אנשי הארגון היהודי הלוחם בקראקוב, אחרי התקפה על בתי־קפה גרמניים. נכלאה בבית־הסוהר הלצלוב וגורשה לאושביץ כפולניה.  ↩

  148. היהודים יורים.  ↩

  149. יש להם אקדחים  ↩

  150. מן המטה הראשי של הפירר  ↩

  151. עכשיו תמות.  ↩

  152. אני עובד  ↩

  153. אתה עובד?  ↩

  154. במקור נכתב תחילה ונמחק: “ורבים מהם אשר הכרתי – לא ניחא לי מהם, מצאתי בם דברים, אולי טובים, אך לפי רוחי [לא] היו”. (המבלה"ד)  ↩

  155. אולי זהו קרי המשפט הזה, המטושטש כלשהו בכתב־היד. (המבלה"ד)  ↩

  156. לנדוי, אלכסנדר – מהנדס. מידידי התנועה החלוצית והמחתרת. עם הקמת הארגון היהודי הלוחם – חבר הוועד האזרחי על־יד ועד־ התיאום היהודי. בבית־החרושת שלו, שהיה בהשגחת הגרמנים, מצאו מקלט רבים מפעילי המפלגות ותנועות הנוער, אנשי ציבור וסופרים. באפריל 1943 עבר לצד הארי ומשם יצא, כנתין מדינה דרום־אמריקנית, לוויטֶל. נרצח באושביץ ב־1944.  ↩

  157. חלום חלמתי – בבית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון שמורים ארבעה נוסחים של השיר בכתב־ידו של המחבר. בשלושה כתבי־יד שתאריכיהם (1943) 19.7 ו־(1943) 4.8, כתוב השיר על דפים נפרדים או מצורף לשירים אחרים מאותה תקופה. הנוסח הרביעי, האחרון, כנראה, משולב ביומן ויטֶל ותאריכו (1943). 24.8.  ↩

  158. בשוליים נרשם כאן התאריך: 4.9.43  ↩

  159. אפיוֹן – סופר ונואם באלכסנדריה של מצרים במחצית המאה הראשונה לסה“נ. פליניוּס הזקן כינה אותו ”תוף של תהילת עצמו“. חיבורו ”דברי ימי מצרים“ הכיל כתב־ פלסתר נגד היהודים, מלא כזבים על העם היהודי, דתו ובית־מקדשו בירושלים. יוסף בן־מתתיהו מרחיב עליו את הדיבור ומוקיע אותו בספרו ”נגד אפיוֹן" (תרגום ד"ר י.נ. שמחוני, 1968).  ↩

  160. “דאס רייך” – שבועון גרמני, שהופיע בברלין החל בשנת 1930, בעריכתו של גבּלס.  ↩

  161. “פֶלקישר בֶּאוֹבּאכטר” – “המשקיף הלאומי”, עיתון יומי של התנועה הנאציונאל־סוציאליסטית, הופיע בברלין. עורכו הראשי בשנים 1919־1938 ־ אלפרד רוזנברג.  ↩

  162. “אלגמיינֶה [צייטונג”] – “עיתון גרמני כללי”, הופיע בברלין עוד לפני כינון המשטר הנאצי.  ↩

  163. ס.א. – ר“ת: ”שטוּרם־ אבּטיילוּנג“, פלוגות־המחץ של המפלגה הנאצית למלחמה במתנגדיה, הוקמה בסוף 1921. משנתפס השלטון בידי היטלר, גילתה הס.א. התנגדות להישענותו של ה”פיהרר" על הבורגנות הגדולה וחתרה תחת הצבא. ב־30 ביוני 1934 נרצחו ראשיה בפקודתו של היטלר ועושי דברו.  ↩

  164. אין כל־כך הרבה פולנים – באפריל 1943 הודיעו הגרמנים כי גילו בקאטין הסמוכה לסמולנסק קבר של כ־10,000 קצינים וחיילים מהצבא הפולני, שהיו בשבי הסובייטי מאז ספטמבר 1939. מחנה השבויים בקאטין נכבש בידי הגרמנים בהתקפת־פתע ב־1941. הגרמנים האשימו את השלטונות הסובייטיים שהם הם שרצחו את הפולנים.  ↩

  165. קלמאנסו, ז‘ורז’ – מדינאי צרפתי 1841־1929. ב־1871 התנגד לתנאי השלום עם גרמניה ולוויתור על אֶלזס־לורן. ראש ממשלת צרפת בשנים 1917־1920. מן הראשונים שלימדו זכות על דרייפוּס ובעיתונו נתפרסם ה“אני מאשים” הידוע של אֶמִיל זולא.  ↩

  166. מאסאריק, תומאס – מדינאי והוגה דעות, 1850־1937. מקים הרפובליקה הצ'כוסלובקית ב־1918 ונשיאה הראשון עד 1935. תמך בציונות. ראש־המדינה הזר הראשון שביקר בא"י בימי המנדאט.  ↩

  167. בּנש, אדוּארד – תלמידו המובהק של מאסאריק, 1884־1948. שר־ החוץ של צ'כוסלובקיה בשנים 1918־1935 ונשיא המדינה בשנים 1918־1935. לאחר הפלישה הגרמנית התפטר מתפקידו. בשנות המלחמה – ראש ממשלת הגולה, שמושבה היה בלונדון. ב־1946 נשיא המדינה ובתור שכזה סירב לחתום על חוקה חדשה שנתקבלה ב־1948 מכוח המפלגה הקומוניסטית.  ↩

  168. הן בנך – הוא הוא שהיה – צבי, בנו הבכור של המשורר, הצטרף לארגון היהודי הלוחם, בלי ידיעת אביו. בינואר 1943 התנקש, יחד עם חברים אחרים, בשוטר מיוחד שהופקד לשמור על מפעלי התעשייה הגרמניים בשטח טבנס־שולץ. צבי נתפס ונכלא, הודות להשתדלותם של ידידי המשורר, הוצא הבן מבית־כלאו. האב, שלא ידע קודם על פעולות בנו, זועזע מסכנת אובדן בנו האחרון.  ↩

  169. כפראי הונגריה, שהוציאו 30,000 ויותר יהודים – הכוונה ליהודים אזרחי הונגריה שגוייסו לגדודי ־עבודה, לפי חוק “שירות העבודה לטובת הכלל”, ונשלחו, החל בחורף 1941 (אחרי הצטרפות הונגריה למלחמה לצד גרמניה), לקווי החזית הרוסית. הגדודים הועסקו בהנחת מוקשים, בפינוי מוקשים וכו'. לפי אומדנה הגיע מספר המגוייסים בסוף 1943 ל־60,000. רק מועטים ניצלו.  ↩

  170. זכריה בן־יהוידע, הכהן והנביא – מסופר עליו בדברי הימים ב‘,כ“ד,21, כי לאחר שהוכיח את העם על שחזר לעבודת־אלילים, ”ויקשרו עליו וירגמוהו אבן, במצוות המלך, בחצר בית ה’."  ↩

  171. הם עברו במכונה ברחוב ז'לאזנה – הדבר אירע בסוף יולי 1942, ברחוב ז'לאזנה 80.  ↩

  172. ליצמאנשטאט – שמה הגרמני של העיר לודז' בימי מלחמת העולם השנייה, ע"ש הגנראל קארל ליצמאן, כובש העיר במלחמת־העולם הראשונה, בראשית דצמבר 1914.  ↩

  173. “המאה השחורה” – כנופיית מרצחים שביצעה את הפוגרום בקישינוב באפריל 1903, שבו נרצחו 50 יהודים, נפצעו מאות ורכוש רב הושמד. בעקבות הפוגרום הזה חיבר חיים נחמן ביאליק את שירתו “בגיא ההריגה”.  ↩

  174. בשולי שורה זו רשום התאריך: 14.9.43  ↩

  175. האוּפּטמאן, גרהארדט – 1862־1946. מגדולי הדרמטורגים הגרמניים, בעל פרס־נובל לספרות לשנת 1912. יוסף חיים ברנר, דוד שמעוני ודוד פוגל תרגמו לעברית מקצת ממחזותיו. לאחר עליית הנאצים לשלטון נשאר בגרמניה, לא הסתייג ממשטרו של היטלר ולא השמיע מחאה נגד מעשי הדיכוי והרצח, ולא זו בלבד אלא גם לא עירער על השבחים והכיבודים שהנאצים חלקו לו בתקופה זו. חבריו וחסידיו לשעבר האשימו אותו בבגידה בכל האידיאלים והעקרונות שאותם ייצג לפנים.  ↩

  176. משה אחי ז"ל – משה קצנלסון, טבע ביולי 1938, בהיותו עם אחיו יצחק במושבת־קיץ לתלמידי בית־ספר, בוולוֹדזימיאֶז'וֹב הסמוכה לפיוטרקוב.  ↩

  177. לא מת משנת 1939, מאחד לחודש התשיעי – כלומר, מיום פרוץ מלחמת־העולם השניה.  ↩

  178. הגיטו המצומצם – הכוונה ל“גיטו המרכזי”. הוקם אחרי החיסול הגדול של יהודי וארשה, ביולי־ספטמבר 1942. הגיטו הקיף את קטע הבתים בעלי המספרים הזוגיים ברחוב גנשה עד סמוצ‘ה, מסמוצ’ה עד כיכר פאריסוב, שצ'נשליבּה, סטאבקי, פוֹקטרנה, כיכר מוּראנוב בין פוֹקורנה ונאלֶבקי, פראנצישקאנסקה הזוגית עד בּוֹניפראטֶרסקה.  ↩

  179. גיטרמן, אובפאל – מפעילי הציונים הכלליים בגיטו וארשה.  ↩

  180. אשמיאן, קארל – גרמני, נתין הרייך. עם חיסול גיטו וארשה הקים שאֶפּים לתפירה. עשה הון רב ממכירת “מקומות עבודה” ליהודים, מבקשי הצלה מה“אויסזידֶלוּנג” (הגירוש) ומגזל מכונות־תפירה שהובאו לשאָפים על־ידי יהודים. שאָפים אלו לא אושרו ע"י הגסטאפו וחוסלו; עובדיהם גורשו לטרבלינקי.  ↩

  181. שמונים מיליוני הרוצחים – המילה “רוצחים”מחוקה בכתב־היד, בבחינת ימח שמם וזכרם.  ↩

  182. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  183. מיום ארבעה לחודש התשיעי שנת 1943 – צריך להיות שנת 1942.  ↩

  184. קצנלסון, יעקב בנימין – אבי המשורר. מורה וסופר, 1859־1931. נולד באפולה, השתתף באֶנציקלופדיה כללית עברית שהתחילה להופיע בווארשה בשנת 1888 (בשם “האשכול”). בשביל אֶנציקלופדיה זו חיבר את הערכים על מיתולוגיה יוונית. מספריו: “עוללות אפרים” (1889), “חזון בן־ימיני”, “יהודה המכבי ויונתן ופסי”, “גדליהו דרגא” וכן ספר שירים ביידיש: “מיינע לידער” (1930). כינויוֹ הספרותי – “בן־הימיני”.  ↩

  185. אני הוצאתי מכיס בגדי מגילת קללה – הכוונה לשיר “ווי־דיר” (אבוי לך). תורגם לעברית בידי מ.ז. וולפובסקי; ראה כתבים אחרונים, מהדורה חדשה מורחבת, הוצ‘ הקיבוץ המאוחד, 1969. עמ’ 59־64.  ↩


חַנִּיבַעַל

מאת

יצחק קצנלסון

מחזה בג' הופעות

(יסודתו במאורעות עמים)

שלושה ימים לאחר הגיעוֹ לוויטל, ב־25 למאי 1943, התחיל המשורר לכתוב את “חניבעל”. תקוּף יאוש רפו ידיו מלהמשיך ברשימותיו (“פנקס ויטל”). עם סיום המחזה רשם המשורר ביומנו, ביום 21.7.1943: “אני חדלתי מרשום רשימות, משום שיראתי מפני השיגעון, מתוך שלא לאבד עצמי לדעת. באופן זה אחזתי בקרן־ מזבח אחרת: כתבתי חזיון “חניבעל”, המרמז על ‘יהודה’. (– – –) לאחר גומרי חלק א' של ‘חניבעל’ (ג' הופעות) שבתי לרשום ולהעלות על נייר לבן מתהום השאול השחורה את אשר תעלינה מלין מטומטמות ורגש קהה של צל אדם יהודי” (עמ' ). כתיבת המחזה נסתיימה ב־30.6.1943, אבל בשבועיים שלאחר מכן חזר המחבר למחזה, הוסיף וליטש. המחיזה שמור בבית לוחמי הגיטאות בכתב־ידו של המשורר, בשני העתקים, ובהם שינויי נוסח קלים.


איני יודע אם אכתוב את שני החלקים האחרונים של הטרילוגיה “חניבעל”, שישתקף בו הכל… אינני יודע אם אספיק. אני מרחק עם בני ועם השארית הקטנה בין החיים ובין המוות.

ויטל, עצורי חו"ל

מלון פּרוֹבידנס

25.5 – 30.6.1943


הַנְּפָשׁוֹת

חַיְמִלְכָּאוֹר בַּרְכַּת שׂר צבא הצורים בקרתגא

שָׂלַמְבָּה בתו

פֶּתֶן

עַזְרִיבַעַל בַּרְכַּת בן חימלכּאור הגדול

חַנִּיבַעַל בנו הצעיר

קוֹרְנֶלְיָה בת רוֹמי

כּוּשִׁי עבד לחימלכּאור

כֹּהֵן הַבַּעַל

שָׁר

רָץ

שָׁלִיחַ מִלִּפְנֵי סְצִפְּיָה1

עבדים, משרתים, בני עמי קרתגא וסביב לה

המקום: קרתגא בהיכל חימלכּאור

הזמן: זמן־מה אחרי מלחמת צור עם הרומאים בסיציליה


הופעה א

היכל חימלכּאוֹר


חימלכּאוֹר (מופיע במבוא שלפני הרואים)

שָׂלַמְבָּה!

שׂלמבּה (באה מצד שׂמאל לרואים, פּתן כרוך לצווארה, קצה־זנבו נגרר לארץ)

חַיְמִלְכָּאוֹר! קָרָאתָ, אָבִי, לִי!

חימלכּאוֹר

קָרָאתִי… אַתְּ, בִּתִּי, אָתְּ! אֶת עַזְרִיבַעַל חָפַצְתִּי רְאוֹת, אֶת בְּנִי –

שׂלמבּה (מתוך צחוק קל)

כֵּן, רְאוֹת הַבֵּן וּקְרֹא לַבַּת…

חימלכּאוֹר

הַבַּת! בַּת־צוֹר, בַּת־עַמִּי –

(מתבונן בה רגע דום)

שָׂלַמְבָּה!

כָּל כְּבוֹדָהּ פְּנִימָה,

בָּאֹהֶל הִיא יוֹשֶׁבֶת, הַבַּת כְּאִמָּהּ…

חַיְמִלְכָּאוֹר –

אוּץ

וְרוּץ

בַּחוּץ,

בִּמְבוֹא הָעִיר בִּמְרוֹם רְחוֹבָהּ,

וְשָׂלַמְבָּה – הִיא בְּחֶדְרָהּ,

עַל פִּלְכָּהּ

יוֹשְׁבָה, וְטוֹוָה, טוֹוָה…

יָדַעְתִּי, אַתְּ בַּבַּית תְּהִי!

אָץ לִי דַּרְכִּי, אֲנִי מִן הַסַּנְהֶדְרָה.

אֵי עַזְרִיבַעַל?

שׂלמבּה

אֶת הַפֶּתֶן שְׁאַל –

אֲשֶׁר לֹא אֵדַע אָנִי – פִּתְנִי יֵדָע,

הוּא יִמְצָאֶנּוּ.

(אל הנחש המתפתל על צווארה)

רֵדָה!

הפתן (מוריד ראש למטה. יורד בזחילה מעל כתף שׂלמבה, נגרר על גחונו ונעלם במָבוא החוצה).

חימלכּאוֹר

גְּשִׁי, בַּת, אֵלָי!

שׂלמבּה (ניגשׁת אל אביה)

חימלכּאוֹר (שׂם כף־ידו על כתפה)

עוֹד חַמָּה כְּתֵפֵךְ, וְחָזֵךְ עוֹד הוּא חָם –

שׂלמבּה

פֹּה יָשַׁב בַּעַל־חָי.

חימלכּאוֹר

לֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ –

מִי נִתְלָה בָּךְ? נְחַשׁ־עֲקַלָּתוֹן אִם כֶּבֶשׂ?

שֵׂה אוֹ צֶפַע?

פִּיל אוֹ גְּדִי?

הַגִּידִי לִי!

עוֹד בְּשָׂרֵךְ חָם…

שׂלמבּה

רָאִיתָ, אָבִי, פֶּתֶן! פֶּתֶן נִתְלָה בִּי.

הוֹצֵאתִי אַרְסוֹ מֶנּוּ, הִשְׁאַרְתִּי בּוֹ הַדָּם –

חימלכּאוֹר

הַנֶּפֶשׁ! רַק הַנֶּפֶשׁ –

אוֹי וַאֲבוֹי!

מִי לוֹט – וְאֵין לוֹ כּוֹס הַיָּיִן?

וּפֶרֶס מָה? מַה פֶּרֶס

וְחַרְטֹם חַד לוֹ אָיִן?

הַנֶּפֶשׁ!

מַה פֶּתֶן וְאִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא, וְאֵין בְּנַפְשׁוֹ רַעַל?

שׂלמבּה

הוּא חָם… הַחֹם מִנַּפְשׁוֹ יַעַל…

חימלכּאוֹר

מָה אָנוּד לוֹ… הִסְכַּלְתְּ,

הִסְכַּלְתְּ עֲשׂוֹת!

מְאֹד מְאֹד

הִסְכַּלְתְּ!

גָּזַלְתְּ

מֵאֵת הַנְּחָשִׁים אֶת כְּלִי־נִשְׁקָם,

רוֹשׁ־לַעֲנָה אֱלֹהֵיהֶם הִשְׁקָם,

כְּלֵי־זֵינָם

אֲשֶׁר לָהֶם יִנָּתֵן

מִיַּד הַטֶּבַע,

בּוֹ בְּנֵי־הַפֶּתֶן

יִזְדַּיֵּנוּ,

עַל נַפְשָׁם כִּי יָגֵנּוּ

רֶגַע, רֶגַע,

לִקְרַאת כָּל פֶּגַע

יֶאֱרֹב לָהֶם בִּדְרָכִים שֶׁבַע…

אֶת רוֹשׁ־הַלַּעֲנָה תּוֹצִיאִי, תַּחְתִּי מִפִּי הַפֶּתֶן,

אֶת נִטְפֵי הַתַּרְעֵלָה מֵעַל לְשׁוֹנוֹ כִּי נִעַרְתְּ –

מַה לּוֹ הִשְׁאַרְתְּ

פֹּה עַל עָפָר?

בָּרֶפֶשׁ?

בַּמֶּה יִתְקוֹמֵם לוֹ לַצָּר,

לְשׂוֹנְאוֹ בְּנֶפֶשׁ?

בְּנֵי־פֶּתֶן –

הֵם כֻּלָּם בֶּטֶן.

שְׁרִירֵיהֶם וְאִם עָבוּ – רַכּוּ! וּבְשָׂרָם – מוּךְ.

הִסְכַּלְתְּ –

לוּ אַךְ הֵבִינוּ אֶת אֲשֶׁר לָהֶם עוֹלַלְתְּ

וְלֹא יוֹדוּךְ!

(במנוד־ראש לעבר הדלת)

פִּתְנֵךְ זֶה הַפֶּתֶן… מָה אָנוּד לוֹ…

שׂלמבּה

הוֹצֵאתִי מֶנּוּ אַרְסוֹ וְחֻמּוֹ נִשְׁאַר בּוֹ…

חימלכּאוֹר

מַה נָּחָשׁ וְאֵין בּוֹ אֶרֶס? בֶּן־תּוֹלֵעָה!

שׂלמבּה

הוֹצֵאתִי אַרְסוֹ מֶנּוּ וְדֵעָה, דֵּעָה

בּוֹ הִשְׁאַרְתִּי!

חימלכּאוֹר

הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי:

בַּת־שֵׁם!

אַתְּ בִּתִּי הַשּׁוֹבֵבָה הַפּוֹחֵזָה –

בַּת־שֵׁם!

וְאִם רַכַּת־נֶפֶשׁ אַתְּ, וְאִם רְפַת־כֹּחַ –

בְּקַרְנֵי רְאֵם

אִם אַתְּ אוֹחֵזָה –

וְהוֹרִיד רֹאשׁ לְמַטָּה וְהָלַךְ שְׁחוֹחַ…

שׂלמבּה

לֹא יֵלֵךְ שְׁחוֹחַ,

רַק יִשְׁכַּח גַּאֲוָה!

הוּא יוֹרִיד רֹאשׁ… יוֹרִידוּ – מִנִּי אַהֲבָה.

הָבָה רְאֵם לִי, אָבִי, רְאֵם, רְאֵם לִי!

הֲבִיאוֹ לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ –

וְאֶחֱרֹשׁ בּוֹ אֶת שָׂדְךָ!

כֵּן, אֶחֱרֹש בָּהּ בַּבְּהֵמָה,

אֶתֵּן לוֹ עֹל עַל שֶׁכֶם.

בַּמַּחְרֵשָׁה יִמְשׁךְ, כֹּה יִמְשְׁכָה,

יוֹצִיא לָחֶם!

הַב לִי רְאֵם!

חימלכּאוֹר

בִּתִּי, בַּת, בַּת־שֵׁם,

גְּשִׁי אֵלַי, אֵלָי –

(מלטפהּ בכתפהּ ובחלקת צווארהּ)

עוֹד חַמָּה כְּתֵפֵךְ, וְחָזֵךְ עוֹד הוּא חָם –

חֹם זֶה אָהַבְתִּי…

אָהַבְתִּי נִשְׁמַת נֶפֶשׁ אַחַת, בָּהּ בַּשְּׁנִיָּה כִּי דָבֵקָה,

נוֹשֶׁמֶת בָּהּ, פּוֹעֶמֶת וְשׁוֹקֵקָה,

כְּזֶרֶם דָּם –

זֶה חֹם־הַחַיִּים בָּנוּ, הַמַּהְבִּיל בַּגּוּף

וּמְפַעְפֵּעַ,

הוּא חָפֵץ צֵאת וּפְרֹץ מִגֵּו –

וּבְצֵאתוֹ וְהוּא פָּג,

כַּכִּיחַ כֵּן יִתְנַדֵּף וּכְרֻקּוֹ אֲשֶׁר רָק

עַל אָרֶץ –

חֹם־נֶפֶשׁ זֶה – אִם הוּא נוֹבֵעַ

מִגּוּף אֶל גּוּף

כִּי יִתְפָּרֵץ

חַם וְחַי

מִלֵּב אֶל לֵב –

וָחָיוּ!

וְלָמְדוּ עוּף!

גַּם יֶהֱמוּ, יָהִימוּ,

מִתּוֹךְ אַהֲבָה יִשְלָיוּ

וְיַשְׁלִימוּ –

(מלטפה בצווארה)

וְאַתְּ

הִשְׁלַמְתְּ עִם פְּתָנִים, בַּת!

חֹם פְּתָנִים הוּא, יוֹדְעֵי חִקְקִי וְחִקְרֵי לֵב,

בַּעֲלֵי־דַעַת,

וְאוֹהֲבֵי־מִשְׁמַעַת –

חֹם זֶה אָהַבְתִּי…

וַאֲנִי עָיַפְתִּי

מְאֹד, מְאֹד עָיַפְתִּי –

מִן הַסַּנְהֶדְרָה אֲנִי בָּא,

אֶת רֹאשִׁי כָּבֵד עָלַיִךְ, בַּת, אַנִּיחָה.

(כובשׁ את פניו בכתפה)

שׂלמבּה

(חובקתו)

אֲהַבְתִּיךָ!

חימלכּאוֹר

(מתנער נרגש ומתוך חשׁד)

אַתְּ מִתְנַכֶּלֶת לִי, גַּם לִי,

בַּת־צוֹר,

כְּמוֹ לִנְחָשַיִךְ!

זֶה הָאוֹר,

הַנֹּגַהּ הַבּוֹקֵעַ,

וְחַסְדֵּךְ, זֶה הַחֶסֶד הַשּׁוֹפֵעַ

מֵעֵינַיִךְ –

מה אִירָאֶנּוּ!

שׂלמבּה

אָבִי!

חימלכּאוֹר

יֵשׁ שֶׁמֶץ בִּי, דְּבַר־מָה

בִּלְבָבִי

אֲשֶׁר חָפַצְתִּי עָלָיו שְׁמֹר,

מִי יִתֵּן וּמָלֵאתִי מֶנּוּ…

שׂלמבּה

אַךְ טוֹב בְּךָ יֵשׁ, אַךְ טוֹב!

חימלכּאוֹר

הַטּוֹב! הָהּ, מִי מִקִּרְבִּי יוֹצִיאֶנּוּ!

וְלִבְלִי שׁוּב…

לֹא חָפַצְתִּי בּוֹ, בַּטּוֹב

אֵינֶנּוּ בִּי, אֵינֶנּוּ!

אַךְ שָׁוְא עָמַלְתְּ,

טִפַּלְתְּ

בָּם, בִּנְחָשַׁיִךְ, הוֹצֵאת מֵהֶם הָרַעַל –

הֵן הוּא מֵחָדָשׁ יַעַל!

כְּחִצִּים נִשְׁכְּחוּ בִּמְעֵי הַקֶּשֶׁת!

וּכְמַחֲלָה בְּכָל פַּעַם מִתְחַדֶּשֶׁת…

הַטּוֹב אֲשֶׁר פָּעַלְתְּ –

פְּרִי כַחַשׁ הוּא, פְּרִי כָחַשׁ!

הֵן לֹא יָרַדְתְּ, בַּת, אֶל לֵב הַנָּחָשׁ,

רַק מֵעֲרוּץ

הַפֶּה,

רַק מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ

אֶת הָרוֹשׁ הַזֶּה

חָתִית,

רָדִית!

עוֹד שָׁרְשׁוֹ מַעֲמִיק בּוֹ, וְכֹחוֹ בּוֹ לֹא תָּשׁ!

מָשַׁחַתְּ בַּפּוּךְ עֵינַיִם

וּשְׁנִי שְׂפָתַיִם

תִּמְרְחִי בִּדְבָשׁ…

יַעֲבֹר יוֹם יוֹמַיִם

וּפוּכוֹ נִמַּח, וּטְחָב הַדְּבַשׁ אֵינֶנּוּ –

חִדְלִי מִן הַפֶּתֶן, חִדְלִי מֶנּוּ,

מִבֶּן־הָרְאֵמִים

נָא חֲדֹלִי!

אַל לָהֶם תִּתְחַכְּמִי – הִלָּחֵמִי!

דֶּרֶךְ זֹאת – בָּחַרְתִּי בָּהּ מֵעוֹדִי,

עַל נַפְשֵׁךְ, עִם לְבָבֵךְ עָשׂוּי לִבְלִי חָת,

עֲמֹדִי!

אוּלַי תּוּכְלִי בַּמִּלְחָמָה לוֹ לְאוֹיְבֵךְ, בַּת,

וְאֵין רַע, אֵין רַע אִם אַתְּ,

אַתְּ אִם בַּקְרָב תִּפֹּלִי…

(נסוג ממנה קצת זר לאחור)

אַל, אַל תִּתְנַכְּלִי לִי,

אַל תֶּאֶרְבִי עַל גַּבִּי,

הִלָּחֲמִי בִּי, בָּרַע בִּי,

הִלָּחֲמִי בִּי!

יֵשׁ שֶׁמֶץ בִּי שֶׁחַי בְּקֶרֶב –

שׂלמבּה

רְאֵם!

חימלכּאוֹר

רַע,

רַע מִזֶּה!

שׂלמבּה

(בעליצות, ומתוך אהבה לאביה)

מִכֹּחַ רְאֵם וּמֵעַנְוַת שֶׂה!

חימלכּאוֹר

לֹא זֶה!

אִם לֹא הֲרֹס אֶחְפֹּצָה וּטְרֹף טֶרֶף?

שׂלמבּה

חָלִילָה לְךָ! הַצֶּדֶק וְהַטּוֹב בְּךָ נָשָׁקוּ,

יַחַד יַחַד כֹּה בְּךָ דָּבָקוּ,

דָּבְקוּ בְּךָ בְּבֶטֶן אֵם,

בְּבֶטֶן,

מִנִּי עֶרֶשׂ!

חימלכּאוֹר

לֹא הֵם! לֹא הֵם!

יֵשׁ שֶׁמֶץ בִּי אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִפִּי הַפֶּתֶן –

אֶרֶס!

שׂלמבּה

לֹא אַאֲמִינָה.

חימלכּאוֹר

זֹאת הַשִּׂנְאָה.

שׂלמבּה

אֶעֶקְרֶנָּה!

חימלכּאוֹר

דֹּמִּי!

שִׂנְאָתִי הִיא, כָּאֵשׁ בִּי בְּעַצְמוֹתַי וְכָרֶצַח,

שִׂנְאָתִי נֶצַח!

שׂלמבּה

אֶעֶקְרֶנָּה!

חימלכּאוֹר

דֹּמִּי!

שִׂנְאָתִי לְכָל רַע, שִׂנְאָתִי נֵצַח הִיא לְרוֹמִי!

אַתְּ מִתְנַכֶּלֶת לִי, אַתְּ מִתְנַכֶּלֶת!

הֲפֹךְ הַצֶּפַע תַּחְפְּצִי לְבֶן־תּוֹלֵעָה?

שׂלמבּה

חָלִילָה לִי,

אֲנִי לִקְרַאת שִׂנְאָתְךָ לְכָל רַע בְּמָחוֹל וּבְתֹף

אֵצֵאָה,

אָגִילָה בָּהּ!

כְּמוֹ בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי

לִפְנֵי אָבִיהָ, הַגִּבּוֹר הַיִּשְׂרְאֵלִי –

אַחַת זֹאת אֲנִי מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת:

הִשָּׁבַע־נָא גַם אַתָּה, לָהּ, לָאֵלָה,

בְּאַהֲבָתְךָ לְכָל טוֹב

וּבְשִׂנְאָתְךָ לָהּ לְרוֹמִי

עֲשׂוֹת עִמָּדִי,

גַּם אִתִּי, אִתִּי –

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִפְתָּח זֶה לְבִתּוֹ,

בְּאַהֲבָתְךָ לְכָל טוֹב

וּבְשִׂנְאָתְךָ לָהּ לְרוֹמִי

הִשָּׁבֵעַ.

הַעֲלוֹת אוֹתִי עוֹלָה עַל מִזְבֵּחַ!

חימלכּאוֹר

דֹּמִּי!

לֹא בֵּן, לֹא בַּת!

שׁוֹמַעַת אָתְּ?

(מתוך תעלומה)

הַמֹּלֶךְ יָרֶב בִּי,

אֲנִי אֶת בְּנִי,

אֶת חַנִּיבַעַל מָנַעְתִּי מֶנּוּ…

אִירָאֶנּוּ, בִּתִּי, אִירָאֶנּוּ,

וְאִם אֲהַבְתִּיהוּ –

אָיֹם הוּא!

לֹא אֵל הוּא לִי הַמֹּלֶךְ, רַק חֲלוֹם, חֲלוֹם לִי,

הוּא עוֹיֵן אוֹתִי, עוֹיֵן –

אֲנִי אֶת כֹּהֲנוֹ רִמִּיתִי, אֶת הַכֹּהֵן,

רִמִּיתִיהוּ…

(שַׁח אליה, מסיח לה לכתחילה בחצי קול)

בְּיוֹם הַמֹּלֶך, לִפְנֵי הַמֹּלֶךְ נוֹרָא הוֹד וָגֵא

וְלִפְנֵי

כֹּהֲנוֹ הָרָם

נַעֲמֹדָה –

אֲנִי וְחַנִּיבַעַל, קְטֹן בָּנַי, לִי עַל יָד,

קֳבָל עָם, קֳבָל עָם!

כֹּה נַעֲמֹד שָׁם,

נִשְׁתַּחֲוֶה כֹּה וְכֹה נִקֹּדָּה –

אָז אֹמַר אֶל הַכֹּהֵן: זֶה יַלְדִּי לֵאלֹהִים,

וְאִם

בַּעַל־מוּם הוּא, הָהּ!

וְהַכֹּהֵן, קַר וָזָר וּלְאַט לִי, לְאָט:

מוּמוּ מָה?

אָז אֶקְרָא וְלֹא קוֹלִי: אֵין לוֹ לֵב!

לֹא יַאֲמִין לִי הַכֹּהֵן, וְאִם לֹא יוֹסִיף שְׁאֹל,

רַק יִשַּׁח, אֹזֶן יֵט, אֶל לֵב הַיֶּלֶד לְצַד שְׂמֹאל, לִשְׂמֹאל ­–

אֵין קֶשֶׁב וְאֵין קוֹל…

לֹא פִּעֵם בּוֹ, בְּחַנִּיבַעַל, לֵב!

אָז יִוָּכֵח,

יֵאָנֵחַ,

רֹאשׁ יָנִיעַ לִי הַכֹּהֵן: אוֹיָה, אוֹיָה לָךְ!

אֶת בִּנְךָ קָח,

חַיְמִלְכָּאוֹר, אֻמְלָל אָב,

אוֹי, אֲבוֹי־לָךְ –

לֹא יִסְכֹּן בִּנְךָ לֵאלֹהָיו,

לֹא יַחְפֹּץ בּוֹ הַמֹּלֶךְ,

לֹא יַעֲבֹר בָּאֵשׁ –

הוּא בַּעַל־מוּם!

אֵין יֵשׁ, אֵין יֵשׁ

בּוֹ לֵב…

הֶאֱמִין לִי הַכֹּהֵן! רַק הַמֹּלֶךְ

יִתֵּן בִּי אֶת עֵינָיו – אֵשׁ וּבְדִיל…

לֹא אֵל הוּא לִי הַמֹּלֶךְ, הוּא זְאֵב לִי, רָעֵב זְאֵב!

אָז יֹאחֲזֵנִי חִיל,

גַּם גִּיל!

לֹא אַגִּיד מְאוּם,

עָמַדְתִּי עוֹד רֶגַע בֵּין נִכְבְּדֵי־עָם –

הֵם רֹאשׁ יָנִיעוּ לִי אָז שָׁם,

בְּחֶמְלָה לִי וּכְאֵב:

הַיֶּלֶד וְאֵין לֵב!

הִתְאוֹשַׁשְׁתִּי,

חַשְׁתִּי,

לָקַחְתִּי

אֶת חַנִּיבַעַל אִתִּי, וְהָלַכְתִּי.

אָז אִמָּלֶט

עִם הַיֶּלֶד

בַּהֲמוֹן רִגְשׁוֹתַי בִּי, וְחוּשַׁי בִּי הָמוֹן,

אֶל רוֹעֵה־צֹאן…

וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה –

(נאלם)

שׂלמבּה

חַנִּיבַעַל!

הוּא כֻּלּוֹ לֵב –

אֵיכָכָה? הָהּ, אֵיךְ נָדַם בּוֹ,

לֹא הָלַם בּוֹ

לֵב?

חימלכּאוֹר

שָׂלַמְבָּה!

יָד לְפֶה…

אֶחָד, כְּנַעֲנִי,

הֵבִיא אֶבֶן לִי יְקָרָה, יִקְרַת חֶלֶד –

יַהֲלֹם לְמַעֲנִי.

טֹהַר דִּמְעָה לוֹ וְזֹךְ הַבְּדֹלַח

וְגָדוֹל, גָּדוֹל כְּלֶב יֶלֶד.

בַּיּוֹם הַהוּא… הַיּוֹם עוֹד טֶרֶם רַד,

שָׁלַחְתִּי אֶת הַיַּהֲלֹם בְּהֶעְלֵם שְׁמִי

לַכֹּהֵן הַמְכַהֵן שָׁם לַמֹּלֶךְ –

מִנִּי אָז יַכֵּנִי לִבִּי בִּי:

הוּא הֵשִׁיב לִי אֶת בְּנִי –

וַאֲנִי בּוֹ אֶבֶן אֲיַד…

רִמִּיתִיהוּ! רִמִּיתִי אֶת הַכֹּהֵן!…

הַמֹּלֶךְ אוֹתִי עוֹיֵן –

לוּ יִשְׂנָאֵנִי!

לֹא אַקְרִיב לוֹ לֹא בֵּן, לֹא בַּת,

הֵם נְחוּצִים לִי לְאַחֵר אֵל וּלְמוֹעֵד אַחֵר,

הוּא בּוֹא יָבוֹא, הַיּוֹם, לֹא יְאַחֵר…

שׂלמבּה

הִנֵּנִי!

(תוחבת כף־ידה לתוךְ לועו)

נְשׁךְ! נְשָׁךְ־נָא אוֹתִי –

תּוּכָלָה?

הפתן (נרתע לאחור, פועה ומילל, כשהוא מניע ראשו בשלילה לימין ולשׂמאל)

שׂלמבּה

לֵךְ הָלְאָה, הָלְאָה!

אוֹיָה לִי, אֲנִי לְךָ הֲרֵעוֹתִי!

מַה פֶּתֶן וּבְלִי רוֹשׁ?

לוּ רוֹצַצְתִּיךָ רֹאשׁ!

הפתן

(מניח ראשו לרגליה כאל תחת מחי קרדום)

שׂלמבּה

קוּם, עֲמֹד!

הפתן

(מתנער מתוך קפיצה)

שׂלמבּה

(שולחת ידה אל הקיר)

שָׁם מַטֵּה־פָּז כְּמוֹט,

הוּא תָּלוּי שָׁם בַּקִּיר – הָבֵא אֵלַי!

מִיַּד אָצִיל רוֹמָאִי הוּצָא בְּעוֹדוֹ חָי –

הפתן

(ממהר אל הקיר, מזדקר וקופץ כנגדו)

שׂלמבּה

קַח, קָח!

הפתן

(מביא חיש את שרביט־הפז, מושיטו לשׂלמבה)

שׂלמבּה

קְמֹט!

הפתן

(מקמט את השׁרביט לשׁנים)

שׂלמבּה

עוֹד! עוֹד!

הֶאָח!

(בהתעוררות)

אֶת רֹאשׁ יֻפִּיטֶר, אֶבֶן־צוֹר

תְּפֹשׂ!

אֱחֹז בְּעֹז

וְהוֹרִידוֹ אֵלַי מָטָּה!

הפתן

(מורידו מעל עמוד־השׁישׁ, מגישו לשׂלמבה)

שׂלמבּה

שְׁבֹר!

הפתן

(פוצחו בשׁרירי בטנו לחצאיו)

שׂלמבּה

פֶּתֶן

(מלטפתו בראשו)

כֹּחֲךָ עוֹד אִתְּךָ… זְכֹר:

אָנֹכִי לֹא חָפַצְתִּי לְךָ הָרֵעַ,

אִם הֲרֵעוֹתִי לְךָ, רֵעַ!

תֶּאֱהָבֵנִי – עַל כֵּן גָּבַרְתָּ כֹּה!

אַךְ דַּע:

(מזדקפת יהירה)

כַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אֱהֹב,

לְמַד גַּם שְׂנֹא –

אֱהַב וּשְׂנָא!

עזריבעל

(עמד לשׂמאל אביו. לאחר דממה ממושכה)

קָרָאתָ, אָבִי, לִי –

חימלכּאוֹר

(ראשו מורד עוד, לאחר רגע)

עַזְרִיבַעַל!

עזריבאל

שׁוֹמֵעַ אָנִי.

חימלכּאוֹר

הִתְבּוֹנֵן אֶל שָׂלַמְבָּה.

עֵינֵי־יוֹנִים לָהּ… אַךְ אִם תִּזְעַמְנָה

וְהָפְכוּ עֶשֶׁת –

רְאֵה:

הוּא חָל, הוּא חָל, הַפֶּתֶן,

בִּמְלוֹא קוֹמָתוֹ יָקוּם רָם וָגֵא,

וְכָרַע בֶּרֶךְ,

וְרֹאשׁ לְמַטָּה…

הוּא יָרֵא גֶשֶׁת,

יָרֵא הוּא אֶת אֵשׁ הַלֶּהָבוֹת –

הִתְבּוֹנֵן בָּהּ – לְמִי, בְּנִי, תְּדַמֶּנָּה?

אֶל הָעֵינַיִם, עֵינֵי פֶּרֶא?

עזריבעל

גַּם בְּשָׂלַמְבָּה לְךָ יִקָּרֵא זֶרַע…

בַּרְכַּת הִיא… הִיא דּוֹמָה לְךָ בַּכֹּל!

חימלכּאוֹר

חַנִּיבַעַל! –

אֵינֶנּוּ עוֹד, אֵינֶנּוּ –

עֲדֶן לֹא שָׁב

מִצּוֹר,

מֵאֶרֶץ־אָבוֹת,

מוֹלֶדֶת מִדּוֹר־דּוֹר –

חִכִּיתִי לוֹ עוֹד תְּמוֹל, עוֹד תְּמוֹל

לַשָּׁוְא.

עזריבאל

הַיּוֹם!

חימלכּאוֹר

הַיּוֹם?

עזריבאל

בָּא רָץ, בָּא מִבְּעוֹד יוֹם.

חימלכּאוֹר

בָּא רָץ? הֲלֹם?

אֱמֹר,

מֵאֵי־מִזֶּה הוּא בָּא?

עזריבעל

מִיַּמֵּי צוֹר.

חימלכּאוֹר

מַה יַּגִּיד, מָה?

עזריבעל

“הוּא בָּא!”

חימלכּאוֹר

חַנִּיבַעַל!

(מתבונן ארוכות אל שׂלמבה)

אַתְּ דּוֹמָה לוֹ, בְּאַהֲבָה וּבְשִׂנְאָה דוֹמָה לוֹ.

שׂלמבה

אֲבוֹי!

לֹא הוּא! לֹא חַנִּיבַעַל! חַיְמִלְכָּאוֹר אָב לִי,

אָבִי! אָבִי אָתָּה!

וְאָח לִי עַזְרִיבַעַל, עַזַרִיבַעַל יְשַׁו לִי.

אִמִּי – הִיא חִבְּלַתּוּ,

יְלָדַתּוּ –

לָכֶם, לָכֶם דָּמִיתִי!

חימלכּאוֹר

הַיּוֹם! הַיּוֹם הוּא בָּא!

שׂלמבּה

לֹא, חַנִּיבַעַל!

לֹא אָח לִי חַנִּיבַעַל – שֶׁאֲהַבְתִּיהוּ,

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר דּוֹד יְהִי לִי…

חימלכּאוֹר

בְּנִי הוּא!

בְּנִי!

אַשְׁרֵי בַּת וַאֲחוֹתוֹ הִיא,

וְדוֹמֶה לוֹ בְּרוּחָהּ וּבְפָנֶיהָ –

אַשְׁרֶיהָ!

וְאַתְּ – אֲחוֹתוֹ אָתְּ!

מַה־לָּךְ עוֹד?

שׂלמבּה

זֶה מְעַט לִי, מְעָט,

מַה־לִּי אָח וּמִי לִי?

חֲפַצְתִּיו דּוֹד!

חימלכּאוֹר

רַק אָח לָךְ חַנִּיבַעַל!

שׂלמבּה בַּעַל!

חֲפַצְתִּיו בַּעַל!

לֹא אָח לִי, גַּם לֹא בֵּן הוּא לְךָ, חַיְמִלְכָּאוֹר,

בֵּן רוֹעֵה־צֹאן הוּא, מֵאֲחוֹרֵי הַצֹּאן בָּא, עַז וָקַל.

וְנוֹרָא הוֹד –

וָאֶחְמְדֵהוּ,

חֲפַצְתִּיו דּוֹד!

לֹא בִּנְךָ הוּא, חַימִלְכָּאוֹר!

חימלכּאוֹר

(בשׂחוק קל)

כֹּה תְּשַׁכְּלִינִי, בַּת,

וּבְחֶדְוָה כֹּה וּבְגִיל כֹּה…

אַל, אַל,

וּלְאַט לָךְ, לְאַט…

שׂלמבּה

אֶת פִּתְנִי שְׁאַל –

בְּלֵילוֹת דֳּמִי וָאֵלֶם, בֶּאֱשׁוּן חֹשֶךְ –

יַעֲמֹד עָלַי הַנָּחָשׁ, יָנַע רֹאשׁ לִי,

וּבְרַק עֵינֵיהוּ

יְהַבְהֵב, יִנְחַת קִרְבִּי,

יִיר בִּי,

עֵינַיִם – כְּכוֹכְבֵי־רוֹם רְחוֹקִים

בָּאֹפֶל בּוֹקְעִים,

שׁוֹקְעִים: –

"שָׂלַמְבָּה,

יוֹדֵעַ אֲנִי, עוֹד טֶרֶם הֶעֱלֵית אֶת זֹאת עַל פִּיךְ –

אַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת אָחִיךְ…"

(מתרגזת)

לֹא אָח לִי חַנִּיבַעַל! לֹא אָח, לֹא אָח לִי!

אָז יִשַּׁח עָלַי דֹּם,

כֹּה יִשַּׁח לִי,

כֹּה יִשְׁתַּחֲוֶה,

יִתְרַפֵּק עָלַי רָךְ –

“אָח… אָח…”

וּבְלַחַשׁ כֹּה, וּבְנַחַשׁ כֹּה,

וּבְחֹם:

"שָׂלַמְבָּה!

וְאִם אָחִיךָ הוּא, אָח?

הֲתִזְכְּרִי אֶת אַמְנוֹן?

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתוֹ אָהַב אַמְנוֹן,

בֶּן הַמֶּלֶךְ דָּוִד בִּירוּשָׁלַיִם –

יְרוּשָׁלַיִם עַל יַד צוֹר,

כִּירוּשָׁלַיִם – צוֹר!

אֶחָד אוֹר

שׁוֹפֵעַ שָׁם,

מֵרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם,

עַל אַחַת אֶרֶץ, לְאֹרֶךְ אֶחָד יָם,

וְגַם הָעָם, הָעָם –

שֵׁמִי,

כַּצּוֹרִים כֵּן גַּם הֵמָּה –

הֲתִזְכְּרִי אֶת תָּמָר וְאֶת אַמְנוֹן?

וְאֶת הַלְּבִיבוֹת אֲשֶׁר מִיָּדָהּ אָכָל?

וְאֶת הָאַהֲבָה אֲשֶׁר יֶאֱהָבֶנָּה?

הֲתִזְכְּרֶנָּה?"

כֹּה עָלַי יִתְרַפֵּק, כֹּה יִזְחַל עָלַי פִּתְנִי,

הִתְרַפֵּק כֹּה וְזָחוֹל,

זְחֹל עַל בִּטְנִי

אֵשׁ,

וְעַל שֵׁישׁ

צַוָּארִי כֹּה הִתְפַּתֵּל,

וּפַתֵּה אוֹתִי, פַּתֵּה:

“שָׂלַמְבָּה!”

רץ

(בא, עומד במבוא ההיכל, מודיע)

חַנִּיבַעַל

חימלכּאוֹר

(נרגש, תופשׂ בימין עזריבעל, מתאושש לאחר רגע, מרים ראש, מצווה לרץ, מבלי פנוֹת אליו)

יְחַכֶּה לִי בַּחוּץ, עַד אִם

כִּלִּיתִי דְּבָרַי עִם

אָחִיהוּ.

עַזְרִיבַעַל!

הרץ

(יוצא)

חימלכּאוֹר

עוֹד הַיּוֹם,

אַךְ יַעֲרֹב עָלֶיךָ יוֹם –

שְׁקָה לְאָחִיךָ

ולְקַרְתַּגִּנָּה לֵךְ – שְׁלַחְתִּיךָ!

לוּ יָכֹלְתָּ עוּף!

רוֹמִי – הִיא דוֹחֶקֶת שָׁם רַגְלֵינוּ שׁוּב,

רֹאשׁ נוֹשֵׂאת רֹם,

פּוֹעֶרֶת פֶּה,

פּוֹתַחַת לֹעַ –

קֶבֶר בּוֹר –

לִבְלֹעַ

אֶת עַם צוֹר.

הַיּוֹם,

הַיּוֹם הַזֶּה

לְקַרְתַּגִּנָּה לֵךְ,

וְעַל הַמִּשְׁמָר שָׁם עֲמֹד,

עַל קַרְתַּגִּנָּה שְׁמֹר,

חֲרֹד עָלֶיהָ כַּחֲרֹד

הַבֵּן עַל אֵם,

לֵךְ, בַּרְכַּת!

בַּרְכַּת יֵדַע דַּרְכּוֹ,

יֵדַע אֵיךְ,

אֵיךְ יָגֵן בֵּן עַל אֵם,

יָדַעְתָּ!

אֲנַחְנוּ, בְּנֵי־שֵׁם,

עַמֵּנוּ צוֹר –

אוֹהֲבֵי הָעֹל

וְשָׂשִׂים אֱלֵי דְרוֹר –

צְמֵאֵי־יָם אֲנַחְנוּ

וּרְעֵבֵי־אֶרֶץ –

עַל חוֹפֵי מַיִם רַבִּים נַחְנוּ,

נַחְנוּ וְלֹא נַחְנוּ,

לֹא שָׁקַטְנוּ,

נִרְאִים לְעֵינֵי כֹּל,

גְּלוּיִים כַּשָּׁמַיִם

יָרַדְנוּ

לֵב כָּל יָם!

הָלַכְנוּ

עַל כָּל מַיִם,

בִּקַּשְׁנוּ אֶרֶץ!

חַמֵּי־דָם

אַמִּיצֵי־לֵב וְנֵחַנֵּי־מֶרֶץ,

יוֹדְעֵי הַשְׁקֵט

וּמְלֻמְּדֵי לֹא־הֵרָגַע וְלֹא־נוּחַ –

נוֹבִישׁ מִקְוֵה־מַיִם וּמִדְבָּרוֹת נַשְׁקֶה…

אֲנַחְנוּ אַנְשֵׁי־מַעֲשֶׂה וּבְנֵי־חוֹרִין –

בְּתוֹךְ אֳנִיּוֹת קַלֵּי־מִפְרָשׂ, רָמֵי־תֹרֶן,

נִשֵּׂאנוּ אֶל כָּל רוּחַ,

עָבַרְנוּ

פְּנֵי כָּל נוֹף,

מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד הַסּוֹף –

וְתַרְנוּ, תַּרְנוּ, תַּרְנוּ

אָרֶץ!

עִם דֳּכִי כָּעוֹף

קַל־גַּף, חַד־עַיִן – עַפְנוּ,

אֶל כָּל כֵּף נִדְחַפְנוּ,

נֶהְדַּפְנוּ

אֶל כָּל סֶלַע, תּוֹךְ זֵידוֹנִים מַיִם כִּי הֹרַגְנוּ…

עִם מִשְׁבְּרֵי כָּל יָם בַּיָּם הִפְלַגְנוּ,

עִם מִשְׁבְּרֵי כָּל יָם נִלְחַמְנוּ,

אָמַרְנוּ: תַּמְנוּ!

אֲהָהּ, כִּי פָנָה יוֹם,

בָּא קֶרֶץ! קֶרֶץ!

בְּלָעַתְנוּ תְּהוֹם!

בְּלָעַתְנוּ,

הֱקִיאַתְנוּ

כְּמוֹ אֶת יוֹנָה

מַה־לָּכֶם, שָׁמַיִם, כִּי תָּרֹנּוּ

תְּהוֹם יָם!

תְּהוֹם־יָם גּוֹעֶשֶׁת

הֵקִיאָה עָם

מִפִּי הַתְּהוֹם אֶל הַיַּבֶּשֶׁת.

הִתְרוֹמַמְנוּ

וְקָרָאנוּ: אֶרֶץ! אֶרֶץ! אָרֶץ!

כֵּן נוֹהֲרִים

וְסוֹעֲרִים

עִם גַּלֵּי יָם, כַּגַּלִּים

תְּהוֹם יָרַדְנוּ –

כֹּה יָרוֹד וְהִתְעַלֵּה,

כֹּה עִם נַחְשׁוֹלִים נוֹדְדִים,

מִתְגּוֹדְדִים

עַל כָּל חוֹף,

כָּל נוֹף,

כֹּה נִיד, כֹּה נִיעַ –

נַגִּיעַ

אֶל כָּל מִדְבַּר חוֹל,

אֶל אַדְמַת־טְרָשִׁים רֵיקָה וְשׁוֹמֵמָה,

אֲנַחְנוּ, שְׁטוּפֵי גִיל,

בְּחִיל

נְנוֹסֵס יָד רוֹמֵמָה,

וּבְקוֹלֵי־קוֹל

נָרִיעַ

לִקְרַאת כָּל יְשִׁימוֹן כְּאֶל כַּלָּה מְלַבֶּבֶת,

אוֹהֲבָה, אוֹהֶבֶת –

אֶרֶץ! אֶרֶץ! אָרֶץ!

אָז נַעַל, נַעַל!

לֹא כְּשׁוֹדְדִים וּבְנֵי־בְּלִיַּעַל

נַעַל,

לֹא נַהֲרֹס אֵלֶיהָ, לֹא נִתְפָּרֶץ

לְתוֹכָהּ בְּחֹזֶק־יָד,

בְּמַזָּל נָבוֹא טוֹב – בָּא גָד! בָּא גָד!

לֹא נִשְׁפֹּךְ דָּם,

אֲנַחְנוּ אִם עָלִינוּ שָׁם

לְמִדְבַּר צִיָּה –

וָקָם לִתְחִיָּה!

לֹא הִתְגַּנַּבְנוּ אֶל הַשְּׁמָמָה –

לְעֵינֵי כֹּל, בְּאַהֲבָה וּבְאֱמוּנָה נַעֲלֶה שָׁמָּה,

בֶּאֱמוּנַת אֹמֶן,

לְעֵדֶן גַּן הֲפֹךְ אֶת עַפְרוֹת הָאֲדָמָה,

וּלְאַבְקַת זָהָב אֶת הַדֹּמֶן,

כֹּה נַעֲלֶה, בִּרְנָנָה נַעֲלֶה וּבְשִׁיר,

וְנִבְנֶה עִיר,

עִיר אֵם!

יָלַדְנוּ אֵם!

רְאוּ וְהִתַּמָּהוּ

וְהִשְׁתָּאוּ:

בָּנִים יָלְדוּ אֵם!

עָלִינוּ לֹא בַּמַּחְתֶּרֶת –

קֳבָל־עָם, קֳבָל־עָם עָלִינוּ,

עִיר בָּנִינוּ,

קָרֶת.

קַרְתָּא. קְרַתַּגִּנָּה…

וְהֵם, הָרוֹמִים – הֵם חֲבוּיִים.

סְמוּיִים

מִן הָעַיִן יֶאֱרֹבוּ –

אוֹיְבִים!

מִמְּקוֹם סֵתֶר בָּנוּ יִסְתַּכְּלוּ –

יִתְנַכְּלוּ!…

עַם מֵאֹפֶל

יוֹפַע.

מִנִּקְרוֹת צוּר.

שׁוּר!

עַם זָר

מֵרִכְסֵי הָר

יֶאֱרֹבָה

לְאַרְצְךָ הַטּוֹבָה…

רָעָה עֵדָה

מִתְנַכֶּלֶת לוֹ לְגַן־הָעֵדֶן,

אֲשֶׁר לֹא יָגְעָה בּוֹ וְלֹא עָמֵלָה –

הָרוֹמִים! הָרוֹמָאִים!

שׁוּר!

הֵם בָּאִים,

כַּצֵּל לְצֶלֶם־אִישׁ כִּי דָבַק. כַּצֵּל לַצֵּלָע

כֵּן יִגָּרְרוּ אַחֲרֵינוּ אֵלֶּה!

כֵּן בָּנוּ יִדְבְּקוּ אֵל קְרוּצֵי־חשֶׁךְ.

וְכַאֲשֶׁר יִדְבְּקוּ – וְנָשְׂאוּ רֹאשׁ עָל

לֹא יִירְאוּ שֶׁמֶשׁ.

נְלוֹשֵׁי אֶמֶשׁ

עַל כָּל אוֹר כָּעַיִט יִפְּלוּ, יַאֲפִילוּ

עֲלֵי אֶרֶץ –

עַזְרִיבַעַל,

עֲמֹד בַּפֶּרֶץ

וְהַצִּילָה!

(יוריד ראשו, ידום רגע)

לְקַרְתַּגִּנָּה לֵךְ… שָׁם הָרוֹמִי –

הוּא זוֹמֵם. זוֹמֵם.

הוּא חוֹרֵשׁ רָע –

עוֹד טֶרֶם נֵדַע מָה?

שָׁם סְצִפְּיָה

הַזְּאֵב –

לֵב וָלֵב

כִּיצָרִים שְׁנַיִם שְׁלוּבִים בּוֹ בַּקֶּרֶב,

לֵב דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְצֶדֶק לוֹ וָיֶשַׁע,

לֵב רַךְ וָזַךְ, לֶב יֶלֶד,

וְלֵב לוֹ – זוֹמֵם לֵב, לֶב אָוֶן בּוֹ וָרֶשַׁע

וְשִׂנְאַת־חִנָּם לְכָל בָּאֵי־חֶלֶד…

לֵב לִשְׁפֹּךְ דָּם, לֵב לִטְרֹף טֶרֶף

וּרְדֹף בְּאַף, בְּאַף, וְכַלֵּה, כַּלֵּה,

הַכּוֹת עַד חָרְמָה

גַּם זָקֵן וְגַם טָף –

סְצִפְּיָה!

בְּרוֹמִי עָלָיו חִפָּה –

לְעֵינֵינוּ פֹּה יִתְגַּלֶּה

עַל כָּל הַתּוֹךְ בּוֹ וְעַל כָּל הָעָרְמָה!

סְצִפְּיָה… הָרוֹמִי,

הוּא זוֹמֵם, זוֹמֵם…

(שׂחוח וקודר)

הַצֵּל, זֶה צִלּוֹ שְׁחוֹר –

(נרגש)

עֲבֹר! עֲבֹר!

(נופל ברוח)

לֹא יַעֲבֹר… הַס, הַס,

הוּא מִתְנוֹעֵעַ,

מִשְׂתָּרֵעַ,

עַל קַרְתַּגִּנָּה כֹּה יְכַס, יְכַס –

(מוריד ראש כבד. דממת־רגע)

לֵךְ, לֵכָה –

אֲנִי חֵלֵכָה,

עָיַפְתִּי… עָיַפְתִּי, בְּנִי,

עָיְפָה נַפְשִׁי בִּי לַמָּוֶת,

הוֹי נַפְשִׁי בִּי הַשּׂוֹנֵאת, נַפְשִׁי הָאוֹהָבֶת!

לָמָּה תִּשְׁתּוֹחֲחִי?

הֵרוֹמִי בִּי, הֵרוֹמִי…

צִלָּהּ הוּא, צֵל רוֹמִי:

יְלַוֵּנִי בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵכָה,

יְדַכְּאֵנִי עַל כָּל דֶּרֶךְ וּבְכָל שְׁבִיל, הָהּ –

סִיצִילְיָה!

עָיַפְתִּי, בְּנִי,

עָיַפְתִּי, הָהּ, עַל אֶרֶץ רַבָּה…

אֲנִי בַּבַּית פֹּה, בְּסֵתֶר בֵּיתִי פֹּה אֶתְחַבְּאָה –

לוּ שְׁכֹחַ רָע יָדַעְתִּי וּשׁכֹחַ טוֹב!

וְצִיר הַדֶּלֶת לוּ שְׁכֹחַ יוּכַל סֹב…

כֹּה שְׁכֹחַ, שְׁכֹחַ,

כֹּה שֶׁבֶת דֹּם וּמְצֹא מָנוֹחַ –

רַק בִּהְיוֹת הָעֶרֶב, בִּשְׁקֹעַ שֶׁמֶשׁ וּבִפְרֹשׂ הַצֵּל

טֶרֶם יְכַסֵּנִי קוֹדֵר לֵיל –

דִּמְעַת־אֵלֶם אַחַת עוֹד אַזִּילָה –

סִיצִילְיָה!

(ראשו צונח שוב על חזהו. דממה ממושכה. מתנער לפתע)

עַזְרִיבַעַל!

עזריבעל

הִנְנִי, הִנֵּנִי!

חימלכּאוֹר

הַיוֹם!

(מפקפק)

וְאוּלַי מָחָר תֵּצֵא… בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי?

בְּיוֹם הַמָּחֳרָת, עִם אוֹר בֹּקֶר צֵא!

עזריבעל

לֹא, לֹא, הַיּוֹם! הַיּוֹם עוֹד!

חימלכּאוֹר

חַכֵּה

עַד יַעֲרֹב יוֹם.

עזריבעל

הַיּוֹם! גַּם זֶה הַיּוֹם

עֹל עַל שֶׁכֶם הוּא וְחֹמֶט

עַל גַּב אִישׁ.

לוּ יָכֹלְתִּי עָלָיו צְעֹק:

חֲמֹק!

לוּ יָכֹלְתִּי לוֹ אֱמֹר:

עֲבֹר!

עֲבֹר, חִישׁ־חִישׁ!

חימלכּאוֹר

בְּחִפָּזוֹן תִּנְהַג, בְּנִי,

אָץ דַּרְכְּךָ. לְךָ, בֶּן־חַיִל,

יֵשׁ אוֹהֲבִים אוֹר־יוֹם וּמִתְפַּלְּלִים לַלַּיִל…

בָּרוּךְ תִּהְיֶה לִי!

חָשׁ אַתָּה, חָשׁ…

תִּלּוֹן עַל הַיּוֹם כִּי יֶאֱרַךְ,

כִּי יָרַט לְךָ הַדֶּרֶךְ…

תְּלוּנָתְךָ מָרָה מָתְקָה לִי כִּדְבָשׁ,

כִּדְבַשׁ לַחֵךְ,

לֵךְ כְּרֶגַע, לֵךְ!

(קורא)

חַנִּיבַעַל!

חניבעל

(בא בלווית קורנליה)

קורנליה

(באה לעבר חניבעל)

חניבעל

אָבִי!

רָאִיתִי אוֹר, וְנָס, נָס צֵל –

רָאִיתִי אֶת חַיְמִלְכָּאוֹר, אֲהוּב אֵל,

בְּרוּךְ הַבַּעַל!

אֶקְרְבָה אֵלֶיךָ שַׁעַל עוֹד, עוֹד שַׁעַל!

(ניתק מאצל קורנליה, קרב יותר אל אביו)

חימלכּאוֹר

(מתבונן רגע בה, בנערה, בקורנליה)

שלמבּה

(נבוכה וצוהלת אל הפתן)

חימלכּאוֹר

שָׁלַמְבָּה!

קורנליה

(ממהרת לימין חניבעל, קרובה יותר לצד שׂלמבה, מסתכלת בה בסקרנות מרובה)

הִנֵּה הִיא, שָׂלַמְבָּה!

חימלכּאוֹר

(אל שׂלמבה)

אַל כֹּה בְּצָהֳלָה, בַּת,

וְאַל בְּגִיל כֹּה…

שׂלמבּה

חַיְמִלְכָּאוֹר!

שָׁא אָבִי לִי, הָהּ שָׂא לִי –

שִׁקַּרְתִּי לְךָ בְּצָהֳלִי.

אָכֵן, אִוֶּלֶת הִיא, אִוֶּלֶת –

יֵשׁ אֲשֶׁר מֵעָקַת לֵב,

מִכְּאֵב

אֲנִי צוֹהֶלֶת.

חימלכּאוֹר

רָאִיתִי… לֹא עֵת לִכְאֹב –

וְאֶת הַכְּאֵב עֲטֹף

בִּמְעִיל

שֶׁל גִּיל…

אֵלֵינוּ בָּא אוֹרֵחַ –

(פונה אל בנו)

חַנִּיבַעַל!

(אל שׂלמבה)

לֹא בֵּן,

לֹא אָח –

כַּאֲשֶׁר אָמַרְתְּ זֶה עַתָּה!

(אל חניבעל)

אוֹרְחֵנוּ אָתָּה.

שׂלמבּה

(מסתכלת נבוכה בקורנליה)

לֹא כֵן…

(אל אביה)

לֹא כֵן אָמַרְתִּי… סְלַח…

(משׁתטחת לפני אביה)

חימלכּאוֹר

מַה־לָּךְ?

שׂלמבּה

הָהּ, מִי כָּמוֹךָ רַחוּם, כָּמוֹךָ סַלָּח?

סְלָח!

חימלכּאוֹר

(מקימהּ)

מַה־לָּךְ?

שׂלמבּה

(קמה)

נִבְהַלְתִּי מְאֹד,

גַּם רוּחַ בִּי לֹא קָמָה –

לֹא אֵדַע לָמָּה?…

(מיואשת)

נִחַמְתִּי, אֲנִי נִחָמָה!

וַאֲשֶׁר אָמַרְתִּי – שְׁכָח!

אַל תִּזְכֹּר עוֹד..

גַּם בֵּן! גַּם אָח!

הָהּ, סְלַח לִי –

(בלעג מר)

הֵן לֹא יְהִי לִי חַנִּיבַעַל דּוֹד!

לֹא בַּעַל

חַנִּיבַעַל!…

(כמדברת לנפשה)

יִהְיֶה לְמִצְעָר אָח לִי…

הָהּ שָׂא לִי, שָׂא –

אַל תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר לְךָ אָמַרְתִּי.

חימלכּאוֹר

(בצחוק קל)

כֹּה חִישׁ…

כֹּה חִישׁ אַתְּ מְוַתֶּרֶת,

בַּת…

רָאִית אַחֶרֶת

עוֹמֶדֶת לוֹ עַל יָד

וּוִתַּרְתְּ, וִתַּרְתְּ עַל בַּעַל־אִישׁ,

אַךְ אַתְּ

אִם גַּם וִתַּרְתְּ – אֲנִי

טֶרֶם עוֹד וִתַּרְתִּי…

(אל חניבעל)

אֶל אֲחוֹתְךָ, אֶל הַנַּעֲרָה

גְּשָׁה.

חניבעל

(עובר ועומד בין קורנליה ושׂלמבה)

חימלכּאוֹר

עוֹד! עוֹד מְעַט הַצִּדָּה!

חניבעל

(מתקרב עוד צעד אל שׂלמבה)

חימלכּאוֹר

(מתבונן בשניהם מתוך צהלה עצורה)

כְּמוֹ בַּמַּרְאָה:

אֶחָד תֹּאַר וְאַחַת, אַחַת מִדָּה!

שׂלמבּה

(נסוגה מעל חניבעל)

חניבעל

(נסוג אף הוא)

חימלכּאוֹר

בָּרוּךְ הַבָּא!

בֵּרַכְתִּיךָ –

הַסְכֵּת וּשְׁמָע:

לֹא בֵּרַכְךָ אָבִיךָ,

וְלֹא אֶת בְּנִי

בֵּרַכְתִּי – אֶת הָאוֹרֵחַ!

גָּדוֹל כְּבוֹד הָאוֹרֵחַ מִכְּבוֹד הַבֵּן!

חניבעל

חֵן־חֵן!

חימלכּאוֹר

אֲנִי לְכֹהֵן אֶקְרָא וְלַשַּׂר –

שׁוֹר פַּר! שׁוֹר פַּר

אַעֲלֶה הַיּוֹם עַל הַמִּזְבֵּחַ,

לַבַּעַל שֶׁבַח!

זֶבַח־מִשְׁפָּחָה הַיּוֹם לִי, זֶבַח –

בָּאתָ!

מִצּוֹר, עֲרִיסַת עָם, מִצִּידוֹן בָּאתָ,

מוֹלֶדֶת מִנִּי אָז!

עוֹד כֹּחַ חָרְבוֹתֶיהָ עָז.

עָבַרְתָּ גַּם בִּיהוּדָה וּבִפְלָשֶׁת?

אַחֵינוּ הֵם,

הָעִבְרִים, בְּנֵי אָבִינוּ שֵׁם,

עַם אֲדֹנָי –

עוֹד עַם יְהוּדָה חָי?

וּמוֹאָב? וּבְנֵי עַמּוֹן?

וַאֲרַמִּים?

כִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה אַחַת שָׁם מִסָּבִיב –

רֵאשִׁית אָבִיב

לְרִאשׁוֹנֵי עַמִּים.

עֲמֹד! עֲמֹד שָׁם… רֵיחַ

יַחַד אִתְּךָ בָּא –

עַל כֵּן, בְּנִי, אֶתְאַפָּקָה,

עוֹד טֶרֶם לְךָ אֶשָּׁקָה,

עוֹד טֶרֶם אֶל לְבָבִי לְחַצְתִּיךָ –

אֶשְׁמַע־נָא

מִפִּיךָ

הֵד דְּבָרִים וָרֵיחַ,

רֵיחַ דָּבָר וּמַה־שֵּׂחַ

לְבֹקֶר אוֹר –

לְבֹקֶר־קְדוּמִים אֲשֶׁר עָבַר וְלֹא עָבָר!

בָּרוּךְ הַבָּא!

בָּרוּךְ תִּהְיֶה לִי!

חניבעל

אֲנִי

בְּצוֹר הָיִיתִי… צוֹר!

לֹא אַגִּיד דָּבָר,

לֹא אַזְכִּירֶנָּה –

שֶׁמָּלֵאתִי מֶנָּה…

מוֹלַדְתִּי בְּגָבְהֵי אֶרֶץ שֶׁנָּשַׁמָּה.

עָבַרְתִּי גַּם בִּיהוּדָה, רָאִיתִי עַמָּהּ,

עִם עֵבֶר, זְקַן בֵּית שֵׁם,

עוֹד הוּא חַי, אֶחָד הוּא עוֹד חַי…

בֶּאֱמוּנַת אֹמֶן וּבְבֶגֶד בּוֹגְדִים חַי –

בֵּין נֶכְדֵי נְבִיאִים כֹּה אֲהַבְנוּם,

רָאִיתִי גַם מִתְיַפִּים וּמִתְיַוְּנִים –

לֹא יָכֹלְתִּי הָבֵן…

חימלכּאוֹר

כֵּן, פֹּה, הָרוֹמִי, וְשָׁם – שָׁם חֶרְפַּת יָוָן.

חניבעל

חֶרְפַּת יָוָן… כֵּן,

גַּם בְּנֵי יְהוּדָה –

הֵם גַּם הֵם!

זֶה גוֹרַל עַמֵּי שֵׁם…

הוֹי, מַה לָּהֶם אָנוּדָה!

הָיִיתִי גַּם בִּירוּשָׁלַיִם עִירָם.

עִיר אֵם,

עִיר מְהֻלָּלָה,

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

תְּשׁוּאוֹת מָלְאָה.

רָאִיתִי אֶת הֵיכָלָהּ.

מִקְדַּשׁ עָם,

מֵחָדָשׁ הוּקַם שָׁמָּה,

הָיִיתִי שָׁם,

עוֹד נִשְׁאַר אֶרֶז בּוֹ מֵאַרְזֵי חִירָם

מֶלֶךְ צוֹר,

אַךְ שִׁירוֹת דָּוִד מַלְכָּם, בּוֹ לְוִיִּים שָׁרוּ

מִלִּפְנֵי כַּמָּה דוֹר

עוֹד אָזְנִי שָׁמְעָה,

שָׁמַעְתִּי צְלִילִים

מִיָּמִים כְּבָר עָבָרוּ.

לֹא זָרָה שְׂפָתָם לִי וַהֲמוֹן רִגְשׁוֹתָם לִי לֹא זָרוּ.

נְשָׁמָה בְּמַעֲטֵה גוּף וְרוּחַ בִּלְבוּשׁ מִלִּים –

מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים.

עוֹד בִּי תֶהֱמֶה

הַשִּׁירָה,

זֹאת שִׁירַת אוֹן וָרֹךְ

בְּזֹךְ

כּוֹכְבֵי רֹם וּבְטֹהַר דֶּמַע,

יְהִירָה

וַחֲמוּדָה,

כַּבִּירַת הָגוּת וּרְוַת מַנְגִּינָה –

שִׁיר גְּאוֹן יְהוּדָה!

חימלכּאוֹר

עָבַרְתָּ גַּם בִּיהוּדָה?

הַיְּוָנִי קוֹרֵא לָהּ לְזֹאת הָאָרֶץ פַּלֶּשְׂתִּינָה,

פְּלֶשֶׁת…

חניבעל

פְּלֶשֶׁת!

פְּלֶשֶת כְּבָר אֵינֶנָּה,

זֶה שְׁמָהּ רַק נִשְׁאַר מֶנָּה,

רַק הַשֵּׁם:

פַּלֶּשְׂתִּינָה־פְּלָשֶׁת,

אֹדֶם־דָּם בְּצִבְעֵי קֶשֶׁת

מַאֲלִיפָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.

הֵם אוֹהֲבִים, אֵל שׂוֹנְאֵי עַם אֲדֹנָי,

לְכַנּוֹת אֶרֶץ בְּשֵׁם

שֵׁבֶט זָר אֲשֶׁר כְּבָר תָּם

מִקְּרֹא הָאָרֶץ בְּשֵׁם הָעָם

אֲשֶׁר עָלֶיהָ חַי!

מוֹאָב וּבְנֵי־עַמּוֹן

וְיִתְרָם שָׁם – נִרְדָּמוּ,

יְשֵׁנִים הֵם…

עוֹד אֶדַּבֵּר בָּם, הוֹי אָבִי, אָב!

חימלכּאוֹר

קְרַב יַלְדִּי, קְרָב!

חניבעל

הִנְנִי, וְאִם יָרֵאתִי גֶשֶׁת –

(מושיט את ידו לאביהו)

חימלכּאוֹר

לֹא אֵלַי,

שְׁקָה לְאָחִיךָ, שְׁקָה –

שֶׁאָץ לוֹ, אָץ הַדֶּרֶךְ…

עזריבעל

(ממהר אל חניבעל, הם מחבקים אח את אחיו ובלי דברים)

חניבעל

(לאחר רגע)

אַתָּה לְאָן?

חימלכּאוֹר

(מתוך הרהור שבלב)

לְקַרְתַּגִּנָה… שְׁלַחְתִּיהוּ –

שָׁם…

שָׁם סְצִפְּיָה –

חניבעל

(נדהם, נותן עיניו בקורנליה)

סְצִפְּיָה?

חימלכּאוֹר

יָדַעְתָּ מִי הוּא?

חניבעל

(לעצמו)

סְצִפְּיָה…

חימלכּאוֹר

לֵךְ, עַזְרִיבַעַל, חָפַצְתָּ לֶכֶת,

חָפַצְתָּ, עוֹד טֶרֶם יֶעֱרָב…

לְקַרְתַּגִּנָּה לֵךְ, בְּעוֹד יוֹם, בְּעוֹד יוֹם –

חָפַצְתָּ שָׁם הֲלֹךְ, חֲרֹד שָׁם,

שָׁם סְצִפְּיָה יֶאֱרָב.

לֵךְ, לֵךְ מִיָּד,

עַל מִשְׁמַרְתְּךָ עֲמֹד שָׁם,

עִם לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

תּוֹךְ הַיָּד,

כִּכְרוּבֵי אֱלֹהִים מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן –

שָׁם סְצִפְּיָה, סְצִפְּיָה חָפֵץ בּוֹא,

לְקַרְתַּגִּנָּה בּוֹא –

אַל תִּתֵּן לוֹ!

לְחַם!

רַד, עַזְרִיבַעַל, הַיָּמָּה, רֵדָה,

רֵד בְּעוֹד יוֹם

וּצְלַח!

עזריבעל

(יוצא, לאחר היפרדו, במבטים נוהים, מכולם)

חניבעל

גַּם אוֹתִי שְׁלַח!

חימלכּאוֹר

(מתבונן בו מתוך צהלה פנימית, אילמת)

חַנִּיבַעַל –

בֵּן!

חַכֵּה מְעַט,

מְעַט קָט –

(לאט לאט, כשהוא מתבונן בו ממושכות)

אַחֲרֵי כֵן…

חניבעל

שָׂא אָבִי, שָׂא לִי –

קָצְרָה רוּחִי!

חימלכּאוֹר

“נוּחִי־נָא”, כֹּה לָהּ אֱמֹר לְרוּחֲךָ: “נָא נוּחִי…”

אַתָּה בָּא מִצּוֹר,

אוֹרֵחַ,

אוֹרֵחַ בָּא לִי!

זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ יִהְיֶה הַיּוֹם,

הַכֹּהֵן בָּא הֲלֹם

וְגַם הַשָּׁר –

שׁוֹר־פָּר, שׁוֹר־פָּר

אַעֲלֶה הַיּוֹם עַל הַמִּזְבֵּחַ,

יִהְיֶה זֶבַח!

(נזכר בתמהון)

מָה הָרֶוַח?

יֵשׁ בֵּינֵינוּ רֶוַח –

(מושיט אליו בחום אהבה עצורה את ידיו)

בּוֹא שְׁקָה־לִי!

חניבעל

(מחבקו, לאחר רגע)

גַּם אוֹתִי שְׁלַח!

חימלכּאוֹר

(מתבונן מגבוה על חניבעל)

בַּרְכַּת! עַזְרִיבַעַל בַּרְכַּת –

בַּרְכַּת אֶחָד – לָמָּה לִי שָׁם עוֹד?

חניבעל

צַר לִי מְאֹד –

שָׁם סְצִפְּיָה…

חימלכּאוֹר

גַּם סְצִפְּיָה אֶחָד – חַד!

חניבעל

לְעֵת עַתָּה – חַד,

מִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד יֵלֶד יוֹם?

חימלכּאוֹר

(בשׁחוק קל)

סְצִפְּיָה עוֹד אֶחָד אוּלַי עוֹד יִוָּלֶד?

סְצִפְּיָה יָלֶד,

סְצִפְּיָה חֲלוֹם –

וְאִם רָע…

לָמָּה נִירָא יֶלֶד שֶׁלֹּא בָּא

לָעוֹלָם עוֹד. לֹא רָאָה אוֹר?

(מתוך אהבה בלי מצרים ומתוך גאווה)

וּבַרְכַּת – בַּרְכַּת עוֹד אֶחָד כְּבָר יֵשׁ!

כְּבָר שָׁמוּר אִתִּי לְמִשְׁמֶרֶת!

בַּרְכַּת – אֶרֶז!

וְכָמוֹהוּ עָז –

(בהתעודדות)

לֹא פַּס עוֹד אֶרֶז מִן הַלְּבָנוֹן, עוֹד לֹא פַּס,

רָאִיתָ!

וְהַיָּם, יָם צוֹר, לֹא נָס עוֹד, עוֹד לֹא נָס!

הָיִיתָ שָׁם הָיִיתָ…

חַנִּיבַעַל!

כָּאֶרֶז כֵּן נָתַתָּ רֵיחֲךָ, גַּם רֵיחַ יָם בָּךְ!

(בהפנותו אל בתו)

שָׂלַמְבָּה –

לְאַט לָךְ, לְאַט…

הַשְׁלִיכִי אֶת הַפֶּתֶן מֵעָלַיִךְ, חִישׁ הַשְׁלִיכִי,

תְּנִי לוֹ אוֹת

וָרַד!…

עֵינַיִךְ אֵשׁ,

גַּם פִּיךְ –

לָמָּה זֶה מֵרָחוֹק תַּעַמְדִי, לֹא תִּשְּׁקִי לְאָחִיךְ?

אִם לֹא אָחִיךְ הוּא?

שלמבה (במבט קופא על קורנליה)

מִי זֹאת?

חימלכּאוֹר

(מתבונן ממושכות בנערה)

קורנליה

(כאילו היא נלחצת אל חניבעל מימינו)

הפתן

(יורד בזחילה זריזה מעל חזה שׂלמבה, אץ־אץ אל קורנליה, מזדקר כנגדה, כמתנכל לה)

קורנליה

(נבהלה, עוברת בחפזה לשׂמאל חניבעל)

הפתן

(מקדימהּ ועומד באמצע, חוצה בעדה ובעד חניבעל)


(המסך)


הופעה ב

הבימה: כמו בסוף ההופעה הראשונה


שׂלמבּה

הוּא! הוּא!

הַפֶּתֶן! רְאוּ:

הוּא בַּעֲדָם חוֹצֶה,

אֵינֶנּוּ רוֹצֶה

בּוֹ בַּדֶּבֶק… בּוֹא!

(קוראת לפתן)

מַה לְּךָ וְלָהּ?

שׁוּב, שׁוּבָה!

(אל אביה העומד כנגדה)

מִי זֹאת?

אֲהוּבָה?

אוֹ אָחוֹת?

אִם שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם הִיא לוֹ יַחַד –

כִּהְיוֹת אַחֶרֶת לוֹ?…

הפתן

(מפנה את ראשו אל קורנליה, מתמודד לה)

קורנליה

אֲהָהּ!

שׂלמבּה

מָה הַפָּחַד?

מָה?

קורנליה

הִנֵּהוּ! הִנּוֹ!

שׂלמבּה

מָצָא מִין אֶת מִינוֹ –

וְאַתְּ – גַּם תִּירְאִי גַּם תִּשְׁתָּאִי –

אַל תִּירְאִי,

לֹא יִשֹּׁךְ לָךְ, גַּם לֹא יִלְחַם בָּךְ –

חימלכּאוֹר

(מהסהּ)

שָׂלַמְבָּה!

קורנליה

(מסתכלת בה בסקרנות)

הִנֵּה הִיא, שָׂלַמְבָּה!

(אל חניבעל)

זֹאת אֲחוֹתְךָ, זֹאת הִיא!

חניבעל

אֲחוֹתִי…

קורנליה

חֲרוֹן הָאַף הַזֶּה

כֹּה יִיף!

הֲמִן הַפֶּה,

אִם מִשְּׁחוֹר הָעַיִן פּוֹרֵץ זִיו?

שׂלמבה

(אל הפתן)

שׁוּבָה, שׁוּב!

הפתן

(מפעפע, חוזר על שׂלמבה)

שׂלמבה

(מחקה אותו, מתנפּחת)

אוּף, אוּף! –

כֹּה תִּשְׁתּוֹלֵלָה!

הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?

אַל תְּקַנֵּא לִי!

חימלכּאוֹר

(אל קורנליה)

בְּרוּכָה לִי הֲיִי,

גַּם אָתְּ!

בָּאת עִם בְּנִי,

אֶל תַּחַת צֵל קוֹרָתִי בָּאת!

קורנליה

בִּנְךָ הוּא בִּיקָר!

גַּם לִי הוּא זָר וְלֹא זָר,

גַּם לִי הוּא…

שׂלמבה

(לפתן)

מִי הִיא?

הפתן

(נפנה זריז לעבר קורנליה)

שׂלמבה

שׁוּב!

(תופשתו ועוצרת בו)

קורנליה

בַּאֲלֶכְּסַנְּדְרִיָּה, בַּיָּם, מִתּוֹךְ הַמַּיִם

מְשִׁיתִיהוּ!

חימלכּאוֹר

(בשׂחוק קל)

מְשִׁיתִיהוּ?

בַּסּוּף! בַּסּוּף!

קורנליה

(מעיפה עין על חניבעל)

מְשִׁיתִיהוּ, כֵּן,

מִמֵּי מִצְרַיִם –

חימלכּאוֹר

אֶת מֹשֶה זֶה… בַּת־פַּרְעֹה! כְּמוֹ בַּת פַּרְעֹה!

אַךְ גָּדוֹל הוּא זֶה נַעֲרִי

מִהְיוֹת לָךְ בֵּן…

וְרַךְ הוּא, רַךְ הוּא עוֹד

מִהְיוֹת לָךְ דּוֹד.

קורנליה

לֹא תַּחְפֹּץ בִּי…

וְאִמִּי, אִמִּי בּוֹ חפצה! –

עַל חוֹף הַיָּם, חוֹף אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה, רְאִיתִיהוּ,

הֲבֵאתִיהוּ

אֶל בֵּית אִמִּי,

הִיא שָׂמְחָה בּוֹ, הִיא יַחַד עִמִּי…

שָׂמְחָה עַד אֵין קֵצֶה,

שָׂמַחְנוּ בּוֹ בִּשְׁתַּיִם…

הוּא יָשַׁב שָׁם אִתָּנוּ יוֹם, יוֹמַיִם –

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, הַבֹּקֶר אוֹר –

לֹא יָכֹלְנוּ אוֹתוֹ עוֹד עֲצֹר…

“אֲנִי לְצוֹר!”

אָז אֶקְרָא לוֹ: גַּם אֲנִי, גַּם אֲנִי,

אֶאֱרַח לָךְ… לֹא הֱנִיאָנִי.

הַבֹּקֶר אוֹר, יָרַדְנוּ בָּאֳנִיָּה –

מִזְרָחָה! לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ אֵשׁ לֶהָבָה,

וְאִמִּי – הִיא אַף הִיא בְּתוֹךְ אֳנִיָּה

שְׁנִיָּה

תַּפְלִיג מַעֲרָבָה,

אֶל אָחִיהָ

לַגִּיד לוֹ… שֶׁאָבִי מֵת,

וּלְאִמִּי אָח, אֲנִי כְּבַת לוֹ, בַּת נֶחְשָׁבָה,

וְהוּא כְּאָב לִי, יֶחֱרַד עָלַי חָרֹד –

הוּא כָּעֵת

בִּסְפָרַד…

(מפסיקה)

הָהּ, כִּי לֹא תַּחְפֹּץ בִּי!

חימלכּאוֹר

בַּת מִי אַתְּ נַעֲרָה וּשְׁמֵךְ

וְשֵׁם מוֹלַדְתֵּךְ – הֵם מָה הֵם?

הַגִּידִי וְאֵדָעֵם…

קורנליה

לֹא תַּחְפֹּץ בִּי…

אֲנִי –

עוֹד טֶרֶם לְךָ הִגַּדְתִּי

אֶת עִיר מוֹלַדְתִּי,

טֶרֶם עוֹד קָרָאתִי בְּשֵׁם דּוֹד וָאֵם –

עַל אַחַת כַּמָּה אִם לְךָ אַגִּידָה!…

חִידָה הִיא וּתְהִי לְחִידָה!

אָנֹכִי בַּת־בְּלִי־שֵׁם!

כְּאֶסְתֵּר הַיְּהוּדִיָּה שֶׁנָּדַמָּה

בְּעָמְדָהּ לִפְנֵי מֶלֶךְ פָּרַס,

לֹא תַּגִּיד לוֹ מוֹלַדְתָּהּ וְעַמָּהּ –

וּבְכָל זֹאת לוֹ תֵּאָרַשׂ…

חימלכּאוֹר

לֹא כָּכָה!

לֹא בָּאָה הַיְּהוּדִיָּה לְבֵית הַמֶּלֶךְ, רַק לֻקָּחָה,

וּבְהִקָּרְאָהּ אֵלָיו מִבֵּית הֵגַי

לֹא אָמְרָה לוֹ לַמֶּלֶךְ מִי הִיא… הֶחֱרִישָׁה

בַּת־הַמְּלָכִים כְּאִשָּׁה

אֲשֶׁר בָּאָה מִסֵּתֶר הַמַּדְרֵגָה…

הֶחֱרִישָׁה הַחֲסוּדָה וְהַנָּאָה,

לֹא הִגִּידָה לוֹ מוֹצָאָהּ…

וְאֵין כָּל פֶּלֶא –

לֹא חָפְצָה בּוֹ בַּמֶּלֶךְ!

וְאַתְּ –

אַתְּ בָּאת,

בָּאת,

בַּת,

עִם בְּנִי –

עַל כֵּן תַּגִּידִי לִי

מַה שְּׁמֵךְ?

קורנליה

אֵיךְ אַגִּיד, הָהּ, אֶת שְׁמִי לָךְ? אֵיךְ?

וְהוּא פֶּלִאי…

חניבעל

(מתבונן אליה בתמהונו)

קוֹרְנֶלְיָה!

זֶה שְׁמֵךְ… לָמָּה זֶה תְּגַלִּי אוֹתוֹ לִי? הֵן גִּלִּיתִיהוּ!

מֵאָבִי – לָמָּה תְּכַסִּיהוּ?

אִם יָכֹלְתִּי לוֹ אָנֹכִי, גַּם חַיְמִלְכָּאוֹר לוֹ יוּכָלָה!

(אל חימלכאור)

קוֹרְנֶלְיָה הִיא אָבִיהָ מֵת בְּרוֹמִי,

כַּיּוֹם הִיא

בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה עִם אִמָּהּ, אֲחוֹת סְצִפְּיָה, יוֹשֶׁבֶת

עֲצַת הָרוֹפְאִים הִיא לָאֵם, הֵם יְעָצוּהָ…

שֶׁמֶשׁ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם וְיַמָּהּ יַחֲלִימוּהָ.

(אל קורנליה)

אִמֵּךְ כַּאֲשֶׁר לִשְׁמִי שָׁאֲלָה –

הַאִם לֹא אַגִּיד לָהּ? חַנִּיבַעַל אָנֹכִי, בֶּן חַיְמִילְכָּאוֹר!

הוּא אֶת הָרוֹמִים הִכָּה, הִלְקָה,

מֵאָה אֶלֶף אִישׁ בָּם כִּלָּה,

רִבְבֵי רְבָבָה

בְּסִיצִילְיָה!

חַיְמִלְכָּאוֹר אָבִי עִם מִשְׁנֵהוּ, עִם

חַנּוּן שַׂר־הַצָּבָא, הֵם אֶת הַצִּים

הָרוֹמִי הִטְבִּיעוּ בּוֹ בַּיָּם –

הֵם, הַגִּבּוֹרִים!

חימלכּאוֹר

וְהֵם – אֶת צִי הַצּוֹרִים!

חניבעל

בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה, בְּדַרְכִּי צוֹרָה.

שָׁם

מְצָאתִיהָ.

קורנליה

לֹא הוּא מְצָאָנִי!

אָנֹכִי, אָנִי,

אֲנִי שָׁם מְצָאתִיהוּ,

עֲצַרְתִּיהוּ,

סַכְתִּי בַּעֲדוֹ: לֹא תַּעֲבֹרָה!

הֵן הוּא בַּתְּחִלָּה לֹא לְצוֹר, עֵין־דּוֹרָה,

אֶל בַּעֲלַת הָאוֹב

אָז אָמַר לֶכֶת –

חניבעל

קוֹרְנֶלְיָה, הֲפַכְפֶּכֶת!

אֶת אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּדִכְאוֹנִי,

בְּשָׁעָה בָּהּ הָשְׁבַּרְתִּי

וְשַׁמֹּתִי

עֲשׂוֹת אָמַרְתִּי –

מְסַפֶּרֶת אַתְּ לִקְלוֹנִי…

לָמָּה?

הֵן לֹא הָלַכְתִּי אֶל בַּעֲלַת־הָאוֹב!

קורנליה

לֹא הָלַכְתָּ, אַךְ חָפַצְתָּ לֶכֶת,

חָפַצְתָּ שָׁם הֲלֹךְ

וּשְׁפֹךְ,

אֶת לִבְּךָ שָׁמָּה

לִפְנֵי בַּעֲלַת־הָאוֹב,

וּשְׁאֹל, שְׁאֹל אֶת פִּיהָ: "מָה עֲשׂוֹת לִי!

אֶת שָׂלַמְבָּה, בַּת לְאָבִי וְאָחוֹת לִי –"

חניבעל

הַסִּי!

לָמָּה תְּנַסִּי

בִּי הַלֵּב?

אֲנִי בִּגְדֹל בִּי מְאֹד הַכְּאֵב –

וַהֲרֵעוֹתִי!

(קופץ ומרים אגרופו)

קורנליה

הַךְ! הַךְ אוֹתִי!

חניבעל

אָנֹכִי – אִם לֹא אַכֵּךְ וְקַבֹּתִי!

קורנליה

קֹב!

(ביתר שׂאת, בהרמת קול)

עֵין־דּוֹרָה, אֶל בַּעֲלַת־הָאוֹב

הַלֹךְ

אָז יֹאבֶה

וּשְׁפֹךְ,

אֶת לִבּוֹ שְׁפֹךְ שָׁם לִפְנֵי אוֹבָהּ,

וּשְאֹל, שְׁאֹל אֶת פִּיהָ:

“מָה עֲשׂוֹת? עֲשׂוֹת? אֶת אֲחוֹתִי”

חניבעל

(אל אחותו, אל שׂלמבה)

צְאִי!

הפתן

(רובץ וסךְ בעד שׂלמבה שלא תצא)

שׂלמבּה

(בהראותה על הפתן הסךְ בעדה)

לֹא יִתֵּן לִי…

רְאֵה, הַפֶּתֶן –

הוּא רָבַץ פֹּה בֵּינִי וּבֵין הַפֶּתַח –

אֶת עֵינָיו שָׂם בִּי,

לֹא יִתֵּן לִי…

קורנליה

"אֶת אֲחוֹתִי!

אֶת אֲחוֹתִי אֹהַב, אֶת שָׂלַמְבָּה!"

הפתן

(מיתמר, מתוך קפיצה ירבץ באמצע האולם, מתהפך בגלגוליו ומתוךְ חדווה, פועה מרובה הרגש)

הָס־ס! הָס־ס!

שׂלמבּה (מזהירה כולה בזוהר פנימי, סובבת במחול על מקום אחד, סובבת, סובבת, זרועותיה עד המרפקים צמודות לצלעותיה, וכפות ידיה נשׂואות לכתפיה כשהיא סובבת כמו על ציר)

שָׂלַמְבָּה! אֶת שָׂלַמְבָּה!

הוּא אוֹהֵב אֶת שָׂלַמְבָּה!

חניבעל

(מוריד ראש)

הפתן

(מזדקף בתוךְ האולם, פניו כלפי הרואים, משׁרבב ומותח ראשו הנה והנה)

הָס־ס! הָס־ס!

קורנליה

(מתבוננת אל כל המראה תמהה, נפעמה)

הַפֶּתֶן שָׂשׂ – שָׂשׂ – שָׂשׂ…

לָמָּה שָׂשׂ הוּא?

רָזִי לִי, אַךְ רָז לִי, רָז הוּא…

תָּם הַפֶּתֶן… תָּם – לֹא תָּם הוּא!

וְשָׂלַמְבָּה?

לָמָּה הִיא סוֹבֶבֶת?

מָחוֹל הוּא!

רְאוּ:

גַּם הִיא, גַּם הִיא אוֹהֶבֶת!

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי… מַה יָּרֵאתִי,

יָרִיתִי וְהֶחֱטֵאתִי…

לֹא עָלָה עַל לְבָבִי – הִיא, גַּם הִיא!

חניבעל

(נפעם, כאל עצמו)

אַף אֲנִי –

לֹא אֵדַע זֹאת, אַף אָנִי… הִיא, גַּם הִיא

אוֹהֶבֶת…

שׂלמבּה

לֹא יָדַע אִישׁ –

אָנֹכִי וְהַפֶּתֶן…

(אל הפתן)

חִישׁ, חִישׁ,

אֵלַי, אֵלַי, חִישׁ־חִישׁ!

הפתן

(חש אל שלמבה)

שׂלמבּה

(מחבקתו)

לֹא יָדַע אִישׁ…

לֹא יָדַע אִישׁ פֹּה מָטָּה,

אֲנִי רַק וְהַפֶּתֶן

אֲנִי וְאָתָּה,

וֵאלֹהִים מִמַּעַל –

(קופאת על עמדה, כולה־כולה אל אחיה)

חַנִּיבַעַל!

חניבעל

(נמשׁך אליה)

שָׂלַמְבָּה!

אֲחוֹתִי חֵן –

שׂלמבּה

(כמהה)

כֵּן, כֵּן…

שָׂלַמְבָּה, אֲחוֹתֶךָ –

בָּרַחְתָּ מֶנִּי, אָח?

חניבעל

בָּרַחְתִּי –

שׂלמבּה

אֶל אֱלֹהֶיךָ?

חניבעל

לֹא אֶל אֱלֹהָיו בּוֹרֵחַ הַבּוֹרֵחַ מִשָּׂלַמְבָּה –

הפתן

(נלחץ על שׂלמבה)

שׂלמבּה

קַר נַעֲשָׂה לוֹ, לַפֶּתֶן, גַּם חַם, גַּם חַם לוֹ…

נַעֲשָׂה גַם חַם לוֹ –

כָּמוֹהוּ כְּשָׂלַמְבָּה –

בָּרַחְתָּ, אָח?

חניבעל

בָּרַחְתִּי, חָפַצְתִּי בְּרֹחַ,

אֶל בַּעֲלַת־הָאוֹב –

שׂלמבּה

לָמָּה?

חניבעל

לְתַנּוֹת לָהּ בַּדְּמָמָה וּבַשֶּׁלִי

עַל אַהֲבָה לְלֹא תוֹחֶלֶת…

שׂלמבּה

(מרימה פניה לשׁמים, שואפת רוח בחזקה)

בְּרַח מֶנִּי, אָחִי, בְּרַח,

בְּרַח וֶאֱהֹב, אֱהֹב

הָאַהֲבָה לְלֹא תוֹחֶלֶת –

הֵן הִיא הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, הַגּוֹאֶלֶת,

הָאַהֲבָה מִתּוֹךְ כְּאֵב וּמְצָרֵי שְׁאוֹל –

עוֹלָה הִיא עַל כֹּל!

חניבעל

(נמשך אליה)

שלמבה

אַל, חַנִּיבַעַל!

הַנֶּאֱמָן, הַטּוֹב –

אַל אָח,

אַל, אַל,

אַל קְרֹב –

קורנליה

לֹא יַעְצֹר כֹּחַ…

כֹּה יִדְבַּק, יִדְבַּק בָּךְ!

שׂלמבּה

לֹא יַעְצֹר כֹּחַ?

אַתְּ!

כִּי שַׂשְׂתְּ לִקְרָאתוֹ אַתְּ,

קוֹרְנֶלָיה –

הַאִם לֹא עָצַר כֹּחַ

מֵרָחֹק כֹּה עֲמֹד?

הֵן אַתְּ יָפִית!

מְאֹד מְאֹד

יָפִית…

קוֹרְנֶלְיָה!

זֶה רֹאשֵׁךְ קָט

עִם גַּל שַׂעֲרוֹתַיִךְ –

מַאְפֵּלְיָה!

עֵינַיִךְ –

הַלַּילָה וְהַיּוֹם

בִּתְהוֹם

עֵינַיִךְ,

הַחֹשֶךְ וְהָאוֹר!

פָּנַיִךְ סִיד,

צַוָּארֵךְ צְחוֹר –

יָפִית!

נֵחַנְתְּ! –

הַאִם לֹא עָצַר כֹּחַ

רַק אַתְּ, רַק אַתְּ

בְּרוּחֵךְ לֹא שָׁלַטְתְּ,

רַק אַתְּ נִשְׁעַנְתְּ

עַל זְרוֹעַ

חַנִּיבַעַל…

וְחַנִּיבַעַל…

הוּא יַעֲמֹד בְּלִי נוֹעַ,

הוּא יַעֲמֹד עַד בּוֹשׁ,

לֹא נָע, לֹא זָע,

לֹא נִעֲנַע לָךְ רֹאשׁ,

לֹא הִתְבּוֹנֵן בָּךְ,

לֹא צָחַק לָךְ –

וְאַתְּ יָפִית!

אֲנִי? אָנֹכִי מָה

כִּי לֹא יַעֲצֹר כֹּחַ?

צְהֻבָּה אָנִי.

הַאִם אֵינֶנִּי צְהֻבָּה?

(בידיה על שׂער ראשה)

אֹדֶם־דָּם זֶה שֶׁכִּסָּנִי –

הוּא גַם בְּחֻבִּי.

אֲנִי בַּת־צוֹר!

חניבעל

(נמשך אליה בכל נפשו)

עָלִית כָּאוֹר!

קורנליה

(מתבוננת בחניבעל מתוך אהבה, נושאת עיניה הכלות המשׁתנות לאט־לאט ומתלקחות באש קנאה, אל שׂלמבה)

יָפִיתִי, כֵּן, גַּם נֶעְתַּר לִי, לַנָּאוָה…

אַךְ אֶת שָׂלַמְבָּה יֹאהַב, יֶאֱהָבָה!

בְּאַהֲבָתוֹ לָךְ – לֹא יַעְצֹר כֹּחַ!

כָּמוֹנִי אֲנִי בְּאַהֲבָתִי לוֹ…

שׂלמבּה

דֹּמִּי!

הוּא יַעְצֹר, יַעְצֹר כֹּחַ!

לֹא חוֹחַ

הוּא עַל פִּסְגָּה,

בְּרֶשֶׁף אֵשׁ כִּי יַעַל –

הוֹ,

אֶרֶז חַנִּיבַעַל,

עַל הַלְּבָנוֹן־הָר!

אֶרֶז יִשְׂגֶּה!

בֶּן אָבִיהוּ הוּא,

וּלְעַזְרִיבַעַל אָח!

יַךְ אֶת הַצָּר,

הוּא אֶת רוֹמִי

יַךְ –

יַעְצֹר כֹּחַ!

חימלכּאוֹר

(אל חניבעל, לאחר שהתבונן בו זמן־מה)

תַּעְצֹר, תַּעְצֹר כֹּחַ?

חניבעל

שַׁלְּחֵנִי, אָבִי, עִם עַזְרִיבַעַל שַׁלְּחֵנִי,

עִם אָחִי בָּאֳנִי…

חימלכּאוֹר

לֹא תֵּלֵךְ עָתָּה,

לוּ

עֲצֹר הַיּוֹם הַזֶּה יָכֹלְתִּי אֶת עַזְרִיבַעַל פֹּה!

זֶה עַתָּה שַׁבְתָּ, בְּנִי,

זֶה שׁוּבְךָ אֵלַי הֵנָּה –

הוֹ,

הַיּוֹם הַזֶּה אֲנִי לִשְׂמֹחַ

חָפֵץ בָּךְ!

גַּם אַתָּה שְׂמַח,

שְׂמַח בָּהּ, שְׂמַח –

לֹא אֶהֱיֶה לְךָ לְשָׂטָן –

(בהראותו על שׂלמבה, בחשוק קל)

הִיא אֶת בְּנִי,

בְּאַהֲבָתָהּ אוֹתוֹ, חָפְצָה מֶנִּי גְזֹל…

הִיא כִּחֲשָׁה בִּבְנִי –

לֹא בֵּן לִי אָתָּה!

אֲנִי,

אֶת דּוֹדָהּ, רָצְתָה בּוֹ – לֹא אֶגְזְלֶנּוּ

מֶנָּה…

(בת־צחוק עוברת על דל שׂפתיו)

לוּ יָכֹלְתְּ, שָׂלַמְבָּה, אֶת הַפֶּתֶן

שְׁאֹל:

"דָּוִד – מָה? הַמֶּלֶךְ? הוּא, הָאָב?

מָה אָמַר לוֹ, לְאַמְנוֹן, מָה? וּלְתָמָר –

מַה יַּגִּיד, מָה?

הֲיַגִּיד טוֹב לַדֶּבֶק? אִם טוֹב? אִם רָע?

אִם הֵן?

אִם לָאו?

שׂלמבּה

(כקוראת מעל פני הפתן)

הַמֶּלֶךְ – הוּא לֹא יָדַע בָּרִאשׁוֹנָה מְאוּם –

רַק אַחֲרֵי כֵן –

חימלכּאוֹר

לֹא יָדַע מְאוּם –

לֹא כֵן! לֹא כֵן!

כָּמוֹנִי יָדַע כֹּל… הַמֶּלֶךְ יָדַע כֹּל!

אָכֵן,

לֹא יָדַע דָּוִד מַה לְּמַטָּה, מַה לָּרוּם

כָּמוֹנִי –

אַךְ כָּמוֹנִי, בְּעָצְבּוֹ וּבִשְׂשׂוֹנוֹ

יָדַע נֶפֶשׁ בַּת וְנֶפֶשׁ בֵּן…

שׂלמבּה

אוּלַי יָדַע… נְבִיאוֹ לוֹ יְגַל… הַחֲלוֹם –

(כקוראת מעל פני הפתן)

יָדַע, אָמְנָם כֵּן,

אַךְ הֶחֱרִישׁ הֶחֱרִישׁ דֹּם…

חימלכּאוּר

(כמדבר אל נפשוֹ)

הֶחֱרִישׁ… יוּכַל הֱיוֹת –

יְכוֹלִים שְׁמֹעַ… גַּם שְׁמֹעַ, גַּם רְאוֹת –

וְהַחֲרֵשׁ דֹּם…

דָּוִד! מֶלֶךְ רָם וְלוֹחֵם, לוֹחֵם רָב!

אַךְ נַעֲלֶה מִן הַשְּׁנַיִם בְּךָ – הָאָב! הָאָב!

בֵּין בֵּן וּבַת – הֶחֱרַשְׁתָּ…

לֹא חָרַשְׁתָּ

בָּם כִּבְעֶגְלוֹת צֹאן, לַשָּׁוְא…

לֹא נָתַתָּ צָו –

הֶחֱרַשְׁתָּ!

אֲנִי לֹא אוּכַל אַחֲרִישׁ, אֲנִי

לְבִתִּי וְלִבְנִי

אוֹ אַגִּיד: לָאו,

אוֹ: הֵן!

(בהחלט)

אָנֹכִי “הֵן!” לָכֶם אַגִּידָה, הֵן!

אַהֲבַתְכֶם עַזָּה מַהִי?

בְּעֵינֵי אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלַיִם רַע הִיא,

עַשְׁתֹּרֶת

אֵלַת צוֹר –

כְּדָוִד מֶלֶךְ, מַחֲשָׁה הִיא כְּמוֹתוֹ,

אֵין הִיא אוֹמֶרֶת

לֹא רַע לְדֶבֶק אָח וְאָחוֹת וְלֹא טוֹב –

לֹא חָטָא דָוִד לֵאלֹהָיו בַּחֲשׁוֹתוֹ,

לֹא אֶחֱטָא לֵאלֹהַי בְּאָמְרִי: הֵן!

הֵן!

(בקול כלפי הפתח מצד ימין לרואים)

אֲחִיבַעַל! כּוּשִׁי אֲחִיבַעַל!

כושי

(מופיע בפתח)

סְלַח, שַׂר הַצָּבָא, לִי –

לֹא אֲחִיבַעַל שְׁמִי,

שְׁמִי אֲחִימֹלֶךְ…

חימלכּאוֹר

אוֹי לָךְ…

מַה לְּךָ וְלַמֹּלֶךְ? וְאַתָּה כּוּשִׁי!

כושי

וְהַבַּעַל מָה, אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ קְרָאתַנִי?

הַמֹּלֶךְ – הוּא כַּבַּעַל אֵל!

הָקְדַּשְׁתִּי לוֹ לַמֹּלֶךְ בְּעוֹדֶנִּי יֶלֶד, הִקְדִּישַׁנִּי

אָבִי לוֹ, אַךְ הָאַמְגּוּשִׁי –

זֶה כֹּהֲנוֹ – מְנָעַנִי

מִבּוֹא בָּאֵשׁ – כִּי כּוּשִׁי,

כּוּשִׁי אָנִי!

לֹא יָכֹלְתִּי בְּלַהֲבוֹ עֲבֹר…

שְׁחֹר־הַתֹּאַר, כְּהֵה־הָעוֹר

כַּלֵּיל –

לֹא אֶסְכֹּן לוֹ, לָאֵל –

וְאִם יָשְׁרָה נַפְשִׁי בִּי, וְאִם תָּמִים בִּי הַלֵּב –

לְלִבְנֵי־גוּף יִתְאַוֶּה, לְצַחֵי־גֵו.

אֲהָהּ!

לֹא אֶסְכֹּן לוֹ, לָאֵל…

אָז יַחְבִּיאֵנִי אָבִי בְּצֵל

שְׁמוֹ – כִּי אֲחִימֹלֶךְ שְׁמִי!

חימלכּאוֹר

אֲנִי

לְבֵית הַבַּעַל אֶשְׁלָחֶךָ.

הכּושי שְׁלָחֵנִי.

חימלכּאוֹר

אֶל כֹּהֲנוֹ וְגַם לַשָּׁר – יָבוֹאוּ אֵלַי הֵנָּה.

הכּוּשׁי

כִּדְבָרֶךָ

(יוצא במבוא שלפני הרואים)

חימלכּאוֹר

זֶבַח יִהְיֶה הַיּוֹם לִי, זֶבַח!

(בפתח מימין הרואים)

אִישׁ וָאִישׁ

לִמְלַאכְתוֹ חִישׁ!

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן מִסָּבִיב לַמְּזַבֵּחַ!

טְבֹחַ טֶבַח!

כְּלֵי־הַשִּׁיר

הוֹרִידוּ מֵעַל הַקִּיר!

גַּם צְרוֹר הַמּוֹר,

וּבָשְׂמֵי צִיץ

יָפִיצוּ פִיץ

הָרֵיחַ

הַנִּיחוֹחַ וְיַיִן יְאוֹר!

(אל שׂלמבה)

וְאַתְּ

הָבִיאִי אֶת אָחִיךְ אֵלַיִךְ הָאֹהֱלָה,

יַרְגִּיעַ מְעָט.

חָפְשִׁיָּה אָתְּ!

קורנליה

(סופקת כפיים, מורידה ביאושה זמן־מה ראש, לאט־לאט היא מרימתו, נפנית במבטי־עינים כמהים ומתוך הוֹשטת זרועות כוספות ועורגות לחניבעל, מבלי אשר תחוש ותראה את המתחרש באולם, כתפושׂה בזרועות חלום)

שׂלמבּה

(ברוב עוז ובחדווה וברוב תודה בעינים)

הוֹ אָבִי, גַּם אָנֹכִי אֶעְצֹר כֹּחַ,

לֹא אֲבִיאֶנּוּ אִתִּי הָאֹהֱלָה –

יֶאֱהָבֵנִי!

מַה לִּי עוֹד? –

אָמַרְתָּ טוֹב לַדֶּבֶק, אָמַרְתָּ “הֵן” לִי –

מַה לִּי, מַה לִּי עוֹד?

גַּם אַהֲבָה וְאִם קָשָׁה

בִּי וְאִם כֹּה זָרָה,

אַהֲבָה בִּי אֵיד!

אַךְ הִנֵּה אֻשְּׁרָה, אָבִי,

אָבִי אִשְּׁרָהּ,

הוֹ, אַהֲבָתִי הַמְאֻשָּׁרָה!

גַּם אֶשְׁמַע, מִלֵּב אָחִי

אֶשְׁמַע קוֹלָהּ הֵד,

אַמִּיץ קִשְׁרָהּ!

מַה לִּי עוֹד?

אַהֲבָתִי – קָרְבָּן עוֹלֶה כָּלִיל

עַל מִזְבֵּחַ –

לֵאלֹהַי אֶתְּנֶנּוּ.

לֹא אֹכַל מֶנּוּ,

אֶעְצֹר כֹּחַ!

הֲרִיחוֹתִי רַק הָרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ,

לֹא אֲבִיאֶנּוּ אִתִּי הָאֹהֱלָה!

קוֹרְנֶלָיה –

הִיא… הִיא מִתְפַּלֶּלֶת

לוֹ… רְאֵה,

הִיא אֶת שְׁתֵּי

יָדֶיהָ לוֹ שׁוֹלַחַת –

כֹּה שְׁלֹחַ, שְׁלֹחַ…

עוֹד –

הִיא! הָאַחַת

אֲשֶׁר לֹא עָצְרָה כֹּחַ.

גַּם יִחַר לִי עָלֶיהָ,

גַּם יֵצֶר לִי עָלֶיהָ מְאֹד…

חימלכּאוֹר

אוֹהֶבֶת אַתְּ – עַל כֵּן אַתְּ מִתְאַפֶּקֶת!

וְהִיא? – הִיא כְּאַחֶיהָ

בְּנֵי הָרוֹמָאִים,

אֵין הִיא אוֹהֶבֶת, הִיא רַק חוֹשֶׁקֶת –

הִיא כְּאַחֶיהָ,

כְּאַחֶיהָ הַחַטָּאִים.

לֹא יֶאֱהָבוּ אֶת הַסַּבִּינִיוֹת, הֵם בָּן יַחְשׁקוּ –

לֹא יִקְנוּ לֵב נְעָרוֹת – יַעֲשֹׁקוּ!

שֹׁד!

רַק אַחַת יֵדְעוּ: שֹׁד!

לֹא יֶאֱהָבוּ הָרוֹמִים –

גַּם לֹא יִשְׂטֹמוּ!

לֹא יִשְׂנָאוּנִי, לֹא, לֹא יִשְׂנָאוּנִי –

אַךְ יַהַרְגוּנִי!

הֵן הֵמָּה

לֹא יִלָּחֵמוּ,

לֹא יֵאָבְקוּ אֵלֶּה –

רַק יִתְנַפֵּלוּ,

יֶאֶרְבוּ לִי, גַּם יַחְרְשׁוּ עָלַי, יַעֲרִימוּ סוֹד –

לֹא יַעְצֹר הָרוֹמִי כֹּחַ לִגְבֹּר וּלְנַצֵּחַ,

לֹא בֶּן־חַיִל הוּא, הוּא רַק רוֹצֵחַ.

בֶּן־הַחַיִל מִתּוֹךְ אֹמֶץ־לֵב וְרוּחַ נָכוֹן

שָׂשׂ לִקְרַאת נִצָּחוֹן…

וְהוּא, הָרוֹמִי –

לֹא הַדְבֵּר אֶת הַגִּבּוֹר, לֹא הַכְרֵעַ אֶת הָעַז –

רַק אֶל הַבַּז עֵינֵיהוּ, אֶל הַבַּז,

לְהוֹן אֲחֵרִים, לִרְכוּשׁ אֲשֶׁר לֹא לוֹ,

לַאֲשֶׁר לֹא עָמַל בּוֹ –

הָרוֹמִי

(נתקל במבט־עיניו בקורנליה, באין מוצא שואף רוח בכבדות)

הַיּוֹם לִי

זֶבַח… זֶבַח יִהְיֶה הַיּוֹם לִי!

(מתבונן זמן־מה בחניבעל, לאחר דממה)

בְּנִי…

הוֹרַדְתָּ רֹאשֶׁךָ –

לֹא תִּרְאֶה אֶת הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר הֵבֵאתָ

בְּצֵל בֵּיתִי –

הֵן הִיא

אֶת עֵינֶיהָ בְּךָ נוֹתֶנֶת,

הִיא מִתְחַנֶּנֶת –

מִתְחַנֶּנֶת דֹּם אֵלֵיךָ,

דֹּם נֶאֱנֶקֶת

וְנֶאֱלֶמֶת…

הִיא אֶת יָדֶיהָ לְךָ מוֹשִׁיטָה –

מְאוּם אֵין הִיא מַגִּידָה,

רַק מִתְבּוֹנֶנֶת,

מִתְבּוֹנֶנֶת בָּךְ

(מתוך כובד־ראשׁ, יהיר)

מַה לָּה וָלָךָ?

(דממת־רגע)

בְּנִי…

חניבעל

אוֹיָה לִי!

לֹא נָתְנָה בִּי עֵינֶיהָ –

חֲנִיתוֹתֶיהָ

הִיא בִּי מַטֶּלֶת,

כֹּה תַּךְ בִּי, תַּךְ הַחֲנִית בַּדֶּלֶת

וּבַקִּיר –

תִּיר בִּי, תִּיר…

לֹא יָד, לֹא יָד אֵלַי מוּשֶׁטֶת,

אָב,

הֵן הִיא בְּשׁוֹט חוֹבֶטֶת,

זֶה שׁוֹט עַל גָּב!

לֹא בָּרַחְתִּי מֶנָּה –

וְהִיא – כְּמוֹ מְצָאַתְנִי בְּהֵחָבֵא…

לֹא תִּדֹּם, אָבִי –

מִי הִגִּיד לִי שֶׁהִיא דוֹמֶמֶת?

דֹּם נֶאֱנֶקֶת?

הִיא מִתְרַעֶמֶת!

הֵן הִיא צוֹעֶקֶת!

רַחֲמֶנָּה אַתָּה, אָבִי…

(אל עבר שׂלמבה)

אֲחוֹתִי – הִיא אוּלַי תְּרַחֲמֶנָּה?

חימלכּאוֹר

(מבטי עיניו נתקלים בשׂלמבה, משׁתאים זה לזו לאחר דממת־רגע)

מַה לָּהּ וָלָךְ?

חניבעל

(קצת מתאפק)

הֵן לֹא תַּחְקְרֵנִי?…

וְאִם חֲקֹר אָמַרְתָּ אוֹתִי –

הִנְנִי, הִנֵּנִי…

(משפיל קולו)

זֶה עַתָּה נִפְתַּח לְעֵינֵי כֹּל לְבָבִי קָבֶר –

שָׁם אֶת אֲחוֹתִי –

חַיִּים…

חימלכּאוֹר

כֵּן.

חניבעל

וְהִיא – הִיא זָרָה לִי,

לֹא הָיָה לִי לְמַעֲנָהּ כָּל דָּבָר,

בּוֹ אֲפַתֶּנָּה –

לֹא שְׂחוֹק, לֹא מַבַּט־חֵן,

לֹא מַחֲמָאָה

נָאָה,

בַּת קְטֹן הַמַּאֲוַיִּים,

בָּהּ אֶרְצֶנָּה.

הִיא זָרָה, זָרָה לִי,

גַּם חָרָה לִי,

כֹּה הֵיטֵב חָרָה לִי –

כְּאִשָּׁה סוֹרְרָה

בְּפֶתַח הָעֵינַיִם,

הֵעִירָה בִּי, בִּי עוֹרְרָה

הַגָּבֶר.

שׂלמבה

(ידיה על פניה, פונה אחרי רגע אל חימלכאור)

אֲרַחֲמֶנָּה, אָבִי…

(אל קורנליה)

קוֹרְנֶלְיָה –

לֹא אַהֲבָתֵךְ הִיא עָלַי פּוֹעֶלֶת,

לֹא הִיא שֶׁמִּתְקַבֶּלֶת

עַל לְבָבִי –

טֶרֶם עוֹד אֵדָעָה

אִם טוֹבָה אַהֲבָתֵךְ, אִם הִיא רָעָה,

אַחַת אֵדַע: אַתְּ סוֹבֶלֶת –

קוֹרְנֶלְיָה…

(דממת־רגע)

בַּת־רוֹמִי אַתְּ – אֵיךְ אוּכַל וְאֶצְהָלָה?

הַצְהֵל פָּנִים לָךְ וְלֵב לָךְ – אֵיךְ אוּכָלָה?

וְשֶׁבֶת שְׁתֵּי אֲחָיוֹת – אֵיךְ אוּכַל אִתֵּךְ שֶׁבֶת?

אַךְ אַתְּ כּוֹאֶבֶת –

אַתְּ אֻמְלָלָה…

(דממת־רגע)

אוֹיַבְתִּי אַתְּ… וְכֹה אַחֶרֶת –

וְאִם אֲנִי רוֹחֶשֶׁת

דָּבָר טוֹב לָךְ, לָאוֹיֶבֶת –

לֹא מֵאַהֲבָתִי אוֹתָךְ אֶרְחַשׁ, אֵין אֲנִי אוֹהֶבֶת

אֶת שׂוֹנְאִי־חִנָּם, אֲנִי רַק מִתְבַּיֶּשֶׁת –

שֶׁאַתְּ אֻמְלָלָה אַתְּ וְאָנֹכִי מְאֻשֶּׁרֶת…

(דממת־רגע)

נָא בּוֹאִי, בּוֹאִי אֱלֵי חֶדְרִי עִמִּי,

בְּסֵתֶר אָהֳלִי אֲנַחֲמֵךְ

וַאֲרַחֲמֵךְ…

וְאַתְּ, גַּם אַתְּ תְּנַחֲמִינִי

וּתְרַחֲמִינִי

שָׁם –

עֵינֵינוּ אִם דּוֹמַעַת וְאִם לִבֵּנוּ חָם –

נַשְׁלִימָה.

הָרְחוֹקוֹת אוּלַי שָׁם תִּקְרַבְנָה

וְתֶאֱהַבְנָה –

הֵן יוּכַל הֱיוֹת וְיִתְרַחֵשׁ פֶּלֶא –

קוֹרְנֶלְיָה?

הפתן

(זוחל, מתפתל ונח לרגלי קורנליה)

קורנליה

אֶת אָחִיךְ! אָחִיךְ – חִמַּדְתִּיהוּ –

רַק אִתּוֹ אֶהִי…

בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וְאַחֲרֵי־כֵן בְּצוֹר,

בְּצִידוֹן –

אִתּוֹ אֶהִי!

אַפְסֵי אֶרֶץ, פַּאֲתֵי יָם –

הֵם יָעִידוּ:

אִתּוֹ, אִתּוֹ אֶהִי!

לְבֶן הַשֶּׁלֶג עַל הַלְּבָנוֹן הָר,

הַכְּפוֹר שָׁם

עַל הַשִּׂיא.

הָאוֹר, מִמְּרוֹמִים אוֹר

יְקָרוֹת אוֹר,

הָאוֹר שָׁם.

יִלְלַת הָרוּחַ

הַהִי

הַנְּהִי,

קוֹל סַעֲרוֹ עָז

כַּאֲשֶׁר הוּא שָׂשׂ,

כַּאֲשֶׁר הוּא שָׁר,

קוֹל הַדְּמָמָה, דִּמְמָתוֹ דַּקָּה, כִּי יָנוּחַ –

הֵם יַגִּידוּ:

אִתּוֹ, אִתּוֹ אֶהִי!

כָּל אֹהֶל־רוֹעִים מָט, שִׁבֹּלֶת

עַל פְּנֵי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת

בִּשְׂדֵה זֶרַע, כָּל מַפֹּלֶת,

חָרְבוֹת עוֹלָם, חֳרָבוֹת מִנִּי דוֹר –

יָעִידוּ גַּם יַגִּידוּ:

אִתּוֹ אֶהִי!

חִמַּדְתִּיהוּ…

חימלכּאוֹר

(אל חניבעל)

מַה לָּהּ וָלָךְ?

1.jpg

2.jpg יצחק קצנלסון עם שני בניו, צבי ובן־ציון, לודז', 1938


3.jpg

חנה עם הבנים – (מימין לשמאל) צבי, בן־ציון ובנימין


4.jpg

יצחק קצנלסון ובנו צבי, וארשה, 1942

5.jpg

מתוך “דער טאג פון מיין גרויסן אומגליק” (“יום אסוני הגדול”), וארשה, 1942


6.jpg

מתוך: “פנקס ויטל” (צרפת) 1943


7.jpg

מתוך “דאס ליד פונם אויסגעהרג’עטן יידישן פאלק” (“השיר על העם היהודי שנהרג”) ויטֶל, 1943 – 1944


8.jpg

תחת אחד העצים בחורשת ויטל נטמנו כתבי־היד, 1944


חניבעל

(כאילו עוצר ברוחו)

הֵן לֹא תִּשְׁאָלָה?

לֹא תִּשְׁאַל, אָבִי, אוֹתִי.

כָּל זֶה אֵיךְ בָּא לִי?…

הֲבִינוֹתִי…

תִּשְׁתּוֹמֵמָה?

הַגּוֹרָל הוּא! לַהֲטֵי הַגּוֹרָל הֵמָּה…

זֹאת אַהֲבָתִי מַעַל לַאֲחוֹתִי

בִּי חֲזָקָה!

(לעבר קורנליה)

וְזֹאת… אֲשֶׁר בַּדֶּרֶךְ דָּבְקָה בִּי, דָּבָקָה…

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יִחַר לְךָ עָלַי, אַךְ אַל־נָא,

אַל תַּשְׁלִים עִם הָרַע אֲשֶׁר עוֹלַלְתִּי…

אִם רַק בְּנֵי־אִישׁ יַחֲזִיקוּ יֶחֱרוּ בִּי? רַק הֵמָּה

יַחְתְּכוּ בִּי אֵבֶר מִן הֶחָי?

הֵן גַּם הַגּוֹרָל מְבַקֵּשׁ תּוֹאֲנָה עָלָי…

אֶלָּחֵם גַּם בַּגּוֹרָל, אֵלָּחֵמָה!

קורנליה

אָבִיהוּ אַתָּה –

גַּם תֶּאֱהָבֶנּוּ,

מְנַע אֶת בִּנְךָ, אָב –

וְאֶת גּוֹרָלוֹ אַל יְנַס לַשָּׁוָא –

הוּא יַכְרִיעֶנּוּ!

הַגּוֹרָל – הוּא שְׁלָחַנִי,

בַּת גּוֹרָלוֹ אָנִי!

לִי הוּא!

וְאִם רָחַק מֶנִּי כֹּה, וְאִם לִי בָּז כֹּה…

חימלכּאוֹר

(מתוך צחוק קל ונדהם כאחד)

בְּחָזְקָה כֹּה, הוֹ, כֹּה בְּחָזְקָה…

חניבעל

לֹא אֲהַבְתִּיהָ, אָבִי,

אַךְ עַתָּה, עַתָּה –

אֲנִי מַתְחִילָהּ שְׂנֹא…

הוֹ –

(אל קורנליה)

לוּ גֶּבֶר אָתְּ!

(משליך מעל מתניו את חרבו)

אֲנִי בִּשְׁאָט

בְּנֶפֶשׁ בִּי הִשְׁלַכְתִּי אֶת הַחֶרֶב מִנִּי יָד –

לוּ גֶבֶר אָתְּ!

קורנליה

לוּ גֶבֶר אֲנִי – וַהֲרַגְתִּיךָ עוֹד טֶרֶם עָלַי קַמְתָּ!

וּבָךְ, לְאַהֲבָה דָבַקְתִּי בָּךְ, שָׂלַמְבָּה!

בִּמְקוֹם אָחִיךְ הָיִית לִי,

דָּמִית לוֹ –

בְּרֶגַע בּוֹאִי אֶקְרָא! הוּא! הוּא אָח לָךְ!

חַימִלְכָּאוֹר, שַׂר־הַצָּבָא!

הַגּוֹרָל אָבָה

תֵּת אֶחָד מִילָדֶיךָ לִי לְאָכְלָה!

לוּ גֶבֶר אָנִי!

אַתְּ דָּמִית, דָּמִית לוֹ!

הַבִּיטוּ:

אַחַת אֵשׁ בּוֹעֶרֶת,

סוֹעֶרֶת, מִשְׂתָּעֶרֶת

עַל רֹאשׁ הַבַּת וְהַבֵּן –

תֵּן!

אֶת בִּנְךָ תֵּן לִי, לִי הוּא!

חימלכּאור

אֲנִי לַמֹּלֶךְ לֹא נְתַתִּיהוּ,

גַּם לֹא אֶתְּנֶנּוּ לָךְ!

קורנליה

לֹא חָפֵץ בּוֹ הַמֹּלֶךְ בְּבִנְךָ וְאֵין לֵב –

הַמֹּלֶךְ יַחְפֹּץ לֵב!

וְלִי – לִי אַחַת הִיא אִם יֵשׁ לוֹ לֵב

בַּגֵּו

וְאִם אָיִן…

אֲנִי – הָאֵשׁ הַמִּתַּמֶּרֶת לוֹ עַל רֹאשׁ

אֵשְׁתְּ, בַּצָּמָא אֵשְׁתְּ

אֶת אֹדֶם דַּם הָאֵשׁ!

אֵשְׁתְּ כַּיָּיִן –

לִי הוּא!

חניבעל

גָּרְשֶׁנָּה, אָבִי,

לֹא הַבֵאֶתִיהָ אִתִּי הֵנָּה,

לֹא הָיָה עִם לְבָבִי,

הִיא הָלְכָה אַחֲרַי נֶאֱלָמָה וּמִסְכֵּנָה –

הִיא נֶאֱחְזָה בִּי, כָּזֶה הַפֶּתֶן בַּאֲחוֹתִי!

חימלכּאור זֶה הַפֶּתֶן אֵין בּוֹ רוֹשׁ –

וּבָהּ, בָּהּ יֵשׁ!

חניבעל

גָּרְשֶׁנָּה!

שׂלמבּה

אוּלַי נוֹצִיא אֶת הָאֶרֶס גַּם… מִמֶּנָּה?

חימלכּאוֹר

לֹא נוּכָלָה…

(מתבונן אילם בפני קורנליה)

הָאֶרֶס, הוּא מֵרוֹמִי בָּא לָהּ,

עַז הוּא, עָז!

וְאוּלַי? נְנַסֶּה… כֵּן, נְנַס!

עִם שָׂלַמְבָּה, אֶל עֲלִיַּת־בֵּיתָהּ תַּעֲלִי –

קורנליה

עִם חַנִּיבַעַל אֶעֱלֶה, עִם בַּעֲלִי!

חניבעל

הַפַּעַם לֹא בְּחִשְׁקֵךְ בָּךְ לֹא יֵדַע שָׂבְעָה

תְּדַבֵּרִי.

מֵרֹעַ לֵב תָּפִיחִי לִי אֲהָבִים,

בְּאַהֲבָה לִי תָּצֵרִי…

(מרים את חרבו מעל הארץ)

חימלכּאוֹר

(נוטל ממנו החרב)

לֹא אֶתְּנֶנָּה לָךְ!

חניבעל

תֵּן, אָבִי, לִי הַחֶרֶב!

חימלכּאוֹר

הֶרֶף!

לֹא מָצָא חֵן בְּעֵינַי דְּבַר הַשְׁלִיכְךָ

הַחֶרֶב מִיָּדֶךָ,

עַל כֵּן, בְּנִי, לֹא אַנִּיחֲךְ

לְקַחְתָּהּ עַתָּה בְּעוֹד הִיא עוֹמְדָה לְפָנֶיךָ –

לֹא רוֹמִי אַתָּה כִּי אִשָּׁה תַּךְ –

קורנליה

הַךְ!

הַכֵּנִי!

(אל חימלכאור)

תְּנָה לוֹ, תְּנָה הַחֶרֶב, יַהַרְגֵנוּ,

גַּם אוֹתִי,

גַּם אֶת בְּנִי, בִּי, גַּם אֶת בְּנֵנוּ –

אֲנִי הָרָה לוֹ! אֲנִי –

חימלכּאוֹר

(מוריד ראש)

שׂלמבּה

(אף היא מורידה ראשה)

חניבעל

(אחד הוא מתבונן בה בשׂנאה כבושה)

קורנליה

(נכנעת, ראשה צונח על חָזֶהָ)

חימלכּאוֹר

כְּאַחַיִךְ אַתְּ, הֵם אֶת אַרְצוֹתַי,

לְאַרְצוֹתַי זוֹמְמִים וְאוֹמְרִים קַחַת,

וְאַתְּ אֶת בְּנִי.

חניבעל

גָּרְשֶׁנָּה!

קורנליה

כֵּן!

אֶת הָגָר וְאֶת יִשְׁמָעֵאל יַחַד,

הָאֵם וְהַבֵּן!

אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ!

לִי יֵקַל מַאֲשֶׁר לָהּ…

הָגָר הִיא יַלְדָּהּ – נְשָׂאַתְהוּ שַׁחָה

עַל שֶׁכֶם,

עֲלֵי יָד –

וּבִנְךָ, הוּא, הוּא עוֹד בָּרֶחֶם!

לֹא תִּתְּנוּ לוֹ גַם לֶחֶם,

לֹא מַיִם כַּד…

גַּם לֹא לְאֶרֶץ מְלֵחָה,

לֹא לְמִדְבַּר־שְׁמָמָה תְּגָרְשׁוּנוּ –

אָנֹכִי אֶל בֵּית אִמִּי יוֹצֵאת שְׂמֵחָה –

תְּנוּנוּ

וְנֵלְכָה!

הפתן

(רובץ לרוחב מפתן המבוא כלפי חוץ)

חניבעל

צְאִי, חִישׁ־חִישׁ!

שׂלמבּה

לֹא תּוּכַל צֵאת, הַפֶּתֶן –

הוּא בַּעֲדָהּ סָךְ,

הוּא נָח

עַל סַף הַפֶּתַח –

לֹא יַעֲבֹר אִישׁ!

חניבעל

לֹא הַפֶּתֶן… תָּם הוּא.

אַתְּ, שָׂלַמְבָּה,

עוֹצֶרֶת בַּעֲדָהּ… אַל תַּעֲצֹרִי!

שׂלמבּה

(מורידה ראשה)

הפתן

(סר מפתח המבוא, נח לרגלי שלמבה)

חניבעל

עֲבֹרִי!

קורנליה

אֲהַבְתִּיךָ עוֹד, הַצּוֹרִי!

אֶתְיַמֵּר עוֹד בְּךָ, עוֹד אֶתְבָּרֵכִי –

חניבעל

לֵכִי!

קורנליה

נָא זְכֹר… זְכֹר וְהִתְאוֹשְׁשָׁה –

לֹא אַהֲבָה הִיא אֲשֶׁר אֲבַקֵּשָׁה…

אֲנִי יוֹדַעַת: לֹא תֶּאֱהָבֵנִי –

רְצֵנִי רַק, רְצֵנִי!

כַּאֲשֶׁר רָצִיתָ פַּעַם אוֹתִי בֶּאֱשׁוּן לֵיל־שְׁחוֹר

בַּחֻרְבָּה, בְּעֵין־דּוֹר…

חניבעל

(לנפשו)

בְּעֵין־דּוֹר… עֵין־דּוֹר…

קורנליה

(משתחווה לו, מתוך ברק של תקווה, מתחננת)

כֹּה אֶשְׁתּוֹחַח לְךָ, כֹּה אֶשְׁתּוֹחֵחִי –

חניבעל

לֵכִי!

קורנליה

תְּשַׁלְּחֵנִי?

לֹא תְּפַחֵדָה?

חניבעל

אֶת מִי אֲפַחֵדָה? אֶת מִי?

קורנליה

אֶת בְּנִי

אֲשֶׁר לְךָ אֵלֵדָה.

חניבעל

לֹא יִהְיֶה זֶה בְּנִי!

קורנליה

יְהִי! יְהִי!

בְּכֹחוֹ עָז, בְּאֹמֶץ לִבּוֹ תַּכִּירֵהוּ!

חניבעל

הַחֶרֶב! חַרְבִּי אֵי־הִיא?

חימלכּאוֹר

לָמָּה לְךָ הַחֶרֶב?

חניבעל

אֶהֶרְגֵהוּ!

בָּהּ, בַּקֶּרֶב,

בִּמְעִי אֵם בָּהּ…

חימלכּאוֹר

לֹא תַּהַרְגֵהוּ,

תִּלָּחֵם בּוֹ!

לֹא תִּהְיֶה כָּרוֹמִי, לֹא תִּשְׁלַח יָד

בָּאֵם, בָּהּ וּבַוָּלָד!

בְּנֵי־שֵׁם

לֹא יַהַרְגוּ הַיֶּלֶד עַל הָאֵם…

לֹא תַּהַרְגֵהוּ בָּהּ בָּרָחֶם –

הִלָּחֵם בּוֹ, גַּם הִלָּחֵם!

חַכֵּה, חַכֵּה –

יִוָּלֵד בָּרִאשׁוֹנָה, יִרְאֶה אוֹר,

גַּם יִגְדַּל, יִגְבַּר, יִלְבַּשׁ עֹז –

הוּא אִם בְּכֹחַ יַחְפֹּץ אָז הֲרֹס

אֶל אַרְצוֹת צוֹר –

עִם חַיְתוֹ־עֶרֶב

צֵא לִקְרָאתוֹ, צֵא

אֲזַי בַּחֶרֶב –

חניבעל

לִקְרַאת בְּנִי?!

חימלכּאוֹר

מַה בֵּן? מַה טִּפַּת־זֶרַע,

בַּת גָּרְנֵי טְהוֹרִים וְכֵן גֵּאִים?

אִם גָּאֲתָה, אִם גָּדְלָה פֶּרֶא

בַּאֲגַם מֵי־רֶפֶשׁ דְּלוּחִים

סְרוּחִים

בֵּין זֶרַע מְרֵעִים?

אִם תָּסְסָה עֲכוּרָה

וַאֲרוּרָה

וּמַמְזֶרֶת –

טִפַּת־זֶרַע?

הִיא אִם עָלְתָה בְּמַשָּׁאוֹן

לְחֶרְפָּה וּלְדֵרָאוֹן

לוֹ לָעָם –

בֵּן כָּזֶה – הוּא אִם עַל עַמְּךָ קָם,

אִם עַל אַרְצֶּךָ,

עַל עִירְךָ, עַל קַרְתַּגָּא –

מֵעַל הַדֶּרֶךְ אוֹתוֹ תַּהְגֶּה!

בְּאַף וּבְחֵמָה

בּוֹ הִלָּחֵמָה –

קורנליה הוּא יַכְרִיעֶךָּ!

חימלכּאוֹר

דֹּמִּי!

(מתבונן בחניבעל, מתוך אמונה בו)

הוּא חַנִּיבַעַל – לֹא יַכְרִיעֶנּוּ רוֹמִי!

קורנליה

בֵּן לְאָבִיהוּ יִהְיֶה וְאִם אוֹיְבוֹ נֶצַח,

וְאִם שׂוֹנְאוֹ עַד!

מֵאָבִיו לוֹ הַכֹּחַ, אֲנִי – הַקֶּצֶף,

שֶׁצֶף־קֶצֶף

אֵינִיקֵהוּ, אֶחֱלֹץ שַׁד

וְאַטִּיל בּוֹ הָרַעַל,

וְהוּא, הוּא בְּךָ יַטִּילוֹ, חַנִּיבַעַל!

(מתבוננת אל אחותו)

שָׂלַמְבָּה!

אֶת עֵינַיִךְ כֹּה עָלַי הִרְחַבְתְּ! הִרְחַבְתְּ!

וּפִיךְ, זֶה פִּיךְ בְּתִמְהוֹן לֵב פָּעַרְתְּ –

תִּשְׁתּוֹמְמִי… הֵן אַתְּ הִיא שֶׁהֵיטַבְתְּ

הִגַּדְתְּ לִי זֶה עַתָּה: “אַתְּ אַחֶרֶת!”

אִם לֹא כָּכָה לִי אָמַרְתְּ:

“אַחֶרֶת!”

כֵּן, אַחֶרֶת אָנִי!

אַתְּ מְטַהֶרֶת

פְּתָנִים,

וַאֲנִי – אֲנִי יוֹצֶקֶת רוֹשׁ־נְחָשִׁים

בָּאֲנָשִׁים

שָׂלַמְבָּה!

בַּת אֵיזֶה עַם אָתְּ?

גַּם חַנִּיבַעַל – אָתָּה?

מֵאֵיזֶה עַם יָצָאתָ?

בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, בִּקֹּרֶת!

הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁכֶם מִתְלַקַּחַת –

בְּלִיל דָּם וָאור –

הִיא צוֹעֶקֶת וְצוֹוַחַת:

“צוֹר!”

אַךְ מִבִּפְנִים

בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, בִּקֹּרֶת!

מִבִּפְנִים

לֹא יָפִיץ שָׁם הַבַּעַל אוֹרוֹ פָּז,

לֹא עַשְׁתֹּרֶת

תָּהֵל

שָׁם בִּיקָר –

רַק אֱלֹהִים,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

אֲחִיכֶם מִנִּי אָז…

מִבִּפְנִים

יִשְׂתָּרֵר שָׁם עֲלֵיכֶם אֱלֹהִים,

הִשְׂתָּרֵר כֹּה וּמְלֹךְ,

וְרוּחוֹ שְׁפֹךְ

עַל בְּשַׂרְכֶם רֹךְ –

הֲפֹךְ

אוֹתוֹ צוּר־סֶלַע,

וּמָתוֹק שֹוֹם לְמָר,

וְעֵדֶן גַּן הַלֵּב – בֵּית־כֶּלֶא –

עַל כֵּן תָּבוּזוּ לִי וְרוּחִי לָכֶם זָר!

אַחֶרֶת אֲנִי – כֵּן!

וּלְבַדִּי פֹּה… כֹּה אֶעֱמֹד לְבָד..

(בצהלה)

אַךְ עוֹד מְעָט –

וַאֲנִי יוֹלֶדֶת בֵּן!

לֹא בַּת, לֹא בַּת –

רַק בֵּן!

בִּנְךָ הוּא – בְּעוֹדֶנּוּ רַךְ

בָּעֶרֶשׂ

אֲנִי יוֹצֶקֶת בּוֹ הָאֶרֶס,

אֶצֹּק בּוֹ הָרַעַל,

אֲמַלְאֶנּוּ

וַאֲסִיתוֹ בָּךְ,

בְּךָ אֲסִיתֶנּוּ,

חַנִּיבַעַל!

(דממת־רגע)

אָבִי מֵת… אַךְ סְצִפְּיָה – הוּא עוֹד חַי!

סְצִפְּיָה, אֲחִי אִמִּי,

אֲנִי אֶת נֶכְדְּךָ, חַיְמִלְכָּאוֹר, אֶשָּׂא עִמִּי,

אוֹלִיךְ

לִסְצִפְּיָה שַׁי –

חימלכּאוֹר

לַמֹּלֶךְ!

הַמֹּלֶךְ, הוּא תּוֹבֵעַ מֶנִּי חוֹב,

הוּא נוֹשֶׁה בִּי –

סֹב, חַנִּיבַעַל, סֹב!

חניבעל

(מפנה ראשו הצדה)

חימלכּאוֹר

(סופק כף)

הוּא נוֹשֶׁה בִּי אֶת בְּנִי,

אֶת בְּנִי, אֶת בְּנִי הַטּוֹב…

קורנליה

לוֹ אֶתְּנֶנּוּ!

לִסְצִפְּיָה אֲשֶׁר יָרֵאתָ!

חימלכּאוֹר

(מתאושש)

לֹא אִירָא רוֹמִי!

מִי, מִי הוּא

כִּי אִירָאֶנּוּ?

שָׂנֵאתִי!

כֵּן, שְׂנֵאתִיהוּ,

רַק שְׂנֹא וּשְׂטֹם לוֹ –

שֶׁמָּשְׁחָתוֹ תְּהוֹם בּוֹ –

סְצִפְּיָה!

קורנליה

כֵּן, סְצִפְּיָה, אֲחִי אִמִּי הוּא,

אֵלָיו אָחִישָׁה,

אָנֹכִי לוֹ

הַזֶּרַע נִזְרַע בִּי אַקְדִּישָׁה,

וּשְׁמוֹ,

יְקֹרָא עָלָיו שְׁמוֹ –

חימלכּאוֹר מְרַצֵּח!

קורנליה

אני לו בן הקדשתי לרצון לו ולגיל לו

הוּא בֵּן יְהִי לוֹ,

וּסְצִפְּיָה לוֹ אָב…

יְשַׂחֵק בּוֹ, יִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,

יְלַּמְדוֹ קְרָב

וְעֶבְרָה שְׁמֹר,

לְחֹם וּנְקֹם

וְכַלּוֹת עַד תֹּם

אֶת עַמְּךָ צוֹר!

חניבעל

אֶת עַמִּי? עַמִּי מָה, כִּי

יִשָּׂא אֶת עֲווֹן בֵּית בַּרְכַּת?

הֵן אָנוּ פֹּה לָךְ חַבְנוּ –

קורנליה

כֹּה אָהַבְנוּ!

דַּרְכָּהּ הִיא, זֹאת דַּרְכָּהּ,

דֶּרֶךְ רוֹמִי – אֵין בְּעֵינֵינוּ נָקִי!

חניבעל

כֵּן, כֵּן, הַנָּקִי רַק הוּא יְבֻקַּשׁ. לוֹ, לוֹ תֶּאֱרֹבוּ!

בַּאֲשֶׁר נָקִי הוּא – לָכֵן טוֹב הוּא!

בְּלִבְּכֶם רַע בָּכֶם, בְּעֵינֵיכֶם כִּי עָשֵׁשׁוּ –

תָּתוּרוּ שֶׂה לְעוֹלָה, שֶׂה תָּמִים תְּבַקְּשׁוּ –

קורנליה

אָמְנָם כֵּן! הֲמוֹנֵי עַם,

זֶה עַמְּךָ בַּהֲמוֹנִים –

יֵשׁ בָּם, יֵשׂ,

וְכֵן רַבִּים בָּם

אֲשֶׁר בְּצֶדֶק יִנְהֲגוּ וּבְיֹשֶׂר לֵב –

רַבִּים הֵם מִפּוֹעֲלֵי הָרַע –

אַךְ יִהְיוּ הַטּוֹבִים – הָרִאשׁוֹנִים

לִשְׁלֹחַ בָּהּ הָאֵשׁ!

חניבעל

זֶה לָמָּה וְעַל מָה?

קורנליה

(באכזריות ובשמחה לאיד)

בַּעֲבוּר הַכְּאֵב –

לְמַעַן הַגְבֵּר אֶת הַכְּאֵב…

לֹא יֶחֱטָא עַם!

יָדַעְנוּ, גַּם יָדַעְנוּ…

אַךְ לֹא כַּמִּשְׁפָּט וְכַחֹק –

הֲרֹג, עַד כָּלָה בּוֹ

הֲרֹג!

כָּל טוֹב, כָּל נַעֲלֶה בּוֹ,

כָּל יִפְעָה בּוֹ,

כָּל נוֹי,

שְׁפֹךְ הַדָּם –

דַּם זָקֵן בּוֹ וָשָׂב,

אֶת כָּל הַטָּף,

אֶת כָּל הַנָּשִׁים בּוֹ, אֶת כָּל הַטָּף –

וְכָאֵלֶּה עוֹד –

הֲרֹג! הֲרֹג! הֲרֹג!

וְהַשְּׁאֵר עֵד

בְּיוֹם אֵיד

לְמַעַן אֲשֶׁר יִכְאַב לוֹ מְאֹד –

חימלכּאוֹר

(מתבונן בה במנוד־ראש קל, פונה אל חניבעל ושׁלמבה)

כָּאֵלֶּה הֵם,

וּמֵהֶם וָהָלְאָה –

כָּל הָאָרֶץ אוֹתָם מָלְאָה,

בְּנֵי מִינָם!

בְּנֵי מִינָם שֶׁל הָרוֹמִים

בְּמַעֲרַב וּבִצְפוֹן גְּבוּלָם –

כָּל הָעַמִּים כֻּלָּם –

לָהֶם דּוֹמִים…

אַחַת קְלָלָה,

וְשִׂנְאָה, שִׂנְאָה אַחַת, שִׂנְאַת חִנָּם…

וְתוֹכֵחָה –

כָּאֵלֶּה הֵם!

לֹא אֵדַע אֵיךְ אֲכַנֵּם, אֵיכָה –

לֹא אֵדַע שֵׁם…

(אל קורנליה)

גַּם אַתְּ…

אַךְ אֶמְצָא בָּךְ, כֵּן אֶמְצָא דָבָר טוֹב,

וֶאֱמֶת בָּךְ מְעַט:

בְּהִתְגַּלּוּת־לֵב אֵלֵינוּ תְּדַבֵּרִי…

קורנליה

לֹא בְּאֵרִי

הִיא, לֹא מֵימַי הֵם אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הַבְּאֵר שָׁתִיתִי!

אֲנִי בְּעֵמֶק־יִזְרְעֶאל אֶת בַּעֲלַת־הָאוֹב

רָאִיתִי!

(בהראותה על חניבעל)

הוּא חָפֵץ שָׁם הֱיוֹת וְאָנֹכִי שָׁם הָיִיתִי!

לֹא כְּשָׁאוּל קוֹדֵר וּכְחַנִּיבַעַל קְשֵׁה־רוּחַ! –

אֲנִי בְּלֵיל אֱשׁוּן הַחֹשֶךְ אָז,

לְאַחַר שֶׁנִּרְדַּמְתָּ,

קַמְתִּי,

רְוָיָה מֵעַל יְצוּעִי אָז קָפַצְתִּי,

פִּעְפַּע בִּי עוֹד גַּל דָּמְךָ עָז.

לֹא זֶרֶם זֶרַע בִּי, רַק אִישׁ בִּי, אִישׁ הִרְבַּצְתָּ!

אִישׁ חַי בִּי, שַׂגִּיא בִּי וָרָם

יִתְרוֹצֵץ בִּי,

בִּי יִשְׁתּוֹלֵלָה –

יָצָאתִי דֹם הַחֻרְבָּה – וְרוּחַ

כְּזֶרֶם דָּם,

כְּחֶדְוָה עָלַי רָחָף.

הָרוּחַ!

לָמָּה כֹּה בְּחִשְׁקְךָ תָּפוּחַ?

כּוֹכָבִים! לָמָּה כֹּה תִּתְנוֹצֵצוּ?

תִּתְהוֹלֵלוּ!

הֵן לִבִּי הוּא, זֶה לִבִּי הוֹלֵךְ שׁוֹלָל בִּי,

זֶה לִבִּי עָרֹם בִּי וְיָחֵף –

זֶה לִבִּי עָלַי טוֹב!

הֵן אִתִּי שָׁכָב!

אָז אֵצֵא לִי בְּלֵיל אֱשׁוּן הַחֹשֶךְ וְהַשְּׁחוֹר

אֵלֶיהָ… אֶל בַּעֲלַת־הָאוֹב!

נִצְנְצוּ כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם,

כּוֹכָבִים וְאֵין אוֹר –

הֵן זֹאת הִיא, זֹאת הַדֶּרֶךְ לְעֵין־דּוֹר,

הַדֶּרֶךְ אֶל הַמָּוֶת וְהַחַיִּים –

אֶל בַּעֲלַת הָאוֹב!

לֹא יֵאוּשׁ מָר, הַגּוֹרָל אוֹתִי הֶגְלָה

לְעֵין־דּוֹר…

הוֹ בַּעֲלַת הָאוֹב! הוֹ אֵשֶׁת אוֹב!

קָפַצְתִּי לְפָנֶיהָ שָׁם כְּעֶגְלָה

בִּלְתִּי־מְלֻמָּדָה

תּוֹךְ הַשָּׂדֶה…

וְאִם לִבִּי רַע עָלָי, גַּם רַע גַּם טוֹב!

עַל עֲרֵמַת־זֶבֶל לְפָנֶיהָ וְצִמְחֵי־אֵב

לָמַדְתִּי שָׁם דַּבֵּר בְּהִתְגַּלּוּת־לֵב

וּמִתּוֹךְ עֲצִימַת אַחַת הָעֵינַיִם,

אֲגַלֶּה טֶפַח וַאֲכַס טְפָחַיִם –

הָיִיתִי בְּעֵין־דּוֹר!

לֹא אֲהֵבַנִי חַנִּיבַעַל וְאִם בָּא, אִם בָּא עָלַי –

לֹא אָמַרְתִּי בָּזֶה דַי –

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יֶאֱהָבֵנִי…

בַּיּוֹם הַהוּא, אַךְ הֵאִיר יוֹם לִשְׁנֵינוּ –

מִצּוֹר, אֶל גְּבוּל יְהוּדָה, הַסְּמוּכָה לָהּ לְצוֹר

עָבַרְנוּ,

הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה לָנוּ בְּעֵין־דּוֹר,

סַרְנוּ

אֶל שׁוֹמֵמָה חֻרְבָּה

לֹא לָגוּר בָּהּ

רַק לָלוּן,

סַרְנוּ שָׁם לָלוּן…

בֶּאֱשׁוּן

הַלַּיְלָה אֲנִי קָמָה, יוֹצֵאת. צֵל

בְּחֵיק הַלֵּיל

אָנֹכִי מִתְגַּנֶּבֶת

אֶל בַּעֲלַת־הָאוֹב,

וְלוֹחֲשָׁה לָהּ כְּלוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה:

"אַהֲבָתִי בִּי חָזָקָה!

אֶת חַנִּיבַעַל אֲנִי אוֹהֶבֶת!

וְהוּא – בּוֹ לִבּוֹ צוּר, לִבּוֹ בּוֹ כְּמוֹ אָיִן –"

הַזְּקֵנָה תַּעֲצוֹם אָז עַיִן,

תַּחֲרֹק שֵׁן,

תְּדַבֵּר עַל לְבָבִי: "בֵּן

אַתְּ לוֹ יוֹלֶדֶת,

רַךְ וָטוֹב…"

וְכָהֵנָּה עוֹד הִיא לִי מַגֶּדֶת,

הִמְתִּיקָה עִמִּי סוֹד.

גִּלִּיתִיהוּ! עָתָּה,

אַתֶּם מָה

מִפְּנֵיכֶם כִּי אֵחָתָּה?

לֹא אִירָא רָע!

חימלכּאוֹר

אִם גִּלּוּי לֵב הוּא לָךְ, אוֹ מֵצַח לָךְ נְחֹשֶת?

לֹא תֵּדְעִי בֹּשֶת!

תְּדַבְּרִי הוּוֹת וּבְנַחַת כֹּה, בְּנַחַת,

נֵעוֹר בָּךְ, בְּלִבֵּךְ הָרוֹמָאִי,

שָׂעִיר פִּרְאִי,

שֵׁד מִשַּׁחַת…

לֹא תֵּלְכִי עוֹד מִפֹּה!

אֶל בּוֹר שַׁחַת,

אֶל מַחֲשַׁכֵּי בּוֹר תֵּרֵדִי.

תֵּשְׁבִי בּוֹ,

תֵּשְׁבִי בּוֹ, בַּת־שַׁחַץ,

תֹּאכְלִי לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ

תִּשְׁתִּי, תְּחַכִּי שָׁם עַד בּוֹשׁ,

עַד אֲשֶׁר תֵּלְדִי!

אַחַת הִיא אִם בַּת אִם בֵּן יִוָּלֶד!

לָנוּ יִהְיֶה הַיָּלֶד!

לֹא תַּטִּילִי בּוֹ הָרוֹשׁ,

לֹא לַעֲנָה פּוֹרָה,

נְלַמְּדֶנּוּ אַהֲבָה, שְׁלוֹם־אֱמֶת אוֹתוֹ נוֹרֶה,

וְאִם יֵשׁ בּוֹ, שֶׁמֶץ בּוֹ, מִמְּעֵי אֵם, מִבֶּטֶן –

הִפְקַדְתִּיו בְּיָדָהּ –

(בהראותו על שׂלמבה)

הִיא מְטַהֶרֶת אֶת הָאָדָם

כְּמוֹ אֶת הַפָּתֶן.

קורנליה

כָּכָה!

אֶת הַבֵּן תִּקָּחָה,

וְתִשְׁלַח אֶת הָאֵם?

(פורצת בצחוק)

חימלכּאוֹר

צוֹחֶקֶת אָתְּ… צוֹחֶקֶת וּמִשְׁתָּאָה –

קורנליה

לֹא תַּעֲשֶׂה הָרָעָה!

לֹא יִתְּנוּ לְךָ הֵם…

(לעבר חניבעל ושׂלמבה)

חימלכּאוֹר

(במבט תמוה על בנו ובתו)

אֵיכָכָה?…

חניבעל

אַל, אָבִי… לֹא יִהְיֶה זֶה בְּנִי

אִם לֹא בְּרָצוֹן וּבְמַחֲשָׁבָה מְמֻשָּׁכָה

בִּימֵי הֶרְיוֹנָהּ –

תֵּלֵד לִי,

תָּפִיק לִי אֶת אוֹנָהּ…

לֹא יִהְיֶה זֶה בְּנִי

אִם לֹא לִשְׁמִי,

אִם לֹא לְמַעֲנִי תְּעַצְּבֶנּוּ,

אִם אֲנִי מֵרַחְמָהּ אֶגְזְלֶנּוּ…

אָנֹכִי, שֶׁהָלַכְתִּי עִמָּהּ בְּקֶרִי –

לֹא אֶהְיֶה כָּמוֹהָ הִיא,

בְּאֵין אַהֲבָה הוֹצִיאָה מֶנִּי זֶרַע.

חימלכּאור

(אל שׂלמבה)

וְאַתְּ? מַה לִּי תַּגִּידִי אָתְּ?

שׂלמבּה

אַל, אָבִי, אַל בְּעֹז כֹּה,

אַל בְּחָזְקָה,

לֹא בְּחֶזְקַת יָד…

אַל, אַל־נָא!

יֵשׁ בֵּין בְּנוֹת־אִישׁ

אֲשֶׁר תֶּאֱהַבְנָה חִישׁ,

וְחִישׁ־חִישׁ תִּבָּעַלְנָה,

אַךְ יַרְחֵי לֵדָה

תִּשְׁעָה

וַחֲבָלֶיהָ כְּבֵדִים…

מְנָת כָּל אִשָּׁה!

אִם לְבוֹר תּוֹרִידָהּ –

נִהְיֶה שָׁם בִּשְׁתַּיִם.

צַר לֶחֶם אֹכַל אִתָּהּ,

אֵשְׁתְּ אִתָּהּ לַחַץ מָיִם.

קְרָאַנִי מִזְרָח אָמֶשׁ,

וְהָרָה – וָאֵט אֵלֶיהָ!

הַמִּזְרָח יֵלֵד שֶׁמֶשׁ!

הִיא – יֶלֶד בְּמֵעֶיהָ!

אוֹיַבְתִּי הִיא, גַּם הֵיטֵב

לִי עָלֶיהָ חָרָה –

אַךְ אֵיטִיב, אֵיטִיב, אֵיטִיב

עִם אוֹיֶבֶת הָרָה.

הִיא הָרָה! פָּג חֲרוֹנִי.

וְנִדַּף בִּי כִּנְעֹרֶת –

הָאִשָּׁה בְּהֶרְיוֹנָהּ

תִּקְדַּשׁ מֵעַשְׁתֹּרֶת.

עַשְׁתֹּרֶת מְלַמֶּדֶת,

מְעוֹרְרָהּ וּמְצַוָּה,

הֶהָרָה – הִיא יוֹלֶדֶת,

וּמְבָרְכָה עַל פְּרִי אַהֲבָה:

קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ

אִמְרוּ לַיּוֹלֶדֶת

נוֹלֶדֶת הִיא מֵחָדָשׁ,

עִם יַלְדָּהּ הִיא נוֹלֶדֶת!

הִיא נוֹלְדָה עִמּוֹ, עִמּוֹ,

לְבָבָהּ חַי – הוּא יַךְ בּוֹ,

הִיא יוֹשְׁבָה בּוֹ, זֹאת אִמּוֹ –

כְּשִׁבְתּוֹ הוּא בְּרַחְמָהּ.

הִיא יוֹשְׁבָה מִבִּפְנִים בּוֹ

וְזוֹרְעָה וְנוֹטַעַת.

כַּשָּׂטָן? כֵּאלֹהִים בּוֹ?

אֲהָהּ! לֹא נוּכַל דַּעַת…

עֲוִיל בְּתוֹךְ מַכְתֶּשֶׁת –

מַכָּתוֹ יַךְ עֲמוּמָה,

שָׁם זָר לֹא יוּכַל גֶּשֶׁת

וְשַׁנוֹת שָׁם מְאוּמָה…

רוֹשׁ אֶרְדֶּה מִפִּי פָתֶן –

רַק אֶת לְשׁוֹנוֹ כִּסָּה

הָרוֹשׁ, תַּשְׁקְ אֵם בַּבָּטֶן,

הַוָּלָד בְּנַפְשׁוֹ יִשָּׂא…

הַוָּלָד? בּוֹ – אוּלַי בִּנְךָ

יַכְרִיעַ… יַכְרִיעֶנָּה!

שַׁלְּחֶנָּה נָא, בְּמִנְחָה וּבְשָׁלוֹם תְּשַׁלְּחֶנָּה!

הכּושי

(נראה בפתח)

הַכֹּהֵן!

חימלכּאוֹר

הַכֹּהֵן!

(נסוג הצדה לימין, בשורה אחת עם חניבעל)

קורנליה

(סרה מעט לעברה של שׂלמבה)

חימלכּאוֹר בּוֹא, בְּרוּךְ הַבָּעַל! (אל קורנליה)

עוֹד שַׁעַל

לַאֲחוֹרָיִךְ!

שִׂימוּ רֶוַח, רָוַח!

הַכֹּהֵן בָּא, הוּא יַעֲמֹד בַּתָּוֶךְ,

לַאֲחוֹרַיִךְ עוֹד, לַאֲחוֹרָיִךְ!

הכהן

(בא במבוא שלפני הרואים, מחשה, מתבונן ממקומו אל הנמצאים באולם)

בְּרוּכִים תִּהְיוּ לָאֵל!

הַבַּעַל אֵל וְאִם רִאשׁוֹן לִי –

אָנֹכִי כֹּהֲנוֹ, אֲנִי!

הוּא אֵלִי! אֵל! אַךְ לֹא הָאֵל,

הַחַי בְּלֵב כָּל חָי,

אֲשֶׁר בְּבַעַל יִהְיֶה לוֹ דָי…

מֵאַהֲבָה לַבַּעַל וּמֵאַהֲבָה לָכֶם –

לֹא אֲבָרֶכְכֶם בְּשֵׁם

הַבָּעַל!

כָּל אֶחָד בֵּאלֹהָיו אֲשֶׁר עִמּוֹ יָעַל.

בְּרוּכִים תִּהְיוּ לָאֵל!

חַיְמִלְכָּאוֹר! הַךְ הַכַּפְתּוֹר, הַךְ!

וְדַלְתוֹת הֵיכָל, דַּלְתוֹתֶיךָ פְּתַח!

יָבוֹאוּ עֲבָדֶיךָ

יְלִידֵי אַרְצוֹתֶיךָ

הַמִּתְלוֹנְנִים בְּצֵל

בֵּיתְךָ, כֻּלָּם

אֶל הָאוּלָם,

יָבוֹאוּ!

בּוֹאוּ! בּוֹאוּ!

אֶרֶץ, אֶרֶץ – וּשְׁנַיִם מִבְּנֵי עַמָּהּ

הָאוּלַמָּה!

חימלכּאוֹר

(מקיש במקל בכפתור־הנחושת שבקיר)

זוגות

(אנשים ונשים באים מימין ומשׂמאל בפתחים, מקרואי מועד,כושים, מצריים, נוביים, יהודים ועוד ועוד)

הכהן

זוּג בְּצַד זוּג,

וְכֹה בְּחוּג, בְּחוּג!

הזוגות

(עומדים משני עברי האולם, באלכסון)

הכהן

(אל חימלכאור, בהושיטו ידו אל המבוא כלפי החוץ)

הַשָּׁר!

לֹא יָבוֹא שָׁר אֵלֶיךָ וְאִם קְרָאתָהוּ!

לֹא יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אֶל הַשָּׂר,

לֹא אֶל שַׂר־הַצָּבָא!

לֹא יָבוֹא, אַף לֹא יַעֲמֹד לִפְנֵי אָבִיהוּ.

לֹא יַעֲמֹד לְפָנַי וְאִם בְּנִי הוּא…

הוּא רַק בְּבֵית הַבַּעַל, לִפְנֵי הַבַּעַל בָּא הוּא,

לְפָנָיו יָשִׁיר שִׁירוֹ אֵשׁ לֶהָבָה.

אִם שְׁנַיִם אַתֶּם – הָאָדָם וֵאלֹהָיו –

וּבָחַר בֵּאלֹהִים. אָז יָשִׁיר לוֹ,

אַךְ יַעֲזֹב הַשָּׁר אֶת אֱלֹהָיו בְּהֵאָסֵף עָם,

עַם רָב לִשְׁמֹעַ שִׁיר בִּיקָר…

בְּרָב עָם – הַדְרַת שָׁר!

עַל כֵּן קְרָאתִיכֶם פֶּה!

וְעוֹד זֹאת: אַל בּוֹ תָּאִיצוּ

לָשִׁיר לָכֶם אֲשֶׁר עַל לִבְּכֶם יָעַל:

הוּא עִם שִׁיר לִבּוֹ בָּא… אֵל תָּצִיצוּ

בּוֹ בְּדַבְּרוֹ שִׁיר… גַּם אֵל הַבָּעַל

מוֹרִיד רֹאשׁ וּפָנִים לָאָרֶץ וְלַקִּיר.

כֹּה יִשְׁמַע, יִשְׁמַע אֵל, וְנִכְנָע לוֹ לַשִּׁיר,

הוּא יֶאֱהָבוֹ, לוֹ גַּם הָאָדָם יַעֲרֹג,

לְשִׁירוֹ – רוּחַ בּוֹ וָאֵשׁ.

אֶת אֱלֹהָיו יֵשׁ יַכְנַע בּוֹ וְאֶת הָאָדָם ־ יֵשׁ

אֲשֶׁר בְּשִׁירוֹ יַהֲרֹג,

בְּשִׁירוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ,

בַּשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא עָנָה…

שִׁירָיו הֵם, אֶל שִׁירָיו הֲרָגוּנִי!

וְשָׁבוּ וְהֶחֱיוּנִי,

כְּמוֹ אֶת בֶּן הָאִשָּׁה הָאַלְמָנָה

בְּצָרְפַת, עִיר בְּצִידוֹן.

שִׁיר אֵלִיָּה,

הוּא, הוּא בְּשִׁיר הֱמִיתוֹ, כְּמוֹ בְּכִידוֹן,

וּבְשִׁיר, בְּשִׁיר הֱקִימוֹ,

וְקָם לִתְחִיָּה!

וְעוֹד זֹאת, עוֹד זֹאת: עִם סוֹף

הַשִּׁיר, כִּי יֵלֵךְ – אַל תַּעַצְרוּהוּ!

אִם יִשָּׁאֵר פֹּה, אִתָּנוּ פֹּה – מַה טוֹב!

רַחֲשֵׁי־לֵב בְּחֻבּוֹ כְּגִידִים עֲלֵי צַוָּאר

כִּי הִשְׂתָּרְגוּ ־

יָנוּחוּ פֹּה מְעָט;

וְאִם אַיִן,

אִם יַחְפֹּץ לֶכֶת – תְּנוּהוּ!

יֵלֵךְ לוֹ וְיַעֲבֹר!

קַיִן הוּא, בְּשִׁיר כִּבְמוֹט־הַבַּרְזֶל

יֵשׁ יַהֲרֹג… רְאֵה, זֹאת עֵינוֹ חָרְגָה

כֵּהָה מִמִּסְגַּרְתָּהּ, כֹּה תַּחֲרֹג, תְּפַרְזֵל –

בַּת הֶעָיִן.

יֵלֵךְ לוֹ, וְיַעֲבָר.

יְהִי עִם נַפְשׁוֹ לְבָד…

קַיִן הוּא, כְּקַיִן

לְאַחַר הָרְגוֹ –

נָע־וָנָד…

(לעבר המבוא)

הַשָּׁר!

השר

(נער, שׁחור תלתלים, לבן פנים, לבוש פרפוריה, בא ועומד בראש הנאספים)

(דממה ממושׁכה)


(המסך יורד לאט)


הופעה ג

השׁר

(מעביר יד על פי הנבל שׁבידו השניה)

הכהן

(מוריד ראשי על חזהו)

חימלכּאוֹר

(מוריד ראשו אחרי הכהן)

כולם

(מורידים ראש למטה)

השר

הָיְתָה עָלַי

יַד הָאָדָם,

אֶת דְּבָרוֹ חַי

עַל שְׂפָתַי שָׂם:

"עִם דְּבָרִי צֵא,

דְּבַר בֶּן מְתִים,

צֵא וְהָבֵא

אֶל אֱלֹהִים.


אֱמֹר לוֹ: הָהּ

אֵל אֱלֹהָי,

הַט אֹזֶן, שְׁמָע

אֶת דְּבָרִי חָי,


אֶת דְּבָרִי מָר,

אֶת דְּבָרִי רָע,

גַּם רָע, גַּם זָר –

אֶת קוֹלְךָ שָׂא,


וְאָמַרְתָּ: כֹּה

אָמַר הָאִישׁ:

רַע עִנְיָן לוֹ

וְעֵסֶק בִּישׁ


נָתַתָּ, אֵל,

הָהּ, אֵלִי טוֹב,

לְיוֹשֵׁב צֵל,

לְבֶן חֲלוֹף…


לֵךְ וְאָמַרְתָּ,

וּבְכָל פֶּה:

אַךְ שָׁוְא יָצַרְתָּ

עוֹלָם זֶה.


אַךְ שָׁוְא פָּעַלְתָּ

תֵּבֵל שְׁבִי!

הוֹי, מָה עוֹלָלְתָּ,

אֵלִי, לִי?


“הֶאָח, שְׁבִיל צֶדֶק!”

רָן אֱוִיל

בִּמְשׂוּכַת חֶדֶק

אֵין שְׁבִיל…


כֵּן, רַב הָעֹשֶר:

רֹם וּשְׁאוֹל

אַךְ לֹא בְּיֹשֶר

נַעֲשָׂה כֹּל!


לָמָּה אַעְלִים

שִׂיג־שִׂיחִי מָר?

כָּל דְּאַלִּים

גְּבַר פֹּה, גְּבַר…


וְחֶסֶד אָיִן,

וְרַחֲמִים אֵין –

וְתִדְמַע עָיִן,

כֵּן תִּדְמַע, כֵּן…


וְאֻמָּה כָּלָה,

וְאֵין עֵד –

וְאֵין הַצָּלָה

בִּימֵי אֵיד.


הוֹי, עַמִּי, לְאֻמִּי!

בְּנֵי כָּל הַלְּאֹם

מוּרָדִים דּוּמָה

בְּאֶחָד יוֹם!


לְעֵין הַחֶרֶס

בִּרְקִיעַ עָל –

וְאֵין אוֹמֵר: הֶרֶף!

וִיצַו: חֲדָל!


עַל כֵּן שְׁמַע דְּבָרִי

מַר וָרָע,

וְרַע מוּסָרִי,

תּוֹכַחְתִּי שְׁמַע:


הַאִם לְשַׂחֵק

וּלְהָתֵל בִּי,

פָּרַשְׂתָּ שַׁחַק

מִמַּעַל לִי?


תָּלִיתָ שֶׁמֶשׁ,

יָרֵחַ בּוֹ –

וְאָנֹכִי רֶמֶשׂ

עַל עָפָר פֹּה.


שָׁמַיִם גָּבְהוּ

מֶרְחָק רָב,

וְשִׁמְשָׁם שָׁוְא הוּא

וְאוֹרוֹ שָׁוְא,


וְחַד כַּחֶרֶב

יִנְחַת בִּי –

לֵיל־חשֶׁךְ יֶאֱרָב,

יִתְנַכֵּל לִי,


רוֹדְפֵנִי רוּחַ

עַד בְּלִי דָי,

יָם לֹא יָנוּחַ

בּוֹלְעֵנִי חָי.


בָּרָאתָ חֶלֶד –

וְהוּא פָּרוּעַ;

אֲנִי מָה – יֶלֶד?

אִם שַׁעֲשׁוּעַ?


הָהּ, שְׁנַיִם אָנִי:

יֶלֶד רָךְ

לְךָ, בְּרָאתָנִי,

וּמִשְׂחָק לָךְ!


תִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בִּי,

תִּתְעַלְּלָה,

הֶרֶף! כִּי

אֲקַלְּלָה…


כֵּן, קַלֵּל יוֹם

בּוֹ תִּיצֶר אֵת

הָאִישׁ, וְשֹוֹם

בּוֹ חֹם, וְתֵת,


תֵּת חַיִּים לוֹ

וּנְטֹעַ לֵב

וְרוּחַ בּוֹ,

הוֹדַעְתּוֹ כְּאֵב…


תְּלַמְּדוֹ שְׁאֹף,

שְׂאֵת רֹאשׁוֹ רֹם,

חֲדֹר וּנְקֹב

מַחֲשַׁכֵּי תְּהוֹם.


בְּרֶגֶשׁ־גַּל –

חֲבֹק הַכֹּל,

נְסֹק אֶל עָל

וְרֶדֶת שְׁאוֹל.


רַק רִגְשׁוֹ חָם –

אַךְ הוּא – אֲבוֹי!

לֹא יָבוֹא שָׁם,

לֹא יוּכַל בּוֹא.


תַּשֶּׁנוּ טוֹב

עַל עָפָר פֹּה,

מְעַט אֱהֹב

וְהַרְבֵּה שְׂנֹא.


רַק הָבֵן מָה,

וּמַשְּׁהוּ חוּשׁ –

וְיֵצֶר רָע

בְּעָפָר גּוּשׁ…


וְקָצָר חָג,

וְעֹנֶג מְעָט –

וּסְיָג עַל סְיָג,

וְאָזְלַת יָד.


רְקִיעַ תְּכֵלֶת

מָתוּחַ עָל

וְעַיִן תֵּלֶא

וְלֵב יְכַל,


יְרֻקָּה אָרֶץ

וְאִם רָוְתָה דָם –

כְּמַיִם פָּרֶץ…

עַם קָם עַל עָם!


קָם רַב עַל מְעָט

וּבְרַעַם קוֹל,

וּבְחֶזְקַת יָד –

לְעֵינֵי כֹּל,


וְשָׂם לוֹ קֵץ!

הָהּ, אֵל מֵעָל,

אֵיךְ תַּבִּיט מֵץ –

וְעַמְּךָ דָּל?


הוּא הָיָה מְסוֹס,

חַי יָרַד שְׁאוֹל!

אֵיךְ תּוּכַל פְּרֹשׁ

שָׁמֶיךָ תְּכוֹל?


פְּרֹשׂ חֻפַּת־דְּרוֹר

וּתְכוֹל חוֹגֵגָה,

וְהָפֶץ אוֹר

עַל גֵּיא הֲרֵגָה?


וּרְאוֹת הַוּוֹת

מִמַּעַל שָׁם

רְאוֹת וַחֲשׁוֹת

בֵּהָרֵג עָם.


עַם רַע וְעַז

וּמָלֵא תּוֹךְ,

חָשׁ לָבוֹז בָּז

וְחִנָּם שְׁפֹךְ


דַּם דָּךְ בַּצֵּל,

וִידּוּעַ רִישׁ –

עַם רָע זֶה, אֵל,

גַּם הֵם בְּנֵי־אִישׁ?


רַע כִּלָּה טוֹב

עַד תֹּם, עַד תֹּם

וְאַל, אַל קֹב,

וְאַל נְקֹם…


עַל כֵּן אֱמֹר: כֹּה

אָמַר אִישׁ:

רַק עִנְיָן לוֹ

וְעֵסֶק בִּישׁ


נָתַתָּ לַעֲנוֹת

בּוֹ, אֵל…


לוּ אוֹתִי חַנּוֹת

תַּחְפֹּץ: תֵּל

אַדְמָתְךָ תְּלשׁ!

וּנְתשׁ וּרְטשׁ,

וּמְחֵה כַּצֵּל!


הֲפֹךְ הַכֹּל

וְאֵין, אֵין עוֹד,

גַּם רֹם, גַּם שְׁאוֹל

וְעַד הַיְסוֹד…


כִּי עִנְיָן רָע

וְעֵסֶק בִּישׁ –

לֹא יֵרוֹם, הָהּ,

לֹא יִגְבַּהּ אִישׁ…

וְשִׁמְשׁוֹ מָה –

כִּי יִכְבֶּה חִישׁ?


וְהַרְבֵּה יֶגַע

וְגִיל מְעָט

וְחָיֹה רֶגַע

וּמוּת לָעַד" 2

(מוריד את ראשו על הנבל, קם אחרי רגע ויוצא החוצה)

הכהן

(מלווהו במבטיו עד העלמו, שׁב ומפנה את פניו, כבתחילה, אל עבר הרואים)

הָלַךְ לוֹ הַשָּׁר –

הַשִּׁיר יָרִיעַ רֵעַ,

נֶאֱלַם קוֹלוֹ קָר –

חֹם צַעֲרוֹ עוֹד שׁוֹוֵעַ,

הוֹי צַעַר מָתוֹק, מָר!

לְךָ אֲנִי כּוֹרֵעַ…

(כורע על ברכיו)

כולם

(מלבד קורנליה, כורעים אף הם על ברכיהם ומורידים ראש. דממת רגע)

הכהן

(קם על רגליו)

כולם (עוד כורעים)

הכהן

(מתבונן אל קורנליה הניצבת במקומה, שׁב ופונה אל הכורעים)

הֲלֹא דָבָר הוּא!

מָתַק שִׁירוֹ לִי וְאִם מַר הוּא.

אֲנִי בְּשִׂמְחָה בָּאתִי, הוּא עִם הַנֵּבֶל –

כֹּה יָשִׁיר, יָשִׁיר לָנוּ פֹּה אֶת שִׁיר הָאֵבֶל.

אֵין רָע, אֵין רָע!

בְּכָל צָהֳלָה שֶׁהִיא יֵשׁ דְּבַר־מָה

מִן הָעַצֶּבֶת,

אֵין רָע, אֵין רָע

אִם מִישֶׁהוּ בָּא

וְיוֹצֵק בְּכוֹס הַחַיִּים מַשֶּׁהוּ מִן הַמָּוֶת.

אֲבַק הַנְּשִׁיּה בְּקֻבַּעַת הַמַּאֲוַיִּים –

לוּלֵא מַר הַמָּוֶת וְלֹא מָתְקוּ כֹּה הַחַיִּים!

קוּמוּ!

כולם

(קמים מכרוע)

הכהן

בְּרוּכִים תִּהְיוּ לָאֵל!

(מתבונן סביב, נותן שׁוב עיניו בקורנליה, סר, נפנה הצדה)

לֹא אֹהַב צֵל.

(נתקל במבטו בשלמבה. עיניו אורו)

זֶהוּ!

עַמּוּד־הָאֵשׁ הַזֶּה?

לֹא סְנֶה,

לֹא סְנֶה הוּא

אֲשֶׁר בֶּן־עַמְרָם יַרְא

עַל רֹאשׁ הָהָר –

תִּמֹּרֶת!

בַּת־תְּמָרִים שְׁקוּיָה לְשַׁד וָלֵחַ

תַּחַת

וּבְטַל רוֹחֶצֶת,

תַּעַל!

וְהָאֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת –

הִיא פּוֹרֶצֶת,

מִתְפָּרֶצֶת

כְּמוֹ מֵעַל מִזְבֵּחַ

מַעַל! מַעַל! מַעַל!

הִנְנִי אֵלַיִךְ,

הַתִּמֹּרֶת!

הָרְגַּלְתִּי כֹּה:

מִבֵּית הַבַּעַל אֶל בֵּית עַשְׁתֹּרֶת

בּוֹא…

(בהתפעלות חרישית אל שׂלמבה)

עַשְׁתֹּרֶת!

אַתְּ, עַצְמֵךְ אַתְּ, וּבְשָׂרֵךְ, אַתְּ גַּם אֱלֹהָיִךְ –

הִנְנִי אֵלָיִךְ!

(עומד בלכתו על יד חניבעל)

אַתָּה!

(זוכר נשׁכחות, צוהל)

אָחִי מִנִּי אָז!

תְּאוֹמִים אָנוּ, שׁוֹנֶה רַק הַפָּז,

כֶּתֶם פָּז הַשְּׂעָרוֹת עַל רָאשֵׁינוּ…

אַךְ לִבּוֹתֵינוּ

בְּנֵי אֶחָד קוֹל!

מֵאֶחָד, אֶחָד מִין…

הֵם שְׂפוּנִים

טְמוּנִים

בָּנוּ – לֹא כְּמוֹ אֵצֶל כָּל הָאָדָם,

לִבֵּנוּ נָדַם

בָּנוּ בְּצַד שְׂמֹאל,

וְהוֹלֵם, הוֹלֵם בְּצַד יָמִין –

הִכַּרְתִּיךָ!

חימלכּאוֹר

(לא יאמין למראה עיניו)

מִיכָה!

מִיכָה־מֹלֶךְ!

כֹּהֲנוֹ מִכְּבָר!

אַךְ תּוֹפַע –

וְאֶעֱמֹד קוֹפֵא:

זָר וְלֹא זָר?

מִיכָה־מֹלֶךְ!

הכהן

לִפְנֵי שָׁנִים מִיכָה־מֹלֶךְ, כֹּהֵן לוֹ,

וְעַתָּה מִיכָה־בָּעַל –

וְאִם רַב הַדֶּרֶךְ מִנִּי אֵל אֶל אֵל –

לֹא יְרֵאתִיהוּ:

עֲשִׂיתִיהוּ!

יָרַדְתִּי תֵּל!

וְתִלִּים, תִּלִּים אַעַל:

מִמֹּלֶךְ אֵל

אֶל אֵל הַבָּעַל…

נָפַלְתִּי

וְשַׁבְתִּי, שַׁבְתִּי, הֶעְפַּלְתִּי

מָעַל!

לֹא רָאָה יַעֲקֹב אֶת הַמַּלְאָכִים אָז בַּחֲלוֹם,

לֹא אֶת אֵלֶּה יוֹרְדִים וַאֲחֵרִים עוֹלִים רֹם.

רַק אֵלֶּה הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר פְּלָאִים כֹּה יֵרְדוּ,

הֵם בְּנָפְלָם יִתְעוֹדֵדוּ,

הֵם יָגִילוּ,

יַעְפִּילוּ

מַעַל, מָעַל –

אָהַבְתִּי אֶת הַבָּעַל!

אֲהַבְתִּיהוּ!

חימלכּאוֹר

(צוהל)

מִיכָה! מִיכָה־בַעַל!

לֹא שִׁנּוּי שֵׁם,

אַךְ שִׁנּוּי תְּעוּדָה וְשִׁנּוּי שְׁבִיל הַחַיִּים הֵם,

מִיכָה־בַעַל!

הכהן

כֵּן, מִיכָה אָנִי!

אֲבִי־אָבִי, וַאֲבִי־אֲבִי אָבִיהוּ…

עִם דָּן, הוּא עִם הַדָּנִי,

וְעִם פִּסְלוֹ שַׁיִשׁ,

פֶּסֶל מִיכָה, מִיכָיְהוּ שְׁמוֹ,

אָז יַעַל –

לֹא יָדַע לְאָן?

וְהוּא – הוּא יַעַל אָז עִם דָּן,

עִם גֵּרְשֹׁם נִעֲרוֹ עַל לַיִשׁ –

עוֹד בּוֹ בַּלַּיְלָה נָס,

עַל אַנְשֵׁי לַיִשׁ חָס,

עַל הַצִּידוֹנִים…

שְׂבַע יְגוֹנִים

נָס

וּבָא לְצוֹר…

קְרוֹבָה צוֹר לְלַיִשׁ – וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה

וְיָד לְפֶה!

יְדַעְתֶּם אֶת הָרָעָב אֲשֶׁר יִרְעַב שֵׁבֶט

חֲסַר אָרֶץ?

לְכִבְרַת אֶרֶץ?

לַאֲדָמָה פֶּלַח?

יְדַעְתֶּם מַעֲשֵׂה בְּנֵי דָן? זֶה מַעֲשֵׂה הַתּוֹעֵבָה:

אֶל גְּבוּלוֹת וְלֹא לוֹ הִתְפָּרֵץ,

בְּמוֹט,

בְּשׁוֹט,

בְּשֶׁלַח,

וּבְיָד רָמָה, רָמָה

בְּאֵשׁ וָדָם

עַל אָחִיהוּ קָם –

הָרָעָב! זֶה הָרָעָב לָאֲדָמָה!

עוֹד בּוֹ בַּלַּיְלָה נָס,

צָפוֹנָה, לִפְאַת יָם –

הַס, הָס –

הַבֹּקֶר אוֹר –

וְהוּא בְּצוֹר,

עַד הַיּוֹם הַזֶּה –

(אל חניבעל)

הִכַּרְתִּיךָ!

חימלכּאוֹר

מִיכָה!

הכהן

כֵּן, מִיכָיָהוּ

(מראה על חניבעל)

לַמֹּלֶךְ הִקְרַבְתָּהוּ –

הַיֶּלֶד וְאֵין לֵב לוֹ בְּצַד שְׂמֹאל!

(בצחוֹק קל)

הִטִּיתִי אֹזֶן – לֹא שָׁמַעְתִּי קוֹל.

הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּךָ, חַיְמִלְכָּאוֹר,

לֹא יָדַעְתִּי כִּי חַיְמִלְכָּאוֹר אַתָּה!

הִבַּטְתָּ עָלַי, צִפִּיתָ לִי וּבְחִיל כֹּה…

הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּךְ,

בַּיֶּלֶד לִי נָתַתָּ –

וְדוּמָם, דֹּם לְךָ הֲשִיבוֹתִיהוּ –

“לֹא יִסְכֹּן לוֹ לַמֹּלֶךְ, לֹא יַעֲבֹר בָּאֵשׁ!”

(משפיל קולו מעט)

וְהוּא לוֹ יִסְכֹּן… יֶשׁ לוֹ לֵב, יֵשׁ, יֵשׁ!

לֵב מֵאַחֵר מִין,

וּמֵאַחֵר צַד…

בִּינָה, בֵּין,

אֲנִי מִשְּׂמֹאל לוֹ אֶשְׁמַע אֶת דָּפְקוֹ וּמִיָּמִין…

אַךְ אַתָּה, אַתָּה, לָמָּה

לֹא תֵּלֵךְ אָז עִם יַלְדְּךָ מִיָּד?

לָמָּה עוֹד תִּתְמַהְמָהּ?

לָמָּה תַּעֲמֹד עִם הַיֶּלֶד עוֹד?

חימלכּאוֹר

עָלַי! עָלַי תְּלוּנָתוֹ, רִמִּיתִיהוּ!

זֶה חַנִּיבַעַל – חָפַצְתִּי לְהַצִּילוֹ –

הכהן

לֹא אַתָּה! רַק אֲנִי, אֲנִי הוּא

אֲשֶׁר מִפִּיהוּ

אוֹצִיא בִּלְעוֹ…

עוֹד אֲנִי רוֹאֵהוּ:

הוּא לוֹטֵשׁ עָלָיו עוֹד עֵינֵיהוּ

וּבוֹלֵעַ רֻקּוֹ.

(אל חימלכאור)

לָמָּה תַּעֲמֹד בַּשּׁוּק עוֹד?

הַמֹּלֶךְ חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ אָז עַד בְּלִי דָי –

חימלכּאוֹר

עָלָי…

הכהן

לֹא עָלֶיךָ! עָלַי… עָלַי! עַל מִיכָיָהוּ…

(מטעים מתוךְ רגשנות)

יָהוּ! יָהוּ!

יָהּ!

יְרִיבוֹ מִנִּי אָז…

הֵרִיחַ בִּי, מָצָא בִּי דְבַר־מָה

מֵרֵיחָם עָז

שֶׁל אֱלֹהִים אֲחֵרִים…

עֵין עוֹפֶרֶת

וְנִגֶּרֶת

עָלַי אָז הֵרִים…

בַּיּוֹם הַהוּא

עָזַבְתִּי גַּם אָנֹכִי אֶת הַמֹּלֶךְ, עֲזַבְתִּיהוּ…

נוֹכַחְתִּי: גַּם אֲנִי לֹא אֶסְכֹּן לוֹ!

בֹּאוּ, רְאוּ –

אֲבוֹי!

גַּם לִי אֵין יֵשׁ, אֵין יֵשׁ

בִּי לֵב בְּצִדִּי שְׂמֹאל!

הֲדֹם! הַגִּישׁוּ לִי הֲדֹם!

הכּושי

(מגיש לו הדום)

הכהן

(עולה על ההדום)

אַל יִקֹּד אִישׁ אֶל לֵב וְהוּא לֹא יַהֲלֹם.

(פותח סגור מעילו, חושף לבו מצד שׂמאל)

חִיְמִלְכָּאוֹר, קְרָב,

הַט אֹזֶן – וְאִם לַשָּׁוְא…

חימלכאור

(קרב אליו, מטה אוזנו לשמאלו, נרתע, מתבונן אליו במרחק צעדים, בתמהון)

לֹא יַךְ, כְּמוֹ אֵצֶל בְּנִי!

הכהן

הִתְרַחַקְתָּ,

אָחוֹר נְסוּגוֹתָ…

חימלכּאוֹר נְבוּכוֹתִי!…

הכהן

צָדַקְתָּ!

הִתְרַחֵק מִן הָאִישׁ וְלֵב לוֹ אָיִן –

לֹא בִּלְעָם שְׁתוּם הָעָיִן,

רַק בִּלְעָם חֲסַר הַלֵּב

בַּחֹב –

הוּא יַחְפֹּץ קֹב

וְאִם בֵּרַךְ אֶת יִשְׂרָאֵל –

זֹאת הַבְּרָכָה – שֶׁמֶשׁ הִיא אֲשֶׁר לֹא תָּהֵל,

לֹא תִּשְׂמַח אֶרֶץ וְעַם בָּהּ, וְאִם רַב הֲמוֹנָהּ,

וְאִם רַב, אִם רַב שְׁאוֹנָהּ!

שָׁמַיִם יִשְׁמְעוּ וְלֹא יָרֹנּוּ,

לֹא זֹאת הַבְּרָכָה! הַבְּרָכָה מִתּוֹךְ אֹנֶס…

לֹא עַיִן רוֹאָה,

לֹא רוּחַ בְּאַפֵּנוּ נוֹהָה, תּוֹעָה,

לֹא אָזְנֵנוּ הַשּׁוֹמַעַת,

לֹא כִּלְיוֹתֵינוּ לָבִין וְלָדַעַת

רַק לִבֵּנוּ בָּנוּ הוּא הַיְסוֹד!

קְרַב, חַיְמִלְכָּאוֹר, לִימִינִי פֹּה עֲמֹד –

(עוצר בעדו, עד רדתו מעל התהום)

רֶגַע עוֹד…

(לאחר רדתו)

קֹד!

אֲנִי לְלִבְּךָ בְּךָ יַךְ אֶשְׁתַּחֲוֶּה וְאַתָּה לְלִבִּי קֹד!

חימלכּאוֹר

(גוחן אל לב הכהן מתוך קידה, מטה אוזן לצד ימינו, נרתע בתמהונו לאחוריו)

יַךְ! יַךְ! כְּמוֹ אֵצֶל בְּנִי!

הכהן

נִבְהַלְתָּ –

גַּם נְסוּגוֹתָ –

חימלכּאוֹר

נְבוּכוֹתִי…

הכהן

הִסְכַּלְתָּ.

לֵב מָצָאתָ וְנִרְתַּעְתָּ!

חימלכאור

לֹא פִּלַּלְתִּי

לוֹ…

לֹא פִּלַּלְתִּי לוֹ לְלִבְּךָ עַתָּה!

לֹא פִּלַּלְתִּי אֶת לְבָבְךָ פֹּה מְצֹא…

הכהן

אֲבוֹי!

הוֹי, מָה רוֹשַׁשְׁנוּ!

מְקוֹם הַלֵּב

בַּגֵּו

בִּקַּשְׁנוּ

בִּמְקוֹם הַלֵּב

(ברוגז)

פְּאַת הַקֶּדֶם! פְּאַת הַקֶּדֶם!

אָנֹכִי לֹא אֶל פְּאַת הַקֶּדֶם –

אֲנִי לַשֶּׁמֶשׁ אֶשְׁאֲלָה אֲשֶׁר שָׁם יֶאְדַּם –

יָפִיץ אוֹר!

יְמֵי דוֹר

שָׁמַרְתִּי אֶת עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְאַת מִזְרָח,

מָחָר – אִם הוּא יַעֲלֶה וְיִזְרַח

בִּפְאַת יָם –

לֹא אֶתְפַּלֵּא. בֶּאֱמוּנָתִי בּוֹ, אֶדְרְשֶׁנּוּ שָׁם…

לְאָן? לְאָן?

לְאָן אֶת זְרוֹעוֹתֵינוּ

כְּמֵהוֹת אֵלֶּה

כִּנְפָשׁוֹת דּוֹמְמוֹת

נוֹשִׁיטָה

וְנִתְפַּלֵּלָה?

לְאָן וּלְמִי בְּעֵינֵינוּ

נִשָּׂאוֹת, נוֹהוֹת וּמִשְׁתּוֹמְמוֹת

נַבִּיטָה?

אִם לֹא לְשֶׁמֶשׁ עוֹלָה

וְנָגֹּלָּה

בִּפְאַת יָם?

אִם לֹא אַחַת לָנוּ אֵי הִיא נֶחְבֵּאת

נְכַוֵּן אֶת עֵינֵינוּ אֶל הַשָּׁמֶשׁ!

אֶל חֻמָּהּ וְאֶל טוּבָהּ!

בְּצָהֳלַת מְשׁוּבָה

נַשְׁכִּים קוּם!

וְלָנוּ אַחַת הִיא, אִם הִיא לָרוּם

וְאִם הִיא מִתַּחַת,

אִם תַּצִּיעַ שְׁאוֹל –

הַשֶּׁמֶשׁ!

הַשֶּׁמֶשׁ הוּא הַכֹּל!

הַשְׁמַעְתֶּם עַל אֲרוֹן־הַבְּרִית

בְּאֹהֶל שִׁילֹה?

נְבִיא יִשְׂרָאֵל הוֹצִיא מֶנוּ אֶת הָאֱלֹהִים,

וּבְלִבּוֹ אוֹתוֹ שִׁית!

וּבְלִבּוֹ אוֹתוֹ שִׂים!

לָמָּה לוֹ הָאָרוֹן אִם הַלֵּב יְכִילוֹ?

הַכֹּהֲנִים לֹא יָדְעוּ –

הֵם לַאֲרוֹן־הַבְּרִית, לַאֲרוֹן־הַבְּרִית

חָרָדוּ,

כְּאֶל אֱלֹהִים,

הִתְפַּלְּלוּ לוֹ: הַצִּילָה!

וַיְהִי הַיּוֹם –

לִשְׂדֵה־הַקְרָב אֶת אֲרוֹן־הַבְּרִית הוֹבִילוּ –

אֲרוֹן־הַבְּרִית יַצִּילֵם!

שָׁם נִלְחֲמוּ וְשָׁם נִגָּפוּ,

פְּנֵי הַכֹּהֲנִים חָפוּ…

וְאֶחָד כֹּהֵן שָׁם בְּאַחַד לֵיל

בְּלֵבָב כָּלָה בּוֹ וּבְנֶפֶשׁ בּוֹ שׁוֹקֵקָה –

פָּתַת אֶת אֲרוֹן־הַבְּרִית – תְּהוֹם!

תְּהוֹם וְאֵין בּוֹ אֵל,

רֵיק הוּא…

(מתוך התמרמרות)

אֲרוֹנוֹת אַתֶּם מְלֵאִים

שְׂבֵעִים,

שְׂבֵעֵי אֵל,

וְאֶת אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם לֹא תֵּדְעוּ,

לֹא יְדַעְתֶּם טוֹב!

מִיּוֹם לְיוֹם תֵּעָנוּ, תִּתְרוֹשֵׁשׁוּ,

תְּחַבְּקוּ צֵל,

עַבְדֵי אֵל, עִם אֱלֹהֵיכֶם, שְׁאוֹל תֵּרֵדוּ –

הִתְאוֹשֵׁשׁוּ!

“גַּנָּבִים עֲלֵיכֶם!”

אֲנִי אֶת אֱלֹהֵיכֶם

אֶחְפֹּץ גָּנוֹב…

אֱלֹהִים לִי אֲבַקֵּשָׁה,

עַל אֱלֹהַי אֲשֶׁר בִּי יֵשׁ…

עוֹד אִשָּׁה לִי! עוֹד אֵשׁ!

אֶת אֲרוֹנוֹתֵיכֶם דֹּם אֶפְתָּחָה

וְאֶת אֱלֹהֵיכֶם, כָּלוּא שָׁם לַשָּׁוְא

אֶקָּחָה,

אֱלֹהַי!

כְּגִבּוֹר מוֹצִיא חֶרֶב מִנִּי נְדָן בַּקְרָב,

כְּאֵל הַבַּעַל אֲשֶׁר יִגְזֹל חֹם מִסֵּתֶר חֵיק –

יְהִי הָאָרוֹן רֵיק,

וֵאלֹהָיו בַּחָי!

מָלֵאתִי מֶנוּ, אֱלֹהִים מָלֵאתִי –

אַךְ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הֵבֵאתִי

מֵאֱלֹהַי פֹּה אִתִּי – מִכֶּם לָקַחְתִּי!

כִּדְבוֹרָה זֹאת אָנֹכִי עָף מִצִּיץ אֶל צִיץ

וּמוֹצֶה מִיץ…

אֲנִי – אֵלֶיהָ –

(נפנה ונמשך אל שׂלמבה)

בְּצִמְאוֹן אֵלִי בִּי נִמְשַׁכְתִּי –

(אל חניבעל)

אַתָּה הוּא אֲשֶׁר עָמַדְתָּ עַל דַּרְכִּי,

עֵינֶיךָ – בַּרְכַּת! צְעִיר בֵּית בַּרְכַּת!

בְּנֵי־יוֹנִים שְׁנַיִם –

(מתבונן אליו זמן־מה)

וּשְׁנֵי בְנֵי־נֶשֶׁר!

קְשׁוּרִים אֵל בְּאֵלֶּה וְהַקֶּשֶׁר

אַמִּיץ – לַמָּוֶת וְלַחַיִּים!

עֵינֶיךָ – הָעֹז אֲשֶׁר בָּהֶן, גַּם עֹז, גַּם תֹּם!

וְזֹאת הָרוּחַ הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵיהֶם… אֵד הַחֲלוֹם!

(לעבר שׂלמבה)

כָּמוֹהָ אַתָּה!

כֹּה שָׁקַטְתָּ בִּמְכוֹנְךָ,

כֹּה שָׁלַוְתָּ –

אָהַבְתִּי

שַׁלְוָה זֹאת עַל סְעָרָה קִרְבָּהּ תְּכַס,

חוֹתֶרֶת וְסוֹעֶרֶת מִבִּפְנִים,

וּמִחוּץ – הִבִּיטָה: נִים, לֹא נִים,

וּדְמִי וְהָס,

לֹא זַעֲזוּעַ קַל –

שַׁלְוָתְךָ, חַנִּיבַעַל!

שַׁלְוָה זֹאת – מְהוּלָה הִיא בִּיגוֹנְךָ

עָלֶיךָ נָח,

לֹא כְּאֵב, אַךְ עַזָּה מִנִּי כְּאֵב –

עַצֶּבֶת,

וְאִם אִלֶּמֶת,

מְנַהֶמֶת

בְּךָ, בְּמַעֲמַקֵּי לֵב…

(מעיף עיניו על תלתליו)

רַק זֶה הַלַּהַב! הַלַּהֶבֶת –

הִיא נֹאחֲזָה בַּסְּבָךְ,

בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ – זֹאת סַעֲרַת הָאֵשׁ הַמִּתְחוֹלֶלֶת

עַל קָדְקָדְךָ וְאוֹכֶלֶת בּוֹ, אוֹכֶלֶת –

וְקָדְקָדְךָ אֵינוֹ אֻכָּל!

נִפְעַמְתִּי בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחֲרֵי־כֵן לִי הוּקַל,

גַּם הִיא… כָּמוֹהָ אַתָּה!

(שׂם ידו על לב חניבעל בצד ימין)

הוּא יַהֲלֹם –

(מוציא יהלום מכיס מעילו, שׁוֹקלו, מנענעו בכף־ידו)

לֹא יַהֲלֹם הַיַּהֲלֹם,

רַק יַהֲלֹם הַלֵּב!

חַיְמִלְכָּאוֹר –

הֵסַבְתָּ לִי כְּאֵב:

שָׁלַחְתָּ אֶת הַיַּהֲלֹם לִי!

הוֹ, גּוֹמְלִי

רָע!

לָמָּה לִי גָמַלְתָּ רָע?

כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי

"אֲדוֹנִי,

צֵא וַחֲשֹׁב:

הֵן לֹא עָשִׂיתִי לְךָ מִיָּמַי מַעֲשֶׂה טוֹב –

עַל מֶה וְעַל מָה

תִּגְמֹל לִי הָרָע!"

מָצָאתָ אוֹתִי, אֶת הַכֹּהֵן, רָב

עִם אֱלֹהָיו,

אָמַרְתִּי אֶת הַמֹּלֶךְ אָז עֲזֹב

לְבִלְתִּי שׁוֹב

אֵלָיו…

לֹא חָפַצְתִּי לוֹ עֲבֹד,

לְהַעֲבִיר לוֹ, בְּלַהֲבוֹ וּשְׂרֹף

יְלָדִים עוֹד…

לֹא רַק אֶת בִּנְךָ מָנַעְתִּי אָז מִמֶּנּוּ –

(נפנה לַאחימולך)

גַּם זֶה – הַכּוּשִׁי… אַכִּירֶנּוּ!

חימלכּאֹור

(בתמהון)

אֲחִיבַעַל!

הכושי

אֲחִימֹלֶךְ!

הכהן

(בשלו)

וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד…

לָמָּה תִּשְׁלַח אֶת הַיַּהֲלֹם לִי?

הוֹ, גּוֹמְלִי

רָע (מתבונן ביהלום)

זֹךְ הַבְּדֹלַח

וְטֹהַר דִּמְעָה לוֹ שֶׁזָּע בּוֹ, זָע –

הַכֶּר־נָא:

הַיַּהֲלֹם –

כְּגֹדֶל לְבַב יָלֶד

הוּא נִכְחֲךָ!

זֶה שְׁלִיחֲךָ

הֱבִיאוֹ לִי עוֹד בּוֹ בַּיּוֹם,

בָּא עַד הֲלוֹם

וַיּתְּנוּ לִי וַיָּנָס וַיִּמָּלֵט.

(מושיט לו היהלום)

קָחֵהוּ!

חימלכאוֹר

(כמתנה תנאי)

אֶקָּחֵהוּ –

וְאָשִׁיב לְךָ אֶת בְּנִי!

הכהן

לַמֹּלֶךְ? לֹא כֹּהֲנוֹ אֲנִי –

כָּל כֹּחִי הוּא לַבַּעַל וְלָעַשְׁתֹּרֶת!

(מושיט זרועותיו אל חניבעל)

בּוֹא, בּוֹא, בֶּן־פּוֹרָת!

אֲנִי בָּאֵשׁ אַעֲבִירְךָ, בְּאֵשׁ הַבַּעַל!

לֹא אֵשׁ הַמָּוֶת הוּא אֲשֶׁר בֶּן־אִישׁ בָּהּ עָבָר,

רַק אֵשׁ הָאַהֲבָה הִיא בְּלֵב הַגָּבֶר,

וּבְלֵב הָאִשָּׁה הָאוֹהָבֶת…

הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה מְבַעֶרֶת,

אֵשׁ כָּאוֹר,

אֵשׁ מְקַשֶּׁרֶת

בְּחַבְלֵי אַהֲבָה אֵין־קֵצֶה

וּמְבַשֶּׂרֶת

חַיִּים עוֹד, זִיק חַיֵּי נֶצַח

לְדוֹר־דּוֹר!

בְּשֵׁם הַבַּעַל –

הוּא אֱלֹהִים מִמַּעַל,

וּבְאֵלֶם פִּסְלוֹ מָטָּה –

אָנֹכִי מַשְׁבִּיעֶךָ:

גֵּשׁ!

גַּשׁ אֵלֶיהָ עָתָּה!

הַבַּעַל אֱלֹהֶיךָ,

הוּא עָלֶיךָ

אָצַל מֵאַהֲבָתוֹ רַבָּה,

לַבָּה!

גֵּשׁ הָלְאָה, גֵּשׁ!

עַשְׁתֹּרֶת אָצְלָה לָהּ מֵאִשָּׁה.

לֹא כָּל אִשָּׁה

נֶאֱצֶלֶת מֶנָּה, מִן הָאֵשׁ…

לֵךְ, טְבֹל בָּהּ וְהִשָּׂרֶף

וְאֵשׁ בְּאֵשׁ תִּתְעָרֵב,

אוֹר בְּאוֹרָהּ –

וַאֲנִי בְּשׂוֹרָה

לְאֵלִי עַל אֲדָמוֹת וּבַשָּׁמַיִם מָעַל,

בְּשׂוֹרָה לוֹ, לַבָּעַל:


רֹן, אֵלִי, רֹן, הַנַּחַת

וְהַבְּרָכָה אִתָּךְ:

שִׁמְשְׁךָ זוֹרַחַת,

וְגִשְׁמְךָ פֹּה נִתָּךְ!


הָאֲדָמָה שֵׁגָל

תִּתְגַּל קֳבָל שָׁמָיִם –

כְּרַע, אֵל, אַל יֹאבַד אֵגֶל

זְרַע־חַיִּים מִן הַחַיִּים…


וְאֵד מֵאֶרֶץ יָעַל

יַשְׁקֵנוּ גִיל וָדֶמַע;

עֵינֵנוּ נִשֵּׂאת מָעַל

וְרוּחַ יֶהֱמֶה, יֶהֱמֶה.


וְגוֹעֵר יָם, וְצוּלָה

מְרוֹמִים הִיא שׁוֹאֶלֶת;

וּבָחוּר יֶאֱהַב. בְּתוּלָה

בְּאַהֲבָה נִבְעֶלֶת!

(אל שׂלמבה)

מַה שְּׁמֵךְ?

שׂלמבּה

שָׂלַמְבָּה, בַּת לְחַיְמִלְכָּאוֹר אָבִי.

קורנליה

אֲחוֹתוֹ הִיא, הוּא אָח לָהּ, וְהִיא אֲחוֹתוֹ!

הכהן

(קצת תוהה)

לֹא יָדַעְתִּי זֹאת אֶל נָכוֹן,

אַךְ הֲבִינוֹתִי –

גַּם הֲבִינוֹתִי, אֲשֶׁר חַיְמִלְכָּאוֹר, אִם גַּם לֹא פָּצָה פֶּה,

יִרְצֵם, יִרְצֶה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, גַּם יָחֹן,

גַּם יְבָרֵךְ אוֹתָהּ יַחַד עִם

הָאֱלֹהִים.

דּוּמִיָּה זֹאת אֲשֶׁר הוּא דוֹמֵם

מְעִידָה

וּמַגִּידָה:

חָפַצְתִּי בָּזֶה!

דּוּמִיָּה – רָצוֹן אֶקְרָא לָהּ, דּוּמִיָּה – תְּהִלָּה,

דּוּמִיָּה מִלֵּב הוֹמֶה –

(פונה אל קורנליה)

אַתְּ, מִי אַתְּ, כִּי תָּרִיעִי?

הֵן תַּפְרִיעִי

בַּעֲדֵנוּ גַם כִּי תִּדֹּמִּי!

גַּם בְּהַחֲרִישֵׁךְ אַתְּ צוֹעֶקֶת!

נִקְרֵאתִי אֶל חַיְמִלְכָּאוֹר, וּבְבוֹאִי –

כֹּה תִּנּוֹעִי צֵל לְצַלְעִי, כֹּה תִּנּוֹעִי…

לֹא דִּבַּרְתְּ – וְהִפְרַעַתְּ!

הִפְרַעַתְּ בָּזֶה אֲשֶׁר שָׁמַעַתְּ…

שָׁמֹעַ! זָר בֵּינֵינוּ יֵשׁ וְהוּא שׁוֹמֵעַ…

אֲנַחְנוּ עָם, אֲנַחְנוּ פֹּה כֻּלָּנוּ

תַּעֲלוּמָה אָנוּ –

לָמָּה יִשְׁמָעֵנָּה?

אָהַבְתִּי הֲמוֹת עָם.

הָעָם!

הָרִיעַ רֵעַ!

רְעַשׁ, סָבִיב לִי הַיָּם!

הִתְפּוֹצֵץ, הָר!

וְאַל “יִשְׁמַע” זָר!

אֲנִי בְּשָׁמְעוֹ – אָזְנַי תְּצִלֶּינָה…

תַּפְרִיעִי בַּעֲדֵנוּ גַם כִּי תִּדֹּמִי –

מִי אָתְּ?

קורנליה

בַּת רוֹמִי.

הכהן

זָרָה!

קורנליה

וְהָרָה לוֹ, לְחַנִּיבַעַל הָרָה,

הָרִיתִי לוֹ לָלַת.

הכהן

אָתְּ!

(מתבונן אל קורנליה ואל חניבעל חליפות)

לֹא אֱלֹהֶיהָ וְלֹא הַבַּעַל בֵּרַךְ

אֶת הֶרְיוֹנָהּ,

כִּי זָנְתָה וְלִזְנוּנִים הָרְתָה.

(אל חימלכאור)

גַּם בִּנְךָ שֵׂרַךְ

דַּרְכּוֹ,

בַּרְכַּת!

(אל חניבעל)

סַרְתָּ

מִן הַדֶּרֶךְ…

תֵּן אֶת הַיַּהֲלֹם לָהּ –

אֶתְנַן זוֹנָה

תְּהִי לָהּ אֶבֶן זֹאת!

חניבעל

(לוקח היהלום מיד הכהן ומגישו לקורנליה)

קורנליה

(מסתכלת רגע, כשׁהיא שׁוֹלבת ידיה לאחוריה, באבן ובחניבעל ושוב ביהלום, לוקחתו)

לֹא אֶתְנַן זוֹנָה – אוֹת!

אוֹת לִי וּמִנְחָה זֹאת יְקָרָה לִי וַחֲמוּדָה

כָּאוֹתוֹת אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוּדָה

לְתָמָר,

אֲשֶׁר הָיְתָה עִמּוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ תַּהַר.

הכהן

אוֹתוֹת אַהֲבָה הֵם לְתָמָר,

לְכַלָּתוֹ,

אוֹתוֹת אַהֲבָתוֹ,

בְּטֶרֶם הָיְתָה לוֹ, גַּם אַחֲרֵי־כֵן –

הָאַהֲבָה לָהּ שָׁמַר

וְאַתְּ – אַתְּ זָרָה

לוֹ לַנַּעַר,

אֵשֶׁת חֵן,

זָרָה לוֹ, מוּזָרָה.

חניבעל

הַכֹּהֵן! אִישׁ קָדוֹשׁ אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ!

נִקְדַּשְׁתָּ

לֹא בִּדְבָרֶיךָ פֹּה אֲשֶׁר חִדַּשְׁתָּ,

רַק בִּדְבָרֶיךָ אֲשֶׁר מֵעֹמֶק לִבּוֹתֵינוּ,

מִלִּבִּי בִּי הוֹצֵאתָ – תַּשְׁמִיעֵנוּ!

תְּדַבֵּר בָּהּ – וְאֶת עֵינֶיךָ בִּי

נָתַתָּ –

לֹא אַתָּה,

זֶה אֲנִי,

אֲנִי דִּבַּרְתִּי!

“זָרָה”! זָרָה!

זָרִים, בְּחוֹף זָר וּבְקִרְיָה זָרָה נִזְדַּמַּנּוּ,

עִם זָרָה לִי, מוּזָרָה גַרְתִּי

תַּחַת

קוֹרַת־בַּיִת אַחַת,

בְּמָלוֹן אֶחָד לַנּוּ…

אִתָּהּ כִּבְרַת אֶרֶץ וּרְחוֹב בַּיָּם עָבַרְתִּי,

אֶרְאֶנָּה וְלֹא אֶרְאֶנָּה –

אֲהָהּ!

וְאָנֹכִי נִתְנַסֵּיתִי בָּהּ!

נִכְשַׁלְתִּי

וְנָפַלְתִּי –

כֹּה הָיָה קַל לִי… עַל־נְקַלָּה

יָכֹלְתִּי לְהִנָּזֵר מֶנָּה –

קַל לְהִנָּזֵר – עַל כֵּן לֹא אֶנָּזֵרָה!

לֹא אֲהַבְתִּיהָ – עַל כֵּן לֹא אֶשְׁתַּמֵּרָה!

כּוֹס הַחֹמֶץ –

יָכֹלְתִּי לֹא לִשְׁתּוֹתָהּ – וּשְׁתִיתִיהָ!

(מתבונן אל שלמבה)

אֶל אֲחוֹתִי כַּלָּה,

אֲחוֹתִי אֵשׁ־לֶהָבָה,

אֶאֱהָבָה –

לֹא אֶקְרָבָה…

יֵשׁ בִּי אֹמֶץ!

(אל חימלכאור)

כּוֹס יֵין הָרֶקַח –

הוֹשַׁטְתֶּם לִי, אָבִי וְגַם כֹּהֲנִי, בִּקְדֻשָּׁה

גַּם תַּרְהִיבוּנִי: קַח!

(מתבונן, נוהה של שלמבה)

לֹא אֶקַּח!

יֵשׁ בִּי אֹמֶץ!

וּבַת־רוֹמָאִים זֹאת! הוֹ בּוּשָׁה!

קורנליה

תְּקַלְּלֵנִי – וַאֲנִי הָרִיתִי לָךְ…

חניבעל

כַּסֵּנִי, הָר!

קורנליה

יִוָּלֵד זָר…

הכהן

צָר!

צָר יִוָּלֵד!

חימלכאור

לֹא יִוָּלֵד צָר –

לָנוּ יִהְיֶה הַיֶּלֶד!

אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּתוֹק נוֹצִיא מִן הַמָּר,

שָׁלַמְבָּה לָמְדָה מָצֹה מִצֶּפַע אֶרֶס –

אֲנִי מִבֶּטֶן בַּת־צִפְעוֹנִים אֶמְצֶה פְּרִי יְקָר,

אוֹצִיא בֵּן מִכֶּרֶס!

(מראה אל חניבעל ושלמבה)

הֵם… הֵם לֹא יֹאבוּ!

הכהן

טֹבוּ!

טֹבוּ מאֹד בָּנֶיךָ… אֵין

כְּשָׂלַמְבָּה בַּת וּכְחַנִּיבַעַל בֵּן!

מַה־טֹּבוּ!

חימלכאור

וְאִם טֹבוּ בְּעֵינֶיךָ –

יִהְיֶה לִי עוֹד כְּמוֹהֶם אֶחָד,

נֶכֶד!

(מתחנן לפניו)

מִיכָה־בַעַל, כֹּהֲנִי הָרָב,

עוּץ עֵצָה:

הַאֲשַׁלְּחֶנָּה עִם זַרְעִי בְּמֵעֶיהָ אֶל גְּדָל שׂוֹנְאָי?

אִם אֶעְצְרֶנָּה אִתִּי כָּל יְמֵי הֶרְיוֹנָהּ?

הכהן

לֹא אוּכַל וְאַגִּיד לְךָ, חַיְמִלְכָּאוֹר, דְּבָרִי שָׁוְא,

לֹא אֶעֱשֶׂה בְּנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְאֹמַר לְךָ! שַׁלְּחֶנָּה!

גַּם לֹא עֲשׂוֹת אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר זֹאת נַפְשִׁי בִּי חֲפֵצָה:

לֹא אֹמַר לָךְ: עָצְרֶנָּה!

רַק דְּבָרִי זֶה עַל לִבְּךָ הַעַל:

לֹא יִהְיֶה לְךָ נֶכֶד מֶנָּה וְלֹא נִין –

אִם הִיא יוֹלֶדֶת אוֹתוֹ גַּם בְּחֵיק הַבָּעַל!

בֵּין:

אֲנִי, מִי אָנִי?

לֹא תּוּכַל וְתַגִּידָה.

וְאִם יְדַעְתָּנִי…

אֲנִי חִידָה!

לִי לְנַפְשִׁי חִידָה –

וְאֵין לִי פּוֹתֵר:

מִיכָה־בַעַל אָנִי –

מִיכָיָהוּ אֲנִי יוֹתֵר!

הַבַּעַל צוֹד צָדָנִי –

יָהּ מַעֲמִיק בִּי יוֹתֵר…

צוֹר! הֶאֱמַנְתִּי צוֹר הִיא,

לִי הָיְתָה לְעֵינָיִם –

לֹא לָהּ, לֹא לָהּ הַתּוֹרָה,

בִּי מַעֲמִיק הַר אֶפְרָיִם!

לֹא אָבִי אָז, גַּם לֹא אֲבִי־אָבִיהוּ

אֲנִי הוּא!

אֲנִי, בְּיָמִים קְדוּמִים עוֹד,

בִּימֵי שְׁפֹט

הַשּׁוֹפְטִים בְּיִשְׂרָאֵל –

עוֹד תִּכְלֶה נַפְשִׁי בִּי לַפֶּסֶל…

וְהַמַּסֵּכָה לִי בְּסֵתֶר נָגְהָהּ תָּהֵל –

אָבִי מֵת בִּגְלָלִי,

וַאֲנִי בְּמַעֲשֵׂה כֶּסֶל

הֵבֵאתִי עָלַי אָלָה,

אָלַת אֵם – שָׁלַחְתִּי יָד בִּגְנֵבָה,

עָשִׂיתִי הַתּוֹעֵבָה,

גָּנַבְתִּי כֶּסֶף לַעֲשׂוֹת הַפֶּסֶל

וּלְהָקִים הַמַּצֵּבָה –

הֲקִימוֹתִיהָ!

אִמִּי הָעֲנִיָּה –

עַד עַתָּה תְּמִימָה

עִם אֱלֹהֶיהָ… לִי הִשְׁלִימָה!

אַךְ אֲנִי –

לִי, לִי

עִם אֱלִילִי־אֵלִי,

עִם פִּסְלִי פָּז בְּבֵיתִי

בֵּית אֱלֹהָי –

לֹא יוּנַח לִי אֲזַי, לֹא יוּנַח לִי לַיִּשְׂרְאֵלִי,

אֶת שְׁנֵיהֶם כִּי יָרֵאתִי…

לִשְׁנַיִם נִקְרַע בִּי לְבָבִי וְכָל קֶרַע

שׁוֹתֵת דָּם וְצוֹוֵחַ פֶּרֶא –

רָץ מִן הָאֵל הָאֶחָד אֶל הַשֵּׁנִי,

מִיָּהּ לַפֶּסֶל וּמִן הַפֶּסֶל אֱלֵי יָהּ

וְלֹא אֵדַע: מָה?…

וּמוּסַר־כְּלָיוֹת גָּדוֹל יְעַנֵּנִי,

זֶה לִבִּי, לִבִּי עָלַי דַּוָּי

וְרַב, מָה רַב כְּאֵבִי –

וַעֲיֵפָה נַפְשִׁי בִּי, עֲיֵפָה.

אָז יָבוֹא הוּא, הַלֵּוִי,

בָּא בֵּית אֱלֹהָי,

בָּא גוֹאֵל לִי, גַּם גָּאָל!

הַר הֵסִיר מֵעַל כְּתֵפִי

עוֹטֶה אֵפוֹד בַּד כַּשִּׁרְיָה

יַעַשׂ לִי הַבְּרִיָּה

הוּא אֶת שְׁנֵיהֶם בָּלַל,

סָלַל

דֶּרֶךְ לִי וּמְסִלָּה מֵאֱלֹהַי לַבָּעַל –

הַבָּעַל!

הוּא בּוֹעֵר בִּי – לַהֶבֶת!

אַךְ אֱלֹהַי מִבְּרֵאשִׁית מַעֲמִיק בִּי שֶׁבֶת,

בִּי חוֹתֵר

הַרְבֵּה יוֹתֵר…

אָנֹכִי, אָנִי –

בַּלֵּיל הַהוּא, מִלַּיִשׁ, מִן הַדָּנִי

אֶבְרַח צוֹרָה…

דּוֹרֵי דוֹר

וְעִתִּים מַאֲלִיפוֹת

אֶעֱשֶׂה בְּצוֹר,

אִישַׁן בָּהּ הַמָּוֶת וְלַחַיִּים בָּהּ אֵעוֹרָה,

אֶחְיֶה, אָמוּת בָּהּ חֲלִיפוֹת,

וְעַל פְּנֵי כָּל מֵימֶיהָ…

אָהַבְתִּי אֱלֹהֶיהָ,

אָהַבְתִּי אֶבְלָהּ, אָהַבְתִּי חַגָּהּ!

לֵךְ וּמְצָא –

הֲתִמְצָא בְּקַרְתַּגָּא

צוֹרִי נֶאֱמָן מֶנִּי

לְעַם צוֹר וְלֵאלֹהָיו?

הֲתִמְצָאֶנּוּ?

תְּבַקְשֶׁנּוּ שָׁוְא!

אַךְ דַּע, גַּם דָּע:

יָהּ אֵלִי, יָהּ –

הוּא מַעֲמִיק בִּי יוֹתֵר… יָהּ?

בִּינָה, בִּין:

אֵגֶל זֶרַע־בְּרֵאשִׁית

עָמֹק מִנִּי יָם!

רֶחֶם אֵשֶׁת,

חֵיק אִמָּהוֹת חָם –

לֹא יֵחַם כֹּה הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם!

בֵּין:

לֹא יִגְדַּל אָדָם פֶּרֶא

בֵּין הַחַיִּים!

הַר־קְדוּמִים, הַר אֶפְרַיִם,

קַדְמוֹן הַר

בִּי שָׁר!

הַט אֹזֶן, שְׁמָע –

בְּנֵי אֶרֶץ אַחַת אָנוּ – כְּנָעַן!

קוֹל כִּי יְבַשֵּׂר גְּאֻלָּה, מֵהַר אֶפְרַיִם בָּא –

הֵד מִצּוֹר לוֹ יַעַן!

וְעַל כָּל זֶה לֹא מָחֲקָה צוֹר בְּאֶלֶף שָׁנָי,

אֶת קְלַסְתֵּר פָּנָי,

אֶת תָּאֳרִי, אֶת סִבְרִי,

לֹא נָגְעָה בְּתוֹךְ־תּוֹכִי –

הִנְנִי אָנֹכִי!

עִבְרִי!

בְּךָ, חַיְמִלְכָּאוֹר, בְּבִנְךָ וּבְבִתְּךָ

רֹאשׁ הַשְּׂנִיר –

הוּא לְתוֹךְ עֵינֵיכֶם יִיר

הָאוֹר, קְדוּמִים אוֹר,

הַבִּטְחָה,

אֶת רוּחוֹ עָז

וְטַלּוֹ

בִּתְרוּעַת דְּרוֹר,

לְתוֹךְ לְבַבְכֶם יַז,

יְמַלְּאוֹ,

יְנַשְּׂאוֹ רוֹמָה,

וּבַאֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם –

נַהֲמַת הַיָּם,

יָם צוֹר,

בְּתוֹכְכֶם הִיא הוֹמָה.

(לעבר קורנליה)

וְהִיא – זְאֵבָה בָּהּ יוֹשֶׁבֶת,

בַּת זְאֵב־הַקְּדוּמִים הָאוֹרֶבֶת

לִבְנֵי־אָדָם – לֹא לִטְרֹף טֶרֶף,

רַק הָטֵל אֶת חֲלָבָהּ בָּם, בַּקֶּרֶב,

אֶת זֶרֶם דָּמָהּ בָּם, בַּלֵּב –

הִיא יוֹלֶדֶת זְאֵב!

חימלכּאוֹר

(במבוכתו)

צַוֵּנִי וְאַכֶּנּוּ בְּצֵאתוֹ מִמְּעֵי אֵם.

הכהן

(לעבר חניבעל ושׂלמבה)

מַה יֹּאמְרוּ הֵם?

חימלכּאוֹר

הֵם…

(נותן רגע עיניו בחניבעל)

הוּא – אַתָּה הוּא אֲשֶׁר מֵחָדָשׁ יְלַדְתָּהוּ!

אַף הִיא – כָּמוֹךָ הִיא, כְּמִיכָיָהוּ

מֵהַר אֶפְרַיִם וּמִבֵּית־אֵל בָּא, מִצִּיּוֹן… הֵם

(נופל ברוחו)

לֹא יַחְפְּצוּ בָּזֶה גַם הֵמָּה…

אַתָּה – אִם תְּצַוֵּמוֹ –

צַו, נִשְׁמְעָה בְּקוֹלָךְ! –

הכהן

לֹא אֲצַו… עוֹד קוֹרְטוֹב פּוֹעֵם לִבִּי בִּי לַמֹּלֶךְ.

אֲנִי אִם אַקְרִיב לוֹ, לֹא אַקְרִיב זְאֵב לוֹ,

בֶּן־אָדָם אַקְרִיב לוֹ, עִם נַפְשׁוֹ בּוֹ, עִם לֵב לוֹ –

(במבט אל חניבעל)

אֶת בְּנוֹ אַעֲבִירָה וְאִם עָלָיו חַסְתִּי…

(לעבר קורנליה)

לֹא אַעֲבִיר אֶת בְּנָהּ… מָאַסְתִּי בּוֹ, מָאַסְתִּי.

חימלכּאוֹר

מָאַסְנוּ בּוֹ גַּם אָנוּ – לֵכִי!

לְכִי לָךְ, פֶּן נִנָּחֶם…

יֵשׁ לָךְ זְאֵב בָּרָחֶם,

זְאֵב תָּחֵמִּי, תְּטַפֵּחִי –

מַהֲרִי, חוּשִׁי!

לֵכִי!

(פונה לצדדים)

הַכּוּשִׁי!

לֵךְ אִתָּהּ, אֲחִיבַעַל –

הכושי

אֲחִימֹלֶךְ!

חימלכּאוֹר

כִּדְבָרֶיךָ… אַךְ –

לֹא אַתָּה תְּלַוֶּנָּה… סְלַח –

(פונה אל אחד העובדים)

אַתָּה הוֹלֵךְ

אוֹתָהּ לִפְנֵי לֶכְתָּהּ לְבֵית־הַנְּכֹאת,

גַּם תִּקַּח לָהּ מִכָּל אֲשֶׁר עֵינֶיהָ שָׁם תּוּכַלְנָה רְאוֹת,

וְיָדָהּ קַחַת.

הוֹרִידֶנָּה אַחֲרֵי־כֵן אֶל חוֹף הַיָּם,

בָּאֳנִיָּה קַלַּת־מֵרוֹץ, רַחֲבַת־מִפְרָשׂ, רָמַת תֹּרֶן, תֹּמֶר.

הוֹשִׁיבֶנָּה,

וְאֶל הָאָרֶץ הֲבִיאֶנָּה

אֲשֶׁר לְךָ תֹּאמַר.

קורנליה

אֲנִי הוֹלֶכֶת… רְאוּ אַף רְאוּ –

הִנֵּה נִדְמֶה לִי, גַּם הוּא

(לעבר חניבעל)

לֹא נִרְאֶה לָעֵינַיִם –

אִתִּי יוֹצֵא… אָנוּ יוֹצְאִים פֹּה בִּשְׁנָיִם…

(יוצאת)

העבד

(יוצא אחריה)

חימלכּאוֹר

(יושׁב שחוח על יצוע־מרבדים)

חניבעל

(מופנה למבוא החוצה, אחרי קורנליה, כאומר לצאת)

כולם

(יושבים לארץ על הדומֵי־שׁטיחים)

הכהן

(לאחר רגע־דממה)

חַיְמִלְכָּאוֹר –

יָשַׁבְתָּ דּוּמָה,

טָבַעְתָּ

בּוֹ בְּצִלְּךָ –

וְהוּא טָבַע בָּךְ…

קוּמָה –

הַאִם לֹא רָוַח לָךְ?

חימלכּאוֹר

לֹא רָוַח לִי בִּמְאוּמָה…

הכהן

יָדַעְתִּי.

חימלכּאוֹר

יָדַעְתָּ כֹּל –

כָּאֵל…

חָפַצְתִּי אוֹתְךָ שְׁאֹל

פֵּשֶׁר דָּבָר.

הכהן

הַצֵּל –

חָפַצְתָּ אֲשֶׁר יַעֲבֹר – וְעָבָר

וּבְעָבְרוֹ – מַה הַיְלֵל, חַיְמִלְכָּאוֹר, מָה הַיְלֵל?

מִתְּהוֹם הַנֶּפֶשׁ עוֹלֶה הוּא – יְלֵל.

חימלכּאוֹר

(כמודה בחצי־קול לעצמו)

אָמְנָם, כֵּן…

הכהן

(בחנו)

לֹא תֶּאֱהַב לֵיל אֲפֵלָה

בִּהְיוֹתוֹ

וּבִכְלוֹתוֹ –

מַה נַּפְשְׁךָ אֲבֵלָה…

חימלכּאוֹר

כֵּן…

הכהן

הַצָּר

אֲשֶׁר שָׂנֵאתָ

הִכִּיתָ אוֹתוֹ, לְאַחַר שֶׁהִכִּיתָ –

כֹּה צַר לְךָ, עַל צָרְךָ צַר…

חימלכּאוֹר

חֲדָל!

אֱמֶת יֵשׁ וְהִיא אֲיֻמָּה מִנִּי שֶׁקֶר!

לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי וּמִלִּבִּי אוֹתָהּ אֶעֱקֹר!

לָמָּה תַּשְׁמִיעֶנָּה לִי, הַכֹּהֵן? לָמָּה?

לֹא אוּכַל שָׁמְעָהּ –

חֲדָל!

חַנִּיבַעַל!

חניבעל

עַבְדֶּךָ!

חימלכּאוֹר

חָפַצְתָּ אִתָּהּ לֶכֶת?…

חניבעל

חָפַצְתִּי.

חימלכּאוֹר

תֶּאֱהָבֶנָּה

עַתָּה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָלְכָה וְאֵינֶנָּה.

חניבעל

קַצְתִּי,

קַצְתִּי בָּהּ… אֲנִי מֵרַחֲמִים

(יקוד לאביו)

חימלכּאוֹר

(לאחר דממה ממושׁכה)

לָמָּה לִי תִּשְׁתַּחֲוֶה?

חניבעל

סְלַח לִי,

עַל חֶמְלָתִי בִּי עָלֶיהָ, סְלַח לִי…

הכהן

אֵלִי! אֵלִי!

אִם לֹא עִבְרִים אַתֶּם? לֹא יִשְׂרְאֵלִים?

קַר!… נַעֲשֶׂה קַר לִי –

כְּמוֹכֶם – כֵּן גַּם אָנִי:

עַל צָרִי צַר לִי…

גַּם גִּיל, גַּם פַּחַד

קְרָאוּנִי, אֲחָזוּנִי יָחַד –

הֲלָךְ־נֶפֶשׁ אֶחָד לָנוּ!

רוּחַ בָּנוּ

אַחַת

כּוֹאֶבֶת,

תְּהוֹם נוֹקֶבֶת,

מַרְגִּיזָה שְׁאוֹל מִתַּחַת,

וּשְׁאִיָּה לְלֹא חֶמְדָּה:

בְּעָצְמַת אַהֲבָה וּבְעֹצֶם צָעַר.

לָרָקִיעַ תַּחֲרֹג, תִּסַּק רֵיק,

מֵעֵבֶר לְמַחֲשָׁבָה וְהִגָּיוֹן,

מֵעֵבֶר לַהֲוָיָה

אֶת רוּחֵנוּ נָעַר,

וְאֵין חֵיק, אֵין חֵיק

וְאֵין עֶמְדָּה –

לִבְנֵי שֵׁם וְעֵבֶר…

הָהּ, אֶחָד אֶחָד בָּא עָלֵינוּ הַכִּלָּיוֹן,

אַחַת כְּלָיָה,

אֶחָד קֶבֶר,

אֶחָד, אֶחָד קָרֶץ –

לֹא נַחֲזִיק מַעֲמָד עַל עֲפַר הָאָרֶץ! 3

רץ

(מופיע במבוא שלפני הרואים)

שָׁלִיחַ בָּא, שָׁלוּחַ

מִסַּגוֹסְט בִּסְפָרַד, מִסְּצִפְּיוֹ אֶל אֲצִיל־הָרוּחַ,

אֶל חַיְמִלְכָּאוֹר שַׂר־הַצָּבָא, הֲיוּכַל בּוֹא?

חימלכּאור

יָבוֹא!

רץ

(יוצא. מכניס את השׁליח)

השׁליח

(בא, משתחווה אפיים ארצה)

אֲנִי אֶל שַׂר הַצָּבָא, אֶל חַיְמִלְכָּאוֹר בַּרְכַּת, אֶל אַבִּיר

קַרְתַּגָּא, כְּלִילַת יָם,

שָׁלִיחַ.

(מוסר לחימלכאור הגליון)

חימלכּאוֹר

(מוסר הגליון לסופרו)

הסופר

(פורשׂ הגליון, מעיין בו, בשׁמרו את פי השׁליח)

סְצִפְּיוֹ, נְצִיב גְּלִיל נוֹף בִּסְפָרַד שׁוֹלֵחַ לְךָ מִשָּׁם

אֶת בִּרְכַּת שְׁלוֹמוֹ וְאֶת אַדִּיר

כָּל חֶפְצוֹ לְךָ בָּזֶה

יַבִּיעַ:

"אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ שֶׁזָּקַנוּ –

עַל אַהֲבָה – נְעוּרִים בָּהּ נֵחַנּוּ

נוֹקִיר וְנִשְׁמֹרָה,

חַנִּיבַעַל הַמְּהֻלָּל וְהַנִּשָׂא עַל כָּל פֶּה,

יְכַבְּדֵנִי נָא בָּזֶה,

יְבַקְּרֵנִי בְּצֵל קוֹרַת בֵּיתִי.

יִלָּוֶה אֶל קוֹרְנֶלְיָה כַּאֲשֶׁר נִלְוְתָה אֶל בִּנְךָ בַּרְכַּת

בִּמְשׁוֹשׁ דַּרְכּוֹ

צוֹרָה…

הִשְׁתַּחֲוֵיתִי!"

חימלכּאוֹר

(פונה אל סופרו)

קַח גִּלָּיוֹן, כְּתֹב!

הסופר

(מוסר את גליון סציפיו לידי חברו, ומקבל מאתו גליון חלק וחרט־סופרים)

חימלכּאוֹר

(לצד סופרו)

"רַב תּוֹדוֹת לְךָ הַנָּצִיב בִּגְלִיל נוֹף. סְפָרַד,

וּתְשׁוּאוֹת חֵן לָרֹב,

לָרָם, לִסְצִפְּיוֹ

אֲשֶׁר אֵלֵינוּ חָרַד

בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם רָב…

לֹא פִּלַּלְתִּי לוֹ, לְכָבוֹד זֶה,

גַּם בְּנִי, גַּם חַנִּיבַעַל, לוֹ לֹא צִפָּה…

וּבַאֲשֶׁר לְאַהֲבָה, דִּבַּרְתָּ בָּהּ, – גַּם עַל פִּי קָבֶר

אֶדְגֹּל בָּהּ, בְּזֹאת הָאַהֲבָה,

בְּגֹדֶל לִבִּי וּבְגַאֲוָה

עָלֶיהָ, עַל הָאַהֲבָה,

בְּאַהֲבָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה תְּלוּיָה בְּכָל דָּבָר –

כָּמוֹךָ, אֹבֶה בָּהּ, עָלֶיהָ אוּכַל שְׁמֹר…

וְעִם כָּל זֶה, לֹא יוּכַל בְּנִי, שֶׁשָּׁב הַיּוֹם מִצּוֹר,

זֶה עַתָּה שָׁב,

לֹא יוּכַל לְהִלָּווֹת לָהּ לְבַת אֲחוֹתֶךָ

אֲשֶׁר אֶת בֵּיתִי יָצְאָה, עוֹד טֶרֶם בָּא שְׁלִיחֶךָ,

שָׂא, בַּעַל בְּעַמֶּךָ,

בָּא־כֹּחַ רוֹמִי,

אֶת בִּרְכַּת “שְׁלוֹמִי”.

הסופר

(גומר לחרוט בגליון, מוסר אותו עם דברי חימלכאור ליד השליח)

השׁליח

שָׁלוֹם רָב!

(משׁתחווה ויוצא)

הכהן

(מתוך התעודדות מאומצת)

חַיְמִלְכָּאוֹר, שַׂר־הַצָּבָא, קְרָאתָנִי –

לָמָּה זֶה קְרָאתָנִי?

חימלכּאוֹר

זֶבַח!

(מתוך התעוררות רבה)

לְזֶבַח־מִשְׁפָּחָה אֲנִי קְרָאתִיךָ.

מִיכָה!

אֶלֶף שׁוֹר

לַטֶּבַח!

וְיַיִן יְאוֹר!

אֶל תַּחַת כָּל אֲשֵׁרָה

כֵּרָה!

הַשָּׁר… לֹא הֲרָגָנוּ! 4

חַיִּים אָנוּ…

לֹא בָּנוּ

שָׁר הַשָּׁר,

לְטוֹבִים אוּלַי, וְלַדּוֹמִים לָנוּ…

וְאַךְ לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא

הָלַךְ מֵאִתָּנוּ…

הוֹ!

לוּ הוֹאִיל בּוֹא

לַזֶּבַח בּוֹא!

אֲחִיבַעַל!

הכושי

אֲחִימֹלֶך…

חימלכּאוֹר כִּדְבָרֶךָ –

אֲחִימֹלֶךְ שְׁמֶךָ!

רוּץ, קְרָא לוֹ, קְרָא, וָשָׁב

לַזֶּבַח.

בִּדְרָכִים שֶׁבַע

בַּקְּשֵׁהוּ,

הֲבִיאֵהוּ

הֲלֹם! הֲלֹם!

חַג לִי הַיּוֹם!

(פונה אל הכהן)

וְאַתָּה – עוֹד טֶרֶם יוֹפַע

כְּצוֹפֶה

מִנִּי רֹאשׁ הַעִידוֹתָ בָּנוּ,

בִּקַּשְׁתָּנוּ

לֹא לַעְצֹר בּוֹ… עַל כֵּן עֲצַרְתִּיהוּ!

אַךְ עַתָּה, עַתָּה –

קְרָא, קְרָא לוֹ אָתָּה,

בִּנְךָ הוּא וְיָבוֹא!

הכהן

בֵּן… בְּנִי הוּא –

(בהתבוננו בכושי)

אֶקְרָא לוֹ… לֹא הִרְחִיק בְּנִי הֲלֹךְ

בַּהֲלָךְ נַפְשׁוֹ זֹךְ,

אַךְ תֵּצֵא וְתִרְאֶנּוּ…

אחימלך

(יוצא)

הכהן

אָנֹכִי, דַּע, כִּי לֹא בְּרָצוֹן אֲבִיאֶנּוּ

אֱלֵי בֵּיתְךָ הֵנָּה…

חימלכּאוֹר

אֱלֵי בֵּיתִי?

הכהן

יָרֵאתִי…

לֹא אַחַת הָיָה עִם לְבָבוֹ

בּוֹא אֵלֶיךָ,

וּלְפָנֶיךָ

נְפֹל –

וּשְׁאֹל, עַל נַפְשׁוֹ שְׁאֹל, שְׁאֹל

אֶת שַׂר־הַצָּבָא לְקַחְתּוֹ אִתּוֹ

בְּצֵאתוֹ

לִשְׂדֵה־קְרָב –

לֹא נְתַתִּיו לֶכֶת… הַאוּכַל תִּתּוֹ?

חימלכּאוֹר

לֹא נָתַן לוֹ הַכֹּהֵן אוֹ הָאָב?

הכהן

שְׁנֵיהֶם יַחַד –

לֹא הַפַּחַד,

רַק גֹּעַל־נֶפֶשׁ הוּא אֲשֶׁר מוֹנְעֵנִי

מִשְּׁלֹחַ אֶת הַשָּׁר, אֶת בְּנִי, אֵלֶיךָ הֵנָּה…

הֵן לֹא תְּכַחֵד –

גַּם אַתָּה כֹּהֵן… כֹּהֵן לוֹ לַמֹּלֶךְ,

אִם אֵינְךָ מוֹלִיךְ

אֶת בְּנֵינוּ לַמִּלְחָמָה, שַׂר־הַצָּבָא?

אִם אֵינְךָ מַעֲבִיר בְּנֵי־אִישׁ בְּאֵשׁ־לֶהָבָה?

בְּשַׁלְהַבְתּוֹ־שָׁוְא?

חימלכּאוֹר לֹא אֹהַב קְרָב,

קְרָב לְשֵׁם קְרָב!

וְאִם יָדַעְתִּי אֶת תַּכְסִיסָיו.

קַצְתִּי בּוֹ גם קַצְתִּי!

אַךְ נֶאֱלַצְתִּי

לֶאֱחֹז בּוֹ, בַּנִּתְעָב

בּוֹא בִּיוֵן הַטִּיט, בְּבִצַּת־רֶפֶשׁ.

צַו אֱלֹהַי הוּא בִּי: עֲמֹד עַל נֶפֶשׁ!

הָרוֹמִים… אוֹי וַאֲבוֹי,

מְאֵרַת אֱלֹהִים זֹאת רוֹמִי וּקְלָלָה, קְלָלָה.

אִם כֹּה וְאִם כֹּה –

הִיא תַּעֲשֶׂה אִתָּנוּ כָּלָה,

נַעֲמֹד עַל נַפְשֵׁנוּ כָּל עוֹד נוּכָלָה!

גַּם יַעֲלֶה מוֹתֵנוּ לָהּ בִּמְחִיר.

הכהן

כֹּהֵן אַתָּה לִי, וְאָח לִי, אָח –

הִשְׁתַּחֲוֵיתִי לָךְ…

הֲתַחְפֹּץ בּוֹ בַּשָּׁר?

חימלכאוֹר

עֲיֵף הַחַיִּים

עוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹמַיִם

אֶשְׁכַּב, וּפָנַי אֶל הַקִּיר.

חַנִּיבַעַל – הוּא מֵעַתָּה יֵצֵא לִקְרַאת צָר.

(אל חניבעל)

הֲתַחְפֹּץ בּוֹ בַּשָּׁר?

חניבעל

בַּשָּׁר וְגַם בַּשִּׁיר!

הכהן

לָמָּה לְךָ שִׁיר?

חניבעל

בְּמִלְחַמְתֵּנוּ קָשָׁה

עִם עַם רָע וָרָשָׁע –

אֲנַחְנוּ אִם נִפֹּלָה –

אַחֲרֵינוּ נִשְׁאָר שִׁיר!

הכהן

לָמָּה לָכֶם שִׁיר?

חניבעל

נִקְמָתֵנוּ הִיא הַגְּדוֹלָה:

שִׁיר! שִׁיר עֵד!

יִתְגַּלְגֵּל הֵדוֹ, רַעַם הֵד

זֹאת צִדְקָתֵנוּ הַנִּצַּחַת

עַל אֶרֶץ זֹאת מִתַּחַת

שִׁיר מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד הַסּוֹף – צוֹוֵחַ,

מַזְכֶּרֶת עָוֹן לוֹ, לְעַם רוֹצֵחַ,

עַד אַחֲרוֹן דּוֹר…

זֹאת נִקְמַת צוֹר!

עַד אַחֲרוֹן, אַחֲרוֹן דּוֹר…

הכהן

(משׁתחווה לחניבעל)

נַעֲנֵיתִי לְךָ, גַּם נַעֲנֵיתִי –

אַךְ שָׁוְא יָרֵאתִי… (אל עבר הפתח)

רְאוּ!

השׁר

(בא בלווית הכושי)

הכהן הִנֵּה הוּא –

בְּנִי! בְּנִי! (אל השׁר, בהראותו לו על חניבעל)

לֵךְ אֵלָיו!

חניבעל

(הולך לקראתו בזרועות פתוחות)

אָח צָעִיר אַתָּה לִי,

גַּם צָעִיר וְגַם רָב.

שִׁמְךָ מַהוּ?

השר

מִיכָה.

חניבעל

כְּאָבִיךָ?

השׁר

כֵּן, מִיכָיָהוּ.

הכהן

(שׂבע רצון)

יָרֵאתִי שָׁוְא…

(אל השר)

אַתָּה לַקְרָב

תְּלַוֵּהוּ… בְּכָל קְרָב!

השׁר

רַק לַוּוֹת? בִּי,

גַּם חֶרֶב תִּתְּנוּ לִי…

חֶרֶב הִיא

אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ, מְבַקְשָׁהּ וְגַם דּוֹרְשָׁהּ…

יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר בַּת־רוֹמִי, זֹאת הַבַּת הַמְּבִישָׁה

עָלֵינוּ חוֹרְשָׁה –

חֻרְבַּן צוֹר הִיא חוֹרְשָׁה בַּחֲמַת רִשְׁעָהּ –

הכהן

תְּנוּ חֶרֶב לוֹ בַּיָּד…

חימלכּאוֹר

כָּל אֶחָד אֲשֶׁר אִתָּנוּ חָפֵץ צֵאת –

יוּכַל וְגַם יוֹאִיל תֵּת

אֶת אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ בּוֹ, הַלֵּב!

הוּא בָּא עִם שִׁיר – אִם זֶה מְעָט?

הכהן מְעָט?

הוּא שָׁר אֶת שִׁירוֹ מִתּוֹךְ כְּאֵב

וְחֶרֶב יַחְפֹּץ תְּפֹשׂ

מִתּוֹךְ מָשׂוֹשׂ… (אל השׁר)

אַשְׁרֶיךָ, בְּנִי, שֶׁנִּחַמְתָּנִי

בְּמַעֲשֶׂה אֲשֶׁר לְרוּחִי זָר.

חימלכּאוֹר

וַאֲנַחְנוּ אָנוּ

שׁוֹמְעִים אֶת שִׁירֵיכֶם מִתּוֹךְ גִּיל,

וּבְאַף וְגַם בְּחִיל

נְנוֹפֵף חֶרֶב עַל רֹאשׁ צָר…

יָדַעְתָּ הֵן: בֶּן צוֹר –

כְּנַעֲנִי הוּא, הוּא אוֹהֵב קְנוֹת וּמְכֹר!

לֹא יֶאֱהַב שְׁלֹחַ יָד בַּבִּזָּה…

עַל־כֵּן אֶתְעַבֵּר, עַל־כֵּן אֵרָגֵן

בְּכָל עֵת,

בָּהּ יְאַלְּצֵנִי אוֹיְבִי צֵאת

לַמִּלְחָמָה אִתּוֹ, וְגַם לְמִלְחֶמֶת מָגֵן…

עַל־כֵּן זֹאת יָדִי, הִיא, אִם אֶת רֹאשׁ הַקָּם עָלַי

מַתִּיזָה –

נִדְמֶה לִי – הָהּ, אֵלִי חָי,

גַּם רֹאשִׁי הוּסַר מֵעָלַי…

הַצּוֹרִי – כְּנַעֲנִי הוּא בְּטִבְעוֹ,

לֹא תַּכִּירֶנּוּ בְּרִיבוֹ,

לֹא בְּהִלָּחֲמוֹ עִם צָרוֹ –

רַק בְּמִסְחָרוֹ…

כְּנַעֲנִים אָנוּ! הָבָה וְנִתְחַתֵּן!

(אל השׁר בהתעוררות ומתוך שׂחוק קל)

נַעֲשֶׂה אֵיפוֹא הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן:

אֲנַחְנוּ נְלַמֶּדְךָ תְּפֹשׂ הַחֶרֶב

לְחֹם בְּעַד הָעָם, הָאָרֶץ, שְׁמֹר עַל עִיר,

וְאַתָּה דָּמְךָ הַב, דַּם לֵב וָקֶרֶב –

הַשְׁמִיעֵנוּ שִׁיר!

שִׁיר מָתוֹק־מַר!

(אל השׁר)

כִּפְלַיִם הֱיֵה בָּרוּךְ לָנוּ פֹּה, הַשָּׁר!

(מתוך התפעלות)

גַּם שָׁר וְגַם רַב־מָג!

מְרִי רוּחֵנוּ בְּמַר־שִׁירְךָ פָּג!

וּשְׂשׂוֹנְךָ לִקְרַאת קְרָב – בִּי נָגַע עַד לִכְאֵב

רַק מָג! רַב מָג

כְּאָבִיךָ!

וַאֲנִי לְחַג קְרָאתִּיךָ,

אִתָּנוּ שֵׁב,

חַג לָנוּ פֹּה הַיּוֹם, חַג, חָג!

בְּנִי עַזְרִיבַעַל יָרַד

בָּאֳנִי הַיּוֹם לִסְפָרַד,

עַל סְפָרַד שְׁמֹר,

וְחַנִּיבַעַל, הוּא – הוּא שָׁב הַיּוֹם מִצּוֹר.

הכהן תְּחִי צוֹר!


(המסך)



  1. הכוונה לפוּבּליוס קוֹרנליוּס סקיפיוֹ, מגדולי המצביאים הרומיים. 236־183 לפנה"ס, הביס את עזרוּבּעל, אחי חניבעל. בשנת 202 ניצח את חניבעל בקרב זמה ובכך שם קץ לגדוּלתה של קרת־חדשה.  ↩

  2. מצוין בשולי העמוד: שׁיר השׁר, ביום 6.7 בוויטל – הערה במקור.  ↩

  3. בשלושים לחודש השישי שנת אחרי־הצהרים, בהביא אל מלון “המחנה” שלנו בוויטל 22 בנות ישראל וגבר צעיר אחד מיוון, שמשפחותם עם כל המוני היהודים שבארץ ההיא שולחו לפולין… הוספתי את השורות הללו במחזה זה (הערת המשורר בנוסח א' של המחזה).  ↩

  4. 21.7.43 (הערת המשורר בנוסח א')  ↩


לְחַנָּה רַעְיָתִי, לְבַת־אֵלֶם

מאת

יצחק קצנלסון

1


אֲהָהּ, לֹא נֵזֶר –

רֹאשִׁי הוּסַר מֵעָלַי…

לֹא שֶׁמֶשׁ עָלָה בִּשְׁמֵי אֲדֹנָי

בְּבֹקֶר אוֹתוֹ יוֹם –

בַּלָּהָה!

לֹא אִשְׁתִּי, – עֵזֶר

מֵאֲפֵלַת אָהֳלָהּ הַחוּצָה

לַהוֹרֵג הוּצְאָה

דֹּם,

לֹא אֵם יְלָדַי חֶמֶד

עַל יְלָדֶיהָ צֶמֶד

הוּמָתָה,

לֹא אֵם – אִמָּהָה

בְּיוֹם בְּעָתָה

וּבַלָּהָה.

ויטל, 7.43





  1. נכתב עברית בוויטל, ביולי 1943. משיר זה שמורים בבית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון כתבי־יד בשלושה נוסחים, שכותרותיהם: א.) לחנה; ב) שיר לחנה שלי, לבת־אלם; ג) לחנה רעיתי, לבת־אלם. כאן מובא הנוסח האחרון.  ↩


השיר על העם היהודי שנהרג

מאת

יצחק קצנלסון

(עדיין לא פומבי)
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!