ישראל וחנה התחתנו צעירים מאד, מבלי שהכירו זה את זה, אלא זמן קצר מהארושים עד החתונה.

אביו של ישראל, סוחר עשיר במוסקבה, נתן לבנו חלק מסוים מכספו. ישראל היה יפה תאר ובעל טוב לחנה והספיק לה את כל צרכיה.

שני ילדים, בן ובת, נולדו להזוג המאושר הזה, וחנה חשבה את עצמה להמאושרת בנשים. גם היא היתה יפת תאר, וגם משכילה לא פחות מבעלה.

בקר לא עבות. חנה המסכנה לא ידעה מאין באה העננה על ראשה: ישראל בעלה הגיד לה כי הם נוסעים לארץ ישראל.

– ״רק לא זה!״ – קראה חנה – ולו גם רעם ירד לתוך ביתה, לא היה מבהילה יותר.

רגע חשבה חנה, כי אולי בעלה רק מתלוצץ, אבל כשבקש מאתה לצרור את חפציהם, החליטה חנה, כי נטרפה דעתו עליו, ותפן לעזרה קודם כל לחמיה וגם לרופא, אך ישראל היה כצור חלמיש. כשראתה חנה כי בעלה לא יזוז מהחלטתו, אז אמרה את המלה האחרונה:

״לא״!

ישראל לא נפתע גם מזה, ויגד לה, כי נכון הנהו לנסוע עם ילדיו בלבד.

– לא, גם את הילדים לא אתן – קראה חנה במרץ.

גם לזה הסכים ישראל, בהכירו כי הצדק עם האם להשאר עם הפעוטים, ויחלק את הונו למחצה, חלק כחלק, לעצמו ולאשתו.

– ולהילדים? – שאלה חנה.

– אני אדאג להם כשיחיו אתי, כי גדול חפצי לחנכם בארץ אבותינו ובשפת האבות, ואם יש לך מטרות אחרות בנוגע לילדינו, בודאי תדעי גם לגשם אותן.

כל חלופי דברים, כל טענות ותביעות לא הועילו, וישראל נסע בגפו.

* * *

בין החלוצים הראשונים שבאו להפרות את מדבר השממה, לא היה אדם מאושר מישראל, הנגעים והפגעים של ארצנו בזמן ההוא, נהפכו בעיניו ליתרונות.

לא היה בית לדור בו – הקימו אהל. ״זה יותר קרוב להטבע״ – אמר ישראל. אם לא היה מים – שתה חלב, וגם הספיק לכל שאר החלוצים שהיו אתו. קנה קרקע – וחלק ממנה לכל מי שרצה לעבדה, וגם ישראל בעצמו עבד.

אשתו בימים הראשונים, עוד הוסיפה לכתב לו, בחשבה, כי יחזור מדעתו וישוב הביתה. אך בכל מכתב הוא היה משיב באחת: ״ביתנו פה בארץ״…

סוף סוף פסק חלוף המכתבים ביניהם. חנה מצאה לה עבודה בתרגומים, כי ידעה שפות לועזיות, והרויחה די מחיתה היא. מכספו, שהשאיר בידה, היא חנכה את הילדים. ותמיד עוד היתה מצפה לפלא או לנס, שישיב לה את בעלה ולילדיה את אביהם.

* * *

ימים עברו, ושנים חלפו. הילדים גדלו ויתגעגעו לראות את אביהם, לראות את הארץ שהוא יושב בה, ושאומרים, ״כי היא ארץ כל היהודים״. כשהחליטו הבנים לנסע לארץ ישראל, לשם בקור, הפצירו באם להלוות אליהם.

ומה שלא רצתה חנה לעשות בשביל בעלה, עשתה למען ילדיה. הם באו לארץ, והתחילו לבקש אחריו. מי שהוא אמר, כי לישראל אין מקום קבוע והנהו עובד נודד, ואפשר שהוא עובד כעת במושבות יהודה. אחר אמר, כי בסתיו היה ישראל בשומרון, ובגליל העליון בקיץ וחזר שוב ליהודה באביב.

אחרי מאמצים רבים, מצאוהו בחיפה. הפגישה היתה לבבית בין האב והבנים, אך קרירה בין הבעל ואשתו.

שמח ישראל לראות את ילדיו מבוגרים בארץ אבות. כל מיני מחמאות פזר לאשתו בעד חנוכם הגופני והרוחני המעולה. על פי דרישת הילדים, התישבה כל המשפחה תחת גג אחד.

לישראל לא נשאר כל רכוש חוץ מתרמילו בידו וילקוטו על גבו. אבל חנה הביאה אתה שארית הכסף, וְרִהֲטָה את דירתה הקטנה בטוב טעם ונוחיות.

* * *

באחד הימים נעלם האב והודיע למשפחתו, כי הנהו פועל באחת המושבות ושלא יבקשו אחריו ולא יחזור לביתו, כי אינו מסוגל עוד לחיות חיי משפחה, בבית שדלתותיו נסגרות וחלונותיו מכוסים בוילונות, במקום שהשעון דופק בלי הרף ומכריז את שעותיו יומם ולילה והשולחן ערוך חמש פעמים ביום, כמו למשתה או זבח משפחה. חיים כאלה בשבילו דומים לבית הסהר, והוא שואף לחופש ורוצה לגמור את שארית חייו כמנהגו הוא – ואתם הסליחה.

חנה הבינה את המצב ושאי אפשר לשנות בו דבר, והילדים נתנו הצדק לאביהם: ״התרגל ככה משך שנים רבות ואינו יכל אחרת". דבריהם אלה שמשו קצת כעין תוכחה להאם: ״מדוע לא נסעה אתם לארץ יחד עם אביהם״.

האם הטובה קבלה גם זה באהבה. בתה מצאה עבודה בתל־אביב, ובנה, הסתדר בירושלם, וגם חנה בקשה דבר מה להתעסק בו, כדי למלא את הריקנות שבחייה, ולהקל על בנה את הספקת ביתם. לזמן־מה, קבלה משרת מורה בבית ספר למלאכה, אך מסבת אי ידיעתה את השפה העברית, נאלצה לעזב את עבודתה, ותתמסר כולה ללמוד הלשון, וחשבה: ״יהיה לישראל נחת רוח מזה״, כי הרגישה תמיד, שהנה חיבת משהו למי שהוא, ולא ידעה ברור מה שם הדבר.

* * *

הימים והחדשים עברו בלי כל חליפות. יום אחד חזר הבן מעבודתו עצוב וחוֵר ולא נגע בסעודה הטובה שהכינה לו אמו בכל כך אהבה, באמרו כי ״אין לו תאבון״. וכשהוסיפה האם לחקרהו ורצתה גם לקרא לרופא – אמר לה הבן, כי זה אינו כלום, יעבור וסוף סוף הודה כי יש לו צער גדול, בשורה רעה מאביו… הדמעות שמו מחנק לגרונו, והיא הבינה: ישראל מת.

באה גם הבת מתל־אביב, גם לה נודע הדבר ושלשתם ישבו על הארץ ״שבעה״. כל ידידיהם ומכיריהם באו להביע את השתתפותם בצערם.

בדומית נפשה נתנה חנה דין וחשבון לעצמה, מכל המעגמה שהיתה בחייה: הנה היא מתאבלת על בעל שהיה זר לה לגמרה. היא לא מלאה את חובתה למי שהיה אבי ילדיה, וגם לא להילדים עצמם. תמיד היא רואה תוכחה אלמת בעיניהם, וכל אהבתם אליה – רק צדקה. ולגבי עצמה גם כן נשאר חוב גדול שלא ישולם לעולם.

חנה נוכחה להכיר, כי חייה היו מחוסרי מטרה ותעודה והנם לא יותר מהמשך מעגמה גדולה אחת שטרם נגמרה. ולא רצתה האם שזה יטביע חתמו האחרון על בַּחֲרוּת שני ילדיה, שהיתה להם כל הזכות לשאף לחיים שלמים. ולכן החליטה חנה להתרחק מהם, ותתישב באחת הנקודות הרחוקות, אשר שם איש לא הכירה. היא היתה חובשת במקצעה וחשבה להביא תועלת לקבוץ. אך גם שם נשארה זרה לרוח החלוצי של המתישבים, ומתאונם הקנאי, אהבה זו למולדת, נדמה מופרז ומוגזם בעיניה.

* * *

באחת מלילות החרף הגשם היה מקלח בחוץ, הרוח מילל ומנסה להתפרץ להצריף דרך החלונות והדלתות, אחד החלוצים ספר מעשיה על אדות ״השומר ישראל״ חלוץ המופתי וכלאגדה הקשיבו כלם, גם על דבר הקרע שהיה בינו ובין משפחתו, שלא הבינה לרוחו, ספר.

ומי הבין אותה? שאלה חנה חרש את נפשה המעונה – איש, אפילו לא היא בעצמה…