ציור קולטורי יפה, מענין ומלבב מאד

מחיי החיות והתקדמות האדם.

על פי קרל אולד

 

א    🔗

היה היה זה לפני שנים רבות, רבות מאד.

וזה היה בארצות החמות, אשר השמש זרחת שם באור יותר חזק, הגשם היורד שם יותר עב מאשר פה בארצנו, וכל החיות והצמחים יאריכו שם ימיהם יותר, יען כי לא ידעו שם את החרף וידו הקשה.

היער היה מלא תנועה ושאון החיים.

הזבובים לא חדלו לזמזם בעת אשר רבים מהם נפלו טרף לשני האנקור, והאיה כנוקמת נקמת הזבובים התנפלה על האנקורים ותטרפם בלי חמלה, הדבורים עפו מפרח אל פרח ותאספנה את מיץ דבשם, האריה שאג, הצפרים שרו, הנחל המה, העשב גדל, העצים רעשו ויניעו בענפיהם, בעת אשר שרשיהם מתחת שתו מצו את לשד הארץ, והפרחים נתנו ריחם ויפרחו.

לפתע פתאם קמה דמיה איומה בכל היער, דומה היה כאלו עצרו כל אשר בו בעד רוח נשימתם ויעמדו דומם לתור בעיניהם אחרי דבר מה. נדמה רעש הענפים, הדודה התעוררה מחלומה ותבט בתמהון אלי על, האריה הרים ראשו ויעמד מחריש ומשתאה, הצבי פסק ללחך את העשב, הנשר במרומי האויר עמד במעופו על אברתו, והעכבר הקטן יצא מחורו ויזקף את אזניו.

אל היער באו שתי בריאות חדשות, שונות מכל אלה אשר בו, ואיש מהם לא ראה אותן מעודו

הן הלכו קוממיות, מצחן גבוה, עיניהן בהירות, ובלכתן אחוזות יד התבוננו אל כל אשר מסביב להן, כאלו לא ידעו אל איזה מקום הובילון רגליהן.

– מי ומי אלה? שאל האריה.

– חיות הן, ענה הצבי, אמנם יכלות הן ללכת, אבל לכתן משונה מאוד, מדוע לא תקפצנה על ארבעתן אם ארבע רגלים להן? הלא על ארבע יקל יותר ללכת.

– הבל הבלים, קרא הנחש, הן לי אין רגלים כלל ובכל זאת ארוץ ארחי, כמדומה לי, ככל אלה אשר רגלים להם.

– ואני, קרא הזמיר, אינני מאמין כלל כי חיות הן, כי גם נוצות גם שער אין להן, ומעט השער אשר על ראשן במה נחשב הוא.

– לו היו להן קשקשות, קרא זאב המים בהרומו רגע על פני מי הנחל.

– יש המסתפקים בעורם לבד, קראה תולעת הגשם בקול דממה דקה.

– גם זנב אין להן, קרא העכבר, חיות לא היו מעולם.

– הן גם לי אין זנב, ענה הצבי, ומי יכזבני לאמר כי לא חיה אני.

– ראו נא… הביטו נא! קרא האריה, הנה לוקחת אחת מהן אבן באחת כפותיה הקדומות… כזאת לא יכלתי אני לעשות.

– זאת איננה אמנות, ענה הקוף ארנג אוטנג, אבל יכל אני להרגיע רוחכם כי שתיהן באמת חיות הנה, איש ואשתו, ההולכים על שתים וקרובים־רחוקים הם לי במשפחה.

– ומדוע איפו אין אדרת שער על בשרם? שאל האריה.

– אולי פשטוה מעליהם, חשב ארנג אוטנג.

– מדוע לא תקדם פניהם בברכת שלום? הוסיף האריה לשאל.

– יען כי אינני יודע אותם, וגם לא אמצא חפץ להתודע אליהם, אני כבר שמעתי על אדותם… מין קפים עניים הם, חדשים מקרוב באו, הנני להושיט בחפץ לב תפוח להם בהצק להם הרעב, יותר לא אוכל לעשות בשבילם.

– כנראה יערב בשרם מאד לחיך, אמר האריה, חפץ הייתי לטעום את בשרם אם טוב הוא באמת.

– בכל לבי אני מסכים לחפצך, ענה ארנג אוטנג, הם לא יתנו כל כבוד למשפחתי, וגם אחרית רעה נשקפה להם.

האריה קם מרבצו וילך להתנפל עליהם, אך בהגיעו אליהם עזבהו רוחו, העשוי לבלי חת, מבלי ידע בנפשו מה היה לו, כי לשניהם היו עינים נפלאות וילכו דרכם בעוז ובטחה, וזה נתן לו להאמין כי כח טמיר ונעלם להם. שנים וצפרנים להם אשר אין לשית אליהן לב, אבל איזה כח נשגב בודאי צפון בהם.

ובראש מורד לארץ עבר מעליהם.

– מדוע זה לא תטרפם? שאלתהו הלביאה.

– אינני רעב עתה.

הוא כרע רבץ בתוך העשב ויעש את עצמו כאלו לא ישית אליהם לב כלל, כמהו עשו גם שאר החיות, אבל מנוחת כלן היתה רמיה, גם אחת מהן לא הסיחה דעתה משתי החיות החדשות ותתענין בהן.

ובין כה וכה עשה ההולך על שתים את דרכו עם אשתו הלאה, ובכל אשר הוסיפו ללכת כן התפלאו על יפי הארץ והדרה, הם לא ידעו כלל את הרשם אשר עשו בהגלותם, ולא שמו לב אל החיות השומרות את צעדיהם, בכל מקום בואם הניעו העצים זה אל זה בראשיהם ויתלחשו ביניהם, הצפרים לוו אותם מעל לראשיהם במרומי האויר, ומעל כל עלה וענף הביטה עין סקרנית אחריהם.

– פה נבחר לנו מקום לשבתנו, אמר ההולך על שתים לאשתו, ויור באצבעו על כר קטן ונהדר, אשר נחל ילפות ארחו בין שיחים ופרחים.

– לא פה, קראה אשתו, ותרץ אל היער הקרוב, אשר צל פרוש מתחת לעציו ועשב רך יכסה אדמתו מסביב.

– מה נעים צלצול קולם! קרא הזמיר, עשר מעלות להם בקול עלי.

– לולי היו גדולים כל כך כי עתה בקשתים לשים קנם על ידי בתוך הסוף, אמר מזמר הסוף.

שתי החיות החדשות הלכו הלאה וימצאו כר שני, אשר נראה להם יותר יפה מן הראשון ולא ידעו להחליט איפה לבחור מקום לשבתם, והנה בא לקראתם כלב צולע, אשר נגפה רגלו באבן חדה, הוא חפץ לסור ולעבור מפניהם ולא יכל, אשת ההולך על שתים עצרתהו ותתבונן אל רגלו הפצועה.

– הנני להושיעך, חיה עניה, אמרה אליו, גם רגלי נפצעה פעם אחת וארפאנה בירק ידוע.

הכלב הבין כי טובתו היא דרשת, ויעמד במנוחה, בעת אשר היא רצה להביא לו את הירק, וההולך על שתים העביר ידו על גבו, סלסל שערו וידבר אליו דברים טובים, האשה שבה עם הירק ותניחהו על מקום הפצע ותחבש את רגלו בקנה עשב.

– עתה ירוח לך, אמרה האשה, וכעת מחר כבר תוכל לרוץ על רגליך, כתמול שלשום.

הם הלכו להם, אבל הכלב עמד על מקומו, הביט אחריהם ויניע בזנבו, החיות נגשו אליו.

– הדברת עם הזרים? מה אמרו… מי הם? שאלוהו כלן פה אחד.

– טובים הם מכל החיות אשר ביער, ענה הכלב, הם חבשו את רגלי הפצועה ויסלסלו בחבה את שערות גבי, את זה לא אשכח להם לעולם.

– הם חבשו לכלב את רגלו הפצועה… הם סלסלו בחבה את שערות גבו!…

החדשה הזאת עברה בכל היער מפה אל פה, העצים התלחשו, הצפרים נאנחו ויניעו בראשיהם, ההולכים על ארבע רצו ותעבירנה את השמועה, והזמיר השמיע את הדבר בקול זמרתו, החיות החדשות הלכו הלאה ויסיחו דעתם מן הכלב.

באחרונה יגעו בלכתם ויבקשו לשבת ולנוח, כופפו את קומתם אל המעין לשתות ולרות צמאונם ויצחקו בראותם את דמות פניהם בעין המים, למאכלם קטפו להם פרי עץ מלאים עסיס ויאכלו וישבעו, וכבא השמש שכבו לישון בתוך העשב הרך ויישנו יחד שנה חזקה. לא רחוק מהם רבץ הכלב אשר הלך בעקבותם, את ראשו שם בין כפות רגליו הקדומות ולא גרע עינו מהם.

הירח עלה על פני חוג השמים ויאר במלא אורו לפני השור הבא לבקרם, הוא שלח את אורו ישר אל פניו הגדולים.

– בו! געה השור.

– בה! ענה הירח, מה יש לך לשלח בו את מבטי עיניך?

– הנני מתבונן אל אלה השנים השוכבים וישנים פה, ענה השור, היודע אתה אותם?

– כמדומה לי אשר לפני שנים רבות, רבות מאד, התהלכו עלי ברואים דומים לאלה, ענה הירח, אבל לא אוכל להגיד זאת בהחלט, במאת אלף שנים האחרונה רפה מעט כח זכרוני, כבר קשה עלי גם לכון מהלכי הרב על פני חוג הרקיע.

– כן, גם אצלי כח הזכרון איננו חזק כל כך, ענה השור, אבל אני מפחד מאד.

– מפניהם? שאל הירח.

– כן, ענה השור, אבל לא אדע לבאר סבת פחדי, אין נפשי אל הברואים האלה.

– רמוס והמת איפו אותם, אמר הירח.

– זאת יבצר ממני לבדי לעשות, ענה השור, אולי אמצא מי אשר יעזור לי.

– לעזרתי אין לך לקות, אמר הירח, אני אינני מתענין בהם כלל.

הירח חלף הלך לו. השור עמד על מקומו, העלה גרה ויוסף לחשוב.

– השנים הם? שאל השה בהפנותו את פניו הארוכים אל השור, ולפתע פתאם היה כל הכר מלא תנועה וחיים.

כל החיות אשר שמרו את צעדיהם נראו על הכר ההוא, גם אלה הישנים ביום ולא ישחרו לטרף, גם אלה אשר לאור השמש יעשו מעשיהם, אין גם אחד אשר זמם לעשות רעה לרעהו. אריה וצבי, זאב ושה, חתול ועכבר, סוס ושור, ועוד הרבה עמדו יחד, הנשר ישב בראש אמיר בין צפרים קטנות, התרנגול עמד על גל נמלים בקרבת השועל, הקוף ארנג אוטנג ישב על עץ נמוך ויאכל תפוח, ומתוך הנחל זקפו אוזים את צואריהם.

– בהאספנו פה כלנו נוכל איפו להועץ יחד, אמר האריה.

– השבע אתה? שאלהו השור.

– שבע הנני, ענה האריה. היום בלילה שוררת אהבה ואחדות בין כלנו.

– אם כן, קרא השור, אחוה דעתי כי עלינו להכות נפש שתי החיות החדשות האלה בלי שום טענות ומענות.

– מאין באה לך מחשבה כזאת? שאל האריה, הן יציר שלום אתה, הרועה באחו ובנפש כל חי לא תגע לרעה ואיך נהפכת פתאם לשאף דם?

– לא אדע לבאר זה, ענה השור, אבל מרגיש אנכי כי ימים באים והיינו מכרחים לקום עליהם ולהכותם נפש ולא נוכל להם, אסון ימיטו עלינו, חיות רעות הן, ואם לא תשמעו לעצתי הפעם ונהמתם באחרונה.

– גם דעתי כדעת השור, קרא הסוס, טרפם, הכום, אבדום מן העולם! ובמהרנו זאת לעשות נטיב יותר לנו.

– הכום, המיתום! קראו השה, העז והצבי פה אחד.

– עשו, עשו זאת! קראו האוז והתרנגל.

– מעודי לא שמעתי כזאת, קרא האריה בהתבוננו אל כל העומדים עליו, פלא הדבר כי החיות היותר נחות ורכות הלב שבכל היער מתנקשות בנפש הזרים האלה, הגידו, מה עשו לכם? מדוע זה אתם מפחדים מפניהם?

– גם אני לא אדע לבאר זה כמו השור, ענה הסוס, אבל גם אני מרגיש כמהו כי מסוכנים הם לנו, מרגיש אני זה בכל אברי.

– מרגיש אני כאלו פושטים את עורי מעלי בעלות זכרונם על לבי, קרא השור.

– ועלי תסמר שערת בשרי כאלו גוזזים את כל צמרי מעלי. קרא השה.

– ואני מרגיש כאלו נצלה אני באש ובשרי נאכל בכל פה, קרא האוז.

– גם אני, גם אני מרגיש כן, קראו התרנגל ובר האוז.

– נפלא הדבר מאד, קרא האריה, מעודי לא שמעתי כזאת, לא אבין כלל פשר הרגשותיכם, מה יכלים הזרים האלה לעשות לכם? הם הולכים בתוכנו ערומים ויחפים, לוקחים להם פה תפוח, שם איזה פרי אחר ולא יעשו כל רעה, הם הולכים על שתי רגלים כושלות ואתם על ארבע תלכו, ומהירים אתם יותר מהם, גם קרנים לכם. פרסות ושנים… ומפני מה זה אתם יראים אותם?

– עוד תתחרט, ענה השור, החיות החדשות האלה תאבדנה אותנו כלנו, הסכנה מרחפת על ראשך כמו עלינו.

– כל מורא ופחד רחקו ממני, ענה האריה בגאון, אבל האין גם אחד אשר ידבר איזה דבר טוב על הזרים האלה?

– לולי היו מבני משפחתי הייתי עושה זאת בחפץ לב, ענה הקוף ארנג אוטנג, אבל אין זה מן הנמוס להשתבח ביחס משפחה, הואילו ושמעוני, הניחו להם, אין כל דבר רע נשקף מהם.

– ואני יכל לספר גם בשבחם, קרא הכלב, כף רגלי נרפאה כליל מידם, מאמין אנכי כי חכמים הם מכלנו יחד. כל ימי חיי לא אשכח את הטוב אשר עשו עמדי.

– צדקת חביבי, ענה האריה, רע נאמן אתה, וכנראה ממשפחה כבודה מוצאך. אני אינני מאמין כלל כי הולכי על שתים אלה מסוכנים הם, ועל לבי לא יעלה כלל להרע להם, ה' ישמרני, בכל זאת אם אפגשם בעת רעבון אטרפם ואוכלם, זה ענין אחר, הרעבון גובר הכל, אבל היום בלילה שבע הנני ואני הולך עתה הביתה לישון, לילה טוב לכם אדוני!

לא היה גם אחד אשר מלאו לבו לדבר עוד דבר, דומם לעמת שבאו הלכה לה כל חיה לעברה, הלילה עבר ואור השחר של היום הבא נבקע ממזרח.

והנה לפתע פתאם באו במרוצה ובחפזון הסוס, העז והצבי אל האחו, אחריהם באו האוז והתרנגול, ובראש כלם רץ השור וקרניו נטיות אל המקום אשר ההולכים על שתים¹ ישנו שם את שנתם.

אבל ברגע ההוא קם הכלב וינבח בחזקה ולקולו הקיצו הישנים ויקפצו ממשכבם, ובעמדם בקומה זקופה, בלבן אבריהם ובהירות עיניהם לנגה אור השמש הזורחת עליהם, נפלה אימה ופחד על כל אלה אשר באו להתנפל עליהם, וימהרו וינוסו לעמת שבאו.

– תודה לך, מחמדי, קרא ההולך על שתים אל הכלב ויסלסל שערו בחבה.

אשתו התבוננה אל רגלו החולה ותדבר אליו בחן בקולה הרך והנעים, הכלב לקק את ידיהם.

הם רחצו את בשרם בנחל, ואחרי כן טפס ההולך על שתים על עץ לקטף לו ולאשתו תפוחים לאכלה.

על העץ ישב ארנג אוטנג וילעס תפוח.

– סור מזה! קרא אליו ההולך על שתים ויאים עליו באצבעו, העץ הזה לי הוא, עליך זאת לדעת, אל ימלאך לבך לגעת אף בתפוח אחד לקטפו מעץ הזה!

– לעזאזל! קרא ארנג אוטנג, איך תרשה לך לדבר אלי דברים קשים כאלה? ואני דברתי טובות עליך, בעת אשר אמרו כל החיות להכותך נפש.

– ברח לך מזה, קוף נבזה! נתן ההולך על שתים עליו בקולו. הוא שבר ענף מן העץ ויך בו את ארנג אוטנג אחת ושתים מכות נאמנות ויבריחהו מעל העץ, ברוח והיליל היערה.

 

ב    🔗

הימים עברו, יום אחר יום חלף הלך לו.

ביער רבה העבודה, מקצה היער עד קצהו, הנקבות הטילו בצים או ילדו ועל הזכרים היה לבקש ולהביא טרף לנשיהם ולילדיהם, כל אחד דאג לנפשו מבלי לשים לב לגורל רעהו, אשר לא חפץ גם לפגשו.

החיות החדשות תרו להם מקום למנוחתם על אי אחד הנהרות. הם בחרו להם באי ההוא, יען כי בצאתם יום אחד מן היער בא לקראתם האריה, הוא אמנם סר מעליהם כמו בפעם הראשונה, אבל מבטי עיניו האיומים אשר שלח בהם החרידו מאד את לב אשת ההולך על שתים.

– הוא יטרפנו עוד, אמרה אל אישה בחלחלה, לא ארהיב בנפשי עוד העוז לשכב באחו ולישון במנוחה. ויבקש וימצא את האי ההוא ומענפים וצמחי עשב עשה שם סכה לשבתם. בכל יום בבקר עברו את הנהר ויקטפו להם פרי עץ ביער ובלילה ישנו בסכתם.

החיות כבר התרגלו בהם ותדברנה אדותם רק לעתים רחוקות, זלתי הכלב אשר לא שכח לבא בכל יום אליהם אל האי ולנבח להם את ברכת הבקר, וארנג אוטנג הלשין עליהם בכל מקום באו.

– מי זה ישית לב לכל דבר ריב ומדון אשר יפול במשפחה, ענה הצבי.

בלילה אחד נולד בן לחיות החדשות.

– ילד נולד להולכי על שתים! ספר האנקור, אשר בא בכל פעם אל האי ויספר משם חדשות לבקרים.

– אעופה נא שמה ואראה גם אני את הילד, אמרה הזמירה, אפרוחי יכולים להשאר לבדם חמשה רגעים גם בלעדי.

– השועל חלף הלך לו ויכולה גם אני לעזב את אפרוחי, אמרה האוזה.

במורד הנחל נקבצו ובאו המון סקרנים.

כל הנשים עזבו את ביתן ואהלן ותבאנה לראות את בעל שתי הרגלים הנולד. האם הצעירה ישבה לפני הסכה על העשב הרך והילד בחיקה, ואישה ישב על ידה ויאכל.

– גבר הוא ככל הגברים, אמרה הצביה, לא טוב הוא מהם.

– יש גברים גרועים עוד ממנו, אמרה החפרפרת, בעלי אכל את ילדיו בהעלימי רגע עיני מהם.

– כל הגברים לא יצלחו למאומה, אמרה השממית, אני אוכלת את הבצים מיד בהטילי אותם.

– אנא חדלנה מספורי הבליכם, קראה הזמירה. אני רק זאת אומרת, כי יכל היה לשיר לפניה איזה שיר, כן יעשה אישי תמיד.

– הבטנה אל הילד מה נחמד הוא! קראה מזמרת הסוף.

– ילד קטן ודל, ענתה הצביה, לא יוכל לעמד עוד על רגליו, ולפי דברי האנקור נולד עוד אתמול בערב בשעה האחת עשרה, שעה אחת אחרי הלדת בני כבר היה מקפץ על האחו.

– כזאת לא ראיתי מעודי לשאת תולעת קטנה כזה על הזרוע, קראה חית הכיס. לו היה ילדי כי עתה שמתיו בכיסי ואשאנו עד אשר יגדל, כנראה אין כיס לאשה העניה הזאת.

– הנה כבר יכל הוא לראות! קראה הדגה מתוך הנהר. ילדי עורים תשעה ימים תמימים אחרי הולדם.

– אבל עליכן לשים לב כי ברואים אמללים הם, קרא ארנג אוטנג, רע מאד תמיד גורל הילדים בהולדם לאבות עניים כאלה.

הממשלה צריכה למהות זה.

– מה קטן ורך הוא! קראה הזמירה, אבל נעים הילד ויפה הוא מאד זאת יכולה כל אם לראות. הוי, אשה ההולכת על שתים! פנתה אל האי ותקרא: צריכה את לכלכל את בנך בתולעים, אז ישמן בשרו, יעבה ויגדל.

– וצריכה את לשמור, למען ה', על ילדך לבלתי יתקרר בלילה, הוספה מזמרת הסוף, שכבי עליו וחם לו.

– אל תשיתי לבך כלל לדבריהן כלן, קראה הצביה, אל תדאגי לילדך כלל אם אך די חלב לך להניק אותו, כי אין טוב לילד מן החלב. גם הושיבי אותו על העשב למען ילמד ללכת ולרוץ. זה צריכים הילדים להתרגל בילדותם.

אשת ההולך על שתים התבוננה חליפות בילדה ולא שתה לבה לכל דבריהן. הילד כבר ינק לשבעה והחל לצעק ולפרכס בידיו ורגליו. ההולך על שתים לקח את הילד, הגביה אותו למעלה ויצחק אתו.

– האח, מה נעים הוא! קראה מזמרת הסוף.

– כן, נעים הוא, ענתה הצביה, אבל אבותיו גאים הם, לילדינו לא ישימו לב כלל, ובדברה פנתה אל האי ותקרא: בדעתי אחזיק כי החלב הוא המזון היותר טוב לילדים. ואם ימעט לכם הנני לעזר לכם בחלבי, ילדי יחידי מת זה מקרוב ודי חלב לי בשדי.

כלן מהרו לשוב לבתיהן, פן יקדמו בעליהן לבא ונודע להם כי שכחו את חובתן לילדיהן ותעזבנה אותם לבדם.

– הנני הולך להביא מעט תפוחים או איזה פרי אדר, אמר ההולך על שתים לאשתו, יכל להיות כי אתמהמה מעט בדרכי ואחרתי לשוב, כי מכל העצים אשר במקום הזה כבר קטפנו פרים.

– אל נא תאחר לבא, אמרה אליו אשתו, הלא ידעת כי עתה לא אוכל עוד להשאר לבדי.

הוא עבר את הנהר ויעלם ביער, וכעבור שעה שב ובידו איזה תפוחים קטנים אשר מצא בדרכו.

נפשם ירעה להם על הדבר הזה, כי כבר הציק להם הרעב, הם ישבו להועץ אולי יש למצא איזה דבר מאכל אחר במקום הזה להשקיט רעבונם.

בנטות היום לערוב לא מלאם לבם לעזוב את האי.

– היום בערב ראיתי את השפיפון בצודו דג גדול ויאכלהו, אולי אוכל לעשות כמהו גם אני, אמר ההולך על שתים.

– נס נא, ענתה אשתו, כי לבקש ולמצא לנו אוכל זה ראשית דאגתנו.

הוא ירד אל החוף ויצד בידו זאב מים בעת אשר שחה לדרכו, בהחזיקו בו השליכהו אל האי, הדג פער פיו לשאף רוח ויליל ויצעק: הוי.. הנה.. עזרה!

אבל בעוד רגעים מעטים שכב בלי רוח חיים, וההולך על שתים עם אשתו אכלוהו בתיאבון גדול.

– הבא לי גם מחר דג כזה, אמרה אליו אשתו, כבר קצה נפשי בתפוחים.

ביום המחרת ירד שנית אל החוף ולא עבר זמן רב וירא דג שמן וטוב שוחה ועובר לפניו, אבל בשלחו ידו לאחוז בו קדמהו השפיפון ויחטפהו לנפשו.

– החפץ אתה כי אגרשך מזה, שודד חצוף? נתן ההולך על שתים עליו בקולו, ויכהו מכה אחת אפים.

– שודד הנני אתה אומר? קרא השפיפון בחמה ויחרק שניו הלבנות, הנהר הזה לי הוא, לי היה עד כה, אני בחרתיו לשבתי טרם בואך הלום.

ההולך על שתים מהר לעלות מן המים ויקח אבנים גדולות, ויסקל בהם את השפיפון, ואחת האבנים פגעה בזנבו ותפצעהו עד שפך דם, השפיפון מהר לברוח על נפשו, בעת אשר ההולך על שתים צד לו דג אחר ויביאהו לאשתו.

כצאת השפיפון בחשכת הלילה ממחבאו ישב אז ארנג אוטנג שם וינד לו בראשו.

– ראיתי את כל המוצאות אותך, אמר ארנג אוטנג אליו, אני ישבתי בעת ההיא בראש עץ וראיתי בהשליכו בך אבנים ומי הנחל אדמו מדמך, גם עמדי הרע לעשות, הכני ויגרשני מעל העץ באמרו כי העץ ופריו לו הם, ואני והוא בני משפחה אחת אנחנו.

– לו יכלתי לו, קרא השפיפון ויחרק שן, אבל קטן הנני מאד.

– תבא עת תבא עצה, נחמהו ארנג אוטנג, נתגבר עוד עליו ויכלנו לו.

 

ג    🔗

השמש בערה באש לוהט והחום גבר בארץ עד מאד.

בעצים ובשיחים הורידו העלים את ראשיהם, העשב נבל וייבש עד כי ברב עמל מצא לו השור איזה ירק דשא, המים בנהר נתמעטו עד אשר הכרחו הדגים למלט נפשם אל קרקעו, ומי הנחל כבר יבשו עד תמם, החיות רצו לבקש ולמצא צל ומחסה להן ותשאפנה לרוח.

גם להולך על שתים לא היה טוב מלהן.

האחד אשר לא ידע כל מחסור בעת ההיא וייטב לו מאד היה הנחש, הוא השתרע לארכו תחת השמש הלוהטת וימצא את החיים לנעימים מאד.

– אל תחדלי, שמשי, לשלח קרני אורך! קרא בעונג אל השמש, כל אשר תוסיפי לחמם וללהט ייטב יותר, עתה מתחיל אני להרגיש כי חי אני.

אבל יום בא וירד גשם.

ולא גשם כזה אשר יכולים להסתר ממנו בשער בית או תחת מחסון ולחכות עד אשר יחדל, שבר ענן היה, אשר כסה את עין הארץ, והגשם ירד יום אחר יום, כאלו לא היה כלל בדעתו לפסוק, ויתופף על העלים היבשים בקול מחריש אזנים, הנהר עלה על גדותיו, הנחל הקיץ לחיים חדשים ויהמו ויחמרו מימיו כמקדם, כל הארץ היתה דומה לפי צמא אשר פער לשתות ולשתות מבלי יוכל להשקיט צמאונו.

שמחה וששון שררו מסביב.

העצים הרימו ראשיהם ויחדשו כחם להוציא פרי תנובה, העשב עלה ויכס את הארץ בירק מצעו, הפרחים הוציאו ציצים חדשים. קול הצפרים נשמע בכל היער והדגים בנהר הכו בשמחה על פני המים בזנבותיהם. ההולך על שתים ישב עם משפחתו לפני סכתו וישמחו.

והגשם הולך ויורד מבלי הפסק.

בעלות הנהר על גדותיו ירא מאד ההולך על שתים לבל יכסו המים את אי מושבו, מי הגשם כבר הרטיבו את גג סכתו מקצהו אל קצהו.

– הילד נמוג מקור, אמרה אליו אשתו.

הם החליטו לעזב את האי.

ברב עמל עברו את מי הנהר העמוקים וילכו בדרך האחו הרטוב, בנשאם חליפות את ילדם על זרועותיהם. באחרונה מצאו עץ, אשר יכלו לשים משכנם עליו, הם קלעו להם ענפים לגג על ראשם ויכסוהו בעשב וירק דשא וירוח להם.

– עתה לא יוכלו המים להגיע אלינו, אמר הוא.

– אבל הגשם יחדור אלינו דרך הגג, קראה אשתו, הילד נמוג מקור וגם אני.

– הוא הדבר אשר דברתי תמיד, קרא ארנג אוטנג בעליצות נפשו, אדרת שער וכל מאום אין להם, אחרית רעה נכונה להם.

– צריכה את, גבירה, לכלכל את ילדך בתולעים, קראה הזמירה אליהם אל העץ, והיה חזק ובריא, ילדי כבר גדולים הם כמני.

לוא הושבתם אותו על הארץ ונתתוהו לקפץ הנה והנה כאשר יעצתיכם, אמרה הצביה, כי עתה לא צריך היה עוד לעזרתכם.

– שבי עליו וחם לו כאשר אני עושה לילדי, אמרה מזמרת הסוף.

אשת ההולך על שתים לא ענתה אותם דבר, היא לא גרעה עינה מילדה הרועד מקור.

– כנראה הוא יצור מפונק מאד, אמר הקפוד, ה' ישמרני… את הנעשה אין להשיב, אבל המביא ילדים לעולם צריך לגדלם ולחנכם כראוי, יכולים לשער, ילד שכבר הוא בן חצי שנה ועודנו צריך לאמו… אוי לאותה בושה! בשבטים צריכים לגרשו לרחבי העולם!

– לשוא נשחית דברינו אם שומע אין לנו, אמרה הצביה, וכאשר יציעו להם משכבם כן יישנו.

בדברן הלכו להן, אשת ההולך על שתים ישבה על העץ, הגשם ירד בזעף והילד צעק מקור.

– ראה נא את השה התם העומד למטה ורועה באחו, אמרה אל אישה, מה חם לו באדרת שערו, בעת אשר ילדי, היפה והנחמד שוכב פה ורועד מקור.

ההולך על שתים שמע את דבריה ולא ענה דבר, זמן רב ישב דומם ויחשוב מחשבות, אחרי כן ירד מעל העץ, ישב תחתיו ויוסף לחשוב, הגשם ירד עוד בעוז, למעלה על העץ צעק ילדו הקטן מקור ובאחו מתחת רעה השה.

ויתעורר ההולך על שתים ויקם ויקרב אל השה, בלכתו הרים אבן חדה ויסתרנה בכף ידו וילך אט, לבלתי ירגיש השה, ויתנפל עליו.

– מה, מה! רצח!.. עזרה!… הנני מת… צעק השה.

ההולך על שתים המית את השה באבן אשר פגע במצחו, ובהכריעו אותו לארץ אחזהו בצוארו וימשכהו ויעלהו על העץ מקום משכנו, באבן חדה עשה חור בעור השה ויחל לפשטו בצפרניו, אשתו באה ותעזרהו, ואשר לא יכלו בצפרניהם עשו בשניהם, וככלותם מעשיהם שמחו מאד ויהיו מאושרים בעיניהם.

– מה טוב ומה ערב בשרו לחיך² קרא הוא.

– טוב וערב מאד, ענתה היא אחריו, עתה נביא לילד את האדרת ואחר נאכל את יתר הבשר.

ההולך על שתים שתה את דם השה ויאכל את בשרו.

– עוד לא הרגשתי בי כח מעודי כמו עתה, קרא הוא, יבא נא עתה האריה וראה את כחי ועזוז גבורתי!

הם פשטו את עור השה ויחתלו בו את הילד, אשר עד מהרה חם לו ויישן, אחר כן ישבו לאכל את הבשר הנותר, ובכל נתח בשר אשר לקחו אל פיהם הרגישו כי כח חדש נוסף להם, הם לא שתו עוד לבם לקור ולגשם כי אם ישבו וידברו בענג על דבר העתיד.

– גם אני חפצה באדרת שער שה כזאת, אמרה היא.

– אל תדאגי, ענה הוא במוצצו ליח עצם שמן, אדרת כזאת לא תחסרי, אם לא אמצא חיה אחרת אשר שערה יותר רך ומחמם.

– הנה גם אני חפץ באדרת. התדעי? יכולים אנחנו לעשות יריעות מעורות כאלה ולמתוח מעל לראשינו להסך בעדנו מפני הגשם. מחר אצא לבקש שיות, אמיתם ואביאם הנה.

– ואת בשרם נאכל, גמרה היא.

– כן, כן, ענה הוא, בשר נאכל בכל יום, טוב מאד כי באה מחשבה כזאת בלבי, בדגי הנהר כבר קצה נפשי.

– אבל השמר לנפשך כי לא יקרך כל רע, אמרה היא.

– זאת ידעתי, ענה הוא, מחר בבקר ארד אל הנהר ואספתי לי חלוקי אבנים, פן תאבד ממני האבן אשר בידי, השומעת את את אשר עלה על לבי?… אני אקשר אבן בקצה ענף… אקשרנה היטב בקצה ענף ארוך, באופן כזה אוכל לפגוע בשה מרחוק… אשליך עליו את הענף עם האבן הקשורה בקצהו והמתיו, כלם יראו מפני בשמעם כי המתי אחד מהם.

בעת ההיא, בדבר ההולך על שתים עם אשתו התאספו כל חיות היער לאספה כבלילה ההוא בהגלות נגלו לעיניהן החיות החדשות.

– ההולך על שתים המית את השה! קרא האנקור ויעף בכנפים פרושות ורטובות מגשם להודיע את הדבר ברבים.

– ההולך על שתים רצח את נפש השה, העז והשור! קרא הערב ויך בכנפיו הרטובות.

– הס!, קרא השור, הודות לאל עודני חי, אבל צפוי אני לכל רע.

– ההולך על שתים הכה נפש כל חי אשר ביער, הוא יושב ואוכל את בשר האריה, התלחשו ביניהם קני הסוף.

כל החיות נקבצו ובאו אל האחו לחקור את הדבר, ובתוכם האריה נטוי ראש בגאון.

– מה זאת נהיתה? שאל האריה.

– הרשאי אני לענות? קרא ארנג אוטנג בהגביהו אצבעו, אני ישבתי שם בראש תמר ואראה הכל בעיני, אוי לעינים שכך רואות!

– כשאתה לעצמך הנך יציר נקלה, אמר האריה, בצאתך להרשיע את הקרוב לך במשפחה.

– התיחשותנו זה אל זה במשפחה רחוקה מאד, ענה ארנג אוטנג, רחוקה עד מאד, ולפסול משפחה אראה את הולכי על שתים אלה. הנה ישבתי אז על העץ וארא בהתנפלו על השה וירצחהו וימשכהו על העץ מקום מושבו ויפשוט את עורו, אשתו עזרה לו וישבו שניהם ויאכלו את בשרו.

– לא יותר? שאל האריה, כמה שיות כבר טרפתי אני בצאתי לצוד ציד, עתה ינעם יותר לחכי בשר צבאים, ומדוע לא יאכל גם ההולך על שתים נתח בשר כאשר תתאוה נפשו?

– אם רשאי אני, חפצתי להזכיר את דברי אשר אמרתי במקום הזה באספתנו האחרונה, אמר השור, אתה דברת אז טובות עליו, כי לך לא יהין ההולך על שתים לעשות כל רעה, אבל אנחנו כלנו צפויים אל אסון גדול אשר ימיט עלינו, ומבלעדי זאת ימים באים והכרית אכל גם מפיך, כי בהולד לו ילדים רבים יצטרך לשיות רבות.

– אבל עוד ישארו השורים, ענה האריה ויגלה בצחוק חמה את שניו האיומות.

– אמנם כן הוא, ענה השור בהסוגו אחור צעדים אחדים בזהירות, עתה נוגעת הרעה באמת אל השורים, אחרי טעמו פעם אחת טעם דם, פניו האיומים פני חית טרף, וכמדומה יש עוד אחרים זולתי אשר בשרי יערב לחכם.

– המ… קרא האריה, אולי צדקת, הבה ננסה הפעם לקחת דברים אתו.

ויקם ללכת, וארנג אוטנג קפץ לפניו להורותו הדרך.

– הואילה נא, הנה, קרא אל האריה.

האריה עמד תחת העץ אשר ההולך על שתים ישב עליו, וכל חיות היער נקבצו ובאו לראות ולהתבונן.

– הולך על שתים! קרא האריה וישאג בקולו האדיר.

לקול רעמו נמוגו כמעט כלם מפחד, האריה הכה בזנבו ויור מבטי עיניו אל העץ למעלה, אבל אין קול ואין קשב, הוא קרא פעם שניה ואין עונה.

– הברואים עזי פנים האלה, אמר ארנג אוטנג.

– אולי מתו, קרא הזמיר, אולי אכלו מבשר השה אכילה גסה ויחלו וימותו.

– מאכילה גסה לא יבא המות כי אם מרעבון ונקיון שנים, אמר החזיר בחטטו באפו לבקש ולמצא דבר מה לאכלה.

וישאג האריה בשלישית, קול שאגתו היה נורא כל כך כי החריד צפור קטנה בראש אמיר ותפול ישר לפני הנחש, בזחלו על הארץ, ויבלענה כהרף עין, מבלי הוציאו שניהם כל קול, ומכל החיות לא שתה גם אחת את לבה לדבר הזה.

עתה הופיע ההולך על שתים למעלה על העץ.

אחרי ארוחתו השמנה ישן שנה חזקה וערבה, ויזעף לבו מאד כי עוררוהו משנתו. שערותיו התנועעו על ראשו, עיניו מלאו דם ומפיו יז קצף.

– מי זה העיז להפריעני משנתי? קרא ברמה.

– אני… האריה!

– האריה… מלך החיות! קראו כל החיות פה אחד ביראת הכבוד.

– ואני הנני מלך בביתי אני, קרא ההולך על שתים, סורו לכם מזה! חפץ אני לישון.

– הוא מדבר עזות בפני האריה… הוא יצא מדעתו… אינני נותן אף פרוטה אחת בעד חייו, קראו כל הנאספים.

אבל ההולך על שתים חטף עצם משוק השה הנאכל ויקלענה בכל כחו קלוע והשלך ישר אל מצח האריה, האריה הוציא קול שאגה נוראה, ותחרדנה כל החיות ותברחנה להן, והאריה אחריהן, ברוח ושאוג, לחרדת היער כלו.

וההולך על שתים שב במנוחה למשכבו ויישן עד למחרת הבקר.

ברדתו מעל העץ מצא את הכלב בלקקו את העצם אשר השליך על האריה וינענע בזנבו, ההולך על שתים העביר ידו על גבו בחבה ויושט לו עוד עצם.

– החפץ אתה להיות לי לאוהב ולעבד נאמן? אמר אליו.

– כן, חפץ אני, ענה הכלב, טוב אתה לי מכלם יחד, וגם חזק וחכם אתה מהם.

– טוב, אמר ההולך על שתים, יכול אתה לשמור עלי ועל כל אשר לי, ולעזור לי בצאתי לצוד ציד ולהתרועע עמדי.

 

ד    🔗

הגשם חדל והשמש יצאה על הארץ, עברה עת וישב הגשם ואחרי כן חדל והשמש הופיעה מחדש. בחליפות כאלה חלפה לה העת.

משפחת ההולך על שתים כוננה לה מעון חדש, טוב מסכת הנצרים אשר על האי והמעון אשר על עץ התפוח.

המעון אשר כוננה לה היה בנקיק סלע בתבנית מערה עמוקה ורחבה, אשר נגלה לה על פי מקרה, בו לא ידעו חום ביום חם וקור ביום קר, ותמצא בו גם מחסה מזרם ומטר, ובלילה יכלו לסגור באבן את פי הנקיק מבחוץ, על קירותיו תלו עורות ואת הקרקע כסו בעשב וירק דשא, וכן ישב לו במעון ההוא ויחי חיים נעימים ההולך על שתים עם אשתו וילדו וכלבו עמהם.

וידיו היו מלאות תמיד עבודה, כי מספר נפשות ביתו הלך ורב, כבר היו לו שלשה בנים גדולים, אשר תיאבונם לא מעט היה, מאז הלילה אשר השליך את העצם על האריה נטל עליו להזהר מאד, כי לא את מלך החיות לבדו הקים לאויב לו, כי גם שאר החיות אשר ביער הביטו עליו בעין חשד.

ויסוד חזק היה להן לחשד זה, כי היה ההולך על שתים לגבור ציד כמעט כמו האריה, לא נופל ממנו.

בתוך המערה טמונים היו לו בפנה שני כידונים גדולים בשבילו ואחד קטן בשביל בנו הבכור, אשר כבר ידע להשתמש בו כציד מהיר, הם יצאו ברוח גבורה אל הציד כמו האריה ושאר צידי היער, והכלב עזר להם בגרשו ממחבואה כל חיה, להשליך עליה את הכידון ולהמיתה.

– הוא מטיב לצוד ממני, אמר האריה בלילה אחד אל אשתו, היום פגע בכידונו בצבי רך אשר ארבתי אני לו.

– ומדוע הקדימך לצודו? שאלתהו היא.

– אני ארבתי לו בתוך העשב להתנפל עליו, ענה האריה, אבל בטרם הספיק לי לקפוץ עליו כבר פגע בו ההולך על שתים בכידונו, כידונו טבע בצוארו ויכרע ויפל מת לארץ.

– ומדוע לא לקחתהו מידו אחרי כן? הוסיפה היא לשאול.

– הוא החזיק כידון שני בידו, ענה האריה, וגם ביד בנו היה כידון, לא ידעתי במה כח הכידון גדול כל כך, כל הנפגע בו נופל מהרה מת לארץ,

– ירא אתה איפו את ההולך על שתים! אמרה הלביאה אליו בלהג, עתה הנהו הוא מלך היער ולא אתה, ואם ירך לבב בנך כלבבך באה הקץ לממשלתנו.

האריה שתק ויורד לארץ את עיניו הלוהטות.

אבל בטרם האיר הבקר התגנב אל מערת ההולך על שתים, הוא כרע רבץ לו בתוך הסבך, אשר לפני פי המערה, ויחכה לעת אשר יגללו האבן מעל פיה, ובהגלל האבן אחר צאת השמש התעורר האריה, מעיניו כדורי אש התמלטו וכמוכה בשגעון קפץ על הראשון בהגלותו בפתח, אחזהו בכפותיו החזקות וישאהו ויביאהו בקפיצה אחת אל מקום רבצו בתוך הסבך.

צעקת אסון גדולה השמיע ההולך על שתים בפתח המערה באחזו כידון ביד כל אחת מידיו, והאריה בראותו כי לא את אויבו בנפש מצא הפעם כי אם את אחד מבניו עזב את נבלת הילד, ויהי נכון לקפץ ולהתנפל שנית, אבל ההולך על שתים הספיק לראות זאת מהרה, וימהר וישלך על האריה כידון אחר, אשר בהחטיאו את המטרה שב וישלך עליו את כידונו השני, אבל האריה מהר בין כה וכה לברוח בקפיצות גסות על נפשו.

בדמעות ובכי גדול נשא ההולך על שתים עם אשתו את בנם המת אל המערה, האריה לא עמד ברוצו וינס דרך היער מנוסת מות לחרדת לב כל החיות, אשר נטו מפניו הצדה ברעדה.

– האריה נס מפני ההולך על שתים, השמיע האנקור.

השמועה הזאת עשתה לה כנפים, ובעברה מפה אל פה שתו עליה נוספות, לחרדת לב כל שומע.

– ההולך על שתים הכה את האריה בכידונו הכה ופצוע, קרא הערב.

– ההולך על שתים המית את האריה ועתה הוא רודף אחרי הלביאה להכותה נפש, צפצף העכבר.

והאריה לא יעמוד ובורח הלאה.

הוא עבר בפסיעות גסות את מאורתו, כי בוש להראות אל אשתו הלביאה, ורק בשעה מאוחרת בלילה שב לביתו.

– העודך חי? שאלתהו אשתו בלעג, בכל היער כבר יחשבוך למת, וההולך על שתים?

המתי את אחד מבניו, ענה האריה בקצף.

– מה יועיל לך זה? ענתה היא.

ויכנה האריה מכה אחת אפים, אשר לא נסה לעשות כזאת מעודו, ויכרע וירבץ בירכתי מאורתו רבוץ והבט בעינים לוהטות על פני המרחק.

וכל החיות אשר ביער חרדו יחד: האריה שרוי בכעס… האריה נס מפני ההולך על שתים.

– האם לא הגדתי זאת מראש? קרא השור, לוא המתנו אותו בעוד מועד!

– כן, כן, אמר הסוס, לוא שמע האריה בקולנו.

– כן, אמת הדבר, ענו אחריהם האוז והתרנגול.

אבל ארנג אוטנג הלך לו ביער ויעמק לחשוב.

– הדוד איננו נבזה ושפל כל כך כאשר חשבתי, דבר לנפשו, ואני לא ידעתי באמת מדוע לא אוכל להדמות אליו ולעשות כמהו, במראה פניו רואה אני אותו דומה אלי, ויש אשר יתר שאת לו ממני, עלי לאחז איפו בדרכו, יעבור עלי מה!

הוא לקח לו מקל וינס אם יוכל ללכת קוממיות על שתי רגליו כצו ההולך על שתים, נסיונו עלה לו היטב, ויואל להתנפל על שאר החיות, הרים מקלו עליהן, נתן עליהן בקולו וילטוש את עיניו להן, אבל החיות נסבו עליו ויהתלו בו, השועל הוציא בחזקה את מקלו מידו, הצבי נגח בקרניו את גבו, האנקור עמד לו על ראשו ויבז לו, ויקם שאון כזה אשר מהר לברוח באחרונה ולבקש מסתר לו בתוך שיחים עבותים.

אבל ביום המחרת היה להחיות ענין אחר לענות בו.

הן ראו בשאת ההולך על שתים את בנו המת אל היער ויקם עליו גל אבנים לקבר לו, ואשתו קטפה פרחים יפים ותניחם על הגל.

– הראינו כזאת מעודנו? אמר הזמיר, במות מי משלנו ישאר על מקומו אשר מת שם, ולקטן הזה הם עמלים כה לעשות בחפצם בזה לבלתי ישכח מהם לעולם, אני לא ידעתי כלל איפה הם ילדי הנולדים לי בשנה העברה, וגם את ילדי הקטן האמלל בנפלו מתוך הקן לארץ יימת השארתי על מקומו ולא ידעתי עד היום אנה נשאהו הרוח.

עליכן רק לפקוח עיניכן להתבונן ולראות, קרא השור, ימים יבאו ויגדל עוד האסון לנו מידם.

וכן היה, אחר שבוע ימים היה זה, אשר חיות היער התרגזו מאד, הרבה יותר מאשר לפני כן.

אשת ההולך על שתים ראתה מרחוק צפור יפה מאד עומד על עץ.

– מה נהדרות הן נוצותיו, אמרה אל אישה, מי יתן לי נוצות כאלה לפאר בהן את ראשי.

ההולך על שתים, אשר נכון היה לעשות הכל למען תת נחומים לה על אבדן הילד, יצא ברגע עם כידונו וישב בזמן קצר ונבלת הצפור בידו, היא קרעה ממנו את נוצותיו ותתחבן בשערותיה, וייטב הדבר מאד בעיניה ובעיני אישה.

– מעשה שגעון כזה כלכל מי יוכל! קרא הזמיר, הנה הוא מכה נפש צפור למען פאר בנוצותיו את שערות ראש אשתו! מי שמע כזאת! משלנו מסתפק כל אחד במעילו הפשוט אשר ישא על בשרו.

אלמנת הצפור המומת הלכה עם מחנה גדול של משתתפים בצערה אל האריה.

– החיות החדשות רצחו נפש את בעלי, צעקה עליו, ואני נשארתי אלמנה עם ארבע בצים קרות, כי בדגרי עליהן הציקני מאד הרעב ואנוסה הייתי לעזבן ולבקש אכל לי, ובשובי מצאתין כבר קרות ומתות, הוי נקם, נקם באתי לבקש מרוצחי אישי!

– מה יכולים להגיד על המעשה הזה? ענה האריה, יש אמנם אלמנות כמוך רבות ביער, גם אני בעצמי אינני שואל כלל את החיות, אשר אפגש בעת רעבוני, אם אשה ובנים להם.

– אבל הוא לא עשה זאת למען השקיט רעבונו, ענתה הצפורה, הוא חפץ לפאר בנוצותיו את ראש אשתו.

– ומה היה לו לעשות אם אשתו בקשה זאת ממנו? ענה האריה בתנועת כתפיו, שלום הבית דרש זאת מידו.

חיות אחדות צחקו לדבריו, ורבן נדו בראשיהן ותאמרנה בלבן כי התול רע כזה לא יתן כבוד למלך החיות כלל.

בימים ההם דברו החיות רק בההולך על שתים, ולכל אחת היה במה להתאונן עליו.

– זה מקרוב לקח לו מתוך קני שבע עשרה בצים אשר הטלתי, התאוננה התרנגולת.

– בנהר אין עוד כל דג, התאונן השפיפון, כי לקח לו את כלם, ועוד מכות יחלק באפו.

– אי אפשר עוד לבא אל האחו מפניו, אמר הצבי.

– ואין אחד אשר יגן בעדינו, אמר השה באנחה.

אבל בעת אשר דאגה ופחד שררו בין החיות הגדולות והחשובות שמח לבן של החיות הקטנות, בשבתן לבטח על יד הגדולות הצפויות אל אסון.

– מה ממנו יהלך? אמר הזבוב, תדאגנה להן הגדולות. בכל אופן אין סכנה מרחפת על ראשנו, לדעתי יתרון ההולך על שתים על הזמיר בכל הוא.

– אין כל בריה יכולה להיות בטוחה ממנו, אמרה הדבורה, אתמול לקח לו את דבשי.

– כן, כן, אמרה תולעת הגשם, שלשום לקח לו את אחי האהוב ויתחבהו על קרס חכתו בצאתו לצוד דגים.

 

ה    🔗

ההולך על שתים ישב לפני מערתו ויחשוב על עתידות הימים הבאים, לרגליו רבץ הכלב וינם שנתו, בתוך הבית במערה התעסקה האשה בהכנת ארחת הבקר.

לבו לא היה טוב עליו, לא הצליח בצידו, אתמול עבר בכל היער ולא מצאה ידו לצוד אף חיה אחת, וגם היום בבקר עלה עמל דרכו בתהו.

החיות חלו ורגזו עתה מפניו, כידונו הפיל פחדו עליהן ובראותן אותו מרחוק תנוסנה מפניו מנוסת חרב, הן יודעות כבר את העתים אשר הוא יוצא בהן לצוד ציד ותסתתרנה ממנו, גם צופים העמידו להן להזהירן בראותם אותו או את כלבו הולך מרחוק, בכל המרעה מסביב לא נראה כל צבי ושור, לא שה ועז, כלם בחרו מקום מרעה להם בעבי היער, אשר קשה היה להולך על שתים לחדור ולבא שמה, גם ירא לצאת לצוד ציד אל המקומות, אשר דאג פן יארב לו שם האריה באחד המחבואים.

– מצבנו ברע הוא, נאמני, אמר אל הכלב, עלינו להמציא לנו איזה המצאה חדשה לקיומנו.

הוא חדד ושנן את שכינו ואת גרזנו, אשר עשה מאבן, ואשתו הכינה לארחת הבקר רק תפוחים ואגוזים, כי גם דגים לא יכלו למצא, כי הדגים התעלמו³ ברגע בראותם את תמונת ההולך על שתים על פני המים.

– יותר טוב ומתוקן היה, אמר ההולך על שתים, אם הייתי צד איזה שיות ומגדל ומכלכל אותן, ולאכלנו לשחוט רק את הכבשים, אשר תלדנה, באופן הזה לא הצטרכתי כלל לצאת עוד לצוד ציד.

ברעיון הזה דבק ולא הרפה ממנו, ובדברו עם אשתו לכל פרטיו נהרו פניו ולבו שמח בקרבו. הוא עשה לו מענפים דקים חבל ארוך ויקח כידונו ויצא עם כלבו ושני בניו הדרך.

זמן רב התהלך על יד היער עד אשר ראה מרחוק שה אחת ושני כבשים רועים באחו, וימהר ויזחל על ידיו ורגליו, ולכלבו נתן אות לעצור ברוחו ולחשות, ובהגיעו קרוב אליהם השליך את מלכדתו, ולהצלחתו לא החטיא את המטרה וצואר השה נלכד בחבל. השה הילילה מרה, אבל ההולך על שתים החזיק בה ולא הרפה ממנה, וישב שבע רצון מאד עם צידו הביתה, ושני הכבשים רצו אחריו, כי לא ידעו לעשות אחרת.

בבואו הביתה קשר את השה אל העץ העומד לפני מערתו, את הכבש האחד שחט ואת השני החיה, הילדים רצו ויביאו מלא זרועותיהם חציר, השה אכלה ותניק את כבשה.

– החפץ אתה לשחטני גם אני? שאלתהו השה בשבתו בערב עם משפחתו לפני המערה וישמח על מעשהו כי הצליח היום.

– לא, ענה ההולך על שתים, זאת לא אחפץ, חפץ אני להחזיקך בביתי, להאכילך ולהשקותך, ועבדתינו כמו הכלב, מחר יוצא אני וצדתי גם את בעלך, למען תולידי לי כבשים רבים, אחדים מהם אשחט למאכל לנו והשאר אגדל.

– את אחותי המת ותפשט את עורה, אמרה השה.

– אולת כזאת לא אעשה עוד, ענה ההולך על שתים, אל תראי שיי, חיה תחיי.

האשה באה ותכרות בשכין את צמר השה, השה התנגדה ולא נתתה לעשות מעשיה, ותצעק ותיליל, אך ההולך על שתים החזיק בה, ולא הועילו לה כל צעקותיה ותחנוניה.

– בימות הגשמים הלוא אגוע בקור! קראה השה.

– שה פותה, ענה ההולך על שתים, לעת הקור אנהגך אביאך אל מערתי וחם לך, צמרך נחוץ לי ולאנשי ביתי, כל התנגדות לא תועיל לך, אם הישר בעיני תעשי ואל משמעתי תסורי וייטב לך מאד.

אתא לילה. ההולך על שתים הלך לישון, והשה עמדה קשורה אל העץ לפני המערה, ותחשוב על דבר כל המוצאות אותה. מאחרי השיחים נראה ראש השור, ואחריו נמשכו ובאו הצבי, הסוס והעז עם עוד חיות אחרות.

– מה זה נהיה מחדש? קרא השור. האנקור ספר כי כפתו אותך ויכרתו את צמרך.

– אמת הדבר, ענתה השה, עיניכם הלא רואות מה ערומה אני את אחד מכבשי שחט, ומחר הוא יוצא לצוד גם את בעלי, אבל צריכה אני לתתו עשות זה, הוא דאג לי ויבא די חציר למאכלי ואכל לשובע.

– נורא הדבר! קרא השור, אבל כבר שערנו זאת מראש, האינך יכולה לנתק מוסרותיך?

– כבר ניסיתי זה ולא אוכל, ענתה השה, כל אשר אוסיף לנתק את החבל כן יוסיף להתמשך אל צוארי ולחנקו, שבויה אני ושבויה אשאר כל ימי.

– השביה רעה ממות, אמר הזאב, הנני לעשות חסד עם כבשך ואטרפהו.

ובדברו התנפל על הכבש וישלח בצוארו את שניו החדות, השה השמיעה צעקה גדולה, ההולך על שתים הקיץ משנתו, ובצאתו החוצה קמו כל החיות ותברחנה להן ברוח והמלט היערה.

– שנתך ערבה לך הפעם, נאמני, אמר ההולך על שתים אל הכלב, מחר עלינו לדאג כי לא יקרו מעשים כאלה, עוד זה יחסר לי כי ברב עמל אצוד לי כבשים רבים ואחרי פטמי אותם יבא הזאב וטרף אותם.

ביום המחרת חשב ומצא עצה טובה לזה.

הוא עם בניו לקחו את גרזניהם ויצא היערה ויפילו עצים ויעשו מהם גדר גבוה וחזק מסביב למערה, אשר לא יוכל כל זאב לקפץ עליו ולעברו, כבא השמש כבר כלתה עבודתם, גדר עצים גבוהים חדים בראשיהם תקועים בארץ וקלועים בענפי עץ זה אל זה הקיף את כל המערה מסביב, אז יכלו להתיר את השה ממוסרותיה ולעזבה להתהלך בחצר, לתור אחר כל ירק דשא ועשב הארץ.

אחרי ימים מעטים צד במלכדתו את הפרא ויוסף לצוד ציד, ויצד גם את הפרה ואת הפר, גם את העגל, הגדר אשר עשה כבר קטן היה מהכיל את כלם ויעש גדר גדול ממנו, כל אנשי ביתו אספו ירק דשא ועשב למכביר, אבל קצרה ידם להביא די צרכם, החיות הנצודות דרשו בשאגותיהם יותר מאשר נתן להן.

בלילה שוחחו החיות ביניהן.

– את האמת צריכים להודות, אמרה השה, כי בחיים האלה יש גם טובה הרבה. שם באחו תלוים היו לנו חיינו מנגד – האריה והזאב הנחש והדיה האויבים המסוכנים לנו⁴ מכבר.

– החיים פה יכולים להיות טובים ויפים, אמר הפר, אבל לא אוכל להתרגל אליהם כלל, אשת ההולך על שתים באה אלי ומושכת את עטיני, ואינני בטוח כי לא ישחטוני באיזה יום אשר יכשר לפניהם, הננו הולכים ומתרבים פה יותר מדי.

 

ו    🔗

מיום אל יום נוכח ההולך על שתים לדעת כי יכבד ממנו להספיק לחיות הרבות, אשר כבר רכש לו, את העשב הדרוש להן לאכלה.

הוא ובני ביתו כבר קטפו את כל העשב אשר מסביב למערה, עתה נטל עליהם לצאת לתור ולבקש להם אכל מרחוק, ויכבד מהם להביא את כל אשר אספו אל מקום מושבם, אל המערה.

– עלינו לבקש ולמצא לנו מקום אחר לשבתנו, אמר פעם אחת אל אשתו, פה לא נוכל לדאג למחסור החיות הרבות אשר לנו ולהספיק להן די צרכן, עלינו להעתיק מושבנו אל מעבר לאחו הלז, ואת צריכה לטות מצמר יריעות לאהל לנו, מן העורות נעשה לנו סכה ואת היריעות אשר תטוי נמתח עליה מלמעלה, הבהמות והחיות תוכלנה לרעות בקרבת האהל אשר נקים לנו.

– ומה נעשה אם תאכלנה את כל העשב גם במרעה ההוא? שאלה אשתו.

– אז נסע הלאה אל המרעה הקרוב, ענה הוא, נסתור את האהל, נעמיסהו על השורים ונסע הלאה.

– אם אך לא תברחנה להן החיות.

– אם “נאמן” והנערים ישמרו עליהן לא נירא מזה. החיות כבר גם התרגלו אתנו, כבר נותנות אותנו לסלסל בשערות גבן, התבונני וראית כי כמעט הן כבר נכנעות לנו.

ביום המחרת עזבו את המערה ויצאו לדרך.

– האם יאמר לשלח אותנו חפשי? שאל השור.

– אינני חפצה לשוב עוד אל האחו, אמרה השה ותיליל מרה, רגלי שמנו עבו, לא אוכל עוד לרוץ כבראשונה, גם אור עיני איננו עוד חזק אתי, וחוש הריח גם הוא איננו לי כתמול שלשום, רפו בי כל חושי, כי זה ימים רבים אשר לא השתמשתי בהם, חפצה אני להשאר עם ההולך על שתים והוא יכלכלני.

– כבר מכרת נפשך לעבד לו, קרא השור, אינך ראויה עוד לחפש, אני אדאג להשתחרר ממנו בשעה כשרה לזה, אתמול שחט את עגלי, את זה לא אשכח לו לעולם!

– לגורל כזה עלינו להתעתד כלנו, אמרה השה, ועל אשר יעלה עליו הגורל ערוך הוא לו מראש.

– הוי נפש עבד נבזה ושפל! ענה השור בבוז.

ההולך על שתים הרס את הגדר, בעת אשר צררה אשתו את כל אשר היה להם בצרורים גדולים, השאר לקחו בידיהם ויצאו לדרך.

– עתה נתקימה נבואת לבי, אמר השור הנאנח תחת כבד משאו, אשר לא נסה בזה מעודו, נפשי עיפה למות, כל אברי נתקחשו⁵ בי כאבן.

ובהגיעם אל האחו הפיל בפתע פתאום לארץ את משאו מעליו וישא פניו אל המרחק, הכלב רדף אחריו, אבל השור נשמט ממנו ויאים עליו בקרניו ויבריחהו מעליו, הכלב שב בפחי נפש וזנבו בין ירכותיו, ההולך על שתים השליך אחריו את כידונו, אבל החטיא את המטרה.

– בבא עת תבא עצה, דבר לנפשו, מחר אצא ואשוב לצודו, עתה עלי להקים את האהל ולעשות סדרים בכל אשר לי.

הם הקימו את האהל על גבעה קטנה, אשר יכלו עליה לראות ולהשגיח על כל אשר במערה, לרגלי הגבעה מצאו מעין מים חיים, “נאמן” גרש את העדר אל המרעה, ובערב השיבהו הביתה, ההולך על שתים צד את התרנגולת, את האוז ואת הבר אוזה, ויקשור את כנפיהם לבלתי יוכלו לעוף ולברוח להם. על יד⁶ אסף לו הרבה כבשים ועזים ועוף כל כנף, ובאשר כלו לאכול את כל העשב אשר במרעה העתיק משם אהלו וכל אשר לו הלאה אל מרעה אחר, כנראה כבר הסיח דעתו מן הפרות והשורים אשר ברחו להם, אבל באחד הימים הזכירתהו זאת אשתו.

– עליך, אישי, להשיב לי את הבקר הבורח, אמרה אליו, לא נוכל לחסר נפשנו מן החלב, והילדים וגם אני צריכים לסנדלי עור עגל חדשים.

ההולך על שתים לקח את כידונו, ואת מלכדתו שם על שכמו ויצא לדרך לבקש את האובדים, ובלכתו כברת ארץ ראה אותם מרחוק, אבל גם הם ראו אותו ויקדימו לברוח בחפזון ובמנוסה, הסוס אשר עמד במקום ההוא צחק ויחמוד לצון לו.

– כנראה היית מוצא חפץ הפעם בארבע רגלי הקלות, אמר הסוס.

– כן, ענה ההולך על שתים, ברגליך הקלות הייתי מוצא בודאי חפץ הפעם.

– הרואה אתה, אמר הסוס, יש אמנם גם דבר אשר יחסר לך, ובעשותך גדולות ונוראות כבר חשבתיך למלך היער.

ההולך על שתים לא ענה דבר, הסיר מעל שכמו בלאט את מלכדתו וישליכנה בפתע פתאום על ראש הסוס ותלכוד את צוארו. הסוס נבעת מאד, לטש את עיניו ויחל לקפץ על שתי רגליו האחרונות, אבל בכל קפיצה וקפיצה הוסיף החבל ללחוץ את צוארו ולחנקו, וההולך על שתים אוחז בחבל לא ירפנו מידו, פעם ידכה ישוח לארץ פעם ישוב ויקם על רגליו, ובכרכו את החבל מסביב לידו נפצעה ידו עד זוב דם, בכל זאת החזיק בו ולא הרף ממנו.

באחרונה יגע הסוס, ורועד כלו מפחד עמד מלקפץ, מפיו יז קצף.

– מה תחפוץ ממני? קרא הסוס, בשרי לא יערב לחיך וצמר אין לי לתת לך.

– יש לי חפץ ברגליך הקלות, ענה ההולך על שתים, באלה הרגלים הקלות אשר התפארת בהן עתה, הרגע, עמוד במנוחה… אם אך תשביעני רצון חלילה לי מהרע לך.

הוא כרך את החבל בזרועו ויגש אליו לאט, העביר ידו על גבו המזיע, ואחרי כן אחז בפתע פתאום ברעמתו ויקפוץ על גבו וישב עליו, הסוס עמד על שתי רגליו האחרונות ויבעט וינס להפיל רוכבו מעליו, אבל ההולך על שתים לא הרפה את רעמתו ויחזיק בו ברגליו וישב על מושבו, אם גם עלה לו כל זה בעמל רב, לאט לאט הרגיע הסוס.

– עתה הבה נרוץ שמה בעקבות השור, קרא שבע רצון.

וילחץ ברגליו את הסוס וידפקהו, כחץ מקשת⁷ רץ אתו לארך האחו ולרחבו, השור נסה לא אחת להמלט ממנו, אבל לא יכול לעצור ברוחו ויעמוד בכל פעם למראה הנפלא הזה, ובטרם חשב דרכו הרגיש כבר את החבל אשר אחז בצוארו וילכדהו, בגאוה רכב ההולך על שתים וישב עם צידו הביתה.

בבאו אל אהלו קפץ מעל סוסו, העביר ידו על גבו לאות חבה ותודה, אבל לא הראה כל אות להסיר את חבל מלכדתו מעל צוארו.

– האם לא תשיב לי חפשותי? שאלהו הסוס.

– לא, ענה ההולך על שתים, אבל נותן אני לך דבר אשר ייטב מן החפש, עתה תשתה לצמאך מים ממעין זך וטהור ועשב מלא דשן תאכל לשבעה, עשב אשר לא ראית מימיך, אחרי כן תשכב ותנוח ושמת אל לבך כי בקבלך עליך את עול עבודתי תוכל לבלות שאר עתותי היום במנוחה שאננה, אם אך תמלא את רצוני ועשית את כל אשר אצוך.

ויתן אוכל לסוס ויקשרהו אל היתד התקועה בארץ לפני פתח אהלו, על ידו עמד קשור אל היתד גם השור.

– הבה ננסה כחנו אם נוכל לנתק מוסרותינו ולברוח מזה, לחש לו הסוס כבא הלילה וההולך על שתים כבר הלך לישון.

– לא, ענה השור ויניע בראשו, לא אברח עוד מזה, יעבור עלי מה, מה נורא היה המראה – הוא ישב על גבך! הוא אדון לכלנו, מי יקשה אליו וישלם.

והאנקור עף בכנפים פרושות דרך היער וישמיע ברבים: ההולך על שתים צד את הסוס… הוא רכב על גבו… הוא קשר אותו אל אהלו… גם את הסוס הביא בעול עבודתו!

– השמעת זאת? שאלה הלביאה את אישה, התתנהו גם אתה לרכב על גבך בצאתך לצוד ציד?

האריה גער בה בקול שאגתו.

– מי יתן ומלאו לבו לבא! קרא בחריקת שנים.

– הוא יודע להזהר, ענתהו הלביאה בלעג, ואתה נשמר לנפשך לבלתי הפגש בו, הוי רך הלב, נקלה, קלון בית אביך!

האריה הוריד ראשו ולא ענה דבר, השתקע במחשבות קשות אשר לא נתנו דמי לו וילאו את מוחו.

 

ז    🔗

וההולך על שתים העתיק את אהלו וכל אשר לו, נסוע והעתק ממרעה אל מרעה, מאחו אל אחו.

ועדרו הלך הלוך וגדול משנה אל שנה, וכן מספר נפשות ביתו, ואשתו כבר ילדה לו שבעה בנים ושבע בנות, כלם חזקים ובריאים ועוזרים לו בכל עבודתו.

והבהמות והחיות היו כלן שבעות רצון בקבלת עולו עליהן.

הסוס נשאו על גבו בצאתו לצוד ציד, ובלכתו לבקש מרעה אחר הלך הסוס אחריו כעגל אחר אמו, מהר לרוץ אליו בקראו לו, וככל החיות האחרונות לא עלה כלל על דעתן לעזבו ולברוח לנפשן.

אמנם התעורר בקרבן לעתים רוח החפש, ביחוד, בפגשן אחת החיות הפראות ותקחנה דברים אתה, אבל הרעיון לברוח לא הכתה כל שרש בלבן.

באחד הלילות, בימות הגשמים, בא הצבי אל האהל, אשר נטה ההולך על שתים למחסה בשביל עדרו.

– מה טוב לכם פה בחורב, קרא הצבי, וישקף עליהם בעין צרה.

– כן, טוב לנו באמת, ענה השה, טוב לנו עתה מאז, אשר אנוסים היינו לבקש מחסה מזרם ומטר לנו תחת איזה עץ ואשר גם נרטבנו כלנו ברדת הגשם עלינו בעד ענפיו.

– כן, אמת הדבר, אמר השור, וגם בימי החורף טוב לנו עתה מאז, בהנתן לנו עתה מדי יום ביומו אכל לשובע ולא נדע חסר, תחת אשר בתורנו לפני כן בשדה, אחר כל ירק דשא ועשב הארץ, קרה לא אחת אשר לא מצאנו מאומה וחסרנו כל.

– חושב אנכי כי חלף זה עליכם לעבוד הרבה, אמר הצבי, וכמדומה לי ראיתי לא אחת בעבדכם את אדוניכם גם עבודה קשה.

– גומלים אנחנו חסד לו כמפעלו, ענה הסוס, אבל את האמת לא אכחד כי את אשר שערתי מראש רואה אני עתה בעיני, מרגיש אני את עמל דרכי הרב היום בכל עצמותי.

– וגם אני, אמר השור.

– פחד הרגשתי הפנימית עודני מפחד גם עתה, אמר האוז.

– גם אני, גם אני, ענו אחריו התרנגולת והבר אוזה.

– את הרגשותי הפנימיות כבר שכחתי, אמר השה בתנועת ראש והעלה גרה, אני יודע רק זה, כי טוב לי עתה מאד.

– המתאוננים אתם? שאל נאמן הרובץ על משמרתו ואשר יעצום רק עין אחת בתקוף עליו שנתו, האקרא לאדוננו לבא אליכם?

הצבי קפץ ויברח לדרכו, והסוס אמר: לא, הנח לו, גם הוא עבד הרבה כמונו, לא טוב כי תפריעהו משנתו.

הדמיה בסכה שבה לקדמותה.

אבל ההולך על שתים לא ינום ולא יישן.

הוא ישב ער, שקוע במחשבותיו, גם אשתו לא יכלה לתת שנה לעיניה, כי מחשבה אחת לקחה את לב שניהם.

– כבר שבעתי נדודים, לנוד ולנוע תמיד ממקום למקום, קרא באחרונה, כבר באנו בימים, בני ביתנו רבו ויעצמו מאד, ולעתים תכבד העבודה עלי משא לעיפה.

גם עלי, ענתה האשה, אבל מה נוכל לעשות? עלינו להמשיך עבודתנו ולבקש לנו מקומות מרעה חדשים.

ההולך על שתים לא ענה מהרה.

הוא קם ממושבו, ויצא כרדת הגשם בחוץ, שם עינו על עדרו וישב אל מקומו, מבחוץ נשמע קול האריה שואג.

השמעת קול שאגתו? שאלתהו היא.

ההולך על שתים הניע בראשו.

– אשתי, קרא אחרי דמיה קצרה, מאין יבא העשב?

זאת יודע אתה כמני, ענתה היא, כבר דברנו לא אחת מזה, בהזריע העשב את זרעו על הארץ והוא מצמיח עשב חדש, תחת הישן ברדת הגשם עליו.

– כן, נכון הדבר, אמר ההולך על שתים, ומדוע איפו לא נוכל לאסוף באמת את הזרע ולזרעו בעצמנו? כאשר נבער את כל העשב הישן יכולים אנחנו מן הזרע אשר בו לזרוע לנו מרעה יפה שמן וטוב לעדרינו, ולקצור קצירו אחרי כן ולשוב ולזרוע פעם אחר פעם במקום ההוא בעצמו, ויכלנו איפו לשבת במקום אחד.

– לוא היה זה אפשר! קראה אשת ההולך על שתים במחאת כפים.

– מדוע לא יוכל זה להיות? אמר הוא, ואם יצלח זה בידנו הקם נקים לנו בית חזק וטוב לנו ולמקננו, בגרזנינו יכולים אנחנו, להפיל את העצים היותר גבוהים אם אך נעשה הכל בשובה ונחת, בהפסק הגשם יוצא אני מהרה לבקש לנו מקום אשר נוכל לתקוע בו יתדנו.

אחרי שבוע ימים הטהרו פני השמים. ההולך על שתים קפץ על סוסו ובהפרדו בברכת שלום מעל בני ביתו אמר אליהם כי לא ישוב בטרם ימצא את אשר הוא הולך לבקש. בערב היום השלישי שב ויצו להיות נכונים ליום המחרת בבקר לצאת בעקבותיו.

ובהגיעם אל המקום אשר הביאם שמה הודו כלם כי טוב ויפה מאד המקום אשר בחר בו.

אדמת המקום ההוא היתה טובה ופוריה מאד, מלאת צמחים דשנים ורעננים, זה היה שדה גדול ורחב ידים, אשר יער גדול השתרע לארכו מעבר האחד, ומעבר השני כר נרחב, הנשען לאגם מים גדול, ובו כל דג למינו במספר רב מאד, ומעבר לאגם במרחק התנשאו הרים כחולים נהדרים למראה, ועל יד היער גבעה נהדרה.

לרגלי הגבעה השתפך נחל אל תוך נהר, אשר ילפית ארחו דרך המרעה, עבור וירוד אל האגם.

צמחי שדה וגן ופרחי הוד מרהיבי עין כסו את כל הככר ההוא מסביב.

פה נתקע יתדנו ונשב, אמר ההולך על שתים, על הגבעה הזאת נקים לנו בית גדול וחזק לשבתנו וגדרות לבהמתנו, ולמחסה מאויבינו נבנה לנו גדר גבוה וחזק מסביב מיתדות עצים גבוהים וחדים בראשיהם, וככלותנו את העבודה הזאת נראה את אשר עלינו לעשות אחרי כן.

הוא ובניו מהרו אל היער ויפילו עצים, לקול מהלומות גרזניהם הכבדים חרד כל היער, והעצים אשר בו חלו ורגזו מפניהם

– מה זאת?… מה חפצים הם לעשות אתנו?… הכבר קרב קצנו?… לחשו העצים זה לזה.

אבל ההולך על שתים ובניו לא שעו אליהם ולא ענו אותם דבר, הם שקדו על עבודתם ולא הרפו ידיהם עד אשר כלו לעשות כל הדרוש להם, ויבנו להם על הגבעה שנים שלשה בתים לשבתם הם וגדרות לבקרם ובהמתם, כל סדק סתמו בחציר, ומסביב לכל הבניה הקיף גדר יתדות עצים גבוהים וחדים בראשיהם וקלועים חד אל אחד בענפים, להיות הגדר לחומה בצורה מפני כל פריץ חיה האורבת להם מאז.

הנה כבר כלתה מלאכתנו, אמר ההולך על שתים, עתה נקרבה לעבודתנו הלאה.

ויצו את אשתו לקחת שקי עור, לה ולכל אחד מבני ביתו, ויצאו אל השדה והאחו, ויאספו את זרע העשב והצמחים אשר אמרו לזרוע.

– האם זרעי לא יכשר בעיניך? שאל השמשים בזקפו את ראשו האדום, בראשי תמצא אלפי גרעיני זרע, ואני גטע השעשועים בכל הארץ.

– יכול להיות, ענה ההולך על שתים, אבל אין לי כל חפץ בך.

– ועלי פסחת ועברת לך, אמרה הדורה בענוה.

– מתוק אתה לחיך, ענה ההולך על שתים, אבל לי לא תסכון כלל.

– ואותי שכחת, צעק הדרדר, אותי הצמח היותר חזק שבאחו!

– אבל אני היותר קשה, קרא הקוץ.

– משני אלה אל לכם לקחת מאומה, אמר ההולך על שתים אל אנשי ביתו, בהמתנו לא תקח אותם אל פיהן.

– וכאשר מלאו את השקים נשאום הביתה ואחרי כן שבו ויאספו, כן הלכו הלוך ושוב הלוך ואסוף עד אשר אספו להם מן הזרע חמרים חמרים.

– עתה הבה נעבוד את האדמה, אמר ההולך על שתים אל סוסו, בא סוסי! שחד נא מכחך בעדי, כאשר הטיבות לא אחת לעשות לצרכי.

ויעש לו מחרשה ויאסור בה את סוסו ויצא השדה ויחרוש מענה אחר מענה, תלם אחר תלם, וישמח לראות בהחרש האדמה הרכה היטב, תחת מחרשתו החדה.

– אויה! קרא הדרדר, בעקור אותו המחרשה משרשו.

– לא יועיל לך מאומה, קרא הקוץ, הנני שב ועולה להפריעך ממעשיך.

– הבה ונראה! ענה ההולך על שתים.

ויצו לאנשי ביתו לעקור את כל הקוצים עד לאחד ולהוציאם מחוץ לשדה, ואחרי החרש השדה היטב זרע את האדמה הרבה והטהורה מן הזרע הרב אשר אסף לו.

– עתה נחכה לעת הגשם ונראה אחרית דבר עמלנו.

ועת הגשם באה וכאשר קוה ההולך על שתים כן היה.

צמחים ירוקים קטנים הציצו מהאדמה הנחרשת, עשב טוב וערב לחיך בהמתו כאשר אהבה, פה ושם נראה גם איזה דרדר ופרח שמשום אבל רק מעט מזעיר.

הרואים אתם? קרא ההולך על שתים בתרועת נצחון, עתה נחוץ לנו עוד מעט זריחת שמש, אז הכל יהיה טוב ויפה.

השמש זרחה על הארץ ופני השדה כסה מכסה ירוק ונהדר, אשר לכתו הלוך וגדל נראה לעינים.

ויהי היום ויבא הצבי אל שפת היער וישתומם לראות את המראה הנהדר לפניו ויקרא לבני משפחתו:

– מהרו ובאו הנה, פה תראינה עיניכם את הנהדר בשדות: חושו ובאו, כבר בחרתי לי פה מקום לרעות.

– עמוד! איך יעלה כזאת על דעתך? קרא אליו ההולך על שתים וירץ אליו בכידונו, ברח לך מזה שודד! החושב אתה כי דגני אשר עלה לי בזיעת אפים למענך זרעתי? ברח לך מזה! בשדי אין לך לבקש כל מאום.

הצבי ברח לו ברגליו הקלות היערה, והאנקור עף ממקום למקום ויספר ברבים: ההולך על שתים לקח לו כברת ארץ גדולה ולא יתן לדרוך עליה כף רגל אחר, הוא קרא מלא אחר הצבי, באמרו לרעות בשדהו, ויחרפהו בשם שודד.

 

ח.    🔗

בעת האסיף מלא ההולך על שתים את גרנו בתנובת שדהו, וככלותו לקצור את כל קצירו כבר החל לחשוב לימי השנה הבאה.

וילך ויחרוש לו שדה חדש, ואחרי כן עוד שדה ויזרעהו, וכן עשה וכן הוסיף משנה לשנה, עד אשר קם כל הככר הגדול מסביב לאחוזה לו.

מסביב לביתו נטע גן עצי מאכל וירקות לו ולאנשי ביתו, שדותיו נעבדו כל צרכם, ויביאו לו תבואתם בעתם למכביר, הכל היה מוקף בגדר, ויתהלך קשה עם אלה אשר אמרו להזיק לו או לחמוד ולקחת להם מאשר לו.

ויהי בעיני הכל לאדון הארץ, אשר מי יקשה אליו וישלם, לא היה גם אחד אשר מלאו לבו להתקומם נגדו, עדריו פרו ורבו מיום ליום, והחיות הפראות מהרו לנוס ולהמלט על נפשן באימו עליהן בכנף בגדו, הוא או אחד מבני ביתו.

אבל בעבי היער, בדמית הלילה או בעת אשר אימתו לא הבעתן דברו ביניהן על דבר הימים הראשונים הטובים, אשר היו אדונים לעצמן, נאנחו על גורלן עתה ויתנחמו בתקוה לימים טובים מאלה.

– הוא משליך אבנים בכל צפור הלוקחת גרעין בשדהו, נאנח האנקור.

– אתמול גרשני מסבך האגוזים הנשען אל גנו, אמר השפן.

– הוא ירה עץ בכנפי השמאלית בצודי אחד מכבשיו, אמרה הדיה.

– ואותי גרש כלה מן היער, אמר הזאב, הוא אדון היער, כלו שלו הוא, ולצוד בו ציד אין אחד רשאי כי אם הוא לבדו, ואם ימלאני לבי לנגוע בצידו ירדפנו, אותי ואת ילדי עד חרמה.

– לא אפונה כי מחר יודיע זאת ברבים, כי כל הארץ, כל השדות והאחים, לו הם, אמר הצבי, איה מקום מרעה יהיה לי אז חפצתי מאד לדעת.

הדרדר, השמשום ופרח הפעמון התלכדו ויסתתרו יחד ברעדה בסבך, הדודה התחבאה באיזה שוחה, והחרול עמד לפני הגן סר וזעף מאד.

– אויה, מה היה לנו! קרא הדרדר, השלכנו כלנו ממשכנותינו ועלינו לשבת עתה פה ולראות בפרוץ העשב הנבער לרוב על פני השדה, חיינו תלואים לנו מנגד, ובאיזה יום אשר יכשר לפניו יוכל לבא וכחד קיומנו מן הארץ.

– את אחדות מאחיותי לקח ויטע לו בגנו, אמרה הדודה.

– גם מאחיותי, קרא השמשום, נמכרנו לו כלנו.

– דקור איפו אותו! אמרה אליו האלה.

– את זה כבר נסיתי ויכני במקלו מכות נאמנות, ענה הדרדר.

– מדוע לא תצרבהו אתה? שאלה האלה את החרול.

– כבר עשיתי זאת, ענה החרול, ותהי אחריתי אחרית הדרדר.

אבל בשדה עברה התלחשות עליזה בין הדגן מקצה השדה עד קצהו, בקראם זה אל זה:

– האח, אנחנו… אנחנו… אנחנו הננו עתה אדוני הארץ, טובים אנחנו… מביאים תועלת בעולם… אתם כלכם שחלים!

– השומעים אתם את דברי הכלבים נמוגי הלב ההם! אמר הדרדר.

– הנה אנחנו לא נוכל לעשות מאומה, אמר פרח הפעמון הכחול, אבל אתם עצים גדולים וחזקים מדוע לא תתנפלו עליו ועל בניו המשחיתים ולא תשימום כעפר לדוש?

– זה דבר קשה לעשותו אמרה האלה, אבל המלך אין לנו פה ביער, אשר יוכל להגן בעדינו? איפה הוא האריה?

– כן, האריה… איה האריה? קראו כלם.

אבל האריה איננו, גם לא בא לקול הקריאה.

בגנו, תחת עץ תפוח גדול, ישב לו ההולך על שתים עם כל בני ביתו.

הוא ישב ויתבונן אל הדגן המתנועע לרוח החרישית הנושבת בו, נשא עיניו אל ענפי העץ אשר ישב תחתיו המלאים תפוחים בשולים נהדרים, ששמח לראות בבא בנו האחד מן האגם ובידו הביא דגים גדולים, ובנו השני עומד על שפת היער ואיל שמן וטוב אשר צדה הוא עומס על שכמו.

בנו השלישי ישב ויעש מחרשה חדשה יותר טובה מהראשונה, בניו האחרים היו כלם עסוקים בצרכים נחוצים ומועילים, הבנות התעסקו בהכנת אכילה ושתיה ותטחנה ברחים⁸.

– ההצלחה האירה את פניה לנו, אמר ההולך על שתים לאשתו, הכל הולך הלוך וגדול, הלוך ומצליח בידנו, בנינו אחרינו ישגיאו עוד פעלנו וכן בניהם אחריהם, וקם עוד אחרינו דור נולד אשר לא אוכל לתאר לי כלל את עוצם יהו וגבורת ישע ימינו אשר יראה באחרית הימים.

– כן, ענתה אשתו, הצלחנו מאד במעשינו, אבל עלינו לדאג לגורל האנקורים לפזר להם מעט דגן בהחל ימי הקור.

– צדקת אשתי, ענה הוא, צריכים אנחנו, גם יש לאל ידנו לרחם את הברואים הקטנים והחלשים, ואני גם מתענג לשמוע צפצוף קולם בקומי בבקר ממשכבי.

 

ט.    🔗

והחיות הולכות ומתרגזות מיום ליום.

– אין כלל לדעת את המותר ואת האסור לנו, אמרה החפרפרת, אתמול חפר דודי באדמה, כדרך בני משפחתנו מאז, והנה עד מהרה השליכהו בנו מן הגן ויכהו וימות, יען כי עפר בעפר את אחד מתלמיו.

– את אשתי רמסה בתו יען כי לא מצא מראה חן בעיניה, אמרה השממית, היא אמנם בגדה בי תכף אחר חתונתנו, ולולי נמלטתי מפניה כי עתה התנפלה עלי ותטרפני. אבל אשה יפה כמוה אין עוד תחת השמש, טובה היתה לכל, לא הצרה לכל בריה שבעולם, מלבד הזבובים.

– את אחותי לקח ויטע בגנו, אמרה הכשית.

– אותנו יאסוף אל משמר בסלים, אמרו הדבורים.

– אותנו יגרש במחאת כפים ובמטפחות, אמרו הזבובים והיתושים.

– אותנו יאסוף אל גדרותיו, יפטמנו ויאכלנו, אמר החזיר.

– לרגלינו יניח מוקשים. בטעום אחד מאתנו מעט מאכלו, אמר העכבר.

– הוא משתרר על כלנו, אמר הצבי, ואין מושיע לנו, אין לנו מלך אשר ילחום מלחמתנו, האריה חדל להיות מלך היער, טרף אנחנו לשניו כי ירעב, והגן לא יגן בעדינו.

והנה בדברם באה הלביאה אל מחנה הנאספים ותקח עמדתה בתוכם, חרדה גדולה נפלה עליהם אבל היא כרעה שכבה במנוחה ותאמר:

– אל תיראו, לא ארע לכם, זה שבעה ימים אשר מפני יגוני כל אכל תתעב נפשי. דאגה אחת לכלנו, גם לכם גם לי, ועוד רע לי מכם, בראותי כי לא יגן בעלי בעדנו מפני הגרים ההם, אכלם ואבוש מאד.

– האריה מכרח להושיענו! האריה מכרח לגאלנו! קראו כלם פה אחד.

– האריה לא יעשה דבר, אמרה היא באנחה, הוא שוכב משמים במעונו, שקוע במחשבותיו, הואילו איפו ושמעו את אשר חפצה אני להגיד לכם.

כלם נגשו אליה ויזקפו אזניהם.

– הדבר נוגע לכלנו, החלה היא לדבר, לכלנו! בלי כל הבדל, לא הסחתי דעתי מכל דבר אשר שמעתי וראיתי מההולך על שתים, יודעת אני את תכונת רוחו ומחשבותיו אשר הוא חושב לעשות, כאלו גלה את כל לבו לפני, הוא דכא את כל הארץ תחת רגליו, הוא ובניו עמלים לכבוש אותנו כלנו לעבדים להם ולעשות בנו כל מה שלבם חפץ.

– אמת, אמת הדבר! קראו כל החיות.

– כן, הוסיפה הלביאה לדבר, אין גם אחד בקרבנו אשר יוכל להתברך בלבבו לאמור שלום לי, לא אירא מפניו, גם העזה שבחיות, החזק שבעצים, אם לא נגע בהם לרעה היום יבא קצם מחר, יכולים אתם להחשב לתולעת היותר נבזה, לעשב היותר קטן ודל, אם אינכם יודעים באיזה יום ימצא בכם חפץ או נזק אז בא קצכם.

– כן, כן, קראו כלם.

האלה החזקה הניעה בענפיה, הצבי דורוד קרניו ביגון ותולעת הגשם לחשה לארץ את הסכמת דעתם, והדבורים חלו ורגזו מפחד.

– כן הוא מצבנו, הוסיפה הלביאה, בנו ימצא או חפץ או נזק. אם ימצא פרח יפה ישמרנו ויצרנו, ואם ריחו לא ינעם לו ירמסנו ברגליו, בפרוש העץ צלו עליו בשנתו יגוננהו ואם יגדור דרכו או עצו דרוש לו יעקרנו משרשו. אם ימצא חפץ באיזה חיה ילכדנה ויכבשנה לעבד לו ואם לא ימיתנה ויתכסה בעורה ויאכל בשרה. הוא לא יעזוב טרפו מידו כמונו בהיותו שבע, בנפש רחבה אשר לא תדע שבעה יצוד חיות ויצבור פרי עץ לימים רבים, למען לא ידע מחסור כל הימים.

– אמת, אמת הדבר, קראו כלם פה אחד.

– הקשיבו נא ושמעו עוד, אמרה הלביאה, עוד לא הגדתי לכם הכל… בצידו אינו מתנהג בישרת לב כאחד מאתנו, הוא לא ירדוף אחר טרפו ברגליו… כי אם ירכב על סוסו, אשר כבש לשאת אותו על גבו. הוא לא יחזיק בה בטלפיו ולא ישסענה בשניו… לו נשק איום הממית מרחוק בכל אשר יפגע.

– כלנו יודעים את נשקו זה, קרא הצבי.

– אני ראיתיו בעופו עוף ועבור לנגד עיני, אמר הזאב.

– הוא פגע פעם בכנפי, אמרה האיה

– הוא לא ישתה דם ולא יאכל בשר כמונו, הוסיפה הלביאה, הוא מבשל וצולה באש… אש תמיד תוקד בביתו, הוא מתחרה עם הטבע… אנחנו יודעים את האש בברוק ברק ועץ ישן מתלהב באשו, והוא – מכה באבן על אבן והנה אש, או מדבך שני גזרי עצים יבשים זה בזה והם בוערים.

– כן, אמת, אמת הדבר, קראו כלם, הוא כבש גם את האש לעבד לו.

– הוא לא יקטוף לו עוד כל פרי ביער לאכלה כאשר בראשונה, הוסיפה הלביאה, הוא יטע לו עתה עצי פרי הטובים בעיניו, ואלה אשר לא יכשרו לפניו יעקרם משרשם. ואם נתן לו לעשות ככל העולה על רוחו אז נכון הוא לשנות את כל סדר העולם, צומחים יהיו אז רק אלה אשר יבחר הוא, ובהמות וחיות תהיינה בעולם רק אלה אשר ימצא בהן חפץ וענג, אם חפצים אנחנו להיות עלינו למכור את עצמינו לעבדים ולשפחות לו.

– כן כן, אמת הדבר! קראו כלם.

הלביאה נשתתקה רגע, דמיה שררה מסביב, מרחוק נשמע רק קול הכלב בנבחו.

– השומעים אתם את קול הכלב? קראה הלביאה, הוא מכר את נפשו לעבד לו בראשונה, והוא עוזר לו עתה להכניע ולשעבד גם את שאר החיות.

– הכלב בגד בנו… קראו כלם, הבה נמית את הכלב ונקמנו נקמתנו ממנו.

הלביאה הרימה ראשה, כלם נאלמו דמיה, והיא הוסיפה לדבר:

– הזוכרים אתם עוד את הלילה ההוא בעת נראו לפנינו החיות החדשות בפעם הראשונה ואנחנו התאספנו אז באחו הזה? היו אז בינינו אחדים אשר הזהירו אותנו… הסוס, השור והשה… גם האוז והתרנגול עמדם… ועתה הם כלם עבדיו. הרגשותיהם לא חנו איפא אותם, אבל הגם זוכרים אתם איך התהלכו פה החיות החדשות בעת הראשונה, ערומים ויחפים, כחושים ודלים, אשר על נקלה יכולנו להמיתן לוא חפצנו.

– בודאי, בודאי, קראו כלם.

– אבל זאת לא עשינו, הוסיפה הלביאה, ועתה הנם הם אדוני היער, היודעים אתם במה כחם גדול כל כך? כל כחם הוא מהחיות אשר נכנעו תחת ידם, ואם יכלנו להפרידם מעליהם אז היה סר בהם ותרפינה ידיהם כבראשונה, כל כחו של ההולך על שתים הוא, אשר יוכל להכריח אחרים לעבוד בשבילו, ולוא לעצתי שמעתם הואילו ונסו להסיר לב עבדיו מאחריו, שלחו שמה אחד מאתנו, אשר יפקח עיניהם וראו את עולם הקשה אשר הביאו עליהם, כי היתכן שלא נוכל לעורר את רגש הכבוד בלבם בהזכיר אותם את העת אשר היו חפשים לנפשם, לא שמעו ביער כל נוגש, וכחם חדש עמהם?… מי מכם חפץ לקבל על עצמו השליחות הזאת?

– צריכה את ללכת בעצמך, קראו כלם.

– לא, ענתה הלביאה, זה לא יתכן, לא מחכמה אמרתם זה, הלא ידעתם כי דם רב נשפך ביני וביניהם, יכולים הם לשים זאת אל לבם ולא יקשיבו כלל לדברי, צריך ללכת אליהם אחר מאתנו אשר אימתו לא תבעתם.

הם נדברו יחד עת רבה, את מי לשלוח ומי ילך להם, וברוב דעות נגמר ביניהם כי השועל יהיה השליח, לו היה אמנם מימים רבים דין ודברים עם האוזה והתרנגול, אבל לא מצאו לפניהם שליח טוב ממנו.

ויצא השועל הדרך, לא היה⁹ בין כלן יודע את היער, מסתריו וארחותיו העקלקלות והקצרות כמהו, ובצאתו הבטיח להביא עד מהרה ידיעה גמורה ומחלטת משם, החיות כרעו שכבו לנוח ויתלחשו ביניהם, במעגלה שכבה הלביאה נכלמה ועצובה מאד.

בהגיע השועל למעון ההולך על שתים מצא את הכלב בעמדו על משמרתו בלילה לראות אם לא יבא איזה אויב מקרוב או מרחוק.

– לילה טוב לך, ידידי, קרא אליו השועל בשפת חנף, בשעה מאוחרת כל כך בלילה?

– על משמרתי לפני בית אדוני אני עומד, ענה הכלב.

– לי אין אדון כלל, אמר השועל, וגם לא ארכו הימים מאז היית כלב חפשי לנפשך ביער, הגיעה כבר העת כי תשוב לחפשותך, בא איתי אל האחו, שם התאספו שאר החיות, הם יסלחו לך כי קבלת עול עבודת ההולך על שתים עליך ובכבוד גדול יקדמו את פניך אם תפתח את הדלת לפני החיות השבויות, ותצאנה מעבדות לחרות.

– פה אין כל חיות שבויות, ענה הכלב, טוב מאד פה לכלנו, אין אנחנו מבקשים טוב יותר מאשר יש לנו, אינני רק עבדו של ההולך על שתים כי אם גם אוהבו, לך ושוב אל אלה אשר שלחוך הלום.

ובדברו הפנה גבו אל השועל ויעלם דרך החור הנעשה בשבילו בקיר, אבל השועל עמד על עמדו בקותו לראות את מי משאר החיות, לא עבר זמן רב ואיזה צעירה שמנה הוציאה ראשה מתוך לולה.

– ערב טוב לך, יפתי, קרא אליה השועל, הואילי נא, מהרי וצאי אלי.

– לא אוכל, ענתה האוזה הצעירה, בלילה אין אני צריכה לצאת מפתח לולי, אם גם חפצה אני מאד לברוח מזה, כי יראה אני מאד את ההולך על שתים, זה לא כבר צלו את אמי באש ויאכלו את בשרה.

– נעויתי משמוע, קרא השועל, גם רגע אין לך להשאר במערת הפריצים הזאת, הואלי וצאי אלי, ואני אנהגך אביאך אל מקום אשר לא תראי מפני כל.

– אם אך יכולתי להאמין בך, אמרה האוזה הצעירה, אבל יש לי פה עשר אחיות ואיככה אוכל ועזבתין.

– גם להן אקרא דרור, ענה השועל, אבל היום בלילה לא אוכל לעוררן משנתן ולקרא להן ללכת אחרי, כי הנשים הצעירות דברניות הן, ואם יגיע קולן לאזני הכלב או ההולך על שתים והרגישו כי בורחות הן ירע הדבר לכלנו יחד, הן תצלינה תכף, וכמובן אסבול גם אני מזה לא מעט.

– זה אמת, אמרה האוזה הצעירה, אבל התבטיחני לקרא דרור גם לאחיותי באיזה ערב?

– על דברתי תוכלי לסמוך כי מהיום אשלח לחפשי בכל לילה אחת מהן, עד אשר תצאנה כלן לחרות, ענה השועל, בכל לבי נפשי ומאודי אעשה זאת, אם אך לא יעצרני דבר מן הצד.

– מה טוב לבך, אמרה האוזה, ולבי נפתה תמיד להאמין כי החיות כלן חיות רעות הן, כן אמרו לי תמיד, ואני יראתי לבא היערה באמרם כי בנפשי הוא.

– דבת כזבים היא, לא יותר, ענה השועל, כל חיות היער מלאכי מרום הן, מעודי לא שמעתי כי צלו את מי באש לאכול את בשרו, אבל מהרי וצאי, בטרם אמצא שטן ומפריע על דרכי.

– הנני יוצאת מהרה, אמרה האוזה.

ותדחק ותצא דרך החור החוצה, אבל ברגע ההוא התנפל עליה השועל וישלח בה את שניו, אשר יכלה להשמיע רק קול צעקת שבר אחד ותפח נפשה ותמות, אבל ברגע ההוא בא הכלב, וכראותו אותו השועל עזב את טרפו לעמד על נפשו, מפני הכלב אשר התנפל עליו וגם נצחהו, ובראותו כי כבר נפל שדוד ואין עוד רוח חיים בו שב לדרכו הביתה.

ובין כה וכה ישבו החיות באחו ותחכינה לבא השועל.

– מדוע זה בושש השועל לבא? שאל הצבי.

– אין זה כי אם נפל בפח ההולך על השתים ויביא צוארו בעולו לעבדו כשאר החיות, קרא הזמיר.

אבל ליום המחרת בא האנקור ובשורה מחרידה בפיו.

– השועל מת, הוא נפל חלל על הגבעה לפני בית ההולך על שתים, ראיתי זאת בעיני, אוזה מתה מונחת בצדו.

ויקם שאון בין כל החיות לשמע הדבר הזה.

– השועל הלך אחר בצעו, הוסיף האנקור, ויפול חלל על טרפו, אין לנו עוד על מי להשען.

בראש מורד לארץ הלכה כל חיה לדרכה.

 

י    🔗

עברו ימים אחדים אחרי אספת החיות באחו, והאריה שכב כדרכו במעונו ויור מבטי עיניו הבוערות לפניו, הלביאה שכבה בצדו בעינים עצומות כישנה ותאנח לרגעים, דמית השקט שררה בכל היער.

הוא ידע היטב על מה נאנחת הלביאה, הוא ידע מכל הנעשה ומכל הנדבר אדותיו בין החיות, ידע את תלונותיהם ומהתלותיהם¹⁰, אין דבר נכחד ממנו מכל אשר חשבו בלבם אדות מלכם, מלך היער.

הוא גם לא שכח מי מהם שלח לשונו לדבר רעה עליו, שמות כל מתנגדיו חרותים היו על לבו, ובהגיע העת וישוב הכל אל משטרו ביער כבראשונה ידע להתחשב אתם ולשלם להם כגמולם, זכר היטב את דברי החרפה אשר נטל עליו לשאת בדמיה מאת אשתו הלביאה, אבל לכל זמן ועליו לשים עתה קץ לכל העמל והכעס החרפה והבוז אשר ישא ויסבול יום יום, גם להשיב לב כל לכבוד ולאהבה לו, ובספר דברי הימים למאורעות היער יכתב שמו לזכרון באותיות זהב כי בחכמתו ובגבורת ישע ימינו הצליח להציל את עמו מן הסכנה והאסון אשר רחף על ראשו בימי ממשלתו.

האריה קם מרבצו וילך בדרך היער.

– מלך החיות יצא לציד ציד! אמר חזיר היער בהתהלכו בין השיחים.

– ראו נא מה כחש בשרו! אמרה העטלף, עורו צפד על עצמותיו.

־ זה לילות רבים אשר לא עזב את מעונו, אמרה האיה, עיניו נוצצות מרעבון.

אבל מלך היער לא חשב כלל לשחר לטרף, הוא הלך כחולם חלום בדרך המוביל אל בית ההולך על שתים, צבי עבר לפניו בדרכו ולא ראהו, הוא הלך לו לאט הלאה הלאה, ויבא אל המקום אשר ראה משם את בית ההולך על שתים העומד על הגבעה.

הוא הרחיב צעדיו, בקפיצה אחת עבר את הסבך וישכב בין השיחים אשר לפני פתח הבית, שם מצא מקום מסתר לו אשר כל עין לא יכלה לראותו, זולתי את עיניו הסתומות הנוצצות מבין העפאים, בקפיצה אחת היה יכול להגיע אל פתח הבית.

שנת ההולך על שתים בלילה ההוא היתה שנת נדודים.

הוא התהפך מצד אל צד, וכאשר אחזתו שנה התעורר מהרה לקול הכלב אשר לא חדל לנבוח בקול גדול, וימהר לקום ולהתבונן אל הנעשה, ויסגור את החור אשר בו יצא ושב הכלב, מפני כי דרך החור ההוא יצאה אז האוזה ותהי טרף לשני השועל.

מה זה נהיתה, כלבי, כי לא תחדל לנבוח? שאל בתמהון.

אבל הכלב לא יפסוק מלנבוח ולקפוץ כנגדו למעלה, ההולך על שתים מציץ מן החרך החוצה אבל לא יראה דבר, הוא משתיק את הכלב ושב אל משכבו, אבל עתה הגיע לאזניו קול הסוס המתגעש בארוה, השור גועה בלי הפסק, וכל בעלי הכנף יהמיון, ולא יכול עוד לשכב במנוחה ויקפוץ מעל משכבו שנית וימצא כי חרדת מות נפלה על כל הבהמות והחיות, הסוס משתפך בזיעה והתרנגולים והאוזים מזדעזעים מאד בלוליהם.

– מה זה יכול להיות? שאל לנפשו בתמהון.

ויפתח את הדלת ויצעד צעדים אחדים החוצה בלי כל נשק בידו ובלי לבוש, כאשר ירד מעל משכבו, וכרגע שמע אושה בין השיחים ולעיניו נגלה האריה בקפצו מרבצו, אבל עוד הספיק ההולך על שתים להמלט הביתה ולסגור את הדלת בעדו.

רגעים אחדים עמד נדהם ולא ידע מה לעשות בעת צרה ומבוכה זאת.

בעד סדק הדלת ראה את האריה רובץ בין השיחים ועיניו הכתומות נטיות בזעם ישר אל הדלת ונכון בכל רגע לקפוץ ממקומו ולהבקיענה, ההולך על שתים הבין כי מלחמה קרובה נכונה לו עם האריה.

הוא חשב בלבו לעורר את בניו, להתגנב עמהם דרך הפתח השני ולהתנפל על האריה מאחוריו, אבל הם ישנו בפינה רחוקה ממנו, אור השחר כבר הולך ונבקע ממזרח ועד אשר יבא לקרא להם יכול אחד מאנשי הבית לצאת החוצה ולהיות טרף לשני האריה.

אבל בעמדו כה שקוע במחשבותיו ומחשב דרכו מה לעשות שבה לאט לאט נפשו למנוחתה, וכל אימה ופחד סר ממנו.

הוא חש בנפשו כי עוד יעצור כח להתגבר על מתקוממו גם בלי עזרת אחרים, וימהר ויקח את שני כידוניו היותר טובים ויבחנם אם שנונים הם כל צרכם, שאף רוח ויפתח את הדלת ויעמוד בפתח.

האריה לא נראה עוד לעיניו.

עיניו חפשוהו בכל העברים מסביב והאריה איננו.

אבל הוא היה יודע ציד מנוסה, ויבן כי בלי ספק הסתתר בין השיחים במארב, ויעמוד ההולך על שתים במנוחה על עמדו, נכון לקרב אשר לא ימנע.

והנה אושה חרישית עולה באזניו מבין השיחים ועיני האריה הבוערות נשקפו לו מבעד העפאים, וידע כי אין לו לאחר אף רגע, כי אם יתנפל האריה עליו ראשונה אבד מנוס ממנו.

וימהר וישלך ברגע את כידונו אשר לא החטיא להצלחתו, את המטרה ויפגע בעין האריה, שאגת מתהולל נוראה מאד היה מענה האריה, אז חדר כידונו השני אל לבו ותהי תבוסתו שלמה.

כל בני הבית חרדו לצאת, לשמוע ולראות את הנעשה.

ויראו את האריה נופל מת לארץ בכל כבודו והדרו, הכלב חפץ לשלוח בו את שניו ויבריחהו ההולך על שתים מעליו.

– הוא הלא היה מלך היער, קרא בגאון, ידעו נא בכל העולם כי מת וכל הארץ לי היא.

ויפשטו מעליו את עורו ויתלוהו על מוט גבוה בתוך השדה, גלוי לעין כל.

– האריה הוכה ומת, הודיע האנקור את הדבר בעופו מפתח אל פתח, ההולך על שתים הכה את מלך היער, עורו תלוי על מוט לפני פתח ביתו… ראיתי זאת בעיני.

כל חיות היער נהרו ובאו לראות ומעל שפתו דבקו מבטי עיניהם בבית ההולך על שתים בעמדם נרעשים ונפחדים עד מאד, אבל ממרומי האויר הביטו בענג אלפי צפרים עליזים ושמחים על המראה האיום הזה.

– הנה הכל אבד לנו עתה! קרא הצבי.

– כן, כן, ענו אחריו יתר החיות.

בערב היום ההוא בא ארנג אוטנג לבית ההולך על שתים בשבתו על פתחו.

– ערב טוב לך, דודי, אמר ארנג אוטנג.

ההולך על שתים הביט אליו ולא ענהו דבר.

– כנראה הגיע לאזניך כי דברתי רעה עליך, אמר ארנג אוטנג, אודה ולא אכחד כי בחפזי לא נזהרתי בלשוני, אבל אתה יודע בעצמך… כי איזה הרגשה הפחידה אותנו, וכי גם לי יש בנים ובימים האלה קשים החיים מאד, ומבלעדי זאת הכיתני לא אחת במקלך, ואין לאחד משנינו איפו לקצוף כלל על רעהו.

– ומה חפצך איפו כי באת אלי? שאל ההולך על שתים, אין לי גם עת גם חפץ לשמוע להג לשונך כלל.

– אל נא באפך, אמר ארנג אוטנג בהקריבו שבתו אליו, הנני מכיר עתה את פעלך, הצלחת, דודי, הצלחה רבה מאד… חלילה לי מהקטין ערך פעלך, הגדלת מאד לעשות, מה נהדר היה המראה בעלותך לרכוב על הסוס ומעת אשר התגברת על האריה –

– ומה חפץ אתה בכל דבריך אלה? שאל ההולך על שתים.

– חפץ אני להתחבר עמך דודי, אמר ארנג אוטנג, אם נתאחד שנינו יחד יכול נוכל לכבוש את כל העולם.

– היצאת מדעתך? ענה ההולך על שתים, מה יסכון לי קוף מהולל ונבער מדעת כמוך? אין בידך להועיל לי את אשר אמצא תועלת ביונה אחת. סור מזה, ואם אין אעביר מקלי על עור בשרך אשר לא תשכחני מהרה.

ארנג אוטנג נסוג מעט ממנו, אבל לא התיאש עוד ממחשבתו אשר באה בלבו.

– התישב בדבר, דודי, אמר אליו, בכל גדלך וידך החזקה יכול אני להועיל לך הרבה, יכול אני להיות לפה ולמליץ לך בינך ובין החיות יודע אני דברים הרבה אשר לא תדע אתה, ואת אשר לא אדע אני אלמד ממך, בשבתך על עץ התפוח שמרתי תמיד עליך, גם בלכתך בשדה, שים נא כל זאת אל לבך.

ההולך על שתים קם ויאחזהו בזרועו.

– צאו נא החוצה וראיתם דבר מה! קרא אל תוך הבית.

כלם יצאו ויראו את הקוף עומד וההולך על שתים מחזיק בזרועו.

– הנה הקוף הזה חפץ להתחבר ולהתאחד עמדי, אמר אליהם, איננו קוף פשוט, הוא כבר הרבה לעשות למעני, כן יאמר, הבה נושיבהו בכלוב למען ישעשע אותנו בהעויותיו בעתות הפנאי¹¹, ברדת הגשם.

ארנג אוטנג התאמץ להשמט מידו אבל לא הועיל לו דבר, ההולך על שתים החזיק בו ולא הרפה ממנו, ועד מהרה נגמר הכלוב ויושיבוהו בו.

– כי לעזאזל המשפחה הזאת אמרתי זאת תמיד, דבר ארנג אוטנג לנפשו, בשבתו סגור בכלוב ופולה את עור בשרו.

 

יא    🔗

עברו מאז שנים רבות, רבות מאד.

וזה לא היה בארצות החמות, אשר השמש זורחת שם באור יותר חזק, והגשם היורד שם יותר עב מאשר פה בארצות האלה וכל החיות והצמחים יאריכו שם ימיהם יותר, יען כי לא ידעו שם את החרף וידו הקשה.

זה היה בעיר אחת גדולה, ביוטלנדיה הצפונית.

יום שוק היה. אדם ובהמה רבה מלאו כל מקום, בצדי הרחובות עמדו שלחנות ערוכים בסחורות עור וכלי נחשת וברזל, מיני אכל ומשקה, צעצועי ילדים ועוד דברים הרבה, גם אהלי חזיון הוקמו, אשר בהם הראו משחקים נפלאות בעמדם על ראשם ובלכתם על ידיהם. באהל אחד הוצגה לראוה אשה ענקית, ובשני – גמדים היותר קטנים בכל העולם, גם שני עכברים לבנים הראו בו.

אבל בתוך השוק היה דבר היותר מפליא את עין הרואים ואשר גם אותו יכול כל איש לראות בחמש ועשרים אגורות, וכל החפץ לדעת את הדבר אשר באהל הנבנה בשבילו די לו לשמוע בקרא האיש העומד לפני האהל אל כל עובר ושב:

– הואילו ובאו הנה, אדוני! רק חמש ועשרים אגורות בעד גדולים, ילדים משלמים החצי, פה תראינה עיניכם דבר אשר לא ראה עוד עין אדם, וגם מלכים ורוזני ארץ התענינו מאד לראותו. מלך ביפיו אני מתכבד להציג לפניכם, את מלך החיות, אדוני, את האריה הנורא והאיום! הוא חי באפריקה הפנימית, ועזוז וגבור הוא אשר באחת כפותיו הקדומות יוכל להמית שור פר במכה אחת, לארוחת הבקר יאכל מדי יום ביומו שני כבשים, אם היה מתפרץ ויוצא מתוך הכלוב יכול היה לאכל את כלכם יחד בעשרים רגעים, אבל אל תיראו אדוני, האריה אסור בכלוב ברזל עב, הנה הוא עומד ועיניו השואפות לדם נטויות אל המון מבקריו הבאים לראותו. חמש ועשרים אגורות בעד גדולים, ילדים משלמים החצי, הואילו אדוני, קרבו ואתיו הנה! מהרו, אל תתמהמהו, פן תאחרו. בכל ימי חייכם לא תמצאו במחיר זול כזה לראות דבר נפלא כמהו.

כדברים האלה לא חדל האיש לקרא אל כל עובר ושב. לפני האהל התאספו המון סקרנים נרגשים, רבים נכנסים אל האהל ובצאתם הם מספרים להנצבים מהאריה השבוי, אז ירבו המבקרים הלוך ורב עד נטות היום.

בירכתי האהל עמד כלוב האריה.

הכלוב היה קצר ומלא סחי ומאוס. על הקרקע היה מעט תבן לא טהור ואיזה עצמות. מוטות ברזל שכבר העלו חלודה גדרו את הכלוב בעד המון המבקרים. בפנה שכב לו האריה וראשו נשען על כפותיו הקדומות, עיניו הכתומות והבוערות נטיו במבט עיף ונקשה אל האנשים הסקרנים, שבלי תבן תלו על רעמתו רבת השער הרועדת, בשרו כחש מאד ומעת לעת השתעל בקול נבוב חולה.

האיש החזיק בידו מקל ארוך ויספר ויבאר, אנשי השוק הביטו בעינים פקוחות על החיה הנוראה והאיומה, השוכבת כה נוחה ודוממה לפניהם, אבל בשימם אל לבם כי באמת היא האריה מלך החיות, אם גם כה חולה ועיף הוא, בכל זאת סמרה שערת בשרם מפחד אולי יוכל בפעם אחת להתפרץ ולצאת ממאסרו, אבל כאשר לא נע ולא זע ממקומו קרא אחד הנאספים: אין זה כי אם אריה מת מוטל לפנינו.

והנה הביא האיש את מקלו הארוך דרך השבכה אל תוך הכלוב ויגע באריה, אשר הפנה ראשו ויבט כה וכה מבלי הראות כל תנועה באחד מאבריו, ויוסף האיש להדפו במקלו, ויקפוץ עתה האריה ממקומו וישאג שאגה איומה, אשר הזדעזע כל האהל וכל המון האנשים ברחו על נפשם.

– הוא טרף את בעליו הראשונים, אמר האיש, ואני קניתיו מיד אשתו האלמנה, הוא חיה רעה שואפת לדם מאד, הוא חולם כל הימים על דבר ארץ מולדתו, אשר ביעריה הקדומים אהב לטרף טרף, וכל החיות הכירוהו למלכם ואדונם. הואילו אדוני, מי עוד מכם חפץ לראות את המראה הנפלא הזה? אנא אדוני! רק בעד חמש ועשרים אגורות – הנה מלך היער, האריה הגבור!

כה עבר כל יום עד בא הערב, וכאשר כלתה הרגל מן השוק סגר את דלת האהל וימנה את הכסף אשר אסף ביום ההוא.

– אל צרור נקוב השתכרתי היום, דבר האיש לנפשו, וישלח לאריה מבט של כעס, איננו שוה היום את ארוחת הערב אשר עלי לתת לו.

וישלך אליו נתח בשר קטן ונשחת וילך לו אל בית משתה, אשר שתה בו לשכרה עד הבקר.

האריה לא נגע בבשר הנשחת, בראש נשען על כפותיו הקדומות הביט אל אור מנורת הנפט הקטנה התלויה באהל, והנה לפתע פתאום הגיע לאזניו איזה קול שאון ויזקף ראשו ויבט הנה והנה.

– הגם בלילה לא יתנו מנוח לי? שאל האריה.

– אני הוא, ענהו קול כלב קטן מיליל, הנה נסגרתי פה בכלוב על פי מקרה, חפץ אני לצאת, חפץ אני לצאת! גבירתי דואגת לי מאד.

זה היה כלב קטן ורך, פעמון קטן תלוי היה מעל רביד בצוארו ומכסה רקמה על גבו, הוא רץ הנה והלום, בכה והיליל, גרד על הדלת, אבל אין שומע לו.

דמית מות שררה בכל השוק מסביב.

– ה' אלקים, קרא האריה, אתה הוא הכלב – זאת אני רואה. אויה, איך השתנית על ידם!

– חפץ אני לצאת, חפץ אני לצאת! הוסיף הכלב להתחנן ולקרא בקול בוכים.

– מדוע זה תבכה ותיליל כה? שאלהו האריה, מי זה נוגע בך לרעה? לא אוכל כלל לטרפך ולאכול אותך אם גם חפצתי. מוטות הברזל חזקות מאד, כבר נסיתי כחי לשברם או להסיעם ממקומם אבל לשוא, מכרח אני להתהלך בכלוב ממקום למקום ולהראות בעד כסף לכל הבאים לראותני, לסבול חרפה ובוז, ולהשמיע קול שאגתי למען יחרדו, בעת אשר בטוחים הם כי שני לא תגענה בהם לרעה.

– אנא, תנני נא לצאת מזה, התחנן הכלב.

– זאת לא אוכל, ענה האריה, אבל אני אינני נקלה ונבזה כמוך, אני הנני פה למרות רצוני, אחרי אשר נפלתי בפח, ואתה הלכת ברצון לעבוד את ההולך על שתים ותבגוד בחבריך בהיותך לעזר לו לרדפם ולהכניעם.

– לא ידעתי אל מה ירמזון מליך, אמר הכלב, אינני יודע כל הולך על שתים, עבד אני לאדם, אשה כבודה היא גבירתי, והיא תמוג מפחד אם אאחר לבא הביתה.

– כן, קרא האריה, בני אדם קוראים הם עתה לעצמם, מין ההולך על שתים הארור! את כל הארץ דכאו תחת רגליהם, עוד מעט ולא יהיה מקום לאריה ישר דרך לצוד בו ציד מלכים. יודע אני את כל המאורע… מסורת אבות היא לבנים מדור דור, שם במדבר אשר התעוני משם בני האדם שמעתי זה בערבים האחרונים, בטרם נפלתי בשביה, איך ההולך על שתים עם אשתו באו אל היער בראשונה ערומים ובלי כל נשק ואבי משפחתי היה מגן בעדם, איך התנכלו אליהם כל החיות והם התגברו לאט לאט עליהן, רק אתה לבדך נתת ברצונך את עולם על צוארך ואת שאר החיות צדו, הכניעו ויחלישו את חושיהן עד אשר חדלו להרגיש את חיי החופש שהיו לפנים, ויתמכרו לחיי השעבוד. באחרונה הכה ההולך על שתים את נפש אבי משפחתי בכידונו… כן, יודע אני את כל המאורע לבשתי ולחרפתי.

– אני לא ידעתי מזה דבר, ענה הכלב, אני יודע רק זאת, כי בבית גבירתי מעון חם לי והיא תאכילני מטעמים, תנשקני ותסלסני אני חפץ לצאת… אני חפץ לשוב הביתה!

האריה לא ענה דבר, ויוסף לדבר לנפשו: נחמה אחת תתנחם נפשי, בשבתי בכלובי ומפני הגעגועים והשעול קרוב קצי, כי רואה אני אשר זרעו של ההולך על שתים נשחת טעמו ולא תואר ולא הדר לו, הוא בעצמו הלא היה גדל קומה ויפה – הוא הלא היה עוד חיה כבודה, אבל אלה פה – הם כורכים את גופם באיזה דבר אשר יקראו לו בגד וכמעט אין לראות את בשרם. הוא יכול היה לקפץ ולטפס על העצים – ואלה פה יכולים כמעט להניע יד ורגל. הוא היה איש מלחמה, ידע היטב להאבק וללחום… אבל אלה – צחוק עושה לי האימה הנופלת עליהם בקומי מרבצי ונגש אל מוטות הברזל, או בהשמיעי קול שאגתי, לבם ינוע בקרבם כנוע עצי היער מפני הרוח, אם גם יודעים הם כי שבוי אמלל אני.

– אני חפץ לצאת, אני חפץ לשוב הביתה! היליל הכלב.

האריה קם מרבצו, נגש אל מוטות הכלוב, הכה בזנבו על כסליו הרזים, פער פיו ויגלו שניו האיומות, הכלב הקטן כמעט נמוג מפחד כראותו את עיני האריה הבוערות נטויות אליו.

יציר אומלל! קרא האריה, לעולם טוב לאריה השבוי בכלוב מן הכלב היושב בחיק עם הפעמון אשר בצוארו ומכסה הרקמה אשר על גבו!

וישאג שאגה גדולה לחרדת לב כל יושבי העיר וישב אל מקומו בירכתי הכלוב וישכב ויתהפך על צדו ויישן.

הכלב הקטן בכה והיליל עד אשר באו ויוציאוהו מתוך הכלוב.