תודות:    🔗

אני מכיר תודה לאנשים שלהלן, שסייעו לי בראיונות ובחומר: החוקר צבי אהרוני, סא“ל (מיל') מרדכי בן-צור, רס”ן (מיל') אברהם דר, מר לוי יצחק הירושלמי, מר איסר הראל, אל“מ (מיל') יוסי הראל, אלוף (מיל') יהושפט הרכבי, סא”ל (מיל') אלוף הר-אבן, אלוף (מיל') חיים הרצוג, תא“ל (מיל') רחביה ורדי, תא”ל (מיל') יעקב חפץ, החוקר חיים (ויקטור) כהן, מר עמוס מנור, מר אפרים (אֶפִּי) עברון, אלוף (מיל') מאיר עמית, ח“כ שמעון פרס ורא”ל (מיל') צבי צור.

ברצוני להוסיף לתודות, שהבעתי כבר בהקדמה לכיתת יורים בבית-ג’יז, גם תודות לשירות הצילום של בית הספרים הלאומי; לעובדי ארכיון מעריב ולמנהלתו הגב' אלה כהן; לעובדי הארכיון במכון למורשת בן-גוריון בקרית שדה-בוקר; למר תום שגב שעורר אותי במאמרו “זכרונותיה של מזכירה” ¹ לגשת לחיבורי; למר שלמה נקדימון מידיעות אחרונות, שהמציא לי פרוטוקולים וחומר חשוב אחר מארכיונו הפרטי; ובמיוחד לשופט חיים כהן, שהעניק לי ראיון, מכתבים ומסמכים.

תודה מיוחדת אני מכיר גם לגב' עליזה אשד, שהפקידה בידי את עזבונו החשוב של בעלה המנוח, חגי אשד ז"ל. הקורא ייווכח שהגענו למסקנות שונות בתכלית- הוא בספרו מי נתן את ההוראה, ² ואני בקלב"ן; אבל אין בכך למעט כלל מהערכתי לעבודתו ולוּא מהעובדה, שעבודתו והמסמכים שאסף היו לי לעזר רב.

-———————

הנני מודה לגב' רעיה כרמל על איסוף החומר העיתונאי ולגב' רחל יורמן שסייעה בידי בעריכת הראיונות המשמשים חיבור זה, ובעריכת מפתח-השמות והעניינים. כתמיד, נשואה תודתי החמה למזכירתי, הגב' רחל רדר, ולעוזרתי הגב' תמר גדרון, על דבקותן ועל מסירותן.

גם כאן כמו בכיתת יורים בבית-ג’יז, אני מודה למר בועז אוקון ולד"ר אביגדור קלגסבלד, שקראו את כתב-היד בטרם הבאתו לבית-הדפוס והעירו ל את הערותיהם.

לצערי, סירב אל"מ (מיל') בנימין גבלי להעניק לי ראיון ולהשיב לשאלותי, בטוענו - כפי שטען פעמים רבות כלפי אחרים שביקשו לראיינו – כי את גרסתו שלו יעלה בספר, שעל כתיבתו הוא שוקד; שקידתו זו נמשכת למעלה מ-30 שנה.

כנגד זה הואילה גב' דליה כרמל באדיבותה להקדיש לי שעות רבות. היא לא חסכה מעצמה מאמץ וטורח, המציאה לי מכתבים, מסמכים וחומר כתוב אחר שברשותה והשיבה לשאלות רבות מספור. רק לעתים נדירות יעלה בידי מחבר לזכות בשיתוף-פעולה מצד עד מהימן וצלול כמותה. על כתפיה, חיילת בשירות חובה, הטילו מפקדי צבא, רבי מפלגה ושרי ממשלה - כך נדמה לא פעם – את גורלם ואת גורל צה"ל והמדינה. מבוגרים ומנוסים ממנה לא עמדו במסה הזאת. ייסלחו לה איפוא “חסימות זיכרון” אחדות, שאף היא לא היתה פטורה מהן. אין שיעור לתודה העמוקה שאני חב לה. בלעדי גילוי-הלב שלה לא היה הספר, במתכונת זו רואה אור.

ש"ט

 

הקדמה    🔗

הבוקר ירדתי לשדה בוקר… בן-גוריון היה בדיר ועסק בגז הצאן. על

השולחן היתה כבשה כבולה והוא גזז את צמרה. כשראני אמר: עוד

רגע. בינתיים יספיק לגמור את גז הכבשה.

30.4.55 יוסף וייץ, יומני, ד, ע' 292

וייץ סיפר על שיחתו עם בן-גוריון… יש לו תכנית שלמה ומקפת לשינוי

המשטר בארץ… אם תתקבל תורתו זו בשלמותה כי אז יעמוד בראש,

ואם לא תתקבל אזי יפרוש לחלוטין מכל תפקיד ממלכתי ומכל פעולה

ציבורית אלא יתמסר לגז צאן.

5.5.55 ימ"ש, ד, ע' 975

פרישת בן-גוריון מהממשלה “לשנה, או לשנתיים או ליותר” והתיישבותו ב-14 בדצמבר 1953 בקיבוץ שדה-בוקר שבנגב יצרו בישראל מצב חדש: שוב לא עמדה בראש הממשלה אישיות סמכותית, מעוררת כבוד ויראה, שהחזיקה ביד-ברזל את מדיניות החוץ והביטחון שלה. במדינה שטרם מלאו ארבע שנים לקיומה, ושמסגרותיה, נהליה ומסורתה טרם נתגבשו, נשתררה על שרי הממשלה כעין אווירה של פריקת עול, לא בלתי-דומה לזו של כיתה בהעדר מחנכה הקבוע. בעיקר אמורים הדברים בשר הביטחון פנחס לבון שנקט עצמאות יתרה. הוא לא ראה במחליפו של בן-גוריון – ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת - פוסק אחרון בעניינים מדיניים. התכתבותם העשירה מעידה שלבון זילזל בשרת, התעלם מהוראותיו, ולעתים אף פעל בלא ידיעתו וללא אישורו.

אין ספק, שלוא תחת לרעות צאן ולגזוז כבשים בשדה-בוקר היה בן-גוריון נשאר על משמרתו, לא היתה מתבצעת ביולי 1954 הפעולה במצרים – ה“עסק ביש” הנודע – ופרשת לבון לא היתה באה לעולם. הרי זה טעם אחד לעונת הגז - השם המאגד את שתי הפרשות.

הטעם האחר לקוח מהגז עצמו: מה הכבשים האלה, הנראות גדולות ומכובדות כשאדרתן עליהן, מעוררות לפתע, לאחר הגז, בעירומן ובדקותן, חמלה ורחמים – כך גם גיבורי העלילה שלפנינו: שרים, שופטים, מפקדים, עובדי מדינה ועסקנים בכירים, אפילו בן-גוריון עצמו ולמעשה כולנו כחברה – מתגלים לפתע, נוכח בחינה נוקבת הפושטת מעלינו את אצטלת התפקיד ואת מחלצות המעמד, כיצורי אנוש קטנים ואנוכיים המסתגלים בנקל להוויה של חוסר-כבוד; בעונת הגז מסקנה זו מזדקרת לעין.

שלשלת אי-החקירה תוארה כבר בחלקה בכיתת יורים בבית-ג’יז, והיא ותולדותיה הן שעומדות במרכז עונת הגז. החיבור הזה מוקדש איפוא לפרשת לבון – מהדורה מורחבת ומוגדלת של פרשת טוביאנסקי - שזיעזעה לא רק את אמ“ן ואת צה”ל, אלא את אמות-הספים של ישראל כולה. פרשה זו נחלקת לשניים: האחד – ה“עסק ביש”: פעולות החבלה הישראליות במצרים ביולי 1954, נפילת רשת המודיעין הישראלי שם, המשפט הצבאי בקהיר, המאסר הממושך שנגזר על עשרה מחבריה וההוצאה להורג של שלושה מהם; והאחרת – הסערה שקמה בעקבות תביעתו של פנחס לבון בספטמבר 1960 לטהר את שמו מאחריותו לאותו “עסק ביש”.

פרשת טוביאנסקי ופרשת לבון, על שני חלקיה, מתאפיינות בכך שחקירתן היתה בלתי-מספקת. בראשונה התרכזה החקירה בתפקיד שמילא בה בארי. המעורבים האחרים לא נחקרו כראוי ולא נתבעו לתת את הדין על מעשיהם או מחדליהם. גם ה“עסק ביש” זכה לחקירה חלקית בלבד: ועדת אולשן-דורי קבעה במפורש, שהשאלה היחידה שעמדה בפניה היתה: מי נתן את ההוראה לפעולה במצרים?

מפקד אותה פעולה – סרן אברהם זיידנברג, הידוע יותר כאברי אלעד – נחשד לימים בהכשלת רשת המודיעין הישראלית ובהסגרתה לידי המודיעין המצרי; אולם כשנעצר בשלהי 1957, הוא הואשם רק בהכנה למסירת סודות של אמ"ן למודיעין המצרי. הוא הועמד לדין בדלתיים סגורות בבית-המשפט המחוזי בירושלים בגין שש עברות על פקודת הסודות הרשמיים, ונדון לעשר שנות מאסר. בהפחתת שליש שוחרר ב-1964 ולאחר מכן היגר לארצות-הברית. גם משפטו וגם החקירות האחרות שנחקר, ב-1958 וב-1960, היו איפוא מוגבלים וחלקיים.

ה“עסק ביש” עצמו – איוולתו המדינית וביצועו הכושל – לא זכה לשום חקירה. מעולם לא מונתה ועדה לחקור אותו, וממילא עד היום הזה לא נתן איש את הדין על הקורבנות בחיי אדם ובמאסר ממושך, ועל הנזק שנגרם למדינה בגינו.

לוא תיחקר גבלי, ר' אמ“ן דאז, את אלעד כראוי, בבואו ארצה באוגוסט 1954, אולי כבר אז היה מתעורר החשד שיש לו יד בנפילת הרשת; אולם מטעמים שיתבררו בספר שיגרו גבלי לאירופה להמשך שירותו. כתוצאה מכך התעורר החשד החמור – שאלעד בגד והסגיר את רשת המודיעין הישראלית במצרים – במאוחר, אך גם החשד הזה לא נחקר עד תום, וממילא לא הועמד אלעד בגינו לדין. ועדת עמיעד, שמונתה לשם כך ב-1958, לא השלימה את מלאכתה מעולם. מאחר שלהלכה לא פוזרה, מינויה עודנו תקף, ולכאורה עודנה יושבת על המדוכה עד עצם היום הזה. כך נערמה על ה”עסק ביש" מסכת שקרים, וזו שימשה רקע ויסוד פורים למארה, שהומטה על ישראל בצורת פרשת לבון.

אי-חקירה היא תופעה מדאיגה. כמו אדם, השומר על בריאותו, נזקקת גם חברה לבדיקה מתמדת. הבדיקה מגלה ליקויים וחולשות, ולעתים גם גידול ממאיר. בהיעדרה אין אפשרות להפיק לקחים ולתקן את הלקוי. ביצוע מסקנות החקירה, כמוהו, כניתוח בעתו, ובלעדיו אין סיכוי למרפא.

בדומה לשאתות בגוף, פרשה שאינה נחקרת מולידה פרשות חדשות; ואם למרות זאת אין חוקרים, סימן שהדבר נובע מפחד מפלגתי והתכחשות אישית לאחריות. בעונת הגז חוזרת ונשנית “הנוחות הפוליטית” כאחת הסיבות העיקריות לכך; שכן כאשר מתעורר עימות בין הממלכתיות, התובעת חקירה, לבין המפלגתיות, המבקשת להשתמט ממנה, נעשית הפשרה לרוב על חשבון הראשונה. זהו רק פן אחד של הגורם הפוליטי בישראל, המעמיד את טובתו מעל טובת הכלל והמדינה, וככזה הוא מתירני, בלתי-מרוסן ומשחית. במאבקי הכוח, המתחוללים חדשות לבקרים, אין גורם זה נרתע מניצול העוצמה שבידיו על חשבון זכויות האזרח. אי-התחשבות בכללים ובאיסורים ממלכתיים – ולעתים אפילו הפרתם הבוטה – הן בנות-לוויה קבועות של התופעה.

לא פחות מן הפן הפוליטי משתקפים בעונת הגז פני האדם, פניהן של הנפשות הפועלות: שרים, קצינים, עובדי מדינה ועסקנים למיניהם. אמביציה אישית היא תו-היכר של רבים מהם, והיא העילה לחוסר קולגיאליות, לאי-התחשבות בנוהל ובפרוטוקול ולהעדפת אינטרסים אישיים וכתתיים. העולה על דרך זו, סופו שאיננו עוצר באדום.

בפרשת לבון התבררו לראשונה שתי תופעות, שנעשו מאז כמעט לנכסי צאן-ברזל של החברה הישראלית: האחת – ההתכחשות לאחריות – כמו גדלה מפרשה לפרשה. בעוד שבפרשת טוביאנסקי נטל בארי על עצמו את מלוא האחריות, הופכת ההתכחשות לה אחרי שנים אחדות למותג המובהק של ה“עסק ביש”: קצין ושר, גבלי ולבון, שניהם גם יחד מתנערים ממנה ומטילים אותה איש על כתפי יריבו. התופעה האחרת היא מלחמת “תמות נפשי עם פלשתים” של הטוען שנעשה לו עוול אישי – מחמת אי-החקירה אין לדעת אם הוא מדומה או ממשי – התובע במפגיע עשיית צדק, כפי שהוא נראה לו. בתרגומה למציאות הישראלית אין תביעה זו אלא מאבק להישרדות ולקידום. דוק! על הקורבן המיותר של ה“עסק ביש” - שלושה הרוגים וארבעה אסירים לזמן ארוך – עברה ישראל לסדר-היום, כמו לא אירע דבר; אבל מלחמה אישית בין פוליטיקאים המיטה עליה אסון והפכה אותה על פניה.

* * *

רבות מתכונותיו של בן-גוריון כאיש וכמנהיג נבחנו ועוד ייבחנו לאורן של הפרשות בימיו. בייחוד תיבחן הקריאה לממלכתיות, שנשא תמיד ברמה ושציינה אותו כמנהיג יהודי וישראלי. מבחינה זו יצא בן-גוריון מפרשת טוביאנסקי בדגלים מונפים, ולא היה ספק, שבעניין זה העדיף את זכויות האזרח, את עליונות החוק ואת טובות הכלל והמדינה על-פני השיקול המפלגתי או האישי.

שלא בגינו ושלא בטובתו היתה פרשת לבון, על שני חלקיה, לפרשת בן-גוריון. אף-על-פי-כן עלתה השאלה בשעתו, והיא עולה שוב: האם גם לגבי ה“עסק ביש” ופרשת לבון היה בן-גוריון נאה דורש ונאה מקיים את הממלכתיות שבפיו? למרבה הצער, אין זו המסקנה המתבקשת מהתנהגותו אז. ההחלטה שגזר על עצמו עם שובו לממשלה כשר הביטחון בפברואר 1955 – שלא “לטפל” ב“עסק ביש” – אינה עולה כלל בקנה אחד עם עקרונות הממלכתיות שלו. כשר ביטחון שגם מקיים נאה, אסור היה לו לאסוף את ידיו מן העניין; הוא היה חייב לבדוק את עצם התועלת של הפעולה במצרים ולשאול איך נולדה ומדוע היא נכשלה. על אחת כמה וכמה היה עליו לצוות על חקירה מלאה של ה“עסק ביש”, לאחר שנמסר לו, שבמהלך העדויות בפני ועדת אולשן-דורי נעשו באמ"ן זיופים, השמדת מסמכים והדחה לשקר. משיקולים ברורים של נוחות פוליטית ואישית נמנע בן-גוריון – או התחמק – מלצוות על חקירה כהלכתה. רצה גורלו, שכאשר שאל אותן שאלות ותבע ועדת חקירה משפטית אחרי חמש שנים, ב-1960, היו שחשדו בו שאז עשה כן - שוב! - משיקולים של נוחות פוליטית.

השיקול של הנוחות הפוליטית או האישית היה אופייני לעמיתיו במפלגה ובממשלה וליריביו במפלגות האופוזיציה, ובגללו הרביץ בהם בן-גוריון השכם והערב את תורת הממלכתיות שלו; והנה מתברר שהליקוי המגונה הזה דבק גם בו. אולי היה זה עונש משמים, שהנוחות הזאת - שבגללה הפר את ממלכתיותו – עלתה לו בסבך הגדול בחייו.

אף שבן-גוריון דמה לעתים בהתנהגותו לעמיתיו וליריביו, ואף חטא בעצמו לכללי הממלכתיות שהטיף לה, אין בכך כדי להטיל ספק בנכונות תורתו ובכנות אמונתו בה; שכן הוא לא היה נטע זר בין חבריו למפלגה ולממשלה. מבחינה חברתית, רוחנית ותרבותית הוא לא היה מהות שונה או זרה – אנגלי או בושמני, רחמנא ליצלן; בתוך עמו הוא ישב, והיה בשר מבשרו ועצם מעצמיו. כשרונותיו המיוחדים – ואם תרצו גאוניותו – שהבדילו אותו מעמיתיו, היו מורכבים כולם על גזע יהודי מובהק. ככל עמיתיו גדל גם הוא בעיירה של מזרח-אירופה, התחנך ובגר בתנועה הציונית וגיבש את אישיותו ביישוב היהודי החדש בארץ-ישראל. לפיכך אפשר לומר, שבן-גוריון היה “80% אשכול” ורק “20% בן-גוריון”, והשיעור הזה של עצמיותו - הוא זה שייחד אותו ועשאו לבן-גוריון ההיסטורי.

בקוראו לממלכתיות בחברה, שלא התנערה מהרגלי הגלות – מורשת רבת-שנים של פירוד פנימי ושל העדר עצמאות ושלטון רוב – היה בן גוריון קול קורא במדבר. לא היה בידו מטה-קסם להפוך בן-לילה את החברה שחי בה, וגם לא אותו עצמו, לכליל השלמות מבחינה ממלכתית. השינוי הגדול שחתר אליו – שגולת הכותרת שלו היתה עליונות השיקול של טובת הכלל ושל זכויות האזרח – הצריך מאבק מאומץ וממושך; ככל לוחם דגול ידע גם בן-גוריון, הלוחם ללא ליאות לממלכתיות, בצד נצחונותיו הגדולים – הקמת צה“ל, העליה ההמונית והחינוך הממלכתי – גם כשלונות ומחדלים. לולא נחל אף הוא כישלון, לא היה בן-גוריון בן-אנוש; והוא הרי העיד לא אחת על עצמו ועל חבריו ש”איננו מלאכים."

חשוב להדגיש, שבסיכום הכללי של פרשת לבון היה בן-גוריון נאמן לעקרון הממלכתיות ונהג לפיו. שכן בעומדו ב-1960 על תביעתו לכונן ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תיקן בן-גוריון את אשר קילקל ב-1955. הפעם אין ספק שצדק מבחינה ממלכתית, ובכך הכירו אף החשובים מבין מתנגדיו בימי הפרשה. הוכחה לכך היא חוק ועדות החקירה, שהוחק ב-1968 בעקבות עמדתו זאת והנוהג עד היום בישראל. על החוק הזה נאמר, שהוא “משקף באורח מהותי את עמדותיו של דוד בן-גוריון” ב-1960.

למי שייתפסו למסקנה החפוזה - שמקור כל הקלקלות והליקויים בחיינו הציבורייים הוא בימי בן-גוריון – יש לומר כי ההפך הוא הנכון. אדרבה, מי יודע מתי תזכה ישראל למנהיגים, ששיעור-קומתם ישווה לזה של בני דור המייסדים. מה שאנו רואים היום אינו איפוא התוצר של ממשלותיו אלא סחיפה, המאיימת לגרוף את כל הישגי תפיסתו הממלכתית לאותו מצב, שנגדו הוא התקומם. עם רדתו מהבמה דמם המנוע העיקרי – אם לא היחיד – שחתר לממלכתיות, וקול הנוחות הפוליטית – ורק הוא – נשמע בארץ. אם דורנו נופל במשהו מן הדור ההוא, הרי זה מפני שהיום אנו חסרים כוח מרכזי – ממשלתי או תנועתי – התובע ממלכתיות ומחנך לקראתה; אין היום שום גורם ציבורי, החותר לביצור הממלכתיות ולהעמקתה, כפי שעשה בן-גוריון.

בן-גוריון היה המתמרד הגדול נגד מה שנחשב שגור ומקובל בחברה היהודית והישראלית. מבחינת הניסיון לתיקון המעוות שבה הוא היה תופעה חריגה ומיוחדת. אולם ככל האדם וככל לוחם גדול לא היה גם בן-גוריון מחוסן מפני מעידה על קליפת בננה – כשם-דבר לצעד בלתי-זהיר ולטעות שולית, שתוצאתם גורלית. על ראשי-התיבות אלה - קַלַבַּ"ן – נקרא החיבור הזה.

תל-אביב, חול המועד פסח תשנ"ב

שבתי טבת

 

1. פנים ישנות, פנים חדשות    🔗

שוש מרשוב, חברתו של גבלי, ידעה תהפוכות בחייה. תחילה היא שיגשגה ועלתה. משהוחלו הדרגות בצה"ל באוגוסט 1948, ניתנה לה דרגת סגן, אולם תודות לגבלי הועלתה עד מהרה לדרגת סרן, ואחר-כך רב-סרן. שוש זוכרת, שהשפעתה בחיל-המודיעין היתה כה רבה, שגם בדרגת סגן “הייתי בתפקיד של סגן אלוף;” והעידה על עצמה: “הייתי כמו מלכה, עשיתי מה שרציתי.”³

ואכן, השניים נהגו כזוג מלכותי, ולכאורה הלכו יחסיהם והתהדקו. יחד היו נוסעים לעבודתם במודיעין, ויחד חוזרים עם ערב לדירתם. אמנם לגבלי היו שני בתים - עם שוש הוא גר ליד כיכר דיזנגוף בתל-אביב, ועם אשתו ובתו ברחוב סלומון 8 בפתח-תקווה – אך שוש הסכינה עם המצב. הבעיה החלה כשפתח צה"ל ב-1949 בהרשמה לשיכון קציני-הקבע, שנודע אחר-כך בשמו “צהלה”.

שוש – שחשה את עצמה מנודה במשפחתה, כדבריה, בגלל יחסיה עם גבלי ושידעה “באיזה שהוא מקום בפנים בפנים” שהם עתידים להיפרד – חככה בדעתה אם להירשם לשיכון החדש, או לא. חבר טוב שלה דחק בה לשלם תשלום ראשון ולבנות לה בית. “אם תרצי לגור בו או לא זו שאלה אחרת, תמיד תוכלי להשכיר אותו,” אמר לה ושיכנע אותה; אולם כשסיפרה על כך לגבלי, הוא התקומם: “מה פתאום! אנחנו נגור יחד ונבנה יחד… אני אירשם וזה יהיה בית משותף.” מה שעלול היה להתפתח למשבר ביחסיהם הפך איפוא לתמריץ לקירוב-לבבות. היש דבק טוב לבני-זוג מבניית קן משותף? גבלי היה מביא לה מפעם לפעם את תכניות הבית ואומר: “אם את רוצה לשנות משהו אז תשני.” ואכן, שוש זכורה לאחדים מוותיקי המודיעין גחונה על התכניות ומתדיינת עם מהנדסים ובעלי-מלאכה. חבר של שניהם שראה אותה בכך, שאל מדוע “היא מתעסקת בזה כל כך הרבה,” והיא ענתה " ‘בבית הזה אני אגור.’ גבלי הבטיח לה ולא היה לה שום ספק שהוא יעזוב את אשתו, יתחתן אתה והם יגורו בצהלה."

אולם דמותה המיוסרת של איסר בארי עכרה את יחסיהם. שוש העריצה את בארי. היא זכרה אותו בכל אשר פנתה. את כושר העבודה שלו (“צריך היה לראות את איסר בעבודתו… האיש הזה היה האחרון שסוגר את הבית”); את יושרו (היא לא האמינה שזייף את המברקים נגד אבא חושי אבא חושי והיתה משוכנעת שיריביו טמנו לו פח כדי להפלילו). היא חשה את עצמה “מאוד מקורבת לאיסר… כל התיקים [של ג’ול אמסטר]… היו אצלי בכספת. איסר האמין בי באמת באמונה עיוורת. אני לא אכזבתי אותו.”

שוש גרסה, שלא רק המשפט על הריגת טוביאנסקי הוא “שהוריד את איסר בסופו של דבר;” גם ידם של “איסר הראל וכל החבורה שלו” היתה בדבר. לדעתה צדק בארי בהעמידו את טוביאנסקי בפני בית-דין שדה, “כי לא היו בתי משפט צבאיים. איסר עשה מזה תקדים ואני חושבת שנכון הוא עשה. אם כל הראיות היו נכונות - אחר-כך הכחישו המון דברים - אבל אני בטוחה שהראיות היו נכונות, שהמשפט היה צודק. אני בטוחה… איסר היה איש מאוד רציני וזהיר.”

ככל שהפכה בדבר, באה שוש לידי מסקנה, שגבלי הוא ש“הלביש את האשמה על איסר” וגרם בכך למפלתו במשפט. בארי "גידל אותו, עשה ממנו בן-אדם, ונלחם על זה שהוא יהיה ראש שירות מודיעין I ,וגבלי, במקום לבוא לעזרו – “הגן על עורו והפנה עורף לבארי.” הוא היה היחיד, “שהעיד נגד איסר. לא אברהם קדרון ולא דוד קרון העידו נגדו.” וכמו לא היה די בכך, “הוא גם שיקר…זו הנקודה הכואבת ביותר לפי דעתי,” כי הוא עשה את זה “כדי להגן על עצמו כי הוא היה אשם יותר מאיסר. הוא היה צריך לעמוד למשפט, אם כבר היה משפט.” באחת, “גבלי תקע לו סכין בגב. זה היה דבר נורא.”

שוש זכרה כי בארי, שמצא עבודה בחברת “אבן וסיד” של סולל בונה, “היה מדוכא, אשתו חלתה מאוד והוא עצמו קיבל התקף לב.” היא עמדה אתו בקשר טלפוני ובמכתבים והיתה נוסעת לבקרו בביתו בבת-גלים. “חרה לו מאוד שכך נגמרו היחסים שלו עם בנימין. הוא אהב אותו מאוד וזה מאוד כאב לו.” לא היה לה ספק, שבלבו כעס בארי על גבלי – “איך הוא יכול לא לכעוס עליו?” אולם הוא לא הראה זאת ולוא ברמז. “גדלות נפש כזו עוד לא ראיתי.”

היא ראתה את בארי הנמק בדכדוכו – ולעומתו את גבלי, ההולך מחיל אל חיל. בעקבות המלצתם של ידין והרצוג הוא נבחר להשתתף בקורס קצינים מתקדם שלב ב', שנועד במיוחד לקצונה הבכירה ונמשך ששה חודשים, חלקם בשלהי 1950 וחלקם בפברואר-מאי 1951. בין רעיו לספסל הלימודים היו ראש אכ“א, האלוף משה צדוק, ראש אג”א, האלוף יוסף אבידר, ואלוף פיקוד הדרום, האלוף משה דיין. גבלי נמנה איפוא מעתה עם השורה הראשונה בצמרת צה“ל. לעומת בארי החולה והנטוש היה גבלי סמל ההצלחה, הבריאות והאושר. יותר ויותר התקשתה שוש לישב את מצפונה, ששיווע לבארי, עם לבה, שיצא לגבלי, אם אמר לה מה שהוא עתיד לומר באחד העיתונים – ש”השאיפה לעוצמה, לכוח, היתה בעוכריו" של בארי – אולי דברים אלה פקחו את עיניה לראות שהוא “לא בן-אדם, לא בן-אדם בשבילי, בכל אופן. שהוא לא הגון ולא ישר ולא כן.”

אז התחלתי לא להאמין לו… אני חיפשתי הזדמנות לעזוב אותו…בנימין

הלך לקורס קצינים שלב ב' ואני החלטתי שזה הזמן לקום וללכת…ערב

אחד נפגשנו בתל-אביב, לא בדירה, והוא אמר לי: בוא נלך הביתה.

אמרתי: לא, אנחנו גמרנו את הסיפור. אתה לא בא הביתה, ואין בית

בשבילך, וגמרנו. פשוט כך. אני עזבתי אותו.

זה היה ב-1951. שוש ידעה להגדיר את אישיותו של אהובהּ: “הוא היה אדם חזק מאוד, הוא רצה לשרוד, והוא עשה כל מה שהוא יכול בצורה ישרה או עקומה או בחוסר כנות…הוא רצה לשרוד ולהמשיך ולהיות ראש המודיעין. הוא בנה את הקריירה שלו על צבא” היא פרשה מהצבא, עברה ל“מוסד” ואחר-כך לוועד הפועל של ההסתדרות.

בקיץ 1952 נכנסה אסתר גבלי לבית ברחוב המצביאים מס' 21 בצהלה. ממרחק השנים אמרה שוש: “אשתו נהנתה מזה, שיהיה לבריאות.”⁴

* * *

גבלי אהב פנים מוכרות, ובמחיצתו לא היתה שוש ותיקת הש“י היחידה. שמואל גניזי, למשל, שקיבל דרגת רב-סרן, מונה למפקד בסיס-המודיעין במטכ”ל. ככזה היה מוסמך לאשר - והוא אישר - שסא"ל גבלי, שמקום מגורי משפחתו בפתח-תקווה, מתגורר עקב תפקידו בתל-אביב, ולכן הוא זכאי להפרשי “הוצאות כלכלה ו/או שכר דירה;” גניזי לא פירט אילו טעמים חייב גבלי להתגורר בתל-אביב.

ותיק אחר היה מרדכי (מוטקה) בן-צור.⁵ מכיוון שמיודעו זה של גבלי מימי ג’וערה ורחובות נקלע – שלא מרצונו ושלא בטובתו - לאחת מנקודות-המפנה המכריעות בתולדות המערכת הפוליטית של מדינת ישראל, מן הראוי להציגו ביתר-הרחבה.

מרדכי בנצ’בסקי נולד ב-1921 בעיירה סוקולקה בפולין, למד בתלמוד-תורה ובבית-ספר עממי ממשלתי. בגיל 12 נתייתם מאמו, עבר עם אביו לגרודנה

ולמד בתיכון של רשת “תרבות”, שם רכש עברית רהוטה וכתב-יד עגול ונאה. ב-1936, בטרם סיים את חוק-לימודיו, עלה ארצה. תקוותו לגור בבית-אחותו ולהמשיך בלימודיו התיכוניים לא התממשה. ב-1937 הוא הצטרף להכשרה של “הנוער העובד” בקיבוץ גבעת-חיים ועבד כטפסן. ב-1939 חבר לקיבוץ רביבים ושימש בו מנהל-חשבונות וגזבר. בנובמבר 1941 התגייס לפלמ“ח ושירת בשורותיו כחמש שנים. בנובמבר 1946 נשלח לעירק כשליח ה”הגנה".

שליחותו הבלתי-מרשימה הסתיימה אחרי שנה וחצי, ועם שובו ארצה התייצב בתחילת מאי אצל בן-גוריון. זה רשם ביומנו שבנצ’בסקי “מציע חיזוק ‘ההגנה’ [בעירק] ופעולות במקרה של התקפה על היהודים. סבור שאפשר להפיץ המלווה הלאומי בין יהודי בגדד ולמצוא דרך להעביר הנה הכסף.” ממאי עד ספטמבר 1948 הוא שירת כקצין מודיעין בחטיבת הפלמ"ח “הראל” בגזרת ירושלים. בספטמבר עבר למטה חזית-הדרום. בינואר 1949 ניתנה לו דרגת סרן. בקריירה הזאת אין אמנם שום דבר הראוי לשבח מיוחד – אבל גם לא לגנאי, ובצבא גם זו לטובה.

ביוני 1949 חבר בנצ’בסקי לחיל-המודיעין, והוצב כקצין-חקירות ביפו בבסיס לאיסוף ידיעות ממקורות גלויים וחקירת שבויים ועולים מארצות ערב. דומה שהאירוע הבולט בשירותו עד כה בחיל-המודיעין היה היכרותו עם רב-סמל נינה טוויג, שאותה נשא לאשה.

בהתחשב בנסיונו – שנה וחצי בעירק, ביקור בסוריה וטיול קצר באירן; ובידיעת השפות שלו – עברית ויידיש על בורין, דיבור וקריאה בערבית וקריאה בפולנית, גרמנית ואנגלית - היה מינויו סביר למדי. הוא הדין אולם גם במינויו, בהמלצת גבלי, תחילה כממלא-מקום, ואחר כך כמפקד הבסיס. כך זכה בדרגת רב-סרן, ואז שינה את שמו לבן-צור. אולם בעודו משרת בתפקיד זה, זכר בן-צור, “פתאום קרא לי גבלי והתחיל לשדך אותי עם יחידת המסתערבים,” שמפקדה נשלח לקורס ממושך. “את 131,” אמר בן-צור, “קבלתי דרך המסתערבים.”⁶

בהסתמכו על “היכרות אישית” מינה גבלי בפברואר 1950 את בן-צור לראש מדור 13 – המדור לתכנון ומבצעים; והחל באפריל 1953 הוא קיבל את הפיקוד על 13 (עד מהרה השתנה סימונה ל-131) – היחידה לפעולה בארצות האויב: יחידת החוד, הנבחרת, החשאית מכל חשאי, האפופה הילה של מסתורין ורומנטיקה, שהשירות בה היה הוכחה לאומץ-לב. היתה זו, ללא ספק, היחידה החשובה והנכספת מכל יחידות החיל.

האמנם חונן בן-צור בנתונים הנדרשים לתפקיד זה? אם נכונה ההנחה, שלפיקוד על יחידת עלית הפועלת בארצות האויב דרוש איש מבריק, אשר לבד מכשרון וחוש מיוחדים יהיה ניחן גם במנת משכל גבוהה, בכושר למידה מפותח, במחשבה מתוחכמת ובהסתגלות מהירה לנסיבות משתנות – אפשר לקבוע בוודאות, כי בן-צור לא היה כלל האיש הנכון במקום הנכון.

ואכן, בחוכמה שלאחר מעשה קל להוכיח, שבן-צור לא התאים כלל לפיקוד על יחידה חשובה ורגישה זו; שהרי במינויו לתפקיד זה העלה גבלי את בן-צור, את יחידתו ואף את ממשלת ישראל על מסלול הרה-אסון. במבט לאחור קל גם להוכיח, שטענת גבלי – שבן-צור הוא בעל ניסיון “בתכנון ומבצעים” ובעל נתונים והשכלה הנדרשים למילוים היעיל- אין לה על מה שתסמוך: לבן-צור לא היה שום ניסיון קודם בתכנון ובמימוש של מבצעים מודיעיניים בארצות אויב. כשליח ה“הגנה” בעירק הוא לא התמחה בכך, ולא היתה לו השכלה מודיעינית מעבר לקורס הסיירים שעבר בשפיה ב-1946. מפקדו הראשון בבסיס לאסוף ידיעות העיר, כי לשם מילוי תפקדו ביתר-יעילות עליו להשלים את השכלתו הכללית, לרכוש ידיעה יסודית בלשון האנגלית בשיעורי-ערב ובהשתלמות עצמית, וללמוד את הפרק “דע את האויב” בקורס מודיעין; אולם ל“קורס המודיעין הגבוה”, הקורס הראשון שלו בצה"ל, הוא ניגש עשרה חודשים אחרי מינויו כראש מדור 13.

הופעתו היתה מגושמת -185 ס“מ, 95 ק”ג – מרושלת, כבדה, דובית וחביבה. עיניו הירוקות-האפורות, המוצלות כלשהו תחת שיער ערמוני, הביעו רצון טוב ונכונות לשיתוף-פעולה. בין חברין למודיעין היה מי שגרס, ש“היה בו משהו אבהי… היו לו…ערכים,” והיו מי שראו בו מפקד צנוע, נאמן וישר ומסור לפקודיו – אף כי “קר” ביחסיו אתם. היה לו מראה חלוצי, לדברי חבר אחר, ולעתים היה גלוי-לב מעבר למידה. היה מי שכינה אותו “שרמנטי.”⁷ דומה שכל מכריו מהימים ההם מסכימים שהיה בעל מרץ בלתי-רגיל, ויש שפירשו זאת כיצר ליוזמה ולפעילות; אולם הוא לא היה “המוח המבריק”, המסוגל לרקום עלילות מתוחכמות, לנהל מרחוק רשתות ריגול ולהפעיל סוכנים חשאיים בארץ אויב.

כבר אז הערכו את בן-צור ככשרון “בינוני”, ויש שהוסיפו “בינוני מינוס” - בעוד שלתפקיד הזה נדרשו כישורים הרבה יותר גבוהים: לפחות טוב+. על בינוניותו העידו הציונים שקיבל בקורסים שעבר.⁸ מעולם לא זכה בן-צור בציון גבוה מב‘, וא"ב קיבל רק בשקידה. בקורס מתקדם לקצינים שלב א’, שאותו עבר ערב קבלתו את הפיקוד על 131, עמד ציונו הכללי על ג'+.

כפי שכבר נאמר, יש לצבא היגיון משלו. לא תמיד בעלי הציונים הגבוהים

ביותר בקורסים שלו מוכיחים את עצמם ומצליחים בתפקידיהם. בקידום אנשיו מתחשב הצבא במכלול תכונות, שבהן הוא מייחס משקל רב לאומץ-לב בשדה הקרב, למסירות לתפקיד ולדבקות במטרה. אם כך מילאה מסירותו של בן-צור – שהכל עמדו עליה וציינוה לשבח – תפקיד חשוב בקידומו; ואולי תודות לה העלימו מפקדיו עין מהעובדה, שכחניך בקורסים לא גילה משמעת למופת: מפקדי הקורס הגבוה למודיעין ציינו את ההתנהגות והמשמעת שלו בג' בלבד.

על ההמלצה למינויו של בן-צור חתם ממלא-מקומו של גבלי, סא“ל יהושפט (פטי) הרכבי (גבלי עמד לנסוע לשנת-לימודים בחו"ל). פטי עמד על המינוי אף כשנתקל בהתנגדות, ותודות לכך קיבל בן-צור - כחודשיים אחרי שהחל בפיקוד על 131 -אישור סופי למפרע למינויו מהרמטכ”ל מקלף. אולם אין ספק, שפטי נהג כך מתוך שראה בחיל פיקדון שניתן בידיו באופן זמני. האחריות למינוי בן-צור למפקד היחידה החשובה ביותר והרגישה ביותר בחיל-המודיעין מוטלת איפוא כולה על גבלי.

הספק לגבי התאמתו של בן-צור לתפקידו ימצא לימים ביטוי גם במסקנות ועדת חקירה בראשות שופט בית-המשפט העליון חיים כהן.⁹ חבריה נטו לחשוב, “שטפשותו… הביאתו לידי כך,” שנשבע לפניהם לשקר. פקוד שלו, ששמר על ידידות עמו כל השנים, חלק על הגדרות הוועדה. לדעתו היתה בן-צור “איזו נאיביות…המון תמימות.” לעומתו גרס דווקא גבלי שזוהי “הגדרה מצוינת” – גם שוש מרשוב, כזכור, גרסה שהוא “לא כל כך חכם” – ובחוג מקורביו התייחס לבן-צור בכינוי הצופן “השמן הטיפש.”¹⁰

* * *

אם זאת היתה דעתו של גבלי על בן-צור, מדוע מינה אותו למפקד 131? יתכן שלשאלה הזאת אין תשובה, ואולי אפשר לתלותה בהיגיון המיוחד לצבא, שלפיו מסירות ונאמנות מחפות לעתים על יכולת חשיבה בינונית ועל הֶעדר מקוריות ודמיון. ואולי היה זה רק הגיונו של גבלי, שרצה לחלוש על 131 ולנצח על כל מהלכיה, וחשש שהדבר לא יעלה בידו, אם יעמוד בראשה מפקד נבון, חזק ועצמאי. שמואל טולידאנו, איש-החיל, שעמד אז בקשרי ידידות קרובים עם גבלי והכיר אותו היטב, שלל זאת מכול וכול. לדבריו, מעמדו של גבלי היה כה איתן, ההילה סביבו כה זוהרת, שהוא “לא היה זקוק לחיזוק מהצדדים או מלמטה….פשוט הלך לו.”¹¹

ייתכן שטולידאנו צדק, וייתכן שלא; שכן החשד - שהיתה לגבלי כוונה אנוכיית – מזדקר מתוך העובדה שהוא, שמינה את בן-צור, גם הגביל את סמכויותיו על-ידי מינוי שהעניק לאברהם דר, מי שגייס את ראשוני אנשיה של יחידה 131 במצרים. דר, דור רביעי בארץ, נולד ב-1925 בירושלים למשפחה ספרדית, שמוצאה מעדן – אז שטח-חסות בריטי. נדודי אחד מאבות המשפחה לתימן ולהודו, והעובדה שאחד מצאצאיו השתקע בארץ-ישראל, לא מנעו מהמשפחה את הנתינות הבריטית. ואכן אביו של דר שירת פעמיים בצבא הבריטי: כסרן במלחמת העולם הראשונה וכרב-סרן בשנייה. אברהם דר סיים את הקולג' הסקוטי בחיפה, התגייס ב-1942 לפלמ“ח, היה בפלי”ם ועסק בהעפלה. כשהשתחרר אחרי מלחמת העצמאות, נשא לאשה בת כפר-יהושע והיה לבעל-משק וחבר במושב. ב-1950 גויס ליחידת המסתערבים של המודיעין, ונשלח – זה היה התנאי שהעמיד – למצרים.

תפקידו היה לגייס מתנדבים לפעולות בתחום הלוחמה הפסיכולוגית, וכך הסתייע בשלמה הלל, שנשלח למצרים מטעם המוסד לעליה ב'. פעמיים שהה דר במצרים: מאפריל 1950 עד אוגוסט 1951 ובחודשים ינואר ופברואר 1952. את האנשים שבחר באלכסנדריה ובקהיר שלח דר לאימונים בארץ – הראשון יצא בדצמבר 1951, והשאר ב-1952 – והם חוילו והוכשרו במקצועותיהם בבסיס אימונים של 131. אז נוכח גבלי, לדברי דר, כי “יש אנשים, יש יחידה… ואין לו מנגנון לזה.” הוא רצה ביחידה מאורגנת וממודרת והציע לדר – בפגישה בפריס, המטה העורפי של דר – להיות מפקד על המתנדבים ממצרים תחת פיקודו של בן-צור. דר מיאן. “קטונתי,” הוא משיב; אולם אחרי היסוסים וחיבוטים הוא מסכים. עם זאת הגיע בתחילת 1953 למסקנה, שאין הוא יכול לעבוד תחת פיקודו של בן-צור, שכן גישותיהם ושיטותיהם שונות. “החלטתי שהוא לא חכם….שהוא לא מתאים.” דר פורש “לכעין חופשה,” לדבריו, וחוזר לחרוש את שדות כפר-יהושע.¹²

לבן-צור גרסה שונה. לדבריו, עוד בטרם באו המתנדבים ממצרים, הודיעו גבלי שדר “יהיה המרכז,” האחראי על אימון האנשים בארץ, כלומר - “שלדר תהיה אוטונומיה בתוך היחידה שלי.” בן-צור התנגד; הוא לא הסכים, שבתוך יחידה הנתונה לפיקודו תתקיים “מין שלוחה צדדית או פיקוד נוסף.” הוא תבע כי כמפקד היחידה רק הוא יקבע את סדר הפעלתה וגם את תכנית אימוניה. לבד מהקפדה על אחדות הפיקוד היו לבן-צור טעמים נוספים: ראשית, דר “לא קיבל את השיטה שלי ואני לא מקבל את השיטה שלו.” שנית, בן-צור גרס שדר – הנוסע וחוזר, היום פה ומחר שם (חוסר-ההערכה היה הדדי) – “הוא לא טיפוס שיכול לשבת במקום אחד, לבצע תפקיד, ולהיות אחראי למעשיו.” חלקה הראשון של ההגדרה הזאת זכה לאישור מפי אחד מבכירי המודיעין שאמר: “דר הסתובב, לא היה לוֹ תפקיד.”

התנגדותו של בן-צור היתה איפוא כפולה: “לא רציתי את אברהם דר ולא את האופן שבו בנימין רצה להטילו עלי;” אולם גבלי דחה את נימוקי בן-צור ועמד על המינוי של דר. בן-צור הגיב באולטימטום: “או הוא או אני. אינני מוכן לעבוד בתנאים כאלה.”

תיאור זה של ההתרחשויות השמיע בן-צור שנים רבות לאחר מעשה. קרוב לוודאי, שבשעתו ניסח את האולטימטום שהציג לגבלי בלשון רכה יותר; שכן אף שמינוי דר כרשות עצמאית בתוך יחידתו הוסר מעל הפרק, הוסיף דר להיות כחרב המתהפכת מעל לראשו. הוא הוסיף לקיים את הקשר עם מתנדבי מצרים המתאמנים בארץ, ולשגר להם את הנחיותיו באמצעות גבלי ובחסותו. ואכן, דר מאשר שהוא פרש מ-131 עם נסיעת גבלי בפברואר לשנת לימודיו בחו"ל: “בתחילת 1953 אמרתי שלום, בנימין בדיוק יצא.” לימים יאמר בן-צור, שגבלי “שיחק כאן משחק כפול, כי דר חשב שיש לו יותר השפעה ויותר הבנה באנשים האלה.”¹³

חרף הסתירה לכאורה בגרסותיהם מסכימים איפוא השניים בעיקר: גבלי בחש בקדרתו של בן-צור, ודומה כי באמצעות העימות הממושך שיצר בין השניים, ביקש לחלוש על 131.

יעקב חפץ, אז ראש מחלקת ארגון במפקדת קצין מודיעין ראשי, מאשר, שמידת מעורבותו של גבלי ב-131 היתה יחידה במינה:

בנימין בדרך כלל צנטרליסט, אבל בענין הזה של יחידה 131 הוא היה סופר-צנטרליסט. מוטקה בפועל היה למעשה מס' 2 שם. בנימין קבע הכול. 131 היתה אהבתו האמיתית, הגדולה, של בנימין…[הוא היה מעורה בחיי היחידה הזאת לפרטי פרטים]. כל יציאה של איש, כל נסיעה…כל כיסוי…כל פרט…הוא נכנס לכל פרטי הפרטים של הפעילות המבצעית ולא היה איש יוצא בלי שבנימין בקי בכיסוי שלו ואיזה מכשיר קשר יש לו ומה סדרי התקשורת אתו ואיזה דרכון הוא נושא וכיוצא בזה… מרגע שהתחיל להתבשל איזה רעיון אצל מוטקה הוא היה בא לבנימין ובנימין היה מאשר או לא מאשר. זו היתה יצירה משותפת כאשר הגורם הדומיננטי הוא בנימין גבלי.¹⁴

* * *

דומה שאין דבר שיעיד על יוקרתו של גבלי, על מעמדו במודיעין ועל הציפיות שתלו בו בצה“ל, כמו תכנית ההשתלמות שנערכה למענו. זו נפרשה על 15 חודשים: 9 חודשים באוניברסיטת פרינסטון בארצות-הברית, 4–3 חודשים סיור במתקני הצבא האמריקני 4–3 חודשים בקורס למנהל מתקדם באוניברסיטת הרוורד או בקורס לקצינים בכירים של הצבא הבריטי בהנלי. לתכנית השתלמות זאת לא היה אח ורע בתולדות צה”ל, ועל העתידות שצפו לו מפקדיו העיד גם התנאי שנלווה לה: התחייבותו לחמש – במקום שלוש – שנות שירות בצבא הקבע.

ב-22 בפברואר 1953 יצא גבלי לארצות-הברית בלווית אשתו אסתר ובתו תמר. בשני הסמסטרים, שעשה בבית-הספר ליחסים בינלאומיים על-שם וודרו וילסון בפרינסטון – שלא במסגרת לימודי תואר – שמע הרצאות והגיש עבודות במגוון של נושאים בקורסים, שנועדו ל“הרחבת אופקים” לפקידי ממשל וקציני צבא, דהיינו - קורטוב תורה כללית וקורטוב מדיניות אזורית: משפט בינלאומי, כלכלה בתקופת מלחמה, האו"ם (ובזה גם דו"ח ברנדוט וחוזה שביתת-הנשק בין ישראל למצרים), המזרח התיכון והאמצעים למניעת התפשטות הקומוניזם בו, המדיניות הבריטית במצרים 1939–1919 וכיוצא באלה.

מחמת מגבלות תקציב צמצם המטכ“ל באורח ניכר את ההשתלמויות ובמקרים רבים הפסיקן. גל הקיצוצים הראשון באפריל לא פגע בגבלי: “הוחלט לא להחזירך מלימודיך,” נכתב לו מהמטכ”ל; אולם בגל השני, בנובמבר, הורה הרמטכ“ל להחזירו “בתום הקורס הנוכחי” ולבטל את השתתפותו בקורס נוסף. ממילא ירדה מעל הפרק גם תכנית ביקוריו הנרחבת בבסיסי-הצבא האמריקני. אחר שעיין בדבר חזר בו הרמטכ”ל מהחלטתו, וגבלי השתתף גם בקורס המנהלי בהנלי, שהחל ב-4 ינואר והסתיים אחרי חודשיים, ב-6 במרס 1954. ב-19 במרס, אחרי היעדרות של 13 חודש וכשבועיים חזר גבלי עם משפחתו. כמי שמדייק תמיד בלוח-הזמנים בישר לעיתונאים בנמל התעופה לוד, שהוא שב ארצה “עם סיום תקופת השתלמות של שנה וחצי בחוץ לארץ, מזה שנה באוניברסיטת פרינסטון בארצות-הברית וחצי שנה בקורס צבאי באנגליה.”¹⁵

ברי שלימודיו בפרינסטון ובהנלי ושהייתו בארצות-הברית ובבריטניה פקחו את עיני גבלי לעולם הגדול והרחיבו את אופקיו; אולם גם ברי שעניין אחד הוא לא היה צריך ללמוד מאיש: טיפוח הקשר האישי. העידה על כך גם ההתכתבות התכופה והמסועפת שניהל עם גדולים וקטנים, מפקדיו ופקודיו. את כל מכותביו שיתף בחוויות העוברות עליו והעניק להם את ההרגשה שהם יקרים לו וגם לאשתו ולבתו; ולעולם אין הוא שוכח לדרוש בשלומה של אשת המכותב, ולה ולבנים ולבנות הוא קורא תמיד בשמם. למזכיר הצבאי של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, אז רב-סרן, הוא מספר על ידידו הטוב כתריאל שלמון, ¹⁶ נספח צה“ל בבריטניה, שהתאכזב ממינוי מיכאל קומיי כשגריר בקנדה – משרה שביקש לעצמו. “כתבתי לך זאת,” מסביר גבלי לארגוב, “כי חשבתי בהרגשת חובה חברית מחד וידיעתי לא רק את כתריאל על יתרונותיו ומגבלותיו, אלא גם מה היא בעיית כוח האדם בצבא ובמדינה.” למותר לציין מה רבה חשיבותו של ה”מידע", שיש בידי ארגוב לספק בתמורה. והוא מסיים: “אשמח באם תכתוב ותפרט על הנעשה. צמאוני לדעת רב וגדול ואסיר תודה אהיה לך על כך.”

מאפיין אחר בהתכתבות הוא הנכונות של גבלי למלא את משאלות-הלב של מכותביו במצרכים ובחפצים מאמריקה, אולם גם הוא יודע לבקש סיוע – ברכישת מכונית בארצות-הברית על חשבון החיל – או בהקלות במכס בנמל חיפה לקראת שובו ארצה. נראה כי לא היה אמן גדול ממנו ביצירת מחויבויות נוסח “שמור לי ואשמור לך”.

לא לפלא שפקודו, רחביה ורדי, אמר עליו:

כולם היו שבויים בידיו של בנימין. בנימין היה מאוד דומיננט, מאוד

כריזמטי….כל הלשכה העריצה אותו, והתייחסו אליו בדחילו ורחימו,

ואינני זוכר איזה מישהו אנטי…בחור בלתי רגיל, בחריצות שלו,

בתשומת לבו לאנשים, בטיפוח, אתה ידעת שיש לך מפקד. מישהו

שהיה במצוקה היה פונה אליו ומקבל סיוע.¹⁷

דומה איפוא שהודעת דובר צה“ל, ש”אלוף-משנה בנימין גבלי – אשר חזר מהשתלמותו בחו“ל - נתמנה לראש אגף המודיעין במטה הכללי,” התקבלה בחיל בשמחה כללית.

גבלי נכנס לתפקידו החדש כראש אמ"ן ב-28 מרס 1954.

* * *

עם כניסתו של גבלי לתפקידו כראש אמ“ן בוטל מינוי סגנו וממלא-מקומו, וסא”ל יהושפט (פטי) הרכבי יצא ללימודים בצרפת. הלשכה, שהוריש לו פטי, היתה כולה פנים חדשות: ראש הלשכה (הרל"ש), סרן רפי אפרת שבתוך זמן קצר התחלף עם סרן אלוף הר-אבן; מזכירת-הלשכה סגן ארנונה איש-הורביץ, שבתוך חודשים אחדים עברה ללשכת שר הביטחון; הפקידה רב-סמל דליה כרמל ופקידה נוספת. החשובים לחיבור זה הם הר-אבן ודליה. שניהם נשבו בקסמו של מפקדם החדש, ולא במהרה נתפכחו ועמדו על טיבו.

הר-אבן – צנום, ממושקף, למדן, מרצין, מצפוני ובעל שאיפות וכשרונות בתחום העיון והספרות – נלקח מענף המחקר על-ידי פטי לשמש לו כעוזר מיוחד, כשהחל לבצע מידוע של חיל-המודיעין – תרומתו הייחודית והבולטת גם כממלא-מקום וגם כראש אמ“ן אחרי בנימין. הר-אבן יצא לקורס קציני חי”ר, ואחריו שירת במחלקה לשביתות-הנשק. באפריל 1954 הציע לו גבלי להיות רל"ש, והוא הסכים ברצון.

שבועיים לפני כן נשא הר-אבן לאשה את שולמית ריפתין – סופרת ועיתונאית, קרובה של יעקב ריפתין, המנהיג הנודע של הזרם הקיצוני במפ“ם, מקורבת לשמאל ונודעת בזכות עצמה. כאשר התייצב הר-אבן לתפקידו אמר לו גבלי כי שירות הביטחון הכללי (שב"כ) וראש ענף בבטחון-שדה מסתייגים ממינויו. הם טוענים שהרל”ש, “היושב על ניירות שבאים מהשב”כ לראש אמ“ן,” חייב להיות אדם, שאפשר לתת אמון מלא גם בבני-משפחתו, ואילו השקפותיה הפוליטיות של אשתו מטילות עליו צל של סיכון בטחוני. הר-אבן סתר את דו“ח-הביטחון, שבו נאמר שאשתו חברת מפ”ם, וטען “שמעולם לא היתה חברת מפלגה, מפ”ם או אחרת." שנית,

אתה לוקח אותי לתפקיד הזה כי אתה סומך על שיפוט דעתי, ואז אתה צריך לסמוך על שיפוט דעת ביחס לאשתי ויש לי אמון מלא בה. אני מכבד את דעתך, ואם אין לך אמון בי, אז קח מישהו אחר; אבל אז אהיה מוכרח לשקול את צעדי אם אני נשאר [באמ"ן] בכלל.

המעמד הזה נחרת בזכרונו של הר-אבן: “הוא חשב חמש שניות ואמר: ‘בסדר, תישאר בתפקיד’.” גם לאחר שנים רבות, כשהאפשרות שגבלי ביים את המעמד אינה בלתי-נמנעת, לא דהה רושמו. “זה השאיר משקע טוב,” זכר הר-אבן, והוא שימש בסיס איתן ליחסיהם לפחות עד 1960:

אני קיבלתי אותו כמפקד מעולה, נמרץ, סמכותי, מוכשר, איש-ביצוע מוצלח… קיבלתי אותו ללא עוררין…ללא ריחוק או ביקורתיות כלפיו. רחשתי לו אמון.¹⁸

* * *

אולם מעריצתו היותר גדולה של גבלי, וגם הדוגמה הטובה ביותר לכשרונו בטיפוח יחסי-אנוש, היתה דליה. היא נולדה ב-1 בספטמבר 1935 ברמת-יצחק שליד תל-אביב, בת יחידה לאמה אלה ולאביה הרופא למחלות ריאה, ד“ר יוסף ויזר.¹⁹ אחרי שהשלימה את חינוכה בתיכון עירוני של רמת-גן עבדה עד מועד גיוסה כמתנדבת בארכיב הקונסולרי במשרד החוץ. היה לה, לדבריה, עניין מיוחד במוסיקה, ספרות ודיפלומטיה, והיא שלטה בגרמנית ובאנגלית וידעה “קצת” צרפתית ויידיש. בהתייצבה ב-24 במרס 1953 לשירות חובה של שנתיים הודיעה על רצונה לשרת במודיעין; וכתום אימוניה, בסוף מאי, הוצבה באמ”ן. תודות לציוניה הגבוהים בקורס לעובדי מודיעין – הן במקצועות, הן במשמעת ובשקידה – והודות לחוות-הדעת, שהיא “מתאימה לתפקידי מזכירות ברמה הגבוהה ביותר,” מונתה כפקידת לשכת ראש אמ"ן בימי כהונתו של פטי.

מיד הבחינו בה שהיא נבונה, מהירת תפיסה, בעלת יוזמה, מסורה לתפקידה ומבצעת אותו למופת. הופעתה היתה מרשימה: 179 ס“מ, 64 ק”ג, מבנה אתלטי, שיער ערמוני, עיניים ירוקות-אפורות. אולם תכונתה הבולטת ביותר, שגם היא אובחנה בתחילת שירותה, היתה הזדהותה המוחלטת עם התפקיד המוטל עליה – תכונה שהלכה והתפתחה לתחושת שיתוף ואחווה עם הממונים עליה.

דומה כי הפגם היחיד ביחסיה עם פטי היתה אי-הנוחות, שחש במעמד אשה הגבוהה ממנו בראש. בלשון-הסתר שבינו לבין דליה יכנהו גבלי “הפרענק הקטן”.²⁰ משבא גבלי, כמו הואר עולמה בבת-אחת: “בנימין בא…הוא היה ענק והיו לו ידיים יפות.” היתה זו הערצה ממבט ראשון, שגדלה ותפחה מיום ליום. כבר בתחילת עבודתם המשותפת, זכרה דליה, “אני הסתובבתי כמו מסוממת, כך סיפרו לי. אבי למשל היה מספר שאם גבלי בא הביתה אני הסתובבתי כאילו אלוהים הגיע.” גבלי לא רק ביקרהּ בבית-הוריה, אלא גם הזמינה לביתו. “זה היה בית פתוח לאמנים וכל המי ומי. היו באים לערבים מוסיקליים. הוא היה מזמין אותי אליו הביתה ואחר-כך מחזיר אותי לבית הורי.”

אולם לרוב היא היתה נפרדת ממנו ליד הדלת, “כי אבי שנא אותו שנאת מוות. אבא הרגיש שהוא מנצל אותי.” מדוע הסתייג ד“ר ויזר מגבלי? האם חשש שמפקדה הנשוי ומבוגר ממנה ב-16 שנה, הוא שיהיה גבר-חלומותיה? דומה שד”ר ויזר היטיב להכיר את בתו וחש בנטייתה לגברים מבוגרים. ואכן, אהבתה הראשונה תהיה גבר נשוי, הקשיש ממנה ב-14 שנה; אחריו תקשור דליה קשר רומנטי עם אלמן, המבוגר ממנה ב-40 שנה; ובעלה גם הוא מבוגר ממנה ב-21 שנה. אבל דווקא ביחס לגבלי טעה ד"ר ויזר; שכן בניגוד לרינונים, דווקא יחסיה עם גבלי – כלום לא נפלאים דרכי עלמה בגבר? – נשארו תמיד בתחום הידידות וההערצה:

אני הערצתי את האיש הערצה עיוורת, כשהוא היה מגיע אני הייתי מסתכלת עליו כמו שמסתכלים על אלוהים…אני הערצתי את האיש, הערצתי את האדמה שהוא עמד עליה. סרגתי לו סוודר ליום ההולדת שלו…הצבתי את תמונתו בחדרי ונשאתי אותה בארנקי…מה היה סוד ההצלחה שלו? היתה לך ההרגשה שאתה היחיד בעולם. הוא היה זוכר. הוא תמיד שאל מה שלום אמא? היה שולח פרחים… היה בא הביתה עם איזה קסם.²¹

אבל אם חשש האב לניצול מסוג אחר של בתו, הוא צדק לחלוטין: גבלי עתיד לסבך את דליה בפלילים ולהעמידה במרכז המשבר הפוליטי הגדול בישראל.

* * *

שלא כפקודיו, שאת רובם הכיר, היו האנשים שפגש גבלי בדרג שמעליו, במטכ"ל ובמשרד הביטחון, פנים חדשות לחלוטין.

בשנה היעדרו מהארץ החל בן-גוריון להכין את פרישתו. הוא לא גילה ברבים את תכניתו זו, וליו“ר ועדת החוץ והביטחון מאיר ארגוב – מבין המעטים שידעו עליה – הבהיר שבכוונתו לפרוש מהממשלה “לשנה, או לשנתיים או ליותר.” מהממשלה הוא ביקש חופשה מיוחדת לבדיקה יסודית של צורכי הביטחון בשלוש השנים הבאות ולאפיון הצבא שיוכל לעמוד בהם, בלא שגילה שבכוונתו להכין למחליפיו קו ומסגרת של מדיניות בתקופת פרישתו. הממשלה נענתה לו, אף קיבלה את הצעתו - שבעת חופשתו ימלא שר החוץ משה שרת את מקומו כראש הממשלה, והשר-ללא-תיק פנחס לבון יכהן כשר הביטחון.²² ב-19 יולי 1953 מינה בן-גוריון את לבון לממלא מקומו כשר הביטחון וב-15 באוגוסט יצא לחופשה בת חודשיים. את רובה ככולה עשה בלימוד בעיות הביטחון ובסיורים בחילות צה”ל.

ב-18 באוקטובר סיים בן-גוריון עריכת 18 ראשי-פרקים לתכנית תלת-שנתית לצה“ל וחזר מחופשתו. ב-19 וב-20 שמעה הממשלה ואישרה פה חד את הצעותיו בענייני צבא וביטחון, וב-20 הודיע על רצונו לפרוש מהממשלה לאלתר. הוא רצה שלוי אשכול, שר האוצר, יבוא במקומו כראש ממשלה, אבל זה דחה כבר ב-3 אוקטובר את התפקיד הרם שהוצע לו. ב-25 בחרה הוועדה המדינית של מפא”י במשה שרת.

כדי לתת לשרת שהות להרכיב קואליציה, המשיך בן-גוריון בשתי כהונותיו, אולם מיעט להתערב בענייני הביטחון ונגע רק בהכרעות החשובות; בעבודה השוטפת נשא לבון. משהשלים שרת את איוש הממשלה, הגיש בן-גוריון ב-7 דצמבר את התפטרותו לנשיא ונפרד מהעם בשידור רדיו. ב-14 הוא עבר עם רעייתו פולה לקיבוץ שדה-בוקר בנגב.

ב-6 בדצמבר הגיש הרמטכ“ל מקלף לבן-גוריון את התפטרותו (מקלף הסכים להיות רמטכ"ל רק כל עוד יהיה בן-גוריון שר ביטחון). באותו יום מינה בן-גוריון את משה דין לרמטכ”ל – תוקף המינוי החל בשעה 4 אחה“צ – ורק למחרת – ב-7 – עלה מתל-אביב לירושלים, והגיש את התפטרותו. כאשר נפרד בן-גוריון ומהנשיא ומהעם, כבר היה דיין הרמטכ”ל החדש.

מינוי לבון על-ידי בן-גוריון עורר תרעומת והתנגדות בקרב שריה הבכירים של מפא“י. הם ראו במינוי זה העדפה של צעיר מהם בגיל ובהיררכיה המפלגתית, והקפצתו מעל לראשיהם למעמד של יורש בן-גוריון - שאול אביגור אף טען שהוא “המליך” את לבון – החרידה אותם. את עלבונם הם הצפינו בינם לבין עצמם, וכלפי בן-גוריון העלו ערעור חמור על התאמתו של לבון מטעמי-אופי ואישיות לתפקיד שר הביטחון. ביקורתם זו התמצתה באמרה מפי ברל כצנלסון, שעשתה לה לפתע כנפיים – אף שמקורותיה מעורפלים לחלוטין: “מוח מזהיר בנפש עכורה.” לדעת שרת, היתה זו אמרה “אכזרית ונוקבת.” רק ברבות הימים - בוועידה העשירית של מפא”י, בפברואר 1965 – נתנה גולדה פומבי להתנגדות העזה, שהיא וחבריה ביטאו ב-1953 באוזני בן-גוריון. “לא מעט מהחברים,” היא אמרה, חלקו על מינוי לבון לשר הביטחון וגרסו שהוא אינו מתאים לתפקיד זה. “אלה היו חברים שבבירורים בינינו החלטנו: לא!”; אבל “בן-גוריון לא שמע להצעתנו לפני שהוא מינה אותו לשר הביטחון.” לימים, אחרי מותו של בן-גוריון סיפר אביגור שגם הוא הזהיר את בן-גוריון מפני לבון – אך בן-גוריון אטם את אוזניו בהשיבו: “הוא בחור פיקח, הוא איש מפוכח.” אביגור ענה לו, לדבריו: “האם אתה באמת חושב שמספיק להיות פיקח כדי להיות שר הביטחון במדינת ישראל?” אזהרת אביגור נרשמה גם ביומנו של נחמיה ארגוב, מזכירו הנאמן של בן-גוריון.²³

בממשלה החדשה נוצר מצב חדש: שר הביטחון לא היה עוד ראש ממשלה, ובעניינים מדיניים היה עליו לקבל קו של ראש ממשלה, שהיה גם שר חוץ; אולם לבון חתר לעצמאות מדינית, ונמנע מלהביא עניינים שבמחלוקת לידיעת שרת או לבירור ולהכרעה בממשלה. בכך הוא הצדיק את הביקורת, שעמיתיו הטיחו בו. הוא לא השכיל לכונן סביבו נוהלי עבודה תקינים, ויצר אווירה של חוסר-אמון, ואף עוינות, הן כלפי הסרים למרותו הן כלפי הממשלה וראשה. אחת הסיבות להתפטרותו של מקלף היתה, כדבריו, הזלזול שרחש לבון לצבא והתייחסותו לקצינים כאל פקידים במדים (ללבון יוחסה האמרה, שהקצינים הם האיגוד המקצועי החזק ביותר שפגש אי-פעם). הסיבה השנייה היתה הקיצוניות האקטיביסטית של לבון: הוא הציע תגובות מפליגות גם על תקריות גבול מזעריות. לפני שפרש לא שעה בן-גוריון לאזהרותיו של מקלף; ואם קיווה שבין לבון לבין הרמטכ“ל החדש תשרור הבנה, נוכח עד מהרה בטעותו: חודשים אחדים לאחר שדיין החל בכהונתו התערערו כליל היחסים בין השניים. רק כשמונה שנים לאחר מכן, בינואר 1961, גילה בן-גוריון בישיבת מרכז מפא”י, שלבון נתן לרמטכ"לים מקלף ודיין

     הוראות בטחוניות “הרפתקניות” מסוימות שביצוען נמנע רק

     משום שלאושרנו הרמטכ"לים האלה הבינו שיש למנוע  

       הרפתקאות מסוכנות  כאלה.

לימים יאמר בן-גוריון: לבון היה שגיאה; אולם ב-1953 הוא לא שעה לאזהרות.

לבון, קרוב לודאי, יישאר תעלומה. כחוש, אגמוני, שערו כסוף מגיל צעיר, ספוג קוניאק, משכיל, מהיר, שנון, מבחינה אינטלקטואלית משכמו ומעלה מרוב מנהיגי מפא"י, גדל בהסתדרות ובפעולה המקצועית. המעבר למסגרת ממלכתית, ובייחוד למשרד הביטחון, חשף בו תכונות שאיש לא הבחין בהן קודם לכן. הוא, שלדברי חסידיו היה פציפיסט מושבע, “אנטי-אקטיביסט, מן העקיבים ביותר… ששלל מדיניות-כוח שיש בה משום סיכון היש” נעשה עם כניסתו למשרד הביטחון אקטיביסט מפליג, המטיף לשימוש בכוח; מאיש-העיון, בר-סמכא ותלמיד-חכם בתורה הסוציאליסטית - היה לביצועיסט צמא פעילות צבאית; משוחר אחוות-עמים – נהפך ללאומן המזלזל בערבים; מנביא צדק חברתי ודורש טובת הכלל – היה לרודף שררה, הנכון להפוך עולמות בשל פגיעה בכבודו ובמעמדו.

ואכן, מלכתחילה נקט לבון מדיניות כוחנית קיצונית, שמצאה את ביטויה בפעולות-גמול נמרצות, בהחרפת יחסי ישראל וארצות ערב ובהטפה “לקו אקטיביזם אלים נגד מדינות המערב.” שרת כתב ביומנו כי לבון “הטיף בלי הרף למעשים של טירוף הדעת והרביץ בצמרת הצבא את התורה השטנית של הצתת מדורות במזרח התיכון, חרחור ריב, התנקשויות דמים, פגיעה ביעדים ובנכסים של המעצמות, מעשי יאוש והתאבדות.”²⁴ הוא דבק בגישתו זו על אף מורת-רוחו של ראש הממשלה שרת, וניסה לחמוק מביקורתו ומזעפו באמצעות דיווחים שעל גבול השקר. ב-14 באוגוסט 1953, מיד לאחר ששניהם החלו לכהן כממלאי-מקומו של בן-גוריון, ביקש שרת להשתית את יחסיהם על נוהל עבודה תקין, וכתב ללבון:

ביני לבין ראש הממשלה ושר הביטחון [בן-גוריון – ש“ט] נקבע נוהג של מסירת הודעה מראש למשרד החוץ על כל מעשה תגובה רציני כלפי אחת הארצות השוכנות ועל כל צעד נמרץ כלפי האוכלוסיה הערבית של המדינה. נוהג זה לא נשמר לגבי העוצר והחופש בטירה וכן לגבי הפעולות שבוצעו בליל 12 בח”ז.

התכתבותם העשירה מוכיחה, שלבון המשיך לזלזל בשרת כראש ממשלה, להתעלם מהוראותיו, לפעול ללא אישורו ולעתים אף ללא הודעה מראש. להלן שלוש מובאות ממכתבי שרת ללבון ב-1954:

• עניין הדיווח האישי אלי בענייני ביטחון אינו פועל

כשורה… אני שומע הודעות ב“קול ישראל” וקורא אותן אחר-כך

בעיתונות בלי שאדע את רקען האמיתי (מאי).

_­ –~ הפרסום בעיתוני הבוקר [מצד דובר צה“ל – ש”ט]

בעניין ההתנכּלות החדשה של או"מ הוא בעיניי שערורייה מכמה בחינות. בעניין זה ובכל פקעת הבעיות המקיפה אותי הכרחית שיחה של שנינו עם גולדה [מאיר] וזיאמה [ארן] (ספטמבר).

– ביום א' שאלתני לדעתי על מתן הוראה למבצע יבשתי מסוים, תשובתי היתה שלילית, וכשהפצרת בי אמרתי כי הדבר מחייב התייעצות. אודך אם תאשר לי כי ההוראה הראשונה בטלה וכי ההוראה השנייה לא ניתנה – הכל עד לבירור נוסף. חומרתם הקיצונית של העניינים מחייבת בהירות מוחלטת (דצמבר).²⁵

שר הביטחון החדש התיר גם לקציני צבא לשגר לראש הממשלה דיווחים בלתי-מהימנים, ואולי מכאן נבע חששו המתמיד, שאלה מעלימים גם ממנו את שאינו נוח להם.

לא תמיד הסכימו ביניהם בן-גוריון ושרת בענייני מדיניות, אבל שניהם הקפידו על נהלים תקינים, ותמיד שררו ביניהם יחסי אמון. לבון הביא עמו לממשלה מנהגים חדשים: שר ביטחון, הממרה בגלוי ובסתר את פי ראש הממשלה ומפיח בצבא רוח זלזול בו ובמדיניותו.

* * *

בתקופת 13 חודשי היעדרותו של גבלי נשתנה איפוא הצבא לבלי הכר: ללא ידין, ללא מקלף, ובעיקר ללא בן-גוריון, ועם לבון ודיין היה זה צבא אחר. שמעון פרס, שבימי בן-גוריון היה ממלא-מקום מנכ“ל משרד הביטחון, נתמנה ע”י לבון למנכ"ל, ואת מקומו של נחמיה ארגוב, שגבלי כל-כך שיחר את קרבתו, תפס מעתה ראש לשכת השר (הרל"ש) אפרים (אִֶּפי)²⁶ עברון, מי שהיה מזכירם של שרת ובן-גוריון בשנות המדינה הראשונות. היה זה צבא שלא ידע את בנימין, כשם שהוא לא ידע אותו.

הבמה למערכה השנייה היתה איפוא מוכנה. בהישמע הפעמון יעלה עליה המסך, ודומה שגם בה צפוי היה לגבלי תפקיד מזהיר.

 

2. 131 מכה    🔗

בישיבת המטכ“ל הראשונה, שבה השתתף גבלי כראש אמ”ן, ב-5 באפריל 1954, הוא ראה לפניו מטכ“ל צעיר. כשמסר בן-גוריון ב-1949 את תפקידי הרמטכ”ל וסגנו ליגאל ידין בן ה-32 ולמרדכי מקלף בן ה-29, הוא פסח על המשרת הוותיקה של פיקוד ה“הגנה”; ומינוי משה דיין לרמטכ“ל אך הגביר תהליך זה של הצערה. אלוף יוסף אבידר, ראש אג”מ, היה היחיד במטכ"ל שעבר את גיל ה-40. יתר ראשי האגפים ומפקדי החיילות היו עדיין אלופי-משנה,²⁷ שזה עתה מלאו להם או בקרוב ימלאו להם 30 שנה. גבלי בן ה-35 היה המבוגר שבהם.

יתר-על-כן, פרישתו של בן-גוריון בישרה, שבמקביל לצבא יתרחש תהליך של הצערה גם במשרד הביטחון ומינוי פנחס לבון בן ה-49 לשר הביטחון התקבל כאיתות, שהוא יהיה יורשו של בן-גוריון, מועמדו העתידי לראשות הממשלה. היה ברור, שדור המנהיגים מימי העלייה השנייה חולף-עובר, וקרב זמנם של אנשי העלייה השלישית ובני הארץ, ילידי ראשית המאה או שלהי המאה הקודמת; ואם תהליך ההצערה, פרי יוזמת בן-גוריון, יתפשט גם בשורות ההנהגה של מפא“י, מפלגת השלטון, יתפסו הצעירים בתוך שנים אחדות את העמדות הבכירות גם בממסד המפלגתי והממלכתי – וללא ספק תינתן לעומדים בראש משרד הביטחון והצבא עדיפות ראשונה. ואכן, משה דיין ושמעון פרס, הרמטכ”ל והמנכ"ל, כצמד – ויהיו שיוסיפו “צמד חמד” – נתפסו כבעלי הסיכויים למשרות הרמות בממשלה. על כך, ששניים אלה קיבלו את מנהיגותו של לבון, ועל השינוי לטוב במשרד הביטחון כתב אפי לנחמיה ארגוב בנימה, יש בה מן השמחה לאיד.

טובה האווירה השוררת ביחסים בין שר הביטחון, הרמטכ"ל והמנהל הכללי. רק מי שנתבשל באותן פגישות אומללות, באותן התפרצויות היסטריות, באותן חתירות גלויות ונסתרות, באותם יחסים שלא היה כדוגמתם אולי בשום משרד אחר יכול להבין את גודל השינוי שחל. אין זו הרמוניה של אנשים המסכימים למפרע זה עם זה. הוויכוחים קיימים, אלא שנשתנה קודם כל הסגנון, והקלפים כולם מונחים על השולחן. ולכשנופלת ההכרעה היא מתקבלת ברוח טובה ומתבצעת. שלישית – השר עצמו. הוא יודע את אשר הוא חפץ ועומד על שלו. אין הוא דוחה החלטות ואיננו מתחמק מנשיאה באחריות התוצאות. אין שום פקפוק ביחס למי שמנהל את העניין כאן וגם משה וגם שמעון עמדו על כך.²⁸

לפרס בן ה-31 יוחסה האמרה, שהוא ובני-דורו אינם נזקקים למאבק בוותיקי מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון: הזמן יעשה זאת עד מהרה. מי יודע? אלמלא האירועים שפרק זה מספר עליהם, ושלגבלי היתה יד בהם, ייתכן שחילוף המשמרות הזה היה מקדים להתרחש, כצפוי אז – ולא מאחר, כפי שאבתה ההיסטוריה.

גבלי הבחין שהולך ומתהווה סדר חדש, והוא נדרך למצוא או לתפוס את המקום היאה לו. בחושו החד לא יכול שלא להבחין שהשלישיה לבון-דיין-פרס, העומדת בצמרת מערכת הביטחון, נבחרי בן-גוריון ובני-טיפוחיו – היא שתנהיג את המדינה, ושבקרבתו אליהם מותנה גם קידומו. על כך העידו שניים מהמקורבים לו באמ“ן. רחביה ורדי גרס, ש”בנימין חשב שהוא נכנס לטרויקה הזאת." בנימין רצה

להיות חלק מהחבר’ה האלה כמו פרס, דיין….והוא גם היה “שייגץ”. ניבאו לו באיזה שלב שהוא שלב גדולות ונצורות. הוא מכל הבחינות היה בסדר, גם מבחינה פוליטית, היה בנוער העובד, גם היה פרולטר.

זו היתה גם דעתו של מוטקה בן-צור. הוא הסתמך על ההשכלה שרכש בקורס למודיעין ב-1951: שם למד בשיעורי יחסים בינלאומיים על “רדיפת השררה, מאבק השלטון.” במשקפי תלמודו ראה לעיניו “שלושה אנשים שלא הסתפקו במה שהיה להם: גבלי, דיין ולבון.” ראשון רצה להיות רמטכ“ל – לימים יודה גבלי בשאיפתו זו – השני שר הביטחון, והאחרון ראש ממשלה. “הרדיפה הזאת [לשלטון – ש”ט] העבירה אותם מדעתם.”

שיחק לו לגבלי מזלו, והאידיליה בן לבון, דיין ופרס היתה קצרת-ימים. לדעת אפי נגלו בה בקיעים ראשונים, כשהתחרות הסמויה והבלתי-פוסקת בין דיין לפרס עוררה את חשדו של לבון, החשדן מטבעו, שהשניים “מנצלים” אותו, כל אחד בדרכו, כדי להגדיל את אחוזתם במערכת הביטחון. “ואז פתאום לבון התחיל לחשוב: בעצם הם לא מספרים לי את כל האמת, ואינני יודע בדיוק מה קורה”. ככל שגבר חשדו “שהוא לא תמיד יודע את האמת,” כך גברה דרישתו לדעת מעבר למידע ולרקע שהמציא לו הרמטכ“ל.²⁹ בן-גוריון הקפיד על הנוהג המקובל בנאורות שבמדינות - ששר הביטחון נפגש עם אנשי צבא בנוכחות הרמטכ”ל או בידיעתו. בניגוד לו היה לבון תאב לפגוש ראשי אגפים, אלופי פיקוד, מפקדי זרועות וחיילות וקציני מטה “מאחורי גבו” של הרמטכ"ל. לדבריו, לא הבין מה הפגם שבכך. דיין רגז, אפילו “רתח” - אבל לשווא.

לגבלי התברר, שפטי עמד בקשר ישיר עם שר הביטחון, ועד מהרה נפתחה דלתו לרווחה גם לפניו. דומה שהמשיכה ההדדית היתה כה חזקה, עד כי השניים נפלו איש לזרועות אחיו. הדעת נותנת, כי שתי סיבות היו ליחס החיובי של לבון לגבלי: האחת, שמו של גבלי הלך לפניו כאיש- מודיעין רב-דמיון ותעוזה, שדרכו זרועה הצלחות, שעיקרן חדירות אנשי 131 לארצות אויב, ובעיקר למצרים, והאפשרות לפעולה שהן יצרו. לדברי יעקב חפץ, ראו בהן אז “הישגים בלתי-רגילים במונחים בין-לאומיים.”³⁰ לבון ראה בגבלי איש-צבא מוכשר ומבטיח, שכדאי לו לקרבו כשותף-סוד וכבעל-ברית.

שנית, גבלי הציע פתרונות לבעיה לוחצת ודוחקת, שלבון נזקק להם ביותר. מאז ההפיכה הצבאית במצרים בליל 22/23 ביולי 1952, ובעיקר מאז נטל הקולונל עבדול נאצר את השלטון לידיו ב-24 פברואר 1954, הוחמרו יחסיה עם ישראל. ביטוי בולט למתיחות, שנשתררה בין שתי הארצות, היה החמרת ההסגר שהטילה מצרים על שיט ישראלי במיצרי טירן ובתעלת סואץ. יתר-כל-כן, ממשלת הקצינים המצרית שאבה כוח משיפור יחסיה עם ממשלת בריטניה, וגדל הסיכוי ליישבו בעיית סודן (אכן, בפברואר 1953 נחתם הסכם, שהביא לעצמאותה המדינית בינואר 1956) ולפינוי היחידות הבריטיות שחנו באזור התעלה לפי חוזה משנת 1936.

ישראל ראתה בהתפתחות זו סכנה לעצם קיומה. חמישה היו חששותיה העיקריים: הסרת החיץ הצבאי הבריטי בין ישראל למצרים; מסירת הבסיסים הבריטיים לידי הצבא המצרי; העברת הצבא הבריטי שיפונה לירדן, שגבולה עם ישראל היה אז הבעייתי ביותר; הענקת סיוע צבאי למצרים על-ידי ארצות-הברית; ושיתוף מדינות ערב בארגון הגנה אזורי בחסות ארצות-הברית ובריטניה.

לבון חיפש דרך לסכל את הפינוי הבריטי, ותהה אם יש בכוחה של ישראל לפתוח את התעלה לאוניותיה. גבלי חש מיד בשאיפתו של לבון לנקוט החלטה נועזת ופעולה מרהיבה ולהשתוות בכך לבן-גוריון – אם לא להאפיל עליו. היה זה במאי או בתחילת יוני, ודומה שהוא חש, שנקרתה לו הזדמנות להשתלב במהלך היסטורי ולגלות יוזמה, שתביא להשגת שתי המטרות. לימים העיר על כך רחביה ורדי: “אני חושב שהוא רצה להצטיין מאוד, להבליט את עצמו.” גם דיין חשב שהיוזמה באה מגבלי, אבל הוא לא העניק לו עליה בלעדיות מוחלטת.³¹

אולם בטרם תבורר היוזמה הזאת יש להקדים את המאוחר ולהצביע כבר עתה על הדמיון ועל השוני, מבחינת גבלי, בין הפרשה המתחילה להתהוות לבין הפרשה שנחתמה. כמו אז, בפרשת טוביאנסקי, גם עתה הגיש גבלי לממונה עליו תכנית, שתערב לחיכו ותשביע את תאוות הפעולה שלו; כמו אז, היתה זו תכנית שהוכנה בחיפזון ולא נבדקה כל צורכה; כמו אז, היא הוצאה לפועל וגרמה אסון: גם הפעם תעלה התכנית בחיי אדם; גם הפעם היא תיחקר רק באופן חלקי; אולם הפעם היא תחולל סערה, שלא היתה כמותה מאז ועד היום כפי שיתברר, השוני הוא בשאלת האחריות: האם גם לבון, בבוא חשבון, ייטול אותה כולה על עצמו ויחפה על גבלי? האם גם הפעם יצא גבלי נקי מאשמה?

התשובה לכך נעוצה במפנה חמור, שחל בהתפתחותה של 131. שאלת הפיקוח על 131 התעוררה עם הקמתה. בהיותה מיועדת לפעול במדינות העימות, הוטל על היחידה בימי בן-גוריון פיקוח מדיני; אולם עקב ריב סמכויות בין המודיעין הצבאי לבין משרד החוץ הוכפפה היחידה ב-1950 לפיקוח אזרחי-צבאי משותף, דהיינו ל“וועדת שניים”. חבריה היו ראובן שילוח, ראש “המוסד” הכפוף לראש הממשלה, שהיה גם נאמנו של שר החוץ שרת; ומרדכי מקלף, אז סגן-הרמטכ“ל וראש אג”ם, הממונה על קצין המודיעין הראשי והכפוף לשר הביטחון. כל עוד כיהן בן-גוריון כראש ממשלה וכשר ביטחון, התרכז בידיו הפיקוח האזרחי והצבאי כאחד. עם פרישתו נחלקו תפקידיו בין שרת, ראש הממשלה ושר החוץ, לבין לבון שר הביטחון. לפי הסדר הטוב, צריך היה ראש הממשלה להיות מיוצג ב“וועדת השניים” על-ידי ראש “המוסד”.³² לרגל התמורות המוסדיות והפונקציונליות שחוללה פרישתו של בן-גוריון, ולרגל הפיכת המודיעין הצבאי לאגף עצמאי במטכ“ל, התעוררה השאלה: מי יהיה הנציג הצבאי ב”וועדת השניים“: הרמטכ”ל – או ראש אמ“ן? כלומר: דיין או פטי? אולם לבון חש את עצמו מקופח: הרי קודמו, בן-גוריון, החזיק בידיו את הפיקוח כולו! דומה שמחמת כך לא הורכבה “וועדת השניים” מחדש, הכפיפות האזרחית של 131 בטלה, והיא היתה ליחידה צבאית, הסרה למרות שר הביטחון בלבד. לולא הוסר הפיקוח המדיני מיחידה זו, לא היה ה”עסק ביש" ³³ מתרחש.

איסר הראל שחלקו בפיקוח נגזל ממנו, תבע לחדש את “ועדת השניים”, אולם בישיבה השבועית³⁴ של שר הביטחון ב-18 פברואר 1954 נדחתה תביעתו

על-ידי שר הביטחון והרמטכ“ל כאחד. דיין טען כי ממילא “לא עמדה שום שאלה של פעולה,” ולימים יסביר כי התנגדותו לקו של שרת - שלבון היה שותף לה – היא שקבעה את התנגדותו להחייאתה של “ועדת השניים”; שהרי הכנסת איסר [הכפוף לראש הממשלה] פירושה הכנסת ראש הממשלה.” לבון יסביר, כי התנגדותו היתה עקרונית: פיקוח דו-משרדי על יחידה מבצעית הוא “קונדומיניון של משרדים שפותח פתח לחוסר כל אחריות של שר איזשהו.” העובדה ששרת היה ראש הממשלה, הממונה על המוסד ולא “שר איזשהו” – כמו נעלמה מעיני לבון, שלא מצא לנכון להתייעץ אתו על ביטול “ועדת השניים”.

אחרי הישיבה הודע פטי להראל על דחיית תביעתו:

1.  [מוטלת] אחריות [על] ראש אמ“ן לשתפך בתמונת הנעשה ב-131 ולהבטיל תאום בין פעולות הרשות [ראה להלן – ש”ט] לבין 131.

2.  ההיררכיה הצבאית הקובעת את כפיפות היחידה לראש אמ“ן ודרכו לרמטכ”ל תישאר בעינה.

3.  לא יוקמו פורומי הנהלה אחרים.

באותה ישיבה נדונה גם דרישתו של פטי -הוא הגיש אותה בדצמבר 1953 ללבון בתזכיר מפורט - להגדיל את התקן והתקציב של 131. התזכיר הוגש גם לרמטכ“ל, וב-18 בפברואר 1954 הובא לדיון בישיבה השבועית של שר הביטחון. דיין התנגד לכך. הוא פיקפק בכושר הפעולה של 131 ובכישוריו של מרדכי בן-צור מפקדה (“חשבתי את היחידה ליחידה רעה ואת המפקד למפקד רע,” הוא יאמר לוועדת אולשן-דורי) ובהסכמת גבלי מינה במקומות את סא”ל דב הררי, מפקד הקורס הגבוה למודיעין. הררי לא זכה לכך: הוא נהרג בסוף יולי באסון מעגן.³⁵ להתנגדות דיין היתה גם סיבה עקרונית: הוא טען כי היחידה מיועדת לפעול רק בזמן מלחמה, ובימי שלום אין היא יחידה מבצעית אלא בסיס בלבד. לבון קיבל את דעת דיין, וכדברי פטי אישר "הקטנה ניכרת של המערך

שהוצע על ידינו". איסר הראל, ראש המוסד, פטי וגבלי סמכו ידיהם על דברים אלה.

ב-25 פברואר קבע לבון סופית את התקן ואת התקציב של 131. למחרת התייצב אצלו איסר הראל וחזר והציע לו את עזרתו, כראש המוסד, בפיקוח על 131. איסר התריע, שלא טוב לשר ביטחון להיזון ממקור אחד בלבד, בייחוד כשהדברים אמורים בפעילות בחו"ל. לדבריו השיב לו לבון ביהירות, “שאינו זקוק לעזרה והוא עצמו יפקח במישרין על היחידה.” איסר הראל אמר שזהו “סידור חד-צדדי,” ולבון השיב: “אם כך, יהיה חד-צדדי.” ³⁶

אולם אם בימי כהונתו של פטי הצטמצמו הדיונים והמחלוקות האלה לתחום העיון – "לא היו לא הצעות ולא דיונים להפעלת אנשי 131, "כך סיכם פטי במכתב, שהוצג בפני ועדת אולשן-דורי, את התקופה שבה מילא את מקומו של גבלי – בימי כהונתו של גבלי הם נגעו בתחום המעשה, שכן בשל הסרת כל המחיצות בינו לבין לבון, מכאן, והיעדר הפיקוח מצד משרד ראש הממשלה, מכאן, נפרצה הדרך לפורענות ולהתכחשות לאחריות לה מצד שניהם.

עד סוף 1953 סיימו כל אנשי דר את אימוניהם בישראל – חלקם אחרי חצי שנה וחלקם אחרי שנה תמימה – וחזרו למצרים בציפייה להוראות שיקבלו שם. בינתיים הוטל עליהם לקיים קשר קבוע עם הארץ באמצעות המשדרים שהועברו אליהם, להכין חומרי-נפץ מחומרים שאפשר לקנותם בבית-מרקחת כדי להפיץ באמצעותם כרוזים, ולסמן מטרות לחבלה בעת מלחמה.

להיטותו של לבון להפעיל את 131 עלתה בקנה אחד עם הקו האקטיביסטי הקיצוני – “נצי” בלשון ימינו – שלו. קו זה היה ידוע לכול מנאומיו, אבל יותר מכל תעיד עליו שרשרת פעולות-הגמול ביוזמתו ובהשראתו, ששפלן הפעולה בקיביה. גבלי ידע, שהקו של לבון עומד בניגוד לקו ולהוראות של ראש הממשלה שרת, ושלבון עוקף אותן אם באי-דיווח או בדיווח כוזב. אין ספק שהוא ידע גם על שורת הצעות לפעולות מפליגות – הוא עתיד לכנותן “מטורפות” – שלבון יזם או אישר. את חלקן ביטל דיין, ורובן חסוי עד היום.

יתר-על-כן, הוא גם אימץ לו את יחסו של לבון כלפי ראש המוסד. לדברי הראל

האווירה הכללית במערכת הביטחון, הזלזול בסמכות ראש הממשלה ותמיכתו המלאה של לבון בו הביאו את גבלי להתנכר למוסד. הוא ביטל באופן שרירותי שורה של הסכמים והסדרים שנקבעו קודם לכן….שיתוף פעולה של אמ"ן עם הרשות המשותפת לאיסוף מודיעין בחוץ-לארץ, רשות שהיתה בהנהלת “המוסד”, הגיע לשפל המדרגה.³⁷

חוסר שיתוף-הפעולה בין משרד הביטחון למשרד ראש הממשלה הזדקר עוד יותר על רקע ההתפתחויות המדיניות: השיחות האנגלו-מצריות על הפינוי הבריטי מסואץ, שנפסקו באוקטובר 1953, עמדו להתחדש ביוני 1954 הודות ללחץ אמריקני. הסכנה הצפויה מצעד זה לישראל עמדה במרכז מעייניהם של לבון ושל גבלי, המחליפים דעות וידיעות במישרין. גבלי חתר לשאת חן בעיני לבון – החותר תחת שר החוץ וראש הממשלה – ועל כך מלמדת הצעתו לפרסם הודעה מדינית מטעם ממשלת ישראל, “מאחר ומשרד החוץ לא הגיב עדיין על המו”מ לפינוי התעלה." להלן הנוסח שהציע גבלי:

פינוי הסואץ מהווה שינוי מכריע ראשון של המצב במזרח התיכון מאז חתימת הסכמי שביתת הנשק והצהרת שלוש המעצמות. מדינת ישראל אינה יכולה שלא לראות בשינוי המצב משום מפנה הנוגע ישירות לעצם בטחונה וקיומה. במידה ולא ייכללו בהסכם, או בתוצאותיו, ערובות מעשיות לבטחונה של מדינת ישראל ושלמותה, תהיה ישראל נאלצת לבחון מחדש את עמדתה ואת האפשרויות העומדות בפניה לאור מצב חדש זה.³⁸

האם יש בידי ישראל לעשות מעשה שימנע או לפחות יעכב את חתימת ההסכם? במזכרי ענף מחקר באמ“ן, שגבלי העביר ללבון, נאמר כי הסיכוי היחיד לכך הוא בליבוי ההתנגדות לפינוי, הרווחת בפרלמנט הבריטי. ספק אם “יש בכוחנו בלבד למנוע הסכם לפינוי התעלה,” כתב גבלי בתזכיר ממ-16 ביוני, אולם “פעילות שלנו בשיתוף עם גורמים אחרים עשוה לעכב או להשפיע על השגת ההסכם.” אבל משימה זו, שהיא בעלת חשיבות מרבית לישראל, “לא תושג באמצעים המדיניים המקובלים.” גבלי פירט מי הם הגורמים האחרים ומנה חמש פעולות “אפשריות ורצויות” להשגתה: שלוש על-ידי משרד החוץ, ושתיים על-ידי צה”ל. האחת -גבלי נאחז ברעיון, ³⁹ שעלה כבר ב-24 בפברואר בימי פטי - להשיט במצרי טירן או בתעלה ספינה בדגל ישראל. הצעה ברוח זו העביר גבלי לדיין, ולפי ההערות שכתב זה בשוליה שיכתב אותה גבל, והיא נשלחה ב-21 בחודש ללבון בנוסח זה:

אם מצרים תעצור את הספינה בניגוד להחלטת מועצת-הביטחון וישראל תגיב על כך בפעולה צבאית, תבוא מיד תגובה בבית-הנבחרים הבריטי מצד המתנגדים להסכם. כתוצאה מכך עלול ההסכם להשתהות. אם תכבוש ישראל את מצרי התעלה כתגובה לעצירת הספינה, יתערער הביטחון בכל האזור, וממילא לא יהיה זה מצב מתאים לחתימת הסכם אנגלו-מצרי. גם אם יושג ההסכם, יושפע ממצב זה.

פעולה אחרת שהציע: “פעולת לוחמה פסיכולוגית בתוך מצרים,” שמטרתה להבהיר למצרים, שמה שהבריטים מציעים להם אינו פינוי, “אלא החלפת מדים צבאיים באזרחיים והוספת הגורם האמריקאי לגורם הבריטי היושב כבר במצרים.”

מלכתחילה צידד לבון בתכנית העברת ספינה בתעלה או במצָרים, והמריץ את אמ“ן “לרכוש את הספינה הזאת” ולהכין אותה להפלגה. כנגד זה – כך עתיד היה לומר – הוא מיעט בערך שלוש הצעותיו של גבלי בתחום הפעולה המדינית. על זו, שדיברה בפעולת הסברה בבריטניה בשיתוף עם גורמים מתנגדים לפינוי התעלה, העיר בכתב ש”דברים אלו נעשים, ערכם מועט." בשולי ההצעה לעשות באותו עניין פעולת הסברה רחבה גם בצרפת רשם: “משענת קנה רצוץ.” על הצעתו השלישית של גבלי – “פעולת הסברה בארצות-הברית תוך הדגשת אי-יציבותו של השלטון הצבאי ונטיית גורמי הצבא לקומוניזם” – לא אמר דבר; ועל הצעת גבלי - להסביר למצרים באמצעות לוחמה פסיכולוגית, שהפינוי הבריטי הוא לרעתם – רשם, לדבריו: “זאת אפשר לעשות, אך ספק בתועלת.”

בתזכיר שהוגש ללבון לא דובר כלל במעשי חבלה באזור התעלה על-ידי יחידות מבצעיות של אמ“ן, וממילא לא נדרשה לעניין זה הערה או תגובה מצד הרמטכ”ל או שר הביטחון; וממילא לא נדרשה לעניין זה הערה או תגובה מצד הרמטכ"ל או שר הביטחון; אולם נושא זה נדון במאי או בתחילת יוני בשיחה בין לבון וגבלי. אֶפִּי, שנכח בה, הוא המקור היחיד למעט שנודע עליה. בשיחה זו, אמר אֶפִּי, העלה גבלי באוזני לבון רעיונות לפעולה למניעת הפינוי; ואם כך, חוללה השיחה תהפוכות ותמורות מפליגות בישראל.

ב-12 ביולי המריא דיין לארצות-הברית – ביקור ראשון של רמטכ“ל ישראלי בבסיסי הצבא האמריקני! – בלווית ראש אגף ההדרכה, אל”מ יצחק רבין, ואחד מראשי מחלקותיו. דיין יחזור ארצה רק ב-19 באוגוסט. במשך 38 יום מילא את מקומו ראש אג“ם, האלוף יוסף אבידר – נציג אחרון של המשמרת הוותיקה של פיקוד ה”הגנה" בצה"ל.⁴⁰

ב-14 או ב-15 ביולי הודיע “מקור מהימן”, שהחתימה על ההסכם האנגלו-מצרי צפויה ב-23. אף שרבו הידיעות על מפנה קרב ביחסי שתי המדינות, הלמה ידיעה זו באמ"ן כרען ביום בהיר.⁴¹ בישיבה השבועית של שר הביטחון ביום ה' 15 ביולי נדונה השאלה, אם יכולה ישראל בתוך שבוע לעשות מעשה, שיחזק את המתנגדים לפינוי הסואץ, יגרום מיד משבר ממשלתי בבריטניה, ויעכב את חתימת ההסכם.

בישיבה נכחו משתתפיה הקבועים: שר הביטחון לבון, ממלא-מקום הרמטכ“ל אבידר, המנכ”ל פרס, והרל"ש עברון. שמו של גבלי לא נכלל ברשימת המשתתפים בסיכום, שערך אֶפִִי אחרי הישיבה – אולם אין ספק שהוא נכח בה, לפחות בחלקה. פרס העיד בועדת אולשן-דורי, שהוא זוכר בוודאות שגבלי היה בין המשתתפים. דיין העיד שאבידר סיפר לו “כי ביום ה' 15 ביולי היתה ישיבה שבועית ואחריה ביקש לבון מגבלי להישאר…הדבר חרה לו…ונחרת בזכרונו.” ברוח זו העיד גם אבידר עצמו:

בישיבת ה-15 ביולי לא רשום על השתתפות ראש אמ“ן, אולם כמעט בוודאות ברור לי שהוא השתתף, נכנס ויצא…זה היה במשרד שר הביטחון… ושם היו שני סעיפים שלפחות לגבי אחד מהם היה מוכרח להשתתף. זהו סעיף שבו דובר על דרישת הנספח הצבא האמריקני לקבל את סדר-הקרב של צה”ל….טבעי היה שאביא אתי את גבלי היות ולא הייתי בקיא בנושא. באותה הישיבה יש סעיף שני שאני סבור כי הוא השתתף בו, זה היה בעניין ג’יבלי⁴²..יתכן ובאותה ישיבה דנו גם ב“בת-גלים” ומעברה בטיראן… הדבר עשה עלי רושם מפני שהוא השאיר [צ“ל העדיף – ש”ט] אותו על פני.

אבידר היטיב לזכור: סיכום הישיבה מראה ש“בת-גלים” (סעיף 300), “בקשת הנספח הצבאי האמריקאי קולונל קיין” (סעיף 303) ו“החייל השבוי בידי הירדנים” (סעיף 305) נדונו בה. יתר-על-כן, בסיכום סעיף 305 נאמר:

ראש אמ“ן יברר עם קולונל הומל ממטה או”מ את מצב-בריאותו של הסמל ג’יבלי, וכן יתבע את החזרתו המיידית. עד לקבלת תשובתו של הומל, יוקפאו כל תכניות החטיפה של קציני לגיון.

מובאה זו שהיא הוכחה חותכת לנוכחות גבלי בישיבה⁴³ - צוטטה על-ידי לבון בעדותו בפני אולשן ודורי. היחיד שלא עמד בתוקף על כך, שגבלי השתתף באותה ישיבה, היה גבלי עצמו.⁴⁴

חיזוק נוסף לטענה, שגבלי השתתף בישיבה השבועית ההיא, עשוי להיות דיווחו בכתב באותו יום ללבון, כי “בת-גלים” - הספינה שנרכשה לשם העברתה בתעלה על-ידי אביגדור (ויקי, ויקי) סלוצקי, איש אמ"ן וידיד-נפש של גבלי – תוכל להפליג מנמל גנואה רק בסוף אוגוסט, ותהיה כשירה לכוננות מבצעית רק בספטמבר, דהיינו - כחודשיים לאחר היום המשוער לחתימת ההסכם.

האפשרות לשבש את פינוי סואץ על-ידי השטת אונייה בדגל ישראל לאילת דרך מצר טירן בחיפוי אווירי ירדה איפוא מעל הפרק, וכך נותרה רק דרך אחת, שבאמצעותה יכלה ישראל לגרום משבר אמון של הרגע האחרון בין בריטניה למצרים: פעולה ישירה של היחידות המבצעיות של אמ“ן. ואכן, בין 2 ל-23 ביולי ביצעה 131 שורה של פעולות.⁴⁵ היו אלה פעולות-סרק, שלא שירתו שום מטרה מדינית. תוצאותיהן לא היו אלא מאסר ממושך של שלושה צעירים וצעירה אחת, שתי תליות ושתי התאבדויות, וקלון שהומט על ישראל ועל אמ”ן. מי דגל בדרך זו? מתי ובאיזה פורום היא נדונה? מי אישר אותה? ומי הורה להוציאה לפועל? כל אלה היו שאלות, שהמחלוקת עליהן הרעישה את ישראל, עירערה את יסודות המדינה הצעירה, המיטה אסון אישי וציבורי על בן-גוריון ועל לבון, פילגה את מפא" ושינתה את המערך הפוליטי בישראל מן הקצה אל הקצה. בעקבותיה תיקרע ישראל נוכח השאלה “מי נתן את ההוראה?”. גבלי יטען, שביום ו' 16 ביולי 1954, למחרת אותה ישיבה שבועית של שר הביטחון, התקיימה בביתו של לבון ישיבה מצומצמת, שנושאה היה “משמעות הפינוי הבריטי מסואץ.” אחריה הוא נועד ביחידות עם שר הביטחון, שהורה לו במישרין – וגבלי לא שיתף בהתפתחות המדהימה את ממלא-מקום הרמטכ“ל – להפעיל את חוליות 131 נגד גורמים ומטרות בריטיים” במצרים.⁴⁶ לבון ידחה קביעה זו מכול וכול.

ב-26 במאי יצא בן-צור, מפקד 131, לאירופה, וחזר ארצה אחרי ארבעה שבועות,ב-29 ביוני 1954. בן-צור עצמו העיד שנסיעתו היתה שגרתית: היא תוכננה זה מכבר לתאריך קודם, אבל נדחתה עד שובו של גבלי לתפקידו. גבלי טען – הסתירות בדבריו, כמו בדברי לבון, אינן יוצאות דופן -שבשובו

מצאתי את החוליות במצב לא תקין. התעוררו בי ספקות בדבר כושר פעולתן וארגונן. הטלתי על בן-צור לצאת לחו"ל לבדוק את המצב.

גרסת לבון תהיה, שבן-צור נסע לתת – ללא אישורו – פקודות מבצעיות להפעלת חוליות 131 במצרים.

בין 28 ל-31 במאי נועד בן-צור בפריס שלוש פעמים עם ד"ר משה מרזוק, מפקד החוליה בקהיר. בן-צור מצאו “לא מתאים” והסכים לבקשתו – להשתחרר מתפקידו (בעדותו חזר בו מהביטוי “פיטרתי אותו”). ימים אחדים לאחר מכן חזר מרזוק למצרים, נחוש בדעתו להחיש את עלייתו לישראל.

אולם משימתו העיקרית – והבלתי-שגרתית – היתה להיפגש עם אדם נוסף: אברהם זיידנברג (אברי אלעד), מי שהוכשר לשמש כסוכן סמוי בכיסו של איש-עסקים גרמני.

מי היה אלעד?

בהיר, כחול-עין, יפה-תואר ובנוי כהלכה, אברהם (אדולף) בן זיגמונד זיידנברג – “אברי” בפי כול – נולד ב-1925 בווינה,עלה ארצה ב-1938 או 1939 במסגרת עלית-הנוער, חונך במוסד שלה בבן-שמן ולמד מכונאות בבית-ספר מקצועי. הוא התיישב בחיפה, וב-1948 נשא אשה והוליד בן. דומה שאלה הן העובדות האמיתיות היחידות בביוגרפיה של כזבים⁴⁷ שחי מבחרותו; שבן הוא לא נמנה מעולם עם מנגנון-הקבע של ה“הגנה” ולא שירת מ-1942 בפלמ“ח – כפי שהעיד על עצמו – אלא גורש מהמחלקה הגרמנית שלו לאחר חודשיים וחצי בכלל “חוסר-התאמה” וגנבות מחבריו ליחידה. הוא לא התנדב ליחידת קומנדו בצבא הבריטי, כדבריו, אלא שירת כנהג בפלוגת תובלה, ובה נודע כ”משתמט ומתחלה; “נשפט על מסירת הצהרה כוזבת למפקדיו ונתפס בגנבת מצלמה מחברו לפלוגה. הוא לא היה חניך בקורס המ”מים בג’וערה -1947 – אלא היה נהג הקורס. ב-1948 עלה בידו “להסתנן” לחטיבת “הראל” אולם הוא לא היה מפקד פלוגת המפקדה, אלא קצין מנהלה שלה בדרגת סגן – עד שנתגלה שהוא מוכר מזון ונפט ממחסני החטיבה בשוק השחור בירושלים, ומבריח תמורת תשלום תושבים מהעיר הנצורה בכלי-רכב צבאיים. הוא נתפס גם בגנבת כסף מחברו למחלקה. מעולם לא היה קצין קרב – לא ב“הראל” ולא ביחידת הצנחנים, שבהקמתה הוחל בשלהי 1948 – אלא היה בין הקצינים הראשוני שהודחו ממנה, משנתברר שקיבל על עצמו הדרכת צניחה מבלי שצנח בעצמו ובלא שהיה לו ידע, הכשרה או ניסיון בהדרכה כזאת. כל זאת לא הפריע לו להופיע בבתי-קפה בחיפה במדים ובסמל של צנחן בריטי.

למרות כל מעלליו הצליח אברי להתקבל לקורס-מג“דים וזכה להתמנות סמג”ד – ולא מג"ד, כטענתו של גדוד 128, שהורכב ברובו מאסירים ששוחררו

מבתי-הסוהר לרגל פקודת החנינה הכללית, שחוקקה מועצת המדינה הזמנית בפברואר 1949. גם כאן שלח יד ברכוש הצבא: ב-1951, בעצם ימי המחסור והצנע גנב מיחידתו והעביר לביתו בחיפה מקרר חשמלי גדול (11 קוב) וחדש. הפעם הועמד למשפט צבאי, נמצא אשם ונדון לגירוש מהצבא בדרגת טוראי. משבר זה הביא לגירושיו מאשתו.

באמצעות מכתב-המלצה כוזב התקבל אברי למפעל הרכב “קייזר פרייזר” בחיפה ומי יודע אילו נפלאות ציפו לו במשלח-ידו זה, לולא נמצא לו גואל ומושיע בדמותו של בן-צור, חברו לנשק ב“הראל”. בן-צור היה מודע למשבר הנפשי של אברי בשל סילוקו מהצבא ואובדן דרגתו. הוא מצא בו מועמד אידיאלי למשימותיה של 131 כסוכן סמוי עצמאי, והביאו לתשומת-לבו של גבלי. גבלי היה חסיד התפיסה, שכדאי למודיעין להסתייע בפושעים ובעלי עבר פלילי מבקשי שיקום, המוכנים להתנדב לשם כך למשימות קשות ומסוכנות. שניהם השתכנעו, שאברי ישמח לנקות את הכתם שדבק בו ולהחזיר לעצמו את כבודו ואת דרגתו⁴⁸ באמצעות משימה בארץ אויב. חתירתו של אברי לריהביליטציה, הם עתידים לומר, היתה בעיניהם מניע חיובי, שהצדיק את בחירתו לתפקיד המסוכן. גם חוקריו ב-1957 באו לידי המסקנה, ש"יש מקום להניח שהתנדבותו לשליחות מסוכנת באה כתוצאה מהורדתו בדרגה וגרושיו מאשתו ומרצונו העז להשיג ריהביליטציה מלאה.

שקרן, גנב, יהיר, רברבן, חסר-מצפון וחסר-אחריות ויחס לחבריו וליחידתו הצטיין אבר רק כמתחזה, היודע להסתדר בכל מצב ולשמור על עורו. תודות לכשרונו זה הצליח לשכנע את בן-צור ואת גבלי, שגנבת המקרר היא הכתם היחיד בעברו הצח, והשניים לא הטריחו את עצמם בשום בדיקה נוספת. ב-1 בספטמבר 1952 התקבל אברי לתקופת ניסיון ליחידה 131 והחל באימונים. בן-צור אף התעלם מאזהרתו של קצין בכיר אחר, שזכרו לרע מהשירות בצבא הבריטי, ועקף את ראש מנהל הסגל, אל“מ יוסף גבע שהתנגד לגיוסו המחודש של אברי ולתפקיד שיוטל עליו – בקורס המג”דים הוא הכיר אותו כלא-ישר וכמי שנהג לגנוב מכוניות. ב-23 במרס 1953, כשהיה גבע בחופשה, הוחתם סגנו על חוזה שירות, שהחזיר לאברי את קצונתו והציב אותו ב-131 בכינוי-הצופן “אלעד”, שאותו אימץ לו לימים כשם משפחה. שבוע לאחר מכן, ב-30 במרס, יצא אלעד לשוויץ, ובתום הכנות מסויימות השתקע באפריל 1953 בגרמניה. התפקיד שהוטל עליו היה לפעול בכיסוי של גרמני נוצרי כסוכן סמוי של אמ"ן במצרים. שיקומו החזיר את שלום הבית בינו לבין גרושתו, והם נישאו שנית. אברי לבש דמות חדשה.⁴⁹

בן-צור יזם את גיוסו של אלעד, וגבלי קבע את שליחותו והגה את הכיסוי שלו: פאול פרנק, לשעבר קצין נאצי בוורמאכט, אחד הגרמנים המחפשים את מזלם בארצות ערב, נציגה המסחרי של “פאוסט את סטולברג” במצרים. בעת שמילא את מקומו של גבלי, החליט פטי לשגרו לגרמניה לתקופת הרצה.

לא יצאו שבועות אחדים והתברר מעל לכל ספק, שהתפקיד והאחריות החדשים לא חוללו באלעד את התמורה המיוחלת: הוא אינו ממהר לצאת למצרים ואיננו מבסס את מעמדו כנציג “פאוסט את סטולברג”. לעומת זאת הוא נוהג בבזבזנות ובחוסר-אחריות ושובר את כל כללי הזהירות והביטחון: בלא לבקש רשות הוא רוכש לעצמו מכונית אמריקנית חדישה ומפוארת מסוג “פליימות” פתוחה, המכה את העין בצבעה הירוק, ונוהג להחנות אותה מול הכניסה למשרדי משלחת הקניות הישראלית בקלן, שהיו תחת תצפית של שירות הביטחון הגרמני. הוא מרבה שיחה עם מזכירותיה ופקידותיה, ואת אלה מהן הנענות להזמנותיו הוא מסיע במכוניתו, אחת מהן לטיול של יום שלם ל“מקום נאה” בעיר רחוקה. ללא הודעה מוקדמת וללא רשות הוא אף נסע במכוניתו לצרפת, לא ברור אם לבדו או עם חברה.

לאלעד אין סודות. נוסעותיו, כמו ישראלים הנקרים על דרכו שומעים מפיו שהוא חייב להעביר את מכוניתו ארצה, כדי להתקין בה מכשיר אלחוט לקראת שליחותו למצרים “לצורכי מבצעים.” לאחת המזכירות במשלחת בקלן הוא סיפר “על כל עניין שליחותו ותפקידו.” באוזני ישראלית, הנשואה לקשר הטכני שלו, הוא גולל “את תפקידו, מצבו, תכניותיו והרגשותיו.” ו“סיפר הכול” לשלושה אנשי ביטחון מישראל – אחד מהם אל“מ עמוס חורב, מראשי חיל-החימוש. אנשי שיחו מדווחים על חוסר -הזהירות שלו. הדברים מגיעים לבן-צור וזה מפטיר שני משפטי זעף: “האם הוא זונה שמוכרח לשכב עם כל מי שנקרה בדרכו?” ו”לא האמנתי שאיש ‘אמיץ’ חייב להיות כה בלתי זהיר וכה טיפש."

בן-צור התרה בו, אבל בתירוצים לא היה לאלעד אח ורע. הוא מבטיח לבן-צור ש“הוא הבין” את משוגותיו, מודה לו “על האפשרות לתיקון” ונשבע שלהבא ינהג כשורה.

אולם לדברי בן-צור "הוא הפר הבטחתו בצורה מבישה: "הוא מזניח את ייצוג “פאוסט את סטולברג”, במקום זה מצא לו שותף (לצרכי הכיסוי שלו), “יהודי זריז וממולח,” אשר “מנצלו ללא בושה,” ובאמצעותו “הוא עבר לטפל בעניין קבלת עודפי צבא גרמנ למכירה בארצות ערב.” הוא מספר לשותפו על “כל תנועותיו” ועל יחסיו עם נציג המוסד, שאותו “היה מבקר באופן קבוע.” הוא גם מסר לו את מספר הטלפון של נציג “המוסד”, כדי שיוכל לפנות אליו “בשאלות של דואר דיפלומטי או כסף שהיה צריך להגיע” עבורו.

ועוד: הוא מספר לקצין אמ"ן המגיע לאירופה ולאחרים, “שהוא מחכה לסכום גדול של כסף מהארץ.” חרף כל אלה מפגר אלעד מאד בדיווחיו הכספיים והמבצעיים. בדואר הדיפלומטי הוא עושה שימוש מועט, ועד סוף אוקטובר לא העביר את “חשבונות אוגוסט וספטמבר, למרות שהיתה לו אפשרות.”

לפתע נגדשת הסאה. בן-צור למד ממברק שקיבל, שזמן קצר אחרי שנשלח כסף לאלעד, הוא “זז מגרמניה לאיטליה במגמה לנסוע ארצה” בלא ש“שלח פרטים על העניין.” בן-צור חושד, שאלעד מימן את קניית המכונית המפוארת מסכום 800 המארקים הגרמניים שתבע לצורך תשלום למס הכנסה. נוכח קלקלותיו המצטברות מוטל על סא“ל מרדכי אלמוג (ורצמן) לצאת לאירופה כדי לבדוק אם אלעד מתאים לשליחותו כסוכן סמוי במצרים. ב-11 באוקטובר מציע אלמוג במכתב לבן-צור לזמן את אלעד לפגישה עמו בפריס, ומבריק לו גם את ה”ניחוש" שאלעד זומם להגיע לארץ. אז נחלץ בן-צור לפעולה משולשת: ראשית, הוא אוסר על אלעד לצאת ארצה, ופוקד עליו לנסוע מיד לפריס לפגישה עם סא“ל מרדכי אלמוג; שנית, הוא מבריק לאלמוג ל”לעכב [לאלעד] אישור תכניות או כספים" ומודיעו כי “אינני שולח לו כסף ואתה אל תיתן לו גם כן עד שיסוכם חשבונו…לתאריך 1 באוקטובר 1953” שלישית, במכתב לאלמוג מ-25 באוקטובר הוא מציין את כל העובדות המובאות לעיל “במגמה שתבדוק את הדברים לאור תשובותיו של האיש ולאור הערכתך את סיפוריו,” ומבקש ממנו לברר “בדיוק מה עניין תשלום מס הכנסה -גובה 800 DM, שהוא כתב שנאלץ לשלם; האם לא זה התשלום עבור המכונית בעצם?”" לקראת פגישתו עם אלעד הפגיע בן-צור באלמוג לקרוא בעיון את מכתבו.

מרדכי, פנה בן-צור בכתב לאלמוג,

תבין שלבי קשה עלי מאוד בכותבי זאת אליך, צער על הבושה שהאיש גרם לנו, לא על האמון שהכזיב אלא על כשלונו…כשאלעד זונח את כל הביטחון וכל השיטה של ההתקדמות שהחל בה בהתחלה ואשר בלעדיה אינני מאמין שיצליח בכלל בתפקידו.

לרגע מתגלה בן-צור כחכם הרואה את הנולד:

מרדכי, בעיני האיש אבוד, ייתכן וכלום לא קרה מבחינה בטחונית ואין איש יודע עליו. אולם אם לא קרה אז יקרה עוד, לגבי דידי אתה מוסמך (אם כל זה אמת) להחזירו ארצה מיד…..אני שמח שלא קשרתי את אלעד עם אף אחד כך שבהינתקו לא ייפול דבר.

לרגע הוא נתלה בתקוות שווא: “אולי סכנה גדולה לחייו, בארץ אויב, תלמד את אלעד לקח ותמריצו להשתנות;” אולם במאזן זה של ספקות ותקוות יכול אלמוג לקרוא, לפחות בין השיטין, נטייה לצד התקוות:

כאלטרנטיבה אני רואה דרך אחת: עליו למכור מיד את המכונית ולהתקשר עם הפירמה “פאוסט” או אחרת ולצאת מיד או לכל היותר תוך חודש למצרים. אחרת אין לנו מה לבזבז זמן על פרצוף זה אשר יוסיף חרפה וכשלונות.

דומה שבן-צור מאמין עדיין, שכדאי למודיעין להסתייע במי שהסתבך בפלילים ומבקש הזדמנות לטהר את שמו ואת כבודו באמצעות משימה מסוכנת בארץ אויב, שעל יסודה גויס אלעד ל-131:

אני מבקשך לדבר אתו חריפות ולסכם העניין בלי הרבה צרמוניות. אם נראה לך שיש הצעה ממשית לנסיעתו המיידית, תגיד לו שבשביל לתקן אצלי את אשר חולל, רק מעשה מיוחד במינו יוכל לתקן ואינני רואה את האפשרות הזאת בקרוב1⁵⁰

על פגישת אלמוג עם אלעד בפריס לא נודע הרבה. קרוב לוודאי שאלמוג נזף בו והוכיחו על דרכו הקלוקלת, ואולי גם אמר לו, כפי שביקש בן-צור, ש“רק מעשה מיוחד במינו” יתקן את מעמדו. מכל מקום ברור, שלמרות כל החששות של מפקדיו השכיל אלעד לשכנעם בכשירותו לשליחות, שכן אחר פגישתם נוסעים אלעד ואלמוג לגרמניה, וב-30 באוקטובר נחתם החוזה המסחרי בין אלעד ושותפו לצורך הכיסוי, מצד אחד, לבין החברה שהיה צריך ליצג במצרים, מצד שני. באותו יום סיכם אלמוג במכתב מגרמניה את ממצאיו והחלטותיו. בסעיף “בחורות, מתנות, מכונית” הוא כותב: “נראה לי שהמצב אינו מדאיג מאוד ואפשר להמשיך במבצע.” הוא גם שוכנע, כדבריו, “שהכיסוי נבנה די טוב והוא גם חזק.” ואשר לאלעד: “מצב רוחו טוב מכל הבחינות והוא מלא ביטחון.” באחת, אלמוג החליט להעניק לאלעד סיכוי נוסף.

כך, בניגוד לכל היגיון, משגר בן-צור בגיבויו של אלמוג את אלעד למשימתו, ומתווה דרך-שאין-ממנה-חזרה לאסון ולמפולת. כצפוי, חוזר אלעד לסורו ומפר שוב את כללי הזהירות: הוא אינו מוכר את מכוניתו, וב-23 בדצמבר 1953 הוא נוחת עמה בנמל אלכסנדריה לביקורו הראשון. שבוע לאחר מכן, ב-2 בינואר 1954, כבר עסק שם בדאייה. ביקור זה נמשך 15 יום בלבד, וב-7 בינואר החליט אלעד באופן פתאומי – לא ברור מדוע – לחזור לאירופה בדרך הים. הוא השאיר את מכוניתו לשימושו הפרטי של ראש המשלחת הגרמנית לענייני צי, הברון תיאודור פון בכטולדסהיים.

בגרמניה טיפל אלעד, לדבריו, בהידוק קשריו המסחריים ו“בהצעות הראשונות” המסחריות שהשיג; אולם ספק אם גילה למפקדיו, כי אשתו ובנו מתגוררים בווינה, ושהוא מבקרם שם מפעם לפעם. אחרי כחודש וחצי. ב-2 מרס, חזר אלעד למצרים דרך אתונה במטוס של חברת התעופה היוונית. הפעם נשאר במצרים חודשיים ויום. הוא שכר דירה ברחוב עדלי פשה בשותפות עם רוברט (בוב ינסן) – צעיר גרמני שפגש במצרים ושהפך לנושא כליו.

מכוניתו מנקרת העיניים חוזרת לידיו, וכמי שתופר חליפה לכפתור הוא ממציא לו, על דעת עצמו, כיסוי חדש: לא עוד טכנאי אפור, אחד מני רבים, אלא יזם נמרץ ורב-קשרים, שבכיסו סוכנויות גרמניות בתעשייה הקלה כבכבדה, השולח ידו גם בעודפי ציוד מלחמתי – אף כי הדבר כרוך במגע עם נציגיהן המוסמכים של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית. הזהות שנתפרה לפי כישוריו ומיומנותו, נציגה המסחרי של “פאוסט את סטולברג”, איננה עונה עוד על צרכיו, והוא מתכבד גם בתואר “מהנדס מכונות” – למרות שתרמיתו זו עלולה להיחשף בקלות. כמו לא די בכך, הוא אינו עוד יליד גרמניה, אלא בן העדה הטמפלרית מארץ ישראל, שהתגייס לצבא הגרמני בשנות המלחמה, ואחד הצנחנים הגרמנים⁵¹ - שניים מהם ערבים, מעוזריו הקרובים של המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני – שהוצנחו ב-1943 בבקעת הירדן ונתפסו על-ידי הבריטים. שופע ביטחון מופרז נפגש אלעד במצרים עם המופתי, שהיה מעורב אישית במבצע ההצנחה, בלא לחשוש שבזכרונו של המופתי ובזכרונו של עבדול לטיף – אחד הצנחנים הערבים שהתיישב גם הוא במצרים – שמורה דמותם וזהותם האמיתית של שלושת הצנחנים הגרמנים. היה זה איפוא פאול פרנק שונה לחלוטין מיציר כפיהם של גבלי ובן-צור.

בתחילת מאי 1954 נקרא אלעד לפגישה עם בן-צור בפריס. ב-3 הוא הפליג על “אכילס” – הפעם עם מכוניתו – ו“בלא לתת סימן חיים” יצא לטיול של שבועיים באיטליה, אוסטריה, צרפת, גרמניה ובלגיה. רק ב-19 במאי הוא הופיע בפני איש הקשר. ⁵² פגישותיו הגורליות עם בן-צור נערכו בין 32 במאי ו-3 ביוני.

אלעד הביא עמו ממצרים מספר רב של תשלילים של טיל ורכיביו, שעל פיתוחם עמלו המומחים הגרמנים במצרים. תשלילים אלו הרשימו מאוד את בן-צור וחיזקו מאוד את האמון, שניתן באלעד חרף כל החששות לגביו. רק מקץ שלוש שנים התברר שהם חסרי-ערך: צלם גרמני מסר אותו לאלעד “כדי למצוא להם קונה באירופה ולשפר על-ידי כך את מצבו הכלכלי הירוד” של הצלם.

סיקור פגישת אלעד עם בן-צור בפריס כמוהו כהליכה על חבל דק. עדויות השניים עליה אינן מהימנות, שכן תואמו מראש לקראת ועדת אולשן-דורי, ומגמתיותן ברורה: להכחיש שבאותה פגישה נתן בן-צור לאלעד הוראות מבצעיות.

ואכן עדויותיהם נבדלו אך במעט. לפי עדות אלעד, קרא לו בן-צור לפריס כדי להטיל [עלי] תפקיד נוסף: הפיקוד והפיקוח על מספר אנשים הנמצאים במצרים אשר הוכנו לעבודות 131 ואשר משום מה לא הראו פעילות והתקדמות בשטחים שהוטלו עליהם. [בן-צור} שאל אם ניתן שבלי להתגלות אבוא במגע אתם.

אלעד השיב בחיוב, ובן-צור מינה אותו למפקד החוליה באלכסנדריה – שמו בצופן הפנימי היה רוברט – והטיל עליו משימות אלה:

1.  לברר אם האנשים קיימים ואם אפשר להמשיך בפעולה.

2.  להקים רשת קשר עם הארץ.

3.  בדיקה והכנת מלאי חומר נפץ.

4.  סיורים של מטרות צבאיות….ואובייקטים המעניינים את 131.

הם דנו גם ב“עניינים סידוריים מינהליים, קשר וכיוצא באלה” - למשל, “איך האנשים הגיעו אלינו, שמות כינוי לאנשים וקוד.”

לדברי בן-צור נועדה פגישתם “לקשר את אלעד עם הרשת המקומית” ועם “הקשר והמפקד” באלכסנדריה “בהתאם למסוכם” עם גבלי, “על מנת שיפעיל את מכשירי הקשר שברשותם. הזמן שניתן לו 5 חודשים.” כן “נמסר לו על הבחורים, טיבם, אימונם.” באמצעות אלעד הורה בן-צור לחוליה:

1.  להקים קשר אלחוטי ב) להכין כמות של 25 ק"ג חומר נפץ עבודת-יד ג) לסייר מספר מטרות שיפעלו נגדם בהתאם לקו הכללי.

ועל אלעד הוטל

1.  להתקשר עם החוליה תוך מקסימום ביטחון שלא יגלה זהותו.

2.  להפעילם לצרכי המשימה.

מה היתה המשימה?

לערער את אמון המערב במשטר הקיים על-ידי גרימת אי-ביטחון ציבורי ומעשים שיביאו למאסרים להפגנות ולפעולות נקם תוך כדי העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי.

על החוליה היה איפוא לפעול מבלי להתגלות, כדי שהחשד ידבר ב“אחים הקומוניסטים.” ב“סתם נרגנים” או ב“לאומיים מקומיים.”

בן-צור ואלעד קבעו גם “קוד לקשר אלחוט.” קשר רזרבי ב’קול ישראל'," “כתובת רזרבית” באירופה ו“תאריך משוער של התקשרות.” הוסכם ביניהם, שבשובו למצרים ישלח אלעד מברק, שמלות הצופן שלו - “המשלוח אפשרי” פירושן שאפשר לשדר לו הוראות בתשדורות-צופן ב“קול ישראל” ולשלוח לו מכתבים לפי הצופן והכתובת המוסכמים. בחירת יעדי הפעולה נמסרה לאלעד – בתנאי שייתן את דעתו ל“תוצאה האפשרית באור נסיבות הזמן.”

אלעד לא מיהר לשוב מפריס למצרים. רק ב-25 ביוני הפליג מנפולי שבאיטליה על “אסקנדרון” התורכית עם מכוניתו וירד באלכסנדריה, לאחר היעדרות של כחודשיים, ב-28 בו. עוד באותו יום נפגש עם פון בכטולדסהיים והבריק ארצה, דרך אירופה: “המשלוח אפשרי”. “המשלוח” - ההוראות לפעולה – נשלח אליו ב-17 וב-18 ביולי, וכפי שיתברר להלן, נתגלמו בו הדרמה הטרגית ותעלומתה גם יחד:

התחל מיד בפעולה למניעת או דחיית ההסכם האנגלו-מצרי, המטרות הן: מוסדות תרבות ותעמולה; מוסדות כלכליים; נציגים רשמיים, מכוניותיהם, נציגים בריטים, או בריטים אחרים; כל דבר נוסף שיכול להביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים, הודע לנו על אפשרות של פעולה באזור התעלה.⁵³

רשימת האישים, שעמם ערך אלעד היכרות – ושעם חלקם אף קשר קשרי-ידידות – היא מדהימה. היא כוללת גרמנים, מומחים בעלי-שם העובדים בשירות צבא מצרים: הברון פון בכטולדסהיים; הגנרל פארמבאכר, היועץ הראשי לצבא מצרים; רולף אנגל, מנהל מפעל הטילים המצרי; וממצרים, מדינאים וקצינים בכירים: מפקד הצי המצרי, האדמירל סולימן עזזאת; קצין הקישור בין שירות הביטחון המצרי למומחים הגרמנים, מחמוד חסן. בבואו למצרים בפעם הראשונה נוכח אלעד שחיפשו בחדר-מלונו ו“טיפלו” במזוודתו. הוא סבר שמוטב להתוודע לעוקב אחריו – אותו מחמוד – ובתוך זמן קצר נעשו השניים ידידים בלב ובנפש ובילו בטיולים בחברת ידידיהם הגרמנים, שאלעד מימן בנדיבות: האחד ללוב והאחר לים-סוף.

תודות למחמוד זכה אלעד להיכרות עם זכאריה מוחי א-דין, שר בפנים וראש שירותי הביטחון של מצרים – פנינת הכתר בהישגיו כמרגל - ועם סגנו , הקולונל עוסמן נורי. אכן גם במצרים הפר אלעד כל כלל של זהירות וביטחון, ובמקום להיטמע במושבה הגרמנית הוא הזדקר לראווה במכוניתו – הוא שש להסיע בה כל מאן דהוא – ובנוכחותו בכל אירוע נוצץ ובפזרנותו, כי שעסקיו משגשגים, שעה לא נזקפה לזכותו אפילו עסקה אחת. בלא לזלזל בכשרונותיו של אלעד כמתחזה, נראה שהוא עצמו לא הבין את סיבת הצלחתו המדהימה: שכן התנופה לפיתוח קשריו ההדוקים עם ידידיו הגרמנים ועם ראשי המודיעין המצרי נבעה דווקא מכך שהגרמנים עמדו מיד על היותו מתחזה, והמצרים אף חשפו את היותו ישראלי.

איסר הראל, ראש “המוסד” שגרם לחשיפת אלעד ולהעמדתו לדין בישראל, גילה שאנגל הגרמני

מצא לנכון לבדוק את הדבר אצל הגורמים המוסמכים והתברר לו שאלעד אינו משלהם. במיוחד גבר חשדו כאשר שמע מפי אלעד רמזים על הקשר שלו עם שירות הביטחון המערב-גרמני; אנגל ידע היטב כי לשירות זה אסור בתכלית האיסור לפעול מחוץ לתחומי גרמניה. הוא היה בטוח שאלעד הוא מרגל, אלא שלא יכול להחליט אם הוא סוכן רוסי או ישראלי או שני אלה גם יחד.

באחת, ראש המוסד, שחשד בכך כבר ב-1955, הוכיח בפומבי⁵⁴ ב-1980 שזמן קצר אחרי שהופיע במצרים נחשף אלעד על-ידי המודיעין המצרי. אפשר לשער, שנוכח הברירה שהועמדה לפניו העדיף אלעד לשתף פעולה עם המצרים כסוכן כפול. כאשר נפגש עם בן-צור בפריס בסוף מאי 1954 וקיבל על עצמו את הפיקוד על החוליה ואת ביצוע פעולות החבלה, כבר פעל אלעד בשירות המצרים, ו“פעולותיו יזמו והודרכו בידי המצרים עצמם”

כאשר הוא מקבל את המשימה לפקד על חוליית חבלה ישראלית….הוא מקיים קשר עם ראש המודיעין המצרי באירופה. לקראת שובו למצרים הוא שולח מברק למפקד הצי המצרי, השולח את הקומודור פאהמי, איש מרכז במודיעין הימי המצרי, לקבלו אישית ולטפל בו בנמל.

ואכן, בשובו למצרים ב-28 ביוני, כשבידו המינוי החדש, הוא מגלה למודיעין המצרי את כל הידוע לו על חוליות 131; תחת עיניה הבולשות של משטרת הביטחון המצרית ולפי הנחיותיה היא מבצעת את הפעולות הבאות, אשר אף לא אחת מהן כוונה למתקן בריטי:

2 ביולי: פיצוץ בבניין הדואר באלכסנדריה, שאינו אלא הצתה בתיבת דואר-חבילות.

14 ביולי: הנחת “פצצות” -חומר-נפץ בנרתיק משקפיים -באולם הקריאה שבצריף הספרייה האמריקנית, הצמוד לבניין השגרירות בקהיר, ובאולם הקריאה של הספרייה האמריקנית במרתף הבית ברחוב פואד מס' 2 באלכסנדריה.

23 ביולי: “יום המהפכה” המצרי: הנחת “פצצות” - שוב נרתיקי משקפיים – בבתי קולנוע, שניים בקהיר, ושניים באלכסנדריה, והפקדת מזוודת-נפץ “בכמות שתספיק להתפוצצות רועמת, לא לפגיעה בבני-אדם” במלתחה של תחנת הרכבת בקהיר.

בדיעבד הוכחו כל הפיצוצים האלה כנסיונות הצתה שלא צלחו. יתר-על-כן, עקב תקלה התלקח נרתיק המשקפיים בכיסו של פיליפ נתנסוון בכניסה לקולנוע “ריו” באלכסנדריה, והוא נעצר בידי המשטרה. ב-27 נתפסה הרשת כולה.

אנשי החוליה⁵⁵ אישרו לימים את אשר גילו ויקטור כהן וצבי אהרוני: “למעלה מכל ספק שאלעד הוא שהסגיר את הרשת שפיקד עליה לידי המצרים.” ⁵⁶

 

3. 16 ביולי    🔗

מהדורה חוזרת - מורחבת ומוגדלת – של פרשת טוביאנסקי תזעזע, בעקבות פעולותיה של 131 במצרים, לא רק את אמ“ן ואת צה”ל, אלא את אמות-הספים של ישראל כולה. פרשה זו נחלקה לשניים: ה“עסק ביש” – כך כונו הפעולות של 131, נפילתה ליד המצרים ביולי 1954, המשפט הצבא, המאסר שנגזר על עשרה מחבריה וההוצאה להורג של שניים מהם; ופרשת לבון – כך כונתה הסערה הציבורית שקמה בעקבות תביעתו של פנחס לבון לטיהור שמו מאחריות ל“עסק ביש”. היא החלה בספטבר 1960, עם היוודע לציבור משהו ממשפטו של אלעד, והסתיימה במאי 1965. בשתי התקופות נשמעה בארץ רק גרסת השקר של אלעד. ב-16 דצמבר 1957 הוא נעצר, ואחר-כך הואשם בהכנה למסירת סודות מודיעין לקולונל עוסמן נורי מהמודיעין המצרי; הועמד לדין בדלתיים סגורות בבית-המשפט המחוזי בירושלים בגין שש עברות על פקודת הסודות הרשמים; והורשע ונדון ב-21 אוגוסט 1960 ל-12 שנות מאסר. בית-המשפט העליון דחה את הערעור על ההרשעה, אבל המתיק את העונש והעמידו על עשר שנות מאסר בלבד. בהפחתת שליש המאסר, כמקובל בישראל, שוחרר אלעד ב-15 אוגוסט 1964 ואחרי שנים אחדות פרש כנף לארצות-הברית.

ראוי היה אלעד שיעמידוהו לדין על בגידה ועל הסגרת הרשת במצרים; אולם את זאת ניתן להוכיח רק עם בואם לישראל בפברואר 1968 של ארבעת אסירי מצרים – מרסל ויקטורין ניניו, ויקטור לוי, פיליפ נתנסון ורוברט דסה - במסגרת חילופי שבויים. מפנה זה בא במאוחר – הן מבחינת עלומיהם ובחרותם שחלפו לריק, הן מבחינת התמורות, שפרשת לבון חוללה במדינת ישראל. גילוי בגידתו של אלעד -שהושלם עם פרסום סיפורם של הארבעה⁵⁷ ב-1976 – כבר לא היה בידו לתקן את העיוותים שהתחוללו בתקופות ה“עסק ביש ופרשת לבון וגרמו, בין השאר, לפילוג מפא”י, לירידת קרנו של בן-גוריון ולמהפך הגדול, שהעלה ב-1977 את מפלגת “חרות” לשלטון. תרומת גבלי ל“עסק ביש” ולפרשת לבון ולעוללותיהם היתה מכרעת.

* * *

מששם את ידו על אנשי 131, החל המודיעין המצרי להתל במודיעין הישראלי והוריד עליו “חושך-מצרים”. גבלי ובן-צור אינם יודעים מי נעצר, איך ומתי, ואינם מעלים על דעתם, שמפקדה של החוליה – הוא שהסגירה, ושדיווחיו מונחים על-ידי מפעיליו המצרים. המצרים, שכל הקלפים בידיהם, מאדירים את המבוכה בישראל על-ידי הדלפת רסיסי מידע, טפין טפין וביד-אמן. הם מצניעים את ההצתה בדואר-החבילות באלכסנדריה ב-2 ביולי ובתחילה מפרסמים רק את הפעולות של 14 ביולי – אך לא חושפים את זהות העצורים שבידיהם.

ידיעה זו מגיעה לעיתוני ישראל ב-16 ביולי – איזה צירוף מקרים ! – והם מספרים מפי סוכנות הידיעות הערבית – בשולי הידיעות, תחת כותרת זעירה ש“הספריה שליד שגרירות ארצות-הברית בקהיר ולשכת המודיעין האמריקנית הועלו אתמול באש.” מערכת הביטחון וראשי אמ“ן מיטלטלים איפוא בין ספקות לוודאות. לרגע הם יכולים לחשוב שחברי ארגון קומוניסטי חשאי הם שנתפסו, אך אז טופחת על פניהם ב-24 ביולי הידיעה, כי ב-23 נעצרו שישה מחבריה של “כנופיה ציונית,” שהניחו פצצות בבתי-קולנוע בקהיר ו”הציתו את משרדי-התעמולה האמריקניים" לשם “ערעור הביטחון במצרים” וכדי “להפריע למהלך השיחות האנגלו-מצריות על הסואץ; וב-26 יולי – ששלושה “יהודים” נעצרו באלכסנדריה , ו”ברשותם חומרי-תבערה הדומים לחומרים שהשתמשו בהם להצתת שני המוסדות האמריקניים," ו“יהודי רביעי” נעצר ב-23 ביולי ונאשם “בהבערת פצצה” בבית-קולנוע, ש“נתגלתה חמישה רגעים לפני התפוצצותה.” נוכח ידיעות אלה דומה, כי גבלי ובן-צור – אם הם דוברים אמת, ואם לבון אכן נתן הוראת ביצוע ביום ו' 16 יול – היו צריכים לתמוה מאד: מי הם “הציונים”, שפעלו בשיטתה של 131 – פצצות תבערה בנרתיקי משקפיים – נגד היעדים שהוקצו לה, אך בטרם מתן ההוראה? השניים נגאלו, כביכול, מייסורי הספק כאשר ב-27 בחודש מפרסם משרד הפנים המצרי, המופקד על שירותי המודיעין והביטחון, הודעה רשמית בקול קהיר:

ב-14 ביולי אחזה אש בכמה ספרים בספריית הקונסוליה האמריקנית באלכסנדריה. בו בזמן הבחינו נציגי המשטרה בלהבה העולה מבניין השגרירות האמריקנית בקהיר. אחרי כיבוי האש נמצאו 3 נרתיקי משקפיים ממולאים בחומרי תבערה. נתברר כי האש פרצה כתוצאה מהצתת חומרים דומים. מחלקת החקירות של המשטרה פעלה לגילוי מבצעי החבלות והשמירה על המוסדות הנ“ל הוגברה. ב-23 ביולי הבחין השוטר ששמר על הקולנוע ריו באלכסנדריה באיש שאש אחזה בבגדיו. קצין משטרה שהצטרף לשוטר מצא תיק משקפיים שהיו בו חומרי תבערה מאותו הסוג שנמצא במקרים הקודמים. החקירה גילתה כי הצעיר הוא ישראלי שנתינותו לא נודעה ושמו פיליפ הרמן נתנסון. בחיפוש שנערך בביתו גילתה המשטרה כד שבו הוסתרו כמויות גדולות של חומרים כימיים שונים המשמשים לתבערה. באותו הלילה מצאה המשטרה בבתי הקולנוע ריו וריבולי נרתיקי משקפיים המכילים חומרי תבערה הדומים בהרכבם ותוכנם לאלה שנמצאו אצל הנאשם. כן הובילו החקירות למעצר שני שותפים ישראלים והם: ויקטור לוי ורוברט נסים דאסא מתושבי אלכסנדריה. הראשון נעצר מיד והשני נתפס בשובו מקהיר לאלכסנדריה אחרי ביצוע החבלה. הנאשמים הודו בביצוע המעשים הנ”ל ושלושתם פעילים ציונים הידועים למחלקת החקירות.

גם בהודעה הרשמית אין זכר לפעולה ב-2 ביולי, ומכאן ואילך -עד פרסום כתב- האישום המצרי ב-12 אוקטובר 1954 – ייאלצו ראשי אמ"ן, ועמם הממשלה וכל בית ישראל, לגשש את דרכם באפלה ולהסתפק בשמועות ובהשערות. מבוכתם של גבלי ובן-צור גברה, ככל שעלטת הקשר התעבתה. למעשה לא נוצר מעולם קשר אלחוטי עם חוליות 131, לא לפני המאסרים ולא אחריהם. אחרי שהתקבל מברקו של אלעד מ-28 ביוני, “המשלוח אפשרי”, החל בן-צור להפעיל את הקשר באלחוט בהתאם לתכנית שנמסרה לאלעד בפריס.

ב-5 ביולי בטרם נודע בארץ על ההצתה בדואר-חבילות, הוא הורה לשדר למצרים פעמיים בשבוע. השידורים החלו ב-7 בחודש, אבל, כדברי בן-צור, “לא הגיעו מהם כל הדים ולא תשובות.” ב-11 בו העביר בן-צור לאלעד בתשדורת-צופן ראשונה ב“קול ישראל” פרטים טכניים על ספר-הצופן, למקרה שמקור התקלה הוא באי-הבנה בתחום זה. שום תגובה. אלכסנדריה אינה עונה.

הקשר החליפי בדואר – באמצעות מכתבי-צופן דרך אירופה - מסורבל ואיטי. הקשר במברקי-צופן – דרך פריס או קלן – מהיר יותר, אבל גם בעייתי יותר מבחינת הביטחון, ויש לצמצמו למקרי חירום בלבד. התשדורות המוסוות ב“קול ישראל” אינן נענות, ואין לדעת אם נקלטו.

אולם דומה ששום דבר לא ירפה את ידיהם של לבון ושל גבלי. ביום ו' 16 ביולי, כך עתיד גבלי להצהיר – למרות הידיעות שהתפרסמו באותו יום שהחוליה כבר פעלה ונתפסה – נתן לו לבון הוראה להפעיל את 131. באותו יום העביר גבלי לבן-צור את ההוראה, ובשבת 17 - למרות העדר קשר עם החוליה או עם מפקדה – החל בן-צור לשדר את הפקודה, “בלי שנדע אם הם קולטים או לא.” היה עליו לנסח את מברקו כך, שיתאים לתכנית “כבקשתך” לעקרת-הבית, המשודרת פעמיים בשבוע בימי א' וה' ב-12:50 אחרי-הצהריים. בן-צור וסגנו עמלים שעות רבות על חיבור נוסח, שיבטא באמצעות מלות-הצופן, שבן-צור ואלעד הסכימו עליהן בפריס, את הפקודה של גבלי. ביום א' 18 בחודש מתבשרות עקרות-הבית בישראל – ואולי גם אלעד וקשָרו באלכסנדריה – על “מתכון של תבשיל לפי בקשתה של גברת שולה זרחי,” שבו נכללו המלים “תבשיל” (הוראות מבצע), “שולה זרחי” (לאלעד, ששם אשתו שולה), “מנה ראשונה” (מקום ציבורי), “מיונז” (רעש סתם), “פלפל רוק” (נפגעים), “מרק” (סיור מטרות רציניות), “דגים מלוחים” (אנשי צבא), “דגים מבושלים” (מנהיגים), “קציצות” (קהיר), “נקניקיות” (אלכסנדריה), “בשר” (נמל). מן המתכון המשונה הזה צריך היה אלעד להפיק, לפי כללי-הצופן שבידו, נוסח הוראה מעין זה: “פעל נגד הבריטים למניעת הסכם קאהירו. מקומות ציבוריים, נפגעים, רעש סתם ומנהיגים מקומיים. יכול להיות גם באלכסנדריה ובאזור הסואץ.”

על פקודה זו בנוסח שלהלן חוזר בן-צור באלחוט 14 פעם, החל ב-18 וכלה ב-25:

אחד. התחל בפעולה מיידית כדי למנוע או לדחות את ההסכם האנגלו מצרי. המטרות הן: מוסדות תרבות ותעמולה; שניים, מוסדות כלכליים; שלוש, נציגים רשמיים, מכוניותיהם, נציגים בריטים, או בריטים אחרים; ארבע, כל דבר נוסף שיכול להביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים.

שניים. הודע לנו על אפשרות של פעולה באזור התעלה. שלוש. האזן לנו כל יום בשעה 7 זמן-גרינוויץ' בתדר G

בן-צור חוזר עליה “גם במכתב שיוצא עם נוסע מיוחד” באותו יום א' 18 בחודש, שאליו צורפו הנחיות שידור וקליטה. באותו יום א' הוא משגר למקס (מאיר) בינט מכתב: “עשה משהו לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין אנגליה למצרים.” בינט מקבל את המכתב ב-21 ומשיב עליו בו ביום בנימת זלזול. I ביום ו' 23 ביולי -היום שבו נעצר פיליפ נתנסון – שאל בן-צור את החוליה במברק דרך דואר פריס: “למה הם לא מפעילים [את המכשיר האלחוטי].” לפתע אלכסנדריה מגיבה: ביום א' 25 בחודש, ב-11 בלילה, מתקבל מברק מאלעד, שנשלח דרך כתובת חילופית בגרמניה:

להפסיק כל קשר נוסף עם הפירמה “הנרי-פייר”. הם פשטו את הרגל, אשתדל להציל את הטוב ביותר עבור הפירמה, אבל אין סיכויים לכסף מזומן. הסחורה בידי המאמינים.

הנרי ופייר הם פיליפ נתנסון וויקטור לוי, והמאמינים הם המצרים. משמע, שניים מאנשי החוליה באלכסנדריה בידי המצרים, ואלעד אינו צופה- חרף המאמצים שהוא מבטיח - שאפשר יהיה לשחררם. ההוראות המבצעיות מצטלבות איפוא עם הידיעות המגיעות ממצרים, אבל ראשי אמ"ן נוהגים כאילו המתרחש במציאות אינו מעניינם. ב-26 ביולי שולח גבלי ללבון פתק בכתב-יד:

אל: שר הביטחון

מאת: ראש אמ"ן

1.\ הפרטים על מעבר הסואץ יהיו בידי רק בשעות אחה"צ המאוחרות. הקצין הבקיא בפרטים נמצא בחיפה ולא ניתן להשיגו בשעות הלילה אמש.

2.\ הבוקר הגיענו מברק ראשון המציין שאנשינו הם בין הנעצרים באלכסנדריה. פרטים ומסיבות המעצר לא נכללו במברק זה. בינתיים נקטנו באמצעים למניעת תקלות נוספות.

ב. גבלי

פתק מעורר תמיהות זה, שלבון אישר את קבלתו בחתימת ראשי-תיבות שמו, מוכיח שלבון וגבלי עודם הוגים – למרות התנגדות דיין העושה בארצות-הברית – בהשטת “בת-גלים” דרך התעלה. הידיעה על מעצר “אנשינו”," שלה יוחד מקום שני, מוצגת כתקלה בלבד, שכל המאמצים למניעת הישנותה כבר ננקטו.

ב-29 וב-27 בחודש אחרי ששלושה מארבעת אנשי החוליה נעצרו ושמותיהם התפרסמו ברדיו קהיר ב-27 ובעיתוני ישראל ב-28 – מתקבלים בסדר הפוך שני המכתבים , שנשלחו מאלכסנדריה ב-9 וב-13 בו, ובהם בקשה לשינוי מועדי השידור, שאת קביעתם הטיל בן-צור על אלעד עוד בפגישתם בפריס.

ביום ו' 30 ביולי מתקבל בפריס מכתב מאלעד, שנשלח מאלכסנדריה ב-25 . תוכנו – “מודיעים שפייר והנרי עייפים מאד” – מוברק מיד ארצה לגבלי ולבן-צור. למחרת מאשר בן-צור באלחוט את השינויים הנדרשים בקשר, ומבקש מאנשי החוליה באלכסנדריה לדווח אם הם קולטים את השידורים מהארץ.

לשווא ציפו בן-צור וגבלי למענה; אולם הם מעמידים פנים או משלים את עצמם, שלרשותם עומדים כוחות נוספים ומספיקים לביצוע המשימה, כאומרים: אמנם אין ספק ששלושה מאנשי החוליה בידי המצרים, אבל תקלות כעין אלה הן מחיר סביר בעסקי ריגול וחבלה. יש לשלמו בצער, אבל ללא חרטה, ולדבוק במטרה.

ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, שלא קיבל מלבון שום מידע או הסבר, תמה לפשר הידיעות באמצעי התקשורת. היש בהן ממש? והלא ב-25 במאי הוא הורה ללבון במפורש שעליו לדווח לו מראש על כל פעילות! הייתכן שלבון פעל במצרים מאחורי גבו וללא ידיעתו? ב-27 ביולי הוא רושם ביומנו קצרות: “נתפסו במצרים,” ללמדך שגם אצלו רב הסתום על הנגלה. II

שרת אינו הוגה אמון ללבון, ובטרם ייקח אתו דברים הוא מלקט מידע בסביבתו הקרובה. ראשונה הוא מזמן למשרדו בתל-אביב את גולדה מאיר, שרת העבודה, והיא - “מתוחה וחמורה [בגלל] הידיעה על מצרים” – מספרת לו, ששמעון פרס ערך אצלה ביקור ואמר, כי הגיעו

מים עד נפש – [לבון] נתן הוראות להפציץ בעוד בירות במזרח-התיכון, "שיהיה שמח במזרח-התיכון…..הכל יודעים כי [לבון] מרמה [את] ראש הממשלה, מרמים אותו, [פרס] סיפר לבן-גוריון [והלה] תפס בראשו, בן-גוריון מבין כי עשה [במינוי לבון] מישגה מזעזע…היא [גולדה] תדרוש מבן-גוריון לפקוד עליו [על לבון] להתפטר.

בשעה 10 בבוקר מזמן אליו שרת את ראש “המוסד” ושואל גם אותו לפשר המאסרים. "השבתי שאיני יודע יותר ממה שיש מהעתונות, אך הרושם שלי הוא שזה מעשה ידינו, " כך העיד הראל בפני ועדת אולשן-דורי. הוא שאל את גבלי – “בעקבות התעניינות ראש הממשלה,” כדבריו – על הנעשה במצרים, וגבלי השיב

אנשינו ביצעו את זה. לא היו הוראות לבצע, היו הוראות לכוננות, לתכנון.

“חזרתי לראש הממשלה,” סיפר הראל לוועדה, “ומסרתי לו את ההודעה והוספתי שאיני מאמין לה.”

מנסיונו ידע גבלי שלבון מתנגד למגעים שלו עם ראש הממשלה או עם שליחיו. הוא מיהר למסור ללבון על חקירותיו של ראש הממשלה, ולבון הגיב: “אם ראש הממשלה רוצה חקירה שיפנה אלי ולא יעשה זאת דרך איסר.”

אם סיפר גבלי ללבון גם את תשובתו להראל, הרי נמצאה לשניהם נוסחה להסברת התקלה, ולבון ידבק בה יותר ממנו: לא ניתנה לאלעד ולחוליית 131 שום הוראה לביצוע – אלא לכוננות ולתכנון בלבד.

נראה שנוכח ההתרחשויות ניסה הראל לחדש את הכפיפות הכפולה של 131, וב-1 אוגוסט הוא כותב דו“ח לראש הממשלה, עם העתק ללבון, על תולדות היחידה ודחיקתו מן הפיקוח עליה, ומבקש הוראות להסדר סופי של העניין. ⁵⁸ לבון, שאינו מגיב על הידיעות ממצרים ואינו חוקר את גבלי לפשרן, גם אינו מגיב על הדו”ח של הראל ועל השגותיו. כשהוא נשאל בוועדת שרים ב-3 אוגוסט על-ידי שרת על המאסרים במצרים, הוא משיב לו שאינו יודע על כך דבר.

הדו“ח של ראש המוסד והשאלות שהוצגו לו בוועדת השרים מניעים סוף-סוף את לבון לדרוש מגבלי דו”ח בכתב. דומה שגבלי הבין שצפויה חקירה, שכן הוא הקדים ודרש דו“ח מבן-צור. ב-1 באוגוסט קיבל גבלי מבן-צור את ה”דו“ח על הפעולות בגשן”, שכלל: מצבת כוח-האדם של 131 במצרים; סדרי הקשר ופרטי המשימה, שנקבעו בפגיש בן-צור ואלעד בפריס; ההוראה לפעולה שבן-צור קיבל מגבלי ב-16 ביולי, המועד והדרכים להעברתה למצרים; חליפת המכתבים והמברקים עם אלעד; והידיעות באמצעי התקשורת ממקורות מצריים, שכאמור פסחו על הפעולה מ-2 ביולי. הדו“ח הזה יצורף לדו”ח של גבלי ללבון. ב-8 באוגוסט שולח גבלי ללבון – ולו בלבד – את הדו"ח שלו:

“הפעילות במצרים – יולי 1954.” המורכב משני חלקים: הראשון הוא העתק מילולי של חלק מהדו"ח של בן-צור מ-1 באוגוסט, המתאר את הפעולות לפי המקורות המצריים – שידורי רדיו דמשק ורדיו קהיר מ-24 ו-27 ביולי -והמברק היחיד מאלעד מ-25 בו. על כך מעיד גבלי: “אין בידינו כל דו’חות אחרים ממקורות שלנו על מסיבות המעצר והתגלותם של הבחורים.” התוספת היחידה מאת גבלי היא הפִּסקה האומרת, ששלושת העצורים הנזכרים בעיתונים בשמותיהם הם “יהודים מצרים שהובאו על-ידינו לפני שנתיים-וחצי לשנת-אימונים ארצה והוחזרו בשליחות התפקיד.” חלקו השני, תחת הכותרת “הוראות”, מספר על הצעדים שננקטו “מיד” (ללא ציון התאריך) לאחר המעצרים:

1.\ יציאתה ממצרים של אחת הבחורות [מרסל ויקטורין ניניו] ששימשה מקשר ומעצרה עלול לגרום למעצרים נוספים.

2.\ הפסקת הקשר האלחוטי והשימוש בכתובות הישנות.

3.\ הסתרת כל חומרי חבלה וציוד שהוכן לפי הוראותינו בנדון.

4.\ יציאתו לאירופה של אחד ממרכזי הרשתות [אלעד]. ⁵⁹

להוראה שניתנה לקשרית מרסל ניניו לצאת ממצרים – מחשש ש“מעצרה עלול לגרום למעצרים נוספים” - נלוותה השורה הזאת: “טרם קיבלנו אישור באם קיבלה הידיעה עוד לפני מעצרה.” הערה זו מתמיהה מכמה בחינות: ראשית מהיותה נבואה מדוייקת, שכן רק לאחר מעשה יוודע שמשטרת הביטחון המצרית עצרה אותה ב-8 באוגוסט, ביום שבו נכתב הדו“ח; שנית, אם בן-צור וגבלי הניחו מראש, ששלושת העצורים יגלו בחקירתם את כל הידוע להם, ובכלל זה גם את זהותה של קשרית תושבת קהיר בשם ניניו – היחידה במצרים שידעה את זהותו האמיתית של מקס בינט, אז הסוכן החשאי המצליח והחשוב ביותר של אמ”ן – מדוע לא הזהירו אותו וגם את ד"ר משה מרזוק, מפקדה לשעבר של חוליית קהיר, ואת שמואל (סמי) עזאר, מאנשי 131 באלכסנדריה? מדוע לא שידרו להם גם הוראות מילוט והצלה? האם משום שלא רצו להודות שסכנת המפולת מרחפת על הרשת כולה?

שלושה אלה שילמו בחייהם.

את הדו“ח שלו ללבון חתם גבלי בשתי שורות: “נבחנת אפשרות הגשת עזרה משפטית לנעצרים” ודיווח נוסף יועבר אליך בהקדם.” לבסוף יש לציין שדווקא עניין, שיהפוך את ה“עסק ביש” “פרשה”, חסר בדו"ח זה:

גבלי השמיט מדו“חו את שנאמר בדו”ח בן-צור: שאת ההוראה לפעול קיבל גבלי, לדבריו. מלבון ב-16 ביולי.

האם נהג גבלי כך משום שהניח, שהדבר ידוע ללבון ממילא -או משום סיבה אחרתת? כך או כך, לבון אינו מגיב על הדו“ח, אינו תובע מגבלי מידע נוסף – ומעל לכול אינו מברר אתו מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולות שסוקר הדו”ח. הוא מתעלם לחלוטין מהכתוב בו בפירוש: ששלושת עצורי מצרים הם שליחי אמ“ן; שנבחנים האמצעים לסייע להם משפטית; ושננקטו צעדים למניעת “מעצרים נוספים;” כאילו לא די באלה לעורר את לבון, שר הביטחון לשאול – אם הדבר אינו מוכר וידוע לו – מהי מטרת הפעולות האלו ומי הורה לבצען, לבון מקבל את דו”ח גבלי כמו היה זה דו"ח-שגרה.

גבלי ולבון אינם נטרדים יתר על המידה מנפילתה של חוליית 131 בידי המצרים. אפשר להיווכח בכך מהעובדה, שביום כתיבת הדו“ח שלו, יום א' 8 באוגוסט, מעלה גבלי, נוסח עסקים כרגיל, בפני לבון יוזמה חדשה ומגיש לו -ושוב במישרין, ולא באמצעות ממלא-מקום הרמטכ”ל – תכנית ל“חידוש הלוחמה הפסיכולוגית.” בין יעדיה הוא מונה שוב את “ערעור המשטר במצרים” ו“עידוד הגורמים העוינים את הזרים,” ובין השאר מציע הקמת “תאים פעילים” שיהיו - כלום זהו לקח מכשלונה של חוליית 131? – “קשורים אלינו רק לצרכים אלה. בדרך זו תימנע הסתבכותם בפעולות מודיעיניות טהורות.”

משנעכרו יחסיהם, ידבר לבון על תכניתו החדשה של גבלי בנימת זלזול; אולם באוגוסט הוא מתייחס אליו באמון, ואל תכניותיו בכובד-ראש, ואף מקדם יחד עמו את מבצע “בת-גלים”. עניינה עולה בישיבות השבועיות, וב-9 בספטמבר סוכם בהשתתפות גבלי שהיא תפליג ממסאווא לסואץ ביום ג' 19 בספטמבר; ו“במקרה והמצרים לא יחרימו אותה ויסתפקו באי-מתן רשות כניסה לתעלה, תחזור האניה למסאווא.” תפיסת דיין - שהמבצע כדאי רק אם תבוא בעקבותיו פעולה מלחמתית – נדחתה איפוא. ואכן, “בת גלים” הגיעה לתעלת סואץ ב-28 וכל אנשיה נעצרו, בלא שום תגובה ישראלית. הם שוחרר תודות להתערבותן של מעצמות המערב והאו"ם. ⁶⁰

דווקא בימים שבהם הגיעו, טפין-טפין, הידיעות המרות ממצרים, מתהדקים היחסים בין גבלי ללבון ופורחים לשיאים חדשים. דבר זה נחשף בחדות בישיבת המטכ“ל ב-27 ביולי, שבה ערך לבון כעין סיכום של שנתו הראשונה במשרד הביטחון כממלא-מקום וכשר הביטחון. לבון – שעקף הן את ראש הממשלה והן את שרשרת הפיקוד ; שערער את מעמד הרמטכ”ל ;שזיעזע את התשתית, שרק זה עתה החלה להיווצר, של סדרים ונהלים קבועים ⁶¹ - התיימר להציג את עצמו כמניח יסודות וכבונה של צה“ל כצבא ממלכתי. הוא תיאר בצבעים קודרים את התקופה הקודמת, שבה פשו בצה”ל תכנון לקוי, חוסר-משמעת מבצעית והעדר רצון לחימה, ושבה הצטייר הצבע כקבוצות פרטיזניות של “פופסקי”; ⁶² ונטל לעצמו חלק גדול מהאשראי, שנזקף עד כה לזכותם של הרמטכ“לים מרדכי מקלף ומשה דיין בשיפור כושר הלחימה ורצון הלחימה של צה”ל, על-ידי הטלת כל המבצעים על יחידת עלית, גדוד הצנחנים, והצגת הישגיה כמופת וכדוגמה והנחלתם לצבא כולו. כדברי האלוף דן טולקובסקי, מפקד חיל-האוויר, התקבלו דברי לבון אלה “בתימהון מעורב בגיחוך, ואני מניח שלא הייתי יחיד שחשבתי כך.” תמיהה גדולה יותר עוררה העובדה, שאת הפקת הלקחים מהתמורה הזאת הטיל לבון לא על הרמטכ“ל וממלא-מקומו או על אגף המבצעים, כמקובל, אלא על “מודיעין ומבצעים”,” ובעצם על המודיעין. כך הסתבר כשאמר:

ההצלחות היו של יחידה אחת [הצנחנים – ש"ט], הכשלונות היו של צה"ל. כאשר בנימין גבלי יעבד את החומר, נדמה לי שעובדה זו תהיה בולטת הבלטה חמורה ביותר.

לימים יאמר יצחק רבין: “שררה אידיליה בין גבלי ללבון תוך עקיפת דיין…המטכ”ל היה די מודע לזה." אל“מ שלום עשת, יועצו של לבון לעניינים מיוחדים, שגרס ש”משרד הביטחון מתערב שלא כדין בענייני חוץ," טען ש“במודיעין יש כת – מכתיבה מדיניות ומבצעת. מי הכת? גבלי. זהו צה”ל בתוך צה“ל. מגיש הכל לשר הביטחון, הממשלה כקולגיום לא שולטת.” דומה שבהעדר הרמטכ“ל דיין הוסרה המחיצה האחרונה ביניהם. גבלי, שזלזל בממלא-מקומו אבידר, עתיד לומר לוועדת אולשן-דורי: “מעמדו של אבידר היה כזה שהניח לקציני המטכ’ל לעקוף אותו ולהידבר עם שר הביטחון במישרין.” אחרי שובו מארצות הברית נראו לבון וגבלי לדיין כמי ש”התחבקו ואז נדבקו." ⁶³

להבהרת הקורות במצרים -להשלמת המידע או לקראת חקירה אפשרית – נדרש דו"ח נוסף: של מפקד החוליה, אלעד. ב-5 באוגוסט הורה לו גבלי לבוא ארצה. כפי שיתברר להלן, עמד גם ביקורו של אלעד בארץ בסימן האידיליה, שאפיינה את יחסי לבון-גבל בשלב ההוא; וכמו לסייע להצלחתו, נסגרו לשעה ברזי המידע במצרים. שמואל (סמי) עזאר, החבר הרביעי בחוליית אלכסנדריה, נעצר ב-31 ביולי; מאיר מיוחס ומשה (פאול) מרזוק נעצרו בקהיר ב-5

באוגוסט; מרסל ניניו , הקשרית של מקס בינט, ב-8 בו; וארבעה ימים אחריה, ב-12 בחודש, נעצר גם מקס בינט עצמו, רב-המרגלים של ישראל. כך התחסלה האגדה, שרוממה את גבלי כראש אמ"ן רב-דמיון ותנופה, ומה שנזקף לזכותו עד אז כתעוזה ותחכום יוגדר להבא כהרפתקנות חסרת-אחריות של שרלטן.

הידיעות על כך מגיעות לישראל באיחור ניכר – במחצית השנייה של אוגוסט. בשבוע השני של ספטמבר כבר ברור שבינט נעצר. ב-13 בו כתב בן-צור לאברהם דר, שיצא לאירופה לארגן הגנה משפטית לעצורים במצרים:

עכשיו העניין ברור כבר. יש שם “ברוך” גדול ומעורבים בזה אנשים חשובים ביותר….טרם ברור לנו איך הגיעו אליו [אל בינט – ש"ט] אם דרך קלוד [מרסל ניניו⁶⁴ - ש"ט] או דרך מקורות אחרים או סתם בדיקה שגרתית של עברם של המומחים [הגרמנים – שבינט התחזה כאחד מהם – ש"ט].

את כל המידע הזה מעלים גבלי מלבון. לפי דרישתו הוא מדווח לו על מעצרו של בינט רק ב-23 בספטמבר, ביום שעיתוני הארץ מפרסמים ידיעה על “קולונל” בצה“ל, “העובד כמומחה בחברה מצרית,” שיועמד לדין באשמת ריגול עם “רופא, עורך-דין וצעירה אחת.” ⁶⁵ גם אז הוא אינו מגלה ללבון, שלוא הקדימו להזהיר את בינט – היה סיכוי להצילו, ושבאמ”ן רגשו הרוחות בשל כך. למעשה נודע סיפור נפילת הרשת במצרים רק עם פרסום כתב-האישום ב-12 באוקטובר 1954 נגד 13 נאשמים – מהם שניים, אלעד ואברהם דר, שלא בפניהם – ולא היה עוד ספק שבקהיר מכינים משפט ראווה. אולם המפולת במלוא היקפה נודעה רק ב-11 בדצמבר, עם היפתח המשפט. באוגוסט רב איפוא באמ"ן ובישראל הצמא לידיעות מהימנות ממצרים, ושקריו של אלעד נופלים על אוזניים שוקקות. דומה שגם הטוב בבמאים לא היה מסוגל להכין את הבמה בארץ לקראת הופעתו, כמו שהכינוה הנסיבות.

לדבריו, קיבל אלעד ב-5 באוגוסט הוראה מגבלי לבוא לפריס ב-11 בחודש ולקבל שם הוראות נוספות. הוא יצא ממצרים ב-8. מרומא, תחנתו הראשונה באירופה, שלח אלעד ארצה את מכשיר השידור הזעיר, ומשם המשיך בדרכו לאוסטריה, לגרמניה ולצרפת, לטיפול בעסקיו. הוא הגיע למועד לפריס, ואחרי שלושה ימים עלה על מטוס ונחת בלוד בשעת לילה מאוחרת במוצאי שבת 14 באוגוסט. ב-2 בספטמבר חזר אלעד לאירופה. דומה כי אלה הם הדברים היחידים שניתן להציל מעדויותיהם, בכתב ובעל-פה של אלעד, בן-צור וגבלי. תחקורו של אלעד נעשה על-ידי בן-צור ללא תרשומת ובארבע עיניים, ונשאר סודם הכמוס עד עצם היום הזה. מכאן ואילך יקשה לדעת מה אמת בגרסאות השקר של כל אחד מהם.

לכאורה מה פשוט יותר מאשר לקבוע את זהות האיש, שקיבל את פני אלעד בהגיעו לנמל-התעופה? “הגיח בן-צור לקראתי,” כך יזכור זאת אלעד, “נסענו בהנרי ג’י שלו הנהוגה בידי נהג, לביתו.” שם פגש אלעד את נינה, אשתו של בן-צור, ואת “התינוק החדש” שלהם. עד השעות הקטנות היו מספרים ביציאת מצרים של אלעד. אולם בן-צור אמר לוועדת אולשן-דורי: “אני חושב שאני הראשון שפגש אותו, דומני, בשדה התעופה.”

אלעד סיפר, כי במשך יומיים הוא היה סגור ומסוגר בבית בן-צור בצהלה, שוקד על כתיבת דו“ח, ואפילו אשתו לא ידעה אז שהוא בארץ. מוזר שגם גבלי, שהורה להבהילו ארצה ושביתו סמוך לבית בן-צור, לא רואה אותו, לדבריו, אלא שבוע או שבועיים – הדבר אינו ברור – אחרי שאלעד בא לארץ. רק כשסיים את כתיבת הדו”ח – שיוודע בשני שמות: הדו“ח על “פרשת החוליות” והדו”ח “על פרשת פייר” – מפצה אותו בן-צור ומביאו לביתו בחיפה אל אשתו שולה ובנם הראל, ל“חמישה ימי אושר”.

לעומתו מתקשה בן-צור לזכור פרטים אלה בעדותו בפני וועדת אולשן-דורי:

איני זוכר איפה פגשתי אותו לגביית העדות, את העדות לא רשמתי. דבר ראשון תיאר לי את ענייני התפיסה של האנשים ואת האפשרויות להצלת האנשים, וביחוד הבחורה. אחר כך כתב דו“ח על הפעילות שלו [מציג בפני הוועדה את הדו"ח “על פרשת החוליות”] את הדו”ח מסרתי לקריאה לראש אמ"ן.

אולם בדו“ח גופו כתב אלעד מפורשות, כי הוא נכתב ברובו מן הזכרון, מיד בחזרתי לאירופה על סמך רשימות ציון קצרות ביומן העבודה הרשמי שלי.” מכאן, שהגרסה הקיימת של הדו“ח נכתבה עוד בטרם הגיע אלעד ארצה. את הגרסה הזאת של דו”חו , בכתב יד, הגיש אלעד לבן-צור זה הגישו לגבלי, והוא מסרו להדפסה למזכירתו הנאמנה דליה. אולם לדברי אלעד נעשו מאז הדפסות אחדות, תוך שינוי פרטים שונים, בטרם הוגש בגרסתו האחת קיימת על-ידי בן-צור לוועדת אולשן-דורי. ⁶⁶ ייתכן שדברי אלעד אלה נכונים, אלא שאין בהם הוכחה שהדו“ח שכתב היה דו”ח אמת. אדרבה, אין ספק שהדו"ח היה כוזב ונשאר כוזב בכל גלגוליו, שהרי מלכתחילה הועיד אותו אלעד לשמש מסווה לבגידתו.

אלעד לא הזכיר את הפעולות ב-2 וב-14 ביולי, אולם יש רגליים לסברה, שהן נכללו בגלגול הראשון של הדו“ח, ואלעד תירץ אותן בלהיטות לפעולה ובחוסר-המשמעת של פקודיו. כפי שיתברר להלן, יקבע כך בן-צור בדו”ח שהגיש לדיין ב-5 באוקטובר; ובנובמבר יאמר כך בלית ברירה גם גבלי למטכ“ל וללבון, בטוענו ש”האנשים פעלו על דעת עצמם." לימים, במשפטו ובספרו⁶⁷ יאמר כך אלעד בפה מלא.

אם נכונה הסברה הזאת, ייתכן שבן-צור וגבלי ביקשו מאלעד שישמיט את שתי הפעולות הראשונות מדו“חו, או שהם עצמם השמיטו אותן באחד מגלגוליו של אותו דו”ח. כפי שעוד יתברר, ל“טיפול” בדו"ח-אלעד יהיו השלכות מפליגות על המערכת הפוליטית בישראל.

אין ספק שאלעד שׂשׂ על ההשמטה הזאת, והיא תאמה להפליא גם את צרכיו של גבלי. עד שבא אלעד – אמר בן-צור – היה גבלי רוטן בלשכתו באומרו “חסרים לי שבועיים!” בהשערה זו יש גם הסבר לקביעה השקרי של אלעד בדו“חו – שאחרי פגישת עם בן-צור בפריס הוא חזר למצרים ב-4 ביולי, ולא ב-28 ביוני, כפי שקרה למעשה – שנועדה להוכיח שלא הוא הפעיל את החוליה באלכסנדריה ב-2 בו. לעומת העלמות הפעולות הראשונות מוסיף אלעד לפעולות של ה-23 חבלה בנמל אלכסנדריה, שלא היתה ולא נבראה. לפי הדו”ח בוצעו כל הפעולות מתוקף הוראה, שקלט אלעד ב“קול ישראל” ביום א' 18 ביולי וביום ה' 22 בו.

יהיו השינויים בדו"ח ובמהלך הדפסותיו אשר יהיו – בעיקרו הוא “אני מאשים” שקרי, המופנה כנגד פקודיו במצרים ומחשידם בהסגרת איש את רעהו לידי המצרים. הוא מתארם כהדיוטות, פזיזים וחסרי-אחריות, “תנועת נוער” – ולא חוליה מודיעינית חשאית. באחת, הם עצמם אשמים בנפילתם בידי המצרים.

פיליפ נתנסון – הוא הנרי – למשל, לא טרח להכין מראש כרטיס להצגה הראשונה בבית-הקולנוע שיועד לו, ולכן נאלץ לחכות להצגה השנייה. בינתיים נגמרה ההשהיה, ה“פצצה” התלקחה בכיסו, והמשטרה שמה עליו יד. “בגלל כרטיס-קולנוע הלכה הרשת,” נהג אלעד להוסיף בעל-פה. לאמיתו של דבר נתפס ב-6:30 בערב, בכניסתו להצגה הראשונה, על-ידי שוטר שארב לו; אולם נבצר ממנו להפריך מכלאו בקהיר את דברי-הבלע של מפקדו. יתר-על-כן, אלעד ידע בוודאות גם על מאסרו של עזאר – הוא הודה בכך בחקירותיו המאוחרות בשנת 1958 - אך העלים זאת מבן-צור. X מי שהסגיר את הרשת נהנה איפוא מן העובדה, שלא היה מי שיסתור את גרסתו ויחשוף את בגידתו.

ב-17 באוגוסט – שלושה ימים אחרי בואו של אלעד – מגיש בן-צור לגבלי דו“ח המכוון לאומדן הנזק, שייגרם אם יגלו המצרים את כל הידוע להם, בדו”ח הזה מהדהדים הדברים, שבן-צור קרא בד"ח של אלעד ושמע ממנו בתחקורו. הוא מציין בו, כי נאסרו “חמישה-שישה אנשים”, אולם נוקב רק שלושה שמות – אלה שכבר פורסמו בהודעות הרשמיות בשמותיהם.

הפעולות שקדמו ל-16 ביול הוגדרו אז כתעלומה, ובן-צור וגבלי לא עשו דבר כדי לשפוך עליה אור. די היה להם בכך, שאלעד אינו סותר בדו“ח שלו את גרסתם. אדרבה, הדו”ח לא כלל דברים שגבלי ובן-צור לא ידעו לפני שקראו אותו, ודווקא אי-החידוש שבו היה הוכחה למוצקות גרסתם. לאולשן ודורי אמר גבלי, שהפעולות הללו הן “גם תעלומות לגבינו. לא קיבלנו כל דו”חות או ידיעות מהאנשים במצרים על הפעולות של ה-2 וה-14 ביולי. גם אלעד לא ידע על ביצוען." ואשר לידיעות מ-16 ביולי על הצתת משרדי המודיעין האמריקניים – “ידיעות כאלה מופיעות כל הזמן.”

אי-החידוש בדו“ח-אלעד ובתחקורו סיפק לגבלי גם תירוץ לשאלת אולשן ודורי – מדוע לא העיברהו לשר הביטחון? “את הדו’ח של אלעד לא העברתי לשר הביטחון” השיב גבלי, “מפני שתוכנו כבר נמסר לו בדו”חות קודמים.” לדבריו הוא הציע ללבון “לראות את אלעד ולהתרשם במישרין, שר הביטחון לא רצה לראותו.” לעומתו טען לבון בוועדת אולשן-דורי, ש“לא ראיתי את אלעד, לא ידעתי על זאת שהיה בארץ.” ⁶⁸

האמנם רצה גבלי להציג את אלעד בפני לבון? אפשר שכן, שהרי בשלב זה רואים הכול את אלעד כגיבור: כמי שהודות לתושייה, אומץ-לב, קור-רוח, ומעל הכול נכונות להקרבה, נכנס לגוב-אריות ויצא בשלום. לא זו בלבד שלא נתפס, כפקודיו השלומיאליים, אלא שברגע האחרון הוא הסתכן, נכנס ל“דירה” של החוליה באלכסנדריה הנתונה למעקב, ניקה אותה מן החומר המחשיד, נטל אתו את מכשיר השידור הזעיר כדי לשלחוֹ ארצה - -חרף הסכנה בביקורת הגבולות המצרית. את מעשה הגבורה הזה ביצע שמואל עזאר, ואולי מחמת כך העלה אלעד כלפיו חשדות מכוערים, שבן-צור חזר עליהם בדו"ח שלו ממ-17באוגוסט. עזאר הועלה לגרדום ולא זכה, כיתר חברי החוליה, לחשוף את פרצופו האמיתי של אלעד.

מששמע אלעד, כי בן-צור וגבלי חוששים שמרסל ניניו תיעצר – הם אינם יודעים, כי אלעד כבר הסגירה – והיא עלולה להישבר בחקירה ולהעלות את חוקריה על עקבותיו של מקס בינט, הנכס המודיעיני הגדול של ישראל במצרים, הוא “מוכן” לחרף את נפשו ולחזור למצרים כדי לחלצה. תכניתו מוכנה עמו: בחצותו את גבול לוב באחד מטיוליו התיידד עם קצין ממשמר-הגבול המצרי ושיחק אתו שחמט, והוא משוכנע שבעזרתו יוכל להבריח את ניניו. בן-צור “קונה” את התכנית הזאת ומתחיל להכין לשניים דרכונים. גבלי, לעומתו, פוסל אותה כתכנית הרפתקנית ומסוכנת; אולם גם הוא מתמוגג, כבן-צור וכל יתר שותפי הסוד, מתעוזתו של הגיבור החדש שקם למודיעין הישראלי.

וכי יש הוכחה חותכת יותר לצדקת התפיסה, שחוטאים – שניתנה להם ההזדמנות לטהר את שמם במעשה גבורה לאומי – יחוללו נצורות ונפלאות? וכך, לוא הציע גבלי ללבון שאלעד יתייצב בפניו, היה זה לכאורה כדי לחלוק עמו סיפוק וגאווה; ולוא דחה לבון את ההצעה, אפשר היה לפרש זאת כהבעת אמון והוקרה; כאילו אמר לגבלי: די לי במלה שלך. דומה שמתוך האמון וההערכה, שהם הוגים איש לרעהו, אין גבלי מציע ואין לבון דורש דו"חות נוספים: כזה של אלעד או כאלה שבן-צור חיבר ב- וב-17 באוגוסט.

אולם באותה מידה סבירה ההשערה העולה מדברי לבון, שהיו לגבלי טעמים להסתיר את אלעד ממנו ומדיין. שהרי פגישה עמו היתה עלולה לגרור בקשה לראות את הדו“ח שכתב, ואז אחת מן השתיים: אם כלל הדו”ח המקורי גם את שתי הפעולות הראשונות, מ-2 ו-14 ביולי, היתה מתעוררת השאלה: מי הורה לבצען? ואם לאו, היו לבון ודיין עלולים לשאול – כפי שלבון אמנם עשה בעדותו בפני הוועדה: הייתכן שאלעד חזר מפריס למצרים ב-4 ביולי, לאחר הפעולה הראשונה, והרי בתיקי אמ"ן מצו מברק מ-28 ביוני, האומר “המשלוח אפשרי”!

ביום ה' 19 באוגוסט 1954 חזר דיין ממסעו בארצות-הברית. למחרת שמע מאבידר דו“ח מקיף על הקורות בעת היעדרו, וממילא גם על עצירי 131 במצרים, שפעולותיהם בוצעו ללא כל הודעה ללשכת הרמטכ”ל, לפניהן או אחריהן. דיין החל מיד לחקור את אשר אירע, ומיום זה עמדה האידיליה שבין לבון לגבלי בסכנה, עד שהופרה כליל בסוף דצמבר - תהליך שנמשך כארבעה חודשים וחצי.

ביום א' 22 בחודש נפגש דיין בלשכתו ביחידות עם גבלי. אין לדעת מה השיב גבלי לשאלתו על הפעולות במצרים, אבל עדותו של דיין בפני וועדת אולשן-דורי מרמזת, שהוא האמין אותה שעה לגרסת גבלי: שאת ההוראה להפעיל את 131 נתן שר הביטחון. דיין שהתנגד להפעלה היחידה ⁶⁹ חש נרעש אל בן-גוריון, המאושפז בתל-השומר, וסיפר לו על כך. תגובת בן-גוריון דמתה לזו של דיין, והוא רשם ביומנו: “[משה] סיפר על הוראה תמוהה של פ.ל. בשעת היעדרו, על פעולה במצרים שנכשלה (והיו צריכים לדעת שתיכשל). קלות דעת פלילית!” ⁷⁰

כשהתברר לדיין לאחר חקירתו את גבלי ואת בן-צור, “שלא ידוע להם” פשר הפעולות ב-2 וב-14 ביולי, הוא יידע את בן-גוריון, “שהתעורר ספק אם פעולה זו [ב-2 וב-14] של אנשינו.”

ב-25 באוגוסט יוזם דיין להעלות את ה“פעולה במצרים” לדיון בישיבה השבועית של שר הביטחון. בהתאם לנוהל הוא פונה לאפי, אך זה משיב לו בשם לבון בסירוב.

אם היה בכך כדי ליצור רושם שלבון נושא באחריות לפעולות-הנפל, הוא התחזק נוכח העובדה המדהימה שלבון לא הגיב על אף אחת מהידיעות שהגיעו אליו – אפילו כשנודע לו שגבלי העלים ממנו את מעצרו של בינט. לבון, אמר דיין לאולשן ודורי, “לא ביקש שום שאלות ולא ביקש שום פירושים. לא היה לו שמץ הסתייגות.”

גבלי התחמק מתשובה מלאה וגלויה ולא מסר לדיין את המסמכים הדנים בפעולות ובמאסרים שבאו בעקבותיהן: דו“חות בן-צור לגבליו-1 ומ-17 באוגוסט ודו”ח גבלי ללבון מ-8 בו; ומאחר שלא דיווח על נוכחות אלעד בארץ - גם לא את דו“ח אלעד. לוועדת אולשן-דורי יאמר דיין: “כשחזרתי לא מצאתי מסמכים על הפעולה. דרשתי [מגבלי] שיכתוב דו”ח.”

כמו לחזק את חששותיו דוחה גבלי את הגשת הדו“ח בתירוצים ובאמתלות. אכן, גבלי נתון במצוקה לא קלה, ולחרדתו מעימות עם דיין יש יסוד: דיין לא נמנה מעולם עם מעריציו, והוא הרמטכ”ל הראשון שהתנגד להצבתו בראש המודיעין.⁷¹ כבר באפריל, בשוב גבלי משנת לימודיו,הבהיר לו דיין, שבדעתו להנהיג נוהל, שרק בעלי עבר קרבי יזכו בדרגת אלוף. לפיכך, בטרם תוענק לו “דרגת אלוף בשלמותה,” כמתחייב מהיותו ראש אגף במטה הכללי, עליו לעבור “את הדרג של פיקוד-חטיבה.” דיין העמיד בפני גבלי שלוש אפשרויות: לנטוש את אמ“ן ולקבל עליו מיד פיקוד על חטיבה; לדחות מעשה זה בשנה; או לכהן כראש אמ”ן בדרגת אלוף-משנה. לדברי דיין, “גבלי קיבל את הדברים בהבנה, ומועד מינויו למפקד-חטיבה הושאר פתוח.”

נראה שדיין השתמש בנימוק מפולפל זה כדי לגרום לפרישת גבלי מאמ“ן. הדבר הזה מתברר מעדותו בוועדת אולשן-דורי: “כאשר נתנו לבנימין תפקיד ראש אמ”ן….אמרתי ללבון שיש לעכב אישור סופי של המינוי…וצריך להוציא את בנימין.” דברים אלו אישר גם לבון. ⁷² גם עתה רוצה דיין בהחלפתו, אבל לא לפני שתתבהר האחריות לפעולה במצרים. הוא אמר לאולשן ודורי: “לא דחקתי תחילה כי כל העניין היה בסימן שאלה.” אין ספק שהוא הבין כבר אז, שמאחורי פעולת 131 במצרים מסתתר סבך, שרק קצהו נראה לעין.

אם בחר גבלי באפשרות הראשונה בתקווה, שיעלה בידו לבטל את רוע הגזרה בכוח שירות מצויין – ויש אומרים, כי ציפה שבעקב סכסוך עם לבון יתפטר דיין והוא יתפוס את מקומו⁷³ - נדמה כי הקדיח את תבשילו; שהרי הוא הפעיל את 131 בניגוד לדעת דיין ומאחורי גבו של ממלא-מקומו. יתר-על-כן, גבלי הודה בפני וועדת אולשן-דורי, שהוא לא דיווח ללבון על נסיעת בן-צור לפריס בסוף מאי לתת “הוראות לכוננות, לתכנון,” כדבריו וממילא גם לא דיווח על כך לדיין. והנה מתברר עתה, שהוא נתן ליחידה הוראות מבצעיות ללא ידיעת של ממלא-מקום הרמטכ"ל. סיכוייו של גבלי לעלות בדרגה לא השתפרו איפוא, והוא מתנהג כמי שנתפס בקלקלתו ומשתדל לדחות את רגע האמת על-ידי הסתר, מהמוה ודחייה.

בשלהי ספטמבר, כשהדו“ח שביקש דיין באוגוסט טרם נמסר לו – לטענת גבלי חסרו לו פרטים להשלמתו – הוא מחליט לפצח את קשר השתיקה המשולש על-ידי בידוד חולייתו החלשה, בן-צור. הוא מעלה הצעה שגבלי ייצא לאירופה לארגן את ההגנה המשפטית על אסירי 131. ⁷⁴ גבלי רואה בכך הבעת אמון מצד דיין ובולע את הפיתיון. לנסוע לאירופה? לכך הוא מתנדב בלב חפץ. גם לבון אינו חש במלכודת ואיננו תוהה, על שראש אמ”ן יוצא לשם שכירת עורכי-דין באנגליה ובצרפת – הן זה עיקר השליחות – שעה שאברהם דר מטפל בכך

מאז 1 ספטמבר.

גבלי טס ב-4 אוקטובר, ולמחרת, בבוקר 5 אוקטובר, קורא אליו את מרדכי אלמוג (ורצמן), ממלא-מקום ראש אמ“ן, ומנחית עליו הוראת פתע: על בן-צור להגיש מיד, עד הערב, דו”ח מלא על פעולת 131 במצרים. בן-צור, ששמע מגבלי שדיין זומם להדיחו, קיבל את הפקודהב-11:30, ובתוך כשעתיים ערך והגיש לרמטכ"ל, באמצעות אלמוג, “דו’ח האירועים במצרים ביולי-ספטמבר 1954.” דיין קלע איפוא למטרה: בהיעדר גבלי נפל בן-צור בפח וחרג מן הנוסחה שלבון וגבלי הסכימו עליה, דהיינו שלאלעד ולחוליית 131ניתנה הוראה לכוננות ולתכנון בלבד.

דיין העביר מיד ללבון עותק של הדו“ח, וב-10 אוקטובר מסר תמצית שלו לראש הממשלה שרת. זה רשם ביומנו: עניין הריגול במצרים (משה דיין: ‘ניתנה הוראה!’).” ⁷⁵

* * *

בכמה מחלקיו דומה – ואפילו זהה – הדו“ח, שהגיש בן-צור לדיין באוקטובר, לדו”ח שהגיש לגבלי באוגוסט; אבל בחלקים אחדים ניכר שוני רב, ואפילו חידוש מפליג. הקביעה, שההוראה ניתנה ביום ו' 16 ביולי ותיאור המשימה, שגבלי הטיל על בן-צור ובן-צור הטיל על אלעד ועל חולית 131 באלכסנדריה, נלקחו מלה במלה, מדו“ח אוגוסט. בשני הדו”חות טען בן-צור, שאת השיקול בבחירת המטרות השאיר בידי אלעד ופקודיו; אולם בדו“ח-אוקטובר הוא הוסיף, כמו להדגשה, שהפִּסקה בהוראת ראש אמ”ן, המדברת בפגיעה בנציגים ובאזרחים בריטים, אין להבינו כ“חיסול אישים או מעשה רצח המוניים.”

סעיף הקשר עם החוליה באלכסנדריה, באלחוט ובדואר, כמעט זהה בשני הדו“חות – פרט לכך שבאוקטובר הוא ניתן ביתר-פירוט. השוני המהותי בין הד”חות מתבטא בהגדרת המטרה, שלשמה נסע בן-צור לפריס בסוף מאי. לפי דו“ח-אוגוסט המטה הצטמצמה בהכנות בלבד: להתחיל ב”בדיקת" כוננות החוליות של 131 במצרים “ומידת אפשרות הפעלת האנשים במקום,” וגם “לקשר את אלעד עם הרשת המקומית,” כדי “שיפעיל את מכשירי הקשר” שברשותה. לצורך זה ניתנה לו שהות של “חמישה חודשים.” אולם מדו“ח- אוקטובר עולה נימה של תכונה למבצע מיידי: “לקראת האפשרות של ההפעלה של החוליות הוחלט להעמידם לפקודתו של אלעד.” חל שינוי גם ביעדיה של הפעולה: בעוד שבדו”ח אוגוסט דובר בפעולה נגד “מוסדות תרבות והשכלה נגד הנציגויות ורכבן ונגד אנשים בריטיים” – כדי ליצור “משבר של רגע אחרון למניעת חתימת החוזה בעניין התעלה” – דיבר דו“ח אוקטובר ב”פגיעה במוסדות בריטיים ונציגים רשמיים," ההולמת יותר את שיחת לבון-גבלי מסוף מאי או תחילת יוני. ההבדל בין בדיקת מצב הכוננות ובין תכנית מבצעית – “ההפעלה של החוליות” – משתקף גם מפירוט משימותיה של החוליה: בדו“ח אוגוסט נדרשה החוליה “להקים קשר אלחוטי, להכין כמות של 25 ק”ג חומר-נפץ עבודת-יד ולסייר מספר מטרות שיפעלו נגדם בהתאם לקו הכללי; השוני מתבטא גם בתיאור תפקידו של אלעד: בעוד שבדו”ח אוגוסט היה עליו “להפעילם לצרכי המשימה.” נצטווה בדו“ח-אוקטובר “להפעילם לביצוע המשימה שהוטלה על היחידה.” בהתאם לכך נשתנה גם פירושו של המברק “המשלוח אפשרי”, שאלעד שלח ארצה ב-28 ביוני ממצרים. בדו”ח-אוגוסט פירושן של מלות-צופן אלו היה, שיש “אפשרות שידור בקול ישראל…ובמיוחד סימן לאפשרות המשך משלוח מכתבים” לפי צופן מסוים; ואילו בדו“ח-אוקטובר משמען ש”היתה התקשרות מוצלחת והתחלת ההכנות לביצוע המשימה."

אולם החידוש הגדול בדו“ח-אוקטובר – ולפיכך דומה, כי מכל הדו”חות של בן-צור היה הדו“ח הזה הקרוב ביותר לאמת – היה בהודאה, שחוליית אלכסנדריה ביצעה במצרים שמונה פעולות. ברשימת הפעולות כלל בן-צור גם את הפעולות של 2ו-14 ביולי וגם פעולה – פצצת-תבערה במחסן בנמל באלכסנדריה – שנבראה רק בדו”חו של אלעד:

א. דואר החבילות באלכסנדריה. ב. הספרייה האמריקנית באלכסנדריה. ג. הספרייה האמריקנית בקהיר. ד. בית קולנוע באלכסנדריה. ה. בית קולנוע בקהיר. ו. תחנת רכבת בקהיר. החומר לא פעל. ז. מחסן בנמל אלכסנדריה. החומר לא פעל. ח. ח. פצצת תבערה בקולנוע באלכסנדריה. הבחור נאסר.

את הדו"ח חתם בן-צור ברשימת שמות חמשת עצורי חוליית אלכסנדריה; בהתאבדותה של מרסל ניניו (ידיעה שלמרבה השמחה התבדתה); בציון שבינט “נאסר כנראה לאחר חקירתה;” בעזרה המשפטית לעצורים; ובתיאור הנזק המינימלי שנגרם בכך, שלידי המצרים נפלו מכשיר שידור זעיר (היו שניים), “שיטות בדיו סמו, כתב סתר ובצילום” וחוברות הדרכה בצרפתית “להכנת חומרי נפץ ותבערה.”

אי-אפשר שלא לחוש בנימת הסיפוק ובגאוות היחידה של בן-צור, המבצבצות בין השיטין. לימים יאמר בן-צור, שכלל את שתי הפעולות הראשונות כדי לתת “קרדיט” לאנשי החוליה. ⁷⁶ בן-צור היה גא באנשיו ובפעולותיהם וגא באלעד, שהפעילם ואף חירף נפשו “וניקה את ‘הבסיס’” ממכשיר השידור ושאר החומר הסודי – מעשה שלא היה. מתקבל איפוא רושם ברור, שבן-צור לא העלה בדעתו, שההוראה לפעולה ניתנה שלא על דעת שר הביטחון. אין ספק, שלוא חשב שגבלי נכשל במתן הוראה על דעת עצמו, לא היה כותב דו“ח כזה. תחושתו – שמעשי 131 היו רצויים ומגובים, ושמן הראוי להתגאות בהם – מבאה אותו להסביר את אי-התיאום בזמנים ואת הסתירה, המשוועת מתוך הדו”ח, בדרכו שלו: אמנם ההוראה ניתנה ב-16 ביולי, אך את הפעולות ב-2 וב-14 ביצעו “הבחורים” על דעת עצמם מרוב התלהבות.

הדו“ח החדש היה בחינת תגלית מרעישה לדיין, ללבון ולשרת, שלא ראו את הדו”ח מ-1 באוגוסט. מן הסתם ציפה דיין בכליון-עיניים לשובו של גבלי, אך הוא לא חזר אחרי שבוע כמתוכנן, אלא – לאחר שדחה פעמיים את שובו – רק אחרי שבועיים, במוצאי שמחת-תורה, יום ד' 20 באוקטובר. למחרת, ב-21, התייצב גבלי בלשכת הרמטכ“ל לשיחה בארבע עיניים. ביומן הרמטכ”ל נרשם רק שהוא מסר אינפורמציה נוספת על 131, לאחר ששהה בצרפת במשך שבועיים. דומה כי הסעד המשפטי לעצירי קהיר היה הסעיף הראשון מתוך ארבעה באותה שיחה. אחריו נדונו – לא ברור באיזה סדר -דרגתו של גבלי, הדו"ח של בן-צור והדחתו המיידית.

באוקטובר מלאו שישה חודשים לכהונת גבלי כראש אמ“ן – פרק-הזמן המינימלי הדרוש לעלייתו בדרגה. אין ספק שבקשתו לקבלת דרגת אלוף נדחתה על הסף. באותו יום אישר דיין זאת בכתב. על החלטתו של דיין להחליף את בן-צור – גבלי הסכים לכך – מלמדים המברק , ששלח ב-28 כתריאל שלמון, נספח צה”ל בוושינגטון, ליוסי הראל, הלומד ארכיטקטורה ימית בבוסטון, לחזור ארצה ולקבל את הפיקוד על 131 והמברק של דיין המאיץ בו לבוא מיד. ב-11 בנובמבר שמע הראל מדיין הודעה על המינוי, וזה אושר רשמית אחרי יומיים במכתב מראש אכ"א האלוף צבי צור. ב-16 בנובמבר נפגש הראל עם גבלי ונכנס לתפקידו כמפקד 131. ב-12 בדצמבר הודיע דיין לבן-צור, שמינויו כמפקד 131 בטל ב-1 ינואר 1955 ההיו איפוא במשך זמן-מה ל-131 שני מפקדים? לדברי הראל אמר לו גבלי: “בוא נפריד את העבר מהעתיד. אתה תתרכז בבניית היחידה מחדש. עניין העבר, טיפול במשפחות, נסיעה לאנגליה לטפל בעורכי דין, עזוב את זה.” הטיפול בעצורים ובמשפחותיהם הוטל עתה, כמינוי-ביניים, על בן-צור. ⁷⁷

אין ספק, שהדו“ח של בן-צור היה הנושא החשוב ביותר בפגישה. דיין הגישו לגבלי וטען שאינו שלם: כתוב בו שבן-צור קיבל הוראה מראש אמ”ן, אבל לא כתוב בו מי נתן את ההוראה לראש אמ“ן. דיין דרש מגבלי להגיש לו דו”ח-מילואים, שימלא את החוליה החסרה. באמצעות התרגיל המתוחכם הזה אילץ דיין את גבלי להגיש סוף-סוף דו"ח משלו ולשפוך אור על זהותו של נותן ההוראה. דיין תיאר זאת לוועדת אולשן-דורי כך:

רציתי ללחוץ את העניין הזה [חלוקת האחריות או קשר השתיקה – ש"ט] של לבון ובנימין עד הסוף. אמרתי לבנימין “כתוב דו”ח אני אעביר ללבון והוא יחליט מה לעשות בזה“, אחרת אי-אפשר לעבוד במטה באווירה כזאת….ואז הוא הוסיף את הדו”ח. ….בנימין הבטיח לתת לי את הדו“ח עוד לפני צאתו אך הוא יצא ולא הספיק. לכן דרשתי שיתנו לי את הדו”ח בלעדיו ואז קיבלתי את הדו“ח של בן-צור. כשחזר בנימין אמרתי לו שבדו”ח של בן-צור לא נמסר דבר על חלקו של בנימין בדבר ואז הוא הוסיף את הדו"ח [שלו].

מהמשך עדותו מתברר, שכדי להפיק מגבלי את הדו"ח המבוקש החדיר דיין ללבו של גבלי, עוד בטרם יצא לצרפת, חשד שלבון יתכחש לאחריותו. בשלב זה כבר היה ברור לדיין, שמנוי וגמור עם ראש הממשלה לערוך חקירה, והוא רק חיכה לגמר המשפט בקהיר: לא היה לי בסיס מסוים [לחשוד שלבון יתכחש – ש"ט] אך היתה לי הרגשה שכדאי כי בנימין ירשום את העניין ויעצתי לו….בנימין לא היה איש שלקח ברצינות את החשד שלבון יכחיש. את השאלה אני עוררתי והייתי צריך לנדנד לו.

דיין ביקש איפוא מגבלי לציין במילואים לדו“ח בן-צור מה בדיוק היתה הוראת לבון ומתי היא ניתנה. בפני גבלי עמדה ברירה, והוא דן בה עם דיין: להאשים את בן-צור בחיבור דו”ח כוזב ולהעמידו למשפט צבאי – או להסתייג מהדו"ח ולהדיחו מתפקידו מיד. גבלי, שהטלת האחריות על פקודיו אינה זרה לו, בחר באפשרות השנייה. כך יוסיף בן-צור להיות נאמן לו בעוד שהעמדתו למשפט תהפוך אותו לצר ועוין, ללא תועלת לאיש מהם. ⁷⁸

גבלי יצא מפגישתו עם דיין זועם ורותח: הן על דיין, שאילצו להפר את קשר השתיקה שלו עם לבון וכפה עליו להתגונן בפני התכחשותו, הן על בן-צור, שהביצוע הכושל של יחידתו המיט עליו את הצרה הזאת, ושבסכלותו הודה בפעולות שנעשו לפני יום מתן ההוראה. כשבא ללשכתו למחרת, יום ו' 22 באוקטובר, זכרה דליה מזכירתו המעריצה, ש“גבלי היה נרגז. אפשר היה להכיר זאת בחיצוניותו.”

אכן, ניסוח של דו“ח, שיתייחס לכל הדו”חות הקודמים – הדו“ח מ8 באוגוסט, הדו”ח על מעצר בינט מ-23 בספטמבר והדו“ח של בן-צור מ-5 באוקטובר – ויגשר על הסתירות ביניהם היה מלאכה קשה ומייגעת. על-כן הגיש גבלי לדיין ב-1 בנובמבר מכתב במקום דו”ח. אבל גם בכך לא יצא כדי חובתו: דיין מצא שהמכתב מעורפל ומסורבל והציע לו – ואולי גם הדריכו – לכותבו מחדש כדי להעניק לו קיצור ובהירות.⁷⁹ הגרסה המתוקנת שמטה את הסימוכין – הדו"חות הקודמים הסותרים זה את זה – והתרכזה בעיקר: מתן ההוראה, תאריך נתינתה ותוכנה. המכתב הודפס מחדש בלשכתו של גבלי ונשלח לדיין:

המטה כללי

אגף המודיעין

131א/678

ה' בחשון תשט"ו

1 בנובמבר 1954

רמטכ"ל

א. בהתאם לבקשתך הריני לצרף הפרטים הבאים בקשר לפעולות במצרים והתקלה שאירעה שם.

ב. ביום 16.7.54 לאחר דיון שנתקיים אצל שר הביטחון בנושא “משמעות הפינוי הבריטי מסואץ,” הורני שר הביטחון להפעיל את חוליות 131 נגד גורמים ומטרות בריטיים במצרים. המטרות שצוינו על-ידי ואושרו על-ידי השר כללו פגיעה במתקנים של הנציגויות הבריטיות, מוסדות בריטיים וכלי רכב. פגיעה בחיילים בריטיים נראתה כבלתי מעשי בעיקר לרגלי העובדה כי תנועתם מוגבלת לגבי אזור התעלה בלבד.

ג. מיד לאחר הישיבה זימנתי לביתי את מפקד יחידה 131 ומפקד קת“ם (את זה האחרון על מנת לבדוק אפשרות פעולתוֹ באזור התעלה עצמו). מסרתי לנ”ל על הכוונה הכללית, ולאחר מכן הודיעני מפקד יחידה 131 שהאנשים הנם במצב שיוכלו לפעול, לאחר שבפגישה האחרונה שלו עם האנשים ממצרים הודגש הצורך בהגברת הכוננות. לאחר מכן הוריתי אותו להעביר ההוראות לפעולה בהתאם, ובאמצעי הקשר המתאימים. מפקד קת"ם לא יכול היה להציע שום הצעה קונקרטית, והטלתי עליו לבדוק האפשרויות. ב. גבלי אלוף-משנה.

דיין הבקיע איפוא את הסדק הראשון בקשר השתיקה, שקשרו גבלי ולבון, ומיד נחלץ מעשה צבת בצבת,⁸⁰ להבקעת סדר שני. בישיבת המטכ"ל באותו ום ב' 1 בנובמבר ביקש דיין מגבלי “למסור פרטים בקשר לכמה נושאים.” בעקבות הזמנה סתומה זו גולל גבלי את פרשת מצרים, ומכאן שנדברו על כך מראש. אולם הדברים יצאו מפיו טרופים וחסרי-הקשר, כמו בא עליו הדבר בהפתעה. להלן עיקרם:

החוליות הופעלו לפי הוראה שהורה אותי שר הביטחון ב-16 לחודש יולי שנה זו, וכתוצאה מכך קרתה תקלה שאחד הבחורים בשעה שנשא חומרי הצתה ומנגנון הפעלה הפועל לפי חישוב זמן, הזמן עבר וחומרי ההצתה החלו לבעור עליו…בסביבות קולנוע באלכסנדריה. הבחור נעצר והחלו חקירות מקיפות ומעצרים….. התכניות שהם ביצעו כללו אובייקטים מצריים: משרדי הדואר, בתי קולנוע, ומשרדי הספרייה האמריקנית באלכסנדריה. ההוראות כפי שאני קיבלתי….משר הביטחון…לאחר הדיון שהתקיים אתו על משמעות פינוי הבריטים היו נגד גורמים אובייקטיביים בריטיים…שתי הפעולות הראשונות של משרדי הדואר והספרייה בוצעו עוד לפני 16 בחודש. ורק כשהגיע משהו ממשי התברר שהם בוצעו על-ידי האנשים, במקום במקום לחכות למעוף [כך!] ההכנות שהטלנו עליהם,5–3 שבועות קודם לכן. ההוראות היו ברורות. לפעול נגד גורמים בריטיים. השיבוש שחל בהם הביא לידי כך שהתכניות בוצעו בהתאם לאותו קו שהם החלו בו.

בתשובה לשאלות הוסיף גבלי, “שהבחורים הודו בכול,” וש“מרבית הרשת נפלה.” גבלי תלה איפוא את קולר-האחריות בצווארו של שר הביטחון – מעשה ללא תקדים! לאחר מכן נשא דיין את דבריו, בעיקר כדי להסביר את הרצאת גבלי. דיון בפעולות חשאיות של צה“ל מחוץ לגבולות ישראל, מקומו בישיבה מצומצמת אצל שר הביטחון ולא בישיבות מטכ”ל, ולמותר לומר, שדיון באחריות של שר הביטחון היה מחוץ לתחומן. ברור איפוא שדיין נקט צעד זה במכוון כדי לנקות את עצמו ואת המטכ"ל מהאחריות לפעולה במצרים ולהטילה כולה על שר הביטחון. דיין אמר:

ברור שפה היתה לנו אחת המפלות הקשות, ולא רק מבחינה פוליטית שרצינו לעשות פעולה והיא נכשלה, אלא מבחינה מעשית שהאנשים האלה לא עלינו יבלו שנים רבות במאסר….זו יחידה צבאית 131 שיצאה לפעול והפעולה נכשלה, ורובם נפלו…ולכן מצאתי לנכון להביא הנה ידיעה זו שהיא נכשלה. ואולי איננו סוד שאם ממשלת ישראל תכחיש זאת….זה רק כלפי חוץ, ולכן אני רואה לנכון לומר על המשימה ומגמת הפעולה. כאשר התחיל להתממש פינוי הסואץ והדבר הטריד את החוגים האחרים, ובעניין זה היתה גם יוזמה מצד ראש אמ“ן שהביא לפנינו תזכיר לפעולות שהוא מציע לנקוט בהם כדי לשבש את פינוי הסואץ…אני הסתייגתי מהתזכיר…כאשר חזרתי מארצות-הברית מצאתי שהיחידה הופעלה, וגם אלוף אבידר שמילא את מקומי לא נשאל על הפעלתה של היחידה הזאת. זו היתה הוראה משר הביטחון לראש אמ”ן. המטרה היתה לשבש את פינוי הסואץ על-ידי פעולות אשר תיראינה כאילו נעשו על-ידי המצרים, ותבאנה למתיחות בין המצרים לאנגלים… ⁸¹

דיין היה פטור מלדווח על ישיבת המטכ“ל ללבון, שכן רל”שו, אפי עברון נכח בה מטעמו. אולם נראה שהוא ביקש לקבוע מסמרות באחריות על ההוראה לפעולה במצרים, ולכן שלח לו ב-3 בנובמבר – בצרור אחד עם דו"ח בן-צור ומכתב גבלי – את המכתב הבא:

לשכת הרמטכ"ל

3 בנובמבר 1954

שר הביטחון הנדון: הפעלת 131

הואיל וראש אמ“ן נעדר מהארץ כאשר נכתב הדו”ח על דבר הפעלת 131, ביקשתיו להשלים את החוליה החסרה בפרק הדן במתן הוראה להפעלת היחידה. רצ“ב העתק מכתבו בנדון, אשר יש לצרפו לדו”ח הנ"ל.

משה דיין רב אלוף

ראש המטה הכללי⁸²

אחרי הדברים האלה לא היתה זו עוד ישראל.

 

4. קִצָּה של נוסחה    🔗

אֶפִּי עברון דיווח ללבון על ישיבת המטכ"ל למחרתה, ב-2 בנובמבר, וב-4 בו הביא לו את מכתב דיין על נספחיו באומרו שבדיווח של גבלי יש “כמה אי-דיוקים.” לבון קרא את החומר והעיר לאֶפִּי “כי כאן יותר מאשר אי-דיוקים.” אֶפִּי סיפר זאת לוועדת אולשן-דורי וציין: “יותר לא הוסיף.” לבון יטען כי תגובתו זו מוכיחה “כי נדהם למקרא המכתב” ודחה את הגרסה הכלולה בו; אולם במסקנותיה קבעה ועדת אולשן-דורי, שתגובה זו “אינה מתקבלת כהוכחה ברורה לכוונתו להביע הכחשה נמרצת לרעיון כי הוא זה שנתן את ההוראות” להפעיל את היחידה במצרים.⁸³

דומה כי הימנעותו של לבון בשלב זה לומר בפירוש: “אני לא נתתי את ההוראה!” מעידה, שטרם החליט מה יהיה הקו שידבק בו ושייאבק עליו. על-כל-פנים הוא אינו אומר זאת לאֶפִּי בו-במקום, ואינו מזמן את גבלי ואת דיין, יחד או לחוד, כדי לומר להם זאת. כמו עד כה הוא ממלא פיו מים. לא זו בלבד, אלא שיחסיו עם גבלי עודם שפירים, ושוש מרשוב ראתה את שניהם סועדים צהריים בריעות ובאחווה ב“דגון”- אז מסעדה אופנתית בסמוך לחוף ימה של אשקלון. גבלי, שהיה במצב-רוח מרומם, אף אץ ללחוץ את ידה.2⁸⁴ לפיכך אין ספק כי משפט-הראווה הגדול, שנפתח בקהיר ב-11 בדצמבר – הוא שהחדיר בלבון את ההכרה שתתקיים חקירה. ואכן למחרת, 12 בדצמבר, הוא נוקט תגובה ראשונה: הוא מזמן ללשכתו את דיין ואת גבלי, מדבר אתם “על הצורך שבמסיבות כאלה יתגלו חברים,” ובנוכחות אֶפִּי מציע להם ש“נסכים על נוסחה בינינו.” סיפר גבלי לוועדת אולשן-דורי:

ב-12 בדצמבר ישבתי עם שר הביטחון, הרמטכ“ל ואִֶּפי…. אחרי הדיון אמר שר הביטחון: עניין מצרים ייגמר, שייגמר, לא מעניינים הפרטים. הייתי רוצה שנסכים בינינו [על] נוסחה כלפי חוץ. אחרי שקט הוסיף – אני מציע כי נקבל את נוסחת ראש-הממשלה כי ניתן אישור לתכנון אך היתה תקלה בביצוע. על כך לא השיב איש. הרמטכ”ל אמר לי, בשיחה במכונית כי אם יקבל עמדה כזאת יצטרך להופיע ולהגן עליה. יהיה זה בניגוד להכרתו.

הוועדה בדקה את דברי גבלי אלה עם דיין, שאימת אותם בהודעה קצרה:

לבון אמר לי ולבנימין: אתם עלולים להיקרא לוועדת חוץ וביטחון או למוסדות ממשלתיים ולהישאל על הפעולות. השיבו כי ליחידה ניתנו הוראות לתכנון אך לא לביצוע. אני שתקתי כמו מת באותו זמן, ואחר כך אמרתי לבנימין, אני מקבל את ההוראה בחלקה השלילי, אך לא בחלקה החיובי. לא נסתור את הנוסחה אך לא נתמוך בה. כלומר, אילו היו שואלים להוראות יהיה על בנימין להפנות אלי ואני אפנה לשר הביטחון. אֶפִּי מסר לי אחר כך כי אמר ללבון שהרמטכ"ל אינו happy מהנוסחה.

הוועדה שאלה את לבון מהי גרסתו, ובכך ערכה כעין עימות משולש.

אמר לבון:

זה נכון, אבל לא מלא. פה שוב הדיוק חשוב. באותו הזמן שמעתי מפי אנשי ועדת החוץ והביטחון, ששם מתחיל לחץ…להביא את העניין לוועדת חוץ וביטחון….אמרתי אז לשני היהודים האלה שאני מציע, שאם לא יהיה מפלט והכרחי יהיה ללכת עכשיו לוועדת חוץ וביטחון – למסור שם את הנוסח הזה. אני חושב שצדקתי בדבר הזה….ההגבה של גבלי היתה בשתיקה, אני יכול לנסח אותה כחיובית או כשלילית. התגובה של הרמטכ“ל היתה…”אתה יכול לעשות זאת – אבל מוטב שלא תקרא אותי." נדמה לי שזה נוסח שלילי.

אולשן: “בפגישה הזאת…בשאלת הנוסח, לא התעוררה השאלה של הוראות?”

לבון: “שום דבר, רק זה. לאחר ששמעתי תגובת הרמטכ”ל – הפסקתי בזאת." ⁸⁵

לבון, התובע דיוק מאחרים, אינו מדייק בעצמו: נוסחה זו – ניתן אישור לתכנון אך היתה תקלה בביצוע – אינה של ראש הממשלה; זה היה המסר, שהעביר גבלי לראש הממשלה באמצעות איסר הראל. ובכן, ב-12 בדצמבר עדיין מציע לבון נוסחה זו כקו-הגנה לו ולגבלי; אולם כשדיין ניפץ אותה, נאלץ לבון לחפש מפלט אחר ולהיערך למלחמה על אמינותו וכבודו. מעתה היה ברור לו, שטיהור שמו פירושו הטלת האשמה על גבלי. אולי עתה נוכח, ששיטות העבודה שלו היו בעוכריו. לולא ביטל את הפיקוח הדו-משרדי על 131, ולוא הקפיד על נהלים תקינים ועל שגרת מתן הוראות, לא היה גבלי מעז לטעון, שהוראה מבצעית כה חשובה ניתנה לו בעל-פה ובארבע עיניים.

משלא היתה לא ברירה אלא לצאת למלחמה, פנה לבון לעזרת הרל“ש שלו אֶפִּי. תולדותיה של עזרה זו לוטות בערפל, שנוצר אולי ממצבו המיוחד של אֶפִּי, שנאנק תחת עול של חמש נאמנויות והתקשה לצאת ידי חובת כולן: הוא היה מזכיר של שרת, מזכיר של בן-גוריון, וזכה למינויו כרל”ש של לבון תודות לידידותו עם דיין ועם פרס. היטיב להגדיר את מצבו נחמיה ארגוב, שרשם ביומנו ב-12 בספטמבר:

שמעון [פרס – ש"ט] סיפר כי קיים שיחה גלויה עם אֶפִּי. אֶפִּי מסר לו כי באמתחתו כמה “פצצות אטומיות” נגד לבון – מעשי מרמה ורמאות הגובלים עם פשע. מסכן אֶפִּי. אילו היה לפחות נאמן לאחד; וגם לאחד הזה אינו יכול להיות נאמן. הוא מרוסק ושבור. ⁸⁶

דומה שהתחבטותו – באיזה צד יבחר -נמשכה עד אמצע דצמבר. לאולשן ודור אמר אֶפִּי ש“אף פעם לא ראיתי איש עצור וסגור לגבי האנשים העובדים אתו כמו שר הביטחון.” הוא העיד שלבון הזמינו לביתו ושאלו, אם הוא “זוכר ישיבה שהתקיימה בביתו… זו הפעם היחידה [ר”ל ראשונה – ש“ט] שהביא אותי בסוד העניין.”

את המילה “סוד” מן הראוי להבין כפשוטה, ולא על דרך המליצה. אכן, לעת-מה היה אֶפִּי שותף יחיד לסודו של לבון, והוא התכסיס שבכוונתו לנקוט כדי לנפץ את גרסת גבלי: הוא יוכיח שהדיון על משמעות הפינוי הבריטי מאזר הסואץ לא נערך ביום ו' 16 ביולי, כפי שטען גבלי – אלא ב-31. אחרי אותו דיון באמת נועדו שניהם לשיחה ביחידות, אבל איש לא יטען, שבמועד זה נתן לבון הוראה להפעיל את 131, שפעלה במצרים כבר ב-2 ביולי, והמסקנה המוכרחת תהיה שגבלי – ולא לבון – הוא שנתן את ההוראה.

אֶפִּי זכר את הישיבה, ובאמצעות אישורים שקיבץ ממשתתפיה ( פנחס לבון, מ“מ הרמטכ”ל יוסף אבידר, המנכ“ל שמעון פרס, סגן ראש אמ”ן החדש סא“ל יובל נאמן, יועצו המיוחד של לבון אל”מ שלום עשת, הרל“ש אֶפִּי עברון. *⁸⁷ נרתם לסייע ללבון להוכיח שהיא התקיימה בשבת 31 ביולי, ושאחריה, כעדותו של אֶפִּי בוועדה, “נשארו לבון וגבלי. ראיתי אותם אחר כך עומדים בחלון.” כך החל שיתוף-הפעולה בין שר הביטחון ורל”שו במלחמת לבון.

אֶפִּי לא ציין את התאריך המדוייק, שבו הכניסו לבון “בסוד העניין.” הוא אמר שלבון פנה אליו “כשלושה שבועות” לפני יום מתן עדותו, שחל ב-ינואר 1955, דהיינו - 16 בדצמבר 1954. ביום זה כבר עסק אֶפִּי בריכוז אותם אישורים, ועובדה זו יש בה כדי להעיב על אמינות העדות. יתר-על-כן, אֶפִּי לא הזכיר בעדותו, שהוא נכח ב-12 בדצמבר בפגישה, שבה הציע לבון לדיין ולגבלי הופעה אחידה בוועדת חוץ וביטחון, ומכאן שאז כבר היה עמוק “בסוד העניין.”

ב-14 בדצמבר הזמין לבון את גבלי לביתו. היתה זו פגישה ראשונה בסדרה של ארבע פגישות שנועדו כדברי לבון לגבלי:

לתת לך עוד הזדמנות אחת להגיד לי את כל האמת…. לצערי, או שלא הבינות או החלטת לא להבין.

לבון הסביר לו את “הפילוסופיה שבהתנהגותי כלפי אנשים:” בדרך כלל אין הוא נוקם ונוטר, אבל על דבר אחד אינו יכול לסלוח: “אם בשקרים וכזבים רוצים לסבך אותי.” הוא הודיע לגבלי שיש כבר בידיו “הוכחה מוחלטת.” שהדו“ח שלו ודבריו בישיבת המטכ”ל ב-1 בנובמבר “מלא… דברים לא נכונים המסרסים את העניין מאלף עד תו.” ⁸⁸⁸⁹

ב-16 ביולי חל-יום הולדתו ה-50, ואת “ההוכחה המוחלטת” מצא לבון כשפשפש ביומנה של אשתו. נרשם בו כי ביום זה הוא שהה כל אחרי-הצהריים בביתו וסייע לה בהכנות לארוחה משפחתית חגיגית לכ-30 איש. ועוד; סביר שהדיון במשמעות הפינוי הבריטי מהסואץ נערך בשבת 31 ביולי, שכן ההסכם האנגלו-מצרי נחתם ב-27, וישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת נועדה לדון בו ב-3 באוגוסט.

בפני אולשן ודורי גולל גבלי גרסה שונה. לדבריו, התלונן באוזני אֶפִּי: “יש לי בטן מלאה נגד השר שלך..[הוא] אינו נוהג כהוגן ומנסה לגלגל אחריות.” אֶפִּי מסר את דבריו ללבון, והוא הזמין את גבלי לביתו. לדבריו, אמר גבלי ללבון:

אמרתי לו [ללבון] שהגיעו אלי שמועות שהוא מבקש לנער מעליו אחריות להוראות. הוא השיב: אני רואה עצמי אחראי ואשר בכל האחריות הפרלמנטרית והפוליטית למה שקרה במצרים. האיש היחיד שהתגלה לעיני הוא ראש הממשלה, הוא התנהג כאביר, כל השאר כלבים. כאן התוודה על בדידותו בממשלה, בצבא, וכד'.

אות-ההוקרה “אביר” שבו מכתיר לבון לפתע את שרת, שעד כה נהג בו זלזול גמור, נבע מנכונותו של שרת למנות ועדה לחקור, כלשון לבון, את “המאורעות במצרים והפעולות שם, ו[את] שאלת האחריות כל מה שקרה.” ואכן, אֶפִּי מכין עבור לבון “תיק”, המכונה “תאריכים נודדים”, מקבץ בו את האישורים שהדיון בפינוי מהסואץ נערך ב-31 ביולי, ובעצמו מעניק ללבון ב-23 בדצמבר אישור, האומר ש“בסיומה של אותה ישיבה שוחחת ביחידות עם אלוף/מ ב. גבלי.”

בו ביום, 23 בדצמבר, מקיים לבון בלשכתו עימות שני עם גבלי. גבלי סיפר לוועדה, שלבון “קרא לי למשרדו בחיוך: אני הולך לגמור הערב את העניין [ועדת החקירה -ש”ט] עם ראש הממשלה, אך חסרות לי כמה נקודות. האם תוכל לתת לי כמה נקודות בכתב?" לבון אינו יכול להסתיר את סיפוקו מהפח שעלה בידו לטמון לגבלי: “הייתי קצת סדיסטי,” הוא סיפר לוועדה; ובלא לגלות שיש בידו אישור בכתב מיועצו המיוחד אל"מ שלום עשת, ששהה בין 6 ל-28 ביולי בווינה על-יד אביו הזקן, המוטל על ערש-מותו, הוא שאל את גבלי:

באיזו שעה ובאיזה מקום ובאיזה יום [היה הדיון בפינוי הבריטי מהסואץ – ש"ט] ומי היו המשתתפים.

לבון לא אמר בעדותו, שהזכיר כבדרך-אגב גם את שמו של עשת כאחד ממשתתפי הישיבה, וגבלי מיהר לאשר זאת ונפל בפח. “הוא ענה לי בעל-פה.” כך סיפר לבון, “ואמרתי לו כי אני רוצה את התשובה בכתב.” עוד באותו יום שיגר גבלי ללבון מכתב, ובו נאמר ש“לאור שיחתנו מהבוקר זכור לי שגם אל”מ עשת היה באותה שיחה" ב-16 ביולי שדנה “בבעיות הפינוי הבריטי מהסואץ ומשמעותו לגבי מדינת ישראל.” ⁹⁰

לבון ביקש תשובות בכתב על עוד שלוש שאלות, והחשובה שבהן נגעה בשתי הפעולות שבוצעו לפני 16 ביולי. גבלי טען, שעליהן “נודע לנו לראשונה מתוך העיתונות המצרית ורדיו קהיר… ומאוחר יותר מפי אלעד,” שגם הוא לא יכול לפתור את התעלומה; ושהא נשארה בעינה, שכן “שום הוראות לפעולה לא הועברו אליהם” עד אותו תאריך, ו“אין לנו כל ידיעה…באם החליטו האנשים לבצע זאת על דעת עצמם.”

לבון דרש מגבלי הבהרות נוספות. ב-27 בדצמבר שיגר לו גבלי עוד מכתב, שבעיקרו היה חזרה על דבריו הקודמים. לבון, השוקד על עיבוי תיק “התאריכים הנודדים”, מזמן מיד את גבלי ללשכתו לעימות שלישי. שוב היתה בין שאלותיו, כדבריו, שאלה משונה:

ב-25 [ביולי] קיבלת מאלעד את הטלגרמה שילד בן עשר היה מבין אותה. לא צריך להיות ראש אמ“ן להבין זאת…אתה אומר שברדיו דמשק ב-24 ביולי, יום מקודם, נמסרה ידיעה על תפישת הכנופיה הציונית. שאלתי אותך: למה רק ב-8 באוגוסט…שבועיים לאחר שהיה ידוע לך…שכל הפעולות בוצעו והאנשים נפלו [מסרת לי על כך – ש”ט]…..למה לא מסרת לי על זאת קודם? שאלתי בכוונה כי רציתי לתת לך עוד פעם הזדמנות להגיד לי את כל האמת. במקום זה נתת לי תשובה ילדותית – תסלח לי אם אני מגדיר אותה כך – של איסוף חומר או לא איסוף חומר…עיתונות מצרית…רדיו קהיר, לא ידעת בדיוק.

במהלך עימות זה סיפר גבלי ללבון, ששאול אביגור דיבר אתו “על החומר…בקשר עם הבחירות.” אם סכסוכו עם לבון יזכה לפומבי כתוצאה מוועדת חקירה. לבון לא הגיב.

ביום ג' 28 דצמבר הזמין לבון את גבלי לעימות האחרון – שיאם וסיכומם של קודמיו – באומרו שדרושות לו עדיין “כמה נקודות”.

שאל גבלי: “האם נקודות אלה משנות כל כך? אולי אלך ואסביר לראש הממשלה?”

השיב לבון: “לא, אין צורך, אני אסביר.”

ואז, לתדהמת גבלי, נכנסה לחדר קצרנית. זה היה עלבון שלא היה רגיל בו. “אני,” שח גבלי לוועדה, “בכל הקריירה שלי לא זכיתי לדבר כזה.”

ולבון הסביר לוועדה:

לאחר כל הניתוחים האלה שעשיתי, השאלות והתשובות…ולאחר שראיתי שאני עומד על קרקע איתנה, ראיתי חובה לעצמי לקרוא לגבלי, והקצרנית הזאת היתה נוכחת, רציתי להציג לפניו את העובדות.

וכך אמר לבון לגבלי:

הערב אני אראה את ראש הממשלה לשיחה מסכמת. אני רואה חובה לעצמי להגיד לך לאיזו נקודה הגעתי. במשך כל התקופה הזאת אני שתקתי, ושתקתי משני טעמים:

א. היתה לי הנחה – שלצערי לא כולם פעלו על פיה – שבמצב של אסון, וזה היה אסון, אסור לעסוק בהתדיינויות פנימיות וחקירות, שזה מוכרח לזעזע מוסדות עולם כלפי חוץ וכלפי פנים.

ב. אני לא שקטתי – שתקתי אבל לא שקטתי…לבדי, בלי כל אפרט, ניסיתי לבדוק את העניין…מלאכה לא קלה, בייחוד שאין לי התיקים ואין לי האנשים שבעזרתם אני יכול לבדוק דברים.

כאן מנה לבון את שלושת עימותיו הקודמים, שכולם נועדו לתת לגבלי הזדמנות לומר את האמת. והוא המשיך, כשהוא מגלה את הקלפים שבידיו קלף אחרי קלף:

אתה כל הזמן טוען שאנו שותפים לאחריות. אם אנו שותפים לאחריות ועושים יחד איזה דבר כזה – שאיננו אכילת עוגה עם תה – ומתקבלת ידיעה זו, לשותף לא מוסרים זאת מיד?…

עכשיו אני רוצה להגיד לך מדוע הגעתי למסקנה שכל הסיפור שלך כפי שסיפרת לי זה סיפור בדים, וזאת לא מסקנה, אלא מסקנה מוכחת שהגעתי אליה משני קצוות:

קצה אחד זה הפעולות לפני ה-16 המפורסם, כפי שהתברר לי על יסוד הדברים שאתה בעצמך מסרת, אז ב-2 ביולי וב-14 ביולי הוצאו לפועל 50% של הפעולות, כך-על-כל פנים מהדו"חות שלך, 3 פעולות מהן הוצאו לפועל לפני התאריך הקובע הזה. אני כמה פעמים שאלתי אותך על זאת, איך זה ייתכן? אתה כל הזמן עונה לי שאינך יודע כלום על זאת, אינך יכול להסביר את זאת.

ביחס לזה אני רוצה להגיד לך: אני לא מקבל את ההסברה…אינני מאמין שאנשים הולכים לפעולות כאלה מתוך חדווה…אינני מאמין שאנשים מקומיים כאלה…אי-אפשר לקבל זאת שבלי הוראה של אדם מוסמך – ואינני אומר שאתה האדם שנתן את ההוראה – אבל בלי הוראה של אדם מוסמך שבידיו היתה הסמכות לתת אותה – אנשים יעשו פעולות כאלה על דעת עצמם.

ואז…..אתה אומר שאתה לא יודע, מישהו נתן את ההוראה הזאת.

ובכן, אינני מאמין שסתם מתוך אבנטורה אנשים אלה החליטו לפוצץ שירותי מודיעין אמריקניים ולהדליק את בית הדואר באלכסנדריה, לא ייתכן. אבל ביחס לזה אין לי הוכחות.

אבל אני מגיע פה לנקודה העיקרית, לתאריך של ה-16. בנימין, אני מודיע לך באופן הרשמי ביותר, שב-16 ביולי 1954 לא התקיימה שום ישיבה ושם שיחה בינינו. ויש לי עדויות של כל משתתפי הישיבה. היתה ישיבה, וישנן עדויות שבנקודה הזאת אין ביניהם כל חילוקי-דעות וכולם בלי יוצא מן הכלל מכחישים את מה שאתה אומר כי ב-16 ביולי 1954, לפני הצהריים או אחרי הצהריים או בערב…התקיימה ישיבה בעניין פינוי הסואץ ואיזו שהיא שיחה בעניין הזה…ואני מודיע לך, יש לי פה העדויות של כולם, שהישיבה הזאת לא היתה ב-16. נהפוך הוא, יש לי הוכחה בלתי תלויה לגמרי ומוחלטת שהתקיימה שיחה זו ימים רבים אחרי ה-16. ובכן….

גבלי: “אפשר לדעת מה זה ימים רבים?”

לבון: “אחרי שהאנשים נאסרו, זה ימים מספיקים? יש לי התאריך והוא מוכח. תאמין לי שאני אומר לך זאת בכאב לב.”

גבלי: “אני לא יכול להאמין לך, אדוני השר, אני מצטער מאד.”

לבון: אני לא מבקש ממך שתאמין לי. אני משוחח אתך לאחר ששוחחתי עם ראש הממשלה ואני אמרתי לו שאני רוצה לתת עוד פעם הזדמנות לך להגיד את האמת. תאמין או לא תאמין, אני מודיע לך שהעניין מוכח. אם אני אביא את החומר הדוקומנטרי, לא שלי, בנקודה זו בפני בית הדין העליון לצדק, לא יחשבו אפילו חמישה רגעים. ואני מבקש אותך לטובתך, לא לטובתי, תתייחס ברצינות מלאה למה שאני אומר לך.

ובכן….אם ב-16 אתה נתת, לפי החומר שלך, הוראה לפעולה…אני מוכרח להגיע לאחת משתי המסקנות:

או שאתה על דעת עצמך בלבד החל מ-2 ביולי עשית את כל העניין או לא על דעת עצמך – אז מי זה?

עכשיו עוד הערה אחת…..אתה אתמול באקראי סיפרת על עניין שיחה שהיתה לך עם שאול…שהוא דיבר אתך בקשר עם העניין הזה, על החומר שלו בקשר עם הבחירות…אני רוצה להגיד לך: עניין הבחירות לא ישפיע פה. ובכן…אם אפשר פשוט לבקש אותך, אני אומר לך: הדבר היחידי שיכול לעזור לך זה להגיד את האמת. גמרתי.

גבלי: אני מוכרח לומר לך, שמעודי לא הועמדתי בפני המסיבות של שקרון ובדיין, כפי שניסית להציג אותו עכשיו. אני מצטער על זה מאד מאד. אני חושב שנשמט ממני כל בסיס של אמון שלך לעשות משהו.

אינני נוהג להסתיר דברים. אני נוהג לומר אותם בכל האמת והגילוי. זה הא‘-ב’ של כל העבודה שלי. בכל שיחה אתך נהגתי לפי כלל זה. אינני יכול באמת שלא להגיד על מידת ההחלטיות במסקנות שלך, אני מצטער עליהם מאד מאד.

אינני רוצה ברגע זה לומר איך התייחסת לכל פרשת המקרה והמשפט. לי ברור דבר אחד: אני מפיך, לאחר הישיבה שהיתה בביתך, קיבלתי את ההוראה להפעיל את החוליות.

“תרשה לי להפסיק אותך,” אמר לבון לגבלי, "נניח לרגע אחד…שהישיבה בעניין הסואץ והשיחה שלאחריה התקיימו בין ה-29 ל-31 ביולי…אדם חיצוני, שלישי, ידע מתוך החומר, שב-29 או ב-30 או ב-31….זה אחד משלושת התאריכים האלה…

גבלי: “לא מעניין אותי התאריך!”

לבון: “חכה, אל תגיד כי לא מעניין אותך התאריך, זה מעניין מאד. נניח לרגע אחד, שזה התאריך והוא מוכח, ומוכח הדבר שהזה שב-16 בנימין גבלי, על פי עדות עצמו ועדות בן-צור, נתן הוראת הפעלה, ומוכח שב-25 הוא כבר ידע על המפולת, אם כי עוד לא ידע על הממדים. באיזה מצב יהיה בנימין גבלי האומר שב-29 או ב-30 או ב-31 הוא קיבל אישור לפעולות אלה?”

גבלי: “תרשה לי רגע אחד, אדוני השר. ההוראה לפעולה היתה בביתך, בנוכחות שנינו בלבד.”

לבון: “מתי”?"

גבלי: “לאחר ישיבה שהיתה, שבה השתתפו כל האחרים. באותו ערב קראתי אלי שני אנשים, שהם נאמנים עלי.”

לבון: “בנימין, תרשה לי. אתן לך להגיד אם אתה רוצה, אבל אני מציע לך לא להסתבך, אני מבקש אותך לא להסתבך.”

גבלי: “יתכן שאני כבר מסובך.”

לבון: להסתבך עוד יותר."

גבלי: תלייה אין במדינת ישראל. אצלי יש מתי בן-צור העביר הודעה וזה היה ב-17… ב-16 לחודש, וזה היה יום שישי, הייתי אצלך בבית, אני זוכר מה דיברתי אתך לאחר השיחה הזאת. כאשר אני אומר לך שאינני יודע מה היה ב-2… ומה היה ב-14 אלא מתוך העיתונות. ואתה רוצה לאמר זאת – בבקשה. שאלת איך ייתכן שב-25 קיבלנו מברק ולך לא מסרנו. ואני אומר: אין לי ספק שהידיעות הועברו אליך כי חוסלה הקבוצה. כל עוד לא היתה לי ידיעה אחת האומרת, וזה היה ב-27 לחודש, שזה ויקטור לוי ונתנסון – לא ידענו שאלה הם האנשים. אתה חושד בי שאני מסתיר דברם, הלוואי והיית מוכן להתעניין בדברים כפי שאני מוכן למסור לך עליהם.

לבון: “אני חושב שתפקידי בעניין זה מילאתי. עוד פעם אומר בכל לשון של בקשה: השיחה שאתה מתייחס אליה לא התקיימה ב-16 ביולי.”

גבלי: “לא מעניינת אותי הישיבה, אלא גישתך. אדוני רוצה להתעלם מזה – בבקשה. אני אדע לקבל אותה.”

לבון: רגע אחד, הישיבה לא התקיימה ב-16 ביולי – היא התקיימה בסוף חודש יולי, לאחר שלך היה ידוע שכל הפרשה נגמרה. אני לא ידעתי – אתה ידעת. וכאשר ב-16 נתת את ההוראה – לא היתה לך שום סמכות למתן הוראה."

גבלי: “טוב, אני מקבל עלי את הדין הזה, בסדר.”

לבון: “הישיבה נגמרה”

את תוכן השיחה הזאת סיפר לבון לדיין ותבע את הדחת גבלי מניה וביה. לבון העיד:

לאחר השיחה הזאת עם גבלי…קראתי לרמטכ“ל ולו מסרתי באופן מלא את הכול…צריך להגיד, על-פי הופעתו, היה מזועזע. והיה לי ברור שאין בינינו חילוקי דעות בנקודה זו שצריך לגמור את הפרשה [להדיח את גבלי – ש”ט]. אמנם אחרי המשפט, אבל המשפט זה עניין של ימים…אחר כך קרה דבר מפתיע מאד…הוא [דיין] יצא, [ו] יום אחרי זה הוא בא והציע להשאיר את גבלי לארבעה חודשים. אני מוכן לזה בדיוק כמו שאתה מוכן להתנצר…להיות חודשים עם אדם שלא רק שאין לי אמון אליו, אלא יש לי אי-אמון מוחלט גם ביושרו וגם בכשרונו – לזאת אינני מוכן… זה היה מאד משונה בעיני.

לבון טען באזני דיין, ש“פה יש עלילת דם.” בתגובה אמר דיין “יש בדעתי לבוא לישיבת המטה ולחזור בי מהאינפורמציה שההוראה ניתנה על-יד שר הביטחון.” אולם ב-31 בדצמבר הורה לו לבון, באמצעות אֶפִּי, “לא למסור מאומה על 131 בישיבת המטה,” שכן אז הוא כבר ידע שתקום ועדת חקירה.

גבלי, שהיה נרעש מ“הפעם הראשונה ששר הביטחון העלה האשמה שפעלתי על דעת עצמי,” הלך בצר לו, כשהלב רוצה לראות ידיד בכל אדם, אל איסר הראל “כדי להתפרק,” כדבריו.8⁹¹

העימות בין לבון לגבלי החל ב-12 בדצמבר, כאשר הנוסחה המוסכמת על שניהם – לבון פתח באומרו: “אתה כל הזמן טוען שאנו שותפים לאחריות” – התנפצה על-ידי דיין. בתחילה לא ידע אף אחד משני המתגוששים מה טומן לו הידיד שהפך ליריב. גבלי יכול להתרשם שלבון מבקש לשאת ולתת עמו על נוסחה משותפת חדשה. ואכן רחביה ורדי, מבכירי אמ"ן וידיד לגבלי, זוכר שביקר בביתו של גבלי, עת “ישב בחדרו והתכונן” לעדותו בפני הוועדה. גבלי אמר לו, שלבון הציע לו: “קח עליך את האחריות המקצועית, ואני אקח עלי את האחריות הציבורית,” אך גבלי השיב בשלילה. 9⁹² לבון תהה אולי מה תהיה עמדתו של גבלי ובאילו ראיות ישתמש להוכחתה. לפיכך הוא לא הביא קצרנית לשלושת העימותים הראשונים, שכן רישום השיחות היה עלול להגביל את חופש הטיעון שלו בפני הוועדה. רק לאחר שסחט ומיצה את גבלי וערך וגיבש את הגרסה החדשה שלו, זימן לבון את הקצרנית – ובלשון ימינו: פתח את מכשיר ההקלטה ודיבר למיקרופון. בכך רכש לבון יתרון רב לעומת גבלי, שנתפס בהפתעה מוחלטת. הוא יאמר לוועדה, שרק לאחר שנפלה ב-12 בדצמבר הצעתו של לבון בדבר עמדה אחידה, “התחילו מתעוררים חששות בלבו בדבר עמדת שר הביטחון.” כשהוא העלה אותם באוזני לבון בעימות הראשון ביניהם ב-14 בדצמבר, “שר הביטחון התרגז ואמר לו כי אל ישים לב לנרגנים ולהולכי רכיל ועוד המשיך להרגיעו עד שנתרשם כי חששותיו אינם מבוססים.” לטענת גבלי, רק בעימות הרביעי, ב-28, נודע לו “כי שר הביטחון מכחיש שנתן הוראות.”

עובדות אלו יכולות להסביר מדוע העימות הרביעי, בפני הקצרנית, לא התרכז בשאלה מי נתן את ההוראה ל“עסק ביש” – אלא בתאריכים בלבד. במאמציו לערער את אמינות גרסתו של גבלי מרמז לבון על הדיון בביתו, אך מצניע את התאריך – שבת 31 ביולי – כנשק סודי, ונמנע מלהתייחס לתוכן השיחה שהתקיימה ביניהם באותו יום, בעוד גבלי – כך כתבה הוועדה במסקנותיה – “לא השתדל כלל לבדוק מה התאריך הנכון של הדיון כדי לוודא שהוא עומד על בסיס איתן.” גבלי, נדהם ואובד-עצות, חושש שם יוקיע באוזני הקצרנית את לבון כמי שמתכחש לחלקו באחריות ל“עסק ביש”, יביא לבון הוכחות שמעולם לא נתן הוראת פעולה, וכך עלול גבלי להפליל את עצמו בפני הוועדה.

כרגיל במקרים של הפתעה ותדהמה מתחפר גבלי בעמדותיו הקבועות, המוכרות לו היטב, וחושש לסטות מהן, פן יעלה על מוקש.

* * *

בעדויותיהם בפני הוועדה על העימות ניסו השניים לשוות לעצמם את התדמית, שהיו רוצים שתתקבל על לבה, ובכך דמו מאד לתגרנים בשוק, המעידים על מרכולתם. לבון הופיע כאיש הטוב והמוסרי. רק טובת גבלי עומדת לנגד עיניו, ולכן הוא ראה לעצמו “חובה מוסרית” להעניק לו “הזדמנות להגיד את האמת” ולפטור אותו מהסתבכות.

גבלי הופיע כאיש-האמת הנעלב והנבגד, חייל צייתן ומסור – מאז משפט טוביאנסקי – שלמען כבודו המקצועי הוא מוכן לקבל עליו כל דין. ואכן, בגלל צייתנותו הוא נכשל: “אני שותף לעברה נגד מושגים ממלכתיים, אך יש היררכיה ונשמעתי.” בעת שהתחלפו אמר לו פטי, סיפר גבלי לוועדה, “תיזהר, תישָׁחֵק!” והנה עכשיו הוא מוצג כ“שקרן ובדיין.” דיווח מלא, “בכל האמת והגילוי,” הוא נר לרגליו. גם כשלבון מפנה לו עורף ומתכחש לאחריותו, הוא אומר לו: “טוב, אני מקבל עלי את הדין הזה, בסדר.” הוא מוכן לשלם בעד האמת שלו – אף כי לא את המחיר הגבוה ביותר (“תלייה אין במדינת ישראל”). ⁹³

אולשן ודורי הבינו, שלבון הכין את הסטונגרמה במיוחד למענם, ולכן לא התפתו לתדמית שהוצגה בה. הם תמהו לדעת, מדוע לא שאל לבון את גבלי באוגוסט את ארבע השאלות שהציג לו בדצמבר. הסברו – שגבלי לא שיתף אותו במידע – לא הניח כלל את דעתם. כלום לא עולה משאלת לבון לגבלי – אם מתקבלת ידיעה “לשותף לא מוסרים זאת מיד?” – השאלה שכנגד: מדוע השותף, המוסמך לדרוש דו"ח ולצוות על חקירה, שותק ואפילו לא שואל מה קרה? יתר-על-כן, מדוע לבון, הטוען שלא נתן שום הוראה, מתרכז בשאלותיו בפעולות של 2 ו-14 ביולי? והרי לדידו גם הפעולות המאוחרות היו הפתעה! “אמרתי לו: תגיד את האמת, פעלת על דעת עצמך, על דעת מישהו?” העיד לבון; אולם חברי הוועדה דחו את האפשרות, שגבלי פעל על דעת עצמו. ועל דעת מי יכול היה לפעול, אם לא על דעת לבון? ולבסוף, כל טיעונו של לבון מתרכז במאמץ להוכיח, שהשיחה עם גבלי בארבע עיניים התקיימה ב-31 ביולי; אבל אין הוא מגלה מה נאמר באותה שיחה ואינו קובע חד-משמעית, שהוא לא נתן את ההוראה.

בדעת הוועדה מתגבשת אפשרות אחת, ואותה הציג דורי לדיין:

התרשמתי כי יציאת בן-צור לחו“ל כדי להפעיל את היחידה באה על רקע של אווירה של נכונות לפעולות במצרים. למפקדים במקום ניתן חופש פעולה….אך לא ניתנו הוראות ברורות להגביל את התחלת הפעולות והיקפן. אני יכול לתאר לעצמי מקרים שגבלי יכול היה להסתמך על backing של שר הביטחון ולהיכנס לפעולה כזאת מבלי לחכות לדעתו של הרמטכ”ל. בייחוד שהוא יודע שהרמטכ"ל אינו שלם עם הרעיון. אם נביא בחשבון את המשטר ואת אישיותו של גבלי. הייתכן שהפקודה שבוצעה ב-16 יולי היתה בשלה עוד לפני כן? היות והגבולות בין ההכנה והביצוע היו מטושטשים, חרגו מן המסגרות בכל הדרגים.

ההבנה, שנוצרה בין לבון וגבלי בשיחתם במאי-יוני, הידרדרה, לדעת הוועדה, למבצע הטרגי, מפני שכל דרג הוסיף להוראות התכנון שקיבל נופך משלו; ונראה שזאת משמעותה של הנוסחה, שהעלה גבלי באוזני איסר הראל ביולי – “ניתן אישור לתכנון אך היתה תקלה בביצוע” – שהיתה מקובלת על לבון ועל גבלי, עד שדיין שם לה קץ ב-12 בדצבמר.⁹⁴

כידוע, אין ההיגיון מושל תמיד בכיפה, ואין הוא המסלול היחיד, שעל-פיו מתנהלים עסקי אנוש ומדינה. יש שהנסתר, הדמיוני והבלתי-מתקבל על הדעת עומדים בשורשה של תופעה ומפעילים את התפתחותה. לפיכך אין ההיגיון אמת-מידה היחידה לדון לפיה את התנהגותם של לבון ושל גבלי ולהעריך את טיעוניהם, שעד שלב מסוים התבססו על הנוסחה המוסכמת בשני חילופיה: “לא היו הוראות לבצע, היו הוראות לכוננות, לתכנון” או “ניתן אישור לתכנון אך היתה תקלה בביצוע.”

“הפכים הקטנים” – אם הורה לבון רק לתכנן או גם לבצע, ומתי ניתנה ההוראה – לא טרדו את מנוחתם ולא הפרו את הברית ביניהם. רק כשהחדיר דיין בלבו של גבלי את החשש, שלבון עשוי להתכחש לאחריותו, וכשניפץ ב-12 בדצמבר את הנוסחה המוסכמת על שניהם – שזכתה גם לכינוי “קשר השתיקה” – התפרקה הברית, וכל אחד מן השניים ביקש להציל את עורו על-ידי הפללת חברו.

ההנחה הזאת מקבלת את חיזוקה הן מעדות אֶפִּי והן מיומן הרמטכ"ל.

* * *

עד שקמה ועדת אולשן-דורי היה דיין, בתוקף אחריותו כרמטכ“ל, כעין חוקר ראשון של ה”עסק ביש“. ב-28 בדצמבר נקרא דיין ללבון ושמע ממנו על עימותיו עם גבלי ואת גרסתו: ששיחתם התקיימה בשבת 31 ביולי, כאשר “הקבוצה הפועלת במצרים כבר היתה תפושה;” ש”זו היתה השיחה היחידה בינו ובין בנימין בנושא 131 ובו נתן אישור לתכנון הפעולות במצרים, לא לביצוען;" ש“בנימין כנראה רצה אישור רטרואקטיבי;” וש“לא היתה כל פגישה קודמת עם בנימין לשם דיון במתן פקודת ביצוע.” מובאות אלה, שנרשמו ביומן הרמטכ"ל, ⁹⁵ מופרכות ובלתי- הגיוניות, ולפיכך אין בהן כד לסייע לפתרון התעלומה. עוד באותו יום, 28 בדצמבר, סיפר דיין לגבלי על השיחה. ביומן נרשמה תגובתו:

בנימין טען בתחילה שקיבל פקודת ביצוע. לאחר שהתברר לבנימין [שלבון טוען – ש"ט] שהישיבה התקיימה ב-31 ביולי לאחר הביצוע, הוא מעלה את הסברה שהיתה לו פגישה קודמת עם לבון ב-16 ביולי, ואז קיבל את הפקודה.

בנימין טוען שביום זה (יום ו') היה בביתו של לבון וקיבל ממנו פקודת ביצוע. לבון מכחיש קיום הפגישה עם בנימין ביום זה וטוען שאותו יום היתה בביתו “מהפכה” לקראת מסיבה ל-50 שנותיו, וברור שביום זה לא הזמין איש.

אולם בעובדה מוכחת זו – כל משתתפי הדיון,⁹⁶ פרט לגבלי, זכרו שהוא התקיים בבית לבון בשבת 31 ביולי – לא היה כדי להזיז את גבלי מגרסתו, שהרי היא נשענת על עובדה מוכחת אחרת: ב-17 ביולי שודרה הוראה לחוליה במצרים הוראתו לפעול. יחיד כנגד כולם עמד איפוא גבלי בשלו: לבון נתן לו את ההוראה ב-16.

בוועדת אולשן-דורי העיד גבלי,שהוא זוכר שלישיבה ב-16 לקח עמו במכוניתו את סא“ל יובל נאמן, סגן ראש אמ”ן החדש. זה אמנם אישר, שגבלי לקחו במכוניתו לדיון בפינוי הבריטי מסואץ – אולם לזה שהתקיים בשבת 31 ביולי. *⁹⁷

כדי לרדת לחקר התעלומה, וכדי להבהיר לעצמו מה באמת אירע ומתי, ערך דיין ביומנו ב-28 בדצמבר “סדר האירועים העיקריים.” הוא פתח בציון העובדה, “שבמאי 1954 הורה בנימין לקבוצה [131 – ש”ט] להתכונן לביצוע פעולות לשיבוש היחסים עם ארצות-הברית; בנימין טוען שהוראה זו ניתנה לפי הנחיית לבון; " וסיים ב-8 באוגוסט – היום בו הגיש גבלי ללבון את דו"ח האירועים במצרים. דיין פירט ביומנו את השגותיו על כל שלבי ההתרחשות וחתם במסקנה, שקיימות שלוש אפשרויות:

א. לבון יטיל את האחריות על בנימין, בנימין יקבל את הדין וייאלץ לעזוב את הצבא.

ב. כנ"ל, אבל בנימין ידרוש חקירה על-ידי גוף, שהוא בדרג של משפט או שהוא מעל שר הביטחון.

ג. לבון יחליט “לעבור לסדר היום” למשך התקופה הנותרת עד הבחירות. במקרה זה יישאר “סטטוס קוו” עד שיתברר מיהו שר הביטחון החדש.

דיין העריך “שבנימין בעד האפשרות ג',” וקבע לעצמו כקו, ש“תהיה ההתפתחות אשר תהיה, כלפי חוץ אסור לנקוט בפעולות דרסטיות בטרם נסתיים המשפט בקהיר.” לפיכך הוא, שביקש להחליף את גבלי כבר באפריל, התנגד עתה, בשלהי דצמבר, לתביעת לבון לעשות כך.

באותו יום גם ציין דיין ביומנו ש“לבון אוסף מסמכים ועדויות ומזעיק עדים בארץ ובחו”ל באופן נמרץ" לשם הופעה בפני הוועדה. ייתכן שגם דיין ערך לעצמו את “סדר האירועים” ואת מסקנותיו והשגותיו לצורך עדותו בפניה; אולם רק אחרי שהוועדה סיימה את עבודתה, גיבש דיין את דעתו בשאלה “מי נתן את ההוראה?” ב-20 בפברואר 1955, בחגיגת בר-המצווה של בנו אודי, סיפר לו אולשן, ששרת העיד בוועדה, שלבון אמר לו כי ב-31 ביולי “בנימין ניסה לקבל ממנו אישור רטרואקטיבי.” כנראה שאז השתכנע דיין שכך אכן היה, אך את דעתו זו הוא פירסם⁹⁸ רק ב-1964 במכתב לבן גוריון. 13⁹⁹

בדעתו זו, שבין לבון וגבלי שררה הבנה כה איתנה, שהיה בכוחה לגשר על סתירות – כמו זו, גבלי קיבל מלבון אישור למפרע לפעולה שבוצע – יחזיק דיין עד יום מותו.

עדותו של אֶפִּי לא היתה נקייה מסתירות ואי-דיוקים. הוא העיד שלבון “לא הגיב ולא נתן לי כל הוראה בעקבות קבלת הפתק של גבלי מ-26 ביולי [שבו ההודעה: “אנשינו בין הנעצרים” – ש”ט] ומ-8 באוגוסט [הדו“ח הראשון של גבלי ללבון על הפעולה – ש”ט]. לא הביע השתוממות לא בפני ולא בפני אחרים." אֶפִּי לא זכר שום תגובה או הסתייגות של לבון עד 16 בדצמבר: “בשום שלב….לא דיבר אתי שר הביטחון על העניין הזה או על חלקוֹ או חלק של אחרים” – לבד מהערתו ב-4 בנובמבר, שבדו“ח-גבלי ובדבריו בישיבת המטכ”ל “יש יותר מאי-דיוקים.”

דומה איפוא שאֶפִּי לא שׂשׂ לציין שגם לבון – לא פחות מגבלי – התחמק מדיון בפעולת 131. הוא דחה את בקשת דיין לדון בפעולה במצרים בישיבת יום ה' 26 באוגוסט. כך נמנע מדיין להציג ללבון שאלות ישירות על הפעולות במצרים. דיין העיד בוועדה: “שאלתי את אֶפִּי אם לבון מסתייג (ממתן ההוראה) ואֶפִּי אמר: ‘לבון אינו מסתייג, אבל הייתי בשיחה שבה ניתנה הוראה לתכנון, אך לא לפעולה’.” דיין, שכבר שוחח עם גבלי, השיב “שהיתה שיחה נוספת בין לבון וגבלי שבה ניתנה ההוראה.” בעדותו אישר אֶפִּי את דברי דיין:

כשחזר הרמטכ“ל הוא דבר אתי על מה שקרה במצרים… הרמטכ”ל אמר שאנו נמצאים במצב לא נוח היות והיחידה שהופעלה, לפי גבלי, לפי הוראת השר, לא נועדה לפעולה כזאת….עניתי לו מיד… כי באותה שיחה [במאי או בתחילת יוני, שגם אֶפִּי השתתף בה – ש“ט] דובר לכל היותר על הוראה לתכנון… הרמטכ”ל אמר שאיני יודע הכול וכי בנימין אומר שהתקיימה שיחה בה השתתפו רק שר הביטחון ובנימין שהתקיימה לאחר איזו התייעצות.¹⁰⁰

לשאלת הוועדה אם דיווח על כך ללבון, השיב אֶפִּי: אני בטוח שעל שיחתי ההיא עם הרמטכ“ל לא מסרתי לשר הביטחון. בטוח בהחלט.” אפשר שביטחון זה נבע מן העובדה, ש“בעקבות אותה שיחה היתה לי הרגשה שאחריות מסוימת מוטלת על שר הביטחון.” אולם בהמשך עדותו ציין אֶפִּי, שבנובמבר הוא סיפר ללבון, “כי הכול מאשימים אותו וכי הדברים הגיעו גם לבן-גוריון, הרמטכ”ל ואחרים." אז הגיב לבון כך: “משונה שאנשים שעשו בחייהם שגיאות שעלו בחיי אחרים…מאשימים אחרים ואיש מהם אינו מבקש לברר את העניין במישרין.” לעניין זה מוסיף אֶפִּי כי “ייתכן ומסרתי לשמעון פרס…שידוע לי כי גבלי חושב שהאחריות היא על שר הביטחון וכי שר הביטחון מצטער שגם אחרים ששגו מטילים עליו אשמה.” איזו שגיאה? הלא לבון טען שטפלו עליו עלילה!

משהכניס לבון את אֶפִּי ב-16 בדצמבר “בסוד העניין,” והם דנו “על הטענות של גבלי” שניתנה לו הוראת הפעלה, העיר אֶפִּי, לדברו, “שהשיחה היחידה שאני יכול ליחס לה משהו דומה להוראות היא זו של מאי-יוני.” לבון לא זכר אותה שיחה, אבל “כעבור ימים אחדים ביקש ממני לרשום את ההערה.” למעשה רק ב-30 בדצמבר, יומיים בלבד לפני עדותו הראשונה של לבון בפני הוועדה, הגיש לו אֶפִּי את ה“אישור” המבוקש:

בסיומה של אחת הפגישות שקיים אתך אלוף/מ ב. גבלי באחד מימי מאי או יוני ש.ז. העלה ראש אמ"ן את אפשרות הפעלת החוליות במצרים. הוא סיפר לך כי החוליות הגיעו לרמת כוננות מושלמת וכי בכדי לשמור על הרמה רצוי להטיל עליהן כמה משימות. בתשובה לשאלתך “איזה משימות?” – ענה אלוף/מ גבלי כי הם יכולים לגרום למתיחות ומהומות בתוך מצרים וכו', ועל-ידי פגיעות בגורמים זרים אף להביא לדחיית חתימת ההסכם הבריטי-מצרי. אמרת לו כי מכל האפשרויות נראות לך רק פגיעות במתקנים בריטיים באזור התעלה, וביקשת כי יבדוק אם אפשר בכלל לתכנן דבר כזה. הוא הבטיח לעשות זאת.

הרושם הברור שלי (בשיחה השתתפו: אתה, גבלי ואנכי) היה שמדובר באפשרות רחוקה, אשר במידה ותהיה בת-ביצוע עוד תובא לדיון לפניך.¹⁰¹

דומה שמה שסיפר אֶפִּי ללבון על שיחת מאי-יוני לא עלה באקראי, ומה שכתב לו לא היה עזר לזכרונו, אלא חומר להוכחה לגרסתו. זה היה רעיון שעלה, כנראה, בראשו של אֶפִּי, שעה שלבון והוא טיכסו עצה איך יגשר לבון בעדותו בין הוראת התכנון ובין הביצוע; שהרי אין הדעת סובלת שלצורך שמירה על רמת הכוננות יטילו על יחידה צבאית כלשהי – ועל אחת כמה וכמה יחידה חשאית בארץ אויב – פעולות בעלות משמעות מדינית מפליגה. יתר-על-כן, בעדותו טען בן-צור, שרמת הכוננות של חוליית 131 לא היתה גבוהה, ושהיא היתה מסוגלת אך ורק לפעולות “קטנות” – טענה שאף גבלי חזר עליה בעדותו. מכל מקום, גרסת אֶפִּי – שלבון החזיק בה בשתי ידיו עד 12 בדצמבר – עלתה בקנה אחד עם הסברה של דורי – שכל דרג הוסיף להוראה נופך משלו עד שהתכנון היה, כמו מעצמו, למבצע.

האם דברו של אֶפִּי – שלבון נושא גם הוא ב“אחריות מסוימת” – היה קו רצוף ועקיב בעדותו? דומה שלא. שכן ב-28 באוקטובר – התאריך לקוח מיומן שרת – סיפר אֶפִּי לראש הממשלה

על השיחה שהיתה בסוף מאי [או] ביוני ואמרתי שמוזר כי גבלי יכול היה לפרש את ההוראה להכנות למבצע.

אם כך, הייתכן שרק בדצמבר השמיע אֶפִּי את סברתו זו ללבון, אחרי שהשמיעה לכל האחרים – או שההפך הוא נכון, והוא מפיץ את הנוסחה הידועה והזכורה לו היטב בשירותו של לבון? דומה שהמקרה השני תקף.

אולשן ודורי לא שבעו נחת מהסבריו של אֶפִּי ותקפו את הסתירות שבעדותו. ראשון ירה אולשן: “אם לא היית בטוח שגבלי משקר…איך זה אמרת לראש הממשלה בשיחתך אתו שגבלי פעל לפי השיחה ממאי-יוני. היית צריך לומר כי לפי הידוע לך היה כך, אך יש גם גרסה אחרת [זו של דיין – ש”ט]."

אֶפִּי: “ייתכן כי שיחתי עם ראש הממשלה היתה לפני שיחתי עם הרמטכ”ל שבה קבע את העובדה כי גבלי טוען שפעל לפי הוראות שר הביטחון."

אי-זכרון של הסדר הכרונולוגי של הפגישו אולי מילט את אֶפִּי ממבוכתו בפני הוועדה, אבל לא ממבחן העימות עם יומנו של שרת מיום 28 באוקטובר, שבו נכתב: “במכונית אֶפִּי על תולדות אסון אלכס[נדריה].” השיחה עם דיין באוגוסט קדמה איפוא הרבה לשיחה עם שרת באוקטובר.

דורי: “איך תסביר שאיש לא קרא ל…אחראי לעניין לדרוש הסבר.”

אֶפִּי: “אולי…בעניין זה, שהוא לא נעים לבנימין, חיכיתי שהוא יפתח בשיחה.”

הפגנה זו של רגישות והתחשבות בחבר לא שיכנעו את אולשן ואת דורי, אבל אֶפִּי נשאר בשלו: “היו לי מעצורים לדבר עם בנימין [גבלי] על העניין.”

דורי: “הידיעות על המפולת היו כבר ב-26 ביולי, איך זה שאיש לא קרא לגבלי לשאול מה קרה. לא מובן השקט האולימפי.”

אֶפִּי: “ההסבר היחיד מבחינתי הוא שלא הייתי חייב לשאול. איני זוכר אם יעצתי לשר הביטחון לבדוק את העניין.”

דורי: “אם אין הסבר לזה לא נותר אלא להניח שהאחריות היא של כולם ולכן אין מה לשאול את גבלי דווקא.” 16¹⁰²

מסקנה זו – שלבון וגבלי נושאים יחד באחריות, ומתוך כך קשרו קשר של שתיקה – היתה בדיוק המסקנה שאֶפִּי עמל להסתירה, והיא חולצה מתוך עדותו בעל-כורחו. מתקבל איפוא על הדעת שהוא היה “בסוד העניין” מלכתחילה, ואת שיחותיו ועדותו בפני הוועדה עשה בשליחות לבון.

* * *

דומה שהניצחון על לבון היה ממש בהישג-ידו של גבלי, אבל הוא החמיץ אותו: שהרי לוא טען שקיבל מלבון את ההוראה לא ביום ו' 16 ביולי, אלא ביום ה' 15 ביולי; לא בבית-לבון אלא בלשכתו; לא אחרי דיון במשמעות הפינוי הבריטי מסואץ, אלא בתום הישיבה השבועית – היתה גרסתו בלתי-ניתנת לערעור. היא היתה משתבצת יפה עם ההוראה שנתן גבלי לבן-צור ב-16, ובאותה שעה היתה שוללת מלבון את הטיעונים, שהוכיחו לכאורה את חפותו ממתן ההוראה. סביר שלבון הבחין בכך, וחששו – שגבלי יחזור בו ויטען ששיחתם התקיימה בתום הישיבה השבועית ב-15 – מסביר מדוע עמד לבון על עניין התאריכים וכינה את ה“תיק” שהכין “תיק תאריכים נודדים”; ומדוע השקיע אֶפִּי מאמץ כה רב להכחיש, שגבלי השתתף באותה ישיבה. כשהתברר שגבלי מתבצר בגרסתו ועומד על 16 ביולי, יכול לבון לבטוח בגרסת, שכן בידו היו הוכחות מוצקות שלא התקיימה ביניהם כל שיחה ב-16 ביולי, ולא ייתכן שב-31 ביולי – אחרי נפילת החוליה – הוא ייתן הוראה להפעילה. העובדה, שגבלי הורה לבן-צור להפעיל את החוליה ב-16, מוכיחה איפוא שהוא נתן את ההוראה על דעת עצמו.

האפשרות, שהפגישה התקיימה אחר הישיבה השבועית ב-15 ביולי עלתה גם בפני הוועדה. כנגד העובדה, ששמו של גבלי לא נזכר בין משתתפי הישיבה בסיכום בכתב-מכונה, שערך אֶפִּי אחריה, עמדה עדותם של אבידר ושל פרס, שטענו שגבלי השתתף. לבון עצמו נקט זהירות והעיד, “שאם גבלי יכול היה להשתתף בישיבה זו, זה היה בדיוק בסעיף זה שהיה בהתחלת הישיבה. יתר הסעיפים אין לו קשר אתם. ישיבה כזאת בכלל לוקחת שעות ואם מזמינים אדם לאיזה סעיף הנוגע לו – לא אומרים לו לחכות שעות עד גמר הישיבה.” כלומר: גם אם השתתף גבלי בישיבה, הוא לא נשאר עד סופה, וממילא גם לא יכול להיוועד עם לבון אחריה. אֶפִּי היה יותר החלטי וקבע מסמרות: “גבלי לא השתתף.”

גבלי – שהסיכוי הטמון במתווה הזה של התאריכים נסתר ממנו – טען רק שביולי-אוגוסט “השתתפתי במרבית הישיבות השבועיות…איני מניח שהיתה ישיבה בעניין בת-גלים בלעדי;” ושהוא קיים שיחות רבות ביחידות עם לבון, ו“לא נהגתי לספר לאֶפִּי על שיחות עם שר הביטחון.” אֶפִּי טען: “אני נוכח בכל השיחות של שר הביטחון גם עם הרמטכ”ל….רק לעתים רחוקות התקיימו פגישות בין השר ומישהו מבלי שאהיה נוכח. בענייני עבודה לא היתה מחיצה, כמעט תמיד הייתי נוכח…אני לא יודע על כל מקרה אחר [פרט לישיבה ב-31 ביולי בבית-לבון – ש“ט] שראה את גבלי שלא בנוכחותי;” אולם הוועדה דחתה טענה זו.

אולשן ודורי כתבו במסקנותיהם:

איננו מפקפקים בנכונות סיפורו של אלוף אבידר, אשר היה זהיר מאד במתן עדותו ואשר ניכר היה בו שאינו נוקט שום עמד לצד מישהו.

עם זאת הם התייחסו בכובד-ראש לטענת לבון, ש“אפילו השתתף ראש אמ”ן בדיון על הסעיפים [הנוגעים לו, בתחילת הישיבה – ש“ט]…יש להניח כי בגמר הדיון בהם עזב את הישיבה;” ומחמת כך

אין בידינו לקבוע אם התייחדותו של שר הביטחון עם ראש אמ"ן, לפי סיפורו של אלוף אבידר, מתייחסת לישיבה מה-15 ביולי או לישיבה אחרת.¹⁰³

תיקו זה נתן את אותותיו במסקנות הרות-הגורל של הוועדה.

 

5. בפני הועדה    🔗

לבקשת לבון, החליט שרת למנות ועדה לבירור השאלה: מי נתן את ההוראה לפעולה במצרים? תחילה חשב שרת על “ועדת חקירה משפטית,” אולם התחשב בהתנגדות לבון והקים ועדת בירור, שתזכה בשם “פרטית”. בערבו של יום העימות המכריע עם גבלי, 28 בדצמבר, נפגשו לבון ושרת ל“שיחה מסכמת,” ואחריה ניסח שרת כתב-מינוי.

לועדת חקירה סודית לבירור מידת האחריות הרובצת על שלטונותינו למאסר קבוצת יהודים במצרים, אשר משפטם מתנהל עכשיו בבית הדין הצבאי בקהיר.

שתברר גם:

א. האם המעשים שגרמו למאסרים נעשו על-פי פקודות שנתקבלו מהארץ; ב. הנעשו עוד מעשים כאלה ואם גם הם נעשו על-פי פקודות מהארץ; ג. על-ידי מי ניתנו הפקודות האלו, באישורו של מי ולאיזו מטרה.

לבון ערער על סעיף ב‘, לדעתו, הוא פותח לחקירה תחומי פעילות נרחבים, בארצות אחרות כבישראל, ומעמיד בסימן שאלה את עצם מיומנותו כשר ביטחון. שרת ניאות וסייג את סעיף ב’ למצרים בלבד. אחרי יומיים השתכנע שרת, שסייג זה מחבל ביכולתו של גבלי להגן על עצמו, וביטלו.
בהסכמת לבון מינה שרת ב-2 בינואר 1955 את יצחק אולשן, נשיא בית המשפט העליון, ואת יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון, לוועדת שניים סודית – “ועדה לבירור התעלומה” ¹⁰⁴ - והורה להם “להגיש לי את המסקנות שתגיעו אליהן כתוצאה מהבירור.” הוועדה החלה בעבודתה מיד, ועוד ביום מינויה שמעה, לבקשתו, את לבון, עדהּ הראשון. במרכז מעייניה של ועדת אולשן-דורי עמדה השאלה, שאולשן הציג לאיסר הראל:

הייתכן כי גבלי, מהנחה שאם יבקש אישור משר הביטחון או ראש הממשלה, [הם] יכבלו או ימנעו אותו, לא יבקש אישור ויפעל על דעת עצמו?

בתשובתו של הראל ניכר בעליל, שהוא ביקש להיפרע משלושה יריבים, כמי שצד שלוש ציפורים באבן אחת:

לאחר פרשת טוביאנסקי למד בנימין להיזהר. בתנאים של סדר לא היה נדחק להרפתקה. אך כשהוא יודע ששר הביטחון מנהל קונספירציה נגד ראש הממשלה, עושים [צה“ל עושה – ש”ט] פעולות בלי להודיע עליהן, הוא מרשה לעצמו, והרמטכ"ל מרשה לעצמו, [לא להודיע עליהן – ש"ט]…לשר הביטחון. אם הפעולות, ללא אישור, היו מצליחות, היה בנימין מוכר אותן במחיר גדול. גם לבון היה מוכר זאת הלאה. בהפעלת 131 [על דעת עצמו – ש"ט] בנימין לא היה עושה [לדעתו מעשה – ש"ט] נגד לבון מפני שהיה יכול להאמין בתמיכת לבון.

הראל היה איפוא הראשון שהעיר, כבר בינואר 1955, על הקשר בין פרשת טוביאנסקי ופרשת לבון מבחינתו של גבלי. אולי בעקבות הערתו זו החל לבון להתעניין בחלקו של גבלי בפרשת טוביאנסקי, ובסוף ינואר 1955 ביקש חוות-דעת על כך מאת יעקב-שמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט-בארי ב-1949. ב-6 בפברואר הוא קיבל אותה. שתי הפרשות דומות – אך גם שונות זו מזו. הדומה עיקרו בכך, שבשתיהן ידע גבלי לכוון לדעת אדונו: כשם שב-1948 קלע למטרה בהניחו, שחיסול מרגל יהודי בירושלים בידי הש“י יהיה לרצונו של בארי, כך ביקש ב-1954 לפרנס את להיטותו של לבון להפגין כוח ולממש בפעולות צבאיות את השקפתו המדינית – ש”אי-שקט ואי-יציבות בעולם הערבי" יביאו תועלת לישראל. גם ועדת אולשן-דורי קבעה במסקנותיה, “שמתוך מהלך החקירה נראה לנו כי הלך רוחו של שר הביטחון היה לקו של אקטיביזם.” ¹⁰⁵ השונה בין הפרשות נעוץ באישיות ובעקרונות של אדונו של גבלי בכל אחת מהן. בארי נטל על עצמו את מלוא האחריות למעשי הסרים לפקודתו, וגבלי בכללם, ושילם את המחיר; ואילו לבון התכחש לאחריותו והטיל את כולה על גבלי. רק בעימות הרביעי והאחרון ביניהם ב-28 בדצמבר התברר לגבלי, לדבריו, שאת כל האחריות לפעולה – שבמבט לאחור נראתה נואלת וחסרת כל תוחלת – לכשלונה ולנפילתה הרשת מטיל לבון עליו, ועליו בלבד. העובדה הזאת נחתה עליו כמהלומה פוקחת-עין.
אולם לא איש כגבלי ייתפס בקלקלתו ויישב בחיבוק-ידיים; ואולי אמר לעצמו, שהפעם יצטרך לעשות להצלת עורו יותר משעשה בפרשה הראשונה. הכורה אוזן לחילופי-הדברים החותמים את העימות ההוא –

לבון: עוד פעם אומר בכל לשון של בקשה: השיחה שאתה מתייחס אליה לא התקיימה ב-16 ביולי.

גבלי: לא מעניינת אותי הישיבה, אלא גישתך. אדוני רוצה להתעלם זה – בבקשה. אני אדע לקבל אותה.

– יבחין, אולי, בשורה האחרונה בנימה של גמירת-אומר או איום מרומז למעשה הצלה מעין זה.

* * *

גבלי היה חייב לפעול במהירות. הוא ידע שוועדת החקירה תקום בתוך ימים אחדים, ושעדותו בפניה תקבע את גורלו. משענתו העיקרית היו חבריו בצמרת אמ“ן, ובעיקר אנשי לשכתו, שהעריצו אותו והיו שותפים לרגשותיו. הידיעה שלבון מתכחש לאחריותו וטוען, שגבלי נתן את ההוראה על דעת עצמו, נפלה עליהם ב-28 בדצמבר כאסון איום ונורא. הבשורה המרה, שפשטה חיש מהר באמ”ן, יצרה אווירת תסכול חדורה באיבה עזה ללבון והזדהות טוטלית עם גבלי. לימים נתן הרל“ש הר-אבן ביטוי לכך באומרו, שכל אנשי אמ”ן היו שותפים לאמונה “שבנימין הוא הצודק, לבון הוא הרשע.”¹⁰⁶

“כולנו היינו חסידיו, הוא היה אלוהים קטן,” כך אמרה דליה; אולם דומה כי הזדהתה עמו והיתה נסערת והלומת צער יותר מכולם. היא לא היתה רק חסידה, מאוהבת ומעריצה – אלא גם מקורבת ושותפת-סוד; היא הדפיסה את כל מכתביו של גבלי ואת כל המסמכים הקשורים ל“עסק ביש”. היא ראתה את גבלי בצאתו לפגישות עם שר הביטחון והרמטכ"ל ובשובו מהן. היא היתה קשובה לכל נימה בקולו, חרדה לכל עב על פניו, ערה לכל שינוי באורחו; ובשובו היתה תולה בו את עיניה בחרדה, מנסה לקרוא על פניו את החדשות לפני שיאמר אותן.

עם שובו של גבלי ב-19 באוקטובר מנסיעתו לצרפת ולאנגליה, נפתח בלשכתו תיק מיוחד לעניין ההגנה המשפטית של נאשמי קהיר, ובו רוכזו גם הדו"חות והתכתובות שעניינם קוֹרוֹת 131 מאז תחילת אוגוסט. הידיעות בדבר הנעצרים במצרים, חקירתם ומשפטם, עברו איפוא תחת ידה של דליה.

המפולת, המאסרים, נסיון ההתאבדות של מרסל ניניו, התאבדותו של בינט, המשפט בקהיר והעונשים החמורים הצפויים – כל אלה הילכו אווירת נכאים ותחושה של אזלת-יד על הלשכה ועל פיקוד אמ“ן בכלל. היה רצון עז להטות כתף, לסייע; ולכן כשביקש בן-צור – המרכז את הטיפול בעצורי מצרים ובמשפחותיהם – מדליה הדפסה באנגלית בעניין העצורים, היא ששה לכך כאל המעט שיכלה לעשות למענם ולמען אמ”ן. זו היתה עבודה משותפת, שהסתעפה מאד והסתיימה במחציתו הראשונה של ינואר 1955, עם סיום עבודתה של ועדת אולשן-דורי.

לדבריה, היה בן-צור, ברשות גבלי, “ממש בן בית בארונות ובמשרד.” את סיועה לו, בנוסף לעבודתה בלשכה, עשתה דליה על דעת עצמה ברצון ובמסירות. היא הדפיסה תרגומים מהעיתונות הערבית, מכתבים, דו"חות, מברקים – הכל בקשר לפרשת מצרים. היא אף נסעה עמו למלא את השליחות העצובה להודיע לג’יין, רעייתו של מאיר בינט, על התאבדותו ומותו.

באווירה הזאת ביקשהּ בן-צור בין 28 בדצמבר 1954 לאחד מימי ינואר הראשונים ב-1955 לסור עמו לחדר סמוך, ושם נהם בטרוניה: “בשביל גבלי את עושה הכול, בשבילי את לא עושה שום דבר.” בן-צור – “מוטקה” – היה בעיניה “איש מהימן ששום דבר לא סגור בפניו,” והיא הבינה שהוא מבקש שתקדיש לו יותר מזמנה. "אם אתה צריך שאני אעזור לך, " השיבה לו, “מה הבעיה?” היא תעשה זאת ברצון. לימים סיפרה דליה בחקירתה במשטרה:

עבדנו אז בערבים, והיה קורה שבן-צור היה מביאני ממשרדו לביתי במכוניתו. הייתי אוכלת ארוחת-ערב בביתי ואז הוא היה בא ולוקח אותי שוב למשרדו, או שהיה בא למחרת בבוקר ולוקחני למשרדו. לעתים הייתי עובדת בשבילו במשרדי, כלומר בלשכת ראש אמ"ן, ולעתים הייתי עובדת במשרדו של בן-צור…לעבוד עבודה נוספת בשבילו או בשביל היחידה זה לא היה יוצא מן הכלל; לעניינים שהיו סודיים במיוחד היו מבקשים אותי….גם אחרים.¹⁰⁷

בקריה היו הפסקות חשמל לעתים קרובות, ולכן היתה לוקחת ממשרדה את מכונת-הכתיבה מסוג “רמינגטון” לביתו של בן-צור בצהלה ושם, במטבח, הם עבדו על מסמכיו. חלק גדול מעבודתה עם בן-צור הוקדש, לדבריה, ל“שינויים והדפסות מחדש…היו כל מיני מברקים שהייתי צריכה לשנות. מוטקה הביא ואמר: תדפיסי את זה מחדש, תעשי את זה, עשיתי.” בין מעשיה אלה שניים נחרתו בזכרונה. האחד היה שינוי בהעתק-הפחם של מכתב בן שני דפים, שכתב גבלי לדיין ב-19 ביולי ושנשמר בכספת המפקד של גבלי.

לדברי הר-אבן, היתה גישה חופשית לתיקייה ולכספת – הנעולה על-ידי מפתח ונוסחה – לראש אמ“ן, לרל”ש ולשתי המזכירות. “כל אחד מאלה יכול היה להוציא מסמך כרצונו, ללא ביקורת אם המסמך הוחזר,” כך העיד בפני ועדת כהן ב-1960.¹⁰⁸ דליה שוללת קביעה זו. לדבריה, היתה הגישה לכספת שמורה לגבלי בלבד, ורק הוא יכול לפתוח אותה. כשגבלי נעדר מהארץ באוקטובר, היה מרדכי אלמוג, שמילא את מקומו, אחראי על הכספת. דליה זוכרת בבירור, שעל דעת עצמה היא לא יכלה לשלוף – ולא שלפה – את המסמך הזה, אלא בן-צור הביא לה אותו; אולם בן-צור לא יכול לשלוף את העתק המכתב ביוזמתו או על דעת עצמו – מה גם שלא ידע שמכתב כזה קיים. האפשרות היחידה היא איפוא, שהעתק המכתב הגיע לידי בן-צור ביוזמת גבלי; ולפי אותה יוזמה ביקש בן-צור מדליה, לדבריה, להכניס שינוי בעמוד ב' במכתב. הפסקה השנייה, שעניינה הפעולות במצרים, נפתחה במילים: “לפי שיחות שנתקיימו” או “לפי הוראות שניתנו” ¹⁰⁹ – דליה לא זכרה בדיוק. היא התבקשה להדפיס את כל העמוד מחדש, ובמקום מילים אלה לכתוב ארבע מילים אחרות, שהוגשו לה בכתב-יד – היא לא זכרה של מי – על-גבי פיסת נייר: “לפי הוראתו של לבון.” תוספת זו נראתה לה כטלאי שלא במקומו. היא סיפרה:

במכתב הזה כשמוטקה הוסיף את הקטע “לפי הוראתו של לבון,” אני זוכרת שזה לא התאים בקונטקסט. אני אמרתי לו: מוטקה, זה לא מתאים.

למרות הסתייגותה נעתרה דליה לבצע את השינוי ועשתה זאת במשרדה עם ערב, ולאחר שכל אנשי הלשכה הלכו לבתיהם. לא זו בלבד; היא אף כתבה את מספר היחידה, 131, באותיות – ולא בספרות – כדי להאריך את השורה ולא להותיר רווח מיותר. דליה, היא שהדפיסה את המכתב המקורי ב-19 ביולי, אולם ארנונה איש-הורביץ – שהיתה ממונה עליה עד שהועברה לשמש כמזכירתו של לבון – הגיהה אותו בכתב-ידה. למרבה המזל נמצאו תיקוניה רק בעמוד א‘, והם טרחו בקפידה רבה על העמוד השני כדי שיהיה דומה לראשון. נייר ההעתקה שבחבילות נראה לדליה חדש מדי; הניירות במגרת העבודה “היו קצת יותר ישנים. אז השתמשתי בנייר ישן יותר, שיהיה לו אותו צבע.” דליה חיפשה גם “נייר קופי” משומש, כדי שההעתק החדש של עמוד ב’ לא ייראה טרי מזה של עמוד א‘. “השתמשתי,” סיפרה דליה לימים, “בכמה ניירות קופי כדי לקבל את הערך האפור, דהוי, שזה יהיה פחות או יותר” זהה לעותק של עמוד א’. “שמתי כמה ניירות וביניהם נייר קופי ובסוף ראיתי מה הכי מתאים.” עתה עיינה דליה בהעתק המכתב בשבע עיניים. היא ידעה, שלכל מדפיסה יש “כתב-יד” משלה – חלוקת המכתב, הרווחים, טעויות חוזרות, חילופי אותיות, הקשות חזקות או חלשות וכיוצא באלה – ואפילו לאותה מדפיסה יש בכל יום "כתב-יד שונה:

לפעמים יש ציפורן שבורה או ארוכה, או כואבת אצבע, אז היא תוקעת את האות, והטעות הזאת חוזרת בכל הדפסותיה אותו יום. עקבתי אחר הטעויות החוזרות שהיו לי ב-19 ביולי בדף א' ואם אינני טועה היה שם משהו עם האות אלף. זה טיפוסי שלי. השתדלתי לחזור על “כתב-היד” של עמוד א' גם בעמוד ב' שהדפסתי מחדש.

גבלי הגיש לוועדה את העתק המכתב המודפס מחדש כהוכחה לאמיתות עדותו. ¹¹⁰

את השינוי האחר שנחרת בזכרונה עשתה דליה במה שכינתה “המחברת” – מחברת תלמידים רגילה, שבה רשמה כל מסמך שהוגש לעיונו של לבון: את נושא המסמך, מספר הסימוכין שלו, מחברו, נמענו והתאריך והשעה של הוצאתו מהלשכה והחזרתו אליה. לעתים, אמרה דליה, “היינו שולחים לו ‘תיק’ מסמכים פעם-פעמיים-שלוש ביום, תלוי באירועים.”

השינוי במחברת נועד להוכיח לוועדת אולשן-דורי, שראש אמ“ן דיווח ללבון דיווח שוטף, גם באמצעות מסמכים, על כל הפעולות והתקלות במצרים. לצורך זה פתחה דליה במשרדה את סיכות הכריכה של המחברת הוציאה מתוכה שני דפים, וכתבה במקומם שני דפים חדשים. “שיניתי את רישום המסמכים שהוצאו ללשכתו של לבון.” אולם כשרצה לקבוע אותם במחברת, נוכחה שהם “לא נכנסו כי היו מהאמצע, גדולים מדי, גם החורים וכשניסיתי להתאים את מרכז המחברת חזרה, זה לא התאים ולא ידעתי איך לסדר את זה.” בהיותה בטוחה שגם הר-אבן שותף-סוד לשינויים, פנתה אליו דליה בשאלה: “איך לסדר את הדפים?” הוא הביט בה תוהה, “ואז, כמו שסורגים משהו ופתאום תופסים את החוט,” הסתמנה על פניו תדהמה “ושאל מה אני עושה ועניתי לו שהבעת פניו הרגה אותי.” היא הבינה מ”התגובה של הר-אבן שאני עושה כאן משהו נוראי." הר-אבן מסר בדצמבר 1960 גרסה שונה:

בתקופה שבה התקיימה ועדת אולשן באחד הבקרים, סיפרה לי דליה שבלילה הקודם נתבקשה לכתוב מחדש שני דפים פנימיים במחברת שבה נרשמו המסמכים היוצאים בתיק שר הביטחון. היא ביצעה רישום זה. היא גם סיפרה שהמחברת הועברה ל…[מחלקת התיעוד] לטיפול…התרשמתי מדבריה שבאותו לילה היו בלשכה מספר אנשים…תגובתי היתה שזו טפשות לעשות מעשה כזה. אמרתי לה לא לדבר על כך.

לדברי דליה, לא נחרת השינוי השני בזכרונה בבהירות כמו הראשון, מפני שהיא לא נתבקשה לבצעו – “אני חושבת שזה היה גבלי” - כדבר יוצא דופן, אלא כמו “היתה זו עבודה שגרתית, רוטינית, ללא תוכן.”¹¹¹ כך המירה דליה סיוע להצלת עצירי מצרים בסיוע להצלת גבלי.

* * *

דליה ביצעה את הזיופים במסמכים בהתלהבות נעורים והאמינה, שכך היא מסייעת “להציל את כולנו,” “כלומר את כל אמ”ן. היא היתה משוכנעת שלבון משקר, וחשבה שלמען האמת מותר להילחם בו “שקר נגד שקר.” בעיניה של דליה, חיילת-חובה שאך זה מלאו לה 19 אביבים, נדמו בכירי אמ"ן לאלילים; ומעליהם, כשמש בגבורתו, זרח גבלי. הוא היה, אמרה דליה,

אדם מפליא…ישר במאה אחוז…הוא היה ענק והיו לו ידיים יפות…היו לו עיניים טובות…כולנו היינו “מכושפים” אז…אני הערצתי אותו הערצה עיוורת, הערצתי את האדמה שהוא עמד עליה. סרגתי לו סוודר ליום ההולדת שלו, אחרי שירותי בצבא…אני חיבבתי את האיש וחשתי ידידות עמוקה. אני הכרתי אותו כפי שמכירים את כף היד. אני הסתובבתי כמו מסוממת…אם היו אומרים לי באותם ימים, אם אלוף הר-אבן שלא היה איש מלא כוח, היה אומר: דליה, קפצי מהגג בשביל בנימין, אני הייתי עושה. לא הייתי שואלת למה. זאת היתה אהבה עיוורת…לא אהבה לגבר, אלא הליכה אחרי מפקד בכל רמ“ח אבריו….אני הייתי משוגעת עליו כאלוהים אבל לא כגבר. הוא היה אל”מ ויכול היה להגיד לי לקפוץ מהגג והייתי עושה זאת. אבל הוא הדין אם ורצמן [אלמוג – ש"ט] היה אומר לי או מוטקה בן-צור.¹¹²

רחביה ורדי, מבכירי אמ“ן וידיד לגבלי, שלימים הגיב על הודאתה של דליה בזיוף ב”אני מניח שזה נכון," הסביר: לא רק “דליה היתה שבויה בידיו והיתה עושה בשבילו הכול” – “כל הלשכה העריצה אותו:”

כולם היו שבויים בידיו של בנימין…והתייחסו אליו בדחילו ורחימו…מוטק’ה היה מוכן לרוץ בשביל בנימין באש ובמים. אם היו באים לרחביה ורדי ואומרים לו צריך לשנות, הוא אפילו לא היה מניד עפעף.

הוא נשא משל: “ברגע שמתחילים לרדת מהכביש ומחפשים איזו דרך לא להידרדר בתהום, והמכונית נוסעת, אז אינני מסתכל בכלל על פרטים אלה ואחרים.” הוא גם הסביר, על דרך ההשערה, מדוע דליה, המזכירה האישית הנאמנה והמסורה של גבלי, הסכימה לשנות מסמכים שלו לפי הוראה של בן-צור, ולא דרשה הוראה מפורשת מגבלי:

זה התנהל הרבה יותר פשוט. יש לשכה, והוא [גבלי-ש"ט]…אומר לה “דליה, צריך לכתוב משהו.” והוא [גבלי] יצא מהלשכה וזה [בן-צור] נכנס ומכתיב לה, והיא מתקנת והיא עושה, באותו הרגע זה לא נראה דבר היסטורי גדול כזה. תיקנו משהו [וזה הכול – ש"ט].¹¹³

כך או אחרת, בן-צור התנער מהאשמה זו; וכשפירסמה דליה לראשונה, ב-1989 את סיפורה בהארץ, הוא הגיב כך:

דליה כרמל לא היתה המזכירה שלי. היא היתה המזכירה של גבלי. לכן, אם היא זייפה את המכתב ההוא וכל חומר אחר, כפי שהיא אומרת, כנראה שעשתה את זה על-פי בקשת הבוס שלה, לא שלי.

בן-צור אינו מכחיש איפוא את מעשה הזיוף; הוא מצביע לעבר גבלי ומעביר אליו את האחריות, אך מבין השיטין של תגובתו מבצבצת מרירות. כדי לעמוד על מקורותיה מן ההכרח לחזור לעדויותיהם של גבלי ושל בן-צור בפני ועדת אולשן-דורי בינואר. ברם לפני-כן יש לציין עוד שני “מעשי הכנה” שקדמו להן: שינוי מסמכים במחלקת התיעוד של אמ"ן, שטיבו לא נתברר מעולם; ותרגול העדות של אברהם דר, שנתגלה רק ברבות השנים.

ב-27 בדצמבר נצטווה דר, שרק שבוע לפני-כן יצא מן הארץ, לחזור מיד ולהתייצב אצל שר הביטחון בלא להחליף דברים עם מפקדיו. בהגיעו לנמל-התעופה לוד ב-29 המתין לו בן-צור והסיעו ישר אל גבלי. השניים הכינוהו לקראת שיחתו עם לבון ולימדוהו לומר, שאת הפעולות ב-2 וב-14 ביולי ביצעו גורמים בלתי-ידועים, אולי קומוניסטים. ב“דו”ח שיחה – שר הביטחון-אברהם דר 29.12.54," שהגיש דר לגבלי לבקשתו באותו יום, הוא ציין שבן-צור פגש אותו בנמל-התעופה – אבל סירב לגלות לו לשם מה הוא נקרא אל שר הביטחון. דר דיווח, שלבון אכן חקר אותו במיוחד על שתי הפעולות הללו. לשאלתו של דר: “ומה בקשר לפעולות שנעשו לאחר מכן, השיב השר כי זה בסדר, אך הפעולות הקודמות מעניינות אותו במיוחד.”

דר הוסיף וציין כי “שר הביטחון הביא שאלה זו שוב ושוב, ובצורות שונות, והרגשתי כוונה שאשיב כי הפעולות הללו בוצעו, לפי דעתי, על-ידי הבחורים ולפי הוראה ישירה מהארץ;” אולם דר, שנמנה עם מקורבי גבלי והאמין לו שלבון מתכחש לאחריותו, לא נפל בפח. הוא מדווח לגבלי, כי

במשך כל השיחה, שארכה כשעה וחצי, לא יכולתי להשתחרר מהרגשה לא נוחה ששר הביטחון לא נתכוון לקבל את האינפורמציה שלי כמו שהיא, אלא השתדל לכוון אותי כי אסכים עמו בקלות דעתם של מפקדי.¹¹⁴

הדו"ח היה איפוא מסמך מוזמן וכוזב, אבל דר חזר על עיקריו בפני ועדת אולשן-דורי, וב-19 אוקטובר 1960 הוא יגישו גם לבן-גוריון.

* \8 *

גבלי הופיע בפני הוועדה ביום ב' 3 בינואר 1955 כעד השני שלה, מיד אחרי לבון; ונקרא להשלמת עדות ביום א' ה-9. עדותו מראה שאיסר הראל טעה לפחות בתחום אחד: גבלי לא למד דבר מפרשת טוביאנסקי. כמו במשפט-בארי, גם בפרשה החדשה היתה ההתחפשות נשקו המועדף. הוא הופיע כחייל מקצועי חסר-יוזמה, המציית לממונים עליו וממלא כל פקודה ללא הרהור וערעור. אלא שהפעם הוא הטיל דופי בכל הסובבים אותו: הממונים עליו, עמיתיו ופקודיו. “אני כפוף לרמטכ”ל," אבל גם לשר הביטחון, ש“היה קורא לי לפעמים,” כך הציג את עצמו בפני אולשן ודורי. כפיפות כפולה זו “היתה נקודת מחלוקת בינו [שר הביטחון] לבין הרמטכ”ל." גבלי הוסיף וביאר:

הרמטכ“ל אינו רואה בעין יפה זיקה ישירה בין שר הביטחון וראש אמ”ן. שר הביטחון רצה כי יוכל להזמין לאינפורמציה כל ראש אגף, אך הוראות לתת רק דרך הרמטכ"ל.

אולשן ודורי רצו לדעת מי הורה לגבלי להכין את עבודת המחקר שהציג ללבון ביוני 1954 אחרי דיון במשא-ומתן האנגלו-מצרי. גבלי השיב:

מעשית יכול היה שר הביטחון לתת לי הוראה לבצע עבודת מחקר כזו שנתן. פורמלית יכולתי לבקש שייתן את ההוראה דרך הרמטכ“ל. אני מטפל בשטחים שהגדרתם אינה מוחלטת בין המטכ”ל ומשרד החוץ כמו ועדת שביתת נשק ודוברות הצבא. בעניינים כאלה שר הביטחון נותן לי הוראות במישרין.

אי-האבחנה בן הצד המבצעי – עבודת המחקר נועדה לבחירת מטרות לתקיפה, לבין הצד המדיני – מגעים עם משקיפי או"ם, לא נעלמה מעיני אולשן ודורי, והם שאלו: למי כפופה 131? וממי נדרש האישור להפעלתה?

גבלי: “131 כפופה לי…הייתי צריך לאישור הרמטכ”ל או שר הביטחון להפעלתה." ממי קיבל גבלי הוראות בהעדר דיין? גבלי: “בהעדר הרמטכ”ל קיבלתי הוראות ממלא מקומו."

אולם הוא הוסיף,

במקרה הפעולות במצרים לא הודעתי לממלא-מקום הרמטכ“ל על פקודת שר הביטחון. למעשה היה שר הביטחון ממלא את מקום הרמטכ”ל בעצמו. מעמדו של אבידר היה כזה שהניח לקציני המטכ"ל לעקוף אותו ולהידבר עם שר הביטחון במישרין. אבידר אינו בקי כלל בעניין 131.

כלום לא נועדה חולית 131 לפעול במצרים רק בימי מלחמה? גבלי: “הכרנו שביחסי הכוחות שלנו עם ארצות ערב עלינו יהיה לפעול לפני שעת האפס של מלחמה.” אם המלה “הכרנו” מתייחסת ללבון ולגבלי, היא נשתרבבה כנראה כפליטת-פה לתוך הגרסה, שעל הכנתה שקד לקראת עדותו בפני הוועדה, ושעיקרה גלגול האחריות כלפי מעלה וכלפי מטה. וכך, כששאל אולשן: “הנוזם על-ידך רעיון שעל-ידי פעולות במצרים אפשר יהיה לחבל בפינוי?” השיב גבלי, שפעולות אלה

אינן מבוססות על שום תזכיר אלא על שיקולים מדיניים של שר הביטחון. לא נכנסתי לתוך שיקולים אלה ולא אכנס עכשיו. הפעולה במצרים נעשתה לפי הוראתו הברורה מ-16 ביולי.

גבלי הדגיש את נטייתו של לבון לפעילות לא שגרתית וציין, שבסוף אפריל או ראשית מאי

נערכה שיחה ארוכה בינינו. מטרת השיחה היתה שמיעת הערכתו של שר הביטחון למכשירי המודיעין…באותה שיחה [לבון] אמר: “בנימין, אנחנו צריכים להיות מוכנים לפעול נגד אובייקטים בריטיים.” שאלתי: “גם בקפריסין?” השיב: “לא, רק בארצות ערב.”

כלום היתה זו השיחה, שאֶפִּי הזכיר ללבון, בשינוי תאריך? אולשן ודורי לא הציגו את השאלה הזאת. במקומה דרשו לדעת אם “שאלת את שר הביטחון לכוונתו? מדוע להתרכז דווקא על הבריטים?”

זו היתה הזדמנות מצוינת לגבלי להוכיח את עצמו כחייל צייתן:

אני זוכר ששר הביטחון היה מאוכזב מעמדת המערב והפקירו אינטרסים ישראליים. לא שאלתי את שר הביטחון לכוונת הוראתו ולא התווכחתי אתו. בכלל איני יודע אם אפשר להתווכח עם שר הביטחוון. לא שאלתי מה התכלית.

כתוצאה משיחה זו, אמר גבלי, הוא הטיל על ענף המחקר באמ"ן

לרכז חומר על אובייקטים בריטיים במזרח התיכון. זה היה בראשית אפריל…[ראש הענף] הכין מפה ורשימת אובייקטים שהוגשה לי ביוני…את ההוראה להכנת המחקר על אובייקטים בריטיים מסרתי על רקע התדרוך המדיני הכללי מצד שר הביטחון. לאחר שהוכנה העבודה לא הייתי צריך להראות לו את התוצאות.

גבלי התעלם איפוא מיוזמתו – שדיין הצביע עליה בישיבת המטכ“ל – שבין השאר מצאה את ביטויה בתזכירו לרמטכ”ל ולשר הביטחון מ-16 ביוני. הוא לא טרח לידע את הוועדה, שבמזכרי ענף המחקר באמ“ן שהעביר ללבון נאמר, כי “פעילות שלנו בשיתוף עם גורמים אחרים עשויה לעכב או להשפיע על השגת ההסכם,” אולם “אין לשער שמשימה זו…תושג באמצעים המדיניים המקובלים.” מן הסתם גם שכח שאז מנה חמש פעולות “אפשריות ורצויות” לשם כך: שלוש על-ידי משרד החוץ ושתיים על-ידי צה”ל. לעיני הוועדה היה ה“אישור” שהמציא אֶפִּי ללבון על שיחת מאי-יוני, שבה דובר על גרימת מתיחות ומהומות במצרים ופגיעות במתקנים בריטיים. דורי ציטט מתוכו ושאל להתייחסותו של גבלי לאותה שיחה. גבלי השיב:

אף פגישה לא התקיימה שבה הצעתי איזה שהן אפשרויות להפעלת 131. לא במאי ולא ביוני. כאשר חזרתי ארצה מצאתי את החוליות במצב לא תקין והתעוררו בי ספקות בדבר כושר פעולתן וארגונן. הטלתי על בן-צור לצאת לחו"ל ולבדוק את המצב.

הקיצור, כל המחשבות והרעיונות בדבר מבצעים חשאיים במצרים ובארצות ערב – גבלי מנה כמה וכמה כאלה – נולדו במוחו של לבון, וההוראות שנתן – לאלה שבוצעו ולאלה שביצוען נבלם על-ידי דיין – עלו בקנה אחד עם “הלך רוחו ונטיותיו של שר הביטחון.” האם דיווח על כך לרמטכ"ל? לשאלה זו השיב גבלי בזהירות מרבית: “אני סבור שסיפרתי לרמטכ”ל, על מחשבותיו האחרונות של שר הביטחון ועל פעולותיו נגד הבריטים; " אבל הוא ידע להוסיף כי בשוב דיין מארצות-הברית, הוא “דיבר אתי ואמר שחשש תמיד מלהיטותו של שר הביטחון לטפל ב-131…ויש להיזהר.”

הוועדה חזרה ל“הנחות ומסקנות מדיניות” שבתזכירו של גבלי מ-16 ביוני ושאלה אותו: “ההתייעצת עם גורמים אחרים?” גבלי ניצל שאלה זו כדי להטיל בלבון עוד דופי: התנהגותו כלפי ראש הממשלה ושר החוץ שרת. כשנוכח גבלי, לדבריו, שלבון עוקף את “ועדת התכנון המשותפת” למשרד החוץ ואמ“ן, ו”שהוטל ‘איסור שקט’ מצד שר הביטחון ובמידה מסוימת גם מצד הרמטכ“ל על התייעצויות עם משרד החוץ.” הוא, החייל הצייתן, קיים אותו כמובן, וממילא “התייעצויות ברמה שלי לא היו.” גבלי סיפר לוועדה כיצד נקלע, בגלל אורח-עבודתו של לבון, למצב שנאמנותו לממשלה ולנהליה עמדה בסתירה להיררכיה הצבאית:

בסוף השבוע השני או השלישי ליולי צלצל אל איסר [הראל] והודיע שראש הממשלה ביקש ממנו לברר מה קרה במצרים. מאז חזרתי מחו"ל נקראתי פעמיים אל ראש הממשלה. ידעתי שעלי לדווח על כך לשר הביטחון. התגובות היו קשות. ההדים שהגיעוני משר הביטחון היו שאינו רואה בעין טובה את הליכתי לראש הממשלה. הודעתי לשר הביטחון על שאלת איסר והוא השיב: "אם ראש הממשלה רוצה חקירה שיפנה אלי ולא יעשה זאת דרך איסר…כאשר הלכתי לראש הממשלה ראו זאת בעין רעה. כשהפסיקו פגישות עם משרד החוץ הייתי אני שותף לעבירה נגד מושגים ממלכתיים, אך יש היררכיה ונשמעתי.

כך, בשם ההיררכיה מדבר גבלי שהתעלם מהרמטכ"ל, כשהדבר היה נוח לו, ושלא הכיר כלל בממלא-מקומו. את ההוראה להפעיל את חוליה 131, אמר גבלי, נתן לו לבון בעל-פה. מדוע לא דרש להמציאה לו גם בכתב? גבלי:

איני מכוסה במסמכים. איני רגיל לעבוד בשיטה כזו. אני חושב שזוהי קטסטרופה. הרבה פעולות עשיתי ואין לי כיסוי עליהן ואיני יודע כמה פעולות עשה הרמטכ"ל ואין לו כיסוי עליהן…איני רושם תוכן פגישות עם שר הביטחון, אלא במקרים שיש הוראות לפעולה. גם במקרים כאלה אני משמיד את הרישום.

דורי שאל: “האם אתה מרגיש שאתה אחראי במידה שווה לו [ללבון] לפעולה ולכישלון?” נראה שהשאלה הלמה בגבלי וכמו נטלה ממנו לרגע את שיווי-המשקל, עד שרגליו התייצבו שוב על קרקע איתן:

כל הדרגים, כל אחד בשלו נושא באחריות. צריך להבין רקע של יחסי-עבודה. אזי יש אחת משתיים. הכרתי שני שרי-בטחון. הכרתי את הקודם [בן-גוריון] ואני מכיר את זה. לשר הביטחון הזה אינך יכול לומר דבר אם אתה רוצה להישאר [בתפקידך – ש"ט]. הבעיה של הפעלת העניין היא שאלה מדינית ממדרגה ראשונה. קטונתי מלהתווכח עם שר הביטחון.

תשובה זו נשמעה כהד לתשובתו ב-1949 לבר-זכאי, נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב: “לא ראיתי עצמי רשאי לחוות את דעתי יותר מכפי שנתבקשתי, וראיתי כל פעולה בשטח הדיון והביצוע בסמכותו היחידה של איסר בארי.” דורי: “קיבלת הוראה וביצעת אותה. אפשר לבצע מתוך התקוממות ואפשר לבצע מתוך השלמה.” גבלי: “לזה אני קורא נשיאה באחריות.” עתה שאל אולשן: “כאשר במבצע מסוים יש אספקט צבאי ויש אספקט מדיני, מי קובע?” רגע המבוכה חלף, וגבלי חזר לגרסה ששינן ולתדמית החייל הצייתן שאינו דורש במופלא. גבלי: “אחת הסכנות החמורות היא שגורמי מודיעין נכנסים לשיקולים מדיניים (לזה יש שרים).” אולשן: “אם יש חשש להדים מדיניים, האם אינך חייב לקבל הוראות ממי שמוסמך?” גבלי: “אני לא צריך לשקול. אני צריך לנתח את ההדים והתוצאות האפשריים, אך איני משתתף בהכרעה.” דורי: “הפעלת 131 שהיא מכשיר מלחמתי וסיכונו היו צריכים לקומם אותך. לאו דווקא מבחינה מדינית אלא [מבחינת] …סיכון המכשיר היקר לאמ”ן." גבלי: “אילו היו שואלים אותי הייתי מביע דעתי. 131 ככלי מלחמתי הורד מזמן על-ידי שר הביטחון הזה.” אולם מאחר שלא נשאל לדעתו, הרי כחייל נאמן וצייתן “לא היה לי צל של ספק כי יש לבצע את הוראות שר הביטחון לפעולות נגד הבריטים.”

גבלי אמר, ששר הביטחון קירב אותו רק מחמת להיטות השר לענייני המודיעין: בהעדרו של הרמטכ"ל הוא השתתף “במרבית הישיבות השבועיות,” השר היה מצלצל אליו לעתים קרובות, ויש שהיה נפגש עמו “כשלוש פעמים בשבוע.” לפי שציטט את פטי – שהתריע על נטיית היתר של לבון להתקרב לענייני המודיעין ואמר לו ביום שהתחלפו: “תיזהר, תישחק!” – ניתן להבין כי קרבה זו לא היתה כלל לרוחו; אבל הוא, הצייתן, הנענה לכל דרישות הממונים עליו, מילא גם רצון זה של שר הביטחון. גם כשהגיעו אליו שמועות, שלבון מתכוון להתנכל לו, הוא לא שעה להן; ורק מאז שהוחלט על ועדת חקירה, נפסקו המגעים ביניהם.

עד לאותו זמן “לא דיברנו על הכישלון עצמו,” ו“לא היתה לי כל הרגשה ששר הביטחון עלול לגולל אחריות.” אדרבה, לבון זימן את גבלי לביתו ב-14 בדצמבר, כדי ש“בנוסף לנוסחה שהונחה בפגישתנו לפני כן (12 בדצמבר) נסכים על [עוד – ש"ט] נוסחה בינינו. [הוא] דיבר על הצורך שבמסיבות כאלה יתגלו חברים.” לפיכך הטלת האחריות עליו, ש“התחילה באותה שיחה עם הסטנוגרפית שבה אמר לי בפה מלא שהוא חושב שאני משקר,” הדהימה אותו. לאורך כל עדותו של גבלי עלתה שאלת דיווחו ללבון על הקורות במצרים. תחילה היו השאלות כלליות, כמו “איך היתה הטכניקה של הדיווח?” על כך השיב גבלי:

לרוב בעל-פה, בטלפון או במגע.

תשובה זו יכלה להכשילו, שכן לטענת לבון הוא לא דיווח לו מיד על המאסרים הראשונים. אז הציג אולשן את השאלה המתבקשת: “האם שר הביטחון שאל אותך מיד על כך?” גבלי נעזר באי-הזיכרון, תומכו הוותיק והנאמן: “אינני זוכר, אך דיברתי אתו על כך כעבור ימים אחדים. יש טכניקה של העברת ידיעות מלשכתי ללשכת שר הביטחון.” דומה כי כאן בא תורה של המחברת שתיקנה דליה. אולם בפרוטוקול של הוועדה¹¹⁵ אין אליה התייחסות. אולשן: “הידיעות הופיעו תחילה בעיתונות. היית צריך לשים לב ולבדוק אם אין אלה אנשיך.” גבלי: “יש ידיעות רבות כאלה. הידיעות הופיעו כבר ב-16 ביולי – על אלמונים שזרקו פצצות למשרד הידיעות האמריקאי. התחלנו להתייחס לעניין ברצינות רק לאחר שידורים ב-24 וב-25 ביולי מקהיר [הכוונה לידיעות על מעצר אנשי 131 ששודרו בקול קהיר – ש"ט]. כששאל שר הביטחון ב-27 אמרנו שאיננו יודעים ומבררים.” כאן כמעט נכרה לגבלי פח. הוועדה שמעה מלבון, שב-26 ביולי הוא קרא בעיתונים כי המשטרה באלכסנדריה אסרה כמה יהודים, וביקש מאֶפִּי לשאול את גבלי לפירוש הדבר. בידיה היה גם פתק התשובה, ששלח גבלי ללבון באותו יום – “הבוקר הגיעתנו מברק ראשון המציין שאנשינו הם בין הנעצרים באלכסנדריה…בינתיים נקטנו באמצעים למניעת תקלות נוספות”¹¹⁶ – שאת קבלתו אישר לבון בחתימת ראשי-התיבות של של שמו. נראה שגבלי שכח שכתב פתק זה (להלן הוא ייקרא מברק, דו"ח, מכתב, מזכר ומסמך), ולא נזכר בו גם כשהוועדה שאלה: אם ב-26 דיווח גבלי ללבון על המעצר באלכסנדריה, מדוע ב-27 הוא השיב ללבון – כפי שאמר לבון לוועדה – “שאיננו יודעים ומבררים?” השאלה העניינית הזאת קוממה את גבלי, הוא הכחיש בזעם שאי-פעם כתב פתק כזה:

אני מצטער, איני מכיר את המברק הזה. אני מוכן לבדוק אם יש. זה לא סגנון שלי, גם לא צורת כתיבה שלנו.

אולם אולשן, שראה את הפתק, הוסיף ושאל: “איך ייתכן כי נודע על כישלון במילוי הוראות שניתנו על-ידי שר הביטחון, ולא הודעת על כך במפורש בדו”ח שלך מ-26.7 לשר הביטחון?" אולי חשד גבלי שגם לבון “שיפץ” מסמכים, אבל הוא עמד בשלו:

אמרתי שאני מסתייג מהמכתב הזה. איני יודע מנין לקחו אותו. יש אצלנו סדר. כאשר אין מדווחים בטלפון, מדווחים בתיק…בפגישות שהיו לנו בסוף יולי, [שר הביטחון] לא שאל אותי אף פעם על הכישלון במצרים. לא שאל מי נתן הוראות…דובר עם עם שר הביטחון אחרי התקלה, הייתי אצלו לפחות 6–5 פעמים באותו שבוע. קבענו דרכי הצלה. עד נסיעתי לחו"ל (ב-4 באוקטובר) היו לנו פגישות תכופות, היה מטלפן אלי.

באותו שבוע. קבענו דרכי הצלה, עד נסיעתי לחו"ל (ב-4 באוקטובר) היו לנו פגישות תכופות, היה מטלפן אלי.

אולשן: “ב-8 באוגוסט שלחת לשר הביטחון דו”ח… האם אחרי דו“ח זה היתה פנייה אליך או איזה צעדים ביחס אליך?” גבלי: “לא היתה שום פניה, שום שאלה, שום תביעה לחקירה.” דורי: בדו“ח אתה מזכיר את המברק [מאלעד – ש"ט] מ25.7. איך זה הועבר לשר הביטחון,בתיק?” גבלי: “כן, בתיק.” דורי: “אבל זה המברק שבהעברתו לשר הביטחון [הפתק מ-26 ביולי – ש"ט] אתה כופר!” גבלי:

שר הביטחון לא התעורר עד השבועות האחרונים. מפני שהמשפט הולך ומתקרב לסיומו, גובר הלחץ הציבורי [ו]צריך יהיה לתת דו"ח. עם עבור ארבעה חודשים אפשר לעשות קונסטרוקציה נוחה של המאורעות.

הפתק מ-26 ביולי לא עלה בקנה אחד עם הגרסה המשוננת שהכין גבלי לוועדה ודומה שמחמת כך נדחה מזכרונו. אולם הוא בדק את העניין, ובעדותו המשלימה ב-9 בינואר חזר בו מהכחשתו ואישר כי“המזכר לשר הביטחון מה-26 ביולי” אכן נכתב על-ידו:

“לא זכרתי אותו…מפני שהראיתם לי מסמך מודפס.”

ספק אם היה בתיקון טעות זה לחזק את אמינותו של גבלי או למחוק את החשד, שעדותו ערוכה ומשוננת. המשך תחקורו רק הדגיש פגמים אלה. אם נודע לגבלי, כדבריו, על מעצר בינט בסוף אוגוסט, שאל דורי, “מדוע קיבל שר הביטחון ידיעה על כך רק ב-23 בספטמבר?” גבלי: “הדיווח הזה היה מסכם. לפניו ודאי היו דו”חות אחרי לשר הביטחון. בינט היה איש חשוב בשבילנו." אילו דו“חות לא אמר ולא פירט. מדוע, שאלו חברי הוועדה, לא העביר את דו”ח אלעד ללבון? השיב גבלי: את הדו“ח של אלעד לא העברתי לשר הביטחון מפני שתוכנו כבר נמסר לו בדו”חות קודמים. הצעתי לשר הביטחון לראות את אלעד ולהתרשם במישרין. שר הביטחון לא רצה לראותו.

יום קודם לכן העיד לבון:

אלעד היה בארץ, הרי גבלי טוען שאני שותפו בכל העסק. ואני לא ידעתי על זה שהיה בארץ.

הדבר נודע לו רק כשהועבר אליו הד"וח, שהגיש בן-צור לדיין ב-באוקטובר. בטענה “איני זוכר.” משענו העיקרי, השתמש גבלי שוב ושוב. דורי: “האם בסמוך ליציאת בן-צור לפריס לא דיברת עם שר הביטחון על נסיעתו ומטרתה?” גבלי: “אני חושב שלא. אני לא נוהג לדווח לו על נסיעות כאלה. איני יכול לזכור.” אולם אף שלא זכר, אם התרגש “בעת העברת ההוראה” לבצע במצרים פעולה הרת-תוצאות, זכר גבלי אותו יום ו' 16 ביולי היטב. “אני זוכר את השיחה עם שר הביטחון…בבואי לביתו ב-16 ביולי דיברנו על עניין הפינוי ואחר כך עברנו לשאלת הפעלת 131.” משקיבל מלבון את ההוראה הוא זימן בטלפון לביתו את בן-צור וקצין בכיר אחר. לפתע השתבש זכרונו גם בעניין חיוני זה – או שמא סדקה אותו גרסת-הנגד המפתיעה של לבון? בעדותו הראשונה אמר גבלי (ההדגשים שלי – ש"ט) שהוא

זוכר יפה ששר הביטחון שאל מה אתם יכולים לעשות, והשבתי: רק דברים קטנים שיעשו רעש כמו פגיעה במוסדות וברכב. דיברנו עם על חיילים אך הדבר ירד מהפרק. אחר-כך נתן הוראה להפעיל את 131. בשבועיים האחרונים הצליח שר הביטחון לסחוט ממני מספר מסמכים העלולים לסבך. על-ידי כך השתרבבה בזכרוני שיחה שהתקיימה בינינו ב-31 ביולי. אני זוכר את יום ששי לפנות ערב, ה-16 ביולי…. כאשר בדקתי שוב בזכרוני נוכחתי כי בלבלתי שתי שיחות שלא היה קשר ביניהן. אודה שלא…זכרתי היטב את מועד השיחה. השיחה ב-16 ביולי היתה בין שנינו בלבד, איני זוכר אם בביתו או במשרד. דומני שבבית…מאותו מקום שבו התנהלה השיחה ב-16 הזעקתי את מפקד 131…לבוא לבית אותו יום ב-5…איני מכוסה במסמכים. איני רגיל לעבוד בשיטה כזו. בעדותו השנייה והמשלימה סיפר גבלי:

אני זוכר את השיחה עם שר הביטחון. מאיזה שהוא מקום צלצלתי אליהם. בדרכי הביתה התעכבתי באיזה שהוא מקום. אני עלול לבלבל את המסיבות. אין לי כל ספק שהפגישה עם שר הביטחון היתה ביום שישי אחר הצהריים. דומני בביתו. ההיגיון מחייב שהפגישה היתה בביתו, ב-3 או 4 אחר הצהריים. רק פעם אחת אמרתי שהשיחה בין שנינו היתה בעקבות דיון מוקדם על נושא מסוים וזה היה בפני שר הביטחון כששאל אותי. איני יכול להיזכר, אך דומני שלא קפצנו לנושא הזה פתאום אלא בעקבות איזה דיון קודם. אני לא חושב שהיה לפני-כן דיון בפורום נרחב. שר הביטחון השתדל לסבך אותי כדי שאתן פרטים שיתאימו לדיון שהיה ב-31 ביולי.

גבלי הציג איפוא בפני אולשן ודורי בליל של תאריכים ואפשרויות – שלדבריו נוצרו על-ידי לבון כדי לבלבל אותו – ומתוכו היה עליהם לבחור מתי, היכן ובאילו נסיבות התקיימה השיחה, שבסיומה הורה לו לבון להפעיל את 131. דורי: “איך להסביר שההוראה על-ידי שר הביטחון ניתנה ב-16 ביולי, לא לפני-כן ולא אחרי זה?” גבלי: “ההסבר: ברור לי שלא במקרה נפלו לעניין. ב-16 ביוני היה תזכיר שלנו. באו ידיעות תכופות על התקרבות חתימת ההסכם, דובר על 1 באוגוסט. ברור לי שהיה דיון בעניין זה.” האם דיווח ללבון שהוציא הוראת פעולה ב-16 ביולי? גבלי השיב:

הודעתי לשר הביטחון כי הוראותיו מ-16 ביולי יצאו… השר שאל אותי אם הוצאו ההוראות וסיפרתי לו שכן. זה היה בין ה-16 וה-26 ביולי.

האם הדיון בפינוי מהסואץ היה בבית-השר או במשרד? גבלי: “היה דיון על סואץ בהשתתפות שר הביטחון, אבידר, פרס, אולי יובל נאמן ואנוכי. את התאריך איני זוכר. אני חושב שזה היה במשרד. אם זה היה במשרד היה גם אֶפִּי. קשה לזכור.” אולם חברי הוועדה ידעו שיובל נאמן, ראש מחלקת תכנון באג"ם, השתתף רק בדיון שנערך בבית-לבון בשבת 31 ביולי. אולי זכור לגבלי, שאלו, אם השתתף בישיבה השבועית בלשכת לבון ב-15 ביולי? ואולי הוא נועד עם לבון לאחריה? נראה שמעיני גבלי נסתרו אז יתרונותיה של אפשרות זו. הוא אמר:

איני זוכר ישיבה כזאת במיוחד. אותם השבועות היו גדושי מאורעות. איני מניח שהיתה ישיבה בעניין “בת-גלים” בלעדי. אני זוכר ישיבה אצל שר הביטחון עם שמעון פרס ודובר על הבעייה הכספית. אולי היה זה באותו פורום של פגישות שבועיות. איני זוכר אם פגישה זו היתה קרוב ליום מתן-ההוראה. אני זוכר מספר מקרים שנשארתי ביחידות עם שר הביטחון. אני כמעט בטוח שהיה מקרה ששר הביטחון ביקשני להישאר. את ישיבת ה-31 ביולי אני זוכר היטב. גם את סדר הישיבה. אני זוכר ששמען פרס לא היה. ייתכן מאוד כי אחרי הישיבה נותרתי ביחידות עם שר הביטחון.¹¹⁷

אולם פרס השתתף בישיבה ב-31 ביולי, כשם שהשתתף בישיבה השבועית ב-15 בו. האם ייתכן שזכרונו של גבלי לקוי עד כדי כך? דליה, מזכירתו, שהעידה על עצמה שהכירה אותו כאת כף ידה, טענה לימים שהיה בעל זיכרון מצויין: “הוא היה אומר, תביאי מכתב זה וזה, או את זוכרת את המכתב הזה והזה, דו”ח זה וזה. הוא יד לזהות מוסיקה וקרא לציירים בשמותיהם." לדבריה, הוא גם זכר את שמות “כל העובדים שלו, נשותיהם, ילדיהם, ימי הולדת. הוא היה זוכר דברים לגבי אנשים שקשה לי להאמין שהוא אדם עם זיכרון חלש.” מתקבל איפוא הרושם, שגבלי עשה שימוש רב בטענת “איני זוכר” וטישטש תאריכים ונסיבות במתכוון, כדי שמכתבו לדיין מ-19 ביולי יזדקר כמסמך בר-תוקף ואמין וישמש הוכחה מוצקה ואליבי מושלם. בהסתמך עליו אפשר יהיה לקבוע שמתן ההוראה על-ידי לבון היה ב-16 ביולי. ואכן, ועדת אולשן-דורי ייחסה למכתב זה משקל רב: שני עמודים מתוך 22 העמודים בכתב-יד של מסקנותיה היא הקדישה להעתק הפחם שלו, שגבלי הגיש לה – ובעצם לפסקה מעשה ידיהם של בן-צור ודליה בעמוד ב' שלו:

לפי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של מאה שלושים ואחד. אם כי ברור היה שלא ניתן למנוע ההסדר גם אם תהא התנגדותם של השמרנים הצעירים גדלה והולכת, תיתכן לדעתו של לבון אפשרות דחיתו או השהייתו ובכך משום איזה רווח מדיני. עם כל החששות יהיה זה מבחן ולו גם בפעולות קטנות. אני מקווה כי עם שובך הקרוב נעמוד כבר בשלב האחרון של כל הפעילויות.

מן הסתם לא התפלאו אולשן ודורי כששמעו מלבון, שהעתק המכתב “מוכרח להיות כולו או חלקו מזויף.” הראיה: במסקנותיהם כתבו ש“יכול היה מכתב זה להיחשב כסיוע רב ערך לגרסתו” של גבלי. גם הם ידעו כי “בזמנו סבר שר הביטחון כי על-ידי ‘פעולות קטנות’ אולי אפשר יהיה להשהות את חתימת ההסכם” האנגלו-מצרי. הם ביררו ומצאו, שאכן שלח גבלי לדיין מכתבים מודפסים במכונת-כתיבה; אולם דא עקא: דיין והרצוג – הנספח הצבאי בוושינגטון – שאישרו את קבלתם, “לא זכרו את תוכן המכתבים ולא יכלו לאשר או להכחיש את תוכן המכתבים;” ודיין העיד כי מטעמי ביטחון השמיד אותם. נוכח “האווירה המורעלת,” כלשונם, ששררה בין שני היריבים ומחנותיהם, נקטו אולשן ודורי “במקסימום של חשדנות,” גם אם “אין יסוד ממשי” לכך; שהרי לעומת האפשרות שהעתק המכתב אמיתי היו, מבחינה תיאורטית, שתי אפשרויות:

א. שההוראות לא ניתנו לראש אמ“ן, ושהוא כתב את המכתב בכוונה תחילה כדי שיוכל להסתמך עליו בעתיד, שהרי כיסוי אחר לא היה לו. ב. האפשרות הפיסית כי ההעתק שהוצג לפנינו הודפס במאוחר, וכי נוספה בו הפִּסקה הנ”ל שלא היתה במקור.

שיקולים אלה הביאו את אולשן ודורי, כך כתבו במסקנות, “שלא לראות במכתב זה הוכחה מכרעת” לכך, שב-16 ביולי הורה לבון לגבלי להפעיל את חוליית 131 במצרים. עם זאת הם ראו בהעתק המכתב ראיה כבדת-משקל וכתבו במסקנותיהם, כי “גם מכתב זה תרם את תרומתו להכניס ספק בלבנו בדבר ההאשמה כי שקר בפי ראש אמ”ן.¹¹⁸

לא היתה הוכחה טובה מזו לחסרונה המשוועת של חקירה מלאה ומקפת על-ידי ועדת חקירה בראשות שופט, המוסמכת מכוח החוק להזמין ולחקור עדים וגם להסתייע במשטרה ובשירות הביטחון הכללי ובאמצעים העומדים לרשותם. ואכן, לוא זימנה הוועדה לחקירה את אלוף הר-אבן ואת דליה כרמל, הרל"ש והמזכירה של גבלי, היתה אולי נוכחת שהשנייה בהשערותיהם – הזיוף – היתה האמת לאמיתה.

* * *

בעדותו דיבר גבלי סרה באֶפִּי, “בחור מסוכן לציבור.” לדעתו, וטען שעל אף הידידות ביניהם משמיע אֶפִּי מאחורי גבו דברי ביקורת עליו. גבלי המעיט מערכו באומרו כי “בשיחות ביני לבין שר הביטחון לרוב לא השתתף אֶפִּי.” גבלי הטיל דופי גם באנשי החוליה באלכסנדריה: “אם הבחורים היו ממושמעים,” כך אמר, הם “לא היו צריכים להתחיל לפעול לפני ה-18 ביולי.” אולם את עיקר האחריות לביצוע הכושל במצרים הטיל גבלי על בן-צור, מפקדה של 131. אין ספק שגבלי תידרך את בן-צור ולימד אותו גרסה, שתחזק ותאשר את עדותו שלו, ובכך הועיד את בן-צור לשמש שעיר לעזאזל לכל ה“עסק ביש.” דומה שבן-צור מילא את התפקיד הזה בחשק, ונשאלת השאלה מדוע; שכן מלחמת גבלי-לבון לא נגעה בו כלל, והוועדה לא עסקה בכשלון הפעולה, אלא בשאלה: מי נתן את ההוראה, גבלי או לבון? יתר-על-כן, הוא כבר שילם את מחיר הכישלון כשהודח מהפיקוד על 131, וקידומו באמ“ן או בצה”ל נראה חסר-סיכוי לחלוטין. ואכן, הוא לא יזכה עוד בשום תפקיד פיקודי, ואחרי שמילא כמה תפקידים לא קבועים והשיג תוצאות בינוניות מאוד בבית-הספר לפיקוד ומטה, הוא ישוחרר מצבא-הקבע באפריל 1958, וזמן לא רב לאחר מכן גם מתפקיד פעיל בשירות המילואים. שלא כלאנשי צבא אחרים, שזכו עם פרישתם לסיוע במציאת פרנסה, לא יהיה לבן-צור מושיע וגואל, והוא ימצא עבודה תודות למודעה במדור “דרושים” בעיתון. מדוע איפוא היה מוטקה “מוכן לרוץ בשביל בנימין באשר ובמים,” כמאמר רחביה ורדי? אם ראשו כבר נערף פעם, מדוע היה עליו להניחו שנית על המערפת? זוהי שאלה אופיינית לראייה לאחור, וממילא אין לה תשובה חותכת. בשלהי 1954 ובראשית 1955 נראה העתיד לבן-צור שונה לחלוטין ממה שנראה בדיעבד באפריל 1958, ובזמן פעולתה של ועדת אולשן-דורי הוא נראה מותנה לחלוטין בהצלחתו של גבלי לעבור את מבחנה הגורלי. באחת, תלותו של בן-צור בגבלי לא פחתה אחרי הדחתו מ-131, אלא גברה.

אולם כשם שעתידו של בן-צור היה כרוך בזיכויו של גבלי, היה עתידו של גבלי כרוך במידה לא מעטה בהרשעתו של בן-צור. אולי משום כך טרח גבלי להחדיר בבן-צור תחושת אשם עמוקה, כאילו הוא אחראי לכול: לכשלון הפעולה, לנפילת הרשת, להתאבדויות, לעונשים, ומעל לכול – לחורבנו האפשרי של גבלי עצמו. גבלי אמר לוועדה כי “רק לאחר ששמעתי מבן-צור שהם [חוליית אלכסנדריה – ש"ט] מסוגלים למעשים כאלה נתתי את ההוראה,” ודומה שעשה הכול כדי שהמשפט “הכול בגללך” יהדהד ללא הפסק בראשו של בן-צור. אולם הוא שכח כלל נפוץ: משתף-פעולה כסיל (והלא גבלי כינה את בן-צור “השמן הטיפש”) מזיק יותר מאויב מחונן. לגבלי, המבקש להיבנות על חורבנו של בן-צור, אסור היה לשכוח את הכלל הזה. ואכן, בחקירתה במשטרה בינואר 1961 סיפרה דליה, כי גבלי רגז מאד על בן-צור; וכי בלשכה התחוללה “מרקחה”, כאשר שמע שבדו“ח-אוקטובר, שהגיש בן-צור לדיין, הוא מנה בין פעולותיה של חוליית אלכסנדריה גם את אלה מ-2 ו-14 ביולי, המפריכות את גרסתו – שאת ההוראה הוא קיבל מלבון ב-16 ביולי. דומה שגבלי הוכיח את בן-צור על כסלותו, ובזעפו נהג בו כבתלמיד שסרח. הוא אילצו לומר לדיין “שהכניס ברשימת הפעולות שנעשו על-ידי 131 גם מה שהיה לפני 16 ביולי, כי ברוב חפזונו העתיק הידיעות מהעיתונות בלי לבדוק התאמת תאריכים.” גם בעדותו בפני הוועדה הודה בן-צור שהכין את הדו”ח “בחיפזון.” וכשקרא אותו שוב, נוכח לדעת ש“הדו”ח הזה אינו זהה עם העובדות." הוא גם אמר לוועדה כי ב-28 בדצמבר הוא נקרא לרמטכ“ל, וזה חקר אותו על “כל פרשת הדו”ח” ושאל אותו: “איך קרה שנעשו פעולות ב-2 וב14 ביולי, ואיך זה כרכנו [את] כולן יחד.” בן-צור השיב לו, כדבריו, “שכתבתי זאת מפני שזאת היתה האווירה של אותם ימים, וכי לא נתנו שום הוראות לבצע את המעשים של ה-2 וה-14 ביולי.” למה התכוון ב“אווירה” נרמז מעדותו השנייה והמשלימה, בתשובה לשאלת-אולשן: “אתה מזכיר [בדו"ח] את המקורות שלך וביניהם את אלעד, ועליהם אתה מבסס רשימה של 8 פעולות, ומוסר זאת בוודאות וביטחון [לרמטכ"ל] מבלי להזכיר אפילו ספק?” בן-צור: “הייתי נתון תחת רושם האשמות והפרסומים ממקורות.” סתם ולא פירש.¹¹⁹ גבלי הכין את חברי הוועדה לקראת עדותו של בן-צור בהמעטת דמותו: “בבן-צור יש מידת אמת כנה ביחס לפקודים. אך אין לו מעוף.” היה זה כמו אמר להם: “ראו-נא עם מי עלי לעבוד.” בכמה מתשובותיו רמז גבלי, שהאחריות לכישלון במצרים כולה של בן-צור. למשל: דורי: “אם שר הביטחון דיבר על הבריטים, מדוע אין בן-צור מציין [בשידור ההוראה למצרים – ש"ט] שהפעולות מכוונות רק נגד בריטים?” גבלי: “לבן-צור אמרתי להפעיל נגד בריטים.” אם כך, מה פשר ההצתות בדואר-החבילות ובספריות האמריקניות באלכסנדריה ובקהיר ב-2 וב-14 ביולי? גבלי: “יש כאן כמה תעלומות שהן גם תעלומות לגבינו. לא קיבלנו כל דו”חות או ידיעות מהאנשים במצרם על הפעולות של ה-2 וה-14 ביולי. גם אלעד לא ידע על ביצוען. שאלתי את בן-צור מדוע מנה 8 פעולות." דורי: “יש לי רושם שעשו לפי התדרוך [שקיבלו – ש"ט].” גבלי: “אני לא בטוח. שאלו את בן-צור” אולשן: “מאימתי התחלתם להתקשר באלחוט עם האנשים במצרים?” גבלי: “אני מציע שעל כך ישיב בן-צור.” אולם חברי הוועדה רצו לשמוע גם מגבלי מתי הופעלו החוליות.

גבלי: “עד התדרוך על-ידי בן-צור [בפריס – ש"ט] ובואו של אלעד [למצרים – ש"ט], לא הופעלו החוליות, אולי רק לשמירת מתח [ההדגש שלי – ש"ט]. על כך יש לשאול את בן-צור.” בן-צור העיד בפני הוועדה ב-5 וב-9 בינואר. מבחינת גבלי התחילה עדותו באופן מבטיח: נסיעתו בשלהי מאי לפריס היתה “שגרתית”, היא לא היתה קשורה בפינוי הבריטי מהסואץ – ועל אחת כמה וכמה “לא לקראת הפעלת החוליות.” יציאת פטי [מתפקיד מ“מ ראש אמ”ן – ש"ט] וחזרתו של בנימין עיכבו את יציאתי. פטי הורה לי לחכות עד שבנימין יחזור כדי שלא אצא לפני ההחלפה. דבריו חפפו את אשר אמר גבלי יומים לפני-כן לוועדה. בחקירתו של גבלי ציטט דורי מדו“ח-אוקטובר של בן-צור וטען, ש”התרשמותנו היתה שהיתה לו שליחות בקשר למשימה מסוימת." לכך השיב גבלי כי אמנם ניתח באוזני בן-צור טרם נסיעתו “את הסיכויים המדיניים ואת דעתו של שר הביטחון על פעולה נגד הבריטים,” ואולם “היה זה בחינת תדרוך” גרידא. עיקר “תפקידו היה למנות את אלעד ולהורות לאנשים במצרים לרכז את החומר, לסייר ולהיות מוכנים. הוראות כאלה צריך לתת מראש כי הקשר עם האנשים נדיר.” בן-צור אישר דברים אלה והסביר, שהוא הרחיב בתדריך שלו לאלעד את המסר של גבלי: “בנימין דיבר אתי עשר דקות. אני דיברתי עם אלעד שלוש שעות.” דורי: “אם היחידה הוקמה להפעלה בתקופת מלחמה, משום מה ערב צאתך לאירופה היה בידך תדריך לפעולה קרובה?” בן-צור: “בארץ היתה מתיחות [עקב החשש – ש"ט] של הפקרתנו על-ידי המערב, והיתה הרגשה שייתכן וניכנס לפעולה ולפיכך צריך היה להגביר את דריכותן ונכונותן של החוליות,” מה שקרוי “שמירת מתח.” אולשן: “מסתבר כי לפני צאתך לפריס הוסבר לך כי משימת ערעור היחסים עם המערב עלולה להיות קרובה …[ו]הרעיון של חרחור בין ערבים והמערב נולד. השאלה אם רעיון זה נולד בחוג של שרים או בחוג של צבא?” בן-צור: “היו מחשבות מופשטות אך לא הביאו להוראות מעשיות.” דורי מצא, שהוראותיו לחוליה במצרים “דומות יותר לפקודות מבצע מאשר לפקודת התראה,”¹²⁰ ושאל: “האם בטרם צאתך לאירופה היתה באווירתכם הרגשה של צורך בפעולה במצרים, שהיה כדאי לעשות פעולות כאלה?” בן-צור: “לא, בהחלט לא. על אפשרות של הפעלת היחידה בעתיד, כן. היחידה הוקמה כדי שתפעל.” אולשן: “האם ראש אמ”ן שאל אותך באופן קונקרטי על אפשרות הפעלת היחידה?" בן-צור: “לא באופן קונקרטי.” דורי: “האם נתת לאלעד הוראות להיות מוכן לפעולה לקראת הפינוי?” בן-צור: “לקראת הפינוי, לא.” כמצופה ממנו, תמך בן-צור בעדות מפקדו והעיד, שהוא וקצין נוסף קיבלו את ההוראה מגבלי ביום שהוא קיבלהּ מלבון – אותו יום ו' 16 ביולי. שניהם באו לביתו בין 5 ל-6.30:

גבלי היה מרוגש. [הוא] סיפר שחזר מפגישה עם השר. הם דנו בכל התוצאות האפשריות של פינוי סואץ והחליטו לעשות מאמץ אחרון לדחות הפינוי, ושאל אם אפשר לעשות משהו אתכם…אמרתי שאני יכול להעביר הוראות בשתי דרכים. חשבתי שאם תינתן הוראה לאנשים, היה לי יסוד להניח שיוכלו לבצעה.

איך ידע בן-צור שגבלי קיבל את ההוראה משר הביטחון? בן-צור: "בדרך כלל בנימין אינו מסתמך על גבוהים ממנו, אך הפעם דיבר בשם

שר הביטחון." לכן הוא נדהם כאשר שמע מגבלי ששר הביטחון מכחיש שנתן את ההוראה. לפי עדותו של בן-צור, ההוראה שקיבל מגבלי היתה לדידו הפתעה מוחלטת; אולם חברי הוועדה הבחינו שלא כך היה, ואולשן שאל: “הייתכן כי [גבלי] יהגה בתכנית כזאת מבלי להתייעץ אתך?”

בן-צור: “אני חושב שלא היה מנסה בלי להתייעץ אתי.” בתשובתו לשאלות הבאות הוא אמר, כי “כשקרא אותנו [גבלי] אליו הוא שאל אותי, לפני שנתן הוראה להפעיל את 131, אם אפשר להפעילה,” וכי “לא היתה לי התנגדות רעיונית לבצע את הפעולה, סמכתי על האנשים;” אך היה מעדיף “שיהיה להם יותר זמן…מוטב היה שפעולה כזאת תוטל [עליהם] כעבור שלושה חודשים נוספים.” אם כך, מדוע לא אמר זאת לגבלי? כאן חזר בן-צור על תשובה, שהופיעה גם בעדות גבלי וגם בהעתק המכתב של גבלי לדיין:

באותו יום ששי ה-16 ביולי אמרתי שדברים קטנים יכולה היחידה לבצע. לפני-כן לא היו דיבורים על נושא כזה.

בשלב זה התברר שעדות בן-צור אינה עולה בקנה אחד עם עדות גבלי. הן גבלי אמר, שבשיחתו עם לבון באותו יום ו' “שר הביטחון שאל מה אתם יכולים לעשות, והשבתי: רק דברים קטנים שיעשו רעש כמו פגיעה במוסדות וברכב.” הכיצד ידע גבלי בעת שיחתו עם לבון מה יגיד לו בן-צור אחריה? והלא בן-צור העיד, שגבלי לא נועץ בו על הפעולה במצרים לפני פגישתו עם לבון באותו יום ו‘! בן-צור היה חייב להסביר מדוע פעלה חוליית אלכסנדריה נגד מוסדות אמריקניים ומצריים – אף שקיבל מגבלי הוראות ברורות להורות לה לפגוע במטרות בריטיות. בן-צור נטל את האשמה על עצמו ואמר לוועדה כי את המברק ל-131 במצרים הוא כתב עברית בצהרי שבת 17 ביולי. המברק תורגם לאנגלית בתחנת האלחוט, והחל ביום א’ 18 ביולי הוא שודר פעמים אחדות. אולם נוסח המברק

אינו מדויק ומפורש די צורכו. אין בהירות שהוא מתייחס רק לבריטים.

כל העדים, שהופיעו בפני הוועדה, הוזהרו על-ידיה לשמור את עדותם בסוד; אולם רק ברישום עדותו של גבלי נכתבו דבריו, שהוא “יודע כי הבירור סודי ואין לגלותו.” אם חשדו חברי הוועדה שהוא מנסה להשפיע על עדים, באה עדותו של בן-צור והוכיחה להם שלא חשדו בכשרים. דומה כי אולשן – נשיא בית-המשפט העליון, שופט בקי ומנוסה, שידע להבחין בין עדות כנה וספונטנית לבין עדות מתוזמרת – הבחין מיד בחתימת-האצבעות שהותיר גבלי על עדותו של בן-צור; ותשובת בן-צור לשאלתו – האם שוחח עם גבלי על עדותו – חיזקה רושם זה. בן-צור השיב כי “הבוקר [יום ד' 5 בינואר 1955 – ש"ט] דיברתי עם בנימין שסיפר לי כי אני עתיד להיקרא לעדות;” וכמי שעל ראשו בוער הכובע מיהר להוסיף: “אני מבין שכל העניין נובע מהדו”ח שלי [מאוקטובר – ש"ט] והאשמה עלי."

עם קצה חוט כזה ביד לא פיצוחו של עד כבן-צור קשה ביותר: מדוע הוא חושב כי האשמה בו? בן צור השיב כי “לפני זמן מה שאל אותי [גבלי] מאין לקחתי את תוכן [את החומר בשביל – ש"ט] הדו”ח והשבתי: “כך היה נדמה לי.” אולשן: “מתי נודע לך ששנינו נעסוק בחקירה?” בן -צור: ביום ראשון [2 בינואר] מבנימין. שוחחנו רק על הדו“ח. הוא אמר לי שיהיה קשה לי להסביר את הסגנון שלי.” מה חוקרת הוועדה? “מבנימין אני יודע כי השאלה שאתם חוקרים [היא] הם ב-16 ביולי נתן השר הוראה לבנימין.” וכלום לפני יום א' 2 בינואר לא ידעת שתהיה ועדת חקירה? בן-צור: בשבוע שעבר אמרו לי להזמין את אברהם דר ארצה. אז כבר תיארתי שיש פה איזה עסק." ועוד: “בנימין ביקש ממני בשבוע שעבר להעביר לשר פרטים כמילואים לדו”ח שלי [מאוקטובר]." התייחסות אולשן ודורי לבן-צור במסקנותיהם לא תהיה המחמאה האחרונה, שהוא יזכה לה מוועדת חקירה. הם אמרו:

לא התרשמנו מהמפקד הנ"ל בהעידו לפנינו ולא היינו מוכנים להגיע למסקנות על סמך דבריו. תשובותיו לכמה שאלות היו מבולבלות ומעורפלות עד שקשה היה להבחין בין עובדות לבין הרהורי לב. ¹²¹

אין זאת אלא שמשא העדות, שגבלי עמס עליו, היה כבד מדי, ולא היה בכוחו של בן-צור לשאתו.

 

6. שליחות אלמוג    🔗

תמיהת הוועדה על שתיקתו של לבון, שנתמשכה כחמישה חודשים, לא באה על פתרונה בעדותו, ועובדה זו קבעה במידה רבה את מסקנותיה. שהרי טענתו – שלא נתן את ההוראה – לא התיישבה עם העובדה, שהוא לא הגיב בשום צורה על המאסרים והמשפט במצרים ונמנע כליל מכל חקירה ודרישה במאורעות שגרמו להם. טענתו – שעד גמר המשפט בקהיר עלולה היתה חקירה להזיק לנידונים – היה בה אולי להסביר את הימנעותו מחקירה פומבית, אבל לא את הימנעותו מחקירה פנימית. אדרבה, טענת לבון – שגבלי לא דיווח לו על המתרחש – רק הדגישה את העובדה, שהוא לא דרש כל דיווח כזה. ואכן, במסקנותיה עמדה הוועדה על הפליאה, שהרי אפילו אחרי שקיבל את דו"ח-אוקטובר של בן-צור, לא עשה לבון דבר, והרי

כאן כבר יש קביעה מפורשת של עובדה שניתנו הוראות על-ידי ראש אמ“ן למפקד 131 וזה בסתירה גמורה למה שראש אמ”ן אמר לשר הביטחון, לפי גרסתו של שר הביטחון כי “היה רק עניין של תכנון והבחורים יצאו מכליהם.” עתה ברור היה לשר הביטחון כי ההוראות ניתנו מהארץ, ולפי גרסתו בלי ידיעתו, ואף-על-פי-כן אינו פונה לרמטכ“ל ואף לא לראש אמ”ן אשר חזר ארצה ב-19 באוקטובר.

על הסברו – כי עד 1 בנובמבר 1954 לא עלה בדעתו כי מייחסים לו מתן הוראות להפעיל את 131, “כי טרם צפה המחלוקת בדבר נותן ההוראה” – הגיבה הוועדה בשאלה:

כיצד תוסבר הימנעותו של שר הביטחון, בתקופה שעד ה-1 בנובמבר, מלהביע התמרמרותו בפני הרמטכ“ל וראש אמ”ן, על שהאחרון הפעיל את 131 על דעת עצמו?

לבון הסביר, ש“חשש שעריכת חקירות בשלב זה היתה עשויה לגרום זעזועים וזה לא היה רצוי כל עוד שעמד להיערך משפט והפרשה במצרים טרם נגמרה.” על כך השיבה הוועדה בשאלה:

מדוע זה התחיל בכל זאת, בחציו השני של חודש דצמבר, בעיצומו של המשפט במצרים, להחתים אנשים על אישורים בדבר תאריך הדיון על משמעות הפינוי בסואץ?

תשובת לבון:

א. אחרי ה-1 בנובמבר, בהיוודע לו לראשונה כי מייחסים לו מתן הוראות, התחיל מחפש חומר, כמו יומנים שלו, העשוי להעיד על תאריך הדיון, ועד אשר הצליח לרכז בידו הוכחות ממשות כי הדיון היה ב-31 ביולי, חלף עוד זמן רב.

ב. המשפט במצרים התקרב לשלבו הסופי וסבור היה שהגיעה השעה להתחיל בבירור העניין.

הוועדה ציינה כי "הסברה הזאת מתקבלת על הדעת; "אולם “יש להבדיל בין התקופה שקדמה ל-1 בנובמבר לבין התקופה שלאחריו,” שכן אם אחרי 1 בחודש

שר הביטחון ראה בזאת עלילה אפשר להבין כי בלבו התקומם נגדה אך העדיף שלא להגיב מיד אלא לרכז תחילה חומר להפרכתה…אולם מניע זה אינו חל בתקופה שלפני ה-1 בנובמבר, ובעיקר אחרי קבלת הדו“ח של מפקד 131 מ-5 באוקטובר, שבו נאמר במפורש כי הוא, המפקד, קיבל הוראות מראש אמ”ן ב-16 ביולי, ושאז כאמור התעוררה המחלוקת בשאלת האחריות למתן ההוראה.

“היוצא מזה,” כתבה הוועדה במסקנותיה, “שגם מהתנהגותו של שר הביטחון אי-אפשר להוציא מסקנה בטוחה לכאן או לכאן.” 1¹²²

יתר-על-כן, נוכח יחסי הקִרבה בינו ובין גבלי קשה לשער, שלא היה ביניהם שום מגע בנושא כה חיוני ורב-משמעות. אין הסבר לכך, שלבון לא הגיב על דו“ח-גבלי מ-8 באוגוסט, שאת קבלתו אישר בחתימת ראשי-התיבות של שמו; ועל הצעתו באותו יום ל”חידוש המלחמה הפסיכולוגית," שכללה סעיף המדבר ב“ערעור המשטר במצרים.” גם נוסחותיו, המוקדמות והמאוחרות – ובעיקר זו על “תקלה בביצוע” – לא התיישבו עם טענתו, שלא ידע דבר על הפעולה במצרים. לבון לא ידע להסביר, מדוע ראש הממשלה שרת התעורר למקרא הידיעות בעיתונות ושאל את ראש “המוסד” לפשר המאסרים במצרים – בעוד הוא אינו מגיב. קשה היה להאמין שתשובת גבלי לאיסר הראל, החוקר אותו בשם שרת – “אנשינו ביצעו את זה. לא היו הוראות לבצע, היו הוראות לכוננות, לתכנון” – לא היתה ידועה ללבון, המוסיף וטוען, שעד שקיבל את ה“אישור” בכתב של אֶפִּי לא זכר כלל את שיחת מאי-יוני עם גבלי.

המכתב מ-19 ביולי לדיין שהציג גבלי, שעליו אמרו אולשן ודורי ש“הכניס ספק בלבנו” אם אמנם גבלי אשם; ועדותו של אלעד ש“לא עשה עלינו רושם של שקרן,” הטביעו עליהם את רישומם והטו אותם לצדו של גבלי.

מסקנות הוועדה

אם כך, מדוע לא קיבלה הוועדה את טענת גבלי ולא פסקה לטובתו? – הוועדה ערכה כעין מאזן של נימוקים בזכותם ובגנותם של היריבים ורשמה אותם אלה בצד אלה. בגנות גבלי היא ציינה: התאריך שנקב כיום מתן ההוראה, יום ו' 16 ביולי, הוא “מופרך כי לא היה אותו יום כל דיון על משמעות הפינוי בהרכב המשתתפים הנקוב על-ידי גבלי;” הפעולות החלו כבר ב-2 ביולי, ו“הן נמנות בדו”חות של בן-צור כאילו שבוצעו על-ידי אנשינו לאחר שהיו בידיהם ‘הוראות למשימה’," ובמשפט בקהיר “הודו הנאשמים בחבלות ב-2 וב-14 ביולי לפי פקודת אלעד ואין להניח דווקא כי הודו במעשים שלא עשו.” מכאן הסבירות ש“גבלי משקר כדי להציל עורו,” ויתכן מאד שגם העתק המכתב לדיין מ-19 ביולי הוא “זיוף או הכנת אליבי מראש.” אשר לישיבת המטכ“ל ב-1 בנובמבר, אפשר שדיין “הוטעה על-ידי גבלי או פעל בעצה אחת עמו כדי לחתור תחת שר הביטחון.” ולבסוף, אפילו גבלי גרס שהוא קיבל משר הביטחון הוראות לפעול נגד בריטים ואילו ההוראות שנשלחו מאמ”ן מדברות על מטרות כלליות ולא רק בריטיות." אפשר איפוא “שגם בן-צור משקר” ו“ייתכן והוא נתון ללחץ וסחיטה מצד גבלי.”

הוועדה רשמה גם נימוקים, המוכיחים לכאורה “מדוע יכול להתקבל על הדעת כי גבלי נתן הוראות על דעת עצמו.” בין אלה היא ציינה: הרמטכ"ל לא היה בארץ, “וגבלי הרגיש עצמו [חופשי] לפעול כרצונו”; הוא “הניח כי מבצעים כאלה הם לרוחו של שר הביטחון ואם יצליח יזכה לתשבחות,” והיה תחת לחץ כי “החוליות במצרים דרשו פעולה”; לפי הערכתו היה “הזמן קצר עד לחתימת ההסכם על הפינוי;” באופיו הוא “קוביוסטוס קל-דעת, נוטה לסיכון ונהנה מהרגשת כוחו לבצע פעולות רבות-תוצאות;” ולבסוף, מלכתחילה נתן גבלי “הוראה לעשות פעולות קטנות וקלות, בחינת תרגילים לניסיון, תחילה בתיבות-דואר אחר כך בספריות [האמריקניות] ולאור ההצלחה הורה על פעולות יותר רציניות ביום-השחרור [ב-23 ביולי]. היתה כאן פעולת כדור-שלג.”

בשיקוליה לטובת גבלי הביאה הוועדה בחשבון, כי ייתכן ש“גבלי מבלבל שתי ישיבות….שיחה ביחידות שהיתה כנראה ב-15 ביולי, לאחר ישיבה שבועית, עם שיחה אחרת ב-16 ביולי.” כן ציינה הוועדה, ש“אין הוכחה וידיעה ממקורותינו כי פעולות ה-2 וה-14 ביולי בוצעו על-ידי אנשינו.” ואפשר שאת ההודאות במשפט קהיר הוציאו “כנראה באונס.” יתר-על-כן, אלעד העיד, “שלא שמע מאנשינו על פעולות כאלה ואינו מאמין כי ביצעו ללא הוראה כי לדעתו הם ממושמעים.” ומכל מקום, אפילו ביצעו אותן פעולות, נעשה הדבר שלא “לפי פקודה או הנחיה מאמ”ן, אלא על דעת עצמם." ולבסוף – בהתחשב באשמה שבן-צור נטל על עצמו – “ייתכן כי ניסוח ההוראות לא היה מוצלח” והביא לפער שבין הכוונות למעשים בפועל.

הוועדה ציינה גם נימוקים, השוללים את הסבירות שגבלי נתן את ההוראה על דעת עצמו: היה עליו “להניח כי הוראותיו תיוודענה במוקדם או במאוחר ואז ייקרא לדין על חריגה מסמכויות.” יתר-על-כן, “הפעלת האנשים במצרים ללא סמכות היתה מחייבת קנוניה בין אנשים אחדים במטכ”ל," בעוד שאם חשב ש“הפעולות היו לרוחו של שר הביטחון יכול היה לצפות לאישורו,” ולא היה מסתבך בסיכון כה חמור – מה גם שגבלי ידע שקשר האלחוט עם אנשיו במצרים לקוי, והפעולה עלולה להיכשל, ולכן “בתנאים אלה היה מהסס מאד להפעיל אלמלא קיבל הוראה מגבוה.”

נימוק חשוב בזכות גבלי היה דווקא אי-הזיכרון שלו:

אילו נתן הוראות על דעת עצמו והיה מיחס את מתן ההוראות לשר הביטחון, היה צריך להיות דרוך בפני כל כשל העלול לגלות את השקר. למעשה לא נזהר ונסתבך ללא הכרח בעניין תאריך הדיון ולא בחן “אליבי” זה לא בדו"חו מה-1 בנובמבר ולא בתשובות [לשאלות לבון] מה-23 בדצמבר.

ואחרון-אחרון: הוועדה רשמה לפניה גם את הנימוק, שהביא בפניה איסר הראל: “דווקא לאחר שגיאתו במקרה טוביאנסקי היה[גבלי] חייב להישמר שבעתיים מפני טעות נוספת.”

לעומת כל הנימוקים, שהרשיעו לכאורה את גבלי, ציינה הוועדה גם את הנימוקים “מדוע מתקבל על הדעת כי [לבון] נתן הוראות.” הוועדה נתנה דעתה לכך, ש“גם בעבר נתן הוראות לפעולות חבלה,” שכן “הוראות כאלה הולמות [את] השקפותיו על מבצעי כוח תגמול והטרדה נגד הבריטים.” ביולי היה לבון “חדור במיוחד מרירות נגד המערב” לרגל ה“ידיעות על חתימת הסכם הפינוי ב-1 באוגוסט,” ובאותו זמן הוא שמע מפי גבלי, “כי החוליות מוכנות לפעולות קטנות.” הוועדה צירפה למקשה אחת את עדות גבלי ואת “עדות בן-צור המספר כי גבלי הדגיש ב-16 ביולי, בהעבירו את ההוראות כי הן באות משר הביטחון,” את מכתבו של גבלי לדיין מ-19 ביולי, את הודעת הרמטכ“ל בישיבת המטכ”ל ב-1 1נובמבר ואת שתיקת לבון “מסוף יולי ועד אמצע דצמבר.” אבל גם באלה לא היה כדי לשכנע את הוועדה, שלבון נתן את ההוראה. את שתיקתו עד 1 בנובמבר, למשל, אפשר להסביר בכך, שהוא “לא ידע כי מייחסים לו מתן ההוראות,” ורק משנודע לו על כך, “התחיל מחפש הוכחות לסתירת העלילה ובינתיים המשיך להבליג [ו]נמנע מחקירה כדי לא לגרום לזעזוע ופרסום בעוד המשפט נמשך.” כך סתרה הוועדה את הטיעונים שהעלתה ולא הצליחה להגיע לידי הכרעה.

הוועדה סיימה את מלאכתה ב-12 בינואר 1955 והגישה לשרת – בכתב-יד, למען הסודיות – את המסקנות שחיבר אולשן בשמו ובשם דורי. שורתן האחרונה היתה תיקו:

בסיכומו של דבר הננו מצטערים שאין באפשרותנו לענות על השאלות שהוצגו לנו על-ידי ראש הממשלה. אין לנו אפשרות לומר אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל הוראות משר הביטחון, עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו.2¹²³

מסקנת תיקו זה לא תרמה דבר להתרת הסבך; אך יש לזכור, שאם הוועדה לא זיכתה איש מהשניים – היא גם לא ניקתה אותם. הבהיר זאת דורי כשאמר: אם לא נקבע מי האחראי, “לא נותר אלא להניח שהאחריות היא של כולם,” של גבלי ולבון גם יחד.

דומה שפסק -הדין המתוחכם הזה הסב לאולשן קורת-רוח. הוא היה מהשופטים שאהבו את מלאכתם, אך מצא בה – לדברי הבדיחה – רק פגם מרגיז אחד, כעין קוץ באליה: אחד משני בעלי-הדין תמיד יוצא זכאי. הפעם, בוועדה הזאת, נפלה לידיו ההזדמנות, שלה ייחל כל שנותיו על הכס: סוף-סוף עלה בידו להרשיע את שניהם.

פרשת טוביאנסקי וה“עסק ביש” דומים בכך, שהחקירה הבלתי-מספקת מאפיינת את שניהם. חקירת המתתו של טוביאנסקי התרכזה בתפקיד שמילא בה בארי. האחראים האחרים, ובראשם גבלי, לא נחקרו כראוי ולא נתבעו לתת את הדין על מעשיהם או מחדליהם. גם ה“עסק ביש” זכה לחקירה חלקית בלבד: ועדת אולשן-דורי קבעה במפורש, שהשאלה היחידה שעמדה בפניה היתה אם את ההוראה להפעלת 131 במצרים נתן גבלי על דעת עצמו או על דעת שר הביטחון;3¹²⁴ וגם משפט-אלעד והחקירות האחרות, ב-1959 וב-1960, היו מוגבלים וחלקיים. הביצוע הכושל של 131 והמפולת של הרשת במצרים לא נחקרו בשלמותם, ואיש לא נתן את הדין על הקורבנות בחיי-אדם ובמאסר ממושך.

לימים הגדיר אולשן עצמו את הוועדה שעמד בראשה כ“חקירה פרטית או בילוש מטעם ראש הממשלה, או יותר נכון לומר מטעם משה שרת. בעצם פעלנו בדומה לקצין משטרה.” הוועדה סיימה את מלאכתה בתוך עשרה ימים וחקרה 14 איש בלבד, מהם חמישה אזרחים: ראש הממשלה, שר הביטחון, רל“שו ומנכ”לו וראש “המוסד”; ותשעה אנשי-צבא: הרמטכ“ל, ממלא-מקומו, נספח צה”ל בוושינגטון חיים הרצוג, ראש אמ“ן, שני ראשי ענפים, מפקד 131 ומפקדי חולייתה במצרים, אברהם דר ואברי אלעד. חרף דברי אולשן – שהוא ודורי התייחסו “בחשדנות לכל חומר שהביא לפנינו גבלי או שהובא מטעמו”4¹²⁵ – הם לא עשו דבר כדי לברר את חשדותיהם ולא קראו לעדות אנשים שיכלו לשפוך אור על התעלומה: את מרדכי אלמוג, רחביה ורדי, אלוף הר-אבן, דליה כרמל ואנשי אמ”ן וצה"ל אחרים.

בזכרונותיו¹²⁶ הקדיש אולשן פסקאות ארוכות לעדותו של אֶפִּי – “האיש היותר מקורב ללבון ושבמשך כל הזמן הנדון ראוהו כאיש לבון, [ש]הוזמן על ידינו לפי בקשתו של לבון.” הסיבה לכך, שמעדותו “לא התרשמנו לטובה,” היתה הסתירה שעמדה במרכזה: מתשובותיו הראשונות של אֶפִּי עלה, שאחרי שנודע הכישלון במצרים הוא שמע מלבון שלא הוא נתן את ההוראה; אולם בהמשך עדותו, “כאשר העלינו שאלות בקשר עם שמועות, סימנים ורמזים שהתחילו להישמע בחוגי צמרת צה”ל בדבר התכחשות לבון למתן ההוראה…..טען אֶפִּי [בשיחה עם דיין – ש“ט] כי לא מובנת לו ההתמרמרות שכן לבון איננו מכחיש שנתן את ההוראה.” השיחה הזאת עם דיין, “לא נסתרה על ידו ולא התרשמנו מהסבריו על השיחה הזאת, למרות שלאֶפִּי היתה ברורה בשעת חקירתנו משמעות שאלותינו.”

אולם אולשן ודורי, שעמדו על כך שבנקודה כה מרכזית מתגלעת סתירה, לא עשו דבר לרדת לפשרה או לפתור אותה. דומה שלוא טרחו לזמן לעניין זה עוד עד אחד – את סא“ל נחמיה ארגוב, שהיה מזכירו הצבאי של בן-גוריון – היתה נגלית לעיניהם תמונה לאין ערוך יותר מהימנה מזו שנשקפה ממסקנותיהם. ב-18 באוקטובר, כשגבלי עשה בפריס, כתב ארגוב ביומנו, ש”פנחס לבון מכחיש היום כי נתן פקודה כזאת." פירוש הדבר שעוד לפני הדיון במטכ“ל ב-בנובמבר ידע לבון – סביר שלפי הדו”ח של בן-צור מ-5 באוקטובר – שגבלי מייחס לו את מתן ההוראה. אֶפִּי בחר שלא לומר זאת לוועדה וטען בפניה, שלבון הביאו “בסוד העניין” לראשונה רק ב-16 בדצמבר. ברור גם שלבון וגבלי דנו בכישלון במצרים ובנוסחה משותפת להצלת עורם: “אנשינו ביצעו את זה. לא היו הוראות לבצע, היו הוראות לכוננות, לתכנון.” זו הנוסחה שמסר גבלי לאיסר הראל ב-27 ביולי, ושלבון הציע לדיין ב-12 בדצמבר בלבושה האחרון: “ניתן אישור לתכנון אך היתה תקלה בביצוע.”

לעובדה שלבון לא הגיב בשום צורה על המאסרים והמשפט במצרים ונמנע כליל מכל חקירה ודרישה במאורעות שגרמו להם, יש רק הסבר אחד: הנוסחה המשותפת. רק הסכמתם של גבלי ולבון עליה יכולה להסביר מדוע התמיד לבון

בהתנהגות הפסיבית, גם לאחר שקיבל כבר את דו“ח אוקטובר של בן-צור, שבו – כדברי הוועדה – “כבר יש קביעה מפורשת של עובדה שניתנו הוראות על-ידי ראש אמ”ן למפקד 131 וזה בסתירה גמורה למה שראש אמ”ן אמר לשר הביטחון, לפי גרסתו של שר הביטחון כי ‘היה רק עניין של תכנון והבחורים יצאו מכליהם’." הסברו של לבון לוועדה – כי עד 1 בנובמבר לא היה לו כל מושג, כי מייחסים לו מתן הוראות להפעיל את 131; כי עד אז “טרם צפה המחלוקת בדבר נותן ההוראה;” ושעד גמר המשפט בקהיר לא היה ממילא מקום לשום חקירה, פנימית או פומבית – היה איפוא הסבר שקרי וכוזב לחלוטין.

* * *

את כשלונם הגדול מידי גבלי נחלו אולשן ודורי באמצעות עדותו של אלעד; אבל הדבר הזה התברר רק אחרי שלוש וחמש שנים, בחקירה שערכו צבי אהרוני וויקטור כהן ובחקירתה של ועדת כהן – ועדת החקירה הצבאית, שהוטל עליה לברר אם גבלי ובן-צור הדיחו עדים לשקר בפני ועדת אולשן-דורי, ואם “נעשו שינויים” במסמכים שהוגשו לה על-ידי אמ“ן. הם גילו, שעוד פעולה נעשתה על-ידי גבלי לקראת הופעתו בפני הוועדה: תיאום העדויות שלו ושל אלעד. הוא שיגר בחשאי לפריס את מרדכי אלמוג, יד-ימינו באמ”ן וממלא-מקומו בהעדרו, כדי למסור לאלעד מכתב ולחזור למחרת לישראל. מלאכתו של גבלי נעשתה איפוא גם הפעם בידי אחרים.¹²⁷

ב-1 בינואר 1955 הורה בן-צור לאלעד, שהיה בציריך, לצאת מיד לפריס, להתקשר שם “עם המספר הרגיל” לקבלת הוראות נוספות, ולא להודיע לאיש על תנועותיו. אלעד עשה כמצווה. הוא הגיע לפריס ב-2 בינואר עם שחר, השתכן במלון שנקבע לו וטלפן לאיש-הקשר. זה הודיעו כי ב-2 אחרי-הצהריים ימתין לו “מישהו” ליד שער הניצחון.¹²⁸

באותו בוקר קיבל אלמוג בנמל-התעופה לוד דרכון וכרטיסי טיסה מידי איש אמ"ן במקום. מידי בן-צור קיבל מכתב – דף אחד בכתב-יד במעטפה חתומה – למסור לאלעד. אלמוג יטען, שלא ידע מה כתוב בו. בן-צור אמר לו, “שאלעד ישמיד את המכתב אחרי שקראו,” אבל הוא אינו אחראי לכך. “זאת הפעם הראשונה והיחידה שהשתמשו בי כסתם בלדר,” הוא יעיד באוקטובר 1960 בפני ועדת כהן; אולם חבריה לא האמינו לאלמוג

שמטרת שליחותו לא היתה ידועה לו, ואנחנו סבורים כי אלמוג לא העיד לפנינו את כל האמת…הבענו לו חששותינו…שהוא אינו ראוי לשמש בתפקיד אחראי בשרותי בטחון המדינה.

הנה איפוא גם אלמוג היה מוכן, כמאמר ורדי, “לרוץ בשביל בנימין באש ובמים,” וזה היה שכרו.

החשש שהשניים – גבלי ובן-צור – ישימו דברים בפיו של אלעד, היה איפוא מוצדק. הוא עולה הן מבקשתם של אולשן ודורי – ש“אף אחד מן הקצינים הנוגעים בדבר לא ייפגש אתו לפני הופיעו לפנינו” – הן מהוראותיהם של שר הביטחון ושל הרמטכ“ל – שעמדו בסתירה מוחלטת להוראות הוועדה – שפרט להם “אסור לאיש לבוא במגע עם אלעד לפני מתן עדותו בוועדת אולשן.”¹²⁹ הדבר הובלט גם בוועדת כהן, שאמרה “שלא גבלי ולא בן-צור [היו] מעוניינים בהבאתו [של אלעד] כעד לפני ועדת אולשן-דורי,” וגם בעדותו של הר-אבן, הרל”ש של גבלי, “שהיתה סחבת [מצד גבלי ובן-צור] בקיום ההוראה להביא את אלעד” ארצה למתן עדות.

על החשאיות המופלגת, שאפפה את הנסיעה בת-היומיים של אלמוג לפריס, לימדה העובדה שאלמוג לא ביקר, כדרכו, בשגרירות, ואף התעלם מפטי הרכבי, מפקדו לשעבר, שעשה אז בפריס בשנת לימודים, ושאותו ראה באקראי ברחוב.

אלעד ואלמוג נפגשו ליד שער הניצחון ופנו לחדרו של אלמוג במלון זול בשדרות וגראם. לדברי אלעד, הזהירו אלמוג שאיש אינו יודע על הימצאו בפריס, אף לא פטי. אחרי שהגיף את הווילונות מסר אלמוג לאלעד את המכתב של בן-צור, ונכח בעת שקרא את המכתב וקרעו – כפי שנתבקש במכתב גופא – לגזרים שהדיח באסלה. אלמוג אמר לאלעד רק “שיבוא מיד ארצה.”

במכתב ביקשו בן-צור “לשכוח” את ההוראות שנתן לו בפגישתם בפריס בתחילת יוני 1954, וכן את פעולותיה של חוליית 131 שמלפני 23 ביולי. “היו רק הוראות לגבי תקשורת ותכון. שום דבר אחר!” כך יכוב אלעד ב-1976. הוא אף יוסיף, שלפני פרידתם לחץ אלמוג את ידו בשתי ידיו ואמר לו: “סע הביתה בהזדמנות הראשונה… ושכח שראית או שמעת אותי, או אפילו את רוחי. שלום ובהצלחה.”

אלמוג, שקיבל את בן-צור לשירות המודיעין והמליץ על קבלתו לצבא-הקבע ועל קידומו בדרגה ובתפקיד, היה גם מי שבדק באוקטובר 1953 את התנהגות אלעד, קבע שהוא כשיר לשליחות, והחליט שיש להעניק לו סיכוי נוסף. גבלי בחר איפוא באלמוג כשליחו לפריס לא רק משום שהיה איש-סודו והערכאה הגבוהה באמ“ן אחריו, אלא משום שרב היה מוראו על אלעד, ואפשר היה להניח שיישמע להנחיותיו. דיין הגדיר את המשימה שהוטלה על אלמוג כך: הוא “חינך” את אלעד. כשנודע לו שגבלי שלח את אלמוג – בניגוד להוראתו המפורשת ש”אלעד יראה רק אותי" לפני הוועדה – רגז דיין מאד. “היתה מפולת באמוני לגבלי.” כך אמר.

למחרת, 3 בינואר, טס אלעד לציריך, ומשם לרומא כדי לטוס ארצה ב“אל על”. בנמל התעופה ברומא הוא פגש באלמוג. הלה רמז לו ללכת בעקבותיו לחדרי-השירותים ושם הורה לו ללון אותו לילה ברומא, כי נמל-התעופה בלוד נתון תחת השגחה, ואסור ששניהם ייראו מגיעים הביתה באותו מטוס. אלמוג אף נתן לו כסף לשהות של לילה נוסף ברומא ולתשלום הכרוך בביטול טיסה ברגע האחרון. לפיכך נחת אלעד בלוד רק ב-4 בינואר. שם, מחוץ לאולם היציאה, “בין צללי-הלילה,” כדבריו, המתין לו בן-צור והסיעו במכוניתו לביתו של גבלי בצהלה למה שאפשר לכנות, בלשונו של דיין, “השלמת חינוכו.” כל המרכיבים של מסע אלמוג מעידים איפוא שהיה זה מעשה במחתרת.

היתה זו הפעם השנייה, שאלעד הגיע בחשאי ארצה כדי לחפות על גבלי, ולדבריו תירגלו אותו גבלי ובן-צור בגרסתם, דהיינו – שב-17 ביולי הוא קיבל באלחוט התרעת כוננות, וב-19 בו הוראה לפעול. הפעולות הראשונות ב-2 וב-14 נמחקו כלא היו. על הדו“ח, שכתב בעת ביקורו בארץ באוגוסט, אמר לו גבלי: “שכח שדו”ח כזה היה קיים אי-פעם, מעולם לא כתבת אותו.” כל הלילה עבדו השלושה על הגרסה השקרית, שאלעד היה אמור להשמיע, לפי הסדר,לדיין, ללבון ולוועדת אולשן-דורי, ורק ב-4 לפנות בוקר הסתיימה המלאכה. גבלי נפרד מאלעד באומרו: “אתה לא ראית אותנו הלילה – אף אחד מאתנו,” ובן-צור הביאו למלונו לשתיים-שלוש שעות שינה.¹³⁰

גבלי הודיע על בוא אלעד בטלפון לאלי זעירא, הרל“ש של דיין, וזה קבע לאלעד פגישה עם דיין ב-7:30 בבוקר 5 בינואר, “על מנת לברר מה ידוע לו [לאלעד] על פעולות ה-2 וה-14 ביולי” – כך כתב זעירא, שהסיע את אלעד לפגישה, ביומן הרמטכ”ל. ואכן, דיין הציג לאלעד שאלה אחת ויחידה: מי אחראי לפעולות של 2 ו-14 ביולי? תשובתו של אלעד נרשמה אף היא ביומן:

הבירור עם אלעד אישר את הנחת אמ"ן כי פעולות אלה לא נעשו בפקודתנו ולא על-ידי אנשינו.

לאחר מכן הובא אלעד אל לבון. לבון, שחקר אותו בנוכחות אֶפִּי ארוכות – חמש שעות, לפי אלעד – והוא חזר בנאמנות ובדבקות על הגרסה שהושמה בפיו. בשעות אחרי-הצהריים הופיע אלעד סוף-סוף בפני אולשן ודורי – עילת זימונו ארצה. לימים יביע אולשן את תרעומתו על לבון, ש“לא הודיע לנו לפני כן, שהוא עומד לנהוג כך. היה בכך [בעובדה שלבון נפגש עם אלעד בטרם התייצב זה בפני הוועדה – ש”ט] טעם לפגם, אולם אז לא התייחסנו לדבר הזה בחומרה, מפני שלבון לא היה נאשם לפנינו ואת החקירה שערכנו יזם שרת, גם על דעתו של לבון." ¹³¹

שאלתם הראשונה של אולשן ודורי היתה מתי הגיע ואת מי כבר ראה. אלעד, שכמעט יממה תמימה חלפה מאז נחת בלוד, פתח את עדותו בשקר הראשון:

הגעתי הבוקר. פגשתי את [איש אמ“ן – ש”ט] בבית-הנתיבות בלוד…אחרי זה ראיתי את רב-סרן זעירא, הרמטכ"ל, בנימין, בן-צור, לבון.¹³²

אחריו קלחו שאר השקרים, שמהם נרקמה הגרסה שהושמה בפיו.

דבר הכנתו של אלעד לעדות על-ידי גבלי ובן-צור¹³³ נודע לוועדה ב-10 בינואר, יומיים לפני שאולשן ניסח את מסקנותיה. טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סיפר לשרת, שנקשר קשר להבאיש את לבון ולהכשילו. הקושרים “תפסו את [אלעד] הדריכוהו במפורט כיצד יענה, בכלל זה לימדו לשונו גם לכזב, ובכלל דאגו לתיאום העדויות למען סגור על לבון את מעגל ההרשעה.” שרת ביקש להזהיר את אולשן ודורי, וכפי שכתב ביומנו, מצא כי “בישול העדות” הזה היה “נהיר להם ועל כל פנים לבון עצמו דואג שיהא נהיר להם.” נראה כי כשרונו של אלעד כשקרן וכמתחזה התנשא מעל כל יתר כשרונותיו, שכן למרות הכול קבעו אולשן ודורי במסקנותיהם, כי אלעד הוא “איש אשר לא עשה עלינו רושם של שקרן.”¹³⁴

מחמאה נדיבה מזו לאמנותו לא קיבל אלעד מימיו.

בהביעה אמון באלעד אישרה הוועדה בעצם שקיבלה את דברו: שלא 131 ביצעה את הפעולות של 2 ו-14 ביולי, אלא “קומוניסטים וחוגים שיזמו התנגדות לשלטון במצרים, ללא קשר עם אינטרסים של ישראל,” כך כתב אולשן בזכרונותיו. מפליא ואף מדהים שהוועדה, שידעה על הדחת אלעד לשקר, קיבלה את דבריו כנתינתם, לא העמיקה חקר בגרסתו, לא גילתה את כזביו ולא חשפה את בגידתו. מפליא שחבריה, שחשדו שהעתק מכתבו של גבלי לדיין מ-19 ביולי זויף או נכתב מראש כאליבי, התעלמו מהאפשרות, שעדותו מתואמת עם זו של גבלי ובן-צור. מפליא גם שהם, שתמהו על שתיקתו הממושכת של לבון ועל הימנעותו מחקירה, לא העמידו סימן שאלה דומה על גבלי, שגם הוא לא ערך שום חקירה, לא של אלעד ולא של ה“עסק ביש”.

לוא הצביעו אולשן ודורי על קושיות אלה, ייתכן שחקירה כזאת היתה נערכת כבר ב-1955, ואז היתה נחסכת מישראל פרשת לבון על כל עוללותיה. נוכח הסתעפותה של הפרשה ותוצאותיה הטרגיות כמעט ודאי, שהמחשבה הזאת עלתה בלבו של אולשן, והיא שעוררה אותו להתגונן בזכרונותיו.¹³⁵העמדת הזכרונות על דיוקם חיונית להבנת פרשת לבון, שבה מילאו אולשן ודורי תפקיד מרכזי.

כאשר שאל איסר הראל את אולשן ¹³⁶ ב-1960, אם אחרי שאלעד הודה במשפטו שהעיד עדות כוזבת בפני הוועדה, הוא משנה את דעתו “ביחס לשאלה אם לבון נתן או לא נתן את ההוראה” – ענה אולשן כי “בראיות נגד לבון, כולל העתק המכתב [של גבלי לדיין מ-19 ביול – ש”ט] לא התחשבנו;" ו“רק התנהגותו של לבון היא שהכריעה” בחריצת המסקנות. על-כן, “כששקלתי את עדותו של [אלעד] זיידנברג במשפטו לא מצאתי דבר שהיה בו כדי להשפיע על מסקנותינו.” אמנם אולשן הודה:

אם ההסבר [שלא אלעד – ש“ט] שאת הפעולות הראשונות ביצעו קומוניסטים או חוגים עוינים [למשטר במצרים – ש”ט]…היה כוזב, הרי היתה בכך מעין סתירה לגרסתו של גבלי שההוראה ניתנה ב-16 בחודש.

לכאורה היה אז מקום למסקנה, שלבון לא נתן את ההוראה; אולם אולשן הוסיף והסביר:

אילו קבענו…כי לבון הוא שנתן את ההוראה כי אז יכול היה גילויו של זיידנברג…לשמש במידה מסוימת נימוק מצדיק לשנות קביעה כזאת לקביעה של תיקו. אולם מאחר שבדו"ח שלנו לא היתה קביעה כזאת, לא סברתי שמסקנת התיקו שלנו מעורערת על-ידי “גילויו” של זיידנברג.¹³⁷

תשובה זו מצטיינת בהיגיון צולע. דומה שכוונתה לא היתה אלא להעלים אל העובדה, שהוועדה לא נתנה את דעתה למידע שהגיע אליה, דהיינו – שעדותו של אלעד “מבושלת” על-יד מפקדיו. הגילוי ב-1958 – שאלעד שיקר לוועדה במצח נחושה – טפח על פניו של אולשן; שהרי לוא שעתה הוועדה לאזהרת שרת, היתה מגלה אולי שאלעד – הוא שהורה ל-131 לבצע גם את הפעולות של 2 ו-14 ביולי, ומסקנותיה אז היו שונות בתכלית.

אולשן נודע בפקחותו, ומשום כך הגיונה הצולע של תשובתו מעלה על הדעת שלושה הרהורים: הראשון, טוב לו ליושב על כס-המשפט שלא יירד ממנו לעולם. שהרי עוד לא קם שופט בישראל, שתפארתו צמחה מחוץ לאולם המשפט. אולשן היה אולי חלוץ וראשון, שלמד את האמת המרה הזאת על בשרו. השני, שכבר נאמר: “חכמים, היזהרו בדבריכם!” ויש להוסיף: ושופטים – בזכרונותיכם.

אולשן שהמשפט האנגלי היה נר לרגליו, היה נשכר לוא שעה לשר המשפטים הבריטי, הלורד קילמיר, שאמר ב-1955 כי “כל זמן ששופט שם מחסום לפיו, לא יימצא מי שיערער על המוניטין שיצאו לו כאיש חכם וחסר-פניות.”¹³⁸ שכן יש ניגוד בין מסקנות הוועדה בכתב-ידו של שמאי כהנא, המזכיר שלה, ובין אותן מסקנות שאולשן מביא בזכרונותיו. מתקבל הרושם, שאולשן כתבן מן הזיכרון שהשתבש עם השנים או מהרהורי-לבו, אחרי שנודעו לו עדותו החדשה של אלעד והודאתה של דליה בזיוף. הסתירה הבולטת ביותר מתייחסת להעתק המזויף של מכתב גבלי לדיין מ-19 ביולי. במסקנות מינואר 1955 נאמר כי “גם מכתב זה תרם את תרומתו להכניס ספק בלבנו בדבר ההאשמה כי שקר בפי ראש אמ”ן;" ואילו בזכרונותיו כתב אולשן חמש פעמים, כמעט בזו אחר זו:

דורי ואני החלטנו שלא ליחס כל משקל להעתק, ועל כך גם הצבענו בדו"ח שלנו למשה שרת.

במאזן הנימוקים בעד ונגד הניחו אולשן ודורי, שייתכן שהמכתב הוא “זיוף או הכנת אליבי מראש;” ובמסקנות שהתבססו עליו כתבו:

לחשדנותנו זו בעניין המכתב אין כל יסוד ממשי. אולם מבחינה תיאורתית ישנן שתי אפשרויות: א. שההוראות לא ניתנו לראש אמ"ן והוא כתב את המכתב בכוונה תחילה כדי שיוכל להסתמך עליו בעתיד, שהרי כיסוי אחר לא היה לו.

ב. האפשרות הפיסית כי ההעתק שהוצג לפנינו הודפס במאוחר וכי נוספה בו הפִּסקה…שלא היתה במקור.

בזכרונות כתב אולשן, חד וחלק:

מתקבל על הדעת, שמרוב יאוש נמלך [גבלי – ש"ט] בנפשו והדפיס מחדש את ההעתק, בהכניסו לתוכו את המשפט הנזכר.

במסקנות מרחיבים אולשן ודורי את הדיבור על “התנהגותו של שר הביטחון לאחר הכישלון” ומצהירים “שגם מהתנהגותו…אי-אפשר להוציא מסקנה בטוחה לכאן או לכאן.” אבל גם בזכרונות עושה אולשן את התנהגות לבון לגורם העיקרי והיחיד למסקנת התיקו של הוועדה:

מסקנת התיקו שלנו…..לא התבססה על הוכחות, שהגיש גבלי, או מטעמו, אלא רק התנהגותו של לבון היא שהכריעה.

בקביעה זו מתעלם אולשן ממה שכתב שני עמודים לפני-כן:

מחמת שיקולינו בדבר העתק המכתב שנשלח לרמטכ"ל מחד גיסא ומפני הרושם הרע שקיבלנו מעדותו של מוטקה בן-צור מאידך גיסא, נאלצנו להסיק מסקנת תיקו.12¹³⁹

והרהור שלישי: השופט, יש לו אהבות ויש לו שנאות, וככל האדם לא תמיד הוא יכול להתעלות מעליהן – תהיה האצטלה שעל כתפיו חשובה ככל שתהיה. דומה שאולשן האיר פנים לרשות ולמקורבים אליה, והזעיף פנים לדחויים על-ידיהם. ועדת השניים שעמד בראשה פסקה תיקו, ולעומת זאת בזכרונותיו הוא מגנה את לבון ואת אֶפִּי רל"שו, שנדחו מהרשות, ונוטה חסד לפרס, שהיה לסגן-שר ואף לשר בממשלה. עניין זה יתברר להלן, כשיסופר על גורלם של עדיה של ועדת אולשן-דורי בעקבות מסקנותיה.

עד כמה הדר אולשן את פני הממשלה – שגרעינה העיקרי היו חברי מפא“י, שנתנו יד ל”התפטרות" לבון מהממשלה ב-1955 ולהדחתו מכהונת מזכיר ההסתדרות ב-1961 – מלמדות הפרכות שבזכרונותיו. שלוש מהן מן הראוי להביא כאן. בזכרונותיו כותב אולשן, שגבלי העיד שהוא

דיווח ללבון על הכשלון מיד בהתקבל הידיעה, וזה היה ימים ספורים אחרי האירוע בתאריך מסוים. תחילה ניסה לבון לערער על דיוק התאריך, אולם במהלך החקירה שוב לא כפר יותר בתאריך שעליו דיווח לנו גבלי.

בפסקה זו החליף אולשן את גבלי בלבון, שהרי היה זה לבון שסיפר לוועדה, כי ב-26 ביולי 1954 קרא בהארץ, שהמשטרה במצרים אסרה שלושה יהודים שעסקו בחבלה; וכי בתשובה לשאלתו לפשר הדבר שלח לו גבלי עוד באותו יום תשובה בכתב-יד, לאמור: “הבוקר הגיענו מברק ראשון המציין שאנשינו היו בין העצורים באלכסנדריה.” אולם היה זה גבלי, שהופיע בוועדה יומיים אחרי לבון, שכפר באמיתות הפתק בכתב-ידו מ-26 ביולי, וממילא גם עירער על התאריך שבו דיווח לשר הביטחון על הכישלון:

גבלי: אני מצטער, איני מכיר את המברק הזה…זה לא סגנון שלי, גם לא צורת כתיבה שלנו.

אולשן: איך ייתכן כי נודע על כישלון במילוי הוראות שניתנו על-ידי שר הביטחון, ולא הודעת על כך במפורש בדו“ח [צ”ל הפתק – ש"ט] שלך -26.7 לשר הביטחון?

גבלי: אמרתי שאני מסתייג מהמכתב הזה. איני יודע מניין לקחו אותו.

אולם בעדותו המשלימה חזר בו גבלי מהכחשתו ואישר כי “המזכר לשר הביטחון מה-26 ביולי” נכתב על-ידו.¹⁴⁰ היה זה איפוא גבלי, שלאחר מכן “שוב לא כפר יותר בתאריך.”

אולשן מספר בזכרונות, שגבלי העיד בפני הוועדה כי כאשר דיווח ללבון על הכישלון, “באופן טבעי הצטער לבון מאד, אבל לא אמר דבר או חצי דבר שממנו ניתן היה להבין כי הוא מתכחש למתן ההוראה ואף לא רמז לכך, וזאת למרות שבדיווחו התייחס גבלי להוראה [מן הסתם התכוון אולשן להוראה, שגבלי נתן לבן-צור – ש”ט]." ואולשן מוסיף ומספר כי “בעינינו היה הדבר תמוה, שכן אם בנשוא הדיווח היה משום הפתעה ללבון ונעשה דבר מאחורי גבו בלי ידיעתו – סביר היה לצפות שלפחות ישאל מיד את המדווח מי הורה לבצע את הפעולה הזאת.”

לא היו דברים מעולם. גבלי, שכדרכו מרחיק עצמו מתאריכים מדויקים, עונה לשאלת הוועדה: “השר שאל אותי אם הוצאו ההוראות וסיפרתי לו שכן. זה היה בין ה-16 וה-26 ביולי.” גבלי גם העיד, כי אחרי ה“תקלה” הוא נפגש עם לבון “לפחות 6–5 באותו שבוע. קבענו דרכי הצלה.” לפי הפרוטוקולים של עדויותיו ב-3 וב-9 בינואר 1955, לא אמר גבלי כלל, שלבון “באופן טבעי הצטער” על הכישלון, או שעד אמצע דצמבר היה בינו לבין לבון דין-ודברים בשאלה: מי נתן את ההוראה? יתר-על-כן, גבלי לא היה צריך כלל להזכיר ללבון שאת ההוראה קיבל ממנו. אדרבה, מעדויותיו בוקע ההסבר, שהם לא דנו בהוראה ובנותנה, משום שלא על כך נחלקו, והראיה: הם הסכימו על נוסחה להסברת הכישלון. והרי רק לאחר שדיין ניפץ את קשר-השתיקה ביניהם – וממילא גם את הנוסחה – התעוררה השאלה: מי נתן את ההוראה? וזה אירע חמישה חודשים אחרי ה“תקלה” – בדצמבר, ולא ביולי. גבלי העיד, שב-14 בדצמבר

אמרתי לו שהגיעו אלי שמועות שהוא מבקש לנער מעליו אחריות להוראות. הוא השיב: אני רואה עצמי אחראי ואשא בכל האחריות הפרלמנטרית והפוליטית למה שקרה במצרים.

גבלי סיפר לוועדה רק מחצית מדברי לבון. הוא לא גילה שלבון הציע לו לחלוק ביניהם את האחריות: את הפרלמנטרית ייטול על עצמו, ואת המבצעית ייטול גבלי. ובלשון רחביה ורדי, ידידו של גבלי:

בנימין התכונן לוועדת אולשן-דורי…בחדרו…נכנסתי אליו והוא אמר לי: שמע, לבון אומר לי: קח עליך את האחריות המקצועית ואני אקח עלי את האחריות הציבורית.14¹⁴¹

גם בהקשר לנסיונו זה מרשיע אולשן בזכרונותיו את לבון, שהשררה וסיכוייו לשָׂרוּת ולראשות ממשלה אבדו מידיו לנצח, ומטהר על חשבונו את גבלי. בדצמבר 1954 מספר אולשן,

פנה לבון אל גבלי גם בנפרד וגם ביחד עם הרמטכ“ל…בפגישה הראשונה עם גבלי בנפרד, לא הסכים הלה להצעתו של לבון. מדבריו הבינונו….[ש]חשש, שלבון מבסס את הצעתו על הטענה, שהוא גבלי כאילו פעל בלי הוראה…ושיש להיחלץ מן הסבך על-ידי נוסח מוסכם בשביל הממשלה או הכנסת… מפני החשש שמא על-ידי שיתן את הסכמתו להצעתו של לבון הוא כאילו יודה בפניו שפעל ללא הוראה, סירב לתת לו את הסכמתו. בפגישה השנייה, בה השתתף….גם משה דיין…הן הרמטכ”ל והן גבלי סירבו להסכים.

אין שום דמיון בעניין זה בין הזכרונות ובין העדויות בפני הוועדה: גבלי לא סירב להצעת לבון בפגישתם בנפרד – אלא הסכים לה, שהרי אחרת לא היה לבון מעלה אותה הצעה בפגישתם עם דיין.

בזכרונותיו מוסיף אולשן, “ששאלנו את לבון לפשר הדבר הזה, שהרי אילו הסכימו לנוסח הזה היו מטעים על-ידי כך את ראש הממשלה? תשובתו היתה כי לאמיתו של דבר לא התכוון כלל למסור את הנוסח הזה לראש הממשלה, אלא שחשב בדרך זו להביא את גבלי לידי הודאה על האמת, דהיינו שהוא פעל ללא קבלת הוראה ממנו. ההסבר לא נראה לנו.”

אולם השאלה והתשובה האלה אינן ברישומי הוועדה; הן קיימות רק בזכרונות. לפי העדויות, הציע לבון לדיין ולגבלי נוסחה משותפת מחמת הכורח להביא את המפולת והמשפט במצרים לדיון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. ואכן, תמוה שאז שאל אולשן שאלה אחת ויחידה:

בפגישה הזאת שהיתה בשאלת הנוסח, לא התעוררה השאלה של הוראות?

ולבון השיב:

שום דבר, רק זה. לאחר ששמעתי תגובת הרמטכ"ל -הפסקתי בזאת.15¹⁴²

אפשר לשאול: האם היו אולשן ודורי מגיעים למסקנות שונות, אילו עמדו לרשותם גם העדויות שהוצגו בחקירות הש"ב, במשפט-אלעד ובוועדת כהן? אולשן מתייחס לשאלה זו בזכרונותיו, אולם תשובתו אינה משכנעת ואפילו מאכזבת; שכן ההגנה שלו על עמדתו – חומר הראיות החדש אין בו כדי לשנות את המסקנות – מנעה ממנו להעריכו בעיניים פקוחות. בשל מעמדו הרם כנשיא בית-המשפט העליון, שהציבור רואה בו מוסד בלתי-תלוי וללא משוא-פנים, היה לדברי אולשן משקל רב, אם לא מכריע. אמנם בימי הפרשה הוא לא הביע את דעתו באמצעי התקשורת פרט ליוצא מן הכלל אחד או שניים; אבל כפי שמוכיחה שיחתו עם איסר הראל, הוא אכן אמר את דברו ועשה זאת – אם גם בסודיות – דווקא באוזניהם של בעלי השפעה והכרעה במערכת הפוליטית, ודברו זה התקבל כפסיקה אחרונה.

נראה שאולשן לא שם את אצבעו על עיקרה של הגרסה החדשה, שהעלה אלעד בפני אהרוני וויקטור בשלהי 1957 וב-1958 ובפני בית-המשפט המחוזי¹⁴³ בירושלים ב-1959. שכן “גילויו” העיקרי – אם להשתמש בביטוי של אולשן – לא היה הודאתו, שהפעולו ב-2 וב-14 ביולי בוצעו על-ידי חולית 131 בפיקודו; חידוש חשוב ומרעיש יותר היה הודאתו שגבלי, בסיוע בן-צור ואלמוג, הדיח אותו לשקר – כפי שאכן עשה – בפני ועדת אולשן-דורי. הוא סיפר לאהרוני ולוויקטור, ואחר-כך גם לבית-המשפט, שגבלי גמר אומר לבצע שורת פעולות במצרים, ובהמלצת בן-צור החליט “להעמיד את אלעד בראש” חוליית 131 “ולהטיל עליו את משימת הפעלתה;” ובפגישתם בפריס ב-30 במאי 1954 נתן לו בן-צור הוראת פעולה מפורשת. נסיעת בן-צור לפריס לא היתה איפוא “שגרתית”, כפי שהעידו גבלי ובן-צור בפני ועדת אולשן-דןרי.

את עדותו בפניהם סיכמו אהרוני וויקטור כך:

אחרי סקירה מדינית מקיפה על בעיות המזרח התיכון הכניס אותו [בן-צור] לסוד החוליות ומסר את שמותיהם וכינוייהם של שישה בחורים מקומיים מאלכסנדריה. כן נתן לו את כתובתו של אחד הבחורים (נתנסון). אלעד טוען שבאותו מעמד ניתנה לו הפקודה לפעול ברגע שיחזור למצרים.16¹⁴⁴

והוא נדרש לחזור לשם כך בהקדם. קשה להאמין למי שהוכח שהוא שקרן; ואכן, טענה זו מחשידה אותו שכיזב גם בעדותו החדשה: שהרי אלעד השתהה באירופה כחודש אחרי הפגישה עם בן-צור, חזר למצרים ב-28 ביוני, ורק אז הבריק ארצה: “המשלוח אפשרי,” שפירושו – לפי עדותו החדשה של אלעד – שהוא נפגש עם פיליפ נתנסון, והם מוכנים לפעולה. העובדה, שהוא ניהל את ענייניו בעצלתיים, כמי שעתותיו בידו, מרמזת אולי, שבפריס נתן בן-צור לאלעד הוראות לפעולה – אבל מועד הביצוע טרם נקבע.

אלה תולדות עדותו החדשה של אלעד: החקירה על מגעיו עם קציני מודיעין מצרים באירופה ועל הכנותיו למסור לידיהם חומר חשאי החלה בכלא רמלה ב-16 בדצמבר 1957. למרות ששיתוף-הפעולה שלו היה חלקי בלבד, עלה בידי חוקריו, אהרוני וויקטור, להציל מפיו דברים “שהטילו חשש על חלקו של אלעד בנפילת הרשת.” לבקשת איסר הראל, ראש “המוסד”, מינה הרמטכ“ל החדש חיים לסקוב ב-17 בפברואר 1958 ועדה, שתחקור ותקבע את “הנסיבות בהן נפלה הרשת במצרים והסיבות שהביאו לנפילתה.” חבריה היו סגן הפצ”ר סא“ל מאיר שמגר – לימים נשיא בית-המשפט העליון; צבי אהרוני משירות הביטחון הכללי; ועוזר ראש אג”ם אל“מ אריאל עמיעד, שהיה יו”ר ושהוועדה נקראה בשמו. הוועדה לא כילתה את מלאכתה, לא פוזרה, ולהלכה עודנה שרירה וקיימת.

רק ב-1 במרס 1958 הגביר אלעד את שיתוף-הפעולה עם חוקריו והסכים לספר להם “על כל פרשת קשריו עם הרשת, כולל החלק ממנו חשש לספר פן יסתבכו ידידיו.” החקירה החלה ב-19 במרס והוקלטה במלואה בידיעת אלעד. לפי דו"ח-ביניים, שהגיש עמיעד לאיסר הראל, היו חברי הוועדה משוכנעים בבגידתו של אלעד; אולם כל עוד אנשי 131 כלואים במצרים, לא היה בחומר-הראיות כדי להרשיעו בדין בעוון זה.

אהרוני, ראש מחלקת החקירות בשירות הביטחון הכללי, וסגנו ויקטור חקרו את אלעד. היתה זו החקירה היחידה בפרשת ה“עסק ביש”. הם הגישו לראש שירות הביטחון הכללי דו"ח בן 78 עמודים (שממנו ציטט הראל מובאות ארוכות בספרו אנטומיה של בגידה), ולפיו אין ספק שאלעד בגד ומסר את הרשת.

אהרוני, הטוב שבחוקרי השב“כ וה”מוסד“, גורס ש”ההוראה ניתנה על דעתו של לבון ובידיעתו," לדעת אהרוני, שלח גבלי את בן-צור לומר לאלעד בפריס “באופן כללי יותר מתָכִין אותם. [הוא אמר – ש”ט] תעשה קצת שמח שזה יפריע לפינוי הסואץ. עובדה שהוא כמעט לא פעל נגד מטרות בריטיות;" וגבלי ש“דאג לעצמו לקבל את הגיבוי מלבון,” דיווח ללבון משהו כעין “אנחנו שלחנו מפקד, קשרנו אותו לרשת, ואמרנו לו שיתחיל לעשות פעולות.” לבון אישר זאת במפורש או בשתיקה, שכמוהו כאישור. לשון אחר, אהרוני בדעה שגבלי ולבון, שניהם כאחד, היו אחראים לפעולות שגרמו ל“עסק ביש”. 17¹⁴⁵

כמו דיין סבור גם אהרוני, שגבלי גיבה את עצמו בהוראה למפרע, ובדומה לוועדת אולשן-דורי הוא גורס, ש“האחריות היא של כולם.” הנוסחה: “היו הוראות לתכנון אבל היתה תקלה בביצוע,” שלבון וגבלי הסכימו עליה בסוף יולי עם היוודע המאסרים הראשונים, באה איפוא כדי להעלים זאת.

זוהי גם דעת המחבר. גם הוא גורס, שחרף כל ליקוייה קלעה ועדת אולשן-דורי לאמת; אולם מבחינה ציבורית יש פגם במסקנותיה: היא לא ניסחה אותן על דרך החיוב. הוועדה לא קבעה במפורש, שלבון וגבלי גם יחד נושאם באחריות לפעולה ולמפולת במצרים ואשמים בתוצאותיהן הטרגיות.

* * *

מאז שהגיע למצרים דיווח אלעד לבן-צור פעמים אחדות על מעשיו, ובדו“ח שלו מ-20 באפריל 1954 – במהלך שהייתו השנייה במצרים -דיין (צ"ל ציין?) שמצא “סימנים מובהקים של חיפוש מדוקדק בין מכתבי וחפצי.” מזוודתו נבדקה חמש פעמים. הוא הודיע על כך למשטרה, ו”הופיע קצין כדי לגבות עדויות". לדעת אהרוני וויקטור, העיד הדבר שהמצרים פקחו עין על אלעד והוא היה נושא להתעניינותם.

החוקרים גילו פרטם על מסעיו ומעשיו של אלעד באירופה. הוא יצא לפגישתו עם בן-צור בפריס ב-3 במאי בלא להודיע לאיש, ורק אחרי שבועיים התייצב אצל איש-הקשר שלו. ארבעה שבועות תמימים שהה איפוא אלעד באירופה עד הפגישה שהתקיימה ב-30 במאי, וכפי שנזכר לעל¹⁴⁶ ערך אז טיול במכוניתו באיטליה, אוסטריה, צרפת, גרמניה ובלגיה. ב-23 במאי רשם אלעד ביומנו, באותיות גדולות ומודגשות, “אי אפשר לפגוש את מוחב”. קולונל מוחב, ראש המודיעין הצבאי במצרים ואחר כך הנספח הצבאי המצרי בבריסל ובבון, נמנה עם האישים המצרים, שאלעד קשר עמם היכרות. הוא סיפר לחוקריו, שאת מוחב פגש לראשונה בביתו של פון-בכטולדסהיים בעת ביקורו הראשון במצרים. הוא לא זכר לשם מה רצה להיפגש עמו בבריסל – למסור לו מכתב או סתם דרישת-שלום – “לפי בקשתו של הברון או אנגל או מתוך יוזמה פרטית”. חוקריו הסיקו כי ב-23 במאי הוא ביקר בבריסל – אף שבמסגרת תפקידו לא היה צריך להיות כלל בבלגיה – ובחשבונות שהגיש לאמ"ן אין נסיעתו זו נזכרת. יתר-על-כן, גם אחרי הפגישה לא אצה דרכו: הוא חזר למצרים רק ב-28 ביוני.

לפי הרשום ביומנו, נפגש אלעד עם הקולונל מוחב ב-13 בספטמבר 1954 ומסר לו “הצעה”. רק חודש וארבעה ימים חלפו מאז ברח ממצרים, וחוקריו תמהו שהוא אינו חושש מפגישה עם הקולונל מוחב, היודע מן הסתם על קשריו עם אנשי הרשת העצורים במצרים. בפי אלעד לא היה הסבר לרישום זה ביומנו, והוא סירב להיחקר על רישומי היומן מסוף יולי 1954 ואילך.

גם היכרותו והתכתבותו עם מחמוד חסן עוררו את חשדות אהרוני וויקטור. אלעד הכירו באמצעות הקונסול הגרמני באלכסנדריה ב-25 בדצמבר 1953, יומיים בלבד לאחר שהגיע למצרים לביקורו הראשון. הוא דיווח לבן-צור, כי הגרמנים במצרים רואים בו ידיד המסייע להם, אבל הם חושדים בו שהוא איש שירותי הביטחון, שתפקידו לחדור לחוגים הגרמניים. גם אלעד חשב את מחמוד לאיש-ביטחון, אבל התיידד אתו ונהג לטייל עמו, כיוון ששימש לו איש-מפתח להכרת הגרמנים. הקשר והידידות עמו באמצעות מכתבים נמשכו גם בעת שאלעד היה באירופה, לפני נפילת הרשת ואחריה. עובדה זו מתבררת הן מהיומן הן מהדו"ח שלו מ-26 בספטמבר 1954. מכלל חקירותיהם הגיעו אהרוני וויקטור לשתי מסקנות: לאלעד היו קשרים עם אנשי מודיעין במצרים; למצרים היה מודיע בתוך הרשת, והוא סיפק להם ידיעות עליה.

חשדם – ששתי המסקנות מצביעות על אלעד ושהוא המודיע – גבר נוכח התנהגותו חסרת-הפחד, לפני נפילת הרשת ואחריה, הן במגעיו עם השלטונות ועם המומחים הגרמנים הן בקשריו עם אנשי 131. התנהגותו “הצטיינה בחוסר זהירות בולטת והעידה על כך שהוא פעל מתוך חוסר פחד כמעט מוחלט.” להלן מספר דוגמאות:

אלעד רמז לידידיו הגרמנים שהוא, פאול פרנק, פעל בעבר כאיש-מודיעין גרמני, ושעודנו שומר על קשר עם מפעיליו. אלעד הביא עמו ארצה את תעודת הכניסה לנמל אלכסנדריה של “ידידו” פון-בכטולדסהיים, המומחה הגרמני הראש לצי המצרי, ולחוקריו לא נתברר לשם מה החזיק אותה ברשותו. דומה שלצרכי התפארות בלבד.

חשודה עוד יותר היתה פזרנותו, שלא הלמה כלל את כיסויו כאיש-עסקים. הוא הוציא כספים ביד רחבה, החזיק מכונית מפוארת, ערך טיולים יקרים, מימן טיולי אחרים – אף שלא השלים עסקה כלשהי, שיש בה להצדיק את נדבת-ידו. הוא לא טרח – ולוא גם למראית-עין – לזכות בהזמנות כלשהן, ונהג רשלנות בעסקיו המסחריים, שנועדו לבסס את כיסויו. הוא לא השיב במועד למכתבי החברה בגרמניה, שאמור היה ליצג, וזו שיגרה לו מכתב תלונה חמור, על שהוא מזניח את ענייניה במצרים.

גם במגעיו עם אנשי 131 נהג בחוסר-זהירות מופלג. הם אמנם הכירו אותו רק כ“רוברט” – כינוי הצופן הפנימי – אבל יכלו לזהותו על נקלה בשל מכוניתו הפתוחה ומנקרת-העיניים, שנשאה מספר גרמני, ודגלון גרמני התנוסס על כנפה.

כזכור נשא עמו אלעד את מכשיר השידור הזעיר, בעת שיצא ממצרים ב-7 באוגוסט 1954 במטס טוו"א לרומא, ושם מסרו לאיש-הקשר. את הסיכון שהיה כרוך בדבר הסביר פעם בכך, שהמכשיר היה יקר “וחבל עליו;” פעם בחששו פן ייפול בידי המצרים, ואלה יגלו את סודותיו; ופעם שעשה זאת “כדי שיאמינו לו.” אולם כשהציגו בפניו את עדותו של שמואל עזאר בבית-המשפט, שגזר את דינו למוות, הודה בה בחצי-פה: ב-24 ביולי, למחרת התקלה בקולנוע, משנודע לו על מעצרם של ויקטור לוי ופיליפ נתנסון, הוציא עזאר את מכשיר השידור מדירת המפגשים היחידה. שניים מחלקיו השליך, ואת השלישי, העיקרי, השאיר בביתו. אלעד דרש ממנו למוסר לידיו.

אלעד לא ידע להסביר, מדוע החזיק אצלו שבועיים הוכחה כה מרשיעה – שלא יכלה להביא לו כל תועלת – בעת שאנשיו נלכדו בזה אחר זה, וכל דאגותיו היו צריכות להיות נתונות להצלת עורו.

שעה שהבריח את המכשיר ממצרים, הוא לא חשש “לעשות טובה” לאחת ממכרותיו המצריות, שנסעה אתו באווירון: הוא נשא את הדולרים שלה בכליו, בניגוד לחוק.

אלעד לא היה מסוגל לזכור כיצד הסתיר את המכשיר: על גופו, במזוודותיו או בדרך אחרת. אי-הזיכרון בנקודה זו הוכיח לחוקריו, שלא היה לו ממה לפחד. ייתכן איפוא ששירות הביטחון המצרי החמיק עבורו את המשדר.

אלעד גם לא זכר כיצד הבריח את תשלילי הטיל שנמסרו לו, לדבריו, על-ידי הצלם הגרמני במפעל הטילים המצרי – משימה שלא הוטלה עליו. את חלקם הוציא ממצרים ב-3 במאי בדרכו לפגישה עם בן-צור בפריס, ואת חלקם הנותר הבריח במנוסתו ממצרים, כששירות הביטחון המצרי היה אמור לדלוק בעקבותיו.

כשנכשלה הפעולה ב-23 ביולי והחלו המעצרים, לא נחפז אלעד לברוח. הרישומים ביומנו בימים אלה מתארים את פעילותו, בשעה שפקודיו וחברי הרשת עמדו בחקירות ובעינויים: ב-5 אחה"צ נסיעה לשחות בים, בערב לרקוד עם נארימן בקזינו סן-סטפנו (25.7); ב-11 בבוקר נסיעה לים, ובערב קונצרט (26.7); קולנוע, עם קלוד-ג’יאן, הגברת בעלת הדולרים(27.7);נסיעה לקהיר (28.7);ארוחת-ערב עם וילי, צלם-הטילים (29.7);חגיגת יום-הולדת (30.7); ארוחת-צהריים אצל מלקי, ובערב בסן-סטפנו עם נארימן (31.7) ;כל היום בים, בערב עד שעה 01:00 אחר חצות אצל מלקי (1.8);יומית קולנוע (2.8); קנה חגורה לאשתו (3.8);עגילים לאשתו (4.8);ערך חגיגה אצל צנקר (5.8); ארוחת-צהריים בארמון הליופוליס, בערב לקהיר באוטובוס, קיבל מתנת פרידה ממלקי (6.8).

בין 25 ביולי ו-3 באוגוסט רשומים ביומנו גם שמות שלושה קציני מודיעין מצריים: עוסמן נורי, ראש המודיעין הצבאי (25.7 ו-29.7), קומנדר רג’יב פהמי, קצין מודיעין ימי (2.8); וקפטן פאוזי, הקשור עם רג’יב (3.8). הסברי אלעד לרישומים אלו התרסקו בסתירותיהם.

פעילותו אינה מעידה כלל וכלל על חרדה או על מאמצים להצלת אנשיו. הסברו היחיד – שהיה חייב לנהוג לפי אורח-חייו הרגיל כדי שלא יחשדו בו – לא התקבל על הדעת. עם בואו לרומא ב-7 באוגוסט הוא הודיע לאיש-הקשר שאינו “שרוף” ושהוא מוכן לחזור למצרים כדי לנסות להציל את מרסל ניניו. הדבר עמד בסתירה לטענתו בחקירות – כי עזב את מצרים ב-7 באוגוסט, משום שהגיע למסקנה שעלולים לעוצרו בכל רגע.

מחשידה ביותר היתה פרשת מכירת המכונית. בחקירתו טען אלעד כי רק לאחר שהחלו המעצרים, הוא החליט למכור אותה; אולם מיומנו מתברר כי כבר ב-16 ביולי התעניין לדעת מהו המכס המוטל עליה, וב-19 סיכם עם מתווך מכוניות את עסקת מכירתה. ב-20 רשם ביומנו, שעליו “לסדר את המכס למכונית כי הקונה איננו יכול לסדר את הדבר בעצמו.” הוא מסר את המכונית לקונה רק ב-4 באוגוסט, אולם טיפל במכירתה עוד לפני התקלה ב-23 ביולי. הוא כלכל איפוא את צעדיו בידיעה מראש, שהוא עומד לצאת ממצרים.

חוסר-הזהירות איפיין את התנהגותו גם בפרשה זו. לפי היומן מ-4 באוגוסט, היה עליו לשקול את המכונית לצורך תשלום המכס, אבל המכונית היתה מפורקת לשם צביעה ותיקונים. לדברי אלעד, הוא ביקש ממכרו, אחד מראשי המכס בנמל אלכסנדריה, שהמכונית תישקל ללא פגושיה וחלקיה המפורקים.

כלום זוהי התנהגותו של נרדף על-ידי החוק, הצפוי לעונש מוות? מי שכל חבריו נעצרו באשמה חמורה? בפי אלעד לא היה הסבר, וחוקריו לא יכלו להבין איך לא חשש לבקש איש-שלטון לסייע לו לחסוך סכום כסף פעוט יחסית (בבואו ארצה דרש אלעד – וקיבל – פיצוי על ההפסדים המדומים, שנגרמו לו כתוצאה “ממכירתה המבוהלת” של המכונית).

מסקנתם החד-משמעית של אהרוני וויקטור היתה, שאלעד הוא המודיע מתוך הרשת, וכי בעת הפגישה עם בן-צור בפריס במאי 1954 כבר פעל בשירות המודיעין המצרי. כך סיכם אהרוני את הדו"ח שהגיש לממונים עליו:

האפקט המצטבר של החשדות שהעלינו נגד אלעד בעניין זה, התנהגותו בחקירה, הרמזים שהפליט….תוצאת בדיקתו במכשיר מגלה-שקרים, מאמצו העקשני להסתיר מפנינו את יומנו המקורי מהתקופה ההיא, נסיונותיו הפנטסטיים להאשים אנשים אחרים בהסגרת הרשת כגון שמואל עזאר, שהוצא להורג במצרים…וחקירה מדוקדקת בעברו ובאופיו…הביאה אותנו לידי מסקנה סופית שאין ספק שאלעד גרם באופן ישיר וביודעין לנפילת הרשת במצרים.18¹⁴⁷

* * *

לימים סיפר ויקטור כהן על חקירתו את אלעד ב-25 בדצמבר 1975. לכתחילה נדרשו אהרוני והוא לחוקרו רק בנושא אחד: פנייתו, באמצעות ידידו בוב ינסן, לעוסמן נורי, הנספח הצבאי בבון. “חקרנו אותו באמת בכפפות משי. התייחסנו אליו כגיבור לאומי….רצינו פשוט שייתן לנו הסבר על זה, והוא התחיל לספר ניסים ונפלאות על עלילותיו במצרים: הרשת נפלה, כל אנשיה נעצרו, הוא הצליח ברגע האחרון לשלוף מעליית-הגג של שמואל עזאר את המשדר הזעיר ולמכור את מכוניתו, וכולי וכולי.” אלעד אף הציג לחוקרו חוברת בהוצאה מצרית, שגוללה את פרשת הרשת, נפילתה ומשפט-אנשיה – וביניהם פאול פרנק, שנדון למוות שלא בפניו.

ישבתי בפה פעור. לא ידעת במה מדובר.חשבתי לעצמי: אדם נידון למוות, ויש לו אומץ לעשות זאת, ואחר-כך הוא עוד פונה לעוסמן נורי? זו היתה הטעות הגדולה ביותר שהוא עשה, שסיפר לי ניסים ונפלאות על מה שהוא עשה במצרים.

ויקטור נולד בדמשק, וכחבר בתנועת-נוער ציונית אימן 70 מחבריה במסגרת ה“הגנה” המקומית, קודם שעלה ארצה. אם הסורים היו תופסים אותו, חשב לעצמו, “היו תולים אותי מזמן.” בעיני עצמו היה “לא גיבור גדול ולא פחדן גדול;” אבל לוא היה הוא במקום אלעד, “הייתי עושה במכנסיים. מה יש לי להישאר יותר משבוע אחרי נפילת הרשת?” הוא אמר לעצמו: “או שהאיש הזה הוא גיבור בלתי רגיל או שהוא בוגד.” כשאהרוני שמע זאת מוויקטור, הוא אמר: “בוא נחקור אותו על הנושא הזה.”

למחרת, ב-26 בדצמבר, הסב ויקטור את החקירה על פרשת מצרים. אלעד, שקודם נידב את המידע, “תפס שכל” ושינה לפתע את טעמו. הוא אמר ש“העניין חסוי,” ואין הוא רשאי לדבר עליו ללא אישורו של פטי, ראש אמ"ן אז. לא היה זה דבר קל לבקש אישור לחקור “גיבור לאומי” כאילו הוא בוגד. לפני שהמשיך בחקירה פנה ויקטור לעמוס מנור, ראש שירות הביטחון, אך זה אמר לו: “אתה מקבל משכורת שתחשוד באנשים.” מנור, אהרוני וויקטור פנו לאיסר הראל, ראש “המוסד”, וגם הוא אמר לוויקטור לחקור את אלעד בפרשת מצרים. גם פטי אישר זאת.

בחקירתם נעזרו אהרוני וויקטור בחומר, שהגיע לידיהם ממקורות חסויים במצרים ובגרמניה, עד שלא נותר בלבם ספק, שאלעד בגד והסגיר את הרשת. לדעת שניהם עשה זאת אלעד מפחד. אמר אהרוני:

הוא היה פחדן גדול. אף פעם לא היה בשום פעולה ולא שמע אף פעם ירייה…הוא קודם כל דאג לעצמו…גם אחותו אישרה זאת בפנינו…הוא פחד לעמוד בארץ אויב בראש חוליית מחבלים. זה עונש מוות, אם תופסים אותך, אלא אם אתה מסגיר אותם.19¹⁴⁸

צבי אהרוני וויקטור כהן גרסו, שלוא תיחקר גבלי את אלעד כראוי, בפי שחייבו תפקידו, ולוא הזמין אותו לבוא ארצה באוגוסט 1954לשם מטרה זו, ולא כדי לשנן לו עדות שקר, אולי כבר אז היה מתעורר החשד, שיש לו יד בנפילת הרשת. גבלי היה חייב להציג לו כבר אז אותן שאלות, שהציג לו ויקטור, וחזקה עליו שהיה נתקל באותן תמיהות ובאותם חשדות.

אולם גבלי לא בדק מה עשה והיכן היה אלעד במשך חודשיים, כחודש לפני הפגישה עם בן-צור בפריס וכחודש אחריה, כלומר – בין 3 במאי ל-28 ביוני, יום שובו למצרים. הסבר בלתי-מספק להיעלמו הממושך היה אולי מדליק זיק מחשדו של ויקטור גם בראשו של גבלי. מכל מקום, נוכח לוח-זמנים זה לא יכול אלעד לטעון, שקיבל מבן-צור הוראה לפעול מיד.

היה על גבלי לבדוק ביסודיות את נסיבות הבאת המשדר הזעיר ולשאול את אלעד מדוע – בניגוד לפקודות – החזיק במכוניתו המתבלטת; היה עליו לחקור מדוע התרשל אלעד במילוי חובותיו כלפי החברה שייצג במצרים, ומדוע נהג בפזרנות, בראוותנות ובחוסר-זהירות, שסיכנו את הכיסוי שלו. מהדו"חות של אלעד עצמו יכול היה גם גבלי לדעת, ששירות הביטחון המצרים התעניין בו עד כדי כך שבדק את מזוודותיו חמש פעמים. מאותו מקור יכול גם להשתאות לפשר יחסיו הקרובים של אלעד עם מחמוד חסן ומגעיו עם עוסמן נורי, ראש המודיעין הצבאי. לוא דרש מאלעד את יומנו,¹⁴⁹ יכול היה גבלי להיווכח, שאחרי התקלה הוא לא סייע לאנשיו שנעצרו. אז גם היה לבטח תוהה מדוע לא נמלט על נפשו מיד, אלא השתהה במצרים למעלה משבועיים.

כשהגיש אלעד את חשבון הפיצויים בגין הפסדיו ממכירת המכונית, צריך היה גבלי לעיין בפרשה זו בשבע עיניים. היה עליו להציג סימני שאלה למקרא היומן, המספר שעוד לפני הפעולה ב-23 ביולי התעניין אלעד במכס המוטל עליה, ונקט צעדים למכירתה.

לוא היה אלעד אדם מהימן, שהוכיח את מסירותו, אפשר היה להבין שגבלי חושש לפגוע בכבודו על-ידי חקירה ודרישה מסוג זה; אולם נסיבות גיוסו של אלעד לא הצדיקו מתן אמון עיוור בו. קביעתו של אלמוג – שהוא ראוי לסיכוי נוסף כדי להוכיח את עצמו – לא פטרה את גבלי מלחקור אם אלעד עמד בכך. החשדות הראשוניים, שהתעוררו בלב ויקטור בדצמבר 1957, יכלו לפקוד את גבלי באוגוסט 1954.

מדוע לא עשה גבלי את כל הדברים הללו? יכולה להיות רק תשובה אחת: הוא חתר להסתיר את האמת – ולא לחושפה. רק משום כך לא רשם בן-צור את הגרסה שאלעד השמיע לו באוגוסט כשהשתכן ימים אחדים בביתו; ורק משום כך זכה הדו“ח שלו להדפסות ומהדורות אחדות. גבלי ובן-צור נתנו יד לדו”ח הכוזב הזה. על כך מלמדת העובדה, שנכתב בו שאלעד חזר למצרים ב-4 ביולי – בעוד שברשותם נמצא מברקו ממצרים מ-28 ביוני: “המשלוח אפשרי.”

גבלי פעל איפוא כדי להגן על הנוסחה המשותפת לו וללבון, כמי שמרחיק את עדותו, שׂשׂ להרחיק את אלעד מהארץ. הוא פיאר את אלעד כגיבור העשוי ללא חת, כדי להצדיק את שיגורו לאירופה להמשך שירותו, כאילו כיסויו כפאול פרנק לא “נשרף”. כיום, כשאין עוד ספק שאלעד בגד והסגיר את הרשת, אי-אפשר שלא לטעון, שגבלי לא עשה די לחשיפתו אז. צחוק הגורל הוא – כשנזכרים בפרשת טוביאנסקי – שהפעם נקרה לגבלי בוגד יהודי אמיתי וחבר ה“הגנה” והפלמ“ח לשעבר – והוא נתן לו לפרוח מידיו. גילוי בגידתו של אלעד ב-1958 בא במאוחר, ומשום כך נערמה על ה”עסק ביש" מסכת-שקרים, ששימשה רקע ויסוד פורים למארה, שהומטה על ישראל בצורת פרשת לבון.

 

7. ייסורי שרת ונפתוליו    🔗

דומה שאין לתאר או להבין מה חוללו ה“עסק ביש” ותוצאותיו אלא בסיוע כללי-יסוד אלה: הגורם הפוליטי או המפלגתי מונע דיון לגופו של עניין בקלקלותיה של מערכת ממלכתית או ציבורית, ולפיכך הוא מונע גם את תיקונה. זהו איפוא גורם משחית, ובימים של ערב-בחירות במשטר קואליציוני כוחו להשחית גדול שבעתיים. אולי משום ההכרח להתמודד עם גורם זה יכול רק מי שניחן באיתנות מופלגת של הנפש והגוף לשאת לאורך זמן בתפקיד ראש ממשלת ישראל. 1955 היתה שנת בחירות – הן נערכו ב-26 ביולי – וראש הממשלה משה שרת התברך בכל התכונות התרומיות שיש באדם – אהבת האמת, נאמנות לערכים, יושר, הגינות ואצילות-הרוח – אבל לא באיתנות ובחוסן. אדרבה, במקומם ירש גוף פגיע, אנינות-הדעת, לב רגש ומידה יתרה של התחשבות בזולת. אין זה פלא שהיה שרוי במצוקה, וגם כיב הקיבה שלקה בו זה מכבר, גבר.

* * *

שלושה אילוצים דחפוהו למבוך פתלתול, שלא עלה בידו להיחלץ ממנו: החשאיות הכבדה, שנאלץ להטיל על ועדת אולשן-דורי, לבל יבולע לנידוני קהיר, שמנעה ממנו לפנות לדעת הקהל; השיקול המדיני, שהניעו להכחיש מכול וכול שישראל גרמה לחבלה במוסדות אמריקניים במצרים; והכורח הממלכתי להגיב כראוי על הפעולה והמפולת במצרים. הפוליטיקה הפנימית עשתה את שלה בכל השלושה, ובמיוחד בזה האחרון, שכן הגורם הפוליטי חדר לכל שיקוליו של שרת: “הארץ הצוללת בקלחת הבחירות,” כתב ביומנו כבר בעת שלבון ביקש ממנו לכונן ועדת חקירה. השאלה כיצד לחקור, שסבה כולה על השיקול הפוליטי, ייסרה את שרת וסיכסכה אותו עם עצמו. היתה זו פתיחה מבשרת רע לטלטלותיו בימים הבאים.

ההתנגדות לוועדת חקירה במפא“י היתה מנומרת ובאה מחוגים מנוגדים, לעתים אף עוינים זה לזה: שר האוצר לוי אשכול ומנכ”לו פנחס ספיר, מזה; משה דיין, שמעון פרס ושלמה הלל – צעירי מפא“י ו”נערי בן-גוריון" – מזה; ובתווך אריה בהיר מקיבוץ אפיקים, ראש מטה הבחירות של המפלגה. אשכול וספיר הזהירו, שתוצאותיה של ועדת חקירה “תהיינה ממאירות ביותר” למפא“י: דווקא ערב הבחירות יתגלו לציבור הרחב “היחסים האיומים השוררים בצמרת הביטחון,” ויינתן פומבי ל”האשמות הפליליות שטופלים שם אנשים זה על זה." הצעירים – מפי בהיר שצידד בהם – טענו כי “היחסים בצמרת הביטחון” כבר נודעו לציבור, אולם החקירה תגרום לכך שהם “יסוכסכו עד ללא כל יכולת לעבוד יחד.” כל הצדדים דרשו איפוא להימנע מחקירה; אבל בעוד אשכול וספיר תובעים להשאיר את לבון על כנו, דרשו בהיר והצעירים להסיק מסקנות, בלשון שרת, מ“התפקיד הממאיר שמילא [לבון] בפריעת המוסר הממלכתי בצבא ובהשלטת משטר של יחסי-לא-אמת בתוכו” ולהדיחו לאלתר. אולם שרת, שחפץ בהדחתו יותר מהם, לא ראה בה “עניין פשוט” מן הטעם המדיני:

משנפל אותו אסון שוב אי-אפשר היה לחשוב על הדחה – זו היתה משמשת עדות ניצחת כלפי חוץ כי ידנו במעל ומסגירה את הנאשמים ליד התליין.

בשם השיקול הממלכתי ובשם המנהל הציבורי התקין, מהצד העקרוני כמו מהצד המעשי, עמד שרת על הקמת ועדת חקירה משפטית, אבל לבון התנגד לכך. כוחו של שרת לא עמד לו לכפותה עליו, והוא מינה את אולשן ודורי כוועדה “אישית”, שתסייע לו בחשיפת העובדות ובהסקת המסקנות. חששם של המערערים על הוועדה שמינה אינו חסר-שחר, אלא משקף את המציאות, גרס – אבל דווקא משום כך “העדר החקירה לא ימתיק את הרעה החולה; הוא רק יהווה שערוריה בפני עצמו.” שרת הודיע “נחרצות כי איני מוכן לשאת באחריות למצב הפרוע שנתהווה ללא בירור מוסמך,” וגם דחיית החקירה לזמן בלתי-מוגבל אינה באה בחשבון

משום בחינה ציבורית-מוסרית ומדינית-פנימית ובראש ובראשונה מבחינת האחריות האישית…איני יכול לקבל עלי אחריות לאי-בירור מעשה הזוועה לפחות לידיעתי אני. אני גם בטוח כי בתוך הצבא עצמו העובדה כי…אין חוקר ואין דורש ובעיית האחריות לכל הסיוט האיום מופקרת ללחישות ולניחושים ללא נסיון של קביעה מוסמכת – היתה משחיתה שארית כל חלקה טובה. כך לפחות ידעו כי יש דין ויש דיין – כי ראש הממשלה נתן דעתו להבהיר את התעלומה ולתלות את הקולר בצווארם של החייבים באסון.

שרת גם דחה הצעה של אשכול – שלדעתו “קיבלהּ ודאי מפי דיין”

• שהוא עצמו יהיה החוקר. “נוהל זה,” כך טען, היה “מקומם נגדי את הקצונה שכן הכל יודעים את המאבק ביני לבין לבון ודיין בשאלת ה’קו' [המדיני-צבאי]. אילו נטלתי על עצמי את הסמכות לחקור ולפסוק הייתי נאשם בניצול ההזדמנות לסילוק חשבונות והתנקמות.” כנגד זה מינוי אולשן ודורי – “שני אישים שיושרם וחוסר כל פניה מצדם נעלים מכל ספק וחשד” – עשוי רק “להרים קרן השלטון בעיני הצבא, שאינו משופע במידה יתרה של כבוד כלפיו.”

אולי משום שבטחונו בעצמו לא היה בדרך-כלל איתן, כפי שהפגין כלפי חוץ, היה שרת רושם לפעמים ביומנו דברי עידוד ששמע מבני-שיחו. כך ציין, כי גולדה מאיר “תמכה בי בכל התוקף…אגב כך אמרה כי בכל מהלך פרשת הטיפול במשפט היא היתה מלאת התפעלות מהתנהגותי שלא עסקתי בהרשעה כלפי פנים, כפי שהיתה זכותי לעשות, אלא התמסרתי להצלת הנאשמים מסכנת התליה.” ב-2 בינואר 1955, כשהחלה החקירה, יכול לכאורה שרת לחוש הקלת-מה; אבל סערת לבטיו התעצמה, ומששכב לישון כתב ביומנו:

גברה בי שוב המתיחות ולא יכולתי להירדם. אל אלוהים!…האמנם גרועים אנו מכל עם? או טרם למדנו לחיות איש עם רעהו ואנו מוכנים לשבור לרסיסים מדינה זו, שזכינו בה, כנפץ ילד פותה צעצוע יקר? ¹⁵⁰

לבטי שרת, היסוסיו, ייסוריו וספקותיו לא נטשוהו לרגע. נוצרת בקרבו מערבולת, כביטויו, של רגשות ושיקולים: יושר ממלכתי מתמודד מול כדאיות מפלגתית, הזעם מתחרה באכזבה, ובמעמקים מתגעש יצר טבעי של הישרדות. הוא כותב ביומנו:

אני מתהלך כל הימים האלה כסהרורי, מוכה פלצות ותועה במבוך, אובד עצות לחלוטין…

הוא נמנע מלחרוץ מי האשם ב“עסק ביש”, אבל בסתר לבו הוא נוטה להאשים את לבון ושח ליומנו:

נניח [כי] גבלי פעל על דעת עצמו – אין איש בצבא מאמין כי הוא היה מסוגל למעשה כה פרוע – כלום לא מוטלת גם אז האחריות המוסרית על לבון, אשר הטיף בלי הרף למעשים של טירוף הדעת והרביץ בצמרת הצבא את התורה השטנית של הצתת מדורות במזרח התיכון, חרחור ריב, התנקשויות דמים, פגיעה ביעדים ובנכסים של המעצמות, מעשי יאוש והתאבדות?

הוועדה חוקרת. המזכיר שלה, שמאי כהנא, שהוא גם מזכירו הנאמן של שרת, מדווח לו מדי יום ביומו על העדויות ועל הלך-הרוח. כשהחקירה קרבה לסיומה, הוא מטלפן ואומר: “התמונה הכללית נגד לבון.”

* * *

גורם חשוב – אולי גורם-על – בשיקולי שרת ובטלטלותיו היה בן-גוריון, היושב לו במקום מקלטו בשדה-בוקר הרחוקה, ועינו פקוחה ומפקחת. שרת מכיר בצורך להימלך בדעת בן-גוריון – הוא עצמו נסע לשם כך לשדה-בוקר כמו לבון, אשכול, גולדה ורבים אחרים, ועל אחת כמה וכמה דיין, פרס וקולק. הוא מוצא את עצמו אנוס לקחת בחשבון את מהלכיו של “האח הגדול” הזה, ההוגה רעיונות ותכניות לשינוי שיטת הבחירות והמערך המפלגתי. השאלה “אם אמנם פני בן-גוריון מועדות לחזור לממשלה,” כלשון שרת, טורדת אותו תדיר. שרת משוכנע, שבן-גוריון רואה את פרישתו מהממשלה ואת הליכתו לשדה-בוקר “כעליה.” שובו לממשלה כפי שהיתה לפני פרישתו, תהיה לדידו “ירידה.” ולפיכך חזרתו “לסטטוס קוו אנטה אינה באה בחשבון.” לא כן “אם יחולו מהפכה בחוקת-הבחירות וסידוד מערכות בשיטת הקמת הקואליציה.” אם יעלה בידי בן-גוריון לחולל את התמורה הנכספת הזאת, “הרי הדרך משדה-בוקר לממשלת המשטר החדש שוב תהיה עליה.” גם מחשבה זו נוטלת שינה מעיניו, “מעוצם המתח”, רשם ביומנו. ¹⁵¹

השאלה אם בן-גוריון מתכוון לשוב לממשלה או מתי יעשה זאת אינה מרפה משרת, וביומנו הוא מכנה ענין זה “הנושא הקבוע.” לאהוד אבריאל, שהטיל ספק בכוונה זו של בן-גוריון, אמר שרת: “סמוך עלי!” והוסיף, כי אם לא יתבדה ובן-גוריון יחזור – “הריני יוצא. לא אוכל להתחיל פרק חדש של מאבק עם בן-גוריון על מנת להיכנע לו. חסל!” עם זאת נדמה לשרת שהוא גיבש לעצמו בסיס איתן במקרה של מאבק כזה; וכש“הנושא הקבוע” עולה בחוג משפחתו והוא נשאל על-ידי בן-אחותו דוד גולומב, אם יש סיכוי כי בן-גוריון יחזור – הוא משיב “יש ויש”. במקרה כזה הוא יפרוש כליל מהממשלה, “אם רק יניחו לי…אלא חוששני כי לא רק המפלגה – הארץ כולה תתקומם שכן בי רואים חוגים רחבים מאד במדינה - ולמעשה גם בגולה – את הערבה לשלטון השכל הישר וישוב הדעת.” ¹⁵²

שרת חושש, שעמדותיו של בן-גוריון והשפעתו במפלגה יכשילו את יישום מדיניותו, יכבידו על גיוס דעת קהל למענה, ויסכלו גם את רצונו להיפטר מלבון. החיזור המתמיד אחרי עצותיו והנחיותיו, שגם שרת נוטל בו חלק, מחבל ביכולתו לתפקד כראש ממשלה לכל דבר. “אין לדרוש ממני,” אמר לבהיר ממזכירות המפלגה, “לכוף את סמכותי הנוכחית לשיקולי העתיד אשר בן-גוריון פועל לפיהם.” משום כך הוא דורש ממזכירות המפלגה להכליל את בן-גוריון בוועדה המדינית של המפלגה, ואת נימוקו לכך רשם ביומנו:

טענתי כי לא ייתכן להרכיב ועדה בלעדיו על מנת שלאחר כל דיון וסיכום בתוכה יהיה צורך לעשות מאמץ נוסף ומיוחד להגיע לידי עמק השווה אתו. מוטב כי יהיה בפנים ויישא באחריות רשמית כאחד החברים.

אולם שרת חסר את הכוח העצמי והמפלגתי לעמוד בהחלטותיו, ומוראו של בן-גוריון השתקף בכל מהלכיו.¹⁵³

במצוקתו מרבה שרת להתייעץ עם מספר גדול ומתגוון של אנשים. ראשונים ביניהם היו חבריו הבכירים בממשלה ובמפלגה – לוי אשכול, גולדה מאיר וזיאמה (זלמן) ארן ו“ותיקים” אחרים. אלה, ילידי המאה שעברה, חרדו כמותו – מי פחות ומי יותר – ממהלכיו ומתכניותיו של בן-גוריון, שלדעתם חותר להצעיר את הצמרת המפלגתית והממשלתית, ובעצם להמליך את הצעירים ולהפקיר את הוותיקים.¹⁵⁴ מינויו של לבון – יליד 1904, שמבחינת הגיל עמד ביניהם לבין דיין – כשר הביטחון התפרש בעיניהם כצעד ראשון בביצוע תכניתו וכהכתרת לבון ליורשו. הם חששו שמינוי זה ישמש קרש-קפיצה לדור החדש, וראו בלבון את ה“צעיר” הראשון שניסה לקפוץ מעל ראשיהם.

בה בעת מרבה שרת להיוועץ גם בצעירים: חלקם מבין “נערי בן-גוריון” – טדי קולק, מנכ“ל משרד ראש הממשלה, ואהוד אבריאל, מי שהיה מנכ”ל משרדי ראש הממשלה והאוצר ועתה הוא מבכירי משרד החוץ – וחלקם חברי המשמרת הצעירה במפלגה: חנה זמר ומאיר (מוריק) בראלי ממערכת דבר. צעירים אלה, שהניגודים ביניהם אינם נופלים בחריפותם מאלה שבין הוותיקים, משמשים לו צינור-מידע לתכניותיו של בן-גוריון ולמתרחש סביבו בשדה-בוקר; והם מבססים את החשד כי משה דיין ושמעון פרס מיועדים לתפוס מקום ראשון ב“ממשלת הצעירים” שהוא מכין. ואכן, טדי דיווח לשרת כי “בן-גוריון עצמו מפיץ בלי משים רוח זו של ‘שבירת לוחות’ בהפליטו דיבורים על צורך ב’ממשלת צעירים',” שתכלול בתוכה “לא יותר משלושה-ארבעה” מהוותיקים, חברי הממשלה הקיימת. המלכתם הצפויה של דיין ופרס היתה לצנינים בעיניו של עוד צעיר, השׂשׂ לדבר סרה באוזני שרת על אודותם – הלא הוא איסר הראל, ראש המוסד המרכזי למודיעין ולביטחון, הממונה על שירותי-הביטחון ויו"ר ועדת ראשי השירותים למודיעין ולביטחון.

על אלה יש להוסיף חסידים של שרת כיונה כסה, אחד משני מזכירי מפא“י¹⁵⁵ המקורב גם ללבון, ועוזרים לשעבר כאֶפִּי, שלהם מקורות מידע יחודיים. דומה ששני אלה חברו יחד כדי להלך אימים על שרת ולהוסיף דאבה לדאבותיו. ב-5 בינואר הוזמן כסה לפת-ערבית בבית-שרת וסיפר לו, שלבון סבור שדיין ופרס קשרו קשר “לחסלו מבחינה ציבורית.” לבון דימה את דיין לקולונל אדיב שישקלי, ראש ההפיכה הצבאית בסוריה, ה”מסוגל להגות מהמסילה כל מי שעומד בדרכו." כסה סיפר גם “על איום לבון בהתאבדות.” כשבוע לאחר מכן, ב-11, סיפר גם אֶפִּי לשרת “על הקשר הממאיר שקשרו ראשי המטה והמשרד [כלומר, דיין ופרס – ש”ט] נגד השר [לבון], המוקף אויבים והמבודד עכשיו לחלוטין." לחיזוק דבריו שיגר אֶפִּי לשרת “פתק חתום ובו רמיזה ברורה כי אם ייחרץ דינו של לבון לשבט – הוא לא יסתפק בהתפטרות אלא יסיק מסקנה הרבה יותר חמורה.” הפתק השיג את מטרתו: שרת זכר את דברי כסה – כי “לבון אמר לו כי אם יצא [מהוועדה – ש”ט] חייב ישלח יד בנפשו." מכאן ואילך היתה “סכנת ההתאבדות” גורם מעיק במערבולת שיקולי שרת.

אוזני שרת כרויות לרע ביותר, ויועציו הרבים, שחשו ברעבונו לידיעות קודרות משדה-בוקר, מלעיטים אותו בהן, כמו ביקשו לסייע לו להתייסר בייסורים אשר אהב. ארן סיפר לו, שדיין הציע לאריה בהיר להקים מעין ברית של נוער המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים, שתפעל ל“החלפת קבצים 7–14 הם תצלומים ההנהגה” במפלגה, בהסתדרות ובממשלה; ודרש ממנו שעקב “פעילות זו של הרמטכ”ל במדיניות האזרחית והפנימית שמאחורי הקלעים" יורה שרת לדיין להתפטר.

!

ריבוי היועצים מעיד, שלא היה לו לשרת חבר-של-אמת, אדם אחד שבו יבטח ושעל עצתו יוכל לסמוך. לכאורה יכול שאול אביגור, גיסו¹⁵⁶ של שרת ואח-לדעה משכבר הימים, למלא תפקיד זה. ואכן ב-11 בינואר, יום לפני שנודעו לו מסקנות

ועדת אולשן-דורי, הבריק שרת לאביגור שעשה בציריך כי ישוב מיד. ביומנו רשם: “אני עומד לפני התיעצויות מכריעות – עם חברים בממשלה מזה ועם בן-גוריון מזה – ורצוני כי שאול ישתתף בהן ויעמוד לימיני, כל שכן אם מיועד לו תפקיד בכל הסדר חדש שיקום במשרד הביטחון.”¹⁵⁷ אולם תקווה וציפיות לחוד – ומציאות לחוד: אביגור יכול להעמיד לרשות שרת ידיעה נרחבת במערכת הביטחון וכושר שיפוט מפלגתי ומדיני; אולם הוא לא יכול – כשם שאיש לא יכול – להנחיל לו כוח הכרעה.

* * *

מאז תחילת עבודתם המשותפת כראש ממשלה וכשר ביטחון, בינואר 1954, נוכח שרת כי לבון אינו מדווח לו אמת, מלעיז עליו, מערער את סמכותו כראש ממשלה ומגשים קו מדיני מסוכן למדינה. עקב כך ניתנה לו, כדבריו, “הזכות המוסרית – ואולי גם החובה – לדרוש את סילוקו;” אולם ה“חברים” לא היו מוכנים לניתוח כה חריף: ההדחה היתה גורמת למשבר חמור במפלגה, שלא ידעה עדיין דבר על “המעשים המגונים” של לבון. שרת לא קיבל את דעתם, אולם אסון מצרים מצאו בעיצומה של “הכנת הרקע לקראת הכרעה חדה,” כלשונו, וההדחה ירדה מן הפרק.

חיזוק לכך בא מבן-גוריון. ב-8 בינואר ביקרו אצלו בתל-אביב בזה אחר זה לבון, שרת ודיין. שרת סיפר לו על “פרשת יחסי ונפתולי עם לבון” ועל ועדת אולשן-דורי. בן-גוריון הודה, ש“עניין קהיר [הוא] כשלון חייו, ¹⁵⁸ ואמר לשרת שהוא “חייב להקפיא ולעבוד.” כך, בראשי-פרקים, רשם שרת בימנו את עיקרי שיחתם. נוסח מלא יותר נמצא ביומן שלמחרתו. טדי קולק, שהאיץ בשרת לסלק את לבון, ביקש את ברכת בן-גוריון לכך, ותיאר באוזניו מצב מחריד במערכת הביטחון: לבון מסוכסך עם דיין ועם פרס ומבודד לחלוטין. טדי סיפר לשרת שבן-גוריון אמר, כי למרות “חטאי לבון” מן ההכרח להשאירו בינתיים על כנו ולחייב את הרמטכ”ל והמנכ"ל לעבוד אתו.¹⁵⁹

גרסה משובשת של שיחת שרת ובן-גוריון הופיעה בלמרחב:

[שרת] תבע את הדחתו של שר הביטחון בעקבות שורת אי-הבנות וחילוקי-דעות

בעניינים מעשיים שנתגלעו לאחרונה בין השניים…לפי ידיעות מוסמכות נמסר שבן-גוריון נשתכנע מטענותיו של ראש הממשלה והשיב שאמנם “טעיתי בבחירת שר הביטחון”." אולם מתוך גישה תכסיסית לאור הבחירות הקרבות

פסק בן-גוריון לדחות את הוצאת המסקנות בקשר לפרשות שהועלו בפניו עד לאחר הבחירות.

אף שבן-גוריון הגיב בו-ביום על הידיעה – “חלאה זו אינה ראויה לתגובה” -זעם שרת על המשתמע מהידיעה – ש“אני הוא שחתרתי והצלחתי להסית את בן-גוריון נגד לבון” – והוסיף ביומנו, שהידיעה אינה אלא “רקמת בדותות על פסק-הדין הקטלני שהוציא בן-גוריון נגד יורשו.” שרת הכחיש ידיעה זו, שהיה בה יותר מקורטוב אמת, מחשש שתשמש הוכחה למעורבותה של ישראל בפרשת מצרים. באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית הגיב עליה באומרו, שהסיפור בלמרחב

כולו מלא בדותות כרימון…פרי דמיון או נרגנות מחושבת. כל הדיבורים על נסיונותי “להדיח” את שר הביטחון ו“לגייס” לכך את תמיכת בן-גוריון הם, רכילות שפלה.

שרת שמע מאנשי משרדו, שפרס הוא ש“הוליך את הקול ללמרחב,” ושיגר לו אזהרה “מחופש לשון בענינים החמורים העומדים על סדר היום.” פרס נזעק ללשכת שרת ותבע הסבר. שרת הודיעו, כי גונב לאוזנו שהוא סיפר ברבים על קיומה של ועדת החקירה ועל הודאתו של בן-גוריון – כי “מינוי לבון היה כשלון חיי.” לדברי שרת, הכחיש פרס בתוקף שמפיו הגיעו הדברים ללמרחב “ותלה [את ה] קולר באחרים.” ואכן, מסתבר שהפעם חשד שרת בכשרים: את הידיעה ללמרחב מסר ישראל גלילי, כך התברר ברוב השנים. ביומנו רשם שרת: “נמנעתי מלהכנס אתו [עם פרס] לעובי הקורה, אך הוא הכריחני לשמוע כי היחסים עם שר הביטחון נהרסו כליל.”¹⁶⁰

בניגוד לעמדת בן-גוריון, נטה שרת לפטר את לבון, ואף הירהר באפשרות ליטול לידיו עד לבחירות גם את תיק הביטחון. את ה“גזרה” הזאת, כך כתב ביומנו ב-9 בינואר, הוא ניסה לראשונה על טדי קולק: “אל אלוהים,” אמר לו, “כיצד אוכל להשתלט על שלושה תפקידים כה כבירים? ומה יהיה אם ייבצר ממני לחדור לעומקם של עניני הצבא?” למשמע השאלות הנוקבות האלה קדרו פני טדי, ו“כאן גילית מה שהיה צפון בלבי:” שאול אביגור יהיה יועצו או עוזרו. פניו של טדי אורו, “יען הוא עצמו חשב על כך,” והוא הפציר בשרת “להתחיל בלי דיחוי להכנת החברים לקראת הניתוח.” ואכן, כשהבריק שרת לאביגור כי ישוב מיד, היה לנגד עיניו גם הנימוק הזה.

בינו לבין עצמו, ביומנו, תהה שרת כיצד לנהוג בלבון. לבון, כך אמר לעצמו, “חטא שאול כלפי והוא יודע זאת.” הנקמה האכזרית, שנוקמים בו עכשיו שותפיו לעבודה, “קולרה תלוי בצווארו – והוא שהוציאם לתרבות רעה…וקומם אותם נגד עצמו בהתנהגותו הנפסדת.” אולם שרת אינו כמוהם: “אני גורס דין ולא טרף, החלטה שקולה ואחראית על גורלו של אדם ולא שיקוצו על-ידי הבאשה פרועה;” ויש לדעת כי “לסלק עכשיו את לבון הרי זה לחסלו חיסול גמור.”

אבל הוא לא אזר כוח לדבוק בגישתו זו, האנושית כל-כך, ויצר נקמה מודחק בצירוף היגיון ממלכתי ושכל ישר דחפוהו לקוטב שמנגד: “לא לסלקו הרי זה לחפות על נגעו ולהתחייב בחורבנו של משרד הביטחון ובהשחתתו הגמורה של הפיקוד העליון.” וכך הניעתו הטלטלה מטה-מעלה, מעלה-מטה: “לסלקו הרי זה להמיט אסון על המפלגה ולחולל שערוריה מדינית שהדיה יתפוצצו ברחבי תבל. לא לסלקו הרי זה להוקיע את עצמי לקטרוג שלא תהיה לי כל הצטדקות כנגדו.” כנושא כפיו למרום ושואל מאין יבוא עזרו כתב שרת ביומנו:

מה אעשה, מה אעשה? אני משוגע ממחשבותי, מעוצר דכאון ומחוסר עצה ותושיה. אני נחנק בתוך עצמי ואין כוחי עומד לי אפילו להתפרק ממועקת נפשי.¹⁶¹

אף-על-פי-כן לא היה שרת לגמרי אובד-עצות: המאמר הראשי בהארץ ב-12 בינואר תבע ממנו את סילוקו של לבון. “ניכרו בו היטב,” כתב שרת ביומנו בקורטוב של סיפוק, “אותות שיחתי עם [גרשום] שוקן,” עורך העיתון והמו"ל, שנערכה ימים אחדים לפני-כן. אבל המשכו של יום חשוב זה בתולדות פרשת לבון היה מאכזב. עם בוקר הסתודדו אולשן ודורי בחדר-סתר בבית-שרת וסיכמו את חקירתם. עם ערב גולל אולשן באוזני שרת את הבעיות והספקות, שהכתיבו את מסקנותיהם. הם “חדרו עמוקות לתעלומה,” כתב שרת, “אך לא עלה בידיהם לגלות את הלוט מכל הסתומות.” מסקנתם תהיה, כך הודיעוהו, כי לא הוכח שגבלי פעל על דעת עצמו, ולא הוכח שלבון נתן לו את ההוראה. שרת שאל את השניים אם אין הם סבורים, “כי מוטלת על לבון אחריות למגמה מדינית ממארת שהולידה מבצעים מטורפים כאלה.” דומה כי תשובתם – שבמגמה זו של לבון אין הוכחה לאחריותו הישירה לפרשת מצרים – הסבה לו מפח-נפש. הוא ציפה וייחל למסקנות אחרות, ועל כך מלמדים דבריו לאֶפִּי יום אחד לפני-כן – שהוא חרד “להתמוטטות האיומה” הנשקפת ללבון, שכן לפי הרושם שלו מסקנות הוועדה

רחוקות מלהצדיק עליו את הדין…גם אם לא יפסקו החוקרים כי לבון הוא שנתן את פקודת הביצוע, קרוב לוודאי כי יגידו כי הוא האחראי למה שקרה בגלל הקו הכללי שנקט – קו האקטיביזם האלים נגד מדינות המערב אשר לו הטיף בלי הרף.¹⁶²

* * *

כדי להבין את סבך המאורעות, שבתוכו היה על שרת לפעול, יש לחזור ל-8 בדצמבר 1954. ביום זה נפלה בידי הצבא הסורי חוליה של חמישה חיילי צה“ל שעסקה בהתקנת מכשיר ציתות לקווי-טלפון ברמה הסורית. לאחר ארבעה ימים יירט חיל-האוויר מעל הים ומחוץ לתחומה האווירי של ישראל מטוס אזרחי סורי, ואילצו לנחות בנמל-התעופה לוד, כדי להחליף את נוסעיו בחמשת השבויים. החדירה לתחומה של סוריה ביבשה וחטיפת מטוס שלה באוויר, שנעשו ללא ידיעת הממשלה – כמו גם הודעת דובר צה”ל, שהחוליה נשבתה בשטח ישראל והמטוס יורט בתחום האווירי שלה – עוררו את חמת שרת, והוא גינה את היירוט במכתב חריף ללבון כ“מעשה ללא תקדים בנוהג הבין-לאומי” וכ“פעולה שעמדה בניגוד להוראת-קבע מפורשת,” אשר “מפרנסת מחדש את תעמולת הלחש הנפסדת על הניגוד הקיים בין מדיניות משרד החוץ לבין הקו של צה”ל." שרת נדהם, כך כתב, מ“צרות-האופק וקוצר הראות” של “ראשי צבאנו” הסבורים, כנראה “כי מדינת ישראל רשאית – או אפילו מחויבת – לנהוג בתחום יחסיה הבין-לאומיים לפי החוקים השוררים בג’ונגל.” הוא חתם את מכתבו בהתראה חריפה:

הממשלה מוכרחה להיות מובטחת באופן מוחלט בפני שערוריות ממין זה. צריך שיהיה ברור לכל הנוגעים בדבר כי אין בדעת הממשלה לסבול גילויים כאלה של “מדיניות עצמאית” בקרב מערכת כוחות-הביטחון.¹⁶³

שרת פעל לשחרור חמשת השבויים באמצעות משרד החוץ, ועדת שביתת-הנשק הישראלית-סורית וראש מטה האו“ם – הליך ההולם מדינת חוק. הוא אסר על צה”ל לעשות לשחרורם על-ידי חטיפת בני-ערובה, ונוכח עמדתו התקיפה – גם דעת הקהל העולמית זעקה חמס על הפירטיות האווירית של ישראל – שוחררו המטוס ונוסעיו אחרי 48 שעות ב-14 בדצמבר 1954. שרת ידע שהקו שלו אינו מקובל, וחש שסערה עומדת להתרגש נגדו. על הפחת שנגרם לו בדעת הקהל התנחם שרת בתקווה, שמדיניותו מחנכת את צה“ל ואת הציבור לשיקול-דעת ולאחריות; ובעובדה שזקף לזכותו, שעל ישראל ירד שקט, ו”שבועות על שבועות לא נרצחה נפש," כך שח ליומנו. והנה נכונה לו מהלומה נוספת: ב-13 בינואר 1955 נודע כי אחד מחמשת שבויי צה"ל – אורי אילן בן ה-19 – התאבד בתלייה בכלא דמשק. גופתו הוחזרה לישראל, ובין אצבעות הרגליים וקפלי הבגדים נמצאו פתקים שכתב לפני מותו, לאמור: הוא עמד בחקירה ולא בגד בחבריו.

הידיעה היתה לשרת “זעזוע מחריד.” לבו ניתן מיד לחיים שנקטפו באבם – “נער רך הוקרב על לא דבר” – והקורבן התמים לא יסור מנגד עיניו עוד ימים רבים. אולם מהיותו גם פוליטיקאי צץ בו “בלי משים,” כלשונו, הרהור נוסף: “עתה יאמרו, כמובן, כי דמו של נער זה בראשי – אלמלא פקדתי לשחרר את המטוס הסורי, היו הסורים נאלצים לשחרר את הבחורים והנער…היה נשאר בחיים.” שרת חשש גם לתבוסה שתנחל מדיניותו. “אם ישחררו הסורים את הארבעה לא עוד ייאמר כי בתוקף החלטת ועדת שביתת-הנשק שוחררו – החלטה שהיא פרי המשא-ומתן של משרד החוץ עם ראש מטה האו”ם – אלא יהיה ברור כי השחרור¹⁶⁴ בא עקב ההתאבדות.

יום 14 בינואר היה קשה למשה שרת. אורי אילן הובא למנוחות בקיבוץ גן-שמואל, ודעת הקהל, שנסערה בשל נסיבות מותו, שלחה – כפי שציפה – אצבע מאשימה לעברו. בן המשפחה המשרת בצבא-הקבע – רס“ן משה גדרון, הנשוי לבת-אחותו של שרת – העביר לו מסר, כי צה”ל כמרקחה, ההתמרמרות בשיאה, קוראים למעשי נקם, מטיחים קטרוג קולני במשרד החוץ, הבולם ומשתק כל “פעולה ישירה,” ורוגנים ש“אילו ניתנה לצבא יד חופשית היו, כמובן, השבויים מוחזרים בעוד מועד ואורי אילן לא היה מתאבד.” כדי שיעמוד על המתרחש בצבא הפציר גדרון בשרת לקבל לשיחה את סא“ל אריק שרון, מפקד הצנחנים, ש”הוא חבר נאמן למפלגה אך הוא מלא חרדה להידרדרות הקצונה הצעירה לזרועות" אחדות העבודה, המפלגה האקטיביסטית, יריבתה של מפא"י.¹⁶⁵

במצב-רוח זה, כשהוא נסער ואכול ספקות, ובאין לו רע שעל עצתו יוכל לסמוך, מתייחד שרת בלשכתו עם איסר הראל לשיחה ממושכת. מהצד החזותי אפשר לדמות פגישה זו לסצנה מתוך סרטו של צ’פלין הילד: שרת, עורו חיווריין, שערו שחור ועיניו הטובות ערות יכול להזכיר תודות לשפמו ולמבנה גופו את ההלך הנודע; ואיסר, שקומתו 152 ס“מ ועיניו הכחולות והצלולות משוות לפניו תום, יכול להזכיר את ידידו הצעיר; ורק אוזניו הגדולות, המרמזות על מקצועו, יש בהן לפגום בדימוי. כבן-גוריון, לא מצא שרת באיסר את תכונת המדינאי, וכינה אותו “השמאי הקטן” – רמז לקטנות-אופקיו כלקטנות-קומתו – ה”נוקב," אמנם “ברצינותו וביושרו, אבל דווקא ישרנותה הבלתי אנושית כמעט של מחשבתו עושה לפעמים את עצותיו לנטולות ממשות מציאותית.”¹⁶⁶ למרות דעתו זאת, התמסר, כמכושף, להשפעתו ולמוראו, ולא חש שהוא חורג מכללי הממלכתיות ופוגם בכבוד עצמו.

הראל פתח כלפי שרת במסע שכנוע שגבל בהפחדה. את הכוח לנהוג כך העניק לאיסר שרת עצמו, כשגילה לו כיצד בדעתו לנהוג נוכח מסקנות ועדת אולשן-דורי:

קודם כל אשתלט בעזרת שמאי על כל חומר החקירה, אחר כך אקיים התייעצות עם גולדה, אשכול וארן בשיתופו של איסר. אחרי כן אסע אל בן-גוריון – או יסעו אליו גולדה וזיאמה.

כך, בצר לו, חורג שרת מכללי הממלכתיות המקובלים עליו. הוא מעניק לעובד המדינה הנאמן לו, כך הוא חושב, מעמד כמו-מיניסטריאלי, ומאפשר לו מעורבות בפורום מפלגתי במהותו.

איסר עצמו מעודד הפרה גסה זו של כללי הממלכתיות. קנאתו במשה דיין, בשמעון פרס ובאהוד אבריאל, הנחשבים כמועמדים ודאיים לחברות ב“ממשלת הצעירים”, שלפי השמועה בן-גוריון הוגה בה, ושאיפתו-הוא לכהן בממשלה אינם בגדר סוד. כפי שיתברר להלן, אין איסר בוחל אף בשימוש בתפקידו הממלכתי רב-הפנים-והסמכויות כדי לקדם את סיכוייו הפוליטיים, והוא מנצל לשם כך את חולשתו של שרת.

ואכן, היומן מסגיר את מה שאפשר לכנות “התמכרותו” – החולפת – של שרת להשפעת איסר; אולם אם ציפה לעידוד ולחיזוק תמורתה, נכונה לו אכזבה. שכן בישיבתם זו ב-14 בינואר התערטל שרת בפני איסר, והעניק לו היתר-כניסה עם פתחון-פה לצפונות נפשו, למקום שבו בוחן האדם עת עצמו כלפי עצמו. איסר אכן ניצל זאת כדי להחדיר ללבו אימה ופחד. הוא פתח – כך כתב שרת ביומנו – באזהרה על הנשקף לשרת אישית מהתאבדותו של אילן: נגדו “מתארגנת התקפה זדונית ויש להציב בפניה סכר. ביחוד יש לדאוג למתחולל בצבא ויש למנוע בכל התוקף התפרעויות פורצות גדר.”

היום ידוע כי “התקפה זדונית” כזאת לא נערכה, ואין לדעת על מה ביסס איסר אזהרה אימתנית זו. אולם שרת, הסומך על ישרותו של איסר, מקבל דברים אלה ללא הרהור או ערעור. הוא פותח לפני איסר את סגור-לבו, ומעניק לו את הזכות להיות השומע הראשון של הודעתו בכנסת, שבה יאמר כי בפני ישראל עומדת הברירה “בין מדינת שוד לבין מדינת חוק, בין רתחנות עיוורת לבין שיקול דעת וראיית הנולד.”

שרת גם מביע באוזני ראש השירותים החשאיים את אכזבתו מאולשן ומדורי, ש“נמנעו מלהוקיע את המגמה המדינית הנפסדת שהשתררה בצמרת הצבא, לא במעט בהשראתו של שר הביטחון,” ואת “פריקת העול הגמורה מחובת המשמעת ולמרותו המדינית של ראש הממשלה.” הוא משתף את איסר בסוד צעדיו ובכוונתו – אם רק יותן לו להכריע כראות-עיניו – להסיק לגבי לבון את המסקנה המרחיקה לכת – זאת אומרת לדרוש התפטרותו לאלתר," שכן אין לתאר המשך של עבודה משותפת בין לבון לבין המטכ"ל. כמשיח עם רע קרוב משתף שרת את איסר בהתרשמותו: לבון שרוי באשליה שייצא זכאי ומפתח תכניות מרקיעות.

תוך כדי כך נעשים השניים – ראש הממשלה ועובד המדינה הכפוף לו – בדרך בלתי-מובנת שותפים בהכרעות, בממשלה ובמפלגה, ואיסר הופך למורה-הדרך ולמציב העקרונות. ביומנו נוקט שרת לפתע גוף ראשון רבים (ההדגשים שלי -ש"ט):

לאחר בירור נוקב הסכמנו שנינו כי אין להקריב את תקנת המצב שאין לשאתו מתוך חשש לטרגדיה נוספת. המצווה הראשונה, הדוחה הכל, היא הצלת הצבא. איסר הציב שלושה עקרונות: קיומה בפועל ובכל התוקף של סמכות הממשלה; הטלת מרות אזרחית על הצבא ובלימת כל יצר הרפתקנות בו; גיוס כוחה המוסרי של המפלגה להשגת המטרות האלו.

מכאן עברו לדון בשאלה הבוערת: מי יחליף את לבון? גיורא יוספטל? הלה לא יוכל להתפנות מתפקידיו – גזבר הסוכנות היהודית וראש משלחת ה“שילומים” מגרמניה; “גם אסור להכניסו למשרד הביטחון כשהוא במצב כה פרוע ופרוץ.” אומר שרת, ומגלה לאיסר סוד כמוס נוסף: בלית-ברירה יקבל הוא את תיק הביטחון לידיו – בנוסף לתיקי ראש הממשלה ושר החוץ – ויגייס לעזרתו את שאול אביגור ואת אהוד אבריאל.

שני אלה אינם חביבים על איסר. לאביגור הוא נוטר עברה זה מכבר,¹⁶⁷ ואבריאל אינו רק מתחרהו על קרבת-בן-גוריון – אלא גם מועמדו של דיין לראשות אמ"ן במקום גבלי. יש לשער, כי בשומעו את השמות האלה קפץ איסר כנשוך-נחש. ביומנו כתב שרת:

איסר שלל רעיון זה בכל ההחלטיות וכוח השכנוע שהוא מסוגל להם. קבלת אחריות זו תשבור אותי – ולא רק משום התוספת העצומה לעומס העבודה, אלא מפני שהסבך הקיים בלאו הכי ביחסי הצבא ומשרד החוץ חמר אז לעין שעור…הוא שלל גם את הנחתי כי צרופם של שאול ואהוד יפתור את הבעיה – שאול אינו מסוגל למאמץ מתמיד ואהוד הוא בכלל איש מסוכן.

איסר הציע להטיל את תיק הביטחון על גולדה – שעמה הוא עתיד לקשור ברית נגד פרס – ואם תסרב, על אשכול.

עתה, משהדיון נסב על הרכב הממשלה ומינוי שרים, נותנים השניים את דעתם, כמו היו בעלי מעמד שווה, על המכשול הגדול בדרכם: בן-גוריון. “שנינו הסכמנו,” כותב שרת ביומן,

כי צפוי לנו קושי רציני מצד בן-גוריון, אשר כבר הביע דעתו בעד הקפאת הענינים בצמרת הביטחון ללא גרימת זעזועים עד לעת מצוא. כן הסכמנו שנינו כי אין זכות מוסרית לבן-גוריון להכריע באשר הוא רואה את הדברים מבחוץ

ומרחוק ואינו מתבשל עכשיו ביורה הרותחת של הסכנות המזדקרות ולכן אינו מסוגל להעריכם בכל חומר הדין.

לבסוף – כמו פרפראות – דנו בגבלי ובדיין. שרת טען שגם גבלי צריך ללכת, ו“שנינו הסכמנו כי אין לנגוע ברמטכ”ל…הוא מסוגל אמנם לשרת הן את האלוהים הן את השטן," כך שרת, אבל “לא נשאר לנו אלא לצפות כי בתקופה הקרובה יעשה את הישר בעיני ה' ויבלום את יצר ההרפתקנות והבאשת השלטון העליון מתוך התעלות לאחריותו הממלכתית, אשר בהחלט יש לאל ידו להבינה כראוי.”

לא בכדי הגדיר איפוא שרת שיחת-נפש זו “שיחה ממושכת וכבדת משמעות, מאד נוקבת ומרחיקה במסקנותיה” – הגדרה שבן-גוריון היה מייחס אולי לשיחה עם ברל כצנלסון. מכל מקום, אחריה הוקל לשרת, והוא ישן עד 10:30 בבוקר-השבת שלמחרת. ¹⁶⁸

* * *

שרת קיבל את כתב-המסקנות השלם ב-16 בינואר ומצא שהן “מלאכת מחשבת של ניתוח (אולשן) וניסוח (שמאי),” וכנסח-אמן בעצמו הסב לו הדבר מעט קורת-רוח. אולם כיוון שלא היה בהן “שום קביעת מסמרות אלא פנים לכאן ולכאן….כפות-המאזנים בין אמת ושקר מתנגחות בלי הרף וללא הכרע. לא הוכח כי [בנימין] גבלי פעל על דעת עצמו…לא הוכח כי שר הביטחון נתן את ההוראה,” לא נגזרה מהן הכרעה חד-משמעית: להדיח את לבון או לא. בהערכה זו של המסקנות היה לבון תמים-דעים עם שרת. הוא כינה אותן “פסק דין סקוטי¹⁶⁹ not proven [לא הוכח].” אביגור כינה אותן “מסקנה לא-מסקנה” ו“מסקנות סתמיות”.

העובדה ש“ברור כי יש כאן אכזבה מרה ללבון” היתה נחמה פורתא לשרת, והוא לא טרח להסוותה. אדרבה, בתוך ימים אחדים התגבשה תגובתו זו למשאלה ולכעין-מדיניות, אולם הוא עצמו גרם לכך, שפתרון זה לא הוגשם מניה וביה.

ביום שקיבל שרת לידיו את כתב המסקנות, ביקש ממנו לבון העתק. לא עמד לשרת האומץ לומר ללבון, כי הוא ימסור לו העתק רק אחרי שיתייעץ עם ה“חברים”. את זאת אמר לעצמו. מאחר שההתייעצות לא נסתייעה, הוא מסר לבון את כתב-המסקנות ב-17 בינואר 1955, לא בלי רעד בלב, לדבריו,

ראשית משום שהמסקנות הן מפלה בשבילו, אם לא ב-100% אזי לפחות ב-50%. שנית, משום שיתגלו לו שם דברים קשים ואכזרים שאמר עליו דיין. בדיעבד אולי גם זו לטובה כי שני הדברים כאחד מכשירים את נכונותו הנפשית להסתלק מתפקידו.

גם ב-17 בינואר לא נתאפשרה התייעצות ה“חברים”, ושרת נאלץ להוציא מסקנות משלו ממסקנות הוועדה. כך עשה, ומנה שש: שלוש הראשונות קבעו שלבון, דיין וגבלי אינם יכולים להישאר – לשון שרת – בתפקידיהם. הרביעית אמרה ש“מוכרחה לחול לא ריאורגניזציה אלא רגנרציה גמורה בצבא, קודם כל במגמה אחת: אמת.” בשתי האחרונות שירטט את דמותם של שר הביטחון והרמטכ"ל שימנה: הראשון “צריך להיות איש שהנו גם בעל-בית וגם בעל מוסריות גבוהה. טיפוס גיורא יוספטל;” ואילו האחר “צריך להיות חייל סדיר לא פרטיזן ולא דילטנט מדינאי. טיפוס: חיים לסקוב.”

שאול אביגור, שנעתר להפצרתו של שרת, הגיע ארצה ב-17 בינואר ובא לביתו למחרת אחרי-הצהריים, “בדיוק לשעת ההתייעצות” עם אשכול, גולדה, ארן ואיסר.¹⁷⁰ בבוקר אותו יום, 18 בינואר, ירדה על שרת “מהלומת רעם,” כדבריו: מסתננים הרגו שני חברי מבואות בית“ר, שחרשו בטרקטור ליד עג’ור, ואחרי שקט ממושך “בבת אחת כאילו פרץ מחדש נחשול של דם.” לשרת היה ברור כי יידרש לאשר פעולת-גמול, ואי-אפשר שלא לחשוד בו, שאזהרת איסר בדבר ה”התקפה הזדונית" המתארגנת נגדו היתה בין הגורמים, שהניעו אותו להסכים לכך:

עצרתי ובלמתי הרבה בחודשים האחרונים, מנעתי כמה מעשים מפוצצים וגרמתי מתיחות רבה לציבור. אסור לי להגדיש את סאת הסבלנות. יש לפרק, שאם לא כן תבוא התפרצות של קצף אשר רבים מחברי יהיו שותפים לה ואז אכשל בנסיון של תפיסת מרובה מבחינת חינוך העם, ואשיג את ההיפך.

כשלבו מייסרו על שאישר פעולת-גמול (פעולת-הגמול הקבע ל-23 בינואר 1954 בערב; אולם היא נדחתה, ואחר-כך התבטלה, משנודע לשרת בצהרי ה-23, שארבעת הרוצחים מעג’ור נעצרו בירדן ויועמדו שם לדין. “דחיית מיבצע הלילה גרמה לי הקלה עצומה.” כתב ביומנו.*¹⁷¹)

בניגוד להכרתו המדינית, אמר שרת

לאשתו ציפורה, “כי הבנין שבניתי בעקשנות זה חודשים רבים וכל הבלמים והגדרות שהקימותי…עלול ליהרס במחי יד אחת.” הוא פתח את התייעצות הצמרת של מפא“י – אשכול, גולדה, ארן ואביגור – בהרצאה קצרה על ועדת אולשן-דורי, “וכל מה שנתרקם ונסתבך מסביבה,” ומסר את רשות הדיבור לאיסר, שהזמינוֹ להשתתף בפורום עליון זה. הלה “הרביץ” – לשון שרת – את קטרוגו הקטלני על לבון, תבע בכל פה את סילוקו לאלתר ואף “הזכיר” לנוכחים – כפי ששרת ציין ביומנו – “כי דרש זאת מאתנו עוד בטרם התחוללה זוועת מצרים.” איש מהנוכחים, אנשים חכמים ונבונים, לא העלה בדעתו שאולי עומד בפניהם אדם שלא יחמיץ הזדמנות להיפרע ממתחרה ויריב. בלשון שרת, [ההדגשים שלי – ש”ט] הוא

שפך זעמו גם על דיין כיצד הוא מוציא את צה"ל לתרבות רעה על-ידי הרשעת הממשלה לפני הקצינים; לכאורה הוא מכריז על חובת המשמעת הגמורה למרותה המדינית, אך הוא מקפיד להסביר כי אמנם הוא וחבריו ביקשו סמכות לפעול כך וכך ואילו ניתן להם כי אז היו מביאים את הגאולה, אלא שהממשלה גזרה אחרת, ואמנם הם בטוחים כי דרכה של הממשלה מובילה לכשלון, אבל כיוון שהם אנשי צבא ממושמעים הריהם מקבלים את הדין. הסברה כזו של חובת המשמעת כמוה כחינוך למרי…לפנינו תהליך מתמיד של מידון הצבא.

איך הגיבו שריה הבכירים של מפא“י בממשלת ישראל על הטיראדה הזאת נגד שר ורמטכ”ל מפי איש-החשאין, עובד המדינה? שרת מציין כי “הכל קיבלו בקורת רוח את הופעת שאול בתוכם” – אבל אף לא מלה על יחסם כלפי איסר. הוא מוסיף כי “משסיים איסר את פרקו ביקשתיו לפרוש, ואז התחיל בינינו הוויכוח.” האם עשה זאת משם שנוכח, שעמיתיו אינם רואים את איסר כשווה להם, וגורסים כי כעובד מדינה מקומו לא יכירנו בהתייעצות פנימית של שרי מפא"י?

אביגור, ששרת כה ציפה לתמיכתו, הוצא גם הוא “פסק-דין חמור ביותר נגד לבון” לא רק בגלל פרשת מצרים – אלא, לדברי שרת, “בשל אופיו וגישתו וחוסר רצינותו ואחריותו ואי-התאמתו המוחלטת לתפקיד ומשטר היחסים שהוא יצר והשחיתות המוסרית שהכניס.” בלשונו הציורית ערך זיאמה ללבון סיכום, “שכמותו כדין מיתה מכל בחינה מוסרית וציבורית.” הוא הזכיר לנוכחים איך הגדיר ברל כצנלסון את לבון: “מוח מזהיר בנפש עכורה.” אחריו “גולדה הכתה על חטא”, כמליצת-שרת, על שנרתעה בשעתו מדרישת סילוקו של לבון, “כשהתברר לה לראשונה באיזו דרך הוא הולך ואילו אסונות הוא עלול להמיט על המדינה.”

לכאורה היתה דרכו של שרת פתוחה להודיע על סילוקו של לבון ועל נטילת תיק הביטחון לידיו – אבל הוא לא עשה זאת. אחרי שניתח “את כל הבעדין והנגדין לגבי סילוקו של לבון” הוא הציע – יתכן שהתחשב בהסתייגותו של איסר מאהוד אבריאל – ש“אשכול יקח על עצמו את תיק הביטחון נוסף על האוצר ושאול יעזור לו.” אשכול שלל לחלוטין את ההצעה הזאת, וגם “דחה את הרעיון על חיסולו של פנחס והחלפתו בשעה זו,” לפני הבחירות. אבל גם אז לא הודיע שרת לעמיתיו שבדעתו ליטול לידיו את התיק הזה.

דומה ששרת חשב שבן-גוריון, הטוען בשלב זה לשמירת הסטטוס קוו במערכת הביטחון, מדבר מגרונו של אשכול, המגן על לבון. שוב הוא תולה את עיניו בשדה-בוקר, וכפתח לנסיגה מהחלטתו להדיח את לבון הוא חותם את ההתייעצות באומרו “כי יש להיוועץ עם בן-גוריון,” ועד אז אביגור “יעבור על כל חומר החקירה שבכתב ויחווה דעתו.”

נראה שבקרב המתייעצים התעורר החשש, שמא יגנוב מהם לבון את ההצגה ויתפטר. לכאורה צריך היה שרת לשמוח על מוצא כזה, שהיה מלכתחילה תכליתו המועדפת; אבל המחשבה על השערורייה, הכרוכה בהתפטרות שר בכיר ערב בחירות, עוררה כנראה חלחלה בעמיתיו. עד כמה נסוג שרת – וצנח בקשת הטלטלה – מלמדים דברי הנעילה שלו: הוא יודיע ללבון

באופן המוחלט ביותר כי יוציא מראשו כל הסקת מסקנות על דעת עצמו וימתין לסיכום שיקול דעתם של חברים.

החברים, של“סיכום שיקול דעתם” יש להמתין, הם – מבחינת שרת – אביגור, הלומד את “החומר” ואף עורך חקירות נוספות משלו, ובן-גוריון. האחרים אינם רואים כל השהיה נוספת בעין יפה, והלחץ על שרת – בייחוד מצד לבון – לפסוק את פסוקו גובר מיום ליום. לבון מתנגד בתוקף לחקירה שעורך אביגור ומשגר לשרת שני פתקים. באחד הוא מודיעו, ש“כשר אינני מוכן להיות נושא לבדיקות של כל מיני אנשים הוגנים. עשיתי משגה אחד [בקשתו לחקירה], מספיק ודי לי;” ובשני הוא מאיים: אחרי פסק-הדין בקהיר “הנני רואה עצמי חופשי להוציא מסקנות.” אולם שרת אינו יכול לעצור את שטף המאורעות, ובעיקר לא את הנהירה הגוברת לשדה-בוקר. הוא יכול רק לפקוח עין צופייה ואוזן קשובה להדים ולאיתותים הבאים משם.¹⁷²

* * *

הדחת לבון כרוכה בקושי גדול, ששרת מכנה “מחשבה אימתנית:” את מי למנות תחתיו כשר ביטחון? שהרי לא רק ההדחה תלויה בהסכמת בן-גוריון, אלא גם בחירת המחליף. גם בעניין זה עוברות על שרת טלטלות אחדות. בתחילה הוא גורס שגיורא יוספטל מתאים לתפקיד; ב-9 בינואר הוא מהרהר באפשרות ליטול לידיו – עד אחרי הבחירות – את התיק, בנוסף לשני התיקים שבידיו.

בשיחתו עם איסר ב-14 הוא עדיין הוגה בכך – איסר פוסל את אבריאל כעוזר שני – אבל לאחר שעיין במסקנות הוועדה ב-17 בינואר, הוא חוזר לדעה, שלתיק הביטחון מתאים אדם כיוספטל. בהתייעצות ב-18 הוא מציע את אשכול, אבל גם לאחר שאשכול וגולדה סירבו לקבל את התפקיד, אין שרת חוזר לתכניתו לכהן בעצמו גם כשר הביטחון, ומשליך את יהבו על העצה שתבוא משדה-בוקר. אולי היה בחיפושי-השווא אחרי מועמד לתפקיד ללמד מדוע בחר בן-גוריון בלבון.

אביגור היה הראשון, שהעלה את רעיון שובו של בן-גוריון לממשלה כשר הביטחון. ב-26 הוא סיים את חקירותיו וקבע שיש לסלק את לבון. מלכתחילה היה מינוי לבון “חסר שחר והרה אסון,” ומאחר שהאחריות “לבחירת לבון כיורשו” רובצת על בן-גוריון, מוטלת עליו “חובה קדושה” לחזור לממשלה “ולנטול לידיו את תיק הביטחון.” בכך סתם אביגור את הגולל על האפשרות ששרת – שאולי התאכזב שאביגור לא הציע זאת – ייטול לידיו תיק זה.

אולם הן זוהי דרך המלך לשובו של בן-גוריון לשלטון, ששרת כה יגור מפניו. אולי זו הסיבה, שבעטייה הופך שרת את תכניתו המקורית על פיה ונוטה עתה, כמו בן-גוריון, להשאיר את לבון על כנו. אחרי שהוא מונה באוזני גיסו את כל נימוקיו בעד פיטורי לבון, הוא מוסיף ומונה שבעה נימוקים נגד החלפתו “בשעה זו:” בהדחת לבון תהיה הודיה משתמעת באחריות ישראל לפרשת מצרים, “אשר הכחשנוה נמרצות”; ההדחה תשמש “הפגנה כלפי חוץ של כשלון הקו הפעלתני,” ששרת אמנם שוללו – “אבל אין לי כל עניין להנחיל לו תבוסה מופגנת;” ההדחה “תהיה פצצה שתגרום מדנים והתערערות במפלגה שמצבה חמור ומחמיר ממילא;” תקום שערורייה, שתנוצל לקראת הבחירות “באופן הממאיר ביותר נגד המפלגה;” לבון לא יקבל את הדין ויפוצץ את העניין בפומבי “למרבה התוצאות ההרסניות בפנים ובחוץ;” לבון עלול לעמוד באיומו להתאבד; ואחרון-אחרון – “אין מי שיחליפו.” שכן “המחשבה על בן-גוריון היא חלום שוא:” אביגור אינו מוכן, ואשכול “לא יסכים בשום פנים.” וכך, גם את נתעלם מכל יתר המניעות מתנפצת המסקנה בדבר סילוקו של לבון על הסלע הזה של העדר מחליף.¹⁷³

* * *

כשהגיע שרת להכרה זו, לא ידע שבאותו יום, 26 בינואר, שיגר בן-גוריון בכתב-ידו משדה-בוקר פתק-ברכה ללבון על נאום שנשא בכנסת:

פנחס –

יישר כוחך על דבריך בכנסת אתמול.

בדיון על רצח שני חברי מבואות בית"ר אמר לבון, שייתכן ששוב מתחילה תקופה של התפרעות מוגברת לאורך הגבולות. והוא הוסיף:

מדינת ישראל, כמו כל מדינה, חיה על פי שני חוקים…החוק האחד…הוא החוק הבינלאומי, ומדינת ישראל רואה את עצמה…מחוייבת לחיות על פי החוק הזה; אבל היא חיה גם על פי חוק שני…והוא החוק הטבעי של הגנה עצמית.

דברים אלה, שזיכו את לבון בברכת בן-גוריון, היו מכוונים בעיקר כנגד שרת. בנאום בכנסת ב-16, בדיון על המטוס הסורי שיורט, הוקיע שרת את “סילופי העובדות” שפירסם צה“ל בפרשה זו, וסתר את הטענה שרק חטיפת בני-ערובה הביאה בעבר לשחרור שבויי צה”ל. הוא סיים בהצגת הברירה

אם תהיה ישראל מדינה של חוק או של שוד – של שיקול וראיית נולד או של השתוללות יצרים מופקרת. ¹⁷⁴

פתק הברכה ששיגר בן-גוריון ללבון, עשה לו כנפיים וניתרגם – אולי בטעות – לאיתות שעלה בקנה אחד עם איתותים קודמים: בן-גוריון רוצה ביקרו של לבון. ב-24 ביקר איסר אצל בן-גוריון בשדה-בוקר ודרש ממנו – בלשון שרת – ש“ייתן את הסכמתו להחלפת לבון לאלתר ולמינוי שאול [אביגור] במקומו.” איסר דיוח לשרת, שבן-גוריון שמע ולא הגיב.

אחרי יומיים ביקר דיין אצל בן-גוריון ואמר לו – לפי יומן בן-גוריון – “שאם פנחס לבון יישאר עוד כחצי-שנה יוכלו לסדר יחסים קורקטיים…אם כי מה שקולקל אין לתקן. הוא [דיין] מתנגד למועמדות שאול [אביגור]…כי רואים אותו כבר כעובר בטל. הוא [דיין] מציע את לוי [אשכול]. זה לא נראה לי.”

אין זאת אלא שדיין היטיב לרדת למחשבתו של בן-גוריון ועשה חשבון פשוט: בן-גוריון הודה בטעותו במינוי לבון, אך לא טען להחלפתו, ולפיכך קיימת סבירות שלבון יישאר בתפקידו. מבחינת דיין הוא הטוב מכל החלופות, שהעלו שרת – שהתנגד בתוקף למינויו כרמטכ"ל – ויועציו.

כשירות מחוץ לתפקיד מעביר איסר את החדשה הזאת לשרת – דיין אמר ש“יוכל להמשיך עם שר ביטחון זה” – בתוספת פרשנות שהיא ככמוסת רעל: דיין “מוכן להתפשר עם הזיוף שביחסים ובלבד שיהיה מעליו שר ביטחון מובאש לחלוטין בעיני הצבא,” כדי שהוא, העוטר לראשו “הילה של כבוד וגבורה,” יהיה היחיד הנערץ על הצבא.¹⁷⁵

גם “נערי בן-גוריון” לא שבעו נחת מהתמיכה שהעניק ללבון באמצעות פתק-הברכה על נאומו בכנסת, ובלבם התעוררו שאלות וספקות. “פנחס לבון לא היה זקוק לאות-הצטיינות טוב יותר,” שח נחמיה ליומנו, “וקשה להסתיר בלב את המרירות.” דווקא “בשעה כזאת” שולח בן-גוריון ללבון פתק כזה? ונחמיה ליקט קצת מהפירושים ששמע מחבריו:

בן-גוריון בעד הישארותו של לבון; בן-גוריון תומך בלבון; בן-גוריון לא ייתן ללבון ליפול; בן-גוריון מינה אותו, הוא הוריש אותו ולא ייתן לו ללכת; ואם לבון לא ילך – פירוש הדבר שילכו אחרים; הליכתם של האחרים, פירושה חבלה במפעל-הביטחון הישראלי.

למותר לצין שבראש ה“אחרים” עמד פרס, והוא וחבריו הפצירו בנחמיה לנסוע לשדה-בוקר ולברר מהי עמדת בן-גוריון לאשורה ובמי הוא תומך. בשובו כתב נחמיה ביומנו:

נסעתי אל הזקן וסיפרתי לו כי לב החברים מר עליהם כי פתק זה נשלח לפנחס לבון. והאם נכון…הפירוש כי אתה בעד לבון כשר הביטחון גם הלאה? מתוך תשובתו הבינותי כי הפתק שלו היה נגד “מדינת-חוק ומדינת-שוד” של משה שרת, ולא בעד פנחס לבון. הוא היה אסיר תודה למי שמצא את המוצא הנוח המילולי לתסבוכת של “מדינת-חוק ומדינת-שוד.” והוא כתב [את] התודה לבעל-ההמצאה.

אמנם, הוסיף נחמיה, בן-גוריון לא הודה “שאולי לא כיוון לשעה הנכונה” בכתיבת הפתק, אבל בה בעת גם:

לא הסתיר מפני את דעתו, שלמרות הפסוק המוצלח שלבון מצא אותו ואמר אותו מעל במת-הכנסת, לא יצלח עוד כשר ביטחון. ¹⁷⁶

לא אחת שמע נחמיה בדברי בן-גוריון מהרהורי-לבו. האם כך קרה גם הפעם? שהרי פרט לו לא שמע איש דברים אלה מפי בן-גוריון.

ב-27 בינואר 1955התפרסמו פסקי-הדין במשפט-קהיר, והם הדהימו בחומרתם: שני פסק-דין-מוות ומאסרים ממושכים. בערב, עם גמר ישיבת הוועדה המדינית של המפלגה, אמר לבון לשרת כי מעתה “אין לדחות עוד את ההכרעה,” שלדידו משמעה היה סילוקם של גבלי ופרס. דומה שברכת בן-גוריון לנאומו, המונחת בכיסו, הוסיפה ללבון ביטחון רב. שרת – שלא ידע עליה ועדיין חיכה, כדבריו, “להד משדה-בוקר” – התחמק וענה כי “מתחייבת התייעצות חברים ואשתדל לסדרה בלי דיחוי.”

באותו יום נסע אביגור לשדה-בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון להדיח את לבון ולחזור לממשלה כשר ביטחון. בן-גוריון הודיע לו “שהצעתו לא באה בחשבון.” כששמע את ניתוחו של אביגור ואת מסקנותיו, היה בן-גוריון “אומלל ומדוכא ללא ביטוי,” אבל הוא “לא נקט עמדה ברורה לגבי המסקנה המתחייבת.” אביגור “לחצו אל הקיר” ותבע ממנו לקבוע ברורות “אם יש לסלק את לבון או להשאירו.” בן-גוריון נמנע “באופן הנמרץ ביותר” לחוות את דעתו, אבל טען ש“אין בעיה של מחליף” לתפקיד שר הביטחון, שכן אפשר להקים ועדה אשר תפקח על העניינים. לשמע הדברים האלה רשם שרת ביומנו: “האיש אשר יצר את משרד הביטחון מעלה על הדעת הנהלת משרד עצום זה ופיקוד על צה”ל….באמצעות ועדה.."

מאביגור נודע לשרת גם כי בן-גוריון “מותח ביקורת חמורה” על נאומו בכנסת בדבר הברירה בין מדינת חוק ומדינת שוד – על פתק-הברכה ללבון הוא שמע רק יומיים לאחר מכן –¹⁷⁷ והוא נוכח לדעת שבן-גוריון מעדיף את מדיניותו של לבון ואינו מוצא לנכון להדיחו. לשרת התברר עד כמה השכיל בנסיגתו מתכניתו להדיח את לבון, והוא חש שמן ההכרח שהוא עצמו ייפגש עם בן-גוריון. לכן נדבר עם גולדה, ארן ואשכול לנסוע לשדה-בוקר “להתייעצות.” יש לשער שגם האילוץ הזה לא נחשב בעיניו כמרנין במיוחד. בשובו לביתו בערבו של אותו יום השיבו “אורו וחומו,” כדבריו, את נפשו; אולם אין כל פלא, שלמרות הדיאטה שגזר על עצמו תכפו התקפות האולקוס.¹⁷⁸

ב-31 בינואר עם בוקר הוצאו להורג בקהיר ד"ר משה מרזוק ושמואל (סמי) עזאר. שרת התייסר בכאב על גורלם של “הבחורים היהודים בכלא קהיר, שהוסגרו על לא דבר, לגמרי על לא דבר, לידי התליין.” הוא סיגף את עצמו במחשבות על העובר עליהם “בשעות אלו כשהם מתכוננים בבדידותם להיפגש פנים אל פנים עם מר המוות,” וגם ספלי החלב שרווה לא שיככו את מכאובי האולקוס.

לקראת הנסיעה לשדה-בוקר דרש איסר משרת “בתוקף המיוחד לו” לקבלו לשיחה. הוא הפגיע בשרת “לדרוש סילוק לבון ויהי מה,” וניתח את מצבו: חבריו הקרובים תומכים בו עכשיו ביתר-ביטחון מאשר קודם (שרת לא שאלו איך נודע לו הדבר), וגם רבים מאלה שפיקפקו אם יצליח כראש ממשלה נוכחו כי טעו. עתה הוא עומד בפני מבחן נוקב, “ביחוד בעיני הצבא:” אם לא יסלק את לבון, “יראו בזה אות חולשה….הירתעות מהסקת מסקנות, העדפת החשש לגורלו של פרט על פני הדאגה ל…עתידו של צה”ל;" כבוד שרת יהיה למרמס, וסמכותו המוסרית תיהרס. “אל יעשה את המשגה החמור הזה אשר אין לשער כלל את תוצאותיו.”

לכאורה היתה כוונתו לחזק את ידי שרת לקראת הפגישה עם בן-גוריון.

אולם שוב על בידו להחדיר בלבו פחד ואימה. ביומנו כתב שרת: “דברי איסר הרעידוני.” הוא שאל וחזר ושאל: “אבל מי יבוא במקומו?” ואיסר באחת: “עליכם לחייב את אביגור” לקבל את תיק הביטחון.

כיצד יגיב דיין למינויו של אביגור? איסר, המודע ליחסו של שרת לרמטכ"ל ולרצונו העז להחליפו, “לא חסך במילים לתאר את הסכנות הנשקפות מדיין.” עם זאת “מצא אותו מוכן לנסיגות,” וכיודע-כול אמר לשרת כי אם יטיל עליו את מלוא מרותו, “הוא יכוף ראשו ויקבל את הדין;” ואם עד הבחירות יתברר כי דיין “חוזר לסורו” וממשיך בהסתה נגד שרת ובהבאשת הממשלה – “אחת דתו, ללכת.”

אולי זאת ההוכחה להשפעת איסר על שרת; מסנוור, הוא לא הבחין כלל במניע האמיתי של איסר: החלפת לבון באביגור, שלא הגה חיבה לדיין ולפרס – ולא בבן-גוריון, המגן והמחסה שלהם – תערער את מעמדם של שני יריביו אלה ותחזק אותו לעומתם במירוץ הפוליטי בעתיד. אמנם איסר נטר טינה גם לאביגור, אבל משתי הרעות היתה זו של אביגור כשר הביטחון הפחות חמורה לדידו.

בשובו הביתה סיפר שרת לאשתו “על הדרשה שהטיף” לו איסר. מן הסתם דנו גם ב“התייעצות” הצפויה למחרת עם בן-גוריון. שכן שכבו לישון ב-2 לפנות בוקר.¹⁷⁹, ¹⁸⁰

 

8. התפטרות לבון    🔗

פגישתם של שרי מפא“י – משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, זיאמה ארן – ושאול אביגור עם בן-גוריון ב-1 בפברואר 1955 הסתיימה, כהתוועדויות אחרות בשדה-בוקר, ללא החלטה וללא צפי לשינוי שיתחולל בעקבותיה. לפניה הגדירהּ שרת “התייעצות עם בן-גוריון על המוצא מתסבוכת משפט קהיר וגורלו של לבון.” מפתק שרשם לעצמו אחריה¹⁸¹ מסתבר כי השיחה נסבה “על טענות והתאנויות לנאומים.” ייתכן איפוא שבן-גוריון השמיע את דעתו על נאומי שרת ולבון בכנסת. אשר ל”גורלו של לבון“: בן-גוריון סיפר לנחמיה ארגוב כי “החברים לא הכריעו, איש איש הביע דעתו,” וזיאמה ואשכול התנגדו ל”הליכתו של לבון עכשיו." מכאן ששרת, גולדה ואביגור גרסו שעליו להתפטר. לפי נחמיה, שרשם את הדברים באיחור, גם בן-גוריון טען ש“עליו ללכת;” אולם לוא אמר בן-גוריון מה שנחמיה ייחס לו, קרוב לוודאי שהיתה נופלת הכרעה, שכן ארבעה – בן-גוריון, שרת, גולדה ואביגור – היו בעד פיטורי לבון, ורק שניים נגד. לכן סביר שבן-גוריון לא הביע את דעתו בסוגיה זו והשאיר את ההכרעה בידי חבריו. כך אמנם גם כתב ביומנו:

רק חברינו בממשלה יכולים להחליט [אם להדיח את לבון – ש"ט] כי הם יצטרכו לשאת באחריות התוצאות אם יוחלט בשלילה או בחיוב.

אם עלתה על הפרק חזרתו לתפקיד שר הביטחון, סביר שבן-גוריון חזר על מה שאמר – ואף רשם ביומנו – חמישה ימים לפני-כן לאביגור, שניסה לשכנעו שחובתו הקדושה לצבא ולמדינה היא לשוב לממשלה כשר ביטחון:

הצבא הוא הדבר היקר ביותר במדינה; אבל יש בעיות חמורות של המדינה, והצבא אינו אלא חלק של המדינה. בלי שינוי האקלים המוסרי והמשטר [הכוונה לשיטת הבחירות היחסיות – ש"ט] במדינה – מי יודע מה צפוי לנו.

זה היה ה“הד משדה-בוקר”, ששרת כה ציפה לו. ראשי-הפרקים שהכין לקראת כתיבה ביומנו מעידים על מבוכתו בשובו משדה-בוקר. לא ברור למה התכוון במילים “בן-גוריון פתאום,” אבל משתמעת מהן בבירור תרעומת. עוד בהיותו בדרך החליט להזמין את לבון למחרת ל“שיחה ביחידות.” בפתק מיום 2 בפברואר רשום: “אחר-צהריים עם פנחס לבון וכו' השיחה.” אחרי הרישום הסתום הזה באים משפטים אחדים על שיחתו עם זיאמה.

זה טען להשארת לבון על כנו בנימוק, שהדחתו כמוה כ“הרס [ה]איש” והמפלגה (“מה יהיה אם ישתולל?”). שרת ענה לו שיהיה צורך להסביר גם את השארתו, ויהיה בכך משום “אינוס האמת,” ותמה מה יהיה במקרה זה “גורלי אני?” שרת שמע מזיאמה ש“גולדה מתחרטת,” וסביר להניח שהיא חזרה בה מדרישתה לפיטורי לבון. שרת טילפן לה, אבל לא רשם מה היא אמרה. ובכן, אם השתנה מאזן-הדעות בקרב משתתפי ההתייעצות, היה זה לטובת לבון: בן-גוריון לא תבע את פיטוריו וסירב להחליפו; אשכול התנגד להדחתו מלכתחילה; ארן הביע שוב התנגדות ברורה; גולדה כנראה הצטרפה לדעתם; שרת לא הכריע עדיין; ורק אביגור נשאר איתן בדעתו. התוצאה הסופית אחרי שדה-בוקר היתה איפוא: ארבעה בעד השארת לבון; אחד בעד הדחתו; ושרת הפוסח על שתי הסעיפים.

פתק נוסף לאותו יום – “האומר מה שאני חושב ואניח לו [ללבון] להסיק [להתפטר בעצמו – ש”ט] – מרמז על לבטי שרת לקראת השיחה עם לבון; אולם באותו יום, יום ד' 2 בפברואר, הפתיע לבון את שרת במכתב התפטרות עם העתקים לבן-גוריון ולשרים שהשתתפו בהתייעצות בשדה-בוקר. מתוכנו של המכתב, כמו מרשימת המכותבים, ברור שלא “השיחה ביחידות” – שלא ידוע אם התקיימה – גרמה להתפטרות, אלא ההתייעצות בשדה-בוקר.¹⁸²

איך נודע עליה ללבון תוך פחות מ-24 שעות? מן העיתונות, כמובן.

הבקר, למשל, ידע לספר מפי “מקור מוסמך” שההתייעצות “הפתאומית” נמשכה חמש שעות ונועדה “בעיקר לבירור בעיות ביטחון” אבל גם “הועלת אפשרות של חילופים…בין שרי מפא”י בתוך הממשלה." מסתבר שכבר אז שרר מושכל-היסוד, שבפוליטיקה הישראלית אין סודות. אולם זהירות! לרכילות ולהדלפות נלווה לא אחת גם מידע בלתי מדויק ומכשיל.

מידע כזה הניע את לבון לשגר את מכתב ההתפטרות והחמיר את סגנונו. על שניים יצא קצפו: ראשית, על שהוא לא שותף בהתייעצות בשדה-בוקר, שלפי הבקר הוקדשה לענייני ביטחון ולשינויים בממשלה, ושנודע לו עליה רק “מתוך העיתונות.” הרי בכך כמו נידו אותו חבריו לממשלה משורותיהם, כמצורע ה“אסור בנגיעה” שהוא “אובייקט לרחמים, או לסילוק חשבונות.” ושנית, על שבשדה-בוקר חרצו את דינו, אף שצדקתו הוכחה ב“שורה של עובדות מוצקות” – לבון מנה אותן אחת לאחת – שאולשן ודורי “לא הצליחו לעקור” אף אחת מהן. “כל אדם בלתי משוחד, שאינו מעונין ברווחים צדדיים,” היה קובע כי בכך “בעצם נסתיימה החקירה בפרשה זו.” מדוע איפוא נזקקו חבריו לבירור נוסף מאחורי גבו?

בנקודה זו מילא המידע הבלתי-מדויק את תפקידו המכשיל. “במקרה נודע לי,” כתב לבון,

שהעברת את האחריות להכרעה לח' בן-גוריון. עם כל הכבוד לבן-גוריון הנני חושב שהוא האחרון המוכשר לדון ולהחליט בפרשה זו באופן אובייקטיבי. אבל נניח שהוא האדם המתאים לכך: האם לא היתה זאת חובתך להודיע לי שכך אתה נוהג?

לוא קיבל לבון מידע נכון ולוא ידע שבשדה-בוקר לא נפלה שום הכרעה, ושארבעה מתוך ששת המתייעצים לא תבעו את הדחתו, ייתכן ש“חצאי הדיבורים” ששמע משרת ו“התנהגותו” לא היו גורמים לו להתפטר.

במכתבו מונה לבון את חטאי שרת וחבריו כלפיו, וכפוסל במומו הוא מציג אותם כמתנכרים לכללי החברות הטובה והסולידריות המיניסטריאלית והמפלגתית. במשך שתי החקירות – של ועדת אולשן-דורי ושל אביגור – שנמשכו “שבועות רבים”, כך כתב,

לא אתה ולא חבר אחר (פרט לאשכול שרצה לשוחח אתי, אך אתו דווקא אני לא רציתי לשוחח מטעמים שאנשים מהוגנים אולי לא יבינו) ניסיתם לשוחח אתי – כאילו הייתי חולה מגונה, אשר יש השמח לקצו הקרוב ויש היוצא ידי חובתו במנוד ראש.

בניגוד להצעתו לחקור את “עניין מצרים”, נערכו בוועדה חקירות על “לבון ומשרד הביטחון” – נושא שאינו טעון שום חקירה, שכן

בתור ראש ממשלה הנך יכול בכל רגע להודיע שאינך רוצה בי כחבר ממשלה או כשר ביטחון ואני הודעתי לך שלא יהיו לך קשיים אתי בנידון זה.

יתר-על-כן, רק “במקרה” נודע לו שבכתב-הסמכות, שהעניק לאולשן ולדורי, הורה שרת לערוך “חקירה הכוללת כל חיי מערכת הביטחון.” את ערעורו “על המרחב הבלתי מוגבל של החקירה” קיבל שרת רק “באופן חלקי.” ואחרי ימים אחדים הודיעו שביטל שוב את ההגבלה, ועל-ידי כך

פתחת את כל הפתחים לשקרים, לחצאי-אמיתות, להשמצות הבאות לטשטש את העניין הקונקרטי שהועמד לדיון. תסלח לי אם אגיד בכל האחריות ובכל הכבוד שהיה זה מעשה של הפרת אמונים.

שרת הוסיף חטא על פשע בכך, שחרף התנגדות לבון מסר “את החומר” של ועדת אולשן-דורי לאביגור לחקירה נוספת. שוב האשים לבון את שרת ואת חבריו, על שהוציאו אותו “באופן שיטתי ומכוון מכלל החבורה ומכלל האחריות המשותפת:”

נהגתם בי כפי שנוהגים בפגע רע, שאין יודעים איך לסלקו במינימום של סיכון.

הוא חתם את מכתבו בהתגרות, איום והבטחת נקם:

א. אינני מוכן עוד להיות חבר לאנשים שחיסלו את חברותם אתי. הנני מודיע לך על התפטרותי מתפקידי כשר הביטחון ומחבר הממשלה. אהיה זקוק לימים אחדים כדי לחסל את העניינים התלויים ועומדים, אך אין זה צריך למנוע בעד מינוי חבר שיקבל על עצמו את התפקיד.

ב. הנני שומר לעצמי את הזכות להביא לידיעת המפלגה וועדת החוץ וביטחון של הכנסת את נימוקי התפטרותי. אינני מוכן לשאת באחריות לעניין המצרי בפני הציבור ושום משמעת מפלגתית לא תחייבני לשאת באחריות זאת.

* * *

המכתב נחת על שרת, כשניסה בפעם השמינית¹⁸³ לנסח לעצמו את החלטותיו, ופעל עליו כפצצה. שרת ייחל שלבון יתפטר מתוך הכרה באשמתו, ולכן לא קיבל ברצון התפטרות, המנומקת בתוכחות שקשה להפריכן ושתעוררנה הד מפלגתי וציבורי רחב, ודחה אותה על הסף. החלחלה שאחזה בו היתה אולי הסיבה לך, שלא מצא בעצמו כוח לכתוב את יומנו באותם חמשת ימי פברואר הראשונים. מעט המנוחה שנטל – הוא שכב במיטתו יותר מהרגיל – לא סייעה לו הרבה, ומששב לכתיבת יומנו רשם כי “מתיחות ועצבנות” גרמו לכך, שהכיב תקפו בלילה ובבוקר וגם באמצע ישיבתה השבועית של הממשלה ביום א' 6 בפברואר.¹⁸⁴

קרוב לוודאי שהתפטרותו של לבון לא היתה אלא תכסיס לשפר את עמדותיו. הוא “התאושש מאד” תודות לפתק-הברכה מבן-גוריון – כך דיווח טדי לשרת. לפיכך ייתכן שפעל מעמדה של כוח והגיש את התפטרותו על-מנת שלא תתקבל, ואז יכתיב הוא את תנאיו להישארותו בממשלה: סילוקם של גבלי ופרס וצמצום סמכויות הרמטכ“ל. בתחילה ניאותו עמיתיו, לפחות באופן חלקי, לדרישותיו: שרת הסכים ש”יש להרחיק את שמעון פרס," ואשכול “לא חסך בגינוי הרמטכ”ל;" אולם לבסוף דחו אותן. לוא הסתפק בתנאים צנועים יותר, קרוב לוודאי שהיה יוצא מהמערכה כשידו על העליונה. כבר באוקטובר 1954 היה בדעת לבון לשלח גם את דיין ולהחליפו בחיים לסקוב – אולם הדבר נבצר ממנו.

קצפו של לבון על פרס – הוא שהעלה אותו למעמד של מנכ“ל – יצא בגלל עדותו בוועדה: הנשמע כדבר הזה? שמנכ”ל יעיד עדות אופי נגד השר שמינה אותו ויתייחס גם לענייני צבא, שהם מחוץ לתחומו? גם בכך האשים לבון את שרת. משביטל את הסייג, שהגביל את סמכות הוועדה למאורעות מצרים,

התפשטה החקירה לכל עבר. לפי דיווחו המהימן של שמאי כהנא, “שמעון פרס סיפר בכול מכול ואחרים הוסיפו.”

בזכרונותיו הגן אולשן על פרס. לדבריו,, “הרגשנו כי פרס אינו להוט להרבות דברם בתשובותיו, ביחוד כשמשאלותינו יכלה להשתמע, לדעתו, משמעות ביקורתית כלפי לבון. הרושם שלנו היה, שפרס השתדל להתחמק מלהשיב, כשהיה לו חשש, שהתשובה יכולה להתפרש נגד לבון. הוא היה רחוק מלהיות עד הלהוט להיות עד. הוא לא הציג את עצמו כידיד או כשונא של לבון.” פרס נאחז בדברים אלה – שנמסרו לו עוד לפני פרסם הזכרונות – כהוכחה לנקיון הליכותיו.

אולם אולשן לא דייק גם באפיון עדותו של פרס: שכן פרס היה עד תאב ולא חסך כלל את לשונו. עד כדי כך שלא כל דבריו – קטרוג צורב על לבון – נרשמו בפרוטוקול, וחלקם נרשם רק בראשי-פרקים. די במשפטים אחדים מתוך עדותו כדי לעמוד על טיבה:

פעם כשהתקבלה החלטה [על-ידי לבון – ש“ט] שהיתה עלולה להרוס את מדינת ישראל הלכתי לבן-גוריון…מבחינה מעשית היו שתי החלטות של שר הביטחון שהיו עלולות להרוס את המדינה. המקרה האחרון היה לפני כשישה שבועות…נתקבל מברק שמטוס צבאי סורי עם אנשי צבא עובר מעל שטחנו ושאפשר להוריד אותו. שר הביטחון הורה להורידו…הרמטכ”ל הציע לשר הביטחון להודיע לראש הממשלה…שר הביטחון אמר שאם יתפסו את המטוס [הסורי] צריך יהיה לומר שזה צעד רוטיני…

מקור נוסף לתוכנה של עדות פרס הוא יומן הרמטכ“ל. ב-5 בינואר רשם דיין כי באותו יום סיפר לו פרס, שהעיד על “כל הפרשות הידועות לו על לבון והמגלות את שקריו ונסיגותיו” מאישורים שלו ל”פעולות במקרים קודמים." ¹⁸⁵

לימים התאונן לבון באוזני בן-גוריון, על שפרס העיד עליו עדות אופי שלילית, אך סירב להראותה לו. עובדה זו, ששמע מבן-גוריון, מסר פרס לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ב-1960. הוא הכחיש את שתי טענותיו של לבון, והדגיש את האזהרה שהוזהר: לשמור בסוד כמוס את עצם קיומה של ועדת אולשן-דורי ואת העובדה שהוא העיד בפניה. פרט אחרון זה מבליט את השוני בן פרס לדיין: יום אחרי שהופיע בפניה גילה דיין ללבון מרצונו את תוכן עדותו באותה ועדה.¹⁸⁶

לאמיתו של דבר, היתה לטינת לבון כלפי פרס עילה קודמת, נוקבת לא פחות. אמנם מבחינה של אופי ושל גישה היה לבון קרוב יותר לפרס מאשר לדיין: עסקנות, פעילות מפלגתית, הנטייה לעגל דברים אפיינו את לבון ואת פרס – אבל לא את דיין. החספוס והקו הישר של דיין, שלא חיפש חברות או אהדה, לא היו לטעמו. גישותיהם השונות הקשו מאד על שיתוף פעולה: דיין שמר בקנאות על מעמדו כרמטכ“ל, החוצץ בין השר לבין הגייסות, ואילו לבון ביקש לעקוף אותו והתערב בניהול הצבא. כנגד זה התיר לבון לפרס לנהל את משרד הביטחון על פי דרכו; ופרס נהג לומר ללבון, שעליו לחזק את משרד הביטחון – הפיקוח האזרחי על הצבא – מול המטכ”ל, ובכך הגביר אצל לבון את החשדנות כלפי הרמטכ“ל והמטכ”ל. גם לאפי הטיף פרס, שעליו להדגיש באוזני לבון שיש לחזק את אגפי משרד הביטחון לעומת האגפים המקבילים בצבא. כך נוצרה בין לבון לפרס כעין ברית נאמנות.

במאי 1954 עמדה על הפרק דרישת דיין לרכוש מצרפת טנקים מסוג 13*- * AMX ומטוסים מסוג “מיסטר”. לבון פיקפק בטיבם, ולדבריו ביקש למצות תחילה את אפשרויות הרכש בארצות-הברית. הוא התחמק איפוא מעימות עם דיין, אבל מאחורי גבו הורה לפרס לא לחתום על החוזים בצרפת, שנערכו במאמצים רבים וכבר אושרו, ולא לבצע את הרכש.

לבון חש איפוא, שאפשר לו לרקוח עם מנכ“לו “קנוניה”, ונדהם כשנודע לו כי בצאת פרס ממשרדו, הוא נפגש עם דיין וסיפר לו את הסוד. דיין רשם ביומנו: “הרע אינו ברתיעתו של לבון, אלא בדרך שהוא נוקט בה: במקום לדון על כך מחדש בנוכחותי, [הוא הורה]…לשמעון ‘לעכב’ את הקנייה שלא בידיעתי.” בישיבת 3 ביוני סירב לבון לדון ברכש, ובישיבה שלאחריה, ב-10, הוא קבע “שיש להקפיא את הטיפול ברכישת הטנקים…עד לאחר בירור תוצאות הניסויים בתותח הצרפתי החדש של 75 מ”מ ואפשרות הרכבתו על השרמנים.” ב-15 ביוני הגיש דיין ללבון את התפטרותו, אך היא נדחתה בו-במקום; ב-16 מתקיימת ביניהם שיחה; ב-17 מגיש דיין ללבון התפטרות שניה, אך גם היא נדחית; ב-18 סועדים השר והרמטכ"ל ארוחת-צהריים הנמשכת עד 3 אחרי-הצהריים – כעין “סולחה” – ובסיומה הם נפרדים בלחיצת ידיים. ביומנו רשם דיין: “המשבר מחוסל – העניין אינו מסודר.”

אבל לבון לא שכח את בגידת פרס. הוא ראה בפרס שותף נאמן ומסור, ומינה אותו למנכ“לו למען ישמש לו זרוע ויפעל ברוחו; ודווקא משום כך היתה אכזבתו ממנו, וכמוה עברתו כלפיו, כה קיצונית. הוא נוכח שאי-אפשר לסמוך עליו כפרטנר פוליטי, כמנכ”ל וכאדם. יחסיהם השתבשו לחלוטין, וכל אחד מהם ידע כי מכאן והלאה חורבן יריבו הוא בניינו. ההתפוצצות הסופית לא איחרה לבוא: ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לשרת, “כי שום מרות מפלגתית לא תוכל לחייבו לעבוד עם אנשים שהם אויביו בנפש,” פרס וגבלי.¹⁸⁷

* * *

התנאים שהציג לבון ופתק-הברכה ששיגר לו בן-גוריון נודעו מיד בחוגים הקרובים לשרת, שהלכו והתרחבו כמעגלים סביב אבן שנפלה למים. עד 6 בפברואר ידעו עליהם אשכול, גולדה וארן מבין השרים; זאב שרף, מזכיר הממשלה; מאיר ארגוב, יו“ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת; טדי קולק, מנכ”ל משרד ראש הממשלה; וכמובן איסר. כדרכו, נועץ שרת בכל אלה. טדי, למשל – כך רשם שרת ביומנו – שלא כאיסר, אינו תובע עתה הדחה; אבל מתריע, כמו שרף, שאין לקבל את תנאיו של לבון.

הישגו הראשון של מכתב ההתפטרות היה שיתופו מחדש של לבון בדיון על גורלו. ועדת חמישה סודית של שרי מפא“י,5¹⁸⁸ ה”חמישייה" בלשון שרת – שרת, אשכול, גולדה, ארן ולבון – חודשה, והפעם נועדה “להכריע בבעית לבון.” אולם שרת לא יכול לנשום לרווחה גם כשהבעיה היתה לדאגתם המשותפת של הבכירים בשרי מפא“י. כבר אחרי ישיבתה הראשונה, ב-6 בפברואר, כתב ביומנו כי” עוד ישיבות אחדות ממין זה והתקפות האולקוס תיחשבנה לעקיצת יתוש, יען אפשר יהיה להגיע לשבץ-לב ממש."

החמישה היו תמימי דעים שיש לסלק את גבלי מאמ“ן, אבל היו חלוקים לגבי שני תנאי לבון האחרים. שרת הודיע נחרצות, כדבריו, “כי בשום פנים לא אקבל עלי אחריות לפיטורי פרס ולתיקונים מהפכניים בארגון המטכ”ל.” כנגדו הודיע לבון, נחרץ לא פחות, כי “בשום פנים לא יישאר אם לא יינתן לו לבצע תמורות אלו.” גולדה וארן תמכו בשרת, וכך גם אשכול – אף כי “ללא תקיפות יתרה;” אולם בדברם על “שיטותיו הנפסדות של לבון” בהנהלת ענייני הביטחון – הן כלפי מערכת הביטחון, הן ובייחוד כלפי עמיתיו בממשלה – נשמרו, לדברי שרת, “מלומר את האמת כולה שכן על-ידי כך היינו מאלצים אותו במו פינו להתפטר.”

דומה כי לבון חש ברתיעתם זו של עמיתיו. הוא לא כפר בהאשמות שהוטחו נגדו ולא התריס כנגד קטרוגו החמור של שרת – שבגלל אחריותו “מבחינה מוסרית” ל“זוועה של מצרים” לא ייתכן שתינתן לו סמכות לפטר אנשים ולהנהיג סדרים חדשים, “כאילו הוא עמד במבחן האחריות ויצא כשידו על העליונה.” הוא רק חזר וטען כי “אין לדרוש ממנו לעבוד עם אנשים החותרים תחתיו ונרגנים נגדו, החורשים מזימות בלי הרף ומקיפים אותו תרמית וזיוף.” כשהעמידו שרת על כעין אולטימטום – או שיסכים להמשך ה“סטטוס קוו” או שיתפטר – היתה תשובתו החלטית: “הוא לא ימשיך עם שמעון פרס” כמנכ“ל ו”מתוך תלות גמורה" ברמטכ“ל. לחיזוק דבריו – הוא שכח את “תעלוליו ותרמיותיו הוא” כלפי שרת – הביא דוגמאות לרוב “לתעלוליהם ושיטותיהם הפסולות” של דיין ושל פרס, “ביחוד של פרס” כלפיו. במצב זה, כשהוא עומד על תנאיו ואינו מוכן לשום פשרה, פרש לבון מעל עמיתיו והשאירם ל”מרירות ויאוש."

שרת אזר כוח והחליט לעמוד על האולטימטום. כדבריו, הוא חש “כי נחתך הגורל” ועל לבון ללכת; אולם ברגע האחרון נסוג מפני אשכול – “התומך בעמדת לבון לגבי פרס ומסרב בכלל להתפשר עם הסתלקותו” – והסכים למשל הרוסי שהשמיע: “הבוקר חכם מן הערב.” ¹⁸⁹

* * *

התמיכה והסעד שקיבל שרת מיועציו הרבים – ילאה העט למנותם – לא שיככו את הסערה המתחוללת בנפשו. עד למפגש הבא של החמישייה, במשך שלושה ימים ולילות, ייסרוהו כליותיו על שלא דרש מלכתחילה את “התפטרות לבון וחסל.” לוא עשה כן, היה לעמדתו “בסיס עקרוני ותוקף מוסרי.” ואילו עתה,

שוויתרתי לגבי העיקר והסכמתי להישארותו, אלא דחיתי את תנאיו, נמצאתי נלחם כאילו על מעמדו של שמעון פרס ונגד זכותו של שר להחליף את מנהלו הכללי כרצונו – עמדה שאין בה תפארת יקרה.

השמטת היסוד העקרוני והמוסרי ממאבקו בלבון עוד תייסרנו כהנה וכהנה.

בינתיים צצה אפשרות לפשרה תודות לאפי, שמצא דרך להצלת כבודו של לבון: “דחיית פיטוריו של שמעון פרס לחודשיים-שלושה.” שרת יושב מיד על מדוכה זו עם טדי ושרף, אך מוצא קוץ באליה: “עכשיו יצא כי בהישארו מבלי לעמוד על פיטורי פרס הוא [לבון] שעשה ויתור לי ומגיעה לו הערכה על כך.”

שני יועצים אלה מחדירים בלב שרת מורא מהשערורייה, שעלולה לפרוץ בעקבות דרישת שותפיה של מפא"י בקואליציה לדון בפרשה. “הדבר עלול להביא לידי פיטורי לבון בדרך של לחץ מבחוץ ויהיה בזה בזיון לאין שיעור יותר קשה משאילו פרש מאליו.”

נסער מהתפתחות זו אץ שרת מההתייעצות עם הכפופים לו להתייעצות עם עמיתיו בממשלה, אשכול וזיאמה. הוא מתייחד עמם במשרד ראש הממשלה ושופך לפניהם, כלשונו, את מרי שיחו. האם “ברור לנו,” הוא שואל אותם, “מה עלולות להיות תוצאות בירור עניין קהיר בממשלה?” הבעיה תצא מתוך ד' אמות של בירור פנימי בחוגנו הצר" ותיכנס “לזירה הבין-מפלגתית עם כל איומי הפומביות.” יתר-על-כן, כיצד יסביר בממשלה מה קרה במצרים? “האמנם,” הוא שואל אותם, “אעשה שקר בנפשי ואחפה על הנבלה שנעשתה כאן?” ואם לא יחפה, כלום לא תתחייב בסופו של דבר התפטרות לבון מאונס, לאחר שלא באה מרצון, וכלום לא תשמש זו קרניים לנגח בהן את מפא"י במערכת הבחירות הממשמשת ובאה? שני עמיתיו עשו כמיטב יכולתם לחלצו “מהמצר הנפשי,” אבל העצות ששתו לו – אולי לבון יסביר בממשלה את פרשת מצרים, ולא שרת – “לא קלעו למטרה.” הם נדברו לדון בבעיה זו עם לבון לקראת הדיון הצפוי בממשלה.

בהמשך הדיון “נסתננה לאט לאט,” כדברי שרת, הצעה להחליף את פרס למשך חצי שנה – כלומר עד הבחירות – ביוסף נחמיאס, נציג משרד הביטחון באירופה היושב בפריס. בתפקיד זה, “לנצח על הרכש,” פרס לא יפוטר, תואר המנכ“ל לא יישלל ממנו, אבל לבון ייפטר ממנכ”ל שאין לא אמון בו.

לדבריו, לא נתפתה שרת בנקל להצעת פשרה זו, וטען שהשארת לבון על כנו היא “שורש הרע.” משמעה

הרס האמון בנו, אנו אנשי הקבוצה המרכזית במפלגה; הרס האמון ביושרנו הציבורי, באומץ לבנו האזרחי, במוסדנו. יאמרו עלינו כי אנו מחפים על חבר שפשע רק משום שהוא חבר, על-ידי התנהגותנו זו אנו תוקעים מסמר נוסף בארון הקבורה של המפלגה.

אולם בסופו של דבר עלה בידי שנית עמיתיו להטותו לדעתם בנימוקים מעשיים: הקושי, בגין החשאיות, להסביר בציבור את פיטורי לבון; החשש שאם יפוטר, יפיץ את גרסתו ברבים וימיט על המפלגה “אסון וחורבן;” ומעל הכל – העדר מחליף. שרת חש, כך כתב ביומנו, כי הוא הוכנס שוב “לתוך מחנק שאין ממנו מוצא” – מליצה שבא ללמד כי נכנע לפשרה שהציעו עמיתיו; שכן למחרת היום הוא התלחש, כדבריו, ליד שולחן הממשלה בכנסת עם זיאמה “על פתרון בעיית לבון שהוסכם עליו אמש.” היה זה אור ירוק, ובהפסקה ניגש אשכול אל לבון “וגמר אתו על חילופי פרס-נחמיאס.”¹⁹⁰

יומיים לאחר מכן, ב-10 בפברואר, אישרה החמישייה את הפשרה, ובפגישת פנים-אל-פנים בין שרת ללבון הוסיפו לה מכחול אחרון: לבון הסכים ששרת יקיים קשר ישיר –“לא מבצעי אלא הסברתי” – עם הרמטכ“ל; ושרת הסכים לתת ללבון אישור בכתב “להעברת גבלי מתפקידו.” לדברי לבון, “הוסכם הדבר עם הרמטכ”ל,” ועל דעתו של שרת לא עלה לתבוע ממנו אישור לכך בכתב.

בטרם החל להוציא את הפשרה אל הפועל, שיגר שרת בידי טדי דיווח לבן-גוריון, שהרי פרס הוא אחד החוסים תחת כנפו, ויש לחוש לתגובתו. להצגת הפשרה בפניו גייס שרת את כל כשרונו הדיפלומטי: הוא יודע היטב כי השארת לבון “עם סילוקו של גבלי מאמ”ן ופרס מהנהלת המשרד למעשה" תיראה בצה“ל כ”עוול משווע," וזוהי “תבוסה מוסרית” בשבילו. הוא נכנע ל“אונס מצפוני” זה “מפני שלא נמצא שום תחליף ללבון” כשר הביטחון. די היה אולי בנימוק יחיד זה – שחודו הופנה גם לעבר בן-גוריון; אבל כהרגלו לא הסתפק שרת בו והוסיף לו עוד ארבעה.¹⁹¹ בין השאר הזכיר לבן-גוריון רגע, שנחרט בזכרון שניהם: הלורד הליפקס, שר החוץ הבריטי, סיפר להם במהלך ויכוח מר שניהלו עמו ב-1939, על התנגשותו עם מהטמה גנדי. גנדי טען בשם המוסר, והליפקס הכריע נגדו בתוקף הכורח המנהלי.¹⁹² לאסוני, כך הורה לטדי למסור לבן-גוריון, “נוכחתי עכשיו לדעת מנסיוני האישי עד כמה חזק ‘הכורח המנהלי’ מתביעות המוסר והמצפון.”¹⁹³

דבק ב“כורח המנהלי” כבעוגן-הצלה, ובהתאם לפשרה עם לבון, התכונן שרת ביום ו' 11 בפברואר להודיע לגבלי על סילוקו מאמ"ן, ולפרס – על החלפתו בהנהלת משרד הביטחון. הוא סיפר על כך לאיסר הראל. זה חזר וטען ששרת עושה שגיאה שישלם בעדה מחיר יקר, אולם שרת היה נחוש בדעתו.

“מתוך התגברות נואשת על הקושי הנפשי” אמר שרת לגבלי ב“שיחה האישית”," שאפילו אם נתן לבון את ההוראה להפעיל 131, הרי העובדה שהיה מסוגל להציע לאישור פעולות כאלו “אינה מניחה אפשרות להשאירו בראש אמ”ן והוא יועבר לתפקיד אחר בצבא." תגובתו של גבלי היתה מזעזעת: הוא נראה לשרת “כנפצע מבחינה מוסרית פצע מוות וכל נפשו התגעשה מזעם ומחמת עלבון על עיוות הדין” שנגרם לו. שאלותיו – לעשותו לשעיר לעזאזל? להוקיעו כפושע היחיד? הזהו השכר המגיע לו על כל עמלו ומסירותו? והצהרותיו – הוא לא יקבל בשום פנים את הדין; הוא לא יסכים שיתלו בצווארו את יוזמת הפעולות, שגרמו לקיפוח חייהם של ארבעה אנשים; הדחתו פירושה חיסולו המוסרי; ולבסוף: האם זו היתה מסקנת ועדת אולשן-דורי? – כל אלה הביכו את שרת.

שרת הוכה תדהמה: הוא היה משוכנע כי הרמטכ“ל הכין את גבלי לקראת העברתו, ורק משום הגינות ואי-רצון להסתתר מאחורי גבו של אחר מצא לו לחובה לשוחח עמו אישית, בטרם תימסר לו הפקודה הרשמית. והנה התברר כי הדבר נפל על ראשו כמהלומת-רעם, והוא כולו התקוממות וזעם. שרת חזה תוצאות הרות-אסון שלא שיער מראש, שהרי ועדת אולשן-דורי לא קבעה שגבלי אחראי יחיד ולא דרשה את הדחתו. הוא אמר איפוא לגבלי שבדעתו להזמין מיד את הרמטכ”ל. גבלי ביקש להיות נוכח בשיחה. משנענה בשלילה קם, התמתח כחייל, הצדיע ויצא. שרת התקשה להביט בפניו.

דיין הגיע תוך דקות ספורות למשרדו של שרת וטען ש“לא נקבע דבר בינו לבין לבון לגבי העברת גבלי. אם יוחלף גבלי עכשיו, יתפרש הדבר כעונש בעקבות מסקנות ועדת אולשן-דורי. הנה ב”טור השביעי" בדבר ¹⁹⁴ מושמעת קריאת תגר בפי נתן אלתרמן: “הַאִם דְרוּשִׁים הָיוּ קָרְבָּנוֹת אֵלֶה? מִי יִתֵּן אֶת הַדִין?” אם יוודע כי גבלי סולק מתפקידו, “ברור יהיה לכל כי הקולר תלוי בצוארו.” גם דיין שאל אם הוועדה המליצה על כך, ואם לא – מדוע מוקיעים דווקא את גבלי? הקצונה כולה תתקומם, אם יתברר שהעברת גבלי אינה עולה ממסקנות הוועדה.

הוא הדין לגבי פרס, המשיך דיין. הרחקתו לפריס – שהיא בלי ספק “התנקמות על עדותו” נגד לבון – תתפרש גם היא בציבור כמסקנה ישירה של הוועדה. על מה הוא נענש? גם פרס לא ישתוק, גם הוא יתבע את עלבונו על כל התוצאות הכרוכות בכך.

שרת ביטל את הפגישה שנקבעה לפרס.

איך אפשר להסיק מחקירות אולשן ודורי מסקנה, שהם עצמם לא הסיקו? בשאלה הזאת הסתכם הניתוח ה“נוקב…צלול ומיושב, ושקט להפליא” של דיין. כך כתב שרת ביומנו. בבת אחת – “כאילו נירום מעטה הערפל מעל הנוף כולו” – נוכח שרת כי מסקנות אולשן-דורי הן “עכשיו נקודת המוצא,” והתבהרה לו הדרך לפתרון:

אחת משתיים – או יש הסקת מסקנות כוללת – או הכל מוקפא עד עת מצוא. בנימין [גבלי] צריך ללכת מאמ"ן, אך לא עכשיו, אלא כעבור זמן. שמעון פרס מוכרח להישאר עכשיו על כנו. לבון – אם רצונו להישאר חייב לקבל את הדין ולחדש יחסי עבודה עם שני אלה, ולוא בחריקת שנים. אין מנוס מזה.

יתר-על-כן, כדי למנוע שחקירותיה של ועדת אולשן-דורי יהפכו למסמר הבחירות ולחרב פיפיות נגד מפא"י, יש ליצור סביבה “חומה אטומה ללא כל פרצה.” מילוי תנאיו של לבון יהווה פרצה והחומה תתמוטט כליל, ואז אנה אנו באים? “אנה אני בא," אמר שרת לעצמו וחזר ואמר – כך כתב ביומנו – הן הוא שהחליט על הקמת ועדת החקירה, והוא שמינה את חבריה. אותו ישאלו מה היה הדו”ח שקיבל והאם נהג לפיו, ואם לא, מדוע? “השואלים יהיו היום אנשי המטה, מחר חברי הממשלה, מחרתיים חברי הכנסת, אחרי כן העיתונות והציבור כולו.”

בתום הפגישה עם דיין היה שרת “מזועזע ונסער,” כדבריו. גם בביתו לא מצא שלווה, ואחרי חצות פרץ אליו טדי עם חדשות משדה-בוקר. טדי אמר לבן-גוריון, ששרת מבקשו “לדאוג מעתה לשר ביטחון בשביל התקופה שלאחר הבחירות.” לכך השיב בן-גוריון, “כי דאגה זו מוטלת על שרת ולא עליו.” גם התוספת של טדי – שמכאובי הגב של בן-גוריון חלפו והוא “בריא, שמח וטוב-לב” – לא היה בה אולי לשמח את לב שרת. דברי דיין והמחשבות שעלו בעקבותיהם התרוצצו בראשו, והוא סיפר לטדי את החלטתו החדשה:

מחר אני עוד להציג את השאלה מחדש בכל ההחלטיות – הכל נשארים על מכונם, לרבות גבלי ופרס, שכן זהו האמצעי היחיד למנוע בעד עניין החקירה [של אולשן ודורי – ש"ט] מליהפך לשערורייה ציבורית שתהרוס ממילא גם את מעמדו של לבון. החברים שהכריחוני לוותר ולקבל תנאי לבון לא ראו מראש את התוצאה הממארת הזאת. אם לבון יחזור לסורו ויתפטר לא יהיה מנוס מקבלת ההתפטרות, אפילו יהיה פירוש הדבר כי אני מקבל לידי את תיק הביטחון.

שרת חש שהוא “נדרס ונשחק בין אבני הריחיים של דבר והיפוכו בפרשה איומה זו,” וחשש כי בסופו של חשבון יהיה הוא “הקורבן הראשי של המערבולת.” את החלטתו החדשה – למעשה, העמדה שנקט בן-גוריון מלכתחילה – הוא הגדיר כ“מהפכה גמורה בתוכנית שכאילו נחרצה ונתגבשה.” בטרם עצם את עיניו נשא תפילה, “כי זו תהיה התמורה האחרונה וכי יעמוד בי הכוח להתעקש על המסקנות שהגעתי אליהן היום.”¹⁹⁵

* * *

בשבת 12 בפרואר אחרי-הצהריים כינס שרת בביתו את החמישייה בהרכב חסר – זיאמה נעדר – והודיע, גם הפעם “נחרצות”, כי הפתרון שהסכימו עליו לפני יומיים “עלול להמיט אסון על הממשלה ועל המפלגה.” הוא “אינו בא בחשבון” מהטעמים שהתבררו לו בפגישותיו עם גבלי ודיין, ועל כן “יש לחזור לפתרון של סטטוס-קוו עד עת מצוא.” לשון אחר: “יש להשאיר על כנם הן את פרס והן את גבלי;” את הראשון עד הבחירות, ואת השני “לפחות לחודשיים-שלושה.”

לבון הודיע מיד שהוא מתפטר. הוא לא יהיה שר הביטחון אחרי הבחירות, ולהחזיק מעמד עד הבחירות, פירושו להתפשר עם מצב שאינו יכול לשאתו אף יום אחד. מי שסובב את שרת בכחש והטעה אותו – שהעברת גבלי מוסכמת על הרמטכ“ל – קָבַל עכשיו כי בכך ששרת הודיע לגבלי על הדחתו, ואחר כך נסוג תחת לחץ הרמטכ”ל, הוא יצר תקדים של כניעה ללחץ הצבא, “המוכרח להביא לידי הרס המדינה.” שרת ענה, “כי הרס היה נגרם על-ידי מצב שפירושו בשביל הקצונה כי ראש הממשלה הקריב אחד מהם כשעיר לעזאזל כדי לחפות על שר הביטחון, אם מטעמים מפלגתיים או מתוך חברות אישית.”

גולדה – והפעם גם אשכול – תמכו בשרת, ולבון – שהפליא מחדש את שרת “בשכלו הדק ובחושיו הדקים” – חשף את העילה האמיתית לעמדתם:

אם אני מתפטר, פירושו כי אני אשם…לאמיתו של דבר – הבה ונהיה גלויים – אינכם בטוחים ביטחון גמור בצדקתי.

לדברי שרת, שירבב לבון גם את המילים “ניחה, אני לא אתאבד,” והן שאיפשרו כנראה לשרת לנשום לרווחה והניעו אותו לכתוב ביומנו: “תגובת פנחס היתה רבת משמעות.”

אשכול שידל את לבון לקבל את הדין, וכמו צעד לקראתו בהציעו שגבלי יוחלף בתוף ארבעה-שישה שבועות – ולא שניים-שלושה חודשים. אולם לבון עמד בשלו, טען שאולשן ודורי עיוותו את הדין ונהגו בניגוד לכל היגיון משפטי, ויצא בקטרוג קטלני על גבלי. בתוך כך גילה לראשונה כי יעקב שפירא המציא לו, לבקשתו, ניתוח עדויותיו של גבלי בפרשת טוביאנסקי, וזה “שופך על אישיותו אור בלהות.”

שרת השיב כי גבלי החזיק בתפקידו בימי בן-גוריון כבימיו של לבון, בתקופת ידין כרמטכ"ל כבתקופת מקלף ודיין, ולא עליו למצות עמו כעת את הדין על כל עברו. על גבלי ללכת, “אבל לא על מנת שיוכל להפוך את פרישתו לשערורייה ציבורית מפוצצת ולחבלה מדינית איומה.”

הפעם הרהיב שרת עוז ואמר ללבון דברים שלא אמרם לו לפני-כן: “הן אחרי כל הדבר הנורא הזה אירע במשרדך, בתקופת כהונתך כשר ביטחון. האין זה מטיל עליך אחריות? כיצד אתה מלמד התר לעצמך להשתחרר ממנה?” וגולדה הוסיפה: “ולהטילה עלינו?” לבון נשאר בשלו. הפעם הבחינו עמיתיו לראשונה במה שיכול להיות אחד ממקורות חולשתו – ובאותה עת גם אחד ממקורות כוחו: במשך השיחה הוא ניגש שוב ובשוב לארון המשקאות, מזג גביע אחר גביע ולגם מהקוניאק בלי הרף. לעמיתיו, האמונים על שתיית תה, “נורא היה,” כלשון שרת, “לראות אדם בקלקלתו המבישה הזאת.”

התפתח ויכוח נפתל ומר. במבט לאחור ראויה לתזכורת נקודה אחת שלו: לבון, שעד כה ביקר את מסקנות הוועדה, טען עתה שאולשן ודורי לא הגיעו בעצם “לשום מסקנה אלה הניחו לי [לשרת] להסיק מסקנות ממה שביררו.” לפיכך “כל השאלה אינה אלא מה אני [שרת] מחליט, ואין איש בצבא רשאי לערער על החלטתי.” כחמש שנים וחצי לאחר מכן יתבע לבון גם מבן-גוריון הכרעת יחיד לטיהור שמו. שרת דחה את טיעונו של לבון בדיוק כפי שבן-גוריון עתיד לדחותו. אמר שרת:

הסיכום היה תיקו – כפות מאזנים מעויינות בין הספק לטובת לבון לבין הספק לטובת גבלי. ברגע שאני בא להכריע את הכף הריני כמתעלם מתוצאות החקירה. אם כך – לשם מה באה החקירה, לשם מה הופיעו לפניה הקצינים ובאיזה תוקף מוסרי אפשר לדרוש מהם כי יופיעו לפני ועדות חקירה שימנה ראש הממשלה בעתיד, אם מותר לו אחר-כך להניח הצדה מה שהעלתה הוועדה ולפסוק על דעת עצמו?

החלטת התיקו של ועדת אולשן-דורי היתה גם נקודת המוצא ותמרור ההנחיה של בן-גוריון, כשפרשה זו נפלה גם בגורלו.

עוד הם דנים ולפתע “עם שתיית הטיפה האחרונה שבקובעת הגביע,” כך כתב שרת ביומנו, אמר לבון: “אני סבור כי בשבילי העניין נגמר,” וקם והלך. עמיתיו פירשו את התנהגותו כהצהרת התפטרות, והחליטו להביאה לדיון במפלגה, לישיבה משולבת של השרים, מזכירי המפלגה, מזכיר ההסתדרות ויו"ר ועדת חוץ וביטחון. מיד לאחר מכן דנו שרת, אשכול וגולדה בהכנות לבחירות.¹⁹⁶

כך נתגלה הפוליטי בכל כיעורו: במצרים בוצע מעשה נפשע, שבעקבותיו קיפחו ארבעה¹⁹⁷ יהודים את חייהם – שרת כינה אותם “ארבעת הרוגי מלכות” – שישה נדונו למאסר משבע שנים עד עולם, וישראל וצבאה נתבזו בעולם כולו; אבל כל אלה לא הביאו את שרי מפא“י לידי תגובה נאותה, ומשקרבה מערכת הבחירות הם העדיפו את השיקול הפוליטי על העיקרון המוסרי. ועוד; פשעי גבלי בפרשת טוביאנסקי היו גם הם נכס עובר לפוליטיקאי: ברצותו הוא מוכרו, וברצותו הוא קונהו. לבון הן ידע על חלקו של גבלי בפרשת טוביאנסקי, והדבר מוכח מן העובדה, שהוא ביקש משפירא את ה”ניתוח" של עדותו. מדוע איפוא נזקק לו לבון רק עכשיו, משנסתכסך עם גבלי?

* * *

עתה, משגמר אומר וזכה לתמיכתם המלאה של אשכול וגולדה, דבר שרת באולטימטום שהעמיד ללבון ונע במהירות לאשרורו במפלגה, מכאן, ולדחיית הדיון בממשלה, מכאן. לולא הדלפות לעיתונות, דומה שהיה עולה בידו להוציא אל הפועל את התמרון המורכב הזה בהצלחה. ככל שמתמיה הדבר היום, נשמרו בסוד לא רק מסקנותיה של ועדת אולשן-דורי, אלא גם עצם קיומה. עד כדי כך, שעוד ב-10 בפברואר הביע נשיא המדינה יצחק בן-צבי את בטחונו, ש“המעשים שבגללם נאסרו נדוני קהיר היו מעלל קומוניסטי;” ואיש-שיחו, מבכירי משרד החוץ, נבוך נוכח גילוי זה של תמימות. הישיבה המפלגתית ב-15 – פורום שנקרא…

“חברינו” ושהשתתפו 14, איש, ביניהם כל שרי מפא“י¹⁹⁸ פרט ללבון שהודיע כי אינו בקו הבריאות – היתה לדברי שרת “הפעם הראשונה שעניין הקבוצה החשאית במצרים ומשפט קהיר הובא לבירור בחוג מפלגתי כה רחב.” בדיון אושרה עמדת שרת כמעט פה אחד, והסיכום היה שאם לבון “מוכן להישאר בלתי תנאים מוטב, ולא – הרשות נתונה לו ללכת.”¹⁹⁹ יומיים לאחר מכן הוא בחר ב”רשות" הזאת והתפטר מהממשלה.

דומה ששתי הדלפות – “הדף הפתוח” של נתן אלתרמן, שראה אור בדבר ביום ו' 11 בפברואר והידיעה בעקבותיו בלמרחב ב-16 בו, השפיעו באופן ניכר על התפתחותה של פרשת לבון בכיוון זה. שכן דווקא משום שהימים ההם הצטיינו בהקפדה על שמירת סודות ועל חשאיות, היו אותן הדלפות אירוע מרעיש, ורושמן על דעת הקהל היה גדול.

שתי ההדלפות פורסמו בעצם ימי הדיון בגורלו של לבון, ואין ספק שגבלי היה הנהנה העיקרי משתיהן. כנזכר לעיל, ציטט דיין מטורו של אלתרמן באומרו לשרת, שאם גבלי יסולק מתפקידו, “ברור יהיה לכל כי הקולר תלוי בצווארו.” אין פלא שהתהייה: אילו מקורות עוררו את אלתרמן לכתיבה? מוליכה, ולוא בעקיפין, לגבלי. מקור ההדלפה השנייה – הגילוי בלמרחב על קיומה של ועדת אולשן-דורי – מעלה אפשרות זו אף ביתר-בהירות.

גבלי לא היה ראשון או יחיד שהבחין שצה“ל, צבא העם, מעמיד לרשות מפקדיו הבכירים אפשרויות נרחבות לטפוח יחסי קרבה עם אמנים ואנשי-רוח. הנטייה הזאת היתה טבועה במפעל הציוני מראשיתו. מנהיגי הישוב ראו לעצמם זכות גדולה, כשנפל בחלקם “להראות” לישה חפץ את עין-חרוד או לביאליק את נהלל; או “להציג” – כ-30 שנה לאחר מכן – את הכור בדימונה לש”י עגנון. ב“הגנה” ראו בקשרים עם אמנים, משוררים, סופרים ואנשי-רוח מעין אישור ועידוד לדרכה; וגם בצה"ל, שירש נטייה זו, היתה ההתרועעות של מפקדים קרביים ובעלי מעמד במערכת הביטחון עם אמנים ואנשי-רוח לשם-דבר. גם גבלי, כשרון גדול מלידה ליחסי-ציבור וחברה, שקד על טיפוח קשרים מעין אלה. דומה כי הוא שאף ליצור קשר עם אלתרמן, הנערץ בחוגים רחבים כמצפון האומה, אולם יכול לעשות זאת רק באמצעות גורם מתווך. ואכן, לא בכדי שקד גבלי על ידידות עם נחמיה ארגוב, מי שהיה – ועתיד להיות עד מהרה שוב –

מזכירו הצבאי של בן-גוריון. כמקורב למלכות היה נחמיה מקורב גם לאלתרמן, ולזכותו ייאמר שהוא עצמו הכיר בכך, כפי שמעיד הרישום ביומנו מ-7 בספטמבר 1954:

אתמול היינו בשטח התמרונים. בנימין [גבלי] ביקש להזמין את נתן אלתרמן לחזות [בתמרונים] ותוך כדי הזמנה זו זכיתי אף אני לכזאת…

כך יכול גבלי – שהקשר עם העיתונות בתחומו – להזמין את אלתרמן לחזות בתמרונים, לשבת לידו ולהפליג אתו ועם נחמיה “בשבחו של בן-גוריון.” בסכמו את שיחתם המשולשת נוכח תרגילי הצבא, כתב נחמיה ביומנו: “הגעגועים לשוב של ‘הזקן’ גדלים והולכים.”²⁰⁰

בספטמבר 1954 אין אלתרמן יודע דבר על ה“עסק ביש”. ספק אם הוא זוכר את גבלי מפרשת טוביאנסקי – שאף אותה זיכה בשעתו ב“הטור השביעי”; ²⁰¹ אולם ההופעה החיילית, הג’נטלמנית, של גבלי, הצפייה בצוותא בגייסות המתמרנים והשיחה המשולשת בשבחי בן-גוריון יכלו רק לתקן רושם שלילי, אם היה כזה. דומה איפוא שאלתרמן זיהה את מארחו עם עוצמת האש וכושר התנועה שלעיניו, וראה בו אחד מגיבורי צה“ל, שאזרחי ישראל חייבים להם תודה על בטחונם. גבלי לא היה עוד בעיני אלתרמן דמות ערטילאית ועלומה; מעתה המשורר מכיר אותו אישית כחייל בצבא-הקבע, שחייו הם קודש לבטחון ישראל, ושאתו המתיק שיח-געגועים ל”זקן".

בין אלתרמן לנחמיה נוצר קשר הדוק: באמצעות נחמיה, השתול על מקורות ראשוניים, יכול אלתרמן לעקוב אחרי התרחשויות מדיניות ובטחוניות, בכלל, ואחרי נקודת הראות של בן-גוריון, בפרט. כך נפגשים השניים ב-2 או ב-3 בפברואר 1955, ואלתרמן בוחן את מחשבותיו לגבי המאסרים וההוצאות להורג בקהיר בשיחה עם מקורבו של בן-גוריון. “אמור, נחמיה,” הוא אומר לו, “האם נכון יהיה לומר כי אילו היה בן-גוריון ראש הממשלה היה נאצר חייב לשקול נתון בלתי-ידוע וברור. נאצר חייב היה לחשוב ולדעת מה תהיה תגובתו של בן-גוריון” לפסקי-הדין במצרים. נחמיה שרשם את הדברים ביומנו ב-15 בפברואר, ענה לו כי אמנם הגיוני מאד הדב ומתקבל על הדעת. לעומת השמא שהציג המשורר העמיד המזכיר הנאמן “משהו מאד ברי.” אמר נחמיה [ההדגשים שלי – ש"ט]:

אילו היה בן-גוריון ראש הממשלה לא היה קורה כל האסון של מצרים…חייב הדבר להיות ידוע לך, ורק לך כי בקהיר לא היה משפט ראווה;

בקהיר נתפסו אנשינו שפעלו מתוך פקודה מפורשת ומוסמכת. ואם צריך מישהו לתת הדין – חייב נותן הפקודה לתת הדין. אילו היה בן-גוריון ראש הממשלה לא היתה ניתנת פקודה טפשית כזאת כי לא היה איש שהיה מעז להפעיל מכשיר כזה ללא ידיעת ראש הממשלה והפעם הופעל המכשיר ללא ידיעתו של ראש הממשלה.

לדברי נחמיה, הוא הוסיף וסיפר לאלתרמן על “עמדת הזקן ל’מבצע קהיר'.” כך הובא אלתרמן בסוד ה“עסק ביש” – וככל הנראה גם בסוד קיומה של ועדת אולשן-דורי – לפני שרי ממשלה וחברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. “לא מצאתי פרטנר יותר מתאים לשכנעו בכך מאשר נתן א.” כתב נחמיה ביומנו וחתם בציון עובדה: “ביום ששי 11.2.55 הופיע טור שביעי בדבר ‘הדף הפתוח’” – משפט סתמי לכאורה, שנחמיה ציין בו מתוך ענווה את חלקו בהבאת הטור לאוויר העולם. הטור היה גילוי ראשוני של עובדות, שהוסתרו עד כה מהציבור בישראל.

“הדף הפתוח” של אלתרמן הוא הדף, שעליו נרשמים דברי ימי מדינת ישראל. הדף הזה יודע שהצעירים היהודים במצרים מתו למענה, ושאולי משונה בעיניהם שממשלת ישראל טענת שהמצרים טפלו עליהם אשמת-שווא. שכן צעירים אלה היו לוחמי שירות המודיעין הצבאי הישראל –

"חַיָלָיו אֲשֶׁר אֵין

כְּמוֹתָם בָּאִלְמִים“. ו”יִזָכֵר שֵרוּתָם הַנוֹרָא אֲשֶׁר אֵין/

מְפָרְשִׁים מַהוּתוֹ בְּחֶבְרָה טוֹבָה"

– שמתוך נאמנות עד מות הכחישו את היותם שליחיו:

תִּזָכֵר הַמְסִירוּת הַחַיֶבֶת עַד סוֹף,

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמָהּ וְלִכְפֹּר בְּעַצְמָהּ.

הַמְסִירוּת הָאוֹבֶדֶת בְּאֹפֶל הַגֹב

לְלֹא אוֹת וְהֶכֵּר חוּץ מִכְּתָב הָאַשְׁמָה.

הדף גם "שׁוֹאֵל אִם הָיָה זֶה רָאוּי וְנָחוּץ

שֶׁיַגִיעוּ דְבָרֵים לִידֵי כָּךְ,"

וקורא לציבור לשאול אם אין בישראל מי שחייב לתת את הדין על גורלם של החיילים הגיבורים:

הוּא שׁוֹאֵל - וְעִמוֹ לוּ גַם אָנוּ נִדְרֹשׁ –

אִם אָמְנָם אֵין עָלֵינוּ לִיתֵּן אֶת הַדִין

עַל מִדַת קַלוּת-יָד וּמִדַת קַלוּת-רֹאשׁ

שֶׁצִמְחוּ אֶת הַסְבָךְ הַמֻפְַרַךְ וּמַדְהִים.

לבסוף תובע הדף מסקנה מעשית: לחקור איך ולמה נפלו במצרים החיילים הגיבורים, ולהעמיד לדין את הפזיז המתכחש לאחריותו.

השיחה עם אלתרמן ותוצאותיה הספרותיות מובאות בחלקן השני של הרישום מ-15 בפברואר ביומנו של נחמיה. היא קשורה בהקשר אסוציאטיבי לחלק הראשון, שבו נמסרת במדויק שיחת שרת עם גבלי ביום ו' 11 בפברואר. לפי אותו יומן אמר במהלכה גבלי לשרת ש“אם יפוטר – יודיע סיבת-פיטוריו; מרצונו הוא – לא יתפטר.”²⁰² את תוכנה יכול נחמיה לשמוע רק מגבלי, ומכאן שהמסר המרומז – אך הברור – שהעביר נחמיה לאלתרמן, הוא ששר הביטחון לבון הוא האיש שעליו לתת את הדין על הפעולה במצרים.

הכתבה ב-16 בפברואר בלמרחב, בטאונה היומי של התנועה “לאחדות העבודה”, תחת הכותרת “השר לבון הועמד לבירור”, היתה בוטה ומרעישה יותר, והיא נחשבת לאחד ה“סקופים” הגדולים בישראל בכל הזמנים. שרת אמר עליה בשעתו: “ענין לבון יצא החוצה ובאופן הממאיר ביותר;” ואלוף הר-אבן, רל“שו של גבלי, גרס ממרחק הימים ש”לבון התפטר בעקבותיה." סופר למרחב האלמוני – היה זה מאיר בן-גור, סופרו הצבאי של העיתון ומזכיר אגודת העיתונאים – גילה בכתבה מפי “מקור מוסמך ביותר” כי שר הביטחון לבון “הועמד באחרונה” לבירור בפני “ועדה מיוחדת” שמינה ראש הממשלה ושחבריה “אחד השופטים העליונים ורב-אלוף לשעבר” – רמז ברור ליעקב דורי, הרמטכ“ל הראשון. הוועדה, נאמר בידיעה, שמעה עדים שונים, כולל לבון עצמו, אשר טען כי הכישלון שמייחסים לו לא בא באשמתו אלא באשמת גורמים אחרים, “אך נראה שהוועדה לא קיבלה טענה זו.” חברי הוועדה כבר הגישו את מסקנותיהם לראש הממשלה והן “ישמשו סיבה נוספת וסופית להחלטה שכבר נתקבלה עוד קודם לכן כי לבון לא יוסיף לכהן בתפקידו, [ההדגשים שלי – ש”ט] אך בהתחשב עם תקופת הבחירות עדיין לא ברור מתי תבוא החלפתו.” לבסוף הביא בן-גור את עמדת ישראל גלילי ויצחק בן-אהרון, ראשי “אחדות העבודה”, במסווה של “אישי ציבור” ש“הופתעו מאד” מזה ש“השר לבון לא הועמד לבירור בפני ועדת שרים, אלא בוועדה מיוחדת לא-ממשלתית,” והם ידרשו “בירור הפרשה” בכנסת או באחת מוועדותיה.

המקור של בן-גור היו סא“ל נחמן קרני, דובר משרד הביטחון וצה”ל ופקודו של גבלי, ושמעון פרס, מנכ“ל משרד הביטחון. בן-גור קיבל הידיעה מקרני, אולם מחמת הזהירות, המתחייבת מכל טיפול בחומר-נפץ, דרש אישור מערכאה גבוהה. קרני הפגיש אותו, בנוכחותו, עם פרס, וזה אישר את דברי קרני ואיפשר לבן-גור לתלות את הידיעה שלו ב”מקור מוסמך ביותר." האם הדליף קרני את הידיעה על סילופיה בשליחות גבלי? עניינו של גבלי במתן פרסום ראשון לוועדת אולשן-דורי הוא מובן מאליו, וכמוהו ברור היתרון שהוא יכול להפיק מהידיעה הבדויה, שלבון הועמד לבירור בפניה – ולא שהוא עצמו תבע אותו – ושכבר נפסל על-ידיה ועל-ידי ראש הממשלה. להר-אבן לא היה ספק שיד גבלי היתה בדבר. לדבריו, היה קרני “הכי קרוב לגבלי בעניין הזה [ה”עסק ביש" ופרשת לבון – ש“ט], ומי שהיה לדעת אחדים האחיתופל שלו.” להר-אבן נודעה זהות המדליף – שנשמרה כסוד כמוס – מפי סא"ל אלמוג (ורצמן), ועובדה זו מרמזת שההדלפה נדונה בלשכת גבלי. ועוד; לא יעלה על הדעת שקרני, מעריץ גדול של גבלי ומי שלדברי הר-אבן “בחש הרבה בקלחת הפוליטית” למענו, יעשה מעשה כזה ללא ידיעתו. גם פרס יכול להפיק תועלת מהכפשת לבון; גם הוא היה מעוניין להחיש ככל האפשר את שובו של בן-גוריון לממשלה או לפחות למשרד הביטחון. דומה איפוא שחשדו של שרת בינואר²⁰³ – שפרס הוא שמוליך את הקול לבטאון האופוזיציה – לא היה חשד שווא.²⁰⁴ בשלב זה היו פרס וגבלי בעלי-ברית, וקרני מילא מן הסתם נפש חפצה את שליחותו למען שניהם גם יחד.

ההדלפה ללמרחב העניקה לגבלי הזדמנות נדירה לכהן בתפקיד כפול, שכן גם דוברות צה“ל וגם הצנזורה הצבאית היו מחלקות של אמ”ן, הכפופות לו. ביום א' 13 בפברואר, יומיים אחרי הופעת טורו של אלתרמן, הגישה מערכת למרחב לצנזורה ידיעה מאת סופר העיתון, כאמור לעיל, ומאמר-מערכת הקושר כתרים ל“דף הפתוח” וחוזר בפה מלא ובדברים מפורשים על מה שנאמר בו ברמז ובסתר-לשון, דהיינו – דרישה תקיפה לחקירה שתקבע מיהו האחראי לאסון קהיר. הצנזור עיכב את המאמר ואת הכתבה והעבירם להכרעת הממונים עליו. בדיון בין גבלי לדיין בבוקר יום 14 בפברואר נתעורר ספק, אם יש לצנזורה סמכות לפסול את הידיעה ואת המאמר, ודיין “גולל את יהב ההחלטה עלי,” בלשונו של שרת. שרת הגדיר את “החומר” שהוגש לו כ“חומר-נפץ” והסיק ממנו ש“סיעה ב'²⁰⁵ החליטה כנראה לעשות פומבי לענין החקירה של אולשן ודורי.” שרת פסק לאסור את הפרסום בנימוק ש“אסירי-קהיר דינם כשבויי מלחמה וכל פרסום שפירושו הודיית ישראל באחריותה למעשיהם עלול להחמיר את מר גורלם”; אולם גבלי הסביר לשרת “כי העניין אינו פשוט:” יש ועדת ערעורים על החלטות של הצנזור, המורכבת מנציגי הצנזורה, העיתונות והציבור, “ובמקרה זה עלול השלישי המכריע לפסוק להתרת הפרסום.” יתר-על-כן, נהוג שנושא הערעור מופץ לפני הדיון בו לעיונם של כל עורכי העיתונים, ועל-ידי כך “יוודע עניין החקירה ברבים,” גם אם תחליט ועדת הערעורים לאסור את הפרסום.

שרת בחר איפוא בדרך של שכנוע וביקש להיפגש עם ישראל גלילי, “רעי ואהובי באמת,” כדבריו, בלא שידע שגלילי הוא ש“בישל” בינואר את הידיעה בלמרחב ששרת הסית את בן-גוריון נגד לבון. אולם גלילי נעדר מירושלים, ושרת נאלץ להסתפק ביצחק בן-אהרון, שגם בו ראה ידיד (“ביחידות עודני קורא לו יצחק,” כך כתב ביומנו). בנימוקים ממלכתיים, אנושיים ומפלגתיים – ה“גילוי” של למרחב “פירושו כי אנשי ‘אחדות העבודה’ במטכ”ל מספרים סודות המטה לעיתונות

והמסקנות מזה ברורות" – הסביר לו שמוטב שלמרחב יוותר מרצון על הפרסום ויימנע מהגשת ערעור על החלטת הצנזורה. בן-אהרון רשם את דברי שרת כדי למוסרם לחבריו. כעבור זמן-מה הודיעה מערכת למרחב שהיא מוותרת על פרסום המאמר – אך לא על הידיעה. שרת לא אמר נואש, כדבריו, ושילח את טדי ביגאל אלון, ששיגר לו זה לא מכבר מכתב שופע “הבעת ידידות אישית” ו“שבועת-אמונים” על אף “חילוקי הדעות המדיניים.” טדי גייס את איסר, וזה בישר אחרי חצות, “כי הצליח להשיג מיגאל דחיית הפרסום עוד ליום אחד על מנת שמחר יהיה בירור.” בינתיים הורה שרת לצנזורה שלא תסיר את איסורה.

למחרת, יום ג' 15 בפברואר, נענה שרת בחילופי פתקים לבקשת בן-אהרון להיפגש בסוף השבוע אתו ועם גלילי בעניין הידיעה “בהנחה כי עד אז לא יפרסם עיתונם דבר.” על הפתק שלו לא קיבל שרת תשובה; אך כשסיפר על כך לחבריו, “הסכימה גם ספקנית כגולדה כי פירוש הדבר הסכמה לעיכוב הפרסום לפחות עד לפגישה.”

אולם בבוקר יום ד' ה-16 – היום שבו נועדה ועדת השרים לביטחון לדון בפרשת מצרים – הוכה שרת בתדהמה: הכתבה התנוססה בראש עמוד א' של למרחב. שרת היה מוכן להאמין, שבן-אהרון הונה אותו או שלא עמד לו האומץ להודיעו שמערכת העיתון לא קיבלה את דעתו – “אבל הצנזורה מה היה עליה?” עד מהרה זכה לתשובה: למרחב השמיט כמה פרטים וניסח את הידיעה מחדש בצורה שאינה חייבת צנזורה.²⁰⁶ כלום היה מישהו שהמציא ללמרחב הדרכה מקצועית זו? שרת שקל להורות על סגירת העיתון, אבל המחשבה על ועדת הערעורים עצרה בעדו.

* * *

שתי ההדלפות השפיעו קשה על לבון ודיכדכו את רוחו. ב-16 בפברואר אחרי-הצהריים ביקר בביתו דיין ו“מצאו תשוש גופנית ונפשית. ציודו ליד מיטתו: בקבוק קוניאק ותיק טוביאנסקי,” כלומר חוות-הדעת של יעקב-שמשון שפירא. כך סיפר דיין לרל“ש שלו והוסיף: “כנראה שהתפטרותו סופית.” בישיבת הממשלה יטען לבון כי דבר בשיר ולמרחב ברשימה עשו “מעשה בגידה” בגלותם ברבים, כי ישראל אחראית למאורעות מצרים. הממשלה רגזה על הצנזורה, שלא קראה בין השיטין, לא פסלה את “הדף הפתוח” של אלתרמן שהוגש לה ולא הגיבה בסגירת למרחב על פרסום ידיעה שלא הוגשה לה. כדרכו נועץ שרת – הפעם במרדכי נמיר, מזכיר ההסתדרות; יונה כסה, אחד משני מזכירי מפא”י; ואיסר הראל – “בדבר הורדת גרזן הצנזורה על עיתונות הערב,” כדי שלא תחזור על הידיעה בלמרחב, אך לא זכה לתמיכה. יועציו פיקפקו אם הממשלה חזקה דיה לקיים איסור על פרסום שפגיעתו בביטחון אינה מוכחת, וחבריו לממשלה ביקרו אותו על כשלון הצנזורה. שרת, שאמר לעצמו “מה שלא יעשה השכנוע תעשה השררה,” לא מצא און בנפשו להגשים זאת, וכך זכה ברע שבשני העולמות: מאמציו להטיל איפול עלו לו בזעם העיתונות, ו“היד הרכה” של הצנזורה עלתה לו בקטרוג בממשלה.

כבר ב-16 בפברואר ידע שרת כי הידיעה בלמרחב תהיה “מיד למסמר היום בציבור” ו“תעבור את כל העיתונות.” ואכן, נבצר ממנו למנוע את ההתפוצצות התקשורתית – ראשונה מסוגה בישראל – שחוללו שתי ההדלפות. הכחשת שרת את הידיעה ה“מוטעה ומסולפת” בלמרחב – “השר לבון לא הועמד לשום בירור, הוא עצמו תבע מראש הממשלה לברר עניין מסוים” – נגרפה במבול כקנה-קש. שרת לא היה הילד ההולנדי האגדי, שסתם באצבעו את הפרץ בסכר, ומגעיו עם עורכי העיתונים “במאמץ נואש של הצלת המצב” לא עצרו את השיטפון. גרשום שוקן, המו“ל והעורך של הארץ, גילה לו כי העיתון יצטט למחרת מהטור של אלתרמן ומהידיעה בלמרחב, ויתבע במאמרו הראשי לסלק את לבון. שרת מחה ש”זוהי הסגרת המדינה" והתריס כי לדעת הקהל העולמית “לא איכפת אם הפעולות במצרים נעשו על-פי הוראה מוסמכת או בלתי מוסמכת, לדידה העיקר הוא הודיית ישראל כי הפעולות נעשו על-פי הוראה מישראל” ועוד כהנה וכהנה – אבל לשווא: שוקן “לא לקח מוסר” – לדבריו, הארץ “מעל כבר די בתפקידו הציבורי על-ידי שתיקה” – ונשאר בשלו. כזאת היתה גם תגובת יתר עורכי העיתונים, ו-17 בפברואר נחרת כציון-דרך בתולדות העיתונות הישראלית: בפעם הראשונה לא כובדה בקשה מפורשת של ראש הממשלה.

כבר ב-16 הורגשה השפעת הפרסום בלמרחב בוועדת השרים לענייני חוץ וביטחון שהתכנסה לדיון ב“עסק ביש”. אחרי הרצאת שרת הסכימו גם השרים שאינם חברי מפא“י, שעל לבון להתפטר. ברנשטיין נקט גישה ממלכתית ודיבר על אחריותו של שר. רוזן הביע אכזבה ממסקנות שרת, “אך לא קרא עליהן תיגר.” רק רוקח “המטיר אש וגפרית על גבלי, הזכור לו עוד ממשפט טוביאנסקי;” אך מיד הוסיף גם הוא, שאין בצע “בסילוקו של איזה קצין,” שכן השר הוא האחראי החייב ליתן את הדין, “ולכן על לבון להתפטר.” כפי שחזה שרת, יצאו למחרת כל עיתוני ישראל ב”קמפניה" לפיטורי לבון, ולא היה לו עוד צל של ספק שבזאת חרצו את גורלו; ²⁰⁷ לבון הוקע אפוא כאחראי יחיד ל“עסק ביש”.

מתבקשת כאן השוואה לפרשת טוביאנסקי: גם בארי נענש כאחראי יחיד אולם הוא נטל על עצמו מרצונו את כל האחריות – ואילו לבון נאבק להינתק ממנה; וגבלי שחלקו בשתי הפרשות היה כה מכריע, נחלץ משתיהן ללא פגע, מי שנהנה מההדלפוֹת של אלתרמן ובן-גור היה זכאי איפוא ליותר מקורטוב של סיפוק עצמי.

שרת הבין שהוא וממשלתו עומדים בפני משבר אמון ושנדרשת הכרעה שהיא מעל לכל חשבון אישי ופוליטי, מעין רגע של אמת: לשכנע את בן-גוריון לחזור ולכהן כשר הביטחון. בניגוד לכל חששותיו בחר שרת בדרך זו. גם איסר סייע הפעם לחזק את ידי שרת, שחש עתה – בלי שיודה בסיועה הכביר של העיתונות – שגם בצמרת המפלגה “הקיפה ההכרה בהכרחיות הניתוח.” אפילו יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק – יריבו ומתנגדו הוותיק ביותר של בן-גוריון – טען כי “יש רק הצלה אחת…הצבא זהו העם, זוהי המדינה…אסור למוטט את רוחו,” אמר שפרינצק והתגייס לשכנע את אחרוני המפקפקים במפא“י ב”אני-מאמין שלו לגבי ויתור על לבון והחזרת בן-גוריון." הוא שאל אם שרת מוכן “בלב ובנפש לקבל את בן-גוריון כשר הביטחון” בממשלתו. שרת ענה “ללא כל פקפוק, בלב שלם!” מכאן ואילך פעל שרת בהחלטיות ובמהירות, ועוד לפני שהתברר לו, כדבריו, כי “במפלגה הכל מסכימים כי על לבון ללכת,” שיגר באישון-לילה, אור ליום ה' 17 בפברואר, את נחמיה לשדה-בוקר. בשדר שנתן בידיו התבקש בן-גוריון לבוא עם בוקר לתל-אביב, ואם בריאותו אינה מרשה לו – “חברים אחדים יבואו אליו לשדה-בוקר.” חברים אחדים אלה היו גולדה ונמיר.

לפי בן-גוריון, היה אותו יום 17 בפברואר “יום שימורים.” וכך כתב ביומנו:

ב-8 בבוקר הגיע הנה נחמיה. משה [שרת] ביקש ממנו לגשת אלי בהקדם ולמסור לי כי פנחס לבון עומד על ההתפטרות ועל הגשת טענותיו לממשלה ולוועדת חוץ. שאול [אביגור] מסרב לקבל [את תיק הביטחון] ואין קנדידט אחר…לפנות ערב באו פתאום גולדה ונמיר. משבר בביטחון. לבון הולך בהחלט ואין איש, מציעים שאשוב. נפעמתי. החלטתי שעלי לקבל הדרישה ולשוב למשרד הביטחון. הביטחון והצבא קודמים לכל.

עוד בטרם נודעה לו תשובת בן-גוריון, הודיע שרת ללבון על מהלכיו וקיבל את הודעת התפטרותו. לבון מסר אותה ללשכת העיתונות הממשלתית ול“קול ישראל” לפרסום:

ביום 2 בפברואר הודעתי לראש הממשלה בכתב על התפטרותי מחברות בממשלה. לאחר דיונים אתי, שנמשכו מאז, הודעתי היום לראש הממשלה כי התפטרותי היא סופית.

את נימוקי החלטתי אמסור לממשלה ולוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

כ“ה בשבט תשט”ו 17.2.55

ב-9 בערב בישרה גולדה לשרת: “בן-גוריון מקבל!” לדבריו, “גל של אושר עברני,” הוא ניסח מיד הודעה על כך ל“קול ישראל”. כך אירע שבין הידיעה על התפטרות לבון, ששודרה ב-8:30 בערב, לבין הידיעה על מינוי בן-גוריון במקומו, ששודרה ב-11, חלפו רק שעתיים וחצי. שרת ראה בזה הישג לעצמו, שלא “השאיר מצב של חלל ריק.” גולדה שיבחה אותו על נמרצותו, שמנעה מהציבור חרדה וחוסר-ביטחון. כולנו חיים בארץ זאת, היא אמרה בסגנון המיוחד לה, וכולנו יודעים להעריך מה היה בארץ אחרי שנודע למדינה שלבון התפטר, ומה היה זה לארץ וליושביה, כאשר בשעה 11:00 שודרה הידיעה השנייה.²⁰⁸ למחרת בבוקר הבריק שרת לבן-גוריון:

מעריץ צעדך כמופת לאזרחות נעלה וכעדות לחברות עמוקה בתוכנו. ידעתי מה אתה מקריב. תהי התלהבות האומה והצבא נחמתך. חזק!

משה

במשך כחצי שנה הצליחו תמרוני שרת להרחיק את ה“עסק ביש” ואת עוללותיו אל מחוץ לישיבות הממשלה; אולם בינואר 1955, כשוועדת אולשן-דורי ישבה על המדוכה, ובעיקר בפברואר, במאמציו למנוע את התפטרותו של לבון, הגיע שרת לקצה יכולתו. את תביעת שותפיו לקואליציה – לדון בנושא בישיבה השבועית ב-13 בפברואר – דחה בהעבירו את הדיון לוועדת השרים לענייני חוץ וביטחון ב-16. כך התפרסמו התפטרות לבון ומינוי בן-גוריון במקומו ב-17, לפני שנדונו בממשלה. תובן איפוא הדריכות והציפייה לקראת הישיבה ב-20, שעל סדר-יומה אישור ההתפטרות ואישור המינוי. ואכן, כדברי שרת, נפתחה הישיבה “במתח גבוה.” כל 16 השרים נכחו – פנחס רוזן קם ממיטת-חוליו ויוסף סרלין הפסיק את חופשתו; אולם תוחלתם נכזבה: שרת פתח את הישיבה בהודעה על התפטרות לבון ומסר לו מיד את רשות הדיבור להרצאת נימוקי התפטרותו. דממת-מוות השתררה, כשקרא לבון מן הכתב הצהרה קצרה וברורה. תחילה מנה את הישגי הצבא ומערכת הביטחון בתקופת כהונתו, ואחר כך הצהיר כי

בתור שר ביטחון הנני נושא באחריות פרלמנטרי לכשלונות, גם אם אינני אחראי להם אחריות מוסרית, כמו שהנני נושא באחריות להישגים, גם אם ידי רבים בצבא ובמשרד הביטחון עמלו בהשגתם.

הוא טען שהפעולות במצרים נעשו לא באישורו וללא ידיעתו, ולדברי שרת “ניקה עצמו מכל אשמה וגולל אותה על ראש אמ”ן" גבלי. בתוך כך “גילה תמונה מפליצה של פריעת כל משמעת וחופש גמור להרפתקנות נפשעה.” ביומנו ציין שרת כי לבון “כמובן כיחד תחת לשונו את אחריותו הוא – גם לפי גרסתו – על-ידי חיסול ההסדר הידוע,” אותה ועדת שניים²⁰⁹ שלוא היתה מתקיימת, היו הדברים מגיעים בעוד מועד לידיעת ראש הממשלה ולידיעת לבון עצמו, והאסון היה נמנע. בהעלמת “פרט” זה כתב שרת, “היתה החצאיות המטעה לחלוטין” של הודעת לבון.

לבון סיים את הודעתו באומרו כי “אין למנוע כשלונות כאלה ואין להבטיח שליטה על כוחות הביטחון…בלי שינויים רדיקליים למדי במבנה מערכת הביטחון כולה ובסמכויות ענפיה השונים;” אולם כיוון שראש הממשלה דחה את הצעותיו לכונן שינויים כאלה, הוא לא רואה אפשרות להמשיך ולשאת באחריות לענייני הביטחון ומודיע על התפטרותו מהממשלה. גם בזה לא דייק לבון: העילה להתפטרות, שהגיש ב-2 בפברואר, היתה התנהגותם של חבריו למפלגה (שרת, אשכול, גולדה וארן) כלפיו – ולא הצעותיו לשינויים במערכת הביטחון.

משסיים לבון, הודיע שרת כי מן הראוי להקדים לדיון את ההודעה השנייה שבפיו: בן-גוריון מסכים לכהן כשר הביטחון. לבון שלח לו פתק: “אני מניח כי מותר לי להסתלק.” שרת השמיע “דברי הערכה והבעת צער על הליכתו,” ו“גם תקווה כי עוד ישרת את המדינה בכשרונותיו ובנסיונו.” לבון קם, ושרת קם גם הוא ממקומו, ניגש אליו ולחץ את ידו בחוזקה. לדברי שרת, “יצא [לבון] בקומה זקופה.” כך נסתיימה חברותו בממשלה בת שלוש שנים וחצי: כמעט שנה שר חקלאות, כשנה וחצי שר-בלי-תיק, וכשנה שר הביטחון.

גם אחר שמסר שרת את הודעתו, לא נערך דיון. כך היו הן התפטרות לבון הן מינוי בן-גוריון לעניין פורמלי גרידא. השרים שלא ממפא"י השמיעו ביקורת על שנמנע דיון בממשלה בהתפטרות לבון, אולם הכול קיבלו בסיפוק את שובו של בן-גוריון לממשלה כשר הביטחון. אף הובעה הסכמה לדברי רוזן – כי

בתקופת בן-גוריון שמענו יותר על המתרחש, ושאלנו יותר והדברים הובאו לפנינו ביתר גילוי הלב וביתר בהירות מאשר בתקופת לבון. למשל מה אנו שמענו היום בהודעת שר הביטחון [לבון].

ההחלטה לצרף את בן-גוריון כחבר לממשלה בתפקיד של שר הביטחון התקבלה פה אחד, ושרת נסע “בשיא המהירות” להביא את הבשורה לשדה-בוקר. אותו יום א', כתב שרת ביומנו, היה היום הראשון זה כמה שבועות שהכיב לא תקפו, ואין לדעת אם היה זה תודות לתרופה חדשה שנטל או גל האושר שהציפו, משנענה בן-גוריון לבקשתו. כך או כך, לבו ניבא לו שהפרשה לא הסתיימה עם התפטרות לבון, וכי עוד נכונו צרות צרורות בגללה. לבון התנבא שבמוקדם או במאוחר יתגלה שהעלילו עליו “עלילה שפלה,” כפי שהעלילו בשעתו על טוביאנסקי, ואז ייווכחו הכול לדעת כי “לא כל האשמים” הובאו לדין. ואולי לא בא סיום לפרשה, משום ששרת לא מילא מעולם את הבטחתו לממשלה – להביא את הפרשה לדיון מלא בפניה או בפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת? את מחיר הטעות הזאת – כמו את מחיר הטעות האחרת של שרת, שלא מינה ועדת חקירה משפטית כפי שרצה בתחילה – ישלם ראש הממשלה הבא, דוד בן-גוריון. דומה שזיאמה ארן הגדיל מכולם בראיית הנולד: “אני חושב,” הוא אמר לחבריו בממשלה, “שעוד ניפגש עם השר לבון…פרשה זו לא נגמרה.”²¹⁰

 

9. שוב בן-גוריון    🔗

האם פרש בן-גוריון למשך זמן קבוע מראש? ב-2 בנובמבר 1953 הוא כתב לנשיא המדינה כי

זה כשנה הרגשתי שאין אני יכול לעמוד עוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה…איני יכול ואיני רשאי לעבוד.

אחרי שנים של מתיחות הגיע בן-גוריון לקצה גבול “המאמץ הנפשי”, וחש שעליו “להסתלק” מעבודת הממשלה "לשנה או לשנתיים או יותר" (ההדגשים שלי – ש"ט).

רמז נוסף למשך הזמן של פרישתו ניתן בהכנות שקדמו לה. את שלושת חודשיו האחרונים במשרד הביטחון הקדיש בן-גוריון לעריכת “דו’ח מפורט על בעיות הביטחון והצבא” ו“תכנית פעולה לשלוש שנים.” אפשר לומר איפוא שזה בערך הזמן שקצב לעצמו. ב-14 בדצמבר התיישבו בן-גוריון ורעייתו בשדה-בוקר שבנגב, ואחרי שישה חודשים התקבלו כחברי הקיבוץ. לוא התכוון לפרוש לזמן קצר, ספק אם היה מציג את מועמדותו.

עם התפטרותו ב-7 בדצמבר 1953 אמר בן-גוריון ב“שידור לעם”, ש“אפשר לעזור לבנין המדינה לא רק בעמידה בראש הממשלה.” הוא רואה את עצמו מעתה, כך אמר, כמי שנמצא “יחד עם” ענווי-עולם, אלמי-נפש, צנועי הגות ועלילה, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי-תפארת, שעליהם שר ביאליק.²¹¹ ואכן, סידור-העבודה של קיבוץ שדה-בוקר הציב אותו לעבודה בדיר.

אין ספק שבן-גוריון ביקש לשובב את נפשו במרעה צאן באוויר הצח של המדבר, והצילומים שלו – חובק גדי בן-יומו – לא היו תעלול פרסומת; אבל בה-במידה גם אין ספק, שבשייכו את עצמו לאותם ענווים וצנועים של ביאליק הגזים, ולא במקצת. שהרי הוא לא חיפש שלוות-נפש, אלא תעצומות-נפש ואתגרים חדשים. ערב פרישתו הטיל סערה בעולם היהודי, כשעורר את השאלה אם “תיתכן התנועה הציונית בלי חובת עליה אישית,” ובימי שבתו בשדה-בוקר “טיפל” בהקמת תנועת נוער בלתי-מפלגתית; בגיוס בני המושבים הוותיקים למושבי העולים החדשים; בתכנית התיישבותית “שתכלול גם מושבים וגם קיבוצים ללא הבדל מפלגות;” ומעל הכול - בהחלפת שיטת הבחירות היחסית הנהוגה בישראל בשיטה רובנית-אזורית.

הרועה משדה-בוקר לא היה איפוא מנותק מהמתרחש בירושלים. הוא ידע על היחסים המשובשים בין לבון לראש הממשלה, ויומנו מעיד שכבר בפברואר 1954 ניסה לאחות את הקרע בצמרת הביטחון. ב-17 ביוני 1954, כחודש לפני ה“עסק ביש”, קיים “שיחה ארוכה” עם לבון וקיבל ממנו הבטחה “שהיחסים יסודרו.”

משנודעו היחסים העכורים במערכת הביטחון גם בצמרת מפא“י, ביקרו בשדה-בוקר ב-13 ביולי 1954 שמואל דיין, קדיש לוז ומרדכי נמיר. ביוזמת יוסף שפרינצק, יו”ר הכנסת, דרשה המשלחת הזאת את שובו של בן-גוריון לממשלה בנימוקים שאין בציבור “הרגשת ביטחון” ו“אין סמכות,” ובמצב כעין זה “איך תלך מפא”י לבחירות?" רק אם ישוב בן-גוריון לממשלה, אפשר יהיה להסדיר את היחסים שהידרדרו בגלל לבון במערכת הביטחון וגם בהנהגת מפא“י. בן-גוריון השיב למשלחת ש”הפתרון אינו סידור יחסים אלא רוח חדשה בעם. החידוש צריך לבוא מהנוער…יש נוער טוב, דפוסי הפעולה הקודמים אינם הולמים הצרכים החדשים. יש התאבנות בכל המסגרות. דרושה גישה חדשה. לא מפלגתית ולא צורתית." על כן, אמר להם, “לא אשוב. התיישבתי בשדה-בוקר וכאן אשאר.”

ב-28 ביולי, בשוכבו בבית-החולים “תל השומר” לרגל התקף מתנת, התריע נמיר באוזניו “על היחסים הקשים שבין שר הביטחון והרמטכ”ל." למחרת באו אשכול, גולדה וזיאמה לשוחח עמו “על היחסים במשרד הביטחון.” ביומנו סיכם בן-גוריון את הפגישה הזאת ביובש: הוא הציע לאשכול “לשוחח גלויות” עם לבון, ו“אשכול הבטיח.” רק לימים נודע שהיתה זו פגישה סוערת. לדברי גולדה, הזהירו אותו שלושת השרים “שהמדינה בסכנה.” הם סיפרו לו “על כל הדברים הקשים והאיומים” שעשה לבון ודרשו את הדחתו. לדברי בן-גוריון, היתה זו גולדה שתבעה את סילוק לבון ואת שובו לממשלה. הוא השיב לה: “זה לא בא בחשבון.”²¹²

בן-גוריון עמד בשלו ולא השמיע קול בתגובה לאירועים במצרים. הוא לא נתן יד להדחת לבון, ולא הגיב גם כשנודע לו שלבון מתנה את ביטול התפטרותו בסילוקו של פרס, הנודע בין “נערי-בן-גוריון”. טדי קולק ואהוד אבריאל ביקרו בשדה-בוקר ב-11 בפברואר 1955, ובשובם סיפרו לפרס על “הזדעזעותו של הזקן” מכוונת לבון לפטר אותו ואת גבלי. אין מקור נוסף לידיעה זו לבד מיומנו של נחמיה, המסתמך על פרס, ולפיכך אפשר להטיל ספק במידת עוצמתה של אותה “הזדעזעות”, אשר לא נודעה לשרת, לגולדה או לאשכול. לעומת זאת שיגר בן-גוריון ללבון דברי עידוד באמצעות פתק-הברכה על נאומו בכנסת.

בן-גוריון לא הזדרז איפוא לתמוך בסילוק לבון. סירובו התקיף עד 17 בפברואר להחליפו, התנגדותו שאשכול יהיה שר הביטחון והצעתו האבסורדית במתכוון - ש“וועדה” תמלא את תפקיד שר הביטחון – מלמדים שבן-גוריון נטה יותר להשארת לבון מאשר לפיטוריו. ואכן, מלכתחילה היתה העמדה שלו זהה לזו שנקט שרת אחרי חיבוטים רבים – שעד אחרי הבחירות יש להשאיר את לבון על כנו בלא למלא אחר תנאיו. ואמנם, כאשר שלח ב-17 בפברואר את גולדה לשדה-בוקר להפציר בבן-גוריון לחזור ולכהן כשר הביטחון, העריך שרת את סיכויי הצלחתה ב-10%, והיא - ב- 1% בלבד. הנחה זו מקבלת חיזוק גם מהעובדה, שבן-גוריון גרס שהצנזור טעה כשאישר לפרסום את “הדף הפתוח” של אלתרמן, ושיש להחליפו.

מדוע נהג כך? היו לכך כמה וכמה טעמים, אבל די בשני החשובים שבהם: האחד – הקושי להודות בפומבי שטעה במינוי לבון. בספטמבר 1960, בראשיתה של “פרשת לבון” ועוד בטרם נעכרו היחסים ביניהם כליל, יצהיר בן-גוריון: “מעולם לא האשמתי את לבון במשהו ולא מצאתי בו כל פסול. ואני מוקיר פעלו בתקופת שירותו הקצרה במשרד הביטחון.” והאחר – אי רצונו לקטוע את פרישתו בטרם מועד, שנה וחודשיים בלבד לאחר תחילתה. בן 68 בפרישתו ובן 71 בסיומה המתוכנן, נזקק בן-גוריון לחידוש כוחותיו לשם ביצוע משימה אדירה ואחרונה שהועיד לעצמו: שינוי ה“משטר”. שרת קלע איפוא למטרה באומרו ליומנו, שבן-גוריון טורח לחולל “מהפכה בחוקת-הבחירות וסידוד מערכות בשיטת הקמת הקואליציה” ולכשתעלה בידו התמורה הנכספת הזאת, יסיים את פרישתו ויחזור ל“ממשלת המשטר החדש.”²¹³

* * *

את קריאתו לבן-גוריון לחזור לממשלה וליטול לידיו את תיק הביטחון הסביר שרת במצב החמור, שנוצר בצבא בימי כהונתו של לבון – “מצב של אכזבה, מצב של מרירות, מצב של אי אמון, מצב של אי ביטחון פנימי” - ו“בצורך עליון” למלא מהר ככל האפשר את מקומו הריק של לבון כדי לחזק את “היציבות הפנימית בצבא.” למפא"י, לממשלה ולכנסת אמר שרת כי “יש רק איש אחד שכניסתו לתפקיד זה תשיג את המטרה הזאת במלוא הקפה,”

וזה האיש שהיה שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, שר הביטחון אשר הקים את הצבא, אשר עיצב את דמותו, שהפיח בו את הרוח שכולנו רוצים לראות אותה שוררת בו.

דבריו אלו נדחו על-ידי כל מפלגות האופוזיציה, והמעוות הפוליטי התגלה במלוא כיעורו בקבלת-הפנים שערכו עיתוני 20 בפברואר – עצמאיים כמפלגתיים – לשובו של בן-גוריון לממשלה כשר הביטחון. פרט לעיתוני הקואליציה – דבר, הבקר, הצפה וזמנים - דחו כל העיתונים את הסברו של שרת. כולם, ואף רבי-התפוצה וההשפעה שביניהם, דבקו בגרסה שהומצאה על-ידי מפלגות האופוזיציה: שהיתה זו מלכתחילה “יוזמה מסותרת” של בן-גוריון, העמל לסלול לעצמו דרך חזרה לשלטון. היו עיתונים שלא בחלו אף בטיעון חסר-ההיגיון - שהתפטרות לבון לא היתה אלא תכסיס, שנועד לאפשר לבן-גוריון לחזור לתפקיד שר הביטחון ולחלץ אותו ואת מפלגתו מהמבוי הסתום, שנקלעו לתוכו עקב הפרישה המדומה לשדה-בוקר.

הארץ תיאר את שובו של בן-גוריון כצעד להצלת מפא"י בבחירות הקרבות לכנסת השלישית. במאמר הראשי נאמר:

מר בן-גוריון…לא נקרא כדי להציל את מערכת הביטחון מסכנת אבדון; סכנה כזאת אינה קיימת. הוא הוזעק משדה-בוקר כדי להציל את מפא"י.

חריפים יותר היו העיתונים שצירפו את המפלגתי והאישי למקשה אחת. כזה היה המאמר הראשי בחרות, יומונה של מפלגת “חרות”:

נמיר וגולדה מאיר…חשו אצו לשדה-בוקר להזעיק את בן-גוריון להצלת המפלגה. במקרה, או שלא במקרה כפי שבטוחים רבים, נפגשו כאן שתי דרכי “הצלה” בנקודה אחת: הצלת המפלגה, והצלתו העסקנית-צבורית של בן-גוריון, אשר כל שערי החזירה לעסקנות הציבורית ננעלו בפניו, פרט לשער האחד – שער התשובה בבושת-פנים…לממשלה…חזירתו של בן-גוריון – חזרת הצלה כפולה היא – בראש וראשונה הצלת עסקנותו האישית, והצלת מפלגתו.

על המשמר, יומון מפ"ם,²¹⁴ הבליט בעמודו הראשון את דברי נתן פלד, המזכיר הארצי של קיבוצי השומר הצעיר – “בן-גוריון לא חזר כמציל המדינה אלא כמציל מפלגתו” – והציג את חילופי לבון בבן-גוריון כשלב הסיום בתכסיס הרחב של פרישת בן-גוריון לשדה-בוקר:

נסתיימה “אגדת שדה-בוקר” והתאמתו ההשערות שהועלו עוד בזמן הליכתו למקום “התבודדותו” לפני למעלה משנה, שצעדו זה נבע מטעמים תכסיסיים גרידא.

למרחב של “אחדות העבודה” היה ארסי יותר, ותחת הכותרת “ניתנו הוראות ל’קול ישראל' ושירותי המודיעין כיצד להסביר שובו של בן-גוריון” סיפר כי אלה נצטוו לומר

כי שובו של בן-גוריון אינו נובע מתוך שאיפות שררה ותאוות שלטון אישי.

חרות כמו נתלה בשני האילנות הגבוהים של השמאל, ולמחרת הפליג בציירו את לבון כקורבן שכיפר למען מפא"י על חטאי בן-גוריון:

כשהלך מי שחזר, לשדה-בוקר, השאיר את המשרד בידי נאמניו, ובראש ובראשונה בידי לבון, שהפך עתה על-ידי בן-גוריון ל“שעיר לעזאזל”.

מעריב הקדים את שאר העיתונים בהצגת משבר לבון וחילופיו בבן-גוריון כתרופה לבעיה אישית של בן-גוריון. כבר ב-2 בפברואר הביא במסגרת את השורות הבאות מאת סופרו המדיני, משה ז"ק, כדבר-חידוד:

לא רק רופא²¹⁵ יצא אתמול אל ד. בן-גוריון לשדה-בוקר. יצאו גם שרים. הם הביאו עמהם גם תרופה למחלתו, שהרופא לא יכול להביאה.

ב-20 כתב עזריאל קרליבך, עורך מעריב, ב“יומן” שלו:

בן-גוריון חוזר. זה מזמן רצה לשוב, ורק לא ידע – כיצד…משבר לבון נתן גם לבן-גוריון וגם למנהלי מערכת הבחירות הזדמנות חד-פעמית, בלתי-חוזרת.

את “הצלת” בן-גוריון או ריפויו על-ידי חזרתו לממשלה לא בדו העיתונים מלבם. דווקא מקורביו, שרצו בשובו, הם שהפיחו חיים ברעיון הזה. דיין חזר מביקורו בשדה-בוקר באוגוסט 1954 “מאוכזב ודואג,” כדבריו, “לדמותו של בן-גוריון.” אמנם “מבחינה פיסית [הוא] נראה רוגע ורענן,” אולם דיין לא היה “בטוח אם זה סימן טוב או רע,” שכן הוא התרשם שבן-גוריון “עוסק בנושאים שונים, חשובים ובלתי חשובים, אשר הזמן וזרם המבקרים המגוון מביא לפניו…[ו]מסתבך בבעיות ארגוניות ומקצועיות שאינו מתאים להן.” לפיכך הסיק, “כי אם לא תימצא הדרך לשיבוצו בתפקיד אשר יתבע ממנו [לעסוק] בנושאים בעלי חשיבות בלבד…הוא עלול להתבזבז ולהנמיך קומתו.” את הדברים האלה הכתיב דיין ליומן הרמטכ"ל, אך יש להניח שחזר עליהם באוזני אחדים מנאמני בן-גוריון. נחמיה נפגש לשיחות ארוכות עם אלתרמן ועם כַּתבים אחדים וביקש לשכנעם, שידרשו במאמריהם את שובו של בן-גוריון “שיבוא להציל.” הוא טען שמיחושי בן-גוריון נובעים מצערו על המתרחש במערכת הביטחון, וכאשר יחזור לפעילות הם יחלפו. לא פלא שהנימה הדואגת, שבה נאמרו דברי דיין, נחמיה ואחרים, הפכה בעיתונים לנימה סרקסטית.

שרת הגיב על אלה בישיבת הממשלה ב-20 בפברואר בדברים היוצאים מן השכל ומן הלב:

אילו היה ברצונו [של בן-גוריון] לחזור לראשות הממשלה…יכול היה לעשות זאת בריש גלי, בלי להזדקק לשום תחבולות של סלילת דרך.

דבריו אלה של שרת הם גם תשובה ניצחת לטענה חסרת-השחר שנשמעה לימים: שבן-גוריון ארב לכשלון שרת כדי לחזור לממשלה. בן-גוריון לא ראה בשרת יריב או מתחרה – כפי שראה בווייצמן בשעתו. הוא לא נזקק לכישלון של שרת כדי לשוב לממשלה, והיה בטוח שחבריו לצמרת וכלל המפלגה יקבלו את שובו לממשלה ברצון ובהרגשת הקלה בכל עת שיחפוץ.

גולדה מילאה אחרי שרת באותה רוח: בן-גוריון לנענה לקריאת שרת וחבריו מתוך אחריות מוסרית הרובצת עליו לבטחון המדינה, ומשום שהיה אחראי למינוי לבון; ובהסכמתו לשוב לממשלה שאחר עומד בראשה גילה גדלות אופי. אבל לשווא: הגרסות המעוותות ודברי-הבלע מבית-היוצר של הפוליטי חזרו ונפוצו עם התחדשות “הפרשה” ב-1960, וקרוב לוודאי שהם יוסיפו ויהדהדו בתולדות-העתים למיניהן. גרסת-שקר כמוה כנחש: אתה תשופנה ראש – והיא תשופך עקב. יתר-על-כן, בפברואר 1955 נפלו דברי שרת וגולדה על אוזניים אטומות, ומקץ שש שנים הם עצמם התכחשו להם, כשנזקקו לפוליטי לצורכיהם. לא רק כדי להאיר את המהפך הזה ראויה ההרחבה שלעיל להיכתב.²¹⁶

* * *

דומה שחזרתו של בן-גוריון לממשלה נעשתה כאילו היה רגיל בכך. ביום ה' 17 בפברואר הקדים בן-גוריון לעלות על משכבו, ובקומו בבוקר יום ו' הפתיעה אותו רעייתו פולה באומרה, ששמעה ברדיו בליל אמש ב-11 את ההודעה על מינויו כשר הביטחון. מיד לאחר מכן הציפוהו מברקי הברכה משרת, מהרב יהודה-ליב מימון, בעל-בריתו הדתי משכבר הימים, ומאחרים. שבת היה יום הפרישה האחרון שלו בשדה-בוקר, וביום א' כבר היה נתון בשליחותו החדשה. סימן ראשון לכך היו הכתבים והצלמים, שעטו “כעדת זאבים” – דימוי של שרת – על הצריף בשדה-בוקר ועל באיו ויוצאיו.

בבוקר הגיע דיין בטיסה. בשובו סיפר לאנשי לשכתו על פגישתו עם “שר הביטחון המיועד.” לדבריו, “בן-גוריון ייכנס לבעיות הביטחון של המדינה במובן הרחב של מושג זה. אשר למערכת הביטחון, הוא נגד שינויים בשלב הנוכחי כל עוד לא למד את הבעיות.” בן-גוריון רשם ביומנו כי דיבר עם דיין על ה“סמינר” שלו – השבועיים-שלושה שיקדיש לסיורים בפיקודים בחיילות ובמתקנים – “ועל הצורך להעביר את גבלי לתפקיד אחר.”

ב-4 אחרי-הצהריים בא שרת, והדרך שבא תיארו השניים את שיחתם ביומניהם מיטיבה מכול להמחיש את השוני באישיותם. בן-גוריון הסתפק בציון עובדתי קצר: “עם משה שרת נחלקו הדעות על המשא-ומתן עם ועדות שביתת-הנשק.” תיאורו של שרת תופס עמודים אחדים. לדבריו, בן-גוריון מוכן לבוא לישיבות הממשלה בירושלים בימי א' ולעשות במשרד הביטחון בתל-אביב שלושה ימים בשבוע, ואת שלושת ימי השבוע הנותרים הוא שואף לעשות בשדה-בוקר, “למגינת לבה של פולה.” בן-גוריון בישר לשרת כי “ישקוד על נטיעת רוח אמת בצה”ל, על מניעת נרגנות ולחישות לעיתונות, ועל תיקון היחסים בין הקצונה לבין אנשי משרד החוץ." אשר למדיניות הביטחון, השנויה ביניהם במחלוקת, הציע בן-גוריון את הנוסחה הבאה: “אף על פי שהביטחון קודם לכול יש לחתור כל הזמן לשלום.” הדגש, הבחין שרת, מוטל ב“אף על פי, זאת אומרת ביטחון קודם לכל ולכן מותרים מעשי תגמול גם אם הם מרחיקים את השלום.” ואכן, בן-גוריון הוסיף במפורש כי עודו מחייב פעולות-גמול – “אם גם לא בכל מקרה יש להגיב.” מכל מקום הוא הפיס את דעת שרת, באומרו שרצונו “בקואליציה ביני לבינו – צרוף שני הקווים” - אבל שרת כראש הממשלה הוא ה“מכריע”.

שרת עורר את “בעיית הטיפול” בוועדות שביתת-הנשק ובמטה או“ם, שכה העכירה את יחסיו עם לבון ודיין, כדי “לקבוע בזה מסמרות”; אך בן-גוריון הקדים והודיע בפסקנות, “כי עניינים אלה צריכים לחזור למשרד הביטחון – שביתות הנשק הם עניין בטחוני וחסל.” התפתח ויכוח. שרת טען שמשרד החוץ - הוא הממונה על מגע עם גורמי חוץ, ובכללם גם ועדות שביתת-הנשק. ועוד: “הצבא הם עמי-ארצות – אינם יודעים לא לדבר ולא לכתוב.”²¹⁷ יתר-על-כן, אם יישאר הטיפול בידי משרד החוץ, “תרום קרנו בעיני הציבור כגורם היודע לעמוד על עניינים ללא רתיעה;” אולם “בן-גוריון לא אבה שמוע” וטען ש”הוא בהחלט מקבל מרות ראש הממשלה ומוכן להיות כפוף לו, אבל בשום פנים לא למשרד החוץ." הם נפרדו “מפולגים”, ושרת פילס דרכו בין הכתבים והצלמים – בהם שני צלמי טלוויזיה - אל מכוניתו וחזר לירושלים “בלב מלא חששות לגורלו של עניין זה ול’קואליציה' שבין שנינו.” ביומנו העיר שרת: “מיד ראיתי מה צדקתי כשאמרתי לחברים…כי מתחיל פרק חדש של צרות.”

בצהרי יום ב' 21 בפברואר יצא בן-גוריון משדה-בוקר ועלה לירושלים. בשעה 3 סר לביקור-נימוסין במשרד ראש הממשלה, וב-4 נכח בישיבת הכנסת, שהתבקשה לאשר את הודעת שרת על צירופו לממשלה במקום לבון.

שהודיע אתמול בישיבת הממשלה…כי הוא לא ראה אפשרות להמשיך בתפקידו לאחר שהצעותיו לשינויים במבנה מערכת הביטחון לא נתקבלו על דעת ראש הממשלה. הממשלה קיבלה את הודעת לבון על ההתפטרות ועל סיבותיה ונפרדה ממנו בצער.

בן-גוריון ציין לעצמו את הנוסח ששרת בחר בו: “הוא לא אמר שלבון התפטר מפני ‘שהצעותיו…לא נתקבלו על-דעת ראש הממשלה’ אלא שלבון הודיע אתמול בישיבת הממשלה שזהו הנימוק להתפטרותו.”

בכנסת מסרה כל סיעה הודעה ולא התקיים ויכוח. סיעות האופוזיציה – מפ“ם, אחדות העבודה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וחרות – הודיעו על התנגדותן לצירופו של בן-גוריון לממשלה. רק סיעת אגודת ישראל – גם היא באופוזיציה – הודיעה ש”תצביע בעד צירופו" נוכח “הידרדרותו המסוכנת של מצב הביטחון במדינה.” ברוב של 74 נגד 22 ונמנע אחד – בן-גוריון – אושר מינויו כשר הביטחון והוא חתם על הצהרת האמונים והיה לחבר ממשלה. שפרינצק, יו"ר הכנסת, הזמינו ללשכתו וביקשו: “1. לתת למשה להיות ראש הממשלה. 2. לדאוג למצב נפש של פנחס.”

בצאתו מן הכנסת נשא בן-גוריון בזכרונו את הודעותיהם של שלושה ממנהיגי האופוזיציה: יצחק בן-אהרון תבע בשם אחדות העבודה חקירה של פרשת מצרים:

אנו דורשים שהאמת על פרשה חמורה זו לא תהיה גנוזה בחדרי-חדרים של מפלגה אחת. האחראים לבדם אינם יכולים להיות גם החוקרים וגם השופטים. לציבור שנתן ויתן את נפשו להגנת המדינה יש זכות לכך, שנציגיו האחראיים ידעו את האמת והאמת כולה.

מנהיג מפ"ם, מאיר יערי, האשים את בן-גוריון ואת מפלגתו בהמצאת סכנות בטחוניות מדומות כדי לנצלן לטובתם:

הסכנה לבטחון קיומם של עמים וארצות שימשה מאז ומתמיד קרש קפיצה לרודנים…אף אנו נתברכנו בפטריוטים ואקטיביסטים למיניהם, המנסים לעשות קפיטל מפלגתי, סיעתי ואפילו אישי, מהסכנות הבטחוניות… פטריוט הוא זה, המנפנף בחרבו והמשמיע קריאות מלחמתיות, מתוך ידיעה מראש, שאינן מחייבות למעשים…הספסרות המפלגתית הזאת בבטחון המדינה יש לה שותפים…אף בקרב מפא"י.

חיים לנדאו מחרות טען, שבן-גוריון “הוא האיש שהוביל את מדינתנו מדחי לדחי. הוא האחראי לשפך דמנו, הוא שדרכו הביאתנו עדי תהום.”²¹⁸

* * *

כשהתפטר לבון, חזה דיין את גורלו של אפי במשחק-לשון אנגלי:

“This is a happy end and the end of Eppy”. ואכן, בבוקר יום ג' 22 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון למשרד הביטחון בתל-אביב, ומזכירו הצבאי נחמיה ארגוב עמו. לאחר קבלת-פנים, שערכו לכבודו עובדי המשרד, החל יום עבודתו הראשון: שיחה עם לבון ושיחה עם דיין. אחרי-הצהריים נפגש עם פרס “ועוד פעם עם דיין ושוב עם לבון,” כך כתב ביומנו. לדברי לבון, הזמין אותו בן-גוריון כדי לשמוע ממנו את הצעותיו ל“שינויים רדיקליים” במערכת הביטחון, שעקב דחייתם התפטר. באותה שיחה - כך עתיד לבון לכתוב לבן-גוריון כשתתחדש “הפרשה” כעבור חמש שנים וחצי – “אמרתי לך…שיש לסלק שני אנשים ממערכת הביטחון…גבלי ופרס.” ואילו בן-גוריון כתב אותו יום ביומנו רק כי לבון “הציע לי שורה של הצעות מתקבלות על הדעת.” בסיומו של יום העבודה הראשון שלו בכהונתו השנייה כשר הביטחון כתב בן-גוריון לבן-אהרון, יערי ולנדאו, שהוא מקווה “כי ידעו להבחין בין יחסם לשר הביטחון ובין יחסם לביטחון עצמו.”²¹⁹

אולם לעצם התביעה, שהעלו בן-אהרון ואחרים, לא התייחס בן-גוריון. הוא לא ציין מה דעתו על ועדת אולשן-דורי ועל מסקנותיה והסתפק בכך שכתב, כי קרא אותן “בחזירתי למשרד הביטחון.” אפשר לשער שכבר אז היה מנוי וגמור עמו להימנע מכל חקירה בפרשת מצרים. כתשע שנים לאחר מכן כתב:

לא שאלתי את לבון ולא את שרת ולא שום חבר אחר בממשלה מה הוא חושב על “הפרשה” - ואיש מהם לא סיפר לי כלום ממה שידוע לו ומה שלא ידוע לו.

לא זו בלבד, אלא ש“לא ראיתי אז אפילו צורך לקרוא כל חומר החקירה שהיה לעיני.” ברור לפיכך שחקירת פרשת מצרים לא עלתה בשיחות היום הראשון במשרד הביטחון עם לבון, דיין ופרס. זה היה הסברו:

הכרתי היטב והוקרתי מאד שני אישים אלה (אולשן ודורי), ומכיוון שהם לא הגיעו עד חקר האמת כולה – החלטתי בלבי לא לטפל ב“פרשה” זו. את פנחס לבון ראיתי צורך להנות מן הספק, והוספתי להתייחס אליו כחבר לחבר. ביחס לגבלי ראיתי צורך להחמיר – מפני הספק. הוא קצין במוסד הדורש אמון רב, והחלטתי להעבירו לתפקיד אחר.

על עמדתו זו יחזור בן-גוריון לעייפה ובתקיפות כל ימיו,²²⁰ ועל טעותו זו הוא עתיד לשלם מחיר יקר.

* * *

בן-גוריון נמנע מלעסוק בפעולה שלילית – חיטוט בשגיאות קודמיו - והעדיף להקדיש את מאמציו לפעולה חיובית, שתשים לאל את הישנותן בעתיד; במקום ביקורת ועונשין – פעולות מנע וביצור. את אלה אין לדחות עד לאחר שיגמור את ה“סמינר” שהוא עורך לעצמו “על מצב הצבא והביטחון,” אלא שיש לעשות מיד “את כל המאמצים הדרושים למען הגבר היציבות הפנימית וההתמדה של צבא-הקבע, ולמען משמעת קפדנית ללא סייג.” כך כתב ב-28 בפברואר לרמטכ"ל דיין. זה היה מענהו לפגמים ולכשלונות שחשפה פרשת מצרים:

לרגל כל מה שקרה או סבורים שקרה בשנה הקודמת – נתעוררו בצבור, בעיתונות, בכנסת וגם בממשלה חששות על פעולות בלתי-מוסמכות של מוסדות צבאיים ועל סכסוכים בין הרשות הצבאית ובין הרשות האזרחית. אין אני יודע אם חששות אלה יש להם יסוד או לא. כפי שהיגדתי לך כבר בעל-פה אין בדעתי להיכנס בבירורי העבר, אלא להתרכז בהבטחת צרכי העתיד. ומשום כך נראה לי צורך להבהיר הדברים הבאים:

יש להגביר את האמון בצבא, כדי שהעם ונציגיו “יהיו בטוחים בהחלט כי הצבא הוא זרוע הביצוע של המדינה ולא מכוון מדיניותה,” הנקבעת על-ידי הממשלה והכנסת. “החייל…עומד לפקודת המדינה ומוסדותיה המוסמכים ורק לפקודתם, ונתון למשמעת חמורה.”

בכך רחץ בן-גוריון את ידיו ממכשלת מצרים, שלא היה לו חלק בה, ולהסרתה מעל סדר-היום נותרה לו עוד רק מטלה אחת: העברת גבלי מתפקידו. לכאורה עניין של מה בכך, מעין סרח-עודף קל-ערך: הרי בפגישתם בשדה-בוקר ב-20 בפברואר אמר בן-גוריון לדיין שבדעתו לבצע זאת. זו היתה בקשה מפורשת של שרת, בגדר תנאי שנגזר ממסקנות-התיקו של ועדת אולשן-דורי: אם לבון וגבלי אחראים – או אינם אחראים ל“עסק ביש” במידה שווה, עליהם גם לשאת בתוצאות במידה שווה; ולכן אם לבון הלך, גם על גבלי ללכת – לפחות מראשות אמ“ן ובסמוך ככל האפשר ל-17 בפברואר, יום התפטרותו של לבון. דומה ששרת גרס שבן-גוריון התחייב למלא תנאי זה בתוך השבוע הראשון או השני לכהונתו – והנה סילוקו מתמהמה. מי שראו את עצמם “מומחים” לבן-גוריון, כמו אביגור, חשדו בו שהוא משתהה במתכוון כדי להתחמק מהבטחתו. כשראה שרת שפברואר ומחצית מרס חלפו וגבלי עודנו ראש אמ”ן – ב-3 במרס הוא השתתף בישיבה השבועית עם שר הביטחון בן-גוריון והסביר מדוע הצנזור לא פסל את “הדף הפתוח” של אלתרמן – הוא כתב ב-15 במרס לבן-גוריון בתקיפות:

חוששני כי עניין בנימין גבלי אינו יכול להמשך ככה. המשבר עם לבון הגיע לנקודת ההתפוצצות מפני שדחיתי דרישתו להדיח את גבלי מתפקידו מיד. עם זה היה ברור…כי עם לכת לבון יועבר גם גבלי מתפקידו הנוכחי ללא כל דחוי. יתר-על-כן, הודעתי לרמטכ“ל בזמן היותי מ”מ שר הביטחון [21–17 בפברואר – ש“ט] כי צעד זה אינו יכול להידחות עוד והוא קיבל על עצמו לבצעו. על-יסוד זה הודעתי בישיבת הממשלה, בה הודעתי על התפטרות לבון והשגתי אישור להצטרפותך כי גבלי לא ישאר בתפקידו. אחרי זה הודעת גם אתה כי אמנם טרם נמצא תפקיד חדש לגבלי, אבל הוא סולק מתפקידו הקודם. והנה אני רואה את גבלי ממשיך כאילו לא קרה דבר. הוא מופיע להתיעצויות אתך ואתי. דומני כי בעניין זה כבר כלו כל הקצין. האין גם אתה סבור כי סיום כהונתו של גבלי בתפקיד ראש אמ”ן אינו יכול להידחות?

בן-גוריון הראה את מכתבו של שרת לדיין. הוא סיפר על תוכנו בישיבת המטכ“ל והודיע כי גבלי ייצא לחופשה ב-7 באפריל, וכי אל”מ יהושפט (פטי) הרכבי יחזור ארצה במחצית מאי ויחליפו כראש אמ"ן. ב-18 במרס השיב בן-גוריון לשרת: “הרמטכ’ל הודיעני כי בנימין גבלי יוסר מתפקידו לפני חג-הפסח.” פסח חל אז ב-7 באפריל, כלומר כחודשיים אחרי התפטרות לבון. חרף כל החשדות שתלו בבן-גוריון, דומה כי היה זה דיין שהשהה את העברתו. מלכתחילה הועידהּ לאפריל²²¹ כדי למנוע את הרושם, שרק גבלי נושא באחריות למפולת במצרים, שהרי בהודעת הממשלה על התפטרות לבוֹן לא דובַּר כלל בפרשת מצרים.²²²

* * *

שש ורבע שנות מלכותו של גבלי באמ“ן – מאז מינויו כסגן ראש ממ”ן באג“ם - קרבו לסיומם. ב-28 במרס 1955 השתתף בישיבת המטכ”ל האחרונה כראש אמ“ן. ב-7 באפריל הוא יצא לחופשה, ויובל נאמן שימש כממלא-מקום. ב-15 במאי קיבל פטי את הפיקוד. ב-1 ביוני החל גבלי לכהן כראש מטה פיקוד צפון. אולם בטרם עזב את אמ”ן, ערך נסיעה קצרה ועלומה לגרמניה, שטבעה יתברר להלן. כן הספיק לבצע - כדרכו, על-ידי אחרים – שתי פעולות ששירתו מטרה אחת: הרחקתם מן הארץ של שניים, שהיו עלולים לגלות את צפונותיו: אברי אלעד ודליה כרמל.

בפברואר 1955 יצא שוב אלעד לאירופה כפאול פרנק. אין ספק, שהחזרתו לשירות חשאי בכיסוי ש“נשרף” בפומבי במשפט-קהיר עמדה בניגוד לכל היגיון,²²³ וברור שרק שניים יכלו להפיק מכך תועלת: אלעד וגבלי. בכשרונו הנדיר להוליך את הבריות שולל שיכנע אלעד את יוסי הראל, מפקדה החדש של 131, ומאוחר יותר, כשכיהן כראש אמ"ן – גם את פטי, שהוא יכול להוסיף ולשרת את המודיעין הישראלי בכיסוי שלו: פעילות מסחרית בגרמניה. באוקטובר 1955

יסכים אפילו דיין להעניק לו דרגת סרן (לא רב-סרן, כמובטח) במילואים “לא [כ]ריהבליטיציה שלו לאחר המשפט בקשר לגניבת המקרר, אלא הענקת דרגה עבור פעולותיו לאחר מכן.”

יש לזכור כי יוסי הראל, פטי ודיין לא ידעו אז מה שידע גבלי, ולכן גם ב-1955 חשבו שאלעד פעל במצרים לפי ההוראות וגילה קור-רוח תושייה ואומץ, ושהוא ראוי לפיצוי ולהוקרה. שהרי רק גבלי ובן-צור ידעו שאלעד הונחה על-ידיהם לשקר הן בדיווח הן בעדות בפני ועדת אולשן-דורי, ולכחד את הפעולות שביצעה 131 בפקודתו ב-2 וב-14 ביולי 1954. אין ספק איפוא שלא טובת אמ"ן היתה לעיניו של גבלי, אלא טובתו האישית, שהרי אלעד מרוצה ורחוק עדיף לגביו על אלעד נרגן וקרוב. גבלי לא שיער אז כי בסופו של דבר תביא שליחתו לגרמניה לחשיפת שניהם: של אלעד כבוגד וכמסגיר אנשיו, ושל גבלי כשקרן וכמדיח לשקר. היחיד שראה את אלעד נכוחה, תודות לכשרון מקצועי יוצא דופן, היה איסר הראל, שהתנגד לשיגורו לגרמניה.

* * *

שירות החובה של דליה עמד להסתיים ב-3 במאי 1955, אך בינואר 1954 הצהירה שהיא מוכנה לשרת שנה אחת בקבע, וזכתה בהמלצה הנדרשת לחוזה שירות ארוך יותר. היא עמדה להישלח לוושינגטון לבקשת חיים הרצוג, נספח צה“ל שם, שנזקק לפקידת מודיעין יודעת שפות; אולם כשחזר גבלי באפריל לכהן כראש אמ”ן וקנה את הערצתה, היא דחתה את ההצעה. לדבריה, “אני לא רציתי לעזוב.”

כשנה לאחר מכן, בפברואר 1955, ובנסיבות שונות לחלוטין, עלתה מחדש ההצעה לשולחה לחו“ל – הפעם לנספחות הצבאית בלונדון. ב-21 הגיש הר-אבן לאגף כוח אדם במטכ”ל חוות-דעת, שדיברה בשבחה של דליה והמליצה להציבה כמזכירת הנספח הצבאי בלונדון. גבלי סמך את ידיו על ההמלצה הזאת ואישרה בחתימתו. לדבריה, סיפרה דליה להוריה ש“יש הצעה שאני אסע ללונדון ולא כל כך בא לי;” אולם היא ידעה ש“בנימין עוזב” ו“כולם אמרו שכדאי לי. אז הסכמתי.” ב-30 במרס היא חתמה על שנת-קבע אחת החל ב-3 במאי, וב-11 באפריל טסה “בשמחה די מעורבת” ללונדון, שם שימשה כצפנית בשגרירות.

החשד שדליה הורחקה במחשבה תחילה עלה לראשונה בוועדת כהן.²²⁴ בתשובה לשאלות חבריה אמר הר-אבן כי “דליה עזבה את הלשכה לפי יוזמתי.”

דבריו אלה אינם משכנעים: הייתכן שרל"ש בדרגת סרן ייזום על דעת עצמו להעביר את מזכירת המפקד, המקורבת אליו, ללונדון? ואכן, הנימוקים שהביא הר-אבן ליוזמתו זו מופרכים עוד יותר:

יצר השלטון שלה לא היה נוח לי. טיב הקשרים שלה עם בנימין היה כזה שחשבתי שיותר בריא בשבילה לנסוע קצת לחו"ל. בנימין הסכים.

מוזר שגבלי “הסכים” ליוזמה זו של הרל“ש שלו, היודע את “טיב הקשרים” שבינו ובין מזכירתו והמוסמך להחליט שהטוב ביותר עבורם הוא שיגורה של דליה ללונדון, שגם יפטור אותו מ”יצר השלטון" שלה. האם לא יותר סביר, שביודעו שהוא עוזב את אמ"ן העדיף גבלי שדליה, שותפת-הסוד לזיוף, לא תישאר שם אחריו? ועוד; מדוע לא המתין הר-אבן ולא נועץ במפקד החדש? לשאלה זו השיב הר-אבן לימים, שרק בתחילת מרס נודע לו שגבלי יעבור לתפקיד אחר.

סביר יותר להניח שהר-אבן היה חותמת גומי בידי גבלי. הוא האמין אז בכל לבו, כדבריו, בצדקת גבלי; ונראה שגם הוא, כמאמר רחביה ורדי, היה “מוכן לרוץ בשביל בנימין באש ובמים” כמו בן-צור ואלמוג. התפכחותו מגבלי הבשילה, לדבריו, רק ב-1960, לרגל עבודתה של ועדת כהן, כשנכזב מהתנהגות גבלי כלפי פקודיו: “זה שהוא לא התייצב פשוט מאחורי האנשים [שלו – ש”ט]…שהוא לא לקח על עצמו את אחריות המפקד…זה חתך אצלי חד וחלק."

גרסתה של דליה שונה: גם היא חשבה תחילה שהעברתה ללונדון נעשתה ביוזמת הר-אבן, אולם ככל שחככה בעניין גברו ספקותיה. הן לא היא ביקשה לנסוע לחו“ל, ולוא היה גבלי נשאר על כנו, לא היה שום כוח בעולם מזיז אותה מימינו. ספקות אלה גרמו לה ליזום פגישה עם פטי, שבא ללונדון בתחילת מאי 1955, ואז השתכנעה ש”הרחיקו אותי" ו“הקיאו אותי.” אחרי תום שנת-הקבע שהתחייבה לה, ב–2 במאי 1956, השתחררה דליה משירות סדיר וחזרה ארצה.²²⁵

* * *

כשקיבל את הידיעות הראשונות על הפעולה במצרים, באוגוסט 1954, החליט דיין להגשים את החלטתו הקודמת: להחליף את גבלי ולחזק את אמ“ן באנשים חדשים. כבר ב-27 באוגוסט 1954 נכתב ביומן הרמטכ”ל שסא“ל יובל נאמן ישובץ באמ”ן כדי לחזקו. ביומן מ-18 בינואר 1955 צוין צירופו של יובל לאמ“ן, ומכאן מסתבר שהעברתו מאג”ם נתעכבה חודשים אחדים; שכן גבלי ביקש להגביל את סמכויותיו על-ידי הגדרת תפקידו כסגן ראש אמ“ן לתחום המחקר בלבד. דיין דחה הגדרה זו בהשתמשו שוב במשחק-לשון אנגלי: אמ”ן, הוא אמר, “נקרא באנגלית intelligence ולכן דרוש שם מישהו עם intelligence.” גם יובל טען שהוא מוכן לקבל את התפקיד “רק עם אחריות מקיפה,” שתחול גם על האיסוף. באמצע דצמבר נכנס יובל לתפקידו כסגן ראש אמ“ן, וגבלי, הנאבק על השפעתו, מעלה ב-18 בינואר 1955 את הדרישה למנות את נאמנו, מרדכי אלמוג – שרק שבועיים לפני-כן מסר בשליחותו לאלעד מכתב הדרכה לקראת עדותו בפני ועדת אולשן-דורי – כראש²²⁶ ענף איסוף. לפי יומן הרמטכ”ל, “מסכים [דיין] בתנאי שהתקן יהיה סגן-אלוף או אלוף-משנה ושיובל לא יתנגד.” יובל, שמינויו כסגן ראש אמ"ן למחקר ולאיסוף אושר כדרישתו, נתן את הסכמתו למינוי אלמוג כראש ענף איסוף, ואפשר שהיתה בכך נחמה פורתא לגבלי.

* * *

לתפקיד ראש אמ"ן יעד דיין את אהוד אבריאל או את פטי. ב-12 בדצמבר 1954 כתב בן-גוריון ביומנו, שאהוד אבריאל התייעץ עמו “אם לקבל הצעת משה [דיין] להתייצב בראש מודיעין במקום גבלי.” בן-גוריון השיבו “שיחכה – נראה איך יפלו הדברים;” שכן אם “תימצא רשימה בעלת משקל בעד בחירות אזוריות ויהיה רוב לרפורמה - אשוב לממשלה, וארכיב ממשלה מאנשים צעירים, ורק אחדים מהחברים הנוכחים יישארו.” בן-גוריון הועיד איפוא לאבריאל עתידות גדולים וראה בו אחד ממועמדיו הראשונים לממשלת הצעירים.

נראה שבעקבות שיחתו עם לבון שוכנע בן-גוריון שאחד “השינויים הרדיקליים” הנדרשים במערכת הביטחון הוא מינוי סגן לשר הביטחון. לפי התפיסה שהציג לבון, טרוד השר בשאלות מדיניות, ואין ביכולתו להתמצא בסבך הפעילות השוטפת של מערכת הביטחון. על אחת כמה וכמה נכון הדבר, כאשר שר הביטחון הוא גם ראש הממשלה, כבן-גוריון – “התמים והמפוזר,” כדברי אבריאל – וכאשר המנהל הכללי של משרד הביטחון הוא “ערמומי וזריז כמו שמעון [פרס], היכול לעשות, מאחורי גבו של שר הביטחון, [להגברת שליטתו – ש”ט] בכל מיני תחבולות מבלי ששר הביטחון אי-פעם יעלה עליהן." ואכן, לדברי אבריאל הגיש לבון בעניין זה תזכיר, ש“היה מודרך על-ידי רצונו הנוקשה והעקשני של לבון להרחיק את פרס מן המונופול על משרד הביטחון.” לבון הציע איפוא, שבין שר הביטחון לבין המנהל הכללי, שהוא פקיד עובד-מדינה, ייתוסף דרג נבחר – סגן-שר, שהנחיית העבודה השוטפת במערכת הביטחון והפיקוח עליה יהיו בסמכותו. בן-גוריון שוכנע “שפונקציה כזאת דרושה” ובחר באבריאל כסגנו. לקראת הבחירות לכנסת השלישית ביולי 1955 הציב אותו במקום ה-11 ברשימת מפא“י לכנסת ו”באופן כזה," יאמר אבריאל לימים, "היתה לא רק

בחירתי מובטחת אלא גם היה מופגן על-ידי זה שהוא רוצה בי" לתפקיד. אבריאל, בעצמו לא יונה צחורה, התנגד, לדבריו, למהלך זה בכל תוקף, משום שלא רצה להתנגש בפרס – “איש אשר ללא רחמים שואף לעמדת מפתח במשרד הביטחון” – שאת “השיטות שלו שאחדות מהן אני הייתי קורבנן” פסל מכול וכול, ושיעשה ככל אשר לאל ידו “כדי להזיק לי וכדי לחסל אותי” כמי שמועמד “להחליף אותו או לצמצם את סמכויותיו הבלתי מוגבלות.”

אבריאל עמד בהתנגדותו, אך בן-גוריון דחה את כל נימוקיו, עמד בשלו והציע פשרה: ישובו לדון במינוי אבריאל כסגן-שר אחרי הבחירות. בינתיים נסע ח“כ אבריאל לארצות-הברית בשליחות המגבית, ובשובו מצא מצב חדש: באוקטובר 1955 תבע הרמטכ”ל דיין לפתוח במלחמה נגד מצרים. בן-גוריון צידד בכך ונטה להימנע מזעזועים במערכת הביטחון, שהיו נגרמים נוכח איומו של פרס להתפטר, אם ימונה אבריאל כסגן-שר. כך ירד העניין מן הפרק.²²⁷

* * *

בעדותו בפני ועדת אולשן-דורי ב-6 בינואר 1955 חזר דיין ואמר, שהוא “בעד החלפת בנימין בפטי או באבריאל;” אולם בפברואר הוא כתב לפטי, שלמד בפריס, שבן-גוריון החליט למנותוֹ כראש אמ“ן וכבר מסר על כך לשרת ולגבלי. ב-5 במרס כתב פטי לידידו יעקב חפץ כי “בינתיים מוסיפים להגיע לפריז אנשים שונים המנבאים לי שלא יארכו ימי כאן.” בתחילת אפריל כבר ידע פטי לבטח ש”אחזור בסביבת אמצע מאי."

בעודו נתון בסיום לימודיו בפריס, התכונן פטי לתפקידו החדש כראש אמ“ן. בלא שידע שבארץ מתפתחת נטייה לחקירת פרשת מצרים, טרדה אותו השאלה אם ייטיב לעשות – מבחינת חיל-המודיעין ומבחינתו-הוא כמפקדו החדש – אם יפתח, בקבלו את אמ”ן לידיו, בחקירה כזאת. חשדותיו - שמשהו אינו כשורה באמ"ן – התעוררו כשראה ברחוב בתחילת ינואר 1955 את מרדכי אלמוג, ונוכח שאלמוג מתעלם ממנו. פטי שאל את איש-הקשר של 131 למעשיו של אלמוג בפריס, וזה גילה לו בסודי-סודות שאלמוג “צריך למסור משהו לאברי.”

במרס הזדמן אלעד לפריס. ידידו מימי “הראל” סא“ל עוזי נרקיס, שהיה שם בשנת השתלמות, זימן אותו ואת פטי לבילוי ערב בעיר. פטי היה צמא למידע על פרשת מצרים ואמר לאלעד: “אני יודע שאתה היית כאן בינואר.” אלעד הודה בפניו שאלמוג “נתן לי הוראות ביחס לנסיעתי להופיע בפני הוועדה.” פטי אמר ש”זה נראה לי מוזר ששולחים אדם להגיד לך משהו לפני שאתה עומד לתת עדות;" אולם “אברי חזר על הנוסח הזה.”

לפני שובו ארצה ערך פטי ביקור בלונדון. במשרדי הנספחות הצבאית ראה ב-2 במאי את דליה כרמל. דליה החלה את שירותה הצבאי כמזכירתו, כששימש ממלא-מקום ראש אמ“ן בשנת לימודיו של גבלי. היא ביקשה להיפגש אתו, והוא הזמינה ללובי של מלונו. דליה אמרה לו: “עברה תקופה נוראה בחיל, אילו אתה היית זה לא היה קורה.” היא דיברה “כאילו היו נסיבות טראגיות,” וסיפרה לו על ה”שינוי" שעשתה במכתבו של גבלי לרמטכ"ל מ-19 ביולי 1954. פטי הגיב במשפט שנחרט בלבה: “אה, סילקו אותך!”

דליה גם זכרה שסיפרה לפטי כי את המסמכים והדפים המקוריים ששינתה, וכן מסמכים אחרים שנעלמו לאחר מכן, אספה במעטפה שהכניסה לכספת. “כשאני דיברתי עם פטי במלון בלונדון הוא שאל אותי מה יש בכספת ואני אמרתי לו שנדמה לי שיש כך וכך. ונדמה לי שאמרתי שיש עוד מעטפה אחת סגורה עם ניירת…אני סקרנית לדעת האם פט מצא אי-פעם את המעטפה הזו.”

לפטי לא היה ספק שדליה אומרת אמת; שאם לא כן, “מה פתאום היא התנדבה לבוא ולומר לי? הלוא אני לא ידעתי לשאול אותה אם היא זייפה מכתב.” הוא ידע איפוא “שהיו פה דברים” הצריכים חקירה, אולם בשובו ארצה החליט שלא יטלטל “חיל הרוס” על-ידי חקירות. לא היה לו ספק שחיל-המודיעין טהור: “לא החיל מזייף ומשקר, [רק] בנימין מזייף ומשקר.” לפיכך תיסוב כל חקירה עליו, ותתפרש כחשבון ונקם של ראש החיל החדש בקודמו הנערץ והאהוב.

פטי היה משוכנע שבעמדתו זו הוא מכוון לדעת גדולים. באפריל, בעודו בפריס, הוא הסביר לידידו חפץ:

בלי ספק שהמשברים שעברו יצרו אווירה של מתיחות שהפריעה מאד לעבודה התקינה [באמ“ן – ש”ט]. אי-אפשר להתמיד במצב כזה ויש לחזור לעבודת החולין של המודיעין תוך חתירה מתמדת להעלאת המתח והפריון. על כולם לחדול לדוש בפרשת לבון-בנימין ואני מבין שזו דרישתו ומדיניותו של בן-גוריון שקבע שיש לשים קו ולהפסיק את המשך הבירורים על הטענות שיש לשני הצדדים.²²⁸

* * *

פטי ספר לאפי, שהזדמן לפריס, על הפגישה הסודית של אלמוג עם אלעד בינואר ועל השינויים שביצעה דליה. קרוב לוודאי שכתב על כך גם לדיין, שכן דיין הורה ליובל נאמן לפתוח בחקירה. לימים זכר יובל היטב, שהיה ברור שהולכת

להיות עוד חקירה…כל הזמן היה האיום בכללותו שהפרשה תעלה מחדש על הפרק, או רק דרך זה שהמצרים יעלו על עוד משהו, או דרך זה שלבון יחזור לתקוף, זה היה באוויר.

יתר-על-כן, “אנשים שונים” באמ“ן חשפו בפניו, לדבריו, “איזה טפחים די מוגבלים” מהפרשה ומחקירתה בוועדת אולשן-דורי, ו”החשדות היו גם לגבי מסמכים, זיופי מסמכים, חתימות ועדויות." כל אלה הביאו אותו להתעמק בגורלו של מקס (מאיר) בינט ולבדוק מדוע לא הוזהר בעוד מועד, כשהיה יכול ביכולתו למלט את נפשו. יובל הזמין לפגישה את אלמנתו, ג’יין.²²⁹ לבה היה מר על יחסם של גבלי ובן-צור כלפיה. נקודות האור היחידות הזכורות לה מאותם ימים היו פגישותיה עם שרת ועם יובל, שהתייחסו אלה באופן “תרבותי” - בהבנה, באהדה ובחום. הדברים ששמע מג’יין, אמר יובל, “הכניסו” אותו “יותר עמוק לתוך הנושא.” את כל אשר שמע באמ“ן וממנה דיווח יובל לדיין, “כי היתה פה שאלה, אנחנו עושים בעניין זה משהו או שאנחנו לא עושים.” ב-3 במאי 1955, כך רשום ביומן הרמטכ”ל, “דיין הורה ליובל להכין דו”ח מסכם על פרשת 131;" כלומר, לערוך חקירה פנימית.

בשלב זה נודע לדיין על נסיעתו של אלמוג לפריס להדריך את אלעד, ואז אבד לו מעט האמון שעוד נותר אצלו כלפי גבלי. דיין חשש שגבלי יפעל שוב “לחנך” את אלעד, שחזר בפברואר לגרמניה, והורה אישית לסא“ל יעקב חפץ – ראש המטה של חיל-המודיעין הממונה בין השאר על סדרי הנסיעות לחו”ל - ש“לא לטפל” ללא אישורו בשום נסיעה לחו“ל של גבלי או של איש מאנשיו. לפתע נודע שגבלי טס בחשאי לגרמניה. ב-11 במאי נרשם ביומן הרמטכ”ל כי “יובל אומר שבאמ’ן רמזו לו שהנסיעה הנוכחית של בנימין לגרמניה היתה לגמור לארגן עדויות” עם אלעד. התברר שהוצאות הנסיעה כוסו בהמחאה, המשוכה על חשבון בנק של אמ"ן והחתומה על-ידי יעקב חפץ ועל-ידי קצין הכספים אברהם מישורי.

נסיעת גבלי בכספי אמ“ן היתה הפרה חמורה של הוראת רמטכ”ל, מפורשת ואישית. חפץ הובהל איפוא אל דיין זועם ודרוך לטרף, וניצל מהדחה מיידית רק כשדיין שוכנע, שלא ידע כלל על הנסיעה. חקירה קצרה העלתה שאברהם מישורי הוא שהעמיד²³⁰ לרשות גבלי את המימון הדרוש לנסיעתו.²³¹

* * *

ב-9 במאי 1955, שבוע אחרי פגישתו עם דליה, חזר פטי ארצה, וכבר למחרת צללו אוזניו לשמע המתרחש באמ“ן. מפי דליה סיפר פטי להר-אבן על זיוף המכתב לרמטכ”ל, ומאותו מקור סיפר הר-אבן לפטי על הזיופים במחברת. ב-11 עם ערב נועד פטי לשיחה עם דיין ויובל נאמן. אחד מסעיפיה היה גבלי ופרשת העדויות בפני ועדת אולשן-דורי. את עיקריה רשם דיין ביומן הרמטכ"ל:

[פטי] שאל על פרשת בנימין. סיפרתי לו. במשך הזמן שהיה בצרפת וב-24 שעות בארץ נראה לו העניין אחרת. בנימין לא אמר את כל האמת. לפני ואחרי ועדת החקירה דאג גם לשינויים במסמכים ולהשמדת מסמכים והתקנת עדויות.

1.  היה דו“ח של אלעד על הפעולה במצרים. הדו”ח הושמד במקום להכלילו בדו“ח לרמטכ”ל.

2.  ורצמן [אלמוג] הגיע לפריס בשליחות סודית, לראות את אלעד לפני שהוא הגיע לארץ, והביא לאלעד מכתב סגור מבנימין ובו נאמר שישכח את כל מה שהיה לפני ה-16 בחודש [כלומר את הפעולות ב-2 וב-14 ביולי 1954 – ש"ט].

3.  ארנונה [איש-הורביץ, המזכירה הבכירה בלשכת גבלי - ש“ט] אומרת שהיא כתבה בשעתו את המכתב מבנימין לרמטכ”ל בעת היותו בארה"ב והמכתב לא כלל אז את הפִּסקה על הפעלת 131.

4.  [ל] הדפסת המכתב הזה מחדש ו[ל]ארגון החומר והעדויות יש מספר אנשים ששותפים: בן-צור, ורצמן [אלמוג], דליה (את דליה שלחו ללונדון). ורצמן איננו יודע אם בקי, אך יש להניח שידע. את יעקב חפץ הוציאו לסיור לחו"ל כדי שלא יהיה בזמן מתן העדויות. אלעד ואברהם דר כנראה שותפים ויודעים.

למחרת הרחיב דיין את הרישום ביומן והוסיף לו סייגים, מסקנות והוראות. ראשית, הדגיש כי “פטי לא אמר את הכול בביטחון אלא על יסוד שיחות.” שנית, שלדעת פטי גבלי עשה מה שעשה “כדי להבטיח שהעדויות והמסמכים יתאימו לתמונה שהוא נתן” לוועדת אולשן-דורי, כלומר - שלבון נתן הוראת הפעלה ב-16 ביולי 1954.

דיין, שכבר הדיח את גבלי ובן-צור, הורה לפטי להשלים את המלאכה ו“להחליף את כל האנשים שהיו קשורים בעניין זה. בהתאם לזה גם אלעד יצטרך לחזור;” ועוד: “לחקור [את פרשת העדויות – ש”ט] עד פרטי פרטים בשיטת הפיקוד הישיר כמפקד אמ“ן ולא כוועדת חקירה.”

פטי התנגד לכך, אך דיין עמד בשלו:

הבעיה העיקרית היא, שאם באמ“ן הרשו לעצמם קצינים ופקודים להיות שותפים בהסתרת השמדת מסמכים ולתת עדויות שקר בפני רמטכ”ל, שר ביטחון וכו'…אין לוותר [בעניין זה] כמלוא נימה.

“פטי חייב לרדת לחקר העניין,” קבע דיין והורה לו לחקור גם את גזבר אמ“ן מישורי “על כל פרטי הוצאות הכספים וכו',” כלומר: את השימוש שעשה גבלי בהמחאות, החתומות על-ידי חפץ, למימון נסיעתו לגרמניה. גם ליובל הורה דיין “שלא יתעלם מדברים אלא יאסוף אותם ויירד לחקרם.” נוכח תגובתו המסתייגת של פטי נדרשה לו לדיין תמיכת שר הביטחון, אך בטרם יעלה את הנושא על סדר-היום של הישיבה השבועית עמו ב-12 במאי, הוא התייעץ עם ראש אג”ם מאיר עמית ועם ראש אכ"א צבי צור על דרך הצגתו. מהי הברירה הנכונה: “לעשות חקירה מיוחדת ונמרצת” - או “להטיל על פטי ויובל לחקור לבד;” ואיך לנהוג כלפי גבלי: לעכב את מינויו לתפקיד החדש – או “להכניסו לתפקיד גם אם יתברר שיש מקום לאשמה.” השניים קיבלו את דעת דיין – המוטעית ביסודה – “כי מוטב בשלב זה לנהל חקירה על-ידי פטי ויובל ובינתיים לא לעכב כניסת בנימין לעבודה;” ואחרי שהם “ידווחו על מסקנותיהם – נשקול מחדש.”

בישיבה דיווח דיין לבן-גוריון מה ששמע מפטי – שלקראת ועדת אולשן-דורי “נעשו על-ידי בנימין תיקונים היסטוריים, השמדת מסמכים, שינוי מסמכים” – ופנה אל בן-גוריון:

אני לא אסכים – אתה בוודאי לא תסכים – שמישהו במודיעין יחשוב שיכול לעשות בוכהלטריה כפולה, פה לכתוב ושם למחוק, אם זה לשר הביטחון, לרמטכ"ל או לוועדה.

בן-גוריון: זה עניין חמור. אני מצטער לשמוע זאת.

שניהם הסכימו “מעל לכל ספק” שיש לערוך “טיהור” באמ“ן, לעשותו “נקי לגמרי.” השאלה היא, אמר דיין והגניב את ההוראה שכבר נתן לפטי, איך “להיכנס…לבירור החשדות האלה:” האם בדרך החקירה הפנימית על-ידי פטי -או לעשות זאת בתופים,” כלומר להקים ועדת חקירה. וכדי לרמוז שהדרך הראשונה עדיפה בעיניו, הוסיף כ ועדת חקירה “פירושה לעכב את המינוי של בנימין…להביא אנשים מחו”ל, זה דבר גדול."

אין ספק שבכך הקל דיין על בן-גוריון, שהיה מנוי וגמור עמו לאסוף את ידיו מה“עסק ביש”. אמנם יש “לברר את הדבר עד תומו,” אמר בן-גוריון, אבל מוטב “לפי שעה לא לעשות ועדת חקירה ולא לעכב את המינוי של גבלי.” ייעשה תחילה שלב ראשון, ש“פטי ייכנס לעבודה ויבדוק,” ו“יגיש סיכום הדבר. לפי הסיכום נראה” אם יש מקום לשלב ב'. בפרוטוקול נרשמה ההחלטה: “אלוף-משנה יהושפט הרכבי יחקור השמועה על השמדת מסמכים באמ”ן ויגיש דו“ח.”

לאחר הישיבה כתב דיין ביומן הרמטכ"ל, שבבן-גוריון “ניכר שמתייחס בחומרה רבה לנושא;” והוא ציין – דומה שבקורטוב של סיפוק - שבן-גוריון “אישר את הקו.”²³²

* * *

אבל דבר לא אירע. דיין הסביר לפטי, שראש אמ“ן חייב לחקור את מעשי פקודיו, והדגיש שזאת היא גם הוראת בן-גוריון; אבל פטי סירב ואף איים בהתפטרות. בשבת 14 במאי דנו השניים ב”פרשת 131" וקבעו “הסדר עבודה,” שהיה מעין פשרה:

פטי לא יחקור בשלב זה את הפרשה, אך יחבר דו"ח על הידוע לו עכשיו. אם יתגלו לו עובדות נוספות ידווח לדיין.

אולם לפני-כן ישוחח פטי עם בן-גוריון “על השאלה בכללותה.” דיין העביר את תוכן שיחתם לבן-גוריון באמצעות נחמיה.

לדבריו, מצא עצמו פטי “במצב נורא:” הוא ירש מגבלי “חיל הרוס, שעברה עליו חוויה נוראה,” ותפקידו הראשון היה לבנותו מחדש. הוא ידע שבאמ“ן “נעשה משהו לא כשורה,” אבל לא היה לו מושג מי מאנשיו ואילו ממחלקותיו היו מעורבים בכך. הוא גם חשש פן ייראה בעיני פקודיו כמי “שירש את בנימין וגם מחפש לקבור אותו.” בצר לו חשב פטי ש”אולי לא הייתי צריך לבוא ולספר להם את הדבר הזה." עם זאת העיקה עליו הידיעה על “מעשים שלא כשורה” ועשתהו “שבוי שלה.”

יתר-על-כן, פטי החל בתפקידו כחודש וחצי אחרי “פעולת עזה” – פעולת-הגמול הגדולה ב-28 בפברואר, שחוללה רעש באזור ובעולם ופתחה את מה שנודע כתקופה של פעולות-הגמול, שהובילו ל“מבצע סיני”. בעקבות הפעולה נשתררה מתיחות רבה בין ישראל לארצות העימות, וידיו של פטי מלאו עבודה. לדבריו, ידע שאם יפתח בחקירה יהיה עליו להיות “מנוטרל” למשך חודשים מעבודה תקינה של אמ“ן. “לא ראיתי דרך להפסיק להיות ראש אמ”ן ולהתחיל לחקור. לא יכולתי להתעסק בזה,” הודיע לדיין. דיין העביר את הכדור לשר הביטחון: “לך לבן-גוריון,” אמר לפטי, “ותאמר לו שאינך יכול לחקור.” בן-גוריון שמע את ספקותיו ואת החלטתו להתפטר אם יחייבו אותו להתחיל בחקירה ולדבריו אמר לו: “תרד מן העניין.”

פטי ציפה להחלטה שונה. לדעתו היה על דיין ובן-גוריון למנות קצין חוקר, את מאיר עמית ראש אג“ם או את צבי צור ראש אכ”א, או אפילו למנות ועדת חקירה כהלכתה. הטלת חקירת גבלי על ראש אמ"ן החדש, שנודע ביחסיו המתוחים עמו, גבלה לדבריו “בחוסר אחריות.”²³³

כך או אחרת, פטירה בלא-כלום של החשדות וההאשמות במעשים שלא כשורה תהווה – ימים הוכיחו - לא רק כתם על בן-גוריון כשר הביטחון, שרמתו המוסרית של הצבא עמדה בראש מעייניו, אלא גם שגיאה, שהוא עתיד לשלם עליה במעמדו ויוקרתו הציבוריים.

ב-17 במאי פירסמו העיתונים את חילופי-הגברי באמ"ן ובהארץ נכתב:

אל“מ הרכבי נתמנה לראש אמ”ן. אל“מ גבלי נתמנה לראש מטה פיקוד הצפון. המינויים נכנסו לתוקפם החל מן ה-15 במאי 1955 – הודיע אתמול דובר צה”ל.

הביוגרפיה הקצרה של גבלי, שצורפה לידיעה, ציינה את ה“השתלמות” שלו - “שנה אחת בפרינסטון וחצי-שנה בקורס צבאי באנגליה” – וגם הזכירה כי

גבלי שימש בשעתו כחבר בית דין השדה, שדן למות את טוביאנסקי. במחצית 1948 סיים את תפקידו כראש הש"י בירושלים, אך לא פרש מאגף שירות זה.²³⁴

היחיד, שיצא נשכר ממחדל אי-החקירה בפרשת מצרים, היה גם הפעם, כמו בפרשת טוביאנסקי, גבלי, אחד משני גיבוריה הראשיים.

 

10.“פחד הפוטש” [א]    🔗

פרשת ה“פוטש” עתירת ההשלכות על מפא“י טרם נחקרה וטרם נתבהרה כראוי, וגם תחומיה לא הוגדרו בדיוק. “פוטש” במובנו המקובל הוא קשר שנקשר בחשאי לשם תפיסת-פתע של השלטון; אולם במפא”י יושם המושג הזה בקשת רחבה של תכניות, צעדים ומעשים שנתפסו כלא דמוקרטיים. הוותיקים במפא"י, שהיו רגישים במיוחד למגמה להקפיץ את הצעירים מעל ראשיהם למשרות הבכירות במוסדות המפלגה, ההסתדרות והממשלה, כינו “פוטש” כל תמורה או מהלך, שאיימו להשמיט מידיהם את הסיכוי לזכות בשלטון לפי הוותק.

כבר בשנתה השנייה של המדינה החל לקנן בצמרת מפא“י חשש ש”הצעירים" - ביניהם אנשי צבא, ביטחון וממשלה – יערכו “פוטש” בברכתו של בן-גוריון, או אפילו ביוזמתו. מלחמת הקוממיות היתה מלחמתם של הצעירים, ה“נוער”, בלשון הימים ההם. היו אלה החיילים והמפקדים הצעירים שעמדו במלחמה, והם שהיוו את צה“ל כצבא מנצח. כסמל הדור הצעיר וכמופת לכך, שעל ותיקי ה”הגנה" אבד כלח, זרחו “שני היגאלים”: אלון מפקד הפלמ“ח וידין ראש אג”ם. בפרוץ המלחמה היה אלון, שפיקד על הקרבות המכריעים במלחמה, בן 29, וידין, שנשא באחריות כוללת לצבא בעת המלחמה וכונן את צה"ל ואת מערך המילואים שלו לאחריה – בן 30.

מינוי ידין לרמטכ“ל – מפקדו של המכשיר הממלכתי הגדול, החשוב והחיוני מכול לקיום ישראל ולבטחונה – בנובמבר 1949 בגיל 32; ומינוי אהוד אבריאל בן ה-33 למנהל כללי של משרד ראש הממשלה היו הוכחה ברורה לאמונו של בן-גוריון ביכולתו ובבשלותו של הדור הצעיר וביטוי למגמתו להפקיד בידיו תפקידים ומוסדות ממלכתיים מהדרגה הראשונה. החלפתם המהירה של מפקדים בני דור ה”הגנה" במפקדים צעירים מתוצרת צה“ל – ב-1955 לא נותר במטכ”ל אף לא אלוף אחד ממשמרת ה“הגנה” - הגבירו בצמרת מפא"י את החששות: האין בדעת בן-גוריון להנהיג מגמה דומה גם במפלגה, בהסתדרות ואפילו בממשלה? בתחילה היה החשש הזה ערטילאי בעיקרו, אך הוא נעשה מוחשי תוך כדי התמודדותה של המדינה באתגרי חמש השנים הראשונות, בייחוד הקושי לקלוט את 700,000 העולים החדשים.

בנובמבר 1950 הוחלט ל“הכניס את צה”ל למעברות" – שתנאי החיים בהן היו בלתי-נסבלים – כדי לסייע באחזקתן, בניקוז מי הגשמים, בשיפור הסניטציה, באספקת מזון ובמתן טיפול רפואי.

עד מהרה התברר, שבמקום שהגופים האזרחיים – הממשלה, ההסתדרות והסוכנות – נכשלו, נחל הצבא הצלחה כבירה. לעומת הפקידים והעסקנים – שלא תמיד היה השיקול הענייני נר לרגליהם, ושחתירת איש תחת המשרד או המפלגה של רעהו היא לחם-חוקם – נראו חיילי צה“ל כמלאכי-השרת: צבא צעיר ומקצועי, על שרשרת הפיקוד ועבודת המטה שלו ועל דיוניו הקצרים והתכליתיים שביצוע נמרץ בא בעקבותיהם. נוצרה הסכמה ציבורית, שצה”ל “הציל את העלייה ההמונית,” והוא נצטייר כצבא אזרחים חף מכל נטייה לפוליטיזציה ולמיליטריזם: צבא העם במובן הנעלה של המושג. על ייחודו זה, שהוצא כהישג ישראלי מקורי, גמרו אז את ההלל בארץ ובעולם.

ברם, ככל שהעמיקה מעורבות צה“ל בקליטת העלייה, נחרדה צמרת מפא”י מההשוואה הבלתי-נמנעת שרווחה בציבור בין אנשי הצבא הצעירים, האמונים על ביצוע מהיר ויעיל, לבין הפקידים והעסקנים במנגנון האזרחי, שוויכוחי-סרק וישיבות אינסופיות מאפיינים אותם. השוואה זאת היתה עלולה להוליד הכרה, שצה“ל הוא הגוף היחיד במדינה, המסוגל לבצע ביעילות ובהצלחה כל משימה לאומית; ובצמרת מפא”י הלך וגבר החשש, שבסיוע בן-גוריון ידלגו עליהם יוצאי צבא צעירים בדרכם לשלטון. כמו להמחיש קיומה של סכנה זאת הטילו בן-גוריון וידין על הנח“ל סלילת כביש בערבה, גידול עגבניות באדמת המלחה ליד אילת ופעילות חינוכית בקרב העולים. בעיני ותיקי מפא”י היתה זו התפתחות מסוכנת לדמוקרטיה.

החשש שבדעת הקהל תשתלט הדעה, שהמדינה הצעירה ראויה להנהגה צעירה, ויתגבש רקע נוח לפוטש צבאי, לא היה קלוט מן האוויר. “שני אנשים בעלי מעמד ציבורי” הציעו לידין “לנסות פוטש,” ואף חזרו על כך באוזניו פעמיים. ידין דחה אותם מניה וביה. הוא היה רחוק מכל הרהור כזה, והיה משוכנע שצה“ל אינו מסוגל לכך. אך כאשר גבר בקרב ותיקי מפא”י החשש מפני היווצרות הרקע להפיכה צבאית, ביקש ידין מבן-גוריון להשתיק את חבריו לצמרת, שהרי מי יודע כמוהו שצה"ל אינו מסוגל להתקוממות או להפיכה.²³⁵

בשום אופן לא ניאות ידין לגלות את זהות השניים, אבל כפי שיתברר להלן, היא נחשפה מעצמה.

* * *

צמרת מפא“י לא יכלה להישאר אדישה לנוכח תסיסה שהתרחשה בקרב צעירים, חברי מפא”י וכאלה שהסתופפו בצלה, והיווצרותם של שני חוגים חדשים: החוג של בעלי תפקידים ממלכתיים, שבמרכזו עמדו עוזריו הצעירים של בן-גוריון; ו“חוג הצעירים,” שצמח מתוך “המשמרת הצעירה” במפלגה. אף כי שני החוגים היו על טוהרת מפא“י ואף כי עוזרי בן-גוריון – לפחות החשובים שבהם – השתתפו בשניהם, נבדלו החוגים האלה זה מזה בתכלית. בסיסו של האחד היה ממלכתי. הולידה אותו הביקורת על אזלת-היד, שגילו משרדי הממשלה והמוסדות הממלכתיים נוכח משימות הענק, שהטילו עליהם הקמת המדינה והעלייה ההמונית והשאיפה לגבש באמצעות רפורמות מפליגות במשטר, בחברה ובכלכלה שלטון מרכזי חזק שיוכל להן. בסיסו של החוג האחר היה מפלגתי; ואף כי גם בו הושמעה ביקורת חריפה על הממשלה, הסוכנות וההסתדרות, הוא התמקד בתביעה לדמוקרטיזציה בתוך מפא”י, וליתר דיוק – לביטול שיטת המינויים על-ידי ועדה, שרוב חבריה ותיקים, של מועמדי מפא"י לכנסת, להסתדרות ולמוסדות המפלגה בסניפים, ולהחלפתה בשיטת הבחירות המקדימות.²³⁶

כל חברי החוג הממלכתי היו ממלאי תפקידים ממלכתיים, שראו בבן-גוריון את מנהיגם. זה הדבר היחיד הידוע על החוג, ולגבי כל השאר הגרסות חלוקות. אֶפִּי עברון, אז מזכירו המדיני של בן-גוריון, זכר שמלבדו נמנו עם ראשוניו מי שכינה “אנשי הדור השני”: הראש הראשון של “המוסד” ראובן שילוח; ראש שירות הביטחון הכללי, איסר הראל; מפכ“ל המשטרה, יחזקאל סהר; מנכ”ל משרד ראש הממשלה, אהוד אבריאל; ונחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון. כולם היו תמימי דעים, ש“הממשלה אינה מתפקד ואינה מוצאת פתרון” לבעיות חיוניות, ו“אמרו שצריך לעשות משהו.” אֶפִּי ונחמיה דיווחו לבן-גוריון, שבהתוועדויות ה“חוג” מדובר על תחושת-תסכול הרווחת בציבור - שהרי “גם בן-גוריון לא עקב אחרי הדברים האלה” – ועל ביקורת שהוטחה בשרים מסוימים, כגון שר האוצר אליעזר קפלן, אשר “אומר על כל דבר לא.” ברם, לא היה בכוונתם לשכנעו שיקים ממשלת צעירים בראשותו, אלא רק

שהוא ינופף בשוט על השרים הקיימים. הרי[חברי ה“חוג”] ישבו בתוך עמם ולא עלה על דעתם שהם יכולים לפזר את הכנסת, אבל [הם שאפו] לעשות קצת סדר.

בן-גוריון ביקש להיפגש עם חברי ה“חוג”. הפגישה התקיימה בביתו של אֶפִּי בירושלים בערב יום ג' 28 באוקטובר 1952. לפי יומנו של בן-גוריון, השתתפו בה – בנוסף לאֶפִּי, לאבריאל (עתה מנכ"ל האוצר) ולסהר – מנכ“ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק; מנכ”ל משרד הביטחון, זאב שינד; המשנה שלו שמעון פרס; אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, האלוף שלמה שמיר, אז כבר מאנשי משרד הפיתוח; מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות, ד“ר גיורא יוספטל; ו”חבר מגינוסר ועוד מי שהוא." אֶפִּי גרס שגם ראובן שילוח השתתף בפגישה. טדי קולק הוסיף את הנספח הצבאי בלונדון, אל“מ כתריאל שלמון, ואם כך – מחמת היותו קצין במדים – אולַי תיארו בן-גוריון כ”עוד מישהו".

אֶפִּי זכר ש“כל אחד שפך את מרי שיחו,” ובן-גוריון הפריך את טענותיהם: הרי “אתם שיושבים פה, אתם אנשי הביצוע.” הוא מנה את תפקידי הנוכחים ואמר: “אני מציע שתפסיקו לדבר על שטויות כאלה ותלכו לעבוד. הכוח בידיכם.” אֶפִּי שם לב שבן-גוריון לא הוקיע את עצם ההתארגנות וכאילו השאיר איזה פתח לעתיד בכך שלא אמר לחברי החוג: “אתם רוצים לעשות כאן מעשה שלא ייעשה, אלא אמר אתם בתפקידי ביצוע ולפיכך תבצעו, ואחר כך נראה מה יהיה.”

טדי זכר ש“דיברנו על כך שהדברים אינם מתנהלים בדרך טובה וצריך לנהלם אחרת…היתה מין התייעצות כזו.” לדבריו הוא עצמו היה אז “ביקורתי מאוד כלפי [שרת העבודה] גולדה” והתבטא בצורה מאד חריפה נגדה; אולם הוא לא הציע להחליפה בשר אחר, “לא הרכבתי אף פעם ממשלות.” ואילו בן-גוריון כתב ביומנו:

רוב הזמן דיברו לשם מה חוג, חלק מהזמן קטרגו על המצב במדינה. הכוונה היתה לשאול אם אני מחייב החוג ומה תפקידו. אמרתי להם שאם הם מתכנסים לשם קטרוג על המצב – מוטב שלא יבזבזו זמנם. ולא משום שאין על מה לקטרג – הרע אולי גדול שבעתיים, אם כי נעשות גדולות ונצורות, ובעוד 50–40 שנה, אם אחרי עשרים שנה לא נישמד על-ידי הערבים, יהיו השנים האלה, ולא רק שנת 1948, שנות הפסגה בהיסטוריה היהודית. אילו היו נמצאים בחדר עוד 3–2 צעירים מסוימים [מבין ממלאי התפקידים הממלכתיים – ש“ט] הייתי אומר להם שכל דברי המדינה בידי החוג, ובמקום קטרוגים וטענות תראו יכולתכם בעשיה כי הדברים תלויים בכם. משה [דיין] טען מי יפעל בנוער? אמרתי לו: אם בכלל נחוץ חוג – ונמנעתי מהביע דעתי אם הוא נחוץ או לא ואם הוא “מותר” בכלל [ההדגש שלי – ש”ט]

• הרי לנוער נחוץ חוג אחר: עשרה עשרים בחורים שילכו לצבא לעשות עבודת גדנ“ע – יעצתי להם להניח מלאכת הקטרוגים לד”ר [מבקר הספרות בהארץ ברוך] קורצווייל ול[עורך מעריב] קרליבך.

זו היתה פגישתו האחרונה של החוג הממלכתי. אולם הדיה לא נדמו, שכן שילוח “רץ מיד ל[שר החוץ] שרת וסיפר לו על הישיבה.” שרת הנחרד, כך סיפר לאֶפִּי, הפגיע בבן-גוריון: “מה הולך כאן, איזה מין דברים מבשלים כאן?” בן-גוריון הרגיעו ב“שום דבר.” לדברי אבריאל, “איסר הלך ללבון שהיה שר החקלאות והלשין עלינו ואמר שזה [חוג] אנטי-מפלגתי ומשהו פוטשיסטי ומסוכן.” הראל הכחיש שפנה ללבון, אבל הודה שדיווח לשרת על מעשים חריגים במערכת הביטחון.²³⁷

ואכן ביומנו של שרת מן הימים שהיה ראש ממשלה רשומות שוב ושוב אזהרותיו של הראל מפני אהוד אבריאל ומשה דיין: “אהוד הוא בכלל איש מסוכן,” ואת דיין המליץ לפטר מיד.²³⁸

* * *

החוג המפלגתי,“חוג הצעירים”, קדם לחוג הממלכתי וחי גם לאחר שזה שבק חיים. הוא התגבש בגלוי ובפומבי מתוך המשמרת הצעירה של המפלגה תוך כדי מאבק ב“גוש”, ששלט במנגנון המפלגה ובוועדות המינויים, ואשר לטענת ה“צעירים” רוקן את הדמוקרטיה במפא“י מתוכנה ושלל מהם כל סיכוי להיבחר למוסדותיה. בפברואר 1951 ערכו ה”צעירים" בכפר הירוק “כינוס להתחדשות המפלגה”, ובו קראו לריענון החיים הדמוקרטיים, להחלפת שיטת הבחירות היחסית בשיטה אזורית-רובנית ולהנהגת “פריימריס” במפלגה.

האלוף דיין, שחבר למשמרת הצעירה של מפא“י ב-1944, היה לחוליה המקשרת העיקרית בין החוג הממלכתי לבין חוג ה”צעירים“. הוא הופיע בכינוס בכפר הירוק כאורח בלתי-קרוא – מאחר שלבש מדים לא נשלחה לו הזמנה – ואף נטל את רשות הדיבור. הוא הוקיע את עסקני מפא”י הוותיקים ואת הדרך שבה הם מנהלים את המפלגה, ואת מרבית דבריו הקדיש לתפיסתו, שנודעה אחר-כך בשם “חלוציות ממלכתית”. הוא נבדל מחברים אחרים בחוג בכך, שלא ראה את המפלגה כערך לעצמו אלא מכשיר פוליטי מובהק, כלי-שרת למדינה. לדידו, היה מבחנה של מפא“י במעשיה הממלכתיים - ולא בחייה הפנימיים. החלטות נכונות – זה העיקר, והוא הצביע על הכיוון הנדרש: קליטת העלייה ההמונית היא צורך ראשוני של מדינת ישראל, אבל לא דיבורים בסניפי מפא”י יביאו להתגשמותה. אילו ניתן לו, הוא היה משאיר “מ-75 המשפחות בנהלל רק חמש,” ואת 70 הנותרות היה “מפלג בין” מושבי העולים החדשים, ומקבל “תמורתן לנהלל שבעים משפחות חדשות.”

גישתו של דיין לחיזוק יישובי העולים היתה כגישתו להעלאת כושר הלחימה בצה"ל; על-ידי דוגמה ומופת. כשם שהמפקדים ההולכים בראש ומסתכנים בקרב ממריצים את חייליהם – כך ותיקים, שיתערו בין העולים וייאבקו יחד עמם בנסיבות החיים הקשות, ירוממו את רוחם ויחזקו את שורשיהם בארץ החדשה.

בזמן כהונתו כרמטכ"ל – הוא התמנה ב-6 בדצמבר 1953 – יזם דיין כנס ארצי בנהלל ב-11 וב-12 ביוני 1954 (בן-גוריון בא לכנס במיוחד משדה-בוקר) לשם הקמת תנועה של בני הדור השני במושבים. אלה יעזבו את משקיהם ויעברו, על משפחותיהם, ליישובי עולים כדי להדריכם בחקלאות ובהלכות החיים בישראל. בכך חצה דיין שוב את גבול הפעילות המפלגתית האסורה.

אשכול – אז גזבר וראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, בנוסף לתפקידו כשר האוצר – מילא תפקיד מרכזי בהקמת יישובי העולים, והיה מקורב לבן-גוריון ואהוד על רבים בחוג ה“צעירים”. הוא נחרד כשקמה “תנועת בני המושבים” ופיקפק בפתרונות דרמטיים מהסוג החביב על דיין ועל בן-גוריון. השיטה והארגון הכמו-צבאיים לא היו לרוחו. הוא לא ציפה לגדולות מפשיטה נוסח הצבא של בני המושבים על יישובי העולים החדשים, ולא האמין כי בקריאה “אחרי!” ובהנפת זרוע אפשר לפתור בעיות כמו מחסור באמצעים, במדריכים, בהשכלה וכיוצא באלה. על רקע זכרונות ילדותו מהפוגרומים באוקריינה נצטיירו “בני המושבים” בעיניו ככנופיית קוזקים בראשותו של האטמן דיין, השועטים על סוסיהם ומניפים לכל עבר מגלב וחרב, היום פה, מחר שם, “באים והולכים, ישנם ואינם, זה לא עסק בשביל עבודה שקטה.” הוא חשש שהם יעשו רעש ומהומה, יפריעו את העבודה הסדירה של מנגנון המנהלה וההדרכה, ויזיקו יותר משיועילו.

הוותיקים חששו גם מפני צעירים, שהסתייגו מתפיסתו של דיין, שלפיה העשייה הממלכתית היא חזות הכול. על הדרך החשדנית, שבה ראו ותיקי המפלגה גם את אלה, מעיד יומנו של שרת. אחרי פגישתו בפברואר 1954 הם ה“נוער” – מאיר אביזהר, אברהם עופר, אהרון רמז, יזהר סמילנסקי, שלמה הלל, מוריק בראלי, אשר ידלין, אהוביה מלכין ורענן וייץ – רשם ש“הופעת הקבוצה יש בה הן הבטחה והן סכנה.”²³⁹

* * *

תביעתו של חוג ה“צעירים” לדמוקרטיזציה ולבחירות מקדימות – היא נתמלאה רק מקץ 40 שנה בוועידת “העבודה” ב-19 בנובמבר 1991 – כללה תביעה לא פחות תקיפה להפקיד בידי הצעירים תפקידים בכירים במוסדות המפלגה וההסתדרות. היה בה איום על ותיקי המפלגה, והוא החריף משהנהיג הרמטכ“ל דיין את תכניתו, שהתבססה על חוק הפנסיה הצבאית החדש,²⁴⁰ ולפיה יכולים אנשי צבא-הקבע לפרוש לגמלאות בגיל 40. עקב תכנית זו, שכונתה “החיים הכפולים” או “מעגל החיים השני”, נפלטו אל החיים האזרחיים קצינים צעירים, מוכשרים, שאפתנים ושוקקי חיים במלוא אונם. משרדי הממשלה, המפלגות, המשק והשירותים ארבו לגמלאי הצבא האלה והעתירו עליהם תפקידים נכבדים - עד כי נסתמן בקלסתר פניה של החברה הישראלית מעין תו של צבאיות. לוא הסכימו ותיקי מפא”י לפריימריס, היה עליהם - עסקנים לא-כל-כך חביבים על הציבור - להתחרות בקצינים רבי תהילה גם בקלפי, והתוצאות כמעט ברורות מאליהן. דוגמה לכך סיפק בן-גוריון עצמו כשהציע לידין – שפרש לחיים האזרחיים בגיל 35 – לכהן כשר ביטחון, שר חינוך ומאוחר יותר – אפילו כראש ממשלה. אולם ידין, שב-1952 חזר לארכיאולוגיה, השיב כי רצונו “קודם כל…לעשות משהו ממשי” ולא לעסוק “עכשיו בפוליטיקה.”²⁴¹

* * *

בחירתו של בן-גוריון בלבון כשר ביטחון, עם פרישתו לשדה בוקר, התפרשה

בעיני הוותיקים כאות וסימן למגמתו לפסוח עליהם, ותוך כדי כך להשליט את “הקו האקטיביסטי”. דיין עצמו הודה, כי

היה אז יכול להיווצר רושם שלבון-דיין-פרס רצו להדיח את שרת. הרי חלקנו לחלוטין על שרת, לא הסתרנו זאת. ודאי שלא יכול להיווצר רושם מהימן שפרס ואני ביקשנו לתפוס את השלטון [ההדגש שלי – ש"ט]. איש משנינו לא הציג את עצמו כמועמד לראשות ממשלה. אבל שרת וחבריו יכלו לחשוב שאנו ננהל בפועל מדיניות הפוכה מזו של שרת, ולא נתחשב בעובדה שהוא ראש ממשלה. כלומר לא שנעמיד אותו בפני עובדות, אלא שנדחוף את המדינה למדיניות הפוכה מזו שראש הממשלה רוצה בה. הם יכלו לחשוב כך מבחינה מהותית, אבל לא שהיתה בינינו קנוניה ארגונית.²⁴²

ההרמוניה ששררה בתחילת כהונתו של לבון בינו ובין דיין ופרס – שני “אוונטוריסטים קיצוניים” בעיני הוותיקים – רק חיזקה את הפחד הזה. הוותיקים דימו לראות שלישייה זו מקיימת מסע נגד מדיניותו של שרת ומנסה להפילו בתמיכתו של בן-גוריון. כלום לא היה זה צעד ראשון בשורה של צעדים שיכוּונו גם נגדם? שכן ברור היה לצמרת הוותיקים, שלמינוי לבון כשר הביטחון היה פירוש מפליג לעתיד, דהיינו: לבון יוקפץ מעל ראשי מנהיגים בעלי זכות קדימה, יהיה יורשו של בן-גוריון בהנהגת המפלגה, וממילא גם בממשלה.

אולם דומה שאת החרדה הגדולה ביותר למעמדם החדיר בן-גוריון בלב הוותיקים בעצם פרישתו. מבעד לשאלות הטורדות שלא נמצאה להן תשובה – האם פרש לשדה-בוקר כדי להתרענן מעייפותו, או כדי לגבש תכנית פעולה לשינוי המשטר? – קלח משדה-בוקר זרזיף שהתחזק של ידיעות ושמועות, שבן-גוריון מואס במשטר המפלגות בישראל, כיוון שריבוין מונע הקמת ממשלה יציבה וחזקה המסוגלת לפתור בעיות בוערות וחיוניות. יתר-על-כן, היו שהבחינו שבן-גוריון מואס אף במפא"י. במאי 1954 רשם שרת כי לדעתו “מבחינה נפשית הוא [בן-גוריון] נקע כבר ממסגרת המפלגה ולמעשה פעולתו כלפיה היא הרסנית לגמרי.”

באוגוסט 1954 שמע שרת אישור מפורש לכך מפי יעקב הרצוג, המקורב לבן-גוריון ולו, שביקר בשדה-בוקר. הרצוג מצא אצל בן-גוריון “הרגשת סיכלון,” כלומר “קצה נפשו בכנסת ובממשלה, הכל רקוב, עיתונות וכולי [ההדגש שלי – ש”ט]."²⁴³ לא קשה היה להבחין בכעין היזון חוזר של אי-נחת שזרם בין בן-גוריון ובין חוגי “הצעירים” למיניהם והבדילם מוותיקי הצמרת.

זה שנים טען בן-גוריון כי “עלינו לחתור לרוב ויהי מה,” ושאף להשיג בבחירות רוב של לפחות 51%. כשתושג מטרה זו – “או אז,” אמר לעמיתיו, “נשנה את חוקת הבחירות.” הוא תבע שייאמר ברורות במצע, שמפא"י דוגלת בביטול השיטה היחסית הנהוגה ביישוב זה 34 שנה; ותומכת בהנהגת השיטה האזורית-רובנית, שרק לפיה תקום ממשלה יציבה, שתוכל להתמודד כראוי עם בעיותיה של המדינה.

נראה שבשדה-בוקר נואש בן-גוריון מהסיכוי שמפא“י בראשותו תזכה ברוב מוחלט, וכדרך חילופית לשינוי שיטת הבחירות “צצה אצלו,” לשון שרת, “אמצאה חדשה:” לקראת הבחירות ביולי 1955 יוקם גוף ארעי שימשול ממחנות שונים אנשים, שהמשותף ביניהם הוא השאיפה להשליט יציבות במדינה. “חזית העם” ²⁴⁴ זו תרוץ כרשימה לבחירות בסיסמת המרת שיטת הבחירות היחסית בשיטה האזורית-הרובנית. הכנסת החדשה, השלישית, תחוקק באמצעות רוב משולב של ה”חזית" ומפא“י חוק-בחירות חדש, שינהיג בישראל את השיטה החדשה, ואשר, בלשון שרת, “יכרית את קיומן של מפגלות זעירות ויבטיח מרחב מחיה רק לשתיים:” למפא”י ולמפלגה יריבה. עם חקיקת החוק הזה יוכרז על בחירות לכנסת הרביעית, והכנסת השלישית, ועמה ה“חזית”, תתפזרנה. בבחירות החדשות תזכה מפא"י ברוב מוחלט, ואז, בלשונו האירונית של שרת, ייווסד “המשטר החדש…והמדינה תשכון לבטח בחייה הפנימיים.” לשון אחר: יהיה לאל-ידו של בן-גוריון להקים ממשלה חזקה ויציבה, ממשלת מפלגה אחת, שתוכל לאכוף חוקים, לשפר את מצבה הכלכלי של המדינה, להפריח את השממה על-ידי הפניית “עולים ונוער להתישבות,” ולעמוד בשאר המשימות ההיסטוריות של ישראל.

לקידום תוכניתו נקט בן-גוריון כמה יוזמות. כדי לזכות בתמיכת “אחדות העבודה” ומפ"ם הציע לכונן לקראת הבחירות להסתדרות “חזית פועלים,” כלומר לקיים

ועידת-פועלים מחייבת – בהכרעת הרוב – בשני דברים: הרכבת הממשלה ותכנית-פעולה של הממשלה למשך כהונת הכנסת.

באותה עת ניסה בן-גוריון גם להשפיע על האופוזיציה שתתארגן במפלגה אחת, וביוני, בשוכבו בבית-החולים “תל-השומר” לרגל המתֶנת שטרדה אותו, ביקש לשכנע את ד"ר נחום גולדמן, שיפעל “למיזוג הפרוגרסיבים עם הציונים הכלליים.” שרת ששמע על כך והעיר ביומנו: “הכל על קידוש העקרון של משטר דו-מפלגתי. בן-גוריון אינו רואה אלא את המטרה המופשטת הזאת.”²⁴⁵

בנוסף ל“חזית העם” ול“חזית הפועלים” הגה בן-גוריון הקמת חזית שלישית: “חזית הנוער” – תנועת נוער ממלכתית. יום לפני כנס נהלל, שבו לקח חלק, ערך בן-גוריון באמפיתיאטרון טבעי בשייח מוניס (היום מוזיאון הארץ

ברמת-אביב), שלא במסגרת המפלגה, כינוס ארצי של תלמידי השביעיות והשמיניות,²⁴⁶ והשמיע משא על החלוציות. הוא ראה כינוס זה כאבן-פינה לתנועת נוער ממלכתית, שתעמוד לרשות צורכי המדינה ותכוון את הנוער להתיישבות, בעיקר בנגב, במסגרת הגדנ“ע והנח”ל. ביוזמה זו היה משום שבירת מסגרות מסורתיות, שכן בן-גוריון התעלם כליל מתנועות הנוער הקיימות – גם אלה הקשורות במפא"י.

בהיותו בטוח שהנוער ייענה לקריאתו, העמיד בן-גוריון את ראש הממשלה שרת על הצורך הצפוי בכספי ממשלה לכבישים, בניינים וכיוצא באלה, עם גבור תנועת ההתיישבות של הנוער. שרת נעלב על שבן-גוריון מודיע לו על מפעל הנוער רק משום שכראש ממשלה יש לו “שייכות לעניני תקציב” ותמה: מה עוד מבשל בן-גוריון מאחורי גבה של המפלגה?

ב-8 במאי כינס בן-גוריון בביתו את הצמרת – לוי אשכול, זלמן ארן, גולדה מאיר, פנחס לבון, גיורא יוספטל, מרדכי נמיר, ואחרים – והציע, כך כתב ביומנו, תכנית להנהגת “בחירות אנגליות”.

כאמור, התיירא “הגוש” משיטה זו, שלפיה הבחירות הן אישיות, ומנהיגיו שמעו את הצעת בן-גוריון במורת-רוח - מה גם שבאותה פגישה פירט בן-גוריון את תכנית “החזית העממית”. לפי ארן,“רק אבא חושי נענה בחיוב להצעה ואילו השאר חלקו או הקשו.” ארן סיפר לנחמיה כי “היה היחיד שאמר לזקן עוד בפגישה כי התכנית אינה נראית לו,” וכנראה חיזק את התנגדותו במכתב ששלח לבן-גוריון. לשרת, שלא הוזמן להתייעצות, הסביר ארן את התנגדותו: הוא פיקפק אם אמנם “רצוי לנו” - לא ברור אם למפא“י או לישראל – “משטר של שתי מפלגות בתקופה זו.” לדעתו, יביא החוק החדש “תגבורת עצומה לציונים הכלליים על-ידי הבלעת מיעוטים כחרות, הפרוגרסיבים ואחרים בתוכם.” יתר-כל-כן, זיקת ה”חזית" למפא“י אינה ברורה כלל: מה החוגים שיהוו אותה? האם ה”כוחות" שיצטרפו ל“חזית העממית” לא יהיו מצביעי מפא“י בכוח? ועוד: כיצד יובטח שאותה “חזית” תתפרק מרצונה, אחרי שתמלא את התפקיד שיועד לה בכנסת השלישית? “מנין שחברי כנסת אשר זה עתה נבחרו והחלו טועמים גדולה ופרסום ייאותו על נקלה לקצר ימי כהונתם במו ידיהם?” כשאמר לארן כי טדי קולק טוען, שבדעת בן-גוריון לעמוד בראש ה”חזית", נוספה “תדהמה” לפליאותיו, כך רשם שרת ביומנו. והוא הוסיף:

התבררה המבוכה המוחלטת השוררת בראשו של בן-גוריון עצמו לגבי המסקנות הנובעות מתוכניותיו… מישנתו של בן-גוריון היא בלבול אחד גמור.

שינוי חוק הבחירות והדרך להוציאו לפועל היו איפוא “המהפכה”, שבן-גוריון רקם בשבתו בשדה-בוקר.

בספטמבר התפרסמו בעיתונים “כוונות בן-גוריון להציע ב…מרכז מפא”י כלילת בחירות אזוריות במצע-הבחירות." חסידיו ראו בכך סימן כפול: לחזרתו מפרישתו ולנפלאות שהוא עומד לחולל. נחמיה ארגוב, שעקב אחרי מצב-רוחו ובריאותו, ציין בסיפוק ב-9 בספטמבר 1954, ש“הזקן בריא ושופע” ו“מצב רוחו טוב” ושהוא יהיה בכושר מעולה בישיבת המרכז ב-16 ברחובות, ששינוי שיטת הבחירות על סדר-יומה. “אין לי ספק,” כתב נחמיה ביומנו, “שהזקן יצליח,” ושהופעתו במרכז תהיה בבחינת “צעד ראשון למהפכה” ו“תחילת יציאתו של הזקן משדה-בוקר.”

אולם דומה כי ארן הביע התנגדות נמרצת לתכניותיו של בן-גוריון רק באוזני שרת; שכן בן-גוריון מציין ביומנו כי בישיבת המרכז “לתמהוני מעטו המתנגדים. בסך הכל הצביעו נגד 6…53 הצביעו בעד.”²⁴⁷ תופעה זו זכתה להסבר ביומנו של נחמיה ארגוב, שרשם מה שסיפר לו דיין מפי לבון – כי “אין בהצעתו של הזקן ממש, וכי אין תקווה שתתגשם. אולם לא רצינו לצער אותו, ומשום כך לא אמרנו לו תגובותינו השליליות.” המזכיר הנאמן התרעם לנוכח העמדת-הפנים של עמיתי בן-גוריון:

כואב במקצת כי מוליכים שולל את הזקן; מדוע אלה אינם יודעים פירושה של לויאליות; והרי הם חייבים הם תודה לאיש זה, על כל אשר [יש - ש"ט] להם היום. אם שונה דעתכם מדעתו – אמרו זאת בפה מלא, כאשר עושה זאת זיאמה; אל תרמו אותו: שתקו, אולם אל תשקרו.

ואכן, שרת ביטא ביומנו את יחסו לתכניות של בן-גוריון, שנראו לו “מרחיקות ומהפכניות,” ושהוא והוותיקים לא הרהיבו עוז לגלותם בפניו: “כל המאמצים המשיחיים האלה, אשר ערכם אולי רב בניעור מחשבות הציבור ובהפנייתה לנקודות תורפה שבמערכות חיינו הציבוריים, היו בעיני, מבחינה תכליתית לאלתר, דמיונות שווא.”²⁴⁸

העובדה, שתכניות בן-גוריון לא היו נהירות, לא הביאה את ותיקי מפא"י לזלזל בהן - לא דווקא הגבירה בלבם את החשד, שמא – כפי שכתב שרת ביומנו – “אין הוא מגלה את כל הצפון בלבו.”

יסוד מוצק לחשד היה המסר הברור שהעביר בן-גוריון לוותיקים: שאם תכניתו, מעורפלת כמו שהיא, לא תתקבל – הוא לא יחזור לכהן כראש הממשלה. זו היתה עמדתו גם אחרי שחזר בפברואר 1955 לכהן כשר הביטחון. חודשיים לאחר מכן, באפריל, הוא אמר לשרת מפורשות, כי “אם יתברר ערב הבחירות או בעקבותיהן כי יש רוב בעד בחירות אזוריות, על מנת להגשים את הדבר מיד – שרת הוסיף כי “מיד”, פירושו בחירות חדשות – אזי אהיה מוכן להרתם עוד לארבע שנים;” אולם אם יתברר כי אין סיכוי כזה, “אעזוב את הממשלה, והפעם לחלוטין ויותר לא אשוב.” כמו לא היה די בדברים שבעל-פה, הוא העביר אותם לשרת גם שחור על גבי לבן:

אני בא בחשבון לממשלה לאחר הבחירות רק בתנאים מסויימים ואין לי כל ביטחון שהתנאים יתקיימו.²⁴⁹

ככל שקרבו הבחירות, נתבהר לוותיקי מפא“י שבן-גוריון נושא באמתחתו רעיון מפוצץ. במאי 1955, חודשיים לפני הבחירות, אמר “במפורש” לאיש הקק”ל יוסף וייץ (שסיפר על כך מיד לשרת), “כי יש לו תכנית שלמה ומקפת לשינוי המשטר בארץ, כולל גם יחסי המדינה וההסתדרות הציונית” ולהקמת “חזית חלוצית ומשטר חלוצי.” אם לא תתקבל תכניתו בשלמותה, הוסיף בן-גוריון ואמר לווייץ, “אזי יפרוש לחלוטין מכל תפקיד ממלכתי ומכל פעולה ציבורית.” באותו חודש הבהיל אבריאל שוב את שרת באומרו, כי בן-גוריון “רואה לעצמו אפשרות לשוב לחיים הציבוריים רק במסגרות לאומיות כלליות וחדשות, על-מפלגתיות.” באוזני שבעה סטודנטים²⁵⁰ מצטיינים מהאוניברסיטה העברית, שהוזמנו לפוגשו בשדה-בוקר, הטיח קטרוג חמור על המפלגות בישראל (“שמטרתן איננה טובת המדינה בדרך כלל”) ועל עסקניהן והצהיר, ש“רק מציל אחד ויחיד עומד לנגד עיניו: הנוער.”

ביוני 1955, חודש לפני הבחירות, סיכם שרת ביומנו: בן-גוריון “דבק עכשיו בכל להט נפשו בשאיפה לעמוד ליד ההגה עוד תקופת כהונה אחת, האחרונה בחייו,” ומאמין “כי בתקופת כהונה זו יצליח לבצע דברים מכריעים שיבטיחו ויעצבו את עתיד האומה - יישוב הנגב, חידוש התנופה החלוצית, טיהור האווירה הישובית, מהפכה במשטר הבחירות.”

על סמך מה יכול בן-גוריון לצפות להישגים כאלה? הייתכן שהציג תנאי כה דרקוני לשובו לממשלה, משום שהאמין כי שינוי שיטת הבחירות יאפשר זאת? הייתכן שיחולל “מהפכה” או “מרד” - שני המושגים שימשו יחד – ביודעו כי גם ממשלה שתיבחר לפי השיטה החדשה לא תהיה שונה בהרבה מהקיימת, נוסח אותה הגברת בשינוי אדרת, שכן המפלגות יציגו אותם מועמדים? מה היה אותו רעיון מפוצץ שבן-גוריון נשא בסתר-לבו?

* * *

כבר בסתיו 1954 – ואולי אף לפני-כן, אבל העדות המוצקה מופיעה ביומנו של נחמיה בספטמבר – דיברו ה“צעירים” עם בן-גוריון על חילופי גברי משמעותיים בממשלה ובמוסדות המפלגה וההסתדרות. אלחנן ישי, חבר קבוצת “אלומות” וחוג ה“צעירים”, סיפר לנחמיה

כי מסר לזקן רעיון “המרד.” המרד בנוי על עיקרון משולש: נגד לבון כשר הביטחון, נגד [דב] יוסף – כשר הפיתוח, נגד שרת כראש הממשלה. אלחנן אומר, שהזקן רק שמע ולא הגיב.

כך רשם נחמיה ביומנו.

כשביקר אצלו בשדה-בוקר ב-26 במרס 1954, הציע אבריאל לבן-גוריון להקים “מפלגה חדשה”, באומרו “שכל מפלגה שבן-גוריון יעמוד בראשה תזכה ברוב.” תגובת בן-גוריון, המופיעה ביומנו, היתה: "עניתי לו בשלילה; " אולם כשאבריאל סיפר לשרת שבן-גוריון הוגה במפלגה חדשה, הסיק שרת מדבריו שרעיון “המפלגה החדשה” הוא של בן-גוריון ושהוא שוקד עליו.

ב-8 בדצמבר 1954 בירר בן-גוריון עם אבריאל, כך כתב ביומנו, “תכנית ועידת הנוער (ישוב גבולות, מיזוג גלויות, העדפת עניני המדינה על עניני הסקציות), שתורכב בעיקר מהאזרחים הצעירים (כמאתיים אלף ‘נתבגרו’ אחרי הבחירות האחרונות) ומקציני המילואים, בעיקר אלה שהשתתפו במלחמת הקוממיות.” הוא הוסיף שרק “אם יעלה דבר הכינוס [של הנוער] ותימצא רשימה בעלת משקל בעד בחירות אזוריות [כלומר, “חזית העם” - ש”ט] ויהיה רוב לרפורמה [בחוק הבחירות – ש“ט] - אשוב לממשלה, אם לא – אשאר בשדה-בוקר, ואטפל בהתיישבות ובנוער לשם שינוי האקלים המוסרי בארץ.” אולם היומן מאותו יום חושף פן נוסף בתכניות בן-גוריון: הבחירות לפי השיטה החדשה יאפשרו לו לבצע חילופי-גברי: “ארכיב ממשלה מאנשים צעירים, ורק אחדים מהחברים הנוכחיים [הוותיקים – ש”ט] ישארו." גם על כך דיווח אבריאל, בדרך המיוחדת לו, לשרת, וזה שתה בצמא את דבריו, בלא שחש שאבריאל ניצל בכשרון וברשע את לבטיו.²⁵¹

הידיעות על כוונותיו של בן-גוריון גונבו לאוזני הוותיקים בדרכים שונות. בכנס הראשון של בני המושבים והקיבוצים שהתיישבו בחבל לכיש, שנערך באשקלון ב-4 בדצמבר 1954, הורה בן-גוריון לאלחנן ישי לא להזמין את אברהם הרצפלד לבימת הנואמים, אף שהרצפלד הפציר באלחנן לתת לו רשות דיבור. בן-גוריון התנגד, שכן הרצפלד – ממייסדי המרכז החקלאי והרוח החיה והסוחפת במפעל ההתיישבות החלוצי והלאומי מאז העלייה השנייה – לא היה עוד בעיניו אלא טרחן, שכפה את עצמו על כל טקס ואירוע של עלייה על הקרקע. זה היה אות לרבים מן הוותיקים, שלדעת בן-גוריון הגיע זמנם לרדת מן הבימה. ידיעות מדאיגות לימדו כי אי-הכללתו של זלמן ארן במטה הבחירות המצומצם גם היא פרי מגמה ברורה. ועוד; בינואר 1955 פנה הרמטכ“ל דיין אל אריה בהיר, מרכז מטה הבחירות של מפא”י, והציע לו להקים מעין ברית של נוער המושבים ו“איחוד הקבוצות והקיבוצים” בהשתתפותו “בסיסמה של החלפת ההנהגה במפלגה, בהסתדרות ובממשלה.” כשביקש שרת מאריה בהיר להסביר פעילות זו של הרמטכ“ל, השיב בהי­ר - ­נאמנו של בן-גוריון – כי הרמטכ”ל “רק הביע אי רצון מהמצב הקיים ותביעה לחילופים. אך אין הוא הגורם המעשי חלילה.” ביומנו הגיב שרת: “לא ידעתי מה היה בסיפור זה יותר – אם הכחשה או אישור.”

בתחילת יוני ספר כסה לשרת, שהרמטכ“ל נאם בכנס של בני המושבים ו”איחוד הקבוצות והקיבוצים" בעין-חרוד ו“תבע מהם הסתערות על הכנסת ועל עמדות מפתח אחרות – הכרחי להחליף את ההנהגה הזקנה והתבוסנית במפלגה, בהסתדרות ובממשלה.” כששאל שרת את בן-גוריון מה הוא אומר לעשות כדי לרסן את פעילותו המפלגתית של הרמטכ“ל, כך כתב שרת ביומנו,”בן-גוריון היה נבוך וגימגם משהו לא ברור."

כמו לא היה די בכך, בא מאיר בראלי – חבר חוג ה“צעירים” וחבר מערכת דבר – ל“תדרוך השבועי” שלו אצל שרת וסיפר לו “משהו מפליץ: כאילו אבריאל בשיחה עם אברהם עופר, דיבר על החלפת שני שרים ותיקים, אני וגולדה, בשנים צעירים -הוא [אבריאל] ו[אבא] אבן.”

גם אחרי הבחירות ביולי 1955 רגשו ידיעות על נישול הוותיקים. כסה תיאר את מצבו במפלגה כ“אומלל ביותר,” שכן “תהליך השתלטות בן-גוריון וחסידיו [על מפא”י], מצוי במלוא תוקפו והוא מרגיש כי מעמדו מעורער בתכלית." כסה גם הפגיע בשרת כי “יש לדאוג לעתידו” של מאיר ארגוב, יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שכן “בימים אלה נשקפת סכנת חיסול ציבורי לכמה אנשים.” ואכן, למחרת בא גם ארגוב לתנות את צרותיו לפני שרת. אף שהוא קרוב בהשקפותיו לבן-גוריון, הוא “לא יוכל שאת את המשטר המשתרר במפלגה סביב בן-גוריון – מחנק גמור, משטר של ‘חצר’, מינויים מלמעלה, סילוק אנשים שאינם הולכים לפי הקו. הוא לא ייכנע אלא יילחם.”

ולבסוף, באוקטובר 1955, במהלך הקמת הממשלה החדשה בראשות בן-גוריון, סירב פנחס ספיר לקבל לידיו את תיק המסחר והתעשייה. באמצעות פתק ששיגר לשרת הביא בן-גוריון לידיעתו, שאם הוא יעמוד בסירובו, יימסר התפקיד לאבריאל. ספיר נאלץ איפוא לשאת ולתת על מעמדו תחת איום השוט הזה.²⁵²

אין ספק שרחשים, שגונבו לאוזני הוותיקים מסביבתו של בן-גוריון ומחוג מקורביו ה“צעירים” - לעיתים היו אלה רעמים וברקים - נטעו בלב הוותיקים חרדה מוצדקת לגורלם; מה גם שהדים מסוימים על “דיקטטורה בדרך” של בן-גוריון ו“כמה מן המקורבים אליו” ועל תכניות סודיות לשינויים מפליגים במבנה הממשלה ובהרכבה וגם בתחיקה הגיעו לא רק להעולם הזה, שאשראי האמת שלו היה מוגבל, אלא אף לנפוץ בעיתוני ישראל. בדצמבר 1954 נחלץ מעריב להגן על ממשלת שרת במאמר מאת ד.אריה – הלא הוא אריה דיסנצ’יק, אז השני לקרליבך ומי שעתיד לרשתו כעורך הראשי – שכותרתו “ממשלת הצללים של בן-גוריון”, ועיקרו קובלנה מרה על בן-גוריון, שלא רק שהליכתו לשדה-בוקר אינה פרישה – אלא ש“היום הוא נעשה פעיל ויוזם… כבימים ההם, בעת היותו ראש ממשלה.” אין הוא מתבודד; אדרבה, הוא "פתח את ה’עונה הפוליטית השנתית' " בהקמת ממשלת צללים. ועוד; הוא מערער את סמכותה של ממשלת שרת וגם מרוקן את הכנסת מייעודה.²⁵³

* * *

לוא יכלו הוותיקים להביט במתרחש סביבם בעין החוכמה-שלאחר-מעשה, היו נרגעים ללא ספק: ה“רומן” הפוליטי של בן-גוריון עם ה“צעירים” – זקן שהסתנוור מקסם-הנעורים והשתטה – היה קצר ימים, וכמותו גם ערגתו למהפכה; שהרי היא לא יצאה מעולם מגדר של רעיונות בזק, סיסמאות שלא מומשו ודיבורי סרק. גם אם היה לוותיקים צידוק לחשוש מהפורענויות שבן-גוריון וצעיריו ימיטו עליהם ב“מרד” וב“מהפכה”, שאיש לא ירד נכון לפשרם, היו להם גם עיניים לראות ואוזניים לשמוע, ששום “חזית עממית”, “חזית נוער” או “חזית פועלים” לא קמו, ושאחרי הבחירות ביולי 1955 – שבהן זכתה מפא“י ב-32.2% מהקולות בלבד, הרחק-הרחק מ-51% הנכספים – לא פרש בן-גוריון מהממשלה, ושום רעידת-אדמה לא פקדה את הממשלה ואת מוסדות המפלגה וההסתדרות. הכול נשאר כשהיה. היחיד שפוטר מהממשלה היה שרת, משום שהתנגדותו החריפה למדיניות של בן-גוריון היתה עלולה לסכן את מבצע קדש. יתר-על-כן, דיין, עטור הילת מנצח בינלאומית תודות למבצע קדש, שהוותיקים התייראו כל-כך מעלייתו לשלטון כיורש אפשרי של בן-גוריון, נרשם עם פרישתו מהצבא, בברכת בן-גוריון, ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. מעולם לא הציע בן-גוריון לדיין תפקיד ממשלתי מדיני – וודאי לא תפקיד שר הביטחון; והעדפתו את ידין לתפקיד זה ולראשות הממשלה היו ידועים היטב למקורביו ולצמרת מפא”י. גם פרס לא קוּדַם: אחרי הבחירות הוא נשאר מנכ“ל משרד הביטחון ורק ב-1959 מונה לסגן שר הביטחון. הוותיקים יכלו איפוא לנשום לרווחה, שהרי דווקא ה”צעירים" חשו עצמם נבגדים ומאוכזבים. לדברי פרס, בשלב זה “משה [דיין] היה די בקורתי כלפי בן-גוריון. הוא לא הסתיר את הביקורת שלו. הוא חשב שבן-גוריון זקן ושאינו מגלה עוד יוזמה, לא מתייחס כראוי לדור הצעיר.”²⁵⁴

אף-על-פי-כן היה פחד ה“פוטש” נטוע עמוק בלב הוותיקים כְּחוֹלִי ממאיר, אולם דומה שהיו לפחד זה סיבות נוספות. הן היו נעוצות בשתי התפתחויות, שאירעו ב-1958 וב-1959 והכרוכות – בדרך-לא-דרך – בכתריאל שלמון, באהוד אבריאל ובאיסר הראל.

כתריאל-פסח – נצר לר' משה-יואל, מייסד פתח-תקווה, ובן לאברהם סלומון, פרדסן – נולד בירושלים ב-1914 וזכה למיטב הקידום שנער בארץ-ישראל יכול לזכות בו: גימנסיה “הרצליה”, ואחריה ארבע שנים, 1937–1933, בבית הספר הגבוה לכלכלה בלונדון²⁵⁵ ותואר ראשון בכלכלה. בעקבותיהם זכה ב-1938, בגיל 24, במשרת מנהל מחלקת המנגנון בחברת החשמל לארץ-ישראל. זו הביאתו לחיפה, ושם הצטרף ל“הגנה”. ב-1941 התגייס לחיל-התובלה של הצבא הבריטי והגיע לדרגת סמל מחלקתי. ב-1943 נחת עם יחידתו בסלרנו שבאיטליה, וב-1944 עבר לחיל-התותחנים והיה לסרן. עם תום המלחמה ב-1945 חזר למשרתו בחברת החשמל ול“הגנה”. ב-1947 היה מנהל “קרת”, החברה לשיכון ומשכנתאות. במאי 1948 התגייס לחיל-התותחנים של צה“ל, באוגוסט הועלה לדרגת סרן, ובאוקטובר לדרגת רב-סרן. במאי 1949 השתחרר והיה מנכ”ל חברת המלח בארץ-ישראל.

בתקציר הזה אי-אפשר לתאר את קסמו האישי של כתריאל שחום-העור, החסון ובעל העיניים הירוקות-החומות, לא את עליצותו ואת כשרונו לרכוש את לב הבריות, אף לא את כל השתלשלות שירותו במלחמת הקוממיות; שכן כבר בשלהי 1948 נטש את חיל-התותחנים ועבר לשמש כעוזר לאליעזר הופיין, ראש המרכז לתיאום כלכלי. בהסכמת בן-גוריון נתמנה בסוף נובמבר למקשר בין המרכז ובין משרד הביטחון. בן-גוריון הורה לכל מחלקות משרד הביטחון ואגפי המטה הכללי “לתת” לו “כל ידיעות ועזרה שתידרשנה על-ידו במילוי תפקידו.” נחמיה חיזק הוראה זו, וידא שהיא מתבצעת, ושלח העתק שלה ליוסף יזרעאלי, עוזר המינהל של בן-גוריון, כדי להביאה “לידיעת ראשי האגפים והמחלקות במשרד הביטחון.”

נחמיה ארגוב, הוא שסייע בידו להגיע לתחנה ראשונה זו בקרבת בן-גוריון. נחמיה, שידע תרבות והשכלה רק מיד שנייה, הוקסם מעירנותו האינטלקטואלית של כתריאל, מאהבת הספר שלו, מהשכלתו ומהלשונות שבשליטתו: אנגלית, גרמנית, ערבית ואיטלקית – לבד מעברית ויידיש. נשאה מן הסתם חן בעיניו העובדה, שחרף יכולתו ככלכלן וכאיש מנהל וכספים, היו בו חברותיות, תעוזה, חדווה וליצנות. באחת – נחמיה מצא בו איש כלבבו, כליל השלמות.

לא פלא שעם כישורים וקשרים כשלו זכה כתריאל לעלייה מסחררת. ב-6 בדצמבר 1948 מינה אותו הרמטכ“ל דורי החל במחרת היום כיועץ הכספי בפועל של הרמטכ”ל, והודיע לכל ה"אגפים, חזיתות, חטיבות, מחוזות, חיילות,

שירותים ושונים," שמתפקידו של כתריאל להכין “תקציב כולל משוער של צורכי הצבא” – משימה “בעלת זכות עדיפות הגבוהה ביותר,” ושלמענה “יש להעמיד לרשותו…ללא דיחוי” כל כוח-אדם ו“כל עזרה וידיעות” שידרוש; ש“ייחשבו כאלו נדרשו במישרין” על-ידי הרמטכ"ל “ויוגשו לו ללא כל דיחוי.”²⁵⁶

עד כמה נחשב כתריאל בעיני בן-גוריון מלמדת העובדה, שבפברואר 1950 חזר לצה“ל – הפעם לצבא-הקבע – כדי לשמש החל ב-15 במאי נספח צה”ל בבריטניה, ומאוקטובר 1951 – גם בארצות סקנדינביה, והוענקה לו דרגת ייצוג של אלוף-משנה. ב-1954 נתמנה נספח צה“ל בארצות-הברית ובקנדה ושירת בוושינגטון עד לשחרורו מצה”ל ב-1957. עשר שנים לאחר מכן, ב-16 במרס 1967, מצא כתריאל שלמון את מותו בתאונת-דרכים באיטליה, ארץ אהבתו.

קשריו המתהדקים של כתריאל עם נחמיה באו לידי ביטוי במכתביו. אלה אינם מותירים ספק, שהתכוון לשפר – באמצעותו ובאמצעותם - את קרבתו לבן-גוריון ולשאת חן בעיניו כיועץ ובעל רעיונות. כאחרים השוחרים לפתח בן-גוריון השמיט גם כתריאל ממכתביו כל “את” בתקווה שעין ה“זקן” תשזפם. ואכן, נחמיה הורה להדפיס את מכתביו במכונת-כתיבה, והם נמסרו לבן-גוריון, לדיין ולאחרים.

דוגמה נאה לשיטת כתריאל הוא מכתבו לנחמיה בפברואר 1951, כשהיה מאושפז בבית-החולים של חיל-האוויר המלכותי לרגל ניתוח ברגלו. כתריאל מספר כי “קראתי החוברת של הזקן ‘יחוד ויעוד’”²⁵⁷ - הרצאה שנשא בן-גוריון ב-6 באפריל 1950 בפני סגל הפיקוד הגבוה של צה"ל על חינוך הצבא והעם. הוא קרא אותה פעמיים ומצא בדברי הזקן “חיזוק” רב: “כאלו נתנו מילים למחשבותי אני עצמי, וזהו סימנו של דבר גדול, שהעם מרגיש כי הוא נותן ביטוי להרגשותיו ומחשבותיו של ההמון עצמו.” כתריאל מבקש מנחמיה עותקים נוספים להפצה וממליץ לתרגם את החוברת לאנגלית, שכן “העניין שבחוברת הוא מרמה אוניברסלית גדולה,” ומקומה לצד הספרים הגדולים שקרא על מיטת-חוליו: העיונים של ניקולו מקיאבלי, והמסע לאוטופיה – אוסף חיבורים בנושא זה מאפלטון ועד אלדוס-ליאונרד האקסלי. במכתב נוסף מבית-החולים, שיידון להלן, הוא כולל בחבורתו הנשגבה של בן-גוריון גם את סר וינסטון צ’רצ’יל.

בתגובה למכתב שמסר לו נחמיה, ובעצתו, הבריק בן-גוריון לכתריאל איחולי-אחלמה. “אין לך מושג איזה ערך מרפא היתה לטלגרמה של הזקן!” כתב כתריאל לנחמיה, ודומה שגם רסיס-מידע זה נמסר לזקן.

דעותיו, השגותיו והערותיו של כתריאל כה הרשימו את בן-גוריון, עד כי במאי 1952 הורה לו להאריך את חופשתו בארץ כדי “להכין לי סקירה על מצב התקנים בצה”ל מבחינת היעילות המעשית והמצב הכלכלי במדינה." הדבר עורר את מורת-רוחו של הרמטכ“ל ידין, כיוון שלא מצא בהשגות של כתריאל שום דבר חדש: “כל ידיעותיו וביקרתו שאובות משיחותיו עם דיין,” כתב לבן-גוריון, ואין בהן משהו שלא נדון כבר לעייפה בישיבות המטה עם שר הביטחון. הוויכוח בין הרמטכ”ל ושר הביטחון הונצח בפתקים, שהחליפו ביניהם במהלכה של ישיבת ועדת חוץ וביטחון באותו מאי. ידין לא שוכנע בנחיצותה של סקירה כזאת, אך בן-גוריון נקט לשון צו: “אתה מתבקש לתת הוראה לאגפי מט”כל וליחידות הראשיות בצה“ל לתת לכתריאל סלומון האינפורמציה הדרושה לסקירה זו.” כתריאל הגדיל לעשות, ובאוגוסט שיגר מלונדון, בנוסף לסקירה, “רשימות עקב ביקור בארץ.”²⁵⁸

הקשר באמצעות נחמיה הלך והתהדק. בספטמבר 1952 הבריק כתריאל “בהול”, כי בטרם ישיב לשאלות בן-גוריון בנושא מסוים, הוא “רוצה לשמוע” מנחמיה. בתשובה הבריק נחמיה מיד: “נימוקיך כנראה מתקבלים.” בעת ביקור של כתריאל בארץ ב-27 בספטמבר 1953 שאל נחמיה את בן-גוריון בפתק: “התסכים לקבל לשיחה הערב, בשעה 20:30 את אל”מ כתריאל שלמון?" והתשובה היתה “בסדר”. כתריאל הוא איפוא אורח רצוי בבית בן-גוריון.

על רקע זה יש להבין את מכתבו של כתריאל לבן-גוריון באמצעות נחמיה מ-7 במרס 1951. במכתב שנזכר לעיל מצא כתריאל “הקבלה בין ‘הגיגיו’ [צ”ל העיונים – ש“ט] של מקיאבלי²⁵⁹ על הקמת ‘רפובליקה חדשה’ לאור הניסיון הרומאי ודבריו של בן-גוריון על ‘שבות הארץ’ על-ידי ‘ערב-רב’.”

אין ספק שההקבלה בין העיונים של מקיאבלי, שבן-גוריון התעניין בכתביו זה מכבר,²⁶⁰ ובין יחוד ויעוד שלו גירתה את סקרנותו, ויש להניח שכתריאל נענה לבקשה של נחמיה - אולי ביוזמת בן-גוריון – כשהרחיב את הדיבור בנושא זה במכתבו מ-3 ביולי. מכתב זה מרמז על קרבתו של כתריאל לפשיזם האיטלקי -

מוסוליני נודע כמעריץ נלהב של הנסיך של מקיאבלי – וממנו הוא מקיש על סוגיית כור-ההיתוך, כלומר: כיצד תגבש ישראל את המוני העולים הנוהרים אליה לרפובליקה מלוכדת, בעלת רצון לאומי אחיד?

“בכלים ובדרכים המקובלים” אי-אפשר, לדעת כתריאל, להשפיע על דעת הקהל ולעצב “ערב רב זה לכח מודרך,” שיפיק מעצמו “את כל הפוטנציאל” הטמון בו. עם זאת הוא מודע לכך ש“כפייה היא מסוכנת עד למאד, תבוא הכפייה מאין שתבוא.”

כתריאל מציע איפוא “החלפה של מרכז במרכז” בתהליך מדורג, אף כי מזורז. ה“מרכז” הקיים הוא משטר המפלגות. יש להחליפו ב“מרכז” חדש, וצה"ל -שרק בו לא פשה נגע “ההתפוררות הכללית של החלוציות ביישוב…הוא הכוח העממי, המאורגן, המכוון למטרה” היחיד, היכול לשמש “מרכז” לגיבוש המדינה הרצויה.

כדי שצה“ל יהיה הכוח המוביל, צריך ש”יתפוס את כל החללים הריקים בחיי היישוב שנוצרו מהתפוררות הציבוריות." תפיסה זו, חזר כתריאל והדגיש, “צריך שתיעשה ללא כפייה” ו“צריך שיהיה זה תהליך [שהכול – ש”ט] מקבלים אותו ברצון," משמע: גם המפלגות. הכיצד ייאותו המפלגות מרצונן להחלפתן ולירידת קרנן? ובכן, הלא בזה גדול כוחה של תורת מקיאבלי, המוצגת גם בעיונים: השימוש הערמומי בתעמולה וההשפעה על דעת הקהל הם מיסודותיה. בכוח התעמולה יירתמו המפלגות, ובראשן מפא“י, לביצוע ה”תהליך“, מבלי שתיתנה את דעתן על כך, שעם סיומו הן תיוותרנה ככלי אין חפץ בו. כתריאל נוקט דימוי של גיאות-הים, שבו המפלגות משולות לספינות והעם לגלים: “ככל שיתגבר תהלך זה [של גיבוש העם בידי הצבא – ש”ט] יאבדו [המפלגות והגופים הפוליטיים] תוכנם ויישארו תלויים על בלימה כספינה שהוטלה על-ידי הגלים ליבשה ונשארה שם גם אחרי שנסוגו הגלים.”

ה“תהליך” יבוצע על-ידי “מפעל הסברה ותעמולה מכוון ומאורגן ויעיל,” שמטרתו אינה “להשמיץ או להרוס מישהו” – אלא להביא בהכרת “ההמונים לסבסטיטוציה או החלפה של מרכז במרכז.” לשם כך “צריך לזהות [את – ש”ט] עניינם הטוב והמועיל של ההמונים עם הצבא. עם ערכים כלליים מוסכמים של עבודה. עברית, קליטת עלייה, ביטחון, דייקנות, סדר, חריצות, אחריות, כבוד עצמי וכולי." ²⁶¹ צריך שההסברה "תגיע אל הכול ותדבר ישירות אל לבם.

לשם כך יש להשתמש הרבה בתמונות במפגנים, תהלוכות, הצגות, טיולים וכולי." כתריאל ממליץ איפוא על “תעמולה חיובית.” ש“תזהה [את – ש”ט] הצבא עם כל מה שחשוב וטוב" במדינה, ואז “ממילא יהיה עיקר מעיינם של ההמונים, אשר אליהם תגיע התעמולה, הצבא.” הוא משוכנע “ש”אפשר יהיה להעמיד [לרשות] מפעל-ההסברה [את – ש“ט] האמצעים העצומים של הצבא,” שהם הגדולים שבמדינה, ואז קרוב לוודאי שהוא

“ידפוק” כל נסיון הסברה ותעמולה מתחרה של איזה שהיא מפלגה…[ו]באופן מרוכז [ב]משך תקופה קצרה באופן יחסי אפשר יהיה על-ידי מפעל כזה להכניס לראש הבריות כמה נקודות עיקריות מוסכמות אשר עליהם יהיו מוכנים להיהרג.

את ה“תהליך” הזה מסוגל לחולל רק בן-גוריון.

מכאן ואילך משיא כתריאל עצות מעשיות: הכרחי שמפא“י “תרכז [את – ש”ט] הכוחות הטובים ביותר לניסוח המצע” ש“צריך להיות פשוט, מדבר ללב המונים אבל עיקרי ויסודי ומכיל הכול.” כתריאל יודע מי במפא"י יצלח לכך: “היחידי שאני מכיר שהוא ריאליסט במידה מספיקה, מוכשר ורואה נכוחה הוא פנחס לבון.” דומה שכתריאל הוא בין הראשונים – אם לא הראשון – המייחס ללבון סגולות של יורש באוזני בן-גוריון.

בראש מפעל ההסברה צריך לעמוד “איש בעל העזה וחריצות.” יש למנותו כ“מנהל האגף ליחסי ציבור במשרד הביטחון,” ולצורך המשימה האדירה המוטלת עליו הוא “צריך לקבל הרבה כוח וסמכות,” שכן עליו “לרכז את פלוגות המחץ הצעירות והבריאות ביותר של הציבוריות החיובית.” מועמדו של כתריאל: “מין אבא חושי.” ושוב מדגיש כתריאל, בנוסח הפשיזם האיטלקי, את ה“צורך…בבעלי מקצוע ממדרגה ראשונה. מיטב הכוחות המקצועיים,” בראשם יעמדו אנשים חדורי “ביטחון עצמי של בעלי חזון וציניות [ההדגש שלי – ש”ט] של ראייה ריאליסטית."

את מכתבו לנחמיה חתם כתריאל בפנייה ישירה לבן-גוריון, תוך השוואתו המחניפה לגדול המנהיגים של העולם החופשי במלחמת העולם השנייה:

אם ירתמו [את – ש“ט] האנשים הנכונים ותעובד תכנית טובה וירכזו [את – ש”ט] האמצעים המתאימים אני מאמין כי תוך חודשים מעטים אפשר יהיה להביא לכך שהיישוב ישנה [את – ש“ט] פרצופו וכתוצאות הבחירות תקום ממשלה אשר תמלא [את – ש”ט] החובה האלמנטרית של ממשלה – למשול. ותוכל לתת לעם הזה מה שנתן צ’רצ’יל לאנגליה ב-1940 ומה שנתן בן-גוריון ליישוב ה“וותיק” ב-1948.²⁶²

* * *

מה היו גלגוליה של הצעת כתריאל ל“החלפה של מרכז במרכז”? ואילו השפעות היו להם על מחשבת בן-גוריון? קשה לדעת. אמנם בן-גוריון לא קיבל את ההצעה לחולל “הפיכה” באמצעות תעמולה, שיארגן האגף ליחסי-ציבור במשרד הביטחון, והעדיף לשנות את שיטת הבחירות בדרך דמוקרטית; אך ברור שיש קווי דמיון בין הצעת כתריאל ליסד באמצעות צה“ל תנועת עם ממלכתית ובין יוזמותיו קצרות-הימים של בן-גוריון ב-1954 להקים “חזית עם”, “חזית פועלים” ו”חזית נוער“. אפשר למתוח עוד קו של דמיון: יומרתו של בן-גוריון לחולל שינוי כה מפליג במהלך תקופת כהונה אחת. מכל מקום, השתתפותו של כתריאל ב”חוג" בבית אֶפִּי עברון באוקטובר 1952 - קרוב לוודאי שנחמיה הביאו לשם – והיותו אורח רצוי בבית בן-גוריון מלמדים, שבן-גוריון לא דחה אותו ולא הרחיקו מעליו.

קרוב לוודאי שהרעיונות של כתריאל פותחו ב“חוג” צר, שכמעט ולא נודע עליו דבר לבד מהעובדה, שאבריאל היה בו אישיות מרכזית. בין השניים היה הרבה מן המשותף: שניהם היו אנשי העולם הגדול הן מצד הליכותיהם הן מצד היכרותם עם תרבות המערב: הספרות, המוסיקה, האופרה, הבלט והתיאטרון. אולם המשותף לשניהם חרג מהקסם האישי והסקרנות האינטלקטואלית שהתברכו בהם.

שניהם דגלו באותו פתרון לבעיותיה החיוניות של המדינה, ושניהם העריצו את בן-גוריון. “אנחנו כולנו חשבנו,” אמר אבריאל, “שכדי להקים במהירות מדינה חדשה צריך א' עבדים וב' דיקטטורה.” את הצעתם זו ניסו תחילה על ידין, והציעו לו שצה“ל יתפוס את השלטון. הוא דחה אותם, ואז פנו השניים לבן-גוריון והציעו לו לתפוס את השלטון, לפזר את הכנסת ולהנהיג ממשלת חירום לאומית, שחבריה יהיו אנשי ביצוע צעירים. בן-גוריון נדהם ודחה אותם. דומה איפוא שכך נפתרה החידה: אבריאל וכתריאל היו השניים, שהציעו לידין שצה”ל יתפוס את השלטון ויעמיד את בן-גוריון בראשו.

לימים נטה אבריאל להעלים את הקשר בינו ובין כתריאל, והתכחש להצעה ששניהם העלו באוזני בן-גוריון. אדרבה – יש להקדים כאן את המאוחר – הוא ניסה לייחס את ההיבט השלילי, שנתלווה להצעתם זאת, לכתריאל, ומותו של כתריאל ב-1967 איפשר זאת. “ברוח זו” של ההצעה לידין אמר אבריאל בינואר 1970:

כתריאל ניהל איזו שיחה טפשית עם בן-גוריון. “אין זמן לכל השטויות האלה של כנסת וצריך לקצר את הדרך. אתה צריך ירקות תטיל על הצבא ויביאו לך ירקות וכו'.”

כשנשאל ב-1974 על-ידי ידיעות אחרונות אם הציע לבן-גוריון לעשות “פוטש” ולתפוס את השלטון במדינה, השיב אבריאל:

ובכן, השאלה הזאת נמאסה עלי מזמן. הצעה זו, שהיתה בניגוד קוטבי לכל השקפת עולמו של בן-גוריון הוצעה בזמנו על-ידי כתריאל שלמון. תגובת בן-גוריון היתה: “צא מהחדר, ואל תבלבל לי את המוח.”

ברם, טדי קולק ידע אחרת. “שמעתי”, הוא אמר למעריב ב-1983 [אבריאל מת ב-1980], “שהיתה פעם שיחה בין כתריאל שלמון ואבריאל עם בן-גוריון בשדה-בוקר והם אמרו שצריך לעשות מהפכה. עובדה היא שבן-גוריון לא שמע בקולם. “מזכירו של בן-גוריון, חיים ישראלי, גורס גם הוא שאבריאל וכתריאל גם יחד, הם שהעלו את הצעת ה”פוטש” באוזני בן-גוריון.²⁶³

* * *

ספק אם הצעת הבל זו היתה זוכה לתשומת-הלב שנתכבדה בה, לולא השימוש החוזר שעשה בה איסר הראל נגד יריביו. ב-1954 היו אלה אבריאל, דיין ופרס, ואיסר “הלשין” על אבריאל, כדבריו, שהוא בעל הצעת ה“פוטש”; אולם ב-1958 כבר לא היווה אבריאל עבורו שום סיכון: הוא הצטרף לסגל משרד החוץ, נתמנה ב-17 באוגוסט 1957 לשגריר בגאנה והיה לחלוץ קשריה הדיפלומטיים של ישראל עם היבשת השחורה.²⁶⁴ אז ייחס איסר כוונה זאת לדיין ולפרס.

 

11. עולים ויורדים    🔗

הבחירות לכנסת השלישית ב-26 ביולי 1955 לא האירו פנים לשותפות הראשיות בקואליציה: מפא“י ירדה מ-45 מושבים בכנסת ל-40, ו”הציונים הכלליים" מ- 20 ל-13. לעומת זאת עלו מפלגות האופוזיציה מימין ומשמאל באורח ניכר: “חירות” מ-8 מושבים ל-15, ומפ“ם²⁶⁵ מ-15 ל-20. קשיי המדינה בשנותיה הראשונות, שנבעו בייחוד מקליטת העלייה הגדולה – הקיצוב במזון המעברות – נתנו איפוא את אותותיהם בקלפי, ואין ספק שגם הסכסוך שנתגלע בצמרת מפא”י היה בין הגורמים לכך. במפא“י התנחמו, שלולא חזר בן-גוריון לממשלה היה יותר גרוע. הוכחה לטענה זו שימשה העובדה, שבסיסה הקואליציוני של הממשלה בראשות שרת היה צר: בכנסת תמכו בה רק 66 קולות; ואילו בסיסה של זו שהקים בן-גוריון בכנסת השלישית – הפעם עם השמאל: מפ”ם ואחדות העבודה – היה יציב ורחב לאין ערוך על אף אבדן חמישה מושבים: 80 קולות.

היה בכך סימן לעליית קרנם של בן-גוריון ושל מפא“י, והבחירות לכנסת הרביעית ב-3 בנובמבר 1959, אחרי מערכת סיני, אימתו זאת. מערכת סיני, שהחלה ב-29 באוקטובר 1956 לפנות-ערב והסתיימה אחרי 100 שעות, העניקה לישראל יוקרה בינלאומית והתעצמות בטחונית, ומעל לכול – הכרה בהיותה בת-קיימא. הכרה זו איפשרה התחדשות העלייה ותנופת פיתוח שכמותה לא ידעה ישראל, ותודות לכך זכתה מפא”י ב-47 מנדטים – שיא של כל הזמנים. לעומתה קיבלה חרות 17 מנדטים, מפ"ם 9, הציונים הכלליים 8, ואחדות העבודה 7 בלבד. הממשלה שהקים בן-גוריון -17 בדצמבר 1959 נשענה על בסיס פרלמנטרי רחב ויציב: 86 קולות.

עתה עמד בן-גוריון בשיא תהילתו. אהבה והערצה היו מנת-חלקו בארץ ובגולה, והוא היה לסמל לאומי של נחישות ואומץ גם בעיני העולם הנאור. ההילה שנקשרה לראשו נגהה גם על חברי מפלגתו העושים עמו בממשלה, ותודות לכך נוספו לקומתם הציבורית שֶנֶת או שתיים: לוי אשכול, שר האוצר; גולדה מאיר, שרת החוץ; זיאמה ארן, שר החינוך והתרבות; מרדכי נמיר, שר העבודה;

ובכור שטרית, שר המשטרה – מן הוותיקים, ילידי המאה שעברה;²⁶⁶ פנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה – מדור הביניים; ומשה דיין, שר החקלאות; ואבא אבן, שר-ללא-תיק – מן הצעירים. לאחרונים יש להוסיף את שמעון פרס, שלא היה חבר ממשלה, אבל כסגן שר הביטחון נטל גם הוא חלק ביוקרה הפוליטית שהקרין בן-גוריון.

כנגד שלוש הפנים החדשות בממשלה הזאת -נמיר, דיין ואבן – נעדרו ממנה שלושה שרים ותיקים: משה שרת, קדיש לוז ופרץ נפתלי. מגמת הצערתה של הממשלה עתידה היתה לגבור ב-1961 כשבמקום ארן ונמיר באו אבן כשר החינוך והתרבות, גיורא יוספטל כשר העבודה, ונוסף אליהו ששון, מדור-הבינים, כשר הדואר. ב-1955 היו שמונה מתשעת שר מפא"י ותיקים ורק אחד – ספיר – מדור הביניים, אך ב-1961 היו רק ארבעה ותיקים, ושאר השישה נחלקו שווה בשווה בין דור-הביניים והצעירים.

כלום היתה זו “ממשלת הצעירים” שלה ייחל בן-גוריון כשכתב³ ביומנו בדצמבר 1954, שאם ייטול לידיו שוב את הגה השלטון ירכיב, “ממשלה מאנשים צעירים, ורק אחדים מהחברים הנוכחים יישארו”? קשה להשיב על כך, הן משום ש“ממשלת הצעירים” היתה אמורה לקום במסגרת המשטר החדש, שנבצר מבן-גוריון לכונן. אך גם אם לא היה זה ההרכב שבן-גוריון נכסף לו, הוא עורר חשד שזוהי רק תחילתה של הצערת הממשלה, והמאבקים בין הוותיקים לצעירים במפא“י החריפו. אנשי דור-הביניים – ובראשם לבון וספיר, והוותיקים – כגולדה וארן (אשכול עמד מן הצד), היו דרוכים למאבק הצפוי וביצרו את ה”גוש“, חטיבתם בתוך מפא”י. תוך כדי כך התפלגו גם הצעירים ל“צעירי ספרי”, המזוהים עם ה“גוש”, ול“צעירי בן-גוריון”, שבראשם עמדו דיין ופרס.

גם אם התכוון בן-גוריון לקדם את “צעיריו” מעל לראשי השרים הוותיקים, אין ספק שלא היה בדעתו להעדיפם על אשכול ועל גולדה. ואכן, קורבנה היחיד של ממשלתו אחרי הבחירות ב-1955 היה שרת, שחלק על מדיניותו. עם שובו לממשלה לא חולל איפוא בן-גוריון מהפכה, אבל הוא חרץ גורלות: מי לעלייה ומי לירידה. שעת העלייה האירה פניה לדיין – מערכת סיני הקנתה לו פרסום עולמי כמצביא – ולפרס, שנעשו שר, וסגן-שר; וגם לפטי, שצלח מאד כראש אמ"ן לפני מערכת סיני ואחריה ונטל חלק בתהילת הניצחון. שרת עמד בראש היורדים. כשפתח בן-גוריון בהכנות למערכת סיני, אילץ אותו להתפטר

מהממשלה וממשרד החוץ ביודעו, כי שרת יעשה כל שביכולתו כדי למנוע מלחמה יזומה. שרת התפטר ב-18 ביוני 1956 ומסר את משרד החוץ, שהקים וטיפח, לידיה התאבות של גולדה מאיר; תמיכתה התקיפה בו להדחת לבון לא היתה איפוא רק לשם שמים. מעתה ועד מותו ב-1965 יקדיש שרת את עצמו ל“עם עובד” ולבית-ברל – בית ההוצאה של ההסתדרות והמרכז הרעיוני של מפא“י – ולתפקידו החדש כיו”ר ההסתדרות הציונית והנהלת הסוכנות. אולם בכל אלה לא היה כדי לרפאו מהמכה האנושה שגרמה לו עקירת משרד החוץ, אהבת חייו, מידיו.

שונה היה גורלו של לבון. ימין במדבר הפוליטי לא ארכו. כבר בינואר 1956 הציע לו בן-גוריון תפקידים חשובים, ובמאי תמך בבחירתו כמזכיר ההסתדרות – עמדה בעלת עוצמה רבה שאיפשרה לו לערוך מסע רב לטיהור שמו. אֶפֶּי ידע שלבון “לא הולך לוותר בעניין פרשת מצרים,” ולכן פרש בעקבותיו ממשרד הביטחון והצטרף למטה הבחירות של מפא“י. משנבחר לבון למזכ”ל ההסתדרות, מונה אֶפֶּי לנציג ההסתדרות בארצות-הברית ויצא לניו-יורק. בשובו ארצה ב-1960 חבר להנהלת החברה לעבודות-חוץ של “סולל בונה”. בהתחדש פרשת לבון עמד אֶפֶּי לימינו במסע לטיהור שמו.

גבלי התמנה ביולי 1956למפקד חטיבת “גולני” ופקד עליה בהצלחה ב“מבצע קדש”. גולני לחמה בציר הצפוני, ולראשונה התנסה גבל בפיקוד על יחידה קרבית, ומילא בכך את החוליה החסרה להעלאתו לדרגת אלוף. ביוני 1958 דחה חיים לסקוב, הרמטכ“ל החדש, את בקשתו לדרגה הנכספת בטענה, שעל גבלי לנקות את שמו מחשדות של השמדת מסמכים ועדות-שקר. בינואר 1960 הוא מונה, בברכת בן-גוריון, לנספח צה”ל בבריטניה. בן-צור, שלצבא לא היה בו עוד חפץ, השתחרר באפריל 1958 וכשנה לאחר מכן מצא – באמצעות מודעה בעיתון -עבודה בחברת “גדות” במפרץ חיפה. הוא הופקד על הקמת המסוף לכימיקלים והיא אחראי על תפעולו לשביעות רצונם הגמורה של האחים יוחננוף בעלי החברה. דליה התקבלה ב-1957 כמזכירה שנייה של שר האוצר אשכול (הוא עצמו ריאיין אותה) ובתום שלושה חודשים היתה למזכירתו הראשית. ⁴ הנה איפוא לא היה איש שהיתה לו נגיעה, כזאת או אחרת, בפרשת מצרים, שנדנדת הגורלות פסחה עליו.

מנת-הגורל שעלתה בחלקו של איסר הראל יצאה דופן. לבן-גוריון הנדהם נודע, כפי שכתב ביומנו, כי איסר “מר נפש שעשיתי את [אבא] אבן, משה דיין לשרים ושמעון פרס לסגן-שר – ואותו לא.” הצלחתו של פרס ליצור קשרי רכש ושיתוף-פעולה עם ממשלת צרפת, שבאו לביטוים המלא במערכת סיני ב-1956, עוררו ביתר שאת את קנאתו של איסר, והוא סירב להקים קשר עם המוסד המקביל בצרפת. מחמת כך נוצרה פרצה: הקשר עם השירות החשאי הצרפתי הוחזק על-ידי אמ"ן – ולא על-ידי “המוסד”. באותה מידה גדלה עם הניצחון במערכת סיני קנאתו בדיין, ועם הקמת הממשלה ב-1959 היא התרחבה כלפי “צעירי בן-גוריון” בכלל. נטייתו זו גרמה לו להאדיר את הסכנות הנשקפות למדינה מיריביו: פרס ודיין סיכנו את הדמוקרטיה ואת אבריאל החשיד כמרגל סובייטי.

ההבדל בין השגות על מעשים בלתי-דמוקרטיים שעשו דיין ופרס לבין טענותיו של איסר נגדם, היה בכך, שכשלעצמן לא הצביעו השגות אלה על סכנה האורבת בפתח; אולם משנשמעו מפי איסר, שלו מידע חשאי ובלבדי, הן התקבלו בצמרת מפא“י כהצדקה משכנעת של חששותיהם וכהוכחה לסכנה ממשית ומיידית. איסר תבע מבן-גוריון שיציבו לימינו כסגן ראש ממשלה; וכשאשכול החליף את בן-גוריון בראשות הממשלה במאי 1963, דרש תפקיד בעל סמכויות מיוחדות, שיאפשר לו להגן על הדמוקרטיה מפני ה”פוטש" שדיין ופרס רוקמים בסתר.⁶ הוא השכיל להחדיר את הפחד מה“פוטש” בלב ראשי ה“גוש”, ופחד זה עתיד להדריך את מהלכיהם בפרשת לבון כאשר תתחדש.

לממשלה, שהקים בן-גוריון ב-17 בדצמבר 1959, היה סיכוי להיות האדירה והנועזת בכל ממשלותיו, ולכאורה היו מובטחות לה ארבע שנות כהונה עתירות חזון ומעש; אולם היא הוציאה כעשרה חודשים בלבד. בקע ראשון נתגלע בה עם התפטרות שר החינוך ארן באפריל 1960 -בן-גוריון לא תמך בו בסכסוכו עם ארגון המורים התיכוניים – שהשלכותיה המפליגות²⁶⁷ יתבררו להלן. כשמלאו לכהונתה 292 ימים, ב-4 באוקטובר 1960, הופיע לבון בפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת והתברר לכול, שמתרגשת ובאה סערה ציבורית שעוד לא היתה כמותה. הסערה נצטברה אט-אט, כמו בהסתר, בלא שאיש ייתן עליה את הדעת; אך מרגע שפרצה, היא חוללה את תהפוכותיה בחתף. סערה זו תלך ותגבר, תגרום הרס ואבדון ותזעזע את אמות-הספים של המדינה ואף תשנה אותה עד לבלי הכר. הרעה נפתחה כמעט בעת ובעונה אחת מארבע רוחות: אלעד, שרת, לבון וה“גוש”.

כאמור, נשלח אלעד שוב על-ידי גבלי לגרמניה, אך אחרי פחות משנה, בינואר 1956, הוחזר ארצה לפי דרישת איסר הראל, שראה בו סיכון בטחוני חמור; אך שוב עולה בידיו לשכנע את מפקדיו החדשים – יוסי הראל ופטי – להחזירו לגרמניה. ביוני 1957 מקבל איסר דיווח שאלעד, שנדון למוות במצרים, מנהל מגעים עם הנספח הצבאי המצרי בגרמניה. אלעד מוחזר ארצה ונעצר לחקירות מ-16 בדצמבר 1957 ועד היפתח משפטו ב-15 ביולי 1959.

ב-17 בפברואר 1958 מתמנה ועדת-עמיעד,²⁶⁸ והיא חוקרת את “הנסיבות בהן נפלה הרשת במצרים והסיבות שהביאו לנפילתה.”

אלעד השיב לשאלות חוקריו על הרשת במצרים, אבל גזר על עצמו שתיקה בעניינים שהיו עלולים “לסבך את ידידיו” גבל ובן-צור “ולהזיק לשמם ולמעמדם.” רק ב-1 מרס 1958 הודה, כי בטרם התייצב בפני ועדת אולשן-דורי, בינואר 1955, פנה אליו בן-צור בשם גבלי וביקשו לשנות ביומנו את תאריכי ההוראות והפעולות במצרים ו“לשכוח כליל” חלק מהם. לכן העתיק את יומנו המקורי והציג בפני הוועדה יומן חדש, שבו לא רשם את הפעולות ב-2 וב-14 ביולי, ושינה את סדר ההוראות והאירועים בתקופה שבין 26 ביוני ו-7 באוגוסט 1954. 4 ⁷

מחמת מאסרם הממושך של ארבעת חברי החוליה שפעלה במצרים אין די ראיות להעמידו לדין על בגישה ועל הסגרת הרשת, ²⁶⁹ והוא מואשם רק בהכנה למסירת סודות מודיעין לקולונל עוסמן נורי מהמודיעין המצרי. משפטו בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים נמשך שנה וחודש. פסק-הדין ניתן ב-21 באוגוסט 1960: אלעד נמצא אשם בשש עברות על פקודת הסודות הרשמיים ונדון ל-12 שנות מאסר (שהופחתו בערעור ל-10). גם במשפט הודה אלעד, שגבלי, בן-צור ואלמוג הדיחו אותו לשקר בפני ועדת אולשן-דורי, וכי הוא שינה את מסמכיו כד להתאימם לעדותו. גבלי ובן-צור הכחישו האשמות אלה, אולם הם לא שיכנעו את שלושת שופטי בית-המשפט המחוזי בירושלים. ואכן, מפסק-הדין משתמע שהשופטים האמינו לאלעד – שגבלי ובן-צור הדיחוהו לשקר. אם חשב בן-גוריון שהחלטתו ב-1955 לאסוף ידיו מחקירת פרשת מצרים תחסל אותה, בא סעיף זה בפסק-הדין ללמדו שטעה.

הרעה שנפתחה אל ממשלת בן-גוריון מאלעד נבעה ממעשיו במציאות, ועל כן היתה צפוייה; אבל זו הקשורה בשרת היתה מיותרת, והיא נגרמה על-ידי בן-גוריון עצמו. “אילו נשארתי בממשלה כי אז התנגדתי למסע סיני,” ענה שרת לשאלה מדוע הרחיקו בן-גוריון מממשלתו. ואמנם, היתה זו זכותו המלא של בן-גוריון כראש הממשלה -ושרת לא כפר בכך -להחליף אותו ערב מבצע קדש בגולדה כשר החוץ, ואין לזקוף לחובת בן-גוריון את התסכול ועוגמת-הנפש שנגרמו בשל כך לשרת, שהוכפלו נוכח הניצחון הגדול והחוגג של המדיניות,

שכה התנגד לה; אבל לא היתה שום הצדקה לפגיעה מוחצת בכבודו. את העוול הלא-נסלח הזה עשה בן-גוריון ב-18 בינואר 1957 בנאום חגיגי בפני כאלף משתתפים ואורחים של ישיבת המרכז של “איחוד הקבוצות והקיבוצים” בקיבוץ גבעת-חיים. במערכת סיני. בן-גוריון חילק את ההצטיידות הצבאית שקדמה לה לשלבים, והעניק ציונים למי שנטלו בה חלק. השלב הראשון, אמר, “בערך מאוקטובר 1955 ועד אמצע יוני 1956” (שרת התפטר ב-18 ביוני) “היה שלב של מאמצים נואשים מצדנו להשיג בארצות שונות נשק-מגן וערובות לבטחוננו. השגנו אמנם מספר קטן, אם כי חשוב, של מטוסי סילון, אבל בדרך כלל עלו בשלב זה כל מאמצינו בתוהו.” המשפטים הבאים (ההדגשים שלי – ש"ט] הכו את שרת אל החומש:

השלב השני התחיל עם כניסת גולדה מאיר למשרד החוץ, בסוף יוני. אני בטוח שגולה מאיר לא תתרעם ולא תחלוק עלי אם אומר שהחבר שקדם לה כל השנים במשרד החוץ עלה בנסיונו הרב במדיניות הישראלית והבינלאומית, ובהשכלתו הכללית והיהודית, וכן גם בכמה כשרונות, אולם לגולדה, נוסף על כשרונה המיוחד לה, היה יתרון אחד חשוב, שיהיה אולי תמוה בעיניכם אם אקרא בשמו, ואולי ייראה בעיני רבים מכם כחיסרון, אבל לדעתי יתרון זה הביא לידי תוצאות חשובות, והיתרון הוא כי לגולדה לא היה עד אז כל נסיון במשרד החוץ. הודות לכך יכולנו מאז לעשות פעולתנו המדינית לא לפי שגרה, לא בהתאם דווקא לטקס ולפרוטוקול, וגם לא בצינורות מקובלים. והמאמצים הבלתי אורתודוקסליים נשאו פרי. עלה בידינו להשיג מינימום הנשק שהיה חיוני לקיומנו. זוהי פרשה רבת-עניין ורבת-פאר.

שרת לא נכח בין אלף שומעי הנאום, אבל הדיו הגיעו עד מהרה לאוזניו. כשנטל לידיו למחרת את דבר, התברר שבן-גוריון הצהיר בפומבי, ששרת לא השכיל להשיג את הנשק הדרוש לבטחון המדינה ולנצחונה. גולדה – היא זו שהצליחה לעשות זאת, ומיד אחרי שתפסה את מקומו. שרת אמון על “שגרה” ועל “טקס ופרוטוקול” ומסוגל לפעול רק במסגרת “הצינורות המקובלים;” ובגלל תכונות אלה עלו, בזמן כהונתו כשר חוץ, “כל מאמצינו” להשיג נשק “בתוהו.” לעומת זאת תכונותיה המבורכות של גולדה, השונות כל-כך משלו – הן שהביאו את הגאולה. למקרא דבר שיגר בן-גוריון לשרת קטע מנאומו, ובו הדגיש את משפטו בדבר חוסר-הניסיון של גולדה במשרד החוץ – כאילו זו היתה כוונתו היחידה. שרת נוכח, כי בגבעת-חיים נמנע בן-גוריון בכוונה לציין שעסקת הנשק הגדולה עם צרפת נבעה מאינטרס צרפתי מובהק – תגובה על הלאמת תעלת-סואץ על-ידי נאצר – וקבע באופן חד-משמעי, שחילופי-הגברי במשרד החוץ הם שאיפשרו אותה.

שרת נחרד מהתג של שר חוץ כושל בהשגת נשק, שבן-גוריון הדביק בו. הוא לא מחל לבן-גוריון על מה שכינה “עלילה והתעללות,” ומאז ועד יום מותו ב-1965 לא דיבר עמו.

לוא נקב בן-גוריון בנאומו בגבעת-חיים את שמו של פרס – ולא את שמה של גולדה – היה בכך יותר מקורטוב אמת, שהר היה זה פרס, עוד כממלא-מקום מנכ“ל משרד הביטחון, שפתח בקשרי רכש “בלתי אורתודוקסליים,” כלשון בן-גוריון, עם ממשלת צרפת, משרדיה וצבאה; והיה הארדיכל והמוציא לפועל של עסקות הנשק עמם, קטנות כגדולות. על כך אמר פרס” “הרבה פעמים התעלם בן-גוריון ממה שעשיתי, בפומבי. זה כאב. הוא הרבה פעמים שיבח אחרים למרות שידע שמישהו אחר עשה את זה.”

פרס, הוא שפעל מחוץ לשגרה ולצינורות המקובלים, כלומר – ללא ידיעת משרד החוץ הישראלי או בידיעתו בדיעבד; ועל כך שפכה גולדה, שרת החוץ, את זעמה באוזני בן-גוריון לא אחת ולא שתיים. לוא ייחס בן-גוריון את השגת הנשק לפרס, אין ספק שהיה מביא את גולדה לידי התפטרות. סביר מאד איפוא, שבן-גוריון נקב בשמה כדי להפיס את דעתה; אולם בעשותו כך נתפס לטעות בוטה והעניק לשרת ניצחון היסטורי גדול: שכן כל עסקות הנשק עד יולי 1956 נעשו בזמן כהונתו של שרת. גם השיחות בעניין העסקה הגדולה החלו באפריל 1956, בעת ששרת היה עדיין שר החוץ, והגיעו לסיכומן ב-18 ביוני, יום התפטרותו של שרת, כדיין ופרס הגיעו לביקור סודי בפריס. ב-23 נחתמה העסקה, שעתידה היתה להיקרא “המפנה”. שרת צדק איפוא לחלוטין כשטען, שהשלבים המכריעים בעסקות הנשק עם צרפת התרחשו בעת כהונתו -או פחות משבוע לאחר סיומה. יתר-על-כן, האם יכול להיות ספק בכך שצרפת בחרה לצייד את ישראל בנשק מתוך אינטרסים שלה - ולא בגלל חילופי-גברי במשרד החוץ הישראלי? טענת בן-גוריון – שהמפנה התרחש תודות לחיסרון או יתרון כלשהו של גולדה – מופרכת איפוא מעיקרה.²⁷⁰

אולם חרף ההוכחות המוצקות, שהוצגו בפניו בעימות עם שרת ועם חסידיו, לא חזר בו בן-גוריון מדבריו בגבעת-חיים. כאילו לא היה די בכך, הוסיף לימים חטא על פשע באומרו במליאת הכנסת, שאין הוא יודע “מה עושה הסוכנות.” היתה זו פגיעה נוספת בכבוד שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, ולדבריו חוללה “סערה בקרב חברי הכנסת ובחוגי הציבור” וחליפת-מכתבים נרגזת ביניהם בצנעה ומעל דפי העיתונות.6¹⁰ כלל ועיקר: בינואר 1957 בגבעת-חיים קנה לו בן-גוריון אויב בנפש.

את הצפוי לו מלבון לא יכול בן-גוריון לנבא אפילו בסיוט-לילה. ההערכה הרבה, שהגה לו מימי היותו ב-1950 שר-ללא-תיק בממשלתו, לא פסה גם אחרי כשלונו כשר הביטחון, וייתכן שהיא היתה ביסוד החלטתו לאסוף ידיו מפרשת מצרים. לא יצאו חודשים אחדים מאז הבחירות בקיץ 1955, ובן-גוריון מתרגם את יחסו האוהד ללבון למעשים: כבר בינואר 1956 “דרש בתוקף” שלבון יעמוד בראש הוועדה לשעת חירום שהקים, ושבין חבריה הבולטים נמנו שר האוצר אשכול ושר המסחר והתעשייה ספיר. לרגל חילוקי-דעות ביניהם בישיבתה הראשונה בדבר מהותה, סמכותה ודרך עבודתה, נדמה לבן-גוריון שלבון נפגע מדבריו, והוא ממהר להריץ אליו מכתב, ובו הוא מבטיחו, “שלא היתה לי כל כוונה…סיבה או רצון לפגוע בך באיזו מידה שהיא.” הוא אף מכבדו במחמאה כתובה – דבר נדיר לדידו. “אתה מהמעטים בתוכנו המחונן במחשבה עצמאית ונועזת ובכושר ראיה מציאותית;” וברומזו למבצע קדש שהוא הוגה בו, הוא מפציר בלבון:

שתוסיף לרכז היזמה, התיכנון ובדיקת דרכי הביצוע לתקופת החירום, שלדעתי היא עלולה להימשך זמן רב גם במקרה שלא תפרוץ מלחמה בעוד כמה חדשים.

גם אחר שלבון נבחר,בתמיכתו, למזכיר ההסתדרות, הוסיף בן-גוריון לחזר אחריו. ביטוי מובהק לכך הוא ביקורו ביולי 1956 בבית החולים “בילינסון”, שלבון אושפז בו לרגל מחלת-הלב שלקה בה אז. בן-גוריון רושם ביומנו ש“מצבו של לבון משתפר, אך לפחות חודשיים יצטרך לנוח.” הוא אף עומד לימין לבון במערכותיו עם סיעות המיעוט בהסתדרות, ונמנע מלצדד בשר האוצר שלו אשכול במאבקו בלבון בסוגיה הנכבדה של מסים והיטלים. מחמת יחסו המיוחד ללבון אין בן-גוריון נוקט עמדה אפילו בעניינים חשובים כמו פירוק סולל בונה והנהגת ביטוח בריאות ממלכתי, כשלבון פועל בניגוד לתפיסתו ההסתדרותית והממלכתית.

יתר-על-כן, לקראת הבחירות של 1959 הציבה ועדת המינויים של מפא“י את לבון במקום ה-12 ברשימת מועמדיה לכנסת הרביעית, אחרי השרים ויו”ר הכנסת. הצעת מטה הבחירות – להשאירו במקום הרביעי, שבו הופיע ברשימת המועמדים לכנסת השלישית – נתקלה בהתנגדות הצמרת הוותיקה. בבירור השאלה הזאת הכריע בן-גוריון לטובת לבון, והוא הוצב במקום הרביעי.

הוכחה יוצאת דופן להערכתו ללבון, כמו ליחסו האוהד כלפיו ולדאגתו לבריאותו – בשל בעיות-לב נופל לבון למשכב מפעם לפעם, ובן-גוריון מבקרו ורושם ביומנו את דברי הרופאים ("הפעם מצאו פגימה רק בדופק הלב,

והרופאים סבורים שבעוד חודש יוכל לקום ממיטתו," כתב בפברואר 1960) – ניתנה בפגישתו של בן-גוריון ביוני 1959עם בעלת-האוב סלי לינקר.²⁷¹ כדי להעמידה במבחן שאלה בן-גוריון – הוא דיבר עמה צרפתית – “מה יש לה להגיד” על אישיות, שבה ריכז את מחשבתו בלא לנקוב את שמה. האישיות הראשונה שבן-גוריון חשב עליה היתה גולדה, השנייה דיין והשלישית לבון. ביומנו רשם את תשובותיה בלוויית הציון ש“נתאכזבתי ממנה” (על גולדה אמרה שהיא “עצבנית”, ועל דיין – שלפעמים יש לו אומץ לב"). אמנם היא ניחשה ש“מרוץ הדם שלו [של לבון – ש”ט] לא טוב," אבל תיאורה אותו כמי ש“חושב לאט לאט” לא היה קולע כלל¹¹

ברור כי לא אבחנותיה של הגב' לינקר חשובות, אלא העובדה שלבון נמנה עם שלושת האישים שבן-גוריון חפץ לדעת עליהם דבר, שרק יודעי ח"ן מסוגלים לגלות לו. מכל מקום, הידעונית יוצאת רומניה לא ידעה אפילו, שבעצם אותו יוני – מתחת חוטמה ממש – תיכנן לבון את המסע להחזרת עטרתו ליושנה, שהסב לבן-גוריון את הנזק היותר גדול שנגרם לו אי-פעם מידי שמים או מידי אדם.

הפלת ממשלתו הגדולה של בן-גוריון תירשם ודאי בהיסטוריה של מפא“י ושל ישראל כמאורע בעל חשיבות, וקרוב לוודאי שהיא תיזקף במידה רבה לזכותו – או לחובתו – של לוי יצחק הירושלמי, דוברו של לבון וכלי-המפץ הסודי שהכשירו למאבקו. יצחק נחום לוי, שנטל לעצמו את השם החדש לוי יצחק הירושלמי, בא למפא”י מן החוץ, מ“היישוב הישן” והחרדי בירושלים: מצד אמו הוא נכד לרב יוסף גרשון הורביץ, רבה של מאה שערים וממייסדי “המזרחי” בארץ וציר מטעמה לאספת הנבחרים הראשונה. הוא היה דובר מלידה, ועניינו הרב בפוליטיקה ובפוליטיקאים הביאו להיכרותו הראשונה עם לבון. ב-1944, והוא בן 17, הלך בעקבות מודעות-רחוב, לשמוע נאום של לבון בבית-ההסתדרות. כדרכו אז קרא קריאות-ביניים, ולבון פנה אליו ב“ילד, אל תפריע לי. אם יש לך שאלות תיגש אלי אחרי ההרצאה.” כך זכה בשיחה בת חצי שעה עם “האיש החזק” של ההסתדרות ומנהיגה בפועל; אולם היה עליו להמתין עוד חמש שנים לפגישה השנייה והמכרעת בחיי שניהם.

בסתיו 1948, יסדה מפא"י עיתון-צהריים, וגליונו הראשון הופיע ב-10 בנובמבר. הדור נכשל לחלוטין במשימתו העיקרית: תחרות בשני עיתוני-הערב בעלי התפוצה ההמונית, מעריב וידיעות אחרונות. הישגיו העיתונאיים והספרותיים לא היו מרשימים, ואחרי כשש שנות גסיסה שבק חיים בשל

תפוצתו הדלה. אולם מבחינתו של הירושלמי, שכבר מגיל צעיר שלח ידו בכתיבה פוליטית, היה הדור הצלחה כבירה: הוא התקבל ככתב בירושלים והתמנה לסופר פרלמנטרי ומדיני עוד ב-1949, ולסגן-עורך ב-1952. בתפקידיו אלה מצא את שאהבה נפשו: מגע ומעורבות עם פוליטיקה ופוליטיקאים. וכך ב-1949, במזנון הכנסת בבנין “קסם” בתל-אביב, הציג אותו עורך הדור, אליעזר לבנה, בפני חבר-הכנסת פנחס לבון, מזכיר ההסתדרות. “אינך זוכר אות?” שאל הירושלמי, “היה לנו פעם ויכוח. אני אותו ילד.”

לדברי הירושלמי, “נוצרה כימיה” ביניהם חרף פער של 23 שנים. משנתמנה לבון ב-1950 שר בממשלה ועשה בירושלים ימים אחדים בשבוע, התהדק הקשר בינו ובין לבון ואשתו לוסי והתפתח ל“יחסים משפחתיים.” הירושלמי עצמו תהה על הקרבה היתרה הזאת: “אולי העובדה שלא היו לו ילדים ואני הייתי צעיר… אולי מפני שהייתי בשבילו עולם חדש לגמרי.” גם הירושלמי הכיר איפוא בזרותו; ואמנם אין ספק, שכשם שעמדה לו למכשול להתקבל לשורה הראשונה של הדור הצעיר במפא"י, היא איפשרה לו - כפי שיתברר להלן – להוציא לפועל את התפקיד שהוטל עליו: לנגח את בן-גוריון בכשרון, בחריצות ובהתלהבות.

ב-1943 כשנתמנה לבון ממלא-מקום שר הביטחון, כבר היה הירושלמי איש-סודו. הוא נתן דעתו על כך, שכאשר החל לבון בתפקידו זה “לא היה לו חסיד גדול יותר משמעון פרס.” לדברי הירושלמי, אמר לו פרס שההצעות לשינויים במערכת הביטחון של לבון הן “התכנית הנפלאה ביותר שהיתה מעולם.” כעבור זמן-מה, כשלבון היה שר הביטחון ופרס מנכ"ל, נעכרו היחסים ביניהם, והירושלמי חש שפרס מבקש למושכו לצדו. באפריל 1954 – אחרי שהשביעו שלא יספר לאיש - גילה לו פרס ביוזמתו במהלך “שיחות ארוכות מאד,” שהחלו בירושלים במשרדו של טדי קולק ונמשכו במשרדו של פרס בתל-אביב, סודות בטחוניים מהכמוסים ביותר, שבאמצעותם ביקש להוכיח שלבון פסול מלכהן כשר הביטחון. דברי פרס זיעזעו את הירושלמי: “לא ישנתי שבוע. הייתי לא-אדם. פתאם התמלאתי סודות בטחוניים מכף רגל ועד ראש. קשה היה לי לעכל את זה.” בעיים רוחו גולל ירושלמי באוזני לבון את כל אשר שמע מפרס וביקש מענה: אמת או שקר. לדברי הירושלמי, הוא לא נקב את שמו של פרס, אבל יש לשער שלבון לא התקשה לנחש מיהו המקור.

אחרי שהאזין לדברי הירושלמי בסבלנות רבה הפריך לבון “את רוב הדברים” ואף נעזר במסמכים. מכאן ואילך שיתף לבון את הירושלמי בכל סודותיו – לבון סיפר לו שהחליט להתפטר מהממשלה יום לפני שעשה זאת ¹² - ובכל תכניותיו. בשלהי 1954 עקר הירושלמי מירושלים לתל-אביב. בנוסף לעבודתו בהדור נספח על מטה הבחירות של מפא"י, ובין השאר שימש בו כאוזניים ועיניים ללבון.

במחלקת ההסברה של מטה הבחירות נמצא כר-פעולה לכשרון הדוברות יוצא הדופן של הירושלמי. בלא שום הכשרה מקצועית, כשהשכלתו מוגבלת ללימודיו ב“חדר” מסורתי ובישיבת “עץ חיים” ולקריאת אקראי בעיתונים ובספרים, הוכיח את עצמו כבקי בריבי המפלגות וכאיש יחסי עיתונות מהמעלה הראשונה, ובהסכמת כל פלגי מפא“י נתמנה לדוברה הראשון ב-1955 וב-1956. מפא”י, שפחדה שבחירות 1955 יורידוה מהשלטון, ראתה בתוצאותיהן ניצחון מרשים, וגם הירושלמי היה זכאי להתברך בו. מינויו על-ידי לבון ב-1957 כדובר ההסתדרות התקבל איפוא כמובן מאליו, ותודות לו אף היה חבר מרכז המפלגה והוועד הפועל של ההסתדרות.

אף-על-פי-כן לא צבר הירושלמי כוח משלו במפלגה. הזרות, שהרחיקה אותו מבני דורו במפא“י, גם מנעה בעדו להצטרף למחנותיה. כשם שלא נמנה עם ה”צעירים“, כך לא נמנה גם עם ה”גוש", והוא היה ונשאר נאמן-של-איש-אחד: לבון. כדוברו, כנאמנו וכחבר במוסדות המפלגה וההסתדרות מטעמו היה לאיש-עיתונות ויחסי-ציבור רב-כוח: היה לו, בלשון המקצוע מה למכור; הוא הכיר את מערכות העיתונים על עורכיהן וכתביהן על בּוּריָם, וכל הסודות המקצועיים והאישיים היו נהירים לו. ב-1960 הבשיל הירושלמי וכמכשיר ביחסי עיתונות היה במיטבו ובשיאו, בקי, שוקק ודרוך להפיק מן המידע והנתונים שבידו את המחיר המרבי לטובת לבון.

היערכות מפא“י לבחירות ב-1955, הרכבת הממשלה אחריהן, בחירת לבון למזכיר ההסתדרות ב-1956 ומערכת סיני באותה שנה חוללו תמורה עמוקה במפא”י. עיקרה היה תוספת הכוח האדירה שזכה לה ה“גוש” בדמות פנחס ספיר. בדומה לדיין אחריו, “הוצנח” ספיר לצמרת המפלגה והממשלה בלא שנזקק למאבק. בית-גידולו היה המנגנון הציבורי. הוא היה מנהל “מקורות” הכפוף לאשכול, וכאשר שירת כמנכ“ל משרד הביטחון, הוא לכד את תשומת הלב של בן-גוריון, אשר הבחין בו צירוף נדיר של תכונות: יכולת ספיגה, עיבוד נתונים, זכירה ופליטה המשתוות לאלה של מחשב אלקטרוני, כושר עבודה, כושר הכרעה, נכונות לנטילת סיכון ומנהיגות. ספיר הצטיין כמנכ”ל משרד האוצר בימי אשכול, ואחרי הבחירות צירפו בן-גוריון לממשלתו – חרף התנגדותם של ותיקים ממנו ב“תור” לכהונת שר. כשר המסחר והתעשייה גילה ספיר תעוזה ותנופה משקית, שכמוה לא נראתה לפניה או אחריה. יכולתו הבלתי-רגילה לשאוב כספים מן הממשל האמריקני; לרתום למרכבה אחת את המשק ההסתדרותי, הקיבוצי והפרטי; לגייס הון בחו“ל ולהתרים בעלי הון יהודיים למפעלים בישראל – כל אלה נתנו בידיו ובידי ה”גוש" כוח השפעה אדיר במפלגה, בהסתדרות ובמדינה. כוח זה איפשר לו שלא להירתע מפריצת נהלים וסייגים ומעקיפת משרדי ממשלה אחרים, תקציב המדינה והליכים דמוקרטיים של קבלת החלטות. הוא פיזר בנדיבות טובות הנאה כלכליות ושלטוניות למפלגתו ולאנשיה, כמו לאישים ולגופים שמחוצה לה. שכרו היחיד של איש נקי-כפיים זה – בנוסף לבניין המשק שעמד בראש מעייניו – היה תמורה פוליטית, אישית או מפלגתית, נוסח “שמור לי ואשמור לך.” טובות ההנאה, שהעניק, בפתק, במלה טובה או בקריצת-עין, התפתחו לידי “שיטה” שנקראה בשמו, ובאמצעותה חולל נס משקי ותעשייתי והאדיר את יכולת הקליטה והגידול של ישראל.

המחיר, שגבה ממפא“י ומהחברה בישראל, היה אדיר גם הוא. שיטת ספיר היתה מעיקרה פיתוחן ותחכומן של שיטת סיעה ג' -גלגולו הראשון של ה”גוש" בתל-אביב – להשגת השלטון במפלגה. אולם שלא כמנהיגי ה“גוש” גולדה, ארן ונמיר, שהשאירו את “העבודה המלוכלכת” לשרגא נצר ולחבר עוזריו, הבין ספיר את שפת-הכוח הברוטלי וידע להשתמש בה (יש הזוקפים ל“גוש” ניפוח מפקדי חברים באנשים שלא היו ולא נבראו, ואף זיוף בחירות בסניפי המפלגה, באיגוד המקצועי ובמועצות הפועלים). ספיר ואנשי ה“גוש” – גרעין של כתריסר עסקנים בתל-אביב, במרכזו של מעגל רחב יותר של כ-60 מזכירי הסניפים הגדולים של המפלגה ומזכירי מועצות הפועלים – דיברו באותה לשון והברית ביניהם היתה ברית טבעית. בהדרגה נוצר איפוא “גוש” חדש, ספירי, שלמרות התמורה שהתחוללה בהנהגתו, הוסיף ושמר על שמו הראשון.¹³

תכליתו של ה“גוש” הזה – שביסודו היה יציר-כפיו של בן-גוריון, נשק במאבקו בסיעה ב' – היתה הבטחת שלטונה של המנהיגות הוותיקה בראשותו במפלגה ובמדינה; אולם ככל שנתבהר שבן-גוריון נוטה להצעיר את ממשלתו ומתכוון להקפיץ את הצעירים מעל ראשי הוותיקים, אימץ ה“גוש” לעצמו יעד חדש: להבטיח את שלטונו אפילו במחיר הדחת בן-גוריון. תמורה זו התחוללה בהדרגה, ושלביה הראשונים נתבהרו משניגשה המפלגה ב-1958 להכנותיה לקראת הבחירות הכלליות ב-1959.

הוותיקים מיקדו את התנגדותם להצערת הממשלה במשה דיין – ראש וראשון לצעירים – שהרי חסימתו תהיה מאליה חסימת פרס והאחרים. במבט לאחור ברור היום שבן-גוריון לא הועיד אז את דיין לתפקיד מדיני בממשלה. אולם העוצמה, שבה התייצב להגנתו בפני הביקורת שעוררו הופעותיו המפלגתיות הראשונות, נתפסה בעיני הציבור בכלל, והוותיקים בפרט, כאילו מייעד אותו בן-גוריון לגדולות. ואכן, אחד מעורכי דבר פירסם מאמר שהחל כך: “עברה הרינה בארץ: מרד הצעירים ממשמש ובא.”

בדרך כלל התנהלו מאבקי הכוח במפא“י בסתר, הרחק מעין הציבור והעיתונות. לפיכך היה זה חידוש מרגיז מבחינת בן-גוריון, כשבחודשיה הראשונים של 1958 התפרסמו במעריב – אז כלי-התקשורת הנפוץ והמשפיע במדינה – הדלפות מדיונים פנימיים וחסויים. ב-222 במרס נועד החוג הרעיוני של מפא”י לדיון סגור בבית-ברל. דיין, שפרש מהרמטכ"לות כבר בינואר²⁷² ערך בו הופעת בכורה, והתפלמס בחריפות עם בן-גוריון בשאלות מדיניות ובטחוניות. למחרת התפרסמה כתבה מפורטת מאת "סופר מעריב" שכותרתה: “מ. דיין שואל – בן-גוריון משיב”, ובה מובאות ארוכות בגרשיים מדבריהם. כקודמות לה, נטתה הכתבה הזאת בבירור לצד הוותיקים. כלום גייסו הוותיקים את מעריב לשורותיהם? בן-גוריון נזהר ממסקנה כה מפליגה, ואולי אף בלתי-מתקבלת על הדעת אז. דומה ששקל כל מלה במכתב, ששיגר למזכיר המפלגה גיורא יוספטל:

ברור ללא ספק כי יש למעריב איש פנימי במפלגה, בלי ספק בשכר, המוסר לו ידיעות מהנעשה בתוך המפלגה, גם אם הדברים לא נועדו לפרסום…אמנם יש להכיר כי הדברים [מהשיחה בבית-ברל ב-22 במרס] נמסרו בכשרון – אבל אין זה איש חיצוני שנקלע למקום, אלא איש מפלגה פנימי שבפנימי, המוסר לעיתון בשכר קבוע. היש אפשרות לגלות מי הוא האיש?

“סופר מעריב” , שכל סודות המפלגה גלויים לפניו, עתיד להופיע עוד פעמים רבות, והוא ימלא תפקיד מכריע בהחרפת הריב הפנימי במפא"י. בן -גוריון הבחין אפוא מיד בתופעה החדשה.

דיין לא הקל כלל על בן-גוריון, ואולי אף שמח על הצגתו במעריב כמי שיוצא חוצץ נגדו. שכן מלא בטחה עצמי, ובלא שנועץ באיש, הוסיף דיין ונקט בשיטת ההלם. ב-25 במאי 1958, בבית-ליסין בתל-אביב בפני סטודנטים, בנאום על ענייני כלכלה, שהבנתו בהם היתה מוגבלת, ובדברים לא סדורים, “תקף הכול – כמו היפי,” כדברי אברהם עופר: את כל הממסד, את ההסתדרות, את הקיבוץ, את הנח"ל, את הפקידות, את עסקני המפלגות ואת ההנהלה הכלכלית ובעיקר את הוותיקים:

אנשי הדור הקודם התקרבו לגיל שיותר לא יוכלו לעשות מהפכות. יש סוף לכל אנרגיה. אנשים אלה מסתכלים בהתפעלות לאחור, על מה שעשו ב-1920….לפני שאנו נולדנו…יש דברים שרק הדור הצעיר מסוגל לעשותם.

דיין הדוגל ב“ישראל גדולה” – 4 מיליון יהודים עד 1970 – חלק על תפיסתו של לבון, שהובעה בנאומו בוועידת המפלגה -שהגיעה השעה לחלק לפועלים זכויות ניהול ובעלות על המפעלים המעסיקים אותם. דיין טען לפיטורי ייעול ולהגברת אונה של המדינה באמצעות פיתוח משקי-ממלכתי:

נאמר שדרוש עוד 20 מיליון דולר בשביל להגשים את הפיתוח הרצוי…האין אנו צריכים להעביר אותם מהתקציב השוטף לתקציב הפיתוח, בלי לשאול אם יש די אבקת ביצים? זו השאלה.

נאום זה הוכיח, שדיין פותח ב“מאבק ביולוגי” וקורא ל“מרד הצעירים”. אין זה איפוא פלא, שחברי ה“גוש” זעמו על בן-גוריון, על שהגן עליו בהארץ ובדבר. אנשי צמרת מפא"י, שותפיו של בן-גוריון למאבקים זה שנים רבות, לא זכרו מתי נחלץ כך למען מי מהם, וראו בדבריו הוכחה חותכת לכוונותיו להקפיץ את הצעירים לשלטון. ¹⁴

ניסיון נוסף לחלץ את דיין מ“המארב של הוותיקים” – כך ראו זאת תומכיו הצעירים – נערך בבית-ברל ב-7 ביוני בנוכחות בן-גוריון ויוספטל. דיין היה אמור להשמיע בחוג הרעיוני “אני מאמין” מפלגתי ראשון, שקול ומוסמך – אולם גם הפעם נחשב הנאום למרדני ומהפכני. הוא לא נזקק למטבעות-לשון מתחום הסוציאליזם או לערכי תנועת העבודה, ולא נקט בשגרת המליצה המקובלת במפא“י. להפך; הוא ערער על זכות קיומו של מנגנון המפלגה וטען שוב, שהוותיקים זקנו מדי. בראיון למעריב אף הוסיף, כי במפא”י “הייצוג עקיפי מדי, פחות מדי בחירות, יותר מדי מינויים.”

בן-גוריון מיהר שוב לאמץ ללבו את האיש – ולדחות בתקיפות אדיבה את רעיונותיו. הוא תבע ממבקרי דיין דרך-ארץ כלפי הרמטכ"ל לשעבר,

אין עכשיו שמות רבים של גנרלים מפוארים בעולם כשם זה [של דיין]…אבל לא רק אנשים ששנאת מפא"י מעבירה אותם על דעתם, אלא גם חברינו [עטו על נאומו בבית-ליסין]….לא הבינותי הרוגזה הגדולה שקמה…אילו היו אומרים רק דברים מקובלים – היינו חיים עוד בתקופת האבן.

אך אחרי שאמר דברים אלה, חלק בן-גוריון על רעיונותיו של דיין והפריכם אחד לאחד. אף-על-פי-כן מסרו עיתוני 8 ביוני, שבחוג הרעיוני תמך בן-גוריון בדיין.

בהופעותיו הבאות ממשיך דיין להסעיר את עסקני ה“גוש”. בעת ההיא עולה גנרל דה גול לשלטון בצרפת בסיוע הצבא, שם קץ לרפובליקה הרביעית ומכוננן את החמישית – כך טוענות כל מפלגות הפועלים, ומפא"י בכללן - לפי מידותיו. בהשפעת הנעשה בצרפת מתחזק בלב הוותיקים הפחד, שגם בישראל קיימת תכנית-סתר, קשר סמוי, לכונן ממשלה בלעדיהם; וכי אותו “פוטש”, שאיסר הראל הזהיר מפניו, נרקם ומתגשם לעיניהם.

אין פלא שלבון, מזכיר ההסתדרות – מעוז הסוציאליזם המפא“יי -רואה את עצמו בר-פלוגתא ראשי לדיין. הרמטכ”ל לשעבר נראה לו כמי שזומם לחסל את ערכי ההסתדרות, והוא הרוח החיה במסע נגדו. בן-גוריון, הניצב מאחורי דיין ומתרץ, אם גם בדוחק, את הופעותיו, מגיע למסקנה שדיין לוקה בבורות פוליטית, ובתוקף היותו שר הביטחון – אף כי באיחור רב -מורה לו “להפסיק הנאומים.” לימים אמר בן-גוריון, כי כשדיין “נכנס לפוליטיקה ב-1958 עשה שטויות. ראיתי שלא יודע. אמרתי לו חכה. והוא נשמע לי. היה לו שכל ולמד.” דיין שתק רק עד אחרי 1 בנובמבר, יום שחרורו מהצבא.

מבחן-כוח ראשון בין ה“גוש” ל“צעירים” נערך במאי 1958 במושב השני של הוועידה השמינית של מפא“י. במרכזו עמדה הצעת לבון לפצל את המשק ההסתדרותי כדי להגביר את השתתפותו של חבר ההסתדרות בניהולו ובהכוונתו. דיין חשד בלבון שסיסמת הפיצול שלו היא רק מסווה לכוונתו להגביר את השפעת הוועד הפועל כנגד מנהלי המשק ההסתדרותי. בפולמוס הרעיוני הזה לא הבדיל קו חד בין המחנות היריבים: היו ותיקים, שהתנגדו להצעות לבון, והיו צעירים שתמכו בהן. שידוד המערכות עלה על הפרק כשהצעירים, שהחליטו לרכז את מאבקם לנושא יחיד, הרימו את קולם בתביעה להנהיג במפלגה בחירות מקדימות (פריימריס) לקביעת מועמדי המפלגה בבחירות לכנסת, להסתדרות, לרשויות המקומיות ולגופים ציבוריים. היתה זו קריאת-תיגר כנגד ועדות המינויים, שהשתרשו במפא”י והיו מקודשות בעיני ה“גוש”. הוותיקים הבחינו מיד בפן הכוחני שנלווה לקריאה הדמוקרטית הזאת, והכריזו לראשונה באורח גלוי, כי “מגמת הצעירים להידחף לעמדות בטרם הבשיל זמנם.” ללמדם בפני מי הם עומדים באה הרמת הידיים: בעד הצעת הצעירים הצביעו רק 71 מבין 1,200 צירי הוועידה.

אולם ככל שנקפה 1958 וקרבה 1959, שנת בחירות, התברר לקברניטי מפא“י שמאבק המחנות בתוכה עלול לחבל במאבק הכוחות בינה לבין יריבותיה. בינואר 1959 עתידות להתקיים בחירות לוועידה התשיעית של המפלגה, ובמאי – לוועידת ההסתדרות; ואם יימשך המאבק במערכות הפנימיות, הוא עלול לחבל במאמצי מפא” להפיק יתרון מהניצחון בסיני ומהפריחה הכלכלת, היוקרה והקשרים הבינלאומיים שבאו בעקבותיו, בבחירות לכנסת הרביעית ולרשויות המקומיות ב- 3 בנובמבר.

בברכתו של בן-גוריון נטלו אשכול ויוספטל על עצמם לשמש שושבינים לפיוס בין הוותיקים לצעירים. לפי הצעתם, נערך בכפר הירוק בשתי שבתות, 22 בנובמבר ו-6 בדצמבר, כנס סגור שבו היו היריבים אמורים לשטוח את טענותיהם ולהגיע לפשרה; אולם תרופה זו לא יכלה לרפא את הנגע. הוותיקים גרסו שעל הצעירים לחכות לתורם, ואם דיין יתאזר בסבלנות, גם הוא עשוי “להגיע” באורח טבעי. בפנייה ישירה אליו אמר לו ארן: “ייתכן שכעבור עשר שנים, אתה משה דיין, תהיה ‘האיש’.” ספיר, שהאשים את הצעירים כמי “שאצה להם הדרך והם עומדים עם השעון ביד ומחכים לתורם,” ניבא לצעירים שעליהם להמתין 13 שנה.

בן-גוריון אמר בכפר הירוק כי “אין צורך בהענקת זכויות מיוחדות [לצעירים] - אך גם אין לתת להם פחות מאשר לאחרים,” ובכך ראו הוותיקים, לחרדתם, נטייה חד-צדדית לטובת יריביהם. הם התרעמו על בן-גוריון “שהפך סניגור לצד אחד בטרם שמע את כל החברים.” בדמיונם החשדני ראוהו מסיר את ראשם מעליהם בתנופה אדירה של גרזן או מחסלם בדרך אחרת, מחרידה לא פחות. ארן אמר: “קראתי על אסקימוסים שכאשר זקנו ונשרו שיניהם מוציאים אותם הרחק לשלג עם קצת אוכל שיגוועו. אבל אנחנו – הוותיקים – לנו יש שיניים!”

אולם הוותיקים היו משוכנעים, שמנוי וגמור עם בן-גוריון לקדם את הצעירים שלו, ולא האמינו שהוא יסתפק בהכללת שניים בלבד – דיין אחד מהם – בממשלתו הבאה. האם בגלל שני צעירים “צריך לבנות אידיאולוגיה שלמה?” שאל ארן.

התשובה השלילית המתבקשת מאליה כמו הוכיחה, שלדעתו ולדעת חבריו הוותיקים נושא בן-גוריון את עיניו לתמורות מפליגות, וכי יש בדעתו לחוללן אחרי הבחירות. ואולי הוא אף עתיד לכונן אז את “ממשלת הצעירים”.¹⁵

 

12. פחד ה“פוטש” [ב]    🔗

הפחד מפני ה“פוטש” הגיע למידותיו הדמיוניות, הן משום שפירנס אותו גורם מן החוץ, האמור להיות בקיא בכל הסודות והרזים – הלא הוא ראש השירותים החשאיים איסר הראל – הן משום שדבריו נפלו על אוזניים קשובות.

הדבר נתגלה לעמוס מנור, ראש שירות הביטחון הכללי,²⁷³ בבוקר יום ה' 18 בינואר 1968 מפי גולדה, אז מזכירת מפא“י, כשנסע עמה במכוניתו למשרדה בבית-המפלגה. היא נכנסה למכונית “מזועזעת” מהידיעה בעיתון: איסר התפטר ממרכז מפא”י והצטרף לרפ“י. “מעשה נורא,” היא אמרה, “איך הוא יכול להצטרף לשמעון פרס ולמשה דיין?” והרי היה זה איסר, שב-1958 “בא וסיפר לנו [לה, לאשכול, לארן וספיר – ש”ט] שמשה דיין ושמעון פרס מכינים פוטש צבאי, ועכשיו האיש הזה מצטרף לאותם אלה שהוא אמר עליהם שהם פוטשיסטים?” לשאלת מנור אם האמינה לסיפורו, השיבה: “כן.”

מנור חזר באוזני ספיר על מה ששמע מגולדה. ספיר אישר שאיסר הרצה בפניהם במשך שעתיים “על הסכנה הנוראה שנשקפת למדינה מפוטש שמכינים שמעון פרס ומשה דיין”; אולם הוא וארן לא האמינו לו. מנור חזר לגולדה, והיא אישרה שאכן זו היתה תגובתם של ארן וספיר, אולם לא כך הגיב אשכול.²⁷⁴ “אני חושבת,” אמרה למנור, “שהוא האמין לסיפור בדיוק כפי שאני האמנתי.” לימים שימש הסיפור הזה הסבר למינויו של איסר על-ידי אשכול בסוף ספטמבר 1965 כיועץ ראש הממשלה לענייני שירותי המודיעין והביטחון.²⁷⁵ איסר – כביכול היחיד שיש לאל ידו לסכל מראש את ההפיכה שדיין ופרס מתכננים – יגן בתפקידו זה על הדמוקרטיה בישראל.

הפחד מפוטש של דיין ופרס, שהיה נטוע עמוק בלב אשכול וגולדה, נכרך אצלם בהדים מחקירות אלעד בידי חוקרי שירות הביטחון הכללי וועדת עמיעד - שבהן הודה כי הודח לשקר על-ידי גבלי ובן-צור. הדים אלה הגיעו, כמובן, לידיעת איסר, וממנו גם לידיעת בן-גוריון, לבון, אשכול וראשי ה“גוש” במרס 1958, וכך התהדק הקשר בין סכנת הפוטש ובין פרשת לבון. אז, כך סיפרה גולדה למזכירות מפא“י בסוף 1960, תבעו היא וחבריה מבן-גוריון – דווקא “באותה תקופה היה שקט” – שיחקור את פרשת עדויות השקר והזיופים בפני ועדת אולשן-דורי. גולדה אמרה למזכירות, שהיא “חושבת את תקופת לבון בתור שר הביטחון לתקופה אומללה,” ושלה עצמה היתה “קצת נגיעה לחלק האחרון של כהונתו כשר הביטחון: חשבתי [ב-1955 - ש”ט] שהוא צריך ללכת. ופעלתי לקראת כך שהוא ילך, ועשיתי זאת בנוכחותו.” אבל היא הוסיפה,

כאשר התברר למעלה מכל ספק שהיתה עדות שקר והיתה הכנה לעדות שקר, הייתי אני והיו עוד כמה חברים אתי, שהתחננו בפני בן-גוריון: “תברר את העניין.”…לבון לא דרש זאת. אבל ספיר דרש, אשכול דרש, אני דרשתי…[אולם] היתה לו [לבן-גוריון] עמדה…“זה קרה שלא בזמני, אינני רוצה לגעת בזה.”

לדברי גולדה, היא ניהלה בעניין זה “4–3 שיחות עם בן-גוריון. התחננתי לפניו: אתה מוכרח לערוך בדיקה זו,” אבל לשווא: בן-גוריון עמד בשלו, וגולדה הוסיפה לבקש:

לא למען לבון אני מבקשת זאת [לחקור את פרשת העדויות בפני ועדת אולשן-דורי - ש"ט] אלא למעני. במידה שהיתה לי השפעה, אני השפעתי שלבון ילך. אני רוצה לדעת: עשיתי עוול לבן-אדם או לא? שנית, אני רוצה לדעת – ואינך יכול להשתחרר מפירוש הדבר…[אם יש] בתוכנו עדות שקר והכנה לעדות שקר? באיזה משטר אנו חיים? באיזה חברה אנו חיים? אני רוצה לדעת מה היה ואתה חייב לברר זאת ואינך יכול להסתלק מבירור זה.

גולדה אף הזכירה כי “בין הדברים הגדולים שעשה בן-גוריון היתה החקירה בעניין טוביאנסקי,” והאיצה בו שיעשה כן כגזרה שווה גם בפרשת לבון. “אני מצטערת צער רב שבן-גוריון לא קיבל דעתנו ולא פתח בחקירה.”

דומה שלא רק עקביות התבטאה בסירובו לתחנונים לפתוח בחקירה. גרם לכך גם חשדו, שהצעד הזה מכוון בעיקרו נגד דיין ופרס. בסוף יוני 1958 הועלתה בפניו תביעה ביוזמת אשכול, ספיר, ארן ולבון להדיח את גיורא יוספטל מתפקידו כמזכיר מפא“י בתואנה ש”הוא המארגן ומקומם כביכול [את] הצעירים," כך רשם בן-גוריון ביומנו. גם לבון בא אצלו ו“דיבר במרירות על חבר צעירים שרוצים לכבוש את השלטון.” חקירתו מי הצעירים האלה העלתה, ש“כמובן הכוונה לשמעון [פרס] ולמשה [דיין].” בתגובה לטענות אלה הביע בן-גוריון, כדבריו, את הוקרתו “לשני אנשים אלה ולפועלם הנאמן והמוצלח.”²⁷⁶ דומה שבן-גוריון היה מודע אז גם להיווצרו ברית בין איסר, הרמטכ"ל חיים לסקוב וגולדה, שעיקר חודה הופנה כנגד דיין ופרס.

החיבור חסר-השחר בין החשד, שדיין ופרס מתכוונים לתפוס את השלטון, ובין עדויות השקר בפני ועדת אולשן-דורי לא נשאר נחלתם של גולדה וחבריה לצמרת. הם חזרו עליו באוזני מקורביהם. בשלהי 1958 הגיעו השמועות על זיופים ועדויות-שקר גם לצמרת מפא“י, ולבון הפיצן ב”סודי-סודות" בחוגו כהוכחה להיותו קורבן לקנוניה של קציני צבא. לולא הקנוניה הזאת, כך טען, היתה ועדת אולשן-דורי מוצאת אותו חף ונקי מאחריות ל“עסק ביש”, הוא היה ממשיך בתפקידו כשר הביטחון, בן-גוריון לא היה נקרא לשוב משדה-בוקר, דיין ופרס לא היו מרימים ראש, ומפא"י היתה פטורה ממארת הויכוח הביולוגי.

העיד על כך אשר ידלין, שלבון לקחו ב-1958 תחת חסותו:

חלק גדול משיחותינו נגע כמובן ל“פרשה”, שהביאה לסילוקו מתפקיד שר הביטחון ומן הממשלה. התפקיד של מזכיר ההסתדרות ניתן ללבון מבן-גוריון כפיצוי על הדחתו. אך פיצוי זה לא השקיט את רוחו הסוערת…הוא לא היה מוכן להסתפק בדברי הפיוס של בן-גוריון…לבון תבע שהצדק ימוצה עד תום.²⁷⁷

גרסת הפוטש של הראל וגרסת ה“קנוניה” של לבון נעשו מקשה אחת וחדרו לדיונים הסוערים, שהתנהלו בשתי שבתות הפיוס בכפר הירוק. ב-26 בנובמבר 1958 “התאונן” אשכול בפני בן-גוריון על כך, שבשבת הראשונה הוא ביקר רק את ה“גוש” והתעלם מהסכנה הצפויה מה“צעירים”, שעה שרבים “חוששים למשה דיין שיעשה הפכה צבאית.”

“מי חושש” שאל בן-גוריון.

“לבון, זיאמה, ועוד,” השיב אשכול.

בן-גוריון רשם ביומנו:

לא האמנת למשמע אזני. הסברתי לו האבסורד שברעיון זה. גםאילו נמצא מישהו שינסה לעשות זאת - לא צה"ל יעמוד לרשותו.²⁷⁸

אולם חלק מוותיקי מפא“י האמינו, שאם דיין ופרס מסוגלים להעלות בדעתם פוטש – על אחת כמה וכמה שהיו מסוגלים לרקום קנוניה נגד לבון כדי להדיחו ממשרד הביטחון. בשבת הראשונה שלח אברהם האפט, איש-דגניה ומעמודי-התווך של המִנהל הכספי של מפא”י, לדיין פתק-תוכחה כנגד העוול שנעשה ללבון. דיין, לדברי פרס, “נסער מאוד מהפנייה הזו של האפט. זה הרתיח את דמו.” הוא “היה מזועזע. בהפסקה הוא סיפר לי על הפתק מהאפט ואמר: אני לא עובר על זה לסדר היום.” דיין שיגר לבן-גוריון את דברי האפט ואת בקשתו: “בן-גוריון,” כך זכר פרס, “אני תובע ממך לברר את העניין, אי אפשר לחיות כך באווירה כזאת.”

בן-גוריון נענה לדיין מיד, למחרת שיחתו עם אשכול; אולם הדרך שבה בחר לעשות זאת – אף שידע שכל דיוני מפא" מודלפים בשיטתיות למעריב – לא הפיגה את פחד הפוטש ולא ציננה את הרוחות. אדרבה, היא חוללה בציבור כולו סערה גדולה עוד יותר.

ב-27 בנובמבר דן מרכז מפא"י שוב בשינוי שיטת הבחירות, ובן-גוריון קרא להנהיג שיטת בחירות אזוריות-רובניות. הוא הסביר שבכל הממשלות, שנבחרו בשיטה היחסית, העדיפו מפלגות הקואליציה את טובתן על טובת המדינה. הדבר גורם לשאט-נפש מצד הציבור כלפי הממשלה והכנסת, ומחמת כך מהווה סיכון לדמוקרטיה. כדוגמה לסכנה כזאת סיפר, כי לפני הבחירות ביולי 1955

באו אלי אנשים שאמרו, שצריך לגרש הכנסת ולהקים דיקטטורה. נתחלחלתי כי אמרו זאת אנשים שאינם פשיסטים, אלה שבאמת ראו התבזות המשטר הזה. אינני יכול לקרוא בשמם.

סביר שהתכוון לאבריאל ולכתריאל,²⁷⁹שהרי הראשון בא מווינה, שנפלה בידי היטלר, והאחר - כנראה בשל רושם הנחיתה ב-1943 בסלרנו שבאיטליה ובקיאותו במקיאבלי – נחשב בעיני בן-גוריון כמי שנכח במשטרו של מוסוליני. העובדה שנקט את המלה “פשיסטים” מעידה, שבן-גוריון חש בצביון הפשיסטי שבצבץ מהצעת כתריאל.

ושוב, כדי להמחיש את הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מריבוי המפלגות והסיעות הפליג בן-גוריון לעתיד ואמר, "כי לא החברים אשמים [בהעלאת הצעות לתפיסת השלטון] אלא המשטר. מחמת כך,

אינני יכול להיות ערב כי מה שקרה בסודן, בעיראק, במצרים ובלבנון לא יקרה אצלנו. אם זה לא קרה עד עכשיו, אולי אני יודע את הסיבה. לא אדבר עליה. אבל אני אינני ערב לכך. משטר זה אינו מגדיל כבוד הדמוקרטיה…אינני בטוח שהרבה שנים יתקיים משטר זה, משטר של קנוניות, משטר שבו קבוצה קטנה יכולה לסחוט. הממשלה עושה עצמה לצחוק.

נראה שבן-גוריון רמז, שלולא עמד הוא בראש הממשלה, היתה סכנת ההפיכה עלולה להתממש. הוא ראה איפוא את עצמו כמגן הדמוקרטיה וכמחסום בפני המתנכלים לה. והוא הוסיף:

אינני יוכל להגיד מדוע עד עכשיו אי-אפשר היה להרוס הדמוקרטיה. אבל אני יכול לומר מי יכול להיות הכוח שיהרוס את הדמוקרטיה. כדי להרוס את הדמוקרטיה נחוץ צבא. בכל המדינות זה נעשה על-ידי הצבא. בכל המזרח התיכון, פרט לישראל, שולט הצבא…אני מקווה שלא יקרה שום דבר. אינני בטוח - ואני מכבד צה“ל לא פחות מכל אדם בישראל – אבל לא אוכל להישבע, שאצלנו לא עלול לקרות – לא אומר, מה שקרה בעיראק, שיתלו אנשים - אלא מה שקרה בסודן [שם היתה הפיכה ללא שפיכות דמים – ש”ט]. לא תלו אנשים ולא עשו שום דבר, ביטלו. אני בטוח שאם המשטר הנוכחי יימשך, זה יקרה בצורה זו או אחרת.

בן-גוריון ביקש להוכיח לעמיתיו, ששיטת הבחירות האזורית-הרובנית היא תריס איתן כנגד פוטש, בעתיד קרוב או רחוק, אבל בלב שומעיו נתאשרה המסקנה שפחד-הפוטש איננו פחד-שווא. הביטוי לכך ניתן מיד בהדלפה, ומעריב פירסמהּ בהבלטה בכתף שמאל של עמוד א' כ“אחד הסודות הכמוסים ביותר” תחת הכותרת: “הציעו לבן-גוריון לתפוס את השלטון.” בעקבות הפרסום הזה, שעיתונים אחרים חזרו עליו, עלתה פרשת הפוטש לדיון בכנסת.²⁸⁰

ב-7 בינואר 1959 השיב בן-גוריון לשאילתה של ישראל רוקח, שביקש לדעת “האם היו בין המציעים [לתפוס את השלטון במדינה – ש”ט] גם אנשים שעבדו או ממשיכים לעבוד בשירות המדינה? ואם כן, המוכן ראש הממשלה למסור הודעה לכנסת על הפסקת העסקתם של אנשים אלו בשירות המדינה?"

“קשה לי לחשוד במעריב שהוא בדה ידיעה זו מאליו,” אמר בן-גוריון בתשובתו, “אולם האיש שמסר או מכר ידיעה זו לעיתון, מסר לו ידיעה כוזבת. לא אמרתי דברים אלה במרכז המפלגה, ואיש לא הציע לי לתפוס השלטון במדינה, ולא אמרתי כמובן מאליו שדחיתי הצעה זו, מכיוון שלא היתה הצעה כזו מופנית אלי.”

הכחשתו היתה נכונה רק מצדה הבלשני והדקדוקי; שכן במרכז מפא“י הוא אמר, שה”אנשים באו אליו ואמרו שצריך לגרש הכנסת ולהקים דיקטטורה" – ולא ש“הציעו לו לתפוס את השלטון,” כפי שנאמר במעריב ובשאילתה. ועוד, הוא לא אמר במרכז ש“דחה את ההצעה” - אלא כי “נתחלחל כי אמרו זאת אנשים שאינם פשיסטים.”

דומה שבן-גוריון חש כי לא היה זה אחד מימיו הגדולים, והוא נחלץ להדוף את השמועות שרווחו בכנסת, כמו במרכז – שדיין ופרס או ידין וקציני צה"ל בכלל העלו אי-פעם בדעתם לחולל הפיכה:

בהזדמנות זו עלי לעקור מן השורש את הרכילות המכוערת המתהלכת בארץ בחוגים מסוימים, בעקבות הפרסום המסולף בעיתון מעריב, כאילו בין המציעים שלא היו ולא נבראו נמצאו שנים מהרמטכ“לים המזהירים ביותר שהיו לצה”ל עד לפני שנה. זוהי עלילה מוקצה מחמת מיאוס. אין אישים יותר נאמנים לדמוקרטיה בישראל ממפקדי צה“ל, קטנים וגדולים, ובראשם הרמטכ”לים שהיו מאז הקמת צה"ל בפקודת הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948, ועד היום הזה.²⁸¹

גולדה, הבכירה במנהיגוּת ה“גוש”, בחרה עיתוי נכון לומר את דברה, ובשבת השנייה, ב-6 בדצמבר, אירעה התנגשות דרמטית בינה לבין בן-גוריון. לפי אחת העדויות, “התמונה שהצטיירה מדברי בן-גוריון יצרה בקרב אחדים מהוותיקים את הרושם שכאילו הם כבר ‘מיותרים’.” לפתע הרימה גולדה את ידה וביקשה את רשות הדיבור. מה שאמרה תואר כהטלת “פצצה אדירה”. היא הודיעה, שבתום כהונתה של הממשלה הקיימת לא תוכל לקבל על עצמה שום תפקיד מטעם המפלגה בממשלה, בכנסת, או בכל מוסד אחר. ויתור קנטרני זה של גולדה על תפקיד שר החוץ היה אזהרה לבן-גוריון: אם גולדה תחרים את ממשלתו העתידה, ודאי שכך יעשו גם האחרים.

גולדה היטיבה לקלוע למטרה, ויוכיחו זאת הדברים שרשם בן-גוריון ביומנו באותו יום:

כל היום בכפר הירוק. השיחה המשיכה בדרך כלל להיות טובה, אבל כשדיברתי טובות על הדור הצעיר בארץ נדלקה גולדה והודיעה בשבועה שאחרי הבחירות לא תקבל על עצמה שום תפקיד…מיד אחר כך היינו נאלצים להתיעץ על רכש, אולם לא הייתי מסוגל לחשוב על שום דבר. הייתי נדהם.

היה זה איום ברור על בן-גוריון: הוותיקים לא יוותרו על מעמדם ללא מאבק, ואם ילך לבחירות עם הצעירים, ה“גוש” לא יתמוך בו. בן-גוריון לא היה זקוק שיסבירו לו, שללא ה“גוש” סיכוייו בבחירות אינם מזהירים. וכך, במקום להשכין שלום בין הוותיקים לצעירים, נאלץ בן-גוריון עתה לעסוק בפיוס גולדה וחבריה. אולם הדבר לא עלה בידו: דומה כי בכפר הירוק התגבש בקרב הוותיקים גרעין נוקשה, המוכן לקרוא תיגר על מנהיגות בן-גוריון. בראשו עמדו גולדה, ספיר וארן, ה“טרויקה”, כמנהיגות משולשת של ה“גוש”, שריכזה בידיה כוח פוליטי-משקי-מנגנוני אדיר.

לכאורה השיגו שבתות הפיוס בכפר הירוק את מטרתן: הן ננעלו בהחלטה על שלום-בית במפלגה. ב-7 בדצמבר בישר דבר להמוני בית-מפא"י את הבשורה הטובה: “הושגה אחדות דעות” וחוסלו הסיעות; אולם מביני-דבר ידעו כבר אז, שנסיון ההתפייסות הסתיים בכישלון: חרף ההחלטות הנאות לא יתפרקו הסיעות הנצות, אלא יוסיפו לריב ביניהן כמקודם. שני סימנים ברורים העידו על כך, ושניהם קשורים בלבון.

סימן אחד נתן למחרת שבת ההתפייסות הראשונה. ביום א' 23 בנובמבר 1958 פירסם סופר מעריב לענייני מפלגות, משה מייזלס, תחת שתי כותרות – " הסיבוב הראשון בכפר הירוק תיקו" ו“לא כל משה שירד מסיני נושא עמו לוחות הברית” – תיאור צבעוני ומפורט, כולל מובאות בגרשיים כגון זו שבכותרת מפי זיאמה ארן, של יום הדיונים הראשון. בגאווה מקצועית מובנת של בעל מקורות בלבדיים הקדים מייזלס וכתב:

האולם הגדול בכפר הירוק היה מבודד ומסוגר היטב כלפי חוץ, לבל יסתננו לתוכו אורחים בלתי-קרואים [עיתונאים – ש"ט]…שומרים מיוחדים הקיפו את הבית מכל צד.

הוא ידע לספר שב“ויכוח הביולוגי,” שנמשך שמונה שעות, השתתפו כל “הגדולים” – “שמנה וסלתה של המפלגה השלטת” – פרט לאחד: “מזכיר ההסתדרות פנחס לבון.” לבסוף גם הבטיח לקוראי מעריב ש“ההמשך יבוא בסוף השבוע,” והוא אכן קיימהּ ב-7 בדצמבר.

הגם שסופר מעריב לא הסתיר הפעם את זהותו, נותרה בעינה השאלה: ממי קיבל מידע כה מלא ומפורט? הפרסום הכה בתדהמה את יוספטל, מזכיר מפא“י ושושבין ההתפייסות, ובאותו יום א' 23 בנובמבר ביקש מבן-גוריון “לברר על-ידי שאול [אביגור] או בדרך אחרת מי מסר על תוכן המסיבה בכפר הירוק למעריב,” כך כתב בן-גוריון ביומנו. דומה שבמלים “דרך אחרת” מתכוון יוספטל לשירות הביטחון הכללי, שבן-גוריון כראש ממשלה ממונה עליו. בן-גוריון הוסיף ביומנו ש”יש להסיק שהדבר [ההדלפה – ש“ט] נעשה רק בעד בצע כסף,” ולא נענה לבקשת יוספטל. מזכירו הצבאי חיים בן-דוד – שהחליף את נחמיה ארגוב שהתאבד ב-2 בנובמבר 1957 – התנדב ואמר שהוא “ינסה לגלות את האיש”; אולם לא נודע איך ומה העלה בחכתו.

החידה לא נפתרה עד היום. פעמיים, אחרי כל אחת משתי השבתות, העמיד אריה דיסנצ’יק, עורך מעריב, את מייזלס בכוננות לקבלת הפרוטוקולים מכפר הירוק, שיגיעו בסתר לביתו. ואכן, ב-2 לפנות-בוקר של ימי א' 23 בנובמבר ו-7 בדצמבר נתחבו הפרוטוקולים האמורים מתחת לדלת דירתו. החשד שידו של הירושלמי בדבר הוכחש על-ידיו כל השנים.

סימן שני לכשלונה של ההתפייסות היה סירובו המוצהר של לבון להשתתף בה – למרות בקשת בן-גוריון – בטענה שהכנס הוא “בעצם ‘טקס הכתרה’ למשה דיין ושמעון פרס.” אחרי השבת הראשונה כתב בן-גוריון ללבון, שבכפר הירוק לא נערכה הכתרה כזאת, והפציר בו להשתתף לפחות בשבת השנייה:

ייתכן שיש לך תרעומות מוצדקות נגד משה דיין או שמעון פרס, או שניהם, וכדאי היה – אם אפשר – לברר פעם תרעומות אלה ולחסלן…אין התנועה צריכה לסבול בגלל דבר זה…אני פונה אליך שוב כחבר לחבר שתבוא ותשתתף [בשבת השנייה]…יש הכרח להביא את היחסים הפרועים בתוכנו לידי חיסול. איני מקווה לימות המשיח ולגן עדן, אבל אפשר [להשכין]…בתוכנו יחסים קורקטיים, ועזרתך דרושה לכך במידה לא מעטה, ובכל לשון של בקשה אני מבקש ממך לבוא ולהשתתף בפועל.

לבון לא נעתר לבקשה. ייתכן כי בין הסיבות לכך היתה גם הכוונה להרחיק מעליו ומעל הירושלמי, שופרו-דוברו, חשד של הדלפה. מכל מקום, תוך זמן קצר יתברר שבן-גוריון היה משוכנע, שדוברו של לבון "מוסר ידיעות למעריב."²⁸²

* * *

במהלך הסערה במפא“י התעצמה הקִרבה החברתית-הרעיונית בין ספיר ללבון. ביחסו של ספיר לדיין נמהלו שנאה, הערכה ויראה, והוא לא הסתיר שהוא מאמין שלבון “נפל קורבן לתככי קצינים בכירים ובראשם משה דיין ובנימין גבלי.” ולבון, אף שידע כי לדיין ולפרס אין חלק ב”עסק ביש“, בזיופים ובעדויות-השקר, לא טרח להעמיד דברים על דיוקם. וכך, בלא שהיתה להם נגיעה כלשהי בפרשת מצרים או במעשי הזיוף שבעקבותיה, הפכו שניים אלה לנושאי אשמת גבלי, והמאבק כוּון נגדם. הטעם לכך היה פשוט: גבלי לא היה חבר מפא”י, ולבון לא יכול ללחום בו במישור זה. ועוד; בשלב זה גבלי כבר לא עיניין אותו, שכן הוא לא סיכן את מעמדו. רצון הנקמה, שבער בלב לבון, היה מכוּון עתה נגד דיין ופרס – יריביו הן בתחום המדיני-הבטחוני הן בתחום הפוליטי.

אין ספק שמאמציו של ספיר להוציא את צדקו של לבון לאור לא נבעו רק מרדיפת הצדק ומשאיפתו לתקן את העוול שנעשה לו. “הוא ביקש,” כפי שכתב ידלין, שהכירו מקרוב,

להשיג מטרה פוליטית, שהיתה בעיניו חשובה וחיונית יותר: לעצור בעד דיין, פרס וחבריהם מלתפוס את השלטון במדינה בעזרת בן-גוריון.²⁸³

בהנהגת גולדה, ספיר וארן היו איפוא הוותיקים נחושים בדעתם להחזיר לצעירים מלחמה שערה – אפילו עומד בראשם בן-גוריון. בכפר הירוק נוצרה זיקה בין מאבקם להתמיד בשלטון ובין מאבקו של לבון על חפותו, והיא שגרמה לטרגדיה המכונה “הפרשה”.

* * *

הזיקה הזו הלכה והתחזקה בדצמבר 1958, ערב הבחירות לוועידה התשיעית של מפא"י, תודות להתכתשויות בין לבון לדיין שהחריפו את המאבק הפנימי. באספה רבת-משתתפים בירושלים ב-27 הגיב דיין על האשמת לבון וחסידיו בוועד הפועל – שהצעירים לוקים בחוסר-הבנה מדיני. דיין שאל:

האם הנוער הישראלי שבחמש-עשרה השנים האחרונות זחל בין קוצים וסלעים עם רובה ביד, נלחם במטוסים ובאוניות משחית בשתי מלחמות, ב-1948 וב-1956, מבין פחות את בעיית העם היהודי מאלה היושבים זה 20 שנה בקומה ה-5 של הוועד הפועל או במקום אחר?

תחת הכותרת “השובב” צייר למחרת הקריקטוריסט אריה נבון בדבר את דיין כילד, המיידה אבן ומנפץ את שמשת החלון בלשכת המזכיר לבון בקומה החמישית בבניין הועד הפועל. “האבן בקומה החמישית” הפכה למשל ולשנינה. מתנגדיו ראו בה סמל לדיין הפרוע והפזיז, התובע הקפאת שכר ופיטורי אלפי עובדים, והתעלמו מדרישתו שהמשאבים שייחסכו יושקעו בהאדרת משימות הפיתוח הממלכתי.

יתר-על-כן, הם באו אל בן-גוריון בטרוניה כה נוקבת, שהיה עליו לכנס ב-31 בדצמבר בלשכתו, כך כתב ביומנו, את “חברינו” ואת “חברי המזכירות לדון על תלונת לבון נגד משה.” את הישיבה פתח לבון. הוא דרש “שהמפלגה תפרסם שאינה מזדהה עם נאומי משה ותאסור עליו לדבר,” ואחריו פרקו ותיקי מפא"י את מרי שיחם כנגד דיין במשך שש שעות. החשוב לעניין הנדון הוא, שמכל דבריהם רשם בן-גוריון ביומנו רק מובאה אחת:

גם גולדה תקפה אותו קשה בנתנה פירוש עוין לדבריו על “אלה שזחלו בין קוצי-תיל ואלה שיושבים במשרדים.” כוונת הדברים, לדעתה, דיקטטורה צבאית בישראל.

מכאן שכל דברי בן-גוריון, השוללים את קיומה של סכנת פוטש – לאשכול ב-26 בנובמבר, ובישיבת המרכז, שגולדה השתתפה בה, למחרת – לא שיכנעו אותה. אמונה באיסר היה רב יותר.

“למרות דברי קנטור לא צודקים אלה,” כך רשם בן-גוריון ביומנו, הוא הרביץ בדיין באותו מעמד את תולדות ההסתדרות, תורתה וערכיה, וביקשו לרסן להבא את לשונו. ואכן, כשנטל דיין את רשות הדיבור, הוא “עמד בגלוי לב על כמה שגיאות שנפלו בדבריו והביע צערו עליהם” והבטיח להקפיד מעתה על נאומיו. בן-גוריון היה משוכנע, כדבריו, “שבזאת הסתיים הסכסוך;” אך התברר לו להפתעתו כי “כוונת לבון היתה לא השלמה בין חברים אלא השפלת משה.” הוא “לא הציע עוד פעם לסתום לו את הפה” – אלא הפליג ותבע לבטל, בתגובה על האבן בקומה החמישית, את ועידת ההסתדרות; אבל איש מהנוכחים לא תמך בהצעה זו. סיכומו של דבר: הורכבה ועדת חמישה לניסוח ראשי-פרקים למדיניותה המשקית והחברתית של המפלגה, שיחייבו את כל פעיליה בהופעותיהם הפומביות, וישימו קץ להתנגשויות המילוליות בין מחנותיה. לבון היה היחיד שהסתייג מן הסיכום הזה והודיע, שרק אחרי שיישא את נאום התשובה שלו לדיין יישמע להחלטה.²⁸⁴

בנאום הזה – “תשובה למערערים” - שנשא במעוז ה“גוש”, סניף ג' של מפא"י בתל-אביב, האשים לבון את דיין בחתירה לשבור את כוחה של ההסתדרות, והציגו כקל-דעת החסר “הבנה אנושית וציבורית רצינית.” הוא שם ללעג את תביעת בן-גוריון – לנהוג בדיין בדרך-ארץ בשל הישגיו כמצביא:

אין ספר שדיין הנו חייל מצוין. אך טבע החיים הדמוקרטיים הוא שלאחר שחייל פשט מדיו ונכנס לזירה ציבורית - דעותיו נבחנות לגופן והתהילות הצבאיות אינן יכולות לכסות על הנזק, או על השגיאות שבדעותיו הציבוריות. היה היה בארצות-הברית מצביא גדול – ארתור מקארתור.

כזכור, פיטר הנשיא הרי טרומן את גנרל מקארתור על שהתערב במדיניות, ודי לחכם כבן-גוריון ברמיזא. לבון הוסיף ואמר ברורות, שדיין מגלם סכנה לדמוקרטיה הישראלית:

האמרה על הניגוד בין החייל שזחל בין הקוצים לבין המנהיגים האזרחיים, לאמרה זו יש צלילים מוזרים ומדאיגים ביותר.

הפעם עמד דיין בשתיקתו במשך ארבעה חודשים ולא הפר אותה גם כשהוותיקים החלו לכנות אותו, את פרס ואת חבריהם “צעירי חסות.” סוף-סוף, במצב של תיקו לכאורה, יכלו מחנות מפא"י להיערך לבחירות ולהתלכד תחת הסיסמה “הגידו כן לזקן!” בראש המסע לכנסת הרביעית הוצב בן-גוריון. הוא מינה את יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, כראש המטה, ואת דיין – כרכז הדור הצעיר.

* * *

המצביעים כאילו נענו לסיסמת מפא“י והעניקו לבן-גוריון את נצחונו הגדול בחייו: 47 מתוך 120, שנחלקו בן 12 מפלגות; שבעה יותר מאשר בכנסת היוצאת. יתר-על-כן, מפא”י נכנסה לרביעית בכוחות רעננים, ועמה 11 חברי-כנסת חדשים – אף זה שיא. לכאורה לא היה לבן-גוריון דבר קל מהרכבת ממשלה חדשה: שותפיו בקואליציה היוצאת - המפד“ל, מפ”ם, “אחדות העבודה” ו“הפרוגרסיבים” – היו תאבים להצטרף לממשלה של מפא“י המחוזקת. והנה הפתעה! הדבר עלה בידו רק אחרי שישה שבועות. לבן-גוריון התברר, ש”הגידו כן לזקן!" היתה אולי סיסמה יפה כלפי הבוחר, בחוץ – אבל לא כלפי ה“גוש”, בבית, בתוככי מפא“י המנצחת. רק חלפו הבחירות - וה”טרויקה" ליכדה מחדש את שורותיה נגד הכללת הצעירים בממשלה החדשה.

בן-גוריון לא היה מוכן לוותר על צירוף דיין²⁸⁵ לממשלתו. שבוע אחרי הבחירות, בשבת 21 בנובמבר 1959, הוא זימן את “חברינו” והעמידם בפני עובדה מוגמרת: בכוונתו למנות את דיין לשר החקלאות, ואת פרס - לסגן שר הביטחון. כל עוד לא חדרו הצעירים לממשלה, היתה לוותיקים הנחמה שבדרג העליון, הקובע, עדיין שליטתם מובטחת. הם היו “מזועזעים” הן מן המינוי הן מן העובדה שדיין, עדיין לא שר, הוזמן לאותה ישיבה, ופירשו את הצעד הזה של בן-גוריון כאזהרה מפני תמורות מפליגות, שהוא עתיד לחולל בצמרת מפא"י.

הוותיקים לא ערערו על חלקו של בן-גוריון בנצחון הבחירות; אבל הקשיים שהם ערמו על הרכבת הממשלה היו כהצהרה, שהניצחון שהשיג בן-גוריון עם ה“גוש” גדול לאין ערוך מזה שהיה מנת-חלקו לוא הלך עם הצעירים. בלשון יותר אישית: ספיר, שר המסחר והתעשייה, ודיין, רמטכ“ל מערכת סיני - לשניהם היתה זו מערכת בחירות ראשונה – היו שותפים בניצחון: האחד - בזכות הישגיו המשקיים, האחר – בזכות הישגיו הצבאיים; אולם לדעת מנהיגי ה”גוש", היתה השוואת חלקם בניצחון הזה רק מראית-עין ומליצה ריקה, שכן הישגי דיין עגנו בעבר, ואילו הישגי ספיר רימזו על התהוות כוח פוליטי חדש, בעל פוטנציאל אדיר. אם בן-גוריון לא נוכח בכך עד כה בעצמו, כמו אמרו לו, הם יסייעו לו בכך.

התרגיל שנקטו היה בדוק ויעיל. בהתאם להתראתה בכפר הירוק, הודיעה גולדה שלא תקבל את תפקיד שרת החוץ, וארן הודיע שלא יקבל את תיק החינוך והתרבות. לכאורה היו לבן-גוריון שני מועמדים מתאימים לתפקידים אלה: שני הצעירים שרצה לצרף לממשלתו, דיין ואבן. לימים יזכיר ל’אקספרס הפריסאי לדיין, כי במכתב הפרידה ששיגר לו בסיום תפקידו כרמטכ"ל העריך בן-גוריון את כשרונו הדיפלומטי במשא-ומתן עם המלך עבדאללה. דיין הגיב אז:

אם זה מה שחשב עלי, הרי לאחר שהשתחררתי מהצבא הוא הזמין אותי להשתתף בממשלתו, והוא לא הציע שאהיה שר החוץ. אם הוא חשב שאני מצטיין בדיפלומטיה, לא גילה לי זאת בשום סימן.

היתה איפוא ציפייה מסוימת מצד דיין לתיק מדיני בממשלה.²⁸⁶

אולם השאלה לא היתה חסרון מועמד לאיוש תיק החוץ. מדברי דיין עצמו, ומהעובדה שהוא לא הציע לאבן את תיק החוץ, מתבהר שבן-גוריון לא רצה לוותר על גולדה ועל ארן. הוא ידע שאם יקבל את סירובם, יצטרפו אליהם גם

וותיקים אחרים, והוא יוותר עם הצעירים; וספק אם אחדות העבודה, מפ“ם והמפד”ל ישתתפו בקואליציה, שבה מיוצגת מפא"י, מלבדו, על-ידי צעירים בלבד.

בן-גוריון פירש את צעדם של גולדה וארן לפי כללי המשחק במפא"י, שהוא עצמו חקק אותם: סירובם הוא סימן לרצונם לנהל עמו משא-ומתן.

במשא-ומתן המייגע, שניהל עם גולדה וארן, התברר לבן-גוריון כי הוותיקים מוכנים לבלוע את דיין כשר חקלאות – אבל לא בתפקיד מדיני; וכי הם מתנגדים בכל תוקף למינוי שמעון פרס לתפקיד סגן שר הביטחון. את המסע נגד דיין ניהלו הוותיקים בסיוע קיבוצי מפא“י, שראו בו סכנה לתנועתם מחמת שאמר שהחלוציות אינה נחלה בלעדית של התנועה הקיבוצית. את המסע נגד פרס נטלה גולדה על עצמה. כבר בקיץ 1958 מחתה באוזני בן-גוריון “על התערבות פרס [המנכ”ל] בענייני-חוץ,” וסופר מעריב החרוץ, שפירסם זאת בעיתונו, הוסיף שגם אז היא חיזקה את מחאתה באיום התפטרות.²⁸⁷

שוב ניצב בן-גוריון כצוק איתן מאחורי דיין ופרס. בסיום המשא-ומתן הזה, שנמשך כשישה שבועות, הסכימו מנהיגי ה“גוש” לצירופם של שני צעירים:²⁸⁸ דיין, כשר החקלאות, ואבן כשר-בל-תיק. ב-17 בדצמבר 1959 הביעה הכנסת אמון בממשלתו החדשה של בן-גוריון, וארבעה ימים לאחר מכן, ב-21, התמנה חבר-הכנסת שמעון פרס לסגן שר הביטחון.

בן-גוריון יצא איפוא ממאבקו עם הוותיקים כשידו על העליונה – אך רק לזמן קצר; שכן השחקנים והבמה כבר היו מוכנים למערכה הבאה, שאפשר להכתירה בשם: ה“גוש” שקם על יוצרו.

 

13 . אש ממעריב    🔗

בעוד הממשלה החדשה מתנהלת – לפחות למראית-עין – על מי-מנוחות, תכפו האותות שבישרו את מפלתה. האות הראשון בא מאלעד. במשפטו בסוף נובמבר 1959 העיד וסיפר שגבלי, אלמוג ובן-צור הדיחו אותו לשקר ולזיוף בפני ועדת אולשן-דורי בינואר 1955. חרף החשאיות שהוטלה על המשפט עשתה לה עדותו כנפיים בחוג צר - אבל חשוב – של שותפי-סוד, וביניהם יוסי הראל, שפרש מהמודיעין ומצבא-הקבע ופנה לעסקים.

האות השני בא בעקיפין מספיר, שר המסחר והתעשייה, שתודות לעוצמה המשקית ולכספים הרבים שריכז בידיו הפך ל“גוש” בפני עצמו. בלשון אשר ידלין: “הוא רכש השפעה, קנה שתיקה, הבטיח תמיכה וגיבוי.” בין הנזקקים לספיר היה גם יוסי הראל. לא היה זה המגע הראשון ביניהם; שכן כמנכ“ל משרד האוצר סייע ספיר ליוסי הראל, בהיותו מפקד 131, ביצירת כיסוי לאלעד לצורך שליחותו השנייה. כשנודע לספיר שאלעד נחשד בבגידה, הוא קרא אליו, כך אמר בישיבת מזכירות מפא”י, את יוסי הראל, “וקבלתי בפניו מדוע הסתיר זאת ממני.” אז גולל יוסי באוזניו כל אשר שמע מפטי, כשהחל לכהן כראש אמ“ן: שזויפו מסמכים, ולא רק בידי דליה; שגבלי שלח את אלמוג לפריס לפגוש את אלעד; שאלעד הוסע מנמל-התעופה לבית גבלי, בניגוד להוראת לבון; שבן-גוריון ודיין הטילו עליו לערוך חקירה, והוא סירב, ושם חקירה לא נערכה. לימים יוסיף פטי ויאמר – גם זאת סיפר יוסי לספיר – שלדעתו היו בן-גוריון ודיין צריכים להטיל את החקירה על המוסד או על השב”כ.

ספיר אמר במזכירות כי קרוב לוודאי שהדברים האלה היו ידועים גם ללבון; הן פטי עצמו סיפר אותם לאֶפִּי. אבל ליוסי הוא אמר לאחר זמן: “מדוע אתה מספר לי, אתה חייב לספר זאת ללבון.” יוסי זוכר אחרת: ספיר אמר לו ש“לבון גוסס,” ושמן הראוי לספר לו על הזיופים, ולדבריו הוכה בהלם: הוא לא ידע שלבון נוטה למות. “היתה הרגשה לפי מה שפטי סיפר, שפה משהו לא בסדר. כאן איש עומד למות והוא לא יידע כל חייו מה קרה.” רגש אנושי נאצל זה – ולא הזדהות פוליטית או רצון לשאת חן בעיני ספיר – הביאוהו, לדבריו, להיעתר לבקשה. כאות הוקרה על כך קרא לו ספיר “הגבר” – תואר שהפך לכינויו בימים שהצנזורה אסרה את פרסום שמו.

ב-4 בפברואר 1960 ערך יוסי ביקור בבית לבון, ובנוכחות אֶפִּי סיפר לו את “שלושת הדברים שפטי אמר לי, ושלושתם היו נכונים. בדקו את זה.” לבון ערך בכתב את מה שיגדיר לאחר מכן “עדות על זיופים והעלמת מסמכים באמ”ן." לטענתו הגיש את ה“עדות” הזאת לאישורו של יוסי, “ויוסי אישר זאת בערך.” לוועדת חוץ וביטחון יאמר לבון, שיוסי חתם על הדברים שרשם מפיו, אבל דבר זה התברר כלא נכון. יוסי אף אמר כי לבון “גם הוסיף דברים שלא אמרתי לו.” חשוב מכול, יוסי אמר שבמהלך שיחתם אמר לו לבון: “נתתי הוראה לאחר שכבר ביצעו את הפעולה.” מכל מקום אין ספק, שספיר העדיף אינטרס כיתתי על הדרך הממלכתית; ובמקום להפנות את יוסי לרמטכ"ל או לשר הביטחון, הוא סייע ללבון להכין מסמכים למטרה שתתברר להלן. אשכול, שהיטיב להכיר ולהוקיר את ספיר, יסביר את התנהגותו כך:

יוסי הראל הופיע [אצל לבון] מתוך רצון עצמי, [הוא] באמת חשב שהוא אינו יכול לשאת את העוול שנעשה באיזו יחידה, זאת אומרת שזה הציק לו, [הוא] לא יכול להמשיך בלי לגלות…[הוא] צריך היה ללכת לפי השרשרת הפיקודית שלו, מדוע לא עשה זאת – הפתרון לו…[יוסי פנה אל] ספיר, זה לא פלא, הוא ביחסים טובים עם ספיר, גם החברות שהוקמו היו בסיועו של ספיר. ספיר אמר לו: אתה מוכן ללכת אל אשכול, אל לבון, ויוסי ענה לו: מדוע לא?

למחרת ביקר גם בן-גוריון בבית החולה, אבל לבון לא גילה לו מה ששמע מיוסי. ביומנו כתב בן-גוריון כי אצל לבון נמצאה “פגימה רק בדופק הלב, והרופאים סבורים שבעוד חודש יוכל לקום ממטתו.”²⁸⁹

אולם חרושת-השמועות עשתה את שלה והגיעה גם אל בן-גוריון. סכסוך שנתגלע בהסתדרות המורים – על רקע תביעת המורים התיכוניים להתארגן כחטיבה אוטונומית – העסיק הן את הממשלה הן את ההסתדרות. הדבר הצריך את התערבות בן-גוריון, וב-5 במאי 1960 זימן את לבון למשרדו. בטרם דנו בעניין המורים העלה בן-גוריון את “מאורע מצרים,” באומרו כי

בזמנו החלטתי לא לטפל בדבר כי פקפקתי אם אפשר להגיע לחקר הדבר.

אולם הוא שמע כי “לבו [של לבון] מר על דבר זה.” לבון השיב, “כי היה מר כמה שנים, אבל בשנתיים האחרונות נשקט,” אך יש לו עדות חשובה מאלוף-משנה הראל…כי זייפו תעודות." בן-גוריון ביקשו להמציא לו את החומר. עוד באותו יום ה' 5 במאי שלח לבון לבן-גוריון את “עדותו של יוסי,” ובן-גוריון, כך כתב ביומנו, הטיל על חב"ד²⁹⁰ לבדוק אם נכונה הידיעה,

כי בעת חקירת עניין הפעלת יחידת אמ“ן במצרים, בשנת 1954, זויפו על-ידי אנשי אמ”ן תעודות ו/או מסמכים בפרשה האמורה.

הוא הורה לחב“ד “לראות את הראל ולקבל ממנו הידיעות שלבון דיבר עליהן,” ובעל-פה ציין, “שבפי…יוסף הראל…פרטים ושמות קציני צה”ל המעורבים, כביכול, בזיוף המסמכים.”²⁹¹

כך, באיחור של חמש שנים, החל בן-גוריון “לטפל”, לפי מינוחו, ב“עסק ביש”. בשלב זה מתעוררות כמה שאלות: האמנם נהגו בן-גוריון ולבון בתום לב? ואם לאו – מה היתה מטרתו הנסתרת של כל אחד מהם? האם תיכנן לבון מסע לטיהור שמו, והגשת “עדות יוסי” לבן-גוריון היתה צעדו הראשון? מדוע העמיד בן-גוריון פנים כאילו לא ידע על ה“זיופים”? והרי במאי 1955 שמע דברים אלה במישרין ובפרטי-פרטים מפטי עצמו! האם ביקש מלבון להמציא לו את “עדות יוסי” כדי לברר בדרך זו מה ידוע לו ומה לא? ואם באמת התכוון לרדת לחקר העניין, מדוע לא הטיל את ביצוע הבדיקה על השב“כ – הגוף המיומן לחקירות מעין אלה, שכבר התנסה בחקירת ה”עסק ביש" במהלך חקירתו של אלעד? דומה כי היה זה מפגש בין שני פוליטיקאים, המגששים ומרחרחים איש את רעהו, וכל אחד מהם מנסה על-פי דרכו לעמוד על כוונות חברו: לבון – בעורמה, ובן-גוריון - בהיתממות. מכל מקום, לבון מצא לנכון להזהיר א בן-גוריון: בצאתו בסוף יוני לחופשת החלמה בת שלושה חודשים בשווייץ, הצהיר באוזני המשלחת הגדולה שליוותה אותו לנמל-התעופה, כי בשובו ארצה “יהיה לו מה להגיד.”

* * *

חב“ד, יליד וינה, שירת בחטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות והגיע לדרגת מח”ט, לפני שהתמנה למזכיר צבאי לבן-גוריון ב-2 בנובמבר 1957. יתרונו החשוב, מבחינת תפקידו זה, היה נאמנותו ללא סייג לבן-גוריון. חסרונו הבולט היה העדר היכולת להבחין בדקויות, אישיות ופוליטיות, החיונית כל-כך לשירות ליד ראש-ממשלה ושר הביטחון. ברור שלא היה לו כל ניסיון בחקירות ואף לא הכישורים הנדרשים לכך.

הוא ניגש לבצע את המטלה במרץ וללא שהיות. כבר למחרת, ב-6 במאי, נפגש עם יוסי הראל, ובתוך ארבעה ימים שוחח עמו שנית. הוא נפגש גם עם ארבע קצינים טכניים במעבדת אמ“ן, שהיו אמורים לדעת אם נעשו “שינויים” במסמכים שהוגשו לוועדת אולשן-דורי. קצין טכני חמישי שהה באירופה בשליחות חשאית, ונבצר מחב”ד לשמוע את גרסתו. בדו“ח-ביניים שהגיש לבן-גוריון ב-10 במאי ציין, שעדותו של אותו קצין “עלולה להיות מכרעת בקביעת האמת, ובלעדיה אין באפשרותי לקבוע מסקנות סופיות בשאלה שהצגת בפני.” לגופו של עניין כתב חב”ד כי “השתדלתי לא לנגוע בפרשה כולה וחקרתי רק אותם האנשים, והתעניינתי רק באותם הנושאים, שהיו דרושים לי כדי להשיב על השאלה שאת הבהרתה הטלת עלי.”²⁹²

כבאורח-פלא מופיע אֶפִּי בצהרי אותו יום ה' 10 במאי במשרדו של חב"ד. זה מתייחס אליו, אל המזכיר לשעבר, באמון ומספר לו²⁹³ על ממצאי הבדיקה. אֶפִּי מעביר מיד את המידע ללבון.

רק לאחר חודשיים, במהלך מסעו הממלכתי של בן-גוריון ביוני לצרפת ולארצות השפלה, נפגש חב"ד באירופה עם הקצין החמישי, וזה זכר כי

תקופה קצרה אחרי המאסרים במצרים, פנה אלי…מרדכי בן-צור, במעבדת יחידתי וביקשני לבצע שינויים²⁹⁴במסמך מסוים. הנני זוכר שהיה זה מכתב כתוב בלועזית. איני זוכר באם נדרשתי לשנות תאריך, או פרט אחר. לא זכור לי שמישהו אחר פנה אלי בקשר לעניין זה.

ב-13 ביולי נפתחות שוב דלתות לשכתו של בן-גוריון בפני אֶפִּי, והוא שומע מחב“ד על הדו”ח המשלים שלו. הודעתו של הקצין החמישי, כך כתב חב“ד לבן-גוריון ב-15 ביולי, “מחזקת את דעתי כי אמנם בוצעו שינוי(ים) באגף המודיעין של צה”ל, אחרי כשלון מצרים.” לאימות חשדותיו נפגש חב“ד ב-27 ביולי עם מרדכי בן-צור, אולם הוא הכחיש מכול וכול שביקש ממישהו באמ”ן “לשנות דבר כל שהוא באיזה מסמך שהוא.” בזאת – בהעדר מסקנה או המלצה על המשך חקירה – סיים חב"ד את בדיקתו.²⁹⁵

דו“ח-חב”ד הצטלב עם סיום משפטו של אלעד; אולם אף שמתן פסק-הדין התעכב לחודש – ד“ר בנימין הלוי, נשיא בית-המשפט המחוזי בירושלים נסע לחו”ל – ידע בן-גוריון מאיסר הראל, שהדחתו של אלעד לשקר תאוזכר בפסק-הדין, והוא משהה את החלטתו באילו צעדים לנקוט נוכח דו“ח חב”ד. במהלך אותו חודש עוד מבלה לבון חופשת החלמה בשווייץ, וכך נוצרת כעין אתנחתא.

עם שובו של הלוי ניתקת השתלשלות המאורעות מקפאונה ומתפתחת במהירות. ביום א' 21 באוגוסט 1960 ניתן פסק-הדין, ולמחרת נשלחות לרמטכ“ל הפסקאות המתייחסות לגבלי ולבן-צור. נאמר בהן כי אלעד “הוכיח לכאורה, במידת השיכנוע הדרושה לנאשם במשפט פלילי,” שהוא “מסר עדות שקר” בפני ועדת אולשן-דורי וגם “שיקר” לרמטכ”ל ולשר הביטחון “לפי שידולם” של מפקדיו

גבלי ובן-צור. השופטים האמינו איפוא לאלעד, כי מפקדיו הדיחו אותו לשקר ולזיוף מסמכים.

בבוקר יום ה' 25 באוגוסט משגר הרמטכ"ל לסקוב לבן-גוריון במכתב רשמי אותן פסקאות ושואל להנחיות. בצהרי אותו יום נפגש בן-גוריון עם איסר הראל ומקבל את הצעתו: למנות ועדת חקירה צבאית. בשבת הוא נועץ באיסר שנית, וביום א' 28 הוא שולח ללסקוב את ההנחיות שלהלן:

אלוף-משנה ח. בן-דוד בדק לפי הוראתי, אם נעשו “שינויים” במסמך באמ“ן על-ידי מישהו, לפי פקודת הממונים עליו, ומהבדיקה עולה כי יש מקום להנחה שאכן נעשו שינויים כאמור (לפי גרסא אחת – לפי הוראות אלוף-משנה בנימין גבלי, ולפי גרסא אחרת – על-ידי סגן-אלוף מרדכי בן-צור). לאלה יש להוסיף הציטטה [מפסק-הדין – ש”ט] שציינת במכתבך אלי מיום 25.8.60 בסעיף 2.

דברים אלה קשורים ב“פרשת הכשלון במצרים.”

יש איפוא צורך שתמנה ועדת מוסמכת שתחקור באופן יסודי את הפרשה הזאת, וייתכן שיהיה צורך להזמין את אלוף-משנה בנימין גבלי להעיד בפני הוועדה.²⁹⁶

ראוי לציין, שההנחיה לרמטכ“ל מצביעה על חקירה מקיפה של ה”עסק ביש", והיא אינה מוגבלת לעדויות-שקר ולזיוף מסמכים בלבד.

על הרכב הוועדה נועצים בו ביום לסקוב עם חב“ד; ויצחק נבון, מזכירו המדיני של בן-גוריון – עם אֶפִּי. אֶפִּי - הפסקאות מפסד-הדין מצאו את דרכן גם אליו, ובאמצעותו ללבון – הציע לתפקיד היו”ר את יעקב-שמשון שפירא; אך הוא סירב וכמוהו גם יעקב סלומון. המועמד השלישי, חיים צדוק, עשה בחו“ל. מאחר שביום ב' 29 באוגוסט נסע בן-גוריון לשדה-בוקר, דומה שכבר ביום א' נקבע שהיו”ר יהיה חיים כהן, חבר בית-המשפט העליון.

אֶפִּי חש ללשכת בן-גוריון, ויצחק נבון מספר לו על סירובו של שפירא ועל ההחלטה למנות את חיים כהן. עם המידע הזה ממריא אֶפִּי בסוף אוגוסט אל לבון, המחלים בציריך שבשווייץ.²⁹⁷

ניסוח כתב-המינוי של ועדת החקירה לא הושלם בנקל. ב-4 בספטמבר דן בו

בן-גוריון עם הרמטכ“ל, ורק ב-12 מונתה ועדת חקירה צבאית, שהיו”ר שלה אל“מ חיים כהן – הוא מילא תפקיד זה במסגרת שירות מילואים והדרגה הוענקה לו לשם כך – וחבריה אל”מ אהרן דורון ואל"מ מתי פלד. הוטל עליהם לחקור:

האם ננקטו צעדים כלשהם על-ידי אלוף-משנה ב. גבלי, סגן-אלוף מ. בן-צור או מפקד אחר כלשהו באמ“ן, כדי להניע עדים בדרך כלל ואת אברהם זיידנברג (אלעד) בפרט, להעיד עדות שקר בפני [ועדת אולשן-דורי]…וכן בפני שר הביטחון והרמטכ”ל ואם נמסרו אכן עדויות שקר כאמור.

עוד נאמר בכתב המינוי ש“הוועדה תחל עבודתה על-ידי בדיקת” החומר של ועדת אולשן-דורי, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים והדו"ח של ועדת עמיעד. “הוועדה תגיש את מסקנותיה עד 15 אוקטובר 1960.”²⁹⁸

לפי הנוסח הראשון של כתב-המינוי – הנחיית בן-גוריון לרמטכ“ל – היתה אמורה להתקיים חקירה מקיפה של ה”עסק ביש"; אך מהנוסח הסופי ברור שבן-גוריון חזר בו והגביל את החקירה לעדויות-שקר ולזיוף מסמכים. בכך היה נאמן להחלטה שגזר על עצמו ב-1955: לא “לטפל” בפרשת מצרים. אם נקט עמדה זו משיקולים של נוחות פוליטית, תעלה לו הנוחות הזאת בסבך הפוליטי הגדול בחייו.

סימן ראשון לכך הביא לו אֶפִּי שחזר משווייץ. בערב יום א' 18 בספטמבר שמע בן-גוריון מפיו, שלבון מערער על מינויו של חיים כהן ודורש לבטל את הוועדה. בן-גוריון השיב לו,לדבריו, ש“זה לא עניינו [של לבון]. ועדה זו נתמנתה לפי הוראתי כשר ביטחון כאשר הגיעו אלי שמועות המחייבות חקירה.” אֶפִּי דיווח ללבון.

למחרת, 19 בספטמבר, נרמזה מגמת פניו של לבון ביתר-בהירות מעל דפי ידיעות אחרונות. בטורו “נודע לי ש…” ידע אריה צימוקי לספר לקוראיו כי

פרשת פרישתו של…לבון מתפקידו כשר, בתחילת שנת 1955, תועלה, כנראה, בקרוב מחדש לבירור. יש יסוד להניח שנגרם לו בשעתו עוול אישי…אחדים מידידיו העלו לא פעם את התביעה לתקן את המעוות שנעשה לו, על-ידי בירור מחדש של הפרשה…בעקבות מקרים שאירעו באחרונה.

כשם שהיה המקור לידיעה, שבישרה בינואר 1955 את הדחת לבון מהממשלה,²⁹⁹ היה ישראל גלילי גם המקור לידיעה הזאת, שבישרה את התחדשותה של פרשת לבון.

עתה מתחילה להצטייר התשובה לשאלה שלעיל: מה היו מטרותיהם הנסתרות של בן-גוריון ושל לבון בפגישתם ב-5 במאי 1960? זה מכבר הנחיל לבון לתומכיו את ההיקש ההגיוני: אם נזקק גבלי לשקר ולזיוף כדי להוכיח שלבון נתן את ההוראה לפעולה במצרים – אות מובהק הוא שלבון לא נתן אותה, ושגבלי פעל על דעת עצמו. לבון מסר איפוא את “עדות יוסי” לבן-גוריון כהוכחה ראשונה שהיו מעשי זיוף, והיה לו יסוד מוצק לקוות שיהיו בידו הוכחות נוספות. ואכן, מסקנות חב“ד ופסק-הדין במשפט-אלעד הוכיחו, שגבלי אמנם נזקק לשקר ולזיוף. כך הפך ההיקש של לבון להוכחה ניצחת, שהוא נפל קורבן ל”קנוניה" של קציני אמ"ן, שנסתייעה בפרס ובדיין. זה היה איפוא הנשק שלבון הכין לקראת מאבקו, ועתה היה יסוד לדרישתו שבן-גוריון יטהר אותו מניה וביה.

תביעת לבון – מפי אֶפִּי - לבטל את הוועדה – בישרה מה יהיה הקו שינקוט: לאור התעודות שהצטברו באחרונה אין צורך בשום חקירה נוספת לשם קביעת זכאותו שלוֹ ואשמתו של גבלי. העמדה – שעל-יסודה הקים בן-גוריון את ועדת כהן – שההדחה לשקר וזיוף עוד לא הוכחה בפני בית-משפט, היא לא רק זוטה ודקדוק של עניות, אלא עוינת במפורש. לבון תובע איפוא זיכוי מיידי, ורואה במינוי הוועדה תכסיס ערמומי, שנועד למנוע את הזיכוי שהוא ראוי לו. המינוי גם מהווה הוכחה שבן-גוריון חרד מחשיפת ה“קנוניה”, שבה מעורבים גם דיין ופרס, והוא נחלץ לגונן עליהם אפילו במחיר האמת והצדק. עתה, משנתבררה מגמת פניו של לבון, מובנת גם הזהירות שנקט בן-גוריון בפגישתם ב-5 במאי, כשהעלים מלבון שתוכנה של “עדות יוסי” נהיר לו זה מכבר.

לבון חזר ארצה ב-21 בספטמבר 1960 בכוחות מחודשים, ונראה שנוכח סירובו של בן-גוריון לבטל את הוועדה הוא העביר את המאבק אל המישור הציבורי. הוא הכריז על כך בהצהרה מאיימת בקבלת-פנים, שנערכה לכבודו בהסתדרות ערב ראש השנה תשכ“א. ההצהרה התפרסמה בעיתונים: “בקרוב אצטרך להגיד דברים לא כל-כך נעימים” ו”נצטרך לרכז את כל כוחנו" כדי לעמוד גם במבחנים “בלתי-רצויים” ו“בלתי-מוצדקים.” היתה זו כעין יריית פתיחה של המערכה.

בן-גוריון יכול ללמוד מהעיתונות שלבון איננו יושב בחיבוק-ידיים ושהוא ערוך ודרוך למלחמה רבתי ובכל האמצעים. ואכן, כבר ב-20 בספטמבר, יום לפני בואו ארצה, הגיש מעריב לצנזורה כתבה שכולה גילויים מרעישים, שהצביעה על דרכי מאבקו של לבון. כבר בפתחה הונח אי-דיוק: ועדה, שמינה בן-גוריון בראשות שופט בית-המשפט העליון חיים כהן, תחקור את “העדויות שגרמו להתפטרות לבון מהממשלה ב-1955.” ועדת כהן הוקמה בחשאי, וה“סקופ” הבלעדי שימש למעריב וללבון כעין הכשרת קרקע למאבק הצפוי; שהרי ועדת כהן נועדה לברר רק אם גבלי ובן-צור הדיחו לשקר ולזיוף. בכותבו שהוועדה נועדה “לחקור מחדש” את כל העדויות בפני ועדת אולשן-דורי, עלול היה מעריב להחשידה מראש בדעת הציבור כוועדה שתוכה אינה כברה, ושהמשפט הקדום נגד לבון טבוע בה מלכתחילה. יתר-על-כן, עורכי מעריב כבר ידעו - כשישה ימים לפני שהדבר אירע – שלבון “הודיע כי הוא אינו מעונין יותר בבירורים נוספים ויסתפק בהודעה בישיבת הממשלה ובועדת חוץ וביטחון של הכנסת כי נעשה לו עוול וכי לא היה יסוד להאשמות שהוטחו נגדו וממילא גם לא היה יסוד לתביעה שיתפטר.” לפי הכתבה טען לבון “שמסקנות ועדת אולשן-דורי בוססו על עדויות בלתי-מהימנות ו…על מסמכים שהוכנו מראש לקראת החקירה;” אולם “בינתיים נתגלו – שלא ביוזמתו – עדויות והוכחות חדשות” – פסק-הדין במשפט-אלעד, “עדות יוסי” ודו“ח חב”ד – “אשר הפכו את כל הקערה [של מסקנות ועדת אולשן-דורי - ש”ט] על פיה." “המפנה המכריע,” כתב מעריב, חל לפני שבועות מספר, כאשר “אחד המעורבים העיקריים” בפרשת לבון – אלעד - שהועמד לדין בשל “האשמות חמורות ביותר (שאין להן קשר עם פרשת לבון)” ונמצא אשם בכולן, “הודה…כי סילף עדותו בפני ועדת אולשן-דורי כדי להטיל צל על מר לבון ולהגן על אנשים אחרים המעורבים בפרשת לבון.”

בסיומה הכריזה הכתבה כי “כמה משרי מפא”י תומכים בתביעתו של לבון שהעניין יובא לידיעת הממשלה וכי שמו…יטוהר, ללא חקירות נוספות והשהיות נוספות."

הצנזורה עיכבה את הכתבה, ורק אחרי בירורים בהשתתפות חב"ד פורסמה ב-25 בספטמבר הידיעה, שהופקה מהכתבה שחוברה ב-20, תחת כותרת משולשת של שישה טורים בעמוד א'. כך נורה ממעריב לעבר בן-גוריון מטח ריכוך לקראת פגישתו הצפויה עם לבון ב-26. ביום הפגישה חזרו כל העיתונים על פרסומי מעריב.

כך מבשר מעריב ב-25 על התחדשותה של פרשת לבון ומגדיר את מטרת מאבקו:

מאז “התפוטרותו” טען לבון כי נעשה לו עוול חמור וכי אפילו חבריו הקרובים שנתנו אז יד להתפטרותו, נפלו קרבן לסבך שבו סיבכו אותו, אם בלא-יודעין ואם במזיד…הוא מקווה שצדקתו עוד תצא לאור וכי הממשלה…חייבת לעשות למען טיהור שמו.

שלום רוזנפלד, סגן-עורך מעריב ושותפו של דיסנצ’יק בכתיבת מאמרי המערכת, פקח אותו יום את עיני יוסף אלמוגי, מזכירה של מפא"י מתחילת 1960, באומרו כי “לפי הרגשתו מתחיל להתגלגל כדור-שלג עצום, אשר סופו מי ישורנו.”

מתבקש לומר שרוזנפלד ניבא וידע מה ניבא; אולם לא רוח-נבואה – וודאי לא רוח הקודש – דיברה מגרונו, אלא המידע והתדרוך שקיבל מאֶפִּי. שכן לבקשת לבון נפגש אֶפִּי ב-19 בספטמבר, יום אחרי שובו ארצה משווייץ, עם עורך מעריב אריה דיסנצ’יק וסגנו שלום רוזנפלד, הריק לתוכם את כל המידע שליקט למען לבון בלשכת בן-גוריון – סיפורי פטי, עדות אלעד, “עדות יוסי”, דו“ח חב”ד, מינוי ועדת כהן ועוד – ו“גייס” אותם לשורות תומכי לבון. אפשר לומר כי כך, באמצעות אֶפִּי שחשבוהו לידיד, כרו אנשי בן-גוריון שלא מדעת את קברו. שכן עורכי מעריב הסתמכו על אֶפִּי כעל מקור אמין ובלעדי, השתכנעו ש“היתה עלילה נגד לבון” – לשון רוזנפלד – בלא שטרחו לאמת את דבריו. טורי החדשות בעמודים הראשונים בישרו ודיווחו מדי יום על לבון ותמכו בו לקראת פגישתו עם בן-גוריון ב-26, במהלכה ואחריה, בחיפוי ובסיוע של שני מאמרי מערכת, ב-26 וב-27. תודות ליוזמתו של לוי יצחק ובנוכחותו נפגש לבון בביתו בערב יום ד' 28 בספטמבר עם כל המערכת – דיסנצ’יק, רוזנפלד, ד“ר דוד לזר, שמואל שניצר, אהרון קלאוס, דוד גלעדי ומשה ז”ק – לשיחה שארכה שלוש שעות. בסיומה ידע לבון, שבמעריב נמצא לו בעל-ברית נאמן שיילחם את מלחמתו. גושפנקה לכך ניתנה ב-30, במעריב של שבת, במאמר “שחור על לבון” מאת רוזנפלד, שקבע חד-משמעית מיהו השחור ומיהו הלבן.³⁰⁰

* * *

מן הראוי להקדים מעט את המאוחר ולעמוד על רקעו וטיבו של מעריב. עיתון זה התרשת על הממסד המפא“יי: זה היה מקור ידיעותיו, ולפיכך גם נושא נאמנותו. עם זאת – אולי משום שרוב עורכיו היו מתלמידי ז’בוטינסקי – השתוקק מעריב לחסר מקומתו של בן-גוריון, וב”פרשה" נמצאה לו הזדמנות נדירה לשמש את הממסד כבעבר ובה-בשעה גם להיפרע מהעומד בראשו. בשלהי 1953 התבטא הדבר בכך, שמעריב נרתם להגן על שרת בפני שובו של בן-גוריון. שרת מספר ביומנו כי ביומו הראשון כראש הממשלה בא אצלו קרליבך, מייסדו-עורכו של מעריב, והביע

רצון עז להדק קשר עמדי ולאמיתו של דבר הציע את מעריב לשירותי…מי רצוי לי – אותו יעמיד כאיש קשר מצידו. אם רצוני בז“ק הריהו מעביר מייד את ז”ק לירושלים.

משה ז"ק נודע אז ככתב המדיני ומשיג הידיעות המהיר והיעיל ביותר בעיתונות הישראלית. שרת תפס מיד כי בתמורה להצבת כתב מסוגו לשירותו - שמשמעה למעשה קו פתוח לעמודי העיתון – יהיה עליו לשלם בידיעות בלעדיות ממשרד ראש הממשלה וממשרד החוץ. הדעת נותנת שלולא נדרש לתמורה הזאת, היה חוטף את ההצעה בשתי ידיו ולא משיב – כפי שכתב ביומנו – כי “אעיין בדבר.” אחרי ששאל את קרליבך לתפוצת מעריב, הסכים שרת להצעה, אבל בחר לתפקיד איש הקשר בפובליציסט שלום רוזנפלד. על טיב השירות שמעריב העניק לשרת מלמדים יומניו:

[9 בדצמבר 1953] במעריב מאמר של קרליבך בדיוק לפי הקווים שהצעתי לו אתמול. [12 בדצמבר] קראתי אלי את ז“ק ממעריב ו”השריתי" עליו מאמר בעניין האחוזים [אחוז-החסימה בבחירות לכנסת].

על מאמרו של קרליבך “חג ראש הממשלה,” במלאת לו 60, כתב שרת, “כי זכור אזכור” את “הוקעת התנהגותו התעללנית של בן-גוריון כלפי, ועוד ועוד.” אחרי התפטרותו ביוני 1956 מהממשלה הציע לו ז"ק לכתוב במעריב ורוזנפלד בא בעקבותיו – “לישנות רשמית את ההצעה” – ואף הוסיף: “אדע נא כי שערי עיתונם פתוחים לפני תמיד.” הקשר פעל איפוא למופת.

מאז החלה ה“פרשה” זרמו הדלפות לכל העיתונים, ממחנה לבון וממחנה בן-גוריון כאחד. במערכה הראשונה שלה, ב-1955, היתה יד המדליפים נגד לבון על העליונה, אך אין ספק שבמערכה השנייה, ב-1960, התחלפו היוצרות, והמקורות בעד לבון – שכללו לא רק את דוברו וחסידיו, אלא גם את מתנגדי בן-גוריון – השיגו יתרון מכריע.

מעריב לא היה העיתון היחיד שנטל צד; הארץ, ידיעות אחרונות וג’רוזלם פוסט עמדו מעברו השני של המתרס. בדרך-כלל הם תמכו בבן-גוריון, אך הופיעו בהם גם ידיעות ומאמרי מערכת בזכות לבון. יתרונו של לבון היה איפוא רב. בנוסף למעריב תמכו בו כל העיתונים המפלגתיים – ואפילו דבר, בטאון ההסתדרות ולמעשה בטאונה של מפא“י. אולם השפעת העיתונים המפלגתיים היתה מועטת כתפוצתם; ובין הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב – העיתונים ה”בלתי-תלויים" ככינוים אז - היה מעריב לא רק החשוב לאין ערוך מבחינת התפוצה, אלא גם המגויס לחלוטין לצד אחד, צדו של לבון.

מעריב תמך בלבון ללא ערעור או סייג. יצאו מכלל זה רק דוד גלעדי, משה ז"ק, ומאוחר יותר, ב-1961 – גם יהושע יוסטמן, אבל קולם כמעט שלא נשמע. מעריב היה – אם אפשר לומר כך – נשק ההכרעה של לבון במאבקו על דעת הקהל.

אין להטיל ספק שעורכי מעריב האמינו, שבתמיכתם בלבון הם לוחמים את מלחמת הצדק; אולם באותה מידה אין ספק שלא נעלם מעיניהם, שמאבקו של לבון – ושל הכוחות שחברו אליו – הפך למסע להפלת בן-גוריון. רק כך אפשר להסביר את התמיכה ללא סייג בלבון גם בעניינים, שעמדו בסתירה לתפיסתו הפוליטית והחברתית של מעריב. הפן הזה, שבלט במעריב ואפיין אותו, חסר בשני העיתונים ה“בלתי-תלויים” האחרים.

ככל עיתון, החשיב גם מעריב את השיקול המסחרי, שלפיו ידיעות חשובות ובלעדיות, פירושן הגדלת התפוצה, ופירושה של זו – כוח ורווח. ובלשונו של גלעדי: “בשנות ה-50 וה-60 היה מעריב בשיאו. העיתון וכותביו…[היו] מודעים לכוחם והשפעתם…הם שידרו עליונות מתנשאת כלפי עיתונים אחרים.” מגמתו הפוליטית של מעריב והשיקול המסחרי שלו עלו בעניין ה“פרשה” בקנה אחד. לפיכך לא ייפלא, שגם ב-1960 העמיד העיתון קו פתוח לעמודיו לרשות לבון. אנשיו – הירושלמי בראש – הזרימו לו ידיעות בלעדיות וקבוצה שלמה – שבראשה עורך העיתון דיסנצ’יק וסגנו וממלא-מקומו רוזנפלד - הועמדה לשירות מאבקו. כך זכה מעריב בטוב שבכל העולמות: הוא הגדיל את תפוצתו,³⁰¹ מילא את קופתו וגם הופיע כלוחם צדק ללא פשרות. יתר-על-כן, חרף התהום האידיאולוגית בין מי שדגלו בערכי תנועת העבודה – לבון, ספיר, וה“גוש”, ובין מי שחונכו על ברכי ז’בוטינסקי – דיסנצ’יק, רוזנפלד ויתר עורכי מעריב – הם פעלו עתה יחד נגד בן-גוריון.

עורכי מעריב ידעו, שברגע שתושג המטרה הזאת יתפלגו תומכי לבון מחדש למחנותיהם: ה“גוש” יעשה ככל יכולותו להאדיר את מפא“י, ושאר המפלגות יעשו הכול כדי לצמצם את השפעתה ולהגדיל את חלקן בשלטון. היתה איפוא סבירות גבוהה לכך, שהממשלה הבאה תורכב מקואליציה של מפא”י בשליטת ה“גוש” עם מפלגות המרכז והימין. ממשלה כזאת היתה לטעמם של עורכי מעריב הן מבחינת השקפתם הפוליטית הן מבחינת נגישותם למקורות עיתונאיים, שהרי מנהיגי ה“גוש” יהיו בעלי-חוב גדול למעריב בגין התייצבותו לימינם. היחסים המצוינים שנקשרו בין דיסנצ’יק ובין ספיר – שאחר מפלת בן-גוריון היה ל-Kingmaker (ממליך המלכים) במפא"י – ביטאו את עמדת מעריב על כל היבטיה.

אין פגם בכך שמעריב היה להוט לפרסם “סקופים” והדלפות מהממשלה, מההסתדרות וממפא“י; הדופי בהתנהגותו היה בכך, שתמורת ידיעות בלעדיות היה מוכן להעניק תמיכה מערכתית חד-צדדית. על כך העיר גלעדי: “יש במעריב כותבי מאמרים שמשרתים את ספקי האינפורמציה שלהם ומשועבדים למקורותיהם.” הוא גם הגדיר את שני עורכי מעריב הראשונים, עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ’יק כ”ציידי סקופים."³⁰²

* * *

כבר בתחילת כהונתו נוכח מזכיר המפלגה יוסף אלמוגי, שקיימת “מערכת הדלפות מתוחכמת” העוסקת גם בהפצת שמועות והיא “נופחה לממדים של מכת מדינה.” מזכירות מפא"י ושאר מוסדותיה כאילו יושבים מאחורי מחיצת זכוכית, שבעדה צופים עורכי מעריב בכל דיוניהם ומאזינים להם. במצב כזה אין מפלגה מסוגלת לתפקד, וחילוקי-הדעות והיריבויות הפנימיות שבתוכה מחריפים ומביאים אותה אל סף התפוררות.

השיא היה במאי 1960. במשך ארבעה ימים רצופים נחשפה מפא“י בעמודים הראשונים של מעריב והוצגה כמפלגה שסועה מבית, היראה מפני דיון ציבורי גלוי – כאילו יש מפלגה בעולם, המקיימת את כל דיוניה בשער בת-רבים. אלמוגי מעלה במזכירות את חששותיו, שהמדליף הקבוע למעריב – אם לא ייבלם – ימיט על המפלגה חורבן. באוזני מקורביו הוא גורס שמן ההכרח להחרים את מעריב, ולפסוק שמי שיבוא במגע עמו יוצא מן המפלגה; אבל הוחלט רק שחברי המזכירות יישבעו בהן צדק שלא ידליפו לעיתון זה. ב-21 במאי “כולם חתמו בהן צדק;” אך למרבה האירוניה, מספר מ. שמריהו במעריב למחרת, תחת הכותרת “חברי מזכירות מפא”י חויבו לשמור את הדיונים בסוד,” פרטי-פרטים על אותה ישיבה.

ב-19 ביוני חוזר מייזלס בהרחבה על כתבה זו, תוך שהוא מרשה לעצמו בת-שחוק דקה. בעמוד ב' מתנוססת כותרת שמנה:

ש…ש…ש מפא“י מתווכחת. צמרת מפא”י נזעקה על ה“הדלפות” מדיוניה “הסודיים” – ומחפשת דרכים למנוע “הסתננות” לעיתונות של עניינים השנויים במחלוקת

באותו יום כותב שמריהו בעמוד א', שבוויכוח במזכירות על היחסים בין המדינה להסתדרות תקף לבון בחריפות את שר האוצר. שוב יש בידו מובאות בגרשיים, כגון זה מפי לבון: “יש חברי מפא”י המוכנים להשקיע ימים ולילות, כדי להתפשר עם כל גורם מחוץ למפלגה, אך לא כלפי פנים, וביחוד לא כלפי אלה שחלקם בהתקדמות הכלכלית לא קטן מזה של הממשלה. על אלה אפשר לדרוך."

לפני-כן, ב-29 במאי וב-2 ביוני, מגלה שמריהו שאבא חושי, ראש המחלקה הערבית של מפא"י, הביא לדיון במזכירות “תכנית לשינוי הקו כלפי הערבים.” הנושא מצריך דיון סגור, אולם המדליף הפנימי מנפיק את התכנית כולה למעריב, וזה מפרסמה על כל פרטיה.

ביוני 1960 מתגבר שיתוף-הפעולה בין מחנה לבון ובין ה“גוש”. מכת ההדלפות מגיעה לשיא, ודיוני המזכירות מתפרסמים במעריב מדי שבוע בשבוע. המפלגה מנסה דרך חדשה, וב-26 מושג בין מפא“י ודיסנצ’יק הסכם לניסיון של שישה שבועות – נוסח האמרה: “אם אינך יכול לגבור על יריבך, תן לו את ידך:” המפלגה מתחייבת למסור למעריב ידיעות מדיוניה, ומעריב לא יפרסם הדלפות. כך סיפר דיסנצ’יק לפרס;³⁰³ אולם ההדלפות מצאו דרכן לעמודי מעריב בנחשול גואה. עד כדי כך היטיבו עורכי מעריב בסיוע לבון ואנשיו, להרקיד את מפא”י למנגינת חלילם.

להלן דוגמאות עד כמה היתה המזכירות שקופה למעריב:* ב-15 במאי 1960, תחת הכותרת “מזכירות מפא”י דחתה תביעה לברר היחסים בין ההסתדרות והממשלה," מספר מ. שמריהו - שם-העט של משה מייזלס – בפרטי פרטים, כי מזכירות מפא“י דחתה תביעה “לקיים ביקור דחוף במוסדות העליונים של המפלגה על היחסים בין הסתדרות העובדים לבין הממשלה, לרגל הפולמוס הפומבי שהתנהל לאחרונה בן אחדים מראשי המפלגה בשאלה זו.” שמריהו מדווח גם על צורת “מינויים של נציגי מפא”י בוועדה המרכזת החדשה של ההסתדרות,” שהוא מזכירם כמובן בשמותיהם ומביא את תשובת לבון – “כי אין למסור דו”ח על כך לפורום בן 31 חבר אולם הוא מוכן לדווח לחברים אחדים."*

שמריהו מביא בגרשיים גם דברים של אלמוגי על התקפות הצעירים על מנהיגי האיגוד המקצועי וטוען שהן מהוות עלילה. הוא הטעים, ש“אם לא יקלקלו מה שהושג בימים האחרונים בפרשת היחסים בין המדינה וההסתדרות, אפשר להגיד, כי הדבר מצא את פתרונו”* (הדגש במקור).*

יומיים לאחר מכן מספר שמריהו – והמפלגות היריבות מקבלות מודיעין מפורט חינם - שראשי מפא"י “יפתחו בקרוב” מגע בין-מפלגתי, ביחוד עם הציונים הכלליים, בניסיון נוסף להגיע לשינוי שיטת הבחירות לכנסת החמישית.

באותו גיליון, בדף פנימי, מכנה כתב מעריב -והפעם בשמו, מ. מייזלס – פגישה בין בן-גוריון ללבון בעניין סכסוך המורים בשם “ועידת-פיסגה”, שכן השניים דנו גם ב“פרשת היחסים בין המדינה וההסתדרות.” בניגוד לאלה הגורסים, כמשה שרת, שבעניין זה יש לקיים ויכוח פתוח במוסדות מפא“י, נראה הנושא בעיני חברי המזכירות, לפי מייזלס, “עדין מדי וטעון חומר-נפץ. כרוכים בו שני מנהיגים, שכוח החלטתם ואופים החזק נתגלו לא פעם בדיונים המפלגתיים.” לכן “ראשי מפא”י העדיפו שהוויכוח הגורלי יתנהל בחדר סגור בארבע עיניים,” והם מקווים ש“וועידת הפיסגה” תצליח “וכי יוכלו להתחמק מהכנסת ראשיהם לבין ההרים…” (שלוש נקודת במקור – ש"ט).

למחרת בעמוד א' תחת הכותרת “מפא”י תפעל לחיזוק הסוכנות – בניגוד לדעת בן-גוריון," מספר שמריהו, כי שרת הביא בפני המזכירות תכנית לחיזוק מעמדה של ההסתדרות הציונית העולמית ולהידוק שיתוף-הפעולה בינה לבין ממשלת ישראל. לדברי שמריהו, התכנית “עובדה בניגוד לדעתו של ראש הממשלה בן-גוריון העומד על השקפתו המיוחדת לגבי מעמדה של התנועה הציונית העולמית,” והוא גם יודע, כי “אין ספק שראש הממשלה יערער על אחדים מן הסעיפים המוצעים בתכנית, אם כי לא ישים מכשולים בביצועם, לאחר שיתקבלו ברוב קולות.” ב-19 יודע שמריהו לספר שהתכנית אושרה.*

“מזכיר מפא”י אלמוגי הטעים, כי מצב זה [של הדלפות] אינו נסבל ויש לסתום את הפירצה בכל האמצעים," ואחרי חילופי דברים קצרים “חברי מזכירות מפא”י נתבקשו לחתום על התחייבות בכתב" שלא למסור דבר מדיוני המזכירות “לגורמים חיצוניים.” כלועג לרש מדווח שמריהו על הנושא שנדון במזכירות, אחרי שכל חבריה חתמו בהן צדק: “המשך הדיון במזכירות היה מוקדש להגברת שילוב הצעירים בעבודה המעשית בשטחים שונים במדינה. הוחלט על הקמת ועדה מורכבת מנציגי הממשלה [ואחרים].”

* * *

ב-26 בספטמבר 1960 נפגש לבון ביוזמתו עם בן-גוריון במשרדו בירושלים ותבע - הפעם פנים-אל-פנים ובארבע עיניים – לבטל את ועדת כהן. בן-גוריון טען שנוכח “עדות יוסי”," עדות אלעד במשפטו “ובייחוד פסק-הדין” – היתה זו חובתו כשר הביטחון למנות ועדה, אשר “תברר את מהימנותם של גבלי ובן-צור” ותו לא. לבון נסוג מתביעתו לבטל את הוועדה, אך ערער על חיים כהן כיו"ר שלה. יש לחוש, אמר, שכהן הנוטר לו איבה משכבר יושפע, כחבר בית-המשפט העליון, מנשיאו אולשן. בן-גוריון דחה טענה זו במורת-רוח ובתוקף והביע את בטחונו, שכהן ידון רק לפי הממצאים שבידו ולפי שיקול-דעתו.

משנוכח שבן-גוריון דוחה גם הצעה זו, גילה לבון את קלפיו. הוא תבע שכראש הממשלה יכריז בן-גוריון שלבון אינו נושא באחריות ל“עסק ביש”, ושלא הוא נתן את ההוראה לפעולה במצרים. בן-גוריון לא נענה לו.

לבתו רננה, העושה בלונדון, כתב כי אמר ללבון:

פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך כי פירוש הדבר שאני מרשיע בזאת את גבלי…גם אילו הייתי מכריז שאתה חף מכל פשע אין שום איש חייב לקבל את דברי כי איני חוקר ואיני שופט.

על גרסתו של בן-גוריון לגבי אותה שיחה אפשר לעמוד לפי הודעה, שפירסם בעיתונות ב-2 באוקטובר. גם בה ציין בן-גוריון שאמר ללבון שאינו רואה “כל צורך או חובה לטהר אותו: א. מפני שלא פסלתי אותו; ב. אם מישהו פסל או ניסה לפסול אותו אין טיהורו בסמכותי. איני חוקר ואיני שופט. לא הוצאתי משפט על מישהו, ופחות מכל על לבון, ולא אקח על עצמי להוציא משפט.” הוא הסביר ללבון מה היה על ועדת כהן לחקור, וציין כי “לא הצעתי ללבון להופיע לפני ועדת חקירה זו ולא עלה על דעתי דבר כזה.” הוא הוסיף כי מסר ללבון את החומר שהניעו לערוך חקירה “ולא היה ידוע ללבון” וש“נראה שיש לו [ללבון] הזכות לראותו.”

לבון הודיע לבן-גוריון כי בדעתו להופיע בפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולהשמיע את טיעוניו, ובן-גוריון השיב לו: “זו זכותך, בבקשה.” כך זכר אלמוגי; ואילו בן-גוריון כתב ביומנו כך: “לא יעצתיו לעשות זאת, אבל זהו עניינו הפרטי.”³⁰⁴

השיחה שיזם לבון ב-26 בינו לבן-גוריון נדונה עם עורכי מעריב לפני מעשה. על כך העידו גליונותיו מ-26 ו-27, ביום הפגישה ולמחרתה.

ב-26 בספטמבר הקדיש מעריב את הידיעה הראשית לפגישה, שכל פרטיה כבר היו ידועים לו: לבון ייפגש עם בן-גוריון לאחר ישיבת הממשלה, בשעות אחרי-הצהריים, “בקשר למינוי ועדת החקירה לבירור הנסיבות שגרמו להתפטרותו של מר לבון מהממשלה ומתפקידו כשר הביטחון בשנת 1955;” לבון “ישמע באופן ישיר מפי ראש הממשלה על מינוי” ועדת כהן “לבדיקתם מחדש של מסמכים ועדויות שהובאו בפני” ועדת אולשן-דורי, “אשר מסקנותיה בפרשה…הניעו את מר לבון להתפטר בפברואר 1955,” וגם על “המניעים שהניעוהו להקים את ועדת החקירה” הזאת.

מעריב גם ידע מראש שלבון עומד לתבוע מבן-גוריון את טיהור שמו, והוסיף כי

בזמן האחרון פנו כמה משרי מפא"י לראש הממשלה (עוד לפני מינוי ועדת חיים כהן) ותבעו זירוז הבירור ורהביליטציה מלא למר לבון, שמאז התפטרותו לא חדל לטעון כי נעשה לו עוול.

הידיעה כתובה בזמן עבר; אבל יותר משהיתה מדויקת היתה נבואת-אזהרה לעתיד, שהרי מעריב ידע מה באמתחתו ומה הוא מכין לימים הבאים. לשון אחר: מעתה היה מעריב גם לעושה-חדשות.

גישתם של עורכי מעריב נתגלתה בגב העיתון, במאמר המערכת שבא לחזק את תביעת לבון לרהביליטציה שהופיעה בעמוד הראשון. המאמר הראש פותח:

אם ועדת כהן נתמנתה כדי לקבוע את האמת ועובדות – ובמהירות לעשות צדק ולטהר אוירת לחישות ולברר האשמות, בהן הכבדות ביותר – תבוא עליה ברכה (ההדגשים שלי – ש"ט).

לברכה המותנית ב“אם” יש בדרך-כלל משמעות הפוכה, וכאן כאילו נרמז שהוועדה אינה ראויה לברכה. יתר-על-כן, עורכי העיתון ניסחו את המשימה שהוטלה על הוועדה בשני נוסחים שונים – בעמוד הראשון ובעמוד האחרון – בעוד שידעו היטב שוועדת כהן נועדה לחקור רק אם היתה באמ"ן הדחה לשקר ולזיוף. דבר זה מוכיח שנהגו חרות בעובדות כדי להשיג את מטרתם.

בסיפא נכתב שוב, ש“לבון דורש טיהור שמו…לגבי דידו זוהי מטרת-חיים ויש לכבדה.” ובאצטלה של מטיף, שהעיתון כה אהב, הוא מלמד את בן-גוריון הלכות-יסוד של משטר דמוקרטי:

אימון לא נקנה רק בבחירות ובהצבעות-אימון. הוא נקנה בראש ובראשונה על-ידי הרגשת הציבור כי צדק נעשה במדינה הזאת וכי בצמרת השלטון קובעים הטוהר והכוונה הטובה. את ההרגשה הזאת יש לחזק.³⁰⁵

המסקנה ברורה: אם לא יטהר בן-גוריון את לבון כמצווה על-ידי מעריב, אות הוא שהצדק והטוהר – התיבות החביבות כל-כך על עורכי מעריב, ביחוד כשהן מוסבות כלפי הזולת - אינם נר לרגליו. אכן, על-סמך המאמר הזה אמר בן-גוריון למרכז מפא"י, שהוא נדרש על-ידי מעריב “להגיד בפומבי שלבון כשר בתכלית הכשרות.”

פרטי השיחה ב-26 בספטמבר נהירים למעריב, אבל ב-27 הוא מעמיד פנים, שידיעותיו נובעות רק מ“ההודעה שפירסם אתמול” לבון “עם שובו מהפגישה” – כי “כל אחד הבהיר את דעתו” – ומסתפק בפרשנות של “חוגים יודעי דבר” – ומי יודע יותר ממעריב! – ש“השניים לא הגיעו להסכם על אופן חיסול הפרשה.” את הפרסום המלא של השיחה משהה מעריב, ולא קשה לנחש את מניעיו: ראשית, פרסום מיידי יחשוף את העובדה, שיוזם הפגישה הוא גם המקור לידיעות עליה. שנית, הדחייה תגביר את הציפייה ותגבש בדעת הקהל את הדרישה לטיהור שמו של לבון. ואמנם, בימים שאחרי השיחה מנפיק העיתון – תחת כותרות ראשיות ובכתבות התופסות כשליש מעמודו הראשון – מידע בלעדי. הוא מספר שגבלי³⁰⁶ - בשלב זה נספח-צה“ל בלונדון – נקרא ארצה להעיד בוועדת כהן. “עד זה ייחקר בקשר לחשדות הכבדים שנתעוררו לאחרונה,” כי בוועדת אולשן-דורי “הוצגו מסמכים מזויפים וכן נמסרו בה עדויות כוזבות ומודרכות מראש.” מעריב יודע שוועדת כהן נצטוותה להגיש את מסקנותיה לרמטכ”ל עד 15 באוקטובר, ומספר לקוראיו שבן-גוריון הוא “שיביא את המסקנות לידיעת הממשלה;” וש“לבון עצמו לא יסכים להופיע כעד” לפני ועדת כהן, “לאחר שכבר הודיע בהזדמנויות שונות” – העיתון אינו מפרט באילו – “כי החומר שנתגלה בינתיים דיו בהחלט, כדי לחסל את הפרשה האישית שלו.” מעריב, הידוע שלבון יזם את הופעתו בפני ועדת חוץ וביטחון, מעדיף ליחס את היוזמה לוועדה וכותב, כי “גוברת התביעה לכנס בהקדם את ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כדי לשמוע מפיו של לבון עצמו הסברים לפרשה.” תובע זאת יו"ר סיעת הציונים הכלליים, והעיתון מדביק לכך ספיח משלו: “נראה כי גם סיעות אחרות יצטרפו לתביעה זו.”

עתה מגלה מעריב טפח מהמידע שבידו, ממקורו שלו:

נודע שמר לבון יסכים [ההדגש שלי – ש"ט] להופיע בפני ועדת חוץ וביטחון, לאחר שבזמנו, עם הגשת התפטרותו בפברואר 1955, מסר הודעה מפורטת לוועדה זו.³⁰⁷

בקורטוב אירוניה ואולי ציניות מביא מעריב בסיפורו הראשי מובאות נרחבות מעיתוני-הבוקר של אותו יום – כמובן, רק אלה שעמדותיהם זהות לשלו – שידיעותיהם נשאבו בחלקן מאותו מקור, ובחלקן מפרסומי מעריב בימים הקודמים.

במאמר המערכת מאותו יום, שכותרתו “חובת-הדיבור לראש הממשלה,” מעמיד מעריב אתגר לבן-גוריון: עורכי העיתון יודעים כי “הממצאים הנמצאים בידו דיים בהחלט לחסל פרשה זו מבחינה ממלכתית וציבורית” על-ידי טיהורו המיידי של לבון. מעתה הכול תלוי בראש הממשלה, שכן

במידת האומץ לתיקון המעוות ולסילוק הגורמים והאישים [ההדגש של – ש"ט] שסיבכוה במזיד תיבחן המדינה. אנו מצפים לדברו של ראש הממשלה.³⁰⁸

נראה ש“הגורמים” הם קציני אמ“ן – גבלי ועושי דברו; אבל מי הם “האישים”? האין אלה פרס ודיין שמעריב תובע גם את סילוקם - כשם שתבע זאת לבון בפברואר 1955? מעריב אינו מדווח לקוראיו דבר על מדיניותו הרת-הסכנות של לבון, על המחלוקות שלו עם שרת, על נוהלי העבודה הפגומים והיחסים העכורים ששררו בינו, שר הביטחון, לבין הרמטכ”ל והמנכ“ל, שכן תיאורם יבאיש את שם לבון בדעת הקהל. הוא גם אינו סותר את הרושם המוטעה – שדיין ופרס סייעו לקציני אמ”ן, שקשרו קשר להפיל את לבון באמצעות זיופים ושקרים.

מעריב תיאר איפוא את השיחה באופן חד-צדדי ומגמתי, ובצורתה זו היא הועתקה על-ידי שאר העיתונים. מעריב, בעל הידיעות הבלעדיות, היה איפוא למקור ולמפיץ בזכות עצמו. לא תהיה הגזמה בקביעה, שעל-סמך פרסומי מעריב, שזכו בתפוצה רחבה, השתכנעו חלקים גדולים בציבור בישראל שמאבקו של לבון הוא מאבק צודק; ובקרבם התגבשה ביקורת חריפה, ואף עוינות, כלפי בן-גוריון.

* * *

עד 2 באוקטובר 1960 הוסיף מעריב להלעיט ולהלהיט קוראים ועיתונים במידע הבלעדי שבידיו, שעיקרו טענת לבון “שנפל קרבן לתככים ותבע כל השנים ריהביליטציה” – כך כתב “סופר מיוחד” ב-28 בספטמבר, שלא ידע כביכול שלבון העלה תביעה זו רק אחרי שניתן פסק-הדין במשפט-אלעד. ב-29 הקדיש מעריב שליש מעמוד א' שלו לידיעות על הפרשה. קוראיו למדו עתה כי אלעד נשפט בבית-המשפט המחוזי בירושלים והעיד, כי ב-1955 כיזב לוועדת אולשן-דורי והגיש לה מסמכים מזויפים, “וכי עשה זאת בעצתם ובהדרכתם” של מפקדיו “כדי להטעותה בכוונה.” מעריב גם ידע לספר כי הפסקאות בפסק-הדין, הנוגעות לגבלי ולבן-צור, הובאו לידיעת בן-גוריון, ובגינן הוא מינה את ועדת כהן. מעריב דייק בכותבו:

סמכויות ועדת כהן הן מצומצמות ומוגדרות. עליה לבדוק מהימנותן של העדויות והמסמכים שהגישו “האדם השלישי” ושני הקצינים הבכירים האחרים [אלעד, בן-צור וגבלי] בפני ועדת אולשן-דורי ואשר שימשו בחלקם הגדול יסוד להמלצותיה ושהביאו בעקיפין להתפטרותו של לבון מחברותו בממשלה ומכהונתו כשר הביטחון.

אולם הוא לא הבהיר לקוראיו, שהידיעות שסיפק עד כה – כאילו היו על ועדת כהן לחקור את פרשת מצרים מחדש – לא היו מדויקות. כתבות ומאמרי מערכת שפירסם כאילו נשכחו, וכמי שרק עתה נפקחו עיניו כתב העיתון:

אין עוד כל ידיעה ברורה מה אומר ראש הממשלה ושר הביטחון לעשות כדי לברר ולסכם סופית את הפרשה המקיפה הידועה בשם “פרשת לבון” והמסתעפת מעדויותיהם של הקצינים העומדות לבדיקה מחודשת.

מעריב היה איפוא העיתון היחיד, שרמז שבן-גוריון מתכוון לפתוח מחדש את “פרשת לבון”, והוא קובע שוב, כי בסמכותו של בן-גוריון לטהר את לבון:

מר לבון יתנגד להשהיות נוספות ולהקמת ועדת חקירה נוספת בעלת סמכויות מקיפות יותר לבירור הפרשה כולה בטענה כי לאחר שהוכח כי היו זיופי מסמכים ועדויות-שקר, נפל כל הבנין, שעליו עמדה פרשת לבון. מר לבון טוען כי עם הוכחת הזיופים והסילופים פרשתו נסתיימה, ונשאר רק לגלות מי הוא האיש שיזם את הסילופים, מי נטל חלק בהם, ולענשם בדרך הפלילית המקובלת, ואילו פרשתו שלו מתחסלת בזאת על-ידי הודעה מוסמכת בדרך ציבורית.

לא פלא איפוא שהמפלגות היריבות למפא“י ניצלו הזדמנות בלתי-חוזרת זו להיפרע ממנה ולהיבנות על חשבונה. הידיעות שפירסם מעריב ב-29 וב-30 בספטמבר – ש”פרשת לבון" תועלה לדיון בממשלה על-ידי שרי הקואליציה, ובוועדת חוץ וביטחון על-ידי “מספר סיעות” – היו הוכחה לכך, שהרי היוזמה להופעתו בוועדת חוץ וביטחון באה מלבון עצמו. הוא בחר בוועדה זו, משום שידע כי הסיעות היריבות למפא“י ויריבי בן-גוריון בסיעת מפא”י מהווים בה רוב מכריע, והם יתמכו בו. כמו לבון, לא היה איפוא מעריב תמים כלל: פנייתו של לבון לוועדת חוץ וביטחון לא היתה פנייה לצדק – אלא לתמיכה פוליטית; והיא נזונה אולי מתקווה, שבעיני הציבור תהיה הופעה בפניה כעין בלם בפני כינון ועדת חקירה חדשה, מקיפה וכוללת.

עם זאת חש מעריב בסתירה שלתוכה נקלע, שהרי לוועדת חוץ וביטחון אין סמכות לחקור, להרשיע או לזכות. זוהי הסיבה שהעיתון הגיש ב-1 באוקטובר לקוראיו מאמר מערכת, שעמד בסתירה משוועת למאמרי המערכת בספטמבר:

אין ראש הממשלה ואין ועדת חוץ וביטחון יכולים להחזיר את מר לבון לכהונת שר-ביטחון וחברות בממשלה. ואין הם נדרשים לעשות זאת.

אין ראש הממשלה ושר הביטחון יכול לקבוע בוודאות בעצמו אם זייפו מסמכים וסולפו עדויות ומי עשה זאת ועל דעת מי נעשה זאת.

את זאת תקבע ועדת חקירה [ועדת כהן? – ש"ט] ואם ממצאיה יחשידו או יאשימו מישהו או מי שהם – יטפלו בחשודים בצנורות המשפט והצדק המקובלים.

מה שיכולים – יותר מזה, חייבים! - לעשות ראש הממשלה וועדת חוץ וביטחון שתשמע היום את דברו, לפני שתחליט אם לשמוע גם את פ. לבון הוא: להחזיר את האימון בטוהר המנגנון, לנקות מה שלא נוקה במרוצת הזמן ולסלק מי שלא סולק בלאו הכי…ראש הממשלה וועדת חוץ וביטחון אינם נקראים להיות שופטים.

הם נקראים רק למלא תפקידם כמנהיגים וכמדינאים ועסקנים, הסולדים כמונו מהמעשה המחפיר הקשור בפרשת לבון.³⁰⁹

עתה תובע העיתון – הסומך לפתע על ועדת כהן - “לטהר את המנגנון,” וברור שאינו מדבר בקציני אמ"ן אלא בעובדי מדינה. אילו עובדי מדינה – אין צורך לשאול: ברור שמדובר בעוזריו של בן-גוריון. תביעה זו נוספה, כמובן, על התביעה לטהר את לבון ללא הוכחה ניצחת, שלא הוא נתן את ההוראה לפעולה במצרים ביולי 1954. כלום מותר להרשיע בלא דין את גבלי? יתר-על-כן, כלום ראש הממשלה וועדת חוץ וביטחון מוסמכים להכריע בשאלות משפטיות מורכבות כגון אלה המוכרות כבר: מדוע שתק לבון ביולי 1954? הייתכן שבשתיקתו היה אישור להוראה? או שמא נתן לגבלי הוראה למפרע ב-31 ביולי או במועד אחר? וכלום לא ייתכן שגבלי הדיח לשקר ולזיוף, משום שהשר מעליו התכחש לאחריותו?

שאלות אלה לא טרדו את מעריב ואת יריביו של בן-גוריון.

* * *

ב-25 בספטמבר חש מזכיר המפלגה אלמוגי למקרא מעריב “כי דבר חמור עומד להתרחש.” ב-26 הוא הביע את דאגתו באוזני בן-גוריון, אך להפתעתו בן-גוריון לא היה שותף לה. “רגוע ושלו” הוא סיפר לאלמוגי על ההשתלשלות שהביאתו למינוי ועדת כהן והרגיעו ב“אין מקום לדאגה: אין החקירה נוגעת ללבון עצמו והוא אף אינו חייב להופיע בפני הוועדה.” ברוח הדברים האלה הודיע אלמוגי במסיבת עיתונאים כי אין כל קשר בין פרשת לבון וועדת כהן ובין “היחסים הפנימיים” במפא“י, ולכן לא דנה מפא”י ולא תדון בפרשת לבון. בהתאם להנחיה שקיבל אותו יום מבן-גוריון הרגיע אלמוגי ב-28 בספטמבר גם את מרכז מפא“י: לבון אינו זקוק לטיהור שמו, וועדת כהן לא נועדה לחקור אותו, ו”אין לה צורך להזמין את לבון להופיע בפניה." ב-29 קיבל אלמוגי את פני לבון בחמימות במזכירות המפלגה ושאב עידוד מכך, שלבון סמך את ידיו על עמדתו: “אין למפלגה פורום לטפל בעניין הזה,” והיא “אינה צריכה להכניס את ראשה” לתוכו. בנוכחותו אישרה המזכירות מחדש את עמדתה – כי “פרשה זו לא תידון בפורום מפלגתי.”

אולם מצב-הרוח המלחמתי של לבון ניכר היטב. כשקידם אלמוגי את פניו בהבעת תקווה שהפרשה תחלוף מהר “והשמחה תשוב לשרור במעוננו,” קטעו לבון ב“השמחה כבר החלה.” כשנטל את רשות הדיבור, מיהר לבון לתקוף ולומר ש“חוג מסוים…במשרד הביטחון רוצה לחזור על שיטה מיוחדת שנקטו בה בזמנו, כאשר קצינים ופקידים בכירים של משרד הביטחון ראו לעצמם צורך להיכנס למערכה… ולעבד את דעת הקהל בשם הצבא.” אחר כך סיפר על הדלפות ממשרד ראש הממשלה, שהגיעו לאוזניו באמצעות כתב ידיעות אחרונות ישעיהו בן-פורת, והזהיר בלשון בוטה:

הפעם לא יהיה מצב שמישהו ידבר ומישהו ישתוק. כי על דיבור תהיה תשובה אפיים ולא יסתמו שום פה, גם לא בקדושת צה“ל…שר הביטחון חייב לדאוג, גם בהתבודדותו בשדה-בוקר, שפקודיו…אם אזרחים או צבאיים, לא יכניסו את הצבא בעניין זה כגורם באיזה צורה שהיא. זה לא נוגע לצה”ל, ואם יכניסו אותו לעניין זה – יהיה רע מאד, ולא מבחינתי האישית.

לשון אחר: במלחמתו לטיהור שמו לא יירתע לבון משום דבר, והוא מכוון את חציו כלפי בן-גוריון.

ב-3 באוקטובר סעד אלמוגי על שולחנו של לבון בביתו. רוח טובה שרתה גם על שיחתם ביחידות אחרי הסעודה, עד שאלמוגי העיר כי מן הראוי שלבון ינהג במתינות בפנייתו לוועדת חוץ וביטחון. בספרו בעובי הקורה תיאר אלמוגי את תגובת לבון:

התפרץ הר געש…לבון החוויר ופניו לבשו ארשת של זעם…“אני מוכן – צעק – לעשות יד אחת עם כל גורם שהוא, ואפילו אנטי-מפלגתי, כדי לחשוף את הקנוניה שנרקמה נגדי!”

עד גמר השיחה, שנמשכה כשעה וחצי, המטיר לבון דברי-בלע על אשכול, שרת, גולדה, ארן ואביגור – אלמוגי נתן את דעתו על כך, שרק ספיר ניקה מלשונו – והכריז שאין הוא “חייב דבר לאף אחד וגם לא למפלגה.”

“שפוף ומלא חרדה” יצא אלמוגי מעל-פני לבון, כשמנוי וגמור עמו להזהיר את בן-גוריון. לשם כך נסע ב-4 באוקטובר לשדה-בוקר, שם כתב בן-גוריון – כמנהגו בכל שלהי-קיץ – את ההקדמה לשנתון הממשלה. לדבריו, שוב גילה אלמוגי “כי בן-גוריון אינו שותף לדעתי,” וחשרת-העבים המצטברת באופק, שטרדה את אלמוגי, לא טרדה אותו.

דומה כי אלמוגי יצא מעל פני בן-גוריון מאושש כלשהו, ואפילו בקורטוב של סיפוק מעצמו; שכן בשובו לתל-אביב הוא שח לסופר דבר על שתי פגישותיו, עם לבון ועם בן-גוריון, תוך שציין בסיפוק את אריכותן, שעתיים ושלוש.

ביומנו כתב בן-גוריון באותו יום:

בא הנה ב-9:30 אלמוגי. הוא שרוי בדאגה מפני “פרשת לבון.” קיים אתו…שיחה ארוכה, ונראה לו כאילו נכנס בו [בלבון – ש“ט] דיבוק ואין לו בעולמו עכשיו אלא עניין “הפרשה”. מסייעת לו חבורה שלמה של עיתונאים שלו יצחק [הירושלמי – ש”ט] מנצח עליהם…הוא [אלמוגי – ש"ט] חושש שהפסיחוזה שתפסה את הציבוריות בארץ בעניין רק מתחילה. אמרתי לו שאיני שותף לבהלה שלו. ברור שחרות, למרחב ועיתונות סנסציונית יאחזו בעניין לנגח את המפלגה, ואולי בעיקר אותי. שום קנוניה ובחישה ועריכת דעת הקהל לא תוכל לעמוד זמן רב בפני האמת.³¹⁰

* * *

שני דברים בקטע היומן הזה ראויים לציון: ראשית, די להם, למזכיר מפא“י ולבן-גוריון, בשמותיו הפרטיים של המדליף למעריב, ללמדך שהם יודעים במי המדובר ושמו שגור על לשונם. ואכן, הירושלמי נזכר לראשונה ביומן בן-גוריון כבר ביוני 1958 (“כפי שביררתי מוסר לוי יצחק הירושלמי ידיעות לעיתונים, ביחוד לעיתוני-ערב, על פי הוראות או גם בלי הוראות של לבון”). אולם עדיין אין לבן-גוריון ביטחון מלא שהירושלמי הוא המדליף בהא הידיעה את סודות המפלגה למעריב. שכן בנובמבר של אותה שנה, תוך שחרג מתחומו כעובד מדינה, נטל חב”ד על עצמו לחשוף את זהות המדליף. לא נודע אם עלה הדבר בידו שהרי סופר כבר שמזכיר מפא“י אלמוגי נזקק לשבועה בחתימת הן-צדק כאמצעי מגן בפני הדלפה. עם זאת יתכן שהדבר כן עלה בידיו שהרי ב-29 בנובמבר 1959 כתב בן-גוריון ללבון: “לי היה ידוע בלא צל של ספק ש…עובד שלך היה מוסר ידיעות למעריב. אם הוא עושה זאת גם עכשיו – איני יודע.” אות נוסף למאמץ המתמשך לקבוע את זהות המדליף בוודאות מוחלטת ניתן ביומן בן-גוריון מ-28 בספטמבר 1960. באותו יום ביקרו אצלו בשדה-בוקר איסר הראל וחב”ד ושוחחו על המרקחה העיתונאית, שהתחוללה בעקבות הקמת ועדת כהן, ועל התפקיד החשוב שממלא בה מעריב. ייתכן איפוא ששמו של לוי יצחק הירושלמי עלה שוב וסביר - אף כי לא ודאי – שזהותו כמדליף נקבעה אז.³¹¹

שנית, היומן מלמד שבן-גוריון לא היה עיוור, אף לא שאנן ורגוע כפי שתיארו אלמוגי. אדרבה, הוא ראה את הסערה המצטברת אבל בטח בדרך הממלכתית, שהתווה גם בפני איסר וחב"ד:

איני בר-פלוגתה של לבון, גם אם לבון משום מה יהיה בר-פלוגתה שלי…עלי לחכות לגמר הבירור של הוועדה [ועדת כהן – ש"ט], אמסור אז המסקנות לממשלה ומשרד המשפטים יעשה מה שיהיה מוטל עליו לעשות.

מחמת כך הוא דוחה הצעה של איסר לכנס את ועדת העורכים – “איני חושש מרכילות” – ושומע ממנו “כי שאל אתמול” את אולשן אם היה משנה את דעתו על לבון, אילו ידע כי אלעד שיקר במצוות גבלי. אולשן השיב ש“העניין די מסובך.” ב-1955 הוא לא האמין לגבלי, אבל “גם גרסתו של לבון לא נתקבלה על דעתו,” והוועדה לא מצאה הוכחה לצד זה או לצד זה.

בן-גוריון קרא איפוא את המפה והבחין באותיותיה הקטנות. לקראת ישיבת המרכז ב-28 נתן בן-גוריון לאלמוגי הנחיה בצורת העתק מכתב שלו לישראל גלילי (המכתב לא הגיע לתעודתו, משום שגלילי עשה עם משלחת ישראל לעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק; אבל הוא דלף למעריב). בדברים שכתב לגלילי ואמר לאלמוגי ב- 4 באוקטובר טען בן-גוריון, ש“לבון אולי מתכוון בעיקר לפרס ואולי לדיין;” הרי את שני אלה האשים לבון ב“קנוניה”, שלפי טענתו גרמה להתפטרותו ב-1955. בן-גוריון ירד אפוא לפשר התיבות האחרונות – “במידת האומץ לתיקון המעוות ולסילוק הגורמים והאישים שסיבכוה במזיד תיבחן המדינה” – שבמאמר המערכת של מעריב מ-27 בספטמבר. “איני אומר שהם מלאכים,” הוא אמר לאלמוגי על דיין ופרס,

גם אני ודאי איני מלאך, אבל שני אלה עשו למען הביטחון יותר מכל הלבונים ואנשי חרות ולמרחב התומכים בו.

דומה שניכר כאן לראשונה זעם כבוש על לבון, ומאז הוא מבצבץ מבין השיטין של יומן בן-גוריון, כמו גם מנחישותו להגן על “נעריו”.

טעותו של בן-גוריון היתה כלפי המפלגה. אם הבחין בתמורה, שהתחוללה בה בעקבות המאבק בין הוותיקים לצעירים, ובהתלכדות הוותיקים סביב ספיר וה“גוש” – הוא לא העריך נכונה את עוצמתה. בן-גוריון לא העלה בדעתו שההתלכדות, שנועדה לרסן את הצעירים, תכוון את כידוניה נגדו ותנצל את התמיכה בלבון כנשק במאבק זה. הוא לא העלה בדעתו שאם ייפגע מעמדם, לא יירתעו הוותיקים להחליפו. בן-גוריון היה בטוח בנאמנותם ובכוחו, שנבע ממנה.

בן-גוריון הבין איפוא שההתקפה – הסמויה – על פרס מכוּונת נגדו; אבל הוא היה בטוח שבכוחו להודפה, ולא חשש למעמדו גם אם ועדת כהן תמצא כי גבלי שיקר וזייף, שכן

אין זו ראיה ניצחת [לכך – ש“ט] שדברי לבון על אי-ידיעתו מכל הפעולה [במצרים – ש”ט] היא נכונה. יתכן שהשאלה תישאר במצבה הנוכחי, תיקו, ואולי תובהר. בכל אופן אין זה משנה כלום (ההדגש שלי – ש"ט).

“יש די זמן להבהיר,” כך אמר לאלמוגי, וכך רשם ביומנו.³¹²

מדוע “אין זה משנה כלום”? לא, חלילה, משום שבן-גוריון הקל ראש בתופעה שקציני צבא משקרים ומזייפים; אלא משום שלדעתו – כמו גם לדעת שרת - לא נגרמה התפטרות לבון רק בגלל התעלומה מי נתן את ההוראה לפעולה במצרים. ההתפטרות היתה גם פועל יוצא של המדיניות חסרת-האחריות שנקט לבון ושל שיטות עבודתו. אין ספק שלוא היו יחסיו של לבון הן עם ראש הממשלה, שדחה כליל את מדיניותו, הן עם הרמטכ“ל, שהתנגד להפעלת 131 בימי שלום, מושתתים על נהלים תקינים – לא היתה הפעולה במצרים מתרחשת, וה”עסק ביש" לא היה נברא כלל. האחריות לפעולה נופלת איפוא על לבון, משום שאפילו אם לא נתן את ההוראה לבצעה – ידע גבלי שהיא לרצונו. על כך לא עירער אפילו לבון.

* * *

ביום א' 2 באוקטובר 1960 עלה בן-גוריון לירושלים והתייצב אל מול הטענות נגדו בשלוש חזיתות: בממשלה, בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ובדעת הקהל. בשלושתן הוא נשא את הדברים, שתומצתו בהודעתו לעיתונות.

כדרכו, נקט בן-גוריון בהודעה זו נוסח של המבקש להעמיד דברים על אמיתם. הוא הדגיש שלבון לא הודח – אלא התפטר – מכיוון שהצעתו לשינויים במערכת הביטחון נדחתה על-ידי ראש הממשלה שרת. ואכן, ב-21 פברואר 1955 הודיע שרת בכנסת, כי

לבון הודיע אתמול בישיבת הממשלה את נימוקי התפטרותו, והם – כי לא ראה אפשרות להמשיך בתפקידו לאחר שהצעותיו לשינויים במבנה מערכת הביטחון לא נתקבלו על דעת הממשלה.

בן-גוריון הוסיף, שאין הוא יודע “עד היום” מה הם השינויים במערכת הביטחון, ששר הביטחון לבון הציע ב-1955, ומדוע שרת לא קיבל אותם. למחרת, 3 באוקטובר, הזדרז לבון והזכיר לבן-גוריון במכתב, שהגיע לידיו עוד באותו יום, כי בן-גוריון עצמו הזמינו ב-22 בפברואר 1955, כשחזר לכס שר הביטחון, “לשמוע מפי את הצעותי וסיכומי. באותה שיחה אמרתי לך…שיש לסלק שני אנשים ממערכת הביטחון…גבלי ופרס. כמו כן מסרתי לך בעל-פה את הצעותי השונות על מבנה מערכת הביטחון.” חיים ישראלי, מזכירו של בן-גוריון, טילפן בחצות לשדה-בוקר ואישר לבן-גוריון את תוכן המכתב. בן-גוריון כתב מיד מכתב-התנצלות ושלחו לישראלי בידי נהגו. השניים נסעו לביתו של לבון, וב-7 בבוקר של 4 באוקטובר מסר הנהג את מכתב-ההתנצלות לידי לבון. כשהעיד אותו יום בפני ועדת חוץ וביטחון, לא הזכיר לבון את המכתב, אבל הדליף אותו למעריב, וזה פירסמו בו-ביום כידיעה ראשית ובכותרת מרשימה. בידיעה נאמר שלבון “עומד לסתור הודעת בן-גוריון שפרש בגלל תביעה לשינויים במערכת הביטחון.” מעריב של 5 באוקטובר דיווח שוב על “תרעומת לבון” על כך שבן-גוריון אינו יודע איזה שינויים הציע, ופירסם – שוב תחת כותרת ראשית – את הודאת בן-גוריון:

ב.ג ללבון: טעיתי, הגשת לי תביעתך לשינויים במערכת הביטחון

ב.ג מודה שזכרונו הטעה אותו

בכתבה זו, הרצופה ציטוטים, נאמר שבן-גוריון שלח ללבון מכתב מפורט, ובו הודה כי שכח את ההצעות, שכן לא נתקבלו על דעתו, ולכן לא ביצע אותן. כך חולל מעריב בהנחיית לבון סערה רבתי משכחת בן-גוריון. אכן, בן-גוריון הודה בטעותו – אבל מעריב לא נהג כמוהו: שהרי לבון נקב בדיוק עילה זו כשהתפטר ב-1955.

יתר-על-כן, נתינת התיקון בכותרת הראשית יצרה את הרושם המכוּון, שבן-גוריון מודה בטעות מהותית ומכרעת שכאילו עשה בפרשת לבון. יש בכך אף רמז, שהמודה בטעות אחת עשוי להודות גם בטעויות אחרות.

ב-9 באוקטובר בא בן-גוריון חשבון עם לבון על ההדלפה. בלמרחב מ-7 באוקטובר נאמר, כך כתב בן-גוריון, כי “לבון סירב לגלות את תכנו [של מכתב בן-גוריון] ללא רשות ממנו;” אולם במעריב מ-5 “מופיע תוכן מכתבי אליך ולא רק תוכן סתם, אלא ציטטות…מלה במלה, ממה שיש במכתבי אליך,” אשר נכתב בכתב-יד, ב“פנקס העתקה” (הפנקס שבו נהג בן-גוריון לכתוב את כל מכתביו משדה-בוקר) ו"רק אצלי שמורה העתקה, ואיש לא ראה אותה…תודה שלא קיבלת ממני רשות לגלות תוכן מכתבי אך ורק למעריב." תשובת לבון בו-ביום, בנימה רווית-עלבון, היתה מעשה עורמה: “קיבלתי את מכתבך מהיום - ובעצם, תוכנו איננו מחייב כל תשובה. כי אין אתה שואל שאלה, אלא קובע בשפה ברורה למדי, שאני הוא אשר מסרתי את מכתבך למעריב.” בהמשך מכתבו נזקק לבון לציטטות מעיתונים שונים שלא מן העניין הנדון. כך יצא לבון, כביכול, ידי חובת תשובה עניינית וישירה. ואכן, ב-10 באוקטובר הודיע בן-גוריון ללבון כי “שאלתי לא נענתה – ולא אוסיף לשאול אותך.” דומה שזהו הרגע, שבו נבעה בין השניים הקרע שלא יתאחה עוד לעולם.

* * *

חלק ניכר מן ההודעה לעיתונות, שהשתרעה על חמישה וחצי עמודי מכונת-כתיבה, הקדיש בן-גוריון להסברת טעמי מינויה של ועדת כהן. כן חזר והסביר מדוע אין הוא נענה לתביעת לבון לטהרו מהאחריות לפרשת מצרים (“לא פסלתי אותו…ואין טיהורו בסמכותי”), כפי שכבר התבהר לעיל. הוא אמר דברי ביקורת על העיתונים, ה“בוחשים בפרשה מתוך נימוקים” לא טהורים, והפריך מאמרים וכתבות, שקראו לטהר את לבון מניה וביה במחיר הרשעתו האוטומטית של גבלי. חלק זה שימש לו להצגת עמדתו, כי גם

לקצינים הנחקרים צריך לתת כל האפשרות להוכיח צדקתם; זוהי הזכות האלמנטרית של כל אדם, אפילו של פושע. כלפי הגינות, צדק ומשפט כל האנשים שווים. כשר ביטחון לא אסבול שבצה"ל ישרת קצין שאין ידיו נקיות, אבל גם לא אסבול שיעמידו קצין לעמוד הקלון בלי הוכחות ובלי משפט.

אולם המאמץ העיקרי בהודעה בא להסביר כי בן-גוריון לא היה, אינו ולא יהיה צד ב“פרשת לבון”:

אומר בפומבי בכל הבהירות שמעולם לא האשמתי את לבון במשהו ולא מצאתי בו פסול, ואני מוקיר פעלו בתקופת שירותו הקצרה במשרד הביטחון ועבודתו החשובה בהסתדרות….ראיתי…כותרות בעיתונים על “התנגשות” או “ריב בין לבון לביני.” לי הדבר לא ידוע. איני יודע אם הדבר ידוע ללבון. בכל אופן ברור לי שלריב דרושים שני צדדים ואני לא הייתי ולא אהיה אחד משני הצדדים.

מיהו איפוא ה“צד” הנעלם בריב זה? אין ספק שבן-גוריון מתכוון לשרת, ושני הצדדים ב“פרשה” הם שרת ולבון: ראש הממשלה ושר הביטחון בימים שבהם התרחש ה“עסק ביש”. כהוכחה לכך יכול בן-גוריון להוסיף כי עילתו הראשונה של לבון להתפטרותו – כפי שהציגה במכתבו לשרת מ-2 בפברואר 1955 – היתה חוסר-נכונותו “להיות חבר לאנשים שחיסלו את חברותם אתי.” היו אלה שרת, ועמו אשכול, גולדה וארן – אבל לא בן-גוריון.³¹³ דומה שלא עשה זאת משום שציפה ששרת ייענה לאתגר ויחשוף את נסיבותיה האמיתיות של התפטרות לבון.³¹⁴

* * *

אבל שרת לא נחלץ להגנת בן-גוריון, והשפעת הודעתו על דעת הקהל היתה מזערית. בן-גוריון, שגרס כי “יש די זמן להבהיר,” טעה טעות מרה. ב-4 באוקטובר, יום אחרי שהתפרסמה הודעתו בכל העיתונים, הופיע לבון בפני ועדת חוץ וביטחון. אז לא היה עוד ספק כי האש, שיצאה מלבון ולובתה על-ידי מעריב, אחזה כבר בעצי היער, והיא מאיימת גם על בן-גוריון לכלותו.

 

14. דרייפוסיידה    🔗

בהודעתו לעיתונות ב-2 באוקטובר הצהיר בן-גוריון: לא אקח על עצמי להוציא משפט." טענתו היתה שלא הוא פסל את לבון, ולכן אינו רואה “כל צורך או חובה” לטהר אותו. יתר-כל-כן, תפקיד ראש הממשלה אינו מקנה לו סמכות של חוקר או שופט, והוא אינו “יכול לזכות” את לבון, “כי פירוש הדבר שאני מרשיע בזאת את גבלי.” כדברים האלה אמר ללבון במישרין בפגישתם ב-26 בספטמבר, לבון הדליפם למעריב, וממנו לשאר העיתונים.

בן-גוריון חיבב את הרמז ואת הדיבור בעקיפין, אך כוונת דבריו הפעם היתה שקופה: מן הראוי שלבון יתבע את טיהור שמו ממי שהיה ראש ממשלה בזמן התפטרותו, משרת. אם שרת יטהר אותו, יהיה זה סוף לפרשה; ואם שרת ימאן, או אם לבון לא יסתפק בכך, הוא רשאי לפנות לבית-המשפט. לשון אחר: בן-גוריון הניח את הפרשה כולה לפתחו של שרת, כאומר: “שרת פסל אותו, שרת יטהר אותו.” זו היתה משמעות הודעתו לעיתונות.

בן-גוריון עמד איפוא בעקביותו: הוא, שרחץ ב-1955 את ידיו מה“עסק ביש”; לא התערב בהשלכותיו, שגרמו להתפטרות לבון, גם כשחזר לתפקיד שר הביטחון; וסירב לחקור אם היו עדויות-שקר – נקט אותה עמדה גם ב-1960.

כך עולה גם ממכתב ששיגר בן-גוריון לשרת ב-29 בספטמבר, ובו ביקש את כתב-המינוי של ועדת אולשן-דורי, שאל לסמכותה והאם לבון דרש את מינויה - “או עשית זאת על דעת עצמך.” בן-גוריון מדווח לשרת, שעל דרישת לבון

• “שבמקום הוועדה אני אכריז שאין הוא אשם” – הוא ענה, ש“הוועדה לא הגיעה לשום מסקנה, ואני משום כך לא טיפלתי עוד ב’עניין' וגם החלטתי לא להתעמק בו.” בעיניו “אין לבון חוטא,” אבל הוא לא יוכל לזכותו, “כי איני מכיר העניין, איני חוקר ואיני שופט.”

כמו לא די ברמזים אלה ללמד את שרת שהפרשה היא שלו, הודיע לו בן-גוריון, כי כשוועדת כהן תסיים מלאכתה, הוא ימסור את המסקנות לממשלה, “ובזאת יסתיים תפקידי בעניין; אם משרד המשפטים יראה צורך לעשות איזו פעולה שהיא - זה יהיה עניינו.”

בסוף מכתבו כותב בן-גוריון שעיין בדברי-הכנסת ומצא כי “שר הביטחון פנחס לבון הביא את נימוקי התפטרותו לפני ראש הממשלה [שרת – ש”ט] ובפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. נימוקים אלה אינם מעניני." כך רומז ראש הממשלה, שקודמו בתפקיד אחראי לכל אשר התרחש בזמן כהונתו, וכל הטעון בירור או תיקון כתוצאה ממעשיו או מחדליו – של שרת הוא ושלו בלבד.

בניגוד למה שכתב, התעניין בן-גוריון בעילת התפטרותו של לבון; ובטרם הספיק שרת לענות על מכתבו, שיגר לו בן-גוריון ב-1 באוקטובר מכתב שני: התברר לו שלבון התפטר ב-1955, משום ששרת לא קיבל את “השינויים הרדיקליים” במערכת הביטחון שלבון “דרש” לבצע. “אם הצעות אלה של לבון אינן בגדר סוד שבינך ובינו,” כתב בן-גוריון, “אהיה אסיר תודה לך אם תוכל למסור לי מהי תוכנית השינויים הרדיקליים שלבון הציע.”

את שני מכתביו פתח בן-גוריון ב“למשה שרת - שלום וברכה.” בסולם יחסיו עם שרת על-פני שנות עבודתם המשותפת עמדה הפנייה הזאת בין הידידותית ביותר - “למשה שלום וברכה”, ובין הצוננת ביותר – לשרתוק, או לשרת, שלום וברכה." אולם שרת, הנושא עליו את הצלקת הפתוחה שהותירה בו ה“התעללות” בגבעת-חיים,³¹⁵ אינו מתפתה לנימת הידידות. ב-2 באוקטובר הוא עונה לבן-גוריון ב“לראש הממשלה שלום!” משמע, הוא עונה לראש הממשלה – אבל עם האיש בן-גוריון אין לו שיג-ושיח. אם ציפה בן-גוריון, שנוכח רמזיו יתנדב שרת, הנודע בהגינותו, ויכיר באבהותו על ה“פרשה” המיותמת שהונחה לפתחו, נכונה לו אכזבה. כדרכו, עונה שרת לשני מכתביו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ומפרט בדייקנות – אם כי הרצאתו לוקה פה ושם ב“אין אני זוכר” – את תולדות ועדת אולשן-דורי, סמכותה ותחומה, ואת ה“שינויים” שהציע לבון.³¹⁶ שרת כותב כי לבון הגיש “תוכנית מרחיקת לכת על שידוד מערכות במיבנהו הארגוני של משרד הביטחון,” שעיקרה חלוקת המשרד לשלוש חטיבות נפרדות, כל אחת כפופה באורח ישיר לשר הביטחון “עם ביטול תפקידו של המנהל הכללי.” מאחר שהוא הציג את הגשמת התכנית כתנאי להישארותו בתפקיד שר הביטחון, היתה דחייתה בין הגורמים להתפטרותו. שרת מעיד על עצמו שלא “גרס את התוכנית,” וודאי לא את הגשמתה המיידית - ולוא רק “משום הזעזועים החמורים שהיא מוכרחה לגרום במערכת הביטחון.”

שרת גם מבהיר לבן-גוריון כי ה“עסק ביש” לא היה העילה היחידה למינוי ועדת אולשן-דורי: “אותי העסיקו אז בעיית יחסי לבון עם צמרת המטה הכללי ומשרד הביטחון וכן פרשיות ביטחון אחרות ואני מניח כי ההרחבה [של סמכות הוועדה – ש”ט] חלה באחד הכיוונים האלה." דומה איפוא שבן-גוריון ושרת רואים את פרשת לבון בכללותה עין בעין, אולם הם חלוקים באורח קוטבי בשאלה המעשית שעל הפרק: כל אחד מהם גורס, שעל חברו לטהר את לבון.

לפי מעריב מיום ב' 2 באוקטובר – היום שבו השיב למכתביו של בן-גוריון – נפגש שרת עם לבון, “והשיחה ביניהם נמשכה שלוש שעות.” על הקִרבה שנוצרה בין השניים מלמדת תשובתו של שרת לכתב הארץ - דבריו התפרסמו גם במעריב – ששאלו ב-3 באוקטובר ליחסו לתביעת לבון. שרת השיב – ודבריו לא עלו בקנה אחד עם הדברים שכתב בשעתו ביומנו³¹⁷ - כי ב-1955 לא היה משוכנע שלבון אשם באסון מצרים. חילוקי-הדעות, שהיו אז בעניינים צבאיים-מדיניים, לא היו צריכים להביא בהכרח להתפטרותו של לבון. עתה, משנתגלו עובדות חדשות, טוב שנעשית חקירה על-ידי ועדת כהן.

נראה שבתשובת שרת לבן-גוריון ניכרים רשמי שיחתו עם לבון, שכן הוא כותב: " אם נכונות הידיעות שהגיעו לאוזני, אזי חוששני כי נפלה כאן איזו אי-הבנה בינך לבין לבון." סביר איפוא שהוא הראה ללבון את המכתבים ושמע את תגובתו, שהיא

עד כמה שניתן לי להבין – ואפשר טעיתי -…אין לבון מסתמך על מסקנות ועדת [אולשן-דורי], אלא הוא נשען על איזה דין-וחשבון פנימי של אגף המודיעין [“עדות יוסי” – ש“ט] המוכיח את צדקת טענתו, וזה ללא קשר עם מה שהתברר או נתגלה באותו משפט [של אלעד – ש”ט] שבעקבותיו מינית את ועדת כהן.

מכאן שריבו של לבון אינו עם ועדת אולשן-דורי, שמונתה על-ידי שרת – אלא עם קציני צבא שקשרו קשר נגדו, ושבן-גוריון אחראי עליהם.

את מכתבו חותם שרת באומרו: “אין לעניין” השינויים במערכת הביטחון שהציע לבון “קשר עם תביעת לבון לניקוי שמו מאשמת-שווא.” שרת אינו מתכחש איפוא לאחריותו לפרשה שהתרחשה בזמן כהונתו, אבל לדעתו עומדת על הפרק עתה פרשה אחרת, פרשת השקר והזיוף, והיא באחריותו של בן-גוריון. לבון אינו מאשים את שרת על שגרם להתפטרותו, ולכן אינו תובע ממנו לטהרו. הוא תובע זאת מבן-גוריון על סמך ההוכחות שנתגלו בימי כהונתו השנייה: שקציני צבא, שהוא כשר הביטחון אחראי עליהם, הכתימו את שמו – וממילא גרמו להתפטרותו ולפסילתו הציבורית – באמצעות עדויות-שקר.³

מבנה הגיוני זה עומד על כנו רק על יסוד ההנחה שבינואר 1955, בזמן פעולתה של ועדת אולשן-דורי, לא ידע שרת על עדויות-השקר; אולם יומנו מ-9 ו-10 בינואר 1955 מוכיח בעליל, שהוא ידע על כך ואף הזהיר את אולשן ודורי שלושה ימים לפני שסיכמו את מסקנותיהם. כך כתב ביומנו:

במהלך החקירה עשו הללו [“העומדים בראש” אמ“ן – ש”ט] יד אחת וקשרו קשר להבאיש ולהכשיל את השר [לבון]. תפסו את…[אלעד], הדריכוהו במפורט כיצד יענה, בכלל זה לימדו לשונו גם לכזב, ובכלל דאגו לתיאום העדויות למען סגור על לבון את מעגל ההרשעה.

לפי עדותו-הוא, גם טרח שרת הרבה עד שמצא את שמאי כהנא, מזכיר ועדת אולשן-דורי, כדי לידע באמצעותו את הוועדה ו“להזהיר את החוקרים בפני הקשר נגד לבון שפירושו ‘בישול העדות’;” אבל זה השיבו, כי “צד זה של הפרשה נהיר להם ועל כל פנים לבון עצמו דואג שיהא נהיר להם.”⁴

שרת לא נעתר לבקשתו המרומזת של בן-גוריון, וייתכן שהוא מעלים במכתבו מה שידע ב-1955, כדי שלא תהיה עילה להטיל עליו את טיהור לבון; או אולי לא ראה את עצמו חייב להושיט יד עוזרת לבן-גוריון, שפצע אותו אנושות בנאומו בגבעת-חיים?

שרת לא מצא לנכון לשאול את אולשן מה היו מסקנות הוועדה שעמד בראשה, אילו המידע על עדויות-השקר היה נלקח בחשבון. לוא עשה כן, היה מן הסתם שומע כי “אין זה משנה בהרבה את המסקנות” [של ועדת אולשן-דורי – ש"ט]. בן-גוריון רשם אז מפי איסר ביומנו, “כי לדעת שני החוקרים אשם גם גבלי וגם פנחס [לבון].”⁶

כשנוכח ששרת משיב את פניו ריקם ואינו נוטל אחריות לפרשה, זימן בן-גוריון ללשכתו ב-10 באוקטובר שרים שלא ממפא“י, שכיהנו בממשלת שרת (הסבר חלקי לאי-הזמנת שרי מפא“י היה, שאשכול וגולדה עשו אותה עת בחו”ל): יוסף ספיר ויוסף סרלין מ”הציונים הכלליים“; משה שפירא ויוסף בורג מהמפד”ל; ופנחס רוזן מ“הפרוגרסיביים”.³¹⁸הוא שאל אותם, אם להתפטרות לבון גרם ה“עסק ביש” – או השינויים שהציע במערכת הביטחון; והביע את דעתו ששרת, שהטיל את חקירת ה“עסק ביש” על אולשן ודורי, חייב בטיהור לבון. בן-גוריון הציג להם שאלה נוקבת: “מדוע לא דרשו אז דיון בממשלה [בהצעות השינויים של לבון ובנימוקי התפטרותו – ש”ט], אלא הניחו הדבר בין ראש הממשלה ושר הביטחון?"

למגינת לבו, כתב בן-גוריון ביומנו, “לא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת.” לבני-שיחו לא היתה עמדה ברורה, ומשלחץ עליהם נטו – אם מיושר-לב ואם מהיותם פוליטיקאים ממולחים, השוקדים על טובת מפלגתם – יותר לעמדת

שרת מאשר לעמדתו. למיטב זכרונם, היתה ההתפטרות קשורה בשינויים שהציע לבון במערכת הביטחון, אבל כך להלכה בלבד. ד“ר בורג העיר שעניינים חשובים רבים לא נחתכו בישיבות הממשלה, והוסיף כי למיטב זכרונו לא הנימוקים הפורמליים, שנמסרו אז בממשלה ובוועדת חוץ וביטחון על-ידי שרת ולבון, היו העילה האמיתית להתפטרות – אלא ה”עסק ביש“. כך גרס גם רוזן, וסרלין אישר שהבעיה המרכזית היתה אז: מי נתן את ההוראה ל”עסק ביש"?

שום אירוע לא לימד על נוהג ההדלפה שנשתרש אז ועל שיטת פעולתו של מעריב כמו המפגש הזה. הכותרת הראשית של אותו יום, שהתפרסה לרוחב כל העמוד הראשון, בישרה עוד בטרם נפתחה הפגישה:

שלב חדש בפרשת לבון – המערכה מחריפה

בן-גוריון הזמין לשיחה את “השרים של שרת”

בגוף הידיעה כתב מ. שמריהו, ש“בן-גוריון פתח שלב חדש בפרשת לבון.” גם למחרת, 11 באוקטובר, הקדיש מעריב את כותרתו הראשית – שוב לרוחב כל העמוד - לאותו עניין:

מפנה חריף בפרשת לבון – כל הגדולים למערכה

בגוף הכתבה - ללא שם המחבר – נאמר: “מפנה חריף במערכה הציבורית הקרויה פרשת לבון חל אתמול, כאשר התייצב בן-גוריון בגלוי לצידו של פרס ותקף בחריפות את לבון.” הכתבה יצרה רושם, שבן-גוריון תקף את לבון בחריפות קבל עם ועדה או במסיבת עיתונאים. רק בהמשך הכתבה הובהר, שמדובר “בפגישה עם שרי מפלגות המיעוטים בממשלת שרת” שנערכה ביום הקודם, ושבה “הביע בן-גוריון תמיכה נמרצת בפרס ותקף גלויות את לבון.” בסוף הכתבה הפנה מעריב את קוראיו לעמוד ב', ל“דו”ח מלא על אותה פגישה שנמשכה שלוש שעות." בין השאר אמר בן-גוריון באותה פגישה, שהוא היה בטוח שלבון - איש מוכשר ופיקח ובקיא בענייני משק – יהיה שר ביטחון מוצלח, אבל לאכזבתו הרבה נתברר לו כי “אין לו [ללבון] מושג מה זה צבא,” ואין הוא יודע ש“צבא איננו סולל-בונה וקציני צבא אינם פקידים במדים.” בן-גוריון עימת את חוסר-יכולתו של לבון כשר הביטחון מול כשרונותיהם והישגיהם הגדולים של פרס ושל דיין, שאותו הגדיר כמצביא וכמנהיג ממדרגה עליונה; והאשים בזעם את לבון ואת תומכיו, כי הם מתכוונים לפגוע לא בפרס ובדיין בלבד – אלא במי שהאופוזיציה מכנה “ראש מפא”י", כלומר בבן-גוריון עצמו. מדברים שאמר בן-גוריון בפגישה סגורה באוזני חמישה שרים ושרים-לשעבר חולל מעריב “מפנה חריף” ויצר בציבור הרחב - שלא יכול לדעת מי הדליף לעיתון את תוכן הפגישה – רושם שבן-גוריון יוצא להתקפת-מחץ על לבון. מכאן ואילך, כך גרסו רבים, היתה מגמתה של “הפרשה” להרס ולאבדון.

יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת שרת, שכבר ב-1955 נחשף על-ידי שירות הביטחון הכללי, לבקשת שרת, כמדליף מישיבות סודיות של הממשלה למעריב, הוא שסיפר לדיסנצ’יק ידידו על הפגישה שזימן בן-גוריון. הוא היה גם המקור לידיעה שהתפרסמה ב-10 באוקטובר – כי “סבורים כי כוונת בן-גוריון היא לשכנע את השרים דאז שיש לעשות נסיון להוציא את המשך הטיפול בפרשת לבון מוועדת חוץ וביטחון ולהקים פורום מיוחד” לטיפול בפרשה. אף שהתברר שאין אמת בכך, מעריב לא חזר בו והמשיך בשלו; שכן בן-גוריון לא התכוון להחרפת המאבק בלבון ולא פתח בשלב חדש כלשהו: השלב החדש נפתח, והמאבק החריף, הודות למעריב – ולא הודות לבן-גוריון.

דיסנצ’יק ידע שבידיו חומר-נפץ ושלח את מייזלס אל סרלין באומרו, שהלה מוכן למסור לו לפרסום פרוטוקול מלא של השיחה עם בן-גוריון; אבל סרלין העמיד פני מופתע ואמר למייזלס, שאין הוא יכול להפר מלת-כבוד שלו לבן-גוריון ולמסור פרוטוקול משיחה סגורה. בבוקר ה-11 נדהם מייזלס תדהמה כפולה: “הדו”ח המלא" הופיע בעיתון, ושמו התנסס מעליו. כך תפר דיסנצ’יק “כיסוי” או אליבי לסרלין: הוא מסר את הפרוטוקול לדיסנצ’יק – ובה-בעת יכול להישבע שלא הוא מסר אותו למייזלס החתום על הכתבה. לא בכדי כינה בן-גוריון את סרלין “הנבל”. גם לרוזנפלד, לדבריו, חדל בן-גוריון לומר שלום.

היה זה איפוא דיסנצ’יק, שחיבר את הכתבות-ללא-שם בעמוד הראשון ב-10 וב-11 ואת הכתבה בשמו של מייזלס בעמוד ב' של ה-11. כך אירגן דיסנצ’יק את ה“סקופ” הגדול ואת ה“מפנה” והפך את בן-גוריון לצד בפרשת לבון.

בישיבת מזכירות מפא“י גינה בן-גוריון את הכתבה במעריב כ”שקר נבזה." שיחתו עם שרי שרת “היתה סודית,” אבל ביניהם “נמצא נבל אחד או שניים” שהדליפו “מה שהם רצו. אני לא הודעתי [לציבור – ש”ט] שום דבר." אבל דבריו אלה במזכירות, שכל דיוניה הודלפו למעריב, לא זכו לפרסום.⁷

* * *

רק ב-24 באוקטובר, אחרי שוועדת כהן הגישה את מסקנותיה - ולפיהן הודח אלעד לשקר בפני ועדת אולשן-דורי – שוכנע שרת על-ידי אשכול ומתווכים אחרים מטעם מפא"י ועשה מה שבן-גוריון ציפה ממנו בתחילת אוקטובר. בראיון יזום בדבר נשאל אם לאור מה שנודע על מסקנות ועדת כהן, יש לו “להוסיף משהו” על העמדה שנקט בה עד כה. שרת השיב:

אני בטוח כי אילו היו ידועות אז העובדות שנקבעו על-ידי ועדת כהן, היתה בהן הוכחה כבדת משקל כי האשמה שהוטלה באותם הימים על פנחס לבון לגבי האחריות הישירה…[לפעולה במצרים] היא אשמת שווא.

לשאלה: “האם לא היה בידיעת העובדות האלה כדי לשנות את עמדתך בשאלת התפטרותו של פנחס לבון?” השיב שרת:

לא. אני בטוח כי גם אז לא הייתי רואה לעצמי מנוס מקבלת התפטרותו משום שאחד התנאים שהציג להישארותו בתפקידו - פיטורי המנכ"ל [פרס].

הדברים ראו אור ב-25 באוקטובר 1960, ומעריב, שידע על הראיון היזום עם שרת בעוד מועד, פירסם באותו יום גם את הידיעה – שנכתבה עוד בטרם יצא גליון דבר לאור – כי לבן-גוריון הוצעה פשרה, ושאחד ממרכיביה הוא ששרת “יתבקש לפרסם הודעה חד-משמעית שתטהר את לבון מכל חשד בקשר לאחריות ‘מעשה הביש’.”

גם לבון היה דרוך לגבי הפשרה המוצעת ואמר לסופר מעריב באותו בוקר: “הודעתו של שרת…מוסיפה חיזוק רב לטענתי, ובתנאים תקינים היתה צריכה ויכולה לשמש יסוד לחיסול הויכוחים בשאלת האחריות” לפעולה במצרים. לפיכך “במידה שהעניין נגע לי, רואה אני את הפרשה כמחוסלת בהתאם לדברי-שרת שפורסמו היום בשמו בדבר.” בבוקר 26 באוקטובר הביע גם אשכול “לפני מקורביו” – כך במעריב – “שביעות רצונו מהכרזת לבון כי הוא רואה את הפרשה כמחוסלת מבחינתו האישית.”²⁷⁰

אבל עתה היה זה בן-גוריון, שלא הסתפק עוד במוצא מהסבך שהוא עצמו הציע; שכן בארבע הופעותיו בפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ובהסתה שהוא ועוזריו ניהלו מעל דפי העיתונים פגע לבון בבן-גוריון פגיעה אנושה, שעליה לא היה מוכן להבליג.

* * *

בשלושת השבועות האלה התנהלה פרשת לבון במקביל בארבעה מישורים: בכלי-התקשורת, בוועדת חוץ וביטחון, בוועדת כהן ובמפא"י. התייחסות מלאה לכל אחד מהם תצריך כרך עב-כרס. מן ההכרח איפוא להסתפק כאן בעיקריהם של אותם אירועים והתרחשויות, הדרושים להבנת השינוי שחל בעמדת בן-גוריון. ועדת חוץ וביטחון החלה לדוש בפרשה עם הופעת בן-גוריון ולבון בפניה, ב-2 וב-4 באוקטובר 1960. אי-אפשר להפריד, לא להלכה ולא למעשה, בין מה שהתרחש בוועדה לבין מה שפורסם בכלי-התקשורת, שכן דיוניה – הסודיים מכוח החוק – זכו לכיסוי תקשורתי חסר-תקדים, נרחב ומרעיש. היתה זו חגיגה תקשורתית, שלא היתה כמוה לפניה או אחריה, ושלא נפסקה גם לאחר שחברי הוועדה התחייבו בשבועה לשמור את דיוניה בסוד. ביטא זאת העיתונאי שלמה נקדימון, שחקר את התופעה: “ב-1960 נפסקה השיטה של הדלפות טיפין-טיפין, ותחתה באו הדלפות במנות גדושות.”

בסערה שהתחוללה, ושהתגברה עקב השילוב ההדוק בין הדיונים לפרסומים, נפרצו כל הכללים. די בשתי דוגמאות. המקור העיקרי, שסיפק לכלי-התקשורת את דיוני הוועדה, היה מחנה לבון. לגרעין של אנשיו ותומכיו במפא“י הצטרפו גם אלה במפלגות היריבות, שקפצו על הזדמנות נדירה לקעקע את הממסד המפא”יי ואת העומד בראשו. ח“כ יוחנן בדר, למשל, איש “חרות”, וידיד מוצהר של לבון, זנח את ועדת הכספים וחבר לוועדת חוץ וביטחון לימי דיוניה בפרשה. כסרלין, דאג גם הוא ל”אליבי": כשבא אליו עיתונאי, הוא היה יוצא מפעם לפעם באמתלה כלשהי מחדר-עבודתו ומותיר על מכתבתו את הפרוטוקול של הישיבה האחרונה, טרף לעיניו הסקרניות של אורחו. איתרע המזל, ויום אחד נפגשו בפתח ביתו משה מייזלס ממעריב ושלמה נקדימון מחרות, כשזה נכנס וזה יוצא.

מחנה בן-גוריון לא נשאר חייב, ומנכ“ל משרד הביטחון פרס, שהיה ליעד מרכזי במתקפת לבון, לא טמן גם הוא את ידיו בצלחת. העיתונאי פנחס יורמן, ששימש כדוברו והוצב על-ידיו בלשכת דובר צה”ל, הקדיש שבוע שלם להדיפת המתקפה של לבון: הוא דיווח לכתבי העיתונים על דברי פרס בוועדה. יואל מרקוס, אז סופר דבר, היה קורא את הפרוטוקולים של ועדת חוץ וביטחון בלשכתו. אחרי הופעת שרת בוועדה חיבר מרקוס כתבה גדולה, בעמוד הראשון בדבר מ-18 באוקטובר. להפתעתו הטיח יצחק נבון באוזניו בשיחת טלפון נזעמת שכתבתו מלאה שקרים. מרקוס הנדהם נוכח, שהכתבה שהתפרסמה בשמו כוללת שורות שהוא לא כתב. חיים שורר, עורך דבר, הוסיף לכתבה שורות משלו בזכות לבון ובגנות פרס. נבון זימן את מרקוס אל בן-גוריון, ובנוכחותו כתב לשורר “שיחקור מי עשה זאת, והמערכת תודיע שלצערה נוספו לכתבה של מרקוס כמה שורות שלא הוא כתב.” במערכת דבר גער שורר במרקוס על פנייתו לבן-גוריון. הוא הודה שלוי יצחק הציע מילואים לכתבה ושהוא, שורר, הכניסם לתוכה. למחרת פירסמה המערכת “תיקון” – לא התנצלות – לאמור: “לצערנו חלו שיבושים גם בקטע האחרון של הכתבה על עדותו של מ. שרת, קטע זה לא נכתב על-ידי יואל מרקוס וצורף בטעות לכתבה שלו.”¹⁰

לפי הפרסומים, עלתה הפרשה שוב לסדר-היום ב-1960 בעקבות הודאת אלעד במשפט שהתנהל בירושלים בדלתיים סגורות – שהוא הודח על-ידי מפקדיו לשקר בוועדת אולשן-דורי. על סמך מידע נכון זה יצרו כלי-התקשורת תמונה מסולפת: כאילו השערורייה שהתרחשה במערכת הביטחון - מושג רחב הכולל בתוכו את צה"ל, את משרד הביטחון ואת העומד בראשו – מקורה בקנוניה זדונית מחרידה. הצנזורה הצבאית לא התירה לתאר את הפרשה אף בקוויה הכלליים, ולכן ידעו רק מעטים את פרטי ההתרחשות לאמיתם. לציבור הרחב נותרה השערורייה בגדר תעלומה, והשמועות הגדילוה מעבר לכל דמיון. על רקע זה הציגו כלי-התקשורת את הפרשה כמאבק של לבון באשמת-שווא שטפלו עליו, ושבעקבותיה נאלץ להתפטר ב-1955 מהממשלה, ויצרו רושם שלבון, האיש הטוב – הוא הקורבן, ושבן-גוריון, האיש הרע - מתנכל לו ורודף אותו.

ועדת כהן, שהוקמה כדי לחקור אם היו באמ"ן מעשי שקר וזיוף ומי אחראי להם, הוצגה בכלי-התקשורת כוועדה, שבן-גוריון הקים כד להעלים את הקנוניה המסתורית, לחפות על האשמים בה ולמנוע מקורבנה לבון דין-צדק. על כוונה זו רמז מעריב במאמר מערכת מאת דיסנצ’יק-רוזנפלד, עוד בטרם נועדו לבון ובן-גוריון לפגישתם ב-26 בספטמבר.

לעומתה הועלתה ועדת חוץ וביטחון על נס כתשובה ההולמת - מבחינה ציבורית ומוסרית כאחת – לנסיון ההערמה של בן-גוריון. היא תערוך חקירה מלאה וחסרת-פניות ולא תירתע מהסקת מסקנות, אישיות ומוסדיות – תהיינה מכאיבות ככל שתהיינה. כלי-התקשורת יצרו דעה כללית, שהאשמים בשערורייה הם אנשי ביטחון, עובדי מדינה וקצינים בצבא הסדיר ובמילואים, שבן-גוריון פרש עליהם את חסותו, או כאלה שפעלו בהשראתו ואולי אף הוא עצמו. הללו נזכרו בשם הכולל “בחורי בן-גוריון”. לבד מגיבורי ה“עסק ביש”, שנזכרו רק בכינויי-הצנזורה – הקצין הבכיר, קצין המילואים, האדם השלישי, “הגבר” – היו משה דיין ושמעון פרס היחידים שצוינו בשמם; אלא שהאחד נגוז מהתמונה במהירות, והאחר נותר כגיבורה הרע העיקרי. כבר ב-28 בספטמבר כתב חרות בפירוש, ש“בחורי בן-גוריון ביימו עדות כוזבת להדחת לבון.” באספת-עם בבאר-שבע הסביר מרדכי אורן, מראשי מפ"ם, כי “אין זה מתקבל על הדעת” ששני קצינים – גבלי ובן-צור – יזייפו מסמכים על דעתם הם בלבד.

הקורא, שלא היה מצוי ברזי הפרשה, יכול להסיק מכלי-התקשורת מסקנה אחת: מי שאהבת האמת והצדק בלבו חיב לצדד במאבקו האמיץ של לבון, הנתמך על-ידי ועדת חוץ וביטחון, ולתבוע את טיהורו מאשמת-השווא ואת הענשת מי שהתנכלו לו – יהיו חשובים ובעלי מעמד ככל שיהיו. הוכחה חותכת לכך, שמעריב היה חלוץ המגמה הזאת, אפשר למצוא בקריקטורה של דוש.¹¹ זו הציגה אותו כבר בינואר 1955 כדמות האפלה שמאחורי פיטורי לבון. היא פורסמה מחדש בלמרחב בספטמבר 1960 כאומרת, שדמות זו היא גם העומדת מאחורי הפרשה כולה.

כבר ב-3 באוקטובר ידע מעריב לספר כי “לבון מתכונן לגולל… את הפרשה כולה” בפני הוועדה. ב-4, יום הופעתו, ידע העיתון מראש שהוא “הגיע הבוקר” לישיבה “מצוייד בכל המסמכים שברשותו, כדי לגולל בפני חברי הוועדה את הסיבות האמתיות שהניעו אותו לפרוש מתפקידו כשר הביטחון ב-1955.” הכותרת הראשית זעקה שלבון “עומד לסתור הודעת בן-גוריון שפרש בגלל תביעה לשינויים במערכת הביטחון” ולהודיע, כי “הסיבה האמיתית [להתפטרותו – ש”ט] עדויות-שקר ומסמכים מזוייפים."

העיתון דיבר בשמם של “נציגי כל המפלגות בוועדה” והבטיח כי “יעשו הכל כדי להבהיר את הפרשה עד תומה,” וכי מנוי וגמור עמם “לא לתת לטשטש את הפרשה, ואם יימצא שיש אשמים – תועלה התביעה שיובאו על עונשם יהיו מי שיהיו.” יתר-על-כן, “מחוגי המפלגות השונות” נמסר “כמעט בנוסח אחיד” כי

אם יתברר מתוך הודעתו של לבון ותשובותיו כי קיים חשד שאנשים התופסים כיום עמדות גבוהות בשירות המדינה היו מעורבים בפרשה במישרין או בעקיפין, אזי אין להסתפק בתהליכים חקירתיים ומשפטיים ובטיהור שם לבון, אלא יש לסלק גם את מושכי-החוטים מן העמדות שהם תופסים כיום.

עוד בטרם דרכה כף-רגלו של לבון בחדר-הוועדה ב-4 באוקטובר, ובטרם פצה את פיו, כבר חרץ מעריב את דינו של בן-גוריון.¹²

* * *

הופעותיהם הראשונות של בן-גוריון ושל לבון בפני הוועדה לא עמדו בסימן של ריב אישי. ב-2 באוקטובר הציג בן-גוריון בפניה את העמדה ואת הטיעונים, שהעלה במכתביו לשרת ובהודעתו לעיתונות. בן-גוריון אף הודה במכתב מפורט ללבון – “הכתוב ברוח ידידותית” גם אליבא דמעריב – שזכרונו הטעה אותו כשטען בפני הוועדה ובהודעתו לעיתונות, כי לא ידע מה היו הצעותיו לשינויים במערכת הביטחון, שבגלל דחייתן הוא התפטר. ההצעות נמסרו לו על-ידי לבון, אבל הוא שכח אותן, משום שלא נתקבלו על דעתו ומשום שלא ביצע אותן. יתר-על-כן, בן-גוריון הביע באותו מכתב הבנה לרצונו של לבון להסיר מעצמו כל רבב של אחריות ל“מעשה הביש” והצהיר שלא יעמוד לו למכשול. אדרבה, הוא ישמח אם לבון יוכיח כי אין לו יד ב“עסק ביש”, ושהוא בוצע לא על דעתו, אלא בפקודת גבלי.

מצדו אמר לבון לשמריהו ממעריב כי “אין לי ריב אישי עם ראש הממשלה בן-גוריון בפרשה המכונה פרשת לבון, אלא אני חולק על גישתו לעניין;” כלומר, כדי לטהרו אין צורך בשום הליך משפטי. די בעובדות “שהיו ידועות לפני חמש וחצי שנים” ובעובדות “הנוספות שנתגלו במשך הזמן, והשפעתן ההכרחית על הערכת עובדות קודמות” כדי “להוציא מסקנות ציבוריות,”¹³ קרי – טיהורו המיידי על-ידי בן גוריון.

אולם אם שניים אלה לא היו יריבים, נשאלת השאלה: מדוע לא באו לעמק-השווה, ומדוע הם התייצבו זה כנגד זה כאנשי מערכה בקרב פוליטי פומבי לחיים ולמוות? היו שהאשימו – ומאשימים – בכך את תומכיהם ואת עוזריהם. הגורסים כך טוענים כי לוי יצחק ואפי, מכאן, ופרס ונבון, מכאן, הסיתו את אלופיהם והקצינו את עמדותיהם. בלא לגרום מהתרומה שאלה השיאו להחרפת המאבק, דומה שלא היה בה כדי לחולל התלקחות אדירה כל-כך. סביר יותר שיחסיהם נעכרו בשלב יותר מוקדם. נחמיה ארגוב העיר ביומנו באוגוסט 1954 כי “נדמה לי שבן-גוריון חדל להיות מתומכי לבון וחבל שאין אפשרות למסור בצבור ידיעה כזאת;” רוח הידידות שאיפיינה את תחילתו של המאבק היתה איפוא טקטיקה מחושבת, מעין רשת-הסוואה שנפלה אחרי מטחי-האש הראשונים. אחרת אין להסביר התבטאויות של בן-גוריון כלפי לבון לפני פרוץ המערכה ואחריה.

זכורה ההדלפה ללמרחב בינואר 1955, שבה צוטט בן-גוריון כמי שאמר: “טעיתי בבחירת שר הביטחון.” בפברואר כתב נחמיה ביומנו שבן-גוריון “לא הסתיר מפני את דעתו…שלבון… לא יצלח עוד כשר הביטחון.” בדצמבר 1956 כתב בן-גוריון ביומנו: “ידעתי כי לבון, למרות כשרונו ופקחותו, לא ירכוש אמון המפקדים כי חסרה לו אהבה לצבא.” בדצמבר 1958 הוסיף ביומן: " לא אומר בצבור מה שיש לי להגיד על דרכו של לבון." אחרי שהופיע לבון בוועדת חוץ וביטחון, אמר בן-גוריון: “אין עכשיו שום דבר של לבון מפליא אותי,” וכתב לוועדה “שטוב מאד ששרת עשה מה שעשה שפיטר את לבון, לענייני הביטחון זה לא הזיק.” במרס 1961 כתב בן-גוריון לאחד ממכותביו כי “אחד המשגים הגדולים שעשיתי בחיי שהצעתי בסוף שנת 1953…את פנחס לבון כשר הביטחון. לא אוכל לצערי, לעמוד על גודל המשגה שהקפו המלא התברר לי רק בחודשים האחרונים.”

מכאן שדברי בן-גוריון בטרם-מערכה – “מעולם לא האשמתי את לבון במשהו ולא מצאתי בו כל פסול…אני מוקיר פעלו בתקופת שירותו הקצרה במשרד הביטחון ועבודתו החשובה בהסתדרות…הוספתי להתייחס אליו כחבר לחבר… לריב דרושים שני צדדים, ואני לא הייתי ולא אהיה אחד משני הצדדים”¹⁴ - היו כסות-עיניים או העמדת פנים.

אשר ללבון, קשה להעלות על הדעת שלולא ראה בבן-גוריון יריב ראשי, היה מגייס לעזרתו - עוד בטרם תבע ממנו את טיהורו -את מעריב, או שהיה מאיים מעל דפיו: “אספר הכל לוועדת חוץ וביטחון.”

ומעל לכול, לוא שרתה ביניהם מידה כלשהי של ידידות, לא היה לבון אומר בארבע הופעותיו בוועדת חוץ וביטחון – ב-4, ב-11, ב-17 וב-20 באוקטובר – דברים שהרוב במפלגתו טען בעקבותיהם, ש“עם הופעת לבון נפרצו כל הסכרים;” שארן, שתמך במאבקו, אמר עליהם במזכירות מפא“י כי “התפלצתי מדברי לבון בוועדת חוץ וביטחון;” ושרת הגדירם כ”כחרושת זוועות." מרדכי סורקיס תיאר את לבון כמי ש“לקח גרזן והתחיל להרוג” ללא אבחנה.

את מערכת הביטחון שירש מבן-גוריון שירטט לבון בפני הוועדה כמחוסרת אחריות ושלוחת-רסן. מנהיגיה, הרמטכ“ל דיין והמנכ”ל פרס, המשיכו גם בימיו לעשות ככל העולה על רוחם: אם על-ידי מבצעים ללא ידיעת השר או אישורו ואם בהתרחבות משקית על חשבון תקציב הביטחון ובפעילות אחרת שאינה מעניינו של הביטחון. גילויו העיקרי של לבון – כך הודיע מעריב אחרי הופעת השנייה – היה שאנשי מערכת הביטחון, ש“היו רגילים לפעולות עצמאיות,” התנגדו לו כשנוכחו ש“הנה היה שר ביטחון שישב כל היום וכל הזמן במשרד” ועסק אך ורק בענייני הביטחון ו“לא רצה להיות שלט.” מתוך שהצרו את צעדיו “צצה גם השאלה: האם יש לשר הביטחון סמכויות בכלל?” מערכת הביטחון נצטיירה איפוא כגולם אדיר שקם לא רק על יוצרו, המדינה וממשלתה הנבחרת - אלא גם על כל מי שמרהיב עוז לעמוד בדרכו.

עיסה זו ערבה מאד לחכם של יריבי בן-גוריון במפלגות היריבות ובמפא“י, שנוכחו כי רק כפסע היה בין איום ה”פוטש" ובין מימושו. לבון כיוון לטעמם כשחזר ואמר, שחוג הקושרים נגדו כולל גם את דיין ואת פרס, ובעיקר את פרס. בהופעתו הראשונה – שבה גילה את מסתרי ה“עסק ביש” ואת השקר והזיוף שבאמצעותם הופל – גילה גם, שכבר ב-1955 תבע את פיטורי פרס. מעריב יצא בכותרת: “הוועדה שמעה, נדהמה והחליטה להמשיך בבירור,” ועדותו “הדהימה אפילו אותם חברים שהיו בקיאים בפרשה.” כל העדויות בפני ועדת אולשן-דורי – סיפר לוועדה – הוסתרו ממנו, ואף לאחר גמר החקירה סירבו להראותן לו. לדבריו, ביקש פרס מאולשן ומדורי במפורש להעלים ממנו את עדותו, שהיתה “עדות אופי.”

פרס הגיב במעריב כי לא הופיע בפני ועדת אולשן-דורי ביוזמתו אלא לפי הזמנתה, וטען – בכך הוא לא דייק – ש“לא נתבקשתי ולא העידותי על אופיו של שר הביטחון דאז. עדותי נסבה על מעשים שנשאלתי עליהם.”³¹⁹

בהופעתו השנייה גילה לבון – לפי מעריב - כי ביקש מוועדת אולשן-דורי להראות לו עדות אחת ויחידה, זו של פרס, שכן “הופעתו של פרס היתה מוזרה בעיניו. פרס טען שלא ידע דבר על עניין הביש. על מה יכול היה איפוא מנכ”ל של משרדו להעיד לפני הוועדה?" כאן לא דייק לבון באומרו כי שרת הודיע לו “שפרס אינו מסכים שיראו את עדותו ללבון.” האמת היא ששרת הודיע לו, שכל העדויות חסויות;¹⁵ אולם את זאת לא הבליטו מעריב והעיתונים האחרים שרבו את ריבו של לבון, ונוצר רושם ברור שעדותו של פרס בפני אולשן ודורי היתה חלק מן הקשר, שנסתייע בשקר וזיוף, כדי להפיל את לבון.

עם שוב פרס מביקור באירופה דיווח מעריב – תחת הכותרת: “פרס: לא נפגשתי עם אדם הקשור בפרשה” - שהוא “דחה בתוקף את השמועות כאילו נפגש בחו”ל או התקשר עם מישהו הקשור בפרשת לבון." באורח דומה החשיד מעריב גם את דיין, כשפירסם ב-12 באוקטובר כי “לא נקבעה פגישה של בן-גוריון עם דיין שחזר אמש ארצה,” כאילו מתוך פחד או חשש דחו דיון במשהו מחריד. ביומן בן-גוריון מ-13 רשום: “ב-11 הגיע הנה משה דיין שחזר מאפריקה.”

בטרם הופיע לבון בשלישית בפני הוועדה, יצא רוזנפלד במעריב של שבת 14 באוקטובר במאמר שכותרתו: “העסק – ביש מאד.” בהתייחסו לפרשת 1960 – ךא לפרשת מצרים - הוא כתב: “תיפסקנה, ומיד ‘עדויות האופי’ מעל גבי העיתונות ובקרנות-רחובות…[האומרות – ש”ט] כי לבון היה שר ביטחון גרוע." אולם עוקץ העניין אינו בהעמדת פני הקוזק הנגזל – כאילו לא היה זה מעריב, שנתן פרסום מרעיש לדברים האלה על לבון שאמר בן-גוריון בפגישתו הסגורה עם שרי שרת - אלא בטיעון שגם אם היה לבון שר ביטחון גרוע, אין “להצדיק בשום פנים ואופן, ובפני שום פורום, ביום עדויות נגדו וזיוף מסמכים נגדו.”

הקורא לא התקשה לנחש כנגד מי אמורים הדברים האלה, שכן רוזנפלד מסביר:

אם אומר אדם וזועק…לא נתתי את ההוראה שמייחסים לי; קשרו נגדי להכשילני…אל יחטטו באופיו…אלא יאמרו – בכנות, באומץ ובתוקף: לא נדחה אותך עוד בקש. אם עוול נעשה לך – נעשה לך צדק. ובל נדקדק בעניין זה דקדוקי פורמאליזם שכאן איננו במקומו.

היה ברור: רוזנפלד התכוון לבן-גוריון.

באותו גליון שבת אירח מעריב ב“ראיון השבוע” את מאיר יערי. מנהיג מפ“ם התריע על הסכנה החמורה, המאיימת על הדמוקרטיה בישראל מצד בן-גוריון. הוא התייחס לדברי בן-גוריון במזכירות מפא”י – “באו אלי אנשים שאמרו, שצריך לגרש הכנסת ולהקים דיקטטורה” ³²⁰ - ואמר למראיינו: “אגיד לך את האמת, זה לא מוטל אצלי בספק שקיימת חבורה שכזאת;” ותחת כותרת-המשנה: “קיימת סכנת דיקטטורה במדינה!” הוא הוסיף ואמר:

כוונתי ל“קורס” של החבורה המסובבת את בן-גוריון. אני מתכוון לאנשים המעורבים בכל “הדרייפוסיידה” הזאת…הדרך ממכשיר ההאזנה שהוטמן בחדרו של מאיר יערי³²¹ עד לפרשת לבון היא קצרה! כולנו בסכנה – כולנו, גם מפא"י עצמה!

עד כמה התגבש הרושם אפילו בתוככי מפא"י, שבן-גוריון רודף את לבון על לא עוול בכפו ומעליל עליו בפומבי עלילות-שווא, לימד “מכתב גלוי אל ראש הממשלה,” שעליו חתמו 74 חברי קבוצת חולדה, קיבוץ-ההתייחסות של לבון, מייסד “גורדוניה” שחולדה היה קיבוצה הראשון בארץ. המכתב נחתם ב-16 באוקטובר וראה אור ב-17 ב-דבר ובמעריב, ונאמר בו:

אנחנו…חברי מפא“י מיום בואנו ארצה, מביעים בזה את הזדעזעותנו העמוקה מהדברים שאמרת בפגישה שהיתה לך עם שרי הממשלה משנת 1955…תמיהתנו גדולה במיוחד לאור הודעתך הרשמית, רק ימים ספורים לפני פגישה זאת…שכל הפרשה איננה ידועה לך ואין בכוונתך להתערב בה. לכן הזדעזענו…שאמרת…דברים המוסיפים נופך לדברי ההשמצה והרכילות המתפרסמים מדי יום בעיתונים ידועים…בשום פנים איננו מסוגלים להבין, לשם מה היה עליך להצהיר שלו עמדת בפני ברירה לבחון בין פנחס לבון או בין שמעון פרס - היית בוחר באחרון…האם דורש פנחס לבון כיום ממישהו לפטר את מישהו? האם אינך סבור שדוקא בשעה זאת, כשפרשה זו נמצאת בדיון ב”וועדת ח. כהן" ובוועדת חוץ וביטחון….היתה חובה על ראש הממשלה להימנע מכל דיבור שיש בו משום קביעת עמדה, או שיכול להתפרש כקביעת עמדה?…לא רק אנחנו, חברים קרובים של פנחס לבון, אלא אלפים רבים במפא“י, תמהים על התנהגותך זאת, הן כראש הממשלה והן כמנהיג מפא”י.

“המכתב של [חברי] חולדה פגע בי,” אמר בן-גוריון בישיבת מזכירות מפא"י ב-18, “אם לחברים יש טענות, הם יכולים לפנות אלי…מדוע כתבו מכתב בטרם פנו אלי ושאלו אותי? [מדוע] הם מיהרו ללכת לעיתון בטרם שמעו אותי?” כשהתברר לו אחרי שכתב להם תשובה, שביקרו אצל לבון לפני שכתבו את מכתבם, אך לא טרחו לבקר גם אצלו, אמר בן-גוריון: “יש הרבה אנשים שיכולים לארגן מכתבים וביקורים.” הוא הודיע כי שלא כלבון, הוא לא ירשה “לשום חבר” לבוא אליו כדי לארגן מכתב נגד לבון.

הראשון שהשווה את פרשת לבון לפרשת דרייפוס היה למרחב ב-26 בספטמבר, ואחריו מעריב. החרה-החזיק אחריהם יעד - בטאונו של עו“ד שמואל תמיר ותנועתו “המשטר החדש”, שהדפיס בגליונו מ-3 באוקטובר את ה”אני מאשים" של אמיל זולא. ב-5 באוקטובר, יום אחרי הופעתו הראשונה של לבון בוועדת חוץ וביטחון, נזקק יוחנן בדר בחרות לפרשת דרייפוס ורמז שבראש מהדורתה הישראלית עומד “ראש מפא”י." העולם הזה של אורי אבנרי הלך בעקבותיהם. מתמיר, מבדר ומאבנרי יכול בן-גוריון להתעלם – אבל לא מיערי, ובעיקר לא מחברי קבוצת חולדה, לב-לבה של מפא"י; אף לא מיהודה גוטהלף, מעורכי דבר, שהקדיש את מחציתו הראשונה של מאמרו “צבא העם וכבודו” ב-18 לפרשת דרייפוס.¹⁷

לפני ישיבת הממשלה ביום א' 16 באוקטובר שאל בן-גוריון בזעמו את שר הבריאות ברזלי, איש מפ"ם, אם הוא “מזדהה עם דברי יערי או מסתייג מהם.” הדבר הודלף למעריב מיד; תחת הכותרת: “בן-גוריון תוקף דברי מ. יערי על דרייפוסיידה” פירסם ב-17 את דברי בן-גוריון – “כי הוא רואה בהגדרה דרייפוסיידה דבר חמור מאד כי משמעותה היא שחוגי השלטון תיכננו עלילת שקר נגד לבון ומגייסים כל האמצעים שבידיהם כדי לקיים עלילה זו;” ואת תשובת ברזלי – כי לא יחווה את דעתו בטרם ישמע את הדברים מפי יערי עצמו.

בן-גוריון ביקר קשות את ועדת חוץ וביטחון: מתוך חשבון לא טהור חבריה מערערים את אמון הציבור בממשלה, בבית-המשפט העליון ובצה“ל. בוועדה זו “משמיצים ומלגלגים על אנשים שבעיני העם הם מהימנים.” הוא נחרד מהדברים שאמר לבון על אולשן: “כך מדברים על ראש בית המשפט העליון?…מי יכול להיות יותר מהימן מנשיא בית המשפט העליון השופט אולשן? מי יותר מקובל בצבור כאדם הגון וישר ובעל זכויות בהגנה ובצה”ל כרב-אלוף דורי?”

בן-גוריון שלל את סמכות ועדת חוץ וביטחון לדון בפרשת לבון, משום שאינה אובייקטיבית “כמוסד” ומשום שיושבם בה “אנשים שעוד טרם התחיל הבירור, פירסמו בעיתונות שיש דרייפוסיידה.” הרי “כל אחד יודע” מה פירוש המושג הזה: “מטה הצבא הצרפתי ושר הביטחון הצרפתי ידעו על בגידה של אדם אחד והטילו את האשמה על אדם שני,” היהודי אלפרד דרייפוס. “אותו בדר שלפני שכל העניין התחיל בפומבי, קרא לו דרייפוסיידה, הוא יהיה שופט וחוקר?”

יתר-על-כן: בגין ובדר, ו“לצערי, אולי אוסיף לתמהוני, בזמן האחרון הצטרף לזה מאיר יערי,” מפרסמים מאמרים, שיש בהם “קצת יותר מרמז” שראש מפא", בן-גוריון, הוא העומד מאחורי הקשר – המקביל לפרשת דרייפוס בצרפת – שנעשה כביכול ב-1955 כדי להפיל את לבון. כדי להוכיח שהם מתכוונים אליו, בדברם על הסכנה המאיימת על הדמוקרטיה, שאל בן-גוריון את שומעיו: “האם גבלי מסכן את הדמוקרטיה?”

“לא גבלי,” השיב ארן, וכאילו הוסיף פרס ודיין.

קרה אסון, ולא ידוע מי נתן את ההוראה לפעולה במצרים, אמר בן-גוריון והוסיף כמתנבא: “עדיין לא אומרים שהרמטכ”ל [דיין – ש“ט] עשה זאת, [אולם כבר – ש”ט] מנסים לומר שעשה זאת אזרח פרטי שישב בשדה-בוקר."

במאמרו “גלגולו של מר בן-גוריון,” ששאב את המידע שלו מדיוני הוועדה, ציטט ח“כ בדר במסולף ממעריב, שבן-גוריון אמר בפגישתו עם שרי שרת “כי הצדק הוא עם פרס, וכי לבון אינו מבין בענייני צבא…והוא יעמוד ויגן על פרס”; וטען כי דבריו אלה של בן-גוריון עלולים “להשפיע על הקצינים שבוועדת כהן ועל הקצינים שיופיעו בפניה בתור עדים. עתה הם יודעים לצדו של מי נתונה אהדת שר הביטחון ונגד מי הופנה חרון אפו ורוגזו.” בן-גוריון הגיב במזכירות: “את ריבו של פרס יריב הוא [פרס – ש”ט], אבל על כבוד הצבא אעמוד;” והוסיף כי מדבריו של הח“כ בדר, “שיושב על כס המשפט,” עולה “שהקצינים [בכלל – ש”ט] הם שקרנים. הם רק מחכים מה יאמר להם שר הביטחון והם יעשו. השמצה כזאת על כלל הקצונה עוד לא היתה בארץ…לא תיתכן השמצה יותר מכוערת.”

בן גוריון האשים את העיתונות, ובייחוד את מעריב, בעיוות דמותו ובהכשרת הקרקע להאשמתו ב“דרייפוסיידה”. “מי הדליף כל יום לעיתונות בכיוון מסוים שמחזק את הרושם של דרייפוסיידה?” הוא שאל, והתשובה – לבון ותומכיו – היתה ברורה מאליה. להאשמה במעריב ובמכתב חולדה, שהוא הפך צד בפרשת לבון, כשהודיע שהוא “עם פרס ולא עם לבון,” השיב בן-גוריון:" אני לא הודעתי שום דבר…זה שקר נבזה," שהודלף משיחה סודית עם שרי ממשלת שרת על-ידי “נבל אחד או שניים שהם הדליפו לעיתונות מה שהם רצו.” אכן, לא היה כ“דריפוסיידה” ללמד שמעריב היה הציר, שעליו התלכדה החזית הרחבה והמקיפה ביותר שקמה אי-פעם נגד בן-גוריון: מן הימין עד השמאל, מבגין עד יערי, מן הדמגוגיה-של-הרחוב עד הקתדרה לפילוסופיה, משמואל תמיר עד פרופסור נתן רוטנשטרייך, ומהחלוצים ועובדי האדמה עד עסקני המנגנון במפא"י עצמה.

לא לפלא איפוא, שאת שוועתו המרה שהשמיע בישיבת המזכירות ב-18 באוקטובר ובישיבת המרכז למחרת כיוון בן-גוריון נגד חבריו במפא"י. הוא הוקיע את שתיקתם³²² בוועדת חוץ וביטחון – ובעיקר את זו של שרת - אל מול שקרים ועלילות. "בדר, אורי אבנרי, תמיר ויערי רוצים לעשות דרייפוסיידה,

ואלה שיכולים להשתיק אותם, אינם משתיקים." בוועדת חוץ וביטחון תוקפים את דיין – רמטכ“ל “שבלי ספק הוא כתב אחד הדפים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית [ו]…לא נשמעה אף הערה אחת מהיושבים שם…מאשימים מי שהיה רמטכ”ל…ומנצח במלחמת סיני…ולא כלום?…והועדה שותקת.” והרי “שתיקה כהודאה,” אמר. כלום מסכימים חבריו שהוא נתן יד לקשר ,לשקר והזיוף נגד לבון? והלא למעשה מתנהלת “דרייפוסיידה”, אבל היא מכוונת “לא נגד המפלגה כולה, אלא נגד איש אחד:” נגדו. חברי המפלגה בוועדה השתתפו בשלוש ישיבותיה שדנו בפרשת לבון “ולא הכחישו זאת.”

בדבריו נתן בן-גוריון ביטוי לזעמו על שרת, שלא הביא את פרשת מצרים לכלל סיום בזמן כהונתו ולא סייע לו, לבן-גוריון, לעשות זאת ב-1960. כדרכו בעת זעמו על איש מסוים, גם הפעם אין בן-גוריון מזכירו בשמו:

יש רק איש אחד שיודע אם היתה דרייפוסיידה, והוא שותק…[הוא] איש שיודע את העניין יותר ממני, קורא עיתון אחד שני, שלישי ורביעי, שני עיתונים יומיים ושני שבועונים; האיש הזה מבין למה הכוונה [ו]הוא יכול להגיד להם: חידלו. והוא שתק…הוא היה האחד בארץ שיכול להשתיק את המנוולים האלה, ולא עשה זאת.¹⁸

בסיכום: עתה שלל בן-גוריון לחלוטין את זכות ועדת חוץ וביטחון לחקור את הפרשה – או, כלשונו, לשבת אל כס-המשפט. אולם צעד כזה הצריך את התערבות המפלגה, וממילא גם את ביטול החלטתה שאושרה פעמים אחדות – “כי הפרשה הקשורה בהתפטרותו של לבון אינה עניין לדיון במפלגה ובמוסדותיה.” ואכן, למרות שבן-גוריון הצהיר שוב, כי דעתו שהמפלגה אינה צריכה להתערב בעניין זה “נתחזקה פי כמה;” ואף שההחלטה הראשונית לא התבטלה – זה אשר אירע: מעריב, שכל סודות מפא" נהירים לו, דיווח ב-18 באוקטובר כי “המזכירות התכנסה לפי תביעתם של חברים אחדים שטענו…כי המפלגה אינה יכולה לשבת עוד בחיבוק ידים.”

* * *

ככל הנראה, נבע הרוגז הגדול של בן-גוריון במזכירות ובמרכז ממסקנות ועדת כהן. בניגוד לכותרת ולכתבה בעמוד הראשון של מעריב – ש“ועדת כהן ביקשה ארכה של 10 ימים” – חתמו שלושת חברי הועדה על מסקנותיהם והגישון לרמטכ“ל בדיוק למועד, ב-15 באוקטובר. ב-17 בישר מעריב לקוראיו ש”בן-גוריון עיין במשך הלילה בדו“ח של ועדת כהן,” בלא שטרח להתנצל על ששבוע לפני-כן הטעה אותם בידיעה כוזבת.

נוכח הכתמת צה“ל והצגתו כצבא, שפשו בו השקר והחנופה, נזקק בן-גוריון למסקנות, שיטהרו באורח חד-משמעי את פנינת-הכתר בהישגיו ההיסטוריים והאישיים. קביעה נחרצת – שקציני אמ”ן לא נתנו ידם לשקר ולזיוף, ושגבלי ובן-צור דיברו אמת ופעלו ביושר ולא טפלו על לבון אשמת-שווא – היתה מוכיחה, שהתיקו שאולשן ודורי פסקו בינואר 1955 עומד בעינו גם באוקטובר 1960; עמדת בן-גוריון – טיהור על-ידי שרת או פנייה לערכאות – היתה מתחזקת; ומעמדו שנתערער היה שב ועולה.

אם זה היה רצונו – הוא לא ניתן לו; שכן מבחינתו היו במסקנות ועדת כהן רק מעט חדשות טובות והרבה חדשות רעות.²⁰

החדשות הטובות היו, שעדות אלעד בבית-המשפט המחוזי בירושלים, “עדות יוסי” ודו“ח-חב”ד לא היוו ראיות, שהדחה לשקר ושזיוף – הם שגרמו להתפטרות לבון; ובן-גוריון יכול עתה לטעון, שאין בהם כדי לבסס את תביעתו לטיהור שמו. חברי הוועדה אף הוסיפו, ש“לא באה לפנינו ראיה כלשהי שמישהו אחר זולת אלעד הודח לשקר לפני ועדת אולשן-דורי או לפני מישהו אחר,” ושאין בנמצא “חומר הוכחה להאשמות ולהחשדות,” שהועלו מאז 1955 בדבר זיופים ורישומים הנוגעים לפרשת מצרים. אדרבה, הם הגיעו “לידי מסקנה שאותם הזיופים שנטענו לפנינו…לא הוכחו, ואנחנו שוכנענו שהחשדות האמורים (פרט לעניין אחד הטעון עוד בדיקה כפי שיתברר להלן) לא היו מבוססים די הצורך.”

הוועדה נתנה את דעתה גם להעתק מכתבו של גבלי לדיין. לאחר שווידאה שדיין אכן קיבל את המכתב – שאת תוכנו לא זכר לפרטיו והשמידוֹ מטעמי ביטחון - קבעה הוועדה על-סמך חוות-דעתו של הממונה על המעבדה המשטרתית לזיהוי פלילי,³²³ ששני עמודיו של ההעתק שהגיש גבלי לועדת אולשן-דורי הם בני גיל שווה ושההעתק לא זויף. “לאור ראיות אלה,” כתבו במסקנותיהם, “קובעים אנחנו כעובדה שמכתבו של גבלי נשלח אל הרמטכ”ל ביום 19.7.54 והכיל אותם שני הדפים אשר מהם מורכב ההעתק המצוי עתה בידינו, בלא שנעשה בהם שינוי כלשהו." יתר-על-כן, הוועדה קבעה גם ש“אין לפנינו שמץ ראיה,” שמסמכים שהוכנו במעבדה של יחידת התיעוד באמ“ן “היו יכולים או מיועדים לשמש ראיות בדיונים כלשהם,” אם בוועדת אולשן-דורי או באגפי המטכ”ל ובלשכות שר הביטחון והרמטכ"ל.²¹ קביעה זו הוכחה כשגויה כשהודתה דליה בזיוף, ועתידות להיות לה השלכות מפליגות על התנהגות בן-גוריון בהמשך הפרשה.

לוא הסתכמו מסקנות ועדת כהן בכך, היה זה ניצחון גדול לבן-גוריון, בונה צה“ל: קציניו נמצאו נקיים מחשדות ומההאשמות שטפלו עליהם; אולם הוועדה לא הסתפקה בחקירת עדות אלעד, העילה העיקרית להקמתה, ובחומר שעליו ביססו לבון ותומכיו את תביעתם לטיהורו; היא גילתה שבין דו”ח-בן-צור מ-5 באוקטובר 1954 ובין פגישת אלמוג ואלעד בפריס ב-2 בינואר 1955 יש קשר, והגיעה למסקנות, שמבחינת בן-גוריון היו רעות מאוד.

שלושת החוקרים דחו את טענת אלמוג³²⁴ - ראש ענף איסוף באמ“ן ו”יד ימינו של גבלי" – שהוא נסע לפריס רק כדי למסור לאלעד מכתב שכתב לו בן-צור. בעניין זה נקטו החוקרים לשון החלטית: “אנחנו קובעים כעובדה כי במכתב ששלח בן-צור לאלעד באמצעות אלמוג נקט בן-צור, על דעת גבלי, צעדים בכדי להניע את אלעד למסור לפני ועדת אולשן-דורי עדות פלונית ולא עדות אחרת.” את הגרסה, שהשמיע אלמוג בפני בית המשפט המחוזי בירושלים ובפניהם, הם דחו מכול וכול:

אין אנחנו מאמינים לאלמוג שמטרת שליחותו לא היתה ידועה לו, ואנחנו סבורים כי אלמוג לא העיד לפנינו את כל האמת, אלא העלים מאתנו דברים ידועים וזכורים לו היטב הנוגעים במישרין לנשוא חקירתנו. הוא הדין לגבי העדות שנתן אלמוג בשבועה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הבענו לו חששותינו, ואנחנו חוזרים ומביעים אותם, שהוא אינו ראוי לשמש בתפקיד אחראי בשירותי ביטחון המדינה.

לדעת השלושה, נשלח אלמוג לפריס כדי להבטיח שעדותו של אלעד בפני אולשן ודורי תפריך את הדו“ח, שנצטווה בן-צור להגיש ב-5 באוקטובר 1954 לרמטכ”ל. בדו“ח הזה נכתב, שאנשי 131 ביצעו גם את הפעולות ב-2 וב-14 ביולי 1954, ובכך עירער את גרסת גבלי – שלבון נתן לו את ההוראה ב-16 ביולי 1954. גם גבלי וגם בן-צור הודו בפני הוועדה כי הדו”ח הזה “אינו משקף את מצב הדברים לאמתו.” בן-צור טען כי הוסיף פעולות אלה לדו“ח, כדי להעניק “קצת קרדיט” לאנשי היחידה במצרים – “אף על פי שכבר…ידע שלמעשה אלו לא היו פעולותיהם שלהם כלל.” גבלי אישר “שבן-צור הסביר לו” זאת בשעתו באותו נימוק. לולא ההסבר הזה – כך כתבו חברי הוועדה בנימת אירוניה – “היה גבלי דורש [לדבריו] מן הרמטכ”ל מינוי ועדת חקירה (לאחר מכן תיקן עצמו והעיד שאמנם ביקש מינוי ועדת חקירה כזו).”

הוועדה דחתה הסבר זה כבלתי-מתקבל על הדעת, שכן הדו"ח הזה הובא לידיעת גבלי בשובו ארצה ב-20 באוקטובר, והוא

נשאר מאז ועד היום הזה ללא כל תיקון ושינוי; אילו היה נמצא בו פגם או טעות או אי-דיוק, ולא כל שכן סילוף מכוון, תהא אשר תהא מטרתו - לא היו משאירים אותו בעינו ככתבו וכלשונו. משהשאירוהו בעינו כביום הינתנו - בל יתפלאו אם מוצאים בו ראיה לסתור גרסה הפוכה שנשמעה בראשונה זמן רב לאחר מכן.

מכאן הסיקו שלושת החוקרים, ש“המסקנה הבלתי-נמנעת היא שההוראות שנתן בן-צור לאלעד בסוף מאי 1954 לא היו הוראות קשר בלבד, ושהפעולות המדוברות בהן אמנם בוצעו על-ידי אנשינו.”

תחילה העיד בן-צור, שבמכתב שאלמוג מסר לאלעד בפריס לא כתב “אלא זאת, שהוא יידרש להופיע ולהעיד לפני ועדת אולשן-דורי, ושלא יתרגש לשמוע שמתכחשים לפקודות שניתנו.” בן-צור הסביר לוועדה ארוכות “שאין לאיש צבא דבר גרוע ומכוער מאשר התכחשות המפקד לפקודות שנתן, וכל תכליתו של המכתב ששיגר לאלעד היתה למנוע, במידת האפשר, התרגשותו והזדעזעותו על התכחשות שכזאת”; אולם בישיבתה האחרונה חזר בן-צור והופיע לפני הוועדה ביוזמתו שלו והוסיף שהיתה במכתבו “אולי” אזהרה נוספת: “שאם מישהו יציע לו [לאלעד – ש”ט] להעיד לפני ועדת אולשן-דורי כאילו ניתנה לו פקודת-ביצוע לגבי הפעולות שנעשו במצרים בשבועות האחרונים שלפני נפילת הרשת, לא ישעה להצעה ולא יעיד כך." גרסה אחרונה זו של בן-צור, כתבו חברי הוועדה במסקנותיהם, “מתקרבת במידה ניכרת לעדותו של אלעד שלפיה הכיל המכתב הוראה מפורשת להעיד שלא ניתנה כל פקודת ביצוע לגבי אותן הפעולות, ושהפעולות ההן למעשה לא נעשו על-ידי אנשינו.”

בנסיבות אלו, כתבו חברי הוועדה,

היה במתן האזהרה לאלעד, שלא ישעה להצעה להעיד כאילו קיבל הוראה לפעול וכאילו הפעולות נעשו על-ידי אנשינו, משום הדחה לשקר…האזהרה ניתנה לאחר שגבלי קרא את הדו“ח של בן-צור מיום 5.10.54, והטענה שאזהרה זו לא באה אלא להבטיח עדות אמת, אינה מתיישבת עם תוכן דו”ח זה. ומפני שגבלי ובן-צור ידעו שניהם שמה שהם מנסים לעשות הוא דבר הדחה לעדות שקר, הטיל גבלי את המשימה על איש כמו אלמוג וננקטו כל הצעדים המתוארים לעיל בכדי להבטיח הצלחתה.

לחברי הוועדה לא היה ספק, ש“האזהרה” ניתנה לאלעד גם ביחס לשיחותיו עם הרמטכ“ל ושר הביטחון. אמנם חברי הוועדה לא מצאו כל ראיה לזיוף מסמכים – אבל כנגד זה חשפו העלמת מסמכים. בן-צור טען בפניהם, שהגיש דו”ח מיד אחרי שיחתו עם אלעד בפריס בסוף מאי 1954, ושדו“ח זה, שחייב להימצא בתיקי אמ”ן, הוא ראיה מהימנה לסתירת הדו“ח שלו מ-5 באוקטובר; אולם, כתבו חברי הוועדה, “סיכום כזה אינו בנמצא:” חרף חיפושים קפדניים ודקדקניים “העלינו חרס בידינו.” הוא הדין לגבי שיחת סיכום בינואר 1955, על פרשת מצרים, שהשתתפו בה גבלי, בן-צור, אברהם דר, יוסי הראל ואלעד. חברי הוועדה האמינו להר-אבן, הרל”ש של גבלי, שפרוטוקול הסיכום נשאר בידי גבלי, והעירו: “אילו היה בסיכום זה כדי לסתור את הדו”ח מיום 5.10.54 מן הדין היה להציגו לפנינו; אך כל החיפושים אחריו עלו בתוהו."

ועוד: “לפחות שלושה מסמכים אשר קיומם הוכח לנו בראיות מהימנות נעלמו ואינם עוד בנמצא.” מסמכים אלה, שעניינם ההוראות שניתנו לאלעד בדבר המבצעים במצרים, היו צריכים להימצא בארכיון היחידה, “אך נעלמו משם כנראה עוד בתחילת שנת 1955.” בן-צור, נכתב במסקנות, הכחיש שידו היתה במעל הזה,

אך אין להתעלם מכך שהוא וגבלי היו היחידים אשר יכול להיות להם עניין בהעלמם של המסמכים האלה. גבלי מצדו העיד לפנינו שהוא זוכר את המסמכים ושהם היו מתוייקים כדבעי בזמן שפרש מתפקידו…אין לנו ספק שהמסמכים הנדונים לא נעלמו באורח מקרי אלא הועלמו במתכוון – אם כי אין לפנינו ראיות מספיקות המצביעות אל אחריותו של איש מסוים.

ולבסוף – המסקנות האישיות. תחילה כלפי בן-צור:

אנחנו מצטערים לקבוע כי בן-צור נשבע גם לפנינו וגם לפני בית המשפט המחוזי בירושלים לשקר; אך נוטים אנחנו לחשוב שטפשותו ולא רשעותו הביאתו לידי כך.

באשר לגבלי, היה המסקנה יותר מורכבת – אף כי לא פחות מרשיעה. חברי הוועדה הציעו לו “לחקור את העדים…והוא הצהיר לפנינו שאין ברצונו לחקור עדים או להשתמש ביתר זכויותיו,” כלומר להיות נוכח בשעת החקירה ולהשמיע את דברו. גבלי הסתפק בכך, שנוכח בחקירתו של בן-צור ובקריאת כל העדויות; אולם, נכתב במסקנות,

אין ספק בלבנו שהוא ידע וזכר יותר מאשר היה מוכן להעיד לפנינו, ואנחנו מצטערים שלא קיבלנו מאתו את אותה העדות הכנה והמלאה שיכולנו לצפות לה ממנו. כן רשמנו לפנינו בצער שהוא ראה לנכון לנער חוצנו, בעדות לפנינו, ממעשה פקודיו שנעשה ללא ספק מתוך תיאום אתו, אם לא לפי הוראותיו המפורשות.

גם מסקנה אחרונה זו לא היתה סוף-פסוק בחדשות הרעות, שכן ועדת כהן השאירה אחריה כעין הנחיה: פטי הרכבי, יוסי הראל, שלום וייס ממחלקת התיעוד של אמ“ן ודליה כרמל לא נחקרו “מפאת העדרם מן הארץ.” עד כמה החשיבו חברי הוועדה את חקירת הארבעה האלה עלה מאותו “עניין אחד הטעון עוד בדיקה,” שסייג את מסקנתם - שהמסמכים שהגיש גבלי לוועדת אולשן-דורי לא זויפו. ועוד; הר-אבן העלה בפני הוועדה “פרשת זיופים אחרת.” לדבריו, סיפרה לו דליה ש”היא שינתה, לפי הוראות גבלי," רישומים במחברת שבה נרשמו “המסמכים המועברים מלשכת ראש אמ”ן לשר הביטחון לידיעתו."

לדעתנו טעונה פרשה זו בדיקה נוספת. לא יכולנו לחקור את הגב' דליה כרמל השוהה עתה בחו“ל, ואין אנו מוכנים לסמוך בכגון דא על העדות אשר רס”ן הר-אבן מוסר מפי השמועה ומכלי שני בלבד.

לשון אחר: החקירה המומלצת עלולה להכביד את כף-המאזניים לצד החדשות הרעות.

* * *

אם לדון לפי שרטוט קלסתרם של גבלי, אלמוג ובן-צור בידי ועדת כהן, לא יצא צה"ל של בן-גוריון מתחת ידה צח ודגול. החשד – ששלושת הקצינים האלה הדיחו לשקר – רק גבר כשהתברר, שהם לא אמרו אמת גם לוועדה. לאור מסקנותיה יקשה על בן-גוריון לטעון מכאן ואילך, שבטהרו את לבון הוא מרשיע את גבלי; אחרי ועדת כהן לא היה עוד גבלי טלית שכולה תכלת.

אם יכול בן-גוריון – כפי שאכן עשה - לטעון, שהיזקקותו של גבלי לשקר אינה מעידה בהכרח שהוא נתן את ההוראה לפעולה במצרים על דעת עצמו, באו מסקנות הוועדה ועירערו את היסוד לטיעון הזה; שכן הרע מכול, מבחינת בן-גוריון, היה קביעתה של הוועדה, כי בפגישתם בפריס בסוף מאי 1954 נתן בן-צור לאלעד “לא רק הוראות קשר, אלא גם הוראות לביצוע משימות.” בזה בלבד היה כדי לקבוע שלבון צדק, דהיינו - שהפעולה במצרים החלה בלא שנתן לגבלי פקודה כלשהי; לכל היותר קיבל ממנו גבלי פקודה למפרע: ולא ב-16 ביולי, אלא אחריו. יתר-על-כן, המסקנות לא הותירו ספק, שהדחת אלעד לשקר ותדרוכו על-ידי גבלי, אלמוג ובן-צור, לקראת עדותו בפני ועדת אולשן-דורי נעשו כדי לטשטש עובדה זו.²²

בן-גוריון התקשה לעכל את המסקנות. ראשית, הוא אסר על פרסומן ומעריב הכתיר בכותרת ראשית ש“בן-גוריון סירב למסור [לממשלה - ש”ט] הדו“ח המלא של ועדת כהן”; פומבי ניתן רק לעובדה שהן הוגשו לו, ושב-18 באוקטובר, יום הופעתו המרה במזכירות מפא"י, הוא העבירן לחוות-דעתו של היועץ המשפטי גדעון האוזנר. סביר להניח שלוא כללו המסקנות רק חדשות טובות בשבילו, היה מפרסם אותן מיד או אחרי שקיבל את תשובת האוזנר.

שנית, מבין השיטין של מכתבו להאוזנר מזדקרת הכוונה לצמצם ככל האפשר את נזקן של המסקנות לעמדתו. שלוש שאלות הציג בן-גוריון ליועץ המשפטי, והן נוסחו כך, שהתשובה השלילית המצופה עליהן תעניק צידוק לעמדתו. בן-גוריון שאל(שאלותיו ניתנו כאן בהיפוך הסדר):

1.  אם יש במסקנות של ועדת החקירה ובעדות שנמסרה לפניה יסוד להעמיד מי שהוא למשפט על זיוף, עדות שקר או חטא אחר נגד חוקי ישראל;

הוא ידע שמטעמי דקדוק משפטי, אי-תחולה והתיישנות,³²⁵ התשובה לשאלה הזאת שלילית.

3. אם הוברר בחקירה זו שנעשה איזה זיוף בקשר ל“עסק ביש”.

בן-גוריון ידע, שגם על השאלה הזו התשובה שלילית. ולבסוף, שאלת-השאלות:

1.  אם יש מסקנה כל שהיא מהחקירה והמסקנות של ועדת החקירה לגבי השאלה: מי נתן הוראות ל“עסק ביש” או שכל החקירה בפני ועדת השלושה לא התייחסה כלל ל“עסק ביש”;

בן-גוריון, שסמך את ידיו על כתב הסמכות של ועדת כהן, ידע שגם התשובה לשאלה הזאת תהיה שלילית. השאלה הזאת גם מעידה על כוונת שתי השאלות האחרות, שהתמצתה בסיפא של המכתב:

אם לא תמצא יסוד על בסיס החומר להגיש שום איש למשפט - תחזיר לי כל החומר, והוא ישתמר בסוד עד שהרמטכ"ל יחליט מה ייעשה לו.

כלומר, בן-גוריון ציפה לשלוש תשובות שליליות, שיוכל לפרסמן כהצדקת עמדתו. לחיזוקה הוסיף את השורה שחתמה את מכתבו:

בהסכמת הרמטכ“ל החלטתי שעד קבלת תשובותיך לא יורשה לאל”מ ב. גבלי למלא שום תפקיד בצבא.

ב-21 באוקטובר שיגר האוזנר את תשובתו לבן-גוריון. הוא חזר בהרחבה על נימוקיה המשפטיים של ועדת כהן. גם הוא הגיע למסקנה, ש“אין מקום לפתוח בחקירה או להעמיד איש לדין” עקב מסקנותיה, “פרט אולי להאשמה אפשרית³²⁶ של מרדכי בן-צור.” אשר לשאלה השנייה והעיקרית, לא נפל האוזנר בפח והוכיח כי עיניו בראשו:

שאלה ב' שביקשתני לענות עליה – תשובתה בכתב הסמכויות של ועדת כהן. ועדה זו לא נתמנתה בכדי לברר או לקבוע מי נתן ההוראות ל“עסק ביש” וחקירתה לא התייחסה, על כן, לכך. תשובתי לשאלה ב', כפי שהוצגה על-ידך היא, איפוא כי ועדת כהן לא טיפלה בעניין זה במישרין.

עד כאן היתה זו בדיוק התשובה שרצה בן-גוריון ואליה התכוון, ומסיבה זו, כנראה, הוא התיר את פרסומה של חוות-הדעת של האוזנר. היא ראתה אור בכל העיתונים ב-24 באוקטובר, וממנה הם למדו מה שלמדו על מסקנות ועדת כהן. אולם מעיני האוזנר לא נעלם שבמסקנות אין סוף-פסוק, והוא חזר על הצורך בו בסיפא של מכתבו:

לא הוברר בחקירות של ועדת כהן כי נעשה איזה זיוף בקשר ל“עסק הביש”, אך יש להשלים החקירה בעניין זה.

את תשובתו לשאלות הגיש האוזנר לבן-גוריון בביתו בתל-אביב. בשיחתם אמר לו במפורש כי הגיע “לכלל דעה כי מסקנות ועדת כהן, כשהן לעצמן, יש בהן כדי לפתור את מצב ‘התיקו’ אליו הגיעה ועדת אולשן-דורי” ולהביא “למסקנה מסוימת ומוגדרת.” כלומר: יש לטהר את לבון “גם ללא החקירה הנוספת.”²³

* * *

עם גלגול אחרון זה בתהפוכות הפרשה כמו ניתנה משמעות חדשה לאמרה “טעות – לעולם חוזרת”: חקירה שלא מוצתה חוזרת תמיד אל האחראי לה ותובעת את פתרונה. אולי נוכח בן-גוריון עד כמה טעה כשלא הורה, בשובו למשרד הביטחון ב-1955, לערוך חקירה יסודית בשאלת האחריות לאסון מצרים. ועדת כהן ותשובת האוזנר, שתבעו המשך החקירה, העידו על כך.

את הגלגל אין להחזיר; ופרשה, שעד כה היתה שייכת כולה לשרת, היתה לפרשה שכולה שלו. בן-גוריון סירב להכיר בכך, ועם זאת סירב גם להצעת אשכול – הפתרון הראשון שהוא עצמו הציע: טיהור לבון על-ידי שרת. עתה כשכל הצדדים – לבון, ארן ומפא“י – סמכו את ידיהם על הודעת שרת, המטהרת את לבון מאחריותו ל”עסק ביש“, דחה אותה בן-גוריון. לפניו עמדה הברירה: לנהוג לפי המלצות ועדת כהן והיועץ המשפטי, לטהר את לבון ולמנות ועדה חדשה שתשלים את חקירת הזיופים; או לחלופין למנות ועדה רבתי – הוא קרא לה ועדה משפטית – שתחקור את פרשת ה”עסק ביש" על כל היבטיה והסתעפויותיה ותקבע מי האשם. בן-גוריון בחר באפשרות השנייה והתחפר בעמדה, שרק ועדה כזאת מוסמכת לחרוץ את משפטם של גבלי ולבון. מבחינה ממלכתית אין ספק שצדק: הוכחה לכך יש בעובדה, שחוק ועדות החקירה, ה“משקף באורח מהותי את עמדתיו של דוד בן-גוריון” ב-1960, הנוהג עד היום בישראל, הוחק ב-1968 בעקבות עמדתו זאת.

בכך, בוועדה לפי פקודת ועדות חקירה, 1921,³²⁷ שתערוך חקירה ממצה ומקפת ותשים סוף-פסוק לפרשה, כמו ביקש לתקן את משגהו מ-1955; אבל ספק אם ההיסטוריה מעניקה מבחן שני למי משחקניה שנכשל בראשון, ומה שהיה אפשרי ב-1955 היה – כפי שהוכיחו המאורעות - לבלתי-אפשרי ב-1960; העיתונות, המפלגות, ובהן גם חלק נכבד ממפא"י, ודעת הקהל תמכו בתביעת לבון והתנגדו לוועדת חקירה נוספת.

אין ספק שלא רק חשיבה ממלכתית וחסרת-פניות הניעה את בן-גוריון להעמיד את דרישתו הצודקת ל“וועדת חקירה ממלכתית” – כפי שהיו מכנים אותה כיום. תרמו לכך לא מעט גם תסכול וגאווה פגועה. דומה שבן-גוריון אמר לעצמו: לוא נענה שרת וטיהר את לבון עוד בטרם הופיע בוועדת חוץ וביטחון, היתה כל הפרשה מסתיימת; ולוא המתינו לבון ותומכיו לסיום מלאכתה של ועדת כהן, היה כל ספקם בידיהם. אבל הם לא עשו כך; הם הכו בי והשחיתו את תדמיתי באמצעות כלים, שאני עצמי סיפקתי להם. עתה, משהשגתם את כל חפצכם, עירערתם את מעמדי בציבור וביזיתם את הישגי ההיסטוריים אתם מושיטים לי יד לשלום? בלבו שאל אולי: “הרצחתם וגם ירשתם?”

מבחינה היסטורית וממלכתית צדק בן-גוריון בתביעתו לוועדת חקירה משפטית מקיפה ומסכמת; אולם מבחינה פוליטית שגה לחלוטין. לוא סמך גם הוא את ידיו על טיהורו של לבון בידי שרת, שעליו הסכימו שניהם ורוב המפלגה, יכול היה לשקם את גאוותו ואת מעמדו הפגועים; אך בדחותו את המוצא הזה בלא שהיתה בידו העוצמה, החיצונית והעצמית, לרכוש רוב לדרך שלו – ועדה משפטית – עשה את אחד המשגים החמורים בחייו מבחינה פוליטית.

 

15. אשכול הרופא    🔗

תביעתו הנחרצת של בן-גוריון לכונן ועדת חקירה משפטית³²⁸ לעניין ה“עסק ביש” והתנגדותם התקיפה של לבון ותומכיו הרבים במפא“י, במפלגות היריבות ובעיתונות גרמה שבר עמוק במפא”י. ב“איגרת לפעילי המפלגה” הודה מזכירהּ אלמוגי ש“אין זה סוד, שאנו עוברים עתה אחד המשברים החמורים ביותר בחיי תנועתנו.” ב-18 באוקטובר נתכנסה המזכירות לשלוש ישיבות סוערות וממושכות בזו אחר זו, ולמחרת התכנסה שוב, לפני ישיבת המרכז ואחריו. בישיבות אלה הובעה מורת-רוח מהעובדה, שבמשך שלושת השבועות מאז פרוץ הפרשה נעדרו מן הארץ שלושה מבכירי-צמרת המפלגה: אשכול, גולדה וספיר. “כאן תבערה איומה.” זעק סורקיס במזכירות, “והחברים [האלה] היו צריכים להיות כאן.” משחזר ספיר, צירף גם הוא את קולו למקהלה הדורשת את שובם בהקדם של אשכול וגולדה. “אינני מקבל מה שהיה פה במשך 23 יום,” הוא קרא במזכירות, “כאשר אדם חולה, מזמינים קודם כל את רופא המשפחה. כאשר המחלה מתגברת מביאים פרופסור. אני יודע שאשכול מקובל על החברים.” הוא תבע גם את החזרתה של גולדה שכשרת החוץ עשתה בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. “יש זמנים,” הוסיף ספיר, “שמספיק אשכול ויש זמנים שמספיקה גולדה. אבל עכשיו יש צורך בשניהם ובעוד כמה חברים כדי להפסיק מה שמתחולל עכשיו…אני הייתי מזעיק אותם. הייתי שולח ארבעה אנשים להביא אותם.”³²⁹

זעקת חברי המפלגה באה במאוחר; שכן אשכול חזר ארצה באותו לילה, אבל בעוד חברי המזכירות מסתפקים בדיבורים, נקטו אנשי לבון מעשים: ב-11 באוקטובר, בטרם סיימה ועדת כהן את מלאכתה, טס אֶפִּי עברון לניו-יורק, חיפש את אשכול ומצאו במלון “אסקס”. דליה כרמל, ששהתה במחיצתו, זוכרת שאֶפִּי נכנס לחדר בשעת אחרי-הצהרים “וביקש שאשאיר אותם לבד,” ושהיא נפגעה מאד.³³⁰

* * *

יש לחזור איפוא אל דליה. בשובה ארצה מלונדון במאי 1957, כשעלתה בנמל-נפולי לאונייה לתל-אביב היא פגשה את פלמוני,³³¹ מנהל מחלקה בכיר במשרד האוצר, יליד 1921, נשוי ואב לילדים, המבוגר ממנה ב-14 שנה. השניים הכירו זה את זו בשגרירות לונדון, ובהפלגה ארצה החל ביניהם רומן-של-סיפון, שהתפתח לפרשת אהבה רבת-שנים. לדברי שניהם, הוא היה הגבר הראשון שידעה.

הוא מצא בה “הרבה קסם אישי,” אהבה וחוש למוסיקה – היא “מעולם לא ניגנה על שום כלי, אבל היא תדע של מי היצירה ומי המנצח, או המבצע” - וכושר אבחנה בענייני תרבות. “ההתרשמויות שלה מהתיאטרון, למשל, היו מעניינות מאד.” לבקר עמה בתערוכה ובמוזיאון "זו חווייה מעניינת, שכן “יש לה בהחלט עין.” כנגד זה הוא מצא בה חולשת אופי – או כלשונו: “אין לה הרבה עמילן בחוט השדרה.”

לדבריו, היא העריצה את גבלי מעבר למקובל ביחסה של חיילת אל מפקדה. בלא שהיו ביניהם יחסים אינטימיים, היתה לגבלי השפעה היפנוטית עליה גם אחרי שחרורה מהצבא, ו“היא היתה [בידו] כחומר ביד היוצר.” היא גילתה לפלמוני, וחזרה על כך פעמים אחדות, שעשתה “שינויים” בהעתק המכתב של גבלי לדיין מ-19 ביולי 1954. פלמוני האמין לה ואמר, ש“היא סיפרה את כל זה לכל מי שהיה קרוב לה,” גם לידידים שעשתה לה אחרי 1960 בניו-יורק, וגרס שבכך היא מסייעת לעצמה “להתנתק מגבלי.”

בשובה ארצה חידשה דליה את קשריה עם חבריה באמ"ן – גבלי, בן-צור והאחרים: “אני הרגשתי שאני חלק מהמשפחה. גם אצל בנימין וגם אצל מוטקה.”

דליה החלה לעבוד במשרד החוץ בירושלים, אבל אחרי שלושה חודשים חיפשה מקום עבודה אחר. היה זה פלמוני שאמר לה שהתפנתה משרת עוזרת למזכירה של שר האוצר. לימים יזקוף פלמוני לזכותו את מעמדה ליד השר: “אני מכרתי אותה למזכירה הראשית שלו.”³³²

כאמור,³³³ אחרי שלושה חודשים בלבד, בנובמבר 1957, היתה דליה למזכירתו הראשית של אשכול. עד מהרה, כדבריה, “היינו חברים טובים מאד.” היא – “כל כך אוהבת, לויאלית, פתוחה,” והוא – זקוק לסעד, הבנה ותמיכה גם מחוץ

לכותלי הלשכה. אלישבע, ממנהיגות תנועת הפועלות, אשתו ואם שלוש בנותיו (הבכורה נולדה מנישואיו הראשונים), סבלה ממחלה ממארת. היא מתה בייסורים ב-1959, בטרם הגיעה לשנתה ה-60, ומאז נטלה דליה על עצמה חלק מעול-הבית של אשכול: “אני רצתי וטיפלתי וארזתי וסידרתי, הרבה מעבר למה שמזכירה צריכה לעשות.” ימי עבודתה ושהותה במחיצת אשכול ובני-משפחתו התארכו לעתים מ-7:30 בבוקר עד אחרי חצות.

העניין האישי של אשכול בדליה הלך וגבר. כששמע מאחד מבכירי משרדו על אהבתה לפלמוני, נתעוררה בו, הבוגר ממנה ב-40 שנה, קנאה, והוא החל לנקוט כלפיה קרירות מופגנת, שהתבטאה בעיקר בצמצום הדיבור. כעבור חודש החליטה דליה “לשבור את הקרח,” ובוקר אחד הפגיעה בו: “כך אי אפשר לעבוד. ברור לי שמשהו מציק לך. תגיד מה, אני אענה לך ונגמור את העניין.”

אשכול: “האם זה נכון שיש לך רומן עם פלמוני?”

דליה: “זה מפריע למישהו?”

אשכול: “מה הולך ביניכם?”

דליה: “אתה רוצה שאצייר לך ציורים? אנחנו לא עומדים ומחכים לאוטובוס.”

מאותו יום לא היו חייה חיים. מעבר שעבדה עם אשכול שעות ארוכות גם בביתו, היה פלמוני משוכנע שהם מתנים אהבים; וכשלא היתה לצדו, חשד בה אשכול שהיא מתמסרת לפלמוני. לפיכך “אשכול היה מחזיק אותי כמה שיותר כדי שאני לא אגיע לפלמוני,” ואילו פלמוני ש“היה קנאי נורא” היה בולש אחריה “ומרחרח אצל השכנים שלי אם יש מישהו” בביתה. כשהיתה נוסעת אחת לשבוע או לשבועיים באוטובוס או בשירות להוריה בתל-אביב, חשד בה פלמוני שהיא בחברת אשכול במלון “דן”, משכנו בתל-אביב – ואילו אשכול “היה משוכנע שאני עם פלמוני באיזה שהוא מקום.” שניהם נהגו לטלפן לבית-הוריה לבדוק את אמיתות דבריה או להתחקות על עקבותיה, “וההורים היו אומרים לי: מה הולך פה?”

יחסו של עוד גבר לדליה העסיק את אשכול: היה זה גבלי. בטרם קיבל אותה כמזכירתו ריאיין אותה אשכול והיה מודע לעברה באמ“ן ולהיותה משוכנעת, ש”לבון הוא שקרן פתולוגי." הוא גם ידע מפיה שהיא מעריצה את גבלי ומוזמנת לביתו; אולם הצהרתה בתשובה לשאלותיו החוזרות ונשנות שיחסיה עם גבלי לא חרגו אף פעם מגדר ידידות הדוקה לא התקבלה על דעתו: “בחור כזה יפה, איך זה שלא היה לך רומן אתו?”

באחד מימי ינואר 1960 התקבלה בלשכת אשכול רשימת אלופי-משנה המועמדים לדרגת אלוף. דליה שאלה מדוע אין גבלי אחד מהם. לדבריה השיב לה אשכול, שיש חשדות “שהיו זיופים בתקופת הפרשה. גבלי אף פעם לא יהיה אלוף, אין לו בכלל מה לצפות.” דברי אשכול הכו בדליה. “הגעתי למסקנה שאני זייפתי. ואת זה לא שכחתי. קשר לומר שבמשך השנים עברתי לסדר היום, או ששכחתי מהעניין.”

בסמוך לכך ביקר אצלה בן-צור – הוא “היה בא אצלי בלשכה קבוע פעם בחודש” – והיא אמרה לו: “מוטקה, אני מוכרחה לשאול אותך משהו.” הם יצאו לחדר-ההמתנה והיא שאלה: “אני סקרנית לדעת האם את הזיופים עשינו על דעתו של גבלי או שזה היה רעיון שלך?”

בן-צור: “מה, את רוצה ללכת למשטרה?”

דליה: “אני לא רוצה ללכת למשטרה. אני רוצה לדעת.”

דליה ביקשה מבן-צור להעלים מגבלי את תוכן שיחתם.³³⁴

כעבור ימים מספר פורסם מינויו של גבלי לנספח צה"ל בלונדון. דליה טילפנה לו מבית-אשכול לברכו והופתעה לשמוע, שכבר שמע מבן-צור על שיחתם. גבלי הבטיח לענות לשאלתה והזמינה לסעודת-צהריים; אבל בפגישתם זו במסעדת “הסה” לא הצילה דליה מפיו אם הוא שיזם את הזיוף, שכן לדבריה שיחתם נפסקה פתאום: גבלי נקרא בטלפון לחזור מיד למשרדו במטה פיקוד המרכז. לדבריה, לא ניתנה לה הזדמנות אחרת להשלים אותה שיחה.

כשמלאו שלוש שנים לעבודתה אתו, סידר לה אשכול לבקשתה משרה במשרד המלווה (ה“בונדס”) הישראלי בניו-יורק. דליה טסה לניו-יורק ב-4 בספטמבר עם פלמוני, וכשהוא חזר ארצה, החל פרק חדש בחייה. ב-1 בספטמבר 1960 – כשלושה שבועות לפני שפרצה ה“פרשה” – יצא אשכול למסע בבירות אירופה ובארצות-הברית. לניו-יורק הוא הגיע ב-8 כדי להשתתף בכנס פעילי המלווה שנערך ב-17, לישיבות הבנק העולמי ועוד כיוצא באלה.

* * *

תוך כדי עבודתה עמו במלון “אסקס” בניו-יורק “הרומן עם אשכול התפתח,” לדברי דליה, ו“החברות” ביניהם היתה לאהבה. חרף הבדל הגיל הרב לא קשה להבין זאת: אשכול בעל-הקומה, היה גבר מקסים, חכם-לב ושופע חן, אדם שעיניו ופניו שוחקות. אישיותו קרנה חום וחיבת-הבריות כשל דוד טוב, ולחוש-ההומור שלו לא היה אח ורע. מעולם לא התייחס לעצמו בכובד-ראש וברצינות, כפי שנהגו עמיתיו השרים. עם כל כובדו – בגוף וביכולת השיקול והעשייה – היה אשכול איש נלבב, קל ומבדח.

ב-12 או ב-13 באוקטובר, כשבא אֶפִּי לחדרם במלון, כבר היתה קרבת-הלבבות בין אשכול לדליה חזקה עד כדי כך, שאשכול גילה לה שאֶפִּי בא לניו-יורק לספר לו על ההתפתחויות בשדה הפרשה במפלגה ובכנסת, וכבר טילפן אליו פעמים אחדות. אשכול דיווח על שיחות אלה לגולדה.

גרסתו של אֶפִּי שונה רק במעט: שיחתו – היחידה, לדבריו – עם אשכול נערכה “באיזו מסעדה.” לא היה צורך בשיחות טלפוניות נוספות, שכן אשכול “הבין מיד” את הסכנה הגלומה בהתלקחות הפרשה, ו“שצריך לעשות משהו” כדי לכבותה במהירות. “עובדה שהוא חזר מיד לארץ.”

אף-על-פי-כן דומה שהדרך, שבה הציג אֶפִּי את שליחותו הקצרה³³⁵ - הוא חזר עם אשכול באותו מטוס – לא היתה מדויקת. לדבריו אז, הוא טס לניו-יורק כדי לחתום על עסקה “דחופה וחשובה” בתוֹר מנהל עבודות חוץ של “סולל בונה” - כך זכר דיסנצ’יק, שפגש בו באקראי בבר בנמל-התעופה של רומא. שם עלה אֶפִּי - כדי להצניע את טיסתו לניו-יורק – על מטוס של חברת התעופה הסקנדינבית סא"ס. עד מהרה גילה דיסנצ’יק כי “ידידי עברון הטעה אותי,” שכן סיפור העסקה, “לא היה ולא נברא.” אֶפִּי טס לניו-יורק, כתב דיסנצ’יק בזכרונותיו, “כדי לעדכן” את אשכול, גולדה וספיר ששהו “באותם ימים בארצות-הברית.” גם דיסנצ’יק טעה: ספיר כבר חזר ארצה, ובארצות-הברית שהו באותו פרק זמן רק אשכול וגולדה.

דווקא העובדה, שאֶפִּי העטה על נסיעתו מסך-עשן כבד כדי להצניעה מבן-גוריון וחבר עוזריו, גרמה לכך שזכה פעמיים באותו שבוע להיזכר ביומנו. תחילה רושם בן-גוריון את הדברים, ששמע מטדי קולק ומיצחק נבון: “הם מספרים דבר משונה: אֶפִּי הלך לקרני וסיפר בבכי על מצבו הדליקטי ב’פרשה'. הלך גם לאלקנה גלי.³³⁶ אולם לתדי סיפר קצת אחרת מאשר לשניים – הסוף שברח לאמריקה…” וכעבור יומיים: “בינתיים סיפרו לי דבר משונה על אֶפִּי, איש-אמוניו של לבון, שפתאום החליט לנסוע לארצות-הברית כי נמאסו עליו תעלולי לבון, אם כי הוא בטוח בחוסר אחריותו ל’מקרה הביש'.”

לימים יסביר אֶפִּי - בלא לציין ש“סולל בונה” נשא בכל הוצאות נסיעתו – כי טס לניו-יורק ביוזמתו. “אולי הוא אמר” ללבון שהוא נוסע, “אבל זה לא היה בתיאום אתו והוא לא ביקש ממני.” כמי שראה מחובתו להציל את המפלגה, נסע להזעיק את אשכול ולשכנעו שיקדים את שובו ארצה “כדי שישים קץ” לסערה שפרצה בארץ. הוא פנה אליו כאל “מביא השלום במפלגה” ומי שלדעתו היה “אחרי בן-גוריון האיש הסמכותי במפלגה” ו“היחיד שיכול” לשכך “את הסערה” ולהשכין שלום.

לדברי אֶפִּי, הוא הכניס את אשכול בסוד ההתפתחויות בפרשה והזהירו “שעומד להתחולל משבר גדול ושמוטב שהוא יחזור מהר ככל האפשר בכדי להרגיע את הרוחות ולמצוא איזשהו פתרון שיכבה את השריפה לפני שהיא תתפשט.” לדעתו, הוכתרה שליחותו בהצלחה, והא ראיה: “אשכול קיצר את שהותו וחזר לארץ” ב-18 באוקטובר.

ברם אשכול כלל לא קיצר את שהותו בארצות-הברית: 18 באוקטובר היה יום שובו המתוכנן. מעריב, שעקב מקרוב אחרי הדרישה במפא“י להחזרתו ארצה, פירסם ב-10 באוקטובר בעמוד הראשון ידיעה מאת שמריהו – הוא מייזלס: “ממשרד האוצר נמסר הבוקר כי אין כל ידיעה על הקדמת שובו של אשכול לארץ. אשכול צריך לשוב לפי התכנית ב-18 באוקטובר.” ב-14 הופיעה בעמוד א' של העיתון ידיעה: במפא”י גובר הלחץ לשנות את החלטת המזכירות – ש“המפלגה איננה הפורום המתאים לטיפול בפרשה;” וכדי להביא “להרגעת הרוחות של ראשי המפלגה הנאבקים” בעד ונגד החלטה זו הועלתה הצעה, “כי גוף מצומצם בצמרת,” שאשכול יהיה אחד מחבריו, “ידאג להשתקת הפולמוס הפומבי בין ראשי המפלגה.” הידיעה הזאת ניתנה ללא שם מחברה, אך אפשר להניח בוודאות שהיא נמסרה על-ידי מייזלס. על עוצמת הקשרים בין העיתון ובין לבון ודובריו תעיד העובדה, שמעריב פירסם כי אֶפִּי - על מסעותיו של אדם במעמדו אז לא נהג מעריב לדווח בעמוד א' – חזר “מביקור קצר בארצות-הברית.”

הטעם שהציג אֶפִּי לטיסתו לניו-יורק רחוק מלשכנע, ומכאן שנסיעתו נועדה למטרה אחרת: לפקוח את עיני אשכול, כמתווך המיועד מטעם מפא"י, לצדקת לבון, לפני שהצד שכנגד ישכנע אותו בצדקת בן-גוריון.³³⁷

בימים שבין שיחתו עם אֶפִּי ליציאתו ארצה, זוכרת דליה, “אשכול התחיל להוציא לי את המיץ: היו זיופים או לא היו זיופים?” וליתר דיוק: האם היא שינתה את העתק מכתבו של גבלי לדיין – או לא? עניין זה יכול אשכול לדעת רק מאֶפִּי, ששמע את סיפורו של פטי כבר ב-1955. מכאן שאֶפִּי לא הסתפק בתיאור המשבר המאיים על מפא"י, אלא הרחיב את הדיבור באוזני אשכול גם על “הקנוניה” נגד לבון ועל חלקה של דליה בזיופים. לדברי דליה, היא היתה אז “במצב נוראי:” מכאן חשה שהיא חבה “לויאליות לגבלי ולבן-צור וחבורתם,” ומכאן

• אשכול, “הבוס שלי שאף פעם לא שיקרתי לו,” ושעתה חיזקה אהבתם את התחייבותה גם כלפיו. היא באה בין המצרים ובחרה בשתיקה כמוצא יחיד. “לא עניתי. כל פעם שהיה שואל הייתי מוצאת תירוץ: אני צריכה לחזור למשרד וכדומה.”

* * *

לאמיתו של דבר היתה דליה מוכנה למתקפת שאלותיו של אשכול; שכן כבר בתחילת אוקטובר, שבועיים לפני הופעתו של אֶפִּי בניו-יורק, קיבלה מכתב מגבלי – הראשון בשורת מכתביו, שנועדו להדריכה לקראת חקירה אפשרית שלה בנושא הזיופים.

גבלי, הנספח הצבאי בלונדון, נפגש ב-25 בספטמבר עם שר החקלאות משה דיין, שעבר בלונדון והביא עמו את סיפורי הארץ ועיתוניה – ביניהם גם מעריב מאותו יום. מהם למד גבלי – אם לא ידע זאת לפני-כן – על הקמתה של ועדת כהן שתעודתה, לפי מעריב, לחקור את פרשת מצרים ואת העדויות בפני ועדת אולשן-דורי. גבלי נכנס מיד לכוננות גבוהה, ופעולת-הנגד שלו כוללת תדרוך של דליה, כפי שמלמד המכתב ששיגר לה ב-26 בספטמבר. אחרי שיידע אותה בדבר “ההחלטה לחדש החקירה בפרשת לבון,” הוא מעדכן אותה בפרטים אחרונים:

אברי [אלעד] ³³⁸ נדון ל-15 שנות מאסר ועשה כל מאמץ להשחיר פני ולהאשימני, אותי ואת מוטקה, בכך שכפינו עליו לאמור דברי שקר כי זויפו מכתבים ואחרים הושמדו. וישנם כל הסיכויים שאקרא הביתה להעיד.

לבון מנצל ההזדמנות ומדליף לעיתונות הכל, והרושם כי אכן הוא צדיק הדור שנפל קורבן לתככי אנשים חסרי מוסר ומצפון.

ועדת החקירה תנסה לבדוק באם אכן נכונות טענותיו, וכמי שהיתה לידי כל אותם השנים [את] עלולה להיקרא ארצה. זכרי נא שיחתנו בירושלים.

אני מקוה כי נצא מכל הפרשה ולא ניתן ללבון לזכות בריהביליטציה. לבטח לא אסכים להיות קורבן שווא…שלך בנימין.

לשון גוף ראשון רבים שנקט, כשהביע תקווה ש“נצא” מכל הפרשה – כמו היו שניהם אשמים באותה מידה וצפויים לאותה סכנה – באה להמריץ את דליה להטות שכם למאמצי הצלה משותפים. ב“שיחתנו בירושלים” מתכוון גבלי לשיחה שניהלו במסעדת “הסה”, ומכאן שזכרונה את השיחה ההיא לוקה בחסר. ככל הנראה ניתב גבלי דרך שתירצה את הקושיות שהתעוררו במצפונה, והיא קיבלה אותה או שדחקה מתודעתה את השגותיה, כשם שדחקה פרטים אחרים מחלקהּ בהכנת עדויותיהם של גבלי ובן-צור.³³⁹

גבלי לא היה היחיד, שהטריד את דליה במכתבים. כדי להמחיש את הלחץ שהופעל עליה – שילך ויגבר – להציל מפיה מידע, די לציין את מכתבו של חבר ועדת כהן אל"מ אהרן (ארווין) דורון, מ-17 באוקטובר – יומיים אחרי שוועדת כהן הגישה את מסקנותיה והתפזרה - שבו מעלים דורון את חברותו בה. הוא שואל:

אקדים ואומר שאין לי היום שום קשר לעניין זה³⁴⁰ (היה לי קשר מסוים בעבר) וכי מכתבי זה הוא פרטי לחלוטין. את אשר אני מבקש לדעת – להשכלתי אני הוא…השמועה אומרת שבאיזה תאריך בסתיו 1954 את שינית בפקודתו של בנימין רישומים מסוימים (למשל ברישום הדאר שהועבר לידיעתו של לבון) - שאלתי היא:

האם היה דבר כזה, האם היה הדבר באמת קשור במה שנקרא היום פרשת לבון?

האם אלה היו השינויים היחידים?

אני יודע שאלה שאלות לא פשוטות…אני מתחייב שלא להשתמש בידיעה שתבוא לי מתשובתך. דרך אגב, אינני מעונין שתמסרי למישהו על מכתבי זה…אתך הסליחה על אי-הנוחות, אך העניין מציק לי.

ארווין.

דליה דיווחה לגבלי על מכתבו התמוה של דורון, וגבלי הדליק למענה מיד את נורות האזהרה: “ארוין…ומתי פלד היו חברי…ועדת כהן ולכן ייתכן ועשה זאת לא מתוך יוזמה שלו אלא מתוך ובתוקף תפקידו!”

* * *

גם ברגעים האחרונים, בטרם חזר ארצה, לא חדל אשכול משאלותיו. הוא אפילו ביקש מדליה שתלווה אותו ביום ב' 17 באוקטובר לכבש המטוס. לדבריה, אמר לה שם: “חבל שאת לא דיברת. אני מבטיח לך, לא הייתי מספר לאף אחד.” היא פרצה בבכי, ובהיפרדם אמר לה: “אני שאלתי אותך ולא ענית, כנראה שהיה יותר מאותם דברים שאני שאלתי, נכון?” דליה שתקה, ו“אז הוא אמר: שתיקה כהודאה.” לימים תאמר דליה: “ועם זה הוא נסע לארץ.”

דליה דבקה בגרסתה זו כל השנים: היא לא סיפרה לאשכול דבר, אפילו לא ברמז; אולם הוא, החכם, הבין כי שתיקתה היתה הודאה. בלא לגרוע מחוכמת אשכול, ששמה הלך לפניה, דומה ש“הוא נסע לארץ” – אם להשתמש בביטויה – עם מידע מלא יותר מזה שיכול להפיק משתיקתה. קביעה זו מתבססת על העובדה, שהזיוף כבר לא היה “סוד כמוס”," שהרי דליה כבר סיפרה על חלקה בו לפטי, להר-אבן ולפלמוני, וסביר שסיפרה גם לאשכול. הוכחה לכך מצויה בשלושה מכתבים של אשכול. ב-5 בנובמבר 1960 הוא כותב לה: “[את] הבטחתי אקיים. אל דאגה.” אלו אמנם היו חששותיה, וזו היתה הבטחתו, ועל-כך מעיד מכתבו מ- 12/13, שבו הוא כותב: “אל דאגה. את מוצא פי אשמור.” ברור איפוא שאשכול מבטיח לשמור את סודה שגילתה לו – ולא את מה שהבין משתיקתה.

ב-24 בנובמבר שולח לה אשכול בדואר הדיפלומטי מעטפה בתוך מעטפה, ובה מכתב המאשר הנחות אלה מעבר לכל ספק:

כאשר כתבתי לך, את הבטחתי לך אשמור מכל משמר.

אבל את תיחקרי בשבועה ואין לך כל מוצא מלהגיד כל אמת אשר ידועה לך.

כל עוד השתוללה הפרשה, עמד אשכול בדיבורו; אולם נראה שאחרי שנשא לאשה ב-3 במרס 1964 את מרים זליקוביץ, חש שהתחייבותו פקעה. באחד מקרטועיה האחרונים של הפרשה הוא סיפר לה, שדליה ביצעה את הזיוף שבו נחשדה, ושהיא גילתה לו את סודה בעת ששכבה אתו במלון “אסקס” באוקטובר 1960, “וברגע זה לא משקרים.” מרים חזרה על כך באוזני עיתונאי ממקורביה.

כשנשאלה דליה לימים אם סיפרה את סודה לאשכול בשיח-אהבים (pillow talk) במלון, היא ענתה: " האם היה כאן pillow talk? אינני יודעת. הוא שאל שאלות רבות מאד לעניין ואני לא עניתי עליהן. הצלחתי להתחמק. אבל הוא לא נתן לי מנוח."³⁴¹

* * *

המאבק על דעתו של אשכול, שאֶפִּי פתח בו, התחדש ברגע שכף-רגלו דרכה בנמל-התעופה לוד ב-18 באוקטובר בערב. אלמוגי, חסיד נלהב של בן-גוריון, שהיה בין מקבלי-פניו, נכנס למכוניתו, אולם גם ספיר “שלא רצה ‘להפקיר’ אותו בידי,” הצטרף אליהם. מובן, הוסיף אלמוגי, “שעמדותיו של ספיר לא תאמו בכל את עמדותי שלי,” שכן אף ש“ספיר נהג להציג את עצמו כניטרלי,” כמי ש“לא צמוד לרבנים, כלשונו,” הוא שמר על יחסי ידידות הדוקים עם לבון ומילא ב“טרויקה” - גולדה-ארן-ספיר – “את התפקיד החשוב ביותר.” לפי אלמוגי, ארן “היה האידיאולוג של הקבוצה,” גולדה – “הסמכות המוסרית” שלה, וספיר, “איש הביצוע,” היה “איש הקשר בין המפלגה, על מנהיגיה וסניפיה ובין ה’גוש'.” הטרויקה, לדברי אלמוגי, “קידשה בראש וראשונה מלחמה נגד מקורבי בן-גוריון הצעירים, אשר לדעת זיאמה, גולדה וספיר הקימו חומה סביב בן-גוריון כדי לנתקו מחבריו הוותיקים,” ולפיכך אין פלא שלבון תמך בה.

לפי אלמוגי, נסע אשכול אותו לילה לירושלים ו“פתח בשיחות להפגת המתח. קודם כול נפגש עם הטרויקה.” לפי מעריב, הוא נסע לחדרו בקומה החמישית במלון “דן” בתל-אביב, ושם התייעץ “במשך שעות הלילה עם אחדים מחברי צמרת מפא”י…והבטיח ליטול מיד יזמה להרגעת הרוחות." אחרי ליל-שימורים זה הוא “חידש הבוקר את מאמצי התיווך” שלו בתור “בורר יחיד,” ובתפקידו זה “הוא הסתגר בחדרו עם פרס.” בדבר אחד מסכימים אלמוגי ומעריב: אשכול ניאות “לטפל בפרשה,” לשון מעריב, “לאחר לחץ חזק שהופעל עליו על-ידי ראשי המפלגה.”³⁴²

שתי יממות – 18 ו-19 באוקטובר – ישבו מזכירות מפא“י והמרכז שלה כמעט ברציפות במאמץ נואש להיחלץ מהמשבר ההרסני, שהמפלגה נקלעה לתוכו. הדיון הנרגז בלאו הכי נתלהט גם עקב הוודאות שהוא ידלוף על פרטיו למעריב. חברי המזכירות חושדים ש”מקלט" – מכשיר-האזנה – הוטמן באולם-הישיבה, וארן, החושש שההאזנה נעשית דרך החלונות “מציע שלהבא ישיבת המזכירות לא תתקיים בחדר הזה, אלא בחדר שכזה שאינו מורכב חלונות.” משסעת אותו קריאת-ביניים: “מה אנחנו משלים את עצמנו – הגורם לכך הוא לא החדר ולא מקלט!” המזכיר אלמוגי מקבל על עצמו “לבדוק שוב אם יש פה” מכשיר-האזנה. בבה אידלסון הרוגזת “חולקת על כך” שלמפא“י “אין כוח למנוע הדלפות” ושואלת: “אנו יכולים לגלות מה עושה נאצר ואיננו יכולים לגלות מי מוסר לעיתונים?” היא מציעה להטיל על שירות הביטחון הכללי לחשוף את זהות המדליף. לדברי פרס – שאסור “בשום פנים שהש”ב יטפל בעניין זה” – היא משיבה: אם כך - ש“יהיה מוסד אחר שיעשה זאת.”

יותר מתמיד זקוקים חברי המזכירות והמרכז לחשאיות הדיון, כי עליהם להכריע במחלוקת המאיימת על שלמות מפלגתם. מכאן תובע בן-גוריון להוציא את חקירת ה“עסק ביש” והתפטרות לבון מוועדת חוץ וביטחון ולהטילה על ועדה משפטית – ומכאן תובע לבון להמשיך את החקירה בוועדת חוץ וביטחון, אלא אם כן יטוהר שמו מניה וביה.

בישיבת המזכירות ב-19 אחרי-הצהריים נדמה היה שהמאבק הגיע לסיומו, כשהוחלט להביא לאישור המרכז נוסח שהציעה ועדת ניסוח של שלושה,³⁴³ שזה עיקרו:

מזכירות מרכז מפא"י מאשרת מחדש את עמדתה, כי הפרשה הקשורה בהתפטרותו של הח' פנחס לבון צריכה להגיע לידי מיצוי מלא של הדין והצדק במוסדות ממלכתיים ומשפטיים מתאימים של המדינה.

בן-גוריון סמך את ידיו על נוסח החלטה זה, שעלה בקנה אחד עם תביעתו לוועדה משפטית, אולם לבון דחה אותו. בעקבות דרישה טלפונית שלו הביאה ועדת הניסוח בפני מרכז המפלגה, שהתכנס באותו יום ב-7 בערב, נוסח זהה בכול לזה שלעיל - פרט להבדל אחד: התיבה “משפטיים” הושמטה ממנו. הנוסח הזה עלה בקנה אחד עם תביעת לבון להמשך החקירה באמצעות ועדת חוץ וביטחון – אבל בן-גוריון התנגד לו מכול וכול. המאבק, הדומה לתחרות משיכת-חבל, הגיע אז לשיאו. חכמי הפשרה והניסוח שבמפא“י העלו הצעות מהצעות שונות – אבל לשווא: בן-גוריון עמד בשלו – ועדה משפטית, ולבון עמד בשלו – טיהורו על-ידי ראש הממשלה או המשך הדיון בוועדת חוץ וביטחון. מעתה נתפלגו המחנות על התיבה “משפטיים”, ששימשה מכאן ואילך כמלת-צופן להגדרת חוג ההשתייכות: מי שצידדו בוועדה משפטית היו חסידי בן-גוריון, ומי שהתנגדו לה היו חסידי לבון.³⁴⁴ על זאת רגשה מפא”י והמדינה כולה.

בין הפטיש והסדן האלה הכניס אשכול את ראשו, כשהמזכירות הטילה עליו – כפי שצפה מעריב – “לטפל ביחסים הפנימיים והחבריים הקשורים בבירור הפרשה.” ואכן, היה זה הצדיק אשכול שהוציא את המלה “משפטיים” מהחלטת המזכירות – אף שהוא עצמו נעדר מהישיבה בבוקר ה-19. עובדה זו היתה בגדר תעלומה, עד שעקיבא גוברין גילה בסוף דצמבר כי “אנחנו, שמונה חברים עם אשכול,³⁴⁵ בעצה אחת, החלטנו להוציא” את המלה “משפטיים” מהחלטת המזכירות, שאמרה כי פרשת לבון צריכה להגיע לידי מיצוי מלא של הדין והצדק “במוסדות ממלכתיים ומשפטיים מתאימים של המדינה” – הנוסח הרצוי לבן-גוריון. לימים יכתוב בן-גוריון ביומנו: “הניסוח נמסר לאשכול – וכמובן שהמלה משפטיים לא נזכרה עוד.”

בישיבת הערב של המזכירות ב-19 באוקטובר הציע אשכול נוסח אחר – נוח, לכאורה, לשני הצדדים: הפרשה תידון ב“מוסדות ממלכתיים מוסמכים.” הפשרה בין “משפטיים,” נוסח בן-גוריון, לבין “מתאימים,” נוסח לבון, היתה איפוא במלה “מוסמכים.” היה זה רמז ראשון לכך שאשכול יחתור לוועדת שרים, שתחקור, תכריע ותסיר את הפרשה מעל סדר-היום הציבורי*; * שהרי גוף ממלכתי מוסמך, משפטי ולא-משפטי בעת ובעונה אחת – פרט לממשלה – הוא רק ועדת שרים, שיש בסמכותה לחקור בלא שתוגדר במפורש כוועדת חקירה.

ספק אם אשכול, איש פשרות ושונא ריב, היה נוטה מלכתחילה לכונן ועדה משפטית נוסח בן-גוריון, שתחקור את “הפרשה” עד תום; אולם היו סיבות נוספות להתנגדותו לוועדה כזאת: היותו היחיד שידע מראש שהזיוף יוכח, ולפיכך יפטרו ממצאיה של אותה ועדה את לבון מאחריות ל“עסק ביש” ויביאו לטיהורו המלא.

את ההתפתחות הדרמטית הזאת לטובת לבון זכאי היה אֶפִּי לזקוף לזכותו, שהרי לולא הופיע בניו-יורק, לא היתה דליה מודה באוזני אשכול במעשה הזיוף ולא היתה מספקת לו מידע בלעדי, שלא היה בידי שום ועדה.

אולם אשכול נאלץ להצניע את מניעיו ואת שיקוליו, ודומה שהיה במצב ללא מוצא: אם היה מגלה איך נודע לו סוד הזיוף, היה עליו לגלות – לפחות לבן-גוריון,³⁴⁶ גולדה, ארן ולספיר -באילו נסיבות העניקה דליה דווקא לו מידע כה נדיר ומבוקש. יתר-על-כן, הוא היה מועל באמונה של דליה ומפליל אותה. אולם משהחליט להעלים את הדבר, היה עליו להיזהר שסודו שלו לא יתגלה: הוא נותן יד להקמת ועדת השרים, השוקדת להגיע לחקר חידה שהוא היחיד היודע את פתרונה – והוא מחשה.

אשכול לא היה איפוא מתווך חסר-פניות – אפילו נראה כך בעיני כול – אלא צד מעוניין, יוזם ומוביל: הקטר השועט קדימה – ולא בקר-האיתות, היושב בתחנה - החותר למנוע הקמת ועדה משפטית.

* * *

מצבו המיוחד של אשכול, היודע את סוד הזיוף – אך החייב לנהוג כמי שאינו יודע – הביאו לפעול מתוך זהירות מרבית ולהסתיר את שיקוליו ואת המשמעות האמיתית של צעדיו. האחריות שנטל על עצמו והחשש מפני ביקורת, שעלולה להימתח עליו אם תתגלה האמת, הותירו אותו בבדידות מוחלטת. בדיוני המזכירות הוא התנגד לנוסח ההחלטה הרצוי לבן-גוריון, אבל נאלץ להסתיר מדוע הוא נוקט עמדה זו. דומה שהלך-מחשבותיו היה כזה: ועדה משפטית תסעיר את דעת הקהל ותחריף את הקרע ואת הסכסוכים הפנימיים במפא"י. בן-גוריון לא ייצא נשכר מוועדה כזאת, על עדיה הבאים ויוצאים ברוב מהומה, הפרקליטים החוקרים אותם שתי-וערב ברוב חשיבות, הכיסוי הנרחב והרצוף בכלי-התקשורת והכותרות הראשיות, ההופכות כל זוטה לחדשה מרעישה. יתר-על-כן, בן-גוריון אינו יודע שדווקא ועדה זו, שהוא נלחם עליה, תערער את מעמדו, תאדיר את מפלתו ותעניק ללבון ניצחון מוחץ. הפתרון, שישים קץ לפרשה וירצה את בן-גוריון הפצוע והזועם, טמון איפוא בהצעתו הראשונה: טיהור לבון על-ידי שרת. כך יקבל לבון ריהביליטציה, בן-גוריון ירחץ ידיו מהפרשה, המפלגה תירגע, אין חקירה, אין מהומה, והכול יבוא על מקומו בשלום. גבלי ייפגע? נכון, אבל תימצא דרך לפצותו.

ואכן, אשכול סיפר למזכירות מפא"י כי בלילה הראשון לשובו ארצה "קפץ

לי איזה רעיון," שראשיתו ב“דברים שקראתי בעיתונים כאשר הייתי” בארצות-הברית, ולפיהם בן-גוריון אמר:

“לא אני פסלתי, לא אני צריך לטהר”…וחשבתי - אול זה באמת נכון…ראיתי שלהרבה חברים קסם העניין.

לפיכך כיוון אשכול את צעדיו הראשונים כמתווך לעבר שרת, כדי לשכנעו שייענה להצעת בן-גוריון ויטהר את לבון. “משה [שרת] לא קיבל זאת כל כך מהר,” אולם אשכול, כדבריו, לא הרפה, ואחרי ימים אחדים שרת “חשב ואמר לחברים כי זה יכול להיות מוצא.”³⁴⁷ ואכן, שרת טיהר את לבון ב-25 באוקטובר, ולבון הודיע כי בא על סיפוקו.³⁴⁸

אולם כאמור, הופעות לבון בוועדת חוץ וביטחון והשמצת בן-גוריון כמי שיזם וביצע דרייפוסיידה גרמו לכך, שלא היה ב“מהלך הזה”- ביטויו של אשכול – להניח את דעתו של בן-גוריון או להניעו שיוותר על תביעתו לוועדת חקירה משפטית. אשכול נאלץ איפוא לתור אחרי פתרון אחר.

* * *

בד בבד עם מאמציו לשכנע את שרת הוסיף אשכול לחפש סדקים במבוי הסתום. וכמוצא של פשרה, בנוסח הכפור החם, הוא שקל הקמת ועדה שתספק את השניים: את בן-גוריון בהיותה ממלכתית, ואת לבון – בכך שלא תהיה משפטית. שיטת הפעולה של אשכול היתה “סיבובי-התייעצות” אינסופיים: בשניים, בשלושה ויותר, עם חסידי בן-גוריון, עם חסידי לבון ועם מי שאינם יודעים להחליט, שבאמצעותם נעשתה מלאכתו, כשל אותו צדיק, בידי אחרים. בפנחס רוזן, שר המשפטים ומנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, בחר אשכול כמי שיסלול את הדרך למוצא זה.

מן המעט שנודע על שיתוף-הפעולה בין אשכול לרוזן ברור רק שהוא היה הדוק ביותר, ושרוזן היה משוכנע שאשכול פועל על דעתו של בן-גוריון. וכך ב-25 באוקטובר, ביום שהתפרסם טיהורו של לבון על-ידי שרת, קיבלה הנהלת המפלגה הפרוגרסיבית החלטה האומרת: א. ועדת שרים מצומצמת תבדוק את כל החומר הכרוך בפרשה ותכריע, “אם יש מקום להקים ועדת חקירה משפטית”; ב. ועדת חוץ וביטחון תדון רק “באספקט הממלכתי והציבורי” של הפרשה – כלומר, פיקוח הדרג המדיני על מערכת הביטחון – ותחדל לעסוק ב“עניין הזיופים, עדויות השקר והשאלה מי נתן את ההוראה.”

לימים יאמר אשכול – שידע להצטנע ולרחוק מהכבוד ומהפרסום – כי אחרי שפתרון שרת “לא נראה לבן-גוריון…התגלגל העניין הלאה” ויצא מידי מפא"י; אבל מיד “הופיעה הצעתו של רוזן…ודעת המפלגה היתה שאפשר וצריך להיאחז בהצעתו של רוזן.” ספיר לעומת זאת ייחס את ההצעה לאשכול, ואף כתב לבן-גוריון כי אשכול “היה בין היוזמים הראשונים למינוי ועדת שרים, בניגוד לוועדת חקירה משפטית.”

מעריב מוסר, שלדברי אשכול נתגבשה “הצעה ברוח דומה גם בהתיעצות של צמרת מפלגתו” – שרים, ח“כים, חברי המזכירות, עו”ד יעקב-שמשון שפירא, מרדכי סורקיס ואחרים, אך ללא בן-גוריון ולבון – ו“בראשות המתווך אשכול” נדונה הצעת הפרוגרסיבים ב-24 “עד מאוחר בלילה” ונמצא שיש לה “תומכים מצדדים שונים.” מכל מקום, אם עלתה ההצעה בשתי המפלגות בנפרד או במתואם – ציין העיתון כי מחוגי המפלגה הפרוגרסיבית נמסר הבוקר," דהיינו ב-25, ש“הצעת המפלגה לא נוסחה בתיאום עם מפא’י,” ושהפרוגרסיבים “תובעים גם לחקור את העדים” שלא נחקרו על-ידי ועדת כהן, “כדי לברר את אשם הזיופים עד תומו.” ואילו “מחוגי רוזן,” שהודיע לחברי מפלגתו “כי לא התחייב לגבי הקמת ועדה משפטית, כפי שהוצע על-ידי בין-גוריון,” נמסר לעיתון כבר בליל ה-24, “כי ועדת השרים תוכל לכלול חמישה שרים (שניים ממפא"י, אחד מהשמאל, אחד דתי ואחד פרוגרסיבי).”³⁴⁹

אם רעיון ועדת השרים נתגבש בדעת אשכול רק ב-24 באוקטובר, והממשלה אישרה את הקמתה ב-31, הוא יכול להתברך בלבו שהחיש מרפא למפלגתו בזמן-שיא: בתוך שבוע בלבד! היה זה הישג מרשים – בעיקר בהתחשב במכשולים שעליהם התגבר: התנגדות רוב המפלגות לגזל הפרשה מציפורני ועדת חוץ וביטחון – היה זה תנאי-בל-יעבור להקמת ועדת השרים – ועמדתו הנחרצת של בן-גוריון, שרק ועדה משפטית תגיע לחקר האמת.

נשאלת השאלה: מדוע לא מינה בן-גוריון ועדה משפטית כזאת בעצמו? הרי כראש הממשלה הסמיכו החוק לעשות זאת. לדבריו, הטעה אותו בכך שר המשפטים רוזן, שכתב לו ב-18 כי החוק מסמיך רק את שר המשפטים ואת שר הפנים למנות ועדת חקירה. זו טענה מוקשית במקצת ואינה מתיישבת עם אופיו החזק של בן-גוריון, שידע לגלות עקשות בחתירתו למטרותיו. הייתכן שמזכר אחד מאת שר המשפטים ירפה את ידיו? והלא אפילו בירור חטוף עם יועציו המשפטיים היה מבהיר לו את סמכויותיו.

דומה איפוא שגם בן-גוריון ביקש להידמות לצדיק, שמלאכתו נעשית בידי אחרים, והעדיף שוועדת החקירה תקום שלא על-ידיו. מה טוב לוא נעשה הדבר על-ידי הרמת ידיים במפלגה או בממשלה – אבל לבון מנע כל סיכוי לכך. איומו - שאם תוקם ועדת חקירה הוא יפרסם את “התיק הסודי”³⁵⁰ שבידיו – עורר חלחלה במפלגה. “תהיה זו תיבת-פנדורה איומה,” אמר אשכול; ושרת, במאמרו שפירסם בדבר ב-21 – שבו תמך בחקירה של החשודים בעדות-שקר ובזיוף, אך התנגד לחקירה משפטית של סיבות התפטרותו של לבון ב-1955 – הזהיר כי ועדת חקירה כזאת כמוה כ“קבר אחים;” וב-24 כתב לבן-גוריון, שזה יהיה “מעשה הרס ללא תקנה”.

הדיונים בוועדת חוץ וביטחון, במפא"י ובמפלגות אחרות, שהודלפו לכלי-התקשורת וזכו גם לפרשנות, בעיקר במעריב, יצרו בדעת הקהל התנגדות להקמת ועדת חקירה. ייתכן שבן-גוריון נמנע ממינוי ועדה כזאת ביודעו, שהרוב בממשלה, בכנסת ובמפלגה יבטל אותה. “לצערי ולתמהוני אני רואה שכל סיעות האופוזיציה, ונדמה לי גם כמעט כל סיעות הקואליציה, משום מה מתנגדים להקמת ועדה משפטית – שרק היא יכולה לגלות את האמת,” כתב בן-גוריון ב-28 בהבקר.

* * *

מעתה נותר בידי בן-גוריון סיכוי אחד להשגת מבוקשו בידי אחרים: דרישה של גבלי³⁵¹ להקמת ועדת חקירה;³⁵² אך דומה שאשכול פירש את הדרך, שנקט בן-גוריון, כאילו הוא מחפש לעצמו מוצא של כבוד ומוכן לקבל את הכרעת הרוב. לשון אחר: אם בן-גוריון יכיר בכך שאשכול פועל לטובתו, הוא יסכים לוועדת שרים. כך אמר אשכול למזכירות מפא"י:

אנחנו נפגשו עם בן-גוריון ביחידות, בזוגות, בשלשות מכל חלקי תנועתנו…בן-גוריון טען כל הזמן שזו לא הדרך והוא מתנגד לה. [“הרי בממשלה עמדה במשך כל הזמן הצעתו של בן-גוריון על ועדת חקירה”] אבל הוא היה מתבטא גם בשיחות אתי וגם עם חברים אחרים: טוב, תבוא ברכה עליכם…אדרבא, תצליח, תבוא עליכם ברכה…אם המפלגה רוצה להיאחז בהצעת רוזן – טוב…והלכנו עם הצעתו של רוזן.

אשכול עצמו לא נמנה עם המדליפים, אולם חברי מפא“י שהיו בַּ”זוגות" ובַּ“שלשות” ששיתף במאמציו להטות את בן-גוריון לדרכו ניהלו מגעים עם העיתונות, ובפרט עם מעריב, ותקוות אשכול מצאה את ביטויה מעל עמודיו באותיות של קידוש-לבנה. ב-26 מוסר מקור מקורב לראש הממשלה:

בן-גוריון יקבל הכרעת הרוב בממשלה

על דרך-החיסול של פרשת לבון

וב-30:

אשכול השיג הסכמת שרי מפא"י

להקמת ועדת שרים בפרשת לבון

מניחים שבן-גוריון לא יעמוד על הצעתו בדבר חקירה משפטית

מן הסתם התחזק אשכול בתקוותו זו גם למקרא ההסתייגות, שבה סיים בן-גוריון מכתב למערכת שפורסם ב-28 בהבקר, ושמעריב³⁵³ חזר עליו בהבלטה בעמודו הראשון תחת הכותרת:

בן-גוריון: לצערי מתנגדים כמעט הכל לועדה משפטית

במכתבו הצהיר בן-גוריון כי “לא אמת שנסוגתי מהצעתי להקמת ועדה משפטית,” והסביר שהוא עומד עליה “היום כאשר עמדתי עליה ברגע הראשון” שהפרשה התעוררה מחדש. “רק ועדה בעלת סמכות משפטית ונעדרת פניות אישיות ומפלגתיות תוכל לברר האמת בשאלה הכאובה, מי נתן את ההוראה האומללה. זו היתה דעתי וזו דעתי גם עכשיו” אבל “אין אני דן יחיד ואיני מוסמך על דעת עצמי להקים ועדה כזאת.”

דומה איפוא שאשכול נתלה בסייג הזה, כששיכנע את עצמו ואת האחרים, שבן-גוריון לא יציע בממשלה להקים ועדה משפטית ויקבל את הכרעת הרוב בעד הקמת ועדת שרים, כהצעת רוזן; אבל את עיקר בטחונו שאב אשכול – ובעקבותיו גם רוזן - מהעובדה, שהיו לבן-גוריון הזדמנויות אחדות למנות ועדה משפטית ל“עסק ביש” כלבבו: במאי 1955; במאי 1958; בספטמבר 1960, כשמינה את ועדת כהן; ולבסוף, בישיבת הממשלה ב-30 באוקטובר. וכך יכתוב לימים רוזן: “כל ימי כהונתו כראש ממשלה לא נקף בן-גוריון אצבע למינוי ועדה משפטית,” ואף נמנע מלעמוד בתוקף על הקמתה, כדי “לשמור לעצמו את חופש התמרון והפעולה התכסיסית” למקרה שמסקנות ועדת השרים “תהיינה לפי רוחו ולא יהיה לו צורך לערער על אופן” מינויה ומעמדה. הוא רק תמך בדרישת גבלי לוועדה כזאת,

והרי אין ספק כי אילו הודיע אז [ב-30 באוקטובר – ש"ט] שהוא רואה במינוי ועדת חקירה “משפטית” דווקא, שאלה עקרונית עד כדי משבר ממשלתי – היו 12 השרים שהצביעו בעד הצעתי…[ובתוכם גם רוזן] שוקלים הדבר מחדש.

מעריב תיאר את אשכול כמנוע המרכזי, הפועל – בלשונו של מייזלס – ללא ליאות לפי שיטת “הסרט הנע”, כדי להעביר בממשלה החלטה על ועדת שרים. מכוניתו התרוצצה בין משרדו בקריה לביתו של בן-גוריון, בנין-הוועד הפועל ודירתה של גולדה בתל-אביב, ומשם עלתה לירושלים.

גולדה חזרה ארצה ב-27 באוקטובר בלילה, ובשובה נטתה לוועדה משפטית – כך סיפרה לבן-גוריון – “אבל שרת מתנגד לזה בכל תוקף.” דומה שגם לא ששה להצטרף למחנה, שעם חבריו נמנה פרס, שאתו היה לה “חשבון” מיוחד. היא האמינה בנקל לשמועות ולרכילות “שמאיימים על אֶפִּי, שידאג לאשתו וילדיו,” ולא פיקפקה שפרס עומד מאחורי האיומים. כשניסה בן-גוריון להפריך את טענותיה אלה, השיבה לו: “אני מצטרפת לדעת שאול [אביגור] שאתה לא מכיר אנשים.” היא גם הדגישה ש“אין לסכן [את] העתיד על-ידי תיקון העבר,” ו“אתה לא יכול לפתור בעיית מצפון על-ידי חורבן.” מרגע שהצטרפה לשוללי ועדת החקירה, היתה כהרגלה משוכנעת בצדקתה ולחמה עליה כלביאה. לאשכול היא היתה תוספת כוח כבירה.

את מאמציו כיוון אשכול כלפי בן-גוריון, שרי מפא“י ושרי מפ”ם. לפי מעריב, הטעים אשכול באוזני בן-גוריון כי ועדת השרים תזכה ממילא ברוב, וביקש ממנו שיימנע מלהעלות בממשלה את הצעתו לוועדה משפטית; שכן קרוב לוודאי שספיר וגולדה יצביעו נגדה, והיא “עלולה לפצל את שרי מפא”י לשני מחנות."

בבוקר ישיבתה השבועית של הממשלה ביום א' 30 באוקטובר, ב“נסיון של רגע אחרון” כלשון מעריב, כינס אשכול במשרדו בירושלים את שרי מפא“י כדי להבטיח הצבעה אחידה בעד הקמת ועדת שרים.³⁵⁴ הצלחתו היתה חלקית בלבד: משבעת השרים היו חמישה בעד ועדת שרים – גולדה, ארן, ספיר, שטרית ואבן – ושניים, דיין ויוספטל, נגדה. פירוש הדבר שמתשעת שרי מפא”י היו שישה (עם אשכול) בעד, ושלושה (בצירוף בן-גוריון) נגד; אבל אשכול לא חסך מעצמו מאמץ, ולבסוף עבר גם יוספטל למצביעים בעד הוועדה.

זוהי הפעם הראשונה ששרי מפא“י מצביעים, כמעט כאיש אחד, נגד בן-גוריון. ודאי שלא היו נוהגים כך בלא הסמכות של אשכול ושל גולדה. ואכן, דומה שגם אצל גולדה התרחשה תהפוכה: שכן גולדה, כדברי אלמוגי, “מבחינת הקו המדיני והחברתי היתה בן-גוריוניסטית מובהקת…לא סבלה את לבון והשקיעה את כל מרצה במבצע הדחתו” ב-1955, ואף “לא קיבלה בשלב הראשון את הטיעון שבמשרד הביטחון נרקמה קנוניה נגד לבון.” אם היא הפכה לפתע את עורה והתייצבה לימין לבון ונגד בן-גוריון, נראה שהיא שינתה את דעתה בשובה ארצה, וכמו ותיקים אחרים השתכנעה שנגד לבון באמת נרקמה “קנוניה”, ושידם של דיין ופרס – ובעיקר פרס, שעמו היו לגולדה חשבונות נוספים – היתה בה; אבל בן-גוריון מוסיף לתמוך ב”צעירים", וזומם עדיין להקפיץ אותם מעל ראשיהם אל השלטון.

דומה איפוא שעם שמצאו שהאשמת בן-גוריון בדרייפוסיידה היתה מופלגת, היא לא היתה, לדעת צמרת מפא“י, לגמרי נטולת יסוד, ומכאן מתבארת אולי אותה שתיקה שבן-גוריון התריס נגדה. אין ספק שלולא חשדו בכך, היו הוותיקים נחלצים כאיש אחד להגנת בן-גוריון נוכח האשמתו בדרייפוסיידה. פחדם של הוותיקים מהצעירים סינוור איפוא את עיניהם מראות, בלשכת אשכול, בטרם ישיבת הממשלה בבוקר ה-30, שהעלילה שהם סייעו בעקיפין להעליל על בן-גוריון נוראה פי כי כמה מהעלילה המדומה, שה”צעירים" העלילו על לבון.

ביום ו' 28 באוקטובר, יומיים לפני ישיבת הממשלה, נפגש אשכול עם יעקב חזן, מס' 2 בהנהגת מפ“ם, ועם יעקב ריפתין, ראש הפלג השמאלני שבה, ושני שריה, בנטוב וברזילי, כדי לשדלם לסייע בידיו להביא את הפרשה לידי סיום – אלי “חוף מבטחים,” כלשונו. אשכול הסביר להם ש”רצוי להוביל את העניין כך שלא תהיו בוועדת השרים," שכן בכך טמון סיכוי לפייס את בן-גוריון, שעדיין זעם על מאיר יערי, שהאשימו ב“דרייפוסיידה” ולא חזר בו; ולכן “אני מיעץ לכם קבלו גם אתם דבר זה.”

לאחר מעשה התעניין בן-גוריון במה שהתרחש מאחורי פרגודו של אשכול, והוא עתיד לכתוב כי “אשכול השקיע לא מעט כוחות בהקמת ועדת שרים,” וכי “לא היה לי כל מושג על ‘שידולים’ אלה;” הוא תמה ורגז כשנודע לו - מפרוטוקול ישיבת הממשלה מה-30, שקרא “כמה פעמים” –

שעוד לפני הישיבה…נתקיימו שיחות פרטיות בין חברי הממשלה בלי ידיעתי על “איתור” העניין ו“הבאת הסירה לחוף מבטחים.”

אלה המילים שאשכול השתמש בהן בפגישותיו עם שרי מפ"ם.

* * *

הממשלה הקדישה לעניין הפרשה שתי ישיבות: ביום א' 30 באוקטובר בבוקר ואחרי-הצהריים וביום ב' 31 אחרי-הצהריים. בישיבת הבוקר ב-30 אמר בן-גוריון שיסתפק בהודעה על עמדתו בעד ועדה משפטית ולא ישתתף בדיון ובהצבעה. בהודעתו חזר בן-גוריון על עמדתו והבהיר:

לפי דעתי יש שאלה אחת של העבר: ניתנה הוראה או לא ניתנה הוראה, מי נתן הוראה. אני אומר ששאלה זו אפשר לברר רק על-ידי פרוצדורה משפטית, על-ידי אנשים אובייקטיביים שיש להם סמכות לחקור עדים בשבועה, והמשקר – להעמיד אותו למשפט. כי יש במדינה זו חוק, זוהי מדינת חוק ולא שפלוני אלמוני עומדים מעל לחוק וקובעים כן או לא…אלה שאמרו כי אמרתי שאי-אפשר להגיע לידי אמת – שמים בפי דברים שלא אמרתי.

באותה ישיבת יום א' ניסו בן-אהרן ורוזן להניא את בן-גוריון מהחרמת הדיון וההצבעה, אולם בן-גוריון השים עצמו כאינו שומע.

בן-אהרן: “לדעתי צריכה ועדת השרים לברר גם שאלה זו לאחר שהיא תראה כל החומר, היא צריכה לראות אם יש מקום לועדת חקירה.”

בן-גוריון: “ועדת שרים? אני לא אמרתי ועדת שרים. אמרתי ועדת חקירה.”

רוזן: “אם היא [ועדת שרים] תמליץ על ועדת חקירה?”

בן-גוריון: “לא אבוא בפני ועדת שרים.”

רוזן: “לי באופן אישי לגמרי לא ברור אם נוכל לסיים את הפרשה בלי ועדת חקירה נוספת. אמרתי זאת כמה פעמים.”

לשווא. בן-גוריון נשאר בשלו.

באותה ישיבה הוחלט ב-12 קולות ו-2 נמנעים “להקים ועדת שרים אשר תעיין בכל החומר הנוגע בפרשה ותגיש מסקנותיה לממשלה.” תחילה דובר בוועדת חמישה, שיהיו בה נציגי מפלגות הקואליציה – פרט למפ“ם ול”פועלי אגודת ישראל“: שניים ממפא”י, אחד מהפרוגרסיבים, אחד מאחדות העבודה ואחד מהמפד“ל. שני שרי מפ”ם, ישראל ברזילי ומרדכי בנטוב, נמנעו. ההבטחה המרומזת בדברי אשכול מנעה את הצבעתם נגד ועדת השרים; אולם אשכול נזקק לתמיכתם ונאלץ להבטיח למפ"ם מקום בוועדה.

בישיבת הממשלה ב-31 אחרי-הצהריים ישב רוזן ראש. אשכול הציע ועדה של שבעה, שתכלול גם נציג של מפ"ם ונציג פועלי אגודת ישראל.³⁵⁵

הפעם התקבלה ההחלטה ב-12 קולות ובהימנעותו של דיין בלבד. מהישיבה הזאת נעדר בן-גוריון. לדבריו היה “עסוק בהכנת תשובה לוויכוח שהתקיים בכנסת” שבוע קודם לכן. לפי רוזן, הוא ישב בחדרו,

היה “ברוגז” וסירב להיכנס לחדר הישיבות לדון במינוי שני חברים נוספים.

אשכול קישר בין בן-גוריון לממשלה, “ונע בין חדר-הישיבות לבין חדרו של ראש הממשלה.” לבסוף

אשכול חזר אלינו ואמר “העניין בסדר.” אז הושלם הרכבה של ועדת השבעה.

שני הצדדים שיחקו איפוא משחק מסוכן: חברי ממשלה, המצביעים כמעט פה אחד נגד ראש הממשלה ובהיעדרו, עלולים להיחשב כמתמרדים, מבצעי הפיכת-חצר, הכופים את התפטרותו – וממילא גם את התפטרות הממשלה כולה; וראש ממשלה, המוותר על מעמדו, סמכויותיו והשפעתו, כאילו מזמין התפתחות מעין זאת. דומה כי החשש הזה הדריך את רוזן ואת יתר השרים, ואף גרם למעשה החריג מצד אשכול, שהרי אין להניח שבן-גוריון נתן הסכמה מפורשת לוועדת השבעה.

ואכן, בן-גוריון הטיל את האחריות על אשכול. אמנם רוזן ישב ראש בישיבה המכרעת שבן-גוריון נעדר ממנה, אבל עיני הכול היו נשואות אל אשכול. לאחר שאשכול אמר לרוזן ולשרים - מחוץ לפרוטוקול – שהוא דיבר עם בן-גוריון ו“העניין בסדר,” סוכם הדיון והשבעה נבחרו.

לימים עתיד בן-גוריון להתעניין גם ב“מה שנעשה מאחורי הקלעים” של אותה ישיבת ממשלה. הוא שוחח עם רוזן, וזה אמר לו שלא הצביע בעד ועדת שרים אלא אחרי ש“אשכול הבטיח לו כי אני משלים עם קום הוועדה.” על סמך דברים אלה יכתוב בן-גוריון לרוזן כי “אחרים יותר אחראים אולי ממך” לדחיית הוועדה המשפטית ולהקמת ועדת השבעה, כי “נעשתה פעולה מאחורי הקלעים שהשפיעה עליך.” באחת, רוזן “הוטעה” על-ידי אשכול ו“נגרר” אחריו. ב-1967 יכתוב בן-גוריון ביומנו על ועדת השבעה “שאדריכלה היה אשכול והטעה החברים לחשוב שאני בעד ועדת שרים.”

באותה ישיבה נתגלעה מחלוקת גם בין מצדדי הוועדה. אשכול גרס שוועדת השרים מוסמכת לשמש גם כוועדת חקירה, בלא שתהיה זקוקה לאישור מחודש של מליאת הממשלה, ובלשונו: “אני רוצה שנעשה נסיון ונגמור את העניין [פרשת לבון – ש”ט] בשלמותו." משמע, הוועדה לא תסתפק רק בהמלצות לממשלה, אלא תשמש כוועדת חקירה ותסיק מסקנות. רוזן הציע תחילה ש“וועדת השרים…תחליט על הפרוצדורה” שלפיה תנהג הממשלה, אך השתכנע כאילו על-ידי אשכול: “יכול להיות כמובן שעל-ידי התרשמויות מהחומר הוועדה תקבע, שאפשר לומר בעניין זה את המלה האחרונה. אני מפקפק אם זה יהיה כך, אבל זה ייתכן.”

בן-אהרן תמך באשכול: “לי זה [החומר שנתגלה עד כה בוועדת חוץ וביטחון] מספיק כדי לדעת שלבון לא נתן ההוראה.”

אשכול: “אני בערך מסכים להצגת הדברים של בן-אהרן.”

יוספטל קלע אל המטרה, כשהעיר לקראת סיומה של הישיבה האחרונה: “חשבנו שיהיה [בישיבה זו] ויכוח פרוצדורלי [על סמכויותיה ודרך עבודתה של ועדת השרים, אבל – ש”ט] לרבים יש כבר דעה, יש להם דעה קבועה – קצת לפני שראו את החומר."

עוד בטרם נתכנסה ועדת השבעה לישיבתה הראשונה, ועוד בטרם שזפה עין חבריה מסמך כלשהו, כבר ידעו חלק מחבריה – ודווקא הבולטים והמובילים שבהם - מה תהיינה מסקנותיה.

לא רק יוספטל חזה את מסקנות ועדת השבעה. גם מעריב של 25 באוקטובר שיקף תחזית מדויקת של “ועדת השרים,” על סתירותיה וקלקלותיה.³⁵⁶ מגמתה לא היתה איפוא סוד.

* * *

אין ספק שטובת בן-גוריון וטובת המפלגה עמדו לנגד עיני אשכול, כשהסיר מעל הפרק את ועדת החקירה המשפטית שביקש בן-גוריון והקים במקומה את ועדת השבעה. עם זאת אין להניח שאשכול לא ידע מה תהיה ההשפעה המפלגתית והמדינית של מסקנותיה, שיטהרו את לבון, על סיכויי ה“צעירים” במפלגה – ובעיקר סיכוייהם של דיין ופרס – לדלג מעל ראשי הוותיקים הישר אל צמרת השלטון. יתר-על-כן, קשה להעלות על הדעת שלא היה מודע לכוחו הגדל, כמי שגדע – ולוא בתום-לב ובלי-דעת – את מעמדו הייחודי של בן-גוריון בממשלה ובמפלגה והיה למוציא-ומביא בהן במקומו. לאשכול נועדו אף תפקידים גדולים יותר, שכן מאותו רגע לא היה זה עוד בן-גוריון משכבר הימים.

המרפא, שהחיש אשכול למפלגה ולמדינה, היה איפוא סם-מוות לבן-גוריון, ובמידה רבה – ימים הגידו – גם לו עצמו.

 

16. גבלי תובע ועדת חקירה    🔗

ב-1 בינואר 1960 נפגש בן-גוריון עם גבלי והציע לו לשמש נספח צבאי בלונדון. ביומנו כתב: " אדבר אתו גלויות, אם כי אצער אותו." כשחזר בפברואר 1955 לתפקיד שר הביטחון, כך אמר לגבלי, החליט לא לחקור איך אירעו “התקרית המצרית והתפטרות לבון.” אולשן ודורי הגישו מסקנות

שאינן מאשימות לא את לבון ולא את בנימין וגם אינן מזכות אותם, באופן שנשאר צל על שניהם. ויש, איפוא, ארבע אפשרויות מבחינה הגיונית: 1. ששניהם אשמים; 2. ששניהם נקיים; 3–4. שאחד משניהם אשם וחברו נקי.

“לבון,” אמר לגבלי, "הוצא, או יצא בעצמו, מהממשלה בגלל הספק. "אשר לגבלי, אם כי לא מצא כל פגם בעבודתו הצבאית, “אין הוא יכול להעלותו לדרגת אלוף כי זה עלול להתפרש כי האשם הוא לבון ורק לבון.” מאחר

שאין לו סיכוי לקבל דרגת אלוף ולהיות אלוף פיקוד המרכז, לא רצוי שישאר עוד זמן רב כממלא-מקום מפקד המרכז, והתפקיד של נספח בלונדון יש לו עכשיו חשיבות רבה – כי הוטבו יחסינו עם אנגליה, לאחר המהפכה בעירק, וחשוב לחזק מעמדנו בצבא הבריטי, ולא נהיה תלויים רק בצרפת.

גבלי, לדברי בן-גוריון, “היה מדוכא. אינו יודע בעצמו שום אשמה, וביקש לתת לו שהות של שבוע לתת לי תשובה.” התשובה היתה חיובית, ובעיתונים התפרסם שבגיל 41 נוטש אל“מ גבלי “את השלב השלישי בקריירה הצבאית שלו הנמשכת זה 23 שנים ומונה לתפקיד הנספח הצבאי של ישראל בבריטניה ובארצות סקנדינביה.” פעמיים לפני שיצא לתחנה החדשה בחייו בא ליטול פרידה מבן-גוריון: בסוף פברואר ובתחילת מרס. ביומנו העיר בן-גוריון: “התרעומת שלו ודאי לא שככה - אבל לא ניכרה עוד בדיבורו ובהתנהגותו.” באפריל כבר היה גבלי, כדבריו, שקוע בתיקון “התקלות והבזיונות,” שהוריש לו קודמו, ובשיפוץ הדירה ששכר בלונדון והכשרתה למגורים נאותים ול”קבלת אורחים."³⁵⁷ הוא לא העלה בדעתו שבתוך זמן קצר לא ייזקק לה.

כשהחל גבלי את שירותו כנספח צה"ל בבריטניה ובארצות סקנדינביה, נצפו לו לפחות שנתיים בתפקיד זה, אולם המציאות היתה אחרת: בתוך פחות מעשרה חודשים הוא נקרא לחזור ארצה כדי להעיד בפני ועדת כהן. ב-10 באוקטובר פירסם מעריב מפי “ידידי גבלי,” ³⁵⁸ שהוא “אינו פוחד” שכן הוא לא זייף, לא

שיקר ולא הדיח לשקר. גבלי הגיע ארצה מלונדון בחשאי ב-11 באוקטובר, ולמחרת, ב-12, התייצב בפני חוקריו והשיב לשאלותיהם.

חרף הרושם שהשאיר בכתבה במעריב – עשוי ללא חת ודרוך לקרב – לא היה זה ראש אמ"ן הזוהר, מי שעמד בפני ועדת אולשן-דורי בוטח בעצמו ובאנשיו המוכנים – כדברי פקודו-ידידו רחביה ורדי – לרוץ למענו באש ובמים. גבלי של ועדת כהן מצא סביבו באוקטובר 1960 אווירה שונה לחלוטין, כפי שמעיד מכתבו³⁵⁹ לדליה מ-3 בנובמבר:

ימים קשים וארוכים ביותר עוברים עלי…אולי הימים הקשים שעברתי בדרך חיי עד כה. חמור מכל האכזבה מן האדם. לראשונה מצאתי עצמי בבואי ארצה כה מבודד, כה גלמוד. אין איש שישיח עמך ויברכך בשלום.

נימת המסכן המתנגנת ממכתבו מעוררת שאלה: למה ציפה גבלי, ומה גרם לתחושתו שפקודיו-חבריו מתמול הפנו לו עורף? מדוע נפלה רוחו כד כדי כך שהוא מקונן על “האכזבה מן האדם”? אין זאת אלא שנתברר לו שחבריו אינם מוכנים עוד לשקר למענו, או - כמאמר דליה – להילחם בלבון “שקר נגד שקר.” גבלי לא פנה לפקודיו לשעבר בבקשה כזאת, ודומה שהם, שבעבר חשו מחויבות לעשות כן בשם אחוות אנשי אמ“ן וההערצה למפקדם, נרתעו עתה מלהסתבך בעדויות-שקר. עם זאת הם חששו שעדות-אמת תיחשב כבגידה בגבלי, האיש והמפקד, וביחידה, וחשש זה גבר לרגל הרשות שהעניקה לו ועדת כהן לחקור את עדיה. גבלי ויתר על זכותו זו, אבל קרא את העדויות. התלבטותו של אלוף הר-אבן – רל”שו לשעבר של גבלי ועתה רס"ן בענף מחקר – בטרם עדותו בפני הוועדה ואחריה תעיד על כך.

הר-אבן העיד ב-13 באוקטובר, יום אחרי גבלי. לא בלב קל גילה לוועדה, שדליה סיפרה לו שביצעה שינויים במחברת, שבה נרשמו המסמכים שנמסרו לעיונו של לבון שר הביטחון, וששמע מפי פטי כי דליה סיפרה לו בלונדון, שהכניסה ארבע מילים להעתק המכתב, שגבלי שלח לדיין ב-19 ביולי 1954. לא בלב קל גם סיפר לוועדה ש“הרגשתו היום” היא, שהיתה “סחבת בהבאת אלעד ארצה [להעיד בפני ועדת אולשן-דורי]; שהעניין נסחב על-ידי גבלי,” ושהוא “יודע שאלמוג נסע לאלעד עם מכתב סגור מאת בנימין. אלמוג אמר לי שהוא נסע כדי למסור מכתבו של בנימין לידי אלעד.”

עדות הר-אבן מילאה תפקיד חשוב במסקנותיה של ועדת כהן. קביעתו - שהמכתב שאלמוג מסר בפריס לאלעד³⁶⁰ (שנכתב על-ידי בן-צור) היה בעצם “מכתב מאת בנימין,” שימשה יסוד למסקנה שאלעד הודח לשקר.

ימים אחדים של אי-שקט ונקיפות-מצפון עברו על הר-אבן, עד שגמלה בו ההחלטה להסביר את עדותו. ב-18 הוא כתב לגבלי:

ודאי קראת את העדות שמסרתי בפני ועדת כהן. מבחינתך ודאי חרצת את דינה כעדות עוינת.

אני רוצה להוסיף כמה מילים לעדות זו, לא לצורך התנצלות, שכן אין מתנצלים על האמת; אלא לשם הבהרת יחסי לכל הפרשה…שכן אין לי כל רצון להתחבא מאחרי עדות מבלי לומר לך במישרין כיצד הגעתי להעיד דברים אלה.

השאלה שניצבה בפני, כאשר נקראתי להעיד בפני ועדת כהן, היתה: האם עלי להתחמק מלומר את הידוע לי – והיו סיבות טובות להתחמק: סיבה אחת טובה היתה שבין גבלי ללבון לא לבון הוא הטיפוס האהוד בעיני; סיבה טובה אחרת היתה: איזה פרצוף יהיה לי בצה"ל אחר שיתגלגל בין החברה…שאלוף הר-אבן העיד מה שהעיד; וסיבה טובה נוספת היתה: למה לי להסתבך בעסק שאין לי שום שייכות לו חוץ מזה שנזדמן לי לשמוע עליו? שלא לדבר על סיבות אישיות וסנטימנטליות כגון חוב של תודה שאני חייב למי שקידמני בחיל והערכה עמוקה שעד היום אני מרגיש כלפי אדם, שאם תורפותיו גדולות, הרי עדיין אינן אלא חלק מאישיות חזקה וחיובית?

אני יודע שבקהל שבו אתה מקובל – ושבו אני נדיר – נדרש מאדם שלא להיות נאיבי, ולפעול בכל רגע מחייו רק לפי שיקולים ריאליסטיים…ולא לפי קנה מידה מוחלט איזה שהוא. אין ספק שמרוב הבחינות זו הדרך הנוחה ובדרך כלל המשתלמת.

למרות כל שיקולים אלה, בחרתי בסופו של דבר לענות אמת על כל שאלה שאשאל. לא נועצתי באיש לפני שנתתי את עדותי, למרות שהיה זה פיתוי גדול לשאול ולהימלך בדעתם של אחרים.

ועוד שאלתי את עצמי: אם איש מבני ביתי, נאמר בני, היה נכשל במעשה איזה שהוא המחייב דין צדק – האם הייתי מסכים לסילוף הדין רק משום שהוא מעורב בכך? האם ייפגם משהו מיחסי אליו בשל עמדתי זו? ועל שתי השאלות היתה התשובה לא.

אני יודע שעבורך, במצבך, אלה אולי שיקולים שלא לעניין.

אני גם מניח שהדרך בה תשפוט את חלקי המעט בפרשה – תהיה הדרך התכליתית שבה אתה שופט את הוויות העולם. אני יודע שקשה לפעמים להפריד מעשה…מאיש; המעשה הוא חלק מהאיש, אולם לא המעשה האחד הוא כל האיש. דומני שזה נכון לגבי רבים מאתנו.

אמרתי כל דברים אלה מכיוון שאם תיפגשנה פעם דרכינו, רצוני שלא העדות תעמוד בינינו, אלא דברים שנאמרו ישר מאיש לאיש אם רעים ואם טובים.

ובינתיים דרך צלחה.

אלוף.

אולי יותר מכל מלמדות המחיקות הרבות בטיוטת המכתב על הספקות והרגשות הסותרים שהתרוצצו בקרבו. הר-אבן מחק שהוא חש “חיבה רבה וכבוד לא מעט” לגבלי, ושבראשית 1955 כל אשר ידע על ה“עסק ביש” ידע מפיו, “ואודה שהייתי אז בכל לבי לצדו [של גבלי] במאבק בינו לבין שר הביטחון של אותם ימים.” בגילוי לב כתב – ואחר כך מחק – ש“כשנודע לי במקרה באותם ימים על פרשת ‘הכנת המסמכים’…אמרתי אז למי שסיפר לי שמוטב שישתוק.” יתר-על-כן, “השמטתי את כל העניין מזכרוני ומתודעתי.” הר-אבן לא ידע אז “מה היו המניעים” של גבלי “להביא אותם מסמכים בפני ועדת 1955,” והוא כתב ומחק: “אני יכול לנחש, אבל ודאי שאין ביכולתי לשפוט…אין ספק, שעבורי אישית היה זה יותר פשוט” לשתוק ולא לומר דבר; אולם

אמרתי לעצמי דבר אחד: אם ביום מהימים אמצא במצב שבו תרשיע אותי עדות מבויימת, ויהיה בידי מישהו, שאינו מעורב [בכך – ש"ט] לסייע לי – האם אצפה ממנו לומר את האמת או להתחמק?

ולבסוף מחק הר-אבן את המשפט המסיים: “אולי חבל ש[הדברים] לא נאמרו כבר לפני שנים.” גבלי לא ענה על המכתב, וגם כשנפגשו לימים בפריס, כשהר-אבן כיהן כסגן של נספח צה"ל שם, לא אמר לו גבלי מלה.

גבלי נוכח איפוא שפקודיו וחבריו לשירות, גם מהקרובים והנאמנים לו ביותר – שינו את דעתם עליו. לימים יאמר אלמוג, יד-ימינו באמ"ן, שדעתו על לבון ועל גבלי היא “ששניהם נוכלים.” בנוסח דומה עתידים להתבטא גם אברהם דר ויעקב חפץ, ובסופו של דבר גם דליה. אפילו בן-צור, הנאמן לו מכל פקודיו, התאכזב ממנו. בלבו של בן-צור התגבש הרושם, שגבלי כיחד ממנו דברים וניסה לטפול עליו אשמות-שווא. כשנשאל על-ידי המחבר, אם הכחשתו – שהורה לדליה להוסיף את ארבע המילים להעתק מכתבו של גבלי לדיין וישב לידה בשעת מעשה – פירושה שגבלי עצמו אמר לה לעשות זאת השיב:³⁶¹

בן-צור: אני משער. אף אחד אחר לא יכול להיות בוס על מכתב שלך.

המחבר: אם בנימין אמר לדליה לשנות את העתק המכתב, אז הוא דפק אותך.

בן-צור: אותי?!

המחבר: כן. שהרי דליה אומרת שאתה אמרת לה לשנות, וגבלי לא בא ואומר לא. הוא לא אומר מלה.

בן-צור: הוא לא אומר מלה. הוא [אומר שהוא] יכתוב ספר. נראה מה הוא יכתוב.

המחבר: אתה מרגיש שהוא סידר אותך?

בן-צור: אני לא מרגיש שהוא סידר אותי היום. הוא סידר אותי בזמנו, בכך שלא ידעתי מה הוא דיבר עם הוועדות [אולשן-דורי וכהן].

המחבר: אבל עכשיו, כשדליה מצביעה עליך, ואתה חושב שזה בגלל הערצתה אליו, והוא יודע שזה לא אתה, שהר אם זה הוא, הרי שזה לא אתה?

בן-צור: למה שהוא יגיד “אני עשיתי את זה”?

המחבר: מדוע הוא נותן שיתעללו בך?

בן-צור: אני עכשיו לא יכול להגיד לך. אני לא דיברתי עם בנימין 10 שנים אחרי זה, בגלל ההתנהגות שלו, על הדיבורים שלו. אינני יודע מה הוא אמר בוועדות. לפי השאלות ששאלו אותי בוועדות הבנתי שהוא אמר דברים לא בסדר עלי. כי הייתי צריך להתגונן.

המחבר: בפני מה היית צריך להתגונן?

בן-צור: אינני זוכר היום. אני זוכר שכעסתי עליו.

המחבר: אבל אתה לא הגבת על כך, שדליה מטילה עליך את האשמה והוא לא אמר דבר?

בן-צור: אינני זוכר שדיברתי אתו על זה.

המחבר: היום אתם מדברים?

בן-צור: כן

המחבר: מה קרה?

בן-צור: הייתי צריך ממנו משהו בשביל מישהו והלכתי אליו. הזמנים עוברים, נמאס. כמה זמן אפשר לשחק?

יתר-על-כן, בן-צור זכר שאחרי ה“עסק ביש” גבלי

היה כל הזמן במצב שחסר לו שבוע. היה לו אי-תיאום של זמנים. אני לא הבנתי את הדאגה שלו. הרי הוא בא אלי, ב-16 ביולי כמדומני, ואני מיד הלכתי לקשר וב-23 היתה פעולה. לבנימין היתה ישיבה ב-16 והיתה ישיבה אולי שבוע קודם. וכל הזמן הוא אמר לי שחסר לו שבוע, ואז לא הבנתי בדיוק. אני לא פיקפקתי שהוא קיבל הוראה. אדם חוזר מלבון, בא מתיישב ואומר: כך וכך הוא אמר לי, וכך וכך תעשו…אז הדברים פה ברורים. ואת העסק עם השבוע אני אף פעם לא תפסתי. מה חסר לו השבוע. כאילו שלא נכון שהוא [לבון – ש“ט] אמר לו ב-16 [ביולי - ש”ט] אלא הוא אמר לו שבוע קודם, ב-11. אבל הוא היה נפגש אתו [עם לבון – ש"ט] לא רק פעם בשבוע.

לשון אחר: בהביטו לאחור חש בן-צור שהוא שילם ביוקר על כך, שמפקדו כיחד ממנו לא רק את מחשבותיו אלא גם את צעדיו.

לא לפלא איפוא שגבלי חש עצמו, כדבריו, “כה מבודד, כה גלמוד.”

אמנם הוא כתב לדליה גם כי “למען האמת עוד נותרו לי מתי מעט של ידידים שלא עזבוני אף לרגע, אמצוני וסעדו לי;”³⁶² אבל דומה שבכך התכוון בעיקר לקשור אותה אליו בעבותות הנאמנות, לבל תלך בעקבות הר-אבן בעת שתיקרא להעיד.

* * *

לפי מסקנות ועדת כהן נאלץ בן-גוריון להשעות את גבלי מתפקידו לאלתר, ולפי המלצת היועץ המשפטי לממשלה הותר חוזהו, והוא הוצא משירות פעיל והוצב לשירות מילואים ב-31 בינואר 1961. חודש לאחר מכן שוחרר מהצבא, ובכך תמו 13 שנות שירותו בצה“ל: מהן שבע שנים באמ”ן, שנת לימודים, שנה וחצי כמח“ט “גולני” וכשנתיים וחצי – מיולי 1957 עד ינואר 1960 – כממלא-מקום אלוף פיקוד מרכז. בתפקידו האחרון, נספח צה”ל בבריטניה, הוא לא הוציא, כאמור, את שנתו.

דומה שב-21 באוקטובר 1960, כשהודיע לו בן-גוריון על התרת חוזהו, מצא בו גבלי אדם מבין, כמעט אוהד. לרגע אפשר היה לדמות, שגבלי מנה את בן-גוריון בין מעט הידידים שלא עזבוהו. לבני-הפלוגתא שלו, שהטיחו בו שהוא שופך את דמו של לבון, השיב בן-גוריון: הרי “גרמתי לשפיכת דמו של גבלי בסלקי אותו מכל שירות בצבא,” והאם סבורים הם שדמו של לבון אדום יותר מדמו של גבלי? נרגש, כנראה, נוכח מגינו ונסחף ברגשות תודה, גבלי “נשבע בבתו היחידה שאת ההוראה לפעולה במצרים נתן לו לבון.” בן-גוריון הציע לו “תבקש ועדת חקירה,” וגבלי השיב: “אני אמשכן את הבית שלי להוכיח את צדקתי.” כך מתאר את שיחתם סופרו הצבאי של מעריב אורי דן, העומד בקשר עם גבלי. בלא להזכיר הבטחות מפליגות אלה של גבלי, מצטט בן-גוריון ביומנו מפיו, ש“אמר לאבא שלו שלא אמר שקר, לא גנב, לא רימה” ומוסיף, שהציע לו כי “ישאל עורך-דין כיצד להביא העניין לבירור משפטי,” בעוד הוא עצמו ניסה להעביר החלטה ברוח זו בממשלה. בן-גוריון מעודד איפוא את גבלי לתבוע ועדת חקירה, ונכרתת ביניהם כעין ברית: גבלי מקבל על עצמו לתבוע ועדת חקירה, ובן-גוריון, שבעצמו יעשה למען הקמתה, מקבל על עצמו שלא לטהר את לבון אלא באמצעותה.

גבלי עושה את הצעד הראשון המתחייב מן הברית: בשבת 22 באוקטובר הוא כותב לרמטכ"ל ומבקשו “להעביר לרשות המוסמכת” את פנייתו “למינוי ועדת חקירה לפי חוק ועדות-חקירה,” שתידרש “לקבוע אם ניתנה לי ההוראה על-ידי שר הביטחון דאז,” וכי “יינקטו האמצעים אשר יאפשרו לי לטהר את שמי בדרך היחידה הניתנת לי.” מעריב של ה-24 מבשר שהוא

פתח במאבק שמטרתו להביא חקירה חדשה של הפרשה על כל צדדיה. רק בצורה זו, טוען גבלי, הוא יכול להוכיח את צדקתו.

הרמטכ"ל לסקוב העביר את הפנייה לבן-גוריון, וזה העבירה לידי שר המשפטים רוזן בישיבתה השבועית של הממשלה ביום א' 23 באוקטובר. רוזן סירב למנות ועדת חקירה על דעת עצמו בטענה, כי אמנם “לשר הפנים ולשר המשפטים יש סמכות למנות ועדת חקירה” – כאמור, הוא לא ציין שסמכות כזאת נתונה גם לראש הממשלה – אולם “עוד לא קרה שבעניין חשוב ימנה שר הפנים או שר המשפטים ועדה בלי לשאול את הממשלה.”

כעבור שבוע, ב-30, הבהיר רוזן במסגרת הדיון בהקמת ועדת השרים את עמדתו, שנקבעה קרוב לוודאי בעצה אחת עם אשכול:

אם אין בידי חומר חדש, איני רואה טעם להענות לבקשתו של גבלי. אבל כל העניין הזה יהיה עניין לוועדת השרים, שאני אציע מיד… היא צריכה לראות אם יש מקום לוועדת חקירה."

במכתב לשרת ב-28 מתייחס בן-גוריון לטיהור, שהעניק ללבון ב-25. הוא מגולל שורה ארוכה של “תעלולי לבון” ותכניותיו לגבי “פעולות מעין אלה שבמעשה הביש” ומוסיף:

אני מוכן להניח שלבון לא נתן הוראה מפורשת לגבלי לצוות על “מעשה ביש,” אלא דיבר אתו באופן כזה שגבלי יכול היה להניח, שזהו רצונו של שר הביטחון. ורק לאחר שהמעשה נעשה והתוצאות האיומות נתבררו -ניער לבון כפיו מעניין זה…ולכן העובדה שלאחר “מעשה הביש” נמצא שגבלי שיקר או ניסה לזייף תעודה או להדיח איש לשקר אינה מוכיחה כלום…[היא מגלה רק שגבלי] הוכנס על-ידי שר הביטחון לבוץ, ורצה לטהר עצמו בכל האמצעים.

בן-גוריון מקבל איפוא – אף כי רק בתכתובת אישית – את הנוסחה של “מלחמת שקר בשקר.” כלפי חוץ הוא ידבק עד יומו האחרון בטענת-גבלי, שחוזקה על-ידי המסקנה של ועדת כהן – שהעתק המכתב של גבלי לדיין לא זויף. כפי שיתברר להלן, לא היה בעל-ברית נאמן מבן-גוריון.

ביטוי לכך נמצא במכתב הקצר, שטדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שולח ב-24 לדליה, וזה עיקרו:

…איש אינו יודע כיצד יפלו הדברים ואיך תסתיים הפרשה. זו בוודאי תקופת חייו הקשה ביותר של בנימין ובכל זאת הוא מצליח להחזיק “פסון.”

אולי כדאי שתכתבי לו כמה שורות טובות.

את המכתב כתב טדי, המקורב כל-כך לבן-גוריון, על דעת עצמו; אבל אין ספק שחשב שבכך הוא משרת את בן-גוריון, המעוניין בגבלי חזק ובוטח.

ממעריב של 24 באוקטובר נודע לציבור הרחב, שגבלי אמנם שכר את שירותו של עורך-דין, ובחר ביעקב סלומון.³⁶³ מכאן ואילך כילכל את צעדיו בעצה אחת אתו. כך עלה בידי הפרקליט הממולח הזה לשמש מליץ-יושר כמעט לכל הצדדים בפרשות גבלי: לחמשת הבריטים שהואשמו בריגול,³⁶⁴ ושטוביאנסקי שימש כביכול מודיע שלהם; לאיסר בארי, שחרץ את דין טוביאנסקי למוות; ועתה – גם לגבלי, התובע במשפטו של טוביאנסקי, שהתנכר לבארי. דומה שלוא רק ניתן לו, היה סלומון שש להשלים את המעגל ומשמש גם כפרקליטם של טוביאנסקי ושל לבון, וללא ספק היה טוען למענם באותו להט למען היושר, האמת והצדק, שבשמם דיבר בכל משפטיו. כפי שיתברר להלן,³⁶⁵ מחשבה זו חלפה גם בראשו של בן-גוריון.

* * *

האומנם היה גבלי נחוש בתביעתו לוועדת חקירה - הסיכוי היחיד לטיהור שמו – או שמא היתה זו העמדת פנים? במישרין או באמצעות פרקליטו הוא הצהיר למעריב חזור והצהר, כי הוא “מבקש למצות את כל הדרכים המשפטיות העומדות לפניו בתביעתו לעשות צדק.” הוא מופיע בעיתון כ“חף מפשע” וכמי ש“תולה תקוותו בהקמת ועדה…שתבדוק מי נתן את ההוראה” וגם כמי שנגרם לו עינוי-דין.

שבוע בלבד אחרי שפנייתו להקמת ועדת חקירה נמסרה לשר המשפטים, מודיע גבלי או פרקליטו למעריב - המפרסם זאת ב-30 באוקטובר ש“אין רוזן ממהר להיענות לבקשתו.” כמו להדגיש את להיטותו של גבלי לצדק ולאמת מדווח אורי דן גם על תגובתו של בן-צור. בפיו אין דיבור רם, רק צרות היום-יום. הוא אומר לדן כי מצבו אחרי ועדת כהן הוא כפי שהיה לפניה. “הקריירה של לבון” מעולם לא עניינה אותו: “בקושי ראיתי אותו פעם אחת או פעמיים.”³⁶⁶ כך מצטיירים השניים - גבלי ובן-צור, מפקד ופקודו - כדון קישוט וסנשו פנסה.

ב-1 בנובמבר הופיע רוזן בוועדת חוץ וביטחון בפעם הראשונה כיו“ר ועדת השבעה – ישיבתה הראשונה נערכה יומיים לאחר מכן – ובתוארו זה הוא גם עורך את הופעתו הראשונה מעל דפי מעריב. “לשאלתנו על נוהלי עבודתה של ועדת השבעה,” דיווח העיתון, השיב רוזן שכבר מצוי בידיה הדו”ח המלא של ועדת כהן, “מחר תקבל” את דו“ח ועדת אולשן-דורי, ו”אם יהיה צורך בחומר נוסף," הוא “בוודאי יועמד לרשותה.” מעריב נוטל עתה על עצמו גם את תפקיד המפקח:

סופר מעריב: “האם ועדת השבעה תחקור גם בשאלה מי נתן את ההוראה?”

רוזן: “אמנם כן…נעיין בכל החומר ואולי, לפי הממצאים שנעלה, נציע הקמת ועדת חקירה, או הפיכת ועדת השרים לוועדת חקירה עם כל הסמכויות החוקיות.”

בתשובה לשאלה נוספת “גילה רוזן כי גם בקשתו של גבלי לבירור ערעורו על מסקנות ועדת כהן תובא בפני ועדת השבעה. יעיינו גם בטענותיו.” ניסוח זה הוא פרשנות של רוזן, ומשמעותה תתברר להלן.

הידיעה במעריב שימשה אמתלה להופעתו הראשונה של סלומון, במופע שהיה עדיין חדש עבורו. ב-3 בנובמבר נסע ממשרדו בחיפה לירושלים לפגישה עם רוזן. בסיומה הגיש לו בשם שולחו מכתב, המתייחס בין השאר להנחה, “כי הוועדה תשקול אם יש למנות ועדת חקירה כפי בקשת שולחי.” אין זו כלל תביעה נמרצת למינוי ועדת חקירה ולא קריאה לישועתו של קורבן עינוי-הדין, כפי שמותר היה לצפות אחרי הפרסום במעריב של 30 באוקטובר. גמגום, בכתב או בעל-פה, של סלומון נועד תמיד לערפל ולהסוות את כוונותיו; ודומה שהפעם אותת לרוזן, שחרף כל הפרסומים וההצהרות של שולחו ושלו, אין הם לוחצים ממש להקמת ועדת חקירה. תשובתו של רוזן נשלחה רק ב-15 בנובמבר, באיחור של 12 יום, ולפיה אפשר לשער שהוא קלט את האיתות. אישור להנחה זו מצוי בעובדה, שסלומון ושולחו לא הגיבו עליה – אף שהסתברו ממנה כמה דברים: ראשית, שוועדת השבעה לא נועדה לבירור השאלה מי נתן את ההוראה; שנית, “אין זה מסמכותה…לשמוע הסברות או עדים, אלא אם תחליט על כך הממשלה אחרי שוועדת השרים תגיש לה מסקנות על יסוד העיון בחומר העדויות והמסמכים שלפני הוועדה.” כלומר: אין זו ועדת חקירה לפי פקודת ועדות חקירה, כפי שביקש גבלי; ושלישית, רוזן מסתפק ב“רשמתי לפני את בקשתך”³⁶⁷ למנות ועדת חקירה, אבל אין הוא נחפז לעיין בה. אף-על-פי-כן אין סלומון ושולחו מרימים קול זעקה, ואף מלה מפיהם בעניין זה אינה דולפת למעריב או לעיתון אחר. הפרקליט והלקוח, שזה עתה נשבע בחיי בתו והבטיח למשכן את ביתו למען מלחמתו לצדק, ממתינים בסבלנות להחלטת ועדת השרים.

כלום היתה תביעת גבלי לוועדת חקירה רק מראית-עין, פוזה פומבית ותו לא? וכלום יתברר שוב, כבעבר, שתוכו אינו כברו? רושם כזה עולה מהעובדה המפתיעה, שגבלי יוזם פגישה חשאית עם אשכול. האדם שמסוגל, לדעתו, לארגן פגישה כזאת הוא מרדכי סורקיס, חבר מרכז מפא“י ומזכירותה וראש מועצת כפר-סבא, שגבלי התיידד עמו כאשר שימש כממלא-מקום אלוף פיקוד מרכז. שכן סורקיס, חסיד-מעריץ של בן-גוריון, נמנה גם עם מקורבי אשכול, וייתכן שגבלי היה מודע לעמדתו של סורקיס במחלוקת במזכירות מפא”י על מוסדות “משפטיים” או “מתאימים”. סורקיס ישר-הדרך, העצמאי, שפני הבולדוג הסמוקות שלו שיוו לו מראה שעלה בקנה אחד עם מזגו העצמאי, הסוער והתוקפני, יכול להרשות לעצמו – דווקא משום נאמנותו הבלתי-מעורערת לבן-גוריון – לחלוק עליו. סורקיס גרס שהמאבק נגד לבון אינו לטובת המפלגה ואינו לטובת בן-גוריון, והתנגד לוועדת חקירה. הוא האשים את לבון על שבהופעותיו בוועדת חוץ וביטחון התחבר “עם שונאינו בדם” – אך עם זאת השתתף במשלחת בת 15 חברים שביקרו בבית-לבון בשמחת-תורה, ואף שאל את מקורביו “אם אפשר לעזור במשהו.” התשובה שקיבל היתה “אין צורך, יש חברים יותר נאמנים.” אף-על-פי-כן הטיף להתפייסות, קרא לבן-גוריון “לגלות יחס אבהי ללבון” והפגיע במפלגה “לעשות הכול שהצדק יופיע”

• אבל לא באמצעות ועדת חקירה. הוא הסביר זאת למקורבי בן-גוריון: “אני חושב שזו [פרשת לבון] תסבוכת איומה, מספיק ביזיון גם בלי המשפט,³⁶⁸ ככה דעתי, ביחוד שיש לך עסק עם איש כזה.”³⁶⁹

מרכיב משקפיים כהים הופיע גבלי בביתו של סורקיס בכפר-סבא ביום ו' 18 בנובמבר לפנות-ערב. סורקיס, שקלט תמיד את הממשי והמוחשי ולא הצטיין בכושר ההפשטה, זכר את פגישתו עם גבלי ואת הדו-שיח שהתנהל ביניהם. אחרי הגינונים והכיבוד פתח גבלי ואמר: “אני רוצה לדבר עם אשכול, ואתה סורקיס, אתה היחיד שיכול לסדר לי פגישה עם אשכול, למחר.”

סורקיס טילפן לאשכול: “אשכול, הקליינט הזה הנחמד, גבלי, הגיע מלונדון, הוא רוצה לראות אותך.”

אשכול: “בלעדיך, לא! אני בלעדיך לא אדבר אתו.”

סורקיס יסביר כי אשכול רצה, שבפגישה יהיה נוכח עד מהימן עליו, “שלא יצא אחר כך איזה ‘לוקש’, כאילו אשכול עשה לגבלי איזה דברים.”

סורקיס לגבלי: “בנימין, אני מוכרח לנסוע אתך, לבד זה לא ילך.”

גבל: “יותר טוב, בשמחה וברצון.”

סורקיס: “זה נכון, אבל יש עכשיו בארץ הקונגרס של יול”ה, ³⁷⁰ 600 איש מכל העולם, והם נוסעים בשבת לטבריה ולנצרת, ואני, הפרזידנט של הקונגרס והאחראי עליו, מוכרח ללוות אותם."

גבלי, שמכונית צבאית הועמדה לרשותו בבואו ארצה: “אני אקח אותך לאשכול ומשם אביא אותך לנצרת, שתגיע בצהריים להמשך של הקונגרס.”

סורקיס: “זה תנאי, אני מוכרח להגיע לנצרת…600 גויים, אי-אפשר ככה, אנחנו מוכרחים להעביר בהצלחה את הקונגרס.”

סורקיס הבין שגם אשכול מעוניין בפגישה עם גבלי, ולכן ניאות להצעה. בבוקר שלמחרת, 19 בנובמבר, בשבת גשומה, נסע עמו במכוניתו לירושלים. בדרך דיבר סורקיס על לב גבלי, הנוהג במכונית.

סורקיס: “בנימין, כמי שעומד מן הצד, אדבר אתך עכשיו דברים ברורים: במשפט אתה תשבור את הראש.”

גבלי: “אני אביא את משה שרת ואת שאול אביגור ואת כל צדיקי הדור.”

סורקיס: “למי יאמינו? לך או למשה שרת או לשאול אביגור? ממי השופט יתרשם, ממך או מהם?”

גבלי: “הדביקו לי על הגב טלאי כזה, ובפני הבת אני מתבייש.”

סורקיס: “אז אני לא יכול לעזור לך…תעשה מה שאתה רוצה.”

אשכול היה לבדו בבית וקיבלם במאור-פנים. לדבריו, לא פצה סורקיס בפגישה פה ושימש כעד בלבד, והוא שמר על שתיקה גם אחריה. לימים הוא ציין רק, שגבלי אמר שעשו לו עוול, והכחיש שמועות שאשכול “הבטיח איזה שהוא דבר לגבלי אם הוא יעזוב את הפרשה, ושהוא איים עליו אם הוא ילך למשפט.” השמועות האלה הן “שקר וכזב! עלילה גדולה על אשכול.” לדברי סורקיס, “אשכול שמע ולא התחייב שום דבר.”

המבין דבר מתוך דבר יבין דווקא מהכחשתו של סורקיס, שגבלי יזם את הפגישה כדי לברר מה יעלה בגורלו אם יוותר על תביעתו לוועדת חקירה, ושאשכול היה מעוניין בדבר. אישור לכך מצוי בסוף סיפורו של סורקיס. בשובם מירושלים אמר גבלי: " סורקיס, אתה יודע מה? אני מוכן לעשות הכול לוותר על משפטים וכל זה."

סורקיס בירך על הרעיון והמתין למחיר שגבלי ינקוב.

גבלי: “יצאתי מהפרשה בבושה, ואני רוצה לחזור להיות נספח צבאי. זה תנאי שלי. שום דבר אני לא דורש, לא ג’וב, לא שום דבר.”

הם עצרו בפתח-תקווה, וסורקיס טילפן מבית הוריו של גבלי לאשכול לידע אותו: “אשכול, זהו התנאי של הקליינט הזה.”

אשכול בטלפון: “האם אני קובע? אני שר הביטחון שאני אחזיר אותו ואני אשלח? זה עניין של בן-גוריון, לא עניין שלי, אני לא רוצה להתערב בעניין.”

הצעתו זו של גבלי ירדה לפי שעה מן הפרק, כשאמר לו סורקיס: “בנימין, זה לא ילך.”

לימים יזקוף סורקיס לזכותו את ויתורו של גבלי על תביעתו לוועדת חקירה – “אני הצלתי אותו בעניין המשפט” - אבל גם יודה, שבעצם “בנימין לא רצה ועדת חקירה.”³⁷¹

מן הסתם הבחין בכך אשכול החכם ברגע שגבלי עבר את סף-ביתו – ואולי אף כששמע שגבלי מבקש להיפגש עמו. הצעדים שנקט לאחר מכן יוכיחו זאת. בינתיים, כנראה, די היה לו בכך שיכול לומר לרוזן – ודומה שכך עשה – שלדעתו אין צורך למהר ולהשיב לפניית גבלי, שכן היא חסרת-שִניים.

אולם גבלי פועל בשני הכיוונים; שהרי אין בידו ערובה, שגם אם יוותר על תביעתו – תוותר ועדת השבעה על חקירה. אדרבה, יש לו מקורות מידע משלו. הוא מודע היטב לאפשרות שדליה תיקרא להעיד בפניה, וכדרכו הוא ניגש להכין את עדותה.

לצורך זה הוא מועיד כסייען וכאיש-קשר את ידידו ומקורבו אביגדור (ויקי) סלוצקי – בין השאר הוא היה האחראי על מבצע העברתה של “בת-גלים” בתעלת סואץ – שפרש מחיל-המודיעין, התיישב בשווייץ ופנה לעסקים. באמצעותו הוא שולח לדליה מכתב, שמעטפתו נושא את חותמת הדואר של ציריך מ-3 ושל ניו-יורק מ-5 בנובמבר 1960.

המכתב, שקטע ממנו הובא לעיל, פותח ב“ליקרה” ובהבעת “אמונה עמוקה,” שדליה לא הפנתה לו עורף כאחרים, ושהיא “אולי” הקרובה לו ביותר בקרב ידידיו.

באם לא אמת בהנחתי זו, אל תמשיכי לקרוא השורות הבאות. זרקי המכתב לאשפתות, ומכאן ואילך עשי ככל העולה על לבך. אך כפי שאמרתי אמשיך בכתיבה כי בטוח אני שבמקרה זה הרגשתי לא בגדה בי, מספיק בגדו בי אחרים.

מכאן ואילך מציג גבלי את המצב בצורה שתמשוך את דליה לפעול למענו, ותבטל את העכבות המוסריות העלולות להתעורר אצלה. לשם כך הוא מסתייע במליצות ובמכתמי-לשון: הוא מספר לה כי ישראל כיום היא

ג’ונגל של הולכי על שתים, איש רודף רעהו, כחש וכזב על שפתי כולם ו“האמת רק בפיהם,” אך לא בלבם.

לא פלא איפוא שהוא “הוכתם קשה” על-ידי ועדת כהן,

הפכתי להיות לסמל השחיתות המוסרית ולראשה של מאורת פריצים. האם באמת כזה אני, ואת הלא כה יפה הכרת אותי? מה לא אומרים עלי כאן בימים אלו? ומסביב אזלת-יד, ואין הקם להשיב מלחמה שערה.

גבלי סומך על כך, שמעריצתו מאז תתחלחל כשתדע מה עוללו לגיבורהּ, והרמז – שגם היא עלולה להיות קורבן לאותה מזימה – ייפול אז על קרקע פורייה:

דומני שעבורך מספיקות השורות והמילים שאמרתי לעיל כדי לדעת איזה גיהנום עובר עלי כאן. ועתה לאחר שיצאתי כבר מוכה ושבור, מוכתם ומלוכלך, נמצאים עוד כאלו המוכנים להלעיז ולקטרג, ואת שנינו להכניס לבוץ חדש.

מכאן, שאם דליה תיחלץ לעזרתו, היא תעשה גם למען הצלתה.

עתה מכניס גבלי את דליה בסוד החומר של ועדת כהן, שעל אודותיו היא עשויה להיחקר:

אלוף הר-אבן העיד, שבשעתו שמע מפטי ששמע ממך ואף הוא עצמו שמע ממך, כי את לפי הוראותי ביצעת שינויים באיזה “מחברת.” לפי דבריו היתה זו מחברת, שכללה פירוט המסמכים שהלכו לשר הביטחון. זאת ועוד; שדו“ח סיכום ישיבה שנערכה אצלי לסיכום כל הפרשה [של הפעולה במצרים – ש”ט] ונכתב על-ידך הושמד על-ידך לפי הוראותי. ובאם לא דייך בזאת, הרי מוסיפים עוד כהנה וכהנה בפרשות של זיופים, שעד כה תודה לאל לא הוכחו.

אינני יודע מה אמרת לפטי ולאלוף בנדון, או שמא אמרת לעוד מישהו דבר זה או אחר…לא מן הנמנע שאת תיחקרי בנדון ובמה שידוע לך…[על] כל מיני עבודות שחורות, שבוצעו ביחידה של מוטקה באותה תקופה.

האם אני צריך עוד להוסיף ולהסביר לך מה מבשלים לנו כאן??

גבלי מבקש איפוא לדעת מה בדיוק אמרה דליה לפטי ולאחרים, והוא מסביר לה איך תעביר לו את המידע הזה:

ביקשתי מויקי [אביגדור סלוצקי] שיתקשר אתך ויברר ויציל דבר מפיך מה באמת אמרת. האם נשאלת בינתיים [על-ידי ועדת השבעה] ומה תשובתך? אך טרם שמעתי ממנו. כך או אחרת, באם מכתבי זה אינו מאוחר מדי, כי ייתכן והכול מאחורינו כבר, ונותר רק לעסוק בהכנת עמוד התליה לי.

גבלי מנסה לעורר את רחמיה כתמריץ לחלק היותר קשה במשימה שהוא מטיל עליה, שכמוה כהדחה לעדות-שקר:

יקירתי, יודעת את מה רוחש אני לך, ויותר ידעתי מה רוחשת את לי. אינני יודע באם יש בידך להצילני בכלל אך ואולי בכ“ז, וזאת רק באם ברור יהיה לך שאין חלקך בפרשה זו, לא נתת ידך ל”שינויים" או זיופים, בין אם היו או לא - אני משוכנע פעם נוספת שישנה פה נגדנו השמצה מן השפלות ביותר, ואין לי ספק מי מבשלן! ³⁷² משנה זהירות תנהגי בכל אלו ה“ידידים”, שנוהגם להסביר פנים ומאחורי הגב שולחים לך סכין חדה.

ושוב להכנת עדותה:

נדמה לי שעלולים לשאלך בכמה שאלות:

1.  האם עשית לפי הוראות מישהו מאתנו איזה שינויים במחברת או ביומן?

2.  האם סייעת באיזו צורה מיוחדת לעבודה ביחידה של מוטקה[?] מהשאלות תביני מה רצונן, ואמרי לי רק אחת: באם מוכנה את על כל אלו להשיב בלאו. את חשבונות המצפון והמוסר אני מוכן שנעשה בינינו, ורק לאחר שנוכל להיפגש פנים אל פנים ולדבר כאשר ידענו ואהבנו.

פנייתו של גבלי אל רגשותיה כלפיו מעיד על חשש וחוסר-ביטחון, ואלה חוזרים ומתבטאים גם בהמשך המכתב:

לא אתפלא באם ינסו לשדלך, לכפות עליך, ללחוץ עליך כדי להשיג הודאה בכל אלו. אך כפי שאמרתי לך, לא הייתי פונה אליך לולא הכרתי בצדקת מעשי. מצפוני לא נוקפני. בכל הפרשה העגומה אני אישית לבטח שאהיה קורבן שעיר לעזעזל [כך!], ופנייתי אליך הנה אולי ברגעים הקשים ביותר שאני עובר. התשיביני ריקם?

את מכתבו חתם בהעלאת נשכחות, זכר לימים טובים יותר. כך הוא יוצר רושם, שעניינו בה ורגשותיו כלפיה אינם קשורים בהכרח לבקשה ששטח בפניה:

הייתי בירושלים וסרתי לאותו בית-קפה קטן, והשאלה הראשונה שנשאלתי ע"י המלצרית זה לשלומך. לא מוזר? לפני יומיים ביקרתי משפחתך ומצאתי רק אמך. בילינו יחדיו שעה קלה בשיחה ארוכה וגם בך כמובן נגענו. היא רוצה ומעונינת שתלמדי משהו כללי להרחבת אופקים והשכלה.

באם יהיה עליך לבוא ארצה…אנא הבטיחיני כי תעברי בדרכך בלונדון ותראי משפחתי. ודאי שישמחו לראותך ולשמוע מלה טובה מפיך.

ולבסוף הוא מבקשה לכתוב לו – “לא בפירוט שכזה, אך לפחות שאדע האתי את ומה בינתיים נעשה מצד מישהו בזמן זה”- אל מען ידידו ופקודו לשעבר משה הרמתי בהרצליה. בהבטחה שיבוא לבקרה בארצות-הברית “באם יעבור הכול ויסתדר,” ובהתבדחות – “אל תתפלאי כיצד יגיע מכתב זה אליך, דרכי אדם תמיד פתוחות” – חתם ב“שלך ובידידות בנימין.”³⁷³

* * *

יומיים אחרי גבלי, ב-5 בנובמבר, כתב גם אשכול ל“דליקה יקרה” כתשובה על שני מכתביה. הוא הזהירה שהיא עלולה להיקרא להעיד בפני ועדת השבעה והרגיעה בהבטחה שלא יספר את סודה: הוא מודיע לה כי הפרשה

שוככת במקצת. טרם נסתם הגולל עליה כליל. היא עוד תעסיק אותנו. קצת השתלטנו. והיה בזה גם חלקי…על הפרשה עצמה לא אומר³⁷⁴ כאן אף מלה. וכמה סיבות לכך. את תביני בוודאי. אני מניח שאת עשויה להזדמן בימים או בשבועות הקרובים הנה, ואם לא אז באיזה סוכות אחר, ובכל אופן בהזדמנות של עין בעין. בינתיים, [את] הבטחתי אקיים. אל דאגה.

הנחתו - שדליה “עשויה להזדמן” ארצה – מרמזת שהוא יודע שדליה תיקרא להעיד בפני ועדת השבעה, ושבאותה “הזדמנות של עין בעין” יספר לה גם על חלקו בהקמתה.

כך ניטשה בין שני הגברים החשובים בחייה, הנערצים עליה כמעט באותה מידה, התמודדות תכתובתית על עדותה בפני ועדת השבעה. בעוד האחד מושך אותה אל העבר ומעורר בה זכרונות עלומים, שכולם תום, אמונה ואחווה – פוקח האחר את עיניה לעבר העתיד כאשה צעירה, שעל סף חייה העצמאיים צריכה לעשות חשבון-נפש למען כבודה בעיני עצמה ובעיני החברה. שניהם פונים אל מצפונה: זה בשם ברית האמונים של החיל – וזה בשם האזרחות הטובה. זה מבקשה לחפות על שקר – וזה מדרבן אותה להעז ולגלות את האמת.

דליה ענתה למכתבו של טדי קולק מ-24 באוקטובר וצירפה על כתובתו מכתב לגבלי, ביודעה שייפתח. ואכן, לדברי גבלי “ברור לגמרי שהמכתב נפתח…מתוך סקרנות או שמתוך עניין עיינו בו.” ב-6 בנובמבר הוא שולח לדליה מכתב גלוי – אין לו ספק שהשב"כ מתחקה על עקבותיו – באיגרת-אוויר, הנושאת את כתובתו בהרצליה אצל משה הרמתי ידידו.³⁷⁵ זהו מכתב משפחתי בעיקרו. תחילה פורט גבלי בנימה אבהית על הקשר ההדוק ביניהם מימי שירותה הצבאי של דליה:

עברתי…בסביבת ההורים…מצאתי רק את האמא ושקענו בשיחה בין היתר על הבת היחידה. בכמה דאגה מלווה אמך את בתה, כמה עז רצונה שלא תבזבזי הזמן ותלמדי משהו, כן זהו דרכן של אמהות…מה אתך, יקירתי,איך העבודה בניו-יורק? מאמא שמעתי כי הספקת כבר להיות בוושינגטון ובמיד-וסט. ומה ההתרשמויות מ“ארץ קטנה” וצנועה זו?

אחר-כך הוא מתאר את מצבן הקשה של אשתו ובתו, המחכות בלונדון

לגזר-דיני…באם תתפני ותכתבי…להן כמה מילים טובות ברור שזה יחזק רוחן ותשמחנה לזאת מאד; מכתביהן אלי ממש קורעי לב אך אין מה לעשות.

להטעיית העוקבים אחריו – כמו הקשר הגלוי הוא הקשר היחיד בינו ובין דליה – הוא משלב במכתב פרטים שונים על “הפרשה” ומתאר את רגשותיו תוך הדגשת חפותו:

על הנעשה כאן אני מניח כי יודעת את מתוך העיתונות, ולזיהויו של הקצין הבכיר לא היית זקוקה לניחושין רבים, ודאי לא לחוכמותיה של מירה אברך בטורה או לתמונת הפורטרט ביעד, עיתונם של מפלגת “המשטר החדש” שנאסף והוחרם ע"י המשטרה…אותו פורטרט שבחרת את בחדרך בירושלים, כנראה שזה טוב ומוצלח. הורי שנורא נפגעו מכל העניין, לא נותר אלא לנחמם שלפחות התצלום מוצלח.

כל אשר עבר עלי בפרשה זו יהא רק לשיחה בע"פ. לרגע ממש נסגרו עלי השמים, והאדמה לו פערה פיה לפחות. העולם שבעיני תמיד יפה ונחמד נתגלה כאיום, הבריות, כאוכלי אדם שמושגים של כנות ריעות, ידידות נעלמו, וכחש וכזב ורוע-לב מנת-חלקם של הכלל, כמעט ולא יאומן, ואיזה מחשבות

עוברות בראשו של אדם?? אך את ידעת אותי, רוחי לא נפלה ואת צדקתי אני מבקש היום להוכיח. אך באם תנתן לי זכותי זו או לאו זה דבר בפני עצמו.

עתה הגיע תורו של אשכול. במכתב הנושא את תאריך 12/13 בנובמבר הוא מתריע בפני דליה על האפשרות שוועדת השבעה תחקור אותה, ושב ומבטיח לה שישמור את סודה:

בינתיים קיבלת מכתבי [מ-5 בנובמבר] ודאי.

אינני כותב על הפרשה, תוצאותיה וכ' משום כמה וכמה סיבות, ואינני בטוח שמכתבים אליך לא ייקראו על-ידי אחרים.

פעם בהזדמנות, כאשר תרצי להסביר ספקותיך טענותיך לנעשה, אולי תהיה הזדמנות לברר.

השעה די מאוחרת. בין ראשית המכתב בדף הראשון ובין זה קיימתי ישיבה…ושלום לבת ישראל…

בינתיים קיבלת מכתבי ודאי. אל דאגה. את מוצא פי אשמור. אבל את הרי עשויה אולי להיחקר או להישאל ובשבועה.

שלושה ימים אחרי אשכול, ב-16 לנובמבר, כותב גבלי לדליה דברים שבסוד, הנועדים להדריך אותה במתן עדותה בפני ועדת השבעה. המכתב, מעטפה בתוך מעטפה, נשלח מניו-יורק מלונדון על-ידי אסתר, אשתו של גבלי:

לדליה היקרה שלום.

למיותר להוסיף דבר ע"מ להגיד לך כמה נרגש הייתי ממכתביך. לא היה בי מעודי רבב של ספק לנאמנותך לי. הערצתי וכיבדתי היחסים בינינו ויותר מכול אותך…אני רוצה כמה מילים, יקירתי, להגיד לך בנדון, ואל נא תכעסי על כך. “הסדר הטוב” לא יקבל בצורה חיובית שבמסיבות הימים האלה אנו מתכתבים. להפך, באם ייוודע הדבר, יהפוך עניין זה לרועץ לי ולנגדי. לפיכך פרט למכתב ששלחת לי דרך טדי לא היו בינינו שום חילופי מכתבים. הדרך היחידה להעביר לי מכתבים זה באמצעות לא חברים ולא קרובים לשנינו, [אלא באמצעות] סתם יהודים ואפילו רצוי לא ישראלים, כאשר אלו ישלשלו המכתב לתיבת דואר בארץ על כתובתו של חברי מהרצליה. ייתכן ומה שאני אומר לך עתה נשמע חמור, אך זו היא המציאות, ובימים טרופים אלו אסור להשתעשע בהשליות ויש לראות נכונה הדברים.

…כאן הכול מחכים בציפיה לסיכום עבודתה של “ועדת השרים”, וזו כנראה לא תסיים העבודה לפני סוף החודש. בינתיים רבו כאן הניחושים על המלצותיה, אך לאמיתו של דבר אין איש יודע, הכל מנחשין. ישנה נטיה להשלים בעדויות שצוינו בחוות הדעת של היועץ המשפטי, ואת ביניהן. לא ברור כיצד יבצעו דבר זה. כמובן שתיתכן אפשרות שתוזמני ארצה. קיימת אפשרות שימנו מישהו חוקר שם שיגבה ממך עדות תחת שבועה. ישנה אפשרות שיבקשו ממך העדות בכתב דוגמת השאלות שמישהו כבר שאלך [ארווין דורון – ש"ט].

..במידה ותיקראי לחזור, תגיעי בשקט בלי הודעות מוקדמות לחברים וידידים ומיד תתקשרי אתי. את מוכרחה לדעת כי פגישה בינינו לפני עדותך כמעט ואסורה לחלוטין, לכן זהירות דבר חשוב וטוב. בכל מקרה של חקירה וגביית עדות ממך חושבני שיודעת את יפה מאד מה מחכה לך. ישאלוך על תיקונים באיזה מחברת או יומן, על השמדות חומר במתכוון או על “הדפסות מיוחדות.” אני אומר כל זאת כי אלו שאלות שסביבן הכול מסתובבים. על כל אלו תשובה אחת ולא אחרת: “לא היה ולא נברא” – ולא שאינך זוכרת. השאלות כדרכה של כל חקירה יכולות להיות עקיפות, אך חשוב שתזכרי תכליתן.

כאן מגיע גבלי לעיקר ומורה לדליה בפירוש שלא תאמר שבן-צור הורה לה “לשנות” את העתק המכתב לדיין מ-19 ביולי 1954, שגבלי הגיש לוועדת אולשן-דורי:

עתה, יקירתי, חשוב שתזכרי דבר נוסף. דו“ח כהן כרך אותי בכריכה אחת עם השמן הטיפש [בן-צור – ש”ט]; הגדרה מצוינת. לפיכך יהיה יחסנו אליו אשר יהיה, לא אצא אני מן העניין, באם גם נייחס אני או את איזה מעשה לגביו.

מכאן שעניין רב לי ביותר לדעת במפורט ובמדויק מה אמרת לבוס הגדול שלך, [אשכול – ש“ט] שפגשך לאחרונה, בקשר לשמן הטיפש³⁷⁶ ומה אמרת שנים קודם לפרנק הקטן [פטי הרכבי – ש”ט] ולסופר הרזה [הר-אבן – ש"ט] כי כפי שכבר אמרתי לך שניים אלו מצטטים אותך והכל מייחסים לדברים אלו משקל נכבד. מאחר שהם מצטטים אותך, כמובן שאין לך שום קושי להכחיש היום כל מה שמייחסים לך, ויקבל דברך כאשר תגידי אותו היום. בנקודות אלו אני מוכרח לקבל תשובתך בהקדם, אך זו יכולה להיות רק במסגרת הסייגים של הכתיבה כפי שפירטתי בראש מכתבי, ואל נא תקלי ראש בזאת.

לבסוף – לעולם אין גבלי שוכח את הנימה האישית – הוא “מקווה שעל אף הכול מוצאת את רגע פנוי לעצמך ומצליחה להינות מהסביבה בו את נמצאת.” הוא מדווח לה שפלמוני, שעל יחסיו עם דליה הוא יודע,

מסר לפרקליטי ד"ש [ממך] עבורי, ושמחתי ביותר. יקירתי, כל טוב. שמרי על עצמך, ומלוא הוקרתי לך על הכול. עוד יבוא היום, ולא רק שהצדק יצא לאור – אך אני לך כגמולך אשיב.

בידידות כנה וכל טוב, בנימין.

כשפגש את גבלי בביתו ב-19 בנובמבר, ניחש אשכול במדויק את מאמציו להחיות בדליה את רגשותיה הישנים כלפיו. ב-24 בנובמבר הוא שולח לה בכתב-ידו – גם הוא במעטפה בתוך מעטפה – את השורות הבאות, שבחלקן צוטטו לעיל.³⁷⁷ הזהירות המרבית שהוא נוקט, המוצאת את ביטויה גם בסגנון המכתב – הוא פותח ב“דליה שלום,” ומסיים “בב”ח ל. אשכול" - נובעת מהיותו חבר בוועדת השבעה ומהסיכון שנטל על עצמו בהפרת הסודיות שהתחייב בה:

דליה שלום.

קיבלתי מכתבך הארוך. שמחתי לו מאוד. לכשאתפנה קצת אכתוב. אני בת“א. צללתי למקרא ולימוד חומר “הפרשה” יחד עם הוועדה. [בדו”ח ועדת כהן] שמך נזכר כמה פעמים. ז"א בעדויות של כמה אנשים.

אין ספק שיזמינוך בקרוב לחקירה רשמית בשבועה וכ'.

מטרת פתקתי זאת אליך: לבקשך וליעץ לך לטובתך להגיד כל האמת אשר ידועה לך.

אל נא למען השם ולמען כבודך תסתבכי. את מתחילה רק דרכך בחיים ובחברה. אני חושש שמא הבטחות רגשיות מסוימות [לגבלי – ש"ט] ימנעו ממך מלאמר כל הידוע לך, ותאבדי עולמך המצפוני….את הבטחתי לך אשמור מכל משמר. אבל את תיחקרי בשבועה, ואין לך כל מוצא מלהגיד כל אמת אשר ידועה לך.

דליקה, תסלחי לי על הסגנון קצת הקשה והמעיק.

את בוודאי תביני [את] סיבת שיגור המכתב הזה במעטפה בתוך מעטפה…אני חושב שתיחקרי בניו-יורק.

…צר לי, חשבתי שחובת הידידות מצווה עלי ליעץ לך [עצה] נאמנה. ייתכן, כמובן, שגם בלאו הכי [היית מעידה כך], לפי מצפון אמת. ככה הכרתיך. רציתי רק לחזקך בתוך הקונפליקט האפשרי אולי.

בב"ח ל.אשכול.³⁷⁸

* * *

בניגוד לגבלי, שכל מאמציו ותכסיסיו היו מכוונים להדיח את דליה לשקר, פעל אשכול לגילוי האמת – אולם בכך הפר גם הוא, ובצורה בוטה, את הסדר הטוב ואת החוק. ביודעו שדליה זייפה מסמך ומחברת, שהגיש גבלי לוועדת אולשן-דורי השתכנע אשכול שגבלי הפעיל את חוליה 131 במצרים ללא הוראה מלבון, ומכאן - שהיה אחראי ל“עסק ביש”. הוא היה בטוח, שנוכח עובדות אלה תגיע גם ועדת השבעה למסקנה שיש לטהר את לבון, שפסק-דינה יתקבל בדעת הקהל, ובסופו של דבר גם בן-גוריון יסכים לכך. או אז תתחסל הפרשה והחיים יחזרו למסלולם. הכול היה תלוי איפוא ביכולתו של אשכול לשכנע את דליה להעיד בפני ועדת השבעה נגד מפקדה הנערץ. ברם, מכתביו שנועדו להביאה לידי כך חושפים אותו כמובילה הסמוי של ועדת השבעה, הרומס בדרכו אל המטרה כל נוהל ותקנה – ואפילו חוק – שסדר ממלכתי מושתת עליהם.

הוועדה החלה במלאכתה ביום ה' 3 בנובמבר. ישיבותיה התקיימו פעמיים בשבוע: בימי ב' בירושלים ובימי ה' בתל-אביב. היא החליטה שעל כל דיוניה “יחול איפול מלא,” וחבריה נצטוו להפקיד את רשימותיהם בידי מזכיר הוועדה – הוא מזכיר הממשלה כתריאל כ"ץ. במכתביו לדליה הפר אשכול גם איסור זה.

מן הראוי לזכור כי הממשלה החליטה שוועדת השרים “תעיין בכל החומר הנוגע בפרשה ותגיש מסקנותיה לממשלה,” ותו לא. ואכן, 14 מתוך 19 ישיבותיה הקדישה הוועדה ללימוד החומר ולדיון בו: לפי התור קראו השרים והמזכיר את הפרוטוקולים והדו“חות של ועדת אולשן-דורי וועדת כהן, וכן עדויות, מסמכים ותזכירים שהובאו בפניה לפי דרישתה. כל חריגה מגדר זה נזקקה לאישור של הממשלה. יו”ר הוועדה, שר המשפטים פנחס רוזן, הודיע לא אחת לחבריו כי “בטרם שנקבל הסמכה לזאת מהממשלה, לא נוכל לשמוע איש;” וכשאשכול, הדוחף לחקור לפי המלצת ועדת כהן את ארבעת העדים – דליה, פטי, יוסי הראל וקצין במחלקת התיעוד של אמ"ן – שאל תמה: “מה אנו עכשיו?” השיב לו רוזן: “ועדת לימוד,” ואפילו כדי “לשמוע עוד אדם אחד” על הוועדה לקבל אישור מהממשלה.

דומה שמעולם לא היתה בממשלה ועדה, שחבריה הופיעו לישיבותיה בשקדנות ובשקיקה כמו ועדת השבעה. בין השאר הם נברו גם בתוך חייה האישיים של דליה וביחסיה עם גבלי. תמונת שבעת השרים המרותקים לחומר שהם קוראים איש באוזני רעהו, אחוזים בחבלי-קסם כמו ערכו מסע בארץ רחוקה ומופלאה - כאלה היו לדידם אמ“ן, צה”ל ומערכת הביטחון – אינה יכולה שלא להעלות חיוך. שכן פרט לשר המשטרה בכור שטרית, שהיה קצין חקירות במשטרת המנדט, לא התנסה איש מהם בחקירה, ונסיונותיהם לגשש את דרכם בעזרת ההיקש וההיגיון ששאבו מנסיונם הפוליטי עוררו אפילו את ביקורתם העצמית. הם דרשו, למשל, את התזכיר³⁷⁹ שיעקב שמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט בארי ב-1949, חיבר בפברואר 1955 לבקשת שר הביטחון לבון, ושבו ניתח את עדויותיו של גבלי על הוצאתו להורג של טוביאנסקי. מלכתחילה גרס רוזן שלא היתה לתזכיר הזה שום שייכות ל“עסק ביש”, אך הוא נעתר לבקשת השר מינץ והודיע ב-14 בנובמבר “על הסכמתו להמציא לוועדה את החומר ממשפט טוביאנסקי הנוגע לגבלי.” לפי בן-גוריון, היתה לתזכיר זה השפעה מכרעת על מסקנתו הסופית של שטרית; ואם הוא, המנוסה היחיד כך – על אחת כמה וכמה היתה השפעתו רבה על האחרים.

חלק ניכר מדיוניה הקדישה הוועדה לשאלה אם תשמע עדים או לא. כאמור, ב-15 בנובמבר כתב רוזן לעו“ד סלומון, ש”אין זה מסמכותה של ועדת השרים לשמוע הסברות או עדים, אלא אם תחליט על כך הממשלה," ותשובתו זו היא סיכום דיוני הוועדה עד לאותו תאריך. גם לאחר מכן ביקשו חברים אחדים בוועדה לשמוע את שרת, לבון ודיין; אולם היה ברור, שבמקרה זה מן ההכרח יהיה לשמוע גם את גבלי, שתביעתו לוועדת חקירה עדיין עמדה על הפרק. לוא חקרה הוועדה את כל אלה בעצמה או בידי שליח, היתה עושה עצמה ועדת חקירה – והלא הממשלה, שרק בסמכותה היה להחליט על כך, התנגדה לדרישת בן-גוריון להקים ועדה משפטית, ומשום כך הוקמה במקומה ועדת השבעה. הוועדה דנה לעייפה במעגל-קסמים זה ולא הגיעה לכלל החלטה. ב-5 בדצמבר, עייף מהדיון הבלתי-נגמר – הוא גם רצה שלא להחמיץ את נסיעתו המתוכננת לחו"ל – תבע השר בנימין מינץ: “אני מבקש להחליט היום אם שומעים עדים.”

שטרית הציע: “נשמע לכל הפחות שלושה-ארבעה אנשים, שדעתם חשובה מאד לברר לנו דברים סתומים.”

בן-אהרן ביקש להזהיר “מפתיחת קופסה זו,” משום

שעם שמיעת העד הראשון אנו פותחים עסק זה מחדש. כל אחד ואחד מאלה שאנו רוצים לשמוע ירצה שאנו נשמע עדים משלו, שיבואו לחזק את הטעון שלו…לא נוכל בשום פנים ואפן לאמור: אנו רוצים לשמוע רק שלושה אנשים…גבלי יאמר: יש לי בשביל ה – case שלי 5 עדים, אני רוצה שעו“ד יהיה אתי…[ואז] אנו הופכים ועדה זו לוועדת חקירה, [ו]נבחש בעניין זה ללא תוחלת…כי מה אנו נשים את עצמנו לשופטים? לא “נשבור” אותם – לפי הנוסח המקובל…אני ממליץ ומציע בכל לשון של בקשה ושל אזהרה: אל ניכנס לעניין זה כי זאת אומרת ועדת חקירה, ועדת חקירה במנגנון פחות מתאים לכך [מזה של ועדה משפטית כתביעת בן-גוריון – ש”ט].

בן-אהרן הותיר יוצא-מן-הכלל אחד: אותם ארבעה עדים

שאותם חוקר [היועץ המשפטי לממשלה, גדעון] האוזנר, זה דבר לגיטימי, זה דבר נבון, אם יש עוד מישהו כזה – ייעשה הדבר על-ידי היועץ המשפטי…לא על ידינו.

על כך הגיב אשכול: “יש היגיון רב בדברי בן-אהרן,” והוועדה קיבלה את דעתם.

רק בפתח אותה ישיבה, ב-5 בדצמבר, שמעה הוועדה מרוזן בסודי-סודות, שהאוזנר יצא בחשאי לפריס לחקור שלושה מארבעת העדים, שוועדת כהן לא הספיקה לחקור. השאלות: מתי, ואיך הוא הוסמך לכך? נותרו בגדר תעלומה. ברור רק שרוזן, שר המשפטים ויו“ר ועדת השבעה, הסמיך אותו. ב-14 בנובמבר כתב האוזנר לפרקליט הצבאי הראשי והודיעו, שברצונו “לבצע המלצתי לגמר החקירה” של ועדת כהן, “ואודה לך אם תיקח דברים עם הרמטכ”ל בקשר לביצוע חקירה זו.” ב-28 בנובמבר המציא הפצ“ר להאוזנר את תשובת הרמטכ”ל: הוא הציע ש“השלמת החקירה תבוצע” על-יד קצין החקירות של השב“כ צבי אהרוני. ב-1 בדצמבר הודה האוזנר לפצ”ר על מכתבו זה והודיע לו, ש“שר המשפטים ביקשני כי אטול על עצמי המשימה וייתכן כי זה יהיה הפתרון.”³⁸⁰

האומנם הטיל רוזן את חקירת ארבעת העדים על היועץ המשפטי לממשלה, חבר מפלגתו ואיש-אמונו גדעון האוזנר, רק ב-1 בדצמבר? והרי מכתבי אשכול לדליה מעידים שידע כבר ב-5 בנובמבר, וחזר על כך ב-12 וב-24, שדליה תיקרא להעיד בפני ועדת השבעה. יתר-על-כן, הוא ידע שכדי למנוע השפעות לא רצויות על דליה, תיעשה החקירה מחוץ לישראל, וממילא בידי שליח. אין ספק איפוא שלאשכול היה חלק מכריע בהנחייתה של ועדת השבעה, בחריגתה מכתב-סמכותה ובהפיכתה מוועדה, שצריכה להביא לממשלה הצעות להמשך הטיפול בפרשת לבון, לוועדה חוקרת ומסיקה מסקנות מהותיות וסופיות. אין ספק שאשכול היה לא רק ה“אדריכל” של ועדת השבעה, כפי שבן-גוריון הציגו לימים – אלא גם המנוע והנווט שלה. אין ספק שהוא נסתייע בידיעה שסיפק לו גבלי עצמו: שתביעתו לוועדה משפטית לא תהיה מכשול של ממש, ושכנגד תמורה מסוימת הוא יסתלק ממנה.

אשכול צדק בכל הנחותיו – פרט לאחת: בן-גוריון לא השלים עם ועדת השבעה ודחה אותה על פִּרְשָׁהּ ועל קרביה, את דרך עבודתה ואת מסקנותיה; אבל לפני-כן השלים האוזנר את חקירתו בפריס.

 

17. הודאות דליה    🔗

כשהודיע לחברי ועדת השבעה ביום א' 5 בדצמבר 1960, שהיועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר “הבוקר השכם טס” לפריס, חשב רוזן – כך אמר להם

שמוטב להסתיר יום יומיים שהיועץ המשפטי נסע בקשר לחקירה זו. איני רוצה שיהיה קשר בין גבלי ודליה כרמל. אמנם אנשים יותר חכמים אומרים, שהיה כבר…[קשר כזה, ושהיא – ש"ט] קיבלה כבר אזהרה.

דומה שב“אנשים יותר חכמים” נתכוון לאשכול, ואם כך, צדק לחלוטין. הן כבר ב-3 בנובמבר כתב גבלי לדליה בחשאי כי ביקש מאביגדור סלוצקי (ויקי), היושב בג’נבה, “שיתקשר אתך…אך טרם שמעתי ממנו.”

ויקי התקשר עם דליה מיד, שכן המכתב ששיגר לה ב-10 בנובמבר הוא כבר תשובה למכתב ממנה. מכתב זה, המודפס אנגלית, הוא שיר הלל לחברות ולנאמנות והצדעה לעומדים בעת צרה לימין ידיד, כלומר בנימין, “שככל אחד מאתנו…ידע בחייו רגעי-חולשה.” הוא למד ממכתבה, כך ציין בסיפוק, שהיא “נמנית על אלה שאהבתם אינה נמדדת בתלות,” והוסיף בנימה הפילוסופית שעטתה כמסווה את המסר שלו, כי “הנאמן האמיתי לחברות” אינו נחלץ לעזרה אחרי עבור-הסופה, אלא “בעת המאבק.” בהבעת אמונה “באיש וביכולתו” ובבטחה “שהוא ייחלץ מהתקופה הקשה ויחזור למעשים גדולים בחייו” וב“חברות” חתם ויקי את מכתבו. בכתב-יד בעברית ביקש מדליה “לעבור את ג’נבה” בדרכה להעיד.

כלום נועד המכתב להדיח את דליה לעדות-שקר? דומה שמחמת תחכומו יבחין בכך רק מי שיעמיק בו. ויקי כותב במפורש, שאם תצטרך להעיד, “יהיה עליך לפעול בהתאם למצפון ולרגשות שלך.” ברם, האם הוא מותיר למצפונה ברירה חופשית? דומה שלא. הוא מסביר לה את גישתו ל“עניין”, שממנה עולה מסקנה ברורה:

חבר שלי, במקרה זה בנימין, נתון בצרה. הוא זקוק לעזרה. ממני הוא יקבל אותה בלי לבקשה. הבעיה היא שלגופו של דבר אני יכול לסייע רק במעט, בהיותי זר לחלוטין ל“נושא” שבו מדובר.

מכאן שדליה, שאינה זרה ל“נושא” כלל וכלל, יכולה לסייע רבות. כל האמור במכתב מסתכם איפוא בכך, של דליה “לפעול בהתאם למצפון ולרגשות” שלה כלפי גבלי – ולאו דווקא כלפי האמת. המלה “אמת,” החוזרת במכתב פעמים אחדות, אינה אמורה באמת עצמה; היא בת-לוויה בלבד, כמו ב“חברות אמת” וב“נאמנות אמת.” חובתה של דליה, כשל כל אדם, להעיד עדות אמת אינה נזכרת במכתב. הסיכוי שגבלי ייחלץ ממצבו הקשה ויחזור לגדולתו מתקשר עם עצה נוספת של ויקי: “התחלת חיים חדשים…אל תחפשי לך צרות, שכן הן באות מעצמן” – ובכך כאילו אמר, ואף בנימה מאיימת כלשהו, שהפוגע בגבלי היום עלול לשלם על כך מחר. לימים תאמר דליה, שאם זו היתה כוונת ויקי, “אפשר להגיד שהוא צדק במאה אחוז.”

משנוצר הקשר הסמוי בין גבלי לדליה דרך ג’נבה, הוא נעשה תכוף ומהיר ככל שקרבו ימי-עדותה. ויקי הודיע בטלפון לדליה במשרד ה“בונדס”: “בנימין אמר שאם ישאלו אותך על איזו מחברת³⁸¹ הוא רוצה לדעת מה תעני.” לדבריה, ה“שינוי” שעשתה במחברת נשמט כליל מזכרונה, ולכן השיבה לו: “על מה אתה מדבר, על איזו מחברת?” היא שאלה “אם גבלי שאל עוד משהו,” וויקי ענה בשלילה. דליה התפלאה שגבלי לא שאל על מכתבו לדיין.

ביום ה' 1 בדצמבר הודיע לה הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, בנימין אליאב, שהיא מתבקשת לטוס לפריס לחקירה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, וכרטיס הלוך ושוב על חשבון הממשלה מכון בשבילה בסניף “אל על”. ביום ו' משכה כסף מחשבון הבנק שלה ועשתה הכנות אחרונות. במוצאי-שבת, בטרם עלתה למטוס, שלחה מכתב לאשכול וביקשה ממנו להוסיף לכרטיס הטיסה שלה גם את ישראל. בהיותה בת יחידה, כתבה לו, ברצונה לספר להוריה על חקירתה לפני שיקראו זאת בעיתון; וגם, כדבריה, “להיות האדם הישיר שמודיע עליה לעורך-הדין של גבלי.”

ממטוס “בריטניה” של “אל על”³⁸² טילפנה דליה לוויקי בג’נבה להודיעו שהיא בדרכה לפריס. הוא הזהיר אותה, שבמלון שהשגרירות תייעד לה עלול לפעול מכשיר-האזנה, וביקשהּ להתקשר אתו לכשתגיע לפריס.

* * *

דליה נחתה באורלי בבוקר יום א' 4 בדצמבר. פגש אותה נהג של השגרירות. לדבריו, כך סיפרה דליה, בא לפגוש מישהו אחר, אבל הציע לה להסיעה למלון שנבחר למענה על-ידי השגרירות. אחוזת חשדות היא שילחה אותו מעל פניה ונסעה באוטובוס לטרמינל בעיר, ומשם טילפנה לוויקי.

הוא נתן לה שם וכתובת של מלון ליד Café De La Paix בשדרת האופרה. למחרת טסה על חשבונה לפגישה עם ויקי בג’נבה וחזרה באותו יום לפריס. לשאלה לשם מה הזמין אותה ויקי לג’נבה, השיבה" “כדי לחזק את ידי, כנראה.”

מדוע נטלה על עצמה מאמץ נוסף זה, הכרוך גם בהוצאה שלא לפי כיסה? לימים תאמר דליה ש“נסעתי לג’נבה בגלל המצפון, בכדי לשאול מה לעשות…היתה לי מלחמה פנימית נוראית;” שכן היא נקרעה בין קוטבי נאמנויותיה: לגבלי מזה ולאשכול מזה, לחברות מזה ולאמת מזה. אבל עוד עניין גרם לה למצוקה קשה: במכתבו אליה מ-3 בנובמבר³⁸³ ובאמצעות ויקי בשיחה הטלפונית הפגיע גבלי בדליה להתכחש לשינויים שעשתה במחברת; אבל דווקא עניין זה פרח כליל מזכרונה, ולימים תאמר שרק בשנות ה-60 המאוחרות נזכרה בכך. את שכחתה תסביר לעצמה בכך, שגבלי ביקש ממנה להחליף את הדפים כ“עבודה שגרתית” - ו“לא כחלק משינויים או זיופים.” לפיכך ה“מחברת,” כדבריה, “לא הטרידה אותי מפני שלא זכרתי שום דבר. מה שהטריד אותי היה מה יקרה אם יביאו [לפריס] את המכתב;” אבל דווקא אליו לא התייחס גבלי לא במכתבו ולא באמצעות ויקי. היא התלבטה איפוא מה תגיד להאוזנר אם ישאל אותה על המחברת, ומה תגיד אם ישאל על המכתב, וציפתה שוויקי יסייע לה למצוא תשובות לשאלותיה.

לוא קראה דליה, כמו גבלי, את העדויות והמסקנות של ועדת כהן, לא היתה מתפלאת מדוע העלה את ה“מחברת” והתעלם מהמכתב: שהרי הוועדה השתכנעה מעדותו של הר-אבן שבמחברת נעשו “שינויים”, ולפיכך היה חשוב לגבלי במיוחד שדליה תכחיש שביצעה אותם. אולם לגבי העתק המכתב קבעה ועדת כהן במפורש – בהסתמכה על חוות-הדעת של המומחה המשטרתי - שהוא לא זויף כלל. גבלי חש איפוא את עצמו בטוח, ולא נזקק לסיוע מדליה. אם זה היה הגיונו, יש להניח שהִרְבָּה להצטער עליו.

את שיחתה עם ויקי בג’נבה תיארה דליה כ“תרגיל מוחין.” היא סיפרה לו “שהיה מכתב מזויף ואני חוששת, מה יהיה אם יעלה המכתב? אם ישאלו מה אני אגיד?” סופר לה כי בפסק-דינו במשפט-אלעד החשיד בית המשפט המחוזי בירושלים את בן-צור ואת גבלי בשקר. ועתה, “אם אני אשקר ואומר שלא זייפתי מה זה יתן, ואם אני אגיד את האמת מה זה יתן?”

ויקי אמר שוב: “את צריכה ללכת לפי מצפונך.”

דליה הבינה שעליה לחפות על גבלי. היא אמרה: “זה אומר שאני אצטרך לסחוב אתי את סיפור הזיוף, ואחר כך גם לסחוב על חשבון זה ששיקרתי בשבועה.”

ויקי: “נעבור את זה כשנגיע לזה.”

דליה: “אתה יודע מה? באמת, נחיה ונראה.”

כלומר, כל דבר בעתו, ועוד ישובו לדון בדבר. יש לשער – הדבר עולה הן מעדות דליה בפני האוזנר הן מדבריה לימים - שוויקי אף יעץ לה שלא תנדב שום מידע.

כל השנים דבקה דליה בגרסתה שוויקי לא השיא לה עצה לא ישרה. אולם כפי שיתברר להלן, סיפור העובדות מלמד שניסה ללכת בין הטיפות. מכל מקום, הם נפרדו בידידות רבה, ויקי הודה לה בקופסת שוקולד גדולה, והיא חזרה עם ערב למלונה בפריס. יש לשער שמיד לאחר פרידתם התקשר ויקי עם גבלי ואמר לו, שנאמנותה של דליה אינה מוטלת בספק. אם כך, יש בזה הסבר לבטחונו של גבלי שדליה לא תכשיל אותו ואף תסתכן למענו בעדות-שקר, גם כשתיחקר על-ידי האוזנר.

אביגדור סלוצקי נפטר ממחלה במאי 1987, והוא בן 64. אלמנתו רחל זוכרת היטב את ביקורה של דליה בביתם ואת שיחותיו של ויקי עמה. לדבריה,

ויקטור העריץ את בנימין וחשב שהוא מאד מוכשר והאמין שלבון סיבך אותו. ויקי מאד התלבט אז, והיה במצב מאד לא נעים, ומאד ייתכן שהוא נקט תחילה כפל-לשון, כי היה מוכן לעזור לבנימין בכול. תחילה אמר לדליה: תעזרי לבנימין כמה שאת יכולה, אבל אל תסתבכי בשקר.

אולם לימים הוא הבין שגבלי עשה לה עוול וכעס עליו. הוא נוכח באופיו של גבלי והפסיק את יחסי החברות עמו. שהרי

להשתמש בדליה היה מכוער ביותר: מה הילדה הזאת אשמה? המפקד, שהיא אהבה אותו, אמר לה מה לעשות…אז בשביל מה לסבך אותה…בסוף הוא [ויקי] אמר לה: את אל תשקרי כי זה ייצא לאור, ואת רק תסתבכי, כל השועלים האלה יעזבו אותך, ואף אחד לא יגן עליך.

* * *

עם בואה לשגרירות בבוקר יום ג' 6 בדצמבר נקראה דליה לשגריר ולטר איתן, שהכיר אותה מימי עבודתה במשרד החוץ ובלשכת שר האוצר. הוא מסר לידיה מעטפה קטנה לבנה, שעליה כתוב: “לדליה כרמל, לנמען בלבד,” והסביר שהיא נשלחה בדואר הדיפלומטי. היה זה מכתבו של אשכול מ-24 בנובמבר³⁸⁴ שנשלח אליה, מעטפה בתוך מעטפה, על מען הציר הכלכלי בניו-יורק, ומשלא

השיגהּ שם נשלח אחריה לפריס. ב“פתקה” הזאת, לשון אשכול, ביקשהּ ויעצהּ, לטובתה, להגיד את כל האמת שידועה לה, והפציר בה “למען השם ולמען כבודך” שלא תסתבך, כי “את מתחילה רק [את] דרכך בחיים ובחברה.” אשכול הבין שדליה נקרעת בין נאמנויות ורגשות סותרים, ודבריו – שהוא “חושש שמא הבטחות רגשיות מסוימות ימנעו ממך מלאמר כל הידוע לך ותאבדי [את] עולמך המצפוני” – כאילו מרמזים שחזה את טיסתה לג’נבה.

“כשקיבלתי את המכתב,” תאמר דליה לימים, “ידעתי מיד ממי זה והרגשתי שלוחצים עלי…אני רציתי שיעזבו אותי במנוחה.” משום כך, לדבריה, לא היתה למכתב אשכול שום השפעה עליה. אדרבה, בהתאם למה שנדברה עם ויקי גמלה בלבה ההחלטה: להעלים ביצוע הזיופים ככל שתוכל - אבל להימנע משקר מפורש. לימים היא תאמר:

אני זייפתי יותר ממסמך אחד. אבל אני לא תיכננתי לבוא ולומר: בוא, מר האוזנר, ואספר לך מה אני עשיתי. החלטתי שאני אענה לשאלות שישאלו ואענה בכנות, אבל לא אתנדב לספר סיפורים, למסור אינפורמציה.

* * *

האוזנר – מקריח, חיוור ומפוזר – אף שלא היה עורך-דין מבריק וממולח, הצטיין בשקדנות ובכובד-ראש, ולהם חב את הישגיו שהעלוהו למשרתו הרמה. עוד בטרם יצא לפריס היתה בכיסו תכנית חקירה שהתבססה, כלשונו, על “קונפרונטציה” בין פטי לדליה. העובדה שסיפר על כך לרוזן, שסיפר על כך לוועדת השבעה, מרמזת שהאוזנר שש לתפקיד החוקר, שהיה כה יוצא דופן לגביו. גם דיווחיו בשובו ארצה מדיפים שביעות-רצון מעצמו, כמי שהצטיין כבר במבחן הראשון.

יש לשער, שעם בואו לפריס ביום ב' 5 בדצמבר לפנות-ערב הכין האוזנר את הבימה – חדרו של הנספח הצבאי אל"מ עוזי נרקיס בשגרירות – ואת התפאורה, שטלפון-עם-האזנה היה אחד מאביזריה, וערך את סדר ההופעות. חרף הכנותיו המדוקדקות הוא שכח להשביע את נחקריו.

ראשון הוא חקר, ביום ג' 6 בדצמבר, את פטי. הנימוק – ש“הוא היה צריך לחזור באותו יום לאמריקה” לבחינות באוניברסיטת הרוורד בלימודי תואר שני במנהל-עסקים – יתגלה עד מהרה כ“גימיק”, שבו תלה את ה“קונפרונטציה”. מפטי שמע את סיפורו המוכר, שהתפרסם ב-1960 כ“עדות יוסי” ³⁸⁵ ושהתבסס בעיקר על הדברים שאמרה לו דליה בלונדון ב-1955. משסיים פטי קטע זה של עדותו, הוא

יצא מהחדר. דליה נכנסה אחריו מבלי לראותו, והאמינה שהיא הנחקרת הראשונה.

לדבריה, שאל אותה האוזנר תחילה אם היא רוצה הבטחה בכתב, שבעדותה היא לא תפליל את עצמה. היא השיבה בחיוב ואמרה לו שברצונה להיוועץ בעו"ד סלומון, שעל שירותיו לגבלי, כך אמרה, ידעה מן העיתון. “חשבתי”, היא תאמר לימים, “שאם אני אדבר עם סלומון בארץ, ידעו שאני על הכוונת, ויכול להיות שאם הוא יודע שהיה זיוף במכתב לדיין, הוא יגיד משהו.” ניתן לה לטלפן ארצה, וסלומון אמר לה “להגיד את האמת.”

גרסתו של האוזנר שונה רק במעט. “לפני שהתחילה לדבר ביקשה [דליה] לאפשר לה קשר טלפוני עם סלומון בחיפה.” הוא סיפר לשבעה והסביר כי נהגה כך “כתוצאה ממכתב שקיבלה מהארץ, לא מגבלי, לא אמרה לי ממי…איני יודע מה היה במכתב שקיבלה.” לא עלה על דעתו שהמכתב היה מאשכול, ששמע את הדיווח בפנים חתומות. גם האוזנר דיווח שסלומון “אמר לה שתגיד הכל מה שהיא יודעת,” והיה לו לכך הסבר של בר-סמכא: “אני מניח שסלומון הבין שיש האזנה לשיחות כאלה ולא היה חופשי בהדרכה.” רק לאחר מכן, לפי האוזנר, הוא הציע לה חסינות, ובלשונו: “נתתי לה הבטחה רשמית שלא תובא לדין עקב כל הפרטים שתגלה.”

אחרי ההקדמות האלה, דיווח האוזנר, “ביקשתי מהגברת כרמל להגיד כל הידוע לה.” דליה זכרה אחרת. לדבריה, החל האוזנר את החקירה במלים אלה: “אני יודע על יחסייך האינטימיים עם גבלי, ואני מקווה שלמרות הכול תגידי לי את האמת ואת כל האמת.”

דליה: “אתה יודע? אתה שכבת אצלי מתחת למיטה?”

האוזנר: “לא, אז תוכיחי לי שלא.”

דליה: “איך אני אוכיח שאין לי אחות?”

כך התפתחה ביניהם שיחה על הגברים בחייה. האוזנר דיווח על כך במברק לרוזן, וזה סיפר לוועדה:

דליה מלאת הערצה לגבלי, אבל היא מכחישה כל רינון בקשר אליה…חוץ מאשכול וגבלי עוד לא פגשה אנשים כאלה, גבלי ממש אדם מפליא, אדם ישר במאה אחוז, אבל היא החליטה – מכיוון שהיא משוכנעת שלבון שיקר, היא החליטה להילחם נגד שקר על-ידי שקר.

אשכול, שכאילו שמע כל זאת לראשונה, העיר: “אז החליטה.” לימים תאמר דליה שאשכול נפגע מזה, שכרכו את שמו בשמו של גבלי. ברם הנושא לא ירד מהפרק, שכן בדומה להאוזנר ולקשישים אחרים, הנדלקים לנוכח אשה צעירה המקיימת יחסים עם גבר הקרוב אליהם בגיל, גם אחדים מן השרים לא הרפו.

ברזלי: היא מכחישה כל קשר אינטימי עם גבלי?

האוזנר: היא מכחישה כל קשר אינטימי אתו, על אף השמועות וכל הרינונים שהיו בארץ…הוא גיבור חייה הנערץ…סיפר לי פטי כשבא לשם [לשגרירות בלונדון – ש"ט] מצא על שולחן עבודתה את תמונתו.

וכך דיווח האוזנר לוועדת השבעה בירושלים:

שר האוצר מכיר היטב את דליה, היא היתה מזכירתו. יחסה לגבלי הוא כמו יחס נערה בת 14 לכוכב קולנוע נערץ. זה האיש הכי גדול, פרט לאשכול, שפגשה בחייה. יש תכונות מסוימות שגבלי עולה אפילו על אשכול. היא אומרת שזה שלושה חדשים, מאז שהיא יודעת שהחקירה נמשכת, אין לה מנוח. היא הוכנסה בגיל יותר מדי צעיר ופחות מדי מגובש לענינים יותר מדי גדולים. אצלה אינפנטיליסם אמוציונלי גר בכפיפות עם פיקחות, אינטליגנציה למעלה מבינוני, שכל ישר.

לפי דליה, ארכה החקירה הראשונה ביום ג' “די הרבה שעות.” האוזנר שאל אותה “על ישיבות, טלפונים, הדפסות וכיוצא באלה,” על עבודתה עם בן-צור ועל המכתב של גבלי מ-19 ביולי 1954 לרמטכ"ל דיין, ובתוך כך גם על יחסה לשר הביטחון לבון. היא שטמה את לבון גם בגלל יחסו המתנשא כלפיה. כשהיתה באה לביתו להביא לו מסמכים, היה מצווה עליה להמתין בחדר-המדרגות או בפרוזדור, ואף פעם לא הציע לה כיסא לשבת. “אני מוכנה לכל פשע” נגד לבון, שהוא “שקרן פתולוגי,” כך אמרה להאוזנר. אחר-כך ביקשה למחוק את המלה “פשע” ולכתוב במקומה “שהיא מוכנה לכל דבר” נגדו, שכן “היא בטוחה שלבון נתן את ההוראה. כאשר שאלתי אותה מנין לה זאת,” כך הוא דיווח לשבעה, “היא אמרה: לבון מסוגל לכל שקר, גבלי אינו מסוגל לשקר, נחוץ רק להוכיח זאת, זה אינו נובע במידה מספיקה מהמסמכים.”

ואלה הדברים שהאוזנר רשם מפיה:

נכון שבן-צור ביקש ממני… לעבוד עבודה נוספת בשבילו או בשביל היחידה…העבודה כללה הדפסת תרגומים מהעיתונות הערבית, הדפסת מכתבים, דו"חות ומברקים. הכל בקשר לפרשת מצרים. בין אלה היה דבר שבן-צור ביקש ממני לשנות, במסמך או במסמכים מסוימים, באופן שהשינויים היו צריכים להדגיש שלבון הוא שנתן את ההוראה לבצע…

כך יצאה דליה ידי חובת הנאמנות שלה כלפי אשכול; אולם כאשר הציג בפניה האוזנר את העתק המכתב של גבלי לדיין, היא הטתה את הכף לצד שכנגד ומילאה את חובת נאמנותה כלפי גבלי:

אני רואה המכתב מ-19.7.54 שאתה מראה לי, שהוא העתק המכתב של בנימין לרמטכ"ל. לשאלתך אם ייתכן שהפיסקה המתחילה במלים “לפי הוראות של לבון…” היא זו שנתבקשתי לשנות או להוסיף, אני אומרת: “אינני זוכרת.”

גם אחרי שנים זכרה דליה בבהירות איך שלף האוזנר את העתק המכתב והציגו לעיניה: “הגענו למסמכים והאוזנר נתן לי את המכתב של גבלי מה-19 ביולי כדי שאקרא אותו. התחלתי לקרוא וקיבלתי ‘חלושעס’.” משמע, אשר יגרה בא. אך אז, בדיוק ברקע הקריטי, באה לה ישועה מכיוון בלתי-צפוי: לפתע - וכמתוכנן –

פטי דפק בדלת. הוא אמר שהוא מוכרח לחזור לבוסטון לבחינות, כך שאם הזמן לא קצר עלי, ואם לא אכפת לי ולא אכפת להאוזנר, הוא מבקש שעכשיו האוזנר יתחקר אותו וימשיך אתי למחרת. האוזנר שאל אותי אם זה לא מפריע לי, ואני אמרתי שבהחלט לא מפריע לי. לקחתי את הרגליים ורצתי כל עוד רוחי בי וצלצלתי לג’נבה, לוויקי.

אבל לא לפני שהאוזנר ערך אותה “קונפרונטציה” שתכנן מראש. לשבעה הוא דיווח:

קודם שוחחתי עם פטי, אחר-כך עם דליה, תוך כדי גביית העדות מדליה עשיתי קונפרונטציה ביניהם, ביקשתי ממנו שיחזור על הדברים שאמר לי.

לדבריו הפגיע האוזנר בפטי: “תגיד בפניה – אמרתי לו – מה שאמרת לי.” פטי עשה כמצוּוֶה ואמר לדליה: “את אמרת לי בלונדון כך וכך;” כלומר, שבהוראת בן-צור היא עשתה שינויים בהעתק המכתב מ-19ביולי, שגבלי הגיש לוועדת אולשן-דורי. “זאת הוא אמר לה, כדי להביא אותה להודייה.” בעימות שנוצר הבחין האוזנר, שזכרונה של דליה מדויק משל פטי – הוא אמר שנפגשו באפריל, והיא זכרה את התאריך המדויק של פגישתם במאי - עד כדי כך שיאמר לשבעה “אני סומך על זכרונה.” יתר-כל-כן, במקום שהעימות יערער את בטחונה של דליה, כפי שציפה, התערער דווקא בטחונו של פטי. נתעוררו אצלו ספקות, כך דיווח האוזנר, “שמא לא כצעקתה,” ושהזיופים וההעלמות של מסמכי אמ“ן, שהוא דיווח עליהם לרמטכ”ל ולשר הביטחון, לא היו כלל, “אולי הוא עצמו רואה יותר צל הר כהר ומייחס חשיבות יתר לשמועות ולרכילויות;” שהרי אחרי ששמע אז את סיפורה של דליה, “לא נראה לו [הדבר] כמצריך בדיקה. ארגון אמ”ן מחדש נראה לו [אז] לחשוב יותר."

הדיווח הלא-מחמיא הזה עורר אצל אחדים מהשבעה ביקורת קשה על פטי. בן-אהרן, למשל, העיר שהוא “מאד לא מתרשם מהעדות של פטי,” וראה בה “דברים של התחמקות…זה גמגום, לא דיבור של בן-אדם בעמדתו, בנסיונו, בידיעתו.” אחרים שיבחו את פטי. ברזלי אמר ש“בכל זאת, [פטי] הביא את דליה להודייה.” האוזנר, שראה בשבח לפטי שבח לעצמו, היוזם והמתכנן של ה“קונפרונטציה”, מיהר להסכים: “זה עזר בוודאי שיכולתי להפגיש את שניהם.” אשכול, שכל-כך חשוב היה לו לזקוף את הודאת דליה לזכותו של אחר, אמר: “אילו לא פטי, דליה לא היתה אומרת מה שאמרה.”

אבל רוזן שפך צוננין על התלהבות השרים והיועץ המשפטי בהזכירו להם כי בדיווחו הראשון מפריס כתב האוזנר שה“קונפרונטציה” לא העלתה דבר: “פטי חזר באוזניה על גרסתו והיא הכחישה.” לא זו בלבד, אלא שדליה עירערה באמת את בטחונו של פטי, ונוכח תקיפותה אמר

כי כעת, עקב אימוץ זכרונו הוא אומר, שייתכן שדליה דיברה סתם על מסמך צבאי, לאו דווקא מכתב לרמטכ"ל.

פטי בא איפוא לקלל – ונמצא מברך. כניסתו הפתאומית המוזמנת – הקונפרונטציה – לא הכריעה את דליה, אלא העניקה לה פתח-הצלה. “מה שקרה כאן,” היא תאמר לימים, “היה שפטי נכנס בעיתוי מצוין שהודיתי לא על זה מאוד.” היא זכתה בפסק-זמן, שהיתה כל-כך זקוקה לו.

* * *

בג’נבה הביעה דליה באוזני ויקי חשש, שהעתק המכתב שזייפה יוצג בפניה, ואמרה שהיא “לא מרגישה שאפשר יהיה לשקר ולומר לא זוכרת, לא יודעת.” עתה, כששמעה את קולו מעברו השני של הקו, אמרה לו כמי שצדקתו הוכחה: “אדוני, זה כאן!”

ויקי: “זה הגיע?”

דליה: “זה הגיע, ותסביר לי דבר אחד: איך ייתכן שמכל המסמכים של אמ”ן ושל מוטקה עלו דווקא על המכתב הזה, מ-19 ביולי 1954? האם זה מפני שהם [גבלי ובן-צור – ש“ט] הגישו את זה, וזה היה המכתב היחידי [שהוגש לוועדת אולשן-דורי – ש”ט]?"

לוויקי לא היה מענה, והיא שאלה מה להגיד להאוזנר.

ויקי: “אין ברירה אלא לומר את האמת.”

לומר את האמת? הן בעייתה הגדולה של דליה, לדבריה, “היתה מה זה חברות ומה זה אמת ולויאליות ומסירות, איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.” משהו מהדברים האלה אמרה לוויקי, והוא השיב לה: “דליה, את צריכה להחליט עם מי את חיה. את צריכה לחיות עם עצמך.” גם הפעם דיבר בלשון המשתמעת לשתי פנים ובכך הטיל את האחריות עליה. ואכן, כך תאמר דליה לימים, “הגעתי למסקנה שאני באה למחרת בבוקר ואומרת שזה המכתב.” בכך היתה נאמנה להחלטה שגמלה בלבה בשובה מג’נבה: אין היא מנדבת אינפורמציה, “אבל אם הוא שואל אם המכתב זויף, פה קבור הכלב, כאן אני חייבת להודות שכן.” למחרת היא חזרה לשגרירות והודתה שעשתה שינויים בהעתק המכתב מ-19 ביולי 1954. לימים היא תאמר: “שאלו אותי על אחד ועניתי על אחד.” בערב הזמין אותה האוזנר, שהיה מכר של הוריה, למסעדה טובה בגדה המערבית, והם צעדו יחד למלונותיהם דרך גשר אלכסנדר השלישי, היפה בגשרי פריס. אפשר לומר שהיה זה סיום נאה ליום ד' 7 בדצמבר, שבו הגיעה חקירת האוזנר לקצה.³⁸⁶

בגרסתה מיעטה דליה בערך כשרונותיו של האוזנר כחוקר, וזקפה את הודאתה לזכות ההחלטה שהחליטה אחרי שיחתה בטלפון עם ויקי. האוזנר חולק עליה, אך דומה שגרסתו, שבה שיבץ את שבחי עצמו כאבני-חן, עדיפה ולוא בעניין אחד: הוא קובע שהסעודה והטיול על הגשר התקיימו ביום ג' 6 בדצמבר, כלומר – אחרי החקירה הראשונה ולפני ההודאה.³⁸⁷

תוך כדי חקירתה הראשונה, כך דיווח האוזנר לוועדת השבעה, “ראיתי שיש צורך לדבר עם דליה בצורה לא פורמלית.” הוא הזמין אותה למסעדה והסביר לה, “שהארץ כמרקחה” לרגל פרשת לבון, ושבידה לתרום לסיומה המהיר. בנוסף לנימוק הלאומי נקט האוזנר גם גישה אישית. “ניסיתי להשפיע עליה בצורה זו: למה צריכה היא, בחורה צעירה, להכניס את עצמה לפרשת שקרים,” שהרי בחקירה הראשונה “היה ברור שלא אמרה לי את האמת.” דליה השיבה לו, לדבריו, “שהיא בעצם אינה זוכרת כלום, אינה יודעת כלום”; אולם – כך טפח האוזנר על שכם עצמו

צורת ההסבר והבקשה, איני יודע – אולי הקומפלימנטים, לא חשוב, זה כנראה פתח את פיה. לאחר שיחה לא פורמלית ארוכה אמרה: טוב, אבוא מחר לשגרירות ואשלים העדות.

כאמור, גם אם הפריז ביכולת השכנוע שלו, בדבר אחד אין ספק: ביום ד' 7 בדצמבר נתנה דליה עדות שונה לחלוטין מזו שנתנה ביום האתמול. כשהציג לה האוזנר מחדש את העתק מכתבו של גבלי לדיין, אמרה דליה – והאוזנר רשם בכתב-ידו את הדברים מפיה:

אני אומרת כעת ב-99% ביטחון כי בקטע הנדון במכתב מ-19.7.54 היה במכתב reference למשהו קודם כגון “לפי שיחות שנתקיימו” או “לפי הוראות שניתנו” או משהו דומה ובן-צור אמר לי לשים במקור…את המלים “לפי הוראתו של לבון.” כלומר המלים החדשות באו במקום מלים קודמות שלא הצביעו במפורש על לבון.

היא אמרה 99% ולא 100%, משום שלא ידעה אם הוצג לה המקור או העתק מדויק ממנו.

דליה קיוותה, שעם הודאתה היא תשתחרר מהמועקה שרבצה על מצפונה זה שש שנים, ותחוש הקלה גדולה שתטהר אותה – קודם כל בעיני עצמה; אבל לא כך היה: היא פרצה בבכי וחשה עצמה כשבר-כלי. “בהחלט לא הוקל לי אחרי שהודיתי,” היא תאמר לימים.

האוזנר יסביר לשבעה, שהיא “עד היום לא השתחררה מההערצה האלילית לגבלי,” והמאמץ להתגבר עליה הוא שהביאה לידי בכי. הוא הוסיף:

אני מציין שבגמר החקירה היתה כל-כך שבורה, כאשר נכנס הנספח הצבאי עוזי נרקיס לחדר – בחדרו חקרתי אותה – הוא ראה אותה רכונה על הכורסה ושאל אם צריך לקרוא רופא.

לאחר שהתאוששה מעט, היתה דליה מלאת חרדה ודאגה לגבלי. לפי האוזנר היא חזרה ושאלה: “מה תעשו עכשיו לבנימין, מה יקרה לבנימין, שהיה פשוט ‘צער בעלי חיים’.” הוא עצמו מיהר להבריק את הבשורה לרוזן, וזה מיהר לידע את הוועדה: “אני רוצה להתפרק מידיעה שיש לי שאני צריך לחלק אתכם ואינני רוצה שאני אדע דברים אלה ואתם לא תדעו, דליה כרמל הודתה.”

למחרת, יום ה' 8 בדצמבר, טסה דליה ארצה ב“אל על”. האוזנר היה מאוד “חביב”," כלשונה, ולבקשתה “סידר” כרטיס עבורה. ברגע האחרון, במסוף נמל-התעופה, נודע לה שבלשכת השגריר התקבל מברק מאשכול, המאשר את טיסתה על חשבון הממשלה. הממשלה שילמה גם את הוצאות שהייתה בפריס.

* * *

המטוס הכמעט-ריק – רוב נוסעיו היו צליינים שירדו ברומא – נחת בנמל-התעופה לוד אחרי חצות. בין נוסעיו המעטים היו יוסי הראל ובלדר משרד החוץ. להם המתינו רכב ונהגים - ורק את פני דליה לא קיבל איש, פרט לכתב עתי“ם. כשנפטרה ממנו ומבדיקת המכס שנתארכה – קשה היה להאמין שנוסעת חוזרת מחו”ל, ובידה רק בקבוק אחד, ומזוודתה מכילה מעט חפצים אישיים וקופסת שוקולד – נותרה כמעט יחידה באולם-היציאה. השעה היתה קרובה ל-2 אחרי חצות, הבנק סגור, ובארנקה 30 דולר ואף לא פרוטה בכסף ישראלי.

בדלפק “אל על” ניתן לה לטלפן, והיא חייגה לאשכול במלון “דן” בתל-אביב. הוא ניעור בנקל: “תבואי הנה מיד.”

דליה: “אין לי איך להגיע.”

אשכול: “אני אצלצל לליפא [נהגו – ש”ט] בירושלים והוא יבוא לקחתך."

דליה: “השעה 2 לפנות בוקר, עד שהוא יבוא יהיה 3. אני אסתדר לבד.”

אשכול: “אני מחכה לך.”

לדליה לא היה ספק ש“הוא רצה לראות אותי בבוקר,” משמע, לפני שתיפגש עם גבלי.

במדריך מצאה דליה את מספר הטלפון של הורי גבלי. הוא לא ניעור בנקל. דליה לא הזדהתה בשמה, וחלפו דקות אחדות, כדבריה, “עד שהוא תפס מי מדבר.” הם נדברו להיפגש ליד בית-הדר ברחוב הרכבת ב-4 לפנות בוקר. היא הגיעה לשם במכוניתו של קצין אמ"ן לשעבר שנחת בלוד אחריה. האוזנר לא טעה איפוא כשהסביר לוועדה כי “משום מה ביקשה דליה לבוא לארץ…אולי היא רוצה לראות את גבלי.”

כשגבלי הגיע, הם נסעו לשפת הים החשוכה. לדברי דליה

הוא ידע שאני נחקרתי, אבל לא על מה, וכשאמרתי לו שהודיתי בפני האוזנר על זיוף המכתב, הוא התפוצץ. הוא אמר שהוא אף פעם לא ידע על זיופים כלשהם ולא על זיוף המכתב. הוא שאל אם אני ארצה להיפגש עם סלומון. אמרתי לו שאחת הסיבות שאני פה זה מפני שאני רוצה להיפגש עם סלומון. קבענו שהוא יחכה לי בשעה 3 אחרי-הצהריים בקפה “דליה” ברחוב הירקון, וניסע יחד לחיפה להיפגש עם סלומון.

גרסתה זו של דליה מעוררת ספק, אם תיארה את שיחותיה עם ויקי במדויק. שהרי גבלי כתב לה, שביקש “מוויקי שיתקשר אתך ויברר ויציל דבר מפיך מה באמת אמרת;” ולא יעלה על הדעת שוויקי לא סיפר לגבלי, שהשינוי שעשתה בהעתק המכתב רובץ על מצפונה, והיא חרדה שתישאל עליו. אם באמת אמר לה ויקי, כגרסתה, שתגיד את האמת ודיווח על כך לגבלי, לא מובן מדוע גבלי “התפוצץ”, כאילו הדבר הפתיע והדהים אותו. דליה, הדבקה בגרסתה, תאמר לימים ש“יכול להיות שכל זה היתה הצגה של גבלי כאשר הוא פגש אותי בתל-אביב.” המשך הסיפור מחזק את הנחתה זו.

כך או אחרת, ב-5 בבוקר, בטרם יאיר יום ו' 9 בדצמבר, ירדה דליה ממכוניתו של גבלי ליד מלון “דן”, “מטורפת כבר,” כדבריה. הפקיד בדלפק הקבלה הכיר אותה והרשה לה לעלות לחדרו של אשכול. לא היו אלה נסיבות לפגישה של אוהבים. היא לא אמרה לאשכול שכבר פגשה את גבלי, ולימים תאמר שבאה אליו כדי “לדווח לו בדיוק מה אמרתי להאוזנר כי הוא היה בוועדת השרים,” וכדי לומר לו שיש בדעתה לראות סלומון. דליה זכרה כי אשכול

לא חשב שזה נכון שאני אלך לפגוש את סלומון. אמרתי לו שאני חייבת. מאחר שהתנהגותו של האוזנר היתה כמו של עיט ואיני מאמינה לאיש, אני רוצה אישית להגיד לסלומון מה אמרתי. יש לו קליינט שהוא צריך להגן עליו, ואני רוצה שהוא יידע ממני מה אני אמרתי.

לדבריה, אמר אשכול “שהוא צריך לבדוק את העניין, לשאול את רוזן” וביקש שתישאר אתו. “אני לא הסכמתי. אמרתי שאני הולכת להורי.” אמרה ועשתה. עד שחזרה למלון דיבר אשכול עם רוזן “וניסה לשכנע אותי לא ללכת לסלומון.” הוא אף החזיק אותי עד 3:00 כי אמרתי לו שאני נוסעת לחיפה באוטובוס." משנקפה השעה 3 והתחבורה הציבורית שבתה, הם נפרדו: “אשכול נסע לירושלים ואני הלכתי לקפה ‘דליה’ לגבלי.”

גבלי נהג במכונית במהירות. אף-על-פי-כן הבחינה דליה שצדה אותם עינו החדה של היועץ הכספי לרמטכ"ל משה קשתי, שנסע בכיוון הנגדי: “אני ראיתי אותו והוא ראה אותנו.” כשחזרה דליה עם ערב לבית-הוריה, “התקשר אשכול מירושלים ואמר לי: ‘אני מבין שנסעת לחיפה’.”

* * *

לבהילותו של גבלי להפגיש את דליה עם סלומון היתה סיבה. מיד אחרי הודאת דליה הורה האוזנר במברק לחקור את בן-צור. רוזן הטיל את המשימה על צבי אהרוני, שהתמחה בפרשה כשחקר את אלעד.³⁸⁸ בן-צור נחקר איפוא באותו יום, 7 בדצמבר, ולדבריו הוא “התחלחל” לשמוע מאהרוני את הטענה ש“ביקשתי אי-פעם מדליה לתקן מסמך מבחינת תוכנו.” אין ספק שבן-צור מיהר לדווח על כך לגבלי, ואין ספק שסלומון ידע מה שידע רוזן, עת הסביר לוועדת השבעה שזיוף המכתב מהווה “עברה פלילית די חמורה שלא התישנה עוד.” סלומון ידע גם להסיק מיד את המסקנות הדרושות. אם כך, צדקה דליה כשחשדה בגבלי, שערך למענה הצגה כאילו הוא “מתפוצץ” מרוב תדהמה כששמע מפיה על הודאתה.

כשבאו גבלי ודליה למשרדו של סלומון, הם התבקשו לחכות בחדר-ההמתנה. “סוף סוף נפתחה הדלת,” סיפרה דליה, “והראשון שיצא היה החבר שלי, פלמוני. הוא שאל: מה את עושה פה? ואני לא יכולתי לומר דבר. זאת היתה סיטואציה!”

כשסיפרה דליה לסלומון על חקירתה ועל הודאתה בפריס, הוא כינה אותה “חמור, גמל וראש של קוף” ועוד שמות-גנאי. גם כשהזכירה לו את שיחת הטלפון ביניהם ואת הוראתו לה להגיד את האמת, “הוא אמר שאני חמור בגלל שהודיתי שזייפתי.”

כאשר התקשר אשכול לבית-הוריה ברמת-גן, אמרה לו דליה שבדעתה לחזור מהר ככל האפשר לניו-יורק. במוצאי-שבת טילפן להפתעתה ראש שירות הביטחון הכללי עמוס מנור והתעניין בתכניותיה. “כשאמרתי לו שאני מתכננת לטוס למחרת הוא אמר: ‘אני מבקש שתדחי את הנסיעה בכמה ימים’,” עד שהמשטרה תסיים את חקירתה. ואכן, ביום ג' הזמין אותה ניצב-משנה זאב מרגלית לחקירה במשטרה ביום ה' 15 בדצמבר. ביום א' או ב' “גבלי ביקש ממני שניסע שוב לסלומון.” גם פגישתה השנייה והאחרונה של דליה עם סלומון נערכה איפוא בנוכחות גבלי, ב-11 או ב-12 בדצמבר, “ואז סלומון שאל אם יש דרך לרכך” את הודאתה בפריס, “אם אוכל לחזור בי.”

לדבריה השיבה לו דליה ב“לא, אני צרכה לחיות עם המצפון שלי, ולא אשנה;” אולם בעדותה במשטרה היא חזרה בה מהודאתה בפריס. ייתכן איפוא שסלומון התריע בפניה שאם לא תעשה כן, צפויים גבלי ובן-צור למאסר. שכן לימים היא תאמר: “ההרגשה המצפונית שלי היתה, שאולי בגללי יכניסו את גבלי לבית-סוהר, או ייווצר מצב שהוא יכנס לצרות. מזה פחדתי.” היא אמרה בנפשה:

אני חיה עם מצפוני, ואני חייבת ללכת עם המצפון שלי. [כלומר], מצד אחד לא רציתי להכניס את האנשים לבית-סוהר, אבל [מצד שני] גם לא רציתי לשקר כדי שאני אחיה עם המצפון שלי בעתיד.

המאבק בין נאמנותה לגבלי והצלתו על-ידי עדות שקר לבין הפללתו על-ידי עדות-אמת, תוך כדי קיום נאמנותה לאשכול, העמיד את דליה במרכזו של “מחול שדים,” כפי שכינתה זאת. לדבריה, “כל אחד משחקני המערכה הזאת” של הפרשה “שמע רק את מה שהוא רצה לשמוע ולא משהו אחר.” הצטיין בכך אשכול, ש“לא היה מוכן לשמוע, אצלו הקווים היו לגמרי תפוסים.” דומה שדליה בחרה בדימוי הלא-נכון, שכן אשכול היה ער, פתוח ודרוך לכל המתהווה, וחכם כמוהו לא היה פותח בתחרות לולא היה בטוח שיזכה בה. מטרתו היתה לסיים את “הפרשה” במהירות האפשרית ולהסירה מעל הפרק. כשדליה התחננה לפניו שידאג לגבלי, “לא כספית, אבל שיעזור לו שלא יזרקו אותו לכלבים,” הוא ראה בבהירות שבחר בדרך בדוקה ויעילה להשגת מטרתו.

דליה זכרה, כי

בדצמבר, בשבוע של החקירה המשטרתית, אשכול ביקש ממני שאם אני רואה את גבלי…למרות שאסור היה לנו להתראות…אבקש ממנו בשמו שהוא יחזור בו מהדרישה לתביעה משפטית. מסרתי זאת לגבלי, והוא אמר לי שהוא כבר שמע ממנו. אני ביקשתי מאשכול דבר אחד: שיבטיח לי לעזור לגבלי, שלא יהיה מצב שהוא ייזרק לכלבים.

כמעט מדי יום שמע אשכול מדליה על שיחותיה עם גבלי ועם סלומון ועל חקירתה במשטרה - “מהמשטרה אני הייתי נוהגת לנסוע לירושלים, מחכה לאשכול, מוסרת לאשכול דו”ח וחוזרת הביתה." מחשש שדליה תיכנע לרגשותיה כלפי מפקדה ותחזור בה מעדותה בפריס, האיץ אשכול בחברי ועדת השבעה להסיק מסקנות ולקבוע עובדות, לפני שחוקרי המשטרה יסיימו את חקירתם – כאילו היו אלה שתי נבחרות, המתמודדות על הגביע. אשכול חשש גם שהמומחה המשטרתי פקד אברהם (אלברט) חגג יקבע שוב, כמו בוועדת כהן, שהעתק המכתב לרמטכ“ל לא זויף. חששות אלה התאמתו. יתר-על-כן, אשכול חשד שהיתה השפעה על המשטרה – שבראשה המפכ”ל יוסף נחמיאס, ידידו ועוזרו לשעבר של פרס – ושהשפעה זו כיוונה את חגג למסקנותיו. את חשדו זה ביטא אשכול, כשאמר בדצמבר 1964 במרכז מפא"י:

אני בדקתי את הדברים עם עורכי דין אובייקטיביים, אפילו על הדבר האומלל של בדיקת המכתב, אם הוא מזויף או לא…בעניין זה יש ארבעה-שלושה דו“חים של המשטרה…איני יודע מי לחץ עליהם, זה גם אינו מעניין אותי…שאני אחליף את העדות הזאת [של דליה בפריס – ש”ט] בגרפולוג הזה?

עד מהרה הוא נוכח שגם חשש זה היה מוצדק; שכן דליה ניסתה את הבלתי-אפשרי, לצאת ידי הכול: לגלות נאמנות כלפי גבלי, כלפי אשכול וגם כלפי החוק, כלומר היועץ המשפטי לממשלה. ואכן, גם האוזנר חשש שהיא תחזור בה מעדותה ואמר לשבעה, כי “טוב היה שהחקירה היתה בפריס. אני לא בטוח אם היו משיחים [מצליחים לדובב – ש”ט] אותה בארץ," ומשום כך “צריך לשקול פעמיים,” אם יועמד גבלי למשפט, אם “להביא אותה להעיד” נגדו, כי “היא יודעת שמעמידה את גבלי במצב קשה מאד.”

בשעה 6 בערב ביום ד' 14 בדצמבר – פחות מ-24 שעות לפני חקירתה במשטרה – התקבלה דליה לפי בקשתה על-ידי האוזנר בביתו. שיחתם נמשכה שעה ורבע. “עצבנית, שבורה ורצוצה,” כלשון האוזנר, היא סיפרה לו על פגישתה עם גבלי. לדבריה, “גבלי זועזע” כששמע מפיה על עדותה בפריס, שכן הוא “לא ידע שהיו שינויים בהעתק;” ואם היא תעמוד בעדותה, יתקבל הרושם “כאילו היא עשתה [את] השינויים בלי שהוא ידע דבר זה.” כשרוזן דיווח על כך לוועדה, תמה שוב השר ברזלי: “כל זאת היא מספרת?” היא מנסה “לחזור בה ממה שאמרה קודם” בפריס, השיב רוזן – אף שהאוזנר דיבר על לבה, “שלא יהיה טוב לא בשבילה, לא בשביל הארץ, אם לא תגיד את האמת…האוזנר אמר לה שלא בא בחשבון שלא תגיד את האמת.”

השר שפירא: “היא אמרה שלא תגיד את האמת למשטרה?”

רוזן: “זה היה הרושם…היא כמובן במצב קשה;” אולם הוא הוסיף: על הוועדה לדעת שכל “מה שאמרה [דליה] ליועץ המשפטי בפריס ספק אם זה יכול לשמש הוכחה באיזה משפט.” לכן “חשוב מה שתגיד למשטרה כי בפריס היא לא הוזהרה [שדבריה עלולים להפליל אותה – ש”ט]." אדרבה, האוזנר אמר לה “שהיא תיהנה מחסינות.”

ככל שהשתדלה המשטרה להחיש את חקירתה, היא התנהלה בעצלתיים, בהשוואה לוועדת השבעה: דליה נחקרה ב-15, ב-18 וב-21 בדצמבר; לפי המלצת האוזנר, שחיבב שיטה זו, נערך ב-18 עימות בן דליה לבן-צור, ואחריו הוא נקרא לחקירה נוספת ב-20. גבלי נחקר פעמיים, ב-19 וב-23, וכן נחקרו הר-אבן ב-21 וארנונה שומרוני (איש-הורביץ) – מזכירתו של גבלי, שב-5 בספטמבר 1954 עברה ללשכתו של לבון – ב-19 וב-22.

העימות בין דליה לבן-צור לא הניב שום חידוש. בלשונו של מרגלית, הוא “המשיך לעמוד על דעתו שלא ביקש ממנה לתקן כל מסמך.” וכך, למרות הכחשותיהם של בן-צור ושל גבלי, נשארה בעינה ההודעה, שמרגלית רשם מפיה בחקירתה הראשונה ב-15 בדצמבר: “גב' דליה כרמל חזרה על גרסתה שלפי הוראות בן-צור ביצעה תיקון במסמך שמהותו הדגשה שפעולה נעשתה לפי הוראת לבון;” אולם משהוצג בפניה העתק המכתב של גבלי לרמטכ"ל דיין מ-19 ביולי 1954, והיא נשאלה אם הוא שוּנה על-ידיה, היא השיבה:

יכול להיות שזה המכתב אבל קיים אצלי הספק אם אמנם זה המכתב…כאשר האוזנר הראה לי בפריס תדפיס של המכתב של ראש אמ“ן לרמטכ”ל מ-19.7.54 עיינתי בו פעמים אחדות; ניסיתי להיזכר ונדמה היה לי ב-99% שאכן זה המכתב שבו בוצע השינוי. לאחר מכן חזרתי ודרשתי בזכרוני ועלה בי ספק אם אמנם דייקתי באומרי שזה המסמך. עתה, כאשר אתה מראה לי העתק המכתב ואני מעיינת בו, הספק קיים.

ועוד: דליה לא זכרה “כיצד בדיוק קיבלה את ההוראה לתקן את המסמך, כלומר אם בעל פה, בכתב או בדרך אחרת,” שכן היא “טיפלה באותה תקופה בחומר רב עבור בן-צור, והשינוי שביצעה היה באחד המסמכים האלה.”

המשטרה חקרה גם חשד, שדליה החליפה שני דפים במחברת, שבה נרשמו המסמכים שנמסרו לעיונו של לבון. בעימות ביניהם הכחישה דליה את דברי הר-אבן לחוקריו – “ששמע מדליה שהיא נתבקשה להחליף שני דפים במחברת” והוסיפה:

עד כמה שאני זוכרת לא הכנסתי שום תיקונים במחברת זו…אני זוכרת ואומרת ששיחה כזאת [עם הר-אבן] אינה זכורה ואף לא היה כל רקע לשיחה כזאת. אינני מבינה מנין הוא לוקח דברים אלה.

אגב, כמו מסמכים חשובים אחרים, נעלמה גם מחברת זו ולא נמצאה חרף חיפושים נמרצים.

חקירת המשטרה הגיעה איפוא למבוי סתום. מרגלית גרס שהמוצא היחיד ממנו היה הבדיקה בפוליגרף, גלאי השקרים; אבל גבלי “סירב בטענה כי בהיותו אל”מ בצבא מלת אמת שלו הנה מספיק מכובדה“;³⁸⁹ בן-צור הסכים תחילה, אך לא הופיע לבדיקה, וב-30 בדצמבר הודיע למשטרה טלפונית “שלאור ההתפתחויות, אין הוא רוצה להיבדק במכשיר הפוליגרף.” דליה ששכרה בינתיים את עו”ד ארווין שימרון ונהגה לפי עצתו, הסכימה “רק בתנאי שיסכימו להיבדק גם גבלי ובן-צור.”

כצפוי, אחרי בדיקות נוספות אישר חגג מחדש ב-21, ב-22, ב-25 וב-27 בדצמבר 1960 – וגם ב-9 וב-13 בינואר 1961 – את חוות-הדעת שהגיש לוועדת כהן ב-14 באוקטובר 1960: העתק המכתב מ-19 ביולי, שהוגש על-ידי גבלי לוועדת אולשן-דורי, לא זויף ולא שונה. ב-27 בדצמבר הגיש מרגלית את סיכום חקירותיו למפכ“ל, ליועץ המשפטי ולמחלקת החקירות של המשטרה הצבאית. ממלא-מקום מפקד מצ”ח עיין בסיכום וקבע לאמור: No Case. את משמעות שתי המילים האנגליות האלה הבהיר האוזנר בינואר 1961 לממשלה, וביתר פירוט לסלומון:

הריני להודיעך כי סיימתי את העיון בחומר החקירה בקשר להאשמת זיוף או הפצת מסמך מזויף נגד שולחך אל"מ ב. גבלי.

מסקנתי היא כי חומר הראיות שברשותי אינו מספיק כדי הגשת גליון האישום נגד שולחך בשל זיוף או הפצת מסמך מזויף בענינים הקשורים ב“פרשה”.

אבל ועדת השבעה לא חיכתה עד שחגג ומרגלית יסיימו את מלאכתם, ובניצוחו של אשכול יצאה ראשונה בתחרות עם המשטרה. אשכול, רוזן, בן-אהרן וברזלי – ארבעה מתוך שבעה – גרסו מלכתחילה, שלבון לא נתן את ההוראה ושיש

לטהרו, ולפיכך דחו את דרישת בן-גוריון וגבלי לכונן ועדת חקירה. כשאמר רוזן דברים ברוח זו ב-5 בדצמבר, עוד בטרם החל האוזנר בחקירותיו בפריס, לא האמין ברזלי – ששמח להם - למשמע אוזניו.

ברזלי: " אני רוצה לשאול את שר המשפטים, יו“ר הוועדה, האם טוב ששמעתי שבשלב זה הוא אומר, שהוא כמעט בטוח, שלבון לא נתן הוראה?”

רוזן: “כן.”

ברזלי: “ואם הוא כבר בטוח לא צריך לקבוע ועדת חקירה?”

רוזן: “בעניין זה אני בכלל נגד ועדת חקירה.”

רוזן גרס שבן-גוריון “מאד מגזים בחשיבות ההשבעה, בחשיבות השתי וערב…ראש הממשלה מגזים בזאת שהוא חושב, שעדים אינם יכולים או אינם מסוגלים לשקר לאחר שהם הושבעו.” אם מעצמו ואם מהשפעת אשכול עליו מיעט איפוא שר המשפטים בחשיבות הליכי חקירה לפי החוק, והעדיף עליהם את ועדת השרים שעמד בראשה.

יתר-על-כן, באותו יום, 5 בדצמבר, הביא רוזן לדיון בוועדה טיוטה ראשונה של “שיקולים”, שעליהם התכוון לבסס את מסקנותיה, שכן אז פיקפק בתועלת של חקירות האוזנר בפריס:

העליתי גם כמה שיקולים על הכתב, שאני אחר-כך רוצה לקרוא לפניכם, אם כי אני כמובן אציע, שאנו נעשה דיון רק לאחר שנשמע את תוצאות החקירות בעניין הזיופים וגניבת מסמכים, אם כי אני מניח מראש שלא יצא הרבה מחקירות אלה.

לאחר שדליה הודתה בפריס בזיוף העתק המכתב של גבלי לרמטכ"ל, התעלם רוזן מפקפוקיו הראשונים ונטל לעצמו את החלק המגיע לו, לדעתו, בהישג הנכבד הזה. “אילו הבאתי לפניכם השאלה אם לשלוח את האוזנר לפריס,” אמר לוועדה בנימה שפירושה שהיו משיבים בשלילה; והוא נטל את ההכרעה כולה על כתפיו: “הרי לא שאלתי אתכם, שלחתי אותו.” זו היתה הפלגה, שבן-אהרן ואשכול לא יכלו להסכים לה, והם מיהרו להכחיש את דברי רוזן. אשכול: “זה לא מדויק…מהישיבות הראשונות שאלנו מה בדבר ארבעת האנשים הללו, מדוע לא חוקרים אותם?” בכך חשף את התפקיד שמילא מאחורי הקלעים: הנחת הודאתה של דליה ביסוד הקמתה של ועדת השבעה.

הודאתה של דליה בפריס והרצאת האוזנר על חקירותיו שם בפני הוועדה ב-13 בדצמבר הביאו לידי כך, שכל חבריה השתכנעו כאיש אחד שלבון לא נתן את ההוראה. נראה שאת הכף הכריע הרושם הרע שעשה גבלי. אחרי שהאוזנר סיים את דבריו, אמר מינץ, איש פועלי אגודת ישראל ושר הדואר: “חומר זה הוא מזעזע ומחריד…יוצא…שלבון לא נתן את ההוראה…אני ממליץ מאד שאנו נסיים היום.”

שטרית, מנאמני בן-גוריון ושר המשטרה, היה האחרון שצירף את קולו לטיהור לבון, והוא היטיב להסביר זאת. תחילה התייחס לעברו של גבלי ולפרשת טוביאנסקי:

הבה ונראה מי הוא לבון ומי הוא גבלי. לבון נקט בגרסה מסויימת ולא הרפה ממנה. גבלי נקט בגרסה מסויימת, כאשר עניין זה התפתח והגרסה הזאת לא רק שלא הוכחה, אלא נתגלו בה מעשים פליליים, שבמקרה חוק ההתישנות חל עליהם. רמתו המוסרית של גבלי, רמתו המוסרית ממשפט טוביאנסקי, מזעזעת, מחרידה. איני יודע אם אדם הגון וישר יכול לתת אמון בדבריו. דמותו ומעמדו המוסרי אינם אומרים כבוד.

לאחר מכן התייחס לחומר שבפני הוועדה, וביחוד להעתק המכתב מ-19 ביולי, שגבלי הגיש לוועדת אולשן-דורי:

ההעתק שונה, עכשיו יש לנו עדות על כך. ומה שונה בו…דוקא הפרטים הנוגעים לשאלה: מי נתן ההוראה…יש בזאת כוונה מלכתחילה של העלמה…דבר זה נעשה כדי להדגיש, שההוראה ניתנה על-ידי מישהו מסויים וזה שר הביטחון…אילולא הזמן שעבר – יכולנו לראות גם את גבלי וגם את בן-צור אולי בבית הסוהר…על עדות שקר ועל הדחה לעדות שקר. הם יכולים לשמוח שהעברה התיישנה ולא הביאו אותם לדין. האם אני יכול היום לסמוך על עדותם?

שטרית ניתח את משמעות העובדה, שגבלי לא ניצל את הזכות שנתנה לו ועדת כהן – לחקור את העדים שהופיעו בפניה:

אי חקירת העדים על-ידי אדם הנאשם, פרוש הדבר שהוא משלים עם מה שהעדים מעידים, אם הוא אינו עושה להם חקירת שתי וערב, אפילו לא חקירה פעוטה ביותר, כדי לומר: אני מגלה דעתי שאיני משלים עם כל העדות הזאת. אנו שמענו שניער חוצנו מפקודיו, לא חקר עדים בהזדמנות שניתנה לו, כל זה אומר דרשני….אני משוכנע, כפי ששוכנעו כל החברים, שלבון לא נתן ההוראה.

האם ייתכן שמישהו אחר נתן את ההוראה? על כך אמר שטרית: “מתוך השלושה האלה [גבלי, בן-צור ואלעד – ש”ט] האיש המורשה ביותר לתת הוראה הוא גבלי…לפי ההגיון, אם במסגרת ישנם שלושה אנשים, הבכיר הוא האחראי." לבסוף נגע בדרישת גבלי לוועדת חקירה:

כשבישיבה הראשונה או השנייה שר המשפטים הביא בקשתו, אמרתי: הלוואי והיו הולכים לבית המשפט והיינו מחכים לתוצאות השופטים, אבל כיוון שהם לא עשו זאת - נכנסנו לברור הפרשה. [עתה]…גבלי יש לו הזכות לפנות לבית המשפט, אם הוא רוצה לטהר את עצמו…כי ועדת כהן הטביעה על מצחו אות קין ואות קין זה ילווה אותו כל ימי חייו, יש לו כל הזכות להתגונן והדרך הטובה ביותר להתגונן היא בבית המשפט. יש לו עורך דין טוב מאד…והוא יכול לטהר את עצמו…הוא יכול לפנות לבית המשפט…הדרך פתוחה לפניו.

רוזן: “לאיזה בית משפט ילך גבלי?”

שטרית: “ילך לבית-דין גבוה לצדק.”

אולם בעוד היתר תובעים לסכם את עיקרי המסקנות באותה ישיבה, ב-13 בדצמבר, תמך שטרית בדרישת רוזן, שעדיין שקל אפשרות לשמוע לפחות את דיין – ואולי אף את שרת, לבון וגבלי - באומרו: “אני מתנגד לגמור בכל מחיר, אני מבקש שנקיים ישיבה ביום ו'…ונזמין לישיבה את דיין.”

אשכול, שהדרך אצה לו יותר מלאחרים – “אני אמשיך להתנגד [לשמיעת עדים – ש”ט], אנו לא ועדת חקירה" – ניאות לבסוף גם הוא; אולם אף שהוועדה התכנסה עוד שלוש פעמים – ב-15, ב-19 וב-21 בדצמבר – אין ספק שכבר ב-13 הסכימו כל השבעה שיש לטהר את לבון, אף-על-פי – או שמא בגלל – שידעו כי בתוך יומיים, ב-15, תיפתח חקירתה של דליה במשטרה בתל-אביב.

* * *

לישיבת הוועדה ביום ה' 15 בדצמבר הביא רוזן נוסח ראשון ומלא של המסקנות והתנצל, כי “מבחינת הסגנון זה לא כל-כך נהדר…אם כי כתבתי זאת מתוך לטישת עין גם לפרסום.” אשכול הביא גם הוא “אי אלה סעיפים” שניסה, כדבריו, להעלות על הנייר, וגם הוא התנצל: “אני מודה שאיני יודע לנסח פסוק משפטי.” אשכול הציע תמצית מגובשת, שעליה תבנה הוועדה את מסקנותיה:

ישבנו בשבע-עשרה ישיבות, מיינו החומר שהיה, אילו היה יותר חומר, היה מופיע [אצלנו – ש"ט] מתחת לפני האדמה, הגענו למסקנות שלבון לא נתן ההוראה, אבל גבלי נתן ההוראה. אין טעם לוועדת חקירה. הרוצה ללכת לבית המשפט – ילך לבית המשפט.

שניהם הסכימו איפוא שלבון לא נתן את ההוראה ל“עסק ביש”; אולם רוזן חש שעליו “מוטלת אותה אחריות כבדה…כמו על כל אחד [מחברי-הוועדה] פלוס עוד אחוז אחד אחריות…כי אני שר המשפטים,” וככל שיכול ביקש לישב את המסקנות עם דרישות הנוהל, החוק והצדק. בגלל מאמציו אלה – שבסופו של דבר עלו בתוהו – התארך הדיון ונתמשך.

השאלה שטרדה את רוזן נבעה מן ההחלטה לטהר את לבון, והיא חוללה מטר שאלות ללא תשובה: אם לבון לא נתן את ההוראה, מי נתן אותה? האפשר לומר במסקנות, שלבון לא נתן את ההוראה, בלא לומר מי כן נתן אותה? ואם תסתפק הוועדה באמירה שלבון לא נתן את ההוראה, כלום אין פירוש הדבר שגבלי הוא שהורה לבצע את הפעולות במצרים על דעת עצמו? והלא אין בידי הוועדה שום ראיה לכך.

על מצפונו הכבידה גם דחיית פניותיהם של גבלי וסלומון להופיע בפני הוועדה ומניעת אפשרות מגבלי לטעון, שאפילו לא קיבל הוראת ביצוע מפורשת – הוא פעל ברוח הדברים והמדיניות של לבון. כשר המשפטים, הרגיש לביקורת של משפטנים – העשויה להישמע גם בבית-המשפט – לא היה רוזן לגמרי שלם עם עצמו ועם המסקנות. הדבר התבטא בהתחבטויותיו הבלתי-פוסקות אם לזמן עדים ובהערמת תלי-תלים של נימוקים והסברים שדחק למסקנות.

אשכול היה משוחרר מהתלבטויות אלה. בהזמנת עדים, טען, “אנו הופכים את עצמנו לוועדת חקירה” ואז “צריך להזמין עשרות אנשים.” הוא תבע קיצור והודיע ש“אתנגד לפסוקים של הסבר.” יתר-על-כן, העובדה שטיהור לבון פירושו הרשעת גבלי – אף אם הדבר לא נאמר במפורש – לא הטרידה אותו: “אם אנו אומרים שלבון לא נתן הוראה, האם אנו צריכים להגיד משהו על גבלי? מתבקשת מסקנה פשוטה, באשר גבלי עצמו אומר ש[את] ההוראה נתן הוא, הוא היה אמנם מדיום, אבל אנו עומדים במצב שגבלי נתן ההוראה.”

ברזלי: “בלי לקבל הוראה מלבון.”

שפירא: “על יסוד מה נאמר זאת?”

אשכול: “הוא אומר שנתן אותה, מתבקשת [איפוא]³⁹⁰ מאליה מסקנה…שאת ההוראה נתן הוא…אם היה טוען שקרה אסון, [או ש] העניין התפוצץ בלי ששאלו אותנו [את אמ”ן]…אבל גבלי כל הזמן טוען: ההוראה ניתנה. [בין אם] התייעץ עם אשתו או עם מישהו אחר, מה בעצם חשוב לנו? גבלי טען שנתן ההוראה, אנו קבענו שלא קיבל ההוראה מלבון, לפיתחו [של גבלי] מונח עסק ביש זה."

רוזן שוקל ניסוח שונה: "אינני מסכים אתך. [אכן], אנו עברנו על כל החומר הזה, [אבל] אני צריך לומר גם לך: לא שמענו עדים כי לא היינו מוסמכים לכך. [רק] על פי חומר שהיה לפנינו באנו לידי מסקנה…שהוא [גבלי, לדבריו] נתן הוראת ביצוע על פי הוראה שקיבל מלבון, [אבל] לא מצאנו [לכך] סימוכין.

אשכול עמד על הצעתו:

אני אומר אחרת. קראנו החומר, למדנו החומר, אתה רוצה להגיד שלא שמענו עדים, [בבקשה. אבל], הגענו למסקנה שהטענה שלבון נתן לגבלי הוראה אין לה על מה לסמוך. אנו חיים לפי חומר זה. אם תרצה לומר דבר מה יותר חזק – ביי מיר קענט איר פועלן [אתי גמרת]…[עם זאת] אפשר להגיד: הטענה שהושמעה [על-ידי גבלי] אין לה על מה לסמוך.

פסוק שני – גבלי טוען שנתן הוראה, מתבקשת מסקנה שאמנם נתן אותה…עלינו להגיד ש[העתק] מכתב זה, שעליו נשענו הרבה מאד…הוכח כזיוף.

אשכול קיבל תמיכה איתנה משטרית – “אנו סבורים שאין צורך בהקמת ועדת חקירה…כיוון שמתוך החומר שלמדנו והשתכנענו שאין יסוד…[ל]דברי גבלי…כאילו לבון נתן ההוראה” – ומבן-אהרן:

זה בשבילי יסוד העניין. לבון לא נתן הוראה, זה הוכח מעל לכל ספק. העסק ביש תוכנן ובוצע על-יד אמ"ן והסגל שלו בישראל, בפריס ובמצרים מראשיתו ועד סופו, לפני ש[גבלי] בכלל התחיל [ל]טעון על הוראה של לבון.

נוצר איפוא רוב בעד טיהור לבון - אף שממנו משתמע שגבלי, ורק הוא, אחראי למעשה-הביש במצרים. כדי למנוע סתירה של מסקנתה העיקרית, הקדימה הוועדה הסתייגות מחקירת דליה במשטרה, עוד בטרם החלה. אמר רוזן: “אני מאמין בחקירת דליה בפריס, לא אאמין במה שהיא עכשיו אומרת בפני המשטרה.” וכך ב-15 בדצמבר, ביום שבו העידה דליה במשטרה, קבעה הוועדה סופית גם את עמדתה לגבי זיוף העתק המכתב מ-19 ביולי 1954. זהו הסעיף השמיני במסקנותיה:

חקירת היועץ המשפטי לממשלה העלתה שהמלים “לפי הוראתו של לבון” לא היו מצויות במכתב המקורי. לפי דברי מקבל המכתב המקורי [דיין], הושמד, בהיותו בחו"ל, מסמך זה מטעמי ביטחון. בעניין זה שמע היועץ המשפטי הודעה מפי האדם [דליה], אשר העתיק את המכתב המקורי. מתנהל עכשיו בנדון זה חקירה משטרתית, אולם לצרכי הבירור של ועדת השרים מספיק לקבוע שקיימת עילה סבירה להניח כי הודעה זו היא נכונה, וכי גבלי הגיש את ההעתק המזויף לוועדת אולשן-דורי כהוכחה כי קיבל הוראה לפעול מלבון.

* * *

את שתי ישיבותיה האחרונות והמרתוניות ב-19 וב-21 בדצמבר הקדישה הוועדה לשני ה“סעיפים” האחרונים של אשכול. האחד היה, כדבריו, “שאנו דוחים לחלוטין [את] הרמז או הרמזים הפסולים שנרמזו על-ידי הולכי רכיל…כאילו מעשה הביש בוצע בהצעתו או בהשראתו של אדם, שלא היה חבר הממשלה; איני רוצה להזכיר את שמו של בן-גוריון,” שכן “בכל החומר שהיה בפני ועדת השרים לא היה כל רמז, לא סברה ולא טענה בעניין זה.” העניין האחר היה דחייה מוחלטת של כל תביעה לחיטוט נוסף ב“פרשה” – אם על-ידי הזמנת עדים לוועדת השבעה, המשך הדיון בוועדת חוץ וביטחון או הקמת ועדת חקירה - שכן “וועדת השרים סבורה, חושבת או מציעה, שיש לראות בירור זה כמסויים. זה לא ענייננו להציע למישהו ללכת למשפט או לעורך דין…הרוצה ללכת לבית המשפט – ילך לבית המשפט.”

את ישיבתה האחרונה של הוועדה, ב-12 בדצמבר, פתח רוזן בדיווח על עדותה של דליה במשטרה. הוא סיפר שעו“ד אליהו גיצלטר ממשרדו של ד”ר יהושע רוטנשטרייך, שנשכר על-ידי בן-צור, ביקש פגישה “כי יש לו למסור אינפורמציה חדשה.” רוזן קרא בפני הוועדה קטעים מעדותה של דליה וסיכם: “העיקר בשבילנו הוא שהיא אומרת…שאינה זוכרת את הדברים על דיוקם.” אחרי שסיפר לוועדה גם על חקירת גבלי במשטרה – “הוא הגיש את המכתב [מ-19 ביולי 1954]…לועדת אולשן-דורי, אבל לא ידע שמישהו הכניס שינוי במכתב והכתוב בו הוא נכון” – נתן רוזן ביטוי נוסף להתלבטויותיו: “איך בית-המשפט יצא מדבר זה, אם יגישו תביעה, איני יודע.” אם דליה תעיד במשפט כפי שהעידה במשטרה, “איני יודע אם זה יספיק לניהול המשפט.” לשון אחר: אין ראיות מספיקות לתביעה נגד גבלי בגין זיוף העתק המכתב.

אשכול: “אילו שאלו אותי, הייתי אומר לגנוז את כל העסק.”

רוזן: “לא ישאלו אותך, [אבל] ייתכן שלא תהיה ברירה אחרת.”

הדיון נתארך, משום שבהגיעם למסקנות נתגלע בין חברי הוועדה ניגוד שנבע ממגמות מפלגתיות סותרות: אשכול הציע שבמסקנות ייאמר ש“פרט ליחידה זו [131]…הגענו למסקנה…שכבודו וטוהרו של הצבא לא נפגע;” ואילו בן-אהרן וברזלי תבעו לכלול במסקנות ביקורת על “מבנה מערכת הביטחון” ולציין את האפשרות, שגבלי קיבל את ההשראה מבן-גוריון.

לבסוף גבר אשכול. הוועדה הסכימה “שיש לראות את בירור הפרשה כנגמר וכמסוכם.” לשון אחר: דחיית פניותיהם של גבלי וסלומון ושל בן-צור וגיצלטר.

הוחלט ש“מסקנות הוועדה יוגשו לממשלה ביום א' ה-25 בדצמבר 1960;” אבל לבן-גוריון הן הוגשו כבר ביום ו' 23, ולא היו לדידו בבחינת הפתעה: במשך כל השבוע, החל ב-16 לדצמבר, הוא יכול לקרוא במעריב, תחת הכותרות הראשיות בעמוד א', על זיכויו הצפוי של לבון בידי הוועדה ועל כל יתר הפרטים החשובים שנדונו בוועדה. עתה, ב-23, הוא יכול לקרוא גם במסקנות כי “רוב הוועדה חיווה דעתו כי שמיעת עדים אינה בסמכותה;” כי “גבלי הגיש את ההעתק המזויף [של המכתב מ-19 ביולי 1954] לוועדת אולשן-דורי כהוכחה כי קיבל הוראה לפעול מלבון;” כי ההוראות שנתן בן-צור לאלעד בפריס בסוף מאי 1954, “לא היו הוראות קשר בלבד ושהפעולות המדוברות בהן אמנם בוצעו;” כי הוועדה קובעת, ש“לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך גבלי וכי מעשה ‘עסק ביש’ בוצע שלא בידיעתו;” וכי “אין כל אחיזה לטענה כי ההוראה לגבלי ניתנה על-ידי אדם אחר, בין במערכת הביטחון ובין מחוצה לה;” ולבסוף, כי חברי הוועדה התרכזו

בשאלה אחת בעיקר, והיא אם גבלי קיבל מלבון את ההוראה לפעול. לא עסקנו ואין אנו קובעים מסמרות בשאלות אחרות, אשר ועדת אולשן-דורי וועדת כהן לפעמים נגעו בהן, כגון שאלת המדיניות הבטחונית הכללית בשנה הקובעת ושאלת הניהול, הארגון והמנגנון שהיו פגומים ביחידה מסוימת בשנה ההיא, (לרבות שאלת הזיופים והעלמת מסמכים) ושאלת ליקויים מסויימים אחרים, שהיו קיימים בתקופה ההיא, ואשר מקורם היה בין היתר בחוסר תיחום ברור של הסמכויות והאחריות בדרג הגבוה. אלה הם נושאים, אשר בירורם אינו עשוי להביא לשינוי מסקנתנו בעניין הפרשה…אנו בדעה איפוא שיש לראות את בירור הפרשה כנגמר וכמסוכם.³⁹¹

* * *

ב-27 בדצמבר 1960, יומיים אחרי שהממשלה אישרה את מסקנות ועדת השבעה, סיכמה המשטרה את חקירותיה. כאילו התרחשו הדברים בשני כוכבי-לכת שונים, קבע חגג שוב בדו“ח-הבדיקה האחרון שלו ב-27 בינואר 1961, שהעתק המכתב שהגיש גבלי לוועדת אולשן-דורי היה ההעתק המקורי, ושלא נעשה בו שינוי או זיוף. משנודע הדבר לדליה התברכה בלבה, כדבריה, ב”גאונות" שלה. בן-גוריון – נקדים במעט את המאוחר – היה היחיד שהתייחס לבדיקות אלה בכובד-ראש ובאמון עד סוף חייו.

 

18. במדרון    🔗

כמו הדיונים במפא“י, בוועדת חוץ וביטחון ובממשלה, גם הדיונים בוועדת השבעה דלפו לעיתונות, ואחדים מחבריה התבטאו שעורך מעריב, דיסנצ’יק, יודע יותר מהם. בישיבת 5 בדצמבר 1960 מצא המזכיר – מזכיר הממשלה כתריאל כ”ץ – לנכון להעיר לשבעה, כי “בגלל הדליפות הקודמות, אני מבקש להחליט מה היה בישיבה,” שלא יצטרכו לקרוא על כך בעיתוני המחר.

שר הפנים שפירא קבל: “מה שהיה ביום חמישי - זה נורא;” ביום זה, 8 בדצמבר, דיווח מעריב לקוראיו תחת כותרת שמנה באמצע עמוד א' – בהסוואת השמות -שהאוזנר חקר בפריס את פטי ואת דליה ב“חשד הזיופים.” ב-11 אמר רוזן שהוא “לגמרי מתיאש מהעיתונות. אינני בטוח שאתם לא מדברים עם חברים, לצערי.” בעמוד א' של מעריב מאותו יום התפרסם מפי האוזנר, ש“חלק מן ההאשמות, שהועלו בציבור בקשר לפרשת לבון, מקורן היה בטעות; דבר זה העליתי בחקירותי בפריס;” אולם היה זה האוזנר שהתלונן בישיבת הוועדה ב-13, שחקירת המשטרה בדבר עדויות-השקר והזיופים “נעשית בשעה שיש כותרות בעיתונים.” ואכן, הכותרת הראשית של מעריב מאותו יום בישרה ש“עדות חדשה גרמה לפתיחת חקירה פלילית על אפשרות זיופים בפרשת לבון” ושדליה – בכינוי ההסוואה שלה ה“מזכירה” – “מסרה על אי-התאמה בין העתק של מכתב למקורו.” מכאן ואילך זכו גם חקירות המשטרה לכיסוי מפורט ויומי בעיתונים;³ אולם לבון לא היה זקוק למעריב ולעיתונים שמילאו אחריו כדי לדעת שוועדת השבעה עומדת לזכותו.

כל ימי עבודתה של הוועדה עמד אשכול בקשר הדוק עם שלושת ראשי ה“גוש” – גולדה, ארן וספיר, עמיתיו לצמרת המפלגה – שלתמיכתם נזקק כדי להביא למפא“י את שלום הבית המיוחל; ועל אחת כמה וכמה נזקק לה למקרה של עימות עם בן-גוריון; הפרוטוקולים של מזכירות מפא”י והמרכז שלה מאשרים זאת. אם כך סביר שמספיר או מארן, במישרין או בעקיפין, ידע גם לבון לאן מגמת פניה של הוועדה. אין ספק שהיה בטוח בכך אחרי ישיבתה ב-5 בדצמבר, כשהתברר שארבעה מחבריה – אשכול, רוזן, בן-אהרן וברזלי – משוכנעים שהוא לא נתן את ההוראה, ורוזן העלה לראשונה לדיון את טיוטת המסקנות שכותרתן זיכוי לבון.³⁹² בעצם רק כך - ביודעו שבדעת הקהל מצפה לו ניצחון מוחץ על בן-גוריון ברגע שיתפרסמו המסקנות – אפשר להסביר את צעדיו השגויים בשבועייים שקדמו להגשת המסקנות לאישור הממשלה ב-25 בדצמבר.

דומה שאדם נבון, הפועל מתוך שיקול-דעת, שלא השתכר מההישג הצפוי לו, היה מעדיף שנצחונו יהיה אלגנטי ויגדיל את יוקרתו ואת האהדה כלפיו, ולשם כך היה נוקט כלפי בן-גוריון דרך-ארץ ואולי אף גינוני-כבוד; אך לבון, שנפתה כנראה לרגע להאמין שכוכבו דרך מחדש, נהג אחרת. ב-14 בדצמבר ערכה ההסתדרות עצרת גדולה לרגל מלאת ארבעים שנה לייסודה; אבל לבון, המזכיר הכללי, לא שלח לבן-גוריון הזמנה מיוחדת לעצרת, כראוי לאחד ממייסדי ההסתדרות ומי שעמד בראשה ב-14 שנותיה הראשונות. לעצרת הקדים לבון מסיבת עיתונאים; אולם אף שנעדר משני אירועים אלה, בלטה נוכחות בן-גוריון בשניהם: בעצרת זכה שמו למחיאות-כפיים, ובמסיבת העיתונאים הוא היה – אם כי שמו לא נזכר – יעד מרכזי להתקפת לבון: הוא אמר כי מצד “אחדים מחברי מפלגתו” מאיימת סכנת ה“אטטיזם”, והתריע שאין “להסדיר את כל העניינים באמצעי לחץ וטרור.” בעוד שעל סיבות היעדרו של בן-גוריון מהעצרת נחלקו הדעות בין התולים את האשם בו עצמו לבין התולים אותו בלבון, רווחה במפא“י הסכמה כללית, שבמסיבת העיתונאים תקף לבון את בן-גוריון ללא צורך או הצדקה. לבון עצמו הכיר בכך והשמיע כמה מילות חרטה. בשתי ישיבות נרגזות של מזכירות מפא”י ובהעדר בן-גוריון, ב-16 וב-31 בדצמבר, נדונה בהרחבה התנהגותו בשני המקרים הללו, ובהן נחשפה התהום שנפערה בין השניים. דיוני המזכירות חפפו איפוא את דיוניה המסכמים של ועדת השבעה, ואף היו למעין רקע, שעליו נתקבלו מסקנותיה ואושרו בממשלה, ושעליו נתחוללו ההתפתחויות הגורליות שבאו בעקבותיהן.

שני מכתבים שכתב בן-גוריון נקראו ונדונו בישיבת המזכירות ב-16. האחד היה תשובה לעורך דבר, שביקש לראיין אותו לקראת העצרת:

קיבלתי שאלותיך לדבר. עמדתי ברצון רב לענות על שאלותיך גם לכבוד יובל הארבעים של ההסתדרות, גם לכבוד דבר. אולם לצערי הרב אינני יכול להשתתף בדבר כל עוד הוא נתון למשטר הנוכחי [התומך בלבון – ש"ט].

לבון כינה את המכתב “סטירת-לחי להסתדרות” וטען שבגללו נמנע מלשלוח לבן-גוריון הזמנה מיוחדת לעצרת.

במכתב השני הפריך בן-גוריון את הדעה, שהוא נפקד מן העצרת משום שלא קיבל הזמנה מיוחדת:

לא באתי לעצרת המתנהלת על-ידי פנחס לבון מסיבות שאודיע בבוא הזמן המתאים למזכירות – בכל אופן לא לפני שומעי את מסקנות ועדת השבעה בממשלה ולפני השמיעי באוזניה מה שידוע לי על תעלולי פנחס לבון בשני החדשים האחרונים ובימי כהונתו כשר הביטחון.

לא היה איפוא מקום לספק: אין בדעת בן-גוריון להתפייס עם לבון או להשלים עם זיכויו – אלא אם יינתן על-ידי ועדה משפטית. בכירי מפא"י הבינו מיד – והדיון במזכירות הוכיח זאת – שאין עוד אפשרות של דו-קיום בין השניים, והם יועמדו בפני ברירה קשה: בן-גוריון או לבון. בהיותו בטוח שבבחירה הזאת הוא ייצא כשידו על העליונה – ובלא שאמר זאת במפורש – הטיל בן-גוריון על השולחן את הקלף החזק שבידיו. המשמעות הזאת לא נסתרה מעיני לבון, ודומה שבתקווה להסירה מעל הפרק הוא השמיע את דברי-ההתנצלות: “אמרתי במסיבת העיתונאים ביטויים לא נחוצים.”

הבחירה – או העימות ללא פשרות – בין בן-גוריון ללבון החרידו את כל חברי הצמרת. הם ראו בהם – אם יתקיימו – את חורבנה של מפא“י, והתנבאו בזה אחר זה כמעט באותו סגנון. אשכול: “זה יביא אותנו לשאול תחתית.” ארן: “אולי זו השבת האחרונה של מפא”י.” ספיר: “שבת שחורה, שבת אחרונה.” שבועיים לאחר מכן תאמר גם גולדה: “אני חושבת שהמפלגה הולכת לאבדון.”

כל עוד היה סיכוי, שגינוי לבון ירצה את בן-גוריון, נראה הגינוי לרוב משתתפי הדיון כתנאי הכרחי להמשך קיומה של מפא“י. גם אלה שצידדו במאבקו של לבון לא חסכו ממנו את שבט-פיהם; אולם הביקורת התרכזה בהתבטאויותיו כלפי בן-גוריון בוועדת חוץ וביטחון ובמסיבת העיתונאים ובחוסר-הכבוד שנהג בו לקראת העצרת. שרת, שנטה עתה לנקות את לבון מהאחריות ל”עסק ביש" והעיד על עצמו שהוא “מתקומם” עמו על העוול שנעשה לו, הגדיר את מסיבת העיתונאים כמאורע ש“עורר התמרמרות, עורר פלצות, עורר דיכאון” וקרא למזכירות להגיב עליה. גולדה, שהכירה בכך שיש ללבון סיבה “להתפרצות אישית,” כינתה את מסיבת העיתונאים “השבתת חג” ההסתדרות. אפילו ארן, ראש וראשון למכירים בצדקת לבון, שהאשים “חלק גדול” מחברי המזכירות שהם “בסתר מתארגנים בכדי להעלות אותו [את לבון] על המוקד,” העיד על עצמו, ש“התפלצתי מדברי לבון בוועדת חוץ וביטחון” והצהיר שהוא “מסכים עם גולדה” בביקורתה את מסיבת העיתונאים. ואם ארזי הלבנון כך – על-אחת-כמה-וכמה אזובי הקיר, שהתחרו איש ברעהו בתרעומת מצפונית ובתוכחה מוסרית.

הפליא בדברי גינוי אשכול. שלא כאחרים, הפליג לימי כהונתו של לבון כשר הביטחון, והדגיש את מגרעותיו שבאו לביטוין כבר אז. אשכול דיבר בפיזור ובאריכות, אבל דבריו מסתכמים במשפט הבא שהפנה אל לבון:

היה דבר שנקרא “פרשה”, והיא מתחילה מהיום הראשון שנכנסת
הוא קרא למזכירות לגנות את לבון בפומבי בשל דבריו במסיבת העיתונאים:

אני מציג שאלה למזכירות, והיא חייבת לענות עליה: האם המזכירות מסכימה לסגנון דיבור בלתי-חברי כזה, או לא? אם סגנון דיבור כזה הוא בשמה, בשם עוד חברים פה, או לא?

אחרי דיון סוער התקבלה ברוב הצעת שרת: המזכירות מביעה צער על הופעתו של לבון במסיבת העיתונאים, וגם לבון “הביע צער על כמה מהביטויים שהשתמש בהם.”

* * *

ההתנבאות על קצה הקרב של מפא“י, הגינוי הכללי את התנהגות לבון ודברי החרטה שלו מרמזים, שלישיבת המזכירות קדמה הידברות על קו. שכן ראשי ה”גוש" ידעו, שוועדת השבעה תמנע מבן-גוריון להשמיע בפניה את דבריו על “תעלולי פנחס לבון בשני החודשים האחרונים ובימי כהונתו כשר הביטחון,” ושמסקנותיה תהינה לטובתו; והם הבינו שמכתב ההתראה של בן-גוריון ייהפך במהרה להודעה על התפטרותו מראשות הממשלה. אשכול הסביר זאת כשאמר: “שרים יודעים למה מרמז המכתב.”

האם אפשר לקיים את המסקנות – ובה בעת למנוע את התפטרות בן-גוריון? והאם יש בכוחה של המזכירות – הגוף המוסמך לכך בתקנון המפלגה – להשיג מטרות אלה? גם בעניין זה התקיימה הידברות. “אנחנו כל הזמן נמנענו,” אמר אשכול, “מלכנס את המזכירות, מפני שזה הולך ישר לעיתון, וחשבנו שבקבוצות כאלה [של מספר בכירים – ש”ט] יעבור אולי שבוע ימים עד שזה יגיע לעיתון, וזה יהיה יותר טוב." משנתכנסה המזכירות ב-16, נחלקו הבכירים בשאלה זו: ארן הציע ישיבת מזכירות עם בן-גוריון ועם לבון “עד מציאת פתרון להציל מה שאפשר להציל ברגע האחרון;” אשכול גרס “שהמזכירות צריכה להחליט עם בן-גוריון שמה שהוועדה הזאת [ועדת השבעה] תסכם, היא תסכם בשביל כולם.” גולדה התנגדה להפעלת המזכירות. לדעתה “אין להיכנס לבירור במזכירות ערב הגשת מסקנות ועדת השבעה.” מן הסתם חששה שבירור כזה יגלוש להתמקחות על מסקנותיה וייהפך לקרב-ביניים, שבו לא יהיה אשכול מסוגל להגן על עמדותיו, ובמחיר הסכמת בן-גוריון למסקנות יערוף את ראשו של לבון (רמזים כאלה נשמעו בדבריו). היא ציינה, כי “יש לנו ארכה של שבוע עד שתתכנס הממשלה לדון במסקנות ועדת השבעה.” “ארכה” זו נדרשה לה למטרה אחת: לשכנע את בן-גוריון לקבל את המסקנות. אולם גינוי לבון, שניתן כמקדמה, היה גם מלוא המחיר שהיתה מוכנה לשלם, בלא ויתורים נוספים. אשכול קיבל את עמדתה, וכמו ארן לא עמד עוד על הצעתו.

ואכן, במהלך ה“ארכה”, עד ישיבת הממשלה, ב-25 בדצמבר, ניסה אשכול לשכנע את בן-גוריון לקבל את המסקנות ולא להתפטר. הוא נקט את הדרך שהלך בה עד כה: התיעצויות אין-ספור. גם הפעם האמין, שחרף התנגדותו ואיומיו יקבל בן-גוריון לבסוף את דין המפלגה. אמנם בין החברים שהתייעץ אתם היו מי שחששו, ש“בן-גוריון לא ישלים, ואנחנו עלולים לעמוד במצב כמו שאנחנו עומדים עכשיו,” ועל-כן “אולי צריך להחזיר את הגלגל,” כלומר שוועדת השבעה “תציע לממשלה שתהיה ועדת חקירה.” אולם, כך אמר אשכול למזכירות:

לצערי הרב, לא יכולתי לעשות זאת…ואם נכנסתי לעסק הזה, הרי זה כדי לעשות מה שאני מאמין ומה שאני חושב. אם אני חושב שזה הרה סכנות בלתי צפויות – העסק הזה של ועדת חקירה – ואם החברים ביקשו פעם שאטפל בזה, אזי אני חייב ללכת בדרכי. הסברתי זאת לחברים…הסברתי מתוך מועקה גדולה…אמרתי: את זה אינני יכול לעשות. אמרתי עוד…אתם יכולים לקחת ממני את המנדט, שחררו אותי מהעסק… את הדבר הזה אמרתי כמה פעמים בנוכחותו של בן-גוריון: שחררוני מהעניין. אם אני בדעה אחרת אינני יכול לעשות אחרת מאשר אני חושב.

ההחלטה פה אחד של המזכירות - למנות אותו “עושה שלום” יחיד בביתה – חיזקה את זכותו של אשכול לתבוע מבן-גוריון לקבל את דין המפלגה; אבל הוא סמך אותה גם על כך, שבן-גוריון לא פסל את ועדת השבעה, אף לא כש“ידע – כך או אחרת…את התוכן” של מסקנותיה, שהוגשו לעיונו “שניים-שלושה ימים” לפני שהובאו לאישורה של הממשלה ב-25 בדצמבר. יתר-על-כן, לדבריו במזכירות, אשכול דיווח לבן-גוריון על עבודת הוועדה, ואף בא עמו על כך בכתובים:

כמובן ששוחחתי אתו כבר פעמים אחדות גם בעל פה וגם בכתב. בתקופה הזאת היה נוהג, לאחר שיחות, לשלוח לי מכתב. אני לא עניתי במכתב מתוך נימוקים רבים, וגם מפני שמכתבים מודפסים על מכונות כתיבה ואני לא תמיד יודע מי המדפיסה, אבל היה גם פעם שסיכמתי משהו במכתב.

בשיחותיהם אמר אשכול לבן-גוריון: “ידעתי שאתה נגד זה [ועדת השבעה, אבל], אתה לא אסרת, לא פסלת לחלוטין. אמרת – טוב, תמשיכו.” אשכול חזר על כך פעמים רבות. למשל:

אני בוודאי ידעתי, שלבן-גוריון לא נראה המהלך הזה [ועדת השבעה]…והוא…טען כל הזמן שזו לא דרך והוא מתנגד לה. אבל הוא היה מתבטא גם בשיחות אתי וגם עם חברים אחרים: טוב…אני יודע את דעתי, זה לא ייגמר בכך. אבל אדרבא, תצליח, תבוא עליכם ברכה…והוא אמר לי…אבל לא רק לי, ואני מדגיש זאת כי בימינו אלה אם חבר אחד אומר זה לא מספיק – עוד חברים ידעו ויודעים שהיה זמן שהוא אמר: טוב, אז לא תהיה ועדת חקירה. נגמר.

גולדה תמכה באשכול; וכשהעיר אלמוגי ש“לא היה רגע אחד שבן-גוריון לא הזכיר, שבלי ועדה משפטית הוא לא יהיה בממשלה,” קטעה אותו באומרה ש“הדבר” אינו מדויק. כשנשאה את דבריה, היא חזרה לעניין זה:

בפעמים האחדות שנפגשתי אתו יחד עם עוד כמה חברים, ופעם-פעמיים רק אני, בן-גוריון לא אמר שאם לא תהיה ועד חקירה הוא יעזוב את הממשלה. הוא אמר דברים אחרים; אבל את זאת לא אמר.

היא הוסיפה: אדרבה, כשאמרה בנוכחות בן-גוריון לאשכול: “אתה טיפש, למה אתה ממשיך בעבודה זו [בוועדת השבעה], תעזוב אותה…אני מזמן הייתי זורקת עניין זה,” התערב בן-גוריון ואמר:

לא, למה לו לעזוב…תמשיך ותבוא עליך ברכה, אתה עושה עבודה מצוינת.

“אינני רוצה להגיד,” אמר אשכול, “שאני חשבתי שהוא באמת ויתר על העניין [הוועדה המשפטית] והוציא זאת מלבו. אבל טוב. [הוא] השלים. וזאת אפשר היה להניח.” את אמונתו זאת ביסס אשכול על עבודתו רבת-השנים במחיצת בן-גוריון, ובדבריו במזכירות אף הזכיר מקרים, “שבן-גוריון היה נגד ואמר כל הזמן שהוא נגד, ולבסוף קיבל.” על סמך זאת אמר אשכול:

אני חשבתי לעצמי: יבוא בן-גוריון ויגיד בממשלה…אתם יודעים שאני נגד ועדה כזאת ובעד ועדת חקירה ואני מסתייג ממה שאתם אומרים. חשבתי כי זו זכותו להגיד…[מפני ש] הוא היה נגד הועדה הזאת…מפני שיש לו קונצפציה אחרת…כמובן שחששנו מאד מפני התפוצצות…אבל היה לנו יסוד לחשוב, להאמין, לדעת, והייתי אומר כי דעתי היתה כזאת, שהוא יגיד מה שיגיד ובאיזה אופן שהוא [יניח לעניין ו]יעבור לקונגרס [הציוני שעמד להתכנס ב-27 בדצמבר – ש"ט] או למשהו אחר.

אשכול קיווה איפוא שבן-גוריון ינהג לפי הכלל המקובל במפא“י מאז ומתמיד – ש”אנחנו לא כל-כך חותכים בסכין." את דברי בן-גוריון, לאחר שדיווח לו על עבודת הוועדה – לאמור: “טוב, יש ישיבת ממשלה, יהיה לי עוד מה להגיד לאחר שיביאו את המסקנות” – פירש אשכול כאישור לדרכו, ולא כאיום. על-סמך האמונה שבן-גוריון ישלים עמן, אמר אשכול למזכירות כי הוא ועמיתיו “חשבנו כי הנה הגיע זמן של איזה הרווחה נפשית בתוך המפלגה, ואולי סו”ס יצא[נ]ו מן העניין. וזה על-פי ידיעות שהגיעו אלינו.“⁴ כך תמה ה”ארכה", וב-25 בדצמבר 1960 הובאו המסקנות לאישור הממשלה.

* * *

לקראת הדיון בממשלה היו כל הקלפים החזקים – מרות המפלגה, קבלת המסקנות פה אחד בוועדה ורוב מובטח לאישורן בממשלה – בידי חסידי מסקנותיה. בידי בן-גוריון נותר רק קלף אחד: הצדק; אולם כדי שיהיה בכוח טיעונו - שרק בית-משפט מוסמך לזכות אדם או להרשיעו, ולא גופים פוליטיים כממשלה או מפלגה – לערער את המסקנות, נזקק בן-גוריון לתביעתו של גבלי לכינון ועדה משפטית. אולם אם קיווה שגבלי יספק לו קרקע איתן, שעליה יוכל לנהל את מלחמתו, נכונה לבן-גוריון אכזבה מרה: במהרה יתברר לו שגבלי הוא משענת קנה רצוץ.

גם גבלי וסלומון קראו את מעריב. מתוך שיקולים שונים בתכלית מאלה של בן-גוריון נראה שהגיעו למסקנה, שגבלי לא יוכל להפיק תועלת מוועדת חקירה. מכיוון שנקיטת עמדה זו בפומבי כמוה כהודאה באשמה, החליטו לסגת בהדרגה תחת מסווה של כפל-פנים.

וכך נראה צעדם הראשון בכיוון זה. כלפי חוץ – מעל עמוד א' של מעריב -הוסיף גבלי להפגין נחישות ללא חת:

זרקו אותי לכלבים – טוען הקצין הבכיר באוזני ידידיו – רבים באו אלי ואמרו לי: “אתה צעיר, אל תתייאש…נמצא לך ג’וב.” אבל הם אינם מכירים אותי. אני אלחם כדי להוכיח את צדקתי, ולא אוותר. אמשכן את ביתי ואממן את הגנתי…אפילו אצטרך לגדל תירס, לא אוותר על המאבק.

אולם ממכתב ששיגר גבלי לבן-גוריון ב-23 בדצמבר 1960, יומיים לפני שהמסקנות אושרו בממשלה, לא ניכרו שום אותות של להט-מלחמה ודבקות במטרה. “מתוך העיתונות,” כתב גבלי, “אפשר לעמוד על כמה מן המסקנות שהוועדה עומדת להביאן בפני הממשלה,” דהיינו “זיכוי לבון…[ו]שלילת מינוי ועדת חקירה משפטית.” גבלי קבל מרה על דרך-עבודתה של הוועדה ועל כך שבגין “המשמעת הצבאית, המטילה עלי שתיקה מוחלטת,” נמנעה ממנו “כל אפשרות” להזם “האשמות כבדות בלתי-נכונות” שהוטחו בו בדיוני הוועדה ובמסקנותיה.

נוכח המסקנות המטילות, כדבריו, את “האחריות כולה” עליו, היה על גבלי לכאורה לטעון ביתר-תוקף – כפי שאמר באוקטובר – שרק ועדת חקירה תגיע לחקר האמת; אולם במקום הקול החזק, שהידהד מעל עמודי מעריב, נשמע משורותיו לבן-גוריון קול ענות חלושה וכוננות לנסיגה:

יודע אני מה רב רצונך לאפשר לי להביא הדברים לבירור בפני הגוף המתאים. אך איני יודע אם במסיבות הנ"ל לא הושם קץ לאפשרות הוכחת האמת כטענתי לטיהור שמי. בתנאים אלה ובמבוכה בה הנני נמצא עתה, הנני משאיר העניין לשיקולך.⁶

גבלי עבר איפוא ממעמד של בעל-דין למעמד של מקבל-דין.

בין גבלי ופרקליטו ובין חוגי הממשלה התקיימה זרימת מידע דו-סטרית. אשכול יכול להניח שגבלי יסתלק מתביעתו, ושעם אישור המסקנות בממשלה הוא ישיג את הבלתי-אפשרי: הזאב יהיה שבע, והכבשה תיוותר שלמה. הכול יהיו מרוצים על שנפטרו ממארת “הפרשה”: לבון ישמח בטיהורו, מפא"י תשיש על “שלום-הבית” שיחזור לשרור בין כתליה, מערכת הביטחון ובן-גוריון – אף כי אולי רק בסתר לבו – יודו לו על שיוכלו להתמסר לביטחון, הממשלה תשוב במשנה-מרץ לתפקידיה, וכמותם גם הכנסת וועדת חוץ וביטחון, וישראל כולה תנשום לרווחה. אישור לכך ניתן במעריב -שהיה, כמובן, גם הוא בין המרוצים. ב-23 בדצמבר הכריז שלום רוזנפלד במאמרו על “קץ הפרשה”, ושלושה ימים לאחר מכן, במאמר הראשי “נסתיימה הפרשה”, סיכמו עורכי העיתון:

אל הסיפוק הכללי על שהפרשה באה לסיומה נתלווה לנו סיפוק מיוחד, על שניתן לנו לשרת את האמת והצדק.⁷

גם דליה תהיה מרוצה, שכן עם סיום “הפרשה” היא לא תוטרד עוד בחקירות ולא תיאלץ לבוא חשבון עם מצפונה. היא תשתחרר ממחויבותה הרגשית כלפי גבלי, ותוכל לנהל את חייה כרצונה. ואכן, אשכול היה משוכנע שדליה מרוצה: הוא היה מרוצה ממנה, וזו דרכן של הבריות – להשליך מעצמן על זולתן. הוא, שהיה לו לב מבין, לא נטר לה על עדותה במשטרה.³⁹³ אדרבה, דווקא משום שידע, לדבריו,

שעל רבים מהעדים נגד גבלי הופעל לחץ לחזור בהם מעדויותיהם, וכי השפעה הופעלה גם על דליה.

הוא היה גא בה ש“בכל זאת לא חזרה בה מעיקר עדותה.” סודה שגילתה לו והודאתה בפריס בזיוף - שאיפשרו לו להקים את ועדת השבעה ולהנחותה למסקנותיה - כיפרו על כל חטאיה. כדרכם של אוהבים, פקח את עיניו רק לטוב וליפה שבה. עם שובה לניו-יורק בינואר 1961 התחדש קשר המכתבים ביניהם, ובתחילת ינואר 1962, כשהגיע לארצות-הברית לביקור של כחודשיים, השתלהבה אהבתם. היא אף התעצמה בביקורו השני, בספטמבר, שנמשך כחודש.

אהבתו לה באה לידי ביטוי בהצהרות חוזרות, בדאגתו המתמדת לפרנסתה, ללימודיה, להרחבת אופקיה ולרווחתה בניו-יורק ובכיסופיו אליה יומם וליל. “הידעת התפלה ואהבת את…בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך?” כתב לה בשובו ארצה אחרי הביקור הראשון. הוא גילה לה “שאהבתיך ערב אחד בהופיעך בביתנו [בירושלים – ש”ט] במעיל שלך שנראה לי חדש בהיר עם נקודות." כשפתח לה את הדלת, עשתה עליו “רושם מושך מפתה, אם זו המלה הנכונה, מעורר ומגרה.” והוא נצר בלבו את הזיכרון הנעים ההוא.

בביקורו השני בילו שניהם בבית-מרגוע בהרי הקטסקיל, טיילו ביערות הרריים בגלנמיר, התפעלו מהנוף ומהשתקפות השמש באגמים (“התזכרי הצבעים? הבערה בראשי האמירים שביערות…הדליקה באגם המים שם עם הברווזים?”), דליה ציירה, ואשכול רכב על סוסים והשתתף בצערם “שלא זכו לשאתך על גבם.” דומה שאז גם הרהרו, בסתר-לב ובהיסוס, באפשרות נישואין. דליה סיפרה לו, “שההורים מודאגים מפני רכילות,” ועם שובו לירושלים כתב לה: דליק, מקומך כאן איתנו." את הצעת הנישואים הגניב לבין השיטין של מכתב געגועים, שבו תיאר לה את רגשותיו בקבלו את מכתבה:

מבין המכתבים [המונחים על שולחנו – ש"ט] מציצה המעטפה. ששתי עליה כמשוש חתן על כלה. זו השוואה יותר יפה, יותר רוחנית, יותר עדינה מאשר כמוצא שלל רב. והמטפורה קפצה לה מתוך העט קפיצה גרציוזית והתיצבה על רגליה מתוף קריצה ורמיזה שובבה. אבל סהדי במרומים לא בכונה ולא במשים ובמזיד.

אשכול מבין שהחלטה על נישואין קשה לדליה יותר מאשר לו, וחושש שהיא תדחה אותו. עד כה, כך כתב לה, מסר להוריה דרישות-שלום רק בטלפון; והוא שואל, כמצפה לעידוד ולוא ברמז: “האם אראה [את] הוריך? טרם החלטתי.”

אולם דליה אינה מקילה עליו. במכתביו, שנעשו יותר ויותר תכופים – כדי להצניע את התכתבותו המתגברת שלח חלק ממכתביו במו-ידיו (“קניתי בולים ועשיתי עצמי אבטונומי לגבי מזכירות המשרד”) – הוא משרטט את עצמו כחסר-מנוחה ושלווה פנימית, כי “מה שהוא מוצץ, יונק מתחת לסגור הלב ומה שהוא יוקד, דבר שאינני יודע לכנותו בשם.” הוא מצטט לך – ומה דק הרמז! – מ“הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ” לביאליק: “שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי,” מביע את אהבתו באלתור על דקרט - “ergo sum [כך!] aimo התרגום לא נחוץ;” וב-4 בנובמבר, במכתב שני מאותו יום, הוא פותח בפניה את סגור לבו:

ילדתי האהובה…לא לחינם אומר הפתגם: אהבה על כל פשעים סולחת. ויותר נכון, תכפר. ואני אפילו מבקש מחילה על השתמשי במכתב זה דומני בפעם הראשונה בתקופה זאת באותיות האלה של א/ה/ב/ה בצרוף מלא ובנקוד הולם ומבטא.

גם גושפנקה זו לא גאלה את דליה מהיסוסיה; ומאחר ששום התכתבות אין בכוחה לפרנס את האהבה לאורך זמן, מצאהּ אשכול – שהיה במאי 1963 לראש ממשלה (ובזה יש להקדים את המאוחר) – אצל אשה אחרת: מרים זליקוביץ. משהגיע דבר יחסיו החדשים לאוזני דליה בשלהי 1963 והיא הבינה, כך כתבה, שבגללה התמעטו מכתבי אשכול אליה, הוא כתב לה: נתתי לך בזמנו first priority ואפילו הבינותי והשלמתי בסרובך העדין והתמוה ואפילו לא נעלבתי. בגרציה כמעט הכל בלעתי." התכתבותם – “בידידות אמת וחברות” לפי אשכול²⁷⁰ - נתמעטה עד שגוועה ב-1965.

* * *

ואחרון-אחרון חביב – אפילו גבלי ישמח בחלקו. שכן אחרי שוועדת כהן העמידה אותו באור של שקרן, המנער חוצנו מפקודיו; ואחרי שדליה הודתה, שמכתבו לרמטכ"ל מ-19 ביולי 1954 הוגש לוועדת אולשן-דורי בנוסח מזויף, היתה צפויה לו רק חקירה ארוכה ומפרכת שעלולה להפלילו, הכפשת שמו ודלדול כלכלי; שהרי במדינה שכל ברזיה המשקיים בידי הממשלה והמפלגה, לא יהיה לו כל סיכוי לשקם את מעמדו ולמצוא פרנסה בכבוד. כנגד זה, אם יסתלק מתביעתו לוועדת חקירה, הוא לא ייתבע לדין ויוכל להתהולל שהוא צדיק שנעשה לו עוול – ובה בשעה יוכל לעשות לביתו בעזרה הנאותה שתינתן לו. לשון אחר, הוא ייהנה מהטוב בשני עולמות: צדיק שנגזל על-ידי הרשות – ובעל בעמיו בסיועה.

דומה שזה היה הגיונו של אשכול, היגיון יהודי מובהק; ואם חשב שזהו גם הגיונם של גבלי ושל פרקליטו סלומון – ימים הוכיחו שצדק. אולם בשלב זה, בטרם הגשת המסקנות לאישור הממשלה, הוא לא סמך רק על ההיגיון ועל לקח פגישתו עם גבלי בחברת סורקיס ב-19 בנובמבר.³⁹⁴

לפי דליה, כבר ב“שבוע החקירות” במשטרה, כלומר מ-15 בדצמבר,

אשכול ביקש ממני שאני אדבר עם גבלי ושאני אעביר לו בשמו בקשה, שיחזור בו מהדרישה לוועדת חקירה, וגם כן נסדר איכשהו שהם ייפגשו…מסרתי זאת לגבלי והוא אמר לי שהוא כבר שמע ממנו…איך אשכול התקשר אליו לפני שהוא שלח את ההודעה אתי, אינני יודעת. אני העברתי הודעה אחת.

מכל מקום, דליה ידעה שאשכול חיזק את בקשתו בהבטחת סיוע. לאחר זמן היא הוכיחה את גבלי בכתב על שפעל “בחלונות הגבוהים [למניעת חקירה – ש”ט]…מחמת שיקולם כספיים (ל"א הבטיח לסייע לך בדרכך³⁹⁵ )." ואכן – יש להקדים כאן את המאוחר - בפברואר 1961 ביקש אשכול באמצעות עוזרו שלמה אמיר מאפרים אילין, בעל מפעל הרכב הגדול “קייזר פרייזר” בחיפה, שיציע לגבלי משרה. באותה עת חיפש אילין, כדבריו, “איש נוסף במנהלה,” והוא קיבל את גבלי לראיון והודיע לאשכול על נכונותו לצרף אותו לסגל עובדיו הבכירים. לימים סיפר אילין: “אשכול אמר לי: אפרים, עשית דבר גדול, אני מודה לך מאד, אתה פתרת בעיה מאד מסובכת.” כשנודע הדבר לשר המסחר והתעשייה ספיר – תומך דגול של לבון, שאשכול לא הכניסו בסוד הזה – הוא הזעיק את אילין לירושלים ו“התנפל” עליו. לדבריו, השיב לו אילין:

מה אתה מתנפל עלי…אני לא נכנס לפוליטיקה, ואשכול ביקש ממני. כשהוא שמע אשכול, הוא ירד ממני. בינתיים עברו שבועיים, בנימין היה מאד מודאג, ואחרי זה אני צלצלתי לו ואמרתי: אתה יכול לבוא.

ב-26 בפברואר בישר אשכול לדליה: “ב.ג. שלך כנראה עומד להסתדר אצל אילין – קייזר פרייזר.” הוא כתב לה שחיפש ומצא משרה לגבלי גם במפעלי “כור”, אולם לאחר ששמע “על הסידור אצל אילין,” חשב ש“אולי זה יותר טוב.”

ב-12 במרס 1961 התפרסם בעיתונים מינויו של גבלי כמנהל בכיר ב“קייזר פרייזר”. מאז היה גם ספיר – שלקח בעניין זה, כנראה, דברים עם אשכול – לתומך מסור בגבלי; עד כדי כך, שבתוך שלוש שנים עתיד גבלי לכתוב לדליה, כי ידידם המשותף הוגו שוורץ “נתון בצרות ולאחרונה נחלצתי לעזור לו בתוקף קשרי עם ספיר.” לא נודע מתי, איך וכמה פעמים נפגשו אשכול וגבלי בין דצמבר 1960 ומרס 1961 – ביומנו מ-10 במאי 1961 רשם אשכול: “09:00 בנימין גבלי”¹⁰ - אבל כפי שיתברר להלן, היו היחסים בין אשכול, ספיר וגבלי במגמת עלייה והתהדקות.

ערב ישיבת הממשלה ב-25 בדצמבר 1960 היה איפוא לאשכול יסוד מוצק להאמין, שכל המעורבים בפרשה יהיו מרוצים ממהלכיו.

* * *

רק לגבי אחד טעה אשכול בהנחותיו: בן-גוריון! בניגוד לציפיותיו, תקף בן-גוריון את המסקנות בחרי-אף; אף שגבלי שמט מתחתיו את הבסיס למלחמתו בהן, הוא הוסיף ותבע ועדה משפטית ואף איים בהתפטרות – הפעם במפורש.

כך היה המעשה: ב-25 בדצמבר אישרה הממשלה את המסקנות בקולותיהם של ששת חברי הוועדה – השר בנימין מינץ נסע לחו“ל מיד לאחר שטבע את חתימתו עליהן – ובקולות השרים גולדה מאיר, פנחס ספיר, מרדכי בנטוב וגם שר הדואר יוסף בורג, שהצטרף אליהם לאחר היסוס. שלושה – אבא אבן, משה דיין וגיורא יוספטל – נמנעו. בן-גוריון פתח את הישיבה, וכמו למען הפרוטוקול הזכיר כי הוא שלל מלכתחילה את ועדת השרים, ולכן לא השתתף בדיון עליה ובבחירת חבריה. לדבריו, הוא חיכה למסקנותיה, וגם הפעם הוא לא ישתתף בדיון ובהצבעה ויסתפק ב”כמה הערות."

הביקורת על המסקנות - גם זאת הקדים והודיע – אין פירושה ביקורת על חברי הוועדה, שעשו את מלאכתם נאמנה ולפי מצפונם, ואף לא על היושב ראש רוזן, שהוא משפטן ו“אדם מאד הוגן.” דומה כי דווקא משום שרוחו נסערה, השתדל בן-גוריון לשוות לדבריו נימה רוגעת – מסיבה זו, ככל הנראה, הוא קרא את דבריו מן הכתב; אף-על-פי-כן יצאו הדברים מפיו נרגזים.

את דבריו חילק בן-גוריון לסעיפים. הראשון והעקרוני שבהם נגע למהות הוועדה. תפקידה היה – כך הוחלט בישיבת הממשלה ב-30 באוקטובר – ללמוד את חומר הפרשה ולהגיד לממשלה “מה לדעתה צריך לעשות בעתיד.” ברוח זו הבטיח היושב ראש שלה לבן-גוריון במכתבו מ-11 בנובמבר, שמסקנותיה “תהיינה נוהליות בלבד.” אך עתה מגישה הוועדה לממשלה מסקנות מהותיות ומשפטיות, ובכך היא הפרה את כתב-סמכותה. יתר-על-כן, בישראל קיים עקרון השוויון בפני החוק, “אין חוק של זכויות שונות,” והוועדה פגעה בעיקרון הבסיסי הזה. מסקנותיה פסולות, שכן היא הרשיעה את גבלי ללא משפט וללא נוהל חוקי, וזוהי “פגיעה קשה בחוקת-היסוד של מדינה דמוקרטית ובזכות-היסוד של האזרחים.”

עיקרו של הסעיף השני היה ביקורת נוקבת על נוהלי העבודה של הוועדה. היא נמנעה מזימון עדים בטענה, שחמש-שש שנים לאחר המעשה אין לסמוך על הזיכרון; אולם הוועדה עצמה הפרה קביעה זו וזימנה את העדים שנראו לה. אם לאחר חמש שנים אין זוכרים פרטים, “גם דליה אינה זוכרת,” וכמוה פטי ובן-צור, ועם חקירתם על-ידי האוזנר נופל מאליו הנימוק לאי-זימונם של עדים אחרים. ועוד; את מסקנותיהם עיגנו השבעה ב“עדויות חדשות” וב“ידיעות חדשות” שהשמיעו העדים שזימנו. מדוע איפוא דחו עדים אחרים ולא שמעו עדויות חדשות אחרות? את העובדה - שהשבעה נשענו “על העדויות החדשות” שבחרו לשמוע- כינה בן-גוריון “קצת משונה.”

משונה לא פחות היתה, לדבריו, התחשבות השבעה “בערעורו של לבון” על מסקנות ועדת אולשן-דורי- בעוד שלא התחשבו “בערעורו של גבלי” על מסקנות ועדת כהן, שהציגו אותו כשקרן. שהרי בטענה “כי הוא שקרן” פסלה הוועדה את גבלי, אך היא לא בדקה כלל את שקריו של לבון – הלא הם תעלוליו – שעליהם דיבר בן-גוריון בהרחבה. למשל: בפני ועדת חוץ וביטחון הכריז לבון, “כי יש לו חומר נוסף, וכי יהיה מוכן להראותו למוסד מוסמך;” אולם כשפנה אליו רוזן, “הבהיר לבון, כי אין לו תעודות ומסמכים שלא היו לעיני הוועדות שחקרו את הפרשה.” או סיפורו של לבון בוועדת חוץ וביטחון על החוליה של חמשת חיילי צה“ל, שנפלה בדצמבר 1954 בידי הצבא הסורי, שעה שעסקה – לטענתו השקרית של לבון בלא שניתנה לה פקודה מוסמכת מגבוה – בהתקנת מכשיר-ציתות לקווי-טלפון ברמה הסורית.³⁹⁶ הוועדה מיאנה לשמוע את “הפרכת המעשיה” הזאת מפי הרמטכ”ל דאז, דיין. כאן הפנה בן-גוריון אצבע מאשימה כלפי כמה מחברי הוועדה וקרא בשמותיהם של רוזן שר המשפטים, שפירא שר הפנים, שטרית שר המשטרה ואשכול שר האוצר, שהיו חברי הממשלה ב-1954 וידעו את המעשה לאמיתו. אם “לא ראיתם את השקרים של לבון,” אמר להם בן-גוריון, “זה פוסל נימוקכם לפסילת גבלי.”

ולבסוף, הוועדה ביססה את מסקנותיה על השקרים ועל זיוף העתק המכתב של גבלי לרמטכ“ל, שנתגלו ב”עדויות החדשות." בכך היא מתעלמת ביודעין מהעובדה, ש“העניין” עדיין נחקר בידי הפקד חגג. מדוע לא חיכתה הוועדה לגמר חקירת המשטרה?

שני הסעיפים האלה שימשו את בן-גוריון בסעיפו השלישי: הכול יודעים שרק ועדה משפטית - המסתייעת בעורכי דין, ושיש לה סמכות לחקור עדים – מוסמכת ומסוגלת להגיע לחקר האמת. אך למרות שמסקנות ועדת השבעה מתבססות על מה שנתגלה בוועדת כהן, מסרבת הממשלה לכונן ועדה כזאת ושוללת את זכותו של גבלי לתבוע, שוועדה משפטית תבדוק גם את חטאיו של לבון.

בן-גוריון עמד איפוא על משמר זכויותיו של גבלי, שהוא עצמו היה מוכן לוותר עליהן, וגם על כבודו של צה“ל, יציר-כפיו, שבעיניו היה גם כבודו. זה היה סעיפו הרביעי. אין הוא קובע “שלבון נתן ההוראה,” ואין הוא מחויב להאמין לגבלי הטוען זאת; אולם הוא אינו מוכן לקבל את קביעת הוועדה – שהפעולה במצרים נעשתה רק על דעת גבלי: לא ייתכן שקצין בכיר יורה על פעולה כזו שנעשתה במצרים על דעת עצמו. “זה לא ייתכן בצה”ל שלנו, גם אם יש בו שקרנים ומזייפים.” והא ראיה: לפני שלבון התמנה שר הביטחון ואחרי שהתפטר, לא קרו דברים כאלה ו“הכל מתנהל בסדר;” ואם גבלי חטא לאמת – גם זאת בתקופת לבון – “אין הוא מגיע לקרסולי לבון.” כאן הפגין בן-גוריון מידה של סלחנות כלפי גבלי וטען שהוא נהג ככל אדם המבקש “להציל נפשו…וכנראה חושב או חשב שהמטרה מקדשת את האמצעים.”

למורת “כמה הערות” אלה אישרה הממשלה את המסקנות. אז אמר בן-גוריון:

החלטתם מה שהחלטתם…בממשלה יש חוק אחריות משותפת, איני יכול להיות שותף לאחריות זו, לא למינוי הוועדה, לא לנוהלה, לא למסקנותיה. אסיק מזה מסקנה, המסקנה היחידה שאני חייב להסיק – אסתלק.

בגומרו את דבריו אסף בן-גוריון את ניירותיו ונטש את הישיבה הסוערת.

היה זה בן-גוריון הלוחם במיטבו. בעבר היה די בכך כדי להעביר חיל ורעדה בשורות חסידיו ויריביו כאחד; אולם הפעם התייצבה נגדו לוחמת דגולה: גולדה. באמצע דבריו הנרגזים בגנות לבון היא קמה ועזבה את הישיבה “נרגזת ועצורה,” כדברי למרחב ומעריב. מיד כתבה מכתב התפטרות מהממשלה והפקידה אותו בידי מזכיר הממשלה, על-מנת שיגישו לישיבת הממשלה הבאה ב-1 בינואר 1961. יציאתה הדרמטית - לא כל שכן מכתבה – נפלו בהפתעה על חברי הממשלה, על העיתונות ועל דעת הקהל – אבל לא על בן-גוריון. לימים סיפר מזכירו יצחק נבון, כי שעה קלה לפני הישיבה ביקרו בלשכתו גולדה וספיר, וגולדה אמרה לו: “אני מודיעה לך, אם בן-גוריון יעורר את העניין [איום ההתפטרות שלו כאמצעי לדחיית המסקנות ולכינון ועדת חקירה – ש”ט]…אני קמה ועוזבת את הממשלה." גולדה העמידה איפוא איום כנגד איום. להלן יתברר שמהלכי מתנגדיו של בן-גוריון במפלגתו היו מחושבים וערוכים מראש.

במושגי מפא"י דאז נחשב המהלך שנקטה גולדה כקריאת-תיגר על בן-גוריון וכמו הזמנה להתמודדות – אם לא לדו-קרב – ואפילו התקוממות זוטא. אשכול מיהר וכינס בלשכתו את “שרינו” לדון במשבר המתרגש. בן-גוריון וגולדה, שהביאו את שיטת האיום בהתפטרות לדרגה גבוהה של אמנות, נעדרו מהישיבה. היה זה הצעד הראשון במסע לשכנע את השניים שייוותרו על התפטרותם – ולא רק “לעת עתה.”¹¹

* * *

הביקורת הצורבת על דרכי עבודתה של הוועדה והדרישה לבטל את מסקנותיה ולכונן ועדה משפטית, שהיתה מלווה באיום התפטרות, זרעו בהלה – לא הכול קורצו מהחומר של גולדה – הן בממשלה הן במפלגה. עד לישיבתה הבאה של הממשלה ב-1 בינואר 1961 – שבן-גוריון ייפקד ממנה - נכון לשתיהן שבוע של מבוכה.

דומה שיותר מכולם נבעת רוזן. אם נפתה להאמין לאשכול – שבן-גוריון יסכין עם נוהלי הוועדה ומסקנותיה - באו הביקורת, הדרישות ואיום ההתפטרות שלו וטפחו על פניו. יתר-על-כן, כשר המשפטים בוש רוזן נוכח הפגמים הקשים, שחשף בן-גוריון בעבודת הוועדה. הביקורת אכלה בו כחומצה, והוא ביקש לחוש ולמצוא לו מפלט; וכלום היה מרפא טוב יותר ממילוי דרישתו של בן-גוריון? אמנם הוועדה הודיעה במפורש, שלדידה בירור הפרשה “נגמר ומסוכם;”אולם הישים לב מי שאץ לכבות את האש שאחזה בבגדיו לשלט האוסר רחצה בים?

ברגע האחרון, ביום ו' 30 בדצמבר, משעלו בתוהו כל המאמצים לפייס את בן-גוריון, טילפן רוזן לסלומון: האם “חוזר גבלי” על דרישתו לוועדת חקירה? אפילו השכיל לשוות לקולו נימה שקולה ועניינית, לא עלה בידי מי שהיה ראש עולי גרמניה להוליך שולל את מי שגדל ביפו וחונך בפתח-תקווה; מה גם שבעיתוני הבוקר נכתב, ששר המשפטים עומד להעלות בישיבת הממשלה - באיחור של חודשיים - את דרישתו זו של גבלי מ-3 בנובמבר. כדבריו, הבין סלומון מיד כי חברי הממשלה “נרתעו או נבהלו” מיציאתו של בן-גוריון “לחופשה” והם מחפשים מוצא מן הסבך, וענה שלמחרת ייתן גבלי את תשובתו. ביום א' 1 בינואר 1961 סיפר רוזן לממשלה על אותה שיחה טלפונית ועל כך, ש“אתמול” הביא לו גבלי מכתב מסלומון, ועיקרו “כי אין הוא מוכן לנקוט עתה ביוזמה נוספת.” כרגיל אצל סלומון, גם מכתבו זה הוא מופת של אי-בהירות, ולפי רוזן פירושו היה שגבלי – כך הוא התרשם גם משיחתו עמו – מסתלק מדרישתו. שוב טילפן לסלומון וביקש אישור לפירושו. סלומון שבעל-פה לא היה בהיר מסלומון שבכתב, והמסר שהשכיל רוזן לחלץ מפיו הוא שגבלי ניטרלי: הוא איננו מסתלק מדרישתו – אך אינו דורש “דבר זה” – הס מלהזכיר “ועדת חקירה” בשמה; אבל אם הממשלה מצדה תדרוש – זה דבר אחר. על כל פנים, הוא חדל להיות היוזם.

היה זה צעד נוסף בנסיגתו של גבלי. רוזן מיהר לטלפן לאשכול, וזה מיהר להתחלק בידיעה עם מרכז מפא"י, שהתכנס במוצאי אותה שבת. כמו לא היתה לו יד בדבר, אבל בקורת-רוח, הודיע: “עכשיו אני יכול להגיד, שקיבלתי ידיעה מוסמכת משר המשפטים, שגבלי אינו תובע עכשיו ועדת חקירה…הוא שקל אם לעשות זאת או לא, והחליט לא.”

גם ה“גוש” נחרד מעט מההתפתחויות. בחוששו שהסאה הוגדשה ניסה גם הוא, בידיעת אשכול, לפייס את בן-גוריון מזה ולהשאיר את המסקנות על כנן מזה. הרעיון היה שגבלי יגיש נגד לבון תביעת לשון הרע וכך תתמלא משאלתו של בן-גוריון לבירור משפטי. אולם – כך כתב אשכול לשמואל דיין לפרסום בספרו עם אבות ההתיישבות –

גבלי לא נענה בשום פנים לשידולי פנחס ספיר ואחרים לתבוע את לבון למשפט גם כשהוצע לו מימון מתאים להליכים אלה.¹²

על נסיגתו המלאה הודיע גבלי לבן-גוריון במכתב שתאריכו היחיד הוא “ינואר 1961” (סלומון גורס תחילת ינואר): “החלטתי לא לנקוט ביוזמה נוספת לעת עתה בקשר למינוי ועדת חקירה.” הפעם הוא מסביר את החלטתו בנימוק חדש: העלבון שגרמו לו “מילים קשות וחריפות” שבן-גוריון אמר בישיבת הממשלה שהתפרסמו בלמרחב ובמעריב מ-27 בדצמבר 1960, ו“פגעו בי באופן החריף ביותר.” בן-גוריון אמר, כי “לו עצמו אין כל הערצה לגבלי וברור שהוא שיקר וכיחש,” וכי הוא “לא ראה יסוד משפטי ועובדתי למסקנות הוועדה, אף כי אין הוא אומר שלבון נתן ההוראה ואין הוא נותן אמון בדברי גבלי.”

אין ספק שגבלי ידע שגם בדבריו שלא התפרסמו – שהיו קשים מאלה שהודלפו לעיתונים – לימד עליו בן-גוריון זכות. לכן קשה להאמין שבגלל פסקאות אלה חזר בו גבלי מדרישתו לוועדת חקירה; שהרי לא היה לו מגן כבן-גוריון, שהטיל למערכה על הוכחת צדקתו את כל יוקרתו ומעמדו; יתר-על-כן, כיצד יכול גבלי להוכיח שהוא איש אמת, אם לא באמצעות ועדת חקירה? אפשר איפוא לקבוע שעלבונו של גבלי לא היה אלא תואנה כדי לתלות את קולר ויתורו על ועדת חקירה בצווארו של בן-גוריון.

את הקביעה שהתירוץ הזה להתחמקותו של גבלי היה שקרי מוכיחה העובדה, שבמכתבו לרוזן מביא סלומון תואנה אחרת: שהמאבק על שמו הטוב של גבלי, האפשרי לדעתו רק באמצעות ועדת חקירה, כרוך במערכה ארוכה ויקרה, בהמשך המתח והסבל למשפחתו ולו וכן גם בהוצאות שמעל ליכולתם. אילו יכול לעמוד באלה, היתה דרכו ברורה.

משמע, חסרון-הכיס של חייל, שהקדיש את כל שנותיו לביטחון, מאלצו לוותר על המאבק על שמו הטוב.¹³

לוא שימש שכר-הטרחה של סלומון קנה-מידה לכלל עורכי-הדין בישראל, לא היו להם לקוחות. בעד עזרה “ביעוץ ויצוג משפטי (אם יידרש) בקשר עם העניין הנוגע לאל”מ בנימין גבלי, הנובע מתפקידו" בצה“ל, שהיתה כרוכה ב”עבודה מאומצת…במשך ארבעה חודשים בחיפה ומחוץ לחיפה" והכוללת “גם הוצאות נסיעה וכדומה” – תבע 20,000 ל“י – הון עתק.³⁹⁷ אחרי משא-ומתן ממושך, שגם משרד המשפטים התערב בו, הופחת שכרו של סלומון והועמד על 5,000 ל”י בלבד – עדיין סכום נכבד.¹⁴ אולם מבחינת גבלי השד לא היה נורא כל-כך, שכן משרד הביטחון קיבל עליו לשאת בהוצאותיו המשפטיות.

מן הראוי להוסיף: גבלי לא היה קצין צה“ל החי רק על משכורתו. ב-1958, בעוד הוא בצבא-הקבע, רשם על שמו אהרון בן-עזר, ידידו מנוער, 20.5 דונם משטחי הנפקדים ליד ראש העין, שהאפוטרופוס החכיר להתאחדות האכרים. בן-עזר – פרדסן וחקלאי – חכר חלקה דומה, ונטע על שתי החלקות הצמודות תפוחים. לדבריו, “מה שעשיתי אצלי עשיתי אצלו, ניהלתי זאת בשבילו בלי כל טובת הנאה.” גבלי לא השקיע בחלקה, שכן “לא היה לו כסף. הפועלים היו שלי, וזה היה ניצול מכסימלי מבחינת המחיר” של החלקות. “הוא בכלל לא היה שם…היה לי יפוי כח לעשות הכל. אבל “היה לו חשבון בנק נפרד " שאליו נכנס הרווח. ב-1973³⁹⁸ מכרו שניהם את זכויותיהם בחלקות לעירית פתח-תקווה, שנטעה עליהם, ועל שטחים נוספים, את פארק אפק. ב-1958 הוערך הדונם, לצרכי דמי-החכירה, ב-250 ל”י, וב-1973 ב-6,000 ל”י. גבלי קיבל איפוא 123,000 ל”י ³⁹⁹ ו“זה היה הרבה כסף,” אמר בן-עזר.

אולם גבלי, בדרך האופיינית לו, לא זכר את החברות הטובה שגילה כלפיו חברו מנוער, ואת המאמצים הרבים שהשקיע למענו; ואחרי שהחלקות הועברות לרשות העירייה, הוא הפנה עורף לבן-עזר. כשהלה שאל אותו: “איך אתה מתנהג כלפי?” השיב לו גבלי, לדברי בן-עזר: “אתה לא יודע שאני נבלה? זה אני. אני הולך על גופות.”¹⁵

אולם אפילו היה גבלי חסר-אמצעים בינואר, ואפילו היה עליו לשאת בכל הוצאות המאבק לטיהור שמו, הוא לא היה צריך למשכן את ביתו או לגדל תירס, כדבריו. צפויות היו לו הכנסות מהמטע שלו, ובמרס 1961 כבר היתה לו, בנוסף לפנסיה הצבאית, משכורת של מנהל בכיר ב“קייזר פרייזר”. יתר-על-כן, ועדת חקירה לא היתה עולה לו פרוטה, ומשרד הביטחון, אשר שילם את שכרו של סלומון, הכיר באחריותו לשאת – או לפחות להשתתף באופן ניכר - בהוצאותיו המשפטיות.

מכל הנימוקים והתירוצים, שהמציאו גבלי וסלומון להסתלקות גבלי מדרישתו – השנים הקשות שעברו עליו; אי נכונותו “להיות מעין קורבן להסדרת ענינים פנים מפלגתיים או בין מפלגתיים;” כמו גם, למרבה האירוניה, לקח סבלו של בארי - נכרה האמת רק באחד, בסיפא של מכתבו של גבלי מינואר 1961: “משפחתי ואני צריכים למנוחה והרגעה, עלי להסיק בהקדם מסקנות לגבי עתידי.”

אשכול נוכח איפוא שעתידו הכלכלי של גבלי היה חשוב לו מטיהור שמו. הצעדים הנלווים להיגיון זה נעשו במהירות ובהחלטיות. החשוב שבהם היה מכתבו של האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, לסלומון מ-10 בינואר 1961. הוא הודיעו, כי סיים את “העיון בחומר החקירה” המשטרתית, וכי

מסקנתי היא כי חומר הראיות שברשותי אינו מספיק כדי הגשת גליון האישום נגד גבלי בשל זיוף או הפצת מסמך מזויף בענינים הקשורים בפרשה.

כך הוסר האיום שגבלי יתבע בפלילים, והוא יכול לנשום לרווחה. הוא ופרקליטו גרסו, כי “לדידנו נפתרה השאלה בפועל על-ידי ועדת אולשן-דורי וועדת כהן, ועל-יד מימצאי חוקרי המשטרה ששללו טענת הזיוף.”¹⁷ מעתה, כפי שניבא אשכול, יוכל גבלי גם לעשות לביתו, גם לטעון שהוא חף מהאשמות שתלתה בו ועדת השבעה וגם להאשים אחרים – וככל שיישמע הדבר אבסורדי: את בן-גוריון בראשם – בסיכול דרישתו.

ההוכחה הניצחת לכך שגבלי לא היה מעונין בוועדת חקירה, מצריכה - נוסח “סוף מעשה בכוונה תחילה” – דילוג לשנת 1964, לעת המאבק הגדול והפומבי בין ראש הממשלה אשכול, המוסיף להגן על מסקנות ועדת השבעה, לבין חבר-הכנסת בן-גוריון, המוסיף ותובע לבטלן ולהקים ועדת חקירה. גבלי, שהשתרש ב“קייזר פרייזר” וזכה למעמד נכבד במשק הישראלי, מכיר תודה על כך לאשכול ולספיר, והם עתה גם נושא נאמנותו הפוליטית. בנובמבר, בהתלהט המאבק בין אשכול לבן-גוריון, הוא ניצב לימין אשכול. מעתה אין הוא עוד “ניטרלי” בנושא ועדת החקירה, מי ש“חדל להיות היוזם” את הקמתה - אלא אחד ממתנגדיה המובהקים. הוא נוהג כמי שטובת המדינה חשובה לו מהמשך המאבק וב-22 כותב לאשכול על מסקנות ועדת השבעה, ש“אין בהן כל ערך לדידי” ו“אין הן פוגעות בי כלל,” שכן

נראה לי עתה חובה למשפחתי ויותר מזה מבחינת ענינה של המדינה, כי הפרשה תיסגר ויושם סוף פסוק לעניין זה. לפיכך הינך יכול לראות במכתבי זה כהסכמתי להפסקת החקירות והדיונים בכל הנוגע ל“פרשה.”

אם מכתבי זה יכול אם כן לסייע להרגעה בעקב סגירת הפרשה – רואה אני בכך משום קיום מצוות הציבור.

גבלי מסר את מכתבו לפרסום, ובכך נתן עילה לסלומון – אין לדעת אם בשלב זה הוא גבה מגבלי שכר-טרחה או שירת אותו כחבר ודורש טובתו – לשגר לאשכול ב-11 בדצמבר תזכיר, שבו הוא מזדהה עם גבלי ומביע “את דעתי הכנה…כי במסיבות העניין יש הכרח לשים עתה סוף פסוק לעניין ‘הפרשה’.” כשולחו, פירסם גם הוא את תזכירו בעיתונות.

למחרת הפרסום באה תגובת בן-גוריון, חדה וקולעת בדבר מ-14:

תזכיר זה של עו"ד י. סלומון נשלח גם לי…אם קראתם [אותו]…ראיתם, כמוני, שהוא טוען למר לבון – לא פחות משהוא טוען לגבלי.

אחרי שבן-גוריון הקים את רפ“י⁴⁰⁰ - התביעה להקמת ועדת חקירה היתה עילת-ייסודה – והוצא ממפא”י, הצטרף גבלי, בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת בספטמבר 1965, ל“אזרחים תומכים באשכול” (את"א) – הגוף הציבורי שנועד לתמוך בבחירת אשכול. העיר על כך מעריב: “בכך הוכיח גבלי…[ש]אין הוא מעונין בחידוש ‘הפרשה’ ובחקירתה.” גבלי הסביר לכתב העיתון, כי כחבר מפא“י “מאז ימי בגרותו” אין הוא מוצא צידוק “לצעד הפרישה של אותם חברים שהקימוּ” את רפ”י, והוא “ממשיך לראות עצמו כמשתייך” למפא"י.¹⁸

* * *

מפח-הנפש שנחל בן-גוריון במפא"י, שהיה אף גדול יותר, נחת עליו בגלים, כל גל מכאיב ומשפיל מקודמו. תחילה נוכח שאיום ההתפטרות – הנשק המובהק שלו שעמד תמיד במבחן – אינו פועל כבעבר. ואכן, גם הפעם לא הגיש את התפטרותו לנשיא מיד אחרי ישיבת הממשלה ב-25 בדצמבר. למחרת בערב הוא נפגש לשיחה עם אשכול. זה ביקש לשכנעו שיחזור בו מכוונתו להתפטר, ונימוקו היה שממשלת ישראל אי-אפשר לה בלי בן-גוריון. אחריה היה בן-גוריון – כך כתב לאשכול – מדוכא. “תמהתי עד כמה אינך מנסה להבין לנפשי ולראות, שאין לי כל אפשרות להמשיך…ידעת היטב דעתי מראשית הפרשה, לא היית מחוייב להתחשב עם דעתי (אני אומר זאת בכל החברות וברוח הכי טובה), אבל אינך יכול לדרוש ממני לקבל דינך.” ובן-גוריון הוסיף: “אני שולל בהחלט…את גישתך, שכאילו המדינה עומדת עלי.”

אחרי-כן חיבר מכתב למזכירות המפלגה. לפני ששיגרו לתעודתו, ביום ה' 29 בדצמבר 1960, מסר עותק בלתי-חתום בכתב-יד לאלמוגי, מזכיר המפלגה. אלמוגי נבעת והגיב כצפוי. הוא ביקש “לעכב את המכתב לכמה ימים”, ובן-גוריון נעתר לו בתקווה להשיג, כבעבר, אותה שהות שאחריה אין עוד צורך במכתב התפטרות.

בשבת 31, יום אחד לפני ישיבת הממשלה ב-1 בינואר 1961, התכנסה המזכירות יחד עם חברי הסיעה בכנסת לדון במשבר. למרות התנגדותם של אשכול וגולדה, שחששו שתוכנו ידלוף לעיתונות וימנע מבן-גוריון לחזור בו, קרא אלמוגי את המכתב ש“עמד להימסר להדפסה ולחתימה,” וטען שיש לו יסוד לחשוב שהמכתב “עלול להישלח לעיתונים.”

המכתב לאשכול והמכתב למזכירות זהים בנקודות העיקריות. החלטתו של בן-גוריון להתפטר – כך כתב למזכירות – היא “סופית ונחרצת,” שכן אין הוא יכול “לפי גזירת מצפוני” להיות “שותף לאחריות החלטתה” של הממשלה, שאישרה את מסקנות ועדת השבעה והנוגדת את עקרונותיו הממלכתיים, ואלה “מכריעים בעיני כל שאר השיקולים. והשיקול הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא בטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה.”

כשם שאין הוא דורש שאשכול וחבריו יסתלקו מדרכם, כך כתב לאשכול, אין הם רשאים לדרוש ממנו “להיות נאמן לדבר, שמקומם כל הוויתי כשר ביטחון”. גם למזכירות כתב: “אני פורש מהממשלה בלי כל טינה ורוגז ותרעומת. חלקתי על דעת חברים. אבל אני מוסיף להוקיר אותם ולהאמין בהם כמקודם. מותר להם לחשוב אחרת מאשר אני חושב, ולפעול לפי דעתם הם. אין שום יחיד רשאי להטיל דעתו על חבריו כאמצעי לחץ.”

“לא אלמן ישראל,” כתב לאשכול, וגם למזכירות:

המדינה והממשלה אינה תלויה בשום איש יחיד, ויהיה מי שיהיה. לאשרנו יש לנו בממשלה צוות של חברים רבי-פעלים, מוכשרים, נאמנים ומסורים. אני מכיר לפחות שנים שלושה חברים שיוכלו בכבוד ובכשרון לקחת מקומי בממשלה. אחד מאלה הוא עכשיו מחוץ לממשלה [שרת -ש"ט]. אני אשמח לראותו שוב בממשלה.

הוותיקים הרגילים בהליכותיו יכלו לראות בהבטחה - ש“כאזרח” כוונתו “לסייע…לפיתוח הנגב ואיכלוסו ולמשיכת נוער חלוצי ואנשי מדע ורוח מהגולה לארץ,” ובכך שהוא יהיה “מאושר עם חברינו בממשלה, בסוכנות ובמפלגה יסתייעו בי בשני דברים אלה” – תכסיס דק, מעין “שדה בוקר שלב ב';” דהיינו: בתנאים מסוימים הוא יהיה מוכן לשוב לראשות הממשלה. לדידם היה המכתב צעד מחושב במאבקו.²⁰

שתי פנים היו למאבקו זה. האחד, גלוי וידוע, היה הצד האישי. כפי שכתב דוד גלעדי במעריב כבר בנובמבר, בידי לבון “עלה לערער את הפרסטיג’ה של בן-גוריון” ואת התחושה של “ביטחון גמור” שחש כל אזרח בזכותו. “הודות לבן-גוריון ישן האזרח שינה יותר שקטה, יותר בטוחה.” אבל כיוון שהוכח שלבון צדק, וב“אגדת בן-גוריון כשר הביטחון נמצאו…פירצה וסבך” והתברר כי “היו וישנם אי-סדרים במשרד ומערכת הביטחון…וישנם תככים וקנאות אישיות וחתירות הדדיות ורכילויות באותו קודש-קודשים ויש העדר בקורת מספקת והעדר כפיפות…כי אז מוטב שמר בן-גוריון יפרוש שוב לשדה בוקר.” שכן שבעת השרים עיממו את “מקור-הקרינה העיקרי של הילת בן-גוריון.”

הפן השני, נסתר ונחבא, שנבע גם הוא מנצחונו של לבון, נגע ב“צעירים”. אשכול עמד בכל תוקף על כך, שבמסקנות ייכלל הסעיף המנקה את בן-גוריון מכל מעורבות בפרשת מצרים: “אין כל אחיזה לטענה כי ההוראה לגבלי ניתנה על-ידי אדם אחר, בין במערכת הביטחון ובין מחוצה לה;” אולם הוא לא עשה דבר כדי לנקות את ה“צעירים” – מונח זה היה נקוט בוועדת חוץ וביטחון, במפלגות ובעיתונות והצביע בבירור על דיין ופרס – מאשמת-השוא שהם אחראים ל“קנוניה” להפלת לבון.

הרמז היותר שקוף כלפי ה“צעירים” היה ההקבלה שערכה גולדה בין פרשת טוביאנסקי לפרשת לבון. “בין הדברים הגדולים שעשה בן-גוריון,” אמרה, “היתה החקירה בעניין טוביאנסקי. זה לא היה עניין מדיני, ומטרת החקירה היתה אחת – להסיר כתם איום מהאשה ומהילד.” גם הפעם, כמו אמרה, מדובר בהסרת כתם. אז, ב-1948, השתמע מדבריה, ידע בן-גוריון להתעלות ולצוות על חקירה יסודית - שהסתיימה בערכאות - למרות שהיא חשפה תקלות קשות ביקר ובקדוש לו, הצבא ומפקדיו. מדוע הוא נרתע מלנקוט צעד כזה - גולדה לא נקבה תאריך או שמות, אך כוונתה היתה ברורה - ב-1955 או ב-1958? האם משום של“קנוניה” נגד לבון חברו לגבלי גם “צעירים” ממקורביו? אותם “צעירים” היו איפוא הסיבה לכך שהוותיקים, שהתמרמרו ב-1953 על מינוי לבון וגרמו להתפטרותו ב-1955, הפכו את עורם וב-1960 עמדו לימינו.

בישיבת המזכירות ב-31 בדצמבר 1960 אמרה גולדה ש“כאשר התברר למעלה מכל ספק שהיתה עדות-שקר והיתה הכנה לעדות-שקר,” היא ו“עוד כמה חברים” התחננו בפני בן-גוריון שיברר את העניין.

לא ברור מדבריה מתי “התחננה” בפני בן-גוריון לערוך חקירות, אבל ברור שהיא התכוונה לדיין ולפרס; שכן כשנתגלו בוועדת עמיעד ב-1958 עדויות-השקר והזיופים, כבר פרשו גיבורי ה“עסק ביש” מאמ"ן.

גולדה לא קבעה ש“נערי בן-גוריון” היו מעורבים ב“הכנה לעדות-שקר” ובזיופים, אבל כוונתה זו נרמזה בדבריה – כמו גם מהדיונים הקודמים במזכירות, כשדובר על כך שבאמ“ן זייפו “לפי השראה”. באוקטובר קבל פרס במזכירות, שלבון “נתן בוועדת חוץ וביטחון סטיחיטמנט [כך במקור. צ”ל ‘סטייטמנט’. המגיה א.מ]” ש“היו זיופים, חתירות וקנוניות” וגילה שב-1955 הוא דרש שפרס יפוטר. חברי המפלגה קישרו את שני העניינים, ואיש לא יצא להגן עליו. מדוע, שאל פרס, לא הכחיש דבר, שהיה לו קשר לזיופים? זה “שלושה שבועות,” הוא קבל, “שמרעילים את דעת הקהל בארץ…מכניסים רעל ושקרים על משרד הביטחון ועלי” ומאשימים אותו ב“קנוניה”. הרצל ברגר, ממלא-מקום יו“ר ועדת חוץ וביטחון, הסכים, כי “בינתיים האשמה נגד פרס עומדת ותלויה ואין תשובה עליה.” ויהודה גוטהלף, מעורכי דבר, שלא נרפא מפחד ה”פוטש", התרה שאילולא חוסנה של ההסתדרות, היתה משתלטת על ישראל דיקטטורה.

דברים שאמרה לו גולדה בשובה, בנובמבר מארצות-הברית, נחרטו, כנראה, בזכרונו של בן-גוריון, ובמכתב לאשכול הוא חזר עליהם בלוויית תוספת. ייתכן שגולדה צודקת, כתב, באומרה שהוא “אינו מכיר אנשים ואינו מכיר שאינו מכיר,”

אבל בחרתי לי ארבעה עוזרים בעבודתי – ואני מרוצה מארבעתם: טדי, שמעון פרס, יצחק נבון וחב"ד. הם מלאכים? לא. אין מלאכים, אני ודאי לא מלאך.

בדיון חזר ונשנה הביטוי “שיקולים פוליטיים.” הפשט שלו התייחס לשיקולים של חברי המפלגות היריבות בוועדת השבעה; אולם הפירושים השונים לביטוי זה גילו, שהסתתר בו פחד מה“צעירים”, ושרק בגללו התייצבו הוותיקים לימין לבון. בפגישתם ב-26 שאל בן-גוריון את אשכול, אם “שיקולים פוליטיים” הנחו אותו, ואשכול השיב בשלילה. ואילו במזכירות ב-31 בדצמבר, בהוקיעו את הפרוצדורה של ועדת השבעה, שנועדה לדבריו “לשמור על השלום” במפא"י והיתה מורכבת “מחיפוש אמת ושיקול פוליטי,” העניק גם יוספטל לביטוי הזה פירוש רחב:

כמו בכל ועדה בינמפלגתית לא יכול להיות שלא תהיה שום טיפה של מטרות פוליטיות, בין מפלגתיות ובין לא-מפלגתיות, והיה גם זה וגם זה.

אבל גולדה תקפה את יוספטל:

בוועדת השבע ישבו שני חברים שלנו – אשכול ושטרית. מה ביחס אליהם?…איזה שיקולים פוליטיים יש לאשכול ושטרית?²¹

אין ספק, שלולא ניטש מאבק בין הוותיקים ל“צעירים”, היו הוותיקים מתייצבים לימין בן-גוריון, וועדת השבעה לא היתה קמה.

נצחון לבון על בן-גוריון היה איפוא נצחונם של הוותיקים על ה“צעירים”. מנהיגתם בהתמודדות הזאת היתה גולדה, וממרחק השנים נראה כאילו חזתה את מהלכו הבא של בן-גוריון: אחרי התפטרותו, שתגרום להתפטרות הממשלה, יקים בן-גוריון ממשלה חדשה, שלא תהיה אחראית למסקנות. ואכן, בפברואר 1961, כנשאל בפגישה עם מערכת הארץ אם הממשלה החדשה, לכשתקום, תדבק במסקנות ועדת השבעה, השיב בן-גוריון:

לא, זה לא העניין של הממשלה החדשה. הממשלה נתפרקה בגלל מעשה זה [המסקנות – ש"ט], וזה לא קיים.²²

מנוי וגמור היה עם גולדה למנוע התפתחות כזאת. באיום ההתפטרות שלה ב-25 בדצמבר 1960 היא אותתה לבן-גוריון שאם ממשלתו החדשה לא תכיר במסקנות, יהיה עליו להקימה בלעדיה ובלי ה“גוש”, ואולי גם בלי אשכול.

מכתב ההתפטרות שהפקידה גולדה בידי מזכיר הממשלה היה לא רק פצצת-זמן, שהמנגנון שלה יופעל ברגע שבן-גוריון יגיש את התפטרותו, אלא גם פצצת-שרשרת. המזכירות שמעה זאת ממקור מוסמך ביותר, מארן, שהתפטר כבר באפריל:⁴⁰¹

אנו עומדים בפני התפטרות של גולדה שהוגשה, והתפטרות של ספיר, ברגע שגולדה תתפטר. חברים, למה לכם לחפש ידיעה זו במעריב? אני אומר לכם את הדברים כמו שהם.

ישיבת המזכירות ב-31 ראתה איפוא עימות התפטרויות ראשון מסוגו. בתשובה למכתב בן-גוריון אליו מ-27 בדצמבר השיב לו אשכול כבר למחרת: “גולדה מגישה פיטורין, אחרים על הסף. אני מעכב [את התפטרותי – ש”ט] רק כדי לא להגדיל המהומה וההד." אבל גם אשכול מצא דרך לבטא את מחאתו: בהעדר בן-גוריון הוא היה יושב בראש ישיבות הממשלה, ועתה, בישיבת המזכירות ב-31, הודיע שלא יעשה זאת ו“צריך להחליט מי ינהל את ישיבת הממשלה מחר,” ב-1 בינואר 1961. גם רוזן סירב. גם הוא “נעלב ונרגז.”

“מה משתמע מזה?” שאל ארן והשיב: “משתמע מזה שבשבוע הבא או בעוד שבועיים מכסימום, אנו במו ידינו” נגרום להקמת “ממשלה חדשה, ממשלה בלי מפא”י בפעם הראשונה בתולדות המדינה." מרוב חברי המזכירות נסתרה משמעות דברי ארן, אשר ללא ספק קרא מה שכתב אשכול לבן-גוריון ב-28 בדצמבר:

קיימת האפשרות שתתפטר הממשלה כולה ושתינתן לך האפשרות להקים ממשלה חדשה בהרכב המתאים והנראה לך, ואשר ברובה תהיה נקייה מ“חטא” המסקנות לגבי “הפרשה”.

אבל אין ספק שבן-גוריון הבין שארן נוקט עמדה זהה לזו של גולדה: בכירי מפא“י – אשכול, גולדה, ארן, ספיר ואולי גם אחרים לא ישתתפו בממשלה שתתכחש למסקנות. ואם בן-גוריון ומפא”י לא יוכלו להקים ממשלה, פירוש הדבר שמפלגות אחרות תעשינה זאת.

כך התעמתו איפוא בפעם הראשונה במפא“י בן-גוריון וה”גוש" פנים-אל-פנים: רצון מול רצון, נחישות מול נחישות, כבוד מול כבוד. היתה זו כעין הפיכת-חצר, שחתרה להשליט יורש-עצר מבלי להפיל את המלך מכסאו. בן-גוריון תפס זאת, וכמוהו דיין. בישיבת המזכירות קרא ממכתבו של בן-גוריון לאשכול:

הייתי צריך להבין כי אינני מסוגל להיות פיגורהד, כשם שאיני מסוגל להיות שליט יחיד. ואמנע בהחלט מכל דבר שיש בו מזה או מזה. איני יכול לעבוד עם חברים שהם “יס-מן,” ⁴⁰² וגם איני מסוגל להיות “יס-מן.”

חלפו הימים שבן-גוריון היה מחליט או מגיע עם ה“גוש” - כדברי דיין – “להבנה מוסכמת על כולם על הדרך שבה צריכה ללכת הממשלה.” ה“טרויקה” תקעה רגלה בדלת של אולם-הכתר, ולא היה אפשר עוד להוציאה משם. דומה שהיא שאבה את הכוח ואת העוז לכך משני מקורות: האחד היה עניין של כבוד ועיקרון. פשרן ככל שהיה בחיי-המעשה, ידע אשכול לשמור על כבודו והקפיד על עקרונותיו. ביטול המסקנות פגע, לדידו, בשניהם. אם תקבל המזכירות את תביעת בן-גוריון, אמר,

אם החברים יבואו ויגידו: אנחנו נבטל את המסקנות ותהיה עוד ועדת חקירה – דבר מטופש כזה לא יכולתי להעלות על דעתי…בן-גוריון לא יכול לרצות זאת…לא שהוא לא יכול לדרוש זאת מאתנו, אלא הוא לא יכול לעשות זאת.

אשכול, שראה את עצמו כמגן הדמוקרטיה, זכה ל“כל הכבוד לאשכול” מחברי מזכירות. גולדה הפליגה יותר. במזכירות היא אמרה:

אנו רוצים שהעם יכבד את הממשלה כמו שהיא, קולקטיבית. אנו רוצים שבעולם ידעו שיש ממשלה ואיננו מופקרים ולא אנשי העולם התחתון. שבעה חברי ממשלה…חוקרים דבר יסודי, חשוב, חמור, ומביאים החלטה פה אחד. אחר כך צריך ללכת לעם ולעולם ולהגיד: שטויות, זו פרוצדורה פסולה…אם חברי ועדת השבעה, שהם 50% מהממשלה…מסוגלים לזה [לשטויות – ש"ט]…מדוע להאמין להם בענינים אחרים?

אם רצה בן-גוריון – כך השתמע מדברי גולדה – לתחוב את חוטמיהם של שבעה השרים במסקנותיהם כבתוך שלולית, כדרך שמאלפים כלבלב בהלכות הבית, יהיה עליו לשבור קודם את מפרקותיהם. היש לאל ידו לעשות זאת?

מקור הכוח השני, ואולי העיקרי, של ה“טרויקה” היה איפוא עצם העובדה, שבלעדיה לא יוכל בן-גוריון להרכיב ממשלה. שכן תתעורר שאלה: ממשלה בלי מפא"י – או ממשלה בלי בן-גוריון? נחרדים מעצם הרעיון מיהרו חסידי-בן-גוריון והציעו בזה אחר זה נוסחי-החלטה, שמשמעותם אחת: אין ממשלה בלי בן-גוריון. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות ישראל, שמזכירות המפלגה השלטת דנה בשאלה כזאת, ולא היה סימן מובהק מזה לחולשת בן-גוריון.

גולדה וארן התנגדו להחלטה כזאת. “כאשר אומרים שאף חבר לא יהיה ראש ממשלה,” היא אמרה, “יש לזה צליל צורם.” לפני-כן הציגה שאלה:

האם אפשר בכלל להעלות על הדעת שאדם – ויהיה הנערץ ביותר בתוכנו – מסוגל לשגות, או שזו אפיקורסות ואסור לחשוב על כך? אם מותר לחשוב כך, מותר לחברים לחשוב שבן-גוריון מציע דבר שהוא שוגה בו, והם חושבים אחרת.

ארן היה באותה דעה:

אני מסכים ששום חבר מפא"י לא ילך לממשלה בלי בן-גוריון…אך הייתי מתבייש אילו דבר זה עמד להצבעה…אני חושב שזאת בושה וחרפה.

דיין חד-העין הבחין מיד, שבאיום בשרשרת התפטרויות מאיימת ה“טרויקה” על בן-גוריון, שמפא"י תפסיד את השלטון, ושֶמַה שעמד למעשה לדיון היה האמון בבן-גוריון. הוא נקט עמדה משוחררת:

אם יווצר מצב שבן-גוריון יתפטר, ואני אחשוב שלטובת המדינה הוא שתקום ממשלה של מפא“י, ואם חס וחלילה יציעו לי להיכנס כשר החקלאות לממשלה זו – אני אכנס…המדינה קודמת לכל, גם לבן-גוריון. כאשר מזכירות מפא” מחליטה שהיא לא תקים ממשלה בלי בן-גוריון, אם בן-גוריון לא יחזור בו, פירוש הדבר שמפלגה אחרת תקים ממשלה. ופירוש הדבר שאנו מחליטים החלטות לשם הבעת הזדהות עם בן-גוריון. מי שמשוכנע בהזדהותו, אינו צריך להביעה באופן דמונסטרטיבי.

דיין גם הבחין בעלייתו של אשכול, כשאמר

שבשלושת חודשים אלה את הקו של מפא“י…ניהל וביטא אשכול ולא בן-גוריון; ובן-גוריון אינו יכול להשתחרר מזה שהקו של מפא”י על-ידי נציגיה לא היה הקו שלו.

כמי שהתמחה בישיבה על הגדר ביטא בזו אחר זו עמדות, שהפתיעו את חברי המזכירות. הוא היה ונשאר בדעה “שלעניין 1954 אין צורך בועדת חקירה.” הוא היה “בעד ועדת השבעה, אבל לא לעניין שהיא עסקה בו.” אמנם “אין לי הסתייגות שהועדה מצאה בבהירות שלבון לא נתן את ההוראה,”⁴⁰³ אבל בממשלה הוא הצביע נגד המסקנות – דיין הגזים: הוא רק נמנע – כי “יש לי הסתייגות מוחלטת מיתר מסקנותיה.” וכאשר נתבהר, כי יש במזכירות התובעים את הדחת-לבון מהוועד הפועל ואשכול עצמו שוקל זאת, אמר דיין: “במידה שאני נוגע בדבר, לבון יכול להישאר מזכיר ההסתדרות עד 120 שנה.” לא אלה היו העמדות שחברי המזכירות ציפו לשמוע מדיין, מעמודי-התווך של ה“צעירים” ונאמני בן-גוריון. הוא נתגלה להם כשבשבת, הנוטה לכיוון הרוח.

“בן-גוריון לא ירכיב ממשלה עם פרס ודיין ואפילו לא עם אבא אבן ויוספטל,” הוסיף דיין. “הוא ירצה ממשלה עם גולדה ואשכול וספיר, ואילולא התפטר ארן, גם [עם] ארן,” ולכן “או ש…זיאמה ארן גולדה, אשכול וספיר יגיעו עם בן-גוריון להבנה מוסכמת על…הדרך שבה צריכה ללכת הממשלה” או ש“בן-גוריון יתפטר ומפא”י תרכיב ממשלה אחרת." דיין הבין איפוא לאן נטה מאזן הכוחות, ועל נכונותו להצטרף לממשלה בלי בן-גוריון - אלמוגי הגדיר זאת כ“רמז לוותיקים” - הוא הצהיר כבר לפני-כן.

אין ספק שאשכול וה“טרויקה” קלטו את הרמז; ורק הפחד מפני דיין וחוסר-האמון בו, כך העיר אלמוגי, מנעו מהם להסיק מסקנות מעשיות.²³ אולם כלום טחו עיני בן-גוריון בן ה-74 מלראות, שמכאן והלאה דרכו כולה מדרון פוליטי?

 

19. קלב"ן    🔗

אירועי תחילת ינואר 1961 היו, לכאורה, עוד חזרה על תרחיש ידוע: בן-גוריון מאיים בהתפטרות, ומיד מתחיל סביבו מחול של שידולים לשכנעו שיבטלה; אולם עד מהרה התברר, שהמהדורה החדשה שונה מקודמותיה. כצפוי, שלח גם פנחס ספיר ב-4 בינואר מכתב התפטרות רשמי למזכיר הממשלה, והאיום בהתקוממות, שעליה רימזו גם ארן וגולדה ב-25 בדצמבר 1960, הגיע למימושו. המפלגה נאלצה איפוא לחזר לא רק אחרי בן-גוריון - אלא גם אחרי שניים מראשי התומכים בטיהור לבון. מעודד על-ידי תמיכה זו תבע לבון “להפסיק את הטיפול בפרשה,” אך בן-גוריון ומחנהו עמדו בשלהם: ביטול המסקנות וכינון ועדה משפטית. המאמצים לפייס בין היריבים הראשיים הביאו סוף-סוף להשתתפות שניהם בישיבת מרכז ב-11. בן-גוריון קרא נאום ארוך (5,000 מלה) – בעצם כתב אישום שפירט את כל פשעי לבון – ולבון החזיר לו מנה אחת אפיים.

לרגע נדמה שהחלטת המזכירות למחרת – להקים “ועדת בוחן” לבירור התנהגותם של לבון ואחרים בקשר לפרשה⁴⁰⁴ - תוציא את המפלגה מן הסבך; אולם גולדה סיכלה מוצא דחוק זה של כבוד, שכמעט איפשר לבן-גוריון לחזור בו מהתפטרותו. סירובה להשתתף ב“וועדת הבוחן” גרם להעברתה מן העולם; וביומנו כתב בן-גוריון, “גולדה עשתה לאל ועדה זו.” פשרה אחרת לא נמצאה, ומפא"י הגיעה למבוי סתום. ישיבות המזכירות נקבעו ונדחו, הוויכוח הפנימי הלך והחריף, והמפלגה עמדה על סף קרע, ואפילו פילוג.

בכל אלה לא היה כדי להרתיע את בן-גוריון, הדבק בדרכו ומנופף בסיסמאותיו – שצדק ואמת קודמים לכול. ב-31 בינואר 1961 הוא הגיש את התפטרותו לנשיא והסביר, כי לדחייתה גרמו הקונגרס הציוני שהתכנס בירושלים ו“עניין חמור מסוים” – הכור הגרעיני בדימונה, שהיה שנוי במחלוקת בין ישראל לממשלת ארצות הברית. מבחינת בן-גוריון ומבחינת חיבור זה היתה התפטרותו זו סוף הדרך וסוף פסוק. להלן איפוא נקודות-ציון אחדות לסיומה ולסיכומה של הפרשה, שעלתה לבן-גוריון במחיר מנהיגותו.

לאחר שהשלים אשכול את השלב הראשון בתכנית הפיוס שלו כעושה-שלום במפא" – ריצוי לבון על-ידי טיהור שמו -יכול לגשת עתה לשלב השני שלה: ריצוי בן-גוריון על-ידי הדחת לבון מכהונת מזכיר ההסתדרות. היה זה אולי הסיכוי היחיד למנוע את פילוג מפא". תכניתו היתה- לפחות בדיעבד – דו-שלבית, ואין לדעת אם שלב ב' עלה בדעתו מלכתחילה או נולד תוך כדי התפתחויות. אשכול עצמו תמך כמעט בפה מלא בגרסה הראשונה. ב-31 בדצמבר 1960 הוא סיפר למזכירות:

כאשר התחלתי לטפל בעניין אמרתי…לבן-גוריון [ש]אם לבון יטוהר לגמרי מהעניין – המפלגה תצטרך פעם להיפנות לדון איך הוצג העניין [על-ידי לבון בוועדת חוץ וביטחון – ש"ט].

בהתייחסו לתרעומת של בן-גוריון על מסקנות ועדת השבעה ולאיום ההתפטרות שלו הוסיף אשכול:

כאשר תישוך הסערה…תשב המפלגה על המדוכה הזאת…ויכול להיות גם…[ש]לא תהיה ברירה, אולי גם תהיינה איזה תוצאות מרחיקות לכת.

לדבריו, אף הזהיר אשכול את לבון כי החלטת המפלגה – שאין היא מתערבת ב“עסק ביש” – איננה חלה על פרשת 1960: הופעותיו בוועדת חוץ וביטחון. “מכאן ואילך מתחילים חיים חדשים. כאשר יתקיים הבירור מחר או מחרתיים, תשמע אותי.”

ה“בירור” - מלת-הצופן למיצוי דין- היה אמור להתחיל סמוך לאישור המסקנות; אולם היה הכרח לדחותו, כך הסביר אשכול לדיין, שכן

אילו קרה שהבאנו את המסקנות לממשלה ובן-גוריון היה נוהג…במתינות, היה העניין נגמר. אבל…בא המכתב על ה“תעלולים”⁴⁰⁵ והוא נתפרסם…עלי זה מכביד. עכשיו, תוך כדי העניין הזה אי-אפשר לקיים בירור על הופעותיו של לבון בוועדת חוץ וביטחון…אי-אפשר לעשות זאת עכשיו אלא כעבור זמן מסוים.

אשכול נקט “בירור”, אבל לשומעיו במזכירות לא היה ספק שהתכוון למסקנות מרחיקות-לכת. ברוח זו הם אף פירשו את דבריו, ועל כך מעידה הפרפרזה הבאה מפי דיין: “אשכול אומר: עוד עתיד להיות בירור, ולבון ייתן את הדין.” ואם היה ספק מהו אותו דין, בא עקיבא גוברין, שתבע לקיים את ה“בירור” מיד, וסיפר סודות מן החדר: “אשכול אמר לנו כמה פעמים, שעם ה’בחור' הזה לא נאריך ימים עלי אדמות.”

תומכי לבון הבינו, ש“בירור” ו“תוצאות מרחיקות-לכת” משמעם הדחת לבון מתפקידו בהסתדרות. “אני מקווה שלא יהיה חיסול,” אמר יונה כסה, “מפני שאוי לנו אם יהיה חיסול.” ארן הגיב על דברי חבר מזכירות, שתבע במפורש לסלק את לבון מההסתדרות – אך דבריו היו מכוונים גם כלפי אשכול:

לבון…היה מייסד גורדוניה. יסד את קבוצת חולדה…שמונה-תשע שנים…היה מזכיר ההסתדרות…גם כאשר שפרינצק המנוח היה המזכיר הרשמי של ההסתדרות המזכיר היה לבון…לדעתי היה מזכיר הסתדרות מזהיר…ובשנים אלו עשה איזה דבר בשביל ההסתדרו, בשביל תנועת הפועלים ובשביל המדינה…אין לך זכות לבוא ולהגיד: יש לסלק אותו.³

בשבת 4 בפברואר אישר מרכז מפא"י בישיבה סגורה ברוב של 150 (59.76%) נגד 96 (38.24%) ו-5 נמנעים את הצעת אשכול, שהתקבלה יום קודם לכן במזכירות: “לאור הנסיבות הקיימות לא יכול לבון ליצג את המפלגה כמזכיר ההסתדרות.” בתמיכה הרבה שזכה לה לבון נטמעה אירוניה מרה: מי שהדיחו אותו לראשונה, מהממשלה – הם שהתנגדו להדחתו השנייה, מההסתדרות. רק אשכול נתן ידו לשתי ההדחות, וכאמור עשה זאת בתקווה שכך ייסתם הגולל על “הפרשה”, ומנהיגותו של בן-גוריון לא תיפגע. ייתכן שהתברך בלבו שבן-גוריון – לרגל הניצחון על יריבו המודח, וגולדה וספיר - מתוך משמעת להכרעת הרוב, יבטלו את התפטרויותיהם, והחיים בממשלה, במפלגה ובישראל כולה יחזרו לתקנם.

אולם לא כך היה. כוונת ההדחה, פרי יוזמת אשכול, יוחסה לבן-גוריון. יתר-על-כן, התמיכה שזכה לה לבון במרכז היתה חשובה מכדי שאפשר יהיה לעבור עליה לסדר-היום: הן בגלל משקלה – ככ-40% מחברי המרכז, הן בגלל איכותה – הצמרת כולה פרט לאשכול, אבל בעיקר בשל ההתמרדות הגלויה בבן-גוריון: הוויכוח וההצבעה במרכז הוכיחו בעליל ששרת, גולדה, ארן וספיר אינם מוכנים לשלם עבור מנהיגותו את המחיר שנקב לה אשכול. חשבון אישי -של שרת וארן עם בן-גוריון, של גולדה עם פרס ושל ספיר עם דיין ופרס – הניע אותם לכך. הדבר לא היה בגדר סוד - אף כי היחיד שלא התכחש לכך היה שרת. הוא ולבון, היריבים לשעבר, נראו עתה לשרת כקורבנותיה של מגמה חסלנית שבן-גוריון השליט במפלגה, וכבר בישיבת המזכירות ב-16 בדצמבר 1960 הבטיח ללבון לעמוד לימינו:

המגמה הזאת ידועה לי. אני מתקומם נגד זה בכל כוחות נפשי מבחינה מוסרית ומבחינת כל שיקול תנועתי ענייני של עריפת ראשים, זריקת אנשים. אם הדברים יגיעו עד משבר – תהיה מערכה חריפה מאד. ואני מראש אומר שאני אשתתף במערכה.

אולם לחשבון האישי נלוותה גם ביקורת ערכית ומצפונית, והיא שכבשה לבבות במפא“י ובציבור הרחב. גם לפן הזה נתן שרת ביטוי נוקב. ב”נאום הפחד והחשבון" בישיבת ההדחה הוא הנהיג את ההתמרדות בבן-גוריון, והאשים אותו באחריות עקיפה למשטר של עריצות במפלגה:

אצלנו לא ייתכנו תכתיבים. ראש הממשלה אינו רשאי לכפות בעניין כזה [הדחת לבון – ש"ט] את דעתו…כשלעצמי איני בטוח אם בן-גוריון מוכן באמת לנסח כך את עמדתו…לאמור: או – או, להעמיד את עצמו…בדרגה שווה ולהציג אולטימטום…אבל לא זה הקובע. מה שקובע…הרי זו העובדה שחברים משוכנעים כי זוהי עמדתו…והעובדה כי הם מקבלים את הדין של העמדה הזאת. הם אינם מתקוממים נגדה, הם פועלים לפיה…זה מכבר אני רואה…בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו, כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון.⁴

מבחינת אשכול היתה הדחת לבון דוגמה מובהקת ל“סוף מעשה במחשבה תחילה” וגם השלמת המעגל, שהחל בו בהקמת ועדת השבעה, וצעד אחרון שלו כעושה השלום במפא“י. לכאורה היה ביצועה צריך לשים קץ למאבק בין חסידי בן-גוריון לבין תומכי לבון – אולם, כאמור, לא כך אירע. תוך זמן קצר קמה נגד בן-גוריון חזית מקיר לקיר, משמאל ומימין, בתוך מפא”י ומחוצה לה, שהקיפה פשוטי-עם ופני העדה כאחד, ושדגליה נישאו בידי “אנשי הרוח” – אקדמאים, משוררים סופרים ועיתונאים.

שני ההיבטים של ההדחה הפכוה לרועץ לבן-גוריון ולמפלגתו. האחד מקורו בלבון, שטען בישיבת ההדחה שהוא נענש על חטא “קשה מאד” שחטא: “הוברר כי הצדק היה אתי, וכי עם ראש הממשלה השגגה;” שאם לא כן, לוא היו “רוצים להיפטר ממני, מתפקידי בהסתדרות – אפשר היה להחליט על כך בפשטות ובגלוי – שיש להדיח את פנחס לבון מתפקידו – בלי כל דרכי עקיפין.” די היה במיצג זה של בן-גוריון כעריץ, הרומס את אמות-הצדק בתאוותו לשלטון, כדי שדעת הקהל תתקומם נגדו. ההיבט השני מקורו בדברי שרת. אשמת “הפחד והחשבון” שהטיח החתימה את דיוקנו של בן-גוריון כעריץ בגושפנקה של בר-סמכא, ודיוקן זה – הוא שהפיח רוח במפרשי מתנגדי ההדחה ועורר זעם בכל שכבות הציבור, כלפי בן-גוריון, הוא שגרם גם להתערבות תקיפה - חידוש בפני עצמו – בענייניה הפנימיים של מפא"י מצד חוגים, שעד כה היו שווי-נפש כלפיה או תלושים ממנה ומהחיים המפלגתיים בכלל.

ביטוי בולט לכך, עוד בטרם ההדחה, היה גילוי-הדעת שפירסמו ב-30 בדצמבר 1960 חמישים “אנשי רוח” “למען טיהור האווירה והחזרת האמון”. דבּריהם הראשיים היו ארבעה פרופסורים ידועי-שם מהאוניברסיטה העברית בירושלים: הפילוסוף נתן רוטנשטרייך, שאירגן את אנשי הרוח,⁶ חוקר היהדות אפרים אורבך וההיסטוריונים יעקב טלמון ויהושע פראוור. לכאורה הם לא נטו לשם צד, אולם עד מהרה התגלתה תמיכתם הבלתי-מתפשרת בלבון. ב-5 בינואר 1961 הצהיר רוטנשטרייך, שאם לא יימצא במפא"י “פתרון של חברות, הוא יעזוב את המפלגה;” ןב-11 קבעה אספה רבתי שלהם בירושלים כי הדמוקרטיה בישראל בסכנה, ומקור הסכנה הוא בן-גוריון, שתבע להדיח את לבון. היתה זו דוגמה מובהקת לכך שמעמד אוניברסיטאי - גם של הדגולים באקדמאים – אינו תקף בחיים הפוליטיים. אדרבה, יש שאקדמאים, המצטיינים ביושר אינטלקטואלי ובהעדר משוא-פנים במחקריהם, מאבדים ברגע שחרגו מתחו התמחותם את תכונותיהם אלה, וככל האדם עלולים לנקוט עמדות נחרצות על-סמך מידע בלתי-בדוק. שהרי אחרת אן להסביר כיצד נפלו “אנשי רוח” אלה בפח ההדלפות המגמתיות, שהציפו את העיתונים ונטלו על עצמם להנחות את דעת הקהל בכרוזים ובמחאות, בלא שלמדו לעומקו את הנושא שעמד במוקד מלחמתם הציבורית.

הקרע במפא“י קרץ ליריבותיה בקואליציה ובאופוזיציה כאחת, שכן מעולם לא נקרתה להן שעת-כושר להפיל את המפלגה השלטת – או לפחות לגרוע מקולותיה. “אחדות העבודה” ומפ”ם תבעו לכבד את החלטות הממשלה – כלומר, את המסקנות -וב-19 בינואר החליטו הציונים הכלליים לדרוש בחירות כלליות. הסיכוי הנדיר הזה – להגדיל את מספר בוחריהן על-חשבון מפא“י – עתיד לחולל שידוד מערכות נמרץ. הוא הביא לאיחוד הציונים הכלליים והפרוגרסיבים במפלגה חדשה – המפלגה הליברלית, שלאחר מכן הקימה עם חרות את גח”ל, שבסופו של התהליך יהיה ל“ליכוד”.

ואכן, בכוחן של יריבות מפא“י קיבלה הכנסת הרביעית ב-28 במרס 1961 חוק לבחירת הכנסת החמישית; אולם הבחירות ב-8 באוגוסט לא הצדיקו את ציפיותיהן. אמנם המפלגה הליברלית זכתה בשלושה מנדטים יותר מאשר היו לציונים הכלליים ולפרוגרסיבים בכנסת הרביעית, ואחדות העבודה הגדילה את סיעתה משבעה לשמונה מנדטים; אולם עדיין היתה מפא”י – אף שחלקה ירד מ-38.25% ל- 34.75%, והיא איבדה חמישה⁴⁰⁶ מ-47 המנדטים שהיו לה – חזקה מכל יריבותיה והיחידה המסוגלת להרכיב ממשלה.

הממשלה שבן גוריון התפטר ממנה ושהתפטרה אתו – זו שבתחילתה נחזתה כאדירה בממשלותיו – היתה גם האחרונה שהרכיב. אט-אט מתברר שגם בן-גוריון מודח ומוחרם, ושכל עוד הוא מחזיק בתביעתו לבטל את המסקנות ולכונן ועדת חקירה, חוברים עליו מכל צד – יריבותיה של מפא“י, “אנשי הרוח” וחלק גדול של העיתונות ודעת הקהל – להגבילו ולהרחיקו. מכאן ואילך נוחל בן-גוריון השפלה אחרי השפלה. הדבר מוצא את ביטויו הן בתקיעת מסמרות ב”מסקנות" – ב-18 בינואר סמכה ועדת חוץ וביטחון את ידיה על ועדת השבעה ומסקנותיה, ואחריה תעשה זאת גם הכנסת במליאתה – הן על-ידי סירוב לשאת ולתת עמו על הקמת ממשלה חדשה. כך עושות ארבע שותפותיה של מפא"י לקואליציה היוצאת, הזוכות בשם “מועדון הארבע”.

פעמיים פנה אליו נשיא המדינה כאל נציג הסיעה הגדולה בכנסת, והסמיכו לפעול להרכבת ממשלה חדשה: ב-16 בפברואר וב-6 במרס 1961; אבל בן-גוריון הודיע לנשיא “סופית, כי בתנאים הקיימים לא יוכל להרכיב ממשלה.” בלית ברירה הטיל הנשיא את תפקיד הרכבת הממשלה על אשכול, שעמו היו כל הסיעות מוכנות לשאת ולתת. אחרי תשעה חודשים בראש ממשלת מעבר הציג בן-גוריון את ב-2 בנובמבר 1961 את ממשלתו החדשה, מעשה ידי אשכול, בפני הכנסת. כך נוצר התקדים הראשון: מי שהקים את הממשלה -לא עמד בראשה. מבחינה קואליציונית היתה זו הממשלה הקודמת, ששירתה כממשלת המעבר – למעט שתי סיעות: מפ"ם והפרוגרסיבים, שנמנו עתה עם המפלגה הליברלית. הצבעת האמון – רק 63 קולות בעד – שיקפה את בסיסה הצר ואת הקשיים שאשכול נתקל בהם בעת הקמתה.

דומה שרק סיבה אחת הניעה את בן-גוריון לעמוד בראש הממשלה הזאת, שהאכילה אותו מרורים לרוב: הסיכוי לבטל את המסקנות ולכונן ועדה משפטית. הוא קיווה להשיג זאת באמצעות חסידו ונאמנו ד“ר דב יוסף, שר המשפטים החדש שבא במקום פנחס רוזן; אבל הדבר לא עלה בידו. ביטול המסקנות כמוהו כשלילת אמון מהשרים שחיברו ואישרו אותן, ולכך לא עמד לו כוחו. 601 הימים של ממשלת בן-גוריון האחרונה – עד שהתפטר ועד שהממשלה בראשות אשכול זכתה באמון הכנסת ב-26 ביוני 1963 – היו מן המרים בחייו. מאחר שדבק במאבקו והמשיך בו גם לאחר ההתפטרות, לא היו הימים הבאים מתוקים יותר. אדרבה, מספר אנשי ריבו גדל והלך ונידויו התפשט והלך גם הוא. שוב לא היה בן-גוריון המנהיג בה”א הידיעה של מפא“י ושל ישראל, ושוב לא יהיה אפשר לשקם את מעמדו בדעת הקהל אלא בערוב ימיו ולאחר מותו.. אשכול, איש-חסדו של גבלי, היה עתה בעיני בן-גוריון הגדול במתנגדיו – גדול אולי מלבון. שידוד המערכות גם במפא”י היה איפוא בלתי-נמנע, והיא התפלגה בקיץ 1965: בן-גוריון ומחנהו הקימו את רפ“י, שדגלה העיקרי היה ביטול המסקנות והקמת ועדת חקירה; והרוב שנותר במפא”י כונן יחד עם אחדות העבודה את ה“מערך”. אחרי מלחמת ששת הימים, בדצמבר 1967, התאחד “המערך” עם רפ"י ויצר את מפלגת “העבודה”, ועשר שנים לאחר מכן הפסידה זו את השלטון לליכוד.

רגע אחד של חסד האיר את החשכה והבדידות, הסוגרות על בן-גוריון והגוברות מיום ליום, כאשר ותיקי מפא“י, החולשים זה עתה על המפלגה, ביקשו לכונן “מערך” עם אחדות העבודה – לדידם צעד חשוב לאיחוד תנועת הפועלים – והיו מוכנים לפייס את בן-גוריון ולעיין מחדש בתביעתו להקמת ועדת חקירה; אולם ה”צעירים" ראו בהחזרתה של שכבת-הביניים⁴⁰⁷ - שאחדות העבודה נטלה ממפא“י ב-1944 לרגל מחלוקת מדינית-רעיונית עם בן-גוריון – צעד שנועד לבצר את שלטון הוותיקים, לדחוק את רגליהם ולחלק את הצביון האנטי בן-גוריוני של המפלגה. אשכול, שכאב את הקרע עם בן-גוריון יותר מעמיתיו בצמרת – הוא הציג את ממשלתו בפני הכנסת כ”ממשלת המשך" – נסע ב-22 באוקטובר 1964 לשדה-בוקר כדי לקבל את ברכתו לכינון ה“מערך”.

אולם בטרם פתח אשכול את פיו, השמיע בן-גוריון באוזניו את החדשות האחרונות אשר עמו: הוא הגיש לשר המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה תביעה ל“מינוי ועדת חקירה מורכבת משופטי בית המשפט העליון לבדוק אם סירוב הממשלה למנות ועדת חקירה משפטית כאשר דרש גבלי, ומינוי ועדת שרים של שבעה במקום זאת, ואם נוהלה של ועדה זו ומסקנותיה תואמות האמת, הצדק וחוקי המדינה;” כך הנוּסח ביומנו. ממילא סבה שיחתם על “שגיאות ועדת השבעה,” כלשון בן-גוריון. בהקשר זה שאל, מן הסתם, את אשכול מנין שאב את הביטחון שלבון ראוי לטיהור; שכן אשכול השיבו, לפי היומן, כך:

אחד מסר לו סוד שהוא משנה כל דבר, אבל לא סיפר אף פעם לאיש שיש לו סוד, וסוד זה מצדיק מסקנתו והתנהגותו.

בן-גוריון ענה, ש“אם רק הוא שמע הסוד – איננו קיים בשביל העולם, וכולם יגיעו למסקנה שכל אחד מאתנו הגיע לפי החומר שבידינו.”⁷

דומה שאשכול גילה לבן-גוריון את סודה של דליה – אף כי בשינוי מינה ובהצנעת יחסיו אתה – תוך ניסיון “לרכוש”, כלשונו, את בן-גוריון ל“מערך”. אולי חשב כדרכו, שיש כאן פתח למשא-ומתן: הוא יוותר לבן-גוריון בעניין ועדת החקירה – מה גם שבמסקנותיה היה בטוח – ותמורת זה אולי ירכך בן-גוריון את התנגדותו ל“מערך”, וכך תינצל מפא"י מפילוג.

לרגע נדמה היה שבן-גוריון ישיג את מבוקשו, ושהממשלה בראשות אשכול תמנה ועדת חקירה לעניין ה“עסק ביש”. בישיבתה ביום א' 6 בדצמבר דנה הממשלה בהצעת שר המשפטים ובהמלצת היועץ המשפטי להקים ועדת חקירה ממלכתית ל“עסק ביש”. דומה שבן-גוריון ידע סוף-סוף סיפוק מה, וכמו אמר לעצמו: מוטב עשר שנים אחרי המעשה מאשר לעולם לא.

יותר מכולם החרידה הכוונה הזאת את גבלי. עכשיו, משיצא שלם מה“פרשה”, כמו מפרשת טוביאנסקי, בעוד שהנוגעים האחרים – בארי, לבון ובן-גוריון – שילמו את מלוא המחיר, קיווה שהסכנה חלפה לבלי שוב ושהוא יוכל לנהל חיים שלווים; והנה מאיימים עליו מחדש בוועדת חקירה. “נדמה לכולנו,” הוא כתב⁴⁰⁸ לדליה ב-29 בנובמבר,

כי העניין נגמר או כלשון [החלטת] הכנסת “סוכם ומוגמר.” הכול סבלנו, את, ואנוכי וכמה מחברינו הנוספים. אחרי שנתיים יצא פתאום בן-גוריון “להגנתי ולהגנתך,” איש לא ביקשו אך כנדמה שמצפונו נוקפו על כך שלא השכיל בשנתיים למנות ועדת חקירה, ועל כך שלא השכיל לתת לי ולעו“ד שלי [את] כל דרישותינו ע”מ להוכיח צדקתנו בשעתו.

גבלי, שפתח ב“ליקרה שלום רב,” כמו לא חש שבשלהי 1964 דליה היא אשה הקרבה לשנתה השלושים – ולא עוד נערה-חיילת מסונוורת ומעריצה; והוא חוזר ומנסה להרשים אותה, כפי שעשה ב-1960, בתיאור העוול אשר עוללו לגיבורהּ. “קשה לתאר במילים. מחול השדים המתהלך עתה בארץ ממש לא יאומן, אשר השנאה כילתה כל חלקה שנותרה,” וגם כלפיו “נוצרה איבה אישית.” אולם עתה “הרעים” אינם לבון ואנשיו, אלא ה“חוג העומד מאחורי בן-גוריון והמסייע בידו לתבוע בכוח קיום ועדת חקירה משפטית, מבלי שאיש יודע מה זאת ולשם מה זה טוב.” וגבלי מוסיף: " הכול בטוחים ואני בתוכם [ש]אין יותר צורך בכל אלו."

גם לכך יש להתכונן, וכדרכו מאז ומתמיד ניגש גבלי להכין את דליה לקראת עדותה:

הבעיה המרכזית היא איפה [כך!] עניין עדותך בקשר לאותו מכתב, ומכאן, ילדתי אל לך להגיד מלה ולמסור דבר בעניין זה. במידה ותיקראי ארצה, עליך דבר ראשון להודיעני במברק מתי [את] מגיעה ומיד להתקשר בשקט עם עו“ד יעקב סלומון, מאחר ויהיה עליו לכתוב קו הגנה או אפילו להופיע בשמנו כולנו כמייצגים צד אחד של העניין. אני אעביר לך קטעי עיתונות על-מנת שתתמצאי על הנעשה, אך כלל ראשון הוא זה אשר אמרתי רק עתה לעיל: לא למסור דבר. באם יהיה מצב שבו תיגבה עדותך בחו”ל, עליך לחזור על עדותך באחרונה בארץ, לפיה טענת (ושלא כפי שטענת בפריז, כי הוספת מה שהוספת במכתב לרמטכ"ל) שאינך זוכרת שום דבר כזה…המכתב שנשלח על-ידי הרמטכ"ל הנו הגורם המכריע להוכחת מתן הוראה על-ידי לבון, ובעניין זה הדברים צריך שיהיו ברורים.

כב-1960 מפציר גבלי בדליה, שאת מכתביה תשלח לו “מעטפה בתוך מעטפה” על כתובת “קייזר אילין” ⁴⁰⁹ בחיפה, ומוסיף כי “טוב היה לו יכולתי לקבל כתובת נוספת שלך, לפיה אוכל לכתוב גם כן בלי ציון השם שלך.” כמפקד על יחידה בקרב הוא מוסיף כי “חשוב לשמור על קור-רוח ועל מזג טוב,” והוא משוכנע שהחיילת שבפיקודו לא תאכזב אותו: הלא “כבר עשינו זאת פעם אחת. אני מקווה כי גם הפעם נעמוד בכל אלו.” ולבסוף – האין זה פיצוי לשירות נאמן? – “[אני] מבטיחך כי אבוא לארצות-הברית.” הוא חתם ב“שלך כתמיד.”

לא נקפו 24 שעות, וגבלי שלח לדליה מכתב שני – הפעם בצירוף קטעי עיתונים – בידי ידיד שנסע לארצות-הברית. במכתב הזה מדגיש גבלי, שגורלה של דליה מונח על כף-המאזניים לא פחות מגורלו:

הנה כך, יקירתי, נקלענו יחד לתוך סערה שסופה מי ישורנו…אנו עלולים למצוא עצמנו מחדש בעגלה.

רוגזו על בן-גוריון, הדבק בתביעה לכונן ועדת חקירה, לא פג למרות שלשניהם, לגבלי ולדליה, צמחה טובה ממנו:

שירות אחד גדול עשה לנו בן-גוריון בפרסומיו, כוונתי גם לך וגם לי: הוא יצא חוצץ בהוכחות ובעובדות שלא היו זיופים, וזאת לאור ממצאי המשטרה באותו מסמך, וכי באופן מסיבתי ניתן להוכיח כי לא ברור שלבון נתן לי את ההוראה.

גבלי מבכה עתה את מר-גורלו של אשכול מיטיבו, השוחר כגבלי – אבל לא כבן-גוריון – את טובת הכלל:

לבי על אשכול המנסה להציל הממשלה המדינה ועצמו מתוך כל המבוך אליה נקלעו הכול, וזאת רק בגלל תביעתו של רק אחד והוא בן-גוריון. זה הזקן איבד לחלוטין כל שיקול ענייני הגיוני ופועל לפי אימפולסים מסוכנים ביותר. מאבקו זה, שכוונתו ברורה ללא ספק, ובכל מקרה לא הניסיון להחזיר הצדק והאמת למקומה או להחזיר העוול שנעשה לקצין הבכיר [קרי: גבלי] -אלא אחת דתו להביא לחיסולו המלא של לבון, ובדרך עקיפה לפגוע באשכול ובעוד כמה גורמים ולנסות להשיג מחדש עמדת השפעה וכוח, ולא דווקא על-ידי חזירתו עצמו לשלטון.

אחרי הסקירה הפסיכו-פוליטית הזאת חוזר גבלי להדרכת דליה:

למיותר להגיד לך, יקירתי, מה יהיה עלינו לעשות באם ייגזר עלינו ללכת לוועדת חקירה כדי להוכיח, כי לא בלבד שלבון נתן לי הוראה – אלא שלא היו זיופים וכו'…הופעתך ועדותך, תהיה לה השפעה מכרעת, וידידי סולומון זוכר אותך לטובה ויודע להעריך תבונתך ובגרותך וסומך כי עמוד תעמדי ותוכלי לכולם.

גבלי לא זנח עדים אחרים, וכחבר-קושרים הוא מדווח על כך לדליה לצורכי-תיאום:

היתה לי שיחה עם מוטקה [בן-צור]. קצת נרגש אך ערוך למערכה. כפי שכבר אמרתי לך במכתבי – אף מלה, אף דיבור, אף שיחה בנושא…כך או אחרת, מה שאמרת בפריז לא אמרת, והיה זה בלבול אחד גדול, ורק הדברים שנאמרו על-ידך בעדותך במשטרה כאן הנם נכונים.

לבסוף מפציר גבלי בדליה שתשמיד את מכתביו:

ילדתי, מכתב זה, כקודמו, אסור שיישארו, ואנא אל תשמרי למען זכרונות ותשמידי אותם מיד. הזכרונות בינינו יהיו חוויה שלא תישכח בטוב לנו ובצרה…אל תכעסי כי העירותי הערה זאת, אך לא מעט סיכנתי בשולחי המכתב הקודם בדרך הדואר הרגיל.

חלפו יותר משישה שבועות – ומדליה אין תשובה. בלב גבלי כוסס הספק, שמא הצטרפה גם היא ל“מחול השדים” המתחולל סביבו, ובמכתב שהוא מריץ לה ב-25 בינואר 1965 הוא מעמיד אותה במבחן:

אני מקווה כי מותר היה לי לפחות לחכות לאישור קבלתם. אך בימים טרופים אלו לעולם לא יידע אדם עם מי עניין לו. על אף זאת מובטחני, יקירתי, כי ידוע ידעת מה את לי, ומה אני לך. מכאן לא נותרו לי אלא להעלות תלי-תלים של השערות וניחושים, שייתכן ואין להם רגליים ולא אחיזה כל שהיא אחרת. במלה אחת – יש לי לפתע סיבה מספקת להיות מודאג לשלומך ולמצבך, או שמא מי יודע –

באם אינך רוצה לכתוב לי וסיבותיך אתך, אנא אשרי לי ולו רק במשפט אחד, כי אכן נתקבלו המכתבים ועשית בהם אשר עשית.

גבלי חוזר ומבטיח לה “להגיע לארצות-הברית ולהיות אתך;” אבל, הוא מוסיף, “השאלה רק עתה התרצי לראותני, התשמחי לקראתי כפי שידעתי רגשותיך כלפי בעבר, הבאמת נשתנו עד ככה פני הדברים??”

וכך הוא עונה לשאלתו במקומה:

לא ולא, לא יקום ולה יהיה. באם חב אני במשהו, אהיה מוכן ולו גם במחיר חיי ליתן כדי לכבד אישיותי בפניך.

והוא מסיים בזה, שיותר לא יכתוב לה “אלא לאחר שאקבל סימן חיים ואדע כי הכול כשורה אתך.”²⁷⁰

דליה השיבה לו ב-17 בפברואר 1965 באנגלית על שלושה עמודים ארוכים בכתב-מכונה צפוף. תחילה הסבירה לו, ש-11 השנים שחלפו מאז שירות החובה שלה “רשומות גם בלוח-השנה שלי,” ועל-כן אין הוא יכול לצפות שכיום היא תקבל את פניו בהתלהבות של נערה. עם חלוף השנים, היא הסבירה, נעשו תגובותיה יותר מיושבות: אולם “המטה אוזן לנימת מכתביך עשוי לשמוע ממנה דיבור של מבוגר לנערה, שלא נתבגרה עדיין.” על גבלי היה לדעת ש“הזמנים השתנו. למדתי את לקחי בחיי הקצרים, והניסיון שצברתי מנחה אותי במעשי ובהתנהגותי.”

היא תשמח לראותו בניו-יורק, אולם הסיבה לכך היא כוונתה

להניח על השולחן קלפים גלויים, אחת ולתמיד, ולדון אתך בדברים פנים-אל-פנים. דברים שמכבידים על חייך ועל חיי בעשר השנים האחרונות. תמיד נמנעתי מלעשות זאת, מאחר שהתייחסתי אליך ולשיקול-דעתך בכבוד שאינו מותיר אחריו שאלה. עשיתי טעות פטלית בכך שלא העליתי בפניך את הספקות והשאלות, שטרדו אותי כאשר נפגשנו לאחרונה בירושלים בתחילת 1960. אולי תזכור, היתה זו ארוחת-הצהריים שלנו במסעדת “הסה” אחרי שמוטקה ביקר בביתך ביום שנתמנית לנספח צה"ל בלונדון.

היא מנתה עוד הזדמנויות שהחמיצה לברר אתו את השאלות הטורדות אותה, “אבל עתה הגיע זמן חשבון, קטן וגדול.” היא גם נוזפת בו על שלושת מכתביו אליה, שכן

הדרך להבטיח את רגשותי [מהעבר – ש"ט] כלפיך אינה בכתיבת מכתביך. אין בפי מילים לתאר את תגובתי כלפיהם, והייתי מעדיפה לומר אותה לך מאשר לכותבה, אני יכולה להבין טוב מאד מה גרם לכך שתכתוב מכתבים אלה – אבל אין הם, למרבה הצער, צודקים, מכובדים או מוסריים, בעיקר לא לגבי אדם שאינו חדל לדבר על מוסר. כלום לא הואשמת כבר פעם באותה אשמה, כאשר אברי עמד למשפט? כלום לא אושרה אשמה זו - שאנו מכנים, בלשון יום יום, עדות שקר?

ובבואה חשבון אתו גינתה אותו דליה על ביקורתו המלגלגת על בן-גוריון, וקרעה מעל פניו את מסכת הגבר האמיץ והעשוי ללא חת. היא גם שללה מכול וכול שהיא וגבלי יושבים בסירה אחת:

יהיו סיבותיו של בן-גוריון להתחיל במאבק-יחיד אשר יהיו…העובדה היא שהמאבק הזה…יכול היה להיות מאבקך, לטהר את שמך ואת מצפונך ביחס לכל הפרשה. הוא לא פתח במאבק גם למעני, כטענתך…אתה הוא שאמרת, אחרי שהוצהר על “הסוף” [“נגמר ומסוכם” בלשון המסקנות – ש"ט]…שתפתח את התיק כדי להוכיח את צדקך. והנה ההפך, אתה הוא הצד הפחות מעוניין בסיבוב השני הזה, ובהתאם לכך פעלת כדבריך “בחלונות הגבוהים.” בין אם היה זה מחמת שיקולים כספיים (ל"א הבטיח לסייע לך בדרכך) או מחוסר-גישה למסמכים מהשנים 1955–1954 או בגלל אי-הנוחות הכרוכה בפתיחת “הפרשה” הזאת…אין זה חשוב. העובדה היא שדחית את ההזדמנות שהוצעה לך לבדיקת טענותיך ובירורן…מכל מקום, יש דבר אחד שחשוב לי שתבין אותו היטב, וביסודיות. אני לא הייתי שותפה לדבר-עברה, לא אחד מהחבורה וודאי לא שותף עמית ושווה-מעמד. אני הייתי חיילת בשירות חובה, שמילאה את בקשתו של מפקד אחד – מוטקה – ועשתה אותו מעשה, שעליו הודיתי לאחר מכן באוזני האוזנר והמשטרה. לא, המפקד…אנחנו איננו כלל באותה סירה.

לא זו בלבד; היא הזכירה לו שהצהיר, שאם תקום ועדת חקירה, הוא לא יופיע בפניה ולא ישלם את הקנס הכרוך בביזוי הוועדה; ו“כל זאת מפי אדם ששמו והווייתו כה ניזוקו, מפי אדם שנשבע להשיב מלחמה שערה.” יתר-על-כן,

בעת שבן-גוריון משתדל בכל הקדחתנות להוכיח שאנשיו בצה"ל אינם מסוגלים לעדות-שקר ולזיוף, שכל זה אינו אלא טעות, אתה בשלך, מסבך את הסאטירה במאמציך “להכין” עדים כפי שעשית בעבר. אתה בשני מכתביך ראית בי שוטה גמורה…כל רמזיך הובנו, אבל רק כנובעים מנקודת הראות הפשוטה והאנושית, זו של אדם חלוש ופחדן. הם לא הובנו כלל מכל נקודת ראות של צדק, הגינות או מוסר.

ולבסוף הכתה אותו אל החומש, בהשוֹותה אותו ללבון:

אתה ידעת תסבוכות רבות בחייך, אבל אני עברתי רק אחת, עמוקה מאד. אף אחד לא יוכל לתאר מה הוא מרגיש בשבתו מול חוקרי-המשטרה…ב“קונפרונטציה” עם מי שהיה לשעבר מפקד לא-ישיר, [בן-צור – ש"ט] כאשר מפקד לשעבר זה מתכחש לאחריותו למעשה פסול וחריג, בלשון המעטה, שנעשה לבקשתו. בחושבי על כך נדמה לי שאתה תוכל לחוש הרגשה זו היטב; לבון התכחש לך באותו אופן, הלא כן? איך היתה הרגשתך?

אני אומרת לך זאת חד וחלק – אין אני חוזרת בי מעדותי בפריס. אם אתה לא ידעת את העובדות בשעת “ביצוען” [השינוי ב“מחברת” ובהעתק המכתב לרמטכ“ל – ש”ט] – הגיע עתה הזמן שתדע אותן, ולוא למען ההיסטוריה בלבד.

שורותיה האחרונות ביטאו את התפכחותה המלאה מהערצתה אותו כנערה ואת יחסה כלפיו כאשה בעלת דעה ולמודת ניסיון:

מי ייתן והיית גבר; ובאם תתחדש החקירה, הלוואי שתעמוד מלוא קומתך, תדפוק על השולחן ביושר ובבהירות, ולא תחרוש מחדש “קונספירציה” ערמומית. בגילוי-לב אומר לך שלדעתי האמת, הנאמרת ביושר מפי מי שמכיר בחולשתו, חזקה ובעלת משקל יותר מצרור עובדות מפוברקות, שהוא מנסה לבנות כדי ליצור את הרושם שהוא ישר, חזק ואינו מסוגל לטעות. מה חבל, כבר מאוחר מדי.¹⁰

פרק-גבלי בחייה של דליה תם ונשלם.

לכאורה תם בכך גם פרק-ה“פרשה” שתחילתו בשרות החובה שלה כנערה בת 18. אולם ה“שינויים” והזיופים שעשתה ב-1954 למען מפקדיה חרצו את גורל חייה. שהרי כאשה צעירה נאלצה דליה להתמודד בברירה הקשה בין נאמנות למפקדה הנערץ, שהאמינה ביושרו, לבין החובה כלפי האמת. יתר-על-כן, לולא הרחיקה גבלי ללונדון לא היתה פוגשת את פלמוני וייתכן שלא היתה נעשית מזכירה לשר האוצר אשכול, והאהבה שנקשרה ביניהם לא היתה נכרכת באותו “סוד” גורלי. היא ביקשה לרחוץ אותו מעל מצפונה באמצעות הווידוי, אבל ככל שגילתה אותו והודתה בו חזר הסוד להעיק לה, ללא מנוח. אכן, לולא מצפונה המיוסר ייתכן שהיתה נוקטת עמדה אחרת בחקירותיה.

גם משהותה הממושכת בניו-יורק, שנגזרה אף היא מהתסבוכת של חייה, לא רוותה דליה נחת. היא זכתה ליחס עוין. בקשותיה להתקבל לעבודה בקונסוליה ולהאריך את תוקף דרכון השירות שלה נדחו, ללא ספק לפי הוראת שרת החוץ גולדה מאיר. ב-1962 היא התקבלה לעבודה במשלחת הכלכלית בניו-יורק, שבראש עמד הציר אריה מנור. אבל עד מהרה התברר לה שמעמדה נחות. היא חשה “ששמו עליה מצור חברתי” ובלבה גברו רגשות “קיפוח ועלבון”. משהגיעה שוועתה לאשכול הוא נחלץ לעזרתה באופן חסר-תקדים כמעט. ללמדך כוחה של אהבה: האיש מס' 2 בממשלת ישראל, אשר עד מהרה יעלה ויתפוס את מקומו של בן-גוריון, מנמיך את קומתו בפני עובד מדינה שאיננו מן הדרג הבכיר ביותר, ומשגר בכתב-ידו מכתבים אישיים וסודיים למנור, המתבקש להשמידם אחרי הקריאה:

בודאי ידוע לך שאני בלבי התרעמתי קשות על עמדתה של גולדה. במקרה או שלא במקרה ידועים לי דברים בכל הפרשה שאינם ידועים לגולדה ובשום אופן לא נותנים לה זכות לנהוג כאשר נהגה.

אשכול תיאר במכתביו את סבלה של דליה בימי הפרשה כמי ש“נצלית על גחלי תופת” וביקש ממנור – בנימה של כמעט-תחיה – “ענני!” קרא כנואש באוזניו – למצוא לה “מקום מתאים ומכובד באימפריה שלנו”. אך לשווא, זרועה הארוכה של גולדה מנעה זאת.

מאמציו אלה של אשכול נבעו גם מסיבות של נוחות פוליטית: בשל מאבקו של בן-גוריון במסקנות ועדת השבעה היה אשכול מעוניין שדליה תשהה “לפחות שנה” מחוץ לישראל, כלומר עד אביב 1964; כך כתב לה בפירוש.

במסע הממושך לשכנועה, בדרכים מעודנות שונות, לבל תשוב ארצה, אשר יגבר אחרי יוני 1963 – בשנים שאשכול ראש ממשלה ובן-גוריון הוא אויבו בנפש – השתתפו גם ד“ר צבי דינשטיין, סגן שר הביטחון, והאלוף (מיל') אפרים בן-ארצי, מנכ”ל ויו“ר אל על”. הם שדאגו להעסקתה של דליה במחלקת התביעות של סניף החברה בניו-יורק. מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק כתב לה בפירוש בספטמבר 1963 שהוא הציע “לאשכול לדחות את הזמנתך הנה עד שיהיה ברור לאן בן-גוריון מוביל בענין הפרשה.” הוא אף הוסיף: “אני לעצמי משוכנע שלא יהיה לך נוח להתחיל את ישיבתך בארץ דווקא בזמן שתהיי במרכז ההתעניינות,” אם יוסיף בן-גוריון להיאבק על תביעתו להקמת ועדת חקירה.

עם זאת קיבל אשכול כ“בשורה מרנינה” את הודעת דליה שברצונה לבוא ארצה בפסח. מכתביו משקפים את שמחתו ואת צפייתו לבואה: הוא פתח מיד בשתדלנות מוצלחת אצל בן-ארצי, שכרטיסה ב“אל על” לא יוגבל לחמישה ימים ולא יתייקר בשל כך, ושגם לא יבולע למשרתה בסניף ניו-יורק אם חופשתה תתמשך. “אני מוסמך להודיעך,” כתב לה, “כי עבודתך באל על קיימת ועומדת לכל תקופה שאת תרצי. אין דאגה.” יתר-על-כן, אשכול אף נטל על עצמו - שוב בהצלחה – לשכנע את גולדה שלא תבטל את תוקף דרכון השירות שניתן לדליה מחוץ לתקנון. אחרי שחזרה דליה לניו-יורק כתב לה אשכול:

הכנסת הראש ללוע האריה והנה ראו זה פלא. כמעט הכל הסתדר בשלום אני מאד דאגתי להתהוות מצב של יורדת מן הארץ. ישנה ירידה פיסית וישנה ירידה רוחנית מן הארץ…מכאן ואילך הכל יותר פשוט ויותר קל. אפשר לבוא ואפשר לנסוע. נקשרו מחדש הנימים והחוטים.

ככל שחופשתה הנדירה בארץ נעמה לשני הנאהבים, דומה שבעקבותיה התבהר לאשכול, שדליה מהססת ואינה נוטה להעתר להצעת-הנישואין שהציע לה.

במרס 1964 הוא נשא לאישה את מרים זליקוביץ ומעתה היתה לעוזריו עילה נוספת לדחות את שובה של דליה ארצה. שהותה בניו-יורק התארכה איפוא ובמשך שש שנותיה שם היא ביקרה בארץ שלוש פעמים בלבד: בדצמבר 1960, באפריל 1963 ובספטמבר 1966. השנים עשו את שלהן, והשורשים הארעיים העמיקו. הדחייה מאונס של שיבתה יחד עם הדחף להתרחק מהארץ שבה נקשר שמה לפרשה אומללה – הפכו את הגלות שלה למצב של קבע. ב-1978 נישאה דליה להרברט גולדשטיין – ממעריצי אשכול ומי ששימש שנים רבות כאחד מראשי משק הדלק בישראל – ועמו היא חיה כיום בניו-יורק.

במכתב לדליה מינואר 1965 מספר גבלי כי רבים מנסים לשכנעו לפרוש מ“קייזר אילין”, וכי “לא מעט נמאסו לי החיים” בחברה הזאת. באותו מכתב הוא מציין גם את קשריו הטובים עם פנחס ספיר, צאר-המשק בישראל. דומה שלא הפריז. כשמלאו שש שנים לעבודתו אצל אילין, דיבר ספיר עם אשר ידלין – אז מזכיר “חברת העובדים”. ידלין דיבר עם אלוף (מיל') משה גורן, מנכ“ל “המשביר לתעשייה”, והוא קיבל את גבלי לעבודה. גורן, שהכיר את גבלי בקורס המ”מים בג’וערה ובמסגרות אחרות של ה“הגנה” יאמר לימים: “ישירות ספיר לא אמר לי כלום…ידלין אמר לי שהוא דיבר עם ספיר.” וגורן הוסיף: “אותי הפליא שספיר דחף אותו. אני חשבתי שהוא מבחינה מסוימת מוקצה. כמעט כפו אותו עלי.”

אבל אלו היו עובדות החיים בישראל וגורן הכיר בהן. עם תמיכת ספיר יכול גבלי להרקיע שחקים, והוא עשה זאת. ¹¹ די להזכיר שתי תחנות חשובות במסלולו זה: מנכ“ל “שמן” בימי-חייו של ספיר, ויו”ר מועצת המנהלים של חברת החשמל לאחר מותו. עלייתו המנהלית לוותה בנסיקה חברתית, וגבלי היה ל“איש חברה” במובן המלא ביותר של המלה: מכתיר מלכות יופי ופותח תערוכות ציור. ב-1968 הוא התגרש מאסתר ונשא לאשה את אלישבע אחיטוב, שאתה חי מאז 1966.

כשהבסיס הכלכלי והחברתי שתחת רגליו איתן, הרשה גבלי לעצמו לפנות לכלי-התקשורת כאיש המעלה והיושר. להלן לקט משולב ומתומצת של אחדים מהראיונות שהעניק לכלי-התקשורת מאז 1969, ובהם הביע את דעתו על עצמו, על ערכיו ועל הפרשות והאישים בחייו. יושם-נא לב: אל“ף, שלכל השאלות על חלקו ב”עסק ביש" וב“פרשה” לא השיב גבלי מעולם, ונימוקו היה קבוע: הוא כותב ספר, שבו יוציא את האמת לאור; בי“ת, שמעולם לא גילה, ולוא ברמז, את דבר המשא-ומתן שניהל עם אשכול על תביעתו לוועדת חקירה; וגימ”ל, שהכלל המנחה אותו הוא שזכרון הבריות קצר:

איך החזקתי מעמד במשך עשר שנים של חקירות ובירורים? אני אדם חזק מאד, אדם שאיננו נשבר. השתיקה שלי במשך 30 שנה, בדבר האשמות נגדי בעניין פרשת מצרים, נבעה רק מחוסר-זמן, קשה לתאר מה עברתי: אדם בודד, הנאבק עם ממסד שלם ומנסה להוכיח את צדקתו. לצדי עמד אז רק אדם אחד -עו"ד סלומון, זכרונו לברכה.

כל אותה תקופה הייתי צריך להתאפק למשמע הסילופים. שלא יהיו אי-הבנות בעניין הזה: ב“פרשה” לא טעיתי. ההחלטה להפעיל את הרשת במצרים לפגוע ביעדים אמריקניים היתה בפירוש החלטה פוליטית, וזאת היתה החלטה של פנחס לבון. אילו הייתי חושב, אפילו לשנייה אחת, כי לא הייתי בסדר אפילו בחלקיק של התהליך – הייתי קם עכשיו ומתפטר! [מניהול ביח“ר שמן” – ש"ט].

השורה האחרונה של האמת בפרשה אינה, כפי שרבים חושבים, אם זייפתי את הוראת לבון בכתב או לא [גבלי משיב לטענה שלא עלתה כלל בשום ועדה – ש"ט]. מה פתאום זייפתי? זה קשקוש! בחיים של לא זייפתי מסמך!

אצלי חברות זה ערך עליון [ההדגשים כאן ולהלן שלי – ש"ט] ואני יודע היטב מיהו ידידי ומיהו חברי. בכלל, המושגים שלי על יחסי-אנוש שונים משל יתר הבריות, יחסי שלי חסרי-חשבונות. הנה התפרסמו כתבות על יוסי הראל. כשהתפוצצה “הפרשה”, הוא סרח ומעד – התרחק ממני. יום בהיר אחד, לאחר שהפקיר את חברותנו, הופיע ואמר: “בנימין, חזרתי אליך!” וכך היה. בפשטות.

שום חבריות של אמת שלי לא הופסקו בעקבות “הפרשה”. לא ניתקתי ביוזמתי מגע עם אף אחד. אשתי [אלישבע] אומרת לי על כך: “אתה גדול-נפש.” האם משה דיין היה לצדי? משה דיין זה משה דיין. היו לנו יחסים הדוקים ביותר, עברנו יחד דרך ארוכה, אבל דיין הוא לא אדם שייתן למישהו אחר גיבוי, אם הוא חושב זה יכול לסכן את מעמדו. אני הערכתי את דיין כאדם בעל מעוף, אבל אחרון הדברים שאפשר לומר עליו זה שהוא חבר לחבריו.

איני נוטר טינה לאיש. איני נוטר טינה אפילו לבן-גוריון, כי בחיים קורה הכול. אבל תמיד יש לתפוס פרצה בנסיבות החדשות ולהציב מטרות חדשות. אני יודע שלא כולם היו נוהגים כמוני, אבל יש לי ערכים אחרים. לולא הייתי שלם כל כך בצדקתי – זה היה שונה.

כן, ועדת השבעה. איך אפשר לצפות מוועדה של פוליטיקאים שתוציא את האמת לאור? מדוע לא הקדשת את כל מעייני להוצאת האמת לאור, לפחות כמו שאני ראיתי אותה? יש רק מוסד אחד שיכול להוציא את האמת לאור – ועדת חקירה משפטית. אני ועורך-דיני יעקב סלומון, שהיה גם חברי הטוב, תבענו שנים רבות שתוקם ועדת חקירה. העובדה היא שבן-גוריון הגדול, האיש הכל-יכול, לא הצליח להעביר את ההחלטה בממשלה. זאת היתה הטעות הגדולה של בן-גוריון – שהוא ויתר על ועדת חקירה לטובת ועדה של פוליטיקאים, שהיו להם הרבה חשבונות אחרים לבד מלהוציא את האמת לאור, ושאין להם גם הכלים לחיזוק נושא כזה. ידעתי שאין כל אפשרות. אם בן-גוריון נכשל, אני יכולתי להצליח?

איך התקבלתי לעבודה אצל “אילין”? ב-1961 הבנתי שאין לי מה לחפש בצבא. גייסתי את בטחוני ואת אמונתי בעצמי והחלטתי לפתוח בקריירה שנייה. לרגע לא היה לי ספק בהצלחתי. שלוש הצעות עבודה עמדו אז על הפרק: שתיים חייבו ישיבה בחו“ל כנציג של חברות גדולות ואחת מהן היתה מאפרים אילין – לבוא לנהל לו את בית החרושת. תוך שהתלבטתי איזו מן ההצעות לקבל, ניגשתי למשרד הפנים כדי להוציא דרכון. רציתי לקפוץ למספר ימים לחו”ל לשמוע יותר פרטים על ההצעות שם. יום אחרי הביקור במשרד הפנים הופיעו בעיתונים ידיעות שסיפרו, ש“הקצין הבכיר” – כלומר אני – מתכוון לעזוב את הארץ. באותו יום החלטתי לקבל את הצעתו של אילין מבלי לבדוק אפילו את ההצעות האחרות. המחשבה, שמישהו עלול לחשוב שאני רוצה לברוח מן המערכה, שיגעה אותי. לא איש כמוני יברח.

שש שנים ניהלתי לאילין את מפעל המכוניות שלו, ושם נעשיתי תעשיין; אבל הלב שאף כל הזמן לדברים גדולים יותר. ואז, ב-1967, הגיעה מאשר ידלין, מזכיר “חברת העובדים” באותם ימים, ההצעה לנהל את “שמן”. חברי אמרו לי: “השתגעת? למה להכניס ראש בריא למיטה החולה הזאת?” אלא שככל שהבנתי את גודל המחלה, כי ניצת בי הרצון לקחת את העסק. זה היה אתגר להסתער עליו, אפילו במחיר הפסד בהכנסה. האשימו אותי שעברתי למשק הקפיטליסטי ושאני עובד רק כשמשלמים לי הרבה. אין זה נכון, אצל אילין הרווחתי הרבה יותר משב“חברת העובדים”. הכסף אינו הגורם החשוב ביותר וגם היום הוא חשוב ל הרבה פחות מהעוצמה.

שואלים אותי אם אני חושב להישאר תמיד ב“שמן”. אני אומר “לא”. יש לי יומרות פה ושם, גם בנושאים הפוליטיים. מאד הייתי רוצה לחזור לנושאים מדיניים-בטחוניים. הביטחון הוא עדיין הנושא היסודי בחיים החברתיים שלנו; אבל את כל הקריירה שלי עשיתי בכוחות עצמי, לא היה מי שדחף אותי, ואני מקווה להמשיך בדרך זו.

שואלים אותי אם אני חושב להישאר תמיד ב“שמן”. אני אומר בשביל מה לי? בשביל מה להתאמץ? אילו מישהו היה רוצה להצניח אותי מלמעלה – אז טוב, אבל לא הציעו לי. ל“חברת העובדים” עברתי בגלל המסגרת המשקית הרחבה. רציתי גם לשלם מס לתנועת הפועלים. אני חבר הסתדרות קרוב ל-30 שנה, ואנשים כמוני יכולים לתת ל“חברת העובדים” דם חדש, דרך מחשבה חדשה, דימוי חדש. אומרים שבנימין גבלי הוא מנהל מטיפוס חדש במשק העובדים. יש בזה משהו.¹²

וכי ניתן לשרטט דיוקן של אדם יותר מרוצה מעצמו?

כעשר שנים התנהלו חייה של מדינת ישראל בצל השאלה “מי נתן את ההוראה?” התשובה - או הפתרון – היו גלויים, ברורים וידועים מאז הניחה ועדת אולשן-דורי בפני שרת את מסקנת התיקו שלה. לדעת המחבר, הוועדה הטילה בכך על לבון ועל גבלי אחריות משותפת ושווה לפעולה במצרים. אולשן ודורי,⁴¹⁰ משה דיין, איסר הראל, פטי הרכבי ויוסי הראל – כל אחד בסגנונו – גרסו כי מקור התעלומה הוא באותה שיחה כין השניים, שהתקיימה כנראה במאי 1954. השניים הסכימו אז שיש לנקוט פעולה במצרים, אולם כל אחד מהם הבין את הפועל היוצא מהשיחה באופן שונה: לבון גרס שנתן הוראת תכנון ותו לא – ואילו גבלי ראה, מן הסתם, בהוראה שקיבל אור ירוק לביצוע. היה זה יהושפט הרכבי שאמר לדיין – כך נרשם ביומן הרמטכ"ל ב-12 במאי 1955 – כי

לבון נתן לבנימין אישור כללי ברמז או בשפה ברורה. כל דרג נתן לאלה שמתחתיו הוראות יותר ברורות.

לפי פירוש זה, כל דרג מהדרגים הכפופים ללבון ולגבלי הוסיף לשלב שבתחום אחריותו נופך משלו, עד שמה שהיתה אולי הוראת תכנון, אליבא דלבון, הפכה להוראת ביצוע, אליבא דגבלי ובן-צור. בן-גוריון הסביר זאת לחברי מערכת הארץ בלשונו:

אני לא יכול להגיד שלבון לא נתן לגבלי הוראה. אבל מתוך ידיעתי את הצבא אני יודע שהם דיברו על זאת [על הפעולה במצרים – ש“ט]; לבון מודה שהוא דיבר על זאת. אני מתאר לי איך זה קרה…[אחרי השיחה] היה לגבלי יסוד להניח שלבון רוצה שהוא יעשה את זאת [את הפעולה במצרים – ש”ט]. רק לאחר שהתברר ללבון שזה כשלון – הוא

כך גם כתב בן-גוריון לשרת, וזה השיב לו: ה“ניתוח” שלך “לגבי הנסיבות המקיפות את תעלומת ה’הוראה' הריהו בכללו נכון.”

מכל מקום, גבלי מצידו שיגר בסוף אותו מאי את בן-צור לפריס לפגישה הגורלית עם אלעד, וצייד אותו בהוראות דו-משמעיות – או שהיה זה בן-צור שעשאן כאלה, משהוסיף עליהן את הנופך שלו; שכן ועדת כהן קבעה במסקנותיה כי

המסקנה הבלתי נמנעת היא שההוראות שנתן בן-צור לאלעד…לא היו הוראות קשר בלבד, ושהפעולות המדוברות בהן אמנם בוצעו על-ידי אנשינו. במאמץ גדול ביותר לדון את בן-צור לכף זכות, ניתן לומר שההוראות שנתן לאלעד היו דו-משמעיות: אם בן-צור התכוון להוראות קשר בלבד…[הוא] לא נתן הוראה מפורשת לאסור על כל פעולה מבצעית עד למתן הוראה חדשה, ואלעד היה יכול – או אולי צריך – להבין שניתן לו חופש פעולה – אם לא במפורש, הרי בשתיקה. הדו"ח מיום 5.10.54 מוכיח כי לא השלה את עצמו בדבר משמעותן האפשרית או ההכרחית של הוראותיו לאלעד, וכי ראה בפעולות שלמעשה בוצעו תוצאתם הטבעית והמובנה של הוראות אלו.

זה היה איפוא הרקע לטענת דיין – שמלכתחילה לא נתן לבון הוראת ביצוע, אלא שגבלי הוציא ממנו “אישור למפרע.” מחומר החקירות התברר דבר אחד: את ה“אישור למפרע” לא קיבל גבלי, כפי שטען, ב-16 ביולי 1954. מתי ניתן אישור זה -זוהי בעצם החידה היחידה שנותרה בתשבץ הזה ללא פתרון.

שאלה חשובה לא פחות היתה שאלת-הדיווח. האם באמת נואל גבלי עד כדי כך, שפעל על דעת עצמו בלי שדיווח לשר הממונה עליו? את פתרון השאלה הזאת היטיב לבטא רא"ל צבי צור:

לדעתי, גבלי דיווח ללבון, אבל איני יודע איך הוא דיווח ומה הוא אמר. איני בטוח אם הוא לא בנה את התמונה בצורה לא מדויקת. יש אנשים שאני סומך עליהם שהם מדווחים בצורה מדויקת. כשבנימין גבלי מדווח, מותר לי להיות קצת לא שקט. כלומר, אני בטוח שגבלי דיבר עם לבון על הפעולה במצרים, אבל בדיוק מה הוא אמר לו איני יודע. באיזה שהוא מקום, הספק הזה ילווה את כולנו תמיד.¹³

כשלון הפעולה במצרים היה בעיני בן-גוריון חמור ביותר: הוא חזר ואמר ששום שר ביטחון או מפקד צבאי, אין בכוחם להבטיח רק הצלחות ונצחונות, ומן ההכרח להביא בחשבון גם אי-הצלחה וכישלון; אך החמור והבעייתי, לדבריו, היו הדיווח הלקוי, ההדחה לשקר והזיוף, אם אמנם היו כאלה; לאלה מעולם אין הצדקה או כפרה. בן-גוריון לא רצה להאמין בהאשמות לבון ונאחז כבישע אחרון בוועדת כהן, שקבעה שהעתק המכתב לרמטכ"ל לא זויף. מן הסתם היה משוכנע שוועדת חקירה ממלכתית תחזור גם היא על אותה קביעה ותחשוף את לבון כשקרן.

בעת שהאירה שעת החסד, בפברואר 1965, ביקר בניו-יורק הקונסול הכללי לשעבר בנימין אליאב ונפגש עם דליה. הם שוחחו על האפשרות שסוף-סוף תוקם ועדת חקירה, כתביעת בן-גוריון, ודליה אמרה: “אם יתחילו חקירות מחדש, אני שולחת את הגוויה שלי בארון מתים. אותי לא יעבירו את זה שוב.” תוך כדי כך היא הראתה לאליאב את מכתבי גבלי, שהתבקשה להשמיד. אליאב, שהיה לחבר מפא“י נאמן, נדהם נוכח מאמציו הגלויים של גבלי להדיחה לעדות שקר. לדעתו, יכלו מכתבים אלה לשכנע את בן-גוריון בצדקת מסקנות ועדת השבעה וכך למנוע את הפילוג. “את יודעת מה עומד לקרות עכשיו?” הוא שאל את דליה, “על ועידת המפלגה מאיים פילוג, ועם המכתבים הללו אפשר למנוע את זה.” דליה נעתרה לבקשתו והפקידה בידיו העתקים ממכתבי-גבלי ומתשובתה עליהם, כש”המטרה," לדברי אליאב, “היתה למנוע את פירוק המפלגה.”

בשובו ארצה הראה אליאב את המכתבים לשאול אביגור; אבל אביגור, שהיה סקרן בענייני רכילות, חשד שמא דליה אינה מחפשת אלא נקמה ופרסום והחליט לתחקר אותה אישית. מטעמי חשאיות, האהודה כל-כך על אביגור, נקבע שפגישתם תיערך מחוץ לישראל, ונקפו שבועות עד שנפגשו בווינה. התחקור נמשך עשרה ימים ונטע בדליה רושם ברור ש“אביגור לא אהב את גבלי.” אולם בינתיים חלפה שעת החסד, אשכול חזר בו מנכונותו לעיין בכינון ועדת חקירה, ובמאי 1965 התפלגה מפא"י על סלע-המחלוקת הזה.

באותו חודש סיפר אביגור לבן-גוריון על מכתבי גבל לדליה – שהיו לדעתו הדחה ברורה לשקר – וקיבל את הסכמתו לפגוש את דליה. אך לרגל הפילוג ומסיבות אחרות לא יצאה הפגישה אל הפועל. יריבי בן-גוריון פיצו את עצמם בהדלפת התחקור בווינה למעריב, וזה פירסם ב-11 ביולי 1965 שדליה “חזרה והודתה בזיוף בשיחה עם שאול אביגור.” לכאורה היה בכך סוף פסוק; ברם מסיבות שכולן טמונות בחקרי-הנפש לא הרפה אביגור מדליה. הוא התעקש על כך שבן-גוריון ישמע את סיפורה ישירות מפיה. והיא – בניסיון נואש ואחרון להשתחרר מהסוד המעיק – הסכימה, בתקווה שהודאתה באוזני האיש הגדול, בן-גוריון, תגאל אותה מיסורי המצפון.

רק ב-17 באוקטובר 1966 ב-9 בערב, ביום האחרון לביקורה בן ששת השבועות בארץ, הביא אביגור, במפתיע את דליה לביתו של בן-גוריון. כשנה לפני-כן נחל בן-גוריון את המכאיבה בהשפלותיו: גירושו ממפא“י ולפיכך, פרט להשפלה נוספת לא היתה עוד שום תועלת, מפלגתית או ממלכתית, בניסיון להוכיח לו באמצעות דליה עד כמה הוא טעה. אבל אביגור – הוא נכח בחדר הספרייה עד שתמה השיחה – לא יכול, כנראה, לוותר על התענוג לראות את בן-גוריון בוש בטעותו; אך עם זאת היתה תוחלתו – היא נכזבה. שכן למרות הודאתה של דליה, גם בפניו, לא שוכנע בן-גוריון שהעתק המכתב לרמטכ”ל, שגבלי הגיש לוועדת אולשן-דורי, היה מזויף.

שתי גרסות לפגישה המרעישה הזאת. האחת היא יומן בן-גוריון מאותו יום, ולפיו סיפרה לו דליה, שבעת שירותה בלשכת גבלי “נתבקשה גם לעבוד בשביל בן-צור ויחידות אחרות.” עוד סיפרה כי

בשנת 1954 היו היחסים בין לבון וגבלי קרובים. פעם פעמיים ביום היה [גבלי] הולך למעונו של לבון. כשקרה הדבר במצרים בא גבלי מרוגש מלבון (מביתו או לשכתו) וקרא מיד לבן-צור וורדי⁴¹¹ (סגן-אלוף) וביקש שניהם לבוא אל ביתו של גבלי. זה היה בערב שבת או ערב חג. לא זוכרת אם זה היה ביולי או בסוף יוני.

אשר לחלקה של דליה בהכנת העתק המכתב של גבלי לרמטכ"ל, דליה סיפרה ובן-גוריון רשם:

מוטקה בן-צור פנה אליה בבקשה, היות ולבון מנער עצמו האחריות לפעולה ואין כל מסמך שהוא נתן ההוראה, ושאל אם היא מוכנה ל מסמכים על מנת לקבוע העובדות כפי שהיו. היא הסכימה לעשות. מה עשית? שאלתי. זייפת יותר ממסמך אחד. הזיופים היו בעיקר של הדפסה. שינוי התוכן, לא שינוי במה שנכתב אלא להדפיס מחדש. מסמך אחד שזייפה היה מכתב למשה דיין. הדפיסה רק דף שני של מכתבו של גבלי. בן-צור כתב מה עליה לזייף, והיא העתיקה. לקחה נייר ישן, המכונה הישנה. מוטקה נתן עוד מסמכים לשנות בשביל אולשן דורי. היא זוכרת רק הזיוף של 19.7.54.

מדוע השאיר בן-גוריון רווח בשאלה ששאל בן-צור? אין זה הרווח היחיד ברישום דבריה של דליה, וייתכן שלא עלה בידו להדביק את מהירות דיבורה; אבל ייתכן גם שהמלה שאמרה – לשנות או לזייף - נפלה עליו כהלם, ועטו, כמו לשון הנדבקת לחך, עמדה מלכת.

הגרסה השנייה – של דליה – מצויה במכתבה לאשכול. היא מתארת את בן-גוריון יושב למכתבתו ומחזיק ספר גדול, ורק רעמת השיבה שלו ניבטת מעליו. כשאביגור הציגה, קטע אותו בן-גוריון, ב“אני יודע מי היא.” הוא הניח את ספרו על תל-ספרים שלידו, שלף את יומנו, התקין בו את נייר-הפחם וישב מולה דרוך לפעולה. היא פתחה בגיוסה לצבא והמשיכה בשירותה בלשכת ראש אמ“ן, ובן-גוריון רושם את הדברים ומפעם לפעם מבקשה לחזור על משפט שנשמט ממנו. בענייני המרכזיים תאה גרסתה את גרסת בן-גוריון. סיפור חקירתה והודאותיה בפריס ובתל-אביב גם הוא זהה בשתי הגרסות, אלא שבזו של דליה הוא ניתן ביתר פירוט. אבל סיפור המחברת מצוי רק אצלה. גם התחקיר, שערך לה בן-גוריון אחרי שסיפרה לו איך “שינתה” את המכתב לרמטכ”ל, מצוי רק בגרסתה:

כשעינו הימנית עצומה למחצה הוא שלח בי את מבטו ה“ידידותי” שבעולם ושאל: “את היית מעריצה גדולה של גבלי, הלא כן?”

דליה מחתה על שאלה זו וביקשה שיבהיר למה הוא מתכוון באומרו “מעריצה”." לבסוף היא הסכימה שהיא הגתה לגבלי כבוד “כמפקד וכבוס.”

פרץ ביניהם ויכוח על בדיקתו של הפקד חגג ממשטרת ישראל. עניין זה חסר כולו מיומן בן-גוריון, משום שהממצא של חגג – שהעתק המכתב לרמטכ“ל לא זויף – היה עדיף בעיניו על הודאתה המפורשת של דליה בזיוף שנאמרה באוזניו. ביומן גם אין אזכור של שיחותיה עם אליאב ושל התחקור שערך לה אביגור בווינה – למרות שאלותיו החוזרות של בן-גוריון מי עוד ידע על כך. דומה שבשלב זה כבר התעבה חשדו, שאין היא כלל שה תמים כטענתה – אלא משמשת למטרה ברורה ומסוימת. מבחינה זו הוא לא טעה כלל, שכן בטרם הפגישה העמידה דליה לאביגור תנאי: היא תיפגש עם בן-גוריון רק בידיעת אשכול ובהסכמתו. מחמת קוצר הזמן קיבל אביגור על עצמו “אחריות מלאה”,” ואכן, אחרי הפגישה דיווח עליה לאשכול.

פגישת דליה עם בן-גוריון הסתיימה איפוא בקרירות, כשכל אחד מהצדדים נשאר איתן בדעתו. ¹⁴

מדוע העדיף בן-גוריון את חוות-הדעת של המומחה המשטרתי על הודאת בעל הדבר, מי שביצעה את הזיוף במו-ידיה? בן-גוריון לא השאיר תשובה לשאלה זו, ובכך הותיר חופש מסוים לפרשניו. ראשית, אין אדם שש להודות בטעות – ועל-אחת-כמה-וכמה אדם שהגיע לגבורות. שנית, לכל אדם קשה להודות שמהלך חשוב בחייו היה שגוי ומוטעה -על-אחת-כמה-וכמה קשה הדבר לראש ממשלה, שמהלך זה חרץ את אחרית ימיו וגזל ממנו את אהדת העם.

יתר-על-כן, בן-גוריון, שידע ש“הפרשה” היתה מאבק פוליטי מובהק ושכל הנוגעים בה אינם אובייקטביים, יכול בשלב זה להבין, שמה שסיפרה דליה לו ולאביגור – ושהתפרסם כבר במעריב ביולי 1965 הוא אותו סוד “המשנה כל דבר,” שאשכול הזכיר באוזניו ב-22 באוקטובר 1964. סביר איפוא שהוא פיענח את סודו של אשכול, והתברר לו עד כמה צדק בחושדו שגם דליה משרתת אינטרסים מסוימים, ושמי שיפיק את מרב התועלת מהודאתה יהיה אשכול, שהפך למתנגדו העיקרי. מבחינת בן-גוריון, הודאה בטעות במקרה זה כמוה כהכשלת עצמו במאבק ביריביו.

ועוד; הודאתה של דליה באוזניו באה במאוחר. כבר לא היה בכוחה לשנות את העבר או להחזיר את הגלגל אחורנית. הכרתו בה יכלה להביא רק לתוצאה אחת: הצגתו כמי שבעקשנותו המיט על מפלגתו, על ממשלתו מארה ציבורית. היצמדות לאמת שלו, שנשא ברמה, היתה עדיפה איפוא על הודאה בטעות, כשכבר ממילא היה מאוחר לתקנה.

ולבסוף, בן-גוריון לא קיבל ולא יכול לקבל דרך זאת של חשיפת אמת – בספרייה, בחדר-מיטות או בבית מלון בווינה. ההודאה בזיוף היתה תקפה בעיניו, לוא נעשתה בדרך החוקית הממלכתית: בפני ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה; אולם דווקא חסידיה של האמת לפי דליה, כאשכול, הם שמנעו הקמתה של ועדה כזאת.

עתה, משנאמרו כל אלה, יש להוסיף את החשוב במרכיבי תגובתו של בן-גוריון, שהיה אולי בחינת האילוץ המרכזי בכל התנהגותו ב“פרשת לבון”: יחסו לצה“ל. בבטחון ישראל ראה בן-גוריון ערך קדוש, ובצה”ל הוא ראה את בן-טיפוחיו, היקר והקרוב לו מכל יצירי רוחו. הטענה, שלבון אולץ להתפטר ב-1955 בגלל קנוניה שקשרו נגדו קציני אמ“ן בראשות גבלי – עם או בלי סיוע של פרס או “צעירים” אחרים – נראתה בעיניו ככתם מכוער, שהודבק למדים הנקיים מרבב של צה”ל. בהקשר זה יש להדגיש את הערותיו בישיבת הממשלה שאישרה את מסקנות ועדת השבעה, ששנה וחזר עליהן: לפני שהיה לבון לשר הביטחון ואחרי שהתפטר מתפקידו לא היו בצה“ל עדויות-שקר וזיופים. הייתכן שחודשים אחדים אחרי שפרש בן-גוריון לשדה-בוקר השתנה צה”ל עד לבלי הכר ושורותיו מלאו שקרנים וזייפנים? הלא ברור שמי שמאשים את צה“ל ב”קנוניה", זיופים ועדות-שקר, מאשים את בן-גוריון שגידל וטיפח צבא מושחת. זאת הוא לא יכול לקבל. עמידתו על משמר זכויותיו של גבלי היתה דרכו להביע זאת.

טיהור לבון שלא על-ידי ועדת חקירה נראה לבן-גוריון כהטלת כתם בצה“ל על-ידי אנשי מפלגתו, ובעיניו היתה דליה אחד הכלים, ששימשו אותם כדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות. עמידתו לימין גבלי האיש – שכדבריו לא נמנה עם מעריציו - גם אחרי שזה לא רצה עוד בכך, היתה עמידה לימין קצין צה”ל האידיאלי, כפי שחזה אותו בעיני-רוחו. צה"ל שלי, כמו אמר בן-גוריון בהניחו את ימינו על כתפו של גבלי, לא שקר.¹⁵

יש שטעו שולית או מחדל בלתי-משמעותי – ולא כישלון במאמץ המרכזי – הם שחורצים בהתפתחותם חיי אדם או מדינה. משול הדבר לאלוף אגרוף שיכול ליריביו וניצחם בכל קרבות הזירה – אבל הוכרע בסמטה על-ידי סתם קלב“ן, קליפת בננה שהחליק עליה. אם יש לכל אדם או לכל מדינה קלב”ן משלהם, דומה שגבלי היה הקלב"ן של בן-גוריון.

 

מקורות והערות    🔗

ראיונות מרכזיים:    🔗

מר צבי אהרוני 20.8.79, 12.11.88

אל"מ (מיל') מרדכי אלמוג (ורצמן) 8.5, 16.5.91

סא"ל (מיל') מרדכי בן-צור 12.2, 9.7.90

רא"ל (מיל') משה דיין 19.2.80

רס"ן (מיל') אברהם דר 14.12, 24.12.90, 29.91

מר לוי יצחק הירושלמי 16.8, 17.9.91, 26.1.92

מר איסר הראל 12.10.80, 18.2.89, 19.12.90, 9.5, 10.11, 4.12.91

אל"מ (מיל') יוסי הראל 19.5.70, 1.1, 9.5, 4.11.91

אלוף (מיל') יהושפט (פטי) הרכבי 5.2.81, 28.12.89, 19.9, 22.9.91

סא"ל (מיל') אלוף הר-אבן 8.11, 11.11, 9.12.90, 6.5, 21.7, 26.8.89

תא"ל (מיל') רחביה ורדי 26.2.90

תא"ל (מיל') יעקב חפץ 18.7, 2.9.90

מר חיים (ויקטור) כהן 26.5.91

גב' דליה כרמל 23.8, 2.12, 6.12.89, 3.6, 9.6, 15.11, 16.11.90, 18.9, 29.10.91, 12.1.92

מר עמוס מנור 18.3, 25.3, 3.4, 15.4, 15.7.88, 27.1.89, 11.11.90, 5.6, 2.9, 27.9.91

מר אפרים (אפי) עברון 20.8, 30.8.87, 27.2.88, 10.6, 5.1190, 9.3, 5.5, 13.5, 30.9, 19.11.91

אל"מ (מיל') אריאל עמיעד 12.5.91

אלוף (מיל') מאיר עמית 2.11.78, 3.1.88

ח"כ שמעון פרס 19.12.69, 1971, 22.10, 23.10, 24.10,87, 9.8.91

רא"ל (מיל') צבי צור 25.9.90

פרוטוקולים וקיצורים:    🔗

אמ“ן: אגף המודיעין במטכ”ל

דב"ג: דוד בן-גוריון

דבת"ם: דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965

וא"ד: ועדת אולשן-דורי

ו"כ: ועדת כהן

חזו“ד: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרכים א-ה', עיינות תשי”ז.

ימ"ש: משה שרת, יומן אישי, כרכים א-ח, ספרית מעריב, 1978

ממב"ג: ארכיון המכון למורשת בן-גוריון, קרית שדה-בוקר.

ממ“ן: מחלקת מודיעין באגף המטה הכללי של צה”ל.

פצ"ר: הפרקליט הצבאי הראשי.

מרפ“א: פרוטוקולים של מוסדות מפא”י.

ש“י: שירות ידיעות של ה”הגנה".