הרצאת ד"ר מ. נורדוי

מתוך “הפרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון”, ירושלים: ראובן מס, תש"ז

המרצים המיוחדים לכל ארץ וארץ יתארו לפניכם בפרטות את מצב אחינו במדינות השונות. כמה מהדינים והחשבונות שלהם היו מונחים לפני, השאר לא. אך גם על אותן הארצות שלא שמעתי עליהן מפי עוזרי מאומה, יש לי ידיעה כלשהי, במקצת מתוך הסתכלותי שלי ובמקצת מתוך מקורות אחרים, עד שרשאי אני, אולי בלי התגדרות, לקבל עלי לערוך לפניכם תמונה כללית של מצב היהדות בשלהי המאה התשע עשרה.

תמונה זו ניתנת להצטייר כמעט בצבע בעל גון אחד. בכל מקום אשר היהודים יושבים בין העמים במספר רב, שוררת שם צרת היהודים. אין זו הצרה השכיחה, הנראית כמנת גורלו של המין האנושי שלנו, זוהי צרה מיוחדת המוצאת את היהודים לא כבני אדם, אלא כיהודים, שהיו פטורים ממנה, אילו לא יהודים היו.

שתי צורות לה לצרת היהודים – אחת ענינית ואחת מוסרית. באירופה המזרחית, באפריקה הצפונית, באסיה המערבית, דוקא באותם המקומות המאכסנים את הרוב המכריע, קרוב ודאי לתשע עשיריות של כל היהודים, שם יש להבין את צרת היהודים פשוטה כמשמעה. זוהי מצוקה גופנית יום יומית. חרדה מפני כל יום הבא, מלחמה רבת יסורים לקיום החיים בלבד. במערבה של אירופה הוקלה ליהודים במקצת מלחמת קיומם. אף על פי שבזמן האחרון נראית הנטיה להחמרה אף כאן. שאלת הלחם וצל הקורה, שאלת בטחון הגוף והחיים מענה אותם פחות. כאן הצרה מוסרית. מתבטאת בדיכוי הגס של שאיפתם לספוקים נפשיים, שכל מי שאינו יהודי אין עליו להימנע משאוף אליהם.

ברוסיה, שמספר אוכלוסיתה היהודית עולה למעלה מחמישה מיליונות ושהנה מולדתם של יותר ממחצית כל היהודים, כפופים בה אחינו לכמה גזרות חוקיות. רק כת יהודית אחת דלת מספר, זו של הקראים, נהנית מאותן הזכויות של נתיני הצאר הנוצריים. לשאר היהודים אסורה הישיבה בחלק גדול של המדינה. מחופש התנועה נהנים רק סוגים מסויימים של היהודים, כגון סוחרים בעלי גילדה ראשונה, מוכתרים בתארים אקדמיים וכו', אולם כדי להשתייך לגילדת הסוחרים הראשונה צריך אדם להיות עשיר, וכאלה אך מעטים הם בין יהודי רוסיה ואף תואר אקדמי אין יהודים רבים ברוסיה יכולים לרכוש להם, כי בתי הספר הממלכתיים התיכונים והגבוהים מקבלים יהודים רק במספר מוגבל מאד, ותעודות חוץ לארץ אינן מקנות שום זכויות חוקיות. אסור ליהודים לעסוק בכמה עסקי פרנסה המותרים לכל הנוצרים הרוסיים. האנשים האומללים האלה נכלאו בכמה פלכים, שאין להם שם הזדמנות להפעיל את כשרונותיהם ורצונם הטוב. מקורות ההשכלה הממלכתיים זורמים למענם בצמצום, משלהם אינם יכולים לפתוח להם, כי עניים הם מדי. כל היכול עוזב את הארץ, כדי למצוא בנכר אור ואויר הנמנע מהם במולדת. כל שאינו צעיר או די אמיץ לכך, נשאר בעניו ומתנוון שם רוחנית, מוסרית וגופנית.

מרומניה עם רבע מיליון יהודיה הרינו שומעים, כי אחינו משוללי זכויות הם אף שמה. עליהם לגור רק בערים. הם מופקרים לכל שרירות לב של השלטונות ואפילו של הפקידים הנמוכים. מזמן לזמן הם נתונים לטבח בידי ההמון וחיים בתנאים הכלכליים הגרועים ביותר. המרצה המיוחד שלנו מרומניה אומד את מספר מחוסרי כל האמצעים לכדי מחציתם של כל יהודי רומניה.

מזעזע הוא המצב שהמרצה הגליצי חושף לפנינו – שבעים אחוז מ־772,000 היהודים שבגליציה הריהם, לפי עדותו של ד"ר זאלץ, קבצנים ממש, שהעניות אומנותם, המחזרים אחרי נדבות, בלי לקבלן, כמובן, על פי רוב. אינני רוצה להקדימו בשאר פרטי הרצאתו, לבל תרגישו פעמיים את הזועה שיעוררו בכם.

על המצב באוסטריה המערבית עם 400,000 יהודיה, אפיינית היא עדותו של ד"ר מינץ, ש־15,000 מתוך 25,000 בתי אב יהודיים בוינה אינם יכולים להחשב כלל בין משלמי המס לקהילה מחמת עניותם. מבין 10,000 החייבים במס שייכים תשעים אחוז לדרגת המס הנמוכה ביותר, אך אף מסוג זה, החייבים במס הנמוך ביותר, אין ביכלתם של שלושה רבעים למלא את חובתם. החוק הכתוב באוסטריה, אחרת מאשר ברוסיה ורומניה, אינו יודע כל הפליה בין יהודי לנוצרי. אך השלטונות מתיחסים אל החוק בקרירות, כאל אותיות מתות, ואורח החיים מקים שוב לתחיה את חרם היהודים, זה שהמחוקק הכריעו. הנידוי החברתי מקשה את פרנסת היהודים ובעתיד הקרוב תהא זו גם בלתי אפשרית.

מבולגריה מגיעה אלינו אותה זעקת היללה: חוק מתחסד שאינו יודע כל הבדלת זכויות בהבדלי דת, ובכל זאת השלטונות מתעלמים ממנו. איבה בכל החוגים, הדוחפת את היהודי מכל מקום. רוב היהודים המכריע נתון במצוקה ועוני באפס תקוה להרוחה. בהונגריה אין היהודים מתאוננים, להם זכויות האזרח המלאות. הם רשאים לעבוד ולרכוש ומצבם הכלכלי הולך וטוב. אכן מצב מאושר זה אינו נמשך עדיין למדי, כדי לאפשר לרוב היהודים לעלות מנבכי הדלות, ורוב היהודים לא הגיע עדיין אף בהונגריה אפילו לראשית אמידות. נוסף לזה מבטיחים יודעי המצב, שאף בהונגריה לוחשת שנאת היהודים מתחת לשטח ובהזדמנות הראשונה תתפרץ ותעשה שמות.

על 15,000 יהודי מרוקו ועל יהודי פרס, שמספרם אינו ידוע לי, אני מוכרח לקצר. העניים שבעניים אין להם כבר את הכוח להתקומם נגד ענים. הם נושאים אותו בהכנעה קהה. אינם קובלים, ומעוררים את שימת לבנו רק אז, כשהמון מתפרץ לתוך הגיטו שלהם, בוזזם, אונס ורוצח.

אותן הארצות שהזכרתין קובעות את גורלם של הרבה יותר משבעת מיליונות יהודים. כולן, פרט להונגריה, לוחצות את היהודים בהגבלת זכויות ובשנאה רשמית או חברתית ומורידות אותם למעמד פרוליטרים ולעניים, שהעניות אומנותם, בלי השאיר להם אפילו את התקוה להתרומם משפל המדרגה הכלכלית על ידי התאמצות יתירה של היחיד או הכלל.

אותם האנשים ״המעשיים״ הידועים, המסתלקים מכל ״הזיה בלתי פוריה" ומכוונים את שאיפתם אל הקרוב ביותר, סבורים כי ביטול הגבלת הזכויות יבער את עוני היהודים באירופה המזרחית. גליציה נוטלת על עצמה לסתור דעה זו, ולא גליציה בלבד. תרופת האמאנציפאפיה החוקית נבחנה בכל המדינות העומדות על דרגת תרבות גבוהה. נראה נא מה מלמדנו הנסיון. יהודי אירופה המערבית אינם מוגבלים בזכויותיהם, הם נהנים מחופש התנועה וההתפתחות, ממש כבני ארצם הנוצרים. התוצאות הכלכליות של חופש התנועה אף הן היו ללא ספק הטובות ביותר. התכונות היהודיות הגזעיות, השקידה, ההתמדה, הפכחנות והחסכנות הביאו לידי חיסול מהיר של הפרולטריון היהודי, שעלול היה בכמה ארצות להחסל לגמרי, אילו לא היה ניזון מההגירה היהודית מהמזרח. יהודי המערב שווי הזכויות הגיעו מהר, באופן יחסי, למעמד עשירות בינוני. על כל פנים, המלחמה על לחם חוקם אינה מקבלת אצלם את הצורות המחרידות המתוארות ברוסיה, רומניה וגליציה. אולם בין יהודים אלה גדלה והולכת צרת היהודים האחרת: המוסרית.

ליהודי המערבי יש לחם. אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם. אין היהודי המערבי רואה עוד סכנה לגופו וחייו עקב שנאת ההמון, אך לא רק פצעי הגוף מכאיבים ושותתים דם. היהודי המערבי פרש לעצמו את האמאנציפאציה כשחרור אמיתי ונחפז להסיק ממנה את המסקנות האחרונות. הגויים מסבירים לו, כי לא יצדק בהיותו הגיוני ללא עיכובים כלשהם. החוק מורה מתוך נדיבות רוח את ההלכה של שווי הזכויות, הממשלה והחברה מכוונות את המעשה של שווי הזכויות. הללו עושות אותו ללעג, כמינויו של סאנשו פאנצואס למשרה המזהירה של המשנה למלך באי באראטאריה. היהודי אומר בתמימות: ״הנני אדם ואין דבר אנושי שאראהו כזר לי״, והוא שומע את המענה:״לאט לך, באנושותך יש להשתמש בזהירות, הנך חסר את מושג הכבוד האמתי, רגש החובה, המוסר, אהבת המולדת, האידיאלוּת, ועלינו איפוא להרחיקך מכל הביצועים, שהתכונות הללו הנן תנאים מוקדמים להם״.

מעולם לא ניסו לבסס את ההאשמות הנוראות הללו בעובדות. לכל היותר מצביעים מזמן לזמן בתרועת נצחון על יהודי בודד, חלאת עמו והאנושות, לדוגמה, ונגד כל חוקי ההגיון הנכון וההוכחה, יעיזו לכנותו אב לכלל כולו. ברם מבחינה פסיכולוגית הרי זה מבוסס היטב. כך דרכה של התודעה האנושית להמציא לבסוף נימוקים הגיוניים כביכול, למשפטים הקדומים, שהרגש מעוררם בקרבה. החכמה העממית הכירה עוד מזמן את החוק הפסיכולוגי הזה וניסחתו על פי דרכה המוחשית בצורות רבות הבעה: ״הרוצה להטביע כלב", אומר הפתגם, “יכריז עליו שנשתטה”. טופלים על היהודים כל חטא, כאשר רוצים להוכיח לעצמם, שמנבלים אותם בצדק, אך עצם העובדה הקיימת היא, שמנבלים את היהודים.

הנני מוכרח להוציא מפי את הדבר המכאיב: העמים שהעניקו ליהודים את האמאנציפאציה השלו את עצמם בנדיבות שמעל לרגשותיהם, למען תהא פעולתם שלמה היה עליהם להתאים את האמאנציפאציה במלוא ההתאמה לרגשותיהם טרם בוטאה בחוק. אך לא כן היה הדבר, אדרבה. תולדות האמאנציפאציה היהודית הריהי אחת הפרשיות המענינות ביותר בתולדות המחשבה האירופית. האמאנציפאציה היהודית אינה תוצאת ההכרה, שעיוותו קשה כלפי עם שלם וגרמו לו יסורי זועה וכי כבר הגיע הזמן לרצות את העול בן אלפי השנים. אין זו אלא מסקנה של דרך המחשבה הגיאומטרית ישרת הקו, ששלטה ברציונליות הצרפתית במאה הי"ח. רציונליות זו קבעה לה בודאות של חוק מתימטי כללים ועיקרים על יסוד ההגיון בלבד, בלי שים לב לרגש החי, ועמדה על כך, שיצורי הבינה הטהורה ימצאו להם מקום להתגדר בעולם המציאות. "מוטב שתאבדנה המושבות ובל יאבד עקרון אחר!״ אומרת הסיסמה הידועה המוכיחה על השימוש בשיטה הרציונלית בפוליטיקה. האמאנציפאציה היהודית מציגה כאילו שימוש אוטומטי אחר בשיטה הרציונלית. הפילוסופיה של רוסו והאנציקלופדיסטים הובילה אל ההכרזה על זכויות אדם. מתוך ההכרזה על זכויות האדם הסיק ההגיון הקפוא של אנשי המהפכה הגדולה את האמאנציפאציה היהודית. הם גזרו גזירה שוה על פי הכלל: לכל אדם זכויות מסוימות מאת הטבע. היהודים בני אדם הם. מכאן שליהודים זכויות אדם מאת הטבע. וכך הוכרז בצרפת על שווי זכויות היהודים לא מתוך רגש האחוה ליהודים, אלא משום שההגיון דרש זאת. אמנם הרגש העממי התנגד לזה, אך הפילוסופיה של המהפכה גזרה להעמיד את העקרונות מעל לרגשות. יסלחו נא לי על הביטוי, אין בו מאום מכפית הטובה: אנשי שנת 1792 קראו לנו דרור מתוך רדיפה אחרי עקרונות.

יתר חלקי אירופה המערבית חיקו את דוגמת צרפת. שוב לא תחת לחץ הרגש, אלא משום שהעמים התרבותיים הרגישו מעין כפיה מוסרית לסגל לעצמם את קניני המהפכה הגדולה. כשם שצרפת של המהפכה נתנה לעולם את השיטה המטרית של המידה והמשקל, כן יצרה מעין אב־מטר רוחני, שיתר הארצות קיבלוהו, בעל כרחן או ברצונן, כאמת מידה רגילה למוד בה את מצב תרבותן. ארץ שהתנשאה לעמוד על רמה תרבותית נאלצה להתקין לעצמה סדרים ומוסדות מסוימים שנוצרו, נתקבלו או נשתכללו על ידי המהפכה הגדולה, כגון נציגות העם, חופש העתונות, בית דין מושבעים, הפרדת השלטונות וכו׳. האמאנציפאציה של היהודים היתה, איפוא, אף היא אחד הרהיטים ההכרחיים במשק ביתה של מדינה בעלת תרבות גבוהה, כפסנתר, שמן הראוי שלא יהא חסר בטרקלין, אף כשאין איש מבני הבית פורט על המכושית. כן קורא דרור ליהודי אירופה המערבית לא מתוך לחץ פנימי, אלא מתוך חיקוי אפנת זמן פוליטית, לא משום שהעמים החליטו בלבם להושיט ליהודים יד אחים, אלא משום שהמנהיגים הכירו באידיאל ידוע של תרבות אירופית הדורש גם זה, שבספר החוקים תהא כתובה האמאנציפאציה של היהודים. רק על ארץ אחת אין הדבר חל. זוהי אנגליה. העם האנגלי אינו נותן לכפות עליו את התקדמותו מבחוץ, הוא מתפתח מתוך עצמו. האמאנציפאציה היהודית באנגליה – אמאנציפאציה של אמת היא. זו אינה רק בכתב אלא גם בחיים. היא גמלה בלבבות טרם אושרה בפירוש על ידי המחוקק. מתוך כבוד למקובל חוששים היו באנגליה לבטל רשמית את הגבלת הזכויות החוקיות של הנונקונפורמיים, בעוד שהאנגלים לא הבדילו באופן חברתי בין יהודים לנוצרים משך דור שלם. מובן מאליו, שעם גדול בעל חיי הרוח האינטנסיביים ביותר אינו יכול להדיר עצמו מכל זרם רוחני, אף מכל תעיה רוחנית בת זמנה, ולכן מוצאים גם באנגליה אנטישמיות במקרים בודדים, אולם אין מובנה אלא חיקוי האפנה היבשתית, שהפתאים מתלבשים בה מתוך טרזנות שבגנדרנות כבחידוש האחרון שהובא מהנכר, כמשהו שיש בו להתהדר. בכלל תמצאו כי הרצאת מר דה־האז העשירה כל כך בעובדות ובמספרים על מצב היהודים באנגליה היא המנחמת ביותר מכל אותן שתנתינה לפניכם.

האמאנציפאציה שינתה את טבעו של היהודי לחלוטין ועשתה אותו לבריה אחרת. היהודי חסר הזכויות, זה שמלפני תקופת האמנציפאציה, היה זר בין העמים, אלא לא חשב אף רגע להתקומם נגד היחס הזה, הוא הרגיש את עצמו כבן עם של גזע מיוחד מכל וכל, שאין בו שום דבר משותף עם יתר תושבי הארץ; הוא לא אהב את הטלאי הצהוב היהודי, שהיה מצווה לשאתו על מעילו, כי היה בזה משום הזמנת השלטון את ההמון למעשי פראות ומשום הצדקת המעשה למפרע מטעם הרשות, אך הוא עצמו הבליט מרצונו את מהותו המיוחדת הרבה יותר מאשר הכתם הצהוב יכול היה לעשות זאת. בכל אשר השלטונות לא סגרו עליו בחומות הגיטו, שם התקין לו בעצמו גיטו. הוא רצה לדור בכפיפה אחת עם אנשי שלומו ולבוא במגע עם תושבי הארץ הנוצרים רק בעניני המסחר. מהמלה ״גיטו״ עולות כיום בנות קול של קלון ושפלות, אך חוקר נפש העמים וכותב תולדות המידות מכיר כי בגיטו, תהי בו כוונת העמים מה שתהי, יהודי העבר לא ראוהו כראות בית כלא אלא כמקום מקלט. הדברים יהיו מכוונים לאמת ההיסטורית, אם נאמר שרק הגיטו נתן ליהודים את היכולת להתגבר על הרדיפות הנוראות של ימי־הבינים. בגיטו מצא היהודי את עולמו שלו, זה היה לו המקלט הבטוח ששימש לו כערך רוחני ומוסרי, כאן היו החברים, שבעיניהם רצו ואף יכלו להתכבד, כאן היתה קיימת דעת הקהל, שתהילתה היתה המטרה של רדיפת הכבוד, שזלזולה או התמרמרותה היה העונש על מעשה בלתי הוגן. כאן היו מכובדות כל התכונות היהודיות המיוחדות ועל־ידי התפתחותן המיוחדת ניתן לזכות להערצה, שהיא הדרבן החד של נפש האדם. מה איכפת לו, שמחוץ לגיטו בזים לזה, שמשבחים בתוך הגיטו? מה איכפת לו דעת העומדים בחוץ, הרי סוף־סוף אין זו אלא דעת אויבים נבערים. הם שאפו למצוא חן בעיני האחים. ומציאת החן בעיני האחים היה תוכן חיים חשוב. כה חיו להם יהודי הגיטו מבחינה רוחנית חיים גמורים. מצבם החיצוני היה בלתי בטוח, לעתים קרובות אף מסוכן מאד, אך מבפנים הגיעו לפיתוח עצמותם לכל צדדיה ולא היה בהם מאום מהקטוע. הם היו אנשים הרמוניים שלא חסר להם כלום מיסודות הקיום הנורמלי של אדם חברתי. הם אף הרגישו ברחשי נפשם את כל ערכו של הגיטו למען חייהם הפנימיים ודאגתם האחת היתה רק להבטיח את קיומו, בשפכם סביבו סוללה סמויה, שהיתה עבה וגבוהה עוד הרבה יותר מאותן חומות האבנים שסגרו עליהם ממש. לכל המנהגים וההרגלים היתה, בלא יודעים, רק אותה התכלית האחת – לקיים את היהדות על ידי התבדלות מהאומות, לטפח את האחדות היהודית, לשנן בלי הרף ליחיד מישראל, שהוא צפוי לכליה ואבדון, אם יוותר על עצמותו. יצר ההתבדלות הזה הוא־הוא מקורם של רוב הדינים הדתיים, שבעיני היהודי הפשוט הם מזדהים עם מובן האמונה עצמה ואף סימני הבדלה אחרים חיצוניים גרידא, לפרקים מקריים, בהלבשה ובהנהגה, כיוון שהתאזרחו כדבעי נתקדשו ליהודים בקדושה דתית לבעבור הבטיח את שמירתם. קאפוטה, פאות, מצנפת פרוה, ז׳ארגון – ודאי שאין להם כל שייכות אל הדת, אך יהודי המזרח מביטים בחשד ורואים כבר התחלת כפירה בעיקר, כשבן עמם לובש אירופית ומדבר באיזו שפה שהיא כתיקונה, כי הוא ניתק בזה את המוסרות המחברות אותו עם בני עמו, הם מרגישים שמוסרות אלו הן־הן הערובה לאותו החבור עם העדה, שבלעדה לא יוכל היחיד להתקיים זמן רב קיום מוסרי, נפשי ולבסוף גם חמרי.

זו היתה הפסיכולוגיה של יהודי הגיטו, והנה באה האמאנציפאציה. החוק הבטיח ליהודים, שהם אזרחים גמורים לארץ מולדתם. הוא גם עורר במידה ידועה את לבות אותם שנתנוהו ובירח הדבש שלו הביא את הצד הנוצרי להבעות נפש, שפרשו את החוק בתום לבבי. היהודי נחפז מתוך מין שכרון להרוס מיד את כל הגשרים מאחריו. מעתה מולדת אחרת לו, ואין לו עוד צורך בגיטו, חברה אחרת לו ואינו צריך עוד להיות כרוך אחרי בני דתו. יצר קיומו הסתגל מיד לחלוטין לתנאי הקיום החדשים. קודם היה יצר זה מכוון כלפי התבדלות חמורה ביותר, עתה שאף להתקרבות ולהידמוּת קיצונית. תחת ההתנגדות המצילה הופיעה החקינות היעילה. משך דור אחד או שנים, הכל לפי הארץ, עבר הכל בהצלחה רבה להפליא. היהודי היה רשאי להאמין שהוא אינו אלא גרמני, צרפתי, איטלקי וכו׳ ככל אחד מבני ארצו ושהוא שואב כמותם מאותו מקור העם את מנת החיים החברתיים ההכרחית להתפתחותו הגמורה של היחיד.

והנה לפני שתי עשרות שנים, בערך, אחרי תרדמה בת 30–60 שנה, פרצה שוב האנטישמיות באירופה המערבית מתוך נבכי נשמת העם וחשפה לעיני היהודי הנבעת את מצבו האמתי שכבר לא ראהו ועדיין רשאי היה להצביע בבחירת נציגי העם, אך ראה את עצמו מוצא, באדיבות או בגסות, מתוך אגודות בני ארצו הנוצריים ואסיפותיהם. היתה לו עדיין זכות התנועה החפשית, אך בכל מקום התקבל בכתבות המסבירות לו: “ליהודים הכניסה אסורה”. היתה לו עדיין הזכות למלא את כל חובות האזרח של המדינה, אולם הזכויות שמעבר לזכות הבחירה הכללית, הזכויות העדינות, שהן נחלת הכשרון והחריצות, זכויות אלו ניטלו ממנו בתוקף.

זהו מצבו של היהודי בעל האמאנציפאציה באירופה המערבית כיום. על תכונתו המיוחדת שלו ויתר, הגויים מסבירים לו, שאת תכונתם המיוחדת שלהם לא סיגל לו; מבני עמו התרחק, כי האנטישמיות המאיסתם בעיניו, בני ארצו דוחים אותו מפניהם ברצותו להידבק בהם; המולדת שבגיטו אבדה לו וארץ מולדתו מסרבת להיות לו מכוֹרה. אין לו קרקע תחת הרגלים, אין חברה שיוכל להספח אליה, שיהא רצוי בה, חבר בעל זכויות מלאות. לא על מהותו, אף לא על פעולותיו יצדק בעיני עם הארץ, וכל שכן לא יזכה ליחס אהדה. הקשר עם בני הארץ היהודיים אבד לו, הוא נתון להרגשה, שהעולם זועף עליו ואינו רואה שום מקום שבו יוכל למצוא יחס נפשי חם בחפשו אותו ובכמהו אליו.

זוהי צרת היהודים המוסרית, שהיא מרה מהגופנית, באשר היא נפרעת מאנשים מפותחים יותר, גאים יותר, רגישים יותר. היהודי בעל האמאנציפאציה חסר אחיזה הוא, בלתי בטוח ביחסיו עם אנשים אחרים; חששן במגעו עם זרים, חשדן אפילו לגבי רגשותיהם הטמירים של ידידיו. את מיטב כחותיו הריהו מכלה בהתאמצו לדכא ולהכחיד, או למצער להעלים את ישותו העצמית, יען כי חושש הוא, שישות זו תוכר כיהודית. אין לו כלל רגש הסיפוק להיראות כולו כמו שהוא, היות הוא עצמו בכל רעיון ורגש וכן בכל גון שבקול, בכל ניד עפעף, בכל תנועת אצבע. מבפנים הריהו נעשה בעל־מום, מבחוץ - מזויף, ועל כן תמיד מגוחך ומעורר גועל בעיני אנשים אצילי רוח אסטתיים, ככל דבר כוזב.

כל טובי היהודים שבאירופה המערבית נמצאים במצוקה הזאת ומבקשים הצלה והרוחה. חסרים הם כבר אותה האמונה המנחילה אורך רוח לשאת כל סבל, המכירה בזה את גזרת האל המייסר, אך האהוב עם כל זה. חסרים הם כבר את התקוה שיבוא המשיח וביום פלאות אחד יעלם לתפארת. קצתם מבקשים להנצל בבריחה מהיהדות. אמנם האנטישמיות הגזעית המכחישה את הכוח המשנה של הטבילה, מגלה סיכויים מעטים לתכנית הצלה זו. אין זו דוקא המלצה לבעלי המעשה, שברובם בלתי מאמינים הם – על המיעוט המאמין באמת אינני מדבר, כמובן – הנכנסים בברית העדה הנוצרית בשקר, שיש בו משום חילול השם. על כל פנים באופן כזה נוצרת אנוּסוּת חדשה, שהיא גרועה ללא דמיון מהישנה. לזו היה קו אידיאלי של געגועים טמירים אל אמתוּת, של מוסר כליות וחרטה שוברת לב, ולעתים מבקשת את כפרתה והיטהרותה במסירת נפש על קידוש השם מתוך כוונה ורצון. האנוסים החדשים עוזבים את היהדות בזעף ובהתמרמרות, אך בעמקי הלב, אם גם שלא מידיעתם, הם נוטרים שנאה אף לנצרות על השפלתם, על חוסר כנותם, על השנאה שכפתה עליהם את השקר. הריני מזועזע מפני התפתחותו העתידה של דור האנוסים החדשים הזה, שאין לו כל סעד מוסרי באיזו מסורת שהיא, שנפשם מורעלה בשנאה לדמם ובשרם שלהם כלשל אחרים, שכבוד עצמם מעורער על־ידי ההכרה המתמידה של שקר יסודי. אחרים מקוים לתשועה מהציונות, שאינה בשבילם קיום הבטחה אגדתית של כתבי הקודש, אלא הדרך לקיום, שבו ימצא לבסוף היהודי את תנאי החיים הפשוטים והראשוניים ביותר, המובנים מאליהם לכל מי שאינו יהודי בשני חלקי תבל: יסוד חברתי בטוח, חברה שתדרוש טובתם מרצון, האפשרות להביא לשימוש את כל כוחותיו האורגניים לשם התפתחות מהותו האמתית, תחת השימוש בהם לרעה לשם דיכויה של זו, זיופה, או התחפשות הורסת לבסוף. ישנם עוד אחרים המתקוממים נגד שקר האנוּסוּת, אך הללו דבוקים מדי במולדתם למען לא לראות את הויתור, שהציונות מכילה במסקנתה האחרונה, כקשה מדי ואכזרי. הללו מתנפלים לזרועות המהפכה הפראית ביותר ובלבם תקות סתר מפוקפקת, כי אחרי שכל הקיים יהרס ויבנה עולם חדש, אז לא תהיה אולי שנאת ישראל אחד מאותם הערכים שימליטום מתוך עיי החרבות של המשטר הישן למען העבירם אל החדש.

זהו מראה ישראל בשלהי המאה התשע עשרה. במלה אחת: היהודים ברובם אינם אלא גזע קבצנים מנודה, שקדן ומוכשר יותר מהאדם הבינוני באירופה, מכל שכן מהאסיאתים והאפריקאים העצלים. הרי היהודי נידון לעוני פרוליטרי קיצוני על שום שלא ניתן לו להשתמש באופן חפשי בכוחותיו. תפוס רעב להשכלה שאין להשקיטו, אחוז בולמוס השכלה קדחתני, הוא רואה את עצמו נהדף מאותם המקומות שהדעת נקנית שמה, טאנטאלוס אמתי של ההשכלה בזמננו הבלתי אגדתי. מחונן בכוח המראה עצום, אותו כוח החוזר ומעלהו תמיד מתוך יון המצולה שמשקיעים אותו בו ומבקשים לקברו, הוא מנפץ את גלגלתו אל מכסה הקרח העבה של שנאה ובוז הנטוי מעל לראשו. הריהו בריה חברתית מאין כמותה, הריהו בריה כה חברתית, עד שאפילו אמונתו רואה למצוה ולחן בעיני האלהים לאכול בשלושה ולהתפלל בצבור של עשרה. הוא הורחק מהחברה הנורמלית של בני הארץ ונידון לבדידות טרגית. מאשימים אותו בקפיצה בראש, והרי הוא שואף ליתרון רק משום שמונעים ממנו את השויון. מוכיחים אותו על אודות הרגשת השיתוף עם כל יהודי תבל – והרי אסונו הוא, שעם מלת האהבה הראשונה של האמאנציפאציה עקר מלבו את כל הסולידאריות היהודית ללא שריד, כדי לפנות מקום לשלטון היחיד של האהבה לבני ארצו. המום מברד האשמות האנטישמיות הוא נעשה מפקפק בעצמו ולעתים קרובות הריהו נוטה באמת לחשוב את עצמו למפלצת גופנית ורוחנית, כפי שמתארים אותו שונאיו בנפש. לא לעתים רחוקות הוא ממלמל לו, שעליו ללמוד משונאיו ולהשתדל להרפא מהמומים שהם מוכיחים אותו עליהם, ואינו משיב כלל אל לבו, שההאשמות האנטישמיות בלתי פוריות הן למענו לחלוטין ומחוסרות ערך, באשר אין בהם משום ביקוש אחרי ליקוי אמתי, אלא פרי אותו החוק הפסיכולוגי, שלפיו ילדים, פראים ואוילים זדוניים מטילים את אחריות מכאוביהם על בריות או דברים שנפשם סולדת מפניהם.

בזמן המגפה השחורה האשימו את היהודים בהרעלת הבארות, כיום מאשימים אותם החקלאים בהורדת שער התבואה, בעלי המלאכה מאשימים אותם בהשמדת התעשיה הזעירה, השמרנים מאשימים אותם בהתנגדות עיקרית לממשלה. במקום שאין יהודים, מציניים שם כאבות הקלקלה חלקי ישוב שנואים אחרים, לרוב זרים, לפרקים מיעוטים מקומיים, כתות או חברות. אנטרוֹפוֹמוֹרפוּת זו של רגש הבחילה אינה מעידה נגד הנאשמים, היא מעידה רק שמאשימיהם שנאוּם כבר אז, כשאך החלו לסבול ובקשו להם שעיר עזאזל.

התמונה לא תהא שלמה, אם לא אוסיף עוד קו אחד. אגדה אחת, שמאמינים בה אף אנשים רציניים ונאורים ולאו דוקא אנטישמיים, אומרת, שליהודים כל הכוח והשלטון, שבידי היהודים כל אוצרות תבל. הרוֹדים האיומים – היהודים הללו, שודאי מחציתם אין להם לא אבן להניח ראשם עליה ולא סחבה לכסות עורם! זהו הלעג הבא ומטיל ארס, אחרי שהשנאה הכתה ופצעה. ודאי שישנם מאות יהודים עשירים מופלגים, שמיליונותיהם המתריעים נראים למרחוק. אך מה לישראל ולבני אדם אלה? רובם – בחפץ לב הריני מוציא מיעוט מהכלל – שייכים לבריות השפלות ביותר בקרב היהדות, שבחירה טבעית יעדתם לאותם העסקים שבהם זוכים במהירות מיליונות ולעתים אף מיליארדים – אל נא תשאלוני רק כיצד! בחברה יהודית נורמלית ושלמה היו אנשים אלה תופשים את המדרגה התחתונה בהערכת העם, בשל תכונותיהם האורגניות, ועל כל פנים לא היו זוכים לעולם לאותם תארי האצילות ואותות הכבוד הגבוהים שציינתם בהם החברה הנוצרית. יהדותם של הנביאים והתנאים, יהדותו של הלל, של פילון, של אבן גבירול, של יהודה בן הלוי, של בן מימון, של שפינוזה, של היינה, זו אינה יודעת את אותם המתהללים בכספם, המזלזלים את זה שאנו מעריצים ומוקירים את אשר אנו בזים. בני אדם אלה הרי הם התואנה הראשית של שנאת היהודים החדשה, שביסודה הריהי כלכלית יותר מאשר דתית. למען היהדות הסובלת בגללם לא עשו מעולם מאומה, מלבד הנדבות שהם זורקים, שאינן קרבן לגבם כל עיקר ומוסיפים בזה חיות לנגע היהודי המיוחד – השנוררוּת. לשם מטרות אידיאליות אי אפשר היה להשיג את עזרתם מעולם וכן אי אפשר יהיה להשיגה לעולם. רבים מהם עוזבים את היהדות, ואנו הרינו מאחלים להם דרך צלחה ומצטערים רק שבכל זאת מוצאם מהדם היהודי, אם כי ממשקעו.

צרת היהודים מן הדין שלא תהא חסרת ענין לגבי שום אדם; לא פחות לגבי העמים הנוצריים מאשר לגבינו היהודים. חטא כבד הוא לנוון במצוקה רוחנית וגופנית עם, שאויביו הגרועים ביותר לא הכחישו את כשרונותיו. חטא הוא כלפיו וחטא כלפי המפעל התרבותי, זה שהעם היהודי רוצה ויכול להיות בו משתתף לא חסר ענין. הרי זה עלול ליהפך סכנה גדולה לעמים, אם על־ידי יחס בלתי הגון ימררו נפש אנשים בעלי רצון חזק, ששעור קומתם, לטובה כלרעה, הנו למעלה מבינוני ואם יעשום לאויבים למשטר הקיים על־ידי התמרמרות. המיקרוביולוגיה מלמדתנו כי יצורים זעירים, שהנם בלתי מזיקים כל עוד הם חיים באויר החפשי, נעשים לגורמי מחלות איומים בהנטל מהם החמצן, בההפכם, כפי שהביטוי המקצועי אומר, ליצירים אנאארוביים. על הממשלות והעמים להזהר מעשות את היהודי ליצור אנאארובי! הם עלולים להענש קשה, אם גם יעשו אז את הכל לבעבור הכחד את היהודי, שנהפך למזיק באשמתם.