אל הקורא!    🔗

ידעתי קורא נכבד כי בהגיע ספורי זה לידך תשמע תלונת מבקרים עליו כי קצרתי בו מאד, הנפשות המכלכלות את הספר מעט הם והתחבולות הסבות והמקרים הבאים בו היו ראוים לתאר במדה גדולה וגדושה מאשר הם. אבל דע לך קורא נכבד כי כל שלמות הספורים הוא אם הם נכתבים לפי רוח המציאות השלטת בזמנו ובמקומו של המספר, וכל המוסיף ומרבה לספר יותר מהנוהג שבעולם איננו משובח, ובכן אם תעביר לפניך את מנהג החיים בבני עמנו בארץ הזאת ולבך תשית לדעת כי ספורי זה יכול בצדק להמנות בין הספורים האמתים הנקרים יום יום אז צדקת משפט ספורי כאור נוגה תצא מלפניך ותמהר לאספהו אל ביתך למען אוכל להוציא אור את שאר ספורי וספרי אשר אתי בכתובים.

המחבר

 

א. יתומה עזובה    🔗

השמש יצאה על הארץ ותשלח את קרני אורה דרך כל החלונות והפתחים בעיר הפלך ש. מבלי הכר פנים בין בתי העשירים הבנויים בגאוה וכל שכיות החמדה מתנוססים בהם לתפארה, לבתי עניים מחבקי אשפתות אשר אורה כחשבה אחת היא להם בעת נפשם יבשה אין כל ולא ידעו מטובה מאומה בחיים חייתם; המורה שעות בבית ר' דניאל הנגיד ­– כן כנוהו אנשי העיר אף כי חן­–טוב היה שם ­משפחתו ­– כבר נתן אות השעה השתים עשרה בצהרים, ודלתי החלונות עוד לא נפתחו; הנערה שושנה בתו שוכבת עוד במטתה, שוכבת כבול עץ מבלי תת כל אות כי חיה היא ועליה לקום לקול היקום הקורא בכח: קומו וחיו!, כי נורא מצבה מאד, ולבה פג מהאמין אם יש עוד תקוה לאחריתה בנפלה עתה כמשמים ארצה עד בור תחתיה, ונשארה בודדה וגלמודה באין תומך בימינה ודואג לאחריתה בתבל הגדולה והרחבה; הן אמה מתה עליה זה כבר בעוד היתה ילדה קטנה ולא ידעה עוד לקרא אותה בשמה, ועתה לאסונה מת עליה גם אביה, אשר אהבה אהבת נפש וימלא לה מקום אב ואם גם יחד. ועתה אל מי תפנה בעת צרה כזאת לשמור עליה לכלכל את צרכיה בהוה ובעתיד עת כי יגיע לה עת דודים יום שידובר בה? לכן שכבה למעצבה על מטתה ותתחשב במתים אשר אין להם כל חלק ונחלה בתבל ובחיים עליה, ולא נתנה אזן קשבת לדברי אֹֹמנתה הזקנה אשר נשארה אתה במות אדון הבית בכל החדרים הרבים הבודדים והשוממים, וכאשר ארכה לה העת לשבת על יד מטתה דומם מבלי דבר דבר נסתה לקחת דברים אתה, ולהטיף לה מעט דברי נחומים להפיג את יגון שניהם הרב.

“עורי שושנה בתי! התעוררי נא וקומי ממטתך, כי כבר הגיעה השעה השתים עשרה בצהרים ועוד לא לקחת כל אוכל לפיך; הן את אשר לקח אלהים לא ישיבו עוד, אמצי איפו לבך וקוי לטוב, כי אלהים הוא גם אבי יתומים ולא יתן מוט לך לעתות בצרה”.

כה דברה אליה האומנת הזקנה לנחם אותה ולפצות את פיה כי תקח דברים אתה וירוח לה מעט, אך שושנה לא ענתה אותה דבר, רק פקחה את עיניה היפות אשר היו סגורות כמו יראה לפתחן מפני אור השמש המזכיר ומראה אותה לעיניה את מצבה הרע ועד כמה אמללה בתבל הִנֶהָ; וכשתי פלגות מים התפרצו מהן, ותרדנה הלוך וירד על חלקת צוארה הזך כשלג, הנשקף מבעד המכסה המשתרע עליה לכל אורך גויתה; ואחר הדמעות קול אנחות דקות הנפסקות לרגעים ותיחמנה שנית להפריע את דומית המות השוררת בכל החדרים.

 

ב. שושׁנה בין חוֹחים    🔗

בית היין של זמרי בעיר ההוא אשר שפל היה מצבו זה רבות בשנים; וכמעט היה את לב בעליו לסגרו מפני כי לא נשאו לו ההוצאה וההכנסה אף בד בבד, הנה להשתוממות רבים נשא בימים האחרונים למעלה ראש ומבקריו רבו מיום ליום על אחת שבע; חסידי הרבי מט. האמינו כי ראה הצדיק בעניו ויברך את ביתו בגלל אשר מצא את לבבו שלם אתו, ולא מנע מהעניק לו מטובו אף בעת אשר ידע מחסור, הנה יאמינו הם כאשר עם לבבם, ואנחנו אשר האמת ונסיון העת נר תמיד לרגלינו, נטה נא אזנינו לשיחת שני צעירים לימים, אשר ישבו בבית המשתה הזה וישוחחו יחד איש רעהו בדברים האלה:

“מה תאמר ידידי אל יופי הנערה העומדת שם על יד השלחן הערוך (בופעט)? חי נפשי כי לא ראיתי מעודי עלמה יפיפיה כמוה, ואת האמת לא אכחד ממך כי בכל עת אשר אעבור על בית זמרי כמו מחט המושך (מאגנעט) ימשכני לתוכו לאכול או לשתות דבר מה למען התענג על מַרְאֶהָ הנחמד מאד”.

“ומה תדמה ידידי כי כסיל הוא זמרי ודרכיו לא בהשכל ודעת המה? הלא זאת ראה מראש כי יש ביד העלמה הזאת לבנות הריסות ביתו ועל כן חגר שארית כחו להביאנה אל ביתו, ובאמת נוכח הוא עתה לדעת כי הטיב לראות כי למן היום אשר באה אל ביתו ישגה מסחרו יום יום, כי לא יחיד אתה בארץ אשר יפי עלמה טובת מראה יקח את לבבך אותך לבדך, אנשים מטיבי לראות כמוך ימצאו למאות ולאלפים וכלם להצלחת זמרי ראו אוצר נחמד בביתו ואיש איש מהם נשבה לבבו אחריו מבלי הפרד ממנו”.

"לפי דבריך אתבונן כי הנערה הזאת לא בתו היא ואסיפת חוץ הנה, הגידה נא לי ידידי אם ידעת בת מי היא העלמה הנחמדה הזאת? ומי הם האבות המאושרים אשר הולידו הילל בין שחר כמוה ואיך הצליח ביד זמרי להביאנה אל ביתו?

“את הנערה הנחמדה הזאת לא באשפה מצאה, אבותיה היו כנעני ארץ ואפרתים אשר לא נתנו לאיש כזמרי לשית גם עם כלבי צאנם, הן לא יליד העיר הזאת אתה ולא ידעת את אביה ר' דניאל הנגיד, אבל צא נא ושאל את אנשי העיר אודותיו והשתוממת מאֹד לשמוע איך גדול היה האיש הזה בחיים חייתו ומה שעלתה לבתו יחידתו זאת. נחמתו האחת בכל עמל רכושו אחר מותו”.

כה דברו שני הצעירים חד את אחד אל אודות הנערה המשרתת עתה בבית זמרי היא שושנה אשר ראינוה במחזה הפרק הראשון, ואת אשר עבר עליה אחר מות אביה ואיך באה אל בית זמרי נדע על נכון בפרקים הבאים.

 

ג. אהבה מבוהלת    🔗

בחדר גדול רחב ידים ומלא חלאה וצחנה בכל ארבע פנותיו אשר השלחן הגבוה והמרובע העומד באמצע הבית מכוסה במפה ישנה ומגואלה בחלב ודשן נרות, וארון העץ קומתו כקומת איש הלוקח עמדתו בצד דרומית מזרחית אשר פני דלתותיו העליונות מסוכים בפרכת בלה ומטולאה ועליה משזר תבנית מגן דוד, ושתי דלתותיו התחתיות תסבנה תמיד על צירן מיד איש לבוש קרעים המוציא ומביא בו בקבוקי יין שרף שונים עם רקיקי שמן ומגדנות, וכן העמוד הקטן התלוי על הקיר מזרחה ועליו מלמעלה ובצדו מעבר מזה ומזה דבוקים אל הקיר גליונות גדולים כתובים אשורית תפלות ומזמורים שונים ללילי שבת ומועד כל אלה יעידון ויגידון את האיש הבא אל הבית הזה בצעד הראשון כי בית ועד הוא לחסידים להתפלל לשתות ולשמוח ולנוח בו בעתות החופש על הספסלים והשלחנות הארוכים והקצרים המשתרעים על יד הקירות לכל אורך ורוחב הבית; על שלחן קטן העומד אחורי התנור ישבו אחר חצות היום שני נערים כבני שבע עשרה שנה, הם ישבו על ספר גדול פתוח לפניהם על השלחן ושונים פרק משנתם בקול זמרה, ואחרי אשר יצאו כל החסידים מן הבית איש איש אל מטרת חפצו הפסיק נער אחד מהם ממשנתו וכשואף לחדשות שאל את רעהו בדברים האלה.

“מה חדשות בפיך היום זנביאל ידידי? השמעת לעצתי והחלות להתקרב אליה ולהרבות שיחה אתה בכל פעם? ואיך תקבל את פניך בקחתך דברים אתה”?

אין כל חדש עמדי לספר לך ­– ענה הנער השני בפנים נזעמים ויוציא אנחה עמוקה מלבו ­– הנה חפצתי לנסות כמה פעמים דברים אליה אך רוחי הרפה לא יתנני למלאות חפצי, כי חזות פניה וכל הליכותיה ישליכו עלי אימים בכל עת ארחיב צעדי אליה, ורוח מבינתי ישתולל בקרבי מבלי אוכל להוציא אף הגה אחד מפי".

אם כן הוא עמדך זנביאל למה זה תתנדב לצאת למלחמה אם להריח אבק שריפה לא תעצור כח? ושנית, תם אני ולא אדע למה זה מרום היא מנגדך בעיניך, ולבך יפון להאמין אם יצלח בידיך כי תפול בחבלך? הן ילדה עניה היא יתומה באין אב ואם, ולולי חסדי אביך נשאה חרפת רעב, וזמרי אביך איש עשיר ולמי כל הונו ורכושו אם לא לך לבדך בנו יחידו ואיך איפוא יעלה על לבך כי תמאן עוד להמשך אחריך"?

לו ידעת אותה שמואל ידידי פנים אל פנים והתבוננת אל הוד יפיה וגאונה אז אחרת דברת, ובמו פיך הודית לי כי לא על נקלה תמשך אחר נער כמוני מילדי החסידים וסרח העודף לבושו, כי היא בגדולות תהלך ומלות יופי ואהבה תמיד על לשונה, ואל ידך אתקע כי תבחר יותר באיש הלובש קצרים ושפת חלקות לשונו אף כי דל הוא וצרורו נקוב מבאיש מבני הדור הישן אף אם כסף תועפות לו".

אם כל זאת לא נכחד ממך ויודע אתה כי ממך היא והלאה למה זה איפוא תדאיב את לבך ונפשך על אדותיה חנם? הלא טוב לך כי כלה גרש תגרש את זכרונה מלבך ולא תשא עליה כעס ומכאובים חנם"?.

“הלא הוא הדבר אשר דברתי כי לא תדע אותה פנים אל פנים ועל כן לא תוכל לשער בנפשך את האהבה העזה כמות אשר יש בכל עלמה יפיפיה כמוה להצית בלבות נערים רכים כמונו כי נשית אל יפיה וחין ערכה הרב את פנינו, ואת האמת לא אוכל לכחד ממך כי לא אאמין בחיי אם לא תפול בחבלי ויצאה והיתה לאיש אחר”…

את הדברים האחרונים האלה דבר זנביאל בחום נפשו עד כי נפתחו ארבות עיניו ויבקש ­– למרות רצונו לבכות, אך להצלחתו נפתחה דלת הבית ונקרא בשמו ללכת הביתה אל ארוחת הצהרים וימהר לעזוב את רעהו ויצא בחפזון מן הבית.

ושמואל נפעם מאד מדברי רעהו, ומחשבות מאליפות התרוצצו בקרבו למצא למענו עצה ותושיה איך להגיעהו אל מטרתו, הנה בקשתי וגם מצאתי קרא בעליצות נפשו ­– באספו את כל הגיוני לבו אל מקום אחד – הן אחרי אשר מוג לב הוא זנביאל ולנסות דברי אהבה אליה פה אל פה לא יעצור כח, אין לפניו דרך אחרת כי אם לערוך דברי אהבתו אליה במכתב, וידע את אשר לפניו אם יש אחרית לתקותו אם לא, ובשוב זנביאל מביתו ובשמעו את העצה אשר מצא שמואל לפניו מצאה עצתו חן בעיניו. טוב מאד יעצת שמואל ידידי! ­– קרא בשמחה גלויה על פניו ­– אך הלא ידעת כי ידי לא תמשוך בשבט סופרים ומערכת מכתבים כאלה זרה לי, לכן אם באמת ובתמים נגעו צרות נפשי אל לבך ערוך נא אתה בשמי את דברי המכתב אליה בידעי כי יד ושם לך בלשון וספר וידעתי כי אוהב נאמן אחד אתה לי ואין זולתך.

גם את הדבר הזה אעשה לך ­– מהר שמואל לשמחה, בהבטחתו ­­– ועוד ביום ההוא נכתב וגם נמסר המכתב ליד שושנה לפתע פתאום מבלי ידעה את אשר לפניה.

 

ד. המכתב    🔗

עתה בא קורא נכבד אנהגך ואביאך אל בית זמרי, לא אוליכך בכל חדריו הגדולים עם הקטנים, כי זה מעט הבוקר אור, אנשי הבית ישנים עוד במטתם ודלתי החלונות עוד לא נפתחו לפני אור היום להאיר את חשכת הבית ואשר בתוכו, הבה ונקח לנו מקום בבית החיצון אשר דרך דלתותיו הפתוחות אל הרחוב הגדול יצאו ויבאו בם כל אשר יש לו דבר בבית המשתה, הנה שם על יד השלחן הערוך בכל מיני משקה ומזון (בופעט) יושבת על כסא עלמה יפת תואר מאד, היא ישבה כנדהמה עיפה ויגעה כי לא נתנה שֵׁנה לעיניה כל הלילה מרוב מחשבות אשר גזלו מנוחתה ותרד שנתה מעיניה ועל כן השכימה הפעם קום בבוקר השכם ואחרי אשר הטיבה את שערות ראשה השחורות כעורב ותרחץ בנקיון את פניה היפים מאד מהרה לפתוח את דלתות בית המשתה ותקח את מקומה על יד השלחן כמנהגה יום יום, והדבר אשר הרגיז את לבה ויפריע את מנוחתה יגיד לנו פשר המכתב אשר הוציאה מחיקה ואחרי אשר העיפה את עיניה בו מראשו ועד קצהו פעמים אין מספר בעינים מפיקות פליאה והשתוממות רב החלה לקרא בו בדברים האלה:

שושנה משאת נפשי, אור עיני וחיי רוחי!

סלחי נא לי נפש עדינה על אשר נועזתי להפריע במכתבי זה את מנוחת נפשך היקרה לי, כי לו ידעת את סערת רוחי והמית לבבי אשר כהמות ימים יהמה אליך מיום הופעת לעיני בבית אבי אז אולי בדרך אחרת התהלכת עמדי, ובפנים אחרים קבלתיני בכל עת אשא את נפשי אליך; דעי לך עלמה כבודה כי אהבת עולם אהבתיך, ולאושר אין קץ יחשב לי אם תשיבי אהבה גם אל חיקי; ואם אמנם נפשי יודעת מאד את מך ערכי, וכמֵקל בכבודך הנני בעיני בנסותי אהבה אליך בכל זאת לא מנעתי מלהרחיב בנפשי העוז לבא אליך במגלת ספר לגלות את אזנך מהאהבה העזה העצורה בקרבי אליך זה כמה; כי אהבתי אותך עברה גבולה ואין כח ואונים בי להתאפק עוד לשבת דומם ולשקוט במכוני, אנא שושנה יקרתי! חניני נא ועניני! מלה אחת אבקש לשמוע מפיך, מלה אחת אשר לחיים ולמות ממנה לי תוצאות, אנא נפש עדינה! חוסי נא ורחמי עלי לבל אבד בדמי ימי אם תסתירי את פניך ממני ושמחיני נא במענה פיך כי לא לשוא תקותי והחיית בזה את נפש אוהבך החי והמת ברוח שפתיך.

זנביאל

לא אשבע מקרא את המכתב הזה, דברה לנפשה במנוד ראש אחרי התמה לקרותו אולי בפעם העשירית, צחוק עשה לי זנביאל במכתבו, מי יתן לי איש ויצחק עמדי על שגעונו ואולתו, הנה אהבה הוא מבקש ממני כי אשיב אהבה אליו ואם אין מת הוא! האם לא צחוק עשה לי אלהים היום בכסיל הזה? הטרם ידע כי לא אתן את ידי לו אף אם ירבה אלי דברים כהמה וכהמה? כי מה הוא זנביאל ובמה נחשב הוא? איש נבער מדעת ומשחת מאיש מראהו, האם אותו ראתהו ההשגחה העליונה להיות לאיש לי? לא! לא אאמין כי חטאתי כה לאלהים כי ימכרני ללא איש כזה להיות אלוף לראשי!, אבל מה נעמו דברי מכתבו! הוסיפה לדבר אל נפשה ברגש, ואיך בהשכל ודעת נערכו אלי אמריו! האם יד זנביאל כתבה את המכתב הזה ומערכי לבו הם כל הכתוב בו? לא! ידי איש זר חלו במכתב הזה ומפיו כתב זנביאל על הגליון בדיו, ואם לא אשגה הוצאתי משפט כי יד שמואל מורהו כְתָבַתּוּ, המהללים אותו בכל מקום כי נער משכיל הוא ועטו עט סופר מהיר, מאד חפצתי לדעת את הנער הזה פנים אל פנים, הן כפי אשר ידברו אודותיו לתהלה בכל מקום אשר יזכירו את שמו ראוי הוא להיות באמת איש משכיל ויקר רוח, הן בן ארץ ליטא הוא, ואנשי הארץ הזאת רובם אנשים חכמים ונבונים מלאים חן ושכל טוב המה, הנה צעדי זנביאל אשמע בלכתו בבית ולא אפונה כי ימהר לבא הלום לראות אם הצליח מכתּבו את דרכו, אתנכרה נא לפניו ואדברה דברים טובים אתו למען לא יבין את מערכי לבי אדותיו, ובדברי אתו אראה לסבב את הענין כי יבקש את שמואל מורהו לבא לבקרו פעם בפעם, כי הנני מרגשת בנפשי כמו נטיה מסותרת להנער שמואל ועל כן מאד חפצתי לדעת אותו אולי…

ככל הדברים האלה דברה שושנה לנפשה בשבתה על מקומה תפושה ברוב שרעפיה, ולא נתנה לכלות מהלך רעיונותיה כי בעודה חושבת ומדברת לנפשה בא לפתע פתאום זנביאל אל הבית החיצון ויפריע בבֹאו את מחשבותיה מלרוץ ארחו.

זנביאל היה נער כבן שבע עשרה שנה, גבה קומה ודל בשר, פניו דלים ורזים ושתי פאות ראשו השחורות והארוכות אשר נשארו לו לפלטה משערות ראשו אשר עשה בהם השחין שמות בימי ילדותו הוסיפו לו לוית חן על חזות מראהו המורה מאֹד, ובהופיע אור פני שושנה לנגד עיניו חרדה גדולה אחזה בכל קרביו ולא ידע למצא לו מקום איפה להסתיר את מבוכתו, אך היא השכילה להוציאהו ממבוכתו ותפתח את פיה בחן ותאמר אליו: ברוך בואך זנביאל! הנה לפני רגע קראתי את מכתבך אשר אם אמנם לא אוכל להגיד לך כרגע את מערכי לבי אם כה או כה אבל אסירת תודה הנני לך בעד רגשי האהבה והכבוד אשר פזרת לי מלא חפנים במכתבך ההוא, אך הגידה נא לי קושט דבר אמת אם לא ידי שמואל מורך חלו בעריכת מכתבך, כי סגנון לשונו ומליצתו יבינני לדעת כי מערכי לבו הם דבריך ורוחו הוא קבצם.

אמת שפטת ­– ענה זנביאל בכבדות ­– עצת שמואל מורי הנחתני בעריכת מכתבי אליך ומפיו כתבתי את כל הדברים הערוכים אליך על הגליון בדיו, אמנם מורה יקר ונכבד בחר לי אבי ללמוד אתו, ידיו רב לו בתלמוד וגם בלשון וספר ימינו רוממה, החסידים בבית הועד אמנם יתגרו בו ויתנוהו למתנגד אבל אנכי אהבהו מאד כי יקרו לי מאד כל דרכיו והליכותיו.

מאד יפלא בעיני אשר לא יבא לפעמים אתך לביתנו ובלי שפק ימצא את לחמו בבתי החסידים אשר יתנו לו איש איש יומו ומדוע איפוא לא יאכילהו גם אביך יום או יומים בשבוע אחרי כי גם אביך על החסידים אשר הוא מתגורר ביניהם יתחשב והוא רעך ומורך להועיל?

הוא ממאן לאכול בבית איש זר ענה זנביאל, והוא חי על חשבון הכסף אשר ישקול אבי על ידו במחיר תורתו אשר ילמוד עמדי, אבי אמנה חפץ ביום בֹאו הלום לקחת אותו אל ביתו ולהספיק לו כל צרכו כאת אחד מבניו אך הוא מאן בזה ויבחר לקבל משכרת שנים שקלים לשבוע ולחיות בהם במצור ובמצוק על שלחנו בבית ר' ירחמיאל הזקן אשר ימצא בביתו מקום ללון ולבשל תבשילו במחיר התורה אשר ילמוד את בניו שתי שעות ביום.

מה נקל מאד להבין את הפעולה העזה אשר פעלו דברי זנביאל על לב שושנה בתארו לפניה את תכונת רוח שמואל היקר מאד. ולראות את פניו גדלה תשוקתה עתה על אחת שבע מאשר בתחלה, אך הצנע לכתה את אנשים גדר בעדה את הדרך מגלות את אֹזן זנביאל כי תבקש לראות את פני שמואל ועל אפה ועל חמתה נאלצה לעצור את תאות לבה בקרבה, ותשלך את תקותה על מי העתיד אולי ברוב ימים ימצא לפניה ותראהו.

וזנביאל בראותו כי חדלה לדבר אתו ותשם את פניה לענינים אחרים לקח את ברכתה וילך לדרכו שבע רצון בהאמינו כי הצליח מכתבו את דרכו ועוד מעט ונמלאה לו תקות לבו.

 

ה. מעשה זמרי    🔗

זמרי היה שפל קומה ובריא בשר שערות ראשו וזקנו היורד על פי מדותיו כבר הפך לבן, בימי נעוריו עשה מסחר וקנין בתבואה וביין שרף יחד את ר' דניאל הנגיד אשר מצא אצלו כסף למכביר בכל עת. כי צפורה אשת זמרי היתה שארת בשר ר' דניאל הקרובה לו ממשפחתו, ובאשר היה זמרי איש יודע מסחר על כן לקחהו ר' דניאל לעזור לו במסחריו. אך בראותו כי איננו עושה במסחריו באמונה ובכל אשר יפנה יונה וירמה הדפהו ר' דניאל לפתע פתאום מהיות לשותף לו בעוד לא נגעה ידו לרעה ברכושו מבלי הגד לאיש סבת הדבר. וזמרי התחפש בעור שה תמים ויגד לכל איש כי לא ישבע רצון לסחור יחד את ר' דניאל ועל כן יעזבהו, אך בלבו שמר עברתו לו ובמות ר' דניאל זייף עליו שטר חוב על עשרים אלף כסף ויקח בעבוט את הבית ואשר בתוכו, ואת שושנה לקח לו לבת באמרו כי מחמלה וקרבת משפחה יעשה זאת. ­–

בת חמש עשרה שנה היתה שושנה במות עליה ר' דניאל אביה, ובבא זמרי אליה הביתה את שוטרי הממשלה לקחת את הבית ואשר בתוכו לא שאלתהו אף דבר אם במשפט וצדקה יעשה זאת, ובדבר אליה זמרי רכות: “אל תיראי בתי אנכי מגן לך, בביתי תשבי עד היותך לאיש וכל מחסורך עלי ואנכי אהיה לך לאב”, היה כמלאך מושיע בעיניה, כי לא ידעה איש אחר לפנות אליו בצעד הראשון.

בהביאו אותה אל ביתו אמר אל אשתו בלאט:

אל יפלו פניך על הנפש הנכריה אשר הבאתי בתוך ביתי לשית נוספות על צרכי הבית המרובים כי תרויח לנו הנערה את אשר נפזר עליה, הן בית משתנו אשר ידל יום יום הוא אך בעבור כי לא נמצא עלמה טובת טעם כי תעמוד בבית המשתה לשרת את האורחים כבכל בתי המשתה אשר בעיר והנה את החסרון הזה אקוה למלאות בהנערה שושנה אשר אף כי ילדה רכה וענוגה עודנה אבל גבה קומתה מבנה גויתה חריצות ידיה ויפי פניה העולה על כלנה כל אלה יתנו ערובתם בעדה כי תכשר אל המשרה אשר אומר לשית עליה.

וצפורה אשתו אף כי נכמרו נחומיה על שושנה, וישרת נפשה בה הכה בסתר לבבה אל חפץ אישה לתת על שכם שושנה האמונה עלי תולע משרת משרתת, בכל זאת לא מרתה את דברו, ובשפת חלקות עזרה את אישה להרגיע את רוחה כי לא לתועלתם ולא מאשר נקלה היא בעיניהם יתנו עליה את המשרה הזאת כי אם למען תועלתה, לשכח בזה את עצבון לבה ולבל תחבק את חיק העצלות ראשית כל חטאת.

ושושנה אם ברצון נפשה או על אפה וחמתה מהרה למלאות אח בקשתם, וכה עברו עליה זה שתי שנים מיום באה אל ביתם בשלום ובמישור ותיף במרוצת העת בגדלה וביפיה עד כי היתה לתהלה בכל העיר, ומיום ליום רבו הבאים לחקור ממסך בבית זמרי למען התענג על מראה היפה מאד ועל חלקת לשונה הנעים המרנין כל לב.

ואף בהיות עתותי שושנה לקוחות תמיד אל בית המשתה וצרכיו, בכל זאת ראתה לשלול לה מעט מעתות מנוחתה לקרא בספרים מבחר שעשועיה מימי ילדותה, ואף בשבתה על יד השלחן הערוך (בופעט) למכור ולתת להאורחים משאלות לבם לא משו ספרי חכמה והשכלה מתחת ידיה. ובהניח לה רגע מעמלה מהרה ותקחם למקרא בתשוקה נמרצה. רוב ספריה היו ספורים ראמאנים מיד סופרי ישראל הנואמים נאום על חיי עם ישראל בכלל ועל דרכי האהבה בפרט, והספורים ההם נסכו עליה רוח בקורת עזה לשים לב ולהתבונן על כל אשר לפניה אם הוא במהלך רוחה ונפשה, וכאשר התבוננה אל תכונת רוח זנביאל הנשחתה כתואר פניו המורה מאד לעגה לו בקרבה על מכתב האהבה אשר ערך עליה ביד שמואל מורהו, ולעֻמת זה כאשר שמעה תהלת שמואל ויקרת רוחו רחש לבה בסתר אהבה וכבוד לו אף כי לא ידעתהו עוד פנים אל פנים.

 

ו. ההתראות    🔗

ימים אחדים עברו אשר לא בא שמואל אל בית ועד החסידים כי עצור היה בביתו לרגלי מחלת ר' ירחמיאל בעל הבית אשר הוא מתגורר בו אשר דאגת מחלתו אסרתהו אל מטתו להפוך את משכבו בחליו, אך ביום השבת כאשר הונח מעט להחולה יצא יצא שמואל לשאוף רוח צח אל אחד גני העיר ובבאו שמה ראהו זנביאל מרחוק וישמח לקראתו, ובשאול אותו שמואל תוצאת דבר המכתב אל שושנה מהר זנביאל לספר לו את כל מרוצת הדברים אשר לקחה שושנה אתו ממחרת היום אשר נמסר מכתּבו אל ידה.

מה גדל הסער אשר התחולל בלב שמואל בספר לו זנביאל את הדברים אשר דברה שושנה אתו אדותיו, היא בקשה חשבון מפי זנביאל מדוע לא אבא לפעמים לבית זמרי ­– דבר לנפשו ­– ותתן איפוא אותי בזה לדעת כי מבקשת היא לראות פני ותחפוץ קרבתי, מה זה הדבר אשר העיר בלבה לדאוג אדותי ולבקש קרבתי? האם יד מכתב האהבה אשר ערכתי אליה בשם זנביאל עשתה זאת, אשר בראותה כי יודע הנני את ערך האהבה על כן יקרתי ונכבדתי בעיניה או כי דברי התהלה אשר פזר עלי זנביאל באזניה הסבו זאת? האח! מה נעים היה החזיון אם אהבת זנביאל אל שושנה אשר בהבל ורעות רוח יסודה היתה לאבן פנה וליסוד מוסד לאהבה ברה ותמה אשר תצמח ביני ובין אהובתי אשר מאסה אותו ותבט עליו בשאט נפש, אבל איך אוכל לתת יד ודרך לדבר הגדול הזה? הלא מלבראשונה נטל עלי לראות ולדעת אותה ולבא בדברים אתה ברב ענין ואיה לזה המקום והעת? כה הלך שמואל את זנביאל במשעולי הגן תפוש ברב שרעפיו חולם חלומות בהקיץ בדבר אשר נתן לו המקרה לענות בו את נפשו, וזנביאל אם מיראת הכבוד או מסבה אחרת לא חפץ להפריע את מחשבותיו, ויתהלך אתו בדומיה ממשכה בכל אשר הלך, אך לפתע פתאום נהיה את זנביאל דבר אשר לא נתן אותו להתאפק מהחשות ויחזק בכּנף בגד שמואל ויקרא אליו בקולו קול עוז: הבט נא שמואל שמה! הנה שושנה יושבת שם על ספסל בגן, אם תרצה לדעת אותה נקריב צעדינו אליה ותראנה. הקורא הנבון ישפוט משרים כי לא נסוג שמואל אחור מהחפץ הזה, ובשמחה מסתרת כי יוכל לראות את פני שושנה החיש צעדיו בלוית תלמידו אל המקום אשר שושנה יושבת שם, ואף ערמתו עמדה לו לפתות את זנביאל כי יגש אתו אליה ויקח דברים בפניו למען יוכל היטב להתבונן אליה ואולי יסבב הענין כי יקח דברים אתה גם הוא.

בצעדי און נגשו שניהם אל מחוז חפצם, ומה גדלה מבוכת שמואל בהופיע לעיניו אור פני שושנה בכל עצם הדרה ותפארתה, ובדרוש שושנה את פי זנביאל עליו אם לא שמואל מורהו הוא האיש העומד על צדו הצליח לו ברב עמל לאמץ את רוחו הנפעם מאד ממראה עיניו לפתוח את פיו אליה בחן וענוה: כן עלמה כבודה! הנני מתכבד להודע עליך בשמי ובשם משפחתי שמואל לבית חן־טוב חבר ומורה לזנביאל בן זמרי דודך.

כקסם על שפתי שמואל היו דבריו המעטים אשר בהם השמיע את שושנה שמו ושם משפחתו להעיר בהם השתוממות רב בלבה ולהפריענה ממנוחתה, וכנאד נפוח אשר בהניח עליו יד יכסוף הרוח להתפרץ ולצאת החוצה כן נתנו דבריו אלה המעטים מלים רבות בפיה אשר לא יכלה להתאפק מהם לקחת אותו, אך למרות רוחה קְרָאַתָה מעל פניו אחת מרעותה אשר לא יכלה להשיב את פניה, אך בהפנותה את שכמה ללכת לדרכה הסבה את ראשה אל שמואל ועיני שניהם נפגשו יחד וכמו נתנו אותותם כי לא רחוקים הם זה מזה וכי עוד ישובו להתראות פנים.

 

ז. חשׁבונות שׁוא    🔗

דרך כל איש ישר בעיניו, וגם אם בחמס ושוד יאחז דרכו ימצא תמיד להקטין את פעולת הרעה אשר יעשה בזדון נפשו, כן גם זמרי בעשותו המזמתה לקחת את בית ר' דניאל וכל רכושו בחמס ועושק חשב דרכו כי אין און ועמל בכפו אחרי כי יקח את שושנה לו לבת ותהי לאשה לבנו זנביאל אשר יחיד הוא לו וכל ההון והרכוש אשר יניח במותו יפול להם לנחלה, אך מה גדלה מבוכת נפשו בראותו חתחתים על דרך חשבונו זה; כי בלקחו דברים במוצאי שבת ההוא את שושנה על דבר מחשבתו אשר לא הסתפק בה מאומה התבונן לדעת כי לא על נקלה יצלח בידו לפנות דרך למזמת לבו, ועל הבשורה אשר אמר לשמח בה את לב שושנה כי בעוד ימים מעטים תחוג בביתו חג תנאים עם איש אשר יקוה כי תשמח לפיל בחבלו מצא עד מהרה תשובה בפיה אשר לא השביעתהו בה נעימות, בהשיבה אותו בחכמה ­– בידעה את האיש אשר יחשוב למענה ­– כי יום שידובר בה רחוק עודנו בעיניה, ולמצער בעוד לא עברו שלש שנים אחר מות אביה לא תחפוץ לבא בברית עם איש, ועל כן לא תחפוץ גם לדעת את האיש אשר יאמר לשים אלוף לראשה. המענה הזה אשר השיבתהו בעוז כדבר מלך ושלטון אשר אין לסור ממנו סגר בעד שפתיו מלדבר עוד דבר אליה בדבר הזה, אך בלבו לא אמר נואש לחפצו, לאט נא לנערה הזאת ­– אמר אל צפורה אשתו כמתנחם ­– הן שערות ראש זנביאל בננו עוד לא הלבינו וזקנו עוד לא החל לצמוח, ושושנה הן לא תהיה לאיש מבלי דעתנו על כן אך למותר הוא לנו למהר חפצנו בסופה וסערה, נחכה נא, ואל ידך אתקע כי תהיה אשת בננו גם אם תואר פניו לא יקח את לבבה.

כה האמין זמרי לחשוב את דרכו לדרך סלולה אשר יגיע בה למחוז חפצו מבלי יקום כל שטנה ופגע בדרכו לחבל מזמות לבו, ולא ידע כי יש ביד המקרה לשום לאל את כל מחשבות לב האדם ולהטותם מחפצו מהקצה אל הקצה, וכי מקרה שֵׁמַע שם משפחת שמואל אשר הגיע לאוזן שושנה ועל כֹּל ראותה אותו פנים אל פנים ביום ההוא הורה גם הוליד בפעם אחת כלי יוצר נאמנים להרוס את בנין זמרי ממסד עד הטפחות, ואת פעולת המקרה הקטן הזה רב הענין נראה עתה בחדר המשכב לשושנה: הנה כבר הגיע חצות לילה והיא עודנה ערה, שנתה ממנה נגזלה ומדברת אל נפשה כדברים האלה: חן־טוב הוא שם משפחת שמואל! חן־טוב שם משפחתו כשם משפחת אבי מנוחתו כבוד. הה! מי יודע אם לא על משפחתו יתחשב? הלא שמעתי מפי אבי פעמים אין מספר כי אח לו בליטא, אח בעצם שנותיו, האח! אולי הוא בן לאח הזה? אבל מה נאוה גם מראהו, כל מבט עיניו הוד והדר, הה! מה נעמו לי הרגעים אשר עמדתי בצלו! לא ידעתי נפשי, אם תולדות קרבת משפחה או פרי האהבה אשר הרגשתי בנפשי, עוד טרם ידעתי אותו את שניהם כאחד הם בסבת התשוקה הנמרצה אשר נכספה וגם כלתה נפשי מאד לראותו שנית ולדבר אתו, אם מעט אם הרבה, האח! קראה פתאום בשמחה במצאה עצה טובה איך להגיע אל מטרתה ­– הלא שמעתי כי בבית ר' ירחמיאל הזקן יגור שמואל ודבורה אשת ר' ירחמיאל היא אשה טובת טעם ומשכלת, אתאמץ נא למצא קרבתה ואולי על ידה יהל על דרכי אור, אבל מה רבו גם חסדי דודי זמרי עמדי ­– הוסיפה לדבר אל נפשה בלעג ­– הן ילדה עניה יתומה באין אב ואם נשארתי במות עלי אבי והוא אספני אל ביתו כל מחסורי עליו ועתה לא ימנע בטוב לבבו מלתת לי גם את בנו יחידו בן יקיר לו זנביאל לאיש, ילדה עניה הייתי, כי כל רכוש אבי כעשרים אלף כסף לא הספיק אף לסלק את שטר חוב דודי אשר הוציא על אבי אחר מותו, ואיפה עוד איש יודע רחם ומושך חסד כמוהו? אמנם, כן יאמר כל איש זר הרואה לעינים אשר תכונת רוח זמרי מוזרה לו, אבל מה יאמרו רבים מיודעיו ומכיריו? אוי לי בזכרי את אשר שמעתי מתלחשים בסתר כי כל החסדים הרבים אשר ימשוך אלי כלם פרי אכזריות לב מאין כמוהו הם, הה! לבי יגזר לגזרים בזכרי את אשר הגיע לאזני מאחרי כי השטר חוב אשר הוציא על אבי במותו בשקר יסודו מעשה אצבעותיו אשר זייף עליו למען קחת את כל רכושו מבלי ראה לפניו איש אשר יקום למשפט אתו אם אמת בפיהו ועולה לא נמצא במעשהו, ובאמת לפצעי ולחברתי נראה הדבר הזה לדבר אמת וקים, הן ימים רבים עברו מיום אשר חדל אבי מבא במסחר וקנין אתו ואיך איפוא הוא נושה באבי עשרים אלף כסף? ומדוע לא נשה בו בעודו בחיים חיתו? ואחרי כל העושק והחמס הזה יחשבני גם למקנת כספו ­– אולי בעבור כי לא הגיע רכוש אבי לסכום שטר החוב שלו ויחשוב להביאני בחשבון כספו ­– לעשות עם נפשי כטוב וכישר בעיניו, הה! היה לא תהיה! אם נגעה ידו בהוני ורכושי אשר הניח לי אבי במשפט וצדקה ואל נפשי לא תגע ידו לרעה! לחסד ואמת אולי יחשוב את דבר חפצו לתת לי את זנביאל בנו יחידו לאיש, ובעיני הוא אסון גדול, רעה נוראה אשר נטל עלי לעמוד על המשמר לשמור על נפשי מספותה, כי בחלה נפשי בזנביאל וצלמו נבזה בעיני מבלי אוכל להביט בפניו ואיככה אוכל לשית ידי לו לראות חיים אתו חיים מרים כלענה.

כה דברה שושנה לנפשה במרי שיחה ותתמוגג בדמעות עד כי כשל כחה ומלאך השֵׁנה אחז בשמֻרות עיניה ותישן.

 

ח. תולדות שׁמואל    🔗

באחד חדרי בית המלון אשר על גבול ארץ פולין וליטא ישב אל השלחן לפני ארבעים שנה איש צעיר לימים עט סופר בידו וכותב על הגליון המונח לפניו בדברים האלה:

דניאל אחי!

כי יפקד מקומי בעיר והשמועה תעשה לה כנפים כי הרחקתי נדוד ועזבתי את ארצי מולדתי ובית אבי ללכת אל אשר ישאני הרוח ידוע תדע אתה אחי כי אתה הסיבות לי בדבר הזה, הן ידעת ולא נכחד ממך כי אהבה עזה כמות אהבתי את שולמית והיא החלה להשיב אהבה גם אל חקי והנה קמת אתה לבקש קרבתה ולהסיר את לבבה מאחרי וחפצך הצליח בידך ותהי לך לאשה, מבלי שים אל לב כי יש ביד הדבר הזה להצעידני גם אל ירכתי בור; ואם אמנם לא התעני רוח מבינתי לעשות כמעשה רוב האוהבים אשר נכזבה אהבתם המאבדים את חייהם לדעת ­– אשר אולי אחת היא לך אם עשיתי כן או חדלתי ­– אבל לשבת אתך יחדו ולראות בכל יום את סמל אהבתי המקנא לא אוכל בעד כל כופר, ועל כן אמרתי להפרד מעליך ותהי ראשית דרכי ארצה ליטא מבלי אוסיף עוד להודיעך דבר ממקרי ימי חיי הבאים, לשבט או לחסד ויהיו דברי אלה אליך היום האחרונים.

אחיך הבכור

צפניה חן־טוב

הצעיר כלה את מכתבו ויתנהו על יד משרת בית המלון למסרהו אל בית הרצים וישלם לו שכר לכתו במיטב כספו כאיש אוצרות אשר לא ידע מחסור, אך לו עמד איש והתבונן בפניו אז ראה כי דאגה חרישית תקונן בלבו ותדריכהו מנוחה, "אנה אלך ואנה אשים את פעמי? ­– דבר לנפשו במבוכה גדולה בהלכו בחדרו הנה והנה ­– אל ישיבת זנבול? כאשר גמרתי בנפשי ביצאי את העיר, אבל מה תהי שם אחריתי? האם באמת אצלח שם להיות רב כאשר נבאה עלי אמי מנוחתה כבוד בעודני ילד? אבל אם גם תקום דבר נבואתה מה הוא גורל רבני ישראל כי אוכל לצפות אל טוב אשר יגמלני אחר כן על כל העמל והתלאה אשר אשא ואסבול בהישיבה עד הגיעי אל המטרה הזאת? לא! לא אלך לישיבה! ­– קרא בעוז כאיש נלחם מלחמת דברים עם רעהו ­– לצבועאל אלך; ואתרועע שם עם החסידים אשר הסכנתי את דרכם ולא מוזרים לי ארחותם כמו אנשי הישיבה המתנגדים, ואם אמנם אין מחשבותי כמחשבותיהם מה ממני יהלוך? הן להתחפש תמצא ידי ואשב אתם בשלום ושלוה ולא אדע חסר, וגם אשה כאשר עם לבבי אולי יצלח בידי למצא שם בבנותיהם.

כאשר גמר בדעתו כן עשה, ובמשך ימים מספר דרכה כף רגלו על אדמת עיר צבועאל, בבואו שמה היה ראשית דרכו אל בית המדרש של הצדיק, באחת פנות הבית הניח את צרור חפציו וימהר לשית פניו אל הגבאי העומד על המשמר בחדר משכן הצדיק בביאה כי בא לראות את פני הצדיק ולבקשו כי ירשהו להסתופף בצלו.

כי מצא צפניה כן בעיני הגבאי זאת נראה כי עד מהרה מלא אחר בקשתו מבלי בקש ממנו שכרו כמנהגו עם כל איש. ובדרוך כף רגלו על מפתן חדר הצדיק קבלהו גם הוא בסבר פנים יפים, ובענות חן פתח את פיו אליו כשואל ומתפלא: צפניה הוא שמך, ולראות את פני באת הנה? ואף חפצת להשאר פה להסתופף בחצרותי? טובה מאד כונתך! וגם נשמתך זכה וטהורה מסגלה לתורה לחכמה נסתרה ולמעשים טובים. יהי בואך ברוך!.

כי בא נער מפולין בדרך רחוקה לצבועאל להסתופף בצל הקדוש הנורא על כל סביביו והדברים הטובים אשר נבא עליו הצדיק בקבלו את פניו הפליא מאד את לב כל אנשי העיר צבועאל, ונקל לקורא להבין כי נמצאו אנשים רבים, אשר בקשו ויחלו את־פני צפניה לסור אל ביתם למלאות את כל מחסוריו כאת אחד מבניהם, אך הוא נתן על כלם את משפט הקדימה להגבאי ר' זבדיה אשר מצא את ביתו כבית אחד האפרתים בית מלא ברכת ה', וגם עלמה יפת עין ראתה עינו בבית ההוא אשר לקחה את לבבו ביפיה, היא דבורה בת הגבאי אשר באמת יפה היתה משולמית אהובתו אשר הרחיק נדוד מבית אבוֹתיו בעבורה.

לא אלאך קורא נכבד בלהג הרבה ואספר לך בקצרה כי במשך ימים מספר חגג צפניה חג תנאים ואחריו חג נשואין את דבורה בת ר' זבדיה הגבאי, ובמלאת שנה אחת לחתונתם המליטה וילדה לו בן אשר קרא שמו שמואל, ויגדל הנער ויחכם מכל הנערים אשר בגילו, כי מלבד התלמוד והפוסקים אשר למד בשקידה רבה בהחדרים ובבית המדרש למדהו אביו גם לשון וספר ויהי למופת בכל העיר, אך כמקרה אביו אשר נטל עליו לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אבותיו לנוס אל אשר ישאנו הרוח כן קרה לפתע פתאום גם את בנו את הנער שמואל, וזה הדבר: בימים ההם בא אל עיר צבואל לשבת בתוכה איש עברי אשר אנשי העיר כנוהו אשכנזי באשר לבש מלבוש נכרי וידבר צחות בשפת אשכנז לשון ארץ מולדתו, האיש הזה היה מתלמידי בן־מנחם חכם ומשכיל גדול בתורה ובהשכלת ישראל, ועל פי מקרה נודע שמואל אל האיש ההוא במעלות רוחו ובכשרונו הנפלא ויחל האיש לקרבהו וישאיל לו ספרי השכלה למקרא למען יתפתחו כשרונותיו ויהיה לאיש, רק לאסון שמואל נודע הדבר הזה עד מהרה לאנשי העיר והשמועה עשתה לה כנפים בעיר כי שמואל ארח לחברה את האשכנזי הכופר והמכחש באלהי ישראל, ויקבל ממנו למקרא ספרים החצונים הטרפים והפסולים אשר כל הקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא; והרבה הרעה הזאת נתנה את שמואל לשמצה וקלון בכל העיר מבלי יכול לבא בסוד קהל ועדה מרב חרפה ובוז אשר שפך כל איש בפניו, וגם בבית אבותיו לא ידע שלום ומנוחה, כי אביו התעבר בו מאד בעבור הבוז והחרפה אשר ינהילהו במעשיו אלה הנפתלים אשר על נקלה יוכלו לגעת לרעה גם במקור פרנסתו ולשבור לו מטה לחמו אשר רק בכבוד וביראת אלהים שמן חלקו הוא משרת הגבאות נחלת חותנו ר' זבדיה אשר הניח לו במותו, ועל כן מצא שמואל לטוב מאד לפניו את העצה אשר נתן לו האשכנזי ­– אשר צרות נפשו נגעה אל לבו ­– כי ימלט את נפשו אל אחד בתי הספר אשר במדינה או בחוץ לארץ אשר שם יוכל לשקוד על החכמות והמדעים שעשועי נפשו במנוחה שאננה מבלי יפריעהו מזה איש, ובכלותו את שנות למודו והיה לאיש יודע חכמת המשפט או הרפואה יוכל לשוב אל בית אבותיו בלי כל מגור ופחד כי חכמתו מגן בעדו וגם מפרי השכלתו יוכל לכלכל שֵׂבַת אבותיו אם ישבר על ידו מטה לחמם, ובאשר יצא הקול בימים ההם כי ראשי העדה בעיר הגדולה באר־שבע יסירו הכרת “לומדי תורה” ללמד נערי בני ישראל לשון וספר ויספיקו להם גם צרכי חייהם ובא הדבר הזה גם בסכה"ע העבריים על כן שם שמואל את פניו עירה באר שבע, ותחת אשר צפניה אביו עזב את ארץ פולין וימלט ארצה ליטא הסב עתה המקרה לבנו לעזוב את ליטא וללכת ארצה פולין ארץ מולדת אבותיו.

במעט כסף וצדה לדרך עזב שמואל את עיר צבועאל ועל כן נטל עליו לסור בדרכו אל ערים רבות למצא עזרה ותמיכה מיד משכילים בעם על הוצאות דרכו. אך בעברו את הגבול כשל כחו נעו מעגלותיו; כי רובי יושבי הערים בפולין על החסידים יתחשבו אשר מטרת דרכו פגול הוא בעיניהם, וגם נודע לו אחר כן למורת רוחו כי להחברה לומדי תורה בבאר שבע אין כל יסוד נכון וקים, וכאשר אזל כל כספו בבואו לעיר הפלך ש. מבלי נשאר בידו אף אגורה אחת נטל עליו להשאר בעיר הזאת ולשים בה את פניו אל אחד בתי הועד לחסידים אשר לא ידע לפנות אל מקום אחר אם לא אליהם אשר דרכיהם לא מוזרים לו ועל ברכיהם התחנך מימי ילדותו.

בבוא שמואל במסלת הברזל אל העיר ש. התודע במקרה בלכתו ממסלת הברזל העירה אל הזקן ר' ירחמיאל אשר לשמע שם עיר מולדתו צובעאל התפעלה מאד נפשו ובאהבת אחים החזיק הזקן בידו ויבקשהו לסור אל ביתו לשבת אתו וכל מחסורו עליו עד אשר יראה דבר למענו למצא בו מחיתו. שמואל נעתר עד מהרה לבקשתו ויסר אל ביתו ועוד ביום ההוא הציגהו הזקן בבית ועד חסידי ט. לפני זמרי ויהי מורה לבנו זנביאל אשר במחיר תורתו מצא את מחיתו בהשקט ובבטחה, ובמספר השעות אשר נותרו לו למנוחה למד במסתרים לשון וספר מבלי ידע איש את אשר אתו.

עתה קורא נכבד ממרוצת הדברים האלה נקל לך לדעת כי לא חזון שוא הוא אשר נבא לה לב שושנה לחשוב אולי על משפחתה יתחשב שמואל אולי בן אחי אביה הוא, ולבך ישתומם בקרבך על המקרה הזה אשר הביא את שמואל אל עיר מולדת אביו ולרכוש שם אהבת בת דודו מבלי ידע מאומה מכל אשר לפניו.

 

ט. ישׁועה קרובה    🔗

כמו שושנה כן גם נפש שמואל לא ידעה מנוחה שאננה מן הרגע אשר ראה את פניה בגן. תמונת פניה לא סרה אף רגע אחד מנגד עיניו ומאד נכספה נפשו לראותה שנית ולבא בדברים אתה להשקיט מעט את סערת רוחו אשר לא יתן דמי לו. מה נטל עלי לעשות? ­– שאל שמואל את נפשו כמבקש עצה ­– הן כפי אשר התבוננתי הראיתי לדעת כי יקרתי ונכבדתי מאד בעיני שושנה ואולי שוגה היא באהבתי וכמוני נכספה גם נפשה לראות אותי ולדבר אתי, אך באיזה דרך ובאיזה מקום אוכל לעשות הווה אתה? האחל למצוא נתיבות בית זמרי ושם יהיה המקור הנפתח לאהבתנו? הה! לבי יחרד מאד בקרבי חרדה מסתרת לחפץ הדבר הזה. הן תראה עין זמרי דבר מה בנו ותבן לה והייתי בכל רע כי ידעתי אשר גם הוא מסכים אל חפץ זנביאל בנו לתת אותה לו לאשה ואם ימצאני לשטן לו בדרכו זה, הנקל לו לעשות גם שפטים נוראים ולהצעידני גם אל ירכתי בור, כי איש קנא ונוקם הוא ולפני זעמו מי יעמוד, ומבלעדי זאת הן מיום באתי לשבת פה לא הסכנתי לבא אל ביתו ודבר בֹאִי עתה אל ביתו יכול למשוך את עינו עלי להתבונן על דרכי וכל מטרת חפצי היה לאפס ואין.

במחשבות כאלה הלך שמואל ימים מספר מבלי ידע לשית עצות בנפשו איך לכלכל דרכו, ומה פחד ורחב לבבו לקריאת המשרת בבית זמרי אשר בא לפתע פתאום אליו לקרוא אותו ביתה זמרי ללמוד את זנביאל בביתו מפני כי חלה ברגלו ולא יוכל ללכת החוצה, הקריאה הזאת נשאתהו כעל כנפי נשרים אל בית זמרי והמבט הראשון אשר נפגשו עיניו את עיני שושנה כמו נתן אומר כי גם נפש שניהם תשיש ותשמח מאד על המקרה אשר הביא את שניהם אל מקום אחד.

לא עברו ימים רבים והנה שמואל כותב מכתב אל אביו בצבועאל ­– אשר לא כתב לו מאומה מיום אשר עזב את ביתו ­– כדברים האלה:

"אבי יקירי מחמד נפשי ולבבי צפניה חן־טוב שלום!

ידעתי כי חטאתי לך אבי בברחי מביתך מבלי הודעתיך אנה אלך ולאן אשים את פעמי, ואחר עשותי את הרעה הזאת בעיניך הרביתי לחטוא לך אשר לא כתבתי אליך דבר מני אז ועד עתה איפה הנני ומה שלומי ומצבי, אבל אקוה כי מכתבי זה ישכך חמתך מעלי ותשמח כמוני היום על המקרה אשר הוציאני מביתי והביאני הלום למצא בזה אשרי והצלחתי בדרך זר ונפלא מאד אשר אך לאלהים פתרונים;

דע לך אבי כי בנועי ונודי ממקום למקום ומעיר לעיר אחרת הביאני המקרה לעיר הזאת עירה ש. בבואי הלום נודעתי לאיש אחד בשם זמרי אשר את בנו הנני לומד עד היום מקרא ותלמוד ומפרי עמלי זה אשבע לחם. והנה במצאי נתיבות בית האיש הזה הצליח בידי לרכוש שם אהבת עלמה יפת עין וטובת שכל מאד היא שושנה שארת בשר לצפורה אשתו אשר במות עליה דניאל אביה לקחה זמרי לו לבת; ומה פחד ורחב לבבי לשמוע מפי אהובתי אשר תאמין אמונת אומן כי על משפחתנו תתחשב במצאה אותות נאמנים על זה באשר כי שם משפחת אביה הוא חן־טוב, ואחי אביה אשר נקרא שמו צפניה כשמך אבי עזב בימי ילדותו ארץ פולין ללכת ארצה ליטא, ולפי דבריה איפוא אחי אביה אתה, והנה אם האמת כן הוא כאשר ינבא לה לבה אז ריב משפחה ריב יתומה עשוקה נצב לפנינו, לריב את זמרי ולקום אתו למשפט אם במשפט וצדקה לקח לו את נחלת שושנה וכל רכושה מאביה שלומים בעד שטר חוב אשר הוציא על דניאל אביה אחר מותו על עשרים אלף כסף אשר רבים מתלחשים בסתר ואומרים פה אחד כי השטר הוא מזויף וכל מעשהו הוא בחמס ועושק ובבואך אבי הֵנָה ויצלח בידך להציל טרפו מפיו לקחת ממנו את כל אשר גזל ממנה בחמס ועושק הלא יעלה רכושה לעשרים אלף כסף ויאושר חלקי גם אני, כי שושנה תאהבני מאד וכל מעינה בי ולא יגבה לבה בעשרה לבגוד באהבתי ולתת ידה לאיש אחר.

אם לא חלום שוא כל הדברים האלה על נכון תמהר לבא הלום כתקות בנך הכותב בלב מלא תקוה ומיחל לראותך בזה.

שׁמואל חן־טוב

את המכתב הזה ערך שמואל אל אביו אחרי אשר התודעה אליו שושנה באהבתה וביחוסה אליו ותאמץ בתקוה לבו כי לא יחרוך רמיה צדו ותשועת נפשם קרובה לבא, ובשלחו את מכתבו מעל פניו אל בית הרצים הלך שמואל יום יום אל מסלת הברזל בעינים כלות ומיחלות לקראת בֹא אביו אשר באור פניו נראה להם אור.

 

י. סער מתחולל    🔗

ושמואל רואה בין כה וכה יום יום את פני שושנה בבית זמרי בבואו שמה ללמוד את זנביאל תלמידו, ולעתים לא רחוקות בסור אנשי הבית מהבית ללכת באשר ילכו, יצלח בידו לדבר אתה דברי אהבה ולבנות להם בנינים במו רוח על דרך חייהם בימים הבאים, מבלי ידעו כי אורב יעמוד להם מאחריהם ועל כל שיח ושיג ביניהם ישים עין, הוא זנביאל בן זמרי המקור הנפתח לאהבתם אשר צרה עינו לראות עתה ולהתבונן כי נפש שושנה נקעה ממנו ואת שמואל הנער הנעזב תתהלך כרעיה אחות; ולאסון שמואל הגיע לאזנו גם משק שפתים ביניהם אשר המר והעציב מאד את רוחו וימהר לספר את נגעי לבבו לאביו בידעו כי גם זמרי מסכים לחפץ לבו כי תהיה שושנה לו לאשה, ועל השמועה אשר השמיע זניבאל את אביו לאמור כי שמואל ושושנה כרתו ברית אהבה ביניהם ויש את נפשם ליסד אגודתם אף אם גם יהיה זה למרות רצונו ענהו בקר רוח אחר דמיה ממשכה: אל תדאג בני, אנכי לא אתן את שושנה לפול בחבלו, הנה גם אנכי כבר מצאתי את שמואל כסלון ממאיר במקום הזה וכבר הגיע זמן כי יעזוב את המקום וילך לו אל המקום אשר בא משם".

המענה הזה יצא מפי זמרי בשובה ונחת כמו אך מהשפה ולחוץ יצאו הדברים האלה ולבו בל עמו; אבל מה נוראה היתה מחשבתו לעשות בקרב לבו פנימה! אשר ליום המחרת קמה ויצא לפעולת ידים, כי לפתע פתאום בא אחד השוטרים אל בית ר' ירחמיאל אשר שמואל מתגורר בו וידרוש לשמואל ולמכתב תעודתו (פאספארט) ומבלי היה בידו כל מכתב תעודה מעירו בא אל בית הבור ושמו נכתב בין הגולים המושבים אל מקום מולדתם ביד שוטרי הממשלה, מבלי בא זמרי לתת ערובתו בעדו ­– אף כי מורה בנו היה שמואל ­– באמרו לבני העיר כמתנצל “מי יודע מי הוא הנער המשולח והנעזב הזה כי אוכל לתת ערבתי בעדו ולא אשא אחר כן בגלל זה כעס ומכאובים”.

עתה ­– דבר זמרי לנפשו בבטחה ­– עתה בבית הבור יכול שמואל להתרפק באהבת עלמות כשושנה כחפצו, ואם שושנה תבכה במסתרים על דודה כי גלה ממנה מה זה ממני יהלוך? כבר יעודה היא לזנביאל בני ולו תהיה לאשה אף כי בגאונה תבזה צלמו, כי מי זה ישית לב אליה לעשות ככל העולה על רוחה?.

 

יא. המבוכה    🔗

כמו השחר עלה ושושנה כבר קמה ממשכבה כי נדדה שנתה מעיניה ולא מצאה מנוחה לנפשה מעת בא שמואל אל בית הבור, ובתקות עוברי אורח לאור הבוקר כי יאיר את חשכת דרכם ולא יתעו בלכתם כן קותה גם היא לאור היום אשר מידו לה קרנים בדרך תקות לבה כי יבא צפניה דודה אבי שמואל ויקם נקמתם מעוכר שארה ונחלתה. היא קמה בבקר השכם ותמהר לפתוח את דלתות בית המשתה ועל מקום מושבה הרגיל על יד השלחן הערוך (בופעט) ישבה ותקרא מעל מכתב קטן הערוך אליה בעט עופרת כדברים האלה:

"שושנה משאת נפשי!

בעת יגיע מכתבי זה אל ידך שושנה אהובת נפשי! כבר אשב בבית הבור ואמנה בין היוצאים בגולה לשלחני אל עיר מולדתי ביד פשעי כי אין מכתב תעודה בידי, אשר נגלה הדבר הזה להשוטרים בעת הגיע דבר אהבתי אליך לאזני זמרי, ­– אבל דעי לך יפתי כי אם גם לא ימהר אבי לבא הלום טרם אצא מזה או כי חזון לבך אשר בן דודך הנני כל חזון שוא הוא תוכלי לקוות גם אז כי לא יבצר מידי לריב ריב נחלתך וחופש נפשך, וכל עוד נשמת שדי תחייני לא תמוש אהבתך מקרב לבי, את דברי אלה אליך אשלח ביד דבורה אשת ר' ירחמיאל אשר בטחתי בה כי תמסרם לעצם ידך, הוחילי לאלהים וקוי לטוב. אוהבך כאישון עיני.

שמואל

המכתב הקטן הזה אשר ערך שמואל אליה בעת הלקחו ביד השוטרים אל בית הבור היה כטל תחיה לרוחה הנעצב מאד, ונפשה לא שבעה מקרא אֹֹתו ותשב לקראתו פעמים ושלש וכה היו כל מחשבותיה לקוחות אל מכתב שמואל עד כי לא ידעה ולא הרגישה כי איש זר עומד לנגדה המתבונן אליה ואל המכתב אשר בידה, הוא צפניה אבי שמואל אשר בבואו מדרכו עירה ש. נודע לו עד מהרה מפי ר' יחרמיאל ודבורה אשתו את כל אשר עבר על בנו ואחרי אשר מהר לתת לו חפשה על פי מכתב התעודה אשר הביא אתו למענו מעירו, בא אל בית זמרי לבדו ובהתבוננו לדעת כי העלמה היושבת תפושה ברוב שרעפה על מכתב בנו אשר בידה היא שושנה בת אחיו משאת נפש שמואל בנו התנכר אליה ויפתח את שפתיו אליה בחן: “כאשר מחזה עלמה כבודה מכתב־אהבה הוא המכתב אשר בידך, אשר יקח את כל מחשבותיך מבלי שים לב אל כל אשר לך מסביב”. ובראותו כי נבהלה נפשה מדבריו ותחרד לקראתו הוסיף לדבר אליה במתק שפתים: אל תבהלי נפש עדינה מפני, והגידי לי אם באמת יקר ונכבד הוא אוהבך כה בערכו ואהבתו מצאה כה קו בלבך אשר התפעלה נפשך מדברי מכתבו במדה נפרזה כזאת אשר לא הרגשת בבֹאִי הביתה זה כחצי שעה. הן הכרת פני תענה בי לפניך כי לא בחידות אדבר עמך ומה מאד ישר גם בעיני לראות כי תמצא האהבה מסלות בלב בני הנעורים מבני עמנו מבלי התמכר לחפץ הוריהם לשלוט בהם ככל העולה על רוחם, וגם דרכך זה זך וישר מאד בעיני אם בחירך רצתה נפשך בו איש נכבד הוא ויקר ערך, השוה כי עלמה יפיפיה וטובת טעם כמוך תפול בחבלו".

הדברים הנעימים האלה המעטים אשר דבר צפניה באזניה הרנינו את לבה מאד ומבלי שאול אותו לשמו ולשם עירו ומבלי געור בו על אשר נועז להתערב בעניניה אשר לא כדת באה בדברים אתו כאת איש ממכיריה ותען אותו לאמור: "אם לעלמה משכלת וטובת טעם הכרתני אדני הלא תוכל איפוא גם בנקל להבין כי חכמתי עמדה לי לבחור לי איש כאשר עם לבבי ואשר נפשי יודעת מאד כי טוב וישר ממנו לא אמצא עלי ארץ. אבל מה יתרון לאדם בעמל נפשו אם יתיצבו נגדו אנשים תקיפים ממנו אשר לא יתנו אותו לראות אחרית טובה, כן גם אני מה יסכון לי כי מצאתי את האיש שאהבה נפשי אם איש זר עומד לשטן לי בדרכי אשר נמכרתי לו ממכרת עבד לשלוט ברכושי ובחֹפש נפשי ממשל רב באין אומר לו מה תעשה, ותקטן זאת בעיניו וישלח ידו לרעה גם בבחירי אשר עליו השלכתי כל תקותי והוא יושב עתה בבית הבור על לא חמס בכפו כי אם בגלל אהבתו אותי; אבל אל נא תתנני אדני לסכלה כי הרביתי דברים אליך בקורות ומצב חייתי בעוד לא ידעתי מי אתה ומה שמך כי למראה עיני הכרתיך לאיש ישר ותמים דרך ומראשית דברך עמדי ראיתי כי גורל ימי חיי נוגעים אל לבך ומאד אשמח למצא איש כזה לשפוך את מרי שיחי בחיקו אדברה וירוח לי.

מי אנכי ומה שמי זאת אגיד לך אחר כן ­– ענה צפניה בלב רגש ­– אך הגידי נא מה שם האיש הזר אשר אמרת כי נורא הוא על כל סביביו ואשר יעוז לחשבך למקנת כספו להטותך אל כל אשר יטנו רוחו?.

אם לא נודע לך עוד האיש הזה תן תודה לאלהים כי לא תכירהו, הלא הוא זמרי בעל צפורה דודתי אדון בית המשתה הזה ­– ענתה שושנה ותשח לעפר אמריה כמו יראה פן יחדרו לאוזן זמרי ויבולע לה ­– ובדברים קצרים ספרה לו את כל מעללי זמרי והליכותיו אתה מיום בואה אל ביתו עד היום הזה ובדברה התפעלה כה נפשה עד כי שכחה את מקומה ולא התבוננה לראות את זמרי אשר בא לפתע פתאום אל בית החיצון מקום מושבה ובשמעו את שמו נשא על שפתיה באזני איש זר החריד אותה בעוז קולו: מה זה התלקחה כה נפשך ומי זה האיש הזה אשר בחיקו תשפוך את כל רוחך? אך צפניה לא שת לבו לדבריו ויאחז ביד שושנה ויאמר אליה בקר רוח: קומי שושנה ולכי עמדי, רב לך שבת בבית האיש הזה אשר רבת שבעה לך נפשך תחת מחסהו כעס ומכאובים והואילי עתה למצא מחסה בביתי ותחת כנפי אשר לא תדעי מן הוא והלאה כל עמל ואון וגם בחירך רצתה נפשך בו נכון לפניך לראות חיים אתו מבלי יקום איש להפריד בינך ובינו.

מה נקל להקורא להבין את המבוכה הגדולה אשר הביא צפניה בלב שושנה וזמרי בדבריו אלה המעטים אשר דבר בקר רוח, אך זמרי לא יכול להתאפק עוד מבלי צאת ממנוחתו ויתן על צפניה בקולו: מי אתה בן בלי שם כי באת לחדור בבית איש זר להחריד אנשים זרים לך ממנוחתם ומה לך היחש והקשר עם העלמה הזאת כי נועזת לקרוא אותה ללכת אחריך בעת תמצא החסות בביתי ותחת כנפי וכעל אחת מבנותי נטל עליה לשמוע או לחדול בכל אשר אצונה?.

אם נפשך מתאמצת לדעת מי אנכי ­– ענה צפניה בעוז ­– ואת היחש והקשר אשר יש לי אל העלמה הזאת הנני להודיעך כי שמי הוא צפניה חן־טוב אחי דניאל אביה ושושנה היא איפוא בת אחי ושמואל משאת נפשה הוא בני ואם לבך יסיתך בשפק להאמין כל זה, הנה אלה הם מכתבי התעודות אשר בידי לאות אמת כי כנים דברי ויש איפוא הכח בידי להוציא את שושנה מביתך ולתת חפשה לה מתחת ידך אשר הכבדת עליה עד כה; אבל גם זאת לך לדעת לא כי נעלם ולא נכחד ממני כי אך בעושק ובחמס לקחת את כל אשר נשאר לה מאביה במותו ואם לא תשיב לה את חלק נחלתה ורכושה במשך עשרים וארבע שעות מהרגע הזה אז נכונו לך שפטים נוראים על פי דת וחקי הממשלה על כל השולח בעולתה ידו לגעת בהון זרים אשר נקה לא ינקה, השמעת ונתת לבך לדברי? וככלותו לדבר יצא בחפזון את שושנה מן הבית לחרדת לב זמרי ולמבוכתו הנוראה.

 

יב. הרי שׁלךְ לפניךְ    🔗

מה גדלה שמחת שושנה בצאתה את צפניה מבית זמרי ותרא מרחוק את שמואל ההולך לקראתה בצעדי און ובפנים צוהלים. האח שמואל יקירי! ­– קראה בשמחה כמנצחת ­– האם לא היטבתי לראות ממך בעת הגיע שם משפחתך לאזני כי עצמי ובשרי אתה ובאור פניך חיים חדשים נשקפו לי ואתה פוסח היית על שתי הסעיפים אם להאמין ולקוות או לא. והנה עתה אקח את נקמתי ממך, ולעיני אביך עליך לכרוע ברך לפני לבקש סליחתי על אשר הקשית את ערפך להסתפק ביחושי אליך.

צדקת מאד שושנה יפתי ­– ענה שמואל כמתנצל ­– אבל אחשוב למשפט כי באהבתך אותי כל עון תשאי, וכבר מחיתי כעב פשעי טרם אבקש ממך סליחתך, ובדברו אחז ביד ימינה ויחזק בה באהבה גלויה.

סלחתי כדבריך ­– ענתה שושנה ותחדור את מבטי עיניה בשמואל בכל אותות אהבה ­– כי אם גם הרבית לחטוא נגדי לא נתנני לבי לכעוס עליך בעת אראה את פניך היקרים המאירים באור פני נפש זכה מכל חטא ואשמה סלה.

כה הלכו ונדברו יחד שני הנאהבים אחר צפניה אשר הלך מרחוק לפניהם לבל הפריע אותם משיחתם עד הגיעו אל בית המלון אשר נטה שמה צפניה בבואו העירה, ומה פחד ורחב לבבם במצאם שם את זמרי אשר בראותו כי מחשבת אונו לא תצלח וחמסו על קדקדו ירד להשיב לו ברעתו שבעתים אל חיקו אם לא ימהר לתקן עותתו להקיא את בלעו מפיו בעוד מועד לא מצא לפניו דרך אחרת כי אם להתרפס אל צפניה אשר הכירהו כרגע לאיש היודע לכלכל דבר במשפט, ובראותו את פניה חרד לקראתו ביראת הכבוד ויחזק בידו כאיש הקורא לשלום רעהו, ובדברים רכים מלאים תום וענות צדק כמו יצאו מפי איש אשר כל און ועול רחקו ממנו אמר אליו כמתאונן: למה זה נחפזת ידידי לצאת מביתי? ואנכי טרם ידעתי מה אתה, הלא במשפט וצדקה נתתי עליך בקולי כעל איש זר המתפרץ אל ביתי להחרידני ממנוחתי, ועתה כי אנשים אחים אנחנו ואח אתה לדניאל שארי ואוהבי למה זה נריב איש את רעהו חנם, ואת הדברים אשר בינינו הלא נוכל להוציא אותם לאור הצדק והמשפט גם בשובה ונחת מבלי יגיעו דברינו לאיש זר ואף כי לבית המשפט.

לא אלאך קורא נכבד בלהג הרבה להעביר לפניך, את כל חליפות הדברים אשר היו בין צפניה וזמרי, ואגיד לך בקצרה כי אחרית דבר היה כי השיב זמרי את הבית וכל הרכוש לשושנה עד האגורה האחרונה בצחוק מכאיב לב אשר נראה על שפתיו לאמור: אנכי אך לטובתך היה כל מגמתי ואם מאלהים נהיה אחרת היי שלום והרי שלך לפניך!

וצפניה לבקשת שמואל ושושנה עזב את משרת הגבאות בבית הצדיק בצבועאל והעתיק את מגורו לעיר מולדתו עירה ש. ואחר חג חתונת שמואל ושושנה חיו יחד חיי משפחה ברוב עושר ונחת ויתענגו על רב שלום לדאבון לב זמרי ולמצוקתו הנוראה בראותו כי אורח צדיקים כאור נוגה ותקות חנף תאבד.