הערכים מגדירים לחיים את תכליתם ואת טעמם ולכן אין יחיד ואין חברה המסוגלים להתקיים בלעדיהם. ליחיד תורמים הערכים לא רק תוכן, אלא גם תוכנית לריכוז כל יכולותיו המולדות והנרכשות כדי להשיג חיים מספקים יותר. ובמקביל גדולה תרומתם גם לחברה, כי הם משליטים בה את הסדר החברתי, המאפשר לה להתלכד ולהגשים יעדים משותפים.

הצפייה בטבע מלמדת, שגם בעלי־חיים מנהלים את חייהם על־פי כללים, שניתן להגדירם כערכים, אך הכללים שלהם חקוקים בהם מלידה ומותאמים לצרכים השימושיים של חייהם, ולכן מספר מצומצם והם אינם משתנים במהלך קיומם. המין האנושי התברך ביכולות רגש ושכל משוכללות לאין־שיעור מאלה שניתנו לבעלי־החיים, יכולות המאפשרות לו לפרוץ את המגבלות שלהם. בעזרתן מסוגל האדם להבחין בין טוב לרע, לקבוע את חשיבותם של ערכים שהורישו לו קודמיו ולהוסיף עליהם במהלך חייו ערכים חדשים וגם לדרג אותם על־פי חשיבותם לו אישית ולחברה שאליה הוא משתייך.

אף שלא כל בני־אנוש הוגים בערכים יומם ולילה, הם מתנסים בתועלת הגדולה שלהם על כל צעד ושעת בחייהם ומבינים שאי־שפשר להתקיים בלעדיהם. יתר על כן: אפילו ציניקנים, ניהיליסטים, אנרכיסטים וסתם כופרים במוסכמות, שצצים בשוליים של כל חברה ומתפארים בהתנגדותם לערכים המקובלים, אינם שוללים ערכים בעופן מוחלט, כי גם הם מקדשים לפחות ערך אחד: את השלילה של הערכים שבעיני הרוב בחברה של תקופתם נתפשים כנחוצים וכמועילים.

ההכרה בחשיבותם של הערכים גוברת אחרי שהיחיד או החברה נקלעים למצבי־משבר, הכופים עליהם לבדוק את הסיבות שהוליכו אליכם ולהפיק לקחים כיצד למנוע אותם בעתיד. בדיקת הסיבות להיווצרות מצבים כאלה מגלה שזלזול כלפי ערכים ונטישתם מוליכים לתוצאה המשברית. הפקת הלקחים מלמדת, שבחירה בערכים שגויים והתרשלות בבדיקה קבועה של התאמתם לחיים לא ימנעו היווצרות משברים כאלה גם בעתיד.

ממצבי־משבר כאלה ניתן להפיק תועלת רבה, כי הם מחדשים את הזיקה לערכים ומעמיקים את ההכרה בחשיבותם. בהשפעתם מתחזקת ההבנה, שיש מחיר להתעלמות מערכים, להתרופפות האחיזה בהם ובוודאי להזנחתם. רבים גם מבינים, כי אילמלא שקדו אחרים על בחינתם של ערכים, על בחירתם השקולה ועל השלטתם במערכות החברתיות, בעוד הם משתמטים מכל אחריות כלפיהם, עלול היה המשבר להיות קשה פי־כמה והם היו מופקרים לתוצאות, שספק אם היו מסוגלים להיחלץ מהן. גם אם לא יודו בפה מלא שנהגו בקלות־דעת וחטאו בקוצר־ראות, לא יוכלו להימלט מהאמת, שהם אמורים להיות אסירי־תודה לאנשי־הרוח בחבר, שהגנו על הערכים בה־בעת שהם עסקו בהבלים. ואכן, השקידה על טיפוח הערכים ועל ההגנה עליהם היא תפקידם של אנשי־הרוח ויעודם של הבולטים בהוגי הרעיונות והדעות בחברה: האינטלקטואלים, כוהני הדת, מחוקקי החוקים והסופרים.

עניינו של הספר הזה הוא, כמובן, לזהות את הערכים הנדונים ביצירותיהם של הסופרים שלנו ולבחון את מידת התאמתם לפתרון הקשיים שבהם אנו, כיחידים וכאומה, נתונים מאז יצא עמנו להגשים את חזון ההתכנסות מחדש במולדת כדי לחיות בה חיים ריבוניים מלאים. מאליו מובן שהכרך משלים כרכים קודמים בסידרה זו, שאף הם בחנו בעזרת החתך הרעיוני הזה את הסיפורת שהתפרסמה אצלנו בששת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה: “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, “העט כשופר פוליטי”, “זהויות בסיפורת הישראלית”, “הספרות הישראלית – לאן?” “הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה” ו“ספרות וריבונות”.

זיקת הסופר לערכים    🔗

כל טקסט ספרותי דן באופן ישיר או עקיף בערכים. אף שמבדילים בין ספרות מגוייסת לספרות שאינה מגוייסת, אין יצירה שאינה טוענת בעד משהו או נגד משהו. מכאן שכל ספרות היא במהותה מגוייסת, וההבדל בין היצירות הוא במפורשות ההתגייסות ובאופן שכותב מגבה את התגייסותו זו על־ידי איכויות הכתיבה שלו, איכויות שנקבעות על־ידי תבונתו, ניסיון חייו, האינטואיציה שלו, מקוריות דמיונו, עושר שפתו וכשרון הכתיבה שלו.

אפילו ספרות המוגדרת כבלתי־קאנונית, כיוון שהיא נכתבת על־פי מירשם וכפופה לשיקולי התפוצה, טוענת בעד משהו או נגד משהו, כלומר: עוסקת בדרכה שלה בערכים. אלא שאין היא עוסקת בערכים סבוכים ואיננה מסתכנת בנקיטת עמדה שעלולה לקומם עליה ולהריח ממנה את הקוראים שלה. בניגוד לספרות האיכותית שתאתגר את הקורא עם ערכים תובעניים, תצדיק ותהלל הספרות הבידורית־מסחרית לקוראיה את הערכים המוכרים להם. ספק אם יציר בידורית וממוסחרת תנהג אחרת גם במשאביה האחרים של הספרות: התימאטיים, המבניים והלשוניים. ספרות איכותית־קאנונית תקדיש בירור עמוק ורציני יותר לערכים. היא תבהיר עד כמה קשה ההתלבטות בין ערכים סותרים וכמה כוח רצון צריך בן־אנוש לגייס כדי לעמוד בתביעות השלמות של הערכים. יתר על כן: יצירה כזו לא תקדיש את הבירור המעמיק הזה רק לערכים השכיחים והמקובלים, אלא תעז להציע לקורא ערכים חדשים, שעשויים לשנות את ההווה ולעצב את העתיד.

ספק אם קיים ספר יחיד שהצליח לטפל בכל מיגוון הערכים שמעסיקים או שראוי שיעסיקו את המין האנושי, אך הספרייה הענקית של הספרות, שאגרה את יצירותיהם של הכותבים מכל התקופות ומכל הדורות, ודאי לא פסחה על אחד מהם. ואף־על־פי־כן, תמיד פתוחה ההזדמנות לכותב חדש לתרום לספרייה העצומה הזו ערך חדש שהצמיחו התנאים החדשים של החיים, חיים שלעולם אינם דורכים במקום. אין להבין מקביעה זו שכערך חדש ייחשב בספרות רק ערך שהאנושות לא התנסתה בו בכל תולדותיה, אלא גם כזה שהספרות החזירה אותו למחזור החיים אחרי שנשכח והיה חסר כל השפעה במשך שנים. רוב הערכים שהספרות מרבה לטפל בהם, כגון: אמת, צדק, יושר, חופש, סובלנות ושיוויון זוכים בדרך זו לחיים מחודשים בתוך התרבות.

ביסוד הדיון על ערכים בספרות מונחת התפישה, שכתיבת ספרות היא פעילות המוּנעת לא רק על־ידיד צורך אישי של הכותב לבטא את עצמו, אלא גם על־ידי צורך חברתי: רצונו להשפיע על אחרים. לפיכך מוצדק יהיה להגדיר את הכתיבה כמעשה של חסר ונדיבות־לב, שכל תכליתו של הכותב בעשייתו הוא להעניק לקוראים רגשות, מחשבות, רעיונות, פסקי־טעם (שבחים וסלידות) וערכים. כך מממשים סופרים את יעודם, להשפיע על החיים ולעצבם על־פי חזון רוחם. קורא הממצה מהיצירה את הערכים שהסופר הצפין בה, אינו רק משלים את תהליך ההענק של הכותב, אלא גם מנכס את התועלת המלאה מהקריאה, כי העשיר את עולמו וזיכך את נפשו מהפסולת של הקיום: החרדה והיאוש.

הנושא, הסוגה והשפה    🔗

אנו קוראים יצירות ספרות לא רק כדי להתבדר ולא רק כדי למלא בתוכן ראוי את הזמן הפנוי שלנו, אלא גם כדי לספוג מהן ערכים. הספיגה הזו יכולה להיות יעילה יותר אם ילמד הקורא לזהות היכן מצפין הסופר את הערכים בסיפורו. רק לעיתים רחוקות נוטה סופר לשלב את עצמו בעלילת סיפורו כדי לבטא באופן ישיר את השקפתו על ערכים. כך, למשל, עשה משה שמיר ברומאן הביוגרפי שלו “יאיר” (2001) על חייו של אברהם שטרן, מייסד לח"י ומפקדו הראשון. ובדרך זו נקט גם עמוס עוז ביצירתו האוטוביוגרפית “סיפור על אהבה וחושך” (2002). לכן ברוב הסיפורים נאלץ הקורא להפיק את עמדתו של הסופר כלפי הערכים מנתוניה השונים של היצירה.

כל החלטה של הסופר בשלב התיכנון של הכתיבה או בשלב הביצוע שלה משקפת בחירה של אפשרות אחת מבין אפשרויות נוספות שהיו פתוחות לפניו. לכן מוצדק להניח שגם הנושא של יצירה נבחר על־ידי סופר כדי לטפל בערכים מסויימים שהחליט לברר אותם או לשכנע את הקוראים בחשיבותם. לעיתים קרובות קובע הנושא את הערכים שניתן לטפל באמצעותו. כך למשל: ערכים משפחתיים ניתנים לטיפול באופן טבעי יותר בסיפור חברתי המתאר יחסי הורים וילדים מאשר בסיפור הרפתקאות שגיבוריו אינם מקיימים חיי משפחה מסודרים במקום מגורים קבוע. וכמובן שעלילת המלחמה הולמת יותר לטפל בערכי פיוס ושלום מעלילת חניכה והתבגרות. מכאן, שהגדרה נכונה של הנושא על־ידי הקורא תסייע לו לזהות את הערכים שהסופר בחר לדון בהם ביצירתו.

לא רק על־ידי בחירת הנושא מכוון הסופר את קוראיו לערכים שהחליט לדון בהם ביצירתו, אלא גם על־ידי בחירת הסוגה התימאטית ההולמת את הנושא שבחר לכתוב עליו. כידוע, הערכים קשורים באופן הדוק לפרקי־חייו של היחיד (ילדות, נעורים, בחרות, בגרות וזיקנה), לתולדות הקהילה (חדשה ומעורבת ממהגרים זה מקרוב באו, או ותיקה ומזדקנת), להיסטוריה של האומה (צעירה או עתיקה, הומוגנית ומונוליטית או הטרוגנית ומפוצלת, שמרנית וקנאית או ליברלית וסובלנית) ולמצבה של האנושות (מפוצלת ומסוכסכת או מלוכדת ומיישבת מחלוקות בדרכי־פיוס, משתפת פעולה וחולקת הישגים או מסתגרת ומונעת מאחרים את הישגיה). כלומר: ישנם ערכי עבר, ערכים שהיו מקובלים וקיסמם כבר התפוגג, ישנם ערכי הווה, ערכים שהינם מקובלים ונפוצים כעת, וערכי עתיד, ערכים המסתמנים שיהיו מקובלים בבוא היום. את יחסו של הסופר לשלושת סוגי הערכים יבטא על־ידי התאאמת הסוגה התימאטית המתאימה לנושא שבחר לדון בו ביצירתו. סביר להניח, שאם חפצו של הסופר הוא לטפל בערכים השולטים בחברה בהווה, יעדיף לכתוב סיפור ריאליסטי־חברתי. חברו המתגעגע לערכים שהיו מקובלים בעבר ומבקש להחיותם יפנה ממניעים רומנטיים לכתוב סיפור היסטורי. וסופר שמטרתו להציע לבני דורו ערכים חדשים יעדיף לכתוב סיפור עתידני, אוטופי או פנטסטי.

שתי הבחירות האמורות של הסופר, הבחירה בנושא והבחירה בסוגה התימאטית המותאמת לנושא יקבעו קרוב לוודאי את הבחירה השלישית שלו, השפה שבה יספר את העלילה, הן את השפה של “המספר” והן את השפה של הדמויות. מדובר לא רק בבחירת הרובד ההיסטורי של השפה העברית, אלא גם את תיקניותה, את מידהת קירבתה לשפה המדוברת, את עושרה או את דלותה, את דימוייה ואת סמליה ואת האיזכורים התרבותיים שיוצנעו בה. השפה מעניקה ליצירה את אחדותה הסיגנונית, אך בה־בעת מבטאת את הערכים היקרים לכותב. בניסוח אחר: כל עוד מותאמת השפה לנושא ולסוגה, לא מתעורר אצל הקורא חשד, שהכותב מותח ביקורת על הערכים המתבררים ביצירתו, אך סטייה סיגנונית בסיפר על־ידי “המספר” או בדיבור של הדמויות, כגון: שימוש בשפה דיבורית ובלתי־תיקנית, או אירונית, או עוקצנית־לעגנית וסאטירית – סטייה כזו מהשפה הממוצעת והנורמטיבית חושפת שמטרתו היא להתעמת עם ערכים. כלומר: בדיוק כפי שפעולה של דמות, פעולה הסוטה מהתגובה הממוצעת־נורמטיבית בממשות, מלמדת אותנו על יחדה לערכים המקובלים, כך גם סטיות שונות של “המספר” או הדמויות מהנורמות הממוצעות של השפה מעידות על עמדתו הביקורתית של הכותב כלפי הערכים הנדונים ביצירתו.

“המספר” והדמויות    🔗

לשלושת הנתונים, שבעזרתם תוחם הסופר את הזירה ההגותית לעלילת סיפורו, (הנושא, הסוגה והשפה), הוא מוסיף את הדמויות. בפי הדמויות הוא שותל את מחשבותיו על נחיצותם של הערכים בחיים, את הבנתו שאין ערכים מוחלטים, את לבטיו בין ערכים סותרים, את נימוקיו בעד או נגד ערך זה או אחר ואת מסקנתו, שבגלל הקושי להגשים ערכים מחפים בני־אדם על הכשלונות שלהם לדבוק בערכים ולעמוד בתביעותיהם באמצעות התחסדות, העמדות־פנים, צביעות ושקרים. אך לעיתים קרובות מדובבות הדמויות את השקפותיו של הסופר על הערכים לא באופן ישיר, בדיבור, אלא באופן עקיף, בפעולה, דרך מעשיהם ודרך תגובתם על מעשיהם של אחרים. במקרה כזה אמור הקורא לא רק להקיש מהמעשה ומהתגובה של הדמות על הערכים המקובלים עליה, אלא גם לבדוק באיזו מידה מייצגת הפעולה שלה את השקפתו של הסופר על ערכים.

בחירה מכרעת בנושא הדמויות מבצע הסופר בתחילת תהליך הכתיבה, כי ללא קביעת הדמות המזרימה את המידע, דמות “המספר”, אי אפשר להתחיל הניע את סיפור־המעשה. האפשרויות שעליו לבחור מביניהן הינן מגוונות. מספר יודע־כל או מספר־דמות. ואם מספר־דמות אז מספר־גיבור או מספר־עֵד, כי הראשון עשוי להיות בעל אינטרסים ולכן עלול גם להיות פחות אובייקטיבי ובלתי־מהימן, בעוד שמספר־עד, שאינטרסים כאלה פחותים אצלו יהיה מהימן יותר, אלא אם כן הוא שקרן מועד. אפשרות מורכבת יותר היא החלוקה של פעולת הסיפר בין מספרים אחדים. וגם החלטה זו אפשר לממש באופנים אחדים: לאפשר למקצת מהדמויות או לכל הדמויות המרכזיות לספר את חלקן באירועים מנקודת המבט שלהן, או להקים צוות מספרים המורכב ממספר יודע־כל ומאחד או יותר משני הסוגים של מספרי־הדמות.

כל אפשרות מביאה עימה את יתרונותיה ואת חסרונותיה לפיתוח העלילה, על־פי היקף הידיעה שקבע הסופר לכל “מספר”, בהתאם למיקומו ביחס למסופר ועל־פי מידת מעורבותו בסיפור־המעשה. אך לבחירת סוג “המספר” יש השפעה גם על היכולת של הסופר לבטא את השקפתו על ערכים. בחירה במספר יודע־כל, שאינו מעורב כדמות בעלילה, מעניקה לסופר את היכולת להטיל על ברוא־רוחו זה את עיקר הנטל להיות שופר להשקפתו בנושא הערכים, לביקורת שלו על הערכים המקובלים בחברה ולחזונו על הערכים שהיה רוצה שיהיו מקובלים בה. ולהיפך: בחירה בכל אפשרות אחרת מחלישה את היכולת של הסופר להשמיע באופן מרוכז ומפורש כל־כך את השקפתו על ערכים. מאליו מובן, שככל שמתרבה מספר “המספרים” שהסופר מפעיל, כך יכבד הקושי בפני הקורא לקבוע מי מהם מבטא את דעותיו של הסופר. בכל מקרה, ראוי להיזהר ביותר בעניין זה ולהימנע מלייחס אוטומטית לאחת מדמויות “המספרים” את תפקיד השופר לדעותיו של הסופר בנושא הערכים, אלא אם כן מתברר מעל לכל ספק ש“המספר”, בין יחיד ובין אחד מחבורת “מספרים”, מתבלט כדעתן. כלומר: כבעל דעות מוצקות בדברו על ערכים, הנוהג להשמיע אותן באופן חד־משמעי או באופן אירוני עד שאי־אפשר לטעות בזיהוי עמדתו בדיון על ערך זה או אחר. זהו המקרה שבו מוצדק להניח, ש“המספר” הזה נבחר על־ידי הסופר להיות שופרו בנושא הערכים.

אם אין למצוא בסיס לחשד כזה, צריך להניח, שהמחבר לא ניצל את האופציה הזו, כדי לבטא את דעתו על ערכים, ואז צריך לפנות לאפשרות האחרת – שאת השקפתו על הערכים הצניע הסופר בעלילה: באירועים, בעימותים ובחילופי־הדיבור בין הדמויות בסצינות השונות. בבדיקת אלה כדאי לקורא להתמקד בחלקים הרטוריים של העלילה: המונולוג הפנימי של הגיבור היחיד (בעלילה הפנימית), הדיאלוגים בין שתי דמויות והשיח שבו שותפו דמויות רבות יותר (בעלילה החיצונית). כל מעבר של העלילה משיטת ההגדה, המתמצתת את אירועי סיפור־המעשה, לשיטת ההראייה, המתעכבת על המחשה רטורית כזו במעמד כלשהו בעלילה, הוא המקום שבו אמור הקורא לדוג את התייחסותו של המחבר לערכים. חלקים רטוריים אלה משקפים תופעה שכיחה בחיים, שהסיפורת מחקה אותה: הנטייה של בני־אדם לבטא רגשות ומחשבות וללחום על הערכים שלהם. הדמויות המעניינות ביותר בספרות הן, כמובן, אלה שמתלבטות בינן לבין עצמן בין ערכים מנוגדים ושקולים בחשיבותם. אך לא פחות מסקרנת היא ההתנצחות בין שתי דמויות או יותר על ערכים כאלה.

הערצת קוראים ל“גיבורים”    🔗

בין קוראי ספרות שכיחה תופעת ההערצה לדמויות ספרותיות. ההערצה מוסבת בעיקר לדמויות המכהנות כדמויות מרכזיות בעלילה. ואכן, לעיתים קרובות מנצל הכותב את הדמות המרכזית, דמות “הגיבור”, כדי להשמיע מפיה את ערכיו. יחס הערצה כלפי דמות “גיבור” מתפתח אצל קורא, אחרי שהכיר היטב את מחשבותיה (בנתחי העלילה הפנימית), ואת דבריה ומעשיה (בנתחי העלילה החיצונית). בתהליך ההיכרות צוברת הדמות שגב ושלמות והיא מצטיירת בדמיונו של הקורא כאדם־מעלה, מהימן ומגובש בדעותיו. ההתיידדות של הקורא עם הדמות היא מדורגת. תחילה נולדת אצלו הערכה אליה, אחר־כך אמפתיה והזדהות ולבסוף הערצה. הסופר יקל על הקורא לאמץ דמות ספרותית כדמות נערצת אם ירבה בסצינות שימחיזו לו, שהיא עומדת במבחנם של ערכיה במצבים קשים במיוחד, כאשר היא ניצבת בפני ההכרח לבחור בין ערכים סותרים. אם הכרעתו תהיה מנומקת היטב ותוצדק בסיבות הראויות, ישוכנע הקורא שאכן ראוי “הגיבור” להערצתו. ולהיפך: אם יימלט “הגיבור” מההכרעה, או ייחשף כמי שקיים אצלו פער בין מה שהחשיב לערך בהזדמנויות קודמות לבין מה שאמר או עשה בעת שהועמד במבחן מימושו של הערך במעמד הנוכחי, יבטא הקורא את אכזבתו ממנו על־ידי שלילת הערצתו אליו.

יחס הערצה ל“גיבור” ספרותי יתחזק, אם הוסיף הסופר לאופי המגובש של הדמות גם התעקשות ללחום בעד ערכים חדשים ומקוריים, שלידם מצטיירים הערכים המוכרים כנושנים והנדושים. אומץ־הלב לשחות נגד הזרם ולהתייצב מול המוסכמות של החברה בנושא הערכים מעניק לתואר “גיבור” משמעות חדשה, משמעות של גבורה. הדמות תכונה כך לא רק בשל היותה מרכזית בעלילה, אלא גם בזכות הגבורה המחשבתית־רעיונית והביצועית־התנהגותית שמבליטה אותה כמקורית וכנועזת בהשוואה לסובבים אותה. גיבור כזה, גיבור הפורץ מוסכמות ומטלטל שיגרה, זוכה להערצה, כי הוא מצטייר כאדם־גואל, המסוגל לשחרר את האנושות מהבינוניות ולהושיע אותה מצרותיה וממצוקותיה. הכיסופים לגיבורים ספרותיים המביאים גאולה לעמם או לאנושות כולה על־ידי החדרת ערכים חדשים, גוברים בהיסטוריה הן בעיתות משבר והן בתקופות של שיגרה מתמשכת. בכל מקרה, הערצת גיבורים מיצירות ספרות מסוכנת פחות מהערצת מנהיגים בשר ודם, כי ההיסטוריה הוכיחה לנו יותר מפעם אחת עד כמה מסוכנים מנהיגים המטיפים לזנוח ערכים קיימים למען ערכים חדשים.

בנושא הערצת הדמויות הספרותיות חשוב להעיר, שתהליך שכיח ביותר אצל קוראים הינו זה שבבגרותם הם מסתייגים מדמויות בספרות שאיתן הזדהו ואותן העריצו בגיל הנעורים והבחרות. נסיון החיים שצברו וששיפר את כושר השיפוט שלהם שינה את ראיית הדברים מכפי שהצטיירו להם בפרקי־חייהם הקודמים. בני־נוער בגיל הנלהב, שבו אין הם עדיין מפעילים במידה מספקת את חוש הביקורת, נסחפים אחרי דמויות מרדניות ומהפכניות, אך אנשים שקולים ובוגרים חוששים שמא יישום דרכים אלה בחיים ימוטט את הערכים שבזכותם החברה מתקיימת בעוד שהערכים הנועזים של הגיבורים הספרותיים לא יממשו את התקוות שתלו בהם. קוראים מנוסים אינם מאבדים את האבחנה בין המציאות הנבראת ביצירה ובין הממשות שבה הם חיים. את המרדנות ואת המהפכנות של “הגיבור” הספרותי מאמץ הקורא הבשל והמבוגר כחזון, כהצעה שראוי לבחון אם תשפר את החיים הממשיים, אך בה־בעת הוא עומד על המשמר שלא לערער את יציבותם של החיים המציאותיים על־ידי מימוש חפוז ובלתי־מבוקר של החזון הזה.

התפנית בסיפורת הישראלית    🔗

השינוי הבולט ביותר בנושא הערכים, שינו שהתרחש באופן מדורג בספרות הישראלית בששת העשורים שצברה עד כה, התבטא בנטישת ערכים לאומיים־חזוניים, למען ערכים אישיים־פרגמטיים. בעשורים השונים הגדירה הביקורת את מגמת השינוי הזו בצמדים ניגודיים אחדים, כגון: הנטישה של ערכי “אנחנו” למען ערכי “אני”, ההחלפה של דמות “הגיבור” בדמות “האנטי גיבור”, המרת “ראש גדול” ב,ראש קטן“, העדפת החוויה האינטימית של היחיד על פני החוויה של הרבים ובניחת הערכים המאז’וריים־קולקטיביים למען ערכים מינוריים—פרטיקולריים. אי־אפשר להסביר את השינוי הזה בתנועת המטוטלת הרגילה מקוטב תימאטי אחד למשנהו, תנועה המתרחשת בכל ספרות בהשפעת תאוות החידוש הקיימת אצל סופרים ואשר שכיחה גם בציפיותיהם של הקוראים, אלא בהשפעת אירועים היסטוריים שעברו על המדינה בשנות קיומה. פירוט האירועים האלה ותיאור השפעתם תומצתו בפרקים 4 ו־6 במסת המבוא “התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית”, שהוצבה בפתח הספר הקודם של הסידרה –,ספרות וריבונות”.

מלחמת יום־כיפור היא הדוגמא הבולטת ביותר להשפעת אירוע היסטורי על מעבר מערכים קולקטיביים לערכים אישיים בספרות הישראלית. בהשפעת מלחמה זו ננטשו הסוגות התימאטיות שטיפלו בערכים הלאומיים שהיו מקובלים בעבר, כגון: הסיפור הציוני, הסיפור הפטריוטי, הסיפור ההיסטורי והסאגה המשפחתית. אחרי מלחמת יום־עיפור החלו לשגשג סוגות שפנו לטפל בערכים מצומצמים יותר, בערכים של מיגזר, קהילה וקבוצה, כגון: הסיפור ההומוסקסואלי, הסיפור הפמיניסטי, הסיפור האתני, הסיפור החברתי ואפילו הסיפור הפוליטי. בתפנית הזו מערכים לאומיים־קולקטיביים לערכים אזרחיים־אישיים ניתן להסביר גם את מעמדם המשתנה של סופרים ושל יצירות בתולדות הסיפורת בשנות קיומה של המדינה. הפנייה לאישי הדיחה ממעמדם סופרים, שזכו בעבר להערכה רבה משום שעסקו ביצירותיהם בערכים הלאומיים. המגמה הזו לא נחלשה מאז, אלא אפילו התגברה בעשורים המאוחרים בספרות הישראלית והיא מסבירה את השיגשוג החריג, בהשפעת האינתיפאדה, של הסיפורת האסקפיסטית, זו המצמצמת את מבטה רק בנושאים האישיים־אינטימיים ורק בערכים של הפרט.

ועוד מסבירה מגמת השינוי הזו את השתלטותה של השפה הדיבורית בשתי צורותיה הקיצוניות: בצורתה המשובשת והאנורקטית או בצורתה המפריזה ב“כמו” הפיגורטיבי. שתי הצורות מותאמות לטיפול בנושאים מינוריים שצריך לקשט אותם או להצדיקם באיזו גחמה סיגנונית. השפה הדשנה שבה כתבו סופרים בעבר תאמה את הנושאים רבי־התנופה שבהם עסקו סיפוריהםה ובעיקר את הערכים החדשים שיצירותיהם לחמו למענם, כדי לסייע לתחייה הלאומית להגשים את החזון הציוני בארץ־ישראל. למטרה זו שאבו ניבים, דימויים וסמלים מרבדים וממקורות הספרות העברית לדורותיה. השפה העניקה הרגשת שגב לקורא והבהירה לו שהתחייה הלאומית ממשיכה חלום של דורות בעם היהודי, חלום שהסופר העברי בעבר תמך בו בכל לב ושגם ממשיכיו אמורים לסייע להשלמת הגשמתו כיום.

באימוץ המדורג של ערכים אישיים־פרגמטיים ובנטישה של ערכים לאומיים־חזוניים במשך ששת העשורים הראשונים של המדינה ניתן להסביר גם את השינוי בדמויות שהועדפו לתפקידים המרכזיים בעלילות הסיפורים. את מקום “הגיבור”, שבנכונותו להיאבק למען שיפור החיים מבטא אידיאליזם ומסירות כלפי ערכים לאומיים, החליף בהדרגה “האנטי־גיבור”, המתכנס בתוך עולמו הפרטי, משלים עם מצבו, מתבוסס במפלות של חייו ומתרחק מהנפת דגלים חזוניים כמו מאש. סופר בוחר את האופי ואת האיכויות האנושיות שהוא מעניק לדמות המרכזית בעלילת יצירתו בהתאם לאתגרים שהוא מתכנן להעמיד בפניה. דמות האנטי־גיבור מתאימה לעלילה שהסופר שבדה אותה איננו מבקש להציב שום אתגר רעיוני בפני הקורא. סופר שחזון מפעם את רוחו יבחר, כמובן, בדמות “גיבור”, שיסייע בסגולותיו האנושיות להבהיר את ההשקפה, שמצבנו הקיומי, האישי והלאומי יהיה כמידת נכונותנו להתאמץ לשנותו לטובה. סופר זה גם לא יתחמק מלדון בערכים ביצירותיו.

חובת הביקורת    🔗

כאמור, רוב הכרכים הקודמים של הסידרה קיימו דיאלוג ביקורתי עם נטייתה של הסיפורת העברית בשנות המדינה לזנוח במידה מסוכנת ת הערכים הלאומיים. מסות־הביקורת בכרך הנוכחי חוזרות ומוכיחות שהיתה לא רק הצדקה אלא גם דחיפות להתייצב מול רוח התקופה שהיא רוח “הפוסט”, פוסט־מודרניזם ופוסט־ציונות, המטילה ספק בסמכותם, בערכם ובנחיצותם של הערכים ואף מטיפה לראות בהם מכשול לראייה מפוכחת של הקיום ואבן־נגף להפעלת מחשבה חופשית. הפירות הבאושים של מהפכנות פרובוקטיבית ושוטה זו השליטו על הסיפורת הישראלית סיפורת דפיטיסטית ואסקפיסטית, הששה לחבוט בערכים ולהתנכל לשארית אחיזתם בחיינו כיום.

המסות בספר זה מדגימות את יתרונותת הדיאלוג הביקורתי עם יצירות מן ההיבט שכיום, לדאבוננו, ממעטים אצלנו לבחון ממנו את הספרות הלאומית. הוא ההיבט, שבודק באלו ערכים מטפלת היצירה, מהי השקפתו של הסופר על הערכים שהוא מטפל בהם ביצירתו והאם מצטיינת יצירתו במקוריות ובתעוזה שספרות גדולה באמת אמורה להפגין כשהיא מטפלת ברציני מכל – בערכים.