פרק ראשון: הקסרקט הישן    🔗

עתה, שתעודת⁻שנת⁻הלימודים 1913/14 בכיסך וכבר הוספת לך סרט על סרט⁻הכסף המקשט צוארונך, ללמד כי עלית לכיתה 11, אתה מהרהר מה תעשה בימי⁻הפגרה שהם כגליון החלק לפניך. אמנם, הרבה דברים טובים עלו בלבך בימות השנה ואמרת: מי יתנני ימי⁻הפגרה ואקיים כל אלה, אולם עכשיו או שאותם דברים נשכחו ממך או ששוב אינם טובים בעיניך או שלא נשכחו ועודם טובים בעיניך, אך אינך יודע כיצד אתה מקיימם. ובינתיים – אם הרגל הוא, אם כוח⁻התמדה הוא, רגליך מוליכות אותך בדרך שהלכת בה כל ימות⁻הלימודים. אלא מתוך שהליכתך לא חובה היא לך אלא רשות היא לך, רגליך אחרות ועיניך אחרות. רגליך אחרות, שההליכה הפחוזה, הכרוכה כביכול בקול⁻הנעימה היוצא מפעמונו של שַמש⁻הגימנסיה, מתחלפה לך בהליכה מתונה שאינה כרוכה בתחומי שעה ורגע. עיניך אחרות, שהבטה חטופה, שלא נתפס בחוגה אלא כמראה⁻אמה של חומת⁻הבתים וגדריהם, מתחלפה לך בהתבוננות שמחה, הכוללת בחוגה דבר דבר בכל שיעוריו, מלוא⁻ראייה ומלוא⁻מראה.

לכאורה, פיסת דרך קטנה היא מקצה⁻גן⁻העיר עד בית⁻הגימנסיה, מה אתה עלול לראות בה, מה היא עלולה להראות לך; חמשים פסיעות ואתה נבלע במסדרונות האפלים שכתליהם מאיימים בדיוקנאות מזעיפים, של מלכים ומלחמות, של מלחמות ומלכים, כיאה לבית⁻מדרש על דרך ההומאניסמוס. אולם עכשיו, שאין אתה חייב לבוא במסדרונות האלה, שכל הבית סגור ומסוגר, ורק פשפש פתוח בו, שמנהלו, מר שירמר, יוכל צאת ובוא, עתה חמישים הפסיעות מתארכות לך ביותר ואתה רואה לפניך כמה עולמות גדולים ואתה תמה בלבך, היכן היית כל אותה שנה – יום יום עברת כאן, עיניך נטועות בין מצחך ולסתותיך ואין אפך מאפיל עליהן, ולא ראית כלום.

לראשונה אתה רואה בקצה⁻הרחוב בית גדול, הוא הקסרקט הישן, המצהיב בשממתו, חלוניו ריבועי⁻ברזל, ואתה נזכר כי יום יום היית רוצה לעמוד על בהונות הרגלים, לכוון את פניך לתוך החלון, לפעור את הפה ולשלוח לתוך החדרים הגדולים והריקים הברה של הו⁻הו או הוררא, שתחזור אליך אטומה ומעומעמת בצלצולה, אך כפולה ומכופלת בכוחה. ומה שהיה לך יום⁻יום חמדה גנוזה הוא לך עתה חמדה גלויה – ולא הברות סתומות אתה משלח בחלל⁻החדרים, שאין בהם אלא קירות טחובים וזויות יתומות, אלא דיבורים שיש להם פשר, כגון שמות הפרופיסורים, בצירופה של גנות, שהיתה בהם ושלא היתה בהם. באמת, היו כתלי⁻הקסרקט הריק גם בימי⁻הלימודים שותפים נאמנים לרומנים שבינינו ובין מורינו. יד נעלמה היתה חוזרת ומשרטטת עליהם באותיות⁻פחם גדולות מיני פסוקים, שכּללו גם את שם המורה, גם את כיבודו, וביחוד סימן⁻קריאה גדול, שאילו נתלשה נקודתו מעל הכותל, היתה הורגת לאותו פרופיסור, ואילו נתלש הקו שמעליה, היה הורג את כל הפמליה שלו. בכלל השמות, שנרשמו באותיות⁻פחם בכתלי⁻הקסרקט, התנוסס ביותר שמו של פרופיסור הורוואַט, שלא היה שנוא כמותו בין כל חבריו. קומתו יפה היתה ולבושו הדור והליכתו אליגאנטית, אבל כולו כאילו נתכנס בגולגלתו, שקרחתה דומה היתה בנצנוצה ככלי⁻חרסינה ממורק, ובסנטרו שטבע בזקנו הארוך. הוא שהטיל פחד גדול על תלמידי הכיתות הגבוהות, שהיה מלמדם היסטוריה, ואין יודע, אם בוהק⁻הקרחת חילחלם, אם סבך⁻הזקן חילחלם, או שזיווגם חילחלם. ניכר, הורוואט עצמו ידע כוחו של אותו זיווג – עמד לפני תלמידיו, לא היו פניו מכוונים כנגדם, אלא ראשו מוטה, זקנו מודחק למעילו, ואילו קרחתו מנצנצת כלפי התלמידים, כאילו היא המבטת בהם, היא השואלתם, היא השומעתם; או עיניו תלויות בתקרה וקרחתו שמוטה כלפי המפרקת, ואילו זקנו מזדקר כנגד התלמידים, כאילו הוא המביט בהם, הוא השואלם, הוא השומעם. אף אנו, בני הקטנה שבכיתות, טעמנו מעט טעם⁻אימתו – המורה שלנו להיסטוריה נטרד לכמה שבועות ובא הוא, הורוואט, תחתיו.

המורה שלנו להיסטוריה, רחב⁻גרם ומרשיע, מר נבישצ’נסקי, משנטרד לכמה שבועות, אמרנו תחילה, כי ודאי נתקיים בו משהו מחפצנו, כלומר שבאה עליו מחלה, שהיא הגונה לו והוא הגון לה; אחר כך נתחוור לנו, שהעדרו רק קצתו ענין של חולי ורובו ענין של בושה. מר ניבישצ’אנסקי לא פרופיסור היה, אלא סופלנט היה, שהיא דרגה נמוכה מפרופיסור. אף על פי כן נוהג היה כפרופיסור, בכינוי כבחתימה. אפשר למד קל וחומר ממנהגם של מורים שבכפרים – מה הדיוטות אלה, שרובם בורים גדולים וכולם שיכורים לא קטנים, קוראים עצמם ונקראים פרופיסור, סופּלנטים שבעיר, שכולם בורים לא קטנים ורובם שיכורים גדולים, לא כל שכן. שעל כן היה עומד לפנינו מלוא⁻קומתו, שכל כמה שהיא זקופה אינה יוצאת מנמיכותה, וגוער בנו על קלקולים שמצא בנו ועל קלקולים שלא מצא בנו ומסיים כל טיראדה בחגיגיות: פרופיסור ניבישצ’אנסקי הוא המדבר אליכם, רומא לוקוטא קאָוזאָ פיניטאָ. כאילו אמר: דבר שנגזר אין עליו ערר. קשה היתה יהירותו אך קשה ממנה חוצפתו. כיתה שלנו נטלה בה כל דת ודת מידה שוה – כנגד עשרה פולנים עשרה רותנים ועשרה בני אברהם יצחק ויעקב. באמת, הרותנים היו תחילה מרובים יותר, ואחינו בני עמנו מרובים מהם, אולם לא יצאו שבועות ראשונים וכמה אכרים החזירו בניהם לכפריהם וכמה עירונים החזירו בניהם לחנויותיהם – אלה ראו, שדעתם של בניהם מועטת ואפילו לימודי כיתה ראשונה אינם נקלטים בהם; ואלה ראו, שסופם של בניהם נכשלים, לא בשל דעתם שהיא מועטת אלא בשל דתם שהיא בזוזה. ואם הורים אלה ואלה לא ראו בעצמם, טרחו אדוני⁻הגמנסיה ומוריה, שרובם פולנים ומיעוטם משמשיהם, להראות להם, כי נוח להם שיוציאו בניהם מכתלי⁻בית⁻הספר.

המגמה הכוללת של אדוני הגימנסיה ומוריה לחזק בה כוחם של הפולנים ולרפות בה כוחם של שאינם⁻פולנים, נמצא לה במר ניבישצ’אנסקי פרקליט מובהק, שלא היה בורר באמצעיו. עצם⁻לימודו, לימוד של היסטוריה, נעשה לו בקעה רחבה לטיוליו, טיולי חירופים ונאצה, שקצתם היו מכוונים כנגד הרותנים, ורובם היו מכוונים כנגדנו. תורה של שנאת ישראל, שנתפשטה בימינו בעולם, כבר שמענו עיקריה בכל שעה ושעה, שאותו מורה היה דורש לפנינו – לא זכתה פולין לגדולה אלא בימים שיהודיה כפופים, לא באה על פולין פורענות אלא בימים שיהודיה זקופים. וכך היה אומר, כשהוא מצביע על אחד או אחר שבינינו: כן, כן, אבי⁻זקן⁻זקנך, בציציותיו ופיאותיו, הוא⁻הוא שהביא עלינו אותה יללה. כמה פעמים אמרנו בלבנו: מחר מחרתיים, בשעת ההפסקה, אנו אומרים תלונה באזניו של אדוני⁻הגמנסיה; אולם יצא גם יום מחר, גם יום מחרתיים ולא אמרנו. כי אפילו העז שבנו, שכבר חזר פי שבעים ושבעה על נוסח⁻התלונה והיה שגור על פיו, עד שגם בחלומו היה אומרו כשטף מים מבלי לקפח פסיק, משנגלו עליו שני שפמיו המזוקרים של מנהלנו, מר שירמר, ונשמע לו כעכועו המהמהם, שהיה בו מדרך נזיפה וכעס, ניטל כוח⁻חפצו וכוח⁻דיבורו. אמנם, היתה לנו כתובת קרובה יותר ונוחה יותר, הוא מורה הדת שלנו, הרב דוקטור פרוסט, אבל אפשר ומי שאינו מטיל אימתו עלינו, הקטנים, יטיל אימתו על המורים, הרואים עצמם גדולים ממנו, אפילו אינם מגיעים לקרסוליו לא בחכמה ולא בדרך ארץ? בני אמונתנו, מתלמידי הכיתות הגבוהות, שסיפרנו להם על דרשות⁻הדופי של המורה שלנו להיסטוריה, נתרתחו, מהם שאמרו: סקאנדאל; מהם שהוסיפו: לא יצאו שבועיים ואתם קוראים כל אותה פרשה לפרטיה בכתב⁻העת שלנו מוריה שבלבוב. מעיד אני, שהפכתי כל הקונטרסים של כתב⁻עת זה, הרבה ענינים בדומה שאירע לנו קראתי, ענין שאירע לנו לא קראתי, כי מה שאינו נכתב אינו נקרא. ואם שני השפמים של מר שירמר עשו את שעשו ואותם שהבטיחו לכתוב לא עשו את שלא עשו, מה פלא, שמר ניבישצ’אנסקי חוצפתו היתה ככדור של גומי, שאתה נופח בו והוא גדל, אתה נופח בו והוא גדל.

אולם גזירה היא, שהכדור שאתה נופח בו יתר על המידה מתפקע. הנמשל, מר ניבישצ’אנסקי, לא בכיתתנו נתפקע אלא בבית⁻הקפה נתפקע. בית⁻קפה היה בעירנו ומדורו קבוע בקצה רחוב⁻הזהב ורוב בני העיר יוצאים ידי חובתם במה שעומדים לפני חלוני⁻הראוה וזנים עיניהם בצורה של ננס העומד בהם, כל עצמו שחום, אלא זקנו לבן וכומתתו אדומה ועל זרועו תלוי לו סל שנצרר בו כל טוב; מיעוט בני העיר יוצאים ידי חובתם במה שנכנסים לפני ולפנים וגומעים תה או קפה ומלקלקים גלידה. מר ניבישצ’אנסקי לא עם רוב בני העיר נמנה אלא עם מיעוטם נמנה; ופעם אחת ישב באותו בית⁻קפה ודרש דרשותיו בגנות ישראל כדרכו בכיתה וכסבור היה, כי האדם היושב כנגדו, עיניו כחולות, זקנקנו כדרך⁻שווידים, מגבעתו המונחת לפניו כשל ציידים, או שהוא עצמו בעל⁻אחוזה מבני השליאכטה או שהוא יד ימינו של בעל⁻אחוזה מבני השליאכטה, ביחוד שהיה מתרשל במכוון בהגיית הרי”ש, כפי שהוגים אלה המורגלים בלשון⁻צרפת; בסופו של דבר נתחוור לו, כי אותו אדם אינו לא בעל⁻אחוזה ולא יד ימינו של בעל אחוזה, לא מבני השליאכטה ולא משכני השליאכטה, אלא מר דוקטור קפילוש, מרופאי⁻העיר, שאביו עודו מניח תפילין ואבי⁻אביו לא ידע בלשון⁻הפולנים אפילו כדי אמירה בבקשה אדוני. תחילה שמע הרופא גידופי⁻המורה הסגלגל ולא נענה לו, אם מתוך שחשד בו שאינו מגלגל דיבורו הרהוט אלא בשביל שיינו מתעתעו, אם מתוך שהרהר בענין ודע מה שתשיב; אך משהתחיל מפטפט בענין דם נוצרים ומצה של פסח נתרתח הרופא, עמד על רגליו, נתן באיש⁻שיחו הבטה של תיעוב וכהרף⁻עין לא נראו מדמותו הסגלגלת של הפּטט אלא שתי לסתות עגולות ובוערות, הדומות ככדור גדול, שאדמימותו לוהטת וסימן של חמש אצבעות מלבין בה מכאן ומכאן.

מורה בגימנסיה, שכינויו פרופיסור, דרגה מכובדת היא; רופא חולים, שכינויו דוקטור, דרגה מכובדת היא – וכששתי דרגות כאלה מתנגשות וזו פוחתת מכבודה של זו, חייבים בעלי⁻הדרגות בדואֶל, כלומר מלחמת⁻שניים, אם מלחמת⁻חרבות ואם מלחמת⁻כדורים, ואין הם רשאים להפסיק מלחמתם, עד שלא נראתה שלולית⁻דם ראשונה; שמשנראתה שלולית⁻דם ראשונה, בין שמוטל בה פצוע בין שמוטל בה הרוג, הכבוד כאילו לא נכתם והוא חוזר בשלימות לטהרה ראשונה. מלחמת⁻שניים זו מלחמת⁻חרבות היתה ונקבעו בה שלושה הילוכים ולא היו בה שלושה הילוכים, שלא יצאו רגעים מרובים והפנים הסגלגלים של המורה שלנו להיסטוריה חתכתם חרבו של הרופא חיתוך ראוי, ומיד הניחו שניהם חרבותיהם ולחצו זה ידו של זה כידידים נאמנים, ואף השושבינים, הם הסיקונדנטים, עשו כמותם. כמה היינו נותנים, אילו ראינו באותו המחזה, אבל משלא ראינו במפלתו הסתפקנו בזכר מפלתו – צלקת רחבה ויפה, העשויה כאילו לפי מידה, תחילתה בסמוך לציצית⁻ראשו וסופה בקצה⁻סנטרו. אולם ארבעת הסיקונדנטים ראו פצע שותת דם רב וארבעת כתלי⁻ביתו ראו את הפצע המגליד קמעה קמעה עד שהוא מצליק והולך. כל אותם הימים, שפצעו מצליק והולך, אנו זוכים בזכייה גדולה, שמורה, המלמד כיתות גבוהות, יורד ממעלתו ומלמדנו תחת המורה המתרפא מפצעו. ואותו מורה שירד אלינו הוא הוא, שמו מתנוסס מעל כתלי הקסרקט הישן בלשון: הורוואט, שמור את לועך!

יום יום היינו, אני וכשמותי, עוברים על פני הקסרקט הישן ואף שידענו לשונה וצורתה של אותה כתובת ואף שחשנו, שמא יראונו הממונים עלינו, כשאנו זוקפים ראשינו כלפי מעלה לקרוא בכתובת, לא היינו מדירים עצמנו מהנאה גדולה זו. אף מידת⁻סקרנות היתה בנו – כמה פעמים נעלמה הכתובת, שאדוני⁻הגימנסיה שכר סייד, שעלה בסולמו, גירד את כתב⁻הפחם והעביר את מברשתו עליו, ולמחרת צמחה כתובת ככתובת הישנה ושחרוריתה מאירה בחידושה. באמת, מעשה הכתובת מעשה⁻פלא הוא – לא שנעשה אלא כיצד נעשה. איסורים, שיצאו מלפני הגימנסיה, לא היו מקודשים עלינו ומצאנו כמה וכמה דרכים להערים עליהם. ספר⁻התקנות, שנקרא לפנינו בראשית שנת⁻הלימודים, נכללה בו גזירה על שימושי טבּק, אם בעישון ואם בהרחה – כלום לא עלה יום יום, בשעת ההפסקות, עשן סיגריות מבתי הכבוד ועד שהמפקח נבהל לתפוס את העבריינים, כולם נעלמו כאילו נחבטו בקרקע ולא נשאר לו למפקח אלא להניח חמתו בגלילי⁻העשן, שהתאבכו מעל פתחי⁻הצנעה. וכן נכללה בו גזירה על השייכות לאיגודים הפסולים, ואיגודי⁻הציוֹנים בכללם, שהנכנס בהם מתגרש מכתלי⁻בית⁻הספר – כלום לא היו אפילו בני הכיתות הקטנות עוברים על הגזירה, כגון שהסתפחנו לאגודה, פרחי⁻ציוֹן שמה, שעיקרה לימוד המחברות של מר קירטון על תולדות הציונות וצבירת סטאַניול מעל בקבוקי⁻היינות בשביל הקרן הקיימת. וכן נכללה בו גזירה על הליכה לכינוסי⁻פומבי, כהצגות ונשפים, בלא לוית הורים, וכאסיפות וחגיגות, בלא הרשאת מורים – כלום לא היינו באים לנשפי⁻המכּבּים וכל שישב לצדנו, בין שידענו אותו מכבר בין שראינו אותו לראשונה, היה מוכן להעיד, שהוא דוֹד לנו, ולא עוד אלא בסיום⁻החגיגה היה חוזר תמיד אותו קלקול במאורות שבאולם, שהיו כבים בשעה שכל הקהל שרים עוד לא אָבדה תקותנו ואנו מצרפים את קולותינו בנעימה הרמה ביותר, ואותו מן המורים, שנשלח לתת בנו עינו הפקוחה ושקראנו לו סיללאַבּאַ לוֹנגאַ, היה יוצא בפחי⁻נפש. אולם כל אלה נעשו בצנעה, בחדר לפנים חדר, באפלה, ואילו מעשה הכתובת נעשה בראש⁻חוצות, כחמשים פסיעה מבית⁻הגימנסיה, מנהלו ושמשו.

והעיקר, כיצד נעשה? תאמר, רושמיה היו גוררים סולם לעלות בו, הרי כתלי⁻הקסרקט עוברים על ידם אנשים כל שעות⁻היום ורובם הולכי⁻בטל, רואים מעשה כזה מיד הם מתעגלים כסיעה של סקרנים ודרכה של סיעה, שמצטרפה לה סיעה גדולה הימנה, וסופם של העומדים בסולם נתפסים בקלקלתם. תאמר, שלושה תלמידים העמידו עצמם זה על כתפו של זה וזה על כתפו של זה, הרי כוחו של סולם חי גדול מכוחו של סולם דוֹמם לגרות יצר⁻סקרנותם של הבריוֹת, וממילא דינם של בעלי⁻הסולם החי קשה מדינם של בעלי⁻הסולם הדומם. תאמר, עשו את המעשה בשעות של לילה, הרי גזירה על תלמידים, שאינם רשאים להלך בערבים לאחר שעה שמונה אלא בלוית⁻הוריהם ואפיטרופסיהם או לפי הרשאה מיוחדת של אדוני⁻הגימנסיה, ומי אָב או אפיטרופוס ילוה תלמיד למעשה כזה, ומי אדוני⁻גימנסיה יתן הרשאה לכך. תאמר, הלכו בשעות של לילה שלא בלוית⁻אבות ושלא בלוית⁻אפיטרופסים ושלא בהרשאת ממוּנים, הרי אין גזירה באה לבדד ומי שגזר על ההליכה ברחוב לאחר שעה שמונה גזר חיוב⁻המדים, נמצא שאותם רושמי הכתובת, אפילו היו יוצאים בשעה אסורה, היו ניכרים במדיהם, פסי⁻הזהב לצוארוניהם היו מכריזים עליהם, אות⁻הזהב שבכובעם היה מכריז עליהם, שהזהב מבהיק למרחוק. תאמר, פשטו מדיהם ולבשו בגדי⁻אזרחים, תאמר דבר הקרוב להתקבל ואינו מתקבל, שאילו נתפסו בכך, ענשם מחוּמש – גם על שפשטו בגדיהם, גם על שיצאו לרחוב בשעה אסורה, גם על שיצאו בלא לוית⁻אבות ואפיטרופסים, גם על שיצאו בלא היתר של אדוני⁻גימנסיה, גם על שרשמו אותה כתובת, שענשה שקוּל כנגד ארבעת העונשים הקודמים, ומי תלמיד בכיתה גבוהה הסמוכה לגמר⁻לימודים, ויעמיד כל שנות⁻יגיעתו בספסלי⁻כיתות על קרן⁻הצבי? היוצא מזה, מעשה הכתובת חידה היא ויהי לחידה ועד שלא יתעוררו עושיו ויפרשו כיצד עשו, איני מתיגע לפותרה ואני יוצא מלפני הכתובת, במה שאני מפרש לשונה. לשון, הוֹרוואָט, שמוֹר את לועך – פירושה שאם אותו מורה אינו חוזר מדרכו בכיתה, סופו נתפס בליל אפילה, כדרך שכבר נתפס פעם אחת או שתי פעמים ואגרופים, שבדקו אבריו בדיקה שעשתה רושם, יחזרו ויבדקו בהם בכפל כפלים. ומה דרכו בכיתה, שהיה מכשיל ומרשיע את תלמידיו. הגע בעצמך, הרי הוא עומד לפניך, בין שקרחתו מכוונת כנגדך והיא בוחנתך ובין שזקנו מכוון כנגדך והוא בוחנך, ואתה דורש לפניו בהרחבה נאה ובטעם יפה בתולדות רומי וכבר תיארת דמותו ודרכו של ציצרוֹ ואתה משמיע בעל פיך פיסקאות מנאומו כנגד קאטילינה ובנעימה של חגיגיות אתה פוסע כמנצח על גבב השאלות, שהקרחת או הזקן הטילו על דרכך, והנה⁻הנה אתה מברך על המוגמר ופתאום הקרחת או הזקן תוקעים לפני חטמך שאלה רחוקה, כדרך משל: ובאיזו שנה, ידידי, אתה משער, הטיל עצמו ריגולוס לתוך חבית⁻המסמרים – ועד שאתה מגלגל עצמך כאותה כברת⁻זמנים הגונה, כבר ראה אותן רשע את עמעום⁻התהייה בעיניך וכבר פלט בהנאה מפורשת: שב, בני, על עלי הדפנה, שעלי דפנה יפים לכבישת דג⁻מלוח.

תאמר, לא בא הקסרקט הישן, אלא שכתלו יהא משמש אותה כתובת, אינך אלא טועה. ודאי, מיום שגלה כבודו, מיום שגדוד⁻הדראַגוֹנים עבר לקסרקט החדש שמחוצה לעיר, לא היו שימושיו מרובים ואף שעמידתו כבלב⁻העיר, ממול גנה, אין העינים נמשכות לו, משל פושט יד זקן שאין כוחו בפיו להטריד בתחנוניו, אין העוברים מרגישים בו, או עושים עצמם כאינם מרגישים בו. אף על פי כן היו בקסרקט הישן כמה וכמה תועליות – שנה שנה, עם הפרשת השלגים, עמדו לפני שערו העשוּי פסים שחורים צהובים, עיגולי⁻עיגולים של בני⁻אדם מבוהלים, אלה האבות והאמהות, האחים והאחיות ושאר בני⁻משפחה, שאָזניהם ועיניהם נעשו כתכלית⁻הקשבה וכתכלית⁻צפיה אל מלפנים לשער, שנעול היה וחייל שומרו. גם אלה, שאין לבם חרד, כי אין להם לא בן ולא אח ולא קרוב מפנים לשער, עומדים כנופיות כנופיות, כאילו שבתה כל עשייה ואומנות וכאן מרכז⁻החיים של העיר כולה. אין כמוכרי⁻כעכים, שמבחינים היכן צומת הגידים של העיר, ואם הם כאן הכל כאן. כל שעומד כאן, אתה מכיר לפי הנהגתו, אם הוא נוגע בדבר או אינו נוגע בדבר. ראית אדם ועיניו מרטטות ודבריו מועטים, סימן מחשבתו ורגשו נתונים במי שעומד אותה שעה באולם הגדול שבקסרקט, כולו מעורטל, פלדוובּל מצווה עליו מיני הליכות מדודות בפסיעות קטנות ובפסיעות גסות, מיני גחינות בכפיפת⁻ברכים ושלא בכפיפת⁻ברכים, מיני נשימות בסתימת⁻הפה ובפעירת⁻הנחירים, בסתימת⁻הנחירים ובפעירת⁻הפה מיני שיעולים בזקיפת קומה ובכפיפת קומה, וכל המעשים האלה ודומיהם מתבחנים לסיעת⁻האדונים הקטנה, המסיבה לשולחן רחב, מהם בבגדי צבא מהם בבגדי אזרחים. ככל שהפלדוובּל מסיים פרשת⁻ציוויים, עולה צרור⁻נהימות, ספק תמיהות ספק שאלות, מעל השולחן הרחב ואותו מעורטל, כשהוא משיב, לשונו בלוּעה, אם משום הצינה שאחזתו אם משום מעמדו הפוחת מערכוֹ, עד שאחד האדונים עומד על רגליו, ניגש אליו כמבקש לרחרחו, מסובבו מכאן ומכאן ופוסק גזר⁻דינו, כשגבו למעורטל ופניו ללבלר שבקצה השולחן, כאילו לא ענינו של המעורטל הוא, אלא ענינה של הפנקס הוא. ראית אדם ועיניו שפויות ודבריו מרובים, סימן שאין מחשבתו ורגשו נתונים למי שעומד אותה שעה באולם הגדול שבקסרקט, כולו מעורטל ונעשה בו מה שנעשה. אלה מה, צרת⁻רבים ואינה צרתו ואפשר לו להעמיד פנים שהיא צרתו, על מה יתרשל בכך? שכאלה מתבלים את חומרת השעה בדברי⁻בדיחה, ולפי שדיבורם ברחבוּת, אפילו השרוּיים בחרדה אם אינם צוחקים מלוא הפה, אינם אונסים עצמם משביב של חיוּך.

אמנם, דברי בדיחה אלה כגלגל החוזר, כשם שהם נשמעים עתה כבר נשמעו לפני שנה והם עתידים להשמע לאחר שנה. אם מעשה באותו שאמר למבקריו המסובים לשולחן הרחב: ראייתי פגומה, אמרי לו לגלגל עיניו לכאן ולכאן, הפכו שמורותיו ובדקו בראי ובזכוכית ובשפופרת, ולא מצאו פגם, ראה שצרתו צרה, אמר בדמעות: אדוני, רופא הגדוד, אינו מאמין, שראייתי קצרה, והרי כתובת לא לעשן התלויה כנגדי, אדוני ראש הגדוד רואה אותה ואני איני רואה אותה. או מעשה באברך, מפרחי הפרקליטים, שנמצא יפה לגיוס ומשנתגייס בא לקסרקט, עמד עליו הממונה על מלבושי⁻הטירונים, הצביע בבוּז על הסמוקינג שלו וגער: זרוֹק את המטליות המעופשות ולבש את המדים. או מעשה בבּוּניה הזגג, שככל שבני⁻העיירות היו באים לפני ועדת⁻הגיוס היה נטפל לאבותיהם ואומר להם: בשני אדומים אני משיאכם עצה, שבניכם יטילו בעצמם פגם לשעה קלה והם נפטרים מעונשה של עבודת צבא עד ביאת הגוֹאל. עומדים הללו וממטירים עליו אדומיהם והוא לוחש באזנו של כל אחד ואחד: כל שנכנס להתבקר אני משאיל לו לאותה שעה חטוטרת של שכני וכשיצא יתננה לחברו וחברו לחברו וסופה חוזרת לשכני והוא אומר לכם תודה או אינה חוזרת לשכני ואתם מכבדים בה את הראוי שבכם ושכני אומר לכם תודה ותודה. כך בעלי הלצות, אך יש גם שאינם בעלי הלצות, אלא גם הם עומדים ומגלגלים דיבוריהם ברחבוּת, דיבורים של מבינוּת במומים ובפגמים, שהם פוסלים לחלוטין או למחצה, ובטיבו של רופא הגדוד ושאר חברי הועדה. אין יודע, אם דבריהם יסודם בשמועה ששמעו מפי אחרים או בבדייה שבדוּ מלבם, על כל פנים הכל מטים להם אוזן וככל שהם מטים אזנם יותר, הללו ודאות שבנעימת דיבורם מתווספת יותר, כדרך רוּבם של דברנים, שאמונתם בדברי עצמם רפופה והיא מתאַששת מתוך אמונתם של שומעיהם. מטי⁻האוזן אינם אומרים כלום, אבל מעיניהם ניכר, שלבם מיצר שלא שמעו את הדברים המאירים האלה קודם – כי מה לך, למשל, פשוט יותר משתיית⁻לוג של תמצוּת⁻תה, המפעימה את הלב כשל חולה אנוש, ומה לך פשוט יותר כעקירת⁻השיניים, שאפילו מום קשה הוא, כבר המציאו בימינו תרופה כנגדו ושיניים תותבות אפילו סגולה לנדוניה יפה.

חבורה לעצמה הם אלה שאינם נוגעים בדבר ואינם בעלי⁻הלצות ואינם בעלי⁻עצות ואף על פי כן כמיוחסים הם – אלה מי שהיו חיילים, לרוב מכלל אומנים ועניים. בדיבורם, אפילו ענינו כאנחת צער, מתערב קורטוב של שמחה לאיד, כגון שהם מנחמים אשה מתפחדת: מה האוי והאבוי, כאילו שולי רקיע מתקנחים בתחתיות ארץ וכל ספינותיך נטרפו בלב ימים; כסבורה אַת, כי הבא לעבוד ברגימנט מפשיטים אותו, מטילים אותו בדוּד שמימיו רותחים, וכשנתבשל יפה⁻יפה עושים בו קציצות, שהאופיצירים יוצאים בהם ידי ארוחת⁻צהרים? הנה, ברוך השם, אַת רואה אותי ואני הייתי שם ולא יום אחד הייתי אלא שלוש שנים הייתי, ולא נשאני הרוח. נאנחת האשה: וי וי, זורה מלח על פצעי ואומר לנחמך באתי; אולם הללו אין מניחים דרכם ומוסיפים: וי לכאן וּוי לכאן, אבל אמרי עצמך, אם הקבצנים לא ילכו לצבא, מי ילך לצבא? נולדת קבצן, לך לשוק וקנה לך חבל ותלה בו את עצמך ואם לא ניחא לך, צבוט לחיך הצמוקה ואמור שהסמיקה מרוב טובה ולבי כהר של שמחה וכפרה עשרה רוטשילדים. רואה האשה שנתיאשה מהם, היא חוזרת ותולה עיניה הדמועות בבעלי⁻הצעות, פותחים הללו בדברים מרגיעים. אומר האחד: אוֹי, יהודיה פתיה, ראית מימיך בחור משלנו, שלא יהא בו פגם, ודאי גם שלך יש בו פגם. אומרת האשה: מה אעשה ושלי נתעקש ואומר אפס ואין, אפס ואין, אני אומרת יש הוא אומר לא, אני אומרת יש והוא אומר לא, הרי אמו אני ויודעת אני כל אבריו ותמיד הרגשתי, שלבו מוגבה קצת, מה שקוראים לב של תרנגול, אולם ככל שאני מזכירה מלה תרנגול, מיד כל החדר מהלך על גלגלים, אילולא אמו אני היה, חלילה, קורעני כדג, מכיון שאמו אני הוא מטפח ידיו וצועק: בדתה לה תרנגול, אפילו תמלוק גרגרתו אינו מפסיק תרועת קוּקוּריקוּ. בעלי⁻העצה, שגם הם אינם יודעים, כי אותו תרנגול לא בא אלא ממלה שתורגמה במשובש, אומרים: אוצר כזה בביתך ואת בוכה? חייך, שאותו מום משובח אפילו משבר.

שומעת האשה שהללו מנבלים פיהם, מיד היא פורשת מהם ומבליעה עצמה באוכלוסיה והללו ממשיכים דיבוּרם. אומר האחד: כמה העולם שוטים, הכל מתקנאים, במחילה, בבעלי⁻שבר ואומרים עליהם, שנולדו בכומתה, כדרכם של בעלי מזלות, ובאמת לפי כוחה של רפואה בימינו ולפי כוחם של רופאים בימינו אין השבר, במחילה, מציאה. נכנס אחר בדבריו ואומר: כך אוֹכל השנה מצה שמורה ואֵשב בסוכה, אם לא ראיתי בלבוב, ברחוב גריידינג, בית גדול, שכל מלוא⁻אחוריו מתפּשט שלט, המספר בשבחו של אדם אחד, ר' משה פרייליך שמו, שאין לך כל עתון ועתון שלא תראה בו דיוקנו היפה, פנים רחבים וטובים וזקן שחור, ואין לך כל לוח ולוח, שלא תמצא בו מכתבי תודה, שנכתבו בידי רבנים ורביים ונגידים ובעלי⁻אחוזות ולהבדיל כמרים המפארים לשמו של אותו אדם, שיש בו זריזות נפלאה – שני נענועי⁻יד והשבר איננו. הוי הוי, כמה מכתבי תודה – זה כותב: זה משה האיש; וזה כותב: רק באוהל משה ימצאו רפואה; וזה כותב: כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל; וזה כותב: הנה עיני ראו תחית המתים; זה משבחו שריפא שבר כגודל גולגולת אדם, זה משבחו כי ריפא כגודל כד מים; נכדו של הרמ"א כותב כך והרבי משיניבה כותב כך ואפילו הקיסר נתן לו זכות להשתמש בנשר שלו. ומי בעירנו אינו יודע את ראש בית⁻הספר, דוקטור הרצל, חיי שמצאתי גם מכתב⁻תודה שלו באותם הלוחות. אולם להיכן נעלמה הבכינית שלנו? פתיה, פתיה, אינה היודעת, שאותו מום שוב יצא מכלל⁻מום, ואילו לב של תרנגול זה מכרה זהב, מכרה זהב.

גדולים מבעלי⁻הלצה ומבעלי⁻העצה הם הסרסורים, מקורביהם או הנראים כמקורביהם. יום שבא לעיר ראש⁻ועדת⁻הגיוּס, רופא הגדוּד, בא גם ראש⁻הסרסורים, אלא ראשון קובע מדורו בחדר גדול שבמלון ברחוב⁻הזהב, אחרון קובע מדורו בחדר שאינו גדול במלון שאינו גדול ברחוב⁻בית⁻הנתיבות, ראשון אינו יוצא מחדרו אלא כדי טיול לגן העיר ולקאַזינו, אחרון אינו יוצא מחדרו, אלא כדי הליכה לבית⁻התפילה הסמוך. אין זה רואה פניו של זה ואין זה רואה פניו של זה, לא שליחים מהלכים ביניהם ולא חוטי⁻טלפון מחברים אותם, ואף על פי כן הם כשניים שהם אחד. חדרו הגדול והנאה של הרופא אין נראים בו אלא המשרתת, הבאה לכבדו במטאטאה ובדליה, המלצר הבא להכריז מועדי⁻אכילה בלשון⁻כיבודים ארוכה ורדופה, וּבעלת⁻בית, שככל שהיא רואה את אורחה יוצא לטיולו, היא עולה לחדרו, פותחת מעט את הדלת, מקפת כהרף⁻עין את כליו וסדריו ופולטת נהימה, ספק של קורת⁻רוח ספק של מורת⁻רוח. חדרו שאינו גדול ושאינו נאה של הסרסור אין נראים בו לא משרתת ולא מלצר ולא בעלת⁻בית, אלא שלוש פעמים ביום נבהלת לתוכו ברייה צמוקה וזריזת⁻געגועים, שלא נראה בה אלא משולש⁻הזקן מפנים וכדור⁻החטוטרת מאחור, ועל גבם מגבעת⁻הסאָמיט המאובקת. אותו אדם מושיב עצמו בספסל, שמקלעת⁻הקש שבמשענת גבו חלולה והחטוטרת נדחקת בו יפה⁻יפה ומשולש⁻הזקן מתחיל מתנענע כרבע שעה, עלה וירוֹד עלה וירוֹד, והדיבורים מתמלטים, נמהרים וקטועי⁻אברים, אלה רוצצים אלה, אלה בועטים אלה. והסרסור היושב כנגדו עיניו עצומות למחצה, אצבעותיו מתופפות במתינות על פירורי⁻הלחם המגובלים כעיסות קטנות, ורק כששפעת⁻הדיבורים מגיעה לסופה נפתחות העינים והפה אומר ברישול שנים שלושה התחלי⁻מלים. כשם שלא נמצא בעיר שראה את ראש⁻ועדת⁻הגיוס ואת ראש הסרסורים בפונדק אחד או בקירוב לו, כך לא נמצא שראה את בעל החטוטרת בכך. היו שהתלוצצו ואמרו: דרך⁻סתר יש והיא מוליכה ממרתפו של המלון שברחוב⁻בית⁻הנתיבות למרתפו של המלון ברחוב⁻הזהב.

יפים דברים של הלצה, יפים מהם דברים של אמת או קירוּבה. ומה אמת, שאין ראש⁻הסרסורים רואה את ראש⁻הרופאים ואין ראש⁻הרופאים רואה את ראש⁻הסרסורים, לא על פני אדמת העיר ולא מתחת לה, ששוב אינם צריכים זה לזה, שכבר ראו זה את זה ודיברו זה עם זה כנפשם שָׂבעם בעיר אחרת. ומה קירבה של אמת, מעשה המאַנקיטים. דרכה של ברייה יפה שאינה יוצאת לשוק בלי מאָנקיטים ואם סתם ברייה יפה כך, רופא⁻גדוד או רופא⁻המטה על אחת כמה וכמה. דרכם של מנקיטים כדרכו של כל מלבוש – צדו הנגלה והפונה לחוץ נראה, צדו הנסתר והפונה לפנים אינו נראה. אפשר מנקיטים צדם המכוסה יהא משחיר כשולי קדירה, אם רק צדם הנגלה מבהיק בליטושו, כל רואיו אינם מרגישים את שמאחוריו ואומרים: האם מנקיטים הם אלה, אספקלריות הם אלה, רצונך אתה מסתכל בהם וסורק זקנך. מנקיטים אלה, שאחוריהם נסתרים, הם ישועתם של עשירי ישראל ואמידיו, שאינם רוצים לראות בניהם מאנשי⁻חילו של הקיסר. הרבה יושבים בביתם סגני⁻סגניהם של הסרסורים שהם כסגני⁻סגניו של אותו בעל⁻החטוטרת, שהוא יד⁻ימינו או יד⁻שמאלו של ראש⁻הסרסורים – תחילה אינם מדברים אלא בגשמים, אם ירדו השנה בעונתם או שלא בעונתם, על השנה שהיא מעוברת ומאחרת אמירת הגדה של פסח, על מסתרי⁻הלוטריה, אם הם ערמה או אינם ערמה ואם מעשה היתום, שנותנים כסות על עינו והוא מגלגל גלגל גדול המערבב את כל פתקי⁻הלוטריה ותוכי בא ותוקע מקוֹרו בפתקים המעורבבים ומוציא את פתק⁻הזכיה הגדולה ופתקי⁻הזכיות הקטנות, הוא דבר כהויתו או דבר שלא היה ולא נברא. ובין שיחה לשיחה נגמעות כתריסר כוסות⁻תה ונטחנים מיני מאפה⁻פרג פריכים, ורק כשעומדים ליד הדלת ונפרדים בחיבובי שלום, מטיל ההולך כדרך⁻אגב שאלה: נו, ובאותו ענין; ובעל⁻הבית מטיל גם הוא כדרך⁻אגב: כשם שאמרתי, מאתים; והוא נענה כדרך אגב: החבית גדולה, הטיפה קטנה. וסופה של שיחה קטועה זו, שענינה נרשם מאחורי המנקיטים של רופא המטרה.

נאה מעשה המנקיטים, מעשה חילופם נאה ממנו. וחילופם כיצד – אותו מלצר שברחוב הזהב, שכבר ראינו אותו, כשהוא נגלה יום יום בפתח החדר הגדול שבמלונו, ומכריז על מועדי סעודות, כשהגיעה שעתו שלו עצמו שיתבקר, אם הוא כשר או אינו כשר לעבודת הצבא, וידע שלפי כוחו הוא כשר גם למהדרים שברוֹפאים, נכנס בחשאי בבוקרו של אותו יום, כשהרופא עודו שרוּי יפה יפה בשנתו, נטל מנקיט שלו, מחק ברשימת⁻השמות שבו שמו של אחר ורשם שמו שלו עצמו, ונמצא ששק⁻הדינרים, שגביר גדול נתן לפדות בו בנו, מלצר נפדה בו. תשאל, והגביר, שנתן אותו שק⁻דינרים, החריש? ודאי לא החריש, ודאי שפך כעסו על בעל החטוטרת, אלא שבעל⁻החטוטרת אפשר לו שישיב, אם בדרך רכה, כגון: מקום שמנסרים אילנות הרבה אתה תמה שנסורת משתרבבת בו; אם בדרך קשה כגוֹן: האוחז ביד אין תפילה יפה ממנה או: ותתבעני בפני הנתנה תוקף. אולם באמת בעלי⁻החטוטרת לא השיב לא בדרך רכה ולא בדרך קשה, אלא הפך חטוטרתו כלפּי הגביר ומשולש⁻זקנו כלפי הקהל ושאל בקול גדול: רבותי, שמא אתם יודעים, מה ההוא נטפל אלי, כאילו הטלנו מי⁻רגלים בגומה אחת?

ועדין לא נתמצה שימוּשוֹ של הקסרקט הישן, כי לאחר ימים, שבהם מתבקרים בני העיר, באים ימים שבהם מתבקרים בני הכפרים. אינם דוֹמים ימים לימים – לא זו התכונה, לא זה מזג⁻האויר, לא זה מזג⁻הנפש. אפילו עצם⁻ההליכה אחרת – בני⁻העיר הבאים להתבקר באים אחד אחד ולויתו, אם קרובים ואם שכנים, ואילו בני⁻הכפרים הסמוּכים כבר הם צועדים צעידה אחת, כאילו פלוגה של חיילים הם, וזקן⁻הכפר בראשם; בני⁻הכפרים שאינם סמוכים שורה גדולה של עגלות⁻סולם מוליכתם, משל סיעה הנוסעת לחתונה. שוֹני שבין בני⁻עיר ובין בני⁻כפר, שהראשונים כיחידים נפרדים הם והאחרונים כעדה מקובצת הם, נוסף לו שוֹני אחר – בני עיר כל שיש בו מוּם, אפילו כל ימיו הוא מצערוֹ, עתה הוא משמחוֹ, ושמחתו כאילו מצהירה מראה⁻פניו, מנהירה חיוּכי⁻עיניו, מרחיבה נשימת⁻נחיריו; בני⁻כפר כל שיש בו מוּם, אם כל ימיו הוא מצערוֹ, עתה הוא מדכדכו כקורת⁻בית⁻הבד, ועצבותו כאילו מעכירה מראה⁻פניו, מעמעמת חיוכי⁻עיניו, מצמצמת נשימת⁻נחיריו. כשם שאין בני⁻עיר בושים להתענות, אם בנדודי⁻לילות, אם באכילה חסרה הממעטת כוחם, אם בשתייה רעה המקלקלת איברים פנימיים, אינם מונעים עצמם מהטלת⁻פגמים בגופם ויש שמקטעים אצבעם או פוקקים אזנם, לפי שהם מדמים, שאין צרה גדולה מצרתו של מי שנגזרה עליו חובה של עבודת⁻המלכות, כך בני⁻כפר בושים אפילו בפגמים שמידי שמים, אילו היו יכולים היו מתקנים אותם, היו מסתירים אותם, ושעה שהם עומדים מעורטלים והרופא מכריז על מוּמים מוצנעים שבהם, היו בוררים לעצמם מיתה יפה ושאינה יפה, שתתפער הקרקע מתחת רגליהם ותבלע כל שראו ברפיוֹנם, לפי שהם מדמים, שאין חרפה גדולה מחרפתו של מי שנמנעה ממנו זכות של עבודת המלכות. כאלה גם אלה יודעים את הצפוּי לטירונים – שחוֹר⁻שפמו המסולסל של הפלדוובל הטיל אימתו מרחוק – אף על פי כן אלה נשמו לרווחה כששמעו מלה: פסול, ואלה נשמוּ לרווחה כששמעו מלה: מסוגל.

גדול כוחה של מלכוּת, הנוטעת באזרחיה את הסברה, שאם אינם מתיסרים בחצר⁻הקסרקט ואין הפלדוובל מניח בהם חמתו מרובת⁻ההמצאות ואינם נילושים בידו כעיסה ואינם לו ולזדונותיו ולטמטומו כאסקופה הנדרסת, אין הם במעלת⁻האדם⁻השלם. אולם בני⁻עירנו שרובם ישראל, אף שהם אומרים הנותן תשועה למלכים ויוֹם הולדת הקיסר כאילו מסיני, אינם מתגעגעים ביותר למעלת האדם השלם, אם הפלדוובל מפחידם, אם שהמונדור מפחידם, אם שביטול⁻ימיהם לצעידוֹת, להצדעות ולמלאכת⁻היריה מפחידם. שעל כן שונה מראה קסרקט הישן ביום שמתבקרים בו משלנו מביום שמתבקרים בו משלהם, כאן – עננת⁻אבלות מקדירתו, שממת⁻כתליו כאילו השמימה ביותר, עגמת⁻חלוניו כאילו העגימה ביותר, וככל שהשער נפתח וננעל וברזלו נותן קול, נשמע בו כעין קשקוש של קופסאות בלויה של מת מצוה; כאן – כאילו חופת⁻חגיגיות מצהילתו, כתליו נתפּשטו משממתם וחלונותיו מעגמתם וכאילו נתהבהב בהם אור⁻נעורים, וככל שהשער נפתח וננעל וברזלו נותן קול, נשמעת בוֹ כעין תרועה של חצוצרה בלוית מרש של פלוגת⁻חיל⁻רגלים. בין כך ובין כך אלה ימי התעוררות של הקסרקט הישן – שוב הבריות נזקקים לו, יש לו תפקיד, יש טעם לחייו.

אלה הם ימי⁻הקבע, המחזירים לקסרקט הישן טעם⁻החיים, ומצטרפים להם גם ימי⁻ארעי, מהם ארוכים מהם קצרים. ימים ארוכים כיצד – בלבולי הבלקן עתידים בכל שעה ושעה להביא אפילת⁻מלחמה על העולם, כל העולם עצב, הקסרקט הישן שמח. גיוס⁻זוטא נעשה במדינה, ושתי פלוגות הגונות חונות בעירנו ומשכּנם בקסרקט הישן. אינן דוֹמים חיילים שהיו בו לפנים כחיילים שהיו בו עתה. חיילים שהיו בו לפנים חיילי⁻שלום היו, מדיהם פאר וצחצוח; חיילים שהיו בו עתה חיילי⁻מלחמה, מדיהם פּשטוּת ואפרורית. ראשונים נועדו לימי פּאַראָדה, אחרונים נועדו לימי זבחים, ואינו דומה מלבוש⁻שיראין שאנו מתקינים לשבע ברכות כתכריכי⁻בד שאנו מתקינים לצידוק⁻הדין. אותם הימים ששני מיני החיילות חנו בעיר ובעיבורה, המפוארים שבקסרקט החדש והאפורים שבקסרקט הישן, כל שהתבונן בשבת שלהם בקרן⁻זוית של רחוב⁻הטיולים ראה את חיילי⁻השלום והליכתם כחתנים, שסיעה של נערות, בנות הפרברים או של שפחות קטנות כרוכה אחריהם, ואילו חיילי⁻המלחמה הליכתם כאבלים יום⁻יום, מעין חומה אפורה ושוממת המהלכת למאחורי היער, לירות באותה בובה כבירה הנגררת בשורתם האחרונה. אף על פי כן הצהילו כתלי קסרקט הישן, שטוב ללכת אל בית אבלים מלכת אל בית המתים. ימים קצרים כיצד – עושה⁻להטים בא לעיר ומורי⁻בתי⁻הספר מבקשים להנוֹת את הקטנים בלהטיו. כל הכיתות, בין של ילדים בין של ילדות, מצטופפות באולם הגדול שבקסרקט הישן, הקוסם שלסתותיו אמידות ומחייכות ויפה להן אומנות של מוכר נקניקים, עומד ועושה בקסמיו, ויותר משהוא עושה הוא מבאר, שכל מעשיו אינם אלא דרך הזריזות, והילדים, כשם שלבם ממתיק לכל קסם וקסם, כך הוא מחמיץ לכל ביאור ובאור, ואילו המורים, כשם שחוטמם מתעקל לכל קסם וקסם, כך הוא מתפשט לכל ביאוּר וביאוּר, ובאחרונה עולה ראש⁻בית⁻הספר ומודה לקוֹסם ואף אותנו, הקטנים, הוא מכבד בכמה ממליצותיו הנעלות על התועלת, שאנו עשויים לקנות במראה⁻עינינו עתה ובמשמע⁻אזנינו עתה, והמורים מנענעים ראשיהם, ואנו, אף שאין אנו יודעים בירורו של הרגש המעורב שבנו, אנו מנחשים עיקרו. חשש מדמדם בנו, שראש⁻בית⁻הספר ומוריו לא זימנו אותנו ואותו קוֹסם לפונדק אחד, אלא להתגרות בנו, כדרכם של נקמנים, ולא בא אותו קוסם להרהיבנו במראה⁻עינים, אלא כדי להרוג אותו מניה וביה במשמע⁻אזנים. לא כשם שהלכנו לקסרקט חזרנו ממנו, שהלכנו בפנים מאירות וחזרנו בלבבות אפלים, שבינתים נחמסה האילוסיה, נרצח יקר הפלא. אף על פי כן הצהילו כתלי⁻הקסרקט הישן, שטובה תרמית משממה.

כתלים אלה געגועים היו בהם ומה שלא מילאו ימי⁻הצטופפות של פרחי⁻טירונים וקרוביהם וקרובי⁻קרוביהם, מה שלא מילאו שתי פלוגות החיילים האפורים, מה שלא מילאו להטי⁻קוסם המתאכזר על רוֹאיו הקטנים, משקם כוס רויה ומראה גרונם יבש וניחר, מילאה המולת⁻השמחה של החתונה הגדולה, שכל העיר קרואיה. כל העיר קרואיה לא דרך מליצה הוא אלא דבר כפשוטו הוא – שבת שלפני החתונה ההיא שמשים שבבתי⁻כנסיות ובבתי⁻מדרשות ובקלויזין ובקלייזליך ובשטיבליך חובטים, אם ביד אם בכלי, בשולחן ומכריזים, שכל המתפללים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, קרואים לחתונה שתהיה, אם ירצה השם, בכל אולמי⁻הקסרקט הישן. לא הכריזו מי בעל⁻השמחה, הוא הרבי ר' דודל מנזוֹן מבית רוּז’ין, שמפורסמות אינם צריכים הכרזה. הרבה מיני צפיפות ראיתי בחיי, שדרך הצפיפות חביבה על אחינו בני עמנו, בין שהיא מידה מוטבעת בהם. שאומרים אנשי המזרח החברותא חביבה עליהם, בין שהיא מידה קנויה להם, שאומרים דורי דורות סגורים היו במיצר⁻גיטאות, אבל לא הרגשתי כאותה צפיפות, שאליה כיוון הפתגם הנודע על הדוחק הגדול: ואילו ביקשת לנעוץ מחט אינה ננעצת. הליכה לאותה חתונה היו בה שתי פנים, תחילה פנים של שמחה, לסוף פנים של עצבות. תחילה עמדנו בקהל בדרך לבית⁻הנתיבות ועינינו צופות בכרכרות המוליכות את המחותנים ואת האורחים ודומה שהן נמשכות כפס הכסף של מימי נהר שאין להם סוף. ובכרכרות, בישיבה בדוחה ורווחה – פני על גבי פני, זקנים נאים על גבי זקנים נאים, ברק⁻אַטלס על גבי ברק⁻אַטלס, צוביל על גבי צוביל, הדרת⁻פנים על גבי הדרת⁻פנים. אולם עיני קהל⁻הצופים יותר משהיו נתונות באותם הנכבדים והנאים, היו נתונות בכת⁻המתחפּשים, חצים לבושי חסידים וחצים לבושי חיילים, עירוב מרהיב בריבוּי צבעים וריבוּי צורות. דומה, הללו נטלו ספר, שמצויירים בו מדי החיילים שבכל הזמנים, ועשו מלבוּשם כמעשה פסיפס, שכל אבן ואבן שבה צבעה וטעמה אחרים ומקומה וזמנה אחרים. וביותר הרהיב אחד פרש במלבושו רב הצורות, שככל שהוא עולה לעיני ואני רואו לפרטיו, אני מרגיש עצמי מסוגל לכתוב פרק גדול בתולדות התרבות של מלבושי צבא שבכל הדורות. משנגלה עלי אותו פרש, שוב לא יכלה אמי חורגתי להשהותני, עד שיעברו שאָר האורחים ומלויהם, שזזתי ממקומי והלכתי אחרי הפרש ואמי חורגתי אחרי. אילו המתנתי היתה הליכתנו רווּחה; משלא המתנתי התחבטנו בין אופני הרכב, וכהגענו למבואי⁻הקסרקט שמחנו כשמחת⁻זריזים מקדימים ולא ידענו שאחריתנו מרה.

אחרית זו באה עד מהרה, המוני⁻המונים נהרו מכל עברים ואנו באמצע, לא זיזה לכאן ולא זיזה לכאן, ועד שאני מיצר שאיני רואה כלום מתכונת⁻החתונה, אני מיצר שאיני רואה אפילו קצה⁻אַפּי. כחומה אפלה היתה חתיכת⁻האדרת הכהה, שראשי נדחק לתוכה, ודומה עלי כאילו נדחקתי לתוך שק של בולבוסים והם ממעכים כל אברי, ואילולא הרגשתי ידי דחוסה בתוך ידה של אמי חורגתי, היה דמיוֹני נחשב לי כממש מכל ממש, כל שכן שאזני האחת לחוצה היתה בפיסת⁻פרווה קרוחה, ואזני האחרת רצועה של ארנק אחזתה ומשכתה כלפי מטה, וקולה של אמי חורגתי: אל תרפה ידי, אל תרפה ידי, הגיעני, מתושתש וממועך, כמעבר להרי חושך. אומרים, כי בעניני נגינה לא האוֹזן שומעת אלא הנפש שומעת ואפשר באמת שהאומרים כך אומרים דברים מאומתים – כשעמדתי בקהל וצבת לוחצתני מכאן ומכאן ואזני אטוּמוֹת ועמוּסוֹת, קולה של אמי חורגתי, שידי נתונה בידה נשמע לי פגום וסדוק, ואילו נגינתם של הכליזמר ותרועתו של אותו שהתחפּש כפרש, הרחוקים ממני כעשר אמות וחומת⁻האוכלוסיה וחומת⁻הקסרקט חוצצות בינינו, נשמעו לי בצלילות ברורה ומבוררת. אמרתי בלבי קולות הנגינה לא האויר מביאם אלי, אלא האדמה מביאתם אלי, וסימן היה לי ממה שהיינו נוהגים באותם ימים, ימי הילדות, שהיינו משתטחים על דרך המלך ומסמיכים אזננו לקרקע ושומעים קולות של שעטת סוסים ונגינה, כשעה קלה קודם שנראה עוד ברק⁻קובעם של דרגוֹנים, רעמת קרקפתו של סוס וצחוק⁻נצנוצה של חצוצרה. אבל מה לי שאזני שומעות קולו של הפּרש ואין עיני רואות אותו, ביחוד שקולו כמצריד והולך, והדחק שמסביבי מתגבר ומוסיף ופתאום ידיעתי וזכרוני נתעלמו ממני וכשחזרו אלי ראיתי עצמי יושב על מפתנו של בית בסימטת⁻מבשל⁻הסבון ואמי חורגתי חוזרת ברציפות על אימרה אחת: כדגים בפיטס.

כל אותו יום וימי השמחה שלאחריו לא ראיתי אותו פרש וכשראיתיו, שוב לא היה פרש אלא איש סבל בשוק, שהיא אומנותו. לפי קומתו הנאה ראוּי היה שיהיה מקציני הפרשים, אבל, כנודע, לא הראוי הוא המצוי. באמת כל ימות השנה כימי ברזל היו, אפורים וללא ברק והידוּר – עמידה בשוק, משא⁻כלי⁻בית מדירה לדירה, גרירת⁻חביות⁻נפט או דגים מלוחים וכיוצא כאלה. רק בראשית⁻האביב באו קצת ימי נחושת, שעינם מבהיק במירוקו – על כתפו עמוס סל⁻נצרים ארכרך ואדיר⁻קיבול, בו צרוּרוֹת מצות של פסח המהלכות ריח טוב, ריחו של ניסן, והסדין החופה עליהן לבן מכל לבן, כאילו נחתך מטלית של אורה, שהקדוש ברוך הוא מתעטף בה. לפרקים רחוקים הזהירו גם ימות⁻כסף, מענגים באורם הגלוּי והגנוז – ברית מילה ביום הכיפּורים; בית הכנסת הגדול גדוש, הכל נדחקים ומבקשים לנגוע באצבעם ברך הנימול שסגולה יקרה היא, ומגוֹדל⁻הדחק אותו תינוק בסכנת⁻נפשות ממש, אילולא הסבל הגבור והגבוה המניפו בידו האחת, מחותל בלבניו וכריו, וידו האחרת מפלסת נתיבה בקהל, שאין בו הכוח לעמוד בפני אותה הגבהות ואותה הגבוּרה. יום אחד בחייו, יום של זהב היה – הוא יומו בחתונה הגדולה, כשהיה רכוב על גבי הסוס, לבושו כל מטעמי⁻לבושים מעורבים בוֹ, כדוּכס וכמומוס כאחד, כל הקהל תוֹלים בו עיניהם והוא מבדחם, כאילו לא הכלה והחתן עיקר, אלא הוא עיקר. אולם אותה שעה בא רוע⁻מזלו והטיל צרידה בקולו, שלא הרפתה ממנו, כי לא צרידת⁻גרונו היתה אלא צרידת⁻לבו היתה. לא יצאו ימים מרובים, המחותנים והאורחים נתפזרו איש איש לעירו, הכליזמר, הבדחנים וכלי⁻הקודש עוד ליחכו משיירי⁻השמחה, העיר עוד גילגלה ברוב פיטומי⁻מלים בפרשת⁻החתונה, דוראות שבה ומתנות⁻דרשה שבה, ואילו שניים פרשו משמחה ומהדי⁻שמחה, האחד – אותו סבל שקלטו הקבר; האחר – הקסרקט הישן שקלטתו השממה.

 

פרק שני: דיוקנאותיו של מר פוגל    🔗

סימטה קטנה שמאחורי הקסרקט הישן שונה מכל חברוֹתיה בעיר – לכאורה רחוב ככל הרחובות, אולם משום צמצום⁻רחבה אין בה לא מדרכה מכאן ולא מדרכה מכאן אלא אבני⁻המרצפת מתעגלות והולכות כמנהג הדרכים, הנועדות לכלי⁻רכב בלבד. אבל מה כלי⁻רכב אתה מוצא, שיוכל לעבור בסימטה זו ומלכות הליליפוטים אינה אלא בסיפורי⁻מעשיות. שעל כן האבנים המרוצפות עגולות ותמימות ועשבים עולים ביניהן. צדקה עשה ממציא האופניים לאותה סימטה, שאילולא עבר בה לפעמים אדם רכוב על אופניו, לא היתה יודעת טעמו של כלי⁻רכב מעולם. ולפי שאיני מרוכבי אופניים אני מניח את הסימטה ונותן עיני בבית הסמוך לה. באמת, איני רואה את הבית, שגדר גבוהה העשויה ריבועים מעובים של חוטי⁻ברזל מקיפתו מעבריה ועצי מחט סמוכים הם לו כתריס של אפלולית. ימים שהלכנו אל הגימנסיה וממנה היינו מצמידים פנינו לגדר, עינינו האחת עצומה ועיננו האחרת פקוחה ומבקשת להבקיע את חשרת⁻הצל ולראות את שמאחוריו – גן נאה ונחמד, שערוגות⁻פרחיו סדורות עיגולים, ריבועים, משולשים וכמה צורות אחרות, והפרחים צירופי⁻צירופים של גוונים משעשעים ובמעברי⁻הערוגות, שרפידת עשב מעטרתן, מיני אילנות קטנים וגידולי⁻שיחים, אם לפרי ואם לנוי, ובמשעולים עומדות צורות של ננסים מגודלי⁻זקן, הנטועים בעמידתם ומחייכים. חיוכם אינו תמיהה – אפילו צורה של חומר, כשחמדת⁻גוונים כזו מסבבתה, אי אפשר לה שלא תחייך. וראיה לכך, כי ככל שנראה על המדרגות הרחבות של הבית היפה, המסותר מאחורי גדר הברזל שבידי אדם וגדר הארנים שבידי שמים, הממונה על הגן וגידוליו, ניכר היה בפירוש, שחיוכם של אותם הננסים מתווספה לו עדנה יתירה. יכולתי להוסיף ולומר, שאותה עדנה נתלווה לה גם צחוק, שקול נעימתו נשמע לאזניים ממש, אבל חוששני, שאף על פי שהדבר ודאי יאמרו עלי בדאי אתה.

בית, שהוא יפה וגנו יפה, ראי לדבר קודם כל בבעליו ואחר כך במשמשי⁻בעליו. בעליו שכבר נפטר, אדם מסויים היה, מאמידי⁻העיר, וכמה שנים היתה הקהילה כפופה לו. עיקר עשירותו הניח לו אביו ואולי הניח לו גם ממידותיו, אלא שהבן הסתיר עליהן. מספרים בו באביו, שהיה כילי ואמרו: כל האומר, כי מביתו יצא עני ואינו רעב, ראוי שיתמנה נשיא בעולם השקר. כשנפטר לעולמו, שכר בנו כמה גדולי תורה, שיספידו אותו. בא לפניהם אחד קצב וגברתן ואמר להם: תאמרו בהספדכם שבח בדוי, ראוי לכם שתזמנו למחר מספידים גם לעצמכם, אפילו ארקב כל ימי בבית האסורים איני מניחכם לכזב. יש אומרים, שהמספידים התפתלו בלשונם ולא אמרו דבר, שאפשר אפילו בדוחק לדורשו כשבח, ויש אומרים שהיה בהם אחד ליטאי, מאותם הנקראים ראש⁻צלם, שהתחכם ואמר בו שבח מפורש, כגון שעמד וטפח בידיו כמילל ואומר: אומר על הנפטר, שהיה אבי יתומים ודיין אלמנות וסומך נופלים וזוקף כפופים, כבר נאמרו שבחים אלה במי שאינו מת לעולמים והוא חי עולמים; אומר על הנפטר, שהיה מכניס אורחים וצופה להם בדרכים, מושכם לביתו בדברי⁻חיבובים, מאכילם ומשקם, כבר נאמרו שבחים אלה באברהם אבינו; אומר על הנפטר, שהיה איש תם יושב אהלים, כבר נאמרו השבחים האלה ביעקב אבינו; אומר על הנפטר, שהיה אומר עד חצות לילה תהילות השם ועם הנץ החמה היה מתגבר כארי ועוסק בליבוני הלכות, כבר נאמרו שבחים אלה בדוד המלך, מלך ישראל חי וקיים; אלא מה אומר בו, אומר בו שהיה לא עלינו אדם חלוש וידוע חולי ויצא מעולמו מדוכא ביסורים ואמרו יסורים ממרקים.

לא כדרך האב, שנתקשו המספידים למצוא לו שבח, היה דרך בנו, שטרח הרבה, שיוכל להשתבח ולא נשתבח. הכל ידעו, שאף על פי שידו פתוחה, אין לבו פתוח ואמרו: מטבע שהוא נותן לעני, תעמיד עליו קיתון של רותחין מיד ידך נרתתת, שנעשה קיתון של צוננין. ולא היתה ידו פתוחה אלא בשביל השררה, שבשבילה היתה גם דרכו דרך של חסידות יתירה. ודאי לא היו מקפידים עליו, לו היה מקצץ בזקנו ולובש קצרות ומקיל בכמה מצוות, שמי שכיסו משופע, אפילו יעשה כמה עבירות בפרהסיה, הרב והשוחט והחזן ושאר כלי קודש מרקדים כנגדו, כאילו נעשו סומים. ואילו הוא היה מגדל זקנו ומאריך בבגדיו וזנבות⁻השטרימיל שלו, אחד אחד כאליה תפוחה, ופיפי⁻אזורו כמשעשעים בפיזוזם על האטלס המבהיק של הקפוטה שלו וביום שבת, אפילו החמה מלהטת, הוא חופה מטפחת אפו על צוארו, שהכל יראו עד מה הוא זהיר באיסור⁻טלטול. אולם כבר הזהירה לשון ארוכה המהלכת בעיר: כל שהוא מחמיר כל כך בפרהסיה בדוֹק בו, אם הוא מחמיר בצנעה. ואף הוסיפה: מעשה⁻פרהסיה במטפחתו אתה רואה, מעשה צנעה בשפחתו אין אתה רואה. הרבה ברייות יפות, יחסנים וגבאים, מיני מופתים חותכים למוסר וליראת שמים, אגודל⁻שמאלם תחוב באבנטם ואגודל⁻ימינם מסכסך דרך⁻שעשוע את זקנם ועיניהם מגולגלות כלפי מעלה, סופם נתגלה בהם כאותו מעשה. אירע המעשה כשפחה גויית, היתה לשון הרע מתנפחת והולכת ממש ככריסה של אותה מעוברת; אירע המעשה בשפחה ישראלית, נצטרפו ללשון הרע רטינה שבגלוי וחירופים שבסתר: לך ודע, שלא האריך ציציותיו אלא להסתיר אחוריהן יצר הרע של נחושת. כשם שהליצנות לא פחתה מכבודם ומעמידתם של הבריות היפות, כך לא פחתו מהם התרעומת והקטרוגים – השפחות התיסרו בעוני ובחרפות, הגבאים לא ניטלה גבאותם, הטפסרים לא ניטלה טפסרותם ועולם כמנהגו נוהג. ונודע מעשה באותו מכובד שאמר לו מקורבו: לשון הרע שבעיר מבמבמת, כי השירות שבביתך כך וכך; שיסעו: ואני מאי איכפת לי? אמר לו המקורב: אבל, לשון הרע מוסיפה, כי בשלך הוא; שיסעו: ואתה מאי איכפת לך? אלא שאותו אדם, שאנו עומדים עתה לפני ביתו, לשון ארוכה המהלכת בעיר הסיתה שפחתו, נטלה תינוקה ובליל כל נדרי, כשהכל עמדו בקלויז, מעוטפים בטליותיהם והנרות הדלוקים באש⁻שעווה שופעים חמימות, והלבבות הדלוקים באש תפילה שופעים חמימות גדולה הימנה, נכנסה בצעקות ובבכיות, הניחה את התינוק על עמוד⁻התפילה של אדוניה וברחה. אותה שעה נתעקם כבודו של אדוניה, ואף שכיסו עמד לו, שלא העזו ליטול שררת⁻הקהילה מתחת ידו, דומה היה מכאן ואילך כאותו מיניסטר, שכוח שלטונו כאילו מבהיק מתוך בוהק⁻הצילינדר שלו, ופתאום אותו צילינדר נתעקם וכוח שלטונו נתעקם כמותו.

נניח עקום ועקמומיותו, נניח אדוני הבית ונראה במשמשו, מר פוגל שמו. באמת, לא משמשו היה אלא מורה בניו, כשם שהיה מורה לשאר בני העיר, אלא שבני⁻הגבאי למדו מפיו בביתם, שבו נקבע גם מדורו שלו, ושאר בני העיר למדו מפיו בבית⁻הספר. שני מורים לשפת אשכנז היו באותו בית הספר ולא היה האחד אלא כניגודו של חברו. אילו נדרשנו לפרוש ניגודים גדולים, המצויים בעולם ובחיים, ודאי שהיינו יודעים לפרוש בצמדי⁻ניגודים הרבים והנודעים, שהם מיסודי עולם, כיום ולילה, כאור וחושך, כשבת וחול, כקיץ וחורף, כיבשה וים, כחיים ומות, אבל אפשר, כי בנפשנו לא ידענו ניגוד גדול ומכריע יותר כניגוד, שטעמנו בין מר פוגל ומר וילדהולץ. ראיתם בראשית שנת הלימודים כיתה ופניה צהולות, דעו שזכו למר וילדהולץ, ראיתם כיתה ופניה נפולות, דעו שזכו למר פוגל. שניהם מורים ולימודם אחד, והם שונים כל כך. כמה שונה עצם⁻ההופעה בפתח⁻הכיתה – מר פוגל גולגולתו קרוחה, אפו מחודד ועיניו הזעופות כדוקרות מבעד משקפיו, שמסגרותיהם הזהובות והעינים דומות כחטיבה אורגנית, ממש כאותם העיגולים השחורים העוטרים עיני ינשופים, מעט הוורד של לסתותיו רכותו מיטשטשת בחומרת⁻הסנטר החד והמגולח, קצות שפמו וקצות נחיריו כמסייעים את ההבטה החדה והבולשת. ואילו מר וילדהולץ גולגולתו הקטנה מתקטנת במשבצת המרושלה של שערות ראשו וזקנו, צוארו הדק אובד בתוך צוארונו הכונס גם קצות לסתותיו, הבגדים עודפים על גופו הרזה, וכל הויתו כמצומצמת על עיניו הטובות ועל תנועת אצבעותיו הכחושות המתקמצות ומתפרשות ודומה כי הן הן האומרות ולא הפה הוא האומר את הדברים שהם רכים, בין שענינם חיבה ובין שענינם גנות. מר פוֹגל משנכנס לכיתה, עולה לקתדרה, עיניו תרות אחרי מעשה שאינו כתיקנו, אחרי תנועה שאינה כתיקנה, ומיד הוא מטריח את קנה⁻הסוף שבידו, הוא קנה הסוף שנעשה גם כינויו – דומה אינו יכול לפתוח בלימוד, קודם שניתן שטר⁻שחרור ליצרו הרע. מר וילדהולץ משנכנס לכיתה, עובר בין הספסלים, מחייך לכאן ולכאן ושואל, מי ומי עפרונותיהם אינם מחודדים, מיד נזקפים כנגדו עפרונות מכל העברים, הוא נוטלם ומחדדם באולרו במהירות נפלאה ובחידוד דק להפליא, כל חידוד וחידוד מרחיב חיוכו – דומה אינו יכול לפתוח בלימוד, קודם שניתן שטר⁻שחרור ליצרו הטוב. מערכת ניגודים שביניהם אפשר להמשיך בה, שכל גילוי וזיע של זה אתה מוצא היפוכם בכל גילוי וזיע של זה, אשרי מי שזכה לזה ואוי למי שזכה לזה. תיבה: אשרי נפלה על כיתתנו לשעות רחוקות, שכן מר וילדהולץ לא לימדנו אלא בשעת חוליו של מורה אחר, תיבה: אוי נפלה עליה לשעות סמוכות, שכן מר פוגל לימדנו יום יום.

יום יום, במשך ארבע שנים רצופות, היתה חוזרת שעה אחת, שכולה אימה – הנה מר פוגל עומד בלב⁻הכיתה והוא כאמתחת⁻עצבים, וכל רגע הוא עלול להתיר את פיה ולפזר את העצבים כצרור כעסים המתפתלים והולכים, מתכרכים סביב הספסלים ויושביהם ומחנקים כצבתות, כנחשים. לא אחת ראינו בהתרת פי האמתחת – צרור⁻העצבים וקנה⁻הסוף שלפניו טסו לצדי הספסלים וכשירדה חבטה ראשונה, עצמנו עינינו, כאילו עצימת עינים כוחה לשתק ידו החובלת, וכשירדו שאר חבטות, רדופות ושורקות, דומה היה עלינו, כי כולנו נחבטים והחבטות כמשור החותך את הגוף ומפלגו לשניים. אמירה: מר פוגל בקע ראשו של פלוני, היתה מליצה ולא היתה מליצה. היתה מליצה, שרוב חבטותיו באברים אחרים, לא היתה מליצה שכמה פעמים ירד כלי⁻זעמו על ראשם של ילדים ומעשה שהטיל פגם בגולגולת רכה, עד שנתעוררו עליו הממונים ופטרו אותו מאומנותו לכמה ירחים, אלה הירחים שטעמנו בהם טעמו הטוב של מר וילדהולץ. ידענו מכבר שעצביו של מר פוגל מרופפים ביותר – לפחות פעמיים בשבוע היו פניו מתעוותים פתאום, הלהבה הרעה והזעופה שבעיניו עממה, צל של אפרורית רפרף על פניו, היה ניסוט לאחוריו, כשראשו מוטה קצת ומשעין גבו בקתדרה, ובהתאמצות מתוחה, שהעלתה פיתולי⁻ורידים כחולים מעל למצחו, פלט קריאה נואשת: גבריאל, גבריאל, שהדדה בכל החצר. לא יצאו רגעים מועטים ובפתח נראו שני אניצי הפשתן של גבריאל חמילבסקי, שמש בית⁻הספר, שעמד ראשו מכונס בכתיפיו, ידו האחת אוחזת כובעו ופיו פולט איזה המהום, וידו האחרת פשוטה לקבל את הפתקה, שמר פוגל משרטטה במשיכות⁻קולמוס רסוקות ומהירות. כעשר דקות עמדה דממה בכיתה, אנו יושבים עצורי⁻נשימה, אף שידענו כי מר פוגל הפוסע בריווח הצר לאורך הלוח והקתדרה בין חלון ודלת ופניו מעוותים מכאב ומטיל כף ידו ככיפה קטנה על גולגלתו, מטיל ומסיר מטיל ומסיר, הוא עתה כנמר שנעקרו שיניו. דרכו של גבריאל שלא היה מביא את האבקה ואת כוס המים בבת אחת, אלא תחילה הביא את האבקה ואחר כך חזר לביתו והביא כוס מים ומר פוגל מרים הכוס, מביט בה לאור השופע מן החלק העליון של החלון, שאינו מסויד, מסובבה לכאן ולכאן ומעט המים הזכים מפילים קוי⁻אור ספירליים, המפזזים על גבי הקירות, כאילו לא באה הכוס ומימיה אלא לשעשעו בצחותם הצלולה. פתאום הוא משרבב ראשו כלפי מפרקתו, פיו נפער כנגד התקרה וכהרף עין יורדים עליו שני קמצי האצבעות והאבקה נשפכת מכאן והמים מכאן וגבריאל נוטל את הכוס הריקה, נותן בה את תכריך האבקה הממועך ויוצא, כובעו מתגבה אל ראשו וגבו לדלת. משנבלעה האבקה, פניו של מר פוגל מתפשטים מעיווּתם; הוורידים, ששרבוב הראש לאחור ניפחם יותר, מחוירים והולכים וככל שהם מתעלמים חוזרת לאישוני עיניו אותה להבה זועפת, אֵם⁻פחדינו…

זהירות, היפה בכל שעה, יפה עתה ביותר, צל חששות המתגדל תמיד כהר⁻חששות עלול להערם הררי⁻הררים – אוי לו למי שקריאתו אינה מדוקדקת ודיפטונגים נשמעים מפיו כווקאלים רגילים. באמת, לשון אשכנז מצויה היתה בעירנו ורבים שהיתה שפת דיבורם יום יום, ורבים מהם, שאפילו לא היתה שפת דיבורם יום יום, היו בקיאים בה, בהלכות דקדוקה וסגנונה, אבל בדרך הביטוי לא היו מקפידים ביותר, וביחוד היו מתרשלים בהבחנה שבין דיפטונגים ווקאלים רגילים, שכך היה נוח להם ולכלי⁻דיבורם. לשון אשכנז שיצאה מפיהם, ריח של סופרי המופת היה צרור בה, ניביה היו כבגדי פאר שנכנסים בהם בטרקלינם של גדולים, אבל חיתוכי⁻ביטויה היה כסנדלי⁻בית שאדם גוררם ברגליו מחדר⁻השינה לחדר⁻הכירים. מר וילדהולץ, מילידי עירנו, מגודל בבית היתומים שבה, נשם כל ימיו את אוירה ואם הדיר עצמו, כדרך דורו, מלשונם של המוני⁻עמו שנקראה לו, כדרך דורו, בשם קוֹידרוועלש, וכלכל דיבורו באשכנזית צחה לפי לשונותיה, ששאבם מספרי שירה ופרוזה של גאוני אשכנז, הרי לענין ביטוי נמשך לדרך רישולם של בני עירנו, בעיקר אולי משום שלא נזדמן, כדרך שלא נזדמנו שאר בני עירנו, עם אשכנזים מבטן ומלידה לשמוע דיוקי דיבורם. אדרבה, כל מה שלשונו היתה מתובלת יותר ניבים מובחרים, היתה עזובת הביטוי גדלה ומוספת, משל אבני חפץ שכל שהן יקרות יותר אין הן זקוקות למסגרות זהב. אף שכבר פירשנו סיבה פשוטה שגרמה לרישולו, ראוי שננסה לפרש סיבה שאינה פשוטה – לא בא הרישול אלא להעמידנו על כך, שגם הלשון תוכה עיקר, קליפתה טפלה ומר וילדהולץ מבעלי העיקר היה ומבעלי הטפל לא היה. וכך דרכו כשהיה מלמד גם מחוצה לבית הספר – גם בלשונות, כלשון צרפת, שנהג בה כמנהגו בלשון אשכנז, כלומר הקפיד על תכנה ולא הקפיד על לבושה בביטוי; גם בתורת הספרות, ביחוד בביאור החלק השני של פויסט, שידע לפרשו תשעה פירושים השונים זה מזה ושלא בו ימים רבים, עד שהעלה מדעתו שיטה מיוחדה, שיסודה בהילוך היה בהם מפירושו הנודע של בּויאזאן ולא כלום. בכלל, נתון היה בכמה עולמות. קודם כל בעולם הכתב הישר והנוח שטרח כתב, שאין הקולמוס חוזר פעמיים על משיכה אחת, אלא עשוי על דרך שאין בו חזרה. חשבון גדול עשה הממציא להראות, כמה טובה מביא חידושו לעולם – צירף מנינם של כל הבריות בעולם, הכותבים בכתב שאותיותיו אותיות רומי, חישב כמה אותיות הם עלולים לכתוב, בממוצע, בחייהם וכמה זמן הם מבזבזים מתוך שקולמוסם חוזר בכתיבת האות על אותה משיכה עצמה וסופו הכריז: צאו וראו כמה מליוני שנים האנושיות עתידה להרויח משיטתי. עולם אחר היה עולם הפטריות – יערות גדולים מתפשטים מעיבורה של עירנו והוא היה בהם בן בית גמור וידע להפליא גידוליהם, וביחוד מיני הפטריות הנאכלות ושאינן נאכלות, ואלה שהן נאכלות היה כונסן בביתו והיו עומדים שקים שקים והיה מתבל בהן מאכליו או עושה אותן מאכליו. עולם אחר, וגדול משניהם, היה עולם הכוכבים, שידע בחכמת התכונה כל שחידשו ראשונים ואחרונים, אלא שכל אותה החכמה לא נחשבה לו אלא כשפחה המשרתת חכמה גדולה ממנה, חכמת האיצטרולוגיה. בחכמה זו חיבר חיבוּרים ונודעו לחכמיה ואפילו עלו על שולחן כינוסיהם. חכמה זו נתנה בו ודאות, שלא היה חושש לא ממחלה ולא מפורענות, שהכל צפוי בכוכבים ומסילותם הנפלאות. מידות שנמנו אפשר למצוא במעשיו ניגוד להן, ובאמת לא היו ניגוד להן. הרי, למשל, בדרך דיבורו לתלמידים, שלא היה קורא אותם בשם אלא בכינוי, שגווניו דומים: סיאוב כזה, לכלוכית כזו שולחים לי לבית הספר; או: ערימת דשן כזו ורוצה להיות דוקטור, שואב מים אינו לפי כבודו; אבל באמת צריך היה לשמוע לא בלבד ענינם של דברי גינוי אלה, אלא גם נעימתם, וכל ששמעה ידע בבירור, שאינם אלא כדברים שלשון ושפתים שותפים בהם והכוונה והרגש אינם שותפים בהם. ואפילו כעסו היה של מי שמשתדל לכעוס ולבו אינו מסייעו. וכן אפשר להביא ראיה מדרך התרעומת שלו על סדרו של עולם, שהיה מתרעם, אף על פי שהכל צפוי במזלות, היא דרך התרעומת שלו על תקוותו שנכזבה כמה וכמה פעמים, היינו שלא ניתן לו פרס נובּל; אבל גם כאן צריך היה לשמוע לא בלבד ענינם של דברי התרעומת אלא גם נעימתם, וכל ששמעה ידע בבירור, שיותר שהם מבקשים לערער את שאירע, הם מבקשים לקיימו, כאילו ביקש לומר, כי באמת אין אדם נמלט מגזירתו, כשם שאינו נמלט מתלונה עליה וראוי שיקבל הגזירה עצמה ואף התלונה כגזירה וישא בהן בחיוך של בינה.

מה שמצאנו במר וילדהולץ מצאנו חילופו במר פוגל. לא היה מילידי עירנו אלא בא מרחוק, מקהילה קטנה או גדולה במהרין, היא המדינה שהעמידה רוב מורים לגלילותינו מימי הירץ הומברג ואילך, אולם בימינו פסקה הנדידה הזאת, שכבר העמידו גלילותינו מורים משלהם ונמצא מר פוגל בודד במועדו. דיבורו באשכנזית כלכל על דרך הדיוק בלשונותיה כעל דרך הדיוק בביטויה וכל רישול ופגיעה היו כשרטת בבשרו והטריחו מיד את קנה⁻הסוף שבידו, שהיה כמשענתו הנואשת במלחמת⁻התמיד שבינו ובין סביבתו. ממולדתו הביא עמו חלל⁻אויר משלו וכאילו נתעקש למצוא בו נשימה רווּחה לכל ימי חייו. אך אם היה בכוחו לקיים את עצמו בתוך חלל⁻האויר המועט הזה, שהובא ממרחק ושהיה מקופל בו כבנרתיק סמוי, לא היה בכוחו להשפיעו על השוק, על הרחוב, על הבית, על ההליכות, על המלבושים, על הדיבור, ומכאן זעפו וריתחתו, שלא נרגעו אפילו כהרף עין. תמיד, תמיד, ארב האויב העז, רב⁻הרחשים ואדיר⁻החיים, למשבצת החיים הקטנה, ששמרה, בהתנזרות תקיפה וגאה, על ייחודה. ואף זאת, אדם גלמוד היה פוגל בימינו ולא היה לו כל שיור של משפחה, משמתה עליו אשתו ולא נשא אחרת עליה, ואשתו לא הניחה לו אלא אחות, לאַני, שמה, עלמה משכלת, שידעה בטיב⁻לשונות ובטיב⁻ריקמה, ישבה בחוֹר אפל בסימטה שמאחורי בתי הכנסיות, מנהגה בשופי והליכותיה ממוזגות, פרנסתה על מעשי הריקמה, שהיתה רוקמת בבתים בשביל הכלות לפני חתונתן, ואילולא דרכה לטלטל תחת בית שחיה צרור סמרטוטים, שהיתה מדברת אליהם: תינוקותי, תינוקותי, לא היה זוכר, שיצאה מדעתה, ואילולא זעפה האיום לילדים שהיו מתגרים בה ומראים לה אגרופים קמוצים, לא היה זוכר קירבתה למר פוגל, שככל שהשתולל זעפה היו העוברים והשבים מנענעים ראשם ואומרים: כמותה כגיסה. מכאן קל להבין מה דעה מקובלת בעיר על מר פוגל ושנתיים ראשונות, שלימדני בכיתתנו, אף אני הסתפקתי בדרך ההערכה הרווחת, שתמציתה בכינוּי הגנאי, שתלינו בו: פייגלי גנב; והיה לי כמי שנתגלמה בו כל מידה של רישעות; אולם אותה האַבקה שהיה בולעה, לפחות פעמיים לשבוע, היא שהעמידתני על כך, שלא כפוגל לגבי הכיתה הוא פוגל לגבי עצמו.

שתי קופסות היו תלויות בביתנו, האחת שנרשמה על גבה בכתב סופר נאה תיבה: ירושלם ואחת קטנה ממנה, עגלגלת וצהובה, שנרשמו על גבה באותיות רומי תיבות: איזראָעליטישעס ווייזענהויז, כלומר בית⁻יתומים ישראלי. ככל שנהנתה קופסה ראשונה ממידת הרחמים שנתעוררה, נהנתה גם קופסה אחרונה כמחצית הנאתה. רחוקה ירושלים ורחוקים לומדיה, קרוב בית היתומים בעירנו וקרובים יתומיו, אבל לא כל שהוא קרוב ביותר לעינים הוא קרוב ביותר ללב. כוחה של תיבה: ירושלם, הרשומה על גבי הקופסה האחת, לחמם את הלב, ומשנתחמם הא משפיע חומו גם על שתי התיבות שעל גבי הקופסה האחרת – ניתנו שתי פרוטות לעניי ירושלים, ניתנה פרוטה אחת ליתומי עירנו. הרגל זה נעשה מנהג, שנשמר כדיוקו, פרט לימים שבהם נעשתה לראשונה גזירת השערות לילד בילדי הבית, שהשערות הגזוזות הוטלו במאזנים ושיעור משקלן ניתן בערך זהב לקופסה ראשונה. קופסת ירושלים באים להריקה שני נכבדים עבדקנים, מנלהבי החסידים שבעיר, שבטלתם פרנסתם וליצנים אומרים עליהם, שהם מתפטמים מקורקבני ירושלים. קופסת היתומים באים להריקה שני נכבדים גלוחים, ממובהקי המשכילים שבעיר, ואחד מהם מר פוגל. אותה שעה, שמר פוגל יושב בביתנו, גולל הקופסה פתוח והמטבעות מתגלגלים על גבי השולחן והוא וחברו עורמים אותם גלילים גלילים, גליל של ניקל וגליל של נחושת, אני ממלט עצמי בפינה האפלה ביותר שבבית, היא פינת העליה. ודאי גדולה היתה האימה שהטיל עלי, אם לא חששתי להסתתר בעלית הבית, שכל העיר ידעה עליה, שהיא מקלט⁻השדים. הבית שדרנו בו גדול וצהבהב היה, ואף שהוא יפה ומתוקן, כמראה⁻יתמות שורה עליו, והוא מעמיד על העוברים ושבים פנים של עזובה. ביאור יתמותו שנתפשט בעיר נכלל במלה: שדים, והיא מלה השנויה ביותר במחלוקת. נשים שבביתנו האמינו בה, גברים שבביתנו הכחישו בה ואנו, הילדים, רצינו שהדין יהא כסברת הגברים, הם אבינו ושכננו מר מאיר שפר, אולם הרגשנו שהדין הוא כאמונת הנשים, הן אמנו ושפחתנו הניה. ואף שהמחלוקת, שענינה מלה אחת, היתה חמורה ביותר, גם המכחישים וגם המאמינים לא יכלו שלא להודות במה שאזניהם שומעות – מדי פעם בפעם, לפרקים מועטים עם דמדומי ערב ולפרקים מרובים לפני חצות לילה, נשמעו קולות עמומים אך חזקים כאילו חביות או טבעות⁻ברזל כבדות מתגלגלות מעל התקרה. אלה היו הקולות הגדולים, והיו גם קטנים מהם – בחצר עמדה, כאילו בצלו של הבית בן הקומה, שורה של בתים קטנים, מחסני פשתן וחדרי מלאכה של סורקי שערות סוס ושערות חזיר. בתים אלה אך נסתיימה העבודה בהם וננעלו השערים והוטל על גבם באלכסון מוט⁻הברזל הסוגר עליהם, התחילו עולים מתוכם רחישות וצלצולים ומיני נהימות מוזרות, כאילו בעל חי כלוא בהם והוא נאנח באפילתו. עצם הקולות ובנות הקולות לא ניתנו להכחיש, ולא היו ענין של מחלוקת, אולם ביאורם היה ענין של מחלוקת. אבי ושכנו שפר היו יושבים בערבים ומדברים בהויות העולם, בעניני מלחמת אדרינופול אם תעמוד במצור או לא תעמוד במצור, משחקים שחמט, המיחם מזמזם וכוסות⁻התה נמזגות ומתרוקנות, נמזגות ומתרוקנות, ובעצם⁻חוּמה הגועש של השיחה שהיתה נעזרת בעיונים חטופים בלכסיקון גדול שהיה מונח פתיח⁻דפים או בעצם חומו של המשחק כששניהם יושבים, שפתותיהם מכווצות, ואינם משמיעים אלא רבעי⁻הברות סתומות, שמעורבים בהם הרהור ורוגז, נשמעת פתאום אותה המולה עמומה של החביות ושל טבעות⁻הברזל הכבדות המתגלגלות מעל התקרה ומיד נשכחים אכר, צריח ומלכה, נשכחים כל מצביאי תורכיה ויון, אפילו אדרינופול וגורלה נטרדים, דפי הלכסיקון הפתוח כמבוישים והמחלוקת הנודעת חוזרת ליושנה: יש שדים, אין שדים, יש, אין.

ביחוד נתגברה המחלוקת, כשהשדים לא הסתפקו בגלגול החביות, אלא התחילו מושכים במצילה, שהיתה תלויה לפני פתח הפרוזדור המשותף לנו ולמר שפר. גם הצלצול הזה בא בעצם⁻השיחה על אַנוור פחה ואדרינופול או בעצם חוּמוֹ הכבוש של השחמט. כבר נשמעו כמה וכמה צלצולים וכבר יצאה השפחה כמה וכמה פעמים, פתחה את הדלת ואין איש וכבר נתלקחה כהוגן מריבת הדברים, שכל עיקרה בשני ביאורים, האחד: המצילה – הרוח מטלטלתה והיא מצלצלת; האחר: המצילה – לילית מטלטלתה והיא מצלצלת; והנה הצלצולים מתחדשים ברציפות מבוהלת ביותר, משל אֵם שמחלת תינוקה אנושה והיא מרעשת את המצילה שבפתח הרופא. שוב יצאה השפחה, שוב פתחה ושוב לא נראתה שום ברייה. התחכם אבי ואסר את קנה⁻המשיכה של המצילה ולא הועיל כלום, שלא הספיקו הוא ושכנו לחזור למשחקם וחזרה אותה בהלת הצלצולים. עתה יצאו הכל מזויינים – לאור שתי מנורות שנישאו ברמה הלכו כל בני הבית, זה מטאטא בידו וזה יעֶה בידו; רק השפחה, שלא פסקה לעשות סימני צלב בידה האחת, אחזה קופיץ בידה האחרת וכך ירדנו במדרגות עד שער הבית, ואף שלא נמצא לנו כלום, הרי רגע שעמדנו ליד השער כאילו ניתך עלינו ברד⁻צלצולים מלמעלה; וכך עלינו לעליה ותרנו כל זויותיה, ואף שלא נמצא לנו כלום, הרי רגע שעמדנו ליד האשנב כאילו שטף מתחתינו נהר⁻צלצולים מלמטה. מכאן ואילך המחלוקת מתרפה והולכת, שנכנס פקפוק בלבו של מר שפר, כיון שמצא לחכם ומשכיל כריב"ל, שהוא מספר בספרו אפס דמים, כי גם לאחר שגזרה המלכות בפאריס, שכל האומר ראיתי לץ סופו בית אסורים, הרי הוא עצמו אין דעתו נוטה להכחיש מציאות השדים בכלל, אלא שהוא מכחיש התגלותם בימינו. ולא עוד אלא גם בספרו בית יהודה סתר דעת המכחישים מציאותם מחכמי ישראל. נשאר אבי בודד בכפירתו והלכת⁻השדים בביתנו מצדה העיוני היא תלויה על חודו של תיקו ומצדה המעשי היא נטועה כאימה רבה בלבנו. צא ולמד, מה גדלה אימתו של מר פוגל, אם ישיבתו בביתנו השכיחתני אימת⁻השדים והבריחתני למחבואי⁻העליה, שבה הם מגלגלים את החביות וטבעות⁻הברזל הכבדות.

גדולה היתה האימה בפינת⁻המחבוא שבעלית השדים, גדולה ממנה היתה האימה, כשמיחוש המיגרנה של אמי חורגתי לא הניחני להמלט לפינת⁻המחבוא, שאמי מוטלת היתה על הספה, ראשה כרוך במטפחת שניתנו בתוכה פלחי⁻לימונים ובולבוסים, ואנוס הייתי להקביל בעצמי פני מר פוגל ולשמשוֹ. אימה שהיתה בי, בלבלה מעשי, נטלתי את הכסא, לעמוד עליו, כדי להוריד קופסת בית היתומים, שכחתי ליטול את פנקס⁻ההעתקות העבה ולהניחו על הכסא, שיגביהני ויגיעני לקופסה. אולם כשירדתי ובבהילותי יגעתי למצוא את פנקס ההעתקות ולא נמצא לי, דימו אזני לשמוע דברי גערה, אבל באמת נשמע מאחורי דיבור בנעימה של נחת וחביבות: ילדי, ילדי, אַל תטרח; ועד שאני הופך פני, כבר עלה מר פוגל ברגל אחת על הכסא וכשרגלו האחרת מרפרפת באויר פשט ידו, הוריד את הקופסה וכבר היא מונחת על השולחן, כשהגולל פתוח והמטבעות משתלשלים והולכים. רגע שכפפתי עצמי לבקש את הפנקס ונשמע לי אותו דיבור סבור הייתי, כי לא קולו של מר פוגל הוא, אלא קולו של מלווֹ, שהיה נוהג בשתיקה, כאילו תעודתו עֵד אילם, ותמהתי שפתח פיו, עתה שראיתי את מר פוגל ושחוק מיטיב מרטיט שפמו ועיניו נוחות, גדלה תמיהתי, שפתח את פיו בדיבור ענוג כל כך. לא היה בידי לפרנס תמיהתי וכבר נצטרפה תמיהה מרובה ומפתעת ממנה – מר פוגל הפך כסאו, שפניו יהיו מכוונים כנגד אמי ואמר: מה, גברתי, את סובלת, סובלת; ועד שאמי הספיקה להשיב: כן, אדוני המורה; המשיך דברו: כן גברתי, רק מי שהיסורים האלה הם לו כאורח קבוע יודע גודל עינויהם. נתאנחה אמי ומר פוגל הוסיף: ואין רפואה אלא לשעה קטנה, אבל באותה שעה קטנה היא פועלת ככוח כשפים. סיים: תנסה, גברתי, את האבקה שלי. אמר, נטל מחברתי שעל השולחן, עקר דף ורשם בו בכתבו הנמהר כמה מלים, חתם בחתימת ידו, ופנה אלי: בזה, ילדי, תלך לבית המרקחת ותביא רפואה לאמך. ובפנותו לאמי: גברת חביבה, לא נברא האדם אלא ליסורים – ובקולו כהד⁻אנחה, שמתנשבה בה רוח של רזיגנציה.

אותו יום, שגילה לפני פניו האחרות של מר פוגל, אפשר לומר, את מר פוגל שלאחר⁻הצהרים, ניתן לו המשך. ניכר, התרופה היתה בה מנת⁻רעל, שאילולא כן לא היה בעל בית⁻המרקחת הסמוך, שסימנו עין הנתונה בתוך משולש והוראתו השגחה עליונה, מחזיר לי את הפתק בחיוך: דברים כאלה אינם נמכרים אצלנו; ובעל בית⁻המרקחת הרחוק, שסימנו כתר⁻זהב, לא היה מעמיד עלי עיני⁻תמיהה ואומר: מה, שמש בית⁻הספר חולה, שמר פוגל שולח תלמידיו; ולא היה מזהירני: תמסור לידי מר פוגל, לעצם ידיו. ואפשר שמנת הרעל היא שפעלה אותה הפעולה הנפלאה ואמי חורגתי לא פסקה להפליג בשבחו של מר פוגל: כמו יהודי טוב, להבדיל, יהודי טוב. אולם קופסת היתומים אינה נפקדת אלא לשעה רחוקה ואילו מיחוש פוקד לשעות קרובות. חזר המיחוש, אומרת אמי חורגתי: בשעת ההפסקה אתה ניגש למר פוגל ומבקש ממנו, שירשום את האבקה. יסורים שראיתי בפני אמי חורגתי לא הניחוני לומר לאו, אף שלא ידעתי כיצד אעשה לי לב של אריה ואגש ואבקש. על אחת כמה וכמה שאותו יום רתח זעפו ביותר – כל שנדרשו לספר בפרשת היום, היא פרשת סיפורי הפלאות של ריבּצאהל, המשוטט בהררי⁻הענק היו מגמגמים בלשונם, ואני בכללם, ואפילו אשכול⁻התלמידים, הצהבהב ועגול⁻הלחיים, פנה הודו ונכשל ודומה ששתי הסטירות, שירדו על עיגולי לחייו האדמדמים, העלו זיקי⁻אש. לאחר שיעור כזה הוצרכתי לבוא לפני הכועס והנכעס ולומר חפצי – בשעת ההפסקה עקפתיו מכאן ומכאן וכמה פעמים הייתי קרוב לו כפסיעתיים ונרתעתי לאחורי, עד שהרגיש בי וגער: חמור, מה אתה מתפתל בין רגלי. פסוק⁻הפתיחה לדברי, שהשגרתיו על פי שאומר אותו ברהיטות נאה, פרח ונשכח ממני ולא היה בי אלא להעלות שתי מלים: אמא שלי… זקף מר פוגל ראשו, אישוני⁻עיניו, שמשקפיו העבים הקטינום, כאילו נתקטנו יותר מצמצום העפעפיים, קמט וחצי⁻קמט שבין מצחו ואפו זעו זיעה קלה ועצבנית, פיו נפער מעט כמבקש לומר מה, ידו עשתה תנועה של קמיצת⁻אצבעות חטופה וכמי שנזכר דבר הנשכח אמר: אהה, זאת עם האַבקה, מה, לא טוב – ושפתיו נתעוו, כאילו אחזם כאב. כאוגר נפוצות רעיוני הבהולים ביארתי את בקשתי, מיד נשתנתה ארשת פניו, שנתרככו מהבהוב של בת צחוק מיטיבה, ידו החליקה מפרקתו ואמר: היא פעלה, טוב, טוב מאד, אחר גמר⁻הלימוד אלך עמך לבית המרקחת ואתן לך אבקה חדשה, אתן לך אבקה חדשה.

הדרך מבית הספר לבית המרקחת, שסימנו כתר של זהב, אינה ארוכה, אף הליכתו הבהולה של מר פוגל עלולה היתה לקצרה, אף על פי כן נתארכה לי ביותר, גם מתוך שהרגשתי את מר פוגל לצדי, גם מתוך שזכרתי כשלוני בפרשה הגדולה של ריבּצאהל, גם מתוך שמר פוגל הקיפני בשאלות. ואף שכל שאלה נשאלה בחביבות וענינה שלום אמי ומעשה אבי ושלום אחי וכדומה בשאלות, חששתי מפני כל שאלה העתידה לבוא אחריה, שמא תחזירני לענין סיפורי ריבּצאהל ונטית הפעלים וכדומה בדברים, שגמגמתי ונכשלתי בהם. החשש מפני כל שאלה העתידה לבוא, הטיל תהום⁻זמנים בדרך הקצרה הזו וכשיצאתי מבית המרקחת והאַבקה בידי האחת וכובעי בידי האחרת ומר פוגל נפרד בנענועי יד ואומר בחיבה חמה: להתראות ילדי, דומה עלי, שכבר עברו ימים רבים⁻רבים כאילו יצאתי מבית הספר תלמיד⁻חומש ומבית המרקחת יצאתי בר⁻מצוה ובמרחב השנים הרב נמתחים קורים דקים, ששִתיָם החיבה של מר פוגל שברחוב וערבם אימת מר פוגל שבכיתה.

והנה עתה, אחרי שנים, אני עומד בפני הגן ורואה ביפיו ובדרכו של גננו מר פוגל, ומתוך שהוא משוטט לא בין ספסלי הכיתה, אלא בין ערוגות⁻הגינה, ולבושו קל בלא מעיל ובלא צוארונו, וביחוד מתוך ששוב איני ברשותו ושני פסי⁻הכסף לצוארוני נותנים בי כוח של עמידה בוטחת, המדהה את צבעו החריף של זכר האימה שבחגוי⁻הנפש, קפצה עלי רוח משובה או רוח יהירות ופי הנתון, כשאר פני, בריבועי הסורג של הגדר, פלט שריקה חדה ומסולסלת כשריקתם של מנקי הארובות. מר פוגל הרים אפו, נחיריו נתרחבו, כאילו השריקה ניתנת להרחה, קרא: הוֹ⁻הוֹ, בקפיצה קלה היה ליד השער, שחלודת⁻ציריו צפצפה בצרידה עם פתיחתו, וכשראני אמר: בחור, בחוּר. לא ידעתי, אם כוונתו חיבה קלה או רוגזה קלה, אמרתי: יפה כאן, אדוני המורה. כינוי: אדוני המורה או ששינה כוונתו או שגילה אותה ביותר, שאמר: אם יפה, מה תעמוד בחוץ, תכנס ותראה. נכנסתי וראיתי מקרוב מה שראיתי פעמים הרבה מרחוק – הגינה חמודה, הפרחים חמודים והננסים חמודים, אבל יותר משהתבוננתי בהם, התבוננתי בגננם, אם הוא מר פוגל אף על פי שאינו מר פוגל, או אם אינו מר פוגל אף על פי שהוא מר פוגל. יפות אגדות על עדיני נפש וטהורי רוח שידעו שיחת עופות ודשאים, אולם אגדות אלה קראתי ולא ראיתי ואילו אגדת מר פוגל בעיני ראיתי. אם אומר, כי ככל שהיה משוטט בערוגה אחת או אחרת היו הפרחים מחייכים כנגדו, כאילו מתחטאים לפניו, אוחזים בגדו או סנדלו; ואם אומר ששיחות עריבות שמר פוגל שח באזניהם היו על דרך⁻הדיבור של אמהות המפנקות בפינוקי⁻חיבה את ילדיהם, הפרחים האזינו להם והשיבו לפי לשונם ולפי דרכם, יאמרו דרך בדאי⁻הפיטנים בפי; אבל אם אומר כי מר פוגל עמד באמצע גנו, כפו שטוחה ועליה גרגרים ומששרק שריקה קטנה ורפויה ירדו צפרים מעל אילנות ושיחים, טסו סביבו עוגות⁻עוגות, אחת יושבת על כפו, חוטפת גרגיר ופורחת ואחרת באה תחתיה והזמרה עליזה ביותר, הרי לא דברים שבהשערה בפי אלא דברים שבעדות בפי ומי יזימנה. על הספסל, שמר פוגל הושיבני עליו וישב בעצמו, כשהוא מסיט הצדה ספר פתוח המונח עליו, ספר מספרי קומפּרט, שמעתי דברים, שלא בלבד ענינם התמיהני אלא נעימתם התמיהתני – כמה עדנה וכמה רוך. וגדולה מכל התמיהות היא, כי הדובר אלי ודבריו רוויים בינת לב הנוהרת אהבה וחמלה, המבין לנפש פרחים ובנות כנף מבינות לו, הוא שלא ידע למצוא נתיבה בלב ילדים והיה בעיניהם כאימת⁻האימות.

 

פרק שלישי: חללה של כּיתה    🔗

פסעת כשלושים פסיעה מגנו של מר פוגל, והרי אתה עומד בפני בית⁻הגימנסיה. שערו משולש ושלט עגלגל תלוּי מעל השער האמצעי – הנשר כפוּל⁻הראשים של מלכות בית האבסבורג וכתובת מעטרתו. לשון הכתובת: גימנסיה קיסרית⁻מלכותית על שם הארכידוכוס רודולף. חביב היה שם רודולף, הוא בנו של הקיסר, שנעקר קודם זמנו, אם בידי עצמו אם בידי אחרים, ומתוך שנעקר קודם זמנו, שבחים שנשתבח בהם נתכּפלו בפי הבריות ונראה כאותו זרע העתיד להצמיח אילן גדול. ככל שנתגלגל עליו הדיבור, העלה דמיונם של המדברים בו אותו אילן גדול ודיברו ביפי⁻נופו, ברום⁻צמרתו ובטיב⁻פירותיו, ולפי שדבריהם על דרך ההשערה, אין שיוכל ואין שירצה להכחישם. כמה וכמה גימנסיות נקראו בשמו, אבל כוח⁻דרושם של בני עירנו לא נרגע, עד שלא פסק ואמר: אדוני⁻הגימנסיה שלנו, מר שירמר, היה מלמד את רודולף, בנו של הקיסר, פרק בהיסטוריה ושעל כן גימנסיה, שהוא מנהלה, נקראת בשם תלמידו. דרכו של דרוש, שאינו טורח על דקדוקה של אמת, ולפיכך לא העלה לפניו את הקושיה, מה ראה הקיסר לזמן כמורה להיסטוריה לבנו יחידו בנו של נחתום בלבוב שאין יודע גדולתו המיוחדת, ואם אתה נוטל מגרפה ויוצא לשוקה של וינא אתה גורף בסימטה אחת מאה כמותו. אבל ממנהגו של מר שירמר ניכר היה, שאילו נתגלגל אותו דרוש לאזניו לא היה מפקפק באמיתותו, שכן עמידתו כאילו כמה ארצות⁻כתר כבושות בידו, קולו נשמע תמיד כגזירה, שאין עליה ערר, ותקיפות שבו אפילו הפלדמרשאל ראַדאֵצקי היה מתקנא בה. מידותיו אלו נבלטו ביותר בימי⁻גנוּסיה, כשנתלבש מדי⁻השרד, חרב קצרה, הנתוּנה בנדן עוֹר שחור ומבהיק, למתניו, מידליות מקושטות מעילו ובראשו מגבעת שחורה העשויה כלביבה גדולה והוא צועד בתוך שורות תלמידיו, הסדורים מערכות מערכות, במסדרוני⁻הבית ודומה הנה הנה יוצאת הפקודה המכרעת מפיו, מערכות התלמידים משׂתעָרות בגעש⁻אדירים ומתנגשות זו בזו ותמונות התלויות על גבי הכתלים, אלה ציורי המלחמות הגדולות, אתה רואה כמותן בממש במסדרונות האלה. ואם לא יצאה פקודה זו, יצאה פקודה אחרת, שענינה או צעידה קצוּבה ומתונה, אך ראויה לשמה, אחרי ארונו של הכומר הקאַטיכיט, שהלך לעולמו, או צעידה קצוּבה ונמהרה, אך ראויה לשמה, להקביל פניו של כבוד הארכיבישוף.

מכל התהלוכות שבפקודתו זכורות שתי תהלוכות אלה, ודאי משום שנכרכה בהם הרגשה של מורת⁻רוח. הרגשה זו כתולדה קטנה היא להרגשת⁻אב, שבאה עלינו, התלמידים היהודים, מראשית כניסתנו לגימנסיה – הרגשת הנכר. הרבה עשה בנו חלל⁻המסדרונות הגדולים והאפלים והקודרים, שכל קול, אם של דיבור⁻פה, אם של שעטת⁻נעל, מוליד בו בת⁻קול עמוּמה וזועמת; הרבה עשו בנו הקימוּרים והעיקולים של המדרגות, שנראו כפתלתולת שאין לה שיעור; הרבה עשו בנו התמונות התלויות על גבי הכתלים, פרצופים שולטניים וכעוּסים של קיסרים ומלכים ונסיכים, ציורים של קרבות המלאים חללי⁻אדם ופגרי⁻סוסים וחרבות שלוּפות ועיני⁻פרשים צמאות⁻דם. אבל יותר מכל עשה בנו הצלב הנטוּע באמצע הכותל הגדול, עץ חוּם בשתי ועֵרב ועל גבו תלוּי משיחם, גופו הצמוק מצהיב כשעווה, רצונך אתה סוֹפר את צלעותיו אחת אחת, רצונך אתה סופר את עורקיו הדרוּכים אחד אחד, אולם אין אתה רוצה בכך כשם שאין אתה רוצה בכך, שראשו המוּטה ופיו המעוּנה מיסורים וביחוד שלוש היתדות התקועות בידיו וברגליו אינם מניחים לך אלא הבטה חטופה.

משנפלה עינך לראשונה, במסדרון הארוך והאפלולי, על הצלב הגדול שכמתכּוּנתו עשוּיים היו הצלבים הקטנים שבכל כיתה וכיתה, שהביטו בך כל ימות השנה, נזכרת כל שקלטה אָזנך לפנים בסיפורים על משיחם – דומה היה עליך, כי הנה⁻הנה הוא מתעלה, שם המפורש חבוּי בחתך⁻רגלו ומעליו פורח ר' יהודה החסיד; הנה⁻הנה אמו כופפת עצמה על תיבת הבגדים להוציא בשבילו כתונת לשבּת והוא סותם מעל לראשה את מכסה⁻התיבה הכבד והמפורזל ואומר: אם אין אַת אומרת לי מי אבי, כאן תהא קבורתך; נזכרת ליל⁻ניטל, שהיו מהפכים את חבית המים על פניה, עושים את הלילה כליל חנוכה למשחק⁻קלפים. וביותר נזכרת מעשה בלהקת צעירים שהלכו באותו לילה, מטלטלים לפניהם צורה של ממגורה, בתוכה צורה של דיר גדול, בתוכה צורה של אבוס ובתוכו צורה של תינוק, פניו מאירים מאור ההילה לראשו הקטן, אשה כורעת לפניו ובסמוך לתקרה מרחפים שלושה מלאכים, אבוּקות בידיהם וכתרים לראשם, הצורה מיטלטלת אילך ואילך ומטלטליה, שמחים ומבוּשׂמים, פנסי⁻צבעונים בידם ופיהם מזמר בקולי⁻קולות שירי הקוֹלאֵנדה, ומשפגעו בך, אין אתה נפטר מהם בלא בזיונות, ואין אתה נמלט משאלתם החוזרת בכמה מיני איוּמים: על מה גנבת את היתד הרביעית. שכן אגדה היא שנתפשטה בגויים, ששעה שנצלב משיחם התקין הרומי ארבע יתדות, שתים לתקוע בשתי ידיו ושתים לתקוע בשתי רגליו, אולם היהודי, שהיה ממוּנה על תקיעת⁻היתדות, ביקש להרוויח מצליבת⁻מושיעם, עמד ונתן יתד אחת בכליו. שאלה זו, שנספגה בך כתסס צורב, חזרת ושמעת אותה מפי שכניך לספסל בכיתת⁻הגימנסיה, ואף שנשאלה על דרך ההלצה, לא ניטל עוקצה.

כללו של דבר, מראה הצלב הוא שהילך עליך אותה הרגשה כבדה, שאבותיך, ששלחו אותך עד עתה לחדרים, שהישיבה בהם היתה כישיבה בביתך, או לבית⁻הספר העממי, שהישיבה בו כמעט שהיתה כישיבה בביתך, עמדו עתה ושלחו אותך לארץ גזירה, שצינתה כזעפה וזעפה כצינתה. תאמר שאם אתה יושב יום⁻יום בכיתה וכנגדך צורת משיחם, עושה הרגילות את שלה ובכוחה אתה מבטל בת⁻קולה של האימה במרתפה של הנפש, באו שתי הפקודות של מר שירמר וביטלו את שביקשת לבטל. פקודה אחת ללכת אחרי ארונו של הכומר⁻הקאטיכיט צירפה את כל הכיתות טורים⁻טורים, הצעידתם ברחובות העיר, עד שבאנו ברחוב בית יראתם, לעמוד בו כשתי שדרות⁻תלמידים משני העברים, וכשעבר הארון באמצע, פרחי⁻כהונה לפניו ועדת⁻כמרים לאחריהם וזמרתם עולה בסלסוליה החדגווניים, ואנו שומטים מצנפותינו ועומדים בגילוּי ראש, עד שעוברים כל הצלבים הרבים, ננערה בנו שלהבת קטנה של מרידה, שאינה דומה ישיבה בכיתה כעמידה בשוק. אולם מרידת⁻קטנים כמרידת⁻קטנים – אגרופים הנקמצים מכעס, כשהם נתונים בכיסי בגד ורטינה מפה לאוזן. פקודה אחרת, להקביל פניו של הארכי⁻בישוף, היתה לנו כשרטת ולא על שום שנדרשנו גם אנו, התלמידים היהודים, לחלוק כבוד לאותו הגמון, שהרי גם שאר בני אמונתנו בעיר לא נמנעו מכך, ואדרבה, שער הכבוד, שנעשה לכבוד האורח, עמדו בו גם נשיא⁻העדה וספר תורה בידם ודרכו של ההגמון, שקודם שהוא ניגש לנשק את הצלב הוא ניגש לנשק את ספר⁻התורה, שתורת⁻האב קודמת לתורת⁻בנו. אלא שאנו נדרשנו לעשות יתירה – רחוב בית יראתם אינו מן הרחבים ומשהצטופפו בו המוניהם, נצטווּ התלמידים ליכנס לבית יראָתם. פזורים בין חברינו הנוצרים כבשנו דיבורנו, אולם עז מכל ניב⁻שפתיים היה ניב⁻העיניים, רמזים ברמזים נפגשו, רמזי מרירות ורמזי מרי, וברי היה לנו, שמשנגיע לשער בית יראתם, אנו מניחים חברינו הנוצרים שיכנסו ואנו עצמנו נשארים מחוצה לחומה. אולם אף שהריווח שבין החלטתנו האילמת ובין שער הכניסה לא היה אלא כדי עשר פסיעות, הרי כשכבר עשינו פסיעה חמישית – החלטתנו, שלפני רגע דמתה עלינו כמנעול חסום ויצוק עשת, שלא יוכלו לו לא מפתחות⁻איום ולא מפתחות⁻פיתוי, נתפקפקה וכאילו שמענו בבירור קול קיסם יבש הנשבר בלבנו, והפסיעה העשירית נבלעה בה הפסיעה האחת⁻עשרה, שכבר נעשתה מבפנים לשער. ואף שלא נצטווינו ליכנס לבית יראתם, שריבוי האורות וריבוי הזמירות נלכדו בו כחגיגיות גדולה, אלא לאחוריו, בחצר הצרה, היתה הליכתנו כהליכת גנבים, שנתפסו בקלקולם, וטובה גדולה החזקנו לעשבים הגבוהים שקלטו את פסיעותינו בדממה.

אמת, נתונים היינו במדים, פס⁻כסף מפאֵר את צווארונינו, אבל בלבנו היינו עוד נערי חדר ומעשים ומנהגות שהוּרגלנו בהם בימי החדר נמצאו גם עתה בידינו. מסלול⁻הכפילות, שרדפנוּ מילדותנו והשׂיגנו בעשרות שבילים, כבר הרגילנו שלא לתמוה על שאנו מקיימים דבר וניגודו, דבר וניגודו. לשון: אנו, אם אינו חל על כל התלמידים בני אמונתנו, ודאי הוא חל על רוב רוּבם. הללו למדו שלא לתמוה על כך, אם בביתם הם נשמרים, שלא לקרוא בסידור או בחומש או בכל ספר אחר בלשון⁻הקודש כשראשם אינו מכוסה, ואילו בבית⁻ספרם הם יושבים בגילוי ראש והצלב כנגדם; וכן למדו שלא לתמוה על כך, שמדי⁻גימנסיה אופפים גופם, ומתחת למדיהם הם לבושים טלית⁻קטן וכיוצא באלה. אמת, גימנסיה שלנו היו בה קצת זכויות יתירות – שבתות היינו פטורים משעת הלימוד הראשונה, שניתנה לנו לתפילה קצרה בציבור, ושאר שעות⁻הלימודים היינו פטורים מחובת כתיבה, ולימוד הדת נעשה באולם שאין בו צלב. אבל מה לנו, שהיינו פטורים משעת⁻לימודים ראשונה, והמורה לחכמת⁻הטבע, שדרש באותה שעה, היה דורש בדברים, שאינם בספר⁻הלמודים ולימים נשאלנו על הפרטים האלה והם לנו פתח⁻כשלונות. מה לנו, ששאר שעות⁻הלימודים היינו פטוּרים מחובת⁻כתיבה, אם הממוּנים לא התמידו במנהג, שלא לעשות לימוד⁻חשבון והנדסה בשבתות, ונמצאנו יושבים כבדרשה של ישמעאלים ואף מה שהפסדנו בשעות אלה היה לנו פתח⁻כשלונות. מה לנו, שלימוד הדת נעשה באולם, שאין בו צלב, הוא אולם⁻הציורים, שמתוך תכונתו המיוחדת שאינה באה לשמש אלא את מעשה הציור, נמשך ממנו זלזול על עצם⁻לימוד הדת, המזולזל ממילא.

נוח לו לאותו לימוד שלא נברא משנברא, אולם משנברא גרם לנו צער ופחיתות כבוד בלבד – הה, השעות המשועממות האלה, הכירסום התפל הזה של כזית מתולדות עמנו, הלעיסה האַפּתית הזו של תפילת מה טובו, או כמה פסוקי הלל, שלא די שלא נאמרו בנעימה החמה של נוסח⁻התפילה, באה חובת⁻התרגום ללשון לועז ועשאתם כצרור⁻מלים, שכל אחת כאותה שפופרת שקוּפה, שנתרוקנה מחומה ומאוירה. כמעמד שפחה לפני גברתה, כך היה מעמד התורה, שההגמון נשקה לראשונה, בפני הצלב שההגמון נשקו לאחרונה והמעמד הזה לא היה עלוּל להגביר בנו, בני השפחה, חיבה ואהבה לבני הגבירה, הגמוניה ומשמשיהם בעירנו. ראינו כומר, שכחנו, שפסי⁻הכסף לצווארונינו עשאונו משכילים ונאוֹרים, פנינו כה וכה ובסתר ובזהירות זרקנו מאחורי הכומר קני⁻קש, כמנהגנו בחדר, שבו נתפש לנו גם טעם המנהג – מעשה כהני מצרים, שמתוך שהחזיקו טובה למיטיבם יוסף הצדיק, נתנו להם לישראל תבן ללבון לבנים כגזירת פרעה, והתבן הזה הוא כחוב פתוח בפנקס ההיסטוריה שלנו וכל זמן שאין אנו פורעים אותו לבני⁻אומנותם, הכמרים שבדורותינו, אין אנו נגאלים, שמעשיהם הטובים של כמרים מאריכים את הגלות. אף בראותנו את הכומר ההולך ליתן הסקרמנטים האחרונים לאדם קרוב למות, הליכתו כבודה ומהירה ולפניו צועד, כמעט בריצה, נער מפרחי הכהונה ומצלצל צלצולים פסוקים, כבדים ועצובים ביותר, היינו נוהגים כדרך שנהגנו בחדר, שאחזנו כפתור בגדנו, שהיא סגולה בדוקה. וכמנהגנו במשמשים מנהגנו בריבונם – ככל האפשר טרחנו למעט את פגישותינו עמו, אולם מה טרחותינו, אם הוא תלוי כנגדנו חמש שעות תמימות בכל יום ויום. אמנם, לא בשבילנו נתלה, אלא בשביל מאמיניו, שהם רוב התלמדים בכיתה, אך ודאי היה לנו, שאפילו כל הכיתה כולה ישראל, היה הצלב נתלה לפניהם.

צא וראה במעשה הנוצרים בעירנו, ידעו שאין מוליכים את המת במקום שנטוע בו צלב, עמדו ונטעו צלב מאחורי העיר בפרשת הדרך, שמזדווגים בה הכביש והשביל המוליכים לבית הקברות. ראו, שהלוויות עוקפות אותה פרשת⁻דרכים והולכות וכובשות דרך חדשה, עמדו ונטעו גם בה צלב גדול להתגרות באבלים. ואפשר היה מעשה אבות בידיהם – בכפרים הסמוכים לעירנו אתה מוצא כפר, בוראָטין שמו ובו היה ר' ישראל בעל שם טוב מלמד תינוקות, ושיושביו עזי⁻נפש ואוהבי⁻תיגרה ובימינו מרדו כמה פעמים על המלכות, שלא רצו להתגייס לחילותיה והוּצרכה לבוא עליהם בכלי⁻יריה גדולים, ולפני כמה דורות ביקשו ליפטר מעדת ישראל הקטנה שישבה בה, עמדו ונטעו צלבים מכל עברי⁻הכפר וצירפו לכך נגישות קטנות וגדולות, עד שקיימו חפצם. כללו של דבר, לא כדורות ראשונים דורות אחרונים – זקנים, שביתם נעטר צלבים, הניחו את הבית; בניהם, שדרכם נעטרה צלבים, עקפו את הדרך; נכדים, שכיתתם נתלו בה צלבים כנגדם, לא עקרו ולא עקפו אלא ישבו שמונה שנים תמימות וכבשו עיניהם בספסל.

לא פחוּתה מטירחתנו לימנע מפגישה עין בעין עם משיחם, היתה טירחתנו לימנע מפגישה עין בעין עם אדוני הגימנסיה, מר שירמר. כיתתנו לא נראה בה מר שירמר אלא פעמים מועטות בלבד. ומה טעם, אותה שנה נעקרו קצת כיתות מבית הגימנסיה המפואר וניטעו בבית אחר, שלא היה מפואר כמותו. יש אומרים, לא עקר אדוני⁻הגימנסיה את הכיתות אלא באנסוֹ, שנתגדשו כל האולמים ושוב אין מקום לתלמידים החדשים. ויש אומרים, לא עקר אדוני⁻הגימנסיה את הכיתות אלא ברצונו, שביקש לסייע בידי אדוני הבית האחר. אותו בית נבנה כבורסה, כלומר בית מחסה לתלמידים הפולנים שאינם מבני העיר. ראו הפולנים בעירנו, שכבר נבנה בית בורסה לתלמידים יהודים וכבר נבנו שתי בתי בורסה לתלמידים הרוּתינים ושלושת הבתים צרכם מרובה, עמדו ובנו בית בורסה משלהם, אף שידעו שצרכו מועט ומשנבנה היו רוב אולמיו ריקים ואלה האולמים נשכרו לקצת כיתות של הגימנסיה שלנו, ונמצא ממוּנה של המלכות מסייע ענינם של הפולנים, כשם שנמצא בכך ברוב ענינים אחרים. אותו בית⁻הבורסה נבנה בעיבורה של העיר, בשכונה העומדת במדרוני הסוללות, אלו תלוליות⁻העפר הגבוהות, שנשפכו לפני דורות רבים כתריס העיר בפני צר ואויב ועתה הן מתפתלות בנוח וחובקות כזרועות החוננות קצות העיר, אילנות ישישים מטילים צלם הטוב על נתיבה רחבה עטורת שיח ועשב, היא נתיבת הטיולים החביבה ביותר על צמדי⁻הנאהבים שבצעירי⁻העיר וצעירותיה.

השכונה שבמדרוני⁻הסוללות שכונת גויים היתה. בתיה, שרובם נמוכים, משונים משאר בתי העיר במה שחלוניהם נמשכת בהם שורה ארוכה של גידולי⁻עציצים נאים ובמה שחצריהם נמשכת בהן שלשלת⁻ברזל ארוכה וכלב עז קשור בה ונמצאה הארת פנים של פרחי העציצים בטילה בזעפה של נבחת⁻הכלבים. לא כהליכתם של התלמידים שאינם מבני⁻ברית הליכתם של התלמידים מבני⁻ברית באותה השכונה – ראשונים הליכתם לתומה, כבתחום שלהם, כאילו לא היו בה כלבים; אחרונים הליכתם מהססת, כבתחום שאינו שלהם, כאילו לא היו בה פרחי⁻עציצים. ההיסוּס שבהליכה אף קורטוב של יראה נתערב בו – נערי השכונה הבריאים והחצופים, שנערי יהודים לא העזו מעולם לשוטט בשכונתם, לא קל היה ללבם מראה התלמידים, נכדי צולבי⁻משיחם, העוברים פעמיים בכל יום רחובם, ואף שלא העזו לפגוע בהם פגיעה של ממש על שום מדיהם, לא היו מונעים מהם קריאות⁻זלזול וצרורי⁻רפש מאחורי הגדר. לא, לא נעמה לנו ביותר אותה ההליכה וביחוד קשתה פיסת⁻הדרך שבין מורד⁻הסוללות ובין הרחוב, פיסת⁻דרך ארכרכת, משעול צר בין שתי שורות⁻גדרות. הרגשת⁻זרות שבהליכה עד בית הבורסה נתכפלה בישיבה בתוך בית הבורסה – הבית הגדול, כתליו המבהיקים בחידוּשם וביתמוּתם כאחת היו צופים מעבר מזה לשכונת הגויים הזועפת ומעבר מזה למרחב שדה, שכנף יער מאפילה עליהם. מתכונת בנינו עשויה היתה בסגנונם של היכלי⁻תפילה גוטיים, אגפיו נבני חידוּדי⁻חידוּדים ומיני מגדלים, שצלבים מתנוססים מעליהם, ספק בית⁻יראה ספק בית⁻מנזר. מלה: בית⁻יראה לא בכדי נאמרה, שתפילת התלמידים המתפרנסים בבית⁻בורסה היתה בקאפילה קטנה העשויה כבית יראה לכל דבר; מלה: בית⁻מנזר לא בכדי נאמרה, שבכלל⁻הממונים על סדרי⁻הבית היו קצת נזירות וכשנראו עוברות בחצר, היה שחוק⁻הניגודים שבין אפילת השמלות השחורות ובין אור⁻הרדידים הלבנים זורע סביבו ודאות של זרות צוננת ביותר.

מה נעלים, לא טובה היתה לנו עקירתנו מבית הגימנסיה לבית הבורסה, שעל כן נאחזנו בשני קני הנחמה הדלים – הקנה האחד, ששלש פעמים בשבוע אנו עושים באולם הציורים בבית הגימנסיה, פעם אחת בלימוד הציור ופעמיים בלימוד הדת: הקנה האחר, שכאן, בבית הבורסה, אנו פטורים מפגישה מצוּייה ביותר עם אדוני⁻הגימנסיה וכעסיו. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ששלוש פעמים נגלה עלינו בהדר זעפו – פעם אחת עמדנו לפניו אחד אחד בחדר כהונתו ופעמיים עמד הוא לפני כולנו בחדר⁻כיתתנו. תלמיד, המבקש ליפטר מחובת תשלום שכר לימוד. כותב על גבי גליון גדול וכפול בקשה והוא חייב גם בדקדוק של ניסוח וגם בדקדוק של קליגרפיה, שאם לא עמד בשני הדקדוקים ופגם בהם כקוצו של יוד, בקשתו חוזרת לידו, שעל כן היינו מקלקלים כמה וכמה גליונות, עד שבקשתנו עמדה על תיקונה ומילואה. הה, כמה גזירות קשות נכרכו לאותה בקשה עלינו – אילו נתחייבנו להקפיד על לבנונית הגליון ושלא להטיל בו אפילו רבב הנראה במיקרוסקופ דיינו. אילו נתחייבנו בכך, ולא נתחייבנו להקפיד, שקיפולו יהא עשוי באופן, שהקצוות יהיו חופפים זה את זה, כאילו לא יד אדם אלא גלגל מכונה קיפלתו, דיינו. אילו נתחייבנו בכך, ולא נתחייבנו להקפיד על סדר המלים ברוּברוּם, כגון שהמלה: לכבוד תהא בריווח של כך וכך והמלים: מועצת בתי הספר הנאורה בריווח של כך וכך והמלה: בלבוב בריווח של כך וכך דיינו. אילו נתחייבנו בכך, ולא נתחייבנו להקפיד על דרך הביטויים בטכסט, כגון שנדבר על עצמנו בארבעה לשונות, פעם אחת בלשון: החתום למטה ופעם אחת בלשון: הנזכר למעלה ופעם אחת בלשון: פאֶטנט, שתרגומו המבקש, ופעם אחת בשמנו וחניכתנו, דיינו. אילו נתחייבנו בכך ולא נתחייבנו בכמה גווני ניבים כגון שנדבר על עצם בקשתנו בשלושה לשונות, פעם אחת בלשון: תואיל באדיבותה, ופעם אחת: תתרצה בחסדה, ופעם אחת: תאשר ברצונה, דיינו. על אחת כמה וכמה שכל הגזירות האלה ירדו כחבילה אחת ונוספה עליהן הגזירה הקשה מכל הגזירות, שנתחייבנו להגיש את הבקשה לעצם⁻ידו של אדוני⁻הגימנסיה.

שעת ההגשה חלה בשעת ערב, אבל טעמה עמד בכל אברינו כל אותו יום, שהיה כיום שנהגנו בו חומרה יתירה בעצמנו. לילה שלפניו קיפלנו את המדים שלנו קיפולים מדוקדקים ביותר, ביחוד החמרנו בקמט שבמכנסים, שנטלנו מכנסינו וקיפלנום והטלנום בין שני דפי⁻הכריכה של בלוק⁻הציורים והנחנום מתחת כרעי המיטה, שכובד המיטה וכובד גופנו המוטל בה כל אותו הלילה יהדק את הקמט הדק היטב. שפשופי⁻מדינו במברשת הבגדים נעשו עתה באכזריות עצומה ואם המברשת לא נקרחו רוב⁻שערותיה ואריג⁻מדינו לא נקרעו רוב חוטיו, פלא גדול הוא משבעת פלאי העולם. כעבודת פרך, שהעבדנו את מברשת האבק, העבדנו את מברשת המנעלים. אני יצאתי ידי חובה בשתי המברשות, אבל חברי נוספה להם מברשת שלישית, היא המברשת לכבס את צוארן⁻הקויצ’וק שמתחת הצוארון נושא פסי הכסף. ערמה היתה בי והערמתי על הכלל הגדול בתלבושת התלמיד, המחייבו, בצוארון קויצ’וק, שלבישתו על דרך שקצותיו נפגשים בעורף ואילו הצואר מסוגר וחטיבת קויצ’ק שחורה מגבירה הסגרו – ואני, שצוארי צר היה וצוארון⁻האריג שלי נתהדק יפה יפה, מי שלא תחב אצבעו לא יכול היה לנחש, אם קיימתי או לא קיימתי חובת העינויים בקצות הקויצ’וק הצורב ולא ידעתי, כי ביום שאעמוד לפני אדוני הגימנסיה תהי לי ערמתי למפח נפש.

אותו ערב כבר עברתי כל שבעת מדורי⁻היראה, כבר ניקשתי נקישה קלה על דלת⁻חדר⁻כהונתו של אדוני הגימנסיה ולא נעניתי, ושמעתי באותה דממה כקול⁻קטרוג על עצמי, שודאי איחרתי את השעה, אף שכיוונתי דרכי לפי שלושה שעונים, שעונו של שומר הפסים המחויב בתכלית הדיוק, שעונו של שכננו מעשה ליוורפול, ושעונו של המגדל בגן⁻העיר. כבר ניקשתי נקישה עזה יותר ונעניתי בקריאה גוערת: העריין, העריין ושמעתי באותה גערה כקול⁻קטרוג על עצמי, שודאי ניקשתי שלא כדרך הנימוס, עד שהוצאתי את מר שירמר מכליו, והראיה שלא ענני בלשון הפולנים אלא בלשון אשכנז. כבר פתחתי את הדלת, שחרקה חריקתה, ונשמע לי מתוכה כקול⁻קטרוג על עצמי, שודאי פתחתי אותה שלא כהלכה, אף שידי נהגו בזהירות, כאילו לא ידית⁻ברזל בידי אלא אפרוח בן⁻יומו בידי. כבר פלטתי את הפסוק הערוך יפה יפה בפי, אך משניבט בי פרצופו של מר שירמר, כשעיני האחת מצומצמת מעט, נראה לי בהבהוב⁻כעסיה כעין קטרוג על עצמי, שודאי פסחתי על תיבה אחת באותו פסוק, אף שהשגרתיו על פי יותר משהשגרתי את הפסוק: דרשו השם בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ששמי רמוז בראשו וסופו והשמור בלבי לאותה שעה רחוקה, כשאבוא בעולם הבא ובפתחו יאחזוני מלאכי⁻חבלה ומרוב בהלה ישתכח ממני שמי והיה לו הפסוק למפלט.

אולם באמת נצטמטמה עינו של מר שירמר ונתגברה בה שלהבת⁻כעסו, לא משום תיבה שפסחתי עליה אלא משום שמדי לא נמצאו לו כתיקונם. עמד מלוא גובה, שלא היה גבוה ביותר, ומלוא⁻רוחב, שהיה רחב ביותר, עצם עיניו ונהם: כולכם, כולכם סומי צבע, כחול מעיליכם אינו כחול, אפרורית מכנסיכם אינה אפרורית. עד שאני נותן עיני במדי לבודקם, ומנסח בלבי פסוק של התנצלות, שאפשר אור⁻המנורה הצבהב משנה מראה⁻צבע, התחילו מרקדים כנגדי עיגולי⁻עיגולים, פיסות בהירות ואפלות, כדרך שמעלה אותם, מפותכים זה בזה, שעה של עייפות או שעה של מבוכה. עייפות לא היתה כאן, מבוכה היתה כאן – שארית התריס, שחצצה בינינו, נתעלמה, כי מר שירמר יצא לפני שולחנו, עמד לידי, כפף עצמו מעט, מעיניו לא נשארו אלא שני סדקים צרים וזורים שביבי⁻מזימה, ומפיו נזרקו כבצחוק שלוש מלים: בדיוק, כשם ששיערתי. אמר וחזר לאחורי שולחנו, ישב בכסא, נטל את כתב הבקשה, השעין גבו על מרפד⁻הכסא, כשראשו מוטה מעט הצדה, וקרא את לשון הבקשה בקמיטת מצח, ניכר היה בו, שהוא קורא כל מלה ומטיל הפסקה לאחריה, שכן קריאתו עשויה היתה כמחזור של נהימה ודממה, נהימה ודממה. לא היו סתרי תורה לפניו, שהרי הנוסח קבוע ומסוים, וכבר קראו מאות מאות פעמים, אבל המבקש למצוא במלאכת מחשבת קאליגראפית, שהגשתי לפניו, אות שכתיבתה אינה במעלת⁻השלימות, או פסיק שאינו במדרגת התיקון, צריך שקריאתו תהא מתונה ביותר. כשסיים עבודתו השקודה, היו שפתיו מעוות כשל טועם פרי⁻בוסר, כאילו חילחלה בו תרעומת, שהכזבתי תוחלתו. אחז קצה⁻הגליון בין שתי אצבעותיו, רפרף אותו באויר ואמר: ודאי אמר לך האדון הפרופיסור מפקח כיתתך, שביקשתי שכל תלמיד ותלמיד יביא בעצמו את בקשתו לפני, וודאי ידוע לך, כי תלמיד גדריו מסוימים ואחד מהם הוא צוארון שלו.

עמדתי כמצפה לסיום דבריו, אבל מר שירמר לא סיימם אלא שילב ידיו לאחוריו והתחיל מטייל בקצה⁻המרבד, העוטר אחורי שולחנו. לא ידעתי, מה אעשה – על פתיחת פי לשאלה אפילו לא חלמתי, כל עוזי לא הפליג מעבר לשבריר של שיעול, אבל גם אותו שיעול, אף שלא השמעתיו אלא להרהורי בלבד, כאילו נשמע לאזני. כך יצאו אילו רגעים, עד שאדוני הגימנסיה הפסיק טיולו, השעין ידו על שולחנו, כשראשי האצבעות נשענות עליו ובצפורן⁻האמה הטיס את כתב⁻הבקשה לעומתו, ואמר: כאלה אתם, קוראים לפניכם ספר התקנות, המחייב צוארון של קויצ’וק, אינכם נשמעים. קדד לפני קידה של אירוניה וסיים: דיכּסי.

אם אומר, שנסיונות שנתנסיתי באותה פגישה, עמדו לי בפגישה האחרת למחרת בערב אומר דבר הראוי להדרש כשבח, אבל לא אומר דבר הראוי להדרש כאמת. ידעתי וזכרתי נסיונותי. אולם תוך כדי ידעה ותוך כדי זכירה חזרו עלי כל אותם רגשי⁻היראה והמבוכה – חזר כל אותו מחזה, פרט לסיומו, שסיומו אחר היה. עתה לא אמר דבר וחצי דבר, אלא קיפל את כתב⁻הבקשה, הטילו במגירתו, עמד על רגליו והתחיל מטייל בקצה⁻מרבדו. כך יצאו אילו רגעים, עד שהפסיק טיולו, נתן בי עינים כאילו נגליתי עליו פתאום וזרק כנגדי: ומה אתה עומד, כסבור אתה שאגיש לפניך כאן ארוחת ערב ואציע לך כאן מיטה? יצאתי ורצתי מלוא⁻כחי במורד המדרגות, ואף ברחוב לא פסקה ריצתי, גזירה שמא ירדפני קול להחזירני אל לפני אותו שולחן ואדוניו. אין צריך לומר, כי מאותה שעה ואילך היה צוארון הקויצ’וק מחכחך צוארי, עד שגם בחלומותי עתה, המחזירים אותי לספסל הגימנסיה, יותר משאני מרגיש בכל מדי, אני מרגיש באותו קויצ’וק המחתך עורי ממש.

מדרכו של אדוני⁻הגימנסיה, משפטר עצמו מחובה של הוראה קבועה ומסוימת, הוא נכנס לשעת ארעי מועטת לכיתות, היום לכיתה אחת, מחר לכיתה אחרת, לשמוע קצת דרך הלימודים. אם המורה רצוי לו, הוא עומד ליד הקתידרה, רגלו האחת מאוששת כשהיא מלוכסנת משהו, רגלו האחרת מוגבהה ונסמכת בקצה הקידמי של הנעל על הרצפה, ידו האחת מוטלת על כנף הקתידרה וצלעו נשענת על גבה וידו האחרת משעשעת בקצות שפמיו הסמורים, ואין הוא מתערב בהלכות השיעור. ככל שתשובות התלמידים הם בנותן טעם לשבח, הוא מהמהם המהום של קורת⁻רוח, שהוא מתבלה בשתים שלוש מלים: אמנם, כך, כן. ככל שתשובות התלמידים הם בנותן טעם לפגם, הוא אומר: חשוב מעט, בני, ודאי תזכיר לעצמך. אולם אם אין המורה רצוי לו, הוא עובר בפסיעות נחפזות במעבר שבין שני הטורים של ספסלי התלמידים, מניח ידו האחת על גבי הספסל האחרון מכאן, וידו האחרת על גבי הספסל האחרון מכאן, משעין גבו לאדן החלון, מטה מעט ראשו לאחוריו ומגיעו בזגוגית שמחציתה מסוידת. ולפי שאחורי התלמידים אליו ואין הם יכולים לבלוש תנועותיו, דומה עליהם, כאילו מבטו הוא כזכוכית מעודשת, שהועמדה על המשקוף, קוי השמש עוברים דרכה ומתלכדים בנקודת⁻מוקד, המלהטת פיסת⁻אריג בגב⁻מעילו של כל אחד ואחד, ועוד רגע, עוד רגע, יגבר הלהט ועיגול⁻אש יאחז באותה פיסה, עיגול המתפשט והולך וסופו שריפה גמורה. עצבנותם של התלמידים, המרגישים את האורב מאחוריהם, מתווספת עליה עצבנותו של המורה, כל שכן שמר שירמר מתערב עתה בהליכות השיעור. ככל שתשובות התלמידים הם בנותן טעם לשבח, הוא מוסיף שאלה לשאלה עד שהוא מבלבל דעתם; ככל שתשובות התלמידים הם בנותן טעם לפגם, הוא משרבט לשונו ואומר: באמת, דבר פשוט כזה אין אתה יודע.

בחינות כאלה היו כפתחי⁻כשלונות למורים ולתלמידים כאחת – למורים, שחנם, המועט בעיני הממונה, נתמעט יותר; לתלמידים, שהמורים היו נפרעים מהם על כך. בחינות אלה היו גם בידי אדוני⁻הגימנסיות בגלילינו כדרך בחונה ביותר להכשיל מורים מבני ברית, ומי שיכתוב על דרך עינויהם של בני עמנו אלה, ראוי לו שלא ישכח פרשה קטנה זו. הצד המעציב בפרשה זו הוא בהופעה המצויה, שאדוני גימנסיות מבני הפולנים, שלא יצאו מדרגת בינונים בהשכלה, היו נוגשים במורים מבני עמנו, שהיו גדולים מהם בתורתם, ואילולא יהודים הם, נועדו להם קתידרות גבוהות במכללות, אולם לפי שיהודים הם, היו אנוסים לקפח כוחם וכשרונם בכיתות ההומות של גימנסיה פרובינציאלית. ולא עוד אלא שאדוני⁻הגימנסיה מושיבם בכיתות של הקטנים וגוזר עליהם ללמד לימודים של מה בכך שלא מתחום התורה החביבה עליהם ולאחרונה, לאחר שחפצם וסגולתם נמלגו יפה יפה עד שהם ככנפים מרוטות, באים אותם שיעורי⁻הבחינה ומנדנדים שארית עמידתם. אם נאמר לספר משלים, תכלה היריעה והמשלים לא יכלו.

רק פעמיים בא אדוני⁻הגימנסיה לכיתתנו, פעם אחת כשלבו נוטה למורה, מר ניבישצ’נסקי, ופעם אחרת כשאין לבו נוטה למורה מר הולצר. כהבדל האור מן החושך הבדל⁻המורים האלה, שהאחד כבר ראינו צר וצורר בהוראתו, הוראת דברי ימי הפולנים, והאחד ראוי לנו לראותו עתה טוב ומיטיב בהוראתו, הוראת הלשון הגרמנית. מר הולצר, פניו גדולים ופתוחים היו, עיניו כעצם השחוק ושפתיו כעצם בת השחוק. היו לימודים משעממים שאינם מיותרים, היו לימודים מיותרים שאינם משעממים, לימוד זה היה משעממם ומיותר כאחד. יהודים שבכיתה היו מאחוריהם ארבע כיתות, שהלשון הגרמנית נלמדה כתיקונה, ועתה דומים היו כאותו שלאחר שנתמחה בחישובים דיפרנציאַליים מושיבים אותו ללמוד פעולת חיבור וחיסור מאחד עד עשרה. פולנים שבכיתה זלזלו בלימוד זה, שידעו, כי יוציאו שנותיהם, מי ככומר ומי כרופא ומי כפרקליט ומי כמורה ומי כפקיד, ודי להם בלשון⁻עמם שהיא כלשון השלטת. רותינים שבכיתה כאילו השלימו להברה שנתפשטה, שאין לשונם של בני⁻וינה עשויה להקלט במוחם של בני⁻חם. הצד השוה שהכל ראו אותו לימוד כדבר שאינו מעלה ואינו מוריד. כתלמידים כמורם, שגם הוא ראה, שאפילו יטרח ביותר בתעודתו, יעלה חרס בידו, ועל כן היה יוצא ידי חובתו ברבע שעה ושאר שיעורו עשה כשיחה עריבה ומשעשעת.

מן הדין שעצם הופעתו של מר הולצר, כל שכן דרך⁻לימודו, לא יניחו דעתו של אדוני⁻הגימנסיה שלנו, שבכלל סגולותיו הרבות בלטה ביותר הסגולה, המצויה ברוב פדגוגים שכמותו – סגולת הדמיון הפורה שאיננו. וקל להבין, כי בבואו לראות את מר ניבישצ’נסקי ראינו לפנינו כשני אחים תאומים לציפוד⁻הלב ולכילות⁻הנפש וכשעמדו, זה לצד האחד של הקתידרה וזה לצד האחד של הקתידרה, דומים היו כשני השלטים משני עברי השער של משרד⁻הרשות, שאין ביניהם אפילו כשינוי אות אחת. ואילו בבואו לראות בשיעורו של מר הולצר, זה עומד ברוחב פניו המחייכים לפני הקתידרה, ידיו שעונות על מתניו כשכנפי המעיל פשולות לאחור, וזה עומד נסמך לאדן החלון, כל כפתורי מעילו רכוסים וצומק⁻פניו כתוקע עצמו, בשני שפודי⁻עיניו, בגבם של התלמידים, העלו בלב הרגשת⁻ניגוד – חיים כנגד נוסחה, כספית כנגד חלודה, עמידת ממונה מידי הטבע כנגד עמידת ממונה מידי הדיפלומה.

לא אזכור כיצד, באותו שיעור של מר הולצר, השׂכיל אדוני הגימנסיה, מר שירמר, להעביר את גלגלי⁻שאלותיו מפסי העולם השפל של דקלינציה וקוניוגציה לפסי⁻העולם העליון של אדון⁻העולמים. אפשר היתה בפרק הלימוד שבאותו השיעור תיבה: געבּעט, שפירושה תפילה; אפשר היתה בו תיבה: גאָט, שפירושה אלוהים – אם כך ואם כך, ירדה עלינו מפי אדוני הגימנסיה סערת⁻שאלות על התפילה ועל מי שראוי להתפלל אליו. ככל שהשאלות נמשכו, העלו בנו, בני דת משה, יתר יראה ורוגז. כי אנו לא יכולנו לשמשו אלא באַדריסה אחת, היא המלה: אלוהים, ולא הועילה שאלתו, שחזר עליה ברציפות ושנשמעה לאחרנה כדיסקאַנט צורם: אבל למי אתה מתפלל כתלמיד, שכן מאמיני רשות אחת אנו ומה שאבותיו לא יכלו להוציא מפי אבותינו בעינויים, לא יכול היה הוא להוציא מפינו ברוגזות. מעט יותר שיחק לו מזלו, כשפנה אל חברינו שלא מבני אמונתנו, שהללו יכלו לפרוש לו כמה אדריסות – גם אב וגם אם וגם בן וגם רוח הקודש. וכשלא הסתפק בכל אלה, יכלו להוסיף אדריסות רבות ואחרות – הקתולים הרומיים מן הקדושים שלהם והקתולים היוניים מן הקדושים שלהם. אבל הוא כשאוֹל לא תדע שׂבעה והוסיף לשאול: אולם למי אתה מתפלל כתלמיד?

מי שלא ראה אותה שעה את מר הולצר לא ראה פנים, שתחילת⁻ביטוים תהייה ותמיהה וסוף⁻ביטוים סלידה ורוגז. אף שכל אותו ענין אינו נכלל בתעודתו שלו אלא של הכומר הקאַטיכט, לא יכול היה שלא להבין, כי אדוני⁻הגימנסיה מבקש, כדרכו, לזרוק חומצה במהלך⁻השיעור ושטעמו הטפל יעמוד ימים רבים בפי המורה והתלמידים כאחד. כי הנה אדוני⁻הגינמנסיה עבר בפסיעה גסה במעבר שבין שני טורי הספסלים, עלה על הבסיס המוגבהה שהלוח עומד עליה, השפיל ראשו, כאילו התקין עצמו לנגיחה, התחיל להוכיחנו, כמה גנות היא וכמה חרפה היא, שכיתה שלימה אינה יודעת, מי הוא פטרונם של התלמידים. לאחר דברי התוכחה הגביה קולו והתחיל לספר, ברוב פתוס, מי ומי הוא פטרוננו ומה היה דרך חייו, ואפילו אוזן שאינה אנינה לא יכלה שלא להרגיש את הסתירה שבין הסיפור והמספר. כי ענין הסיפור היה על מידותיו ומדרגותיו של אחד קדוש, שהאגדה בישׂמה את חייו מבושם⁻פרחיו של פראַנציסקוס איש אסיזי, ודרך⁻המספר היתה הרצאה יבשה, רשמית, משרדית, דומה פואימה לירית ענוגה, שקריאתה בנוסח של סעיפי⁻פסק בדיני⁻ממונות. ובאחרונה סיים בחגיגיות עֵצית: ועתה אַל תשכחו בתפילותיכם להעלות על לבכם זכרו של מיטיבכם, סטאניסלאב קוֹסטקאַ, פטרונכם בגנזי מרומים.

ומר הולצר עמד בביטחתו וחזר בלשונו הטובה והרכה מלה במלה על דבריו של אדוני⁻הגימנסיה: אכן, עתה אַל תשכחהו בתפילותיכם להעלות על לבכם זכרו של מיטיבכם סטאניסלאב קוסטקאַ, פטרונכם בגנזי מרומים. אמר את דבריו במתינות מודגשת, כלתומו, אולם פניו כפני יאַנוס, לסתו האחת כבבואת זעם ולסתו האחרת כבבואת לעג, ורק כשנסגרה הדלת מאחורי אדוני⁻הגימנסיה, נעלמו שתי הבבואות, ורוחב פניו של מר הולצר נתרחב ביותר, שהשרם בצחוקו, צחוק⁻הכסף.

 

פרק רביעי: בשבת שלהם    🔗

אתה עומד עכשיו לפני בית הגימנסיה וכולך הנאה: חדשיים יעמוד סגיר ומסוגר, ואתה פטור מחללה של כיתה ומוריה. חדשיים, פרט לשבת ראשונה שלהם, שבה נערך הטיול, שענינו מתנודד, בתכנית⁻הלימודים, על החוט הדק שבין רשות וחובה. אולם אינה דומה התכנסות שלפני בית הגימנסיה בימות⁻הלימודים כהתכנסות בימות⁻החופש – המורים, אפילו היו טורחים ביותר, אינם משכילים לקיים קפידתם; התלמידים, אפילו היו משתדלים ביותר, אינם יכולים לקיים משמעתם. כל שכן שהללו כמוותרים מראש על טירחה יתירה והללו כמוותרים מראש על השתדלות יתירה כאילו נכרתה ביניהם אמנת סתר: ימות⁻חופש שאני ואין מחמירין.

והטיול אינו טיול בעולם – הוא טיול אל תוך ההיסטוריה, ודרך הטיול אינו כדרך טיול בעולם – לא ברגל, לא בעגלה, כי אם באבטומוביל. חידוש גדול עלה לפני שלושה אנשים בעירנו – עמדו והביאו לעירנו אבטומוביל גדול ואמרו לעשותו דבר של פרנסה. יום שנגלה האבטומוביל בצבעו החי, כולו אדום ורק אותיות הפירמה: אָמבּוֹס, מצ’ס ושות' לבנות, כיום טוב גדול היה. הכל רצו אחריו, כדרך שהיו רצים אחרי החמור והגמל, מרכזו של ביבר קטן שמומוס אחד, שהיה תוקע אהלו ממול גן העיר, היה מצרפם כסיוע למעשה⁻להטיו. יש אומר, כי אבטומוביל קטן למסע כבר נראה קודם בעירנו, אך גילויו כעילומו, נכנס בדהרה לרחובות העיר, עמד שעה קטנה לפני בית המלון אירופה ויצא בדהרה מרחובות⁻העיר, ורק קצת בני העיר הספיקו לפעור פיהם בהתפעלות, אולם אבטומוביל גדול למשא לא נראה קודם בעירנו והנה עתה הוא עובר ברחובותיה יום יום, כאבר בגופה, וכבר פגה ההתלהבות הפרוצה של השמה בדבר⁻ארעי שאינו שלו ותחתיה באה ההתלהבות הכבושה של השמה בדבר⁻קבע שהוא שלו. תחילה היו הכל מתקנאים בשלושת השותפים, שנפלו על המצאה כזאת אולם לא יצאו ימים מרובים והכל ידעו, כי שלושת השותפים מקח⁻טעות היה בידם. תחילה היו השותפים סבורים, ששעה שיתגלה האבטומוביל לפני בית⁻הנתיבות, מיד כל בעלי העגלות מתירים סוסיהם ומשלחים אותם הפקר, מרסקים סולמות⁻עגלותיהם, סדנם ואופניהם ועושים אותם עצי⁻הסקה, וסופם נוטלים קיבתם ומקפלים אותה. אולם משנתגלה האבטומוביל לפני בית הנתיבות, עמדו בעלי⁻העגלות כמערכה אחת ומריסי עיניהם הלוהבות ומזיע אגרופיהם הקמוצים ניכר היה, שאם אין האבטומוביל חוזר מיד לאחוריו ריסוקו ופירוקו כהרף עין. משראו בעלי האבטומוביל, שננעלו בפניהם מבואי פרנסה בדרך הקרוב, הלכו לבקשם בדרך רחוק, שאין בעלי עגלות וחבריהם, בעלי הכרכרות, נזקקים לו. הכוונה ביחוד לדרך המלך הנאה, שתחילתה עוברת במישור, המתפשט כקערה מוריקה ומצהיבה ובשוליה משחירים צללי יערות, וסופה בגבעה נאה, שעיננו המורגלת מילדותה במישור רואה אותה כהר גבוה. דרך לפודהורצה הסמוכה היא, שיש בה טירת⁻מלכים, דרך לסאסוב הסמוכה היא, שיש בה חצר⁻רביים.

אינם דומים נוסעים לטירת קדומים כנוסעים לחצר רבי – ראשונים קצתם ממשכילי⁻העיר, חברי אגודת סוקול, רובם משאינם בני ברית ומיעוטם מבני ברית ההולכים בחוקותיהם ועיקרם תלמידי הגימנסיה בעירנו; אחרונים רובם ככולם נשים חסודות, מהן שבעליהן אין בהם מאמונת צדיקים, אך משאירען דבר הצריך עצה או סיוע, אם חולי ואם שידוך, מיד הן נוסעות לצדיק. חברי אגודת סוקול ותלמידי הגימנסיה, שביקשו לראות זיו⁻טירה היו מצטרפים כסיעה ועושים דרכם ברגל, שכך הטעם הטוב נותן ביחוד בימים, שהספורט נחשב חכמה מעולה ונימוס נאה; הנשים שהלכו לראות זיו⁻צדיק היו מצטרפות כסיעה, ששכרה עגלה או שתי עגלות ונעשתה הנסיעה בשמחה יתירה כדרך שמחה של נשים שנזדמנו על גבי האיצטבה שלפני הבית ואפשר להן לישב כמה שעות ולגלגל בדיבורים. ככל שנראתה לפני ביתנו סיעה ראשונה אמרנו: קושצ’חןשקו נוסע; ככל שנראתה לפני ביתנו סיעה אחרונה אמרנו: שרה בת טובים נוסעת. כך עד שנתגלה האבטומוביל בעירנו, כי משנתגלה האבטומוביל עמדו חברי אגודת סוקול ותלמידי הגימנסיה וויתרו על עליה ברגל, עמדו הנשים הצדקניות וויתרו על טלטול בעגלה ואלה ואלה כלי⁻המסע החדש הביאם למחוזות חפצם. ושלא לערבב סוג בשאינו סוגו התחכמו שלושת השותפים ופסקו: שבת אחת שלהם אנו מסיעים נשים שבעירנו לרבי, שבת שלאחריה אנו מסיעים תלמידי גימנסיה שבעירנו לטיול.

אדם היושב במישור, שהוא כקערה שטוחה, מה טיולו, הוה אומר טיול בהרים. עירנו וכפריה נתונים באותה קערה שטוחה, המתפשטת מכנף⁻אופק לכנף⁻אופק ורק ממרחק מכחילים במטושטש, ספק ערפלים ספק גבשושיות, רוכסי גבעות. גבעה אחת, החשובה כהר, ולנו בני המישור כהר גבוה ביותר, מפורסמת ביותר וענין ההר כלול בשמה, היא היא פודהורצה. ומה פירסומה, טירה נאה שהיא, כדרכה של טירה נאה, מזכרת לימי גדולה ותהילה של משפחות אצילים. אמרו רושמי רשומות: מדינה ומדינה וטירותיה, שיש מדינה שנשמרו טירותיה ויש מדינה שלא נשמרו טירותיה. משל מדינה שנשמרו טירותיה אנגליה או צרפת, משל מדינה שלא נשמרו טירותיה פולין, שגבוליה היו פרוצים ומפורצים, יתר הטאַטאַרים שבאו ממזרחה אכלו התורכים שבאו מדרומה, יתר התורכים שבאו מדרומה אכלו השוידים שבאו ממערבה, יתר השוידים שבאו ממערבה אכלו המוסקאַלים שבאו מצפונה ויתר ארבעתם אכלו מורדים כקוזאקים ומדנים בין אחים. ואם בימי חירותה עלתה לה לפולין כך, בימי שיעבודה, כשהיתה שסועה בין שלש מלכויות, כל שכן. שעל כן רושמי רשומות מוסיפים ואומרים: ואם כן, צדקה גדולה נעשה לעם⁻פולין, שהטירה הגדולה והיפה בפודהורצה עמדה בפני פורעניות הזמנים ואף שהיתה בה יד אויב וחומס נשמר בה רב והיא כמגילת תולדות מרהיבה ונכבדת. כי זאת לדעת: רושמי רשומות אלה, שמפיהם היו ניזונים מורינו לתולדות, שנקראו, כאמור, בשם של גדולה אדונים פרופיסורים להיסטוריה, לא נראו להם דברי ימי⁻עם⁻הפולנים אלא כדברי ימי אציליה בלבד ואף אנו, התלמידים, לא ראינו אלא את שהראו לנו מורינו אלה. משנתגלה האבטומוביל באה בהם, באדונים פרופיסורים אלה, רוח התעוררות וביחוד ננער אדוני הגימנסיה עצמו ונעשה הטיול באבטומוביל כדבר של חובה. אמר אדוני⁻הגימנסיה: זכיה גדולה זכינו, שאותה תפארת סמוכה לעירינו ועתה אנו גם יכולים לעשות דרכנו בשעה קטנה, אפשר ומצוה כזאת באה לידנו ונחמיצנה. כיוצא בזה אמרו התלמידים והוסיפו: טיול זה אנו מקיימים בו שתי מצוות גדולות – אחת שאנו יוצאים חובת טיול בהרים, אחרת שאנו יוצאים חובת כיבוד של שרידי קדומים. כיתות של גדולים, שטיולם בעין חובה, יצאו בימות הלימודים; אנו כיתה של קטנים, שטיולנו כעין רשות, יצאנו בימות החופש.

כשבאנו לאותה טירה והתחלנו משוטטים באולמיה, אטמנו אזנינו בפני אנחותיו של מורה הדרך על החסר שנגנב ונגרר ונמכר, ופתחנו לבנו בפני ההתפעלות על היש ולבנו נפעם ושמח: הה כמה גדולה, כמה תפארת – הרי אולם⁻הפרשים והרי אולם⁻הזהב והרי אולם⁻המראות והרי האולם הצהוב והרי האולם הסיני והרי אולם⁻הפסיפס וכדומה ואין אתה יודע על מה תתפעל תחילה. נמשכה עינך האחת לכלי⁻חרסינה נפלאים בעידונם, נמשכת עינך האחרת לכל זכוכית וניציה; נתת עינך האחת לקשתות ולחרבות⁻דמשק ופרס, נמשכת עינך האחרת לשעונים מחצרו של לואי הט"ו: נמשכה עינך האחת לאהלי⁻התורכים הנאים שלל מלחמה בימי הצלת⁻וינה ממצורה, וביחוד לאותו אוהל רחב⁻הידים, השנוי במחלוקת, אם הוא של הוזיר הגדול או אינו של הוזיר הגדול, נמשכת עינך האחרת לארבעים שריוני⁻הוסאַרים, ועל אזנך הומה קולו העמום של מורה הדרך: רבותי, מנין כזה ושלימות כזאת של תחמושת⁻פרשים כמעט שאין אתם מוצאים עתה בכל אירופה כולה. אבל העין האחת והאחרת לא ניתנה לה בכל אלה אלא שהייה קטנה, שנכבשות הן לשפעת הדיוקנאות הניבטים מעל הכתלים – אדוני⁻הטירה, בני משפחתם, קרוביהם, כולם שרים ורובם נודעי שם, חולשי עמם ומולדתו. מי לנו גדול כיאַן סוביסקי, מלכה של פולין, והוא כאן כבן⁻בית גמור – לא די שאתה רואה אותו על שני שפמיו האדירים מביט בך, ספק רוגז ספק מחייך, מתוך תמונתו, הרי אתה רואה אותו בימי קטנותו, שכן לפניך ניצב השולחן השחור, שעליו הוטל סמוך לטבילתו ואף שמשקלו כמשקלו של תינוק נתפקעה טבלת השיש, כשם שאתה רואה אותו בימי גדולתו שכן לפניך אותם אהלים שכבשם מידי התורכים ואף המיטה שהיה ישן בה בשדות⁻המערכה, ודומה עליך, כי הנה⁻הנה יחרוג המלך הגדול מתוך צבעי שמנו, יתחיל מהלך באולם, ידיו משפשפות זו בזו וחוליות שריונו מחככות זו את זו ומעלות צחוק צרוד ומתלווה לו דיבור רווח ורחב, שעזות⁻אהבה גברית מבהיקה מתוכו: הי, מארישנקה לבי המתוק. והרי גם דמותה של המלכה מאַרישנקה, גבירה מתחטאת ומשתררת, מלאה תככי⁻אהבה וערמה, גורפת בידים ממש כבוד ורכוש ואינה יודעת שבעה, ודומה עליך, כי הנה⁻הנה תחרוג גם היא מתוך צבעי⁻שמנה, תשב, ראשה מושפל מאחוריה, עינה האחת כעצומה עצימת⁻בוז ועינה האחרת פקוחה פקיחת⁻משובה ומשהה עצמה בדיוקנו של האביר לבית קוניצפולסקי, אדוני הטירה, היורד גם הוא מכתלו ויושב ליד המלכה ואתה שומע אותו מבקש מידה כהונה גדולה של קאשטילאן, והיא, תחילה כובשת לשונה וסופה עומדת על רגליה, מרכינה ראשה לפניה, אוחזת זקנו ואומרת: תן זקנך וחפצך ניתן, והאביר מבין לרמזה, שמלה בראָדי פירושה בלשון הפולנים זקן, הוא מחייך מעט, חיובו כנתלש עיגולים עיגולים מפתחי פיו ומבעד העיגולים האלה נשמטת עירנו על מבצרה ורחובותיה, על מרחבי שדותיה ועוברת מיד אביר ליד מלכה.

והוא הדין בכל דיוקן ודיוקן הנשקף לך מעל הכתלים, הוא כאילו עומד בכל רגע ורגע לצאת ממסגרת⁻הזהב של התמונה ולחזור למסלול⁻חייו באולמים אלה. ביחוד מדובבים אליך דיוקנותיהם של אדוני הטירה ממשפחת הז’ווסקים המהוללה, שאומרים מוצאה מזרע היהודים, – לראשונה נגלים פני ראש השושלת, שר אכזר, ואתה רואה אותו בשעה הנוראה כשהוא גורר את אשתו להורגה במאפל⁻מרתפה של הטירה והיא ברדתה פולטת קללה איומה. לאחריו נגלים לך פני בנו, איש מלחמות ואוהב מולדתו, הקיסרית קתרינה מצוה לחוטפו, להגלותו לקאלוגה והוא בה הפקר לרימה ולטחב וסופו, כשחזר וזקנו מגודל פרע, והוא כינויו, מצא מולדתו שסועה וכילה אחרית ימיו בבית⁻נזירים. לאחריו בנו המועל באהבת אביו והוא נמכר לאויב⁻מולדתו ומוכרה בבגידה גלויה; לאחריו בנו והוא המושך ביותר את לבך ונוסך בו תוגה רבה – הלא הוא ווצלב ז’ווסקי, איש פלאי ומוזר, כליל⁻סגולות, גדול במדע ובאמנות, חכם מופלג בלשונות בני שם, אבי אגודת חכמי המזרח, אך נפשו לא ידעה מנוחה, כל ימיו נע ונד במרחקים, שכן במדבריות, אף אמיר של שבט בדוים היה, כי כל ימיו ברח מפני אביו וזכר בגידתו וצל בגידתו, אף ביקש למרקה כחייל פשוט בצבא מורדי 1831, ואין יודע אחריתו – אלה אומרים: נפל במרד הזה, אלה אומרים: טבע בנהרות⁻ערב, אלה אומרים: מבריחי⁻מכס הרגו לו בהתגנבו למולדתו. משוררים כמיצקביץ, כסלובצקי, כוינצנטי פּול, שרו המנונות לו ושיר⁻המנונו של מיצקביץ נתעורר עליו משוררנו הענוֹג מיכ"ל לתתו בלשוננו וגלגולי⁻הדו אתה מוצא בשירו הנאדר של ביאליק “מתי מדבר”.

אתה רואה בטירה עקבי האב הבוגד – חדר⁻האלכימיה שלו על כליו המשונים, כשם שאתה רואה עקבי בנו המבקש לתקן עוותת⁻אביו ופתאום שניהם עומדים לפניך חיים, זה כנגד זה ואתה כובש עינך מעם המראה המר, והרי מקרן זוית אחרת יתבונן בך, זומם ונרגן, דייקן הכומר, מסדר נישואיהם, הוא ההגמון הרשע קובילסקי, שהרע לישראל שבעירנו עד מאד. גם הוא מבקש לרדת מעל כתלו ולפסוע פסיעותיו, הנבלעות חרש כפסיעות⁻מוקש ומזימה, ולחדש עלינו רדיפותיו, שהיו כגזירה רודפת גזירה – שלשום עמד בבית הכנסת הגדול בעירנו ודרש בפני הקהל, שבא באנסו, דרשות בגנות דתנו ובשבח דתו, אתמול הוריד עליהם יסורים של איסורים, שלא התיר להם לקבור מתיהם אלא בלילות וגזר שהלויה תהא בדממה ובלא בכיה, והיום הגדיל ופסק ברשעתו: אין ישראל שבעירנו רשאים להעלות נרות אלא בימים טובים ובטל נר התמיד.

יפה תפארת⁻עם⁻הפולנים, הגנוזה באותה טירה ויפים בה הדיוקנאות הרבים, מהם דברי אמנות גדולים, כגון תמונה הדורה שנחשבה כמעשה ידי רובנס ונתגלתה בידי אברהם ברדיוס כמעשה ידי ון⁻דיק שעשאה בשנת התשע עשרה בחייו, יפות התמונות הרבות המעלות דמויות מדמויות החומש, ביחוד שאלה דברי אמנות, שאנו רואים עתה ראשונה בחיינו, יפים דברי ימי פולין שפרקיה רשומים פה בכל כלי וכלי, יפה הליכה באולמים אלה המחיה את שהמה ורחש בהם לחיים חדשים לא בלבד במה שנראה לעינים אלא מה שנשמע לאוזן, כמעשי⁻האגדה על המרתפים האפילים והעמוקים שמתחת לטירה ובהם סוסי⁻כסף תלויים בשלשלות⁻זהב וחביות הגדושות דרכמוני⁻זהב, וכמעשי⁻חרדה על הרוחות הנגלות בלילות בחללם הקודר של האולמים. אם רוחות⁻נשים לבושות לבנים, אם רוחות גברים לבושי שחורים ואף שהליכתם בלא אוושה כלשהי, הרי עצם גילוים מעלה עירובי⁻קולות משונים של דהרת⁻סוסים, תקיעות⁻קרן, הצלפת שוטים, דרדורי כלים, סיבוב גלגל הבאר באפס יד ושאינו פוסק עד קריאת הגבר. אולם משראית את דיוקנו של אותו הגמון רשע, אתה רואה עצמך אורח זר ומוזר בסיעת התלמידים שאינם בני ברית ואתה שואל נפשך כלשון השאלה: מי לך פה ומה לך פה, ומכאן ואילך אתה גורר את רגליך באולמים ככפוי ובלא חמדה והעצבות שליפפתך כאילו סתמה אזנך ושוב אין אתה שומע מקולו של המורה⁻דרך אלא קולו בלבד, שדיבוריו אינם מצטרפים לך לאמירה שיש בה תוך והם נושרים כקליפה ריקה במבואי⁻אזניך.

כיתה של תלמידים היוצאים באבטומוביל לראות באותה טירה, כשהם חוזרים הם יורדים בהמולה לבית המזיגה שלנו ואף שספר⁻התקנות שלהם כולל באיסוריו הרבים גם איסור כניסה לבתי משקאות וגם איסור הנאה ממשקאותיהם, הם יושבים לשולחנות ושותים בירה. באמת, אין כל אחד מהם שותה למעלה מרבע לוג, אולם הם מזמינים כוסות של חצי לוג, שכלי גדול אחיזתו יפה יותר ונחשבת ממש יותר. מי שכלי גדול כזה לפניו מרגיש, שהוא עובר בממש על האיסור, כל שכן שהוא מתבל את השתיה בתוספת עבירה, בעישון פפירוסה. אפילו עמדו באולמי הטירה של המלך סוביסקי עמידה תוהה, שאינה מונעת עצמה מיראת רוממות, עתה כשהם מיושבים בעירבוב על גבי ספסלי בית המזיגה, כוסות הבירה משיקות זו בזו ועשן הסיגריות נישא מעליהם כענן הקטורת, הם דורשים את שראו באותם האולמות כמין חומר והכל, הכל נעשה ענין ללעג ולליצנות – דיוקנאות המלכים והשרים, מלבושיהם, תחמושתם, הרהיטים, הכלים, בקריאות קולניות, העשויות כדיבור לשם דיבור, הם מתחרים זה בזה בחיקויי צורות, בהמצאת חרוזים, עד שנמצא להם גשר⁻הקפיצה לעיקר⁻כוונתם, הוא הלעג על מוריהם. דומה כאילו בלב האכסניה עומדת בממש חבורת מוריהם, חצים הם עצמם וחצים מלכים ושרים, קולם ודיבורם דרך דיבורם בשלהם, ענין דיבורם כשל מלכים והשרים, וככל דיספרופורציה שבין דמות וביטויה מעלים גם תרגילי משחק אלה מראה מפלצת עלובה, המגרה כל נימי הצחוק, שמעורבים בו טוב⁻לב וחמדת⁻נקם כאחת. וביותר מצטיינים במשחק⁻מומוסים זה תלמידים מבני עמנו, גם משום שלימודם בספרות הפולנית שקוד יותר, גם משום שכשרונם בעקיצה המילולית מרובה יותר.

גם נשים היוצאות באבטומוביל לראות בזיוו של הצדיק, כשהן חוזרות הן יורדות בהמולה לבית המזיגה ואתה מיצר, שאין לך מנין זוגות אזנים שתוכל לקלוט ערבובי השיחות, שזו נכנסת לדבריה של זו וזו נכנסת לדבריה של זו, וכל הדיבורים כמין עשן מקדיר ומחמם היוצא מכבשנה הבוער של אמונה בפלא ובעושה פלא. אמונה זו לא די שהיא עורמת סיפורי⁻נסים ערימה על גבי ערימה, היא נוטלת גם את מראה העינים בשעת הנסיעה מימינו ומשמאלו של האבטומוביל ומשלבתו לתוך עולמה שלה. וביותר מגדילה מרת שרה פייגה אוסטרהא, שהפלציט שלה מתגבה ועולה מעל שאר קולות הנשים, והיא המספרת על שאירע להן: בדרך, כשהאבטומוביל ירד במורד ההר ונכנס למרחב המישור, קפצה מתוך השדה השרויה במים צורה אדומה, ספק אדם ספק בעל חי, ופתחה בצריחה גדולה ובישרה בשורה שחורה ומרה ושוממה על צרות ויסורים המעותדים לבוא ומלחמות ומגפות וביאת הגואל. דבריה באריכות וכל נשימת בינתים היא מטילה לתוכה כנוסחה חוזרת את האימרה: כך אזכה לשמוע בשורות טובות ונחמות כשם שראיתי בעיני. אין אדם נשבע בחייו על דבר ואומר ראיתי בדבר שלא ראה, אף על פי כן משאמרו הנשים כך וכך ראינו וחיזקו עדותן בשבועה, מילאו השומעים פיהם צחוק. אמת, הללו לא צחקו מניה וביה, שהיו מאותם המשכילים, שכשהם שומעים דברי תמימים, הם מעמידים תחילה גם את עצמם תמימים, ושואלים וחוזרים ושואלים לפרטים ולפרטי פרטים, כדי להגביר את הפתיות, שתגביר את הצחוק, שכן שחוק המשכיל בהדיוט כשחוקו של החתול בעכבר והוא שחוק מפורסם ביותר. כבר נשאלו הנשים, אם אותה צורה משונה היתה גם פפירוסה בפיה ואם היתה בפיה מה היתה, האם סוג דרמה ואם סוג ספוֹרט, ושמא היתה אפילו סיגרטה בפיה, ואם היתה מה היתה, האם סוג קוּבה או סוג האַוונה, וכן נשאלו, אם אותה צורה זקנה מגודל או מגולח, ואם מגודל מה גידולו, אם כדרך יראים, אם כדרך משכילים במעוגל או במחודד, ובאחרונה נשאלו אם אותה צורה משונה דיברה באחת הלשונות הרשמיות שבמונרכיה וראוי לנהוג בדיבורה מידה של כובד ראש או שדיברה כלשון שומעותיה ואין לנהוג בדיבורה מידה של כובד ראש שאין כוחה של גזירה בכל ממלכות הכתר אלא בלשונות השליטות.

לא ידעו אותם משכילים, שכשם שביטחתם עתידה להתערער בקרוב בכמה דברים גדולים, עתידה היא להתערער גם בדבר הזה – הם, הסומכים על שכלם, דברים שאינם נאחזים בחוג⁻שכלם הם מכחישים בהם, ואילו פשוטי⁻עם, הסומכים על חושם, גם דברים שאינם נאחזים בחוג שכלם אין הם מכחישים בהם. כשם שמצינו בבעלי חי, שאף שאין בהם חכמת התכונה וכלי מדידה שלה, הם נרעשים כמה וכמה ימים שלפני ליקוי חמה, כך מצינו בכרוניקה של דברי הימים, שמשכילים אין שכלם ניבא להם את שמאחורי כתלי יומם, פשוטי⁻עם לבם ויבא להם את שמאחורי כתלי יומם – אלה אותות ומופתים שלפני הפורענות, הנראים להדיוטות ואינם נראים לחכמים. נטלו אותם משכילים לסיפורי הנשים ועשום כשיחה של ליצנות ופירנסו בה את חמדת⁻הצחוק של כל העיר כולה ולא ידעו אותם הלוצצים, ששעה שהם מלגלגים לגלוגם, מזמזמה בכל חוטי הטלגרף שבעולם הידיעה על שנעשה לארכידוכס ואשתו

בסרייבוֹ.

 

פרק חמישי: אחרית השעשועים    🔗

ימים כתיקונם אין לך שעות טובות בימות החמה כשעות בוקר וכשעות ערב, שאלו ואלו כקצות המרגוע בקשת⁻היגיעה הדרוכה והמתשת. אולם עתה קשים הבקרים, קשים מהם הערבים. הבקרים מביאים צרורי⁻עתונים, שלשונם בהוּלה, טלגרמה רודפת טלגרמה, וכל אחת בוערת ומבעירה והכל רואים: אש יצאה מסרייבוֹ והיא אוכלת את העולם כוּלו. הערבים מביאים מעגלי אנשים בקרני רחובות, בפתחי שערים, בפרוזדור הפוסטה, במבוֹאי בית הנתיבות, על ספסל גן העיר, בבית המדרש, בקלויז, בשוק, בבית. לא דיה טלגרמה מחרידה שבעתוני בוקר, באה שיחת הערב ודורשת לשונה הקצרה באריכות כחומר פורעניות. מה טובו עתה שעות היום ההולכות במסלול החיים הקבוע, כתמול שלשום, כלפני שנה, כלפני שנתיים, כלפני עשר שנים, כלפני סרייבוֹ. שעות אלה עתה כנקוּדוֹת הכיסופים: מי יתנני צהרים בלבד.

ובאמת, נדמה, שאילולא הבקרים והערבים, שהטבע עשאם נעימים וממוזגים ויצר⁻האדם הלהיטם עתה באימת⁻זבחים, היו החיים נראים במסילתם הישרה כבכל שנה ושנה. חמדת השעשועים, הפּזוּרה בכל שס"ה ימות השנה והמרוכזת ביסודה בחדשיים אלה, חדשי⁻החופש, אינה נותנת דעתה לא לטלגרמות⁻בוקר ולא לפטפוטי⁻ערב, אלא נותנת דעתה על עצמה. יוֹסיל פוֹניה המוליך את הגרמופון מחצר לחצר, להשמיע נגינות של חזנים מפורסמים ופזמונות של סובּריטוֹת, הניח עתה כליו בקרן⁻זוית אחת, והוציא כלי אחר מקרן⁻זוית אחרת – תיבת הפוֹטוֹפלאַסטיקום. אינו דומה הפוטופלאָסטיקום שלו כפוטופלאסטיקום הגדול, שבין היום למחר יעמוד בכלל צריפי⁻ארעי של חצר השעשועים הנוטעת עצמה בכל שנה לכמה וכמה שבועות מחדשי החופש, במגרש הפנוי שליד בית העיריה. אולם מעלה יתירה לו, שמתוך ששיעורו בזעיר אַנפּין, אף שכרו בזעיר אַנפּין – אפילו אין בידך כדי תשלום מחצית הפרוטה, אתה יוצא ידי חובת שכר בכפתור: כפתור⁻פח שתי הצצות גדולות, כפתור⁻קרן חמש הצצות גדולות. הרבה פעמים כבר הצצת וראית כנסית⁻סטיפאן וגלגל⁻הענק בוינה, טוּם של קוֹלוניה, לאָגוּנות של ויניציה, מגדל⁻אייפל של פּאריס, טוֹבר⁻בריג' של לונדון וכיוצא באלה, אף על פי כן אתה מניח כל כפתור וכפתור על קרן⁻החזוּת וחוזר ורואה כל אותם המראות והם כנתינתם הראשונה לעיניך. ביחוד עתה, כשנתווספו לו ליוסיל הרבה מראות חדשים מקרוב ומרחוק, נוח לך, שמעילך הישן יהא תלוי בארונו בלא כפתורים, משתוותר על חמדת המראות, שהרחוקים שבהם קוסמים בריחוקם והקרובים שבהם מלבבים בקרבתם. כל שכן כשהוא מזדמן לאכסניה האדומה וכשהוא מתכּבּד בידי אמא בנדבה נאה וכתוספת לה בסעודה של מאכל ומשקה, הוא יושב להיטיב לבו בנוח וברווחה ובינתים הוא מפקיר את הפוֹטוֹפלאסטיקום לידינו וכל אוצר גלוּיות⁻הראוה, שאבינו שלח בשמונה שנות מסעו בערי אירופה ועיירותיה, מוטל עתה על השולחן ואנו תוקעים גלוּיה גלויה לאחורי הכלי ורואים אותה גדולה בשיעור, עמוקה בפרספקטיבה, ברורה במראה – מגרשי בירות, חוצות⁻כרכים, רחובות⁻עיר, סימטות⁻עיירה, גנים ופרדסים, משעולי הרים, מעינות⁻מרפּא, היכלות, אנדרטות. יפה כל מראה ומראה כשלעצמו, על אחת כמה וכמה כשהוא מעלה גל רוטט של זכרונות או געגועים בלב אבא והוא מלווה את המראות בסיפורים שתיאור ומהתלה מעורבים בהם, ונביעתם כמעין המתגבר.

מגרש השעשועים, ששמו הכולל קומידיה של סחרחורת, הרבה פרשיות⁻שחוק מתגלגלות בו – גם קאַרוּסילה, העשוּיה מערכת קרשים, שדבוּקים בה ספסלים והיא מסתובבת ומסבבתם במעגל נמהר והיא ענין לילדים פּחוּתים מבני עשר, לשפחות וגם לזקנים המשתטים, אם לבדם ואם עם נכדיהם; גם קאָרוּסילה העשויה מערכת קורות, שכל אחת כרוּך בה חבל משולש, שסוס עץ תלוי בקצותיו, וככל שאותה מערכת מסתובבה היא מסבבתם והם כפורחים באויר והוא ענין לנערים גדולים לחיילי הדראַגונים החונים בעיר, המראים גם בזה את גבורתם; גם קאַרוּסילה העשויה כסיבוב בתוך סיבוב והיא ענין לכל שמבקשים להראות כוחם ביציבות עצביהם. הקאַרוּסילה המשולשת היא המרכז ואגפיה – שלוש ספינות מעופפות באויר, הפוֹטוֹפלאסטיקום ותזמורת הפסלים. אין לך מראה נאה ממראה הפסלים האלה, כל אחד שיעוּרו כאמה והוא כאדם לכל דבר, וככל שהתזמורת שמפנים לאוהל עושה נגינתה, עושות הצוּרות תנועות⁻נגינה מדוקדקות ביותר, מי בכנורו, מי בתופו, מי בבטנונו, ואילולא יד שבורה אחת, היתה האילוּסיה שלימה. קשה לדעת, אם אדוני הקומידיה לבו טרוד בעסקיו שלא ראה אותה יד חסרה ועל כן לא תיקנה, או שראה אותה ולבו מלא זלזוּל לקהל⁻הצופים ועל כן לא תיקנה, העיקר – מדי שנה לשנה חזר אלינו מראה היד השבורה וקיפּח שלימוּתוֹ של החיזיון. השנה נוסף קיפוּח על קיפוח – שני הגברתנים, שעמדו בפנים לאוהל, וסובבו את מערכת הרצפה והתיקרה הסובבת, נחלקו עם אדוניהם, אם בענין שכירותם שהיא מועטת אם בענין אחר והפסיקו מלאכתם. תחילה ישבו בשער⁻המגרש ולא הניחו לכל אחר, שיעשה בתפקידם, וכל אותה שעה שישבו, כשתי דמוּיות מאוּיימות ומאיימות, שבתה הקרוּסילה המשולשת. אולם משנמצא גברתן כמותם וביקש לפלס לו באגרופיו נתיבה בין שני גוּשי השרירים שבשער, נסתבכו שלושתם בפקעת תיגרה, שלא נמצאה לה תקנה אלא בבית⁻האסוּרים הסמוך. גדול כוחם של כתלי בית הסוהר, ששׂונאים נעשים בהם אוהבים, ומעתה נראו פני השלישיה צופים בעינים רוצחניות מבעד שבכת⁻החלונות המסורגים אל מגרש השעשועים, ושוב לא נמצא מי שיתחרה באומנותם.

הערים עליהם אדוני הקומידיה והכריז באזני כיתת הנערים, המצוּיה בכל שעה במבואי מגרשו, שכל המתנדב לסבב את הסחרחורת זוכה בנסיעת⁻חינם. נבהלו נערים הרבה, כגדוד⁻מתנדבים, לאותה עשייה, שיותר משנמשכו להבטחה טובה של נסיעת⁻חינם, נמשכו לראות את הפלא בסתרי⁻סתריו. אולם משהגיעו לאחורי הפּרגוד, תקותם נחרכה כהרף⁻עין – פנימו של היכל⁻הכשפים נתגלה כחלל צר, הגדוּר קירות של קרשי⁻עץ מלוכלכים, שלא חל בהם חודו של מעצד; כלונס עבה וגדול באמצעו ומתוכו יוצאות הקורות, שחלקן הנתון בתוך אותו חלל הוא מחוספס ואינו מצובע וחלקן היוצא לרשות הרבים ונושא את אונקלי שרשרות הסוסים והמרכבות הוא גם מחוטב יפה יפה וגם מצובע יפה יפה. מעשה הסיבוב נעשה כתחרות, כל נער ונער ביקש להראות כוחו ואפילו נשימתו קצרה מדחק⁻האויר וראשו סחרחר מריצה במעגל צר וידיו רפוּ מכובד המלאכה, לא פסקה ההתלהבות – ככל שמתגברות קריאות⁻הזירוז, טירופה מתגבר והולך, מעילים נצמדו למעילים, רגל ברגל נגעה. הלא היא ההתלהבות שנאחזו בה, לשקע עצמם בעשייה, ובלבד שיסיחו דעתם ממראה⁻העינים. – מראה החלל הצר על קרשיו העלובים. כתחרות מאחורי הפּרגוד היתה התחרוּת מלפני הפּרגוד – מסע⁻חינם, שזכו בו הנערים לאחר גמר⁻מלאכתם, אף בו היה מן ההתלהבות של יצר⁻ההדהמה, שגם כאן ההנאה התמה שלפני ראיית פנימו של דבר פּרחה כאבידה שאינה חוזרת.

לא ארכה השהייה באותו החלל הצר, אבל מה שנתגלה בה, נתן מעתה את אורו העגוּם על שעשועי פלאות אחרים. דוליוֹ עושה הפּלאות, חזר עתה, כדרכו שנה שנה, כאותה חסידה החוזרת אל קנה הקבוּע בגלגל שעל גג שכננו, להיות כאורחה של האכסניה האדומה. תחילת הופעתו בהידוּר לבוש, גם מגבעתו נאה, גם מעילו נאה, וגם נעליו נאים, פניו מגולחים ותסרוקתו יפה, אפילו כסיות עדינות לידיו והמזוודה שבידו מרהיבה בחידושה. ימים ראשונים אין יודע, מה שמועה מכוונת לאמת, אם האומרת: בן⁻טובים הוא ויצא לתרבות רעה ושנה שנה הוא חוזר לבית⁻אבותיו והם מאמינים שחזר למוּטב, מענגים ומפנקים אותו ומקשטים אותו וסופו עוקר מהם וחוזר לסורו הרע; אם השמועה האומרת: אוּמנוּת של נגר⁻רהיטים בידו והוא זריז בה להפליא, אולם לפי שהוא נרפה, הוא עוסק בה רק קצת ימים בשנה, אבל כשהוא רואה כרסו משופעת, פניו עגולים, בגדיו מהודרים, הוא מניח את אוּמנוּתוֹ המפרנסתו בכבוד וחוזר לאוּמנותו שאינה מפרנסתו אלא פּירורים פירורים, שהוא מלקט משולחנה של אכסניה אחת, אומנות של מומוס, החוזר יום יום על מעשה הלהטים, עד שהוא מתמאס ועוקר לאכסניה אחרת. אמרתי מתמאס והכוונה היא למגודלים, בעלי האכסניה ואורחיה, ואין הכוונה לקטנים, שתחילה נראה לנו שאילו היה חוזר שנה תמימה על תריסר להטיו לא יצאו מכלל חידושם – בין שהוא נוטל מקל בשיניו, כשכל גופו מעוּגל, קצות רגליו כרווּכים בקצות המקל ואומר תנין אני, בין שהוא נוטל שולחן, מפריחו באויר, כשקצה כרעו נסמך בקצה חטמו ואותה שעה עצמה מרפרפים שני כסאות, שקצה⁻כרעם מהדס על ידיו מאצבע לאצבע, ובין שהוא נוטל מתוך הקערה את הפרוטות שאסף, זורקן כלפי התיקרה, מנענע ראשו והן מצלצלות מגרונו ומוציאן אחת אחת מפיו ומאַפו ומאזנו שלו ושל אחרים. אולם אם אין הרפּרטוּאַר של מעשה הלהטים משתנה, הרי הגארניטורה של עושה הלהטים משתנה יום יום – כלי תלבושתו מתמעטים והולכים. מכבר נעלמו הכסיות והעניבה, אף המגבעת איננה. בין שלשום לתמול פרחה העניבה, בין תמול והיום פרח המעיל, בין היום למחר לא יהיו גם הנעליים. שערות סבוכות, שנערבו בהן פיסות תבן, עינים מנומנמות, שפתים חרבות וכל עצמו רועד מצינה ורעדתו מרעידה את הפסים הכחולים⁻לבנים שלרוחב כתונת⁻הטריקו שלו – כך היה נגלה עם בוקר בפתח האכסניה, רוקק ומנהם: קר, דם⁻כלב, דם⁻כלב, קר. שכן התמעטות חטיבות תלבשתו נמצאה בפרופורציה ישרה להתמעטות הנוחיות שבחיים – תחילה דירתו בחדרים מרווחים שבמלונות, אחר כך חדר מועט בבתי אכרים, ובאחרונה ששוב לא היו אלא קבקביים לרגליו, מכנסיים קמוּטים ואותה כתונת⁻טריקו לגופו, היה יושב כל היום כולו באכסניה ומתפרנס ממה שנתנה לו נדיבות הצופים או חמלת המוזגת, ורק לאחר חצות לילה היה מטפּס ועובר את שער⁻מחסנו של גדוד הדרגונים, ונובר משכב לעצמו בין קרון⁻מטבח לקרון⁻מטבח, כדי להתעורר לצינת⁻הבקר, שהכאיבתו יותר ממצוקת רעבו וצמאו. צופיו הגדולים, אפילו לא יכלו, למראה להטיו, לכבוש פיהם מהברה של פליאה, צירפו לה מיד העוויה של ביטול, שסופה דיבור, שנעשה כפתגם: כל יכול עושה מים ליין וכתונת אין; צופיו הקטנים, אפילו ראו כתונתו הסאובה ורטטי פסיה מצינת⁻בוקר, לא כבשו לבם מפליאה והערצה. ניכר, ראשונים מתוך שזכרוּ משכבו בערימת התבן, לא ראו פלאי להטיו; אחרונים מתוך שראו פלאי להטיו, שכחו משכבו בערימת התבן.

אולם השנה נתערבו בתוך להט⁻תהייתנו שריגי⁻כפוֹר של מראה⁻חייו על רוב עלבונם, כי זה מקרוב אירע, שדוֹליוּ לא נראה בפתח האכסניה ומשהגיע חצות יום הובא אליה חיוור וקודח ונשימתו כמפוח, עוד מעט והוא נופח את מעט הנפש התוסס בגופו. הנזירה עומדת עליו, מנענעת רדידה הצחור ואינה אומרת כלום וראש⁻הכפר עומד עליו, מנענע מצנפת הפּרווה שלו ואומר: אוֹקוֹביטה וכעכים, כעכים ואוקוביטה, לא תבשיל ולא מיטה, בא השד ומלאכתו כהרף⁻עין. ניטל דוליוּ וטולטל לבית החולים שבעיר וכשהיה מוטל בעגלה שירבב שתי ידיו מעבר לסולמות והיו תלויות בפשיקת⁻אצבעות, שהיו כעשר יתומות, כאילו לא ידעו מעולם חכמת⁻כשפים וקסם. אמת, חזר אדום ובריא וזריזותו כמתגברת והולכת, משכבו על גבי התנור שבאכסניה ושוב נעלם המראה העלוּב של עמידתו הרועדת בבקרים בפתח האכסניה ועם זאת, ככל שנתפזזו אצבעותיו לשעשועי⁻פלא ולפלא⁻שעשועים, לא סרה תמונת קרון הסולמות המתרחק והולך ומשני עבריו תלויות עשר האצבעות היתומות, ואך נתהבהבה בנו ראשית⁻הנאה באו האצבעות ההן ועכרוה.

שעשוע לבם ובידוּח דעתם של קהל האכרים המתכנסים באכסניה האדומה היה לא בלבד ענינו של דוֹליוּ אלא של כמה וכמה אחרים,כאותו אורח פורח, שדיבורו בליל שפות ושפת מולדתו, שפת הצ’כים על ריבוּי ההגאים, המצוּינים ברכּות תינוֹקיית, מנצחת עליו. כשהיה יושב לשולחן, גומע כוסו גמיעות מרושלות, היה מעלה בלב רואיו חזוּת עלובה של פושט יד, שעיקרו קערת הפח הקטנה שמשחירים בה כפצעים הכתמים השחורים של הקרקעית שנתקלפה מציפּוּי האֵימאַיל, וטפל לו כלי⁻הנגינה הגדול, נבל רב⁻מיתרים שעמד כנכלם בפינה; מסגרתו, כמבליטה את החורים, משופשפת ביותר ואפילו המיתרים כאכוּלי חלודה. אולם משעמד מעל השולחן ונטל את כלי⁻הנגינה וניצב מאחורי מערכת המיתרים ואצבעותיו התחילו מרטטות בחפזה, חננית ונוראה כאחת, וכל גופו מלווה את הפּריטה המהירה בנדנודים דקים וגמישים, ואף קולו מלווה את המנגינה ברסקי⁻זמרה, ספק ציוּצים ספק אנחות, ניטל ממנו מראה⁻עוני, ופניו הבהיקו בת זיו של קסם משוּנה. לבוּשו, שהיה תרכובת טלאים פרוּמים, נראה כמין קשת מרקדת, ואפילו זקנקנו, שדהה כביכול מאבק כל דרכי העולם, ניתן בו צבע מראה חי, כאילו לא דבלול הוא אלא שפעת תלתלים. בשעת נגינתו הוא כפושט צורה ולובש צורה, כפי ששמענו מפי שומעי מנגנים גדולים, שבשעת נגינתם הם נחזים חזוּת המפתעת בחידושה. יפה שעה של מראה קסם, אולם היא קצרה ביותר וארוכות ממנה גם השעה שלפניה וגם השעה שלאחריה – שעה שלפניה יושב הנגן, כוסס פּתו, עיניו משוטטות יגעות וחולות, פיו שמתנודדה בהם שן צהוּבה ויחידה, מלעס מה שנתנה יד חסד, הכתפים נזקפות ויורדות, נזקפות ויורדות כמי שכתונתו הישנה והסאובה מריבה עם בשרו; שעה שלאחריה עומד הנגן וביד רעודה הוא הופך את קערת⁻הפּח והמטבעות הקטנים והמעטים מתגלגלים על דף השולחן ועיניו מביטות בהם נכזבות ונואשות והאצבעות, שנראו בזריזות נפלאה, זוחלות עתה קפוּאות ורושלות ומאספות כמתוך פּיהוּק מטבע למטבע עד שנסגר עליהם האגרוף והוא נשאר שעה קלה מוּטל בקצה השולחן כאגרוף שנקמץ ומת.

דומה הוא⁻הוא אגרופו של עושה⁻הפּלאות האחר, הוֹנוּפרי, הגוי הישיש והצולע, שכינויו זנאַכוֹר ואומנותו ניחושי עתידות על דרך שהוא נותן לו לכל המבקש לידע מה יעלה לו בסופו, שיעלעל בספר קטן ועבה, שדפיו מעוּכים וצהוּבים ורוחשות בהם שורות צפופות בכתב קירילי קדוּם, ומשעלעל ועשה שלושה סימני צלב, נוטל הישיש את הספר מידו, עג בו כמה עוגות ובאחרונה הוא מסמיכו לעיניו וקורא ברציפות מבהילה. אין יודע אם הוא שולה דבריו מדפּי ספרו או שולם משעיפי דמיונו והדברים, אף שהם נאמרים בנעימה ניחרת, נשמעים כפיוט ההולך לחרוזיו הקצוּבים, שומעו, שנקבצה סביבו סיעת שומעים אחרים, פּיו מתפּער והולך ודומה אפילו עיניו מתפּערות והולכות, וכשהישיש סיים קריאתו, טופח לו השומע על גבו ואומר: סבא הוֹנוּפרי, חי אלוהים, הכל אתה יודע; ואף מסיעת השומעים האחרים עולה נהימה: באמת יודע. ומאותה שעה ואילך אין פוסקים מבקשי העתידות ואין פוסקים דברי הקריאה של הזקן ורק עם ערב כשמתרוקנת האכסניה, הוא כנזכר גרונו היבש, מחטט באצבע בקומץ המטבעות, מפזרם אחד אחד, משהה עליהם עינו הפּיקחת וסופו מאספם במתינות וחופנם באגרופו המוּטל כשעה קלה כאגרוף נואש ומת.

אלה שעשועים קטנים ויש מעוּלים מהם וגדול היום, שבו נתלה בגג האכסניה האדומה דגל גדול וירוק, שקצותיו היו נוגעים ברפרופם בפני הנכנסים ובאים ושהיה כמכריז, כי בערב עתיד פיחוֹצקי הצעיר לעשות בלהטיו. פּיחוצקי האב חסון וגברתן היה ואומנוּתו בכלי בית מפורסמת ביותר ואילוּ בנו נולד גידם בשתי ידיו עד שאמרו: ידי האב נטלו מלוא כוח ולא נשאר לבנו אלא אותו אבר מדולדל היוצא כמין מזלג של עצם מכתפו. אך דומה, זריזות שבידי האב ניתנה ברגלי בנו, שמטבע ברייתו ידע לעשות ברגליו במלאכות, שיד אדם עושה בהם, ומשנוספו רוב תרגילי⁻אימוּנים היתה זו זריזות מפתיעה ביותר, שעשאה פתח פּרנסה. אולם שבאכסניה, שלפני יובל שנים הראו בו זמרי בּראָד כוחם בסלסולי פזמונות, עמדה בו עתה בסיס מוגבהה, שנפרשה עליה יריעת בד אדמדם ובערב נתכנסה אוכלוסיה רבה, בעל המוּם יושב על כסא גבוה, לבוּשו כדרך הפייטנים, שמעילו סאמיט וצוארון⁻כתונתו חורג מופשל מעל דשיו, רגליו יחפות והוא עושה בהן כסעיפי התכנית: מסבּן פניו במברשת ומגלחם בתער; מנסר קרש, מקציעו, מרכיב גזריו ותוקע בהם מסמרות; משחיל חוט לתוך מחט, כשהוא נעזר בשיניו, ותופר כפתור למעילו; מנגן מנגינה קלה בפריטה על בטנון קטן וביחוד מראה כוחו בנגינת מפוחית. כל מעשה במעשי⁻התכנית מעלה מפּי היושבים קריאות של פּליאה וקורת רוח, ואפילו ראו אותו במעשיו לפני שנה, שנתיים, אינם אונסים עצמם מדברי התפעלות. סיומה של התכנית שנוטלים לו לפיחוצקי הצעיר ומוליכים אותו לאולם הסמוּך, מושיבים אותו בראש השולחן, ובעל⁻המום ישיבתו כשל נסיך והשתיה כדת. הצהלה, האוחזת הכל, ניכרת ביחוד באביו, שכל אותה שעה הוא מנענע ידיו, כמי שמתקין עצמו לדיבוּר חשוב, על הרוח הגוברת על פּגמי הבשר ודלדוּליו, אולם מתוך שנענוּע הידים קל לו מביטוי⁻רגשו ומחשבתו, הוא זוקף מדי פעם בפעם אצבע, מכה בה במצחו וחוזר על אותה אימרה: מה שהוא ראש אינו אחור. והמסוּבים נענים לו ואומרים: כך כך, שושביני, מה שהוא אמת אינו חטא. נראה, כפרנו, שלא העלה מתוכו שום אחד שפירסומו יפליג מעבר לתחומי הכפר ותחומי העיר הסמוּכה. מצא לו עתה יתד לתלות בה גאוותו, – זה בעל⁻המום שעשה חסרונו יתרונו ומראה אותו בגלילות קרובים ורחוקים. ובאמת, המזוודה, שבעל המוּם היה צורר בה כלי⁻השרת שלו ודגלו הירוק, נצררו בה גם גזרי העתונים הפּרובינציאליים, המספּרים בשבח⁻גילוּיו במחוזות שונים, אלה גזרי העתונים, שבהם מפורש שם כפרנו וזכרו, שלא היו מגיעים לאזני הרחוקים אפילו בימים שנפלו בו דליקות גדולות. גדולה גאות חשובי הכפר על המומוס, אולם משמגיעה שעת חצות העייפות גדולה ממנה, רובם נשמטים אחד אחד ולאחרונה אין נשארים אלא האב הדוחס לתוך המזוודה בקבוק רוּם שלא נשתה כולו ובנו המעביר עיניו על פני הכתלים וסופו כמראה מעשה להטים לעצמו – כובש פיו באבר המדולדל החורג מכתפו ומפהק פּיהוּק של עייפות יתירה. ושעה שהוא ואביו כמבליעים עצמם לתוך חשכת⁻הלילה והמוזגת נועלת את הדלת אחריהם, היא מגידה ראשה ואומרת: רחמנות.

צא וראה בחוצות העיר ותמצא, כי מודעות שנתלוּ לפני שלוש שנים, שנתיים, לפני שנה, נתלו גם עתה – מודעות צהובות הפותחות באותיות של קידוש לבנה: חכם בא לעיר. הכוונה לר' יוסף צפנת פענח, השוכר לו בכל שנה לכמה ימים שני חדרים נאים במלון אירופה ורוב בני העיר באים אצלו והוא צופה בעתידותיהם. עתה זקן הוא, אולם העומדים לפתח מלונו יודעים אותו מימי שחרוּתו; זה מספר מה ניחש לו לפני כך וכך שנים וזה מספר מה ניחש לו לפני כך וכך שנים והצד השוה שבדבריהם, שהם מכריזים ואומרים: אין אדם חייב להאמין אלא בבוראו ואם חסיד יאמין בצדיקו, אבל מה שהעינים רואות אין הפּה יכול להכחיש. גם בביתנו נודעת היתה גדוּלתו של אותו חכם, שאמי חורגתי סיפרה כי בנערותה עלתה היא וחברתה לנסות ניחוּשו של החכם, אמר להן לרשום שמותיהן בפיסות נייר, לגלול אותן ולהטילן בתוך ערימה של פיסות כאלה, שהיתה מוטלת בקרן זוית שבחדרו, הושיבן כנגדו וסיפר להן בפרטות, מה שאירע להן בחייהן ואמר: אין אני מודיע את הנודע אלא כדי להודיע כי כשם שאני יודע את הנודע אני יודע את שאינו נודע. אמר לאמי חורגתי: חתנך אלמן. אמר לחברתה: חתנך עינו האחת פגומה. אמרו הנערות לכבוש דברי המנחש ונשבעו: דברים ששמענו כאילו נטמנו בקבר. לימים, כשבאו השדכנים בשידוכיהם, כל שידוּך ששידכו לא נתקיים, שידוכים כדרך שניחש אותו חכם נתקיימו. זו נישאה לאלמן, זו נישאה למי שעינו פגומה. מה שידעו לספר בביתנו, ידעו לספר בבתים אחרים וככל שנתרבו הסיפורים, נתרבה הקהל בפתח מלון אירופה ומסדרוניו.

שתי כיתות של משכילים היו בעיר, אלה אומרים: משה רבנוּ פּיקח היה וידע, שאם יאמר לישראל לקבל ציוויי⁻המוּסר שמחייבם השכל לא יקבלו, סידר להם כעין אילומינציה, באורות בּנגליים, כדרך שמסדרים בימינו בחגיגות⁻עם והללו פערו פּיהם ואמרו: מעמד הר סיני, ומרוב תהיה ופחד קיבלו את התורה; אלה אומרים: משה רבנו פיקח היה וידע, שאם יוציא ישראל כדרך הטבע מבית⁻העבדים משיעבוד לגאולה, לא ישמעו לו, כפי שאינם שומעים בימינו להרצל ולקונגרס, נעזר במנהגו של הים לפי דרכו בגיאות ושפל, ראה הים בזוטו העביר ישראל והם פערו פיהם ואמרו שירת הים ויאמינו בשם ובמשה עבדו. אולם גם משכילים אלה וגם משכילים אלה לא יכלו להכחיש מופתיו של צפנת פענח, אלא שאלה ואלה מצאו להם דרך לפרנסו על מופתי התבונה. כיתה המבארת ענין מעמד הר סיני אמרה: אחיזת עינים שאין בה אלא זריזות טכנית בלבד, מה שנקרא: מניפּוּלציוֹן; כיתה שאינה מעזה לבאר ענין מעמד הר סיני ומסתפקה בביאור ענין קריעת ים סוף אמרה: חכמה היא, שהחכם בה משליט בהבטת עינים את רצונו על רצונם של אחרים, עד שהם פותחים לפניו כל שכמוס עמהם והוא קורא כבספר הפתוח, מה שנקרא: סוּגסטיוֹן. ר' צפנת פענח עצמו לא נתפעל, כנראה, לא מביאוריה של כיתה ראשונה ולא מביאוריה של כיתה אחרונה, אלא ישב בנוח בכסאו, מאור עיניו השוחק וחי כאילו נותן מאורו בלבושו, בכפתן⁻המשי, בכיפת הסאמיט הכחולה המחייכים כעיניו, והוא אומר את שעבר ואת שעתיד לבוא בקול נוח ורך, כאילו אינו יודע מטבע ברייתו נעימה רוגשת. כקולו בכל השנים קולו עתה – ודאות נוהרת בתוכו; כענינו בכל השנים ענינו עתה – דברים שבמעגל המועט של גורל אנשי⁻ביניים, שלא נועדו לו מעלות מעולות ביותר ולא נועדו לו ירידות ירודות ביותר, גורל שפסגת אושרו – החוּט המשולש שבשידוּך נאה, כרס מלאה ש"ס, יחוס מלא רבנים וארנק מלא דינרים; ותהום⁻אסונו – בת שהזקינה ונישאה למשפחה שיש בה בשני שבשלישי משומד, ודלדול המביא לידי עקירה אל קולומבוס.

מתוך ישיבתו השלווה ודיבורו הבוטח בעצמו למדת, כי לא זו בלבד שמערכת⁻הכוכבים, שהוא צופה בה להעלות את ההוֹרוֹסקוֹפּים, לא נגזרה עליה גזירת ההליכה במסילתה המסוימה וסדרה, אלא כדי לרמז לכל המאורעות בחיי אבי ושכנו ושכן⁻שכנו הסוחרים, המוזגים, החנונים, התגרים, המלמדים וכיוצא בהם, אלא שמערכת כוכבים זו, הקבועה במסילתה, אינה שועה לכל שפולטים עתה יום⁻יום העתונים הניבאים לפורענות גדולה, העומדת להתרגש על הגורלות הגדולים של העמים, שיסתבכו ויסתכסכו וּממילא יתמעכו בגלגליהם גורלותינו הפעוטים. ושמא נבואות שחורות, שנפלטו עתה מפי העתונים, הן שדחקו להם לבני עירנו, שיצטופפו עתה, רב יתר מבשנים הקודמות, מלפנים לפתח⁻מלונו של צפנת פּענח, כאילו הכל בהוּלים היו לעקור בעוד מועד דף של הבטחה טובה מספר הניחושים. כאילו לבם אמר להם, כי שנה אחרונה היא שנתלוּ בה בחוצות העיר מודעות צהובות הפותחות באותיות של קידוּש לבנה: חכם בא לעיר.

וודאי גם הוא, החכם עצמו, ידע כי פעם אחרונה היא לו, אלא שמר שלוותו מקדם, שלא לגזול תקוה מקוויו. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר: לאחר שיצא מן העיר, הביאתו כרכרה לאכסניה האדומה, וכאן ישב כמה שעות, שחיכה לעגלה שתוליכו לעיירה הסמוכה. עמדו סביבו גדולים וקטנים, גדולים – שמא יצודו דבר חכמה מפיו; קטנים – שמא יפתח ארגזו ויראם פלאיו. אולם הוא כשפתח פּיו אמר דבריו המעטים בנעימה מצויה, אם אפשר להשיג טבּק לפיטום מקטורת, וכשפתח ארגזו הוציא טליתו ותפיליו ואף תפילתו אמר בנעימה מצויה. רק כשבא לפניו בעל העגלה ואמר: רבי, יום נסיעה כה ראוי לנשקו. הביטו בשמים ותראום בהירים; עצם צפנת פּענח מעט את עיניו ואמר: רבּ יהודי, שמים בהירים עתה, אין אתה יודע כמה הם מעוננים, כמה הם מעוננים… בעל העגלה כבש עיניו מעם צפנת פענח ונפלו על שני גזרי העתונים שהיו תלויים בקיר: תמוּנת הארכידוכוס ואשתו, נרצח⁻סאראַיבוֹ, וכמי שממלט עצמו ממבוכתו, מתוך שהוא נאחז ביתד המזדמנה לו לראשונה, הטה קצה שוטו כמצביע על גזרי העתונים ואמר: ומה הרבי אומר לסצינה כזאת? וצפנת פּענח חוזר ועוצם מעט עיניו, נאנח ואומר: הוא שאמרתי, המזלות כסויים, כי השמים מעוננים, כמה הם מעוננים…