- - - “הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד…” כך פוסקת ההלכה.
אבל הליכות העולם של דברי ימי עמנו, ההיסטוריה, פסקה אחרת: היא נתנה לנו רשות להשתמש בהם כחפצנו ולהראות לאורם.
ואכן שימוש גדול עשינו בנרות החנוכה בגלות החשוכה, ויותר מאשר לשאר נרות הקדש שאנו מדליקים בבתי ישראל. השתמשנו בהם.
זה למעלה מאלפים שנה, מאז הדליקם יהודה המכבי בבית המקדש המטוהר מטומאת הגויים, אנו הולכים לאורם. והמטרה היתה תמיד אחת: ארץ ישראל!
הם, הנרות הזעירים הללו, האירו דרכנו במדבר העמים וביערות החשך של הגויים! ובכוחם הלכנו והגענו עד הלום, למדינת ישראל הרחבה, ולירושלים עירנו השלמה!
– – אלא לראותם בלבד… ואכן, יש ראיה שהיא גדולה מעשיה; שכן עשיה יש לה הפסק. אבל אמונה, שהיא מראה גדול, שהיא בחינת נצח-ישראל, לא תשקר לעולם, היא קיימת לעד.
גם האיש משה, אדון הנביאים, עיקר המעשה שלו, ראשיתו כגואל, היה במראה הגדול, בראיה-תמיהה: “מדוע לא יבער הסנה? מדוע איננו אוכל1?”
והוא סר לראות, וראה את קול אלהים, ושמע את פעמי הגאולה, והדריך את העם-העבד לקראת החרות, לקראת חנוכת בית חיינו – הארץ!
תורת החסידות שהיא תורת גאולת הרוח, הקודמת לגאולת החומר, שהיא תורת ההתגלות של הנר האלוהי בנשמת האדם מישראל, השתמשה הרבה מאד “בנרות הללו”, ועשתה בהם גדולות…
ר' נחמן מברסלב, נכד הבעש"ט, שהיה תמיד במחשבה שלו בארץ ישראל, מפני שלדעתו עיקר החכמה היא בארץ ישראל, וגם המוחין של חוץ לארץ יונקים מהמוחין של ארץ ישראל, “בארץ ישראל ממש, עם הבתים העצים והשדות” כמות שהם.
אמר: "על ידי נר חנוכה נתגלה אור הפנים, בחינת יאיר ה' פניו אליך ויחונך.
"בספר “שפת אמת” כתוב: “למה נקבעה מצות נר חנוכה אצל הפתח: לרמז כי ימי-חנוכה הם פתח והתחלה לגאולה שלמה. ואכן, עלית החסידים היתה לאור הנר הזה! ונביא עוד אימרה נאה מר' צבי אלימלך מדינוב, מחבר ספר “בני יששכר” וזה לשונה: ״על כן נקרא נר-חנוכה – שהוא חינוך והרגל לאור העולם בגאולה העתידה, שיתגלה אור הגנוז, והוא חינוך לגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו.”
וכן מעורר ביאליק את העם למעשה הרב, לבנין הארץ, והוא מצווה למתנדבים בעם, בארץ ובחוץ לארץ:
חִשְפוּ הָאוֹר! גַלוּ הָאוֹר!
נחשפה-נא שכבות האוֹרוֹת הרבים!
הוֹי בני הַמכּבִּים. –
הָקִימו את עמכם, הָקִימו הדור,
חִשְפו אוֹר, חִשְפו אוֹר!
נשוב נא אל הימים ההם, ונתבונן בהם מעט לאור הנר:
בכ״ה בכסלו, 165 שנה לפני הספירה, נכנס יהודה המכבי לירושלים, טיהר את הבירה ואת בית המקדש מטומאת עריצי גויים; ולאות נצחון, נצחון המעטים הטובים על הרבים הרעים, הדליק את נר החרות בירושלים המשוחררת.
המסורת הדתית ולא המדע ההסטורי שלנו, מציינת את הנצחון הראשון של החשמונאים, כנס, “נס חנוכה!” אך באמת היה זה נס של נסיונות קשים ומרים, של “בדמיך חיי” נס שמקורו במסירות־נפשם של גבורי האומה למען החרות המדינית והגאולה הלאומית.
הרבה מלחמות נלחמו החשמונאים הגבורים עד שהגיעו למלכות! כשלון ונצחון שמשו בערבוביה, ורדפו זה את זה כגלי הים הרדופים; היתה זו מלחמה לחיים ולמות; כל בני החשמונאים האמיצים. ויהודה המכבי בראשם, נפלו אחד אחד במלחמה הכבדה הזאת, ובכל זאת ראתה המסורת את מעשי החשמונאים כנס גדול, שהוא מחוץ לדרך הטבע האנושי.
וכדי שהתמונה תהיה שלמה וקבועה בתחומו של הנס החד־פעמי, התעלמה “ההיסטוריוגראפיה” הפרושית מכל המלחמה הגדולה ונאחזה אך ורק “בנס חנוכה”, בפך השמן הסמלי, אגדה המרומזת כבר בצורה אחרת ולשם מטרה אחרת בתנ"ך. בספר מלכים, הלא הוא נס אסוך שמן – אחד מנפלאות הנביא אלישע, אשר מצפחת קטנה של שמן מלאה אשה עניה כלים רבים, ורק כשתמו הכלים הריקים תם השמן, והמעין פסק.
אכן, לא חסרו נסים בבית המקדש גם קודם לכן. האגדה בְּיָדָה הנדיבה לא קמצה בנסים ובנפלאות: “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש” ובין העשרה – "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, “ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים” (אבות ה'.)
תמיד מלומדי נסים היינו, ואם בשנות שלום ובימים כתקנם כך, בימי פולמוס ומלחמה לא-כל-שכן.
נצחון החשמונאים המזהיר השיב את העבודה לבית-המקדש, ששבתה בימי שלטון האימים של אנטיוכוס וגרוריו – מרשיעי הברית, המתיונים בעלי “התרבות המתקדמת” של הימים ההם.
דמיון הפרושים, שחירות דתית יקרה להם מחירות מדינית, שכן אין לך בן חורין אלא מי שלומד תורה, נאחז “בפך השמן”; בעבודת הקדש, שרק בה ובחוקת התורה ראו את הגאולה. וכך נרקמה האגדה הנאה, הנאה לכאורה רק לילדים, שאינם מבדילים בין דמיון למציאות שכן אגדה זו דבר אין לה עם המציאות ההיסטורית הכתובה בספרים החיצוניים, ספרי החשמונאים, המספרים לנו במפורש ובהרחבה את כל פרשת המלחמה הגדולה לכל פרטיה ודקדוקיה.
הלא כך אנו קוראים בספר המכבים על יהודה המכבי: וירב כבוד לעמו / וילבש שריון כגבור / ויהי כאריה במעשיו / וכגור-אריה ישאג לטרף. / וימוגו הפושעים מפחדו / וכל עושי רשע זעו / ותצלח תשועה בידו / וישמח את יעקב במעשיו / ויהי שמו עד אפסי ארץ / ועד-עולם זכרו לברכה.
ופלא! במקורות אלו, שנכתבו בידי אנשים לוחמים ולא חולמים, אין רואים שום נס! רק על מעשי גבורה ועל פעולות מלחמה אנו קוראים בספר הזה! ומתאור זה אנו למדים מה רב היה הנסיון ומה מעט הנס בהאבקות ענקית זו בין יהודה הקטנה ובין האימפריה היונית-סורית הגדולה.
ברם, אגדה תמימה זו על “פך השמן הקטן” שהספיק לשמונה ימים, יוצאת מידי פשוטה ואומרת: “דרשני!” האין כאן בזעיר-אנפין כל מלחמת הגבורה של עם ישראל מאז ועד היום? וכי מהו פך-שמן זעיר זה אם לא סמל כחנו המעט, שלא הספיק לנו, בדרך הטבע, אלא לשעה קלה, ונעשה “נס” והלכנו בכחנו זה בדרך הגלות הארוכה והקשה, שני אלפים שנה!
תמיד, עם כל מלחמה חדשה שנלחמנו על קיומנו, נוספו לנו כוחות חדשים לבקרים, כחות, ושפע חיים, וסגולות קיום, לא שיערנום קודם! לשד האומה ואור נפשה הגנוז עמדו לנו בכל יום מחדש, רוח ישראל התחדש בכל דור ודור ועמד איתן בפני כל הרוחות הרעות שאמרו לכבות את גחלתו-תוחלתו, לטמאו ולהזיקו!..
ונר נשמתו של העם לא דעך ולא כלה בליל הגלות האפל והארוך. – אכן לא בכל יום מתרחש נס! אבל ביומו של נצח-ישראל – יום-אלהים הגדול, שהוא אלף שנה, התרחש לנו נס2 בכל יום, בחינת “יחיינו מיומיים…”
ואמנם במשך אלפים שנה – שני ימים אלוהיים – התרחשו לעמנו שני נסים גדולים: בימים ההם – בימי צבא המכבים, ובזמן הזה – בימי צבא ההגנה לישראל!
וכמו אז, גם היום, לא בא הנס בבת-אחת, במפתיע, אלא “כצאת השמש בגבורתו”: קמעה-קמעה הפציע אור הגאולה! לא חסרו שגגות, לא מעטו המפלות; אך זהר הנצחון גבר, והפלא – תקומת מדינת ישראל – קם והיה. פך השמן הזעיר, כח ההגנה של ישראל, של יעקב הקטן, נעשה לנהר-די-נור, לכח אדיר שהגדיל והפליא לעשות.
נתקימה בנו שירת המשורר:
יֵש יום – ומיָם עד יָם יצאוּ יִשְתומְמוּ
לראות מה-פָעַל קטן-גויים, עם נד!
הפלאנו את העולם ולעצמנו היינו לפלא!.. הנצחון המזהיר על כל בני חם, נראה לנו עד היום כנס!.. התחלנו להאמין באגדות, בפלאי-פלאים, ולא מעטים הם הילדים הגדולים בינינו שהם עוד כיום כחולמים… אכן, רב הוא היופי ועצום הוא הטוב שבנצחון! ומה דלה היא לשון האדם להביע כמו, את גודל שמו.
ואמנם בכל מעשה רב, בכל התארעות גדולה, בכל מציאות נשגבה, יש משום אגדה, משום נס ופלאי-פלאים.
יותר מכל החגים הנאים והיקרים שלנו בגולה, נחרתה בלבנו “חנוכה” כחג-סגולה, כיום-טוב של ילדות טהורה. כימי-אושר מתוקים, חג שאינו דורש לעצמו כלום ונותן כל-כך הרבה!
רוב החגים מיוחסים, הם, בעלי זכויות יתרות; הם חגי קיץ ירוקים;
וזהו חג חרפי, חג ביתי, פנימי, לבבי; קר מבחוץ וחם-נעים מבפנים. תמימי-אינטימי חמימי, וזיו מוצנע של אור שמן-זית-זך לפניו החינָנִיים.
אכן, טוהר השלג וזהרו הצח שבאותם הימים הטובים בעיירה, הניח את חותמו בנפשנו. מה אהבנו את החג הזה, שבעצם לא חגונו אותו בשום פולחן שבקדושה, ועם כי זה כולו קודש היה! כמה אור ונועם שפעו מנרותיו הזעירים-בהירים אל תוך לבותינו, צמאי האור וכמהי הגאולה!
היסטוריה הן ידענו כה מעט בימים הרחוקים ההם! אבל שום חג לא היה היסטורי כמוהו! לא לחנם נאחזה בו התנועה הציונית בראשיתה המבורכת! ואמנם השפיע חג החנוכה השפעה רבה על עבודתו הציונית של הרצל, חוזה המדינה היהודית! הוא ראה “במנורה” את סמל תחית העם בארצו, אשר אורו יבקע ויגדל ויפרץ.
וכך אמר בסיפורו הנחמד – “המנורה”:
“בראשונה דולק נר אחד, עוד אחד ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל. בתוך הצעירים, בני דלת העם, יבקע האור בראשונה, ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה, האנושיות והיופי ובהיות הנרות כולם דולקים – ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השַמָש, משָרת האור”.
דורנו זכה להיות שמש לאור הגאולה; בימינו נדלקו כל האורות בביתנו הקטן; אנו בעלי הנס הזה! נקום נא ונשא את הנס הזה בכח ובגאון הלאה, מעלה, עד לנצחון האמתי – נצחון האור על החושך המכסה לאומים. ורק אז יהיה הנס3 שלם והנצחון שלם – אם אורנו יהיה אור לגויים, ונסנו – נס לעמים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.