א    🔗

תפלת “הימים הנוראים” – כל עיקרה: הכרות מלכות אלהים בעולם, והחזרת מלכות ישראל לירושלים: ''תמלוך אתה הוא ד' אלוהינו מהרה לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך!"

“העולם כולו” ו“ציון וירושלים” – חד הם, והאחד משלים את האחת באחדות האלהים; וכן “אלהים” ו“ישראל” מלכות אחת הם, מלכות הקודש, בעולם המתוקן על ידי ישראל עם-קדושים במלכות שדי! “כי מקדישיך בקדושתן קדשת!”

יש כאן הקדשת גומלין שבין המקדש והמקודש, כמו בין האוהב והנאהב, ומלכותו, המושלת בכל, היא: במשפט בגבורה ובקדושה: “ויגבה ד' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה!”

האל הקדוש הוא “קדוש ישראל” – התואר הרווח בנבואת ישעיהו שאלהים נתגלה לו בקריאת המלאכים: “קדוש, קדוש. ‘ד’ צבאות' מלוא הארץ כבודו!” וההתגלות השגיבה הזאת היתה בהיכל ד' – בציון! ונאמר ב“זוהר”: “מציון מכלל יופי אלהים הופיע”, מהמקום ההוא שהוא קצה השכלול של האמונה השלמה.

ציון היא העוז והנקודה של העולם, ומהמקום ההוא נשתכלל כל העולם ונעשה. ומתוכה כל העולם ניזון".

הדין והרחמים, הזעם והאהבה, אינם אלא האצלות מיסוד המלכות: “ויאמר כל אשר נשמה באפו: ד' אלהי ישראל מלך מלכותו בכל משלה!”

אך קודם כל, לפני כל “פעול” וכל “יציר”, צריך האדם מישראל, הפרט, לקבל על עצמו את מלכות אלהים ולעמוד במשפט לפניו ביום הדין, יום הרת עולם! שכן ה“בחירה” מחייבת, ומי כנבחר יודע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא! ומכאן הווידוי הגדול, התופס מקום כל כך נרחב בתפלות ראש השנה ויום הכפורים.

והוידוי, פירוט העוונות, הוא גם לצבור וגם ליחיד, והכלל והפרט משמשים בערבוביה ב“ספר הזכרונות הנקרא מאליו”. ואלהים רב-אנפין הוא, והוא מופיע בפנים שונות: בפנים של אימה ובפנים מסבירות, בזיקנה ובבחרות, בקול דממה דקה, ובשאגה כלביא, כאב רחום וחנון היושב על כסא רחמים, וכמלך איום ונורא דיין ומוכיח, שגם המלאכים, הפמליה של מעלה שלו, חלים ורועדים מפחדו ומהדר גאונו, בקומו לערוץ הארץ.

במבחן גדול עומד האדם הקרוץ מחומר לפני בוראו, שכן לא נשמתו, חלק אלוה ממעל, הועמדה במשפט, כי אם גויתו. יסוד העפר שבאדם, החומר: “כי הנה כחומר ביד היוצר - - -” ומה דלה וריקה עמידת האדם, “שיסודו מעפר וסופו לעפר”, לפני אל המשפט! אין בו מעשים, אין לו פתחון פה ובטחון לב;

הלך אביון לפני מלך עליון, ומרוב הכנעה ויראה אין הדיבר בפיו ואין מלה בלשונו: “אשאלה ממנו מענה לשון!”

ברם חוסר הישע, הפחד והמבוכה, חולפים עם גמר “הוידוי” של היחיד, ובמקום הפרט, האדם מישראל, מופיע עם ישראל; נשכח מהרה “ובכן תן פחדך” עם הסיום המבהיל: “ושמך נורא על כל מה שבראת –” ותחתיו באה הקריאה המעודדת והשמחה: “ובכן תן כבוד ד' לעמך!” עם ישראל עם קדוש הוא, גוי צדיק, והוא, כאמור, שותפו של הקב"ה במלכותו על כל הארץ, וכבוד ישראל הוא כבודו הנצחי, והרי ציון הוא “משכן כבודו”;

אם כן: “תן אלהים שמחה לארצך”, וצמיחת קרן לדוד עבדך"; ורק אז, כי תחזור ותשוב מלכות ישראל לקדמותה – כל הרשעה כולה תכלה ועברה ובטלה ממשלת זדון מן הארץ.

ב    🔗

מלכות אלהים כמלכות ישראל עדיין בבחינת “איתכסיא” היא, והופעתה אינה נהירה עוד לכל באי העולם; כף היד הקטנה מכסה את השמש מעין הרואה, ואור אלהים טרם חדר לחדרי לבו של הרשע, – הנבל, האומר: “אין אלהים!” וישראל, שליח האור של אלהים ומבשר אמתו, קורא בתפלתו: “אבינו מלכנו! גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברנה!”

רק כפשע בין היחיד הנואש ובין הכלל הנושע! אדם בשר ודם¹ אומר: משול כחרס הנשבר… “וכחלום יעוף…” והעם – בוטח ומאמין: ישראל נושע בד' תשועת עולמים!"

העם, כאלהיו, נצחי הוא, והנצח מנצח את החולף, ומחליף כח!… “ובכן תנו עוז לאלהים על ישראל גאוותו. על ישראל אמונתו, על ישראל מלכותו!” הוידוי וההתנשאות משלימים זה את זה; ואמר ר' נחמן מברצלב: “אי אפשר להשיב המלוכה להקב”ה אלא על ידי וידוי…" ומכאן ההתנשאות של ישראל כאומה: אתה בחרתנו מכל העמים!" שלא עשנו כגויי הארצות…"

אחר הוידוי האינדיבידואלי והקולקטיבי, אחרי ההתפרקות של פירוט העוונות, החטאים והפשעים, באה ההקלה והתקוה הטובה: עלינו לשבח לאדון הכל. לתת גדולה ליוצר בראשית!

תפלה זו, הבלתי נחשבת בשאר ימות השנה, ואינה אלא טפל לתפלה, ונאמרת בחטיפה, ואין האזנים שומעות מה שהשפתיים הומות, ואין הלב בוחן מה שהפה טוחן, עולה פתאום לגדולה בימים הנוראים;

פסוקים נעלים כגון: “לתקן עולם במלכות שדי…” “להפנות אליך כל רשעי ארץ”, שנאמרו אגב קיפול הטלית וטפול באבנט, ובדרך הליכה הביתה, מקבלים כיום את משמעותם האמיתית; כל מלה מבוטאת ומותזת בכוונה מיוחדת. והיא כפנינה יקרה במחרוזת חן שאחת לאחת מצטרפת לענק גדול.

אכן, תפלה עתיקה היא תפילת “עלינו”, ומיוחסת לרב, האמורא הראשון בבבל, הוא אבא אריכא, רבן של כל בני הגולה; הוא שחיבר גם את “תקיעתא דרב” – היא תפילת מלכויות, זכרונות, שופרות, למוסף ראש השנה, ותפילת “עלינו” היא חלק ממנה.

הוד וסוד קדומים חופפים על תפלה זו, וכולה אידיאלים אנושיים ויהודיים-לאומיים כאחד. העולם האלילי והעולם האלוהימי עומדים זה לעומת זה מימות הנביאים ועד היום, ישראל והעמים ערוכים זה מול זה; “אברהם העברי” – כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר…" הם כורעים ומשתחווים לעץ ולאבן לרוח ולחרב, אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!" ומטרתנו – “לתקן עולם במלכות שדי”! עולם התיקון, מלכות הצדק, והמשפט, והשלום, ברוח נביאי האמת והצדק! “להפנות אליך כל רשעי הארץ” – התועים בדרכם לאלהים;

כמאמר המשורר ב“כתר מלכות”: “אתה אלוה – וכל היצורים עבדיך ועובדיך / ולא יחסר כבודך / בגלל עובדי בלעדיך / כי כוונת כולם להגיע עדיך / אבל הם כעוורים מגמת פניהם דרך המלך / ותעו מן הדרך”.

אלהים הבדיל את ישראל מן התועים כדי להחזירם מדרכם הרעה; ישראל הוא מורה הדרך של אובדי הדרך, ומלכות ישראל צורך העולם הוא, חיות העולם, ו“העולם נכלל עם נפש הישראלי בשרשו” – השורש העליון של השכינה, והוא מעט מכל העמים בכמות ורב מכולם באיכות, כמאמר החסידות: “בכל מקום שהשכינה שרויה – מועט מחזיק את המרובה”.

ותפילת יום הכפורים הנשגבה, עם “העבודה” ו“עשרת הרוגי מלכות” – זכרונות מרהיבים-מכאיבים על ישע מלכות ישראל ורשע מלכויות הגויים, ננעלת בקריאת שבע פעמים “ה' הוא האלהים!” ובקריאה גדולה אחת: “לשנה הבאה בירושלים!” “וימליך מלכותיה” אוחז בעקב “ויקרב משיחי!” ומלכות אלהים נוגעת במלכות ישראל כמלוא עולם – – – שכן חיי עם ישראל, חיי עולם, כתובים לחיים אך ורק בירושלים – עיר המלכות הנצחית של נצח ישראל!

“הבוקר” ער“ה תש”ז