(שלושים למותו)
מירושלים דליטא, מווילנא, בא בסוף שנות העשרים ללמוד בברלין. צעיר היה, כבן עשרים, בעל קומה בינונית, מהיר תנועה ובעל דיבור מהיר, שוטף ורם, ולקולו אתגר של טיעון צודק ווכחני, אדם שיש לו מה לומר, והוא חוזר ומגיד באזני העולם אמיתות שאינן רצויות לו.
עם הופעתו הראשונה כבר עורר תשומת לב ועין והכל תהו על קנקנו. לאגודת הסטודנטים היהודים בני חוץ לארץ, שדירתה היתה ברחוב פרידריך 125 במזרחה של ברלין, נכנס כמו אל ביתו; איש רעים היה, מעורב עם הבריות ודורש טובתן. הוא בא ותלמודו בידו, אבל כיסו ריק ואין בו אלא שתי ידיו בלבד, אם במקרה לא השתמש בהן בשעת דיבורו הלוהט והעז.
הוא למד בשני מקומות תורה: באוניברסיטה הגרמנית ובבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל. הלימוד באולפן החשוב הזה היה גם סגולה לפרנסה; התלמידים נהנו משני שולחנות – מתורה ומסיוע כספי, כי כסף היה למוסד לא מעט.
השנים שעשה בברלין חנוך דרוץ הצעיר, שנים של מאבק היו; כי עם כל כוחו כאיש דברים וכרודף צדק, חסר היה דבר אחד עיקרי וחיוני מאוד בעולם הזה – מרפקים! ומרפקים משמע ערמה, סתגלנות וויתורים קטנים וגם גדולים לזולת – לפרט ולכלל. היו לו כנפים, דמיון יוצר, נשמה ורוח, אבל רגליו לא עמדו על הקרקע, ובמציאות של חיי שעה לא התמצא. עברה שנה, עברו שנתיים ומעלה, הוא הוסיף דעת – פילוסופיה. כלכלה, ספרות, היסטוריה, עתונאות, והוסיף מכאוב.
מה היה כאבו? מה הדריך את מנוחתו של אדם צעיר ותוסס זה? מדוע לא ידעה נפשו שלווה ומרגוע אף שעה אחת בחייו? לשאלה זו ישנה רק תשובה אחת: גורל! וכבר אמר ולטר ראטנאו, שר החוץ הגרמני, שנרצח בגלל גורלו היהודי בשנת1 1922 בידי לאומני גרמני: יש לחלק את בני האדם לשני סוגים: האחד שיש לו גורל, והאחד שאין לו גורל… כמובן שאת עצמו ראה ראטנאו כאיש הגורל.
ד"ר סבירוני בעל גורל היה. וגורל פירושו: צער ומכאובים. טרגיקה. הוא לא גרס את האימרה הרומאית – “העולם רוצה שירמוהו, אם כן רמה אותו!” הוא נקט בכלל הגדול של המוסר היהודי: עולם חסד יבנה, וחותמו של אלהים – אמת!
פרנץ קפקא, החכם התמים, אמר: “בקרב שבינך ובין העולם, ההווה עומד לצדו של העולם!” והוא, הענעך דרוץ, אחר כך ד"ר חנוך סבירוני, היה מסוכסך עם העולם ותמיד התייצב נגדו.
“יש מטרה ואין דרך”, אמר אותו פ. קפקא. יש משפט, אבל השער שלפני החוק נעול. אבל ד"ר סבירוני גרס: אם יש מטרה מן הדין לסלול דרך אליה, ואם יש חוק ויש שער יש לפרוץ את השער בכוח האמת, בחזקה: באגרופים, בראש ובלב… כי “הומה לי לבי, לא אחריש”. לשבור – עד שבירת הלב ושרפת הנשמה.
כעבור עשרים שנה בערך ראיתיו שוב, פה. הלך ברחוב במושבה כפי שפורץ לו דרך בעולם: צעד כמין נרדף, ואולי כרודף, מי יודע. ובטרם הספקתי לגשת אליו הקדימני וניגש אלי. שמח על הפגישה כמנהג אדם טוב. היה בעל לב טוב וחם ופתוח לכל אדם, והיה מקדים בשלום כל אדם ואפילו ילד ברחוב, בעל מאור פנים היה ובלכתו בדרך כמו הלך אתו כל הרחוב וכל האדם ברחוב, וידעו כולם כי אדם הולך.
ופלא: פגישתנו האחרונה אף היא היתה באותו רחוב רמב“ם. היה לילה, ונלווה אלי לבית חבר. שם הירבה לספר על סביר עיירתו, הנמצאת כ-80 ק”מ מווילנא. במחוז סבינציני. דיבר על בית אביו ותיאר את העיירה החביבה על אנשיה ונופה ומתוך כך בא לספר על ילדותו: פעם הלך עם אביו ביער ועברו על גשר צר, רק קורה אחת, הנטוי על נהר עמוק, והוא פחד לעבור ואביו לקחו ביד והעבירו.
בבוא היום ופזורי רוחו של ד"ר סבירוני יקובצו לאכסניה אחת, בספר, נכיר אותו לא רק כרכז תרבות של ציבור הפועלים וכמציג סופרים ואמנים לפני קהל השומעים, אלא גם כאדם בעל שאר רוח, כסופר שמלאכתו בכך, סופר בפועל שיש לו יחס עמוק לרוחני המוחלט.
הוא לא נטל הרבה מן העולם הזה, לא גנז למטה; אבל עם שבזבז את לבו הטוב בעולם הזה גנז הרבה לעולם הבא, וראוי הוא שיאמרו עליו מה שהוא אמר על עיירתו סביר באחד המאמרים הנאים שכתב עליה כעורך הספר “יזכור”: “חדל לפעום לב יהודי טוב ומיטיב”.
-
“השנת”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.