משה בן־מנחם
על שלושה מורים ברעננה
בתוך: מעגלי הוראה וחינוך

א

נקל יותר לדעת את האדם בכללותו מלדעת אותו בפרטותו. רק לעתים רחוקות מזדמן לו לאדם לראות את רעהו מן העין ולפנים, ביחוד שלו. לרוב אין איש נותן דעתו ליגע ולמצא את הממשות העיקרית של הזולת; ואולי אין הרשות נתונה לו שכן האדם המעולה באתכסיא ניחא לו, בשימת מסוה על פניו.

וראה: נצח אלהים הוא במופלא, בהיותו אל מסתתר; ומה הוא מתחבא בתוך עצמו, בסודו, וחביונו הוא צביונו, אף נשמת האדם, שהיא חלק אלוה ממעל, כך. ואכן החסד לראות את הרוחני המוחלט שבאדם, הדמות האלוהית, נמשך רק למאמין ביופי שבאדם; ורק מתוך אמונה ביקרו אנו מכירים אנוש.

החסידות שתנועה עממית היתה בראשיתה, והלכה מן העם אל האדם, היא שפתחה ראשונה את השער לגן הנעול הזה – נשמת האדם מישראל. אישיה הגדולים עמדו גלויי עינים לפני פלא האדם, ומתוך כך סולקה המחיצה החוצצת בין פנים לפנים.

החסידים שהלכו בכוח הרבי, “צדיק יסוד עולם”, האדם השלם, באמונתם, ראו בעד האספקלריה המצוחצחת של הדר זיוו את צלם האלהים הקורן מאור פניו של כל אדם, וביחוד שביחוד בפני החסיד חברם.

הבעל-שם-טוב צווה על תלמידיו שיגלו את מצחם לפני סמאל, שהוא בחינת מצח נחושה; ראה המ"ם על כל מצח את צלם האלהים ואמר: “בני אל-חי, הרשוני לעמוד עוד שעה קלה ולהביט במצחיכם!”


ב

ר' משה דוד מגד ז"ל, מבני העליה המעטים היה במקומו; מצניע לכת, ורצונו היה לחיות במנוחה ולהמשיך חייו לפי הכלל של דקרט: המיטיב להסתתר מיטיב לחיות; אך משאלתו זו לא ניתנה לו. חייו של מורה עברי חיים של התגלות הם, ושומה עליו להתיצב פנים אל פנים מול פגעי יום-יום והשעה החצופה. ולא עוד אלא שהשעה מצריכה אותו לשחק לפני תלמידיו ולדעת היטב את חכמת המשחק ותכסיסי ההבעה וההופעה על במת בית היוצר שלו – בית הספר.

האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, בעלמא דקשוט, אינו מאיר להם בעולם הזה, ההולך בחשך, ואורו אור רמיה הוא. על כן קשה דרך חייהם של הישרים והתמימים; ברם חיים קשים שלמים הם ואינם רעים לעולם. המאבק שאינו פוסק מעמיק אותם, משפרם, ומוסיף להם כוח, וכוח יוצר הוא תמיד טוב ומועיל.

בתקופה האחרונה של חייו, עם שגברה מחלתו, נתעלה רמ"ד ונזדכך ביסוריו, ומי שלא ראהו בימים אלה לא ראה אדם סובל ומקבל יסורים בגבורה. האדם הוא “מהלך”, והוא נכר בהילוכו, שהוא בבואה נאמנה של הלך-נפשו. הסתכל באדם חולה ובזקן חלש בלכתו בדרך, בגררו רגליו שאינן עוד ברשותו וכבר אינן ערבות לו, וראית מה אדם על אדמות. היד היא חוזק, הרגל מעמד; ובאין מעמד אין מימד, ובמידה שהוא מודד לארץ הארץ מודדת לו.

ר' משה מגד שמהלך ותיק היה, זריז וחובב הליכה מרובה, חלה במשך שנים ברגליו, ותאונת דרכים הוסיפה עוד מכאוב על מכאובו.

איש אחר במצבו היה מתנוון והולך בגוף ובנפש, אבל הוא ככל שגדלו יסוריו חדלו אסוריו, כביכול, ואורח חייו נהג כמנהגו. מה צר היה לראותו בענותו ובת1 צחוק של יגונים קורנת מעיניו. פצעיו צעקו והוא שתק, כפות רגליו כמו נכוו מן הקרקע, והוא התאפק ולא גילה את המסתורין שלו, ותמיד גברה רוחו על בשרו. ומרגלא בפיו: מוטב להלך במכאובים, מלשכב על מצעות טובים.

נאבק על כל מדרך כף רגל, וצעד ולא מעד; וכמו רבי זושא מאניפולי, שבעל יסורים גדולים היה, והיה מכתת את רגליו הפצועות, הזבות דם, מישוב לישוב ומפונדק לפונדק לאסוף מעות מיהודים עשירים לפדיון שבויים, כך היה המורה מגד רץ לבית המדרש ולבית הספר, לועידות מורים, כינוסי תורה, ובמות אמנות וביקורי חברים, ולא אמר קשה עלי ההליכה, ולא שמעו איש, ואפילו מן המקורבים ביותר, מתאונן על גורלו וקובל על מחלתו, כשאר המעונים המרחמים על עצמם ורוצים לעורר גם רחמי אחרים.

ר' משה דוד מגד ידע את ערך הזמן. תמיד מיהר לדרכו כחס על השעה שלא תפנה לריק, כמי שחושש שמא לא יגיע בזמן ויאחר מן המועד.

תמיד היה לו מה לתקן אם בבית ואם בחוץ; הרבה דברים חשובים חכו לו שיבוא אליהם ויעסוק בהם באמונה, כדרך עצי פרי, פרחים, בעלי חיים, תלמידים על מנת לקבל פרס, וגם שלא על מנת לקבל פרס! הנה הוא עובר על ביתך ואתה מעכבו רגע לשיחה על רגל אחת, הוא נענה לך ועומד ומשוחח.

על שאלתך: מה “שלום המלחמה?” כלומר, בריאות הגוף, הוא עונה: טוב ברוך השם, הולכים עם הזמן וכנגדו, ויש רגלים לדבר… מחייך לו. וחיוכו כמאה הדים לקול היוצא ממעמקי נפשו… ופתאום מסיט משקפיו על מצחו, מציץ בשעון היד – ונפגע: אוה! מאוחר, צריך ללכת! הוא עומד והזמן הולך; שלום! ובצעדים מהירים הוא נחפז לדרכו במעלה הרחוב: אתה מביט אחריו ורואהו דורך על במתי מכאוביו.

כשלושים שנה הסתכל אדם זה בחברו, כמדומה היה שכבר מכירו היטב, רואהו מלבר ומלגו, כמות שהוא באמת, ואין כבר מה לראות בו, כבר מיצה ומצא, ושוב אין מה לחדש “בפרק הרואה…” והנה בא יום וראה שלא ראה, תנא ושייר… עם התגבר חוליו נתגלה לו האיש באור חדש; הוא ידע להיות זקן, ויותר מזה – זקן איש-מכאובים וידוע חולי… וככל שהיסורים מרקוהו כן נחשפה יותר תמונתו הצחה, ששפונה היתה במעמקיו ימים רבים.


ג

נכנסו חברים לביתו למסבת פרידה בליל שבת, לפני צאתו מן המושבה למקום אחר. הביאו עמם ספר חדש, כי אוהב ספרים היה מעודו, שישמח משה במתנת ידידיו החתומה בידיהם ומוקדשה לו וללאה רעיתו, אשת חבר כחבר. היה הכל מתוקן לסעודה, כבוד ותקרובת, ופרחים ופרות מן הגן הנאה; בית מלא דברים טובים, פרט ללב שלא היה טוב על שום איש, ולב בעלי הבית על אחת כמה וכמה.

“שבת היא מלזעוק…” אבל הזעקה בלי קול היא הקשה בזעקות, “ודמעה כלואה תיקד עד שאול מטה”, אמר המשורר.

ישבו המסובים לשלחן השבת הערוך, המאיר בזיו מוצנע; פתח המליץ שבחבורה ואמר: “מהרו, ידידים, לשתות במסבה / כי הלילה קצר והמלאכה מרובה…” אבל אין פוצה פה ואין טועם דבר. דממו הרוחות, והיו הידידים מצפים לאתערותא דלעילא, והיא התמהמהה ולא התעוררה ממילא. לא היתה השמחה במעון הזה, מפני שבעל הבית ואשתו לא היו כבר במעונם, שכבר נמכר הבית הזה לאחר, והמארח היה בבחינת אורח, ואין אורח מכניס אורח.

דומה ריחוף של אויר עוין מתהלך בין הכתלים, עין נכרית מציצה מן החרכים, והמקום מתנכר לבעליו הקודמים ולא יכירם עוד מקומם כאן. והעיקר: כל נויו של הבית הנה שכן בארונות המלאים להם ספרים ישנים וגם חדשים;

ר' משה דוד מגד למדן גדול היה, בנעוריו התעתד ‘ליורה יורה, ידין ידין’, והיה קרוב לקבל סמיכות2 לרבנות; כל ימיו לא פסק פיו מגירסה; ולא היה ספר טוב ויקר שלא קנהו, חסך אוכל מפיו ורכש ספרים עובר להופעתם; ולא זו בלבד אלא היה משאיל ספריו לכל מאן דבעי, “ועשה צדקות בכל עת” – כמאמר הגמרא; ועתה, עם ההכנה לעזוב את ביתו בקרוב, בעוד שנים-שלושה ימים, נפלו פני הבית, נתרוקנו הארונות מתכנם; מדפים עמדו כנהדפים, כנזופים למקום חיותם – גוף בלי נשמה.

נחבאו הכלים אל חללם הריק, כבשו פניהם בקרקע, כקובלים: אוי לנו מעלבונה של תורה, שהיא בחוץ, בארגזים, שלא טעמו ולא ראו צורת אות ולחלוחית של של תורה מימיהם, ואנו עמידתנו דלה וריקה.


ד

אין לך מראה עלוב ומדכא מדירה היושבת על הכלים,– יקום של תבות, תרכוסים מזוודות ומזודונות, וארגזים פרוזים וארוזים, נצבים זה אצל זה, וזה על גבי זה, והם תפוסים מרובה ומלא כל הבית כובדם וגדלם.

ערבוביה של חפצים מערבבים את דעתו של האדם, ולא הם שלו אלא הוא שלהם, משועבד לנכסיו; וכוחו של אי-סדר שהוא משליט את הארעי על הקבע וקובע את נפשו של היופי, שכל עיקרו שהוא משובץ במקומו.

אף האדם, שהקבע הוא הטבע שלו, כיון שנתערער עליו סדרו ואינו נוהג כמנהגו, נעשה מין מיטלטלין, ומטלטל עצמו אילך ואילך, יוצא מסורו יוצא מגדרו, גולה ממקומו ותולה בשלומו. כליו וספריו, שקודם לכן הסבירו פניהם לכל פנים, עתה מחמיצים פרצופם כמין כלים חמוצים בערב פסח אחרי ביעור חמץ; נראים כמושלכים וכמופקרים, והם נופלים לעיקרם וחוזרים לשרשם שלפני מעשה-בראשית.

ואם בחול כך, בשבת, שאינה הפסקתו של מעשה-בראשית אלא השלמתו, גולת הכותרת שלו, על אחת כמה וכמה. ביתו של ר' משה מגד במושבה לא בית מהודר היה, אבל בית מסודר, מטופח ומשובח בטוב טעם ובדאגה לסדר. מרת לאה אשה משכלת היא, אשת חיל ממש, והבית הזה בחלקו הגדול יגיע כפים3 הוא. רבת סבלה משפחה עובדת זו עד שהגיעה לכך שיכלה להחליף את הצריף הפגום והעגום לבנין-אבן הגון. שניהם, האיש והאשה, עבדו באהבה את חלקת האדמה שמסביב לביתם. גידלו עצי פרי, טפחו גן ירק וגנת נוי, והענוים היו גאים על פרי כפיהם. אך יכול אדם להצפין את אזלת ידו מן האדם רעהו, אך לא מן הצומח! האדמה דורשת את כוחו של האדם, את ידיו ורגליו הבריאות. לא יכלו בעלי הבית והאדמה לראות בצערם של שותי המים - - עמדו ומכרו את ביתם על כל יקומו ורכשו דירה קטנה בעיר, בקרבת בניהם; שפי האדמה בעיר סתום בחומה ובאבנים, ואין לה פתחון פה כלפי היושב עליה ואינה דורשת ממנו כלום.

בשבת זו שלפני היציאה מביתה היתה מרת לאה, שאשה אמיצה היא, פחות חזקה ברוחה מבעלה. ואף-על-פי שהיא תכננה את העקירה וההנחה, לא נחה דעתה ולא עמדה בה רוחה. בקשה להתגבר על מבוכתה ולהשיב נפשה למנוחתה, עמדה ופרשה עתון של שבת והתחילה לקרא “משהו עמוק ומענין” מענינא דיומא, שהוא ענין של כל הימים, ולא עלתה בידה. בקש אותה בעל הבית הנבוך להפסיק – ועשתה רצונו ולא קראה עוד.

דברו הידידים בשבחה של אכסניה ואמרו מקצת שבחו של ר' משה מגד בפניו, והעלו על נס את מדת למדנותו וענותנותו. מידה טובה המשרשת באדם, ידידיו מודדים אותו בה בעל-כרחו, ואין משגיחים בדעתו על עצמו, וכמו כופים אותו לשמוע את שבחו. חייך בעל הבית, כמי שסולד ואומר: איני ראוי, ואצל מחיוכו הזיוני על כל המסובים. וכאשר גמרו עליו את חצי ההלל, בקש הוא לומר את דברו. הסכימו כולם והתקינו עצמם לשמוע מה בפיו.


ה

מפני רגשת הנפש נעתקו מלים מפיו ונתעתקו דבריו, ועברו כמה רגעים עד שהחזירם ונתקשרו לו לענינו. שכן כציור שבנפש או הכוח המדמה, הוא ההגה של החושים וגם הבלם שלהם כאחד.

עם שהותרה לשונו ונתאפשר לו הדבור, שם כף ידו אחת על מחצית פניו, והיו אצבעותיו, שנתעקלו והכחילו מחמת החולי שבפרקים, סובבות כמין כנפים שמוטות, והן מונחות בין עיניו, וקצותן נוגעות בשיבת ראשו. תוך שהוא מתקין את גרונו תיקן את ישיבתו והצמיד עצמו לכסאו שתהא אחיזתו בו ודאי יותר; וכיון שנכנס לפנים הויתו והביא את נפשו בתוך נפשו, השפיל עיניו ושוב לא זקף עיניו.

“באמת אינני ענותן”, פתח ואמר בעל הבית. האנשים טועים בי… שכן רק קדושה מביאה לידי ענוה, והחכמה תוליד ענוה, ואני לא הגעתי למדרגות אלה, והלואי והיתה בי מדה גבוהה זאת שעליה אמר בעל “התחכמוני”, אלחריזי, “במידות האנוש אין כענוה / והיא יפה לכל משכיל וגאוה”.

חלילה שדברו של ר' משה מגד, שאיש אמת היה, לא באמת יסודם; אלא שרצה לומר: איני מן הענוים שמחמת גאוה מוחלים על כבודם, וגם בזה הם רודפים אחר כבוד. ותדע שכך הוא: שהרי בעבור כמה ימים, לאחר מסבה זו, הראה קבל עם ועדה שבמקום שיש סלוף האמת אין הוא מוחל על כבודו, ואינו רך כקנה. היה מעשה והכריזו עליו באספה גדולה במעמדו שהוא מן “המורים הראשונים” במושבה…

קם ואמר: אני מכריו ומודיע: לא “מן הראשונים” אני, אלא המורה הראשון בבית הספר במקום! והודו לו ראשי המועצה וכתבו בפנקסין: מר משה מגד המורה הראשון ברעננה.

ולא הוסיף רמ"ד לדבר עוד בענין הענוה, ועבר לענין אחר – לחסד נעוריו ואהבתו הראשונה לבחירת לבו, אי שם בעיירה בפולין שהיתה ואיננה עוד, ומאז כן עתה היא חיה וקימת בנפשו.

יש קונה עולמו בשעה אחת… ומשה מגד שלא היה מטבעו איש דברים מובהק, ובין ההרגש הממשי שלו ובין תיאורו הוטלה כעין קורה, והעיצוב נולד בקושי, הלך ובנה והקים מעברו עולם של זכרונות וערגונות, הזיות וחויות צנועות של בחור למדן מופלג בתורה, שהלך אחר בחורה משכלת בגן העדן הירוק של אהבת הנעורים.

ותוך המסכת הפרוצה, שפסוק אחד שלה קולו גבוה ואחד קולו נמוך, וספור המעשה נבוך ומתנהל בכבדות, כמו בסבך של חלום מעובה, הלכה והצטיירה דמותו, שכמוה כאמת – עצובה ונאוה.

…מי זה מהלך על כנפי לב, ועץ אהב בגן אהבה נוטע?! שמע אחד החברים קול קורא מבין פסוקי השיר של ר' שלמה אבן גבירול, “המשורר הנכאב, בלי אם ואב, ונפשו הנדהמה, לבשה שממה, על תבל אדמה”.

ואכן, לא סתם זכרונות ספר ר' משה מגד לחבריו באותה מסבה אחרונה, מין רומן פרובינציאלי בין בחור מזה ובתולה מזה על מוניטין שבעבר; אלא את כל לבו הגיד להם; והקשיבו החברים לקולו שנשמע כתפלת “אהבה רבה” שאומרים אחרי ברכת יוצר המאורות… ואמנם בכל מקום שמהלך אדם על כנפי לב בשבילי גן האהבה, חיי עולם נטועים בתוכו; על כן בפלוגתה של חז"ל אם אומרים בשחרית “אהבה רבה” או “אהבת עולם”, הכריעו הגאונים ואמרו: בשחרית – “אהבה רבה”. וערבית – “אהבת עולם”, לצאת ידי שניהם. למען יהיה יחוד האהבה שלם, בחינת חסד עולם.


ו

נרות הברכה הטו ראשיהם4 כלפי המספר, שפניו האירו אל מול פני המנורה. אף הם, הנשרפים בלהבם, דמעתם על לֶחְיָם. ובכים הוא העונג-שבת שלהם; וכבר נשא המשורר ר' משה אבן-עזרא הספרדי את משלו הנאה על הנר שאורו הוא כליונו.

חולת אהבים לילת בכֹה / תבכה ודמעתה על לחיה / תשחק פני היושבים לרנין / אותם, ואש יאכל שאר גויה". “נר ד' נשמת אדם…”

ולאורו האחרון צייר ר' משה מגד ציור חייו, וצרף שני דיוקנות לצורה אחת, מעין צורה בתוך צורה, הוא והיא הולכים יחדיו ואינם נפרדים, כמו שנצטיירה לו האהבה בדיוקנה הראשון, שעה שבאה לעולם.

תמו דבריו של משה מגד אבל לא נשלמו. והיתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בחייו שלבו גלה לפיו את אשר הרה והגה במעמקיו; והיתה זאת התודות וגם התודעות לחברים בטרם ילך מעמם ואיננו.

ועדיין הוא עומד לפניהם היום באופן שהיה באותו מעמד, אז, במסבה האחרונה: עיניו זולגות דמעות, ונצנוצי קרינה יוצאים מהן, ושקיעה וזריחה משמשות בערבוביה, הראש הלבן – כתר המתחלק לתר"כ נתיבות, וכולם תורה, עמל, וחיים של צער.- - -

כאשר נתפרדה החבילה עם חצות אמר: אני עוד אשוב הנה… ותהו החברים על כונת הדברים האחרונים ושמרו בלבם את הדבר. ואמנם לא היו ימים מועטים עד שהמורה הראשון הושב אל מקומו הראשון – לאותה מושבה בשרון בה חי ועבד קרוב לארבעים שנה. ובהכנסך לבית הספר הישן במושבה, וראו עיניך בשער לוח זכרון וחרות עליו באותיות מאירות:

בית ספר ממלכתי א' על שם המורה משה דוד מגד, זכרונו לברכה.



  1. “ובה”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “סמיכום” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. אני חושבת שצריך להיות “כפיה” – הערת פב"י.  ↩

  4. “ראשיכם”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מובא בגמרא: אמר רבי מאיר: כשבאתי ללמוד תורה אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני. הווי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמיים היא. שמא אתה מחסר אות אחת או מיתר אות אחת, נמצאת מחריב את העולם כולו.

צבי אפשטיין ז"ל, ראה במלאכתו, תחילה התעמלות ואחר כך תורת החשבון – מלאכת שמיים. ומי שלמד אצלו חשבון לא במהרה ישכח תלמודו. שכן מחמיר היה, זהיר, ולא חיסר אפילו תג אחד, פסיק אחד בהוראה. ולא לחינם נעשה בשנים האחרונות מומחה להוראת החשבון, ומחלקת החינוך התחשבה בו ושיתפה אותו בתכנית לימודי החשבון ובשיטתו בהוראה.

ידוע היה כקפדן… אבל שמאי הזקן, חברו של הלל, הוא שאמר (במסכת אבות) “והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”; והוא הלא היה שמותי. עכשיו אנו יודעים שכל כוונתו היתה לשם שמיים – למען החינוך, שכן החשבון וההתעמלות הם עניין חשוב לבטחון המדינה.

ורואה אני חובה לעצמי לפרש כאן פרשה אחת בפרשת דרכו האחרונה של אפשטיין: צבי אפשטיין היה איש ידוע חולי, מיחושיו רבים היו ורעים. והוא התגבר על חולשותיו בכוח הרצון שלו לחיות, להורות, ולהינות מיפי עולמו של הקב"ה.

והוא שהביאו לטיולים בארצות אירופה; לראות, לאסוף רשמים ולהשביע את עיניו: הרים, גבעות, יערות, נהרות, נופים, אוצרות אמנות, בתי כנסיות עתיקים. הוא קלט הכל, ובשובו היה מרבה לספר מה שראו עיניו, והוא ידע לספר!

כיומיים לפני שיבתו הביתה, יצא בלילה לטיול קצר בעיר ציריך, להסתכל… כי צמא-יופי היה, ורעב-מראות טבע ואדם.

בשובו הרגיש ברע… התהלך בחדר כמה פעמים, אחר שכב, ואמר: עכשיו טוב לי יותר… טוב… ונפשו יצאה ב“טוב”.

התחלתי ברבי מאיר ואסיים בו: נאמר בתלמוד: בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב “והנה טוב מאוד” (בראשית א ). והנה טוב מות, מוות! נפשו של צבי אפשטיין יצאה ב“טוב”, יותר טוב!!

אמרו חו"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו… צבי אפשטיין נפטר וכול תאוותו בידו – הוא ראה והשביע נפשו בזיו הדרו של עולם אלוהים; הוא ראה את מעשה אלוהים והנה טוב מאוד.


(שלושים למותו)

מירושלים דליטא, מווילנא, בא בסוף שנות העשרים ללמוד בברלין. צעיר היה, כבן עשרים, בעל קומה בינונית, מהיר תנועה ובעל דיבור מהיר, שוטף ורם, ולקולו אתגר של טיעון צודק ווכחני, אדם שיש לו מה לומר, והוא חוזר ומגיד באזני העולם אמיתות שאינן רצויות לו.

עם הופעתו הראשונה כבר עורר תשומת לב ועין והכל תהו על קנקנו. לאגודת הסטודנטים היהודים בני חוץ לארץ, שדירתה היתה ברחוב פרידריך 125 במזרחה של ברלין, נכנס כמו אל ביתו; איש רעים היה, מעורב עם הבריות ודורש טובתן. הוא בא ותלמודו בידו, אבל כיסו ריק ואין בו אלא שתי ידיו בלבד, אם במקרה לא השתמש בהן בשעת דיבורו הלוהט והעז.

הוא למד בשני מקומות תורה: באוניברסיטה הגרמנית ובבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל. הלימוד באולפן החשוב הזה היה גם סגולה לפרנסה; התלמידים נהנו משני שולחנות – מתורה ומסיוע כספי, כי כסף היה למוסד לא מעט.

השנים שעשה בברלין חנוך דרוץ הצעיר, שנים של מאבק היו; כי עם כל כוחו כאיש דברים וכרודף צדק, חסר היה דבר אחד עיקרי וחיוני מאוד בעולם הזה – מרפקים! ומרפקים משמע ערמה, סתגלנות וויתורים קטנים וגם גדולים לזולת – לפרט ולכלל. היו לו כנפים, דמיון יוצר, נשמה ורוח, אבל רגליו לא עמדו על הקרקע, ובמציאות של חיי שעה לא התמצא. עברה שנה, עברו שנתיים ומעלה, הוא הוסיף דעת – פילוסופיה. כלכלה, ספרות, היסטוריה, עתונאות, והוסיף מכאוב.

מה היה כאבו? מה הדריך את מנוחתו של אדם צעיר ותוסס זה? מדוע לא ידעה נפשו שלווה ומרגוע אף שעה אחת בחייו? לשאלה זו ישנה רק תשובה אחת: גורל! וכבר אמר ולטר ראטנאו, שר החוץ הגרמני, שנרצח בגלל גורלו היהודי בשנת1 1922 בידי לאומני גרמני: יש לחלק את בני האדם לשני סוגים: האחד שיש לו גורל, והאחד שאין לו גורל… כמובן שאת עצמו ראה ראטנאו כאיש הגורל.

ד"ר סבירוני בעל גורל היה. וגורל פירושו: צער ומכאובים. טרגיקה. הוא לא גרס את האימרה הרומאית – “העולם רוצה שירמוהו, אם כן רמה אותו!” הוא נקט בכלל הגדול של המוסר היהודי: עולם חסד יבנה, וחותמו של אלהים – אמת!

פרנץ קפקא, החכם התמים, אמר: “בקרב שבינך ובין העולם, ההווה עומד לצדו של העולם!” והוא, הענעך דרוץ, אחר כך ד"ר חנוך סבירוני, היה מסוכסך עם העולם ותמיד התייצב נגדו.

“יש מטרה ואין דרך”, אמר אותו פ. קפקא. יש משפט, אבל השער שלפני החוק נעול. אבל ד"ר סבירוני גרס: אם יש מטרה מן הדין לסלול דרך אליה, ואם יש חוק ויש שער יש לפרוץ את השער בכוח האמת, בחזקה: באגרופים, בראש ובלב… כי “הומה לי לבי, לא אחריש”. לשבור – עד שבירת הלב ושרפת הנשמה.

כעבור עשרים שנה בערך ראיתיו שוב, פה. הלך ברחוב במושבה כפי שפורץ לו דרך בעולם: צעד כמין נרדף, ואולי כרודף, מי יודע. ובטרם הספקתי לגשת אליו הקדימני וניגש אלי. שמח על הפגישה כמנהג אדם טוב. היה בעל לב טוב וחם ופתוח לכל אדם, והיה מקדים בשלום כל אדם ואפילו ילד ברחוב, בעל מאור פנים היה ובלכתו בדרך כמו הלך אתו כל הרחוב וכל האדם ברחוב, וידעו כולם כי אדם הולך.

ופלא: פגישתנו האחרונה אף היא היתה באותו רחוב רמב“ם. היה לילה, ונלווה אלי לבית חבר. שם הירבה לספר על סביר עיירתו, הנמצאת כ-80 ק”מ מווילנא. במחוז סבינציני. דיבר על בית אביו ותיאר את העיירה החביבה על אנשיה ונופה ומתוך כך בא לספר על ילדותו: פעם הלך עם אביו ביער ועברו על גשר צר, רק קורה אחת, הנטוי על נהר עמוק, והוא פחד לעבור ואביו לקחו ביד והעבירו.

בבוא היום ופזורי רוחו של ד"ר סבירוני יקובצו לאכסניה אחת, בספר, נכיר אותו לא רק כרכז תרבות של ציבור הפועלים וכמציג סופרים ואמנים לפני קהל השומעים, אלא גם כאדם בעל שאר רוח, כסופר שמלאכתו בכך, סופר בפועל שיש לו יחס עמוק לרוחני המוחלט.

הוא לא נטל הרבה מן העולם הזה, לא גנז למטה; אבל עם שבזבז את לבו הטוב בעולם הזה גנז הרבה לעולם הבא, וראוי הוא שיאמרו עליו מה שהוא אמר על עיירתו סביר באחד המאמרים הנאים שכתב עליה כעורך הספר “יזכור”: “חדל לפעום לב יהודי טוב ומיטיב”.





  1. “השנת”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.