רקע
דב סדן
בין בדיקה לנסיון

 

א    🔗

נפתח, ברשותכם, את עיוננו באופן שתחילתו של פרקנו עתה תהא נעוצה בסופו של פרקנו קודם — מה שם סיימנו בפתגם כתמציתו של סיפור המעשה, נפתח עתה באניקדוטה כתמציתו של סיפור מעשה. ואניקדוטה זו רשומה במאמרו של יוסף ימבור: “היכן ההומור היהודי שלנו?” (“על המשמר”, גל. 3768), שבו מקשה כמה קושיות וסובר כמה סברות, כדי לברר על מה נתקפחה לנו, עם עליתנו לארצנו, מידת ההומור שהיינו מצוינים בה בגולה. בתוך דבריו, שאין אנו דנים בהם לגופם, הוא רואה להבחין בין שני סוגי הומור, — הסוג האחד שעיקרו אירוניה, הסוג האחר שאין עיקרו בכך, אלא גם הוא ייחודו עמו. והריהו מביא דוגמה לסוג הזה, לאמור:

סוחר יהודי אדוק בדת תמך בבחור־ישיבה עני והאלוהים בירכו בעסקיו. בקירבת מקום ישב איזה רבי מפורסם. אותו סוחר אמר לו בלבו כך:

— אם בירך האלוהים את עסקי בעבור תמיכתי בבחור־ישיבה גרידא, מה גדולה תהיה הברכה אם אתמוך ברבי.

אמר ועשה. הוא ביטל את תמיכתו באותו בחור ומסר את הכסף לרבי. אך ראה זה פלא! מאותה שעה התחילו עסקיו של אותו סוחר יורדים פלאים. הוא הלך אל הרבי, סיפר לו את כל הסיפור והתאונן על עסקיו הרעים.

— למה תתפלא? — השיב לו הרבי. האלוהים לא עשה אלא את אשר עשית אתה. מה אתה בחרת לך מועמד הגון יותר לתמיכתך, כך גם הוא.

אין בידנו לקבוע, מהיכן לו לכותב אניקדוטה זו, אך ככל המשוער באה לו משמועה שבעל־פה, ואם לא שמעה מכלי שני, כלומר דרך לשון לעז, אלא בלשון יהודים, הרי ודאי ניסוחו הוא שלו, שעל כן ניגדר לו יהודי ירא שמים — יהודי אדוק בדת, וכדומה. אבל דומה שניסוחו שמר תמציתו של הסיפור, שהוא כמחזה מועט בעל ארבע נפשות: שתים מקבלות והמוחלפות זו בזו (בחור הישיבה והרבי) שתים נותנות ומחליפות (הסוחר והבורא). ושתי ההחלפות באות מתוך אותו קל וחומר. כי האניקדוטה שלפנינו אינה אלא שלדו של סיפור־מעשה, אנו למדים מנוסחה, קצרה גם היא, שנתפרסמה פעמיים, באותו לשון עצמו ביד אותו כותב (חותם: וולוול קיזנר) במדור ההומור של אותו עתון יומי עצמו (“טאָג מאָרגן זשורנאל”) בפעם הראשונה (24 במאי 1957) בכותרת: די קלוגע דערקלערונג [= הסברה פיקחת], בפעם האחרונה (28 בנובמבר 1959) בכותרת: השם יתברך זוכט אויך מיוחסים צו געבן… [= השם יתברך מבקש גם הוא מיוחסים לתת להם] והרי תרגומה:

יהודי פשוט, חוכר, נסע כמה וכמה שנים לרבו ר׳ זושא מהאניפול ונתן לו פדיונות. מעשה והחוכר בא ולא מצא את הרבי בביתו.

— היכן הרבי? — שאל את הרבנית.

— נסע אל רבו, למזריטש, אל המגיד — ענתה הרבנית.

— כך? — אמר החוכר — רבי אף הוא רבי יש לו? אם כן, על מה אני נוסע אליו, מוטב שאסע אל מי שהוא נוסע אליו!

והחוכר הפשוט נסע למזריטש, אל המגיד, ונתן לו פדיון.

אותה שנה איתרע מזלו של החוכר ומעמדו היה כירידה אחר ירידה. התחילה אשתו להרעימו ולעקצו בדברים:

— כך נאה וכך יאה לך, על שום מה נטשת פתאום את הרבי הזקן [=הישן] ר׳ זושא?

חוזר החוכר ונוסע אל רבו ר׳ זושא ומספר לו כל הענין כולו ותמה:

— כל זמן שנסעתי אל הרבי, האירה לי ההצלחה, פעם אחת נסעתי לרבו של הרבי, הצלחתי סרה מעלי.

— המבין אתה, שמחה — אמר הרבי ר' זושא — כל זמן שנתת לאיזה פלוני, לאיזה זושא, נתן גם השם יתברך לאיזה פלוני. אולם משהתחלת לבקש מיוחסים, כדי לתת להם, מבקש גם השם יתברך מיוחסים, כדי לתת להם.

כאן לפנינו לא בלבד פרסונז׳ מסוים — לא סוחר סתם המחליף בחור ישיבה סתם ברבי סתם, אלא חוכר, שמחה שמו, המחליף את רבו, הוא ר׳ זושא מהאניפולי, ברבו של רבו, הוא ר׳ דב־בר ממזריטש, ונמצאנו נטועים בעולמה של חסידות ושרויים בסיפור אגדתה של חסידות, ואף שעיקרו של הסיפור אינו כורח שלידתו מתוך החסידות ובתוכה, הרי קו בולט בו הולם־להפליא את אפיו של ר׳ זושא מהאניפול, והיא עניוותו המופלגה, המעמידה את עצמו ואותו חוכר במעלה אחת (ההגדרה ביידיש חדה יותר: אַבּי וועמען).

ואם כי הנוסחה הזאת קצרה גם היא, הרי היא שונה מקודמתה במה שהיא נטועה ועומדת בתקופה גדורה ומסוימת, בתנועה גדורה ומסוימת, באוירה גדורה ומסוימת, במערכת־אישים גדורה ומסוימת, באופן שמה שהיה באניקדוטה בחינת שלד הוא בסיפור המעשה הקצר בחינת בשר ודם. וראה נוסחתו של מ. בובר ששמה “המקבל” (“אור הגנוז”, הוצאת “שוקן”, תש"ז, חלק א׳, עמ׳ 249) לאמר:

איש אחד בעירו של רבי זוסיא ראה אותו שהוא עני מאד והיה בא בכל יום לבית התפילה ומניח בתוך אמתחת התפילין שלו מטבע בן עשרים פרוטות, להחיות בו את נפשו ואת נפש בני ביתו. מכאן ואילך נשתלחה ברכה במעשה ידיו של אותו איש והלך ונתעשר מפעם לפעם. וכל שהצליח יותר כן הירבה לתת לרבי זוסיא, וכל שהירבה לתת לו כן הירבה להצליח.

פעם אחת עלה על לבו, שזוסיא הוא תלמידו של המגיד ממזריטש, וחשב: אם המתנה לתלמיד מביאה בשכרה כפלי כפליים,צכמה יגדל עשרו אם יתן לרבי עצמו. ובכן נסע למזריטש, ואחרי הפצרות רבות נעתר רבי דוב־בר לקבל מידו מתנה הגונה. מן הרגע הזה הלך עשרו ופחת מיום ליום, עד שנעלם כל הריוח שהרויח בימים הטובים. בעגמת נפשו בא אל רבי זוסיא וסיפר לו את הכל, ושאל מה טעמו של דבר: הרי הוא עצמו אמר לו שהרבי גדול ממנו לאין ערוך.

השיב לו: “ראה, כל זמן שנתת ולא השגחת למי אתה נותן, אלא זושא היה כשר בעיניך או איש אחר, באותו זמן נתן לך השם יתברך ולא השגיח למי הוא נותן. אבל כשהתחלת לבקש לך מקבלים נבחרים ונאצלים, עשה גם השם יתברך כן.”

השינוי הוא לא בלבד בסמיכה אדוקה יותר למקור, כאופיה של האסוּפה כולה, אלא גם בקצת פרטים וראש להם ענין מתן בסתר, שלא מצינו אותו בנוסחאות שהיו לפנינו, והוא הדין בקצת פרטים, שמצינום בנוסחאות שהיו לפנינו וניכר כי תוספת מאוחרת היא להם. אך הצד השווה שבין כל הנוסחאות היא דרך הקיצור, מה שאין כן נוסחו של ר׳ יהודה לייב מימון שיש בו אריכות קצת (“מדי חודש בחדשו”, סיני, כרך ל“ח, חוב׳ ד׳ רכ”ט, עמ' רס“א־רס”ב) לאמור:

בכפר אחד סמוך להאניפולי ישב מוכסן אחד, יהודי כשר והדיוט, שהיה בא כפעם בפעם לרבי זוסיא ומביא לו פדיונות. הוא האמין באמונה שלימה, כי בזכות פדיונות אלה, שהוא נותן לרבי זוסיא, נכסיו ועסקיו מצליחים.

פעם אחת בא אותו מוכסן אצל רבי זוסיא ולא מצאו בביתו. שאל: רבי היכן הוא?

אמרו לו: הוא נסע למעזריטש, לרבו המגיד.

— אף רבי שלי — מתמה המוכסן — יש לו רב? אם־כן מה לי לנסוע אליו, אסע גם אני לרבו.

נסע המוכסן למעזריטש, נדחק ונכנס לחדרו של המגיד, ונתן לו “פדיונו” ביד רחבה.

ושנה זו נסתבכו עסקיו של אותו מוכסן ונתקפחה פרנסתו. תלה המוכסן הקלקלה בו בעצמו, על שהחליף את רבו מהאנפולי ברב אחר, שכפי הנראה אין כוחו יפה כל כך… הרהר המוכסן “תשובה” בלבו, נסע שוב אל רבי זוסיא והתחיל לשפוך שיחו לפניו:

— לשעבר, כשהייתי נותן פדיוני לרבי, היתה הברכה שרויה בפרנסתי, משהתחלתי לתת פדיונות, לאיזה רבי ממעזריטש הפרנסה הולכת ומתמעטת. חטאתי, רבי! סלח לי, רחמני נא…

— שטיא, — החזיר לו רבי זוסיא — הרבי ממעזריטש, זהו הרבי, הוא ולא אחר. אבל, כל זמן שהיית תומך ומסייע בידי זוסיא, איש פשוט והדיוט, אף הקדוש־ברוך־הוא שילם לך מידה כנגד מידה והיה תומך ומסייע בידך, אדם פשוט והדיוט כמוני;

משהתחלת לבקש דווקא גדולים וטובים וצדיקים לתמוך בהם, אף הקדוש־ברוך־הוא מתנהג כך. הוא מבקש גדולים וטובים, ואינו מסייע בידי הדיוטות…

ולמקורביו שהיו באותו מעמד פנה רבי זוסיא, ואמר:

— חכמינו אמרו (בבא קמא טז, ב) כי ירמיה ביקש מלפני הקדוש־ברוך־הוא: “רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושים צדקה הכשילם בבני־אדם שאינם מהוגנים”, — וכי אפשר לתאר שירמיה אוהב ישראל ישחית כל כך את רחמיו מבני־עמו עד שיבקש רחמים, שבשעה שישראל יעשו צדקה יהיו מוכשלים בבני־אדם שאינם מהוגנים? אבל הם הדברים שאמרתי: ידע ירמיה כי “במידה שאדם מודד בה מודדין לו”, ואם בני ישראל ידקדקו לתת צדקה רק לעניים מהוגנים, הרי יתנהג עמהם הקדוש־ברוך־הוא מידה כנגד מידה, ולא ישלח עזרתו מקודש רק לראויים ומהוגנים — ומה יעשו בני־ישראל אלה שחטאו? ומשום כך ביקש ירמיה, מתוך אהבתו הגדולה והעצומה לישראל, מלפני הקדוש־ברוך־הוא, שבשעה שיעשו צדקה יכשילם בבני־אדם שאינם מהוגנים, ואז יתנהג עמהם כפי מידתם, ויחונן וירחם גם אותם, אף על פי שאינם מהוגנים…

הנוסחה הזאת מעמידה את תשובתו של רבי זוסיא כשתי תשובות — אחת לאותו מוכסן, שלפי שהיה פשוט אף התשובה לו כראוי לו, אחת למקורביו, שלפי שהיו תלמידי חכמים, אף התשובה להם כראוי להם, וכך נסמך סיפור־האגדה אל רקע של למדנות, ודין להודות כי דבר־התורה, אף שודאי צורף לנוסח הסיפור מעיקרו, נראה כמעורה בו ואפילו כעולה מתוכו, והוא עיטור נאה. גם אם לא התשובה הלמדנית אלא התשובה הפשוטה היא גם יפיו גם עומקו של הסיפור כולו.

יתר אריכות הבאה משום פיתוח פרטים ולשמם אתה מוצא בנוסחו של מנשה אונגר במאמרו: דעם רבינ׳ס רב זושע׳ס א חסיד וואס האָט געוואָלט פאָרן צו אן אנדערן רבי׳ן, כלומר: חסידו של הרבי ר׳ זושא שביקש לנסוע לרבי אחר (טאָג מאָרגן זשורנאל, 18 דצמבר 1966) וכך תרגומו:

כשיהודי נותן צדקה, אסור שיהא בורר — לימדה החסידות. אסור שיאמר: פלוני אתן לו ואלמוני לא אתן לו. אלא דין שיתן לכל.

חסידים מספרים על כך סיפור כזה: מעשה ביהודי כפרי, שהיה נוסע פעמיים בשנה לרבי ר׳ זושא מאניפולי. לפני ראש השנה היה מביא לרבי ר׳ זושא עגלה פירות, תפוחים, שזיפים, שאסף בגנו. לפני פסח היה מביא לו לרבי עגלה בולבוסים ועופות.

היהודי הכפרי היתה לו פרנסה בריווח ולא חסר כל־מאומה.

מעשה ואשתו של היהודי הכפרי נסעה העירה. שמעה את הנשים מספרות, כי נמצא רבי הנקרא המגיד ממזריטש והוא רבי גדול, ורביים הרבה נוסעים אליו, ואפילו הרבי ר׳ זושא מאניפולי, הוא תלמידו.

באה האשה הביתה ואמרה לו לבעלה:

— אם הרבי ר׳ זושא הוא תלמידו של המגיד ממזריטש, מוטב שגם אנו ניסע אליו ונביא לו פעמיים בשנה פירות ובולבוסים. או־אז וודאי שנתעשר!

הקשיב היהודי הכפרי לדברי אשתו והתחיל נוסע אל המגיד ממזריטש.

אולם מאותה שעה נהפך עליו, על היהודי הכפרי, הגלגל, ונדלדל הרבה.

מה עשה אותו כפרי, כשנסע למגיד ממזריטש והוליך את עגלת הפירות, נכנס אצל הרבי ר׳ זושא והתאונן לאמור:

— רבי, כל זמן שהבאתי לך פירות ובלבוסים הייתי בעל פרנסה, אולם משהחלפתיך במגיד ממזריטש, שאתה עצמך תלמידו, הכל נהפך לרעה. הבהמות אינן נחלבות, האילנות בגן אינם נושאים פרי והשדות אינם מגדלים בר. על מה הגיעתני כל־זאת? כלום אין רב גדול מתלמידו?

נתחייך הרבי ר׳ זושא והשיב לו לאותו כפרי:

— על שום מה אי אתה מבין כשנתת למישהו, אפילו יהודי פשוט כמו זושא, אף הקדוש־ברוך־הוא לא ברר בין יהודיו, ולא חיפש דוקא איש הגון לתת לו ממון. אולם משהתחלת להרהר ובררת למי תתן ולמי לא תתן, התחיל גם הקדוש־ברוך־הוא להרהר ולברור למי יתן ולמי לא יתן ומצא טובים ממך.

נוסח זה שהכותב מעמידנו על מקורו (“אהל הרבי”, אור אמת, כ"ז, עמ׳ א׳) מתקרב למעלת סיפור לכל דבר, ואף בו פרטים מיוחדים, וראש להם ענין האשה, שהיא המעוררת את בעלה, הוא הכפרי, להמיר את רבו ברבו של רבו, בעוד שראינו קודם נוסחה, שבה האשה מוכיחה את בעלה על שנטש את רבו והחליפו באחר.


 

ב    🔗

כל אלה נוסחאות־שבדפוס ואוסיף עליהם בסיום־דברינו נוסחה־שבעל פה, ששמעתיה ורשמתיה בסמוך לשמיעתה (“דבר”, י“ד ניסן תשט”ו) וכך מסיבת שמיעתה:

ישבתי וחיכיתי לאפשרות נסיעה בלילה מתל־אביב לירושלים והנוסעים נתלקטו בדוחק כדי מילוי־מכונית. כמותי ישב איש, שזקנו הבהיק הרבה, וביקשתי לידע, אם ניחשתי יפה, כי הזקן הזה לא ידע חמתה של ארצנו, משמע בעליו עולה זה מקרוב בא. משנטל בידו עתון הונגארי והבנתי מתוך שתים שלוש תיבות כותרתו, כי המדובר הוא בענין שהסעיר אותה שעה את הרוחות, ענין הרופאים היהודים במוסקווה, היתה לי אמתלה לקחת דברים עמו, באופן ששאלתי, מה דעתו על צרה זו. השיב לי, ומדיבור לדיבור שמעתי, כי כל עצמו חדשים מעטים בארצנו, ועוד זה מקרוב ישב בהונגאריה, שבה עברו עליו אימי־השואה. משנכנסנו למכונית, ישבנו משני צידי המושב, ובאמצע אברך, שהיה בהול על הנסיעה, לרגל בשורה, שאשתו ילדה לו את בנו בכורו. סמוך לנסיעה ניגש פושט־יד, טיפוס נודע בעיר, שדרכו בתוקפה, נתנו לו מה שנתנו, אלא שהאברך, שלבו היה לכאורה פתוח בשל שמחתו, הקפיד ברטינה: רואים אתם קבצן זה, ודאי יש לו שלושה בתים. ביקשתי לשכך רוגזו לאמור: ראשית, מנין שיש לו שלושה בתים ושמא יש לו ארבעה בתים; אחרית, בפרוטות שנתנו לו לא קנה אותם. בעל הזקן לא התערב תחילה, אחר פתח ואמר, ולשונו יידיש והדברים ניתנים בתרגומי, כפי שהתקנתיו למחרת היום:

הרבי ר׳ זושא, קודם שנתגלה, היה מלמד בביתו של כפרי, שאחז בית־מזיגה בפינה נידחת בגלילותינו. אותו מוזג בור היה, אבל שמח הרבה, כי יש לו במי לקיים מצות־צדקה — בא ערב פסח, נתן לו למלמד ריינוש־כסף, ואמר: קנה לך בגד לימות־החמה; בא ערב סוכות, נתן לו למלמד שני ריינוש־כסף, ואמר: קנה לך בגד לימות־השלגים. וכל מה שהוסיף ונתן, עשרותו הוסיפה והלכה, ואף שבור היה הבין מדעתו, כי ענין העשרות שלו תלוי בענין־הצדקה שלו. העשיר והלך ותחת בית־המזיגה המועט בנה בית־רמים, ולידו אורווה גדולה ורפת גדולה ודירים מדירים שונים ואסמים וממגורות, להכיל כל השפע שבירכו השם. אבל כבר אמר החכם מכל אדם: והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. ועל משכבו בלילה למד קל־וחומר: כשאני נותן צדקה קטנה למלמד עלוב, אין כמותי עשיר על כל סביבותי, אתן צדקה גדולה לצדיק מפורסם, ומניה־וביה אני רוטשילד. שמר את הדבר בלבו, וכשנסע לעיר־הגליל לקנות יין שרוף, שאל מפי סוחר־היינות: אמור לי, במחילה, מי גדול הצדיקים שבדור. פירש לו שמו ומקומו. נסע אותו כפרי לאותו צדיק והניח פדיון מאה ריינוש־כסף, והצדיק ברכו כלב­בו. חזר אותו כפרי ברוב שמחה לכפרו, וכשהגיע לעיבורו, פתח בזימרה. וביותר משראה עשן עולה, שכן דימה, כי הגויים צולים בולבוסים, כדרכם כתום אסיף, ואמר בלבו: הנה־הנה הם באים לבית המזיגה שלי, ואם עד עתה היו מריקים מחצית־כיסם, הרי מעתה יריקו, גם הם גם שארי האורחים, כל כיסם. אולם שמחתו עד ארגיעה, כי משהגיע לגבול ביתו ראה אותו, לרבות האורווה והרפת והדירים והאסמים והממגורות, תל־אפר, שתימרת עשן מתנשאת מעליו. באה צרה, מזדווגת לה חברתה — מיני חלאים ומיני יסורים ודלות הרבה, בקיצור הגיע עד זיבולא בתרייתא, ממש עד כיכר לחם. בינתיים באה שעתו של הרבי ר׳ זושא שיתגלה בעולם, השכים ונטל צרורו והתחמק באין־רואים. משיצא רוב יום והכפרי ראה, שהמלמד איננו, פכר אצבעותיו ואמר: אפילו אביון זה יודע, ששוב לא יהיה בידי לתת, והלך לו. לימים ננער מעט מצערו, הקים לו בית־מזיגה קטן, ונסע לעיר הגליל לקנות יין שרוף, והסוחר, שלא ידע על כל אותה שריפה ראה אותו באותה אדרת יקרה, שלבש בנסיעתו לפני השריפה, לא חשד בו והקיף לו כקדם, אף שתמה שקניותיו פחתו כל־כך. פעם אחת אמר לו: רואה אני עצמותיך שופו ואדרתך כתלויה עליך. תחילה התחמק הכפרי אולם משחזר הסוחר והקשה, נשבר לבו של הכפרי בקרבו וסיפר לו בבכיה כל שבא עליו מאותה שעה שיצא מלפני הצדיק, שברכתו היתה לו לקללה. אמר הסוחר: ודע, כי עתה נתפרסם גדול ממנו, הוא הרבי ר׳ זושא, שמע בקולי וסע אליו והוא, בעזרת השם, יושיעך. נסע אותו כפרי למקומו של הרבי ר׳ זושא ומצא חצרו גדושה והומה עם רב — חולים, דיבוקים, אלמנות, עגונות, יתומים, והכל צופים לישועתו, והגבאי מחמיר הרבה, מי להקדים ומי לאחר. אך ביום השלישי זכה אותו כפרי, שנפתח לפניו פתח הבית, אולם כשניצב על סיפו, נתבהלו רעיונותיו: על הכסא יושב המלמד שלו! השתטח לפניו בבכיות גדולות, נשק שולי־בגדו ואמר: סלח לי ומחל לי וכפר לי, שנפתה לבי להאמין כי אותו, שנתתי לו מאה ריינוש־כסף, הוא־הוא גדול הדור, וודאי מפיתויי־השטן הוא; שהרי קודם לכך אמר לי לבי, כי אתה יותר מכפי שאתה נראה, והלא תזכור, כי בערב־פסח הייתי נותן לך ריינוש־כסף ובערב סוכות הייתי נותן לך שני ריינוש־כסף, ובזכותם זכיתי ברוב עשרות, ואילו מאה ריינוש ההם עשאוני עני ואביון. הקימו הרבי ר׳ זושא מעפרו והושיבו כנגדו ואמר: לא כן, אחי ועמיתי, אלא כל זמן שהיית נותן ולא היית בודק למי אתה נותן, עלתה הצדקה שלך למעלה ונכתבה בספר: ליתן כך וכך מונים מבלי לבדוק תחילה למי נותנים. אולם משהתחלת בודק, למי אתה נותן, עלתה הצדקה שלך למעלה ונכתבה בספר: להשיב כך וכך מונים, אולם לבדוק תחילה למי נותנים. ומשנבדקת נפסלת.

סיים המספר:

כלל גדול הוא — הנותן אל ישאל למי הוא נותן, אדם פושט לפניך יד, לא בכדי הוא פושט.

אם קצת נוסחאות שבאו לפנינו היה בהן מקירובו של סיפור לכל דבר, הרי הנוסחה הזאת היא, כמדומה, ממש סיפור לכל דבר — היא גם ממזגת כמה נוסחאות, באופן שהיא פותחת במעשי תמיכתו של הכפרי בימים שר׳ זושא עדיין לא הגיעה שעתו שיתגלה וממשיכתו עד שהוא מתגלה, אך אין בה ענין המגיד ממזריטש, אולי משום שהליכתו של ר׳ זושא להונגריה נזכרת במסורת החסידית ומציאותו של המגיד ממזריטש בה אינה נזכרת. על כל פנים הנוסח כל שמיטה שאתה מוצא בו לגבי הנוסחאות האחרות, יש תוספת כנגדה, ואף הבחינה הפסיכולוגית הנמקתה נאה ומתקבלת.


 

ג    🔗

ואף שניתן להוסיף על הנוסחאות, נסתפק במה שהבאנו, אך לא נצא חובת עיוננו, אם לא נזכיר כניסתו של הענין שלפנינו לשירה — הלא הוא שירו של דוד שמעוני, ששמו “אין בודקים למזונות” (שירים, תש“ט, כרך ב׳, עמ,תי”ב־תי"ד) וכך לשונו:


רַב זוּשֶׁה מֵהַנִּיפּוֹלִי הָיָה אֶבְיוֹן אָיֹם,

וּבְהִכָּמֵר רַחֲמֵי שְׁכֵנוֹ בַּסֵּתֶר בּוֹ תָמַךְ.

בַּתִּיק שֶׁל הַטַּלִּית שֶׁלּוֹ הִצְנִיעַ לוֹ יוֹם יוֹם

מַתָּת קְטַנָּה, דֵּי לֶחֶם צַר בִּשְׁבִיל יַלְדֵי הַמָּךְ.


וְהֶחָסִיד תָּהָה, תָּמַהּ: מֵאַיִן? מִמָּרוֹם?

שֶׁכֵּן מַתְּנוֹת בָּשָׂר־וָדָם מְאֹד שָׂנֵא הַדָּל.

אַךִ הַשָּׁכֵן לֹא הִתְנַחֵם עַל כִּי הוֹאִיל לִתְרוֹם:

עִסְקוֹ פָּרַח וּפִדְיוֹנוֹ מִיּוֹם לְיוֹם גָּדַל.


וּפַעַם לִשְׁכֵנוֹ רַב זוּשָׁה סַח מִתּוֹךְ תְּמִיהָה:

"בַּמֶּה זָכִיתִי מֵהַשֵּׁם, כִּי לִי יִשְׁעוֹ יִשְלַח?

אִם לַ“ּמַגִּיד” יַרְאֶה נִסִּים, לֹא תֵּהֵא בָזֹּאת פְּלִיאָה

הֲרֵי רַב דֹּב מִמֶּזֶרִיץ הוּא בֶּאֱמֶת מַלְאָךְ


אֲבָל אֲנִי ־ הֵן מִי אֲנִי? רִמָּה וְתוֹלֵעָה!

אָכֵן סְתוּמִים דַרְכֵי עֶלְיוֹן וּמַעֲשָׂיו פֶּלִּאים…

אַךְ מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה? מִי לוֹ יְחַו דֵעָה?"

וְשׁוּב רַב זוּשֶׁה הִשְׁתַּקַּע בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים.


אוּלָם דְּבָרוֹ בְּלֵב שְׁכֵנוֹ עָמֹק־עָמֹק שָׁקַע:

"הֵן לֹא חִנָּם רַב זוּשֶׁה זֶה אֵת הַמַּגִּיד מַעֲרִיץ!

וְאִם תָּמְכִי בְּזֶה הַתָּם נֶחְשָׁב לִי לִצְדָקָה,

הֵן פִּי כַּמָּה תִגְדַּל בִּגְלַל רַב דֹּב מִמֶּזֶרִיץ!"


וְהַשָּׁכֵן, סוֹחֵר זָרִיז, גָּמַר ־ וּכְבָר נָכוֹן!

וְאִם כִּי כְלַל וּכְלַל לֹא קַל לָבוֹא אֶל הַמַּגִּיד,

אֲבָל הוּא בָא, פָּתַח יָדוֹ, וְלֹא בְחִסָּכוֹן:

רַב דֹּב מִמֶּזֶרִיץ רַשַׁאי לִחְיוֹת כְּמוֹ נָגִיד!


אַךְ מַזָּלוֹ מֵאָז נִרְתַּע (מִי אוֹתוֹ הֶחְרִיד?),

לְקוּחוֹתָיו נִתְמַעֲטוּ וְהַפִּדְיוֹן זָעִיר;

אִם מֵהַכְּרַךְ יַזְמִין סְחוֹרָה, תָּבוֹא אַחֲרֵי הַיְּרִיד

וְאִם גַּם בִזְמַנָּהּ תָּבוֹא ־ פְּלָאִים יֵרֵד הַמְּחִיר.


אָז אֶל רַב זוּשֶׁה הַמֻּזְנָח, בְּלֵב דַּוָּי >,שָׁבוּר,

בָּא הַשָּׁכֵן נָבוֹךְ, נִכְלָם, וְלֹו הַכֹּל גִלָּה:

"אֱמֹר נָא לִי קֹשְׁטְ דְּבַר אֱמֶת, כֵּיצַד אַתָּה סָבוּר,

בַּמֶּה נִגְרַם לִי עֹנֶשׁ זֶה, זֶה עֹמֶק הַנְּפִילָה?"


הִקְשִׁיב רַב זוּשֶׁה קֶשֶׁב רַב, הִרְהֵר וְכֹה עָנָה:

"וַדַּאי, פְּלִיאוֹת דַּרְכֵי עֶלְיוֹן, מֵעֵין אָדָם סְתוּמוֹת,

אַךְ לִפְעָמִים כְּאוֹר חַמָּה בְּעַד הָעֲנָנָה,

לַלֵּב יִתְגַּל נִיצוֹץ עָמוּם מֵרָז הַתַּעֲלוּמוֹת;


וּבְכֵן, לַעֲנִיוּת דַּעְתִּי, כָּל עוֹד אֲשֶׁר אַתָּה

בְּאִישׁ עָנִי הֶחֱזַקְתָּ, בְּלִי לִבְדֹּק אִם הוּא כְּדַאי,

גַּם הַבּוֹרֵא, שְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ, לְךָ שְׁלוֹמֹו הִטָּה,

וּבְלִי לִבְדֹּק הֵרִיק לְךָ אֶת בִּרְכוֹתָיו בְּלִי דַי.


אַךְ מֵהַיּוֹם אֲשֶׁר לִבְּךָ הֵחֵל לִבְדֹק, לִשְׁקוֹל:

"רַב זוּשֶׁה ־ כָּךְ, אֲבָל רַב דֹּב הוּא כָךְ וְכָךְ וְכָךְ..

(וּבֶאֱמֶת הֵן לְעֻמַּת אוֹתוֹ צַדִּיק גָּדוֹל

אֵינִי אֶלָּא גַּרְגֵּר עָפָר, תּוֹלָע שָׁפָל וָדָךְ) –


מֵאָז הִתְחִיל גַּם הַבּוֹרֵא אֶת חֶשְׁבּוֹנְךָ לִבְדֹּק,

אִם בֶּאֱמֶת רָאוּי אַתָּה לִגְמוּל שֶׁל צַדִּיקִים…

וּלְכַךְ אוּלַי רָמְזוּ חֲזַ"ל, בְּחָכְמָתָם בְּלִי חֹק

בְּאִמְרָתָם־אַזְהָרָתָם: “אֵין לִמְזוֹנוֹת בּוֹדְקִים”.


שם השיר:“אין בודקים למזונות” הוא בחינת נעימה המבריחה את כל מנגינתו, ולא בלבד משום החזרות: 1) באיש עני החזקת, בלי לבדוק אם הוא כדאי; 2) ובלי לבדוק הריק לך את ברכותיו בלי די; 3) אך מהיום אשר לבך החל לבדוק, לשקול; 4) מאז התחיל גם הבורא את חשבונך לבדוק; 5) באימרתם־אזהרתם: אין למזונות בודקים, אלא משום שהבדיקה מלמטה הגורמת בדיקה מלמעלה היא עיקר רעיונו של הסיפור, כפי שנתפס לו למשורר, וככל המשוער בדיקה היא לו כשם נרדף לנסיון. לכאורה נמשך לנוסח, כפי שקראנו אותו באסופתו של מ. בובר, וענין מתן־בסתר של השכן יוכיח. אבל לפנינו כאן פיתוח מיוחד ואחר מצדי־צדדים — ראשית השכן מסתפק במתת קטנה, שיש בה כדי פת לרעב, ואינו מגדילה, כדרך שהגדילה בנוסח אחר, ונמצאת תגבורת עסקו ופדיונו ללא הנמקה של מידה גדלה מעט כנגד מידה גדלה הרבה; שנית, לא הרהורו של השכן עצמו ולא עצת מכרו ולא שמועת אשתו וכדומה מעלים לפניו את שמו ושמעו של המגיד ממזריץ, אלא דברי רבי זושא עצמו, האומר לשכנו את תמיהתו על שזכה שהשם שולח לו ברכתו ממרומיו, והלא אך המגיד היה ראוי לכך. נמצא כי רבי זושא הוא המעורר, בלי משים, בשכנו את חפץ ההחלפה, ונמצא שהוא הגורם שלא מדעתו לרעתו של מיטיבו, ולפי שההנחה, כי מלפני צדיק כר׳ זושא לא תצא הרעה, היא הנחת־יסוד בתחומה של תפיסת־חסידים, שוב אין ברירה אלא לראות את דברי־התמיהה של ר׳ זושא באזני שכנו בגדרו של הנסיון. שלישית, ראיה ברורה לכך, דברי המשורר: “גם הבורא, שמו יתברך, לך שלומו הטה / ובלי לבדוק הריק לך את ברכותיו בלי די”, שהרי דברים אלה משמשים בבת קולו הברורה של הכתוב בענין המעשר: “ובחנוני נא בזאת אמר ד׳ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי עליכם ברכה עד בלי די” (מלאכי ג׳, י׳), ובחינה ובדיקה שמות נרדפים. רביעית, השימוש במחציתו של דבר הלכה: בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, בא כסמך כדרך שבא, בנוסחה אחרת, השימוש בבקשת ירמיה: הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, ושניהם מגופי הלכות צדקה ושכניהם, והם אף סמוכים בגמרא (בבא בתרא ט׳ ע“א וע”ב), אלא שענין אין בודקין למזונות, מלבד שלשונו, לשון בדיקה, מתרקם יפה־יפה במהלך־הגותו של השיר, שימושו אינו מצריך פלפול ופשטותו מסייעתו. ופליאה שלא נמצאה בכלל הנוסחאות שלנו, נוסחה שהיתה מסתייעת בתוספת סמך, הסמוך גם הוא בגמרא (שם, י׳, ע“א וע”ב): “ואי זו היא [צדקה] שמצילתו ממיתה משונה: נותנה ואינו יודע למי שנותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה”, ואפשר הוא גרעינו של סיפור־המעשה שלנו ולימים נשתכח ובאו שכניו תחתיו, והוא ענין הקובע פרשה לעצמו.

ונזכיר מעשה בהיהודי הקדוש שהלך לקבץ נדבות ודחאו עשיר־קמצן אך, משנודע לו את מי דחה רץ אחריו ונתן לו נדבה גדולה וביקש סליחה ומחילה, אמר לו היהודי הקדוש: כשלא ידעת מי אני, הרי לא התכוונת אלי, ואין לי מה למחול, אלא היהודי־סתם שעלבת בו, אינו מוחל לך. ואותו עשיר ציוה לבניו, כי כל עני שיבוא אצלם יתנו לו נדבה ויבקשו ממנו סליחה. והוא מוטיב לגופו הקובע ענין לעצמו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!