רקע
דב סדן
בין שדוד לשודדו

 

א    🔗

ראינו סיפור־אגדה, כסיפור האוצר מתחת לגשר, שנתגלגל כדרך שנתגלגל לרחוב־היהודים, ונעשה, בפיהם של שני צדיקי החסידים בחינת משל פשוט לנמשל מורכב ממנו, ועתה נראה, כי מה שאירע לסיפור־אגדה אירע לאניקדוטה. כדוגמה לכך נבור הלצה נודעת, שנתפשטה הרבה ואף נתגלגלה גלגולים הרבה ונתחלפה חילופים הרבה, הלא הוא מעשה המשולח, שהעביר ממון מעיר לעיר, ובדרך, ביחוד ביער, פגע בו גזלן ואיים עליו בלשון: הממון או החיים (ובנוסחם של יהודים: הרכוש תן והנפש תקח לך) ביקש ממנו המשולח, כי יירה כדורים במגבעתו, באדרתו וכדומה, כדי שיוכל להתנצל לפני שולחו, כי אנוס היה, והגזלן עושה כבקשתו ויורה ומוסיף ויורה, והנגזל מבקש, כי יוסיף ויירה, וכשזה אומר לו כי אזלו כדוריו, לא זו בלבד, שאין הוא נותן לו את הממון, אלא משתער עליו ועוקדו ומוסרו לרשות.

נוסחה זו יש קצרה ופשוטה הימנה, כגון הנוסחה הפולנית, כפי שמביאה יוליאן קז׳יז׳אַנובסקי בספרו: Dawna facecja polska (1960, עמ' 474), והוא מעשה בגברת בעיר קראקא, ששלחה בידי איכר מעות לסוחר, שישלח לה אריג מן האריגים, ולפי שלא נמצא כמותו בידי הסוחר, חזר האכר והמעות בידו. בדרכו עיכבו חייל (דראגון) לאמור: “תן המעות!” האכר משיב: “את גברתי אני ירא”. “תאמר, שהדראגון לקח”. “היא לא תאמין לי, אנא תירה בכובעי”. נפנה הדראגון לרובה הקצר, כדי להפעילו, ובינתיים האכר מכבדו במקלו ושומט את הרובה מתחת ידו, לאמור: “תגיד אתה לגברת, כי לא נתתי לך”.

ספק, אם ההרחבה של האניקדוטה, כפי שהבאנוה קודם, מחייבת החלפתו של האכר ביהודי, אך משנעשתה ההחלפה, הרי גירסותיה של הנוסחה המורחבת עשויות באופן שאותה החלפה יפה לכך. והרי הנוסחה, כפי שמביאה א. א. דרוינוב באסופתו סי׳ 1380:

הלך יהודי נכנס ליער ונתקל בגזלן יהודי. תפס לו הגזלן בדש־בגדו וצעק:

— ממון או דמים!

החזיר ההלך:

— תן לי הנפש, ואת הממון קח לך.

אמר הגזלן:

— מהר ותן את הממון.

אמר ההלך:

— יהודים אנחנו, ודין הוא שתעשה עמי חסד. לא שלי הוא הממון, אלא של שולחי. בבקשה ממך, שלח אקדוחך וירה אחת ושתים בכובעי, ויראה שולחי את הכובע ויאמין שנאנסתי.

נענה לו הגזלן וירה לו בכובעו אחת ושתים.

— עכשיו, — אמר ההלך, — ירה נא במעילי לשם סימן שנאבקתי.

שוב נענה לו הגזלן וירה אחת ושתים גם במעיל.

חזר ואמר ההלך:

— עשה עמי עוד חסד אחד וירה גם באפודתי, והיה לי לאות שנאבקתי בכל כוחי.

סירב הגזלן ואמר:

— איני יכול.

התמה ההלך ושאל:

— מה פירוש אין אתה יכול? מה הבדל יש בין אפודה וכובע ומעיל?

השיב הגזלן:

— אין לי כדורים יותר.

— אַה! — נשא ההלך את רגליו והלך לו. — אם אתה אין לך כדורים, אני אין לי ממון,

כאן גם הנגזל גם הגוזל יהודים (“יהודים אנחנו”), ושעל כן הוא מבין לטעם הבקשה, והיא בקשה לירייה משולשת והדרגתה בקו עולה של שיעור הבגד (כובע, מעיל, אפודה), שמקביל לו קו עולה של שיעור ההנמקה (נאנסתי, נאבקתי, נאבקתי בכל כוחי), אלא שמילוי הבקשה נעצר בפתח השלישיה, שלא היו בידי הגזלן אלא כדי יריה בשני הבגדים הראשונים (אם לדקדק במלים: אחת ושתים — הרי היו באקדוחו ארבעה כדורים), וסופו של המעשה אינו בענישת הגזלן, כפי שמצאנו בנוסחה הפולנית שהבאנו ובנוסחאות אחרות, אלא זה הולך לכאן וזה הולך לכאן.


 

ב    🔗

לא כן נוסח סיפור ימי הביניים, שדרוינוב מביאו בהערות לאותו ערך, מתוך ספרו של אלברט ווסלסקי Märchen des Mittelalters ויעוין שם, ולא כן אף הנוסח שמביא י. ח. רבניצקי (“יידישע וויצן”, סי׳ 37), שכך תרגומו:

פלוני משולח נזדמן לו לעבור בחורשה, והתנפל עליו גזלן גוי, מזוין, ושדד כל ממונו שברשותו. התחנן המשולח אל הגזלן:

— אין זה ממוני שלי אלא של אחר, ששלחני למסור לכמה סוחרים בעיירה הסמוכה. מה אעשה, אם לא יאמינוני ויחשדוני, כי לקחתי לי את הממון ובדיתי מלבי מעשה שהתנפלו עלי? עשה עמי בטובה, אתלה את כובעי על העץ ואתה תירה בו, והיתה זו לי הוכחה, כי אין אני משקר.

הגזלן היטיב עם היהודי וירה בכובעו אחת ושתים. אחר־כך פשט המשולח את הקפוטה וביקש, כי יירה עוד כמה חורים בשרוול־ימין, ואחר כך בשרוול־שמאל, שההוכחה תהא חזקה ביותר ולא ישתייר שמץ של ספק. הגזלן נענה לו וירה והוסיף וירה, והיהודי לא פסק מלבקש, כי יירה ויוסיף ויירה, עד שהגזלן אמר לו:

— הייתי מיטיב עמך ומוסיף לירות, על שום מה לא? אך האמינה לי, כבר יריתי את אחרון־הכדורים.

— אם כן — אמר המשולח, שהיה מטבע בריאתו יהודי גברתן1, אם אין לך כדורים, אין אני ירא עוד מפניך.

והיהודי התנפל על הגזלן, עקדו יפה־יפה ונטל ממנו את כל ממונו, והפליג בשלום לדרכו.

מוטל היה הגזלן הגוי עקוד וירק בכעס איום:

— טפו, זשיד מושניק! [=תוף, יהודי רמאי].

הפרסונז׳ הוא עתה בפירוש גוי גוזל ויהודי נגזל, המערים על גוזלו, ובעוד הנגזל כתכלית הזהירות (תלה כובעו, קפוטתו על עץ) כך הגוזל כתכלית העדרה, ופרטי הסיפור שונים מקודמו — הגוי שכבר לקח את הממון משיבו לכרחו, ואף היפרפואינטה לפנינו והם דברי כעסו של הגוי העקוד, המגלים תורת מוסר מיוחדת, שעל־פיה גזילה מותרת והנקמה עליה אסורה. והוא מוטיב לגופו, הנכנס אולי בתחומו של ענין טול קורה טול קיסם וכדומה. כנוסחו של רבניצקי הוא נוסחו של מנואל שניצר באסופתו Rabbi Lach, ein Kulturdokument in Anekdoten, (1922, עמ׳ 157־156), וכך ענינו:

מעשה בגובה של בית־מסחר בלבוב, פינחס שוואַרצווייס, ההולך בערב לביתו מטחנת־הקיטור, שבה גבה כסף, ויהי בעברו ביער, ניצב לפניו פתאום איש, המגיש את אקדוחו לחזהו, לאמור:

— הכסף או החיים.

הגובה באה עליו אימת־מות, אולם הוא מתאושש ואומר:

— אך טובה אחת, לפחות, תעשה עמי בשל הכסף הרב.

— מה טובה היא? — שואל השודד, מבלי להמיש את האקדח.

— אם אבוא הביתה בלא כסף, תהיה צעקה. יאמרו כי לקחתיו לי. איש לא יאמין, כי בא שודד באקדוחו ונטלו. ובכן, כדי שיאמינו לי, אתה חייב, לפחות פעם אחת, לירות אל מגבעתי.

הסיר את מגבעתו והניחה על גבי הקרקע. מיד נשמעה יריה והמגבעת — נקובה. פינחס שוואַרצווייס מתבונן במגבעתו הניזוקה ומנענע ראשו במורת־רוח.

— זה מעט — הוא אומר בתרעומת — יאמרו כי לא נאבקתי דיי.

השודד עושה חפצו ומטיל כדור בשרוול־המעיל.

— נו, ועוד יריה אל החזייה! — מבקש פינחס.

— איני יכול, לץ שכמותך — צוחק השודד.

— על־שום־מה אינך יכול?

— כי אין לי כדור באקדח.

כהרף עין לובש פינחס את מעילו, חובש את מגבעתו ואומר בנחת:

Haste ka Kugel, hab ich ka Geld [= אין לך כדור, אין לי כסף].

קל לראות נקודות־הזיקה שבין נוסחה זו לבין אלה שהבאנו קודם, כשם שקל לראות את הגיוון המיוחד, לצד תוספת הליעוג, הניתן ברגיל בבדיחה היהודית, כשהיא מסופרת בלעז. המנסח מגדיר יותר את המקום (לבוב), מפרש שם־משפחה ואף הוא דרך ליעוג (שווארצווייס = לבן שחור), ומבקש כביכול לשמור על אמינות הדיבור באימרה האחרונה, אך ההגייה שהוא תולה ביהודי לבוב היא משובשת.


 

ג    🔗

וההלצה עצמה חוזרת ומתפרסמת עד ימינו ולרוב בנוסחתו של רבניצקי וכן, למשל, מובאת במדור הבדיחות (“טאג־מארגען־זשורנאל”, גל׳ 15003, וכן קענעדער אדלער, כרך 51, גל׳ 9) גירסה שכך תרגומה:

סוחר־יערות שלח בידי יהודי אל עירו כסף שפדה בממכר־עצים. בדרכו פגש בו רוסי ורובה בידו, אמר:

— דאַוואַי טוויי דיינגי [= הב את מעותיך].

היהודי נפחד, מסר לו לרוסי את כספו ואמר לו:

— לא יאמינו לי, כי נשדדתי, אלא־אם־כן יהיה לי סימן. היטיבה עמדי, אני אניח את הקפוטה שלי ואתה תירה בה כמה כדורים.

הרוסי היטיב עמו וירה אילו כדורים לתוך הקפוטה.

שאל היהודי:

— על מה אינך מוסיף לירות?

השיב הרוסי:

— כי אין לי כדורים עוד.

או־אז התנפל היהודי על הרוסי, הוציא מידו בחזקה את כספו, והרוסי צעק:

— ווט טיביה זשיד מושניק [= הנה לך יהודי רמאי].

דומה, כי מכלל הנוסחאות שהבאנו היא הנוסחה הקצרה ביותר, אך כנגד הקיצור אתה מוצא גם הרחבה, ביחוד כשההלצה נעשית ענין של עיבוד על דרך ספרות, ונביא שלוש דוגמאות לכך: ראשונה — בפובליציסטיקה, אחריה — בסיפור, אחרונה — בשיר. דוגמה ראשונה היא במאמרו של אהרן צייטלין — במדורו: פון פרייטאַג ביז פרייטאַג [ = מערב שבת לערב שבת] — וכבר שמו: דער געקריוודעטער גזלן [= הגזלן המקופח] מעיד, כי מוקד־ההלצה נראה לו בקריאה שבסיומה (“טאָג־מאָרגען־זשורנאל”, 9 נובמבר 1956), וכך תרגומו:

מספרים סיפור מעשה:

יהודי סוחר נסע דרך יער. קופץ מתוך עבי־האילנות גזלן ורובה בידו. הוא מבקש להמית את היהודי וליטול כל שהוא מוליך.

עולה המצאה בלב היהודי.

— אדוני גזלן — אמר — אני נותן לך הכל, אך אבקש מעמך טובה. בשובי הביתה אשתי תזעק חמס: מה פירוש, איך אדם נוטל ונותן כל אשר לו ואינו עומד על נפשו? הפקר הוא? אבקשך, אפוא, תירה לתוך מגבעתי. תהא אשתי סבורה, שבעלה עשה, למצער, מעט מלחמה.

נענה לו הגזלן ויורה לתוך המגבעת.

— ועשה עמדי — אומר היהודי — עוד טובה אחת, אדוני גזלן! הנה אני פושט את מעילי, ירה לתוך מעילי.

נענה לו הגזלן ויורה לתוך המעיל.

— ועתה — מוסיף ואומר היהודי, — אני נותן לך טלית־קטן שלי. ירה־נא, אדוני, לתוך הטלית־קטן.

נענה לו הגזלן גם עתה.

משהוסיף הגזלן לעשות עם היהודי עוד כמה טובות כאלה, נשאר ללא כדורים. היהודי שוב לא התירא ממנו — ועשה לו לגזלן כראוי לו.

מוטל הגזלן פרקדן וצועק:

— בעל־שחין שכמוך, בריון שכמוך! נטלת ורימית גזלן ישר! איפה נשמעה כזאת, כי ירמו גזלן? ויושר קרוי כלב?

* * *

סיפור־המעשה אינו אלא משל ונגיד מיד, כי המשל אינו דומה כולו לנמשל.

ישראל לא ביקשה טובות מעם הגזלן, היא לא היתה זקוקה ללהטיו של היהודי ההוא, לא התיראה ממנו, וגמלה לו כראוי לו, ובלי חכמות, פשוטו כמשמעו.

ובכל זאת — טענת הקיפוח, שטען הגזלן שבנמשל, היא היא הטענה של הגזלן שבמשל.

כאן, בנקודה זו הנמשל והמשל יפים זה לזה. והטענה היא:

— היהודי רימה! הנשמעה כזאת, לעולל דבר כזה? איפה נשמעה כזאת, לרמות גזלן? ויושר קרוי כלב?

* * *

במשל התגדר הגזלן בטענתו “הצודקת”. לא הקהילו קהילות בענין זה. ואילו בנמשל הקהיל מצפון־העולם תחילה קהילה קטנה יותר ולאחריה קהילה גדולה יותר. מלתא זוטרתא היא? הגזלן טענה בפיהו! הגזלן דבר־“משפטים” לו! הגזלן נתקפח!

אמת, הכל ידעו, כי הגזלן עמד חמש דקות לפני התנפלותו הנחרצת. אך מה ראו להקדימו? מה? לא יכלו להמתין, עד שהגזלן יעשה את השחיטה הנכונה? אם הקרבן מסרב להיות קרבן — מה יהא על סדרו של עולם ?

בימי המשל היושר לא היה מאורגן כהיותו עתה. היה יושר בלא צ׳ארטר, יושר בלא סעיפים, יושר בלא נאומים. ממילא לא היה מי שיעסוק בטענתו של גזלן מקופח. היום, בימי הנמשל, הדברים אחרים. היום מעמיקים להרהר בכך, האם אין הגזלן זכאי לשכר, האם מותר שלא להמתין, עד שיעשה מעשה־ליסטים שלו. האם מותר “לעולל לו כזאת”.

כי היום, רבותי, אנו חיים בימים של יושר־לאמתו — ובימים של יושר־לאמתו אין גזלן הפקר.

עינינו הרואות, כיצד הסופר פיתח את האניקדוטה על דרך משל ונמשל, כשהמשל יפה לזמנים שונים והנמשל יפה לזמננו וענינו דבר של אקטואליות, והיא פרשת היחסים של מצרים וישראל כיחסים שבין תוקף ונתקף, כשהנתקף מקיים בחינת הבא להרגך וגו׳ ומידת היושר המהלכת עתה בעולם מקטרגת על שהשכים ולא הניח לו לתוקף שיהרגו תחילה.

וודאי שהמשל ניתן לתלותו בנמשלים שונים, ולעניננו עתה חשובה ההדגשה של עצם השימוש במשל לשם הנמשל, שעתידים אנו לראות, כי נוסחת ההלצה הראשונה, שנשתמרה בידנו, באה על דרך משל ונמשל.


 

ד    🔗

מה שאין כך דוגמה שלאחריה, דוגמת הסיפור, כפי שפיתחו ל. לאַסאַווין, ושמו: ר׳ שלמה וויטעס, והגדרה לו: אין פאַלקסטאָן [= בנעימת העם], (“דער שפיגל”, בואנוס איירס, אייר תשט"ז, עמ׳ 10־11) וכך תירגומו:

ר׳ שלמה וויטיס הולמתו האימרה הנודעת: תורה וחכמה במקום אחד. וצריך היה להוסיף על שתי המעלות הראשונות אף מעלה שלישית: גבורה — אך בה לא התפאר ר' שלמה, שכן היא קניינו של כל אכר שני שבכפר.

ר׳ שלמה וויטס נהג במשקיהם של פריצים: אחוזות, יערות, בתים, בתי־מיבשל, ומה לא? בכל רחשו אכרים, אומנים, גננים, עוזרי־אורוונים. האדונים הצעירים ישבו בפאריס, במונטה־קאַרלו, בלונדון, שיחקו ברולטה, הימרו בהימורי סוסים, התהוללו. הפריצים ודאי היה להם, כי רכושם הגדול נתון בידים אמונות.

מפקידה לפקידה בא אחד או אחדים מן הבעלים לפולין להריח מעט אוירו של הבית, לצאת עם סיעת־כלבים ליערותיהם, לצוד ולשתות שיכר…

מקץ ימים אחדים בפוג יינם, קראו לו ליהודי, המנהל, שיבחו אותו, התפלאו כי הכל כסדרו ומדוקדק בכל הדקדוקים.

ר׳ שלמה היה נעזר בשעת־הכושר לומר להם תוכחת־מוסר. חרה לו, כי הצעירים מבזבזים חטיבות ירושתם ל…

— אהה, אדונים, חבל, חבל, מי שאצבעותיו קלושות כל כך, סופו שיאבד…

אולם אם ההין לומר מלה חריפה מדי, היו מפסיקים אותו, כמעט תמיד באותה התראה עצמה:

— נו, יהודי, דע את גבולך! אל תפליג מעבר למידה!

אחר־כך היו נפרדים ברוב ידידות ונסעו לארצות־חוץ, ור׳ שלמה המשיך לשלוט בשלום בממשלת־הפריצים.

אך, כידוע, החיים אינם יודעים שלווה. נגלה פתאום מכשול בדמות מוכס־הכפר, פאן [=אדון] סלאַוויצקי, איש ירא־שמים, המבקר בכל שבת שלהם בבית־יראתם. הכומר מרבה שם לשפוך אש וגפרית על היהודים, אולם אין דברי־שנאתו דבקים יותר מכפי שהם דבקים בו. שנתו נודדת מרוב מזימותיו, איך ייפרע מאויבו, היהודי. ובעיני המוכס, הרי ר׳ שלמה הוא־הוא היהודי. הוא מתקנא בו על שום מקום־כבודו, והיכן? בין הפריצים מבטן־ומלידה, ילדי־כריסטוס! הוא, היהודי ובני־ביתו יוצאים במרכבה רתומה לשלושה סוסים, בניו לומדים בכרך בבתי ספר הגבוהים, אף שיהודים אינם מתקבלים בהם אלא במידה קצוצה.

בבוא פּאַן סלאַוויצקי לבדוק, מה בין בני ביתו ובין בני ביתו של היהודי, מסקנותיו נוגות הרבה. אותה שעה הוא נזכר שני בניו, וחיבתם היתירה לטיפה המרה, והנמצאים לפרקים קרובים שרויים בביבין. “מה שנה שחורה [= שד שחור] פוקדת את האדם הפולני, הסלאווי בכלל — הוא מתפלסף בזעפו — שהוא מרבה להשתכר? הנה שותים גם הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, ואין בהם מתגולל ברחובות”. — הוא מראה לעצמו את גודל־בקיאותו — “והנה חי הזשיד [=היהודי] על אותה אדמה פולנית עצמה והוא פיכח, פיכח כדי־כך, שהוא מנסה לכבוש כל אשר תחזינה עיניו” — הוא מעלה את גירתו של הכומר — “כי היהודי” — הוא ממשיך רעיונותיו האפלים — “שלטון־סתרים לו. חובה קדושה היא” — מצלצלים באזניו קטעי הדרשה־שבשבת־שלהם — “להרוס את השלטון הזה”.

ובהוודע לו, כי ר׳ שלמה עומד להוליך סכום הגון אל הבאנק שבעיר הסמוכה, הוא מתחפש שלא יהא ניכר, מצטייד ברובה, ואותו יום הוא אורב בדרך־המלך. המוכס חשבון־כפל לו. ראשית, ישיג את האוצר וייעלם… אחרית, ימית את היהודי, ועוף לא יוליך את הקול.

ביום ההוא עלה ר׳ שלמה על סוסו הלבן ורכב העירה. המוכס עמד נחבא מאחרי עץ מסועף וארב. מרחק־מה הדרך נעשית צרה יותר וטרושה יותר. הסוס נאלץ לעצור תנופתו, ובבואו אצל העץ ההוא, שעטתו מתמתנת.

פתאום רואה הרוכב לפניו את המוכס המחופש, המכונן אליו את רובהו:

— “אל תזוז ממקומך, זשיד!” — הוא מצווה בחומרה והוא מחמיר יותר ומגביה יותר קולו — “הב את כספך!” — ובלבו הוא מהרהר, כי אם ההוא יהסס כהרף־עין, יתקע בו כדור. אולם לתמיהתו, יורד הרוכב מתון־מתון מסוסו, מוציא מכיסו־אחור ארנק ומושיטו לו.

פּאַן סלאַוויצקי נוטל את הכסף והוא אומר לקיים את חלקה האחר של מזימתו. הוא מביט לכל עבריו — דממה, שלוה, עלה לא נע, כאילו כל העולם נרדם בבת־אחת, ובבקשו להרפות את ההדק, הוא מתאווה פתאום לשחק מעט בקרבנו, המיוחס הגדול, שליט אחוזות־הפריצים.

— כרע ברך, בן־כלבים, אמור וידוי!

— כבר אמרתי, אדוני המרומם, כבר אמרתי!

— אל תסכסך את דעתי, זשיד! — מתמלא המוכס חימה ותוחב את הרובה אל מתחת לחגורתו של הלז.

— בלבי אמרתי, אדוני המרומם.

מה שאותו מיוחס אומר לו: אדוני המרומם, נראה בעיניו, אך אין זה מרכך לבו כל־שהוא.

— מה טמון בכיסך האחר? — נטפל שוב התוקף.

— בקבוק יין שרוף, להתחמם בדרך — והוא מוסרו לידו.

פּאַן סלאַוויצקי שומט את המגופה בשיניו וגומע. הספירט משתפע בכל אבריו ועיניו המרשיעות מתחת למצחו מתנוצצות.

— קח לך את הרכוש, אדוני המרומם, ותן לי את נפשי — אומר ר׳ שלמה כמעט כאותם הדברים שאמר אברהם אבינו אל מושל אחר.

הפּאַן חוזר וגומע מתוך הבקבוק ורעיונותיו מתרוצצים על גבי מסילות אחרות. “לאיזו שנה שחורה” — הוא מהרהר — “צרה כפולה כזאת? הוא ייעלם עוד היום, והכסף בידו, ולא ישייר אחריו המולה בענין הרוג, ויהא גם יהודי…”

ר' שלמה וויטס מבחין בשינוי, שחל בו במוכס, והוא מטיל דיבור:

— ירה, אדוני המרומם, כדור לתוך מגבעתי, שאם לא כן יאמרו, כי נטלתי את כספו של הפריץ ועלי, החף מפשע, יגזרו גלות סיביר…

— לסיביר? — מתנוצצות עיניו באור מוזר — “אומרים עליהם על הזשידים שהם פיקחים וערומים, והנה היהודי הזה גזר בעצמו את גזר־דינו” — לסיביר? — ומשהו מתפזז בו מרוב חדווה: “גם איפטר מן היהודי, גם אסיר את האשמה מעלי”.

— ירה, אדוני המרומם, כדור אחד — מוסיף היהודי להתחנן.

— הנה, לפי שאתה מתאווה כל־כך — הוא מתגרה בו — לא אעשה זאת. אירה בחלל־האויר, בן־כלבים! (והוא יורה), אירה בעץ! (והוא יורה), בשיחים… אך לא במגבעתך.

— לפחות, כדור אחד — חוזר ומנסה ר׳ שלמה.

— עוד מלה אחת מפיך, והכדור הזה משלחך לעולם הבא — צוחק המוכס בבת־שחוק של רעל, ושיכור מיריותיו ומתקיפות עצמו, הוא מרפה את ההדק, אך הרובה אינו פולט כל־מאומה. הוא מוסיף ומנסה וחוזר חלילה — הרובה ריק.

משנתחוור לו פתאום לפַּאן סלאַוויצקי מה התרחש, הוא מתנפל ברובהו המשותק על קרבנו, אולם ר׳ שלמה כבר עמד על רגליו, הוציא מידו את הקנה הקר והטילו כמה וכמה פעמים על ראשו של הפּאַן, קושר ידיו ורגליו, משליכו כפגר על סוסו הלבן ומפליג העירה.

ודאי שמחבר הסיפור יודע את המטבע השגור של ההלצה, אך הוא מטיל חידוש בשימושו של מעשה־ההערמה, והחידוש משתזר יפה לתוך סבכי־העלילה המתרקמים כדי סיפור מעשה לגופו.


 

ה    🔗

ודוגמה אחרונה, דוגמת שיר, מעשה ש"י עגנון ושמו: “היהודי והגזלן” (“הארץ”, גל׳ 9054, 2 ביוני 1949):

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה נוֹסֵעַ לְמַסָּעָיו

אַמְתַּחְתּוֹ בְיָדוֹ וּבְאַמְתַּחְתּוֹ זָהָב.

הִגִּיעַ לִשְׂדֵה־יַעַר הַרְחֵק מִן הַיִּשּׁוּב

לְפֶתַע עָמַד כְּמִי שֶׁעָשׂוּ בוֹ כִּשּׁוּף

כִּי פָגַע בּוֹ שׁוֹדֵד אוֹרֵב עַל דְרָכִים

בְּיָדוֹ רוֹבֶה וּבְקִרְבּוֹ תְּכָכִים

לַהֲרֹג נָקִי וְלִטּוֹל אֶת מְמוֹנוֹ

וְלֹא יָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים לֹא פָחַד מִקּוֹנוֹ.


רָאָה הַיְּהוּדִי כִּי הוּא בְצָרָה גְדוֹלָה

כִּמְעַט רֶגַע בְּרוֹבֵהוּ יוֹרִידֵהוּ שְׁאוֹלָה

בָּכָה וְהִתְחַנֵּן לוֹ, חוּס וְרַחֵם אֲדוֹנִי

תֵּן לִי אֶת נַפְשִׁי וְקַח לְךָ מְמוֹנִי.

מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְרִדְתִּי אֶל שַׁחַת

אַחַר אֲשֶׁר לָקַחְתָּ כָּל אֲשֶׁר בָּאַמְתַּחַת

אָשׁוּבָה נָא אֶל אִשְתִּי אֶל בָּנַי וּבְנוֹתַי

וַאֲכַל בְּחַסְדְךָ אֶת יֶתֶר שְׁנוֹתַי.

נַעֲנָה לוֹ הַגַּזְלָן לֹא הִקְשָׁה לְבָבוֹ

נָתַן לוֹ אֶת נַפְשׁוֹ וְנָטַל אֶת זְהָבוֹ.


אָמַר לוֹ הַיְּהוּדִי, וְעַתָּה עֶזְרִי וּמְגִנִּי

אַחַת שָׁאַלְתִּי אִם לֹא בְּגִינְךָ בְּגִינִי

עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת כִּי שַׁדּוּנִי בַדֶּרֶךְ

וְלֹא יִשְׁפְּטוּנִי מְשׁוֹפְטַי לַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

כִּי כָל אֲשֶׁר הוֹאַלְתָּ לָקַחַת הוֹי אָדוֹן

כֶסֶף אֲחֵרִים הָפְקַד אִתִּי פִקָּדוֹן

וְהָיָה כִּי אָשׁוּב וְהַכֶּסֶף אֵין בְּיָדִי

יֹאמְרוּ גְנַבְתִּיו וּכְמַסְתִּיו עִמָּדִי.

לָכֵן עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת כִּי בְיַד חוֹמֵץ נָפַלְתִּי

וְלֹא כִחַשְׁתִּי בַעֲמִיתַי אַךְ אֶת נַפְשִׁי הִצַּלְתִּי.


אָמַר לוֹ הַגַּזְלָן, הִנְנִי מוֹשִׁיעֶךָ

הִכָּבֵד יְדִידִי וְתֵן לִי כוֹבָעֶךָ

נָתַן לוֹ הַכּוֹבָע וּתְלָאוֹ עַל עֵץ

יָרָה בְכוֹבָע כְּיוֹרֶה בַחֵץ.

פָּרַח הַכַּדּוּר הִרְעִישׁ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

נָקַב חוֹר בַכּוֹבָע וַיִּפְרֹץ בּוֹ פָרֶץ.


אָמַר הַיְּהוּדִי, טוֹב טוֹבָה עִם טוֹבָה

בְּטוּבְךָ שְׁלַח עוֹד כַּדּוּר בַכּוֹבָע.

לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ כִּי הֶחְזַקְתִּי מִלְחָמָה

עַד שֶׁנִּקַּב כּוֹבָעִי וְלֹא נוֹתְרָה בִּי נְשָׁמָה.

נַעֲנָה לוֹ הַגַּזְלָן לֹא שָׁהָה שְׁהִיוֹת

יָרָה בַכּוֹבָע שְׁתַּיִם שָׁלֹש יְרִיוֹת

פָּרְחוּ הַכַּדּוּרִים רָעֲשׁוּ שָׁמַיִם

הַכּוֹת בַּכּוֹבָע כִּפַּת רֹאשׁ וְשׁוּלַיִם.


אָמַר הַיְּהוּדִי, הוֹי מוֹשִׁיעִי וּמַצִּילִי

כָּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְכוֹבָעִי כֵן תַּעֲשֶׂה לִמְעִילִי

וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם כָּל מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה

כִּי יִרְאוּ כִי נִלְחַמְתִּי בְּיָד חֲזָקָה.

פָּשַׁט אֵת מְעִילוֹ וְהִנִּיחוֹ עַל סֶלַע

מַטָרָה לַכַּדּוּר צָפוּי אֱלֵי קֶלַע.

נַעֲנָה לוֹ הַגַּזְלָן לֹא שָׁהָה שְׁהִיוֹת

יָרָה בַמְּעִיל שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ יְרִיוֹת.

אָמַר לוֹ הַיְּהוּדִי, אֲדוֹנִי רַב הָעֲלִילִיָה

שְׁלַח כַּדּוּרֶיךָ וְירֵה עוֹד יְרִיָּה.

פָּעַר הָרוֹבֶה פִיו שָׂשׂ לִקְרַאת קְרָב

שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְכָעַס וְתַם כֹּחוֹ לַשָּׁוְא.


אָמַר הַגַּזְלָן לֹא אוּכַל גַּם כִּי אֹבֶה

כִּי אָזְלוּ כַדּוּרַי וְאֵין כַּדּוּר לָרוֹבֶה

אָמַר לוֹ הַיְּהוּדִי אַל תְּכַחֵד אֲדוֹנִי

כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְךָ אִם לֹא תַּעֲשֶׂה רְצוֹנִי

אָמַר לוֹ הַגַּזְלָן, כֹּה יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי

אִם נוֹתַר לִי עוֹד כַּדּוּר בְּיָדִי.


רָאָה הַיְּהוּדִי כִּי אֵין בִּלְשׁוֹנוֹ רְמִיָה

כִּי אָזְלַת יָד אֵין כַּדּוּר לִירִיָה.

קָפַץ עַל הַגַּזְלָן וְתָפַס בִּגְרוֹנוֹ

שָׂרָה עִמּוֹ וַיָּשֶׁב עָלָיו אֵת אוֹנוֹ

סָטַר עַל לוֹעוֹ וּבְמַכּוֹת פִּשְׁעוֹ

שִׁלֵּם עַל פָּנָיו שִׁבְעָתַיִם אֶל רִשְׁעוֹ

הִפִּילוֹ לָאָרֶץ כִּמְעַט פִּזֵּר עַצְמוֹתָיו

שִׁבֵּר אֶת זְרוֹעוֹ וְהִפְלִיא מַכּוֹתָיו

הֵשִׁיב נָקָם לְצָרוֹ וְלֹא שָׁב אַפּוֹ

עַד אֲשֶׁר הֵשִׁיב כָּל אֲשֶׁר לוֹ אֶל כַפּוֹ

וַיַּעַל עַל מֶרְכַּבְתוֹ וַיִּסַּע לְמַסָּעָיו

אַמְתַּחְתּוֹ בְיָדוֹ וּבָאַמְתַּחְתּוֹ זָהָב.


וש"י עגנון חזר ופירסם את השיר בסיפורו הגדול “הכנסת כלה”, מהדורה חדשה, (תשי“ט, עמ׳ רפ”ו־רפ"ח), מתוך השמטת שני בתים ומחצה (ענין היריות בכובע) וראוי ליתן הדעת על הנמקת שילובו: “תמיהים היו עליו על רבי יודיל שמהלך יחידי בדרך ואינו מתיירא מפני כלבים מפני גויים מפני ליסטים. נס שאין הכלבים יודעים כמה גדול פחדם ומוראם על הבריות, אשרי מי שאינו מזדמן להם. ולענין ליסטים, אוי לו למי שפגע בו ליסטים בדרך. ואל תשאלני ממעשה היהודי והגזלן. אחד היה לפיכך קבענו אותו בחרוזים.” (עמ׳ רפ"ו).


 

ו    🔗

כמשפט הסיפור משפט השיר, שהוא מביא את העלילה לגופה ואינו עושה אותה ענין של משל לנמשל, אבל כששאלתי את המסַפּר למקורו אמר לי, כי מקורו באשר המוטיב שלנו הובא בראשונה, הלא הוא סיפורו של ר׳ נחמן מברסלב, (בחיי מוהר“ן דף כ”ז וביתר קיצור ליקוטי הלכות, הלכות סימני בהמה וחיה טהורה, הלכה ד׳ אות ל"ד), והרי ניסוחו של אליעזר שטיינמן (תחילה “דבר”, גל. 7492, ואחר־כך בכתבי ר׳ נחמן):

מעשה בגזלן שפגע באיש אחד לבדו בשדה ורצה לעושקו. שאל לאיש: יש לך מעות? השיב האיש: יש לי! והריני מוכן ומזומן לתת לך כל מה שיש לי להציל את נפשי. נטל ממנו הגזלן כל מה שהיה לו. פתח האיש ואמר לגזלן:

— ניחא, לקחת ממני כל הוני ולא השארת לי אף פרוטה לפורטה. ואני מה יהא בסופי? איככה אשוב לביתי ובידי אין פרוטה לפורטה? ימים וחדשים הייתי נע ונד להרויח קצת ממון לפרנס את בני־ביתי, וכעת מה אומר ומה אגיד להם בשובי וצרור־כספי אין עמי? איכה אוכל להביט להם בפניהם וידי ריקות? ואתה לו את הטובה הזאת תעשה עמדי: קח את הרובה שבידך וירה בכובע שלי, שהנחתי אותו כאן על הקרקע, כדי שיהא ניכר, ששודד־דרכים התנפל עלי ועשק ממני את מעט הממון שהיה בידי, ובלבד שלא יאמרו עלי אנשי־ביתי, שריקם שבתי על שום שהולך בטל הייתי ולא דאגתי אף במעט לפרנסתם.

נענה הגזלן וירה בכובעו. חזר ואמר האיש הנגזל:

— אם הואלת אדוני להראות לי את חסדך ולשים את אבק־השריפה בכובעי, נא ונא הראה לי עוד אות אחד לחסד וירה גם בנעלי זו, שחלצתיה מעל רגלי והטלתיה כאן על הקרקע כדי שבני ביתי יאמינו בלב שלם לדבר, שעשוק אני, מאחר שכובעי ונעלי שניהם יחד יתנו את אותותיהם בי, כי טובים השנים מן האחד, ועל פי שנים עדים יקום דבר, שלא מחמת עצלות או רשלנות חזרתי לביתי עני ואביון, כי אם רכושי המעט אבד לי בענין רע.

נכמרו רחמי הגזלן על האיש העשוק ועשה לו כבקשתו בפעם שניה. אך האיש הוסיף להפציר בגזלן לשוב ולרחם עליו לעשות באבק־השריפה חור ניכר גם במעילו, שנפשט מעל גופו חיש־מהר והוטל על הקרקע, כדי שלא יצטרך כלל לייגע את שפתיו ולספר לבני־ביתו את צרת לבו באבדן צרור־כספו כי אם בגדו, נעלו וכובעו כולם יחד יעידו עליו נאמנה בלי אומר ודברים ויספרו לבני־ביתו את אשר קרהו בדרך, כי צרה אשר יבטאנה אדם בשפתיים הלא מישנה־צרה היא. אך תחת זאת טוב כי אנשי־ביתו בעיניהם יראו ומאליהם יבינו, אשר איש אשר כל אלה לו, כלומר, שהוא מלא נקבים מכף רגל ועד ראש מן הסתם…

— הרף משטף לשונך — קרא השודד בקוצר רוח — אעשה לך גם זאת ובלבד שתשתוק מעלי.

נטל הגזלן את רובהו וערכו כלפי הבגד וניסה אותו לירות בשלישית. אף לחץ על רובהו פעם ופעמיים ולא נשמע כל קול־נפץ.

— אל נכון כלה אבק השריפה מן… — אמר האיש.

לא הספיק הגזלן להשיב את מענהו ברוב מבוכה וגמגום, והאיש העשוק תפסו בערפו וטילטלו ביד חזקה עד שנאנס השודד להחזיר לו את כל כספו השדוד.

עד כאן המשל ועתה הנמשל:

האיש אשר הבורא יתברך נתן לו לב מבין הלא יבין כי ככה יסובב הבעל דבר הרשע את האדם לעשוק ממנו את צרור המידות הנאות והמעשים הטובים ויזרוק לתוך לבו ספיקות ופקפוקים וכפירות רחמנא ליצלן. וזה צרור המעשים הטובים הרי הוא חלקנו מכל עמלנו לשוב בו אל בית־הורתנו ולעמוד לפני משפטו של הדיין העליון. וזה השובב בעל־הדבר בא עלינו בחרבו להציגנו ריקם, אך גם לאחר כל מעשי השוד והשבר שעושה בנו הרשע בעל־הדבר, מתחנן לפניו השכל ואומר: הבא לי טעמים מדוע אין אני צריך להיות איש כשר, ירה בי חצים מאשפתך, בעל־דבר. כיון שבעל־הדבר מכלה את כל חציו, מתעורר השכל הטוב ומחזיר מידו את העושק ועוקר את כל הספקות של בעל־הדבר. וטוב לשכל שלא יתיאש לעולם, כי בחשבון אחרון יצר הרע הוא מלך זקן וכסיל ואין לו הרבה אבק־שריפה.

אם ניסוחו של המשל העלה הרצאת־דברים נהירה ופשוטה וניסוחו של הנמשל העלה הרצאת־דברים סבוכה ומופשטת, הרי הפרד הוא המונח בטבעם, אלא שכאן ההפרד מקשה על ההקבלה של היסודות שבשני החלקים, גם לאחר שידענו, כי הנשדד שבמשל מקביל לו האיש המבין ובעל־השכל שבנמשל; השודד שבמשל מקביל לו בעל־הדבר הרשע [= השטן, יצר הרע] שבנמשל; צרור הכסף הנשדד שבמשל מקביל לו צרור המידות הנאות והמעשים הטובים שבנמשל; (ושני הצרורות כמזכירים את הניגוד שבין צרור החיים וכף הקלע) היריות של השודד בבגדי הנשדד הם הספקות והפק­פוקים והכפירות, ופיתויי הנשדד כי השודד יוציא כל חציו או כדוריו, כפיתויי שכל־האדם כי השטן יוציא כל ספקותיו, וכשם שיתברר כי הכדורים אינם מרובים, יתברר שהספקות אינם מרובים ונמצא כי כשם שכוחו של השודד באפס־חיצים או באפס־כדורים בטל ומבוטל, אף כוחו של השטן באפס־ספיקות בטל ומבוטל. אבל היחס שבין המשל והנמשל יוצא מכלליותו, אם נעמוד על המסגרת הגדורה והמסויימת שמתוכו נולד אותו שימוש בסיפור־המעשה על משלו ונמשלו, — ר׳ חיים ליברמן, במאמרו על ר׳ נחמן ומשכילי־אומן (ייוואַ־בלעטער, כרך כ"ט, חוב׳ ב׳, עמ' 212) מבאר את השימוש הזה כדרך תשובה לאלה, שהקשו עליו על ר׳ נחמן, מה ראה לנהוג מנהג של ידידות כלפי האריסטוקרטין, הם משכילי אומן, כלומר חוג חייקל הורוויץ, וחתנו הירש בר (הוא היימן ברנארד שסופו יושב בקתידרה בקמברידג׳), והכוונה שבתשובה, כי המשכילים אין להם אלא ספריהם, וכשיוציאו את אלה, כמותם כאותו שודד שהוציא את חיציו, לא יהיה מה לספר, וממילא כוחם בטל ומבוטל.


 

ז    🔗

אבל האניקדוטה על פי טבעה לא נטתה להזקיק עצמה בחינת משל לנמשל וביקשה למצוא את עצמה בתוך עצמה, ובכלל בקשתה אף החפץ להיות בת־בית גמורה, מה שניתן לה בנוסחה, שהבאתיה באסופת הבדיחות, שבה גם עמדתי על הפרשה הנידונית לנו. נוסחה זו שמעתיה בעיר מולדתי, מפי מיודעי פייביש בקר, וכך לשונה (קערת אגוזים, סי׳ 908):

מעשה במשולח שהוצרך להעביר ממונו של בעליו מעיר לעיר, וכשעבר ביער נגלה עליו גזלן ואיים עליו באקדוחו לאמור:

— הרכוש או הנפש.

אמר המשולח:

— אתן לך ממוני, אולם בקשה אחת לי, כי תחילה תואיל בטובך לירות במצנפתי. שאם אבוא לפני בעל־הבית שלי, אַראה לו בעליל, כי לא הפקרתי את ממונו אלא באַנסי.

כשעשה הגזלן כבקשתו, חזר המשולח וביקש:

— ואתה תירה בטובך בקצה אדרתי, שאם אבוא לפני בעל־הבית שלי ואַראה לו בעליל, כי לאחר שירית בי פעם אחת, לא נפחדתי, אלא נאבקתי עמך וירית בי פעם אחרת.

כשעשה הגזלן כבקשתו, חזר המשולח וביקש:

— ועתה תירה בטובך כדור בכנף מעילי, שאם ירחם עלי בעל־הבית שלי להתקין לי בגדים חדשים, יתקינם לי בשלימותם.

כשעשה הגזלן כבקשתו, חזר המשולח וביקש:

— ועתה תירה בטובך כדור בעקב־מגפי שאחזק את טענתי על גודל סכנת הנפשות בתוספת טענה, כי גם לאחר שהלכתי מעמך, הוספת וירית בי.

אמר הגזלן:

— איני רוצה.

שאל המשולח:

— ולמה אינך רוצה?

אמר הגזלן:

— כי איני יכול.

שאל המשולח:

— ולמה אינך יכול?

אמר הגזלן:

— כי אזלו כדורי.

חבט המשולח באגרופו בפני הגזלן והפילו, ואחר האריך לשון כנגדו ואמר:

— ושלא תאמר, כי רימיתיך, הריני אומר לך, כי נהגתי כלשון הכתוב: אין קויל — אין כסף.

ודין שאעיר, כי מספרה של נוסחה זו היה כשם־דבר למסורות מהימנות, ואפשר היא ישנה מקודמותיה, אך ברור, כי היא גם יודעת את נוסחת רבניצקי (טענתו של הקוזק הנגזל) ומגיבה עליה (ושלא תאמר כי רימיתיך) ומקדימתו באופן שהיא מעמידה את ההערמה כמצוה (נהגתי כלשון הכתוב). עוקצה של הנוסחה הזאת הוא בשחוק כפול של דברי הכתוב על גיחזי: “ואין קול ואין קשב” (מל“ב ד׳ ל”א), באופן שהשחוק הנושן שלשון קשב מתפרש כלשון כסף, נוסף לו השחוק המחודש שלשון קול מתפרש כלשון קויל או קאול, שהוראתו ביידיש כדור. לענין השחוק הישן: קשבכסף שימושו מרובה, ואם נאמר להביא דוגמותיו לא נספיק, והרי קצתן, ונפתח בסביביו של ר׳ נחמן, סופרו ר׳ נתן כותב באגרותיו, כגון באגרתו לר׳ אברהם בער (י“א ניסן תר”ד): “באתי לביתי סמוך לפורים שלחתי מכתבי אליכם תיכף אחרי פורים ועדיין [אין] לי שום תשובה. אין קול ואין כסף” (מכתבי מוהרנ“ת, תרנ”ג, עמ׳ נ“ב־נ”ג); “והנה כבר עבר הפסח וגם יותר מד׳ שבועות אח”כ והיום ל“ו לספירה, ואין קול ואין כסף, הן מאתך והן מאנ”ש [־מאנשי שלומנו] (מוהרנ“ת, עלים לתרופה, תר”צ, עמ׳ 269). וקדמו לו הרבה ונסתפק בדוגמה בספר פשוט בעם: “וקרב לפניו יקר המנחות והתחיל לדבר עמו לשמוע נעימות דבריו ונועם אמריו ואין קול ואין עונה ואין כסף” (שבט מוסר, קושטנדינא, תק“א, כ”ד ע"א). והשימוש נוהג עד ימינו וראה, למשל, ח. נ. ביאליק (במכתבו למנדלי מ־9 במארס 1907): “כאן הכל עוסקים בדומה [=בית הנבחרים], מאמריקה אין קול ואין כסף”.

ולענין החידוש, והוא פירוש לשון קול כלשון קויל [=כדור], אף שימושו שימוש, והבאתי דוגמה לו (קערת צימוקים, סי׳ 968):

מעשה בנטורי־קרתא בירושלים, שערכו הפגנה והיתה המשטרה הצבאית אנוסה לירות באויר, כדי לפזר את המפגינים; כשנשאל אחד השוטרים, מה ראה על כך, אמר:

— מה אעשה וכל התראותינו בדיבור ובצעקה לא הועילו, שנאמר: אם אין קויל [=כדור] אין קשב.

גם חידוד זה גם קודמו מטילים שינוי־מה בכתוב: ואין קול ואין קשב, עתה על דרך הרחבת־מה (אם… אין…) וקודם על ידי צמצום־מה (אין… אין…), אלא עתה מתקיים החידוד המחודש (קול — קויל) ואין מתקיים החידוד הנושן (קשב — כסף), וכבר העירותי (שם) על שימוש אקטואלי בימים שהערבים היו יורים בסביבי הכותל המערבי ומתרצים תירוצי־סרק, כתב אברהם שרון, כי לדבריהם נתקיים הכתוב: ועוף השמים יוליך את הקויל [= כדור], וצירפתי את החידוד, כי בממון יכול אדם לפדות עצמו ממיתה: הכסף יענה את הקויל [= כדור], והוא שחוק על דרך הכל = הקול = הקויל.

ועתה אעיר, כי השחוק עד למחוזה של שירה הגיע — א. סוצקבר כותב בשירו: אַ חלום פון א גאָלדשמידט [= חלומו של צורף זהב]: "אַזוי צערזעץ איך מיטן קאָפּ די פעסטונג / די אומגעזעענע. פון לופט. און וואַנדער / צו רחלס קבר. יינגעלשע פאַרמעסטונג: / אַ קול… אַ קויל… און אַט — אַן אַלעאַנדער / געבויגן צו אַ קוואַל באַגריסט מיך שוועלביק – – " (“די גאָלדענע קייט”, 1960, חוב׳ 37). ושיעורו: וכך אנפץ בראשי את המיבצר הסמוי, העשוי אויר, ואדוד לקבר רחל, העפלת נעורים: קול… כדור… והנה הרדוף, כפוף על מעין מברכני כברכת־סנונית.


 

ח    🔗

ולמיצויו של השחוק הזה לדרכיו, הרי יש לו כמה וכמה גיוונים, כגון השחוק קול = קויל [גחלת פחם] וכן בשירו של א. טאַבאַטשניק: "די טמא ליפּן רייניק מיט דיין קויל, / גיס אַן דאַס אינגעווייד מיט פייער / פארטיף דאָס קול און בענטש דאָס מויל – – " (צוקונפט, יאנואר 1962, עמ. 12). ושיעורו: את שפתיך הטמאות טהר בגחלתך, מלא אש קרביך, העמק את הקול וברך את הפה. ואף לייבל קופּרשמיד הקורא שירו: פאַרקוילטע ווידערקולן, כלומר בנות־קול שנתגחלו, “מיר לויפן און ס׳לויפן אונדז אַנטקייגן “גאַסטפריינטלעכע” די וויסטע יאַמער־טאַלן / און שפּעטן נאָך פון אונדזער וידוי די פאַרקוילטע ווידערקולן” (פונקען, 1967, חוב׳ ב׳, עמ׳ 21). כלומר: אנו רצים ורצים כנגדנו “מסבירי פנים” עמקי־הבכא השוממים, ועוד מלעיגות על וידוינו בנות־הקול המגוחלות. והשחוק אף עד ללשון־פתגם הגיע, וראה אסופתו של יוסף טשרניאַק, סי׳ 59 (יידישע שפּראַך, דצמבר 1966, עמ' 88): חתן־קויל, כלה־קויל, קינדער האַלאַוניעס, והוא שחוק בענין קול חתן קול כלה על דרך שינוי קול = קויל [גחלת], כלומר: החתן גחלת הכלה גחלת, הבנים אודים עשנים. וכסוגיה לעצמה הוא ענין קויל [=כדור] — קויל [= גחלת], או ענין קויל [= כדור] — קוילען [= לשחוט], לענין ראשון ראה למשל, שכנות־לתומה: “אויב מען וועט נעמען אַ קאָהל שנייא און מען וועט נעמען שוועביל מיט קוילען און צו שטויסען” (ספר הברית, בתרגומו של ר׳ יוסף מאיר יעבץ, וורשה, 1898, עמ' 98). לאמור: אם תקח כדור־שלג ותקח גפרית וגחלים ותכתוש; לענין אחרון ראה שכנות־שלכוונה בשירה של חנה סאפראן על מרד גיטו וורשה: “עס פייפן די קוילן, עס פליען גראַנאַטן / פאַר געקוילעטער שוועסטער, פאַר אַלטינקן טאַטן” (“נצחון”, ניו־יורק, 1946, עמ' 107). כלומר: שורקים הכדורים עפים פגזים, [כנקם] על האחות השחוטה, על האב הזקן. אך אלה וכאלה שוב אינם בתחום עיוננו עתה.2

ובאחרונה נחזור לענין השודד והשדוד ונעיר, כי דין לבדוק אפשרות של סמיכות למוטיב האהבה היורה בו באדם את חיציה, ובכלותה את כולם היא נופלת לתוך לבו, וראוי להם לבקיאים שיזקקו לכך.



  1. “גברן”במקור המודפס, צ“ל: גברתן – הערת פב”י.  ↩

  2. וזאת לזכור, כי השחוק עלול להתפוגג ואף מתפוגג מחמת שינויי ההגייה, וביותר מחמת בלבולם. הרוצה, למשל, לדעת איך חנה סאפראן הוגה תיבת קויל [= כדור] וישער, כי כבת שדלץ, לא הגתה לא כהגייה הצפונית יותר kojl, ולא כהגייה הדרומית יותר kaul, אלא כהגייה המרכזית יותר kôl. אך הנה היא חורזת באותו שיר עצמו: “אַ הייפעלע יידן קעגן טאַנקן פון שטאָל — / ביזן לעצטן אָטעמצוג, ביזן לעצטן קויל” (כנ"ל, עמ' 109). כלומר: קומץ יהודים כנגד טנקים מעשה־פלדה, עד הנשימה האחרונה עד הכדור האחרון. לאמור, החריזה המכוונת היא kôl — śtol, אך כל צמד הוא לפי הגייה אחרת. וכבר ראינו את ר׳ יוסף מאיר יעבץ (או מדפיסו) מבדיל בין קויל [= כדור] שכתיבו קאָהל והגייתו kôl, ובין קויל [=גחלת] שכתיבתו קויל והגייתו kojl או kejl, וכן ראה בן־ציון אלפס: “טהון זיי תשובה איז גוט, ווען ניט שיסט ער זיי מיט קאלען ” (הגדה של פסח, ירושלים־תל־אביב, עמ' 17). כלומר: עושים תשובה מוֹטב, ואם לאו הוא יורה אותם בכדורים, וכן: “כנים וואָס זענען אַריינגעגאַנגען אין זייער גוף ווי קאָלען” (שם, עמ' 18). כלומר: כנים שנכנסו לגופם ככדורים. ללמדנו, כי הוא (או מדפיסו) הגייתו kôln ואגב, תיבת קויל שפירושו כדור־ירייה נתרחב מושגה כדי צרה גדולה, פורענות קשה, והנה, למשל, א. מ. דיק: “געניג איז שוין יענעם אַקויל גישעהן דאַש עש איז גישטארבין באיי אים זיין קינד, זיין פרויא” (די עגונה, ווילנא, תשכ"ו, עמ' 23) כלומר: די לו לההוא שהתרחש לו כדור [= אסון], שמתו עליו ילדו, אשתו. ושמא נצטרפה בת־קולו של ענין מעגל בהוראת מזל, וצריך עיון.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!