א    🔗

ענין שלוש מתנות מאכלס כמה וכמה סיפורי אגדה ובדייה, החל בנוסחה פשוטה שבה הן ניתנות לאחד, כגון מי שיצא לדרכו וניתנו לו שולחן הנערך לסעודה מאליו, חמור הפולט דינרי־זהב ומקל המגיח מן השק וחובט בכל הטעון חיבוט (ונדרשו המתנות בכמה דרכים ובכללם בדרך הפסיכואנליזה, כגון אימרה הרמאן שדרשם על פי שלושת האיזורים הארוגניים וסדרם), וכלה בנוסחה מורכבה שבה הן ניתנות לשלושה, אחת אחת לאחד אחד, כגון אב המנחיל בדרך כך שלושה דברים לשלושת בניו, וסופו של בן מקופח ביותר שהוא הזוכה ביותר, וראה על דרך חידוד של גרוטסקה נוסח לודויג טיק, בסיפור מעשה (שנעשה מחזה 1797): Der gestiefelte Kater [= החתול נעול המגפיים] ויסודו מעשה באב שהנחיל לשלושת בניו: לבכורו — את סוסו, לאמצעי — את שורו, לבן־הזקונים — את חתולו, ואין כאן המקום להאריך.

עניננו עתה הוא ענין שלוש המתנות הניתנות לו לבן על ידי אביו או לתלמיד על ידי מורו וכדומה, כמין צידה לדרך ואנו מצטמצמים על דוגמה אחת, כפי שבאה על גילויה באגדת החסידות, כדי לראות גלגולה, שתחילתה נוסח שבו אין משמעות המתנות מעויינת וסופה נוסח שבו משמעות המתנות מעויינת עד־דק. הכוונה לסיפור האגדה על המתנות שהרבי ר׳ שמלקי מניקלשבורג נתן לתלמידו ר׳ משה לייב מסאסוב, וראשונה יבוא נוסח כפי שהוא מובא באסופת סיפורי חסידים (עשר צחצחות, פיטרקוב, תר“ע, כ”ב):

עוד כ׳ [= כתב] לי מחו' [ = מחותני] הגאון החסיד מפלונסק שי' [= שיחיה]: שמעתי מאיש אחד אשר שמע בעצמו מהרה“ק [= מהרב הקדוש] מטשארטקוב שסיפר אשר הרבי רמ”ל [= ר׳ משה לייב] יצק מים ולמד שבעה שנים אצל הגה“ק [ = הגאון הקדוש] רר”ש מנ“ש [= רבנו ר׳ שמלקי מניקלשבורג] ואחרי כלות ז׳ שנים אמר לו רבו מנ”ש שיכול עתה ליסע לביתו. ונתן לו צידה לדרך מטבע אחת דינר זהב [רענדל] וככר לחם ובגד לבן הנקרא חאלאט. זה הי' הצידה אשר נתן לו. ויהי בנסוע בדרכו מנ“ש שמע קול מר צורח והלך אחר הקול והגיע לבית ושמע מהמרתף איך שם הי' יושב יהודי אסור במשמר וצועק ובוכה. ושאל אותו הררמ”ל [= הרבי ר׳ משה לייב] מפני מה הוא אסור. וא“ל [= ואמר לו] מחמת שלא היה לו ליתן הסך שלש מאות רו”כ [= רובל כסף] להאדון מכפר בעד הראטע של השענק [= תשלום על בית המזיגה]. וקודם כל זרק הרבי רמ“ל את הלחם להמרתף כדי שיהיה' [= שיהיה] לו להחיות נפשו. ותיכף הלך להאדון מן הכפר ודיבר עמו אודות היהודי הנ”ל [= הנזכר לעיל]. ורצה ליתן להאדון את הרענדל של זהב אשר הרר“ש נתן לו. ולא הסכים האדון ע”ז [= על זה], לפטור חוב של סך שלוש מאות רו“כ בעד דינר זהב א׳ [= אחד]. והלך משם הרבי מסאסוב בפחי נפש. ותיכף רץ פעם שנית אל האדון, כי לא יכול להתאפק ולסבול הצער של היהודי האסור שם, ודיבר עוד הפעם אם יקבל את הדינר זהב. ובימים מקדם הי' אדון הכפר כמו מושל ומלך בזה”ז [= בזמן הזה] ודנו את הרמ“ל למיתה כמו מורד במלכות, ואופן מיתתו יהי׳ [=יהיה] שהתגרו בו כלבים רעים בבית מסוגר שיאכלו את בשרו, אבל על הק'[= הקדוש] רמ”ל לא חרץ כלב לשונו. וכשראה האדון אשר הכלבים לא עשו לו מאומה, ציוה להובילו אל מקום החיות שהיו לו שם בארמונו. וכאשר ראה הרמ“ל את החיות הרעות שרצים נגדו, לבש במהרה את הבגד לבן שנתן לו הרר”ש, וברחו כולם ממנו ולא עשו לו מאומה. וכאשר ראה האדון את כל הנ“ל אז הלך הוא בעצמו לפתוח הדלת והמסגרת של המרתף ואמר להיהודי צא ולך לביתך לשלום. וסיים הר”צ [= הרב הצדיק] מטשארטקוב: וויא נעמט מען היינט אזוי א חאלאט [= היכן נוטלים היום חלט כזה].

הנוסח הזה נשמר גם באסופות אחרות, כגון “אהלי צדיק”, (אמקרויט ופריינד פשמישל, חש"ד) המביאו בלשון יידיש, והוא נשמע כמקור (בהוצאה זו טרחו על התרגומים סופרים, מהם יונה קרפל ודוד גלדצהלר), והוא כנוסח־יסוד ונמשך לו מ. בובר (“אור הגנוז”, עמ' 380־381):

שבע שנים רצופות למד משה לייב בבית מדרשו של רבי שמלקי מניקלשבורג. כשתמו שבע השנים ציוה הרבי לקרוא לו ולא אמר לו אלא דברים אלה: “עתה תוכל לשוב הביתה”. אחר־כך נתן לו שלושה דברים לדרך: אדום אחד, ככר לחם וגלימה לבנה, ובירך אותו לדרכו.

בערב, כשהיה משה לייב עייף מנדודי היום, נטה אל כפר אחד, ללון שם ולאכול את לחמו. שמע קול אנחה והלך אחר הקול, עד שהגיע לחלון של מרתף הגדור בשבכה. קרב אל החלון ופנה אל האיש הנאנח. נמצא שחוכר יהודי הוא שנכלא כאן, בשביל שחייב הוא לבעל האחוזה סך שלוש מאות זהובים דמי חכירה ואין בידו לשלם. ראשית זרק משה לייב את ככר הלחם דרך החלון למטה, אחר כך שם פעמיו לדרך אל בעל האחוזה, כאילו היה בן המקום, בלי שאלות והיסוסים. ביקש כי יביאוהו לפני האדון ודרש ממנו להוציא את היהודי לחפשי, והוא יתן לו אדום אחד דמי פדיון. בעל האחוזה התבונן בבחור החצוף, המבקש לסלק חוב של שלוש מאות זהובים באדום אחד, ושילח אותו מלפניו. אך יצא משה לייב החוצה והנה תקף עליו צערו של היהודי האסור, עד שפתח שוב את הדלת בחזקה וקרא פנימה: “אתה מוכרח להוציאו לחפשי! קח האדום שלי ושחרר אותו!” בימים היה במדינת פולין כל אציל בחינת מלך בנחלתו, שליט על החיים ועל המות. לכן תפסו העבדים בפקודת אדוניהם את משה לייב והטילוהו אל צריח הכלבים. וכיון שמעיני הכלבים, שהתנפלו עליו, נשקף לו המות, מיהר ולבש את הגלימה הלבנה, בחינת תכריכים. מיד נרתעו הכלבים למראה הלבוש וזחלו ביבבה אצל הכתלים.

כשנכנס בעל האחוזה אל הצריח, עדיין היה משה לייב סמוך אל הדלת, והכלבים עמדו מסביב לו במעגל רחב, מיבבים ורועדים. ציוה עליו לקום ולצאת מכאן. אבל משה לייב נשבע: “לא אצא מכאן עד שתקח את האדום שלי ותוציא את האיש לחפשי!” לקח האדון את האדום, הלך בעצמו אל הבית שהיהודי היה אסור שם, פתח את המרתף ואמר לאיש כי ישוב לביתו בשלום. ואילו משה לייב הלך לדרכו הלאה.

סיפור זה אהב הרבי מטשורטקוב לספר. ובסיימו היה אומר: “הו, היכן נמצא גלימה כזו!”.

ההקבלה של שני הנוסחאות מבליטה כמאליה הבדלי־פרטים, שעיקרם הרחבת תיאור, אך חשוב במיוחד הוא צד התוספת המשולב בצד המגרעת — בנוסח ראשון שתי מתנות־הקצה, הלחם והגלימה, מקיימות אחת אחת תפקידה, הלחם מציל נפשו של האסיר ממיתת־רעב, והגלימה מצילה את המבקש להצילו ממיתת טרף, והצלתו של זה מביאה להצלתו של ההוא, ואילו מתנת־האמצע, האדום, אינה מקיימת את תפקידה, מה שאין כן בנוסח אחרון, שהאדונים, שסירב תחילה ליטול את האדום כדמי־פדיון, נוטלו באחרונה כדמי־פדיון, אולם תוספת זו (המשלימה את הצעת האדום כדי שלישיה) מגרעתה המובנת בצדה — נוסח ראשון מטריח גם סוגר־כלבים גם סוגר־חיות רעות, ההצלה מפני הכלבים אינה מובנת מאליה, ההצלה מידי החיות מובנת, שעמד לה כוחה של המתנה השלישית, שהיא כעיקר לו למספר הסיפור, הרבי מטשורטקוב, והכוונה ככל הנכון לר׳ דוד משה, ואילו נוסח ראשון מסתפק בסוגר הכלבים בלבד.

ב    🔗

ור׳ מרדכי בן־יחזקאל פיתח את סיפור האגדה כדי מערכה גדולה יותר בסיפורו “סוד המתנות, מעשה ששמע חסיד אחד מפי הרב הקדוש מטשורטקוב זכרונו לברכה” והוא פורש המקורות שלפניו (נפלאות הרבי, ווארשה תרע“א; מנורה טהורה, פשמישל תרע”א) וכך לשונו (“הצופה”, גל. 5409, וכן בספרו “ספר המעשיות” כרך ג׳ ע׳ 381):

הרב הקדוש ר׳ משה לייב מסאסוב, יצק מים על ידי הרב הגאון הצדיק ר׳ שמואל שמעלקא מניקלשפורג, והתאבק בעפר רגליו שבע שנים. מקץ שבע שנים, קרא אותו רבו הקדוש ואמר לו: “משה לייב! הגיעה שעתך תלך ותשוב אל ביתך”. הסתכל בו ברבו ביראה ובכבוד, וכאשר גמר את דבריו, שאל אותו: "מה למדתי אצל מרן? לא השיב לו דבר, כי אם הלך והביא שלושה דברים, ככר לחם, אדום זהב, ובגד לבן עליון הנקרא חלאט, מסר אותם לידו, ונפרד ממנו בברכה ושלום. נטל ר׳ משה לייב את הלחם וכרך אותו במטפחת, את המטבע שם בכיסו, ואת הבגד הלבן קיפל, הניחו בין שאר החפצים, וצר אותם בצרור. שם את הצרור על שכמו, לקח את המטה בידו, נשק את המזוזה, יצא והלך לדרכו.

ויהי בלכתו, וירא כפר אחד מרחוק, ויאמר לסור אל הכפר ולנוח קצת, כי היה עיף מן הדרך. ובבואו אל הכפר, שמע קול אדם צורח, והקול מתגבר מוסיף והולך. פנה כה וכה, הביט ולא ראה איש, ולעזרתו ימהר ויחוש. הלך אחר הקול, ובא למרתף אחד סגור, ומצא בו יהודי והוא באזיקים אסור. בראותו את היהודי, היושב בוכה וצועק, נכמרו רחמיו עליו מאד. וטרם ידבר אתו, וישאלהו דבר, לקח את ככר הלחם אשר במטפחתו, וזרקה לתוך המרתף דרך החור, למען החיות את נפש האסיר הרעב. אחר כך שאל אותו: “מי אסר אותך והביאך אל הבור?” השיב ואמר: “אדוני הכפר”. חזר ושאל: “מדוע עשה לך ככה?” אמר: “מוזג אני, ועלי לשלם דמי חכירה, שלש מאות רייניש כסף, וכשלא היה בידי לשלם את הסכום הנקוב, השליכוני לתוך הבור”. שאל: “מי הם אדוני הכפר, ומה שמם כי אדעם, ואיה מקום כבודם?” אמר: “שם אדוני, גרף פלוני בן פלוני, והוא יושב כעת בכפר בארמונו”. לא הרהר ר׳ משה לייב הרבה, כי אם נשא את רגליו, ורץ מהר אל בעל בית המזיגה. בא אצלו ודיבר אתו בלשונו, שידע אותה היטב, וביקש אותו לשחרר את היהודי; הדין אתו, אך יקדים רחמים לדין. שמע האדון את דבריו, שנאמרו בלשון נקיה ויפה, ואמר בקיצור: “לא יצא היהודי מן הגוב, עד אשר ישלם את החוב”. אז הוציא ר׳ משה לייב את אדום הזהב, שרבו נתן לו בצאתו מאת פניו, והניחו על השלחן. הסתכל בו האדון ובמטבע, ופניו נתמלאו רוגז, כאילו יאמר: “מה האיש הזה נותן לי? אדום זהב אחד במקום שלש מאות ר”כ [= רייניש כסף]". קם בחרי אף, עזב את החדר, ולא רצה לדבר אתו.

יצא ר׳ משה לייב בפחי נפש, עמד על יד השער, ולבו מלא צער, על תשובת השר. הלך הנה והנה וחיפש דרך; התהפך בתחבולותיו למצוא עצה להציל את היהודי, ויפדהו מן השחת. ומשפשפש זמן רב ולא מצא, חזר ובא אל החצר, נכנס אל הפריץ והתנפל לרגליו; בכה והעתיר עליו דברים בכל מיני לשונות של בקשה וחנינה, כיד ה׳ הטובה עליו. אך לשוא דיבר; אזני הפריץ אטומות, לבו לב אבן, וכל התחנונים היו כלא היו. וכשנפטר מלפניו, לא ראה דרך אחרת, כי אם לילך מעיר לעיר, ולקבץ על יד שלש מאות רייניש כסף; לא ישוב לביתו עד אשר יקיים את מצות פדיון שבויים. אולם בצאתו מן החצר ובלכתו בכפר, ושמע את צעקותיו של המוזג ואנחותיו, המשברות את הלב, עמד ולא יכול לזוז מן המקום. אמר בלבו: “אני הולך לפדיון שבויים, ספק עושה ספק אי עושה, והוא ודאי שרוי ביסורים ובעינויים. ואם גם אצליח בדרכי, מי יודע אם לא תצא נשמתו, טרם יזכה לראות בנחמתו”. התיישב בדעתו, לבוא עוד הפעם אל הפריץ, טרם יתחיל בדבר מצוה, ולהגיד לו, שעתיד הוא לפדות את המוזג. יתן לו את אדום הזהב דמי קדימה, ויבקשהו להסיר סבלו מעל שכמו, ולהקל מן העול אשר נתן עליו. וכך עשה, חזר לאחוריו, והלך אל אדוני הבית.

ובימים ההם היה כל פריץ בכפר שלו שליט ומושל כמלך; היה רודה באנשים, ועושה בהם כאדם העושה בשלו, מכה וממית, ואין מי שיאמר לו מה תעשה. וכאשר ראה הפריץ את ר׳ משה לייב נכנס אליו עוד הפעם, ובידו אדום הזהב, ומתחיל לספר שוב ע"ד [= על דבר] המוזג, ומה שבדעתו לעשות, לא רצה לשמוע אותו, וכעס כעס גדול. ובאפו כי עז, לבו עליו פחז, קם ובעט בו בעיטה, ודן אותו למיתה. ותוך כדי דיבור פקד על משרתיו, להתיר את הכלבים הרעים אשר בחצרו מן השרשרות, ולשסותם ביהודי, שאי אפשר לו ליפטר ממנו, ויעשו בו כלה. עשו המשרתים כדברי אדונם, הלכו והתירו את הכלבים הרעים, והשליחו אותם ביהודי ברעש גדול. אך בראות הכלבים את היהודי, התחילו מרקדין סביבו, לא חרצו לו לשונם, ולא נגעו בו לרעה. משראה האדון הכועס, שהכלבים לא התנפלו על היהודי הנבזה, שנוא נפשו, אלא הם מראים לו פנים שוחקות, ומכשכשים לו בזנבם בחבה, גדל כעסו עוד יותר. וירגז מאד ויצעק, ויאמר לתפוש את היהודי, ולהביאו ליער, אשר שם גן החיות שלו, כמנהג השרים הגדולים, שיש להם ביבר של חיות טורפות. מיד נגשו העבדים לר׳ משה לייב, אחזו בו בידיהם, והובילוהו לגן החיות. והיה בבואם שמה, מצאו כבר את אדון הכפר, עומד על יד השער. וכאשר הגיעו אליו, אמר לקשור את היהודי, ולהשליכו לתוך הביבר. אז הזדרז ר׳ משה לייב, הוציא את החלאט הלבן, שנתן לו רבו במתנה, בעת הפרדו ממנו, מיהר ולבש אותו על בגדיו, טרם יקשרוהו קשר.

כאשר השליכו אתו לתוך הביבר והחיות ראוהו מרחוק, התחילו לנהום ורצו אליו לטרוף טרף. אולם בהתקרבם אליו נשתתקו, חדלו מלנהום, הביטו בו וברחו. כעבור רגעים מספר, חזרו ובאו, התקרבו אליו, שלחו אף והריחו בו, הקיפו אותו כמה פעמים, ואחר כך התרחקו, ולא נגעו בו לרעה. משראה האדון את זאת, נפל עליו פחד אלהים, וחרד חרדה גדולה. ויירא ויאמר: “מה נורא האיש הזה, אין זה כי אם איש אלהים, והליכות קדש לו”. ויפן אל עבדיו ויאמר: “הוציאו את האיש מהר מן הביבר, והביאו אותו אלי”. וכשעמד לפניו התנפל לרגליו, וביקש ממנו סליחה ומחילה, על כל אשר עשה לו. ובדברו דברי פיוס ורצוי בהכנעה גדולה, אחז אותו בידו, והלך אתו אל המרתף, שהמוזג היה אסור שם. לקח מפתח ופתח את הדלת, נגש אל האסיר, ניתק את מוסדותיו במו ידיו, ושלח אותו לחפשי.

אחר הדברים האלה, הבין ר׳ משה לייב את סוד שלש המתנות שנתן לו רבו הקדוש; הן לא באו אלא ללמדו מדת החסד ואהבת ישראל, ולעשותו שליח לדבר מצוה של פדיון שבויים. ומאותו יום ואילך, קיבל עליו עול מצוה זו, שאין מצוה גדולה הימנה, והמאחר לעשותה הרי הוא כאילו שופך דמים. הלך אל ביתו, ישב על התורה והעבודה, והתחיל מלמד ברבים אהבת ה׳ ואהבת ישראל. והוא לא היה רק נאה דורש כי אם גם נאה מקיים; עושה ומעשה, מרחם על הבריות, ומשתדל לעמוד להן בשעת דוחקן. ידו ולבו היו פתוחים תמיד, ובכל עת צרה וצוקה היה מן הראשונים, ובעיקר היה מחזר אחרי מצות פדיון שבויים, והיה מקיימה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו. לא עברו ימים רבים, ושמו נתפרסם בעולם, ונהרו אליו מכל קצות הארץ, להתחמם כנגד אורו ולקבל ממנו ברכה ועצה. אלפים ורבבות הלכו לאורו, וראו בו את צדיק הדור, גדל העצה ורב המדות. אך הוא בעצמו, לא ראה את מדותיו כי אם תרומות מתרומות מדותיו של רבו הקדוש, הגאון הצדיק, הרבי ר׳ שמואל שמעלקא מניקלשפורג. יהי שמם מבורך וזכרם לדור ודור, יהיו מליצים טובים עלינו ועל כל ישראל, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון, אמן ואמן.

ההרחבה לגבי הנוסחים הקודמים גלויה וברורה, ורובה לשם הבלט הסיפור וגיוונו, בין באמצעי תיאור בין באמצעי לשון (בכללם, גם ניסויי פרוזה חרוזה, והיא גם לפי נגינתה גם לפי הגייתה ספרדית, לענין נגינה ראה: סגור — אסור; עז — פחז; לענין הגייה ראה: בעיטה — מיתה), אבל לגופו של סיפור חשובים פרטים, כגון שהתלמיד שרבו פוטרו שואל מה למד ממנו, והוא נותן לו שלוש המתנות, ובסופו של הסיפור מתחוור, כי הכוונה היתה, כי עיקר תלמודו היתה אהבת ישראל, ששלוש המתנות יסייעוהו לקיים את מיבחנו בה, במעשה פדיון שבויים; והוא מבחן קשה, כי הנה לשמע סירובו של האציל לשחרר אסירו תמורת אדום אחד, הוא מבקש לילך מעיר לעיר ולקבוץ על יד הסכום הנדרש, כאילו ככר לחם היתה עשויה לכלכל את האסיר שעה ארוכה כל כך, והוא חוזר בו מתוך שיקולו ברי ושמא. ואף שהנוסח הזה חוזר על סמכותו של האציל בפולין, שכמותו כשל מלך בימינו,¹ והוא מניח לו לגזור דין מיתה אבל אינו מדבר על מרידה במלכות. והעיקר, שמיטה שראינו בנוסח בובר ונראתה סבירה בעינינו, אינה חלה בנוסח שלפנינו עתה, ונמצאת החלוקה של שלוש המתנות, אחת אחת לתפקידה המסוים, חסרה תשלום־איזונה.

ג    🔗

אבל אם לחלוקה מאוזנת ראה שימושו של מאיר בוסאק, בסיפור האגדה שלנו לבנין הבלדה: צעדיו הראשונים של רבי משה לייב מסאסוב (הצופה, גל. 5409, וכן בספרו “בריקוד כנגד הלבנה”, תש"ך, עמ׳ 56):

נֶעֶצְרָה הַנְּשִׁימָה – – –

בְּפֶתַח בֵּית מִדְרָשׁ עָמַד הוּא זוֹהֵר,

כִּכַּר הַלֶּחֶם בְּיָדוֹ הָאַחַת,

בַּשְּׁנִיָּה צְחוֹר בַּד וְעָלָיו

דִּינָר שֶׁל זָהָב,

וְנִגָּשׁ רַבִּי שְׁמֶלְקָה כְּעַמּוּד הָאוֹר

לַצָּעִיר מֹשֶׁה לֵיבּ:

בְּיָדְךָ זֹאת אֶמְסֹר,

לַבָּהִיר וְלַזִּיו יוֹלִיכְךָ הַנָּתִיב…

הִשְׁפִּיל רֹאשׁ הָאִישׁ

וַיַּרְגִּישׁ – בָּקַע בְּקִרְבּוֹ מַעְיַן אוֹר.

בֵּין כָּתְלֵי בֵּית־מִדְרָשׁ הִשְׂתָּרְרָה דִמְמַת־רָז.

לָעוֹלָם הַתָּכֹל

הוֹצִיא רַב תַּלְמִידוֹ.

פָּתַח אָז אַחַד הַלּוֹמְדִים:

עַל כִּכַּר לֶחֶם זֶה הָאָדָם כִּי יִשְמֹר

וְהָיָה אָז בֵּיתוֹ לְשֶׁפַע מָקוֹר…

וְאָמַר הַשֵּׁנִי:

בַּאֲשֶׁר יִתְנוֹצֵץ דִּינָר זֶה שֶׁל זָהָב,

תָּאִיר בִּרְכַּת־אֵל כַּכּוֹכָב.

וְהוֹסִיף הַשְּׁלִישִׁי:

אֶל בַּעַל זוֹ אִצְטְלָא, לְרַבִּי שְׁמֶלְקֶה יוֹרֵשׁ

יָעוּף כָּל חָסִיד ־ זְבוּב לַיְלָה לָאֵשׁ…

וּבְדַרְכֵי הָאָבָק, בַּמֶּרְחָב הַתָּכֹל

הָלַךְ הָאַבְרֵךְ וּבַיָּד:

הַכִּכָּר, הַדִּינָר וְהַבַּד.

וְהָיָה הָעוֹלָם אָפֹר וְזוֹהֵר

וּבְלֵב הָאַבְרֵךְ ־ אוֹר נֵר.

בַּשָּׂדוֹת גָּעוּ בְּהֵמוֹת, בַּכָּרִים,

תְּרָזוֹת לָחֲשׁוּ, הִלְבִּינוּ כְפָרִים,

וְהִנֵּה חַד כֶּלֶב קָרוּחַ, בּוֹדֵד

נִטְפַּל לַנּוֹדֵד.

עַצְמוֹתָיו בָּלְטוּ, עוֹרוֹ מְצֹרָע,

מֵחוּלְשָׁה לֹא נָבַח

אַךְ הַדְּמָמָה בְעֵינוֹ הַשְּׁחוֹרָה

שִׁוְּעָה לַמֶּרְחָב מֵרָעָב, מִכְּאֵב –

לָקַח מֹשֶׁה־לֵיבּ כִּכָּרוֹ

וּזְרָקָהּ לָרָעֵב.

בַּעֶרֶב, בַּפֻּנְדָק, בְּאַחַת הַפִּנוֹת

יָשַׁב חַד יְהוּדִי עֲלֵי תַרְמִילוֹ

וְרֹאשׁוֹ לָחוּץ בֵּין כַּפָּיו.

שָׁאַל מֹשֶׁה־לֵיבּ: מֵהֵיכָן?

וְשָׁמַע מַעֲשֶׂה בְרוֹכֵל יְהוּדִי,

מְחַזֵּר בַּכְּפָרִים וְקוֹנֶה

בֵּיצִים, עוֹפוֹת וְעוֹרוֹת שְׁפַנִּים,

הַבֹּקֶר עֶגְלָה זָבַן

וּבַדֶּרֶךְ לַיָּרִיד

הִשִּׂיגוֹ פִיד – אֵימָה –

מֵתָה הַבְּהֵמָה…

הֶאֱזִין מֹשֶׁה־לֵיבּ לָרוֹכֵל סוֹפֵד מַר –

וַיּוֹצִיא וַיִּתֵּן הַדִּינָר.

עַל רִצְפַּת הַפֻּנְדָק, עַל מַצָּע שֶׁל קַשׁ

נִרְדַּם הָאַבְרֵךְ.

וְהִנֵּה מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן הֲמֻלַּת נָשִׁים

אָצוֹת וְרָצוֹת, מְדַבְּרוֹת, מִתְלַחֲשׁוֹת,

קָם, יָצָא וְשָׁמַע:

בְּבִקְתַּת הַשָּׁכֵן נוֹלַד בֵּן

וּבַבַּיִת אֵין אַף חִתּוּלִים –

וּלְאָן לִפְנוֹת ־ בַּחֲצוֹת?

לָקַח אֶת הַבַּד:

עֲשׂוּ חִתּוּלִים לַנּוֹלָד…

כְּעֻבָּר בָּרֶחֶם יָשֵׁן הָעוֹלָם

בְּאֵין־סוֹף־לַיְלָה לְלֹא כּוֹכָב, צוֹנֵן,

וּבִרְחוֹב עֲיָרָה עָמַד מֹשֶה־לֵיבּ

וּבְלִבּוֹ הָאוֹר הִתְרוֹנֵן,

וְשָׁמַע בְּקִרְבּוֹ סַעֲרַת קוֹלוֹת גִּיל,

שִׁיר שֶׁמֶשׁ זוֹרַעַת זְהָבָהּ,

רֹן אָשְׁרוֹ שֶׁל מַעְיָן,

הַנּוֹתֵן אֶת מֵימָיו

לַצְּמֵאִים בְּרִנַת אַהֲבָה.

ההבדל בבנין ובענין כצווח דרשוני; אם לבנין — הרי כל הנוסחאות שהיו לפנינו סיפור מעשה, המקיים כדרך הטבע או כדרך האמנות את הנעימה העממית, והנוסחה עתה דרך שיר שאינו רואה עצמו מחויב באמינות העממית אפילו בשיח (“לבהיר ולזיו יוליכך הנתיב” — כדיבור בפי הרבי ר׳ שמלקא); ואם לענין — הרי זו תמורה חדה של סיפור המעשה, ועיקר התמורה בהעמדת שלוש שלישיות א) שלוש מתנות: 1) ככר לחם, 2) בד צחור, 3) דינר זהב; ב) שלושה תפקידים, כפי שהם עולים בהשערתם של שלושת חבריו, תלמידי ר׳ שמלקא: 1) הככר — לפרנסת הבית; 2) הדינר — כברכת השם; 3) האצטלה — למשיכת החסידים; ג) שלושה תפקידים כפי שהם נועדו בכוונה תחילה בדעתו של ר׳ שמלקא ונתקיימו ממש בידי ר׳ משה לייב: 1) הככר — להחיות כלב מצורע וחלוש ובודד; 2) האדום — לתמוך רוכל שמתה בהמתו, 3) הבד — לעשות חיתולים לוולד בן עניים.

אודה כי התמורה הנועזה הזאת, הממתחת את סיפור־המעשה כדי מערכה מאוזנה ומשולשת, הפתיעתני הרבה, שידעתי את מחבר־הבלדה בקי במסכת אגדתם של חסידים, וודאי לא נעלם ממנו נוסח־היסוד, כשם שידעתי את מידת־הזהירות שבו בטיפולו בגופי הדברים של עניני אגדה, ולפי שלא ידעתי נוסחת־ביניים, שהיתה עשויה לבאר את הקפיצה הזאת, שאלתי את המשורר ותשובתו היתה לי כהפתעה־לפנים־מהפתעה — במכתבו (21 בספטמבר 1955) הוא מספר על בית אבותיו בקראקא, שהיה בית מתנגדים (אביו היה נכדם של ר׳ יוסף ור׳ לייבוש בליכר, דיינים וראשי בית דין שם, ואמו התיחסה על ר׳ יחזקאל לנדא בעל “הנודע ביהודה”) ובבית מדרשם (על שם ר׳ נתן שפירא בעל “מגלה עמוקות”) שאביו היה בו גבאי שנים הרבה, אוי לו למי שהיה נוטל עזות לעצמו לומר בתפילת קדיש: ויצמח פורקניה, אבל המלמד שלו, ר׳ נחום ווייכסלבלום, חסיד נלהב היה, והיה רגיל בשבתות לבקר בביתם ומתווכח עם אבי הבית בעניני חסידות ודרכו בויכוח ובהוכחה דרך סיפורי מעשיות מחיי הצדיקים, ובכלל הסיפורים אף סיפור ראשיתו של ר׳ משה לייב מסאסוב, ונוסח סיפורו כדרך המקובל, אך כשסיימו הוסיף, כי גירסה זו נאה להם למאמינים ברוח הנבואה של הצדיק, ואילו המפקפקים בכך נאה להם גירסה אחרת, ששמעה מפי זקני החסידים: בראות המתנגדים את המתנות שר׳ שמלקא נתן לר׳ משה לייב, התחילו מתנבאים, כיצד הוא יוציא בכוחם של שלושת הדורונות מוניטון לעצמו ויעשם קרדום לחפור בו, וסופו של דבר שנתן את ככר הלחם לכלב, את הדינר לרוכל העני ואת הבד לחיתולי תינוק. וכשסיים גירסה זו, אמר: נו, ואם נבואה אין כאן, כלום אף קדושה אין כאן?

הריני מביא דברי המשורר וניכרים דברי אמת, וכן אזכיר, שהעירני, כי קודם שכתב את הבלדה הרהר, אם לא נשתרבבו בה מוטיבים נוצרים, אף חיפש מקבילות ולא נמצאו לו. ולא נוכל לצאת לפני העיון מבלי לומר תמיהתנו גם על כך, כי אותו חסיד עצמו ידע שתי גירסאות רחוקות כל־כך ונעזר בשתיהן, כשהראשונה היא לו עיקר והאחרונה כסמוכה לו, וגם על כך, שחוקת ההתפתחות המגולמת במוטיב באה לנו מידי אותו חסיד באין כל נוסחת־ביניים שתרמז על כך. אולי תוספת חקר תעמוד לנו להתיר סבך זה, ובינתיים — חידה היא ותהי לחידה.