שלשת הכרכים של כתבי מנדלי העברים מונחים עתה לפנינו בשלמותם, והיד כמעט שנמשכת מאליה, להגביה את כל אחד מהם ולנסות את משקלו – כל-כך הם נראים כבדי-ערך בעיני מי שמכיר את מהותם הפנימית ויודע כמה כח של יצירה משוקע בהם. כדי להרגיש את כָּבדם אין צורך להעלות על הכף את כל כתבי מנדלי – די בדף אחד, ואפילו בשורות מועטות. מקצתם ככלם. המשקל הפנימי, האיכותי, אינו נגרע על-ידי חלוקה, ומי שלא נפגם חוש המשקל שלו ירגיש בו מיד. מאין באה הרגשה זו?

יש שיבארוה על-ידי טיב החומר של הכתבים. ר' מנדלי – אין דרכו ליטול לו חומר מכל הבא ביד מאליו, מן הקלוקל והתחוח, מן הטס והצף למעלה. יורד הוא וחוצב בקרדומו מן “השִתִּין”, מן הרבָדים והנדבכים התחתונים, מכל המגובש והמכובש ביותר. אין לו עסק אלא עם כל המוצק והטפוסי שבחיים, עם קֻבַּעְתָּם וקבוצת כחם של דורות רבים. בשלשת הכרכים קפל ר' מנדלי כמעט את כל העולם היהודי לכל מראות חיי האומה הטפוסיים ביותר, וקפול נפלא כזה של המרובה בתוך המועט – אי-אפשר לו שלא יַרבה משקל.

ויש שאמרו: הסגנון! מנדלי תורם בלשון מן השבח ומן העליה. בורר הוא לעצמו את כל הגרעיני והקמחי ביותר ומניח לאחרים את המוץ והסובין. כתבי מנדלי הם אוצר בלום, מן “כל-בו” של כל השמן והסלת בלשון העברית.

אחרים יוסיפו: מדת הרחבות. ר' מנדלי אינו נוהג ביצירה מנהג החריף, שהוא קפדן וצר עין, אלא מנהג הבקי, שיש לו רב, ולפיכך עינו יפה וידו רחבה. ר' מנדלי אינו סודק שערות, אינו מתיז ניצוצות ומפריח אבק זהב, אלא מוציא ונותן בשפע, חמרים חמרים, טבין ותקילין. כמו כן אין הוא בהול על יצירתו ואינו חוטף ומצַיר, חוטף וזורק פרורים, אלא – מתון, מתון. עשוי כח יצירתו להתפשט במקום ובזמן. צבעיו גדושים ושמנים, הבד שלו גדול ורחב-ידים, ומכחולו מטַיל על הבד ברחבה ובלאט. וכדרך ציורו כן אופן הרצאתו. טעם זקנים ודברי סבא נאמרים בנחת ובכובד-ראש. אַל בחפזון – יש פנאי. שוהה הוא ומשהה את קוראיו על פרטים, מדקדק באותיות ומתיז את הז“ין. זהיר הוא שלא יבליע, חלילה, כקוצו של יו”ד.

גירסה אחרינא: השלמות והאחדות. ר' מנדלי אינו משתנה ככרום ואינו מתלבש בדמויות הרבה. אחד ושלם הוא בכל מקום. מי שהעיר: מנדלי “גִיֵר את הטבע” – יפה העיר, אבל לא דִיֵק יפה. עולמו של מנדלי מיוהד ועומד מבראשית; הטבע – נשמה יהודי לו מעצם תחלתו. שַבַּתָּם של היהודים הוא שַבַּתּוֹ של העולם, וחגיהם – חגיו. צבא השמים והארץ אף הם ביהדותם נבראו. עושים הם את רצון קונם, אלהי ישראל, ואת פקודיו ינצורו. הכל קבוע ומסודר שם מראש, כמו שכתוב בחומש ובגמרא ובמדרש ובפוסקים ובסדור ובשאר ספרי יראים, ראשונים ואחרונים, ואין לשנות מן המנהג. האויר נגרר אחרי פרשיות השבוע ומשתנה לפי המועדות והצומות, ובמקצת גם לפי גזרת הלוח היהודי. לפרקים נופל ונתקע בתוך עולם זה שכֻלו יהודי גם איזה “גוי של שבת”, והוא בטל באלף, או שהוא משמש כעין תוספת נופך, כעין פירוש חי ל“אתה בחרתנו”, ל“המבדיל” ולמקומות אלו בש“ס, שבאה עליהם מסירת מודעה בראש ה”שער" בנוסח הידוע: “גם אלה לחכמים”…

כל אלה הביאורים יש בהם, כמובן, הרבה מן האמת. אבל, לדעתי, יש בכלם מעין “תנא ושייר”. הלב אומר, שיש עוד דבר בּגוֹ, איזה שיור קמעא, שהוא צריך להצטרף לכל אחד מן הביאורים ולהשלימו, ואפשר שאותו המשהו הוא המכריע דוקא. מה הוא אפוא אותו הדבר?

אותו העיקר שמיַחד את כתבי מנדלי מן השאר ומוסיף להם משקל – מקורו, לדעתי, בחותם ה“ראשוֹנוּת” הטבוע על-פני שלשת הכרכים. כשאתם קוראים את כתבי מנדלי מלפפת אתכם הרגשה בלתי פוסקת, שלא מעשה אמן סתם לפניכם, אלא מעשה “ראשון” – ו“ראשון” במשמעו המיוחד אצלנו היהודים. אין כאן כלום מן האמנות הקלה והעליזה, שרבתה בעולם עם שכלול הטכניקה, אלא הכל טבוע במטבע ה“עתיקות”, מטבע של אמנות כבדה ובעלת משקל, כזו של ה“ראשונים”. אמן סתם – משמש בכלי אומנות דקים, מצויים לו מן המוכן, ויוצר בחומר “תלוש”: אבן מסע וגזית. ההר בא חוליה חוליה אליו לבית-החרשת, וה“גולם”, מוכנע מכבר וכפוף מראש למשמעתו, מסגיר עצמו ביד האמן מאליו. ה“ראשון” משמש בכלים משלו, מעשי ידי עצמו, והוא יוצר ב“מחובר”. ההר אינו בא אליו – אלא הוא יוצא אל ההר. חוצב הוא את פסיליו מתוך צוּר הסלע עצמו ונאבק עם הגולם במקום גִדולו ומולדתו. בין כלי אומנותו של הראשון אתה מוצא גם את הגרזן הכבד, מוכן למכת הגולם הראשונה. “ראשון” פירושו: מגע-ומשא עם עצם המקורות, קליטת הריח של השרשים התחתונים, מלחמה ראשונה עם ה“חומר”, עם חומר “מופקר” ומחוסר כל עול. הכשרתו הראשונה של זה לקבלת צורה, ולבסוף, הנצחון הראשון של היוצר על החומר. הנצחון הראשון עולה אמנם לבעליו ב“חבלי יצירה” גדולים שאין דוגמתם, אבל היצירה, פרי הנצחון הזה, מתעשרת מתוך כך תוספת עושר. שניהם, החומר והיוצר, מניחים בה הרבה מרִשוּמי מלחמתם הכבדה, הראשונה, ושניהם משַירים לה ברכה “פורתא יתרה “, זה משיור כחו וזה מעודף כחו, ברגעי ההכרעה. אותה ה”פורתא” של רשומי הנצחון הראשון היא ששמורה ועומדת בכל יצירותיהם של ה“ראשונים” ומוסיפה להם משקל. בעולם היצירה – העיקר הוא הנצחון הראשון, “בנין האב”, וכל השאר בא אחר-כך כתולדה מחויבת.

ההיה מנדלי “ראשון”? – דבר זה אינו צריך, כמדומה, ראיה. מה היתה הספרות העברית, מן הבחינה האמנית, עד מנדלי? – לא כלום. מה היה כחם של המסַפרים הקודמים בציור? – כח ילדים. לחיים כהויתם, לטבע ממש, לנפש האדם כמו שהיא – אין בכל ספוריהם סימן וזכר. עטם היה מסרט כל הימים על-גבי הקליפה, ואל ה“תוך” לא חדר. ספוריהם היו נראים על כן כעקורים מן העולם וכנטולים מן החיים. עומדים היו מחוץ למקום ולזמן. בעלי אותם הספורים, בהמשכם אחרי ה“פּסֵידוֹבּיבּליוּת”, נזהרו מלקרוא את נפשות ספוריהם אפילו בשמות שאינם בתנ“ך. פלדש וידלף כשרים, מֶנדל וסֶנדר אסורים. לשם ציור הטבע – אף לכך היו מוכנים בידם שנים שלשה מטבעות מחוקים מן התנ”ך: “הירח יקר הולך” – רמז לליל אביב; “אור יקרות וקפאון” – רמז ליל חרף. והמהדרים הוסיפו: “רוח קדים מצפון בא “, או “הנשר יאביר נץ לשחקים”. האזנים לא היו שומעות מה שהפה מדבר וה”חוש” לא השתתף במה שהיד כותבת. רצה אדם לתאר את הנערה, עמד וכתב “ספיר גִזרתה” או “עיניה כתרשיש” – והוא לא ראה ולא ידע מימיו לא את הגִזרה ולא את הספיר ולא את התרשיש. דומה היה כאלו ניטלו מן הסופרים כל חמשת חושיהם והם משמשים רק בכח הדבור והאמונה וההשערה בלבד. מנדלי היה הראשון שפרנס את כשרונו מן החיים והטבע בדרך ישרה. הוא הסופר בעל החושים הראשון בספרותנו. תחת ההשערה וההפשטה השליט הוא את החוש והמציאות, ובמקום שראו אחרים עולם מטושטש על-ידי רשת של פסוקים – ראו עיניו עולם ברור בלא מסך מבדיל. יתר על-כן: הוא שעמד ראשונה על סודם הפנימי, על יחודם הגמור של חיי האומה בגלותה. הוא צפה לחדרי-חדריהם וראה אותם ראשונה כראות האמן, ראיַת עין ולב, ומה שראה מסר לנו כמסור הצַיר: במראה ובתמונות. שני הפרצופים המשונים של החיים ההם עם שפתותיהם המעוקמות, ספק לשחוק, ספק לבכי וספק לקללה, צופים אלינו מתוך כתבי מנדלי בכל שרטוטיהם העקריים: “בנימין השלישי” מכאן ו“בימים ההם” (“חיי שלמה”) מכאן – מטבע אחד הוא של חיינו, מגולה לשני הצדדים. שתי סגולות כשרונו הכפול של מנדלי – לגלוג וכובד-ראש – שמשמשות בשאר ספריו בערבוביא, הגיעו בשני ספרים אלו למרום גבהן¹. קוראים אתם את “בנימין השלישי” ואומרים: הוּמוֹר! – לא, אי זה הוּמוֹר סתם. הרי זו צפיה עמוקה בכל האפסות והכשלון, בכל הטירוף והקַלָסה, שיש בחיי הֶבלה של אומה קצרת ידים ומעוטת דמות, היושבת כלה בטלה ו“יצר-הרע” כבר פסק ממנה. מנדלי, מעין כמוהו, הרגיש גם בכל העקרוּת, בכל חוסר הכח, שיש בחיי ה“כִלאַים” של אומה נתונה בגולה, אומה שגופה כאן ונשמתה בעולם אחר. מכאן כל אותו הנלעג שבבריות מנדלי המשונות, נלעג שמתגלה ביחוד באותם הרגעים, שהבריות הללו משנסות את מתניהן ומנסות את “כחן”. ושוב קוראים אתם את “בימים ההם” ואומרים: הֲוָי, תאור חיים – לא, אין זה הוי בלבד. זוהי יראת כבוד מרובה מפני חייה של אומה שלמה כמו שהם, מפני חיים שיש להם דפוס מיוחד וצורה מיוחדת, מפני כחם וכח-כחם של הדורות הרבים, השותפים ביצירתם. החיים הללו, איך שהם ומה שהם, אבל שלמים הם על-פי דרכם, ומיוחדים הם, והאמן נכנע מפני המוצק והתדיר שבהם. מכאן אותו כובד-הראש ואותו הפרוטרוט המרובה שבציורי החיים בכתבי מנדלי. אין מנדלי מֵקֵל ראש אפילו בפרט קטן, שרוח העם נאחז בו פעם אחת אחיזה כל שהיא. ואם “יחוד” ולאומיות היינו הך – מנדלי הוא אפוא גם האמן הלאומי הראשון בספרותנו.

ובסגנון? –

כשם שהיה מנדלי “ראשון” לאמנות ולציור בספרות העברית, כך היה הוא הראשון ליצירת סגנון עברי, סגנון ריאלי ושלם. עד מנדלי היו לנו שעשועי או תעתועי לשון, כרכורי לשון וטלאי לשון; מנדלי נתן לנו לשון שלמה אחת, “לשון בני-אדם”. מנדלי שם קץ לכל שעשועי הילדים וַעֲוָיות הקוף של הלשון העברית. הוא כמעט הראשון בספרות החדשה, שחדל לחקות את הספר – הוא חקה את הטבע והחיים. מנדלי אינו מחקה לא את התנ“ך ולא את המשנה והמדרש, אלא יוצר בצלם ובדמות, לפי טבעה הפנימי ורוחה העצמית של הלשון. בהבדל הרב שבין זה לזה לא ירגיש רק העִור והחֵרש. מנדלי בִּטל את החקוי. במקומו של זה השליט את כח היצירה, את האינסטינקט הפנימי של הלשון. החלוקה של שטות לסגנון תנ”כי ושאינו תנ“כי פסקה על-ידי כך בספרותנו מאליה. ואם ישוב הגלגל אחורנית והספרות תשוב עוד הפעם לסגנון התנ”ך, יהי סגנון זה ממין אחר לגמרי – סגנון תנ“ך שלאחר מנדלי. אמת, גם ל”שפת החוזים" ששלטה בספרותנו עד מנדלי עמדו סופרים יחידים בעלי יצירה ואנשי טעם, אבל שפה זו, היפה והעזה במקומה, במקצוע הנאצל והנשגב, דל היה כחה בציור החיים הממשיים. “היחידה השרידה” היתה גם רכה וענוגה, שלא נִסתה להציג כף רגלה על הארץ, ואם נסתה – נתעלפה. הראשון שחִזק את כחה הממשי והרבה לה עָצמה – היה המשורר יהודה ליב גורדון, ואולם מנדלי הגדיל. גורדון עשה מעט ומנדלי עשה הכל. ביד חזקה עקר את ה“מיוחסת” מעוגתה הצרה, מ“תחום שבת” שלה, והרחיב את גבולותיה מרחב רב. הוא השיב אליה את כל הנחלות, שלקחו מידה חבריו המשכילים, ונתן לנו את “שפת עבר הגדולה והמאוחדת “. את המקרא ואת המשנה ואת המדרש ואת ה”סדור” ואת הפיוטים ואת “מורה נבוכים” ואת “חיי אדם” – את כלם התיר לבוא בגבולה, אך לא כמבוא אספסוף ובליל לשונות, ולא כהוראת שעה, אלא כחטיבה שלמה והרמונית אחת, ובדרך של קבע. הוא מצא את הסינתיזה העליונה ואת המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד. ללשון העברית היתה רוָחה וגאולה. שוב שבו אליה כימי קדם הצבע והטעם וריח החיים, ומנדלי עוד הוסיף עליה משלו: את הממשות הפלַסטית ואת התנועה החיה ואת העֲוָיָה. סגולות הלשון העברית בכל הדורות ושפע חייה מכל הזמנים – כלם באו לידי גלוי חדש בבית-מדרשו של מנדלי. אתה מוצא בה עתה מאצילות לשון המקרא, מן הצמצום, הבהירות והדיוק של לשון המשנה, מכובד-הראש והזהירות של שפת הרמב“ם, מן הפשטות, הנחת והנעימות של סגנון האגדה ורש”י ומן הרוך והתום והחמימות של התפלה והתחנה העברית. מנדלי הוא היורש הגדול של כל אבות הלשון העברית ובידו נִתנו כל אוצרותיה לנחלה, לעשות בהם כרצונו. הוא רשאי – שלו הם. יודע הוא את כל מוצאיה ומובאיה, הגלויים והנסתרים, של הלשון, ועינו סוקרת את כל מרחביה ומצריה. כשם שעמד על יחודם הגמור של חיי האומה, כך עמד על סודה הפנימי ועצם שרשה של הלשון. אין כמוהו מרגיש “אסור והיתר” שלה ואין כאזנו בוחנת את הריתמוס הפנימי שבתוכה, את דופק לבבה. יודע הוא למשול בה ולהשתעבד אליה, להכניעה ולהכנע מפניה. מה שנוטלים ממנה אחרים באונס – לו היא נותנת ברצון. לעולם לא תמנע ממנו מאומה ולא תשיב את פניו ריקם. מחזיק היא בה כתינוק בכנף אמו ואינו זז ממנה עד שהיא – שוחקת ונותנת. כחו זה הוא שעמד לו למנדלי לעשות בימינו ולעינינו את הגדול במופתים: להרוס את הקיר שבין שתי הלשונות, היהודית המדוברת והעברית. דומה כאלו הִשִׁיק את שתיהן על-ידי צנור שופע מזו לזו, ושתיהן, כתאומים צמודים, או כהעברית והארמית בשעתן, חיות עתה חיים משותפים ויונקות ממקור אחד. את סוד הזווג הזה גלה מנדלי ראשונה, ואחריתו מי ישורנה. דפוס עברי נִתַּן לכל חיי הגיטו ה“ז’רגונית”, וחזות של חיים ממש ל“לשון הספר” של העברית. המלה העברית מצאה שוב את שרשיה הכמוסים בנפש החיים של היהודי ונאחזה בהם. יש כאן מעֵין מעשה נסים. ומי יודע אם לא זהו שהכשיר בלב מאליו, שלא מדעת בעלים, את השאיפה לתחיַת הדבור העברי ואת האמונה באפשרות תחיתו. אלמלא שקדמה לשונו החיונית של מנדלי, תמיהני אם היה בא על כך היתר גמור של הלב. ואם באמת כך הוא, הרי צירוף דברים מיוחד במינו: מי שהכשיר בכוָנה את תקומת הספרות ב“ז’רגון”, הוא הכשיר שלא מדעת את תחיַת הדבור העברי… מזלו, מזל היוצר, גרם לו אפוא להעשות שוב “ראשון”, ובמקום שלא פלל לו כלל…

כן, מנדלי הוא “ראשון” – ועל זה לא יחלוק איש. הוא הכשיר ראשונה את החומר לקבלת צורה והוא נתן לו גם את צורותיו הראשונות. ואולם אם יש צורך להביא עוד ראיה על כך, אין לחזר אחריה ולהביאה מבחוץ. כתבי מנדלי – הם בעצמם יספרו לכם את כל “נפתולי האלהים”, שנפתל הכשרון של האמן במלחמתו הכבדה והראשונה עם ה“חומר העכור” ואת כל “חבלי היצירה” שעלו בגורלו, גורל ה“ראשון”. “שלשת הכרכים” הם “ספר מלחמות” של היוצר, ספר אחד בכמה חלקים. זו היתה מלחמה ממושכת, מיַגעת. “ועניתם את נפשותיכם – זוהי אמנות” – אמר פעם אחת הצַיר איזראילס, ומקרא זה נתקַים כלו במנדלי. מי שרוצה לעמוד על כל בָריו של דבר זה – אַל יקרא את מנדלי, אלא ילמד אותו, כמו שלומדים את כל ה“ראשונים”. גרידת קולמוס שלו צריכה למוד. בכל אחד מספריו אתה מוצא רשומי פסיעותיו וגלגולי מאורעותיו של הכשרון המיוחד הזה בדרך הליכתו מ“אברמוביץ” ל“מנדלי”. בין זה לזה – מהלך ת“ק פרסה. הקורא ישמח – ובדין – כשימצא בסוף כרך שלישי את “האבות והבנים” בגלגול חדש לגמרי. מן הישן לא נשתַּיר אלא כביצה, וחזר וגדל איברים. ואולם הלומד את מנדלי – יצטער קצת: השביל העברי היחידי שהוליך מאברמוביץ למנדלי נִטשטש, ועליו, על הלומד, לחזר אחרי “האבות והבנים” הישן. “טיול” זה, הנאתו לא תהי אולי מועטת מזו של קריאת הספור המחודש. רק לאחר טיול כזה אפשר להבין כמה עמוקה התהום שבינתים, כמה גדולה המהפכה שבאה עם מנדלי לספרותנו וכמה ארוכה וקשה היתה הדרך, שהתענה בה “בעל המהפכה”. היודעים אתם את “בעמק הבכא” ואת “ספר הקבצנים”? – הבה אגלה לכם בלחישה: בארגז על שלחני שמורות שתי מחברות צנומות, שתי “גרוגרות”, בז’רגון, אחת משנת תרכ”ה ואחת משנת תרכ“ט – אלה הם שני קוריוזים ספרותיים, שבימינו היה בוש בהם נער בן שש עשרה שנים. ומשני ה”צריפין" האלה עלו באחרית הימים, כמעט מקץ ארבעים שנה, שתי “בירות” נהדרות כשני הספרים האמורים. לא, כמעט אין שם “יצירה” נופל כאן, אלא גדוּל, גדוּל חשאי וממושך, שאינו פוסק. כך גדל אלון זוקן, הוא וענפיו יחד, וכל זמן שמזקינים, הוא והם מוסיפים גבורה ומעלים קליפה חדשה. אכן, כבדה היתה מלחמתו של מנדלי, ומרובים היו “חבלי יצירתו”, אבל לא מועטים מהם היו גם נצחונותיו. הוא נצח את זמנו ואת מסורת זמנו. גדולה מזו: הוא נצח גם את עצמו, וזהו הגדול בנצחונות. הוא החל, ככל חבריו, מן הקל, מן המליצה, התוכחה וההדרכה, ולאט לאט, אולי שלא מדעת, הגיע אל הכבד ביותר: הוא נעשה הסופר והצַיר של כנסת-ישראל וחייה. הפרשה הראשונה של האמנות בספרותנו תקָרא מעתה על שמו: פרשת מנדלי. אפשר שגם אחרים מ“שכניו” הוסיפו עליה איזה נופך, אבל אלהים עמו, עם אותו הנופך. אם לא יבליעוהו בעטרת מנדלי מרצונם, תּעָשה הבלעה זו מאליה, שלא בטובתם. הרי גם זאת אחת מזכיותיו המיוחדות של ה“ראשון”.

איך שהוא, לפנינו מונחים עתה בכל כָבדם שלשת הכרכים. אלה הם נכסי צאן ברזל! מי שיבא לקרוא בהם – הנה עצתי לו: יקרא נא אותם בנחת ובלאט, מלה במלה. כיצירתם כן קריאתם. ואל נא יבקש שם ספורי נפלאות ומאורעות סבוכים ושעשועי דמיון – את אלה לא ימצא. אבל אם עין ואזן לו – לא יצא משם ריקם. אתין וגמין של מנדלי תורה הם. ועוד עצה אחת: הקורא את מנדלי אל נא ישכח לשכוח את כללי “תורת הספרות”, שהעלה מבית רבו. מנדלי הוא אמן בפני עצמו, אמן יהודי ו“ראשון”, וחוקי יצירתו בתוכו. יוצר הוא על-פי דרכו המיוחדת ואין למדין מהיקש וגזרה שוה.

ואני כל פעם שאני מסתכל ב“שלשת הכרכים” – בית-גנזים זה לכל צורות החיים של היהודים בדורות רבים ולתמצית הסגנון העברי של כל הדורות –היוצר שלהם מנדלי מתגלה לפני בדמות מיוחדת במינה: רואה אני אותו והנה הוא יושב שֶבֶת אמן זקן, מעין פַּסָל קדמו, מצומד אל אחד הסלעים השוממים ושוקד בדממה ובבדידות על מלאכתו. הגרזן והכַּשיל כבר עשו את שלהם והם מוטלים מן הצד, והאמן בורר לו פעם פעם משלפניו כלי חרט או צפרן שמיר משלו, מעשה אצבעותיו, ערוך לכתחלה בחשבון דק מן הדק לתכלית מיוחדת, והוא מנקר בו כנשר הלז נקירה אחר נקירה בחיק הסלע. הגו כפוף קצת, המצח מתקמט קמטים דקים, העין מתחדדת – וכלו עיון ושקידה. כל נקירה – היא נקודה חדשה של יצירה, תג נוסף של יופי, רתיעה דקה של ה“דומם” תחת צפרן השמיר המסרט בו ולוחש לו: חֲיֵה, עוברים ימים, שנים, שמִטות – והאמן הזקן יושב ומנקר, יושב ולוטש, יושב ומקציע. טפח אחר טפח הוא כובש את הסלע ומעבירו מעולם ה“דומם” לעולם ה“יצירה”. ולעולם הוא פותח בגוש ומסַים בנפש חיה. מחיק הסלע מבצבץ ועולה פסל אחר פסל, צורה אחר צורה – יער שלם של פסילים מאחורי האמן! אבל כלם עומדים עדין מחוברים, כאילנות, בקרקע ומרגישים עוד בשרשי רגליהם את מקור מחצבתם. איש לא יאמר, כי נחצבו מתוך הסלע, אלא גדלים הם מתוכו. רק כה וכה יכיר חד העין גם רשומי הלמות הקרדום הראשון מחוקים לבסוף על-ידי רשומי כלי החרט הדקים. והנה הגיעה מלאכת היצירה עד סופה. הקָשת פטיש אחרונה – ופסל אחר פסל נעקר והולך לו. אוכלוסין חיים ומהלכים. וכשתבדקו בפסות רגליהם ותכירו סימני עיקרה – דעו: זוהי החותמת של חרושת מנדלי, גושפנקא של “ראשון” ומקור ראשון.

ואין זה חזון לב ומשל בלבד.

שבט תרע"ב, אודיסא.