הספריה למדריך

האיסיים, “היחד” והקיבוץ: תוכנית הדרכה לשכבה הבוגרת בתנועות הנוער

לזכרו של אחי

משה’לה שמוש

שנפל על משמרתו,

ביום ט' באלול תש"ך.

 

למדריך    🔗

רבה חשיבותו של נושא זה כמקנה ערכים, מעשיר ידיעות ומפתח מחשבה. בעיבודו הושם דגש גם על הקניית דרכים: דרכי עיון, דרכי חקירה ודרכי חשיבה שיטתית.

הנוער שלנו – לבו ומוחו פתוחים לקראת נושא כזה, ומובטח לו למדריך שיהיה שכר לפעולתו אם ישכיל להכינה ולהגישה. יש בנושא, בצורתו זו, אתגר עיוני למדריך נבון ומשכיל, ואשרי שיצליח להעמידו כאתגר לחניכיו.

נזהרתי שלא להגיש את הכל מן המוכן. ייזהר נא מזאת גם המדריך. הרביתי בשאלות והמעטתי בתשובות מלאות בצידן. לעתים הובא רמז של תשובה. המדריך חייב, לדעתי, להתמודד עם החומר בעצמו. שאם לא כן, תינטל ממנו הרגשת היצירה, ייפגם סיפוקו האישי וממילא גם השיחה בשעת הפעולה תימצא לוקה. עוררתי שאלות. את התשובה חייב המדריך למצוא תוך מחשבה עצמית, לעתים מחשבה רבה ולפעמים לא בלי עיון בחומר ובמקורות. ותמיד – מראש, לפני הפעולה.

המקורות לנושא שלנו הם ים, מבחינת היקפם ועומקם. על כן הבאתי, בראשי־פרקים, את החלק העובדתי של התשובות.

הביבליוגרפיה שבסוף החוברת היא אינפורמטיבית בלבד. יספיק בהחלט אם, כהכנה לנושא, המדריך יקרא:

א. ספרו של י. ידין “המגילות הגנוזות ממדבר יהודה” (קריאה רגילה).

ב. הנספחים שבסוף חוברת זו (בעיון).

ג. מגילת הסרכים (קריאה שוטפת).

ד. מגילת ברית דמשק ומגילת מלחמת בני אור בבני חושך (ברפרוף).

ובבוא המועד – אותם חלקי מאמרים וספרים שיינתנו לחניכים לקריאה לקראת הסימפוזיון.

רק זה. אבל כל זה.

הרבה השארתי לראות עיניו של המדריך. רק הוא מיטיב להכיר את עצמו ואת קבוצתו, ועל פי שני אלה יש לכוון את הנושא. הגורם השלישי – החומר – הוא הגמיש בין השלושה.

אין להימנע בנושא כזה ממסגרת לימודית כגון שימוש בלוח או קריאה במקורות. לא הוצעה כאן אף הרצאה של המדריך. המדריך הוא רק מכוון השיחה, על צורותיה השונות.

הבחנתי בין המושגים “פעולה” ו“שיחה”. הפעולה כוללת שיחה, משחקים, שירה וכו'.

אל נזלזל בעניינים טכניים: השגת הדפים המודפסים של המקורות בזמן (רצוי לפני התחלת התוכנית), דאגה לפנס־קסם בעוד מועד וכד'.

ולבסוף, לבל תוחמץ הכוונה: נקטתי בדרך של ״הכנת קרקע". כמעט בכל פעולה נרמז במה נעסוק בשיחה הבאה. חשובה ביותר המחשבה בין פעולה לפעולה. כן נזרעו רעיונות מראש. כמה פעמים נרמז רעיון, הוסבר חלקית, אך לגמר הסברתו והעמקתו הוא בא רק כעבור כמה פעולות. כשהוא מופיע שנית, הוא נראה כבר כמשהו מוכר. בשלישית הוא כבר הספיק להבשיל במחשבה. וכך הוא נקלט ונחרט היטב בנפשו ובשכלו של השומע.

תוכנית זו מבוססת על ההנחה שאנשי כת מדבר יהודה היו איסיים. מדריך שלאחר עיון יכפור בהנחה זו, יצטרך לשנות במבנה הכללי של התכנית.

א. מ.

 

מבוא היסטורי    🔗

כת האיסיים התקיימה כ־220 שנה, משנת 150 לפה"ס לערך עד שנת 70 לספירה – היא שנת החורבן. זהו אורך חיים מופלג לתנועה קטנה במספר וגדולה בתביעות.

חיי הכת משתרעים על ימי החשמונאים, על תקופת שלטון הרומאים, על ימי הורדוס ויורשיו, על שלטון נציבי רומי ועל התקופה ההירואית של מלחמת היהודים ברומאים. זוהי התקופה שנוהגים לכנותה ״ימי בית שני" למרות היותה רק קטע – אמנם הקטע הדרמאטי ביותר – של ימי הבית השני. זוהי תקופה ארוכה ותוססת מכדי לנסות ולסכמה בכמה משפטים.

למדריך, שלמד פעם את דברי ימי התקופה הזאת, יתווה המבוא את המהלך הכללי של המאורעות, יזכיר כמה פרטים נשכחים ויבליט את מקומה של הכת שלנו בתולדות תקופתה.

כת האיסיים צמחה כנראה עם גבור המגמה המדינית החילונית בבית החשמונאים, בימי יונתן אחי יהודה המכבי. היא התגבשה כתנועה חברתית־דתית בעקבות התגבשות שלטון החשמונאים במתכונת בתי המלוכה ההלניסטיים. בפעם הראשונה נזכרים האיסיים בדברי יוסף בן מתתיהו לאחר שהוא מספר על נצחונות יונתן על דמטריוס השני. אפשר להניח שאז קמה תנועה זו, כתגובה על המגמה של היותנו מדינה ככל הגויים. מגמה זו היתה תולדה צדדית, אם כי טבעית, של מאבק החשמונאים על חרות רוחנית־דתית. היתה סכנה שתושג ותגובש חרות מדינית לא לשם הבטחת חרות רוחנית־דתית וצדק חברתי, אלא בניגוד להם. וכנגד סכנה זו חתרו האיסיים ובני בריתם החסידים והפרושים.

כאן אולי המקום להזכיר שמתוך 600 שנות קיומו של הבית השני נאבקו היהודים על חרותם המדינית רק במשך 237 שנים, השיגוה ושמרו עליה במשך שמונים שנה בלבד.

עם גבור השחיתות וההתנוונות בחברה הישראלית ובצמרתה, בתקופת המלוכה החשמונאית (אלכסדר ינאי) ובתקופות השפל שלאחריה, קמו האיסיים – ובניגוד לבני בריתם הנ"ל – לא הסתפקו במאבק רעיוני, אלא הלכו למדבר, הלכו על מנת להתרחק מכל מגע מטמא עם חברה כזאת ועם מנהיגות כזאת. אורחות חייהם הטהורים והמטהרים הבליטו את הרקבון ואת הטומאה בחברה הגבוהה בירושלים והוקיעו אותם בעיני העם.

בניגוד לסברות מקובלות שלא היה להם תפקיד בחיים המדיניים, הרי נדמה לי שאפשר לראות אותם כ״כוח מקורי" שהיטה את ״התנועה הבינונית" (לפי מונחי אחד־העם במאמרו ״כהן ונביא") ומשך אותה לצדו דוקא בשל קיצוניותו, התעלמותו מהמציאות והשקפתו המשיחית־נביאית, בה האמין עד תום ואותה הגשים ללא פשרות. במלים אחרות – ייתכן שפעילותם הרוחנית של האיסיים הטתה את הכף לטובת הפרושים במאבק הגורלי בינם לבין הצדוקים.

עיקר חשיבותה ההיסטורית של כת האיסיים טמון בתקופה בה התקיימה ופעלה. זו היתה תקופה של התנגשות תרבויות אדירות (יהודה, יוון, פרס) שהולידה את הנצרות והטביעה את חותמה על התרבות המערבית בכללה. להתנגשות התרבויות נלוו התנגשויות מדיניות וצבאיות עזות. התקופה היתה סוערת, רבת תהפוכות ותמורות בכל רחבי ״העולם הישן".

לעם ישראל היתה זו תקופה גורלית. תקופה של השגת שחרור לאומי וגאות כלכלית ותקופה של הידרדרות מפתיעה – לא בלי קשר להתנגשות התרבויות הנ"ל – תחילה רוחנית וחברתית ואחרי כן מדינית, עד לאבדן העצמאות, חורבן הארץ ופיזור העם.

בכל התהפוכות הללו כת האיסיים לא רק שלא ישבה מן הצד, אלא פעלה והשפיעה הרבה מעבר לכוחה המספרי. אין לי ספק שלקחה חלק במלחמת היהודים ברומאים, אם כי ראתה בה בעיקר מאבק להגשמת שאיפותיה המשיחיות למהפכה חברתית ומוסרית.

אין גם ספק שהאיסיים תרמו את תרומתם להתנגשות התרבויות שהולידה את הנצרות. השפעתם הרוחנית על כמה מאבות הנצרות, ובראשם יוחנן המטביל, ועל התנועה הנוצרית בכללותה באמצעות כת ״האביונים" – היתה ניכרת.

אולם השפעתם התגלגלה הרחק מעבר לדורות בהם חיו ופעלו. עולמם הרוחני ואורחות חייהם האישיים והחברתיים, למרות שהיו ידועים רק מעט עד לגילוי המגילות, השפיעו מאות בשנים לאחר שחדלה הכת להתקיים. וחושבני שלא אגזים אם אומר, שעד היום יש יחידים ותנועות היונקים מהם בצמאון.

״זוהי האוטופיה הסוציאליסטית הראשונה, שנעשתה מציאות“. “כנראה, עשו התיאורים המזהירים מאמונותיה ודעותיה ומחייה ופעולותיה רושם על כל מיני כיתות דתיות קומוניסטיות בימי הביניים ועל הסוציאליזם האוטופיסטי במאה הי”ט” – אלה דברי קלוזנר. (האנציקלופדיה העברית ג‘, עמ’ 35–36). ויורשה לי להוסיף, שלפי מיטב הכרתי, אם באמצעות “הסוציאליזם האוטופיסטי” אם בדרך ישירה, דעותיה, חייה ופעולותיה של כת האיסיים עשו “רושם” – ויותר מרושם – גם על התנועה הקיבוצית בישראל.

תאריכי המאורעות שנזכרו במבוא

 

שיחה א': היכרות ראשונה עם הנושא    🔗

הנושא שלנו שייך בלי ספק לתחום ההיסטוריה.

לימוד ההיסטוריה – לשם מה? לשם איסוף ידיעות על העבר או לשם הסקת מסקנות לגבי ההווה והעתיד?

דוגמאות.

מדוע, לדעתכם, בחרנו מתוך ים ההיסטוריה דוקא פרק זה?

אין ספק שיש קווי דמיון מפתיעים בין כת מדבר יהודה, (כת ים המלח. כת המגילות) שהיא אולי כת האיסיים, לבין הקיבוץ. מה הם קווי דמיון אלה, לפי מה ששמעתם או למדתם?

(יש לדלות את הידיעות, לנפותן ולמיינן).

ועתה נפנה למקורות. נשמע מה אומר יוסף בן מתתיהו על האיסיים:

״הם מואסים בחיי העושר" – כותב ב"מ על האיסיים – “ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים. כי חוק הוא להם, אשר כל הנלווה על חבורתם יפקיר את רכושו לכל החבורה. ולא נמצאה בהם חרפת העוני ולא גאוות העושר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד, ורכוש אחד לכולם, כאילו היו אחים מבטן”.

ופילון מאשר עובדה זו בכתביו הפילוסופיים:

“האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות ואינם חומדים הכנסות מרובות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד. האיסיים הם כמעט היחידים בעולם, אשר אין להם כל רכוש וקנין, לא מפני שתקצר ידם מלעשות חיל, אלא משום שהם עצמם בחרו בחיים כאלה. ובצדק ייחשבו לעשירים גדולים, שכן ישישו על מידת הצניעות וההסתפקות כעל הון רב”.

״אף אוצר אחד לכולם והוצאות (משותפות). עולים הם על שאר בני אדם בהגשימם בפועל את הכלל של שיתוף הדירה, המאכל והמשתה. אכן זהו דבר בלתי שכיח, כי את הכסף אשר הם משחררים בעבודתם יום־יום לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה ליטול, יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת".

גם פליניוס אינו פוסח על ענין זה והוא מספר על ״העדה הבודדת של האיסיים" ש״אנשיה מוותרים… על הכסף ומסתופפים בצל הדקלים". (יש לברר מה ידוע לחבריא על בן־מתתיהו פילון ופליניוס¹ – אך מבלי לסטות מהנושא). מה למדנו מהמובאות הללו?

כי האיסיים היו:

א. נוהגים שיתוף ברכוש.

ב. מוסרים כספם לאוצר החברה.

ג. סועדים בצוותא.

ד. מתעבים עושר ומותרות ומסתפקים במועט.

אותם הדברים ממש אומרים אנשי מדבר יהודה על עצמם, במגילותיהם. אמנם בלשון אחרת ובמפוזר על פני ספרי חוקות ונוהג שלהם (סרכים):

״וכל הנדבים לאמתו יביאו כל דעתם וכוחם והונם ביחד אל" (יש לעמוד על המשמעות של שיתוף מלא שבאה לביטוי תמציתי במלים ״דעתם וכוחם והונם"); כן מדובר במגילות על ״הון היחד" או ״הון הרבים".

אישור ארכיאולוגי לקיומו של אוצר משותף ניתן על ידי העובדה שבין שתי רצפות של הבנין הציבורי בחירבת קומראן נמצא מטמון של 550 מטבעות, בקירוב, ואילו במערות ובשטח שמחוץ לחורבה לא נמצאו כלל מטבעות מאותה תקופה. עובדה זאת מאשרת, כי בידי הכת היה אוצר מרוכז, וכי לא היו מצויות מעות בכליהם של חברי הכת, אשר גרו, כנראה, בקרבת הבנין הציבורי והתהלכו בלי ספק בסביבה ובמערות.

אשר לסעודה המשותפת נאמר במפורש: ״ויחד יואכלו ויחד יברכו ויחד יועצו". ולסיכום נקרא קטע מגילה המנסח מה נדרש מאנשי היחד – חברי הכת:

״לכבד אלהים ואנשים לחיות כפי סרך היחד, לדרוש אל אלוהי אבותיהם ולעשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד משה וביד כל עבדיו הנביאים. ולאהוב כל אשר בחר ולשנוא כל אשר מאס. לרחוק מכל רע ולבדוק במעשי טוב. ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארץ".

אנו רואים, איפוא, כי הם חיו בצורת חיים דומה לחיי הקיבוץ. השם ״יחד" (״סרך היחד" ״הון היחד") מסמל זאת.

מתבקשות כמה שאלות:

האם יש דמיון או זהות במניעים שהביאו אותם ואותנו לחיי שיתוף? האם יש דמיון בהשקפת העולם? בשרשי היניקה הרוחנית? האם חיפשו בצאתם למדבר מה שאנו מחפשים בחיי הקיבוץ?

נוכל לענות על שאלות אלה טוב יותר לאחר שנכיר אותם – תוך עיון בנושא. אך אולי נוכל כבר עכשיו להניח כמה הנחות ולחפש להן הוכחה במשך השיחות על נושא זה.

המטרה?

– דומה. חיים טובים יותר ליחיד ולחברה.

מקורות היניקה?

– דומים. ערכי היהדות. נביאי ישראל.

השקפת העולם?

– שונה. זו דתית וזו חילונית.²

ומהשוני בהשקפת העולם נובע השוני באמצעים. אלה – דרך האלהים ואלה – דרך האדם (האלהים שבלב"?); אלה – בדרך של פרישה מהחיים ומהחברה (השוואה לנזירים) ואלה – דרך של תיקון החברה תוך התמודדות איתה. אלה הם רק קווים למחשבה שתלווה אותנו בשיחות הבאות. אך כאמור, לא נוכל לתת תשובות ממצות לשאלות הנ"ל ואסור לנו להגיע למסקנות מבלי שנדע הרבה יותר עליהם.

 

שיחה ב': מדבר יהודה³    🔗

סיבת היווצרותו. מבנהו הגיאולוגי. נחליו, מצוקיו ומערותיו. קרבתו לירושלים ולאזור המאוכלס ביהודה. מקום מפלט שקל להגיע אליו ובכל זאת קל להיעלם בו ולהסתתר מעין רודפים.⁴ צירוף נדיר. הבחנה בין איזור קומראן, הצפוני, מקום מושב הכת לבין ואדי מורבעת, נחל דוד, נחל חבר, נחל משמר ונחל צאלים – מקום מפלטם של לוחמי בר כוכבא. (יש להקדיש זמן להבחנה זו תוך הדגשת המרחק הכרונולוגי וההבדל המהותי בין האיסיים לבין תקופת בר כוכבא), נתונים אידיאליים להשתמרות שרידים חומריים בתנאי היובש של מדבר יהודה.

״לא פעם נשאלתי בעבר ע“י אנשים שונים מה סיכויים הם שיימצאו בארץ, ערש התנ”ך" – כותב פרופ' סוקניק – ״כתבי יד שיזרעו אור חדש ונוסף על כתבי הקודש. תשובתי היתה תמיד כי אקלימה הלח של הארץ אינו יפה לשימור חומר אורגאני הכולל, כמובן, ספרים כתובים על גומא, עור וקלף. דעה זו היתה מקובלת כמעט על כל הארכיאולוגים בעלי נסיון בחפירות בארץ״.

לא רק בימינו נמצאו במדבר יהודה מגילות. אבות הכנסיה מספרים שנמצאו שם מגילות ״בכד חרס ליד יריחו" בראשית המאה השלישית לספירה וכן במאה השמינית לספירה. בתוך מבנה חצוב בסלע ליד יריחו… מצאו ספרי תנ“ך וספרים אחרים”.

האם רק בורחים מהשלטון הלכו למדבר יהודה?

– גם בורחים מהחברה המושחתת. במדבר מצאו את הניגוד לעיר המושחתת. בו נשמו אויר טהור ומטהר. בו יכול האדם להתבודד, להגות ולהתקרב לאלהיו.

האם יש לעמנו יחס מיוחד למדבר?

לסיכום התשובות אפשר לקרוא מדברי מיכה לבנה בחוברת ״מדריך כיס למצדה". “זכרונו הקולקטיבי של העם שמר על תקופת המדבר, אף זיכך אותה והציגה כתור הזהב. תור המדבר הוא פסגת הקשר בין האדם לאלהיו. בו ניתנה התורה; בו התגלה האל לפני כל העם… דומה כי אין מקום כמדבר, שבו מרגיש אדם, בעמדו לבדו מול מרחבים, שממה, מצוקים, הפתעות וסכנות, את החוויה הדתית לשני פניה: אפסות האדם מול בוראו מחד, וגדלותו ועצמותו מאידך…”

הכת חיתה בחלקו הצפוני של מדבר יהודה, באיזור חירבת קומראן. (כאן המקום להראות תמונות מהאיזור, מהחפירות הארכיאולוגיות ומהממצאים – למשל קובץ התמונות שבסוף ״מגילות מדבר יהודה" בהוצאת ״מחברות לספרות"). החורבה – הבנין הציבורי המרכזי של הכת: מבצר עם מגדל פינה, כמה אולמות ששימשו כנראה לתפילה בציבור ולסעודה המשותפת; כמה בריכות לצרכי טבילה; חדר־סופרים עם שולחנות וספסלי אבן שבו כנראה הועתקו המגילות; מטבח, תנור לאפיית לחם, וכו'.

ליד הבנין הציבורי – בית הקברות (כ־1000 קברים) שהוא ההוכחה החותכת שאנשי היחד חיו (ומתו) במדבר יהודה ובאיזור קומראן ולא רק נהגו להתכנס שם. ולבסוף – המערות גופן, לא רחוק מהבנין הציבורי אך נסתרות היטב.

לסיום שיחה זו רצוי לקרוא את הקטע הבא ממאמרו של מיכה לבנה בניב הקבוצה (ט‘, א’). אמנם מסופר כאן על התגליות מתקופת בר־כוכבא, בחלקו הדרומי של מדבר יהודה, אולם חווית המדבר אינה שונה. היא באה כאן לביטוי תמציתי ועז שרישומו יהא ניכר בנפשם של השומעים. יש להעיר כי הכותב הוא איש המדבר ואיש הקיבוץ, ביתו רחוק מאד ממדבר יהודה (מעין ברוך) אך ליבו קרוב אליו.

…אורות הדמדומים גוועים. הקור, שארב לרגע שהשמש תשקע, יוצא ממארבו ופושט בשטח. אמיצים ואופטימיסטים שבנו נוטלים מעט מים קרים־קרים במימיה (המים במשורה) ושוטפים חלק מן האבק מעל פרצופם. הכל מזדרזים להתעטף במכסימום שכבות בגדים. התורנים טורחים על הכנת ארוחת הערב. ״מועדון התרמופילים" (בעברית פשוטה: חובבי־חום) מעלים מדורה ומתחממים בעשנה, ומראיהם ככוהנים הסוגדים לאש.

התורנים עושים בלהטיהם לגוון את התפריט ולרקוח ארוחה טובה ועשירה. כשהאוכל מוכן, מובא הלוכס הגדול אל מרכז חדר האוכל; נכון מזה – שדה האוכל. לאורו של הלוכס מתגלה מעגל אבנים גדול, מותקן לטקס החשוב. מושבי האבן המסודרים בעיגול מדויק, יטרידו ודאי רבות את הארכיאולוגים של העתיד, שיתקשו לגלות זהותם של בני כיתה זו שהקימו מקדש עגול זה, ולאיזה טקס שימש. ספק אם יצליחו לגלות, כי הוא שימש לטקס מיוחד במינו, טקס סעודת ערבית משותפת, לכת מיוחדת במינה, כת מגלי העתיקות הידועה בשם ״משלחת נחל צאלים". אכן, היינו ממש כת, והארוחה היתה טקס מיוחד במינו. לא היה זה טקס מיסתורי, אף לא טקס מלא הדרת קדושה, עבדנו את עבודת הקודש מתוך שמחה ומתוך קרבה, קרבה בין אדם לחברו וקרבה בין אדם לאלהיו, ללא מחיצות של כוהנים ומשמשים בקודש, אף ללא חציצת גג בינינו לבין השמים המכוכבים. הרחק מן העיר, מן התרבות, ממנהגים כובלים, מנימוסי לבוש וגינוני כבוד מלאכותיים, בתוך הטבע, בלב המדבר, מרגישים את החוויה החברתית והדתית במלוא משמעותן.

חברי הכת ישובים על האבנים סביב הפנס. התורנים מנסים לעלות על תורני־אתמול ברמת השירות והדאגה לציבור האוכלים. זה מחלק כלי אוכל, חברו רודף במעגל ומגיש מרק חם וטוב, שלישי מחלק לחם ורביעי עומד לשירות של כל דורש, להגיש מלח, להביא מצה, לחלק שקדי מרק ולהקנות הרגשה טובה. אף אין מקמצים בהוספות. אחר כך אוספים את כלי המרק ומחלקים את המנה העיקרית. התורנים זוכים לשבחים על זריזותם בשירות ועל מומחיותם בבישול.

מטעמים לקינוח, תה לשטיפת הגרון – והארוחה נסתיימה. בעוד התורנים שוטפים את הכלים מתנהלות שיחות על ענינים של מה בכך ומוחלפים רשמים על חוויות היום. זה ראה פרפר וזה צפה בלהקה של נשרים. אחד צד חרדון ואחד מתעניין בחיפושית שנתקל בה. מישהו גילה פרח נדיר, וחברו מצא קאניון נפלא שאינו מסומן במפה. דממה כללית רומזת כי הגיעה שעה 7.00. מקלט הרדיו הזעיר מודיע את החדשות ואת תמציתן תחילה, ללמדך כי אפשר לברוח מחיי התרבות הקלוקלת בלי להינזר כליל מיתרונות הציביליזציה. מוזר מה רחוק הכול וחסר משמעות: הכרזתו של איזה מדינאי, מתיחות בגבול הצפוני, מרד באיזו מדינה, שביתה המונית, תאונת רכבת (הציביליזציה…), הצבעה באו“ם. סוף סוף מגיע החלק המעניין – תחזית מזג האויר. גל קור ימשך. אשרינו, שהגיעו אהלי הסיירים. כמה ימים ישנים היינו תחת כיפת השמים, והביטוי ״מאהל” נאמר לתפארת המליצה בלבד, ומתוך אירוניה כל שהיא.

עתה נסוגים רבים אל שקי השינה בסתר אהליהם. הנשארים מצטופפים סביב המדורה במעגל, הפתוח בצד העשן, שכן אין איש רוצה לשבת שם. אט אט נדלקת השירה, כמדורה שהוצתה בענפים לחים. נדלקת וכבה, ניצתת. מהבהבת, דועכת. מישהו מלבה אותה, והיא עולה כאילו תפסה זלזל יבש, ושוב היא שוקעת מעט, אלא שכבר לוחשות גחלים מלמטה. האוירה מתחממת, מוסיפים בדים, והאש מתלקחת ועולה. לשונות הלהבה משתרבבות למעלה: האש יציבה. מוסיפים נעימות, והשירה קולחת. עתים נלהבת, לעתים רוגעת ועורגת. חבורה מכונסת סביב מדורה בלב מדבר, בין סלעים ומצוקים, מכונסת בתוך עצמה ומגלה בתוך עצמה עולם ומלואו. שירה אחת ולב אחד והרגשה טובה, לא מתוך חובה. שנים משוחחים ביניהם, ואין איש גוער בהם ״שירו, אל תפריעו“. אף השירה אינה אלא חלק מאותה שיחה מלב אל לב. מאיר, דור שלישי במטולה, מספר על חיי הבדוים. השירה פסקה, מאזינים. חוזרים לשיר. הרגשה נעימה של ״יחד”. אין לך מלה שתבטא את הרגשת החבורה, כמלה זו ״יחד“. בלי משים נזכרים באחת המגילות שנתגלו במדבר יהודה. אולי המעניינת שבכולן. מגילה זו הכוללת את חוקיה של הכת ומנהגיה. איזו כת? אנו קוראים לה ״כת המגילות” או ״כת ים המלח“. ייתכן שאין אלה אלא האיסיים. אך הם קוראים לעצמם ״אנשי היחד”. המגילה פותחת במשפט: ״וזה הסרך לאנשי היחד“. האין זה שם נפלא, מדויק, רב משמעות, מבטא עולם ומלואו: הרגשה והשקפת עולם, אורח חיים והנמקה מדוע בחרו בו ומאסו בחברה קלוקלת ומתפוררת? האין בשם זה ״אנשי היחד” להסביר את ההתלהבות לצאת לכאן, את נכונות החברים לטפס על פני תהומות, לנבור באבק, לקפוא בקור, להתגרד בלכלוך? ושמא מסביר שם זה ״יחד" גם את העובדה, שאין איש עצבני כאן, אין איש רוגז, מקלל, זורק מרה, רואה עצמו מקופח, מתלונן?

כשחזרנו העירה נתפרסמו מציאותינו, והיכו גלים בעתונות ובדעת הקהל. כל אחד מאתנו ידע שמצפים לשמוע מפיו: מה נתגלה, איך, איפה, כיצד טפסו ומה ההרפתקאות שעברו עלינו. אך כל אחד הרבה לספר גם על נושא משעמם, נושא שקהל אינו מעונין בו, אשר זר לא יבין בו: על השירה בערב סביב המדורה, על הכאב שבפרידה מן המדבר אחרי 10 ימים ועל התרגשות הלב הצברי הנוקשה שנתפרדה החבילה.

״אנשי היחד“. הרבה למדתנו המציאות הארכיאולוגית על חיי האנשים שחיו כאן: על דוד הבורח מפני שאול, על הרכבים הבורחים מפני השחיתות המוסרית של דור אחאב, על האיסיים הנמלטים מחברה עירונית מתנוונת, על מורדי בר כוכבא המתחבאים מפני לגיונות הרומיים. אך יותר מכל למדנו מעצם חיינו כאן. אלה נפחו רוח חיים במציאות הדוממת. אלה נתנו לנו את המפתח להבין את תושבי המדבר וחייהם, שעה שארכיאולוג היושב ליד שולחן עבודתו ומפענח מגילות יכול רק לדעת לצרף עובדות ולנסות להחיותך בספקולציות מחשבתיות. בין המניעים להימלט למדבר, חשובים במיוחד הגורמים האמוציונאליים. דומה, כי עצם חיינו כאן, אותה הווית ה״יחד” (אולם על יסוד הרקע של חיי קיבוץ שהבאנו עמנו) פתחו לנו פתח מיוחד במינו לירידה לעומקם של המניעים שהביאו הנה ״אנשי יחד" בדורות השונים: רכבים, איסיים וראשוני הנוצרים.

(מתוך ״פרקי משלחת נחל צאלים", ניב הקבוצה, כרך ט' חוב' א')

פעולת־ביניים    🔗

אם יש בידי המדריך להשיג סדרת שקופיות על מדבר יהודה או סרטון בשם, ״בעקבות העבר" (בצבעים, הוצאת קרן היסוד) וכמובן, מכשיר הקרנה – ייטיב לעשות אם יקדיש לכך פעולת ביניים בין שיחה זו לבין שיחה ג'. במקרה זה מוטב להעביר את הקטע הספרותי דלעיל לקריאה לאחר הקרנת הסרטון או השקופיות.

פעולה זו אפשר להגיש כנושא במסיבת שבת.

 

שיחה ג': כיצד נמצאו המגילות?    🔗

יש לקרוא את סיפור המעשה המרתק בספרו של י. ידין “המגילות הגנוזות ממדבר יהודה” עמ' 13–57 ולספר אותו בע"פ לחניכים. הסיפור יסופר (ויתקבל) כסיפור מתח.

רצוי לשלב בסיפור את קטעי הקריאה הבאים מן הספר הנ"ל:

״…ימי נובמבר האחרונים היו, כזכור, ימים סוערים לציבור היהודי בא“י שגורלה עמד להחרץ בעצרת האומות המאוחדות לחסד או לשבט, והמתיחות בין הערבים והיהודים נתנה אותותיה בכל שטחי החיים. הרהורי נקלעו חליפות מתחום המדיניות אל המגילות הללו שלא יכולתי להסיח דעתי מהן יומם וליל. לא פעם נשאלתי בעבר ע”י אנשים שונים מה סיכויים הם שיימצאו בארץ, ערש התנ"ך, כתבי יד שיזרעו אור חדש ונוסף על כתבי הקודש; תשובתי היתה תמיד כי אקלימה הלח של הארץ אינו יפה לשימור חומר אורגני הכולל, כמובן, ספרים כתובים על גומא, עור וקלף. דעה זו היתה מקובלת כמעט על כל הארכיאולוגים בעלי נסיון בחפירות בארץ…

ב־28 לנובמבר עמד להקבע גורל חלוקת הארץ בלייק־סאכסס, והמתיחות גברה. משגה עשיתי בספרי לרעיתי כי עומד אני לצאת לבית־לחם; היא היתה מודאגת ביותר ורצתה למנוע בעדי, וממילא החלטתי לוותר לשעה על החלטתי. (אותו יום עליתי ירושלימה לזמן קצר בתוקף תפקידי במטה הכללי של ההגנה. סיפר לי אבי על התגלית וביקש לשמוע דעתי אם עליו לנסוע לבית־לחם. לא ידעתי מה אומר לו: כתלמיד לארכיאולוגיה סבור הייתי כי אין להחמיץ שעת כושר זו; כאיש הגנה שעסק בעניני הבטחון באותה תקופה ובקי היה במצב לאמיתו, חייב הייתי להזהירו בכל לשון של אזהרה על הסכנה הגדולה הצפונה בירידה זו לבית־לחם; נמצאתי מיטלטל בין שתי ההרגשות הנ"ל ושתקתי. למזלנו החליט אבי שלא לשעות לאזהרות ולרדת בית־לחם; וכך הוא ממשיך בסיפורו):

למזלי נדחתה ההצבעה בארגון האומות ליום אחד, והחלטתי אפוא לצאת לבית־לחם למחרת היום. הפעם חכמתי ולא סיפרתי לאיש על כך.

יצאנו, ידידי הארמני ואנוכי, באבטובוס לבית־לחם. המתיחות הכללית ששררה באוירה, ואף באבטובוס, אפפה גם אותנו; לאחר מכן סיפר לי ידידי כי חרד כל העת לגורלי ולאחריות שנטל על עצמו בהביאו אותי הלום. על כל פנים הגענו בשלום למחוז חפצנו, ונכנסנו לעליית הגג בביתו של פאירי צלאחי (הוא אותו סוחר עתיקות שסירב תחילה לקנות את המגילות מיד הבידואים אך לאחר זמן רכש חלק מהן)…

…מארחנו סיפר לנו שנית את קורות התגלית, כפי ששמע מפי הבידואים, הראה לנו שני כדים שהביאו הללו עמם ולפי דבריהם היו המגילות שרויות בהם…

לאחר מכן הניח לפני כמה צרורות של עור, ידי רעדו והחלתי פורש אחד מהם. קראתי משפטים מספר ונמצאתי למד כי כתובים הם עברית תנכ"ית נפלאה, בדומה לסגנון ספר תהלים. לפתע ננערה בי ההכרה כי זיכני הגורל לקרוא בספרים עבריים שעין לא פיענחה אותם זה אלפיים שנה. אגב עיון בגווילי העור חוכך הייתי בדעתי מהו שעלי לעשות. אף על פי שגמרתי אומר בלבי לרכוש את המגילות למען האוניברסיטה, סבור הייתי כי מן הדין שאקח עמי את המגילות לביתי לשם עיון נוסף. כיון שכך עוטפו המגילות בגליון נייר ונמסרו לי. נפרדנו בידידות והבטחתי להשיב כעבור יומיים תשובה לסוחר באמצעות ידידי הארמני…

ככל שהוספתי לעיין בכתוב כן נתחוורה לי חשיבות התגלית, ונתמלאתי התפעלות למראה העברית הנפלאה. חיפשתי מקבילות בספרות חיצונית וספרים אחרים, – אך לשוא. כיון שלא רציתי להסתמך על ידיעותי אני בלבד, הלכתי אותו ערב להתיעץ עם כמה מחברי באוניברסיטה הבקיאים בלשון העברית ובספרות עתיקה. שאלתים אם ידועים להם טקסטים כאלה, ותשובתם היתה שלילית. דעתי נתאשרה, אפוא: שבתי לביתי וישבתי על מדוכת המגילות שעות רבות, בעוד שבני הצעיר, מתתיהו, (שנפל לאחר מכן בפעולה אוירית נגד משחתות מצריות בחופי תל־אביב), יושב אל המקלט ומקשיב לנאומים שלפני ההצבעה בלייק סאכסס, וקורא מדי פעם בפעם מן החדר הסמוך את עיקר הדברים. לאחר חצות חלה ההכרעה לטובת החלוקה. בביתי נתערבבה השמחה על מאורע היסטורי חשוב זה בשמחה לא פחותה מזו על מאורע חשוב בתרבות ישראל.

צהלת אנשי ירושלים ברחובות עלתה בעד חלונות ביתי, ולאחר שהות־מה ירדתי לשתף עצמי בהתלהבות ההמונים שליד בנין המוסדות ברחביה. משתוקק הייתי מאוד להסיח את לבי, ומשפגשתי בקהל החוגגים שני ידידים, את מר ילון המדקדק ואת מרדכי בן יחזקאל הסופר, סיפרתי להם את ענין התגלית. איני יודע עד כמה האמינו לדברי, אך השמחה גדלה אותו לילה מאד עד שאנשים נטו להאמין בכל מיני ניסים.

השמחה, כזכור, לא ארכה זמן רב, שכן מיד החלו מאורעות הדמים ושוב לא ניתן לי להפגש עם מכרי הארמני…

בינתיים החמיר המצב בעיר, וכל מגע בין היהודים והערבים נפסק לגמרי. ענין המגילות לא נתן לי מנוח, ולמרות אזהרותיו של ידידי הארמני יצאתי פעמים מספר לאזורים ״המסוכנים" לפגשו ולהמריצו שיסע לבית־לחם ויבקש את הסוחר הערבי שיוסיף ויקנה מאת הבידואים את כל אשר מצאו. כן נזדמן לי בין עולי גרמניה פרופסור ביברקראוט, מומחה שהחל בפתיחת המגילות. מלאכה זו היתה אטית ביותר, וככל שנפרשו קטעים נוספים כן גדלה השתוממותי על תכנם: ספר חיצוני בלתי נודע בעברית תנכי"ת מופלאה. המספר במלחמה לעתיד לבוא בין בני אור לבני חושך, וספר שני שדמה עד מאד לספר תהלים. (מגילת ההודיות". י.י.).

בסוף ינואר 1948 קיבלתי במפתיע מכתב מן הרובע הערבי של ירושלים. שלושה ימים נדד מכתב זה על פני כמה מאות המטרים שהפרידו בין הרובע היהודי והערבי. המכתב נכתב ע"י מכר אחד שלי, בן העדה האשורית…

במכתב הודיעני כי ברשותו נמצאים כתבי־יד עבריים עתיקים, והועיד לי פגישה בבנין הצעירים הנוצרים בעיר ששימש אותה שעה מקום מפגש למנהיגים ערבים. ובאחד הימים, בסוף ינואר, נכנסתי לימק"א עמוס ספרים לעייפה, בדרכי לספריה. ערבים רבים ישבו בחוץ על גבי המרפסת. הם נסתכלו בי בתמיהה כתמוה על משוגע המסוגל בימים אלה לקרוא בספרים, אך אני העמדתי פני קורא נלהב והרביתי לבקר במקום כדי שיראוני ויחדלו ליתן דעתם עלי במיוחד. באמצעות ספרן המוסד, גם הוא אשורי נוצרי, שהיה בסוד הענינים, נפגשתי עם כותב המכתב בחדרו שבספריה, ומתוך קופת ברזל שבירכתי החדר הוצאו והונחו לפני מספר מגילות מסוג אלה שראיתי קודם לכן בבית־לחם. מה גדלה שמחתי בשעה שהבחנתי בין המגילות הללו מגילה שהכילה את ספר ישעיהו בשלימותו…

המצב בירושלים הלך בינתיים הלוך ורע. הממשלה המנדאטורית עמדה לעזוב את הארץ, והקרבות בין היהודים והערבים גברו והלכו. בתנאים אלה סברו האמריקאים שמוטב להבריח את המגילות לארצות הברית…

בינואר 1949, הגיע המטרופוליט עם המגילות לארצות הברית…

והנה נוסח המודעה שהופיעה בעתון “וול סטריט ג’ורנאל”:

ולסיכום הסיפור טוב לקרוא:

מגילות ים המלח, שבחלקן נרכשו למען מדינת ישראל עוד ביום 29 לנובמבר 1947, – הוא יום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, – הן אחד הנכסים ההיסטוריים החשובים ביותר הנמצאים במדינה: ספרי קודש וספרים אחרים שנכתבו והועתקו בשלהי תקופת עצמאותו האחרונה של ישראל לפני אלפיים שנה. בגזירת הגורל טמונות היו במערות עד שזכה עם ישראל מחדש בעצמאותו ורק אז השיבן אל חיקו.

בדרך גילוין, רכישתן וגלגוליהן עד שובן לארצן, יש משום שלשלת מאורעות מופלאה, משל כאילו נקבעה על ידי שר ההיסטוריה בכבודו ובעצמו".

הסיפור וקטע הקריאה עשויים לעורר רצון לקרוא את הספר. יש לעודד רצון זה, כמובן. אין מקום ל״דאגה" שמא קריאת הספר תיטול מהמשך הנושא את הענין. להיפך!

 

שיחה ד': מה בעצם נמצא?    🔗

אפשר לחלק את המגילות שנמצאו לכמה סוגים.

1. ספרי תנ"ך. כתב היד העתיק ביותר של התנ“ך בעברית הוא בן המאה ה־10 לספירה. המגילות הללו עתיקות ממנו באלף שנים, בקירוב. בדיקתן והשוואתן הוכיחו את מהימנותו ואת קדמותו של המקור שממנו הועתק ספר התנ”ך שבידינו. המגילות שנמצאו זהות עם ספרי התנ“ך המקבילים להן. ידועות בעיקר מגילות ישעיהו הנמצאות באוניברסיטה העברית בירושלים. נמצאו קטעים מכל ספרי התנ”ך.

2. ״פשרים" של ספרי התנ“ך – פירושים המתבססים על פסוקי התנ”ך כלשונם, אולם הסופר מוצא בהם רמזים ״אקטואליים" למאורעות ואנשים בימי הכת וכן רמזים נבואיים לעתיד. והנה קטע מפשר ישעיהו, לדוגמא:

וקטע מפשר חבקוק:

3. מגילת ההודיות – שירי תפילה והודיה, מקבילים לספר תהלים.

לדוגמא, קטע:

4. “מלחמת בני אור בבני חושך” – הוא שם שנתן פרופ' סוקניק למגילה ארוכה ומעניינת המתארת תיאור מפורט ומדוקדק את המלחמה העתידה להתחולל בין ״בני אור" – אנשי הכת, לבין ״בני חושך" – הגויים ו“מרשיעי ברית” מבני ישראל. שלוש פעמים ינצחו בני אור, שלוש פעמים בני חושך וההכרעה תהיה בפעם השביעית כאשר בני אור ינצחו בעזרתם הפעילה של אלהים ושל מלאכיו. 40 שנה תימשך המלחמה.

המגילה מתארת את ארגונם, נשקם, טכסיהם ואותותיהם של בני אור בפירוט רב – במתכונת צבאית מובהקת של התקופה.

“בשנה הראשונה יילחמו בארם נהרים. ובשנית בבני לוד. ובשלישית ילחמו בשאר בני ארם בעוף וחול תוגר ומשא אשר בעבר פורת… ובעשר השנים אחריהם תחלק המלחמה על כל בני חם לכול ארצות מושבותם”.

נמצאו קטעים מחמישה עותקים של מגילה זו.

5. מגילות הנחושת – כל המגילות כתובות על קלף, חוץ משתים חרותות על לוחות נחושת שנמצאו גלולים, תוכנן לוטה בערפל. ממשלת ירדן אינה מעונינת בפירסום פרטיהן. ידוע לנו שהן מספרות על מקום טמינתם של אוצרות. איננו יודעים מה טיבם של אוצרות אלה (“הון היחד”, הון הרבים"?) ואם אמנם אוצרות כאלה היו קיימים. הסימנים הנתונים הם כלליים ביותר ועל פיהם יכלו, לכל היותר, בני אותו הדור למצוא את מסתרי האוצרות. הכמויות הנקובות במגילות מדהימות ממש וקשה להניח שהיו לכת אוצרות כאלה.

6. הסוג האחרון הוא המעניין ביותר לגבי הנושא שלנו. אלה הם תקנוני הכת: מגילת הסרכים (או ״סרך היחד") ומגילת ברית דמשק. (סרך = תקנון, חוק). נמצאו קטעים מאחד־עשר עותקים של כל אחת משתי מגילות אלה. מגילת הסרכים מכילה את עקרונות הכת: מנהגי יום יום שבהם חייבים חבריה; טכסי קבלת מועמדים וחברים, עונשים כלפי עוברי עבירות; סדרי השלטון והארגון בכת וכו'.

בשיחה הבאה נתעכב על חוקים ומנהגים אלה.

בינתיים, רק לדוגמא, קטע:

וכן:

שני הכדים שנמצאו במערה מס' 1 ונרכשו ע"י פרופ' א. ל. סוקניק.

הכדים שימשו בית־קיבול לכמה מן המגילות

דף ממגילת ״סרך היחד"

(שים לב לתיקונים, מחיקות ותוספות שנעשו בימי קדם)

דף ז ממגילת סרך היחד: פירוט העבירות והעונשים. (שים לב למחיקות ולתיקונים, במיוחד בסוף שורה 8, כתוב “שנה אחת”, מעל: “ששה חדשים”).

המגילה “מלחמת בני אור בבני חושך”, כפי שנתגלתה

מגילת הנחושת, כפי שנתגלתה בפתח המערה מס' 3

מגילת ברית דמשק – הנה פרשה מיוחדת. היא נמצאה, בצורת דפי ספר שהועתקו כנראה ממגילות שהוצאו ממדבר יהודה, בגניזת קהיר, (גניזה – ריכוז קרעים וקטעים של ספרי קודש ליד בתי כנסת). כתבי היד שנמצאו בקהיר (עשרות שנים לפני גילוי המגילות בקומראן) הם מהמאה העשירית ומהמאה השתים עשרה לספירה. ויכוח מר וממושך היה נטוש על טיב מחבריהם ועל תקופת חיבורם, עד שבאה תגלית המגילות והוכיחה על ידי קרעים זהים ועל ידי הרבה ביטויים ונושאים זהים שספר ״ברית דמשק" הוא חלק מכתבי כת מדבר יהודה.

בראשית המגילה מסופר על תולדות הכת, על בריחה לדמשק וקבלת ״ברית חדשה" שם. רוב המגילה דן בתקנות הכת. כגון:

“אל יאכל איש ביום השבת כי אם המוכן… אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת”.

הערה: לפי מידת ההתענינות והשאלות שתתעוררנה אפשר להחליט אם להמשיך בשיחה זו עד כאן, או לקטוע אותה בראשית מס' 6, ולהעביר את החלק האחרון לראשית השיחה הבאה.

 

שיחה ה': חוקות הכת ומנהגיה    🔗

בתחילת השיחה יחולקו דפים⁵ ובהם המובאות מן המגילות שייקראו בפעולה זו. לכל מובאה מספר. המדריך יכוון את החניכים לקטע שהוא עומד לקרוא על פי המספר. יש לדרוש מן החבריא לשמור על הדפים לשיחות הסיכום. בסוף השיחה יש להפנות את תשומת הלב לקטעי המקורות שנקראו בפעולה ד' וכאן, בדף, הם נתונים שנית. לעיון.

מה ידוע לנו עד עתה על חוקות הכת, מנהגיה ואורחות חייה?

1. שיתוף רכוש

2. קופה משותפת

3. סעודה משותפת

4. התרחקות ממותרות

5. שמירה קפדנית של השבת

מגילת הסרכים מספקת לנו חומר מפורט על שאר החוקות והמנהגים. מי שרצה להתקבל לכת חייב היה בתקופת מועמדות. במשך המועמדות היו מנסים לעמוד על טיבו ״ידורשהו האיש הפקיד ברואש הרבים לשכלו ולמעשיו". לאט לאט הוא מרגיל את עצמו לחיים החדשים ולבסוף הוא חייב בשבועה, בטרם היותו לחבר.

קטעים אלה הם מדברי בן מתתיהו על האיסיים, אך קטעים דומים ומקבילים מצויים גם במגילת הסרכים. ההחלטה הסופית על קבלת המועמד לחברות היא בידי “מושב הרבים” – מעין אסיפה כללית.

“הרבים” הם גם הדנים והמחליטים אם להעבירו משלב לשלב בתוך תקופת המועמדות.

ובכן, קיימת מועמדות ויש שבועה בסופה, על סף החברות, שעיקרה: ״לדרוש אל אלהי אבותיהם“; ״לרחוק מכל רע ולדבוק בכל מעשי טוב”; ״לאהוב כול בני אור… ולשנוא כול בני חושך". או כפי שסיכם פילון את עקרונות האיסיים: ״אהבת האלהים, אהבת המוסר ואהבת

הרע".

קיים ״מושב הרבים" או ״עצת היחד" (או שניהם?) – אסיפה כללית דמוקרטית המחליטה לא רק על קבלת חברים חדשים. ה״רבים" לומדים יחד ומבררים סוגיות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו ״והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט ולברך ביחד".

הכת שומרת בקפדנות על סדרי האסיפה בשעת דיוניה ומענישה בחומרה את פורעי הסדר ומשביתי הרוח החברית.

יש מעין מזכיר לכת הנקרא ״המבקר". הבה נראה מה תפקידיו.

וכן באותה המגילה:

יתכן שזהו אותו ״הפקיד ברואש הרבים" הבוחן את המועמדים. יתכן שהוא גם האחראי על עזרת קרובים כמו שכותב ב“מ: ״אסור להם להעניק לקרוביהם בלי לשאול את פי העומדים בראשם”.

המשמעת נשמרת בקפדנות. מעמד מכובד שמור לכהנים ולזקנים.

הכת החשיבה את הטבילה והקפידה עליה (יוחנן המטביל – הנוצרים הראשונים).

עדות ארכיאולוגית לנוהג הטבילה בכת תשמשנה הבריכות בפינה הדרומית מזרחית של הבנין הציבורי בקומראן והבריכה הגדולה מחוץ לבנין. העבודה העצומה, שהושקעה במערכת מובילי המים (אקואדוקטים) שסיפקו את המים לבריכות אלה ואשר שרידיהם נחשפו בחפירות, היא הוכחה לחשיבות שייחסה הכת לטבילה.

הטבילה בטהרת הרבים זכות גדולה היא ושמורה לחברי הכת בלבד. רק לאחר קבלת המועמד לכת ״יכתבוהו בסרך תכונו בתוך אחיו לתורה ולמשפט ולטוהרה"… טהרת הגוף סימלה את טוהר הנפש.

האם היתה למדבר יהודה מעוט המים, השפעה כלשהי על יצירת מנהג הטבילה בכלל או הטבילה בצוותא בפרט? – שאלה היא הטעונה חקירה.

אפשר כאן להציג שאלה: מה היה עלינו לעשות אילו רצינו לחקור שאלה זאת? עשויה להתפתח כאן שיחה מאלפת.

הרבה דברים יכולה החברה הקיבוצית ללמוד מכת מדבר יהודה. מה למשל נראה בעיניכם ראוי להעתקה?

לסיכום התשובות אפשר לקרוא את הקטע הבא, כדוגמא למה שאנו יכולים ללמוד מהם:

״למעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם… הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו".

האם עזרה צורת חייהם להקניית תכונות אלה?

 

שיחה ו': למה רגשו גויים?    🔗

יגאל ידין פותח את ספרו במשפט זה: ״מגילות ים המלח שנמצאו בשנת 1947, הן ללא ספק התגלית החשובה ביותר שנתגלתה בארץ ישראל בתחומי המקרא, ההיסטוריה ותולדות היהדות והנצרות".

מחקר ב״ניב הקבוצה" מציין בהקדמה:

הכותב מבחין בין ״מעתיקיהן" ל״מטמיניהן" ול״מחבריהן" – מה פירוש הבחנה זאת? למה היא מרמזת?

מה נותן למגילות הללו חשיבות כה גדולה, כפי ששמענו בקטעים הנ"ל? מה מושך את מאות החוקרים מכל רחבי העולם, לעסוק בהן?

התשובה נעוצה בראש ובראשונה בתאריך חיבורן של המגילות.

המגילות הועתקו, ובחלקן⁶ חוברו, כנראה, לא לפני שנת 150 לפני ספירת הנוצרים והוטמנו לא מאוחר משנת 70 לספירה, בקירוב.

זוהי תקופה גורלית בחיי עם ישראל, בה הגיעה לשיאה ההתנגשות בין תרבות יוון ותרבות ישראל ובה נגזר גורלה של עצמאות ישראל בארצו.

יתר־על־כן, זוהי תקופת לידתה וצמיחתה של הנצרות אשר שינתה את מהלך ההיסטוריה האנושית.

אין ספק שיש קשר בין כת מדבר יהודה ובין התמורות הללו. וזהו מה שעורר את ההתעניינות הבינלאומית, ובעיקר בין היסטוריונים ואנשי דת נוצריים.

על הנוצרים הראשונים (שנקראו גם ״נצרנים" ו״אביונים") ידוע מעט מאד. אולם המעט הידוע דומה להפליא לרעיונות הכת, עקרונותיה ומנהגיה. נזכיר למשל את נוהג הטבילה ואת השנאה ל״אנשי הלצון" או ״אנשי הכזב" שבירושלים וכן את העובדה שיוחנן המטביל ואנשיו חיו בקרבת קומראן. יש כאן איפוא סמיכות כרונולוגית, גיאוגרפית ואידיאית. חוקרים לא מעטים נתפסו בזמנו לזיהוי הכת עם הנצרנים. (חוקר יהודי אנגלי בר סמכא מחזיק בדעה זו עד היום). הם נאחזו בביטויים המופיעים במגילות כגון ״הברית החדשה" ו האביונים“; הסתמכו על הדמיון (הרב, בלי ספק) בין דמות ״מורה הצדק” המופיע במגילות כמנהיגה המעונה והקדוש של הכת לבין ישוע הנוצרי; מצאו אחיזה בשיתוף הקנין ובסעודה המשותפת שהיו אף נחלתם של הנצרנים.

כל ההסתמכויות הללו אינן עומדות בפני הבקורת. רב המבדיל על המשותף. אך אין ספק שכל זה מרמז ומעיד על קרבה רוחנית וארגונית בין הנוצרים הראשונים לבין כת מדבר יהודה. ויש להניח שקרבה זו היתה קיימת מאחר שמקור צמיחתן של שתי התנועות הללו היה אחד: ההתנגשות בין תרבויות אדירות (ישראל, יוון, פרס) והזעזועים המדיניים שנלוו אליה מחד; ומאידך גיסא השחיתות וההתנוונות של החברה הישראלית ומנהיגותה, הדתית והחילונית, בירושלים.

מובנה איפוא התענינותו של העולם הנוצרי בכת שלנו ובמגילותיה. לעולם היהודי המגילות הן תעודות ממקור ראשון המפיצות אור על תקופה מכרעת בתולדותיו, תקופה שרוב הידוע עליה בא עד עתה מפי מקורות זרים או משוחדים (בן מתתיהו)⁷.

אלה ואלה, יהודים ונוצרים, נלהבים מן האפשרות לראות בעין ולהשוות כתבי יד של התנ“ך בעברית שעתיקים בהרבה מכתב היד העברי הקדום ביותר שהיה מצוי בידינו. כל הטענות בדבר אחור עריכתו של התנ”ך וכל הספיקות לגבי מהימנותו ודיוקו של הטופס שממנו הועתק נמוגו וחלפו מאז שנמצאו המגילות. מסתבר שבמגילות יש יותר השמטות ואי דיוקים מאשר בתנ"ך ומכאן הוכחה שהוא הועתק ממקור מהימן ביותר, קדום ממגילות מדבר יהודה.

כמות החומר שנמצא היא מפתיעה ופענוחו אינו מלווה ספיקות רבים. יחסית. עובדות ״חיצוניות" אלה יודעים ההיסטוריונים והארכיאולוגים להעריך, בעיקר לגבי תקופה כה קדומה. אך, כאמור, עיקר החשיבות היא בתוכן המגילות ובייחודה של התקופה בה חוברו – תקופה מכרעת בתולדות האנושות שהיתה לוטה בערפל.

לפרשנות התנ"ך לא הועילו המגילות, כפי שאפשר היה לצפות שיועילו. אולם במקומות לא מעטים פותר הנוסח שנמצא במגילות בעיות שבהן התלבטו המפרשים במשך דורות.

להלן שתי דוגמאות: בדברים (ל"א, 1) כתוב: ״וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל“. לא ברור להיכן הלך משה, שהרי פסוק זה נאמר לאחר שמשה כבר דיבר אל בני ישראל ארוכות. והנה בקטע שנמצא ממגילה כתוב במקום זה: ״ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה”. בישעיהו (יא, 6) כתוב ״וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו" – יש כאן הקבלה משולשת מושלמת הנפגמת רק בחלקה השלישי בו מופיעות 3 חיות במקום שתים וחסרה בו הקבלה ל״גר" ו“ירבץ”. והנה במגילת ישעיהו בא הדבר על תיקונו: במקום ״ומריא" כתוב ״ימרו" שפירושו: יאכלו, יתפטמו.

רבה חשיבותן של המגילות גם לחקר השפה העברית.

 

שיחה ז': מי כתב את המגילות?    🔗

השאלה נחלקת לשלוש:

1. האם כל המגילות חוברו בידי כת אחת?

2. האם כת זו היא אחת מאלו הידועות לנו מההיסטוריה!

3. אם כן, איזו מהן?

כל אחת מן השאלות דורשת עיון ומחשבה. נבחן אותן אחת אחת.

מה, לפי דעתכם, התשובה לשאלה הראשונה?

מה הן האפשרויות האחרות?

קיימת אפשרות שהמגילות הללו הן מעין ספריה המכילה כתבים מתקופות שונות, פרי רוחם של אנשים שונים. ייתכן שאנשי כת מסויימת הם שהעתיקו את כולן – אבל לא הם חיברו אותן. וייתכן שמקצתן פרי רוחה של הכת ומקצתן פרי עטה בלבד. כל הסברות הללו, ואחרות (כגון גניזה), עלו על דעתם של החוקרים. כיום מאוחדים רובם בדעה שחוץ מהמגילות המקראיות. כל השאר הן פרי רוחה ועטה של כת אחת – היא הכת שהטמינה אותן במערות מחמת המציק, ערב החורבן או למחרתו.

כיצד הגיעו למסקנה זו? מה, לדעתכם, צריך היה לבחון כדי להגיע למסקנה כזאת?

כאן עיקרה של שיחה זו, שמטרתה להביא את החניכים למצוא בעצמם את השיטה לפיה פועל המחקר.

השימוש בלוח רצוי מאד בקטעים הבאים.

הכתיב הוא מיוחד ואחיד בכל המגילות.

יש לעמוד על ההבחנה בין ״מיוחד ואחיד" ועל משמעותן המלאה. שולט כתיב מלא שבמלא: מושה, כול, כיא, מיא, כמוכה, מעשיכה, יתנכה, הואה, היאה, במקום הוא והיא, יש להניח שביטאו הואה, והיאה, בדומה לערבית ועוד.

הסגנון אף הוא מיוחד ואחיד. וזו עדות משכנעת יותר.

(מדוע? המעתיק עלול היה לשנות את הכתיב אך לא את הסגנון). הסגנון בדרך כלל צח וברור, אך הוא נבדל הן מן המקורות העתיקים (המקרא) והן מהחדשים (המשנה והתלמוד).

מורגשת בו השפעה ארמית, כגון: עליהון (עליהם). אַבית גלותו (בבית גלותו). שכיחה הצורה: יכתובו, ישמועו, ישחוקו, יעצורו (גם באמצע פסוק) במקום יכתבו, ישמעו, ישחקו ויעצרו.

הנה למשל, סגנונה של מגילת הסרכים בדברה על המועמד המבקש להתקבל לעדה:

וסגנונה של מגילת ברית דמשק, באותו הנושא:

או סגנונה של מגילת הסרכים: ״לאהוב כול בני אור איש כגורלו בעצת אל ולשנוא כול בני חושך איש כאשמתו בנקמת אל".

וסגנונה של ״מלחמת בני אור“: ״בני אור וגורל חושך נלחמים יחד לגבורת אל”. וכן ״יכתובו על אותותם מלחמת אל, נקמת אל".

ביטויים וכינויים רבים מאד משותפים לכל המגילות ומיוחדים להן. מאחורי הביטויים מסתתרים השקפת עולם משותפת ואורחות־חיים משותפים. למשל: בני אור ובני חושך: עצת אל; רזי אל; יחד־אל; עצת היחד; עצת הקודש; הרבים; מורה הצדק; בני צדוק; איש הלצון; איש (אנשי) הכזב; הכתיים; סרך.

נפרט כמה מהדוגמאות הללו.

סרך – היא מלה המיוחדת למגילות⁸– היא מופיעה 24 פעמים במלחמת בני אור; 12 פעמים במגילת הסרכים ו־8 פעמים בברית דמשק.

מורה צדק – ביטוי מיוחד זה מופיע 7 פעמים בפשר חבקוק, פעמיים בברית דמשק, ופעם שלישית נאמר ״עד עמוד יורה הצדק".

עצת היחד – 13 פעמים במגילת הסרכים: 5 פעמים בפשר חבקוק (מבלי לכלול ביטויים מקבילים כגון: ״גורל יחד" במגילת ההודיות, ״עדת היחד“, ״אנשי היחד” ו״סוד היחד").

כתיים או כתיאִים – נזכרים 17 פעמים במלחמת בני אור; 9 פעמים בפשר חבקוק. וזאת לזכור: בהשוואות אלה פועל הכלל של תורת ההגיון המתבטא בנוסחה: b=c; a=b ∴ (מסקנה) a=c. כלומר: אין שום הכרח למצוא מקבילות בין כל המגילות. המקבילות חייבות להקיף כל שתים מהן. העדות הבטוחה ביותר מצויה בתחומי האמונות והדעות: החוקים ואורחות החיים.

ניקח מים האפשרויות רק כמה דוגמאות. נזכור שעד כמה שהן תהיינה בולטות בייחודן – כן תהיה עדותן חותכת. נשתדל גם לא לחזור על דברים ידועים לנו, כגון שיתוף רכוש או חיי מדבר.

בזאת נתחיל את השיחה הבאה.

כזכור – בחלקה השני של השיחה הבאה נצטרך לתת את התשובה על השאלה השניה: האם כת זו היא אחת מאלו הידועות לנו מההיסטוריה?

ובפעולה שלאחריה תעמוד לפנינו שאלת זיהויה של כת־מדבר־יהודה. אין אחדות דעות בשאלה זו וניטיב לעשות אם כמה מן החניכים יתכוננו על ידי קריאה ועיון לייצג את הדעות המנוגדות בשעת השיחה. נערוך מעין סימפוזיון בשאלה זאת.

נחלק את העבודה עוד היום:

המדריך ימצא 5 ״מתנדבים", בעלי יכולת עיון והבעה, ויחלק ביניהם את ייצוג הדעות השונות. לכל אחד מהחמישה יינתנו עשר דקות להרצות טיעונו בפעולה ט'. (ראה פירוט להלן, שיחה ט').

והרי הביבליוגרפיה שתינתן לחניכים:⁹

1. זיהוי הכת עם האיסיים

י. ידין: המגילות הגנוזות ממדבר יהודה, עמ' 205–229.

א. שמוש: לזהותה של כת ים המלח. “ניב הקבוצה”, כרך ח‘, חוב’ ג‘, ד’, עמ' 521–538, 736–737.

2. זיהוי הכת עם הצדוקים

א. מ. הרבמן: מגילות מדבר יהודה, עמ' 25–30.

3. זיהוי הכת עם הקנאים

ב. ס. רות: הרקע ההיסטורי של המגילות הגנוזות, עמ' 12–41; 75–69.

י. קלוזנר: היסטוריה של הבית השני. כרך ה‘, נספח להוצאה השלישית, עמ’ –340332. (או: י. קלוזנר: בית שני. עמ' 290–303).

4. זיהוי הכת עם ה״חבורה״ הפרושית

ח. רבין: היחד, החבורה והאיסיים; קובץ ״עיונים במגילות מדבר יהודה", עמ' 104–122.

י. בער: ישראל בעמים, עמ' 26–57.

(הרשות בידי המדריך לפסוח על סעיף זה, משתי סיבות: א. החומר מועט וקשה להבנה: ב. אפשרות הזהוי היא פחות סבירה מן האחרות).

5. זיהוי הכת עם ה״אביונים" – הנוצרים הראשונים

י. קלוזנר: היסטוריה של הבית השני. כרך ה‘, עמ’ 89–95.

(המהדר יכול להמשיך עד עמ' 119 וללקט פרטים נוספים לעניינו).

ד. פלוסר: כת מדבר יהודה והנצרות; קובץ ״עיונים במגילות מדבר יהודה", עמ' 85–103.

 

שיחה ח':¹⁰ המגילות – יצירת כת אחת    🔗

כזכור, נוכחנו שבכל המגילות הכתיב דומה, הסגנון דומה ומצויים הרבה ביטויים וכינויים זהים. הוא הדין במאות הקטעים של המגילות שנמצאו ופורסמו.

גם בתחומי האמונות והשקפת העולם רבות המקבילות. למשל, האמונה במלאכים נזכרת פעמים רבות במגילת הסרכים, בברית דמשק, בהודיות ובעיקר במלחמת בני אור – אשר בה נזכרים המלאכים עשרות פעמים לשמותיהם (מיכאל, גבריאל, שריאל, רפאל ובליעל) ולתפקידיהם. הם לוקחים חלק פעיל בחיים בהווה ובעתיד – בימי מלחמת בני אור בבני חושך.

ואם יטענו כי ביטוי כמו “מלאכי קודש” יכול להופיע בכתיבה של כל כת, הרי ״מלאך חבל" (מלשון חבלה) הוא ביטוי מיוחד למגילות ומופיע בשלוש מהן (מגילת הסרכים, ברית דמשק ובני אור); ״מלאך משטמה" מופיע בשתים (ברית דמשק ובני אור), ובמגילת הסרכים נזכר פעמיים ״מלאך חושך" המכונה במגילת בני אור ״בליעל“, ו״שר אורים” המכונה בשם ״מיכאל".

תורת הגזירה הקדומה נרמזת בהודיות ומפורטת במגילת הסרכים. לפי אמונה זו כל מעשי האדם נקבעו, נגזרו מראש על ידי אלהים ואין לשנותם.

״ובטרם בראתם ידעתה מעשיהם" – אומרת הראשונה בהודיות. והמגילה: ״ולפני היותם הכין כול מחשבתם ובהיותם לתעודתם כמחשבת כבודו ימלאו פעולתם ואין להשנות".

מיוחדת לכת ואופיינית לה האמונה בחלוקת העולם לשני מחנות: הטוב והרע, האור והחושך (דואליזם בלעז). אמונה זו באה לביטוי מלא במגילת הסרכים ובמלחמת בני אור. שני המחנות שונאים זה את זה “שנאת עולם” ובני אור – חברי הכת – חיים בציפיה להשמדתו המוחלטת של המחנה היריב.

מגילת הסרכים אומרת, למשל: ״והואה ברא אנוש לממשלת תבל. וישם לו שתי רוחות להתהלך בם עד מועד פקודתו, הנה רוחות האמת והעול. במעון אור תולדות האמת וממקור חושך תולדות העול… והואה ברא רוחות אור וחושך ועליהון יסד כול מעשה".

(יש לפרש את המשפטים הללו ולהתעכב על תוכנם, להפנות את תשומת הלב לניסוח הבהיר ולסגנון המעולה).

במלחמת בני אור חוזרת אמונה זו ונשנית בניסוחים מקוטעים אך רבים, כגון: ״בני אור וגורל חושך נלחמים יחד".

אולם למען האמת ולמען הדיוק עלינו לציין ולהדגיש כי רבים העניינים בתחומי האמונות והדעות, המנהגים ואורחות החיים שאינם ברורים לנו כל צרכם, שמצויות בהם סתירות בין מגילה למגילה או שמופיעים במגילה אחת בלבד ללא זכר באחרות. למשל: לא ברור לנו אם אנשי הכת חיו חיי משפחה, לקחו נשים והולידו בנים. פליניוס מספר על האיסיים כי ״חיו בלי נשים, בלי יחסים מיניים“. בן־מתתיהו מספר כי ״חיי הנשואים נמאסים בעיניהם”, אולם מוסיף: ״ויש עוד כת שניה לאיסיים ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנישואים נבדלו מהם…"

בבית הקברות הגדול בקומראן נמצאו גם כמה שלדי נשים אולם מספרם מועט מאד בהשוואה לשלדי הגברים.

ברית דמשק רואה בנישואים ובהולדה מצוה: ״ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה". היא אוסרת נישואים עם בת אח או בת־אחות ומכלל לאו אנו לומדים הן. לעומתה, שאר המגילות אינן מזכירות כלל נשים, נישואים או ילדים. ושתיקה זו אומרת דרשני.

אולי היו אנשי ״ברית דמשק" ה״כת השניה לאיסיים" שעליה מספר בן־מתתיהו ואנשי קומראן היו אלה שהתנזרו מחיי משפחה?

כן מעוררת תמיהה פרשת העבדים שמציאותם בכת נרמזת במגילת ברית דמשק, ורק בה.

גם תולדותיה של הכת אינן ברורות ותואמות. בברית דמשק מסופר על גלות לדמשק. מגילת מלחמת בני אור מספרת על ״גולת בני אור" ששבה ״ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים". אולי זהו פרק בתולדות הכת – שהתקיימה כנראה כמה דורות – בו אירעה איזו גלות, של הכת או של חלק ממנה, ובעטיה חלו כמה סטיות ממנהגים וחוקים מקובלים.

מה המסקנה המתבקשת משאלות וספקות אלה?

– יש מקום למחקרים רבים נוספים.

השאלה השניה שהעמדנו לפנינו היתה: האם כת זו היא אחת מאלו הידועות לנו מההיסטוריה? מה דעתכם? הייתכן שהיסטוריון כבן־מתתיהו, שתיאר את התקופה ואת הסביבה בהן חיתה הכת באופן כה מפורט, לא יכיר או לא יזכיר כת זו כלל?

לא היתה לו סיבה להעלים מאתנו במזיד את דבר קיומה של כת זו. אם כן, או שלא ידע על קיומה או שלא ראה לתת דעתו עליה. ושתי אפשרויות אלה אינן מתקבלות על הדעת, כי: ״הכת הקיפה מאות חברים; היא פעלה בתקופה מכרעת בחיי האומה: היא שכנה מהלך יום ואף פחות מזה מירושלים הבירה, בסמיכות גיאוגרפית לאיסיים המתוארים על ידי בן־מתתיהו בפירוט. ובמרחק לא רב ממצדה, אשר לה מוקדש תיאור מדוקדק בכתביו, היא העמידה מתוכה אנשים שיצרו ספרות שלימה; היא גיבשה השקפת עולם ואורחות חיים בלתי רגילים והיתה, לפי כל הסימנים, ידועה למדי בעם ובארץ" (״ניב הקבוצה"). תשובתנו היא איפוא: יש לחפש את זהותה של הכת בין הכיתות והמפלגות הידועות לנו מן ההיסטוריה (כתבי בן־מתתיהו בעיקר).

 

שיחה ט': סימפוזיון – נסיונות שונים לזיהוי הכת    🔗

אפשר לפתוח בקריאת קטע מספרו של י. ידין:

החניכים אשר הכינו את ההרצאות ידברו בזה אחר זה, כל אחד עשר דקות. יש לתבוע מהם להרצות בעזרת ראשי־פרקים בכתב, ולהדריכם מראש כיצד להכינם. מובן מאליו שהמדריך חייב בקריאת כל החומר שהגיש לחניכים לקריאה. לאחר ההרצאות תישאל השאלה: מה דעתכם? איזו הצעה מתקבלת על הדעת? יש להניח שתתעורר שיחה כללית ובה יקחו חלק גם חמשת המרצים, אשר צוידו על ידי קריאת החומר בנשק יעיל לתקיפת ״יריביהם". אולם יש להיזהר לבל תישאר השיחה בין חמישה אלה בלבד.

המדריך יכוון את השיחה. יטיל את משקלו נגד כל מגמה של ביטול הצעות ללא בחינה רצינית של הטענות שמאחוריהן.

אין לסכם סופית בשאלה בתום שיחה זו. אפשר להניח כי מרבית הדעות יהיו בזכות הזיהוי עם האיסיים. אולם רצוי לסיים את השיחה בהרגשה שעל מנת להכריע עלינו לראות בעינינו את המקורות.

לשיחה הבאה ישיג המדריך ממחלקת ההדרכה הכפלות של כל החומר על האיסיים, המובא בנספח א', משל בן־מתתיהו, פילון ופליניוס. אפשר להסתפק בחלק מן החומר,לפי ראות עיני המדריך.

כדי להקל על המדריך, שאולי יקרא את החומר הנ"ל בראשית הנושא ואין לדרוש ממנו לחזור ולקרוא הכל לפני פעולה זו, אסכם בקצרה את עיקרי הטענות בעד ונגד ארבע מחמש הצעות הזיהוי. כאמור בהקדמה, תוכנית זו יוצאת מההנחה שאנשי כת ים המלח הם איסיים.

1. הצדוקים. ההצעה מתבססת על הביטוי ״בני צדוק" שבו מכנה הכת את עצמה; על חשיבותם של הכוהנים בחיי הכת ובהנהגתה, ועל זיהוי ״הכוהן הרשע" ש״בגד בחוקים בעבור הון" עם אלכסנדר ינאי (הצדוקי). הכת נוצרה, לפי סברה זו, על ידי פרישה של נאמנים מן המפלגה הצדוקית השלטת שסרחה.

אולם לא שמענו משום מקור אחר על פרישה כזו מן הצדוקים. הצדוקים היו מפלגת האריסטוקרטיה והכהונה בירושלים, ואין לנו בסיס היסטורי או הגיוני להשערה שמהם דוקא צמחה כת שתפנית, עממית, מתנזרת ומתבודדת. ידוע לנו שהצדוקים לא האמינו במלאכים ובתחיית המתים והקלו בקדושת ספרי הנביאים – בניגוד מוחלט לכת המגילות.

2. הקנאים. לפי הנחת חסידי דעה זו כל הידוע לנו על הקנאים מפי בן־מתתיהו אינו נכון. הוא סילף במזיד את דמותם. ״מורה הצדק" מן המגילות אינו מתאים לשום אישיות מן התקופה הזאת חוץ ממנחם בן־יהודה – מנהיג הקנאים, או אלעזר בן־יאיר, מפקד לוחמי מצדה. התשובה לכך מצויה בקטע הבא (“ניב הקבוצה”):

״אין שום רמז במגילות שמורה הצדק היה מנהיג צבאי. לעומת זאת אין ספק, שמנחם (או בן יאיר) היה בעיקרו מנהיג צבאי…

אולם הבעיה העיקרית היא, כיצד מתיישב אופיה של הכת עם אופי של כת לוחמים קנאים…

האמנם ייקרא ״קנאים" ליושבים בשלווה ומחכים לאחרית הימים ולאות מה' בעת שהאויב עולה על הארץ וכובשה, עולה על ירושלים ומחריבה?

הייתכן שיישבו קנאים, יכתבו ויעתיקו מגילות בקומראן, שאינה מבוצרת דיה ושאין בה תנאים להתבצר מפני לגיונות רומי, ושלא יסוגו גם אחרי נפילת ירושלים למבצר מצדה הנתון לשלטונם?

ואם אמנם מגיני מצדה הם חלק מן הכת – היכן בריכות הטבילה שלהם והיכן האולם לסעודות משותפות?…

גם נקודות אופי המובלטות במגילות עצמן, כגון: כיבוש הכעס וכיבוד הזקנים, אינם מסימניה האופיניים של מפלגת קנאים".

3. ה״חבורה“, נזכרת בספרות התלמודית. החוקר רבין מניח שלחברי הכת היה קנין פרטי ועל כן אינם איסיים. כן דומה נוהג קבלת חברים אצלם לנוהג ב״חבורה” ולא לזה של האיסיים.

בשני הדברים קשה להסכים איתו. בדיקת הכתובים אינה מגלה שום רמז של״חבורה" שהיתה של פרושים היה לוח שנה מיוחד; שנמנעו מהקרבת קרבנות במקדש; שנהגו לטבול; שקיימו סעודות משותפות או שהלכו למדבר.

4. האביונים. במגילות מצויים פרטים רבים התואמים את המעט הידוע על האביונים:

ביטויים כגון: ״הברית החדשה" ו״האביונים";

מנהגים־טכסים כגון: הסעודות המשותפות והטבילה;

גורלו של מורה הצדק (יסורים ורדיפות) המרמז על גורלו של ישו;

הליכה למדבר;

קרבת איזור פעילותו של יוחנן המטביל לקומראן.

אולם אופי הכת והשקפותיה מנוגדים לאופיים והשקפותיהם של הנוצרים הראשונים. אלה הקפידו על קיום כל המצוות ואלה פרקו עולן של מצוות התורה; אלה הכינו נפשם ליום נקם ולמערכה כבדה (מלחמת בני אור) ואלה סלדו מנקמה וממלחמה בכל נפשם (הנצרנים ברחו לעבר הירדן עם פרוץ המרד הגדול).

אופייניים להשקפת האביונים דברי ישו ״אני אומר לכם: אהבו את אויביכם, ברכו את מקלליכם, היטיבו לשונאיכם“. הניגוד הגמור בין רוח הדברים האלה לבין ״שנאת עולם עם אנשי שחת” האופיינית לכל המגילות אינו משאיר מקום לספק. שנאת ״בני אור" ל״בני חושך" אינה מתישבת עם נצרות, באיזה שלב שהוא.

 

שיחה י: זהות הכת – האיסיים    🔗

הדפים המודפסים יחולקו – דף לאיש (נספח א').

המדריך יתחיל בקריאה. אחריו יקראו כל הנוכחים, כל אחד קטע. קוראים סעיף, מתעכבים ומבררים אם אמנם דברים זהים או דומים מצויים במגילות – על פי הידוע לנו עד כה.

יתכן שתתעוררנה תגובות, תוך כדי קריאה, כגון: ״הרי זה בדיוק כמו בקיבוץ!" יש לאשר הערות כאלה, אך להיזהר מהיסחפות לנושא שעוד לא הגיע זמנו. מוטב שההרגשה של שותפות הגורל וקרבת השקפת העולם בין הכת, האיסיים והקיבוץ תשתהה בליבם של החניכים, תעבור את כור מחשבתם ותופיע בשילה בשיחות הבאות. ומוטב שזה יבוא מאליו, מתוך החניכים. אל תעירו ואל תעוררו… ובודאי לא בהערות כגון ״נו, אתם רואים, זה לא בדיוק כמו במשק?!" יכוון המדריך את השיחה להשוואה בין האיסיים לבין כת ים המלח. ההשוואה עם הקיבוץ תיעשה מאליה במחשבתו של כל חניך נבון. לביטויה תבוא בשיחה הבאה.

המדריך שקרא את המוטל עליו ועקב בעיון אחרי החומר המובא בשיחות הקודמות ובנספחים, לא יתקשה לערוך השוואה בין הנאמר כאן על האיסיים לבין הדברים שכותבי המגילות מספרים על עצמם ועל אחיהם.

להלן עיקרי העניינים שאין להם מקבילות במגילות.

א. ״אוספים אליהם בני אנשים זרים" ומחנכים אותם ברוחם.

ג. ״השמן מטמא את הגוף“; ״הבגדים הלבנים”.

ד. ״בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם".

ה. התפילה לשמש.

ו. ״גדרו עליהם לבלי השבע" – עומד כביכול בסתירה למה ששמענו במגילות על שבועת המועמד בהתקבלו לחברות, אך על שבועה זו – של המועמד – הרי שומעים אנו גם מבן־מתתיהו (להלן, קטע ז').

במגילת ברית דמשק נזכרות אמנם גם שבועות אחרות.

ז. ריפוי בעזרת ״שרשי צמחים" – גם עליו לא שמענו במגילות.

ח. המגורש מהעדה ״לא יוכל לנגוע בלחם זרים".

ט. משפט מוות.

מנהג היתד מתאים לנאמר בתורה (דברים כ"ג 13–14) ונרמז גם במגילת מלחמת בני אור.

י. עינויים בידי הרומאים.

יא. ״הנשמות תשארנה לנצח" – אמונה בהישארות הנפש, שהיתה עד לאותה תקופה זרה ליהדות.

אפשר ואפשר לתרץ חלק מהנקודות הללו, אך אין בכך צורך. כה מעטים הם עניינים אלה ביחס לדמיון הרב והמשכנע במרבית הנושאים ובחשובים שבהם. אין להתעלם מההבדלים ומהסתירות אך אין צורך במסגרת פעולה בתנועה (להבדיל ממחקר) לעסוק בכל פרט.

במקרה שהחניכים ייתפסו לאחד ההבדלים ויבקשו הסבר, יש לתיתו במפורט ואולי אפילו לבדוק את הבעיה בבית, לאחר הפעולה, ולהביא תשובה מלאה לפעולה הבאה.

לסיום שיחה זו אפשר לקרוא את הקטע הבא (מ״ניב הקבוצה") או לסכם בעל פה על פי תוכנו רוחו:

בקומראן חי אחד מפלגיה החשובים של כת האיסיים, ואולי היה כאן מרכזה של הכת. היו יישובים אחרים לכת, אולי גם מחנות בצד הערים, ובהם היו הבדלי נוהג ואורחות חיים בתחום המותר על פי אמונת הכת וחוקתה. השינוי הקיצוני ביותר, הידוע עד כה, חל בעדה שהיתה בגלות דמשק.

בן־מתתיהו, פילון ופליניוס לא התכוונו לכתוב את תולדות הכת. הם תיארו אותה בשלב מסויים של התפתחותה, אולי בימי גדולתה, בצמצום ובהכללה. הבדלים פנימיים וצורות משנה לא תוארו על ידם, אף כי קיומם נרמז.

שרשיה של הכת נעוצים אולי בתנועת ״החסידים" מן התקופה הטרום חשמונאית ומכאן דמיונה לפרושים. לא מן הנמנע, שחלק מחבריה השתתף במרד לימין הקנאים. אפשר שכוהניה התייחסו על צדוק. ייתכן ששרידיה הצטרפו במנוסתם ל״אביונים".

אולם הכת היתה כת של איסיים.

 

שיחה י"א: הדמיון בין הכת־האיסיים ובין הקיבוץ    🔗

– הבה נלקט מזכרוננו ונרכז את כל נקודות הדמיון שבין הכת ובין הקיבוץ בימינו. ניעזר ונוכיח דברינו במקורות, הן מן המגילות והן ממה שנכתב על האיסיים.

המדריך יודיע מראש להביא לשיחה זו את הדפים שנמסרו במשך התוכנית לחניכים. מוטב להכין מספר דפים נוספים בשביל שכחנים. תועלה נקודה של דמיון – יתבקשו החניכים למצוא במקורות את הקטע המוכיח אותה ולקרוא אותו בקול. למשל: שיתוף רכוש, אחד יקרא: ״ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם“, אחר יקרא: ״כל הנלוה על חבורתם יפקיר את רכושו לכל החבורה”. ושוב אחר: ״אף אוצר אחד לכולם והוצאות משותפות" או: ״להיות ליחד בתורה ובהון".

חשוב מאד להשתמש בשיחה זו בלוח. על הלוח תירשם רק כותרת של כל נושא שהועלה (כגון: ״שיתוף רכוש"). אחרי הכותרת השלישית או הרביעית – יסתכל המדריך בעיון בלוח ויעיר: ״אין כאן שום סדר בדברים; אילו יכולנו למיין אותם. לפחות לשתי קבוצות יסוד". יחכה שתבואנה הצעות למיון. ימתח בגיר קו מאונך שיחלק את הלוח לשניים וירשום משני צדדיו את ההצעות לכותרות מסווגות. הכותרות תהיינה משהו מעין:

ההצעות תבואנה מן החניכים. תינתן להם ההכרעה איזו כותרת מתאימה יותר. מלים פשוטות וברורות עדיפות במקרה זה על ניסוחים מסורבלים או מעורפלים.

לאחר קביעת הכותרת הראשית יש למיין אותם שלושה ארבעה עניינים שכבר נרשמו והוכחו, יתעוררו ויכוחים לאן לשייך ענין זה או אחר – לבירור זה כשלעצמו יש חשיבות רבה. העניינים יירשמו לפי סדר העלאתם, מצד זה או מצד זה של הקו. רק בסוף ירשום המדריך מספרים סידוריים ליד כל סעיף, כדי להכניס מידה של סדר בדברים.

נקודות כגון: ״הסתפקות במועט" או ״חיי פשטות״ עלולות לעורר ויכוח בכיוון של ספק אם אמנם עקרונות אלה קיימים בקיבוץ. יש לתת מקום לויכוח כזה אך מבלי לחרוג מהנושא של השיחה. ייתכן שיהיה צורך בהבטחה לחזור ולדון בשאלות אלה כדי להרגיע את המתווכחים ולאפשר שיבה לתחומי הנושא. (למותר לציין שיש לקיים הבטחה זו, ראה שיחה י"ג).

לסיום: משורר איש קבוצה, לוי בן־אמתי, נתן ביטוי בסדרת שירים לקרבה הרוחנית ולדמיון החברתי בין האיסיים לבין הקבוצה בימינו.¹¹ נקרא אחד משיריו:

וֶרֶד יְרִיחוֹ

ליובל דגניה

כְּתָמָר הִתְרוֹמַמְתִּי בְּעֵין־גֶּדִי וְכִשְׁתִּילֵי

וֶרֶד בִּירִיחוֹ (בן סירא)

עַל אַדְמַת הָעֲרָבָה

צֶמַח בַּמִּדְבָּר נָטוּעַ –

פֶּרַח־וֶרֶד לְבַנְבַּן,

נֶטַע־שׁוֹשַׁנִּים שָׁכוּחַ.

שִׂיחַ וֶרֶד־יְרִיחוֹ

בֶּעֶרְיָה הִשִּׁיר עָלֵהוּ,

כְּכַדּוּר צָנַף בַּדָּיו –

בַּד אָחוּז בְּבַד רֵעֵהוּ.

הֵלֶךְ בַּיְשִׁימוֹן יַפְטִיר:

״צִיץ לֹא תֹּאַר וְנִיחוֹחַ,

וֶרֶד בַּצִּיָּה קָמַל.

שׁוֹשַׁנָּה הָיְתָה לחוֹחַ".

שׁוּר לְוֶרֶד־יְרִיחוֹ!

לָמֶד־וָו יוֹבְלוֹת¹² יָנוּח.

רוּחַ־עֲרָבָה תֵּעוֹר,

בַּגִּבְעוֹל תַּכֶּה הָרוּחַ.

מַעְלָה עֲנָפָיו יִשְׁלַח

וְצִיצֵי בַּדָּיו יִפְרָחוּ.

לוֹ כָּל נֶגֶב הַכִּנְרוֹת.

נְהָרוֹת, אֲגַם וָאָחוּ.

 

שיחה י"ב: השוני בין הכת לבין הקיבוץ    🔗

נחטא לאמת אם לא נתעכב גם על נקודות השוני בינם לבין הקיבוץ.

– האם זכור לכם במה נבדלים אנשי כת האיסיים מאנשי הקיבוץ? (שימוש בלוח רצוי, אך לא הכרחי).

1. שלילת הנישואים וחיי המשפחה.

2. מערכת משפטית עצמית (כולל פס"ד מוות) שפירושה פרישה מחוקי המדינה.

3. התבדלות מהסביבה (״להבדל מכל אנשי העול… ולנקום נקם"; איסור נגיעה בלחם זרים).

4. סודות הכת נשמרים בפני זרים (״להשכילם ברזי פלא ואמת בתוך אנשי היחד" ״ולא יגלה את סודותיהם לזרים").

5. מיסטיות (שרשי צמחים; הגדת עתידות; מנהג היתד?).

6. הירארכיה חברתית ובראשה הכוהנים והזקנים (“הכוהנים ישבו לראשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו”. “ולא ישפול איש מבית מעמדו ולוא ירום ממקום גורלו”).

7. משמעת נוקשה (״להשמע הכול איש לרעהו, הקטן לגדול").

8. עונשים קשים על חטאים קלים (״ולמדבר בתוך דברי רעהו – עשרת ימים").

9. טכסים דתיים, טבילות ותפילות.

10. אמונות ודעות כגון: חלוקת העולם לשני מחנות: האור והחושך; הגזירה הקדומה; (“ובטרם בראתם ידעתה כול מעשיהם”) המלאכים; צפיה למשיח ועוד.

אם נסכם את הדברים נראה ששלושה הבדלים מהותיים מפרידים בינם לבין הקיבוץ:

א. בריחה מהמציאות ומהסביבה

– האם יש לזה ספיחים בקיבוץ?

– במה זה התבטא אצלם? (סעיפים 1–4)

– והעיקר: האם זה יתרון או מגרעת?

ב. קידוש דפוסים של נוהג ומשטר

– במה זה התבטא אצלם? (סעיפים 4–6)

– האם יש לזה הדים בקיבוץ?

– והעיקר: האם זה יתרון או מגרעת?

ג. חיפוש אחרי חיים טובים ונעלים באמצעות אלהים (דת)

– במה זה התבטא אצלם? (9–10)

– האם יש לזה הקבלה בקיבוץ?

– והעיקר: האם זה יתרון או מגרעת?

אחת משלוש נקודות אלה צריכה להפוך למרכז השיחה־הויכוח, לפי ראות עיני המדריך ולפי רמת הקבוצה החינוכית. לדעתי רצוי לפתח את סעיף ג', לפי הקווים הבאים: לקיבוץ ולכת (בקבוצה של בני קיבוץ עדיף השימוש בניסוח “לנו ולהם” – במשך כל השיחה הזאת) משותפת האמונה בעתיד טוב יותר לאדם ולחברה והשאיפה להשגתו. אולם השאלה היא כיצד יושג עתיד נכסף זה ומה חלקנו בהשגתו. כאן נבדלות הדרכים.

---

1. מובן מאליו שאין הכתוב כאן מתייחס לקיבוצים הדתיים שבהם נקודות שוני אלה אינן קיימות כלל. כאשר מדובר כאן על ״הקיבוץ״ הכוונה למרבית התנועה הקיבוצית, שאינה דתית, כידוע. מדריכים מתנועת נוער דתית שישתמשו בחומר זה יוכלו לעבד סעיפים אלה לפי השקפתם.↩︎

מדריך שימצא לנכון להסתמך על מובאות גם באגף הימני דלעיל (למרות שהדברים אינם טעונים הוכחה) יכול להשתמש באימרות כגון: ״אין דבר העומד בפני הרצון“; ״עולם ישן עדי היסוד נחרימה… את עולמנו אז נקימה”; ״מאמץ מלוכד, עקשני וער של אלף זרועות האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?!“; ״ידנו לבדה, ידנו החזקה את כובד העול מעל צוארנו פרקה” ועוד כהנה וכהנה.

לחבורה חובבת עיון ודיון אפשר להוסיף ולהציג שאלות להעמקה:

– האם תוכל תנועה לקיים אמונתה לאורך ימים ללא סמלים, טכסים ומסגרות מקודשות?

– האם שני הסעיפים הראשונים (בריחה מהסביבה – התנזרות, קידוש דפוסים) קשורים קשר מהותי בסעיף האחרון שבו עיינו בפירוט?

– איזה משלושת הסעיפים אין לו קיום שלם מבלעדי האחרים?

הדיון יכול להתפתח בכיוון פילוסופי־תיאורטי ואולי גם בכיוון היסטורי־חברתי: המנזרים הנוצריים; הקומונות הדתיות.

במקרה שהקבוצה למדה כבר את הנושא ״מושבות סוציאליסטיות" במסגרת ותחת כותרת כלשהי – אפשר להרחיב את הדיבור בענין הקומונות הדתיות. ולא – אפשר להסתפק ברמז. יצויין כי הקומונות הדתיות (ההוטרים, השייקרים, אמנה, צוער ועוד) האריכו ימים יותר מן האחרות. השיתוף הכלכלי והליכוד החברתי הגיעו בהן לדרגת שלמות יחסית.

״עדה אשר הדגישה את החוויה הקולקטיבית, את ההזדהות הקיבוצית, ביקשה להבליע את היחיד בתוכה… היא חתרה להטיל את מרותה על כל תחומי החיים. השלמות קדמה כאן לחלקים. הכל בא מן העדה והיא שאצלה מרוחה על היחידים. ואין ערוך לתחושת השתייכות זו לגבי חוסנה וליכודה של קומונה" – כך כותב על הקומונות הדתיות ד. כנעני, איש מרחביה, בספרו ״בתי מידות".

לסיום נכין את הקרקע לפעולה הבאה, המסכמת את הנושא.

– מה יכול הקיבוץ ללמוד מאופיה, מאמונותיה, מחוקותיה ומתולדותיה של כת זו? חשבו על כך כולכם. דבר שמצאת בעצמך ערכו רב פי כמה מזה הניתן לך על ידי אחרים. (דוגמאות). מצאו את התשובה בעצמכם, לתועלתכם ולהנאתכם.

את הפעולה הבאה יפתחו שנים שיתכוננו מראש לתת תשובה מסכמת על השאלה הנ"ל, כל אחד במשך עשר דקות – מי מקבל זאת על עצמו?

 

שיחה י"ג: מה אפשר וכדאי ללמוד מהכת?    🔗

יפתחו שני החניכים אשר קיבלו על עצמם להכין תשובה לשאלה זו. כל אחד – כעשר דקות. בעקבות דבריהם יוסיפו האחרים, או יתווכחו עם נקודות שהעלו השניים. המדריך יסכם את הנושא בקצרה ואחרי כן יוסיף את מה שהחסירו החניכים.

תנועה חברתית יכולה ללמוד הרבה מתולדותיה של תנועה מקבילה, תנועה־אחות. התנועה הקיבוצית בארץ היא התנועה השיתופית הגדולה ביותר והחשובה ביותר שקמה אי פעם; היחידה שהשפיעה השפעה מכרעת לא רק על חבריה פנימה, אלא על התפתחות עמה וארצה. חשוב לנו, כאנשי תנועה זו, להכיר כל תנועה שיתופית שקמה בזמן מן הזמנים, בארצות קרובות ורחוקות. אנו יכולים וצריכים ללמוד מנסיונן, מהצלחותיהן וכשלונותיהן של תנועות דומות. לא־כל־שכן תנועה שצמחה בארצנו, תנועה מבני עמנו שינקה מאותם מקורות רוחניים ותרבותיים שמהם אנו יונקים ואשר אליהם אנו חוזרים.

רעיון גאולת האדם בדרך של שיתוף ושויון הוא רעיון עתיק. גם הנסיונות להגשימו הלכה למעשה אינם מעטים. זכינו ומצבים היסטוריים עזרו לנו לבססו ולהאדירו הפעם.

כת האיסיים היתה אחד הנסיונות המפוארים בשטח זה. ייתכן שהיתה מאריכה ימים ונושאת פירות, אלמלא החורבן שבא עליה ועל כל עם ישראל בידי הרומאים. ואולי לא מקרה הוא שבד בבד עם תחיית העם קמה לתחיה גם התנועה השיתופית שבו. זה גם זו הודברו יחד וקמו לתחיה יחד.

הכרת הכת, אורחותיה ותולדותיה חיזקו בנו את ההכרה שאמנם אנו הולכים בדרך הנכונה. נוכחנו בחשיבותו הראשונית של השיתוף, ״היחד". ראינו שאמנם הסעודה המשותפת היא חוויה מלכדת, שתנאי החיים הקשים מצרפים ומלכדים; שחיי הכפר הפשוטים עדיפים לאדם; שחיי המדבר מטהרים ומזככים.

ראינו שבכמה שטחים הצליחו האיסיים להשיג הישגים ולהתקרב לשלימות הרחק מעבר לנו, בכיוון אל המטרה. מדוע לא ננסה ללמוד מהם, דברים קטנים כגדולים? בלי ספק אפשר ללמוד מהם נימוסים. למשל:

נימוסי חברה אלה ודומיהם אינם מצויים אצלנו, בקיבוץ. – האם היו יכולים להוסיף לחיינו? – האם היו יכולים לקדם אותנו? – האם הם אפשריים בחברה הקיבוצית?

האיסיים טיפחו תכונות יקרות כגון ענווה, אורך רוח וכיבוש היצר:

– במה חשיבותן של תכונות אלה? – האם יש להן הקבלה בקיבוץ? – האם יש להן חשיבות יתירה בחברה שיתופית? – האם חיי שיתוף מקלים על טיפוחן? – במה?

אפשר ללמוד מהם פשטות והסתפקות במועט – (בשלב זה או אחר יש לעמוד על ההבחנה בין שני המושגים) עקרונות חשובים גם בתנועה הקיבוצית בראשיתה אשר הולכים ונעלמים לעינינו.

– האמנם חשובים עקרונות אלה לתנועה שיתופית? – האם חיוניים הם לקיבוץ? – האם אפשר להחיותם? – מי יוכל לעשות זאת? – מה נדרש ממי שמחליט להיאבק על החיאתם?

עקרונות אלה אינם נחלתן של תנועות שיתופיות בלבד. הן, כולן, קיבלו אותם למעשה ממקורות המחשבה היהודית. ספר משלי אומר: “ראש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי”. וכן ״צדיק אוכל לשובע נפשו" – לאיזה מן המובאות על האיסיים זה מקביל?

והרמב“ם מנסח זאת כך: הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה (= תכונה) מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה”… ״…צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו, ובמשקהו, ובעשיית צרכיו, ובדיבורו, ובהילוכו, ובמלבושו… כיצד? תלמיד חכם לא יהיה גרגרן (= זללן) ולא ילבש לא מלבוש מלכים… ולא מלבוש עניים… אלא בגדים בינוניים נאים".

ולבסוף נוכל ללמוד מהם הזדהות מלאה עם העדה והתמסרות ל״יחד". הכת דרשה זאת מכל מי שרצה לבוא בקהלה. הוא נתבע לתת ליחד את “דעתו וכוחו והונו”. צירוף זה, כלשונו, מופיע פעמיים במגילות ועוד מספר פעמים בשינויים קלים. הוא ממצה את מהות היחסים בין היחיד והחברה. אדם חייב למסור לעדה, לחברה, את כל מה שיש בו ואת כל מה שיש לו:

דעתו – מחשבתו, כשריו הרוחניים והאינטלקטואליים.

כוחו – עבודתו, כשריו הפיסיים.

והונו – פרי מחשבתו ועבודתו “דעתו וכוחו”.

את המועמד בוחנים ובודקים ״לשכלו ולמעשיו״. גם צירוף זה מופיע מספר פעמים.

האם מקביל ביטוי זה ל״דעתו וכוחו והונו"? למה חסרה הקבלה? האם זה מקרה?

אפשר לסיים בקריאת שיר מתאים לנושא, כגון:

אברהם ברוידס / שִׁירוֹת עֵין־גֶּדִי

בְּמַעֲלֵה הָאִסִּיִּים

הָשְׁבַּעְתִּי הַשְׁבָּעוֹת־אֵין־אֹמֶר,

הָרְאֵיתִי דַעַת־הֲלִיכוֹת־שְׁתִיקָה.

לִכְמוּסֵי אוֹתוֹת נֶאֱלָמִים

דַּרְכִּי בְּדֵלָה

וּמַרְחִיקָה.

אֲסָפַנִי הַמִּדְבָּר!

נִשְׁמַת שַׁדַּי בַּחֲלָלוֹ, סִתְרָה בִּמְצָדוֹתָיו.

עָטָה רֹאשִׁי צֵל עוֹף בּוֹדֵד

בַּעֲזוּבַת חַגְוֵי הָרִים,

מָאַסְתִּי רַאֲוָה, קִרְיַת הַשָּׁוְא,

תְּשׁוּעַת הַנִּמְהָרִים.

פָּנַי לַחֲבוּרַת בְּנֵי־סֵתֶר.

גִשַּׁשְׁתִּי עִקּוּלֵי שְׁקָעִים וּמַדְרֵגוֹת.

חָבַרְתִּי עִם הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה וְזִיזָיו.

מֵעֲצָמַי חִסַּרְתִּי מַטְעֲמֵי שָׁעָה חוֹנֶפֶת.

יִסַּרְתִּי כִּלְיוֹתַי, קוֹדֵחַ וְכָאוּב

נִקְלָף מֵעֲטִיפֵי הֶבְלִי,

לְמַעַן מִתּוֹכִי אַגְבִּיהַּ עוּף.

לִנְהֹר בַּהִתְעַלּוּת הַנִּסְתָּרָה!

לֹא יְשׁוּעָה וּדְרוֹר בִּקְטֹרֶת כֹּהֲנִים –

הָאֹשֶר לֹא יָלִין בְּזֶבַח עֲצָרָה…

קִרְבַת עֶלְיוֹן

בְּמִשְׁבְּרֵי תְּהוֹמוֹת, בִּסְגוֹר צוּקִים.

מִקִּדְמַת דּוֹרֵי הַיְשִׁימוֹן

אֵלָיו בְּדוּמִיַּת־אֵין־חֵקֶר נִזְעָקִים.

צִנּוֹרָיו יַמְטִירוּ לַצָּמֵא בְּנִשְׁמָתוֹ,

לְמִּתְקַדְּשֵׁי בְּטָהֳרָה יַחְדָּו.

נַחֲלַת טוּבוֹ לַעֲנָוִים, –

מָן וְטַל לַחֲסִידָיו.

* * *

אַשְׁרֵי

אַשְׁרֵי נוֹתֵץ פְּסִילָיו

וּמֵישָׁרִים דּוֹבֵר מוּל רַהַב וּשְׂרָרָה.

אֶרֶץ־חֵפֶץ לוֹ,

דִּגְלוֹ רָמִים

וְגֵיא־הָאַיִן לֹא יִירָא.

אַשְׁרֵי נוֹצֵר הַחֲלוֹמוֹת

וְלוּ פִּשְׁרָם יִרְחַק.

גַּם לַשּׁוֹמֵם בְּמוֹעֲדָיו

יִנְהַר צַלְמוֹ הַמִּתְרַצֶּה שֶׁל הַיְקוּם, –

יַגִּיהַּ חָג.

אַשְׁרֵי בְּחֶלְקָתוֹ נְטִיע־אֱמוּנִים,

בָּרוּחַ הַפּוֹכֶרֶת יַעֲמֹד.

מִן הַצִּיָּה יָנֵץ

גְּמוּלוֹ בְּהוֹד.

אַשְׁרֵי יַגִּיעַ שֹׁרֶשׁ אֲמִתּוֹ,

תַּחְתָּיו יַכֶּה וְיַעֲמִיק.

כַּתָּמָר

בִּנְוֵה אַחְוָה

יִפְרַח צַדִּיק – – –

ביבליוגרפיה    🔗

אסיים (ערך): האינציקלופדיה העברית – ירושלים, תשי"א. כרך ג‘, עמ’ 26–29.

אברמסקי ש.: בני אור ובני חושך – אורלוגין 12, מרס 1956.

אברמסקי ש.: מגילות ים המלח, הוצאת על המשמר, ת“א תשי”ז.

בער י.: ישראל בעמים – מוסד ביאליק, ירושלים, 1955.

גרינץ י. מ.: אנשי היחד, האיסיים, בית (אסין) – סיני, חוב' א‘, ב’, כרך ל״ב תשי"ג.

הברמן א. מ.: מגילות מדבר יהודה, מחברות לספרות, תשי"ט.

הברמן א. מ.: עדה ועדות – מחברות לספרות, ירושלים, תשי"ב.

וילסון א.: מגילות ים המלח – הוצאת על המשמר, ת“א תשי”ז.

ידין י.: המגילות הגנוזות ממדבר יהודה – שוקן, תשי"ז.

ידין י.: מגילת מלחמת בני אור בבני חושך – מוסד ביאליק, ירושלים, 1955.

כנעני ד.: בתי מידות – ספרית פועלים, תש"ך.

ליכט י.: מגילת ההודיות – מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ז.

סוקניק א. ל.: מגילות גנוזות – מוסד ביאליק, ירושלים, 1948.

סוקניק א.ל.: מגילות גנוזות, סקירה שניה – מוסד ביאליק, ירושלים, תש"י.

סוקניק א. ל.: אוצר המגילות הגנוזות בידי האוניברסיטה העברית – מוסד ביאליק והאוניברסיטה העברית, ירושלים תשט"ו.

פלוסר ה.: כת מדבר יהודה והשקפותיה – ציון, הוצ' החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, חוב' י“ט, תשי”ד.

קלוזנר י.: היסטוריה של הבית השני – אחיאסף, ירושלים, תשי"ט. כרך ג‘, ד’, ה‘, מאמר נספח לכרך ה’.

רות ב. ס.: הרקע ההיסטורי של המגילות הגנוזות – מסדה, ת“א, תשי”ח.

שמוש א.: לזהותה של כת ים המלח – ניב הקבוצה, כרך ח‘, חוברות ג’, ד', עיונים במגילות מדבר יהודה, קובץ החברה לחקר המקרא ירושלים, תשי"ז.

 

נספחים    🔗

נספח א': יוסף בן־מתתיהו, פילון האלכסנדרוני ופליניוס על האיסיים    🔗

יוסף בן מתתיהו בספרו ״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (ספר שני, פרק שמיני, סעיפים 2–13) מתאר כך את האיסיים:

כי שלושה מיני חכמי הדת (פילוסופים) נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני – הצדוקים, ועל השלישי – אלו הנקובים בשם איסיים, והם נוהגים חסידות. האיסיים הם יהודים מלידה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזירים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנישואים נמאסים בעיניהם. אולם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלימודים, ומקרבים אותם באהבת אבות וחורתים על לוח לבם את חוקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נישואי האשה ואת נחלת האלהים הקשורה בהם, אולם גם גודרים עליהם מפריצות הנשים בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.

הם מואסים בחיי עושר ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים. כי חוק הוא להם, אשר כל הנלוה על חבורתם יפקיר את רכושו לכל החבורה, ולא נמצאה בהם חרפת העוני ולא גאות העושר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכולם, כאילו היו אחים מבטן. הם חושבים כי השמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו מוטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכל העור אשר לא רוכך והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם, וכן גם הממונים על כל דבר נבחרים על דעת כולם.

לא עיר אחת היא נחלת האיסיים כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלוט בו, כאילו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כריעים ומיועדים בבתי חבריהם אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל כן אינם לוקחים אתם דבר בצאתם למסעיהם מלבד כלי הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוות הילוכם ובמראה גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרוב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו צורך בו, וגם בלי שכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.

בדרך מיוחדה הם עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חול, והם פונים אליו (אל השמש) בתפילות אשר קיבלו מאבותיהם, כאילו הם מחלים את פניו לעלות. ואחר הדבר (עלות השמש) שולחים אותם הפקידים איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה) והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור בד ורוחצים את בשרם במים קרים, ואחר טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד ששמה אין נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהלוך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעודה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה, והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר, והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד: והכוהן מתפלל לפני אכלם, וקודם התפילה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארוחה קורא הכוהן תפילה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעודתם בתפילה לאלהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקודש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד, ואין קול וצווחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם), וכל איש נותן לחברו לדבר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. ואולם סיבת השתיקה היא כי אין המסובים שותים לשכרה לעולם, והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שבעם.

האיסיים אינם עושים דבר בלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם והם מעשי העזרה ומעשי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו, וגם לפרוש לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם בלי שאול את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצור אמונים ולהקים שלום (בין איש לחברו). וכל דבר אשר יצא מפיהם חמור בעיניהם מדבר שבועה, והם גדרו עליהם לבלי השבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים, ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כוחות האבנים להסיר כל מחלה.

וכי ירצה איש להספח על חבורתם, לא יוכל להכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להשאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. ואחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת והראה לדעת כי הוא מושל ברוחו, הוא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי טהרה, אולם טרם ניתנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כוחו לכבוש את יצרו הם בוחנים את מידותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם. וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית כי ישמור משפט ומישרים לבני האדם ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלהים לא תכון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא יבדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם וישמור את ידיו מגזל ואת טהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעונה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש כי במסרו את דברי תורתם לא ישנה מן הלשון אשר קיבל בעצמו וימנע מן השד וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה מזהירים האיסיים את כל הנלוים אל חבורתם.

ואת האנשים שנתפסו על עוונות חמורים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגורש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחוקיו ולא יוכל לנגוע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על כן רחמו (האיסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בהם באמרם כי חבלי המות כיפרו על עוונותיהם.

בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא ישבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר דינם אין להשיב. ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק; ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמידה טובה נחשב בעיניהם למלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין; ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום (הקדוש) ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת חוץ (להפנות לצרכיהם), וביתר הימים הם חופרים (ביתד) – וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים – חור עמוק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלהים ועושים את צרכיהם; ואחרי כן הם מושכים את העפר התחוח לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.

ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים; עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם; כאילו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שורש הדבר בדרכי חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעוז רוחם על מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהילה מחיי עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כוח נשמתם אשר לא שב מפני כל. כי כאשר נדוֹש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי רצח עברו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא ייאכל, עמדו בנסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם; רק נשאו את יסוריהם באור עינים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי המשחית, ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלהים כי הוא ישיבן להם (לקץ הימין).

הנה הם מאמינים באמונה שלימה כי הגופות כלים יען אשר אין חמרם מתקיים, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלוט בהן; יען כי צמחו מהאור העליון (איתר) ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי כלא; ואחרי עזבן את מוסדות הבשר כאילו הן נמלטות לחפשי מעבדות ארוכה ומתנשאות בשמחה למרום…

ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספר הקודש וקנו להם דרכי קדושה שונים. וגם התבוננו בדברי הנביאים וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.

ויש עוד כת שניה לאיסיים ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנישואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים – את נחלת אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלוש שנים את הארושות ואחרי הכירם על פי שלוש טהרות כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן להראות כי לא למלא תאותם לקחו להם נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק) בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.

המקור השני הוא פילון בספרו ״על חרות הצדיק" פרקים יב, יג:

מידת הצדק והיושר הכתה שרש בפלשתינה אשר בסוריה. בארץ זו יושב חלק רב מעם היהודים הגדול והעצום. מקצתם נקראים בשם איסיים ומספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה. דעתי אני כי שמם נגזר מלשון חסידות, (hosiotes) והמלה היוונית יצאה מעורפלת במקצת – על שום שהם מעריצי אלהים באמת ובתמים, ותחת לזבוח זבחי קודש ישאפו לקדושת הלב והמחשבה.

המה קובעים דירתם ביחוד בכפרים ומתרחקים מן הערים בגלל מעשי העוול המיוחדים לשליטי העיר; ומתוך פחד פן תדבק גם בנפשם המחלה הממארת הקשה אשר לבני סביבתם; כדרך האויר הנשחת והנפסד. מהם עובדים את האדמה, ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם, לטובת עצמם ולטובת כל הנלוים עליהם. האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות, ואינם חומדים הכנסות מרובות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד.

האיסיים הם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם כל רכוש וקנין (פרטי). לא מפני שתקצר ידם מלעשות חיל, אלא משום שהם עצמם בחרו בחיים כאלה, ובצדק ייחשבו לעשירים גדולים, שכן ישישו על מידת הצניעות וההסתפקות כעל הון רב.

…לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובענין זה יהיו להם לעינים חוקי אבותיהם, אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם, אם לא ישרה עליו האלוהים רוח ממרום.

את החוקים האלה יורו בכל זמן ועידן וביחוד בשבתות. כי יום השבת קדוש הוא בעיניהם; ובו ישבתו מכל מלאכה אחרת, וייאספו למקומות הקדושים הנקראים בשם ״בתי כנסיות״. שם ישבו שורות שורות לפי גילם, זקנים לפני צעירים, ויקשיבו קשב רב מתוך דרך ארץ, כיאות. אחד מהם יוציא את הספרים ויקרא בהם. ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו ויבאר את הענינים הסתומים, שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית, דרך משל, על יסוד שיטת דרוש (= פשר) ישנה נושנה.

האיסיים מתחנכים לאהבת אלוהים, לחסידות, ליושר, להנהלת עניני הפרט והכלל, להבחנת הטוב והרע ושאינו לא טוב ולא רע, במה לבחור ובמה למאוס. שלושה הם העניינים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלוהים, אהבת המוסר, ואהבת הרֵע.

אשר לאהבתם את האלהים הנה רבות ראיות נאמנות לדבר, והן: כל ימי חייהם ישמרו על הקדושה והטהרה בכל עת ובכל שעה; אינם נשבעים כלל ואינם מוציאים מפיהם דבר שקר; באלהים יראו את מקור כל הטוב בלא ליחס לו כל רעה. אהבתם למוסר יוכיחו בזה שהם שונאים בצע ובורחים מפני הכבוד וחיי החמדה, כובשים את יצרם ושולטים בתאוותיהם. מלבד זאת יסתפקו במועט, יחיו חיי צניעות ופשטות ויתרחקו מן המותרות. הם מצטיינים במידת דרך ארץ ושיקול הדעת ובמעלות כיוצא בהן. מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרע הן: חיבת הבריות, שויון הזכויות, ועל כולן – שיתוף החיים.

ויאה ליחד על זה את הדיבור בקצרה. ראשית כל אין לאיש בית מיוחד רק לו, שאינו משותף לאחרים כולם, אלא הבית עומד פתוח לרווחה לדור בו בצוותא, הם וכל אנשי סיעתם הבאים ממקום אחר. אף אוצר (= הון) אחד לכולם והוצאות (משותפות). משותפות גם התלבושת והמאכלות, שכן הם עורכים סעודות משותפות. עולים הם על שאר בני אדם בהגשימם בפועל את הכלל של שיתוף הדירה, המאכל והמשתה. אכן זה דבר בלתי שכיח, כי את הכסף אשר הם משחררים בעבודתם יום יום לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה (= הון היחד) וכל מי שרוצה ליטול, יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת. ושאינם יכולים להשתכר עקב מחלתם, אינם עזובים ומוזנחים. כי כסף מוכן לפניהם מאוצר החברה לשם ההוצאות הכרוכות במחלה; ובכסף זה ישתמשו ביד רחבה מתוך בטחה גמורה. האיסיים מהדרים פני זקנים ודואגים להם, וכבנים נאמנים להוריהם יכלכלו שיבתם בעצה ובתושיה. בנפש חפצה וביד נדיבה'.

בספרו של פילון ״סניגוריה על היהודים" נמצא פרטים נוספים:

'את שכרם אשר יקבלו חלף העבודות השונות האמורות ימסרו כולם בידי גזבר אחד שנתמנה על יסוד בחירות; והוא הקונה מיד עם קבלת הכסף את הדברים הנחוצים להם: ויספק להם מזונות וצרכי חיים אחרים ביד נדיבה. הנה כי כן אנשים אלה דרים בחבורה וסועדים בצוותא ומרוצים הם בנזיד אחד הניתן להם מדי יום ביומו, שכן הם מסתפקים במועט ומתעבים את חיי המותרות כמחלת הגוף והנפש"…

המקור השלישי הוא פליניוס. אומר:

'בצדו המערבי של ים המלח, מחוץ לתחום האדים המזיקים שעל החוף, מתגוררת העדה הבודדת של האיסיים, המופלאה מכל הכתות שבעולם: שכן אין בה נשים, אנשיה מוותרים על תאוות מין ועל הכסף ומסתופפים בצל הדקלים. מספרם אינו פוחת והולך, כי מדי יום ביומו מצטרפים אליהם אנשים רבים לסגל לעצמם את מנהגיהם. וכך במשך אלפי דורות ממשיכה העדה את קיומה לנצח, אף על פי – לא ייאמן כי יסופר – שאין חבריה נולדים בקרבה. עייפותם של אחרים מן החיים היא, איפוא, יתרונם.

מתחת למקום שבתם היתה בעבר העיר עין גדי שרק ירושלים עלתה עליה בפוריות אדמתה ובוסתני דקליה; אך עתה אין גם היא, כירושלים, אלא ערימת אפר. אחריה נמצאת מצדה, מצודת סלע, אף היא בקרבת ים המלח.

קטעים ממגילות מדבר יהודה

1. בשנה הראשונה יילחמו בארם־נהרים. ובשנית בבני לוד. ובשלישית ילחמו בשאר בני ארם בעוף וחול תוגר ומשא אשר בעבר פורת… ובעשר השנים אחריהם תחלק המלחמה על כל בני חם לכול ארצות מושבותם".

״על חצוצרות מקרא העדה יכתובו קרואי אל. ועל חצוצרות מקרא השרים יכתובו נשיאי אל. ועל חצוצרות המסורות יכתיבו סרך אל… ועל חצוצרות מסעיהם יכתובו גבורות אל להפיץ אויב ולהניס כול משנאי צדק ומשיב חסדים במשנאי אל, ועל חצוצרות סדרי המלחמה יכתובו סדרי דגלי אל לנקמת אפו בכול בני חושך.

  (מלחמת בני אור בבני חושך)

2. ״זה הסרך למושב הרבים איש בתכונו… אל ידבר איש בתוך דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר… האיש הנשאל ידבר בתרו… וכול המתנדב מישראל להוסיף על עצת היחד – ידורשהו האיש הפקיד ברואש הרבים לשכלו ולמעשיו".

וכן: ״ואשר ידבר בפיהו דבר נבל – שלושה חודשים, ולמדבר בתוך דברי רעהו – עשרת ימים. ואשר ישכוב וישן במושב הרבים – שלושים ימים".

  (מגילת הסרכים)

3. ״אל יאכל איש ביום השבת כי אם המוכן… אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת".

  (מגילת הסרכים)

4. ״ידורשהו האיש הפקיד ברואש הרבים לשכלו ולמעשיו".

  (מגילת הסרכים)

5. ״ואחר בבואו לעמוד לפני הרבים ונשאלו הכול על דבריו. וכאשר יצא הגורל על עצת הרבים יקרב או ירחק".

  (מגילת הסרכים)

6. ״ובמולאת לו שנה בתוך היחד ישאלו הרבים על דבריו".

  (מגילת הסרכים)

7. ״והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט ולברך ביחד".

״ואשר ישכוב וישן במושב הרבים – שלושים יום".

“ואיש אשר ירוק אל תוך מושב הרבים ונענש שלשים יום”.

  (מגילת הסרכים)

8. “אל ידבר איש בתוך דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר… האיש הנשאל ידבר בתרו”. “ולמדבר בתוך דברי רעהו – עשרת ימים”.

“להוכיח איש את רעהו בא(מת) וענוה ואהבת חסד לאיש, אל ידבר אליהו באף או בתלונה או בעורף (קשה וכובד לב או) רוח רשע. ואל ישנהו (בכסל) לבבו”.

“ואשר ישיב את רעהו בקשי עורף ודבר בקוצר אפים ל(פר)ע את יסוד עמיתו באמרות את פי רעהו הכתוב לפניהו… ונענש שנה אח(ת)”.

  (מגילת הסרכים)

9. “וזה סרך המבקר למחנה, ישכול את הרבים במעשי אל ויבינם בגבורת פלאיו… וירחם עליהם כאב לבניו… לבלתי היות עשוק ורצוץ בעדתו. וכל הנוסף לעדתו יפקדהו למעשיו ושיכלו וכוחו וגבורתו והונו”.

  (מגילת ברית דמשק)

וכן באותה המגילה:

“אל ימשול איש מבני המחנה להביא איש אל העדה (זולת) פי המבקר אשר למחנה… ואל יעש איש דבר למ(קח) ולמ(מ)כר (כי) אם (אמר) למבקר אשר במחנה”.

  (מגילת ברית דמשק)

10. ״להשמע הכל איש לרעהו, הקטן לגדול… וישמעו הקטן לגדול למלאכה ולממון".

״הכוהנים ישבו לראשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו".

“והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או התירוש לשתות, הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם או התירוש”.

  (מגילת הסרכים)

נספח ב': הפתיחה של מגילת “מלחמת בני אור בבני חושך”    🔗

[וזה סרך אנשי] המלחמה ראשית משלוח יד בני אור להחל בגורל בני חושך בחיל בליעל בגדוד אדום ומואב ובני עמון, וחי[ל צידון ו]פלשת ובגדודי כתיי אשור ועמהם בעזר מרשיעי ברית: בני לוי ובני יהודה ובני בנימין, גולת המדבר, ילחמו בם כ[ול הצבא] לכול גדודיהם בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים: ואחר המלחמה יעלו משם ע[ל כול גדודי] הכתיים במצרים: ובקצו יצא בחמה גדולה להלחם במלכי הצפון ואפו להשמיד ולהכרית את קרן [בליעל: והי]אה עת ישועה לעם אל וקץ ממשל לכול אנשי גורלו וכלת עולמים לכול גורל בליעל: והיתה מהומה ג[דולה ב]בני יפת ונפל אשור ואין עוזר לו: וסרה ממשלת כתיים להכני[ע] רשעה לאין שארית ופלטה לוא תהיה [לכול בנ]י חושך: [אמת וצד]ק יאירו לכול קצוות תבל הלוך ואור עד תום כול מועדי חושך: ובמועד אל יאיר רום גודלו לכול קצי [עולמים] לשלום וברכה כבוד ושמחה ואורך ימים לכול בני אור: וביום נפול בו כתיים קרב ונחשיר חזק לפני אל ישראל כיא הואה יום יעוד לו מאז למלחמת כלה לבני חושך: בו יתקרבו לנחשיר גדול עדת אלים וקהלת אנשים: בני אור וגורל חושך נלחמים יחד לגבורת אל בקול המון גדול ותרועת אלים ואנשים ליום הווה: והיאה עת צרה ע[דות] לעם פדות אל: ובכול צרותמה לוא נהיתה כמוה מחישה עד תומה לפדות עולמים: וביום מלחמתם בכתיים יצ[או לנח] שיר: במלחמה שלושה גורלות יחזקו בני אור לנגוף רשעה: ושלושה יתאזרו חיל בליעל למשיב גורל [אל: ודג]לי הבנים יהיו להמס לבב וגבורת אל מא[מצת] ל[בב בני חושך: ו]בגורל השביעי יד אל הגדולה מכנעת [גורל בני חושך לכו]ל מלאכי ממשלתו ולכול אנשי [בריתו] – – –

נספח ג': קטעים ממגילת ברית דמשק    🔗

ועתה שמעו כל יודעי צדק ובינו במעשי אל: כי ריב לו עם כל בשר ומשפט יעשה בכל מנאציו: כי במועלם אשר עזבוהו הסתיר פניו מישראל וממקדשו ויתנם לחרב: ובזכרו ברית ראשנים השאיר שאירית לישראל ולא נתנם לכלה: ובקץ חרון שנים שלש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם: ויצמח מישראל ומאהרון שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו: ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם: ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים: ויבן אל אל מעשיהם כי בלב שלם דרשוהו ויקם להם מורה צדק להדריכם בדרך לבו.

וביום השבת אל ידבר איש דבר נבל ורק: אל ישה ברעהו כל: אל ישפוט על הון ובצע: אל ידבר בדברי המלאכה והעבודה לעשות למשכים: אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצי השבת: אל יתהלך איש חוץ לעירו אך על אלף באמה: אל יאכל איש ביום השבת כי אם המוכן ומן האובד בשדה: ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו ואל ישאב אל כל כל (י): אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת: אל יקח איש עליו בגדים צואים או מובאים בגו כי אם כבסו במים או שיפום בלבונה: אל יתערב איש מרצונו בשבת: אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה:

נספח ד׳: קטעים ממגילת הסרכים    🔗

ל[כבד אלהים ואנ]שים לחיו[ת כפי ס]רך היחד: לדרש אל [אלוהי אבותיהם ול]עשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים: ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס: לרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב: ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארץ: ולוא ללכת עוד בשרירות לב אשמה ועיני זנות לעשות כול רע: ולהבין את כול הנדבים לעשות חוקי אל בברית חסד: להיחד בעצת אל ולהתהלך לפניו תמים כול הנגלות למועדי תעודותם: ולאהוב כול בני אור איש כגורלו בעצת אל ולשנוא כול בני חושך איש כאשמתו בנקמת אל: וכול הנדבים לאמתו יביאו כול דעתם וכוחם והונם ביחד אל:

מאל הדעות כול הווה ונהייה ולפני היותם הכין כול מחשבתם ובהיותם לתעודותם כמחשבת כבודו ימלאו פעולתם ואין להשנות: בידו משפטי כול והואה יכלכלם בכול חפציהם: והואה ברא אנוש לממשלת תבל: וישם לו שתי רוחות להתהלך בם עד מועד פקודתו, הנה רוחות האמת והעול: במעון אור תולדות האמת וממקור חושך תולדות העול: וביד שר אורים ממשלת כול בני צדק בדרכי אור יתהלכו: וביד מלאך חושך כול ממשלת בני עול ובדרכי חושך יתהלכו:

וישמעו הקטן לגדול למלאכה ולממון ויחד יואכלו ויחד יברכו ויחד יועצו: ובכול מקום אשר יהיה שם עשרה אנשים מעצת היחד אל ימש מאתם איש כוהן ואיש כתכונו ישבו לפניו: וכן ישאלו לעצתם לכול דבר: והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או התירוש לשתות – הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם או התירוש (לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם והתירוש): ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות איש לרעהו: והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט ולברך ביחד: זה הסרך למושב הרבים איש בתכונו: הכוהנים ישבו לרשונה והזקנים בשנית ושאר כל העם ישבו איש בתכונו: וכן ישאלו למשפט ולכל עצה ודבר אשר יהיה לרבים להשיב איש את מדעו לעצת היחד: אל ידבר איש בתוך דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר: וגם אל ידבר לפני תכונו הכתוב לפניו: האיש הנשאל ידבר בתרו: ובמושב הרבים אל ידבר איש כל דבר אשר לוא לחפץ הרבים: וכיא האיש המבקר על הרבים וכול איש אשר יש אתו דבר לדבר לרבים, אשר לוא במעמד האיש השואל את עצת היחד, ועמד האיש על רגלוהי ואמר יש אתי דבר לדבר לרבים: אם יומרו לו ידבר: וכל המתנדב מישראל להוסיף על עצת היחד – ידורשהו האיש הפקיד ברואש הרבים לשכלו ולמעשיו: ואם ישיג מוסר יביאהו בברית לשוב לאמת ולסור מכול עול: ויהבינהו בכול משפטי היחד: ואחר בבואו לעמוד לפני הרבים ונשאלו הכול על דבריו: וכאשר יצא הגורל על עצת הרבים יקרב או ירחק:

ואשר ידבר בפיהו דבר נבל – שלושה חודשים: ולמדבר בתוך דברי רעהו – עשרת ימים: ואשר ישכוב וישן במושב הרבים – שלושים ימים… ואיש אשר ירוק אל תוך מושב הרבים ונענש שלושים יום… ואשר ישחק בסכלות להשמיע קולו ונענש שלושים יום… והאיש אשר ילך רכיל ברעהו והבדילהו שנה אחת מטהרת הרבים ונענש: ואיש ברבים ילך רכיל – לשלח הואה מאתם ולוא ישוב עוד: והאיש אשר ילון על יסוד היחד – ישלחהו ולוא ישוב.