הבנת החיים הפנימיים שבאדם הקולטורי, כלומר: הבנת הפעולות הנפשיות והכחות הרוחניים שבנו, היא בלי ספק יותר חשובה ויותר נעלה בערכה המדעי מהבנת החיים החמריים, או אפילו החיים הלאומיים, אשר אמנם מעורב בהם כבר מעט מן הפעולות הנפשיות, אבל נראה בהם רק שטחות הדברים. על צד האמת תחדור רק ההבנה הפסיכולוגית האישית לעומק הטבע האנושי, לדעת את כחות הנפש וחייה הפנימיים, בעוד כי על ידי דעת הפעולות החושיות והמאורעות הנראים לעינים נשיג רק את חצוניותם של החזיונות, רק את המסובב ולא את הסבה, את הגולם ולא הנשמה, את החומר נעדר־התנועה ולא את החיים שבו. ימים רבים עברו עד כי באו בני אדם אל ההכרה הנאמנה, החודרת אל תוכם של הענינים, אשר לא תמצא די ספוקה בהבנת הקליפה, כי אם תשתוקק לדעת את התוך הנסתר שבה. הכרה כזו היתה מעולם רק נחלת יחידי סגולה, אשר ניתן להם חוש הראות דק מן הדק, לא אותו המצוי לרוב אצל ההמון הגדול. מוריס מטרלינק אומר, כי רוב בני אדם יודעים ומשיגים רק ענינים אשר ביד יקחו, אשר אפשר להם למשש אותם משוש גס והמוני, אבל אין עינים להם לראות את רוחניותם. ובאמת נדע, כי הבנה אמתית במהות הטבע, בדעת המאורעות על פי פנימיותם, היא השגה רוחנית דקה מן הדקה. מצד אחד היא בודאי טבעית באדם, כלומר: אינה יוצאת מגדר האפשר; ואולם מצד השני נמצא כי מציאות הכח הזה באדם הוא רק בהבנה, אבל צריך הוא לחריצות ושקידה, לשמוש מתמיד בכחותיו הנפשיים, כדי לסגל אותם אל פעולתם. האדם הפשוט איננו יודע יותר ממה שעיניו רואות ומה שידיו ממשמשות; ציוריו הם מבולבלים וגסים, ואולם בעל שכל עיוני משיג כבר את כל הציורים השכליים באמצעות העיון וההגיון; הוא מצייר לא מציאות ציורים כאלה, אשר אינה מציאות ממשית וחושית, אלא מציאות שכלית, ועם כל זה היא חשובה בעיניו לכל הפחות כמציאות הענינים החושיים. החוקר יודע ומשיג אמתת המשפט, כי א הוא א בה במדה שהוא יודע ומשיג את הלחם אשר הוא אוכל ולא זו בלבד, אלא כי על צד האמת נתבארה לנו אמתת המשפט הזה יותר ממה שנתבארה לנו מציאות לחמנו. קשה מזו היא השגת הפעולות הנפשיות. הן אינן מאורעות נראים בחוש אבל אינם גם ציורים שכליים. אלו עומדות באמצע, או יותר נכון להן יש טבע אחר לגמרי. על צד האמת הן אוביקטיוויות (ולא סוביקטיוויות כציורי השכל); אבל אי אפשר להשיגן במשיניו של האוביקט. להן יש תוכן ממשי וריאלי, אבל לא באותו התוכן הממשי אשר נמצא בכל ענין שנשינהו בחושינו. מציאות הפעולות הנפשיות היא בפועל, אבל חושינו לא יספיקו לנו להודיע לנו מהותן. אין ספק, כי ישנם עוד כמה ענינים, אשר לא נדע אותם, יען כי תחסר לנו העדות עליהם מצד חושינו, או יותר נכון: יען כי אין חושינו מסוגלים לדעתם ולהמציא לנו ציורם. ואולם בעוד כי ענינים כאלה לא נדע כלום, לא נדע אפילו מציאותם, הנה ברור לנו, כי ישנן פעולות נפשיות, אף כי לא נבין מהותן.

מראשית התפתחות הקולטורא השתדלו בני אדם לחדור לעומק פנימיות הענינים ולחקור “במופלא מהם”, ובכל הזמנים נמצא נסיונות ובחינות במקצוע זה. בלב האדם נטע החפץ, לבקש את הסבה הראשונה ולהשתוקק לדעת את תכלית הבריאה ואת “התכלית האחרונה” של המין האנושי בכלל ושל האישים הפרטיים בפרט. החפץ הזה הוליד את הדת. כן נטע בהם חפץ, להבין פנימיות הענינים, את הכחות הנסתרים בכל מאורע, וזה הוליד את הפיוט, וביחוד את הטרגדיא. “הנסיונות והבחינות במקצוע זה אומר אֶמרסון, נעשו באופנים שונים, ויש אשר קרבו החוקרים כבר אל נקודת האמת, אשר נראתה להם מרחוק כעין אור מבריק; אבל לא זכו להגיע אל אותה הנקודה, כי אם עקמו את הדרך ותעו מנו אורח. אחרי רוב השתדלות בפנה זו נראתה תמיד כעין לאות ועיפות ברוח בני האדם, ופתאום עמדה מלדת, וזה היה סיום פרק אחד בהתפחותה, סיום תקופה קולטורית”. אז מהר המין האנושי להכניס לאוצר הקולטורא את קניניו הרוחניים אשר קבץ וצבר בימי הצמיחה והגדול. גם הדבר הזה – אוסף הקנינים הרוחניים – הוא מפעל קולטורי חשוב במאד, כי בלעדיו לא היתה התקדמות ברוח בני אדם, אשר היו מוכרחים להחל בכל תקופה היסטורית הכל מחדש. אבל קצת עכוב היה בזה, כי אוסף הקנינים הקולטוריים לא יעשה תמיד בזהירות ודייקנות יתרה, אלא לפעמים הוא יליד הבהלה והחפזון, יליד המקרה. ענינים בלתי חשובים יאספו אל האוצר וכמה ענינים יקרים ונעלים מאד ישכחו, או כי ימאסו בהם, יען כי בימי תקופת הכשלון והירידה יבחרו בכל זכוכית וימאסו אבנים יקרות ובפנינים. בעת כזו יחלש חוש הטעם במין האנושי, ואינו יודע ערכם האמתי של קניניו הרוחניים.

אחרי אשר עלתה ההשכלה היוונית אל מרום המדרגה בזמן אריסטו, השכיח זה כמה ענינים נשגבים, את אשר עשהו הדור הקודם לו. ואחרי אשר בא סיום וקצב לתקופת ההשכלה העתיקה, אספו אל האוצר הקולטורי את ספריו של אריסטו, הנעלים בצורתם החיצונית, בסדורם הנפלא, אבל אבדו כמה מרגליות יקרות, השקפות נעלות בדבר טבע האדם והסתכלות עמוקה בכחותיו הנפשיים. השיטה הפלוסופית של אריסטו, באהבה את הסדר ואת הכללות, לא השגיחה כל כך על התוכן הפנימי ועל הפרטות. היא אמרה לבאר לנו הכל, להמציא לנו באור מספיק לכל חזיון טבעי ולקבוע לו מקום נכון באחת הפנות ההגיוניות. מטעם זה החריבה במתכוון כמה בנינים, אשר בנו הפלוסופים הקודמים לאריסטו, יען לא ידעה לקבוע להם מקום כסדרה היא. ידוע הוא, עד כמה הניף אריסטו את ידיו על שיטת האטומיסטים, אשר באמת יש בה רעיון חשוב מאד שהיה לאבן פנה לחכמת הטבע בימינו אלה. ואולם לא רק את הפלוסופיא המטריאליסטית החריב אריסטו, אלא גם את השיטה האידיאלית של אפלטון רבו. בתורת אפלטון יש מקום רחב להלך נפש. לא נאמר אמנם, כי הפסיכולוגיא של השיטה האפלטונית היא אמתית בכל פרטיה; דבר זה היה נמנע לגמרי לפי מצב החקירה המדעית בימים ההם. אבל על כך פנים הניח אפלטון הנחה עיקרית אחת, אשר כחש בה אריסטו: זה האחרון החליט, כי כל דבר אשר השכל מחייבהו – איננו בגדר המצוי, וכל דבר אשר השכל מרחיקהו – אינו בגדר האפשר, ומטעם זה פסל כמה ענינים, אשר לא היה בידו להביא להם הסכם מצד השכל העיוני. הוא לא חשב אף רגע אחד, שמא אפשר לחשוד את שכלנו, כי החסרון מונח בנו ובקוצר השגתנו; אלא עשה את השכל דן יחידי, וכל דבר אשר השכל ירחיקהו הוא בגדר הנמנע ולא תועיל לו שום עדות שבעולם, כאשר לא נשים לב לשום עדות המעידה לנו, כי שנים כפול שנים הוא יותר או פחות מארבעה. ואולם אפלטון רבו לא כך אמר. הוא הבדיל בין סתירה הנדסית ובין סתירה עיונית, או יותר נכון: הוא לא מצה כל כך את עומק הדין בדבר המושכלות העיוניות, אלא הניח גם מקום לאמתות מורגשות, לענינים הנובעים מתוך ההרגשה הפנימית, ההתפעלות והפיוט.

נפלא הדבר, כי הדייקן אריסטו, אשר דבריו נאמרו בסדר נעלה מאד, הניח מקום להבאים אחריו להתגדר בו, לא רק בפרטים, כי אם גם בכללים ועיקרים. אבן־סנה ואבן־רשד, אשר הראשון נוטה אחרי השיטה האידיאלית והשני נוטה בחריפות גדולה אחרי המטריאליסמוס, שניהם תמכו דבריהם בשיטת אריסטו. ואין לחשוד אחד מהם, כי עקמו את הדברים בפלפול מעוקם, אלא כי אריסטו, בהיותו זריז לשמור את הסדר, לא הקפיד כל כך על התוכן; בהיותו טרוד לעשות מסגרת לציור הפלוסופיא, לא הקפיד כל כך על שלמות הציור. נראים הדברים, כי צדקו דברי אבן־רשד, ואחת היא לנו, אם המשיל אריסטו בפירוש את הנפש האנושית לטבלא של שעוה, אשר בה יחוקו החושים את ציוריהם, או אם בדותא היא זאת: מכללא איתמר בודאי הדבר הזה. גם במה שהסכים אריסטו למציאות נמצאים רוחניים אנו רואים רק הכרח הגיוני ולא הכרח פסיכולוגי, ולפיכך אין הנמצאים הרוחנים האלה בפועל, אלא בהגיון. אנו מוצאים בשיטתו חוקים קבועים, אבל לא חיים מתרגשים המתנכרים על החוקים האלה. לכל דבר יש באור מספיק על פי שקול הדעת, ואם אין שקול הדעת מסכים להויתו – איננו בנמצא, אלא הוא פרי הדמיון, ומציאותו הוא שוא נתעה. באופן זה באר לנו אריסטו את כל חזיוני הטבע וגם את כל חזיוני הנפש. הוא נתח את הנפש לנתחיה ותאר לה בצמצום את הליכותיה ופעולותיה, את רגשותיה ושאיפותיה, את הפכיה ותשוקותיה; הוא סדר לה בדיוק גדול, מתי ובאיזה אופן תפחד, תקנא, תשנא, תאהב, תשתוקק, תמאס, תבחר; ואם לקחה לה הנפש רשות להתרגש ולהתפעל באופן אחר, גזר עליה אריסטו, כי איננה “בקו הבריאות”. נפש זכה וברה צריכה להיות כך וכך, וכל שאינה כן היא חולה ויוצאת מהכלל. רק עם משולל החיים הנפשיים כאשר היו היונים מימות אלכסנדר מוקדון ואילך, רק בני אדם נעדרי הרגש ומספיקים בסילוניסמים ובסופיסטיקא, יוכלו לחיות על פי פלוסופיא כזאת, אשר כלאה את הנפשות בהיקשים הגיוניים ותשים להן מחנק.

על פי הדברים האלה נבין את רוחם של האפלטונים החדשים, ובפרט פלוטין והפלוסופים הערביאים בעלי שיטת “אלצפה”, אשר מרדו בשיטת אריסטו, כדי להחזיר לנפש האדם את חייה, לתת לה ידים להתרגש ולהתפעל כפי טבעה. הנפש נלאתה נשוא את העול הכבד הזה, היא לא יכלה עוד לסבול את האויר המחניק בבית כלאה “ההגיוני”, ובהכרח פרצה את הגדר הזה לצאת למרחביה. אמנם יאמרו לנו, כי דרך החקירה הזה מסוכן מאד, כי בנקל נבוא בו לידי הזיה ודמיון. ואולם אם גם נודה בזה, הנה אין לנו הצדקה לכלוא בשביל כך את הנפש בחוג צר של סילוגיסמים, אלא עלינו להשתדל לבוא אל נקודת האמת ולהזהר מן הסכנה. אריסטו והנמשכים אחריו קבעו חוק, כי הנפש הבריאה והשלמה כך וכך מדתה, ואם תצא מתחום זה, היא חולה ויוצאת מן הכלל. או באופן אחר: הנפש הבריאה מתנהגת על פי החוקים אשר שם אריסטו לפניה, ואם לא תכנע מפני החוקים האלה, נאמר עליה, כי מוכת שגעון היא. ואולם עלינו לדעת, כי להמשפט הזה אין יסוד במופת הנדסי, אלא הוא הסכמי. נניח, כי לצורך הקשר המדיני מוכרחים אנו לקבוע תחומים כאלה, כי, כידוע, תלויים כמה ענינים חשובים של הקבוץ הנמוסי בדבר הזה, לקבוע תחום, אשר שם יחדל השכל הישר ויחל השגעון. במקצוע זה הולכים אחר הסכם הרוב, כמו שדנים אנו על מעשי האדם, אם לשבט או לחסד, על פי ההנחה, כי יש לו בחירה במעשיו, אף כי מצד הפלוסופיא יצא לנו הפך ההנחה הזאת: כי כן דורש הצורך הכללי. מהשקפה זו אין אנו דנים עם החוקים הקבועים בדבר הנפש הבריאה (אשר על צד האמת הוא רק המצב של רוב בני אדם על פי הרגיל); אבל מצד ההשקפה הפלוסופית אין זה אלא מחקר שטחי מאד. רוב בני אדם והמצב הרגיל של בני אדם – זה הוא הפסולת של הכחות הנפשיים, בעוד כי הכחות הנראים במעוט בני אדם ובמצבם הבלתי־רגיל הם מבחר התקדמות האדם, המדרגה היותר חשובה בהתפתחות הנפש.

המשפט הזה יאומת לנו על פי משל לקוח מן החיים הרגילים. בכלי המודד קור וחום יש לנו נקודה, אשר על פי הסכמה עשינו אותה לתחום המגביל בין קור וחום. מה שלמטה מן הקו הוא קור, ומה שלמעלה מן הקו הוא חום. כנודע, חלוקים הטבעיים בזה וקבעו נקודות שונות. אבל נניח, כי הסכימו כלם וקבלו עליהם את מרתו של ריאומיר, הלא ידע כל איש, כי אין כאן תחום אמתי של קור וחום, אלא הוא הנחה מוסכמת, שהרי על צד האמת אין רגש קור וחום שוה בכל המזגים ובכל שעה ושעה. לפעמים נרגיש רגש קור בשעה שירגיש חברנו רגש חום; ולא זו בלבד, אלא כי הדבר ישתנה לפי מצבנו אנו בעצמנו. קור של שתי מעלות. יעיק לנו לפעמים ונרגישהו בתקפו, ולפעמים לא נרגיש כלום אף בקור של חמש מעלות. כן הדבר בנוגע להתחומים אשר קבעו בני אדם בין הנפש הבריאה (הרגילה) ובין הנפש החולה (היוצאת מגדר הרגיל). רוב בני אדם יחשבו את הפייטן ואת כל אדם הנוטה להתלהבות למשוגע ואיש הרוח, ואין ספק כי מחו של זה וכח הרגשתו באמת משונים מאלו של רוב בני אדם. אבל האדם הקולטורי ימצא בזה התקדמות רוחנית נעלה מאד. לפי זה יודה כל איש משכיל, כי אי אפשר לקבוע חוקים ולהעמיד תחומים במקצוע זה, כי לא כל הזמנים ולא כל בני אדם שוים. בין התפעלות הנפש במדה פיוטית ובין שגעון יבדיל קו דק. ועם כל זה רחוק הפייטן מן המשוגע כרחוק מזרח ממערב. שניהם יוצאים מגדר הרגיל, אלא שהראשון התפתח בשכלו וברגשותיו במדה עצומה, והשני נתקלקל באמת בציוריו השכליים וברגשותיו.

אפשר הדבר, כי היינו כעת יותר קרובים אל האמת, אם היינו משתדלים למצוא אותה; או יותר נכון, אם היינו נשארים על הדרך המוביל אל האמת. בתולדת הקולטורא האנושית נרשמו שמות אנשים, אשר לא מצאו די ספוקם בהבנת שטחות הענינים, אלא השתדלו לחדור אל פנימיותם, ואם היו מצליחים במעשיהם, היינו, אלמלי הלכו בני אדם אחריהם, כי אז היו מעמידים את הפסיכולוגיא על יסודות חדשים לגמרי. די לנו להזכיר את שמות אפלטון, פילון היהודי, פלוטין, בעלי אלצפה̈ הערביאים, רשב“ג, ר”א אבולעפיא, הכומר יוחנן ריסבריק, שווידנבורג, נובליס, איבסן, טולסטוי, אמרסון, מטרלינק. ואולם רוב בני אדם ימצאו בנקל תשובה מספקת לכל השאלות, אשר הציעו האלה: רמאות או שגעון! – אבל באמת מוצאים אנו בקצת רעיוניהם של האנשים האלה סקירה נפלאה, נעלה ונשגבה מן הרגילה, באופן כי יפתחו לפנינו – על ידי מחקרם העמוק – שערי עולם חדש; בקצת מהם נמצא ענינים נוטים מן ההשגה האנושית, ולפי זה אינם בגדר האמת, כי סוף סוף אין לאדם אלא מה שנתן לו לראות; ובקצת הענינים מסופקים אנו עוד, שהרי לא סגלנו את שכלנו ואת רגשנו לחדור לעומק הדברים האלה. אנו הורגלנו עד כה, כדברת מטרלינק, להבין רק דברים אשר ביד יקחו; אבל אם נחדד את חוש הראות יותר ויותר, אם נלמד את שכלנו להבין ענינים דקים יותר – ואין ספק, כי שכלנו הוא מוכשר להתקדמות כזאת – אז נבין דברים רבים, אשר עד הנה היו נעלמים ממנו. ועוד יותר יגדל כשרוננו בזה, אם נחדד את הרגשתנו, להרגיש ולחוש הרגשות בלתי מובנות לנו עד הנה. בודאי זהו השגעון היותר מבהיל, להחליט על כל חזיון נפשי אשר לא נבין לו “במושכל ראשון”, היינו בהשגה גסה והמונית, כי הוא שגעון. כאשר פרסם פיכטי את השקפתו הפלוסופית, כי הכל הוא המצאת השכל הסוביקטיווי, ועל צד האמת אין להאוביקט מציאות חוץ לשכל האנושי, הריעו עליו רוב בני אדם כעל משוגע וחסר דעה. בין רוב בני אדם אלו היו גם “פלוסופים”, היינו אלו אשר האמינו בהשקפתם המטריאליסטית וביכלתם לבאר כל חזיון על ידי “דעת הטבע”. היש שגעון גדול מזה, שאלו הם בקול נצחון אדיר, לחרוץ משפט על כל המציאות הרבה והעצומה, כי אינה אלא המצאת השכל של המשיג, של אותו “המח הקטן”? ולא דעת לאנשים האלה ולא תבונה להם להשיב לנפשם, כי “אני” הנני הרואה את “המציאות הרבה והעצומה” הזאת, ובלי ציור שכלי אין לי שום השגה גם מן “המציאות הרבה והעצומה”, אשר יאמרו להבהילני בה.

בכלל הרעו המטריאליסטים מאד בהשקפתם הגסה מכמה פנים. ואם בשיטת הסימבוליסטים והאוקולטיסטים מעורב באמת הרבה שגעון, הנה גם בזה חטאו המטריאליסטים ומידם זאת לנו; כי מיום שהתחילו המטריאליסטים “לבאר כל חזיון” על פי “ידיעת הטבע”, רבו גם הסימבוליסטים והאוקולטיסטים במדה מרובה מאד, ואין אני יודע, מי הוא משוגע יותר, אם פלוני “הפלוסוף” המכחש בכל דבר אשר לא ימשש בידו הגסה, או פלוני הסימבוליסט, אשר יחזה חזיונות בעולם הרוחות. אין ספק, כי יש הרבה מן הרמאות ומן השגעון בדבר הזה. רמאים רבים עמדו להסימבוליסטים והספיריטיסטים (אשר ברובם הם קלי אמנה ומחוסרי דעה) וכבר נתפשו ביד. כן אין ספק לנו, כי רוב העוסקים ב“חקירות” כאלה אין להם יד ושם בלמוד הגיוני ואי אפשר להם להבדיל בין האמת והשקר, האפשר והאי־אפשר, בין בלתי אפשרות בהגיון ובין בלתי־אפשרות בטבע; בקצרה: האנשים האלה אין להם בעולמם אלא ארבע אמות של ההזיה והדמיון, והכח המדמה שבהם לא יבחן אצלם בכור השכל. ואולם אין אנו עסוקים באלו, אלא באנשים מיושבים בעלי נפש ברה, אשר הטיבו לראות ממנו.

בימים האחרונים נודעו לנו כחות נפשיים, אשר היו נסתרים מעיני בני הדורות הקודמים: ההיפנוטיסמוס והסוגיסטיון. אין ספק, כי נמצאים ברשימות הקודמות כמה רמזים, אשר יעידו לנו, כי עמדו כבר במקצת בימים קדמונים על הדברים האלה. ואולם חכמי העת ההיא לא הביטו כראוי ולכן לא ראו. משעה שנתגלו חזיוני ההיפנוטיסמוס והסוגיסטיון בחקירה ברורה ומדעית (ועם זה באה “מהפכה” בחכמת הנפש) הרימו הספיריטיסטים והאוקולטיסטים ראשם ויאמרו: הנה נגלו לנו כחות נפשיים חדשים, אשר לא שערום ראשונים, מעכשיו הרשות לנו להאמין גם ביתר סודות הספיריטיסמוס והאוקולטיסמוס. ואולם באמת אין הדבר כן. הפקח שבכת זו, הוא הסופר החוקר די פריל, דן באחד ממאמריו על דבר “ההגבהה”, היינו ע"ד מה שיעידו הספיריטיסטים, כי ירום השלחן מאליו, בעת שיסבו עליו “הרוחניים”, על ידי כח נסתר ונעלם. על זה אמר די פריל, כי אין רשות ללצים ללגלג עליו. שהרי אין הספור הזה סותר מופת הגיוני או הנדסי, וכן לא נתאמת לנו במופת הגיוני או הנדסי ענין כח המושך והכבד (Gravitation), הסותר את חזון “ההגבהה”, אלא נתאמת לנו באמצעות הנסיון, מפני שראינו, כי כן הדבר תדיר. ולכן אם נראה לפעמים ראיה ברורה, כי ירום השלחן מאליו, עלינו לנסח את החוק הטבעי הזה באופן אחר ונאמר: על פי הרוב ימשך כל גשם אל גשם יותר גדול ממנו, אם אין עכוב באמצע הדרך, ולכן כל דבר הנופל מידנו יפול למטה; אבל יש גם יוצא מן הכלל הזה, והוא ענין “ההגבהה” (Levation) שאמרנו, כי נמסר לנו על פי עדי ראיה, אשר אין להטיל ספק באמתתם. – ואולם, אם גם נניח, כי נמסר לנו דבר זה (אשר טעמו לא הוברר לנו) על פי עדי אמת, אז נאמר, כי נתגלה לנו כח טבעי, אשר לא ידעוהו הראשונים, ככח האלקטרון והדומה לו, אבל על ידי זה לא פסלנו עוד את ההשגה האנושית, אשר תדין על פי חוקים קבועים. אמת הדבר, כי לא נתבאר לנו עוד כח המגניט או כח האלקטרון, ובכלל נודה, כי יש כמה כחות טבעיים, שלא נבין להם; אבל דבר זה אינו פוסל את ההשגה השכלית, אשר בהכרח תבקש טעם וסבה לכל ציור וחזיון. לנו נתבאר בהגיון, כי אין האדם משיג בחושיו ענין רוחני, כי אין המציאות הרוחנית משפעת על פעולת חושינו. ולכן אם יספרו לי הספיריטיסטים, כי ראו בעיניהם ממש את פלוני המת – היינו את נשמתו – על ידי כח נעלם רוחני – לא נאמין להם, אפילו אם יתברר לנו אל נכון, כי התרומם השלחן מאליו, ואין שום רמאות בדבר. שהרי אם אמת הדבר הזה, אז לא נתחדש לנו שום פלא, כי כבר הסכמנו, כי כמה כחות בטבע לא נתבררו לנו כל צרכם, ואין לזה סתירה בהגיון. אבל עוד לא בא המופת הזה, כי אפשר לעיני בשר לראות נמצא רוחני. אם יאמרו לנו: גדול כח המדמה באדם, ובשעה זו נדמה לנו, כי ראינו את פלוני המת עומד חי לפנינו ומדבר בנו ואנו שומעים את קולו – זה הוא בגדר האפשר, ואם יסופר לי זה מאיש מהימן, אדון על החזיון הזה בכבד ראש, גם לא אחליט, כי שגעון הוא, אלא אחקור בדבר, להבינהו על פי הפסיכולוגיא האנושית, עד כמה יגבר הכח המדמה באדם ועד כמה מתאימים ציורי הדמיון עם ההרגשה וההכרה. גם אדם בריא בשכלו ובנפשו יפול לפעמים תחת השפעת הכח המדמה, וציורי דמיונו יהיו קיימים וברורים בציורי החושים. דוגמא לזה הלא יש לנו כבר בחלומות, ועוד יותר באלו החזיונות אשר יראה האדם בשעה שהוא מוטל בין מצב השינה והערות, נים ולא נים, כאשר נודע לנו על פי ספורים רבים אשר אי אפשר להזימם. הגבול בין ההשגה הישרה, אשר אנו קוראים לה בשם “Bewusstsein”, ובין השגה דמיונית – הוא גם כן הסכמי, ואי אפשר לקבוע התחום הזה בנקודה אחת. נדמה לנו, כי איש לא חלם מימיו והוא שומע את חברו מספר את אשר ראה בחלום – ואנו יודעים כי החלומות הם לפעמים ציוריים אמתיים, ואדם רואה בחלומו בהסתכלות יותר ישרה מאשר יראה בהקיץ – הלא אם הוא מתלמידיו של אריסטו או של המטריאליסטים, יטעון בודאי: אין זה אלא שגעון, והחולם חלום צריך הוא לרופא. כנגד זה הגדילו בשנים הקודמות את ערך החלום ביותר ואמרו עליו, כי יש בו מעין נבואה או נבואה ממש, וכמה הנחות דתיות נבנו על החזיון הזה. יהיה איך שיהיה: אנו רואים כי יש פעולה הרגשית והשכלית, אשר אמנם מוצאה מן החושים ומן השכל, ואולם על כל זה שונה היא מאד מפעולת החושים והשכל הרגילה¹.

__________

בימים האחרונים דרך כוכב חדש בעולם הסימבוליסטים, הלא הוא הפלוסוף והפייטן מוריץ מטרלינק². כאשר נתפרסמו מאמריו הפלוסופיים וקצת מספורי חזיונותיו נזדעזעו הסימבוליסטים, יען כי באמת נחן מטרלינק בכשרון פיוטי נפלא מאד, אשר ישפיע על כל אדם המסוגל להשפעה פיוטית. ולעומת זה אמרו מתנגדי השיטה הזאת, כי אין דבריו אלא דברי שגעון ורעות רוח. מוריס מרטלינק איננו נמשך אחרי שיטת הסימבוליסמוס בכל פרטיה. אבל אין ספק בדבר, כי מודה הוא בה בכללה. הוא איננו מוצא די ספוקו במה שישיג האדם “הבריא” במושכלותיו “הישרות”, ואין ספק לנו, כי סקירתו היא יותר עמוקה ויותר חודרת על פנימיות הדברים, מאשר הורגלו בני אדם על פי הרוב. ואולם דעותיו במקצוע זה אינן כלן על מתכונת אחת. בכמה פרטים נוכל להסכים לו אפילו מהשקפתנו הרגילה, אם רק יש לנו עינים לראות ולב לחוש ושכל לחשוב מחשבות; בקצת הדברים הנקל לנו להוכיח סתירתם בהגיון, באופן כי לא נאבה ולא נשמע להם בכל האופנים; בקצת ענינים עלינו לחקור בהם, אפילו אם לפי השקפה ראשונה יראה לנו בטולם ונחשבם בתור מתמיהים; ואפילו אם לא נסכים להם בכל פרטיהם, הנה לכל הפחות נודה, כי פתח לנו מטרלינק שערי השנה חדשה, ואפשר שאם נסגל את חושינו ואת הרגתנו לרדת לעומק הענינים נעמוד על אמתתם.

במה שדן מטרלינק על דבר הדרמה רוב דבריו נכוחים וישרים, אף כי לא נסכים אל הכלל העולה מהם. הוא אומר במאמרו על דבר “הטרגדיא היומית”, כי במאורעות, אשר הם “מעשים בכל יום”, נמצא טרגיקא יותר עמוקה ויותר אמתית מאשר נמצא “במאורעות נוראים”, במקרים יוצאים מן הגדר הרגיל, אבל קשה לצייר אותה באופן נכון ולהגשימה, למען יבינה כל אדם. סוד הטרגיקא הזאת אינו במלחמה איומה בין האדם ורעהו, ואף לא בין תשוקה לתשוקה בנפש האדם, בין רגש החוב והמוסר ובין תאות נפשו, אלא בעומק טבע הנפש במאורעותיה היותר פשוטים. הרהורי אדם ורגשותיו בינו לבין עצמו הם טרגדיא איומה, אם נתבונן על הנפש כשהיא לעצמה, מתרגשת ומתפעלת לרגעים על פי כמה סבות פנימיות וחצוניות. הפייטנים יסדו עד ימינו אלה את הטרגדיא על יסוד המאורעות הבלתי רגילים, על מעשים כבירים ואיומים; העיקר היה אצלם “ספור המעשה” המבהיל. דמיונם כמו צייר בלתי אמן, אשר אין ברוחו מחשבות וציורים, אלא הרגיל את ידיו למשוח בששר. בהיות כי יחסר לו הכשרון, להאציל מרוחו על הציור יציר כפיו, הוא בוחר בנושא, אשר ימשוך עליו את עיני הרואה מצד עצמו. הוא יצייר לנו מלחמה איומה, הרג גדול, רצח, מרידה וכדומה מן הענינים המבהילים. ואולם צייר אמתי בעל כשרון יצייר לנו אשה כפרית אחת, ילד קטן, הֵלך זקן, איש שוכב על מטתו חולה, אֵם זקנה הולכת שחוח – כל אלה הם ענינים אשר יראה האדם בכל יום, ועם כל זה נשתאה על ציורים כאלה, מעשה ידי צייר אמתי. הוא יפקח עינינו לראות בענינים הפשוטים האלה את פנימיותם, מה שלא ראינו עד הנה. כן הדבר בשירי זמרה: מנגינה פשוטה אחת תעיר בלבנו אלפי רגשות מאליפים, גלי הלב הסוער, המית הרוח השוקקה. במדה זו צריכה להיות הטרגדיא. בענינים פשוטים תקח את לבנו ותלהיב את נפשנו, מאורעות אשר הם מעשים בכל יום, אשר בכל יום ויום נעבור עליהם מבלי שנסתכל בהם, יובנו לנו באמצעות הפיוט באופן חדש לגמרי; הפייטן יראנו את פנימיות המאורעות הפשוטים האלה, את הטרגדיא הנוראה שבהם. הטרגדיא הזאת היא מעין ההוה, היא אמתית. המעשים “הנוראים”, אשר יספרו לנו הפייטנים, יסודם בעולם הדמיון ולא קרו מעולם, בעוד כי הטרגיקא היומית היא מרעשת את לבנו, בהיותה אמתית ופוגשים אנו בה בכל יום ויום. בימי חיינו לא נפגש במכת חרב הרג ואבדן, ברציחות, במלחמות, בשפיכת דמים, בקנאה איומה; אבל נפגש בדמעות שתקניות ובלתי נראות, כמעט רוחניות…

כל איש, אשר נחן בהלך נפש, יודה למטרלינק על הדברים האלה. ואולם לפי חנוכנו והרגלנו אי אפשר לנו לצייר במחנו טרגדיא בלי מעשים, כאשר ידרוש הוא. פיוט פסיכולוגי – לחוד, ודרמה – לחוד. פיוט פסיכולוגי יקח את לבנו בפשיטותו, וכל מה שהוא יותר פשוט ואמתי יוסיף לחדור אל לבנו. מי יתרגש עוד למאורעות האמללים שבספור “מסתרי פריש”, אשר אינם מעולם המציאות וציוריהם הם נסים ובלתי מכוונים אל האמת? אבל אוסוולד אלווינג ואמו (איבסן בחזיונו “רוחות מבהילות”) ירעישו את לבנו ב“ספור המעשה”, אשר הוא פשוט בתכלית הפשטות ואין בו מלחמה כל שהיא (אוסוולד אלווינג איננו נלחם על נפשו נגד מחלתו שבאה לו בירושה, בידעו, כי לא תועיל לו כל מלחמה, וגם אין בו כח מוסרי למות מעצמו). מטרלינק מרמז כמה פעמים על חזיונותיו של איבסן, אשר בהם מצא התחלה של טרגדיא אמתית, אשר אינה מיוסדת על המעשים, כי אם על הרגש. ואולם שכח, כי יש חוקים קבועים לפיוטי הדרמה, אשר לא נוכל להעלים עין מהם ולעבור עליהם, בהיות כי מונחים הם בטבע הענין. את חזון הדרמה אנו באים לראות, והלך נפש נבקש פה רק באמצעות מראה עינים. על ידי שיחות בין הרוחות המספרות בחזון לא יכנס כלום אל לבנו, כי אז תהיה הדרמה רק להג הרבה ולא יותר, פטפוטי דברים, אשר לא יפעלו עלינו, ובכלל אין מעלת הדרמה ברוב דברים, כי אם איזה מאורע נחוץ לה; פסיכולוגיא לבדה לא נתנה להראות. בדבר הזה יש לנו כבר איזו נסיונות, אשר הורונו דעה. לפני עשר שנים בערך נסה פייטן אחד ליסד דרמה על ספור המעשה של “רסקולניקוב” לדוסטויֶבסקי. אשר בעת ההיא משך עליו עיני כל המבינים על ידי עומק הפסיכולוגיא שבו. ואולם בהיות כי אין בספור הזה מאורעות בפועל, אלא ציור החיים הפנימיים, היינו, התרגשות בלב אדם נפעל על ידי רגשותיו, לא עלה הנסיון הזה יפה, כי ספור המעשה לא היה בו כדי למשוך את מראה העינים, והפסיכולוגיא העמוקה בלבדה לא פעלה על לב הרואים במדה הצריכה לדרמה. באיזה אופן ידע הרואה מה בלב רסקולניקוב, המון רגשותיו המסתערים בלבו? או מה שבלב סוניא, בת עוני זו, אשר בבוץ החלאה והרפש, שבו טבע גופה, שמרה את נפשה בטהרה? – בימים האחרונים עשו בברלין בחינה בדרמה פסיכולוגית של מטרלינק בעצמו (פיליאס ומיסלינדי). הבאים לראות היו ברובם סופרים ומלומדים, אשר טרחו לחדור לעומק הפסיכולוגיא של הדרמה הזאת; אבל כלם ענו ואמרו פה אחד: אמת, כי דבר פיוטי יצוק בחזון הזה; אבל על במת החזיון לא יכירנו מקומו. עם כל זה נאמר, כי אפשר אשר ברבות הימים נרגיל את עצמנו ונסגל את נפשנו להשיג את הפסיכולוגיא גם על פי ראות עינינו ועל פי רמזים במלים קצרים ומעטים. הן ראינו כבר התקדמות גדולה בהבנת הפיוטים של איבסן. מטרלינק רמז כמה פעמים על זה, כי פיוטיו של איבסן הם פסיכולוגיים. ואולם הלא נזכור, כי בתחלה הניעו אפילו המבינים את ראשם על ה“סימבוליסמוס” ועל ה“שגעון” הנמצא בחזיונותיו, עד כי סוף סוף נוכחו, כי מיוסדים הם על דעת כחות הנפש היותר עמוקים (ולכן גם היותר נסתרים), בהבנה דקה מאד בחיי הרגש, הפסיכולוגיא עודפת בהם על המאורעות, היא פנימיותם ונפשם של המאורעות; אבל דרמה בלי מאורעות, בלי תסיסה נראית לעינים, דרמה שכלה רק פסיכולוגיא – זה הוא דבר בלתי אפשרי כלל.

נראה נא למשל את החזיון “האדריכל סולנים” לאיבסן. ספור המעשה שבו הוא פשוט, הפסיכולוגיא נוסדה על ענין הסוגיסטיון, אשר בהכרח תשפיע ביותר על נפש מסוגלת להשפעה כזו, היינו שהיא חולה על פי סבה מן הסבות. מכל שיחותיו של הארדיכל סולניס נכיר את מצבו הפנימי, את מצב נפשו. גם כמה מאורעות גרמו בדבר, כי היה סולניס מסוגל להשפעת הסוגסטיון. ואולם גם העלמה הילדה, המשפיעה עליו בכח הסוגיסטיון, היא חולה במקצת, חולה לדבר אחד. עשר שנים טרם יחל הספור קבלה סוגיסטיון על ידי הארדיכל סולניס, כי הבטיח לה להתראות לפניה בכל הודו והדרו, והנערה באביב ילדותה קבעה את הרעיון הזה עמוק עמוק בלבה. עשר שנים עברו, ובינתים השפיעו כמה מאורעות להרך לב הארדיכל סולניס ולהרגיז את עצביו ביותר: שריפת ביתו; מות ילדיו בסבה זו; רגש הנחם בלבו, כי כמה פעמים חפץ במחשבה, כי ישרף הבית, ולפי זה הוא מוצא איזה יחס בין חפצו במחשבה ובין המאורע אשר בסבתו מתו ילדיו; מחלת אשתו; רגש הקנאה בלבו – כל זה השפיע עליו, באופן שהיה מסוגל להשפעת הסוגיסטיון על ידי הנערה הילדה. כל החזיון נוסד על פסיכולוגיא, והמאורעות טפלים לו; אבל להלביש את הרעיון באופן כי יבינו אותו מעל במת החזיון אי אפשר לו בלי “ספור המעשה”.

מטרלינק צדק מאד באמרו, כי נושא ענין הטרגדיא אינו צריך להיות מאורע יוצא מגדר הרגיל. מהשקפה זו נטעון גם על איבסן. כי אין בחזיוניו הפיוטיים הטרגדיא האמתית. בחיים הרגילים, אשר נעבור עליהם בכל יום ויום ונסתכל בהם, נמצא טרגיקא גדולה ועמוקה. בדבר הזה אמנם נתקרב אל הריאליסטים, אשר גם הם טוענים, כי עלינו לצייר את החיים כמו שהם על אמתתם. ואולם זה הוא חסרונם הגדול של הפייטנים ממין זה – כי אינם פייטנים, היינו, כי אינם חודרים לעומק הדברים, לפנימיותם ולרוחניותם, אלא מעמידים לפנינו אותם המאורעות בלבושם החיצוני. הם פוגעים בשוק איזה מאורע וישרוהו במאורע שני שכמותו, ולזה יקראו דרמה. אותם המאורעות הלא נראה גם אנו, ואין הפייטן אלא כאותו הפוטוגרף, אשר יקלוט כל מה שיראה לפניו בתארו החיצוני; בעוד כי עליו לחדור לפנימיות הענינים, להסבה הפסיכולוגית שבהם, למען נבין ונראה, מה שלא ראינו עד הנה. הריאליסמוס מצד עצמו אין בו ריעותא מהשקפה הפיוטית; אדרבה, בו נמצא את הפיוט האמתי, אם ישתמש בו פייטן אמתי. להרוחניות אשר בכל דבר ודבר יש מציאות ממשית, והריאליסמוס האמתי צריך להבין את הסבה הפסיכולוגית של המאורע. הריאליסטים בזמן הזה מציירים לנו את חיי העם בכל פנותיו, ואפשר גם ציורם עולה יפה בבחינת ההשקפה החיצונית של המאורעות האלה; הם מראים לנו את המסובב, את החזיונות הנראים ושנתנו לראות; אבל למען יהיה הריאליסמוס על צד האמת, עליהם לבקש את הסבה ולצייר לנו לא רק את הפעולות, כי אם גם את הרגשות הפנימיים, את חיי הנפש.

מטרלינק חוקר גם במהות החיים הפנימיים ואופים, הוא מוצא את חיי הרגש על צד האמת רק בפנימיותם, טרם היו לציור פסיכולוגי, ודבר שאין צריך לומר, כי לפי דעתו פוסל הדבור את הרגש. אותו הרגש אשר נתעצם כבר לציור שלם איננו לפי דעתו אותו הרגש הנמצא במקור הנפש; ואולם אם לבא לפומא גלי, הנה נפסל כבר מכל וכל ואינו אלא קריקטורא, ציור מטושטש של הרגש. לכן אי אפשר לחיי הרגש אלא בשתיקה. “אנו מדברים, יחליט מטרלינק, רק בשעה שאין אנו חיים (חיי רגש פנימי), בשעה שאין אנו מסתכלים, בשעה שנתרחק מן המציאות האמתית”. רוב בני אדם יחובבו את הדבור והם בורחים מן השתיקה, וזה יבואר לפי דעת מטרלינק באינסטינקט פסיכולוגי הנפמצא בנפש האדם. להשתיקה יש שני גוונים: שתיקת בטול המציאות, המות, או כמו שיקרא לה מטרלינק, שתיקה בבחינת נפעל, היינו, כי הנפש פוסקת מלפעול ומלהרגיש; ואולם יש שתיקה של חיים אמתיים, שתיקה של התרגשות פנימית, או כמו שיקרא לה מטרלינק, שתיקה בבחינת פועל. האדם השלם בהתקדמות נפשו ידע, כי אין שתיקה בחיים דומה כלל אל השתיקה של המות; אדרבה, השתיקה הזאת, אשר הוא מבקש, היא עצם החיים האמתיים. בשעה שהוא מדבר הוא מבטל רגש המציאות שבו, הוא שוכח כי הוא בנמצא וכי נפשו מרגשת; אבל ברגע השתיקה תשוב נפשו לחיות חיי רגש, חיים פנימיים, אז תרגיש ותחוש את מציאותה, ובאותה שעה תחוש גם את המציאות זולתה על צד האמת. אם יחדד האדם את חוש הראות שלו, היינו, אם תהיה הסתכלותו פנימית ולא רק שטחית, חמרית, אז יבין האדם להגות נפש רעהו בלי אומר ודברים. “הנפש תראה את רעותה בלי אמצעות החושים”, יאמר מטרלינק. אין ספק, כי כוונתו לראיה רוחנית, להסתכלות פנימית. והוא מוסיף לבאר את דבריו אלו: “הן נודע ונתפרסם לנו, כי השפעת הנפש הולכת ומתגברת בימינו אלה; היא קרובה יותר לעצמותנו הנראית וכל מפעלינו מתפעלים יותר ויותר על ידה, מאשר היו מאתים או שלש מאוד שנה קודם לכן”. מטרלינק מרמז על זה, שהשפעת חיי הנפש על עולמנו החיצוני נראתה כבר בתקופות שונות של ההיסטוריא; הוא יאמר על זה באחד מציוריו המורגלים לו, כי הנפש עלתה מעומק חייה הפנימיים ונתגלתה לבני אדם לראותה בעיני בשר. ואמנם אין כוונתו להסכים לשיטת הספיריטיסטים, אלא הוא מרמז מזה על התקופות השונות אשר נרשמו בהיסטוריא האנושית, בעת כי גברה פעולת הרגש על ההכרה השכלית, בעת אשר חתרו בני אדם לראות יותר ממה שנתן להם לראות באמצעות החושים או אפילו באמצעות השכל העיוני, היינו להבין ולחוש את חיי הרגש. החוקרים מזמנים הקודמים סמנו את החזיון הזה בשם תקופת ההזיה והדמיון, תקופת שגעון אפידמי, תקופת חלי־הנפש וכדומה, בעוד כי לפי השקפת מטרלינק אין זה אלא קבוץ של פעולות נפשיות, אשר היו עד הנה בכח ויצאו אחרי כן לפועל. הפעולות הנפשיות האלה לא חדלו, אף כי פסקה השפעתן; הן נמות שנתן בעומק הרגש, ובזמן מן הזמנים ישובו לתחיה. בזמן מן הזמנים, בימים שעמד עם הודו על מרומי הקולטורא, התרוממה הנפש לחיים נעלים, או בציורו של מטרלינק: הנפש נראתה בעולמנו החושי בכל פעולתה והדרה. אחרי כך שבה אל מקורה, והחיים הפנימיים התאבנו בהכרה החושית והעיונית; אבל שרידי התפעלות הנפש בימי תקופה אחת נשארו בכל ימי הקולטורא; מני אז לא פסקה ההתלהבות הרוחנית, אשר עברה מאסיא לאירופא והשפיעה על העמים כל ימי הבינים. אחרי כן שבה ההשכלה העתיקה אל ממשלתה מקודם; אז באו הימים, אשר ההכרה השכלית והבנת היופי החיצוני, היינו האסתיטיקא הרגילה, הרואה רק את חיצוניות הענינים, משלו על הנפש ממשל רב, או כדברת מטרלינק: הנפש נחבאה כל אותם הימים ולא נראתה החוצה. רק שנים שלשה אנשים יחידי סגולה: קלוד די סינט מרטין, קליוסטרי, וכדומה להם, ידעו את חיי הנפש, ויתרם ראו רק את העולם בחיצוניותו, בלבושו, במראהו. הפסיכולוגיא של התקפה הזאת אינה פסיכולוגיא אמתית, יען מעולם לא חדרה לעומק הבנת הנפש, אלא מצאה די ספוקה בסימנים חיצונים, אשר יחוסם אל חיי הנפש הוא יחס הפוטוגרפיא אל האדם. הפסיכולוגיא הרגילה הבינה רק את סימני הנפש, את מראה החיצוני, את הפוטוגרפיא שלה; אבל מעולם לא הבינה את מהות הנפש בעצמותה, בטבעה האמתי, את הפעולות הנפשיות ואת השפעת הכחות האלה על האדם, אשר לא תפסק ולא תבטל. פסיכולוגיא כזאת עתידה להבראות, ואז ישתברו “לוחות הפסיכולוגיא הראשונים”.

מטרלינק מוסיף עוד, כי קשה לנו כעת עד מאד לצייר את חיי הנפש על אמתתם, יען לא הורגלנו בהשגה כזאת והשפה לא תמציא לנו הדבורים הנחוצים לזה. בדברינו נגשים את הציורים הנפשיים, וענינים רוחניים יקבלו בהכרח לבוש גשמי. עם כל זה אין להטיל ספק באמתת הפעולות הנפשיות המשפיעות עלינו, אם כי מציאות ההשפעה הזאת היא חוץ לעולם החושים. בעת נעמוד על פרשת דרכים, להימין או להשמאיל בענין חשוב של חיינו, אשר ממנו תוצאות רבות ונכבדות להתפתחות עתידותינו, אז נרגיש את ההשפעה הזאת. השכל לא ידע לשית עצות בנפשנו; אבל הנפש תחזה עתידות, מבלי אשר נדע להטעים לנו את הרגש הזה. על פי הרוב נוכח, כי הטיבה נפשנו לראות וחזון לבנו היה מעין המאורע של לעתיד לבוא. באופן זה נבין גם את רגש החבה (Sympathie) או רגש האי־רצון (Antipathie) הנטוע בלב האדם. הרגש הזה לא יתבאר לנו על פי חוקי הפסיכולוגיא הרגילה, אלא יסודו באותה הפסיכולוגיא שעתידה להבראות.

עד כמה רחוקה השקפת מטרלינק מהשקפת בעלי “המסתורין”, אשר יחליטו פשוט, כי אפשר להיות “פתי מאמין בכל דבר”, נראה גם מחזונו אשר נשא על החוקר האמירקני אֶמרסון. החוקר הזה, אדם חריף וחד השכל, אומר בפירוש, כי התקדמות ההבנה האמתית של פעולת הנפש תהיה באותה מדה של התקדמות השכל העיוני. האנשים המבינים דבר לאשורו הם מעטים במספר; רוב בני אדם יעמדו באמצע הדרך ואינם מגיעים עד הנקודה האחרונה של פעולת השכל העיוני, וענינים מובנים לחוקרים ומעיינים הם בלתי מובנים כל עיקר לרוב בני אדם. כן הדבר גם בנוגע להבנת הנפש. אנו הגענו עד הנה רק עד קצה תחומה ונדע רק אפס קצתה; אבל אין ספק, כי כמה פעולות נפשיות לא נודעו לנו עוד, וכאשר נחתור ללכת הלאה בתחום הנפש ונעבור עד הנקודה האחרונה של ההבנה הזאת, אז יודעו לנו הפעולות הנפשיות ההן יותר ויותר. אמרסון אומר, כי אל הנקודה הזאת נגיע לא על ידי הגברת כח הדמיון ובחזון ההזיה – כדעת בעלי המסתורין – אלא באמצעות ההתקדמות הקולטורית, כי רוח בני אדם מתקדם ומשתלם בשכלו וברגשותיו.

בספריו הפלוסופיים והפיוטיים של מטרלינק נמצא עוד כמה דעות חשובות המעוררות להתבוננות עמוקה ולהסתכלות מתמדת. ואולי עוד אשוב לדבר על אלה הרוחות החדשות המנשבות כעת בספרות העמים, אשר בין אם נסכים להן או לא – על כל פנים ראוי שנשים לב להבינן.