רקע
הנריק איבסן
אויב העם
הנריק איבסן
תרגום: פסח גינזבורג (מנורווגית)

אויב העם: חזיון בחמש מערכות


 

הנפשות:    🔗

דר. טומס שטוקמן, רופא בבתי הרחצה העירוניים

גברת שטוקמן, אשתו

פטרה, בתם, מורה

אֵיליף, בן י"ג, בנם

מורטן, בן עשר, בנם

פטר שטוקמן, אחיו הבכור של הדוקטור, שופט העיר, יושב ראש בהנהלת המרחצאות וכו'

מורטן קיאיל, בורסקי, אביה חורגה של הגברת שטוקמן

הובסטד, עורך העתון “דבר־העם”

בילינג, עוזרו

קפיטן הורסטר

אסלַקְסן, מדפיס

אנשים בני מעמדות ומלאכות שונים, מספר נשים וקבוצה של ילדי בית הספר – המכונסים באספה פומבית.


מקום החזיון בעיר־חוף שבנורויגיה הדרומית


 

מערכה ראשונה    🔗

(ערב, בטרקלין של הדוקטור, המרוהט ומקושט באופן פשוט אבל נאה. בכותל הימני שתי דלתות, המרוחקת שבהן מוליכה לפרוזדור וזו הקרובה אל הרואים – לחדר עבודתו של הדוקטור. בכותל השמאלי, ישר מול פתח הפרוזדור, דלת מובילה לחדרי המשפחה האחרים. באמצע אותו הכותל עומד התנור, וסמוך יותר לצד הרואים – ספה עם ראי ממעל לה, ולפני הספה – שלחן עגלגל עם שטיח. על השלחן עששית דולקת, עם כובעית. בכותל האמצעי דלת פתוחה אל חדר האכל. שלחן ערוך לארוחת הערב ועליו עששית).


(בילינג: יושב על יד השלחן בחדר האכל ומַפִּיָה מתחת לסנטרו. גברת שטוקמן: עומדת ליד השלחן, ומושיטה לו צלחת ובה חתיכה גדולה של בשר שור. יתר המקומות מסביב לשלחן זנוחים ללא סדר, כלאחרי גמר סעודה).


גברת שטוקמן: אכן כשהוא מאחר בשעה שלמה, מר בילינג, עליו להסתפק בבשר קר.

בילינג: (אוכל) טעמו ערב לחך ממש, – מצוין מאד.

גברת שטוקמן: הלא ידע עד כמה שטוקמן מדייק בשעת אכילתו הקבועה.

בילינג: לי לא איכפת כלל. נדמה לי כמעט, שזה ערב לחך ביותר, כשאני יכול לשבת ולאכול ככה בבדידות גמורה ובמנוחה.

גברת שטוקמן: כך, כך, אם רק יערב לחכו, הלא – (מקשבת לעבר הפרוזדור). עתה זה הובסטד בא בודאי גם הוא.

בילינג: מאד אפשר.

(שופט העיר שטוקמן נכנס באדרתו וכובע השרד, ומטהו בידו).

שופט העיר: ערב טוב ונעים, גיסתי.

גברת שטוקמן: (נכנסת לטרקלין) האח, ערב טוב; האדוני הוא? אכן יפה עשה, שהואיל לבקרנו.

שופט העיר: עברתי כאן במקרה וכן – (בסקירה לעבר חדר האוכל). אה, הלא אורחים לה, כנראה.

גברת שטוקמן: (נבוכה קצת) לא, לגמרי לא; אין זה אלא במקרה. (בזריזות) כלום לא יכנס ויטעם דבר מה?

שופט העיר: אני! לא, תודה רבה. רחמנא ליצלן; בשר חם לעת ערב; אותו לא תעכל הקיבה שלי.

גברת שטוקמן: אה, לו רק הפעם הזאת –

שופט העיר: לא, לא, יברכנה השם; אני מאמין עדיין במי התה שלי ובלחם מרוח בחמאה. הרי זה יפה יותר לבריאות סוף סוף, – וגם אינו עולה ביוקר כל כך.

גברת שטוקמן: (מחייכת) שוב אין לו לחשוב שאף טומס ואנכי מבזבזים כסף בלא חשבון כלל.

שופט העיר: לא היא, גיסתי; רעיון כזה רחוק הוא ממני. (מצביע לעבר חדר־עבודתו של הדוקטור) אולי אינו בביתו?

גברת שטוקמן: לא, הוא יצא לטייל קצת אחרי הסעודה, – הוא והנערים.

שופט העיר: איני מאמין, שזה יפה לבריאות? (מקשיב) הנה הוא בא כעת, בודאי.

גברת שטוקמן: לא, מסופקתני אם הוא זה הבא. (נוקשים). בבקשה!

(העורך הובסטד נכנס מן הפרוזדור)

גברת שטוקמן: אה, כלום מר הובסטד הוא, אשר –?

הובסטד: כן, עליה לסלוח לי; אולם השהוני שם בבית־הדפוס; ערב טוב, אדוני שופט העיר.

שופט העיר: (משיב שלום בקרירות) האדון העורך. בא בודאי לרגלי עסקיו?

הובסטד: במקצת. דבר הוא שידפס בעתון.

שופט העיר: אוכל לשוות בנפשי. שמעתי, שאחי מרבה להעניק מפרי עטו ל“דבר העם”.

הובסטד: כן, הוא מרשה לעצמו לכתוב ב“דבר־העם”, כשיש דבר אמת בפיו להגיד בענין אחד או משנהו.

גברת שטוקמן: (להובסטד) אולם כלום אין ברצונו –? (מצביעה לעבר חדר האכל)

שופט העיר: כמובן; אינני בא עליו בטרוניא כלל על שהוא כותב בשביל אותו חוג הקוראים, ששם יש לו היסוד לבקש את ההד הרם ביותר לדבריו. וחוץ לזה, הלא אין לי בעצמי כל סבה להתרעם כל שהוא על עתונו, מר הובסטד.

הובסטד: לא, אף לי נדמה כך.

שופט העיר: בכלל יש לאמר שרוח יפה של סבלנות שוררת בעירנו; – רוח אזרחית טובה ונוחה. וסבת הדבר היא, שכולנו שותפים לענין אחד גדול המקבץ אותנו סביבו, – ענין, שהוא חשוב לכל אזרחינו המשכילים במדה השוה –

הובסטד: מוסד הרחצה, כן.

שופט העיר: הוא הוא. יש לנו מוסד הרחצה החדש, הגדול והנהדר. תשומת לב! המרחצאות יעשו למרכז חייה של עירנו, מר הובסטד. בלי ספק.

גברת שטוקמן: אותם הדברים אומר טומס גם הוא.

שופט העיר: מה כבירה היתה התפתחותו ופריחתו של המקום בשנים מועטות אלה בלבד! ממון הרי הוא מכניס לכיסי בני אדם; חיים ותנועה הוא מביא. בנינים וקרקעות עולים בערכם מיום ליום.

הובסטד: ומספר הבטלים מעבודה הולך ופוחת.

שופט העיר: אף זו, כן. עול התמיכה בעניים הוקל במדה מרנינה משכם המעמדים האמידים, ויוקל עוד יותר, אם רק ינתן לנו קיץ נאה וחם השתא; בקורים רבים ביותר של זרים, – מספר רב של חולים, שבהם יוכל המוסד להתפאר.

הובסטד: והרי יש יסוד להאמין כך, כפי ששמעתי.

שופט העיר: יש סימנים יפים למכביר. מדי יום ביומו מתקבלות שאלות ודרישות למעונות ובדומה לזה.

הובסטד: נא, אם כן הלא יהיה מאמרו של הדוקטור דבר בעתו.

שופט העיר: כלום כתב עכשיו איזה דבר חדש?

הובסטד: הרי זה דבר שכתב החורף; מספר בשבחם של המרחצאות, תנאי הבריאות המתוקנים השוררים אצלנו כאן. אולם פעם זו השהיתי את המאמר.

שופט העיר: אהא, היתה בודאי איזו מניעה?

הובסטד: לא, לאו דוקא. אולם אני הייתי סבור, שמוטב היה לחכות עד בוא האביב; כי עכשיו הרי הבריות מתחילים להתכונן ולבקש להם מעונות קיץ –

שופט העיר: נכון מאד; נכון כנכון היום, מר הובסטד.

גברת שטוקמן: כן, בודאי שטומס לא ינום ולא יישן בעניני המרחץ.

שופט העיר: נא, הלא הוא אף נושא משרה במרחצאות.

הובסטד: כן, וגם הוא האיש אשר יצר אותם מלכתחילה.

שופט העיר: כלום הוא האיש? האמנם כן? אכן שומע אני לפרקים, שדעה זו שוררת בחוגי אנשים ידועים. אולם בכל זאת חשבתי לודאי, שגם אנכי נטלתי חלק כל שהוא בעסק זה.

גברת שטוקמן: כן, שטוקמן אומר תמיד ככה.

הובסטד: כן, מי מכחיש את הדבר, אדוני שופט העיר? אדוני הוא שנתן מהלכים לדבר והוציאו לפעולה ממשית; זאת הלא נדע כלנו. אולם כונתי היתה רק זו, שהרעיון נצנץ במוחו של הדוקטור ראשונה.

שופט העיר: כן, ברעיונות לא הרגיש אחי מחסור מעולם – לצערי. אולם בשעה שיש להוציא דבר לפעולות, הרי נדרשים אנשים ממין אחר, מר הובסטד. וחשבתי לודאי שבבית זה, לכל הפחות –

גברת שטוקמן: אולם, גיסי היקר –

הובסטד: כלום אפשר לו לשופט העיר –

גברת שטוקמן: יכנס נא בכל זאת ויטעם דבר מה, מר הובסטד; ובין כך בודאי שיבוא בעלי.

הובסטד: תודה; אולי אטעם כזית. (הוא נכנס לחדר האוכל).

שופט העיר: (בקול עמום קצת) מוזרים הם בני האכרים; לעולם לא יוכלו ללמוד דרך ארץ.

גברת שטוקמן: אולם כלום כדאי לפניו להתחשב עם קטנות כאלה? כלום אין הוא וטומס יכולים לחלק את הכבוד יחד כאחים?

שופט העיר: כן, לכאורה כך היה צריך; אולם לא כל בני האדם שמחים בחלקם, כנראה.

גברת שטוקמן: הבל הבלים! הוא וטומס מיטיבים כל כך להבין איש את אחיו. (מקשיבה). הנה עתה דומתני שהוא בא (היא הולכת ופותחת את דלת הפרוזדור).

דוקטור שטוקמן: (מדבר מתוך צחוק בחוץ) בואי, הנה הבאתי לך עוד אורח אחד, קטרינה. האף אין זה נחמד: מה? בבקשה, קפיטן הורסטר; יתלה נא את אדרתו שם על הַוָו. אחלי, אין הוא לובש אדרת? שוי בנפשך, קטרינה, אני לקחתיו שבי ברחוב; הוא כמעט שסרב לבוא עמדי.

קפיטן הורסטר: )נכנס ומשתחוה לגברת)

דוקטור שטוקמן: (בפתח) החדרה, בחורי חמד. הרי הם שוב רעבים כזאבים, ידידי. יכנס לכאן, קפיטן הורסטר; עתה עליו לטעום מבשר השור – (הוא דוחק את הורסטר לחדר האכל. איליף ומורטן נכנסים גם הם)

גברת שטוקמן: אולם, טומס, כלום אינך רואה?

דוקטור שטוקמן: (מחזיר פניו בפתח) אה, כלום אתה זה, פטר! (עובר אליו ולוחץ את ידו). הלא כמה נעים הדבר.

שופט העיר: עלי ללכת מזה, לצערי, בעוד רגע –

דוקטור שטוקמן: שטות; מיד יעלה הטוֹדי1 על השלחן. הן לא תשכחי את הטודי, קטרינה?

גברת שטוקמן: בודאי לא; המים הרי הם עומדים ורותחים. (היא נכנסת לחדר האכל)

שופט העיר: טודי גם כן –?

דוקטור שטוקמן: כן, שב נא אתנו פה ונשמח את לבותינו.

שופט העיר: חן חן; מעולם לא הייתי שותף למשתאות.

דוקטור שטוקמן: אולם הרי אין זה משתה, שאנו עורכים בכאן.

שופט העיר: דומני בכל זאת – (סוקר לעבר חדר האכל). מוזר הדבר, שהללו יכולים לאכול כל כך הרבה.

דוקטור שטוקמן: (מחכך ידיו) כן, כלום אין זה עונג רב לראות בני אדם צעירים אוכלים? תמיד יש להם תאבון, אחי! כך צריך להיות. אוכל דרוש להם! כחות! אלה הם האנשים העתידים להפיח רוח חיים בחומר־העתיד הגולם, פטר.

שופט העיר: כלום מותר לי לשאול, מה היא הכונה ב“הפיח רוח חיים”, כפי מבטאך?

דוקטור שטוקמן: כן, דבר זה עליך לשאול מבני העלומים – כשתגיע השעה. כמובן, אין אנחנו רואים זאת. דבר טבעי הוא. שני בטלנים זקנים כמוך וכמוני –

שופט העיר: כך, כך. הרי זה כנוי מוזר מאד –

דוקטור שטוקמן: אכן אין לך להבין את דברי כפשוטם ממש, פטר. כי לבי שש ונהנה כל כך, עלי לאמר לך. אני מרגיש את עצמי מאושר עד אין שעור בתוך אלה החיים המתפקעים והפורחים. הלא נהדרה היא התקופה שאנו חיים בה. נדמה לך, כאילו עולם גדול וחדש מתרקם סביבך.

שופט העיר: האמנם כך אתה סבור?

דוקטור שטוקמן: כן, אתה, כמובן אינך יכול לראות את הדבר באספקלריה מאירה כזו שלי. אתה הלא חיית כל ימי חייך עמם ובתוכם; ככה הרושם נקהה. אולם אנכי, שהייתי סגור במשך כל השנים הרבות האלה בארבע אמותי אשר בצפון, כמעט מבלי לראות מעולם אדם זר, שיאמר לי מלה מעודדת, – עלי הדבר עושה רושם, כאילו עברתי לתוך כרך רועש.

שופט העיר: המ; כְּרָךְ –

דוקטור שטוקמן: כן, הן ידעתי למדי, כמה פעוטים תנאי החיים כאן בהשואה לרוב מקומות אחרים. אולם כאן חיים יש, – תקוות, רבות ושונות, לפעול ולהלחם לשמן; וזה הוא העיקר. (קורא). קטרינה, כלום לא היה נושא המכתבים בכאן?

גברת שטוקמן: (מחדר האוכל) לא, כאן לא היה איש.

דוקטור שטוקמן: וכמו כן פרנסה בריוח, פטר! זהו דבר שאדם לומד להעריך כראוי, משסבל חרפת רעב כמונו –

שופט העיר: רחמנא ליצלן –

דוקטור שטוקמן: בודאי, הן תוכל לשוות בנפשך, שלפעמים קרובות לא היה לנו די צרכנו שם. ועתה שניתנה האפשרות לחיות כַּשָּׂר! היום, למשל, קבלנו בשר שור לארוחת הצהרים; ואף זו, שהותרנו ממנו גם לארוחת הערב. הלא תטעם נתח אחד? או שמא אראהו לך בכל אופן? בוא הנה –

שופט העיר: לא, לא, בשום אופן לא –

דוקטור שטוקמן: כי אז בוא הנה. הרואה אתה שקנינו מפה לשלחן?

שופט העיר: כן, לזאת שמתי לבי.

דוקטור שטוקמן: וכמו כן קנינו גם כובעית לעששית. רואה אתה? כל אלה מחֶסכונה של קטרינה באו לנו. ומראה החדר כה נאה באלה. האין אתה סבור ככה? רק עמוד פה לרגע; – לא, לא, לא; לא כך. ככה, כן! רואה אתה כשהאור המרוכז נופל באופן כזה. אני מוצא באמת שזה יפה ועָדין. מה?

שופט העיר: כן, אם בני אדם מרשים לעצמם מותרות כאלה –

דוקטור שטוקמן: בודאי, מעתה הלא אוכל להרשות לעצמי. קטרינה אומרת, שאני מרויח כמעט די צרכנו.

שופט העיר: כמעט, כן –!

דוקטור שטוקמן: אולם איש המדע הלא הוא צריך ליהנות קצת בחייו. אני בטוח, שאחד הפקידים מוציא הרבה יותר ממני לשנה.

שופט העיר: כן, כל כך אפשר לי להאמין! פקיד, שהוא נושא משרה חשובה –

דוקטור שטוקמן: כי אז נאמר, סוחר פשוט! איש כזה מוציא כהנה וכהנה –

שופט העיר: כן, הכל תלוי בתנאים.

דוקטור שטוקמן: סוף סוף אין אני מוציא כל שהוא לבטלה, פטר. אולם אין אני יכול לחשוך מנפשי עונג זה, שיבואו בני אדם אצלי. הדבר נחוץ לי, הבינה. אנכי, שהייתי סגור בארבע אמותי זמן רב כל כך, – בשבילי צורך חיוני הוא להיות בחברתם של אנשים צעירים, אמיצים ושמחים, אנשים נאורים ועליזי־עבודה; – והמה הם, כל אלה היושבים בחדר הסמוך ואוכלים בתאבון כזה. הלואי, שהכרתָּ את הובסטד במקצת –

שופט העיר: כן, הובסטד זה ספר לי אגב אורחא, שהוא מתעתד להדפיס בקרוב מאמר חדש שלך.

דוקטור שטוקמן: מאמר שלי?

שופט העיר: כן, בדבר המרחץ. מאמר שכתבת החורף.

דוקטור שטוקמן: אותו המאמר! – אמנם כן, אולם אותו אין בדעתי להדפיס כעת, זאת אחת.

שופט העיר: לא כן? כי אז אנכי מוצא, שדוקא כעת היא השעה המוכשרת ביותר לכך.

דוקטור שטוקמן: כן, אולי צדקת בכך; אילו היו ימים כתקונם – (הולך לעבר החדר השני)

שופט העיר: (מביט אחריו) כלום אין איפוא הימים כתקונם עכשיו?

דוקטור שטוקמן: (עומד) אכן זאת באמת לא אוכל להגיד לך ברגע הנוכחי; בכל אופן לא הערב. יכולות להיות רבות ושונות שלא כדבעי במצבנו; או אולי גם לא כלום. מאד אפשר, שאין זה אלא דמיון שוא.

שופט העיר: עלי להודות כי חידות לי הדברים, כלום קרה דבר מה? דבר שאסור לי לדעתו? הלא יש לי הרשות לחשוב, שאני, בתור ראש ההנהלה של המרחצאות –

דוקטור שטוקמן: ולי יש הרשות לחשוב, שאני –; נא, אל נא נמרוט איש שערות אחיהו, פטר.

שופט העיר: רחמנא ליצלן; אין זה מנהגי למרוט שערות איש, כמו שאתה אומר. אולם אני מוכרח לדרוש בהחלט שכל דבר הנעשה יעשה באופן מסחרי ועל ידי הממונים על כך לפי החוק. אין אני יכול להרשות כל דרכים עקלקלות מבלי ידיעת בעלים.

דוקטור שטוקמן: הנסיתי אני מעולם ללכת בדרכים עקלקלות מבלי ידיעת בעלים?

שופט העיר: אתה יש לך נטיה טבעית ללכת בדרכיך המיוחדים לך בכל אופן. ובחברה מסודרת כדבעי כמעט שאין מקום אף לזאת. היחיד צריך באמת להסתפק בזה, שהוא משתעבד להכלל, או יותר נכון, לאותם הממונים לפקח על טובת הכלל.

דוקטור שטוקמן: מאד אפשר. אולם מה לי ולזה, לכל הרוחות?

שופט העיר: הרי זאת היא, טומס יקירי, שאינך מסוגל כנראה להבין מעולם. אולם זכור: יבוא יום, בלי ספק, שתתָּבע לדין, – קודם או לאחר זמן. עתה את דברי אמרתי. שלום.

דוקטור שטוקמן: אולם היצאת מדעתך לגמרי? טעות היא בידך בלי ספק –

שופט העיר: אין זה מדרכי לטעות. אגב, עלי לבקש סליחה (לעבר חדר האוכל). שלום, גיסתי. שלום, אדוני. (הוא יוצא).

גברת שטוקמן: (נכנסת אל הטרקלין) היצא?

דוקטור שטוקמן: כן, רעיתי, והוא מלא חמה.

גברת שטוקמן: אבל, טומס יקירי. מה עוד עשית לו הפעם?

דוקטור שטוקמן: לא כלום. הלא אין הוא יכול לדרוש שאמסור לו דין וחשבון קודם זמנו.

גברת שטוקמן: איזה דין וחשבון היה עליך למסור לו?

דוקטור שטוקמן: המ; הניחי לי בכך, קטרינה. – אכן מוזר הדבר שאין נושא המכתבים בא.

(הובסטד, בילינג והורסטר קמו מעל השלחן ונכנסים אל הטרקלין. איליף ומורטן באים לאחר אילו רגעים).

בילינג: (מותח זרועותיו) אח, יקחני אופל. אחרי ארוחה כזו אדם מרגיש את עצמו כנוצָר מחדש.

הובסטד: שופט העיר לא הרגיש את עצמו בטוב כלל הערב.

דוקטור שטוקמן: הקיבה היא בעוכריו; הוא אינו מעכל את אכלו כדבעי.

הובסטד: ועוד, שביחוד אותנו בעלי “דבר העם” לא יכול לעכל.

גברת שטוקמן: סוף סוף יצא מר מלפניו בשלום, כך סוברת אני.

הובסטד: אח, כן; אולם אין זה מעכשיו אלא מעין שביתת נשק.

בילינג: הרי לך! מלה זו מבטאה את המצב.

דוקטור שטוקמן: עלינו לזכור זאת, שפטר הוא אדם בודד, עלוב שכמותו. אין לו בית־משפחה ששם ירוח לו; רק עסקים, עסקים. ומלבד זה, כל אותם מי התה הקלושים והארורים, שהוא יוצק לתוכו בלי הרף. נא, הלא תקרבו את הכסאות אל השלחן, בני! קטרינה, כלום לא נוכל עד היין לקבל את הטודי?

גברת שטוקמן: (הולכת לחדר האוכל) עכשיו אביאהו.

דוקטור שטוקמן: ועתה ישב נא כאן על הספה עמדי, קפיטן הורסטר. אורח שמוקיר רגליו כמוהו –. בבקשה; שבו, ידידי.

(הגברים יושבים סביב לשלחן. הגברת שטוקמן מביאה טס ועליו מכונת בשול, כוסות, בקבוקים ושאר המכשירים).

גברת שטוקמן: ראו כן; הנה העָרָק, וזה הוא הרוֹם; וכאן הקוניאק עומד. עתה יעשה כל אחד לנפשו.

דוקטור שטוקמן: (נוטל כוס) כן, זאת בודאי שנעשה. (בעוד הטודי נעשה) וכן הוציאו אלינו את הסיגרות. איליף, אתה בודאי שידעת היכן הארגז עומד. ואתה, מורטן, יכול לקחת את מקטרתי. (הנערים נכנסים לחדר מימין) יש לי חשד, שאיליף מעלים סיגרה מזמן לזמן; אבל אני עושה את עצמי כלא יודע. (קורא) וכמו כן את כפת העִשוּן שלי, מורטן! קטרינה, הלא תאמרי לו היכן הנחתיה. הא, הרי כבר נמצאה! (הנערים מביאים הכל). בבקשה, ידידי. אני שומר את אמונתי למקטרת, כידוע לכם; זו לִוַּתני בהרבה דרכים סוערים שם בצפון. (נוקש בכוסותיהם) לחיים! אח, הלא הרבה יותר טוב לשבת כאן במנוחה נעימה.

גברת שטוקמן: (היושבת וסודרת) הרי הוא יוצא בקרוב בארחות ימים, קפיטן הורסטר?

הורסטר: בשבוע הבא סבורני שאהיה מוכן ומזומן.

גברת שטוקמן: ואז הרי יסע לאמריקה?

הורסטר: כן, הרי זאת הכונה.

בילינג: אבל אם כן, הרי לא יוכל להשתתף בבחירות החדשות אל ההנהלה.

הורסטר: התהיינה כאן בחירות חדשות?

בילינג: כלום לא ידע זאת?

הורסטר: לא, אין אנכי מתערב בדברים כאלה.

בילינג: אולם הרי הוא מתענין בצרכי הצבור?

הורסטר: לא, אין לי הבנה בכאלה.

בילינג: בכל זאת; צריך אדם להצביע אף על פי כן.

הורסטר: אף אלה, שאין להם הבנה בדבר?

בילינג: הבנה? אכן למה הוא מתכוין בזה? החברה דומה לספינה; הכל צריכים לעזור על יד ההֶגֶה.

הורסטר: אולי ככה יפה ביבשה; אולם בספינה זאת לא תצלח.

הובסטד: נפלא הדבר, שהספנים רובם ככולם כמעט שאינם מתענינים במה שנעשה ביבשה.

בילינג: מוזר מאד.

דוקטור שטוקמן: ספנים דומים לצפרי נוד; בדרום כבצפון קן להם. אולם משום כך עלינו, הנשארים, לפעול כפלים, מר הובסטד. היופיע איזה מאמר על צרכי הצבור ב“דבר העם” מחר?

הובסטד: לא כלום בעניני העיר. אולם מחרתים יש בדעתי להדפיס את מאמרו –

דוקטור שטוקמן: כן, חזיז ורעם, אותו המאמר! לא, ישמע נא, עליו לדחות אותו.

הובסטד: כך? דוקא עכשיו יכולנו להקצות מקום יפה בשבילו, וכמדומני שדוקא עכשיו היא שעת הכושר –

דוקטור שטוקמן: כן, כן, מאד אפשר שצדק; אבל יש לו לחכות בכל זאת. אחר כך אבאר לו –

(פטרה במגבעתה ואדרתה וחבילת מחברות תחת זרועה, באה מן הפרוזדור).

פטרה: ערב טוב.

דוקטור שטוקמן: ערב טוב, פטרה, האת היא זאת?

(ברכות הדדיות; פטרה מניחה את לבושה וספריה על כסא סמוך לדלת).

פטרה: וכאן יושבים בני אדם ומשמחים את נפשם בשעה שאני עובדת כחמור.

דוקטור שטוקמן: נא, שמחי איפוא את נפשך גם את.

בילינג: האכין כוס קטנה לשם הגברת?

פטרה: (נגשת אל השלחן) תודה, מוטב שאכינה בעצמי; הוא נותן בה תמיד חריפות יתרה. אולם עיקר שכחתי, אבא, יש בידי מכתב בשבילך.

(עוברת אל הכסא שלבושה מונח שם)

דוקטור שטוקמן: מכתב? מאת מי?

פטרה: (בולשת בכיס אדרתה) קבלתי אותו מנושא המכתבים בו ברגע שיצאתי –

דוקטור שטוקמן: (קם והולך לקראתה) ורק עכשיו את מביאה אותו!

פטרה: באמת לא היה לי פנאי לעלות עוד פעם. בבקשה, הריהו.

דוקטור שטוקמן: (תופס את המכתב) תני ואראה; תני ואראה, בתי. (מעיין בכתובת) כן, נכון מאד!

גברת שטוקמן: הזה הוא המכתב שככה חכית לו, טומס?

דוקטור שטוקמן: הוא הוא; עתה עלי להכנס תיכף ומיד – היכן אמצא לי נר, קטרינה? שוב אין עששית בחדרי?

גברת שטוקמן: כן, העששית עומדת ודולקת על שלחן הכתיבה.

דוקטור שטוקמן: ניחא, ניחא. סלחו לי רגע.

(הוא נכנס אל החדר מימין)

פטרה: מה טיבו של זה, אמא?

גברת שטוקמן: איני יודעת; בימים האחרונים היה מרבה כל כך לדרוש לנושא המכתבים.

בילינג: בודאי איזה חולה מחוץ לעיר –

פטרה: אבי העלוב; הרי כבר הוא מעמיס על עצמו יותר מדאי. (מכינה את כוסה) אח, זה יערב לחך!

הובסטד: הגם הורתה בשעורי־הערב היום?

פטרה: (גומעת מכוסה) שתי שעות.

בילינג: וארבע שעות הבוקר באינסטיטוט –

פטרה: (יושבת על יד הדלת) חמש שעות.

גברת שטוקמן: והערב עוד לך חבורים לתקן, כפי שאני רואה.

פטרה: ערֵמה שלמה, כן.

הורסטר: גם היא מעמיסה על עצמה הרבה, כנראה.

פטרה: כן; אבל טוב הדבר. הלֵאות הבאה אחר כך היא כה נעימה.

בילינג: הדבר מוצא חן בעיניה?

פטרה: כן, כי אז ישנים שנת ישרים.

מורטן: אין זאת כי חטאת מאד אַת, פטרה.

פטרה: חטאתי?

מורטן: כן, כי את עובדת כל כך הרבה. מר רוֹרלוּנד אומר, שהעבודה היא עָנשנו בעוונותינו.

אֵילִיף: (בבוז) פהי, טפש אתה להאמין בדברים מעין אלה.

גברת שטוקמן: נא, נא איליף!

בילינג: (צוחק) אח, זה מצוין.

הובסטד: כלום לא תשמח אתה לעבוד כל כך הרבה, מורטן?

מורטן: לא, אני לא אשמח.

הובסטד: כן, אולם מה רצונך להיות בעולם?

מורטן: יותר מכל אני רוצה להיות ויקינג.

איליף: אבל אז הלא היית מוכרח לעבוד כוכבים ומזלות.

מורטן: כן, כי אז יכולתי לעבוד כוכבים ומזלות.

בילינג: בזה אני מסכים לך, מורטן! אותם הדברים אני אומר.

גברת שטוקמן: (מרמזת) לא, בודאי, שאין הוא אומר כך, מר בילינג.

בילינג: כן, חזיז ורעם –! אני הנני עכו"ם וזאת תפארתי. תשומת לב, בקרוב נהיה לעובדי כוכבים כולנו.

מורטן: ואז, הנקבל רשות לעשות ככל אשר נחפוץ?

בילינג: כן, מבין אתה, מורטן –

גברת שטוקמן: עתה – איש לחדרו, ילדים; בודאי שעוד לכם להכין שעורים למחר.

איליף: אני הלא אוכל להשאר עוד לשעה –

גברת שטוקמן: גם לא אתה; לכו השנים גם יחד.

(הנערים אומרים: ליל מנוחה, ונכנסים אל החדר שמשמאל).

הובסטד: כלום מאמינה היא באמת, שהנערים יפסידו, אם ישמעו דברים כאלה?

גברת שטוקמן: כך, אינני יודעת. אולם אין הדבר מוצא חן בעיני.

פטרה: אבל, אמא, כמדומה אני, שטעות היא בידך.

גברת שטוקמן: כן, מאד אפשר; אולם הדבר אינו מוצא חן בעיני; לא כאן בבית.

פטרה: השקרים כה רבים גם בבית הורים, גם בבית־הספר. בבית יש לשתוק, ובבית־הספר עלינו לעמוד ולכזב לילדים.

הורסטר: כלום שומה עליה לכזב?

פטרה: כן, שמא סבור הוא, שאין לנו להורות הרבה דברים, אשר אין אנו בעצמנו מאמינים בהם?

בילינג: כן, הדבר ידוע למדי.

פטרה: אילו רק היו בידי האמצעים הדרושים לכך, כי אז יסדתי בית־ספר לעצמי, ושם היו הדברים מקבלים צורה אחרת לגמרי.

בילינג: אח, אמצעים, אף זה ענין –

הורסטר: כן, אם כל כך עלה בדעתה, העלמה שטוקמן, הרי חדרי ביתי פתוחים לפניה. ביתו העתיק והגדול של אבי המנוח הלא ריק הוא כמעט מאדם; בדיוטה התחתונה חדר אוכל מרווח יש.

פטרה: (צוחקת) כך כך, תשואות חן; אבל דבר ממשי עוד לא יצא מזה.

הובסטד: הוֹ לא, העלמה פֶּטרה נושאת עיניה אל הכתיבה בעתונים, כמדומני. אמנם כן, המצאה לה שעת־פנאי לעיין בספור האנגלי שהבטיחה לתרגם בשבילנו?

פטרה: עוד לא; אבל הוא ימסֵר לידו בשעתו.

(דוקטור שטוקמן בא מחדרו עם המכתב הפתוח בידו).

דוקטור שטוקמן: (מנופף את המכתב). כן, עתה האמינו לי, שתצמחנה חדשות בעיר!

בילינג: חדשות?

גברת שטוקמן: מה הן החדשות?

דוקטור שטוקמן: מציאה רבה, קטרינה.

הובסטר: באמת?

גברת שטוקמן: שמצאת אתה?

דוקטור שטוקמן: כן, אני ולא אחר (פוסע אילך ואילך). עתה יבואו נא, כמנהגם, ויאמרו שהזיות הן אלו ואַמצאותיו של אדם מטורף. אולם יזהרו נא! חה־חה, הם יזהרו, כך אני סבור!

פטרה: אולם, אבא, אמור, איפא, מה היא.

דוקטור שטוקמן: כן, כן, כתרו לי זעיר, אז תשמעו הכל יחד. צא וחשוב, אילו היה פטר עתה עמדי! כן, מכאן ראיה, כיצד אנו, בני־האדם, מהלכים ומדיינים כחפרפרות העִורות ביותר –

הובסטד: מה הוא מתכוין לאמר, אדוני הדוקטור?

דוקטור שטוקמן: (עומד על יד השלחן). כלום לא הדעה הכללית היא זו, שעירנו היא מקום מבריא?

הובסטד: כן, הלא מובן הדבר מאליו.

דוקטור שטוקמן: אף גם מקום מאד מבריא, – מקום, שהוא ראוי לתשומת לב מיוחדה, הן של חולים והן של אנשים בריאים –

גברת שטוקמן: כן, אבל, טומס היקר –

דוקטור שטוקמן: ואנחנו היינו מהללים ומשבחים אותו גם אנו. אנכי הייתי כותב וכותב הן ב“דבר־העם” והן בעלונים –

הובסטד: אמנם כן, והיוצא מזה?

דוקטור שטוקמן: מכון־רחצה זה, שנקרא בשם דפֶק־העיר, גם וריד־החיים של העיר, גם – והשד יודע מה עוד –

בילינג: “לבה הדופק של העיר” הרשיתי לעצמי פעם בשעה חגיגית ל–

דוקטור שטוקמן: בודאי, גם זאת. אולם הידע איפוא מה הוא באמת מכון־רחצה זה, הגדול, הנהדר, המהולל בשערים, זה שעלה בממון רב כל כך, – הידע אדוני, מה הוא?

הובסטד: לא, מה הוא איפוא?

גברת שטוקמן: אמנם כן, מה הוא איפוא?

דוקטור שטוקמן: מקום הרחצה כולו מזומן למגפה.

פטרה: המרחצאות, אבא!

גברת שטוקמן: (בה בעת) המרחצאות שלנו!

הובסטד: (גם הוא) אולם, אדוני הדוקטור –

בילינג: לא יתָּכן!

דוקטור שטוקמן: מוסד הרחצה כולו הוא קבר מסויד ומורעל, אומר אני. מסוכן לבריאות מאין כמוהו! כל אותה החלאה שם במוֹלֵידַל – כל אותם החמרים, המעלים צחנה כל כך, – הם מרעילים את המים בצנורות המוליכים אל מקוה־המים; ואותה החלאה הארורה שופעת גם על החוף –

הורסטר: שם במקום מרחצאות הים הם?

דוקטור שטוקמן: שמה בדיוק.

הובסטד: מִנַּיִן לו עכשיו הוַדָּאוּת הזאת בכל הענין, אדוני הדוקטור?

דוקטור שטוקמן: עשיתי חקירה־ודרישה נאמנה ככל האפשר במצב. הו, ימים רבים הייתי מהלך וחושד מעין זה. אשתקד אירעו כאן מקרי חלאים מוזרים בין מבקרי המרחצאות – הן מקרים של טיפוס והן חלאי הקיבה –

גברת שטוקמן: אכן כנים הדברים.

דוקטור שטוקמן: בזמן ההוא סבורים היינו, שהאורחים הביאו את נצני המחלה עמם; אולם אחר כך, – בחורף זה, – באתי לכלל דעה אחרת; ומאז הקדשתי את זמני לבדיקת המים, עד כמה שהיתה האפשרות בידי.

גברת שטוקמן: ובכן זה הוא הדבר שהיה מטרידך כל כך!

דוקטור שטוקמן: כן, מאד אפשר לך לאמר, שהייתי טרוד, קטרינה. אולם כאן חסרו לי המכשירים המדעיים הדרושים; על כן שלחתי דוגמאות הן ממֵּי השתיה והן של מי הים אל האוניברסיטה, כדי להשיג בדיקה מדויקת של חימאי.

הובסטד: ועתה זו נתקבלה לידו?

דוקטור שטוקמן: (מראה את המכתב) הרי זו כאן. היא מוכיחה על מציאותם של חמרים אורגניים משחיתים במים, – חידקים בהמוניהם. הם מסכנים את הבריאות בהחלט, בין שישמשו לשתיה ובין לרחיצה.

גברת שטוקמן: אכן גדולים חסדי אלהינו, כי גלית את הדבר בעתו.

דוקטור שטוקמן: כן, כל כך מותר לך להגיד.

הובסטד: ומה ברצונו לעשות עכשיו, אדוני הדוקטור?

דוקטור שטוקמן: כמובן, אשתדל לתקן את המעֻוָּת.

הובסטד: יש איפוא אפשרות כזו?

דוקטור שטוקמן: מוכרחים להמציא את האפשרות; שאם לא כן כל מוסד הרחצה אינו שוה כלום, – מוּרעל הוא. אבל לכך אין לחשוש. ברור לי מה שיש לעשות.

גברת שטוקמן: אולם, טומס החנון, איך יכולת להחזיק את כל זה בסוד?

דוקטור שטוקמן: כך, שמא צריך הייתי לחזור על בתי העיר ולספר הכל, לפני שהיה לי בטחון גמור בכך? חן חן; עוד רוח מבינתי לא כולה עזבתני.

פטרה: נא, אבל לנו, פה בביתנו –

דוקטור שטוקמן: לא לנפש חיה כל שהיא. אולם מחר תוכלי לרוץ אל בית ה“תַּחַש” –!

גברת שטוקמן: אבל, טומס –!

דוקטור שטוקמן: נא, נא, אל האב הזקן אם כן. כן, עתה יהיה לו לזקן על מה להתפלא; הלא הוא מאמין שיצאתי מדעתי; הוֹ כן, הלא עוד רבים מאמינים כמוהו, כפי שאני רואה. אולם עתה יראו האנשים החביבים האלה –; עתה זה יראו –! (פוסע אילך ואילך ומחכך את ידיו). כאן בעיר יוטל סער כזה, קטרינה! מעולם לא תוכלי לשוות בנפשך כמותו. את כל הצנורות יצטרכו להניח מחדש –

הובסטד: (קם) כל הצנורות!

דוקטור שטוקמן: כן, הדבר מובן. המרכז שפל יותר מדי; צריך להעתיקו למקום גבוה הרבה יותר.

פטרה: כי אז הלא צדקת בכל זאת.

דוקטור שטוקמן: כן, התזכרי, פטרה? אני הייתי כותב ומתרה בהם, כשנגשו אל הבניה. אבל אז לא היה איש, אשר ישמע לי. נא, האמינו לי שיקבלו ממני מנה יפה; כן, כי הכינותי תזכיר להנהלת המרחצאות, כמובן; זה היה כתוב ומוכן זה שבוע שלם; אלא שהייתי מהלך ומחכה עד שיתקבל דבר זה כאן. (מראה את המכתב) אולם עתה אשלחו תיכף ומיד. (נכנס לחדרו וחוזר עם חבילת נירות) רואים אתם! ארבעה גליונות בכתב הזעיר ביותר! והמכתב ישמש הוספה לאלה. עתון, קטרינה! תני לי דבר מה לַמעטפה. טוב; רואה את, תני אלה אל – אל –; (רוקע ברגל) לעזאזל, מה שמה של זו? נא, תני אלה איפוא אל הנערה; אמרי לה, שתשאם תיכף ומיד אל שופט העיר.

(גברת שטוקמן יוצאת עם החבילה דרך חדר־האוכל).

פטרה: מה יאמר הדוד פטר לדעתך, אבא?

דוקטור שטוקמן: כלום מה יש לו לאמר? כמדומני, שעליו לשמוח בהתגלות אמת חשובה כזאת לעין כל.

הובסטד: הירשה לי להדפיס הערה קטנה על מציאתו ב“דבר העם”?

דוקטור שטוקמן: כן, על כך עוד תודתי תהא נתונה לו.

הובסטד: הלא רצוי הדבר שתודע החדשה בצבור בהקדם האפשרי.

דוקטור שטוקמן: בודאי.

גברת שטוקמן: (שבה משליחותה) עתה זה הלכה עם החבילה.

בילינג: יקחני אפל, הוא יהיה ראש לאנשי העיר, אדוני הדוקטור!

דוקטור שטוקמן: (מטייל בהנאה אילך ואילך) אתמהה; ביסודו של דבר הרי לא עשיתי אלא את חובתי. מזלי גרם, שאמצא אוצר; זהו הכל; אולם בכל זאת –

בילינג: הובסטד, כלום אין הוא סבור, שבני העיר צריכים לערוך תהלוכת־דגלים לכבוד דוקטור שטוקמן?

הובסטד: בכל אופן אעיר על כך.

בילינג: ואני אדבר אל אַסְלַקְסֶן באותו הענין.

דוקטור שטוקמן: לא ידידים יקרים, אל נא נשעה בהבלים כאלה; אינני רוצה בתכונות כל שהן. ואם יעלה בדעתה של הנהלת המרחצאות להוסיף על משכורתי, כי אז לא אסכים לקבלה. קטרינה, בך אני מעיד, – איני מקבל.

גברת שטוקמן: בזה צדקת, טומס.

פטרה: (מרימה את כוסה) לחייך, אבא!

הובסטד, ובילינג: לחיים, לחיים, אדוני הדוקטור.

הורסטר: (מקיש כוסו בזו של הדוקטור) הלואי שיצא מכל המעשה הזה וזר הנצחון לראשו.

דוקטור שטוקמן: תודה, תודה, ידידי היקרים! לבי מלא שמחה כל כך –; הוי, אשרי האיש היודע בנפשו שהיטיב לעיר מולדתו ולאחיו האזרחים. הידד, קטרינה!

(הוא תופשה בשתי ידיו, מחבקה ומסתובב עמה בחדר. גברת שטוקמן צווחת ומתנגדת לו. צחוק, מחיאות כפים וקריאות הידד לכבוד הדוקטור. הנערים שולחים ראשיהם בעד הפתחים).


 

מערכה שנית    🔗

(הטרקלין בבית הדוקטור. דלתו של חדר האכל סגורה. עונת הבקר)


גברת שטוקמן: (נכנסת מחדר האכל עם מכתב חתום בידה, נגשת אל הדלת של צד ימין ומצייצת בפתח). הנך בבית, טומס?

דוקטור שטוקמן: (מבפנים). כן, זה עתה באתי. (נכנס). היש דבר מה?

גברת שטוקמן: מכתב מאחיך. (מושיטה לו).

דוקטור שטוקמן: הכן? הבי ואראה. (פותח את המעטפה וקורא): “כתב־היד ששלחת מושב לך בזה” – (קורא הלאה בלחש). המ –

גברת שטוקמן: מה הוא אומר איפוא?

דוקטור שטוקמן: (תוחב את הנירות בצלחתו). לא, הוא כותב רק זאת, שיבוא הנה בעצמו לעת הצהרים.

גברת שטוקמן: זכור איפוא, שעליך להיות בבית.

דוקטור שטוקמן: כן, מאד אפשר לי; כי גמרתי את בקורי־הבקר שלי.

גברת שטוקמן: תאבה אני מאד לשמוע את דעתו בדבר.

דוקטור שטוקמן: ראה תראי, בעיניו לא ימצא הדבר חן, שאני, ולא הוא נפלתי על מציאה זו.

גברת שטוקמן: האין זה מפחיד גם אותך?

דוקטור שטוקמן: נא, ביסודו של דבר הלא ישמח, מבינה את. אולם בכל זאת –; לפטר יש מורא חולני כל כך, שמא יעשו אחרים זולתו מה שהוא לטובת העיר.

גברת שטוקמן: אולם התדע את אשר אומר לך, טומס,– עליך איפוא להעביר על מדותיך ולחלק את הכבוד אתו יחד. כלום אי אפשר היה להגיד, שהוא האיש אשר נתן בלבך את הרעיון –?

דוקטור שטוקמן: כן, לי לא איכפת כלל. אם רק אוכל לעשות את התקונים, כי אז?

מוֹרְטֶן קִיאִיל הזקן: (שולח ראשו בפתח הבית, מביט סביבותיו כחוקר ודורש, צוחק בהעלם ושואל בערמומיות). כלום זה – כלום אמת הדבר?

גברת שטוקמן: (באה לקראתו) אבא, – האתה זה באת!

דוקטור שטוקמן: אחלי, החותן; בקר טוב, בקר טוב!

גברת שטוקמן: הכנס איפוא, אם כן.

מורטן קיאיל: כן, אם אמת נכון הדבר; שאם לא כן אני שב על עקבי.

דוקטור שטוקמן: מה הוא אשר נכון!

מורטן קיאיל: שגעון זה בדבר מעשה־המים. הנכון הוא הדבר?

דוקטור שטוקמן: כן, בודאי נכון הדבר. אולם מנין הדבר לכבודו?

מורטן קיאיל: (נכנס) פטרה באה אלי במרוצה, עת לכתה לבית־הספר.

דוקטור שטוקמן: האמנם זאת עשתה?

מורטן קיאיל: ככה; וכמו כן היא מספרת. – חשבתי, שמא רצתה להוליך אותי שולל בלבד; אבל אין זה מדרכה של פטרה גם כן.

דוקטור שטוקמן: לא, איך יכול להעלות דבר כזה בדעתו!

מורטן קיאיל: הו, טוב לאדם שלא יבטח באיש לעולם; לא הספיק אדם להביט סביבותיו וכבר רמוהו. אולם אם כן, הלא נכון הדבר בכל זאת?

דוקטור שטוקמן: אכן אין כל ספק בדבר. עתה רק ישב נא חותני, (מושיב אותו על הספה). וכלום אין זה מזלה הטוב של עירנו? –

מורטן קיאיל: (מתגבר על צחוקו) מזלה הטוב של עירנו?

דוקטור שטוקמן: כן, אשר הספקתי לגלות את הדבר בעתו –

מורטן קיאיל: (כמו קודם) כן, כן, כן! – אולם מעולם לא הייתי מאמין שהוא ישחק משחק־הקוף באחיהו, עצמו ובשרו.

דוקטור שטוקמן: משחק־הקוף!

גברת שטוקמן: אבל, אבא יקירי –

מורטן קיאיל: (תומך ידיו וסנטרו על גוּלות מטהו וקורץ בערמומיות לדוקטור)

נראה, מה היה מעשה? כלום לא כן הוא, אשר נכנסו איזו חיות אל תוך צנורות־המים?

דוקטור שטוקמן: הו כן, חידקים.

מורטן קיאיל: ולדבריה של פטרה, הלא נכנסו הרבה חיות כאלה לשם אף לא תִסָפֵרְנָה מרוב.

דוקטור שטוקמן: אמנם כן; מספרם יכול לעלות שם עד מאות אלפים.

מורטן קיאיל: אבל אין איש אשר יוכל לראותם, – כלום לא כן?

דוקטור שטוקמן: כן; לראותם אי אפשר.

מורטן קיאיל: (בצחוק חרישי ומקרקר) יקחני אפל, זהו הדבר הנפלא ביותר ששמעתי עד היום הזה.

דוקטור שטוקמן: מה היא כוָנת כבודו?

מורטן קיאיל: הלא בשום אופן לא יעלה בידו להוכיח דבר כזה לשופט־העיר.

דוקטור שטוקמן: נא, נחיה ונראה.

מורטן קיאיל: המאמין הוא, שזה יצא מדעתו עד כדי כך?

דוקטור שטוקמן: תקותי, שכל בני העיר יצאו מדעתם עד כדי כך.

מורטן קיאיל: כל בני העיר! כן, מאד אפשר לשער כך; אך זה נאה להם; לתועלת יהי להם. בני הדור הזה הלא יעלו כל כך בחכמתם עלינו הזקנים. הם גרשוני ככלב מן המועצה. כן, אני אומר כך; כי אמנם ככלב המה גרשוני. אולם עתה זה בא גמול למעשיהם. עליו רק לשחק בהם משחק־הקוף, שטוקמן.

דוקטור שטוקמן: כן, אולם החותן –

מורטן קיאיל: רק משחק הקוף, אומר אני. (קם) אם יש ביכלתו להביא את הדברים לידי כך, ששופט העיר ומרעיו יחתרו בחטמם בעפר, אז אתן תכף ומיד מאה כתר לאביונים.

דוקטור שטוקמן: ראה, הלא רחום וחנון הוא כבודו.

מורטן קיאיל: כן, אמנם אין לי הרבה לבזבז, כידוע לו; אבל אם יביאם לידי כך, אתן מתנות לאביונים עד חמשים כתר בחג הלידה.

(העורך הובסטד בא מן הפרוזדור)

הובסטד: בקר טוב! (עומד) יסלחו נא –

דוקטור שטוקמן: לא, יבוא נא; יבוא נא.

מורטן קיאיל: (באותו הצחוק הערמומי) הוא! הגם לו יש חלק בזה?

הובסטד: למה מתכוין כבודו?

דוקטור שטוקמן: בודאי יש לו חלק בדבר.

מורטן קיאיל: כלום לא הייתי צריך לחשוב זאת כמעט! הדבר צריך להופיע בעתונים. כן, בודאי שכך צריך, שטוקמן. ובלבד שיעיין בדבר; עתה אני הולך.

דוקטור שטוקמן: אנא, ישהה אתנו עוד מעט, החותן.

מורטן קיאיל: לא, עתה עלי ללכת. וימשיך נא אותו משחק־הקוף ככל האפשר לו; לעזאזל, הלא יהיה שכר לפעולתו.

(הוא יוצא. הגברת שטוקמן מלוה אותו)

דוקטור שטוקמן: (צוחק) ישוה נא בנפשו, ידידי, – הזקן אינו מאמין כלל בדבר מעשה־המים.

הובסטד: נא, כלום זה היה הדבר –?

דוקטור שטוקמן: כן, הוא דבר שיחתנו. ואולי אף אדוני לשם כך הוא בא?

הובסטד: אמנם כן הוא. היש לו פנאי לשעה קלה, אדוני הדוקטור?

דוקטור שטוקמן: עתותי ברשותו הן, יקירי.

הובסטד: השמע דבר־מה מאת שופט העיר?

דוקטור שטוקמן: עוד לא. הוא יבוא הנה אחר כך.

הובסטד: הייתי מהרהר קצת בדבר מני תמול בערב.

דוקטור שטוקמן: כן?

הובסטד: בשבילו, בתור רופא, ובתור איש־המדע, ענין זה של מעשה המים הריהו דבר בפני עצמו. רצוני לאמר, הוא לא יחשוד שזה תלוי בהרבה דברים אחרים.

דוקטור שטוקמן: כן, איך זה –? נשב נא, יקירי. – לא, שם על הספה.

(הובסטד יושב על הספה והדוקטור בכסא־הַסִבָּה מעבר השלחן השני)

דוקטור שטוקמן: נא? הוא סבור איפוא? –

הובסטד: הוא אמר אתמול, שהמים המשחתים באים מן החלאה המכונסת בקרקע?

דוקטור שטוקמן: כן, אין לי ספק כל שהוא, שהם באים מאותה הבצה המורעלת שם במוֹלֵדַל.

הובסטד: יסלח לי אדוני הדוקטור, אולם אני סובר שהם באים מבצה אחרת לגמרי.

דוקטור שטוקמן: לאיזו בצה הוא מתכון?

הובסטד: בצה זו אשר בה כל חיינו הצבוריים עומדים ומרקיבים.

דוקטור שטוקמן: לא, לכל הרוחות, הובסטד, מה הוא סח?

הובסטד: כל הענינים העירוניים נכבשו בזה אחר זה בידי כנופיה של פקידים –

דוקטור שטוקמן: הא, פקידים הן לא כולם הם.

הובסטד: לא, אולם הללו שאינם פקידים, הם בכל אופן ידידיהם וחסידיהם של הפקידים; הם כל אותם העשירים, כל אלה שקנו להם שם בעיר מימים קדמונים; הללו הם שמושלים בנו כרצונם.

דוקטור שטוקמן: כן, אולם אנשים אלה הלא באמת יש להם הן כשרון העבודה והן ההבנה.

הובסטד: כלום הראו הם כשרון עבודה והבנה כשהניחו את צנורות המים במקום שהם מונחים כעת?

דוקטור שטוקמן: לא, זו, כמובן, היתה שטות גדולה מצדם. אולם מעוות זה הלא יתוקן עתה.

הובסטד: המאמין הוא, שהדבר יעלה בידו כה על נקלה?

דוקטור שטוקמן: על נקלה או לא על נקלה, – הדבר יעשה בכל אופן.

הובסטד: כן, בתנאי שהעתונות תתערב בדבר.

דוקטור שטוקמן: לא יהיה צורך, יקירי. אני בטוח שאָחִי –

הובסטד: יסלח לי, אדוני הדוקטור, אולם עלי לאמר לו, שיש בדעתי להתעסק בדבר.

דוקטור שטוקמן: על דפי העתון?

הובסטד: כן. כשעבר “דבר העם” לרשותי, היתה זו שאיפתי לשבר ולמגר חוג זה של בטלנים זקנים וקפדנים, האוחזים את רסן הממשלה בידם.

דוקטור שטוקמן: אך הלא הוא בכבודו ובעצמו הגיד לי, מה שהיה בסופו של דבר. הרי הרס כמעט את עתונו בכך.

הובסטד: כן, בפעם ההיא הוכרחנו לסגת אחור, זה נכון למדי. כי אז היתה סכנה צפויה, שלא יצא מוסד הרחצה לפעולות אם יפלו אותם האנשים. אולם עתה הרי זה קיים ומעתה אפשר לנו בלא האדונים הכבודים.

דוקטור שטוקמן: אפשר לנו, כן הדבר; אבל בכל זאת עלינו להכיר להם טובה רבה.

הובסטד: דבר זה אף נכיר במלואו. אולם עתונאי בעל נטיה עממית כמוני אינו יכול להחמיץ הזדמנות כזו שבאה לידו עתה. יש לעקור מן השורש אגדה זו בדבר השליטים שאינם טועים מעולם. דבר כזה יש להשמיד ככל שאר האמונות הטפלות.

דוקטור שטוקמן: בכך אני מסכים לו בכל לבי, מר הובסטד; אם אמונה טפלה היא, גרש תגורש!

הובסטד: בשופט העיר לא הייתי רוצה ביותר לנגוע, מכיון שהוא אחיו. אך הלא הוא סבור בודאי כמוני, שהאמת קודמת לכל.

דוקטור שטוקמן: זה הלא מובן מאליו. – (בהדגשה פתאומית) כן, אולם –! כן, אולם!

הובסטד: אל נא יטעה ביושר כוונתי. אין אהבת־עצמי או תאות־השלטון שלי גדולה מזו של רוב בני אדם.

דוקטור שטקמן: אולם, יקירי, מי יעֵז לחשוד כזאת?

הובסטד: מוצאי ממשפחה פשוטה, כידוע לו; והיתה לי די הזדמנות לראות, מה שנחוץ ביותר לדלת העם. והיא, שתנתן להם האפשרות להשתתף בהנהלת הענינים הצבוריים, אדוני הדוקטור. הוא הדבר, אשר יְפַתֵּחַ את הכשרונות ואת הדעת ואת ההכרה העצמית –

דוקטור שטוקמן: זה אפשר לי כל כך להבין –

הובסטד: כן, – וכמו כן סבור אני, שעתונאי מטיל על עצמו אחריות קשה, אם הוא מחמיץ הזדמנות טובה שבאה לידו לקרוא דרור לרבים, לדלים, לנדכאים. אני יודע מאד, – במחנם של הגדולים יקראו לזה בשם תעמולה שפלה וכדומה; אולם הרשות בידם לעשות זאת כל כמה שירצו. אם רק לא ייסרוני כליותי, אז –

דוקטור שטוקמן: אמנם כן, כמובן! אמנם כן, מר הובסטד יקירי. אבל בכל זאת – לעזאזל –! (נקישה) יבוא!

(המדפיס אַסלַקסֶן בפתח הפרוזדור. הוא לבוש בגדים שחורים, פשוטים אבל הגונים, לצוארו מטפחת לבנה וקמוטה כמעט, כסיות ומגבעת לֶבֶד בידו).

אסלקסן: (משתחוה) יסלח לי, אדוני הדוקטור, על שאני מעֵז –

דוקטור שטוקמן: (קם) ראה גם ראה, – הלא זה המדפיס אסלקסן לפנינו!

אסלקסן: כן, בודאי, אדוני הדוקטור.

הובסטד: (מתרומם) האותי הוא מבקש, אסלקסן?

אסלקסן: לא, לא הוא; לא ידעתי שנפגש כאן. לא, אכן הדוקטור בעצמו הוא –

דוקטור שטוקמן: נא, במה אוכל לשרתהו?

אסלקסן: האמת היא, ששמעתי ממר בילינג, כי יש בדעתו של הדוקטור להמציא לנו מכון מים יותר משובח?

דוקטור שטוקמן: כן, למוסד הרחצה.

אסלקסן: כן, כן; זאת אני מבין למדי. נא, אני בא איפוא להגיד שבמעשה זה אתמוך בו בכל כחותי.

הובסטד: (אל הדוקטור) רואה הוא!

דוקטור שטוקמן: על כך אני מודה לו מעומק לבי! אולם –

אסלקסן: כי אולי תדרש לו עוד עזרתם של התושבים הפשוטים שלנו. אנחנו הננו הרוב המאוחד כאן בעיר, – כשאנו רוצים בזה באמת. ומוטב תמיד לקבל את תמיכת הרוב, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: זו היא אמת שאין להרהר אחריה; אלא שאיני יכול להשיג למה תדרשנה הכנות מיוחדות כאלה כאן. הרי נדמה לי, שדבר פשוט וישר כזה –

אסקלסן: הו כן, הדבר לא יזיק בכל אופן; כי מיטיב אני כל כך להכיר את הרשות המקומית; אלה שהשלטון בידם אינם מסכימים ברצון להצעות הבאות מאנשים אחרים. ועל כן דעתי היא, שלא נפסיד כלום אם נערוך איזו תהלוכה.

הובסטד: ככה בדיוק, כן.

דוקטור שטוקמן: תהלוכה, אומר מר? כך, איך רוצה הוא, ביסודו של דבר, לערוך תהלוכה?

אסלקסן: כמובן, במתינות ובהשכל, אדוני הדוקטור: המתינות היא ממנהגי כל הימים. כי המתינות מעלה ראשונה היא לגבי אזרח, – לדעתי אני איפוא.

דוקטור שטוקמן: בזה הלא נודָע לתהלה, מר אסלקמן.

אסלקסן: כן, כמדומני שמותר לי להתפאר בכך. וענין זה של מעשה־המים הוא חשוב כל כך לנו, התושבים הפשוטים. הלא יש סימנים שמוסד־הרחצה יעשה מעין מכרה־זהב קטן בשביל העיר. המרחצאות הם שיפרנסו את כולנו, וביחוד אותנו בעלי הבתים. על כן הלא נשמח כולנו לתמוך במוסד עד כמה שידנו מגעת. ומכיון שהנני יושב ראש באגודת בעלי הבתים –

דוקטור שטוקמן: כן –?

אסלקסן: – ושחוץ מזה הנני סוכן האגודה למען המתינות, כן, הלא ידוע לדוקטור, שאני עובד לטובתו של רעיון המתינות?

דוקטור שטוקמן: כן, הדבר מובן.

אסלקסן: כך, – אז הלא נקל להבין, שהנני מתערב עם רבים ושונים. ומכיון שאני ידוע בתור אזרח מתון ושומר מצוה, כפי שאמר הדוקטור בעצמו, הלא יש לי השפעה ידועה בעיר, – מעין כוח משהו – אם מותר לי בעצמי לאמר זאת.

דוקטור שטוקמן: זה ידוע לי מאד, מר אסלקסן.

אסלקסן: כך, רואה הוא – לי יקל איפוא לערוך אדריסה בשעת הצורך.

דוקטור שטוקמן: אדריסה, אומר הוא?

אסלקסן: כן, מעין אגרת־תודה מאת אזרחי העיר על שנשא דבר חשוב כל כך לצבור והביאו עד הלום. מובן מאליו, שיש לחַבֵּר את זו מתוך מתינות יתרה. כדי שלא תרגיז את הרָשות ואותם שהכוח בידם סוף סוף. ואם רק נדייק בכך, אז הרי לא יטעה איש בכונתנו, כמדומני?

הובסטד: נא, אף אילו לא מצא הדבר חן בעיניהם כל כך. הרי –

אסלקסן: לא, לא, לא; אין לפגוע בכבוד הרָשות, מה הובסטד. אין להראות התנגדות לאנשים, שבהם פרנסתנו תלויה כל כך. כבר נסיתי באלה בחיי; והדבר רחוק תמיד משכר גם כן. אולם לגִלוי־דעת מתון וחפשי של אזרח הרי לא יתנגד איש.

דוקטור שטוקמן: (תופש את ידו) אין בלשוני מלים להביע לו, מר אסלקסן היקר, מה אשמח מקרב לבב למצוא כל אותו רגש ההשתתפות בין אחי האזרחים. אני שמח כל כך, – שמח כל כך! ישמע נא; הלא אמזוג לו כוס קטנה של יין־חֵירֶס? מה?

אסלקסן: לא, תודה רבה; אינני שותה משקאות חריפים מעולם.

דוקטור שטוקמן: כך, אולם כוס שכר, אם כן; מה יאמר לזאת?

אסלקסן: תודה, אף לא זאת, אדוני הדוקטור; איני שותה כלום בשעה מוקדמת כזו. אולם עתה אצא אל העיר ואדבר עם אי אלה מבעלי־הבתים ואכשיר את הקרקע.

דוקטור שטוקמן: כן, הוא טוב אלי כל כך, מר אסלקסן; אולם אי אפשר למוחי להשיג זאת בשום אופן, שכל ההכנות הללו תהיינה נחוצות; כמדומני, שהדבר היה יכול להעשות מאליו.

אסלקסן: עבודת הרָשות מתנהלת קצת בעצלות, אדוני הדוקטור. אכן אין אני אומר זאת, חס ושלום, בעבור האשימם.

הובסטד: ביום מחר נשלח בהם את חִצֵי עתוננו, אסלקסן.

אסלקסן: ובלבד שלא יהיה קיצוני, מר הובסטד. יעשה דרכו במתינות, שאם לא כן יעלה חרס בידו; לו בקולי ישמע; כי קניתי לי נסיון בבית־ספרם של החיים. – כך, כך, עתה אומר שלום לדוקטור. הוא יודע עתה שאנו התושבים הפעוטים עומדים לימינו כחומה. הרוב המאוחד אתו הוא, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: תודתי נתונה לו על כך, מר אסלקסן יקירי. (מושיט לו ידו) שלום, שלום!

אסלקסן: הילך עמדי לבית־הדפוס, מר הובסטד?

הובסטד: אני אבוא אחר כך. עוד יש לי אילו ענינים לגמור.

אסלקסן: מוטב, מוטב.

(משתחוה והולך. דוקטור שטוקמן מלוהו אל הפרוזדור)

הובסטד: (בשוב הדוקטור) נא, מה הוא אומר עכשיו, אדוני הדוקטור? כלום איננו סבור שהגיעה העת לסער כמוץ את כל הרשלנות הלזו, החצאיות והפחדנות?

דוקטור שטוקמן: הלמדפיס אסלקסן הוא מתכון?

הובסטד: כן, לו. זה הוא אחד מאלה שטובעים בבצה – אף על פי שאפשר כי הוא אדם נחמד בכלל. וכמוהו הם רובם כאן אצלנו; מהלכים ומהססים ופוסחים על שני הסעיפים; מרוב שקול־דעת ומחשבה תחילה אינם יכולים מעולם לפסוע פסיעה נאמנה.

דוקטור שטוקמן: כן, אולם כוָנתו של אסלקסן היתה לטובה, כמדומני.

הובסטד: יש דבר גדול מזה בעיני; והוא שיהיה אדם בטוח ותקיף בדעתו.

דוקטור שטוקמן: בזה אני מסכים לו בהחלט.

הובסטד: על כן אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו ולנסות אולי אוכל ואעמיד על רגליהם את בעלי הכַּוָנות הטובות פעם אחת. עבודת הרשות בהכרח שתעבור מן העיר הזאת. שגיאה נוראה זו במעשה המים צריכה להחָרת בזכרונם של כל האזרחים הבוחרים.

דוקטור שטוקמן: טוב הדבר; אם סבור הוא, שטובת הכלל דורשת זאת. אז יהי; אולם לא לפני שאדבר עם אחי.

הובסטד: בכל אופן אכין מאמר ראשי בינתים ואם ישתמט שופט־העיר מעשותה.

דוקטור שטוקמן: הו, איכה זה יוכל לחשוב כזאת?

הובסטד: מאד אפשר לחשוב כזאת. ואז –?

דוקטור שטוקמן: כן, אז אני מבטיח לו; – ישמע נא, – אז הוא יכול להדפיס את הדין־והחשבון שלי, – ידפיסהו כולו מראשו ועד סופו.

הובסטד: הירשה לי זאת? על דברתו?

דוקטור שטוקמן: (מושיט לו את כתב־היד) הנה הוא ברשותו; יקחהו אתו; הן גם לא יזיק הדבר, שיעבור על זה; וכן יחזירהו לי אחר כך.

הובסטד: מוטב, מוטב; אמנם כדבריו כן אעשה. ועתה שלום לו, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: שלום, שלום. כן, הלא יראה כמה נקל יהיה הדבר, מר הובסטד, – כמה נקל!

הובסטד: המ, – נחיה ונראה.

(משתחוה ויוצא דרך הפרוזדור)

דוקטור שטוקמן: (עובר וצופה לחדר האוכל) קטרינה –! נא, כלום כבר שבת הביתה, פטרה?

פטרה: (נכנסת) כן, זה עתה באתי מבית הספר.

גברת שטוקמן: (באה) הוא עוד לא היה כאן?

דוקטור שטוקמן: פטר? לא. אולם דברתי על כמה ענינים עם הובסטד. הוא נלהב מאד לרגלי המציאה שמצאתי. כן, כי יש לזו חשיבות הרבה יותר גדולה מששערתי תחלה, מבינה את. וכמו כן עתונו פתוח לפני לרוחה, אם יהי צורך בכך.

גברת שטוקמן: אבל כלום חושב אתה, שיהי צורך בכך?

דוקטור שטוקמן: הו, לגמרי לא. אולם בכל זאת אדם מתגאה בהכירו, שהעתונות המתקדמת ובלתי־המפלגתית עומדת לימינו. כן, ושוי בנפשך – גם בִּקר אותי היושב ראש באגודת בעלי הבתים.

גברת שטוקמן: כך? ומה רוֹצה הלה?

דוקטור שטוקמן: גם כן לעמוד לימיני. כולם גם יחד רוצים לעמוד לימיני בשעת הדחק. קטרינה, – היודעת את, מה יְאַסֵּף אחרי?

גברת שטוקמן: אחריך? לא; מה הוא איפוא שיאסף אחריך?

דוקטור שטוקמן: הרוב המאוחד.

גברת שטוקמן: האמנם כן? הטוב דבר זה בשבילך, טומס?

דוקטור שטוקמן: כן, ודאי, שזה טוב! (מחכך ידיו ופוסע אילך ואילך). כן, אל אלהים, מה טוב לאדם ומה נעים לעמוד ככה בברית אחים אזרחים!

פטרה: וכמו כן להביא תועלת ולעשות טוב, אבא!

דוקטור שטוקמן: כן; ונוסף לזה, כל כך לשם עיר מולדתו של אדם, בתי!

גברת שטוקמן: הפעמון מצלצל.

דוקטור שטוקמן: בודאי שהוא בא. – – (נוקשים) בבקשה!

שופט העיר שטוקמן: (בא מן הפרוזדור) בקר בטוב.

דוקטור שטוקמן: ברוך בואך, פטר!

גברת שטוקמן: בקר טוב, גיסי. מה שלומו?

שופט העיר: חן חן, לא רע. (אל הדוקטור). אני קבלתי אתמול אחרי הסגר הלשכה דין־וחשבון שלך בנוגע למהות המים במוסד הרחצה.

דוקטור שטוקמן: כן. העיינת בו?

שופט העיר: כן, עשיתי זאת.

דוקטור שטוקמן: ומה תאמר איפוא לענין הזה?

שופט העיר: (צופה הצדה) המ –

גברת שטוקמן: בואי, פטרה. (היא ופטרה נכנסות לחדר שמשמאל).

שופט העיר: כלום נחוץ היה הדבר, לנהל כל אותה החקירה והדרישה שלא בידיעתי?

דוקטור שטוקמן: כן, כל זמן שלא היתה לי הוַדָאות הגמורה, הרי –

שופט העיר: וזו עתה ישנה לך, מתכוין אתה לאמר?

דוקטור שטוקמן: כן, צִדקת הדברים הלא ראית בעיניך.

שופט העיר: היש בדעתך להציע חבור זה לפני הנהלת המרחצאות כמין תעודה רשמית?

דוקטור שטוקמן: בודאי. דבר־מה הן צריך שיעָשה בענין; ואף זאת מהרה.

שופט העיר: אתה משתמש, כמנהגך, בבטויים חריפים בהדין־והחשבון שלך. אתה אומר בין שאר הדברים, כי מה שאנו נותנים למבקרי מרחצאותינו, הוא מקור־תרעלה בלתי־פוסק.

דוקטור שטוקמן: כן, אבל, פטר, כלום אפשר לתארה במלים אחרות? שוה נא בנפשך, – מים מורעלים הן לשתיה והן לרחצה! ועוד לאנשים חולים ועלובים, הנוהרים אלינו מתוך אמונה שלמה והמשלמים לנו במיטב כספם למען שוב לאיתנם!

שופט העיר: וכך אתה בא בהנחותיך לידי מסקנה זו, שעלינו לבנות מרזבה שתסיר את כל הסחי והחלאה ממוֹלֵידַל, ויש להניח את צנורות־המים במקום אחר.

דוקטור שטוקמן: כן, כלום ידעת איפוא איזה מוצא אחר? אני אינני יודע.

שופט העיר: אני מצאתי הבוקר אמתלא להכנס אצל המהנדס העירוני. וכן הבאתי לידי שיחה – ככה מתוך ליצנות למחצה – על אודות ההצעות הללו כעל דבר שינתן אולי לשקול־דעתנו באחד הימים.

דוקטור שטוקמן: באחד הימים!

שופט העיר: הוא חִיֵּך למה שדִמָה בתור תאות־הבזבוז שלי, כמובן. כלום הטרחת את עצמך לחשוב בכמה היו עולים השנויים המוצעים? לפי הבאורים שקבלתי היו ההוצאות עולות למאות אלפי כתרים, בערך.

דוקטור שטוקמן: כל כך ביוקר היה עולה הדבר?

שופט העיר: כן. ועוד רע מזה. העבודה היתה נמשכת לא פחות משנתים ימים.

דוקטור שטוקמן: שתי שנים, אומר אתה? שתי שנים שלמות?

שופט העיר: לכל הפחות. ומה איפוא נעשה במרחצאות בינתים? הנסגור אותם? כן, לכך נהיה מוכרחים. או שמא אתה מאמין כי יבוא אצלנו מי שהוא אחרי התפשט השמועה, שהמים מסוכנים לבריאות?

דוקטור שטוקמן: כן, אולם, פטר, הלא עובדא היא.

שופט העיר: ועוד כל זה עכשיו, – דוקא עכשו, בעצם פריחתו של המוסד. ערי הסביבה אף להן יש סגולות ידועות המכשירות אותן להיות מקומות־רחצה. כלום אין אתה סבור, שתגשנה תכף לפעולה כדי להסב את זרם האורחים כולו אליהן? כן, בלי כל ספק. ואז נסתחפה שדנו; היינו מוכרחים בודאי להרוס את כל המוסד שעלה בדמים כה מרובים; וככה היית הורס את עיר מולדתך.

דוקטור שטוקמן: אני – הייתי הורס –!

שופט העיר: במוסד הרחצה, רק בו בלבד, יש לראות עתיד איזה שהוא בשביל העיר. אתה מבין זאת לא פחות ממני.

דוקטור שטוקמן: אלא מה יש לעשות איפוא לדעתך?

שופט העיר: מן הדין־והחשבון שלך לא יכולתי להוכח אם מהותם של מי־המרחצאות כל כך מוטלת בספק כמו שאתה מתארם.

דוקטור שטוקמן: עוד הם גרועים מזה, אחי! או שבכל אופן כך יהיו, עד עונת הקיץ, כהחם מזג האויר.

שופט העיר: כאמור, מאמין אני שאתה מגזים הרבה. רופא הגון צריך שידע וימצא את אמצעיו, – עליו להבין איך לקדם פני השפעות מזיקות ואיך להפטר מהן, כשאין להטיל ספק כלל במציאותן.

דוקטור שטוקמן: ובכן –? מה עוד –?

שופט העיר: עובדא זו של הספקת המים למרחצאות הרי היא עומדת וקיימת, וכמובן בתור כזו יש לדון עליה. אולם יש לשער, שההנהלה לא תתנגד שתנתן במשך הזמן לשקול־דעתה תכנית לתקונים ידועים שאפשר יהיה להנהיג בלא הוצאות־כספים יתרות.

דוקטור שטוקמן: וכלום סובר אתה שאני אתן ידי מעולם לקנוניא ערמומית שכזו!

שופט העיר: קנוניא?

דוקטור שטוקמן: כן, זאת תהיה קנוניא, – רמאות, שקר, פשע בלתי־אמצעי כלפי הכלל, כלפי החברה כולה!

שופט העיר: כפי שהעירותי קודם, לא יכולתי להוכח אל נכון, אם ביסודו של דבר, צפויה איזו סכנה תכופה.

דוקטור שטוקמן: כן, אתה נוכחת! אי אפשר אחרת. ראיותי כל כך אמתיות וברורות, זאת ידעתי! ואתה מיטיב מאד להבין זאת, פטר; אלא שאינך רוצה להודות בכך. לפי דרישתך אתה הונח היסוד הן למרחצאות והן למכון־המים במקום שהוא מונח; וזאת היא – אותה הטעות הנוראה היא, שאין אתה רוצה להודות בה. מילתא זוטרתא! – שמא סבור אתה, שאין אני רואה ללבך?

שופט העיר: ואף אילו כך היה הדבר? אולי מה שאני חרד לכבודי כמעט, לטובת העיר אני עושה. בלא סמיכה מוסרית איני יכול לנהל את הענינים באופן שאני חושב למתאים ביותר לטובת הכלל. על כן, – ומפני עוד סבות שונות, – רואה אני חשיבות בדבר, שהדין־וחשבון שלך לא ימסר להנהלת המרחצאות. יש להעלימו מן העין לשם טובתו של הכלל. אחר כך איפוא אעלה את השאלה על הפרק ונעשה כל מה שנוכל בחשאי; אבל דבר בל יבוא, – אף הגה לא יגיע לאזני הצבור בענין המסוכן הזה.

דוקטור שטוקמן: כך, מעתה אי אפשר יהיה להעלימו, פטר יקירי.

שופט העיר: מוכרחים להעלימו, ויָעלַם!

דוקטור שטוקמן: היא לא תסכון, אני אומר; רבים יותר מדי האנשים היודעים על אודותיו.

שופט העיר: יודעים על אודותיו! מי המה? הן לא אותם האדונים בעלי “דבר־העם” הם אשר –?

דוקטור שטוקמן: הו כן; הם גם המה. העתונות החפשית, בלתי־המפלגתית דאוג תדאג לכך, שתעשו את חובתכם.

שופט העיר: (לאחר שתיקת רגע) אתה פחז כמים, טומס. כלום לא העלית על דעתך את התוצאות הכרוכות בכך בשבילך אתה?

דוקטור שטוקמן: תוצאות? תוצאות בשבילי?

שופט העיר: בשבילך ובשביל הקרובים אליך, כן.

דוקטור שטוקמן: מה זאת אומרת, לעזאזל?

שופט העיר: דומני, שכל ימי התנהגתי אתך כאח הנכון לשרתך ולעזור לך.

דוקטור שטוקמן: כן, ככה התנהגת; ועל כך אני מודה לך.

שופט העיר: אין צורך. הלא במקצת הייתי מוכרח לזה – לטובת עניני אני. קוה קויתי תמיד, שאוכל לעצור בך לפעמים, מכיון שעזרתי לך להיטיב את מצבך הכלכלי.

דוקטור שטוקמן: מה היא זאת? אם כן לטובת עניניך בלבד! –

שופט העיר: במקצת, אני אומר. הדבר מכאיב לנושא משרה רשמית, כששאר־בשרו הקרוב לו ביותר הולך ומבזה את עצמו בזה אחר זה.

דוקטור שטוקמן: ודעתך היא, שכך אני עושה?

שופט העיר: כן, לדאבוני, כך אתה עושה, מבלי שתחוש זאת בעצמך. יש לך תכונה סוערת, נלחמת, מורדת. וכמו כן נטיתך המזקת לכתוב בפומבי על כל מיני דברים אפשריים ושאינם אפשריים. בו ברגע, שבא רעיון למוחך, מיד עליך לכתוב מאמר או חוברת שלמה באותו ענין.

דוקטור שטוקמן: כן, אולם כלום אין זו חובתו של אזרח להתודע אל הצבור מדי מצאו רעיון חדש!

שופט העיר: הו, לצבור אין צורך ברעיונות חדשים כלל. לצבור מועילים הרבה יותר הרעיונות הקדמונים, הטובים, המקובלים, שכבר יש לו.

דוקטור שטוקמן: וזה אתה אומר כה מפורש!

שופט העיר: כן, פעם אחת הלא צריך אני לדבר אתך גלויות. עד עכשיו הייתי נמנע מזה, בדעתי את רגזך; אבל עתה עלי לאמר לך את האמת, טומס. אתה אינך יכול לשוות בנפשך כלל, כמה הנך מזיק לעצמך בפחזותך. אתה מתאונן על הרשות, גם על הממשלה בכבודה ובעצמה, – משפיל אותה עד עפר, – טוען, שדחקו את רגלך, רדפוך. אולם התוכל לדרוש אחרת, – טרחן שכמותך.

דוקטור שטוקמן: מה עוד תוסיף, – גם טרחן הנני?

שופט העיר: כן, טומס, טרחן אתה ביותר מעבוד אתך שכם אחד. מבשרי חזיתי זאת. אתה לועג לכל המכשולים; הנך שוכח, כנראה, לגמרי, שלי עליך להודות על המשרה שקבלת כאן בתור רופא במרחצאות –

דוקטור שטוקמן: לכך הייתי נועד ממילא! אני ולא אחר! אני הייתי הראשון שראיתי, כי העיר יכולה לההפך למקום־רחצה פורה; ואני הייתי היחיד שראה זאת אז. בודד הייתי במערכה ונלחמתי לרעיון זה במשך שנים רבות; ואני כתבתי וכתבתי –

שופט העיר: אין לכחד. אבל אז עוד לא הגיעה שעת הכושר; נא, על כך הן לא יכולת לדון שם בקרן־זוית שלך. אולם משהגיע סוף סוף הרגע הנכון, אז לקחתי אני – והאחרים – את הענין לידנו –

דוקטור שטוקמן: כן. וככה הִשְׁחַתֶּם את כל התכנית הנהדרת שלי. הוֹ כן, אכן עכשיו הראיתם בחוש, כמה רבה חכמתכם!

שופט העיר: לדעתי יש לראות רק זו, שדרוש לך שוב מוצָא לתאות הקרָב שלך. אתה רוצה להתנקם בראשיך, הגבוהים ממך; – הלא זה מנהגך מאז ומעולם. אין אתה סובל צווי מפי אחרים; עינך רעה בכל מי שנושא משרה חשובה ביותר; אתה רואה בו את אויבך הפרטי, – ושוב אינך מבחין בנשק, שבו תתנפל עליו. אבל עכשיו העירותי תשומת לבך, כמה מעניני העיר כולה הנך מְסַכֵּן, – ועל ידי כך גם את שלי. ועל כן אני אומר לך, טומס, כי לא אזוז מדרישה זו שיש בדעתי להציג לך עתה.

דוקטור שטוקמן: דרישה זו מה היא?

שופט העיר: מכיון שהיית גְלוּי דעת כל כך עד כדי לספר בענין עָדִין זה עם אנשים מן החוץ, למרות מה שהיה לך לשמרו כאחד מסודות ההנהלה, הלא מובן שאי אפשר להסתיר את הדבר. כל מיני שמועות תתפשטנה בהמון, ודורשי רעתנו יוסיפו עליהן כהנה וכהנה. יהיה דרוש על כן, שאתה תכחיש אותן השמועות בפומבי.

דוקטור שטוקמן: אנכי! הא כיצד? אינני מבין את דבריך.

שופט העיר: יש לקוות, שמתוך חקירה ודרישה מחודשת תבוא למסקנא זו, שהדבר איננו כה מסוכן או מוקשה, כמו שנדמה לך בהשקפה ראשונה.

דוקטור שטוקמן: ככה, – לזה אתה מצַפּה איפוא!

שופט העיר: ועוד מצפים להודעתך הפומבית, כי יש לך אמון בהנהלה, שזו תעשה בדעת ובאמונה את כל הנדרש כדי לתקן את החסרונות האפשריים.

דוקטור שטוקמן: כן, אולם זאת לא תוכלו לעשות לעולם כל זמן שתהיו מניחים טלאי על גבי טלאי. אני אומר לך זאת, פטר; וזו היא הכרתי השלמה והמוחלטת.

שופט העיר: בתור פקיד אסור שתהיה לך איזו הכרה מיוחדת.

דוקטור שטוקמן: (עומד) אסור שתהיה –?

שופט העיר: בתור פקיד, אומר אני. בתור אדם פרטי, – חס ושלום, הרי זה ענין אחר. אולם בתור נושא משרה ממדרגה נמוכה במרחצאות אין לך רשות להביע איזו הכרה, המתנגדת לזו של הגבוהים ממך.

דוקטור שטוקמן: אתה תפשת מרובה! אני, הרופא, איש־המדע, אין לי רשות עד כדי –!

שופט העיר: ענין זה שאנו דנים בו איננו דבר מדעי גרידא; זה הוא ענין מסובך; זה הוא ענין טכני, כמו כלכלי.

דוקטור שטוקמן: בגיני יהי זה אשר יהיה, לעזאזל! אני נוטל לי את הרשות להביע את דעתי בכל מיני ענינים שבעולם כולו!

שופט העיר: בבקשה. ובלבד שתניח את עניני המרחצאות – אותם אנו אוסרים עליך.

דוקטור שטוקמן: (צועק) אתם אוסרים –! אתם! כנופיא זו של –!

שופט העיר: אנכי אוסר זאת עליך, – אנכי, אדונך ומצַוֶּךָ; וכשאני אוסר זאת עליך, חובתך היא להִשָׁמֵעַ.

דוקטור שטוקמן: (מתאפּק) פטר, אילו לא היית אחי –

פֶּטרה: (קורעת את הדלת) אבא, זאת אין לך להרשות.

גברת שטוקמן: (אחריה) פטרה, פטרה!

שופט העיר: אח, כאן עמדו במארב.

גברת שטוקמן: אתם מדברים בקול רם כל כך! אי אפשר היה לנו שלא –

פטרה: כן, אני הייתי עומדת ומאזינה.

שופט העיר: נא, ביסודו של דבר אני שמח –

דוקטור שטוקמן: (מתקרב אליו) אתה דברת אלי בדבר איסור ומשמעת –?

שופט העיר: אתה הכרחתני לדבר אליך ככה.

דוקטור שטוקמן: הו, עלי להכזיב איפוא את דברי עצמי בפומבי?

שופט העיר: אנו רואים בזה נחיצות מוחלטת, שתפרסם הודעה כפי שדרשתי מאתך.

דוקטור שטוקמן: ואם אני לא אציית עכשיו?

שופט העיר: כי אז נפרסם אנו בעצמנו הודעה שתרגיע את הצבור.

דוקטור שטוקמן: טוב ויפה; אולם אז אכתוב נגדכם. אני בשֶלי; אני אוכיח שלי הצדקה ולא לכם. ומה תעשו אז?

שופט העיר: אז לא תהיה ביכלתי למנוע את פטוריך.

דוקטור שטוקמן: מה! –

פטרה: אבא, – פטורים!

שופט העיר: פטורים ממשרת רופא המרחצאות. אני אראה הכרח לעצמי להציע שיתנו לך כתב־פטורין תיכף ומיד, להרחיקך מלהתעסק בעניני המרחצאות מכל וכל.

דוקטור שטוקמן: ואתם תהינו לעשות זאת!

שופט העיר: אתה הוא העושה לך שעשועים מן ההעזה.

פטרה: דוֹד, הרי זו הנהגה מכוערה לגבי אדם כאָבי!

גברת שטוקמן: אילו רק שתקת דום, פטרה!

שופט העיר: (סוקר את פטרה) ככה, כבר רואים צורך לחוות דעת. כן, מובן הדבר. (אל הגברת). גיסתי סבורני שהיא הנבונה ביותר בבני הבית הזה. תשתמש נא באותה השפעה שניתנה לה על בעלה; תבינהו נא, מה שיגרור הדבר הן בשביל משפחתו –

דוקטור שטוקמן: משפחתי אינה נוגעת למי שהוא מלבדי אנכי!

שופט העיר: הן בשביל משפחתו, אומר אני, והן בשביל עיר מגוריו.

דוקטור שטוקמן: אני הוא הרוצה בטובת העיר באמת! אני רוצה לגלות אותם החסרונות שבהכרח יצאו היום או מחר לאור עולם. הו, עוד אני אוכיח, שאני אוהב את עיר מולדתי.

שופט העיר: אתה, שבעקשנותך העורת הנך בא לסתום את צנור־השפע החשוב ביותר של העיר.

דוקטור שטוקמן: אותו הצנור מורעל הוא, בן אדם! היצאת מדעתך! אנו מתפרנסים כאן ממכירת חלאה ורקבון! כל חיי חברתנו הפורחים יונקים את חיותם מן השקר!

שופט העיר: דמיונות־תעתועים – או דבר גרוע עוד מאלה. אדם, שמלעיב כל כך בכבוד המקום שבו נולד, בודאי שהוא אויב החברה.

דוקטור שטוקמן: (לקראתו) וזאת אתה מהין –

גברת שטוקמן: (ממהרת בין שניהם) טומס!

פטרה: (תופשת את אביה בזרועו) אל נא ברוגז, אבא!

שופט העיר: אין בדעתי לשמש מטרה למעשי אַלמוּת. ראה, עתה הזהרתיך. שים לב איפוא אל חובתך לעצמך ולנלוים עליך. שלום. (הולך).

דוקטור שטוקמן: (פוסע אילך ואילך) ויחס כזה עלי לסבול! בתוך כתלי ביתי, קטרינה! מה אומרת את לזאת?

גברת שטוקמן: בודאי שזו היא חרפה ובושה, טומס –

פטרה: אילו רק יכולתי להשתער על הדוד! –

דוקטור שטוקמן: זאת היא אשמָתי אני; הייתי צריך לקום עליהם זה כבר, להראות את מתלעותי, – לנשך! – ואף עוד זאת, לקרא לי אויב החברה! דבר זה, חי נפשי, לא ארשה!

גברת שטוקמן: אולם, טומס הטוב, הלא המושכות בידי אחיך כעת –

דוקטור שטוקמן: כן, אבל לי הצדקה, אשתי!

גברת שטוקמן: הו, כן, הצדקה, הצדקה; מה תועיל לך צדקתך, כשאין לך כל כח?

פטרה: מה היה לך, אמא, – איך תוכלי לדבר כזאת!

דוקטור שטוקמן: ובכן בחברה בת־חורין לא תועיל הצדקה כלל לבעליה? את משַטָה בנו, קטרינה. וחוץ מזה, – כלום אין איפוא העתונות החפשית, בלתי־המפלגתית, עומדת לימיני, – והרוב המאוחד מאחרי? הרי זה כח מספיק, כמדומני!

גברת שטוקמן: אולם בשם אלהים, טומס, הן אין אתה מתכון לעולם –?

דוקטור שטוקמן: לְמָה אין אני מתכון?

גברת שטוקמן: – לערוך קרב עם אחיך, ברצוני לאמר.

דוקטור שטוקמן: לכל הרוחות, מה עוד תרצי שאעשה. אם לא שאעמוד על הצדק ועל האמת?

פטרה: כן, זאת גם אני תאבה לדעת?

גברת שטוקמן: אולם הדבר הן לא יועיל לך כלום; אם הם אינם רוצים, הרי לא ישנו את דעתם.

דוקטור שטוקמן: חה־חה, קטרינה, כתרי נא לי זעיר, אז תראי בהביאי את המלחמה בשעריהם.

גברת שטוקמן: כן, אולי תביא לידי כך, שתקבל את כתב־פטוריך, – זאת תעשה.

דוקטור שטוקמן: כי אז, לפחות, מלאתי את חובתי לכלל, – לחברה. אני שקוראים לי אויב החברה!

גברת שטוקמן: אבל למשפחתך, טומס? לנו פה בבית? כלום סבור אתה שבזה תמלא את חובתך לאלה העמוסים עליך?

פטרה: הו, אל נא תדאגי תמיד לנו בראש ובראשונה, אמא.

גברת שטוקמן: כן, נקל לך לדבר; בשעת הדחק את יכולה לעמוד על רגליך אָת. – אבל זכור את הנערים, טומס; וחשוב מעט גם על עצמך, ועלי –

דוקטור שטוקמן: אולם סבור אני, שיצאת מדעתך לגמרי, קטרינה! אילו התנפלתי אפים ארצה בפחדנות עלובה כזו לפני אותו פטר ובני לויתו, ימח שמם, – התהיה לי עוד מעולם שעה אחת של אושר בחיי?

גברת שטוקמן: כך, זאת אינני יודעת; אולם ישמרנו האל מן האושר שיבוא לנו לכולנו אם תעמוד במרדך. שוב תהיה עומד בלא פרנסה, בלא הכנסות מסוימות. כמדומני, שסבלנו רב בימים הראשונים; זכור זאת, טומס! חשוב על התוצאות.

דוקטור שטוקמן: (מתוך מלחמה פנימית, בקמיצת אגרופים) ודבר מעין זה אותה עבדות משרדית יכולה להביא על אדם חפשי וישר! האין זה נורא, קטרינה?

גברת שטוקמן: כן, היחס אליך איננו צודק כלל, דבר זה ודאי שהוא נכון. אולם בשם האלהים, יש כל כך הרבה עולות, שאדם מוכרח לקבל באהבה בעולם הזה. – הנה הם הנערים, טומס! הביטה אליהם! מה יהא בסופם? הוי, לא, לא, הן לא יתנך לבך מעולם – (איליף ומורטן נכנסים בין כך עם חבילות ספריהם).

דוקטור שטוקמן: הנערים –! (מישר את קומתו פתאום). אף אם יחרב העולם כולו, לא אשים צוארי בעול.

(הולך לעבר חדרו)

גברת שטוקמן: (מאחוריו) טומס, – מה תאמר לעשות!

דוקטור שטוקמן: (בפתח) אני רוצה שתהיה לי הזכות להביט ישרות בעיני בני, כשיגיעו באחד הימים לשנות גברות וחירות. (נכנס לחדרו).

גברת שטוקמן: (פורצת בבכי) הה, ישמור האל את כולנו!

פטרה: אבא בן־חיל הוא. הוא לא יִכָּנֵעַ.

(הנערים שואלים בתמיהה, מה אירע; פטרה מרמזת להם שיחרישו).


 

מערכה שלישית    🔗

(לשכת המערכת של “דבר העם”. פתח לשמאל הכותל האמצעי; באותו הכותל מימין עוד דלת בזגוגיות, שבעדן רואים את בית הדפוס. פתח בכותל הימני. באמצעו החדר שלחן גדול עמוס ניירות, עתונים וספרים. לפני החלון שבכותל השמאלי עומדת מכתבה וסמוך לה כסא גבוה. אילו כסאות־הסבה עומדים על יד השלחן, כסאות אחרים לאורך הכתלים. החדר קודר וחסר יופי, הרהיטים ישנים, כסאות־ההסבה מלוכלכים וגרועים. מתוך בית הדפוס יש לראות אילו מסדרי־אותיות בעבודתם. מהם והלאה מכבש של יד מנסר).

(העורך הובסטד יושב על יד המכתבה וכותב. כעבור רגע נכנס בילינג מימין עם כתב־ידו של הדוקטור ביד)


בילינג: אכן זאת עלי לאמר –!

הובסטד: (מתוך כתיבה) כלום עבר על זה?

בילינג: (מניח את כתב־היד על המכתבה) כן, בודאי עברתי עליו.

הובסטד: כלום אין הוא סבור, שהדוקטור חריף כדבעי?

בילינג: חריף? יקחנו אפל, הרי הוא מפוצץ! כל מלה כבדת־משקל היא, כמו – אם יש לאמר כך – כהכאת קרדום.

הובסטד: כן, אבל בני־אדם הללו אף הם לא הכאה ראשונה תַּפילם.

בילינג: אמת נכון הדבר; אולם עוד אנחנו נוסיף להכות, – הכאה אחרי הכאה, עד שיהרס כל אותו בנין האצילים. כשהייתי יושב שם בחדר וקורא את זה, הייתי רואה בעיני רוחי מהפכה הולכת וקרֵבה.

הובסטד: (מחזיר פניו) הס; הזהר נא שלא ישמעך אסלֶקסן בדברך.

בילינג: (משפיל קולו) אסלקסן יש לו לב של תרנגולת, פחדן הוא; אין עוז גבר בו. אבל הפעם הלא יעמוד מר על דעתו? מה? מאמרו של הדוקטור הלא יודפס.

הובסטד: כן, אם רק לא יסכים שופט העיר ברצון, אז –

בילינג: הדבר מאד לא ינעם. לעזאזל.

הובסטד: נא, לאשרנו נוכל להפיק תועלת ממצב זה בין כך ובין כך. אם לא יסכים שופט העיר להצעת הדוקטור, אז יתנפלו עליו האזרחים הפעוטים כולם, – אגודת בעלי הבתים בשלמותה והשאר. ואם יסכים לכך, יקומם נגדו רובם של בעלי המניות הגדולות במרחצאות, שהיו עד עתה בעוזריו החשובים ביותר.

בילינג: כן, בודאי; כי הדבר יעלה להם בלי ספק בכספים מרובים –

הובסטד: כן; על כך יוכל להשבע. ואז הרי החומה פרוצה, מבין הוא, ואז נעיר מעמודי עתוננו יום יום את תשומת לבו של הצבור על העובדא, ששופט העיר איננו בקי באחת ולא בשניה ושכל המשרות האחראיות בעיר, ההנהלה הצבורית כולה, צריכות להמסר בידי המתקדמים.

בילינג: יקחני אופל, כמה נכונים הדברים! אני רואה זאת, – אני רואה זאת; אנו עומדים על מפתנה של מהפכה ממש!

(נוקשים)

הובסטד: הס! (קורא) לבוא!

(דוקטור שטוקמן בא מן הפתח שלשמאל הכותל האמצעי)

הובסטד: (הולך לקראתו) האח, הנה הדוקטור לפנינו. נא?

דוקטור שטוקמן: יערכהו לדפוס, מר הובסטד!

הובסטד: כלום הגיעו איפוא הדברים לידי כך?

בילינג: הידד!

דוקטור שטוקמן: יערכהו לדפוס, אני אומר. אמנם כן, לידי כך הגיעו הדברים. אולם עכשיו יקבלו את המנה, שחפצו בה. עכשיו תוכרז מלחמה בעיר, מר בילינג!

בילינג: מלחמת חיים ומות, אני רוצה לקוות! הסכין אל הצואר, אדוני הדוקטור!

דוקטור שטוקמן: המאמר הוא רק התחלה. כבר עכשיו אני מהלך וראשי מלא תכניות לארבעה–חמשה מאמרים אחרים. היכן הוא אסלקסן?

בילינג: (קורא לתוך בית הדפוס) אסלקסן, יבוא נא הנה לרגע.

הובסטד: ארבעה–חמשה מאמרים אחרים, אמר מר? באותו הענין?

דוקטור שטוקמן: לא, חס ושלום, יקירי. לא, אלה ידונו בענינים אחרים לגמרי. אולם המקור לכולם הרי הם מעשה המים והמרזבה. האחד גורר את השני, מבין הוא. הדבר דומה למי שמתחיל להרוס בנין עתיק, – ככה בדיוק.

בילינג: נכונים הדברים, אופל יקחני; אין אדם רואה את מלאכתו גמורה מעולם, אלא אם כן יפרוץ את הטיח עם הלבנים גם יחד.

אסלקסן: (מבית־הדפוס) יפרוץ! הרי אין הדוקטור מתכון להרוס את בנין המרחצאות?

הובסטד: חס ושלום. אל נא יבהל ברוחו.

דוקטור שטוקמן: לא, הכוָנה היא לענינים אחרים לגמרי. נא, מה יאמר איפוא למאמרי, מר הובסטד?

הובסטד: לדעתי, הרי זה משופרא דשופרא.

דוקטור שטוקמן: כלום לא כן –? כך, אני שמח מאד; שמח מאד.

הובסטד: הוא כה ברור וכה ישר; אין צורך כלל להיות מומחה במקצוע כדי להבין את יחס הדברים זה לזה. אני מעֵז לאמר, שכל משכיל בעמיו יעמוד לימינו.

אסלקסן: וכמו כן אף כל המתונים בדעתם?

בילינג: הן המתונים והן בלתי־המתונים, – כן, רצוני לאמר, כל העיר כמעט.

אסלקסן: כך, כי אז הלא נוכל להדפיסו.

דוקטור שטוקמן: כן, כך אנכי סבור!

הובסטד: המאמר יודפס מחר בבקר.

דוקטור שטוקמן: כן, חזיז ורעם, אין לאבד אף יום אחד לבטלה. ישמע נא, מר אסלקסן, זאת היא שאמרתי לבקש מאתו; עליו להשגיח על כתב־היד בכבודו ובעצמו.

אסלקסן: זאת אעשה בעונג.

דוקטור שטוקמן: ישמור נא עליו כשמור על אוצר פז. אַל שגיאות הדפוס; כל מלה חשובה היא. אחר כך אכנס שוב לכאן; אולי אוכל לראות אילו עלי הגהה. – כן, אין מלים בפי להביע כמה אני רוצה לראות דבר זה נדפס, – יוצא לאור עולם –

בילינג: כן, יוצא כברק!

דוקטור שטוקמן: – ניתן למשפטם של כל אחי האזרחים הנבונים. הוי, אדוני לא יוכל לשוות בנפשו כמה מדורי גיהנום היה עלי לעבור היום. היו מאימים עלי בכל מיני איומים; היו רוצים לשלול ממני את זכויותי האנושיות הפשוטות ביותר –

בילינג: מה! את זכויותיו האנושיות?

דוקטור שטוקמן: היו רוצים להשפילני, לעשות אותי למוג־לב, דורשים שאבכר את דרישותי הפרטיות על הכרתי הפנימית הקדושה ביותר –

בילינג: יקחני אפל, הרי זו גדישת הסאה.

הובסטד: הו כן, כל מיני הפתעות צפויות לאדם מצד הללו.

דוקטור שטוקמן: אולם מאתי יֵצאו וידם על ראשם; זאת יראו בעליל. מעכשיו הריני בא להשליך עוגן ב“דבר העם” מדי יום ביומו ולשלח בהם מאמרים מפוצצים בזה אחר זה –

אסלקסן: כך, אבל עתה לו ישמעני –

בילינג: הידד; מלחמה הוכרזה, מלחמה הוכרזה!

דוקטור שטוקמן: – אנכי אשימם כעפר, אני אמַגרם, אהרוס את מבצריהם לעיני כל הקהל הישר! זאת אעשה!

אסלקסן: אולם יעשה נא זאת, סוף סוף במתינות, אדוני הדוקטור; יהיה נוהג בנחת –

בילינג: לא, זאת לא זאת! אל נא יקמץ בחומר מפוצץ!

דוקטור שטוקמן: (בלי שים לב) כי מעכשיו אין זה ענין של מעשה המים והמרזבה בלבד, מבין הוא. החברה כולה היא שצריכה נקוי, טֵהוּר.

בילינג: עתה זה שמענו בשורת הגאולה!

דוקטור שטוקמן: כל המַטְלִיאים הזקנים צריכים לפנות מקום, מבין הוא. ואף זו בכל מקצוע ומקצוע! אפקים אין־סופיים נגלו לעיני רוחי היום. עדיין אין הדברים ברורים לי לגמרי; אולם אני עוד אמצא את דרכי בהם. נושאי־דגל צעירים ואמיצים עלינו לבקש, ידידַי; עלינו למצוא חילים חדשים, שיעמדו על כל משמרותינו.

בילינג: תשומת־לב, תשומת־לב!

דוקטור שטוקמן: ואם רק תהיה האחדות שוררת במחננו, אז יעלה הדבר כה על נקלה, כל כך בנקל! המהפכה כולה תהיה דומה לספינה שמורידים המימה. כן, כלום אין הוא סבור כך?

הובסטד: באשר לי, סבורני, כי מעכשיו יש לקוות שהנהלת עניני הצבור תמָסר בידים מתאימות ואמונות.

אסלקסן: ואם רק ננהל את מעשינו בטוב טעם ומתינות, הלא אי אפשר לי בשום אופן לראות סכנה בדבר!

דוקטור שטוקמן: לעזאזל, מי הוא החושש לכך, אם יש סכנה בדבר או לא? מה שאני עושה, הריני עושה בשם האמת וביושר לבי.

הובסטד: אדוני הדוקטור הוא אדם הראוי שיעמדו לימינו.

אסלקסן: כן, עובדא יציבה היא, הדוקטור הוא ידיד נאמן לעיר; ידיד אמת של החברה הריהו.

בילינג: דוקטור שטוקמן הריהו, יקחני אופל, ידיד העם, אסקלסן!

אסלקסן: סבורני, שאגודת בעלי־הבתים תשתמש בבטוי זה בקרוב.

דוקטור שטוקמן: (לוחץ ידיהם מתוך התרגשות) תודה, תודה, ידידי היקרים והנאמנים; – כמה משיבים הדברים האלה את לבי; – אדונִי אחִי קרא לי בשם אחר לגמרי. נא, העבודה, שאשלם לו את חובו עם הרבית! אולם עכשיו עלי ללכת ולבדוק מִסכן עלוב אחד. – כאמור, אשוב הנה. ושוב אבקש מאתו, מר אַסלַקסן, להשגיח בכתב־היד מאד; – ובשום אופן אל נא ישמיט אף אחד מסימני הקריאה! מוטב, שיוסיף עוד אחדים! ניחא, ניחא; שלום לעת עתה; שלום, שלום!

(קידות הדדיות עד שמלוים אותו עד הפתח והוא יוצא)

הובסטד: הוא יכול להיות לנו לתועלת מרובה עד אין שעור.

אסלקסן: כן, כל זמן שיהיה עוסק דוקא בענין זה של מוסד הרחצה, אולם אם ירחיק ללכת, אז לא מחכמה יעשה מי שילך אחריו.

הובסטד: המ, הכל תלוי במה –

בילינג: הלא הוא מוג־לב כשפן, אסלקסן.

אסלקסן: מוג־לב? כן, כשהדבר נוגע לתקיפים המקומיים, הרי אני מפחד, מר בילינג; דבר זה למדתי מן הנסיון, עלי להגיד לו. אולם ינסני בדברי פוליטיקה גדולים, ביחס לממשלה בכבודה ובעצמה, אז יראה, אם מוג־לב הנני.

בילינג: אמנם כאן אין לו פחד, לא; אולם הרי זו דוקא היא סתירה לגבי מר.

אסלקסן: אני הנני אדם בעל יושר, הוא הדבר. אם אדם תוקף את הממשלה, הן לא יזיק לצבור בכל אופן; כי לאותם האנשים לא איכפת, מבין הוא; – הללו בתקפם עומדים הם. אבל השלטונות המקומיים, אותם אפשר לגרש, ואז אולי יאחזו בוּרים ברסן, שיקלקלו ללא תקנה הן עניניהם של בעלי הבתים והן של השאר.

הובסטד: אולם חנוך האזרחים באמצעות שלטון עצמי. – האין הוא שם לבו לזה.

אסלקסן: כשיש לו לאדם ענין הטעון טפול וטפוח, הרי לא יוכל לשים לב לכל דבר, מר הובסטד.

הובסטד: כי אז הלואי שלא יהיו לי מעולם ענינים הדורשים טפול!

בילינג: תשומת לב, – תשומת לב!

אסלקסן: (מחייך) הם (מצביע לצד המכתבה). על כסא העריכה הלז היה השַׂר שטינסגוֹרד יושב לפניו.

בילינג: (יורק) תוף! בוגד שכמותו.

הובסטד: אין זה מטבעי לפסוח על שני הסעיפים – וגם לא אפסח לעולם.

אסקלסן: פוליטיקאי אינו צריך להַדיר את עצמו משום דבר שבעולם, מר הובסטד. ומר בילינג גם הוא כדאי לו לדעתי להוריד את תרָניו כמעט בימים אלה; כי הלא הוא מבקש משרת מזכיר בבית־הדין.

בילינג: אנכי –!

הובסטד: האמת היא בילינג?

בילינג: נא, כן – הלא נקל לכם להבין, לעזאזל, שאין כונתי אלא להכעיס את האדונים הנבונים.

אסלקסן: כך, הלא אין זה נוגע לי כלל. אבל כשבאים ומאשימים אותי בפחדנות וסתירות בהנהגתי, אז זאת היא, שאני רוצה להטעים: עֲבָרוֹ הפוליטי של המדפיס אסלקסן הוא ספר פתוח לכלל וליָחיד. כל שנוי לא חל בי, אלא זה שנעשיתי מתון יותר, לבי עדיין נתון לעם; אבל לא אכחד, שמוחי נוטה קצת לצד התקיפים, – כן, אל המתקוממים כמובן.

(הוא נכנס לבית־הדפוס)

בילינג: כלום לא היינו צריכים להשתדל להפטר ממנו, הובסטד?

הובסטד: שמא יודע מר אדם אחר שיתן בהקפה הן את הניָר והן את הוצאות הדפוס?

בילינג: זאת הקללה הרובצת עלינו, שאין לנו הממון הדרוש לעסק.

הובסטד: (יושב על יד המכתבה) כך, אילו זה היה לנו, כי אז –

בילינג: אילו פנה אל דוקטור שטוקמן?

הובסטד: (מעלעל בנירות) הוי, מה יועיל לנו זה? הרי אין לו כלום.

בילינג: לא; אבל יש לו אדם הגון בַּצֵּל, מורטן קיאיל הזקן, – ה“תַּחַש”, כמו שקוראים לו.

הובסטד: (אגב כתיבה) הבטוח הוא איפוא שלזה יש מה?

בילינג: כן, יקָחני אפל, כמובן, יש לו! וחלק מזה הלא תירש משפחת שטוקמן. הן מוכרח הוא לחשוב על קצבה ידועה – לבניו לפחות.

הובסטד: (מחזיר פניו כמעט) כלום על יסוד זה הוא בונה?

בילינג: בונה? כמובן אין אני בונה על יסוד שום דבר.

הובסטד: בכך הצדק אתו. ועל משרה זו בבית־הדין אל נא יסמוך כלל מעכשיו; כי אוכל להבטיחו נאמנה – הוא לא יקבלנה.

בילינג: לא, כלום סבור הוא שלא ידעתי זאת מאד? אבל דוקא זו יקרה בעיני, שלא אקבלנה. דחוי כזה מבעיר את תאות־הקרב באדם; – מָרָתו של אדם ניזונית מחדש, ודבר זה מאד אפשר שידָּרש בתוך לול כזה שלנו, מקום בו יקר כל כך דבר סער הגון.

הובסטד: (אגב כתיבתו) אמנם כן; אמנם כן.

בילינג: נא – בקרוב המה ישמעו על אודותי! – עתה אני נכנס לכתוב את הקול הקורא אל אגודת בעלי הבתים.

(הוא נכנס אל החדר מהימין)

הובסטד: (יושב על יד המכתבה, לועס את יד עטו ואומר במתינות)

המ, – אלה הדברים אם כן – (נוקשים). יבוא!

(פטרה נכנסת דרך הפתח שמשמאל לכותל האמצעי)

הובסטד: (קם) אחלי, כלום הגברת היא? באה היא לכאן?

פטרה: כן, עליו לסלוח לי –

הובסטד: (מגיש כסא־הסבה אליה) הלא תשב הגברת?

פטרה: לא, תודה; הרי אני נפטרת תיכף

הובסטד: אולי איזו שליחות מאביה היא, אשר –?

פטרה: לא, מאתי אני הוא (מוציאה ספר מכיס אדרתה) הרי הספור האנגלי לפניו.

הובסטד: למה היא משיבה זה?

פטרה: ככה, מפני שאין לתרגמו.

הובסטד: אבל היא הלא הבטיחתני נאמנה –

פטרה: כן, אותו זמן עוד לא קראתי בו. ואף הוא בודאי שלא קראו?

הובסטד: לא, הלא היא יודעת, שאין אני מבין אנגלית; אולם –

פטרה: אמנם כן; על כן היה בדעתי להגיד לו, שעליו לבקש דבר שונה מזה (מניחה את הספר על השלחן). בזה כאן לא נוכל להשתמש ב“דבר העם”.

הובסטד: למה לא נוכל?

פטרה: מפני שהוא סותר לגמרי את כל דעותיו של אדוני.

הובסטד: נא אם משום כך –

פטרה: עוד אין הוא מבין אותי. תוכן הספור הוא, שהשגחה עליונה מגִנה על אותם המתקראים צדיקים בעולם הזה וקושרת להם כתרים בסופם, בעוד שכל אלה המתקראים רשעים מקבלים את ענשם.

הובסטד: כן, הרי זה טוב ויפה. הרי דוקא בדברים כאלה חשקה נפש ההמון.

פטרה: הרוצה אדוני איפוא, להיות האיש, המספיק להמון דברים כאלה? אדוני בעצמו הרי אינו מאמין אף במלה אחת מן הכתוב כאן. הרי הוא יודע מאד, שלא כך יש במציאות.

הובסטד: דבריה צדקו כל כך; אולם לא תמיד עורך יכול לעשות כבחירתו הוא. אדם צריך לפעמים תכופות להרכין ראש לפני דעת הקהל בדברים פחות חשובים. הפוליטיקה הלא היא העיקר הראשון בחיים – לגבי עתון, בכל אופן; ואם רוצה אני, שילך ההמון אחרי אל החירות ואל ההתקדמות, הרי אין לי להטיל עליהם אימה. כשהם מוצאים ספור מוסרי מעין זה למטה בירכתי העתון, הרי הם נכונים יותר להסכים למה שאנו מדפיסים מלמעלה; – כאילו יש להם בטחון יותר.

פטרה: תוף; לא הוא רמאי ויפרוש פחים לקוראיו; הרי אין אדוני מן העכבישים.

הובסטד: (מחייך) תודה על הזכות הגדולה שהיא מלמדת עלי בחסדה. לא, באמת הרי רק השקפתו של בילינג היא ולא שלי.

פטרה: של בילינג!

הובסטד: כן, בכל אופן, ככה דבר כאן באחד הימים. הרי בילינג הוא, שלהוט כל כך אחרי הדפסת הספור הלה; אנכי הרי איני מכיר את תוכן הספר.

פטרה: אבל האיך איפוא יוכל בילינג, זה בעל ההשקפות המתקדמות –!

הובסטד: הו, בילינג הרי הוא אדם רב צדדים. עכשיו הוא מבקש לו משרת המזכיר בבית־הדין גם כן, כפי ששמעתי.

פטרה: אינני מאמינה, הובסטאד. כיצד יכול להרשות לעצמו מעשה כזה?

הובסטד: כך, זאת עליה לשאול מאתו.

פטרה: אכן מעולם לא הייתי חושבת כזאת על בילינג.

הובסטד: (סוקרה ביותר) לאו? כלום הפתיע אותה הדבר מאד?

פטרה: כן. ואולי לאו בכל זאת. הוי, באמת אין אני יודעת –

הובסטד: אנחנו העתונאים אין ערכנו גדול, גברתי.

פטרה: הבאמת ובלב תמים כך הוא אומר?

הובסטד: לפעמים אני חושב כך.

פטרה: כן, בחיי יום יום עם שיחם ושיגם; זאת אני מבינה למדי. אבל עכשיו, משנתן ידו לעלילה כבירה.

הובסטד: כלום לזו של אביה היא מתכונת?

פטרה: היא היא, כן. עכשיו נדמה לי שעליו להרגיש כאדם הגבוה משכמו ומעלה מכל העם.

הובסטד: כן, היום הנני מרגיש מעין זה.

פטרה: הלא כן? כלום לא ירגיש זאת? הוי, מטרה נשגבה היא אשר בחר לו. ככה, לפנות דרך בפני אמתות שלא הוכרו ודרכי־מחשבה חדשים ונועזים –; אכן, זאת בלבד, לעמוד בלי מורא על זכויותיו של אדם גדול –

הובסטד: ביחוד אם אדם גדול זהו הוא –; המ, – אינני יודע באמת. איך עלי –

פטרה: אם הוא כה צודק וכה ישר בלבו, מתכוין אדוני לאמר?

הובסטד: (ביתר רוך) ביחוד אם הוא אביה, נתכונתי לאמר.

פטרה: (מופתעת) זאת?

הובסטד: כן, פטרה, – העלמה פטרה.

פטרה: הזאת היא העומדת לפני עיניו בראש וראשונה? לא הענין עצמו? לא האמת; לא יפי לבבו הגדול, החם של אבא?

הובסטד: כן, – כן, כמובן, זאת גם כן.

פטרה: לא, תודה; עכשיו הפליט דברים מיותרים, הובסטד; ומעתה לא אאמין בו עוד לשום דבר, עולמית.

הובסטד: האמנם כה הרעותי לעשות, לדעתה, אם לשמה ביחוד –?

פטרה: מה שמרגיזני באדוני הוא זה, שהתנהג עם אבא לא ביושר. היה מדבר אליו כאילו האמת וטובת הכלל נר לרגליו; הוא היה מרמה את אבא ואותי גם יחד; הוא איננו האיש, שבאיצטלא שלו התחפש. וזאת לא אמחול לו לעולם – לעולם!

הובסטד: כל כך אין לה לאמר בחריפות כזו; ופחות מכל – עכשיו.

פטרה: למה לא עכשיו כשאר ימים?

הובסטד: כי אביה לא יעשה כלום בלי עזרתי.

פטרה: (סוקרתו מגבוה) האם גם בבריות כאלה יתחשב? יבוש ויכלם!

הובסטד: לא, לא, אינני מאלה; אלא שהדבר היה מפתיע כל כך; אל נא תחשוב ככה.

פטרה: אני היודעת, מה לי לחשוב. שלום.

אסלקסן: (מבית הדפוס, במהירות ובסוד) חזיז ורעם, מר הובסטד – (רואה את פטרה) אוּ, כמה לא נעים –

פטרה: הנה שם הספר מונח איפוא; יואיל לתתו לאיש אחר.

(הולכת לעבר הדלת)

הובסטד: אולם, העלמה –

פטרה: שלום. (היא נפטרת)

אסלקסן: מר הובסטד, ישמע נא!

הובסטד: כך, ככה איפוא; מה היא, אם כן?

אסלקסן: שופט־העיר עומד שם בבית הדפוס.

הובסטד: שופט העיר, אומר מר?

אסלקסן: כן, הוא רוצה לדבר עם מר; הוא בא בפתח האחורני, – אין הוא רוצה שיראוהו, נקל להבין.

הובסטד: מה תוכל זאת היות? לא, ימתין, אני בעצמי – (הוא הולך אל דלת בית הדפוס, פותחה, משתחוה ומזמין את שופט־העיר פנימה). יעמוד על המשמר, אסלקסן, באופן שלא יוכל איש –

אסלקסן: מבין – (יוצא לבית־הדפוס).

שופט העיר: מר הובסטד ודאי שלא היה מצפה לראותני כאן.

הובסטד: לא, ביסודו של דבר לא פללתי.

שופט העיר: (סוקר סביבותיו) מר הלא הסתדר כאן באופן נעים מאד; יפה באמת.

הובסטד: אחלי –

שופט העיר: ועתה אני בא ככה בלא הקדמות וגוזל את עתותיו.

הובסטד: בבקשה, אדוני השופט; אני נכון לשרתהו. אולם הלא ירשני לקחת מאתו את –? (מניח את מגבעתו ומטהו של שופט־העיר על כסא). ובכן הלא יואיל שופט העיר לשבת.

שופט העיר: (יושב על יד השלחן). תודה. (הובסטד גם הוא יושב על יד השלחן). היום אירע לי – מקרה מאד לא נעים באמת, מר הובסטד.

הובסטד: כך? הו כן; הטרדות הרבות שהעיר מטילה, הרי –

שופט העיר: דבר זה של היום נהיה מאת רופא המרחצאות.

הובסטד: האמנם כן; מאת הדוקטור?

שופט העיר: הוא חבר מעין דין־וחשבון שהציע לפני הנהלת המרחצאות בנוגע לאילו חסרונות שמצא במרחצאות, כביכול.

הובסטד: האמנם כן עשה?

שופט העיר: כן, כלום לא הגיד למר –? כמדומני, שספר –

הובסטד: הו כן, מאוד נכון, הוא רמז מעין זה –

אסלקסן: (מבית הדפוס) כתב היד הרי היה נמצא בידי –

הובסטד: (נרגז) המ; הרי זה מונח שם על המכתבה.

אסלקסן: (מוצאו) מוטב.

שופט העיר: אולם שוּר, הלא זה הוא ממש –

אסלקסן: כן, זהו מאמרו של הדוקטור, אדוני השופט.

הובסטד: כך, הלזה היו הדברים מכֻוָּנים?

שופט העיר: לזה ממש, מה דעתו עליו?

הובסטד: הרי אינני מומחה, ורק עברתי עליו מתוך רפרוף.

שופט העיר: אולם הוא מוסרו לדפוס בכל זאת?

הובסטד: הן אי אפשר לי להשיב פני אדם מפורסם על נקלה –

אסלקסן: אני אין לי הדעה המכרעת בעתון, אדוני השופט –

שופט העיר: זה מובן.

אסלקסן: אני רק מדפיס מה שמוסרים לידי.

שופט העיר: הכל כשורה.

אסלקסן: ועל כן אני מוכרח –

(הולך אל בית־הדפוס)

שופט העיר: לא, ישאר כאן לרגע, מר אסלקסן. אם ירשני מר הובסטד.

הובסטד: בבקשה, אדוני השופט.

שופט העיר: מר אסלקסן הוא אדם נבון והוגה דעות.

אסלקסן: אשמח לשמוע כי זאת היא דעתו של שופט העיר.

שופט העיר: ואדם שיש לו השפעה בחוגים רחבים.

אסלקסן: זה רק בין האנשים הפעוטים.

שופט העיר: משלמי־המסים הפעוטים הם הרוב – כאן כמו במקומות אחרים.

אסלקסן: הרי הם כך באמת.

שופט העיר: ואין לי ספק, שהוא יודע את דעות הרוב שבהם. כלום לא כן?

אסלקסן: כן, אני מרשה לעצמי להגיד, שכן הוא, אדוני השופט.

שופט העיר: כך, מכיון ששוררת איפוא רוח נדיבות יפה כזו בין האזרחים שהם פחות אמידים בעיר, אז –

אסלקסן: איככה זה?

הובסטד: רוח נדיבות?

שופט העיר: זהו סימן יפה לאחדות החברה; סימן יפה מאד. כמעט שרציתי לאמר, שלא פללתי לזה. אבל הוא הרי יודע את מצב הרוחות יותר ממני.

אסלקסן: כן, אולם, אדוני השופט –

שופט העיר: ובאמת הן תצטרך העיר להביא קרבן לא קטן.

הובסטד: העיר?

אסלקסן: אולם אין אני תופש. – הלא מוסד הרחצה הוא! –

שופט העיר: לפי הערכה זמנית יעלו השנויים, הנחוצים לדעתו של רופא המרחצאות, עד אילו מאות אלפים כתר.

אסלקסן: אכן זהו סכום כביר; אבל –

שופט העיר: כמובן, נצטרך לעשות הלואה עירונית.

הובסטד: (קם) הרי אין הוא מתכוין כלל לאמר, שהעיר? –

אסלקסן: הילקח זה מקופת העיר! מכיסיהם העלובים של האזרחים הפעוטים?

שופט העיר: כן, מר אסלקסן הנכבד, מאיזה מקור אחר יבואו האמצעים?

אסלקסן: לכך ידאגו נא האדונים בעלי־המרחצאות.

שופט העיר: בעלי המרחצאות אינם רואים יכולת לעצמם להוציא עוד יותר משהוציאו.

אסלקסן: הבטוח הוא בדבר, אדוני השופט?

שופט העיר: אני מצאתי שאמנם כך הוא. אם רוצים איפוא באותם השנויים הכבירים, אז תואיל העיר בעצמה להמציא את הכסף הנחוץ.

אסלקסן: אבל חזיז ורעם מן השמים – סליחה! אולם ענין זה שלפנינו אחר הוא לגמרי, מר הובסטד!

הובסטד: כן, אכן שונה הוא.

שופט העיר: הרע ביותר הוא זה, שנאָלץ לסגור את מוסד הרחצה, למשך שנתים ימים.

הובסטד: לסגור? לסגור לגמרי?

אסלקסן: משך שתי שנים?

שופט העיר: כן, זמן כזה העבודה דורשת – לכל הפחות.

אסלקסן: לא, אבל חזיז ורעם, אנו לא נעמוד בכך מעולם, אדוני השופט! ממה איפוא נתפרנס אנו בעלי־הבתים בינתים?

שופט העיר: לצערי, זו היא קושיה עצומה מאד, מר אסלקסן. אלא מה היה אדוני רוצה שנעשה? שמא סבור הוא, שיבוא אף אורח אחד להתרחץ אצלנו, כשמהלכים ומכריזים, כאילו המים הם מורעלים, שאנו חיים על אדמת מגפה, שהעיר כולה –

אסלקסן: וכל זה אינו אלא דמיון?

שופט העיר: למרות רצוני הטוב ביותר לא יכולתי להכיר אחרת.

אסלקסן: כי אז הלא מעשה לא יכופר עשה דוקטור שטוקמן; מבקש אני סליחה, אדוני השופט, אבל –

שופט העיר: חבל, שאמת היא בפיו, מר אסלקסן. אחי היה, לצערי, תמיד אדם מתפרץ.

אסלקסן: ואף על פי כן הוא רוצה לתמוך בו בדבר כגון זה, מר הובסטד!

הובסטד: אולם מי פלל אפילו, כי –

שופט העיר: בחבור קצר סִכַּמתי את התנאים כפי שיש לראותם מנקודת־השקפה שקולה; ובחבור זה רמזתי, איך אפשר לקוות שיתוקנו המעוותים האפשריים מבלי להריק את קופת המרחצאות.

הובסטד: היש אותו מאמר תחת ידו, אדוני השופט?

שופט העיר: (מפשפש בכיסיו) כן; אני לקחתי עמדי, מתוך מחשבה, שאם אדוני –

אסלקסן: (במהירות) חזיז ורעם, הרי הוא!

שופט העיר: מי? אחי?

אסלקסן: הוא בא דרך בית־הדפוס.

שופט העיר: אין מזל. לא הייתי רוצה להפגש אתו כאן, ועוד לי רבות ושונות לשוחח את מר.

הובסטד: (מראה על הדלת לימין) יכנס שמה, לפי שעה.

שופט העיר: אבל –

הובסטד: הוא ימצא רק את בילינג.

אסלקסן: ימהר, ימהר, אדוני השופט; עתה זה הוא בא.

שופט העיר: כן, כן איפוא; אולם השתדלו נא להפטר ממנו מהרה.

(הוא יוצא דרך הדלת שלימין, הנפתחת ונסגרת אחריו בידי אסלקסן).

הובסטד: ימציא נא לעצמו איזה מעשה, אסלקסן.

(הוא יושב וכותב. אסלקסן מפשפש בחבילת עתונים על כסא מימין)

דוקטור שטוקמן: (בא מבית־הדפוס) עתה הנה באתי שוב.

(מניח מגבעתו ומטהו)

הובסטד: (אגב כתיבה) כה מהר, אדוני הדוקטור. ימהר נא בענין שנדברנו בו, אסלקסן. השעה דחוקה לנו היום.

דוקטור שטוקמן: (אל אסלקסן) יריעות ההגהה עוד אין, כפי ששמעתי.

אסלקסן: (מבלי להחזיר פניו) לא, איכה זה יכול הדוקטור להעלות זאת על דעתו?

דוקטור שטוקמן: יהא לאו; אולם אין לי סבלנות, הלא יוכל להבין. לא יהיה לי רגע של מנוחה לפני שאראהו נדפס.

הובסטד: המ; עוד יעבור זמן־מה בודאי. כלום אין הוא סבור כך אסלקסן?

אסלקסן: כן, מפחד אני, כמעט שכן יהיה.

דוקטור שטוקמן: ניחא, ניחא, ידידי היקרים; אני אבוא איפוא שוב; אשמח לבוא פעמַים אם אדָרש. ענין נשגב כזה, – טובת העיר כולה –; בחיי ראשי, לא עת רשלנות היא. (אומר ללכת, אולם עומד ובא בחזרה) הלא ישמע, – עוד בענין אחד הייתי רוצה לדבר אליו.

הובסטד: סליחה; אבל כלום אי אפשר בפעם אחרת –?

דוקטור שטוקמן: זה דורש רק שתים מלים. רק זאת היא, מבין הוא, – משיקראו מחר את מאמרי בעתון ויוָדע איפוא, שהייתי מהלך כאן כל החורף בחשאי ועובד לטובת העיר –

הובסטד: כן, אבל אדוני הדוקטור –

דוקטור שטוקמן: אני יודע מה שיש ברצונו להגיד. סבור הוא, שלא היתה זאת אלא חובתי המובנה מאליה, חובת־אזרח פשוטה. לא, כמובן; זאת אדע מאד כמוהו, אולם אחי האזרחים, מבין הוא –; לא אלהים, אותם האנשים הטובים, הלא הם מחבבים אותי כל כך –

אסלקסן: כן, האזרחים היו מחבבים אותו מאד עד היום הזה, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: כן, ודוקא משום כך יגורתי שמא –; זאת היא שרציתי לאמר: כשיגיעו הדברים עכשיו אליהם – ביחוד לדלת־העם – כקול קורא שיקחו בעתיד את עניני העיר בידי עצמם –

הובסטד: (קם) המ, אדוני הדוקטור, איני רוצה להעלים ממנו –

דוקטור שטוקמן: אהא, כלום לא ידעתי מתחילה, שנרקם דבר מה! אולם אין אני רוצה לשמוע זאת, אם הולכות ונעשות הכנות לכגון זה –

הובסטד: כגון מה?

דוקטור שטוקמן: נא, ממין זה או אחר, – תהלוכה בדגלים או משתה חגיגי, או חתימה על מתנה לכבודי – או כל אשר יעלה בדעתם, אז עליו להבטיח לי באמת ובאמונה שימנעם מעשות זאת. וגם הוא, מר אסלקסן; שומע הוא זאת!

הובסטד: סליחה, אדוני הדוקטור; הן טוב טוב שנקדים משנאחר להגיד לו את האמת הערומה –

(גברת שטוקמן, במגבעתה ואדרתה, נכנסת דרך הפּתח שלשמאל הכותל האמצעי).

גברת שטוקמן: (רואה את הדוקטור) כן, נכון מאד!

הובסטד: (בא לקראתה) ראה גם ראה, הבאה גם הגברת?

דוקטור שטוקמן: לעזאזל, מה לך כאן, קטרינה?

גברת שטוקמן: לך הלא יקל להבין, מה לי.

הובסטד: הלא תשב הגברת? או אולי –

גברת שטוקמן: תודה. אל נא יטריח את כבודו. ואין לו לכעוס עלי על שאני באה ולוקחת את שטוקמן; כי הנני אם לשלשה ילדים, עלי להגיד לכבודו.

דוקטור שטוקמן: דברי הבל; זאת הרי אנו יודעים מאד.

גברת שטוקמן: נא, באמת אין להכיר שהנך מרבה לחשוב על דבר אשתך וילדיך היום; שאילו לא כן, לא היית בא ומטיל אסון כזה על ראש כולנו.

דוקטור שטוקמן: אולם היצאת מדעתך לגמרי, קטרינה! כלום לא תהי לו לאדם בעל אשה ובנים הרשות להגיד את האמת, – לא תנתן לו הרשות להיות אזרח מועיל ופועל, – לא תהי לו הרשות לשמש את העיר, שהוא חי בה!

גברת שטוקמן: הכל במתינות, טומס.

אסלקסן: הלא היא שאני אומר. מתינות בכל.

גברת שטוקמן: ולפיכך הרי חטוא יחטא בנוגע אלינו, מר הובסטד, כשהוא מגנב את בעלי מביתו וממשפחתו ומסית אותו לכל המדחה הזה.

הובסטד: אני בודאי שאינני מדיח את מי שהוא –

דוקטור שטוקמן: מדיח! כלום סבורה את, שאני ארשה כי ידיחו אותי!

גברת שטוקמן: כן, אתה עושה זאת. אני יודעת היטב שהנך הגבר הנבון ביותר בעיר; אבל נקל כל כך לרמות אותך, טומס. (להובסטד) ויחשוב נא מר רק על זו, שתלקח מבעלי משרתו במרחצאות, מכיון שידפיס מר מה שכתב זה –

אסלקסן: מה היא!

הובסטד: יודע הוא מה שאגיד לו, אדוני הדוקטור –

דוקטור שטוקמן: (צוחק) חה־חה, הבה ינסו נא! – הוי, לא, אשתי, – המה עוד יזהרו, כי הרוב המאוחד עומד לימיני, מבינה את!

גברת שטוקמן: כן, אך זו רעה חולה שעומדת מפלצת כזו לימינך.

דוקטור שטוקמן: הבלים, קטרינה; – לכי הביתה והתעסקי בשלך ותני לי לעסוק בצרכי הצבור. היאך תוכלי לפחוד כל כך בשעה שאני כה מלא אמונה ושמח? (מחכך את ידיו ומהלך כה וכה). האמת והעם הם ינצחו במלחמה, על כך תוכלי להשבע. הו, הנני רואה את כל מעמד האזרחים הנאורים יוצא חוצץ לקראת הנצחון! – (עומד על יד כסא). מה – זאת שם, לכל הרוחות?

אסלקסן: (צופה לאותו הצד) אויה!

הובסטד: (גם הוא) המ –

דוקטור שטוקמן: כאן הרי מונחת פִּסְגַת שִׂיא השלטון כביכול.

(הוא נוטל בזהירות את מגבעתו של שופט העיר בראשי אצבעותיו ומחזיקה באויר).

גברת שטוקמן: מגבעתו של שופט העיר!

דוקטור שטוקמן: וכאן אף מקל הרועים. איך זה, בשם סמאל וכל כת דיליה?

הובסטד: כיצד אבאר למר –

דוקטור שטוקמן: אה, אני מבין! הוא היה כאן כדי לפתות את מר. חה־חה, כאן מצא לו מקום להתגדר בו! ומכיון שראה אותי בבית הדפוס – (פורץ בצחוק). כלום ברח, מר אסלקסן?

אסלקסן: (במהירות) בודאי שברח, אדוני הדוקטור!

דוקטור שטוקמן: ברח ועזב הן את מטהו והן –. שטות; אין פטר בורח מפני שום דבר. אולם מה עשיתם בו, לעזאזל? אה, – באותו החדר בודאי. עתה זה תראי, קטרינה!

גברת שטוקמן: טומס, – אנא! –

אסלקסן: יזהר נא, אדוני הדוקטור!

דוקטור שטוקמן: (שם את מגבעתו של שופט העיר לראשו ונוטל את מטהו; נגש ופותח את הדלת ומשתחוה כשהוא מגיש ידו למצחת המגבעת).

(שופט העיר נכנס, כולו אדום ונרגז. מאחריו בא בילינג)

שופט העיר: מה טיבו של משחק זה?

דוקטור שטוקמן: דרך ארץ, פטר רחימאי. עתה אני השליט בעיר. (הוא מטייל אילך ואילך).

גברת שטוקמן: (קרובה לידי בכי) אבל, טומס!

שופט העיר: (בא אחריו) תן לי את מגבעתי ומקלי!

דוקטור שטוקמן: אם אתה ראש המשטרה, אני ראש האזרחים, – אני ראש העיר כולה הנני, מבין אתה!

שופט העיר: סלק את המגבעת, אומר אני. זכור שזו היא מגבעת־שרד חוקית!

דוקטור שטוקמן: תוף, שמא סבור הנך, שאת העם המתנער כארי אפשר יהיה להפחיד במגבעות־שרד? כן, כי מחר נחולל מהפכה בעיר, ליהוי ידוע לך. אתה איימת עלי, שתורידני ממשרתי; אולם עכשיו הריני מוריד אותך, – מורידך מכל משרות־האמון שהיו לך –. כלום לא תאמין שאוכל זאת? כן, אחי; כוחות החברה הגבורים אתי הם. הובסטד ובילינג יתקעו בחצוצרות של “דבר־העם” ואסלקסן המדפיס יצא בראשה של אגודת בעלי הבתים כולה –

אסלקסן: זאת לא אעשה, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: כן, בודאי שכן יעשה –

שופט העיר: אהא; מר הובסטד אולי בוחר למרות הכל להשתתף בתעמולה?

הובסטד: לא, אדוני השופט.

אסלקסן: לא, מר הובסטד לא השתגע עד לידי כך שילך ויאבד בידים הן את עצמו והן את העתון לשם דמיון כוזב.

דוקטור שטוקמן: (מביט סביבותיו) מה כל זאת עתה אומרת?

הובסטד: הוא זייף את פני הדברים, אדוני הדוקטור; ועל כן לא אוכל לתמוך בו.

בילינג: לא, לפי מה שהואיל האדון שופט העיר לספר לי שם בחדר, הרי –

דוקטור שטוקמן: זייפתי! אחריות הדברים עלי. הוא רק יואיל להדפיס את מאמרי; אני עוד אמצא בי די כח להגן עליו.

הובסטד: אני לא אדפיסהו. אינני יכול ואינני מוכן ואינני מעֵז להדפיסהו.

דוקטור שטוקמן: איננו מעז? מה הוא סח? הרי אדוני הוא העורך; והרי העורכים הם המושכים ברסן העתונות, כסבורני!

אסלקסן: לא, המנויים הם, אדוני הדוקטור.

שופט העיר: לאשרנו, כן.

אסלקסן: דעת הקהל היא, הצבור הנאור, בעלי הבתים וכל השאר; המה הם השולטים בעתונים

דוקטור שטוקמן: (מתאזר) וכל הכחות האלה קמים נגדי?

אסלקסן: אמנם כן הוא. מאמרו אילו נדפס, היה מביא כליה גמורה על האזרחיות.

דוקטור שטוקמן: באמת –

שופט העיר: מגבעתי ומקלי! (דוקטור שטוקמן מסלק את המגבעת ומניחה על השלחן יחד עם המטה. שופט העיר לוקח את שניהם אליו). למשרתך בתור ראש האזרחים בא קץ נמהר.

דוקטור שטוקמן: הקץ עוד לא הקיץ. (להובסטד) אי אפשר איפוא בשום אופן להדפיס את מאמרי ב“דבר־העם”?

הובסטד: אי אפשר בשום אופן; גם משום טובת משפחתו.

גברת שטוקמן: הו, אל נא ידאג כלל וכלל למשפחה זו, מר הובסטד.

שופט העיר: (מוציא נייר מצלחתו) להארת הצבור יספיק זה, לכשידפס; הרי זה גלוי־דעת רשמי, בבקשה.

הובסטד: (לוקח את הנייר) מוטב. זה ימסר לדפוס.

דוקטור שטוקמן: אך לא שלי. מדמים שיוכלו להשתיק אותי ולהאפיל על האמת! אבל הדבר לא יעלה על נקלה כמה שאתם סבורים. מר אסלקסן, היקח תיכף ומיד את כתב־ידי וידפיסהו בתור עלה מעופף – על חשבוני הפרטי, – בהוצאתי אני. אני רוצה בארבע מאות אכסמפלרים; לא, חמש־שש מאות אני רוצה.

אסלקסן: אף אילו מלא את ביתי זהב, לא הייתי מוסר את דפוסי לשם ענין כזה. אני לא אעז לעשות זאת בפני דעת הקהל. איש לא ידפיס לו דבר זה בעיר כולה.

דוקטור שטוקמן: כי אז תנוהו לי בחזרה.

הובסטד: (מושיט לו את כתב־היד) בבקשה.

דוקטור שטוקמן: (נוטל את מגבעתו ומטהו) הדבר יתפרסם מעכשיו בין כך ובין כך. אני אקרא את זה באספת־עם רבה; כל אחי האזרחים ישמעו ויאזינו לקול האמת!

שופט העיר: אף אגודה אחת בכל העיר לא תשכיר לך אולם לשם כך.

אסלקסן: אף לא אחת; בכך אני בטוח.

בילינג: לא, יקחני אפל, אם ישכירו!

גברת שטוקמן: החרפה הלא תגדל מדאי! אולם, למה ככה קמו נגדך כולם יחד?

דוקטור שטוקמן: (נרגז) כן, זאת אגיד לך. הסבה היא, שכל הגברים בעיר הזאת הם נשים זקנות – כמוהם כמוך; כולם כאחד דואגים אך ורק למשפחתם, ולא לחברה.

גברת שטוקמן: (תופשת את זרועו) כי אז אראה לך אחת – אשה זקנה, שיש ביכלתה להיות גבר – פעם בחייה. כי מעכשיו אתך אני, טומס!

דוקטור שטוקמן: יפה דרשת, קטרינה. והדבר יפורסם, בחיי ראשי! אם לא אוכל למצא איש שישכיר לי אולם, אז אשכור לי מצלתים ותוף שבהם אעבור ברחובות העיר, וככה אכריזו בכל קרן רחוב.

שופט העיר: עד כדי כך הרי לא נטרפה דעתך עליך!

דוקטור שטוקמן: כן, עד כדי כך!

אסלקסן: הוא לא ימצא אף אדם אחד בעיר כולה שילך עמו.

בילינג: לא, יקחני אופל, אם ימצא!

גברת שטוקמן: ובלבד שלא תכנע, טומס. אני אבקש מאת הנערים ללכת אתך.

דוקטור שטוקמן: זה הוא רעיון נפלא!

גברת שטוקמן: מורטן רק ישמח לעשות זאת! ואיליף, אף הוא הלוך ילך עמך.

דוקטור שטוקמן: כן, ועוד לנו פטרה! ואת עצמך, קטרינה!

גברת שטוקמן: לא, לא, לא אני בעצמי; אבל אני אעמוד בחלון ואשקיף עליך; זאת אעשה.

דוקטור שטוקמן: (מחבקה ומנשק לה) תודתי לך על זאת! כן, עכשיו תהי לנו בחינת הכחות, אדונים נכבדים! עוד עלי לראות אם יש לרוח הנבָלה די כח להשתיק את אוהב־המולדת, הרוצה לטהר את החברה מחלאתה!

(הוא ואשתו יוצאים דרך הפתח שלשמאל הכותל האמצעי)

שופט העיר: (מניד ראשו מתוך הרהורים) עכשיו גם אותה הוציא זה מדעתה.


 

מערכה רביעית    🔗

(אולם גדול ומרוהט בטעם הקדמונים בבית רב החובל הורסטר. דלת כפולת־צלעות בכותל האמצעי מוליכה למסדרון. בכותל השמאלי שלושה חלונות; באמצע הכותל שכנגדו בימה קבועה ועליה שלחן קטן עם שני נרות, בקבוק מים, כוס ופעמון. יתר חלקי האולם מוארים בעששיות שבינות לחלונות. לשמאל הרואים עומד שלחן עם נרות וכסא. דלת מימין וסמוכים לה כסאות מספר).

(אספה גדולה של אזרחי העיר מכל המעמדות. נשים מועטות ואילו תינוקות של בית רבן נראים בין ההמון. דרך הפתח שבכותל האמצעי מוסיפים אנשים לזרום, עד כי מלא האולם אותם).


אחד האזרחים: (לחברו הבא לקראתו) הגם אתה פה הערב, לַמסטַד?

הנשאל: אנכי משתתף בכל אספה עממית.

אדם אחר בקִרבָתם: הלא לקח את מקטרתו עמו, בודאי?

האזרח השני: מובן מאליו שלקחתי. כלום הוא לא לקח?

השלישי: הן, ואֶבֶנְסֶן, הסַפָּן אמר שיביא אתו שופר גדול.

האזרח השני: לץ הוא אבנסן.

(צחוק מסביב)

אזרח רביעי: (מתקרב) שמעו נא, אמרו לי מה זה יתרחש כאן הערב?

האזרח השני: הרי זה דוקטור שטוקמן, שישא נאום נגד שופט העיר.

הבא מחדש: אולם שופט העיר הלא הוא אחיו.

האזרח הראשון: אחת היא; דוקטור שטוקמן איננו מוג־לב.

האזרח השלישי: אבל הרי לא צדק; כך היה כתוב ב“דבר העם”.

האזרח השני: כן, בודאי שלא צדק הפעם; כי לא רצו להשכיר לו אולם באגודת בעלי הבתים ולא בבית־האספה של האזרחים.

האזרח הראשון: אף לא את אולם המרחצאות יכול לקבל.

השני: לא, הן נקל להבין זאת.

אדם אחר: (בכנופיה אחרת) לימין מי יש לעמוד בענין זה עכשיו, רבותי?

אדם שני: (באותו מקום) יתבונן נא רק אל אסלקסן המדפיס, וכמעשהו כן יעשה.

בילינג: (עם תיק־כתבים תחת בית שחיו, מפנה לו דרך בין ההמון).

סליחה, רבותי! אולי ירשוני לעבור? עלי לכתוב רשימות בשביל "דבר־העם. תשואות חן.

(הוא יושב על יד השלחן לשמאלו)

פועל: מי היה זה שעבר?

פועל שני: האמנם אותו לא תדע? הלא זה אותו בילינג, העובד בשביל עתונו של אסלקסן.

(רב החובל הורסטר מביא את הגברת שטוקמן ופטרה דרך הדלת הימנית. איליף ומורטן מאספים אחריהם)

הורסטר: כאן היה בדעתי להושיב את המשפחה; כה נקל להשתמט מכאן, אם יארע דבר מה.

גברת שטוקמן: כסבור אתה שתהיה כאן מהומה?

הורסטר: אין לדעת כלום מראש; – בין אנשים רבים כל כך. – אבל תשב נא במנוחה שלמה.

גברת שטוקמן: (יושבת) כמה יפה היה מעשהו זה, למסור את האולם לרשותו של שטוקמן.

הורסטר: כשנמנעו כל האחרים, הרי –

פטרה: (שישבה גם היא) וגם אומץ־לב היה במעשהו, הורסטר.

הורסטר: הוֹ, הלא אין אומץ־לב מיוחד נדרש לכך, כמדומני.

(העורך והמדפיס אסלקסן שניהם בעת ובעונה אחת, אך כל אחד בפני עצמו, מפלסים דרך בים ההמון)

אסלקסן: (נגש אל הורסטר) עוד הדוקטור לא בא?

הורסטר: הוא ממתין שם בחדר.

(תנועה על יד הפתח שבכותל האמצעי)

הובסטד: (אל בילינג) הנה בא שופט־העיר, רואה הוא!

בילינג: כן, יקחהו אופל אם לא הגיע הנה סוף סוף!

(שופט העיר שטוקמן מפלס לו במתינות נתיב בין הנאספים, משתחווה בנמוס ועומד על יד הכותל השמאלי. לאחר שעה קלה נכנס הדוקטור שטוקמן דרך הדלת שמימין. לובש הוא פראק שחור, עם עניבה לבנה. אחדים מוחאים כף בלי בטחה, אבל שריקה עמומה עונה להם מצד שני. משתררת דממה)

דוקטור שטוקמן: (בשפל קול) מה היא הרגשת עצמך, קטרינה?

גברת שטוקמן: כך, אני מרגישה את עצמי בטוב. (ביתר רוך) אבל אל תתלהב, טומס.

דוקטור שטוקמן: אה, עוד אני יודע לעצור ברגשותי, רעיתי. (מביט אל שעונו, עולה אל הבימה ומשתחווה). רבע אחרי השעה הקבועה – ועכשיו אפתח –

(מוציא את כתב־ידו)

אסלקסן: קודם לכל צריכים לבחור ביושב ראש.

דוקטור שטוקמן: לא; אין צורך בזה כלל.

אדונים אחדים: (קוראים) כן, כן!

שופט העיר: גם דעתי היא, שיש לבחור ביושב ראש.

דוקטור שטוקמן: אולם אני כנסתי אספה זו כדי לקרוא הרצאה, פטר!

שופט העיר: הרצאתו של רופא המרחצאות אפשר שתגרום לחלוקי־דעות ווכוחים.

עוד קולות: (מתוך ההמון) יושב ראש! יושב ראש!

הובסטד: נראה, שרצון האזרחים הוא שיבחר יושב ראש.

דוקטור שטוקמן: (מתאפק) יהי כן. נעשה איפוא כרצון האזרחים.

אסלקסן: כלום יסכים האדון שופט העיר לקבל את המשרה על שכמו?

שלושה אדונים: (מוחאים כף) הידד! הידד!

שופט העיר: מטעמים שונים, שיובנו על נקלה, הריני רואה הכרח לעצמי להתפטר. אולם, לאשרנו, נמצא בתוכנו איש שיהיה חביב על כל הצדדים, לדעתי. אני מתכוון לנשיאה של אגודת בעלי־הבתים, האדון המדפיס אסלקסן.

קולות רבים: כן, כן! יחי אסלקסן! הידד לכבוד אסלקסן!

דוקטור שטוקמן: (נוטל את כתב־ידו ויורד מן הבימה)

אסלקסן: מכיון שאחי האזרחים מטילים עלי חובה מתוך אֱמונם בי, הרי לא אמנע –

(מחיאות כפים וקריאות מעודדות. אסלקסון עולה על הבמה)

בילינג: (כותב) ובכן – “האדון המדפיס אסלקסן נבחר במחיאות כפים –”.

אסלקסן: ומכיון שאני עומד כעת במקום הזה, הריני נוטל רשות לעצמי לאמר אילו דברים בקיצור. אני הנני אדם שקט ורודף שלום, המאמין במתינות נבונה ובבינה מתונה; הדבר הזה ידוע לכל מי שמכיר אותי.

קולות רבים: כן, כן הדבר, אסלקסן!

אסלקסן: אני למדתי באסכולה של החיים ומפי הנסיון, שמתינות היא המעלה המשובחה ביותר שמנינו באזרח.

שופט העיר: שמעו!

אסלקסון: אף זו, שהבינה והמתינות הן מן הדברים המועילים ביותר גם לחברה. עלי להציע על כן לאחינו האזרח הנכבד, שכִּנֵּס את האספה, שישתדל וידבר בגבולות המתינות.

אדם אחד: (על יד הדלת) נשתה לחייה של אגודת־המתינות!

קול אחד: חרפה ובושה, לעזאזל!

רבים: הס, הס!

אסלקסן: אל תפריעו, אדוני! – היש מי שדורש רשות הדבור?

שופט העיר: אדוני היושב ראש!

אסלקסן: רשות הדבור ניתנת לאדון שופט העיר.

שופט העיר: בשים לב אל קרבת המשפחה היתרה הקיימת, כידוע לכל, ביני ובין רופא המרחצאות כיום, הייתי מותר על הדבור במקום זה, הערב, אולם יחסי למוסד הרחצה ודאגתי לעניני העיר החשובים ביותר מאלצים אותי להכניס הצעה. הלא מותר לי לשער, שאף אחד מן האורחים הנמצאים כאן לא יחשוב לרצוי דבר הפצתן של ידיעות בלתו־אמינות ומוגזמות בדבר תנאי הבריאות של המרחצאות והעיר בין חוגים יותר רחבים.

קולות רבים: לא, לא, לא! רק לא זאת! אנו מוחים!

שופט העיר: יש בדעתי להציע על כן, שלא תרשה האספה לרופא המרחצאות לקרוא או להרצות את הדין־וחשבון שלו.

דוקטור שטוקמן: (בחום) לא תרשה – איזה רעיון!

גברת שטוקמן: (משתעלת) המ, – המ!

דוקטור שטוקמן: (מתאזר) נא; לא תרשה איפוא.

שופט העיר: בתזכיר שהדפסתי ב“דבר־העם” הודעתי לקהל את העובדות החשובות ביותר, באופן שיוכלו כל האזרחים הנבונים להוציא משפטם על נקלה. ממנו יש ללמוד, כי הצעתו של רופא המרחצאות, מלבד שתטיל צל על ישרתם של זקני המקום, – עוד תכביד, ביסודו של דבר, את עולם של תושבי העיר משלמי המסים מתוך הוצאה יתרה של מאה אלף כתר, לפחות.

(קריאות אי־רצון ושריקות)

אסלקסן: (מצלצל בפעמון) הואילו נא מלהחריש, אדוני! הנני נוטל רשות לעצמי לתמוך בהצעתו של שופט העיר. גם דעתי אני היא, כי תעמולתו של הדוקטור יש לה עוד מטרה נסתרת. הוא מדבר על אודות מוסד הרחצה; אולם למהפכה הרי הוא מתכוין; הוא רוצה למסור את ההנהלה בידים אחרות. אין מי שיטיל ספק בישרת כונותיו של הדוקטור; חס ושלום, לא ימצא מי שיחלוק על אלה. אני גם לי יקר שלטונו העצמי של העם, אילו רק לא נפל למעמסה כה רבה על שכם האזרחים משלמי המסים. אולם דוקא זה יארע כאן; ועל כן איפוא – יהומני רעם – במחילה מכבודכם – אם אוכל להסכים לדוקטור שטוקמן הפעם, אף במחיר הזהב הטוב יכול אדם לשלם יותר מדאי; עכשיו השמעתיכם את חות דעתי אני.

(מחיאות כפים רועשות מכל עבר)

הובסטד: גם אני רואה לי לחובה לבאר את השקפתי. בראשונה היה נראה כאילו רכשה לה התעמולה של דוקטור שטוקמן חבה ידועה, ואני תמכתי בה עד כמה שיכולתי, מחוץ לכל מפלגה. אולם במהרה נודע לנו שנתנו להתעות את עצמנו בתאור מזויף של המצב –

דוקטור שטוקמן: מזויף! –

הובסטד: תאור פחות נכון, אם כן. תזכירו של שופט העיר הוכיח זאת, אני מקוה שלא יטיל איש במקום הזה ספק במהלך־מחשבותי המתקדם; יחסו של “דבר־העם” לשאלות הפוליטיות הגדולות הרי הוא ידוע לכל. אבל למדתי מאנשים מנוסים ונבונים, שבענינים מקומיים דוקא עתון צריך לכלכל את דבריו בזהירות ידועה.

אסלקסן: מסכים לנואם בכל לבי.

הובסטד: ובענין שלפנינו הרי אין עכשיו כל ספק כלל, שדעת־הקהל היא נגד הדוקטור שטוקמן. אולם מה היא חובתו של עורך בראש וראשונה, רבותי? האין זו לפעול מתוך הסכם הדדי עם קוראיו? כלום לא נמסרה לו כעין תעודה חשאית לעבוד ובלי הרף ובלי יגיעה לטובת אחיו לדעה? או שמא טעות היא בידי?

קולות רבים: לא, לא, לא! העורך הובסטד צדק!

הובסטד: רק לאחר מלחמה פנימית קשה יכולתי להפסיק את יחוסי עם אדם, שבביתו הייתי מתארח לפעמים תכופות בזמן האחרון, – אדם שהיה יכול עד היום הזה להתפאר באהבתם הגמורה של אחיו האזרחים, – אדם שחסרונו היחידי – או העיקרי הוא, שהוא נמלך יותר בלבו מאשר במוחו.

קולות פה ושם: אמת נכון הדבר! הידד לשם דוקטור שטוקמן!

הובסטד: אבל חובתי הצבורית אלצתני להפסיק את יחוסי עמו. וכמו כן יש עוד סבה, הגורמת לי ללחום בו ואם אפשר, למנעו מן הדרך המסוכנה, שעלה עליה; סבה זו היא הדאגה למשפחתו –

דוקטור שטוקמן: אל נא יטה מן הענין של מעשה המים והמרזבה!

הובסטד: – הדאגה לאשתו וילדיו בלתי־המובטחים.

מוֹרטן: הלנו הוא מתכוין, אמא?

גברת שטוקמן: הס!

אסלקסן: אני אעמיד איפוא את הצעתו של האדון שופט העיר למנין.

דוקטור שטוקמן: אין צורך! הערב אין בדעתי לדבר על כל אותה החלאה שם בבית־הרחצה. לא; דבר מה שונה מזה לגמרי תשמעו מפי.

שופט העיר: (בשפל קול) שוב מה היא זאת עכשיו?

אדם שכור: (בפתח) אני משלם את מסי! ועל כן יש לי גם זכות הדעה! ודעתי הגמורה – האיתנה – בלתי־הנתפסת היא, כי –

קולות אחדים: שתוק שם, במקום שהנך עומד!

אחרים: הוא שכור! הוציאוהו!

(האדם השכור מתגרש החוצה)

דוקטור שטוקמן: כלום יש לי רשות הדבור?

אסלקסן: (מצלצל בפעמון) רשות הדבור ניתנה לאדון הדוקטור שטוקמן!

דוקטור שטוקמן: אילו רק לפני ימים אחדים היו מעיזים לנסות כעין זה שנסו הערב כאן, להשתיקני! כארי היית מֵגֵן אז על זכיות האדם הקדושות שלי! אולם מעכשיו אחת היא לי; כי עתה עלי לדבר בענינים יותר גדולים.

(ההמון מצטפף סביבו. מורטן קיאול מתבלט בינותם)

דוקטור שטוקמן: (ממשיך) הייתי חושב ומהרהר הרבה בימים האחרונים האלה, – מהרהר בענינים מרובים כל כך, עד שלסוף כאילו התחילו הרעיונות מתבלבלים במחי –

שופט העיר: (משתעל) המ –!

דוקטור שטוקמן: – אולם אחר כך נתבררו לי הענינים! אז הופיע יחס הדברים בבהירות כזו לפני עיני. ועל כן אני עומד כאן הערב. אני רוצה לגלות צפונות גדולות, אחי האזרחים! אני אודיע לכם על תגלית, יש לה ערך הרבה יותר גדול מזו הקטנה בדבר מעשה־המים המורעל שלנו ומרחץ־הבריאות שלנו, העומד במקום מוכן ומזומן למגפה.

קולות רבים: (צועקים) אל ידבר על המרחצאות! איננו רוצים לשמוע זאת. אל יזכיר אותם כלל.

דוקטור שטוקמן: אמרתי שיש בדעתי לדבר על התגלית הגדולה שגליתי בימים האחרונים האלה, – תגלית זו, שכל מעינות חיינו הרוחניים מורעלים הם ושחברתנו האזרחית כולה נוסדה במקום המגפה של השקר.

קולות תוהים: (בלחש) מה הוא אומר?

שופט העיר: אינסינואציה שכזו –!

אסלקסן: (ידו לפעמון) הנואם מתבקש לדבר ביתר מתינות.

דוקטור שטוקמן: אני אהבתי את עיר מולדתי כל כך, ככל אשר יוכל איש לאהוב את קן נעוריו. אני לא הייתי זקן, כשנסעתי מפה, וריחוק המקום, הגעגועים והזכרונות כמו נסכו זוהר נוסף הן על המקום והן על האנשים. (אילו מחיאות כפים וקריאות רצון נשמעות) ככה הייתי יושב במשך שנים רבות בקרן־זוית נדחת הרחק שם בצפון. כשהייתי נפגש עם אילו מן האנשים שחיו פה ושם בין ערמות האבנים, נדמה לי פעמים רבות שהיה מועיל יותר לבריות העלובות והדוויות ההן, אילו ניתן להם שם רופא בהמות תחת אדם כמוני.

(מתלחשים באולם)

בילינג: (מניח את העט) יקחני האופל, אם שמעתי מעולם –!

הובסטד: זהו עלבון כלפי קהלה נכבדה!

דוקטור שטוקמן: כתרו נא לי זעיר! – סבורני, שלא יוכל איש להאשימני, כי שכחתי את עיר מולדתי שמה. הייתי דוגר על הביצים כאוז־הים הזה ומה שהמלטתי – זאת היתה התכנית למוסד־הרחצה כאן. (מחיאות כפים ומחאות). וכשגרם מזלי סוף סוף שאתברך ואוכל לשוב הביתה, – כן, אחי האזרחים, אז דמיתי, שלא היו לי מאויים עוד בעולם הזה. כאן היה לי הרצון לפעול בחריצות, בהתמדה, בכל לבי ונפשי, לטובת המולדת והכלל.

שופט העיר: (מביט לפניו) בחר בדרך מוזרה קצת – המ.

דוקטור שטוקמן: וכך הייתי מהלך כאן ומתענג על אושר של סַנְוֵרִים. אולם תמול בבקר, – לא, באמת היה זה שלשום בערב – נפקחו עיני רוחי לרוחה, והראשונה שנתגלתה לי היתה טפשותם הנוראה של המנהיגים –

(שאון, קריאות וצחוק. הגברת שטוקמן משתעלת בתכיפות)

שופט העיר: אדוני היושב ראש!

אסלקסן: (מצלצל) בכח ההרשאה שניתנה לי –!

דוקטור שטוקמן: פעוט הדבר יותר מדאי להאחז במלה אחת, מר אסלקסן! אני מתכוין לאמר רק זאת, שנודעה לי החלאה הנוראה שם במוסד־הרחצה, שמנהיגינו אשמים בה. מנהיגים אין אני יכול לסבול, אם תמיתוני; – סבלתי דיי מאנשים כאלה בימי. הם כתַישים בגן צעיר; הם משחיתים כל חלקה טובה; הם מניחים מכשולים על דרכו של אדם בן־חורין, בכל אשר יפנה, – והייתי שמח ביותר אילו יכולנו להשמידם כשם שמשמידים חיות־טרף אחרות – (התרגשות באולם).

שופט העיר: אדוני היושב ראש, כלום יש להתיר מבטאים כאלה?

אסלקסן: (ידו לפעמון) אדוני הדוקטור –!

דוקטור שטוקמן: אינני מבין, איך זה עתה נפקחו עיני לראות את האדונים הללו בצביונם האמיתי; כי הרי ראיתי כמעט מדי יום ביומו אכסמפלר מצוין כל כך, – אחי פטר, – מרושל בתנועותיו ונוקשה בדעותיו הקדומות –

(צחוק, שאון ושריקות, גברת שטוקמן יושבת ומשתעלת)

אסלקסן: (מצלצל בחזקה)

האדם השכור: (שנכנס שוב) הלי זה מתכוין? כך, כי אמנם כן שמי הוא פטרסן; אך לא, יקחני בכור שטן –

קולות זועמים: הוציאו את השכור מכאן! השליכוהו מעבר לדלת. (האדם מתגרש שוב).

שופט העיר: מי היה אותו האיש?

איש סמוך לו: לא ידעתיו, אדוני השופט.

שני: הוא איננו מבני העיר הזאת.

שלישי: בודאי הוא סוחר עצים שבא ממרחק – (השאר אין לשמוע).

אסלקסן: נראה, שהאיש שתה לשכרה, – ימשיך נא, אדוני הדוקטור; אבל ישתדל נא סוף סוף להיות מתון בדבריו.

דוקטור שטוקמן: כך איפוא, אחי האזרחים; אני לא אוסיף לחוות את דעתי על מנהיגינו. אם ידמה מי שהוא על פי הדברים שאמרתי זה עתה, כי הנני חורש רעה הערב על האדונים האלה כאן, – הרי אינו אלא טועה, – טועה טעות גמורה. כי אני מוצא את נחמתי בבטחון, שהשרָצים הזרים, כל אותם הזקנים, מעולם־מחשבה המוטל בגסיסתו, הם עצמם עושים הכל כדי לקרב את קצם; אין צורך בעזרת רופא שיחיש את דבר פטירתם. אף לא אנשים ממין זה הם המסוכנים ביותר לצבור; לא הם הפועלים ביחוד כדי להרעיל את עינות חיינו הרוחניים ולשקץ את הקרקע שמתחת לרגלינו; לא הם האויבים המסוכנים ביותר לאמת ולחופש של חברתנו.

קריאות מכל העברים: מי איפוא? מי המה? יקרא בשמותם!

דוקטור שטוקמן: כן, תוכלו להיות בטוחים, שאקרא בשמותם! כי זאת דוקא היא התגלית הגדולה שגליתי אתמול. (מרים את קולו). האויבים המסוכנים ביותר לאמת ולחופש בתוכנו, הלא הם בני הרוב המאוחד. כן, הרוב האָרור, המאוחד והמתון, – זה הוא! עתה ידעתם זאת.

(מהומה רבה באולם, הרוב צועקים, רוקעים ברגל ושורקים. אילו אדונים באים בימים מחליפים מבטים בגנבה וכאילו הם נהנים. הגברת שטוקמן קמה מתוך דאגה; איליף ומורטן נגשים באיום אל תינוקות של בית רבן החומדים לצון, אסלקסן מצלצל בפעמון ודורש מנוחה, הובסטר ובילינג משוחחים שניהם, אבל אין דבריהם נשמעים. מנוחה משתררת לבסוף)

אסלקסן: היושב ראש דורש מאת הנואם להשיב את מבטאיו הנמהרים אחור.

דוקטור שטוקמן: לעולם לא, מר אסלקסן. הרוב הגדול בחברתנו הוא זה, ששולל מאתי את חופשתי ורוצה לאסור עלי להגיד את האמת.

הובסטד: הצדקה היא תמיד להרוב.

בילינג: וגם האמת היא לו; אופל יקחני!

דוקטור שטוקמן: הרוב איננו צודק מעולם. מעולם לא, אומר אני. זה הוא אחד השקרים המוסכמים בחברה, שאדם בן־חורין וחושב צריך להתקומם נגדם. מי הם אלה, שלהם נקרא רוב של תושבי מדינה? כלום האנשים הנבונים הם, או הטפשים? אני חושב, שכולנו נסכים ונאמר, כי להטפשים רוב כביר ומכריע בכל כנפות הארץ הרחבה. אולם, לעזאזל, הן אי אפשר לעולם להסכים, כי ימשלו הטפשים בנבונים! (מהומה וצעקות). כך, כך; אמנם יכולים אתם להחריש את קול דברי בשלכם; אבל לא תוכלי לסתור את דברי. לרוב יש הכוח – לאסוננו –; אבל הצדקה לא להם היא. הצדקה לי ולעוד מעטים, היחידים. המיעוט צודק תמיד.

(מהומה רבה מתחדשת)

הובסטד: חה־חה; דוקטור שטוקמן נעשה איפוא לאציל מיום שלשום!

דוקטור שטוקמן: אני אמרתי שלא אוציא לבטלה אף מלה אחת בדבר העדר הפעוט, צר־החזה וקצר הנשימה, המפגר מלכת. לחיים הרועשים אין להם ולא כלום, אולם אני מתכוון למעטים, היחידים שבתוכנו, שהקנו לעצמם כל אותן האמתות החדשות והעזות. האנשים האלה כמו עומדים על משמרות, רחוקות כל כך, עד שהרוב המאוחד עוד לא הספיק להגיע אליהן, – ושם הרי הם נלחמים בעד אמתות שזה עתה צמחו והן חדשות יותר מדי בעולם ההכרה מלכנס רוב כל שהוא בעדן.

הובסטד: כך דוקטור שטוקמן נעשה איפוא לאיש המהפכה!

דוקטור שטוקמן: כן, שומו שמים, כזה הנני, מר הובסטד! יש בדעתי לחולל מהפכה נגד שקר זה, שהאמת נמכרה לרוב לצמיתות. מה הן האמתות שהרוב רגיל לחנות סביבן? הן אותן האמתות, שבאו בימים כל כך עד שהן מתחילות לנבול. אולם מכיון שהאמת מזקינה כל כך, הרי היא גם מוכנה ומזומנה להעשות שקר, רבותי! (צחוק וקריאות בוז). כך, כך, תאמינו או לא תאמינו לי, כרצונכם; אולם אמתות אינן מתקיימות כימי מתושלח, כמו שמדמים בני אדם. אמת שהיא בנויה באופן טבעי, תחיה – הבה אשער – בערך, שבע־עשרה–שמונה־עשרה שנה; לפעמים רחוקות יותר מזה, אולם אמתות שהגיעו לגיל זה הן תמיד דלות־בשר מאד, ובכל זאת רק אז הרוב מכיר בהן ומשבחן לצבור בתור מזון רוחני מבריא. אבל אין ערכו החיוני של מזון מעין זה רב ביותר, זאת אוכל להבטיחכם; ובתור רופא מי כמוני יבין זאת. כל אותן אמתות־הרוב יש לדמות למאכלות כבושים בני שנתם! הן כבשר החזיר שהעלה ירק־מלחה והבאיש, ומכאן כל אותה הַדַרְשִינָה2 המוסרית השוררת בחברות סביב.

אסלקסן: נדמה לי, שהנואם הנכבד מרבה לדבר שלא מן הענין.

שופט העיר: אני מסכים לדעתו של היושב־ראש במלואה.

דוקטור שטוקמן: לא, הריני מאמין שיצאת מדעתך לגמרי, פטר! הלא אני מדבר אל הענין ממש, ככל שאפשר לי. כי מה שאני רוצה להגיד, הרי היא דוקא זו, שההמון, הרוב, אותו הרוב המאוחד, לעזאזל, – הוא שהרעיל, אומר אני, את עינות חיינו הרוחניים ומשקץ את הקרקע מתחת לרגלינו.

הובסטד: וכל כך עושה הרוב הגדול והנאור של העם, משום שהוא נבון ונשבע לאמתות בטוחות ומקובלות.

דוקטור שטוקמן: אתה, מר הובסטד היקר, אל נא ידבר על אמתות בטוחות! האמתות המקובלות על ידי ההמון והאספסוף, הן אותן האמתות שבטחו בהן השומרים על המצפות עוד בימי אבות אבותינו. אנחנו העומדים על משמרות בחיינו כיום הזה, שוב איננו מודים בהן; ואין אני מאמין כלל, שיש עוד אמת בטוחה אלא זו, ששום חברה לא תוכל לחיות חיים שלמים על אמתות עתיקות וחסרות לשד ומוח כאלו.

הובסטד: אבל במקום לעמוד כאן ולדבר ככה בדרך כלל, הלא נעים יהיה הדבר לשמוע, מה הן אותן האמתות העתיקות וחסרות הלשד והמוח, שאנו חיים עליהן.

(הסכמה מעברים שונים)

דוקטור שטוקמן: הו, הייתי יכול לחרוז מחרוזת שלמה של תועבות מעין זו; אולם קודם לכל אחזיק באמת אחת ידועה ומקובלה, שביסודה הנה שקר מתועב, אבל בכל זאת הן מר הובסטד והן “דבר־העם” וכל המחזיקים ב“דבר־העם” חיים עליו.

הובסטד: וזה הוא –?

דוקטור שטוקמן: זוהי אותה התורה שקבלתם בירושה מאבות אבותיכם ושאתם מורים אותה, מבלי חשוב, לרחוק ולקרוב, – אותה התורה, שהכלל, הצבור, ההמון, הוא תמצית העם, – הוא העם עצמו, – שהאנשים הפשוטים, שאלה הבוּרים ובלתי־מושלמים בחברה, יש להם אותה הזכות לשפוט ולאַשר, לנהל ולמשול כמו ליחידים אצילי־הרוח.

בילינג: מעכשיו, יקחני אופל, הרי אני –

הובסטד: (קורא בו בזמן) אזרחים, שימו לבכם למה שנאמר כאן!

קולות מָרים: הו הוֹ, כלום אין אנו העם? הרק האצילים הם ימשלו?

פועל: הוציאו אדם זה העומד ומדבר ככה!

אחרים: גרשוהו!

אזרח אחד: (צועק) תקע בשופר, אבנסן!

(צלילי תקיעה כבירים נשמעים; שריקות ומהומה רבה באולם)

דוקטור שטוקמן: (לאחר ששקט הסער כמעט) אולם הבינו איפוא! האמנם לא תוכלו לסבול ולשמוע את קול האמת אף פעם אחת? הלא אין אני דורש כלל שתסכימו לי כולכם תיכף ומיד, אבל אני חשבתי לודאי, שמר הובסטד יכיר בצדקתי לאחר שתצטלל דעתו כמעט. מר הובסטד הלא הוא מתאמר להיות בעל דעות חפשיות –

שאלות של הפתעה: (בקול עמום) בעל דעות חפשיות, אמר זה? מה? האם בעל דעות חפשיות הוא העורך הובסטד?

הובסטד: (קורא) יוכיח זאת, דוקטור שטוקמן! אימתי פרסמתי זאת בדפוס?

דוקטור שטוקמן: (מהרהר) לא, חזיז ורעם, בזה צדק מר; – כל כך העָזה לא היתה לו מעולם. נא, אין זה רצוני כלל להשיבו עד דכא, מר הובסטד. יהי כך, שאני בעצמי הנני איפוא החפשי בדעות. כי עתה יש בדעתי להוכיח לכם לכולכם על פי חכמת הטבע, ש“דבר־העם” מושך בחטמיכם, במחילה מכבודכם, שהוא מגיד לכם, שאתם, הכלל, הצבור וההמון הנכם השאור שבעיסת העם. אין זה אלא שקר של עיתונאי, מבינים אתם! הכלל אינו אלא החומר ההיולי, שממנו העם צריך ליצור עם. (צעקה, צחוק ומבוכה באולם). כן, האם לא כך הוא מצב הדברים בעולם כולו? מה רב ההבדל בין משפחת־חיות מפותחת לבלתי־מפותחת? ראו נא רק בתרנגולת פשוטה של אכר זה. מה הוא ערך בשרה של תרנגולת דלה וכחושה כזו? לא רב הוא! ומה הן הביצים שהיא מטילה? עורב או זרזיר הגון כל שהוא יכול להטיל ביצים לא פחותות במעלה, כמעט. אולם עתה קחו לכם תרנגולת מפותחת יוצאת ספרד או יַפַּן, או קחו פַּסְיוֹן כָּבוּד או תרנגולת־הודו; כן, כי אז בודאי שתראו את ההבדל! ועתה אזכיר את הכלבים, שאנו בני האדם כל קרובים אליהם. חשבו נא, קודם כל, בכלב פשוט מן ההמון, – רצוני לאמר איזה כלב מתועב, פרוע ושפל, אינו אלא רץ ברחובות ומזַהֵם את כתלי הבתים. והעמידו אותו הכלב בשורה אחת עם פּוּדיל זה, שאבות אבותיו נולדו בבית אמידים, מקום שם קבל את מזונותיו והיתה לו הזדמנות להקשיב לקולות קצובים ולנגינה. כלום אין אתם סבורים, שמוח הפודיל התפתח לגמרי באופן אחר מזה של הכלב הפשוט? כן, בזאת תוכלו להיות בטוחים! גורי־כלבים מפותחים ממין זה הם, שהמוקיוֹנים מחנכים לעשות כל מיני נפלאות ותעתועים. כלב פשוט לא יוכל ללמוד זאת לעולם, ואף אילו יעמוד על ראשו.

(שאון ולעג מסביב)

אזרח: (קורא) הרוצה הוא מעכשיו לדמות אותנו לכלבים גם כן?

אדם שני: אנחנו לא נדמינו לחיות, אדוני הדוקטור!

דוקטור שטוקמן: כן, בחיי ראשי, אַבָּא, שנדמינו לחיות! הרי אנו כולנו חיות הגונות עד כדי כך, שנוכל להשביע רצון כל איש ואיש. אבל חיות כבודות אינן מרובות בתוכנו. הו, יש הבדל גדול ועצום בין אנשים ממין הפודיל ואחיהם ממין הכלב הפשוט. ומה שמעורר צחוק בענין הזה הוא, שהעורך הובסטד מסכים לדעתי במלואה, כל זמן שהדברים אמורים על חיות ההולכות על ארבע –

הובסטד: כן, הדברים נכונים בנוגע אליהם.

דוקטור שטוקמן: אמנם כן; אולם תיכף לכשאבוא להשתמש בחוק זה כלפי החיות ההולכות על שתים, יעמוד מר הובסטד מלכת; אז אסור לו להגות את דעותיו הוא עוד, אף לא לחשוב את מחשבותיו הוא עד הסוף; אז הוא מהפך את התורה כולה על פיה ומורה הלכה ב“דבר־העם”, שתרנגולת הכפר וכלב הרחוב – אלה דוקא הם האכסמפלרים הנהדרים ביותר שבביבר. אולם כן היה הדבר מאז ומעולם, כל זמן שלה התפשט אדם את עם־הארצות שלו וכל זמן שלא התרומם לידי אצילות רוחנית.

הובסטד: אין לי דרישות אציליות כל שהן. מוצאי מבית איכרים פשוטים; ואני מתגאה בזה שגזע מחצבתי שרשיו עמוקים בתוך אותו העם הנֶחרף בזה.

פועלים רבים: הידד לשם הובסטד! הידד, הידד!

דוקטור שטוקמן: העם הזה, שאני מתכוין לו, נמצא לא רק בשפל המדרגה; הוא רומש ושורץ מכל סביבותינו, – עד המעלות הגבוהות ביותר שבחברה. אין לכם אלא להתבונן בשופט־העיר המפואר והנהדר שלכם! אחי פטר הרי הוא באמת לא פחות עם־הארץ מכל אדם אחר המהלך בשתי נעלים –

(צחוק ושריקות)

שופט העיר: אני מוחה על הערות אישיות כאלו.

דוקטור שוקמן: (אינו שם לב) – לא משום שמוצָאוֹ, כמוצאי אני, הוא משודד ים אכזרי וקדמון, שבא מפּוֹמֵירַניה או סביבותיה, – כן, כי זה הוא מוצָאֵנו –

שופט העיר: מסורת שלא תאָמן. אין לזו יסוד!

דוקטור שטוקמן: – אלא מפני שהוא הוגה דעותיהם של הגבוהים ממנו ומפני שהוא חושב כמחשבותיהם של הגבוהים ממנו. בני האדם, העושים זאת, הם עמי־ארצות רוחניים; רואים אתם, משום כך אין פטר אחי המפואר אדם נִשָא כלל, באמת, – ובתוצאות הדבר גם נסוג אחור במחשבותיו כל כך.

שופט העיר: אדוני היושב ראש –!

הובסטד: ובכן, האצילים הם החפשים בדעותיהם במדינה זו? אכן חדשה היא זו שלמדנו.

(צחוק באסיפה)

דוקטור שטוקמן: כן. גם זו יש לה שייכות לתַגלית החדשה שגיליתי. ועוד זאת שייכת לכאן, שהדעות החפשיות כמעט שאינן שונות כלל מן המוסריות. ועל כן אני אומר, שחטא לא יכופר חוטא “דבר־העם” בלמדו מדי יום ביומו את תורת השקר, שהצבור וההמון, הרוב המאוחד, – לו נתונות הדעות החפשיות והמוסריות במונופולין, – שחטאים ומדות מושחתות וכל מיני חלאה רוחנית באים בעקב הקולטורה, כמו שכל הטומאות יורדות אל מוסד הרחצה מן הבורסקאות שבמעלה מוֹלֵידַל!

(שאון והפסקות)

דוקטור שטוקמן: (אינו שם לב, צוחק מתוך התלהבותו) ואף על פי כן אותו “דבר־העם” רואה יכולת לעצמו לדרוש דרשות על דבר הצבור וההמון, שצריכים להתעלות למדרגות יותר גבוהות בחיים! אולם, סמאל וכל דת דיליה, – אם נקבל את תורתו של “דבר־העם” הרי תהיה זאת, אותה הרמת ההמון, ממש כמי שעומד לשלחו בדרך העקלתון של החטא! אולם לאשרנו אין זה אלא שקר ישן נושן, מורשת דורות, המקובלה בעם, כי הקולטורה משחיתה את המוסריות, לא, עם־הארצות היא, הדלות, כיעור החיים ותנאיהם, שעושים מעשה שטן זה! בית שאין מאַוְרְרִים אותו ואין מכבדים את רצפתו –; אשתי קטרינה טוענת, שאת הרצפות יש גם לשפשף; אבל על כך עוד יש לערער; – כך, – בבית כזה, אומר אני, יאבד לבני־אדם במשך שתים־שלש שנים הכשרון לחשוב ולפעול באופן מוסרי, חוסר חמצן יחליש את רגש היושר. וחסרון חמצן מורגש בודאי מאד בהרבה בתים כאן בעיר, כמדומני, מכיון שכל הרוב המאוחד יכול להיות חסר־יושר עד כדי שירצה לבנות את גדולת העיר על יסוד רעוע זה של שקר ורמאות.

אסלקסן: דבה שפלה כזו אסור להוציא על חברת־אזרחים שלמה.

אדון אחד: אני דורש מאת היושב ראש לשלול את רשות הדבור מן הנואם.

קולות נלהבים: כן, כן! נכון הדבר! לשלול את רשות הדבור הימנו!

דוקטור שטוקמן: (בחמה) כי אז אכריז את האמת בראש כל חוצות! אני אכתוב בעתוני ערים אחרות. ליהוי ידוע לכל המדינה, מה שמתרחש כאן!

הובסטד: נראה כמעט, שמטרתו של הדוקטור היא להרוס את העיר.

דוקטור שטוקמן: כן, כל כך אני אוהב את עיר מולדתי, עד שאבחר להרסה משאראנה עולה כפורחת על יסודות של שקר.

אסלקסן: דברים אלה בחריפות נאמרו.

(מהומה ושריקות. הגברת שטוקמן משתעלת לשוא: הדוקטור שוב אינו שומע לה)

הובסטד: (קורא בתוך המהומה) אדם זה אינו אלא אויב־האזרחים, הרוצה בחרבנה של עדה שלמה!

דוקטור שטוקמן: (מתוך התלהבות הולכת וגדלה) אין בכך כלום, אם חברה שיסודה בשקר נחרבת! יש לשימה כעפר, אומר אני! כשם שמשמידים חיות־הטרף, כן יש להשמיד את כל אלה החיים בשקר! אתם תרעילו את המדינה כולה לבסוף; אתם תביאו לידי כך, שכל המדינה תהיה ראויה להריסה. ומכיון שהגיעו הדברים לידי כך, הרי אני אומר בכל לבי ונפשי: תחרב המדינה כולה; ישמד כל אותו העם מתחת שמי אדוני!

אדם אחד: (בתוך ההמון) רק אויב עמו יכול לדבר ככה!

בילינג: יקחני אפל, הנה זה נשמע קול העם!

ההמון כולו: (צועק) כן, כן, כן! הוא אויב עמו! הוא שונא ארצו! הוא שונא את העם כולו!

אסלקסן: הן בתור אזרח והן בתור אדם נרגזו רגשותי העמוקים ביותר ממה שהוכרחתי לשמוע כאן. דוקטור שטוקמן הסיר את מסוהו באופן שלא פללתי לו מעולם. יש לי, לצערי, להסכים לדעה שהובעה עתה בפי אזרחים נכבדים; ודעתי היא שעלינו לתת לדעה זו את בטויה בהחלטה. אני מציע את זו הבאה: “האספה מכריזה, שהיא רואה ברופא־המרחצאות, בדוקטור תומס שטוקמן, את אויב העם”.

(קריאות הידד סוערות ומחיאות כפים. רבים עוטרים לדוקטור מסביב ושורקים לעומתו. הגברת שטוקמן ופטרה קמו ממקומן. מורטן ואיליף מתאבקים עם שאר תינוקות של בית־רבן, ששרקו גם הם. אחדים מן הגדולים מפרידים בינותם)

דוקטור שטוקמן: (לשורקים) הו, שוטים שכמותכם, – אני אומר לכם, כי –

אסלקסן: (מצלצל) לדוקטור אין עוד רשות הדבור. הצבעה דרושה, לפי החוק; אולם כדי שלא לנגוע ברגשות אישיים יש לעשות זאת בכתב ובלא שמות. היש לו ניר נקי, מר בילינג?

בילינג: כאן גם ניר כחול, גם לבן –

אסלקסן: (יורד) טוב הדבר, באופן כזה נחישה את מעשינו. יגזרהו פסות פסות – ראה כך, כן. (אל הנאספים). כחול פירושו לאו; לבן פירושו כן. אני בעצמי אהלך בקהל ואאסף את הפתקאות.

(שופט העיר עוזב את האולם. אסלקסן ועוד אילו אזרחים מהלכים בין הנאספים עם פסות הניר במגבעותיהם)

אדון אחד: (אל הובסטד) מה זה היה לדוקטור, אדוני? כיצד יש לבאר מעין זאת.

הובסטד: הלא יודע מר, כמה זה מבוהל במעשיו.

אדון אחר: (אל בילינג) ישמע נא; הרי הוא מבאי אותו הבית. כלום ראה את האיש מתבַסם?

בילינג: יקחני אופל אם אדע מה להגיד. הטודי הוא תמיד על השולחן, כשבא מי שהוא.

אדון שלישי: לא, אני נוטה יותר להאמין, שבינתו עוזבת אותו לפרקים.

האדון הראשון: כן, תמהני, אם אין זה מין שגעון משפחתי העובר בירושה?

בילינג: מאד אפשר.

אדון רביעי: לא, אין זה אלא מרוע־לבב; נקמה היא, נקם איזה עלבון שעלבוהו.

בילינג: אמנם כן היה מדבר באחד הימים האלה על הוספה למשכרתו; אבל הוא לא קבלה איפוא.

כל האדונים: (במקהלה) אהא, כי אז הלא נקל להביו!

האדם השכור: (בתוך ההמון) אני בכחול רוצה אנכי! וכמו כן אני רוצה גם באחד לבן!

קריאות: הנה שם השכור שוב! הוציאוהו!

מורטן קיאיל: (נגש אל הדוקטור) נא, שטוקמן, רואה הוא עכשיו מה שיוצא ממשחק קופים שכזה?

דוקטור שטוקמן: אני מלאתי את חובתי.

מורטן קיאיל: מה זה שאמר בדבר הבורסקאות שבמולֵידַל?

דוקטור שטוקמן: זאת הרי שמע; אני אמרתי, שמהן כל אותה החלאה באה.

מורטן קיאיל: גם מהבורסקיה שלי?

דוקטור שטוקמן: לצערי, הרי הבורסקיה שלו היא הגרועה שבכולן.

מורטן קיאיל: היפרסם זאת בעתונים?

דוקטור שטוקמן: אני לא אעלים דבר.

מורטן קיאיל: זאת אולי תעלה לו ביוקר, שטוקמן.

(הוא הולך)

אדון כרסתני: (נגש אל הורסטר, בלי השתחוות לגבירות) ככה, קפיטן, הוא מוסר איפוא את ביתו לרשותם של אויבי־העם?

הורסטר: דומני, שאני יכול לעשות ברכושי כרצוני, אדוני הסוחר.

הסוחר: כי אז לא יתנגד לזה, שאהיה נוהג כך בשלי?

הורסטר: למה מתכוין הסוחר הנכבד?

הסוחר: מחר ישמע דבר מאתי. (פונה עורף והולך)

פטרה: כלום אין זה בעל ספינתו, הורסטר?

הורסטר: כן, זה הסוחר ויק.

אסלקסן: (עם הפתקאות בידו, עולה על הבימה ומצלצל) רבותי, הלא תרשוני להודיע לכם את התוצאות, ברוב כל הדעות נגד האחת –

אדון צעיר: האחד הוא השכור!

אסלקסן: ברוב כל הדעות נגד האחת של אדם מבוסם מכריזה אספת אזרחים זו שרופא המרחצאות דוקטור טומס שטוקמן הוא אויב עם. (קריאות ואותות הסכמה). תחי עדת האזרחים העתיקה והכבודה שלנו! (שבו קריאות הסכמה) יחי שופט עירנו החרוץ ורב הפעלים, שהשתיק מתוך הכנעה כזו את קול הדם! (קריאות הידד). האספה נסגרת.

בילינג: יחי היושב ראש!

ההמון כולו: הידד לשם אסלקסן המדפיס!

דוקטור שטוקמן: מגבעתי ואדרתי, פטרה! קפיטן, היש מקום בשביל נוסעים לעולם החדש?

הורסטר: בשבילו ובשביל הנלוים עליו יתפנה מקום, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: (בעוד פטרה עוזרת לו ללבוש את אדרתו) טוב, בואי, קטרינה! בואו, ילדים! (נוטל את זרוע אשתו)

גברת שטוקמן: טומס היקר, נלכה נא דרך הפתח האחורני.

דוקטור שטוקמן: אַל דרכים אחורניות, קטרינה. (מרים קולו). אתם עוד תשמעו דבר מאת אויב־העם טרם ינער את האבק מכפות רגליו! אני אינני רחום וחנון כאותו האיש; אני אינני אומר: סלחתי לכם, כי לא תדעו את אשר תעשו.

אסלקסן: (קורא) השואה זו היא חלול השם, דוקטור שטוקמן!

בילנינג: אמנם כן הוא, יקחני – –. נורא הוא דבר כזה לאזניו של אדם רציני.

קול גס: ועדין זה בא באיומים גם כן!

קריאות נלהבות: הבה נשבר את חלונותיו! הטבילוהו במפרץ!

אדם אחד: (בתוך ההמון) תקע בשופר, אבנסן! תקיעה!

(צלילי תקיעות, שריקות וצעקות פראיות. הדוקטור הולך עם בני ביתו אל הפתח. הורסטר מפנה להם דרך)

ההמון כולו: (צועקים אחרי היוצאים) אויב העם! אויב העם! אויב העם!

בילינג: (בעוד הוא מסדר את רשימותיו) לא, יקחני אופל אם אבוא לשתות טודי בבית שטוקמן הערב!

(הנאספים נדחקים מול המוצא; המהומה נמשכת בחוץ; מן הרחוב נשמעות הקריאות: “אויב העם! אויב העם!”)


 

מערכה חמישית    🔗

)חדר עבודתו של דוקטור שטוקמן. ארונות ספרים ותיבות עם מכשירים שונים לאורך הכתלים. בכותל האמצעי פתח מוליך לפרוזדור; בכותל השמאלי דלת יוצאת אל הטרקלין. בכותל הימני שני חלונות, שכל זגוגיותיהם שבורות. באמצע החדר עומד שלחן הכתיבה של הדוקטור, מכוסה ספרים ונירות.

החדר אינו מסודר. השעה היא שעת הבקר).

דוקטור שטוקמן, לבוש חלט ונעול סנדלים וכפת־עשוּן לראשו, עומד כפוף קומה ומפשפש בסוככו תחת אחד הארונות. לסוף הוא מגולל ומוציא אבן מתחתיו).


דוקטור שטוקמן: (מדבר בעד הדלת הפתוחה לטרקלין) קטרינה, הנה מצאתי עוד אחת.

גברת שטוקמן: (מתוך הטרקלין) הו, עוד רבות תמצא בודאי.

דוקטור שטוקמן: (מוסיף את האבן לאחרות שנערמו על השלחן) אבנים אלה תהיינה לי משמרת־קודש. איליף ומורטן יביטו עליהן מדי יום ביומו, וכשיגדלו ויהיו לאנשים, יירשו אותן ממני. (מפשפש מתחת לארון ספרים). כלום לא הלכה – מה שמה לעזאזל. – אותה הנערה, – כלום לא הלכה עדיין לקרוא לזגג?

גברת שטוקמן: (נכנסת) כן, אבל הוא ענה שלא ידוע לו אם יכול לבוא היום.

דוקטור שטוקמן: ראה תראי, שלא יעז לבוא.

גברת שטוקמן: לא, רַנדינה דמתה גם היא, שאינו מעז בפני השכנים. (מדברת לתוך הטרקלין). מה את רוצה, רנדינה? (יוצאת ושבה מיד). כאן מכתב בשבילך, טומס.

דוקטור שטוקמן: תני ואראה. (פותח וקורא). ככה איפוא.

גברת שטוקמן: מאת מי זה?

דוקטור שטוקמן: מאת בעל הבית. הוא דורש שנפנה את דירתנו.

גברת שטוקמן: האמת נכון הדבר? אדם הגון שכמותו –

דוקטור שטוקמן: (מעין במכתב) הוא אינו יכול אחרת, אומר הוא. הדבר הוא למורת רוחו; אך אינו יכול אחרת – משום אחיו האזרחים – בשים לב לדעת־הקהל – תלוי באחרים – אינו מעז לנגח בעלי־השפעה ידועים –

גברת שטוקמן: עתה ראה גם ראה, טומס.

דוקטור שטוקמן: כן, כן. אני רואה זאת גם למדי; הם מוגי לב, כולם יחד, בעיר הזאת; איש לא יעז לעשות דבר, מתוך חששות למה שיאמרו הבריות. (משליך המכתב על השלחן). אולם לנו הלא אחת היא, קטרינה. עכשיו אנו נוסעים אל העולם החדש, ובכן –

גברת שטוקמן: אמנם כן, אבל, טומס, ההוחלט דבר נסיעה זו מתוך שקול־דעת.

דוקטור שטוקמן: שמא עלי להשאר כאן, במקום שהציגוני אל עמוד הקלון בתור אויב־העם, הבעירו אות־קין במצחי, שברו את חלונותי לרסיסים! והביטי הנה, קטרינה; המה קרעו כדי רצועה גם במכנסי השחורים.

גברת שטוקמן: מה אתה סח? הלא אין לך טובים מהם!

דוקטור שטוקמן: לעולם אל ילבש אדם את מכנסיו הטובים ביותר כשהוא יוצא ונלחם לחופש ולאמת. כך, אין אני מרבה לדאוג בדבר מכנסי, מבינה את; כי אותם יש ביכלתך תמיד להטליא. אולם דבר זה, שהאספסוף וההמון מעִזים לרדת לחיי, כאילו אנשים אחים היינו – זה היה דבר, שאינני יכול להבליע, ולא כאן תהא מיתתי!

גברת שטוקמן: כן, הם התנהגו אתך בגסות יתרה כאן בעיר, טומס; אבל האמנם צריכים אנו לעזוב את הארץ לגמרי משום כך?

דוקטור שטוקמן: שמא סבורה את, שאין עמי־הארצות בערים אחרות חצופים באותה מדה ממש, כמו שהם כאן? הו כן, רעיתי, לא הרחיק זרזיר ללכת מן העורב. נא, שטות; ינבחו להם הכלבים; זו איננה הרעה מכל. הרעה מכל הרעות היא, שכל בני־האדם עבדי מפלגה הם בכל המדינה הזאת. זאת לא זאת, – אולי אין המצב טוב מזה אף במערב החפשי; הלא גם שם שורר הרוב המאוחד ודעת הקהל המתונה וכל יתר מעשי השטן. אולם שם האופק רחב הוא. רואה את; הם יכולים להמית, אבל אינם דשים את בשרך בקוצים; הם אינם לוחצים נשמה בת־חורין בצבת כמה שעושים כאן. ובעת הדחק הלא יכול אדם לעמוד מבחוץ. (פוסע אילך ואילך) אילו רק ידעתי, היכן יש לקנות בזול חורשה עתיקה או אי קטן בים הדרומי –

גברת שטוקמן: כן, אבל הנערים מה יהא בסופם, טומס?

דוקטור שטוקמן: (עומד) מה מוזרה את, קטרינה! ההיית בוחרת לראות את בנינו גדלים בחברה כזו שלנו! הן את עצמך ראית תמול בערב, שמחצית התושבים משוגעים המה; ואם מחצית השניה לא יצאה מדעתה, הרי זה משום שהם ככלבי העדר, שאין להם דעת אשר תטרף עליהם.

גברת שטוקמן: לא, אבל טומס יקירי, הן אמנם אינך נזהר כלל באמרי פיך.

דוקטור שטוקמן: כך! שמא אין אמת בדברים שאני אומר? כלום אינם מהפכים את כל המושגים על פיהם? כלום אינם מערבבים טוב ורע בעריבה אחת? כלום לא יאמרו שקר לכל מה שאני יודע בתור אמת? אולם הדבר המגוחך ביותר הוא זה, שמהלכים כאן אנשים בוגרים ומתונים בהמון ומרמים הן את עצמם והן את האחרים לאמר, כי חפשים הם בדעותיהם! כלום שמעת כזאת מימיך, קטרינה?

גברת שטוקמן: כן, כן אין ספק שמגוחך הדבר מאד, אבל –

(פטרה נכנסת מן הטרקלין)

גברת שטוקמן: כה מהרת לשוב מבית־הספר היום!

פטרה: כן; אני קבלתי כתב־פטורים.

גברת שטוקמן: פטורים!

דוקטור שטוקמן: גם את!

פטרה: הגברת בוּסק פטרה אותי; וכן נדמה לי, שמוטב היה לי לעזוב תיכף.

דוקטור שטוקמן: צדקת בכך, בחיי ראשי!

גברת שטוקמן: אמנם מי פלל, שהגברת בוסק היא אשה רעה כל כך!

פטרה: הו, אמא, הגברת בוסק אינה רעת לב כלל; אני ראיתי בבירור, כמה הכאיב לה הדבר. אבל היא לא יכלה אחרת, כה הגידה לי; ובכן הנני מפוטרה.

דוקטור שטוקמן: (צוחק ומחכך את ידיו) היא לא יכלה אחרת, גם היא בכך! הו, זה נעים.

גברת שטוקמן הלא, לאחרי המחזות הנוראים תמול בערב, הרי –

פטרה: לא זאת בלבד. עתה רק תשמע, אבא!

דוקטור שטוקמן: אנא!

פטרה: הגברת בוסק הראתה לי לא פחות משלשה מכתבים, שקבלה הבקר –

דוקטור שטוקמן: בלא חתימת שם, כמובן?

פטרה: כן.

דוקטור שטוקמן: כן, כי אינם מעִזים לגלות את שמם, קטרינה!

פטרה: ובשנים מהם כתוב, כי אדון אחד שהיה רגיל לבקר בביתנו ספר הלילה בקלוב, שהיו לי דעות חפשיות כל כך בענינים שונים –

דוקטור שטוקמן: ואת הן לא הכחשת זאת?

פטרה: לא, זאת הלא תבין מעצמך. הגברת בוסק עצמה יש לה דעות חפשיות למדי, בשעה שאין איש אתנו; אבל מעכשיו, שנפוצה שמועה כזו על אודותי, לא העֵזה להחזיקני עוד.

גברת שטוקמן: צא וחשוב, – הרי זה אדם, הרגיל לבקר בביתנו! עכשיו רואה אתה מה שכרה של הכנסת אורחים שלך, טומס.

דוקטור שטוקמן: בתוך חלאה כזו לא נחיה להבא. חבשי את החפצים בכל הזריזות האפשרית, קטרינה! כל המקדים לצאת מכאן, הרי זה משובח.

גברת שטוקמן: הס; דומתני, שיש מי שהוא בפרוזדור. הביטי וראי, פטרה.

פטרה: (פותחת את הדלת) אח, אדוני הוא זה, קפיטן הורסטר? יואל נא להכנס.

קפיטן הורסטר: (מן הפרוזדור) בקר טוב. ראיתי חובה לעצמי להכנס ולדרוש לשלומכם.

דוקטור שטוקמן: (מושיט לו את ידו) תודה; באמת היטיב לעשות.

גברת שטוקמן: ותודתי על שעמד לנו בשעת הדחק, קפיטן הורסטר.

פטרה: אולם איך זה עלה בידו להגיע לביתו?

הורסטר: הו, כן, הצלחתי; הרי אני בריא ושלם; ואותן הבריות אין כחן אלא בפה.

דוקטור שטוקמן: כן, כלום אין פחדנותם המכוערת מפליאה, ידידי? יבוא נא, כאן אראה לו דבר מה! יראה, כאן נצברו כל האבנים שהשליכו הללו אל ביתנו. יתבונן נא בהן! בחיי ראשי, הרי אין בערימה כולה יותר משתי אבני קלע הגונות וכבדות; השאר אינו אלא חצץ, – שברים ופירורים בלבד. ואף על פי כן היו עומדים שם וצועקים ונשבעים, שיכו אותי מכות רצח; אבל מעשה – פעולה – לא, זאת לא יראה אף איש בעיר הזאת.

הורסטר: אף היה זה מזלו הטוב, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: בודאי. אבל הדבר מרגיז בכל זאת; שכן, אם יבואו הדברים לידי מלחמה רצינית שיש בה חשיבות למדינה, אז יראה, שדעת־הקהל תהיה לברוח בעור שניהם, ואז ינוס הרוב המאוחד כעדר רחלים, קפיטן הורסטר. זהו הדבר המעציב כל כך את האיש החושב; זה מכאיב לי כל כך –, לא, אולם לעזאזל, – ביסודו של דבר הרי שטות היא מצדי, אם אמרו הללו, שהנני אויב־העם, הבה אהיה איפוא אויב־העם.

גברת שטוקמן: כזה בודאי שלא תהיה לעולם, טומס.

דוקטור שטוקמן: אין לך להשבע על כך כלל, קטרינה. מלה של כיעור עלולה לפעול כשריטת מחט בהריאה, ומלה איומה זו – אין אני יכול להפטר ממנה; זו קנתה לה חזקת ישיבה על קרקע קיבתי; היא פושטת וחותרת ומוצצת כחמצנים הללו, ושום סמי מגנזיא לא יועילו נגדה.

פטרה: אין דבר; אין לך אלא למלא את פיך צחוק עליהם, אבא.

הורסטר: הבריות ישנו עוד יום אחד את דעתם, אדוני הדוקטור.

גברת שטוקמן: כן, טומס, הדבר כה מובטח לך כמו שהנך עומד פה.

דוקטור שטוקמן: כן, אולי לאחר זמן, אולם אז ישולם להם כגמולם! אז יכולים הם להתהלך כאן בתוך חלאתם ולהתחרט על שגרשו אדם אוהב־מולדתו מארצו. אימתי הוא מפליג, קפיטן הורסטר?

הורסטר: המ, – בעצם, הרי לשם כך באתי לדבר אליו –

דוקטור שטוקמן: נא, הנתקלקל דבר־מה בספינה?

הורסטר: לא; אבל יוצא כך, שאין אנכי מפליג בה.

פטרה: הלא אין הוא מתכון לאמר, שקבל כתב־פטורים?

הורסטר: (מחייך) כן, אמנם קבלתי.

פטרה: גם אדוני?

גברת שטוקמן: הנה רואה אתה, טומס.

דוקטור שטוקמן: וכל כך בגלל האמת! הו, אילו יכולתי לשער, שיארע מעין זה –

הורסטר: אל נא יתעצב על כך; אני עוד אמצא משרה בחברת־אניות אחת או שניה מחוץ לעיר זו.

דוקטור שטוקמן: וזהו אותו הסוחר ויק, – אדם אמיד, שאינו תלוי בדעת אחרים –! טוף, לעזאזל!

הורסטר: בכלל הרי הוא אדם משכיל; והוא עצמו אמר, שהיה מחזיקני ברצון, אילו רק העז –

דוקטור שטוקמן: אולם הוא לא העז? לא, הדבר מובן!

הורסטר: הוא אמר, שאין הדבר כה נקל, לאדם הנמנה על מפלגה –

דוקטור שטוקמן: דבר אמת הגה האדם המכובד! מפלגה דומה למכתשת־בשר; זו כותשת את כל הראשים יחד לקציצה אחת; ועל כן אף נעשים הם ראשי־חמורים וראשי־שורים כולם יחד!

גברת שטוקמן: אל נא, טומס!

פטרה: (להורסטר) אילו רק לא לִוָּנו הביתה, כי אז אולי לא הגיעו הדברים לידי כך.

הורסטר: אני אינני מתחרט על כך.

פטרה: (מושיטה לו ידה) תודתי נתונה לו בזה!

הורסטר: (אל הדוקטור) וכמו כן זאת רציתי לאמר, שאם באמת החליט לנסוע, אז יש בדעתי לעוץ לו אחרת –

דוקטור שטוקמן: זה נחמד; בלבד שנוכל לצאת מכאן במהרה –

גברת שטוקמן: הסו; האם לא נקישה היתה זו?

פטרה: זהו הדוד בודאי.

דוקטור שטוקמן: אהא! (קורא) יבוא!

גברת שטוקמן: טומס יקירי, הבטיחני עתה פעם אחת –

(שופט העיר שטוקמן בא מן הפרוזדור)

שופט העיר: (בפתח) אח, אתה עסוק. כך, יותר טוב איפוא בשבילי ­­–

דוקטור שטוקמן: לא, לא; הכנס.

שופט העיר: אבל אני הייתי רוצה לדבר אתך ביחידות.

גברת שטוקמן: אנו נכנס אל הטרקלין לפי שעה.

הורסטר: ואני אכנס שוב אחר כך.

דוקטור שטוקמן: לא, יכנס נא גם הוא עמהן, קפיטן הורסטר; עלי לקבל ידיעות יותר מפורטות –

הורסטר: כן, כן, ואחכה איפוא.

(הוא יוצא אחרי הגברת שטוקמן ופטרה אל הטרקלין)

שופט העיר: (אינו אומר כלום, אלא סוגר את החלונות)

דוקטור שטוקמן: הנך מוצא אולי, שרוח מנשבת כאן היום? שים מגבעתך לראשך.

שופט העיר: תודה, אם מותר לי. (עושה כן). דומני, שהצטננתי אתמול; הייתי עומד וקופא –

דוקטור שטוקמן: כך? ואני הרי דמיתי שהיה המקום חם למדי.

שופט העיר: אני מצטער על שלא היה ביכלתי למנוע פרעות־לילה אלו.

דוקטור שטוקמן: מלבד זה כלום יש לך מה להגיד לי ביחוד?

שופט העיר: (מוציא מכתב גדול מכיסו) יש לי תעודה זו למסור לך מאת הנהלת המרחצאות.

דוקטור שטוקמן: כלום פטרו אותי?

שופט העיר: כן, מן היום הזה. (מניח את המכתב על השלחן). הדבר מכאיב כל כך; אבל – ביננו לבין עצמנו – לא העִזונו אחרת משום דעת הקהל.

דוקטור שטוקמן: (מחייך) לא העִזותם? מלה זו שמעתי קודם לכן היום.

שופט העיר: הייתי מבקש, שיהא מצבך ברור לך. בעתיד אין לך לקוות לעבודה כל שהיא בעיר הזאת.

דוקטור שטוקמן: יקח אפל את העבודה! אולם מִנַיִן לך ידיעות בטוחות כאלה?

שופט העיר: אגודת בעלי הבתים מפיצה כרוז, שנשלח לכל בית ובית. כל האזרחים הנאורים נדרשים שלא להזדקק לך; ואני יכול לערוב בדבר, שאף לא אב־משפחה אחד ירשה לעצמו למנוע את חתימת ידו; לא יעזו כזאת, בתכלית הפשטות.

דוקטור שטוקמן: לא, לא. בזאת אין לי כל ספק. אולם מה בכך?

שופט העיר: אם תרשני ליעצך, כי אז הייתי אומר שתצא את המקום לאיזה זמן –

דוקטור שטוקמן: כן, אמנם עלה בדעתי כמעט לצאת את המקום.

שופט העיר: טוב. ומכיון שינתן לך איפוא משך חצי שנה בערך לעיין בדבר, ותוכל אז, אחרי שקול־דעת רציני, להחליט, שתודה בטעותך ותביע את צערך על זו במלים מועטות –

דוקטור שטוקמן: כי אז אולי השיבוני אל כני, מתכוין אתה לאמר?

שופט העיר: אולי; הדבר אינו בגדר הנמנעות כלל.

דוקטור שטוקמן: כך, אולם דעת־הקהל מה תהא עליה? הן אתם לא תעֵזו משום דעת הקהל.

שופט העיר: דעת־הקהל היא דבר הפושט צורה ולובש צורה. ונגלה נא את האמת, חשוב לנו ביחוד לקבל הסכמה מעין זו בשמך.

דוקטור שטוקמן: כן, כל כך אתם מבקשים עוד! אולם, לעזאזל, הן מיטיב אתה לזכור, מה שאמרתי לך קודם בדבר תעתועים מעין אלה!

שופט העיר: בפעם ההיא היה מצבך טוב הרבה יותר; בפעם ההיא היתה לך הרשות לשער, שכל העיר תעמוד לימינך –

דוקטור שטוקמן: כן, ועכשיו אני מתחיל להרגיש, שהעיר כולה מעיקה עלי בכבדה–. (מתלהב) אולם לא, אף אילו נתלו סמאל ולילית בעצמם על צוארי –! לעולם לא, – אומר אני!

שופט העיר: אסור לאדם בעל אשה ובנים להתנהג כמו שאתה עושה. אסור לך, טומס.

דוקטור שטוקמן: אסור לי! יש רק דבר אחד ומיוחד בעולם שהוא אסור לאדם חפשי; ויודע אתה, מה הוא?

שופט העיר: לא.

דוקטור שטוקמן: כמובן; אולם אני אגידו לך. אסור לו לאדם חפשי לשקץ את נפשו; אסור לו להתנהג באופן, שיצטרך לירוק בפני עצמו.

שופט העיר: דברים כאלה אינם ראויים אלא לשבח; ואילו לא נמצא ביאור אחר לקשי־ערפך –; אבל הלא אין ספק שיש כזה –

דוקטור שטוקמן: מה זאת אומרת?

שופט העיר: ודאי שאתה מבין זאת ביותר. אולם מהיותי אחיך ומהיותי אדם בעל נסיון הריני מיעץ לך, שלא לבנות בבטיחות יתירה על יסוד של תקוות וצפיות, שעלולות להכזב כה על נקלה.

דוקטור שטוקמן: אולם, רבונו של עולם, כלפי מה הדברים אמורים?

שופט העיר: הבאמת אתה רוצה שאאמין לך, כי אינך יודע בדבר צואתו של הבורסקאי קיאיל?

דוקטור שטוקמן: אני יודע כי המעט שיש לו ילך למושב זקנים מבעלי־המלאכה העניים. אולם מה לזה ולי?

שופט העיר: קודם כל, לא בסכומים פעוטים הנני מדבר. הבורסקאי קיאיל הוא איש אמיד.

דוקטור שטוקמן: כזאת לא חשבתי מעולם –!

שופט העיר: המ, – האמנם לא? ובכן אף לא ידעת, שחלק הגון מהונו מצֻוּה לבניך, באופן שאתה ואשתך מקבלים את הרבית כל ימי חייכם. האם לא הגיד לך זאת?

דוקטור שטוקמן: הוא לא הגיד, בחיי ראשי! להפך; הוא היה מהלך ומתלונן ומתקצף כל הימים על המסים הכבדים ביותר שהטילו עליו. אך האם בטוח אתה בזה באמת, פטר?

שופט העיר: קבלתי את הדברים ממקור נאמן ומהימן.

דוקטור שטוקמן: הלא, אל אלהים, קטרינה מובטחת איפוא, – והילדים גם הם! זה בודאי שעלי להגיד –. (קורא) קטרינה, קטרינה!

שופט העיר: (עוצר בעדו) הס, אל נא תאמר מלה עדיין!

גברת שטוקמן: (פותחת את הדלת) מה אירע כאן?

דוקטור שטוקמן: אין דבר, רעיתי. שובי נא לשם.

(הגברת שטוקמן סוגרת את הדלת)

דוקטור שטוקמן: (פוסע אילך ואילך) מובטחים! הלא, צא וחשוב, – מובטחים כולם יחד! ואף זו לכל ימי חייהם! מה יקר רגש זה לאדם, לדעת שהוא מובטח!

שופט העיר: כן, אולם דוקא זה הוא, שעודנו חסר לך. הבורסקאי קיאיל יכול לקרוע את צואתו בכל יום ושעה שהוא רוצה.

דוקטור שטוקמן: אולם זאת לא יעשה, פטר יקירי. תַּחַש זה שמח יותר מדי במנה שהענקתי לך ולידידיך הנבונים.

שופט העיר: (סוקרו מתוך הפתעה) אהא, עתה מתבררות רבות ושונות.

דוקטור שטוקמן: אילו רבות ושונות?

שופט העיר: כל זה לא היה איפוא אלא תכסיס מאוחד. אלו ההתנפלויות הקשות, העזות שערכת – בשם האמת – כלפי מנהיגי המקום –

דוקטור שטוקמן: מה הן, מה הן?

שופט העיר.: לא היה זה איפוא אלא המחיר המוסכם לצואתו של אותו הזקן הנוקם ונוטר, מורטן קיאיל.

דוקטור שטוקמן: (כמעט שאין הדִבר בפיו) פטר, הרי אתה האדם השפל ביותר, שהכרתי בימי חיי כולם.

שופט העיר: בינינו הכל נשלם. פטוריך הם ללא חזרה; – כי מעכשיו יש לנו נשק כנגדך.

(הוא הולך)

דוקטור שטוקמן: טוף, טוף, טוף! (קורא). קטרינה! את הרצפה יש לשפשף אחריו! תכנס נא הנה עם עריבה, אותה, – לעזאזל, – אותה, שחטמה מלוכלך תמיד –

גברת שטוקמן: (מן הטרקלין) הס, הַס נא, טומס!

פטרה: (גם היא בפתח) אבא, סבא הוא כאן והוא שואל אם יוכל לדבר אתך ביחידות.

דוקטור שטוקמן: כן, בודאי שהוא יכול. (על יד הפתח) יכנס נא, החותן. (מורטן קיאיל נכנס. הדוקטור סוגר את הדלת אחריו).

דוקטור שטוקמן: נא, מה היא איפוא? ישב נא.

מורטן קיאיל: לא אשב. (סוקר סביבותיו) יפה מראה חדרו היום, שטוקמן.

דוקטור שטוקמן: כן, כלום אין הוא סבור כך?

מורטן קיאיל: יפה המראה באמת; וגם אויר צח יש כאן; יש לו איפוא היום דַיו מאותו החמצן שהיה מדבר עליו אתמול. הרגשתו ודאי שהיא יפה היום, חושב אני.

דוקטור שטוקמן: כן, יפה היא.

מורטן קיאיל: כך הייתי חושב. (מכה בחזהו) אבל האם הוא יודע מה שיש לי בזה?

דוקטור שטוקמן: אף זו בודאי שהיא הרגשה יפה, מקוה אני.

מורטן קיאיל: מלתא זוטרתא! לא, זהו דבר העולה עוד על זו.

(הוא מוציא מכיסו פּנקס עבה, פותחו ומראה אילו ניירות)

דוקטור שטוקמן: (מביט אליו בתמהון) מניות של מוסד־הרחצה?

מורטן קיאיל: אותן לא היה קשה להשיג היום.

דוקטור שטוקמן: והוא יצא וקנה –?

מורטן קיאיל: כל כמה שהרשו סכומי כספי.

דוקטור שטוקמן: אולם, חותני היקר, – במצב המיואש שבו נמצאים המרחצאות עכשיו!

מורטן קיאיל: אם יתנהג הוא כאדם נבון, אז עוד יוכל להשיב את המרחצאות לכבודם הראשון.

דוקטור שטוקמן: כן, הלא הוא רואה בעצמו, שהנני עושה כל מה שיש ביכלתי; אולם – אנשי העיר הזאת הלא יצאו מדעתם?

מורטן קיאיל: הוא אמר אתמול, שהחלאה המרובה ביותר באה מן הבורסקִיָה שלי. אם דברים אלה נכונים הם, כי אז בהכרח שאבי אבא ואבא לפני, ואני עצמי במשך שנים רבות, היינו הולכים ומשקצים את העיר, כשלשה מלאכי־חבלה. כלום סבור הוא, שאניח לפגם כזה שינתן בי?

דוקטור שטוקמן: לצערי, אמנם יוכרח לזה.

מורטן קיאיל: לא, תודה. יקר לי שמי ושמעי הטוב. שמעתי אומרים שבני אדם קוראים לי “תַּחַש”. תחש הרי זה מין חזיר. אולם לעולם לא אתן להם את הזכות לכך. אני רוצה לחיות ולמות כאדם טהור.

דוקטור שטוקמן: וכיצד יש בדעתו להביא לידי כך?

מורטן קיאיל: הוא יטהרני, שטוקמן.

דוקטור שטוקמן: אני!

מורטן קיאיל: היודע הוא, מהיכן לקחתי את הכסף לקנית המניות הללו? לא, זאת אי אפשר לו לדעת; אבל עתה אגיד לו זאת. אלה הם הכספים שיירשו קטרינה ופטרה והילדים אחרי. כך, כי עלה בידי לחשוך מעט סוף סוף, רואה הוא.

דוקטור שטוקמן: (מתלהב) והוא הולך איפוא ונוטל מכספי קטרינה למעין זה!

מורטן קיאיל: כן, אותם הכספים שקועים עתה במרחצאות כולם יחד. ועכשיו אני רוצה לראות ולהוכיח אם בכל אלה נטרפה דעתו עליו לגמרי, שטוקמן. אם ישוב ויגיד, שחיות ועוד מיני תועבות באות מן הבורסקיה שלי, הלא יהיה זה בדיוק כאילו הוא חותך רצועות רחבות מעורה של קטרינה, וגם של פטרה, ושל הילדים; אבל כזאת לא יעשה שום אב הגון, – אם רק איננו מטורף.

דוקטור שטוקמן: (הפוסע אילך ואילך) כן, אבל אני הנני אדם מטורף; הנני אדם מטורף!

מורטן קיאיל: הן לא יהיה מטורף עד כדי כך, שלא יביא בחשבון את אשתו וילדיו.

דוקטור שטוקמן: (עומד לפניו). למה לא יכול לדבר אלי לפני שהלך וקנה כל אותם הסמרטוטים!

מורטן קיאיל: הנעשה אין להשיב.

דוקטור שטוקמן: אילו רק לא הייתי בטוח כל כך בצדקת דבָרי –! אולם ברור לי כשמש בצהרים, שצדקתי.

מורטן קיאיל: (שוקל את הפנקס בידו) אם בשגעונו הוא עומד, הרי אין ערך גדול לאלה כאן. (הוא תוחב את הפנקס לכיסו).

דוקטור שטוקמן: אולם לעזאזל, הלא יכול איפוא המדע למצוא אף אמצעים לקדם את פני הרעה, דומה אני; אמצעי שמירה זה או אחר –

מורטן קיאיל: המתכוין הוא לאיזה דבר, שימיתו בו את החיות?

דוקטור שטוקמן: כן, או לעשותן לבלתי־מזיקות.

מורטן קיאיל: האם לא יוכל לנסות קצת זַרְנִיךְ?

דוקטור שטוקמן: הו, דברים בטלים! – אולם כולם הרי הם אומרים, שרק דמיון כוזב הוא זה. מילא, יהי כי דמיון כוזב הוא איפוא! ישישו וישמחו! כלום לא חרפוני אותם הכלבים השוטים וקטני־המוח בשם אויב־עם; – והיו נכונים עוד לקרוע את בגדי מבשרי גם כן!

מורטן קיאיל: וכל אותן הזגוגיות, ששברו בחלונותיו לרסיסים!

דוקטור שטוקמן: כן, ועוד זו בדבר חובת אב למשפחה! על כך עלי לשוחח עם קטרינה; היא בקיאה כל כך בענינים אלה.

מורטן קיאיל: זה טוב. לו רק ישמע לעצתה של רעיה נבונה.

דוקטור שטוקמן: (בא עליו). וגם כן, שראה יכולת לעצמו ללכת בדרך נפתלה כזו! לשים את כספה של קטרינה על קרן הצבי; להושיב אותי על מדוכה קשה זו! כשאני מתבונן אליו, הרי נדמה לי שאני רואה את השטן עצמו –!

מורטן קיאיל: ומוטב לי איפוא שאלך. אבל עד השעה השניה עלי לשמוע דבר מפיו: הן או לאו. אם יהיה זה לאו, אז תלכנה המניות למוסד־הצדקה – ואף זו עוד היום.

דוקטור שטוקמן: ומה תקבל קטרינה איפוא?

מורטן קיאיל: אף לא שוִי פרוטה.

(דלת הפרוזדור נפתחת. העורך הובסטד ואסלקסן מופיעים משם)

מורטן קיאיל: יראה נא אותם השנים?

דוקטור שטוקמן: (לוטש עיניו אליהם) מה היא! עוד אתם מעִזים לבוא אצלי!

הובסטד: כן, בודאי.

אסלקסן: יש לנו אילו דברים אליו, רואה הוא.

מורטן קיאיל: (לוחש) הן או לאו – עד השעה השניה.

אסלקסן: (קורץ בעינו להובסטד) אהא!

(מורטן קיאיל יוצא).

דוקטור שטוקמן: כך, מה איפוא לכם ולי? קַצרו.

הובסטד: אני מיטיב להבין, שהוא נרגז עלינו בשל יחסנו באספת אתמול –

דוקטור שטוקמן: ולזה אתם קוראים יחס? כן, זה היה יחס נחמד! אני קורא לזה חוסר־יחס, יחס של נשים זקנות – לעזאזל!

הובסטד: יקרא לזה בכל שם שהוא רוצה; אבל אנחנו לא יכולנו אחרת.

דוקטור שטוקמן: הן לא הַעִזותם אחרת? כלום לא כן?

הובסטד: כן, אם רצונו לאמר כך.

אסלקסן: אבל למה לא הקדים ורמז לנו? רק רמיזה קלה כל־שהיא למר הובסטד או לי.

דוקטור שטוקמן: רמיזה? על מה?

אסלקסן: על מה שלמטה מן השטח.

דוקטור שטוקמן: אינני מבין כלום בדבריו.

אסלקסן: (בתנועה של הבנה הדדית) הו, כן, בודאי שהוא מבין, דוקטור שטוקמן.

הובסטד: הרי שוב אין להעלים את הדבר עוד.

דוקטור שטוקמן: (סוקר את שניהם חליפות) כן, אולם, סמָאל וכל כת דיליה –!

אסלקסן: אם מותר לי לשאול, – כלום אין חותנו חוזר על בתי־העיר וקונה את כל המניות של מוסד הרחצה?

דוקטור שטוקמן: כן, הוא יצא וקנה מניות של המרחצאות היום; אולם –?

אסלקסן: לחכמה יתירה היתה נחשבת לו, אילו מצא איש אחר שיעשה זאת, – איש שאיננו קרוב אליו כל כך.

הובסטד: וכמו כן לא היה לו לצאת בגלוי. הן לא היה מי שהוא צריך לדעת, שהוא הוא המתנפל על מוסד הרחצה. צריך היה להתיעץ עמדי, דוקטור שטוקמן.

דוקטור שטוקמן: (צופה לפניו; עיניו כמו מוארות והוא אומר, כמו שנופל ממרומים) האמנם יש דברים כאלה במציאות? האמנם נעשים דברים מעין אלה?

אסלקסן: (מחייך) הרי נראה, שהם נעשים. אבל מוטב לעשותם בצורה יפה, מבין הוא.

הובסטד: וכמו כן טוב, שישתתפו עוד אנשים בזה; כי הרי תמיד יוצא, שהאחריות פוחתת בשביל היחיד, כשיש אחרים עמו.

דוקטור שטוקמן: (מתאפק) בקצור, רבותי, – מה אתם רוצים?

אסלקסן: זאת ייטיב מר הובסטד –

הובסטד: לא, יאמר הוא זאת, אסלקסן.

אסלקסן: נא כן, הדבר הוא זה, שעכשיו, מכיון שאנו יודעים את יחס הדברים, הרי מותר לנו, לדעתנו, לפתוח את שעריו של “דבר העם” לפניו.

דוקטור שטוקמן: עכשיו מותר לכם? אולם דעת הקהל מה תהי עליה? כלום אינכם מתיראים שמא יתחולל סער נגדנו?

הובסטד: אנחנו נשתדל להשך את הסער.

אסלקסן: וכמו כן צריך הדוקטור למהר ולחזור בו. מכיון שהביאה התנפלותו את התועלת הרצויה –

דוקטור שטוקמן: מכיון שתעבורנה המניות לידי חותני וליָדי במחיר זול, רצונו לאמר –?

הובסטד: הלא קרוב לודאי, שרק סבות מדעיות גורמות לו להיות מנהל המרחצאות?

דוקטור שטוקמן: כמובן; מסבות מדעיות פתיתי את התחש הזקן להסכים לכל הענין הזה. וכמו כן נַטליא קצת את הצנורות ונחפור מעט בחוף מבלי שיעלה הדבר לקופת העיר אף בחצי הכתר. כלום אינכם סבורים, שיעלה הדבר? מה?

הובסטד: אני סבור כך, – כשיהיה “דבר־העם” עמו.

אסלקסן: בחברה החפשית העתונות היא כח, אדוני הדוקטור.

דוקטור שטוקמן: כן הדבר; והרי זו אף דעת־הקהל היא; ומר אסלקסן הלא הוא אחראי לאגודת בעלי הבתים?

אסלקסן: גם אגודת בעלי הבתים וגם ידידי המתינות. יהא נא בטוח בזה.

דוקטור שטוקמן: אולם רבותי –; כן, אני מתבייש לשאול זאת; אולם איזה מחיר –?

הובסטד: הלא יבין, שביחוד היינו רוצים לסייע בידו שלא על מנת לקבל פרס. אבל “דבר־העם” נמצא במצב רופף; אין לו הצלחה יתירה; ולהפסיק את העתון עכשיו, בשעה שיש לפעול כאן כה הרבה בפוליטיקה הגדולה, למורת רוחי הוא.

דוקטור שטוקמן: הדבר מובן; בודאי שהיה זה נסיון קשה בשביל אוהב־עם שכמותו. (מתלהב) אולם אני אויב־העם הנני! (תועה בחדר סביב) היכן שמתי את המַטֶּה? לעזאזל, היכן שמתי את מטי?

הובסטד: מה זאת אומרת?

אסלקסן: הן לא יעלה בדעתו מעולם –?

דוקטור שטוקמן: (מפסיק הליכתו) ואילו לא נתתי לכם עכשיו אף פרוטה אחת מכל מניותי? המטבע קשה עליו הפרידה מאתנו העשירים, זאת עליכם לזכור.

הובסטד: ועליו לזכור, שאותו ענין המניות אפשר לפרש לשני פנים.

דוקטור שטוקמן: כן, הוא האיש המתאים לכך; אם אני לא אבוא לעזרתו של “דבר־העם”, אז בודאי שימציא פירוש מכוער לאותו הענין; הרי יצא לצוד את נפשי, אוכל להאמין, – ירדפני, – ינסה לחנקני, כשם שהכלב מחנק את הארנבת!

הובסטד: כך הוא חוק הטבע; כל חיה וחיה דורשת את מחיָתה.

אסלקסן: צריך אדם להתפרנס מכל מקור שהוא מוצא, מבין הוא.

דוקטור שטוקמן: השתדלו איפוא למצוא לכם דבר מה בתעלת־השופכין; (נע ונד בחדר). כי עתה, חזיז ורעם, נראה איזו היא החיה החזקה בשלשתנו. (מוציא את הסוכך ומניפו). הוי, התבוננו וראו –!

הובסטד: הן לא יעלה בדעתו להתנפל עלינו!

אסלקסן: יזהר נא באותו הסוכך!

דוקטור שטוקמן: ימלט בעד החלון, מר הוסבטד!

הובסטד: (בפתח הפרוזדור) היצא מדעתו לגמרי!

דוקטור שטוקמן: בעד החלון וחוצה, מר אסלקסן! יקפוץ, אומר אני! כל הממהר הרי זה משובח.

אסלקסן: (רץ מסביב לשלחן) מתינות, אדוני הדוקטור; אני הנני אדם חלש; אינני סובל הרבה – (צועק). הצילו, הצילו!

(הגברת שטוקמן, פטרה והובסטד באים מן הטרקלין)

גברת שטוקמן: הרחמן יצילנו, טומס, מה אירע כאן!

דוקטור שטוקמן: (מניף את המטרון) קפצו החוצה, אומר אני! אל תעלת־השופכין!

הובסטד: התנפלות על אדם נקי! הוא עדי, קפיטן הורסטר. (נחפז לצאת דרך הפרוזדור)

אסלקסן: (אובד עצות) אילו רק הכרתי את התנאים המקומיים – (מתחמק לצאת דרך הטרקלין)

גברת שטוקמן: (עוצרת את הדוקטור) אבל עצור איפוא ברוחך, טומס!

דוקטור שטוקמן: (זורק את הסוכך) בחיי ראשי, הלא נמלטו סוף סוף.

גברת שטוקמן: אבל מה איפוא היו רוצים ממך?

דוקטור שטוקמן: דבר זה יוָדע לך אחר כך; עתה יש לי ענינים אחרים לחשוב בהם (נגש אל השלחן וכותב על כרטיס). הביטי הנה, קטרינה; מה כתוב בזה?

גברת שטוקמן: שלשה לַאוין גדולים; מה היא הכונה?

דוקטור שטוקמן: אף זאת תודע לך אחר כך. (מושיט את הכרטיס). הנה, פטרה; מהרי ושלחי את לכלוכית אל התַּחַש וזה בידה, בזריזות האפשרית לה. מהרי!

(פטרה יוצאת דרך הפרוזדור והכרטיס בידה)

דוקטור שטוקמן: כך, אינני יודע אם מנע אף אחד משליחי השטן מלבקרני היום. אולם עכשיו הנה אשחיז את עטי נגדם, עד שיהי חד כמרצע! אני אטבילהו ברעל ובמהרה; את קסת־הדיו שלי אזרוק ישר אל גולגלתם!

גברת שטוקמן: כך, אבל הן נוסעים אנחנו, טומס. (פטרה באה שוב)

דוקטור שטוקמן: נא?

פטרה: עשוי.

דוקטור שטוקמן: טוב. – נוסעים, אומרת את? לא, חזיז ורעם, איננו נוסעים; אנו נשארים במקום שם הננו, קטרינה!

פטרה: נשארים אנו?

גברת שטוקמן: כאן בעיר?

דוקטור שטוקמן: כן, דוקא כאן; כאן שדה הקרב; כאן תהא המלחמה נטושה; כאן אנצח! אילו רק הוטלאו מכנסי עכשיו, כי אז אצא העירה ואבקש דירה; הן נחוץ יהיה גג לראשינו לעת החורף.

הורסטר: זה יוכל להשיג אצלי.

דוקטור שטוקמן: האמנם אוכל?

הורסטר: כן, בכל עת ובכל שעה; יש לי די חדרים פנויים, ואני הן כמעט שאינני בביתי מעולם.

גברת שטוקמן: הו, מה רב חסדו, הורסטר.

פטרה: תודה!

דוקטור שטוקמן: (תפש את ידו) תודה, תודה! עכשיו נפטרנו איפוא מדאגה זו. ובכן אתחיל לעבוד ברצינות עוד היום. הו, קטרינה, אין שיעור לדברים שיש לעבור עליהם כאן! אולם זו לטובה, שתהיינה עתותי בידי כולן; כן, כי עליך להבין; קבלתי כתב־פטורים ממוסד הרחצה, עליך לדעת –

גברת שטוקמן: (נאנחת) אויה, לבי הן אמר לי זאת.

דוקטור שטוקמן: – וכמו כן יש בדעתם לשלול ממני גם את העבודה הפרטית. אולם יעשו זאת! דַלת העם תשאר לי בכל אופן – אותם, שאינם משלמים כלום; וגם, אל אלהים, הרי הם הצריכים לי ביותר. אולם שמוע עוד ישמעו את קולי, חזיז ורעם; אני אהיה מטיף לפניהם הן בזמנה והן שלא בזמנה, ככתוב באיזה ספר.

גברת שטוקמן: אולם, טומס יקירי, דומתני שראית כבר עד כמה זה מועיל להטיף.

דוקטור שטוקמן: את מגוחכת באמת, קטרינה. שמא אתן להם לגרשני מן המערכה בדעת הקהל והרוב המאוחד וכל שאר מעשי־השטן? לא, תודתי נתונה לך, רעיתי! והדבר שאני רוצה, הלא הוא כל כך פשוט וברור וישר. אני רוצה רק לתופף באזני הכלבים ולהבינם, שהמתונים הם האויבים המסוכנים ביותר לאנשים בני־חורין, – שתכניות המפלגות רוצחות נפשותיהן של כל האמִתות הצעירות והאמיצות, – שהחששות לראוי וליפה מהפכות את המוסר ואת הצדק על פיהם, באופן שאי אפשר יהיה לנשוא את החיים כאן, לבסוף. כן, כלום אין הוא סבור, קפיטן הורסטר, כי הכרח הוא שאביא בני אדם עד כדי להשיג זאת?

הורסטר: מאד אפשר; אינני מבין הרבה בענינים כאלה.

דוקטור שטוקמן: כן, רואה הוא, – נא ישמע מעכשיו! ראשי המפלגות, אותם יש להשמיד. כי ראש מפלגה הוא כזאב, מבין הוא, – הוא כזאב המשחר לטרף; נחוץ לו מספר כך וכך של כבשים לשנה, אם חיים ברצונו. יתבונן נא רק בהובסטד ואסלקסן! כמה צאן אובדות לשמם הם; או שהם פוגעים בהם לרעה ועושים אותם לבעלי מומים, עד שלא יהיו מעולם אלא בעלי בתים ומנויים של “דבר־העם”! (יושב חציו על השלחן) לא, בואי הנה, קטרינה, – ראי, מה נחמד אור השמש המגיע אלינו היום; וכמו כן אויר־אביב זה המבורך, שרויתי.

גברת שטוקמן: כן, אילו רק יכולנו להתפרנס בשמש ואויר האביב, טומס.

דוקטור שטוקמן: כך, יהיה עליך לקמץ בהוצאות ולחסוך מעט, אז יעלה הדבר על נקלה. זאת היא דאגתי האחרונה. לא, מה שגרוע מזה הוא מה, שאינני יודע אדם נכבד ובן־חורין למדי שיוכל להמשיך את עבודתי אחרי.

פטרה: הוי, אל נא תעלה כזאת בדעתך, אבא; אתה עוד תחיה ותאריך ימים. – אבל ראה, הנה כבר שבו הנערים.

(איליף ומורטן באים מן הטרקלין)

גברת שטוקמן: הקורָא לכם דרור היום?

מורטן: לא, אבל נלחמנו בשאר הנערים בין שעור לשעור –

איליף: הדבר איננו כן. שאר הנערים הם שנלחמו בנו.

מורטן: כן, ואז אמר מר רוֹרלונד, שמוטב לנו להשאר בביתנו ימים מספר.

דוקטור שטוקמן: (סוטר אצבעותיו וקופץ מעל השלחן) עתה מצאתי זאת! עתה מצאתי זאת, בחיי ראשי! כף רגלכם לא תדרוך עוד על סף בית הספר!

הנערים: לא לבית הספר!

גברת שטוקמן: לא, אולם, טומס –

דוקטור שטוקמן: לעולם לא, אומר אני! אני בעצמי אלמד אתכם; – כן, הוה אומר, שלא תלמדו דבר –

מורטן: הידד!

דוקטור שטוקמן: אולם אני אגדלכם לאנשים נכבדים ובני חורין. – שמעי נא, בכך עליך לעזור לי, פטרה.

פטרה: כן, אבא, היה בטוח בזה.

דוקטור שטוקמן: ובית־ספר זה יהיה באולם, מקום שם חרפוני בשם אויב־העם. אולם בהכרח שנרבה את מספרנו; דרושים לי שנים עשר נערים, לכל הפחות, שאתחיל בהם.

גברת שטוקמן: אותם בודאי שלא תמצא בעיר הזאת.

דוקטור שטוקמן: ימים יראו. (אל הנערים) כלום אין אתם יודעים מספר פוחזים, מספר נערים פרועים באמת –?

מורטן: כן, אבא, אני יודע רבים ממין זה!

דוקטור שטוקמן: זה נחמד; הביאה לי אחדים. אני רוצה פעם אחת לעשות נסיונות בכלבים; יש שמוצאים מוחות מצוינים ביניהם.

מורטן: אבל מה נעשה כשנגדל ונהיה לאנשים נכבדים ובני־חורין?

דוקטור שטוקמן: אז תגרשו את כל הזאבים אל המערב הרחוק, בני!

(איליף נראה כמהרהר ומסופק; מורטן מקפץ וקורא הידד)

גברת שטוקמן: אהה, הלואי שאותם הזאבים לא יגרשו אותך, טומס.

דוקטור שטוקמן: כלום יצאת מדעתך, קטרינה? יגרשו אותי! עכשיו, כשהנני האדם התקיף בכל אנשי העיר!

גברת שטוקמן: התקיף בכולם – עכשיו?

דוקטור שטוקמן: כן, יש לי הרשות להגיד מלה גאה כזו, שעכשיו הנני אחד האנשים התקיפים שבעולם כולו.

מורטן: האמנם!

דוקטור שטוקמן: (משפיל קולו) הס; אל תדברו עוד בזה; אולם אנכי גליתי תגלית גדולה.

גברת שטוקמן: עוד אחת?

דוקטור שטוקמן: בודאי, בודאי! (מכנסם סביבו ואומר בסוד). הדבר הוא כך, רואים אתם, שהאדם התקיף ביותר שבעולם הרי הוא זה, שהוא עומד בודד מכל.

גברת שטוקמן: (מחייכת ומנידה בראשה) הו, טומס –!

פטרה: (בעוז־נֶחמה, תופשת את ידיו) אבא!



  1. שקוי הנעשה מיין שרוף, סוכר ומים חמים.  ↩

  2. סקורבוט (מין מחלה).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48390 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!