מישל ובניו

מישל עזרא נשא לאשה את לינדה

רחמים (רַחמוֹ) נשא לאשה את אוֹדֶט

אוֹלגָה נישאה לג’וֹ סִיטוֹן (סְטוֹן)

אַלבֶּר (אַברוּם) נשא לאשה את דִיטָה (יהודית)

טֶרָה (טֶרי) נישאה לתַאוּפיק (תיאו) שַמָּאע

מזל נישאה ללַניָאדוֹ

רוֹזָה נישאה לרַפוּל גִינדִי

אִיוֶט נישאה לבֶּרטרָאן לה־פְּטי

אֶדוּאָר נשא לאשה את רינה

רָשֶל נישאה לאִיב ספרא

 

פרק א'    🔗

מישל עזרא ספרא היה מנכבדי עירנו. סוחר עשיר, יהודי משכיל וחכם, ועם אנשים כערכו – איש רעים נעים הליכות. יהודי ארם־צובא פנו אליו בתואר חכם עזרא, למרות שרב לא היה מעודו והתואר חכם לא לחכמים נועד במקומותינו, אלא לרבנים. גויים נחלקו: מוסלמים אמרו ח’וואג’ה ספרא, שהמלה ספרא (או צפרא) ערבית היא ופירושה צהובה; ומשיחיים, הלא הם הערבים הנוצרים, כינוהו מסיה מישל. מי שראו עצמם מקורביו, בין שהם בני־ברית ובין שאינם בני־ברית, קראו לו דרך כבוד וחיבה מישל־אפנדי; וחנפים (או נצרכים ר"ל) הוסיפו לשמו פאשא או באשא.

מי שראה אותו מהלך לאיטו, כל הפנאי שבעולם לרשותו, לא היה מאמין שאיש זה חולש על חברת יבוא־יצוא, שסניפים לה בחמישה מרכזים עולמיים ומחזורה נכתב בששה־שבעה אפסים, בלי־עין־הרע. מהלך היה ברחובות ובשווקים, מניף מקל־הליכה שלו בחן עם כל צעד, ושותה בצמא בחושיו העירנים – הדרוכים תמיד – את כל המראות, הקולות והריחות, שעלו מן הכּוּכים ומן הדוכנים, מן האנשים ומן החמורים, ומן הכבשׂים המוּבלות לאיטליזים. משוטט היה בשווקיה הסואנים והססגונים של חלבּ עירנו, כאילו היו שלו; וחזקה עליו שאילו רצה היתה מחציתם שלו, אם לא למעלה מזה. מבט של שררה בעיניו הכחולות, כרסו ומקלו מפלסים לו דרך בהמון הזורם, משיב היה במצמוץ עיניים או בהנף־יד אל מול מצחו על קידות והשתחוויות והרמות כובע ותרבוש וקריאות ברכה של מכרים ומודעים וסתם חפצים ביקרו.

צועד היה בנחת ובקומה זקופה בין סבלים וחמרים צועקי אוּ־עָה ובין נערי השוק היחפנים, לבושי הבלויים. ומראהו בשוק כברבור בשלולית. לבושו תמיד פְראנגִ’י – חליפת־פסים כהה, חזיה מתחת לז’אקט ובכיסה שעון במכסה כסף, קשור בשרשרת זהב. גם מראה פניו פראנג’י – שיער בהיר, בלונדיני כמעט, על ראשו; שפמו המטופח אדמוני; עורו בהיר ורך ושפתיו דקות. אלמלא תרבוש על ראשו ומַסבַּחת־ענבּר בין אצבעותיו, היית חושב שקונסול של אוסטריה (אִנסוֹר־נאמסָה בעָגה המקומית) לפניך. לא רק אל שוק הצורפים ואל שוק הבַּשׂמים היה נכנס בלבושו המהודר, אלא אף אל שוק הדגים ואל שוק הבשר; ולמרבה הפלא היה יוצא משם ובגדיו נקיים ומגוהצים, ללא קמט וללא רבב; משל אדנוּת אדוניהם שדבקה בהם מגינה עליהם מפני הזוהמה.

אביו, סיניור שאול עליו־השלום, הוריש לו חכמה ודעת ונכסים הרבה. נכסים שקיבל מאביו כפל ושילש, ויש אומרים הרבה־הרבה יותר מזה. אף פתגמים ודברי חוכמה ששמע מפי הסיניור היה מעטר ומקשט, כמו ראה צורך להכפיל גם אותם; וכך במקום שהאב טרח על הקיצור, האריך הבן והטריח על שומעיו; עד־כדי־כך שדבק בו, שלא בפניו, כינוי של גנאי, אחד מטעמי־המקרא. טובה תורה עם דרך אר“ץ – היה אומר למשך סיניור שאול, ודורש: ומאי אר”ץ, אם לא ראשי־תיבות של ארם־צובא; הווי אומר, דרך אר“ץ – דרכה של ארם־צובא עירנו, ששולחת ידיה במסחר, ממרחק תביא לחמה. והיה מישל “מאריך הטרחא” מפליג בשבחה של אר”ץ זו שלנו ומוסיף משלו ואומר: “שולחת ידיה” רמיזה היא, ופישרה, שידיה של קהילתנו ארוכות ומרובות; ידה האחת בכיסו של התורכי, והאחת באבנטו של הפרסי, והאחת בצלחתו של הארמני, והאחרת – בארנקם של הבגדאדי והמוֹסוּלי, ועוד אחרת שלוחה אל הנאבּוּלסי ודרכו גם אל המצרי תגיע, שלא לדבר על ערביי חוֹמס וחַמה ודמשק, ועל עם־האר"ץ בכבודו ובעצמו; ועוד ידיה נטויות, מאשאללה.

מאביו ירש מישל גם שורה של הרגלים; מהם גדולים, מהם קטנים, מהם מוזרים, מהם מוזרים מאוד. ראש לכול – מנהגו לקנות כל צורכי ביתו בעצמו. מעולם לא ויתר על התענוג שבקניות. תמיד היה קונה בעצם ידיו; אחת היא אם קיץ או חורף, אם שמש תמוז קופחת על הראש או שלג טבת נמס על הפתחים, הופך לובן צח לזרמים דלוחים. ומי שלא ראה את מישל אפנדי עומד־על־המקח, לא ראה מחזה מזרחי זה במלוא חינו מימיו. וירטוּאוֹז היה נכבדנו באמנות העמידה על המקח, ספורט זה שהורתו ולידתו במקומותינו; משחק שמביני־דבר משווים אותו לשח־מט מזה ולדיפלומטיה מזה. את קיסמו האישי היה מטיל על־כף־המאזניים, ואת אמנות הדיאלוג בה ניחן מנעוריו, ואת המימיקה המשכנעת של פניו רבי־ההבעה, ואת קור־רוחו המפורסם בעולם העסקים, ואת להט ההתנצחות הטבוע במשפחתו מדורי־דורות, ואת הבנתו הדקה לנפש הסוחר – וכל זה בעבור רבע מאג’ידי. לא היה יוצא מן החנות, עד שקיבל מבוקשו במחיר שנראה בעיניו סביר; ואם היה יוצא בפחות מזה – היה מאושר. את המחיר האחרון היה זורק תמיד בעיתוי גאוני וממהר להכריז “מחיר אחרון” – אמירה שאין ממנה נסיגה. המחזה היה מסתיים בדרך־כלל ב“אַמ־רַק, יא סִידִי!” מפי המוכר, שאינו אלא “לפקודתך, אדוני” או “כן המפקד!” ואם העיסקה היתה חשובה בעיניו, היה מעביר מקלו לשמאלו ומסיימה בתקיעת־כף.

אולם מי שיסיק מכך, שרק לשם ההנאה שבהתמקחות אהב מיודענו לערוך קניותיו בעצמו, אינו אלא נחפז. והחיפזון הוא, כידוע, מהשטן.

ראשית, אהבה התלויה בדבר היתה זו. את ריחות המאכלים ואת טעמם אהב מישל אהבת־נפש. נכנס היה לחנות, מיד מתגדלות עיניו ומתרחבים נחיריו והוא מושיט אצבעותיו וממשש, ממשמש ובודק, נוטל וטועם. שלא היה קונה אלא מן המשובח שבמשובח, ולא היה מאמין אלא לחושיו שלו שיאמרו לו איזהו משובח ואיזהו משובח יותר.

פעם אחת נכנס לחנותו של פאוזי שהיתה ממולאה בצפיפות יתירה שקים ופחים וחביות וסלסילות. מישל פסח על הכל ועשה דרכו הישר אל חבית־הלבּן הגבוהה. כיוון שתקף אותו יצרו לטעום מן הלבן, עשה דרכו אל החבית כמי שאחזו בולמוס.

רואה אני תמיהה על פניהם של קוראים תמימים הקונים את הלבן בכוסיות פלסטיק קטנות, שבקושי יש בהן כדי טעימה, וזכרונם אינו מגיע רחוק יותר מצנצנות זכוכית של תנובה, שהלבן נשפך מהן כמים לבנים. ובכן, להווי ידוע לכם, רבותיי: אצלנו בחלבּ הלבן היה נמכר מחביות ונחתך בסכין קוביות־קוביות, כרגל־קרושה של אשכנזים, להבדיל אלף־אלפי־הבדלות. על טעמו החמצמץ־המלוח הנפלא איני רוצה לדבר, כדי לא לצער את נפשי ואת נפשם של אלה שזכו וטעמו פעם “לַבַּן מְסאפָה” של חלב ובנותיה. מוכן אני לוותר על מחציתו של שור־הבר שבגן־העדן עבור צלחת מן הלָבָן־הלָבָן הזה, נענע מיובש מפורר על פניו כדשא, וגזרי מלפפון טבועים בו כסלעים בשלג.

מסתבר שמישל אפנדי אהב לבן יותר מכל. ירדה איפוא ימינו על פנים החבית, ויצאה אצבעו טבולה בלבן. תחילה הסתכל באצבעו, כרופא הנהנה מחבישה נאה, בוחן קרישותו של הלבן הטוב שאינו נוזל ואינו נופל; ואחר החל מלקלק בה בהנאה גלויה ובמצמוץ שפתיים חושני, לַקלק ומַצמץ עד שהוורידה אצבעו ולא נודע כי באה אל קירבה (של חבית).

עוד זה שולח שפתו התחתונה לבלוש בשפמו, כדי לא לעשות מעשי “עמך” המוחים שַׁווארֶבּ בשרוול, וכבר הגיע במרוצה פאוּזי בעל־החנות, זונח מאחוריו לקוחות־של־מה־בכך. תמיד נראה פאוזי גברתן אלים, זועם מאחורי שפמו השחור וגביניו העבים והכהים. אך כעת, אל מול קומתו והדרת־פניו של מישל אפנדי, הוא נראה חיוור ומדולדל. אפילו שפמו נראה עלוב, לא הוד ולא הדר. פאוזי פתח פיו והחל שוטח לפני אורחו ברכות והזמנות ומחמאות, כיד המזרח הטובה עליו. באַהלן־אַהלן, אַה־לן וסַה־לן – החל, ובהכבוד הוא לנו יא ח’וואג’ה ספרא – סיים.

– אף לנו הכבוד – השיב מישל באותה נימה, וממנו־ובו גלש לעסקים – הלבן שלך לא גרוע, אין בו רע (מַא־בּוֹ־שִי). אני אקח כל מה שיש בחבית. יש לך נער לשלוח את החבית לביתי?

– מַעלוּם (כמובן), יא בּאשה. מילתך מלה.

– ובכמה? – נעץ מישל שאלתו ועיניו בפאוזי. הלה הופתע ממהירות ההתקפה. מישל פסח על כמה מהלכים שיגרתיים והפתיע את יריבו בשאלה הקצרה והישירה.

– הכסף לא חשוב, יא שייך. אתה רוצה, תהיה החבית מתנה ממני. החג שלכם קרב, לא? תהא זו מתנת חג מידידך פאוזי.

– צ’א־צ’א – מיצמץ מישל בשפתיו לשלילה. – חבית שאינה מליאה וחתומה איני מקבל במתנה – התלוצץ וליקלק שפמו. – בכמה, שאלתי.

– נקוב מחיר, יא אפנדי. הרי לא נריב על שווה־פרוטה.

– הסחורה סחורתך. אתה יודע מחירה.

– אתה יודע את מחיר הזהב ואת מחיר המאג’ידי בכל שוּקי העולם, יא ספרא; ואת מחיר הלבן לא תדע?

– זהב הוא זהב. אין זהב טעים וזהב לא טעים; אין זהב טרי וזהב פחות טרי.

– אמת דיברת. אך הלבן שלי – זהב. אין טוב ממנו בכל העיר.

ולשם שכנוע תקע פאוזי אצבעו לתוך החבית והזמין בתנועת־ראש את מישל לעשות כמותו. שניהם טעמו מן הזהב הלבן, מגלגלים עיניהם ומעפעפים על־מנת לחוש בכל דקויות הטעם.

– כבר אכלתי טרי ממנו – אמר מישל, מנגב ידו מאחורי מותנו.

– רק אתמול פתחתי את החבית. בִחייאת אללה. בחייאת פוּאָד בכורי. בחייאת עיוּנִי (עיניי).

– בכמה??

– למענך, למען כבודך, יַענִִי… בשלושים וחמישה האוקיה. – ובתנועת־יד שכולה נדיבות מיהר והוסיף – יאללה, מַעלִיש, שיהיה בשלושים והעיקר שתאכלו אותו בבריאות ובהנאה. יא ווַאלֵאד – צעק לעבר הנער העוזר – קפוץ הנה עם העגלה…

– עַלֵא מַהלֵק (לאט לך), יא אוּסתאז – נקט מישל לשון לימודים, כאילו מורה־הוראה לפניו – בשבוע שעבר, אם־לא־אכפת־לך, קניתי טוב ממנו בחמישה־עשר.

– טוב ממנו? אין טוב ממנו. בכל העיר. תגיד לי איפה מצאת “טוב ממנו”? – פאוזי הציג עתה בפאתוס את האיש שפגעו ביקר לו מכל. המלים ממש נעתקו מפיו.

– טַאווֶל בּאלאק (הארך רוחך), יא אבּוּ פוּאָד. אולי לא טוב ממנו; אבל גם לא גרוע ממנו. ושילמתי חמישה־עשר – שלוש פעמים ח’אמסֶה, בעיני השטן.

– אבל מן השבוע שעבר עלו המחירים, מי כמוך יודע.

– מחיר הזהב ירד.

– אבל המחירים בשוק עלו. הירקות, הפירות, הגבינות, הל…

– וכי אמרתי שלא עלו? הרי על־כן אני נותן שישה־עשר. ולא אוסיף.

– תוסיף־תוסיף, יא שֵייך, כמו ששמי פאוזי. חי זקן הנביא שתוסיף. הרי אני עצמי שילמתי עבורו שלושים.

– אם שילמת שלושים, מדוע תמכור לי בשלושים? וכי אין הרבה פיות – ברכת אללה – סביב שולחנך? וממה יפרנס אבו־פואד את ביתו, אם לא ירוויח קמעה?

– וואללה, תפסתני בלשוני, יא יאהוּדי. בעשרים וחמישה קניתי ובשלושים אמכור לך, רק מְשאן־ח’אטראק (מתוך כבוד אליך). האם זה ריווח מופרז?

– אם אביא לך מאה חביות, בעשרים האוקיה – תקנה? עוד היום אביאן לכאן. או שמא חמישים חביות יספיקו לך?

– עכשיו אתה כבר מוֹכר לי? באת לקנות או למכור, יא ח’וואג’ה ספרא?

– אני תמיד מוכר וקונה. הכל. לפי הנסיבות.

– אמת בפיך. אבל לבן לא ראיתיך מעולם מוכר.

– ולא תראני קונה, אם לא תוריד את המחיר.

– אמכור לך בלי ריווח, אם זה רצונך. עשרים וחמישה.

– עשרים – מחיר אחרון!

– אַמרֵק, יא סידי. נעגל לעשרים.

– תגיד לילד שישקול לי חמש אוקיות.

תמהים אתם ודאי אם אמנם התכוון מישל, ולו לרגע, לקנות את החבית. לאחר מחשבה קלה יתבהר לכם שהיה זה רק תכסיס, וכנראה מן המקובלים במשחק. כמשחק השח. כל מהלך מחושב, צעדים רבים מראש. וכמה מגוחכים הזרים, אנשי המערב הללו, שעמידתם על המקח משוּלה למי שמנסה לשחק שח־מט על לוח שש־בש.

החנות של פאוזי היתה גדולה, אפילה וגדושה. באגף התבלינים התעכב מישל, שואף אל תוכו ריחות קינמון וזַעתַר ויאנסוּן ושאר תבלינים ערומים בשקים גבוהים מופשלי־פיתחה. חינם אין־כסף יכול הוא כאן להשביע רעבונו המתמיד לריחות חריפים. מושיט היה בוהן ואצבע ומקרב קמצוץ מזה וקמצוץ מזה אל אפו, משל טבק הרחה משובח לפניו. פירורים נפלו אל תוך זיפי שפמו, והיה נושף בחוטמו להבריחם. עמד וקנה אוקיה זעתר, לא לפני שטעם והריח ונשף בו מול קרן של אור. ובעוד פאוזי שוקל, הוציא מישל בקבוק־כיס שטוח, שהיה מצוי תמיד בסמוך לליבו, וגמע שתי גמיעות ערק מן הבּאטָה (הברווזה), שכך כינויו של אותו בקבוכּיס המלווה לו לאדם משלנו לכל מקום.

מכאן הלך מישל אל תפוחי־האדמה; שאם לא יקנה רוֹטל תפוחי־אדמה (שיש להם תמיד שימוש בבית, ומחירם זול עתה) לא תהיה לו עילה לשלוח את הנער, עוזר החנות, אל ביתו, ויצטרך חלילה לשאת בידיו זעתר ולבן שקנה; דבר שלא אהב לעשות; ולא עשה מעולם. ניגש איפוא אל שקי התפוחים והוציא ובדק, קולף פינה בציפורן ומקרב אל אפו מעשה־מבין, ואחר שהתדיין והוֹריד את המחיר, ציווה שישקלו לו רוטל וישלחו הכול לביתו.

– עַלא ראסִי וּעֵינִי – השיב לו פאוזי אמירה, שתרגומה על ראשי ועיני, ומשמעה – בחפץ־לב. אחד אחד ברר מישל ובחר את תפוחי־האדמה. כל פגום ונגוע ומצומק ומצולק זרק הצידה. רק יפים וטובים וחלקים ושאין בהם עיניים הטיל על המאזניים. פעמיים שקל פאוזי, שמחצית הרוטל כמות נכבדה היא. ובכל שקילה, לאחר שאמרו המאזניים דברם במפורש, הוסיף מישל והשליך אל הערימה שניים־שלושה תפוחים כלאחר־יד; ולא מיחה פאוזי בידו.

קיצורו של דבר, במקום שם קונה מישל, יכולים אתם לקנות בעיניים עצומות. הסחורה שם טובה והמחיר שהוא משלם, זול ממנו לא תמצאו בכל העיר.

 

פרק ב'    🔗

מישל עזרא ספרא היה כאמור יהודי מכובד, מיקירי הקהילה. הצלחתו בעסקים היתה לשם־דבר; רבים תהו על סודותיה. רבים נתקנאו בו. צעירים מהירי־חימה וחדי־לשון התלחשו ביניהם ופסקו, שאילו הלך בדרך־הישר – לא היה מגיע לאן שהגיע. ותיקים ומנוסים טענו כנגדם שהקנאה והתמימות מדברות מתוך גרונם. אלה ואלה ידעו שאין הוא מן הרמאים, חלילה. ומלה שלו מלה. ואף זאת ידעו הכול, שהונאת השלטונות מקור הנאה היא לו, עליה גאוותו וממנה ראשית עושרו.

אין אדם מתעשר מהונאת הבריות, היה מישל אפנדי מטיף לבניו ולחתניו ולצעירים־צמאי־הצלחה שביקשו קירבתם. סוד ההתעשרות – בחיסכון; ומי שאינו חוסך בקטנות, לעולם לא יגיע לגדולות. ומשום ‘לפני עיוור לא תיתן מכשול’ היה מוסיף ומבהיר כוונותיו לשומעיו: בריות – אלה יהודים־בני־יהודים, שומרי־מצוות, שעליך ללכת איתם מישרים, לא תיטה ימין ושמאל. לא־כן גויים גזלנים־בני־גזלנים. על שכמותם נאמר ‘גונב מגנב פטור’ ומצווה היא להוציא טרפם מפיהם. וכאן היה נועץ מבט נוקב בשומעיו, נוטל כמה אגוזים ופיסטוקים קלויים וממולחים בכף ידו, מטילם לפיו באצבעו בתנועות נמרצות; ותוך כדי טחינה ולעיסה היה מוסיף ואומר: על אחת כמה וכמה השלטונות; שאם סתם גוי בשוק גנב קטן הוא, הרי מי שעלה במעלות הסולם ליסטים של ממש הוא; שאלמלא־כן לא היה מצליח למַרפק דרכו מעלה. כאן היה מקמט מצחו ומצמצם עיניו מעשה־חושב, מנמיך קולו מחשש של אוזניים לכותל, ומסביר: לא זו בלבד שאנשי־הרשות רשעים; השלטון עצם טיבו מרושע. מצפה הוא מן האזרחים שיאגרו ויאצרו כסף וזהב בעמל ימים ולילות; לבסוף הוא בא ונוטל מהם, כאילו משלו הוא נוטל. ואם בסתם אזרחים כך, קל־וחומר ביהודים, שחֶלבם ודמם וזהבם הפקר. הווי אומר, כל המתחמק ממנו ומהיטליו – מצווה הוא עושה ושכרו בשני העולמות.

זו תורתו של חכם עזרא, על רגל אחת תורת־חיים למחזיקים בה.

ירא־שמיים היה; שומר־מצווֹת ומהדר בקטנות כבגדולוֹת; נַסמַלאח, בלשון המקום. מעולם לא חיסר תפילה, אפילו הוא בדרכים, אפילו הוא בין גויים. ועל כל מאכל ומשקה בירך בפיו ובליבו; שיש מברכים בפיהם וליבם מלא טרוניה – לא עימהם חלקו. אף מעות לצדקה היה נותן, ומחנך בניו ליתן. מטיף היה להם מידה בינונית ומסתמך על הרמב"ם, זכותו יגן עלינו. שאם תהיו נוֹתנים הרבה – היה אומר להם, אצבעו נעוצה מול פניהם כאקדח מאיים – ירננו אחריכם ויאמרו, להתנאות ולהתגאות ולהתראות הם רוצים. עשו איפוא הכל במידה, אפילו צדקה; ולא תבואו לידי צדקנוּת, ולא תמשכוּ עין־רעה עליכם. זה דברו אל בניו ובנותיו, בעודם סמוכים על שולחנו, מנשקים ידו אחד־אחד ונוטלים ברכתו בהכנעה.

ראשון היה מיודענו בקהילת־קודש ארם־צובא שטבע לעצמו נייר מכתבים מהודר ב“מַטבַּעת בּיג’וֹ”, בית־הדפוס החדש, ובראשו כתוב באותיות זהב “מישל עזרא צפרא ובניו” – עברית, ערבית וצרפתית. תשאלו, אם היה כותב שמו צפרא, מה ראיתי אני לכתוב אותו ספרא. אלא שהוא היה כותב צדי“ק ומבטא צא”ד, שאינה אלא סמ"ך גרונית עבה; הוא וכל בני־עירנו האמונים על שפות בני־שם. ואילו אחינו האשכנזים עלולים לבטא שמו טספרא, ונמצאו מחטיאים. ואל תאמרו שחושד אני בכשרים; וכי לא ביטאו שמו של אותו רברבן נאצר או נאטסר, הם לבדם מכל אומות העולם? תאמרו, מה חשיבות יש לשם? הנה שימעו כיצד עלה וגאה מסחרו של מיודענו והחליטו בעצמכם אם לא בעזרת השם הגיע למה שהגיע.

מישל שתל בניו וחתניו בארצות שונות ונתן בידיהם ניהול סניפיה של חברה מסחרית אדירה. למעשה, במשך שנים לא ידע איש (והשלטונות אינם יודעים ככל הנראה עד היום) שהחברות המשגשגות “מישל ובניו” בפריס ובבורדו, “עזרא ובניו” בנחלת־בנימין בת"א וברחוב החלוץ בחיפה, S. Ezra & Sons בניו־יורק ובאַסבּרי־פארק, ו־M.E.S. Ltd בטוקיו ובהונג־קונג – הן חברה אחת בעלת שמות שונים; או בעצם סניפים של החברה “מישל עזרא צפרא ובניו – אימפורט־אכספורט” שמרכזה בחלבּ וסעיפיה בבירות, בדמשק ובבגדאד. כדי למנוע טעות, עלי להוסיף מיד שבסוף שנות הארבעים ירד והתנוון הסניף הערבי המרובע עד שנעלם כליל, ובמקומו הוקמו סניפים בדרום־אמריקה ובמרכזה. מבואנוס־איירס המשיך מישל עזרא ספרא לנהל את אימפריית העסקים שלו, על טוהרת השפה הערבית, כמובן; ואלחַמדִיללה, לא־בלי־הצלחה. אך בל נקדים את המאוחר. הימים בהם עוסק סיפורנו הם הימים שלפני המבול, בעוד קהילת חלבּ על תילה.

מה הוא יתרונם הכלכלי והפיננסי של שמות שונים ומשונים על שם אחד יחיד – איני יודע. אך ברי לי שיש דברים בגו. אם מפאת מיסים ואם בגלל מכסים ואם משום עודפי הכנסה והוצאה וכיוצא בזה. בוודאי יימצאו בין הקוראים כאלה שיבינו דברים אלה טוב ממני. מתיר אני להם לצחוק לבוּרוּתי ולחייך לתמימותי. היו אומרים אצלנו, משום עין־הרע הירבו בשמות, שלא תשלוט בהם חלילה. ובּוֹליסָה הזקנה היתה טוענת שבדרך זו הם היטעו את השטן ובילבלו אותו. אם מס־ההכנסה הוא שותפו של השטן – היה אומר ליאון בעלה – הרי הצדק איתך, יא מַרַה (אשה); ואיני רואה שום סיבה לפקפק בכך – היה מוסיף ומסלסל שפמו, נהנה מחוכמתו.

חכם עזרא הצטיין בהרבה המצאות מקוריות, כגון כתב רש"י שהפך בינו לבין בניו לכתב־סתרים מועיל, וכגון דברים שאפרט בהם להלן; אך בעניין זה של שמות מביאי־מזל – לא היה מקורי ביותר. הרעיון ניצנץ בראשו בעת ביקורו הראשון בפריס, עוד לפני ששלח שמה את בנו בכורו. במסעדה כשרה פגש, ולא במקרה, את בן משפחת שֵעיוֹ – משפחה ידועה בעירנו – שהתעשר והתפרסם בנכר. הלה פשוט איית שמו Chaillot והוסיף לו קידומת אותה הברה תמימה de. כך הפך מסיה ארמאן דה־שָיוֹ, בעל רשת חנויות ההלבשה לנערות ולנשים בקירבת Palais de Chaillot, לאיש החברה הגבוהה בעיר האורות והנשים.

בוודאי תשאלו, במה עסקה החברה “מישל עזרא ספרא ובניו”. מוטב תשאלו במה לא עסקה. כלל היה נקוט בידיו של מישל, כל מה שניתן לקנות בזול ולמכור ביוקר – הוא קונה; אחת היא אם זהב ויהלומים, אם שומים ובצלים, אם שטיחים ומרבדים, או אם מאותן סחורות אסורות שאין הנייר סובלן ואין מן התבונה להזכירן שחור על גבי לבן. לכאורה היתה זו חברת יבוא־יצוא. ואם נמנה כל אותם דברים שהמדינות הללו, שבהן הסתנפו סניפיו, צריכות ליבא ורוצות ליצא – הרי נגיע כמעט לכל חפץ ולכל סוג של סחורה. על אחת כמה וכמה שמה שיפן והונג־קונג מייצאות, ביירות ותל־אביב קונות לתיאבון, ומה שפריס ובאגדאד מייצאות יפן והונג־קונג חוטפות; שלא לדבר על אמריקה, שיש בה הכול ובכל־זאת קונה היא הכול. מִצווה מפורשת ציווה מישל את בניו וחתניו מנהלי־סניפיו: אל תמשכו ידיכם מכל קנייה, בין שהיא מניות ובין שהיא ניירות־ערך, בין שהיא בגדר יבוא־ויצוא ובין שהיא מחוץ לגדר זה ולשאר גדירות. גם על הכשרות ציווה אותם, שעליהם להישמר מלאכול במסעדות של גויים וכיו"ב, אך עסקות שאינן כשרות – אין המסחר האמיתי יודע. כשר – כל המביא רווחים. בלתי כשר – שסיכוניו מרוּבים וסיכוייו מעטים.

שלבים שלבים בנה מישל את החברה. בימי אביו, סיניור שאול, הוקמו הסניפים שבארצות ערב.

מישל היה נוסע ביניהם ומבססם. יחידי מכל המשפחה הלך בדרכי אביו ופנה אל המסחר. אחיו ניצלו עושרו של האב לרחוץ בניקיון כפיהם ולהתפרפר לארצות רחוקות ולמקצועות מעודנים, שצווארונך נשאר בהם לבן וציפורניך – נקיות. אחר פטירתו של האב, הרגיש מישל את עצמו כספינה שהורם בה העוגן. רחמים בכורו, הלא הוא רַחמוֹ אל־אַשאַר (הבלונדי), כבר היה בן שבע־עשרה. קם אביו ושלחו לפריס; לא לפני ש“לקח” לו נערה נאה, כמובן; שכידוע, פירצה קוראת לרווק. היה רחמו הבכור נער כלבבו, ומתוך שהיה עוזר על־יד אבא מיום שלמד לומר לגובים “אבא נסע”, ומבלי להסמיק, ידע את דרכי האב וסניפו עלה כפורח. בביקורו השני אצל הבן אישר מישל הקמת סניף־מישנה בבוֹרדוֹ העיר, ולוּ לשם פרנסה לגיסו של רחמו, אחיה של אוֹדֶט, שילדה באוֹתם ימים את מישל הקטן, ראשון הנכדים נושאי־שמו.

הסניף בצרפת הפך עד מהרה מקום הכשרה לאח השלישי ולחתנים שהתחילו בו תלמודם והמשיכו דרכם לעולם הגדול. ואם פסחתי על האח השני אַלבּר, הרי שיש דברים בגו. ועוד ידובר בו, באלבר, שעליו פסק מישל ואמר “ממנו לא ייצא סוחר” ודבריו הדהדו בבית־ספרא כאילו אמר, ממנו לא ייצא בן־אדם.

אם נבוא לבדוק מה היו סודות ההצלחה של מישל ובניו, נמצא שהם מרובים. ראשית, שלא סמכו על זרים. לא רק מנהלי הסניפים היו מבני המשפחה, אלא רבים מן העובדים קרובי־משפחה היו ואם לא קרובים ממש, הרי בני עירנו היו וממשפחות טובות, שאפשר לתת בהן אמון. שנית, ששלחו ידם בכול ולא בחלו בשום דבר עובר לסוחר. שלישית, שידעו לנצל צרכים שונים של המדינות השונות ושערי־מטבע שונים ומשתנים שלהן לתחלופות זריזות וממולחות. רביעית, שלא היו להם הוצאות נסיעה, אפילו טסו הרבה, עתים במחלקה ראשונה. שמישל היה אומר לכל אחד לפני צאתו: רשאי אתה לנסוע הביתה לראות את אמא או לנסוע לאחיך ולאחיותיך בכל מקום כמה שתרצה, ובלבד שלא תוציא פרוטה על הנסיעה; הא כיצד? – שיהא תפור למעילך או טמון בעקבך דבר, שאם הוא עובר עימך גבולות הוא משלם הוצאותיך. ולא נצטרך מישל לפרט, שבניו וחתניו הבינו דבר מתוך דבר ורמזי אביהם היו נהירים להם כאותיות־הקטנות שבסידור לחזן. חמישית, שכל מה שעשו, בסודי־סודות עשו ולא ידע האחד על מעשי השני יותר משהיה חייב לדעת. לא־כל־שכן זרים, שלא ידעו מעולם מתי בני־ספרא נוסעים, ולאן הם נוסעים, ולשם־מה הם נוסעים ובאים. מטלפן היית, למשל, לביתו של רחמו ובתו עונה “אבא נסע” או “אבא חזר”, ולא ידעה לאן נסע ומניין שב; ואם ידעה – ידעה להעמיד פנים שאינה יודעת.

פעם התארח אלבר, האח הצעיר שהשתקע בישראל, בביתו של רחמו בפריס. בעודו על מיטתו, מיטלטל בין אחרוני החלומות ובין חוויות ליל־אמש שבילו בחברותא הוללת, שמע את אחיו מתחיל בעבודת־יומו בחדר הסמוך. אל הטלפון ישב וקולו הגיע צלול ובוטח, מבעד לקולות ולמראות מעורפלים ואפופי־עשן, שהנפש טרם השתחררה מהם.

– הלו, מרכזיה, אני מבקש לדבר פֶרסן־טוּ־פֶרסן עם אדון אַבּיע אֶ־סוּף (האמכור את הצמר?), בואנוס־איירס, ארגנטינה, מספר כך־וכך. כן, תודה, אני מחכה על הקו. מה?? האדון איננו בבית? מה חבל. נו־טוב, תודה. תני לי אם־כן את טוקיו. כן, כמובן – פֶרסן־טוּ־פֶרסן־קוֹל – מר בְּעַת־לי פז (שלח לי זהב). טוב, אני אאיית…

ולאחר שאיית את המלה העברית ואת המלה הערבית באותיות לטיניות, החל רחמו לפזם אותו ניגון ששמעו אמש במרתף־העירום ושגם מלאבר לא הרפה מאז, הוא והמראות הנלווים אליו. היה מזמרר ומחקה להנאתו קולה המתנגן של המרכזנית: Ne quittez pas. עד שקיבל את התשובה המצופה.

– מר בְּע־לי פז איננו במשרד? מה לעשות. אין לי מזל היום. בכל־אופן, תודה לך, אלף תודות.

לא עברו שתי דקות וצילצול הטלפון הקפיץ את רחמו והשיבו מן המקלחת אל חדר־העבודה.

– את מי מבקשים? חזרי בטובך על השם. את בִּיעוֹ אַוואם? (מכור אותו מהר) מאין הקריאה? מבואנוס־איירס? כמובן. מר אוואם יצא מהבית. מצטער. לך התודה, עלמתי. צ’או.

רק אחרי שהזרים אלבר התמים הרבה מים על ראשו במקלחת המפוארת, המצופה חרסינה אמנותית, ושיחזר לעצמו את שלוש השיחות ששמע – התחיל להבין במה מדובר. אחיו טלפן לאביו בארגנטינה ושאלו אם למכור את הצמר ואביו טלפן בחזרה והודיע לו למכור מיד – וכל זאת מבלי לשלם פרוטה לחברת הטלפונים. ובשיחה השניה ביקש רחמו מגיסו, אשר על הסניף היפני, להעביר לו זהב, והקוד מחציתו ערבית ומחציתו עברית, כדי למנוע הפתעות. “חברת הטלפונים לא תתרושש מזה” – שמע אלבר את קולו של מישל אביו, כאילו עמד תלוי באוזניו.

עוד זה מפענח צפוּניו של אחיו מארחו, מסמיק־מתלהט מבושה שכך הוא מאזין בסתר למסתרי־מסחרו – וכבר צילצול שני של טלפון. הוא ניגש ומרים. רחמו מגיע מיד ומושיט ידו הרטובה אל השפופרת.

– מבקשים את רבבה ספרא – אומר אלבר ומוסר לו את השפופרת.

– רבבה ספרא? מניין מדברים? מטוקיו – את בטוחה? כן. לא. גברת ספרא איננה בבית. מצטער מאוד. אדיו, מדמואזל… אה, מדאם?? ואת נשמעת כה צעירה.

– לא ידעתי שיש במשפחה בת עם שם עברי, מקורי – אמר אלבר לתומו, ומיד הסמיק, נושך שפתיו בשיניו. הרי זו התשובה מטוקיו. וספרא – צהובה – שם־כינוי הוא לזהובים בחלב העיר; והוא שכח.

– זו קרובת־משפחה רחוקה, שאינך מכיר – לא היסס רחמו להשיב. וכדי לא להשאיר מלאכה בלתי גמורה הוסיף ואמר: היא נולדה בניו־יורק, בברוקלין. אביה מבית־ספרא; אמה ישראלית לשעבר; אז נתנו לה שם עברי.

– אשמח להכיר אותה בהזדמנות – ענה אלבר מתוך נימוס, מתקנדס לו בסתר לבו.

– אינני חושב שתהיה לך הזדמנות. שמע, אספר לך סיפור מעניין על עוד ספרא אחד, שבו נתקלתי לפני… כמה שבועות. גם הוא ישראלי.

ובשעת ארוחת־הבוקר, שאליה הגיעוּ – אלבר בחלוק־בית של אחיו ורחמו לבוש ומוכן לצאת לעסקיו – סיפר האח המארח:

– הייתי באורלי, נמל־התעופה. קיבלתי קריאה טלפונית והשמיעו שמי ברמקול. אני ניגש לדוכן שאליו נקראתי לקבל את השיחה ורואה עלם צעיר עוקב אחרי. בחיוך הוא קרב אלי. – שמך רַמוֹ ספרא? – כן, ומי אתה? – רם ספרא, וקוראים לי רמי. מן־הוֹן־להוֹן מסתבר שהברנש הוא ישראלי ממשפחה חלבית. – והרי כל הספרא מחלבּ קרובי־משפחה, אני אומר לו. והוא מספר לי שהוריו בחלב שמם היה שחֵייבָּר.

– כיצד הופך שחייבר לספרא? – שואל אלבר את רחמו, שנשתתק מצפה לשאלה.

– זה מה שאני שאלתי – קורא רחמו קורן כולו, ודוחף לצלחת אחיו עוד חביתה בפטרוזיליה.

זה מחכה לתשובה. רחמו אינו נחפז. הוא גומע מן הלבן הקר בשריקות קולניות, נהנה מן הנענע והמלפפונים השטים – זה על פני הלבן ואלה בתוכו – ולבסוף הוא דוחה כסאו מעם השולחן וממשיך סיפורו.

– אצלכם בישראל חילופי שמות הם במודה, באופנה, לא? ובכן אביו של זה הגיע לנתניה ופתח עסק. ולא היתה לו הצלחה, כי האשכנזים הללו מתפרנסים זה מזה, כידוע לך. מה עשה? לקח אותו שלט שהיה כתוב עליו שחייבר וצבע רגל שמאלית של חי"ת, עד שנותר מן השם שרייבר – שם אשכנזי למהדרין. אחר־כך שינה מקומו של בית־העסק ושינה שמו במירשם התושבים, ותאמין־או־לא־תאמין עסקיו של שרייבר החלו לפרוח. הלקוחות זרמו אליו. משגדלו הבנים היה השם הזר מפריע מנוחתם. רצו שם עברי, בדקו ומצאו ששרייבר באידיש פירושו כותב או סופר. עשו יד אחת ושינו שמם לספרא.

צחקו השניים צחוק גדול על אותו גילגול והיו מוסיפים לצחוק ולהתבדח על בני עירם – שרבים מהם אם אינם מצחיקים בעצמם הרי מעשיהם מצחיקים – אלמלא אצה לו דרכו של רחמו למכור את הצמר (יש לי איזה עניין דחוף. וניפגש כאן בצוהרים, אה? Parole d’honneur שלא אסלח לך אם לא תבוא הביתה לאכול איתנו. אוֹדט תכעס!).

רק יצא ושוב צילצל הטלפון. אלבר נטל את השפופרת. תל־אביב. רוצים לדבר עם גברת אורלי אַלמאז (יהלומים).

– היא איננה בבית – ענה, מתחיל ליהנות מן המשחק; וכמו שד נכנס בו הוסיף אל תוך השפופרת: הלכה למכור את הצמר.

להפתעתו שמע את קולו של המבקש, במבטא חלבי מובהק (שכנראה נשאר הקו פתוח) עונה לו בערבית ואומר: בּראווֹ, יא רחמו. גם אנחנו מכרנו. ומַבּרוּק (תתחדש) על האוטו החדש.

– אַלוֹר, מסיה – צעקה המרכזנית נרגזת – גברת אורלי אלמאז ישנה או איננה?

– אמרתי לך שיצאה!

נכנסה אוֹדט. עטופה נֶגליזֶ’ה צהבהב מהודר, לכבוד האורח. עיניה הגדולות מאוחזות עדיין בקורי שינה. שמאלה אוספת פתחי החלוק סמוך לצווארה, וימינה סורקת שערה לאחור.

– רצו לדבר עם אורלי דיָא… אַלמאז – אמר, והסמיק כשותף לדבר־עבירה.

אודט צילצלה מיד למשרד ולנמל־התעופה אורלי:

– גברת אלמאז יצאה מתל־אביב.

– אבל, אודט – נכנס גיסה לדבריה – זה לא מה שהודיעו.

אודט חייכה אליו חיוך שכולו ספרא, בעינים גדולות יפות. נדמה היה לוֹ שגם נדה לוֹ בראשה.

באזני שניהם נצטלצלו דבריו של מישל “ממנו לא ייצא סוחר”.

 

פרק ג'    🔗

מישל נשא לאשה נערה נאה וצנועה ומלומדת, בת למשפחת טאוויל. נדוניה נכבדה הביאה עימה מבית אביה, שהיה בית־טאוויל מעוניין להשתדך בבית־ספרא, מטעמי כבוד ויוקרה ומטעמי פרנסה וממון. כבן שלושים היה מישל בשאתו לאשה את לינדה. מבית־הספר הוציאה, ובאמצע שנת הלימודים. נהנתה אחותה רוזה מן הדבר ונכנסה לכיתה במקומה, שכבר שולמה שנת־הלימודים כולה מראש. ובאותם ימים, משפחה שאמצעיה אינם מרובים היתה שולחת לתיכון רק בת אחת – המוכשרת בבנות. מכאן אתה למד, שלינדה לא היתה סתם נערה. אפילו מנהל האליאנס המליץ עליה מכל הבנות הבתולות שהכיר, וסניור רחמים שאול ספרא סמך על שיפוטו.

כשנישאה לאיש היו שנותיה כמחצית שנותיו, אך משנה לשנה הלך יחס זה והשתנה לטובה, והנערה הפכה עד מהרה אשה בְּשֵלָה לאישהּ. רק פעם אחת ראתה את מישל לפני בוא השדכנית, ולא השהתה עליו מבטה, מחמת בושה וצניעות. אולם די היה בראיה זאת ובשמם של סניור שאול ובניו כדי להלהיט בה תשוקה להיות גברת ספרא. היתה מתפללת בליבה לאלוהים ונודרת נדרים הרבה, שאם ימלא מבוקשה תעשה צדקה וחסד עד יומה האחרון. כיוון שיופיה של הנערה לא היה צריך הוכחה, לא נותר לשדכנית אלא משא־ומתן על נדוניה ותנאים וכיוצא בזה. חתן וכלה היו בשלים לחופה, שזה מכבר הגיעו לפרקם, ונטיית־ליבם זה לזו לא חסרה אלא גפרור של שדכנית.

מישל מצא בלינדה אשה כלבבו; אם טובה לילדיו, רעיה חמה תומכת גאוותו, ועזר כנגדו בעסקים. והוא השיב לה גמולה ברוחב־לב, אם־כי יד רחבה לא מצינו בין מעלותיו. אלמלא חוּנכה בבית אביה לאהוב את הברכה ולשנוא את הבזבזנות, אפשר שהיה חסר לה מה בבית בעלה; אך לינדה קיבלה מאישה כל מה שביקשה נפשה.

שנים־עשר הריונות הרתה לו, ואילו נתברך רחמה היתה מגדלת לו בנים ובנות כמספר שבטי ישראל. אלא שלא כך רצה הבורא, שמו־יתברך, ולינדה זכתה לגדל לבעלה שלושה בנים ושש בנות בלבד, אלוהים ישמרם. הריונותיה הוסיפו חן על חינה בעיני בעלה. ואפילו עין זרה ראתה והבחינה שיופיה גדל, מאשאללה, בכל פעם שגדל גופה ומתעגל. דשנוּת שהיתה בה מנעוריה הפכה משמנים מעודנים, ובגדים עליונים ותחתונים עמלו קשה לרסן נשיותה המתפרצת. וכל אותן שנים, בין שכריסה תפוחה והיא טרודה בסריגה, ובין ששדיה שופעים והיא עסוקה בהנקה – אין לינדה שוכחת חובותיה לבעלה.

כל ההתכתבות שלו בצרפתית, עם סניפיו ועם ספקיו ועם קַנייניו, היתה מנהלת. למזלה חלק מן ההתכתבות בערבית היה ומישל שלט בשפה זו טוב ממנה. אף מרבית ההתכתבות הפנימית עם הסניפים עשה בעצמו בלשון הקודש ובכתב רש"י, להעלים עניינים שבינו ובינם מעין השטן והשולטן. גם מברקים היה מנסח בעצמו, שכאן עמד לו שילוב לשונות שלוש לחסוך במלים ובסלעים. היה למשך כותב – Imaniloba Adroshhodesh Shlahli Echantillons Bilposta (אם־אני־לא־בא עד־ראש־חודש שלח־לי הדוגמאות בדואר) ומונע את הדואר מללסטמו. שכן מי שאמר ‘מלה בסלע’, אליבא דמישל, בוודאי למברקים נתכוון, שתעריפיהם שוד לאור היום.

כתב־יד רהוט ומסולסל היה ללינדה. אותיותיה עגולות ומליאות ועליזות כמותה. ראשונה היתה בכיתתה בשיעורי הקאליגראפיה. סגנונה בהיר ונאה, פתיחות וסיומות מסוגננות של נימוסי־צרפת שגורות בפיה ובעֵטה. מזכירה טובה ממנה לא היה יכול למצוא בכל הארץ. חן מזרחי מיוחד היה שפוך על סגנונה המערבי, ושפה צרפתית יצאה מתחת ידיה מתובלת ברכות וגינונים וניסוחים ערביים, כאולם של הילטון מעוטר ערבסקות. פתיחת כל מכתב וסיומוֹ במילים ריקות ומנופחות אַ־לַ־פראנסֶז, אך תוכו ועיקרו – משפטים עסיסיים משובצים באינשאללה ואלחמדיללה ומאשאללה ופי־עֵין־אֶל־עַדוּ ועַאְ’בּאלאק ושאר פניני המזרח, שאם אתה מתרגמן יוצאות מידך פנינים מלאכותיות.

כך כשכתבה לבני־עמנו ולבני־דודנו; עם זרים שמרה על דיסטאנס, ועל צרפתית צחה וצחיחה. לינדה ידעה איך לכתוב וידעה מה לכתוב. מישל היה רומז והיא מבינה. וניסוחיה – תמיד לפי רוחו.

אילו רק במכתבים עזרה לינדה על־יד בעלה – דיינו. אך כיוון שהיה מבוגר כמעט כאביה ומכובד לא פחות מאביה, וכיוון שהוא גבר והיא אשה – היתה מפנקת אותו ומטפלת בכל משאלותיו. רק נכנס הביתה היתה רודפת אחריו עם נעלי־בית (בּאבּוּג') בידה, וכבר הקומקום שפות על האש והספל (הפינג’אן) מוכן למזיגת קפה חריף ומריר, כטעמו. סימנים רבים נוצרו ביניהם מבלי שנדברו מעולם; כך למשל היתה תנועת אצבע ובוהן שלו מרמזת לה להביא לו כוס מים, ותנועה קלה של ראשו כלפי מעלה האיצה אותה אל תיבת התרופות למצוא לו גלולה. בשעת רחצה עמדה תמיד דרוכה לשמוע בקשותיו שביקש בקריאה קולנית חדה. רק זר היה שומע פקודה בצעקותיו אלה. לינדה קראה בהן חיבה ומילאה חובתה כאשת־איש באהבה. אם היתה בו אדנוּת כלפיה – אדנות־של־אדוניס היתה זאת, מלטפת ואינה מבַזה. בראש מורם האמירה אותו על כל ביתו. שום הכנעה לא היתה כאן. וזר לא יבין זאת.

אולם עיקר התועלת שהביאה לינדה לבעלה – בעניין אחר. ביוזמתה ובברכתו של מישל פיתחה רשת עניפה של שדכנות־צמרת בה עסקו גם בנותיה וכלותיה, בכל מקומות שִבתן. לא שהפכו שדכניות מקצועיות, חס ושלום, שאין הדבר לפי כבודן ומעמדן; אלא היו מייעצות לשמנה וסולתה של הפזורה החלבית בעניינים שבינו לבינה, אשר סופם לקשור קשרי דם ומשפחה ולאחד שושלות של ממון; ומובן מאליו שאין להפקיר עניין נכבד כזה בידי צעירים מיוחמים קלי־דעת, אף לא בידי שדכנים פשוטים שכל עניינם בשכר־טרחתם, ופעמים מבשלים בכיה לדורות. כך ידעה, למשל, בתה אולגה שישבה באַסבּרי־פארק – מקום קייט ליד ניו־יורק – את כל הבנות החלביות שהגיעו לפירקן לא רק אצל מאות החלבים העשירים הזורמים מדי קיץ לאותה עיר־חוף וחוּפה, אלא אצל יוצאי־חלב בכל אמריקה הצפונית. אמה נתנה לה מינוי על כל אותה יבשת, שחלביות רבות, יפות כפרחים ובשילות כאגסים (דברי לינדה), בגרו בה מדי שנה בשנה. בנות הן כמו פרחים, היתה לינדה אומרת דברי תידרוך, שצריך לקטוף אותם בעודם סגורים. אם יאחר הקטיף – ייפתחו לחרקים ולמזיקים; שכך דרכו של הטבע, בשילוּת קוראת לגנב. ובנוח עליה הרוח, בעוד ידה בוחשת מרקחת על האש, היתה האם הצעירה – נכדתה של שדכנית – ממליצה דבריה ואומרת לבנותיה: נערות שהגיעו לפירקן, יש למצוא להן שידוך בטרם יצמאו לפורקן; שאם יצמאו חזקה עליהן שימצאו. הווי אומר, מצווה גדולה ראו לינדה ובנותיה בתחביב שלהן, וכל כלה שהביאו לחופה – כאילו הביאו ניצול־סערה לחוף מבטחים; שהדור דור של מתירנות מפתה וסוחפת, רחמנא ליצלן, ואפילו בנות־חלבּ אינן מחוסנות מפניה.

יודע אני, ריח של שמרנות נודף מרשת זו הפרושה, למרבה הפלא, עד היום ועד מחר. אך גם חדשנות יש בה, כגון אותה אסברי־פארק שהזכרנו, שהיא עיר חוף ורחצה. מה עניין רחצה לכאן? שהיתה אולגה מזמנת את שתי המשפחות שחישבה לשדך, ובעוד ההורים אוכלים גלידה בקצפת בבית־קפה על החוף, היו חתן וכלה יוצאים לשחות ולהכיר לדעת זה את זו בארבע עיניים חקרניות ובארבע ידיים שובבות ובביקיני שאינו מסתיר יותר מטֶפח למטה וטפחיים למעלה. קחו זוג צעיר וטיבלו אותו בים, אולגה אומרת בקריצה, מיד שוקעות אי־הבנות וצפה המשיכה ההדדית.

מוגזם לומר שרוב בנות החלבים נשתדכו באמצעות בנות ספרא. ראשית, רק במשפחות טובות עסקינן, שאין בהן חלילה מחלות־רוח או מחלות־גוף תורשתיות, ואין הן מן האוכלין ז’אמבּוֹן ופוֹרק־צ’וֹפס להכעיס. שנית, מדוּבּר רק בחלבּים ממשפּחות עשירות שמעשר של נדוניה שלהן יש בו ממש וכדאי לטרוח עבורו ורק באלה היושבים באותן ארצות ובאותן יבשות שבני־ספרא פורשים שם רִשתם. כך שנותרה מלאכה מרובה לשדכנים אחרים. הזכרתי “מעשר” ולא פירשתי, שכן כל מי שמכיר את בנות ספרא יודע שאין זה לפי כבודן להתמקח על כגון דא ושכרן פיקס – רק מעשר מכל נדוניה; שהרי שכר מצווה – מצווה. למען הדיוק יש לומר שגם אם מלאכה זו נשמרה לנשים, שתהיינה עסוקות בה (שהבטלה אם כל חטא, כידוע, ומי שאמר “אם” ידע והבין שגם אם לילדים עלולה לבוא לידי בטלה וממנה לידי חטא) וממַמנות בה פרוותיהן וגחמותיהן, הרי הגברים לא טמנו ידם בצלחת והיו בנושא זה עזר־כנגד לנשותיהם. כך הפכה השדכנות מקור הכנסה חשוב לחברת “… ספרא ובניו”: מישל מנצח על הכול, ולינדה עוזרת על־ידו.

ככל שנתרחקה הפזורה החלבית מן המרכזים, כן גדל הצורך בשדכנים שיש להם קשרים יציבים בארצות שונות. חלבי שבתו הגיעה לפירקה לא ינום ולא יישן עד ימצא לה בחור חלבי ממשפחה טובה. ואם אין כזה במקומו, יימצא אחד במקומות אחרים, שאין מקום בעולם שיש בו מסחר ולא תמצא שם יהודי חלבּי או שניים לרפואה. כל־שכן חלבּי שבנו הגיע לפירקו והחל מחזר אחר גוֹיוֹת, בְּעיד עאנאק (ירחק ממך), ומפזר רגליו וזהוביו במקומות מפוקפקים. דא עקא, שגוֹיה משרכת דרכיה מסוכנת פחות מגוֹיה מהוגנת, שעינה לבית ולילדים.

לינדה ידעה היטב שאיפתו של כל חלבּי למצוא בני זוג לילדיו מבין בני עירו. לא אומר שלא היו לה ברשימותיה גם אי־אלו שְוואם (בני שָאם – הלא היא דמשק), אך אלה נשמרו רק לשעת הדחק. בדרך־כלל מקומה של חלבית בביתו של חלבי ואין־ספק שכך אושרם גדול ועושרם גדל. מפני־מה אושרם גדול? משום שאין מקום להפתעות. יודע אתה כל מה שקרה במשפחתו או במשפחתה במשך כמה דורות, ואם מאמין הנך בתורשה, יהא ברי לך שחתול בשק לא קנית. ומפני־מה עושרם גדל? שחלבי עשיר בדרך־כלל עשיר מאוד, ואפילו הוא פושט־רגל היום, סופו לעמוד על רגליו; על־אחת־כמה־וכמה אם אתה חותנו ואתה מעמידו על רגליו. וכמו שאומרים אצלנו, אם כסף מתחתן בכסף – במוקדם או במאוחר נולד זהב.

לזכותה של לינדה יש לומר ששימשה בכישרון רב מרכז איסוף ומיון לכל המידע שזרם מארצות רבות, מכל סניפי ספרא, וידעה מי לקשור עם מי. כשפיקפקה, נועצה במישל בעלה. ולא זו בלבד שהיתה אוספת מידע על חתנים וכלות שבכוח; בשביל לגמור שידוך עליך לדעת הכול על אבותיו ואבות־אבותיו של כל צד. לשיבחה ייאמר עוד, שכמעט לא “הוציאה” חלבי או חלבית מידי בני־עירנו, ואם הרחיקה לכת עד דמשק וביירות ובגדאד – הרי זה מקרה בטל בששים; ואם תבדקו – תמצאו שטעמה היה עימה בכל אחד מהמקרים הללו. בכל־אופן, חלבּי המכבד את עצמו – שיתחתן למשל עם אשכנזיה – בר־מינן! (לא עלינו) אמת, עניין חלבים שבארץ־ישראל (שקוראים לכל אידשי ואישייה – אחינו האשכנזים) הוא פרשה בפני עצמה, ואף עניינו של אלבר, בנה יקירה, שזחה עליו דעתו – עניין אחר; ובל נקדים את המאוחר. עוד נשוב נדבר בם.

לינדה היתה כבר אשה לכל דבר, אך כל המראה שלה היה כשל עלמה. ייתכן שתרם לכך לבושה, שהיה ממיטב האופנה הפריסאית; ייתכן שאיפורה המשובח גבר על קמטיה; וייתכן שאחר הכל היתה עלמה נאה וצעירה ומושכת־לב גם לאחר הילד החמישי. עורה בהיר וצח; פניה עגולות ובמרכזן שתי עיני שקד כהות נוצצות; מעל מצחה הצר שפעת תלתלים כהררים תלויים בשערה, רכסים־רכסים שחורים ומבהיקים; בשרה שופע וגולש מכל מיפתח ומחשוף וחיוך נשי־אימהי מצטנע על שפתותיה. הליכתה זקופה־גאה, לא־בלי נדנודי־חן של משמנים הדוקים, מסרבים להיכנע למחוך. קומתה בינונית, אך ליד בעלה נראתה קטנה ועגולה, וזר – שלא מבני עירנו – עלול היה לשאול את מישל אם בתו הולכת לצידו.

הרבה נערים מתושבי שכונת אל־ג’אמילייה ראו בשנתם את נסיכת חלומותיהם בדמותה של לינדה. חצופים ונועזים היו קופצים גדר וחומה על־מנת להזין עיניהם ודמיונם בכבסים שלה התלויים לייבוש; שמשפחת ספרא לא רק כבסים מלוכלכים מסתירה ומצניעה מעין הבריות.

ובשעה שהיו צעירים וצעירים־פחות חולמים עליה ועל מה שמסתירות שמלות־פריס שלה מעיניהם בהקיץ, היתה גם לינדה חולמת. חלמנית היתה לינדה מנעוריה. וגם עתה היתה ממעטת לישון ומרבה לחלום חלומות משונים. כמה מחלומותיה היתה זוכרת ומספרת למישל. אחרים היו נשכחים ממנה ומותירים בה אכזבה ותמיהה ודאגה. לינדה ידעה, חלומות לא שווא ידברו. ובתוך מערכת האמונות שהביאה עימה מבית אביה ומחדרי אמה היה מקום נכבד לחלומות ולפשרם.

אמרתי אמונות וכמעט טפלתי למלה זו את זוגתה: תפלות. אין שום תיפלות באמונות שהוכיחו עצמן מדורי־דורות, וקטני־אמונה מקומם לא יכירם בחלבּ עירנו. לינדה היתה שומעת צלצול באוזניה כל אימת שמישהו קרוב לה דיבר עליה או הזכיר את שמה. נסו להטיל ספק בכך, והיא תטיל בכם מבט שמרביתו זלזול ומקצתו רחמנות. אדרבה, תבדקו ותיווכחו שהצדק עימה. הוכחות יש לה לעשרות. כשהיה קורה אסון כלשהו לאחד הבנים או הנכדים, אפילו הוא מעבר לימים, היתה מרגישה מין מועקה סביב ליבה; ואחר־כך היה מתברר שבאותה השעה ממש קרה מה שקרה.

“לבי אמר לי” היתה אומרת, ומעולם לא טעה ליבה במה שאמר לה. לכל היותר הפריז קצת, כגון שהיתה מדברת על אסון בכל פעם שחלה בן או נכד ועלה חומו מעל המקובל. אם הרגישה גירוד בכף־ידה, היתה לינדה אומרת לבעלה: מישל, היום יבוא איזה בעל־חוב לשלם, ואתה לא תהיה בבית. וכשמישל היה חוזר, היה שואל כמה וממי ורושם בפינקסו. לא היה מפקפק, שמעולם לא הכזיבה תחושתה.

באותו לילה שהפילה אודט, כלתה הראשונה, התעוררה לינדה משנתה בצעקה וקראה לעבר בעלה: – מישל, קרה משהו. משהו נורא!

מישל התעורר. היטה אוזניו. דומיית הבית לא הופרה, אלא על־ידי קרקור צפרדעים.

– מה קרה? איפה? למי?

הרהרה, משַחזרת מה שעבר עליה בסיוט, ואמרה:

– היה שם מגדל איפל… והיו לי ביד חבילות מ“גאלֶרי לאפאייט” – זה מוכרח להיות פריס. רחמו, בני! ואולי אודט! היא צריכה להיות בסוף השביעי. מוֹתי אנא – אני אמות. מישל, רוֹחִי (נשמתי), אני מרגישה שמשהו קרה שם. אני יודעת.

ולמחרת באה הבשורה המרה. זו היתה בת, הנכדה הראשונה האמורה לשאת את שמה של לינדה. היא ראתה בזה סימן רע, אך לא העלתה מלה על דל שפתיה, שלא לפתוח פה לשטן.

פעם אחרת, והימים ימי אלול המבשרים את בוא החורף ומרמזים על החגים הקרבים והולכים, ישבה לינדה עם מישל לארוחת־הבוקר, שקועה בהרהורים. ובעוד עֶכסָה, המשרתת הארמנית, מגישה להם פיתות מחוממות, פתחה ואמרה בקול חרישי:

– אמי באה אלי בחלום.

ציפתה, יודעת שסקרנותו תפתח את פיו, ומי שפותח פיו גם אוזניו נפתחות.

– חֵ’יר אינשאללה??

המשיכה ללעוס לאיטה, מהורהרת, נועצת מבט בוהה בכוס הסַחלַבּ החם, קוקוס טחון וקינמון על פניו.

– מה רצתה אימך, אללה יִרחַמה?

– ירד שלג. הרבה שלג. והיא פשטה את מעילה מעליה ועטפה את הילדים. וכך עמדו כולם ורעדו מקור. רציתי לצעוק להם להיכנס הביתה ולהצטופף ליד התנור, אך קולי לא נשמע לי, ולא נשמע להם. יצאתי ורצתי לקראתם, אך פסיעותי היו איטיות וקפואות, ולא יכולתי לזרזן. לא שמעתי את קולה, אבל ראיתי את שפתיה נעות. היא אמרה לי: לינדה, הילדים שלכם צריכים מעילים חמים. חדשים. שלוש פעמים אמרה “חמים. חדשים.” ואז אתה קמת. ואני התעוררתי.

– אבל קנינו להם מעילים בשנה שעברה. מעיל אינו חפץ שקונים כל שנה, יא מרה.

– זה היה לפני שנתיים, מישל חבּיבּי. אבל אני לא אמרתי שצריך לקנות, מוֹן שֶרי. סיפרתי לך רק מה שאמא אמרה לי בחלום.

– אני כל ימי ילדותי לא לבשתי מעיל חדש. תמיד משהו נעשה קטן על אחד מאחיי ונפל בחלקי.

– מוזר שהטריחה את עצמה לצאת מקיברה, כדי להגיד לי את זה.

אותו שבוע הלכה כל המשפחה ל“אוֹרוֹזדי בֶּק”.ולא יצאו משם עד שמדדו ובחרו וקנו מעילים חדשים לכל החבורה. קיבלו כמובן הנחה ניכרת על הקניה המרוכזת. מַבּרוּק – אמר מישל. שילבשו אותם בהנאה – אמר המוכר המאושר. הישנים יהיו לבית־הספר – אמרה לינדה.

 

פרק ד'    🔗

מישל היה יוצא ובא בבתיהם של שרים ונכבדים מבני ישמעאל. ואם אומר אני בתיהם, משמע שאל משרדיהם לא היה מרבה להיכנס; לא־כן בתיהם, שהיו פתוחים תמיד לפניו.

משַמן היה דרכו לפניו פעם בסל־נצרים מלא פירות משובחים מהר הלבנון, בד נאה תפור על פיו לכסותו; ופעם בקופסת לְבידים סגלגלה מלאה ממתקים מגוונים – בַּקלאווה ובּוּרמָה וכְּנאפֶה ועְ’רַאיְיבֶּה וכיוצא בזה; ופעם בפח סאמנֶה משובחת – הכל לפי העונה, ולפי הבקשה שבפיו. ומי שיאמר שוחד יש כאן אינו מבין נימוס מהו ואינו יודע מנהגי המקום. מה סוחר בא אל סוחר ומביא תשורה, קל־וחומר סוחר יהודי הבא אל שר גוי – שזה וזה יודעים מה מנהגו של המקום, וזה יודע ערכו של זה כמו שזה יודע ערכו של זה.

פעמים הלך ובקשה מפורשת בפיו; והיה משנן לעצמו במה יפתח וכיצד יגיב ומה יענה על כל שאלה. פעמים לא הלך לבקש כלל; רק לרחרח רצה מה מתבשל נגד היהודים, או נגד הסוחרים, או נגד הסוחרים היהודים. ביקוריו אלה היו מעין כניסה ללוע הארי, אך אם עליך לחיות בכלובו של לביא מוטב תדע מה זוממות שיניו ועד מה גדול בבטנו הרעב. עתים, אם אתה יודע להשתיק הרעב בעוד מועד, מונע אתה את החיה המנמנמת מלצאת לטרף. עתים מוצא אתה מסתור בלועו של האריה מפני שיניו שלו ונחבא שם עד יעבור זעם.

שונים היו השרים בכל דור ושונות היו הגזירות בכל תקופה. לא הרי ימי התורכים כימי הצרפתים; וצרפתים של ווישי – פתן בראשם; וגרועים מכולם ימי העצמאות, אותו אִיסְתִיקְלַאל מקולל, שהביא רק צרות בכנפיו. ובכל־זאת כיווּנן של כל הגזירות – אחד, ותאבונם של כל השרים והפקידים והקצינים – אחד: כספם של היהודים.

כיצד אמר לו למישל אותו קצין־בולשת?

– יהודי מהו, יא ח’וואג’ה ספרא? – שאל מחמוד השתוי – יהודי הוא ספוֹג. תשאל אותי, מדוע ספוֹג? מפני שדרכו לספוג כסף וזהב מכל מי שבא איתו במגע ולהחזיקם בקרבו. נותנים אנו לו להתמלא כאוות־נפשו (ואוות־נפשו אין קץ לה, כידוע לך, יא ספרא) וכשהוא מלא וממולא אנו שולחים את היד וסוחטים אותו אל תוך כלינו. וכך טבעו של ספוג, ככל שתסחט אותו יותר כן ייטיב לספוג לאחר הסחיטה.

כאן עשה מחמוד הפסקה, לראות כיצד אוזל הדם מפניו של מישל, ולאחר שביקש הלוואה של “מאה לירות מסכנות” וקיבלה בו במקום, טפח על כתפו של מישל והוסיף:

– תן תודה, יהודי, לאללה ולנביאו שאנו – המוסלמים – רואים בכם רק ספוג, ודי לנו בסחיטה. שהרי מי כמוך יודע, שהנוצרים בארצות הנאורות מקדימים סחיטה לשחיטה.

וכאן המחיש באצבע על צווארו שחיטה מהי, למקרה שמישל לא ירד לסוף דעתו, ובצחוק קולני יצא לדרכו.

מחמוד זה נתמנה לפקוח עין על שכונת הג’אמילייה מיום שקיבלה סוריה את עצמאותה, שנתיים לפני עצמאות ישראל. שנתיים אלו שבין עצמאות לעצמאות זכורות היטב למישל, ולכל מי שחי אותן שם. ועוד נשוב נדבר בן ובסיומן המר – הלא הן פרעות חלבּ, שלא היה להן אח ודוגמה במקומותינו במאה השנים האחרונות; פרעות שפגעו בבתי־הכנסת, בבתי היהודים ובחנויותיהם; הרבה נשדד, הרבה נשרף, אך תודה לאל פגיעות בנפש לא היו.

הפרעות שהפתיעו והבעיתו את יהודי סוריה, ואת מישל בכללם, טילטלו את בית־ספרא ממקום גידולו ועל טלטלותיו ותלאותיו עוד נשוב נספר. בינתיים עוסק סיפורנו בדברים שקרו בעוד קהילת חלבּ על תילה, ומישל – בשיא העושר והתהילה.

כל אותן שנים, עד תקומת ישראל בארצו, היו עיני הגויים – כאמור – אל כספם ורכושם של היהודים; וידיהם היו שלוחות אל הכיס ולא אל הנפש. בסתר ליבם חלמו גם על נשי היהודים ובנותיהם, ובהזיותיהם אפילו דמם של היהודים היה הפקר; אך אמת ניתנה להיאמר – בדרך־כלל הסתפקו בכסף ובזהב וריסנו עצמם בכל השאר. וכאשר מדובר בזהבם של היהודים, ספרא אינו מן האחרונים. אילו היה נוקט דרך ‘שב ואל תעשה’, סופו – בר־מינן – שהיה יושב בבית־כלא או בבית־תמחוי ועושה חרטה על שלא הקדים תרופה למכה.

מישל אפנדי, אמן הקניה והמכירה, ידע גם לקנות ידידים. ידע במי לבחור ובמה לקנות לב בחירו. היה מבקר ומשוחח ומחייך ומקשיב, עד שנתחוור לו ממי כולם מתייראים. היה שולח ידו ותופס את השור בקרניו. ובטרם שלח ידו, דורונות שלח; ולא מאותם דברים שהזכרנו לעיל, שביתו של כַּמאל פאשא מתמלא מהם ממילא בלעדיו, אלא דורונות מיוחדים, שהיו בנותיו וכלותיו של מישל מצטוות לשלוח ממרחקים; כמו קימוֹנוֹ שכולו משי טהור ופרחיו אביב בארץ־השמש־העולה; וכגון רכבת חשמלית מתוחכמת לצאצאיו המרובים של הפאשא; וכגון מלבושי־חשק של נשים שרק הבעלים רואים, רואים ומזילים רירם עד שמשתלהב דמיונם המזרחי להזות, שבבתי־בושת מהודרים של מערב הם נמצאים, ופאטימה הופכת להם באחת לבריז’יט. מלבושים אלה, שיותר משהם מלבישים הם מפשיטים ויותר משהם מכסים הם מגרים, היו סוד הצלחתו של מישל בחלונות הגבוהים. שכן ככל שהחלונות גבוהים יותר גם החלומות גבוהים ומטורפים יותר; שהתיאבון בא עם האכילה והזלילה, והסביאה המופרזת שיכורה מלהשביעה.

עד מהרה היה מישל בן־בית בחצרו של כמאל פאשא, שותה ומשתטה עימו בקהל וביחידות, שוהה ומשתהה איתו על עניינים שנתכוון להם ועל עניינים אחרים. נפתחו הרבה הזדמנויות להזמין את הגוי אל ביתו והיה דוחה אותן; עד שאי־אפשר היה יותר לדחות מבלי להידחות. קם והזמין את כמאל לבוא אל ביתו, בית־ספרא המתנשא מעל שכונת הג’אמילייה. בלב ולב עשה זאת, שהנשים שלנו אינן רעולות ואינן נעולות בחדרי־חדרים. חייבות הן לצאת אל האורח, כל־שכן אם הוא מרמי המעלה כגון “כמאל ידידנו”. כך היה מישל קורא לאיש בשיחותיו עם לינדה; ובמברקים לבנותיו, שבהם הזמין מה שהזמין, היה מסתפק ב“ידידנו” והיה ברור לכול למי הכוונה.

משיחות על כוסית היכר מישל גַחמותיו ויַחמותיו של כמאל פאשא, והיה חושש לה ללינדה מעינו הגדולה של הידיד הגדול. הקדים והזהירה מפני עינו ולשונו וידו “האבהית” של האורח, ובאותה שעה שגימגם לה אזהרות במבוכה, היה מהרהר כיצד מפשיטה הלה במבטיו ומלבישה אותן מלמלות שקופות חושפניות שהיה מביא לו שי. נתחלפו לו מערכות תחתונים־ועליונים שגוֹנָן לִילָך באלו שעינן כעין העור והבשר; קפצו ועמדו לנגד עיניו חלוקים ששקיפותם ארגמנית כהה־חמה ומבעד לאלו ולאלו היה רואה מחמדי אשתו נטרפים בעיני הגוי, ימח־שמו. התחיל צועק ומגדף ומתעמר בלינדה אשתו על־לא־עוול בכפה. והיא נתכווצה ונתנמכה, שלא תפגע בה הסופה. ידעה, סוף כל סופה לחלוף, ואין טעם לנסות להרגיעה בעיצומה, כל־שכן במילים.

שלושה ימים לפני הביקור היתה לינדה מַשרה וקולה, ממליחה וממתיקה, אופה ורוקחת ומכינה כיבוד, היא ומשרתותיה ובנותיה הקטנות; שבנותיה הגדולות נשואות ונסוּעות זה מכבר. שתי הקטנות נשארו עימם – איוֶט הגדולה ורַשֶל בת־הזקונים, וביניהן נער המתקרב לבר־מצווה ובסוף הקיץ ילבש תפילין; אינשאללה.

כמאל פאשא הגיע לביקור בלווית בנו בכורו חסן, יד ימינו במפלגה.

חסן חילק עיתותיו ואונו בין חלבּ ודמשק הבירה. לא מעט בזכותו הפך האב להיות האיש החזק בחלבּ. אפשר שהסקרנות הביאה את הבן עם אביו, שלא רק יהודים לא זכו לבקר בביתם של שרי הגויים, אלא אף הללו לא נזדמן להם להיכנס לביתם של היאהוד. ואפשר שעיסקה שרצה לבחון על אוזנו של מישל אמרה לאב להביא את בנו. חסן היה העתק משופר של אביו: שיער עשוי כּמברשת; גבינים עבותים מתחת למצח צר, כקשתות המשלחות חיצי מבטים שחורים; שפם דק גזוז בקפידה; עצמות־לחיים בולטות וגוף גרמי גברי, ששעירותו ניכרה מגב־היד. אלמלא כרס קטנה וצדעיים מאפירים שהבדילו אב מבנו, היית אומר תאומים הם; שידע האב לשַמר נעוריו ונראה צעיר הרבה ממישל.

ישבו שלושה גברים סביב שולחן מלא, ערוך בטוב־טעם ובשפע ראוותני, ושוחחו בענייני השעה, יעני סייאסֶה – של פנים ושל חוץ. לינדה ובנותיה לחצו ידיהם וישבו עימם שעה קלה לשם נימוס, מאזינות בעיניים מושפלות, ומקרבות דברי־מאפה ודברי־מתיקה וקפה טורקי, שהוכנס לסלון בידי משרתת.

– מַעמוּל כזה לא אכלתי מעודי – אמר כמאל, מפריז הפרזה מקובלת – יִסלָמוּ אל אִידֶן.

כלומר, תבוא ברכה על הידיים שאפו אותם.

– דַאיְימֶה! – אמר חסן והניח מידו את ספל הקפה הריק. כלומר, יהיה תמיד קפה על שולחנכם; או, יהיה תמיד שולחנכם מלא.

אמירה פה אמירה שם כלפי הבית והנשים והמטעמים; מבטים סקרניים חקרניים; אך השיחה – שיחת גברים. כשפתח כמאל ושאל את מישל מה דעתו להיות חבר הפרלמנט הסורי, קרצה לינדה לבנותיה והן קמו שלושתן ויצאו על בהונות רגליהן, מבלי להפריע למהלך השיחה. הילד נגרר אחריהן באי־רצון, אינו יודע היכן מקומו הנכון.

– נציג היהודים בפרלמנט הוא תמיד איש חלב – אמר כמאל – ואין סיבה לשנות ממנהג זה. אך האיש שלכם כיום עייף וזקן ומנסה להיות חכם מדי, ואני רוצה להכניס איש צעיר, רב־פעלים, איש כלבבי. לא תתפלא שחשבתי עליך, יא מישל. אתה תהיה לא רק נציג היהודים, אלא גם נציג חלבּ ונציג המפלגה. הכול יידעו שאתה מאנשי כמאל פאשא, ואיש לא יעז כנגדך פנים. ספר לו, יא חסן, על הפרלמנט ועל מצב העניינים.

ובשעה שחסן דיבר דברו – מספר על כבוד ותככים, על התקשרויות והתחייבויות, ועל מאזן הכוחות המתערער בין המפלגות, שבוֹ לכל קול ואצבע יש משקל מכריע – נכנסו בחזרה אל חדר־האורחים והתישבו מולם צעיר הבנים, אֶדוּאר, ואחותו הגדולה איווט, שמשך עימו פנימה, מיראת המעמד. איווט שמחה להצעת אחיה, שכן סקרנית היתה הנערה מטבעה, ואורחים כגון אלה לא בכל יום ולא בכל שנה באים לביתם. ישבה ונעצה באורחים עיניים גדולות חומות שירשה מאימה ומפעם לפעם היתה זורקת לאחור בניע־ראש אגודת שיער שירדה על עינה – שיער בלונדי רך שירשה מאביה. צירוף נאה מזה של האם הכהה ושל האב הבהרתן לא יכולתם להעלות על דעתכם. עדיין קימוריה רכים כגבעות־חול ובשילוּת רחוקה ממנה, אך יופיה זוהר מפניה חמים ומלטף.

ישבה זקופה, בסמוך לאחיה, ושתתה בצמא את דברי הגברים, עוקבת אחר כל מלה וכל תנועה בסקרנות גלויה, מבויישת קמעה, צדה בהנאה מבטים מוגנבים לעברה.

מישל היה שקוע בהצעה הנכבדה של אורחיו, שהיתה לגאוותו כיד המלטפת, מחשב מה יאמר ומה יעשה. דעתו לא היתה נתונה לילדים. ראשית חכמה הודה על האמון הרב שניתן בו. שנית, ציין שמעולם לא היטוהו שאיפותיו לכיוון זה דווקא. שלישית, אמר, העניין כה נכבד שהוא טעון חשיבה שקטה “ראש על הכר”. ורביעית, כדאי אולי להתיעץ…

– חס וחלילה – הפסיקו כמאל – שום התייעצויות. העניין הוא בינינו בלבד. בשלב זה. הבן הצעיר והדמוּאָזֶל יודעים לשתוק?!

איווט לא נבוכה אל מול המבט המאיים לבלוע שננעץ בה. להיפך, כל העניין מצא חן בעיניה. בתנועה חיננית אספה סנטרה, כיווצה והידקה שפתיה ושמה אצבעה עליהן כשומרת־סוד מנוסה. שילוב נדיר של שובבות ושל יופי, של הומור ושל קסם אישי היה בהבעתה. צחוק משחרר פרץ מפי הגברים הזרים ואף אביה ואחיה הצטרפו אליו, מתנערים מישיבה מאובנת. “דמואזל” זה נעם לאוזניה; ושלא היה זה מן הפה ולחוץ ראתה במבט שנתלווה לביטוי, מבט שכולו טרף גבר בעלמה.

מי שחושב שלינדה לא עקבה מעבר לדלת אחר הנעשה, אינו מכיר עדיין את לינדה. אותו לילה פקדו אותה חלומות סוערים. לא את כולם סיפרה לבעלה. כמה מהם אין בת ישראל כשרה יכולה להעלות על דל שפתיה, כל־שכן בפני בעלה. מכלל מה שסיפרה יכולים אתם לנסות ללמוד מה שלא סיפרה.

תערובת של מסעות שלה בנכר ושל סרטים שראתה ושל מוראות ששמעה ושקראה היו חלומותיה. דברים שהיו אתמול נשתזרו בדברים שהיו לפני שנים, ואלה ואלה נמהלו בדברים שלא היו ולא נבראו.

בארוחת־הבוקר סיפרה למישל שחלמה. אך הוא היה טרוד ולא שמע. שיחזרה לעצמה דברים שראתה בשנתה, על־מנת שלא יישכחו מליבה וציפתה לארוחת־הצוהריים. בשעת הארוחה, בעוד מישל מפתפת את הפת אל תוך המרק – מנהג ישן שלו מימי הילדות – פתחה לינדה וסיפרה.

– היינו בשוויצריה, אני והילדים. בתוך השלג. באלפים. עלינו איזה הר כדי להגיע אל מערה חצובה בתוך קרחון – כמו אז כשהיינו יחד אתך בשאמוֹניקס, זוכר? איווט היתה עטופה במעילו הכבד של כמאל (זה שלקחתי מידו לתלותו על הקולב, אתמול). פתאום עזבה אותנו ורצה הצידה, נפלה וקמה נפלה וקמה, עד שהגיעה לפתח הטֶלֶפֶריק וקפצה לתוך הקרונית העולה. לפתע צצו כמאל ובנו חסן, בלי מעילים, בבגדי קיץ קלים (איך לא קר להם, אני שואלת את עצמי), ניגשו בריצה אל כבל הטלפריק. חסן עשה כנגדי תנועות מעליבות, הוציא מכיסו אולר מצופה שנהב (כמו זה שהוציא אתמול מכיסו לפתוח בו פוסטוקים עקשנים, אם־שמת־לב) והתחיל לחתוך את הכבל, בעוד קרונית הרכבל תלויה בין שמיים וארץ. הוא חותך ואביו צוחק. ומאחוריהם ברקע – צריחי מסגדים. הרבה. זרים כל־כך בנוף האלפים. צבע אפור שלהם נראה כמלוכלך בתוך לובן השלג.

ואז הופיעה אמא שלי, עליה השלום, רצה מתנשמת, כושלת בשלג, מצביעה על הטלפריק וצועקת אליי “הפסיקי אותם! שלא יגעו בכבל. הרחיקי אותם, ואם־לא – אני שולחת אותך לפנימיה!” האיום הזה לשלוח אותי לפנימיה שימש בפי אמא תמיד כשכעסה הגיע לשיאו, למרות שידענו גם היא גם אני שפנימיה עולה הרבה כסף. זה היה מין איום של גירוש מגן־העדן.

כאן הפסיקה לינדה והסתכלה אל תוך עיני בעלה. נראה שהרהוריו סחפו אותו הרחק מזה. הרחק מלינדה ומחלומה. שותה היה מן המרק בשריקות קולניות, כדרכו, וחולם חלומות אחרים. נגעה בכתפו ואמרה:

– מישל חבּיבּי, אין ברירה. עלינו להיפרד מהילדה. מיד.

– מה פתאום? על מה את מדברת? איזו ילדה?

חזרה וסיפרה לו את החלום. פירטה והאריכה אפילו יותר מן הפעם הראשונה. סיפרה לו גם דברים שהיו בבוקר בינה ובין בתה הפתייה. וסיכמה לאמור:

– יש בה יופי מסוכן. את זאת ראיתי אתמול בעיניהם. ויש לה אופי מסוכן; משהו ממרדנותו של אלבר אחיה; לשמוע מנערה בגילה “מדוע דווקא כך?” ו“מי אומר שעלי לעשות מה שכולם עושים” – זה אינו מבשר טובות. עלינו לשלוח אותה לפנימיה של בנות בשוויצריה – זה ברור לי. שם תקבל חינוך טוב ותהיה תחת עיניים פקוחות.

– אני סומך על עיניך הפקוחות, לינדה. הרי אינך רוצה שהבית יתרוקן. את יודעת מה הילדה הזאת בשבילי…

– הבית לא יתרוקן, מישל שֶרִי. אודט ורחמו יבואו עם הנכד לפסח. ובקיץ אולי תבוא גם אולגה; היא לא יכולה לסבול את הקיץ של ניו־יורק. ואם אתה סומך על עיני הפקוחות, סמוך עליהן עד הסוף והרחק את הנערה הזאת מידו השעירה של “כמאל ידידנו”, ימח שמו וזכרו.

כשמישל מחליט לעשות, הוא עושה מהר. תוך יומיים־שלושה היתה הנערה במטוס, ואחיה הבכור חיכה לה בז’נבה. לא עבר שבוע, בעוד מישל מתגעגע ל“יפת־הבית” ומהרהר שמא נחפז לשמוע בקולה של אשתו, והנה הופיע כמאל במפתיע בפתח הבית ובטרם ניגש לשיחת־גברים לחץ ידי כולם ושאל היכן אל־דמואזל יפת־העין. גם בביקורו הבא, שנקבע מראש, עלתה השאלה היכן היפהפיה הצעירה. הפעם לא היתה ברירה אלא לספר לו שנשלחה לפנימיה (בארצות־הברית, ליד אחותה הבכירה – מיהר מישל להוסיף, וזכה לקריצת תודה מלינדה). דמו של כמאל עלה אל פניו, אך הוא הבליג על מה שהבליג ועבר לנושא הפגישה.

– אם תיתן הסכמתך, לא תהיה בעיה להסדיר בחירתך על ידי הקהילות היהודיות. יהודינו מבינים רמז. אך עליך למהר בתשובתך, שאם לא אתה – יש למרכז בדמשק מועמד אחר.

– מועמד מקהילת דמשק?

– לא. אף הוא חלבּי. חלבּ זה כמה דורות העיר הראשית בארץ הזאת, וקהילת היהודים בה מאז ומתמיד שאור שבעיסה.

– והזקן יוותר על מקומו?

– יוותר, ברגע שיידע שאנו ויתרנו על שרותיו הטובים. ראה, יא מישל, איזו דמוקרטיה אנחנו. קומץ של יהודים אתם ואנו דואגים שתהיו מיוצגים בבית־הנבחרים. כבני־דודים אתם לנו. תתפלל הרבה לאלוהיך, יא אפנדי, שבפרלמנט של מדינת־היהודים שתקום, ידאגו כך לייצוגם של יהודי סוריה, הבורחים מתחת לחוטמנו לפלסטין.

– אַעוּז בִּי־(א)ללה, (ישמרני השם) בורחים??

– בורחים. מאות. אולי אלפים. אל תיתמם, מישל. דמשק מתרוקנת מיהודיה. כמרק בלי מלח ופלפל נותרו שווקיה. מַעליש. שילכו, אם אינם רואים כאן את מולדתם. העיקר שרכושם נשאר. משלנו לקחו. משלנו צברו. ישאירו מה שנטלו מעם־הארץ וילכו לדרכם.

– ואתה מאמין שתהיה מדינת־יהודים, יא שֵייך, או שמא רק להתלוצץ…

– מדינה תהיה. אתם עם עקשן. גם צרות תהיינה. כי אתם עם עקשן. הייתי לפני שנה באל־קוּדס וביאפא וראיתי. שדים בני־שדים!

ולאחר ששקע בהרהורים, מנדנד ראשו לצדדים כמתווכח עם עצמו, הוסיף ואמר:

– אנחנו – גם אנחנו עקשנים. אבל עדיין לא כל־כך עם. היהודים שלך בפלסטין הם שיעשו מאיתנו עם.

–… עד מתי אוכל להשיב לך בעניין הפרלמנט?

– עוד לא שמת ראשך על הכר? עד סוף השבוע עלינו לדעת תשובה ברורה. ואם לעסקיך אתה דואג – קח את מילתי שהם לא יינזקו, חה־חה־חה, ודי לספרא ברמיזא.

ושוב חלמה לינדה. הפעם לא חיכתה לסופו של לילה. הדליקה את האור, אזרה אומץ והעירה את מישל. ואל ייקל המעשה בעיניכם, שמישל אהב את השינה מכול, רק דבר אחד העדיף על פניה.

טלטלה אותו עד שהיה ער ואמרה לו בפסקנות: מישל, אתה אומר לכמאל פאשא – לא!

– את יודעת, חביבתי, שאין אומרים “לא” לכמאל.

– אז תאמר לו “הייתי אומר כן, אלמלא…” או בכל דרך שתרצה. בכל אופן אסור לך לקבל את ההצעה.

– אני לא כל־כך להוט אחריה כמו־שאת־חושבת, אבל מה הפסקנות הזאת שבקולך? ולשם־מה הערת אותי בחצות־לילה? נדבר על זה מחר.

– מישל, חלמתי!

– שוב חלומות.

– חלמתי שאתה שותת דם. שותת דם, זוחל אלי ולוחש “למה לא הזהרת אותי, לינדה?” וחסן תופס אותי, אל תשאל איך, ואומר לך בבוז: “אני הזהרתי אותך, ספרא. בתים גבוהים – אמרתי לך – רגישים לכל רעידת־אדמה, ראשונים להיפגע. והמבין יבין.”

חיבקה לינדה את בעלה ונצמדה אליו היטב, ושעה ארוכה היו מנסים להירדם, שתיקה חדש תלויה מעליהם.

כשהגיעה הידיעה על המועמד היהודי לפרלמנט שהותקף ונחבל ברכבת, ידע מישל מי הציל אותו מצרה. אותה שבת עלה לתורה ובירך ברכת הגומל. ובצאתו מבית־הכנסת אל הרחוב הסתכל בבניין הנאה כאילו הוא רואה אותו בפעם האחרונה. תחושה מעיקה רבצה על חזהו. לא ידע מה מבשר לו ליבו. כמה שנים עומד בית־כנסת זה – שאל את עצמו – וכמה שנים עוד יעמוד? והיה ליבו נוקפו שזמן רב עבר מאז שהדליק פתילת־שמן בבית־הכנסת העתיק, “הצהוב”, שמימי דוד המלך עומד על מכונו. יצאה לינדה מעזרת־הנשים רגועה ונצטרפה אליו. שמה ידה תחת זרועו והרגישה את דמו. הסתכל בה מישל כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. אשת חיל מי ימצא – עלה ניגון מתוכו והציף את ליבו; יצאה מועקה ונכנסה השבת.

 

פרק ה'    🔗

מישל שבע נחת מבניו ובנותיו. כולם שמעו בקולו והלכו בדרכיו. כולם בחרו להם בני־זוג כלבבו וכולם נכנסו לעסקים אף עשו בהם חיל. כולם מלבד האחד. בזעמו היה מישל מכנה את אלבר – איבּן־טאוויל, רמז לדמיונו של הלה לאימו ולאבי אימו, אך מעולם לא העלה דבר זה על שפתיו; שֶיקָרָה היתה לו לינדה. אפילו אהבתה היתירה לבן הסורר לא העבירה אותו על מידותיו, פרט לפעם אחת; ונחטא לו למישל אם נבוא ונעשה מקטטה אחת עניין לענות בו. אם מחלה לו לינדתו, מה אנו ומי אנו שנבוא אליו בטענות. מה עוד, שאלמלא קפצה זו ועמדה בין ידו לבין הבן לא היתה טועמת נחת זרועו ולא היתה נאלצת להיסתר מעין הבריות ומלשונן שבעה ימים.

יש עניינים שאין מדברים עליהם בפני זרים. אך כיוון שנתקרבתם כבר אל מישל ואל ביתו, אינכם בבחינת זרים. ניתנה אמת להיאמר, מישל היה מרים ידו על אשתו; אך אמת גדולה הימנה, שהיתה זו תנועה מאיימת שדבקה בו למורת־רוחו, ורק לעיתים רחוקות היה מנחית מכה של ממש. מכל־מקום, מעולם לא עשה זאת בפני אחרים ומי שמספר בעיר שראה אותו בכך אינו אלא בדאי. אולי אתם ראיתם גבר שאינו יוצא מגידרו מפעם לפעם; מישל לא ראה; גם לינדה לא ראתה. אם כך ואם כך, עד רדת הלילה היו מתפייסים, שמעשים שעושה אדם באפילת חדר־המיטות משכיחים מעשים שעשה לאור היום.

בניו קיבלו מתנות־ידו באהבה. כולם – מלבד האחד. אלבר היה מתקומם כנגד אביו, כאילו לא את טובתו הוא רוצה ולא על חינוכו הוא שוקד; ואלמלא חולשתו בפני אבא גברתן אפשר שהיה מגיע לידי חטא כבד, אלוהים ישמור. לא־כן אחיו ואחיותיו שספגו מה שספגו ולא נודע כי בא כעס אל קרבם. מכותיו של מישל כאבו להם פחות משבטי־לשונו, שאלה פגעו בעורם ואלה במה שמתחת לעורם. עשר מכות ולא דקה אחת של כעס, היו בני לינדה אומרים בלבבם. ומי שראה את מישל בשעת כעסו יסכים עימם.

לאחר שהיה פורק זעמו במכות אחדות, היה מישל נינוח לנפשו ונוח לזולתו. לא־כן למשל רחמו בכורו, שקנה מאביו מנהג “חושך שבטו שונא בנו”, אך הלך והלביש עליו יסורי־מצפון של מי שקרא בספרים שאין עושים כן. היו איפוא מכותיו עוכרות שלוותו, ותחת לפרוק חמתו ולהרגיעו היו מסכסכות רוחו ומקלקלות יחסיו עם אודט אשתו ועם ילדיו הרכים. זאת ועוד, חבריהם של בני מישל כולם אמונים על מכות־אב וצביטות־אם, מי פחות ומי יותר; חבריהם של בני רחמו בני דור אחר ובני עיר אחרת.

רבים מעשי אלבר שאינם מתיישבים עם “כבד את אביך”, אך מרביתם היה מישל מתרץ לעצמו לקולא בשעות של רצון. כמה מהם לא יכול היה למחוק מזכרונו ומחרונו, כגון אותה בעיטה מכאיבה שבעט בו הקטן בקרסולו, כשהרים ידו על לינדה בנוכחותו. מאותה שעה ידע שבן סורר ומורה מגדל הוא בביתו ואילולא סינרה של אימו מגן לו, היה נוטל חומש ורואה מה ייעשה בו. עד היכן יגיע סוּרוֹ לא ידע ולא שיער באותה העת.

מקשן היה הילד מקטנותו. לָמוֹת שיצאו מפיו שקולות כנגד לָמוֹתיהם של כל אחיו ואחיותיו כאחד. ב“למה יש לאבא שיער על החזה?” החל וב“למה אבא משקר?” כילה. כילה ולא כילה; שכן “חראם!!” שצעקה אימו לעומתו ומבט רצחני ששלח אביו לעברו רק הציתו שאלות נוספות בפיו, כגון “למה חראם” ו“למה אבא לא אוהב אותי” וכיוצא בזה קושיות שילד אינו שואל אלא־אם־כן נכנס בו השד, בר־מינן.

כשגדל ולבש תפילין החל מטריד את הוריו בשאלות שלא ביקש עליהן תשובה כלל. כששאל “מפני־מה עלי לומר שאבא איננו בבית בשעה שאבא בבית” – נשמעה משאלתו מחאה, שלא לומר נזיפה. שאלות אחרות ששאל אינן ראויות שנחזור עליהן ברבים. משל למה הדבר דומה, לנער המחטט בכביסה המלוכלכת שבביתו ומבקש לדעת ממי וממה נתלכלך כל מלבוש; כאילו לא נועד המלבוש מעצם טבעו להתלכלך. מכאן ועד לתליית הכבסים הללו ברבים אין הדרך רחוקה. היתה לינדה מצליפה בו בדבריה ושָׂשָׂה על חוכמתו בלבבה. ואלבר היה שומע מילותיה וקורא במבטיה את אשר בלבבה פנימה.

לא־כן מישל, שהיה יוצא מכליו עד שהיו עיניו מאדימות והיתה לשונו מתרתחת והיה חש בין אצבעותיו גירוד מטריד שרק הרצועה משככת אותו. וכשהיתה לינדה נצמדת אליו לספוג ריתחתו להפיגה, היה מגלה לה חרדתו לנער, שכידוע עבירה גוררת עבירה ומרדנות קטנה סופה פריקת עול. מקשן קטן זה, היה אומר לה לאחר שהיה מתרגע בחיקה, קושיותיו יהיו לו למוקש בדרך אל ההצלחה. היתה רוצה לומר לו, דרכים רבות להצלחה; ולא אמרה, שלא היתה בטוחה בדרכי העולם. אחרי הכול, רק אשה היא.

אמת, היה עוד סוג של שאלות וקושיות בפי הנער. אלה נסבו על ציון וירושלים שבכל פעם שהן מופיעות בתפילה אבא מסלסל קולו ומעצם עיניו בכמיהה, ואילו כשבאים שלוחיהן אל ביתו לדבר על ליבו – דוחה הוא אותם בזעם ומכנה אותם עוכרי־שלוותם־של־ישראל.

פעם אחת ניסתה לינדה לרכך לב בעלה על בנו. אמרה לו, יא מישל, יא רוֹחִי, רחמו היה הבכור ואולגה היתה לנו בת ראשונה; אלבר לא זכה בראשונוּת, ומאז שנולד מחלק הוא הכל עם אח ועם אחות; שמא מכאן טבעו המשונה. נשתהתה והוסיפה, אמנם גם טֶרה וגם מזל אינן ראשונות, אך הרי אין מביאין ראייה מן הבנות. גילגל מישל דבריה בראשו ונתברך בליבו שאשה חכמה אשתו. ובכל־זאת הרים קולו והתריס נגדה: את תמיד עומדת לצידו, יא מַרַה; אלבר זה, גם אילו נולד לנו ראשון, ואפילו היה בן־זקונים שהוריו ואחיו מכרכרים סביבו – גם אז היה השד שוכן בקירבו. הסתכלה לינדה סביבה בדאגה ולחשה לבעלה: תתבייש, מישל חביבי; שוב ושוב אתה מדבר על שד, כאילו מאמין הנך בשדים ורוחות. שלא תחזור על זה בפני אנשים.

אלבר הירבה לקרוא. ספרים, עיתונים, חוברות – כל מה שמצא מודפס בלע כמוצא שלל רב. מאז שהיכה התוף (דַאְ אֶ־טאבְּל), כלומר מאז שפרצה המלחמה – היה קורא כל עיתון וכל זנב עיתון שהגיע לידיו. אם סתם יהודים היו מתכנסים בבתים שיש בהם רדיו, כגון בית־ספרא, ומסתפקים במה ששמעו מן התיבה, הרי אלבר קרא שחור על גבי לבן פעם ופעמיים וידע כל פרט ופרט ממהלך העניינים, בין מדיניים ובין צבאיים, בין של גויים ובין של יהודים. אליו היו פונים לאימותן של עובדות – מישל ומרעיו בריתחתם של דיונים, לינדה ונערותיה, ואפילו שכנים ושכני־שכנים שֶשֶמַע בקיאותו הגיע עדיהם.

גם מגזינים וכתבי־עת של נשים שהיתה לינדה מקבלת מכלתה היה אלבר קורא מקצה לקצה. ולא פעם הסמיקה לינדה ונאלצה ליטול מידו חוברות שלא נועדו לעינו של נער מתבגר. אלבר היה תחילה נבוך ואחר מתקומם ושאלותיו הגלויות לא נענו אלא ב“אל תהיה חצוף” וב“תתבייש לך” שמשום־מה לא קיבל כתשובות מניחות את הדעת. החלה לינדה מהפכת בחפציו של בנה עד שמצאה ביניהם מה שאמר לה ליבה שתמצא – חוברות מפוקפקות המתארות זכר ונקיבה ומה שבין זה לזו במלים בוטות ובתרשימים מדהימים. לרגעים תקף עליה יִצרה ואלמלא התביישה מעצמה ויראה את אלוהיה, היתה קוראת בהן בשקיקה. גזרה קל־וחומר ממנה על בנה ונתבהלה. לתדהמתה בא עליה אלבר בטרוניה באיזו זכות מהפכת היא בחפציו האישיים, ובמקום להתנצל על מעלליו נמצא הוא תוקף את אימו כאילו היא המפירה סדרי עולם; היא ולא הוא.

אני אספר לאביך, אמרה לו; וידעה שלא תספר. הסתכלה בעיניו וראתה שגם הוא יודע שאיוּם סרק הוא זה. באה מחשבה בליבה ואמרה לו: אלבר בני יקירי, הרי יודע אתה שאלוהים רואה כל מעשיך. אמר לה, אלוהים קורא גם את מחשבותי ויודע את הרהורי; והם סובבים על דברים שכאלה; כזה אני. נאלמה ולא ידעה מה תשיב לו. הלכה להתייעץ ברופא. דיברה אליו סחור־סחור. בחוברות החלה ובסדינים כילתה, והיתה מוהלת דבריה בתיאור עצבנותו היתירה של הנער. נתחייך הרופא הארמני הזקן וענה לה במישרין ואמר לה שאין לה מה לחשוש לבנה; לא זו בלבד שאינו חולה אלא כל הסימנים מעידים שהוא בחור בריא, גבר, גבר בגוברין. נרגעה ולא נרגעה.

לקחה לינדה את עצמה בידיה, הלכה ובאה אצל אמה. תימרנה הרבה עד שיצאה גיסתה, אשת אחיה הבכור, אל שכנתה והשאירה אותן לבדן. אך דא עקא ששמיעתה של האם היתה קשה ולינדה נאלצה להרים קולה. קמה וסגרה כל החלונות. נתנה כרים וכסתות בגב אמה והזקיפה אותה במיטתה והיתה מפרשת לפניה פרשת אלבר בנה־יקירה. כשהיה קטן – סיפרה – היו מעשיו המוזרים קטנים, הגדיל – נעשו גם הללו גדולים; ומה יהא הסוף?

הקשיבה האם ולא שמעה, שהיתה מסתכלת בפני בתה בגעגועים לימים בהם ראתה כזאת במראה. חזרה לינדה וסיפרה מה שסיפרה, שראתה שסחה דעתה של הזקינה. לבסוף מצצה האם שפתיה המבוקעות פעם ופעמיים, צימצמה עיניים יפות שהיו פעם יפות יותר, ואמרה לבתה: יא בִּנתִי, תקחי לו אשה. וכשראתה היסוס עולה על פני לינדה, הוסיפה ואמרה: דומה אלבר לאביך, אללה ירחמו. לא לחינם נושא הוא את שמוֹ. אביך אלמַרחוּם נשא אותי לאשה בעודו נער, שאם אביו לא היה משיאו היה יצרו משיאו… – וצחקה צחוק מוזר שסיתם נחיריה ונסתיים בשיעול קורע־קרביים.

החלה לינדה מחפשת שידוך לבנה. היתה מוצאת ופוסלת, מוצאת ופוסלת; שלא נמצאה לה אחת שתהיה ראויה לו לאלבר, בעיניה. עלם נאה שכמותו. עיניים שחורות יוקדות (עיני בית טאוויל), שפעת שיער כהה ומתולתל, פה קטן שחיוכיו קפוצים ומאופקים, ומעל לכול – קומתו זו הזקופה המהלכת סביבה אצילות; לא כאותם נערי בַּחְסיתה (היא שכונת היהודים) שראשם טמון בין כתפיהם ושריריהם רפויים והליכתם ריצה בהולה.

הפכה לינדה והפכה, אף הזעיקה מידע מעודכן מארצות נכר שבהן בנות חלב מבשילות, עד שמצאה לה נערה שכולה מעלות, לבד מהיותה בת־גילו ולא צעירה ממנו כיאות. מעלות שבה כיפרו על מגרעת אחת זו, שהיתה הנערה ממשפחה טובה ומהוגנת ונדוניה של ממש לווית־חן לראשה, ופניה נאות ועורה בהיר וגופה חטוב ואחרון־אחרון חשוב – בת־בית היא, מונעת רגליה מן הרחוב וקולה – מצחקוקי עלמות. וגם זאת חקרה לינדה ומצאה, שיודעת היא לסרוג ולרקום, לכתוב ולקרוא, ומעט לפרוט על פסנתר אפילו. מה עוד יבקש עלם ששכלו בראשו? ראתה לינדה את העיסקה כמעט גמורה, עד כדי־כך שלקחה דברים עם אמה של אותה עלמה. שכחה רק זאת, שבנה אלבר אין שכלו בראשו, רחמנא ליצלן.

לא נקבתי בשמה של אותה עלמה, שכיום אשת־איש היא והרבה נחת רואה בעלה עימה. אילו נתרצה אלבר לאימו, לא הייתי מונע מכם שמה וייחוסה, אלא שלא כך נתגלגלו הדברים. – ולמה דווקא חַלַבּית? – שאל אותו גַ’חש. אם היה נוֹעֵר לעומתה, לא היתה מופתעת יותר. – מה יש לחלבּית שאין לאחרות? – הוסיף והתגרה באימו. – ומה יש לאחרות שאין לבנות־עירנו?? – ענתה לו זו מניה וביה. נשתתק לשעה קלה. ידע מה רוצה הוא לומר, אך לא פתח את פיו ולא אמר. יקרה היתה לו אימו מכל יקר. יד על הלב, הוא היה מוכן לעשות למענה הרבה, אבל לא עד כדי לקיחת אשה זו וכגון זו. לא אל מי מנוחות נשאוהו דמיו.

היתה לינדה סופקת כפיה וטופחת על ירכיה ותופסת מצחה בידיה וממלמלת “יא רַבּי, יא רַבּ”, שכך נהגה לפנות לרבונו של עולם. לא באה לה ישועה מלמעלה ולא באו לעזרתה מלמטה. דווקא בן זה שאהבה נפשה בועט ומצער את לבבה. לא יכלה לכבוש צערה וגילתה לו למישל תבשיל שהקדיחה. לא באחת גילתה לו. הכינה אותו הכן היטב כדי לא להסעיר רוחו.

שמע מישל ושתק. שתק כדי שלא ייסחף בלשונו. שתק וחשב – אלבר זה, כל מגרעותיה של אימו נתמצו בו, ואף לא אחת ממעלותיה. גאה ויהיר וחד־לשון. חכם להרע. עקשן כפרד. הוסף לכך בעטנות, שאין בה בלינדה כלל… כנראה ירש אותה ישירות מסבו, אלבר טאוויל זה שבעלי־לשון יודעים לספר עליו סיפורים הרבה. אמת, גם מיופיה של לינדה יש בו בממזר, קיסמה זה שאין לעמוד בפניו. אפילו שומה־של־חן יש לו במרומי הצוואר, בדיוק כמו לאימו.

נתן מי שנתן עצה בליבו של מישל לקחת איתו את בנו לפריס. יראה לו את העולם הגדול ויטעים אותו מטעמו המשכר של המסחר האמיתי וינסה להמס משטמה זו שנתגבהה ביניהם. אם נסיעה ארוכה ומהנה לא תעשה זאת, אמר לה ללינדה, שום דבר אחר לא ישיב לב בנים על אבותם.

שמחתו של אלבר על ההצעה בישרה טובות. כמעט שנשק את אביו מרוב שמחה. בּוּס אִידוֹ (שק את ידו), אמרה לו אימו בלחישה, אך לא עמדה על כך.

לינדה החלה בהכנות. נתקנא מישל ואמר לה בדרך היתול, מעולם לא טרחת כך בהכנות לנסיעות שלי. הרימה אליו עיניים נוזפות ותלתה בהן עלבון שובב; באה משובה בליבו ונשתכחה קנאתו. כשיצאו השניים נותר הבית ריק. ולא נסיעה ראשונה היתה זו למישל. נסחפה לינדה במשחקי קלפים ובביקורי רכילות, ככל נשות עירנו. לפתע נסתבר לה שאלמלא הגברים הללו בעולמה, לא היתה שונה בהרבה מאחרות.

נתרוקן עולמה ונתמלאו חלומותיה. על מה חלמה ועל מה לא חלמה. חלומות שונים ומשונים. אם נבוא לספר מקצתם יעלה עלינו הכתוב שמוציאין אנו דיבתה רעה, חלילה; שמאז שפתר פרויד מה שפתר ופירש מה שפירש – אין חלום שפישרו לא יכפיש בת ישראל כשירה; כל־שכן חלומותיה של זו, אם לתשעה (האל ישמרם וינצרם).

 

פרק ו'    🔗

הפציר בו אלבר באביו לקחת אותו ללוּבר. אמר לו, מי שבא לפריס ואינו הולך ללוּבר כמוהו כמי שבא לחלבּ ואינו הולך לראות את בית־הכנסת הקדמון. אמר לו, חראם, יא־בני! להבדיל אלף־אלפי־הבדלות!! אמר לו, אני מוכרח ללכת ללוּבר. אמר לו, “לא תעשה לך פסל” מה יהא עליה? השיב לו במשובה, נאמר לא תעשה לך ולא נאמר לא תראה את מה שעשו הם להם. נתרצה האב שידע עקשנותו של בנו ונתפשרו על יום ראשון בשבוע, שהכניסה למוזיאון חינם.

באו והיו נדחפים ונדחקים בין המוני־אדם, נכנסים והולכים באולמות שאין להם סוף. היה מישל תמיה על צפיפות זו שכמותה ראה רק בשוק הלילי “לֶה האל” אשר באותה עיר שאינה הולכת לישון. מה מביא אנשים לשווקים ידע והבין; מה מריץ אותם לכאן לא הבין. היה נושא עיניו לימינו ולשמאלו, ועד שלא ניתקו עיניו מן התקרות המפוארות ומן הדלתות המחוטבות, ועד שלא נחו על פסלים ותמונות שהגלוי מרובה בהם על הכסוי, לא עמד על אותו סוד. מכאן ואילך היה ברי לו שהגויים הללו מערימים על אלוהיהם ועוטפים עירום במעטה אמנות; “עוטפים” לשון גוזמה, שממעיטים הם לעטוף פסליהם וציוריהם, כאילו חוסכים הם הוצאות יתירות על בגדים להללו שאין להם לירוא מפני הצינה. מעמידים הגויים הללו פני מבינים באמנות ומשביעים עיניהם ויצריהם לתיאבון במחמדי נשים דשנות ובעורלות גברים שריריים. עומד היה מישל, שזו לו הפעם הראשונה שהביאוהו לרגליו ובנו למוזיאון, וצוֹבה בפזילה ובעיון, כולו תדהמה, בנשים מהוגנות ובנערות הנראות מבַּית־טוב, המישירות עיניהן אל אותם פסלי שיש וברונזה חשופים וחצופים ואל אותן תמונות שמן ענקיות שבהן בוהן רגלו של אדם כזרוע נטויה, ואינן מסמיקות ואינן מראות סימן שהן יודעות מה שעיניהן רואות; אפילו צחקוק של מבוכה לא קרא על פניהן. גם גבירים ורוזנים ראה שם, הדורי פנים ולבוש, מסתכלים ומתבוננים ולא יתבוששו. שמא כאן סודה של אותה נהירה, היה מישל מגלה הסברים לעצמו. מכל־מקום, ברי לו שאין הידחקות כזאת בימים שהכניסה בתשלום.

משך אלבר וצעד בחיפזון, מותיר אחריו ציורים הממלאים קירות שלמים; משך והלך והיה שואל שומרים מגוהצים ומפוהקים היכן הז’וֹקוֹנדה. מן הספרים שקרא ידע שיש כאן ז’וקונדה. היו השומרים מצדיעים בנימוס מופלג ומצביעים על שלטים שבראשם שמה של אותה מטרונית ובתחתיתם חץ, כאילו כל העולם פעמיו לז’וקונדה. הגיעו לאולם קטן, שאם אתה מסתכל אל קהל המצופף בו אתה אומר מכירה פומבית כאן, ואם אתה מתבונן אל כותל מזרח שלו (שאם אין זה כותל מזרח, מה כל הפנים מופנות אליו בתפילה ובדומיה וביראת־הרוממות?) אינך מבין על מה נקהלו כל אלה. הביט מישל על אותה מטרונית שבתמונה, נתבשם מחזה שופע שלה ונתהרהר מה טיבו של אריג חולצתה המגוהץ קפלים־קפלים כהים. נתחייכה זו אל מולו מזוויות עיניה והיתה כשואלת “הגם בן־שאול בנביאים?”, כביכול הופתעה לראות גם אותו, את מישל בנו של סניור שאול, בקהל מעריציה.

משל למה הדבר דומה, לקדֵשה הרואה נביא אלוהים משחר לפיתחה. נסתכל מישל סביבו שמא יש מי מבני עירו הרואה אותו בקלקלתו, ולא נחה דעתו עד שנתן דין־וחשבון לעצמו שאם יש כזה – הרי שאינו טוב ממנו; ושניים שחטאו אינם מעידים זה על זה. נתמקד מבטו של מישל בחיוכה הממזרי של זו; רחשושי זימה קרא בו, ואפשר שמהרהורי ליבו קרא, שהיו כל המראות שראה עד הנה מסכסכים דמיו ומרטיטים גברותו. הרים ופלגים שברקע יפים היו בעיניו, אך מה ראו כל השוטים הללו שמסביבו לנהור הנה ולנטוש אותן תמונות גדולות פי־כמה ויפות פי־כמה־וכמה ובוודאי יקרות ממנה בהרבה – זאת לא יכול היה מישל להבין. ניסה לשאול את פי אלבר והלה היסה אותו, כאילו באמצע תפילת שמונה־עשרה הפסיקו. לא נותרה לו ברירה אלא לעמוד ולנעוץ בה באותה גויה עיניים עיפות ושואלות, עד שיסיים הבן עיונו.

יצאו מאותו חדר והיו מתנגשים בזרמי בשר־ודם שבאו לקראתם, מתחככים ומתלחשים ומתפעלים, בשבעים שפה ולשון. לקח מישל את אלבר במרפקו והובילו אל אמצעו של אולם והושיבו על מושבי קטיפה שעמדו שם; הושיבו ושאל, מה יתרון לה לז’וקונדה הזו על מאות ואלפי התמונות האחרות שבלובר הזה ובשאר לוברים שבעולם. נתחייך אלבר למולו בשפתיים קפוצות, ממש כאותה גוֹיה שעל הקיר, ואמר: אמן גדול צייר אותה, אבא, ליאונרדו שמו. וזו האשה שמה היה מונה ליזה, שאשה מן החיים צייר ליאונרדו ולא מן הדמיון. נידנד מישל בראשו כמאשר שמוטב כך, לצייר מה שהעיניים רואות ולא חלילה מה שהלב מהרהר; והא ראייה שאשה זו לבושה ואחרות – פשוטות. ראה אלבר רוחו של אביו מתרגעת, הוסיף ואמר: שמה היה מונה ליזה, אך הצרפתים מעדיפים לקרוא לה על שם בעלה, שהיה שמו של זה פלורנטין פראנצ’סקו דל ז’וקונדו. – מַעלוּם, כמובן, כך צריך – על שם בעלה, אמר מישל וקם רגוע ונינוח. ועכשיו אנחנו הולכים מכאן. ליום אחד זה די והותר. סוף־סוף לא תיירים אמריקאים אנחנו, תודה לאל. ויש הרבה דברים אחרים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ישתבח שמו.

אך כשישבו לסעוד, באותה מסעדה כשרה שברובע בֶּלוויל, היו עוד מחשבותיו של מישל אצל אותה תמונה, אצל אותה אשה. מזג מן הבשרים השוחים ברוטב על ערימת הקוסקוס התוניסאי הצהבהב ואמר לבנו:

– אתה יודע, אם אתה שואל אותי – זה הכל עניין של פרסומת; אלמלא פרסום שעשו לאותה מונה־מה־שמה לא היו מתפעלים ממנה כל־כך. הרי כל כולה כְּבוּל על מעטפה, ואילו באולמות שמסביבה תלויות מאות תמונות של ממש – כל אחת מחציתו של כותל־המערבי.

– אתה מגזים, אבא – אמר לו אלבר. – תמיד אתה אומר כך, השיב לו מישל; וצריך ללמד את אמא לבשל קוסקוס. – האורז של אמא טעים פי אלף, אמר אלבר. – אורז זה אורז וקוסקוס זה קוסקוס, ענה לו מישל תשובה ניצחת; שהיה האב מורגל בנסיעות ולמד לאהוב מאכלים מערביים. אפשר אהבם משום שהם דומים למאכלי הבית ואפשר משום שמסעדות כשרות בפריס ובמרסיי מרביתן מסעדות של אחינו המוגרבים – אלה הבאים מארצות המערב או המגרב ומתיישבים בצרפת משפחות־משפחות ערימות־ערימות.

היה מישל מראה את העיר לבנו בגאווה ובבעלתנות כאילו עומד הוא להורישה לו. מצביע היה על הסֵין ואומר, אפשר הירדן קדוש ממנו אפשר יפה הוא ממנו, אבל גדול הסֵין ממנו בהרבה וגשריו מרובים מגשריו. מצביע היה על מגדל איפל כאילו הוא בנאו, נועץ מבטו בבנו ושואל: נו, ומה תאמר על זה? בלי גוזמה – ראשו בשמיים, בל אחטא בשפתיי. מה רבו מעשיך, ה'; כולם בחכמה עשית.

קורא היה לו בעקשנות “מגדל עופל” וטוען שהצרפתים הם ששיבשו שמו המקראי, כיוון שעיין בפיהם כאיין. לעלות למגדל לא עלו, אפשר משום פחד שפחד מישל מן הגבהים, אפשר משום תשלום שראה שיש לשלם; ואפשר משום שניהם כאחד. אשרי אדם מפחד תמיד, אמר מישל לבנות, ולא נתיישבה אמירתו עם עמידתו האיתנה ועם רום קומתו. אפילו את בתי־יראתם היה מראה לבנו מרחוק ומשבח יופי שבהם שתכליתו קדוּשה, אך להתקרב אליהם לא ניסה. לא ניסה לשון המעטה, כי למעשה היה מונע רגליו ורגלי בנו מהם במתכוון שלא לבוא לידי עבירה. בתולה זו המצויה בתוכם, שעליה ידע רק מפי השמועה, היתה באה אליו בחלומותיו הרעים בצורות שאין ביניהם ובין בתולים אלא דמות אשה. מהרהר היה רבות כיצד בני־תרבות הללו עודם עובדים לצלם ומשתחווים לדמות אשה. מצד אחד אתה רואה אותם מפוכחים ומתוחכמים כשֵדים ומצד שני תשמע אותם משיחים באמונות תפלות כגון אותה בתולה שהרתה לרוח הקודש וכגון בנה שהילך על המים, כאילו בימי־הביניים הם חיים.

יושבים היו אב ובנו באותם בתי־קפה שבשדרות הגדולות, אלו הפורצים אל המדרכות הרחבות; יושׁבים וזנים עיניהם בעוברים ושבים הזורמים כנהר איתן שאין לו סוף. במקום שתהא סובב הולך בעולם, שב כאן והעולם כולו עובר לפני עיניך כבני מרון: שחורים ולבנים ושחומים, מלוכסני־עיניים מן המזרח הרחוק ובהירי־עין מארצות צפון, אפריקאים בגלימות עזות־צבעים, הודיות בסארי ובנות־האיים בסארונג; יהודים אשכנזים בפאות ובשחורים ובפרוות־ראש, ולהבדיל – ערבים בעקאל ובכאפייה ובמשקפי־זהב. נשים ועלמות מכל מין ומכל זן ומכל צבע, אלה לבושות שיראין ואלה לבושות קרעין ואלה – אם תאמר “לבושות” תהא נוקט לשון גוזמה שאין לה כיסוי.

יושב היה מישל, שותה קפה שחור שדמיונו לקהווה של לינדה כדמיונן של עלמות פשוטות אלה לאשת־חיקו הרחוקה, גומע גמיעות שורקניות ומלחש לעצמו “ברוך משַנה הבריות”. יושב היה אלבר לצידו ובולע בעיניים שוקקות ובדמים מתלהטים מן המראות הללו שיטרפו שנתו בלילות ימים רבים. זה אינו מסתכל בעיניו של זה וזה מונע מבטו מזה; ושניהם בולעים ובולעים ואינם שבעים.

מכל האמור לעיל עלול אדם שאינו מכיר את מישל לבוא לידי טעות – לחשוב שעיקר זמנם בילו השניים בבתי־קפה ובמוזיאונים ובבתי־שעשועים. ולא היא. עשר שעות ביום היו הללו מתרוצצים בבתי־עסק ובבתי־מלאכה ובין בתי־עסק לבין בתי־מלאכה; ממששים ובודקים ובוחנים, כותבים ומחשבים, מתמקחים ומתווכחים, גודשים תיקיהם בדוגמאות ופנקסיהם ברשימות. ואם נוקט אני לשון רבים, לאו דווקא אל אלבר כוונתי, שהיה הלה מפהק ומחצץ שיניו בלשונו ובציפרניו בשעות ובמקומות כאלה, מפגין זרות ועליונות ועוינות, אלא לרחמו הבכור – אללה ייתן לו (גמולו) – שעזר על־יד אביו באמונה ובמסירות של בן־ספרא אמיתי. כמשרת בקודש היה כששלח ידו בעסקים. ומבטים שבינו לבין אביו הקניאו את אלבר אחיו והרחיקו אותו מעל פניהם. כמה כפוי־טובה הנער, היה רחמו מהרהר, מפונק הוא ללא תקנה. ובפיו היה אומר, אל תדאג יא־אבא – הוא יגדל ויהיה לאיש. קצת עקשן, מעליש, זו רק שאלה של גיל. ולומר לך את האמת – גם אני כשרק באתי לפריס… נמשכתי למשל אל נוטר־דם שעליה שמעתי עוד בחלבּ, והייתי עומד מולה משתאה פעם ופעמיים ושלוש, שואל את נשפי מה יקרה אם אכנס פנימה. היום אני עובר לידה ואיני מתעכב.

כזה טבעו של רחמו, דברים ומאורעות עוברים לידו, או שהוא עובר לידם, ואפילו הם גדולים ועצומים – אינו מתעכב. הולך הוא בדרכו שלו, שראשיתה ברורה לו וסופה נהיר לו, ועד שהרים אינם נופלים על דרכו – אינו מתעכב. ואפילו נופלים, עוקף הוא אותם ואינו מסתכל לאחוריו ואינו מתעכב. כך או בדומה לכך אירע כשפלש אותו רשע, היטלר ימח־שמו, לצרפת.

אלבר, לעומתו, מיום שדרכה רגלו על אדמת אירופה היו מחשבותיו תרות והולכות אחר השואה הגדולה שפקדה את עמו באותה יבשת ואחר המעשים הגדולים שעמדו להיוולד ממנה. דווקא כאן, בסוף מערב, החלו חבלי־משיח מושכים את ליבו. כל עוד ישב בחלב, אפילו קרא בספרים אפילו ראה בעיתונים הספורים, לא חש ולא הבין מה שהתחולל. משבא לפריס וראה עיר גאה יוצאת מעבדות, זוקפת קומתה ומתנערת מטומאה שנכפתה עליה – החלו גלגלים שבראשו סובבים הולכים, אלה מניעים את אלה ואלה מפעילים את אלה כאותם גלגלי־שיניים בבטנו של שעון.

ימים ראשונים ראו עיניו מה שראו ושמעו אוזניו מה ששמעו והיה כולו מוצף בחוויות שמילאו ישותו. אלמלא היה בו ניצוץ מעבר לאותן עיניים ומִפנים לאותן אוזניים, היה מטייל ואוכל ונהנה ושב אל עירו ואל חייו הקודמים. כיוון שיודעים אתם מיהו אלבר, לא תתפלאו שמספרים מקועקעים שראה על זרוען של נשים ומבטים נבובים שניבטו בו מעיני ילדים יטלטלוהו טלטלה שתטילהו הרחק מעירו ומדרך־בני־עירו.

שאלות שהתחיל אלבר לשאול לא היה להן מענה; אפילו מען לא נמצא לו להן. את עצמו היה שואל ולעצמו היה מנסה להשיב. לשאול את אביו לא רצה; מה שלא ישאל יעלה את חמתו; כל־שכן שאלות שכאלה. לשאול את אחיו ניסה פעם, ולא יסף.

– מניין לי לדעת מה עבר על העיר הזאת – אמר רחמו – הרי לא היינו כאן. וכשראה את עיני אחיו נעוצות בו, ממאנות להידחות בקש, נאנח אנחה גדולה, פתח וסיפר: תראה, אנחנו ברחנו לשוויץ בעוד מועד. זה עלה לנו קצת כסף, קצת הרבה אפילו, אבל את עורנו היצלנו. את העסק “מכרנו” כביכול לגוי שהיה איתנו בעסקים ולאחר ששבנו חזרנו וקנינו אותו ממנו, כמוסכם. הוא ניצל אותנו, המנוול אבּן־אל־חַראם, הרוויח כהוגן; אבל מעליש, שיהיה כפרה. העיקר שאנחנו חיים. לא כתבנו לכם כדי למנוע צרות, אבל אבא ידע שאנחנו בשוויץ. הכספים הרי היו תמיד בשוויץ.

אינני יכול לומר שהתבטלתי שם בשנות המלחמה, הסתכנתי כמה וכמה פעמים. סיכנתי סכומים גדולים, גדולים משהיו לי. אלחמדיללה יצאתי מזה בשלום, ובלי נזק. הדרכון הפרסי עזר לי לא מעט. בדרכון הבריטי כמעט שלא השתמשתי. מה אתה מסתכל עלי ככה? כמה דברים למדתי מן המלחמה הזאת; אחד מהם – ערכם של דרכונים ונירות. היום יש לי דרכונים של ארבע מדינות שונות; על כל צרה שלא תבוא.

– וכל מה שהתחולל סביבכם, כל מה שקרה ליהודים…

– פחדנו. בוודאי שפחדנו. ומה שיכולנו לעשות למענם עשינו. התפללנו הרבה. תרמנו לקופות של צדקה ולארגוני הצלה. דמעות שהזילה אודט יכלו למלא בריכת־שחייה. מה עוד יכולנו לעשות?

 

פרק ז'    🔗

מישל היה יושב בית מטבעו. יותר משאהב לצאת לרחובות ולשווקים אהב לשוב מהם אל ביתו. “אשרי יושבי ביתך” היה חוזר ואומר, מפרש אותו פסוק על־פי דרכו.

לא נכון יהיה לומר שלא אהב מסעות, וכשאילצוהו עסקיו היה אף מרבה בהם. אך מסע שנתארך היה מוציאו משלוותו ונסיעה טובה נחשבה בעיניו רק זו שכללה את אשתו. אך מה לעשות שאשה טרודה בילדים ורתוקה לבית ומשרתים, ואין גופה ונפשה ערוכים לטלטולים של רכבות נושנות ולעם־הארץ הממלא אותן בהמונו ושאונו.

משגדלו הילדים ונתרחקו הסניפים ונתרבו המטוסים היתה לינדה נענית לו ונלווית למסעותיו. לא באחת היתה נותנת הסכמתה ולא לפני שהיה מפציר בה ומשכנעה שרוצה הוא אותה עמו, ושנסיעתה תוזיל את הטיסה ולא תייקרה, שכן אין בודקים באשה כפי שבודקים בגבר ואין חושדים באיש ואשתו כפי שחושדים במי שנוסע בגפו. רק בשביל לראות את הילדים ואת הנכדים, היתה אומרת. ואת החנויות, היה מקנטר אותה. אלא מה, היתה משיבה לו במטבע שלו, בשביל להיות בחברתך אין אני צריכה לצאת למרחקים.

היו מרבים בנסיעות. הגיעו הדברים לידי כך שמישל התמחה בחברות־התעופה, ביתרונות וחסרונות של כל אחת מהן. כך ידע, למשל, שחברת התעופה הגרמנית מעמידה לרשות נוסעיה מעטפות של דואר־אויר לרוב, והיה מקדים ושולף שניים־שלושה תריסרים בטרם יעוטו עליהן נוסעים אחרים; ושהיַפנית מחזיקה חוברות מועילות המספרות על ערי תבל ואם אתה נוטלן עמך אתה זוכה לחיוך של תודה מזוג עינים מלוכסנות ונאות. מישל מעולם לא זלזל בקטנות. אפילו קוביות סוכר עטופות היה נוטל וממלא בהן את כיסיו, אחת היא היכן ומתי. גם לינדה למדה לקחת, אך היתה עושה זאת בהיסוס ובבושה. מישל היה נוטל ביד רמה, כעושה בתוך שלו. “דין סוכר כדין דינר” טבע מישל אימרה והיה משננה לבניו ובנותיו, היא ונימוקיה עימה: ראשית, לעולם תיקח מה שניתן לך חינם ויהא לבך סמוך ובטוח כי בדרך זו או אחרת כבר שילמת עבורו במיטב כספך. שנית, מי שבז לקטנות לעולם לא יגיע לגדולות.

מן הארוחות במטוס לא היה מותיר פירור. ואם נותר מה, בצלחת שלו או שלה, היה עוטפו ומטילו אל תיקו. וכלים נאים, כגון אלו של חברות התעופה הסקנדינביות, היה נוטל ושומר, להצילם מידי אותם דיילים צעירים בהרתנים שאינם יודעים את ערכם ועלולים להטילם לאשפה עם כל השיריים. כל־כך שנא את הבזבוז, שאם היה יושב לידו במטוס אדם שלא אכל מן העוגה, היה מישל נחפז וגואלה אל פיו. “לא חבל?!” – היה פונה אל לינדה היושבת מצידו השני סמוקה ונבוכה – “כמה אוכל שהם זורקים. חראם!”

נסיעות היו מגבירות את רעבונו של מישל ומעוררת את תאבונו. ומי שירצה להבין מכאן רמז גם לדברים שבינו לבינה אינו טועה כלל. דבר אחד הוא מטעמים ומעדנים של־בית שכבר למראם אתה יודע כל אותם טעמים ובני־טעמים שצפונים בהם, ודבר אחר מה שאתה מקבל במקומות זרים ומוזרים, שעד שלא הפעלת את לשונך ואת שיניך ועד שלא בא הריח באפך והטעם אל חיכך אינך יודע עדיין למה לצפות, וכל טעימה כמוה כתגלית. וכך היה מישל מטעים את לינדה וטועם עמה טעמים חדשים, שונים ומשונים ומסעירים. טעמים שכל־עוד הוא בביתו והיא בביתו אינם מן הדברים שיהודי כשר מרשה לעצמו, אפילו הוא מעלם על דעתו. לא כן אם נקלעו למיטה של גויים במקום זר ונידח שאין איש מכירם. נועלים היו את הדלתות ומכבים את האורות ונוהגים כאילו עינו של הקב"ה אינה מגעת לשם. במקומות שכאלו, הרחק מן הבית, היה מישל פורק תאבונות שנצטברו בו להנאתה של לינדה אשתו, שמה שטוב בעיני בעלה טוב בעיניה לא־כל־שכן שבא כשמן בעצמותיה. ואם היו עוברים למשל ליד מסעדה טובה במקום שאין יהודים והיתה ביטנם הומיה, היה מישל נכנס ואינו בודק בציציותיו של בעל־המקום, שקרוב לוודאי שהוא גוי שלא ראה ציציות מימיו, והיו מסתפקים בכך שלא יזמינו מאכלות ששמם מעיד עליהם שהם אסורים. אולם יד על הלב, ככל שהיו המסעות הללו טובים ונעימים ומענגים, טובים מהם היו ימים ראשונים ולילות ראשונים שהיו מבלים בבית, בשובם ממסעם. אשרי יושבי ביתך – היה שב מישל ואומר בעוד לינדה פורקת את קניותיה, עורמת מתנות על מדף נפרד ומפזרת חפצים שקנתה לעצמה במקומות הראויים להם: מיני בשמים על שולחן הטואלט, מלבושים בארון עץ־האגוז, כובעים בקופסאות המונחות עליו כפירמידה, נעלים בארון חיזרן המיוחד להן ומתנות־לימים־יבואו במגירות השידה העתיקה שאינה בשימוש.

בכל פעם שהיתה שבה ממסע היתה לינדה חייבת בסידרה של “קבלות” אורחים בביתה, ביקורי אלחַמְדִאללה עַ־סַלאמה שתחילתם בברכה מסורתית זו הנותנת תודה לאלוהים על שוב הנוסע בשלום לביתו וסופם שאלות על קרובים שנתרחקו מן העין ולא מן הלב, ועל בנות “משלנו” שהבשילו לשידוך ועל סוחרים בני־עירנו שפשטו את הרגל וכיוצא באלה עניינים עדינים, שחזקה עליה על לינדה שבדקה אותם לאשורם. מתהלכת לינדה בשמלתה החדשה מן המודה האחרונה בין אורחותיה המלהגות ועונה על שאלותיהן במלים מצועפות מעשה־דיפלומט, כדי להגדיל סקרנותן ולהאדיר חשיבותה בעיניהן.

"אם תשאלו אותי, לפי חשבוני אבא שלה יעמיד לה נדוניה ראויה לשמה. מצבו הכספי מאשאללה מצויין ומצבה… לא עליכם. לא אספר לכם לשון־הרע שאוזניי שמעו שמחצית ימיה עושה היא בבתי־חולים, אספר רק מה שראו עיניי – מה אגיד לכן, צבע עורה כצבע החבוש. ואל תשמעו מדבריי שאינה יפה.

זאת לא אמרתי. להיפך. מאז שראיתיה לאחרונה יופיה גדל. עינים יש לה כמו פוסטוקים טריים. גדולות ובולטות וירקרקות, בלי־עין־הרע. רק הבריאות… אז אני לא התביישתי ולקחתי אותו לפינה ושאלתי אותו דוגרי: כמה? והוא אמר: פי עין א־שייטאן, (בעיני השטן) כלומר חמישה. לא נתתי לו להתחמק ושאלתי: חמישה מה? אלפים או רבבות? אמר לי: יא עַייבּ־אֶ־שוּם (אוי לאותה בושה) הרי לא בת קבצנים בתי. המשכתי ושאלתי לאיזה מטבע הוא מתכוון, שדולרים ופרנקים ולירות אינם היינו־הך. מה ענה לי? מי כמוך יודעת, גברת ספרא, שלכל מטבע שני צדדים, ועד שלא ראית צידו האחד – צד החתן – אינך בטוח מה יהא צידו השני. לא אתן לחתן השווה נחושת מה שאתן לחתן השווה זהב, על־אף דמיונם זה לזה לעיני הרואים."

בשעה שלינדה מדברת אוזניהן קשובות לדבריה ועיניהן ממששות את שמלתה ולסתותיהן טוחנות ולועסות. הנשים הללו, מהן באות כדי לטעון סוללות רכילות שלהן, מהן באות כדי לטעום “מארוֹן גְלאסֶה” – אותם ערמונים מסוכרים שאין עושים כמותם אלא בצרפת, ומהן באות משום שאשה המכבדת את עצמה אינה יכולה שלא לכבד את חברתה ששבה ממרחקים בביקור ובברכת ברוך־הבא. אלו מהן שזכו ויצאו לעולם הגדול מעַמתות סיפוריהן עם סיפוריה של לינדה, ומפגינות בקיאותן בחנויות משובחות ולא־כל־כך־יקרות באוקספורד־סטריט ובפוֹבוּר־סנט־אוֹנוֹרֶה ובאוונידה חוּארֶס ואוונידה מאדֶרוֹ בואכה כיכר הסוֹקאלוֹ. ואלו שטרם זכו בולעות רוּקן ומשננות לעצמן שמות ערים ורחובות וחנויות – סגולה לנסיעה שתבוא במהרה, אינשאללה, ואלו ואלו מקנאות בה בלינדה שבטוחות הן בליבן שכשם שאינה חוסכת עצמה מנסיעות אינה חוסכת כספה בנסיעותיה, ואינן יודעות שכל שטר שהיא פורטת כאילו קורעת היא בבשרה החי. רואות הן שמלה חדשה זו שהיא לובשת ואומרות בליבן, אם לסתם “קבלה” קנתה לה אחת שכזאת, מה קנתה ומה לא קנתה לימי חג ומועד, שלא לדבר על שמחות, כן ירבו, שבהן לינדה תמיד מפתיעה.

ומי יודע איזו עין־הרע היו הללו נותנות בה אלמלא יראת ה' בליבן ואלמלא “ח’אמסה” של זהב משובץ יהלומים חמישה שלינדה נושאת תמיד על ליבה, מוסתר מעין רואים בתוך חזיותיה. קמיע זה היה לו כינוי־סתרים עברי בפי שניהם. מישל החל קורא לו יָלין, מאז שפגשו במילנו אותו אשכנזי גוץ מירושלים שהציג עצמו בשם ילין (לא מר ולא אדון, סתם כך: ילין). והעלה בזכרונו של מישל פסוק מפסוקי שיר־השירים שסיומו “בין שדי ילין”. כל־כך צחקו אותו לילה וכל־כך נהנתה לינדה, תחילה מחיזוריו של אותו ילין שדיבר צרפתית־של־ספרים ונהג כמחזר של מולייר, ואחר כך מחידודיו ומשירתו הקולחת של מישל, שלהפתעתה זכר בעל־פה את כל שיר־השירים, עד שאותו לילה במילנו הפך ביניהם מזכרת תמיד. בשעות של רצון היתה לינדה חוזרת ומזכירה למישל אותו ליל שיכרון ומבקשת אותו לשיר לה שוב את שיה"ש בִּל־עַרַבּי, כלומר בערבית, שתרגומו החפשי והמחורז בלשון החלבּית המדוברת מובן לה על כל רמיזותיו ומעורר בה דווקא את זו שעליה נאמר “אל תעירו ואל תעוררו”. מישל היה אז מפזם את שיר השירים בל־ערבי – יצירה עממית עסיסית זו שאהב מנעוריו – שר ומסלסל בקולו, מדגיש הדגשות ומוסיף בכפות ידיו הדגמות והמחשות. ולינדה היתה עונה ונענית בחן ובכניעה שובבנית, כביכול בה מדבר הכתוב ולא בשולמית. כשהיה מגיע לאותו פסוק שהיה קשור בזכרונם לאותו אשכנזי ולאותו קמיע היה אומר אותו תחילה ערבית וחוזר עליו בעברית “צרור המור דודי לי בין שדי ילין”.

וכאן היו פורצים שניהם בצחוק גדול והיו צוחקים ומצַחקים עד שהיתה מבשילה לקראתו כאפרסק קלוף וחצוי שחרצן קשיותו ניטל ממנו.

מישל ידע את שיר־השירים בעל־פה, עברית וערבית. מרבים היו לשיר אותו בעיר בשמחות. היו שרים גם אותם מאות ואלפי פזמונים ובקשות ומקאמות שבהם נשתבחה ונתפרסמה עירנו מימים ימימה. אך לשיה“ש נודע מקום מיוחד, כמה שנאמר “ואת עלית על כולנה”. ואשר למישל, מנעוריו שמור היה עימו עותק כתוב בידו בכתב חצי־קולמוס, כמקובל במקומותינו מדורי־דורות, ועל כריכתו באותיות ענק מעוטרות כתוב לאמור “שיר השירים בל־ערבי”. עותק זה שמר יחד עם ניירות־הערך ועם רשימות סודיות של נכסים ופקדונות כתובות אף הן בחצי קולמוס, שכן חיבה מיוחדת נודעה ממנו אליו. בסערה כבושה של אהבת נעורים אסורה ישב והעתיק שירה זו בכתב־ידו הרהוט, כל אות תלויה מן השורה ומטה ככבסים תלויים מחבל. זה היה לו כיבוש־היצר הראשון בו עמד בכבוד, בעזרת השם יתברך ובעזרת סולטאן סוליימאן, הלא הוא שלמה המלך עליו־השלום, ובעצת מורו ורבו חכם לֶבטוֹן זכר צדיק לברכה. זכרונו הטוב של מישל וחולשתו לפיוט משובח חברו אל המטען הרגשי של כיבוש נעוריו ומבלי להתאמץ הרבה מצא את עצמו יודע את כל מאות החרוזים בע”פ. ואת כתב־היד שמר. פעמים היה נתקף חרדה ואומר לעצמו: והרי בני אינם יודעים לקרוא אותיות עבריות של חצי־קולמוס, והיה גומר בליבו לשבת ולהעתיקו לאותיות המרובעות, אך מעולם לא נמצא לו הפנאי לכך. אפשר שהיו סיבות נוספות שדחו קיומה של החלטה זו שהחליט ושב והחליט; אם היו הוא לא ידען.

כך או כך, את השיר המתורגם הוריש בבוא העת לבנים שלא ידעו אפילו מהו “כתב רש”י מיוחד" זה שאינו ניתן לקריאה.

נחטא למישל ולאמת אם לא נזכיר שבעצם הוא התחיל במלאכה. בין הדפים המצהיבים של הפנקס המכורך מצוי עד היום דף משובץ של חשבונות ועליו שורות ראשונות מועתקות כדלקמן: תַסביח ח’אץ אל־תסאביח אילַד’י סַבאח סוּלטאן סוּלימאן בִּל־אַנג’אם עלֵיה אל סלאם (ישקני) ייקַבִּלני מן אַקבאל תוּמוֹ אנ־חִסְנין עזִיזִנאק אַחסן מן שִרְבּ אל חַ’מר עַלא אוּמוֹ. (לריח) לריחת אטיאבּק אלחִסנין זית אל מופָרָק אסמק בין אל מִחְסינין עַלא זאלֶק חַבּוּק צוּבָּאיָה אל מַתמינין.

תאמרו, אין תרגום זה אלא חומץ בן יין לעומת שיר השירים אשר בספר הספרים. כבודו של יין במקומו מונח. אך זקוק אדם משלנו גם לחומץ על שולחנו, שאין סלט נאה בלי מעט חומץ ואין כובשים את הלפת ואת הפלפלים ואת החצילים בלי חומץ.

 

פרק ח'    🔗

“חמותך אוהבת אותך” אמרה לינדה בחיוך והעמידה פנים מחוסרי דאגה. מישל נכנס באמצע ארוחת־הצהרים ומי שנכנס בשעת ארוחה אות וסימן הוא שחותנתו אוהבת אותו. כך מקובל לומר. הסיר מישל מעילו, נטל ידיו והתיישב בראש השולחן. טוב שלא חיכיתם לי, אמר, ונאנח אנחה של עייפות גדולה.

כבר כמה ימים שמישל אינו בא לארוחת הצהרים. אוכל הוא ב“שוק” וממהר לגמור עסקים ועיסקות שאסור לדחותם. מה הם אותם עניינים ועל שום מה אותו חיפזון אין איש יודע בבירור. לינדה אינה שואלת שאלות. די לה בכך שאין הוא שואל אותה שאלות ואין היא אנוסה להמציא שקרים. שלא כדרכם, ממעטים הם בזמן האחרון לדבר ביניהם. ראשו מלא דאגות ובראש דאגותיו כיצד לא להדאיגה. והיא, ליבה מלא חששות ואין היא מרשה להם להתגלות בפני בעלה.

לכאורה שום דבר לא נשתנה. מישל טרוד בעסקיו שאינם פוחתים חלילה, והיא שקועה בביתה ובין חברותיה. למעשה, מאז נסתיימה מלחמת גוג ומגוג – כך קרא מישל למלחמת העולם השניה – חרג הכל ממסלולו ועולמות שנראו יציבים שינו פניהם משעה לשעה.

הבית נתרוקן. אמנם ילד וילדה בבית הם עולם ומלואו, אך לא לאשה כלינדה, פעלתנית ושאפתנית ורחבת כנפיים. ולא זו בלבד שהבנים והבנות הגדולים נדדו למרחקים, אלא שהחלו מונעים רגליהם מלבקר בחלבּ מאז יצאה העיר מידי הצרפתים. “חלבּ טובה היתה ליהודים כל עוד שלטו בה זרים” כתב רחמו במכתבו האחרון. אכן, תמיד היינו בני בריתו ובני חסותו של השליט הזר. ומאז עזב ויצא יוצאים גם היהודים. הקהילה הולכת ומידלדלת. גם בני משפחתה שלה, בני טאוויל ומחותניהם, ארזו והפליגו – מי לחיפה, מי לברוקלין ומי למקומות שכוּחי־אל שאפילו את שמם אינה זוכרת. מכל־מקום נתמעטו בעיר ובשכונה אנשים כלבבה ונצטמצם חוג ידידיה. ואפילו אלה שנשארו יושבים כאילו גחלים לוחשות מתחת למושבם.

תוך כדי עשיה, לישה ובחישה וכיוצא באלה מעשי אשה היתה לינדה מעבירה לפני עיני רוחה את בניה ובנותיה, הרחוקים והקרובים, ומשתפת עצמה במעשיהם ובדאגותיהם. היתה מהרהרת ומזמרת לעצמה ומוחה דמעות מלחייה בגב־יד ובזרוע.

שבעה כבר פרחו מהקן, יהיה אלהים עימם. רחמו עדיין בפריס, הוא ואודט אשתו ומישל בכורו. אשה טובה וחכמה, אבל גנדרנית ובזבזנית ללא תקנה. ארונותיה מלאים והיא קונה וקונה. ולא רק בגדים. ממתקים ועוגות שהיא קונה בשבוע, אני איני קונה בשנה. ורחמו חסר אונים. תמיד היא בהריון. ויודע הוא שאשה בהריון כל מה שמתאווה נפשה, כל מה שרואות עיניה צריכה היא לקבל, שלא ייפגם הוולד חלילה. עכשיו היא ברביעי או רק בשלישי? אינשאללה בקרוב תהיה להם סוף־סוף לינדה קטנה. אם לא הפעם אז בשנה הבאה. או שתהיה לינדה או שיהיה “טְהוּר” (ברית מילה). אם כך ואם כך זו שמחה.

אולגה החליפה דירה. התרחקה מניו־יורק. אבל עם שתי מכוניות, אחת לה אחת לג’ו בעלה, הם יוכלו להסתדר ולהגיע לכולם. דירה נהדרת, היא כותבת, עם שטיחים מקיר אל קיר “אבל לא פרסיים אלא מודרניים, יפים”. שטיחים פרסיים כבר לא נאים בעיניהם. את זה בטח ג’ו הכניס לה לראש, ובלבד שלא להזדקק לסחורתו של מישל. שלושה קטנים יש לה, כל אחד מהם אבן יקרה, מאשאללה. אבל גם היא עדיין אין לה לינדה. העיקר, אין חודש בלי מכתב. והכל מפורט בו, מה קנתה ומה בישלה, מי התחתן עם מי ולמי נולד מה. אין כמוה אולגה.

רק אלבר, רוֹחִי. גבר נאה שכמותו ועודנו רווק. מי לא רצה אותו לבתו, מי לא שאל עליו. שני האחים שלי, זאקי ואסלאן, רבו ביניהם מי יתן לו את בתו. מבזבז את השנים הטובות ביותר של חייו בקיבוץ. תמיד עייף ומלוכלך. כמו פלאח. עקשן. מה לעשות. ישמרנו האל. יכול היה לפחות לכתוב מפעם לפעם. מה תהיה אחריתו איני יודעת. יא רַבִּי, יא רַבּ, שמור לי עליו. הוא זקוק לך, יא רבונו של עולם, הרבה יותר ממה שהוא חושב.

טֶרָה בטוקיו עם תאוּפיק בעלה. עד שלא יצא מחלבּ לא הסיר התרבוש מראשו. עכשיו נהיה לנו זה תיאוֹ. יעני פראנג’י. משכונת בחסיתא ישר לטוקיו. אם לא היה מתחתן עם בת ספרא, היה מכסימום מגיע לג’אמילייה. ולה הוא קורא טֶרי. טרי ותיאו שַמאע. טוּז! (קריאת זלזול עממית שאין לה תרגום) אני מקווה שהצליעה שלה לא מפריעה לה. במקומות זרים – אולי בכלל לא שמו לב. הרי בקושי אפשר לקרוא לזה צליעה. וכמה סבלה. הבנים שלה – משגעים. כל תמונה יפה מחברתה. סלומון ומישל, ג’ינג’י ובלונדיני. מי במשפחתנו היה ג’ינג’י? כמובן, בית שמאע, איך לא זכרתי. סימבּול שמאע, מנוחתה עדן, היתה ג’ינג’ית כמו אש לוהטת. מאחורי גבה כינו אותה אל־חאמרה (האדומה). איך יכולתי לשכוח.

ומזל בתל־אביב. מחלקת זמנה וכוחה בין בנה בכורה ובין חנותו של לַניָאדוֹ בעלה. בלי עוזרת. בלי כובסת. דירה שכורה שכל־כולה בגודל הסלון שלנו. מכלה כוחותיה להוציא פרנסתה, אמות אני תחתיה, שתקבור אותי. ולניאדו מתעקש, מתַייש, הסניף שלו אינו כשאר הסניפים כשם שארץ־ישראל אינה כשאר הארצות. הוא לא ירחיב מסחרו על דברים שאין מדברים עליהם בפרהסיה. יש לו עקרונות. עַלּאק! (קשקשן) במוקדם או במאוחר ייכנע. כשיצטרך לפרנס משפחה של ממש. וכשיווכח לדעת שגם השִכּנאז אינם שיוֹת תמימות. רק שלא יחליטו הללו ששלושה ילדים מספיקים להם. לא אתפלא על לניאדו. מודה של ארץ־ישראל. שכל עקום. חיים בלב המזרח ומתעקשים להציג שהם באירופה. ולמי מציגים, לעצמם.

רוזה נישאה רק לפני שנה, בעצם עוד מעט שנתיים. איך שהזמן עובר. העגלגלה מכולן. סובלת מזה, הילדה, כאילו זה מום, בר מינן. כשאני הייתי בגילה היו משמנים כאלה לווית־חן לנערה. היום הן צריכות להיות דקות וצמוקות וגרומות כמו… יא חַראם. וכשהן צוחקות הן פושקות את השפתיים ומגלות את כל שיניהן, בלי בושה. נשתנו הזמנים. נחמתה הגדולה של רוזט זה בעלה שאוהב אותה כמות שהיא. ובעזרת השם, גינדי זה דווקא עושה חייל במכסיקו. “מלביש ערומים” כתב לו למישל בִּל־עִבּראני (בעברית) – זו פרנסתי. אומרים שהוא מוכר בכל אמריקה, ממונטריאול ועד ריאו ועד בואנוס־איירס. הפתיע את כולנו. חשבנו מין אינטליגנט כזה, תלמיד חכם. ספר הבקשות “מקרא קודש” לא היה זז ממיטתו, עכשיו בודאי דברים אחרים מונחים מתחת לכרו. “אם ירצה השם ואלד בן” כותבת לי רוזה “צריכה את, אמא, לבוא לברית. רפוּל הבטיח כרטיס טיסה עבורך ועבור אבא אם רק אביא לו בן זכר”.

איוֶט לא כתבה מזמן. את המכתב האחרון שלה אני שומרת. דמעות ולא מלים. כואב לי הלב כל פעם שאני נזכרת. הוצאנו אותה מהבית לפני שהיתה מוכנה. ובמפתיע. בהלה אחזה אותי למראה להיטותו של כמאל אחריה. נזכרתי אותו מעשה במה־שמו, חמצי או חמצאני אם־איני טועה, שֶיָרָה בישמעאלי שטימא את אחותו – ושלחתיה בבהילות. הוצאתי עוגה מן התנור בטרם זמן. גפרור שנעצתי בעוגה לראות אם מוכנה היא, ראשו בער בידי. גם אחיותיה יצאו בגילה, אבל היא יצאו נשואות. והיא, דווקא היא, היפה מכולן, יושבת ולומדת כבתולה זקינה. יפהפיה שכמותה מה צורך לה בלימודים איני יודעת. צריך להוציא אותה משם בסוף השנה ולשלוח אותה אל אחת מאחיותיה. עם הקטנים היא תעזור ובעזרת השם היא תמצא שם בעל חלבּי עשיר ממשפחה טובה.

כך או בדומה לכך היתה לינדה מגלגלת מחשבות בראשה. עונה זו של חיים, היתה שבה ואומרת לעצמה, אם אין נכדים ממלאים אותה, ריקנות שבּה – בולענית היא. היתה רוקחת מרקחות ושוברת זיתים וכובשת מחמצים וסוחטת פירות למיצים מרוכזים, ולא נמלא עולמה. מלאו ידיה עבודה ונמלאו ארונותיה, ונותרה ריקות בליבה. הצנצנות והבקבוקים וכלי־החרס עמדו צפופים וגדושים וארבע נפשות שבבית לא יכלו להם, מה גם ששניים מהם נצטוו על־ידי הרופאים למעט באכילה. היתה לינדה מבשלת לארבעה פיות כאילו לבית מלא היא עושה ובכל פעם שהגישה לצלחות היתה חושבת על הרחוקים והיתה לחיה מתלחלחת.

לא התעצלה והיתה מכינה אחת לשבוע לַחם־בְּעאג’ין, שטירחתו מרובה בין אם הוא לארבעה בין אם הוא לארבעה־עשר. היתה לשה בצק ומשַטחת אותו; הופכת עליו צנצנת רחבת־פה וקורעת ממנו עיגולים־עיגולים. על כל עיגול היתה מפזרת קציץ בשר מפולפל ומבוצל ומתובל ומהדקת אותו הדק היטב, שכבה דקה וצפופה. ואז היתה שולחת לקרוא לנער האופים. זה בא עם לוח עץ מקומח על ראשו, מחליק את עיגולי הבצק העמוסים בשר אל הלוח בתנועות חטופות, ויוצא אל המאפייה. לוקח אותם נא ומחזירם נאים, זהובים, חמים וניחוחיים; מוכנים לאכילה. לא היתה לינדה מונעת מילדיה האחרונים ממה שזכו וקיבלו ילדים ראשונים, אם במאכל ובמשקה, אם במתנות ובטיולים, אם בחיבה ובחום. אך היא מנוּעה היתה מהרבה הנאות שהיו לה וחלפו עם השנים.

מישל אף הוא לא הרגיש עתה כפי שהרגיש לפני עשר שנים. אז היה כמלך בגדוד בביתו. נצטמצם הגדוד ונתנמך המלך. היה שמח בהצלחתם של בנים ובנות רחוקים, אך בין שמחה זו לשמחה שלימה היה מה שבין “את ידך אני מנשק, אבא” שכתוב בשולי מכתבים לבין בעל בעמיו המושיט ידו בערב שבת לאחר הקידוש ובניו ובנותיו ונכדיו עוברים ומנשקים אותה בזה אחר זה בכבוד ובאהבה. מי שאמר “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך” ידע מה שהוא אומר.

הוסף לכך איסורים שאסר הרופא ותבין מצב־רוחו של מישל. מה טעם יש לה לקוּבֶּה זו אם אין אתה טובלה בטחינה? הרי לא על הבּוּרגול לבדו יחיה האדם! ואיזו הנאה יש לך מקפה טורקי שאין עמו מעוין של בקלאווה או ספירלה של “טבוּר הגברת” שאף היא מין ממיני הבקלאווה? מה עשה הרופא, אסר עליו כל דבר טוב וטעים והרס את חייו. אם יעשה כמצוותו של הדוקטור – חייו אינם חיים (בלי סאמנֶה, בלי חְלָאוֶוה, בלי אלכוהול ובלי ובלי ובלי – לזאת ייקרא חיים?) ואם לא יעשה כמצוותו, גם אז חייו אינם חיים. שתהיה שנתו נודדת מדאגה מה ממאכלות אסורים אכל ובמה הפריז וממה עליו להימנע להבא וכיוצא בזה מחשבות שאינן מאריכות ימיו של אדם ואינן מוסיפות לו בריאות ונחת. תחילה התקומם כנגד האיסור. מיהו אותו גמגמן שיאסור עליו על מישל ובלשון של פקודה?! אם אמנם רופא הוא, ירפא נא תחילה את גמגומו ואחר יתן עצות לאחרים. אחר ששפך חמתו על לינדה נרגע והצדיק עליו את הדין. קיבל את דינו של הרופא כאילו דין שמים הוא. הנה כך מאזן הקב"ה את עולמו – שתחילה אין ידו של אדם משגת לפנק את בשרו ואחר, כשהיא משגת, אין בריאותו מרשה לו; וכך נשאר יהודי אדון ליצרו ועבד ליוצרו.

אלו דאגות שבכל יום. אך מישל דאגותיו היו גם ממין אחר. אדם כמישל אינו חושב רק על שולחנו ועל ביתו. שיודע הוא שאין ביתו של יהודי על אי ואפילו הוא על אי, ים שמסביב מאיים תמיד לבולעו. מי שאמר “ביתו של אדם מבצרו” לא מבני עמנו היה, ולא מקרה הוא שלא מצינו במקורותינו אימרה בדומה לזו. הרבה בתים בונה לו יהודי בחייו ולעולם אינו מַשלה עצמו שהם יוכלו להגן עליו או שהוא יוכל להגן עליהם. אפילו כל אבן וכל לבינה שלו, אין המגרש שלו; ואפילו המגרש מיקנת כספו, אין האדמה שמתחת למגרש ניתנת לקניין; במוקדם או במאוחר גועשת האדמה וממוטטת מה שבנה היהודי הזר עליה. ומי שרצה לשכוח זאת באה המלחמה והזכירה לו. דאגות שהיו לו למישל בימי המלחמה הלבינו שערותיו. לא לחינם גוג ומגוג קרא לה. אלא שמלחמת גוג ומגוג צריכה לבשר את ביאת המשיח ואילו מלחמה זו, להבדיל, הביאה בכנפיה עצמאות לסורים הללו, נזם זהב באף חזיר.

עשר שנים לפני־כן, כשרק הריחו ריחה של עצמאות, החלו הללו מתנכלים ליהודים, פוגעים בכבודם וברכושם. אולם אז עדיין היה אל מי לפנות ובפני מי לתבוע את עלבונך ואת עלבון הצדק. אחר־כך באה המלחמה וכמעט שנעשו הללו לבעלי־בריתו של השטן, זה היטלר ימח שמו וזכרו. אומרים, שליש מהיהודים שבסוריה יצאו אותן שנים לארץ־ישראל, ורבים אחרים פנו אל מעבר לים.

היה מישל רואה אנשים סביבו מוכרים ואורזים ויוצאים. והוא – לא זו בלבד שלא מכר אלא קנה, מכולם קנה ברבע מחיר. היו מרבים לפנות אליו שידעו: ממנו יוכלו לקבל כספם בפרנקים ובדולרים ובכל מטבע שהוא, בכל מקום שירצו ובכל עת שיבקשו. ומידי בנו או חתנו יקבלו ממונם ולא מידי זרים. וכמה יקבלו לעולם לא יידע איש מלבד הנותן והמקבל. היה כותב וחותם כל עיסקה בעברית צחה ובנוסחאות המקובלות מדורי־דורות כגון “ולא נשאר לו עליו לא כסף ולא שווה כסף לא שבועה ולא אפילו גלגול שבועה” וכגון “הודאה גמורה חלוטה וחתוכה כדת וכהלכה מבלי שום זכר אונס וכפיה כלל ומבלי שום עורמה ומירמה ותחבולה כלל” והיו מסיימים ב“הכל שריר ובריר וקיים” כדרך קדמונים. נוסחאות עבריות אלה היתה בהן סגולה כנגד עין־רעה של גויים, תרתי־משמע; אף היה בהן כדי להשקיט ולהרגיע רוחם של יהודים לעת בריחה, שראו בלשון הקודש ערובה שעיסקה כשרה בין בני־ברית נעשית כאן. היו הללו יוצאים מעל פניו ברוח טובה, בחיוך ובתודה. והוא היה יוצא מהם בריווח גדול.

הכל ידעו שמישל קונה, אך איש לא ידע שבצינעה הוא מוכר, ובהסתר הוא מעביר כספים של מכירה לז’נבה. כיצד בצינעה, והרי בקהילת חלבּ עסקינן, שאין אדם יכול להסתיר מפניה דבר, וכבר נאמר עליה שאם יהודי מתעטש בבחסיתא, כל הג’אמילייה אומרת לו תעיש (לבריאות). אלא שמישל היו לו דרכים בדוקות להסתיר אף מבני עירו אף מבני ביתו.

היו לו כמה שותפים גויים שרק הוא והם ידעו שיש ביניהם מה. איש לא ראה אותם מעולם מדברים. זכר מישל יום־יום מה שאמר עמוס פעם אחת “היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?” לא היה נפגש עימם בעיר גופא, אפילו הוא בעיר והם בעיר והוא צריך להם יותר משהם צריכים לו. היה נוסע פעם לחוֹמס, פעם לחַמה, פעם לעיר קטנה אחרת שאין בה יהודים ומזדמן עימם על כוסית של ערק, תרבוש לראשו ומַסבּחת ענבר בין אצבעותיו. את רגליהם אימן לרוץ אחריו ואת פיהם אימן לשתוק. ולא ידע האחד אודות האחרים כשם שלא ידעו הם אודותיו. היו מקבלים אחוזים שמנים מכל עיסקה. עשו עימו בשעה מה שהיו עושים לבדם בשבוע, אף כי קוטלי־קנים לא היו גם בטרם הכירם. טביעת־עין עמוקה היתה לו למישל, היא שקוראים המלומדים תוֹבנה, וזו עזרה לו בבחירת שותף. לא בחיפזון ולא בקלות־דעת לקח לו שותף, ואחר שלקחו – היה זה כאח לו. אמת, גם קין והבל היו אחים. אך מישל עיניו בראשו.

זו סיבה נוספת שמישל לא רצה לצאת עם היוצאים, אך אין זו סיבה ראשונה אף לא שנייה.

סיבה ראשונה, שאהב את חלבּ. לא נטה לדבר על כך עם איש, ואלמלא לינדה אשתו – שבפניה היה נפתח כשם שהיא היתה נפתחת בפניו – לא היה מוציא זאת מפיו לעולם, שרגשנות נחשבה בעיניו תכונתן של נשים. ראה אקרופוליס של אתונה אמר, כמה שזה דומה למצודה של חלבּ, אלא שמצודה שלנו נאה יותר. ראה שווקים בירושלים בין החומות אמר, כמה דומים שווקים הללו לשווקיה של חלבּ, אלא שמכל עשרה מיני סחורה שאתה מוצא אצלנו, שלושה יש כאן ושבעה אין כאן.

סיבה שנייה, שאם יהא עוקר ביתו מכאן, יהא עליו להכריע בין ציון לבין גלות חדשה וזה דבר שלא רצה להחליט בו לעת כזאת.

מישל אהב את ציון אך לא את הציונים. הציונים הללו מרביתם אשכנזים חילונים ומיעוטם בני המזרח שנשתכנזו, ואלה כן אלה מסתכלים מגבוה על עם־הארץ ומשרישים בו איבה מסוכנת. רואים עצמם בני־ברית ושווי־ערך למעצמות רחוקות ומעוררים שנאה וקנאה של שכנים קרובים שאין משכֵנוּתם מפלט.

והשנאה כידוע אינה יודעת גבולות והיא פושטת אל כל המקומות בהם יהודים חיים עם ערבים והיא כשמן למדורתם של צוררי ישראל. לא שמדוּרתם של הללו אינה ערוכה גם בלאו־הכי, אלא שתוספת שמן למדורה אינו עניין של־מה־בכך. והציוֹנים הללו מוסיפים שמנים־שמנים. ומה שגרוע מכל, כיוון שאשכנזים קנאים בראשם, זלזול שמזלזלים הם בערבים הללו פעמים גולש ועובר אל בני־עמנו שדרך דיבורם ואורח חייהם כשל הערבים הללו בעיניהם.

– “הם אינם אוהבים אותי ואני איני אוהב אותם” היה מישל מסכם טיעונו. והיה בדבריו מכאבו של מחַזר בעל־גאווה, שפלונית לא החזירה לו אהבה.

את ארץ־ישראל אהב ואת כאבה היה כואב מאז שעמד על דעתו. באותם ימים של טרם־מדינה היתה ארץ־ישראל בעיניו כאשה המתקשה ללדת. “באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה” היה אומר בשמעו את החדשות משם על מעפילים ופצצות וקרבנות. וכשהיה רואה חיוך של גאווה בעיניה של לינדה שאהבה ידענותו היה מוסיף ואומר לה, את יודעת מה קורה שם, חוזרת פרשת “ויתרוצצו הבנים בקרבה” – זה רוצה לפרוץ תחילה וזה רוצה לצאת תחילה, ובטרם יצאו מבטן אימם, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. והיה סופק כפיו ומנדנד את ראשו המהורהר כאומר “מה יהיה מה־יהיה…”

לא פעם ולא פעמיים ישבו גברים סביב נרגילה וספלון של קפה והקשיבו לדבריו של מישל בעניינים הללו. היו שומעים דעותיו והערכותיו באוזן קשובה, שידעו שלא מן העיתון ומן הספר קנה אותן. היו שראו בהן דעות נאות של בעל בעמיו, הרואה צרתו וצרת קהילתו וצרת עמו מעגלים־מעגלים שמרכזם אחד. והיו שאמרו, מעגל קטן שלו קרוב בשיקוליו למרכז ממעגלים גדולים ממנו, בין שכך דרכו של עולם ובין שכך דרכו של מישל בעולם.

היו שאמרו לו למישל, אם אוהב אתה את ציון, סופך שתאהב את הציונים, שהרי בטובתה ובגאולתה הם רוצים. היה משיב להם ואומר, אפשר את טובתה הם רוצים, אבל במעשיהם את רעתה הם מקרבים. כמה שנאמר, כוונתם רצויה אך מעשיהם אינם רצויים. היו מקשים ואומרים, וכי אין הם נוטשים טוּבה של אירופה ובאים לחונן עפרה של ירושלים? היה משיב, לא נטשו הללו את אירופה עד שלא נטשה היא אותם. ואין זו, יא גַ’מאעה, אלא לשון המעטה. על התנשאותם זרקה אותם. היו עונים ואומרים, אפילו תאמר הקיאה אותם לא תהא מפריז, אבל רק על שום היותם יהודים עשתה אירופה מה שעשתה. זו אמת שאין להתכחש לה. וגם זו אמת, שאהבתם לציון אהבה כנה היא, אהבה יְשָנָה שקדמה בהרבה להיטלר הרשע. – וכי אין אנחנו אוהבים את ציון כמוהם ויותר מהם, היה מישל משיב בחימה. היו צוחקים ואומרים לו, שוּף (ראה) יָא מישל, הנה אף אתה נמצאת מתנשא. לשונך הסגירה אותך. למה תאמר “יותר מהם”? כולנו יהודים, כולנו אוהבים את ציון.

היה מישל חוזר מן הויכוחים הללו נרגז. היה מתהפך על משכבו שעה ארוכה, מעלה בזכרונו שיחות ומריבות שהיו לו עם אלבר בנו ועם לניאדו חתנו, עד שהיתה באה שינה ומעבירה אותו ואותם אל חלומותיו.

בפיו היה מישל מזלזל בחלומות, אבל לא בלבבו. חלום אחד, שהיה חוזר ופוקד אותו באותם לילות, היה קשור בסלים ובביצים ובנפילה לתהום.

 

פרק ט'    🔗

היתה לה ללינדה דודה זקינה שידעה לקרוא בכף־היד. לא שהיתה חלילה מן הידעוניות הללו הפותחות “פאל” (גורל) בשווקים בעבור כסף. האל שבשמים חנן אותה ביכולת הנדירה לראות את הנולד ובנוח עליה הרוח היתה קוראת בכף ידם של בני־משפחה וידידים ונדיבים. גם בספלונים של קפה טורקי ידעה לקרוא. תחת מבטיה הנוקבים היית שותה את הקפה שלך עד גמירה ואז היתה ח’אלתי גילסוֹם – דודתי גילסום – זה שמה בפי לינדה ובפי כל הקרובים, נועצת בך עיניה הכהות ובקולה הצרוד היתה מצווה, “הפוך אותו, יא־בּני.” כמחצית הדקה היה הספל נשאר הפוך ועיניה של ח’אלתי גילסום נעוצות בך. ואז היתה “פותחת” את הספל ומתחילה קוראת בתרשים השחור, שנצטייר על דפנות הספל, הרים וגבעות וגיאיות ושבילים פתלתלים ביניהם, קוראת ומפרשת אחד מקרא ושניים תרגום.

לינדה לא האמינה בקריאה בקפה. הקפה הוא עניין מקרי – היתה מתווכחת בלהט, אף פעם לא בנוכחותה של ח’אלתי גילסום כמובן – אחת היא מי שתה מן הספל ומי הפך אותו. לא־כן כף היד, שמה שחרוט בה אמת ויציב ויחיד ומיוחד ורמזים ברורים בו ליודעי ח"ן. אין כף יד אחת דומה לרעותה. מה טביעת־אצבעות אחת היא ואין שניה לה, כך כף היד. אך בה בשעה שכל הדיוט מבין בטביעות אצבעות, קריאת כף היד ניתנה למעטים.

עשתה לה לינדה מנהג לבקר את דודתה ביחידות אחת לשנה בימים שלפני החגים, וכך ידעה מה מצפה לה, אם לטוב ואם למוטב. לא בידים ריקות היתה באה אל דודתה. ולא בלב קל היתה יוצאת ממנה. מה שהחסירה ח’אלתי גילסום היו החלומות ממלאים ומשלימים. דברים מעורפלים שאמרה הזקינה, לא תמיד החלומות הבהירו.

כשקרב ובא ראש־השנה של ה' תש"ח לבריאה, הגיעה לינדה אל בית דודתה בכרכרה שחורה ובידיה סל נצרים מלא צנצנות. מרקחת אגוזי־המלך באחת – כדורים שחורים, רכים לשיניים ונמסים בפה ומשכרים בניחוחם; מרקחת של דלעת בשנייה – עיגולים לולייניים צהובים ומתוקים, גזורים במכשיר מיוחד ומסתלסלים כפאותיו של תימני; מרקחת חבושים בשלישית – מעויינים אדמדמים הנימוחים בפה כאגסים בשלים; מרקחת מישמשים ברביעית – חצאי מישמשים שהונחו בכלי מכוסה זגוגית וספגו חוּמה של חמה ימים רבים עד שנתבשלו בציר עצמם והם עתה משוטחים ככפתור, זהובים לצבע וחמצמצים לטעם; ומרקחת עלי־כותרת של ורדים ועוד מיני מרקחת שאם אני בא למנות את כולן סוטה אני מעיקרו של דבר.

הניחה גילסום עיסוקה, ויצאה לקראת לינדה. מה היה עיסוקה שהניחה, חייב אני לומר לכם, שאם לא אספר לא תדעו לעולם, למרות שלא אחד ולא שניים מביניכם ישנו בחיתולים ממולאים טְראבּ־הילוֹק, אלא שמאז עברו הרבה שנים ואין איש זוכר ימי ינקותו. אחרונה היתה ח’אלתי גילסום, שמכרה טראב הילוק בעיר, ומעטים היו לקוחותיה. שהימים ימי קידמה – וחיתולים מנייר ומחוֹמרים שונים ומשונים לא־עלינו מצויים לרוב, ואין האמהות הצעירות יודעות מעלותיו של אותו עפר (טראבּ) מיוחד המובא ממקום ושמו הִילוֹק. מה הן מעלותיו? שאם את שׂמה מעט ממנו בתוך החיתול הוא סופג את הרטיבות ומונע גירוי בעור התינוק. ואם הוא מתמלא במה שמתמלא, את מנערת עפר ותוכו, והחיתול נשאר נקי. ובימים של חורף את מחממת את העפר הלבן קמעה ומוסיפה הנאה ובריאות לתינוקך. כל אלה ואחרות מעלותיו של טראב־הילוק, ובכל־זאת מעטות קונות אותו מגילסום, ואלה שקונות ונהנות אינן מספרות לחברותיהן, שלא יאמרו הללו “בת הדור הישן היא.” וראו זה פלא, אין גילסום חרידה מפני עתידו של משלח־ידה, וזאת לאו־דווקא משום אופטימיות יתירה.

קרוב היום שאיש לא יקנה עוד טראב־הילוק – היתה גילסום אומרת – אך קרוב ממנו היום, שאני נאספת ובאה אל אבותי. ועוד קרוב ממנו יום, שבו לא יהיה בכל הג’אמילייה ובכל בחסיתא מי שיקנה ומי שימכור. ולא היתה מוכנה לפרש דבריה. לא הפצירו בה הרבה, שראו מרה שחורה שלה סימן לזיקנה ולבדידות ולעייפות מן החיים, ולא רצו לגרד פצעיה, שהיו רבים ועמוקים, לא־עליכם.

היכן היינו – אצל לינדה, שבאה אצל ח’אלתי גילסום היא וצנצנותיה עימה. דורונות שמביאה לינדה לדודתה זו מרובים ומשובחים תמיד. מדעת או שלא מדעת מפצה היא אותה כביכול על גזילה שגזלה ממנה אחותה הבכירה, אמה של לינדה עליה־השלום, שלקחה ממנה עלם שאהבה נפשה בטענת לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. ההורים עמדו לצד האחות הגדולה, והבחור לא התעקש, שהיו השתיים דומות בצורתן ובטבען ובלהיטותן אחריו, וגילסום נותרה בוכיה. כל אימת שהלכה אצלה היתה לינדה נלבטת בין יד קפוצה שהיא טבעה לבין רחמים שאף הם בטבעה. היתה יוצאת ידי־חובתה מבלי שדרכו רגליה בחנויות. כל דורונותיה היו מעשה־ידיה – דברי מאפה ודברי מתיקה ומעשי רקמה ומוצרי סריגה, דברים שיש בהם אהבה ואין בהם בזבוז, דברים שיש בהם תועלת למקבלם ולא למוכרם.

נטלה גילסום צנצנת אחר צנצנת והיתה מסתכלת בהן מול השמש בהנאה ובמצמוץ שפתיים שורקני. העמידה אותן בשורה ישרה על מדף מוגבה במטבחה, מחתה דמעה מעינה ואמרה: יא בנתי, יא לינדה, מֶרסי כְּתיר (תודה רבה), אבל לא היית צריכה לטרוח. מי יאכל כל זאת? אילו הנכדים שלי כאן הייתי יכולה להמתיק להם עולמם כשם שהיו יכולים להמתיק לי זיקנתי, אבל את יודעת…

לינדה היתה יודעת היטב היכן נכדיה של דודה גילסום. שלושה מהם, יא חראם, בעולם האמת. טבעו בספינה לפני שנים הם והוריהם עמם; גדול מביניהם לא זכה ללבוש תפילין. ויבדלו לחיים ארוכים – שמונה שנולדו וגדלו בפנמה הרחוקה ועינה לא ראתה אותם, שהמזל לא האיר פנים לבנה זה והוא מפרנס ביתו ביגיעה. וחמישה אחרים בניה של גוֹיה מלוכסנת עיניים בקיוטו, שרצו לבוא לבקרה והיא שמנעה ביקורם, שהתנתה בואם בגיוּר. אלה נכדים שנולדו, ושלא נולדו – מבתה העקרה שאפילו ישיבתה של ירושלים לא עזרה לה ועודנה ממשיכה בישיבתה ובמעשי צדקה מרובים בעיה"ק כגון קופות רִיבִּי מאיר בעל הנס ורִיבִּי שמעון בר־יוחאי, שהיא מעמידה במקומות חדשים ומרוקנת ממקומות ישנים, ומביאה מעות שבתוכן לגבאים.

רואה אני שסיפורי מהלך סחור־סחור ואינו בא לגופו של עניין, שאינו אלא מה שקראה דודתה של לינדה בכף־ידה של לינדה. מסתבר, דרכו של אדם לנסות לרחוק מן הרעה, אפילו יודע הוא שגזירה היא ואין לשנותה. אילו בשורות טובות היו בפיה של אותה זקינה, היו הסטיות מתמעטות והיה הסיפור מתקצר; אלא שלא כך רצה הבורא, שמו־יתברך.

אמרה הזקינה ללינדה, למה באת אני יודעת. והלוואי ולא הייתי יודעת. חשבה לינדה, דודתי דעתה משתבשת עליה. אמרה לה, לא אלאה אותך הרבה, ח’אלתי, הרי עיקרם של דברים את שבה ואומרת לי מדי שנה בשנה. זוכרת אני אותם מלה במלה. אמרה לה הזקינה, עיקרם־של־דברים אינו תמיד העיקר! הושיטה לינדה את ידה. אמרה הזקינה, בואי לאור. משכה אותה לחלון – חלון־ישיבה אמתיים רוחבו ושלוש אמות אורכו, קרוע בחומת הבית התורכי, מרופד כולו שמיכות של צמר־כבש וכרים של פוך לאורך קירותיו. טיפסה לינדה והתישבה מול דודתה ישיבה מזרחית כמותה, ברכיה פשוקות וקרסוליה אסופים וצמודים. לעסה ח’אלתי גילסום את לסתותיה ומיצמצה בשפתיה והיתה מחטטת ומחפשת בכלֶיהָ שעה ארוכה עד שמצאה את משקפיה. כיווצה את חוטמה והניחה אותם עליו, והחלה נאבקת עם הקפיצים הדקים להאחיזם מאחורי אוזניה. הושיטה לינדה יד לעזור לה ונדחתה. היום בו אזדקק לעזרת זולתי לא בא ולא יבוא, אמרה זו בקול ניחר. אני אלך לפני שהוא יבוא.

הושיטה לינדה את ידה, אך הזקינה התעלמה ממנה. נעצה בה את עיניה וחייכה כאילו לראשונה ניגלה לה מי זו היושבת מולה. התחילה שואלת מה שלום רשל הקטנה ומה שלום אדואר, א־בּוּס עֵינוֹ (את עינו אנשק), ומה כותבים הרחוקים. זו שואלת וזו משיבה. זו נחפזת וזו אינה חפוזה. בעוד הן משיחות נטלה הזיקנה את ידה של לינדה, שהיתה שלוחה לפניה, והיתה מתבוננת בה, מסתכלת וממשיכה בשיחתה, שיחת־דודים.

נתקע שיעול בגרונה של לינדה. ניקתה את גרונה ואמרה בקול לא־לה:

– ח’אלתי, את מבהילה אותי. מה את רואה בכף־ידי?

– חיים ארוכים אני רואה, יא בִּנתִי.

– ומה עוד רואות עיניך?

– עיניי… עיניי כבר לא־כל־כך… מלאכים על העיניים. רואה אני… נסיעה ארוכה־ארוכה.

– פזמון ישן הוא. כל שנה רואה את נסיעות. וכל שנה אני נוסעת.

– לא נסיעות אני רואה הפעם. נסיעה אני רואה.

– יעני…

– את יוצאת למרחקים. ואינך משאירה מאחורייך דבר.

שתקה לינדה והיו מחשבותיה מתרוצצות בראשה כנמלים שנשפך נפט על דרכן. העבירה הזקינה זרת גרומה על חריץ מחריצי כף־היד הפשוטה והוסיפה:

– אני רואה פחדים ודאגות. בפתאום יבואו לך. אבל קו החיים איתן, יא רוֹחי, חריצי־האימה מתקרבים ואינם מגיעים אליו. הרגיעי רוחך, יא בנתי.

לפני שיצאה לינדה מעל פניה אמרה לה, נסי לשלוח אלי את מישל. ואם יסרב, שלחי את הבן או את הבת. כך נדע דברים לאשורם.

– מישל לא יבוא, אמרה לינדה.

ולא אמרה שכבר כמה שנים מסתירה היא ממנו דבר בואה אליה. ולא אמרה שאסר מישל עליה לראות את פני דודתה, קל וחומר לפשוט בפניה כף־ידה.

מחשש שהילדים לא יוכלו לנצור את לשונם ומפחד מפני מישל חזרה בה לינדה ממחשבה ראשונה לשלוח אותם לח’אלתי גילסום. החלה לחלום חלומות והיתה מתעוררת מהם מלאה פחד ודאגה. הנה כי כן החלו נבואותיה של הזקינה מתאמתות.

נדרה לינדה נדר, שבתום כל חודש שיעבור בשלום, היא תיסע לעיירה תֶדֶף ותדליק פתילות של שמן במערת עזרא הסופר. ונדר נוסף נדרה, שאם תעבור השנה כולה בשלום, היא תיתן פרוכת של קטיפה, רקמת זהב כולה, לבית הכנסת של תדף, זה שניבנה בידי עזרא בדרכו מבבל לירושלים. וכבר היתה בוחנת פרוכות נאות שיש בבית הכנסת סילוֶרה, לדעת מה צורה תבחר לאותה פרוכת.

עברו שבועות, עבר חודש. שכרה לינדה מונית, לא כאמה שהיתה יוצאת לשם בכרכרה, ונסעה לתדף לקיים נדרה. התפללה והדליקה וקנתה פירות וירקות שבהם נשתבחה תדף, וחזרה יגיעה ורגועה. המתח רפה. שום דבר מיוחד לא קרה.

עבר חודש נוסף. שאלה לינדה את אחותה אם רוצה היא להצטרף אליה לנסיעה, שאם כבר מוציאים הון תועפות על מונית אפשר לקחת אדם נוסף ולזכות במצווה. מִן־הוֹן־להוֹן נשאלו שאלות ונתפתחה שיחה, ולינדה הבינה שגם לאחותה בישרה ח’אלתי גילסום בשורות רעות, בל נפתח פה לשטן. הרגיעו זו את זו שאין זאת אלא שהזקינה זקינה, מרירות שבליבה מוציאה היא בבשורות מרות, ופחדים שבתוכה מפזרת היא בנבואות רעות לרבים. אדם פסימי, נקטה לינדה לשון־לימודים, רואה שחורות בכל אשר יביט. שיכנעו זו את זו ושבה נפשן אל מנוחתה; שבה ולא שבה; זו את זו שכנעו, את עצמן לא שכנעו.

מכל־מקום, החליטה לינדה, השנה עלי להימנע מכל נסיעה. ממילא עייפתי מנסיעות. תהא זו שנה של “אשרי יושבי ביתך”, והלוואי שתסתיים כאותו פסוק ב“עוד יהללוך סלה”. אינשאללה, יא רַבּ־אל־עַלאמין!

 

פרק י'    🔗

אותו בוקר תקפו כאבי־בטן עזים את אדואר. קור גדול ירד על העיר ונערים שלא אהבו לטלטל עימם אפודה ומעיל היו קרבנותיו הראשונים. השכיבה לינדה את בנה על גבו, חשפה את בטנו, נטלה קוביה גדולה של סבון ומזגה על צידה האחד טיפות של ערק; הפכה בזריזות קוביה זו על בטנו של הנער והיתה עושה לו “סאבּוּנֶה בערק” – תרופה בדוקה לכאבי־בטן. החליקה הסבון סחור־סחור סביב טבורו עד שהתחיל עורו מתלהט. עלה ריחו של הערק ומילא את חלל החדר. חלף הכאב. אך כעבור שעות אחדות שב ותקף ביתר שאת.

אלמלא אותו כאב־בטן היתה לינדה נענית ברצון להצעת בעלה והיו יוצאים עם אדואר ועם רשל הקטנה לכמה ימים לערוך קניות לחורף בחנויותיה של ביירות. נסיעה לביירות כמעט ולא נחשבה לנסיעה. אולם משהצטנן הילד ירדה הצעתו של מישל מעל הפרק. הפעם לא עמד על שלו, הן משום שבענייני בריאות דאגן היה וחששן מטבעו והן משום שמלכתחילה לא בלב שלם הציע מה שהציע.

בהיסוס ובגמגום גילה לו שותפו הגוי, שהשמועה אומרת, שעלולים לקרות דברים ליהודים. ואיזהו זהיר, אמר, המרחיק רגליו בעוד מועד מחלבּ. נעץ מישל עיניו הבהירות אל תוך זפת עיניו של אותו אלקַמְכאג’י – שותפו לסחר שטיחים פרסיים ויועצו בעניני אירן, ושאל אותו מניין יודע הוא את אשר הוא אומר. ענה זה שלא ממין השאלה ואמר לו: יא מישל אפנדי, בחיי זקן־הנביא, אני לא הייתי שואל שאלות. הייתי קם ומתרחק עד יעבור זעם. הרי אדם פיקח אתה ולא אפריז אם אומר שאתה גם חכם. אמר לו מישל: דבר, יא שייך, אמור כל מה שבפיך. אמר לו: מה ההבדל בין פיקח לחכם אתה יודע? פיקח הוא זה היודע לצאת מצרות, בעוד שחכם משכיל להימנע מהן. לחץ אותו מישל אל הקיר ושאל: ממי שמעת מה, יא אִבּן־אל־חַלאל?! החל זה להמהם ולגמגם עד שנתברר לו למישל שאין הוא יודע יותר ממה שאמר ושבעצם הוא שמע מפלוני ששמע מאלמוני ששמע מפלמוני. אמר לו לשותפו: סחורה מפוקפקת איני קונה.

הלך אל ביתו והיה מהרהר. אמת, כבר יושבים חכמי האומות ומתדיינים על ארץ־ישראל. והלילה, אם להאמין לעיתונים הללו, עשויה ליפול החלטה אם להחזיר את ארץ־האבות ליהודים. וגם זו אמת, שקנאים של חלבּ מתלהטים על נקלה. אולם מי לידי יתקע, שגוי ממולח זה אינו זומם להפיק תועלת מהיעדרי בימים אלה שהשנה מתקרבת לקיצה, וסגירת חשבונות של ארבעים־ושבע מתחילה. ובכלל, לאן היינו מגיעים אם היינו מתבהלים מכל שמועה.

ובכל־זאת הציע מישל לאשתו מה שהציע, שממילא עונה זאת נאה לקניות ואין להתגרות בשטן יתר על המידה. משאמרה לא, אמר לה יהיה כדברייך.

רק לאחר מעשה היה מייסר את עצמו, כיצד לא חשבת יא מישל לגשת לרחרח באוכפו של כמאל פאשא. שנים־שנים הכינות והתכוננת ליום הזה וכשהוא בא – מצאך בלתי־מוכן. רק לאחר מעשה נזכר בחרוז ישן האומר: אם שמעת פלשתים עליך שמשון, אל תלך לישון. מה היה המעשה מי אינו יודע. רע ומר היה המעשה.

לא היתה זו פעם ראשונה שפרעו הפורעים ביהודי ארם־צובא. יודעי־העתים היו מספרים על מאות בתים של יהודים ועל עשרות בתי־כנסת שנחרבו ונשרפו עוד בימי הקיסר תיאודוסיוס, על שחיטות אכזריות ביהודים שעשו המונגולים בעת כיבוש העיר, ועל שיירות עבדים ושפחות שהוליך מכאן טימור־לנג מבין אותם יהודים שהותירה חרבו בחיים. אף זכורים לשמצה חוקים שחוקק השולטאן מקהיר נגד כל מי שאינו מוסלמי וצווים שהפכו בתי־כנסת למסגדים. כוסות אלה ושכמותן שתתה קהילת אר"ץ עד תומן וטעמן בפי בניה עד עולם.

אך אמת ניתנה להיאמר, בדורות האחרונים לא ידעה הקהילה פרעות, ואפילו זקינים שבזקינים אינם זוכרים ואינם מזכירים פוגרום בחייהם. היה זקן בן מאה ויותר ממאה, בלי עין הרע, שאביו ואמו נהרגו ברעש שפקד את העיר בשנת תקפ“ב וקיפח חייהם של אלף יהודים, ואף הוא פרעות לא זכר. מה שזכר אף הזכיר – אותה עלילת־דם שקרתה בנעוריו וזכתה לכינוי נס מוסן. “נס” על שום מה? על שנמצא הילד הנוצרי חי ושלם בטרם יצא הקצף על הקהילה. “מוּסָן” – על שמו של מוסה מוסן ועל שם בנו יצחק שיצא חי מן הכלא ומן העינויים וניצל בנס ממיתה משונה. במשך שנים רבות היו יהודי אר”ץ חוגגים מעין פורים קטן בי"ג בסיוון לזכר אותו “נס מוסן”, שחסך מעירנו פרסום ויסורים שהיו מנת־חלקה של קהילת דמשק.

פרעות לא היו – זו רק מחצית האמת, שכן אימת הפרעות עמדה תמיד באוויר ולא היה אדם שלא נתיירא מהן פעמים רבות בחייו. אימה זו ליוותה את היהודי כצל, שפעם הוא גדול ופעם פחות גדול, פעמים נראה ופעמים שאינו נראה, אך תמיד הוא אתך וממך. כל אימת שנסתכסכו האומות בינן לבין עצמן היה ריחו של פוגרום פושט באוויר. קמו ערבים לאומנים על התורכי – מיד נסגרו חנויותיהם של יהודים ונכנס רעד בעצמותיהם; נטלו התורכים עיירה זו או אחרת מן הסורים הללו שזה עתה יצאו מן הפחה התורכי אל הפחת הצרפתי – מיד הוגפו תריסיהם של היהודים ונתחלקו ביניהם, אלה פונים בתפילות ובבקשות אֶל אֵל הרחמן, ואלה פונים בשלמונים אל אותם תקיפים, שבלעדיהם דמנו הפקר.

ומה קרוב לנו מאותה תקנה שתיקנו חכמי אר"ץ לאחר הפרעות בארמנים. מה הן פרעות בארמנים פטור אני מלספר, שמי שאינו יודען מן הראוי לו שיקרא אודותיהן ויוציא טעות מליבו שמוסלמים רחמנים־בני־רחמנים הם. מה היא אותה תקנה אספר. לאחר השחיטה הגדולה, ששחטו התורכים בארמנים, תיקנו חכמי חלבּ תקנה, שיום זה ייהפך ליום שמחה, שבו פוסחים בתפילה על נפילת־אפיים כמו בשאר ימים של שמחה וששון. שונאי־ישראל, שרצו להבאיש ריחנו, היו מביאים תקנה זו לדראון ואומרים “ראו שמחה לאיד של הללו, שיום שחיטה של נוצרים היה להם לחג” ולא הבינו הללו אמת מרה: שימחת יהודי חלב היתה אמנם גדולה – על שלא הגיעו הפרעות הללו גם אלינו, ומנע השם יתברך את התורכים הללו מלעשות בנו מה שעשו במיעוט אחר ששכן בקירבם בקירבתנו.

אולם טבעו של האדם הוא כזה שעד שהאסון אינו פוגע בעצמותיו אין הוא מוכן להודות, אפילו לעצמו, שהוא כמו שאומרים אצלנו “וואֶע פי־ל־תיפול” שתרגומו: שקוע ב“תיפול”, והכוונה לאותו פסוק משירת הים “תיפול עליהם אימתה ופחד”. תמיד יהודי מפלל לטוב, ואם רואות עיניו שאין סביבו דבר המבשר טוב, מצפה הוא לנס.

מי שלא סמך על נסים, כבר לא ישב אותה שנה בחלב. רבים בנו ביתם בארץ־ישראל ואחרים המשיכו מסורת ישנה ובנו להם בתים של עראי בארצות רחוקות. מישל כבר היה מחסל עסקיו בסתר. רוב הונו ואונו – כספים ובנים – היו במקומות אחרים, אך ישיבתה של חלבּ חביבה היתה עליו ואלמלא אותן פרעות, על שורשיהן וספיחיהן, היה יושב בה עד יומו האחרון. קשור היה לכל בית, לכל אבן, לכל סימטה בעיר. את בניו שילח מהקן בנערותם, שלא יתקשרו אל הרעוע, אך הוא עצמו, שראה עולם ומלואו, לא יכול היה לראות את ביתו במקום אחר. איפה עוד בעולם נוכל לשתות מי סאריג' – היה אומר ללינדה בשעות של הרהורי־מעבר. והיה באמירה זו משהו מעבר להתרפקות על טעמם הטוב והזך של מים ששתו בבית ספרא – מי גשמים ושלגים, שנאספו במרזבי־חרס אל מְכַלי־חרס מן הגגות והחצרות הרחוצים.

כשפשטה הידיעה, שהפורעים עולים על השכונה, וכל מה שבדרכם הם בוזזים ושורפים, תקפה חרדה איומה את כל היהודים. לינדה החלה סופקת כפיה, מושכת בשערה וממלמלת חליפות “שמע ישראל” ו“אלעַמא יִדרִבּוֹן” (יַכּם העיוורון). הילדים נצמדו אליה וכססו צפורניהם. רשל רצתה לשאול “הם יהרגו אותנו?” אך לא העזה. אדואר חיפש בזכרונו תפילה מתאימה לשעה שכזאת ולא מצא. מישל לא איבד את עשתונותיו. מיהר ונעל את השלושה במרתף עזוב, ששימש לו פעם מחסן, מרחק כמה בתים במעלה הרחוב. לא הלכה לינדה לשם, עד שלא מילאה סלה כעכים וגרעינים ומשקה, צמידים ותכשיטים, וגם סבון וערק ומדחום לא שכחה לקחת. נזדרז מישל והוציא לבינה ממקומה ונטל שתי שקיות מליאות זהובים; אחת הכניס במעיל, בין הביטנה והצמר, ואחת תפרה לה לינדה אל תוך חליפתה – סגורה דיה שלא תישמט ולא תתגלה חלילה, ופתוחה דיה כדי ליטול ממנה בשעת־הדחק מבלי לחשוף מקומה. הפצירה בו לינדה שיישאר עימם במחבואם, לפחות עד שיחלפו הצעקות שנשמעו סביב. אמרה לו, אל תשים נפשך בכפך, ולא נתרצה. אמרה לו פוחדת אני וילדיך צריכים אותך לצידם, ולא נכנע. אמר לה, אשוב לאחר שאמצא מוצא.

נתמזל מזלו ותפס את כמאל בטלפון. אמר לו הלה, העניינים יגעים יא ספרא. אמר לו, אתה מספר לי?! לא לשם כך… אמר לו, דבר אחד אני יכול להבטיחך: חייכם אינם בסכנה. תן לי הרכוש, והנפש קח לך. אמר לו, אין מילים בפי להודות לך על הבשורה. כה יתן לך אלוהים וכן יוסיף. אך מי לידי יתקע שהפורעים אכן ינהגו כך? אמר לו, חיילים חמושים מתלווים אל השבּאבּ (הבחורים) ובידיהם פקודה חמורה לשמור על הסדר, להגן על חיי האזרחים. הבהרנו זאת גם למנהיגי האספסוף, ובלשון שהם מבינים. אמר לו, תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליך, יא באשא. גמגם קמעה והוסיף, ואם נצא בשלום אני ובני־ביתי, יא כמאל אפנדי, שכרך הרבה בעולם הזה ובעולם הבא, חי נפשי וחי אלוהי. אמר לו המתן רגע. המתין רגע שנתארך בעיניו כשנה. שב הלה אל השפופרת ואמר, בעוד ארבעים דקות יוצאת הרכבת לביירות. שמור לכם תא במחלקה הראשונה, על שמי. אמר לו, איך נוכל להגיע לשם תוך ארבעים דקות? הדרך ארוכה וכל צעד בה סכנת נפשות ובני… נכנס כמאל לדבריו ואמר, אל תדאג, ספרא, הרכבת תחכה לכם. עלי ועל צווארי. ואתה קח רק מה שדרוש לך באמת ואל תבזבז דקה.

לא קל היה לכמאל לעכב צאתה של הרכבת לביירות. שהימים אינם ימי התורכי, וסוריה החדשה מדינה מתוקנת, מדינת חוק ומשטר המקפידה על דיוק ועל סדר. הרבה טלפונים טלפן והרבה גידופים גידף, וכשהגיע לאיש שממנו כבר לא היה אל מי לפנות מעליו, אל ראש המשטרה הכל־יכול, נטל על עצמו הימור גדול וצעק אל תוך השפופרת באוזני מזכירו: “תנו לי את הכלב הזה!” וזה עשה את שלו.

הרכבת חיכתה. רבע שעה ועוד רבע שעה ועוד דקות אחדות. מישל צרר בביתו מה שצרר ובא אל המרתף והוציא משם שלוש נפשות מרטיטות. החלו כל הארבעה פוסעים צמודים אל הקירות, עוקפים את השכונה, ממהרים ואינם נחפזים וקולות הפורעים באוזניהם כמנגינה שאין לה סוף. מישל הלך בראש וידה של רשל בידו. לינדה הלכה לצידו של אדואר, ידה הודקת צעיף לצווארו, שהיה הילד מרעיד בכל גופו ולא ידעה אם מחום או מפחד.

היהודים ברחו והסתתרו והותירו בידי הגויים המשתוללים כל מה שחפצה נפשם, חנויות ובתים מלאים וגדושים ופרוצים. היה האספסוף שותה ואוכל ושובר ומהרס ונותן בכליו מובחר שבמובחר. מה שנטלו בבתים ראשונים זרקו באחרונים, שלא היה מקום בכליהם לכל חפצי־הערך שמצאו במרוצתם. עד מהרה שכחו שלהפגין נגד הכרזת האומות יצאו והם הפנו שנאתם ליהודים כולם שעושרם הרב הצית קנאת עני בעשיר והבעיר חמת מוסלמים בכופרים.

כשיצאו היהודים ממחבואם ראו שעולמם חרב. רכוש שנאסף בעמל של דור ירד לטמיון ביום אחד. שקט שנבנה בכפיפות־קומה של כמה דורות ונקנה בכסף רב חלף לבלי שוב. אספו מה שנותר מן השוד ובכו על מה שנשבר ונשרף ונגזל. חכמים אמרו, “כפרה” וברכו את השם שהציל נפשם. ונבונים החלו לצרור ולמכור ולשכור – צררו מה שיקר, מכרו כל השאר ברבע מחיר ושכרו מונית לביירות במחירים לא ייאמנו. היו שנתנו בית במחיר נסיעה של מונית.

אותה שבת הרבה חלבּים בירכו ברכת הגומל בבתי־הכנסת של ביירות. מפה לאוזן סיפרו פליטים אחרונים לראשונים על ק"ן ספרי תורה שהועלו באש ועל בתי־הכנסת כולם שהיו ראשונים לפגיעה. שמועה שלא נמצא לה עֵד סיפרה על חומשו של “כתר תורה” שאף אותו אכלה האש, ואחות לה שמועה על שאריתו של אותו “כתר” יקר שניצלה והוצאה מן העיר. נרתמו פרנסי קהילת ביירות וגביריה, רבים מהם בני משפחות חלביות, ועזרו לקבל את פני הבאים שהגיעו גלים־גלים מרוששים ומבוהלים וחסרי שינה. נרתם גם מישל והשקיע הרבה מאונו למצוא בית־של־שעה ופרנסה כלשהי לפליטים.

הרבה מן החלבּים הללו, להכּות כאן שורשים נתכוונו, שהרי אין דומה לבנון לסוריה ואין דומים ערביים שבכאן, שמחציתם ערלים ומחציתם גויים, לערבים החמומים שלנו ימ"ש. בביירוּת, היו הללו אומרים, לעולם לא יקרה כדבר הזה. עיר שקטה ושלווה ביירוּת ותושביה אנשי תרבות. שלום בפיהם ושלום בלבבם. מאמינים הם בדתות שונות, אך באל אחד ובלבנון אחת. כל מעייניהם במסחר ובממון ובשעשועים. את הפוליטיקה משאירים הם לאחרים. דעתם על הסייאסה זכתה לביטוי מחורז: משלושה דברים ירחק אדם – אל־סייאסה (הפוליטיקה), אל רייאסה (המנהיגות) ואל־טייאסה (עקשנות של תייש).

לא כן מישל, שראה את ביירות כתחנת־מעבר בלבד. אם לא בחלבּ גופא, אחת היא לו היכן יבנה את ביתו, אמר ללינדה. והיא הוסיפה, לפחות נהיה קרובים לילדים ולנכדים שרובם יושבים מאמריקה. ומה שלא אמר לה ללינדה, ואפילו לא אמר ליבו לשפתיו, שביירות של היום אינה בטוחה מחלבּ של אתמול.

מביירות טלפן מישל לכמאל. לא רק מלים של תודה אמר לו באותה שיחה. כמאל יצא נשכר מאותה היחלצות שנחלץ לעזרת “היהודי שלו”. אך מי שחושב שרק לשם כך עיכב כמאל רכבת שלימה והסתכסך עם ראש המשטרה, לא ירד לעומקם של היחסים שנרקמו במשך השנים בינו לבין מישל. עד חצי המלכות היה כמאל מוכן לתת למען מישל, לא־כל־שכן למען לינדה. מוכן לתת ומוכן לקבל, בלי כל בושה. שהרי מהי ידידות אם לא נתינה וקבלה, קבלה ונתינה ושוב נתינה ושוב קבלה. שאל כמאל לשלום מישל ולשלום “רעייתו הכבודה” ולשלום הבן והבת. הודה לו מישל על חביבותו ועל התעניינותו וסיפר ששלום לכולם ואפילו הספיקו להתאושש מן הבהלה ומן התלאות, רק אדואר סובל עדיין מכאבי־בטן עזים שתחילתם עוד לפני “המבול”.

– סאבּוּנֶה בערק – נשמע קולו הגברי העמוק של כמאל בטלפון – תגיד בשמי למדאם ספרא: שלוש־ארבע פעמים ביום סאבונה־בערק וזה יעבור. על אחריותי.

 

פרק י"א    🔗

יום שפרעו הפורעים בחלב היה יום ככל הימים לרחמו בפריס. יום שלמחרתו התחיל בדאגות ונסתיים בזכרונות. אחר שיצאו מברקים והגיעו מברקים וצילצלו הטלפונים הבין רחמו, שאביו הציל נפשו ונפשות ביתו ויצא והגיע לביירות. נכסים וממון שלו – מרביתם הציל ומקצתם אם־ירצה־השם יצילו השותפים, ואם לאו – שיהיו כפרה.

רפתה הדאגה ובאו הזכרונות. קמה חלבּ של ילדותו ועמדה לנגד עיניו. חלבּ זו – פעם אהב אותה אהבת בן לאמו. אמת, פריס יפה ממנה עשרות מונים. שבוי הוא עתה בקסמיה של זו יותר משהיה אי־פעם קשור לעיר הולדתו. משל למה הדבר דומה, למי שבאה עלמה חטובת־גו ומשכה אותו בקסמיה והתיקה אותו מסינרה של אמו; רחק מאמו ולא שכח את דמותה; ורק במותה נגלה לו הסוד שאם חורגת היתה היא לו.

הוצף רחמו במערבולת גדולה של רגשות, שמחציתה כעס וחימה וטינה על בגידת־אם, שאין גרועה ממנה, ומחציתה געגועים על מראות וקולות וטעמים וריחות, שיותר משהם אמו הם ילדותו הם נעוריו. בלא סדר ובלא משטר עלו וצפו הזכרונות. הנה אלטוּניאן הזקן – הרופא הארמני רב־התהילה – יוצא מפתח ביתו־ארמונו במרומי הג’אמילייה רכוב על סוס אציל. לצידו רוכב בנו, רופא אף הוא, ששב מאנגליה עם אשה ורודת־בשר. מאחורי השניים רוכב סעיד הענק על סוסו – נושא־כלים, סייס וגזבר – נותן לרופא את תיקו ונוטל מכל לקוח לירה זהב אחת עבור הביקור, שהרי אין זה לכבודו של רופא לקבל שכר. יודעי ארמנית טוענים שאלטוניאן פירושו “בן הזהב”. מכל־מקום כל העיר יודעת, אם אין לך לירה זהב לרפואה – אל תזמין את אלטוניאן לביקור־בית.

עד שיצא רחמו מחלבּ, כבר החליף אלטוניאן את סוסו במרכבה, אך תמיד, משום־מה, הוא מצטייר לעיניו יושב זקוף על סוסו, מטיל כבוד ואימה על הסובבים אותו, אפילו צרפתים אפילו קונסולים. כשהחל זה לנסוע במרכבה כבר היתה חשמלית? לא זכר. אך היטב זכר אותה נסיעה ראשונה בחשמלית החדשה המבריקה. ירדו לא הרחק מבּאבּ־אל־פַרַג' ואבא, שהיה נרגש מהנסיעה בטראמוואי, החליט לחגוג את המאורע עם בכורו. עמד שם בצל סמוך לשער העתיק רוכל גבה־קומה, שאפילו אבא לא הגיע לכתפו. בידו האחת תלת־רגל מעץ ועל ראשו טס גדול של תפוחים־על־מקל, עטופים סוכר אדום נוקשה וערוכים כחיילים חבושי תרבוש במסדר. עשה לו אבא סימן בראשו. השליך הלה דוכנו משמאלו בקלילות ובמעין קידה החליק אליו את הטס בימינו. שלף גדול שבתפוחים מנעיצתו והגיש לרחמו אחר כבוד. החל רחמו ללקק מצידו השטוח של אותו מקשה אדום, וכשנתגלתה ירקותו של תפוח תחתיו, היה מכרסם ומלקק חליפות. עודו עסוק בתפוח, מנסה להדביק צעדים גדולים של אבא, וכבר עוצר זה אצל סודאני ענק הקולה בוטנים על גחלי־פחם. תופס זה גליון של עיתון ובתנועה סיבובית של שתי ידיו עושה ממנו באחת שקית שצורתה כגביע ענק של גלידה, ממלאה בוטנים לוהטים ומבהיק שיניים לבנות מול אב ובנו. בעיר בה צמחו הפוסטוקים הירקרקים בשפע היו הבוטנים הללו, אגוזי־האדמה, נקראים “פוּסטוק עָבּיד”, כלומר פוסטוק של עבדים, שהרי מוצאם מאפריקה השחורה ומוכריהם “סודאן”, שפירושו “שחורים” או סודאנים או שחורים־סודאנים.

חיילים סנגלים הופיעו בנוף של חלבּ יחד עם הצרפתים. תחילה הופיעו ברחובות, צועדים בקצב כפי שלימדום על מגרשי המסדרים ונוקשים בנעליהם המסומרות על המדרכות; אחר החלו להופיע בחלומות הרעים. שיניים לבנות כשנהב ושפתיים בשרניות ורודות מוקפות שחור־שחור־שחור. הילדים היו מספרים שהם אוכלי־אדם. והגדולים לא הכחישו זאת בפה מלא.

הזכרונות הללו, מעניין כיצד הם עולים. לכאורה אין שום סדר והגיון בדברים. פעמים אפשר לעקוב אחר השתלשלותם, פעמים נדמה שאין שלשלת ואין השתלשלות כלל.

בכל פעם שהוא יושב במספרה בין ידיה הרכות הזריזות של נאדין, עוצם הוא עיניו ונדמה לו שליאון הספר חופף את ראשו. והרי אין תערה כתערו ואין פטפוטה הצרפתי כפטפוטו הערבי, שלא לדבר על מגעים שבאקראי של חזהּ השופע המזניקים גברותו, ועל מראות חטופים שהוא רואה במראות שכולם של עלמה מטופחת המקפידה על לבוש־תחתון שלה כאילו היה עליון. מופלא כיצד בין גירויים של עיתוני־זימה המונחים במספרה למחכים בתור לבין הללו שנאדין זו מעוררת בו, נדחף ובא תמיד ליאון המכוער עם תערו ועם ציקצוק מספריו ועם דיבורו היורד כמפל־מים שאין לו התחלה ואין לו סוף. וכשהוא קם מתחת ידיה של זו וסוקרה סקירה אחרונה במראה, מהרהר כמה יתן לה הפעם “פוּרבּוּאָר”, שומע הוא “נָעימאן” רחוק – מפי ליאון הספר ומפי המחכים לתורם ומפי אמא בשובו הביתה – ברכה נעימה זו השמורה למי שהסתפר ולמי שעלה מן הרחצה.

פעמים רוצה הוא לפנק את אודט, שכך מנהגה של פריס – גברים המכבדים את עצמם מפנקים את נשיהם (ומוצאים פינוקם בחיק נשים אחרות) – והוא משכים ויורד אל המאפיה שבפינה להביא “בּאגֶט” טרי, ארוך וצנום וחמים, ו“קרוּאָסָאן” פריך ו“לחם־קטן־בשוקולד” שהיא כל־כך אוהבת עם קפה־של־בוקר. נכנס הוא למאפיה ומשתכר מריחותיה ונזכר דווקא… במוֹכר הסחלבּ, שהיה עובר בשכונה בכל בוקר וקורא “סח־לבּ חם!” והוא מבקש פרוטה מאבא ומתעטף במעיל (“גם צעיף, רחמו רוֹחי” – קול אמא מן המטבח) ורץ לקנות כוס מן הלָבָן־הלָבָן הזה, מהביל בהימזגו מפומית מפותלת בצבע זהב, משכר בניחוח הקינמון הנזרה עליו ביד שמאל של הרוכל בעוד ימינו מערימה על פניו פתיתי קוקוס. אם יש מוכר כעכים חמים בקרבת מקום – הרי לך ארוחת־בוקר שלימה, חלומית. ואת חרונה של אמא, הרואה בכך “מנהג של ילדי־רחוב” ותחרות לא־הוגנת, משכך הוא בנשיקות ובכריכים שהוא לוקח כחפצה, שיספיקו לו ולשניים־שלושה מחבריו ב“כּוּתאבּ”.

מאבקים שהיו לו באותו תלמוד־תורה הקרוי כותאב הכינו אותו היטב לחיים. ראה שאביו אינו מרוצה כשהוא מביא תעודה ובה רשום באותיות צרפתיות מסולסלות “שלישי בכיתה”. אתה יכול להיות ראשון, היה אומר אבא, אם רק תרצה. כאילו לא היה רוצה. אם לא למענו, אז למען אבא. אבל גם אחרים רצו והשתדלו והצליחו. ומקום שלישי הוא מקום מכובד לכל הדעות. אך לא בעיני אבא. רק פעם אחת הביא “ראשון בכיתה”. והיו אבא ואמא מספרים על כך חודשים ושנים, גם לאחר שהביא שלישי ורביעי. אותו “ראשון בכיתה” זיכה אותו לעמוד במרכז החצר על כסא גבוה, וכל התלמידים סביב קראו “יחי רחמו ספרא!” שלוש פעמים. אך מעמד זה היה כאין וכאפס לעומת מאור־פניו של אבא וברכת “בן פורת יוסף” ששמע מפיו לראשונה.

מה פתאום בא אל פיו טעם “בּראזיק” אינו יודע. פעם אחרונה טעם אותם בעאלֶה אשר בהר הלבנון, שם היתה יוצאת המשפחה כולה לשאוף אויר צח בקיץ. דקים הם כנייר ועגולים כצלוחית ופניהם מכוסים סומסום עד שאין רואים שיש תחתיו בצק, ואפויים היטב עד זהוב־שחום ונשברים על נקלה; ואתה אוכלם בימין ופורש שמאלך מתחת לקלוט השברים; שיניך מכרסמות ואוזניך שומעות. אכלת אחד, אינך יכול שלא לקחת שני. אכלת שניים, אתה צמא. אתה נוטל צלוחית נחושת מעל מכסה ה“ח’אבּיֶה” – כד חרס ענק העומד בפינת הבית – ממלאה מן הזכים הצוננים, מברך “שהכל נהיה בדברו” ומרווה את צמאונך.

ופעם באה התופרת וידיה של אמא היו עמוסות עבודה. הבנות, בין מדידה למדידה, היו עוזרות על ידה, פורמות ומכליבות ומגישות משקה לתופרת (שאם מרבה היא לשתות וממעטת לקום הספקיה גדלים). רק הוא נראה לה לאמא מיותר. שלחה אותו אל אחיה שהיה לו דוכן בשוק ואמרה לו: תגיד לדודך, “אל־חְמאר אל וואצלאק רְבּיטוֹ” – שהוא בערבית מסוגננת “החמור המגיע אליך – קשור אותו”. הלך ואמר לדוד, כך וכך אמא אמרה. צחק הדוד וצחקו הסובבים. אמר לו הדוד, קח אמה זו ומדוד לי כמה יש בו בגליל זה של בד. ועל כל עשר אמות שיש כאן אתה מקבל ממני נְחאסֶה (נחושת – שהיא הקטנה במטבעות). לקח סרגל־הברזל שאורכו אמה והיה מודד ומודד, סופר ושומר וזוכר, עד שפנה היום וסגרו את השוק וסיימה התופרת מלאכתה בבית. כשהבין כיצד היתלו בו היה מתנחם במטבעות הנחושת שקיבל מדודו, עטופות יפה בנייר, עשר־עשר בכל גליל.

יום תופרת היה אירוע גדול בבית. הבית כולו היה לובש צורת בית־מלאכה סואן והיה באווירתו מן החגיגה ומן המירוץ כאחד. דברים שהיתה התופרת גוזרת ומחברת ומתאימה ביום אחד, היו מספקים עבודה והנאה לכל נשי הבית לימים רבים. כל הנשים והנערות עובדות בקדחתנות ובשמחה. זו מודדת וזו תופרת ביד, זו מסובבת ידית המכונה וזו מעלעלת בז’וּרנאל, וכולן מלהגות ומפטפטות בקולי קולות. אפילו סיכות המכונסות בפינת הפה אינן מפריעות לשטף השיחה. שמלות ישנות (“הבד כמו חדש”) פושטות צורה ולובשות צורה, בגדים של אם מותאמים לבתה ושל בת – לאחותה, ובדים חדשים שנקנו בשוק (“שאריות”) נגזרים בחריקת מספרים מהַנה. וברכות “מַבּרוּק!” מבשמות את האווירה ומשכיחות את הדאגה מה יהיה על אותם בדים שלא יספיקו היום לתפור ומה תלבש הקטנה לחג אם ייגמר היום ולא יגיעו אליה.

ביום־תופרת אוכלים מג’אדרָה, כך בכל בית בעיר. אין לאמא פנאי לבשל. והעוזרת עושה הררים־הררים של מג’אדרה, בצל מטוגן בראש כל הר, ומשביעים את בני־הבית ואת התופרת ואת הנערות עוזרותיה ואת הדודות ובנות־הדוד הבאות לעזור ולהיעזר. הכול אוהבים מג’אדרה שכל כולה אורז ועדשים חומים, אם כי אינה מן המאכלות המכובדים כגון יַבּרַא (עלי־גפן ממולאים) כגון לַחמֶה־בגָרָז (בשר בדובדבנים). קלה היא להכנה ונוחה להגשה וטובה לאכילה בכל עונות השנה. ואם אחת הבנות מבקשת מחמאה, מכינה היא קערה ענקית של לבן וחותכת אל תוכה מלפפונים וזורה על פניה נענע מפורר ומטילה בה קוביות של קרח – והרי לך שלג נאה שאתה מוזגו על הר המג’אדרה שלפניך, עד שעדשים שבתוכה מזדקרים כסלעים ובצלים שעליה משחימים כשיחים.

אם תופרת באה אחת לחודש או לחודשיים, כובסת צריכים בכל שבוע. אמא היתה מביאה שתיים־שלוש כובסות, שכך היו גומרות לפני שאבא בא מן השוק. מבנות הגויים היו הכובסות, כמובן, מַרדִלִייָאת, ולא אהב אבא לראותן יושבות פשוקות ומתהלכות חשופות. ונוטפות. אם היה בא לפני שיצאו, היה צועק, ולא חשוב על מה.

כשרק עברו לג’אמילייה לא היו מים זורמים באף בית, אפילו בביתו של אלטוניאן שהקפיד על הנקיון ולא חסך בכסף. והיו מביאים את המים בפחים מן המשאבות שברחוב, הדומות לברזים של כיבוי־אש של היום. אמידים התקינו במטבח מיכל עם ברז ואת הפחים היו הופכים על פי המיכל. ביום של כביסה היו מתחילים לשמוע את קולות החַמרים הקוראים “אוּ־עָה!” כבר מראשית הבוקר. אחריהם קולות הפחים הממולאים, בקצב הליכת החמור היו נשמעים, פחים שבאוכף אחד מבעבעים ופחים שבשני עונים אחריהם בעבוע. עד שהיה החמר נוטלם ומורידם ומכניסם אחד אחד, והם מבעבעים בעבועים תכופים אחרונים, כביכול יודעים הם זו הזדמנות אחרונה לעורר תשומת־לב.

בשנים ברוכות־גשם לא היו צריכים אותם חמרים ואותם פחים. הבאר שבחצר היתה מספקת, אפילו לכביסה גדולה. צליל אחר היה למים העולים מן הבאר. קולות סתרים מעולמות רחוקים, נעלמים. דלי יורד ודלי עולה. צליל אטום של מפגש בין השניים ואחריו מפל עמום – גוש של מים חוזר אל מקורו בתחתית הבאר. מגע חבל רטוב בין אצבעותיו. הדליים כבדים. וצריך לדעת להטיל את הדלי בחבטה אל תוך המים. הילדים מבקשים לעזור ומעלים דליים מלאים עד מחציתם. בראווֹ, אומרת אמא. אך המרדלייה עיניה אומרות אחרת ושפתיה הדוקות. ילדיה יודעים לעשות זאת יותר טוב יותר מהר.

פעמים אחת מהן מביאה אתה את בנה בן שמונה או תשע. והוא טורח ועוזר הרבה לאמו. רחמו ואחיותיו מסתכלים בו כבצעצוע מלוכלך, מושך אך אסור למגע, מעניין אך מסוכן. כולו צמוד לאמו, באשר תלך – ילך ובאשר תשב ישב. ועיניו – מלוות את בני היאהוד – בני מלכים מן האגדה, אסורים למגע ומשחק. וכמה מרגיזה אמא הבודקת בבואם אם אין עיניהם חולות ואם אין כנים בראשם.

הילדה הזאת שהביאה אתה פעם ח’אדיג’ה הכובסת. היו לה עינים יוקדות כגחלים של פחם בפי האח. ושתי צמות עבות כבדות, כמו אותן צמות של גבינה נמסה שאמא היתה קולעת ומשמרת במים מלוחים. מחרוזת מטבעות תורכיות שעל מצחה הצטלצלה בכל פעם שהשתופפה אל גיגית הכביסה. כמו ענבלים של עדר מתרחק ונעלם. והיו לה אצעדות כאלה, מטבעות וחרוזים וזרעונים כולן, על קרסולי רגליה, הדבר היחיד שנראה מתחת לשמלותיה. שלל שמלות. שלל צבעים. רקמה דהויה ובלויה. הרבה שמלות היתה לבושה ומעט מאד ראו ממנה ובכל־זאת היתה משיכתה עצומה. הלהיטה אותו ביום ההוא עד שמצא עצמו חוטא בסתר בבשרו בעינים מעומצות ובלשון משורבבת ובהרגשת אשם כבידה. בן כמה היה אז? קשה לזכור. אפילו נקודות סגולות שהיו מצובעות על שפתיה ועל סנטרה נראו בעיניו מגרות. הגניב לה אל תוך ידה מאג’ידי לפני שהלכה. וברח. אחר־כך התפלל בליבו לאדוני שיסלח לו.

זו היתה פעם ראשונה שנתן כסף לנערה. ראשונה ולא אחרונה. אך על כך מוטב לא לחשוב.

צריך להבין מה הן תכניותיו של אבא. הוא לא יישאר בבירות. אבל גם לא ייצא ממנה לפני שיציל כל פרוטה שניתן להציל. מצווה. לאן יפנה בסופו של דבר אלוהים יודע. רק שלא יבוא לפריס. ושלא יסחפוהו רגשותיו אל פלסטין. אדם מזדקן אבא ושיקול־דעתו אפשר שנפגם בעקבות הזעזוע. והרי כל ילד יודע ומרגיש, פרעות של חלב כאין וכאפס לעומת הסערה המתרגשת לבוא על ארץ ציון ירושלים.

 

פרק י"ב    🔗

מי שלמד שנים רבות באליאנס וספג תרבותה של צרפת, פריס אינה זרה לו. מי שגדל בחלבּ, פריס מטרופולין של חלומותיו. רחמו ואודט שניהם חניכי האליאנס. ובית גידולם חלב־אַלֶפ זו שבה נחשב כל דבר צרפתי לא רק לטוב, אלא לטוב ביותר.

כפיפות זו אופיינית להרבה מערי המזרח ולקהילות ישראל היושבות בהן. אך לחלבּ סיבה נוספת משלה, הגירה גדולה של יהודים שבאו אליה מצרפת ושכנותיה לפני כמה דורות. לא במקרה כוּנו הללו בשם “פראנקוֹס”. השפעתם על חיי הקהילה קדמה בהרבה לשלטון הצרפתי בסוריה ולאליאנס הזכור לטוב. עד שלא השתלבו בקהילה והפכו חלק ממנה נחשבו הללו שאור שבעיסה, והרי רבים מערכי התרבות ונכסי הרוח שהביאו עימם – צרפת מקורם.

כשהגיעו רחמו ספרא ואודט אשתו לפריס היו כחולמים. ובני משפחתם אמרו בליבם “הגדיל אדוני לעשות עם אלה”. אמרו, ושכחו אולי להוסיף “בלי־עין־הרע”.

מישל רצה בשביל בכורו את הטוב ביותר. שאל את עצמו, אילו הייתי בן־גילו היכן הייתי רוצה לנטות אוהלי, ולא נתאחרה התשובה. יופיה של פריס משך את ליבו מימים ימימה ולא ראה חסרונות שבה, אחד – שפיתוייה מרובים, שניים – שאין בה קהילה חלבּית מגובשת, מפלט ממדוחי הזמן והמקום. רצה מישל באושרו של בנו בכורו ונתן מכשלה תחת ידיו. אמון מלא שנתן בו וכסף רב שנתן לו, אף הם הרחיבו בפני הבן פתחים, פתחו של חטא ופתחו של גיהנום, שניים שהם אחד. והרי מישל עיניו בראשו. אלא שאהבתו היתירה לבנו עיוורה את עיניו. מה שלא זכיתי אני בבחרותי, היה אומר לנפשו, מן הדין שאזַכה בו את בניי. אופקים צרים של אבא עליו־השלום מנעו ממני מנעמי־חיים השמורים עימה עם פריס זו למי שמדבר בשפתה, ואני לא אעשה זאת לבני. להיפך.

תחילה צלחו כל מעשיו של רחמו בעיר הגדולה המסחררת. כיוון שבבן ספרא עסקינן עלינו להתחיל מן העסקים. וכאן יש לומר בפה מלא: הצלחתו של רחמו לא נפלה מהצלחת אביו. ואודט עזר כנגדו ממש דוגמת לינדה, חותנתה הנערצת עליה ועל בעלה. שלוש שנים ראשונות השקיעו השניים כל מרצם וכל כוחם וכל כשרונם להקים סניף לתפארת, על־פי כל כללי בית ספרא. ואם נוסיף לכך את לידתו של מישל בכורם, לא נוכל שלא לומר שהיו אלה שנים של ברכה. קשה לדעת מתי בדיוק התחילו הדברים להתגלגל במורד. אם תשאלו את רחמו יאמר לכם, אותה הפלה היתה ראשית הכל. אם לאודט תקשיבו, מראשיתו של הריון זנח אותה רחמו והחל תר אחר עיניו.

חודשים ראשונים הרגישו עצמם כתיירים. היו סובבים בעיר שיכורים ולא מיין. כיכרות ושערים ושווקים ורחובות, ששימעם שמעו פעמים אין־ספור, קמו ועמדו חיים לנגד עיניהם והם יפים אפילו מן החלומות. שַאנז־אֶליזֶה ושער הניצחון ומוֹנמַרטֶר ולֶה־האל והסֵין והגשרים. פסלים של גיבורי ילדותם יכלו למשש עתה בידיהם, ורגליהם דרכו בשדרות ובבתי־קפה, שם התהלכו, נאמו והתווכחו סופרים, משוררים, מצביאים ורבי־מדינה ששמם בלבד מעביר בליבך רעד. מולייר וקלֶמאנסו וליאון בְּלוּם ורובספייר. קסם מיוחד נסכו עליהם מיבנים מפוארים שנקראו ארמונות, שמעולם לא ראו ארמון ולא היו קרובים למלכות בהקיץ. עייפו רגליהם מהליכה לאורכם ולרוחבם של אותם ארמונות, הלוּבר ושאיוֹ, הארמון הגדול והקטן שממולו, ויפה מכולם ארמון ורסאי על רהיטי תפארתו וגינותיו ומזרקותיו, הוא והטריאַנוֹן שלו וכפרה הציורי של מארי אנטוּאנט המשתקף במימי אגמיו.

חודשים שבאו אחר הראשונים כבר התחילו מרגישים את עצמם פריסאים. התקשרו קשרים של ממון ושל לב עם מגדניה ובעליה, עם מספרה קבועה, עם הקוֹנסְיירֶז' הספרדיה, עם ירקן נפוח־לחיים שקראו לו בינם לבין עצמם אוֹבֶּרז’ין (חציל), וחשוב מכל – עם שתיים־שלוש מסעדות קטנות משובחות שבהן טעמו לראשונה טעמו של מטבח צרפתי אמיתי וטעמו של חטא אמיתי. חטא אמיתי, להבדיל מסתם חטאים כגון שקרים, שבלעדיהם העולם אינו סובב, וכגון מרמה־של־עסקים שהיא תשתיתו של מסחר. לא־כן אכילת טריפה שהיא חטא מפורש, קל וחומר שאין זו טריפה שבהיסח הדעת, שביקשת צלי וקיבלת צלי של חזיר, אלא טריפה מנקרת־עיניים כגון בשר וגבינה המשמשים בערבוביה וכגון חיות מוזרות מן הים הקרויות כאן בשם הצמחוני “פירות הים”. להיטותה של אודט אחר כל מה שהוא חדש ואחר כל מה שהוא טעים ואחר כל מה שהוא צרפתי, היא שהביאה אותם אל אותן מסעדות, אל אותו חטא. כל ההעזה וכל המרדנות שבאופיה פרקה כאן באחת כציפור שיצאה מכלוב, ושיקעה אותן במאכלות אסורים, שתחילה למדה לאכול ובמהרה למדה לבשל. וכל זאת כמובן הס מלהזכיר באוזני אורחים בני־עירנו וחס מלהראות לעיניהם בבואם אל ביתה.

“באת לעיר – לך בדרכיה” היתה משכנעת את רחמו במלים, כל אימת שהעלה היסוס ותמיהה. להפתעתה היה בעלה נוח לשכנוע ופתח אוזניו ופיו לתיאבון. ולא ידעה באותם ימים מה זורעות ידיה הנאות והזריזות, שעל טיפוחן עבדה עתה הספרית, לא כמו בחלב, שבּה עשית הכל במו ידיך, ואפילו טיפוחן של ידיך היה בידיך. בשלב ראשון ניסה רחמו להעביר קו תוחם בין בית ובין חוץ. אמר לה לאודט, ראיתי ביטוי נאה בעיתון של אשכנזים: יהודי בביתך ואדם בצאתך. עד מהרה פלש החוץ אל הבית. במחיר תריסר צדפות שאתה מקבל במסעדה אני קונה לך חמשה־ששה תריסרים, אמרה לו דברים של טעם. ואם אין לַאזַאניָה שלי טעימה כמו זו שאכלנו שם – אינך חייב לשלם כלל. ואני פוטרת אותך מדמי־שתיה ואפילו מעילך אני תולה תמורת חיוך בלבד. הוציאה ממנו חיוך והוסיף וגמל לה בנשיקה על חכמתה. החלו נמנעים רק מדברים שעלולה עינו של אורח חלבּי לגלות, שמה שרואה העין, הפה מספר, ומה שמספרים בעיר במוקדם או במאוחר מגיע אל אוזנו של מישל. מי שאצה לו דרכו לדון אותם לכף חובה, יבושם לו. אך יזכור נא, לצד פריס המפתה והמדיחה גם את חלבּ המוגנה והמגוננת, וישקול את הסחרחורת העוברת על צעיר היוצא מחברה יְמֵיבֵּינַימִית בבוקר ומגיע אל המאה המשתוללת לעת ערב.

כל נעוריו עברו עליו על רחמו בעיר שנשיה רעולות ונעולות, כנועות וצנועות. מאז שבא לכאן, כל מה שרואות עיניו וכל מה ששומעות אוזניו, מטריף עליו את דמו ומעבירו על דעתו. הייתכן שכל אלה נידונו לגיהנום? הייתכן שאנשי תרבות שכמותם אינם יודעים מה הם עושים? כל חייהם רצים אחר הנאות, ואינם מתייגעים ואין בליבם חרטה. טיפשים בוודאי שאינם. אמת, גם אינם יהודים. אבל כלום יהודים שביניהם שונים מהם? נושא לו גבר אשה ומוליד ילדים. גדלו הילדים, לוקח לו פילגש הנראית אחותה של בתו הגדולה, ומבלה עימה ועם אשתו חליפות – מאור קטן לממשלת הלילה ומאור גדול לממשלת היום. ובין זו לזו מוצא הוא לו פנאי וצורך וממון לקנות לו נקיבה לשעה. ואתה, לא זו בלבד שאשתך אחת ויחידה, אלא שגחמותיה חידה בתוך חידה. מכניסה אל פיה כל דבר נתעב, ורק במיטה נזכרת בדיני טוהורה ובאיסורים משונים, כאילו בבחסיתא אנו חיים ולא בפאריס.

עבר חורף ובא אביב לעיר. נתמלאו המדרכות שולחנות קטנים של בתי־קפה וסביבם ערימות־ערימות של בשרים – נערות משרדים יפות־עין שותות קפה קנוי ונוגסות כריכי־בית ז’אמבּוֹן בתוך בּאגֶט. לבושן שקוף ומנוקב ומבטן חצוף ונוקב. וכאילו לא די בכך, מושכות הן שולי בגדיהן כדי לספוג שמש זו שנדירה היא כאן ולקרב גופן אל גוֹן הברונזה, חלומה של כל צרפתיה. היה רחמו מאט הילוכו ושותה בצמא מה שהעיניים רואות ומה שהדמיון משלים; הוא שותה וצמאונו גובר. היה אץ אל ביתו רעב וצמא. שהרי מי שקיבל תיאבון בחוץ ובא לשבור רעבונו בבית – כשר. והיתה אודט מקבלת פניו בשולחן מלא ובמיטה ריקה. הוא מבקש בשרים והיא מגישה בשר, הוא שולח ידים תובעניות ומבטים מתחננים והיא דוחה אותו במשפטים מתחנחנים: לא עכשיו, רחמו חבּיבּי, לא לאור היום. או: חראם עליך מוֹן שֶרי, עוד מעט קט וכרסי בין שיני. היה רוצה לומר לה: בִּנת־אל־חַראם, ואני – שלשוני בין שיניי – מה אעשה. והיה פורק אכזבתו ומפח־נפשו בהתקפות של זעם כלפי כל מי וכל מה שנקרה בדרכו. פורק ואינו פורק.

שהרי אחר היום בא הערב, והערב מושך אחריו את הלילה. בערבים של אותו אביב היה מתפנה מעבודת־היום לבלות עם מישל הקטן בפארק. היה מוליך עגלת בנו לפניו וסוקר עגלות אחרות ורגליים צעירות שהלכו בעקבותיהן. מבטיו היו מתחילים מן התינוק שבעגלה ועולים לרגל ומטפסים ומפשיטים עד מרומי החזה. חושש ומתבייש היה להרים מבט עד לעיניה של זו העוברת על פניו, שהרי היא אם והוא אב, ובכלל. מפעם לפעם היה אוזר אומץ וממשיך סקירתו עד שהיה נכווה במבטים שהחזרו לעברו כאילו חשפו צפוניו. פעמים היה מדמיין כיצד הוא מתחיל איתה עם אחת שכזו, פריסאית מעקב־נעל ועד מטפחת־ראש. בדיאלוגים הללו היה נועז ושנון מאין כמוהו. והן היו משיבות לו כדוריו בנפש חפצה, עוטפות רעבונן השקוף בחינחונים שובבים.

אודט היתה פוגשת אותם בגן בצאתה מן הספרית או משיעורי הנגינה שלה. היו להם שני מקומות מפגש, אחד ליד מפל־המים ואחד ליד האגם. כשהיה רואה אותה קריבה ובאה לעברו היה משווה אותה אל הללו שסקר אותו יום ולא היה מתבייש במה שיש לו. אך מכאן ועד לשביעה הדרך רחוקה.

חמוּרים מכל – נסיונות של לילה שבהם נתנסה. הנערות הללו, המתחילות עבודתן בשעה שכולנו מסיימים, יודעות הן במה למשוך ליבו של גבר. ורחמו לב גבר בקרבו ורעבון של בעל שאשתו מנוּעה ממנו במצוות הרופאים, שהזהירו אותה לבל יהא גורל הריונה זה כקודמו.

היה רחמו אוזר אומץ ועובר בקרבתן וזן עיניו בהן ובולע בתוכו מלים וביטויים שמעולם לא העלה על דל שפתיו ומתיימר בליבו שהן לא יוכלו לו. כביכול לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. אומץ לגנוב לא היה לו. אך הבשילה בו נכונות להיגנב, והוא לא ידע. היה זה ערב אחד מרבים שרגליו הוליכוהו באותו רחוב הזרוּע מוקשים לצדיק. תחילה לא היה בטוח שהיא אחת מהן. לבושה היה צנוע, נאה, שִיק. הסתכלה בו בעין בהירה, אימהית משהו, ליחלחה שפתה העליונה בלשונה ואמרה רכות:

– אתה רוצה?

זה כל מה שאמרה. והוא נעצר כאילו פגע בו ברק. דמו עלה אל ראשו. דפיקות ליבו הואצו. ברכיו פקו.

– בוא אתי. לא תתחרט. אעשה לך טוב.

רצה לומר לה “עזבי אותי” וכבר היה “פִיש מוּאַ לָה פֶה” פסקני שלו מהדהד בראשו, ושמע את עצמו שואל “כמה”. אולי ציפה שתנקוב מחיר שיבהיל וירתיע אותו ויחסוך ממנו לבטים.

– נעשה אהבה. ואתה תחליט כמה זה שווה.

בעת שעלו במדרגות גילתה את ליבה: המתירנות מונעת מאתנו טעמם הטוב של צעירים. רק זקנים ואנשים בגיל העמידה באים. וזרים. צעירים מקבלים הכל חינם אין כסף.

– תחרות לא הוגנת – הגיב בבדיחות הדעת ופרק מועקה שהכבידה את ברכיו. קולו נשמע לו זר. אחר שנעלה את הדלת דחתה את ידו שהתחילה מגששת דרכה ממותניה ומטה, הושיטה יד רכה ענודה צמיד יקר ותבעה מפרעה של מאה פרנק. “ואחר־כך תחליט בעצמך כמה עוד מגיע לי”. כשראתה את תדהמתו, הבהירה את דבריה “ככה אני נוהגת רק עם אנשים מסוגך. אתה נראה ג’נטלמן אמיתי” צחקקה והוסיפה “חוץ מזה שאתה גם יפה גם שוּאֶט (חמוד)”.

נוהגת היתה עימו כאילו כל מבוקשה הוא להשביע את רצונו, להרוות את צמאונו. מחשבה מוזרה עברה בראשו, האם אין מקצוע זה בבחינת עזרה לנזקקים? אין ספק שרבים נזקקים לזה ואין להם מוצא אחר. בסופו של דבר הן עושות איתם חסד. בתשלום, כמו כל דבר בחיים. לפני שנפרד ממנה שאל כיצד יוכל להתקשר עימה שנית.

הרבה כסף השאיר בידיה של זו והרבה עכּבות שלו המס בחיקה. אחר זמן עבר ממנה אל חברותיה, אך רק אל אלו שהיא הבטיחה לו על דיברתה שהן “נקיות ובריאות והגונות” כמוה. “להן תשלם קצת יותר ותוציא פחות על רופאים” צחקה וברחה בחיפזון. החזרה על ה“ספֶּקטַאקל” – חלום חייה – עמדה להתחיל בעוד כמה דקות.

מכאן ועד השלב הבא רק צעד קטן. רחמו החל לחשוב על “מֶטרֶס” – מוסד צרפתי מקובל שתרגומו המילולי “פילגש” מוריד הרבה מכבודו. הדבר נראה לו קודם־כל חסכוני, חוסך כסף וחוסך זמן, והרעיון הבשיל במוחו עוד לפני שנזקק למזכירה לעסקיו. באותם ימים ילדה אודט בת במזל־טוב, לינדה שמה. כשנצטרכה לטפל בתינוקת ובפעוט ובבית היא לבדה, עם עזרה של כמה שעות ביום בלבד, לא יכול רחמו לראות בסיבלה והציע להוריד מעל כתפיה את ההתכתבויות ואת ההתחשבנויות שהיתה עושה עבורו. החליטו שניהם לקחת מזכירה ורחמו גמר בליבו לנסות למצוא אחת שתענה על כל צרכיו, שנתרבו מיום שרבתה מלאכתה של אודט אשתו.

היה מראיין נערות ופוסלן, עד שבאה לפניו ז’וֹרזֶ’ט. וגם לאחר שקיבלה לעבודה היתנה עימה תקופת נסיון של חודש, למקרה שאין תוכה כברה. כשסיפר לה מפני־מה דרש תקופת־נסיון היתה מתגלגלת מצחוק ופורעת שערותיו להכעיס. “כל־כך תמימה נראיתי בעיניך? אתה ממש פוגע בשמי הטוב. עוד אתבע אותך על הוצאת דיבה, מוֹן־פְטִי־שוּ.” כרוב־קטן־שלי – זה היה כינוי החיבה שהדביקה לו מאז “התיוק” הראשון. כך קראו לזה בשפת־סתרים שביניהם.

ז’ורז’ט נולדה במוּרֶה (או מוּרט, במבטאה הדרומי) עיירה קטנה נאה ליד טוּלוּז. לפני שנתיים־שלוש הגיעה לפריס ושכרה “סטודיו” ברובע הששה־עשר. מזרָן רחב פרוע־מצעים מוטל על רצפת־עץ ומראות מרובות סביב־סביב היו עיקר ריהוטו של הסטודיו. בכל מקום שלא היתה מראה תלתה זו רישומי־פחם שלה, עירום ועריה, מעשי ידי ידיד אלמוני. היו שם גם “בִּידֶה” ושולחן־כתיבה עמוס ספרים ופינת־תמרוקים זעירה וגדושה. מראות ורישומים שהוצמדו לתיקרה ולשיפועים המחברים קירות לתיקרה שיוו לסטודיו מראה מיוחד במינו, מבהיל ומרשים ומעניין. נראה שמה שלא למדה זו בעיירה הדרומית השליווה השלימה עד־מהרה בעיר הבירה.

אחר ההשתוללות מחוסרת־הרסן במשך חודשים ארוכים, שגרמה לו לרחמו חרדות וייסורי־מצפון, היה ההסדר עימה מניח את הדעת ומרגיע את הלב. היה בעיניו כמי שהתייצב וחזר למוטב, מבלי לוותר על המגיע לו מן החיים. לא עוד ריצה מבוהלת ברחובות והצצות מפוחדות מעבר לכתף, לא עוד האתנן המשפיל הנשלף מן הארנק, לא עוד החשש המתמיד מפני חוליים שהשאיר הלקוח הקודם. והעיקר, תמיד זו בהישג יד וכל ההוצאות עליה מנוכות ממס־הכנסה.

הדבר היחיד שהטרידו – שמירת הסוד מפני בני־עירו. האם לא לכך נתכוונו חז"ל כשיעצו לו למי שפחז עליו יצרו ללכת למקום שאין מכירים אותו? ואם אין כאן היתר־עיסקה, היה רחמו מתפלמס בינו לבינו, איני יודע מה כאן.

 

פרק י"ג    🔗

נצטופפו כל הקרובים בביתה של מזל. קטנים וצרים הבתים בארץ־ישראל. שתי דירות שבכאן אתה מכניס על נקלה בסלון שהיה לנו שם, היתה מזל מספרת, מגזימה קצת כדרכה. ביתה של מזל פתוח והיא אוהבת שאונם והמונם של אורחים מרובים. המולה בבית – שמחה בבית, אומרת מזל. לא כן לניאדו בעלה שחרד מפני הרעש שמקימים הקרובים ומפני השכנים האשכנזים שאינם יודעים שיחה מהי ואינם מבינים שמחה מהי. גרעינים מתפצחים וגברים מתנצחים ונשים טועמות ונואמות מעבירים אותו על דעתו. ולא משום שאינו אוהב חברה ושיחה, ולא חלילה משום שידו קמוצה על כיבוד, אלא משום “מה יאמרו הגויים.” כך היה מתייחס בפיו בהיתול לשכנים הללו, שכל מה שרועש בביתם, רדיו ותקליטים של בטהובן ושטיחים נדפקים לעת־בוקר. בליבו חיבב אותם וראה מנהגים רבים שלהם בעין יפה.

היה מסתכל מחלונו מבעד לחלונם ואומר למזל, כורסה זו שקנתה גברת ויינשטיין גם נוחה גם יפה בעיני. ותראי כמה נאים העציצים של וייס. או: את כיסוי המטה של החדשים האלה ממול ראית? והיא היתה נרמזת ומרהטת ביתה דוגמתם. שמות כל השכנים ידעו, גם אלה שמעבר לחצר שלא נתקלו בהם אפילו ברחוב אפילו במכולת. שכל כמה שהאנשים רחוקים כאן זה מזה (“לא כמו אצלנו”) הבתים קרובים זה לזה, וכל כמה שבני עדות שונות סגורים זה לזה, חלונותיהם פתוחים וסמוכים ומעבירים את הקולות. כך כל השנה. על אחת כמה וכמה בקיץ שהכל פתוח ופרוץ ומפולש ואין אדם יכול להסתיר מפני שכניו אפילו את עייפותו אפילו את מריבותיו עם אשתו אפילו את קפלי בשרו.

בערב כזה של אביב בטרם קיץ נהרו ובאו כל הקרובים. ואם לא כולם, אז מרביתם. היו כמה קרובים שנתרחקו אם מן העין אם מן הלב ואם מזו ומזה כאחד. אך כשאמרה מזל ללניאדו שהזמינה את “כל הקרובים” לא לאלה נתכוונה, אלא לאותם שהיו מתכנסים בחבורה גדולה בכל חג וחגיגה ולפחות אחת לחודש, ובחבורות קטנות יותר בשבתות ובמוצאיהן, הולכים יחד לים, יוצאים לפיקניק ב“שבע טחנות” או סתם יושבים על המרפסת מפצחים ומשוחחים ומתבדחים. אותו ערב התכנסה החבורה הגדולה בבית לניאדו. בנם בכורם צימח שן ראשונה והם הזמינו ל“סְלִיאָה”, כנהוג וכמקובל.

סליאה מכינים לכבוד שן ראשונה. כיצד? משרים חיטה נאה כל הלילה ולמחרת היום מבשלים אותה ברותחין, עד שכל גרגיר תופח ומתפקע ונראה כשן שביקעה דרכה בחניכי התינוק. מוזגים על החיטה התפוחה מי־סוכר מתובלים במי־ורדים ובקינמון, ומגישים. יש מהדרים, ומזל ביניהם, המוסיפים מעט שקדים ופוסטוקים ואגוזים גרוסים. ומפני־מה מעט, שלא יהא טעמה של החיטה, אם־כל־מזון, בטל בששים.

קרובים שבתל־אביב באו כמעט כולם. דוד נסים ודודה אסתר; דוד נתן ואשתו עדינה; אבּן א־שְרֵים שנשא את בת ג’אמוּס לפני שנה ומאז שמו בישראל שמיר; פַרחה טוֹטח ובנה שעובד בבנק; התאומים ענתבּי – זה שעובד בדפוס וזה שפתח חנות באלנבי; כמה דמשקאים ממשפחת הקוּנסוֶוגרוֹס (המחותנים) של קיקוֹ שאמֶה, בן־אחותו של לניאדו; עורך־הדין פיג’וֹטוֹ ואחותו ובעלה הבולגרי; שְחאדֶה עְסֶס – זה שכותב לפעמים בעיתון וחותם שין עסיס; ונזהה ששרה יפה והופיעה כבר בהצגה של ילדים. כולם קרובי משפחה, מי בקשר יחיד מי בכמה קשרים, מי קשר של דם מי קשרים של חיתון. הוסיפו לכך את האחים דוּאֶק מהיהלומים בנתניה ואת בני הדוד ברוך מראשון שנסעו ובאו באגד והרשימה תהיה שלימה.

על מה דיברו ועל מה לא דיברו. על המחירים המאמירים ועל הבריטים האכזרים ועל הסערה המתרגשת לבוא בעקבותיהם ועל המוסדות שכל־כולם אשכנזים ועל קיפוח עדות המזרח ועל המעפילים המסכנים מקועקעי־הזרוע ועל אנשי־שלומנו־שם – מי מהם נשאר באר"ץ ומי הגיע לארץ ומי יושב בביירות ומי עשה דרכו אל מעבר לים. נתערבב סיפור בסיפור, ונשתלחה תשובה בשאלה־שלא־תמה, ונתעצמו הקולות ממאנים להיבלע, והיה הבית כולו כמרקחה. כולם מדברים ביחד – אמרה מזל, מגזימה כדרכה. לא הכול דיברו ביחד, שהרי חלקם אכלו וחלקם פיצחו וחלקם שתו; אך אלה שדיברו הרימו קולם זה באוזניו של זה, שאם לא כן כיצד יישמעו דבריהם בתוך ההמולה.

מזל היתה מספרת עתה, בפעם המי־יודע־כמה, את הסיפור על “אהובה’לה שתחיה”, בתם של השכנים מן הקומה הראשונה. ידיה אוחזות במגש, רגליה מפלסות דרך בין הקרואים וקולה הולך מסוף הבית ועד סופו.

– אז אני חוזרת מהשוק. עם שני סלים כבדים. בקושי זזה. היא רואה אותי מן החלון ורצה לדלת. פניה קורנות מאושר. “את מוכרחה להיכנס. רק לרגע רק לראות…” אני מניחה את הסלים ונכנסת “רק לרגע רק לראות”. ומה רואות עיני – קיר הסלון מקושקש ומלוכלך בצבעים מחרידים, מן הרצפה ועד אדן החלון. ואני שואלת “מי עשה את זה, גברת לנדאו?” ומה היא עונה לי? “אהובה’לה שתחיה. היא ציירה כל זה לבד. אפשר להאמין?!” – “לא, באמת אי־אפשר להאמין, גברת לנדאו” – כך אני אומרת לה. ורצה לסלים שלי, להציל אותם מידיה הכשרוניות של “אהובה’לה שתחיה”.

אלה צחקו להנאתם ואלה הנידו ראשם לכאן ולכאן בדאגה מהולה בסלחנות, ואלה כן אלה היו מרחמים בליבם על האנשים התמהוניים הללו המתירים לבניהם הכל ועוד קוראים לזה חינוך.

– אז בקומה הראשונה גרים אצלכם לנדאו?

– אהמ… – ענה לניאדו – וכבר כמה פעמים הטיל הדוור מכתבים שלהם בתיבה שלנו.

– אני במקומך הייתי מחליף את שמי מזמן ללנדאו – התלוצץ טוטח, מפזיל עין עוקצנית כלפי משה שמיר, מוסה שרים לשעבר – אולי זה לא עברי, אבל זה מכובד, אין מה להגיד.

– אם כבר משנים שם, אז צריך שם עברי – שבה מזל מן המטבח ונפלה אל תוך השיחה – בן־גוריון צודק מאה אחוז. אבא שלי – זרקה לעבר השני, שם התנהלה שיחה על ג’מאעִתנא בביירות – אבא ואמא והקטנים יוצאים למשך הקיץ לעאלֶה. יעבור הקיץ יסעו לאמריקה. הדרומית כנראה. יחסכו לעצמם חורף אחד, מה יש? לא, עוד לא כתבו היכן ישתקעו.

– מישל אינו מספר לפני שהוא עושה. אפילו לבתו. נראה שלא נשתנה מאז עזבנו אותו.

– מה יש, גם אני מאמינה בעין־הרע. למה להסתכן.

– נזהה, תשירי לנו איזה שיר. משהו יפה. תימני.

– אין כאן נזהה. ח’אלאס! שמה זהבה. זהבה זה יפה. וגם מתאים לזמרת.

– איך זה מתחיל “בדירתנו תשבי תמר עם חתנך סעדיה”.

– יאללה יא־זהבה. אם לא תשירי – אני שר – איים ענתבי והתחיל שר ומזייף “הִזִי הזי הזי הזי מַח־רִמ־תֶק, סַאעַה סיתֶה…” – שר ומנופף במטפחתו ביד מורמת.

– למען השם, ענתבּי, דַח’יל רַבַּק, תן לשיר למי שיודע לשיר.

– איזה קול, יאַעֵיני, אי־זה קול! עכשיו אני מבין מדוע ברחת בנעוריך מענתאב לחלב.

– לא ברח. גרשו אותו משם.

– למה גרשו? בשביל ענתאב זה קול נאה בהחלט. אחד כזה עושים שם חזן.

– או מוהל…

– אל תקרא ענתאב – נקט עסס לשון־לימודים – אלא עין־טב. השם ארמי במקורו.

נזהה־זהבה כבר פצחה בשיר ומכל העברים ענו אחריה “אל תפחדי תמר, אמא יודעת כבר”, אך מי שחושב שברעום השירים משתתקות מוזות־השיח אינו מכיר את אנשי־שלומנו.

טוטח מהבנק עסק בפינה אחת בשכנוע גיסו של קיקו – דמשקאי במוצאו, אבל בחור טוב – להצטרף להגנה.

– ואל תגיד לי “הַדוֹל שִכּנאז” – לחש בצעקה צרודה על אוזנו – ראשית, זה לא נכון. מחצית ההגנה ספרדים. שנית, זה לא שייך. ושלישית, כולנו צריכים ללמוד להגן על עצמנו. אתה רוצה שאשכנזים ישמרו על הבית שלך, על הילדים שלך?

נדחק ביניהם פיג’וֹטוֹ, תפס האחד בכתפו והשני בכפתור חולצתו, ומבלי שידע על מה בדיוק הם מתווכחים צרף את דעתו לשיחה.

– ואני אומר לכם, אם היו אנשים משלנו מנהלים כאן את העניינים, לא היינו מסתכסכים כך עם הערבים. היינו מוצאים שפה משותפת איתם. כל השנים שחיינו ביניהם – לא היה ריב ולא היתה שנאה. ולא היה צורך ב“הגנה” ובפצצות…

– מה אתה מדבר, יא שֵייך – התנפל עליו טוטח – הרי בקומה כפופה חיינו שם ובפחד־תמיד. ואלמלא הצרפתים, היו “בני־דודנו” טובחים בנו בהנאה.

– שטויות. גם לפני כניסת הצרפתים וגם אחרי יציאתם לא טבחו ולא שחטו. ולא משום שחסרו להם אמתלאות.

– נניח שאתה יצאת משם מתוך ציונות…

– מה פירוש “נניח”?

– טַיֵיבּ, אתה יצאת מתוך ציונות. אך למה יצאו אביך ואחיך מחלבּ אם היה להם כל־כך טוב שם?

– יצאו מפני שפחדו להישאר. ופחדו מפני שראו לאן העניינים מתדרדרים. והעניינים התדרדרו כתוצאה מסכסוך הדמים בין ערביי פלסטין ובין יהודי אירופה. אני אגיד לך משהו – משהו שחשבתי מזמן והתחזק אצלי אחרי הפרעות – אנחנו שילמנו בעד הציונות. לא מישהו אחר. ושום תמורה לא קיבלנו. שילמנו את המחיר הגבוה ביותר וקיבלנו פחות מכולם.

– מי זה אנחנו?

– היהודים בארצות ערב. הכל השארנו שם. בגללם. ומה קיבלנו?

– לא קיבלנו כי לא ידענו לדרוש – אמר גיסו של קיקו.

– לא דרשנו? דרשנו. אבל אנחנו דיברנו עברית והם סידרו את העניינים באידיש. ביניהם.

– תפסיקו – הצטרף לשיחה נתן בקולו הרועם. – אידיש שמידיש. ואתה לא מדבר בבית ערבית? – נעץ אצבעו בחזהו של פיג’וטו.

– בבית זה משהו אחר.

– ואין אצלנו “שמור לי ואשמור לך” ו“עניי עירך קודמים”?

– ההבדל הוא שלהם יש מה לשמור זה לזה. ובשפע.

– ואנחנו כל־כך עניים?

– עשירים שלנו באמריקה.

– ושלהם לא?

– וואללאהי, על כל תשובה מוכנה אצלך שאלה. א־יידישע קופף!

כולם פרצו בצחוק. זהבה גמרה את שירה ומחיאות כפיים מילאו את הבית ואת החצר ואת הרחוב.

– ועכשיו “כלניות”.

– כלניות! כלניות! – ביקשו מעברים את שירה החדש של שושנה דמארי.

פיג’וטו שב וליכד סביבו חבורת מתווכחים. הוא טרם אמר כל מה שהכביד על ליבו.

– את עסקי הכספים של מחצית העולם ניהלו יהודים ספרדים…

– אל תפריז, אל תפריז.

– אבל בנקאים גדולים ואנשי־כספים ממולחים ואפילו שרי־אוצר של ממלכות היו בינינו?

– היו.

– אמת ויציב.

– תמצא לי אחד מהם בוועד הלאומי ונדבר – המשיך פיג’וטו, מעודד מתגובות השומעים – תמצא לי אחד משלנו בגזברות הסוכנות. תמצא לי…

– טוב אז אין.

– ואני שואל “למה?”!

– תשאל “למה” – תהיה פקיד. תשאל “וארוּם” יענו לך “וארוּם נישט” וימנו אותך להנהלת החברה הכלכלית…

שוב פרץ צחוק משחרר. משחרר אך לא משוחרר.

בפינה אחרת קשר דויד הבולגרי שיחה עם כמה נשים.

– אשתי מספרת שהיה לכם טוב בחלבּ.

– בטח שהיה לנו טוב. היה לנו הכול. – ענתה בהתלהבות פַרחַה.

– והערבים…

– מה זאת אומרת “הערבים”? הם לא העזו להרים את הראש.

– אבל הפרעות…

– זה משהו אחר. זה התחיל עם הציונות. לפני־כן…

– מה לפני־כן – נצטווח דוד נתן – לפני־כן ליקקנו דבש? שנאת הגויים לא התחילה מן הציונות. הציונות היא שהתחילה משנאת הגויים אלינו.

– אבל על־סמך מה אתה אומר שלא היה לנו טוב בחלבּ? אני…

– על־סמך האמת. זאת לא בושה לספר כמה רעדנו וכמה פחדנו מפני כל ערבי. יש הרואים בכך פחיתות־כבוד ומעדיפים ליפות את הדברים, בעיקר בפני זרים. האמת היא שהיינו שם עלובים וחלשים ונתונים לחסדי אחרים.

– וכאן אנחנו פחות “עלובים וחלשים ונתונים לחסדי אחרים”?

– אבל האחרים כאן הם יהודים.

– ועל־כן זה כואב שבעתיים.

– מה שמעניין אותי, מה שמדאיג אותי – נכנס לויכוח שרים שהפך לשמיר, ממתן קולו וכובש קהל שומעים בתנועות־יד רחבות – זה העתיד. הנה ביירות נתמלאה חלבּים. אין קרוב להם מארץ־ישראל, מכל בחינה שבעולם. ובכל־זאת רבים מבקשים ויזות לארצות רחוקות. זה מעיד כשבעה עדים שמשהו אינו כשורה.

– משהו אינו כשורה אצלם. הם לא למדו לקח מן הפרעות.

– משהו אינו כשורה גם אצלנו – טען שמיר – אם אין הם באים לכאן.

– קודם־כל – ענה דוד נתן ואמר – רובם ככולם דווקא עולים לארץ.

– את ארמאן בן־אחי אתם הרי מכירים – פתחה פרחה בקול מתנגן – זה שהיו שרים לו “ארמאנדו ארמאנ־דו”. אז הוא היה בין הראשונים שהגיעו לביירות. קיבלתי ממנו מכתב. שלושה עמודים. אז מה הוא כותב, תשאלו. לפני שנים ביקרתי בארץ, הוא כותב. וראיתי הכול. להיות סוחר – זה מגוּנה. להיות ספרדי – זה לא כבוד גדול. ואני לא נולדתי להיות פלאח. ואינני מוכן לוותר על שמי ועל כבודי – ארמאן דַבּאח הייתי וארמאן דבאח אשאר. אז למה לי לבוא ולהתייסר – כך הוא כותב – אלך למקום שבו יכבדו אותי.

– שילך למכסיקו – הציע דוּאֵק ששב מביקור בארץ זו – שם יכבדו אותו ויקראו לו ח’וּדֵיאוֹ־אראבֶּה, יהודי־ערבי.

– אני אגיד לכם לאן הוא ילך – צחק נסים, מנער פירורים משפמו – ארמאן סוחר־בן־סוחר. אני מכיר אותו. הוא ילך למקום שם אפשר לשחד ולהבריח, להעלים הכנסות ולרמות את השלטונות. לחתום על שיקים ללא כיסוי ולזייף שטרות.

– עַייבּ עלֵיק (התבייש לך), יא נסים. אתה מדבר כמו אנטישמי. ארמאן הוא בן־אחי.

– ארמאן הוא בן דודתי. אולי שכחת. על־כן אני מכיר אותו. בארץ־ישראל לא יילך לו. יותר מדי יהודים עם ראש יהודי ימצא סביבו. את מי יסובב כאן סביב אצבעו? באמריקה הדרומית ימצא חברה כלבבו. תוך כמה שנים יהפוך שם למיליונר.

– ארמאן הוא ארמאן – ניסה שמיר להשיב שיחה אל מסלולה – כולנו מכירים אותו. אך השאלה נשאלת מדוע האחרים, יהודים טובים וישרים אוהבי־ציון וחפצי־חיים, אינם קמים ובאים לכאן כאיש אחד, כדבר המובן מאליו.

– האפליה – אמר מי שאמר. בלחש נאמרה המלה ונשמעה היטב. נשתררה שתיקה מכבידה.

– לא אגיד שאין אפליה – נאנח הדוד נתן ואמר – אבל מי שחושב שהיא זדונית ומכוּונת אינו יודע מה שהוא אומר.

אמר והחל מגרד עורפו באי־נחת, מבטו נעוץ לפניו, נמנע מפגישה עם מבטי הקרובים. היתה בה בשיחה שגלשה עד הנה הפרה של טאבו משפחתי, שעליו הוסכם באין אומר ודברים בחבורה זו של אנשים השמחים בחלקם.

– אם התחלת – נתייצב פיג’וטו מולו והבליט כרסו – אז אני אומר לך שהיא מכוּונת. כשאתה רואה ומונה מקרים רבים־רבים וכולם בכיוון אחד, בלי יוצא־מן־הכלל, הרי שהדברים מכוונים.

– בת־אחותי רצתה לקנות דירה בבן־יהודה – פתחה אחותו של פיג’וטו סיפור ארוך – ודווקא היא נראית כמו אשכנזיה. דיברו אתה יפה והציעו לה מחיר והכול. כשחזרה ובאה עם בעלה, אתם מכירים אותו – מבית אל־חַמאווי…

– עכשיו הם קוראים לעצמם שחם.

– נכון. אז כשהופיע אדון שחם לסכם ולחתום התעורר חשד. הזמינו אותם לכוס קפה ופתחו בשיחת־רעים יעני, ושאלו את גברת שחם איך הכירה את בעלה שמבטא כל־כך יפה עי“ן וחי”ת ומניין הוא עלה ארצה ו… העיקר שאת הדירה הם לא קיבלו.

– זה הכול פרי דמיון – התריס נתן – הם פשוט רגישים מדי. צל הרים ראו כהרים.

– מניין צל־הרים אם אמנם אין כאן הרים, כדבריך? – כך עסֶס.

– אתה נתפס במלים. בוודאי היו סיבות אחרות שבגללן לא קיבלו את הדירה. הנה אני גר בבניין שכולו אשכנזים, ומאז שנכנסתי לא שמעתי שירדו מחירי הדירות, חה־חה־חה־חה, להיפך.

– באמת בניין נאה בחרת לך, דוד נתן. ארבע קומות וארבעה כלבים. מי שבא אליך מובטחת לו קבלת־פנים קולנית.

– אשכנזי בלי כלב זה כמו תימני בלי פאות – אמר עסס, ונהנה מצחוקם של המסובים הוסיף – אבל בעוד אלה הולכים וממעטים בפיאות, הללו הולכים ומרבים בכלבים.

– אוכל וכסף שהם מוציאים על הפוּצִיניוּ המתולתלים שלהם יכלו להשביע הרבה פיות רעבים בשכונת התקווה – נדלקה פרחה. עיניה הבולטות תמיד מחוריהן בלטו עתה כפליים.

– יש אשכנזים ויש אשכנזים – אמרה זהבה־נזהה והסמיקה.

– להגיד שאין אפליה זה מעשה בת־יענה – חזר נתן לסורו – אבל כמו שאני רואה את הדברים, הכול מעוניינים להפסיק אותה. זו רק שאלה של זמן.

– כן, עושים הרבה נגד האפליה – נאום שמיר – ויש גם נישואי־תערובת, ויש מילגות. ויש הכול. דוד נתן צודק.

– דוד נתן תמיד צודק – קרא נתן ועיווה פניו בשובבות. משום מה כולם קראו לו דוד נתן, כינוי שהדביק לו הדור הצעיר של המשפחה, שהיתה לו איתו שפה משותפת.

– זו שאלה של זמן – המשיך שמיר – אי אפשר לבטל הבדלים של מנטליות ולגשר על פערים של תרבות בדור אחד. היום יש אפליה. יודעים שישנה ויודעים שצריך להילחם בה. גם הם גם אנחנו. בעוד עשרים־שלושים שנה לא יהיה לה זכר.

– אמן כן יהי רצון – אמר לניאדו, עובר בין האורחים, ממלא צלחות שנתרוקנו.

– אשרי המאמין – הגיב פיג’וטו ונטל אל ברכיו צלוחית של גרגרי חומוס יבשים הקרויים אַדאמֶה.

– מכל־מקום, הרי הבנים שלנו יהיו צברים גמורים – הרים שמיר קולו, מעוּדד מן הקשב סביבו – ולא יהיה ביניהם ובין חלבּ דבר וחצי דבר. עוד דור אחד והכל יעבור.

לניאדו נעצר על עמדו. היה משהו בדברי שמיר שקומם אותו. רצה לומר לו דבר־מה ולא אמר, אחת משום שאין מארח מעליב את אורחו ואחת משום שלא מצא בדיוק כיצד ינסח מחשבתו במלים. מלים שיש בהן עלבון ואין בהן אמת מצא; מלים שיש בהן אמת ואין בהן מַצה לא מצא. הבליע מרירתו בקרבו ולא אמר בקול “בניו של שמיר עלולים לשכוח מחצבתם, אך לא בניו של לניאדו”. מזל, קרא אל אשתו, הגיע זמנה של הסליאה.

הוציאה מזל קערה גדולה של “סליאה” וקריאות ההתפעלות של המסובים באו כשמן בעצמותיה. איך הישגת? איך עשית? איך הספקת? וכל זאת בטרם טעמו טעימה. משנתמלאו הצלחות ונשתלחו הכפיות ועלה ריחם של מי־הוורדים שהובאו מליבה של יפו, התחלפו אלה בקריאות הנאה. זה קרא “נפלא” וזה המליץ “שפתיים יישק” וזה נידנד ראשו “יא־עֵיני יא־עֵיני” וזה בירך “יִסלַמוּ אל־אידֶן” (ברוכות הידים שעשו זאת). הגדיל לעשות עסיס שקם על רגליו וקרא בקול: יא לניאדו, מה נגיד ומה נאמר, יש לך מזל.

צחוק גדול ענה אחריו ומזל נטלה אפילו לעצמה מעט מן הסליאה. רק לטעום. מכאן ואילך היו מברכים את לניאדו הצבר שהצמיח שן ראשונה ומשבחים את לניאדו “הזקן” שהצמיח צבר ראשון, כן ירבו, והיו דברי הליצנות והצחוק מתגלגלים ושוטפים דאגות וטרוניות שנצטברו בלבבות בימות החול.

 

פרק י"ד    🔗

לניאדו לא היו לו סודות בפני מזל. כשנכנס להגנה אמר לה. אמר והיה חרד כיצד תגיב. תחילה שתקה. והיתה שתיקתה מדאיגה ומאיימת.

– היית צריך להתייעץ אתי – אמרה לבסוף מזל.

הסכים עמה בלבו. הסמיקו פניו עד שהיתה “צלקת חלבּ” שבמורד לחיו השמאלית בולטת בלבנוניתה. אמר לה, אולי הייתי צריך ואולי לא הייתי צריך. העיקר שאני כבר חבר. אמרה לו, בעצם טוב הדבר שעשית. אני רוצה שבני יגדל בבית עברי ושאביו יהיה אדם מן הישוב. הסתכלה לעבר מיטתו של יואב בכורם ונצנצו עיניה. עוד לניאדו שמח בתשובתה וכבר מיהרה זו וקילקלה.

– אבל… יכולת להתייעץ איתי תחילה.

– לא היה לך מה לחשוש – אמרה וקרבה לחבק כתפיו.

היא היתה עומדת, שערה החום אסוף אל עורפה, והוא ישב על קצהו של כסא כמבקש לקום. הביט בה ואמר בנפשו, כמה יפה היא כמה טובה היא. תווי פניה היו נאים ותואמים, עיניה כהות כעיני אמה, שפתיה דקות וחשוקות וגונן בין ורוד לסגול. ראה, כאילו לראשונה, שסנטרה קטן ופחוס. ירדו עיניו וליטפו את צווארה הארוך ומצאו מרגוען בחיקה. הושיט אצבעו אל לחיה והעבירה על צווארה ומשם החליקה מטה. היכתה מזל על כף ידו במשובה ונסוגה לאחוריה מפזילה לעבר מיטת התינוק, כחוששת שמא נתפסה בקלקלתה.

– הוא יודע שאני בעלך החוקי – התלוצץ לניאדו – והוא מרשה לי.

– אם הוא יראה הוא יקנא – אמרה וצחקה

לא קל היה ללניאדו להשתלב באימונים ובמסעות המפרכים. גיבור גדול לא היה מעודו. קטן־קומה ודל־שרירים וסובל מפחד־גבהים היה חוזר תשוש בגוף ובנפש. רצונו העז היה בעזרו, ומזל השתדלה לחזק את רוחו. אילו התחלתי זאת בנעוריי, היה אומר לה, פותח ואינו מסיים. והיא היתה עונה לו בצרפתית: לעולם לא מאוחר לעשות את הטוב, מוֹן שֶרי. ופעם הוסיפה: יואב שלנו כבר יתחיל בעוד מועד. נזעק לניאדו ונזף בה: מה את מקשקשת. עד שיואב יגדל כבר לא יצטרכו הגנה ולא יעשו אימונים. הרי לשם כך אנו נלחמים.

אמרה מזל בלבה “יא־רֵית” (הלוואי) ובפיה פתחה ושרה שיר ערש לבן. בעצם, לעצמה היתה שרה, שהקטן היה ישן. סילסלה ב“מ־יי־לל בחוץ התן” ונזכרה ב“יא־ליל יא־לילי יא־ליל” של לילות ילדותה. “לילה לי־לה לילה ליל…” המשיכה מזל לשיר, עושה במלים כבתוך שלה, והרהוריה נשאוה הרחק אל תוך העתיד.

היה לניאדו מכתת רגליו בריצות ארוכות ומאמץ רוחו לקפוץ אל תוך ברזנט מתוח ומותח שרירי ידיו ורגליו ושפתיו בדריכת פיאט עקשן, עד שגילו מפקדיו שיודע הוא ערבית. רבים יודעים לפטפט ערבית של יומיום ומעטים יודעים לקרוא ולהבין, שאין השפה הכתובה דומה למדוברת, אפילו אינה ממש ספרותית. מכאן צמחה חשיבותו של לניאדו בהגנה. החל נפגש עם מפקדים, לדווח להם מכלי ראשון מה קראו עיניו בניירות ובמסמכים. ראו הללו מי עומד בפניהם. היו סביבו אחרים שידעו לקרוא ויכלו להבין, אך לא השכילו להוציא תבן מן הבר. לניאדו ידע להביא בר נקי ומבורר בפני מפקדיו. זכה מהם להוקרה ולקידום. נקשרה אפילו ידידות בינו ובין מפקדו הישיר, ידידות שתועלתה בצידה. זה נהנה וזה אינו חסר. כיצד נהנה? שמייחס לעצמו הישגים וכשרונות של פקודו.

לקח לניאדו נערה מבית סַפדי לעזור לו בחנות והקדיש הרבה ממרצו וזמנו לעבודת ההגנה, שנתחבבה עליו יותר מן המסחר. חשיבותם של דברים שעשה כאן העלתה חשיבותו שלו בעיניו.

מן ההגנה למפלגה הדרך קצרה. מפקדים שפגש כאן היו פעילים ועסקנים שם. ואם כאן מצאם מסתודדים ומתלחשים, הרי שם היו מתגודדים ומצווחים. הביא אותו ידידו והציגו בפני החברים. קיבלוהו הללו בזרועות פתוחות ובלחיצות יד ובטפיחות כתף. ראה בקצה זרועותיהם המושטות מרפקים ושרירים, אך לא ידע עדיין למה אלה משמשים. עד מהרה הבין ש“היישוב המאורגן” מעגל סגור הוא ומשנכנסת אליו סופך שאתה סובב הולך בו. מרצונך אתה נכנס ולטובתך אינך יוצא. הולך אתה אחר זנבו של פלוני שמחזיק בזנבו של אלמוני ששומר היטב על זנבו של אותו פלמוני, שאם אין הוא אחריך זנבך שלך נחרך.

העז פנים כנגדם ואמר להם, פלגות ומפלגות איני אוהב. אמרו לו, הצדק עמך חבר. אילו אפשר, היינו גם אנו מתרחקים מכל מה שמפלג ומחלק את העם הזה. אמר להם, מכל־מקום כל זה אינו לרוחי ואיני רוצה להיות חבר מפלגה. אמרו לו, רצונו של אדם כבודו. עמדו ונתנו לו כרטיס ציר של בלתי־מפלגתי לוועידה הגדולה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובלתי־מפלגתיים. הסבירו לו שהוא מחזק אותה סיפא בעצם נוכחותו, שכל כמה שירבו בלתי־מפלגתיים במפלגה תיחלש פלגנות שבה ותתחזק כלליותה. מוזמן אתה לקום בוועידה ולהגן על עמדתך, הראויה לעיון – כך בפירוש אמרו. אף הוסיפו ופרטו על נימה חבויה ורמזו לו שאם בני עדתו אינם נוטלים חלק בפעילות הם דוחקים עצמם לקרן־זווית. בארץ שלנו, אמר לו גרישה ממחלקת הארגון, מי שאינו נדחק – נמחק.

אמת ניתנה להיאמר, היו משתפים אותו בהתייעצויות ושומעים דבריו בכובד־ראש, ומשבחים מבטא עברי אמיתי שבפיו ומתייחסים אליו כנציגם של בני־המזרח. והיה לניאדו תמיה בינו לבינו מי הם בני־המזרח הללו ומתי בחרו בו לייצגם. עד שנפקחו עיניו וראה שגם הללו שמינו אותו לנציג אינם מייצגים אלא את עצמם. מצא בכך טעמים הרבה לפגם והיה מתייסר בנפשו, אך לא ראה כיצד יכול הוא להושיע, במקום שגדולים וטובים ממנו רצים ואינם מסתכלים על מה הם דורכים. כיוון שהחל מתחכך בגדולים שבגדולים, אלו שפעם היה מתפעם למראה תמונתם בעיתון ועתה הם טופחים על שכמו וקוראים בשמו, מצא שעות־כושר נדירות והציג בפניהם ספקותיו. שיבחו הללו את יושרו בעניינים עקרוניים והסמיכו לכך שבחים על כושרו בעניינים מעשיים, והביאו אותו בסודה של דמוקרטיה, שאילו היתה מלך, היה אותו מלך עירום. גילוי ליבם שבה את ליבו, אך לא נחה דעתו. הלך ובא אצל אחד מגדולי הדור. הלה בא באותה עת במגעים תכופים עם המפלגות הדתיות ואפשר משום כך דבק בו אבק של קדושה. אמר לו ללניאדו, עת לעשות לה' – הפרו תורתך. והחל מונה לפניו מעשים גדולים ועצומים שאנו מצוּוים לעשותם, ואם לא נעשה אותם היטב ובזמן קרוב, ההיסטוריה לא תסלח לנו. שר ההיסטוריה עומד על גבנו – אמר – ושוט בידו. ואנחנו חייבים לומר כמו שאמרו אבותינו “נעשה ונשמע”, תחילה נעשה ואחר נשמע טענות ומענות מימין ומשמאל.

באו דבריו של זה אל ליבו של לניאדו. יותר מן הדברם עצמם שיכנעו אותו הטון והמבע שהיתה בהם כנות והיתה בהם אצילות. תחושה שהיתה בו, שבלהט העשייה בונים כאן מכשלה אחר מכשלה, נדחקה לקרן־זווית.

אם משום שלא רצה להיות כפוי־טובה ואם משום שהחל למצוא בזה אתגר היה מביא חברים רבים למפלגה, תחילה מבני משפחתו ואחר מבין קרוביהם של בני־משפחתו, עד שמצא את עצמו נואם ומארגן ומסדר עולים בעבודה וכותב פתקים ואומר מלה למי שהדבר בידו. “יהי חלקי עימכם” שהיה אומר בליבו לפני שנים רבות בקנאה ובהערצה למראה האנשים הזקופים והפעלתנים שניהלו את העניינים בארץ קם ונתגשם – מהר משחשב, אחרת משחשב.

נתרוצצו בו סיפוק ואכזבה, גאווה ובושה. אך המעשים הגדולים שבפניהם עמד היישוב חיזקו סיפוק וגאווה והדחיקו את כל השאר. נסחף בפאתוס של מאבק והתנדבות וקליטה ושליטה, והותיר את הספיקות לימים של זיקנה שיפים להם הרהורי־העבר.

ומזל דוחקת בו ומעודדת אותו. כל מה שהוא עושה טוב בעיניה. וסימני־שאלה שמעמיד לו מצפונו היא פוטרת ב“זה טבעי בהחלט”. רק מי שאינו עושה, היתה אומרת לו דבר משל, אינו שובר. הנה אני, תיקח אותי – אם לא אשטוף כלים לא אשבור אף כלי, אך הרי תסכים אתי שמוטב שאשטוף ואשבור מעט משיעמדו הכלים בלתי־שטופים. המלאכה חייבת להיעשות, יא־רוֹחִי, – היתה משמיעה לו מה שביקשו אוזניו לשמוע – ואם אתה לא תעשה יעשו אותה אחרים חסרי־מצפון. הם רק מחכים להזדמנות. אלמלא מזל מאחוריו ייתכן שהיה עושה תפנית. אך בכל פעם שהשיב פניו ראה אותה עומדת איתנה, נהנית מהתערוּתוֹ השלימה בארץ־ישראל של מטה.

שלושה ילדים ילדה וגידלה לו, יואב וניצה ואפרת. שלושתם שמותיהם חדשים, כאילו אין להם סבא וסבתא, חס ושלום. את שלושתם שלחה לתנועה, כל אחד בבוא שעתו. גדל יואב וגבה, עברה חולצה כחולה שלו לאחותו. כצברים גמורים גידלה אותם וקוצים שננעצו מהם בבשרה ראתה כברכה גדולה. ברך פצועה וזרוע בגבס ומימיָה שאבדה היו מעשים שבכל יום. בלב מתחמץ ובהחלטה נחושה הרגילה מזל את עצמה לדברים שהיו מזעזעים את אמה או את אחותה. אפילו בגדים מלוכלכים ושיער פרוע ועישון בסתר קיבלה באהבה. תודה לאל והודות לאווירה בבית ומורשת המשפחה חצופים גדולים לא היו, אך דמיונם אל בני־דודם בני־גילם היה כדמיון מצָדה למון־בלאן, או מוטב לומר לפוג’י־יאמה.

הזדמנות טובה היתה לה למזל לראות ברכת ארץ־ישראל על ילדיה כשביקרה אותה אחותה טֶרה מטוקיו. טרי באה עם תיאו בעלה ועם חמישיה ראשונה שלהם.

– עשינו חמישיה, נגד עין־הרע – אמר תיאו, בוחן חכמה ישנה על אוזניים חדשות – ועתה אנחנו נחים לקראת החמישיה הבאה.

– ראשונים יגדלו ויטפלו באחרונים – הוסיפה טרה חלקה.

לא רצו להאמין שמזל ולניאדו מסתפקים בשלושה. מחשבה נואלת עלתה בליבה של טרה, אך לא אמרה מלה לאחותה, שלא לפתוח פה לשטן – הרי הארץ הזאת אוכלת בניה ומה יהיה אם חלילה יילך הבן האחד והיחיד? בלעה מחשבה עגומה זו בתוכה וסכרה את פיה.

פראים ובלתי־מחונכים נראו יואב וניצה ואפילו אפרת בעיני בני־דודתם, לא־כן־שכן בעיני הדוד המצחיק והדודה המאופרת. היו יואב וניצה מחקים הליכתם של השניים אַנגאזֶ’ה, וכל החבורה מתפקעת מצחוק. מתנות שהביאו הללו מיפן משכו והביאו את כל ילדי השכנים. השתלטו הילדים על הבית ולא נותרה פינה שקטה לגדולים לנוח או לשוחח או לנמנם.

לים לא הרשו הללו לילדיהם ללכת, שהחול מלכלך והשמש מזיקה והשחיה מסוכנת. לשחק ברחוב אסור, שהמכוניות עלולות לדרוס ומנוחת השכנים תהא מופרעת ובכלל “רק ילדי־רחוב משחקים ברחוב”. וכיוצא בזה איסורים מאיסורים שונים. הוסף לכך ייסורים כגון עניבה לצווארו של נער וצווארון מעומלן לנערה – וכל זאת בקיץ תל־אביבי – ותבין רחמים שעוררו הללו בליבה של מזל ושטף שיחות על חינוך ילדים שטֶרה אחותה הגדולה ממנה דחתה ברוב נימוס.

לא רצתה זו לומר לאחותה, די לי בכך שאני רואה מה תוצאות יש לחינוך זה שאת ממליצה עליו. אמרה לה, אצלנו זה שונה והרי לא באנו הנה אלא לימים אחדים.

טרי ותיאו שמאע עברו בתל־אביב בדרכם לפריס. כמה טעמים הביאו אותם לעשות חנייה זו במסעם. ראשית, רצו לראות את מדינת היהודים ולחזות במצעד יום־העצמאות שלה. שנית, טרה ומזל היו קרובות זו לזו בנעוריהן, קירבה של גיל ושל אופי, ושמחה גדולה שמחו להימצא שוב במחיצה אחת ולוּ לימים ספורים בלבד. שלישית, רמיזה עבה רמז מישל לתיאו חתנו, שאם תבוא יוזמה ממנו – ממי שאינו ספרא – להשיב ליבו של לניאדו אל מסחרו, אולי יצליח הדבר ויהיה לתועלת לכל הצדדים.

בא תיאו, הלא הוא תאופיק שמאע, וראה חנותו של לניאדו בנחלת־בנימין. מצא לפניו חנות שקונה בזיל־הזול ומוכרת בזול ומפרנסת בכבוד את בעליה, אף־כי רואה היא אותם שעה שעתיים ביום בלבד. פגש שם מוכר ומוכרת שכירים, היא צעירה מבנות עירנו והוא רומני חלקלק בעל־נעוריה, מחזר אחריה כאילו אינם נשואים. שאל וחקר “סתם מתוך סקרנות” והבין שפרנסה יש כאן, עושר אין כאן.

משהגיעו הביתה, מזיעים ושותים שותים ומזיעים, לקח את לניאדו במרפקו, הושיבו על הספה והחל מסביר לו סודות התעשרותו של סוחר ונתיבות ההצלחה של סניפי־ספרא, שפסחו משום־מה על תל־אביב, היא לבדה. והרי הארץ מתפתחת בצעדי־ענק, מאשאללה, והאפשרויות בה מרובות כחול על שפת הים ומי שאמר “אין דבר העומד בפני הרצון” הלא לארץ זו כיוֵן, או שמא לאחרת? ישב לניאדו והקשיב בנימוס והיה מבטו קפוא ומלא חשיבות עצמו. ממש כמו שניים אלה הניבטים אליו ואלי מעל הכוננית – חשב תיאו, חוקר בעיניו מיהו זה הניצב שם ליד הרצל, אינו מעלה על דעתו שפרוטומה של בטהובן מצאה דרכה אל בית גיסו. לא ניסה לניאדו לסתור דבריו של אורחו, שהיה בהם הגיון והיתה בהם כוונה טובה. אילו ניסה ספק אם היה מצליח. וכדי להפיס את דעתו ולהרגיע את רוחו של תיאו עמד וסיפר לו בהפרזה כיצד מוציא הוא ומביא מחציתה של המדינה הזאת, והחנות בידיו מזכרת ישנה בלבד. דיבר מעט והגזים הרבה, נגרר בלשונו אחר דמיוֹנו. האמין לו האורח שאין הוא משקיע בחנות אפילו מעשר מזמנו וממחשבתו. פחות האמין לסיפוריו על ההשפעה שקנה לעצמו בחלונות הגבוהים. עמד לניאדו והוכיח לו כוחו וחשיבותו הלכה למעשה, על עצמו ובשרו הוכיח לו. ולא כל־כך לשמו של תיאו עשה מה שעשה, אלא שידע היטב שבעוד שבוע יהא זה מספר לרחמוֹ בפריס ובעוד שבועיים יגיעו הדברים לאוזני מישל חותנו.

מה עשה? השיג לו כרטיסים למצעד על במת־הכבוד, שורות מספר מאחורי רעמתו של דוד בן־גוריון, הכניס אותו אל בית הנשיא בירושלים לפניי ולפנים (וחבל מה־חבל שהנשיא היום בצפת, שאיש אשכולות הוא ושיחה עמו כשמן בעצמות. ויודע הוא על קהילתנו בארם־צובא יותר ממך וממני גם יחד), הציג אותו בפני מזכיר ההסתדרות (מלה אחת שלו וכל המדינה הזאת משותקת), טילטל אותו בדרכי עפר של קיבוצים גדולים (הקיבוץ של אלבר קיבוץ קטן, אראה לך גדולים ממנו עשרת מונים), ובכל מקום שאליו הגיעו היו חיוכים עונים על חיוכו ודלתות נפתחות לפניו לרווחה וקריאות “אהלן!” מנשבות לקראתו כרוח רעננה.

עד שהגיעו הדברים לאוזניו של מישל היה זה תמיה על מה יכול היה תאופיק לשוחח עם הנשיא, והיכן הם אותם קיבוצים שיצאו מגידרם וקיבלו אותו ואת לניאדו בכבוד מלכים – האם רחוקים הם מאלבר עד־כדי־כך שלא יכול עקשן זה לבוא ולהתבשם עימם והרי כל הארץ הזאת קטנה כפיסת היד. קטנה ככף־יד וחזקה כאגרוף; ישתבח שמו.

 

פרק ט"ו    🔗

רשל, בת הזקונים של מישל ולינדה, נשואה לאיב בן־דודה. יחידה היא מבנות ספרא הנושאת את השם ספרא אחר נישואיה, וגאה היא על כך. מרבה היא לספר לילדיה על גדולת בית ספרא על כל שלוחותיו, ודבריה אמיתות מנופות ומנופחות כיד היהירות הטובה עליה. יחידה היא בין בניה של לינדה שעיקר קשריה – בין נפשיים ובין מעשיים – עם אחיו ואחיותיו של מישל דווקא.

בעודנה ילדה חובקת בובתה באו לביקור בחלבּ איב ואביו, הלא הוא ז’ילבר – אחיו הצעיר של מישל. כיוון שהאב היה עסוק בענייניו (חיסול רכוש ונכסים וכיו"ב), נשאר איב שעות ארוכות בבית עם אדואר ועם רשל, ובין משחקים לצחוקים נקשרה נפשו של הנער בנפש בת־דודו. החל מסתודד עמה ומלמדה דברים שלא ידעה ומראה לה דברים שטרם ראתה, שהרי בן העולם הגדול הוא, צרפתי מלידה. היה אדואר מעַפר אחריהם ומלשין עליהם והם אינם מתבהלים; כל־כך שקועים היו זה בזו. ראו אותם הוריהם מקורבים, החלו מתלוצצים ומתבדחים על חשבונם. נטפו רמזים עבים של גדולים כשמן על מדורתם של הקטנים. שאלה לינדה את איב אם רוצה הוא לשאת את רשל לאשה, וה“אשה” באותם הימים כבת עשר שנים. הסמיק הנער ואמר, כן, דודתי, בוודאי. עמדה זו וסיפרה לאביו, דרך דיבורה שובבוּת, וכוונותיה רציניות. צחק ז’ילבר כאילו כל העניין אינו אלא בדיחה טובה, בלע כעסו מפני הנימוס ואמר: בעוד ימים אחדים ישוב הקטן לפריס והכל ישכח.

איב שב לפריס אך את רשל לא שכח. מכתבים ילדותיים, מצחיקים ברצינותם, החלו זורמים. ולינדה קוראת ומעבירה אותם בנאמנות, כאם מודרנית שאינה מתערבת בענייניהם של קטנים יתר על המידה. היה מספר לה מה הוא לומד ומה החליט להיות כשיגדל ושואל אותה אם אוהבת היא לגור בעיר הסואנת או בכפר בחיק הטבע. והיא היתה כותבת אותיות מעוגלות מחוברות בחוטים דקים ועונה, שכמובן מעדיפה היא את העיר ומכל הערים שבעולם אוהבת היא את פריס, והיא תבוא אליו כשתגדל ותלמד לשחות איתו בסֵין ותקטוף לו פרחים ופטריות ביער בוּלוֹן ותבשל לו מלִיאים שאהב. בעקבות המכתבים יצאו ובאו המתנות, כל חג ומתנתו. ויפה מכולם חנוכה “שחנויות המולד מליאות כאן מתנות־חנוכה”, כפי שכתב איב לכלתו. מה לא שלח לה. אוגדנים של גלויות וֶרסַאי שלח לה ופרחים מיובשים (שמעולם לא ראו כמותם בחלבּ) ואלבום של נס־לֶה שמילא ביגיעה תמונות־תמונות ומטפחות משי ומיני בשמים בצנצנות שובות־לב ועוד ועוד. מתנה אחת שמורה אצלה עד היום, יקרה מאחרות, סידרת “הספרים הוורודים” – תקצירים של ספרים מפורסמים, מקושטים ומאויירים, לצעירים רומנטיים. היא קראה אותם שוב ושוב, שכן ראתה בהם הכנה לחייה התרבותיים בפריס עיר הנצח.

הם מתכתבים בגלוי ולינדה מטפחת קשריהם בסתר. בא מכתב, קוראת היא לבתה “מכתב מן החתן, רשל” וקולה הולך מסוף הבית ועד סופו; מתאחר מכתב, לוקחת את בתה לחנויות לחפש לו לחתן מתנה נאה קטנה. שכן הילד נאה וחכם והיגויו כצרפתי מדורי־דורות, ממש פאריזיאן, והשמועות מספרות שז’ילבר אביו עושה חיל במקצועו והוא מן הרופאים המבוקשים בפריס ובצרפת כולה.

כשהגיעה לינדה לפריס לחתונת רשל בתה, נוכחה לדעת להפתעתה שהשמועות הללו לא הפריזו כלל וכלל. ז’ילבר גיסה חי לו בדירה מפוארת, משקיפה על פארק מוֹנסוֹ, כצרפתי לכל דבר. כמה משגעונותיהם של הצרפתים הללו דבקו בו, הרבה יותר מששיערה. ביתו היה מלא וגדוש ציורים מקוריים, חלקם תלויים וחלקם ערומים, ופסלים מוזרים, שאלמלא אמרו לה שהם פסלים מודרניים, היתה מוציאה אותם לגינה להבריח את הציפורים.

מניין מצא לו פנאי ומניין שאב כספים לאספנות יקרה זו לא יכלה להבין. תחילה לא הבינה גם לשם מה עשה מה שעשה, אך משהסביר לה גיסה את יסודות המסחר באמנות על רגל אחת, תפסה לינדה את העיקרון אף התפעלה ממנו. שהרי בימינו רק הכסילים מחזיקים כספם בבנק, שאין הרבית מדביקה את ירידת ערכו של הכסף, וחפצי־אמנות שנקנו באלף נמכרים ברבבה. אף זאת ראתה לינדה והבחינה, שאורחיו ומיודעיו של הגיס שהפך לקונסווגרו (מחותן), יהודים כגויים, העריכו וכיבדו את ז’ילבר על אספנותו יותר מאשר על כשרונו כרופא מנתח. נותרה רק שאלה אחת ללא מענה: מניין לו לאחיו של מישל חוש לאמנות. ליבה אמר לה שאף כאן חוש מסחרי חשוב לאין ערוך מהבנה ומלמידה. כיוון שצייר פלוני שמו הולך לפניו, מתחיל ז’ילבר הולך אחריו, עד שתופסו ומארחו בבית־הכפר שלו ורוכש מיצירותיו, שגם אם היום שוות פרוטה, למחר הן שוות שתיים. וכך אמר לה ז’ילבר: אני איני מהמר על תגליות. נותן אני לאחרים זכות ראשונים. רק לאחר שאמן מתחיל “ללכת” מוצא הוא דרכו לאוסף שלי, חי־חי־חי. וגם זאת אסביר לך בקצרה, שרואה אני שאת מגלה עניין: “מה שיפה – תמיד נמכר” – זו רק מחציתה של האמת; ומחציתה השנייה – לא היפה משיג את המחירים המפתיעים, אלא המפתיע והנועז; אחת היא אם בלבוש של נשים עסקינן ואם בציור או בגובלן, בקרמיקה או בפסל קינטי. אה, מהו פסל קינטי? – בואי ואראה לך. זהו החידוש האחרון של העונה ועליו החלטתי להמר. בראשי האצבעות אני מרגיש שזה יילך. הסתכלה לינדה באצבעותיו של זה שהיו דומות כל־כך לאצבעותיו של מישל, ארוכות וורודות ונמשניות, וחשבה בלבה: בסופו של דבר מהו חוש לאמנות אם לא חוש אסתטי, והרי זה אינו חסר להם.

צחק ז’ילבר, כאילו לעצמו, והוסיף ואמר לגיסתו: מאז שהתחלתי עוסק באמנות, נתקרבו אלי בניי. שנים לא נמצאה בינינו שפה משותפת, עד שבא עיסוק משותף ובראה. הם נהנים מן היצירות; אני נהנה מרכישתן; חי־חי־חי.

בר המשקאות בביתו של ז’ילבר הזכיר לה ללינדה את מרתף הצנצנות והבקבוקים שהיה לה בביתה בחלבּ. אלא ששם היו כדורי־לַבּנה שוחים בשמן ומחמצים כבושים ומיץ רימונים ושמן זית זך, וכאן ניצבו יינות וליקרים יקרים שלא שמעה שימעם ולא טעמה טעמם, כל בקבוק מפגין ייחודו בצורה ובתבנית ובתווית. היה גיסה אוכל ושותה כגוּרמֶה צרפתי ובסוף כל ארוחה היה גומע כוסית של תרופה, שאלמלא באה אל קרבו כבדו מורידו אלי קבר – כך אמר לה בפירוש; והוא רופא.

אם יכול רופא לסכן כך את בריאותו במאכל ובמשקה, כיצד מעז הוא לסרב להשיא את בנו לבת דודו מטעמי “בריאות”? – זאת לא תוכל לינדה להבין לעולם. תורשה שמורשה. עַלק (פטפוט) חסר־משמעות. ושלמה המלך החכם מכל אדם, כלום שוטה היה (או סוטה, רחמנא ליצלן) כשחיבר את שיר־השירים וכתב במפורש “אני לדודי ודודי לי” ושאר ביטויים ורמזים שאינם מותירים מקום לספק שאהבת־דודים יפה לגוף ולנפש? ואצלנו, תאמר לך לינדה, הרי קוראים לכל חותן “עמי”, שפירושו דודי, ולחותנת קוראים “מַרת־עַמי” שאינו אלא “אשת־דודי”; האם זקוק אתה להוכחה ברורה יותר לכשרותם של נישואים בין קוזינים?! אלמלא התעקש איב וניסה לשלוח יד בנפשו (יא סאתֶר, יא־רבּ!) היה אביו זה (אבּן־אל־חראם) מבטל את כל האהבה היפה הזאת מכל וכל; ומותיר צלקות בלב עלם ועלמה. רופא יעני, ומבין טוב יותר משלמה המלך ומעיר שלימה, קהילה מפוארת בישראל, שלא ראתה בכך פגם מעולם.

במאמץ עילאי נצרה לינדה לשונה ולא לימדה את גיסה היהיר והמלומד פרק בהילכות דודים. הדברים בערו בעצמותיה ודגדגו את קצה לשונה. לינדה התאפקה כמנצח נדיב. הרי ממילא הוכיחה המציאות שהצדק היה עימה. מה שלא הבין האב תפס הבן בחוש פנימי – שחלבּי נשאר חלבּי, ואפילו מכבש תרבותה של צרפת לא יוכל לו.

העננה היחידה שרבצה על חתונה זו היתה היעדרותו של מישל, שהרופאים אסרו עליו טיסות וטילטולים והתרגשויות. לעומת זאת הפתיע והגיע אלבר. היתה זו נסיעתו הראשונה לאירופה בענייני הקיבוץ. כיוון ששימעה של המדינה הצעירה והאמיצה הוסיף כבוד לבני־עמנו באשר הם שם, לקחו דודו ז’ילבר והעמידו בצד חתן וכלה, וכשכלה הטקס ותמו הנשיקות היסה את הציבור בשמאלו, ובעוד ימינו חובקת כתפיו של אלבר בחום, נשא נאום קצר בשבחה של המדינה החדשה וסיים ב־Vive L’Etat d’Israel! שנענה בקריאות Vive! עזות ונרגשות.

למחרת החתונה המפוארת, שבה נמזגו ערק וקוּאנטרוֹ וויסקי כמים, ובה נתמזגו אורחות מזרח ומערב בצורת דו־קיום וכבוד הדדי בין מעדני המזרח ומטעמיו לבין נפלאות המטבח הצרפתי והפאטיסרי הפריסאית, יצא הזוג הצעיר לירח דבש סביב העולם: ז’נבה (דודו של איב), רומא (סוחר־אמנות, ידידו של אבא), אתונה (האקרופוליס), ירושלים ותל־אביב (מזל אחותה), טהרן (דודתו, אחות אמו המנוֹחה), בומביי (ששון, שנותח על־ידי אביו), הונג־קונג (אחיו הבכור של איב), טוקיו (אחותה טרה), לוס־אנג’לס (הילטון, אולי עם רוזה אחותה, שתנסה להגיע ממכסיקו), ניו־יורק (אולגה ואדואר, כמובן) וחזרה הביתה.

אלבר ולינדה נשארו לכמה ימים נוספים. שניהם גרו בביתו של רחמו שחי באותה עת בפריס, אך ז’ילבר נהג בהם כאורחיו. אותו סופשבוע שלאחר המשתה נתכוון ז’ילבר לבלות בבית־הכפר שלו. טילפן לאלבר בביתו של רחמו ואמר: “כיוון שאתה בן כפר בוודאי תרצה לראות את בית־הכפר שלי. ואל תדאג, לא אטיל עליך עבודות עידור וגינון. אעבור לקחת אותך במכוניתי בין ארבע לחמש, או־קיי? אמא שלך בוודאי תעדיף לבלות את הזמן עם הנכד.”

כל־כך צרפתי הפך זה, שאפילו לא מצא לנכון להזמין את לינדה ולהשאיר את הסירוב בידה. מעלֵיש, אמרה לינדה, אילו היה מישל כאן היה נעלב ועותב בו באחיו, כלומר תובע ממנו עלבונו. אך אני, כבר רגילה אני באחיו ובאחיותיו של אביך. נפשם גדולה – גאוותנים ואינם רגישים לגאוות זולתם.

הבית היה בית כפרי עתיק, בן מאה ויותר, שתי קומות ועליית־גג וגן עצי פרי סביב, מטופל ומגודר היטב. גננים ושומרים קיבלו את פניהם בכבוד הראוי ל“דוקטור” הנדיב ולאורחו. החנה דוד ז’ילבר את מכוניתו על החצץ שבחצר ויצא ופתח בפני אורחו הצעיר את הדלת. הבית שפע פשטות כפרית מחד גיסא – קורות מרובעות עבות בתקרה ורהיטים מגושמים מוקצעים ביד – ועושר אגדי מאידך גיסא. תמונות ופסלים ומובּיילים שלא נמצא להם מקום בדירה בפריס נתנו לבית חזות של מוזיאון בשלבי הכנתו. יצירות האמנות ניצבו או נשענו על רהיטים עתיקים מסוגננים שנקנו במכירות־פומביות ולא התאימו לסגנון הריהוט אשר בדירה ברחוב ולאסקֶז. כתריסר מראות־ורסיי היו תלויות על הקירות ובהן הוכפלו חפצי החן והפאר עד שהעין עייפה מלראותם.

– מאז שאשתי נפטרה – אמר ז’ילבר – אין מי שיפקח עין על הנעשה כאן. בכל פעם שאני בא המהומה גדולה יותר. עתים נדמה לי שהחפצים משתוללים בהיעדרי.

תוגה ירדה עליו בדברו והוא תפס סחבה והחל מוריד אבק שהצטבר על אורלוגין עתיק עומד בשממונו. לפתע נזכר באורחו והתנער באחת מן העגמומית שנשתלטה עליו.

– בוא נרד למרתף היינות ונעלה משם שמחים.

צרפתי הוא צרפתי, חשב אלבר בליבו.

המרתף היה מלא וגדוש. הבקבוקים כולם שכובים על צידם בתנוחה שאינה מזקת ליין. הדוד נתגלה כמומחה ליינות. תוך כדי דיבור בלתי־פוסק והסברים מייגעים, עמד ובחר בורדו מבציר שנת 47, שלכל הדעות היתה זו שנה שהניבה תוצרת משובחת, ניגב את האבק ואת הליכלוך ממחציתו העליונה של הבקבוק, וחלץ את הפקק בפיקהוק גדול. לא עלו משם עד שרוקנו את הבקבוק, אחד אלבר ושניים ז’ילבר. נטל ז’ילבר שני בקבוקים נוספים של בורדו 47 בין שלוש אצבעות של ימינו, השחיל שמאלו בזרועו של אלבר והחל עולה עימו לסלון.

עתה ירד על אלבר נאומו הראשון של ז’ילבר.

“סיפרת יפה על ישראל, אודה על האמת, עוררת בי רצון לראותה במו עיניי. ובאחד הימים – הופ! – אנחת אצלך בקיבוץ. אבל דבר אחד אני רוצה שתבין, נערי. האנטישמיות לבדה אינה מצדיקה קיומה של מדינה; וקיומה של המדינה אינו תרופה לאנטישמיות.”

אלבר זקף את אוזניו והתרווח על הספה הרכה. נסיון שלו להעיר משהו נדחה בתנועת־יד פסקנית של הדוד שלא אהב שיפסיקו אותו.

"ניקח את צרפת. יש קצת אנטישמיות, לא אכחד. אבל זה בכלל לא נורא. יהודי נולד יהודי ומת יהודי; ובין זה לזה הוא חייב לחיות עם מעט אנטישמיות. כמו שאדם חי עם צילו. זהו הגורל היהודי. כמו שהג’ינג’י צריך ללמוד לחיות עם נמשיו. הג’ינג’ים לא הקימו מדינה משלהם כדי שלא יפגעו בכבודם ולא יקראו אחריהם “ג’ינג’י!” ואם פעם ישתגעו ויקימו, האמן לי שלא ישתטו עד כדי כך שיקימו את מדינתם בלב אזור של שחורים, חי־חי־חי. כאן בצרפת, בכל־אופן, שומעים יותר עלבונות לג’ינג’ים מאשר ליהודים.

“תראה, אלבר, אני אינני צוחק. אני יודע שהיהודים סופגים לא רק עלבונות. אז בוא נמשיך במשל הג’ינג’ים; הוא מאלף. אם יקימו הללו מדינה לעצמם – האם לא תהיה זאת “מדינת הג’ינג’ים” בעיני כל העולם? האם אזרח מדינה זו יהיה פחות ג’ינג’י, פחות מצחיק ועלוב ובזוי בעיני מי שאינו ג’ינג’י? הרי הדעת מחייבת שמדינה שכולה ג’ינג’ים תהיה מבודדת ומנודה במשפחת העמים בדיוק כמו נער ג’ינג’י יחיד בכפרו. מי ששונא ג’ינג’ים ישנא גם את מדינת הג’ינג’ים.”

אחד משנינו שתה מעבר למידה, חשב אלבר ולא מצא מלים להשיב לדודו. ראשו היה כבד עליו.

בכל־זאת פטור בלא־כלום אי־אפשר. אחז מצחו בידו ואמר: אנטישמיות, דודי, אינה נגמרת בעלבונות ליהודים. בפגיעות היא רק מתחילה ובנסיונות השמדה היא מסתיימת.

“גם לכך אין המדינה שלך תרופה” – קפץ הדוד לתוך דבריו – “מדינה אינה ערובה מפני השמדת־עם. פעמים קל יותר להשמיד עם המרוכז בכברת־ארץ קטנה מאשר עם מפוזר, שאם אתה מכה אותו במזרח ממשיך הוא לפרוץ במערב. העולם גדול ורחב ולעולם לא יקום כולו על היהודים. הערבים לעומת־זאת – ואני מכיר אותם – עלולים למצוא בהשמדת היהודים המתנקזים מזרחה ייעוד לאומי ודתי.”

– ישראל מתחילה לבנות עוצמה צבאית לבל יוכלו לה אויביה – אמר לו אלבר קצרות.

“עוצמה צבאית, אלבר חבּיבּי, היא דבר יחסי. אין צורך להיות איינשטיין כדי להבין זאת. אין עוצמה שלא תוכל לה עוצמה גדולה ממנה. ואין גבול להתעצמות צבאית. אם רק יימצאו משאבים כספיים ואנושיים. וכאלה לא חסרים לשני הצדדים, לטווח הקרוב. הכדור הוא עגול, אלבר שֶרי.” שוב חלץ הדוד פקק עקשן ומזג מן האדום־האדום. ועל כל כוסית ששתה בן־אחיו שתה הוא שלוש; ולא מחוסר נימוס.

כשיצאו לשוטט בכפר כדי לשאוף אוויר צח ולהתפכח, בא ונחת הנאום השני.

– "זהו כפר ללא איכרים. כל הבתים האלה לאורך הרחוב הראשי ריקים רוב ימות השנה. ארבעה איכרים נותרו בכפר והם מעבדים את כל האדמות באמצעים הממוּכּנים שברשותם. מסתפקים בעיבוד אקסטנסיבי שאינו מרתקם לאדמה ולמשק כל ימות־השנה ומאפשר להם מצד אחד הכנסה טובה ומצד שני חופש־תנועה וחופש־חופשה (וַאקַאנס) שעליהם הם אינם מוכנים לוותר. האיכרים האחרים מכרו את בתיהם לפריסאים אמידים הבאים לכאן כמעט כל סופשבוע.

"אם תמנה מחציתם של הבתים והטירות העומדים בשממונם בצרפת, חלקם מארחים את בעליהם ימים ספורים בשנה וחלקם סגורים על מנעול ובריח, תיווכח שיש כאן מקום לכל העם היהודי המחפש לו מקלט. ולא רק בתים. אדמות! הרבה אדמות מעובדות כאן באופן אקסטנסיבי, ומים זורמים מימינם ומשמאלם. האדמות המוזנחות שאתה מוצא בצרפת זו מרובות פי שניים, אולי פי שלושה, מכל האדמות שיש לכם שם בארץ־ישראל. שלא לדבר על תעשיות עתירות־ידע, שלהן היהודים מתאימים הרבה יותר מאשר לחקלאות.

"אילו הייתי הרצל, הייתי מוביל את היהודים לארץ הגדולה והעשירה הזאת וכורת ברית־סימביוזה עם העם הצרפתי. תמורת בית־של־קבע היינו יכולים להבטיח להם את הַגְרַאנְדור ואת הַגְלוּאַר שעליהם הם חולמים ושרק בעזרת הגניוס היהודי ניתן להשיגם בשלמות. היינו מוצאים לנו כאן שפה משותפת. הם מכניסי אורחים הצרפתים. אם רק מקבל אתה את עליונותם התרבותית, מקבלים הם אותך בזרועות פתוחות, אחת היא מה צבעך ומה מקורך ומה אמונתך.

“אתם שם – אתם בונים נווה מדבר. כמה שיהיה יפה יותר ופורח יותר, כן ימשוך את עינם הצרה של חיות המדבר שיתקהלו סביבו עדרים־עדרים להשמידו.”

במכונית, בדרך חזרה לפריס, שר הדוד שיר הלל ושבח לפריס היפה, מרכז התרבות והאמנות בעולם מאז לוּאי קַאטוֹרְז. רק כאן תמצא סגידה והערצה ליופי – יופי מכל מין וסוג וגוון. אמת, גם קונים ומוכרים אותו כאן בראש־חוצות, אך מקומו בראש סולם העדיפויות, מעמיד אותו ראשון בסולם המסחרי, ולא להיפך. כאן הקוטב הנגדי לחמרנות ולתועלתנות האמריקאית הפושטת על העולם לבלעו. קוטב שמחת־החיים, והחיים היפים והיפה שבחיים. הַאֶסְפְרִי הצרפתי! היפה שבעולמות המחשבה והרוח. מקומו של האדם ההוגה והכותב והיוצר בראש הסולם החברתי. מבצר אחרון של מוֹתר־האדם־מן־הבהמה. פריס! עיר שקסמה אינו נדלה, שיופיה משומר כיין עתיד. אתה חי בה עשרות שנים ובכל פעם אתה מגלה בה פנים חדשות, פינות חבויות, פנינים אמיתיות.

הפעם לא היה זה נאום. היתה זו שירה. בשוּרות קטועות, באימרות שסופן מתבקש מתחילתן, בפאתטיות כבושה, תוך כדי החלפת מהלכים ובלימות־פתע וקללות עסיסיות לעבר נהגי־יום־ראשון; והרדיו מנגן ברקע.

אלבר חש סחרחורת משך כל הנסיעה. מהרהר היה אם היין או הדברים שהשמיע דודו, מה מן השניים השפיע עליו להממו. מכל מקום, סיכם לעצמו, ריח הדלק החריף בוודאי שלא היטיב עימו. כשהגיעו לבית הפריסאי, סירב אלבר להצטרף אל דודו לשתות עימו “כוסית קטנה”. יצא אל המרפסת הנשקפת על הפארק והתפרקד על ספה־נדנדה, תוהה על עולמו הפנימי של הדוד הזה.

ממול וקצת מן הצד בלט בין שאר הבתים הסובבים את הפארק ביתו־ארמונו של הרוזן היהודי הספרדי דה־קאמוֹנדוֹ. מאז נמחקה המשפחה כולה בשואה, הפך הבית מוזיאון, והוא קרוי על־שם הבן הטייס ניסים, שנפל במלחמת העולם הראשונה. מוזיאון נסים דה־קאמונדו. עבר מפואר קפוא ומשומר. ללא עתיד. את סיפורה של המשפחה שמע בעת ביקורו הקצר שם מפי שומר משועמם ומנומנם, אחד מתשעה שומרים השומעים זה צעדיו של זה ורואים זה צלליתו של זה ונושמים לרווחה למראה אורח שנקלע לכאן באקראי. כך הנציח אותו יהודי, שראה עצמו צרפתי, את בנו ניסים שנלחם ונהרג למען צרפת. את ארמונו המפואר השאיר למדינה שנתנה לו תואר־אצולה ועושר ובית, רק לא מקלט.

הטלפון צילצל. ידידו של ז’ילבר, פרופסור מן הסורבון, ביקש להתנצל שלא הגיע לחתונה. להפתעתו של אלבר, שישב בקרבת המכשיר, סיים זה בברכות לזוג הצעיר לפי מיטב המסורת המזרחית.

הסתבר שהפרופסור הוא יהודי מוגרבי, בן למשפחה שהעמידה מלומדים הרבה וכמה מחביבי ההמונים בכלי־התקשורת קשורים עימה קשרי־חיתון. ז’ילבר נקב בכמה שמות מפורסמים, שאפילו אוזנו הישראלית של אלבר שמעה את שימעם.

וכאן עלה ורתח וגלש הנאום השלישי, מילותיו מסוערות וספונטניות, אך תוכנו מגובש בלב ז’ילבר זה מכבר.

"אתה יודע איזה מקום תופסים יהודים ספרדים בחיי החברה, הכלכלה, התרבות והאמנות והרוח בצרפת זו בימינו?! אני אישית מכיר בפריס כמה עשרות פרופסורים באוניברסיטאות, וכמה מאות רופאים – ביניהם מבכירי הרופאים בכל שטחי הרפואה – והרבה עורכי־דין ובנקאים, והרבה מאוד אמנים וסופרים ועתונאים – כולם יהודים ספרדים; ורובם שייכים לחברה הגבוהה בפריס. והוא הדין בפרובינציה. רבים מהם נסעו לארץ־ישראל, בעיקר מאז קמה המדינה, הציצו – ונפגעו, נסעו נרגשים וחזרו מאוכזבים.

"על הספרדים מסתכלים אצלכם מגבוה – הם מספרים – ואכן הם ברובם בשפל־המדרגה, הכלכלית והחברתית והתרבותית. אנשי־השם ואנשי־הרוח ואנשי־השררה ואפילו אנשי־ההון מבין אחינו הספרדים – נער יספרם. המשרות הבכירות באוניברסיטאות ובבנקים, בממשלה ובמוסדות ובחברות הכלכליות העצמאיות – כולן בידי אשכנזים.

"כך אמרו לי ואני לא האמנתי. תאמין לי. עד ששב בני מוריס מביקורו שם ואישר את הדברים. הוא ביטא את זה יפה: ‘כאן, בפריס, אני מרגיש שונה – כיהודי – ואני יודע שאין לי מה להתבייש בזה. שם, בין היהודים, האפליה מורגשת וכואבת ומציקה; בין אם אשכנזים מבליטים את עליונותם ובין אם הם מצניעים אותה בסובלנות מופגנת ובשוויונות מילולית.’

"אדם בעל רכוש ועמדה וגאווה העולה מכאן לארץ, יא אלבר, אינו עולה אלא יורד; במעלות החברה הוא יורד. גם לרדת בהכנסות לא דבר קל הוא, אך מה הוא הכסף אם לא מפתח למעמד חברתי. איש אינו מוותר מרצונו על זקיפות־קומתו, על כבודו העצמי, על זהותו. אמת, בני־אדם לא נולדו שווים ומעמדות מצויים בכל חברה, במוצהר או במוסתר. אך חברה, שהעליה המעמדית חסומה בה בגלל המוצא, בגלל העדה, בגלל השם, היא… היא…

– אל תתרגש, דוד ז’ילבר. בענין זה אני חושב שהצדק אתך. אך אילו קמו כל אלה שעליהם אתה מספר ועלו מצרפת לארץ, היו פני הדברים משתנים.

“בוודאי שהצדק אתי. בוא ניקח פרשת שמות” – הדוד קם ולקח ספר טלפונים עב־כרס ופתח אותו בחבטה לפני אלבר – “הנה ראה בעצמך: אבקסיס, אברג’ל, אבוהב, אבולעפיה, אבוטבול – כולם יהודים ‘משלנו’ – וראה כמה רופאים וכמה פרופסורים וכמה עורכי־דין ביניהם. עמודים שלימים. עד שספר הטלפונים של תל־אביב וירושלים לא ייראה כך (כאן טפח הדוד באגרופו על הספר הפתוח טפיחה שהקפיצה את אלבר) לא תבוא גאולה שלמה לישראל!”

 

פרק ט"ז    🔗

משעה שגלה מישל מעירו אבדה שלוותו. אפשר גלות שנגזרה עליו עכרה רוחו, ואפשר דברים שנתלוו לה לאותה יציאה חפוזה הם שהשפיעו עליו. מכל־מקום שינויים רבים חלו בו, ולא לטובה.

דבר ראשון הבולט לעין, כרסו שתפחה ונתעצמה. נשתלט עליו תאבונו והיה נסחף באכילה ושתייה כמי שתקפו בולמוס. לא היה מפסיק למלא את בטנו עד שהיתה מציקה לו. “אכלתי יותר מדי” היה אומר ללינדה ומתחיל בולם מיתקפתו.

מעולם לא חסר לו למישל תיאבון, ומי שלא הכירו בטרם נשא את לינדה לאשה לא ראהו מעולם בלי כרס. אולם עד שיצא מעירו היו תאבונו וכרסו במידה. היה שולט בתאבונו כפי שידע לשלוט בכל יצריו. ככלב מאולף היה מתיר שרשרתו ומהדקה מעט לפני שתגיע לקיצה. אך מאז גלות זו שבאה עליו באונס ובמפתיע ופגעה בכבודו של מישל אפנדי הכל־יכול, פחז עליו יצר הזלילה. היה מתנפל על האוכל כאילו אויביו לפניו. ניסתה לינדה להניאו ולא יכלה. הנאה שהיתה לה לראותו אוכל בטעם ובמידה כְּגוּרְמֶה אנין־טעם נותרה בזכרונה חוויה רחוקה מימים עברו. נטלה ספרים. פנתה לרופאים. קיבלה עצות והצעות לאין מספר. אך זה אומר כך וזה אומר אחרת, ואין אדם יודע במי לבטוח. היו שואלים אותה ולא ידעה להשיב. היתה מספרת על פרעות וטילטולים ועלבון, השמיעה אפילו גירסתם של רכלנים, שאובדן רכוש וממון שהשאיר מאחוריו הוא שהעבירו על מידותיו. מה שלא סיפרה – שהחל מדבר בחלומותיו ומקיץ נבעת.

מיום שבא לבואנוס־איירס יצא לו שם של רגזן ורתחן, איש ריב ואיש מדון. ולא הגזימו האומרים. כל שם שעלה על שפתיו היה מסמיך לו “יכֵּנו העיוורון”. מובן שלא נתכוון לעיוורון אף לא לקללה חלילה, אך מי שמרגיל פיו בכגון זה אינו מוסיף לעצמו ידידים. שלא ברצונו הקשה על עצמו ועל בני־ביתו חבלי קליטה. ביותר קשו הדברים על אשתו ועל ילדיו, שקשריהם קשרי חברה וריעות, שאין אתה יכול לשלם עבורם אפילו כיסך מלא וידך פתוחה. אנשי עסקים לא רחקו מעל פניו. היה להם מה ללמוד ממנו ומנסיונו, וכל מי שהתקרב אליו יצא נשכר. לא כן בניהם ונשיהם של אותם יהודים.

רבים מבין אחינו, היושבים בבירתה של ארגנטינה, זכרו את מישל עוד מנעוריהם בטרם היגרו מעירם. ואלה שלא זכרו שמעו לפחות שימעם של בני ספרא, שאם לכסף אין ריח, קול יש לו, והקול הולך מסוף העולם ועד סופו. עסקיו של מישל שיגשגו מעל המשוער, לפחות בשנים הראשונות לבואו. אך תקוותה של לינדה שהצלחה זו תביא לרגיעת רוחו נתבדתה. כיוון שלא נזקקו לחסדי הזולת, כרבים אחרים שהגיעו עימם, ובקהילה היו עוזרים ואינם נעזרים, נסלחו להם רגזנות והתנשאות של מישל. היו אפילו שהאירו פנים ללינדה כמשתתפים בצערה.

החלה לינדה לחפש פיצוי על היעדר חברה וידידות בקניות ובאספנות. נתמלא ביתה חפצים נאים ורהיטים מפותחים ומחוטבים ונגדשו ארונותיה ומגירותיה לבוש עליון ותחתון, זכר לנעורים שמיאנו להישכח, והחלה ממלאה חבילות קטנות ויקרות ושולחת אותן לבנותיה ולכלותיה ולנכדיה, כן ירבו. תחילה היה מישל טרוד בהקמת בירה לעסקיו, אך משהחל רואה מה עושה אשתו בכספו, היתה פזרנותה כשמן למדורת כעסו. אלמלא היה ביתם גדול ורחב היו השכנים נבהלים. הרגילה לינדה אוזניה לצעקותיו, ואם נגע משהו לליבה, היה זה מצב בריאותו ולא מצב רוחו. שכן מן המותר להוסיף שתיאבון מופרז ורגזנות יתירה אינם סגולה לבריאות טובה. החלו רופאים יוצאים ובאים בביתם וחדר־שינה שלהם נתמלא תרופות יקרות.

בדרכם מביירות לאמריקה רצתה לינדה להתעכב בשוויצריה ולקחת את איווט עימה. לא נסתייע הדבר בידה והסתפקה האם במכתב. הציעה לה לאיווט כרטיס לכל מקום שתרצה, לאולגה בניו־יורק או לטֶרה בטוקיו או לרוזה במכסיקו. ואף אליהם לבואנוס־איירס מוזמנת היא לבוא, אם לשנה־שנתיים ואם לתמיד. הנה כל האפשרויות פתוחות לפניה.

את אודט ורחמו בפריס לא הזכירה לינדה, ששמועות מעורפלות שהגיעו משם לא שיפרו דמותה של כלתה בעיניה. דווקא לשם יצאה איווט בתום לימודיה, אך למרבה הפלא לא הלכה לשכון בבית אחיה. קשה היה ללינדה ולמישל להבין כיצד נערה באה לעיר זרה ואינה הולכת לגור עם אחיה הבכור, שביתו רחב וכיסו ברוך־השם רחב ומלא ואפילו דעתו רחבה, לפי מה שמספרות הבריות.

כשהחלו להבין לא היה כבר מה להבין. יש לו לבֶּרטראן דירה נאה המשקיפה על יער בּוּלוֹן במערבה של העיר, ויש לו בית בכפר – בעצם טירה ששופצה – כשמונים קילומטר מצפון לפריס, ויש לו מניות ב“סוֹסְיֶיטֶה זֶ’נֶרַאל”, ויש לו משרה מצויינת בטלוויזיה, המביאה אותו לכל מקום בוער בעולם, ויש לו אבא עשיר בפרוֹבאנס, ויש לו אוסף תמונות ויש לו ויש לו. מנתה איווט כל היש כאילו הטיחה בפניהם: הרי זה מה שאתם מבקשים – שיהיה לו לחתנכם הרבה. לא סיפרה מה שנודע להם מאוחר יותר, באמצעות אודט ואחיה, שיש לו לאותו גוי גם נסיון חיים סוער עם אשה ראשונה, ואם חשוכת־מרפא שלא ראתה את אביו מאז נשלח ברטראן לפנימיה בשוויץ, שנים רבות לפני איווט. כאילו לא די בכך שהוא גוי.

מה עשינו? היכן שגינו? – היה מישל מתהלך כארי בסוגר ושואל. שואל ואינו מצפה לתשובה. מנסה היה לגבור על יצרו ולא להטיל על לינדה את האשם, שהרי היא היא שקמה ושלחה את הילדה מהבית, בבהילות ובלא הכנה. סמכה על רחמו ואודט הנמצאים קרוב כל־כך אליה, ונסתבר שהללו עסוקים בעצמם ובשלהם ואיווט לא נכנסה לטווח דאגתם. פעם אחת עשתה סדר של פסח בביתם ולא יספה.

אלמלא נסעה אליה בתום שנה ראשונה, היתה לינדה מאשימה כעת את עצמה. כמה התאמצה הקטנה להוכיח לה לאמה שאין היא זקוקה לה. או שמא ניסתה להראות לה את ההיפך מזה, ועיניה טחו מראות? סטתה לינדה מדרך מסעו של מישל ובאה לז’נבה בסופו של שבוע. יצאה עם בתה לשוט באגם, קנתה לה מלבושים ותכשיטים ותמרוקים ותקליטים במרכז המסחרי, ובערב לקחה אותה למסעדה יקרה והזמינה פוֹנדוּ־בּוּרגיניוֹן ויין.

ישבו השתיים זו מול זו, נועצות מזלג ארוך בנתח בשר נא וטובלות אותו בשמן הרותח בתווך. זו נועצת מבטה בבתה וזו עיניה שבויות בלהבה הכחולה העולה מפתיליית הכוהל. השחים הבשר – נטלה כל אחת מזלגה בידית־עץ שלו, הוציאה אותו מן השמן וטבלה את הבשר המבעבע באחד או שניים מתריסר התבלינים השונים המונחים בצלוחיות נאות סביב, טבלה וטעמה, טבלה ואכלה להנאתה. היתה להן שהות ממושכת בין טבילה לטבילה – עד שניטגן כל בשר – והיתה לינדה מנסה לדובב את בתה, ולא עלתה בידה. כל מה שאמרה זו היה “מיגוון נפלא. כל חתיכה וטעמה עימה”.

לקחה אותה למחרתו של יום ברכבת לבּרן. עמדו וצפו בדובים שעל שמם קרויה העיר. היו הללו מרקדים וקולטים בפיהם ובכפותיהם גזרים שהוטלו לעברם מלמעלה. שמחה איווט וצחקה, אך לא פתחה פיה וליבה בפני אמה. עמדו וצפו בשעוני העיר שאין אתה יודע מה גדול ממה – דיוּקם או עיצובם, ופעלולים הבוקעים מתוכם משובבים את הנפש; הלכו ושוטטו ברחובות העטורים דגלים מזה ומזה ואפילו קרקס שהגיע לעיר ועשה בה תהלוכה לפרסם בואו זכו וראו בהיסח הדעת. כששאלה לינדה “ומה עכשיו?” ענתה בתה מניה וביה “הביתה לז’נבה”.

שבה לינדה והצטרפה למישל, ובתום המסע לקחה את איווט עמה לבקר את רוזה אחותה במכסיקו. קסמה ארץ זו לנערה. ראתה ריקודים של פולקלור ושמעה נגינה של מאריאצ’ס וקנתה מעשי־רקמה ססגוניים, אך עיניה נשארו מצועפות וזועפות וליבה נשאר חתום. נתנו בה דודותיה את עיניהן וביקשו את ידה לבניהן והיא השיבה פניהן ריקם. משהו ילדותי שלא לפי גילה היה בהתנהגותה, כגון שהתעקשה ללכת פעמיים ביום מרחק ניכר על־מנת לשתות מיץ פרי הגוואנאבאנה, שבו נתאהבה מיום בואה. רצו להשאירה אצל אחותה עד סוף הקיץ ולא הסכימה. וכיצד לא הסכימה? – “לא השתגעתי!”

מה יכולתי עוד לעשות ולא עשיתי – היתה לינדה שבה ושואלת את עצמה, מנסה להשכיח מליבה מריבות, שהיו לאיווט עם אביה, שביקש להשיאה בעל־כורחה לבנו של אותו מליונר חלבּי מאקפולקו. השמועה על נישואיה של איווט עם הגוי לא הרימה קרנם בעיני הקהילה כמובן. מוזר כיצד עשתה השמועה את דרכה מרחק אלפי מילין. טרם יבשו דמעות מעיניה של לינדה וכבר כל העיר ידעה; “כל העיר”, משמע יהודים חלבּים שבכאן, כמובן.

מי שחשב את מישל לרגזן לפני שבאה הידיעה על איווט, לא ידע רגזנות מהי ולא שיער לאיזו דרגה יכול זה להגיע. שכך תעשה לו בתו, בשרו ודמו, זו שפינק ואהב – לא היה מעלה בדעתו בחלומותיו הרעים ביותר. מיאן להשלים. ולא ידע מה יעשה. פעם ראשונה בחייו הרגיש את עצמו חסר־אונים. אפילו פרעות ובריחה לא נטלו ממנו יכולת תמרוּן ועשייה. חכמתו אמרה לו, שאם ינסה להתערב, רק יעמיק הפצעים בליבו ובלב בתו ובלב כל הקרובים לשניהם. הרים ידיו ופילל לטוב. אם לא מזו, מאחיה ומאחיותיה לפחות.

לא היה מאמין באותם ימים שיכולה מכה גדולה מזו לנחות על ראשו. עד שבאה בשורת איוב מארץ־ישראל, ממזל זו ששמה מזל ואין לה מזל, מיואב נכדו ובן־דמותו שבחלומותיו הכמוסים ראה בו גזע חדש לבית ספרא ולא שיער ולא פילל שכך יהא סופו.

פירורים פירורים באה הידיעה. תחילה אמרו, נפל בקרב. אחר כתבו, על חומות ירושלים נפל. אחר באו תיאורי גבורתו, כאילו יש בכך כדי לנחם שכולים. ושוב כתבו, לא בירושלים אלא בסמוך לירושלים היה הדבר, אלא שבלא אותה פריצה לא היתה נפתחת הדרך לשחרורה של העיר. אמר לה ללינדה, ניסע אליהם ונשב עימם; ואסרו הרופאים. שלח וביקשם לבוא אליו לכאן ולנוח ממכאובם, והללו סירבו. רחוקים היו ממנו מזל ולניאדו בעלה ואפילו האסון לא קרבם.

כשפרצה אותה מלחמה מהממת, לאחר שבועות של ציפיה מורטת עצבים, עבר מישל באחת מדאגה לשמחת ניצחון וכיסופי־גאולה. רק לינדה הוסיפה לדאוג לאלבר בנה וללניאדו חתנה, שידעה שהם נלחמים. פחות דאגה ליואב, שהיה בעיניה ילד ומדי קצונה שלו בתמונה נראו בעיניה בגדים נאים הולמים קומתו הגבוהה וכתפיו הרחבות. טרם חדרו להכרתה גילו וגיוסו וכבר הילד איננו.

היא יושבת מול הטלוויזיה דאוגה ודומעת ומישל מתרוצץ מולה גאה בנצחונות, מלקט מלים עבריות שהבין מדברי המרואיינים משם כמוצא שלל רב, וחוזה בדמיונו עתידות מופלאים למעצמה היהודית שכּוֹכבה דרך במזרח. אילו רק הקדמנו בעשרים־שלושים שנה, היה נואם בפניה, פיו מלא בוטנים, היינו שולטים במזרח כולו והיינו מכתירים ברוב חסדנו מלכים קטנים מושלים בבני־דתם ומעלים לנו מס. הוא נואם ורוקם חלומות והיא אינה מבינה מה הוא שח ואינה יודעת מה קרה לו למישל. עד שבאה הבשורה המרה והשתיקה פטפוטיו והשחירה חלומותיו ומוטטה שארית כוחו ובריאותו.

אבל כבד ירד על כל המשפחה. הכל ראו ששברו של מישל גדול משל כולם וכל אחד פירש זאת על־פי דרכו. איש לא ידע ולא העלה על דעתו שרגש אשמה כבד מכרסם שורשיו של האיש בן השבעים וחמש. מישל נשא לבדו סודו בליבו ומשעה שבא עליו האסון ראה בו עונש משמיים על אותו מעשה שעשה בה בשנה שנולד יואב. מסתבר שכך נוהג הקדוש־ברוך־הוא בעולמו – היה מהרהר – אבות אכלו בוסר ושיני בנים ונכדים תקהינה. וכי לא נאמר במפורש, פוקד עוון על בנים על שילשים ועל ריבעים? אך מדוע דווקא בנכד זה פגעת, יא רבּי? – היה שואל את עצמו ואת ריבונו, שואל ומשיב לעצמו בשאלה: ואילו פגע בנכד אחר, לא היית שואל אותה שאלה עצמה?

היה מתייסר ומתענה בשכבו ובקומו עד שלא היה יודע היכן מסתיימים יסורי הגוף והיכן מתחילים עינויי הנפש. אך לא איש כמישל יוציא טרפו מידו. עשרים שנה שמר סודו, ישמרנו עוד שנים מספר – ככל שיתן האל חיים באפו – ויעביר את האוצר ואת ההחלטה מה ייעשה בו לידי בנו בכורו. כך היה מחליט שוב ושוב, נאבק עם החשש שמא קללה רובצת על ביתו כל עוד הגזילה בידו. ביום ובלילה בחלום ובהקיץ היה מתחבט ומתלבט ושוב לא ידע מנוחה מהי.

בחלומותיו היה רואה את יואב רץ ונופל רץ ונופל והסלעים סביבו שחורים ורוחשים עקרבים.

היה מתאמץ לקרוא לו להזהירו ואין קולו נשמע. זיעה ניגרת על פניו של יואב ופיח על מצחו וחיוכו אינו מש מפניו – אותו חיוך־של־מישל השמור מימי נעוריו בתמונה הגדולה בה ניצבים קפואים הוא ואחיו, עדת נערים בוטחים בעצמם. בכל פעם היה סופו של אותו חלום אחר ובכל פעם היה מישל מתעורר בבהלה ונשאר ער שעה ארוכה מתפלמס בינו לבין עצמו בשאלות שבין אדם לאלוהיו ושבין אדם לעמו ושבין עם לאדמתו – שאלות שעד לפני זמן קצר היו בעיניו “פאלסאפֶה” ריקה הראויה ליפי־נפש ולמבלי־עולם.

שאלות שהיה שואל ותשובות שהיה משיב לעצמו בלילות הללו שנתארכו יכולות למלא ספר. אך מה תועלת בעוד ספר שבעולם זה המלא כבר ספרים. מה גם שעיקרי הדברים שאדם יכול לומר לעצמו ולחברו ולאלוהיו כבר נכתבו בספר־הספרים. ובני אדם קוראים וקוראים בהם בכל הספרים, ושבים ועושים אותם משגים ושבים ותוהים אותן תהיות.

על מרבית השאלות נמצאה לו תשובה, אם כזו המניחה את הדעת ואם אחרת. על שאלה אחת לא מצא תשובה, ואם נדמה לו לילה אחד שמצא, בא לילה אחר ושאלהו אם אינו חוזר בו מתשובתו. אילו היה בידו להשיב דברים לאחור, היה מישל שואל, אילו הצטרך להשיב ירושלים לידי שוביה על־מנת להפיח חיים ביואב בן מזל – האם היה עושה זאת?

מחלום אחר שחלם מישל באותם ימים היה מֵקיץ רגוע יותר. לעתים קרובות בא חלום זה בשעת שינה־של־יום, סְיֶיאסְטָה בלעז, שסיגל מישל לעצמו לעת זיקנה להשלים שינה מעטה שפקדה אותו בלילות. היה רואה בחלומו את נכדו מרחף בעולמות עליונים, מנסה להיאחז בכל הבא ליד והרוח נושאו מעלה־מעלה ומעיפו הלאה־הלאה עד שפניו מתבהלות והוא מושיט ידיו לעזרה ופיו פעור בצעקה אילמת ומישל קורא אליו: אני בא אליך, בני. אל תירא, עוד מעט קט ואני בא בא בא.

 

פרק י"ז    🔗

גשם שוטף ירד על הארץ. מכורבלים במעילים ליוו המונים את מישל בדרכו האחרונה. מטריות שחורות נישאו בידי לבושי־שחורים. יקירי הקהילה החלבּית ומיטב בניה באו לחלוק לו כבוד, למישל עזרא ספרא. הספידו אותו רבה של הקהילה ונשיאה, שניהם מכרים ומודעים ישנים שהיגרו עשור או שניים לפניו. שניהם דיברו ערבית, כמובן. אך בעוד שזה תיבל דבריו בכמה ביטויים ספרדיים, היטיב הרב לשלב בכל משפט שלו מלים עבריות עסיסיות, מהן מן המקורות ומהן מן העברית המתחדשת. עושה היה זאת בכוונת מכוון, שכן מורגל היה בפיו שעברית וערבית שפות אחיות מקדמת־דנא ומשתלבות הן להפליא, אם שילוב של תואם ואם שילוב של תחרות, עוד מימי רבי יהודה הלוי זכותו־יגן־עלינו.

עמדו הללו ומנו שבחיו של מישל וכרכו בהם שבחים לכל בני־עירנו, שנאמנים הם לעמם ודתם ונאמנים הם זה לזה ונאמנים הם לייחודם כבני אר“ץ. מישל היה ראש וראשון בגל האחרון של ההגירה שבא וחיזק את קהילת אנ”ש בבואנוס־איירס. מצאו איפוא עילה לספר בשבחם של כל הנאמנים לצור מחצבתם ולהטיף לצעירים לשַמר סגולותיו של השבט. המשיל הרב משלו והישווה תרבותה של יהדות חלבּ לירדן הקדוש. מה זה מימיו מים חיים וּמְחַיִים ארץ ומלואה, כן זו מים חיים למחזיקים בה (וראו להיכן הגיעו אחינו מארצות אחרות שההתבוללות, רחמנא־ליצלן, אוכלת מחציתם!) ומה ירדן זה נהר אחד ומקורותיו שלושה, כך תרבותה של ארם־צובא שמושכת מימיה משלושה מקורות, עברי וערבי וצרפתי. חותמתה של קהילת אר"ץ בחלבּ – סיפר הרב לשומעיו – בשלוש שפות היתה עשויה, וחותם שלושתן בחיינו. צאו וראו שמו של יקירכם־יקירנו, שגופו אנו טומנים היום אך שמו ינון לנצח – פנה הרב אל בני המשפחה הסובבים אותו – שאפילו בו נתגלמה המזיגה המשולשת.

פתח נשיא הקהילה וחלק על דבריו של הרב. בנועם ובלשון רכה עשה זאת. שלושה מקורות מנה החכם, אמר, ורביעי הצניע. מקור ספרדי־ספניולי היה בה תמיד בקהילתנו ומקור זה סופו שיהא דומיננטי ביבשת זו, בה יושבים רבים וטובים מבני אר"ץ, הם ואלפי בניהם שנולדו להם כאן. מכאן ואילך הפליג “אל פרזידנטה” בשבחו של הנפטר. הזכיר יושרו ועושרו שניזונו זה מזה, בעזרת השם יתברך; ציין מעשי צדקה מרובים שעשה בעירו ובעיר זו ובתחנות־ביניים מלאות פליטים הזקוקים לפרוטה ולעצה. מנה מעלותיו כאב דואג לבניו וכגביר דואג לבני עמו באשר־הם־שם וכאישיות, שתכונות של איש המעשה ומידות נעלות של איש תרבות ורוח, חברו בה יחדיו. אדם, שמבטו חובק זרועות־עולם, כינה אותו. ונסחף בלשונו הפריז והוסיף: מייסדה של אימפריה כלכלית ופיננסית, גאווה לכל בני עירנו.

את תרומותיו הרבות למדינת־ישראל איש לא הזכיר, חשבה לינדה בליבה. והרי בימיו האחרונים היו כל מעייניו בירושלים ובמה שנעשה בה בכספיו. מהרב ציפתה גם שיזכיר אותו כ“נַסמַלאח” – שומר מצוות. הרי כזה היה כל חייו. ודווקא דברים הראויים לצינעה האירו הללו בזרקורים.

סקרה לינדה מבעד לצעיפים, רואה ואינה נראית, את בניה ובנותיה שנתקבצו ובאו מארבע כנפות תבל ונתנה דעתה מי מנכבדי הקהילה נעדר מן ההלוויה. מבטה נתעכב על ברטראן, בעלה הצרפתי של איווט. גבר נאה שכמותו, עיניים תכולות ושיער בלונדי מתולתל ועור לבן וצח. אלמלא היה גוי היתה מתגאה בחתן שכזה. וזה מסרב אפילו להתגייר. מושיט ידו בכל רגע אל הכיפה, ששם היום על ראשו, כחושש שמא תברח ממנו. משכמו ומעלה גבוה מכל הנוכחים, בולט בקומתו בולט בזרותו. מה יעשו עימו שבעה ימים צפופים אינה יודעת. מוטב ישא רגליו וישוב אל ארצו ואל עבודתו. צריך לרמוז לאיווט. בטרם יתנגש עמו רחמו־רוֹחִי (נשמתי), שנטל שררה מזה כמה שבועות. מעולם לא ראתה אותו את בכורה כל־כך עצבני, כל־כך מתוח, כל־כך נוטה לריב על־לא־כלום כמו הפעם. נטל האחריות המצפה לו, בוודאי. והזעזוע לראות את אביו בדעיכתו. ואולי גם הצורך לעקור מפריס. אודט לא באה. למרות שטילפן ואמר לה לבוא לשבעה. בימינו הילדים הקטנים חשובים מכיבוד־אב, כאילו אין זה וזה צדדים שניים של אותו מטבע. את מישל בכורה שלחה במקומה. עלם חמד. רוֹח סִיטוֹ (נשמת סבתו). אילו בנה של מזל היה חי (אמוּת אנא) היה בוודאי נראה כמותו. תמיר ויפה ונמרץ כמו מישל בבחרותו. רק פעם אחת ראתה אותו את יואב, אללה ירחמוֹ, כשהיה ילד. וכבר אז ראו בו ניצנים של עלם למופת. טרם ילבש תפילין וכבר קומתו כקומת אביו. ובתמונות ששלחה מזל, הוא לבוש מדים של קצין, וכתפיו מיתמרות מעל ראש אביו ואמו. כמה שבחים הרעיפו כל רואיה של אותה תמונה, אחרונה ששלחה מזל (תקברני).

אילו היתה שומעת בקולו של אביה ועוקרת ביתם עימם אל מעבר לים היה בנה חי ומחפש היום אשה לשאתה. חראם! חראם עליך, יא לינדה, לחשוב כזאת. כך רצונו של הבורא יתברך. אם התעקש לניאדו ואם תמכה בו מזל – רצונו של הבורא עשו שניהם. השם נתן והשם לקח. באכזריות. בן יחיד. אחריו רק בנות. קשה להשלים. מישל לא השלים. אין בכך צדק. דווקא הם שעלו לארץ הקודש לחונן עפרה. שדבקו בה. כך גמל להם. מה לעשות. נפלאו דרכיו מבני־אנוש. ישתבח שמו.

מכל המקומות באו. רק אלו שבארץ־ישראל לא הגיעו. מזל ולניאדו שקועים עוד באבלם. שנה וכמה חודשים. וכל אותם ימים מישל נוהג כאילו לא היה מישל. שמע שנשתחררה ירושלים ונפתח ליבו. באו ואמרו לו בית־כנסת ובית מדרש של ספרדים בונים אל מול כותל־המערבי – ונפתחה ידו. כפי שלא נפתחה מעולם. לא להאמין, לא להאמין. ואלבר בונה את הקיבוץ בזיעתו ואינו יכול להיפנות אפילו לעת כזאת. מה זה אינו יכול, אינו רוצה. מוציא עצמו מן הכלל. אחיו שלח לו כרטיס והוא החזירו. שמא צריך היה לשלוח כרטיס זוגי, מי יודע. זה מכבר חדלה להבין אותו, את אלבר. זרוֹת לה תגובותיו. כבשה שחורה בעדר. ואולי משום כך אהבתה אליו עזה ומיוחדת. שמו בלבד מעלה צביטה בלב. מה אמרה איווט, איתה הוא מתכתב לעתים קרובות? והרי חשבה שאינו אוהב לכתוב ואפילו העלתה השערה שנתרחק מצרפתית ומתקשה הוא בכתיבתה. ולאיווט הוא כותב. כשתגיע הביתה תשאל אותה אם הביאה עימה ממכתביו. ולפני שברטראן יסע צריכה היא לשמוע ממנו על אלבר ועל ביתו. יומיים־שלושה בילה הלה בקיבוץ אצלו, צילם או הקליט או משהו כזה, בענייני הטלוויזיה הצרפתית. עליה להתפנות ולשמוע ממנו. ביחידות. ולפני שבניה וחתניה יבריחו את הגוי במבטיהם.

מפליא איך בורחות מחשבותיה ממישל אהובה אל בניו ובנותיו. כל הלילה חלמה אודותיו. רק היא והוא. ואם הופיעו הילדים, תינוקות היו בידיהם, ככדורי משחק הקושרים זה לזו וזו לזה. מישל מישל מישל. תמיד צחק ואמר שאיש ממשפחתו לא נפטר בטרם הגיעו לגבורות ואף הוא, בעזרת־השם, מתכונן לחגוג את יום הולדתו השמונים בארוחה דשנה, קלוריות שוֹחוֹת בשמן זית זך. סירב לחגוג שבעים וחמש, סגולה נגד עין־הרע, נוצֵר ציפיותיו עד שיגיע לגבורות. ולא זכה. היה זוכה ומזכה את כל משפחתו, אלמלא נשרף בו ליבו פעם ופעמיים ושלוש. תחילה הפרעות והפסד ממון שבא בעקבותיהם, ושורשים יבשים על אדמה חדשה. אחר־כך באה פרשת איווט, היפה בבנותיו והאהובה עליו מכול, שהלכה לרעוֹת בשדות זרים, הלכה לבלי־שוב. ולבסוף באה המכה האחרונה ששברה את ליבו השרוף – בכורה של מזל שנפל בנופלים. לא רצה להאמין. הרגיש משום־מה אשם במות הנער. כאילו היה בידו להצילו ובחר להקריבו. אולי השפיע עליו דמיונו החיצוני של הנער אליו, אל סבו הרחוק. ואולי זלזול שזילזל באביו של זה, שלא צלח מסחרו, הוליד בליבו חרטה. והיא עוד הכבידה עליו על בעלה את סבלו, בבכיה ובאבלה. לא ידעה ולא שיערה כמה קרוב הוא לשבירה. תמיד ראתה בו צוק איתן, משענת לקרוב ולרחוק. תמיד היה חזק. הגמישים כופפים קומתם. החזקים נשברים. מישל מישל מישל. כל־כך חזק. כל־כך שביר.

הוציאה לינדה ימינה משמאלה של אולגה, שלתה ממחטה מכיסה וניגבה את עיניה. עכשיו יכלה שוב לראות. הבחינה שעיניה של אולגה אדומות ונפוחות. משמאל נלחצה אליה רוזה, מושכת אפה בשריקות קלות. נפנתה לינדה, נזהרת ממבטים שידעה שנעוצים בה, וחיפשה את טֶרה בתה. מצאה אותה מאחרי גבה. תמיד נדחקות רגליה של זו. תמיד עיניה עצובות. גדולה היא מרוזה אך אינה יודעת לעמוד על שלה. תמיד היתה כזאת. היא ומזל. לא כמו רַשֶל הקטנה. בזווית עינה ראתה לינדה את רשל. “הקטנה” לחצה אליה את בנה שעמד בינה ובין איב בעלה. לידם עמד אדואר, מגן בזרועו על רינה אשתו. פתיה זו באה במעיל קל. חושבת שכאן ארץ־ישראל. רק שלא תתקרר. גיבורה יעני. סמלת בצבא. וחולנית ושברירית כמו מי־יודע־מה. פוֹרסלֶן של לימוֹז' עמיד לעומתה.

עוד מעט הכל ייגמר. והיא תשוב לביתם בלעדיו. לריקנות המבעיתה. קירות הבית עודם מלאים את קולותיו, את קריאותיו. נעימה מיוחדת היתה לקריאתו הבעלתנית “לינ־דה!” תמיד תישאר זו באוזניה, מצווה ומעריצה, מצליפה ואוהבת. לבית ריק תשוב. ריק כפי שלא היה מעולם ומלא מאי־פעם. יישבו בו שבעה, אבלים וצפופים ומתוחים. ותתחיל פרשת תפילות וביקורים ושיחות בלחישה. יקראו משניות שתחילתן כאותיות שמו, ויברכו על כעכים ועל אבטיחים ועל אגוזי־אדמה. ויתחככו זה בזה דווקא משום שיהיו נזהרים שלא לפגוע. וביום השמיני תתחיל פרשת הירושה. והשותפות. רחמו חייב להיות תקיף. אסור לפצל את הממון, אסור להרפות את הקשרים. המבנה נפתל ומסועף אך יסודותיו איתנים. ובסיסו רחב. תאופיק בעלה של טרה יתמוך. הוא מבין עניין. טוקיו בית־ספר טוב לעסקים, היה מישל אלמרחוּם אומר. גינדי של רוזה כבר הביע שמחתו שהמרכז יעבור למכסיקו עירו, אם כי היתה נימה של הסתייגות בדבריו. מַעלוּם (כמובן), ירצה להגביר את השפעתו ולהגדיל את חלקו. רק ג’ו של אולגה מנסה לשחק ילד גדול שאין לו צורך באבא. מה גם שאבא איננו ו“בּיג בּראדר”, אח גדול, לא יהא לרוחו. מצהיר שהוא אינדיבידואליסט. יעני אמריקני. שיהיה אינדיבידואליסט כמה שירצה, אבל לא על־חשבון “מישל עזרא ספרא ובניו”. שלא יירק לבאר ממנה שתה לרוויה. היא תתפוס את אולגה לפני שזה יתחיל להשתולל. אם יוסיף להצהיר הצהרות יכבול בהן את ידיו שלו ולא יוכל לשוב מהן מטעמי כבוד ויוקרה. אולגה אשת־חיל ואם היא תטיל עליו כובד־משקלה, לא יוכל אלא לפרפר קמעה תחתיה. ניו־יורק אבן־פינה בעסקים.

עיניה חיפשו את רחמו ונחו עליו בחיבה וברעדה. מעתה הוא המוציא והמביא, הוא הראש. אך אין ספק שיזדקק לה לאמו. הוא יהיה לה לראש והיא תהיה לו לצוואר, ובית ספרא יעמוד איתן על רגליו.

משהו אוכל אותו את רחמו. משהו מעיק על ליבו. כיוון שהיה מישל חפוז לשלחו לפריס, ולשלחו רווק אסור, נזדרזה ולקחה לו את אודט לאשה. יש בה הרבה יופי ומעט אופי בזו. מה גם שיופי ניתן לטיפוח ואופי עניין של תורשה. מי יודע מה עשתה ומה עושה זו בפריס. עיר זאת עיקר בה היופי, ועיקר העיקרים – יופיה של אשה. והלוואי, יא רבּי, הלוואי ואתבדה. שבה לינדה וחיפשה את עיניו של רחמו.

נרמז רחמו ממי שנרמז ופתח סידור במקום שאצבעו היתה לחוצה, והיה אומר קדיש בקול רועד ובוטח. רועד דיו מצער על מות אבא ובוטח דיו ללמדך שיש לו ממשיך לאבא. נישאו כל האוזניים לשמוע את ה“אַדּיש” (קדיש) והורמו מעט העיניים לראות את האיש. עיניים דהויות ועייפות ומנוסות היו עוברות ממנו אל אמו, תמיהות אם יעמוד לו כוחו, או שמא יעמוד לו כוחה, לשלוט בממלכה זו שמקימה עזבה.

כולה בשחורים נראתה לינדה לעיני ברטראן חתנה דמות גיבורה של טרגדיה יוונית. הטקס, לו הייתי עד חרש־אילם – כתב אותו ערב ביומנו – נראה כתערובת מוזרה של מאפיה סיציליאנית, של מאראנים אנוסי־ספרד, של חמולה מזרחית מצווחת ושל בית מלוכה עברי קדום. מה שהיה ברור אפילו לאיש המאדים אילו היה נוחת שם מופתע – שמביאים לקבורה אביה של שושלת.

במכונית, בדרך הארוכה הביתה, עצם רחמו את עיניו, השעין ראשו לאחוריו והיה מהרהר בסוד הנורא שהוריש לו אביו. אילו ידע, שמפלצת מחכה לו באותה כספת, לא היה חרד יותר. מה שגרוע מכול, שעליו לשאת לבדו בנטל הסוד והחטא, שלוש שנים תמימות. תחילה השביעו אביו שלא יפתח אותה כספת לפני יום השנה לפטירתו. אחר נמלך בדעתו והשביע את בנו לחכות שלוש שנים תמימות.

רק זה היה חסר לו לרחמו לטרוד שארית מנוחתו ולהדיד שרידי שינה מעיניו. מעתה היה ברור לו שהרגשת החטא היא שמוטטה אט־אט את מישל, מיום שעזב את עירו ונטל עימו אותו חפץ קדוש. מהו אותו חפץ לא רצה מישל לומר. אמר רק זאת שקדוש הוא ויקר הוא ומליונים רבים אפשר לקבל תמורתו. ואין להוציאו למכירה אלא בצוק העיתים. לא בגניבה לקח אותו, אמר, אלא הצילו. ובכל־זאת מצפונו לא הניח לו כל אותן שנים ואוצרו הטמון הדעיך את אור חייו.

איש זולתו לא ידע על כל העניין דבר. איש לא חשד. וביום שאוּבא לקבר ישראל – אמר לו מישל בקול רועד – שוב יהיה כל אותו עניין ידוע לאדם אחד בלבד. לך אני מוריש את האוצר ולבכורך אחריך. והלוואי ולא תצטרכו לגעת בו. אך מי יודע מה יילד יום. אם תיאלצו למכור, ראו נא לגמול לכל מי שדם ספרא נוזל בעורקיו ולפזר נדבה וצדקה לבני עירנו באשר־הם־שם.

 

פרק י"ח    🔗

על מרפסת ביתו בקיבוץ, מול דשא מוריק עטור עצים ופרחים, יושב היה אברוּם ומהרהר באותו טיול שעשה עם אביו לפריס לפני הרבה־הרבה שנים ובאותה קפנדריה שעשו בסופו. היה זה ערב קריר לאחר יום קיץ חם. גלים־גלים עלו ובאו הזכרונות. צמד צופיות קטנות, זכר יפהפה ונקיבה אפורה, קיפץ מפרח לפרח על שיח היסמין שממולו. מקהלות ציפורים הנעימו לאוזניו והשרו עליו שכחה פתוחה לזכרונות.

יער בוּלוּן. האגם. הפרחים. הציפורים. הויכוח אם מסוכן לשוט בסירה. איך שאודט הרגיזה את אבא ורחמו התחיל לצעוק ולגמגם; התאדם כסלק; עיניו כמעט שיצאו מחוריהן. טוב שאבא וכלתו אינם חיים בעיר אחת, חשב אז בפעם הראשונה ולא האחרונה; צחק בליבו והיה מהרהר – כלתו השנייה של מישל־אפנדי בוודאי שלא תגור איתו. ומי למשל תהיה כלתו השנייה? גלריה של עלמות עברה אז לנגד עיניו הצמאות, עיני רוחו. כמעט שנדרס בחציית הכביש.

החורשה בגינוסר. כל־כך הרבה ציפורים באוויר! אילו היה כל עלה פותח פה ומצייץ לא היתה הזימרה יותר מקיפה, יותר נפלאה. עדיין לא היה יודע להבדיל בין ציפור לציפור. בארץ הכל יפה יותר. דיטה על גבה. – לא ידעתי שהחיים יכולים להיות כל־כך יפים. ציפה שתאמר שזה בגללו, בזכותו. שתקה. עצמה עיניה. – גם אצלנו יהיו פעם עצים גדולים כאלה ומיליון ציפורים? – יהיו, דיטה, יהיו; אצלנו זו רק התחלה. – אני רוצה להאמין לך, אברום; למה אתה רחוק? לקחה את ידו והניחה אותה על שיפולי ביטנה.

תנועות הבטן של אותה חשפנית בפריס; רכות וקצובות; ומפתות. גם אז על־שפת־הכינרת הזכירו לו ריתותי ביטנה של דיטה, אותה תמונה שרדפה אותו שנים והקיזה זרעו בלילות. ביטנה של דיטי היתה אז כדייסה שרתיחתה איטית, עולה ומתגבחת לקראתך על אש קטנה. בטנך ערמת חטים; שיר־השירים; מי שלא נעץ אצבעותיו בערימת חיטים לא יבין לעולם יופיו של אותו דימוי. אה, החורשה שליד גינוסר. הפעם הראשונה. לא, השנייה. על מצע עלים וזרדים, סוודר שלו מתחת לראשה ושמיים כחולים קלויים מציצים מבעד לענפים אל תוך סירות עיניה החלומיות, החותרות בסערה אל חופי רוויה.

בחורות במכנסיים קצרים. אופנת ארץ־ישראל – קרא לזה אבא. ביום בואם לתל־אביב המיוזעת, בדרכם חזרה מפריס. כל־כך קצרים, שאלמלא גומי מהדק שוליהם, לא היו מסתירים דבר. מישל היה עסוק בענייני הסניף של חתנו ברחוב נחלת־בנימין; הסניף היחיד שלא עמד עדיין על רגליו. יצא אז אלבר לימים אחדים אל קיבוץ אחד בעמק הירדן לבצור ענבים. איזה דוד רחוק, שני בשלישי, היה חבר באותו קיבוץ. המכנסים הקצרצרים שבכאן, החום הכבד, ובשילות האשכולות בכרם הטריפו עליו את דעתו. כשעלתה השמש וגבר החום החלו עולות חדשות שביניהן לפשוט חולצות. שתה ושתה ושתה, ולא נשבר צימאונו. צינת הריצפה הלחה בחדר־דודו היתה דבר בעיתו. שירה בחברותא על דשאים לעת־לילה הגבירה את התלהבותו מן החיים הללו. למחרת העירו אותו בשעה בלתי־אפשרית. העבודה המפרכת והחום הגובר והולך, כמשבי־רוח מפיתחו של גיהינום, כמעט שקיררו התלהבותו. זו היתה פגישתו הראשונה עם קיבוץ.

אחר־כך בא אותו ביקור עם אבא בקיבוץ הסמוך לעיר. קיבוץ גדול, עשיר. אלמלא אמרו לו למישל קיבוץ עשיר לא היה מטריח עצמו לראותו. בא, ראה, נדהם. – עשירים, וכך הם לבושים? אינם מתביישים ללכת בבגדים מטולאים ומלוכלכים כפלאחים מסכנים? ומנגבים זיעתם בכובעיהם כנערי הגויים בשוק. וכל־־כך הרבה אבק. איך אפשר להיות בתוך אבק כזה, לנשום אותו בשכבך ובקומך, שלא לדבר על בלכתך בדרך? הרי אפשר לעשות משהו נגד זה. והאוכל שלהם – חראם להזכירו; בושה וחרפה וכלימה. לא צורה ולא טעם. והכל כזית. חמאתם מרגרינה ולבן שלהם – מים, וזיתים שלהם כחריונים. שוּ האדא (מה זה), לא חבל עליהם על הבחורים והבחורות הללו, שבוודאי סבלו דיים עוד בטרם באו לכאן? אה, מניין אני יודע שסבלו? שאלה יפה. אלמלא סבלו היו עוזבים את ארץ מושבם? ואלמלא היו עניים, בְּעיד עאנאק (רחוק ממך), היו באים לכאן או היו נוסעים לאמריקה? אמור לי אתה. הווי אומר, סבלם סבל כפול – רדיפות ועוני; ואני איני יודע מה גרוע ממה.

רק מן הפרות התפעל מישל. ולא מן המכוֹנה, כדרך תיירים, אלא מתבונתן של הפרות, הנוהרות מרצונן לחליבה ומתדפקות על השער כיודעות מה מצפה להן. ישתבח שמו – אמר – ישתבח ש־מו! יש־ת־בח ש־מו!! (וכל שווא של שְ־מו נע ומתנועע יותר מקודמו). אמת, גם השבּאבּ של הקיבוץ – שבאב! כל אחד – גַ’דע. אבל – הנשים… צ’א־צ’א־צ’א… לא תראה אשה שאינה לובשת בגדי־גבר ולא תמצא אחת המטפחת את חינה. צוחקות בפה מלא ופתוח ומרעישות עולמות כגברים. אפילו צעדיהן צעדי־גבר בנעליים הגבוהות הללו ובגרבי־הצמר המגולגלים עליהן. יא־עַייבּ־א־שוּם! (אוי לה לאותה בושה).

– אגב, יא אלבר, בית־כנסת ראית שם? אני אינני זוכר. אולי לא עברנו על ידו. ואתה יודע, אלבר, מה עוד הייתי רוצה שתברר שם, אם כבר אתה נוסע מחר לשבוע ימים לקיבוץ? תשאל אותם ככה מן הצד, מן־הון־להון, אם אמת הדבר שאין הם מקבלים כסף תמורת עבודתם; אם גם המנהלים עובדים ללא שכר ובלי הטבות ותגמולים למיניהם. אני רוצה לדעת את האמת. אם שינו טבעו של האדם, הרי שעשו מעשה; אבל אני איני מאמין בכל השטויות הללו. מה שהמזכיר סיפר גם אני שמעתי; אבל אתה תשאל אותם ככה, בשעה של עייפות, כשהלשון נוטה לפטפט. ואל תשכח להתפלל בזמן. ובעוד שבוע, אינשאללה, ביום שני הבא־עלינו־לטובה, אתה בא ואנחנו אורזים ונוסעים.

הוא בא. ואבא ארז ונסע. לא בלי שערוריה קולנית. אלבר נשאר והפך לאברום; לא באחת; תחילה נקרא אברהם ואחר אב־רם, במלעיל; ומכאן ועד לאברום אין הדרך רחוקה; רק שאלה של זמן. זה היה לפני עידן ועידנים ומחצית העידן; ואולי יותר. זה היה? זה קרה לו? או שמא סיפור הוא שקרא בספרים, על אדם אחר במקום אחר? מישל השאיר כאן את בנו? לא ייתכן. כן, האחות מזל תפקח עין (ותשלח כעכים) והגיס יבקר אחת לחודש ויגניב לכיסו כמה לירות עטופות בנייר (מתנה בסתר). וכשירצה לשוב, הדרך פתוחה כמובן, הבית שלו. ואל ידאג להוצאות הנסיעה. מי יודע, אולי חודשים אחדים של עבודה קשה ירפאו אותו משגעונותיו.

דיטה יצאה אל המרפסת והסתכלה באהבה בבעלה השקוע בהרהוריו. בשעות שכאלה היתה מתקפלת ומנסה שלא להפריע. עמדה ותהתה אם לשאול אותו מה ישתה. הביטה בו ושתקה. נתפס מבטו ברשתות עיניה ונתחייך אברום, כמי שחוזר הביתה מעולמות רחוקים. – מה אתה רוצה לשתות? – משקה קר. ותוציאי לי קצת גרעינים ובוטנים. – כן, פאשא. היא אהבה לפנקו; והוא חיבב אהבתה זו והוקירה. כשיצאה ובידה קערת גרעינים ובוטנים ופוסטוקים, היה שוב אברום שקוע בהרהוריו. הושיט ידו אל הקערה, אך עיניו היו במקומות אחרים, בזמנים אחרים.

מי יגלה עפר מעיניך, אבא. אילו יכולת היום לבוא ולראות את בנך מגַזבֵּר בסכומים של ששה־שבעה אפסים בהצלחה ובממזרות ששום ספרא לא ייבוש בהם, אולי היית סולח לסורר והיית נח בעפרך ביתר שלווה. הרי קוץ הייתי בגינתך; גינה שטיפחת ועדרת והשקית בזיעתך.

אחר־כך הגיעה אמא. המסכנה. נסיתה להשיבו הביתה; או לפחות אל דרך הישר. – ואם כל־כך התאהבת בארץ־ישראל, אז תצא אל אחותך מזל בתל־אביב. עיר שכולה יהודים תל־אביב, עיר גדֵילה ומתפתחת ואדם צעיר כמוך… הוא התעקש. אין טעם להתווכח עם הורים. – מה מצאת כאן שאין במקום אחר? – אני מרגיש כאן חופשי, אמא. פעם ראשונה בחיים – חופשי. – חופשי, חופשי ממה? – חופשי מכסף; רחוק משליטתו ומשעבודו. והתחיל להרצות לה על הכסף מקור כל־רע. והיא לא הבינה. – הבן־אדם חופשי, בני יקירי, רק אם יש לו כסף, הרבה כסף. שמא משעבודו של אבא רוצה אתה לצאת, יא־בני, כי אז…

ישבה איתו ימים אחדים. כיבסה בגדיו להלבינם; ניקתה חדרו שלא זכה; ניסתה לפענח שמות של ספרים שנתגלגלו בכל פינה. בחוש הבינה שזהו האויב. – אילו היו לך קצת פחות ספרים וקצת יותר ממחטות. אני אקנה לך כמה חולצות וכמה ממחטות, אלבר. – אל תקני! לא אקח! ואל תקראי לי אלבר בחדר־האוכל. – בשבילי אתה אלבר; תמיד היית ותמיד תהיה אלבר. נסעה לתל־אביב ושבה; ושבה לדבר על ליבו. אם אינו רוצה לגור עם אחותו, שממילא דירתה קטנה, תיקח לו דירה או חדר בקרבת־מקום. אולי יפתח חנות כלשהי, או שמא ילמד משהו. – אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה; אני מבטיחה שאבא לא יתערב. – אינך מאמינה שטוב לי כאן? אינך מבינה? – לא, אינני מאמינה ואינני מבינה. – תראי, אמא, החיים כאן… נקיים יותר מבכל מקום אחר בעולם. הסתכלה על בגדיו המלוכלכים ועל נעליו המעופרות ועל דבלולי שערו הדבוקים מזיעה, ולא ידעה מה הוא שח.

הטלפון צילצל בחדר ואברום קפץ והרים את השפופרת. דיטה באה אחריו עם כוס קפה קר. פתחה את ידו הפנויה וסגרה אותה על הכוס. את העוגה הביתית דחה בניע ראש ובחיוך כלפי אשתו. דיטה שמה את הצלחת בסמוך; ידעה שעד שיגמור את השיחה, תיגמר גם העוגה; שסירובו סירוב של כרסתן הוא ולא של שָׂבֵע. כעבור דקה או שתיים מצאה אותו שוב שרוע על המרפסת, נינוח. נטלה את הכוס הריקה ואת הצלחת עם הפירורים ושבה אל מטבחה הקטן.

אילו היו מספרים לו אז, בשנותיו הראשונות במשק, כשהיה שקוע בבניית חיים חדשים, שונים־מכל־מה־שהיה, שיבוא יום והוא יגלגל בכספים ויתגלגל בשווקים ובבנקים ויעשה בשם הקיבוץ ולמען המפעל כמה מאותם מעשים שאביו עשה למען ביתו – היה אברום מתקומם ובועט ואינו מאמין. אילו היו מספרים למישל שאלבר בנו יתמחה בתעלולים פיננסיים כגזברו של מפעל תעשייתי אדיר – היה מתגלגל מצחוק.

אברום נמנה על ראשוני המפעל ומקימיו. חיפשו מישהו שיידע להסתדר עם הסוחרים הממולחים, ולא נמצא טוב ממנו. בית־החרושת צמח וגדל והסתעף והסתנף; ואם בתחילה היה זה קיבוץ שיש לו מפעל, הרי בשנות השבעים היה זה מפעל שמנהליו ובכירי עובדיו חיים בקיבוץ הבנוי לצידו. ככל שגדל המפעל גדל ראשם של ראשיו. ואברום אשר על הכספים נוהג ביד רמה. התקציב פתוח והיד רושמת והכרס גדֵילה, ככריסו של אבא עליו־השלום. ככל שהתבגר הלכו וגברו בו קווי דימיונו אל אביו; רק רום קומתו של מישל לא היה לו; קצר היה כבני טאוויל. בעצם גם צבע עיניו וגון שערו היו כשל אימו. ובכל־זאת היה בו משל מישל יותר מאשר משל כל אדם אחר.

– מה עושים אצלכם במפעל? היו שואלים את אברום, ותשובתו תמיד בדיחה בדוקה: – כסף. – שאלתי מה אתם מייצרים, מה אתם עושים? – ועניתי, עושים כסף; הרבה כסף. שכן מה שייצרו בו באותו מפעל, לאחר שיצא מחיתוליו, סוד ביטחוני היה ואסור היה לפרסם טיבה ונתיבה של התוצרת. וחוץ מן החברים והילדים וקרובי־החברים וחברי המשקים בסביבה ואנשי המוסדות הקשורים לקיבוץ והפועלים השכירים מן העיירה הסמוכה – הם ובני־ביתם ואנשי־סודם – איש לא ידע מה בדיוק מייצרים בו ולאן נשלחת התוצרת. באגף החדש ייצרו לשוק ולא למערכת־הביטחון, אך לא אלאה אתכם בפירוט טיבו ומיכּוּנוֹ ובעיותיו המיוחדות של האגף החדש, ולו מן הסיבה האחת שכל זה נכתב בעלון המשק ואפשר לקרוא בו הכול שחור על גבי לבן.

אם הזכרתי מאמר זה בעלון, מן הראוי לציין שהוא חתום ואינו חתום; בסופו כתוב א‘. תרצו יש כאן חתימה, שכן מי אינו יודע מי הוא אותו אלף. תרצו, אלפי אל"פים יש בעולם וחמישים לפחות בקיבוץ. הרבה לפני שנכנס למפעל היה אברום מנאמני העלון וחתימתו תמיד אלף, ללמדך שמן הצנועים הוא; שכך דרכם של קיבוצניקים, להטביע כל מה שמבליט ומייחד אותם בבריכה הכללית. ומעשה באחד, שאיני רוצה לנקוב בשמו, שהיה חותם מ’ שהיא קיצורו של מישה וכשהחל לכתוב בעיתונות עמד על־כך שתישאר חתימתו מ‘. אמרו לו, כיצד יידעו הקוראים מי הכותב? אמר להם, מי שאינו מכיר מי עומד מאחורי מ’ זאת זה עשרים ושתיים שנה, אינו ראוי שיקרא דבריי.

אם יבוא פעם חוקר וירצה לעסוק בתולדותיו של הקיבוץ, ימצא ים של עלונים. ובתוך אותו ים יתבלטו איים־איים של אלף. ואם יתמה מה קרה באותן שלוש־ארבע שנים שיצאו עלונים לאור ולא נזכר בהם שמו של אברום, לא באלף רבתי ולא באיזכור אחר – יענו ויאמרו לו: ששש… זקס. כלומר עניינים שאין משיחים בהם בפומבי הוציאו את אברום מן הקיבוץ, ועוד לא הגיע הזמן לספר עליהם. כשיגיע – נספר. ותאמין לנו, סיפורים שלא ייאמנו נספר.

חבל־חבל שלא זכה מישל ולא יזכה לדעת מה עשה בנוֹ באותן השנים. הוא נפטר ביבשת רחוקה בשיבה טובה, ואחד הדברים שהעכירוּ שנותיו האחרונות היה דאגתו לאלבר. סכנות גדולות לבן הזה ראתה לינדה בחלומותיה, ומישל פירשם על־פי דרכו.

שוב צילצל הטלפון. רק מי שאין לו טלפון בחדרו חושב שזו זכות יתירה. טירדה שאין כמותה.

– מדברת נירה. תגיד, מה פתאום שולחים כל־כך הרבה חבילות־של־פרי לסוחרים ולכל מיני… ומי בכלל החליט על זה?

– אני החלטתי. זה מספק אותך?

– לא את מצפוני. כחברת…

– עד כמה שידוע לי, נירה, את אחראית על הדואר, לא על המוּסר הציבורי.

– בעיני זאת שחיתות. במה זה יותר טוב משוחד?

– ובעיניי זאת מתנה לחג. כך נהוג בעסקים. ואת דוחפת את אפך לעניינים לא לך.

– אני חברת משק בדיוק כמוך, אם־לא־איכפת־לך.

– החבילות הללו אינן נשלחות בשם המשק. זה מטעם המפעל ועל־חשבונו; מובן?!

וטרק את השפופרת.

רגוז ומתוח שב אל המרפסת, רק עתה החל להרגיש בזבובים הטורדנים, שאין איש דואג להדבירם במשק הזה, והיה מכה בהם בחימה. ישב על כסא־נוח שחיכה לו בהכנעה והיה משחזר שוב ושוב לעצמו אותה שיחה אווילית, נאבק עם מצפונו מזה ועם גאוותו מזה. מפני־מה כל דבר כזה מוציאו מכליו, שאל את עצמו כדרכו, ולא ידע להשיב. ואילמלא הניחה בתו מיָדה את ספרה ופיזרה בשיחה קלה עננים שניתלו על מצחו, היה כעסו מתפרץ כהר געש, לא חשוב על מי, לא חשוב על מה. שאלה מתי תצא אל הפועל אותה נסיעה העירה ואם יהיה לו מקום במכוניתו גם לחברתה. תיארה לפניו חולצה חדשה שקיבלה מן המחסנאית. תשמור אותה לנסיעה.

ליאת קרא לבתו לפני שש־עשרה שנה ולינדה נעלבה עד עמקי נשמתה. שכך יעשה לה אלבר? דווקא הוא? ומה רע בשם לינדה? אילו היה שמה מתילדה או בּוֹליסה או סימבּוֹל – מילא, היתה מחפשת עקיפה נאה יחד עימם. אבל לינדה, מה רע בלינדה?! לא האמינה שבנה אהובה עשה לה את זה.

ויצא הקצף על כלתה. שיכנאזיה כזאת, יפה וחייכנית ומנומסת, אבל תמיד עושה מה שהיא רוצה. יודעת לעמוד על שלה. מסובבת אותו על אצבעה כטבעת רפויה. כך בפירוש שמע את אמו לוחשת בקול רם בחדר השני אל חברתה, יודעת שהוא מאזין ושומע. מי כמוהו ידע כמה שונים היו פני הדברים במציאות, כמה ניסתה דיטה לרכך עמדתו. אבל לך תסביר זאת לאם קנאית. יתחיל נא השם באותו צליל לפחות, ביקשה דיטה לבסוף, והוא נתרצה. וסופה, שהפסיקה חמותה לכתוב לה והיתה מפנה מכתביה לבנה בלבד.

– אבא, באים אליך – אמרה ליאת, ונדרכה כחַיָה שחדרו לתחום־מחייתה. הזעיפה פנים והוסיפה בלחישה: למה הם באים לחדר? תגיד להם שזאת השעה של הילדים.

– הקטנים הרי בקייטנה, ליתי.

– ואני מה? אני כאן. – את זאת אמרה כמעט בצעקה.

– גם אנחנו כאן, ליתי. ערב־טוב, אברום – נכנס לייבל המזכיר מחוייך מאוזן לאוזן. עוד היו להם פסיעות אחדות עד המרפסת, לו ולאברשה, ומשהגיעו נטלו רשות לעצמם והתיישבו על שרפרפים, צרים על אברום מימין ומשמאל. קמה ליאת ונטשה את החבורה. הציצה דיטה מבעד לפתח ועיקמה שפתיה. פתח אברשה ואמר:

– תראה אברום, העניינים אינם יכולים להימשך כך. אתה מבין…

– איזה עניינים אינם יכולים להימשך כך? – תקף אברום, כנעקץ.

– היחסים בין הנהלת המפעל לבין… אתם מחליטים שם החלטות… אברום קם ממקומו. עתה היה מביט בהם מגבוה.

– שמע, אברום – תפס לייבוש יוזמה, לאחר שהכין טענותיו בראשו סעיף אחר סעיף – בוא נתחיל מההתחלה.

– יהיה יותר קצר ויותר לעניין אם נתחיל מהסוף. מה עקץ אתכם? מה כואב לכם? שהכל דופק במפעל כמו־שעון ושאנחנו מכסים לכם את כל…

– כואבים לנו דיבורים כאלה בלשון אנחנו ואתם, אברום – ענה לייבוש במתינות מרגיזה.

– אז באתם אלי לבכות שכואב לכם?

– באנו נסות ללבן את הדברים לקראת ישיבת המזכירות מחר. חשבנו שאיתך…

– זה הזמן וזה המקום לליבון דברים, לייבוש?

– חשבנו שבחדר אתה יותר נינוח ויותר פתוח לשיחה.

– טעיתם. – נכנס בדלת וסגר אותה מתון־מתון אחריו.

– תשתו תה או קפה? – יצאה אליהם דיטה – ואולי משהו קר?

 

פרק י"ט    🔗

כרך אלבר ספרא טובתוֹ של המפעל עם רצונו לראות את אמו, ובא ונחת בשדה־התעופה של מכסיקו־סיטי. מהי טובתו של המפעל אין צורך לפרש, שהרי כל אדם יודע שמפעל גדול בישראל אינו יכול להתקיים לאורך ימים בלא ייצוא, שלא לדבר על צרכי המדינה במטבע־חוץ ועל דירבון שנותן אוצרה ליצרן המייצא, טבין ותקלין וצמודין. אולם מה הביא את לינדה למכסיקו סיפור הוא וצריך לספרו.

שנים ארוכות עברו על לינדה בבואנוס־איירס, שאותה עשה מישל בירה חדשה לעסקיו. שנים שתחילתן צמיחה ושגשוג וסופן דעיכה וחוליים משונים, לא־עלינו, שבאו והתנפלו על מישל גדודים־גדודים כאילו הרגישו שהאיש לא היכה שורשים ויכולים הם להכותו ולהכריתו. לינדה לא ידעה מאיין תיפתח הרעה, אך ירֵאה היתה אותה כל יום כל שעה. חכמתה אמרה לה שהקדוש־ברוך־הוא מאזן דברים בעולמו, ומי שראה הרבה־הרבה טובה קרב הוא בהכרח אל רעה. קנאתם של הבריות ועין־רעה שהם נותנים באדם שדרכו צליחה – היתה לינדה מהרהרת – אינה אלא צידו השני של אותו מטבע. לא־כן חשב מישל, שראה בעקירתו מחלבּ עירו גמול מלא שגמל לו הבורא עבור חטאים קטנים שאין בשר־ודם יכול להימנע מהם, והיה מצפה לחדש נעוריו ותנופת יוזמותיו בארץ החדשה רבת האפשרויות. בקול ענות גבורה החל ובקול ענות חלושה סיים, אם־כי העסקים כשלעצמם הלכו מחיל־אל־חיל, מאשאללה. שׂכלו הסתגל אל התנאים החדשים והוא למד לנצלם במהירות שהפליאה אפילו את בני־עירו, אך גופו בגד בו. ויש אומרים, נפשו הגאיונה היא שהתמוטטה תחילה. והיו הבריות תמהים על מישל, שלכאורה כמוהו ככל בני ארם־צובא, שמשולים הם לחתולים הללו שאפילו אתה נוטלם ומטלטלם ומטילם למרחקים, נופלים הם על רגליהם וממשיכים לרוץ.

מה עשתה לינדה ומה לא עשתה כדי להשיב לב בעלה אל שלוותו. עיתים חשה שמסתיר הוא מפניה סוד שאוכל אותו מבפנים, אך לא העזה לשאול.

משחש מישל שימיו ספורים קרא אליו את רחמו בכורו מפריס. בא רחמו נרגש, נשק את יד אביו והרימה אל מצחו כיאות. ניסה מישל להסתיר אזלת־ידו ולשלוט ברתיתתו ולא יכול. נפל רחמו על צווארי אביו ונשקו על לחייו הנפולות. אמר לו מישל לבנו, קרובה שעתי ללכת וקרובה שעתך לבוא במקומי. אמר לו, אל תאמר כזאת, יא־אבא, חראם! הכל בידי שמיים. עצם את עיניו, נאנח ואמר: מחצית חייו של אדם און בעד הון, ומחציתם השנייה הון בעד און. אמר לו, פרש לי דבריך, אבי. פקח עינים דלוחות ואמר: תחילה נותן אדם כל אונו ובריאותו על־מנת לצבור הון. צובר וצובר כל עוד כוחו עימו. ביודעין צובר הוא ממון ובלא יודעין – מְחוֹשים ומחלות. מתחיל הוא לפזר הונו על רופאים ותרופות ורק אז מתחוור לו שאין בידם להשיב לו אונו בעד כל הון שבעולם. נתהרהר רחמו וחשב בליבו, האמנם זה קולו של אבא? עד מה נשתנה האיש. היה משתומם שכך מסכם אביו את חייו ותוהה מה היו דבריו האחרונים אילולא נתלש מבית־גידולו. הוציא ספר זעיר מכיסו וישב לומר תהילים. נתלחלחו עיני מישל ונעצמו לאיטן. שבה נפשו אל המנוחה וגופו – אל המחלה.

לא נפרדו זה מזה עד שנשבע לו רחמו לאביו שיקום ויעזוב את פריס ויעתיק מושבו לאמריקה. פריס בירתם של מבלי־עולם, אמר לו מישל בשעה של פיכחון, ואנשי עסקים שעיניהם בראשם בונים מרכזם מעבר לים. מה־גם שסוחרים מן־גִ’נִסנא (ביטוי שתרגומו “מבני־מיננו”) וכוונתו מבני־עירנו נפוצים באמריקה זו או אחרת ויבשות ישנות רק סניפים הן להם. היו עוד מעיינים ומתדיינים באיזו אמריקה מן הראוי לישב והיו המאזניים נוטים פעם לכאן ופעם לכאן. מכל־מקום, ברי היה לשניהם שגן־עדן לסוחרים ממכסיקו ומטה. מקום שעם הארץ חמוֹרים, ויהודי ממולח יכול לרכב, דברי מישל. מקום שעם הארץ בהמות שופעות חלב, דברי רחמו. והיו אב ובנו אומרים “חמורים” ו“בהמות” בעברית, שמטען המתלווה למלים אלה בלשון קדשנו ריחני הוא ועסיסי הוא ויותר משיש בו רשעות יש בו שובבות. וחזקה עליך שאם אתה אומר אמיתות שכאלו בעברית אינך נותן נשק בידי שונאי־ישראל. תאמרו, וכי חסר בידיהם מה, ימח־שמם, שיבואו לחפש נשקם אצלנו? אלא שחביבות עליהם, על חביבי־השטן הללו, דווקא חרבות שמצאו בכלינו, כגון דברי שיטנה וזלזול בגויים, ואין הם רוצים לשאול את עצמם מה קדם למה.

שלא כדרכו היטה מישל אוזנו לכל מלה שאמר לו בנו. וכשהזכיר זה בהמות וחלב הרצין ואמר, בהמות שופעות חלב אפשר למצוא בכל מקום. החכם שעיניו בראשו תר אחר אותן שאינן מבעטות. היזהר לך בני מאלו שבעיטתן רעה, שתחילה בועטות הן בדלי שהתמלא והופכות אותו על פיו, ואחר מבעטות הן בבעל־הדלי.

נשתתק. היו השניים מביטים זה בזה ומהרהרים, אין חכם כבעל הנסיון. המשיך מישל מחשבה שנתמתחה ביניהם על חבל דק בלתי־נראה ואמר, נפלאות דרכיו של הבורא, שמו יתברך. אין אדם למד מנסיון זולתו, אפילו הוא אביו מולידו. עד שאין אצבעו שלו טובלת ברותחין אין הוא יודע טעמן של רותחין. אלוהים ישמורך, בני.

עוד שיחה אחת בארבע עינים היתה לאב ולבנו. כיוון שהזכרנו אותה במקום אחר, לא נטחן כאן קמח טחון. מה־גם שזו עסקה בעניינים שהשתיקה יפה להם, ואפילו לאוזניה של לינדה לא גוּנב דבר.

עד שכבה אורו של מישל התחילה להסתמן ירידתה של בואנוס־איירס שמשטרה ומסחרה ודינרה ירדו פלאים. משנפטר מישל, אללה ירחמו, קמה לינדה אלמנתו ובעודה בדמעות ובשחורים באה לגור עם בנה בכורה שקבע דירתו ובירתו במכסיקו, לצידם של אחיה ואחותה, של בתה רוזה ובעלה אל־גינדי, ושל אלף ומאתים משפחות אחרות מבני חלבּ עירנו.

והעיר מכסיקו עיר גדולה וגדילה, מטרופולין למדינה משגשגת ומתפתחת, יושבת בין אמריקה הגדולה והעשירה מזה ובין הרי־געש מדיניים מזה, שמי שיודע להתהלך בין בליסטראות היוצאות מלועם עושה עושרו בשעה. טובה ישיבתה של מכסיקו למי שאוהב ממון ומזון, אמר לו לרחמו טיאו רפוּל, אחיה של לינדה אמו. הכל יש בה, בשפע ובזיל־הזול. ומה שאין בה תמצא על־נקלה בשכנותה. רוצה אתה בעולם מפותח ומתוחכם, מטוס מביאך צפונה תוך שעה־שעתיים ואתה נכנס לרופא משובח במשובחים וקונה לבתך מלבושים נאים ונוטל עמך מחוך וארנק ושמלה, שאם אתה פורמם ומפרקם, פועליך יכולים לבנות כמותם אלפים־אלפים, ובניך יכולים לשווקם לאותה אמריקה גופא במחצית המחיר ובריווח עצום. והרי נסיעתך משולמת. רוצה אתה במרגוע זול – אתה פונה דרומה ובא אל אחת מאותן ארצות מסוערות שיש בהן חופים ובתי־מלון מפוארים, שתמיד תמצא בהם אנ"ש, כלומר נאס מן גַ’מאעִתנא ובין ארוחת בשרים גדולה לבין משחק פוקר קטן תוכל לעשות עיסקת־חליפין או שתיים, והרי נסיעתך – שלך ושל בני־ביתך – משולמת ומשתלמת, בעזרת השם יתברך.

נכנסו הדברים לליבו של רחמו, שבא לתוּר. יצא מבית דודו ובא לבית דודתו, הלא היא טיאה סאלחה, שנשואה לאיזאק נחמד. מה אני אגיד לך, אמרה לו סאלחה, אם מחפש אתה עושר, כאן תמצאנו. אם חפצה נפשך ב“בַּטַר” – שפע ותענוגות – הלא כאן מקומם. אם מחפש אתה את חלבּ הבלתי־נשכחת, כאן היא. אוכלים מִחשי ושותים שראבּ־אֶ־לוֹז ומזמרים עם עבדוּל־ווהאבּ ואום קולת’ום. אפילו הבנים שלי שנולדו כאן ולא ראו את חלבּ ואת המזרח אלא בחלומם, מדברים ערבית ושרים ערבית ומשתגעים על זֵית־בּזַעתאר. משרתות יש לנו כאן כמו בחלבּ, זולות וממושמעות. ומשחקי הקלפים פורחים ממש כמו שם. מה יכול להיות יותר טוב מזה, אני שואלת אותך.

הסלון של סאלחה נראה כמו כל סלון של בית עשירים בשכונת הג’אמילייה. לא היה בו חפץ אחד בסגנונה או בטעמה של מכסיקו. אף שציפה לכך, היה רחמו מופתע. ביתו שלו בפריס היה צרפתי במחציתו, אם לא למעלה מזה. בעצם, נזכר, הגבול בין הצרפתי ובין החלבּי דק ומטושטש שהרי סגנון הרהיטים והכלים וחפצי־הנוי היה אף “שם” צרפתי־מיושן. באיחוּר של עשור או שניים הגיעה כל אופנתה של צרפת אל חלבּ העיר. ואם לא אל כולה – אל יהודיהָ ודאי.

כשיצאה זו אל המטבח להאיץ במשרתות, קם רחמו וניגש אל התקליטים שמשכו את עיניו. מרביתם היו שירים ערביים, חדשים וגם ישנים, פאריד אל־אטרש צועד בראש. היו שם גם כמה תקליטים של להקות־קצב אמריקאיות, מדבקה מוזהבת מיוסטון־טכסאס על גבם, כמה שירי עם מכסיקניים, שירי מולדת עבריים ושני תקליטים של איב מונטאן.

נברשות בדולח כבדות היו תלויות מן התקרה. ציורים ענקיים במסגרות מוזהבות כיסו את הקירות – ים סוער ושקיעה רומנטית ואגם בין הרים מושלגים. בחלק בו ישבו היו ספה וכורסות שריפודן עבה וידיהן ורגליהן מצועצעות. בהמשכו של החדר עמד שולחן אכילה מוארך ומשני צדדיו ניצבו תריסר כסאות מרופדים וגבוהי־מסעד, מוּטים בזווית אחידה כחיילים במסדר. בזקיפותם ובצבעיהם הזכירו הללו את חיילי משמר המלכה לפני ארמון באקינגהאם. מן המזנון המזוגג הציצו, מלֵאֵי חשיבות עצמם, מערכות כלי כסף וחרסינה ובדולח – מיפגן אילם של מה־שהיה־הוא־שיהיה.

נכנס איזאק שהיה זכור לרחמו מימים רחוקים. לחצו השניים ידים וברכו זה את זה בערבית ובצרפתית. לא נחה דעתה של סאלחה עד שחיבקו זה את זה וישבו זה לצידו של זה על הספה הרכה, ליד השולחן הנמוך שהלך והתמלא אפויים וקלויים, מלוחים וחמוצים וחריפים. רוזה הבת היתה מכניסה את התקרובת, יודעת משיחת־הכנה של אמה ששני בנים לו לרחמו “הבאים בחשבון”.

הייתי מספרת לו לרחמו, המשיכה סאלחה בתנופת שיחתה, על אקלימה הטוב של העיר ועל השפע בו אנו חיים, מאשאללה. בַּטַר, כמו שאומרים אצלנו. האם הגזמתי כהוא־זה, יא איזאק?

שתק איזאק ואכל, מהרהר לעצמו: אם זו אינה מגזימה, אני אליהו הנביא. נזכר רחמו דברי אביו, מנוחתו־עדן, ופתח ואמר, אנחנו היהודים כבר יודעים שלעתים קרובות בַּטַר וחַ’טַר (סכנה) אחים. ענה איזאק ואמר, אדרבא אמור לי אתה, יא רחמו, מקום שאין בו סכנה ליהודים. נענע רחמו בראשו כמי שמקבל עליו את הדין. הוסיף ושאל, א־פרוֹפוֹ ח’טר, כיצד נראים בעיניך סיכויי היציבות הפוליטית והכלכלית בארץ הזאת?

– שוּף (ראה), יא־אחי, שכנה לנו מצפון, מעצמה בעלת כוח ובעלת מוח, שלא תיתן לרשע כלשהו להשתלט עלינו מחמת “אוי לרשע ואוי לשכנו”. כך שפחות מדי יציבות אינה צפויה לנו כל עוד לא פשטה אמריקה שתחיה את הרגל. ותודה לאל גם יותר מדי יציבות אינה צפויה לנו – שיש לנו שכנות תוססות מן הצד השני, ולא לך אני צריך לספר שזה טוב לעסקים, למי שיודע לעלות ולרדת עם הגלים. כמה שהגלים גבוהים וסוערים יותר כך סירתו של האמיץ מתקדמת מהר יותר. ודי לחכימא ברמיזא.

הוציא איזאק בקבוק של ערק ובקבוק של קאהלוּוה – משקה מכסיקני שטעמו טעם קאהווה ולמ"ד שבו באה להזכירך שהוא ליקר – ואמר לרחמו אורחו: הבה ונשתה לחיי אזרח חדש של מכסיקו.

– וגביר נוסף בקהילתנו – השלימה סאלחה מה שהחסיר, כדרכה בקודש.

– בדבר אחד יהא ליבך סמוך ובטוח – אמר לו איזאק, מלקק שפתיו להפיק מן הערק מלוא כוחו – בנים שתגַדל כאן יידעו לכבד אביהם ואימם ויישארו נאמנים לכל מה שיָקר לך ולי. מסורת אבות אינה נפרטת אצלנו לפרוטות ואינה נחלקת למה שראוי ולמה שאינו ראוי. שלמות אחת היא המשפחה והקהילה והעיר והעם והדת. על־כן אין בחומותינו סדקים.

לא יצא רחמו משם עד שהביאו איזאק אל פרנסי הקהילה ועד שלקחו גינדי גיסו לראות חווילות אחדות שעמדו למכירה בטֶקאמאצ’אלקוֹ – מקום מושבם של אנשים כערכו.

כשהגיע אלבר למכסיקו לבקר את לינדה אמו ואת רחמו אחיו כבר היה ביתם בטקאמאצ’אלקו וכבר הרגילו פיהם לאכול טאמאלס ולדבר ספרדית.

 

פרק כ'    🔗

משעה שירד אלבר מן המטוס היה דומה עליו שנסע אל העבר, כביכול חטפו החוטפים את מטוסו והנחיתוהו בחלבּ של אתמול. אפילו רחמו אחיו, שחי שנים רבות בפריס וספג אורחות העולם הגדול, שב על עקביו מאז התאזרח והתמזרח בקהילה הזאת.

“צדקה ומרפא” קוראים יוצאי אר“ץ לקהילתם במכסיקו, ממש באותו שם שניתן לפני כמה דורות לקהילה היהודית בארם־צובא גופא, ללמדך שאין חדש תחת השמש, ושבני עירנו נושאים עיניהם אל העבר שיינוֹ משומר. מן הנודעות היא שחלבּים שבכל אתר ואתר ליבם במזרח ושפתם מתובלת באותו תבלין עז וערב שמרכיביו עברית וערבית, קל וחומר יהודים שבמכסיקו. ואם נשתנו אנ”ש שבכאן ממולידיהם שחיו אי פעם בעיר המזרחית, הרי רק במעט נשתנו, כגון שקוראים לדודה טֶרָה טִיאה טרה, אחת היא מצד האב או מצד האם; שהרי בחלב עירנו אם תאמר ח’אלתי טרה יידע השומע שלאחות אמך נתכוונת, ואילו אם אותה טרה אחות אביך היא תהא אומר עאמתי טרה. וכגון שקוראים כאן גוי לכל מי שאינו יהודי ואין מבחינים עוד בין ערל נוצרי לבין גוי מוסלמי. וכגון שינויים נוספים של מה בכך שמקורם בתהפוכה שהתהפך היחס שבין ערבית לספניולית, שאם היינו שם מדברים ערבית ומקשטים ספניולית הרי כאן כל־כולה של עוגה – ספרדית, וצימוקיה ערבית. מקומה של עברית לא נשתנה, שאור שבעיסה היתה וכן נשארה.

לינדה לא ידעה נפשה לקראת בואו. מיום שיָבשו דמעות אבלה על מות מישל לא ידעו לחייה שטף כזה של דמעות. חיבה מיוחדת שמרה בליבה לבן האובד. רחמו, שכיהן זה מכבר כאבי המשפחה, ניסה מלכתחילה להימנע מקנטרנות של הבל ומקנאת־אחים נושנה והחליט לנהוג באחיו ביד אבהית חמה. גם אלבר החליט בנפשו להימנע מכל נושא העלול לעורר מחלוקת ולהנעים לאמו ולעצמו פגישה מאוחרת זו. אך לא כך נסתייעו הדברים.

לנמל־התעופה יצאו ובאו לקראתו פמליה שלימה. אמו ואחיו וגיסתו ובכורו של אחיו, ואחותו רוזה היא ובניה עימה, ודודו ודודתו ושנים־שלושה בני־דוד שלא ראה מימיו, הם ונשותיהם ומעשר מטפם עמהם. היה מתנשק ומתחבק ופולט ברכות ותודות־על־ברכות בכמה שברי־שפה, שטרם ידע באיזו שפה ידבר עם זה ואיזו לשון דוברת זאת. מעולם לא הרגיל אלבר לשונו לדבר ספרדית. ואילו הם – זקנים שביניהם עוד זכרו צרפתית של אליאנס וצעירים ביניהם כבר למדו אנגלית. עתה נתברר לו שאלו כן אלו, ואפילו אותם שנולדו כאן, יודעים ומבכרים לדבר ערבית, לפחות בפרשת ברכות, שברכות של בית אבא וסבא אין כמותן בשום שפה ולשון. נתערבו ברכות של אלחמדִללה־עַ־סַלאמֶה בשאלות שיש בהן יותר־מנימוס, כגון מפני־מה לא הביא את אשתו ואת בניו איתו, ובעודו טורח למצוא שפה ומלים ותירוצים להשיב לזה ולזה וכבר באה דודה פלונית מאופרת לעייפה וצובטת בלחיו וצורחת באוזנו, שזוכרת היא אותו כילד מחזר אחר סוכריות בארנקה. אחיו מושכו מזה וגיסתו קוראת לו משם. ומן הצד עומד בן־דוד צעיר, שאלמלא ידעת מיהו היית אומר מכסיקני טיפוסי לפניך, ומצלם את כל האירוע מכל זווית אפשרית, מעשה אמן. עצם אלבר לרגע את עיניו ודומה היה עליו שבתחנת הרכבת של חלבּ הוא נמצא, שכל הקולות שמסביבו היו משם, על צבעם וריחם ולחנם. נשמעו שם קריאות שיכולות לצאת מפי חלבּים בלבד כגון אותו קוּואָנוּאֶה, שתרגומו “הנהו לפניך” ומקורו מי יידע, והתרוצצו שם ביטויים אופייניים לאותו בּלִילָשון שיהודי חלבּ יצרוהו, מִשזַר ארבע שפות שבפיהם מקושט בשתיים־שלוש שפות נוספות המדוברות בפי מיעוטים שבעיר – ארמנים טורקים ופרסים. אַמאן־אַמאן – שמחה למראהו טיאה סאלחה, חוזרת פעמיים על אותה קריאת התפעלות ארמנית – הוא נראה כחתן היוצא מחופתו, מאשאללה.

וכל אותה שעה לינדה בוכה. תחילה עומדת ובוכה, אחר יושבת ובוכה. נזכר אלבר אמירת־ילד שלו “אמא אוהבת לבכות”, שבה היה מנסה להגן על אמו מפני זעמו של אביו הצועק “תפסיקי לבכות, יא מַרַה!” עתה לא היה מי שיצווה להפסיק את הבכי. ואלבר היה מֵיצר בליבו, אולי בפעם הראשונה, שלא זכה לראות את אביו בימיו האחרונים. עד עתה היה כל־כך רחוק מכל זה. כאן ועתה, בהמולה הססגונית הזאת, חסר היה קולו המתון של אבא, חסרה היתה נשיקתו המאופקת, חסרה היתה אפילו עינו הנוזפת.

“בכ־בוד” אמר לו רחמו לאלבר עברית־של־בית־כנסת והובילו בזרועו למכונית. “אִנתֶה דח’וֹל פיל קוֹצֶ’ה וּח’אלִי אל בַּגאז' לִל־שוֹפֶר” כלומר אתה היכנס אל ה(ערבית) מכונית (ספרדית) והשאר את ה(ערבית) מטען (צרפתית) ל(ערבית) נהג (צרפתית). וכשניסה אלבר לתת דמי־שתיה לאותו נהג אסר עליו אחיו לעשות זאת. ראשית, אמר לו, אתה אורח. ואורח של בית ספרא אל לו לגעת בגִ’זדאן (ארנק, בטורקית) שלו. כלל ישן הוא בביתנו ואפילו אתה בן־בית עליך לכבדו. ושנית, כבר “ריגלנו” את הנהג לקראת בואך. “רַגַלנא” אמר בשטף המשפט הערבי. תמה אלבר שלא שמע מלה ערבית כזאת מימיו ומששאל והשיבו לו התברר לו, שהבְּלִילָשוֹן החלבּי אינו קופא על שמריו וככל שפה חיה הוא מחדש ומתחדש. “רֶגלוֹ” בספרדית פירושה מתנה – הסביר רחמו – ואנו נוהגים כאילו השורש רגל ערבי הוא ונוטים אותו עבר הווה ועתיד כפועל ערבי לכל דבר. “רַגַלנא” פירושו איפוא נתנו לו מתנה, משל היית אומר בעברית שלך “מיתנוּ אותו”.

צחק אלבר ונזכר חולשתו של רחמו אחיו ללשונות ולמלים. היו אומרים, מסבו סניור שאול ירש זאת. נטל אלבר יוזמת שיחה והחל מספר מה הביאו לכאן, כביכול דרושה סיבה מיוחדת להביא בן אל אמו, אח אל אחיו ואחותו. משך והירצה על כריכה זו שכרך את תועלת הכלל עם רצון הפרט – מעשה אופייני לקיבוץ ולדרכו בקודש. הבהיר להם מה תועלת עשויה לצאת ממסע זה ל“כלל”, הווי אומר לקיבוץ ולמפעלו התעשייתי, ומהו רצונו של הפרט שהוא “בכל גילוי הלב” להתרפק על אמו ועל משפחתו ועל עברו.

הגיב רחמו מניה וביה: כריכה זו שעליה אתה מדבר הריהי מעשה־ספרא אופייני. מכאן שבן־ספרא תמיד נשאר ספרא.

אם התכוון רחמו למחמאה איני יודע. מכל מקום אלבר נשך שפתו בשיניו כמי שהכניסו מחט בבשרו. ראתה אודט גיסתו את פניו, שאזל מהם הדם, וניסתה לתקן מה שעיוול בעלה בדרך של לצון. “פעם ספרא – תמיד ספרא” אמרה באנגלית, רמז למשפט דו־משמעי ידוע המשחק במלים “לילה” ו“אביר” שצלילן אחד. הפנה אלבר אליה חיוך מאוּנס, יודע שלה אין נגדו דבר, ושקע בהרהורים. האם יוציא עניבה וחליפה שהביא עימו לצרכי ייצוג וייראה ספרא־דספרא, או שמא ימשיך להלך במעיל עור ובחולצה פתוחה ובסנדלים, כדרכו בארץ הקודש? השאיר את ההחלטה עד לאחר שיישן ויחליף כוח. שעות רבות של שינה חסרו לו בעטיין של הטיסות הללו המשבשות לו לאדם ימים ולילות.

בערב באה המשפחה לראותו. רק המשפחה, אמרה לינדה, קרובים שבקרובים. אם נאמר מאה נפשות היו שם, לא נהא מגזימים. ואם נאמר, שמספרם של אלו שלא באו אותו יום מסיבה זו או אחרת היה כפול מזה – אף בזאת אין משום הפרזה. זה רצה להוציא את האורח לכיכר גריבלדי לראות את המאריָאצֶ’ס, וזה רצה להעלותו אל ראשו של גורד־השחקים לראות את העיר המוארת, וזה הציע להסיעו ברחובות הראשיים עד לרחבת הסוֹקאלוֹ – אך מאחר שאף אחד לא העז לפגוע בנימוסים הטובים נשארו כל ההצעות מלים ונשאר אלבר מחייך ומשיב, שותה ואוכל, עד שיצאו אחרוני האורחים.

למחרת ציפתה לו פגישה בעניני המפעל. נעלב אחיו ואמר לו, יום ראשון שלך כאן מן הראוי היה שתקדיש אותו כולו למשפחה. אמר לו אלבר, מן הראוי שתיתן לאדם לעשות לפי רוחו. אמר לו אחיו, כל עוד אני אחיו הבכור והוא אורחי הוא ינהג לפי רוחי. שתק אלבר ולא אמר מה שעמד לו על לשונו. כיוון שלא אמר נתעבה רוגזו ונגדש בליבו, מצפה לשעת־כושר לפרוץ.

כשיצא מאותה פגישה חיכו לו אמו ואחיו במכונית. אמרה לו לינדה, לארוחת־צהריים אנחנו מוזמנים כולנו אצל דודה סאלחה. הציץ אלבר בשעונו ואמר, שמא נספיק לפני־כן לראות את המוזיאון של דייגוֹ ריבֶרה. אמרה לינדה, עזוב את הדייגו הזה לפעם אחרת. אמר רחמו, אומר לך את האמת, אין לי מושג איפה המוזיאון שעליו אתה מדבר. אמר אלבר, יש לי מפה. אמרה לינדה, בּראווֹ! יש לו מפה. בבוקר – איש עסקים, בצהריים – תייר. ריכך רחמו קולו והעמיד עצמו ביניהם. שוּף יא אלבר, אמר, מוזיאונים יש בכל מקום. דודה סאלחה יש רק אחת. נתחייך אלבר ונתרצה לאמו.

השעין ראשו לאחוריו, שלח רגליו לפניו ושקע במחשבות על האכזבה שנחל בפגישה הראשונה ועל הפגישות הבאות הצפויות לו עם קַניינים ויצרנים. שם רחמו ידו על כתפו והוציא אותו מהרהוריו. – כמחצית השעה הנסיעה שלנו אל טיאה סאלחה – אמר וקימט את מצחו – ומאחר שדרכנו עוברת ממש ליד הבית שלך, נראה לך אותו כבר היום.

תמיהה שתפסה את אלבר הזניקה את ראשו וכתפיו קדימה. אילו היה ההגה בידו היתה המכונית עולה על העץ הקרוב. לינדה נעצה מבט נוזף ברחמו, אף כי ידעה שכוונתו לטובה. ניסה אלבר לשאול ולא ידע מה ישאל. הביט בו רחמו בחיבה אבהית ופתח לו:

– דוד בן־דודנו גמר זה עתה בניינו של בית מגורים מודרני, ממש המלה האחרונה של הפאר והנוחות. לפני שהחל למכור את הדירות שמתי את ידי על הטובה בהן. אמרתי לו, הנה קיבלנו מכתב מאלבר שעומד הוא לבוא לביקור. שמא יציץ אלבר וייפגע? אולי ירצה לבוא לשבת אתנו כאן? רבים וטובים לא האמינו מה טובה ישיבתה של מכסיקו עד שראו אותה בעיניהם. ואלבר שלנו כבר עשה די והותר למען עמו ולמען ציון. עכשיו שהוא מבוגר ומיושב בדעתו, אב לבנות נאות שהגיעו לפירקן, מאשאללה, אפשר יתרצה לחיות אתנו כאן. שמור לי דירה זאת עבורו, כך אמרתי לו לדוד.

אלבר הקשיב בעניין ובתדהמה, אינו יודע אם לצחוק או לצעוק. אילו במישהו אחר היה מדובר, ודאי שהיה צוחק. רחמו זה מיטיב כל־כך להלך בנעלי אביו. חמתו הלכה ובערה והיה מחפש דרכים להשקיטה. פתח והסביר בשקט אהבתו למקומו ולביתו ולארצו. וככל שהיו מילותיו רגועות יותר, כך היה רוגז שבתוכו מתעבה יותר. נתן לו רחמו לנער לכלות דבריו ואמר דבר־מה לנהג. ובטרם עצרה המכונית במקום שעצרה הוסיף ואמר לאחיו, שאמנם הוא מיטיב להבין אותו ויודע הוא להעריך החלטתו של צעיר להקריב כמה שנות חיים למען דברים יפים ונאצלים, אך לכל דבר יש סוף, הגיל עושה את שלו ועם הנעורים חולפת גם ההרפתקנות והגיע זמן שאדם יראה לפניו נכוחה, מה גם שהר הגעש שעליו הוא יושב פולט בליסטראות ומאותת לכל מי שעיניו בראשו.

כשהאטה המכונית וטיפסה ועלתה על המדרכה, היה אלבר בטוח שהגיעו לבית דודתו. הושיט ראשו ובחן בסקרנות כל אשר סביבו. רחמו נהנה למראה המבטים החקרניים, קפץ ממקומו, פתח את הדלת לפני אלבר והכריז חגיגית: היגענו לביתך. בוא והצץ בו ונראה מה תאמר.

נשאר אלבר יושב, רגלו האחת כבר שלוחה אל מחוץ למכונית, נשם נשימה עמוקה ואמר:

– ביתי אינו כאן ולעולם לא יהיה כאן. אינני רוצה לרדת ואין לי מה לראות.

– אלבר, מְשאן ח’אטְרי (למעני) – הפצירה בו לינדה.

– מה יש לך להפסיד? הבית יכול להיות שלך, אבל איש אינו כופה אותו עליך. ההחלטה בידך.

– תפסיק לבלבל לי את המוח – התרתח אלבר.

– אַליל־אַדַבּ! (חסר חינוך) – ניצתה אש ספרא בשלהבת ספרא – אני דואג לך לעתידך ומוציא הון תועפות…

– מי ביקש זאת מידך?

– אתה ברוב טיפשותך אינך יודע אפילו מה לבקש וממי לבקש.

– אני יודע. ואני מבקש אותך שלא תתערב בעניינים שלי ושלא תדאג לעתיד שלי.

– אדם אינו יכול שלא לדאוג לעתיד אחיו. ככה זה במשפחה שלנו.

– אם־כן אומר לך שעתידך מדאיג אותי מאוד והגיע זמן שתארוז ותעלה. כן, לישראל. אינך רואה איך הקרקע בוערת כאן מתחת רגליכם? עד מתי יגן המשטר על עושרכם ועל הניצול הנורא שאתם מנצלים את המכסיקנים האומללים הללו.

– אתה דואג לאחיך או לעם־הארץ? ליהודים או לערלים?

– הוא מדבר כמו קומוניסט – לחשה לינדה לעצמה והליטה פניה בכפות ידיה.

– נניח שאני דואג ליהודים – המשיך אלבר כלא שומע – לך ולביתך. לאמא. הרי הם מוכרחים לשנוא אתכם – הנהגים והמשרתים והשוערים שאתם מעבידים בפרך ובשכר מגוחך. והרי הם בעליה של הארץ הזאת. ואתם זרים וחלשים.

– אנחנו חלשים? אל תצחיק אותי. – וכאן פנה רחמו אל לינדה, כאילו איתו עם אלבר אין לו כבר מה לדבר – את רואה, את שומעת, אלה המסקנות של מי שמכיר את מכסיקו ואת יהודיה לעומק. שלושים שעות תמימות נמצא הוא על אדמת מכסיקו וכבר הוא יכול ללמד אותי…

ראתה לינדה לאן הדברים הולכים, הרימה קולה והטילה משקלה ועשתה שלום בין הניצים. הזכירה להם מריבות אחים שהיו ביניהם בימים רחוקים והעלתה שחוק על שפתיהם.

– פעם אחת ישבת, אלבר, על אדן החלון בקומה השלישית. ניגש אליך רחמו וצעק “אלבר, אתה תיפול”. – “אם אפול – ענית לו – אעלה בחזרה במדרגות. ובכלל מה זה עניינך.”

צחקו השניים וכלאו סערה שפרצה מתוך תוכם. רק למען אמא, חשב אלבר. אלמלא אמא הייתי מלמד אותו לקח, הרהר רחמו. ולינדה נדנדה ראשה ואמר לנפשה, אלמלא ידע כל אחד שיש מידה של צדק בדברי אחיו, לא היו שניהם מתרתחים עד־כדי־כך.

 

פרק כ"א    🔗

סערות רבות פקדו את בני ספרא מיום שאביהם עזבם. כל השנים טרח מישל ועמל כדי להבטיח עתידם ושלוותם של צאצאיו. בשנותיו האחרונות החל מפקפק אם נכון עשה כל מה שעשה ואם אמנם היטיב עם הבאים אחריו. נראה היה לו שהשטן התקנא בעושרו עד שהחל מתנכל לו ולביתו. הרגיש שהוא נוטש את ביתו בשעה קשה ולא ידע אם יעלה בידו של רחמו להמשיך במה שהוא התחיל.

רחמו גבר חכם ותקיף וחוש שלו לעסקים אינו נופל מזה של אביו עליו־השלום. אך זאת לזכור שאם מרותו של מישל היתה דבר המובן מאליו, שהיו הנתונים למרותו בניו וחתניו, הרי הללו אינם נשמעים על נקלה למי שהוא בן דורם. זאת ועוד, חוב שהיו חייבים לו למישל, שהעמידם על רגליהם והעשירם, אין הללו חבים אלא לו לבדו.

עמדו הללו על רחמו והוציאו דיבתו רעה שליבו להבלי העולם הזה, ואין הוא מקדיש לעסקים אלא שארית אונו שלאחר לילות הילולים. מחד גיסא יודעים אנו שאין שקר בפיהם. מאידך גיסא ברי לנו שכוונותיהם אינן טהורות ומפריזים הם בפטפוטם, כדי לתת תירוץ למרדנותם.

ראתה לינדה לאן הדברים עלולים להגיע, פשטה בגדי אבלה ולבשה בגדי מלכות. נוקט אני לשון “מלכות” על דרך ההפרזה, שכל כוונתה של לינדה לא היתה אלא לעמוד לצידו של רחמו למנוע מפולת. כיוון שידעה והכירה את כל השותפים, ראתה שאם לצידו תעמוד יתייצבו הם נגדו וממילא ימצאו עצמם נגדה. עמדה והציבה עצמה מעליו ומעל כולם ונתנה לו להבין שאין כוונתה לשלוט תחתיו אלא לחזק כסאו עבורו.

שנים רבות היתה רחוקה מן העסקים. אך שנות הנעורים שבו אליה ושובבו נפשה. באותן שנים רחוקות, בעיר אחרת, ידעה כל מוצאיה ומבואיה של ממלכת העסקים של “מישל עזרא ספרא ובניו”, שהרי בידה היתה כל ההתכתבות. ככל מזכירה שעיניה בראשה ידעה לא פחות מן המנהל, מה גם שאותו מנהל היה בעל נעוריה. אילו ראה מישל, נשמתו עדן, שררה ויוזמה שנתגלו בה בלינדה אחר פטירתו אפשר שהיה מתגאה אפשר שהיה מתקנא, אך ודאי שהיה משתומם ומתפלא. לא כך הכיר אותה את לינדה, ודאי לא בשנותיה האחרונות עימו, ומי שיאמר שהכירה טוב ממנו אינו אלא משקר.

היו גם בניה תמהים מניין נמצאו לה כוחות גוף ונפש ומניין באו לה הידע והיוזמה והתעוזה. שררה שנתגלתה בה פחות הפתיעה אותם, שהיתה זו חבויה בה בצילו של מישל, ומי שלא נזקק לאור שמש כדי לראות נכוחה ראה וידע מה שהיה בה תמיד.

הסתגלותה לחיים בצל היתה עתה בעזרה. המירה אדנותו של מישל שנטלה עליה מרצון באדנות־כביכול של רחמו בכורה והיתה מתמרנת להסתתר מאחוריו ולבסס סמכותו מבית ומחוץ. משום־כך קבעה ביתה בביתו, אף כי ידעה שאין הדבר טוב לחיי המשפחה שלו, שממילא אינם משופרים. שליטתו במשפחה הגדולה חשובה היתה עכשיו מכול, בעיניה ובעיניו. לפחות עד שיתייצבו הדברים.

אך כיוון שהיתה בבית, לא יכלה לינדה לעמוד מן הצד ולראות כיצד נהרס ביתו של בנה מבפנים. החלה מתערבת ומטילה מרותה אף כאן. תחילה נטלה את בנה והטיחה בפניו ממה שהבריות מספרות וממה שהדעת אינה סובלת, והשביעה אותו בנקיטת־חפץ שימנע רגליו מנשים ושישוב ויסמיך מיטתו למיטתה של אשתו. נשבע רחמו ועמד בדיבורו. וכל כמה שהיה לו קשה להכניע תאוותו וגאוותו עשה זאת למען אמו ולמען עתידו. שיחת נשים שהיתה לה ללינדה עם אודט ארכה יותר וקשתה יותר ורק לאחר בכיות וצעקות ומלים חדות כתער שכמעט נסתיימו בהרמת־יד־חמות על כלתה באו השתיים לעמק השווה. החלה אודט מפנקת קיבתו של בעלה, כעצתה של לינדה, ומכאן ועד לפינוק מיטתו הדרך סלולה, שזה דרך כל בשר – השׂבֵע שׂבֵע והרעֵב רעֵב.

שב רחמו ומצא באשתו טעמים שלא ידע. בסתיו ימיו נסתבר לו שהרבה שנים בעל אשה ולא ידעה. מה שמצא עתה אצל אשתו לא מצא מעולם אצל שום אשה. אפילו ז’ורז’ט זו, שממנה למד הרבה, נראתה עתה בעיניו כמי שהכינה אותו להבנת אשתו, על תעלומות גופה ותהפוכות נפשה, שהן ככל הנראה דרך עלמה בגבר. ואודט אף היא היתה לה עדנה. מיום שעקרו ובאו למכסיקו היה גופה כשדה שדוף בשנת־בצורת, אל טל ואל מטר. תחילה קשתה עליה השיבה לבעלה. אך משחשה אורך רוחו ותבונת כפיו – דברים שלא ידעה ולא זכרה – נעתרה לו, ולא נתחרטה. אחר ימים מעטים היתה מכינה עצמה לקראתו מבלי לצפות להפצרותיו.

ראתה לינדה כי טוב וזחה עליה דעתה. החלה אומרת לאודט מה תבשל בכל יום לבעלה, שזה הוא אוהב כך וזאת הוא אוהב אחרת. והיתה מאיימת שאם אין היא עושה מטעמים האהובים על בעלה, תהא היא מכינה אותם לבנה; עד שהקדיחה התבשיל ונסתכסכו השתיים ולא ידע רחמו כיצד יהא מפשר ביניהן.

היו השתיים רבות ביניהן במה לפנקו. זו מכינה קישואים וחצילים ממולאים לבעלה וזו מטגנת קוּבֶּה לתוספת, שאם אין גם קובה בארוחה אין רחמו בא לידי שביעה חלילה; זו מכינה חצילים בטחינה לבנה וזו מוסיפה שום, הרבה שום, שאם אין בחצילים שום אין הם ערבים לחיכו של רחמו; זו קונה דובדבנים שחורים להכין בשר־בדובדבנים שרחמו מלקק אצבעותיו אחריו וזו נותנת את הדובדבנים לילדיה לאכול, כאילו היו גרעינים.

שלום־בית לא היה שם. ובני הנעורים מצאו אף הם את עצמם עד מהרה שדה־קרב להתכתש עליו. ביקש מישל את אמו לכוון שעון מעורר לשבע בבוקר, באה סבתא טובה וסגרה השעון; שהרי חראם (חבל) להעיר נער בשעה כזאת אחר ששב לביתו אחרי חצות. סידרה לו לינדה למישל יציאה לפיקניק עם אחותה שיש לה בנות נאות ומחונכות, באה אודט ודרשה מבנה להסיעה במכוניתו למרחצאות באיסטאפאן. גם גורלן של המשרתות היה קשה ומר, אבל הן לפחות לא התלוננו. “אוֹ־יֶה!” (שמעי) היתה לינדה צועקת לעוזרת ויורדת לחייה על קטנה שבקטנות. פעמים היתה שוכחת את עצמה ואת מקומה ופונה לעוזרות המכסיקניות בערבית. וכבר ידעו הללו שכאשר היא קוראת “יא־מוֹ!” – אליהן כוונתה, והיו אצות לעשות חפצה. התחכם רחמו והיה מטיל על אמו עבודה רבה בעניינים של ממון ומסחר. ראה שככל שמרבה זו להשקיע מרצה ותושייתה בענייני כספים ובקשרי־חוץ, רוחה נרגעת ועיסוקה בקטנות מתמעט ואשתו אודט מנהלת את הבית לפי רוחה.

אמרנו ענייני כספים ולא פירטנו. בשנים הללו נתרופפו מוסכמות של שערי־חליפין ושערי־מטבע. היום יינים עולים ודולרים יורדים ומחר מארקים יציבים מכולם. לא כמו בימי מישל שהדולר היה דולר וכל האחרים התיישרו על־פיו. ומאחר שמסחרם של הללו בהרבה יבשות ובהרבה מטבעות, ישבה לינדה ולמדה פרשה זו שגדולי עולם נסתבכו בה עד שלא מצאו ידיהם ורגליהם, והיא שהיתה מנצחת על החליפין, כמנהלת של בורסה להבדיל. ממנה יוצאות הפקודות להמיר או להעביר או להסתיר לסניפים שבטוקיו ובניו־יורק ובבואנוס־איירס ובבורדו ובמילנו ובמכסיקו כמובן. בלשון סתרים של מישל השתמשה ובדרכים עקלקלות שסלל, אך שיקוליה היו חדשים עימה. נתפתח בה חוש שאמר לה לאן נושבת הרוח ולאט־לאט החלו בניה וחתניה סומכים על הוראותיה כאילו מפיו של מישל היא דוברת. הוציאה זו מיטב כוחה ומרצה וחכמתה על בורסה ובנקים וטלפונים וטלקס ולא נותר בה הרבה לקצר ימיה של אודט כלתה. ולא זו בלבד שהשתלטה על הישן, אלא שהרחיבה גבוליה של החברה דרך חתנים וכלות שנתוספו. היו לה מעתה קשרים גם עם פנמה ומונטריאול ותל־אביב. ואם אומרים אנו תל־אביב, אין זו תל־אביב של מזל ולניאדו, שחוץ מעיסקה בודדה פה ושם אין הם רוצים לערב עצמם בעסקים מפולפלים, אף לא של אלבר כמובן, שנותר במריו ובקיבוצו.

בד בבד עם עיסוקים חדשים אלה, חידשה לינדה פעילות ישנה נושנה שלה בתחום השדכנות. בנותיה וכלותיה הגדולות שוב לא היו מטופלות בילדים קטנים והן שמחו להיות לה לעזר בנושא זה ששכרו מרובה בעולם הזה ובבא. הוסיפו לכך נשיות תוססת שלהן שבאה בזאת על סיפוקה ותבינו התלהבות שגילו כולן להשתתף בעניין. וכך נפרשה שוב הרשת ונמצאו לה דגים הרבה שלא יכלו למצוא זיווגם בלי יד דגה ומכוונת. כמעט למותר להוסיף שנכדים של לינדה שהגיעו לפרקם זכו לעדיפות ראשונה, והרי בשנים הללו “נכנסו למחזור השנתי” – כמו שהיתה אומרת – בין שלושה לשבעה נכדים שלה, כן ירבו.

ניסתה לינדה לקשור קשרים של ממון גם עם בני טאוויל, אך כאן התערב רחמו והטיל וטו שלו בטון ובמלים שהזכירו לה את אביו. ויתרה לו לבנה והיתה מחזיקה טובה לעצמה על כך ימים רבים. אחיה ואחיותיה, בשר מבשרה בני טאוויל, ואם לא שפר עליהם חלקם בעסקים לא אשמתם היא ובוודאי שלא אשמתה. אך רחמו בשלו. אבא לא רצה עסקים אתם, אמר, וגם אני איני רוצה. שקלה טובתם כנגד גאוותו וקיבלה דינו של בנה. אפשר שהוא צודק אפשר שאינו צודק. מה שאי־אפשר שתהא אשה כופה דעתה על גבר שעה שהוא עומד על שלו.

לא עברו ימים רבים ושוב נתרכזו כל החוטים, הפעם בבית אחד בשני זוגות ידים. קשרים שנסתבכו הותרו וחוטים שנתרופפו נמתחו ואפילו קווים חדשים נפתחו. סערה ראשונה שאיימה על בית בישראל למוטטו חלפה.

 

פרק כ"ב    🔗

שלוש שנים אחר פטירתו של מישל, למחרת האזכרה בבית הכנסת “מגן דוד”, נסע רחמוֹ בכורו לאן שנסע ובא ופתח אותה כספת שציווה לו אביו. הושיט ידו ומשך ציפית של כר ממולאה, ארוזה ומקושרת בחיפזון. בידים רועדות פיתח את הקשרים ושלח ידו ומשך אגודה של גווילים, אותיות עבריות עתיקות על קלף ו“בראשית ברא אלהים” בראש כולם.

מכל הסברות, שעלו על דעתו במשך שלוש השנים, היתה זו שראה עתה בעיניו חוזרת ופוקדת את מחשבותיו בעקשנות, והוא היה דוחה אותה בעקביות, ומחפש אחרות תחתיה. ירא־שמיים היה אבא, היה שב ואומר לעצמו, ולא ייתכן שיעשה כזאת. אמנם אמר במפורש שחפץ קדוש הוא, ומה קדוש ויקר בעירנו אם לא כתר־תורה. נמצאו לו סברות אחרות – חפצים שקדושתם פחותה מזה וערכם קטן מזה וסבירוּת נטילתם גדולה יותר כיוון שאין עליהם חרמות ואיסורים וקללות מפורשות, כמו הללו המתלוות לו לכתר. הושיט אצבע ובוהן והפך בזהירות בגווילים וראה עתה בעיניו, בראש הדפים ובתחתיתם, חרמות מפורשים כגון “ארור גונבו” ו“ארור ממשכנו” ו“ארור גואלו” כתובים שוב ושוב ומפעם לפעם משפט שלם שלשונו “ארור גונבו וארור ממשכנו לא ימכר ולא יגאל לעד ולעולמי עולמים”.

עוד מימי ילדותו שמע וידע שכתוב בו בכתר במפורש שביום שיוציאו אותו מן העיר תיחרב הקהילה. ואין למוכרו ואין להוציאו בשום אופן ופנים. נתקף רחמו חרדה. הרי קללה איומה רובצת על מי שמחזיק בו בכתר. או שמא רק על מי שהוציאו, ואין פוקדין עוון אבות על בנים? בא קול אחר ואמר לו, אינך מתבייש רחמו? אתה עוד מאמין באמונות תפלות? הרי ברור מה הביא אותם אנשים לכתוב מה שכתבו בשולי הגווילים. על תומתם ותמימותם של בני־דורם סמכו ובחרו ליירא אותם ולשַמר מקור עתיד ובדוק שממנו יהיו כל הדורות יודעים דיוקה של תורה, כפי שבדק והגיה ואישר הרמב"ם בשתי עיניו ובעשר אצבעותיו. ואתה, שאדם מודרני ורציונלי אתה, מה לך מתיירא.

בא הרהור שני והרעידו: וכי אין הכתר מצוי ושמור בירושלים עיה"ק, כפי שמספרות הבריות? שלח יד ימין, שאגודלה כסוס עד שורשיו, והפך בה והפך בה ומצא שחמישה חומשי תורה הם ורק הם כאן. רק פרקים אחדים מסופם חסרים. נזכר שאמנם סיפרו המספרים שהחומש נשרף כולו ורק נביאים וכתובים הגיעו שלמים לירושלים. אם־כן מה שאמרו נשרף לא נשרף כלל. אוי לעינים שכך רואות.

דקות אחדות היה מהפך בגווילים ועיניו בולעות שלושה טורים של אותיות מרובעות שעליהן, בולעות ואינן קוראות, שהיו מחשבות עמוסות פחדים טורדות אותו כל אותה העת. לבסוף שב וכרך הכל לחבילה אחת והכניסה וארזה בדיוק כפי שהיתה, כאומר “ידי לא היתה במעל הזה”, וקשר ודחף ונעל וברח כל עוד נפשו בו.

נכנס לבית־קפה וביקש קפה בחלב. ועד שהגיע הקפה היה יושב ובוחן בחרדה כל מי שנכנס בדלת כחושש מהללו שהנה הם באים לתופסו ולהוקיעו. ידיו אחזו בתפריט ועיניו הסתכלו בו ובדלת חליפות, מבוהלות כעיני ארנב. הגיע הקפה ולא חדלה ציפורן אצבעו לתופף על התפריט. נטל הספל בימינו והרעיד זה על הצלוחית עד שנשפכו ממנו טיפות. היה הספל רועד ומנטף, מנטף ורועד בידו.

עד שסיים את הקפה כבר היה גמור עימו ששוב לא יגע באותם גווילים ולא יפתח אותה כספת לעולם. ומובן מאליו שלא ישתף איש בסוד המדהים והמביש. שכך יעשה אבא?!

כששב ועלה למטוס החלה שאלה חדשה טורדת מנוחתו. לשם מה יחזיק באותם גווילים? כדי לגרום לבנו למישל צרות? כדי להעמיד אותו במבחן? כדי לעכור שלוותו? כדי להעמידו בפני פיתוי איום ונורא? משל למה הדבר דומה, אמר רחמו לעצמו, למי שכדור של אש נפל אל תוך ידיו והוא מטילו אל בין ידי בנו שיהא מוסרו לבנו… במקום להשליכו ולכבותו.

והרי נאמר “מודה ועוזב – ירוחם”. אולי מוטב יודה וישלח את הדפים לירושלים. או שמא יביאם לשם בעצם ידיו. אפשר אפילו למצוא נוסחה ולספר סיפור שישאירו זיכרו של מישל אביו נקי מחטא ומבושה. אפשר, בוודאי שאפשר. ואז יבוא קץ לפרשה. ותוסר הקללה הרובצת על המשפחה.

איזו קללה, איזה שטויות! אלה דברים המתאימים לאמא ולדודות לבית טאוויל. אין כל קשר בין האסונות שאירעו במשפחה לבין הענין הזה. אולי בריאותו של אבא נתרופפה מן המתח שבשמירת הסוד ומיראת העונש, אך האחרים הרי לא ידעו ולא שיערו. אבא סיכן את שמו הטוב ואפשר שסיכן את חייו כדי להשאיר לו אוצר כזה, והוא יקום וישליך אותו? יהא כמשליך בוץ בעיני אביו עליו־השלום. כאומר לו, טוב וישר אני ממך. כיבוד אב גם היא מצווה, ואין כיבוד־אב בלי כיבוד רצונו. לא־כל־שכן רצונו האחרון.

איך העז אבא לעשות זאת? מה הניע אותו לתלוש חומש שלם ולהפיץ שמועות שאכלה אותו האש? קודם־כל, אין עשן בלא אש. היה היתה אש בבית־הכנסת העתיק והיא אכלה הרבה ספרי־תורה וספרי־קודש. ושנית, מצווה שעשה שהוציא את הכתר כולו מבית־הכנסת הנשרף ומן העיר הפגועה וסיכון שלקח על עצמו ועל ביתו התירו לו כנראה, בעיניו, לקחת שכרה של מצווה.

אפשר שראה את עצמו זכאי לשמור על מה שהיה רכושה של הקהילה במשך אלף שנה לא פחות מאותם ציונים אשכנזים בירושלים. זוהי דרך חשיבה המתאימה לו לאבא. כיוון שהקהילה איננה עוד, מינה את עצמו ליורשה. “וכי אין אני יורשה של קהילת אר”ץ יותר מכל אותם מלומדים גלויי־ראש בירושלים?" קולו של אבא הידהד באוזניו משוכנע בצידקתו. כמעט משכנע. האם היה אחד משני המפתחות שנעלו את ארגז הפלדה בידי אבא למשמרת? לא כשעזב הוא את חלב, בכל־אופן. אבל אולי אחרי־כן הועבר אליו. סביר ויותר מסביר. גדלה ההגירה מן העיר ונתרבו הַעבָרות של משרות ותארים ומפתחות.

נזכר רחמו בסיפור ששמע בנעוריו על שלוחי ירושלים שבאו להוציא את הכתר מן העיר להביאו למקום מבטחים בארץ־ישראל. אבא היה מן המתנגדים הזועמים. מי שיער אז שלא יעברו שנים רבות וייאלצו להוציא את הכתר מן העיר להצילו. חששו שאם ייצא הכתר – תחרב הקהילה. ולא הבינו עומק חוכמתה של אותה אמירה שכרכה הוצאת הכתר עם חורבנה של הקהילה ולא פירשה מה הסיבה ומה המסובב. נתגשמה אותה נבואה כלשונה – ביום שחרבה הקהילה הוצא הכתר. וכנראה בידיו של מישל הוצא והועבר תחילה לביירות ואחר אל מעבר מזה. כפי הנראה, בשלב מסויים השיאו יצרו והחליט אבא לקחת שכרו בעולם הזה, ולא לחכות לשכר השמור לו לעולם הבא. “אל תהיה חייב ואל יהיו חייבים לך” היה אבא אומר.

אפשר שמוראות הפרעות ואי־הוודאות שנתלוותה להם והעיבה על עתיד המשפחה הם שהשפיעו על רוחו של מישל ודחפו אותו לעשות מה שעשה. מי יודע. שהתחרט על כך בסוף ימיו – ודאי. אך לא עד כדי להרפות ממלקוחו. אוצר כזה בא לידי אדם פעם אחת בחיים. גם אני לא ארפה ממנו – אמר רחמו.

– סליחה? אמרת לי משהו? – שאלה שכנתו למטוס.

– לא־לא… דיברתי אל עצמי – חייך במבוכה והיטיב ישיבתו.

גם לא אגע בו. כל־עוד יש פרנסה ויש ממה לחיות איני זקוק לו. והרי הוא מן הדברים שככל שהם עומדים ערכם עולה.

כשבאו אותם אנשים מירושלים היתה העיר סוערת. אחד מן השניים בן עירנו היה שבנה ביתו בירושלים ובא עתה בשמה. ואבא היה כועס וטוען שאין מוציאים אוצר שכזה מן היד. אילו לפחות היתה לכם קהילה חלבּית מאורגנת בירושלים, אמר לו לאותו צעיר מן האוניברסיטה, אז היה על מה לדבר, אבל אתם כולכם מתבוללים שם בין האשכנזים. וכששבו הללו וביקשו לצלם את דפי הכתר נפתו להם פתאים שבעיר ולא שעו לנימוקיו של אבא שחזר וטען שאם מצלמים אותו כאילו נוטלים נשמתו ובוודאי שנוטלים ממנו ערכו, שערכו בייחודו ובעילומו. לבסוף נשתכנעו. ואז הגיע רב מלומד מחכמי ירושלים וישב ימים ולילות ועיין ורשם, תחת עיניהם הפקוחות של גבאי הקהילה. ולא הזמינו אבא אל ביתו ולא הקדים לו שלום בבית־הכנסת בשבת אף־על־פי שהוא רב ושבא אלינו מעיר הקודש. ישיבתה של ירושלים אין בה כדי להאמירם עלינו, אמר לכל מי שהיטה אוזנו לשמוע. גם לנו חלק ונחלה בקדושתה של ארץ־ישראל, שאפילו ההלכה מכירה בארם־צובא כעיר שמצוות ארץ־ישראל חלות עליה. הכתר אינו רק קמיע של הקהילה – היה מישל טוען בלהט – אלא גם רכושה, אוצר שערכו לא יסולא בפז. ואין שום סיבה שנמסור אותו לאחרים, מה גם שכתוב מפורש שאין להוציאו מתחת ידנו. מי שכתב זאת ראה בעיני רוחו רום עיניהם של האשכנזים הללו שכל מה שהוא יהודי שלהם הוא בעיניהם. כאילו רק הם יהודים.

קטן היה רחמו באותם ימים, אך המחלוקת שפרצה בעיר הגיעה לאוזניו הנטויות. נמנו וגמרו שאין מוציאים את הכתר מן העיר. כשבאו אותם עקשנים וביקשו אישור לעיין בו וקראו בשמו של גדול בישראל, רב מן הספרדים, נמנו שוב והתירו לו לבוא ולעיין ולהגיה על־פי כתר שלנו תנ"ך־ירושלים שלהם. כך זכורים לו לרחמו אותם הדברים.

קם רחמו ממקומו ושוטט מעט במטוס. לאחר שחילץ עצמותיו ובחן פניהן ולבושן של הדיילות שב ונדחק אל מקומו, מתחכך בברכים קשות מזה ובמסעדי־כסאות מזה. כועס על עולם ומלואו אף לא ביקש סליחה.

אני לא חטאתי. מאומה לא עשיתי. ומאום לא אעשה. זה לא ענייני אם ירשתי מה שהוריש לי אבי. ומי אני שאשנה מרצונו של אבא, אללה ירחמו. ואני חייב להוציא את כל העניין מתחום מחשבותי, שלא יחלחל, שלא יטריד. החלטתי סופית. וזהו. מן היום ואילך שוב איני יודע מה יש בה באותה כספת ואין זה מענייני מה יקרה לו. משעה שנעלתי את הכספת שמתי חיץ בין האוצר וביני. זה עלול להשפיע על חיי ביודעין ובלא־יודעין אם לא אשכיח זאת מלבי. זהו, רחמו, סוף־פסוק.

קל לנעול כספת. קשה להינעל מפני ההרהורים. הודעת הדיילת על הנחיתה הקרובה העירה את רחמו מנימנום קל, והמחשבה הראשונה שהתגנבה אליו היתה זו: אם ארצה פעם למכור אותו (ולהיפטר ממנו!) אצטרך לעשות זאת באמצעות גורם שלישי ואולי אף רביעי וחמישי, שלא יוכל איש לעלות על העקבות ולהגיע אלי ואל ביתי. נאמר שאמצא איזה סוחר שימצא איזה סוכן שיחַזר אחר איזה כומר (הללו להוטים אחר כתבי־קודש יותר מכל) שיקח לו סוכן שיפרסם מודעה וכו', אך דיה לצרה בשעתה. כמה שיידחה העניין כך ייטשטשו הזכרונות ויימחקו העקֵבות. יש מספיק בעיות של היום המחכות לפתרונן. אלו של מחר ושל אתמול יכולות לחכות.

וידא רחמו פרטי טיסתו מפריס הלאה אל ביתו ויצא לחפש את ז’ורז’ט. בחיקה ישקיע ראשו וישכיח דאגותיו. אם רק תימצֵא לו.

 

פרק כ"ג    🔗

כשהגיע הכתר לירושלים, אחר טלטולים והרפתקאות וסכנות, שמחו כל־כך לקבל את היש שלא התפנה איש לשאול שאלות יתירות על החומש החסר. ואם נשאלו שאלות, נמצאה להן תשובה. גירסה שנפוצה עוד לפני בואו לארץ שהחומש נשרף נתקבלה כאמת שאין עליה עוררין.

השכיל מישל להסתתר מאחורי אנשים אחרים שהביאו בכליהם ובידיהם את הספר היקר והקדוש לארץ הקודש וזכו לשבחים לכבוד ולהוקרה. ויתר על “כבדהו”. העמיד עצמו בצל מחשש שמש יוקדת על ראשו. ידע מישל והבין שאם ייאלץ למכור את אוצרו בחייו יהא מסתכן הרבה. לא כן כעבור דור או שניים, שזכרונם של אנשים קצר ורבים מבין אלה שיודעים היום את האמת יהיו עד אז בעולם האמת. ניתן איפוא לומר שלא למענו עשה מה שעשה אלא למען בניו ובני בניו אחריו.

כששב רחמו לביתו ראו בו הנשים שאין המנוחה שורה בנפשו. ניסתה אודט להשביעו ולהרגיעו ונדחתה. אמרה אודט לנפשה, הנה זה שב אל סורו. אמרה לינדה בליבה, אם היו אומרים לי נכנס בו השד, לא הייתי מתפלאה. החלו שתיהן מנסות להוציא ממנו את סודו, הן פותחות והוא מסתגר, הן שואלות והוא מתעבר. הגיעו הדברים עד־כדי־כך שהחל זה צועק על אמו. ואפילו נוכחותם של ילדיו לא עצרה בעדו. מצא טינה בעיניו של מישל בנו ולא ידע מניין היא נובעת. החל הקטן עונה לסבתו באותו הטון ובאותן המלים, מבלי שנתן דעתו על כך. וזו דווקא באותם ימים מצאה לו שידוך נאה, אף עמדה ונתנה לארוסתו ענק עתיק שהיה שמור עימה מנעוריה, לאות אהבה.

ככל שניסה רחמו להשכיח את העניין מליבו כן עלה זה וצף ככתם שומן שאין אתה יכול לטבעו במים. היה שומע כספת ונזכר, רואה אות עברית ונזכר, שם ראשו על ציפית של כר ונזכר. היו הימים ימי משבר וככל שתימרנו הוא וסניפיו היה חסר להם אשראי. אלמלא ידע שבידו הדבר לצאת מן המצוקה הפיננסית באחת, היה מוצֵא מוצָא אחר. באה מצוקת האשראי והעלתה בזכרונו מה שרצה לשכוח. רגז על המצוקה ועל מה שהעלתה וכעס על עצמו שנשבע מה שנשבע ונעץ מקל בגלגליו, והיה מתייסר שאין הוא יכול להיחלץ מן הלבטים ולהעביר קו במקום שהוא רוצה להעבירו. וכמו להכעיס היתה עולה מתוך כל זה דמותה של ז’ורז’ט ומטרפת חושיו.

החל מציק לכל מי שחי ועבד בקרבתו. היה נכנס למטבח ונותן הוראות למשרתות, עיתים מנוגדות למה שאמרה להן אודט אשתו. היה מזיז כל כסא וכורסה ומקפיד להעמידם כך ולא אחרת, כאילו כל אחד כסא של אליהו הנביא. היה מיישר תמונות שעל הקיר, פעם לכאן ופעם לכאן, ומעולם לא מצא אחת שתישר בעיניו. היה קם באמצע הארוחה ואוסף הצלחות ומערימן זו על גבי זו וקורא למשרתת לקחתן, ומבקש ממנה מים, ומתלונן מדוע לא הכניסה קרח למים, ושואל מדוע הביאה רק לו ולא שאלה אחרים אם רוצים אף הם מעט מים, ובא בטענות ששערותיה אינן קשורות והוא חייב לאכול שערה בכל מנה וכיוצא באלה טענות ומענות שאין להן סוף.

המשרתות לא התביישו והביעו שמחתן במפורש בכל פעם שיצא מן הבית. הן היו נושמות לרווחה מרגע צאתו עד שהיה שב ונכנס בדלת, עמוס חבילות וקורא מפני־מה אין באים לקראתו לקחת ממנו משאותיו. משעה שנכנס היו אוזניהן דרוכות לשמוע מצוותיו. כך דרכן של משרתות לקבל גזירות הגורל בהכנעה, שאם־לא־כן לא היו נוטשות תינוקות שלהן בכפר אצל סבתא זקנה ובאות לראותם אחת לשבועיים.

קשה מזה היה יחסם של הבנים והבנות שאף הם החלו לצפות לרגע צאתו והיו מנסים להימנע ככל האפשר מפגישות עימו. נשברו לו לבֵּן משקפיו, היה נושא נאומים ארוכים על ערכו של הכסף ועל צעירים שאינם יודעים לשמור על רכושם ועל עליית המחירים המסחררת שסופה לרושש אותו וכיו"ב. אבד לה לבת עגיל, היה מפריז במחירו ומגזים בגודל האסון ומכליל הכללות ומעלה בה רגשות אשמה, כאילו במזיד איבדה את עגילה וייתמה את בן־זוגו. הגיעו הדברים לידי כך שאודט ולינדה היו נותנות לבנים ולבנות כספים בסתר ובלבד שלא להוציא את רחמו מכליו. עקיפות אלה היו נאות ומרגיעות כל־עוד נעלמו מעיניו הבולשות של בעל־הבית. משעה שנתגלתה ראשונה שבהן החל זה חושד ומחשיד ובולש ומגלה, עד שהיתה כל עקיפה גרועה מן העימות.

לא יכלו להבין מה מעכיר כך את רוחו ומה טורדו משלוותו. חשבה לינדה, שמא יש כאן “מרבה נכסים מרבה דאגה”. ומצאה סימוכין לדעתה בתלונות שלו על המכונית, למשל. על כל שעה שהיא חוסכת, היה טוען, גוזלת היא ממנו שתיים. ואמנם החל מבלה שעות ארוכות במוסכים ובחברת־הביטוח, שנתרבו תאונות קטנות שעשה ושנעשו בו, ובכולן אשמים כמובן “המכסיקאים המטומטמים הללו” שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. סכומי עתק עולה אל־קוֹצֶ’ה (המכונית) ומחירי הדלק מאמירים מיום ליום וכשהוא ממש צריך אותה – היא מתקלקלת, אל־עַמא יִדרבּה (יכנה העיוורון), ונכנסת למוסך. ואנשי המוסכים הללו מפרקים מהר ומחברים לאט. אתה רק נכנס ובטרם שאלת כמה יעלה התיקון ומתי תוכל לקבל אותה בחזרה, וכבר נער פירק וקירקע אותה ואותך, ואז רק אז נוקבים מחיר אסטרונומי ואומרים לך לבוא בעוד יומיים. וכעבור יומיים אומרים לך שנתגלה בה עוד פגם ושהתיקון יעלה כפליים ושעליך לשוב בעוד יומיים. וכך אתה מכלה זמנך וכספך וסבלנותך. ובמקום שתהא המכונית משרתת אותך, אתה הופך למשרתה הנרצע. אלה־חיים־אלה?

רק בת אחת השיאו רחמו ואודט ומישל הצעיר היה כבר מאורס. ישיא בניו ובנותיו ויבוא מרגוע לרוחו – אמרה לינדה לכלתה, אמרה ולא האמינה לדברים היוצאים מפיה. דמיון שהיתה מוצאת בין התנהגותו של “הבחור” לבין התנהגות אביו בשנותיו האחרונות החל מדאיג אותה. החלו הבריות מכנים אותו בכינוי נעוריו הנשכח אל־אַשאַר (הבלונדיני) – ולא היה בכינוי זה הפעם טעם לשבח; כביכול שב רחמו אל־אשאר והיה לנער בעיניהם. לא עוד ראש כל המשפחות האלה.

אודט חששה מדברים אחרים. כגבר שכיבוש־היצר מעל לכוחותיו נראה בעיניה. זכרון שנים אחרונות של פריס שבהן חילק זמנו ואונו וממונו בין ז’ורז’ט ובינה היה עדיין פצע פתוח בליבה. לא היה לה כוח לשוב לחיים עלובים שכאלה. אפילו נקמות שנקמה בו, ומתקו באותם ימים לחיכה, נראו לה עתה משפילות ומבישות ומיותרות. בתה נשואה ועוד מעט היא סבתא, ובכורה כבר מאורס (עם בת־טובים, מאשאללה), ואין דעתה פנויה למערבולות חדשות. אך רחמו עלול ליפול ברשת הראשונה שאיזו נקיבה תפרוש לרגליו. שוב אין הוא שולט ברוחו. החלה אודט מסייעת לו לבעלה לפרוק זעמו ואונו בבית, אף שהיה הדבר מעבר לצרכיה ולרצונותיה שלה. היתה נענית לגחמותיו עד שלמדה ליהנות מהן. ז’ורז’ט אחת הספיקה לה. ומכסיקו אינה פריס. כאן תחרים אותו הקהילה ותקיא אותו מקירבה אם יעז לשרך דרכיו ולשמש דוגמה רעה לצעירים. כאן לא יוכל לשחק משחק כפול. בידי הדבר להניאו מזה – היתה משננת לעצמה – ולא בדרך האיסורים והאיומים, דרך שכל באיה לא ישובון למנוחתם.

היתה מיטיבה עמו ומפנקת אותו ויוזמת טיולים ובילויים, אף שהעדיפה עליהם את המנוחה. הפצירה בו לקחת אותה במכוניתו לגֶרנאוואקה העיר ובחרה שם עבורם מלון נאה, שביתניו סובבים בריכת־רחצה ומאכליו חריפים ומשובחים ואווירו גן־עדן עלי אדמות. לקחה אותו למרחצאות הגפרית של איסטאפאן ושכרה לשלושה ערבים רצופים חדר־רחצה פרטי הקרוי על שמה של מדאם דה־פוֹמפאדוּר. רחצו שם שניהם במי הגפרית המבעבעים והמהבילים לקול מנגינה רומנטית, ועלו והתפרקדו על הספות. ובעודו שרוע על ספתו מעורטל ומנוגב ומלוהט באה עליו במפתיע ועשתה בו מעשים, מפקירה חמוקיה בין ידיו. יצאו משם רחוצים ומצוצים ומרוצים כתושים ותשושים כזוג בירח דבש.

אחר הטיולים הללו בשניים, שמהם נהנו הנאה מרובה, ומהם שב רחמו אל ביתו ואל עבודתו נינוח קמעה ורגוע מעט, באה מחשבה טובה אל ליבה של אודט והזמינה את בתה לינדה ואת חתנה ואת בנה מישל ואת ארוסתו וכמובן את הוריה של הארוסה עימה – אל־קוּנסְווגרוֹס (המחותנים) – וירדו כולם במטוס לאקאפוּלקו. באו והשתכנו במלון “פרינסס”, הבנוי כפירמידה מכסיקאית, ובילו בו ארבעה ימים ושלושה לילות שלא יישכחו. אמנם הצעירים התלוננו שרחוק המלון מן העיר ומי שבא בלי מכונית מרותק למקומו. טענו האחרים ואמרו, ומה יש בה בעיר שאין כאן? רצונך באוכל משובח – שש או שבע מסעדות עומדות כאן לשרותך וכל מה שעליך לעשות – לבחור בין מטבח צרפתי לבין מכסיקאי לבין איטלקי. רצונך לשחות – בריכות אחדות לפניך והים אף הוא ממול. הבריכה האחת מחוממת ובשניה תמצא מפל ומאחורי המפל בר של משקאות. אתה יושב עד מותניך במים וגומע משקה חריף או קל ובאוזניך קול המון המים הנופלים מאחורי הגב. רצונך להשתזף – כסא נוח שרוחבו כמיטה יובא לך לכל פינה שתחפוץ ואחר שיציעו לך אותו וירפדוהו במגבות צהובות ישאלו את פיך מה תרצה לשתות. תבקש מיץ אננס, בתוך אננס שלם ומרוקן תקבל אותו, כובע של “נוצות” לראשו ופרצוף של ליצן על פניו וקש נעוץ בתוכו לגמוע את המיץ הטרי. רצונך בקוקוס, בתוך אגוז שלם תקבל את המשקה, טהור או מהול באלכוהול כטעם איש ואיש.

אם מלא אתה מרץ, שא רגליך אל מגרשי הגולף או צא אל חוף הים לשכור סוס לרכיבה. ואם עצל אתה או עייף, אולם גדול יש במרכז הפירמידה וכולו מלא כורסות נוחות. מפינת כורסה שכזו תוכל לראות בחלום או בהקיץ הרבה נערות נאות שלבושן מעט ועורן שזוף ועיניהן כלות. ובערב שני מועדוני־לילה מציעים לך תוכנית ותזמורת ומשקה. ואם אינך נוסע העירה לאכול אצל צ’ארלי או לחזות בצוללים הקופצים מן הצוק לים, הרי משחק קלפים או שניים ימלאו לך את הערב ויביאו אותך אל תוך הלילה עייף ורגוע.

עד שיצאו מאותו מלון היתה אהבה גדולה בין ארבעת הזוגות שבאו לשם, כל זוג לעצמו וכל הזוגות יחדיו. אל־בּאזרָה (העיסקה) בעיני כבר חתומה, אמר רחמו לאשתו מרוצה. כלתו לעתיד שבתה את ליבו. ואביה הפתיעו ונטל עליו את כל הוצאות המלון והטיסה. נעצה בו אודט את עיניה הגדולות וספגה בהנאה את שביעות־רצונו. ניצבה בינו ובין המראה הגדולה והתחילה משילה בגדיה מעליה כמתגרה. פיתחה והתירה והשילה והיתה מהרהרת בינה לבינה: רחמו שלי – שלי הוא, שמי שאוכל לשובעה ובטנו מליאה אינו נכנס למסעדה אפילו תפריטיה מגוונים ומעוררים. לינדה מַרְת־עַמי (חמותי) צודקת, צריכה אשה לדעת להחזיק בגבר שלה.

 

פרק כ"ד    🔗

הצטרף לניאדו לתבורי ידידו ועלה עימו במכוניתו לירושלים. מפעם לפעם היו מכנסים ישיבות בירושלים הבירה, כדי להראות קבל עם ועדה שבמפלגה לא רק דורשים נאה, או כפי שהיו אומרים – לא רק מדברים, אלא גם עושים. רבים מעלים מס־שפתים לירושלים, היה אומר תבורי, ומעטים עושים כמונו להעתיק את פעילותם אל הבירה. חוב מוסרי שהרגישו כלפי העיר השסועה והחצויה, שרוב אומות העולם טרם הכירו בה כבירת־ישראל, היו פורעים בישיבות שעשו בה. לעשות בה ישיבתם קבע לא רצו, עמדו והעבירו אליה ישיבותיהם.

תבורי מן האקדמאים במפלגה. קומתו בינונית, שערו בהיר ומסולסל ועיניו מבריקות בשאפתנות גלויה. האחד מסתכל בהן, בעינים הללו, ואומר אפורות הן, והשני מכנה את בעליהן הצעיר בעל העינים הירוקות, ומזכירות צעירות אומרות זו לזו, עינים כחולות נאות יש לו לתבורי. צעיר ונמרץ ושאפתן סלל תבורי דרכו במעלה ההר, מביט מגבוה על העסקונה חסרת ההשכלה והברק. כיוון שלמד מחשבה יהודית ומדעי המדינה החשיב את עצמו כאיש הרוח. במחשבה צלולה הציב רגל אחת שלו בעולם המעשה ורגל שניה בעולם החשיבה. לא לשם פרנסה בלבד היה מרצה בסמינר למורים לצד עיסוקיו המרובים ברחוב הירקון מאה ועשר.

שם, ברחוב הירקון, הכיר אותו לניאדו. תחילה במעלית ואחר באולם הישיבות ולבסוף בחדרונים קטנים שבהם הוכרעו עניינים גדולים. כל מה שידע תבורי על לניאדו היה שהוא “איש עדות המזרח” ושהוא “מכוחותינו” וש“עוד נכונו לו עלילות” במפלגה ובמדינה. הזמין אותו איפוא למכוניתו על־מנת לעמוד על טיבו ולקשור אתו קשרים בחינת “שלח לחמך”; שום דבר מוגדר בינתיים. דברן גדול היה תבורי ועוד בטרם יצאה המכונית מרחוב הירקון התחיל מרצה באוזני לניאדו ומסביר לו מהו שורש כל רע במפלגה.

– שמע מה שאני אומר לך, מסמרים בלי ראש – זה מה שהם. תקועים מימי ברל ואליהו ו… מתושלח ואיש אינו יכול להוציאם. תפסו עמדה והם מגינים עליה בשיניהם, מפחדים מה יעשו אם ייזרקו מן העסקנות. וזהו האסון. שמע מה שאני אומר לך – אנשים רבים מדי – העסקנות היא כל חייהם. מצב זה גורר אנשים טובים וישרים ביסודם לעשות מעשים שלא־ייעשו.

– אבל הרי ככה זה בפוליטיקה – השיב לניאדו – כך בכל מקום.

– למה בכל מקום – הרים תבורי שתי ידיו מן ההגה – קח את נשיא ארה"ב. קדנציה אחת או שתים והוא הולך הביתה אחר כבוד. טוב למדינה וטוב גם לו ולמשפחתו. מה יש?! אצלנו – נסה לשלוח שר או מזכיר מועצה לביתו והעולם יתהפך. אנשים נכנסים לפוליטיקה מבלי שמכינים לעצמם תשתית מקצועית אקדמית, מבלי שמכשירים דרך לנסיגה מכובדת. ומי שאין לו לאן לסגת הולך עם הראש אל הקיר ומנפץ במצחו את יושרו ואת מצפונו.

– אינני יודע איך זה בעולם הגדול – אמר לניאדו – אך בארץ ברור לי שככה זה בכל המפלגות. לא רק אצלנו.

– וזה המזל שלנו. שאלמלא כן היה העם הזה כבר מחליף שלטון ומנסה לרפא מחלות ממאירות שדבקו בו. אלא שכל ילד רואה שבכל המפלגות הגיל, הוותק, הרמה והטיב של העסקונה והמנהיגות ממש כמו בשלנו, אם לא למטה מזה.

עצר תבורי רכבו לפני רמזור והסתכל בהערצה בפרצוף שניבט אליו מן המראה. הציע סיגריה לחברו והצית אחת לעצמו. הזניק את רכבו בצהוב והמשיך בנאומו.

– אלא מאי? לחברינו יש שררה והשפעה ושליטה על תקציבים, ולאחרים אין. וכל אדם המחזיק בידיו שלטון וכוח שנים מרובות מתחיל מסתאב. פשרות שהוא עושה מכוח הדברים שבתוכם הוא נתון וקנוניות שאליהן הוא נגרר שלא ברצונו מכלות בו כל חלקה טובה, אפילו התחיל דרכו כאחד מל"ו צדיקים.

נכבש לניאדו בשטף דבריו של תבורי והתפלא על גילוי ליבו ועל אומץ־רוחו. בביקורתו על כל החבורה שם זה עצמו מוּרם מעליה. כביכול היה מצהיר ואומר, אני – לא מהם ולא מהמהם ולא מהמונם. ובדברו כך באוזניו של לניאדו עשה אותו ממילא שותף. נתקרבו השניים כקושרי־קשר והחלו משיחים כידידים ישנים. כששמע תבורי, שלניאדו נולד בחלבּ, נשתלחה רגלו אל הבלמים וראשי שניהם נזרקו לפנים כאילו היכה מי בעורפם.

– אתה חלבּי? בן ארם־צובא, יעני? תראה מה זה עולם קטן. לפני חודשיים, אולי שלושה, עליתי לירושלים במיוחד כדי לעיין בכתר ארם־צובא.

– מה לך ולכתר ארם־צובא?

תבורי האט הילוכה של המכונית וצימצם עפעפיו כאיש שפגעו בכבודו.

– אתה בוודאי חושב שהחיים שלי מתחילים ברחוב הירקון ומסתיימים בבית הוועד־הפועל. אין לך טעות גדולה מזו.

– ובכל־זאת….

– תראה, בשנה האחרונה של הלימודים עשיתי עבודה סמינריונית על הרמב“ם ובדרך עקיפין זו היגעתי אל כתב־היד העתיק ביותר של התנ”ך שהוא ראה ובדק ואישר שאין נכון ממנו. סקרנותי גברה ככל שקראתי על הכתר ועל גלגוליו. באותם ימים עשיתי עבודות מסויימות בהוצאת הספרים, שהוציאה לאור את תנ"ך ירושלים, שהוּגה על־פי הכתר, אבל זו פרשה בפני עצמה. אתה יודע משהו על כל הנושא?

– יודע. מה שכל אדם בעירנו ידע. אולי קצת יותר.

תבורי שתק. בִּימִינוֹ סרק שערו מעל אוזנו כאומר “שומע אני”.

– בערבית קראו לו “אל־תאג'”. שמרו אותו בארגז פלדה נעול בשני מנעולים כבדים שהיה מונח על אבן גדולה בהיכל אליהו הנביא. היכל אליהו היה אחד משבעה היכלות שהיו בו בבית־הכנסת הקדמון של חלב. אני אומר היה, כיוון שאיני יודע מה נותר מכל זה היום.

– שמרו עליו בקנאות רבה, אם אינני טועה. ראו בו קמיע ואוצר.

– אינך טועה. בית הכנסת העתיק ו“הכתר” היו הנכסים היקרים והמקודשים ביותר שלנו. את הכתר לא ראה איש. פעם־פעמיים בדור היו מוציאים אותו ברוב עם, באישורם ובנוכחותם של שני הגבירים שומרי־המפתחות. על כתר של ממלכה לא היו שומרים יותר.

– שמע, יש לי רעיון – קפץ תבורי אל תוך דבריו – אם הישיבה תיגמר בזמן, אני לוקח אותך לראות את הכתר. מה דעתך?

– נפלא. אני מאד רוצה. אבל… אתה חושב שיתנו לנו לגשת אליו?

– סמוך על תבורי. הספרן הוא ידידי. רק בשבוע שעבר היה אצלי באיזה עניין.

– יש מקום שאין לך בו ידידים?

– הקרמל. ידיד טוב במקום הנכון – זהו מפתח ההצלחה. פעם הוא צריך אותך ופעם אתה צריך אותו. וכל עוד זה נהנה וזה אינו חסר – מה רע יש בזה.

– אני ממש מתרגש למחשבה שכאן בירושלים אוּכל לראות את הכתר “שלנו”.

– מה עוד אתה יודע עליו? – שאל תבורי.

– המסורת המקומית מספרת, שהוא נכתב בידי עזרא הסופר כשהתעכב בעירנו בדרכו מבבל לירושלים. אבל זו כמובן אגדה. הוא נכתב במאה התשיעית לספירה. ולא בארם־צובא. כתבו אותו בארץ־ישראל ומאז שהוּגה ונחתם….

– בידי רבי אהרן בן־אשר, אם אינני טועה.

– אמת. מאז מתחיל סיפור נדודים שהנעלם מרובה בו על הידוע. גויים שדדו אותו מירושלים. נראה שכבר אז היה ערכו גדול. הוא נתגלגל והגיע לקהיר. שמעה קהילת קאירו ופדתה אותו בכסף רב והניחה אותו בבית הכנסת שלה למשמרת. כאן נכנס הרמב“ם שלך לתמונה. הוא מאשר שזהו כתב־היד המוסמך והמהימן ביותר של התנ”ך וממליץ להגיה את כל ה“ספרים” על־פיו. כיצד ומתי ומדוע הוצא הכתר מקהיר והובא לארם־צובא אין איש יודע.

– קראתי סברה שנכד נינו של הרמב"ם הוא שהביא אותו לחלבּ ומסר אותו לחכמיה למשמרת־עולם.

– שרבי דוד הוא נכד נינו של הרמב"ם – זו עובדה. שהגיע זה ממצרים לארם־צובא אף זו עובדה. מכאן ואילך הכל בגדר סברה. אין שום הוכחה שהוא הביא איתו את כתב־היד היקר. ואין שום הסבר מדוע הביא אותו מי שהביא.

– ממש סיפור בלשי.

– כך או אחרת, כאלף שנה היה ה“מצחף” הקדוש מונח אצלנו למשמרת. שהוא מצחף – ספר ולא מגילה – זאת הרי ראית אם עיינת בו.

– אתה יודע, פעם ראשונה ששמעתי את המלה “כתר תורה” הצטייר בעיני החלק העליון של ספר־התורה הדומה בצורתו לכתר מלכות. לא ידעתי שלכתב־היד עצמו קוראים “כתר”.

– משום ערכו וכבודו קוראים לו כתר. ויש כמה כתרי־תורה בעולם. אלא שכתר ארם־צובא מלך על כולם.

– אם־כך נגמור ישיבה בענייני מלכות ונקפוץ לרחביה לראות את המלך. לפני שיסגרו.

הישיבה היתה סוערת, אך קצרה. האיש שנגדו יצא הזעם לא בא כלל לישיבה. יצאה הרוח ממפרשי הצועקים ונמנו וגמרו לדחות את הישיבה ולכנסה בתל־אביב, לבל תהיה לו לזה עילה שלא לבוא גם בפעם הבאה. שאסורות עליו נסיעות מטעמי בריאות אמנם תירוץ עלוב הוא, אך אפילו אותו יש להשמיט מתחת רגליו הרועדות.

החנו את המכונית ברחוב שקט. סגרו את הדלתות ללא חבטה, כאילו רגיעתה של השכונה דבקה בהם. אפילו הליכתם היתה שונה מדרך הילוכם בתל־אביב. צעדו לאט בסימטה צרה ונאה ופנו והימינו אל תוך גן מטופח ושוב הימינו ובאו אל פתחו של בניין מנומנם. חרקו דלתות והורמו אליהם עינים לאות מקריאה ועיון, ותוך שעה קלה מצאו עצמם השניים יושבים אל שולחן ומחכים לכתר.

ירד הספרן אל המרתף הוא ואשר־על־הבית עימו, פתחו את הכספת ועלו והביאו לפניהם כרך כבד ועבה, שכריכתו עור ודפיו קלף ואותיות שבו בנות אלף שנה. ציוו עליהם למעט במגע, שפינות הדפים משופשפות ומעוגלות ונוטות להתפורר. הביטו השניים ובלעו בעיניים משתאות פסוקים מוכרים שהיו כתובים שלושה טורים על כל דף. בראש העמוד ראו “לא ימכר” ובתחתיתו “לא יגאל” בכתיב חסר ובאותיות נאות, כל למ"ד דגולה כמנהג מגילות ים־המלח.

שבו אל עמוד ראשון וראו שהוא מתחיל בסופו של חומש, פרקים אחרונים מספר דברים בו. סיפר להם הספרן מה שידעו כבר מפי השמועה, שחמשה חומשי תורה עלו באש באותו יום של פורענות, לא זכו להגיע לירושלים ולא זכתה ירושלים לראות אותם שנית.

אמר לו לניאדו לספרן, ואתה בטוח שכל מה שלא הגיע לכאן אכלה האש?

אמר לו הספרן, אין לי שום סיבה שלא להאמין למה שאמרו הללו שהביאו אלינו אוצר זה מרצונם הטוב.

שאל אותו, הביאו וקיבלו שכרם?

אמר לו, זאת איני יודע. וגם אילו ידעתי, ספק אם הייתי מוּרשה לספר לך. מכל מקום, אדוני, אני חביבה עלי הבלשנות מן הבלשות.

כפף לניאדו צווארו והושיט חוטמו וריחרח בדפים ובכריכה ככלב המחפש עקבות אדוניו. טפח לו תבורי על שכמו ואמר, מה אתה עושה? וצחק.

כשיצאו משם אמר לניאדו לידידו, שתי עובדות מתמיהות מצאתי במה שראו עיני.

אמר לו, אל תהיה מגוחך.

התעקש ואמר, לא ראיתי שום סימני חריכה, ולא הרגשתי ריח חריכה שאש מותירה אחריה.

צחק תבורי ואמר, הנה משום כך דחפת את אפך לאותם גווילים. ואני חשבתי שריחה של ארם־צובא עלה באפך. תמיד אתה דוחף כך את האף, לניאדו?

לא נסחף לניאדו אחר הליצנות. המשיך וטען, עובדה מעניינת משכה את תשומת־לבי, שבדיוק בסופו של חומש פסקה האש. ולא בדיוק נמרץ, כדי לא לעורר חשדות מיותרים, אלא חמשה פרקים לפני סופם של חמשת הספרים. ממש נגד עין־הרע.

– כמה זמן עבדת בהגנה בפענוח ותרגום מסמכים? – ענה תבורי בשאלה, הפעם כמעט ברצינות. ומבלי שחיכה לתשובה הוסיף ואמר – דבק בך משהו מהחשדנות של אנשי ההגנה שטיפלו בנושא הערבי.

– כל העניין נראה לי ראוי לבדיקה.

– איזו בדיקה? אתה יכול להעלות על דעתך שמישהו ישלח את ידו בכתבי־הקודש? ולשם־מה?

– אתה תמים או שאתה עושה את עצמך תמים? – הרים לניאדו את קולו.

נשתררה שתיקה ביניהם. המכונית המשיכה דרכה במורד הכביש והמחשבות שבראשם הוסיפו והתגלגלו בפסים מקבילים.

– אגיד לך משהו – שבר תבורי את השתיקה – ההתרגשות שלך התחילה להשפיע עלי. אילו הייתי חבר־כנסת, ייתכן שהייתי “עולה” על הנושא ופותח בחקירה. חברי הכנסת שלנו אינם יודעים כיצד לעשות שם לעצמם. הם רצים מוועדה לוועדה ומישיבה לישיבה כאילו זה העיקר. בחורי־ישיבה כולם.

 

פרק כ"ה    🔗

במטוס אל־על בדרכו ארצה שב אלבר והפך לאברום. טפיחה על הכתף העירה אותו מנימנום מפורקד.

– אברום או לא אברום? כמה שנים… כמה שנים… – נתחייך מולו בשמחה כנה מוּלה הג’לוֹבּ, שחרחר יפה־תואר, רחב־כתפיים ושופע בטחון עצמי.

חישבו ומצאו שעבר “שתים־עשרה שנים טובות” מאז סיימו את אותו קורס בעניינים שהשתיקה יפה להם, ויצאו איש איש לדרכו. מסתבר שמולה קצין בטחון של אל־על בלונדון וזו אחת מקפיצותיו המרובות ארצה “כדי לתפוס שיזוף על שפת הים”.

– אם אתה אותו מולה שהיכרתי, אז לא רק שיזוף אתה תופס על שפת־הים. או שמא אשה וילדים בייתו אותך?

– אשה יש וילדים יש, כמובן. אבל הבית בלונדון לחוד ושפת־הים של תל־אביב לחוד. כמו שאשתי אומרת: מה עניין מיטה אצל הר סיני?

פרצו שניהם בצחוק זה על כתפו של זה, ומולה מיצמץ בעיניו, ועשה תנועות של קוסם הקורא בכדור של בדולח ואמר,

– ואתה עוד בקיבוץ…

– עדיין.

– עובד־אדמה, יעני.

– לאו־דווקא.

– אבל כל השנים באותו חור, תסלח לי על הביטוי.

– מפעם לפעם לוקחים אותי “מאחורי הצאן” ושולחים אותי לנשום אוויר־פסגות, פעם של האלפים פעם של האטלס…

– ומניין הפעם?

– מכסיקו.

– וואללה, לשם אפילו אני לא היגעתי. אבל זה בתכנית. סמוֹך. יש שם מה לראות, מה?

– או־הו.

– חוזר ממכסיקו וכל מה שיש לך להגיד זה “או־הו”…

לא הצליח מולה להתיר לשונו של אברום, אך לא הרפה ממנו עד שהביאו אל אחורי המטוס ועשה לו הכרה עם הדייל הראשי, אחד “מהחבר’ה הטובים”. הזמין אותם הדייל אל מאחורי הווילון ומזג וויסקי בשלוש כוסות והטיל אל תוכן קוביות קרח ביד מומחה, ופתח והסביר טיבה של השביתה העומדת לפרוץ. הוא מספר ואברום שותה ושותק ורק שאלותיו הקצרות של מולה מזינות שלהבת דבריו של הדייל, שפניו פני אשה וקולו מלחש ואומר “אותנו הם לא יצליחו לדפוק. אנחנו, בגרון אנחנו מחזיקים אותם. והם יודעים זאת”.

– מה שאני יודע – אומר מולה – זה שאין מורידים בקודש וששכר ריאלי הוא קודש. וכשהם לא יוכלו להחזיק מעמד מול שביתה, הן מבחינת ההפסדים והן מבחינת חיוניות הקשר עם העולם הגדול.

מעט מתוך נימוס מעט מתוך סקרנות שואל אברום על משכורותיהם של זה ושל זה ושל אלו המועמדים לשבות, וכיוון שתשובותיהם מעט חמקמקות הוא נדלק ומגלה טלפיים של איש שרזי הכלכלה ויחסי־העבודה נהירים לו, ומוסיף ושואל על תנאים והטבות ופטוֹרים ושערים, עד שמסתבר לו מה שידוע להם מכבר, שמקבלים הם יותר מאשר מקבל שר בישראל, לבד מן הכיפה ששר מקבל בכניסתו לתפקידו והם אינם מקבלים.

מרוקן אברום את כוסו בתנופה ונפרד מן השניים השונים כל־כך זה מזה ומאוחדים במאבקם ובמרירותם – מרירות של שבֵעים שלא החכימו לבנות חדרי הקאה בטירתם. (בעת סיור בארמונות עמק הלוּאַר בצרפת הראה להם פעם המדריך חדרי־הקאה מוצנעים לצידם של חדרי־האכילה המפוארים.) חוזר הוא אל מושבו ושוקע בהרהורים על טיבו של סוציאליזם זה, שמהרסיו נושאים את שמו לשווא. ומכאן רק פסיעה קטנה להרהורים הישנים המטרידים אותו בעת האחרונה. הרהורים על השביתות הללו ששמרו על הסוציאליזם, כשם שהשבת שמרה על ישראל, עד שנפלו שלל בידי החזקים והמעטים שהפנו את נשקם של ההמונים החלשים נגדם; מחשבות על הצלחת המפעל “שלו” במשק, שחלק ניכר ממנה אפשר לזקוף על־חשבון איסור שביתות, שהוא מיסודותיה של אותה חברה קיבוצית המגינה על חופש השביתה של כל פועל ואוסרת זאת על חבריה, הנלחמת על זכויות סוציאליות בחוץ ומטשטשת אותן בבית פנימה, חברה כל־כך סוציאליסטית שבה אין שומעים את המלה הזרה הזאת כלל. ואלמלא העולם החיצון היתה קולפת מעצמה אף את השם קיבוץ ומתהדרת בהקמת משק לתפארת.

צריך למצוא שעה של פנאי, אולי אפילו שבוע שלם, ולעשות חשבון־נפש. אך למי יש פנאי. וכשם שיש פיגור מתמיד בהנהלת־החשבונות של המפעל (את סימה צריך להחליף בהזדמנות הראשונה להוציא אותה לאיזה בית־לורדים באחד המפעלים האזוריים) כך יש ויהיה פיגור בהנהלת חשבונות־הנפש. אצלו ואצל אחרים. ובתנועה בכלל. ההשפעה על החברה הישראלית פוחתת ככל שנחלשת ההשפעה על הנעשה בבית פנימה. לא מספיק להיות צדיק תמים “בדורותיו”. מייגע להיות צדיק. תמיד צדיקי־הדור. אבל הרי את זה בדיוק ביקשה נפשם. לא?

בכל פעם שאדם מתרחק גיאוגראפית נוצרת זווית ראייה חדשה. ככל שהמרחק גדול יותר הזווית חדה יותר ונדמה שגם הראייה חדה יותר. עד שלא ראה עליבותה של רדיפת־תמיד זאת אחר העושר והרווחה־החמרית, שהיא כל־כולה של הוויתם של יהודי מכסיקו, לא ידע ולא חש שהוא סוחף את משקו שלו לתהליך דומה. מתוך כוונות טובות. נלחם באסיפות ובישיבות. משקיע אונו ומרצו וקסמו. מטיף ומשכנע. מרבה רווחים מרבה רווחה. עניינים שברוח הם לא לדור שלנו. אבותינו עסקו בהם דיים ואם־ירצה־השם יעסקו בהם הנכדים. אנחנו צריכים קרקע איתנה תחת רגלינו. איתנה ומצמיחה – פרחים ופירות וירקות וכותנה ואלקטרוניקה ופלסטיק, ובעיקר לייצוא. שאז יש דולרים. ומי שיש לו דולרים – מה חסר לו? וצומח דור שעולמו מתחיל בטרקטור ובחממות ומסתיים במפעל ובמיכונו; וחלומו – לנסוע מטעם המפעל לעולם הגדול עם הרבה דולרים ולהזמין חדר בבית־מלון מפואר (שהטלפון בחדריו ישיר ואין מחכים לקו ולשיחה שעה שלימה) ולשוב עם הזמנה למשלוח שיכניס פי כמה וכמה דולרים; מאה שערים, אם לא למעלה מזה.

ואתה לך תתוכח עם אחיך ועם דודיך ובני־דודיך במכסיקו, שהדולרים אינם העיקר ושחיים הסובבים סביב הדולר והזהב אינם אלא התבהמות והזדהמות.

לא הבינו הללו כיצד יכול לדבר כך אדם שבא אל אותה מכסיקו על־מנת למכור לה תוצרת מפעלו ולקבל ממנה דולרים. ישבו סביב שולחנות גדושים פירות טרופיים של מכסיקו ודברי מאפה של חלב ותמונות בני־משפחה מחמש יבשות והסתכלו בו כביצור שבא מן המאדים. אין הוא מקבל משכורת כלל ודינו כדין פועל פשוט במפעלו, ואשתו אינה יכולה לנסוע עימו אלא־אם־כן “יצביעו” על כך “החברים” בטוב ליבם המוצף בנחלי־קנאה. כל היום מתרוצץ בענייני ביזנס ומוכן הוא לוותר על סעודת־מלכים בעבור פרוטה אחת נוספת עבור תוצרתו – ובערב הוא יושב ונואם לפניהם בערבית שחוקה, שמי שכל חייו רדיפה אחר ממון, חייו אינם חיים.

אילו יכול היה לספר להם תכנית נועזת שהחלה נרקמת במוחו במהלך אותו מסע, היה זוכה וודאי להערצתם, אך לא היה ממעט תמיהתם כהוא־זה. תכנית זו יתחיל עוד מחר להעלות על הכתב. תזכיר. הרבה העתקים. משיחות על אותם אביזרים אלקטרוניים שמפעלו מייצר נסתבר לו, שאפשר להטות ליבם של המכסיקאים הללו לפתוח קו־ייצור של מטוסים ישראלים ולהפוך את ארצם מרכז אספקה למחציתה של יבשת, שהתעופה האזרחית והצבאית מתחילה לתפוס בה מקום של חשיבות עליונה. וכך יימצאו נהנים המפעל שבקיבוץ והתעשיה האווירית והמדינה המשוועת לדולרים; ואברהם ספרא ייכנס להסטוריה.

בקושי שמר את לשונו ולא סיפר להם לבני משפחתו דבר וחצי דבר ממה שהגתה רוחו וממה שליבן במגעיו המייגעים באותם ימים. אילו ידעו ייתכן שהיו סולחים לו איחוּריו לארוחות, שבכל אחת מהן מיספר המנות עולה על שבע ומיספר הקרואים כפול מזה, והתעניינותו המעטה בחדרי־השינה המפוארים והמוזהבים של הזוגות הצעירים במשפחה, שהראו לו מצפים להתפעלותו. אילו ידעו שגם הוא עוסק בעניינים גורפי מליונים, היו מרשים לו ללכת לשוק אל־לאגוּנייה ולקנות סנדלי־עמך הקרויים הוֹראצֶ’ס ומחירם זעום ונוחים הם לעבודה במשק, ולא היו אונסים אותו לתוך חנות נעליים אמריקאית מהודרת, סניף של “פלוֹרשיים” או משהו כזה.

ומצד שני, אילו ידעו במה בדיוק הוא עוסק ומה בערך הוא מתכנן, אפשר לא היו סולחים לו לעשיר שכמותו, שלא הביא מתנות יקרות לכל אחד מבני המשפחה, קל וחומר לבנות הצעירות המורגלות בדורונות ובפינוקים.

לא היתה שיחה, בפניו ושלא בפניו, במשך כל אותו ביקור, שלא נקלעה לשאלה כיצד צמח ענף כזה על עץ שגזעו גזע בית ספרא והרכבתו מבית טאוויל; עץ שהושקה במימיה של חלבּ, מים מיובלו של נהר פרת. אילו היה מספר להם תכנית זו שהבשילה בראשו ופרשה אחת נסתרת מעברו, אפשר שהיה משכנעם, שנָאה הענף לעץ ומאותם שורשים יניקתו. אך גם התכנית וגם הפרשה – מן הדברים שמוקדם עדיין לספר בהם. נצר לשונו. ואמר לעצמו, בסופו של דבר מי הם ומה הם בעיניי, עולמי אינו עולמם ועולמם מחוץ לעולמי.

דברים שיש בהם מן האמת, אך רחוקים מלהיות האמת כולה.

עוד הוא שקוע בהרהוריו, עבר על פניו אותו דייל וקרץ לו קריצה של ידידות. נתעכב זה אצל עמיתו שישב לנוח מעט, כפף אליו קומתו והיו השניים משיחים בקול בחוטפי־מטוסים לוקחי בני־ערובה חפים מפשע. זה אומר פירטים חסרי־לב הם, וזה מתלהב ופוסק “הייתי תולה אותם אחד־אחד”, זה טוען שכל חוקי החברה האנושית וסדריה נעשו על־ידם לצחוק וזה מתרתח ואומר “כמו כלבים שוטים. לירות בהם. שפה אחרת אינם מבינים.”

ואברום שומע ומחריש. עומד לו על קצה הלשון לומר להם: במה טובים אתם מהם אינני יודע. גם אתם גורמים בשביתתכם סבל רב לאזרחים חפים מפשע רק על־מנת להשיג את מטרותיכם האנוכיות. גם מעשיכם אלימים וגסים. והנזק שאתם גורמים לסדרי החברה וליסודותיה…

שב הוא ומשנה ניסוחיו, מתקן וממתן, מחליף ומחריף. ועד שהוא מוצא בדיוק מה יאמר, נוטל הדייל הראשי את רגליו ומתרחק. אברום נושם לרווחה. עוד רגע והוא נרדם.

 

פרק כ"ו    🔗

פעמים היה שב מנסיעות בעולם כאילו שב מתל־אביב. מתייק ניירות שהביא עימו, מסכם הוצאותיו בדקדקנות, מכתיב כמה מכתבי־תודה וכמה סיכומי־דברים של עסק, ומרחיב שלום וחיוך לקרובים שבקרובים – אם קרבה של ענף, אם קרבה של שכנות ואם קרבה של רעות.

הפעם שב אחרת. אפשר אפילו לומר, שב אחר. צעיר היה עדיין מכדי לצאת “בחיפוש אחר הזמן האבוד” (את ספרו של פרוסט התחיל פעמיים לקרוא. פעם הפסיק באמצע כיוון שהיה צעיר מדי, פעם שניה הפסיק בגלל משבר במפעל שגזל כל רגע של פנאי. הוא אהב מה שקרא, אך לא נמשך לקרוא עד הסוף.) אך בלי ספק הוא חיפש ומצא מקום אבוד, תרבות אבודה של קהילה חריבה שבה עברו ילדותו ונעוריו, שבה התעצבה אישיותו, אם לטוב ואם למוטב. כיוון שלא היה לו שום סיכוי להגיע לביקור בעיר הולדתו, היה ביקור זה מעין תחליף.

לא יכול היה להשתחרר מן ההרגשה שגורלו עלול היה להיות כגורלם של הללו שם. ויתירה מזו, שמחשבותיו ודעותיו והשקפותיו על כל דבר שבעולם עלולות היו להיות כשלהם – חומרניות ושמרניות ורדודות כשלולית. יכול היה לשאת בת־דוד לאשה ולגדל עימה שמונה־תשעה ילדים מטופחים ומנומסים בבית עם ששה חדרים ושתי עוזרות ושתי מכוניות. עתה היה מגיע זמנו להשיא את בניו ובנותיו (הבכורה בת שש־עשרה ויכולה כבר ללדת לו נכד ראשון) ולתת לכל אחד ואחת כנדוניה דירה וחנות – אחת משרשרת חנויותיו הפזורות בעיר בת תריסר המליונים. והוא בגילו כבר היה יושב על מלאת, ערימת זהובים מאחורי אריח, חשבונות בנקים בשוויץ בכיסו ובית קטן לקיץ באקפולקו ובית למי־יודע־מתי בנתניה (בינתיים ערכו עולה. ומשהו למען ישראל צריך לעשות, מה גם ששכרה של מצווה זו משתלם ישר לבנק בג’נבה).

אלה שעשו כך ובדומה לכך הרי דומים לו בגֵנים של תורשה ובהרגלים של מורשת ובחינוך של ילדות ונעורים הרבה יותר מאשר כל אחד בקיבוצו. מה אם כן שינה כך את גורלו מגורלם? והאם שפר עליו עולמו מהם? האם מאושר הוא? האם מאושרים ילדיו מילדיהם? שאלות כאלו אין אדם שואל את עצמו אלא לאחר עימות שכזה. ובתנאי שיהיו לו הפנאי והאומץ לשאול ולהשיב.

נפתח אברום והיה מספר סיפורים. לדיטה אשתו, לבניו ובנותיו, לחבריו בקיבוץ. ביחידות ובפומבי. היה מספר ובסיומו של כל סיפור היה תמיה על עצמו אם יש בסיפורו תשובה לשאלות הללו ומהי אותה תשובה, הפשוטה היא או מורכבת. עתים היה אומר לעצמו, אילו היגעתי לארץ בשנות הילדות ולא הייתי מבלה, תרתי־משמע, את מיטב נעורי בעיר ההיא – וודאי היתה תשובתי לשאלות הללו ברורה וחד־משמעית, כתשובתו של כל ישראלי שורשי. ומעניין שבהקשר זה היה נזכר בעיר “ההיא” כעיר ללא עצים, ללא פרחים.

ימים אחדים אחר ששב לביתו ניגש אליו סדרן־העבודה והעמיד בפניו ברירה, להיכנס לתורנות של שבועיים בחדר־האוכל בשבוע הבא או בזה שלאחריו. כמה יפה שאתה משאיר בידי את ההחלטה, נענה אברום, חיוך ערמומי מתפשט על פניו. בחר את האפשרות הרחוקה. מי יודע מה יקרה עד אז. כשהגיע היום נכנס לתורנות בכל נפשו ובכל מאודו. שיפשף וציחצח ומירק והבריק ופיזר חיוכים והביא לכל אחד מבוקשו, אחת היא אם חבר או מתנדב או ילד. מפיק היה סיפוק מיוחד מן השירות שהוא נותן מרצונו לציבור, משל נסיך הוא היורד אל עמו או נשיא הלוחץ ידי אזרחים ברחוב ומרעיף חיוכים של בחירות. ובכל יום, לאחר שסיים את שטיפת שולחנות הפורמייקה, ובטרם החל לערוך אותם לארוחת הערב, היה יושב עם המאחרים, השבים מן השדה לארוחת־צהריים של שעה שלוש, נותן מנוחה לרגליו ופורקן להרהוריו. יושב ומתחיל לספר. וקהלו העייף והרעב פיו עוסק באכילה גסה ואוזניו נטויות לשמוע. פעמים היה מגיע בעצמו למכסיקו, פעמים מנווטם שישאלו. תמיד אהב חברותא. אך עתה הקהל היה לגביו מעין קיר שאליו הוא מטיל כדורו כדי לראות כיצד ישוב אליו. ביום הראשון של התורנות ישבו סביבו חמשה־שישה חברים, הם טורפים ברעבונם והוא מספר; הוא מספר והם טורפים.

– הארוחה הטובה ביותר שאכלתי אי־פעם היתה דווקא במסעדה. צירוף נדיר ומעודן של שבעה מיני אוֹר־ד’ובר בתחילה ושבעה מיני גבינה לסיום, לפי מיטב המסורת הצרפתית, של בשר־כבש בטעם מכסיקאי – בשר של עוּבר רך הקרוי “כּבּריתוֹ”, של מליאים מזרחיים למיניהם – גזר וארטישוק וחציל וקישוא דקיק ממולאים בשר ואורז וצנוברים ורימונים, ושל לחם חיטה־חיה המובא ישר מן התנור שבפינה, שלם ומהביל. מסעדה זאת היתה חלום־חיים שהתגשם. חלומו של בחור צעיר ונחמד מיהדות סלוניקי. אלמלא היה בן־עשירים לא היה יכול להקים מסעדה כזאת, טירה קטנה מוקפת גן עצי־פרי בפרבר מהודר, שתי קומות מרוהטות ומקושטות בטעם, בראשונה אוכלים לקול שירה ונגינה ובשניה מסתודדים בשקט ובצינעה בחדרים־חדרים. ליושבים בגן בצל העצים גישה חופשית לגדי מסתובב על שַפוד, ונער מכסיקאי עוזר על־ידם.

אלמלא היה בן־עשירים גם לא הייתי מגיע לאותה ארוחה. שדכן שלח הבחור אל בן־דודי לבקש את בתו לאשה. כיוון שהיה בן עשירים (מולטי־מיליונרים, כמו שהם אוהבים שם להגיד), לא אמר בן־דודי לאו מוחלט, אף־כי מבני סלוניקי הנער. מיד הגיעה הזמנה למסעדה לנערה בת החמש־עשרה, להוריה ולכל משפחתה. נסענו שיירה של ארבע מכוניות ובאנו וירדנו בפתח החצר. יצא לקראתנו הבחור נרגש. באו בעקבותיו המלצרים המגוהצים, הובילו והושיבו אותנו בקומת הקרקע כולה ועמדו עלינו לשרתנו.

ומה אתם חושבים אמר בן־דודי לאחר הארוחה?

– אנחנו לא חושבים. אנחנו אוכלים.

– תביא קצת סודה, בחייך.

הביא סודה והמשיך לספר.

– שבנו הביתה ונתכנסה מועצה. תחילה דיברו על טיב האוכל, ולא היו טענות. גם קישוטי המסעדה וריהוטה עברו את הביקורת, אף כי היו מכסיקאיים מדי לטעמם. ואז נשען בן־דודי לאחוריו, עצם את עיניו והוציא שיעול קצר מגרונו. הכול חיכו לפסק־הדין. והוא פתח את פיו ואמר “כשיבוא אבא נסכם ונחליט”. דודי לא היה כמובן איתנו במסעדה. האוכל שם אינו כשר ובני־דורו שומרים על כשרוּת אפילו מחוץ לביתם.

הגיע הדוד, הושיבו אותו בראש השולחן והחלו מתארים לפניו כל מה שראו וכל מה ששמעו וכל מה שאכלו. אמר הדוד, עכשיו שראיתם בעיניכם תסכימו כולכם איתי, שמי שמשרת אחרים אינו ראוי לבוא בקהלנו. מתחיל משרתם בגופו, במוקדם במאוחר נמצא משרתם גם בנפשו. מפזר חיוכים מזוייפים ומודה בקידה ומפציר לשוב שנית. לנכדתי ניקח בחור המרכין ראשו רק בפני אלוהיו שבשמיים. סקר הדוד את כל הנוכחים והוסיף בלחישה, ואל נשכח שהבחור אינו חלבּי.

– ואילו היה חלבּי – לא התאפקה כלתו ושאלה.

– שאלה של טיפשות – הגיב הדוד בכעס – ראית פעם חלבּי שפתח כאן מסעדה? "אילו היה…. " אילו היה בנו של רוטשילד ובעל־מסעדה הייתי אומר לא.

ובנו הוסיף ואמר: אבא צודק. זו מסעדת פאר. בעליה – שבתותיו אינן שבתות וחגיו אינם חג ולילותיו אינם לילות. אשתו וילדיו יהיו עזובים לנפשם, דווקא כשיהיו פנויים וזקוקים לו.

– עכשיו מה שחסר לך – אמר לו ג’ינג’י אחד לאברום – זה שיגיעו אלה אליך לביקור של הפתעה ביום שאתה עובד בחדר־האוכל. אתה מאבד את כל המניות שלך במכה אחת.

– מי אומר שיש לו בכלל מניות אצלם?

– בפעם הבאה שאתה הולך לארוחה כזאת, קח אותי אתך – חתם הג’ינג’י.

שׂבעים ומגהקים קמו הבחורים והותירו אחריהם שולחן כמהפכת סדום ועמורה. עוד רבע שעה יהיו כל אלה נוחרים וחולמים בפיסוק־אברים – הרהר אברום ופיהק. מעניין אם יחלמו על הארוחה שאכלו או על זו ששמעו. קם והתמתח וניגש לעריכת השולחנות.

למחרת, באותה השעה, ישבה שוב החבורה לשולחן האחרון. כמעט לא התחלף בה איש. במקום המתנדב השתקן של אתמול ישב היום בקצה אחד שקרא את הג’רוזלם־פוסט כל שעת הארוחה.

– רק שלא תספר שוב על אוכל – הזהיר הכרסתן שבחבורה את אברום. – כל הלילה רדפו אותי חלומות מולטי־קאלוֹריאליים.

– טוב. היום אני שותק.

– מה פתאום שותק? אתה כבר אכלת – לא? רוצה לשבת אתנו – אז ספר!

– זה לא כלול במחיר.

– העליון ישלם.

כולם פרצו בצחוק. העליון שמו של הגזבר החדש שנבחר באסיפה החדשה.

– אתה מספר, כמו ששמי ג’ינג’י.

– או שאנחנו מפטרים אותך.

– ועל מכסיקו.

– מכסיקו. כמה שווקים שיש בה בעיר הזאת. האחד יפה מחברו. שווקים של פירות וירקות, של בגדים ונעליים, של אמנות ומלאכת־יד, של מה שלא תרצו. שוק גדול שטחו כשטח המגורים של קיבוץ בינוני, אולי. יפים מכולם שוקי־הפשפשים שבהם תמצא בכל־מכל־כל. ומלך על כולם שוק אל־לאגונייה. גושים־גושים של מבנים וסככות ודוכנים וביניהם עשרות רחובות שכבישיהם ומדרכותיהם מכוסים דברי־ממכר – חדשים וישנים ועתיקים, משומשים ובלויים ושבורים, שווים פרוטה ושווים ת’אלפים. מה לא תמצא שם! מסמרים וברגים ופסנתרים וכלי־נגינה מוזרים ורהיטים עתיקים ונברשות שראו את מכסימיליאן בגדולתו ודברי־עור ומעשי־רקמה וציורים על קליפת־עץ ומגהצי־פחם לצד מגהצי־קיטור ומחצלות וארנקים ומזוודות, וגלויות דואר בנות מאה כתובות ומבויילות ודהויות, ואלבומי־משפחה שהובאו ממרחקים, וספרים ישנים בשפות שונות ומשונות וכובעי סומבררו לתיירים וצלחות מגולפות בעץ ומצובעות במכחול ושעונים עתיקים שותקים בהוד בצידם של שעונים חדשים מתקתקים – של יד ושל קיר ושל מזנון. ובין כל אלה חנויות ודוכנים של נעלים והוראצ’ס ושל שמלות רקומות ופונצ’וס וכל דבר שאפשר למכור ולקנות. שלא לדבר על מוכרי מאכל ומשקה, שחלקם מפוזרים בפינות שונות וחלקם מרוכזים בגוש אחד, שריח צחנה של בשרים ושומים ובצלים ופלפלים נודף ממנו למרחוק.

– שוב היגעת לאוכל.

– אבל לעיקר עדיין לא היגעתי. כשהיגעתי לעיר ביקשתי ללכת לשוק אל־לאגונייה. שמעתי שימעוֹ משליחים שבילו בו את המחצית הטובה והמועילה של שליחותם. רק הוצאתי מפי את שמו של שוק הפשפשים נשתתקו כל היושבים סביבי, כאילו אמרתי דבר של כפירה.

– אנחנו לא הולכים שמה – אומר לי דודי.

– מי זה “אנחנו”? – אני שואל.

– אנחנו זה אנשים מן־ג’נסנא, מבני־מיננו, חלבּים יעני.

– ומדוע לא הולכים?

– זה מקום של יחפנים ושל גנבים ושל כייסים, של רוכלים ונוכלים. אנשים המכבדים את עצמם אינם מציגים בו כף־רגלם. יש הרבה שווקים אחרים, נקיים יותר, ראויים לאנשים מהוגנים.

– איך מגיעים לאל־לאגונייה? – אני שואל, סקרן יותר משהייתי בתחילה.

– לא מגיעים. אתה אורח שלנו. לא נוכל להרשות לך ללכת לשם.

– אבל לא ביקשתי רשות מאיש.

– טוב. בפעם אחרת.

עברו יומיים ושוב ביקשתי ללכת לשוק הפשפשים, מה־גם שבלשכת־התיירות הממשלתית מצאתי חוברת הממליצה במלים חמות על ביקור ב“אל־לאגונייה”.

– הממשלה סגרה את השוק – אומר בן־דודי.

והדוד מוסיף ומסביר, ישר אל תוך אוזני: בפקודת המלך סגרו אותו (לנשיא הוא קורא בעקביות ובעקשנות “מלך”). הוא התבייש בפני העולם שיש דבר מלוכלך כזה במרכז עיר־בירתו.

אני מוציא מתיקי את החוברת שקיבלתי בלשכת־התיירות.

– ואתה מאמין להם?? – שואל דודי נדהם, כאילו אמרתי שאני מאמין בשדים וברוחות.

– מדוע לא אאמין להם?

– “אין אמונה בגוי” – אומר דודי בעברית צחה. אמירה ניצחת.

בנו רואה שאיני נוטה להשתכנע ומוסיף הסברים “הגיוניים”.

– שאלת את עצמך למה הם מדפיסים חוברות צבעוניות אלה? כי הם רוצים למשוך אנשים לשם כדי לרוקן את כיסיהם. גויים שוטים ותיירים פתאים מאמינים למה שכתוב. הסוחרים והבריונים משלמים לפקידי־הלשכה ואלה כותבים ומדפיסים ומפיצים מה שהם רוצים. כל אחת עוואנטאג’י (רמאי) גדול מחברו.

– אבל הם רוצים למשוך אנשים לשוק אל־לאגונייה, סימן שהשוק אינו סגור.

– עקשן כמוך טרם ראיתי – סוגר הדוד את הוויכוח – מאמין למה שהגויים כותבים ואינו מאמין לאחי אמו.

דחו אותי מיום ליום ולקחו אותי לשם ביום שהשוק סגור ונשתכנעתי שעומד הוא בפני סגירה מטעם השלטונות. ביום ראשון נקלעתי במקרה לסביבה וראיתי המוני אנשים נוהרים בכיוון אחד. פניתי והלכתי עם הזרם והיגעתי לשוק. היה זה אחד הימים היפים שלי במכסיקו.

חזרתי מלא חוויות ועמוס חבילות. את הכול הייתי צריך להסתיר. את החוויות, שלא יגלו שמצאתי את השוק שאיננו, את החבילות – שלא יראו שקניתי דברי רקמה וגילוף ואמנות עממית מכסיקאית, הבזויים בעיניהם.

היחס שלהם לעם הארץ הוא המשך ישיר ליחס שהיה להם לעם הארץ בחלבּ העיר; יש בו כל המטען הרגשי המתלווה לביטוי העברי “עם־הארץ”, בתוספת קליפה עבה של לבנטיניות.

– ואצלנו זה אחרת? – שאל מישהו והמשיך לחצץ בין שיניו.

אבל לזה לא היה לאיש כוח להיכנס. גם לא חשק.

 

פרק כ"ז    🔗

מזל אשה בעלת זיכרון. זוכרת היא למשל את ימי־ההולדת של כל אחיה ואחיותיה ולעולם אינה שוכחת לכתוב להם ברכה בעיתה. אפילו כתובות שלהם מעתיקה היא מזיכרונה, ופותחת את הפנקס רק כדי לראות שאינה זקוקה לו כל עיקר. רק שמות של אשכנזים ממאנים להישמר בזכרונה.

“שלום וברכה, אדון רוזנברג” משיבה היא על ברכתו של השכן המנומס מן הקומה השלישית, והוא מרים כובעו מעשה־בורגני ומתקן בלחישה, “רוזנפארב.” למחרת עושה היא מאמץ ומוחקת אותו “רוזנברג” מטופש מזכרונה, וכשהיא שומעת את ברכתו מול פניה, יוצא שמו מפיה רוזנבלום. אילו היה גר מולם או מתחתיהם היתה רואה שמו כתוב על הדלת וחורטת אותו בזכרונה, ולא היו מסמיקים זה מול זו פעמיים בכל שבוע. בדוקטור גולדרייך מקופת־חולים היתה נותנת סימנים. יודעת שגולד הוא זהב – אך לאחר גולד בטוח היתה לשונה מתלבטת בין שטיין לבֶּרג למַן, בוחרת פעם בזה ופעם בזה, עד שהחלה מסתפקת ב“שלום דוקטור”, שיש בו מן הנימוס ואין בו מן המבוכה.

איך לניאדו מבחין בלי כל מאמץ בין ויינשל לויינשטיין לויינרב אינה יודעת. ומתפעלת היא מיכולתו לשלב ביטוי אידי במקומו, בשיחה ובנאום, באוטובוס ובתור לקולנוע. פעמים הרבה הסביר לה פירושו של פויילעשטיק ומשמעותו של רבּע־געלט וכיוצא באלה מלים וביטויים, שמי שבא לתרגמם נמצא פורט זהבו לפרוטות. מבינה מזל מלים אלה ושכמותן כשהן נשמעות בשיחה, אך חוששת היא להשתמש בהן, שמא ייתקעו שלא במקומן ושמא ייצא היגויין מפיה מעוקם ושמא יתמהו עליה שומעיה ויאמרו בליבם, ראו תרנגולת זו שמתהדרת בנוצות של טווס.

בדבר אחד מסכים לניאדו עם מזל, שיש לכמה מן האשכנזים הללו שמות שטוב יעשו אם יחליפו אותם, טוב יעשו לעצמם וטובה יעשו עם בניהם. במה דברים אמורים, בשמות כגון בכשטיץ שכל המתקשה לבטא צדיק אשכנזית כהלכתה נמצא קורא לו חור־תחת במחילה מכבודכם. על אחת כמה וכמה שמות שאפילו אתה מבטאם כקריין ברדיו מעוררים הם צחוק וגיחוך, כגון שמותיהם של אותם אישי ציבור – אחד נגיד של בנק ואחד ראש הסוכנות – שאילו היו משלימים עם העובדה שבמזרח־התיכון הם יושבים, היו אצים להחליפם.

סלנג עברי שאין בו מלים וביטויים מן האידיש אינו ראוי לשם סלנג, טוען לניאדו, אך מכאן ועד להשמעת פסוקים ובדיחות ואנקדוטות באידיש בציבור – הדרך רחוקה. אמירות אלה מחממות אמנם הרבה לבבות, אך מקוממות לבבות אחרים היושבים באותו אולם באותה אסיפה; יושבים בפנים ומרגישים בחוץ. תחילה היה שותק ומרגיש את עצמו כמי שהופרש מן הציבור. הם צוחקים והוא עצוב. אחר נטל אומץ והיה קורא בקול “תרגום!” ופעם, כשהיה יושב־ראש, הפסיק חבר נכבד ששילב בנאומו בדיחה שאינה טובה אלא באידיש והתפרץ “או שתוותרו על האידיש או שתוותרו על נוכחותי.” מיד הצטער שאמר מה שאמר. אך לא הצטער שנאמרו הדברים.

זכרו לו התפרצות זאת, שרבים פירשו אותה לעצמם כרגש של נחיתות, והיו שבים וחוזרים אל הנושא, מי בניחותא ומי בסערה כבושה. הסבירו לו חשיבותה של שפה זו בתולדות ישראל ושיבחו בפניו יופיה ועושרה. העידו על עצמם רגשות חמים שהיא מעוררת בליבם, שיש בהם מן הגעגועים ומן היגון, התרפקות על בית אבא ותוגה על חורבנו. הקשיב והבין והיה מיצר שהם אינם יכולים להטות אוזנם וליבם להבינו. אמר להם, מקובל עלי שהיא יפה ועשירה, ורואה אני שהיא מרַגשת. אף יודע אני תפקיד שמילאה בעבר כמקרבת לבבות של יהודים, מייחדת אותם מזולתם ומאחדת אותם בגאוותם עליה. אך ראו נא מה עושה היא היום: חיץ היא מקימה בין יהודים ליהודים, בין אלה שהיא להם שפת אבא וסבתא לבין אלה שתמיד היתה להם זרה ומוזרה, ומשעה שבאו לארץ רואים אותה סמל למה שמפריד ומרחיק ולמי שמנסה להתנשא. והרי עברית יש בפינו, תודה לאל, שכל מה שהיה בה באידיש יש בה עשרת מונים – אם ליופי ואם לעתיקות ואם למסורת ואם לאידישקייט – ויש בה נוסף לכל אלה מכנה משותף לכל היהודים, אחת היא היכן ישבו ומניין באו ומתי עלו.

עמדו וסיפרו לו התנצחות שהיתה בין שתי האחיות בוועידה אחת בצ’רנוביץ. אמר להם, החלטה שנתקבלה שם חשובה לציונות ולעתידנו כעם אחד יותר מכל החלטה ששמעתי. שאלמלא היו מחליטים שהעברית היא שפתנו האחת לא הייתי יכול לראות בכם את אחיי.

אמרו לו, אפילו נסכים אתך, האם נאה לגברת לדחוק רגלי שפחתה? אמר להם, ראו עד כמה ראייתכם מעוותת. הרי שְפָחות אחדות בבית, ולמה תתעלה שפחה אחת על חברותיה?

נזכר לניאדו ביקור בקיבוצו של אברום גיסו. בעצם, היה זה קיבוץ ותיק ובו עשה אברום הכשרה. צירף אברום את אחותו ואת גיסו לשולחן של שישה ויצא לעבודתו. והם ישבו עם ארבעה חברים שלא פסקו מלדבר ולא השמיעו מלה אחת עברית כל אותה ארוחה. ישבו שניהם כזרים, ממלחות ובדיחות חולפות על פניהם ואינן מתעכבות אצלם. קמו מן השולחן שבעים למחצה ולא היו מבינים כיצד יכול אברום לחיות במקום שכזה. יצאו משם מאופקים בדיאלוג של שתיקות, ובעוד הם קוברים רוגזם בקירבם פגשו בדרך אל בית־התרבות קבוצה של תיירים. פנה אליהם ראש־הקבוצה באידיש ושאלם בשטף מה ששאל. פרצו שניהם ואמרו לו שאינם מבינים את שפתו, תמהים שמלים זהות יוצאות מפיהם כבמקהלה. נתמלא האמריקאי המצחיק פתיעה, מצמץ בעינו העייפה והדהויה מאחותה, ושאל במלוא הרצינות “האם אינכם יהודים?”

הרבה דיברו בנושאים הללו בינם לבין עצמם. מעולם לא דיברו על־כך עם אברום, אף־כי היו סקרנים לדעת עמדתו שלו מן המקום בו הוא עומד. עתה ששב אברום ממסעו והיה מספר על אותה קהילה שהפכה לשבט קנאי מסתגר ומתנשא, עלה הנושא וצף כמאליו.

– עד שלא היגעתי לשם – סיפר אברום – לא ידעתי שקוראים לאשכנזי “אידשי”. שפת אידיש היא המאפיין העיקרי בעיניהם לאשכנזים החיים “מעבר למיתרס”, אף־על־פי שהדור הצעיר בקושי מבין שפה זו. וכמו לכל מטבע, גם לזה שני צדדים. כיוון שהאנשים שלנו מדברים ביניהם ערבית, מכנים אותם האידשים “יהודים־ערבים”. אם לא יתחילו גם אלה ללמד את בניהם עברית במקום אידיש וערבית ולאדינו – אנה אנו באים?

– והם מלמדים אותם עברית?

– בבתי־הספר מלמדים מעט עברית, אבל בבית סופגים אלה את האידיש העסיסית ואלה את הערבית המדוברת – והתהום הולכת ומעמיקה.

– העיקר שבבתי־הספר משתלטת העברית – אמרה מזל.

– נלמדת, אך אינה “משתלטת”. במפגש המשפחתי מדברים מאמע־לוּשן. אחד מבתי־הספר התיכוניים נקרא עד היום “יידישע שוּל”.

– האידיש הולכת וגוססת – אמר לניאדו – אבל במקום לומר אחריה קדיש מכובד ולהכניסה לתחום חקר העבר היהודי – תחום מכובד וחשוב – נותנים לה זריקות ועירויי דם ומאריכים את גסיסתה ואת סיבלם של אוהביה הרגשניים.

– מצדי – אמרה מזל – יכולים ללמוד אותה באוניברסיטאות, כמו שלומדים ארמית. אבל…

– תראו – נכנס אברום לדבריה – השאלה חמורה בארצות הגולה. שם מן ההכרח להחדיר את העברית כשפת־היהודים האחת והיחידה, שאם־לא־כן לא יהיו היהודים אומה אחת ויחידה. בארץ זה לגמרי אחרת.

– אחרת – נאום לניאדו – ולא אחרת. אם יעודדו כאן תיאטרון באידיש, האם לא יגיע לארצות הגולה? יגיע ויתפרש כהעדפה ברורה של האידיש וה“אידשים” במדינת ישראל. ומה שגרוע מזה, זה יחזק את ידי הטוענים והעושים להחדרת האידיש לדור הצעיר ויחליש את תהליך השתלטות העברית כשפה אחת לעם אחד.

– ובכל־זאת…

– שמע מה שאני אומר לך – נתלהט לניאדו – בשבוע שעבר היתה התכנסות של פעילי השכונות בבית המפלגה. באו המן פעילים, כשמונים אחוזים מהם מעדות־המזרח.

– אתה מ“פעילי השכונות”? באיזו “שכונה” אתה גר? – שאל אברום מתגרה.

– כספרדי מקצועי אני חבר חשוב בועד פעילי השכונות – צחק לניאדו והסמיק.

– אתה עוד מסמיק – אמר לו אברום – סימן שאינך עדיין מקצועי.

– תפסיקו כבר – אמרה מזל, לא משועשעת.

– טוב, אז העיקר – איפה הייתי? כן, הייתי צריך לנאום בפני הכנס של פעילי השכונות. החלטתי שאני מכניס שתיים־שלוש בדיחות טובות בערבית לנאום, מספר אותן ללא תרגום, רק כדי לראות את תגובתם של אלה שהושארו מחוץ למחנה. ששמונים אחוזים יצחקו וייהנו. שירעדו הקירות מצחוקם לא מביטוי עסיסי או ממילת סלנג קולעת אלא מסיפור מעשיה שלימה בשפת “העדות”.

– נו…

– החלטתי. הכנתי בדיחות עלא־כיפק. אבל לא העזתי.

– ולא מפני שהוא פחדן – גוננה מזל על בעלה מפני אחיה.

– אני מבין – אמר אברום – לא רצית להפוך ממקצועי למקצוען וטוב עשית.

 

פרק כ"ח    🔗

ישב אברום מול מזל אחותו ונזכר באותם ימים רחוקים בהם היתה יושבת ממש במקומה זה, מתקנת גרביים ומטליאה בגדים. כל אשה בארץ־ישראל נוהגת היתה לתקן גרביים בתפרים של שתי־וערב, רבים וצפופים ומתוחים כגשרים, אך בתו של ספרא שתהא מטליאה ומתקנת – זאת קשה היה אפילו לו לשאת; הוא שהיה לובש בקיבוץ בגדי־עבודה שכל כולם טלאי־על־טלאי וחולצות שבת היו לו אז שלוש: חולצה לבנה וחולצה רוסית וחולצה שכּולה תכלת.

מזוודה קטנה של מתנות הביא עימו למזל ולילדיה, מהן מלינדה אמה, מהן מקרובים קרובים ומהן מקרובים שלא ראתה ולא הכירה. נתמלאה מזל געגועים על אמה והרבתה בשאלות. היא שואלת ואחיה משיב.

– הלכתי איתה בערב שבת לבית אחיה רפול – סיפר אברום למזל – עשרים ושניים נכדים הסתובבו אותו ערב בביתו.

– בלי עין־הרע.

– תחילה האכילו את הילדים, תינוקות – אמהות ודודות שלהן עומדות מאחורי גבם להלעיטם, וגדולים – גורפים בעצמם אל הצלחת ומעמיסים אל פיהם. אחר לקחו המשרתות את כל הקטנים לשחק והמבוגרים ישבו לקדש ולאכול. ולבסוף התייצבו כל הנכדים בשורה, מגדול ועד קטן, נשקו את ידו של סבא וקיבלו ממנו נשיקה וברכה ושקית של ממתקים. זה מנהגו של הדוד שנים רבות, אחת לשבועיים, ומחותניו אף הם עושים כמותו. ואמא מחתה דמעה מעינה ואמרה לי: ואני מה עשיתי? מה חטאתי שכך נגזר עלי, שנכדי מפוזרים ומפורדים ורחוקים ממני כל־כך? כך אמרה והתחילה מפזמת אותו פזמון של סליחות האהוב עליה “ח־טא־נו לפ־ניך ר־חם עלינו…”

שתקה מזל מהרהרת הרהורים של אם ומנסה לפנותם מפני הרהורים־של־בת ולבסוף כיחכחה ושאלה: ואיך הבריאות של אמא?

ענה אברום ואמר, הבריאות טובה, בלי עין־הרע.

אמרה לו מזל, רואים שהביקור במכסיקו השפיע עליך.

אמר לה, מי שנכנס לבריכה יוצא רטוב.

הוציא תמונות והיה מצביע וקורא בשמות שכולם מוּכרים לאוזניה. היו שמות שחזרו פעמים מרובות, שכל נכד קרוי על שם סבו וכל נכדה על שם סבתה וכמה מבני המשפחה נשואים לבני־דודם או לבני־דודתם. החל אברום מסתבך ומתבלבל בפרשת שמות. הניח את התמונות מידיו והחל מצייר לפניה שושלות.

אמרה לו, הנח! ממילא אין אני באה אליהם. ואם הם באים אלי אני לומדת אותם פרקים־פרקים.

אמר לה, אולי תרצי פעם לראות את אמא.

אמרה, את אמא אני רוצה לראות אפילו היום. האם לא שאלת אותה אם תוכל לבוא אלינו לביקור?

אמר, נתכוונתי לשאול ולא שאלתי. תמיד נתייצב משהו ביני ובין שאלתי.

אמרה לו, אני אכתוב לה. בלי נדר.

נשמעה נקישת מפתח במנעול ונפתחה הדלת ובא לניאדו ונכנס לביתו. תלה כובעו והשליך עיתונו מידו והפטיר שלום והלך הישר אל המקרר. עד שלא גמע שתיים שלוש כוסות, נהג כאילו אין אורח בביתו. אחר שהרווה צמאונו ורחץ פניו וידיו נכנס והלביש חיוך לאה על פניו.

– חם היום – אמר כמתנצל.

– בפנים צונן – אמר אברום.

– אתה כמו אחותך. היא מגיפה תריסים וחלונות ואני פותחם. אני זקוק לאוויר.

ראתה מזל שנתקשרה שיחה ביניהם, הניחה אותם לנפשם והלכה לטגן כמה פרוסות של חציל לארוחת־הערב. אחר ירדה למכולת להביא גבינת־צאן ונתח קאצ’קאוואל, שידעה שחביבות גבינות על אחיה. עלתה במדרגות וחשבה, גם כדורים של לַבּנה תוציא עבורו מן השמן ומעט זַעתַר תשים בצלוחית והרי ארוחת־ערב קלה של־קיץ מוכנה. אולי תחמם גם את השאריות של ארוחת הצהריים, נראה.

כששבה ונכנסה למרפסת היה הוויכוח בעיצומו. עזבה אותם משוחחים ומצאה אותם מתווכחים. זה טבעם של תרנגולים, אמרה מזל בליבה.

– אין לי שום הוכחות, אמת. אבל אם יש חשד, צריך לבדוק.

– לאן נגיע אם כל חשד שמישהו מעורר יוביל לחקירה?

– נגיע אל שורש האמת.

– או אל תוהו ובוהו.

– אני מתפלא עליך. אתה כאיש קיבוץ היית צריך לתמוך בכל פעולה מסוג זה.

– ואני מתפלא עליך. כאיש המייצג את “העדות” אתה צריך להיות רגיש ל“מה יגידו בגת”. האם לא די לעדות־המזרח בכל מה שעובר עליהן? אתה צריך לבוא ולהעליל עליהן ולהוציא דיבתן רעה?

– אבל לא על עדות ולא על עדה אני מגולל אשמה. זהו בלי ספק מעשה של איש יחיד.

– אבל האיש הוא מבני חלבּ…

– אם יש אשם – מבני חלבּ הוא, בלי ספק.

– ואינך מתבייש להטיל אשמה כבדה כזאת על בן־עירך?

– לאן היינו מגיעים, אם כל אחד היה מעלים עין ממה שעשה בן־עירו, ובלבד שלא יוודע ברבים שיש בה בעירו גם אנשים מושחתים?

– אבל אתה מדבר על אשמה כבדה ביותר.

– היא הנותנת!

– איזו אשמה ואיזו עלילה? על מה אתם מדברים?? – נתייצבה מזל ביניהם, מושיטה ידיה זו לעבר זה וזו לעבר זה כמפרידה בין הניצים.

החלו השניים שוטחים בפניה טענותיהם ומענותיהם. זה אומר, חושד אני שמישהו שם בכליו כתב־יד עתיק ויקר – חומש של הכתר הקדוש. וזה אומר, חשדו חשד־שווא ועצם העלאתו יש בה משום הטלת דופי בקהילה שלמה.

– אילו כל מועל ונוכל היה מביא בושה על קהילתו – סיכם לניאדו טענותיו – לא היתה נותרת קהילה אחת בישראל שראשה מורם. אין עדה ואין קהילה שאין בה חוטאים. ואוי לנו אם נטיל חטא יחיד על ציבור שלם.

– אתה מדבר כאילו אמת בדוקה היא, שנעשה כאן חטא. והרי כל העולם יודע שהחומש נשרף.

– אני רק דורש לבדוק, על־מנת להגיע לחקר האמת.

– אדיפוס המלך התעקש להגיע אל חקר האמת. אתה יודע אל מה הגיע?

– לא.

– אל חורבנו העצמי. ואל חורבן ביתו.

– אם־כן, אתה מציע לא לחפש את האמת. בשום מקרה. לשמוע את זה מפיך…

– שמע – ניצנץ רעיון בראשו של אברום – אשאל אותך שאלה אחת ואם תענה עליה תשובה כנה, תבין למה אני מתכוון ותדע כיצד לנהוג.

– שאל, בני – ענה לניאדו בנעימה של ליצנות, מנסה לפרוק מתח שנצטבר ביניהם.

– אם יתברר לך שחקירה כזאת עלולה להוביל למשל… אל אבא עליו־השלום, אל מישל עזרא ספרא המנוח, אל הסבא של ילדיך – ואני מעלה סברה זו רק כדי לשבר את האוזן – האם גם אז היית מציע לחקור את חשדך עד היסוד?

חיפש לניאדו בשתיקה עיניה של מזל ומצאן נעוצות בשטיח הרצפה הפרסי, ירושה מבית אבא. ניצל אברום שתיקתו של זה והוסיף ואמר,

– בעיניי קהילה קטנה כמוה כמשפחה גדולה. בעיקר כשהחברה סביבה אינה מפנקת אותה באהדה יתירה. חשוֹב פעמיים, לניאדו, ואל תשיב לי. השב לעצמך.

 

פרק כ"ט    🔗

היה לו דוד לאברום בחולון. למען הקיצור קרא לו דוד. למעשה קרבה של דם לא היתה ביניהם; על־כל־פנים לא הרבה יותר מזו שבין פויירשטיין לאבוטבול – שזה וזה יהודים. עד שלא הגיע למכסיקו לא ידע מה קרבתו לאותו אליהו חן, אליאס חנוֹנוֹ לשעבר. שם נתברר לו שאשתו של אליאס היא היא בתו של חכּים הזקן, שהגיע דרך ביירות וסטאמבול למכסיקו, ואינו אלא גיסה של אשתו של טיאו רפול טאוויל, אחיה של לינדה אמו. חד וחלק. כיוון שפגש בביתו של רפול את חכים, זקן הדור־פנים מהלך זקוף על־אף עוורונו, הגיעה אליו לפני נסיעתו נכדתו של אותו סגי־נהור, הלא היא בתו של אליהו חן, והביאה עימה חבילה “קטנה” שיואיל להביא להוריה – חולצות ושמלות מבית־החרושת של בעלה הקרוי “אופנת פריס”.

מזוודותיו של אברום היו כבר ארוזות וגדושות ומשקלן עודף על המותר. רצה לסרב ולא ידע במה יפתח. ראתה זו פקפוקו על פניו, פתחה ושטפה אותו בסיפורים. כיוון שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב. נמשכה לשונה של זו ואמרה בפניו דברים שלא עלו מעולם על שפתיה. עברית צחה דיברה וצבריותה הכלואה פרצה מפיה כלבה רותחת.

סיפרה על שנים מאושרות שבהן היתה מליאה את העושר שאין לו סוף, עד שנתמלא ביתה לעייפה ונמלאו משאלותיה גדולות וקטנות, כגון שראתה ארצות כה רבות עד שאינה זוכרת ואינה מבחינה מה ראתה כאן ומה קנתה שם. משנולדו לה ילדים ופתחו פיהם לדבר ולשאול, החלו געגועיה לארץ ולילדותה נאחזים אלה באלה ובאים להתקיפה ולהפיג שמחה מליבה. תחילה באו בחלומות ואחר אזרו אומץ והיו תוקפים אותה בכל יום בכל שעה, מכרסמים וצובטים ודוקרים ומותירים נפש בוכיה. ואין איש שיכול ומסוגל להבין לליבה. וכששואל מי ששואל מה חסר לה, אינה יודעת מה תשיב לו, שכולם כאן שפתם מלים עוברות לסוחר.

במהירות אימתנית גילגלה זו מליה, כאותם צברים המדברים בצרורות, חסה על זמנו של בן־שיחה. לה היה פנאי די והותר, עד כדי לטבוע בו “טביעה דה־לוכּס” כדבריה “כמי שטובע באמבט של בשמים”.

אמר אברום בליבו “תינוקת שנשבתה בין גולים” וניאות לקחת מתנתה להוריה ולאחיותיה, ולהזהיר אותן את שתי האחיות בשמה, שלא יעשו את רצון אביהן שבחולון ולא יפלו בפח שבו נפלה היא, אפילו יגיעו כרטיסי טיסה הלוך־ושוב שאינם אלא מלכודת מוזהבת.

– ורק שלא יחשבו שלא טוב לי עם בעלי – סיכמה זו בקוּמה, מיישרת קפלי־שמלה שבאו בקפלי־בשר – התחתנתי דווקא עם בחור זהב. אבל לא ידעתי שאמצא בביתו צרה. הצרה שלי היא הכסף. הוא היה נשוי לצרתי הרבה לפני שנשא אותי לאשה.

עתה היה אברום רץ ברחובותיה של חולון מחפש את ביתו של הדוד. בידו שקית של ניילון ממולאה וגדושה ובליבו תקווה שימצא לפחות אחת מהאחיות בבית ויוכל לומר לה מה בלב אחותה, דברים שזו חששה להעלות על הכתב. ימים אחדים ניסה לטלפן ולא נענה. משנזדמן לעיר ונמצאה לו שעה פנויה קם ונסע לחולון. זה טבעו של אברום, עד שלא מילא כל חובותיו והתחייבויותיו, קטנות כגדולות, אינו יכול לשקוט.

את הדלת פתח אדם שכריסו הולכת לפניו ומרבית שנותיו מאחוריו. משהציג האורח את עצמו נשתפכה שמחה על הפנים המגולחות והבליטה צלקת־חלבּ על הלחי השמאלית. מיד עבר זה לדבר ערבית, ב“תפדאל” התחיל וב“יא סאתֶר, יא רבּ” כילה – קריאה שפירושה נע בין “השם ישמור” ובין “אלהים אדירים!” – ובאה בתגובה על תשובתו של האורח שחותנו של הלה אכן נתעוור כליל. היה אברום טוענו בעברית ואליאס מודה לו בערבית, עד שראה המארח מורת־רוח על־פני אורחו והתחיל עונה לו בִּל־עבּראני.

נכנסו הבנות, זו בג’ינס ובחולצת טריקו מצויירת על־מרומי־חזה, וזו בסרבל גברי המבליט נשיות הארוזה בתוכו, אמרו שלום ל“אדון ספרא” וחטפו את החבילה ממכסיקו למהר שלל חש־בז.

נאות היו ומושכות־לב־גבר כאחותן, ועלומים שבהן הוסיפו שמן על גחלי עיניהן הכהות. אברום לא נשאר אדיש. עלתה בו שמחה שהנה עושה הוא שליחות של מצווה עם נערות יפות־עין. ואפשר שבמעשהו יעזור לשתי הצביות הללו להישאר חפשיות בבית־גידולן. “צבּיה” בערבית – בעברית נערה; רק הניקוד שונה במקצת.

– ולא ניסו להשפיע עליך להישאר שם, שאלתי – חזר אליהו חן על שאלתו.

– ניסו. אבל לא הצליחו.

– אילו לקחת בזמנו אחת משלנו ולא אידשייה, היו בוודאי מצליחים. וכשראה זה שאין הדברים לרוחו של האורח, ניסה לתת בהם גוון של ליצנות.

– אנא בּחיבּ אַמזֵח (אני אוהב להתבדח). זה טבעי. אל תיקח את דברי ברצינות. ראית את הצבּאיה (הנערות) שיש לי בבית? אז אומר לך בכל הכּנות, לא הייתי מתנגד שיתפסו איזה אשכנזי – חבר אגד או חבר כנסת או משהו כזה.

ופרץ בצחוק קולני, מרעיד ראשו וכרסו. נמשך אברום והחל מספר לאבי־הבנות כיצד ניסו לקנות את ליבו לקום ולהגר למכסיקו הוא ומשפחתו עימו. היה מספר ולא ידע מפני־מה הוא מספר. כל מה שידע, שאלו דברים המבקשים להסתפר.

כשכילה את דבריו, פתח אליהו חן ואמר: שמע, יא אלבר־אפנדי, ואספר לך סיפור כנגד סיפור.

כּאן יא־מא כּאן (היה היה) אדם שחיפש את מזלו. אמרו לו, ישנו זקן אחד איש מזל והוא יודע לומר לכל אחד היכן מזלו, אם רק ימצאנו. יצא ידידנו לדרך והחל שואל, מי יודע מקומו של אישמזל.

פגש בדרכו זאב רעב. יומיים לא בא טרף אל פיו. ענה זה ואמר, מקומו של אישמזל איני יודע, אבל אם תזכה ותמצאנו שאל נא אותו בטובך גם על מזלי שלי. אמר לו, טַייבּ. אשאל ואביא לך תשובתו.

המשיך ידידנו בדרכו. הגיע לנהר. ראה על שפת הנהר דג קטן מרטט. שאל אותו, מה לך רועד? אמר לו, אם אשוב אל המים אהיה טרף לגדולים ממני, כי אבדה לי זריזותי; ואם לא אשוב, אמות על החוף. אין לי מזל. אמר לו, כל חי ומזלו. אף אני מחפש את מזלי. שמא יודע אתה מקומו של איש המזלות? ענה זה ואמר, מקומו של אישמזל איני יודע, אבל אם תזכה ותמצאנו שאל נא את פיו בטובך גם על מזלי שלי. אמר לו, טייבּ. אשאל ואביא לך תשובתו.

הלך והלך עד שמצא את עצמו בפתח ארמונו של מלך. חשב בליבו, הנה יושב בר־מזל. פתח המלך ותינה לפניו צרותיו. שאל אותו, שמא יודע אתה או יודע מי מעבדיך היכן מקומו של אישמזל? ענה המלך ואמר, מקומו של אישמזל איני יודע, אבל אם תזכה ותמצאנו שאל נא אותו בטובך גם על מזלי שלי. אמר לו טייבּ, הוד מלכות. אשאל ואביא לך תשובתו.

הלך והלך והלך עד שמצא את אישמזל. ענה הזקן החכם ואמר, מזלך לפניך. שאל אותו, ומה אומר למלך? – “אמור לו: התחתן ומצאת את מזלך.” שאל אותו, ומה אומר לדג? – “אמור לו: השלך האבנים היקרות המכבידות עליך ושוב למים.” הוסיף ושאל, ומה אומר לזאב? – “אמור לו: באיש טיפש תמצא את מזלך.”

יצא מלפניו לשוב אל ביתו. עבר על פני הארמון. נכנס ואמר דברו למלך. לקח אותו המלך אל מאחורי הפרגוד וגילה לו סודו, שאשה הוא המעמידה פני גבר. “התחתן נא אתי ונשלוט בזו הממלכה ונמצא יחדיו את מזלנו” – אמר המלך. “מזלי שלי – לפני” – אמר האיש ויצא לדרכו.

הגיע אל הדג. סיפר לו סיפורו. אמר הדג, שלח ידך והוצא אבנים יקרות מבין קשקשי. הוציא את האבנים והניחן על החוף ומיהר לקראת מזלו. הגיע אל הזאב. סיפר לו את כל הסיפור וחתם “ולך אמר: באיש טיפש תמצא את מזלך”. אמר לו הזאב, מי שנזדמנה לו מלוכה והניחה ומי שהיו בידיו אבנים יקרות והניחן – טיפש ממנו לא אוכל למצוא. פתח את פיו וטרפו.

עוד זה מסיים סיפורו ושתי בנותיו נכנסו לסלון.

– אבא עם סיפורי המעשיות שלו – אמרה האחת.

מבטו של אברום עבר ונח עליה בחיבה. מצחו נתקמט בחישוב חשבונות. כקורא את מחשבותיו רכן עליו אליהו חן ולחש באוזנו

– אל תראני שאני ח’תיאר־זקן. אשתי צעירה ממני בהרבה. אם להיות גלוי אתך, חמש פעמים חמש שנים מפרידות בינינו. אין טוב מזה נגד עין־הרע.

– מאשאללה! – נקט אברום לשון־נימוסין.

– עוד מעט היא תבוא ותערוך את השולחן. אתה תאכל אתנו.

– מצטער, אך לא אוכל להישאר לארוחה. עלי לשוב עוד היום אל הקיבוץ.

– אתה מקיבוץ?? – עיניה של הגדולה מבין השתיים, גדולות ונוצצות, ננעצו בו. עתה ראה שהן מאופרות. פיה נשאר פעור, כאילו לא כילתה שאלתה.

– כן. ומדוע את מופתעת?

– איזה מזל יש לי היום! – קראה זו, עונה ואינה עונה – החולצה הכי יפה עולה עלי פיקס, ומי שהביא אותה יכול לעזור לי בשאלון.

כרוח סערה יצאה ושבה כעבור רגע עם שאלון משוכפל בידה.

– תראה, בשעורי אזרחות אנחנו היגענו לקיבוץ. ומי שיצליח לראיין חבר קיבוץ לפי השאלון הזה יהיה פטור מחיבור. זה או־זה או־זה. ואני שונאת חיבורים.

ומבלי שחיכתה לתשובתו המלולית, מעודדת ממבטי עיניו, קראה שאלה ראשונה מן הכתב

– מי או מה הביא אותך לקיבוץ?

– אבא שלי – התלוצץ אברום, מגורה אולי על־ידי ניסוחה של השאלה.

– טוב, עכשיו ברצינות – אסף את רגליו והוציא את משקפיו מנרתיקם – תני לי להציץ בשאלון כולו ואחר־כך נעשה את זה צ’יק־צ’אק, כי עלי למהר לאוטובוס. אוי… וכמעט שכחתי שיש לי מסר אישי לך ולך מהאחות הגדולה.

האב הסתכל בשעונו ונתבהל. “חדשות” אמר וקם אל הרדיו.

הבנות הובילו את האורח אל חדרן.

 

פרק ל'    🔗

לא הספיק אברום לשוב אל ביתו כבר התחילו להגיע גלים־גלים של אורחים שהזמין ברוב נימוס, יודע שמכסיקו רחוקה מאוד מישראל. מסתבר שבימינו המטוסים מקצרים את המרחקים ומי שאינו חסר ממון אינו מחסר נפשו מנסיעות. זו דרכם של בני־עמנו שאוהבים הם מסעות בעולם. על אחת כמה וכמה בני־עירנו שיש להם ממון הרבה, בלי עין הרע, ויודעים הם שפות כמיניסטרים, ויש להם קרובים מכניסי־אורחים בכל פינה שבעולם. יוצאים מכלל זה תמהונים מעטים המפחדים לטוס, ומאשרים את הכלל הישן שאין כלל בלי יוצא־מן־הכלל.

ראשוני המבקרים היו רפול טאוויל ואשתו ג’אמילה. שבוע ימים ישבו בקיבוץ והיו מרוצים מן האוויר הצח ומשפע המזון ומהכנסת־האורחים הלבבית. בינינו לבין עצמנו – אמרה ג’אמילה לבעלה בלחישה – כמויות המזון שהם מוציאים, אילו היו נופלות בידיה של מבשלת “משלנו”, היו כל חייהם מקבלים טעם אחר. חראם (חבל) עליהם! עובדים כמו חמורים ואוכלים כמו חמורים, בל אחטא בשפתיי. הסתכל בה בעלה בנזיפה ושתק. נשים – דעתן בצלחת.

“מרבים לעבוד וממעטים לשמוח” – כך פסק טיאו רפול לאחר אותו שבוע. לא ראה שמחה בעינים ולא הרגיש חדווה בלבבות. “ז’וּאַה דֶה ויוְר” אין להם, תרגמה ג’אמילה אשתו את דבריו. אמרה לו דיטה לבעלה, הלוואי ויכולתי לומר שאין הצדק איתם. הנמיך אברום את קולו ואמר לה, שטויות. ראתה האורחת הבעת פניהם, התחזקה בה דעתה, הוסיפה ופירשה: אילו היו רואים שכר בעמלם, היית רואה שמחה על פניהם. מי שעובד קשה ומשתכר הרבה אין עבודתו טרחה ויש בליבו שמחה.

טיאו רפול היה כבר איש זקן, שבע ימים ושבע נסיון. שער ראשו לבן כולו, פאות לחייו מגודלות וגבות־עיניו סבך אפור עבה. מצמצם היה את עיניו הכהות ובוחן את הקיבוץ ואת חבריו לפניי ולפנים. כיוון שסירב לראות באברום משהו פחות ממנהלו של הקיבוץ, היה שוטח לפניו מסקנותיו ומזרזו למעשים. החופשה שאתם נותנים לעובדים שלכם אינה מספיקה. והבזבוז כאן משווע. אלמלא הבזבוז במזון ובחשמל ובטלפונים וברכב הנוסע הרבה ומטופל מעט – אמר לו טיאו רפול, מונה על אצבעותיו העבות – הייתם יכולים להרשות לעצמכם חודש חופשה בשנה כמו כל אדם הגון בעולם. הרצה אברום לפניו טענותיו על החובות ועל הריבית ועל הוצאות־ביטחון שאין המדינה מכסה, אבל בסתר ליבו ידע שהצדק עם הדוד.

הגיעו הדברים לידי כך שביניהם לבין עצמם היו דיטה ואברום קוראים לטיאו רפול “מבקר המדינה”. והיה בכינוי זה הרבה מן האמת החבויה בליבם: בנכוחות דבריו הכירו, בסיכוי לתקן על־פיהם לא האמינו; על־כן ייגעו ממצאיו המרובים את נפשם.

יום אחד הגישו בחדר־האוכל אבטיחים. נטלו צעירים נתח ועוד נתח, את הלבבות אכלו במצמוץ־שפתים, ועיקרו של אבטיח זרקו מבלי להניד עפעף. ראה רפול ונתחמץ ליבו בקרבו. שאל את בן־אחותו, ומה אתם עושים בקליפות? תמה אברום וענה, זורקים. הוסיף זה ושאל, ובגרעינים השחורים הללו מה אתם עושים? ענה זה ואמר, זורקים.

אמר לו דודו, אספר לך סיפור. פעם אחת בארץ גדולה ורחוקה התמוטטה הכלכלה ורעב ומחסור איימו על הארץ. החליט המלך לקחת לו יועץ לחלץ אותו ואת עמו מן המשבר. מה עשה? לבש בגדי אזרח ויצא ובא בין הבריות. ראה אדם שקוּל ומיושב, היה אומר לו: “אנא, ידידי, הרי לך פרוטה. צא והבא משהו לאכול לי ולבהמתי ומשהו לבלות בו את הזמן אחר האכילה.” צחקו לו אנשים בפניו והחזירו לו פרוטתו בזלזול וברחמים.

לבסוף בא אצל אדם אחד. לא תואר לו ולא הדר. נטל זה את הפרוטה והלך לשוק וקנה אבטיח והביאו למלך. אכלו שניהם מן האבטיח ונתנו קליפתו לבהמה וייבשו הגרעינים בשמש וישבו ובילו זמנם בפיצוחם. מינה המלך אותו אדם ליועצו. ועד שתמו גרעיניו של אבטיח מצא לו זה מוצא מן המשבר.

נהנה אברום מן הסיפור. עמד ותירגם אותו לבתו הבכירה. אמרה זו, הסיפור דווקא נחמד, אבל לא תיארתי לעצמי שאפשר להיות כל־כך עשיר וכל־כך קמצן. אמר לה אביה, עשירות וקמצנות ירדו לעולם תאומים. אמרה לו, אם־כך, אני מוותרת על שניהם.

ובכל־זאת הלכה הקטנה למחרת ואספה קליפות האבטיחים מן השולחנות והביאה אותם בעגלה אל פינת־החי של חברת־הילדים. כל הדרך היתה חושש מצחוקם ולעגם של בני־גילה. כיוון שראו אלה שמחתם של בעלי־החיים הלכו ועשו כמותה. יצאה ג’אמילה לתלות כבסים שלה לייבוש וראתה אותם בכך. נתרחב בה ליבה ואמרה: אוך אוך אוך… כאילו מים נושאים הילדים הללו אל בניה שלה הצמאים. התאפקה ולא קראה לעברם “בּראווֹ” שעמד על לשונה, שכבר ימים אחדים היא כאן ולמדה לדעת שלא כל מה שיוצא מפיה לטובה נשמע באוזניהם לטובה.

הדבר שהפליא אותם יותר מכל היה חוסר הנימוס. אנשים משכילים ומתורבתים לכאורה וכל־כך חסרי נימוס. אך כיוון שהם מנומסים, לא הזכירו זאת אפילו במלה.

כך עבר שבוע, שנראה כחודש בעיני אורחים ומארחים, אלה מסיבה זו ואלה מסיבה אחרת, ובעוד רפול וג’אמילה מסיירים במרחבי הארץ ודיטה ואברום נחים מול מסך הטלוויזיה, הגיעה ידיעה שאורחים אחרים נוחתים בשעה טובה: טיאה סאלחה ובעלה איזאק נחמד ובתם רוזה עימהם.

לקח אברום את המכונית של המפעל ונסע ללוד לקבל את פני אורחיו. ירדו הללו מן המטוס מחייכים. עד שמצאו מזוודותיהם ועד שרצו אחר עגלה ורבו תוך־כדי־כך עם כמה וכמה צעקנים, יצאו בפנים זעופות וידיהם רועדות, אם ממאמץ אם מכעס אם מזה ומזה כאחד.

הגיעו לקיבוץ בשעות הערב. הלכו על המדרכות ולא ראו איש. לא שמעו דבר זולת זימרת הציפורים. שאלה סאלחה, האם הקיבוס שלך ריק מתושבים, יא אלבר? או שמא הלכו כולם לישון עם התרנגולות? צחק אברום. חייך איזאק וענה לה לאשתו, שמעו שמועה שאת באה וברחו. אמר להם אברום, אילו היינו מגיעים שעה אחת קודם, הייתם רואים סיעות־סיעות יוצאות מחדר־האוכל הזה וממלאות את המדרכות. שאלו, אם־כן זה חדר־האוכל לכל מי שאינו אוכל בביתו? הניד אברום בראשו. פנתה סאלחה ואמרה לבתה בת הזקונים: מִתל (כמו) קפטריה, יעני. הוסיף אברום ואמר, כיוון שמוצאי יום חמישי היום לא תמצאו אדם בחוץ, שכולם מנקים חדריהם ואופים עוגות לכבוד השבת ולכבוד אורחים־של־שבת. או, הנה דיטה אשתי באה לקראתנו.

התחבקו והתנשקו ושאלו, והבנות היכן? הסמיק וענה, איה הבנות איני יודע וספק אם אפילו אשתי יודעת. אם לא הלילה תראו אותן מחר. תמהו ושאלו, יוצאות ואינן מודיעות לאן ועד מתי? אמר אברום, הנה זה המועדון שלנו. כאן באים בשעות הערב לשתות תה או קפה, לאכול עוגה עם ידידים. אמרה דיטה, תסביר להם שהבן במחנה וישוב ביום ראשון.

יצאה השבת, יצאו האורחים. לא נמשך ליבם אחר הקיבוץ. אומר לך את האמת, אמר לו איזאק לבן־אחי־אשתו בשעה שנסעו אל התחנה, אני אינני מבין מה מצאת בחיים האלה. חיים נטולי הנאות וחסרי אמביציות. מה טעם מוצא בחור חכם כמוך בסוג זה של קיום איני יודע. היצרים הבסיסיים שיש בכל אדם אינם באים כאן על סיפוקם. איך יבוא היצר הטוב על סיפוקו במקום שאין בו אלהים? בקהילה של יהודים שאין בה בית־כנסת ואין בה ספר־תורה ואין בה אפילו מזוזה?! ואיך יבוא יצר־הרע על סיפוקו במקום שאין בו כסף ואין בו מועדון של קלפים ואין בו אפילו סיכוי להתעשר? אני כמו שאתה רואה אותי, אני מאמין באיזון בין היצר הרע לבין היצר הטוב. זה מה שהשאיר הקב"ה בידינו – האיזון בין השניים. שאלמלא רצה שנשביע גם את היצר הרע יכול היה לברוא אותנו בלעדיו. דווקא פיתוייו של היצר הרע מביאים יראת השם בליבנו ומקרבים אותנו לעבודת הבורא, ישתבח־שמו. כמו שאתה שומע.

וכל אותה שעה שאיזאק דיבר ונאם, היתה סאלחה אשתו מנדנדת ראשה אחת ימינה אחת שמאלה ואומרת, ספק לעצמה ספק להם: אִש־הַל־עישֶה? אש־הל־עישה? כלומר “איזה מין חיים הם אלה?” או “הלזאת ייקרא חיים?”.

חייך אברום בסלחנות ולמראית־עין לא לקח את הדברים אל ליבו. הבטיח להם שיבוא לנמל־התעופה ללוותם בצאתם את הארץ. הבטיח וקיים. כשבא ללוותם שאל מה דעתם על הארץ לאחר הביקור. כיוון שבאותו הרגע ממש הודיעו ברמקולים על איחור ביציאת הטיסה, נפנו והלכו למסעדה והזמינו מה שהזמינו ושב אברום והציג שאלתו.

חכך איזאק סנטרו בכפו פעם ופעמיים ושלוש, ופתח ואמר:

– יש לנו, מאשאללה, ארץ טובה ויפה, אין מה לדבר. אבל מה־אני־אגיד־לך, לא בשביל אנשים מסוגנו.

–??

– זו ארץ שאי־אפשר להתעשר בה ביושר. על־כן אני אומר, אנשים כמוני אינם יכולים לחיות בה. אדם חייב לוותר כאן או על עושרו או על יושרו. ואני – שני אלה חשובים בעיני מכול. היכין והבועז. ולא אוותר אף על אחד משניהם, אפילו אם יבטיחו לי כותל־המערבי מול חלוני וכסא בגן־עדם כולו לרשותי. (תמיד היה איזאק אומר גן־עדם, ומתעקש שכך צריך לומר).

– אבל יש כאן עשירים רבים. אולי אפילו…

– אלה – או שבאו עשירים או שהתעשרו כאן במרמה. הראה לי אדם שיאמר לי שהתעשר כאן ביושר ואומר לו בפניו: שקרן בן־שקרן.

– ואצלכם, העשירים כולם התעשרו מעבודת־כפיים? או מעבודת הבורא?

– אצלנו – האפשרות להתעשר פתוחה בפני כל. אם יש בראשך מוח יהודי, אין לך כל צורך בעקיפת החוק כדי לעשות הון עתק. ואם אתה נאלץ כאן או שם לומר מחציתה של אמת בלבד או לעלות על גבו של מישהו כדי להמשיך ללכת בדרך הישר, הרי יש סביבך גויים די והותר ואינך צריך לשקר ליהודי או לפגוע בבן־ברית או לגזול חס־ושלום ישראל ישר והגון. כאן, לעזאזל, אפילו את השלטונות אינך יכול לרמות בלי יסורי־מצפון – אחת, משום שהם יהודים; ושנית, משום שהם דלפונים.

– את זאת אינני מבינה – אמרה סאלחה – גובים מסים ומכסים בשיעורים מדהימים, מקבלים תרומות מכל העולם, וממשיכים לחזר על הפתחים.

– “אינני מבינה” – התרעם איזאק – ברוך שלא עשני אשה. מה יש כאן להבין? מי שאמר “לכו והתפרנסו זה מזה” לא אמר “לכו והתעשרו זה מזה”, שידע שזה מזה אפשר לכל היותר להתפרנס. שמע מינה, להתעשר אפשר רק מן הגויים.

הוציא איזאק קופסא קטנה נאה, מלאכת דמשק, ונטל ממנה בבוהן ובאצבע מעט טבק הרחה וקירבו אל נחיריו מזה ומזה, התעטש עיטוש קל, והמשיך.

– תראה, למשל, את היחס בין יהודים לבין אינפלאציה ותבין. בכל מקום שיש אינפלאציה יהודים מרוויחים ממנה הון, רק לא בארץ־ישראל. עובדה.

כל אותה שעה ישבה רוזה הבת והקשיבה, שפתיה קמוצות ועיניה עצובות. לבסוף העזה ואמרה,

– אבל יש דברים אחרים חוץ מעושר.

הסתכל בה אביה כאילו אמרה “אין אלהים בשמים”, עיניו קמו מחוריהן והוא הושיט ראשו אליה ולחש בצעקה:

– אין, יא בנתי, אין! כבר אמר החכם מכל אדם “והכסף יענה את הכל”. את הכול – שמעת? את הכול!!

העזה הבת פנים אל אביה ואמרה לו,

– ולא ממך שמעתי, יא־אבא, Que una oca de מזל Mas vale una dracma de ducados? (אוקיה אחת של מזל שקולה כנגד ערימה של כסף) הֵמֵסה חכמתה של הבת את חמתו של אביה. חייך אליה וצבט את לחייה בחיבה ושקל לה אף הוא במטבע שלה. אמר לה,

– פתגם ישן שלנו אומר: תורה yerra en la חכם Y el (אפילו הרבי עלול לטעות בתורה). אין ספק, בתי, שהמזל חשוב מן הכסף, שמי שיש לו מזל יש לו גם כסף גם נחת מכספו.

ולאברום פנה ואמר בלחישה,

– מצאנו לה בחור נסמלאח, שומר־מצוות, ממשפחה טובה – מבית עדֶס. לחגים, בלי נדר, נביא אותו אלינו למכסיקו. כסף הרבה אין לו, למרות שעבד כאן כמו שני חמורים מיום שהשתחרר מן הצבא, אבל את ערכו של הכסף הוא יודע. ועד שיעשיר, בעזרת השם, כל מחסורו עלי. הלא בת־זקונים היא לי.

– הנה־כי־כן – סיכמה ג’אמילה – ביקורנו לא היה לשווא. הפכנו והיפכנו עד שמצאנו.

– ואל תזכור לנו לרעה שאת בנך הגדול הוצאנו מן החשבון, יא אלבר חבּיבּי. הוא פשוט…

– הבן שלי? הוא אפילו לא גמר בית־ספר. יש לו עוד שנתיים…

– הוא אשר אמרתי. אם כי, בינינו לבין עצמנו, מה זה חשוב בית־ספר? הנה תראה את בן־דודך דוד: למד ולמד. בית־ספר ואוניברסיטה וכל השאר. הצטיין. יצא ארכיטקט גדול. בתים שבנה הלא ראית. אחר שעשה חשבונו יפה־יפה קם ותלה את הדיפלומה שלו על הקיר ופנה לעסקים. עתה הוא רואה עולמו בחייו.

ננעצה שאלה במוחו של אברום ולא הרפתה ממנו כל משך הנסיעה לביתו: בניהם הולכים בדרכיהם – בעינינו ריאקציה (“זוועה!”); בנינו הולכים בדרכינו – קידמה (“הישג!”); הא כיצד?

 

פרק ל"א    🔗

פעם שב אבא מביקור בכפרי הדרוזים, נזכר אברום בלילה אחד ארוך של שמירה. דרוזים רבים חיו בחלבּ ובסביבותיה, “בחלב ואגפיה” היה אבא אומר. ימים רבים היה מספר על ביקורו זה. תמיה היה על כשרונם של הדרוזים להתמזג בסביבתם למראית־עין ולחיות את חייהם הפנימיים מבלי להרגיז נמרים מנמנמים מריבצם. אנשי־צבא אמיצים ועובדי־אדמה חרוצים, היה אומר. אחר היה תופס סנטרו ומסובב קמעה בין בוהן ואצבע, מצמצם עיניו ומוסיף בנדנודי־ראש מעלה־מטה: ואנחנו – אנחנו לא נצלח, לא לזה אף לא לזה. בנינו לעולם לא ישישו לקרב ולעולם לא יוכלו לחרוש מבוקר עד ערב כשור רתום וסתום.

כזה היה טבעו של אבא, כל תופעה שפגש – משתדל היה לרדת אל שורשיה; לרדת ולהעלות מסקנות. כאלה הם, אמר על אותם דרוזים, כיוון שעולמם צר ואינם אנשי תרבות וספר; מאחר שאין הם מלומדים ומעטים ביניהם חכמים ותלמידי־חכמים, יכולים הם להצמיח מתוכם צלפים ונוטעים ונוקדים מעולים. כל עדה מטפחת אותן תכונות בהן היא יכולה להצטיין, לימד אבא שיעור לבניו הסובבים אותו, ואלו שאינם מוצאים דבר להצטיין בו – נכחדים במהלך העתים.

אזר אז אברום אומץ רוח ואמר לו לאביו: אבל, אבא, שמעתי מספרים שבארץ־ישראל יהודים חורשים ונוטעים ויהודים אחרים שומרים בלילות רכובים על סוסות ערביות.

קימט אבא את מצחו והזעיף את עיניו וניסה לפטור את בנו במלה אחת “עלק!” (פטפוט). ראה שנכנסו דבריו של זה ללב אחיו ואחיותיו ונאלץ לבוא עימהם בהסברים.

– ראה, יא וואלאד. יהודים אלה שעליהם שמעת אשכנזים הם ואין הם כמותנו. משלנו, אך לא מבני־מיננו. ואף כי ישפילו עצמם לעבוד את האדמה כמו פלאחין ויאמצו ליבם לשים רובה על שכם – הרי מכאן ועד להצטיינות שאני מדבר עליה, כגון זו של הדרוז, הרי הדרך רחוקה.

– אך אם נרצה, ישתנו הדברים.

– לא ישתנו. אנחנו עם הספר. זה אצלנו בדם. מדורי־דורות.

– אפשר להיות עם־הספר ולהצטיין גם בדברים אחרים.

– אי אפשר – פסק אבא – במסכת עבודה זרה כתוב במפורש “אי ספרא – לא סייפא, ואי סייפא – לא ספרא.”

תרגם להם לבניו את הדברים והוסיף בחיוך רחב שאין “ספרא” מתכוון לבית־ספרא ובני ספרא דווקא, ופירש לה לאותה אמירה כך: מי שמשקיע עצמו בענייני חומר אינו יכול להגיע לגדולות בענייני רוח, ולהיפך. על כן יבור לו אדם ויבור לו עם מה עדיף בעיניו.

עמד לו אז על קצה־לשונו “ומה עדיף בעיניך אתה, אבא?” ולא העז.

שיחה זו עם מישל אביו נחרתה בזכרונו של אברום. פעם ראשונה העלה אותה בקול, על כל פרטיה, בפני דיטה אשתו, בלילה הארוך שלאחר יום רחוק, כשבאו לגייסו.

שכרון הקוממיות היה עוד באוויר. היו שראו בה במלחמת השחרור מלחמה אחרונה, בזה הדור לפחות. מפוכחים ידעו שזו רק התחלה. קמו וליקטו צעירים יוצאי הארצות השכנות ואימנו אותם לצנוח מאחורי הקווים לעת הצורך. אולי מאה בחורים נאספו שם. כולם דוברי ערבית ויודעי הארץ ומנהגיה וחזותם כשל התושבים המקומיים. תחילה חשבו להקים מהם כמה יחידות, אחר העדיפו להפעילם יחידים.

לא ידע אברום כיצד הגיעו הללו אליו, אם באמצעות לניאדו גיסו או דרך מזכירות התנועה. לא נמשך אז ליבו אחר עשייה מזה המין, מה גם שדיטה עמדה בסוף הריונה הראשון. אך לא ידע כיצד יאמר להם להללו שאין הוא מוכן. ביקש ארכה להתייעץ עם אשתו, והם נתנו לו אותה ב“כמובן־כמובן” מכל הלב. ולפני שנפרדו אמר לו אחד מהם, זה שישב מימינו, בעל הצלקת: אצלנו אומרים, רצונו של אדם – כבודו; שמע מינה, אי־רצונו – בעניינים כאלה – אי־כבודו. נזדרז זה שישב מולו ואמר, איננו לוחצים עליך, חבּובּ. זה עניין שבינך לבין מצפונך. אך דע שעלינו למצוא את האנשים תוך שבועיים. ואת הטובים ביותר. אז מצפים לתשובתך עד סוף השבוע, ברור?

תמיד עולים הזכרונות הללו בלילות של שמירה, כשהמצב באיזור מתוח. בימים של רגיעה די בגרעינים כדי להפיג את השעמום ולהעביר את השעות המתפרטות לדקות ומזדחלות כצב אפל. היה שם מפקד אחד, מדריך צניחה, הרפתקן מאין־כמוהו. בצרפתית רהוטה סיפר להם על מעלליו ב“שירות האוויר המיוחד” במצרים, בלוב, בכרתים, באלג’יריה ובהודו־סין. אף מלה עברית לא ידע, חוץ מ“שלום” ו“צבא”שביטא “ס־בא” והשתמש בה כאילו אחות־תאומה היא ל־?ca va (מה נשמע?). פעם התרחק זה מן הבחורים אחר שרוקן על ראשם סיפוריו. אם הוא יהודי – אז אני קוגל־לאגר, אמר אברום. מרביתם לא ידעו קוגל־לאגר מהו. מכל מקום ידעו שאברום אינו אותו מה־שמו והבינו היטב כוונתו. פרץ ויכוח אם יכול יהודי להיות “כזה”. מכאן התפשט הוויכוח על טיבו של אותו צרפתי, גי שמו. אלה אמרו, הרפתקן שכיר־חרב הוא ואין בין הללו יהודים. ואלה אמרו, אידיאליסט הוא, לוחם עם כל הנלחם על עצמאותו וחירותו, ומרובים היהודים בין הבחורים האלה.

עוד בטרם הסתיים הקורס על הכרמל הגיעו אליהם הדי הכפירה בעצם הצורך בצניחה כדי להחדיר אנשים לארצות השכנות. היה זה כמי שהוציא ראשו הטובע מן המים וקיבל דלי של שופכין בפניו. לצנוח בתנאים של אותם הימים ולהתגבר על הפחדים ועל החששות, ואז לשמוע שצניחה זה דבר שעבר זמנו, בעיקר כשמדובר בהחדרה שאפשר לעשותה במטוס ובמחלקה ראשונה – זה לא היה נעים.

האכזבה פינתה מקומה לשמחה גדולה כשבאה ההודעה שהוא יכול לשוב לביתו ולחכות לקריאה שתבוא בשעת הצורך. יכול הוא להשתלב בכל עבודה ובכל תפקיד, ולשכוח שהוא עלול להיקרא. זה יכול לקחת שנים. רק אל לו לשכוח מה שלמד בקורס (אם כי קורס ריענון בוא יבוא בטרם יישלח) ובעיקר עליו לזכור שהוא בין המעטים העונים על הנושא של חלבּ במירב הנתונים.

אברום הדליק את הזרקור וסרק את השטח סביב־סביב. משטחים ירוקים כהים עלו מתוך השחור וזזו בזחילה עם כיווּן השעון. האור העז גירש את האפילה אך לא את ההרהורים. אילו היה מצרף את כל לילות השמירה ואת כל ימי המילואים ואת המלחמות לאותו קורס ולאותה פעולה היו מצטברות שנים מרובות – שנים שכולן בזבוז. האמנם? כן, בסופו של דבר זה בזבוז, אישי ולאומי. עקב אכילס של הציונות־בהתגשמותה. אך מהו בזבוז זה לעומת הבזבוז שברכישת כלי־הנשק החדישים.

כשראה כמה כספים זורמים בין ידיו, היה נדהם ומזועזע. בתפקידים מסוג זה, הוסבר לו שוב ושוב, אין מתחשבים במגבלות כספיות. אבל לו היה קשה לשאת זאת. חכה עד שתגיע “לשם”, אמרו לו. שם תצטרך לחיות כעשיר פזרן שהפך למיליונר בגלותו בדרום־אמריקה. בפזרנותך תהיה חייב לשמן את דרכך אל החלונות הגבוהים, שמהם יינתן לך לצפות על ההכנות שלהם למלחמה נגדנו. בשיכלו הבין והסכים וקיבל. אך משהו התקומם בקירבו. התפקיד של עשיר פזרן אינו לפי טבעי והוא עלול להכשיל אותי – ניסה להסביר לממונים עליו. התיאבון בא עם האכילה, הרגיעו אותו הללו. אתה אפילו אינך יודע כמה תפקיד זה גזור על־פי מידותיך, אמר לו הפסיכולוג שבחבורה.

התעקש ושאל, ומפני־מה לא יהיה אותו מהגר סורי שהתעשר באמריקה קמצן בטבעו? אני מכיר אישית כמה כאלה. אם יהיה קמצן, ענו ואמרו לו, לא יוכל לסלול את דרכו במעלה ההירארכיה. מי שאין לו ידידים ומכרים משכבר בצמרת, רק הכסף המתפזר ביד רחבה יכול להיות בעזרו. ואנחנו – אדם בצמרת אנחנו צריכים. ולא מצאנו טוב ממך לתפקיד הזה.

לא מצאו טוב ממנו. כל־כך טוב היה שלא עבר חודש מיום שיצא מנמל־התעופה של דמשק אל מלון סמיראמיס וכבר הוזמן לישיבה של פעילי הבַּעת, שדנה בניצול מליוני המהגרים הערבים בארצות המערב למערכת ההסברה והלחץ הפוליטי. ושם, מעבר לשולחן המפואר, בדיוק ממולו, יושב חסן בנו של כּמאל פאשא, ידידו הטוב של אבא ומראהו היום כמראה אביו בשנים ההן, כשהחל יוצא ובא בבית ספרא. העתק מדוייק של אביו היה החסן הזה. שמח אלבר שדמיונו שלו לאביו אינו רב ותווי־פניו משל אימו ובית־אימו. אלא ששמחתו היתה קצרה. אפשר שבחינה־בהסתר שבחן אותו המהגר שממולו עוררה תשומת־ליבו של חסן, ואפשר שזיכרון ישן נתעורר בו מאליו; אפשר סקרן היה לדעת טיבו של אותו עשיר שהחל מתהלך במסדרונות המפלגה בשבועות האחרונים ואפשר שהישיבה ממול היא לבדה משכה את תשומת־עיניו. השהה זה את עיניו על אלבר כל אותה ישיבה והיה מסיר אותן ממנו רק כדי לראות מה מצייר עטו שבידו על הנייר שלפניו.

העמיד אלבר פנים נינוחות, אך מעבר לשפמו החדש ולמשקפיו המבהיקים כבר היה מתכנן מה יאמר בשידור הערב ומה יעשה בשעות הלילה שיוותרו עד צאת המטוס הראשון אל ארץ לא־ערבית. נשרף אלבר בעיניו הכהות של חסן ונאלץ להתקפל בטרם זכה להגיע לחלבּ עירו. חלומות רבים היה חולם על כניסתו הראשונה לעירו; לא התגשמו בהקיץ לא יפים שבהם ולא גרועים ומזעזעים שביניהם. במתכוון נמנע מבוא אל עירו בטרם השתנתה חזותו ובטרם רכש לו מודעים וידידים ועמדה בשמו החדש. חשש אלבר וחששו הממונים עליו שבחלבּ יימצא מי שתווי פניו של בן־ספרא יעוררו בו מחשבות. לא עלה בדעתם שבדמשק יימצא חלבּי, דווקא באותם חוגים רמי־מעלה שיהודים ואוהבי־יהודים אינם באים בקהלם.

באותה ישיבה, ביומו האחרון בדמשק, עוד הספיק לנאום באוזני הנוכחים ולספר להם על הכוח האדיר הגנוז בערבים בכלל ובסורים בפרט (“וכשאני אומר סורים כוונתי ממילא גם ללבנונים”) הפזורים בכל יבשת אמריקה, בדרומה ובצפונה ובמרכזה, מתבוללים בתרבותה ובחברתה של אמריקה אך ליבם רגיש וחם בכל הנוגע לטרגדיה הפלסטינית ובכל הקשור למולדת המזרחית. בעיניו ראה ובאוזניו שמע, אף ערך מחקר אוניברסיטאי על שניים מן הארגונים הגדולים והחשובים שהקימו המהגרים הסורים והלבנונים ביבשת החדשה ועל ספיחיהם של אותם ארגונים, שמי שיידע להפיח בהם רוח ימצא שגחליהם עודן לוחשות ואש גדולה יכולה לצאת מהם ולאכול את התעמולה הציונית ואת הלוֹבּי היהודי ואת כל בני השטן. מכל מקום בברזיל ובארגנטינה ובמכסיקו כוחה של האינטליגנציה הערבית רב מזה של היהודית. עמדות, שתופסים אחינו בחברה ובכלכלה ובפוליטיקה, יכולות להביאם לגדולות, אם אך יימצא מי שילקט את הפירורים וילוש מהם עוגה גדולה, שתשביע את אנשי השלטון. שהרי במקומות הללו כל אנשי השלטון רעבים לשוחד ולתומכים בלא־סיייגים־של־מוסר, המחוסנים מפני מחלות הדמוקרטיה־המזוייפת של גוש מזרח מזה ושל גוש מערב מזה.

הפסיק היושב־ראש את שטף דבריו (שהלך והתמזרח במתכוון) ושאל אותו אל איזה ארגונים מתכוון הוא בדברו על “שניים גדולים וחשובים”.

בזווית־עינו צד אלבר את מבטו המרוכז של חסן שחדל משרבוטיו והיה רושם בזריזות את תמצית דבריו של הנואם. האם קולו הסגירו? או שמא הטמפראמנט שירש מאביו? קשה היה לפענח את מבטיו של חסן, הפוליטיקאי הממולח והמנוסה. אך דווקא משום שהוא פוֹליטישן, הוא יכלכל דבריו בזהירות ובלא חיפזון. לא ישתף אחרים בחשיפה שעשויה להעלות את קרנו ולהפכו לגיבור. כבש אלבר את סערת־רוחו, נשם נשימה עמוקה וענה על השאלה ביישוב הדעת.

– ידועים לכם בוודאי, רבותי, שמותיהם של “אר־ראבּיטה אל־קאלאמיה” מיסודו של ג’ובּראן ח’ליל ג’ובראן, בארצות־הברית כמובן, ו“אל־עוּצבּה אל־אנדלוסיה” בסאן־פאולו אשר בברזיל. אלה ארגונים שפרסמו כתבי־עת בשפה הערבית וליכדו סביבם במשך כמה דורות את המשכילים בני־עמנו הפזורים בצפונה ובדרומה של אמריקה.

– עד כמה שידוע לי, אלה הם ארגונים ספרותיים־תרבותיים בעיקרם – הרים חסן את ראשו מניירותיו ואמר – כתבי־עת שלהם עוסקים בספרות ובאמנות, לא בבוליטיקה.

– אדרבא – ענה אלבר, רגוע מן העובדה שהוא יכול לנהל ויכוח ענייני עם חסן – הבה נבדוק מה מניע אנשים להקים ארגונים תרבותיים ערביים ולהוציא לאור בהתמדה ובמסירות כתבי־עת בשפה הערבית. מה, ידידי הנכבדים והנערצים, אם לא רגשות לאומיים עמוקים וכנים?! כל מה שנותר לנו הוא להפנות את הרגשות האלה ואת הכוחות האינטלקטואליים החבויים מאחוריהם אל המטרות הפוליטיות שלנו. אם לא נזדרז, יעשו זאת המצרים.

נשתררה שתיקה.

– אתם שואלים את עצמכם – ריכך אלבר את קולו ואמר כמעט בלחישה – כיצד נעשה זאת? גם על כך חשבתי, רבותי. יש לנו אוֹרגנים מן המוכן. אני מציע להתרכז על שני כתבי־עת ערביים בכל אחד משני המרכזים העיקריים, להזרים להם תקציבים והכוונה פוליטית, ובאמצעותם לשקם ולרענן את הארגונים התרבותיים עד שיהיו ארגונים פוליטיים־לאומיים מובהקים.

– אתה מוכן לפרט, יא אוסתאז?

– מוכן ומזומן. עלא ראסי! כתב העת הראשון עליו אני ממליץ הוא “אל הוּדא” (דרך הישועה) המופיע עד היום בניו־יורק. הוא נוסד בסוף המאה הקודמת וממשיך להופיע ברציפות. זה מעיד כאלף עדים שיש לו קהל קוראים ושיש להם צורך בו. אמנם בעיקרו הוא שוֹפרם של המארונים הלבנונים, אך באשר לעניין הפלסטיני וללאומיות הערבית הרי כמונו כמוהם.

– ובכל זאת מוטב שנחדיר למערכת מישהו מאנשי־שלומנו, שאמי או חלבּי.

– דבריך דברי אלוהים חיים – הגיב אלבר בפרישת כף־ימין באוויר – וכתב העת השני הוא “מראאת אל גרבּ” (ראי המערב). אף הוא מתמיד מאז סוף המאה, אם־כי ניכרים בו סימני ירידה. בעזרתנו הוא יכול לחדש את נעוריו. בדרומה של היבשת כדאי להזרים דם חדש לשני כתבי־העת “אס־סלאם” המופיע בבואנוס־איירס מאז ראשית המאה, ו“אל עוּצבּה” המופיע בסאן־פאולו. על המתקפה הדרושה בעיתונות האנגלית והספרדית והפורטוגזית איני מדבר, ובכוונה תחילה. היא מופנית החוצה. אני מייחד את הדיבור על העיתונות הערבית, שכן קוראיה הם, בדרך הטבע ובדרך הברירה הטבעית, אלה שעודם נאמנים למולדת הסורית וללאומיות הערבית. אותם יש לרתום בגוף ובנפש ובממון לעניין שלנו.

מעניין, חשב אברום ומתח זרועותיו בפיהוק של־שמירת־לילה, מעניין אם ניצלו הללו את רעיונו “המקורי”, שלא היה אלא העתקת הדוגמה הציונית אל המישור הלאומי הערבי. הם נראו אז כל־כך משוכנעים בחשיבות הצעתו ומעשיותה, שאלמלא נאלץ להתקפל היה בוודאי זוכה למינוי על כל המערכת הזאת, ובזכות המינוי היה מורשה (מוזמן!) להיכנס לפניי ולפנים של… של הכול.

נזכר אברום כיצד הזיע על ניסוח מכתבי־הקוראים שפירסם בכתבי־העת הללו בניו־יורק ובברזיל, חתומים בשמו החדש וחדורים קיצוניות לאומית תרבותית. כך מצא מהלכים אל בין אנשי המערכת כאיש שהשפה הערבית והתרבות הערבית יקרים לו מכול. הערצתם אליו גדלה משנודע להם שהוא עשיר מצליח בעסקים ואיש העולם הגדול. מרבית הכותבים אליהם היו זקנים בטלים המתרפקים על עברם. מן העורכים התמימים הללו, שהעריכו מאד את מתנותיו הידידותיות, קיבל את מלוא ההמלצות הדרושות, בכתב ובעל־פה. על מנת להגדיל שם עצמם האדירו שמו של ידידם־האישי וסיפרו עליו ניסים ונפלאות. במקום שנעצר דמיונו נתלהט דמיונם.

כשהגיע לדמשק כבר ציפו לו אנשי־רוח ואנשי־מעשה לכוכב העולה בשמי “העיתונות הערבית בגולה”, אדם שנוסף על כשרונו העיתונאי יש בו מעוף פוליטי ויש מאחוריו נסיון של איש כלכלה מצליח, ששום תענוג מתענוגות העולם הזה אינו מעבר להישג־ידו.

דיטה כל־כך שמחה שחזר. היתה ממששת אותו וצוחקת “אתה חי. חי.” והילדים. באנטנות־סתרים של קטנים חשו והרגישו מה שלא ידעו ולא הבינו. יד־על־הלב (ויד שניה על הפה המפהק) – גם הוא שמח. אמנם רצה להשלים את המשימה המטורפת, שבה נסחף עד עמקי נשמתו, אך היטב ידע שהוא מעמיק חדירתו אל לוע הארי הטורף, וספק אם ייצא מזה חי.

אולי נזהר יתר־על־המידה וראה צל־איוּם כאיום. מכל מקום, הוא לא החליט בעצמו על ההתקפלות. קיבל הוראה מפורשת. אמנם ההוראה באה בהסתמך על דיווחו שלו. אך אילו היה מקום להטיל ספק בסכנה האורבת מחסן זה, לא היו רואים אותו שרוף לחלוטין והיו ששים לנצל אותו בעת אחרת, אולי אפילו במקום אחר.

כבר שנים הוא הוזה על השלום המיוחל ותמונה אחת מן “השלום” הזה חוזרת ומצטיירת לנגד עיניו. בבית־קפה שקט ונאה, מעין זה שבעיירה בחמדוּן – שם נפגש עם שר ההסברה הלבנוני הנופש, הוא פוגש את חסן. הם שותים קפה טורקי. הוא שואל וחסן משיב: אכן, היכרתי אותך, יא ספרא. אלמלא היצלת את עורך בו בלילה, הייתי מסגיר אותך לתליינים. עד שלא ישמע מלים אלה או מעין אלה, יהא מצפונו מייסר אותו.

 

פרק ל"ב    🔗

ניסה אברום לחלץ את עצמותיו במגדל הפלדה. בקושי הצליח לעמוד על רגליו. מתח זרועותיו לצדדין ובלע פיהוק בקרבו. נתקלו במה שנתקלו והחל המגדל סובב על צירו. חזר והושיב איבריו הכואבים על מושב הפלדה, הפשיל קצה שרוולו בתנופת מרפק, אימץ את עינו וחיפש את מחוגי השעון, רק שלוש. עוד שעתיים ארוכות־ארוכות לפניו. ילען־דינוֹן, השמירות האלה.

עוד מעט יתחילו לצלצל שעונים בחדרי החברים. דייקנים מכוונים שעוניהם לשלוש ורבע. איפה אותם ימים שהיה שומר עובר מחדר לחדר ומעיר את המשכימים. היה אחד שהיה דופק בדלתות וקורא “קומו לעבודת הבורא”, והיה אחר שנהג להכניס את כלבו הענק לחדרים לגרש את השינה בנביחותיו. אברום סיגל לעצמו נוסח מקורי שובב – לרווקים היה צועק, קום! ולנשואים היה קורא, רד! עד שהתנפלה עליו צדקנית־צעקנית אחת והסבירה לו שבארבע בבוקר גם חוש ההומור שלה ישן.

הסתכל שוב בשעונו. לא זזו המחוגים. שלוש. נדמה היה לו ששעון אחד צרוד התחיל כבר אי־שם מצלצל. אולי שעון ממהר. ואולי הצלצול אצלו באוזן. איפה עוד בעולם קמים אנשים מרצון בשעה כה מוקדמת??

בעצם, בשלוש בבוקר היה קם עם אבא ועם רחמו לשירת הבקשות. וגם היום בוודאי קמים חלבּים שומרי־מצוות שבכל מקום ומקום באותה שעה ובאותה התלהבות לקיים מנהג זה שהורתו ולידתו בקהילת ארם־צובא. שמע שבירושלים נתפשט המנהג ובתי־כנסת של ספרדים שאינם חלבּים התחילו שרים ומזמרים “בקשות” בשעות שבטרם שחר. מעניין אם בחלב גופא מקיימים שרידי הקהילה מנהג עתיק יומין זה. יש להניח שכן. בעצם, וודאי שכן. מוראם של השכנים העויינים אינו פחוּת לאור היום.

ראה בדמיונו דמויות מעוטפות ומפהקות משתרכות בסימטאות לעבר בתי־כנסת; זקנים – מקלותיהם בידיהם, ונערים – פנסי־נייר עם נר דולק נעוץ באמצעיתם בידיהם, הולכים לפני סבא ואבא להאיר דרכם. עלו בזכרונו מנגינות נעימות מתמשכות של אותן “בקשות”, שלחנים מזרחיים מסתלסלים וחרוזים עבריים משתלשלים חברו בהם יחד לעשותם מחרוזות־מחרוזות נאות, מלאכת־מחשבת שכולה פיתוחים ופיתולים וריקועים. החל מפזם לעצמו מן הזמירות הללו המעוררות כמיהה ותמיהה, כמיהה בלב מי שאוזנו הורגלה בהם מילדוּת, ותמיהה בלב מי שאוזנו אמונה על מוסיקה מערבית ותפילה אשכנזית. לא זכר הרבה, לא מן המלים ולא מן הלחנים, ורק הטעם הטוב היה שמור ומשומר בקרקעית זכרונו. “ברון יחד כוכבי־בוקר. ויריעו כל בני אלהים”, ואחר־כך פסוקים על־פי סדר האלפבית: “אודה אל חי”, “בוחר בשפלים”, “גומל לחייבים”…

היו מכבדים את אביו, את מישל, בשירת אחת הבקשות, אף־כי רבים היטיבו לשיר ממנו ולא זכו. התמחה מישל באותה בקשה של רבי ישראל נג’ארה, המשורר הגדול איש־דמשק, וחי"ת של “שחר” היתה יוצאת מגרונו חדה כאבחת־חרב.

היה יושב על־יד אבא מוקסם, וחרד שמא תיקטע נשימתו באמצע הסלסול ולא יגיע אל סופו. ובבוא כל סלסול אל קיצו היתה אנחת רווחה שלו נבלעת בגל של אנחות־הנאה שיצאו מפי הסובבים: אה… א־א־א־ה… בזווית־עינו היה מנסה לגלות מי הם החנפים שקראו, כאילו לעצמם “איי־ווא!” (כן!) או “יא סלאם.” (איזה יופי). היתה לאבא הבעה מיוחדת כשהיה שר בפני הקהל. יכול הוא גם עתה לראות את ראשו מוטה מעט הצידה ומעט כלפי מעלה, שפתיו פסוקות ורוטטות וגבת־עינו השמאלית מוגבהת מאחותה ומצופפת תלמים שבמצחו. עתים היה אוחז בשמאלו ביד ימינו של אלבר, והיה הבן מרגיש רעידתו בשעת מאמץ־של־סלסול. היה אז אברום שמח שאינו הבכור היושב מימינו של אבא, שהרי ימינו של זה תמיד אוחזת בספר הבקשות השמור עימו מאבותיו.

כשהיו מגיעים אל אותה “בקשה” לראשונה, היו העינים מופנות מאליהן אל מישל. אך הוא היה מעמיד פנים אדישות ואפילו מרים את עיניו בפתיעה למשמע “בכ־בוד” מלעילי שהיו משמיעים לעברו מצדדים. עד שלא היו עיניו פוגשות את עיניו של החכם ועד שלא היו אוזניו שומעות אותו מוציא מבין שפמו לזקנו “בכ־בוד” מכובד ומפורש, לא היה מישל יודע מה רוצים הללו ממנו; כך, לפחות, יכולת לקרוא בעיניו.

הצגות של אבא. אילו היה פונה לתיאטרון היה מגיע לגדולות. וירטואוז היה בתפקיד של “קטונתי”. פעם אחת הזמינו אותו לעבור לפני התיבה. היה זה לאחר שנידב סכום נכבד לשיפוץ עזרת־הנשים. כיוון שהיו באמצע התפילה ואיסור הדיבור חל עליהם, עשוי כמנהגם ופנו אליו בקריאות הִי, הִי, הִי! אף חיזקו במימיקה מתאימה את ההזמנה שהשאירו כהפתעה של הרגע האחרון. הרים אבא את עיניו וסקר את הציבור ואת שלוחיו־של־ציבור, ואף־על־פי שרצה בכל מאודו להתכבד ולעבור לפני התיבה, כבש רצונו והניד ראשו ימינה ושמאלה הלוך ושוב בעינים מושפלות, עטויות ענווה. כשהפצירו בו במבטים והמטירו עליו הי הי הי מכל צד, צימצם עינו הימנית וזקף בהם עינו השמאלית שנתגדלה ופסק “הִי הוֹע!”

הסתכל אברום סביבו וראה את הדממה הלילית מבקעת קרומיה ויוצאת מקליפתה. דלתות נטרקו פה ושם. שיעול רדף שיעול. סיגריה שניצתה הטביעה נקודה של אור בסופה של פיסקה. פיסקה חדשה, של יום, נפתחה באחת. טרקטור הותנע הרחק בסככה. ואחריו עוד אחד. ההרים במזרח עטו שלמה ורדרדה שקופה על כחול שבקע משחור. הציפורים הגבירו שירתם, שיר הלל לשחר.

הפנה אברום עורפו אל הגבול והיה מלווה בעיניים עייפות את היישוב המתעורר לחיים. היש בכל הקהילה הקדושה הזאת אדם אחד הפותח את יומו ב“מודה אני לפניך” שאל את עצמו, והיה תמיה על שאלתו מניין היא נובעת ולאן היא מובילה. אין זאת כי אם עייף הוא מאוד מן השמירה. מין עייפות שאין בינה ובין יגיעת־הגוף דבר, זולת הצורך לשקוע בשינה ולשכוח.

טנדר מאובק עבר בדהרה בפיתול הכביש למטה. על גבו ערימת צעירים פרועי שיער, זה מוריד שרוולי חולצתו וזה מקפל גרביו, וכולם נזרקים כבובות־סמרטוטים פעם לכאן ופעם לכאן. גם הנהג, ככל הנראה, טרם ניעור משנתו ומחלומותיו. עד שיגיעו לשדה יקרעו עצירות־פתאום שלו קוּרים אחרונים של שינה מעיניהם. והזיעה הראשונה תפיג עימה את שארית חלומות לילם. רוח של פיוט נחה עליך, יא אברום. מזדקנים, חביבי, מזדקנים. קרבים והולכים אל אותה נקודה שממנה ואילך יש לך יותר שנות עבר משנות־עתיד.

עכשיו מתחילים הטרקטורים לצאת בזה אחר זה. פישקה על הראשון. ממהר כאילו פרצה שריפה. השני איטי יותר. אליהו. לאחר כל מה שקרה לו לזה, נהיה איטי בתנועותיו, זהיר במעשיו. עבר ל־Slow Motion, התלוצצו הצעירים. וממולחים שבהם החלו משתמשים בביטוי העתיק “עד שיבוא אליהו” כאילו משמו של זה נגזר. מחכים למשל לתחילתו של סרט. זה מסתכל בשעונו ואוֹמר “יאללה, תתחיל!” ואחר צועק “עוד לא!”. שואל המקרין “עד מתי נחכה?” ולץ־תורן עונה מניה־וביה “עד שיבוא אליהו” לקול רעמי צחוק מתגלגלים.

אליהו יליד דמשק. בחור זהב לכל הדעות. אך הגורל נטפל אליו ואינו מרפה ממנו. מקיבוץ של השומר הצעיר הגיע אלינו, שתקן וזעף. לימים נודע מה הביאו משם ומה הקדיר את רוחו. שנתיים־שלוש נעדר מביתו בשליחות לדמשק. מן ה“מוסתערבים” היה, ששתל הפלמ"ח בסוריה בימי וישי. כערבי לכל־דבר חי שם, מזיע ביום בבית־מלאכה ומתייסר בלילה בבדידות ובאימים. עד ששב אל ביתו־קיבוצו מצא את אשתו בחיקו של אחר ואת בתו הקטנה מתרפקת על כלבו של אותו מנוול.

פשטה זו זרועותיה אליו כאילו כלום לא קרה, ושבה אליו ואל מיטתו. אחר ששבר רעבונו והרווה צמאונו הממושך החל מתייסר בנפשו. עדין היה מכדי לייסר אותה. אפילו במלים לא העז להלקותה. אילו היה נוהג כבנו־של־אביו, נוטל רצועה ומכה אותה עד זוב דם, אפשר שהיה נרפא מפצעי נפשו, ואפשר שהיה מֵקל עליה את ייסורי־מצפונה. אלמלא היה בן־המזרח היה בוודאי עושה כזאת או בדומה לזאת, הרהר אברום הרהור ישן. כיוון שחשש לתדמיתו החדשה ולזהותו הישראלית, שרכש במאמצים עילאיים, מנע מעצמו פורקן מטהר וממרק. וכך, מתוך גאוות־סרק וריסון־יתר הביא שואה על עצמו ועל ביתו.

הדברים הללו, מקצתם הגיעו ובאו מפה לאוזן, מקיבוץ לקיבוץ; מקצתם דברים שסיפר לו אליהו לאברום ידידו בלילה אחד של שמירה בצוותא, כשהיו השניים מהלכים זה לצידו של זה, עייפות שחורה מעַצמת עיניהם ופותחת סגור־ליבם.

שנה וחצי, אולי שנתיים, חיו שוב ביחד, במתח תמיד, בשתיקות מחושמלות, אוהבים ושונאים זה את זו בלהט ובייאוש. ואז שוב נטפלו אליו. הזדמנות אחרונה להעלות מאות ילדים ובני־נוער המוכנים בכל רגע לצאת לדרך.

אמר להם, דח’ילקום, עזבו אותי לנפשי, יש רבים אחרים. אמרו לו, אין מי שמכיר כמוך את התנאים. צריכים אנו אדם שיד ורגל לו בעניינים – יד עם השלטונות ורגל עם המבריחים. אמר להם, מיד אני עושה לכם רשימה, שכולם בה טובים ממני. אמרו, צריכים אנו אדם כמוך, שגם ההורים של אותם קטנים יתנו בו אמון. היתמם ושאל, ולמה דווקא אני? השיבו לו תשובה ניצחת, אתה בן למשפחה טובה וידועה בעיר.

נותר אליהו נבוך וחסר מלים. זאת ועוד. הכביד עליו חוב אישי. כיוון שלא הזכירו לו אותו, רבץ עליו בכבדות כפולה. הוא עצמו הוברח ארצה בקבוצה כזאת, והיתה להם הרפתקה מרגשת: האנגלים צרים על הקיבוץ והמוני יהודים נוהרים מכל יישובי הגליל ומקיפים את הצרים, ויריות ופצועים ומתח של טרם־קרב. ולבסוף אותה בריחה דרמטית מתחת לאפם של האינגליז, בלבוש של בני־הקיבוץ היוצאים לקטוף פרחים עם המורה והכלבים, פעם ראשונה כובע טמבל על ראשו וסנדלים חוגיסטיים לרגליו.

אז בא אליה אל אשתו ואמר לה, תראי, מגייסים אותי… והיא התנפלה עליו: “מגייסים” אותך? ואתה אין לך מה לומר? התנוּדבת, ואתה בא לקבל את ברכתי? לא מספיק עבר עלינו… ושפכה מכל מה שהצטבר ולא נאמר עד אותו יום. הטילה עליו את כל האשמה במה שקרה ואת כל האחריות למה שיקרה. ביקש אותה שלא תזכיר מה שעבר, והיא שבה והזכירה, שבה ופירטה, שבה וטענה שרק טיפש מטופש אינו לומד מן הניסיון.

ללמוד מן הניסיון אמרת? – שאל אותה בקול חנוק – את רוצה לומר שמה שקרה פעם יכול… עלול… לא רציתי לומר זאת, ענתה לו, אתה הוצאת את זה מפי. חשבה, כנראה, שאם תתאכזר אליו תצליח להשיב אותו מהחלטתו. נפגעה שלא מצא לנכון להיוועץ בה תחילה. וכיוון שהכאיבה לו בדבריה, מצא את עצמו מנסה, מבלי דעת, להשיב לה כאב תחת כאב. אמר לה, חשבתי שזאת הזדמנות טובה ללבן מה שבינינו, להיווכח אם היתה זאת אפיזודה חולפת, אחת ויחידה. אז זהו – צעקה לעברו – זה מה שמלהיב אותך לצאת. יצא המרצע מהשק. וכשניסה לומר משהו על הילדים ועל החובה הפסיקה אותו בגסות ואמרה, את זה תספר לרקדניות־הבטן שלך בדמשק.

ובכל־זאת הכל היה מסתדר איכשהו, כך או אחרת, סיכם אליהו את סיפורו, אלמלא נתלהטה זו והטיחה לעברו, בעצם הייתי צריכה לצפות לכל זה כשהחלטתי להתחתן אתך – משפט שכל אחד מהם פירשו על־פי־דרכו.

רצה אברום בלילה ההוא לשאול אותו “ומה עם הילדה?” ובלע שאלתו בקרבו. ומאז לא באה להם הזדמנות נוספת לשיחה מלב־אל־לב. בעצם, הרגשה מעיקה מלווה אותו את אברום שמאז אותו לילה נוטר לו אליהו טינה תמוהה. מכל־מקום, מתחמק הוא מפגישה בארבע עינים. פעמים שואל הוא אותו מה נשמע אצל אביו היושב עד עצם היום הזה ב“תאלֶה” אשר בדמשק, ואליהו עונה “טוב תודה” ומפנה את השיחה לענייני הקיבוץ.

אמו לקחה עימה את כל הילדים והפליגה בסירה של מבריחים מחוף סֶידָה, היא צידון. ומאז לא נודע גורלם ולא נמצאו עקבותיהם. איש אינו יודע מה קרה לה לאותה סירה, ששכרו עמיתיו של אליהו. אפשר ששני המבריחים שדדו את תכשיטי המשפחה ואת כספה ובמקום להביא עדים אל חוף עתלית הורידו אותם למצולות־ים. ואפשר שקרה לכולם אסון.

נשארו אבי המשפחה שם ובנו בכורו ויחידו כאן – שניהם המומים ושבורים. באו אליו אל אליהו ואמרו לו, נביא לך לכאן את אביך. שתק. שבו ושאלו, שבו ולחצו. ענה ואמר, לא אומר כן ולא אומר לא; דייני בפעם אחת שניסיתי להיות חכם מאבא. אמרו לו, ובכן? אמר, תשאלו אותו.

מצאו את אבו־אליאס יושב באפילת ביתו ואומר תהילים. בקושי הרים אליהם את עיניו. בשפה רפה שאלו שאלתם. ענה ואמר, מוטב תוציאו מכאן את החיים. שאלו אותו, וזו תשובתך לאליהו בנך? מילמל ואמר, מה תאמרו לאליאס? אליאס… יודעים אתם, אימרו לו כך: לברית־מילה של בנו אינשאללה אבוא.

 

פרק ל"ג    🔗

הידיעה על הולדת הנכד העשרים הגיעה ללינדה ביום שמלאו לה ששים שנה. רינה כלתה היא שמנתה את הנכדים ובישרה את הבשורה במברק. לינדה לא היתה מעלה על דעתה למנות את נכדיה, שלא לתת חלילה פתחון־פה לשטן. גם בנותיה וכלותיה לא עשו מעולם דבר שכזה, עד שבאה פתיה זו, שהורתה בחלבּ ולידתה בארץ־ישראל, ועשתה בפחזותה מעשה שיש בו זלזול בכל כללי הזהירות.

לינדה ידעה וזכרה שמות כל נכדיה ורשומים היו אצלה תאריכי הולדתם; ולא רק אז, כשהיו לה שתי עשרות בלבד אלא אפילו כיום, כאשר יש לה למעלה מארבע עשרות, כן ירבו, היא אינה שוכחת ואינה מתבלבלת ואינה מחמיצה אף יום־הולדת. ואל יהא הדבר קל בעיניכם, לזכור למעלה מארבע עשרות נכדים ובעיני־השטן (חמישה) נינים, אלוהים ישמרם וינצרם. אמת, פעמים היא אומרת שניים־שלושה שמות עד שהיא מגעת אל השם שהיא מחפשת, אך בסופו של דבר תמיד הכל מתבהר ומסתדר.

תשאלו, אם אינה סופרת, כיצד יודעת היא שמספרם כיום למעלה מארבעים? שאלה היא ותשובה פשוטה, מאז שנתרבו הנכדים ונחלש הזיכרון היתה לינדה רושמת שמותיהם כסידרם בפתח סידורו המהודר של מישל בעלה, עליו השלום, על הדף שהותיר הכורך בין כריכה לספר; אחר שרשמה את בנם של רינה ואדואר החלה לינדה טור חדש של שמות וכבר שנה־שנתיים כותבת היא טור שלישי. והסידור שמור בידיה, שיודעת היא תפילות כגבר ואוהבת לפזם לעצמה זמירות ולקרוא בקול פיוטים, שיש בהם קדושה ויש בהם חן ויפים הם לנפש הוֹמיה של אלמנה שקולו של בעלה תמיד באוזניה.

תחילה היתה לינדה בוחרת מתנה לכל נכד, קונה ועוטפת ושולחת לו ליום־הולדתו; כל אחד לפי מידתו ועל־פי מידותיו. ולא רק לשם כך שאלה והתעניינה וידעה פרטים רבים על כל נכדה ונכד. כשהתחילה מתקשה לצאת ולבוא, לא עליכם, פנתה אל פנקס הצ’קים הקר. ולא בלב קל עשתה תפנית זאת בחייה. ראשונים שחתמה נרטבו בדמעה ונוגבו בממחטה שלה נגב היטב.

תמונות של כולם נשאה עימה. ובהתקרב יום הולדתו של פלוני, היתה משתהה עם תמונתו ובודקת חיוכו ולבושו ומקומו בין אחיו ואחיותיו; ולא היתה נמנעת מהעיר הערותיה למולידיו במכתבים ארוכים שופעים עצה ותושיה והבנה במה שבין בנים לאבותם ובמה שבין אחים לבין עצמם. זה – עמידתו מרושלת, וזה – הבעתו מזולזלת, וזאת – מופלה לטובה על־ידי אביה ועיני אחותה כלות; זה גבו כפוף וזקוק להתעמלות, וזה ראוי לבוא לבין ידיו של ספר לבל יטפח תדמית של הִיפִי (השם ישמור!), וזאת הגיעה לגיל כזה שמן הדין להאריך שמלותיה ולהעלים תחתוניה מעין זרים. אפילו במעיל שנתקצר על לובשו היו עיניה מבחינות, קל־וחומר מיצמוץ־עיניים המחייב ביקור אצל אופטומטריסט וקניית משקפיים. “משקפיים ולא עדשות־מגע” היתה כותבת מפורשות למנוע מעיוור מכשול “ואל תתנו להם לחשוב שהכסף צומח על העצים”. ובכל־זאת, כאשר גדלה בתה של טֶרה והגיעה לפירקה, הציעה לינדה לרכוש לה עדשות־מגע, שבין כה וכה הקטנה אינה זוהרת ביופיה ומשקפיים עלולים להוריד קרנה ולהרחיק מחזרים מעל פניה.

הערה שהיתה חוזרת ונשנית במכתביה של לינדה לבנותיה ולכלותיה: למדו אותם את הקטנים לחייך חיוך עצור בשפתיים סגורות. חיוך רחב חושף־שיניים אינו ראוי ואינו נאה לילדים מבית טוב. לא־כל־שכן צחוק פרוע, שאין ממנו גרוע.

תמונות של בנים ובנות וחתנים וכלות ונכדים ונינים היו לה ללינדה מלוא קופסאות הרבה ולצידם תילי־תילים של מכתבים שהגיעו אליה מכל קצוֹת פזורות־ביתה, ראשונים למטה ואחרונים למעלה. ורק היא לבדה נוגעת בהם ומוציאה מה שנחוץ. מוציאה ומחזירה. ולא הי המגיע מכתב אל מקומו בערימה עד שלא כתבה תשובתו ועד שלא שיבצה מידע שבו במכתביה השונים.

תולדות המשפחה כולה, על כל סעיפיה, היו סדורות עימה בזכרונה ובמגירותיה. כל זוג שהתחתן שלח לה תמונות, ואם שכח לכתוב תאריך, היתה היא כותבת אותו בגבה של תמונה. וכל ילד שנולד היתה תמונתו מגעת. וכיוון שהורים צעירים בהולים וחפוזים, מוציאה היא עצמה תאריך לידתו של זה ממכתב ומברק של הוריו ומדביקה אותו אל גבן של תמונותיו, שלא יתבלבלו היוצרות. וכל בר־מצווה שולח לה תמונתו בטלית ותפילין. פחות הקפידו בבנות־מצווה, ופעמים לא הגיעה תמונתן עד שהזכירה בנזיפה. אמנם ילדה איננה ילד, אבל לינדה אהבתה מרובה לנכדותיה כאילו היו בנים. כך נהגה בבנותיה וכך ציוותה אותן לנהוג בבנותיהן, ודוגמה שלה הולכת לפניהן כעמוד האש.

מפרט אני כל זאת כיוון שיחידה היתה לינדה בכך. נשים במקומותינו סומכות על זכרונן ומכתבים ישנים אינם שווים בעיניהן אבק שהם אוספים ומקום שהם תופסים. ותמונות מונחות אצלן בערבוביה, ומצביעות הן על תינוק ואינן יודעות אם בן־האח מואיז הוא או האח עצמו בילדותו, ולבסוף מסתבר שאין זה אלא אחיינו של אותו מואיז. ומניחות מכתב עם תמונה ועם ניירות־סתם בלא סדר בלא משטר. ותאריכים בעיניהן דבר שאפשר הוא כך ואפשר הוא אחרת, ועיתים רצוי לשכחם ולשנותם על־פי הרצוי, כגון גילה של אלמנה שמחפשת לה חתן וכגון גילו של נער העלול להיקרא לצבא.

ולמה נרחיק עדותנו. אמה של לינדה היתה כזאת. כשנשאלה לגילם של ילדיה היתה משיבה: זה וזה וזאת נולדו לפני “שנת השלג”; כל האחרים נולדו אחריה. כיוון שידעו פחות או יותר מתי היתה “שנת השלג” חישבה לינדה ומצאה שנולדה בשנת 1905 או בסמוך לה.

ואל תאמרו שטרם שמעתם שימעה של “שנת השלג”, הלא היא סאנת־אל־תאלג' הידועה. ארבעים יום וארבעים לילה ירד אותה שנה השלג. כך מספרים זקני העיר. ירד וירד בלי הפוגה. בתים ישנים קרסו תחת כובד משקלו ואנשים מסכנים נקברו חיים תחתיהם, ואין מי שיכול לצאת מביתו להושיעם. ארבעים יום וארבעים לילה לא ראה איש את עין השמיים ואת צבע האדמה. רק לובן צח וקר מלמטה ואפרורית עכורה מעל. ופתיתי שלג מרחפים באוויר, נהדפים ומסתובבים כמוכי־תזזית, ונוחתים בתנועה לוליינית על עצים ואבנים וגגות חבויים. כבסים שנשכחו על חבל קפאו כדחלילים. גויים עניים ששכנו במרתפי הבתים לשרתם נמצאו קפואים צמודים זה לזה ללא רוח־חיים. יהודים שלא אגרו מזונות בביתם רעבו ימים רבים. אין יוצא ואין בא. ואווירה של יום־הדין מרחפת על־פני העיר. היו יושבים בביתה של לינדה הקטנה מכורבלים בשמיכות של צמר־גפן, הרגליים שלוחות לפנים אל תוך התנור המרכזי הניזון בחסכנות, ספרי תהילים ובקשות בידי הגברים ומסרגות עצבניות בידיהן של נשים. והילדים מביטים בפני הוריהם ומתייראים בליבם שמא מבול שני קרב ובא לעולם.

סיוטי “שנת השלג” היו הזיכרון הקדום ביותר מילדותה של לינדה. שקועים היו בזכרונה המסתורין והאימה והרעב שהלכו וגברו משבוע לשבוע. וזוכרת היא חסד לאחיה הבכור שלימדה באותם ימים לכתוב את שמה באצבע על שמשה, אף לחש לה באוזנה שכל עוד שמה כתוב על שמשה כלשהי לא יאונה לה כל רע.

אפשר מכאן שורש אהבתה הגדולה של לינדה וקינאתה לשמה; אפשר זה דרך כל בשר. זכתה לינדה ונולדו לה בחייה הרבה לינדות קטנות; אצל כלות – בת ראשונה, אצל בנות – בת שנייה. היו כבר שלוש לינדה ספרא והיא הרביעית; ולינדה סטון (בתם של אולגה וג’ו) ולינדה שמאע (של טרה ותאופיק) ולינדה גינדי המבקרת את סבתה בטקאמאצ’אלקו אחת לשבוע, ואפילו לינדה לה־פטי בפריס.

רק אלבר חרג מן המקובל, שחרגן הוא מטבעו; ואין בליבה עליו. ואפילו שלא אמר לה יודעת היא שהתחיל שמה של בכורתו בהברה “לי” למען תהא ליאַת זכר ללינדה. במה יפה שם ליאת מלינדה אינה יודעת. אדרבא, היו אתם השופטים. וכדי לעשות לו צדק לבנה המרדן (מרדן ולקח לו אשכנזיה שאין להזיז אותה מדעתה, יא חראם) עליכם לקחת בחשבון, בבואכם לשפוט, ששמות עבריים חיפש זה לבניו ובנותיו.

רק שם אשתו מתעקש הוא לקרוא דיטה כאילו אינה יהודית. הרבה שכל נתן האל בראשו, רק שם אותו הפוך. מה לעשות.

וכמספר הלינדות במשפחה כן היה מספר המישלים. היה ואיננו עוד, ברוב עוונותינו. מזל המסכנה, רוח אימה. קברה את בכורה בחייה. אילו רק יכלה לינדה לחלוק עימה צערה מקרוב, אילו יכלה לעצור בדמעות עינה שלה את דמעות הלב של בתה. יואב־מישל מנוחתו עדן. פרח שלא פיתח עליו.

לא דרך הטבע היא שיהיו סבתות מבכות נכדיהן. לא כך ולא לשם כך בנה האל הטוב את עולמו. אלא מה, באו אנשים והטילו מלחמות בעולם. ושלנו קשה מכולן. מעגל קסמים שאין ממנו מוצא. מסיתים הנוצרים מוסלמים ביהודים שיעשו אלה עם אלה מלחמות ויקנו אלה גם אלה נישקם ותחמושתם מהם, מן הנוצרים, וכך מחזירים הם לעצמם כסף וזהב שנטלו מהם הללו – יהודים בשכלם ובעורמתם, ומוסלמים בתמורה לנפט שאלהים נתן באדמתם.

היתה לה הרגשה שהֵרֵעה כלתה רינה לעשות. אסור היה למנות את הנכדים. לא עברו ימים רבים מאז בא מברקה של זו “נולד הנכד העשרים. מישל שמו. מזל טוב.” עד שבא מברק אחר, מר ונמהר ובשורת איוב בו. מזל רע. התגרתה זו בשטן, ולא ידעה. תמימותם של הללו שנולדו בארץ־ישראל יכולה להוציא אדם מדעתו. אפילו הוריהם חלבּים, אפילו קיבלו חינוך של בני־אדם, מתנהגים הם כילדים שאין מורא עין־הרע עליהם.

פעמים מזכירה רינה זו בהתנהגותה את דיטה אשת אלבר. אף כי הוריה שלה בַּלַא־תַשְבִּיהּ (להבדיל) חלבּים־בני־חלבּים שעלו והתישבו בירושלים מאהבת ציון. מקשה היא את החיים על אדואר בעלה, הכרוך אחריה לטוב ולרע. נוהגת כאילו מצלע האשה לקח אלהים את אדם. שנוהגת היא במכונית, ניחא. שלובשות בגדי־גבר, מילא. בצבא הישראלי למדה שני אלה. יעני שטארה. כשראתה אותה בפעם הראשונה יוצאת ממכוניתה לבושה מכנסי ג’ינס הדוקים, טורקת את הדלת אחריה ושורקת כגבר, אמרה לינדה לעצמה “ברוך משנה הבריות”. אך לזאת התרגלה. צריך ללכת עם הזמן. הצרה היא שהחלה זו מתערבת בענייני עסק וממון ומכתיבה לבעלה מה יאמר ומה יכתוב לאחיו בכורו. “אז מה אם הוא הבכור?” שואלת זאת בתמימות מעושה. רשעות ולא תמימות יש בה בזו, יסלח לה אלהים, שאם לא כן לא היתה מסיתה אח באחיו.

תחילה לא רצתה לינדה להאמין לרחמו שעד כדי־כך נתקפל אדואר ונצטמק בפני אשתו. אמר לה רחמו, שמעי ושקלי בעצמך. ולחץ כפתור מבהיק של רשמקול שקלט מה שקלט. הזעיפה פניה כנגדו ואמרה לו “עייב עליך”, כלומר תתביש לך. לא הרפה רחמו ממנה. עמד וטילפן לאדואר צעיר־אחיו, שפופרת אחת של טלפון בידו ואוזנית של שפופרת אחרת צמודה לאוזן אמו. שאל אותו שאלה אחת או שתיים בעניין המשלוח השנוי במחלוקת ושמעו שניהם כיצד מלחשת אשתו על אוזנו מה יאמר ומה יטען. מה ליחשה זו לא שמעה לינדה, ששמיעתה קשה ואוזנה כבדה, אבל שליחשה ובחשה לא יכלה שלא להבחין. אמר לה רחמו, מה אמרתי לך. אמרה לו, ששתלטנית היא ידעתי; שהאמירה על עסקיו לא ידעתי. אך כיוון שכך, דע לך שכל אדם מעדיף אשתו על פני אחיו. אמר לה, ועל פני אמו. הרימה עינים תקיפות כנגדו ואמרה, נַעַם יא־סידי (כן, אדוני!) גם על פני אמו; וטוב שזה כך. ומי כמוך, רחמו חביבי, יודע שאמו של זה כבר מזמן אינה מנהלת את העסקים.

אמת ניתנה להיאמר, לינדה פרשה זה כבר מן העסקים. ואף כי יושבת היא בביתו של רחמו ומאצילה לו בכך מסמכותה, אינה שואלת שאלות ואינה נותנת עצות.

כבר שנים אחדות כל מירצה ומחשבתה מופנים ליצירת מערכת של קשרים בין כל חלקי המשפחה המפוזרים והמפורדים. היא במרכז, אליה כולם כותבים והיא כותבת לכולם; אליה זורמות הידיעות – טובות יותר וטובות פחות, חשובות היום וחשובות למחר – וממנה שבות ומתפזרות, משופרות ומזוקקות. אהבה לינדה מערכת זאת שהקימה, אחת משום צורך עמוק שיש בה להיות במרכז, שנית משום שידעה שאינטרסים מדומים של ממון ויוקרה עלולים לפרק שותפות ברוכה זו שקיימת עדיין בין בניו וחתניו של מישל בעלה; ואם לא יבוא דבק־מגע להחזיקם יחד, הריהם מסתכסכים ומתרחקים ומתפרדים עד שהם מוצאים עצמם ניזוקים, חלילה וחס.

פרשה איפוא רשתותיה והיתה כותבת ומתכתבת כנערה שכל עיתותיה בידיה ואהוביה מרובים ומרוחקים. תחילה היו מכתביה נאים ורהוטים, וכל אות בהם פנינה וכל שורה מחרוזת. לימים החלו עיניה הלאות והעששות לבגוד בה. מה עשתה? קנתה זכוכית־מגדלת אחת לארנקה ואחת לשולחנה. כשהיתה קוראת מכתב, מבעד לזכוכית היתה קוראת אותו, עיניה בולשות ושפתיה נעות וממלמלות ואוזניה שומעות מה שפיה מלחש לעצמה. וכשהיתה כותבת, היתה ימינה אוחזת בעט ושמאלה מחזקת הזכוכית בינה לבין עיניה. נושכת היתה שפתה בין שיניה התותבות, מתנשמת ומתנשפת, מוחה זיעה ממצחה ודמעה עקשנית מעינה וממשיכה לכתוב, אות אחר אות מלה ועוד מלה. היתה מלאכת ההתכתבות גוזלת מלינדה שעות רבות ומאמצים עליונים. אך יותר משגזלה ממנה העניקה לה. טעם בחיים העניקה לה והרגשה שעדיין תועלת יש בה למשפחתה. כזורעת ולא כקוצרת ראתה את עצמה באותן שעות ארוכות שבינה לבין מכתביה. אמנם מְצֵרה היתה על כתב־היד שרטיטתו מורגשת ושורותיו נוטות על צידן, אך שמחה היתה שעוד ידה נטויה לקשור קשרים שיעמדו אינשאללה בפני שיניו של הזמן. מחשבות שבאו והטרידוה בחלום ובהקיץ על עתידם של הצאן הללו אחר שתיאסף אל אבותיה, נתנו בה כוח ורצון להוסיף ולכתוב וכך לשזור חוטים לכריכה עבה שתחזיק מעמד, בעזרת השם, ימים רבים אחריה.

עתים, לאחר שעה ארוכה של כתיבה, היו עיניה נעצמות והיה ראשה נופל על זרועה הרכרוכית והיו נחירות כבדות שלה מזעיקות את לינדה נכדתה. היתה זו מוציאה עט של סבתה מידה הרפויה, מורידה משקפיה מעל עיניה ואומרת לה: סבתא, נרדמת; את עייפה; לכי לישון. היתה לינדה פוקחת עיניה מופתעת, מסתכלת בלינדה אם־נינה־הראשון כאילו שבה מנסיעה ארוכה ואומרת: לא נרדמתי, נישמתי, רק חלמתי חלום.

בחלומות החטופים הללו, עֵטה בימינה, היתה רואה שוב ושוב את אביה עליו־השלום. פעמים היה מרים אותה כספר־תורה ועושה עימה הקפות, מכרכר ומפזז ושר “מפי־אל”, וכל בני־המשפחה מצופפים על התיבה מוחאים כף ועונים לעומתם בשיר. ופעמים עומד היה בפיתחה של חנות מוזרה, מחייך לקראתה בחיבה, ובעוד הנער־העוזר שוקל לה שקיות־שקיות, נוטל הוא עיפרון קופי מאחורי אוזנו הימנית, מרטיבו בקצה לשונו, ומתחיל רושם מלים ומספרים על גבי שקית נייר חוּמה. אם רושם היה מאזן ומעשים ומחדלים של חייה, או מסכם מחירן של קניות שעשתה בחנותו, לא ידעה. מה שידעה לינדה והבינה, שקָרֵב והולך היום שבו תתיצב לפני בוראה.

 

פרק ל"ד    🔗

מכסיקו, 10 במאי, 1972

מזל ולניאדו יקיריי,

באיזו שמחה קיבלתי זה עתה את מכתבך, מזל יקירתי! לבי נתמלא מחדש, אחר שהשתיקה הממושכת שלך רוקנה אותו כליל. אני מודה לאלוהים, שנתן לך פנאי וסבלנות ורצון לכתוב. מי יתן והאלוהים הטוב ישיב לך את שלוות־הנפש ותשובי להרגליך הטובים לכתוב ולספר לי כל מה שעובר עליך וכל מה שמתחולל בליבך. אסור לשמור את הדברים בפנים, חביבתי. מועקה מסוכנת כמוגלה, וצריכים להוציאה חוצה. זוכרת אני, בתי, לא היה עובר חודש בלי מכתב ממך. יכולה הייתי למנות תריסר בעינים עצומות ולומר לעצמי שנה חלפה, ולא הייתי באה לכלל טעות.

את שואלת על אחיך ואחיותיך ועל שאר המשפחה. הם אינם מרבים לכתוב, מי כמוני יודעת זאת. כולם עסוקים, כולם טרודים, כולם יודעים את התורה לעתוב איש באחיו, לאמור: “כבר חודשים שאינו כותב ואפילו על ברכותי להולדת הנכד לא ענה” ואיש אינו בודק בציציותיו הוא. ואל תביניני שלא כהלכה. אני איני מתלוננת. על מכתביי שלי הם עונים; במאוחר, אבל עונים. אך מה יהא אחרי שהשם יתברך יקח אותי אליו איני יודעת. כמעט כזרים אתם זה לזה. העולם הולך וקטן ואתם הולכים ומתרחקים.

ריחוק גיאוגראפי מעולם לא היה סיבה לפירוד לבבות. מאז שאני זוכרת את עצמי היתה לכל משפחה בחלבּ גולה משלה, תפוצה בשיעור של אחד לשלושה; אחד בעיר ושלושה בנכר; והקשרים היו קשרי מכתבים וברכות ותמונות ומתנות ומסחר; קשרים איתנים, מאשאללה. פתגם יפה אומר: צעיר, אם לא תמצא שעות־פנאי לידידים, תזקין ולא תמצא ידידים לשעות הפנאי. ואם ידידים כך, על אחת כמה וכמה קרובים בני־משפחה.

רוזה אחותך שומרת כאן על דיאטה חריפה. אך ביני ובינך, אין זה מועיל הרבה. וזה מחליש אותה ומעצבן אותה ואני דואגת לה, אך איני רוצה להתערב. אני מתפללת שתרד במשקל ולוּ רק כדי שתפסיק את הדיאטה המענה.

לליליאן בת־אחותי נולד בן זכר. עא’בּאלֶק, בקרוב אצלך. את זוכרת בוודאי את ליליאן, זו שעשתה ניתוח פלסטי וסילקה את צלקת־חלבּ מעל סנטרה. אחרי ארבע בנות בן זכר זה לא דבר של מה בכך. היא שלחה כסף לחלבּ וביקשה שידליקו פתילי־שמן בבית הכנסת ויתפללו עבורה ויברכו את רחמה. ולירושלים נסעה, העמידה מניין על־חשבונה ליד כותל־המערבי והכניסה פתק אל בין האבנים והלכה אצל רחל אימנו. ועובדה – זה עזר.

ג’ו גיסך ביקר אצלנו בענייני עסק. טס ישר מברוקלין לכאן. לדבריו אולגה ורינה מתנשכות בכל פעם שהן נפגשות. אולגה קראה לגיסתה בפניה “אָפֶה מלַפלַפֶה” (מכשפה רעה) ואדואר עמד לצד אשתו וצעק על אחותו בחוסר נימוס. דבריו מאשרים את הרושם שקיבלתי ממכתביה של אולגה, שהריב גלש הרבה מעבר לויכוח אם לרכוש מַחשב לחברה. המתיחות ביניהן קורעת את לבי. הקטנה פשוט גדלה באווירה אחרת ואין לה רספקט לגדולים ממנה. לא מתאים לה לאולגה לומר לה ביטוי כזה בפניה, ועוד בנוכחות הגברים. חבל שכך פני הדברים, כי לרינה ואדואר בת נהדרת, ג’וֹהרָה (אבן יקרה) והיתה יכולה להתאים לאחד הבנים של אולגה וג’ו. מה יכול להיות יותר יפה מזה – שיתחתנו אלה באלה ויגדלו את נכדיהם בקירבתם. לא באותו בית, חלילה. אבל באותה שכונה ובאותו בית־כנסת.

א־פרוֹפוֹ בית־כנסת. כל שבוע כשמוציאים את ספר התורה, בתי, הדבר הראשון שאני עושה – אני מתפללת עבורכם ומבקשת שייטיב האל עימכם ויסלח על משגים של בשר־ודם ויאיר את פניו אליכם ויתן שלום ושפע בביתכם ושלווה בלבבכם, אמן.

את לא ראית את בית־הכנסת שלנו כאן, מזל. משגע בהדרו. יפה ומפואר כאולם של בית־מלון, אולי חמישה כוכבים ויותר, להבדיל אלף אלפי הבדלות. הכל מודרני ואמנותי ואלגנטי. עולה ביפיו אפילו על זה של הדמשקאים. רק חבל שלא הסכימו להשאיר בו את מערכת הרמקולים. אנשים כמוני ששמיעתם קשה נהנו מהם הנאה מרובה. אני־לפי־דעתי אין בהם חילול שבת, ברמקולים. צריכים ללכת עם הזמן.

אחי אַסלאן כתב לי מפנמה וסיפר על ביקורו אצלכם. אם דחיתם את הצעתו לתת לו את בתכם לנכדו – זה עניינכם. רציתי רק שתדעו שהבחור הוא טוב־לב ושָאטֶר (חרוץ) ומלומד; גמר בהצטיינות לימודים של קוֹנטָאדוֹר (רואה חשבון). כנכד ראשון הנושא את שמו, אחי מפנק אותו וכבר הבטיח לו בית, לו ולאשתו שיבחר עבורו. נכון, הבת שלכם עדיין קטנה. שום דבר לא בוער. וטוב בימינו שֶבַּת מסיימת לימודיה. אבל לא בכל יום מוצאים יהלום מתגלגל בחולות. אחי אסלאן ישוב ויבקר בארץ־ישראל בראש־השנה; אולי אפילו עם נכדו. כמה יש לה עוד לקטנה ללמוד – שנתיים או שנה אחת? חישבתי שעה ארוכה ולא מצאתי. לימודים חשובים היום לנערה כמו לנער. אבל הנה כאן, למשל, הרבה מבנות אנשי־שלומנו, אחרי ילד ראשון או שני, מתקבצות ולוקחות להן מורה פרטי ועושות בחינות־בגרות. העוזרת מטפלת בקטנים, והשיעורים ניתנים בנחת על כוס קפה ודברי־מאפה, והנערות כבר בשלות ואינן רואות בשיעורים מצוות־אנשים־מלומדים. אני־לפי־דעתי זו שיטה טובה להפסיק את הלימודים בגיל שש־עשרה, להקים בית ולהשביע רעבונות אנושיים, ואחר־כך לשוב ולהמשיך בלימודים – בבית מסודר ובדם רגוע. אבל אתם אנשים נבונים ומכירים אתם את בתכם טוב ממני ואין לי ספק שרק טובתה לנגד עיניכם. על־כן שיקלו את דבריי, אבל אל תראו בהם מצוות־אם. והאל שבשמיים ישים בליבכם את ההחלטה הנכונה.

אגב, האם הביא לכם אחי את תמונתו של הנער? היא מונחת כרגע על שולחני. ואני מסתכלת בה מבעד לזכוכית המגדלת ואיני יכולה לשׂבוֹע. מראהו כג’נטלמן אנגלי, גבוה וזקוף ובהרתן, ומבט של אנסוֹר־נאמסָה (קונסול אוסטריה) בעיניו, איסמאללה עלֵיה! (שם־האלוהים עליו).

מזל יקירתי, אילו הייתי בריאה יותר הייתי צריכה לבוא אלייך ולומר לך דברים שאני מהססת לכתוב על נייר קר ובשפה הצרפתית שאין להם בה ניסוחים. אבל מה לעשות שאינני כבר בת עשרים והרופאים אסרו עלי את הטלטולים. אינני מתלוננת, חס ושלום, על בריאותי, ואני מתפללת לאלוהים שישאיר לי את המעט שיש בי עוד, עד יום קבורתי. רוצה אני לומר לך, בתי, שלמען ילדייך החיים, עליך להסיר אבל מליבך ועצב מעיניך. ראיתי אותך אמש בחלום ואת הייתה עצובה ובוכיה. ראיתי בחלום גם את ילדיך. אני היכרתי אותם והם לא הכירוני. הם זקוקים לאם שלימה, יא בִּינתי, לא חצויה בין בית־החיים לבין ביתם של החיים. אל תתני בליבם הרגשת אשם שהמה חיים ואחיהם הבכור איננו. יום השנה החמישי מתקרב. אני אתך, יקירתי, בכאב ובדמעות. ובצער שאיני יכולה להיות אצלך ולחלוק עימך את האבל. כמה פעמים אמרתי בנפשי, יואב־מישל יקירי, מי יתן מותי אני תחתיך. אבל זה רצונו של האלוהים ואין מה לעשות. חזקי ואמצי, יקירתי. מקומו בין צדיקי עולם שמסרו נפשם על קידוש שמו יתברך.

נשקי בשמי את הילדים ושמרי עליהם. ומסרי שלום ללניאדו ולבית־אחותו ולבני־דודו היקרים. מכאן רחמו ואודט שולחים לכם דרישת־שלום וכן רוזה ורפול בעלה. הוא סבל מאוד מאישיאס בזמן האחרון (רפול) אך בעזרת־השם הוא מתרפא והולך.

אמך האוהבת אותך מאוד

לינדה

נ.ב. האם אלבר קופץ אליכם מפעם לפעם? ומה אמת בשמועות שהוא מתכנן ביקור אצלנו?

מכסיקו, 11 במאי 1972

אולגה יקירתי,

מכתבך מונח לפני על השולחן ולצידו התמונה הנפלאה של לינדה בתך עם התאומים יפי־התואר, השם ינצרם וישמרם ויַרווה מהם נחת את הוריהם היקרים ואת הורי־הוריהם, אמן. כמה יפה מצידה של לינדה ששלחה לסבתה הזקנה תמונה. האם היתה זו יוזמתה או שמא את רמזת לה, כדרכך?

לא עניתי לך מיד, כי ציפית למכתב מטֶרה אחותך ומאחותי סַאלחה. שיערתי שתשמחי לשמוע מה הן מספרות על הבחור. כיוון ששתיהן טרם כתבו וליבי אומר לי שסבלנותך פוקעת, אני כותבת לך מה שאני כבר יודעת ומבטיחה לכתוב שנית אחר שאקבל מאחותך ומאחותי מכתבים מפורטים. יהא ליבך סמוך ובטוח, הן רק יפרקו את המזוודה ויתירו את המחוך ומיד יישבו לכתוב. אני מכירה אותן.

המועמד הוא בחור זהב בעיני, ואלמלא בבת־הזקונים שלך שהיא נכדת תפנוקיי מדובר, לא הייתי מטריחה את סאלחה ואת טרה לנסוע לראות אותו ו“לבדוק את החמץ” בבית משפחתו. לפני כמה שנים התארחנו אצלם אביך אלמרחוּם (המנוח) ואני, והבחור אז נער. יכולה אני להעיד שהבחור נַסמַלאח (שומר מצוות) ובעל אופי טוב, ומשפחתו כבדה ומכובדת וידה פתוחה. ערב נסיעתנו עשו לנו ארוחת־ערב קלה – לבּוּנאת (מאכלי לבּן וחלב) ועוגות ודברי מתיקה. ששים איש היו שם וכשש־מאות אצבעות ליקקו אותו ערב; הפעם אינני מגזימה. ומה שמספרים על אחיו, שנתרופף שכלו והחל חושף שוקיו ורץ בעיר בטרם שחר – יודעת אני שאין זה חזון נפרץ בין בני עירנו, אך נוטה אני לחשוב שהוא מה שקוראים אצל הגויים “ספורטאי”, ובחורים העוסקים בספורט אינם בהכרח רפויי־שכל. על־כל־פנים בעניין זה אחותך היא שתבדוק ותחקור, ובעניין בית־הכלא תבדוק סאלחה אחותי. אני־לפי־דעתי היתה זו רק העלמת הכנסות שבעטיה ישב. ומי זה שש בימינו לשַלם מס לגויים, אמרי בעצמך, בעיקר כאשר מן המס בלבד אפשר לפרנס משפחה או שתיים בכבוד.

אני־לפי־דעתי זהו מזלה של הקטנה. וכשמופיע המזל אסור להתמהמה. בעיקר אם מדובר בזיווג. כמה פעמים אמרתי לך, בתי, אין דבר חשוב מזיווג נכון. כל השאר בא מאליו. האדמה הטובה ביותר לא תצמיח חיטה משובחת אלא־אם־כן יבואו בה זרעים של חיטה משובחת.

לפני שאני שוכחת. כתבת לי על בעיות העיכול של ג’ו בעלך. תבשלי לו אורז במים (בלי שום שומן) ותוסיפי מלח ונענע. ותחביאי מפניו את השקדים ואת הפוסטוקים ואת הגרעינים.

כשהוא היה אצלנו שמעתי ממנו על היחסים בינך ובין רינה גיסתך. צריך לדעת לסלוח, בתי, ולוותר. בעיקר כשמדובר בפתיה שאינה גדולה בהרבה מבתך הבכורה. אינני רוצה שתגרמי צער לאחיך אדואר. ועליך להיזהר לבל תהיה לו תואנה לקרוע עצמו וסניפו מן החברה ומן השותפות. זה שהיא עושה עסקים ביוזמתה – זה עניינו ועניינה בלבד. אבל הסניף שהוא מחזיק חשוב לכולנו, גם לך אולגה, אם תודי בזאת ואם לאו. אל תאלצי את אדואר אחיך לבחור בין אשתו לבין משפחתו; אחת משום שאין זה הוגן, ואחת משום שיודעת את כמוני במה יבחר. עברו הימים שבהם המשפחה היתה חשובה מכל.

שלחתי לך עם ג’ו צעיף וכפפות. לא כתבת אם קיבלת אותם ואם מצאו חן בעיניך. בחרתי צבעים שאת אוהבת. או שמא שינית טעמך בזמן האחרון? אני יודעת שאין זו מתנה המחייבת מכתב תודה, אבל אם כבר כותבים, אפשר להזכיר זאת במלה או שתיים.

בעצם אני כבר בקושי יוצאת לקניות. רק כשאודט פנויה וליבה טוב עליה, וזה הולך ונהיה נדיר יותר ויותר. אם כעסה על רחמו אחיך היא מוציאה עלי. מתעלמת ממני ומבקשותי. אולי מוטב כך. מה אני אגיד לך, אולגה, רחמו אחיך מדאיג אותי. אני מרבה לחלום עליו. הוא כל־כך עצבני ומתוח שאי־אפשר לדבר איתו מלה. כל דו־שיח מתפתח לריב, לא חשוב עם מי ועל מה. תארי לעצמך שגם עלי החל מרים את קולו, אבּן־אל־חַלאל. שהאלוהים הטוב יסלח לו וישלח שלווה לנפשו. הוא מרבה ללכת לרופאים ומרבה לבלוע כדורים ואינו מוכן לדבר ולספר על מה ולמה. נוסע ואינו משאיר כתובת מלון ומספר טלפון. חוזר – ומשליך את המזוודה לרגלי אשתו כאילו משרתת לפניו. מתנותיו מתרבות וסבלנותו מתמעטת. כך עם אשתו כך עם ילדיו.

בתו לינדה שוב בהריון. ואני חושבת שגם מוּנייקה. בכל פעם שאני רומזת לה היא מסמיקה ומתחמקת. ואודט טוענת שאינה יודעת, אבל אני חושבת שהיא יודעת.

חזרתי וקראתי מה שכתבתי עד כאן. כתב־היד שלי נורא ואיום. אני, שהיה לי תמיד 10 בשעורי הקאליגראפיה, אני פשוט מתביישת. כמה פעמים כתבתי אות על אות. זה בגלל הזכוכית המגדלת הרועדת בידי. הראייה שלי נחלשה מאוד בזמן האחרון. ונראה שגם השמיעה. בכלל כל המכונה מחלידה והולכת, בל אפתח פה לשטן. ההליכה קשה עלי. הוורידים מציקים. הנשימה לפעמים נעצרת. ואלמלא הכדורים היו כבר צינורות הדם נסתמים מזמן. אביך, אללה יִרחַמוֹ, היה אומר שהזיקנה מאלצת אדם לחשוב על עברו כדי שיידע ממה להימנע בגילגול הבא. אילו רק אפשר היה להימנע מן הזיקנה בגילגול הבא!

הייתי שלשום אצל הרופא. לא, זה היה אתמול. אמרתי לו, אינני רוצה שיהיה יותר טוב; רק שלא יהיה יותר גרוע. גם לכך איני יכול לערוב, ענה לי. קחי את הכדורים בהתמדה, אמר לי, והוסיפי להתפלל. אז אני מתפללת. פעם הייתי מתפללת רק בשבילכם. בזמן האחרון אני דואגת גם לעצמי. ואין לי אפילו למי לספר, מאז שבנותיו של רחמו מטופלות בילדים קטנים. מה לעשות. זה כנראה רצונו של השם יתברך.

כמה שקשה לי לכתוב, אני עדיין נהנית מן הכתיבה. זה מעביר את הזמן ומעלה לפני קרובים ורחוקים ומזכיר לי נשכחות. אני בוכה וכותבת, לפעמים צוחקת וכותבת, לפעמים שרה וכותבת.

זה מזכיר לי שעלי לכתוב לסימון בת אחי זאקי ולבעלה הבטלן. העניינים שם יגעים. המסכנה צריכה לפרנס את המשפחה לבדה ועוד לספק לו כסף למשחקי־קלפים. אילו היה כוחי במותניי הייתי נוסעת אליהם ותופסת את אוזנו ומשביעה אותו בנקיטת חפץ. את הרי יודעת שהוא מוקיר את עצתי ושומע בקולי מאז שהישגתי לו את סימון היפהפיה. אני מקווה שלא אבדה השפעתי עליו מאז שהרחיק לסן־פאולו, ושטרם איחרתי את המועד. אכתוב עוד היום, בלי נדר. אם כי אצבעותי כבר רועדות.

מסרי שלום לג’ו היקר ולילדים ולילדות, הם ומשפחותיהם, וכן לרינה ואדואר ולבית־חמותך כמובן. מכאן רחמו ואודט, רוזה ורפול וכל השאר מנשקים אתכם ודורשים בשלומכם.

אמך האוהבת והמנשקת אותך

לינדה

מכסיקו, 12 במאי, 1972

סימון ואלי היקרים לי מאוד!

לפני שבוע ימים קיבלתי מכתב יפה מאחותך מרי, סימון יקירתי, ובו היא מבשרת לי על הולדת בתה; עא’בּאל (הלוואי בקרוב) אצלך בן זכר. המכתב שלה היה מלא חדשות, ממש אוצר. מאז ועד היום אינני מפסיקה לחשוב עליה ועליך ועל ההתכתבות הארוכה והישנה בינינו. איכשהו את ואחותך נמצאות בליבי בשורה אחת עם בניי ובנותי; ואתה אלי יקירי, כחתני שלי היית בעיני תמיד.

כיוון שכך, אני רוצה לתת לך עצה, שֶרי, דברים היוצאים מן הלב; ונאמן אתה עלי שדבריה של “דודה לינדה” לא יפלו על אוזניים אטומות. תמיד היית בחור טוב־לב וישר־שכל והקשבת לדברים שיש בהם הגיון. מה יש לו לאדם בחייו יקר וחשוב מאשתו וילדיו? אם האשה עייפה ויגעה ועצבנית – הרי הילדים הם הסובלים ראשונים ואחריהם הבעל. אם המפרנסת יחידה את משפחתה מזניחה בהכרח את ילדיה, עד שהם גדלים בלא השכלה ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן. אז אתה, אלי יקירי, הרי איש נבון אתה, עשה נא זאת למעני, אם לא למען ילדיך: שמור על כוחותיה ועל סבלנותה ועל אהבתה של סימון הטובה והיפה, הנמצאת באביב עלומיה. אם תהיה שקטה ושליווה תישאר שמוּרה לך רעננה להנאתך, ואיש לא ירוויח מכך יותר ממך. הרי אינך רוצה אשה שתזקין בביתך בעודך צעיר ומלא־אונים. אז בידך הדבר היום, ומחר כבר אינו בידך. זיקנה אינה מן הדברים שאפשר להשיבם לאחור, אני לינדה אומרת לך זאת. וכתב־ידי הרועד ושורותיי שאינן כשורה יעידו כאלף עדים שיודעת אני מה שאני מדברת.

סילחו לי על כתב־היד שאני מתביישת בו. וסילחו גם שאני מכניסה את ראשי לעניינים עדינים שבין שניכם. רואה אני את עצמי אחראית לכך שנתונים אתם זו בזרועותיו של זה, אם לטוב ואם למוטב. ודואגת אני לעתידכם, יקיריי, ולעתיד ילדיכם השולחים בקביעות ברכות לחגים ל“דודה לינדה” מבלי שהכירוה מעולם. איני רוצה לראותם גדלים בבית ללא אב מפרנס, בצילו של אבא משועבד לקלפים.

האם את מקבלת מכתבים מאחיך, סימון שרי? היי ותרנית כלפיו. אל תנטרי לו על מעשיו; קמצנותו העבירה אותו על דעתו. מאז עברו עליו שנים קשות. האלוהים שבשמיים יהיה בעזרו וירפאנו במהרה, אמן. כתבי לו ונסי לעודד את רוחו. ואל תזכירי עוונות ישנים, אף לא ברמז. המשיכי נא לכתוב לדודה הזקינה שלך האוהבת אותך כבת. אני מנשקת את שניכם ואת הילדים ומתפללת לאל שיחדיר דבריי אל ליבכם.

דודתכם שאינה שוכחת אתכם

לינדה.

 

פרק ל"ה    🔗

אדואר ורינה אשתו חיים בברוקלין. אם תשאל אותם היכן ביתם פעמים יאמרו בברוקלין ופעמים – בדיל. אם בתל־אביב או במילנו תשאל שאלתך, יענו “ברוקלין”, שכל העולם יודע מקומה וכבודה של ברוקלין; ואם בניו־יורק תשאל, יענו “דיל”, שכל היהודים בניו־יורק יודעים שמה וייחוסה של עיר הקייט דיל.

כשהגיעו לאמריקה עזרו להם אולגה וג’ו בעלה למצוא להם דירה וקשרים ומעמד. תוך זמן קצר עמדו אלה על רגליהם ולא נזקקו עוד לעזרה. כך לפחות טענה רינה, שלא רצתה להיות אופַן חמישי בעגלה, אפילו העגלה טעונה זהב. נגרר אדואר אחר אשתו והתחיל מדיר רגליו מבית אולגה אחותו. החלו רואים אלה את אלה רק בימות הקיץ ובימות החגים, שאז יוצאים כל אנשי־שלומנו ומתקבצים עדרים־עדרים על שפת־הים במקום אחד.

חוף ארוך יש לה לאמריקה ומקומות קייט הרבה לכל אורכו, אולם ראה־זה־פלא: את כל החלבּים תמצא מצטופפים במקום אחד, מתלוצצים בערבית עסיסית ומקנחים הוֹט־דוֹג במַעמוּל ביתי, מפגינים בגדי־ים וחלוקים חושפי־חמוקים ביום, וענקי פנינים ויהלומים בלילה. בקזינו, סביב שולחנות הקלפים והרולטה, תמצאם כל ערב, ועל חוף הרחצה תפגשם כל בוקר, סמוך לשעות הצהריים.

מורגל בפיהם, עוד מעיר הולדתם, פתגם האומר: תְע’אדָה וּתְהאדָה תְעאשָה וּתְמאשָה, שפירושו אכול ארוחת־צהריים ותפוס שלווה, אכול ארוחת־ערב וצא לטייל; והם נוהגים לפיו כאילו חרוזים שבו ערובה לאמיתותו. אחר ארוחת־צהריים דשינה פונים כולם לבתים ששכרו ומחלקים זמנם בין נחירות למריבות, ואחר ארוחת־הערב יוצאים כולם לטייל על שפת־הים, מטיילים ומרכלים עד שמגיעים לקזינו המקומי, מבלים בו שעות לילם ומכלים בו זמנם וכספם.

תחילה היו מתאספים בעיר הקייט בּראדלי־בּיץ‘. כשבאו והציפוה גם ארחי־פרחי שבחבורה, אלה שתרבותם תרבות־של־פרוטה ומנהגיהם משל נוּבוֹ־רִיש, קמה האצולה האמיתית – זו שהורתה ולידתה בג’אמילייה – והעתיקה מקומה לעיר קטנה אחרת, יחסנית יותר ויקרה הרבה יותר, דיל שמה. כל כך יפים ויקרים היו הבתים באותה דיל וכל־כך יקר כל צעד שאתה עושה בה, אם כניסה לחוף ואם ביקור בבית־קפה, שטעו הללו לחשוב, שמחסום הכסף יעמוד בין עשירים אמיתיים ובין מתעשרים לשעה. אלא שלא כך התפתחו הדברים. המרוץ נמשך גם לכאן, ורק יותר לאלה ולאלה. בעקבות המשפחות מן הג’אמילייה באו משפחות שהיגרו ישר משכונת בחסיתא, שלא לדבר על בני אוּרפָה וקילֶס ועַנתאבּ שהזדנבו אחריהם, כאילו קירבתן של העיירות הללו לחלבּ עושה את בניהן חלבּים לכל דבר. מכל־מקום עד מהרה כבשה דיל זו את מקומה של בראדלי־ביץ’ והפכה מקום מועד לאנ"ש מניו־יורק העיר ומאגפיה. היו לכך סיבות גלויות לכל, כגון אלו שמנינו, והיתה גם סיבה שרק אדואר ורינה לבדם ידעו אותה. בכל עונה הגיעו לשם, כמובן מאליו, גם חלבּים סקרנים מקהילות רחוקות שלנו – זה מחפש חתן עשיר לבתו וזה – שותף לעסקיו; זה מבקש מנהל לבית־ספר של חלבּים בבואנוס־איירס (ואינו מוצא) וזה מבקש סוכן לבית־חרושת של טקסטיל בסן־פאולו (ומוצא).

כשהגיעו אדואר ורינה לאמריקה, לקחו אותם אולגה וג’ו בעלה לטבילה ראשונה בבראדלי. היתה זו טבילת־אש עבורם, אף־כי במים טבלו גופם ובעושר – נפשם. היה ג’ו מצביע על פלוני ואומר לו לאדואר גיסו: אתה רואה אותו, ארבעה מליונים הוא שווה. דולרים, כמובן. וההוא שם, שכרסו בין שיניו, כמו שאתה רואה אותו חזיר, הרי נזם זהב תלוי באפו. כל קילוגרם בשר שעל גופו שווה חמישים אלף ירוקים. לפחות. בלי הגזמה.

עשה לו גיסו הכרה עם שַמנה וסוֹלתה של הקהילה, אף הזהיר אותו מפני פסלתה. הציג אותו בפני אלה שכדאי להתקרב אליהם ולעשות עימם עסקים, והציג בפניו מרחוק את הללו, ששומר כבודו ורכושו ירחק מהם. כאלה וכאלה היו בה בקהילה. היה אדואר הצעיר נותן בהם סימנים וחוֹרת בזכרונו שמות ומספרים וקשרים, וכבר היו מתבשלים במוחו רעיונות מרוּבּים כחול הזה שעליו ישב עם גיסו המזדקן.

את כל המי־ומי פגש שם. את שַמאע ואת פַחאם ואת טַרזי ואת בֶּלילוֹס ואת גינדי ואת נַאסֶר ואת סְעאדֶה ואת עבּוּדי ואת דוּאֶק ואת גֵ’יג’אתי ואת ח’אלוּסי ואת שחֵייבּר ואת שוֶויקֶה ואת שְרֵים ואת תוּסִייֶה ואת סַפדִיֶה ואת בֵּיידא ואת מִשען את אשכנזי ואת מִסרי ואת הררי ואת־מי־לא. מהם שנולדו בחלב ובאו לכאן ישר מביירות; מהם שנולדו שם ועברו ערים הרבה עד שבאו לכאן; ומהם שנולדו וגדלו כאן ולא ראו את חלבּ אלא בחלומות ואף הם חלבּים־לכל־דבר בעיניהם ובעיני זולתם. אלה אנגלית רהוטה ומשובחת בפיהם, אלה ניכרים בה באנגליתם שרידי היגוי צרפתי חוטמני ומלרעי, ואלה מדברים שפה בלולה ולא ניכר בהם שיודעים הם מה נתון בבלילם. ומעל לכל המהומה נשמעות קריאות “אִש־לוֹנאכּ” (מה שלומך?) ו“תפאדלוּ” ו“יאהנִיַאלכּ” (אשריך) מתנגנות בנעימה חלבּית טיפוסית, מאחות את הקרעים ומקרבות את הלבבות.

חשב אדואר, כיוון שכולם נוהרים לכאן לבראדלי ביץ' בעת שליבם טוב עליהם, אבנה לי פה בית ואבסס את עסקיי על מה שאני יכול למכור להם ולקנות מהם בשיחות של עראי בעודם נינוחים. אפשר שהיה חוזר בו מרעיונו המוזר לחיות כל השנה במקום שאנשים “מסוגנו” באים לנוח ולהשתזף ולהַמר, אלמלא קפצה רינה אשתו על ההצעה, שראתה בה ערובה לאי־תלותם באולגה גיסתה ובמימסד החלבּי בברוקלין. נסתתרה מאחורי יוזמתו ואמרה לו, שנאה מחשבתו בעיניה. הלכו וקנו בית הדוּר – מבנה של עץ בן שתי קומות ובו חדרים הרבה, מוקף גזוזטראות מסוגננות וצופה על גלי הים. ולא שיערו באותה העת שקרובה שעתה של בראדלי־ביץ' להתרוקן מחלבּיה.

כשהחלה נהירתם של אנשי־שלומנו לצרתה של בראדלי, הלא היא דיל שכנתה, קפץ אדואר על העגלה הנכונה ולצד עיסוקיו המרובים במסחר המשפחתי, שבו השתלב, הכניס את ראשו ואת ראשה המתולתל של אשתו אל סוכנות־תיווך־דירות של גויים; תחילה כעוזרים ועד מהרה כשותפים. וכך – מבלי שידעו אנשי־שלומנו דבר וחצי־דבר – איתרה אותם רינה והפנתה אליהם מכתבים אישיים מנומסים וסוכנים גויים לבושים בטעם עד שהובילה אותם המונים־המונים לאפיק הרצוי לה. החלבּים לא ידעו ולא שיערו מניין לה לאותה סוכנות של אירים כתובותיהם וגחמותיהם ושיעור־עושרם. ורינה היטיבה לדעת למי כדאי להציע מה. דבאח, למשל, יסתפק בבית הנראה יקר ועולה בזול; לא־כן סילוורה שאפילו בית בן עשרים חדרים צנוע בעיניו אם אינו עומד במקום כזה שהכל רואים אותו ושאף אתה יכול לראותם (מבעד לתריסים) מתפעלים ומתקנאים ומחשבים על אצבעותיהם שעור שכירותו. לדוּאֶק האדמוני נאה בית קרוב לקזינו, שאין כרסו ובריאותו מרשים לו הליכה מרובה ויום בלי קלפים כקַרבּוּגֶ’ה־בלי־נָאטֶף הוא לו (וכידוע עיקר טעמה של הקרבוג’ה מן הנוזל הסמיך־הלבן הקרוי נאטף בא לה), ובית־אל־סִית ירצו בוודאי בית מבודד, שלא יהיה הרעש שמקימים הקטנים מטרד לשכנים.

אפילו למיסטר ומיסיס ג’ו סְטוֹן יצא מכתב לבבי. וכמעט שכשלה בו רינה והסגירה את זהותה. ידעה ששם גיסה וגיסתה סיטון ומהדרין אף כותבים אותו סיתהון, ורק ברגע האחרון נזכרה במהתלה השחוקה של ג’ו שהיה אומר: התאנגלזנו בעזרת־השם ומעתה קרוביו ומקורביו של אבא אבן אנחנו. אומר וצוחק ומפרש, אם צריך ואם לא צריך.

המכתבים הללו והסוכנים המגוהצים והידידותיים שבאו בעקבותם, אמריקאיים כל־כך, ליטפו גאוותם של בני־חלב הללו, שעד כמה שרצו להישאר חלבים, שאפו וציפו שיתייחסו אליהם כאמריקאים גמורים. הסוכן הזה, אמר איש אל אשתו, כמה שהוא גוי ומרובע, אי־אפשר לומר שאין לו Insight; העיף מבט ימינה ומבט שמאלה ומיד ידע עם מי יש לו עסק.

זה צידו האחד של המטבע. מצד שני היתה רינה מפיצה שמועות בקהילה שפלוני ופלמוני כבר שכרו את הטובים בבתים, ואם לא תזדרזו לא ישאר לכם בית אחד ראוי לשמו לעונה. ומפני־מה אינם מספרים ששכרו, שאינם רוצים שינהרו המונים בעקבותיהם ויעשו מנוחתם מהומה. טלפונים שיצאו ממנה בהולים עשו את שלהם. ידעה רינה היטב אל מי כדאי לטלפן. היו לה כמה חברות פנויות ומשועממות והולכות־רכיל שטלפון אליהן היה השקעה בטוחה, שאין אחת כזאת באה על סיפוקה עד שהיא הופכת שמועה לחרושת־שמועות. כך היה צלצול אחד של רינה מוליד צלצולים הרבה. ותהליך שיכול היה להימשך שנים אחדות זרזה זו ועשתה בשנה אחת.

היה אדואר שומע שיחותיה של אשתו ורואה פנקס חסכונותיה ומתמלא התפעלות. אשת־חיל. מצד אחד היה מעריץ את כשרונה ואת בטחונה ומצד שני היה ירא את עריצותה. וככל שגדלה הצלחתה רבתה חוצפתה. וככל שגדלה עריצותה כלפיו כן היפנה מרירות כבושה שבו כלפי אחרים – אחת היא אם קרובים אם רחוקים.

כשנולדו הילדים פרשה רינה מן העסקים והיתה רק מייעצת לבעלה בענייניו. ועצה שלה – פקודה, אפילו מכבסת היא אותו יום חיתולים, אפילו תינוק יונק משדה. ימינה טופחת על גבו של בן שינק ולא גהק, ושמאלה מחייגת. גדלו מעט הילדים, לקחה להם זו אומנת ומטפלת ושבה אל המכונית ואל הדרכים ואל העסקים. לא ראו זאת הקרובים והידידים בעין יפה. ניסה בעלה לשדל אותה לשבת בביתה ולגדל את ילדיה, אך היא הסתכלה בו במבט מלא חמלה ואמרה, האמן לי, אדואר־דיר, מוטב שאוציא ליבידו סוער שבי על ביזנס. אף־על־פי שלא ידע מהו ליבידו, הבין מן התואר שהצמידה אליו במה דברים אמורים. הסמיק ונכנע. אמר לה, עשי כחפצך. אמרה לו, כמה נאה מצידך שאתה מתיר לי לעשות כחפצי. אמר לה, הילדים מעבר לקיר, דארלינג. אמרה לו, so what!, לא אמרתי דבר שאינו יאה לאוזניהם של הנסיכים לבית ספרא.

פעם בשנה רינה יוצאת בטיסה לישראל, לבקר את בני־משפחתה הפזורים בירושלים ובחיפה ובכפר־סבא ובבת־ים. פעמים נוסעת לבדה, פעמים ילד או שניים עימה. אדואר נתלווה אליה רק פעם אחת.

ובין נסיעה לנסיעה היא ממלאה ארון שייחדה לכך בגדים וחפצים ומכשירים שכאן הם בזול (בעיקר אם קונים אותם ב־Sale) ושם הם ביוקר רב, כאן הם דברים־של־מה־בכך ושם הם דברי־מותרות וסמלים של מעמד. וכשהיא נוסעת היא נוטלת אותם עימה ומגיעה כפֵייה טובה מן האגדות הממלאה משאלות גדולים וקטנים בכוחה כי רב. ובטוב לבה.

פעמים עושה היא חניית־ביניים בפריס, רואה את רשל גיסתה – הקרובה לאדואר בגיל ובנפש – ומשלימה ב“גאלרי־לאפאייט” מתנות לקרובים ששכחה בחופזה ובאו אל זכרונה בשעת־טיסה. לרוב חונה היא בפריס ליום־יומים בשובה מישראל, ואז נוטלת היא את רשל בזרועה והן סורקות חנויות של אופנה ושל בשמים ושל תכשיטים עד שהן “נופלות מהרגליים”. תמיד מתפלאת היא מניין לה לגיסתה הצרפתיה מכרים כה מרובים המוכרים לה בהנחות גדולות. ירודת היא ב“קנדי” ומוסרת ד"ש לאדואר מאחותו ומוסיפה ואומרת: רשל זו – מים שקטים חודרים עמוק. ואדואר מחייך ומשעין מצחו על ההגה ואומר: רשל רשל… בחורה נהדרת.

אף פעם אחת לא שילמה רינה מכס בבואה ללוד, אפילו שהביאה עימה מכשירים יקרים ומפוארים, שאם אני בא להזכירם אני מעורר קנאתם של קוראים וחשדנותם של מוכסים. עם אנשי־המכס דיברה אנגלית־של־תיירים ועם הסבלים והנהגים – עברית של צברים, טעונה חנטריש ויאללה וכל השאר. בטחונה ושלוות־רוחה עשו את הרושם הדרוש על אלה ועל אלה.

מה אתם כאן חיילים של קבע עם חופשה של אחד־עשר חודשים בשנה – נוהגת היא לומר לקהל מעריציה קרובי־משפחתה – אף אני ישראלית־לכל־דבר עם אחד־עשר חודשים של חופשה בשנה. וצוחקת עם הצוחקים צחוק־ללא־מעצורים כזה שכאן, רק כאן, תחת השמיים הכחולים האלה (“שאתם לא יודעים להעריך”) מצלצל ומהדהד כפעמונים של חג.

 

פרק ל"א    🔗

חילק מישל את כספו בצוואתו, מחצית השאיר ללינדה אשתו ומחצית לבניו ובנותיו. אומר אני כספו, להבדיל מרכושו, שנשאר נחלת החברה שבראשה עמד מעתה בכורו, רחמים קְלֶמאן ספרא. ביקש רחמו לשנות שמה של החברה ולקרוא לה “בני מישל ספרא”. קמו עליו גיסיו. גילה רוחב־לב והעדיף לוותר להם בכגון זה.

ואותה מחצית שהשאיר לבניו, אף אותה חילק מישל בגוף הצוואה במפורש, כדי למנוע מחלוקת ומדנים. וכיצד חילקה – כיאה וכיאות, שתי ידות לבכור ויד לכל אחת ואחת. אף לאלבר ולאיווט ציוה מנה כּלכָל האחרים, להפתעתם של הללו. קצתם הופתעו, שלא כך הכירו את איש־המעשה את מישל, כמי שמפזר הונו על גויים ומטיל זהבו בקדירה־דבֵּי־שותפֵי שקורין לה קיבוץ. קצתם התפלאו על מישל שלא מצא שעה זו ראויה ללמד את הסוררים לקח. ואלה כן אלה צרה עינם באלבר זה, שאינו זקוק לכסף וממילא לא תהיה לו ממנו הנאה של ממש, ובאיווט זו שלא עשתה מאומה למען משפחתה וזכתה מן ההפקר.

אך מצוותו של אבא מצווה וצוואתוֹ מצווה אחרונה ואין מהרהרין אחר מעשיו. בכל־זאת לא נזדרזו להעביר לשניים הללו מה שהועמד לרשותם. ובסתר־ליבם אף קיוו שגאוות־ספרא שירשו השניים מאביהם תביאם לוותר על חלקם. אמנם מי שירש מאביו גאווה, אפשר שירש שאר תכונות שבו, אבל מי יודע. והרי ניתוק מרצון שגזרו הללו על עצמם מן החברה ומעסקיה מעיד כאלף עדים שאין ליבם לממון.

אלא שלא כך טבעו של אדם, אחת היא אם ספרא או לא־ספרא. שאם הממון מתדפק על הפתח, סופך שאתה פותח לו.

אמר אברום לאשתו, הנה זו הזדמנות הוגנת ונאותה לנסוע לשבת מעט עם סבתא־לינדה, שאם לא לכך נתכוון אבא בצוואתו איני יודע למה נתכוון. כיוון שראה מבוכתה על פניה נזדרז והוסיף, ועוד יישאר ממנה מן הירושה להשביע רעבונו של הקיבוץ. מי כמוך יודע, אמרה דיטה, כמה קשה להשביע רעבונו של קיבוץ. קוּפת הקיבוץ – חבית בלי תחתית, ענה אברום ואמר, אני די לי בכך שרעבונם של רכלנים וצרי־עין שבינינו יבוא על סיפוקו. אף שהיה לה מה לומר, לא אמרה; השאירה כל העניין בידיו. כיוון שאישרו להם בקשתם בלא ויכוחים יתירים, לא נזדרזו להוציאה אל הפועל, שיפים דברי־מתיקה לשומרם.

ואיווט, שאף היא אם לארבעה – סוֹלאנז', לינדה, מישל ופרַנסוּאה – אמרה לו לבעלה: אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות בכספי הירושה הרי זה – לקחת את הילדים להראות להם את ארץ־ישראל, אם לא איכפת לך. אמר לה, מדברת את כאילו את עצמך נולדת וגדלת בישראל. אמרה לו, לא אכחיד ממך שגם אני רוצה לראותה. אישר ברטראן, בעלה של איווט, את הנסיעה בתנאי שגם הוא בנוסעים “שהרי גם לי היא ארץ־הקודש” – התלוצץ – “אם יש בכלל קודש בעולמי ובעולמו של האל־הטוב שפשט מזמן את הרגל.” – אבל אתה כבר היית שם, אמרה איווט, ורק משום כך לא רציתי להפציר בך לבוא אתנו. צחק ואמר, לא תצטרכי להפציר. אבוא בשמחה. יש מעט מקומות שנפשי נמשכת לשוב לראותם; ירושלים ראשון שבהם.

אותה שעה לא העלה ברטראן בדעתו שעבודתו תביאנו לאותה ארץ בעקבות הרעש, כשם שמנהיגיה של אותה ארץ ועמה לא העלו בדעתם שמשהו נורא עומד להתחולל.

כתבה איווט לאחיה ולאחותה בארץ וביקשה לתאם עימם ביקורה. התייעץ אברום במזל וענו לה לאחותם שבחג הסוכות יוכלו להתפנות ולהראות לה את הארץ, מזל ולניאדו יראו לה את הדרום ואברום ודיטה יסיירו עימה בצפון.

ערב חג הסוכות הגיע ברטראן לארץ, הוא ומצלמותיו ושניים מעמיתיו עימו. היה זה החג־לא־חג שבא אחרי אותו יום־כיפור מר ונמהר.

התרוצץ ברטראן מחזית לחזית ומשדה־קטל למשנהו והוציא סרטים כמעט באותו קצב שהוציאו הללו תחמושתם. קלט בעין העדשה מה שקלט וספג בנפשו מה שספג. כשחלפה הסערה ובאה איווט אשתו אליו אמר לה, טוב עשית שהשארת את הילדים אצל אמי. לא עת להראות להם את הארץ הזאת ואת עמה. היא והוא שותתים דם. והדבר השני שאמר לה כך אמר: את יודעת, איווט, עכשיו איני מסוגל להבין איך יכול יהודי שלא להיות ציוני. אמרה לו, תמיהה אני עליך. אמר, הרבה ראיתי בחיי, אבל פעם ראשונה ראיתי עם עומד על נפשו, גבו אל הקיר וגורלו בכף־ידו. פעם שנייה בדור אחד עמד העם הזה בפני כלייה. ענתה לו שלא ממין העניין: אני איני יודעת איך אחותי יכולה לגדל כאן ילדים. שתק. הוסיפה ומילמלה: את בכורה אכלה המלחמה הקודמת; בטרם טעם טעמם של חיים. ובנה השני נפצע הפעם וניצל בנס. אמר לה, פצעים קלים אמרתי לך, דבר של מה־בכך. המשיכה דבריה כאילו לא שמעה אותו כלל: אילו ידעה לפחות שזה הסוף. שזו המלחמה האחרונה. או שהמלחמה הבאה תהיה המלחמה האחרונה. אמר לה, שרים הם כאן שיר שבו אב מבטיח לבתו שזו תהיה המלחמה האחרונה. אמרה לו איווט: זוכר אתה, ברטראן, את השיר שאהבנו – שירו של הרי בּלאפוֹנטה “סְקארלֶט ריבּון”? אני רוצה לחיות במקום שאב מבטיח לבתו הקטנה סרט בצבע ארגמן; זה דבר שאב יכול להבטיח – ולקיים. אמר לה, אל תהיי מלודרמטית, שֶרי. אמרה לו, אילו היו לך כאן אח ואחות ובנים להם המבכים את חבריהם ואת התקוות התמימות שיש לצעירים בכל מקום אחר בעולם… הפסיק אותה ושאל, היכן מצאת, יקירתי, צעירים תמימים ומלאי־תקוות בעולמנו? אמרה לו, לפחות הם נשארים בחיים. אמר לה, אם אינם מתאבדים ואם אינם נהרגים בתאונות־דרכים בריביירה ואם אינם מתמכרים לסמים. אמרה לו, אילו היה עובר עליך שמינית ממה שעבר על אחותי מזל ועל אחי אלבר היית מדבר אחרת, היית חושב אחרת. אמר לה, תמיה אני עליך. העלתה חיוך על פניה ואמרה, עכשיו “נוּ סוֹם קִיט”. תיקו. עוד מעט תאמר לי שאתה רוצה לחיות כאן. ענה ואמר, אם כבר – אז עכשיו, לאחר הזעזוע הזה, כשכל אחד יכול באמת לתרום להבראה מן ההלם. שאלה, אתה רומז לרצון שלי לבוא לכאן אחרי “ששת הימים”? אמר לה, אם תרצי – אני רומז. מוזר בעיני שדווקא ההתלהבות האינפנטילית של המנצחים הכל־יכולים עוררה בך רגשות הזדהות. המעצמה הננסית משכה את ליבך בשגעון־הגדלות שלה. איבדה איווט שליטתה על עצמה וצעקה: אתה כמו כולם! אתה אוהב את היהודים כשהם מוכים, מושפלים שותתים־דם. יהודים חזקים ומנצחים וגאים אינם לטעמך.

– חזקים ומנצחים וגאים אינם לטעמי, בין שהם יהודים ובין שאינם יהודים. ואת יודעת זאת היטב. על־אחת־כמה־וכמה אם מנופפים הם בשחצנות בכוחם ובנצחונם.

– טוב, אז עכשיו הדברים שונים מקצה אל קצה. הלביאה מלקקת פצעיה, מבכה את גוריה. מה דעתך לעזוב את פריס, לבוא לכאן?

– איווט, את הרי מכירה אותי. הייתי עושה זאת. הייתי מוכר ואורז ועוקר כבר מחר, אילו האמנתי שזה מה שיביא שלווה לנפש. אבל את הרי טרם ראית את הארץ. נמנעת אפילו….

– פחדתי לבוא. אפילו לביקור. חששתי שמא לא אוכל להינתק. אינני רוצה לאבד אותך.

– לא תאבדי אותי – אמר ברטראן וחיבק את כתפיה של איווט – אמת, אילו היה העם הזה מקבל אותי כפי שהנני – אדם, פשוט אדם, אדם ללא אלוהים, חסר־דת – כי אז היו הדברים קלים יותר, פשוטים יותר.

– איני רוצה שתתגייר. אינני רוצה שתעשה שקר בנפשך למעני. אתה לא תסלח לי זאת לעולם, ובצדק. ואני לא אסלח לעצמי. ולעמי.

– אבל עוד לא היגענו לזה, ילדתי. בואי נצא, נראה את הארץ, נכיר את העם.

– מצאנו שעה נאה להכירם, אה? – אמרה איווט ומחתה דמעות בודדות בגב־ידה. הוציאה ממחטה מארנקה ולפתע הסתכלה בבהלה בשעונה ושאלה – ברטראן שרי, באיזו שעה הבטחת למזל לבוא אליה?

– יש לנו כחצי שעה. נוכל ללכת לשם ברגל. תסתכלי סביבך ותראי מיד כמה היהודים כאן שונים מאלה שבפְלֶצל ובבֶּלוויל.

– אנטישמי – נזפה בו איווט בעינים מחייכות מבעד לדמעות. משכה באפה פעם ופעמיים וניגשה לשולחן הטואלט להתאפר ולהסתדר לקראת הביקור.

לניאדו פתח את הדלת וקיבל אותם בלחיצות־יד חמות ובברכות מגומגמות. את ברטראן לא פגש מעולם. גדול היה מכפי ששיער. מצא בו דמיון לאיב מוֹנטאן, שראה לפני שנה־שנתיים בסרט. את איווט זכר כילדונת מפונקת בוורוד, קטנה מכדי לעניין נער בהתבגרותו. משום־מה תקועה היתה בזכרונו נשענת על גדר ביתו בחלבּ, מוצצת בשקיקה תפוז נקוב במסמר וממועך סביב־סביב, ומלכסנת מבט חשדני ועוין לעברו.

עתה היתה אישה בשיא בשלוּתה. יפה היא מכל אחיותיה, אנוס היה להודות לעצמו. הגורל העניק לה את שערו הבלונדי של אביה ואת עיני השקד הכהות של אמה, את זקיפות גוו של מישל, עליו־השלום, ואת דשנותה של לינדה, תיבדל לחיים ארוכים. ופריס הוסיפה לה אותו ליטוש־שבאישה שכינויו “שִיק” ומרכיביו – איפור מדוקדק ולבוש מתואם לפרטיו ועוד משהו שאין אתה מוצא מלים לתארו, ולוּ מטעם זה בלבד שמטשטש הוא את עשתונותיך עד שהמלים בורחות מפני הרהורי החטא. היה לניאדו נפעם כמי שבילה כל שבתותיו בדיזנגוף והאמין שאין יפה ממנו ומן הכיכר שבקצהו, והנה הוא מוצא את עצמו במרכז השאנז־אֶליזה בואכה כיכר הקוֹנקוֹרד.

באה מזל וחיבקה ונישקה את אחותה והרחיקה אותה בשתי כתפיה לחזות בה וחשבה, כמעט שכחתי כמה שהיא יפה. אמרה, כמה טוב שבאת, איווט יקירתי. מיהרה והוסיפה, כמה טוב שאתם פה.

איווט היתה לבושה בפשטות ובחן. חליפה ספורטיבית בהירה לופתת גיזרתה ומטפחת משי עזת־צבעים קשורה על צווארה בצד, ענובה בטבעת מעשה־אמן. על אצבעה טבעת־יהלום דקה ושעון זהב מעוצב בטעם קישוט יחיד לזרועה. תכשיטים ועדיים לא הביאה עימה, שידעה מראש שאין המקום והזמן מתאימים להם.

יש בדיבורה מן הביטחון והתקיפות של אבא, אמרה מזל לעצמה, ומשהו מן הנועם והרכות של אמא. ולא ניכר בה כלל שילדה לו לגברתן הזה ארבעה ילדים. מאשאללה!

– אילו הייתם מקדימים ברבע שעה, הייתם פוגשים את רפי – אמר לניאדו – חבל…

– כן, הוא עכשיו בבית – אמרה מזל – שום דבר רציני. רסיסים אחדים נשארו בגופו. אבל, תודה לאל, אף איבר חיוני לא נפגע.

האורחים איחלו הבראה שלימה ומהירה, נכנסים זה לדבריה של זו.

– הלך קצת לחברה שלו – חתם לניאדו.

ישבו אלה מול אלה ולא ידעו על מה ישיחו. החליטו כל הארבעה, כל אחד לעצמו, שלא לדבר על המלחמה ועל תוצאותיה, נושא שהכול דיברו בו, שלא ירד מן הכותרות והכביד על הלבבות, כל־שכן לבבות שניכוו.

פתחה המארחת והזכירה לאחותה הצעירה ממנה מעשים של ילדות. אמרה לו לברטראן, ואתה אל תחשוב שאתה אהובה הראשון. שזו, בהיותה בת תשע כבר היתה מאוהבת בזמר, עַדיסי שמו, והודיעה לנו שאיתו תתחתן ויהי מה. היה לה פנקס קטן – את זוכרת, איווט? – שבו היתה רושמת את כל הגברים הנאים והמושכים, בלי הבדל גיל וגזע ומצב־משפחתי. פעם תפסנו, טֶרה אחותי ואני, את הפנקס וחשפנו את סודותיה האיומים של הקטנה, אך לא גילינו אותם לאיש. את מרשה לגלות היום, איווט?

– מרשה – קפצה איווט על המציאה, שמחה שנשבר הקרח והחלה שיחה בעניינים שאינם טעונים – אין לי סודות בפני ברטראן.

– ובכל־זאת לא סיפרת לי מעולם על הפנקס – טען ברטראן באצבע מאשימה – ולא על הבאים בין דפיו.

– היו שם כמה עשרות שמות – סיפרה מזל – ממויינים וממוספרים, כנראה לפי ערכם בעיניה. מצאנו שם יהודי בן ארבעים מזה ונערי־אליאנס עם פצעי־בגרות מזה. היה שם, אני נזכרת, דוד סִייאהוּ, אחיו של אבא, מה שהפליא אותנו מאד. והיה הזבן המשופם מן הכל־בו “אוֹרוֹזדי־בּאק” – רווק נצחי מהודר בלבושו, נוצרי אם־אינני־טועה. היו שם כל הגברים הנאים שבעיר.

– לפי קנה־מידה אחד ויחיד – נזכרה איווט – היופי הגברי.

– בואי נספר לאבא, הפצירה בי פעם טרה אחותי – המשיכה מזל בסיפורה – הוא יהרוג אותה, עניתי לה. היא השתכנעה.

– תמיד אני מופתע – נכנס לניאדו לשיחה – כיצד על אותה קרקע נופלים זרעים מאב אחד ומאם אחת וצומחים צמחים שונים כל־כך בפרחים ובפרי. שוב ושוב עומד אני נדהם מול תופעה זו, המנוגדת לכאורה לחוקי הטבע והתורשה.

– עכשיו הגיע תורי “להלשין” – צחקה איווט כמי שהחזירו לו נעוריו על מגש – אשתך, לניאדו, היתה סחטנית גדולה בנעוריה. מה לא הוציאה ממני תחת האיום לגלות את סודות הפנקס הקטן. סרטים וסיכות־ראש וממתקים נתתי לה בגניבה, למען לא יידע איש שיש כאן סחיטה, ושירותים רבים עשיתי במקומה “בהתנדבות” מאונסת. כשבאת ולקחת אותה מאיתנו, תחילה מן הבית ואחר־כך מן העיר, נשמתי לרווחה. יצאתי מעבדות לחרות.

– ואני נכנסתי לעבדות.

– מסכן – ליטפה אותו מזל בעיניה.

צחקו ונהנו. והיו מרוצים שהצליחו ללכת סחור־סחור ולעקוף את הנושאים בהם רצו לדבר, ולא העזו.

 

פרק ל"ז    🔗

לאחר אותו ביקור החליטו מזל ולניאדו לעשות מעשה ולהזמין את המשפחה לראות את איווט וברטראן. הלב אינו נוטה, אמר לניאדו קצרות ממה שנתגלגל בראשו בלילות ללא שינה, אבל הנימוס מחייב. – מי מדבר על נימוס, ענתה מזל ואמרה, אבל פשוט באופן מעשי איני רואה דרך אחרת להפגישם עם כל בני המשפחה שמרביתם לא ראו מעולם. כיוון שהיתה זו הזמנה ראשונה בבית לניאדו אחר שנים ארוכות וכיוון שהיו סקרנים לראות את הבת האבודה ואת ה“בּוֹ” (היפהפה) שלה, קמו ובאו כולם.

כולם ולא כולם. שהשנים עושות את שלהן. ואפילו הזמנים משתנים לטובה, זקנים שבחבורה משתנים שלא לטובה. כך דרכו של עולם. מה־גם שאפילו אופטימיסטים מושבעים החלו מפקפקים באותם הימים אם אמנם הזמנים השתנו לטובה.

לא באו אחותו הגדולה של לניאדו גינה (רג’ינה) ובעלה שאול ענזארוּת (בנה של אדל לבית עבּאדי שהיתה מיילדת בשעתה) ששניהם היו בבית־חולים, אלוהים ירפא להם. כבר שנים – הוא יוצא מבדיקות והיא נכנסת לניתוח, היא יוצאת והוא נכנס. הפעם אושפזו שניהם וכל מי שנכנס פותח ושואל את לניאדו לשלומם. גם דוד נסים ודודה אסתר לא הגיעו. נסים משותק בשתי רגליו ואסתר אשתו צמודה אליו כצל; וכבר נראית כצל, בל אחטא בשפתיי. אף־על־פי שצעירה היא ממנו בחמש־עשרה שנה, אולי עשרים. סועדת מיטתו, אללה יסאעדה, וקוראת בפניו עיתונים ומפרשת לו “מבט” של טלוויזיה שמילותיו מנופחות וסרטים בִּל־אינגליזי שתרגומם רץ כאילו חבל להם שם על חשמל. גם הדוד ברוך מראשון־לציון נעדר. כבר שנים שאינו יוצא ובא. אך בניו תמיד בין הבאים ולעולם אינם שוכחים למסור ברכותיו ועצותיו ומרבים לספר בשבחו, כאילו הוא תינוק. הפעם היו פניהם עצובות ושפמים שלהם נפולים, משל דגלים הם שהורדו לחצי התורן. הוא דועך, הדוד ברוך, ואין כבר מה לעשות. – כאלה הם החיים, אמר בכורו של הדוד ברוך, ושני אחיו הניעו ראשיהם אחריו כמסכימים ומשלימים. האח הרביעי היה במילואים. ולמה ג’וּליה לא באה, שאלה מזל, ובתיה? הִי, מה, גם היא לא באה?? – באהייה אינה יכולה לעזוב את הילדים, הסביר הצעיר. והבכור נתחייך ואמר, וגליה אינה יכולה לעזוב את אבא, כמובן. נדנדה מזל ראשה בהבנה ואמרה, חבל־חבל שלא יראו את איווט; וגם אני – אוי כמה שהייתי רוצה לראותן.

ולא באו התאומים ענתבּי. זה מן הדפוס שאיבד את בנו בגולן, יא חראם, ואחיו שהיתה לו חנות של דברי הלבשה ואף הוא אבל ושבור. לא זו בלבד שבן־אחיו היה בעיניו כבנו, אלא שהתאכזר לו הגורל ובמהלכו של קרב נתקל בגוויתו החרוכה של הנער ונתקף בהלם, ואומרים שעד היום לילותיו קרבות ובכי וצעקה וימיו בעננים. ואלה דברים שאין מזכירים בבית הזה. אלא שהיעדרם של בני ענתבי הקולניים זועק מן הקירות. וכל מי שבא אומר שלום לנמצאים ובוחן מי טרם בא ומגיע בחשבונו אל מי־שלא־בא־ולא־יבוא.

ראשון הגיע הדוד נתן, מתעלז בקול כדרכו, מנסה לכסות בדיבור ובדיחה על אבלו וכאבו. אשתו עדינה נפטרה והותירה להם שנותיה עוד בששים־ושבע, לאחר שראתה מה נותר מרגליו ומחלומותיו של צעיר בניה. והבן, נער שטרם טעם טעמם של חיים, נכה ללא תקנה ונוכחותו בבית מגבירה את שובבותו וקולניותו של אביו שהלבין עד לשורשי־שערותיו. גם עתה, כשנכנס ולחץ את ידה של איווט בשתי ידיו, גייס לעזרתו צרפתית שנשתכחה והתלוצץ ואמר: כיוון שעדינה אשתי לא זכתה להכירך, לוחץ אני את ידך בשתי ידים – גם בשמי גם בשמה; ואם תשמעי אותי מרבה להג, הרי שמדבר אני גם בשבילי גם בשבילה. ראית פעם תמונה שלה? סיפרו לך… נשך פנים־שפתו בשיניו והרים אצבע אל משקפים שגלשו במורד החוטם ומיהר אחרי מזל למטבח.

צילצל הפעמון ונפתחה הדלת לרווחה ונכנסו ובאו בזה אחר זה קיקוֹ שאמֶה ואשתו הדמשקאית וגיסיו וגיסותיו הם ובעליהן ונשותיהם – ערב־רב שתחילתו בדמשק וסופו בפס ובטנז’יר ובסלוניקי. נזעק דוד נתן מן המטבח ובא לניאדו ונתייצב בין איווט ובעלה לבין קיקו בן־אחותו ופמלייתו והיא מנסה לדלות מלים צרפתיות, שיוכלו להגדיר קירבתם של הללו לאיווט, עד שנכנע והסתפק בהסברת קירבתם אליו. הוסיף דוד נתן נופך משלו ואמר: מעתה כל הים התיכון מיוצג כאן. מילא כוסיותיהם בצהלה וקרא: vive la mer mediterranee!. נזכר מישהו בשיר צרפתי ישן על אותו “מר מדיטראנה”, אך לא נמצאו לו עוזרים. פתח קיקו בשיר היין העליז על אבירי השולחן העגול, שיר שנמהל ותורגם לעברית, והיו הקרואים עונים אחריו בהתלהבות ווי־ווי־ווי ונוֹן־נוֹן־נוֹן וברטראן מצטחק ושר עימם ושותה כנגד כולם. באה מזל ונטלה ממנו כוסית של ילדים שאחז בידו והושיטה לו גביע גדול שהיה משמש לה לקידוש ומילאה לו אותו אדום־מתוק.

שאל לניאדו: נו, איך היין?

ענה לו דוד נתן מניה וביה: מהול, מהול!

פרץ צחוק גדול, שמהול בערבית פירוש “נפלא”. עמדה איווט ופירשה משחק מלים זה באוזניו הערלות של ברטראן. ובעודה עסוקה בתרגום החמיצה אוזנה חידוד אחר של דוד נתן שעיבּה קולו ושאל: ואיך ברטראן אורחנו, אדוני המוהל? וענה בקולו שלו: מהול־מהול! באחת נמס הקרח ונתחממו הלבבות וקלחו השיחות – מטפסות זו על זו ונאחזות זו בזו ונשזרות זו סביב זו להמולה אחת. ולתוך ההמולה המשפחתית זורמים ונופלים ונסחפים אורחים חדשים בלחיצת־יד ובטפיחה על כתף ובצחקוקים נלבבים. ואיווט מנשקת ומנושקת כמזוזה; תחילה שתיים על ימין ושתיים על שמאל כדרך הצרפתים ואחר ללא חשבון. לשעה נשתכחו הצרות ונעקפו המועקות ונצטהלו הפנים. מזל שמחה בשמחת אורחיה ולניאדו שמח בשמחתה של מזל והאורחים שמחו לראות שמחה בבית זה ששכח טעמן של שמחות.

השולחנות היו מלאים מטעמי חלבּ, שאפילו אתה אוכלם כל ימי חייך, אין דבר שאתה מתאווה לו יותר מהם. קל וחומר בארץ זו שאין מוצאים אותם על נקלה ואין לנשים פנאי לעשותם. בפינה עמדו שני מגשים גדושים בַּקלאווה, שהביא לניאדו מגַ’עפר אשר בירושלים העתיקה, סמוך לשער שכם. ג’עפר זה, אף שדם חלבּי אינו זורם בעורקיו הרי סאמנֶה אמיתית נוזלת ממעדניו. כמה שנים מכיר לניאדו את מזל ועודנו שוגה בכגון זה. כיוון שהסתובב עם אורחיו בעיר העתיקה והטעים אותם “כּנאפֶה בּגִ’בּנֶה” של אותו ג’עפר, עמד וקנה לה למזל בקבוק מי ורדים ובקבוק מי־פרחים – דברים שידע שתשמח בהם; והוסיף וקנה בקלאווה ובזאת היה בעיניה כמי שמכניס תבן לעפריים או כמי שמביא פוסטוקים לחלב. – חששת שייצאו מביתי רעבים? – שאלה אותו, ולא ניכר צילו של חיוך על פניה. ולא הזכירה לו שבקלאווה שהיא עושה בבית, טובה עשרת מונים מזו של ג’עפר ואפילו מזו של אל־אוֹס, שהיתה לינדה אימה מזמינה לשמחות וממנו למדו שתיהן, עד שעלו על מלמדן.

מכל־מקום, פיות שעייפו מן השיחה היה להם במה שיעסקו. ובטן רעבה לא נותרה ריקם. זה מפצח בשיניו וזה קולף בידיו וזה נושך וזה נוגס וזה שותה, ובכל־זאת השיחה הומה ומהמה כגלי הים המתנפצים אל החוף ואינם מגיעים ואינם מתייגעים.

קשה לומר מי משך את השיחה אל אותם עניינים שהכל דיברו בהם בארץ באותם הימים. למעשה משכו כל הנוכחים בכיוון ההפוך, אם מפאת האכסניה ואם מכבוד האושפיזין ואם מסיבות סמויות אחרות, אלא שיש זרימות שאין בכוח אדם לעצרן. היו אלה ימים של אכזבות קשות, של התנפצות אשליות. דרכן של אשליות שהן נשענות זו על זו וניזונות זו מזו. כיוון שנתנפצה אחת, נשמטה משענתן של חברותיה.

אמר מי שאמר: המנהיגות שלנו סופה שתירש גיהינום.

אמרו לו: עייבּ עליך (תתבייש לך), האף תספה צדיק עם רשע?

אמר, אפילו אלה שחשבנו אותם לצדיקי הדור – אלופי צה"ל ועלומי השין־בית – גם הם צחנתם עולה לשמיים. את הפוליטיקאים – הייתי תולה אחד־אחד.

נכנס פלוני לדבריו ושאל, כולו זוהר מצחוק: ומה נשאר מקו בר־לב, אתם יודעים? ענו לו מֵעברים ואמרו: הווילות של הקבלנים, חה־חה חה־חה.

אמר ברטראן לאיווט, הם צוחקים ופניהם עצובות.

פתח בן־בנה של פרחה טוֹטַח וסיפר כיצד נכבש החרמון מידינו. תיאר אותה מצודה שאין לה כובש, אותה ראה לפניי ולפנים לפני כשנה, וסיים בתיאור ששמע מחבריו על נערים שהופתעו בנעלי־בית ובמכנסיים קצרים ועל מנוסתם הנוראה במורד. מסוקים סוריים נחתו מולם מחופשים והם יצאו לקראתם בקריאות שמחה.

השתתקו והקשיבו. מה רבים הסיפורים, אמר מישהו ונאנח, והלקח של כולם – אחד. סתם ולא פירש. והצעיר לבית טוטח, שהביא את סבתו ואת אביו ברכבו ונשתהה קמעה עם הזקנים, ראה מבטים שנתלו בו, פתח והתחיל מספר על המהומה ביחידוֹת ועל הנעדרים המרובים, שאיש אינו יודע אל נכון אם היו והיכן היו ומה עלה בגורלם – –

הושיט אביו ידו ואחז במרפקו ולחץ רמיזה שאין זה המקום ואין זו השעה. נשתתק הבן והפנה ראשו אל השולחן ונטל מה שנטל במלוא כפותיו, כדרך צעירים של ימינו שהנימוס מהם והלאה וכשהם רוצים דבר מה הם שולחים ידם וחופנים.

כיוון שראה סביבו דומיה מעובּה פתח ואמר, אספר לכם רק דבר אחד ואחר־כך עלי לברוח. חבר שלי שלמד אתי בתיכון היה בארה"ב. כשפרצה המלחמה קם ונדחף ועלה למטוס ושב ליחידתו בצנחנים. ולא מצאו לו נשק אישי. צריך היה לנסוע לקיבוץ שהיה בו פעם חבר ולהתחנן בפני האחראים. כששב עם העוזי לא מצא את היחידה שכבר זזה אל תוך המדבר. שלושה ימים ושלושה לילות נדד בטרמפים עד שהשיגה וצלח עימה את התעלה. באפריקה נפצע. ועכשיו עלי לברוח. שלום, – ותחשבו על דברים שמחים.

לא יצא משם עד שהיתה בידו שקית גדולה ובתוכה שקיות קטנות ובתוכן מטעמים מעשי ידי מזל – לו ולחבריו. – אצלך לעולם לא יחסר נשק אישי, אמר לה תודה משונה.

כשיצא העלם בהיר־העינים הרים הדוד נתן משקפיו על מצחו ומחה עיניו בכפות ידיו ופנה אל טוטח ואל פרחה אמו ואמר: אלוהים ישאיר לכם אותו, בן פורת יוסף.

פתח טוטח והמשיך במקום שבנו הפסיק. אמר להם:

כשזה נולד נשבעתי בלבי שהוא לא יילך למלחמות. פחדים של מלחמת השחרור היו עדיין רודפים אחריי כנופיות־כנופיות. כשפרצה ששת־הימים שמחתי בלבי שהוא תלמיד. אחיו עשו את שלהם באותם ששה־שבעה ימים, הרי אתם יודעים. ואני בליבי אמרתי – הוא הצעיר בכולם, האחרון, יהיה נא הוא הראשון בבני שלא יידע מלחמה. הציונות, הרגשתי, חייבת לי לפחות את זה. שאם־לא־כן מה הועילו חכמיה בתקנתם? לא ביטחון ליהודי הבטיחו? לא חיים משוחררים מאימת הפרעות והמוות?

פתח ברקמן־ברק, בעלה של זהבה הזמרת, ואמר לו לטוטח: מי שמדינה יהודית היתה בחלומו מקלט־בטוח בוודאי שהתאכזב. מי שהיתה בשבילו מקלט יחיד – – –

– מי מאתנו, חביבי, – קטע אותו טוטח בהתרגשות – מי לא קיווה למצוא כאן מקלט בטוח?! מי חשב לרגע שנכדינו יוולדו בצל המלחמות?

– כל מי שעיניו בראשו – ענה ברק – ומכיר ויודע את טיבם של שכנינו. כל מי שלמד קצת הסטוריה…

– הצרה היא – נכנס עורך־הדין פיג’וטו לדבריו – שמנהיגי היישוב והציונות לא הכירו מעולם את הערבים כמות שהם ולא עמדו על טיבם. תחילה ראו בהם נזר המזרח ורצו להיות מהם וכמוהם. לבשו כפיות וחגרו שבּריות ורקדו דבּקות ולימדו לשונם “אהלן וסהלן” וגידופים של שבּאבּ. אחר נתאכזבו קשות שלא קיבלו אותם הללו בזרועות פתוחות ובראש מורכן והחליטו לבנות אי־של־תרבות־אירופית במזרח הפרימיטיווי המפגר, שאינו יודע אפילו להכין קפה בחלב לכובשיו.

– הציור שלך יפה – אמר לו עסיס, ששב לא מכבר מאפריקה השחורה, – בחלקו גם נכון; אך יש בו רק מחציתה של אמת וזו כידוע גרועה מן השקר.

– מה־שקר מי־שקר? – נזדעק פיג’וטו – אמור לי אתה, חכם עסֶס: שמונים שנות ציונות, ששים שנות התישבות, עשרים וחמש שנות מדינה עצמאית – ובאה מכה אחת ומעמידה אותנו על־סף החידלון. כיצד תתייצב בפני בית־הדין של ההסטוריה מנהיגותו של העם החכם ובעל־הנסיון הזה? כיצד תסביר את ה… את ה…

– מחדל.

– “מחדל…” הצטרכו למלה מיוחדת שאינה במילון, כדי לבטא התנהגות פושעת של מנהיגות, שאן לה אח בשום אומה ולשון. במקום להודות ולהתוודות ולומר “אין מלים”, עמדו והמציאו מלה. מֹחַ דל. מלה עלובה שבאה לתרץ את כשלון המדיניות הציונית; את הכשלון שהוליד את השכול.

– אם תשאלו אותי, לא היה שום מחדל. זו היתה תוצאה בלתי־נמנעת של מדיניות משיחית מצד אחד ופרגמאטית, ללא עקרונות, מצד שני – שאליה נקלעו מנהיגים קשי־עורף וקשי־הבנה, שצמחו באירופה בין עלי השלכת של המהפכה האדומה וקמלו בשמש העזה של המזרח.

פיג’וטו היה סמוק כולו מזעם והתרגשות. אחותו שישבה לידו מזגה לו כוס מיץ. – הם לא נחמדים, אמרה מנסה לפרוק את המתיחות. רק בעלה, דויד הבולגרי, נרמז וציחקק, מחפש שותפים לצחוקו ואינו מוצא.

– ובכל־זאת היה מחדל – טען מוסה שמיר – השאננות והיהירות היו בעוכרינו. הזלזול בערבים. הזלזול בערכים. הסתאבנו מבפנים ונחלשנו. אי־אפשר לזלול ולסבוא ולהישאר עירני ודרוך. אך מפלה אחת אינה מעידה על כשלון המדיניות. ואם לראות את האמת כולה, הרי לא היתה כאן שום מפלה. מבחינה צבאית עברנו למיתקפה מוחצת והוכחנו את עליונותנו.

– נאום מוסה שרים – אמר בלגלוג קל יוסי דוּאק איש נתניה. כל העינים הופנו אליו.

יוסי ואחיו התחילו במלטשת יהלומים בנתניה והגיעו אל הבורסה הגדולה ברמת־גן ואל שווקים וספקים בשלוש יבשות. מאז פרחו עסקיו ותפחו כיסיו גבר בו בטחונו העצמי גם בדברים שמעל ומתחת ליהלומים.

– חבל שאין בידי הקלטות של הנאומים שלך, מוסה חבּיבּי. אבל זיכרון טוב יש לי, ברוך־השם. ויש כאן הרבה עדים. בבית הזה גופו, לפני כך וכך שנים, ישבנו ושמענו אותך נואם. הבטחת לנו של הבעיות ייפתרו תוך דור אחד. “זה עניין של עשרים־שלושים שנה” אמרת. עברו עשרים וחמש שנה, לפי חשבוני, מה נפתר? מה זז? מוסה שרים הפך משה שמיר, אך מה עוד השתנה?

– זה היה ביום ה“סלִיאָה” – נזכרה מזל והרימה עיניה אל התמונה שעיניה פקוחות על הבית.

– דיברנו אז על ספרדים ואשכנזים – אמר שמיר, נערך למתקפה.

– ומה אמרת?

– הכול זוכרים מה אמרתי. ואני חוזר ואומר: זה עניין של זמן. יש תהליכים שמחייבים זמן ושום קפיצת־דרך לא תצלח. אפילו אתה, יוסי, יהלומן כל־יכול – לא תוכל להוליד ילד תוך חודש אחד גם אם תכניס תשע נשים להריון.

– עברו עשרים וחמש שנה מאז, עשרים וחמש. מה התקדם?

– אתה, למשל, התקדמת. ורבים אחרים.

– עשיתי כסף, זה נכון. פרצתי לעולם הגדול, אמת. אך ספרדי הייתי וספרדי נשארתי. בן “עדות המזרח”.

– ומה רצית?

– להיות ישראלי.

– הרי בידך הדבר. מה מונע אותך להרגיש כישראלי?

– המבטא שלי. השם שלי: דואק.

– אתה יכול לשנות את שמך.

– לא ידידי. לא לפני שתיעלם אשכנזיוּת מן הארץ.

– אינני יודע למה אתה קורא אשכנזיות.

– למפתח ההצלחה וההעדפה.

– אני מסתכלת ורואה את בנינו – ניסתה זהבה להשתלב בויכוח – לא חסרה להם הצלחה, ברוך־השם. בלימודים ובצבא ובעבודה – בכול.

– אין להכחיש – המתין דואק את קולו בפני זהבה – בנינו השיגו דברים שהיו לגבינו חלום. אך הכל יחסי. על כל צעד שהם עשו קדימה עשו בניהם של הרוזנברגים והגרוסמנים שני צעדים. בנינו התקדמו יפה, אך הפער ביניהם ובין בני השכנאז גדל כפליים, ואולי יותר. האם כך נהיה לעם אחד?

– ואילו היה זה רק בשטח אחד – אמרה אחותו של פיג’וטו – הייתי אומרת מעלֵיש, “כפרה”; אבל ככה זה בכלכלה, ככה זה בהשכלה, ככה זה בפוליטיקה, ככה זה בכול. את מוצאת סופסוף כמה משלנו בין מסיימי האוניברסיטה, אבל על כל בוגר שלנו שמקבל ב.א. מקבל אחד משלהם דוקטוראט. הפער נשאר פער.

– והצער נשאר צער.

– והעוני. אותי אוכל העוני – אמר דואק היהלומן ועורר צחוקים פרועים סביבו. הדוד נתן מיהר והגיש לו צלחה מליאה סַמבּוּסק ומַעמוּל ושאר דברי מאפה. – תאכל משהו, יא־בּני, שלא יאכל אותך העוני.

– העוני ותרבות־העוני שבשכונות הנידחות המאוכלסות תשעים אחוזים אנשי המזרח. דור שני ושלישי של עניים ללא תקווה, ללא סיכּוי. מדינה המתקראת יהודית, שלא עקרה תופעה זו מעריה אחר דור שלם של שלטון סוסיאליסטי – לדעתי אין לה זכות קיום מוסרית.

– בזה אתה צודק – נכנע שמיר, מוליך מבטו בין ציפורני ידיו.

– אמור לי במה איני צודק – התגרה בו דואק.

– אני אומר לך – חטף פיג’וטו את הכפפה.

– תפַדל, דבר.

– הטעות שלך היא בזה שאתה מסתפק במלים. משנתך סדורה בפיך; יהלומיך סדורים בכספות; רתום אלה לזו וצא לדרך בשעטה.

– כל כך הרבה יהודים טובים חייב אהיה לרמוס אם אצא לדרך זו, שאני ירא להתחיל.

– יהודים טובים?

– כוונותיהם טובות, מעשיהם אינם טובים. לא כך אמר רבי יהודה הלוי, יא חכם עסֶס?

– כוונותיהם רצויות…

– מי יודע מה רצוי – אמר לניאדו כמהרהר בקול – ומי יאמר לנו מה טוב. המנהיגים הללו שאתם קוטלים כאן בהבל־פה, אם תשאלו אותי, הרי רובם ככולם לא רק שכוונותיהם היו טובות, אלא שלפי מיטב הבנתם ושיפוטם ואמונתם גם מעשיהם היו רצויים.

– אתה תמיד היית פתי, לניאדו. פרוות־שועלים ערמומיים חיממה את גופך ואתה קראת לה “חום הלבבות”.

– לא הם בנו את הארץ?

– לא הם ולא בניהם. שמע לי. זכריה ערבב את הבטון ונסים נשא את הדליים ושרגא ישב במשרד והעביר פתקים לאנשי־שלומנו במפלגה ובתנועה ובמוסדות.

– את הכבישים מי סלל ואת הביצות מי ייבש? – קרא לניאדו, ומיד תפס שהוא נשמע כקריין בסרטי הקרן־הקיימת, והסמיק.

– אתם שניכם מגזימים – קם גיסו של קיקו לפשר ביניהם – אני אגיד לכם מה קרה ואיך. הללו באו לארץ “לבנות ולהיבנות בה” כמו שהיו שרים בהתלהבות ובכנות. בזיעת אפם בנו אותה, ומי שיכחיש יחטא לאמת. בשלב מסויים, סמוך להקמת המדינה, החליטו: בנינו די, עשינו למען המולדת; הגיעה העת להיבנות. והתחילו לעשות איש איש לביתו באותה התלהבות ובאותה מסירות ובאותו שיכרון־של־עשייה שהביא אותם למצב של עד־דלא־ידע בין מותר לאסור, בין מוסר לפסול. מה שהתירו לעצמם תחילה בעשייה למען העם, החלו מתירים לעצמם בעשייה למען ביתם. רבים מהם התמחו בזיופים ובמרמה ובעקיפת־החוק – דברים שבלעדיהם לא היינו מביאים מעפילים ולא היינו משיגים נשק ולא היינו נשארים בחיים. משעה שהתחילו מנצלים מומחיות ותושיה ותעוזה שלהם למען ביתם טיפס הבית ועלה מעלה עד שלא נמצאה לו מלה בעברית הפרובינציאלית ונצטרכו לקרוא לו פנטהאוס, וכבודם ירד מטה־מטה אל תשאלו לאן.

– בראוו – אמרה אחותו של פיג’וטו, שטילטלה ראשה כחזן לפני התיבה, כל־כך הסכימה לדבריו.

– אתם – המשיך זה, מעודד מן התגובות – גם אתה דואק וגם אתה לניאדו, הגזמתם כדרככם. אבל אתם אינכם אשמים. זו דרכם של חלבּים, מאז ומתמיד.

זו היתה נקמתו הקטנה של הדמשקאי בידידיו־יריביו. יריבות זו בין שתי הערים כמוה כקנאת־אחים. וידע האיש, פקיד משרד המשפטים, שעקיצתו לא תישאר ללא מענה.

החלו מסיתים את לניאדו לצאת לדו־קרב מילולי נגד אותו בן־דמשק שהעז להתגרות בחלבּים בביתו שלו.

אמר להם לניאדו, ראו דרכם של בני־אדם שתמיד הם חלוקים ותמיד הם נחלקים. כאן – אשכנזים וספרדים, ושם – דמשקאים וחלבּים, ובחלבּ גופא – אנשי הג’אמילייה מתנשאים על בני בחסיתא וצאצאי הספרדים על בני המזרחיים.

הסתכל דוד נתן בשעונו ואמר: אצל מארחנו הגיעה שעה הפַלסאפה (הפילוסופיה); עם לקום, יא ג’מאעה.

ובעודם נפרדים בהמולה גדולה ובברכות מרובות, הרים פיג’וטו קולו מעל כולם והזכיר להם פתגם ישן – אחד מקרא אחד תרגום:

אל־חלבי ג’וואבּוֹ פי תימוֹ

א־שאמי חִתא יִסאַל אימו

כלומר,

החלבּי – תשובתו מוכנה בפיו

דמשקאי ישאל את אמו ואביו.

נשתפכה הנאה על פני החלבּים. נתחייכו האחרים.

– אבל מה זה שייך? – היתמם דמשקאי צעיר בקול רועם.

– זה לא שייך, אבל זה חרוז.

– זה לא שייך, אבל זאת עובדה.

גלי הצחוק התנפצו אל דלתות השכנים הרדומות.

– שימו־לב – קרא גיסו של קיקו במלוא גרונו – הרוב לא ויתר על זכותו לומר את המלה האחרונה.

 

פרק ל"ח    🔗

אחר שיצאו האורחים נשתהו איווט וברטראן אצל מארחיהם. התנצלה מזל שגלשה השיחה לעברית. ולזאת אתם קוראים שיחה – חייך ברטראן – חששתי שתגיעו למהלומות. אין דבר, אמרה איווט, עיקרי הדברים תורגמו לנו והטון דיבר בעד עצמו; אחרי הכל C’est le ton qui fait la musique (הטון הוא שעושה את המוסיקה), לא כן? התנצל לניאדו שנשתכחו ממנו חתני־השמחה בלהט הויכוח. כאלה אנחנו, אמר, סוערים ומסוערים. בעיקר בימים אלה, הוסיפה מזל באנחה, אחר שנכווינו ברותחין. אני אינני זוכר ימים רגועים – אמר לניאדו.

הסתכל ברטראן על השולחנות סביב ואמר, ארץ אחת יש בעולם, שבה בקבוקי היין נשארים חצי מלאים ובקבוקי המיץ ריקים. אמר לו לניאדו, את המזג שלנו הרי ראית. תאר לך מה היה קורה אילו היינו שותים כצרפתים ומשתטים כיהודים. אמר לו, הייתם הולמים מעט זה בזה במעטה של שובבות ופורקים את התוקפנות הצבורה בעצמותיכם; אגרסיביות היא מידה אנושית.

אמרה איווט, יאללה, נלך.

אמרה מזל, למה תצאו לדרך בשעה כזאת. בואו תישנו אצלנו הלילה. יש מקום.

הוסיף לניאדו, ורק עכשיו נתפנינו אליכם, למעשה.

נעצה איווט מבט שואל בבעלה. הסתכל ברטראן סביבו ואמר: בתנאי שנעזור לכם בשטיפת הכלים.

אמרה מזל, D’acord! מסכימים.

עמדה והוציאה ארבעה סינרים. נצמדו שתי האחיות אל הכיורים ונתייצבו הגברים מאחוריהן – מקבלים ומנגבים ומניחים. והפנים עייפות וקורנות. והמחשבות מתרוצצות כשפנים.

אמרה איווט, יודעם אתם – אולי נבוא לארץ. לגור. להשתקע.

נפנו לניאדו ומזל אליה ופניהם שואלות. הליפה נפלה לה למזל מן היד.

אמר ברטראן, מכל מקום עוזבים אנו את פריס.

– ואם לשנות, אז נרצה שינוי של ממש.

– פריס יפה לתיירים – אמר ברטראן – ואכן מליאה היא תיירים. מליאה – והחיים בה ריקים.

– החיים אצלכם מלאים בעיות, אך העיקר שהם מלאים.

– ואדם כמוני, אנשים כמונו מרגישים שהם יכולים לתרום, שהם נחוצים.

– אדרבא, תפַדַלו – אמר לניאדו – אין דבר חשוב לנו מעליה. רק דעו והבינו שצפויים לכם קשיים.

– את זאת אנו מבינים.

– מיום ליום יותר ויותר.

– וזה אינו מרתיע? אינו מבהיל?

– להיפך.

– לילדים זה יהיה טוב – אמרה מזל.

– גם על זאת חשבנו; ולא במקום האחרון.

– אילו מישהו אחר היה מספר לי זאת – אמרה מזל – לא הייתי מאמינה.

– אמרת את זה בטון ובהבעה שהזכירו לי את אמא – אמרה איווט – בדיוק נמרץ.

– הילדים ימצאו כאן לראשונה בחייהם משפחה – אמר ברטראן – משפחה חיה וחמה. לי יש קרובים רבים, אך מעולם לא היתה לי משפחה.

– קרב היום בו יצטרכו להחליט על שייכותם – הסבירה איווט – השארנו את ההחלטה בידיהם. אך עד עתה הכירו למעשה רק אחת מן האפשרויות במלוא היקפה.

– וחוץ מזה… – התחיל ברטראן.

– ספרו לנו אתם משהו – אמרה איווט, משהה צלחת גדולה אליפטית בידה – אנחנו מדברים ואתם שותקים ומספיקים כפליים מאתנו לשטוף ולנגב.

– אנחנו מנוסים, מתורגלים – צחק לניאדו.

– אתה – שאל ברטראן – זה לא אתה שנסית פעם להגיע אל עמדה פוליטית? זכור לי משהו מביקורי הראשון בארץ. זה היה…

– זה היה לפני המבול – ענה לניאדו.

– הוא חשב שרק מתוך עמדה פוליטית אפשר לשנות דברים – מלמלה מזל.

– אם בכלל – השלים לניאדו.

– היה מתלבט בין הרצון להיות אזרח “ישראל הראשונה” לבין הצורך להיות נציג “ישראל השניה”.

– בעצם, היום יכול ליבי לגלות לפי, ולכם: רציתי להיות נציג ישראל האחת, נבחר בזכות עצמי. אבל התברר לי שברגע שאהיה נציג יוטבע בי חותם של נציג ישראל השניה, איש “העדות”. וזה התנגש באיזשהו מקום עם העקרונות, עם תפיסת העולם שלי.

– ואני, גם אני לא עודדתי אותו. אתה לא חיה פוליטית, אמרתי לו. על־מנת להיות חיה פוליטית לאורך ימים צריך ראשית־כל להיות חיה. לדעת לארוב ולנשוך ולתקוף ולטרוף.

– להשתמש במלים – ציטט ברטראן מזכרונו – כדי להסתיר, ולא על־מנת להבהיר.

– ואז בא המבול – אמר לניאדו, מרגיש שהוא חוזר על עצמו ואינו מוצא ביטוי אחר – ושטף את כל ההתלבטויות ואת כל האמביציות. את הכול.

כוסית נפלה מידו ונשברה. “מזל טוב”, אמרה מזל ותפסה מיד יעה ומברשת. “כפרה” נזכרה איווט ביטוי ישן. פינו את הרסיסים והמשיכו בעבודה. נשתררה שתיקה. מהורהר, ידיו מנגבות בתנועה סיבובית מוכנית ועיניו נעוצות בחלון השחור, פתח לניאדו ואמר.

– יצרנו בארץ הזאת משהו. חקלאות, קיבוץ, צבא, שורשים. מה שחסר לנו, מה שטרם יצרנו – זה תרבות ישראלית. בלעדיה התשתית החברתית היא קמח־בלי־מים שאין ממנו לחם למחיה. תרבות ישראלית מקורית, עשירה ומעשירה, תצמח רק מן המפגש המפרה בין מזרח למערב, מפגש שסיכוייו כאן גדולים מבכל מקום אחר. ראה, אתה מתמצא באמנות האירופית יותר ממני. מה הביא לתנופה הגדולה של הציור והפיסול במאה העשרים, מה גרם לתפנית הגדולה אם לא הגילוי של אמנות אסיה ואפריקה והפתיחוּת לקראתה, הנכונות לספוג ולקלוט ממנה.

– יש בדבריך אמת – אמר ברטראן – פיקסו לא היה כלל אותו פיקסו אלמלא הציור היפני והפיסול האפריקאי.

– ומה נתן למחשבה המערבית את תסיסתה המחודשת אם לא המיסטיציזם שנשתמר ביבשות “המפגרות”.

– אני רואה לאן אתה חותר. יש לכם כאן באמת הזדמנות הסטורית – זיווג הקורה רק אחת לכמה דורות. אנשי רוח נושאי־תרבות שצמחו בעולמות שונים ומנוגדים. צומת־דרכים אמנותית ורוחנית.

– אם רק יכבדו אלה את אלה ויגלו פתיחות ונכונות למפגש־בין־שווים.

– שווים שאינם שווים.

– שונים זה מזה ורחוקים כרחוק מזרח ממערב, אך שווים בערכם.

– מפגש לא תמיד פירושו אידיליה שסופה מיזוג.

– כמובן שלא. מפגש פירושו גם מתח ומאבק ותחרות. כך עושה התרבות את צעדיה הגדולים קדימה. זה מנסה להשפיע על זה וזה מנסה לחקות את זה חיקוי־של־תחרות וכך נולד החדש. ובלבד שלא יהא ביטול ולא תהא התבטלות.

– ולזאת רצית אתה לתרום.

– במידת יכולתי והבנתי. עשיתי אפילו כמה צעדים מעשיים. ואז באה המלחמה.

ניגבו את ידיהם והסירו הסינרים ופנו ושיקעו גופם בכורסאות ונפשם בזכרונות. עכשיו שהיו ישובים, לא נצטרך לניאדו להרים עיניו אל ברטראן שהיה גבוה ממנו משכמו ומעלה. הניח לניאדו כף ימינו על עיניו כמי שאומר שמע‏־ישראל, הוציא אנחה כבדה מליבו ואמר: מלחמת ששת־הימים ונפילת יואב הבן קטעו הרבה דברים בהם התחלתי. על אחד מהם אספר לכם. היה בה בעירנו, אלֶפּ, אוצר יחיד ומיוחד שערכו לא יסולא בפז. כתב־תורה – ספר גווילים עתיק בן אלף שנה. כתב־היד העתיק והמוסמך ביותר של התנ“ך, שנבדק והוּגה והוסמך בידי הרמב”ם. הרבה מאות שנים שמרה עליו הקהילה והמאמינים האמינו שאף הוא שמר עליה על קהילת ארם־צובא. ערב הכרזת האומות על הקמת מדינת ישראל פרעו הפורעים בחלב ושרפו את בתי־הכנסת ואת ספרי־התורה. נטל מי שנטל את הכתר והחביאו והצילו והעבירו אל מעבר לים, ומשם הובא בדרך־לא דרך לירושלים למשמרת. הובא ולא הובא. הובאו נביאים וכתובים. חמשה חומשי תורה לא הגיעו. סיפרו שאכלה אותם האש באותו יום של פרעות שרוקן את חלבּ מיהודים.

– משהו מזה ידוע לי, איני זוכר מניין. העיתונים כתבו על כך בזמנו. על־כל־פנים לא זר לי העניין – אמר ברטראן.

– זה איכשהו קשור למגילות הגנוזות? – שאלה איווט.

– הקשר היחיד הוא זה: עם גילוי המגילות נמצאו בידינו כתבי־יד עתיקים יותר של התנ"ך. ומהם נתברר לנו שלא הפרזנו במהימנותו של כתר עירנו. עד הגילוי היה כתר ארם־צובא המקור הקדום ביותר.

– ומה לך ולכל זה? – תמה ברטראן.

– פרשה זו העסיקה אותי הרבה, וגם ממנה הרפיתי כשהשתלט עלי הרפיון.

– יש אנשים – אמרה מזל – שאסון אישי דוחף אותם קדימה, מסיר סכרים ששמו לעצמם. ויש אנשים כמו לניאדו.

– היו לי ספיקות – המשיך לניאדו – אם אמנם נשרפו חומשי התורה. הספיקות התחזקו ככל שחקרתי ובדקתי. התגבר בי החשד שאותם יהודים טובים שהעבירו את ה“כתר” לירושלים נטלו את שכרם מראש – השאירו לעצמם במקום כלשהו אותו חומש השווה מליונים. אחד מהם, לפחות, לא האמין ששכר מצווה מצווה. כשאני חושב על זה היום, נדמה לי שבעצם – החשד התחיל אצלי עוד לפני שראיתי את הכתר בעיני ולא מצאתי בו סימני חריכה. החשד הראשון נבע מעצם הכרת אנשי־שלומנו.

– זה חשד כבד ביותר.

– גם אני אמרתי לו – התערבה מזל – “חושד בכשרים – לוקה בגופו”.

– החלטתי איפוא לחקור ולבדוק בעצמי בטרם אביא את הדברים בפני מי שיכול לפעול. אפילו ייקח הדבר שנים. רציתי להיות משוכנע שיש מקום לעצם העלאת החשד. ועל־אף האמצעים המוגבלים שעמדו לרשותי הצלחתי לגלות עקבות. דבר ראשון שנתגלה – עקבות רבים שטושטשו במתכוון. נשאלה השאלה לאן יובילו העקבות הללו אם אמשיך ואלך אחריהם. הייתי כבר באמצע הדרך, אלא שאז התקשרו ענני המלחמה ונקראתי לעבודה דחופה – – –

– על כגון זה – אמרה איווט, נכנסת אל תוך דבריו – היה אבא אומר “כל עַכָּבה לטובה.”

– ואחר־כך כידוע לכם – המשיך לניאדו, שלא שעה לדבריה – ניחת המבול. הסמיקה איווט ממבוכה. תמיד נפלט מפי הדבר הלא־נכון, נזפה בעצמה.

– האם תשוב עכשיו לעסוק בזה? – שאל ברטראן.

– מי יודע. אני מוצא את עצמי מתחיל דברים מרובים. איני מוצא בי כוח להתמיד ולהמשיך. שאלה טורדנית מוציאה את הרוח מן המפרשים כל אימת שהם נמתחים – משהו מעין “מה התועלת, מה התכלית?”

פתחה איווט והחלה לחקור על אודות המשפחה בארץ. גלשה השיחה אל הזוטות ואל הרכילויות, ולא קמו מן הכורסאות עד שהעבירו תחת לשונם כל מי שנכח אותו ערב במסיבה, הוא וכל הקשורים עימו. מה זו עושה וכמה זה משתכר ומי מחותן עם מי ומי בריאותו לקויה חלילה ולמי בן או בת שהגיעו לפרקם ומי יוצאת עם מי ומי מאשאללה בניו מלומדים ומשכילים ומי זכה בפרס פלוני בשעה טובה, וכיוצא באלה דברים שעד שאינך יודע אותם אינך יודע את העיקר. כיוון שזו משפחתי, התנצלה איווט, רוצה אני לדעת הכול. וכך היו יושבים ומלהגים – קולפים ומשטחים ומנתחים כל אחד ואחת, עד שאמר ברטראן עייף אני.

למחרת השכימו מתמתחים ומפהקים. הוציאה מזל פיתות שזופות מן התנור ואמרה, אצלנו לא תקבלו לחמניות לבקניות של הילטון עם קמצוץ ריבה ועם ביצה רכה של־חולים שחלמונה לבן. פיתות ראשונות היו מסופגות בשמן־זית ומעופרות בזעתר וזרועות סומסום זהוב. פיתות שבאו אחריהן, גבינת־הצאן נמסה היתה עליהן, ומתמתחת מהן רצועות־רצועות המתמשכות מן היד אל הפה כמסטיק־של־פרחחים. אחר־כך הוגשה עיגֶ’ה – עוגת־חביתה שמחציתה ביצים שחלמונן צהוב עז ומחציתה פתיתי־פטרוזיליה ירקרקים עם קמצוץ של גזירי־בצל. עגולה היתה העיג’ה מלוא המחבת ומזל חילקה אותה ביד אמונה גזָרות־גזָרות. לניאדו ערם יוגורט על החביתה שלו והציע לאורחים לעשות כמותו. נזפה בו מזל ואמרה, תן להם לאכול מה שהם אוהבים.

עד שקמו מן השולחן היתה כל העיר ערה ורוגשת. קולות שטיחים נדפקים נתערבו בקולות של רוכלים, וצריחות תינוקות התחרו במכשירי רדיו מצווחים מכל עבר, וקולות כלי הרכב עולים על כולם. אופנועו של השכן נהם ונשף וקצף וסיים בטירטור ופירפור מחרישי־אוזניים, ומשאית של קיבוצניק, שבא ללון, תימרנה לצאת מן הצפיפות בשיפשוף וצפצוף ממושך.

– אנחנו מוכנים – אמרה איווט.

– נחכה רגע לחדשות – אמר לניאדו – ואחר נצא לתוּר.

 

פרק ל"ט    🔗

מי שראה כיצד חיו איווט וברטראן בפריס לא יכול היה להאמין שאכן רוצים הם לעלות לישראל. אפילו חדרה של המשרתת הפורטוגזית שלהם היה בו כדי לעורר קנאה. קל וחומר ביתם המרווח המרוהט בטעם, וערימות הספרים והתקליטים והסרטים שהגיעו עד לתקרה, וחדרי הילדים שנראו כארמונות לקטנים והמקרר הגדוש והבר המלא וכל השאר. כל מה שחפץ ליבם של גדולים וקטנים כבר היה להם. אפשר מכאן שורש נהייתה לשונה, לחדש. צעירים היו מכדי לשבת על מילאת ולהביט בגעגועים על העבר, שבו עוד היה להם למה לשאוף ובמה לחפוץ. כל חפציהם עד עתה היו בשטח החומר וכל שאיפותיהם בתחום המעמד, והם השיגו את מבוקשם מהר מכפי שציפו. לא היה חסר להם דבר; מכאן שהעיקר היה חסר – אתגרים של ממש, בתחומים חדשים.

אילו היו ילדיהם גדולים ונשואים, ואלמלא מקצועו של ברטראן שטילטלו בחמש יבשות, אפשר שהיו משביעים רעבונם לשונה ולחדש בסיורים בארצות רחוקות ומוציאים מרץ שלהם במסעות סביב העולם. כיוון שהילדים היו עדיין קטנים, נצטמצמו אפשרויות המסע מחד, ומאידך גיסא ניקרה בראשם השאלה איזה חיים מועידים הם לצאצאיהם. חיי פריס היו בעיני ברטראן בלון צבעוני גדול ומנופח וחסר תכלית. איווט רצתה שילדיה יגדלו כיהודים, ובעצמה לא ידעה מדוע. אחת היא לי, אמר לה ברטראן, מה תהיה דתם (אם בכלל) והיכן תהיה מולדתם, ובלבד שיהיה טעם לחייהם ושישאפו לדברים נעלים ממיצרכים וכסף. ואם תוסיפו לזאת בריחה שברחו הללו מאהובת־נעוריו של ברטראן שנתאלמנה לפתע, לא תהיו טועים הרבה.

קמו איפוא ומכרו את ביתם בעיר. ואלמלא הפצירו בהם ידידיהם הרבים, שראו אותם בדמיונם חוזרים כלעומת שבאו, היו מוכרים גם את ביתם שבכפר ומנתקים את כל קשריהם עם פריס. הרבה חפצים ורהיטים מכרו בפרוטה והרבה נתנו לידידים; ומה שנשאר, לאחר שארזו מה שארזו, הטעינו והובילו אל הבית שבכפר ונעלו אותו על בריחים. שלחו מטענם בים ועלו על מטוס של אל־על ובאו ונחתו במרכז־קליטה שעיקרו אולפן של עברית.

כיוון שהביאו רנו שלהם עימם (מכונית זו שאמריקאים מצחיקים שבאולפן מתעקשים לקרוא רנולט) החלו מסיירים בארץ בסופישבוע, מחפשים היכן ישתקעו, היכן יבנו ביתם. היו נוטלים את הילדים ומערימים סביבם תפוזים וכריכים ומפות וצעצועים, ויוצאים לדרך בשירה עברית על שפתיהם – מלים בהיגוי רך וזר, חוטמני ומלרעי א־לה־פראנסז.

בטרם עלו ארצה היה להם חלום – לחיות בקיבוץ צעיר ולבנות ביתם ועתידם במו ידיהם; לתת לילדים לצמוח כעשב השדה. ככל שהתקרבו סידורי עלייתם כן שופכו עליהם מים צוננים להעירם מחלומם לפכחם משיכרונם. כל עוד היו אלה ספיקות בעינים התמיהות של שליחים (שחלום חייהם היה “בית כזה בפריס”), לא רפו ידיהם של איווט וברטראן והם הוסיפו לקרוא ולשאול ולהתכתב ולהתעניין. כשהתחילו להגיע אל משרדי הסוכנות מכתבי התשובה מן הקיבוצים, נסתתמו טענותיהם ונסתגרו פתחי חלומם.

מהם היו מנומסים ומהם היו מנומסים פחות, שמקומו של נימוס אינו בראש מעלותיהם של חברי־קיבוץ, אך עיקרן של כל התשובות היה: איננו יכולים לקנות חתול בשק. אילו רק אמרו “תבואו ונראה”, היו באים ורואים ומתראים ומקבלים בהבנה הסתייגות זו שעיקרה אי־ידיעה. אלא שבסמוך לאותו שק מנו הללו מה מבקשים הם מחתול: שיהא גילם של ההורים מתחת לארבעים, ושיעברו בדיקות רפואיות של גוף ושל נפש, ושיחתמו שמוכנים הם לכל עבודה, ושלא יביאו עימם רכב וציוד שמעל למותר אצלנו, ושלא יהיו להם ילדים בגיל זה וזה וזה, שהקבוצות הללו אצלנו במקרה מליאות ואינן יכולות לקלוט נוספים, וכיוצא באלה מגבלות ודרישות שאפילו בתו של רוטשילד אינה מעמידה בפני חתנים. קיבוץ אחד מודיע שדירה למשפחה כזאת (“מרובעת ילדים” כותב מזכיר חכמן) לא תעמוד לרשותו לפני ינואר בעוד שנתיים. קיבוץ אחר רוצה לדעת תחילה (בטרם תוכל ועדת הקליטה לגשת לדיון מעשי) מה מניע אנשים מסודרים לעזוב את פריס; שמא קלפים חבויים להם מתחת לשולחן. ומבקשים הם את השליח שיואיל להבהיר לתמימים הללו הבהר היטב שתנאי החיים בקיבוץ אינם טובים מאלה של “משפחה ממוצעת בפריס”. לבל תהיינה אכזבות. קיבוץ אחר מבקש לדעת איזו הכשרה מקצועית יש להם להורים ובאיזה מן הענפים (ראה רשימה מצורפת) עשויים הם להשתלב.

לא את כל המכתבים קראו בפניהם ולא כל מה שקראו בפניהם שמעו והבינו, אך מן המשפטים המעטים ששמעו ומן השתיקות והגימגומים שביניהם (שניכם עברתם את גיל הארבעים? רק אתה? סליחה… לא התכוונתי לחטט. כאן שואלים שאלות…) הבינו איווט וברטראן (ולא הבינו) שאין הם כל־כך רצויים.

כשהגיעו לארץ שבו והעלו אפשרות של קיבוץ. הסתכלו השומעים בציפורניה של איווט ובבגדים שלבשו ילדיה ואמרו, מדוע לא תנסו להשתקע בירושלים. ומששמעו במה עסק ברטראן בארצו הוסיפו ואמרו: הטלוויזיה הישראלית הצעירה ממש צמאה לכוחות מקצועיים מנוסים.

בלי התלהבות יתירה ניסה ברטראן לברר מה סיכוייו להיקלט בירושלים במקצועו. נמאס לי לצלם זוועות ולהזיל דמעות מעיני הצופים, אמר לה לאיווט, מפריז כדרכו בעידנא דריתחא. ידעה איווט שזקוק הוא לשינוי בחייו ואם יחמיץ שעה זו ספק אם ימצא אחרת. ובכל־זאת שכנעה אותו שיש לבחון כל אפשרות עד תום, מבלי להתחייב. נסע וחייך ועיקם פיו באנגלית זרה וגימגם מלים של אולפן (ככל שאתה עולה בארץ הזאת במעלות החברה והמעמד כן מתמעטים שם דוברי צרפתית – מה מוזר!) והבין היטב שזקוקים הם לכשרונו אך לא לעלייתו. אם היית מציע עצמך כיועץ לשנה־שנתיים, נתנו לו להבין, היינו קופצים על בעל נסיון שכמותך. אך אדם שכוונתו להישאר בארץ ועלול לרצות להמשיך במה שיתחיל – כאלה יש לנו די ומהם אנו נזהרים; שהצלחתם נוטלת את הכסא מתחתנו. טוב כסא בלי משענת, אמר לו מתלמד אחד בעל־חזקה בגילוי־לב, ממשענת בלי כסא. בלע ברטראן מה שעמד לו על קצה לשונו ונפרד בנימוס קר. שמעה איווט סיפורו ולא ידעה אם שמע מה שסיפר וסיפר מה ששמע, או שמא שמע מה שרצה לשמוע. אמר לה, ראיתי שם מעט כסאות והרבה ישבנים. אמרה לו, אתה והדוּבּל־סאנס שלך. אמר לה, לכי ותיווכחי בעצמך. אמרה, לומר לך את האמת, מאוהבת אני בירושלים ולא הייתי מתנגדת לעשות בה ישיבתנו קבע, אף־כי קרה היא ואינה מחוממת. מקום שיחמם גם את הגוף גם את הלב הריהו בגדר בל־יימצא בעולמנו.

ירושלים עיר יפהפיה, הודה ברטראן. צריחי זכר וכיפות נקיבה וחמוקי קשתות וקמרונים שבה מי יעמוד בפני קסמם. אפשר פריס וירושלים שתיים יפות שבעולם. אך כשם שבזו איני רוצה לחיות, אף חיים בזו אינם שונים דיים ואינם שווים בעיני. חיים אחרים אני מחפש. משהו חדש, מרענן. חייכה איווט לעברו, קרצה ואמרה, יהא משהו חדש ומרענן ובלבד שלא תחפש מישהו חדש ומרענן, Salaud. המשיך בשלו ואמר, ירושלים עיר שכולה עבר… נכנסה שוב לדבריו ולגלגה, ואתה איש העתיד…

קמו ונסעו לראות מושב חדש בקצה דרום, שאמרו האומרים שדומה מושב לקיבוץ ושונה מחיים של עיר תכלית שינוי. נסעו ונסעו, הים לימינם, עד שרחקו מארץ נושבת. הקיף אותם המדבר וכבש את ליבם. דממה ולהט וצוהב ומישור. צלתה השמש את בשרם וייגעה את עיניהם והגירה את זיעתם פלגים פלגים. היו נוסעים וקרבים וחושבים, הנה מצאנו מה שביקשנו; יגעת ומצאת – תאמין. עד שנכנסו לכפר ויצאו אל בין החממות המבהיקות וראו חמולות של בדווים כפופים על עבודתם – נשים וזקנים וילדים, ומקבלי־פניהם הנלבבים עומדים עליהם על הפועלים כנוגשים, לבן על גבי שחור.

חקר ברטראן ושאל, שפתאום צפו עלו בו דברים ששמע עוד בביקורו הראשון בארץ בשליחות הטלוויזיה הצרפתית, ונתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע. כיוון שהם ערבים והבטחון חשוב מכל פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר־של־פועל־אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות – זבש"ם, אמרו בלשון התקופה, זו בעיה שלהם. ואם אינם רוצים לעבוד בתנאים האלה, שלא יבואו. מן הון להון קשר כל מתיישב קשר של קבע עם חמולה אחת. שבו הללו ותקעו יתדם באדמה זו שאתמול היתה שלהם והם נודדים עליה והיום היא שלו והם יושבים עליה. הראש ראש יעקב והידים ידי עשיו. והכיס מתמלא זהב, בעזרת השם יתברך. לא נחה דעתו של ברטראן עד שהביא את איווט אל תוך אהלי קידר הכהים הנטויים כצל כמטחווי קשת מן הבתים המלבינים של “היהודים שלה”. אם זה מה שאת מחפשת בחיים, אמר לה בולע לַבה הגואה בקרבו, קראי לי מהיום ברטראן־אפנדי. ונהנה ממתק הארס בין שפתיו הוסיף: נוצרי נולדתי מבלי ששאלו את פי; ופסגת שאיפותיי אינה להגיע לדרגת אפנדי יהודי בארץ־הקודש.

תפסיק, אמרה לו, ונשכה שפתה בשיניה. סליחה, אמר ברטראן, החום הזה מוציא אדם מדעתו. הורידה איווט את ראשה ואמרה, האם יודעים האנשים האלה מה שהם עושים? אמר לה, אני יודע מה אנחנו עושים, שרי. אנחנו שבים לחפש קיבוץ. מהרו לעלות לרנו המאובקת, אספו את הילדים שנמצאו נוגסים פלפלים ירוקים בשרניים ועסיסיים ויצאו לדרך מבלי להביט לאחור.

בשעת הנסיעה המתמשכת קינטרה אותו ואמרה, חשבתי שסוציאליזם הוא מחלה של צעירים. אמר לה, ברוחי עודני צעיר, שרי, ואפילו… ראה במראה את הילדים במושב האחורי ולא הוסיף מה שרצה להוסיף. נרמזה איווט ממבטו הממזרי הלח והסמיקה. צחקה והטביעה נשיקה בצווארו, נושמת ניחוח זיעתו המדברית בתאווה. זכרה לפתע אותו יום של נעורים פרועים על חוף הים בקַנְיְי־סוּר־מֶר. לפותים ומיוזעים הציעה לו למלא ממנו צנצנות “אוֹ־דה־ברטראן” ולמכור אותן כאפרוֹדיזיאק. לא שיערה אז שההערה השובבה שלה תפעל עליו בו במקום להלהיטו עד־כדי־כך. זכר אותו מקצב עלי במכתש עוד חי בבשרה ובדמה כאילו היה זה אתמול. חבל־חבל שהילדים עכשיו איתם.

אמרו להם, לא כל המושבים בפיתחה, ורבים מהם לא זר בהם ולא שכיר. אל תעשו הכללות ולא תבואו לכלל יאוש. זכרה איווט בן־דוד רחוק שמזל אחותה הציגה אותו בפניה כמושבניק לשעבר. אמרה לברטראן, ניסע ונשמע.

באו אל ביתו של אותו מַטַלוֹן. אמר להם, פרנסה במושב – יש ויש. אמנם העבודה קשה. בזיעת אפיך תאכל לחם. אך עם קצת שכל בקדקד לא תאכל את הלחם בלי ז’אמבון, אם ירדת לסוף דעתי. אם־כן, תשאל, מה הבריח אותך יא מטלון מן המושב? אז אני אגיד לך. את המושב המציאו אשכנזים. אשכנזים טובים, אבל אשכנזים. במקום דרך־ארץ יש להם הגיון. אנשי השכל־הישר, יעני. מתיחסים אל השכל הפתלתול של האדם כאילו הוא מקל ישר, אם ירדת לסוף דעתי. תשאל, למה אני מתכוון. אז אני אגיד לך.

הוציא ממחטה גדולה מכיסו ורוקן את חוטמו בקול תרועה. אחר שב ופנה בדבריו אל ברטראן, מתעלם מקיומה של איווט כבת־שיחה.

התחילו לגדול הילדים, התחלתי להתעניין כיצד מורישים להם את המשק ואיך שומרים על שלמות המשפחה. בדרך הטבע, הבכור יורש את אביו, לא? אפשר שתיגזל זכות הבכורה דווקא מן הבן הבכור? תגיד אתה. הרי דין תורה הוא. ואלה מה אומרים, דווקא הצעיר בבנים הוא יירש ממך את המשק. ומביאים לי הגיון של אשכנז כתנא דמסייע: שהרי הבכור ייצא לחיים בעוד כוחי במותניי לעבוד את משקי, ואילו עד שיבשיל הצעיר אני אצא מכלל שימוש. אמרתי להם, ואם זיכני השם יתברך בבנים תחילה ובבנות אחריהם? היתממו ואמרו, ומה ההבדל בין בן ובת, אה מטלון. (אֶה… לך תבין אותם.) אמרתי להם, אם אינכם יודעים את ההבדל, לכו אצל חז“ל. אמרו לי, מטלון, במאה העשרים אנחנו חיים. רציתי לומר להם, טז אחד גדול על המאה העשרים; לא ראינו במה טובה היא מן האחרות. אבל התאפקתי. אמרתי להם, אם חז”ל אינם לטעמכם, מה תאמרו על הפתגם הצרפתי “יחי ההבדל הקטן!”? התחילו מאכילים אותי בקש הזה של שחרור האשה ושוויון המינים. עניתי להם מניה וביה “למינים ולמלשינים אל תהי תקוה” ושאלתי אותם, וכי אינכם מתפללים כל יום “ברוך שלא עשני אשה”? התחייכו והתחכמו וענו בהתחמקות: למי יש זמן להתפלל, יא שֵיך.

ואתה חושב שבזה זה נגמר. אז לא. עד שאני מתווכח איתם ומוכיח להם באותות ובמופתים שלא מן הצדק ולא מן הדין שתירש אותי דווקא הקטנה ושייצאו אחיה מקופחים, קל וחומר אחיה הבכור, באו הללו ופתחו בנדיבות את ליבם והציעו לי “הרחבה” לאחד מבניי בצד הכפר. אמרתי להם, מה פירוש אחד, והיכן יהיו האחרים? היית צריך לראות איך העינים שלהם יצאו מחוריהן. אמרו לי, אתה אינך חושב שיהיה מקום במושב לכל שמונת הבנים והבנות שלך. אמרתי, למה לא? האם יש שמחה גדולה מזו לאב? בשביל מה טיפחתי וריביתי אותם, בשביל שיפרחו מהקן? אמרו לי, גוזלים דרכם שפורחים להם. אמרתי, ירצו – יפרחו; אך בני מטלון כמו שאני מכיר אותם, ירצו אינשאללה להישאר קרובים אצל אמם. אמרו לי, ומה יהיה אם כל איש במושב ירצה להשאיר איתו את כל צאצאיו, הרי לא תספיק אדמה של חמישים משפחות לחמישים כפול שבעה. אמרתי, מה שיעשו אחרים זה עניינם. אני דייני שאני יודע מה שאני רוצה ומה שילדיי ירצו בעזרת־השם.

אמרו לי, בוא נסכם: הרחבה לאחד ומשקך שלך לבת הצעירה כוכבה. אמרתי להם, לא יעשה כן במקומנו, רבותיי! אמרו לי, עכשיו אתה בארץ־ישראל. פניתי לאחד בן־תורה שעמד בראשם ואמרתי לו: ילמדנו מורנו, האם עולים אנו לארץ־ישראל או שמא חס־ושלום יורדים אליה. העביר ידו על זקנו ואמר לי, אל תתחכם, מטלון. לא הרפיתי ממנו. אמרתי לו, וכי לא מצאנו כתוב “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כן יבורך גבר”? מילמל ואמר: תהילים קכ"ח. אמרתי לו, בראוו! אמר לי, מטלון, עליך לקבל את דין התנועה. אמרתי לו, דין תנועה ודין תורה – מה עדיף? אמר לי, בידך ההחלטה. חשבתי בליבי, לא מדובשך ולא מעוקצך. שמרתי על הנימוס הטוב ואמרתי להם: שלום על ישראל.

מילאו איווט וברטראן מכוניתם מצרכים “בחצי חינם” שיעץ להם מטלון לקנות בחנותו ושבו למרכז הקליטה. קשור הוא עדיין הדוד עם שכניו לשעבר במושב. הם מביאים לו מכל מה שהם מגדלים והוא מוכר להם ממה שיש בחנותו בלי מתווכים ובלי קבלות ובלי בטיח'. הוא נהנה והם נהנים, ברוך השם.

שבו וחיזרו אחר הקיבוצים. כל מה שראו עיניהם כל מה ששמעו אוזניהם הוביל את נפשם אל הקיבוץ, שאף אם אינו מה שצריך להיות, נקי הוא ממקומות אחרים. נסעו ונפגשו ושוחחו.

ראו שומעיהם שמאחורי המלים עומדים אנשים כנים וסימפטיים, אם גם צעירים כבר אינם, והזמינו אותם לביקור של ממש.

כשנכנס החודש החמישי לשהותם בארץ כבר היו שניים־שלושה קיבוצים מחזרים אחריהם. זה שולח בננות וזה שולח תפוחים, זה חבריו באים לאולפן לבקרם וזה משגר הזמנה לחג ולחתונה. שקלו ובדקו ומצאו, שייטב לקטנים אם יילכו לקיבוץ, שהילדים לנים בו לצד הוריהם. נפל הפור על קיבוץ אחד נאה שנופו מרהיב והנוי בו מטופח וחבריו בני־אדם. לא רחוק מדי מירושלים, שאם ירצה ברטראן ברבות הימים להשתלב בעבודה חלקית בטלוויזיה, ימצא דרך לשוב יומיום לביתו.

פתחו הללו סוף־סוף ארגזים שהביאו והוציאו רהיטים ובגדים ואַבזרים שהזכירו נשכחות. מילאו דירה צנועה שעמדה לרשותם ונשארו הארגזים מלאים. יצא ברטראן לעבוד בקטיף ונכנסה איווט למטבח. ברטראן נתגלה כעובד מסור ועל־אף שהיה מתייגע ומתייסר בחום הכבד, היה מאושר משזפונו ומנחישותו ומן השינוי בחייו. מעולם לא ישן שינה עמוקה, שנת יגעי־גוף, כמו כאן ועכשיו. ובשבתות היה מלא מרץ והשתולל עם הילדים בבריכה כנער.

איווט התקשתה בעבודה. מצד אחד חששה לעורה ולידיה ועוררה מבטי טינה של נשים קלויות בשמש ובלוּיוֹת בשדה, שראו בכפפות גומי שלה פינוק־של־פריס ושמחו לראותה אותה כורעת על הביוב לנקותו. מצד שני, המתחים האישיים והנַשכנוּת המתמדת בין הנשים הללו סביבה העבירו אותה על דעתה. בחורות מהוגנות ומשכילות, שלכאורה צריכות לחבב זו את זו ולעזור זו לזו (שאלמלא כן מה הביא אותן לכאן?), מרכלות כתגרניות בשוק, ומסתכלות זו לתוך סלה של זו, ובוחשות זו בקדירתה של זו בקַרתנוּת, ושוקלות כל אחור של זולתן במאזני־זהב, ונאבקות על מי־תעשה־מה ומי־תקבל־“שבת”־מתי בקצף על שפתיים ובקנאה בלב. האם לשם כך עזבה מה שעזבה ובאה לכאן, היתה שואלת את עצמה בשעות קשות של יגיעת הבשר וירידת הרוח. אך לאחר המקלחת הטובה (למה אין להם כאן אמבטיה? ובּידֶה?) והמנוחה הקצרה, היו מגיעים הילדים והיא היתה רואה אושרם על פניהם ושלוותם במעשיהם ועונה לעצמה ואומרת: כמה שהאנשים שבכאן מאכזבים, אני מרגישה סוף־סוף שייכות כלשהי, שייכות לחברה המיוחדת הזאת שאפילו מגרעותיה בולטות באנושיותן. טעונת אשליות באתי ועלי להתפכח מהן. נאיביות היתה מצדי לחשוב, שהאישה בקיבוץ תהיה פחות אישה ושיצרֵי לב אדם־רע־מנעוריו יבואו כאן על תיקונם. א־פרוֹפוֹ אישה, דומה שדמיו של ברטראן כאן יותר רגועים.

אף על ברטראן עברו משברים. סוציאליזם סאלוני בו דגל מנעוריו פשט כאן מחלצותיו ונותר עירום ועריה. אילו היה צעיר בכמה שנים היה מתאכזב ובורח. כיוון שהיה מיושב בדעתו ומנוסה בחיים ומעוגן בקטנים, האריך רוחו והתבצר מאחורי המסקנה שכל רעיון בהתגשמותו בהכרח מאבד מיופיו ומשלימותו. כאן מצא מחדש צידוק לתורה שקנה בצעירותו בהתלהבות מספריו של אלבר קאמי ומחוגי מעריציו: אף אם עולם לא יבוא לעולם על תיקונו המלא, הרי בעצם מאבקך על דמותו טמונים הסיפוק והתכלית של חייך. אתה חותר יום־יום אל הטוב יותר, ובעצם חתירתך השכר: הנאה וזקיפות־קומה ושלימות עם עצמך. ואפילו לא תגיע אל הטוב ביותר (דבר הלמד מעצמו) דייך בזה שחתרת אליו; ואשריך שהיגעת אל הטוב יותר; יותר ממה? – ממה שהיה אלמלא עמל סיזיפוס שלך.

וכאן בקיבוץ אתה עושה זאת בחברותא. עם אחרים החותרים באותו כיוון. אולי לא באותו קצב, ולא באותה התלהבות ובאותה מידה של מאמץ; אבל באותו כיוון. ביחסים של אני־אתה יחדיו.

הקיבוץ הוא המקום היחיד בארץ ההגירה הזאת, אומרת לו איווט, פעם בניסוח זה ופעם בניסוח אחר, שבו באמת לא חשוב מאין באת וחשוב רק לאן אתה הולך. והוא מלטף אותה בעיניו ומבין מה בליבה.

עד היום אפשר למצוא אותם את איווט וברטראן (ליתר נוחות החלו לקרוא לו בּרט) יושבים לפנות ערב במכנסים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה־גראן וקוראים בספרים של סארטר ושל אנוּאי ושל אמיל אַז’אר ומשגיחים על הילדים שלא יבואו לידי קטטה.

לאחרונה החלה איווט ממַתנת איפורה, אף כי מרבית החברות נוהרות היום לקוסמטיקאית כשם שנהרו פעם למקלחת הציבורית. הציעו לה לעבור קורס ולהיות קוסמטיקאית של הקיבוץ. היא עדיין שוקלת. יש בזה יותר מקמצוץ מרֵיחה של פריס, ונסיונה לימדה שהיא מסתדרת טוב יותר בחברתם של גברים, אם בעבודה ואם לאחריה. אף ברטראן שוקל הצעה לעבוד מחציתו של שבוע בטלוויזיה. הצעה ראשונה להיות כתב־חדשות באיזור אינה נראית לו כלל, אך הולכים ומבשילים בו כמה רעיונות של יצירה בתחום הדרמה הטלוויזיונית – חלום נעורים ישן שהתעורר לחיים.

ואחרון־אחרון עיקר, הילדים השתלבו בחברתם והם נראים ומרגישים קיבוצניקים לכל דבר. יודעים מה יהיה היום ויודעים מה מצפים מהם למחר. ורואים בכפר המטופח את ביתם. Voilà.

 

פרק מ'    🔗

באותם הימים ממש שאיווט ובני־ביתה החלו למצוא בקיבוץ את ביתם, הלך ונתערער עולמו של אלבר. אם תשאלו היום את חברי קיבוצו של אלבר כיצד החלה אותה מפולת, תשמעו דעות מדעות שונות. יש אומרים, גל תנועות המחאה שפקד את הארץ אחר מלחמת יום־כיפור הוליד את גל הרינונים, שהפך למחאה נגד בדלנותו של המפעל ומנהיגותו המתנשאת של אברום מנהלו. יש טוענים שזה דרכו של עולם, שֶבּוּעה הגדֵילה והולכת – סופה להתפוצץ; בעצם ניפוחה וריחופה טמון סופה. ויש המסבירים את המשבר במאבק הדורות בקיבוץ; שאלמלא תאוות השלטון בלב צעירים שאפתנים, לא היו הללו טורחים לחשוף את שגיאות ההנהלה ולהוקיען בלשונם החדה כתער כשחיתות.

אלה ואלה ואלה יוֹדו ויסכימו שמבחינה כלכלית שיגשג המפעל והגיע לגיאות בניהולו של אברום. מכאן ואילך מתפצלים ההסברים. ראשונים טוענים, גיאות זו היתה חלק בלתי־נפרד ממה שנעשה בארץ כולה באותן שנים שהמדינה המנצחת היתה שיכורה מעצמה ומעוצמתה. שגעון־של־גדלות נכנס בראשם של מנהלים גדולים וקטנים; הגדילו לעשות והגדילו לטעות. אחרים טוענים: כל מפעל מצליח מנהליו עלולים לשגות בדמיונות המביאים אותם לשגות במעשים. נישאים על כנפי ההצלחה, שהם כביכול מחולליה, ובשם היעילות והפריון והרווחים הם עושים דברים שלא ייעשו. ריכוז כוח ניהול והכרעה בידי אדם אחד הנשען על יחידים התלויים בו יותר משהוא תלוי בהם – סופו שמביא אובדן על אותו אדם ומפלות על הסובבים אותו. וקבוצה שלישית רואה כאן בעיה טיפוסית של קיבוץ. שאלמלא בקיבוץ עסקינן, אומרים הללו, היה אברום ממשיך ועולה, מוסיף ומפתח את מפעלו, והופך מליונר מצליח כל־יכול, שכל מי שעומד בדרכו נדחק ונשחק ונמחק.

וכשם שרבים ההסברים למה שקרה מרובים הסיפורים על מה שקרה.

אברום ריכז סביבו חבורת צעירים שראתה בו ובכשרונו את סוד הצלחת המפעל וראתה במפעל את סוד עתידו של הקיבוץ. ככל שגדלה החבורה גדל המפעל, וככל שגדל המפעל נדרשה חבורה גדולה יותר לנהלו. וכידוע, עם האכילה בא התיאבון. כיוון שפרץ המפעל ונתרבו הצרכים, רצה אברום למשוך אליו ואל מפעלו כל בחור וטוב בקיבוץ. מה עשה, החל מחלק טובות הנאה לעובדיו, שיצר לב האדם מוּכר לו היטב לאברום. תחילה קנה להם דברי־לבוש שלהם מתאווים צעירים, שמי שאינו צר־עין ומי שאינה רכלנית קוראים להם “בגדי־עבודה”. אחר החל מזמן קומזיצים, שמי שלמד סוציולוגיה והרחיב את אופקיו קורא להם גיבוש־צוות־עובדים, ומי שהקנאה אוכלת אותו מכנה אותם ארוחות־שחיתות, ומי שהושאר בחוץ בעל־כרחו הולך ומונה בקבוקים ריקים ורושם שמות זרים ומוזרים כגון Black & White וכגון Johnnie Walker וכגון Drambuie ומחשב ומפרסם שקומזיץ כזה למיוחסים עלה לקיבוץ מה שעולה סדר פסח לקיבוץ כולו. עונים הללו ואומרים: שטויות, לא עלה פרוטה שחוקה לקיבוץ. מכספי המפעל שולם הכול, ולחוֹג עיסקה מוצלחת בא, שהרווחים שהכניסה עיסקה זו לקיבוץ שלך מאפשרות לך לאכול יומיום בשר. ודרך־אגב, נא לא לאבד את חוש המידה: הוצאות הקומזיץ אינן מהוות אפילו פרומיל ממה שהרווחנו אנחנו במפעל באותו יום שהסתיים בהילולא.

נתאחז רחרחן כתבתבן אחד באותו ויכוח וכיוון שהיה מחפש מה יכתוב בעלון הקיבוץ, שהוא במה יחידה שאינה מחזירה לו מאמריו, בא והעלה על הכתב רשימה וקרא לה “סדר שני או חוסר סדר” וסיים אתה במלים צדקניות על כך שמה שמפריע לו ביותר באותה “פרשה” אינו אלא ההשתכרות הגוֹיית המגעילה שבה נסתיימה ההילולא והבזבוז הבורגני שנלווה לה “מה שאכלו הכלבים של אותם גבירים באותו לילה יכול היה להשביע את כל הקיבוץ בערב שבת.”

לא נחה דעתם של הרבים החסרים עד שהובא העניין בפני ועדת־החברה ובפני האסיפה הכללית ועד שגוּנה המעשה במלים של “כל כתבי” שיצאו מן האופנה.

צחקו גיבורי המפעל צחוק גדול וקרצו זה לזה: הם במלים ואנחנו במעשים. וכל אחד הבין זאת על־פי דרכו; מבוגרים שביניהם אל מה שכבר נעשה נתכוונו, וצעירים – אל מה שיעשו ביד חזקה ובזרוע נטויה מחר־מחרתיים. אברום, שיקרים היו לו עקרונות הקיבוץ, ניסה לרסן ולמתן את החבורה החמומה שהחלה מפעילה את צי הרכב שברשותה בצורה פרועה ומנקרת־עיניים – החל מהבאת הילדים עד פתח הגן והפעוטון ברכב־של־אבא וכלה במסע לסיני שמטרתו הוגדרה כגיבוש הצוות, וסיבתו – כפיצוי לנשי־הצוות על השעות הנוספות ועל משמרות הלילה של הבעלים המסורים. ידע אברום שאם לא ירסן את הסייחים שזחה עליהם דעתם, ייצאו הללו גם משליטתו ויתדרדרו לחיות כזרים בקיבוץ עד שייאלץ זה להקיאם מקירבו. מצד שני ידע והבין שאם יכביד עליהם את ידו, יקפצו כמה בעלי כאריזמה מביניהם וישמחו לוותר על “שירותיו הטובים”, שכבר שמע שמאחורי גבו החלו קוראים לו זקן. פוחח אחד, שזה עתה פשט מדיו, העז פעם פנים ואמר לו לאברום בעיצומה של הילולת־שמפאניה קטנה: אפילו השם שלך מעיד עליך שאתה “מרובע” – אם רק תשנה את סדר האותיות ותתעלם מן ההבדל בין אל“ף לעי”ן יהפוך “אברום” למרובע. אברום כמובן לא נשאר חייב. וכיוון שהיה שמו של זה “אזרחי” ענה ואמר: ואתה, צוציק, אם רק נוציא ממך את הזין, שממילא אצלך הוא מיותר, תבדוק ותמצא מה ישאר ממך. צהלו המסובים והחליטו חגיגית שמכאן ואילך יקראו לאותו מרדן “חרא”. זה סופם של כל פוצי־פה, סיכם אברום באמירה דו־משמעית, קורץ למבינים ומרוקן את כוסו בתנופה גברית.

החל איפוא אברום מסתיר הטבות מאחורי “צורכי־המפעל” והיה מקפיד לשכנע את עצמו לפני שיצא לשכנע אחרים. בסופו של דבר זה נהנה – העובדים מקבלים מה שהתרגלו לקבל, וזה אינו חסר – הקיבוץ אינו חסר דבר מעקרונותיו, אם ההסבר הנכון ניתן בזמן הנכון ובצורה הנכונה. נמצא שטלפון בבתיה של חבורת המנהלים (שהורחבה על־מנת לשמור על האופי הדמוקרטי של הנהלת ענייני המפעל) הוא צורך מצורכי המפעל המתפתח; ושהשתלמות העובדים הבכירים בחוץ־לארץ היא עניין חיוני שאין לדחותו. המחשבה לשלב את היוצאים בתור המזדחל של כל חברי הקיבוץ נדחתה על הסף כ“בדיחה טובה”, אך עצם העלאתה איפשרה עיסקה עם ועדת־החברה של הקיבוץ שעיקרה כך: מאחר והבחור ממילא יוצא, ולתקופה ממושכת; ומאחר שעל־ידי־כך הוא מפסיד את תורו ולא יוכל לצאת עם אשתו בבוא העת; ומאחר וממילא תקציביכם מצומצמים ואין אתם יכולים להדביק את הבקשות ואת הציפיות – אנחנו נממן גם את יציאת בנות־הזוג עם עובדי המפעל ויציאה זו תיחשב להם כאילו טיילו בחו"ל.

לאחר שנתקבלה ההסכמה העקרונית ואושרה באסיפה בה השתתפו (לכבוד הסעיף המסעיר) למעלה מעשרים אחוזים מן החברים, התברר שכמה מן ההשתלמויות הללו ממושכות ורציניות וכיוון שהטכנאי יוצא עם אשתו (“עם החברה שלו” הקפידו ותיקים), הרי מובן מאליו שיש לשלוח איתם את ילדיהם; שהרי עברו הימים שבהם התעלמנו בתמימותנו מן התא המשפחתי.

גם לועדות אחרות הציע אברום והגיש עזרה כספית בשעת־הדחק, כגון בשעה שעברו על התקציב או בשעה שנזדקקו לדברים שלא נלקחו בחשבון בעת שעוּבד. כיוון שהנהלת החשבונות של המפעל נפרדת, לשם ייעול, וכיוון שמה שדרוש לועדות הללו הוא סכומים־של־מה־בכך במושגי המפעל, וכיוון שאברום מבין את צורכי הקיבוץ לא פחות משהוא מבין (ודורש שאחרים יבינו) את צרכי המפעל – היה אברום נוטל על עצמו לפתור בעיות תקציביות מסוגים שונים בלב חפץ וביד רחבה. מי, למשל, יכפור בצורך לרצף את המקלטים של הילדים?! ואם אין המוסדות האחראים במדינה מבינים זאת, ואם אין מזכירות הקיבוץ מוצאת מניין לקחת את הכסף – נמצאים גם ההבנה וגם הכסף אצל אברום, והוא מכריז: עשו זאת עוד מחר. אני אממן. ואחר־כך נראה איך נרשום את זה בספרים.

אלו משבחים אותו את אברום ואלו מגנים את המזכירות החלשה והתמימה, והכל סוללים לו דרך לצעדים נוספים כגון דיסקוטק של צעירים, שאינו מוצא תקציב למערכת סטיריאו, וכגון חוג קרמיקה שזקוק לתנור גדול וכגון דברים רבים אחרים שרכלניות הקיבוץ תמנינה אותם בפניכם ברצון עד תום הדורות. הם סוללים לפניו את הדרך והוא הולך בה בקצב המסחרר שלו ובבטחונו העצמי הגדל והולך; צועד בעוז ואינו מסתכל לצדדים. כיוון שבסופה של כל דרך יש מעלות ומורדות, ונותנים לו הללו דחיפה קלה במדרגות (לזרזו, כביכול) וכשהוא מתגלגל ואינו מסוגל עוד לעצור קוראים הם אחריו “פרא־אדם, מה אתה ממהר?” ללמדך שבני־אדם כפויי־טובה מעצם ברייתם, אפילו קרויים הם “חברים”. אינם יכולים, למשל, לסלוח לו על הרמת־היד ההיא על אותו נער, אפילו שנו בנעוריהם שאין דנים אדם על מעשה שעשה בכעסו.

מה רוצים הללו ממנו אין אברום יודע. הרי למענם עשה כל מה שעשה. וישרים שביניהם יודעים זאת. בעידודם עשה רוב מה שעשה. וגם את זאת הם יודעים. אלא שדרכו של סוס פרא שמנסה הוא לזרוק רוכבו מעל גבו. ודרכם של אנשים קטנים להתנקם באנשים בעלי שיעור־קומה, שלצידם ובצילם מרגישים הם את עצמם ננסים. כך מסביר אברום לעצמו את מניעיהם של שומרי־החומות בקיבוץ, ועליהם אין בליבו כעס. מרחם הוא עליהם, כך אומר הוא בנפשו. חיים בעולם האתמול ומאַזנים פיגורם בשירים על עולם המחר. על מי אברום כועס – על אלה שבגדו בו. העמיד אותם על רגליהם, עשה מהם בני־אדם, לימד אותם להיות בוסים בקיבוץ – תורה המחייבת אמנות ומיומנות כמי שהולך על חבל דק ומנגן על כינור – והם בעטו בו. בנעלים שהנעילם, בעטו בו.

זה התחיל עם סעיף “הוצאות” ונסתיים בסטירה טפשית לנער מטופש. מעולם לא הקפיד אברום עם חבריו על הוצאותיהם, ועתים אפילו עודד ביישנים וחיישנים שביניהם להרביץ ארוחה דשינה במסעדה טובה וללון בבית־מלון שבו “תעשיינים המכבדים את עצמם” ישנים. שלא לדבר על הללו שנסעו לחוץ־לארץ ונאלצו לוותר על הרגלי הצניעות שלהם למען המפעל; שהרי אין דומה פגישה עם קניינים במסעדה של המלון לפגישה בחדר־האורחים שב“סוויטה” בו גר “האורח מישראל”, שכאן אתה יושב ומשוחח בארבע עינים ובארבע אוזנים ובבקבוק שמפאנייה שכוח שלו גדול אפילו מיוקרתה של ארץ־הקודש. ובכל־זאת, לכל דבר יש גבול. ואברום שידע היטב היכן הגבול וכל חייו עשה בצניעות, אם בבית אם בחוץ, לא יכול היה לסבול בזבוז שעשו הללו בכספי הציבור ושיכרון־גדלות שלהם שהתבטא לא־כל־כך בחשבונות שהביאו אלא בצחוק שעשו מעצם הצורך בהגשת חשבונות וקבלות. כמה תקריות עם החברים הטובים הללו, שהחלו להתיר לעצמם הפקרות, באו על ראשו של אברום והטרידו את מנוחתו גם בשעת נהיגה לילית שנהג מנמל־התעופה לביתו. ובעודו מנסה להתמודד עם מצפונו ולהסביר לעצמו עד כמה אין רע בנסיעה זו ברכב־המפעל להביא את דודו ואת דודתו למטוס (שאילמלא כן היה חייב לבטל יום־עבודה ולשוב הביתה רק מחר בצהריים, ומחר הוא מחכה לטלפון חשוב מפרנקפורט – שיחה בה תלוי גורלה של הזמנה ששוֹויה מליונים) הרגיש לפתע חבטה איומה ומצא עצמו מוטל שותת דם לצד הכביש, תמונות של כתמי־אור־על־שחור מרצדות לנגד עיניו וקולות רחוקים עולים באוזניו. הוא שב להכרתו באמבולנס ושב ואיבד אותה בטרם הגיעו אליו בני משפחתו.

מה יהיה אחר שישוב ויבריא, קשה לדעת. מכל מקום, אברום רואה את עצמו כ“אדם המושמץ ביותר בקיבוץ” כפי שהתבטא בלחישה מאומצת בפני דיטה אשתו, ובטוח הוא שלא נעשה לו צדק הן מצד הקיבוץ והן מצד חבריו במפעל.

על מיטתו בבית־החולים שב היה ורואה תמונות מתמונות שונות, מעשים שהביאו לעליה התלולה ולנפילה הגדולה. גופו הלך והחלים מפצעיו; לא כן נפשו.

 

פרק מ"א    🔗

צלצולים. צלצולים מחרידים. עקשניים. וברקע המיה עמומה וקצובה של רכבות מהירות מתרחקות. אחת יוצאת מתחום השמיעה ואחרת באה תחתיה. חובטת ברקתו. חובטת…חובטת…חובטת… והצלצולים. מה מצלצל. מי מצלצל? אברום מושיט את ידו אל הטלפונים. אינו מגיע. ממתח זרועו ואצבעותיו. כאב חד במותן. מניין הופיעה סוללת הטלפונים הזאת? היכן הוא נמצא? איש אינו עונה. אך לא רק בהם הצלצול. הוא בא מן התקרה, מן הקירות, מתוך ראשו, מאיזו נקודה שבין העינים הבוערות ובין המצח הלוהט. שיפסיקו לצלצל! שיתנו לישון. הוא זקוק לה לשינה. יש בה מנוחה. ויש בה שיכחה. ויש בה גם… לישון.

הטלפון בחדר מצלצל. אברום נוטל את השפופרת ומפטיר בקוצר־רוח, כן!

– מדברים מהמזכירות. חיפשנו אותך במפעל…

– כן!

– אמ… צ’ופ ביקש למסור לך שאתם מוזמנים מחר לישיבת המזכירות אתה ו…

– תני לי את צ’ופ! (המזכיר החדש הזה עולה לו כבר על העצבים) שמע, צ’ופ, הסברתי לך שאין אצלי “הזמנות” מהיום למחר. השבוע שלי מתוכנן מראש.

– תראה, אברום, העניין הזה עם השכירים… אם לא נדון מחר, יהיה מאוחר מדי.

– “הענין הזה עם השכירים” הוא עניינה של הנהלת המפעל בלבד.

– תראה, אברום…

– מאז שנתקבלה באסיפה החלטה עקרונית, בניגוד לדעתך אם־אינני־טועה, עבר הנושא לטיפולנו הבלעדי.

וטורק את השפופרת. עוד מעט היה נגרר לומר לו כל מה שהוא חושב עליו. מסתתר מאחורי חבורת צעירים שמזונם הרוחני “העולם הזה” ומנסה לקחת את כל ענייני הקיבוץ “לידיים” – שתי ידיים שמאליות המוּנעות בהבל־פה שאינו יודע ליאות. עלה לגדולה רק משום שכל מי ששכל בקדקדו…

חבטה עמומה בדלת. שתי דמויות נכנסות בפתח.

– אברום, אתה לא היית אתמול באסיפה. הטילו על שנינו למצוא פתרון לבעייה של מזכיר. כבר חודשיים שאין למעשה מזכיר.

– לומר את האמת, לא הרגשתי בחסרונו.

– אתה אולי לא, אבל…

– ומדוע אתם באים אלי?

– חשבנו שהגיע הזמן שגם המפעל יתרום את חלקו. מיטב החברים מרוכזים במפעל ואי־אפשר לשריין…

– אף אחד אינו משוריין. על מי אתם חושבים?

– עליך.

– מקורי מאד.

– לא נסינו להיות מקוריים.

– אז נסיתם להיות… מעשיים.

– נסינו.

– לא הצלחתם.

– זאת לא תשובה.

– רוצים דווקא תשובה. תקבלו שתיים. אל“ף, לא אני אכניס ראש בריא במיטה חולה. בי”ת, כואב למישהו שהכל דופק במפעל כמו־שעון?!

הצלצולים האלה, כמה מהם לפחות של שעונים מעוררים הם. הרבה שעונים, עם קפיצים שאין להם סוף, עם טרטורים מטרפי־דעת ומגרשי־שינה.

– תראה, אברום, אחד מעקרונות הקיבוץ הוא רוטציה.

– אני לא קראתי את זה בשום מקום. מי קבע שרוטציה זה עיקרון? מתי? איפה? בשבילי, חביבי, “כל אחד לפי יכולתו” זה עיקרון, ופירושו המעשי: האדם הנכון במקום הנכון.

דיטה נוטלת את ידו בידה. לוחצת אותה בחום. בפינות עיניה דמעות. צוחקת או בוכה? היא תופסת את ידו ומושכת אותו אחריה. “רוץ, מהר, רודפים אחרינו!” והוא רץ, ידו בידה, וירכו כואבת מן הריצה המטורפת. כאב חד פולח את ריאותיו. אינו יכול יותר. אינו יכול לרוץ. “אבל הם בעקבותינו! רוץ…” שלושה ענקים רודפים אחריהם, מבט רצחני בעינים. האחד דומה לשוקה, מנהל הייצור החדש; והשני הוא אזרחי, שהמפעל “תרם” לענף השלחין בעל־כרחו; והשלישי… אזולאי. מתנשם ומתנשף הוא שולח מבט שני לאחור. השלושה הפכו לנמרים. הבל־פיהם כבר נוגע בבשרו. הוא מצטמרר. הגם אתה ברודפים, אזולאי? הרי קיבלת ממני את הפז’ו במחיר מגוחך. ההנהלה החליטה נגד בונוס מיוחד למנהלים. שלא יהיו תקדימים. ואני כבר הבטחתי לך. אז בא לי הרעיון. הפז’ו. ממילא מחליפים רכב. נתתי לך אותו ברבע מחיר. ואתה רודף אחרי?? – די־י־יּ!

הוא צעק די, אמרה דיטה. ומישהו ענה, אני שמעתי “אי”. קול זר. אשה.

אברום הרגיש שיניים ננעצות במותניו. במאמץ עילאי הרים אצבעות ימינו והרטיטן כקורא לעזרה. דיטה כפפה את קומתה אליו ונישקה אותו, בודקת בזוויות עיניה אם אין רואים אותה בקלקלתה. הוא רצה להזהיר אותה מפני הנמרים, אך קולו לא נשמע לו. שום נמרים. הזיות. עיניה היפות, המרגיעות – עצובות. מעוננות. בגללו. שלושה נמרים. למה דווקא נמרים? הפנים של אזולאי נתמזגו בפני נמר בצורה מדהימה. כל מה שרצה זה לגמול לו לבחור על עבודתו המסורה, על ההבנה שגילה בנושא העדין של יחסים בין קיבוצניקים־מעבידים לבין פועלים־שכירים שהם עולים־חדשים ותושבי־עיירות־פיתוח ואזרחי־ישראל־השניה כאחד. על גבו נשא הבחור את גשר ההבנה. והאמון. מה שקיבל מגיע לו. ממילא היו מוכרים את הפז’ו מבלי להתמקח והריווח היה הולך למוּסכניק המתווך. למה שלא ייהנה אזולאי? רכב פרטי, הסביר להם בישיבת הצוות, יאפשר לו להגיע לישיבות בערבים ולהיכנס אליו מפעם לפעם לשיחה בארבע עינים – שיחה שיכולה למנוע סיבוכים ולקדם פני תסיסות ודרישות ותככים. “אתם הרי מכירים אותם, את השכירים שלנו”, סיכם את דבריו. “אנחנו מכירים אותם” – ענה לו שוקה בעוקצנות. “אתה – אתה מבין אותם.” ושמא לא היתה עוקצנות בדבריו? אך אותו נבזה, בכורו של גזברנו, פתח את פיו הגדול והתיז: “הלך הזרזיר אצל העורב” ולבל יישאר מקום לספק הוסיף ופירש אל תוך הדומיה המתוחה “לא לחינם הלך ספרא אצל אזול…” וכאן קטעה אותו סטירה איומה. איומה למקבלה ואיומה לנותנה. והקיבוץ כמרקחה.

דיטה מתלחשת עם מישהו. מישהי. אברום מנסה להזיז את ראשו לראות מי זאת ואינו יכול. לי־את?? קולו אינו יוצא מגרונו. רק שפתיו נעות. “היא תבוא בערב” גוחנת דיטה ואומרת לו רכות “זאת האחות”. והוא רואה ברכיים צעירות ובשר שחַמחַם משתפע ועולה אל לוֹבן החלוק.

עיניו נעצמות. מים מבעבעים סביבו. משהו סמיך ממים. גופו הולך ושוקע במעֵין בוץ פושר, טובעני. הריח ריח פודינג שוקולד. הטעם בא אל חיכו. תמיד אהב פודינג שוקולד. האמנם יטבע בו? פחד תוקף אותו. הוא הולך ושוקע. מחפש מאחז ואין. מרים את אפו במאמץ לנשום. הנוזל מזדחל אל פיו, אל אוזניו, אל נחיריו. הוא טובע.

אבא ניצב לפניו. מחייך בפה קפוץ. "מישל… " הוא לוחש. “וולאק, מי זה לימד אותך לקרוא לאביך בשמו?” – “סליחה אבא.” (האם אני כבר מת?) הוא מדבר. אברום אינו שומע. נוזל סמיך ממלא את אוזניו. מתאמץ לעקוב אחר תנועות השפתיים.

– לא שמעת, בני, מוסר אביך. רצית להיות שונה ממני, לעשות טוב ממני.

– לא, לא!

– אל תשקר. אין אחיזה לשקר בעולם האמת. אמרתי לך “דין פרוטה כדין מאה” ואתה חשבת בליבך “איזה קמצן הוא אבא”; אמרתי לך “אל תסמוך אלא על בני המשפחה” ואתה פירשת לעצמך שכל הקיבוץ משפחה אחת. אפילו תאמר הקיבוץ משפחה, שכירים מבחוץ זרים הם וקנאתם קשה. אתה אף אותם קירבת. בפיהם התקרבו אליך ובליבם ציפו לאידך. מתבולל היית בעיניהם.

– למה אתה רועד, אבא?

– קדיש אמרת אחרי? פעם אחת אמרת?

– לא. התחמקתי. לא רציתי לעשות שקר בנפשי.

– יפה־נפש. כל־כך יפה־נפש, שרק במקום ובזמן שזה נוח לך אתה משחק את יפה־הנפש.

– אבא, אל תוסיף. אני נחנק. אני טובע.

– “את אשר יאהב – יוכיח.”

– אבא!…

יד צוננת הונחה על מצחו. או שמא מטלית.

– אהלאן, אברום. מה אתה עושה אצלנו?

– אצלנו? איפה זה אצלנו? אה – – – זה אתה, שחיף.

קראו לו שחיף, קיצור של שחיף־עצמות. עכשיו רואים היטב מדוע. שלד, בלי שום בשר עליו. על העינים, בעצם על ארובות העינים, משקפיים עגולים מוזרים. מעולם לא ראה כמותם אצל מישהו אחר.

– זוכר את ההפגזה ההיא, אברום?

– זוכר. ועוד איך. איך אפשר לשכוח.

“אם אני אצא מזה חי” אמרת לי באחת ההפוגות הקלות “אעשה רק מעשים טובים עד סוף ימי”. כך אמרת. ואני עניתי לך: אני, אם אצא חי, אתפלל פעם בשבוע בבית־הכנסת עד יומי האחרון. “אצלנו אין בית־כנסת” אמרת. אצלכם גם לא בעיה… נסיתי להגיד. ואז ירד הפגז וקרע אותי.

– נכון. בדיוק כך זה היה.

והמחשבה הראשונה שבאה לו לראש כשראה אותו קרוע לגזרים היתה שאינו יודע את שמו, שהדסקית איננה, ושלא נותר ממנו דבר לזהותו.

מה עושה כאן ח’אלתי גילסום?? דודתה של לינדה אמו יושבת ישיבה מזרחית על דרגש מרופד, כגון זה שמוצאים בבתי־הכנסת הספרדיים העתיקים. כמרחף קרב ובא אצלה חכם שחאדה, שלימד אותו את אברום קמץ־אל"ף־אה בכּוּתאבּ. מתיישב לצידה. צירוף מוזר. מה לו ולה? גילסום מוציאה ומכניסה את שיניה התותבות כמשתעשעת. בלשונה עושה היא זאת, נעזרת בשמאלה. פתאם שולחת היא ימינה ואוחזת בחוזקה בידו, הופכת ומונה את הכתמים הלבנים שמתחת לציפורניו. כל כתם – עווֹן, אומרת היא בקולה הצרוד. וחכם שחאדה מוסיף, וכל עוון – בא על עונשו. סוף גנב לתלייה, אומרת ח’אלתי גילסום ומנידה ראשה לכאן ולכאן כמקוננת. “יש הנענשים בידי אדם, ויש הנענשים בידי שמים” – קורא החכם מתוך ספר ישן מכורך ביד, קורא וטובל בוהן ימינו בפיו ושב ומהפך דפיו של הספר כמחפש אמיתות משלימות. הנה מצא. מתקין הישיש משקפיו על חוטמו, פותח במלמול ומסיים בקריאה “…ואף בידי עצמם.”

ההגה בשתי ידיו. עץ מתקרב מולו במהירות מאיימת. אורות הפנסים מנקבים את החשיכה משני עברי העץ. הוא מנסה לשבור את ההגה. מאוחר מדי. מפץ. ואובדן חושים. ואחר־כך התעוררות מרחפת, כנישא על גלים, וכאב עז, וטעם דם, וקולות הבאים מעולמות רחוקים, מלמעלה, נשמעים ואינם מובנים. ושוב אובדן חושים.

כששב להכרה שאל איפה דיטה והילדים. ומה סיכמו עם פרנקפורט. ואם הכל במפעל מתנהל כשורה. מוזר. פעם היינו צעירים וחשבנו שבלעדינו העולם יתמוטט. ואם לא העולם, אז הקיבוץ בלי־ספק. ואם לא הקיבוץ, אז לפחות המפעל. היום ברור לו שאיתו או בלעדיו הכל ימשיך להתגלגל, כך או אחרת; “אם לטוב ואם למוטב” כלשונו של אבא, עליו־השלום.

אולי עכשיו, כשהוא איננו איתם, יתחילו להעריך מה שעשה. שני אנשים במלוא מירצם לא ימלאו את החלל שהותיר אחריו. האם ינסה לשוב למפעל כאשר יחלים? האם יצטרכו אותו? ירצו בו? האם מחליפו יסכים לפנות לו את מקומו? – תלוי במי יבחרו. הם עודם מתלבטים ומתחבטים. כך יאה להם. הוא לא דאג להכין מספר שניים. הוא דאג לא להכין מספר שניים.

שוב הסחרחורת הזאת. מעצמת את העינים ומערפלת את החושים. משהו גועש סביבו. מערבולת.

הוא נופל ונופל ונופל. נוחת על משהו רך. משלחת נכנסת ובאה אליו. שוקה מנהל הייצור וצ’ופ המזכיר וניצה מוועדת־החברה (מניין יודעים הם שיש לה השפעה עליו?) ואזולאי עם משקפיים כהים על עיניו.

צ’ופ פותח כנואם מקצועי: באנו לבקש אותך, אברום, על דעת הקיבוץ והמפעל והעובדים, לשוב ולקחת לידיך את העניינים. אנחנו מצטערים על כל מה שהוּטח נגדך. נסינו להסתדר בלעדיך ונוכחנו שהדבר בלתי־אפשרי. הרווחיות בירידה והפריון נפגע ובכלל… שוקה מגרד את ראשו ונכנס לדבריו של המזכיר: (למה יש לו זר בידים?) אל תחשוב שזה בגלל התאונה. אנחנו פשוט מודים ששגינו בהערכתנו, זאת־אומרת בחוסר הערכתנו… מה שעשית למען המפעל ולמען הקיבוץ… (דמעות זולגות מעיניו. הוא מניח את הזר על המצבה) אם אתה לא תסכים לשוב לניהול המפעל (וזכותך היא לא להסכים, לאחר עוגמת הנפש שגרמנו לך בקטנוניות המחליאה שלנו) אני אציע למכור את המפעל.

ואזולאי מעביר ידו בתלתליו ומחייך ואומר: אף אחד מלבדך אינו מסוגל להבין את העובדים ולתת להם הרגשה של שותפים נאמנים. אם תשוב – אנחנו איתך ומאחוריך. אם תסרב – נתמוך בהצעה של שוקה להפוך את בית־החרושת למפעל הסתדרותי השייך לעובדיו ומחלק ביניהם את הרווחים.

אתה מבין, מסכמת ניצה, עיניה נעוצות בו באהבה, בידך גורל המפעל היום, כפי שהיה תמיד. אמור לנו כן, אברום.

והיא גוחנת אליו ונושקת לו בשפתיים חמות ולחות. והוא קורא בשמה בניע שפתיים. וחיוכה חודר מבעד לעפעפיו. והוא פוקח במאמץ עליון חריץ בין שמורות עיניו ורואה לפניו את דיטה, מרטטת מבעד ללחלוחית.

ראית, אומרת דיטה לדמות מטושטשת בלבן, הוא קרא בשמי. הקול מגיע כהד בין הרים רחוקים. בעבועי־מים מתקרבים. אברום שב ועוצם את עיניו. את הסדק שבין השמורות. גלים גלים באים והודפים אותו, עולים ומציפים. גלים מלוחים של ים. גלי בשרים נשיים רכים וחמימים. מטלטלים אותו. משחקים בו. ראשו סחרחר. עד מתי.

 

פרק מ"ב    🔗

רחמו אהב את החיים במכסיקו, אך התגעגע לפריס. כציפור שבאה מרצונה לכלוב של זהב היה בעינו. גם אודט אשתו היתה מדברת על פריס כגן־עדן אבוד ובלתי־נשכח, שעוד לא אבדה תקוותנו לשוב אליו. בחלומותיה היתה נדחקת־נדחפת־נסחפת, פעמים על המדרכות של ה“גראן־מאגאזן” בבּוּלוואר הוֹסמאן, פעמים ב“מֶטרוֹ” בשעת־הדחק, תמיד גברים מבושמים ומבוסמים וארוכי־ידים סביבה. בקריאת ספרים וכתבי־עת צרפתיים מצאה ניחומים, שכל מה שכותבים הצרפתים הללו יש בו מטעמה ומריחה וממגעה של צרפת.

רק הילדים מצאו כאן חברה ותחושת־שייכות שלא היו להם שם מעולם. בין צעירי הקהילה החלבּית מצאו מרגוע, ופיצוי־מה על בית אבא־אמא, שנתרבו בו המריבות ונתמעטה בו השלווה. אף שנולדו וגדלו בה בפריס זרים היו בה וזרה נשארה להם. בֶּלוויל מסוכנת ומלוכלכת, ופיגאל מגעילה, וסן־דֶני זרוּעת־זונות כפרחים בבּאגאטֶל, ונויִי סנובית ומגונדרת ומביטה מגבוה. את ה“קַארְטְיֶיה” שלהם, השכונה בה גרו, חיבבו מאד. היתה שבה אליהם בחלום ובהקיץ. אולם אפילו שם ידידים של ממש לא היו להם ושייכות חברתית לא הרגישו. הכל התחיל והסתיים בחיוכים מנומסים, ב“בּוֹנז’וּר מסיה מישל” ו“אוֹרווּאר מוֹן פְטִי”, בשאלות שגרתיות לשלום “שֶר מאמאן”, ובהתעניינות היכן בילו סופשבוע ולאן יסעו ב“וַואקַאנְס”. לצאת לרחוב לשחק עם ילדים לא הזדמן להם מעולם בשכונה המהוגנת הזאת. ובבית הספר היו מכופתרים ומנומסים להחליא ואפילו התפרעויות שובבות שהרשו לעצמם ילדי הגויים היו מעבר למותר להם, בני יהודים. כל הנאותיהם הצטמצמו להישגים בלימודים ולאוצרות משחקים וצעצועים ולציפיה ליציאה לבית־הכפר בסופישבוע.

כאן הדברים אחרת. השכונה כולה יהודים. ולא זו בלבד, אלא שכולם בני חלבּ. ובית־הספר כולו יהודים. אמנם בני חלבּ מעורבים בו עם בני דמשק, אבל לא נורא. יוצאים ונכנסים זה אצל זה ונפגשים במסיבות ובחגים ובבית־הכנסת ובתנועת־הנוער שהקהילה מפעילה להנאתם ולמנוחת־הוריהם. אתה שם עין על נערה שהבשילה ואינך ירא את אלוהיך, שאם ייצא מזה משהו – אפילו לברכתו של הרב תזכה. ואם בבריכה אתה מתחכך ומתלהט, יהא ליבך סמוך ובטוח שבבשר כשר פגעת. וברצותך לעשות ספורט כזה או אחר, שערי ה“דפוֹרטיבוֹ” פתוחים תמיד לפניך וכל כולו יהודים ויהודיות; ואתה שא עיניך וראה, שא רגליך ורוץ; בתוך עמך אתה יושב.

אמנם בתחילה היה מישל מספר לחבריו החדשים בגאווה על פריס שעזב, מפאר ומשבח ומנשא אותה על כל עיר. כל־כך התנפח בסיפוריו אלה, מסמיך גדולתו לגדולתה של עירו, שהחלו הללו לכנותו “מישל לה־גראן”, תחילה שלא בפניו, אחר בפניו. נדבק בו כינוי זה, שאינו אלא שמו של מלחין נודע, עד שהחלו אף אחיו ואחיותיו לקרוא לו כך.

כשנולדו לו למישל ילדים קרא לראשון קלֶמאן על שם אביו, שפירושו של קלמאן בצרפתית רחמים, ולשניה קרא כמובן אודט ולשלישי קרא אדוארדו, על שם אדואר חותנו.

מישל התעקש ללמוד אמנות, וזה לא מנע ממנו להשתלב יפה בעסקים. תחילה ניסה אביו לשדלו לא לבזבז זמנו על שטויות, אך כשמישל ספרא מתעקש אפילו רחמו ספרא אינו מזיזו ממקומו. השיב הקדוש־ברוך־הוא את שכלו למקומו והחל בשנה השניה ללמוד מינהל עסקים במקביל. לא שאי־אפשר לנהל עסקים בלי תואר וספרים ומלים של ארבע־חמש הברות, אלא שכך דרכו של העולם שאם אינך הולך עם הזמן, הזמן הולך עם אחרים. רחמו מרוצה איפוא ממישל בכורו ומנסה להכניסו אל סודות העסקים, אך הלה מעדיף לצעוד לאיטו ושאפתנותו מחפשת לה אפיקים מרובים.

מישל – הוא שאינו מרוצה מאביו. צער גידול הורים. שנים אכל תבשיל שהקדיחו הללו, אביו ואמו, ואצבעו המאשימה של מישל מופנית כלפי אביו. דווקא אותה זרוּת, שאפשר לראות בה פרטיות, שהיתה לו פעם בפריס חסרה לו כאן לרחמו. אין אתה יכול להניד עפעף מבלי שירשמו זאת לפניהם חמישה מבקשי טובתך, ואין אתה יכול להשתעל מבלי שתטלפן איזו נפש טובה לאשתך ותיעץ לה לשים כפית של דבש בתה שלך לעת־ערב. קל וחומר מנהג שקנה לו רחמו לשחת זרעו ולהפיג זעמו בחיקן של גוֹיוֹת.

נסיון ראשון שעשה בעיר הזאת לקנות לו מרגוע של קבע בבשרה השחום המפולפל של אחת “מוּנייקה” (בובה) הביא עליו התקף־לב ראשון. כשהתעורר בחדר הטיפול הנמרץ שב ועלה זכרונו ריחה של אותה נערה והממו. שב ועלה באוזניו קולה המתנשם בזלפה על בשרה אותו בושם זר ומוזר שטעמו צורב את הלשון, מזלפת ולוחשת “עוד, שֶרי, עוד. צ’ילי־קוֹן‏־קארנֶה, שרי, כפי שאהבת”, וצוחקת מתוך העילפון ומזמינה בעיניה ובשיניה ללחוך ולנשוך. באו זכרונות אחרים ודחקו רגליה של אותה ממזרתא שכינויה “בובה” ואין בשום בובה קורטוב ממה שיש בה. ניצב לו לנגד עיניו דודו אחי אמו, שנפטר מהתקף־לב בטרם זכה לראות נכדים ועלה באוזניו קול אנחותיה המפורסמות של דודתו, תיבדל לחיים ארוכים, שכבר היו לה כמה התקפים (“כמה, אל תשאלו…”) ואין חייה חיים. התחיל רחמו מרחם על עצמו ומתיירא ממלאך־המוות שמצא את כתובתו. למרבה הגיחוך והצער, כל אותו התקף פרי טעות היה, שמראהו של ברנש אחד נכרי, שבא אל מונייקה, נתחלף לו לרחמו הנרגש במראה רפוּל בן־דודו, ואלמלא נאלצו לקחת אותו באמבולאנס מביתה של אותה פלונית לא היה איש יודע כי בא אל קירבה.

אם כך ואם כך, אם ממוֹראה של פגישה בלתי־צפויה ואם מיראת מיתה חפוזה, החל רחמו ממעט לפזר רגליו במכסיקו סיטי גופא ומרבה לנסוע נסיעות־של־עסקים לערים אחרות ולארצות שכנות, ששם אין לו מכרים ומוֹדעים להכשילו. מכרים אפשר אולי לעקוף, לא־כן מלאך המוות. בעצם, אפילו את המכרים אינך יכול להוליך שולל לאורך ימים. דבק בו איפוא ברחמו שם רע, כגיבנת זו שאין אדם יכול להסירה אפילו הוא מסתירה, ואלמלא עושרו שהיה לו מליץ־יושר בקרב קהילתו, ספק אם היה מאריך בה ימים.

ולינדה יודעת ואינה יודעת; שואלת את נפשה למות פעמיים־שלוש בכל לילה בהקיצה מחלומות ביעותים. פעם ראשונה בחייה עומדת היא חסרת־אונים. אילו היה מישל אביו חי, יודע היה בוודאי כיצד להוציא את השד מבשרו ודמו של זה. כל־כך דומה לאביו, אללה ירחמו, וכל־כך שונה ממנו. מה נפלאו דרכיך, יא רבּ־אל־עַלאמין. קול אחד בליבה אומר לה לרחוק מכל זה ולשבת אחר כבוד עם בתה אולגה בברוקלין או עם מזל בתל־אביב וקול אחר בא ומזהירה שלא תיטוש את בנה בכורה בעת צרה ומלחש לה דברי עידוד: אפילו הרים של געש סופם שהם נרגעים.

מכל־מקום מלמדת היא את לשונה בסתר מעט אנגלית ומעט עברית ומתרצת היא זאת לעצמה באהבת השפות שהיא לה חולשה מאז ימי האליאנס הרחוקים. וכבר כתבה לנכדיה בברוקלין והפצירה בהם לכתוב לה אפילו באנגלית, שהללו שנולדו שם חושבים לתומם שהעולם כולו שפה אחת ודברים אחדים. התחילו כמה נכדים כותבים לה והרחיבו מעגל קשרים שלה על דור שלישי, הכל בזכות האנגלית. הם כותבים לה והיא מפיצה חדשות מפיהם כסוכנות של ידיעות. כגון שכתב לה מישל אבּן־אולגה שהוא יוצא לשנה לאירופה on a scholarship והיא מיהרה לספר במכתביה שהנער מפליג בספינה של מלומדים (scholar־ship) לאירופה, ומכאן שהוא נחשב כבר למלומד, אָבּוּס עינו (את עינו אנשק).

נטלה לינדה יוזמה והלכה אצל רופאו של רחמו, וגילתה לו את ליבה, וביקשה ממנו דבר אחד קטן: יאסור נא על רחמו טיסות ונסיעות וישיב לב בעל על אשתו ולב בנים על אבותם. ענה לה הרופא תשובה המשתמעת לשתי פנים, משל אוֹרַקל הוא ולא אדם. כיוון שהוא אשכנזי לא יכלה לינדה לסמוך על דבריו ועל עזרתו. מה מבינים הללו בנפשו של אדם משלנו. איך אומרת אחותי סאלחה, להם בגן־עדן מזומן דג־מלוח. כשאנחנו נשב סביב לוויתן ושור־הבר יהיו הללו מסובין על זנבו של דג־מלוח. בל אחטא בשפתיי!

אפשר שנתכוון אותו רופא לעזור לרחמו לצאת מהרגליו הרעים ולהישאר בביתו, ואפשר שלא נתכוון. לא ניתנה לו שהות להבהיר עמדתו ולהוכיח חכמתו במעשיו.

יום אחד מימים יצא רחמו מביתו ונכנס למכוניתו והתניע והפליג לדרכו כשעיתון הבוקר מקופל על ההגה כדרכו, לראות כותרות אחדות ולהרהר בהן בדרכו לעבודת יומו. כותרת אחת צרבה פתאום את עיניו ועלתה עם דמו אל ראשו והזניקה את רגליו אל הבלמים. עצר בצידה של שדירה וקרא מה שקרא. אלמלא עצר, היו עלולים גם אחרים להשיב את נפשם לבורא יחד עימו.

ומה קרא באותה ידיעה, דבר של מה־בכך, מקרה יום ביומו. כל־כך פעוט היה הדבר שאיש לא העלה על דעתו שזו היתה הסיבה להתקף הלב השני והאחרון שלו. אמנם עיתון היה עימו וחונה היה בצורה מוזרה כעומד לעלות על המדרכה. אך מכאן ועד להבנת הדברים המרחק היה רב.

ידיעות מידיעות שונות היו באותו עיתון, אך כיוון שאשתו וילדיו ידעו הרגלו להציץ בעיתון בדרכו לעבודה, לא ייחסו חשיבות לגליון שהיה מוטל על ברכיו, לא הרחק מן הראש המונח על ההגה כמתנמנם.

מישל לה־גראן, שידע והכיר את אביו, היה היחיד שהבין מה אירע. הוא קנה אותו עיתון והסתגר בחדרו והיה עובר ומוחק מה שאינו ממין העניין, עד שהצטמצמו הדברים לכדי שתיים ידיעות שאפשר אחת משתיהן ואפשר שתיהן כאחת הפעימו את ליבו של אבא עד קריעת מיתריו. האחת סיפרה על תאונת רכבות בוורה־קרוּז. מישל ידע שאביו היה מרבה בנסיעות לאותה עיר ולא מן הנמנע שפילגשו חיתה בעיר החוף הזאת. בין הקרבנות היו כמה נשים צעירות. אפשר שיש קשר בין רשימת השמות הזו שבעיתון ובין התקף־הלב, ואפשר שסברת־כרס היא זו.

ידיעה שניה, תחת כותרת קטנה יותר, סיפרה על שוד כספות נועז בבנק גדול בנִיס אשר בריביירה הצרפתית. מישל קרא שוב ושוב את תיאור השוד המדהים. מאות כספות הורקו במבצע ללא תקדים. השודדים לא הותירו שום עקבות. בפינה אחת מפינות זכרונו ידע שאביו סטה לפחות פעם אחת ממסלולו והגיע לעיר ניס. שוק הפרחים, טיילת־האנגלים, מימוֹזה, נֶגרֶסקוֹ, קַרנוול הפרח – היו עולים בסיפוריו ברגעים של חסד. אפשר אחת מהכספות הללו היתה של אבא ומי יודע מה טמן בה; שאם זה אינו דבר מיוחד לא היה מרחיק עד ניס, שאינה צומת דרכים ואינה עיר של בנקים ועסקים. לדעת מה הניח שם אבא אפשר שלעולם לא יידע מישל ולא ישער, אך שהיה רחמו קשור לאותו בנק שנשדד – לזאת מצא הבן הוכחה ראשונה עוד בטרם תמו השבעה: מספר טלפון של הבנק היה רשום בפנקסו של אבא ומתחתיו בסוגריים מספר אחר, ללא הסבר.

אחת משתי הידיעות הללו ניתקה את פתיל חייו של אבא, סיכם מישל לעצמו, ולא אמר על כך מלה לאיש זולתו. ואפשר שתיהן כאחת.

ובמחשבה שניה שב והרהר: לא הידיעות הללו קיפחו את חייו, אלא מעשים בלתי־כשרים הקשורים עמן. הווי אומר, בעצם ידיו קיפח המסכן את חייו.

ומה הביא אותו לחשוב שמשהו בלתי־כשר היה בה באותה כספת בניס, שדבר קיומה לא נמצא בכתובים בספריו ובניירותיו של רחמו שהיה קפדן גדול בכגון זה. אף נזכר מישל שבריר שיחה, שפתח בה אביו פעם ולא כילה, אם משום קוצר־רוח שגילה הבן ואם משום מבוכה שעלתה בו באב שהסמיק וגימגם שלא כדרכו.

אפשר עד היום סקרן מישל לדעת מה טמן בה אביו באותה כספת, אפשר כבר נרפא מסקרנותו. שהיתה לו שם כספת הספיק מאז לוודא, ולא נאלץ לשם כך להגיע לניס. לוורה־קרוז נסע פעם ופעמיים ולא העלה דבר. תחילה חשב, אולי מוטב כך. וכי מה יוסיף לי אם אדע. יוסיף דעת יוסיף מכאוב. אך לא מצא מנוחה בנפשו ולא יכול היה לפתוח דף חדש בחייו בטרם נמצא פיתרון מלא לאותו תשבץ, בו התחיל בלהיטות ובשיטתיות של בן־ספרא שטעם טעמם של אוניברסיטה מזה ושל ספרי־בלש מזה.

ירד בשלישית לוורה־קרוז ושכר בלש פרטי והציג בפניו רשימת שמות שהיתה באותו עיתון ומסר בידיו שתי תמונות גדולות של אביו. נטל אותו בלש עיתון ותמונות ומפרעה נאה וחיזר אחר כתובות ואחר שכנים של קרבנות התאונה. בנשים רבות החל ובשתיים צעירות ועריריות כילה. נסתבר שהיו מבקרים אצלן גברים, אך איש מן השכנים לא יכול היה להישבע שראה פעם את האיש המאפיר מן התמונה יוצא ובא בביתה של אותה פלונית. למראה התמונות עיקמו הרואים את שפתיהם ועצמו את עיניהם להביט אל זכרונם, אך כולם סיימו במשיכת כתפיים הססנית.

לא יצאה סברה מגדר שמא ולא באה לכלל ודאי; לא לכאן ולא לכאן. ונראה שעד שיבוא תִשבִּי לא תהיה לבעיה זו תשובה.

 

פרק מ"ג    🔗

אחר השִבעה נתפרדה החבילה.

אודט ארזה ומכרה בעינים דומעות וקמה ונסעה עם הקטנים אל אחיה בפריס. אחיה זה עזב זה־מכבר את בורדו בידי בנו והעביר עסקיו לבירה. מיהר ושכר לה דירה, לא רחוק מביתו ולא קרוב מדי אליו. אף העמיד לרשותה אחת מחנויותיו – בוטיק של בגדי נשים ברובע השמיני – בתנאים שבין אח לאחות; אח שיש לו, ברוך השם, ואחות שלא חסר לה, בלי־עין־הרע. מישל בכורה ושתי אחיותיו, שהיו כבר נשואים ומטופלים בילדים, נשארו במכסיקו העיר ונסתפחו על בית הקוּנסווגרוֹס, המחותנים. מעתה יהיו כל ערב שבת סמוכים על שולחן חמיהם, מקבלים ברכתו וסרים לסמכותו, השם ישמרם וינצרם.

קשתה עליה על אודט הפרידה, בעיקר מן הנכדים. אך דווקא מתדמית זו, של סבתא שכל עולמה בנכדיה, רצתה להיגמל. הקטנים שלה עוד מעט גדולים והיא רוצה לפתוח דף חדש בחייה, דף בשניים. אם יתמזל מזלה ותמצא את מבוקשה במהרה, תוכל תמיד לשלוח אותם להשלים לימודיהם בפנימיה טובה בשוויץ. וכשהיא מהרהרת בדברים הללו, ניגשת היא לראי ומעבירה אצבעותיה על פניה הלוהטים וממתחת חולצתה בכפות ידיה מלמעלה למטה ואוספת בטנה אל תוכה וחשה שבשרה נעשה חידודים־חידודים כאילו היתה לה עדנה. כבר שנים, סְנין וּעאמאת, שאין בעלה בועלה ואין חייה חיים. עתה שנתאלמנה, בעוונותיו הרבים, רוצה היא להחזיר לעצמה מה שהחסירה תחת מבטיו העויינים ותחת עינה הפקוחה של חמותה. ואין סיבה שלא יעלה רצונה בידה. עדיין יפה היא ומושכת. עדיין כוחה במותניה. וצמאונה ניכר בזוויות שפתיה וברתיתת ריסיה ומושך גברים כאבן־השואבת.

כיוון שהגיעה לפריס ונשתחררה מעינן הצרה של בנות־עירנו ומלשונן הארוכה, פשטה בגדי אלמנותה ומיתחה בקליניקה את קמטי פניה וקיפלה בהחלטיות עשרים שנים אחרונות של חייה. ריחרחה סביב וראתה שפעולה למען ישראל תביא אותה אל בין הבריות ותקרב אותה אל הללו שאינם בודקים בציציות, כגון אשכנזים, כגון ספרדים פעלתנים שהצינה מנשבת בין כתלי־ביתם. רתמה איפוא עצמה בעגלה הציונית על־מנת לבנות ולהיבנות ואם־ירצה־השם נשמע ממנה בשורות בזמן קרוב.

לינדה עודה בשחורים. רבות התלבטה בין אולגה למזל, בין ברוקלין לתל־אביב, בין ג’ו סטוֹן ללניאדו, ולבסוף החליטה למות בארץ־ישראל. אפשר הפצרותיה המאופקות של אולגה, שישבה עימה שבעה, הן שהשפיעו על החלטתה; אפשר יש לכך סיבות נוספות. מאז שעטפה גופה בשחורים נתעטפה נפשה בשתיקה. יושבת היא שעות ארוכות בוהה ניכחה ומדברת אל עצמה בניע־שפתיים ובנענועי־ראש; פוכרת אצבעותיה וצובטת שפה תחתונה וסנטר ולחיים, ומשמיעה אנחות חדשות ושברי פזמונים ופיוטים ישנים ברקיעת־רגל ובטלטולי־גוף, עד שהיא מתנמנמת בכורסה וצועקת בשנתה. מאולגה יצא הדבר לאמור: אמא, להיקבר בארץ־ישראל היא רוצה. ובלחש הוסיפו האומרים: כיוון ששיכלה את בנה בכורה, מי קרוב לה יותר מבתה זו ששיכלה אף היא את בכורה, יא חראם. ששלושה מילדיה נתקבצו עתה בארץ־ישראל – אלבר ומזל ואיווט – אפשר גם עובדה זו הוטלה על כף המאזניים, אך ודאי לא היא שהכריעה את הכף, שהרי בברוקלין לבדה מספר נכדיה וניניה, כן ירבו, גדול מאלה שבארץ־ישראל.

ישבה וכתבה מכתב קצר, שלא כדרכה, לבתה וחתנה בתל־אביב; מכתב שתחילתו Le coeur a des raisons que la raison ne connait pas (הלב יש לו סיבות שהשכל לא יבין) וסופו בקשה לשכור לה דירה קטנה בטווח הליכה מביתם החדש, הווי אומר ברמת־אביב, ולהודיע לה מתי יכולה היא לקום ולבוא אל ביתה האחרון. מכתב קצר וצלול מזה אפשר שלא כתבה מימיה. עד כמה שהיתה רוחה מצועפת, נשארה מחשבתה צלולה. רק השורות שהלכו במורד והאותיות שטיפסו זו על זו הסגירו את רפיונה וביישו את זיקנתה. היתה שבה וקוראת בו במכתבה מבעד לזכוכית המגדלת, שבה ומנסה להבהיר אותיות דהויות ודחויות, עד שראתה בעליל שיש מעוות שלא יוכל לתקון. צחקה לעצמה ואמרה, אני בקושי מהלכת על רגליי, ואותיות שלי מהלכות על כלונסאות. עצמה עיניה וזקפה ראשה ולחשה, ובלבד שיוסיפו להלך, אלה כן אלה, יא רבּ־אל־עלאמין; מה אני כי אלין.

קשה ומכוערת היתה חלוקת החברה. כזאבים על כבשה שנתפגרה, זה תולש בצמר וזה קורע בבשר וזה נוגס באליה השמנה; כולם מתנשמים ומתנשפים; כולם נושכים – פעמים במלקוח ופעמים בלוקחים האחרים להרחיקם; לוטשים עינים גדולות ושיניים טורפות ומסווה מחוייך על פניהם. אלמלא היה בנה של אולגה עורך־דין בעל־שם ורב תושיה, היו עלולים חלילה וחס להזדקק לערכאות ולכבס כביסתם המלוכלכת ברבים, או לפחות להוציא סכומי־עתק על עורכי־דין טורפנים. מי שאין בליבו שמחה לאיד, מוטב שלא ישאל כיצד נסתיימה הפרשה. ממילא ישמע גירסה שונה מפי כל אחד ואחת. מכל־מקום, מן השנים המעטות שנותרו ללינדה לחיות נטלה המריבה מחצית, אם לא למעלה מזה. ויש רואים כאן מקום לשתיקתה.

סיפרו שאודט לקחה עימה הרבה יותר ממה שמגיע לה. בכך הוסבר חפזונה. אך מאחר שהיא אלמנה וכיוון שממילא ספק גדול אם יצליחו להוציא בילעה מפיה, גמרו אומר לסלוח ולוותר. ואפילו ברכות שלחו לה בשפתיהם, כגון אללה יסַאעדָה או אללה יעטִיהַ אל־עאפִייֶה, שפירושן אלהים יהי בעזרה או אלוהים יתן לה בריאות. ומי ששמע נימה של רשעות בדבריהם ומי שראה נצנוץ של טינה בעיניהם, רק מהרהורי ליבו ראה ושמע.

נותרו בברוקלין אח ואחות – אדואר הצעיר ואשתו רינה, ואולגה אחותו הגדולה עם בעלה ג’ו. ולא זו בלבד שלא נותר זכר לשותפות ביניהם, אלא שמעתה יריבים הם ומתחרים ביניהם, כפי שרק אחים יכולים להתחרות.

בניה של אולגה עוסקים זה בכֹה וזה בכֹה, כאמריקאים לכל דבר. אחד עורך־דין ואחד רואה־חשבון ואחד עיתונאי ששמו הולך לפניו. ג’ימי סטוֹן זה פרסם לא־מזמן מאמר בירחון מפורסם והקדיש אותו, לא תאמינו, לסבתו לינדה. “לסבתי לינדה לה־לינדה” כך כתב, שפירושו של שמה בספרדית “יפה”. ומה כתב בו, דברים ששמע בנעוריו מפיה פעם ופעמיים ושלוש, דברים שלא עלו בקנה אחד עם מה שלמד בקולג' והם שהביאוהו אל יסודות הביולוגיה ואל סודות הגנטיקה. לא ניסה לרדת לעומק הדברים, שכך דרכם של העתונאים, מלקטים פירורים מעל שולחנות־הכתיבה של חוקרים ומגישים אותם מתובלים אל שולחנו של ההמון הרעב לסנסציה.

הגניוס היהודי, טוען ג’ימי סטון, הוא תוצאה של נישואי קרובים ושאירים במשך דורי־דורות – זיווגים שהיו עלולים להביא שואה גנטית אילו הושארו בידי צעירים חמומי־לב וקצרי־ראות, והביאו הלכה למעשה פירות הילולים כיוון שכוּונו ותוכננו בידיהם האמונות של שדכנים נבונים שהכירו את קהילתם וראו במלאכתם ייעוד. השדכנים הללו עשו להשבחת הגזע מה שעושה כל מגדל צאן ובקר בעדריו. הם ידעו תכונותיהם של כל חתן וכל לכה, גם אלו שבאו לגילוי בהם ובהוריהם וגם אלו שהסתתרו כמה דורות, שהרי שדכנים בני־שדכנים הם. לא היו אלה אנשים מגוחכים שפניהם לרווחים קלים, אלא שליחי ציבור, שראו עצמם מסייעים לקדוש־ברוך־הוא למנוע סבל מצדיקים ולהעמיד את עמו בראש העמים; ולא באמצעות צירופי אותיות־סתרים אלא באמצעות צירופי גנים מתאימים. כגון בת של תלמידי־חכמים שאין מוציאין אלא למי שהוא תלמיד־חכם בן־בנו־של־תלמיד־חכם, וכגון מי שקולה נאה ושמיעתה דקה שאין מזווגין אלא למי שהיו פייטנים וחזנים וזמרים במשפחתו שניים־שלושה דורות.

אלה מקצתם של דברים שכתב אותו ג’ימי, רוֹח סיתוֹ (נשמת סבתו) ופרסם ברבים. ואל ייקל הדבר בעיניכם. דרוש כישרון ואומץ־רוח להדפיס דברים כאלה בדור זה ששדכנים נחשבים בו כדינוזאורים ונישואי קרובים – כפשע כלפי האנושות, רחמנא ליצלן.

צא וראה מה גדול כוחה של אירוניה. ג’ימי זה לקח לו לאשה אחת אידשייה, כלומר אשכנזיה. מה אפשר לעשות, אומרת אולגה, נַסיבּ (גורל).

אלה בניה של אולגה. יש לה כמובן גם בנות. אלא, בנות הן אחרי הכל בנות ואין טעם לפרט מעשיהן, שעיקר מעשיהן בביתן ולביתן. כך נאה וכך יאה. שאחת מהן נסחפה אחר התנועה לשחרור האישה, דיברה שטויות ועשתה מעשים שלא ייעשו – אפיזודה קצרה היא ואין צורך לנפחה. אותה נערה, אם כבר הזכרנו אותה, שכעת היא אם ובעלה סטמבולי בעל־מסעדה, הדאיגה מאד את הוריה; ואלמלא תמרונים מתוחבלים של אמה מי יודע אם היתה נחלצת מידיו המקועקעות של אותו גוי, ימח שמו וזכרו.

בניה ובנותיה של רינה גאוות בית־ספרא ומסורת ספרא נטועות עמוק בליבם ומוּשקוֹת בזיעתה של אימם. כולם נסמלאח – שומרי מצוות ויראי־שמיים, ולא כבני דודתם אולגה, העושים שבתם חול על שפת־הים. הנשואים שביניהם פזורים עתה על שש מדינות ביבשת אמריקה, כל אחד אשה חלבּית עזר כנגדו וכל אחת בעל בן־חלבּ לצידה, ואלחמדיללה כולם מבסוטין. והעיקר, חברת האימפורט־אכספורט E.M. Safra & Sons יציבה ופורחת. הסניפים כולם עושים חיל, בעזרת השם יתברך, ומחזור העסקים הסתכם בשנה שעברה בשמונה אפסים, בלי־עין־הרע. אדואר – קומתו נזדקפה וכרסו תפחה ובטחונו העצמי שב אליו מגלותו בצל אשתו. כל עוד היו הבנים בבית היתה קנאה מתמדת בין מייק (מישל) הבכור לבין אחיו סטנלי – ברנש חריף ושאפתן. מה עשה אביהם, שלח את זה לוונזואלה ואת זה לבואנוס־איירס ונשאר מקשר ומפשר ביניהם. אמנם רינה רצתה שסטנלי יישאר בבית בברוקלין וטעמה עימה: מי שלמד כלכלה וסיים בהצטיינות, מן הדין שיישב בסניף הראשי ויכוון את אחיו. התעקש אדואר ועמד על שלו ומנע קרע בין אחים שאין קשה ממנו לאחותו.

ועוד פרשה אחת העיבה על אושרם של אדואר ורינה אשתו. היתה להם בת שלא נמצא לה חתן. העמידו נדוניה שלה על ארבעה אפסים ורמזו, סיפרה שלפני האפסים תלויה בטיבו של חתן. ולא נמצאו קופצים. הוסיפו ופיזרו רמזים: אפילו דמשקאי אפילו בגדדי יבוא בחשבון. ולא נמצא איש. הא כיצד? והרי בבת ספרא מדובר. אלא שנערה זו עבתה ושמנה מעל למקובל. ליצנים קראו לה חציל. וגזמנים אמרו, זית על תפוז על אשכולית. זאת ועוד. כיוון ששמֵנה היא מילדותה וילדים סביבה גלויים ואכזרים, טיפחה זו לעצמה אופי בלתי־נסבל. אך לא אלמן ישראל. אמרה לו רינה לאדואר, אם אתה בטלן שכזה אקח אני את העניין לידיים. אמרה ועשתה. באחת מנסיעותיה המרובות לישראל השאירה כרטיס טיסה וכתובת בידי בחור מראשון־לציון, אדם נאה, בן למשפחה חלבּית עניה, שאיתרע מזלו ונפגע בתאונת־עבודה. שבוע אחרי שוּבה הופיע האיש. נדלקה אהבה ממבט ראשון בין השניים, ואם אומר לכם שכיום הורים מאושרים הם לשניים בוודאי לא תהיו מופתעים.

רוזה לא תזוז ממכסיקו. כך אמרה, עונה כהד אחר גינדי בעלה. מה חסר לה כאן. פרנסה טובה יש וחברה טובה יש ואקלים טוב יש. מה עוד יבקש אדם. אמת, רופאים טובים אין כאן והיא נאלצת לטוס עם בתה החולנית ליוּסטוֹן, טכסאס, פעמים אחדות בשנה. אבל חוץ מזה… בל נפתח פה לשטן. הבטיחה לבוא לבקר את לינדה אמה בארץ, אולי אפילו בקרוב, שכן בעלה מפעילי המגבית־המאוחדת וקרן־היסוד ועוד כמה ארגונים של ציונים אשכנזים, שהחלו מחזרים אחר ספרדים כמי שעוגתו קמח שחור ועוטפה בקרם וקצפת להלבינה. הללו מרבים להסיע את פעיליהם לישראל לראות את מלונותיה ולפגוש את מנהיגיה ולהשקיע בה ממונם וזיעתם – זיעת כרסתנים מטיילים במדבר. מאז ששב ממסעו האחרון לא חדל גינדי לספר לידידיו דרשה שדרש בדרך למצדה על הפסוק “מי יתנני במדבר מלון אורחים”. ממלאים אוטובוס אורחים, מטלטלים אותם במדבר כל שעות היום והחום, ולעת־ערב משיבים אותם למלון להשיב את נפשם בצוננים ושואלים “מי יתנני?” תראו לי יהודי שבמצב כזה ישיב ויאמר “איני נותן”. ומי שלא צחק בסופה של הדרשה קיבל הסברים עד שצחק.

רַשֶל כידוע בפריס. נשואה לאיב בן־דודה. ארבעה ילדים נהדרים ילדה לו, הקטן ביניהם כבר גדול. קנטרנים אומרים, סוף־פסוק; אימה וחמיה אומרים, זו אתנחתא. ורשל מחייכת וקורצת לעבר בעלה כאומרת “עוד זרועו נטויה”. להפתעת הכול החלה רשל שולחת ידה בציור. המורה שלה מתפעל ממנה ואיב נהנה מהנאתה יותר מאשר מציוריה ומקנא להצלחתה. רשל כיום בשיא בפריחתה, כוורד על־סף נשירת עלעליו. לחייה מליאות ועינייה בורקות ותנועותיה חתוליות כשל אשה היודעת שכל תנועה שלה נרשמת ומרשימה ומעוררת. נהנית היא מציוריה, נהנית ממעריציה, נהנית מקנאתו של בעלה. דווקא תמונות של עירום יוצאות מתחת ידיה יפות ומפתות; קווים וצורות שיש בהם חיוּת וחוֹם ונשיות טורפת ומטרפת, ועליהם וסביבם כתמי צבע נועזים שלא־מעלמא־הדין, משרים אווירה של חלום מסוער.

רק טֶרה ותיאו בעלה עודם נודדים, יוצאים מעיר לעיר ומארץ לארץ ומותירים אחריהם כמעט בכל מקום בן או בת נשואים ומבוססים. את יפן עזבו מזמן, שאין ישיבתה טובה ליהודים שאינם רוצים להינתק מיהדותם ומבני־מינם. אין כמוה כיפן לעסקים, אבל מי שרוצה בית ממש, שאינו עשוי נייר וזכוכית ואינו רועד מעיטושו של גוי, מרחיק ממנה רגליו. ניסו איפוא מזלם במנילה ובהונג־קונג וחנו בעוד כמה מקומות, שאף שם יהודי עושה כסף ואינו עושה בית, עד שהגיעו לסידני הרחוקה ותקעו בה יתדם. אפשר לשנה אפשר לתמיד. בינתיים, מכתבים שכותבת טרה ללינדה אימה מלאים שבחים ותודות לארץ הטובה ולקהילה החמה ובעיקר לריבונו־של־עולם שהינחה אותם לארץ זו שיש בה כל מה שהלב חפץ. חוץ מן המשפחה, מוסיפה טרה, ולינדה קוראת ומזילה דמעה ולוחשת “מוֹתי אנא”, שפירושו אמות אני וכוונתוֹ, לבי לבי לה.

אינשאללה בפסח הבא עלינו לטובה תבוא טרה לישראל לבקר את אימה, שכן ועידה של הפדרציה הספרדית העולמית עתידה להתכנס בירושלים ותיאו בעלה מראשי התורמים והנוסעים.

תיאו שמאע זה, שבני ספרא זלזלו בו והסתכלו עליו מגבוה, הקים תוך כדי נדידה אימפריה קטנה של עסקים, ממלכה שאין להתבייש בה; וזו לשון המעטה, סגולה מפני עין־הרע. כיוון שבניו וחתניו מרובים ואין שניים מהם יושבים בארץ אחת, נסתעפו ונתפתחו הקשרים המסחריים והפינאנסיים עד שאין איש מלבדו יודע היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים. כאן בתי־מסחר ומפעלי חרושת וכאן בתי־מלאכה וחברות מימון ובתי־חלפנות ושם עסקי יבוא ויצוא וסחר תרופות ועשבים ומיני דברים שהשד יודע למה הם משמשים וכל מה שאנו יודעים – שהם עוברים לסוחר ומחירם מרובה ויפה להם הצינעה.

למרות האינפלציה, ואולי בזכותה, עולים עסקי בית שמאע ופורחים מחודש לחודש משבוע לשבוע, לשמחתם של הצעירים ולרווחתו של תיאו שכבר זקוק למנוחה, אם מפאת גילו אם מפאת משקלו, שזה וזה עולים משנה לשנה ואין בידו לעצרם. אין מנוחה אמתית בעולמנו, אומר תיאו, אם אין מאחוריה ממון; וממון שאינה מתרבה אינו קרוי ממון, שמה שהיום הרבה למחר ערכו מעט.

רישתם של בני שמאע פרושה על פני מה שקרוי המזרח הרחוק. ומי שאומר שעינם של השלטונות בארצות הללו פקוחה על מעשי תושביהן, ממילא נמצא אומר שעין שניה שלהם עצומה; מתחת לעין זו – השנייה – פורחים עסקיהם של בני שמאע ושל חתניו של שמאע, שאף להם שמות חלבּיים מן המוּכרים לכם כבר, ואין זה מן התבונה לנקוב בהם בפומבי, שהאינטרפול ימ"ש אוזניו נטויות ועיניו בולשות אפילו בספרים עבריים תמימים, שלכאורה אין ביניהם ובין המציאות ולא כלום.

על דבר אחד מְצֵרה טרה שמאע, שאביה האוהב מישל עזרא ספרא, זכר צדיק לברכה, אינו יכול לראות בעיניו מה יצא מנכדיו. כולם חכמים כולם סוחרים כולם יודעים את התורה. כמה היה נהנה לראותם משעבדים את ליבם לאביהם ואת מירצם לעסקיהם. בכל אחד מהם, אומרת טרה, טמון מישל ספרא לעתיד, איסמאללה עליהום. חלום גדול היה לה, שתהא אחת מבנותיה נישאת לבן־ספרא ויהא אחד מנכדיה נושא את שם אביה הנערץ מישל ספרא. ביקשה על כך בתפילותיה ולחשה זאת בנפול כוכבים. אפילו נדר נדרה בלבבה, גדול ממנו אי־אפשר. אף תיאו בעלה צירף תפילותיו לתפילותיה. רצונו האחרון בחייו היה לקשור קשרים של חיתון עם בני אדואר ספרא באמריקה ולהבטיח על־ידי־כך שושלת משותפת של עסקים שתקשור מזרח עם מערב. אך לא נסתייעו הדברים. הן אדואר והן רינה נפשם גדולה ובית שמאע אינם נחשבים בעיניהם; אפילו הם בניה של טרה שמאע שדם ספרא נוזל בעורקיהם. העבירו את המכתב מיד ליד ונדנדו זה לזו בראשם בפסקנות.

– אם רוצים הם לבוא לביקור – אהלא וסהלא, אמר אדואר, ובלבד שיקנו כרטיסיהם הלוך־חזור.

– סוחרים הם בכישרון, אמרה רינה לבעלה, אך בלי שמץ של אצילות.

– הסתכלי בצווארונו ובחפתיו של תיאו, אמר לה ברוגזה, ותביני. מי שחפתיו נקיים אפר שהוא נקי־כפיים אפשר ידיו מגואלות; מי שחפתיו צואים, אפילו כפיו נקיות מי יאמין לו.

צימצם אדואר את גביניו מעשה־חושב, הוסיף ואמר: זוכר אני את אבא, עליו־השלום, נכנס ויוצא בשווקיה של חלבּ; נכנס היה לחנויות של קצבים ומוכרי־דגים, עובר בין חַמרים וסתתים, יוֹצא – ואין על בגדיו רבב ואין בהם קמט.

ענתה רינה ואמרה: אני, מעולם לא דרכה רגלי בחלבּ. זכיתי ונולדתי בארץ־ישראל. אך סיפורים ששמעתי על חלבּ ועל חלבּיה יכולים למלא ספר.

ציחקק אדואר למשמע הדברים. אמר לה: אבא, בנו של ממשל־משלים היה. יודעת את מה היה אומר על חלבּיה של חלב? – דומים בניה של חלב לפוסטוק חלבּי; קליפתם קשה שוברת־שיניים ותוכם רך וטעים לחך; מרביתם פתוחים – מזומנים ומזמינים, ומקצתם סגורים וקשים לפיצוח. ובבוא הערבי לתאר את גוֹנם לא ימצא לו שם ויאמר “פיסטאי” וגם הצרפתי יקרא לצבעם משמם “פיסטאש”, שצבעם מיוחד להם ומהם הוא נגזר על זולתם.

אמרה בהתפעלות, יא־עיני יא־עיני! יכולה אני לשמוע את קולו של מישל באוזניי ולראות את דמותו האצילה לנגד עיניי; שקולך, אדי יקירי, קולו של אביך ואין דומה לו ממך, בַּלַא תַשבִּיה.

אמר לה, אמא לא תניח לנו לאמר לאו לבתה טֶרה ולחתנה.

אמרה לו, אמא לא תתערב. נשתנו הזמנים. נשתנתה אפילו לינדה.

אמר, חבל.

אמרה, חבל ולא חבל.