לזכר אבי יוסף־צבי

שני אחי ברוך ומרדכי

ואחותי הקטנה, חנה’לי

 

חלק ראשון    🔗

א. פליטה    🔗

באחד מערבי מַרס, 1917, יצא מהצריף השלישי בקסרקטין־השבויים האוסטרי שבוי רוסי, ובשובו תיכף לכך על עקביו מזורז ומבולבל הכריז:

“בחורים! צאו וראו את הנעשה ברקיע!”

בן־רגע והצריף נעשה כמרקחה. בני־אדם הצטופפו, הדפו זה את זה, התפרצו החוצה, ניצבו בתמהון והביטו: מהעננה המשתרעת מעל ראשם התבדלו אי־אלו עננים, נתקשרו, נשתרבבו ונתחדדו בדמות זוג גלמים אנושיים, הקיפו את השלישי, שצף ועלה לקראתם מן הצד, מדובלל ופרוע ביותר, נראה כזקן המתיצב לפניהם וקורא מעל הגליון.

“דברים בגוֹ!” קראו אילו מהשבויים.

“חדשות התרחשו במולדת!” מילאו אחרים אחריהם.

סוֹלוֹמוֹן סטוּפאשקוֹבֶר, שעמד כמהומם והציץ במחזה, שאף סוף־סוף אויר לרוָחה, התבונן סביבו וכשלא ראה עוד איש צבט בשפמו המדולדל ורטן:

“אה?”

אותן השמועות הערפליוֹת שגונבו בצהרים לתוך הצריף בדבר המהפכה שפרצה ברוסיה לבשו עכשיו משום־מה ודאות יתירה, והוא חזר ותהה רגע שוב כלפי הרקיע והתחכך.

איזו מזימה נסתרה, שקיננה עד הנה אי־שם בחוּבּוֹ, כאילו זזה ממקומה, התחילה רצה בלבו כנקודת־אור, הניסה שם את החשכות והקהות והוא חש פתאום המיה חזקה באזניו. מעוצם ההתרגשות צנח לתוך ערסלו.

“אה?.. שעת־הכושר!..”

כל המעצורים הקשים שעמדו לו עד הנה נזדלזלו משום־מה פתאום בעיניו, איבדו את חריפותם והוא עבר עליהם בקפיצה אחת; בא חיש־מהר לקיוב עיר מגוריו, נטה אל אותה סימטה דחויה שבשפלת העיר… והנה, אי־מזה נטפל אליו מישקא “פֶרְדְליק”¹ – “אה, סולומון!…” תרועת שמחה וכניסה מניה־וביה לבית המרזח “אררט”… מסיבת רעים, מַכּרים, כל מיני מעדנים וכוס גדושה… והנה הוא ומישקא גומרים ביניהם לסחור בסוסים בשותפות גם להבא… בשל המלחמה נתיקרו הסוסים המשובחים ונעשו יקרי־המציאות… והם עושים ומצליחים… נסיעות רחוקות, סוסי פולין, קירגיזיה ודוּן…סוסים אורלוביים² קלי המירוץ… ירידים, אכסניות… פתוח לפניו העולם לארכו ולרחבו… באחת מנסיעותיו הוא סר לבּוּרטֶניק כפר מולדתו… מנדיל וגם פיצי עודם בחיים… והקיץ בארץ… הכפר מלא יבול… המו סביב בחורים… “שקצים”… מי שהיו במלחמה, בשביה… מתקבצים ליד הבארות, ליד השערים… נלאתה לשון העם לספר את כל אשר מצא אותו… ועל חינם ולא דבר… אין זאת כי רוח עיועים קפצה על האנשים והם הלכו כעדרים לפני נוגשׂ… אבל מה שהיה – היה… מעכשיו כבר יצווה העם את הדבר לדורי־דורות: “עד כאן!” מעכשיו – שׂובע ושמחה מסביב… בּוּג… גנים פורים… שקצות צעירות מקרוב באו… גם נערות יפות בבתי היהודים הכפריים… חתונות… “חתלירעות”…³ אה?…

חום הציפוֹ והמיית אזנו הלכה וחזקה, כבש את פניו בסגין. שוב ביצבץ חזון־הפלאים אי־משם. שלושת הגלמים התנשאו בדמי הערבות הלאה, הלאה, הסתכלו בו מן המרחק והניעו אליו בראשם בהסכמה: כך! כך!… והוא התנשם, התפרקד, סגר את עיניו והחליט לישון. “מחר”, “מחר”.

אך לשוא! דמיונו, כאותו סוס שנתפרא והשליך את רוכבו אחור, כבר רץ. ערים וכפרים, אנשים וסוסים השתלשלו בערבוביה סחרחרנית מסביב, בכהיון הצריף חירחרו נחירות, כעכועים, ריטוני־ישֵׁנים, פסיעות קשקשניות של סנדלי־עץ, תיגרות משַׂחקים בקלפים, לחישות גויים מתפללים, הקורסים לפני האיקונין⁴ הקטנים התלויים מעל ערסליהם, והוא לא שמע כלום. התחכך, התהפך מצד אל צד, התרומם פעם בפעם והביט ללא מגמה מול החלונות במרומי הכתלים.

וממחרת, כשכל אותן השמועות נתאמתו על־ידי הקאפראל⁵ קְריגֶר במלואן והצריף נתמלא ערבוביה ורעש של “מיטינג”, משך סלומון הצדה את פֶטְרִיק חברו האוקראיני – והוא גם שכנו לערסל ושותפו לקלחת אחת – וגילה לו סודו… אותה שעה נדברו שניהם ועשו “יד אחת”.

"פטריק! כך וכך… הגיעה השעה להבקיע דרך… "

“הגיעה…”

“את חוטי־העשת שעל־יד הכסא נפרום… עוד היום בערב.”

“נפרום…”

ומשם והלאה נזחל זמן־מה על ארבעותינו?"

“נזחל…”

“ולחם?”

“כשתי כיכרות יהיו אצלנו…”

“בלי מאכורקה⁶ הנני פגר, חביבי…”

“הבלים, נמצא גם ‘מאכורקה’…”

ועוד באותו ערב הם פרמו, זחלו…

אולם עוד טרם עשו דרך מועטה ונתפסו. הושבו. הצוּגספירֶר⁷ הוֹלזֶר כבר נשא לקראתם על שפתיו הדקות את חיוכו הלגלגני־הארסי. בשפשפו בזהירות רבה בקצות שפמו, הזקופים תדיר קוממיות כשני שומרים נאמנים על חטמו הפגום, החדיר בהם את מבטו.

אה, שוויין־קרלן?"⁸

וכששניהם, זעפנים־קהים, השתמטו בשתיקה, סח דבר־מה לקריגר, התלהב יותר ויותר ויצא מכליו. קריאותיו הקולניות ואי־מובנות בתוספת יבבה משונה בסופן, תכפו, נעשו חטופות־חנוקות, כנביחת כלב משוסה. מה גדולה היתה אז התאוה להשתער עליו, לדרסו כלאחר רגל, להכותו מכות־רצח!

עוד באותו יום קיבלו את ענשם: כובלו בידים מופשלות לאחור ובבהונות רגלים נסמכות בקרקע אל מוטות ההגפה, אגב נדנודי חלק הגוף העליון, שנתלה ברפיון, ששותקו החושים הוצקו מים על ראשיהם. תפקיד יוצק־המים מילא עכשיו סטיפאן המַדיאר, מי שמכבנה⁹ גדולה עם תמונת פראנץ־יוזף היתה נעוצה לו בכובעו ולסתתו התחתונה היתה מרתתת תדיר. בצריף התלוצצו: “עולות עכשיו הבריחות בזיל הזול”. כזאת היתה כנראה גם דעתו של הוֹלזר, שמהיום ולהבא היה נוהג בהם איבה מרובה. וכשנזדמנו לו פעם בחזירתם עם החבורה מעבודת־קיץ בשדה הסמוך, נתכעס שוב על קריגר, ציוה לסַמן מחדש את תלבשתם בתוי־ששר שלא ניתנו להימחק ולהרחיק אותם וכיוצא בהם מכל מיני עבודות שמחוץ לקסרקטין.

בין כך והגיעו ימי סגריר, נסחפה אי־שם ה“גאולה” בגשמים ורוחות ואיש כבר לא ידע מתי ואי־מזה תבוא… דיוקנו הקודר של הסתיו מאשתקד התחיל מדמדם ועולה מעל האיקונין הקטנים העמומים, מעל הערסלים שנשתמנו מרוב משמוש, מעל הרצפה הטחובה והמרופשת, נתרבו המחלות. חלל־האויר נתענן, נתחמץ, נתעפש. אילו השבויים – הזריזים והעֵרים שבהם – התחילו מטפלים בתלבשתם, מטליאים את כתנותיהם ומכנסיהם, פולים אותם בפרהסיה, מתקנים את סנדלי־העץ המרופטים, משזרים סלסלות למכירה. המצויים אצל הקלפים התמסרו למשחק ביותר, התוַכּחו, התקוטטו, “העמידו” על קלפיהם את מנת־לחמם, את מנת בולבוסיהם, שגדלה בשל עונת הסתיו… שאר השבויים – והם היו הרוב – התגוללו לבטלה על־גבי ערסלים, המשיכו שינה קהה ושוממה, חסרת תחילה וסוף, עם הפסקות קצרות בשעת הדחק… מין עצלות משונה, כבדה, איכּרית, תקפה על האנשים, שהתחילו משתמטים על־ידי תחבולות שונות מכל מיני העבודות הכרוכות בעזיבת הצריף, היו נפתעים בכל בוקר מהקריאה “אאוּף”,¹⁰ היו מרימים בבהלה את ראשם, מתחככים בפיזור וחוזרים וצונחים שוב: “הוי פאן!”¹¹ תיכף, פאן…"

מהם נסתייעו אלה – ביניהם גם סולומון – שהעבודות החיצוניות היו אסורות עליהם, והם היו יוצאים, על ידי חילופי־שמות וגניבת־דעתו של “המכריז”, לאויר, מתבדרים קמעה ושואפים אויר.

ושוב היה חורף, שבויים מתו, שבויים באו. בני־אדם מכורכמים ונפוחים הלכו ונתכרכמו ונתנפחו ובני־אדם חיורים ונפולים הלכו וחָורו ודקו עד שתלבשתם היתה תלויה עליהם כעל־גבי כלונסאות. שוב השתלשלו בערבוביה רגזנות עכורה ושתוקה שבעבודות־פרך וטמטום וביטול החושים שלאחריהם. אותה רוח נדיבה ובדוחה, ששררה זמן־מה בצריף, נתנדפה והלכה, פסקו הויכוחים הנלהבים על דבר ניקוליי קיסר, חלוקת הקרקעות והשלום, פסקו גם השיחות הבטלות אודות “גלחים”,¹² יהודים וחיי־משפחה, במקומם באו דיבורים קטועים, נרגנים, שׂטומים. אותם השבויים שהיו מקבלים מזמן לזמן חפיסות מזונות מבתיהם, שוב לא היו חולקים את מזונותיהם בין חבריהם, אלא אוכלים אותם בהסתר, מכרסמים בלילה כעכברים. מכסת הלחם נתקטנה מיום ליום, והבולבוסין כמו שנתבשלו כך גם נאכלו בגלימותיהם. בני־אדם מזוהמים וחשוכים היו מבלים שעות רצופות על־יד המטבח, חיטטו במקלות באשפה וחיזרו אחרי שיירים, התיכו כפות וטבעות אלומיניום ושזרו במשך ימים מיני סלסלות בעד מנת־לחם נוספת, שׂשׂו לקראת ה“גורבושקה”¹³ בשעת חלוקת הלחם, נשאו־ונתנו במעט מזונות, בקמצוץ “מאכורקה”, נכנסו לקנוניות שונות בשל ענין האכילה ובגללה חירפו וגידפו זה את זה.

מין ערפל נתלה בחלל הצריף, התעבה והתעפש מיום ליום ובני אדם התהלכו בתוכו, נטולי צחוק וחִיוּת כמוכי־קיטור, השיגו הכל ברפרוף ובדמדום. חדלו האנשים ללכת אל המשרד האוסטרי, כמנהגם תמיד, על מנת “להיוָדע דבר־מה” וביטלו גם את השאלה של מה־בכך, שבה היו רגילים לקדם כל חייל אוסטרי שבא אליהם, “אַי, פאן, מתי כבר נשוב הביתה?..” סגרירים לא העציבו שוב את רוחם ושלגים וסערות לא עוררו בהם משובת געגועים. כל ידיעה וכל שמועה שבאה מן החוץ נתקבלה באדישות כאילו כבר לא ביקשו האנשים מאומה לעצמם וכבר לא היו חסרים מאומה, רק לפעמים כשהוכרזו המספרים של אי־אלו אינבלידים מחוסרי־תיקון על מנת להשיבם לביתם ב“חילופין”, היתה משתלהבת בעינים פתאום אש זרה… אז היה נדמה רגע, כי עוד מעט ויתפרצו כל האנשים כאיש אחד, וינשכו, וירסקו ויהרסו פרא את הכל על סביבותם… ואולם לא קרה כלום. כל אחד נשאר המום לעצמו והתחכך באשר התחכך. ואז היה מנצנץ אי־שם במרחקים, כמלאך הגואל, האביב הבא. הוא הלך וקרב כשהוא נושם ונושף בלהט ומפלס נתיבות נעלמות, בת־צחוק על שפתיו ופירות וירקות נושרים לו מחיקו.

כשבא האביב התחילה הבריחה מהצריף בהמון. מין בולמוס אחז את האנשים והם ברחו כלעומת שברחו. הושבו, נענשו קשות ושוב ברחו. כולם היו עכשיו בעצה אחת. כל הקטטות והמריבות שהיו מנסרות כאן לשעבר נתבטלו לגמרי לגבי ענין הבריחה. זו היתה התעוררות נפלאה חדורה נדיבות ומסירות־נפש. השבויים סייעו זה לזה בתרומת צידה לדרך, בהוראת המלים הלועזיות הנחוצות בשעת הדחק, בגניבת־דעתם של הממונים והזקיפים השונים, בסתם המצאות ועצות טובות.

לסולומון נזדמן לברוח לפתע־פתאום והוא ברח בגפו. זה היה בתחילת האביב, בדמדומי ערב אחד. בחזרו עם החבורה מהעבודה ליד בית משרפות־הלבנים שמחוץ לעיר עשה את עצמו מפגר שלא במתכוון, וכשהגיע ליד גן ריקני אחד קפץ מעֵבר לגדר. איזו קלות ושלוה לא ידע שחרן לבשוהו וכל אותם המעצורים שארבו לו נזדלדלו שוב בעיניו. נביחותיו של הוֹלזר כבר הוצאו לבטלה… הקשיב נטול־תנועה לקול הפסיעות הקשקשניות של סנדלי־העץ שהלכו ורחקו וגוועו, התבונן אל הדובדבן שהבהיק מתוך האפלולית בלובן פרחיו. הוא הכסיף, הדובדבן, כמנורת־כסף גדולה ומסועפה בטרקלין אפלולי שטרם נכנסו לשם המחותנים… אותו רגע הסיר את כובעו מעל ראשו, קרע את ציץ המספר התפור אליו והשליכו, פסע פסיעות אחדות ונתבלבל תוך כדי כך ממעשי עצמו והקשיב רב קשב. אולם אזניו כבר לא שמעו כלום. הן המו ופיכפכו בכוח כזה, כאילו אי־אלו אפיקי־מים נפתחו פתאום מתוכן.

לאחר גלגולים והרפתקאות והליכת חשכים בלילות וחניות גנובות בימים נתגלגל סוף־סוף עד לתחומי גליציה. כאן רוַח לו. רבים מן הדרכים ומקומות־הישוב עבר ברגליו, במסעי המלחמה, ורבים מהם ידע מפי השמועה. בתי־עלמין ירקרקים ומצילים, בתי־מרזח נטושים עלי דרכים, חורבות, לועי מחתרות עקורות שימשו לו מזמן לזמן מקלטי־יום. רוחות אביב ספוני ריח מים ואדמה חפורה ליטפו את פניו מגודלי־הפרע, השתפכו על אזניו כחלילי־החרס הנעשים במאלא־גראבליה, הכפר הסמוך לבורטניק… לפעמים היו מביאים לו גם ריחות של פיח ואבק־מפולת וסרחון. אז היו עיניו נפקחות פתאום על שטחי הקרקע הזרועים קברנונות¹⁴ וצלבים לאין־ספור. על שדות עקורים, עצים מהופכים, חוטי־עשת¹⁵ רעועים, חורבות ומפלות, אי־אלו מראות נוראים של אבדן והרג מהעבר הקרוב, היו קמים לפניו בערבוביה ואי־אלו בנות־קולות שונות ומשונות היו בוקעות מתוך הדממה. ויש שהיה נדמה לו שכל אותם המאורעות עברו עליו מתוך איזה חלום־בלהות, כל־כך היו מופלאים ממנו ונשגבים מבינתו. ויש שהיה נדמה לו שעוד מעט ותגדור בעדו מחיצה של חוטי־עשת… והרי הוא עומד רגע כמשתאה, מישר את גבו ואינו מאמין בעצמו שאמנם הוא כבר חפשי לנפשו.

אי־אלו כוחות נעלמים כאילו הותרו בקרבו והוא לא ידע רפיון. מתחילת הלילה ועד סופו היה עושה את דרכו הלאה, “אל עבר המזרח”. לפעמים היה צועד לפי מסילות הכוכבים. פעם נתן עיניו בכוכב אחד והלך אחריו שני לילות והצליח. נזכר בכוכב פלוני, שהוא שׂם לו לקו באותו ערב שעזב ראשונה את בורטֶניק כפר מולדתו. שביבים בודדים היו מרמזים אליו מתוך האפלה. אלמנות ועגונות רותיניות,¹⁶ שטופות אהבה לא־נשפכה, העניקו לו תירס ובולבוסין, שידלוהו בדמִי הלילות הצוננים הריחניים, ליווהו עד פרשות־הדרכים. הוא היה נפרד מהן מתוך רחמים וגעגועים רבים באין מלה על לשונו כאשר ידע כי שוב לא תראינה אותו לעולם. בעיירות ההרוסות והשרופות נזדמנו לו גם בתים מדוּירים. באחת מהן – השוכנת על גבול אוקראינה – פגע זקן יהודי יקר־רוח, שכיון שהכיר בו שהוא יהודי התחיל מקרבו מאוד והמציא לו כותונת חדשה תחת כותנתו המסומנת בתוי־ששר, שכבר נתפרמה ונתקרעה, ותיאר לו בפרטי פרטים את הדרכים אשר עליו לבחור בהן עד בואו לפוֹדווֹלצ’יסק,¹⁷ וגם נתן לו כתב־תעודה של איזה פקיד אוסטרי. אולם עד־מהרה נשתכחו ממנו הפרטים הכתובים בתעודה, ואף על זה לא הצטער.

“הבלים!…” רטן ומשך את שפמו כלפי מעלה.

הוא סמך על מזלו השוחק לו. בהאמינו שכל אדם יש לו מזלו ברקיע, הוא ידע נאמנה שמזלו עולה והולך לקראתו.

באוקראינה קלטה אותו בבת־אחת אנדרלמוסיה של אנשים מסוגו ומתלבשתו. תלבושת חאקי הוריקה מסביב והקריאה “חבר”, המטילה צמרמורת נעימה בקרקפתו, עוררה בקרבו אי־אלו רגשות נשכחים של קורבה ומשפחתיות. אלו היו שיורים בודדים מהגייסות הרוסיים הגדולים שהתלבטו עוד ברחבי אוקראינה. לאחר שהשליכו אחרי גוָם את מערכות המלחמה התשוטטו במשך ירחים בערים וכפרים, נעו ונדו בדרכי חיבור גדולים ועל־פני שבילי־שדה שוממים. התגלגלו מהכפרים לכרכים ומהכרכים לכפרים, נסעו בקרונות לשם משא־ומתן עם צרורות ואמתחות מזוהמים. חסרי מנוחה ונחלה ותלושים מקרקע החיים עשו רבים מהם את טלטוליהם קבע, התגוללו ללא־תכלית במחלקות הגרועות של בתי־הנתיבות כשהם מנודחים, הציצו בקנאה כלפי המחלקות המעולות המנוקות והחגיגיות, ונרתעו מקול גערתם של אדוני־הארץ החדשים, האוסטרו־גרמנים… הוא נטמע ביניהם עייף ומבולבל, מבלי השיג כהוגן את המתרחש מסביב, עם המיית אזנים תכופה וצמאון טרדני; הוא נדחק ביניהם, טיפס ועלה על הערסלים הגבוהים ביותר שבקרונות, השתמט בגניבה מעיניהם המשוטטות של האוסטרו־גרמנים. באחת מן העיירות השוכנת קרוב לבית־נתיבות נידח מכר את הסגין שלו. התחיל קונה לעצמו מזון מכל הבא בידו, שותה תה מהמיחמים בשביל לרוות את צמאונו הרב הוסיף עליו מים מן הכיורים הציבוריים. על כל צעד קמו לו מכשולים והפתעות; והוא ויתר על הרבה מתוך איזו נדיבות נלהבה. באחד מבתי־הנתיבות נאסרו לעיניו חיילים רוסיים אחדים, פליטי השביה ההונגרית, והוא נתמלט בנס. עשה קפנדריה והלך ברגל עד שהגיע לבית־הנתיבות הקרוב. הוא ויתר על הכל באשר נשא את נפשו אל הכרך קיוב עיר מגוריו.

ב. מעור אחד    🔗

הוא מחה פניו, שנתכסו בזיעה לאחר שסייע לה, לאותה יהודיה אדמונית ומסורבלת בשר, להוציא את צרורותיה מהקרון. צבט שפמו ותהה בעיניו על הערבוביה מסביב. מאותה משפחתיות, שנתהוותה בין האנשים במשך נסיעתם המשותפה בקרון אחד, כבר לא נשאר זכר, וכל אחד נזדרז לדרכו, נדחק באשר נדחק, מי בצרורו, מי באמתחתו, מי במזוַדתו, לאילו מהם המתינו נשים, עלמות, משוּפרות ומבושמות, עם עקבות שינה על פניהן, חייכו לקראתם ענוגות, ניפנפו בידיהן, הגישו פרחים.

נזכר בבדיקה שהוא צפוי לה ליד בית־הנתיבות ונפל אל הערבוביה השוטפת לעבר הרחבה החיצונית. ושוב עמד. שוב תהה בעיניו על סביביו: על הלייטננטים העולים על האוטומובילים, שכל חזותם מפיקה שררה, ביטחה ועזות; על משרתיהם העומדים מתוחים כדי ריחוק ד' אמות מאחוריהם; על אנשי־הצבא הרוסיים המתפזרים כשהם מסוּבלים באמתחות מזוהמות איש לעֶברוֹ, איש לעברו! על סתם נוסעים שמבלי עמוד על המִקח עם העגלונים הם מעמיסים על דוכנם תלי־תלים של מזוָדות וסלסלות, מקיפים את עצמם בהן מפניהם ומאחוריהם, מושיבים את נשיהם ואת עצמם במרחב, נעקרים ממקומם ונעלמים.

נתעורר כשהפרוָר כבר נתרוקן כמעט כולו: התיַשר עם איזו כנופיה של גוֹיות עולות־רגל, חתך במחשבתו מצרורות הבד העבה והנקי, התלויים להן מאחוריהן, מטליות־מטליות וחיתלם על רגליו המהבילות ומשתעממות בתוך החיתולים הישנים. הירהר, שמיד לכשיעבור את מתן ביתה של טובה־לאה יתיַחף, יכרסם את היבלת שפשׂתה בבוהן רגלו השמאלית ויתרחץ, יתרחץ.

הגיע מבלי־משים לאיזה מבוא דחוי וריק. עמד רגע. נגוהות וצללים שימשו כאן בערבוביה. שחקו ראשי התרזות השתולות בצדי הדרך והגזוזטרות העליונות של הבתים לקראת השמש, בה בשעה שהמדרכות היו שקועות עדיין באפלולית שחריתית כחלחלה. רעננות מעודדת ודומיה. ניצנצה בעד איזה חלון עלמה חיורה, ששערותיה הצהבהבות נתפקפקו ונשתלשלו לה על חזהּ המגולה. איזו בחורה, מבנות הכפר הרעננות, שציחצחה זכוכית חלון פתוח במטלית בד, הציצה בו וחזרה והציצה ולא גרעה מבטה מעליו.. אז היה בעיניו המבוא לרגע קט כאי בודד של שקט ומנוחה בתוך הרעש שמסביב.

“אה?… הבלים!”

דמיון משונה חלף במוחו. עוד מעט ייפתח איזה חלון. תוציא ראשה לקראתו עלמה יעלת־חן ונדיבת־רוח ותקרא: “אי, חבר־חייל, מאין?…” והוא: כך וכך… מהשבי האוסטרי…" והיא תזמינהו להיכנס לביתה. והיא תתעניין בו מאוד, מאוד.

“הבלים!…”

ושוב קלטוהו רחובות הכרך הרחבים והארוכים ומלאים ערבוביה ורעש. ושוב נתרשלו צעדיו. ככל שהלך כן נתרשלו צעדיו. עיניו נתרחבו ואותה ההבעה של תהייה שריפרפה על פניו מאותו בוקר נתמתחה, נתקשרה, נעשתה אידיוטית־משונה: דחק וערבוביה מרכבות־טראם¹⁸ מצלצלות עליזות, אוטומובילים, כרכרות, בתי־קפה מפוארים, מחסנים מלאים כל טוב… בכל אשר תפנה – אנשים מרוחצים ומשוּפרים, עֵרים, זריזים וקלים… ההיו שם?..או אולי כבר חזרו ונשתנו?… הנה גם אנשים לבושים בבגדי־חאקי… ואולי רק למראית־עין לבשו בגדי־חאקי?… כמה היו קוראים תגר על אותם “עכברי העורף”?… והשבי?… ופֶטְרִיק?… אין שואל ואין דורש… אה?…

ביסודו של דבר, כל זה היה צפוי מראש. חתיכות בודדות מהחיים האלו כבר ניצנצו לו מתוך אותן מחלקות המעוּלות המנוקות והחגיגיות שבבתי־הנתיבות הגדולים. עוד בז’מֶרינקה¹⁹ התחנה הגדולה, שהשקיף מעל ערסלו העליון על האנשים השונים המחופפים ולבושים למשעי, שהיו לועסים וצוחקים ומסיחים אגב הליכה קלה ומזורזה על־פני המדרכה, על הזוגות שהיו מטיילים בנחת־רוח הנה והנה – כבר תקפתו מבוכה משונה והיה מתבלבל מבלי שיכול להשיג השגה ברורה על שום מה הוא נוסע לכאן ובשביל מה ובשביל מי… מלבד זאת – כמה היו זכורים לו החיים האלה מכבר הימים! ובכל זאת הם הפתיעו עכשיו, בילבלו. דומה היה, הם ליגלגו כלפי איזה עולם אחר מדומדם וסודי, שאליו הלך מהצריף השלישי ועד הנה. וכשהתאמץ לשוות לנגדו אותו עולם מדומדם וסודי, שאליו הלך, לא יכול. הוא הלך ורחק ממנו, ריפרף באיזה ערפל סגולי כאותו כרך פלאי (את שמו לא זכר) שהראה לו פעם בילדותו מבעד לזכוכית מגדלת איזה עני מחזיר בכפרים.

“אה?…”

ניצנצו פני רכּב מיוּדעים וחלפו. נזכר: ואנקא “קאצאפּ”²⁰ התחקה אחריו וכשראה שהלה מעכב את סוסו בקירוב מקום, החיש את צעדיו אליו. ואנקא!… תדיר היה להוט אחרי סוסים משובחים ומיוחסים… תן לו מאורוָתו של ווֹרוֹנצוֹב… של יאקוּנין… של קוֹזאקוֹב… בעל־גוף היה ומחיל־המילואים… בכל זאת – מה אדום הוא ורענן!.. אולי גם הוא השתמט… אה?

בין כך וּואנקא, משהוריד את הנוסע מעל כרכרתו, עקר את סוסו ממקומו ועבר הלאה. עיניו הוּסַבו מבלי משים כלפי בית־הקפה שלשם נכנס האיש, תחת אפריון של בד ישבו בני־אדם מנוקים ושלֵוים, עיינו בעתונים, שוחחו,שתו תה, קפה… מלצרים עוטים סינרים לבנים הסתובבו ביניהם, שירתו בנימוסיות זריזה וזהירה… הסתמן איזה בן־אדם שלעס ולגם כאחת מתוך להיטות יתירה. הוא תלה בו את עיניו. “גרוע צמאון מרעב”, חלף במוחו פתגם מקובל, והוא נזכר פתאום מתוך דמדום באיזה צמאון נורא שהטרידו פעם עד לידי שיתוק־החושים… אה?… הוא נזכר! זה היה לאחר אותה “מהומה” ליד “סאדוֹוי וישני”… כל אותו בוקר הצליבה משם אש גדולה… ה“וזווֹדני”²¹ – “קדימה”! וכאן – אין קול ואין עונה… נהרג לכל הרוחות המון החיילים… ואותו גוי… מה היה שמו?… איכה התחנן!… חבר, קחני אתך… על שכמך קחני… אילו עינים בולטות היו לו… פחדים!… יצאו מחוריהן… אה?

והוא חפץ להשיג דבר־מה מופלא ממנו. הוא חפץ להשיג בשׂכלו, אם גם באותו בוקר היה כאן הכל אשר לכל כמו עכשיו… אבל באותו רגע הרגיש פתאום במבטים המופנים אליו והוא נתבלבל והתחמק.

ניגש אגב אורחא לקוּבה של מוכר־משקאות. שתה בזה אחרי זה שתי כוסות “קוואס”,²² התגנב, נשם לרוָחה והלך הלאה לדרכו, אל עבר השפלה.

בין כך והתנועה מסביב הלכה ונתמעטה. הבתים קטנו, הלכו ובדלו זה מזה… ביצבצו לועות חצרות רעועים ומלוכלכים… חלונות עם וילאות מצוירים… חלונות שכלובים עם כַּנַריות רכות נשקפו מתוכם… הרעימה אי־בזה חצוצרה ונשתתקה… “יֶפים המחַצצר – הוא עודנו חי…” ילדים התגוֹללו על המדרכה ורשמו “מחלקות”²³ בקרטון… הנה הירש “נביא”… שום סוד־גניבה לא נעלם ממנו… נשתמן כחזיר!… נשים עומדות בכנופיה ליד איזה שער ומשוחחות ביניהן… מלכה “וצדקתך”²⁴… פתאום ואי־מזה עלה קול תיבת־זמרה ותוף מבמבם שנענה ברעש אחריה… הופיע בן־אדם גבה־קומה עם עטרה רבת־פעמונים לראשו ותוף בעל מצִלתַיִם לגבו… בראשו הניע את העטרה רבת־הפעמונים והפעימה, ברגלו משך את הגיד המחובר למצלתיִם ובשני המדוכים שבידיו תופף בכוח על־גבי התוף… תיבת־הזמרה ניגנה… ניגנה על ימים עברו. ועל איזה סוד רחוק, רחוק, רחוק, שהיה מושך לכאן מכבר הימים עד למוות… נזדרזו ובאו נערים, נשים, עלמות, יצאניות מפורכסות… אילו מהן – פצעים וצלקות על פניהן… נתמשכו בערבוביה ריחות בשר צלוי, שחת ישָׁנה, צפיעי־סוסים לחים, דוהן שׂרק.

טובה־לאה ה“סוֹלדַטית”²⁵ לא הכירה אותו מתחילה. חידדה לעומתו עין אחת על חשבון חברתה הסגורה. ונזכרה. תיבש לשונם של מפיחי כזב! הם בדו שהוא כבר נהרג ליד הקארפאטים. בודאי שתסכים לפַנות בשבילו קרן־זוית בדירתה, אבל איך זה תקציב לו מִקח בימים הללו, כשהיקרות קופצה ועולה והמקחים חדשים לבקרים? או אולי הביא אתו אי־אלו מטמונים? יאמר לה, לטובה־לאה, שכאֵם היתה מתהלכת אתו תדיר! זכור תזכור, מלפנים היו בני־אדם חוזרים מהמלחמות ועפרות־זהב להם… מה? לא?… ושוב הציצה בו, ושוב חידדה לעומתו עין אחת על חשבון חברתה הסגורה. נדה בראשה.

“פוניה קוואס!”²⁶

“הבלים!.. שמא תדעי, טובה־לאה, שלום מישקא?”

מי זה מישקא? אה, מישקא? הוא הלא נהרג במלחמה!…"

“מישקא?…”

הביטו בו, במטותא! הלא באת משם ועליך לדעת יותר ממני!"

ולא ארכה השעה והוא נזדרז לביתו של מישקא. אשתו הקבילה את פניו בבכיה ותאניה. כולם חוזרים משם ורק הוא… הנה פתשגן הכתב… עוד בשנה הראשונה לצאתו קיבלה אותו מפוֹניה… אך, מה תאמר ומה תדבר, אם הצרות הישנות כבר הוצאו מפני הצרות החדשות… חמישה תולעים ²⁷השאיר לה מישקא… הנה הם… ואנה תבוא בעָניה?.. את הכל כבר מכרה, הוי ואבוי לה… את מלבושו… את שעונו וטבעתו… הכל… אפילו את קרשי האבוס באורוה…

“וגם את הפרוָה ה’מחוזית' שלו, אה?…”

הציץ בפניה המכוערים, בילדים המזוהמים המנוגעים שהקיפוהו, שריח חריף של כלי־משכב לחים נדף מהם, נזכר במישקא כפי שהיה לבוש בחורף בפרוה ה“מחוזית” שלו ועיניו המהירות, ה“צועניות”, מנצנצות כאילו הושחזו על המשחזה, נזכר מתוך כך גם באותה שנאה ערנית וגלויה שהיה הוגה תמיד לאשתו זו וקנאה גדולה למישקא תקפתו פתאום.

“ל’תכלית' נאה הגיע… – ורק הוא לתוך האדמה – אפילו את שארית עמלו ביזבזת… אה?”

יצא אל האורוה. הביט לתוך אפלוליותה המשוממה, לשיורי סומכות השוקת, לסדקים המחוירים בכתלים, לצפיעי־הסוסים הנושנים־נוקשים וחסרי־המראה… עזובה חשכה נשבה עליו פתאום מסביב וחפץ עז לחיות ניצנץ בו משום־מה והוא נזדרז ויצא. עקל את הדרך אל מעבר מַפחתו של חיים קוֹבאל. “צריך לעבוד… להשתכר… הדלות תפילני, לכל הרוחות!..” מילמל לעצמו ובה בשעה חש, כי זהו רק מן השפה ולחוץ, שכל אותם המלאכות והמסחרים שהיה רגיל בהם לפני הגיוס לצבא, ואף לאחרי־כן, עד שנשלח לחזית, הם לו כעת לזרא־ולמשא ושלא יצלח בהם.

“נו, קדיש?..”

לא פסק חיים קובאל למשוך בקת המפוח והעמיד לקראתו את פניו החרשים־קהים, שבן־רגע הזכירו לסולומון משום־מה את המריבות והקטטות שהיו נופלות לשעבר ביניהם. “אם להשׂתכר הלא מוטב לי אצל ליפא־לייבּ… בבית־האופים…” הירהר ונענה לו בתנועת־יד פסלנית. מיד התחיל חיים קובאל למשוך בקת המפוח ביתר תוקף, בהזריקו סילון אש המתגבר ומתמיד והולך, הוציא מתוכו במלקחיו אנקול מלובן והניחו על הסדן של הבחור המפוחם, שהתקין אותו רגע בקול דומה לזה, ניגש אל סולומון בהאהילו בידו האחת על אזנו, התחיל מקיפו בשאלות־צוָחות על דא ועל הא, על גבורותיו של “האשכנזי” ועל טיבן, על קלסתר פניו של פראנץ־יוזף ואם אמת הדבר, שהזקן כבר מת, ואם ישנם גם שם חרשי־ברזל יהודים ומה צורתם, וכיוצא בזה. סולומון נענה לו למקוטעין, חש שחרשותו של הלה מרגיזתו ביותר, נזף בו אגף ריטון ושילחהו לכל הרוחות והשדים שבעולם – “חור חֵרֵש ולא ישמע”…²⁸ ובו ברגע הוגיע את אזניו ההומות לשמוע מתוך פעימות פטישו של הבחור המפוחם, אם מטה הוא את השיחה כלפי אותו “ענין” או לא.

לאחר־כך נעשה לו פתאום המקום צר, נדמה לו לרגע שכל אותם השדות והדרכים ובתי־הנתיבות נגררים אחריו, והוא יצא. עמד רגעים מעטים והתבונן במַפחה המשחירה, בתמונת הסוס המדולדל והנפח הגוץ העומד על־ידו לחשלו, על שנים־שלושת האופנים המרופטים המכוסים ברפש קרוש שהתגוללו ליד הדלת… כל אותה העבודה במַפחה בחברותא עם חיים קובאל נראתה לו עכשיו כל־כך דלה ומעוטת־דמות. “וחרש זה ממתין עד שאציע לו אנוכי דוקא…” נתמלא פתאום חימה ושב על עקביו.

“ר' חיים!” צוַח הוא. “אנוכי רק לשם מה־בכך… אגב אורחא.”

“כלום אינני יודע?..” צחק חיים קובאל צחוק־חרשים משונה. “אתה מחטים נעוצות לך ב… אין אתה יכול לשבת במקום אחד…”

“אתה מה חשבת?” נתבלבל סולומון ולא מצא מלה בלשונו. “חור חרש ולא ישמע!.. חולירע אל תוך צלעותיך…”

“לא לך המלאכה…” לא שמע חיים קובאל והמשיך “לא לך…”

…וממחרת, לאחר רוב טלטולים ללא מגמה ברחובות, נטה לעבר בית־האופים של ליפא־לייבּ במרכז העיר. אולם תחת בית־האופים הקודם מצא לתמהונו בית־אריזה, שהה רגעים מועטים בפתח. בחלל הבית האפלולי למחצה היתה רבה הערבוביה. אנשים יצאו, אנשים באו; מהם, מטופלים בצרורות ואמתחות, התחילו מוציאים מתוכם סחורות שונות ומשונות, תלבושת־צבא בלויה ושחוקה, חתיכות אריג, עורות. אילו מהם, שנכנסו לשם בלי צרורות, הוציאו מכיסיהם, או מתחת כנפי בגדיהם, סחורות יותר קלות, כגון תרמילי־צבא, בקבוקי מי־בושם, מחרוזות אלמוגי־צבעונין וכיוצא בזה. האנשים הניחו את סחורותיהם בערימה מיוחדת, טיפלו בהן, קיפלון וחבשון בשקים, במחצלות ובתיבות־נסרים, הרטיבו אותם מחוץ במים ורשמו עליהם בעפרונות כתובות; התלהבו. התלחשו. חייל אוסטרי האיץ באחד מן הבחורים האורזים ודרש ממנו שירפד לו את תיבתו המהוקצעה יפה בגרודות דקות. אשה אדמונית ומסורבלת, שסולומון הכיר בה מיד את היהודיה שסייע לה אתמול להוציא את צרורותיה מהקרון, משכה חבילה של שטרות מחיקה וטענה בקול רם כלפי איזה צעיר מעודן בעל משקפים, שטיפל בידים זהירות ובריחוק מפניו ב“פאפאחות”²⁹ צבא בלויות. “מטילים אל תוך הכלים, כמו בערב נסיגה”, נתבלבל סולומון ופנה ללכת דרך רחובות רועשים לבית ליפא־לייבּ. עכשיו כבר נדמה לו שכל אותה הריצה מסביב באה רק לשם חטיפה ו“הטלה אל תוך הכלים”. עיניו נפקחו פתאום על החנויות והמחסנים השונים, שכבר נתרוקנו למחצה, על האנשים הצובאים על פתחיהם… כשנכנס לבית ליפא־לייב נתבלבל עוד יותר. דומה היה, שהכל נראה לו בחלום ולא בהקיץ. ביתו של ליפא־לייב לבש פאר ועשירות: מרבדי קטיפה ואספקלריות מאירות. מהחדר הסמוך עלה קול פסנתר. והנה ליפא לייב. אף הוא נשתנה מאוד. נתרענן, נתעגל ונשתפר. דיבורו נעשה בטוח, חותכני. כאילו לא נשאר כלום מאותו אדם של־מה־בכך שעוד לפני שנים מועטות היה מתהלך עמו יחף ומקומח ליד העריבות והתנורים. שתי שורות שיני־זהב היבהבו בפיו ואפילו חיתוך דיבורו נשתנה. נשתמר רק אותו פסוק־לואי, “שומע הוא או אינו שומע?” שהיה למשל בפי חבריו ומכריו.

“שומע הוא, או אינו שומע?.. מחר או מחרתים יבוא אל בית־הקפה “סֶמֶדֶני”³⁰ ויודענו דבר, אדרבה! אם היה בשבי לנכון הוא יודע גם מעט אשכנזית… שומע הוא, או אינו שומע?”

אחר־כך, בערב, כשישב כבר בביתו של ראובילי “תענית”, חברו לעבודה באותו בית־אופים של ליפא־לייב, נתגלה, שליפא־לייב נעשה סַפַּק־קמח אצל האוסטרו־גרמנים והצליח ועלה לגדולה.

“ליפא־לייבּ?..” פשק שפתיו הגרגרניות ראוּבילי “תענית”. “ליפא־לייבּ עלה עכשיו למרום המדרגה. הוא, ראובילי ‘תענית’, כמובן, כפרוליטרי, עומד בקשרי־מלחמה עם ליפא־לייב וכיוצא בו. ובכל־זאת אל ינח את ידו מליפא־לייב זה בשעה זו של אוקופציה וסַבוטאז' ורגולציה³¹ וקונטר־רבולוציה… מי יודע מה ילד יום? ומלבד זה, מלבד זה… הוא נזכר! לבית האופים של גֶיאוֹרגֶלי מתבקשים פועלים… גם אל מישקים מתבקשים… טוב שנזכר… אבל, קודם־כל, מוטב שיסור היום או מחר בערב אל הקלוב³² הפרוליטרי שברחוב הבולגרי מס' 8, שם יוַדע אותו אל החברים תחילה.”

“ברחוב הבולגרי מס' 8?”

פניו הפיקו התעניינות רבה. האפשרות למצוא עבודה אצל גיאורגלי או מישקיס הפחידה אותו משום־מה והוא נחפז להטות את השיחה לענין הקלוב. אולם עד־מהרה התפזרה דעתו שוב. דיבוריו החדשים והבלתי־מובנים של ראוּבלי נתפסו בדמדום ובפיזור והוא התעה את עיניו על ראובלי, ראה פתאום שמראה פניו של זה נשתמר ביותר, נזכר משום־מה באותה “סעודת־פורים” שנערכה ב“אררט” על־ידי ראובלי וליפא־לייב לכבוד התגייסותו ומניה־וביה גם באותו בוקר שממחרת הכרזת הגיוס הגדול, כשהוא היה מן הראשונים שהשכימו לבוא בדמדומים לבית־הפקידות הצבאי…

“אה?..”

“ברחוב הבולגרי מס' 8.”

“עכברי־עורף…” מעור אחד כולם, חולירע אל תוך צלעותיהם…

“ברחוב הבולגרי מס' 8”.

אולם לא אל הקלוב הפרוליטרי ולא אל בית־הקפה “סֶמֶדֶני” ולא אל חבריו ומכריו השונים שהיו לו כאן לא סר. מחסורו הדיחו מהם והאפשרות להיבנות על־ידיהם ולהיאחז מתוך כך בעול מלאכה או מסחר הבעיתה. משכה הבטלה, הטלטול ללא תכלית על־פני הכרך, והומתן דבר־מה. דבר־מה יוצא מגדר הרגיל. איזה כוכב עלה לקראתו ונעלם פתאום מעיניו, ברכה צוּותה לו – ואיה?..

בינתים וימי האביב הלכו וארכו. הלכו וחמו, הלכו וכבדו. השיטות הפורחות בגני־העיר הקטנים חדלו לשכּר בריחן הערב־סממני ואותן ה“שקצות”, בנות־הכפר הרעננות, שהיו מתקבצות לכאן אחרי עבודות היום ובימי־פגרא לא משכו שוב. מתחילה היה נוהה אחריהן, אחרי רעננותן, אחרי צחוקן העסיסי הצלול. מצחוקן זה, מחיתוך דיבורן ומכל נימוסיהן היו עולים זכרונות־נוער מדומדמים, ומחלוקיהן המרוקמים ומכובסים למשעי היה נודף ריח הבּוּג. הוא היה נכנס עמהן בשיחות של־מה־בכך, היה מעמיד נגדן את צורתו החיילית, מושך שפמו כלפי מעלה ומתרועע עם אילו מהן ומחכה להן שעות תמימות ליד שערי החומות. אולם עד מהרה חדל גם מזה, ואף הן, המעולות שבהן, כאילו הלכו ופחתו מיום ליום – “יצאו כנראה עם גבירותיהן לנאות־הדשא” – נעשו גני־העיר מקומות־ועד לכל מיני סוחרים ותגרנים, ספסרים וסרסורים, שהיו באים לכאן תכופות מהחנויות והמחסנים הסמוכים שבשפלה, עושים קנוניות בצנעה, מתלחשים, מתדיינים ולועסים לתיאבון – הוא לא יכול כלכל אותם, ולא רק אותם.

אי־שם בחוּבּוֹ כבר זעה הרגזנות העכורה, שכאילו רק נתקפלה שם ונרדמה לזמן־מה. היא התעוררה עכשיו בכוח חדש, קרעה את קרומי הנדיבות שסגרו עליה במשך דרכו הלהוטה והמבולבלה והציפה את כל ישותו. מתוך משטמה כבושה, שבעצמו לא ידע שחרה, התחיל עוֹין את הכל, את האוסטרו־גרמנים הנוהגים שררה ותקיפות ועושים בכל כבתוך שלהם, את הספסרים המטופלים תדיר בצרורות ובחבילות, את סתם בני־האדם האוכלים ושותים ומתעלסים להנאתם, את כל החיים מסביב.

נתבזתה עליו הסימטה וחִנה הישן נזדלזל בעיניו. סימטה זו, שהיתה מין בית־קיבול למי־גשמים, למי־שפכין ולשברי־כלים הנגרפים מן הרמה, נראתה לו עכשיו גם מין בית־קיבול לנמושות, לבעלי־מום, לקשי־יום. היה כאן דבר־מה מאותן המחלקות המזוהמות המרוקקות והמעופשות, שנועדו מלכתחילה בשביל אנשי־צבא, בשביל בני־הכפר ודלת־העם שבבתי־הנתיבות הגדולים, ־ הדבר חרה לו מאוד.

איזו סקרנות משונה משכה אותו אל הרחובות הרועשים והמפוארים שבעיר. והוא התשוטט בהם לאין שיעור וללא מגמה. כשנתפרמו מגפיו ונתעקמו והתחילו שוחקים את קרסוליו היה מהלך בצדי דרכים, הלך בהכשלה ועינו צרה בכל. פרוטותיו האחרונות נתבזבזו על מי־סודה וקוואס, והוא לא דאג, התאכזר לעצמו. יארוב לו הרעב לכל הרוחות במסתרים!.. תצא לה ה“סוֹלדטית” מכליה על שאיננו מסלק לה שכר־דירה… הוא היה שונא את העבודה עוד שם… בשביל… ולא הודה על זה… ומלבד זה… ומלבד זה… אה?.. הנה הוא יוצא למשל להביא את לחמו על־ידי איזו מלאכה… אה?.. מה קרה?.. אה?..

חייל רוסי השתער לפתע לעיניו אל המדרכה, נתפרפר פרא ובקול ממושך־צרחני מהדהד למרחוק נהם אל תוך האויר:

«Стре-ля-я-й-й!.. Пли-и-и!..»

כל זעזועי המלחמה, כל נפתולי החשֵׁכים תקפוהו בערבוביה והוא עמד נטול לשון ותנועה. כמו בעד ערפל ראה כיצד בני־אדם נחפזים מכל עבר אל הנופל, כיצד שנַים־שלושה חיילים גוחנים אליו, מאספים ידיו ורגליו ואינם נותנים לאיש לגשת אליו, כאילו זה היה ענינם הפרטי, המשפחתי – חייל. שמע אחד מהקהל אומר לחברו: “הֶלֶם הוא זה, מהמלחמה בא לו.” והלה השיב: כן, כבר ראיתי פעם בכך." לאחר זה התחיל הקהל להתפזר. הנופל קם, עיניו נסוכות־דם ופניו מעונים ומבוישים, נחפז והתחמק למבוא הסמוך. גם החיילים שטיפלו בו נתפזרו ושוב משתצפת המדרכה אנשים ושוב חוזר הכל למקומו.

“אה?”

בהלת־פתאום פלחה את מוחו והוא עבר בחפזון אל המדרכה שכנגד.

“שנתים ומחצה נטל ‘פוניה’ בעבודת הצבא… כשנתים נטלה החזית… כשנתים ־ השבי… נמצא, שבע… אה?”

ג. “בּוּדֶה בֶּידָה!..” ³³    🔗

"…ואחר־כך?.. ואחר־כך?.. " – נחפז סולומון ללא דרך בין העוברים ושבים – “אחר־כך יצאתי עם הלגיון שלי… בכלי־זמר הוּבלנו, חולירע אל תוך צלעותיהם, לבית־הנתיבות. הנה, ברחוב זה… בכלי־זמר, אה?”

בוקר־קיץ אחד, בוקר־תמוז בהיר, עלה על זכרונו. תרועת המונים מסביב. מוסיקה… והלגיון זז לדרך… שאון צעדיו התכוף מותח טאקט בחלל האויר… חצוצרות משתפכות במנגינת כוח וקרני נחושתן הזרוחה משתברות וחוזרות מעל זכוכיות החלונות הפתוחים… נשים ועלמות מסבירות פנים ו“שקצות”, בנות־כפר רעננות, ליד שערי החומות ניצבות… בנות־כפר רעננות… הורא! ³⁴ הורא!.. פרחים… נאומי ברכה לדרך… פוֹניה גנב! והלגיון הולך… והוא, סולומון סטופאשקובר, בתוכו… לבו עליו כאבן ממש ומשני צדדיו – מי היו שני ה“מחותנים” שהלכו משני צדדיו?.. אותו בחור מטיראספול… “חבר, משחק ביש כאן…” אמר לו זה בקול חנוק. והוא: “הבלים!..” ואולם כשלעצמו הירהר: חולירע אל תוך צלעותיהם!.. הוא נזדמן לו אחר־כך, אותו בחור מטיראספול, ליד זאליזצ’יק…³⁵ מחורך ושדוף… צל ולא בן־אדם… והוא הירהר לעצמו: חולירע אל תוך צלעותיהם! תגיע הפלוגה עד ואסיליבקה התחנה – וחסל! לפֶרֶגוֹנוֹבקה העיירה, בוּרטֶניק, סטופאשק… עוד ישנם שם שרידי משפחה… גויים מקורבים… יתשוטט ביניהם… ביערות… בין רועים… בין צוענים… ובין כך… הנה ברחוב זה… אה?.. לֶוֶנטי?.. האם לא לונטי הקבצן הזקן הוא זה?.. לונטי מבורטֶניק המנגן בירידים וימי חגאות?..

מנגינת קבצן אוקראיני בלויית צלילי נבל³⁶ עצרה אותו. כל־כך לא־פלול היה הדבר כאן בצד מדרכה הרועשת בדמדומי השקיעה.

צלילים צרודים, שוממים־מנודחים ניתזו מעל מיתרי הנבל המרופט, התלכדו עם קולותיו הפראיים, המונוטוניים־צעקניים של הקבצן הזקן ועבשו את לבו. כמו מבעד ערפל מרוחק ביצבצו בערבוביה ירידים להוטים מטופלים בעופות ובפירות שבפּרגוֹנוֹבקה העיירה… מתוך הרעש עולה ובוקע קול לונטי הזקן… גויים וגויות מיוחפים נוהרים מן היריד אל מעברות הבוג…משוכות־גנים כפופות ישנות… ערבות־שדה… סטופאשק, בורטניק… טירונים עולים אל דימוב העיר המחוזית בימי סגריר וגשמים… מזמרים הם במלוא גרונם והזמירות עצובות, עצובות.

“שנתיים ומחצה נטל פוֹניה בעבודת הצבא… כשנתים נטלה החזית… שנתים השבי… נמצא, שבע… אה?”

אולם החשבון שוב לא הטיל משום־מה אימה. מראות מימי נעורים העלו תקיפות נשכחה וצלילי הנבל המרופט נשאו אי־שם, על שיא הדיהם, איזו הבטחה… וכמו ליד החייל הנופל הקיף אותו גם כאן, מיד לכשעמד, קיבוץ בני־אדם, אבל לא אותם אנשים כערכו וכתלבשתו הקיפוהו והוא חש את לחיצת גופותיהם העצמניות, הריח את הריח החריף־קלוי העולה מהן וניחא לו כל־כך.

נטפלו “שקצות” מהחצרות הסמוכות, נלחצו בחזותיהן המלאים וניצבו, פציחת זרעונים נתרשלה, בלוריות מבודרות נתלו ולא זזו, נכלאה הנשימה בגרון וכל השפתים פתוחות. וכמו לאחר מעשה בחייל הנופל עמד גם עכשיו, בתום הנגינה, המום ומבולבל. במבטי תהייה, כאילו צמחו לפניו בראשונה, התחקה אחרי החיילים, שהתפזרו לנוגה החשמל החיור לצדדים ומצפונו הכּהו. לאן ביקש ללכת מהם?.. איפה עכשיו פֶטריק?.. אה?.. כלום לא ניטלטל יחד עמהם במלחמה, בשבי, בבתי־נתיבות ובקרונות?..

סר משום־מה לרחוב המרכזי³⁸ ועשה דרכו ברגש הלאה, הלאה. רגליו קלו ועיניו נתחדדו. זוגות וחבורות מטיילים ומטיילות נטפלו אליו מכל עבר. מוארים בנגוהות החשמל החיורים, מבושמים, משוּפרים ומבודחים הם נראו לו כאצים לאיזה חג נהדר והוא נדחק בשחצנות ביניהם, התיצב לעומתם, משך שפמו כלפי מעלה והטיל מבטי מרי על סביביו: יבוא!… יבוא עליכם יום־תוכחה. חולירע אל תוך צלעותיכם!.. אה? איך זה נסתמאו עיניו מראות עד הנה?… כלום אפסו אנשים כערכו מסביב?.. לכל אשר תפנה?… מתקוטטים ונוזפים בבתי־המרזח.. נושאים־ונותנים בתלבושת־צבא בלוּיה ושאר שברי־כלים בשוקי־הדחק… מנמנמים, מתחככים ומחליפים את חותלות הרגלים באפלולית הגנים על מרומי הדניפר… כלום לא ראה אותם אמש?.. וגם שלשום…ושם?.. בכפרים?.. לאלפים… לאלפי־אלפים…

“לאן זה, בן־ארצי?..” נתעקרה שאלה מפיו כלפי חייל גדל־זקן שהסתחב בקרבתו עם אמתחת על שכמו בכיוון בית־הנתיבות.

“הביתה, חבר!”

“בפודוליה?”

“לא, כפר צ’ירֶפין, חבל טֶטִיוֹב, מחוז טאראשצ’ה..”

“כלו כל הקצים? אה?”

“כלו…”

רגע החייל נתן בו עין בוחנת, העביר תלי אמתחתו מכתפו האחת אל השניה, ירק את רוקו והוסיף: “מתחילה עבדנו באמת… באמת ובאמונה עבדנו… אבל כיון שכך…”

“בוּדֶה בּידָה!..”

“בּוּדה!..”

הטון החותכני שבו סיים האיש את דיבורו הוסיף לו נופך של משמעות זעומה וסולומון נצטרף אליו. בחצותם את פרוַר בית־הנתיבות נדברו שניהם בלחש ובניחותא. בלחש ובניחותא. כאילו היו ממשיכים איזו שיחה ישנה שנפסקה ביניהם מכבר. הם נדברו על הרעב ברוסיה הגדולה, שעליו מכריזים מוכרי העתונים בחוצות… על בולשביקים שיבואו לעשות נקמת העם הסובל על חינם ולא דבר… על ההֶטמַן³⁹ שמכר את אוקראינה לאוסטרו־גרמנים והם עושים כאן כבתוך שלהם… על החנויות והמחסנים ההולכים ומתרוקנים מיום ליום… על השביתות במסילות־הברזל, העומדות להתפרץ, כפי שאומרים, בקרוב… על המרידות התוכפות בכפרים נגד האוסטרו־גרמנים… על האנדרלמוסיה ה“בֶּידָה” הממשמשות ובאות.

וכשנפרד מעל איש־הצבא נראה לו זה כעוטה סוד וקשה היה לזכור את חציו הראשון של היום. כל מה שחש וראה ושמע הבוקר היה כל כך רחוק ושונה מכל מה שחש וראה ושמע עכשיו. “בּוֹדֶה בּידָה!..” היא זחלה, ה“בֶּידָה”, כחַשכוּת מעובה מכל עבר… בני־אדם ברחו מפניה בבהלה… אוֹבּר־לייטננטים, לייטננטים, צוּגספירֶרים וקאפראלים התרוצצו כמטורפים הנה והנה… נבחו ההוֹלזֶרים בבלבול “אַ־אוּף!” “פוֹ־וֹרבֶרטס!” “צוריק!”⁴⁰ נבחו בלי קול הכלבים מתוך ביעותי חלום… ומסביב מהפכות… מרידות… נקמות… אה?

אי משם בקעה ועלתה פתאום יריה ואחריה, כמו על־פי צו, התחילו נישאים מקצוי־הכרך בזה אחרי זה ובערבוביה יריות מפוזרות ובלתי־נתפסות – מאותן שהיו מתמידות כאן בכל הערבים על אפם ועל חמתם של האוסטרו־גרמנים – וסולומון ננער, מצא את עצמו באיזו סימטה דחויה וריקנית. מבטו נתקל פתאום בחייל אשכנזי⁴¹ מזוין שנתהלך לכאן ולכאן לפני מחסן מסוגר וכונן צעדיו משום־מה אל עֶברוֹ.

החייל הצליף עליו מבט זלזלני, הוסיף צעדים מספר, פיהק בקול ופנה לאחוריו.

נתקרב אליו סולומון עוד יותר והתיצב לקראתו במרי. איזו תאוה משונה הציתה אותו פתאום להתגרות, לקרוא חמס, להסתכסך באיזו התנגשות־רצח גדולה ומיואשה.

ד. פגישה    🔗

יהודי לבוש בגדי־שבת שחוקים, גוץ ובעל־בשר, התיצב לקראתו באחד מאותם הימים וחייך אליו בפקפוק:

“בבקשה, האם לא סולומון שמך?”

“כך”.

“וּסטופאשקובר משפחתך?”

“כך”.

“ובכן”, תקע לו היהודי את כפו ואגלי הזיעה על פניו אורו. “מפרגוֹנוֹבקה אתה? שלום עליכם!”

“כך. מבוּרטניק.”

היד אחזה ולא הרפתה שוב והפנים המפיקים נחת־רוח תבעו: “נו?..”

רגע ומעין ריח של מאכלי־חלב עבר בחלל האויר ובמרחק. אי־שם במרחק, ניצנץ אותו מסדרון צבוע, בעל הזכוכיות המגוּונות שבשפלת הבּוּג:

“ר' חיים־בר?”

“טוֹ טוֹ טוֹ! חיים־בר זאק. בעלה של פֶרִיל. גדולה, ברוך השם, טביעות עיני שעמדה לי להכירך. הזאת נעמי? אמרתי בלבי… כמה מזה? שלוש־עשרה? חמש־עשׂרה? חוששני, מאותה משפחה, במחילה, אתה… במשך זמן רב כזה – ואין קול! לולא השמועה, שנתגלגלה על־ידי קוֹבאלֶנקוֹ… כלומר, מוֹסְקאלֶנקוֹ… כמדומני, ליד פְּשֶׁמִישְׁל”.

“מי אותו מוסקאלנקו?”

“ארטיום מוסקאלנקו… ליד פשמישל או דוינסק…”

“מוסקאליק? העודנו חי ה’סומא'?”

“חי. מצא תכשיט לטפל בו. ומדוע אין אתה שואל לשלום פֶּריל? ‘משוגעת’ זו – בדודתך אני מדבר – לא נתנה לי מנוחה: חיים־בר – חפשהו! גם סבתא מששמעה שנוסע אני לכאן באה במתכוון ביריד העבר לפרגוֹנוֹבקה… טענות ומענות… כגר הנני בתוכם וכמיוחס וכדומה… בקיצור: גזירה היא מלפניהן: חפשהו, דרוש וחקור בלשכת הכתובות וכדומה… ועד היכן הגיעו הדברים, שאפילו אחֵי אביך, מנדיל ופיצי…”

"מה הם עושים שם ה’דיאדקום'⁴² שלי? “מה הם עושים? – מנדיל בסייחיו. איזה קומֶנדט אוסטרי המציא לו המקום. ופיצי – ידועים הדברים: מטפל הוא עודנו בטחנת פֵדוט הקטנה… טוחן וחוקר חקירות בבורטניק! צריך היה לבוא לכאן והיה מרויח הרבה מחקירותיו.”

“ובכן, נמצא הדבר, הכל שם כמו לשעבר… אה, ר' חיים־בר?”

“כמו לשעבר… יפה אמרת: כמו לשעבר. מתלבשים כמו הגויים להבדיל, אוכלים ושותים כגויים… כגויים לכל דבר. חבל על שהריבה שלו, בת־יחידה במחילה… הלא תזכור את פיצי ואת חקירותיו…”

“אה?”

“עפר ואפר… אתה שומע, סולומון? אין חקירות כעת… משהתחילה המלחמה צברו בני־אדם אצלנו אוצרות קורח – ואנוכי יושב לי מן הצד… ביתי, ברוך השם, בית ועד לחשובי פֶרֶגוֹנוֹבקה ומאז הבוקר – חדשות מהעתונים, חקירות!.. בין כך: פרה משובחת… שנת צהרים… ואיקץ והנה – נתמרטטו מעותי!… פֶה… אמרתי. גידול בנים… פרנסה… הלא בן־זקונים לי, ברוך השם, חיימ’ל… וגם פוֹלְיָה, לנכון תזכור אותה… את פוליה, בלי עין רעה, בעלת־מוח היא! קוראת היא, למשל, שכחתי שם הספר… כדאי לזכור… את הגראף טולסטוי היא קוראת בלי מלון… אתה טרוד, אני רואה… טרוד…”

“אה?.. וכיצד הם הענינים בין הגויים וה’אשכנזי' שם?”

“הוא אשר דברתי: עפר ואפר!.. אין חקירות כעת! אדרבה, מי מילל לנו שבמקום קרנסקי⁴³ תבוא עליהם ‘משלחת’ כזו? אין חקירות כעת! הנה רק היום בבוקר באתי לכאן והנני כמשוגע למראה עיני ולמִשמע אזני… היקרוּת מאמירה משעה לשעה – ובאילו מן החקירות תאחז? הטובה שבחקירות – שלא לחקור כלל, אני אומר… רואה אתה סחורה – קום וקנה! אריג של מורזוב – קנה! של אנה קארֶטניקובה – קנה! עורות של שליינקיר⁴⁴ – קנה, גפרורים אוסטריים – אל תשליכם מלפניך. אין חקירות כעת! מעצמנו ומבשרנו אתה ואני רשאי לגלות לך סודי (חיים־בר הנמיך קולו): כעשר שנים הייתי מכניס לחברת האחריות ‘רוסיה’ ממיטב כספי… נדוניה לפוֹליה אמרתי… והרי לך מהפכת קרנסקי ואחריו ההֶטמַן!.. אין קול ואין עונה… אין רוסיה ואין חברת ‘רוסיה’… ועכשיו צא וקבע חקירות בעולם! רואה אני: הממתיך ברוב דברי… מה זה חפצתי לאמור? צריך אתה בלי שום תירוץ לנסוע אתי… מתאר אני לעצמי…”

הטון שנעשה אבהי ביותר הפקיעוֹ פתאום מפיזורו והוא נתרתח:

“כלום אני זקוק לשושבין? מסתמא אמצא בעצמי את הדרך לשם, אמצא…”

,שא!.. ומה הכעס? ‘פוניה’!.. נעשה העולם מזועזע עד לאין שיעור וערך… מה חפצתי לאמור? הנך הולך כבר?.."

“אלך… ומנדיל, נמצא הדבר, עודנו בסטופאשק? הדוד מנדיל?..”

“ואיפה לו להיות אם לא בסטופאשק?.. מה חפצתי לאמור? אתה הולך כבר? איה הדרך כאן אל הרחוב? מקום ביתה של חברת האחריות ‘רוסיה’ אני מבקש… כדאי הדבר… נו, אתה הולך? היה שלום! א־י־ה…”

“ולמה נשאני הרוח מלכתחילה לכאן..?” חזרו עיניו של סולומון אחרי חיים־בר כשנפטר הלה ממנו. “הלא יכולתי פשוט לסור מז’מרינקה התחנה הגדולה לשם… לסור…”

“הדברים כאילו שכיחים,” פנה והביט מאחוריו חיים־בר, “ודוקא כעת כשהוא בשפל המדרגה… אבל, היא לא תתרצה… ‘שקץ’ פרוע… הוא היה כלי מחזיק ברכה עוד בנעוריו… טו, טו… אפילו חיתוך־הדיבור…”

ה. פֶּרֶגוֹנוֹבקָה    🔗

“פֶּרֶגוֹנוֹבקָה!” מילמל אחד מהנוסעים ופישפש בחבילה המונחת על־ידו.

“פֶּרֶאוּניבקָה!” הטעים השני בלעג בהורותו באצבעו על הכתובת האוקראינית על־גבי שלט־התחנה, הצבוע מחדש, שמתחתיו עוד הסתמנו בטשטוש האותיות הרוסיות הקודמות.

פעמון התחנה צילצל אחת. מהלך המסע נתרשל וסולומון ירד מעל מדרגות הקרון לתוך הערבוביה שעל־פני הרחבה. מסביב נדחקו יהודים, יהודיות, גויים וגויות, חיילים אוסטרו־גרמנים שהתמתחו לשם נתינת־כבוד לפני איזה קצין שיצא מהקרון המחלקה הראשונה, פונדקאים, בעלי־עגלות, פקידים. הסבירו פנים, התחברו, טיפלו בתינוקות, בסלים ואמתחות. איזה אינבליד מיוזע, חסר־רגל, זז על משענותיו, בדחפו באחת מהן באיש שנזדמן לו בדרכו. איכר זקן, שוט תחת בת־שחיוֹ, נשך בשתי ידיו נקניקה וגלוסקה קלועה ובהזדרזו להסיר מצנפתו השׂעירה מעל ראשו בפני הקצין, הפילה לארץ. בעלי־העגלות משכו בשרווּלי הנוסעים, חילקו אותם ביניהם, טילטלו את החפצים, התקוטטו. ליד פתח התחנה הצטופפו אנשים מסביב לחייל גרמני, שבדק בתעודות, ונסוגו לרגעים אחורנית מפני ה“שומפול”⁴⁵, שהתנפנף בידי חייל אחר מפקח על הסדר:

“צור־רי־ק־ק!”⁴⁶

סולומון נתבלבל רגע, נזכר בתעודתו של אותו זקן גליצאי, המונחת אצלו בכיס מכנסיו, הוציאה וכשראה שהיא מלוכלכת בדם־דובדבניות ומדולדלת ביותר, החליט בלבו “להשתמט”. בלעסו משיירי הדובדבניות, שנתחממו בכיסו ונחמצו כלשהו, פזל בעיניו לצד הפתח והסתובב סחור סחור.

“חבר!” פנה אליו אחד מבעלי־העגלות, בחור גבוה במכנסי גאליפֶה.⁴⁷ “אתה נוסע בעגלתי!”

“אתה, חיריק,” שידל את הבחור אחד מבני־סיעתו, “תקח אל עגלתך את ר' פיני הימלשטיין עם כל הכבודה שלו.”

“למה לו, טצ… לחבר להתגולל בעיר, טצ…” מצץ בלשונו מבעד הסדק של שינוֹ הרקובה יהודי פונדקי, “יסור החבר לביתי, טצ… והוא לא רחוק מכאן ולא יעלה לו ביוקר…”

וכשלא קיבל תשובה השפיל קולו:

“החבר קונה או מוכר מה?”

פעמון־התחנה צילצל שתים ושלוש. המסע זע. נחשפו שוב שטחי־שדה צהבהבים. מן הצד, ליד ערימות פחמים, השחירו שני קרונות מושחתים, שבורי־חלונות, מחורכים. הם נראו כפליטי־דליקה. חירחרו פעמוני־סוסים מאחורי התחנה. הרחבה התחילה להתרוקן.

“נו, חיריק?”

“תיכף, תיכף, חבר!”

השתררה דומיה. זרבובית הכיור, שנסגרה, כנראה על ידי מי־שהוא שלא כהוגן, הזילה מים בקול. גירגרו תרנגולי־הודו בגינת בית־הנתיבות. הגיע קול צוָחה על־יד הטלפון מתוך חדרי התחנה. זמורות נוקשות קישקשו על־גבי הרצפה.

“אדון הימלשטיין!” נתן חיריק בקולו כלפי היהודי שעמד בעומק הרחבה ושוחח עם איזה פקיד. “הלא ערב שבת היום, אדון הימלשטיין…”

ובינו לבין עצמו הוסיף: “הלואי ותפילך הנכפה!”

“משכבר שבת מהמלחמה, חיריק?”

“משהתחילו המיטינגים.”⁴⁸

“והסוסים – שלך הם?”

“של נוח… של השיכור הזקן, מגפה בפניו…”

וביָרקו הוסיף:

“החבר בא במסילת־הברזל – מה חדשות בעולם?”

“חדשות… בכל אשר תפנה תפגוש ב’משלנו'… כחול הים…”

“נו?”

“לא כלום, נושאים־ונותנים ופטור!.. מובילים סוכר ושאר ירקות מהכא להתם ומהתם להכא…”

“ואשרי מי שיש לו סוכר, חבר! כאן… הנה הוא זוחל, ר' פיני הימלשטיין…”

ופתאום נזכר סלומון שאין לו במה לשלם לחיריק ושהדרך אל בית פֶרִיל אינה ארוכה ביותר ופנה ללכת.

“אלך לי ברגל העירה, חיריק!”

“מזל טוב לזקנתך, באשר היא שם!” קרא אחריו חיריק ועמד רגע בלי נוע.

מרחוק ביצבצו בצפיפות גגות פחים, רעפים ותבן, עשנו מעשנות מפוחמות, רעועות וזקופות־מחוטבות, וסולומון השקיף עליהם, השקיף על סביביו. קשה היה להפלות בין פרגוֹנוֹבקה ובין המון העיירות הקטנות והדומות כמעט זו לזו, שכבר קנו להן מקום בזכרונו. הנה דרך־המלך העולה אל בית־החרושת לסוכר המקומי. גויים מאובקים נוסעים לשם בעגלותיהם הגדולות. על־פי כל סימניהם גויים מבוגדאנובקה הם. יקותיאל קצב נהג בעגלת בקר… שני חיילים אוסטרו־גרמנים מותחים חוט־ברזל לטלפון… קושרים ומותחים… אה?

פעמוני־סוסים דלקו אחריו ברעש, פעמוני־סוסיו של חיריק:

“לא ארבה במחיר נסיעתך, חבר, יכול אתה לישב!”

“הבלים!”

הגיע קול־שריקה ממושך מבית־החרושת. “השעה השתים־עשרה?”

הנה הדרך הבורטניקאית, המתפתלת בין בית־הכנסת ובית־המדרש ועולה עד חומת “ראטהויז”⁴⁹. היא רבת חנויות בשל צלעותיה ומסביב לה בתי־חומה חדשים עם תחתיים ושניים, ובתי־חומר רעועים ומשוקעים ומטולאי־טיח. כולם נדחקים בהקפה אל חומת־הראטהויז הגבוהה ומוארכה כאל במת־חזיון. מהחנויות נשקפים חנוָנים, חנוָניות. על־פני השוק זעיר פה זעיר שם יושבות יהודיות ליד קופות הרוכלין. יהודי (“שלום־דויד?..”) בחלוק מדולדל עם צרור לבנים יורד, כנראה, לבית־המרחץ. הנה ליד איזו חנות עומדת כנופית יהודים ומאזינה לאחד העומד באמצע ומסַפר. ידיו מתנפנפות ומתמתחות לאט־לאט כאורבות לצפור עד שהן מטפחות זו על־גבי זו בבת־אחת. כאילו אותה צפור כבר נלכדה ונתפסה וכל הכנופיה פורצה פתאום בצחוק אדיר. מבטו של אחד מהכנופיה נתקל פתאום בסולומון והוא מַפנה את ראשו אליו. מַפנים את ראשיהם גם האחרים…

סולומון נטה חיש הצדה, הרגיש כאחד עם אימת־הציבור שקפצה עליו לפתע טינה משונה כלפיהם, כאילו הללו משוחחים בו ולגנאי. נזדרז וירד במורד הבוּג.

והנה גם הבתים הקטנים שבסימטת הבוּג. ביתו הקטן והנקי של שלום־דויד, סרסור־הסוסים. הנה דובריש בתו… היא גדלה!… הנה בית־חמו של איצי פחמי. “הוא חשב, החרש, שאבוא להתרפס לפניו: ‘אדוני חיים ‘קובאל’ חנני!’…” הנה הדרך הריקנית שבין הסימטה והשכונה.

ניצנצו רוכסי־הסלעים שמעבר לבוג, בית־העלמין היהודי עם מצבותיו הגולשות – ונעלמו. נשבה צינת־בוג קלילה. תוי־פניו הנוקשים בשל השרב רכו לרגע…

והנה גם השכונה. גנים אפלוליים. חצרות מטונפי־זבל, בתים נמוכים, שכתליהם האחורניים חסרי־החלונות מופנים אל הדרך. ביתו של איגנאט האדמוני. הנה גם המסדרון הצבוע בעל הזכוכיות המגוּונות. כלב לבנבן השתער אליו בנביחה.

“שקצה” מפוחמת פתחה לו את הדלת. ימתין־נא מעט. גזירה היא עליה שלא תתן דריסת־רגל בבית לסתם “מוסקאלים”⁵⁰ עוברי־דרך.

ו. בית־ועד    🔗

“פיני הימלשטיין חזר היום מאותם המקומות שאצל הגבולין”, לא גרע עיניו ליפא בֶּרגֶלמַן, סרסור למנופקטורה, מעל גולגולת השיבוטה בין אצבעותיו של חיים־בר, “ואוצרות סחורה בסליו… יש רגלים לדבר שהוא אסף בעיר מארקים וכתרים אוסטרו־גרמניים בשער ירוד וסילקם שם במקח גבוה… שם הם במרום המדרגה…”

“כגוי הוא מצליח בכל משלח־ידיו”.

“כשאני לעצמי,” סחט בכוח את הלימון שבכוס התה גדליה הורוויץ, שותפו של חיים־בר לכמה מעסקיו, “כשאני לעצמי, מסופקני אם כדאי היה לפיני, עם קפיטל עצום כזה, להסתלק מעסקי הקמח ולחזור אחרי עסקי־זילותא ממין זה.. אלו הם מסחרים בשביל אנשי־צבא… מהכא להתם ומהתם להכא…”⁵¹ האם לא כן, אדון שטיין? כעת, די לך באיזה כתב־הרשאה של איזה קומנדיר אשכנזי⁵² – והטחנה טוחנת… האם לא כן, אדוני שטיין?"

שטיין, מנהל הפנקסים של הטחנה, הציץ משום־מה בסולומון וקימט את מצחו: “מסופקני… לדידי, העסקים עם האשכנזי הם בכלל בחזקת־סכנה… ובפרט עכשיו, אחרי המאורע עם זליג נֶימוֹי. הלא הוא כמעט שלא נהרג בעֶטיָם… ליד סטוּפאשק…”

קול לעיסה וגמיאה נפסק לרגע וכל העינים נתלו בשטיין. איסאק טייטלמן, אחד מאותם שלושת הבחורים שבעקבות הרבולוציה הפברוארית נתקבלו כלבלרים אל בית־החרושת המקומי, ושהיה עסוק עכשיו בשיחה עם פוליה, ננער:

“?Как под Ступащком”

ומיד התחיל מנהל־הפנקסים שטיין לספר מפיו של זליג נֶימוֹי בדבר ההתנקשות שנעשתה אמש על־ידי בני־בלי־שם בחיילים האוסטרו־גרמנים שליוו מטען של תבואה מובלה מסטוּפאשק הכפר לואסיליבקה התחנה.

הוא האריך בסיפורו, תיאר בשפה נמלצה את החַשכות שהיתה שרויה מסביב, את מַשק היריות, שתכף בערבוביה מעבר החורבה של ה“מונופול”⁵³ הסטופאשקאי, את הרגשותיו של זליג נֶימוֹי בשעה שאחד מהחיילים, שישבו על־ידו, נפצע, וכשסיפורו לא עשה את הרושם המקוּוה, הוסיף בהתמרמרות:

“שערוריה! מנצלים את הלחם… את הסוכר… עכשיו בודאי שיבוא גדוד לשם על מנת לענוש… שערוריה!”

“ובכן!” התרגש גדליה הורוויץ. “לדעתך, אדוני שטיין, צריך להחוות קידה לסטוּפאשק? את טיבו של הגוי שכחת? נכיר טובה לשלטון חזק זה, שלולא מוראו –ואבדנו!”

“עבד בהפקרות נוח לו”.

“ואבדנו!… בפריצים החלו וביהודים היו גומרים… אין להתמרמר ככה, אדוני שטיין!”

“אפילו קרנסקי בעצמו כבר עמד על טעותו…” הכריז איסאק וייטלמן בלשון סגי־נהור אחת מהמימרות, שהיו שגורות עכשיו בפי רבים, ובצחקו הזמין מתוך הבעת־פנים מיוחדת את המסובים להשתתף עמו בצחוקו.

“נניח שכן,” קימט שוב מנהל־הפנקסים את מצחו, "אבל, אם כה ואם כה וההתרוששות הולכה ותוקפה… אנו מתרוששים מיום ליום… אותו חוזה, במחילה מכבודכם, שנעשה בין וילהלם וההטמַן מאפס ותוהו הוא… מכאן מוציאים הכל ומשם אין מכניסים כלום… שם שורקת הדלות בכל קרן־זוית… אדרבה, הנה חזר אדם משם ויגדכם… אה, מר סטוּפאשקובר?

“בודאי, בודאי…” נבוך סולומון והסמיק, בעפעפו בעיניו אחוזות השינה.

“הנה צלע צלוי זה, שלמה, מדוע אינך אוכל?” נזדרזה פֶריל להוציאו מהמבוכה והזיזה את פנכת הדגים אליו. “הדגים, דגי־בוּג רעננים… ממש נתפרפרו בידי כשהתקנתי אותם…”

“סולומון הוא משלנו,” נצטחקה פוֹליָה בהטעימה את המלה “משלנו” בהטעמה מיוחדת שהיתה מובנת, כנראה, רק לבני־הבית. “הוא, מסתמא, מחבב יותר מאכלי־חלב… האם לא כן, סולומון?”

“…‘שלום הלחם’… חה, חה…”

“מי? מי?”

“גולדֶנצוייג… הוא חזר היום בשליחות בית־החרושת מקיוב והביא עמו אניקדוטות חדשות… את השלום בין אוסטרו־גרמניה ואוקראינה קוראים בשם ‘שלום הלחם’… חה, חה…”

“חה, חה… לצים!”

“כשהייתי בקיוב התאכסנתי באכסניה מפורסמה – הבה לי מעט מים, חיימ’ל, הבה, מחמדי! – בני־אדם מתכנסים לשם מארבע כנפות אוקראינה… חקירות, סברות השערות… ואני בשלי: עפר ואפר! לשעבר כשבא אדם וקבע ‘חקירה’ בעולם הרי היא כמסמר נטוע – וכעת? אדרבה, כאילו מן החקירות תאחז? שמא תקנה סחורות – והנה לך גזירות ה’ווֹלוֹסְט'⁵⁴ והרשיל ‘בלילה’. קביעת־מקחים, טכסות – צרות!… הסחורה פוחתת ומתיקרת ושטרות־הנייר, להיפך, מתרבים ומזדלזלים ואנו כאובדי־עצות כולנו… ונמצא שם לץ אחד, מפאסטוב,⁵⁵ כמדומני, או מקאמיניץ,⁵⁶ יהודי פיקח, והשמיעני גם כן הלצה יפה: לשעבר, הוא אומר, היו מובילים את שטרות־המדינה בכיס ואת הסחורות בקרונות וימים יבואו ולהיפך… חה, חה… מנדיל?.. ברוך הבא!”..

כולם הסבו את פניהם אל הפתח. איסאק טייטלמן קרץ בעיניו בבדיחות מזורזה כלפי שטיין כמזמינו להרגשה של נחת־רוח.

לחדר נכנס זקן מגודל, התיצב במגפיו, שנוצצו בעטרן טרי, באמצע החדר. כמו שנתעה בדרך ובקול מתון, עבה־טעים, פתח ואמר:

“יהודים בני־רחמנים, שמעו את אשר אדבר! מעשה שהיה, כך היה: סייח ברח בשכבר הימים מאורוותינו… סייח – מ’ארץ הסייחים'!”

“דודי מנדיל!” פרץ סולומון מאצל השולחן והשתער לקראתו. “דודי מנדיל!”

“השמעתם? הוא צוהל!” רטט הקול העבה מצחוק מלא ונדיב. “חי־נפשי, הוא צוהל, הסייח, שלמה?.. נשתמרו, רואה אני, עצמותיך – הבשר כבר יעלה עליהן ממילא! אבא רחימאי, יעלה!..”

“מהיכן זה נפלת העירה בשעה כזו, מנדיל?” גימגמה פריל במבוכה ולא הביטה לצדדין. “מה קרה?”

“אל הקוֹמנדנט,⁵⁷ פֶריל, באתי… אל מילר הקוֹמנדנט, באתי…”

“הוא עודנו בכוח גברותו, הזקן,” החניף בעקיצה ליפא ברגמן למנדיל, “נשתמר הזקן…”

“ליפא, ליפא! יאק סלַבנא דיבקא, טא ארנא באבא!”..⁵⁸ גם אתה נשתמרת: פרעוש היית ופרעוש נשארת… נו, שבתא טבא, יהודים! לכו לכם אתם בשיחותיכם ואנוכי אל סלומון אנוכי… אבא רחימאי, מה מעשיך, שלמה? אה!"

“אה?.. אם לסַפר – אלף לילה ולילה… כמה מזה?”

“שתים־עשרה שנה, שלמה! שתים־עשרה שנה עברו מיום צאתך מבית־אבא, שלמה… ב’ימי הצום' שלהם תמלאנה שתים־עשרה שנה, בד־בבד… סימן מובהק יש לי…”

“ורוזנצוייג נוסע שוב לקיוב?”

“… מסתמא…”

“טרם ירקת כדבעי – והנה לך שתים־עשרה שנה חלפו… אה?”

“חלפו… ואתה מה הרהרת בנפשך?” נתן כמנצח מנדיל בקולו העבה, שהחריש את קול שאר המדברים. “אדרבה, מה הירהרת בנפשך, אתה? סוסים הם הימים, הירהרת? הולכים וחוזרים? סוסים שנגנבו בלילה מהאורוה ואתה רודף אחריהם כאור הבוקר ומשיגם ליד יער בורטניק, למשל? או ליד גראבוב, העיירה הקטנה?.. אבא רחימאי, הימים אינם סוסים, אינם…”

“לשם תורה זו אתה יכול לישב, מנדיל,” שוב לא עצרה פריל ברוחה, “מה זה קמת עליו, כהיידאמאק⁵⁹ עלי־דרך, ולא תתן לו לאכול כנפשו שׂבעו… מה זה קמת עליו? מה?..”

“נכון תדברי, פריל… נכון.”

ושניהם ישבו אל השולחן זה מול זה ונשתקעו בשיחה. סולומון, מתוך אכילה ולגימה, הקיפוֹ בשאלות שונות ומנדיל נענה לו באריכות ובטוב־טעם. הוא סיפר לו אודות הקומנדנט מילר, שאת סוסיו הוא ממיין מזמן לזמן, אודות הסבתא ופיצי ושייבקה, בת־יחידתו של זה, בבּורטניק, אודות הטחנה הסטוּפאשקאית, שהוצאה שוב מידי ה“עדה”⁶⁰ ונמסרה לידי “שני הפרעושים”, האחים קוּצֶ’ר מגראבוב, אודות מגרש־המרעה, שקם לו מידי העדה לאחר “מפלת מיקוליי ⁶¹הקיסר” וכיוצא בזה.

ז. בּורטֶניק    🔗

הוא הקיץ משנתו בשעה מושכמה ולא הכיר מתחילה את מקומו. נגוהות חיורים פלחו מבעד סדקי התריסים את אפלולית החדר, גיששו כקרני מזריקור⁶² קיר ותקרה, וקריאות תרנגולים תכפו מקרוב ומרחוק, רפו רגע ושוב התפרצו בתרועות־עוז כמתוך בהלה.

הוא התלבש במהירות ויצא דרך הדלת האחורנית החוצה. שפע אור סינוור לרגע את עיניו והוא עבר לרוחב הדרך ופנה אל תחום הסלעים. כאן קלטה אותו רעננות טלולה ששטפה דרך נחיריו ופיו אל קרבו פנימה. אי־מזה נטפל אליו כלב כשהוא מקפץ ומשתפשף בו רכות כמביע חרטה: “אדרבה, מי מילל לי כי מקרובי חיים־בר אתה?” והוא טפחוֹ אגב הליכה על ראשו וגבו, הגיע עד המדרון החצוב בין הסלעים והתחיל עולה בו. אור השמש הציפוֹ והלך. הסביבה ביצבצה גדולה ורחבה והוא העפיל לעלות, עמד והציץ רגע בכלב המפגר ותלה בו מבט תמֵהַּ, התנשם.

“אה?”

שפלת הבוג נגולה לפניו כאן במלוא היקפה. היא השתטחה למרחוק, שטופת־אור אבדה באי־אלו ערפלים, כחלחלים ומרופרפים, גנים רטובים העקיפו על הבוג מסביב, התדחקו והתכופפו כדי להשתקף עם בוקר במימיו הזכים. ומשונה היה הדבר! כל אותם הגנים היו ידועים לו מכבר הימים על שביליהם ופירותיהם ואפילו על בעליהם, למשפחותיהם וכינוייהם השונים, ובכל־זאת העלו לפניו עכשיו איזה חן חדש ומיוחד. והבוג! חשאי, לאטו הוא נוצץ ומשתבץ ברצי זוהר משל לבלילה של כוכבים… תאוה לעינים! היתה דומיה מסביב – ואוזניו הקשיבו אותה עכשיו בבהירות יתירה – דומיה שלא חל בה כל קול והגה מלבד קריאות תרנגולים עגמומיות־ממושכות וחביטת כבסים על־גבי אבן במחבוא גן. אף נפש חיה לא נראתה מסביב מלבד הדמות הזקופה, שזזה וקרבה במשעול השדה. הדמות דמתה לאשה זקופת קומה, המהלכת בודדה בשדה וראשה עטוף מטפחת אפורה. זה עץ־הלִבנֶה עומד בשדה. ממש כמו שנאמר באותו זמר הצבא: “טיו־ליו־לי עומד בשדה…” הוא התאמץ לזכור את חרוזי הזמר ולא יכול. אולם מנגינתו עם הדי־הדיו נתלתה כבר על שפתיו והיא כבירה ורבת־איָל. אז התמתח, הידק היטב מחגורת מכנסיו ופנה ללכת אל עבר הבוג.

קול מים רבים הגיע לאזניו, קול מים נופלים ברעש ליד סכר הטחנה הישנה ולבו נקפו בחזקה. דומה היה כאילו זה התפרץ לפתע־פתאום קול כלי־זמר של “חתלירע” אי־שם בקצה בּורטֶניק והוא עודו נער…

הוא הקיף את הטחנה ונטה לעבר האפיקים. מַשק המים הלך וגדל. מוארים באור השמש העולה זרמו המים בקילוחים עזים וצוהלים במדרון המרזבים, ניתזו בניצוצות זוהר מעל דרבונות הגלגל, זלפו בזרבוביות דקות דרך כל נקב וחור, שטפו אבנים וכלונסאות. וכשנגע בהם בידיו נראו לו כל־כך קרים ורעננים עד שנולד בו חשק לנשקם במו פיו. חלץ את מגפיו ונטפל אל רצפת המרזב התחתון. עבר עד הפָּתין⁶³ המזדקר מקיר הטחנה ושם ישב. אחר־כך יתרחץ. אולם קילוחי־המים לא נתנו לו להחזיק מעמד, הדפוהו, הקישו רגליו בפטישים מרוכרכים, הציפו את שיפולי מכנסיו והוא הפשילם, נשען בכל כוח רגליו ברצפה באזובית והחלקלקה וצעד בזהירות הלאה, עד ששנאחז בכלונס מזוקר וקפץ ועלה על הפתין.

כך היה נוהג באותו קיץ, הקיץ היחיד, שבו למד בעיר אצל ר' נחום, המלמד הדרדקאי. היה מטפס ועולה על פתין זה, יושב לו מעורטל ומחליף דיבור עם הנערים המטפלים שם מלמטה באחיהם ובאחיותיהם הקטנים, קופץ מניה־וּביה היאורה, “עושה גִלגולת” ונעלם בעומק המים על מנת להגיח אחר־כך הרחק־הרחק, במרחק לא משוער להפתעת הנערים.

ולפתע נזכר בערב של אמש. נזכר, כי שבת היום וש“קידוש” עם קריאות שונות נכונו לו, שיוה לעיניו את כל הגברים והנשים הלבושים בגדי שבת, המקיפים אותו בשאלות ובמבטים. חש פתאום אימת הציבור ונתבלבל והשקיף פזורות במרחק.

“לא,” מילמל הוא, וכוונתו היתה: כאן לא ישתקע; עוד היום יעלה לבוּרטניק. ירד מעל הפתין, הפשיל מגפיו לאחוריו ועבר על־פני אבני הסכר, בקפצו מאבן לאבן, עד שהגיע אל הגן האפלולי של סימון זאיאץ ומכאן יצא בשביל כבוש בין עשבים אל דרך־המלך.

שטחי קמה וכברות־שדה קצורות הזהירו חליפות משני עברי הדרך. הלבינו כתנות גויים וגויות העובדים בשדה, האפירו כתנות “חאקי” ומכנסי־גאליפה בין כומסות־בר מכודנות, עגלות בודדות נטולות־סוסים, צרורות, כדים ודליים, סוסים רועים ביחידות. נטפלו גויים מיוחפים ומאובקים, המובילים אלומות־בר בעגלותיהם. הוא הסתכל בהם, בירך את הקרובים והרחוקים בשם ה' ואף הם נענו לו בקול רם. הביטו אחריו. אלו היו גויים בלתי־מוּכּרים לו: גויים מבוֹגדאנוֹבקה ומזוֹודֶיווקֶה, ואף־על־פי־כן נראו לו עכשיו כולם חברים וקרובים לו עד לאין שיעור. מכל הילוכם ותנועותיהם נשקפו לו גויים אחרים, גויים רבים ושונים, שותפים לגיוס, למלחמה ולשבי, הרגיש את עצמו כחוזר שוב בדרך ארוכה ונפתלה אליהם. הולך וחוזר על מנת להיבלע בתוכם מחדש ולהמשיך יחד עמהם איזו עבודה משותפת לכולם.

מתוך הרגשות אלו הגיע עד יער בורטניק. כאן פתח לרוָחה את פי כותנתו, שדבקה לעורו המיוזע, לקראת הצינה הריחנית־החריפה וישב בצלע הדרך המדושא. צמאון קשה הטרידוֹ ורגע נדמה לו, כי הוא עודנו תועה ומהלך בתפוצות גליציה, וכל אותם הדברים שבאו ועברו עליו בקיוב הכרך לא היו ולא באו כל עיקר. צללי היער העימו את הדרך, שהיתה כולה שרויה לאָרכה ולרחבה באפלולית מעין בין־ערבּים. דומה היה שהאֵלות והלִבנים הזקנים עשו ביניהם “יד אחת” להקדים הערב מבעוד יום ולהשכין מסביב אפלולית ודממה. רק מעומק היער נישאו אי־אלו רשרושים, צלילים ובנות־קולות עמומים. בקע ועלה קול חריקת דלי. גחן לארץ, הסתכל בין שיפולי העצים והלך לקול החריקה. קישקשו זרדים תחת רגליו ואורות וצללים ניתזו וריפרפו בערבוביה. אולם ליד הבאר כבר לא היה איש והוא נכנס לביתו של שומר־היער הסמוך. ילדה קטנה פרועת־שׂער הושיטה לו פך מים קרירים טעימים וריחניים. הוא הריקוֹ עד סופו, החליק רכות על ראש הילדה והודה לה בנדיבות.

וכשהגיע אל רחוב ה“צווינטאר”⁶⁴ הארוך אשר בבורטניק תלה מבטים צמאים בבית־התפילה הישן המשוקע כבר לרביע באדמה מרוב זוקן, בבתים הנמוכים בעלי החלונות הקטנטנים וגגות־הקש שמוטי־המעזיבות, בגויים ובגויות המטפלים ליד האורוות והרפתים המזוהמות, חש פתאום שפע געגועים על כל הסובב אותו וידע כי גורלו כבר נחתך. הוא יתישב כאן בבורטניק או בסטופאשק, ליד מנדיל דודו, ויהיה כאחד מהם. כאחד מהם יחרוש ויזרע ויקצור. יחד עמהם ייחל לגשמים, יחטוב עצים ביער בורטניק, ישתה לשכרון בחגאות וחתונות ובימי־גנוסיה, יתנקש יחד עמהם בנפש האוסטרים־גרמנים ויקשור קשר עד שישמידם מכאן לכל הרוחות.

עצוּר־נשימה עמד מאחורי דלת הקיטון והקשיב למקוטעין לקול־קריאתה של הסבתא שהיה חד־גוני ורפה, כמדובבת מתוך שינה: “איז גיווארן טאג… דער מדרש זאגט… יהושיע האט גיזאגט… שוויג שטיל – האט יהושיע גיזאגט…”⁶⁵

“גיזאגט… גיזאגט…” חזר באין יכולת לחבר את המלים. “יודעת היא הסבתא, באותיות הקטנות היא יודעת…” ופתח את הדלת.

הסבתא השקיפה עליו מעל למשקפיה, והשליכה מידיה את הספר אל אחת המיטות וקמה בחפזון לקראתו.

“שלמה?.. את מי זה זכיתי לראות במו עיני, אבי שבשמים?..”

הניחה את משקפיה על הספר הפתוח וניגשה אל סולומון, חיבקתו ונישקתו ותיכף לכך נסוגה לאחוריה.

“שלמה! עדיין אתה נע ונד ערירי בעולם, שלמה… רווק… שום לחלוחית וטעם אין בך…”

וכשהזעיף פניו למולה הוסיפה:

“אדרבה, הביטה במו עיניך על עצמך וראה… הייתכן? נע ונד… שואב מים וחוטב עצים בשביל רוחות זרים… כלום מאחורי הגדר מצאוך?”

ובכן", נתרתח הוא, “צריך הייתי לדידך להטיל מום בגופי? להשתמט?”

“מום? פֶה! חלושוּת! עשה לו מום באברוֹ בנו של נטע פֶנצ’וכי, ליזרל, והלואי שישחק לו כך מזלו לסומא… כשהגיעו הגיוסים עד לגבולו, קם והלך לבאלטה העיר וסימא לו שם אחת מעיניו… עכשיו כל עמון ומואב שבכפר מנבל את שמו… אמת, גם ביניהם ישנם בעלי מומים ונגעים, אַל אחטא במו פי (הזקנה רקקה), אבל על־כל־פנים לא בידים עשו… מה זה, שלמה ליבָּתי, אתה מנגב זיעת פניך בשרוול? נאא לך מגבת, הא לך…”

“והיכן פיצי?”

“בטחנה. לא שבת ולא מועד לנו, אל אחטא במו פי. עומדים להם וצוננים תבשילי־השבת בתנור – חילול־השם! קח ואכול לעת עתה גלוסקה ופירות, שלמה ליבּתי… הנה… סעד לבך! תיכף אשלח לקרוא את פיצי ונאכל גם תבשילין… אבא שבשמים! את מי זכיתי לראות בעיני?”

ובגשתה אל החלון הנמוך, הפתוח לחצר, הרימה קול ממושך:

"שיי־ב־קה! שי־י־בקה!

התרנגולים המנקרים באשפת החצר, נרתעו ממקומם ונתפזרו לצדדין ורק הגדול שבחבורה קפץ ועלה על גדר־הקרשים וכאילו נסתייע בקריאת הזקנה ונזכר הלכה, מחא כנפיו וקרא גם כן קריאה גדולה.

אותו רגע נטפלה במרוצה אל החצר נערה יחפה דקת־בשר וירקרקת ושאלה בזירוז נמרץ:

“מה לך, סבתתי?”

וכשהציצה בסולומון נבוכה פתאום ופניה החוירו:

“מה?..”

“למרוצת בהלה מה לך, בהלה על ראש שונאינו באשר הם שם… מסתמא שכחת כבר, שייבקה, את פניו של שלמה… שכחת? רוצי, ליבתי, אל אביך וכה תאמרי לו: שלמה בא!”

“הוא הרי לא יפקיר את הטחנה באמצע… הלא תדעי…” והיא פנתה ללכת.

“חכי רגע, הלא אמרתי לך: רוצי אל הטחנה!”

“הוא לא יפקיר! אי־אֶפשי!”

“איואן טוֹרְבָּא ימלא שם את מקומו!.. רוצי, משומדת להכעיס, עוד תספיק לך השעה בשביל שקצותיך ותפוחיך…”

חיוך לגלגני רוֵה־מתיחות הציף וטישטש את קוי פניה של שייבקה ורק העינים הירוקות נתפקחו עד־מהרה ונזדעפו:

“אי־אפשי!”

“נו?..” צנחו ידי הזקנה בחוסר־ישע על חלציה. “הרי לה נחת להווֹלפיכי… מתבונן אתה בה, שלמה ליבתי, תמֵהַּ לחוצפתה… ואמר המשל: שצ’וֹ נאשע טו ני ליודסקע,⁶⁶ אל אחטא במו פי… סעד לבך לעת־עתה… אני עצמי אלך אליו – חילול השם!”

נשתררה דומיה, וסולומון מתוך אכילה להוטה סקר את הקיטון והביט לרגעים גם לתוך חלל החצר: דומה היה, שחיוכה של שייבקה טרם מש משם ועודנו תלוי באויר… האומנם זהו הקיטון שבו נתגדל על ברכי זקנו ווֹלף? משונה הדבר! הקיטון כאילו נתמעט. הנה הכתלים השקערוריים ורצפת־החומר הכהה, הכסתות הרחבות בעלות הציפיות המצוירות, המונחות בשורות על־גבי המיטות, מיחם־הנחושת העבה והאורלוגין הישן כבד־המשקלות… לא! הכל על מקומו כלשעבר… הכל שרוי בשלוה, בדומיה ובשינה… “כמה מכאן, למשל, פרסאות עד לגליציה?” חפץ הוא להשיג פתאום איזה דבר מופלא ממנו ותוך כדי כך שכח את הדבר המבוקש.

ניגש אל החלון ושירבב את ראשו. גנים ומגרשי־השחת המדרוניים מאחורי הגדר נשמו אל פניו בבת־אחת בכבדות משל לתנורים קלויים. “כלי מלא חן…” ניצנץ לפניו שוב חיוכה של שייבקה בבהירות יתירה ורטט כמיה עבר את גופו והסאין את דמיו המחוממים.

קול אִושה אטומה עלה מתוך עבי הגן; הוא הלך אחריו ובהתכופפו הציץ לבין שיפולי העצים עד שנטפל לבסוף אל גנו של השכן איואן בֶּסאראבּ. רגע, והאִושה נתמעטה, נבלעה ברכּוּת קול גוֹיה המפקדת אי־שם על בהמתה: “מ־ן, מ־ן, מ־ן…” ושוב נדם הכל ואפס סימן־חיים בגן. אחר־כך הגיעו רשרוש וקול דברים מקרוב. הופיעו “שקצות”, והוא עצר רוח ונשען אל אחד העצים. אילו מה“שקצות” הנידו את האילנות, מהן לקטו תפוחים נשורים והשליכום לתוך סליהן, כל נדנוד המטיר נקישות כבדות וקהות על הקרקע.

“אִירינה! אירי־ינה!” הבהיל קול מתוך צמרת אילן וסולומון הכיר בו את קולה של שייבקה. “מהרי־נא הנה, אירינה! חיש!..”

וכשנחפזה אחת מה“שקצות” אליה פגע בה פתאום תפוח כמוש, שנתרסק על שכמה ודבק לעורה כפקעת טיט לח.

“חו, חו, חו!”

“אל תהיני לירד משם, דחליל ירוק,” אירינה ניגבה בידה את שכמה ואיימה על שייבקה לקול צחוקן הגדוש והצוהל של ה“שקצות”, “פן אמיתך!” .. שם גם תלוני!.."

הופעת הזָר הפתיעה את החבורה ושייבקה טיפסה וקפצה מעל העץ ובנעימה של מבוגרה שנטלה לעצמה על מנת לכסות על מבוכתה, שאלה:

“מה? סבתא הלכה בעצמה?”

ושוב נתבהלה ונתכופפה ללקוט תפוחים נשורים.

“כן, הלכה…”

הוא משך בלא טעם בשפמו, הביט גנובות אל כתפה העגלגולת שנתערטלה ביותר, ביקש אמתלה להיכנס עמה בדברים ועמד כנטול־לשון.

לבסוף נזכר.

“שייבקה… אולי תדעי היכן נמצא עכשיו מוֹסקאליק אַרטיום?”

“אַרטיום מוֹסקאלֶנקוֹ?”

היא הזדקפה, משכה בחולצתה המשומטה־מה כלפי צוארה והזקיפה נכחוֹ את עיניה הירוקות. הן כבר היו בהירות ושוקטות.

אַרטיום מוֹסקאלנקוֹ? היא יודעת. הלא היתה אצלו בביתו יחד עם דודתו פריל מפרנוֹנוֹבקה. הוא גר בבית דודו הגרדי בסטופאשק. לאחר שמסר הדוד מנדיל ידיעה מפיו אודותיו הן באו אליו לסטופאשק על מנת לשוחח אתו בפרוטרוט. הוא היה גם כאן בחתונתה של אוּרפִינָה ווֹק אשר ברובע “הפטרומנצ’יכי”… בחורף זה… “האם לא כן, יֶוודוֹכָה?”

יֶוודוֹכָה אימתה את הדבר והוסיפה, שאת ארטיום אפשר למצוא בביתו רק ביומא דפגרא או בראשון לשבוע, הוא איננו מצוי בסטופאשק.

“צריך אני לראותו.”

“מחר, אם ירצה השם, תוכל ללכת לשם.”

וכעבור רגע הוסיפה:

“לו שמעתני והיית מבקש מאבי שיתן לי ללכת עמך… מכירה אני אותו וגם את אחותו, את מַרינה… הוא לא יתן לי…”

“הבלים! יתן…”

ופנה אל עבר הנהר לרחיצה…

“חתן?…” לחשה ביהודית אחת מה“שקצות” לקול צחוקן הגדוש וצוהל של שאר בנות החבורה.

“ומה? הוא אינו מוצא חן בעיניך, יֶוודוֹכה?” התלוצצה שייבקה.

להבות השקיעה מאחורי גנו של ואסיל קוּקוּרוּזְנִיק הלכו וכבו; לתוך האפלולית המאפירה הלכו ונספגו הזהרורים האחרונים שניתזו בפיזור מבעד הפתח והחלונות הפתוחים. קול צִחֶה ולֵאֶה קרא בדרך ליד החצר לאחר חריקה כבדה של קרון רתום לשוָרים:

“צוֹ־בּ צ־וֹבֶּ־ה… א־י צוֹבֶּ־ה־ה…”⁶⁷

הגיעה דפיקת דלי מהמטבח ואחריה קול מים ניתכים לתוך חבית. נכנסה שייבקה. תנועותיה פיכּוּ קרירות רעננה. התחילה לטפל בעששית־הפחים הקטנה וקפצו עליה צללים ואורות בערבוביה. נאבקו, התפרדו, התפתלו, הצליפו על־פני הזקנה, הנעוים בהעוָיה של יראת־שמים מתוך לחישת “אלוהי אברהם” ועל־פני הואסיליכי, שנכנסה לשאול דבר־מה מהזקנה ועמדה אצלה בציפיה נבוכה.

לבית נכנס יהודי מקומח ומדובלל־שׂער. עבר בלי שאילת שלום אל הקיטון וחזר משם בגלימה מדולדלת ומנומרת טלאים. משתקע כפו לסולומון הצית סיגרית־“מאכוֹרקה” בלבת העששית, ישב והתחיל יונק מהסיגריה בשתיקה קדורנית. אחר־כך התרומם, הקטין לבת העששית עד שהשתלט כִּהָיוֹן בחדר, שאל את סולומון אם התמהמה אגב־אורחא בפרגונובקה וכשזה נענה לו ברפיון, הטיל איזה מלמול אי־ברור לתוך האויר וגמר בנזיפה משולשת ושׂטומה:

“באבי־אבי אביהם!”

סולמון עיפעף נגדו עינים קהות וחסרות־הבעה, ביקש להתנער מחבלי־התנומה שתקפו את גופו המחומם והמהביל ולא יכול. עייפות וטמטום דיכאוהו. אזניו המו והכל התנשא לפניו באיזו ערבוביה רחוקה ומדומדמה…

“להשתטח אי־בזה ולישון… לישון…” התרפק על קרקע הבית, בשׂרכו את דרכו אל הדלת הפתוחה.

גנו של ואסיל כבר עטה כולו חשכה. אי־משם, מעל זיזי־כתלים ואסקופות בתים פתוחים ובלתי־מוארים, נישאו קולות דיבורים עמומים. טשטוש הגן השחור כאילו התפשט, הבליע את הכל. מתוכו הזדקרה רק רמת בית־התפילה הישן. מאוּפלה כולה קרנה בשתי צלעותיה מנוגה הירח החבוי שעלה מאחוריה. רק מלמעלה, מלמעלה לטשטוש, מלמעלה לרמת בית־התפילה המאופלה, השתרעו מרחבי־שמים אין־סופיים. בהירים וקלים וחפשים הם השתרעו למרחוק, מעל ליער בוּרטניק, לפרגונובקה העיירה, מעל לכל אותם הדרכים, בתי־הנתיבות, הכפרים והערים לאין מספר, מעל לאוקראינה, גליציה.

“אה?..”

ליד שער החצר צמח פתאום בן־אדם ממוצע־קומה, נכנס החצרה ופנה לעבר הדלת. סולומון התחקה אחריו. עמד על הסף ומשבירכוֹ לשלום ביקש כוס מים לשתיה.

גם הסבתא גם שייבקה נזדרזו לקראתו מהמטבח.

“שמואל?”

שתיהן לא גרעו עיניהן ממנו עד גמר שתייתו וכשנפנה לצאת התחילו מפצירות בו שיישאר אצלם ללינה. הבחור גימגם במבוכה. לא! עוד היום עליו להיות בפרגוֹנוֹבקה!..

“שמואל הוא זה,” גיבבה הסבתא דברים לאחר צאתו, בעמדה לערוך את השולחן, “בנו של רפאל שוחט מפרגוֹנוֹבקה… ככה הוא הולך ברגל מפֶרֶגונובקה לגראבוב העיירה וחוזר חלילה… ‘קליפה’ נכנסה בו, אַל אחטא במו פי, רוצה הוא להביא את היהודים לציון…”

סולומון הביט אחרי הבחור עד שנעלם בעלטה, הקשיב לנביחת הכלבים המלוותו ונזכר באותו מבט מיוחד, מבט של יראת־הכבוד, שנתנה שייבקה בו, בבחור זה. חן פניה ניצנץ שוב לעיניו, ניגש והציץ לפנים מן הקלעים של המטבח. ריח גריסין קלויים נדף באפו ומבעד ההבל העולה מהם נראתה לו שוב כפופה־מה ליד האח המבוערת, מרקידה בידיה איזו קדרה, שופתת אותה על האש ונושפת בה בלהיטות. האש התלקחה ונתעממה חליפות, התיזה ניצוצות; היא נשפה בה בכוח פיה. פניה הִורידו ועיניה הירוקות נוצצות כעיני החתול המסוכסך. “בגיני היא מזדרזת…” חלף רטט כמיה וערגון את גופו והוא התחיל צועד בחדר.

“הבלים!” נתמלט מבלי משׂים מפיו כלפי פיצי, השרוי כולו בתימרות עשן. הלז הסב אליו את פניו.

“אה? אומר אני, דודי פיצי, הבל־הבלים היא פרגוֹנוֹבקה לעומת כל מה שאתה רואה ושומע בדרכים, בבתי־הנתיבות, בערים ובמסעות… הבל־הבלים – ולא יותר!”

“הבלים,” מילמל פיצי וזז על־גבי כסאו מהתעוררות פנימית. “כמה התמהמהת בפרגוֹנוֹבקה?”

“מעט.”

“הבלים, הוא אומר,” נצטחק פתאום בצחוק מר וארסי. “בני־אדם, ייכנס הרוח באבי־אבי־אביהם, מפקיעים את המקחים מיום ליום, מחליפים את שטרות־הנייר חדשות לבקרים, קובעים מקחים על המעות עצמן, גוזרים גזירות וצרות שאין לעמוד בהן והוא – ‘הבלים’! אדרבה, מי ראה, מי שמע כזאת?” הרים פתאום פיצי את קולו בשצף־קצף “רובצת פרגוֹנוֹבקה הלזו תחתיה ואינה נוקפת אצבע… אוכלת לחם־סולת בשבתות ובימים טובים, מאירה את עצמה בעששיות גדולות נומר 12, מַנעילה את בנותיה נעלים דקיקות, עושה חתונות ‘כיד המלך’, קונה ‘עליות’ בבית־המדרש – היכן הם מוצאים אמצעים בשביל כל זה? אדרבה, ארבעים כפרים מסביב לפרגוֹנוֹבקה ואפילו אחד מהם…”

“מה זה אתה מקטרג שם?” נטפלה לדבריו הסבתא. “מה זה אתה בודה בדיות? מאַין זה לקחת לך ארבעים כפרים?”

“לא זה העיקר,” פסל אותה פיצי בתנועת־יד זלזלנית, “ולוּ גם שלושים וחמישה…”

“ואף כדי שלושים וחמישה לא יגיע מספרם,” לא נתנה לו הסבתא להמשיך את דבריו. “הרי לך: בורטניק, סטופאשק, מאלא גראבליה, זוודיווקה, בוגדאנובקה…”

“מה תבלבלי שם את ראשי?” גער בה פיצי ונפנה שוב כלפי סולומון.

“אדרבה, מי שמע, מי ראה כזאת?”

“למה תריב, פיציק,” נשמע פתאום קולו של ואסיל קוּקוּרוּזניק הזקן מאחורי החלון.

שייבקה הכניסה בינתים את המיחם הרותח. נכנס ואסיל, הבליט עיניו הקמות נוכח העששית ולאחר ששאל את פיצי אם יכבשו מחר את הריחַיִם בירך בערבא טבא. אחר־כך נכנס גם בנו, טאראס, מיוחף, בכתונת־חאקי, הושיט את ידו לכל בני־הבית, נכנס בשיחה עם הזקנה ועם סולומון. ישבו לסעודת־הערב ושייבקה מזגה כוסות תה לאורחים. לאחר־כך נכנסו גם איואן בֵּסאראב גם הואסיליכי ועוד כמה שכנים ושכנות. שוחחו על ענינים של מה־בכך; הנשים לחוד והגברים לחוד. ומקץ כמה רגעים נסַבה השיחה הכללית במקרה של ההתנקשות בחיילים האשכנזים שקרה שלשום בסטופאשק. הגויים שתו תה, הזיעו, זרקו עפרוריות של סוכר לתוך פיהם בזהירות כסממני רפואה, מחו בשרווּלי חלוקיהם את פניהם. עישנו “מאכוֹרקה”. מאחורי בית־התפילה עלה הירח והציף את שני החלונות וחלל־הפתח בנוגה חיור. התעשת פיצי וכיבה את העששית. נזכר ואסיל הזקן מעשה שהיה בווֹלף הזקן, נשמתו עדן, שהכה פעם במקלו את זקן הכפר בפרהסיה. נענתה לו הווֹלפיכי הזקנה ונאנחה. פרשו סולומון וטאראס והקיפו זה את זה בשאלות והזקנים הפליגו בין כך בזכרונות העבר, טרם היו עוד מסילות־הברזל בארץ, עת חיפשו אי־אלו “אוצרות” טמונים באדמה על־פי דפתראות משומרות מימות המרידות הגדולות באוקראינה, עת דמות הארץ הלזו שמסביב לבורטניק, עם הריה ועמקיה היתה עוד אחרת, לגמרי אחרת…

ח. חמושים    🔗

למראה פנים חדשות בשער החצר נזדעזע הכלב מרבצו בנביחה מבוהלה, התלהב והתחיל חורג משלשלתו הקשורה לכבל־הברזל המתוח בחצר בשצף כוח עד שזה ניטלטל טלטלה וקישקש בקול.

חרקה הדלת והופיעה מַרינה, בתו של מיקיטי מוסקאלנקו. חלוקה הלבן המחויט⁶⁸ בעברי פיו ושוליו, מחרוזות האלמוגים וזגוגיות הענבר שעל צוארה הבריקו נגד השמש בשלל צבעיהם. שידלה את הכלב, הסבירה פנים לקראת שייבקה:

“הכרתיך… קרובתו של מנדיל…”

ובהציצה בגניבה בסולומון נטתה לעבר הגן:

“ארטי־ו־ם! ארט־יו־ו־ו־ם!”

עבי הגן נענה אטומות וקשה היה להבחין אם זה הוא קולו של ארטיום או בת־קולה של מַרינה.

סולומון נכנס לפרוזדור. נשקפו מאגף אחד תנור, כלי־חרס מצוירים, קדרות מפוחמות, עביט עם שיורי בליל ומהאגף השני – קיטון שרוי באפלולית. סולומון נכנס לכאן, ניגב את פניו ובשאפו לתוכו את האויר הצונן והספוג ריח ציצים נובלים, שהכתירו את תמונות־הקדושים השונות, התחיל מסתכל בהללו מתוך סקרנות מרובה.

נכנס ארטיום ברגליו המיוחפות עד לארכובותיו, הרטובות והמלוכלכות בירוֹקה של נהר.

“ארטיום!”

“סולומון!”

התחבקו.

“מהיכן?..” נתחלחלה עינו הלקויה של ארטיום מרוב התרגשות.

“מן השבי, ארטיום!.. הלא תזכור פגישתנו ליד זלוצ’וב העיירה… והנה כעבור שבועים הקיפנו האויב… אש הצליבה מכל אפסים – שמים וארץ הוסקו?.. ליד סאדוֹוי וישני… כחצי הפלוגה…”

“אמי, הורתי!” טפח ארטיום פתאום על ראשו. “את מי עיני רואות? גם הווֹלפיכי הצעירה כאן?.. האם בהקיץ או בחלום אני רואה אתכם? מַרי־נה! מַרי־י־נה!” והוא לחש דבר־מה על אזנה של מַרינה שיצאה תיכף לכך מן הקיטון, לחץ במבוכה את ידה של שייבקה ונפנה לסלומון.

“נו, סולומון! איך שם בשבי? סַפר לי!..”

“אה?.. ידועים הדברים: ניקוי מחראות… עבודת־פרדך… נופחים אנשינו את הנשמה, יען אין מה לאכול שם… נו, מה יש לספר עוד? מוטל אתה כבול־עץ ואינך בן־חורין אפילו לצאת לצרכיך בלי רשיון מאת הפאן… ברחתי… רבים ברחו… לספר – אלף לילה ולילה! אולם, שם נשארו עוד מאנשינו… ומה מעשיך אתה?”

“אני? נֶחַי יֶם מאמא מוֹרדוּיָה!.⁶⁹ מתחילה אחרי שובי… מסתמא עברת ליד חורבת החוה של הפריץ יארושינסקי… עברת? זה הוא מעשה ידי… אנוכי הייתי הראשון… התנפלתי להרוס ולאבד הכל… לעקור מן השורש…”

“נו?”

" נֶחַי יָם מאמא מוֹרדוּיָה!.. היו אצלי שני סוסים וגם אותם מכרתי…"

נכנסה מַרינה, פרשה על השולחן אלונטית־בד מחויטה ושׂמה לפניהם לחם־דגן זרוּע מלמעלה גרגרי־קצח, כד חובצה, קערת שזיפים, בצלים ושום, אחר־כך פנתה אל הקיר, הוציאה מחיקה בקבוק יי“ש והגישתו לידיו של ארטיום. הוא ניער אותו בידיו והסתכל ביי”ש המפעפע על מנת לבחון את דרגת חריפותו.

“נו, סולומון! נו, ווֹלפיכי!” התחיל ארטיום מוזג את הכוסות. “שבו ונסעד את לבנו, אורחי וידידי־נפשי היקרים! גם אַת, מַרינה! נשתה ‘לחיים’…”

“איך?” נבהלה כמעט שייבקה. “מהכוסות הללו? אנוכי רק מקינוח־הסעודה אוכל… מה? גם אתה, סולומון, נגדי?.. אם כן נשתה, אני ומַרינה, מהגביעים הקטנים האלו… הנה…”

“בושי, ווֹלפיכי, בושי!.. נו נו, רחמנים,” זירז ארטיום, “ויהיה כך! לחיי סולומון!”

“לחיי אחדותנו, ארטיום!”

הכוסות נהפכו על פיהן. פני הגברים התעוותו בהעוָיה זעומה. ארטיום ירק על הקרקע. שייבקה ומַרינה נצטחקו ונחפזו להטיל לתוך פיהן מן המזונות.

“עכשיו נחזור חלילה,” מזג ארטיום שנית את הכוסות. “אנוכי אינקם ממך, ווֹלפיכי צעירה… כשהייתי, סולומון, בחורף העבר בבורטניק, בחתונתה של אוּרפינה ווֹק… אה? שוב?..”

הוא החויר פתאום והציץ כלפי החלון. נשמעה נביחת הכלב המזועזע. מַרינה נזדרזה לפרוזדור.

מאחורי גדר־הזרדים ניצנצו בזה אחרי זה כובעי־צבא אוסטריים ונעלמו.. לאחר כך הגיע קול־גערה חטוף ואחריו קול תחנוני אשה: “פאן! פאן!..”

נטפל שקץ גבה־קומה ואדמוני, שרגלו האחת היתה נתונה באנפילת־לבד. עיניו האפורות־המימיות, שקיננו תחת מצח רם ומאהיל, הפיקו בהלה.

“פאווליוּק! מה קרה?”

“שערוריה…” הביט פאווליוּק בעינים בוחנות אל סולומון, “חוטפים מן הבא בידם”.

“ותוּ לא?.. אם כן, הדברים הם ישנים, פאווליוּק! שב ולגום עמנו בחברותה… זה הוא סולומון… אנוש כערכנו… נשתה, רחמנים.. נֶחַי יֶם מאמא מוֹרדויֶה… גם אתה סאווצֶ’אנקו?”

נכנס עוד שקץ אחד חבוש מגבעת־קש, ששוליה היו שמוטים לו עד לעיניו.

“עד מתי?..” הושיט פאווליוּק את כוסו מלפניו והתעכב מלשתות. “חוטפים מן הבא בידם… קמח, ביצים, תרנגולים, פרות, חזירים… דוקרים, נוחרים, חוטפים… לית דין ולית דיין… עד מתי!”

“ויאה לנו כל זה, לחוֹחוֹלים!..⁷⁰ לשוא אתה מתאונן, פאווליוּק…”

“תמוה דיבורך, ארטיום,” הפסיק סולומון את הלעיסה, “דיבורך כלפי מה?”

“תמוה… אומר אני: לשוא הוא מתאונן, פאווליוּק. חוחולים אנו – כך כתוב על מצחינו… יצאו הללו ויבואו צרפתים, פולנים, בארבוסים⁷¹, קאצאפים, חלירעות… חוחולים אנו – הרי לך דיבורי!”

“ובכן,” נתרתח סולומון, “נמצא, לפי דיבורך, אם עיבדתי להם כמה מורגי־אדמה באוסטריה בקיץ שעבר… חרשתי, זרעתי בשדות לא הרחק מן הקסרקטין שלנו והאכילוני – קדחת. עשבים במים בישלנו ואכלנו… והנה באתי למולדתי – והם כאן!.. גם כאן! יורדים אל חיי – ואנוכי?.. ואנחנו? אנחנו נחשה… כשפחה חרופה נחשה – ופטור! או אולי נתחנן: הוי, חנני, פאן!.. אה?..”

“בדֶמידוֹבקָה הכפר,” סייע לו סאווצ’נקו ברוח נמוכה והפשיל את שולי מגבעתו, “הם קברו שני איכרים חיים באדמה… לעיני כל העם… ענשו אותם בשל פרה… כל…”

“אם כן איפוא, סולומון,” הפסיק ארטיום את סאווצ’נקו בהתלהבות, “מה עלינו לפי דיבורך אתה לעשות?..”

“אה?.. דיבורי פשוט. להשמידם מכאן לכל הרוחות!.. כלום אין כלי־נשק לנו?.. כלום לא בבגדי־צבא עדיין אנו כולנו? כלום אין אנו עומדים עוד כולנו חמושים?.. אה?”

“חמוּשים!..”

“מי הם החמוּשים?”, קרא ארטיום בצחוק ארסי. “חוכא ואטלולא! מי הם החמוּשים? איואן קוּרקא? רעיר בן אנדזינקו? שמארקאטיוק? אדרבה, הרי הם הרסו את החַוָה של יארושינסקי… את האחוזה… ומה נשאר לנו? צא וראה!.. מעט פחים… מעט אבני־גזית בכל חצר… זה חטף סוס ופלוני חטף מחרשה וזה וָו ואונקל – ופטור! גונבי־תרנגולים אנו! חוחולים אנו! הנה דיבורי!..”

“אם יש חוֹחול בינינו – אתה הוא זה ארטיום!” כבר נתרגש פאווליוק ורגלו האחת הנתונה באנפילת־הלבד התחילה מרטטת מרתחנוּת. “אתה ולא אחר! בשל אנשים כמוך אנו אובדים, ארטיום! אובדת אוקראינה מקדמת דנא על חינם ועל לא דבר – אדרבה, מי היה הראשון שמסר להם את קנה־רובו? אתה וכדומה לך. פחד נפל עליכם מפקודתם להכניס אליהם את כלי־הנשק… והאמנתם בשמועה הטיפשית, שמין אבן שואבת יש להם לאוסטרו־גרמנים, המושכת כלי־נשק.. נבהלתם…”

“שקר וכזב! לא נבהלתי! פשוט, געלתי בכם! גונבי־תרנגולים! געלתי! ראוי הוא הכלב למקל זה!.. ראוי! הרי לכם דיבורי!..”

“דַאי בּוֹזֶ’ה דוֹבּרי הוֹסְטִי אִי מִי פוֹזִ’יבִימוּסיָה,”⁷² נכנס לחדר מיקיטי הזקן, דודו של ארטיום והביט בצמאון על שיירי היי"ש בבקבוק. “יומא טובא, בני!”

“סבא, הכרתני?” שׂשׂה לקראתו שייבקה, שהקשיבה לפולמוס מתוך חרדה מרוכזת. “הכרתני?”

“הלא היא נכדת הוולפיכי מבּורטניק,” הבליג ארטיום על רתיחתו, “בת אחיו של מנדיל שלנו… נו, שתה ואמור־נא לנו דיבור־בדיחה, דודי.”

“מה אוֹמַר ומה אדבר, בני־פרחי!” העמיד מיקיטי פנים רציניות בהריקו את הכוס. “מנדיל הוא מאנשינו… כשנפל מיקוליי היה הוא הראשון שהכריז ב’וולוסט': בני־אדם רחמנים! מעכשיו הכל שלנו! הכל!.. ואנחנו קראנו אחריו: הוּרַא!..” ובמזגו שוב את כוסו הוסיף כלפי סולומון:

"אתה איש צבא? מה שמך? סולומון? טוב, טוב מאוד! מה אומַר ומה אדבר? מלחמות היו ומלחמות תהיינה!.. צרה האדמה מהכיל אותנו… אתה קראת את הברית הישנה? לא? כך הוא הדבר: שם כתוב שקין שפך את דמי הבל אחיו. מדוע הרג קין את הבל והבל לא הרג את קין? הנה, כך הוא הדבר: קין היה עובד־אדמה.. ועובד־אדמה זקוק תדיר לאדמה… צר לו… הוא אשר דברתי: כך הוא הדבר; לחיים! לחיים!

בפתח הופיע בחור גוץ, שקרץ בעיניו לפאווליוּק וסאווצ’נקו. הללו ניגשו אליו והתחילו מתלחשים. שייבקה השתמשה בשעת־כושר זו וביקשה בלחש את סולומון ללכת. הלא צריך ללכת אל מנדיל. וגם… מה שמו? אותו פאווליוק… הלה איננו מוצא משום־מה חן בעיניה.

ט. מתוך הכנופיות    🔗

בבקרים היו מנסרות בפרגוֹנוֹבקה אותן הגערות הזרות, קולניות־חטופות, שאף אחד מבני העיר לא יכול לעמוד על פירושן, ואף־על־פי־כן היו נוהגים בהן כובד־ראש. לאחר־כך היתה מתהווה ערבוביה קלה בעיר. גויים שבאו לכאן בעגלותיהם לשם מִקח־וממכר התחילו מטפלים בכלי־הריתמה מתוך פחד של הובלת־כפיה בחינם משאות לכפרים הסמוכים או אל ואסיליבקה התחנה, איכרות, מאותן הנמושות המצויות תדיר בעיר, התחילו משתמטות אל המבואות בשביל להימלט מעבודת ניקוי וכביסה בבית הקומנדנט, יהודים ויהודיות התחילו מגיחים מכל עבר במטאטאים ובמגרפות ומפַנים בזריזות את האשפה בתחומי־בתיהם, בהבריחם את העזים והכלבים והחזירים הנטפלים אליהם בשעת מעשה. לעזרתם של אלו היו יוצאים לפרקים גם בניהם ובנותיהם. מתוך ענני האבק, המיתמרים בחוצות פרגוֹנוֹבקה, מתחילים להסתמן ערימות־אשפה משותפות. לעתים מציתים בהן אש והן מתהבהבות ומתחרכות במשך שעה ארוכה. רבים מהיהודים העוברים־ושבים מצטדדים ועוקפים, בהגינם על נחיריהם ופיהם, כשם שהם עושים במקרה של חריכת חזירים:

“טפו!.. האשכנזי ימח שמו!.. מיני גזירות…”

לאחר־כך היה חוזר הכל למנהגו. בהמות ועופות מנקרים באשפתות באין מפריע, ובני־אדם – עוסקים בעסקיהם. שוב מתמלא האויר קולות, קשקוש פטישים, דרדור פחים מרוקעים, חלחול חביות מחושקות, קריאות עולות מחנויות ומבתי־אטליז, פסוקי־זמרה של הקבצן הסומא היושב על פרשת־הדרכים בקרבת בית־המדרש ובית־הכנסת… קמעה־קמעה מתכסה הכיכר בגללי בהמות ועופות, בקליפות זרעונים ושיירי תפוחים ואגסים רקובים, בחרצנים ובפרוסות זג עסיסי וחלקלק של מלפפונים ואבטיחים, הנקנים למכביר ובזול מה“קאצאפים” מגודלי־הזקן ורחבי המגבעות המובילים אותם לכאן מדימוב עיר־המחוז. בסביבת הקואופרטיבים “אושר” ו“טובת הכלל” שבחומת ה“ראטהויז”, ובית “ההנהלה העצמית” כנופיות יהודים: סרסורים, תגרנים, בעלי־מלאכה, הולכי־בטל, חנוָנים, בעלי־עגלות המחזרים אחרי נוסעים, סוחרים וסתם בעלי־בתים. כאן דָפקה של פרגוֹנוֹבקה. כאן נושאים־ונותנים, משמיעים ושומעים חדשות, קובעים מקחים, נותנים שמות־לוַאי למיני הכספים המתהלכים במדינה, דנים בעניני “ההנהלה העצמית”, ה“ווֹלוֹסט”, בית־החרושת והמיליציה. מתוַכּחים, מתדיינים, מלעיזים, מתלוצצים…

בלכתו בבוקר במורד השוק לביתו של נתן הזגג, נתקל סולומון בשלום־דויד הזקן, שחזר גם הוא אחרי מנדיל. נפתחה ביניהם מתוך כך שיחה ושלום־דויד נזכר בזקנו ווֹלף, עליו השלום, ובאותו מקרה שקרה לשניהם בגנבים שהתחקו אחריהם כל הלילה בדרכם אל היריד בזאשקוֹב, זו העיר זאשקוב שקנתה לה שם גדול ביריד־הסוסים שלה בכל האִפרכיה. סולומון שמע בהקשבה רבה, יען מסיפורו של זה ואפילו מחיתוך־דיבורו – שהיה דומה מעט גם לחיתוך־דיבורו של מנדיל – קם לפניו זקנו ווֹלף, עליו השלום בצביונו ממש, בכל הליכותיו ודרכיו, אחת מהן לא נעדרה. אולם עד־מהרה נטפל אליהם אחד מה“עמלקים” והקיף את שלום־דויד בשאלות בדבר נסיעה משותפת לואסיליבקה ואחר־כך בדבר העברת מטען סוכר, שקנו אתמול ה“עמלקים” בשותפות בבית־החרושת המקומי, והסיפור נפסק באמצע. לא עברו רגעים מועטים ונצטרפו אליהם עוד שנֵים־שלושה יהודים, מהעוברים־ושבים, והדיבור נתרחב ונסתעף. שוחחו האנשים בערבוביה באי־אלו מסחרים, נסיעות, מקחים וסחורות, העלו על לשונם סכומי כספים, שסולומון לא העֵז אפילו להרהר בהם, עמד ביניהם והוא גר ונטול־לשון, הניע להם בראשו וצבט בשפמו ללא־טעם.

עכשיו, בשובו חזרה מביתו של נתן הזגג, שמר את הדבר ושׂם את פניו בקפנדריה בדרך העולה למורד הבוג. זכר השמועות השונות והמשונות, שנפוצו אמש בסטופאשק, הטרידוֹ משום־מה מאותו בוקר, עורר בו דאגה אי־ברורה וקוצר־רוח. הוא החליט למהר ככל האפשר ולשוב לשם. תזדמן לו בדרך עגלה – מה טוב, ואם לאו – ילך ברגל. עוד היום גדול. כדאי היה רק למסור לו, לשלום־דויד, שמנדיל נסע מפה, בשליחות הקומנדנט, אל היריד באַנטונובקה. כך אמר לו נתן הזגג… אה?

לקראתו הופיע יהודי מתוך טלטלה עצלנית והצטחק. מתחילה נדמה לו הלה כזר המצטחק מתוך טעות, ואולם משקרב אליו כל־שהוא, הכיר בו תיכף את עובדיה בנו של נתן הזגג ונצטחק לקראתו גם הוא. עובדיה זה היה אחד מחבריו ומקרוביו בפרגונובקה. באותו קיץ, כשלמד כאן אצל נחום המלמד הדרדקאי, היו שניהם תדיר בקנוניה אחת נגד תלמידי ה“חדרים” האחרים ואי־אלו “שקצים” מהשכונות. ומשגדלו, ועובדיה היה מבקר מזמן לזמן לרגלי מלאכתו את הכפר, היו לפעמים עורכים הילולות בסתר ו“עורכים חצות” כדבעי בחברותא של “שקצים” בורטניקאים. עכשיו נראה לו משונה. עובדיה זה נשתמן, נתרשל, פניו נסתחפו בזקן ופאות, שינים מכורכמות הצהיבו מתוך פיו ואת דיבורו פתח בנגינה משונה ובנדנוד ראש: “אַי, שלמה, שלמה!..” היה דבר־מה מעליב באותה נעימה של גומל־חסד ובעל בעמו, וסולומון נענה לו ברפיון, ומשתקפו עליו דבריו של הלה, אמר לו סולומון ברוגזה:

“כל אותם הדברים שאתה מדבר, עובדיה, כבר הצמיחו זקן, עובדיה…”

“ר' נחום! ר' נחום!” התחיל פתאום עובדיה קורא מתוך לגלוג להכעיס כלפי היהודי שעבר בקירוב מקום. “ר' נחום!..”

ניגש יהודי קצר־קומה ורזה לבוש קפוטת־שבת מרופטה ושחוּקה ובהעמידו עליו עינים רכות ומלאות השתוממות תקע לו כף־יד דלה וענוגה.

" יכול אתה לקבל נחת־רוח מתלמידך, ר' נחום… נכדו של ווֹלף, סוחר־הסוסים מבורטניק…"

“אה… נזכרתי. מה שייך.” כאילו הצטדק ר' נחום, “כלום לא התחננתי לפני זקנו, עליו השלום: אי־אפשרי בלחם־שקר חס ושלום… מוטב שתחלק כספך זה לצדקה… לא נברא ללימודים… מוחו לא נברא לכך…”

וכעבור רגע התעשת, העמיד עליו שוב עינים תינוקיות־רכות, ספוגות הכנעה וטוב־לב ובהוציאו שתי קופסות טבק מכיסו שאל בנדיבות רבה:

“אתה מעשן?”

“לא דוקא…”

“איזה אתה מחבב יותר, טבק קשה או טבק רך?”

“הבלים! איזה שיהיה!”

"ישנם בני־אדם, הסביר ר' נחום לעובדיה וסולומון, “שלבם, לא עלינו, חלש ואינם סובלים טבק קשה… נוהג אני משום כך להכין משני המינים… יעשנו…”

“ואתה?”

“אנוכי איש בריא, ברוך השם… יכול אני לעשן גם מן הקשה…”

“ר' נחום – יש סיגריה לעשן?” נטפל פתאום מן הצד ליפא ברגלמַן. “בבקשה…”

עדיין זה שואל ונטפלו גם שני ושלישי, מהעוברים־ושבים, ונצטרפו לכנופיה. סולומון נזכר פתאום בדבר־מה והתחיל להיחלץ מתוכה. “היה שלום, רבי…” נתמלטה מבלי משים קריאה מפיו כלפי ר' נחום ותיכף לכך נבוך והסמיק מדיבורו זה, נפנה והחיש את צעדיו הלאה.

במורד הבוג נכנס לביתו של חיים־בר, נפרד מבני־הבית בזריזות, הבטיח לפריל, שהפצירה בו לסעוד עמהם ארוחת־צהרים, לסור העירה שוב לאחר כמה ימים ונפנה לעֵבר המעברה.

עמדה השמש ברומו של עולם ונסכה תרדמה ולהט על הכל. עפרות הדרך השוממה ספגו חרש את צעדיו ולא נשמע קולם. זעיר פה, זעיר שם, על־פני שטחי השדות הצחיחים, האפירו עגלות בודדות בלא סוסים, שגויים שכבו תחתיהן ופניהם למטה וישנו שנת הצהרים. פתאום דירדרה מאחוריו ברעש עגלה ריקה, והוא עמד והמתין עד שתתיַשר עמו. נמצא, שהגוי, בעל־העגלה, הוא גוי בורטיניקאי החוזר הכפרה והוא ישב אצלו. יסע בעגלתו עד מקום הצֶלֶם⁷³ הגדול ושם ירד וילך לסופאשק ברגל.

ליד הצלם הגדול על פרשת־הדרכים נתקל בגוֹיה זקנה, מצומקת־פנים וכפופת־קומה, שמקל־משענתה הגיע לה עד לשכמה.

“לאן זה, מפרנסי?”⁷⁴ שאלה ברחמים רבים.

“לסטופאשק, סבתא”."

“חלילה לך, מפרנסי… חלילה…”

“ומה?”

“חלילה לך, נותן־לחמי!.. רזי לי… רזי לי…”

“מה קרה? הגידי!”

“הוי!.. צרה יצאה מאת אדונָי על סטופאשק… צרה, מפרנסי,” נצטלבה הזקנה לנוכח הצלם הישן. “הקיפו הללו את הכפר במיני מכונות ואין יוצא ואין בא… בכלי־משחית, מפרנסי… סוחבים ומכים ומצווחים בלשון־עילגים ואין מבין ללשונם… רזי לי… רזי לי…”

סולומון עמד מבולבל. להמשיך דרכו לסטופאשק – שקל הוא בדעתו – אין לו שום “כתב” בידיו… לבורטניק לא יספיק לו כוח ברגליו… לוהט האויר לכל הרוחות כתנור־מַאפה… וחוץ מזה… מחר כאור היום…

“לאן את, סבתא?”

העירה, נותן לחמי."

“הבי, נלך בשנַים.”

והם הלכו בשנַים. לאט הלכו לאורך הדרך המאובקה. הוא השתדל להציל מפיה עוד אילו ידיעות על המאורעות בסטופאשק, ולא עלה בידו כלום. “צרה”! היא התחמקה בעצמה בנס דרך גנו הגדול של איגנאט סאמוזון ופחדה להביט מאחוריה… היא נחפזה במאוד־מאוד העירה…"

“לשם מה, סבתא?”

התחילה הזקנה לספר לפניו בשברון־לב אודות בתה טֶקְליָה, שחלתה אשתקד ב“יובש הדמים”⁷⁵ ואין יודע להעלות לה ארוּכה. מה יש לעשות לה, למסכנה, ולא עשתה? עלתה עמה כבר למנזר־הנשים שבז’אבקי הכפר, זרקה עליה מים מקודשים, פיזרה צדקה לעניים, שאלה בכל מיני ידענים וידעניות ואף ברופאים ואלוהים עוד טרם נענה לה… גם לטובת מאיוֹרקה⁷⁶ היהודי כבר הפרישה ממעותיה… עכשיו היא עולה העירה… לבית־המרקחת הגדול… סחה לה זקנה אחת…

היא סיפרה בפרוטרוט, לאט־לא כמוֹנה מרגליות, וכל דיבור ודיבור שלה העלה הד חרישי מהדממה הנרדמת מסביב.

י. קֳבָל עם    🔗

הקצבים, שחזרו לעת ערב מהיריד הזוודיוווקאי, הביאו שמועה חדשה. האוסטרו־גרמנים צרו על סטופאשק, הוציאו אל המגרש כמה בעלי־גוף ו“פני” הכפר ובהקימם עליהם כלי־משחית מסביב ציוו להמציא להם בלי שום שהיות את אלה, שירו באנשיהם באותו לילה ליד חורבת המונופולין. מהומה ומבוכה ו“חַשכוּת” ולא ארכה השעה והוציאו אליהם שני שקצים, שהשתתפו בהתנקשות. ביריד הזוודיוווקאי – הוסיפו הקצבים – לא היתה אף נפש סטופאשקאית אחת.

בכנופיות הבוקר, שהתגודדו בשוק למחרת היום, ניסרה השיחה בלי הרף. דרשו את החדשה ישר והפוך. מסרו גם את דברי זליג נֶימוֹי בשם הקומנדנט מילר, ששני השקצים יובאו עוד היום העירה להוקעה בפרהסיה, קבל עם, ושיד השלטונות עודה נטויה על הכפרים לעשות בהם שפטים כהנה וכהנה. אותה שעה נתרחב הדיבור על האוסטרו־גרמנים והכפרים בכלל ועל סטופאשק קן הבריונים ונחותי־דרגא מקדמת דנא, בפרט.

הרשיל “בַּלִילָה” הוכיח, שסוף־סוף עתידים הכפרים לנצח. גם הזאב – אמר – בורח מפני הכלבים אם רבים הם. נמצא יֶפִים דוּקאלסקי המדפיס שהסכים לו. אמש – סיפר דוקאלסקי – הוא נזדמן במסיבה אחת עם ה“סאמוֹסטיניקים”⁷⁷ אַנֶדז’יֶנקוֹ, ראש המיליציה, ואנדריי בּוֹב, ראש השמירה בבית־החרושת המקומי, וכטוב להם הטיחו דיבורים קשים כלפי השלטונות. “רחימאים,” טפח לו על לבו אנדריי בוב, “לא הֶטמַן מולך על אוקראינה שלנו אלא הֶטמַנֶנקוֹ.”⁷⁸

הצטחקו. בקירוב מקום הסתחב הכומר קוֹמארוֹבסקי כשפניו נזעמות. איזו גוֹיה נזדרזה לעומתו, הצטלבה ונשקתהו בידו והוא העביר אות הצלב על ראשה. בני הכנופיה השתחוו אליו ודוקאלסקי המדפיס בירכהו בידידות רבה:

“צפרא טבא, אב!”

ואחד מן העומדים ניעור פתאום בפחד:

“יהודים! הביטו וראו!”

הסבו את פניהם לעבר הבאר “של נאדזלסקי”. בשלבי הסולם, שראשו הסתמך על הבריח העליון של הנדנדה הישנה, טיפס ועלה חייל גרמני, טיפל בחבלים, מתח, ענד… השני שהסתובב מלמטה נופף את רובו באויר והבריח את כל הקרב אל הבאר.

בו ברגע פרץ קול שעטות סוסים מתנשאים במעלה השוק. רוכבים דהרו על סוסיהם, התפזרו במרוצה לעברים, הטיחו אי־אלה קריאות צווחניות פרועות ובלתי־מובנות, חדרו למבואות וסימטאות בהניסם בבהלה רבה את כל העוברים־שבים.

נתגלגלה במהירות עגלה בעלת סדנות של ברזל ועמדה על־יד הבאר. קפצו מתוכה כמה חיילים והתחילו מטפלים במקלעים. קבעו אחד על־גבי האִצטבה על פי הבאר, אחד על־גבי מעקב בית פסח “החייט השחור”, ואחד על הדרך הבוטניקאית שליד ה“ראטהויז”. בינתים הגיחו שוב אילו מהרוכבים, דהרו במורד השוק ונעלמו בתוך תימרות־אבק מצהיבות… משם, מתוך תימרות האבק המצהיבות, התחילו מבצבצים פתאום נערים ונערות, גויים וגוֹיות, יהודים ויהודיות. התדחקו, הצטופפו, הפכו את פניהם והביטו מאחוריהם, נתקלו זו בזה, בערימות־האשפה, באבנים ורגבי העפר, קמו ושוב התדחקו. הכל מסביב נעשה כמרקחה. התערבבו קולות, הקשות, קריאות וחרחור נמהר של חביות ריקות. תימרות־האבק גבהו. נדמה היה לרגע כאילו אי־בזה מתאחזת בעֵרה בעיר. קישקשו תריסים ודלתות המסתגרים. בשוק רצו בבהלה נשים עם קופסות־רוכלים, גויים נקניקורים,⁷⁹ מסורבלים באמתחות ובסלסלות. הורים גערו בבניהם להשגיח על הבתים, ואף התחננו לפניהם, ושומע לא היה להם.

“חולירע!.. חולירע!..” לא נסתיימה עדיין אותה נזיפה־קללה שהתחילה מפעפעת בגרונו של סולומון ליד בית הקומנדנט והוא נדחק עד שאפשר והדף ברגשנות פרועה כל שנזדמן לו, צריכה היתה לכלול: אותו, הלא־יוצלח, שהרוח נשאהו שלשום מהכפר דוקא לפני עצם המאורעות, את הזקנה ה“עוברת ובטלה” שהתעתהו אתמול כשטן מהדרך, את החייל המיוזע – אחד מהמלווים – שהצליף במוט־ברזל על ימין ועל שמאל, בגרשו את הנדחקים מסביב. עשתונותיו כאילו נסתתמו וכל חלקי פניו התרכזו, כאצל עיור, בעינים, שחתרו בקדחתנות אל תוך החוג.

אחד מהם, לבוש חלוק לעורו, בהטנאוֹת⁸⁰ מאובקות, שרצועותיהם השתרגו עד לארכובותיו, בהתנענעו הנה והנה, היה נוח להיסקר מצדי־צדדיו. ידיו האסורות לאחוריו ובלוריתו שהזדקרה כלפי מעלה בדמות ציצית משונה לא נחו אף רגע. הוא הטה חליפות את עיניו התמהות מסביבו וכלפי ה“שקץ”, המובל על־ידו. האחרון התהלך בטוחות. שולי מגבעת־הקש על ראשו, הכפוף קצת, היו שמוטים על עינו והתישרו בדיוק עם רגליו שזזו בקצב עֵרני. התישרו– כמאונכות.

“פְּשַׁא קרֶב,⁸¹ רוס!..” פילחה את האויר גערתו הקולנית של החייל המיוזע בלויית שריקות תכופות של מוט־הברזל המצליף. “פְּשׁא קרֶב!”

ההמון נרתע, נתערבב, נצטופף. כבהרף־עין נתגלה ה“שקץ” בעל מגבעת הקש בבליטות יתירה וחשד רע הבעיתוֹ לפתע והחיש את הלמות לבו. מיד פישק את רגליו והצמידן אל הקרקע בכוח שלא להינתק. אולם ההמון הכביד, הסיג אחור. החוג הלך ורחב. מתוכו הבריקו בגדי־השרד של מילר שישב רכוב על סוס אמיץ, שעכוזו הזהיר לנוכח השמש כאספקלריה ורגליו האחוריות הזדקפו לרגעים קוממיות ובעטו בכוח באבני־המרצפת. האנשים שהתרוצצו ליד הבאר, רחקו וניטשטשו במקצת. חייל קפץ לפתע משם, נעלם בתוך ההמון, שנשתסע מלפניו בחפזון, ותיכף לכך חזר והופיע ושרפרף בידו.

נשתררה דומיה. העיר נשתתקה מראשה ועד סופה, ההמון ניצב בלי נוע, אין פוצה פה ואין גורע עין. השתררה הדממה עד שאפשר היה להבחין את קולו המונוטוני של הקבצן הסומא, שסיים אי־שם על דוכנו בפרשת־הדרכים את פסוקו:

“הל־לו־יה־ה, הל־לו־יה־ה־ה…”

ולפתע נתפרץ ה“שקץ” נעול ההטנאות, שכבר עמד למחצה על השרפרף, ונתפרפר בכתפיו הנה והנה בחתרו ובחרגו ממסגרות הידים ששתו עליו, וכשהללו התחילו מטלטלות אותו בשצף כוח ודוחקות בו לחזור ולעלות, הניף רגלו והקיש בה במלוא התנופה על פרצופים, שנרתעו מתוך בלבול ממנו. רגע ומלמול אי־ברור עבר במחנה. עיני סולומון התחדדו והוא עמד על בהונות רגליו. ניצנצו אי־שם אוכלוסין מתקוממים פרא, נקלטו אי־אלו צלצולי־פעמונים מבשרי רעה…

“אַאוּ־וּ־ף” – חלפה באויר קריאה־נביחה, שהיתה מיועדת לו כל־כך עד שהתחיל מחזר במבטיו אחרי האיש שהפליטהּ וכשנפנה שוב לאותו עֵבר כבר היה לאחר המעשה… ה“שקץ” הזדקר מורם באויר ואיזו יד נעלמה, שהושטה מעל הסולם, תפסה במהירות בציצית ראשו…

רגליו האחורניות של האמיץ הזדקפו קוממיות והקישו בכוח על אבני־המרצפת.

“עלה על הכסא, פשא קרֶב!!!”

“סאוונצֶ’נקו!” פילחה ודאות כברק את מוחו לאחר שהלז הסיר את מגבעת־הקש מעל ראשו – והכל מסביב נתרפרף פתאום ונהפך לעיגולי־אש מרטטים. רצה להסתכל בו שוב ולא יכול. ראשו של הלה היבהב, נשתרבב עד לאין שיעור והמגבעת, שצנחה מידיו, נפלה לארץ כלפיד בוער. “אַאוּ־וּ־ף” וההמון נסוג בבת אחת אחורנית. איזו גולגולת מגולחה, שנשענה עד עכשיו על־גבי חזהו, נתקלה פתאום בסנטרו בחזקה. עקיצה חריפה עברה את נחירי חטמו והוא נתבלבל, נתרתח, התחיל דוחף במרפקי ידיו, נלחץ ונכנס אל המבוא הסמוך הצר וישב על־גבי זיז כותל־החומר השרוי בצל.

מבולבל ומסוכסך שהה שם שעה ארוכה. הופיעו פרצופים ונעלמו, בקעו קולות ונחבאו ועל כולם התנשא אותו פרצוף וניצחה הקריאה־הנביחה. “אַאוּ־וּ־ף!…” האומנם הוֹלזר הצוגספירר נתגלגל לכאן?.. הוא הלא נשאר שם… גם פֶטריק נשאר שם… ואולי התחקה אחריו מהצריף השלישי ועד הנה? דרך קיוב הכרך?.. אה?

גוֹיה זקנה עברה על־ידו, רישרשה ברגליה היחפות ומילמלה לעצמה. הוא ניעור, נזכר בזקנה שנפגשה לו אמש, ומניה־וביה בסטופאשק, באַרטיום ובפאווליוּק, שרגלו האחת, שקפאה בסביבת הקארפאטים, נתונה תדיר באנפילת־לֶבֶד…היכן הם?.. אולי נאסרו? או ברחו? ועל שום מה לא בא מהם איש?"

גוֹיים וגוֹיות סטופאשקאים, שראה בבוקר ליד בית הקומנדנט, עלו על זכרונו והוא קם ויצא מהמבוא, בהסיבו את פניו מעֵבר הבאר, נטה למורד השוק.

ליד אנדרטת־המסגד הקטנה, העומדת נוכח השכונה “המזורית” והשתולה עצים מסביב, ניצנצנה לו כנופית גויים המסובים על הקרקע. בקרבתם עמדו נערים מספר והציצו בהם בסקרנות. הופיעו “שקצים” אחדים, שתים־שלוש “שקצות”, גוי זקן במצנפת־עור־כבשים לראשו הפרוע ומדובלל השׂער וזקנה שישבה על ידו. מקצתם שכבו ותרמיליהם הממולאים למראשותיהם. מאובקים וצחיחים, הם לא דיברו מאומה. רק הזקן שוחח כל־שהוא עם הזקנה, בניחותא. מסיפורו עלו חליפות רק הדיבורים “אני אמרתי” “הוא אמר”. עיני הזקנה התעצמו לרגעים כמתוך התעלות, ודרך פי חלוקה, הפתוח לרוָחה, נוצצו טיפות־זיעה, שהתגלגלו על לוח לבה השזוף.

“סטוּפאשניקים?..”

“כמדומני – קרובו של מנדיל שלנו?”

גל רחמים הציף פתאום את לבו; הרכין את ראשו; רצה לחבקם בזרועותיו וחש, שצר לו המקום; ביקש לאמור דבר־מה מעודד ולא מצא ועמד נטול־לשון ותיכף הזדקף, התבדר וקרא בהתלהבות:

“קומו ונלכה, סטופאשקאים!”

כולם התנערו, הפשילו את התרמילים לאחוריהם, עקרו רגליהם והלכו.

שׂירכו את הדרך לעבר הבאר ועמדו אצל האִצטבה. עיניו השתמטו משום־מה תחילה מסאווצ’נקו ותהו כלפי השקץ בהטנאות, על פניו הלבנים – הנעוים, המוארכים וחסרי־המראה, על חוט הדם שנקרש בזוית פיו, על ציצית־השׂער שנשקפה מעל ראשו כצפור נבעתה, על חלוקו ומכנסיו שהיו מכוסים פה ושם במוץ וקני־תבן… “כנראה, הוא נלקח מהאמבר… אה? סאווצ’נקו!..” אולם הלז לא נתן גם עכשיו להסתכל יפה בפניו. ידיו המסולקות בהידוק לאחוריו ופניו המופשלים כלפי מעלה כאילו הזירו עצמם מכל והביעו לו קובלנה: “לאחר המעשה…”

בקירוב מקום עמדו שלושה ושוחחו:

" צריך לקחת רשות ממנו… הוא ירשה…" אמר ראש המיליציה אנדזינקו.

" אולי נשלח אליו משלחת?" העיר יֶפים המדפיס.

“בודאי… צריך להסירם מכאן…” הסכים אנדריי בּוֹב, ראש השמירה בבית־החרושת המקומי, “הלא דבר כזה עלול עוד יותר לעורר את חמת העם… עלול…”

“ויעורר!..” נתמלטה קריאה מפיו של סולומון, שנתרתח תיכף מקול עצמו. “אינם מבקשים טובות מידכם!.. ויעורר!..”

הסבו את פניהם. התחדדו העינים אלו לעומת אלו.

" שוק על ירך נכה למי שיתערב בדבר!.. פי סטופאשק המדבר אליכם… שוק על ירך!.."

“אמת!..” קיים את דבריו “שקץ” אחד והכה באגרופו על חזהו.

“יבוא עוד עליהם ליל צלמוות!”.." החזיר אחריהם השלישי.

נער יהודי נטפל פתאום והושיט לגוי הזקן מגבעת־קש ונפטר. הזקן אחָזה בשתי ידיו, הפכה לכאן ולכאן והזקנה, שעמדה עד הנה חבוקה בידי בחורה אחת, התחילה פתאום מתנדנדת מתוך פיק־ברכּיִם כשיכורה.

“מיי סינוצ’קו… סינו־צ’ק”.⁸²

“נלך!” התחיל מזרז סולומון. “נלך!”

ובהפכו את פניו כלפי השלושה איים עליהם באגרופו:

“שוק על ירך!..”

יא. פגר    🔗

נמשכו והלכו ימי אוגוסט, ימים נסוכי־שרב ולוּטי־אבק, ימים מבוגרים, שזופים, עמילים, ימים דומים זה אל זה כבני אב כפרי אחד.

בדומית סטופאשק רתחה העבודה מעלות השחר. בקעו ועלו חריקות־אופנים אִטיות של עגלות מסובלות, דרדור מהיר וקל של חביטות מוריגים, שריקות קילונים היורדים בחפזון אל תוך הבארות ועולים משם בכבדות ובאנחה, קריאות ממושכות־גסות של גויות העובדות בשפל גני־הירקות וקריאות ממושכות־דקות של “שקצות” קטנות הנשארות עם התינוקות בבית והנענות לאמותיהם מעל הרמה.

“פארא־ ־ סְקא ־ א־ א־ ־ ־”⁸³

"מַ־ ־ ־ מְ־קוֹ – וֹ ־ וֹ־ ־ ־ "⁸⁴

עתים היתה בוקעת אי־משם נאקה קולנית של גויה המתלווה בגערות חטופות, זרות ובלתי־מובנות. ומיד היו שכנים ושכנות מזדרזים אחרי הקולות ומתיצבים מרחוק, שומעים ריב המעושקה עם עושקה ואינם נענים, מתבוננים ואינם זזים. פורמים הקולות קמעה את האויר השוקט ולוהט ומשתתקים. שבים האנשים מרוגזים ונרתעים לאחוריהם והכל חוזר שוב לקדמותו.

סולומון שכב ליד כוֹמסת⁸⁵ השחת ממול בית מנדיל, נים ולא נים. המאורעות של הלילה דימדמו במוחו הסוער בערבוביה סחרחנית, שהטרידה את שנתו. לכל קול עמום הבא מהמרחק, לכל רשרוש הבא מגידולי התירס הסמוכים ולכל שעטה של הרַמָך אשר רעה בקרבתו, על־פני המגרש הקצור, ננער והביט פזורות על סביבותיו.

ברי היה לו שההתנפלות ליד בקעת ה“מאצ’יכא” הצליחה. אחד מאותה סיעה בודאי נפצע קשות ואולי גם נהרג… גם הוא, גם מיקיטי לַאד וגם סאווצ’נקו הצעיר הבחינו מתוך מַשק היריות גם את הקול “הא־לְט”⁸⁶ “הא־א־לט” שהיה נמשך לעבר העגלות הקדומות ושהיה מתגמגם לגוֹוע מאפיסת־הכוחות, גם את היבב הפראי־חנוק של הסוס, גם את הדומיה שהיתה אחר־כך, כשהעגלות, לאחר טלטלה גרורה וחורקנית, עמדו לרגעים מעטים… ברי היה לו גם כן שעקבות התנפלותם, שנעשתה באישון לילה והרחק מהישוב, נעלמו לחלוטין. הטרידה רק התעלמותו הפתאומית של פאווליוּק… הוא ליוה אותם עד ה" מצ’יכא" וחזר. הם הקפידו על כך מתוך חשש שמא תהיה להם רגלו הפגומה למוקש. אולם תנאי מפורש התנו ביניהם, שצריכים הם כולם להזדמן פה, ליד כוֹסמה זו. כמעט עד עלות השחר המתינו כאן, הוא, מיקיטי וסאווצ’נקו הצעיר, והלה לא בא. והנה כבר שעת הצהרים, ואין קול. אפשר שסר בדרכו למאלא־גראבליה ואפשר גם שנתפס לידיהם... ואם כן – הלא “אוֹבְּרֶז”⁸⁷ היה מתחת לאדרת…

“אה?”

ושוב נתלה מבטו במצע השחת המעוך בקרבתו, בשיירי סיגרות ובמעטפת ה“מאכורקה” הריקה שהתגוללה כאן ונזכר באותם החששות, שהביע מיקיטי לאד מפאת התעלמות משונה זו, ומני־וביה – באילו מומנטים בודדים מאותה התנפלות… הדמיון חזר משום־מה לרגעים אל הרגע, שבו היה מתחמק ומטפס, אגב זחילה, על־גבי צלע ה“מאצ’יכא” הרגובה והמרופטה ומכוסה גידולי־בר וברקנים… צריך היה להימלט במהירות האפשרית ובה בשעה להיזהר מקול צעדים ומרשרוש… הומתן משום־מה אורו המסנוור־מגשש של זרקור… והוא זחל בדילוגים חרישיים והקשיב… ופתאום כאילו מי־שהוא, זקיף ומגודל, ניצנץ בקרבתו ועמד נטול־תנועה כמתחקה אחריו… הוא נבעת עד שכמעט העיק על המַקור… אחר־כך, מקץ רגע אחד, התחיל מוליך משום־מה בפיו וממשמש בו לכאן ולכאן… באותו רגע טעם, כנראה, מאותם הגרגרים החלקים שמילאו את פיו קהיה משונה… כנראה, אלו היו ענבי־הסַמבּוּק… אה?

דירדרה עגלה, הוא הרים את ראשו והסתכל לעומק המגרש – מנדיל?

“רבקה! דודה רבקה!” קרא כלפי הבית הפתול. “הדוד מנדיל בא!”

“הביטו וראו בו,” הופיעה רבקה ליד מפתן הדלת, “במטותא מכם… היכן זה היית כל השבוע, מנדיל?.. מאובק כצ’ומאק⁸⁸…”

הזקן הצליף עליה מבט מעונן, ירד מעל עגלתו, ובהפקירו את המושכות כלפי סולומון, צנח וישב על הקרקע.

"נא, פתח אותו, את ה’או’סטריאק'!.. סוף לאביו – ‘נכפה’ תפילהו!..

“מה קרה לך, מנדיל, מה?”

“מה זה קרה, מה,” חיקה מנדיל את עקימת פניה של רבקה, “לא קרני כלום, לא כלום…”

כינס את ברכיו וּלפָתן בידיו, נשם נשימה ארוכה מעין אנחה של הקלה והוסיף כמדבר לעצמו.

“את שלו נטל! ‘נכפה’ תפילהו!.. עברתי ליד ביתה של מאשוּקיכי, ממש בוכה הוא הבית… אבא רחימאי! הוא יהיה מוקיע ‘שקצים’ בפומבי ואנוכי סוסים אהיה ממיין לו… וקדחת רביעית לא יקח?.. וכך הוה…”

“אלך לעת־עתה,” התעשתה רבקה, “ואגיש לכם סעודת־הצהרים… המעשה, מנדיל, הלא לא יתעופף מפיך…”

“נו?..” האיץ בו סולומון אגב הסרת הפרומביה מעל ראש ה“אוסטריאק”. “‘וכך הוה’…”

“בדרכי מאנטונובקה הגיעה אלי השמועה… נזדמן לי בדרך גוי פרגונובקאי וסח לי… אנוכי אליו: מה נשמע בפרגוֹנוֹבקה? והוא: כך וכך… רעדה אחזתני… הוּקע בראש חוצות… ואת מי? בנה של מאשוקיכי… עולה תמימה… ומה עשיתי? באתי אצלו ואמרתי לו בלשון זו: אדוני אוסטריאק! תן לי חשבון – ואני מפוטר!.. גם אבי ווֹלף, עליו השלום, גם אבי־אבי, יואל־הרש, עליו השלום, אנשי־כפר אנחנו מדור דור… מימינו לא היינו הולכים בקֶרי עם הגויים… אדרבה, תמיד היינו עמהם בעצה אחת… תן לי חשבון – ואני מפוטר! והוא – ‘נכפה’ תפילהו – צוחק.. מבין ללשוני היהודית וצוחק… טוֹ, טוֹ![⁸⁹] – אמרתי בלבי – לאט לך לשמוח!.. יבוא יום פגירה גם על אנשיך – ותצחק… וכך הוה… הזיע!.. הזיע!..”

שניהם נפנו והביטו רגע על ה“אוסטריאק”, שלאחר שנשתחרר מריתמתו הלך ונשתטח אפרקדן על הקרקע, התפלש קמעה אגב נפנוף רגלים כלפי מעלה, קם, התנער והתקרב אל הרַמָך.

“נו, דודי מנדיל, ‘וכך הוה’…”

“וכך הוה… השכמתי קום היום והנה – מזל טוב! מתגודדות כנופיות בשוק… חדשות!… הובא מן הדרך הבורטניקאית פגר אשכנזי בלילה… ואחד נפצע מהמארב… ואף סוס נספה… ושלום־דויד אלי: לא טוב הדבר, מנדיל, שהגויים מרימים ראש; ואנוכי אליו: טוֹ, טוֹ!..”

“מאיזה מקום?.. מאיזה דרך?.. אה?”

“הלא אמרתי לך! מהדרך הבורטניקאית…”

“והולזר מה אמר לך?..”

“איזה הולזר?..”

“הקומנדנט מה אמר לך?.. מילר…”

הוא נתבלבל, חש פתאום שפניו משתנים לכמה גוָנים וניגש אל העגלה, החזיק במוט הריתמה ודחפוֹ לפניו, התבדר וניגש אל מנדיל ובלי להביט בפניו שאל:

“ומה נשמע בכלל?.. בדרכים… אה?”

“מה נשמע?” ננער מנדיל מהרהוריו. “מזועזעים הם הגויים עד אחד… וכי קלה זו בעיניך? משעררים… עושקים… סדום… גויים בעלי־גוף ובעלי־בתים חשובים מוכרחים לרעות את בהמתם בעזובת היערים… מתי נשמעה כזאת? הוֹקעה בראש חוצות… ואת מי? בנה של מאשוקיכי… עולה תמימה…”

“מנדיל! שלמה!.. כבר העמדתי את הקערה על השולחן!..”

נכנסו. קלטה אפלולית צוננה, ספוגת ריח קשואים ושוּמָר כבושים. מעל השולחן כבר ההבילה קערת־חרס מלאה מרק בולבוסין. היבהבו בצלים ונוצצה כממורטה כיכר־הלחם השחורה, הזרועה גרגרי קצח. מנדיל פשט את הגלימה ואת האפודה ורבקה הפשילה את קצות מטפחת ראשה שהיו קשורים לה למטה מסנטרה – לאחורי אזניה. ישבו לאכול. אכלו שלשתם בכפות־עץ ומתוך קערה אחת מצוירת פרחים. עלו מתוך הדומיה רק הדי גמיעה ולעיסה וזמזומי זבוב מתחבט באחד משני החלונות הקטנטנים שלא ניתנו להיפתח… קישקשו מלתעותיו של מנדיל ועל חוד חטמו נטפי זיעה. סולומון אכל מאונס, רק כדי לצאת חובת אכילה וכולו היה מרחוק… וכשציורי הקערה התחילו מסתמנים ורבקה משולהבת־הפנים מילאה אותה מחדש מרק התחיל מפגר, הביט במבוכה על נזיד הדוחן בחלב שהוגש לאחר־מכן. אכלו וקמו מאצל השולחן. גיהקו ויצאו מן הבית. רבקה, “כדי שלא יתרבו הזבובים בבית”, הוציאה את הכלים, שנתרוקנו מתבשילם, החוצה והתחילה שוטפתם ברותחין. מנדיל התיר משהו מחגורת־מכנסיו האדומה, ישב על זיז הכותל המטויח ונשם לרוָחה:

“פפו… אבא רחימאי!..”

סולומון נזדרזש אל האורוה, נטל את הדלי ופנה כלפי ה“אוסטריאק”. הוא לא ידע את נפשו מעוצם התרגשות, החליט למהר עד כמה שאפשר אל “החברה”. התעלמותו של פאווליוק שוב לא הטרידה אותו: היה בטחון פנימי שהוא, פאווליוק, צולע אי־שם על רגלו האחת הנתונה למגף לֶבֶד ומתקרב אל סטופאשק. אבל בה בשעה הציפתו איזו נדיבות גדולה לגבי מנדיל והוא רצה לשמשו, להקל מעליו את טרחוֹ. נטל את הדלי ופנה לעבר ה“אוסטריאק”, הוליכוֹ אל הבאר הסמוכה והשקהו מים, צייץ אליו בשפתיו להמתיק לו את שתייתו, וכשהרַמָך, שנגרר אחריהם⁸⁹, נטפל בחרטומו אל הדלי, השקה גם אותו, שפך על חזותיהם ועל רגליהם הקדמיות את שיירי המים ושב חיש על עקביו.

“טו, טו!.. אמרתי אליו… שומע אתה, שלמה?.. אל שלום־דויד… אדרבה! מי גדול לנו ממיקוליי?.. ומה עלתה לו למיקוליי?.. אבא רחימאי, מה עלתה לו?.. וסדום?.. כלום המעשה של ה’חומש' בסדום מהאויר נקלט? מה’פטוֹרה' ניקח?.. טוֹ, טוֹ”

“נו?..” מולל סולומון ברגליו כעומד על גחלים.

“ופייסי ‘נביא’ מסייע לו: מוטב, מנדיל, הוא אומר, שיד הגויים תהיה על התחתונה. אילו ניתנו קרנים, הוא אומר, לחזיר היה דורס את כל העולם… פתחתי במשל פי: הגויים, אמרתי, מחטיבה אחת כולם… היה אחד שקרא שם לבנו: איואן, וכל הגויים: איואן… שוים הם גם לעניני שידוכים… גם בבית־הכנסת… בכל אשר יעמוד שם יעמוד… גם בבית־העלמין… כל המצבות שווֹת… צלמים… ובעיר כל אחד הוא מר־בר־רב־אשי… מתנפח…”

“הפתגם אומר,” סייעה לו רבקה, “על־גבי המצבות כל היהודים נאים…”

“טוֹ, טוֹ…”

“אה? אנוכי תיכף אשוב… לעת הערב אשוב…”

הדרך הקלויה להב היום צרבה את כפות־רגליו היחפות. מתוך תימרות־אבק צהובות הצהיבה לקראתו עגלה רתומה לצמד שוָרים, טעונה שקי קמח. הגוי המקומי בעל הפנים הצחיחות והשזופות, שהיה מחַמר אחרי העגלה, בירכו בשם אלוהים. אחרי־כן הפנו שניהם משום־מה את פניהם זה מול זה, החליפו מבטים והגוי נתחייך לפתע, שירבב את שיניו הלבנות… הם הבינו זה את זה: נקמה!.. היא שפעה כנשימה לוהטת מעל השדות הצחיחים, מעל החצרות הריקים שעטיני חזירוֹת הלומות־עלפון הִוְרידו מתוכם, מתוך האבק שהתאבק והצהיב במרחק… “מזועזעים הם, הגויים, עד אחד…” אה? איך שר הוא, שלשום?.. פאווליוק?..

יב. כמו שהוא    🔗

בתוך כל אותן המעשיות והמסורות ושיחות־ההבאי, שנקלטו במוחה של שייבקה בילדותה, נשתמרה אצלה ביותר מסורת־המשפחה על דודה אהרן, שהלך אחרי חתונתו למדינת־הים ועד הנה לא נודעו עקבותיו, אשתו חיה־רחל, השוכנת עפר בשורה אחת עם אמה בבית העלמין הפֶרֶגוֹנוֹבקאי וסולומון בנם. כל אותו הבית כאילו עטה סודיות רבה. ביחוד סלומון. ימיו בבורטֶניק עברו בהליכות זרות ו“חפציות”⁹¹ תמוהות וימיו שלאחריהם היו נעוצים באי־אלו עולמות נפלאים ורחוקים. משם, מאותם העולמות, נמשכו כל אותם ניירות־הצבעונין והרקמות, כלי הזכוכית והבדולח הנחמדים, הפעמונים והחלילים והצעצועים והסחורות השונות, שכל אחד מהם מצטיין בטעם שלו, בצבע שלו ובריח שלו. “שקצים” טירונים, כגון דריקון מרוֹבע הפרומנצ’יכי, או טימופיי בן ואסיל הארוך, כשהם חוזרים משם, אחרי גמרם חוק עבודתם בצבא, הם נראים כבני־אדם חדשים: נקיים, מגוהצים, שפמם עשוי יפה, דיבוריהם מצומצמים וחשובים ושעון בכיסם. גם השעונים על כל גלגליהם ומנגנוניהם נעשים שם. על הליכותיו ו“חפציותיו” של סלומון בזמן שבתו בבורטניק ידעה שייבקה לסַפר הרבה ועד כדי להפליא ממש את חברותיה. ולא ייפלא! זקנהּ ווֹלף, עליו השלום, שאף לדברי הגויים היה גבר אַלים ותקיף, אפילו הוא לא יכול, לפי דברי הסבתא, להתגבר עליו. אמנם, היה דבר־מה סתום בהליכותיו, שהקדיר מעט את דמיונה, והוא אופן התעלמותו הפתאומית מבורטניק – ומה עשתה? סיפרה סחור־סחור. כך למדה מהסבתא. גם זו בנגעה בענין זה היתה מגמגמת ומסבבת תיכף את הדברים כלפי ענין אחר. מפיה של הֶנצי, אמה של מַריאשה חברתה, נודע לה פעם, שלפני התעלמותו היה מצוי בבית הכומר שמידוב ושבכפר היו היהודים מרננים אחריו שהוא יוצא לשמד… הנצי ירקה בתיעוב כשהיתה מגיעה לשיחה זו והיתה משתמטת להשיב לשייבקה על שאלותיה.

משגדלה שייבקה התחילה דמותו של סולומון מתלכדת בדמיונה בדמות דיוקנו של שלמה “מצליף” – עגלונו של שמעיהו־יואל בעל־העגלה מגראבוב – שהיה עובר דרך בורטניק אל בית־החרושת הזוודיווקאי והיה מתעכב ליד ביתם להשקאת סוסיו מבאֵרם. הילוכו הפרוע, השתמטותו מהצצה ישרה בשעת דיבורו, לשון נוכח, שבה היה מדבר אל סוסיו ושמו, שלמה, התאימו יפה לאותה דמות. אף השם “שלמה” כשהוא לעצמו היה ערב משום־מה לאזנה מאוד: של־מה!.. בקיץ היו רעמות סוסיו עדויות פרחים ולפרקים היתה מוסיפה עליהם נופך משלה או שהיתה מחליפה את הכמושים שבהם בחדשים. פעם נתגלגל אליהם בליל חורף עם איזה נוסע זוודיווקאי. היא שכבה אז כבר במיטתה, אבל משניצנץ לה דרך דלת הקיטון הפתוחה, זרוי־שלג ומשולהב־פנים, לא עמדה בסקרנותה והתלבשה, למרות גערותיה של הזקנה, ירדה וישבה אצלו ליד התנור. מתוך געגועים שכמותם לא ידעה עד אותו ערב הקשיבה לאחר־כך לקול פעמוניו עד שנדַמו בקצה הרחוב ה“צווינטארי” הארוך ומתוך נדודי־שינה היתה חוששת שמא יתעה בדרכו או שיפגעו בו גזלנים או זאבים…

אחר־כך כשחדל להופיע בבורטניק התחילה דמותו של סולומון מתלכדת בזו של גריגור פלוֹחוֹטניוק, “שקץ” שתקן וחייכן, שלבה של שייבקה היה נוטה אחריו זמן־מה, ובמקצם גם בזו של ניקיפור דֶירַיאווי, מרצחו של השוטר טימופיי, ששוּלח לסיביר. בדמותו של זה היתה יראה להגות. אז היה מתיצב סולומון בקרן־זוית, ליד שולחן־המיחם הקטן, מזעיף את פניו ושותק. כך היה משפטו! מתיצב ליד שולחן־המיחם, מזעיף את עיניו התכולות ועומד לו שתוּק כגולם. ואף במרוצת הימים, כשכל אותן המהפכות והשביתות והמלחמות הבאות והולכות גם כן משם, מאותם העולמות הרחוקים, התחילו מתקשרות בדמיונה באישיותו של סולומון, עדיין היה גולם זה בא ומתיצב ליד שולחן־המיחם הקטן, עומד ושותק ופניו זעופות.

וכשהסבתא היתה מתפללת בשבתות על בניה ובני־בניה, שלא יביאוה חס־ושלום לידי בזיון, היתה שייבקה מכוונת גם כן את לבה אליו, וכשהצועניות השחורות, מאותן העוברות־ושבות דרך בורטניק בימי הקיץ, היו מנחשות לה בצנעה על איזה בן־אדם רחוק, ההוגה בה תדיר ומחפש דרך אליה, היתה שייבקה בטוחה כי זה הוא.

עכשיו ישבה יחידה בקצה גנו של רוֹליק הכלי־זמר ליד הבוג, פיקפקה וקלעה חליפות את מחלפות שערותיה, בהתמסרה כולה להרהוריה. פעם עלתה על זכרונה אזהרתה הקולנית של הסבתא לבלי להתשוטט בחוצות, שמא יפגיענה חס־ושלום הכלב השוטה הרץ מהבוקר ברחובות הכפר, ואולם היא הסיחה את דעתה ממנה. איזה תענוג משונה היה לה כעת, לאחר הרחיצה בנהר, מהתבודדות זו ואף מההרהורים המשונים המרפרפים כאילו מסביב לו ובו עצמו אינם נוגעים.

“סולומון!”

לאחר הגשמים, שירדו אתמול בשפע במשך כל היום, כאילו נתרווחה נשימת העולם ואף נשימתה נתרווחה. הן בימים האחרונים התהלכה ממש כמעורפלה! עכשיו חיתה. כאילו חשה בהבל־האדמה המעובה, בריח המים שגאו בן־לילה ושטפו את הגבולין, סקרה מחדש את שורות השמשיות,⁹² שפניהן המצהיבות כענבר היו נטויות כולן לעבר המזרח, את גבעולי־התירס השולחים אליה את אצבעותיהם הדקות של כסף, את גולגולות־הכרוב המתרפקות לפניה בקלחיהם הירקרקים־אפורים כתינוקות בחיתוליהם והקשיבה מחדש לקול החסידה המדפקה במַקורה במריש הגג של בית רוליק.

“טוק! טוק! טוק!..”

ושוב נזכרה בזלזול באזהרת הסבתא בדבר הכלב המשוגע, ושוב התמתחה מתוך עדינות עצלנית, שהציפה אותה ונעצה עיניה בחלקת הנהר המעוכר, שבה התנדנד השמש המרוסס כאותה שמשיה מדולדלה לפני הרוח… “הנה זלזל זה בידי אדם נזרק” – נתלה מבטה בזלזל לבנבן שצף ועלה פתאום מאחורי גזע הערבה המפוצל ועמד למחצה במים – קלוף הוא בידי אדם…

“טוק! טוק!..”

“הלא יכול היה הדבר להתרחש,” התחזקה במחשבתה והתחקתה אחרי הזלזל שצף במהירות הלאה," הוא הלא יכול היה לעמוד ליד המעברה בסטופאשק, קולף לו את הזלזל וזורקו המימה… ואולי גם במתכוון זרקו…"

היא התנפלה בדמיונה על הדמות, שעמדה ליד המעברה הסטופאשקאית בקלפה את הזלזל מכל צדדיו וזורקתו המימה, אולם טרם הספיקה להסתכל בה כהוגן, והיא חמקה ועברה. סגרה את עיניה והתאמצה להעלות לכל הפחות את רישומי פניו של הגולם השתוק והזעוף ולא יכלה. הכל התלכד לטשטוש אחד.

“סולומון! מדוע אינך בא אלינו?” אמרה לפתע ונתבדחה משחצנות עצמה.

“טוק! טוק! אי־אפשי!”

“מדוע?”

“כך!”

“הוא לא יבוא שוב,” אמרה לעצמה בוַדאות וכבשה את פניה בדשא. “מדוע?” “כך,” נענה קול מלבה. נזכרה במימרה שנעשתה שגורה בפי הזקנה בימים האחרונים: “הביאהו האלוהים ברוב חסדיו עד הלום ואנחנו אליו – דרך־אגב… כאל איזה אורח־פורח נטה ללון…” “וכך יאה לנו,” החזיקה בלבה בכעס, “אילו היה שומע לי לא היה בא אלינו אף פעם… אדם שב מהמלחמה ומהשבי ואין שם אליו לב… כתונת־החאקי שלו לא רוחצה ומכנסיו לא מטולאים…”

ופתאום ניצנצו לעיניה פניו כפי שנראו לה באותו רגע שנפנה הימנה בפעם הראשונה בגן, בחברת ה“שקצות”. אותו הפה המחודד והעינים הבהירות והתוהות… ובן־רגע נעשה לה ברור דבר־מה. נעשה לה ברור, כי אדם תקיף ומנוסה זה זקוק לה וכי עזוב הוא.

נמנעה לפקוח את עיניה. כעת כבר עמד לפניה כמו שהוא, מגוּדל, פרוע. כובע־צבא מעוּך־המִצחה לראשו ועיניו תוהות. היא הסתכלה בו יפה.

“שלמה!” לחשה רכות. “מדוע אינך בא אלינו?”

“אבוא, שייבקה.”

“מתי?”

“ליריד הבא בבורטניק.”

“באמת?”

“באמת.”

לכאורה הכירה בלבה היטב, כי השיחה הזאת היא רק בדרך הלצה, ואף־על־פי־כן היה לה עכשיו בטחון בדבר, כי הוא יבוא ליריד הבא וכי לבותיהם נתקרבו. התחילה מונה באצבעותיה את סכום הימים, שנשארו עד היריד הבא, חזרה ומנתה, סימנה לעצמה את מקומות־הטיול שלהם, ערכה מלכתחילה את הדברים שתאמר לו: אין צורך בסטופאשק ובבורטניק גם יחדיו… למה להם להתגולל כל ימי־חייהם בין גויים מטומטמים ואכזרים?…

קול החסידה נדם ובחלל האויר כאילו התהוותה ריקניות משונה, פקחה את עיניה וזקפה את ראשה. מלמעלה, באין־סוף הרועף תכלת וזיו, התנשאה שאננות החסידה, וטיסתה, הצחורה, הרחוקה ובלתי־מושגה, היתה כל־כך נחמדה וצוֹדָה־לב עד ששייבקה נזדעזעה ממקומה, ננערה וקראה:

חסידה, חסידה,

בעלת המַקור הארוך,

עופי אל הגפן…

שם אפרוחיך נשרפים,

בניך…

היכן היא אותה גפן ומדוע אפרוחיה נשרפים שם – לא ידעה. אולם ככה היו קוראות, היא ומַריאשה בילדותן, אחרי החסידות המעופפות. היו בזמר זה רוממות ומשובה, והיא השתוקקה להאביר כנף, למלא את האויר רון ושיר…

רגעים מועטים עמדה בלי נוע. מסביב שררה דומיה והיא נתפחדה פתאום מבדידותה. נזכרה במַריאשה והחליטה לעקוף את הדרך לרובע פֶטרומינצ’יכי ולשוחח עמה על דא ועל הא. או שמא תשוב הביתה? היום קרב לשקיעה. אין מים בחבית וגם סבתא… מסתמא היא מחפשת אותה ברחובות…

“וינשכני!” נתמלאה כעס על הזקנה, הגודרת תמיד את הדרך בעדה. “וינשכני, והלואי!…”

והיא נטתה אל משעול הגן המוביל לרובע פֶטרומינצ’יכי. הרהוריה נמשכו שוב אל סולומון. הם כבר הלכו בשנַים יד אל יד ושכם אל שכם כשם שהלכו באותו בוקר ראשון לשבוע בדרך לסטופאשק. פתאום ראתה את עצמה נשוכה… היא חולה מסוכנה… פצעה אנוּש… באים גויים וגויות, מציעים רפואות… מבהילים את הרופא, והוא “רע! צריך להובילה לכרך…” הוא מוביל אותה, ושם… נושא אותה מהרכבת בזרועותיו החזקות… “אל תדאגי, שייבקה,” הוא לוחש על אזנה, “תבריאי ונשוב בשלום לבורטניק…” “אי אפשי,” אומרת היא. “מדוע?” – “כך… נישאר כאן…” והם נשארים. הם אינם נפרדים שוב זה מזה. מתהלכים יחדיו בכרך… הוא מראה לה את כל שׂכיוֹת החמדה.

“אַרְ־יֵ־א! א־רי־יא!”⁹³

לקראתה, מתוך תימרות־אבק, בגעיות “מֶ־ה” אובדות, רץ עדר הצאן. הרועה, לֶוֶנְטִי, הצליף בשוטו על עדרו:

“אריא! ארי־א־א!”

בחצרות שררה עזובה. גוֹיות טחו כבר את קירות בתיהן לקראת חג “אוּספֶּנִיֶה”.⁹⁴ תימרות האבק התקרבו, הקדירו את האויר. אפפו מכל עֵבר.

יג. כוסות של ברכה    🔗

בדרך מבורטניק, בקרבת הצלב הסטופאשקאי הגדול, נפגשו סולומון ואַרטיוֹם בשמואל, שחזר מגראבוב. סולומון טפח לו על כתפו.

“אי, דרשן, מדוע לא נכנסת בדרך הליכה לבית דודי פיצי, מדוע ? שמעתי: הוא אומר עליך: מליץ־יושר אתה על פרגוֹנוֹבקה… הוא אומר אמת ?”

“מ־מליץ־יושר,” גימגם שמואל ושפתיו נתעווּ בהעוָית צער של כבד פה, “אנוכי מ־מליץ־יושר גם על ב־בורטניק, אולם כשב־באים העמ־מ־מים התקיפים…”

“השמעת, בחור, מה שאירע בלילה שעבר ליד הפוֹֹלוַַרק⁹⁵ הזֶוודיווקאי?” הפסיקו סולומון, שנפתע מכבדות לשונו. “השמעת?”

“לא.”

“בוא איפוא אתנו ואספר לך… הבה, בוא אתנו… בנאמנות שלי שאספר…”

“לאן?”

“אה?… בוא אתנו… לסטופאשק… מה תפסיד? חג ‘אוּספּניֶה’ וחג הכפר היום כאחד… – שמחה וששון. וגם האשכנזים יצאו… עד אחד יצאו לזוודיווקה… בוא אתנו…”

“בוא אתנו, בן־אדם,” סייע לו ארטיום, “יפה הוא אומר… וגם תלין אצלנו…”

שמואל הביט פעם אל המרחק העמום ופעם אל המדברים, כשוקל בדעתו ולבסוף נתרצה.

“אולם עוד הלילה אשוב…”

“וטוב וישר, שמואל.”

“נראים הדברים: ברנש משלנו… חי נפשי!”

“חבל, ארטיום, שפאווליוק איננו אתנו… אף הוא דרשן… היו יכולים שניהם להפיח אמרים ביניהם עד הבוקר… חבל!”

“פאווליוק?” נזכר שמואל באותו שקץ מגודל בעל אנפילת־הלבד האחת, שדיקלם אשתקד בנשף האוקראיני בפרגוֹנוֹבקה את “הצוָאה” של שֶׁבְצֶ’נקוֹ בהתלהבות מיוחדת. “והיכן הוא, אותו פאווליוק?”

סולומון לא נענה ואַרטיום ירק על הקרקע.

“נֶחַי יֶם מאמא מוֹרְדוּיֶה… נעלם לכל הרוחות.”

השתררה דומיה. מתוך החשכה התוקפה נוצצו כממורטים חריצי־הדרך המגובשים. הגיעו אי־אלו קריאות עמומות, קטועי־נגינה, נביחות.

“לדלוח הלך… לבֶּילַא־צֶרְקוֹב…⁹⁶ הרחק!”

“לבּילא־צ’רקוב?..” חזר שמואל ונזכר משום־מה שבילא־צרקוב נקראת בפי הזקנים “הטומאה השחורה”.

וכעבור רגע שאל:

“מ־מה קרה, איפוא, בהפ־פוֹלוַרק?”

“לדלוח,” חזר סולומון בטרוניה, “כולנו דולחים… אה? בפוֹלוַרק הזוודיווקאי נגנב מקלע ואחד מהאשכנזים נהפך על פיו… הוֹלזר אחד נהפך…”

“כטיפה מן הים… נֶחַי יֶם מאמא מורדויה…”

“אה?.. מקצת כאן ומקצת בבּילא־צרקוֹב ובשאר מקומות. אל תאמר! קרוב היום ויתנער כל העם כאיש אחד. אף אחד מהם, לשם זריעה, לא יישאר כאן…” ארטיום נצטחק בקול.

“העם… חוכא וטלולא… חוחולים… גונבי־תרנגולות… הסביר לו אתמול מיקיטי לאד לאיואן שכנו את ההבדל שבין פֶטְליוּרָה⁹⁷ והבולשביקים וזה התקרצף בגבחתו: לדידי – הוא אומר – יבואו הבולשביקים או יבוא פטליורה ובלבד שיהיה עלינו קיסר… חו חו… ‘אבא צאר…’ הרי לך העם!…”

“הבלים!…”

… בסימטת האסכולה העממית קפץ ארטיום מעבר לגדר־הקרשים והתדפק בחלון קטנטן וכהה. תיכף לכך יצאו ואסיל מוּצאק ומיקיטי לאד, ראש החנות הקואופרטיבית. אי־מזה נתגלו איבן בורדי וסאווצ’נקו הצעיר ונלווּ אליהם. אחרי־כן נעלם איואן בורדי, לאחר שהתלחש קצרות עם ארטיום ומיקיטי לאד, באחד מהמבואות אגב זמר חרישי. נטפלו עוד כמה “שקצים” מבושמים ומבודחים מבעוד יום והחבורה גדלה.

שמחת החג הוחשה עכשיו מסביב. כאילו התלקחה משעה לשעה וגברה והלכה. על חג “אוּספניה” והחג המקומי – החג השנתי לכבוד חנוכת בית־התפילה הסטופאשקאי – נוספה שמחה ארעית והיא: יציאת האוסטרו־גרמנים לזוודיווקה. מהבוקר שררה חגיגיות רבה בכפר. פעמו פעמוני בית־התפילה ועוררו את הדממה והשלוה הנסוכות בכּל. מתחילה, בשחרית, פעמו ממושכות, מונוטוניות ועצובות ואחר־כך ברציפות ובחגיגיות. הבהיקו חלוקים לבנים זעיר פה, זעיר שם, התגַוונו מחרוזות־אלמוגים ופסלי־צלבים קטנטנים של צדף ומתכת. הלכו לבית־התפילה. זקנים וזקנות צמו עד אחרי התפילות.

שם, בחצר בית־התפילה, ערכו נשים עסקניות סעודה לאביונים. ריפדו מרבדי בד גס, לבנים ונקיים, על־גבי עשב והגישו מאכלים. ידי נשים רחמניות טיפלו בסעודת־מצוה זו מתוך דבקות ושמחה ויראת־שמים. בינתים התחילו מופיעים אורחים מהכפרים הסמוכים: העניים – ברגל ובעלי־הגוף – בעגלות (תמורת העליה הזאת היו בני סטופאשק עולים גם כן אליהם בכל שנה לחגם). בארוחת־הצהרים אכלו ושתו לתיאבון ובהרחבה. אכלו לחם חדש, חמיצת סלקים ובולבוסין, בשר־חזיר וכיוצא בזה ושתו “סאמוֹגוֹן”⁹⁸ למכביר. לעת צהרים ביצבצו כנופיות “שקצים” ו“שקצות”. גברים לחוד ונשים לחוד. מהם עדויים בפרחי־גיאורגינות ופעמוניות. התפגשו, התקרבו. נכנסו הבחורים בדברים עם הבחורות על־ידי זריקת חצצים בדרך הלצה, באמצעות דברי־בדיחה, בעלי דו־משמעות, או על־ידי מגעי ידים. וכשהתחמקו הבחורות מידיהם וברחו, היו הבחורים רודפים אחריהן לקול רעמי־צחוק מסביב, עד שהם מדביקים אותן בין המצרים, ומחבקים ומגפפים אותן.

בנטות היום רבו השיכּוֹרים. אילו מהאורחים התחילו כבר רותמים את סוסיהם או שבים ברגל עם גלוסקאות קלועות, שניתנו להם במתנה, בידיהם. אילו מהם נשארו ללינה. נתהלכו כנופיות בחורים, נתהלכו בשורות רצופות וזימרו במלוא־גרונם זמרת משובה והפקרות. מעבר הבוג נתגלגלו יריות. ירו בחורים מאקדחיהם סתם, לשם התבדחות בלבד, באי־אילו מבואות היו התנגשויות בין בחורים יריבים משכבר, שבאו כעת לגבות את חובם. פרצו מריבות, שנסתיימו במהלומות אגרופים. איכרים באים־בימים התנודדו, התאחזו בגדרות, באִצטבאות הבארות, הפריחו קללות, השליחו נזיפות כפולות ומכופלות לתוך החלל:

“אֵם־אמכם… אם־אם־אמכם…”

בקיטון בית מיקיטי מוסקאלֶנקוֹ הזקן הוצתה לכבוד האורחים מנורת־נפט קטנה. ניגש ארטיום להושיב את האורחים, ומַרינה, מקושטה ככלה במחרוזות־אלמוגים ופניני־הענבר ובסרטי־צבעונין תוך מחלפות שערותיה, הגישה פת־קיבר, ביצים שלוקות ומִקפה של רוטב חזיר. לרגעים נתקל מבטה בסולומון והיא הסבירה אליו את פניה, בהחשיפה לבנת שיניה הרצופות. בינתים שב איואן בורדי עם סל מלא בקבוקי יי"ש ושכר וגם חפיסת מליחים בידו. נתעוררו הרוחות. נתמלא האויר פיקוק בקבוקים, פכפוך־נוזלים מגרה, הקשות כוסות, קריאות “לחיים”, מַשק גמיאות בנשימה אחת וכלאחר־יד. הזרוּת שהורגשה מתחילה מפאת נוכחותו של שמואל נתנדפה. נפלו הערות מבדחות, הלצות. נוצצו עינים, הותרו לשונות, נסתעפו שיחות. נתמלטו קיטוּעי־ניגוּנים.

“הבה נפתח בשיר, בחורים,” התחנן מיקיטי לאד.

“הבה!”

“ה’צוָאה' של שֶׁבְצֶ’נְקוֹ,” הכריז בתוקף סאווצ’נקוֹ הצעיר, “ה’צוָאה'!”

“הבה! הבה!”

“של טאראס שבצ’נקו!”

קמו, התחילו במתינות, בניחותא. החוירו, הרכינו ראש מתוך חרדת־קודש כאבותיהם בבית־התפילה בשעת “שירת הכרובים”. נקף לבו של סולומון מחמת העצבות והרחבות שבזמר ואף בשל שיתוף הרגשות שבין המזמרים, הגביר את קולו החזי על קול כולם:

קִברוני והתקוממו,

ואת אזיקיכם נַתקו!

ודמו הרע של אויבכם –

עלי חופש יערוף!

נשבה פתאום רוח פראות וערגה רבה מחיתוך קולו של סולומון ואַרטיום מתרפק עליו, מדמיע בעינו הלקויה ומתחנן:

“שירה לנו, סולומון ליבּתי, חזור חלילה!”

הפצירה גם מַרינה. נשתתקה כל החבורה וכתפותיו של סולומון נזדקפו, נתמתחו כמתכוננות להאביר כנף וזימר לבדו:

אחרי מותי

הביאוני לקברות

בין אפסי־ערבות

באוקראינה האהובה.

הציצו מבעד החלון הפתוח ערבות־שדה ושמי־תכלת אין־סופיים והקול נמשך למרחוק, תעה ביניהם, התלבט. ביצבצו בני־אדם מאחורי גדר־הזרדים והטו אזנם. נתמלא הפרוזדור שכנים ושכנות ובבית גדלו הדחק והערבוביה.

“סולומון,” התרפק עליו ארטיום וּנשקוֹ בשפתיו הלחות, “אחא סולומון!..”

“אחא ארטיום!..”

“בחורים!” הכריז בהתלהבות ואסיל מוצאק. “הבה וארים כוס של ברכה לחיי המיעוטים הלאומיים… האוקראינים והיהודים… כולנו חברים… כולנו אחים…”

והגיש את כוסו אל כוסו של שמואל, שישב משולהב־פנים ומבולבל וכולו שקוע בשיחה עם שכנו איואן בורדי.

“לחיי המ־מי־עוטים,” ננער שמואל, “גם אני שותה… העמ־מים הנענים… האומ־מ־ללים…”

הוא התקשה בדיבורו ושפתיו נעוו פתאום ועיניו נתלו בלַמפָדוֹס⁹⁹ הדלוק לפני האיקונין שבמרומי הפינה, נבוך ותיכף הריק את כוסו עד תומה.

ושוב נתמלאו הכוסות, ושוב נתערבבו בחלל האויר פכפוכי־גמיעה ונשיכות־לעיסה, קולות דיבור, קיטועי־זמר וטפיחות ידים. איזה בחור בעל בלורית מגודלה טפח ברגש על חזהו.

“על שום מה זה שפכנו את דמינו?.. על שום מה?”

וסאווצ’נקו הצעיר החזיק בסולומון, התנדנד והתחנן לפניו בקול רווּי־דמעות:

“צא וראה, סולומון, אויבים משלו בנו… האדמה מוצצת את לשד עצמותינו… כחפרפרות אנו חופרים כל הקיץ את האדמה… ובאים הללו… התרנגולת האחרונה; הברוָז האחרון… ולא די להם – והם תולים… מו־ק־י־ע־ים!… סולומון, מ־ו־ק־י־ע־י־ם…”

“הבלים, סאווצ’נקו!.. הבלים, אומר אני לך… ‘טאם דֶה רִיקִי טֶקלִי, טאם זְנוֹב ואדא בּוּדֶה’¹⁰⁰ יאמר המשל… גם הוא גם אחרים ינקמו… אחיך… אה? כלום אין אנו חמושים? כלום תמנו לגווֹע?… אה?..”

“אחא, סולומון…”

“דאי בּוֹזֶ’ה דוֹבּרי הוֹסטי אי מי פּוֹז’יבימוסיה…” עלה ובקע מתוך הפרוזדור קולו של מיקיטי מוֹסקאלנקו הזקן.

“בָנַי, פרָחי!..”

“בואך לשלום, סבא!..”

“לחיים, דודנו מיקיטי!”

“שלום וברכה,” נמשך מיקיטי מתוך טלטלה אל השולחן. “בנַי־פרָחי!.. תנו לגימה למיקיטי הגרדי הזקן להשיב את נפשו… בנַי טיפחתי וריביתי…”

משהריק את כוסו נטפל לטֶקליה גיסתו וּמשכהּ לרקוד עמו, וכשזו השתמטה – פרש הימנה ויצא יחידי ב“קוזאצ’וק” נעלס. נתהוה עיגול מסביבו ובתמכו כפותיו על מתניו התחיל מסתובב מתוך בעיטה גסה ותפיפה קלה חליפות. המסובים הקיפוהו במבטיהם והוא התחיל מפליא לעשות במחולו: פישׂק את רגליו ואספן, מתח את ידיו כטובע, נתכווץ כאורב ממחבואו, חרג כמנצח, בעט ברוב גבורה. נתקנאו בו אילו מהבחורים ויצאו גם כן במחול נעלס, התנצחו, משכו את מַרינה ואת טקליה. נתחמקה מהם מַרינה ורקדה לבדה, סחור־סחור, נתקלה בסולומון והושיטה לו ידה. נכוָה מגחלי עיניה והחזיק בה. הבל־פיה החריף סיכסכוֹ וחוּמה צרבוֹ. הוא נצמד אליה. נעשו שניהם קלילים ואַוריריים. רגע והכל כאילו נדם מסביב, והכל אפס מסביב. ריפרפו רק סרטי־הצבעונין באויר ורישרשו מחרוזות־האלמוגים ופניני־הענבר. נקרעה רצפת־החומר מעל כפות הרגלים והם נישאים באויר. מתחת לרגליו חפירות… תסבוכות חוּטי־ברזל ועצים עקורים… ענני עשן ופיח. הנה גם סאווצ’נקו… והיכן עכשיו פֶּטריק?.. לא, זה הוא סאווצ’נקו… מוּקע הוא תלוי באויר. אולם הוא נישא ממעל לו… הכל אפס… הכל… והיא?.. שייבקה!..

פתאום נרתע, סילק את ידיו ממַרינה, הכה בעקב מגפו בכוח על הרצפה וצעק שלא בקולו:

“מרינה!.. שירי לי ‘הוי, זא איֶם…’¹⁰¹ שירי!”

“‘הוי, זא איֶם…’ ‘הוי, זא איֶם…’” החזיקו אחריו בני החבורה, וכל הבית נתמלא קולות נעלסים ומאוד פרועים:

הוי, מאחורי החורשה,

החורשה הירקרקה,

עלמה שם חרשה

בּשוֹרהּ השחרחר…

היתה כבר שעה מאוחרת של לילה כשיצא שמואל את סטופאשק. סולומון, שהיה כבר שתוי כהוגן, הפציר בו ללון עמו אצל מנדיל דודו ומשסירב נזף בו הלה קשה – בלשון סַגי־נהוֹר – ונטפל אליו ללוותו. מאחורי הכפר הדביקם גם ארטיום, נספח אליהם והם הסתחבו שלשתם.

שיפולי המזרח התחילו מַורידים, השמים החוירו ושטחי השדות חשכו, שחרו. נדפה רעננות צוננת מחיה ומפכחה ואף־על־פי־כן נעלמה מהם לרגעים דרך־המלך, ננעצה באי־אילו שבילי־שדה מסועפים, והכוכבים החיורים נתפסו בפיזור משונה ונראו כאילו הנה נתגלגלו ונפלו מתוך קערת הירח התלויה באלכסון ונתפזרו בלי סדר לעברים.

ברגלים כושלות הסתחבו שלשתם, בדולים זה מזה, איש לנפשו. סולומון וארטיום רטנו דיבורים לעצמם, קיללו ונזפו למרחוק ושמואל, שהלך בראש, שתק זעומות. מוזר ומשונה נראה לו גלגולו אל הכפר בין ה“שקצים”, ומוזרים ומשונים נראו לו גם הדברים שראה ושמע. אַחר־כך נזכר בכוס של ברכה, שנשא ואסיל מוצאק, בברכה שבה הוא נענה לו. והתקשה לצרף במוחו את הדברים שהביע לחיי העמים הקטנים… לא! לחיי העמים האומללים… ואת שם הארץ לא הזכרתי… את שם ארץ־ישראל לא העליתי על שפתי…

היה לו ניחא מזה וגם ניחא היה מההכרה, שהוא חוזר סוף־סוף לפרגוֹנוֹבקה ושמחר יעסוק שוב בעניני המפלגה במרץ, במשנה מרץ (“כן, במשנה מרץ יעסוק”) ובה בשעה הטרידתו הרגשה חדשה, חתרה תחת “ניחא” זה ותבעה עיון רב. דבר־מה חדש ניצנץ לו באותם ה“שקצים”, שזה אך עזב אותם. שונים היו הללו מכל אותם הנוצרים, שאותם הכיר עד עכשיו מפי ראִיה ושמיעה, בירידים הפרגונובקאים, בפגישות ארעיות. הם היו שונים גם מאותה “הדמוקרטיה האוקראינית”, שעליה היה מדובר השכם והערב בכל המכתבים־החוזרים והקונטרסים והכרוזים המפלגתיים, המתקבלים בשפע מעיר־הגליל, וגם בנאומיו הנמלצים של מלצר, רופא־השינַים והיושב־ראש באגודתם. איזה כוח תקיף פיעפע בהם, כוח נכרי ובלתי־תלוי ומרוכז בתוך עצמו, שעורר בו, בשמואל, הרגשת קנאה ודאגה גם יחד. באיזו חרדת־קודש שוררו את ה“צוָאה”?.. כולם חזקים… מתוחים… וסולומון? מי הוא? חצי יהודי וחצי גוי… או לא זה וגם לא זה… ה“צוָאה” של שבצ’נקו… “ועצמות גוֹנְטָה,¹⁰² צדיק נענה. מי ידע קבורתו?”¹⁰³ שואל הוא במקום אחד… “צדיק נענה…” ומהפכת אומאן?..¹⁰⁴ אולם בשבילם הוא הלא גיבור?.. סוף־סוף הלא לחם בעד אוקראינה הדרוסה והמושפלת. איפה, אם־כן, קנה־המידה שבו אפשר למדוד?

“אי דרשן, עמוד שם רגע…” קרא אחריו סולומון, “עמוד שם, שמואל…”

“ב־ב־ברקאי…”

“נלווהו עד הבוג,” מילמל ארטיום בקושי, “נחַי יֶם מאמא מוֹרדוּיֶה: הוא לא רחוק…”

“לא נראים לך הגויים,” התקרב סולומון מתוך טלטלה קלה, “אה?..”

שמואל הציץ מתוך מבוכה בארטיום, משך בכתפו כאדם שלא נוח לו, גימגם אי־ברורות וכיוֵן את צעדיו הלאה.

“לא נראים לך…” קרא אחריו סולומון בזלזול, “אה?.. בן־השוחט הפרגונובקאי, לא נראים לך?..”

“ואין פלא,” ירק ארטיום על הקרקע, “חוֹחוֹלים… נחַי מאמא מורדויה… חיות!..”

הדיבור האחרון, שכאילו נתמלט מפי ארטיום בהיסח־הדעת, היה כל־כך לא־פלול עד ששלשתם החליפו מבטים תמוהים והמשיכו ללכת.

הוּחוְרו שטחי השדות. סיעות צפרים, שניקרו בגללי־סוסים המפוזרים על־פני הדרך, נחרדו כפעם בפעם, הכו כנף כולן בבת־אחת ונתעופפו. הגיעו קריאות־תרנגולים עגמומיות. נדף ריח־מים צונן…

“חיות',” מילמל סולומון כעבור רגעים מועטים. “והלואי!.. בהמות הם הגויים!.. הנה, מי הם הגויים!.. עברתי זה לא כבר ליד סאווא בקצה הכפר… גוי חשאי,¹⁰⁵ הלא תדע אותו, ארטיום…”

“מי שהיה במלחמה?”

“מי שהיה במלחמה. והוא כורה בור. אני אליו: למה אתה כורה ? והוא אלי: באר. אני אליו: האפסו בארות בכפר? והוא אלי: כך וכך… חשׂוּך־בנים אנוכי. עוברים־ושבים טובים ישקו את סוסיהם ויברכוני… ואני אליו: מוטב שתקח ‘אובּרֶז’ ותצא לקראת האשכנזי ואל ירד לחייך… והוא: כך וכך… אנו מקבלים את גמולנו… ואני אליו: איזה גמול? והוא אלי: כמה שדדנו בגליציה… שרפנו… דקרנו חזירים… בהמות… גזלנו תבן ומספוא… את כיכר־הלחם האחרון… היושב בשמים לא יִדוֹם… שומעים אתם דיבורים? בהמות! הנה מי הם הגויים…”

“בו־בו־ג…”

“נשוב, סולומון…”

“נשוב, ארטיום… רק אקרא כלפי המעברה… תיכף…”

והוא קרא במלוא קולו:

“מע־ב־ר־ה!.. מע־בר־ה־ה!..”

יד. כפרים    🔗

כך היו נוהגים יהודי בורטניק, שהגיעו ל“מנין” בדוחק, מקדמת דנא: בערבי ראש־השנה ויום־כיפור היו עוזבים את בתיהם בידי בנותיהם או בידי נאמנים מזקני שכניהם הגויים והיו עולים בעגלות לפרגוֹנוֹבקה או לגראבוב. משכה אליה מאוד העיר בחגיגיותה הרחבה, בשיחות־החולין שלה, בחזניה ו“משורריה” וגם בחידושי־מסחריה הבאים לרגל היבול החדש.

כך היה נוהג גם בית סטופאשקובר. ואפילו לאחר מותו של ווֹלף הזקן, כשבטלה המשמעת ונתפרדה החבילה – מנדיל יצא לסטופאשק ופיצי, שהתקוטט עם נטע פנצ’וכי ועם מקורביו, עקר את רגליו מ“מנינם” והתחיל מזלזל בשבתות ובימים־טובים בפרהסיה – מנהג זה עדיין נשתמר. מדי שנה, כשהיה פיצי שב בפחי־נפש מהעיר, היה נודר בלבו לבלי “להביט יותר בפרצופיהם של בני־העיר”, ואולם לתקופת השנה היה עולה שוב. עם כל עקשנותו לא יכול לעמוד נגד טרחנותה של הזקנה, כל־שכן נגד הפצרותיה של שייבקה.

ואף זה היה מנהגם תמיד. כשהזקנה היתה מזדרזת תיכף לירידתה מעל המעברה לבוא לבית פריל בתה, היה פיצי, משנאתו לחיים־בר, עוקף והולך אל בית גיסו נתן הזגג, שבמורד השוק, נוכח בית־המדרש ובית־הכנסת הגדולים. שייבקה היתה זוכה באותם הימים לשני שולחנות, מתהלכת בת־חורין לנפשה בין שתי הרשויות ואין מתחקה אחריה.

השתא, בשל איואן טוֹרבָּא, ממלא־מקומו של פיצי בטחנת־פדוט הקטנה, איחרו לצאת מהכפר וכשהגיעו עד המעברה כבר נטו צללי ערב. שייבקה עיקלה את הדרך כאחד עם אביה במבוא שכונת הגויים, העבירה לרגעים בזהירות רבה את צרור שמלותיה המגוהצות למשעי מיָדה האחת אל השניה ושותה בדמיונה מתוך תענוג מיוחד את התרגשותם של בני בית פריל לקראתה כשתאחר לבוא לשם. והיא תאחר לבוא, תאחר מאוד…

בביתו של נתן הזגג שרתה כבר שכינת יום־טוב. גרגרי חול זהבהב נתגרסו תחת הרגלים ומבעד לזגוגיות החלונות, שמעל לחצאי־הוילאות המכוחלים, נשתלחו בבואות נוצצות באויר. על־יד הנרות, הדלוקים בפמוטי־נחושת מצוחצחים, עמדה מַטְלְיָה הזקנה, עיניה לוּטוֹת באצבעותיה ושפתיה מרחשות.

“יום־טוב לך, בתי!” חיבקה הזקנה את שייבקה, בגמרה את לחשה על הנרות. “יום־טוב לך גם אתה, פיצי… על שום מה איחרתם כה לבוא – ואנחנו כמעט דאגנו לכם… וַי, וַי, אף אנוכי איחרתי בטיפולי בערב ראש־השנה זה יותר מבכל השנים… איחרתי…”

“איזה צחצוח!..” אמרה שייבקה מתוך קורת־רוח והשקיפה מסביבה.

“לועגת אַת לזקנה, ליצנית…” הצהיבו פני מַטליה, “מהתלת בי… וַי וַי, כמה איחרתי…”

ובזריזות־ותיקין קיפלה את תחינותיה ומחזוריה המדולדלים, יצאה למטבח, שבה משם עם צלוחית־מים קטנה, השמיטה על מצחה את שביסה התורכי והתכוננה לצאת.

“איחרתי… נתן יחיה הלך להתפלל מכבר… גם מנדיל ורבקה כבר הלכו… מִזגי לך ולאביך ותשתו לעת־עתה, שייבקה סגולתי – הם מבעוד יום באו…”

“הוא לא בא…” נתפעם לב שייבקה והיא נמשכת משום־מה אל הזקנה.

“תיטיבי בחסדך, בתי, להשגיח רגע קט על האח המבוערת,” הושיטה מַטליה את ידה למזוזה, “תשגיחי, סגולתי…”

שייבקה נתבלבלה, עמדה רגע ללא נוע, “הוא לא בא…” כל ציפיותיה נתנדפו בבת־אחת כחוטי “שן־האריה” הדקים מחביטת מקל…

התעשתה; ניגבה מעליה את אבק הדרך, רחצה פניה ומזגה תה לה ולפיצי, סרקה את שערותיה וקלעתן בשתי מחלפות רצופות ועבות… ידיה עבדו בדיוק, הכל אשר לכל, ולבה בל עמה.

“האמנם לא עמד בדברוֹ?”

התירה את צרורה, בדקה בשמלת הסיטץ¹⁰⁶ שנתפרה בעיר, בפוזמקאות החדשים, סריגת ידי הזקנה, בפניני־הזכוכית החדישות (ה“אוסטריות”) שקנתה אתמול בצנעה אצל נטע פנצ’וכי…

יצאה למטבח, הפיחה באש השוקעת, שלתה את הזוהמה מעל המרק הרותח, הביטה בשברור האספקלריה המשוקע בכותל, שכאילו התפיח את פניה והרקידם משונות, חלקים חלקים. “פרוֹסיה,” רטנה בכעס, בהתכוונה כלפי ה“שקצה” "פרוֹסיה, בת קוּרנֶינקוֹ הסנדלר, שהיתה דומה אליה בפניה מאוד ושדמיון זה הטרידהּ תדיר. “ממש כתאומים.”

והיא פתחה את הדלת אל הדיר, הביטה הבטה סתמית בסוסו של מנדיל העומד באפלוליותו, הקשיבה ללא טעם לגריסת־שיניו המונוטונית, ושוב נזכרה בו, באותו בוקר של “אוּספֶּניה” כשליותה אותם, אותו ואת ארטיום, עד לאחרי ה“צווינטאר” והוא לחץ את ידה, חיבקה בעיניו הבהירות ותוהות והתנה תנאי מפורש שיזדמנו ב“ראש־השנה” בפרגוֹנוֹבקה דוקא. ושוב נקפהּ לבה. יצאה, מתוך היסח־הדעת, למבוא, דרך הדלת האחורנית.

הבהיקו בעתרת אור חלונות בית־המדרש ובית־הכנסת הגדולים. נראו דמויות מתנועעות בצפיפות, הגיעו קולות תפילה. גם ה“קלויז”¹⁰⁷ הקצבי, סניף לבית־הכנסת, שבו היה מתפלל מנדיל, היה מלא וגדוש אנשים. חלונותיו ופתחיו הפתוחים הטילו עמודי־אור חיורים על הדרך הריקנית.

“הוא נשאר בסטופאשק…” החליטה פתאום בוַדאות לקולות התפילה שפרצו בהמון כאשדות מים…

ושוב הביטה הנה והנה. ברחובות מסביב קמו שקט ודממה לאחר הריצה והערבוביה ששררו בהם כשעה לפני־כן. דומה היה, כאילו כל בני פרגוֹנבקה השיגו סוף־סוף את מבוקשם. קדרוּת משונה נשבה עליה פתאום. נשבה מתוך האפלולית הריקנית, מהמוני המתפללים, שכמעט כולם היו זרים לה, מחלונות הבתים המוּסַכּים בחצאי וילאות לבנבנים… מה לה פה ומי לה פה?.. אילו לפחות באה לכאן גם מַריאשה… כמו להכעיס, נושא תדיר הרוח את אביה לגראבוב… וחברותיה כאן?.. לא הספיקה להתקרב אל אחת מהן וכבר מאיצים בה: הביתה!.. בורטניק הארור…

משנכנסה החדרה נתעצבה ביותר. עיניה נתלו בפיצי והיא נשתוממה. בשל איחור השעה, כנראה, לא הלך לבית־התפילה כדרכו בכל השנים אלא ישב אצל השולחן, שתוק וזעוף ויונק סיגרית־“מאכורקה”… לבוש חלוק מדולדל ומנומר, כובע חדש החבוש לראשו, שנסתפר אמש עד לעורו על־ידי טֶרֶנְטִי גלב־הכפר הזקן – הוא נראה לה עכשיו כל־כך מנודח ומוזר ומשונה עד שלא יכלה כלכל אותו. פרשה לחדר־המיטות ושכבה.

ביגון ואנחה התכנסה לתוך עצמה. איזו קובלנה חרישית מילאה כל חדרי לבה. קובלנה על אביה המובדל מן הבריות ומחזיק כל ימיו בנימוסי־הגויים, על הזקנה המתארחת אצל פריל לטובת עצמה, על מנדיל ורבקה שבגסות־רוחם דיברו, מסתמא, על ליבו שיישאר כאפוטרופוס בביתם, ועליו… הכרוך אחרי חבריו שם כגוי אחרי הצלב… ארטיום… מה מצא בארטיום?.. כלום קרוב הוא לו או אח?.. ואם גם רֵע הוא לו… אם גם יבוא מחר לכאן – לא תתראה לעיניו… יקבל לֶקח – וידע! כאור היום תקום ותעלה לשם… להכעיס את כולם… בסתר תעלה… תתבודד כל היום… צריך לקחת מעדר… השביל אל המצבה העלה ברקנים וקוצים; תקוץ אותם… תקוץ… כל השנה הם גדלים שם… אחר־כך מכסים אותם שלגים… שלגים לבנים… לבנים… ונוצצים… כזגוגיות אצל מַטליה… מה לבנים!..

וכשהקיצה ממחרת תהתה רגע מסביבה. לא יכלה בשום אופן לזכור כיצד נתגלגלה לכאן, אל המיטה שבחדר הראשון, וכיצד פשטה בלילה את מלבושיה מעליה. מתוך חיורון הבוקר ביצבצו לעיניה פיצי, היושב בו במקום עצמו ובמושב זה עצמו, שבהם עזבה אותו אמש, כאילו היה ער כל הלילה, ונתן לוגם תה במלוא פיו וסוחט שפמו בשפתו התחתונה בהנאה. נכנס מנדיל ספוג צינת בוקר, בשובו עם סוסו מאצל השוֹקת בשפלת העיר, מזג לעצמו כוס תה ופתח בקולו החותכני באותו סיפור־מעשה, שכבר שמעה אותו מפיו כמאה פעמים ואחת. מעשה באביו ווֹלף זקנהּ, עליו השלום, שבא פעם לפני ה“רבי” ר' דוידל, ¹⁰⁸ עליו השלום, והלז: כך וכך. גוזר הוא עליו, שלא ירים לעולם את אגרופו, שיש בו כדי להמית, על אדם מישראל… והוא נשבע לו. נשבע לו ב“תקיעת־כף”. נתן קישקש בלשונו: “טצ!.. טצ!..”כמשתומם, ולשייבקה נדמה משום־מה שלועג הוא על מנדיל וגונב את דעתו. מהמטבח הגיעו קטעי שיחה מתונה בין מַטליה ורבקה.

היא התלבשה, רחצה את פניה, נענתה במלמול על שאלות־השלום והקריאות, התעטפה במטפחתה העבה, החרפית, ויצאה אל המרפסת על מנת להסתכל בעוברים־ושבים כאשתקד.

אי־שם מאחורי בית־הכנסת הגבוה, כבר זרחה השמש. הטילו הבתים צללים למרחוק ושכבת־כפור דקה החוירה מעל גגותיהם. במורד השוק, מתוך סימטאות ומבואות, ביצבצו זקֵנים וזקנות. אילו מהזקנים היו לבושים קיטלים לבנים, כובעי־סַמֶט בראשיהם ופאותיהם רטובות. כולם טרודים ועיניהם כבושות בקרקע כאילו נידונו בגזר־דין קשה. טרודות היו גם הזקנות, נאנחו ביניהן לבין עצמן. בשמלות־סַמֶט, בשביסי־משי תורכיים. הן היו מצוידות כולן בסידורים ובמחזורים ובצלוחיות מים. שייבקה הסתכלה בעיון רב. איזו אימה חשכה הטילו עליה עכשיו כל אותם האנשים. גם בית־המדרש ובית־הכנסת הגדולים כאילו הופיעו לעיניה בפעם ראשונה. גבוהים ועתיקים ובדֵלים משאר הבתים הם עמדו כענקים משונים משני עברי הדרך, עוֹטי סוד ומורא. התאמצה להשיג במוחה במה ומתי חטאו כל אותם היהודים, הטרודים ומפוחדים ככה, ולא יכלה. הנה ר' ניסן דיין… פניו הקפדניים מפיקים בהלה… הנה שבתי־בר הזקן, סוחר־ביצים, המחַזר על הכפרים… הנה חיים זפת מסטופאשק… מרוחץ וסרוק ומלובש שחורות הוא נראה כאן, בעיר, כבן־אדם אחר לגמרי… העיר לבשה פתאום בעיניה חשיבות ואצילות נשגבה ממנה, ונדמה לה, שכל המעוּלה, הצנוע והיפה מרוכז בעיר דוקא. עברו בדמיונה יהודי הכפר בזה אחרי זה ואף אחד מהם לא זכה לסניגוריה. נטע פנצ’וכי… בנו, לייזרל עם התבלול בעינו האחת… קלמן ה“מקורזל”… סוף־סוף, הלא צודק הוא אביה… והוא עצמו?.. שוקע הוא תדיר בנימוסי־הגויים הגסים… ללא שבת וללא יום־טוב… בודאי שישנם דברים בגוֹ, אם כל אותם היהודים חרדים ככה… ואף היא חוטאת… מהרהרת בו תמיד… כמה הסבתא מרעישה עולמות על דברים כגון אלה… על־כל־פנים תעלה לשם… תשב שם, על מצבת־האבן, ותבקש על נפשה… תסיח לה את דאגתה וירוַח לה…

בינתים והשמש טיפס ועלה על גג בית־הכנסת והאיר הכל מסביב. נפתחו לרוָחה חלונות בית־המדרש, חלונות ה“קלויז” הקצבי. בקעו ועלו קולות־תפילה מעורבבים, קטעי־נגינה של חזן. ושוב ביצבצו יהודים באים־בימים, בחורים לבושי־קצרות, בעלי פנים מגולחים, ורדיים, נשים צעירות עדויות תכשיטים ומקושטות מגבעות יפות, יהודים חיילים אוסטרו־גרמנים, שחזותם הפיקה איזה נקיון ודייקנות מיוחדים… כולם נהרו לבית־התפילה… כולם… רק הוא… מחוץ לבריות… כגוי… כמשומד חלילה…

רגע ועיניה הירוקות התהבהבו, איזה חשש מסותר ומשומר מכבר ניצנץ בלבה והיא הסיחה את דעתה ממנו, התכנסה במטפחתה והסבה את מבטה אל חלקת הדרך שבין בית־המדרש ובית־הכנסת.

לאורך הדרך הסתחבו גויים מאובקים ליד עגלותיהם הרתומות לשוָרים. הובילו סלקים אל בית־החרושת המקומי לסוכר, השמיעו “צוֹבּ צוֹבֶּ־ה” מונוטוני. אי־מזה נטפלו אל העגלות נערים, חטפו סלקים וברחו. ננערו הגויים ורדפו אחריהם בכעס גדול. השתמשו בשעת־הכושר אילו מהנערים שעמדו מן הצד ונטפלו אל העגלה וזכו מן ההפקר. יהודים, שעמדו בטליתותיהם ליד הפָלוּש¹⁰⁹ של ה“קלויז” הקצבי, גערו עליהם בקולם:

“ממזרים!.. טראסטצי ואשיי מאטֶרי!..”¹¹⁰

הקול קול מנדיל. שייבקה הסתכלה בו מרחוק, במגפיו הגבוהים, במצנפתו השמוטה עד לאזניו, בטליתו שאינה הולמת אותו, בקצות מחגרתו האדומה המתבדרים ויוצאים מתחת אפודתו… הסתכלה גם בכנופיה. שלום־דויד סרסור־בהמות… ירחמיאל שואב־המים… פייסי “נביא”… אחרי פייסי זה מרננים הבריות… כך שמעה מפיו של עובדיה… עובדיה זה ליגלג אשתקד גם על מנדיל… חיקה את חיתוך־דיבורו הגויי והיאך שהוא מרטש באומנות־יד אבטיח ואוכלו בשוק במסיבת גוי עובר־אורח ובצהרי ראש־השנה דוקא, והיאך שהוא מטפל בדבקות בשני נרות־השעוה שהוא מביא עמו בכל ערב יום־כפור אל ה“קלויז” ושמשקלם עולה בודאי לפוד וחצי… כל השומעים צחקו במלוא גרונם והיא נצטערה עד לדמעות… ואביה ?.. הלואי שלא יתקוטט על־כל־פנים השנה עם מי־שהוא בבית־המדרש כאשתקד… כמעט שהגיע למהלומות וכבר ביקשו להוציאו מבית־המדרש…

בכנופית הנערים, שנתכנסו בקירוב מקום וחילקו ביניהם בשאון והמולה זנבות־סיגריות מלוקטים בפלוש, ניצנץ פתאום חיימל, בן־זקוניה של פריל.

“חיימל! חיימל!”

חיימל ניגש אליה באי־רצון.

“חיימל! מה עושה שם הזקנה?”

“לא כלום…”

“סולומון היה אצלכם?”

“איזה סולומון?” השתמט הנער. “הוא אצל הזגג…”

יצאה מהבית הסמוך מלכה שטיין התופרת בלויית גור־אריה. קדה לה בנימוסיות יתירה, נפנתה אליה כרוצה להיכנס עמה בדברים. שייבקה החוירה, הסבה פניה הצדה. לא היה לפי רוחה כעת לשוחח עם מי־שהוא. בודאי תשאל אותה בדבר הקונטרס ששלחה לה לקריאה והיא לא קראה אותו כלל… לא נשא חן בעיניה מהשורות הראשונות.

“ממזרים!.. טראסטצי ואשיי מאטרי!”

חיימל ברח עם הסלקים בידו והאיכר, שרדף אחריו, הפך את פניו לאחוריו ונתבלבל פתאום בראותו, שנער אחר נטפל בינתים אל עגלתו המופקרה, השליך את עצמו לעֶברו של זה, החיש צעדיו הכבדים, הצליף בשוטו.

רגלי הנער כשלו, השליך מידו את הסלקים, נטה הצדה ונתקל בכותל שלפניו. האיכר הדביקוֹ, הצליף בשוטו על ראשו וגבו.

שייבקה נזדעזעה ממקומה, החוירה והשתערה כלפי האיכר, לא מצאה מלים בפיה.

“אתה… איואן זְלוֹדֵי.”¹¹¹

האיכר הרפה מהנער, התכופף, לקט את הסלקים ורץ אחרי סוסיו שנתרחקו ממנו.

“איואן זלודי…” שייבקה ירקה אחרי הגוי. “מסוגל כל אחד מהם להרוג איש בגלל שנַים־שלושה סלקים… בגלל רצועת־שוט מזופתה…”

הישיבה על המרפסת לשם ישיבה והצצה בלבד עוררה בה מורת־רוח והיא נכנסה לבית שכבר היה ריק מאיש. נזכרה שמַטליה, לפני לכתה לבית־התפילה, ביקשתה להשגיח על הבית ועל האש, נרגזה פתאום על שהיא, מַטליה, “מתנכלת בה תדיר לשעבדה”, נטלה את המעדר בפינת המטבח, ניגשה אל שברור־האספקלריה… “פּרוּסיה!” רטנה בכעס. “ומה בכך?” נענתה תיכף לעצמה. “איני זקוקה למצוא חן בעיני מי־שהוא… אינני זקוקה…”

נתנה את המעדר תחת מטפחתה ויצאה דרך הפתח האחורי, בהבריחה את הבריח הפנימי מבחוץ, בעד חור המזוזה.

בסביבת בית־המדרש ובית־הכנסת כבר רבו הכנופיות. בני־אדם שוחחו בקול רם, התבדחו, התלוצצו, עישנו סיגריות, קראו עיתונים. נערים התלקטו לכנופיות, רדפו זה אחרי זה, שיחקו במשחק “חיילים”, חיקו את קריאותיהם של האוסטרו־גרמנים – “צוּרִיק”, “פוֹרבֶרְטס”, “האלְט” – הפריחו שלפוחיות־רוֹק באויר דרך קני־קש זהבהבים.

על־פני הדרך טיילו זוגות. הנה שמואל ורופא־השינים, מלצר… הנה שוב גור־אריה ומלכה שטיין… שייבקה השמיטה את מטפחתה עד לעיניה ונטתה ללכת למורד הבוּג.

טו. “שמחת־תורה”    🔗

מה זה היה לבני פרגוֹנוֹבקה באותה “שמחת־תורה” שכולם התבסמו וקראו כאיש אחד לדיצה פרועה רבת כוח ואֱיָל? היצאו מדעתם? הנזדלזלו ניירות מעותיהם והתמרטטו והשתוֹקקו לבזבז אותם על משקאות ומאכלות? ההיתה גם בזה יד ההתחרות בין יחידים ובין מפלגות? או אולי ניצנצו לפניהם חייהם בעתיד הקרוב התלויים להם מנגד ואמרו לערוֹת את לבם בהילולה ובחינגה?

משעה מושכמה של שחרית–לפני ההליכה לתפילה–כבר התגודדו בני־אדם בשוק מתוך רשלנות ובדיחות עצלה של מחותנים בגמר החתונה, ושמשי בית־התפילה טילטלו תרמילי דובשָׁנים–מאפה הגבאיות–ובקבוקי יי“ש פטרוברובקאי בשפע כזה שיש בו בכדי לשמח עין אנוֹש. במעיהם של רבים עדיין תסס יין “שמיני עצרת”. עדיין נוצצו עינים עשֵׁשות של זקנים מפאת הברכות, שנפלו להם אמש בהרחבה בשעת ה”הקפות“. מתוך סימטאות ומבואות הגיחו יהודים וספרי־תורה מעוטפים בטליתות בזרועותיהם. נשאו יהודים ספרי־תורה בזרועותיהם אל ה”מנינים" שהתלקטו בבתים פרטיים, כאמהות הנושאות את עולליהן, דיגדג בנחירי־חטמים ריח קנמון כתוּת, חילחלו ברעש חביותיהם של שואבי־המים, ומדוֹכים הקישו תוך מכתשות.

ב“מנין”, שהתאסף במועדון הציוני, סיפר איסאק טייטלמַן, ששב זה לא כבר מקיוב עיר המטרופולין, גדולות ונצורות. איסאק טייטלמַן ליוה את מנהל־הפנקסים רוֹזנצוייג בנסיעתו בשליחות בית־החרושת המקומי לקיוב ונעצר שם בשל השביתה הגדולה, שתקפה בין כך את מסילות־הברזל ונתגלגל באקראי לועידת המורים העברים וראה מה שראה ושמע מה ששמע. לעולם לא ישתכחו ממנו אותם הנאומים הנלהבים שנישאו שם, ולא ימושו מעיניו המחולות הנעלים שלא פסקו יומם וערב. עיניו ראו אותות התחיה הלאומית ממש והוא מאמין בה מעכשיו אמונה שלמה. מלצר, ראש הועד הציוני, לא עצר ברוחו, ובשעת השתיה שלפני “חתן־בראשית” עלה על הכסא וישא את מדברותיו על הגאולה ועל ההצהרה¹¹² שכמותה לא היתה מימות כורש, ובהורותו על היהודים החיילים האוסטרו־גרמנים, שבאו להשתתף ב“מנין” הציוני, הזכיר בקולו הרועד על “החזית המשותפת” רבת־האחריות והסמויה מן העין, הנמשכת בין חוגי ה“דמוקרטיה” הציונית שבכל העולם. מביתה של בתיה בּרוֹמבֶּרג, חברת הועד, שנטלה על עצמה את “הצד הכלכלי” של ה“מנין”, הובאו בין כך נוספות דובשנים ובקבוקי יי"ש. בא הסטודנט בארו, מי שהשתתף בועידה הציונית האחרונה בפטרבורג ובקלסתר פניו ובזקנו היה דומה לוֶליקוֹרוֹס.¹¹³ תקפה ההתעוררות את הנאספים ולא חסו על ממונם ונדרו ברוח נדיבה. יצא מכליו חיים איש־הורוויץ, גזבר הטחנה וראש האגודה “למען ציון לא אחשה”, ופתח מהכתוב “אצק רוחי על זרעך”, הראה על הקשר הגדול והסמוי מן העין, הנמשך בין האבות והבנים בישראל וגמר את ההלל על מלצר “שעוד יוליכנו קוממיות”. התחיל בין כך איסאק טייטלמַן לבַמבֵּם בינו לבין עצמו את הניגון החדש, ששמע באותה ועידת המורים: “גילו, המכבים”, ואילו מהנאספים נלוו אליו גם כן בקולותיהם. הוזזו שולחנות וכסאות ממקומם, אחזו ידים אלו באלו ומבלי משים התלקח המחול.

כל אותו היום הסתחבו הציונים ברגלים כושלות מ“קידוש” אל “קידוש”. ציונים פחתו, ציונים נתוספו. לא לשם אמירה בלבד אמר מלצר, שב“שמחת־תורה” זו נעשתה בהיסח־הדעת מעין בקרה ל“כוחות” ההסתדרות הפרגוֹנוֹבקאית. הוא היה צודק במובן ידוע. כשנתגלגלו לעת ערב לביתה של בתיה בּרומבּרג התחילו מתקבצות לשם גם חֲברות. נתהווה דוחק בבית. שרו שירים לאומיים בעברית, ביהודית וברוסית – ורקדו ריקודים – עלתה ההתעוררות באותו ערב עד למרום המדרגה.

וכשההתעוררות התחילה פוחתת והחולין הבליעו את החגיגיות התלהב פתאום שמואל, באיחור זמן, כבול־עץ קשה ברמץ עומם, לאחר שנתהלך כל היום שתוּק וזעֵף. סחב בכוח את כל אחד מהחבורה לרקוד, הרפה מהם, העמיד את העששית הדלוקה על הרצפה, ויצא במחול בודד ועקשני מסביבה, התקוטט עם מלצר והכריז על אידיאל חדש שהוא נושא בחוּבּוֹ. צער הדיבור עיוָה את שפתיו ועיניו מיצמצו. הוא אינו מ־מא־מ־מין לא לאנגלים ולא לאוקראינים… השומ־מע הוא מ־מלצר?.. רופא־השינים מ־מל־צר?.. “במ־סעי־צלב יהודיים הוא מ־מאמ־מין… במ־מסעי־צלב…”

אמנם, במשך הבוקר נעשו אילו נסיונות מצד הציונים למשוך אל ה“מנין” כמה מחברי “לינת־הצדק” ולעשות מתוך כך נפשות להסתדרות ולא עלתה בידם. הללו, בעלי־בתים צעירים וסוחרים חדשים, התאספו בבית גדליה אסתרק’ס, קמחן וראש הקואופרטיב “אושר”, והכריזו בפירוש, ש“לינת־הצדק” היא חבורה עומדת בפני עצמה ושאין לה שום חלק לא ב“בונד” ולא ב“ציון”. גם אמצעים כספיים יש לה די והותר. לעת צהרים גדלה השמחה ביותר. נטפלו ה“עמלקים” וישראל פוגל. כל אחד מהנאספים השתדל לעלות על חברו בפזרנותו ובכוחו ללגימה. מחצית המכולת של “אושר” כבר הורקה. משלמים האנשים במיטב כספיהם במזומנים ותיכף ומיד. התחילו בין כך נמשכים לכאן קבצנים ומקבלים שונים משפלת העיר וגדלה השתיה. נתכו יין ושכר כמים וגלוסקאות ואגוזים וטליתים התגוללו על השולחנות למכביר. יצאו במחולות. נקלעו ידיהם של גבירים וקבצנים, של מיוחסים ובני־בלי־שם. הפקר! הפקר! פייבוש! שרגא־פייבוש, שַׁמָשה של “ההנהלה העצמית” בפרגונובקה! צא והעבר קול ברחובות: כל דכפין ייתי ויאכל, כל צמא יבוא וישתה! אל דאוג! תיכף אחרי יום־טוב תיפתח חנות לממכר קמח בזול־הזול, בשביל עניי־העיר! יתפקע ה“בונד” מחרון אין־אונים, יתפקעו גור־אריה ו“המלכה שבא” (מלכה שטיין) וכל הנלוים אל הקואופרטיב “טובת הכלל”… העיקר: אחדות ! גם בבחירות הבאות של הקהילה תלך “לינת־הצדק” בראש. יש רגלים לדבר ששמו של אהרן כהן – הסוחר הישיש שמראשית המלחמה סילק את עצמו מכל מיני מסחרים ונתרושש – יתנוסס ברשימת “לינת־הצדק”. אלא מה? – לא כלום! הוי! ננגן, יהודים, ונרקוד שוב ושוב. נהיה־נא חברים כולנו. נהיה־נא כאיש אחד – אחים! הוי! ננגן ונרקוד ושוב ננגן בלי הפוגות אותו ניגון הממוגג לבבות, ניגנוהו הכליזמרים מאילינֶץ העיר בחתונתה של רֶנדיל, בתו של אהרן כהן, טרם ירדו פלאים…

וּראו גם ראו! אותות היום נראו גם במועדון של ה“בונד”. אילו מהחברים נתגלגלו לכאן לאחר שעלו לתורה בבית־הכנסת ו“קידשו” שם על היי"ש הציבורי כדבעי, ואילו מהם – אחרי שהיטיבו את לבם במאכלות ובמשקאות בביתם או בבתי קרוביהם וחבריהם.

הרצאתו של גור־אריה על הבחירות הבאות ל“קהילה” הפרוֹגנוֹבקאית לא מצאה אזנים קשובות. לחינם דיבר גבוהות, תיבל את דבריו בהלצות ועקיצות על חשבון שאר המפלגות, הסביר והרעים חליפות, בהתאם לנושא מאמרו, את פניו הפיקחים. הקהל שנאסף היום בקושי הלך ופחת. בעלי־מלאכה צעירים שׂבעים ושתויים ולבושי בגדי יום־טוב גיהקו, התמתחו מקוצר־רוח ושפע כוח ורגליהם לא החזיקו מעמד כסוסים משועממים מיד לאחר שנהדקו פרסות־ברזל חדשות לרגליהם.

אך הנה עמד על המפתן בחור אחד לבוש סגין מעוך, קצה חטמו מופשל למעלה ופניו זרועים אבעבועות ירוקות, הצליף עין זעפנית סביבו כאדם המחזר אחרי איש־ריבו, האומר להתחמק ממנו, על מנת להתאבק עמו במלחמת־אגרופים, ומלמול של רוָחה ומבוכה כאחת חלף באויר.

“ווֹלְקָא!”

ווֹלקא זה, בנו של ייקיל שוזרהחבלים משפלת העיר, עזב את פרגוֹנוֹבקה בנערותו ולאמיתו של דבר אין איש יודע את טיבו. אין איש בפרגוֹנוֹבקה יודע, אם באמת נתגייס למלחמה או שפשוט נתעטף בבגדי־צבא, אין איש יודע מה ראה לאחוז בעבודה משונה זו של שקילת סלקים בבית־החרושת המקומי, בו בזמן שהוא ידוע כחייט על־פי אומנותו, כשם שאין איש יודע מה מבוקשו של ווֹלקא זה. נטפל הוא תדיר אל אסיפות חברי ה“בונד”, מפסיק את הנואם באמצע, מדבר קטועות שלא מן הענין, מוצא תדיר מיני תואנות להאשמות ולגינוי, וכשמנסים לשדלו בדברים הוא מקיש באגרוף על השולחן, ממטיר אש וגפרית.

וגם עכשיו בא בעלילה. מה ענין – הוא שואל – למהפכה ולפרוליטריון ב“קהילה”? מה ענין בתי־עלמין ומקוָאות ושחיטה אל ה“בונד”? מדוע זה אינם שולחים צירים מפועלי העיר אל האגודה המקצועית של הפועלים הנוצרים שבבית־החרושת הפרגוֹנוֹבקאי? למה זה מתבדלים מהפועלים הנוצרים ועושים להם “בית־מדרש” לעצמם? למה זה מפטפטים כאן על דברים של מה־בכך, ואילו הפריצים והאשכנזים חָברוּ יחדיו נגד הפועלים והאיכרים בשביל לגזול מהם את כיבושי־המהפכה, לשעבדם, לאנוס את בנותיהם, להשליט שוב את ה“פאנשצ’ינה”¹¹⁴ החשכה והארורה כבשנים קדמוניות ? וכשגור־אריה מצחיק ומַרעים את פניו הפיקחים חליפות (מצחיק כלפי הקהל ומרעים כלפי ווֹלקא) ומציע לו לדבר אל הענין, מטפח פתאום ווֹלקא באגרופו על השולחן וזורק לו: “אתה משרתה של הבורגנות הפעוטה…” קמה מהומה במועדון ומלכה שטיין דורשת מווֹלקא לחזור בו מדיבורו; תומכים בה רבים מהנאספים. ואולם בינתים ווֹלקא איננו. נעלם.

הרוחות כבר נתעוררו. הוצגה להצבעה השאלה בדבר תעמולה לפני הבחירות אל ה“קהילה” ונתקבלה החלטה חיובית בפה אחד. נטפל בינתים אחד מהחברים והודיע אודות הנעשה בביתו של גדליה אסתרק’ס. בא השני וסיפר היאך מלגימים שם את דלת־העם ומחשיכים במתכוון את הכרתו והיאך שנשבעו ה“עמלקים” וישראל פויגל לקנות את דעותיהם של שוכני־השפלה בבחירות הבאות. בא השלישי ומילא אחריו, שהשפלה כבר נאמדה אצלם בסכום מסוים של קֶרֶנסקאות.¹¹⁵ התלהבו, דיברו בערבוביה. יצאו אילו מהנאספים לקבץ את חבריהם הפזורים והנידחים אי־שם בהילולות והמסיבות בבתים שונים, ומלכה שטיין פתחה ודיברה אודות מגמות ה“בונד” בכלל. הוְרידים הדקים מתחת לעור־פניה השקוף תפחו, התבלטו וקולה רעד. היא דיברה כבושות, כדרכה בלהב עצור, חשה כי דבריה כובשים את הלבבות, מציתים את העינים ומגוֹדל נחת־רוח השתעלה לרגעים, כמנהגה, באותו השיעול החשאי, הענוותני־מנומס, שסיגלה לעצמה עוד באודיסה, בדומית הספריה העירונית. וכשסיימה בשירה החביב: “ליבע, מיר האבין געשלאסין אויף לעבען און טוידט א פערבאנד…”¹¹⁶ החזיק כל הקהל אחריה.

ובעיר – כאילו נשתנו סדרי היום! הנה, בבית־המדרש הגדול עוד טרם הגיעו ל“חתן בראשית” וכאן, על פני הרחובות, כבר מסתחבים יהודים אל “כוס יין” של צהרים. זעיר פה זעיר שם פניהם של יהודים מצהיבים לאחר שנת־צהרים חטופה וליד אי־אלו אסקופות של בתים עדיין יושבות נשים ומצפות לבעליהן, שטרם חזרו מה“קידוש”. מתוך כמה בתים בוקעים ועולים סלסולי־נגינה הנבלעים בקול הגרמופון החזק של משה־איצי הסַפּר. מנגן הוא מַזוּרית¹¹⁷ נעלסה, אחר־כך “חַוָה, הוי חוה” – ולבסוף הוא משמיע מין ניגון חדש שלא נשמע עדיין בפרגוֹנוֹבקה ושאין בו לא נגינה ולא דיבור, אלא צחוק בלבד. פרכוסי־צחוק אדירים, חַ־חַ־חַ וחוּ־חוּ־חוּ ולא יותר… באויר נודף ריח טחולים צלויים ו“פראקיס”¹¹⁸ מטוגנים. והנה עולים שוב קולות־נגינה מכמה בתים. עולים ובוקעים קולות צרחניים מבתי־ישראל כקללות גויים שיכורים, להבדיל, מבתי־המרזח. נערים שתויים מתגוששים, רוכבים על תישים ועזים, מפצחים ואוכלים את רוב האגוזים שלמענם נשלחו בשכר־הליכה. יהודים מקומטים ומרי־נפש מדברים בלשון סגי־נהור, נכנסים בשיחה עם נשים מבודחות ומעורבות עם הבריות. יהודים זקנים עושים מעשי־לצים, סוטרים בהיחבא על חטמי הנערים, מכניסים כלאחר־יד קמצוצי־טבק לתוך נחיריהם וכשהללו מתעטשים הם קוראים להם: “תתבסמו!” מתערבבים ניגוני־קודש בניגוני־חול, זמרת גדולים בזמרת קטנים. מצהיר ושׂוֹחק החג מכל פינה ואין סימטה שאין בה הילולה.

אולם, מה הן כל אותן ההילולות כלפי השמחה הגדולה המתלקחת מקץ היום בבית נחום וינר, גבאי בית־המדרש? לשם התקבצו כמעט כל זקני העיר וכלי קדשהּ עם ר' ניסן דיין ור' נחום מלמד בראש. היא התחילה בצהרים והיא נמשכת והולכת כעת במורד השוק, בדרך מול בית־המדרש. הולכים יהודים בניגון ובמחול. הדרך משתטפה אנשים עד אפס מקום, וקולות הנגינה המגיעים מכמה בתים – מה עלובים הם! לא! הם אינם נשמעים כלל! הם נבלעים פשוט בקולות השמחה הפומבית הלזו! ככה נבלעים קולות הנבל, הכינור והבטנון בחתונות בקול החצוצרה הגדולה והרחבה, חצוצרת־הנחושת, המדברת רוממות וגדולות.

יודעים תינוקות של בית רבם את כוחם של ר' ניסן דיין ור' נחום מלמד בריקוד ודיצה. מוּדעת היא בעיר למדי, ורק אמש, לפני ה“הקפות”, הם רקדו ממש נפלאות. על־כן נסחפים אחריהם אנשים, נשים וטף. כולם נדחקים לבית־המדרש, מצטופפים ועולים על הספסלים והשְׁטֶנְדֶרים¹¹⁹ ואדני החלונות. כל העששיות דלוקות וכל העינים נצמדות אל המחוללים.

והנה הם הולכים והנה הם מזנקים מהחשכה, מתפרצים לבית בריקוד אדיר, נאחזים זה בזה ונדחקים בעיגול מעורבב ומעוקל. זקנים ובאים־בימים, יהודים במטפחות קשורות למטה מסנטרם, בשל כאב־שינים, יהודים רזים ומחודדי־צורה ויהודים שמנים ומעוגלים, בעלי עינים עצומות מתוך דבקות מרוכזה ובעלי עינים פקוחות ופזורות וטובות מרקדים ומרננים בתעצומות־עוז. מתנצחים. מזמרים פיות אפלים, מחוסרי־שינים ופיות מובהקים במחרוזות שינים לבנות. הניגון הוא ניגון חסידי וההתלהבות היא חסידית.

והנה התחיל העיגול להתקטן. יהודי מקושט בצוארון מעומלן נוצץ מתאמץ להיחלץ מתוך העיגול אגב העוָיות של התנצלות כלפי הקהל העומד מן הצד, כאומר: אנוכי אינטליגנט… מה הם רוצים ממני?.. מתיגעים רבים מהזקנים, משתמטים אחד־אחד הצדה. העיגול הולך ופוחת.

“אופ! אֶפ! אופ! אֶפ!..”

יהודים, פנו מקום! עומד חוג כמו אמש, כמו אשתקד, וכמו בשנים שלפני אשתקד, סולו חוג מסביב לר' ניסן דיין ור' נחום מלמד שיצאו בריקוד אחד מול רעהו. עיניו של ר' ניסן דיין עצומות, פניו מפיקים קפדנות וזעף כפני גזלן, להבדיל, ועיניו של ר' נחום מלמד פקוחות וצוחקות בנדיבות כעיני מטורף, חלילה.

“נחום!” קורא פתאום מתוך ריקוד ר' ניסן דיין ואינו פוקח את עיניו. “אתה אוהב את התורה הקדושה?”

“הוי! הוי! הוי!” עוצם רגע ר' נחום מלמד את עיניו הרכות מתוך כמיהות־לב של מתעלף שהריח בנחיריו ריח מעודד.

“אֶפ! אופ! אפ! אופ!..”

“צאן קדשים!..” חורג פתאום ר' נחום מלמד ומכריז כמפקד־גדוד.

“מֶ־ה־ה־ה…” – נענים בגעיה אילו מתלמידיו ואילו מהקהל וצוחקים.

“איזה הוא מספר הלגיון שלכם?..” קורא הוא שוב בכוח.

“תרי”ג!"

“אי! אי! אי!” גוער בו פתאום בקול קפדני ר' ניסן דיין, שדעתו אינה נוחה כנראה מלשונו ה“חיילית” של ר' נחום.

“אופ! אֶפ! אופ! אפ!..”

נאלמות מסביב שפתי־רננות. הולך החוג ומצטופף, מתגבש ועומד כקיר־ברזל. מתקצרות הנשימות. זקני פרגוֹנוֹבקה ונשיאי־עדתם עמדו כאיש אחד מסביב! אַל הגה, ואַל מלה ואַל נדנוד בראשכם! קפדנות ונדיבות מחוללות יחדיו, דין ורחמים מתנצחים.

מה השנה מכל השנים שככה התלקח מחוֹלָם? העבודה, עין לא ראתה כמוהו מאז ירדה החסידות במקומותינו וּפסוּ אמונים.

שנים־עשר החלונות הגדולים של בית־המדרש דלקו באפלת הערב כשתי־עשרה מדורות.

טז. “ויברח!..”    🔗

כל אותן השמועות שתכפו בימים האחרונים אודות המפלה שנחלו האוסטרו־גרמנים בחזית המערבית, התסיסה והמהומה שקמו במחנותיהם וההכנות הנעשות משום־מה מצדם לעזוב את אוקראינה – לא מצאו אזנים קשובות בפרגוֹנוֹבקה. לא האמינה פרגוֹנוֹבקה גם בכל השמועות שהביאו הנוסעים במסילת־הברזל בדבר הערבוביה והעזובה השוררת בכרכים ובבתי־הנתיבות הגדולים והמוכיחות לכאורה בעליל שקץ שלטונם של הללו בא. מעריצי גבורותיו של ה“אשכנזי”, שבכל שנות המלחמה היתה ידם על העליונה, סתרו גם עכשיו את טענותיהם של חסידי ה“אַנטַנטָה”¹²⁰ וביטלון ממש. זה הוא אחד מתכסיסי ה“אשכנזי” – אמרו הם כשהוכחותיהם נתבדו – אין לירד לתכליתם של מעשי הינדנבורג ומַקֶנזן.¹²¹

באחד מלילות מרחשון, ליל־סגריר, נטרדה שנתם של כמה מבני פרגוֹנוֹבקה בשל נביחת כלבים צעקנית־ממושכה ואי־מצויה וקשקוש תכוף של סדנות־ברזל. לאזניהם הגיעו אי־אילו קריאות חטופות וצעקות עמומות והם קמו ממיטותיהם, ירדו ועלו חליפות, שהו בתחתוניהם אגב הטיית אוזן קשבת ליד החלון ולא מצאו פתרונים בנפשם.

וממחרת, כשהשכימו בני פרגונובקה לקום ופנו כה וכה, וה“אשכנזי” איננו! – ויברח?..

אותו בוקר מעונן וטחוב היה, מעורטל ממשא־ומתן ונוח, כל־כך נוח, לשיחות־בטלה. יהודים התגודדו בכנופיות מול הקואופרטיבים “אושר” ו“טובת הכלל”, בקרבת בית “ההנהלה העצמית” וה“ראטהויז” והסיחו במאורע ישר והפוך. סיפרו אודות מילר הקומנדנט, שהתאכסן בביתו של אהרן כהן הישיש ושבלילה, לפני צאתו, איים עליו באקדחו וציוה עליו להביא לו בכבודו ובעצמו את תכשיטי אשתו, אודות פיני הימלשטיין שהתקומם נגד גזלניו והוכה מכות־רצח, אודות הסכומים הגדולים של דמי־קדימה, שנשארו בידי זליג נֶימוי ושאר קבלנים, קצבים, רוקחי־מרקחת וכיוצא בהם, אודות אילו “פריצים” מבית־החרושת שממורא הגויים נספחו אליהם ועקרו רגליהם מפרגוֹנוֹבקה, אודות קרונות סוכר ותבואה שלא הספיקו להוציא מכאן, אודות ה“עמלקים”¹²² ושאר סוחרים שנחפזו בעגלות בדמדומי־הבוקר לואסיליבקה התחנה על מנת להבקיע משם דרך לאותם המקומות, הנמצאים עוד ברשות שלטונם.

באותו בוקר שרתה רוח מבדחת על הבריות, והם התהלכו מתוך קלות־ראש, בחינת נערים שקוֹרָא להם דרור ב“בין הזמנים”… חשק היה להתהלך מכנופיה לכנופיה, להסיח ככה בלי הפסק על החדשה הגדולה, שנפלה בהיסח־הדעת, ליהנות מהעדר־העול… נמצא מי שצפה למרחוק וניבא שבית־החרושת יהיה מחַזר מעכשיו אחרי ידידותה של פרגוֹנוֹבקה ומתוך כך יפתח לפניה את שערי הסוכר לרוָחה, ודבריו נתקבלו על הלב. באחת מן הכנופיות שׂמו לחוכא ואטלולא את הבחור חיים וֶליקי ששימש זמן־מה בעורף המלחמה ושמזמן כניסת האוסטרו־גרמנים לכאן היה מתחפש כחייל אשכנזי, התהלך בכפרים והיה מדבר עם הגויים אשכנזית ולשון־קודש בערבוביה ותובע מהם פירות וירקות ונותן לתוך כליו… נדו לו מתוך צחוק והשתתפו בצערו על שהוא נשאר בלי “פרנסה”. באו כמה מהמקורבים אל בית־החרושת ומסרו בשם הדירקטור אורלוב, שה“אנטנטה” נכנסת לאוקראינה על מנת לפרוש עליה כנפי חסותה ולהשכין בה את השלום. נטפל יֶּפים דוקאלסקי המדפיס והודיע ממקורות ה“וולוֹסט”, שכבר נעשה חוזה בענין זה בין ה“דירקטוריה” האוקראינית וה“אנטנטה”. מסרו גם שמועה, שהצרפתים כבר התבססו באודיסה. ניבאו התגרנים להוזלת המקחים בארץ ויהודים, שיש להם קרובים באמריקה, נתבשרו שבזמן הקרוב ביותר ייפתחו הגבולין למדינות הים.

נתקררו הרוחות רק לעת הצהרים, לאחר שבאו ברכבת כמה מתושבי פרגוֹנוֹבקה, שנסעו למסעותיהם במסילת־הברזל, והם סיפרו מה שסיפרו. הם סיפרו אודות המלחמה הנטושה עוד בין גיסות ה“דירקטוריה” עם פֶּטליוּרה בראש והפרטיזנים־הבולשביקים מצד אחד ובין חילות האוסטרו־גרמנים הנסוגים אחור לדרכם מצד שני, אודות קרונות מלאים כלי־נשק העומדים הפקר פה ושם בבתי־נתיבות שונים, אודות הדוחק והאנדרולומוסיה השוררים בבתי־הנתיבות וברכבות ומעשי־האַלָמוּת הנעשים בספסרים ויהודים – שכן הם בשפל המדרגה – ואודות ה“חַשכוּת” והמרה־שחורה הנושבות מסביב.

לעת ערב חזרו הקצבים והכובענים מהיריד הזוודיווקאי והוסיפו גם כן נופך. הם סיפרו בדבר התרגשות־הרוחות ששררה ביריד מפאת בלבול הכספים, בדבר שפע כלי־זיִן שנפל לאיכרים בהיסח־הדעת, ובדבר התנהגותם הפרועה של אי־אלו שקצים ביריד.

אותם האיכרים שעברו בבוקר דרך העיר, כשהם מחַמרים אחרי עגלותיהם הטעונות סלקים אל בית־החרושת, חזרו עכשיו, בדמדומי הערב, בפנים זעופות ועגלותיהם הריקניות מידרדרות בחפזון על־פני מרצפת הדרך העקורה. ונדמה היה משום־מה, שיש איזו שייכות בין חפזון זה ובין הידיעות שנתגלגלו לכאן, ושגוּנב אליהם – אל הגויים האלו, איזה סוד, שעדיין סתום הוא מאחרים.

יז. מַלקוֹחַ    🔗

באותו לילה נטרדה שנתו של יער בורטניק על־ידי המון רוחות שפשטו עליו, כאחשתרנים דחופים, מכל עבר. מאפסי שדות טחובים, שדות מרחשון, הם באו ברוב ענין, משכו בראשו וידיו, התלחשו, התדפקו. הוא יחסן זקן ובעל־נסיון במשפחת היערים שבפּוֹדוֹליה מדור דור, ננער לרגעים בטרוניה, כולו געש.

“בשל מה אותו רעש?”

ומתוך הדממה, בת־הרגעים, נחשפו אי־אלו חריקות־אופנים כבדות ומונוטוניות בלויית “עטיא–וי־וֹֹ־וֹֹ־וֹֹ” מנודחה ושוממה של מחַמר ואזני החבורה התחדדו:

“לא! זהו בן־אדם… משלנו…”

“סוף־סוף הלא זקוקים הם, חולירע לתוך צלעותיהם, לעבור כאן… אה?”

“ומה אמר לך ה”קאואליר" מפרגונובקה?"

“ליל־אוֹפל, אמר, בא עליהם… כאן יעברו אל תחנת גראבוב.”

“ליל אוֹפל…”

“שבו כאן, בחורים, אצא לדרך ואקשיב קשב… אה?”

ריח חריף, עבוּש־פושר, מעין זה של חבילות־זרדין מבושלות בבית־מרחץ, לכד את הנשימה וסדני־האילנות הכרותים, שהזדקרו מתוך שכבות העלים הכמושים, הכשילו את הרגלים.

בתקיפות ובקוצר־רוח הכו גלים בדמו, הפעימו את לבו בחזקה ובהתאמה אל נדנודי־היער הרעשניים.

“אה?” מילמל הוא וכוונתו היתה: אנוכי השורר עכשיו ביער בורטניק… יער בורטניק! מי־הוא אותו כומר, פקיד או סוחר שעבר כאן מבלי בדוק מלכתחילה באקדחו… או בלי נשוא את עיניו אל השמים… בחירי־הגזלנים היו נלקחים לכאן כשומרי־היער… עכשיו אני השורר כאן… ומחר?.. מחר כל הכפרים לפנַי… השדות, היערות, הטחנות, האחוזות… הכל, הכל בשביל ה“עדה”… בשביל העם… עוד יאוגדו גדודים מזוינים… “ליל־אופל…” אדרבה, יבוא מי־שהוא מאדמת־נכר להשתרר עלינו… איך צוַח אז ארטיום? – “יצאו הללו ויבואו בארבוסים, צרפתים, קאצאפים וחולירעות…” יבואו… ינסו־נא וידעו מִקחה של כוסמת במקומותינו… אה?

“או־ר־ר־ר…” פשט רוח רץ על צמרת היער והתגלגל למרחוק.

“כר־ר־ר־ך־ך…” נתרעש היער מסופו עד סופו, כאילו הפעם כבר נתקבל ה“ענין” על לבו.

שעה ארוכה התהלך הנה והנה, התנשם מנשיבות הרוח בתכיפות, חתר במבטו לתוך חשכת השדות הריקים, הקשיב רב קשב, השתטח ליד צלע הדרך הדשואה, השתעמם ושוב התרומם, צייץ ממושכות וחטופות, כמו שמצייצים לסוסים המתרשלים בשתייתם. ירק בכעס לתוך האויר.

“חולירע אל תוך צלעותיהם!..”

אחר־כך שב אל החבורה דרך עבי היער, נסתבך רגע בסבכיו, נזכר כיצד תעו פעם באישון לילה הוא והגדוד שלו ביער גדול אחד ליד סוקאל,¹²³ תעו עד בוקר, היו מנמנמים אגב הליכה והעצים נראים להם כהרים, החליף שריקות עם סאווצ’נקו הצעיר והגיע אל המעברה.

“נו, סולומון?”

“אין קול ואין קשב.”

“לכל הרוחות!”…

“זכורני בגליציה… אִמָם¹²⁴ – אנוכי עבדתי בארטילריה ההררית ואנחנו… אִמם, ממטירים עליהם אש כל הלילה ולמחר היה מתגלה הדבר… אִמם, שחפירותיהם היו ריקות מלכתחילה…”

“לעומת זה כשהם היו ממטירים עלינו היו כוסחים בנו כמו שכוסחים חציר השדה.”

“הטירונים שלנו… אִמָם, התאמנו לירות במקלות… אמם, לא נתנו לנו כדורים ומכרו אותנו… אִמם.”

“סאווצ’נקו, אתה ישן?.. אפשר היה לקנות מידיהם¹²⁵ היום כלי־נשק כהנה וכהנה…”

“רבותא היא לקנות?”

“ליל־אופל…”

השתררה דומיה. נחירותיהם הקולניות של הבחורים, הסרוחים על שטיחי סגינים, התלכדו עם נשיבת הרוח להֶמיית נכאים. בני החבורה, שישבו בפיזור על סדני־האילנות הכרותים ועישנו “מאכורקה”, התחילו מתפשטים על הארץ גם כן וצייצו בחשאי לעצמם. כולם כאילו ביקשו מפלט מאותה הרגשת החולין, שהתחילה מחלחלת לתוך ליבם.

רק מקץ האשמורה האחרונה של לילה, כשרוח חד התחיל פורם את מסכת־העננים השחורה, בהחשיפו זעיר פה ושם גלאים אפרוריים ונחירות הישֵׁנים תקפו ביותר, בקע פתאום את האויר דרדור סדנות־ברזל וכולם כאיש אחד ננערו ונחפזו אל עבר הדרך.

ומשונה היה הדבר! מצד אחד יריות תכופות קרעו את החשכה, התגלגלו למרחוק והולידו הדים ובני־הדים, הרנינה את הלב הרגשה, שהכדורים פוגעים בהם ועושים שמות, ומצד שני לא באה כל התקפה. האוסטרו־גרמנים לא נענו לא במקלע, לא ברובה ולא באקדח. לא נתעקרה אפילו אחת מאותן הקריאות־הנביחות. תכפו רק חביטות מגלבים ודרדור אופנים. הכל כאילו היה צפוי מראש ולא נמצאה תרופה בדוקה ונאמנה יותר מהשתיקה.

חרגו מתוך היער ונמשכו אחריהם. מפוזרים בחשכת הלילה עקבו אחריהם מרחוק, זחלו על־פני האדמה התחוחה והזרועה גבעולים, משכו בחפזון כדורים מכיסי מכנסיהם, נעצוּם בידים רועדות בתוך השחלות וירו לעבר הדרך, שמשם הגיע דרדור העגלות. ההדים הלכו ורחקו. עתים ביצבץ אחד מהחבורה לעיני רעהו. ותיכף לכך נעלם. אבד הקשר ביניהם והם נגררו מעצמם. רגע ודרדור העגלות כאילו ניתק ואיזה טשטוש מעוּבה צץ ועמד בדרך. ושוב נתחדש הדרדור. אילו מן החבורה נחפזו אל עבר הטשטוש.

דמיונו העלה דוקא את החייל המיוזע מהמשמר שהיה מצליף במוט־ברזל על ימין ועל שמאל מסביב לסאווצ’נקו, המובל לתליה, ועיגולי אש התחילו מרטטים לעינים:

“אה?..”

הסוסים עמדו בלי נוע.

“נפצע סוס, כנראה… ארגזים…”

“נו?..”

“…אמם!”

“הישאר כאן, בורדי, ואנחנו – אחריהם… אה? הבה, בחורים!”

“הבה!”

בין כך והשמים החוירו. החשכה תססה ונתמלאה קרעי־הבל פושרים הדופי־רוח. העגלות נעלמו, שוב ביצבצו, עממו, ושוב נעלמו.

ליד בית־האחוזה פרוּץ החלונות והדלתות של יארושינסקי בקרבת מאלא־גראבליה, המתינו מיקיטי לאד ועוד כמה חברים, שהקדימו לבוא לכאן. נעדרו שנַים: זאכאר גולקי ואיואן בורדי. המבטים השתמטו, פזלו: הטריד רגש של אי־סיפוק.

הגיעו שריקות־קטר עמומות.

“ואם נהרג מי־שהוא מהם – בודאי שסחבוהו עמהם!..”

“בודאי… אמם!”

“למה זה נעמוד, בחורים, כאן? אה? עד שיהיו טוענים את הקרונות שם… כדאי הדבר… אִמָם!”

“הבה!”

בית־הנתיבות הגראבובאי הקטן הזדקר עכשיו מתוך חיורון הבוקר מעורטל ועזוב. בחורה מפוחמה עמדה בקצהו, חבשה מגף הפוך על פיו לראשו של מיחם והפיחה בו את גחליו. רוח פלשנית נשבה דרך הפתחים הפתוחים, סובבה את דלת המשרד על צירה הנה והנה, דיפדפה ברשרוש ניירות מודבקים על הקיר. האפירה שורת קרונות פתוחים למחצה על־יד ערימת פחמים. נדף ריח נפט חם.

בחורים ניגשו בזה אחר זה לשתות מים מכיור בית־הנתיבות.

ולפתע הגיחו מאחורי הקרונות גוי ו“שקץ” קטן, הביטו בבהלה כה וכה, החביאו את רוביהם מתחת לגלימותיהם ונעלמו מאחורי בית־הנתיבות.

ואז נגולה תמונה, שהציתה בבת אחת את עיני כל החבורה. מאחורי הקרונות עמדו שתי עגלות שכבוּדה רבה של רובים ישנים, קאראבינים ו“אוֹבּרֶזים”, כלי־רתמה ותיבות־לִבְנֶה בעלות כתובות לועזיות נשקפו מתוכן.

“בחורים!”

הלשון נתבלבלה מרוב השתאות והדמיון לא יכול לתפוס אם בצדיה נעזבו כאן או מתוך חפזון קדחתני או שנשתכחו באקראי. צהלה לא פלולה הלהיבה את הלבבות והידים לא הספיקו, כמו בחלום.

“בחורים!” הבו סוסים לכאן ונסחבם הכפרה!.. יצאו הבריות ויקחו!.."

יח. בדרכים רפושות    🔗

באחד מימות מרחשון, יום סגריר, חזרה שייבקה, בין שאר עולי היריד הפרגוֹנוֹבקאי, לבורטניק. בבוקר יצאה לפרגונובקה ובו ביום חזרה, ובעגלתו של איואן בֶּסאראב שכנם, כפי שהיה מותנה עמה מראש: הנסיעה הלא עכשיו בחזקת סכנה וביחוד דרך יער בורטניק.

אמתלה לנסיעתה זו עשתה לה את קבלת מעילה ה“מחודש” ממַלכה שטיין. אדרת־שבת היתה לו לפיצי, שהיתה מונחת בארגזו ונמסרה לפני זמן־מה למלכה שטיין לתפרה מחדש בשביל שייבקה. אולם, לאמיתו של דבר, לא זה היה עיקר מבוקשה. היא השלתה את עצמה בתקוה, כי מתוך נסיעה זו תתבדח, תפיג מעט את עכרון־רוחה ושכרונה. אכן, כשיכורה המומה היא מתהלכת בימים האחרונים ומפלט אין לה.

היא התכנסה במטפחתה העבה, החרפית ובהשאירה לעצמה גלאי צר רק כדי נשימת אויר והבטה בערפו השׂעיר של איואן בסאראב, ובאותן שתי רצועות־השדה הקודרות שהתארכו ונמשכו למרחוק משני עבריו, חזרה בדמיונה שוב ושוב על אותו המאורע.

…בפעם השניה שבה עם דלי מים מאצל הבאר ליד שער חצרם… ופתאום אי־מזה הוא הגיח… מתוך החשכה הגיח… כנראה ארב לה מאחורי האסם של ואסיל קוּקוּרוּזניק… והיא נרתעה ממקומה… העמידה מעצמה את הדלי על הקרקע ומלה אין בפיה… נתבלבלה… והוא: שייבקה!.. מחזיקה ומחבקה בידיו… הוי! לעולם לא תשכח… מין כאב מתוק הציף את גופה… כמו בחלום הלילה… התפתלה בזרועותיו ונתקלה בפיו ונזדעזעה… ריח יי"ש נדף לה… התחילה להיחלץ מידיו: “מה לך כאן?” והוא מושך אותה בשרוולה: שייבקה!.. ופיו מסריח “סאמוֹגוֹן”… “סאמוגון” ממש… על־כל־פנים לו לא ראו אותו עיניה בכך!.. את כל הקוּבּעת שבלבה הריקה עליו… מה שעלה על לשונה… "למה אתה אורב לי כ’שקץ' ל’שקצתו'?.. וגם על שלא בא על “ראש השנה” ויום־כפור הזכירה… “אמך מונחת באדמה,” אמרה, “ואתה אפילו ‘יזכור’ לא אמרת אחריה…” ועזבתו… כן, עזבתו… וכשלקחה את הדלי בידה – הוא לא נתן לה… החזיק בה… גם כשחרג מתוך החשכה החזיק בה: שייבקה!.. ואחר־כך?.. ואחר־כך?..

דמיונה חזר בלי הרף אל אותו הרגע, שבו הגיח פתאום מתוך החשכה וחיבקה בכוח: שייבקה!.. מה שנראה לה באותו ערב כ“מעשה שקץ” מגונה וגס ומעליב עד למאוד, התחיל לובש אחר־כך קמעה־קמעה חן וקסם וליבוב… – שייבקה!.. לוּ לא בא על־כל־פנים שיכור… “סאמוגון”… איך זה מלָאוֹ לבו לגשת שיכור אליה? אליהם?.. איך…

“עַטִיָ־א־א־א וִיוֹ־וֹ־וֹ!”¹²⁶

לא… כגמולו שילמה לו!.. נפלא הדבר: כיצד זה לא הכירה בה לאחר־כך הסבתא כל שינוי? היא נתהלכה בלי מגמה מהחדר אל הקיטון ומהקיטון אל המטבח, חזרה אחרי כל חפץ כמה פעמים, נענתה לסבתא שלא מן הענין… נדמה לה כי הוא עודנו עומד על מקומו והיא פוחדת משום־מה… אחר־כך יצאה… זה היה כבר לאחרי שחזר אביה מהטחנה… היא יצאה ושהתה בעמידה… לאחר־כך קראה בשמו… כן, היא קראה: סולומון… ואחר־כך שלמה… כנראה הוא בא דרך גנו של קוּקוּרוּזניק… עמד מאחורי האסם וכשקרבה הגיח לקראתה… לפתע־פתאום הגיח: שייבקה!.. והיא נתפחדה… הכשלון, שחשה אחר־כך בגופה והפיהוק הטרדני שלא נתן לה הפוגה כל הערב, באו לה, כנראה, משום שנתפחדה… אבא נזכר להוכיחה על שלא היתה לבושה בגדי־חורף כשהביאה לו בבוקר את ארוחתו אל הטחנה והסבתא לחשה על “עין־הרע”… לחשה ופיהקה גם כן… “שלוש נשים עומדות על־גבי אבן אחת. אחת מהן אומרת: עינא בישא שלטה בשייבקה… השניה אומרת: לא. והשלישית אומרת: מאותו מקום שבאה לאותו מקום תשוב…”

“טי־א־א ויוֹ־וֹ־וֹ־וֹ!”

הסוסים נתקעו בתוך שכבת־רפש עמוקה ועמדו. ואסיל נתעורר והתחיל מצליף במגלבו על־גבי סוסו הרתום לימינו, הרזה והקלוש ביותר, וכשהלה לא זז ממקומו הפך עליו את מגלבו והרביץ בו תכופות. שייבקה ננערה, עירטלה את ראשה.

“קסוֹבּי! קסוֹבּ! קסוֹב־ב!..”¹²⁷

חיזק ואסיל בקריאות נצחניות לאחרי שהסוסים עקרו את רגליהם.

צינת־שדה חריפה נשבה על פניה המחוממים ולאזניה הגיעו בבת־אחת קולות חריקה, צליפה ודיבור. מתוך כהיון האויר המדומדם נתגלו עגלות רתומות לשוָרים שהתנהלו לאִטם ואיכרים ואיכרות מהלכים ברגלים יחפות. עברו לפניה עגלות רתומות לסוסים, שאיכרות מכורבלות במטפחות עבות ישבו בהן בלי תנועה כגלמים. מקישורי מטפחותיהן של אילו מהן הזדקרו ראשים לבנבנים. היא הביטה מאחוריה. הדרך היתה מלאה המון רב. הובלו מהיריד עגלות, שמוטותיהן היו קשורים אל העגלות הרתומות לסוסים או לשוָרים. לולים אפלוליים, שנתרוקנו מעופותיהם, שׂקים ודליים, מסגרות־חלונות, חביות לבנבנות, ארגזים חדשים סגולניים. הלכו בירכּתי הדרך הרפושה איכרים מיוחפים, איכרי בורטניק ומאלא־גראבליה, וכולם זעומים, לועסים בתיאבון חלות־סולת קלועות, שקנו בפרגוֹנוֹבקה ומגפיהם על שכמיהם, איכרות בודדות, טעונות סלסלות ריקות, לשו את הרפש בפיזור־נפש, בהתקשותן לצרף את חשבונות ה“פדיון” וההוצאות שעשו בעיר ושלא עלו להן יפה. איכרים ואיכרות, שכנים ומקורבים, הלכו בחברותא, הסיחו בניחותא ובקול רם, תיבלו את דבריהם בקללות ונזיפות על חשבון היריד ובלבול־הכספים ובני־העיר, החנוָנים הז’ידים, המפקיעים את המִקחים מיום ליום, ועל חשבון בעלי־המלאכה שתמורת כסף, שכר מלאכתם, הם דורשים שוה כסף.

“ככה היא מנגינתם היום,” הירהרה שייבקה וקשרה אי־שם בהכרתה את הרהורה זה בחוט הרהוריה הקודמים, “ז’ידים… נפט… מנופקטורה… חנוָנים… נעשו היהודים לצנינים בעיניהם ממש כהאוסטרו־גרמנים שזה לא כבר יצאו… אבא רואה להם זכות… באים ומספרים לו, כיצד התנפלו מנהלי הקואופרטיב על קלמן ה’מקורזל' והוא – ‘מצוה!’ כלום איואן טוֹרבא, ממלא מקומו, במחילה, אינו שומר איבה גם לו?.. ונֶסטור מוּרזא?.. הכדאי הוא להתגורר בין הבריות הללו?.. להיות לצנינים בעיניהם ?.. ובינתים והחורף ממשמש ובא… בורטניק הארור… האומנם לא יבוא שום שינוי בחייה?.. זכוּר לה עוד החורף של אשתקד… הלא כלפני אח וקרוב ביקשה לגלות לפניו את סגור לבה… כלום לא קרוב הוא לה?.. הלא בעצמו התפאר לפני ארטיוֹם באותו בוקר של ‘אוּספֶניֶה’ כיצד היה נושא אותי בנערותי על כתפו וקורא: ‘שק קמח!.. שק קמח למכירה!..’ ומדוע לא ישים את לבו?.. מה זכור לה עוד החורף של אשתקד!.. ימים קצרים ולילות ארוכים, ארוכים… רטט עובר את בשרה לזכרם… ניגוני־שיכורים צרחניים, שוממים… יריות מפוזרות… מתכנסים בערב לביתם שכנים ושכנות… טענות ומענות… יקרוּת, הפקעת מִקחים… שיחות תפלות ודברי־הבאי. ‘מאכורקה’ וסרחון… ושוב ואסיל הזקן עם עיניו הקמות… הואסיליכי… מעשיות אודות שדים ורוחות וגלגולים… כל השבוע היתה מצפה ליום השבת, עושה הכנות, מתלבשת בשמלתה החדשה ולבסוף – אל מי תלך?.. שוב אל מריאשה ושוב אל מריאשה… ואם גם חברה נאמנה לה מַריאשה… ואמה?.. הֶנצי זו – תדיר היא באה בעקיצותיה… גם בשבת שעברה: ‘דודך סולומון, אומרים, הוא מראשוני המחותנים בכל חתלירע שבסטופאשק…’ ויורקת… יורקת בפיה פרוּץ־השינים על־גבי הקרקע… והנה נטפלות ‘שקצות’ שכנות… שתיית קוואס של אבטיחים ופציחת זרעונים… פציחת זרעונים עד להקאה… שוב שיחות במכרים שבפרגונובקה ובגראבוב… מספרות ה’שקצות' סיפורי־ליצנות תפלים… והנה קם משנתו חיים־דויד, אביה של מַריאשה, והוא גוהק ופוהק, מעווה פנים חמוצות ומסַפר מדי שבת בשבת אותה הלצה עצמה בדבר צערו של אותו איכר שראה את עצמו בחלומו בגן־עדן ולביבה ענקית מושטת לו והוא נושך ממנה ולועס וחוזר ונושך וחותר אל הגבינה שבתוכה ואינו מגיע אליה בשום אופן… הנצי מצחקת בפיה פרוּץ־השינים… ואף ה’שקצות' צוחקות… בין כך – ומדמדם היום… מכחילים השלגים… ברחובות ריקניות… איזו גוֹיה עוברת את הדרך בחפזון וגחלת שאוּלה משכנתה בקעריתה… חורק דלי ריק… פעמון בית־תפילתם פועם ערבית… פעימות קודרות, צובטות את הלב… ובבית מרה־שחורה… רוצה היא להדליק את העששית והסבתא אינה מניחה… מחפשת בעיניה כוכבים במרומים בין העננים… ואחר־כך ‘אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב’…”

“קסו־ב־ב, קסו־ב־ב־ב.”

“… והלא גם בסטופאשק כך… כיצד זה לא ישים אל לבו?.. כלום כמנדיל הוא, כאביה או כיהודי כפרי אחר?.. האומנם יישאר לכל ימות־החורף שם?.. ואם גם רֵעים לו שם… שמחות… ‘שייבקה!’ – והוא שיכור… כנראה, ב’חתלירע'… הֶנצי… ‘מראשוני המחותנים הוא בכל חתלירע…’ וירקה בפיה פרוּץ השינים על־גבי הקרקע… גם אז… בדבר הגלח שמידוב המנוח… ירקה…”

רגע ועיניה הירוקות התהבהבו, שוב ניצנץ בה אותו חשש מסותר ומשומר מכבר והיא כמו בפעם ההיא, על־גבי המרפסת של נטע הזגג, הסיחה מהר את דעתה ממנו, נתכווצה במטפחתה, “כל הדרך הלך… אחר־כך הגיח מן החשכה… מן החשכה הגיח…” הרהוריה כאילו נתנדפו ולבה נתמלא פתאום חרדה. “שמד”, “שמד”, ניסרה באזניה הברה הרת־פחדים, שתכנה לא היה מובן לה כל צרכו ושהתלכד עם אי־אלו פזמונות מונוטוניים של הכומר ארך־הקומה וארך־הבלורית וצלצולי פעמונים כבדים וקודרים…

“טימופיי בן ואסיל הארוך נוסע מחר אל חותנו בסטופאשק… אולי אבקש אותו על־ידיו שיבוא…”

“היטיבי בחסדך, ווֹלפיכי צעירה, לירד… נלך קצת ברגלינו…”

הקול קול איואן בסאראב היורד מעל העגלה ומורה כלפי ההר הרפוש, המשתפע ועולה אל יער בורטניק.

התנערה, עברה אל צלע ההר המדושא, בטופפה ברגליה הקהות מחמת ישיבה ארוכה. אי־שם בלבה כבר נפתח מעין תקוות חדשות וההזדקרות מן המארב באותו ערב לבשה שוב בעיניה חן וקסם וליבוב מיוחד… “יאמר לו טימופיי: ציוותה שייבקה שתבוא… בלי שום תירוץ…”

עלים נשורים, צהובים וכתומים, התעופפו לקראתה ממעל, מהיער, ריפרפו באפלולית הדמדומים ונחו חרש על הדשא המלוכלך, על הרפש. התירה את מטפחתה ושאפה טחב ריחני לרוָחה. נתגלו כנפי מעילה ה“מחודש” והיא נזכרה כיצד התברכה בה היום מטליה הזקנה: “הלואי ויפרח כה מזלי”, ואיך התענגה על מלאכתה שטיין, רכסה והתירה חליפות את כפתוריות מעילה, השתעלה בחשאי והתבוננה אליה בעינים קורנות.

“האם גם היא היתה בורחת ממנו ככה?” עלה הרהור במוחה ומלכה שטיין נתחבבה עליה פתאום מאוד. “לוּ הייתי כמוה… רכה היא וחכמה וטובת־לב כל־כך…”

“עטיא־א…”

“עטיא־א…”

היא נפתעה ממראה עיניה וממשמע אזניה. במעלה ההר הרפוש משכו סוסים בעגלותיהם בכל מאמצי כוחם. נאנקו גלגלים. מתוך האפלולית ביצבצו איכרים ואיכרות. איכרים התכופפו, הצליפו במגלביהם, קיללו, נזפו, המריצו את סוסיהם בקריאות צרודות וממושכות שהתלכדו עם קולות־נגינה עמומים ופרועים ועצובים מאוד שנישאו ממעל, מבין שדרות היער. איכרות הסירו מעל העגלות מה שבא לידיהן, הסתחבו בכבדות, דובבו ביניהן לבין עצמן. מצפונה תקפהּ לפתע והיא השתוקקה להשתתף עמהם בצרה. כולם מיוגעים כל־כך, מלוכלכים ומחוסרי־שמחה.

הדביקה את סוסיו של איואן, הטתה כתפה תחת סל־העגלה ודחקה בכל עצמת כוחה:

“עטי־א־א, עט־ט־יא.”

והנה היער. הדרך כבושה. עלו וישבו בעגלה. הוחש ששכבות העלים הכמושים, המכסות את הדרך, שוקעות בלי קול תחת עקת העגלה. קולות־הנגינה הפרועים והעצובים הלכו וקרבו. הסתמנו בחורים השבים כנראה מהיריד בכנופיה.

עומד קוזאק ליד קצה הדרך

ומתעצב הוא מאוד.

“יאמר לו טימופיי: שייבקה ביקשה… אלו הם הבורטניקאים, כנראה…”

“ערבא טבא, איואן!”

קולות־הנגינה פסקו. אילו מהבחורים ניגשו אל עגלתו של בסאראב ואילו מהם אל עגלה אחרת.

“מי זו היא עמך?.. אשה חדשה לקחת לך בעיר, איואן?”

“יורידנה אלינו!..” הצטחק אחד מהבחורים, שהתעכבו ליד העגלה האחרת וסיים בשריקה.

“מכרת, יעקב, את ה’ערמונים'¹²⁸ שלך ביריד?” קרא איואן שלא מענין השאלה. “כמה ‘פדית’?”

יעקב הסתכל בשייבקה.

“את מי אני רואה?” ננער פתאום יעקב. “את הוולפיכי הצעירה… בחורים!”…

“ערבא טבא, ווֹלפיכי צעירה!..” ניגשו שאר הבחורים אל העגלה והסתכלו. “ערבא טבא!”

“ערבא טבא! גם אתה כאן, טאראס?” שׂשׂה שייבקה לקראת טאראס בן ואסיל קוּקוּרוּזניק שכנם.

“נשב, בחורים, על העגלה ונסע קמעה… בחברותא עם הווֹלפיכי הצעירה…”

הבחורים קפצו וישבו לצדי העגלה מסביב, כשרגליהם מוּרדוֹת למטה, הקיפו את שייבקה בשכמיהם מכל הצדדים.

“שומעים אתם, בחורים, כשיגורשו היהודים מבורטניק אשאיר לי את הווֹלפיכי הצעירה… לאשה לי אקח אותה…”

“ו’חורובּא'¹²⁹ לא תקח?”

החבורה פרצה בצחוק. איואן הצליף את הסוסים והם החישו את צעדיהם.

“מוטב שתזמרו את השיר,” הציעה שייבקה. “טאראס!…”

"הבה, בחורים, ונביא את הווֹלפיכי הצעירה בזמרה לבורטניק.

“הבה!..”

מה תשתוחח, תדהר?

ואתה עודך ירקרק!

מה תתעצב, קוזאק?

ואתה עודך צעיר!

יט. בסטוּפַּאשֶׁק    🔗

שדות ויערים, טחנות, אחוזות ובתי־חרושת – בן־לילה נשארו הפקר, צאו ורשו! כל אחד התאַוָה תאוה לירוש, כל אחד חשש שמא יקדמנו אחר וכל אחד המתין עד שיקדמנו אחר. כל אותו השפע כאילו היה פלול מראש. הוא נפל על־פי דין, כאבידה שהושבה, ובו בזמן הוא נשא אי־שם בקרבו איזה סוד חתחתים, משל לאדמות אויב שנכבשו קל־מהרה, בלי סערות־קרב. איזו יד אכזרית כאילו חתרה עוד מסביב במחשך ואי־אלו בלהות אי־צפויות הבהילו את הדמיון.

זירזפו גשמים ופסקו. כוסו השדות, הרחובות והגנים בערפלים טחובים ונסתמאו. ומגדל בית־התפילה הישן נשקף ממעל בטשטוש. נעלמו חוטי הטלגרף. בודדים כל אחד לנפשו, עלו עכשיו עמודיו הקודרים במעלה הדרך הפֶרֶגוֹנוֹבקאית. מעל משׂוּכות־גדרים רטובות, מעל עגלות ערטילאות העומדות בדד, הכריזו תרנגולים על כל גלאי ומפלש לבנבן תכול שנראה בעננים.

“שקצים” סילסלו פאת ראשם, גידלו בלוריות מבודרות, הקפידו לחבוש לראשם את ה“פאפאחות” והכובעים החייליים באלכסון מרדני, איחרו לישון עד הצהרים, התלקטו כיתות־כיתות, התהלכו בעצלתים, בלי ענין, כמתוך המתנה ממושכה. במבואות צרים ביצבצו איכרים בסגינים בלויים ושחוקים, שהו ליד בארות, ליד שערי־משׂוּכות, באו בשיחות עם כל עובר ושב מהיער הבורטֶניקאי, מהעיר או מכפר סמוך. מיוחפים, כותנות ותחתונים לגופם, ומגולי־ראש – הם היו נראים עד הנה, בקיץ ובסוף הקיץ, נוחים, מצויים, משפחתיים. לבושי סגינים, סרבלי־חאקי וחותלות־שוֹק של חאקי, כובעי־צבא “ופאפאחות” אפורות על ראשיהם ומגפים וסנדלים “אוסטריים” לרגליהם, הם העלו עכשיו דבר־מה מחַשכוּת המלחמה, מסודיותה הזעומה… יום־יום חילחלה בריקניות הכפר השוממה אותה קריאה צרודה של יוּכטִים, שומר ה“וולוֹסט”:

“אל האסיפה!”

בא רוכב על סוס מדימוב עיר־המחוז, בא־כוחה של ה“ולאדא”,¹³⁰ מאותם השדות הסמויים הוא בא, רוכב על סוס מיוגע ומוזה רפש, רצועות אריג כתום תפורות בשתי צלעות מכנסיו, בלוריתו – רעמה דשנה ודיבורו קנטרני ומתרומם והולך:

“…מוות לחמסנים וגנבים, אזרחים נכבדים! דמם בראשם! הֶט,¹³¹ הפקרוּת! כל הקרקעות של הפריצים, של הממלכה, של בתי־התפילה – הכל, הכל לקנין העם העמֵל! בתי־החרושת – לפועלים ! כולם יבואו על החלוקה! האויב אורב לנו מבית ומבחוץ! לא תהיה לכם ‘ולאדא’ אחרת חוץ מ’הדירקטוריה האוקראינית'! נוסדו כבר ועדים לעניני קרקעות! באש לא יישרף ובמים לא יטבע הנשר שלנו – פטליורה! הוא ולא אחר היה בעוכרי האוסטרו־גרמנים! הוא ולא אחר התענה בבור־כלא אצל ההֶטמַן! הוא ולא אחר יוליך אוקראינה קוממיות! הט, הפקרות! הט, שונאי אוקראינה! מוות לחמסנים וגנבים! תחי אוקראינה הסוציאליסטית והעצמאית! תחי הדירקטוריה! יחי חיל הקוזאקים הנהדר! יחי…”

באותו ערב חזר איגנאט סאמוֹזוֹן, בעל־גוף ואחד מ“פני” הכפר, מחיפושיו אחרי גיסו הגנב והרוצח המפורסם איואן מאקארֶביץ, אותו שסימם אשתקד את פרתו והסית את האוסטרו־גרמנים שיחפשו כלי־זין בביתו, וכשמצאוֹ סוף־סוף בביתה של האלמנה דוֹמנה שצ’ור שבקצה הכפר, ירה בו מ“אוֹבְּרֶז” שלושה כדורים. וכשמאקארביץ המחוּץ וזב דם תפס לו במכנסיו והתאמץ להפילו הכהו סאמוֹזוֹן בניצב ה“אוֹבּרז” והפריח את נשמתו. דומנה ברחה על נפשה דרך הגן מאחורי ביתה ואיגנאט נטל בהיחבא את הפגר והעמיסו על כתפיו והביאו לאשתו של זה העגונה. בחשכת הלילה נשאהו דרך “רחוב הטיט” הארוך עד ביתה. כאן פתח את הדלת והשליכהו:

“נא!”

וממחרת התלקטו בעלי־בתים וראשי־עדה עם איגנאט סאמוֹזוֹן בראש לכנופיה וחזרו על בתיהם של הגנבים, שכבר קנו להם שם גדול בכפר. אצל אחד מהם מצאו, תחת מעזיבת הגג, סחורות גנובות מהחנות הקואופרטיבית ודנוהו להריגה (מות־כלבים לכלבים). הכו בידים, בעקבי המגפים, הכו בלי קול, בכובד ראש…

“הֶט, הפקרוּת!”

וכשה“וולוסט” הזמין באותו יום את שני האחים קוּצֶ’ר מגראבוב, חוכרי הטחנה הסטופאשקאית, נזדרז הצעיר שבהם, ירוחם הגידם, לבוא ולהטיח זעקה גדולה כלפי התעלולים ומעשי־ה“הפקרות” שבני־בלי־שם שונים נוהגים בהם בימים האחרונים. ראשי ה“וולוסט”, במעמד גויים בעלי־בתים, דרשו ממנו שמעכשיו יקציב שכר־טחינה קבוע לבלי לגרוע ולבלי להוסיף, וירוחם טען שזה לא כבר הכניס ממיטב כספו דמי־חכירה למיכל בן יארושינסקי הפריץ וששער המעות, שהוא מקבל בשכר טחינה, הולך ויורד בערכו מיום ליום… נטפל אחד מהאיכרים התקיפים, רעיר בן אַנדזינקו, וגער עליו בקולו על שהוא מקבל לפעמים בשכר טחינה קמח במקום מעות ועל שהוא מוציא קמח זה מהכפר ואינו מוכרו לדלת העם בסטופאשק. בא השני שמארקאטיוּק הזקן וצוַח, שבני סטופאשק אינם חייבים לשלם שכר טחינה כל עיקר, שהטחנה נבנתה מפרוטות העדה. יתנו כפרים אחרים – צוַח – ולא סטופאשק. נתרתח ירוחם והתקוטט עם בעלי־דבריו, ניפנף נמרצות בידו האחת ואיים עליהם בעונש מן השמים, הזכיר את ה“זכרון־דברים”, שנכתב בינו ובין ה“וולוסט” ואת זכותו כאינבליד, כחייל שהומם במלחמת יפוניה. ולא פסק ירוחם מצעוק חמס עד שהתנפל עליו לבלר ה“וולוסט” סוּחוֹדוֹלסקי בקולי־קולות והודיע לו בפירוש, שאם אין הדבר מוצא חן בעיניו ביותר רשאי הוא יחד עם אחיו לעזוב עוד היום את הטחנה ולהתאונן אחר־כך לפני הקומיסרים הז’ידאים כשיבואו הנה ממוסקבה וכיוצא בזה. פנה ירוחם כה וכה ונתפחד פתאום מהפנים הזעומים והקשים הסובבים אותו, ירק אל הקרקע ויצא.

“ולאדא, במחילה… הפקרות!”

הוא הלך בקפנדריה לבית־דירתו, הדירה ה“משרדית” ליד הטחנה. שרוולו האחד הריק נתנדנד ונתפרפר במהירות כאילו היה מתוַכח ומתדיין עם חברו השלֵו ממנו.

“לוי,” קרא ירוחם אל אחיו לכניסתו הביתה, “אין שוב סטופאשק!”

“כלומר?”

“כלומר… טוב נעשה אם נלך לנו מפה… היידאמאקים ולא איכרים…”

“אם כן,” שאל לוי, “למה זה השקענו ‘ממון קורח’ כזה בניקוי הנהר?.. בתיקון הסכר והמרזבים?..”

“ולמה תדבר אלי בלשון תורכית?.. אין שוב סטופאשק – אני אומר לך – וסוף!”

ושוב נקראה אסיפת האיכרים.

על הפרק: למסור את הטחנה לידי העדה, לעצור בפני החמסנים, שמיום שהאחים קוצֶ’ר ברחו מהכפר, התחילו שולחים יד בדירה ה“משרדית” הנטושה וכיוצא בזה. דנו הנאספים בכל שאלה ושאלה במתינות ושיקול־הדעת עד שנטפל גריגור חויליא, בנה של טֶקליה ה“רופאנית”, ששב לא מכבר מהחזית, חבוש “פאפאחה” אפורה, בעלת שולים כתומים יורדים עד מפרקתו.

“למה לנו הפטפוט הזה?” הטיח גריגור באגרוף על־גבי השולחן. "כל אוקראינה התגעשה כים ורק עדת סטופאשק עודנה ישנה… כל הכפרים כבר עשו מה שהיה מוטל עליהם ורק סטופאשק לא עשה עדיין מה שמוטל עליו…

נתרגשו הרוחות, השתלשלו טענות ומענות, ויכוחים וקטטות. יצא מיקיטי לאד, ראש החנות הקואופרטיבית, והוכיח שצריך להמתין להוראות מדימוב עיר המחוז. “חלילה לנו,” אמר מיקיטי, “ליתן את אוקראינה לדראון על־ידי מעשי־הפקרות ושרירות־לב.” ואסיל מוּצאק תמך בדבריו, איואן קוּרקא הרים עליו את קולו והאשימוֹ בהפקעת המִקחים בקואופרטיב ובנתינת יד ל“ז’ידים”. השתערו עליו, על איואן קוּרקא, חבריו ומקורביו של מיקיטי לקרעו כדג ואחרים הגנו עליו. נתמלא הבית שאון ודחק ואיש לא שמע את דברי רעהו. קם זאקרוּטילוֹ, מורה באסכולה העממית, ראש המדברים בכל האסיפות והשתיק את הקהל. קם אחד והודיע שבורטניק כבר עשה מה שהיה מוטל עליו ושאפילו החַוָה של הכומר החדש כבר נלקחה מבעליה וקמה לקנין העדה הבורטניקאית. התפלגה האסיפה לשתים. הללו קוראים: “שקר הדבר!” והללו: “אמת הדבר!” וקול אחד מנצח על כל הקולות: בני בורטניק יוצאים יום־יום עם עגלותיהם אל יער בורטניק וכורתים להם שם אילנות למכביר ובו בזמן יושבים בני סטופאשק בחיבוק־ידים. שוב נתרגשו האנשים, נתרגש גם מנדיל ועלה על הבמה ופתח ואמר:

“אחים אזרחים! מה בצע לנו בכל הנכסים שנשארו לנו ממיקוליי ומהאשכנזים אם אין אחדות בינינו? אם סוס זה מושך אל היער וסוס זה מושך אל העליה, מושך? זה כמה פעמים שבני־בלי־שם באים בלילה אל חיים ודופקים בתריסים ואינם נותנים לו מנוחה: ‘חיים, לך מאתנו כי נהרוג אותך…’ הלא יודעים אתם את חיים זפת והוא מאנשי שלומנו… עני מדוכא… אבא רחימאי, מה בצע לקין בנכסיו אחרי שהרג את הבל אחיו, הרג… אה? אדרבה…”

“אמת מדבר מנדיל!”

“חי אלוהים, אמת!”

באותו ערב עמדה ליד הבאר, לנוכח ביתו של חיים זפת, כנופית בחורים וניגנה בקול מונוטוני, נגן וחזור:¹³² Гей чубарики чубчики калина

בדלת האחורנית התדפק מי־שהוא ושרה’לי, ילדתו של חיים, נזדרזה לפתוח אותה. “רוּקי וֶרח!”¹³³ הכריז פתאום קול צרחני ובני־הבית נחרדו והרימו כאיש אחד את ידיהם. “איפה תעודותיכם?” קרא אחד משלושת הבחורים שנכנסו לחדר, עוטה מַסוה־צבעונין. חיים הורה לו כלפי מגירת השולחן. שם מונחת תעודתו ה“לבנה” שקיבל בדימוב בשעת הגיוס האחרון. “אה! אה!” ננער אחד מן החבורה. “מוטיל שיחרר את אברהמ’קי ואברהמ’קי שיחרר את משקה… גם קרנסקי – יהודי…” – “קרנסקי?” לבש עוז יואליק, בנו של חיים. “להיפך…” – “פְּלִי”¹³⁴ הכריז בעל המַסוה וירה מאקדח. כבהרף־עין התפוצצה זכוכית העששית ונשתררה חשכה; שוב פלחה יריה את האויר, חלון הקיטון ותריסו נזדעזעו ונפתחו בקול מפץ ובו ברגע גם הדלת הקדומה.

“שרה’לי, יו־אליק… הוי, וי, חיי־ם… לכאן… לכאן… אל בית סולומון ומנדיל…”

“הוי, וַי, טאטילי, מאמילי, גוַאלד,”¹³⁵ חיקה את קול אשתו של חיים אחד מהבחורים שעמד ליד הבאר. הזמר שהופסק רגע נשנה שוב:

Гей чуба арики чу убчики калина а

כ. ימי סתיו    🔗

“בבקשה” נטפלו זקנות מכורבלות אל העוברים־ושבים, “מה חַוַת־דעתכם, האומנם כבר בא הסתיו אלינו?..”

ואף אחד מהעוברים־ושבים לא ידעו להשיב לזקנות תשובה ברורה. כי עוד נועדו ימי ברכה לארץ. עוד זרח השמש ובא השמש ונתגלו עוד עומקי שמים וזיו להם וטוהר להם. עוד ריטשו יושבי־קרנות אבטיחים עסיסיים ואכלום בראש חוצות וקפלוטות של כרוב צעיר עדיין התגוללו על־פני הרחובות. עדיין הוקעו לשמש וגדרו את הדרכים אל המבואות הצרים כבסים נודפי ריח בוג רענן, ובהרים השמיע הגרמופון של משה־איצי הסַפּר רינוני־תפילות ומחולות נעלסים, ועלי הענב הפרא המשתרגים ומאהילים על קירות ביתו של אהרן כהן עוד להטו כעמודי־אש למרחוק. כי עוד נועדו ימי ברכה לארץ. עוד נפתחו חלונות ודלתות לרוָחה והחבורות, שהתגודדו בשוק, פחתו וגדלו חליפות.

אך הנה קמו פעם האנשים משנתם ושוב סגריר ותוהו מסביב. זוחלים ערפלים מעבר הבוג וגשמים מזרזפים ופוסקים, מזרזפים ופוסקים. ושוב מתרוקן השוק. כלבים מרופשים חילקו ביניהם שלל עצמות וכרכשתות מתנת האִטליזים, ועורבים טחובים ומדובללים פושטים על הבריח העליון של הנדנדה הנפסדת, ליד הבאר “של נאדזלסקי”, על האילנות השתולים לפני בית “ההנהלה העצמית” ומתכנסים בלי קול לתוך עצמם ומטילים לרגעים גללים קלושים.

ושוב עומדים חנוָנים ליד חנויותיהם עמידה בטלה, מכניסים יד לתוך שרוול ומביטים בשויון־רוח כלפי הסרסוּרים הלהוטים המקיפים אותם ב“הצעות” שונות ולוחשים “סודות” על אזניהם. שוב מתראה על־פני הרחובות פייבוש, שַׁמש “ההנהלה העצמית”, המתרוצץ וחבילת דיסקאות בידו, אלא שאין איש מעכבו בדרכו ואין דורש: “לאן?” “אל מי, פייבוש?”. מתכמשים ומידלדלים שיירי המגילות העפות והכרוזים הססגוניים של הציונים וה“בונד” וה“תרבות”, שהיו מתקבלים עד הנה בשפע רב מה“מרכזים”, ואחרים אינם באים במקומם. נעלמו גם המודעות המקומיות, מעשה דפוסו של יֶפים דוקאלסקי, אודות נשפים והרצאות בקלוב הרוסי ליד בית־החרושת הפרגונובקאי “אחדות והתקדמות”. על כל צעד מוריקות המודעות הזערורות של קוֹרבּאטובה המנחשת מאודיסה, שבהן היא מודיעה, “כי בדרכה לארץ הודו היא סרה לפרגונובקה על מנת לנחש לכל איש ואיש את גורלו על־פי הכוכבים והמזלות ושרטוטי כפות־הידים”, ושמיום שהתחילו הבריות מרננים אחריה נוסף לאותן המודעות, הירוקות והזערורות, איזה כוח מושך מיוחד. מי היתה קוֹרבאטובה זו? מסרו איש מפי איש, שבאודיסה היה לה בית־הפקר ואחרים הוסיפו שפטרונית היתה ל“אגודת העם הרוסי” באותה עיר. ידוע היה גם כן, שבביתה רובץ תדיר על כתפה עכבר לבן ושאַנֶדזינקוֹ, ראש המיליציה, הנהו אצלה בן־בית. בינתים ובנות ישראל מצטדדות מפניה, נענות על שאלותיה לחצאין ובלי רצון ויהודים באים־בימים נמנעים מלעמוד במחיצתה.

באותם הימים חדל הדוקטור סֶרגֶייב ללכת ברגל אל החולים כמנהגו לשעבר והיה תובע דוקא את עגלת־הצב של נוח בעל־העגלה, וחיים פינקלשטיין החובש, שהיה מופיע עם תיקו, המכיל מכשירי־חוקן, ברחובות העיר לפרקים יותר תכופים, חיתל את שרווּלו בסרט עם צלב אדום. הוא חדל לענות על כל שאלות השלום והקריאות הקולניות “אדון פינקלשטיין” “פאן־פינקלשטיין”, שהוגשו אליו, והיה מתהלך ברצינות שתוקה וזעומה של אדם שמזלו גרם לו לעשות יותר מכפי כוחותיו. אבל הוא עשה ועשה. נתרבו תהלוכות־לוָיה נוצריות לקול צלצולי־פעמונים עם הכומר קומארובסקי ופרחי־הכהונה ונושאי־הצלבים בראש. על אם הדרך, בין בית־המדרש ובית־הכנסת, לא רחוק מהקבצן הסומא, התישב קבצן חדש, בעל־צורה ועבדקן. התישב על מתבן חדש, קערית־חרס מצוירת וחדשה בידו ופיו ממלל פסוקים על יום־הדין הגדול הבא, מתוך שקדנות של מתחיל…

תנועת הרכבות שבין פרגונובקה – שרוול מהמסילה הראשית – וּואסיליבקה, שבזמן האחרון נעשתה ארעית, פסקה עכשיו לגמרי. נשתכחו מהלבבות צלילי הפעמון של בית־הנתיבות, חדלה ההליכה אל התחנה לשם טיול. נושא־המכתבים קלימֶנקו שוב לא היה אורח מצוי ברחובות פרקוֹנוֹבקה. את רובי שעותיו היה מבלה בשוק ליד סרידת¹³⁶ אשתו הנקניקרית והיה מסייע לה במשא־ומתן. בבית־הדואר היו מתקבלים מכתבים מואסיליבקה רק שלוש פעמים בשבוע באמצעות שליח מיוחד. מלבד פקודות השלטונות, שכל אחת מהן פסלה את חברתה, וכרוזי־הדירקטוריה, היו מתגלגלים על־ידה אי־אלו מכתבים ישנים של חיילים שנהרגו מכבר או שכבר חזרו לביתם. גם ראש התחנה הפרוגוֹנוֹבקאית, פלאסטוּנוֹבסקי, גם ראש בית־הדואר, פֶדוֹטוֹב, היו מתהלכים עכשיו רוב ימיהם באפס עבודה כבימי גנוסיה או בימי הפגרה. הראשון התחיל להתעסק במשק הבית, נעשה אורח קבוע בשוק־הבהמות והשני, פֶדוֹטוֹב – שבא לכאן לא מכבר ושאחרי שיצאה פקודת הדירקטוריה להכניס אל בתי־הדואר את הכספים הרוסיים הקודמים, הקיסריים, ולהחליפם בכספי הדירקטוריה האוקראינית נתחבב משום־מה על כמה עשירים פרגוֹנוֹבקאים ופקידי בית־החרושת – היה מבלה הרבה שעות ביום ליד פשפש גינתו וסיגריה נעוצה לו תדיר בין שיניו הנפסדות והמעושנות ולא היה נותן לשום אדם לעבור על־ידו מבלי להיכנס עמו בשיחה.

“מיסד הוא בית־דואר פרטי, פֶדוֹטוֹב,” היו מלגלגים ליצני פרגונובקה.

כדי להתחבר עם “העולם הגדול” ולבוא עמו במשא־ומתן היו בני פרגוֹנוֹבקה עושים עכשיו את דרכם בעגלות אל ואסיליבקה התחנה ולפעמים גם אל גראבוב התחנה שליד “המסילה הקטנה” אשר מעֵבר לבוג בדרך גראבוב העיירה. בכל בוקר, בטרם אור, כבר ריסקו צלצולי הפעמונים של בעלי־העגלות היהודים את האויר הנרדם; קרים, שוממים ומרוחקים הם עכרו חבלי־שינה מתוקים, התנשאו, פסקו וחזקו, נתעוררו ופחתו ונעלמו. לפרקים, כשהכבוּדה היתה רבה, היו יוצאים בעגלות־איכרים רתומות לשוָרים. נסעו יהודים באים־בימים ובחורים. לבשו חמילות בלויות, סגינים ופרווֹת, מצנפות־עור־כבשים שכבר נקרחו ונשתחמו או כובעי־צבא שנתמעכו ומגפים או סנדלים אוסטריים, בעלי סוליות עבות. הובילו קמח, סוכר פרגוֹנוֹבקאי וסוכר דק זוודיווקאי, סוכר מרוקח ומעוּבּד לסוכריות “מונפאסיה”,¹³⁷ בשר־חזירים, יין שרוף. הביאו מן הכרכים אריג, עור וטבק. הוציאו בשקים ובתיבות־נסרים והכניסו בסַלסִלות ובתרמילים. יצאו בפנים שוחקות, בדעה בדוחה, מתוך שיחות של מה־בכך או הלצות יפות אגב עישון סיגריות “סַלְוֶה” ו“פלא” ושבו לאחר ימים מועטים מדוכדכים, מדובללי־שׂער, עם נזלת חריפה וטרחנית.

“פפוי, סרחון ברכבות צרות…”

וכשהיו קובלים עליהם, בגלל שהם מפקיעים את המִקחים על סחורותיהם לאחר כל נסיעה ונסיעה, היו הללו מתרגזים ומתפרפרים, נועצים עינים דורסניות ותופסים בחזרה את הסחורות הנמכרות מידיהם של הקונים.

“אין לי סחורה בשבילכם… לא קטנתם מלזחול בעצמכם על ארבע לשם… לא קטנתם…”

רק כעבור ימים מועטים, לאחר שכבר נחו מעט ושטרות־הכספים, שנתקבלו תמורת הסחורות, התחילו להבהיל במספרם הנפרז, והנזלת החריפה כבר רפתה מהם ודבקה באחרים, נתקררה דעתם מעט, לבם הורך והם קמו והלכו אל “ההנהלה העצמית”.

כאן, תוך המון בני־אדם שנתגלגלו לכאן באקראי ואגב־אורחא, ואורחי בית־ה“הנהלה” הקבועים, כולם שומעים ותיקים וחובבי־חדשות, היה יצר הסיפור תוקף עליהם ומעוררם להרצות את מאורעותיהם.

הם סיפרו על היוקר המאמיר בכרכים מיום ליום ומשעה לשעה ממש, על מיני סחורות, שכבר כלו מן השוק ושרחוק מפנינים מִכרן, על הרדיפות והשנאה לספסרים ויהודים, על “מלאכי־חבלה” מקוזאקיו של פטליורה, מגודלי־הפאה וסרוחי־ה“פאפאחות”, העושים בדיקות אצל הנוסעים, מחזרים אחרי בולשביקים, מתעללים ביהודים, מכים מכות רצח ומשליכים מתוך הקרונות באמצע הדרך, על הבולשביקים המשתערים מחדש, אי־שם ליד חארקוב, על אוקראינה, על חוזה שנחתם בין פטליורה ובין הצרפתים, המחזיקים מעמד באודיסה, וחוזה אחר שנחתם בין פטליורה והבולשביקים ועוד ועוד.

באותם הימים, ימי סתיו וסגריר, היה בית “ההנהלה העצמית” שבטבור פרגוֹנוֹבקה מעין בית־קליטה לכל אותן החדשות, מעין קיבוֿ־כנופיות קטן. לכאן היו מתלקטים נבחרי ה“הנהלה”, עסקני ציבור שונים, סתם יהודים מהעוברים־ושבים, אנשי־מפלגה ויהודים המבצעים נסיעות רחוקות, שנזקקו ל“תעודותיה” של ה“הנהלה”. אכן, ערך לא קטן היה עכשיו לתעודות ה“הנהלה” הפרגוֹנוֹבקאית! בהיותן מקוימות בגושפנקה היו מעידות בפירוש, שפלוני אלמוני לא ספסר הוא ולא בן ספסר ושאין שום כוונוֹת פרטיות בנסיעתו אלא הכנסת סחורות זולות בשביל המון העם הפרגוֹנוֹבקאי בלבד. מוֹניטין יצאוּ להן, לתעודות אלו. מוניטין יצאו להן באִפרכיה מאז השכיל מאני מילגרוים, מזכיר ההנהלה, לכתוב אותן בטוב־טעם ובאוקראינית צחה ולהוסיף שורה מן הצד: “פלוני ואלמוני מימיו לא היה מעדת הבולשביקים”.

והיא שעמדה ל“הנהלה” הפרגוֹנוֹבקאית להחזיק תקומה בשעת־חירום זו. אמנם גָלה ממנה כבודה הראשון. שני הצירים הרוסים, שנשלחו אליה בקיץ מבית־החרושת המקומי, שוב לא היו משתתפים בעסקיה. שוב לא הטיחו מתוך שעמום ליד המרפסת שלה על גבי שני סוסי בית־החרושת הגרודים והמגודלים, והעגלון לוקש, גדל־השפם ורחב־האחורים, לא נימנם שוב כאן על דוכנו. מאז שהתאחדו פועלי בית־החרושת להגן עליו כאיש אחד מכל צרה שלא תבוא ואנדריי בּוֹבּ, ראש המשמר בבית־החרושת, משך אל גדודו “קוזאקים” חדשים מהבחורים המקומיים, סילקו את עצמם שני הצירים שלו מעניני העיר לגמרי. גם הציונים וה“בונדאים”, שטופי המלחמה לקראת הבחירות אל “הקהילה”, התנכלו בינתים להחריבה ולהיבנות מחורבנה. גם פגעי הזמן וטרדותיו דילדלו את כוחותיה. ואף־על־פי־כן עמדה בפרץ. עוד “תעודותיה” נאמנות ומשכורתם של אנדזיֶנקו וחברי המיליציה נשתלמה בזמנה. עוד שלושה נבחרים – שני בעלי־בתים מ“המרכז” והרשיל “בלילה” מהשמאליים – משתתפים בועדה של ה“וולוֹסט” לקביעת מקחים יציבים על הסחורות הנמכרות בעיר, והסוכר המתקבל על־ידי מנהל־הפנקסים רוזנצוייג מבית־החרושת במִקח השוה עוד יחולק במאזני־צדק בין עניי־העיר מדי שבוע בשבוע. עוד מקדימים לפתחה בעלי־בתים וראשי “ליגת־הצדק”; פייבוש, שַׁמשה הנאמן, עוד שוקד בקנאות על נקיונה, ועששיתה הגדולה נומר 16 עוד מאירה עד שעה מאוחרת של לילה ומושכת אליה את העוברים־ושבים.

באותם הימים, ימי סתיו וסגריר, מבוכות ושמועות רעות, היתה פוסקת התנועה ברחובות פרגוֹנוֹבקה כמעט עם חשכה. עם חשכה כבר הוגפו תריסים ודלתות והבתים נהפכו לטשטושים מאופלים. אי־משם, מהשכונות, היו עולים ובאים קולות־שיר של איכרים שיכורים, קולות יתומיים נוגים, קולות פרועים, ממלוא־הגרון, עם צריחות מחודדות בסוף כל פסוק. לפרקים היו בוקעות ועולות יריות בודדות, מעוררות את הכלבים לנביחוֹת ממוּשכות. נתעוררו גם נוטרי־החנויות, שפיהקו עד עכשיו בקול לאחר שנת היום והקישו במקלותיהם על דלתות החנויות. חרקו גם אי־אלו דלתות על צירן: יהודים רוצים לידע מה נשמע בעיר. הלא תכפו גניבות והתנפלויות מזוינות בלילות האחרונים. יפנו כה וכה, יביטו אל החלונות המוארים של בית “ההנהלה העצמית”, אל הפנסים הדלוקים פה ושם ברחובות העיר וירוַח להם.

לפעמים הם מוסיפים פסיעות ונכנסים לבית ה״הנהלה", כאן רבה התנועה. מיליציונרים יוצאים, מיליציונרים באים. שוקדים המיליציונרים על שמירת פרגונובקה מגנבים ומשודדי־לילה ובית ״ההנהלה העצמית״ ־ בית־ועדם.

הללו משכורתם נאמנה מאת “ההנהלה העצמית”, ומחזיקי בתי־מרזח חשאיים ומבשלי “סאמוֹגוֹן” באים ומוסיפים עליה נופך משלהם. אחדים מהם, כגון פיוֹדוֹר ז’ילקא וקוֹזוֹרֶז, מצויים אצל בתי־היהודים ככלבים בסביבת בתי האִטליזים, מתבלים את דיבורם ביהודית נלעגה, ומתחקים על עסקי הקהל כיהודים מלידה. כולם זריזים הם ברמיית מלאכתם. מפריחים שמועות על מאורעות שלא היו, מפליגים בדיות על התנפלויות מזוינות, שנעשו בסביבות היער, מסייעים לגנבים, חולקים עמהם את הגנוב ומקבלים פרס מאת ה“הנהלה” על מנת שיגלו אותם, גונבים את הדעת, מתרפסים, מלחכים פנכה.

והנה הולכת חשכת הלילה ומתגבשת. מגיעה שריקה ממושכת מבית־החרושת לאות חליפת משמרות ושוקעת במרחקים. השעה שתים־עשרה. קמעה־קמעה כבים הפנסים מאפס נפט. דומיה בעיר ללא קול מיליציונר, ללא קול נביחת כלב והקשת נוטר. חרש מטפטפים הצינורות ומעזיבות הגגות. טחב וחלודה אוכלים במחשך את מסדי־הבתים המשוקעים. דומיה מסביב; ככה ישכון בדומיה מרתף טרם שיתפקעו חישוקי החבית אכולי־החלודה ותתפרקנה חוליותיה.

כא. “עֵת כְּנוֹס”    🔗

רגיל היה חיים־בר זאק להתאונן על מזלו, שגרם לו לגור בריחוק מקום מהעיר. ריחוק זה – היה טוען חיים־בר, ביחוד כשהיה נתבע למוסדות־צדקה עירוניים – מפגע הוא לי גם בענינים שבין אדם למקום וגם בענינים שבין אדם לחבר. הכל מתגלגל אלי באיחור זמן ומכלי שני ואין לי טובת־הנאה מפרגונובקה אפילו כל־שהיא, לעומת זאת אני ראשון דוקא לכל צרה שלא תבוא. להקות טירונים עולים לדימוב – פגיעתם רעה בביתי. פקידי צבא נשלחים להשגיח על מעברות הבוג – היה אתה להם, חיים־בר, לפטרון ומפרנס, וכדומה וכדומה.

ברם, בהתאוננות זו היתה חבויה גם קורת־רוח ידועה ולא נאמרה אלא כדי להסיח את דעתם של הבריות מהסגולות הטובות שבריחוק זה. כשהוא לעצמו היה מחזיק טובה לאבותיו על אחוזת־נחלתו זאת, שעמדה לו ליהנות ממשמני הכפרים ויבולם דוקא מכלי ראשון והיה נוהג בה טיפול ביותר. בעיקר היה מוקיר חיים־בר את ערך ה“טראקט”,¹³⁸ שעוברים־ושבים מצויים בו תדיר, לגבי מסחרו – מסחר של עצים לבנין. ואפילו לאחר שתקפה המלחמה והדרכים ל“פְוֹלֶסיה”¹³⁹ נסתתמו ומסחרו נתדלדל, לא נתיאש חיים־בר מהפרנסה, בתמכו ב“טראקט” זה שיעמוד לו בשעת הדחק. “אשב לי, מאין ברירה, ליד ה’טראקט', פֶריל,” היה מחַזק לפעמים את לב אשתו, “ואהיה מוזג ‘קואס’ לעוברים־ושבים ונתפרנס ברוַח.”

לכאורה נטפל חיים־בר לעסקיו החדשים על־פי מקרה ובאיחור זמן קצת. מתחילה היה מהחקרנים בבית־מדרשו של אהרן כהן הישיש, שסילק את עצמו לאחר התפרצות המלחמה מכל מיני עסקים. חיים־בר היה אחד מאלה, שנמשכו אחרי “חקירותיו” הקודרות של זה לגבי שפל המסחר בשנות־חירום, לגבי הסכנות הכרוכות בגיוסים התכופים ובגירושים הנעשים בעורף המלחמה וביוקר המאמיר מים ליום, לגבי שאר עניני עתונים ופוליטיקה – והדברים יגעים. ולולא התעשת חיים־בר באמצע ולא היה נותן לבו לספסרות בעוד מועד, בודאי שסופו היה כזה של אהרן כהן, שברוב הימים נזדלזלו שטרות־מעותיו ונתמרטטו והפכוהו לעני מדוכא.

התחיל חיים־בר לספסר על פי מקרה. סבון אודיסאי נזדמן לו במקח השוה והוא קנה אותו בשותפות עם אחיו יודל מגראבוב. וכששער הסבון עלה בזמן קצר עד־למאוד התחיל חיים־בר לחזר גם אחרי סחורות אחרות. “הרואה בעבים לא יקצור”, המליץ על עצמו חיים־בר, וכיון דעל– על.

קמעה־קמעה נעשה ביתו לתל הסרסורים; והוא שקע כל־כך בעסקיו השונים ומשונים למיניהם ־הקשה. בעצם הדבר, שום ידיעה ברורה במסחריו החדשים לא היתה לו לחיים־בר זאק, אבל אי־ידיעה זאת שימשה לו עכשיו לטובתו. הוא היה קונה מכל הבא בידיו: סוכר, אריג, עור, מיני בושם וכדומה, היה קונה ומוכר וחוזר וקונה, קונה בעצמו ועם שותפים, בראִיה ובלי ראִיה, זה היה מין יריד ארוך ומבולבל ומלא רוָחים, שאין בו אפילו פנאי לאכול כהוגן ולעשות חשבונות רבים, ולא פעם היתה מוכיחה אותו פריל על שהוא מזלזל בעצת הרופאים ומחַסר את נפשו ממאכלות־חלב טובים שנעשו להנאתו. עתים, כשהרוָחים היו מופרזים ביותר, היה מנצנץ בו מין חשש מפני ה“סוף” ואז היה אומר לעצמו בחפזו: “אין כעת חקירות,” “עפר ואפר”, “תוהו ובוהו,” אולם קמעה־קמעה נעשו אצלו אמירות אלו למימרות שמורות, שלא נאמרו אלא כלפי שוטים וקבצנים ו“לא־יוצלחים” שעינם צרה בשל אחרים ופגיעתם רעה. אמנם “עפר ואפר” הוא כל זה – היה מהרהר לפרקים, בפשפשו בשטרות־מעותיו שהלכו ופרצו מאוד – אבל בלעדיהם אינך ולא כלום ואתה חשוב כמת. הוא נטפל לעסקיו החדשים באיחור זמן קצת, בתחילת המהפכה הפברוארית,¹⁴⁰ והכניס אליהם את כל עודף המרץ שנצטבר בו במשך שנות המלחמה, שעברו עליו בחיבוק־ידים וסתם “חקירות” שאינן מעלות ואינן מורידות.

וגם עכשיו היה לו ביתו לעינים. לפני כל קניה או מכירה היה יוצא לו אל הדרך ה“טראקטית”, המתפתלת ועולה בסביבות ביתו, מעמיד איזה איכר עובר בעגלתו מבורטניק או מסטופאשק או מכפר אחר, נכנס עמו בדברים: “אי, מַכּר! מאין? לאן? בכמה נקנה זה? בכמה נמכר זה?” וכדומה, ממשמש בין כך בתבואתו שהוא מוביל אל העיר, או בסחורתו שהוא מוביל מהעיר אל הכפר, מפשפש במִקחים ומכוון על פיהם את עסקיו.

“ה’טראקט' זה הוא מעין דופק במסחר,” היה משדל לפעמים את פריל, “אל יהיה הדבר הזה קל בעיניך.”

עם יציאתם של האוסטרו־גרמנים מאוקראינה נפל לבו של חיים־בר. מין תסיסה משונה הוחשה מסביב, גויים ויהודים התחילו קובלים בקול רם על הפקעת המקחים, הועדה לקביעת מִקחים יציבים שב“וולוסט”, עם איואן “קאואליֶר” והרשיל “בלילה” בראש, התחילה להכביד את עוּלה על החנוָנים והסוחרים הפרגונובקאים, תכפו השמועות הרעות “מן המסילה” ואין נחת. עננה כיסתה את “היריד” באמצע היום. נתחדשו בלבו של חיים־בר הפקפוקים והחששות הישנים. הוא נלחם בהם, צרפם לאור “השכל הישר” ובחרדו לבריאותו שלא תינזק מרוב פיזור־הנפש, התחיל שוקד על תקנת גופו, קובע עתים למאכלות־חלב ולשנת־צהרים וכדומה – אולם זה ללא הועיל. עסקיו הרבים, הפרסום שקנה לו בגללם בין היהודים ובין גויי־השכונה, ובעיקר, ישיבתו הנידחה מחוץ לישוב היהודי, נעשו לו מקור דאגות תמיד. בכל פעם, כשהיה שב לביתו מהעיר, היתה צורתו ה“פריצית” של זה מזדקרת לפניו ביותר, מזדקרת ומשוועה אליו מתוך הסביבה של בתי־חומר נמוכים ורפתים מטונפות וגנים סבוכים ושדות ריקים וקודרים שמעבר לבוג – “ראה עמידתי כאן, חיים־בר, בין זרים ונכרים…” ביום היה נדמה לו, שכל גוי העובר־ושב ליד ביתו נותן בו את עיניו ביותר, ובערב, כשאי־אלו קולות שיכורים היו מטילים עליו פחד, היה מנצנץ בו חשק לסמם את הכלב המנבח ו“מרעיש עולמות”.

בלילה היו מטרידים ביעותי־חלומות. ועדות לקציבת־מקחים מזוינות, טכסות גרועות, גניבות, “רוּקי וֶרח”, מוציאים מביתו שטרות־מעותיו, תכשיטים, סחורות. וכשהוא קם ומתחנן על גוזליו, צומחים לפניו פתאום אי־מזה שקצים סטופאשקאים מוּכָּרים ומאיימים עליו באקדחים… הוא מתמלט על נפשו, רץ אל איגנאט האדמוני, אל קוֹזוֹרֶז המיליציונר, הדר בבית החמישי מביתו, ומתדפק על חלונותיהם, מדבר תחנונים והם עושים את עצמם כחרשים. שומעים עלבונו ואינם נענים. מרוב בהלה הוא מתעורר ומשתעל לתוך הדממה בזהירות רבה:

“פריל… אַת ישנה, פריל?”

“מה לך חיים־בר?”

“לא כלום… הוא… היה בדעתי לשאול… הוא לא בא אמש, הבחור?.. איסאק טייטלמן?..”

“לא. היא המתינה לו כל שעת הצהרים והוא לא בא.”

“מתגאה הבחור… נוסע עם רוזנצוייג מנהל־הפנקסים אל הכרכים… מסתחב עם רופא־השינים מלצר… ציוני… מר־בר־רב־אשי…”

“מצטבע כאביו… גם זה אוכל טריפות אצל הכומר הזוודיווקאי ומניח שני זוגות תפילין על ראשו…”

“הוא אשר דיברתי, פריל,” מצא לו מקום חיים־בר סוף־סוף לפתוח בשיחה, שאליה נתכוון מלכתחילה, “אין לך אדם גרוע שלא ישתבח סוף־סוף… משתבחים הבריות… רק כאן… אנוכי כלפי ה”סולדט“¹⁴¹ שלך מתכוון… טו טו…”

וכשפריל אינה נענית לו ומתכנסת יותר בשמיכתה הוא מתרגז ומתרומם על יצועו.

“אויבי איש אנשי ביתו, פריל… הלואי שלא תתקיים נבואתי… עוד יבוא אליך בראש כנופיה מזוינת… עוד תוציאי בעצמך אליו, בידיך אַת, את מעותיך ותכשיטיך… נתפרא הבחור לגמרי… הוא היה כלי מחזיק ברכה עוד בנעוריו… טו טו… מין חיתוך־הדיבור… עכשיו נתפרא לגמרי… מצא לו חברים… רוצחים ושבי־גולה מסיביר… סח לי היום חיים־הירש הארוך מסטופאשק… הוא עבר היום בעגלתו ליד ביתנו… את ישנה?”

הידיעות השונות שהיו מתגלגלות אליו בדבר הליכותיו של סולומון היו מתחילה מלעיבות אותו, מעוררות רגשי בוז ומשטמה ממין אלה, שהיה הוגה לאחר חתונתו אל כל משפחתה של פֶּריל עם “ווֹלף גוי” אביה בראש. עכשיו התחילו להפחיד אותו. חיים־בר ידע הרבה סיפורי־מעשיות אודות גויים פוחזים וגם יהודים נחותי־דרגה, שכיון שהותרה להם הרצועה, הרי יצאו מחוץ ל“הגדר האנושי” וראשית־כל שלחו יד דוקא בקרוביהם או במקורביהם. הוא לו יכול למחול לעצמו על שהפציר בסולומון לשוב אל ביתו מקיוב הכרך ועוד יותר על שחשב אז בחפזו להשיא לו את פוֹליה בתו; וכלֿ־אימת שהיה נזכר בו היה מתבהל ממש, כאילו נזכר בלילה בדלת ביתו האחורנית שלא נסגרה.

קמעה־קמעה נעשתה רוחו הקודרת של חיים־בר הרוח השולטת בבית. נתבזה חן המקום על יושביו. כל אחד השתדל למעט את דמות הבית ולטשטש את צורתו. עת כנוֹס!" פסק חיים־בר סיסמה וכל בני־ביתו מילאו אחריו וכנסו את כל מה שזקוק לכנוס מפני מראית־עין (לתכלית זאת נמכרה גם הפרה והיו קונים מעכשיו חלב אצל קוֹזוֹרֶז המיליציונר). “עת דודים!” פסק חיים־בר עוד סיסמה וכל בני־הבית מילאו אחריו והיטיבו את הליכותיהם עם הגויים השכנים. נחלקו התפקידים. פוליה הסירה את וילאות־החורי מעל החלונות. לא הוסיפה לקשט וליפות את חזית הבית והנהיגה בו פשטות, היתה מתלבשת כבנות דלת־העם ומרבה שיחה עם ה“שקצות”. פריל שינתה גם־כן את יחסה אל האיכרים והאיכרות. זכרונות נעוריה מבורטניק והנימוסים, שהביאה עמה מבית אביה ווֹלף סטופאשקובר, עמדו לה עכשיו להתקרב אליהם במהירות. מתוך געגועים נרדמים, שהקיצו בלבה, נתחברה עם האיכרות השכנות בידידוּת וברעוּת נאמנה, היתה מבלה עמהן שעות תמימות בשיחות של מה־בכך, שואלת מהן ומשאילה להן כלי־חלב שונים, צֶבֶת¹⁴² סוּבין, שיירי סלקים ובולבוסין בשביל בהמותיהן. ואפילו חיימל לא התנהג ברוע־לב עם השקצים הקטנים בני־גילו כמנהגו לשעבר והיה מחליף להם גזרי־זכוכית ורצועות־פחים, שהיה מלקט ומאסף ברחובות, באספנדמון סתוָני וזרעוני־דלעת לחים, וכשהיה עובר על־יד בית־תפילתם, או על־יד מצבת־המסגד הקטנה, העומדת נוכח השכונה ה“מַזוריבית”, לא היה רוקק בפה מלא, אלא לוחש לו “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא” בניחותא (כאשר לימדוֹ ר' נחום מלמד).

ואולם התפקיד החשוב והקשה ביותר נפל בחלקו של חיים־בר. ראשית כל הפסיק את המשא־ומתן עם בני העיר על מנת שהללו יעקרו את רגליהם מביתו. את הסחורות, שהיה קונה ומוכר עכשיו בהפסקות גדולות, היה נושא בעצמו בצנעה תחת כנפי בגדו ובשעות לילה. בכל בוקר, לעת צאת השואבים והשואבות, היה לובש את מעילו הישן ויוצא עם מוט ודליים אל הבאר. כאן היה שוהה שעה קלה לשם שיחה עם האיכרים על עניני הווֹלוֹסט והעיר ובית־החרושת, על בני־בלי־שם שבהפקרות ניחא להם וכדומה. אחרי התפילה ושתיית החלב של שחרית היה יוצא החוצה עם מארופה¹⁴³ ועוקר בה גבלולי רפש מקרקע הדרך הרפושה וסותם בהם את הסדקים בכתלי ביתו, מטשטש ומלכלך את לבנוניותם, מוריד כלונסאות עקומים וקרשים נפסדים משיירי עציו המונחים אצלו בעליה ותוקע אותם בין יתדות הגדר הצבועות מסביב לביתו, סותם בהם את חלונות המסדרון בעלי הזכוכיות המגוּונות. אחר־כך הוא מתחיל בתיקון הבית מבפנים. תוקע מסמרים וחחים בדלתות ומחזקן, מנסר ומקציא קרשים לעשות מהם תריסים פנימיים נוספים אל התריסים החיצוניים, מעביר סחורות וחפצים שונים מהמקומות הגלויים אל מקומות נסתרים, עולה בעליה, יורד אל המרתף, בודק ומפשפש ואינו מוצא לו מקום, כאותו חתול־בית שטרפוֹ נעוץ בין שיניו והוא מחזר אחרי מקום־מנוחה.

פעם, בירדו למרתף, אותו מרתף מרוּוח, שמתוך לחותו החמימה־מעובשה, היה עולה תדיר מעין פכפוך ושפך של יין־בסאראביה לתוך הדממה, בירדו אל המרתף ובהביטו כה וכה השתעל חרש מתוך גיל עמום. מתחת לסולם־המדרגות המוביל מאחד חדרי־ביתו אל המרתף פנימה, ניצנצה לו מגרעה גדולה בכותל המרתף שאמרה “דרשני!” מגרעה זו – הירהר חיים־בר – אפשר להפריש מן העולם, לבנות עליה חומה ולחצוב אל תוכה פתח דרך רצפת הבית… כן. וגם הפתח דרך רצפת־הבית צריך יהיה להעלים מעיניהם של הבריות… העיקר בהסתר ובהעלם, והבנין – זה הוא בנין עדי־עד.

שני ימים רצופים טיפלו חיים־בר וישראל נגר ונפתלי בנו הצעיר בבניית מַטמונה זו, או כמו שאמר נפתלי בהלצה – “קבר”. (חיים־בר השכיל לבחור דוקא בישראל הנגר, ראשית, גם מפאת קשר הידידות, שהיה ביניהם משכבר, כשחיים־בר היה עדיין מחזיק במישור־העצים שלו וישראל היה “קונה” מושבע אצלו, ושנית, לפי שעל־פי השמועות התעסק ישראל זה בבנין מטמוניות גם אצל שאר בעלי־בתים, כגון פיני הימלשטיין, זליג נימוי, גדליה הורוויץ וכדומה.) וביום השלישי, בתום המלאכה, שאף חיים־בר אויר לרוָחה כאילו משא לעייפה נגוֹל מעל שכמו. עוד באותו ערב, משסגר את הבית על תריסיו ודלתיו, הכניס למטמוניה את רוב סחורותיו, תכשיטיהן של פריל ופוליה ומלבושיהן, סידר הכל בשורות ובטורים, פקק את המבוא אל המטמוניה בצמיד מיוחד והציג עליו את הקמטר¹⁴⁴ של הספרים למראית־עין.

עכשיו נעשה לבו של חיים־בר פנוי שוב לתפילה בציבור, להליכה אל בית “ההנהלה העצמית”, לשנת־צהרים שאננה ולאכילת מאכלות־חלב במועדים קצובים ובישוב־הדעת.

שם, בין כתלי המטמוניה, התגבבו ציבורי אריג, עורות, מיני־בושם וכדומה, וכאןֿ חיים־בר זאק, הם לחוד והוא לחוד.

כב. מתי מעט    🔗

ואסיל קוּקוּרוּזניק הזקן עמד בתחום עששית־הפחים הדלוקה, מיצמץ והבליט תכופות את עיניו העששות־קמות, כמבקש לנשלן מעל חוריהן ולהיפטר מהן, הכין עצמו לרגעים לצאת מהבית ועמד אף־על־פי־כן.

“…מה נאמר ומה נדבר, ווֹלפיכי: כך הוא הדבר.”

“ובכל־זאת נזוף בו, ואסילֿ־ליבתי, חילול השם הוא לראותו בכך. וכי קלה זו בעיניך? טאראס, בנו של ואסיל קוקורוזניק, מתחבר עם פוחזים, עם בני־בלי־שם, עם נמושות הכפר, אל אחטא במו פי… מה יאמרו הבריות?”

“מה נאמר ומה נדבר, ווֹלפיכי: כך הוא הדבר. לפנים היה מורא ההורים על הבנים. ועכשיו?”

“וולף שלי היה מתקוטט עמי: יפה מקל־חובלים לגידול בנים, היה קורא. הלא תזכור בודאי, ואסיל־ליבתי, את מקלו העבה, עם הסיכים…”

“אם זוכר אני, ווֹלפיכי, תשאלי? זוכר אני… בודאי ובודאי זוכר… עד עצם מותי לא אשכח, איך הכה פעם את זקן הכפר… את בוּלדֶצקי…”

“ואת בניו – כלום לא היה מכה? ואת נכדו, שלמה, כלום לא היה מכה – עד למיתה היה מכה… זכורני, איך רדף אחריו פעם, נשמתו עדן, לאורך כל הרחוב ה’צווינטארי'… בצהרי־קיץ, זכורני, זה היה…”

“והדביקוֹ?…” התעניינה שייבקה. “אה, סבתא?”

“מה נאמר ומה נדבר… לפנים היה מורא ההורים על בניהם. גוער האב בבנו: ‘ציט!’¹⁴⁵ ושתק! ועכשיו?..”

“ימים באו…”

“ללא אלוהים, ללא מלך, ללא הורים ומורים…”

“גוֹרי פּוֹליאגאלי, דוֹלני פּוֹבסטאבאלי.”¹⁴⁶

“מתנפל אתה עליו בכל מאמצי־כוחך כדי להרביץ בו כהוגן והוא בועט בין כך בבטנך: הוק־ק! הוק־ק!.. מתנפל עליך בכישור, במארוֹפה, בכל הבא לידו…”

“לו חכמו והבינו:מתקיים העולם בזכות הזקנים והזקנות שבדור… לולא הצנע לכתנו עם אלוהים… לולא באנו לפניו בתפילה ובדמעות…”

“מה נאמר ומה נדבר…”

“לו חכמו והבינו…”

ואסיל הוציא גניחה משברת לב ופנה לעבר הדלת.

שייבקה עצרה אותו:

“הן הערב עוד גדול, ואסיל… לא בא היום מי־שהוא מסטופאשק?..”

ואסיל תלה את עיינו העששות־קמות בחלל האויר, החריש רגע כמקשיב לקול הרוח, המשתולל מאחורי הבית, הפך את כף־ידו הימנית אל מפרקתו והתחכך תחת צוארון חלוקו.

“סחו: ברחו היהודים מסטופאשק.”

“מי סח?” ננערו הזקנה ושייבקה בבת־אחת. “אה?..”

“חזר משם טימופיי בן־ואסיל הארוך…”

“הוא כבר חזר, טימופיי?..”

“סַפר, סַפר, ואסיל ליבתי,” האיצה הזקנה. “חזר משם טימופיי בן־ואסיל הארוך… נו?..”

“מעשה שהיה כך היה: חזר משם טימופיי בן־ואסיל הארוך וסח: ‘זידי וטיקאיוט’…”¹⁴⁷

“הייתכן? ואודות מנדיל כלום לא סח מאומה? ואסיל רחימאי, אנא אל תכסה ממני דבר…”

“לא סח מאומה, ווֹלפיכי…”

“כמהלומת רעם היתה לי בשורתך, ואסיל… אתה הולך?”

“אלך. מה נאמר ומה נדבר ווֹלפיכי; כך הוא הדבר.”

“ולא סח יותר מאומה, ואסיל?”

“לא סח יותר מאומה. מעשה שהיה כך היה. עמדתי ליד שער חצרי והנה הוא עובר בעגלתו, טימופיי בן־ואסיל הארוך. ‘ערבא טבא, סבא!’ ואנוכי: ‘ערבא טבא! מאין?’ והוא: ‘מסטופאשק.’ ואנוכי: ‘מה נעשה בסטופאשק?’ והוא: ‘ז’ידי וטיקאיוֹט’…”

“ועל מנדיל לא סיפר מאומה?”

“לא מאומה.”

“אתה הולך?”

כן. אלך. ליל מנוחה, ווֹלפיכי!"

“ליל מנוחה, ואסיל!”

“ליל מנוחה, פיציק!”

“ליל מנוחה!”

“ועל מנדיל שלי, אתה אומר בפירוש, לא סיפר מאומה?”

“לא מאומה. אנוכי: ‘מאין?’ והוא: ‘סטופאשק’. ואנוכי: ‘מה נשמע בסטופאשק?’ והוא: ‘זידי וטיקאיוט…’ מה נאמה ומה נדבר… ליל מנוחה!”

“ליל מנוחה!”

וכאן מצא לו הרוח שעת־הכושר להתאחז בדלת הפתוחה, בהתנצחו רגע עם ואסיל, וכשננעלה לפניו סוף־סוף התקיף ביללה את הבית מסביב, השליך קילוחי גשם על הדלת ועל תריסי החלונות, התאונן באזני הארובה הגדולה במרומי הפרוזדור האחורני.

שייבקה התכנסה בפינתה על־גבי זיז התנור, השתדלה להבין את החדשות שסיפר עליהן ואסיל, ולא יכלה. הרהוריה נתערבבו והיא פחדה משום־מה להביט כלפי הדלת, שנשארה בלי הגפה… אחר־כך, כשמתוך יללת הרוח עלתה החריקה האחרונה הצרחנית, חריקת־החתימה, של דלת בית ואסיל ומקצה הרחוב ה“צווינטארי” הגיעו אי־אלו נביחות תכופות, קפצה עליה פתאום אימה משונה והיא ירדה, הגדילה את שלהבת העששית והתיצבה נגד הזקנה מתוך הבעת עזות בפניה:

“נו?”

“כלום בי הדבר תלוי?” הגיפה הזקנה אגב דיבורה את הדלת. “לדידי נקום אף אנחנו מחר ונצא מכאן…”

“בערב, כשנופלת אימה את אומרת: נצא מכאן; ובבוקר שוב ‘ואסילֿ־ליבתי’, שוב ‘איואן רחימאי’, כורעה ומשתחוָה לפני כל גוי… ובשביל מי? ובשביל מה?”

“למה תדברי אלי? למה תמררי את חיי? הנה הוא יושב ויענך דבר. יושב ומעשן. ממלא את חלל־האויר שתיקה ועשן… סח לי המקורזל: גם הוא מכר כבר את פרתו…”

“וימכור! ויצא!” פיצי קם בכעס מאצל השולחן. “כמה פעמים כבר גערתי בך: אל תביאי לי ראיות מהם…”

“פיצי… מי כמוך שומע כל היום את דיבתם רעה בטחנה… אל אפתח פה לשטן… עמון ומואב… הלא עוזבים היהודים גם כאן…”

“לכל הרוחות,” יצא פתאום פיצי מגדרו, "אנוכי לא גנבתי!.. אין לי בשל מה לברוח! רוצה את ללכת אל חיים־בר זאק? – לכי לך אל חיים־בר זאק!.. אנוכי – הנה! הושיט אצבע משולשת לתוך האויר. “הנ־נה!!”

“ש־שא…”

“שא…”

נביחות הכלבים קרבו, תקפו; התגלגלו מחצר אל חצר, התלקחו בקירוב מקום. חרק שער החצר, נשמע קול צעדים.

“מתדפקים… מי שם, אה?”

“שלמה?”

“כלֿ־כך נתפחדתי, סבתי…”

“שלמה־ליבתי… הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו הביאך הלום… בליל סגריר כזה…”

“ברגל באת?”

“ברגל. מסטופאשק.”

“מה מנדיל? מה בסטופאשק?”

סולומון נבוך. כל הדרך היה תקוף בהלה משונה כאילו נפצע לפתע־פתאום ועליו לסור לכאן למרפאה הקרובה על מנת לערטל את פצעו ולחבשו במוקדם האפשרי, אולם עכשיו, כשנתלו בו מבטי־ציפיה מסביב, הזדקף מבלי משים, התבדר, פישפש בכף־ידו הימנית תחת מחגורת מכנסיו ופלט בזלזול:

“מה בסטופאשק… הבלים! גריגוֹר, בנה של ה’רופאנית', חבש ‘פאפאחה’ אפורה עם זנב כתום לראשו ומתנשא לדוֹבְּּרוֹדִי,¹⁴⁸ לאפוטרופוס על הכפר…”

“זה רק סח ואסיל קוקורוזניק,” נעצה בו מבט חשדני שייבקה, “ברחו היהודים מסטופאשק.”

“ברחו… התנפלו אמש על חיים זפת וכולם נתפחדו לכל הרוחות! יצאתי בבוקר אל המגרש לפני בית־התפילה – מרקחה! עגלות טעונות ילדים ולולים, פלומות, כלים של פסח… לאן? והם: כך וכך. נהפך לב הגויים עלינו, סולומון… ואנוכי: שום לב לא נהפך עליכם, שום לב… אותם הגויים עצמם תמול ושלשום…”

“מתמול ושלשום… נו, ליבתי…”

“אַל ברוֹח!” קראתי. “עלי ועל צוארי!.. וחיים־הירש הארוך: אנחנו נאבד כאן, חלילה… ואנוכי אליו: חיים־הירש! בנך שואליק נפל במלחמה ובנו של טֶקְליָה עם הזנב הכתום יגרשך מן הכפר?.. התישבו בדירה ה’משרדית'… עוד יום־יומַים וישוב גם מנדיל מאנטוֹנוֹבקה… הוא רק אמש, לפנות ערב, יצא לשם… נזדיין בכלי־משחית… עלי ועל צוארי!..”

“נו, ויצאו?”

“גנבים בורחים אל גנבים!” הוציא לו פיצי מסקנה בלעג ארסי והצית סיגריה חדשה בלבת העששית. “ומי הם הבורחים מכאן?”

“עלי ועל צוארי!.. קראתי.” כאילו הצטדק עוד סולומון לפני מי־שהוא. “התיצבתי נגד הסוסים… ממש לא נתתי להם לנסוע… היום אתם יוצאים לפֶּרֶגוֹנוֹבקה ומחר הם יעלו אחריכם לשם!.. גורו לכם, יהודים!.. וחיים זפת: אנחנו מתי־מעט, סולומון! ואנוכי: גם הם מתי־מעט! יודע אני את כל שושביניו של גריגור עד אחד!.. עוד אסחבם בבלוריותיהם עלֿ־פני מגרש זה!.. כאשר יסחבו את הנבלות עוד אסחבם…”

“ומכאן מי הם הבורחים? נטי פנצ’וכי? לייזרל בנו הסומא? המקורזל? מאַמצים הם את כוחותיהם להוציא את האריג, את הסוכר, את הפונדיות¹⁴⁹ עם ה’קרנסקאות' והוא קורא אליהם: ‘נזדיין!’ שקר אין לו ידים, שקר! גנבים נלקים ומחשים! סופגים מלקות – ושא!..”

סולומון תפס בשפמו, ובמשכו אותו כלפי מעלה התהלך בחדר הנה והנה.

“והדוד מנדיל והדודה רבקה… אם כן איפוא…” תהתה שייבקה על פניו המשולהבים של סולומון, שהפיקו עכשיו התרכזות מיוחדה והכירה בעצמה שהיא מנוצחה. כל טענותיה כאילו נסתתמו בבת־אחת והיא, המומה ומדוכאה, לא זזה ממקומה. טימופיי כנראה לא מסר לו כלום…" דימדם הרהור במוחה והיא חשה פתאום, שהוא מתקרב אליה. קרירות רעננה, קרירות שדות רחוקים אפילים וטחובים, נדפה על פניה ורגע אחד ראתה את עצמה דלה ואפסית בד' אמותיו.

“אחמם לעת־עתה תה, סבתי…”

“לכי, זהבי… לכי, עטרת־ראשי…”

“…פנצ’וכי ברוך השם,” הגיעו אליה קיטועי דיבורה של הזקנה, “היה שנוא על הכפר משכבר… תמיד היה מסכסך איכרים באיכרים… חתנים בכלות וכלות בחתנים… ובפרט משהתחיל להתחרות עם הקואומפרטיב שלהם…”אגב טיפול בליבוי האש על האח העלתה בדמיונה את פניו המשולהבים, את שפמו הרטוב, את כל חזותו… היא שוב לא פחדה להישאר לבדה כאן בחשכת המטבח, כשם שהיתה מפחדת בימים האחרונים. אותו פחד אי־ברור כאילו הלך ורחק ממנה, נראה למופרז ביותר, הרגשות חדשות התחילו תוקפות אותה. לא לברוח!.. היא הרגישה עכשיו ברור שהוא מעלים מהם איזה דבר, מבליג על טינה בלב ושָׂמחה לאידו ולכשלונו ובה בשעה שׂשׂה לקראת התקיפות הלהוטה, השופעת מכל ישותו…

“ברגל בא… ובחַשכוּת כזאת… ודרך יער־בורטניק,” הפיחה ברגש את שלהבת הגחלים על־גבי האח. “מה הם בעיניו גויים כגון איואן טוֹרבא… או נֶסטוֹר מוּרזא… ואביה?.. גם הוא עשוי לבלי־חת… כשאתה בא אל הטחנה – כל הגויים: פיציק! פיציק!.. אפילו הגוי מחבב יהודי תקיף… ומנוּולֿ־שיכור זה, איוא טוֹרבָּא, אם אך יריח שסולומון משתקע כאן – וייאָלם בהרף־עין… כלום אין אביה בן־בורטניק כמוהו?.. זה כשלושים שנה שהוא עובד עבודת־פרך אצל פֶדוט… ומנדיל?.. וזקנהּ ווֹלף עליו השלום?.. ואבי זקנהּ?.. בני־הכפר הם מדור דור…”

“שייבקה!..”

הוא ניגש פתאום מאחורי הקלעים, תפסהּ בידה.

“אה?”

“סור ממני והלאה, סור!..” נזדעזעה מהתרגשות ונשתמטה ממנו בכעס. הקפידה להסבירו מתוך כך, שעדיין לא מחלה לו את מעשהו באותו ערב, ושה“רוגזה” שלה עודנה בתקפה.

פישפש בידו הימנית תחת מחגורת מכנסיו, הוציא משם אקדח והעיף בו לפניה:

“הנה, שייבקה, מעכשיו תראי… אדרבה… ינסה מי־שהוא לנגוע בביתכם… בך… רוב השקצים בסטופאשק הם על צדי… עשיתי היום חליפין על רובה־הציד שלי… אה? תיכף תשמעי…”

יצא דרך החדר הקדום אל הפרוזדור האחורני, גישש רגע בחשכה ופתח את הדלת החוצה. שוב טפח רוח פושר־טחוב על פניו והוא עמד והקשיב. מרחק אי־משם מקצה ה“פטרומנצ’יכי”, הגיעו קולות תוף וכינור עמומים־מונוטוניים של “חתלירע” שכאילו הגבירו והטעימו את הדממה מסביב, וכאן, על־ידו, נשמע רק טיף־טיף חשאי של אגלי־המים המטפטפים מעל מעזיבת הגג. אך מעומק החַשכוּת, מתוך הבתים הנמוכים־מאופלים ספוגי החום וריח הכרוב החמיץ־תוסס, כאילו נישאו והחיו את הדממה נחירות חזקות של גויים וגויות ישנים, וניחא היה לו, בפעם הראשונה היה ניחא לו, להפריע את שלוַת שנתם.

כר־ך־רך־רֿ־ך.

הוא הוציא את כל חמשת הכדורים מאקדחו, ירה אותם בלי הפסק, בזה אחרי זה, כמתוך התנפלות פתאומית וחטופה. הדים רעשו, נתגלגלו למרחוק, התלכדו, חזרו ונשנו.

ננערו כלבים מקרוב ומרחוק וברגעים מועטים הקיפה נביחה קולנית את הכפר כבשעת דליקת לילה.

כג. אילנות מפוחמים    🔗

בשמי־הסתיו הפושרים רחץ דומם בית־התפילה הסטופאשקאי את חלודת כיפתו שלא נצבעה מהתחלת המלחמה ואת ציורי־קדושיו השרוטים. עשן מדוּרוֹת לבישול “סאמוֹגוֹן” זחל על גחונו, תעה בגנים מעורטלים ועזובים ושקערורות של בצה קלושה נוצצו זעיר פה זעיר שם כבארות המים. מיום ליום הלכו ורחבו ועמקו, וכדי לעבבן ולגשרן, הושלכו לתוכן מהחצרות והרפתים הסמוכות זבל נוקשה של בהמות ורקבובית תבן וגבבה, שעד מהרה נתמסמסו ונתמגמגו ונעשו בלִילה אחת מהבילה ומסריחה למרחוק.

באסיפות האיכרים היה הכל חביב על סולומון. באסיפות בבית־ה“וולוסט”, תוך חשרת סגינים ואדרות־עור־כבשים, חמילות־צמר ומעילים, מצנפות שׂעירות, כובעי־צבא ו“פאפאחות” בלויות, בתוך ערב־רב של פנים מושחרים, מיוגעים, פרועי־שׂער וחרושי חריצים עמוקים ונושנים, בתוך ערבוביה של קולי־קולות, נזיפות ארסיות, קריאות קנטרניות, דיבורים חותכים, שנונים ופיקחים ודברי־הבאי ערפליים ומסובכים וארוכים, ומלאים בכל־זאת איזו משמעות חשכה וזעומה, בתוך המולה ודחק וריחות של “ז’ום”¹⁵⁰ וזבל וטחב וחותלות־רגלים מיוזעות ו“מאכורקה” ועטרן – באסיפות אלו היה הכל חביב עליו. אי־אלו טלטולים ללא־טעם וללא־סוף, נדודֿ־שינה על פני רצפת בתי־נתיבות מנודחים ומעופשים, דחק וערבוביה של אוכלוסי־צבא, שבויים וגולים, תסבוכות־נסיגה מסוכסכות ומבוהלות קמו ודימדמו במוחו מבעד ערפל, טחב ופיח וזוהמה וטינות נשכחות שבו ונתחַיו. גלי־קטרוג בודדים הטילו צמרמורת בקרקפתו, עלו וגאו בדמינו, השטיפו, הקיפו את כל הכפרים והתלכדו לנחשול כביר אחד המערער והורס.

“…אחים! חברים! מי נשא את כל סבלות המלחמה על גבו? האיכר! בשביל מי? בשביל מה? מה זה שפכו דמינו כמים על חינם ולא דבר?”

“עובדי־אדמה היו אבותינו ואבות־אבותינו מדור דור, מימי ה’פאנשצ’ינה' ומקודם לה – והאדמה היא שלנו! שלנו!.. ומדוע אינם חולקים אותה בינינו? נקומה ונלכה אל ה’קומיטֶט לקרקעות' – עד אנה? עד מתי? מי נטע יערות ומי טיפח אותם? האיכר! נקומה ונצא לחטוב עצים להחם את בשרנו! מי בנה את הטחנות, את בתי־האחוזות, את בתי־החרושת, ובשכר פרוטותיו של מי בנו? ביגיעה ועמל נביא את הסלקים לעולם. מעדרים אותם בחרבוני קיץ ומובילים אותם דרך הרים ועמקים טובעניים של סתיו אל בתי־החרושת שבפרגונובקה וזוודיווקא, וכשאנו באים ליקח שם מעט ‘ז’ום’ בשביל בהמתנו הרעבה – מי יוצא לנגדנו? אחים! חברים! עוד יד ה’פריצים' רוממה! למה נעמוד מרחוק ונחשה?..”

“…מה לנו דימוב עיר־המחוז ומי לנו דימוב עיר־המחוז? אם אין כבר מיקוליי בארץ, אם אין כבר קציני־משטרה וראשי־צבא ושאר נוגשְים – מה לנו ומי לנו דימוב עיר־המחוז שנשים שוב את צוארינו בעוּלה? נעלה ונשים קץ לשארית ה’בארבוסים'¹⁵¹ בארץ!”

“…אחים! חברים! צאו וראו: כל חֵלב הארץ ומשמניה הם פרי עמלו של האיכר – ולאיכר אין דבר! ין לו בגד ללבוש ואין לו נפט להאיר את אהלו, כי הכל ביוקר! ספסרים ושודדים משלו בו – והוא אובד בעניוֹ! עד אנה? עד מתי?”

אך הנה נגמרה האסיפה. יוצאים האנשים מהבית ואף הוא ביניהם. ושוב אותה הזרוּת, ושוב אותם מבטי אי־אמון הדדי. כנופיות־כנופיות מסתחבות בעצלתים, משוחחות למקוטעין, יורקות באויר מתוך זלזול כאילו נתחלף להן עד הנה בין עיקר לטפל ובעיקר לא התעסקו לגמרי – ולפעמים כשהוא נטפל אליהן באקראי, נפסקת פתאום השיחה באמצע וכשהוא פונה וסר מהם הוא תופס אי־אלו מבטים אלכסוניים, אורבים.

ושוב יורדת מעמסה על לבו ומתפלג העולם לשנַים: הוא וסטופאשק.

“אה?..”

ורגליו כמו מאליהן מובילות אותו אל הבתים היהודיים, ההרוסים לשליש ומלחצה, המשחירים מרחוק בכיתות תנוריהם, כאותם האילנות הזקנים מוכי־הרעם המפתיעים ליד הדרכים בנביבותם המפוחמה.

רוח שטות נכנסה בו: לשמור על בתיהם של חיים זפת וחיים הארוך ושמואל הפחמי (שאר הבתים עברו לרשות בעליהם הגויים) מפני חמסני־לילה. באותו בוקר, כשחזר מבורטניק ועבר ליד ביתו של חיים זפת, ניצנץ לו שקץ היוצא מפתחו הפרוץ ורוכס וחוגר את מכנסיו הפתוחים. טינה כיווצה פתאום את לבו והוא קרא אחריו:

“האפסו כבר, חזיר, מחראות בסטופאשק? אה?”

וכשזה עשה את עצמו תם והעמיד עליו עינים תמהות, הדיפוֹ בכוח עד שנתמוטט.

“בפעם השניה כבר תזחל מכאן כחזיר על ארבעתיך!.. כחזיר אזחילך מכאן!..”

החליט בדעתו לשמור על הבתים עד שובו של מנדיל. יחזור מנדיל מאנטונובקה ויטכסו עצה. אולם עד מהרה הבין, כי הדבר לא יעלה בידו. מלילה ללילה רבו הפרצות, נעקרו קורות, קרשים, אבנים ולבנים. ובעוד הוא משגיח על הבית ברחוב אחד והיו שכנים־חמסנים שולחים ידם בבית ברחוב אחר.

ושוב זירזפו גשמים ונשבו רוחות, רוחות־סתיו פושרים, זחלניים ונטולי־חיים, רוחות שאין בהם לא מעֶדנת הקיץ ולהטוֹ ולא ממשובת החורף ואכזריותו, רוחות עוברים בעצלתיִם על־פני שלכת מובסה וגוססה, חסרי־כוח הם לעקרה מזרועות הרפש המדבקות וגם לבכות בקול לא ידעו.

במעלה מבואות רפושים חרקו עגלות תחת סבל עצי לִבנה ואלה מיער בורטניק מוּבלים. סרעפי בלוריותיהם המגודלות נאחזו במשׂוּכות־הגדרים, במעזיבות הגגות, האפירו בשפע נדיף ורטוב מתוך החצרות המטונפות, בהעיבם את עין החלונות הקטנטנים. איכרים לבושים אדרות־עור־כבשים, היו מחַמרים אחריהם, הזיעו, הצליפו שעה ארוכה לבטלה על גבי הסוסים, עד שנעשה להם נס ובאו אחרים מאחוריהם וסייעו זה לזה בקולי־קולות והדיפה נאמנה ביד ובשכם.

“שקצים” גילחו זקָנים זה לזה מתוך חברוּת ואחדות, סרקו ודיבללו פעם בפעם את פאותיהם הגודלות, חגרו אבנטים ירוקים, טיפלו בכלי־זין, איחרו לשתות בלילה, התלקטו לכיתות ולכנופיות, נמשכו אחרי זאקרוּטילוֹ המורה בכפרים הסמוכים, חקרו ושאלו מפי האיכרים השבים מהעיר והירידים, הקיפו אותם בשאלות, התלחשו.

“מפני מה זה, חרטום חזירי, אינה נותנת לך העיר לישון במנוחה? אה?”

“לא. סתם, בשביל מה־בכך…”

“בשביל מה־בכך?”

איזה רוגז רצחני המה בקרבו כל היום, הסעיר את דמו. רוגז על שמסיחים ביהודיֿהעיר בלשון־הקטנה וזלזול: “ז’ידוק”, “ז’ידוצ’י'”, כחיות קטנות ותשושות שבשביל ללכוד אותן אל כליך צריך אתה רק לכוון את שעת־הכושר; על שאין מוחה ואין מצטער על הריסת הבתים היהודיים; על שכולם מתקנאים בגריגור ומתגאים בו ובעשירותו, שעשה “בדרכו מן החזית”; על שהחבורה שלו הולכת ומתדלדלת מים ליום…

“נחַי יֶם מאמא מוֹרדוּיֶה,” הדמיעה עינו הלקויה של ארטיום מתוך צחוק מר של הצטערות. “כלום לא אמרתי לך? גונבי־תרנגולות…”

“הבלים!..”

“נלכה, אחא! נלכה סולומון!”

“אל מי?”

גם מיקיטי לאד, גם מוצאק סאווצ’נקו הצעיר, היו טרודים עכשיו בעסקי החנות הקואופרטיבית שבאה עד משבר. נגלו מחסור בכסף ובסחורות וערבוביה בחשבונות. האסיפות היו תכופות וסוערות. בא קאזימיר קאלינקא, המדריך מפרגונובקה, הדוּר בכותנתו המחויטה שָׁני, עם מקטרת של ענבר בין שיניו המעושנות, הוא בא בשם “ההנהלה הקואופרטיבית” שבפרגוֹנוֹבקה על מנת לבקר את החנות ולהרביץ בה שלום. הוא היה מתחיל את נאומו בכל אסיפה בקולי־קולות, מחמיץ כדרכו את ה“ז” תחת שיניו המעושנות ומפליג בתהילות ותשבחות להנהגת החנות הקואופרטיבית. אולם תיכף לאחר ההתקפה הראשונה מצד מתנגדי החנות עם איחאן קוּרקא בראש, כבר נתגמגם דיבורו, ה“ז” כבר נתבטא כ“ז” וקולו נתנמך והלך עד שנחבא לגמרי בתוך הרעש שמסביב. בין כך ואיכרים נתוספו, נטפלו כיתות שתויות ומבודחות. קרוא תגר, נזפו, התקוטטו, תבעו בחירות חדשות וכמעט שהיו מגיעים הדברים למלחמת־ידים אילולא התערבותו של זאקרוּטילוֹ המורה, והוא ראש־המדברים בכל מקום וחיבה מיוחדת נודעת לו מהעדה הסטופאשקאית. אחריו, כמו על־פי אמנה חשאית, היה מופיע על הבמה גריגור. השחצנות הקטועה שבדיבורו כבר נתרככה והוא היה משדל עכשיו את הקהל בדברי משל ומליצה, מתבל את דבריו באניקדוטות בדבר החנוָנים היהודים ומסַפר אותן בנוסח עירוני־יהודי ובהעוָיות יהודיות. איכרים ריכזו את שמיעתם, הצהילו לקראתו כלקראת ראשון־לתקיפים, כלקראת איזה “מוֹסקאל” מפואר באותות־הצטיינות, השב אל משפחתו ממרחקים. התקרבו והציצו בפני סולומון מתוך צחוק נכנע ומשתף. הוא היה מסמיק, חש את המשל ומליצה כמַדקרות, ביקש אמתלה לקטרג על דבריו, מתוך הרגשה שקולעים הם אף־על־פי־כן אל המטרה, שהרבה אמת יש בהם, והוא צבט את שפמו ללא מגמה ולא מצא תשובה מספיקה.

רק פעם, כשהתעוררות הנאספים הגיעה לתקפה, שינה פתאום גריגור את מנהגו, התלהב ויצא מגדרו:

“אחים אזרחים!” טפח באגרוף על השולחן. “כל זמן שיד החנוָנים היהודים תהיה רוממה, תרד הקואופרציה שלנו הלוך וירוד עד שאול תחתיה… כלום אינכם זוכרים אותם מימי המלחמה? כלום אינכם זוכרים, כיצד היו החיילים שלהם מתשוטטים בעורף, היו שותים במתכוון שמן־קיק, היו מוסרים את עצמם ברצון בידי האוסטרו…”

“אה?”

דמו של סולומון פרץ אל מוחו ועיניו חשכו, הוא לא הכיר שוב את עצמו ואת מקומו, השתער כהרף־עין אל הבמה, ובתקעו את כפותיו תחת צוארון חלוקו של גריגור התחיל מנדנדו הנה והנה.

“גרי־י־גורר!”

הפילו לארץ, בנשמו ובנשפו כחיה הבודקת את מקום־התורפה של טרפה, חש פתאום לפיתת ידים חזקות על צוארו, התרומם, הטיל אגרופים מקומצים מאחורי ראשו והתחיל מרביץ בכל כוחו בפרצוף שנצמד אל מפרקתו.

רגע והכל מסביב נעשה כמרקחה. התערבבו קריאות וצריחות וצוָחות, התנופפו ידים, סטרו, טפחו, נקלעו והתפקפקו, ריפרפו פנים מלוכלכי־דם, התלכדו עם אי־אלו עיגולי־אש מרטטים, והוא מכה ומוּכה, אוחז ואחוּז כאחת, הסתובב כבסערה לוהטת, הרביץ בכל, נלחץ לקיר, התאמץ להיחלץ מנפתולי־הידים שתקפו עליו, נתקל בארטיום ובסאווצ’נקו, שגדרו בעדו והדיפם בכל כוחו.

“מה זה כלבים סרוחים, שׂמתם עלי, מה?”

ככלות המהומה היה כשיכור, נגרר בהכשלה אחרי החבורה, ניגב באיזה גליון, שבא לידו, את דמו ששתת מקדקדו וממצחו, שמע וראה הכל כמבעד ערפל והשיג רק אחת: הוא נחל מפלה.

נכנסו לבית ארטיום. מַרינה נחפזה לקראתם בבהלה: “אמי־הורתי!..” הביאה מים, קרעה רצועות בד עבה מעל חלוק ישן וחילקה אותם בין הנפצעים, לא זזה מסולומון, הטבילה מגבת במים וחבשה בו את קדקדו. “כואב?” שאלה היא אותו. “הבלים!” ענה הוא. “היכן אביך?” שאל רכות כעבור רגע על מיקיטי מוסקאלֶנקו. והיא נאנחה. רק אותו רגע נזכר בדבר כי זה שני ימים, שבולמוס השכרוּת חזר ותקף את הזקן ובודאי שלא ירף ממנו לפני ה“פליפיבקה”¹⁵² הממשמשת ובאה.

בין כך וארטיום הכניס מהמזוה בקבוק יין שרוף, לחם וקישואים כבושים. האיץ לשתות.

“נשתה, ‘חוֹחוֹלים’!..” ירק הוא את רוקו. “לחיים, אחא סולומון! לחיים!..”

“לחיים, ארטיום!”

“בראש וראשונה,” העמיד ארטיום פנים חמוצים לאחר שהריק את כוסו, “צריכים אנו להיפטר מזאקרוּטילוֹ… ה’מלמד'!.. הזנב הכתום הוא זנבו של גריגור והדיבורים הם דיבוריו של זאקרוּטילוֹ… ‘נחַי יֶם מאמא מורדויה…’ להוטים הם אחרי דבריו כחזירים אחרי טינופת חדשה… נשתה, רחימאים!..”

“חבל,” הצטער סאווצ’נקו, “שפאווליוּק איננו כאן… לו היה כאן…”

“לוּ היה כאן,” נכנס לתוך דבריו מיקיטי לאד, “כי אז היה שונה המצב לחלוטין… לחלוטין… פאווליוק! בן נאמן לאוקראינה שלנו! זכרו ואל תשכחו: יבוא פאווליוק אלינו והוא יהיה מוכתר במעלת ‘סוטניק’!..”¹⁵³

“במעלת אטאמאן!..”¹⁵⁴

בוּרדי איואן שהחזיק כל אותה השעה את חטמו, הזב דם, בהגבהה, התמרמר כלפי מעלה:

“ידם עכשיו על העליונה… אִמם! גם תריסר פאווליוקים לא יועילו לך, אם ידם על העליונה… אִמם! במלחמת־ידים הגונה… אִמם! כי אז יצאנו בשן ועין… אִמם!”

כל אותו הלילה התהפך סולומון מצד אל צד, נים ולא נים. אזניו המו וכל גופו קדח. ערבוביה של פרצופים ומחזות דימדמה במוחו, נסתכסכה, נפסקה ושוב נתחדשה עד שנתגלגל לפנות בוקר לידי איזו מריבה גדולה בין פאווליוק ומישקא, בבית־המַרזח “אררט”. “בּודדֶה בִּידָה!” קרא מישקא, שהיה לבוש במעיל־הפרוָה ה“מחוזי” שלו, וסולומון תמה תמיהה גדולה. “הלא הוא נהרג במלחמה, מישקא, ומאין זה בא לכאן?” ופתאום נטפל אי־מזה פֶּטריק, פניו שעוה וכולו איום הוא כל־כך, עד שהוא ננער בבהלה.

“מנדיל… הוא טרם שב!..”

התלבש ויצא על בהונות רגליו; שלא לעורר את רבקה. התשוטט ללא מגמה במבואות מטונפים, העלה וחזר והעלה בזכרונו את פרטי המאורע של אמש, לא יכול לסלוח לעצמו על שנפנה “להתעסק” בברנש, שלפת את צוארו מאחוריו, בה בשעה שצריך היה להרביץ בגריגור… “מה זה עשיתי, אה?”. הרהורי נקם ורצח תקפוהו, נסכו עליו רוח שכרון, הוא החיש את צעדיו, תהה בעינים מחודדות על סביביו, כזאב שהריח קרבת מארב, נטה לעבר הבוג, עמד המום ונטול־מחשבות, בהביטו על העלים הפגומים והמכורסמים, הצפים על־פני המים הצוננים, העוברים בחפזון משונה ונעלמים, נזכר פתאום ב“בָּרוֹד” שטרם השקהו שחרית ופנה ללכת הביתה.

“אין קול ואין עונה,” הקדימתהו רבקה במלמול כדרכה. סוסים הזמין לו הקדוש־ברוך־הוא… מי יודע?… הדרכים של עכשיו…"

“הבלים!.. נטה בודאי לגראבוב… אגב אורחא…”

“נטה…” הסכימה רבקה. “כאן מהפכת סדום והוא נוסע לו כ’צ’ומאק' מעיר לעיר ומכפר לכפר… הזמין לו הקדוש־ברוך־הוא מיני סוחרי־סוסים ובעלי־עגלות וחוכרי־דואר בכל אתר ואתר והוא עושה לו ‘סעודות־פורים’… להשקות את ה’בָּרוד' אתה אומר?.. כבר השקיתיו.”

הניח את הדלי, נתהלך הנה והנה, השתעמם ולא מצא מקום לעצמו. יצא אל האורוה. נגש אל ה“בּרוד” וּטפחוֹ על עכוזו החלקלק, על חרטומו המלוחלח והמהביל, שאף לתוכו ריח חריף של זבל טרי ושחת, הסתכל ללא מגמה באפלולית השוממה. נתלה שוב מבטו במַבשלת ־המסע החלודה וחסרת־המעשנה, שהזדקרה מתוך שברי־כלים וכלי־ריתמה שונים כשהיא מלוכלכה בצואת עופות; נזכר רגע באותו לילה ביער בורטניק… כשלון ללא שחר תקפוֹ פתאום, כשלון מהול בתשוקה להתבודד כאן עם עצמו, להתמסר לדומיה הנדיפה והשוממה הלזו, שאין בה אלא גריסת־שיניו המונוטונית של ה“בּרוד” והוא צנח אל ערימת השחת המונחה בקרן־זוית, נצטנף עליה ונרדם.

ושוב העכירו ערבים ושוב החוירו בקרים. בחלל האויר הכהה בקעו ועלו כמו תמול וכמו שלשום חריקות קילונים של בארות, געיות מקנה, חביטות פשתה, קולות תוף וכינור של “חלירעות” עליזות. כמו תמול וכמו שלשום הקדימו גויים את פניו ב“צפרא טבא”, ב“יומא טבא” וב“ערבא טבא”, נכנסו עמו בשיחות על דא ועל הא, והוא שמע ולא שמע, תהה בעיניו על פניהם ולא יכול להשיג על מי זה ועל מה זה נתבזו פתאום ככה בעיניו, נענה למקוטעין ונפטר מהם באמצע.

גויים שבו מהירידים פרועי זקן ופאות, זעופים וטחובים. פישפשו שעה ארוכה בשטרות־מעותיהם, הבדילו בחרדת־קודש את השטרות הקיסריים, ה“יֶקאטריניות” החדשות והמרשרשות, החביאום מאחורי האיקונין, מאחורי בתי־שוקיהם, תחת מעזיבות הגגות. גויים באים־בשנים השכימו לבתיהן של אלמנות ועגונות, לביתה של דוֹמנה שצ’ור בקצה הכפר, לביתה של סנדיה הכשפנית. התרפאו אצלן מחלאים רעים על־ידי לחשים, על־ידי מיני עשבים, שליחויות־מצוה שונות, התהוללו במשך ימים ולילות ב“חתלירעות” עליזות, שמפני קוצר הזמן, שנשאר עד ל“פיליפיבקה”, תכפו עכשיו ביותר.

הוי, “חתלירעות” עליזות בסטופאשק הכפר! הוי, קולות תוף וכינור בודדים, המרעישים את הכפר מסופו עד סופו! הוי, מחולות נעלסים של “שקצים” וגויים ו“שקצות” על־פני מבואות ומגרשים רפושים! באשר שם היה – הם רדפו אחריו, תפסוהו־משכוהו בעבותות־קסמים, הרעידו־החרידו אי־אלו נימים טמירות בנפשו ותהמינה ותרעשנה בעים.

כאן היו מקבלים את פניו בשמחה:

“סולומון!..”

"שקצות רעננות הסבירו לו פנים, צחקו צחוק עסיסי וצלול לכל דיבור של מה־בכך שיצא מפיו, הסתובבו סחור־סחור לו, כשחזותיהן המלאים מרטטים ומרתיעים את מחרוזות־האלמוגים ואת צלבי־הצדף הקטנים שעל צואריהן מחוזק תנועה ורקידה והוא נטפל מבלי משים אל מחולותיהן, נשתלב עם זו, שחיזרה אחריו ביותר, הסתובב עמה שעה ארוכה בסער, עד שהיא מתנשמת ומתנדנדת כמתעלפת ונפרדת ממנו.

ואז היו מובילות אותו רגליו מאליהן אל החדר השני, מקום שם היו מוסבים השושבינים והמחותנים השונים. התחילו ההפצרות, הדומות לתחנונים, שיאכל עמהם, שישתה…גויים שתו “סאמוגון” בכוסות מקציפות, בלי קינוח ובלי דיבורים, כאילו רק על מנת לרוות איזו צמאה מיואשה ונושנה, אחר־כך באו השיחות המונוטוניות, הקטטות הצרחניות, שפיכות־הדמעות והוידויים.

גויים תופפו על חזם, נשבעו שהם אינם שתויים עכשיו כל־עיקר, שלדידם גוי ויהודי אחת היא, שאהוב הוא, סולומון, עליהם, שכן הם שפכו יחד את דמם במלחמה על חינם ולא דבר, והוא שמע בפיזור, הירהר, שמן השפה ולחוץ הם מדברים, שאין אֵמוּן הדדי ביניהם שוב. שתה מהכרח, שפך צוננים על איזו טינה יוקדנית ושוב נסר הכינור הבודד, ושוב הכה ברעש התוף, שוב התערבבו זמירות מונוטוניות־שוממות וזמירות מהירות־עליזות, זמירות נוגות, רווּיות דמעה וגעגועים וקורעות לב ונפש, ואנחות כבדות של גויות מיוזעות מעוצר תאוה וכוח, גיהוקים, כעכועים, וידויים ותחנונים היוצאים מן הלב. ושוב הגישו מאכלים ומשקאות והוא שתה שוב – וחזר ושתה עד לידי סיאוב, עד לידי טשטוש־ההכרה. אז היתה באה ועולה מאליה ומחלחלת בלבו כבכי נעצר הרחמנות. רחמנות גדולה עליהם ועל עצמו, כאילו היו יחד מתגוללים במצולות־יָוֵן חשכות.

ולמחרת היה מתעורר משנתו מתוך בהלה חשכה ומוסר־לב קשה, יוצא אל ה“ברוד” ומטפל בו שעה קלה ונחפז מיד לרחוב. הדרך כבר היתה צפויה מראש. שחירו מרחוק הבתים ההרוסים במכיתות תנוריהם כאותם האילנות הזקנים מוכי־הרעם, המפתיעים את העוברים־ושבים בנביבותם המפוחמה. הוא הקיף אותם סחור־סחור, שהה והתבונן. פנים להובים של גויים וגויות ריפרפו לעיניו, קולות שתויים עלו והטיחו על תוף אזניו והוא הסיח את דעתו מהם. השתדל להעלות על זכרונו מי־שהוא מיהודי־סטופאשק ולא יכול. חיים זפת והרשיל “וארטוטה” ניטשטשו לגמרי. חיים־הירש הארוך נתחלף לו בלֶבֶנטי שמארקאטיוק הזקן ושמואל הפחמי נתגלגל אליו בדמותו של חיים קובאל…

“נו קדיש?” קרא בתרעומת חיים קובאל, בהעמידו את פניו הקהים־חרשים פעם על מַפחה הסגורה של שמואל הפחמי ופעם על סולומון, כמחייבו בדבר. “נו, קדיש?”

“אה?.. מי זה מת?”

“הבתולה טקליה בת אורפינה הזקנה.”

“אורפינה הזקנה…” נזכר הוא באותה זקנה מקומטה, שנטפלה אליו פעם, עם מקלה הארוך, על דרכו לסטופאשק ובסיפורה אודות בתה טקליה מוּכת השחפת.

מהסימטה הגדורה ביצבצו צלמים, צלבים, גויות מכורבלות, גויים מגולי־ראש, ארון מפוצל נשוא על כתפי שקצות. מראה ההינומה ופרחי־הדונג הטהורים, שהלבינו מעל הארון יחד עם התזמורת הכבושה, ספוגת העצב והשקט, הטילו צמרמורת בקרקפתו והוא הסיר את כובעו מעל ראשו ונצטרף אל הלויה. לא גרע עיניו מהארון, שהלך ורחק. צער וגעגועים לא יכול הבינם תקפוהו. המעמסה על לבו הלכה וכבדה וניחא היה לו בזה, ניחא מאוד.

נגרר ולש את הרפש המידבּק במבואות ובסימטאות מטונפים. תהה בעיניו על סאווא חשׂוּך־הבנים שמזמן שובו מהמלחמה ירד פלאים, חפר בארות ללא צורך בשביל עוברים־ושבים, השליך הכל אחרי גווֹ ונעשה לבטלן ומוחט נרות ומשרת בקודש בבית־הכנסיה. עכשיו נשא את צלבו ברמה. תהה על סאמוזון בעל־הגוף והיחסן שבכפר, הכופף את ראשו תחת ה“טרֶבּניק”¹⁵⁵ של הכומר לשם גניבת דעת והונאת הבריות, על הכומר מארֶצקי העשיר שמתחילת ה“מרקחה” התחיל מזלזל בחיצוניותו, מפזם פזמונות תכופים בלי הפליה, כמו קודם־לכן, בין מתים עשירים ומתים עניים, תהה והתפלא על שכל זה לא איכפת לו עכשיו כלל וכלל.

הגיע עד שערי ה“צווינטאר”, עמד רגע, נזכר בדבר־מה וחבש כובעו לראשו ופנה לאחוריו.

“אה?.. גם מנדיל, גם אחרים לא היו הולכים בגילוי־ראש אחריהם…”

נשבה רוח קרירה. אי־מזה עלתה עננה וכיסתה את עין היום הכהה גם בלא זה. מאיזו סימטה ביצבצו בזו אחרי זו פרות מועטות, מלוכלכות צואה עד לעטיניהן. הן צעדו אל עבר הבאר בעצלתים, העלו גרה, ניצבו ולא זזו ממקומן עד שגער בהן ה“שקץ” הקטן, בעל המצפנת הגדולה והמגפים הגדולים, שהסתחב אחוריהן. פתאום עקמה אחת מהן את ראשה הצדה, נעצה עיניה הזגוגיות בחלל האויר והוציאה געיה כל־כך עמוקה־פראית עד שלרגע קט נפסקה נשימתו.

“אה?.. וכי אינה צודקת שייבקה… שייבצ’ה’לה… כדאי אני לכל זה… ועוד לקשה מזה…”

וממחרת, כשניעור משנתו, נסתנוורו עיניו פתאום משפע לבנונית, וכשהתלבש בחפזון ויצא החוצה נדמה לו שעולם חדש מקביל את פניו. שלג כיסה את הארץ… יתדות הדרכים ושקערוריותיהן, גדרים וגינות וזבל, נבלות ושלדי כלבים וסוסים וחתולים – הכל, הכל היה זרוי שלג ולא היה אתר פנוי מניה.¹⁵⁶ הוא השתרע למרחוק, השתבץ והסביר פנים והתפאר לפני כל באי עולם באי־אלו מרחקים אין סופיים, שנפתחו לפניו בן־לילה.

אי־מזה נטפל ארטיום והוא רענן וזרוי אבקת שלג, התנשם:

“נחַי יֶם מאמא מורדוּיה…”

“מה קרה? אה?”

“אין לעמוד על הדבר בבירור.”

“דבּר דיבורים ואדע דבר.”

“התארגנו לגדוד… גדוד ‘הקוזאקים החפשים’… עולים לזוודיווקא לקחת מעט סוכר… ‘נחַי יֶם מאמא מורדויה…’ התהלל בנו של איואן קורקא: הם יעלו גם על פרגוֹנוֹבקה…”

“בנאמנות, ארטיום?”

“בנאמנות, סולומון.”

בן־רגע ונגולה המעמסה מעל לבו והיתה הרוָחה.

 

חלק שני    🔗

כד. רשות־הדיבור    🔗

פיתי־שלג התנשאו על־פני ערבות־שדה לבנבנות, הסתובבו באריר, צנחו בלי קול על פניו המשולהבים, נמַסו, נזלו בקילוחים דקיקים אל תוך פיו, אל תוך זויות עיניו.

מעשיות מני ילדוּת, מעשיות לבנבנות, קלילות וחשאיות הסתובבו באויר, חלומות זכּים מני בקרים רחוקים ביקשו תוהו זה את זה, צנחו לרגליו, נרמסו ולא נענוּ.

“ואחר־כך?..”

הוא הריץ את דמיונו מכל אשר היה אחר־כך, הצליף עליו והריצוֹ כאשר מריצים את הסוס במקומות־סכנה, הלאה, הלאה… אז נגלתה היא לפניו פתאום מן המרחק המושלג; בודדה וטהורה כפרח־סתיו תלוש ששלגים נשפוהו, שרוחות סחפוהו, שׂמלת־סיטץ¹⁵⁷ דקה לעוֹרה והפחד בעיניה הירוקות…

“שייבקה!”

כל כמה שקרב אליה, הרחיקה היא ממנו, חתר הוא בעיניו אל המרחק ונעלמה לגמרי. אז סגר את עיניו והלך כעיור ללא דרך, לא ראה כלום בלתי אותה, לא שמע כלום, בלתי קולה:

“סוּר לך ממני והלאה, סור…”

והוא התחנן:

“הנה, שייבקה, מעכשיו תראי… אדרבה…”

עם הערב היום ננערו רוחות מסביב, הלכו ותקפו מרגע לרגע, הסיעו תימרוֹת־חַשכוּת מאפסי המרחקים, הדביקו עיניו בגיבוּבי־שלג, הצליפו על פניו ברצועות צורבניות והוא הפך אותם פעם בפעם, החליף נשימה ופנה והלך הלאה הלאה.

כנקודת־אור היא הלכה לפניו, רחוקה וקרובה כאחת היא התותה דרך לפניו והוא נמשך אחריה, לא להימין ולא להשמאיל. הוא נמשך אחריה, כאחרי מזלו, כאחרי אותו כוכב שעלה לפניו באותו ליל־סתיו, כשעזב בפעם הראשונה את בּוּרטֶניק, כפר־מולדתו, שהיה עולה והולך לפניו באותם לילות־האביב, כשהתגנב אל “עבר המזרח” על־פני שדמות גליציה.

בשפלת הבוג שקטו הרוחות, השלימו אתו בבת־אחת וכשקרא בקול רם וממוּשך אל תוך החשכה: “מַע־בָּר־ה־ה!” החזירה לו הדממה כפליִם: מע־ב־ר־ר־ה־ה־ה!

“ר־ה־ה־ה…”

המעברה התנהלה בכבדות. גושי־שלג ושברירי־כפור התלכדו יחד, התקוממו לה במחשך, והוא, בהתאחזו בחבל המתוח בחלל האויר, פישׂק את רגליו ונסמך בכל כוחו על הרצפה והדיף קדימה, נזף באַרחיפ המעביר הזקן על שהוא פוהק ומתרשל במלאכתו. מצד הסֶכר שליד הטחנה, הגיעו פכפוכי־מים רופפים.

נכנס אל השכונה, לא יכול להבחין את רישומי ביתו של חיים־בר באשר כולו עטה חַשכוּת, נחפז ועלה במעלה העיר ועקל לעבר השוק. נשאר עומד תחתיו. הבתים מסביב היו מוּגפים כולם על דלתותיהם ותריסיהם ולאורם הקלוש של הפנסים המפוזרים לא נראתה כל נפש חיה.

והוא פנה כה וכה, ביקש לזכור את שמה של אותה עיירה גליצאית שנתגלגל אליה פעם, בליל־חורף אחד, עם הפלוגה שלו ושהיתה דומה מאוד אל פֶרֶגוֹנוֹבקה זו של עכשיו ולא יכול, תהה בעיניו על החלונות המאופלים של בית “ההנהלה העצמית”, הקלובים של ה“בונד”, של הציונים, ירד, אובד־עצות, במורד השוק.

מבין שורות הבתים שבצדי הדרך ניצנצו לו אי־אלו אורות מבליחים, הלכו והסתמנו חלונות בית־המדרש המוּארים, שטשטושים אפרורים התנועעו בתוכם…

“אסיפה!” נתבדר הוא. “שעת־כושר: אתיצב בקהל ואכריז בקול: יהודים, כך וכך!..”

בית־המדרש היה מלא מפה אל פה עד אפס מקום. אנשים ונשים הצטופפו, נדחקו בערבוביה, טיפסו ועלו על הספסלים, על עמודי־התפילה, התאחזו זה בזה עד שרבים מהם נראו כתלויים על בלימה, החליפו קריאות קולניות, התלהבו מתוך העוָיות משונות. שפע ההבל עירפל את חלל הבית ושלהבת העששית הגדולה שהיתה תלויה מעל להאַלמֵימר, שקעה כלשהו. פניהם של כל הנאספים היו מוּסבים אל עבר גור־אריה, שעמד על־גבי עמוד שכוּב בתחומו של ה“מזרח” והזעיף והנעים את פניו חליפות.

“…וכדאי הוא הדבר שייוָדע בין השדרות הרחבות של ההמון הפרגוֹנוֹבקאי,” הנעים את פניו כלפי צפונית־מזרחית, “אנוכי הייתי הראשון שהציע להתפשר: חמישה צירים מה’בונד‘, חמישה מהציונים, שנַים מ’פועלי־ציון’, שנַים מס”ס,¹⁵⁸ שנַים מ’לינת־הצדק‘, שנים מ’אחדות’." 

“חברת ‘לינת־הצדק’ אינה זקוקה לפשרותיך!..”

“חברת ‘לינת־הצדק’ היא רוב מנינם של בעלי־הבתים הפרגוֹנוֹבקאים!”

“שקט!”

“בוז! בוז!”

חום נעים לפף את גופו המטוחב־הקפוא, והקריאות השחצניות העסיקו, משכו והוא נכנס בעובי הקהל.

“שואל אני,” הזעיף גור־אריה את פניו כלפי דרומית־מזרחית, “מדוע לא דנתם עד הנה על הצעתי זו? האם לא משום שאתם יראים מפני ה’בונד'? האם לא משום שאתה כרוכים אחרי הלבלר של ‘ההנהלה העצמית’, מאני מיליגרוים, מי שהיה ‘סטארוֹסטא’¹⁵⁹ ואיש־סודו של קצין־המשטרה הקודם נאדזֶלסקי?.. האם לא?”

“גם ה’סטארוסטא' צריך פרנסה… אב לחמישה תולעים…”

“ש־קט, ש־קט!”

“מתמוגג הוא מנחת~רוח, גור־אריה…”

“השכינה שורה עליו…”

“השחין שורה עליו…”

“שקט! שקט!”

“בוז! בוז!”

“…האם לא מפני שהציונים הם בעצה אחת עם היהודים של ‘ששי’ ו’מפטיר'?.. של…”

“בוז! בוז!”

“רב לך לדבר!”

“בוז! בוז!”

נחשול של קולות התרומם לקראתו מפאת דרומית־מזרחית, התלכד עם אלה שנישאו לעומתם מן הצד שכנגד, עם הקריאות הבודדות שעלו מתוך הקהל העומד ביניהם, מסביב להאלמימר ובעזרה עד מבוא ה“פָּלוש”,¹⁶⁰ עם צלילי הפעמון של היושב־ראש, התלבט בחלל הבית, פחת וגבר חליפות.

“בוז!”

“רב לך לדבר!..”

“ש־קט! ש־קט!”

גור־אריה עמד רגעים מספר בלי נוע, הזעיף והנעים את פניו חליפות, ניסה להוציא מפיו אילו דיבורים ונפגע שוב בנחשול הקולות, נתכופף לעומת ווֹלקא שעמד על־ידו, התלחש עמו רגע קט וירד מעל העמוד. מחיאות־כפים רועשות של הקהל הצפוני־מזרחי ליווּ אותו.

“מי מבקש רשות־הדיבור?” נתרעש הפעמון.

אז עלה על העמוד ווֹלקא, פשט מעליו את הסגין ומסרוֹ למלכה שטיין, הפשיל את ידיו לאחוריו ונעץ עין זעפה בקהל הצפוני־מזרחי.

“גם הוא, כנראה, עבד בצבא…” ביקש סולומון מפלט מאותה מבוכה, שקפצה עליו פתאום מהמחשבה, כי גם עליו לעלות בעוד רגעים מעטים על העמוד הזה. “היה כנראה במלחמה… אה? הנה גם שמואל ‘השחור’…”

“חברים!” התחיל ווֹלקא. “זה כמה חדשים שה’בונד' מבזבז את כל כוחותיו על הבחירות אל ה’קהילה‘… ושואל אני וחוזר ושואל: מה לנו, הפועלים, לנו, שוכני רחוב־השפכין, לנו ידועי־העוני מילדותנו ועד היום הזה – מה לנו ול’קהילה’? מה לנו ולשותפות עם הציונים ועם ‘לינת־הצדק’ ועם ‘אחדות’? מה לנו ול’קהילה' שחרתה על דגלה: בתי־עלמין, שחיטה, מקוָאוֹת וכדומה?.. הפועלים הרוסיים, אותם שמיגרו בכוח ידיהם המיובלות את מלכות ניקוליי הרשעה והארורה, שקרעו את האזיקים מעל־ידי הפועלים היהודים – הם מושיטים לנו ידם לשלום, הם קוראים לנו לבנות יחד עמהם מלכות חדשה של עבודה וחופש, מלכות שכמוה לא היתה בארץ מיום היוָסדה. הם…”

“מוטב שתדבר על מלכות הפועלים שבבית־החרושת הפרגוֹנוֹבקאי.”

“שמואל, שתוק!”

“שמואל שחור, תן לו לבן־אדם לדבר!..”

“בוז! בוז!”

“ש־קט!”

“…חברים!” נתרתח פתאום ווֹלקא וניפנף בשני אגרופיו כלפי הקהל הצפוני־מזרחי. “בשעה שהקונטר־רבולוציה מגביהה את ראשה, בשעה שבית־ החרושת מרעיל ומסית את הגויים נגדנו, הפועלים היהודים, זורע שנאה וארס על סביביו…”

“הוא נוגע בעיקר,” נדחק סולומון אל עבר ווֹלקא. “תיכף אחרי כלותו לדבר אתיצב ואכריז: יהודים! כך וכך…”

“…בשעה כזו עלינו, חברים, להתאחד כאיש אחד עם פועלי בית־החרושת… הם…”

“הם כבר התאחדו מסביב לה’סאמוֹסטיניק'¹⁶¹ אנדריי בּוֹבּ!..”

“שמואל, שתוק!”

“טטרי שחור, תן לו לבן־אדם לדבר!”

“בוז! בוז!”

“שקט! שקט!”

“…הם חברינו היחידים…”

“בפרוע פרעות בפרגוֹנוֹבקה הם יירקו לך בפניך, ווֹלקא!.. יציגו את האיקונין הקדושים…”

“רד משם, טטרי שחור!..”

“בן שוחט, בוז!”

“ש־קט!”

“בוז! בוז!”

“…רבולוציה, חברים, או קונטר־רבולוציה!.. חיים או מוות!.. אצילים, ‘גלחים’ וציונים או…”

“בוז! בוז!”

הקולות הלכו וגברו במידה שאין לשער. ווֹלקא שעמד במשך רגעים בלי נוע, כגור־אריה בשעתו, סקר בעינים מלאות שנאה ומשטמה את הקהל הדרומי־מזרחי, התלחש כל־שהוא עם גור־אריה ומלכה שטיין וירד מעל העמוד. מחיאות־כפים רועשות של הקהל הצפוני־מזרחי ליוו אותו.

“מי שואל רשות־הדיבור?”

“אני,” ניער סולומון בכתפיו והתמתח כמו בשעה שהיו מפרשים בשמו בצבא.

“שואל אני,” ננער פתאום איזה קול מובלע מתוך הקהל העומד בעזָרה, “הנה אנחנו עומדים כאן ושומעים את שני הצדדים… אבל, מדוע זה אינם פותחים חנות של קמח זול?.. היקרוּת גדֵלה כעל שמרים, מיום ליום”

“ש-קט!”

“תנו לו לבן־אדם לדבר!”

“חבר פארבֶּר!” ניצנצו בבת־אחת משקפיו ושיניו הלבנות של היושב־ראש מעל האַלמימר. “על כל הענינים ממין זה נדון בפעם אחרת… עכשיו אנו עוסקים רק בענין הבחירות אל ה’קהילה' הפרגונובקאית… בכל תפוצות ישראל שבאוקראינה כבר נבחרו ‘קהילות’ ורק פרגוֹנוֹבקה היא כעיר הנידחת… מי מבקש רשות־הדיבור?”

“בחירות ושוב בחירות,” נצטלל הקול המובלע יותר ויותר והתרומם, “מאז שהתחילה המהפכה – בחירות ושוב בחירות!.. השתתפנו בבחירות אל האסיפה המכוננת הרוסית, ומה הועילו לנו? – לא הועילו לנו ולא כלום! השתתפנו בבחירות אל האסיפה המכוננת האוקראינית, ומה הועילו לנו? – לא הועילו לנו ולא כלום! השתתפנו בבחירות אל האסיפה המכוננת היהודית, ומה הועילו לנו? – לא הועילו לנו ולא כלום! השתתפנו בבחירות אל ‘ההנהלה העצמית’, ומה הועילו לנו? – לא הועילו לנו ולא כלום! בחירות ושוב בחירות!.. תנו לנו את אשר הבטחתם!.. תנו לנו קמח זול!.. תנו לנו עצים להסקה!.. היוקר מאמיר מיום ליום… באו מים עד נפש!”

“סדום!”

“גרוע מסדום!”

“ש־קט!”

“למה הנך נדחק כחסר־דעה?..”

“בבית־העלמין יש מקום פנוי בשבילך…”

“סאמוֹגוֹנשצ’יק¹⁶² נאלח!.. יחסן בישראל: הֶרשיל ‘בלילה’.”

“עוד תבקש אצלי, ‘עמלק’, מעט מים לשתות…”

“אני יורק על ה’יארצייט'¹⁶³ של אביך, אני יורק…”

“מי מבקש רשות־דיבור?”

“יהודים!” נשמע לו לסולומון הד קול עצמו כאילו היה מדבר לתוך חבית ריקה. “באתי אליכם מן הכפר!.. אנוכי מצוי בכפרים!.. חשכוּת!.. ‘שקצים’ משחיזים עליכם סכינים…”

“שקט! ש־קט!”

“…השליכו מאחוריכם כל המסחריים וקנו כלי־זין… אנוכי…”

“מסחר מלא רוָחים…”

“הנה זאת אמרתי לכם!..”

"מי עוד מבקש רשות־הדיבור?'' נתרעש הפעמון.

“שואל אני,” עלה איזה קול רעוע וזקן, “אתה, מר רפופורט, יושב־ראש בינינו… היית גם ראש הבנק שלנו… אמור לי, אם־כן, בבקשה ממך, מה הם רוצים מבית־החרושת? כלום את נדוּנית אמם הכניסו לשם?.. או ירושת זקֶנתם?.. וחוץ מזה, הנה גור־אריה רוצה שכולנו נהיה שוים… דורש טוב לבעלי־המלאכה… אם כן – אדרבה!.. יקח את יוכבד בתי לו לאשה… מה?”

“חה! חה! חה!”

“איח! איח! איח!”

צחוק אדיר הרעים והתגלגל בחלל האויר, פחת ותקף שוב. רבים מאלה שהיו תלויים על־גבי העמודים לא החזיקו מעמד מרוב צחוק, פירכסו ונאחזו זה בזה. זאת היתה הלצתו של אברהם־יוסי הנגר הזקן שיֵצר הבדחנות היה דוחק בו בכל מקום ובכל זמן, ואותה יוכבד שהזכיר היא בתו הבכירה שבכעירותה היתה למשל בפרגונובקה ־ היא ולא אחרת.

“חה! חה! חה!”

“לץ זקן!..”

“משלחת!..”

“ש־קט!”

“כאן לא מושב־לצים!”

“כאן לא מושב ‘ההנהלה העצמית’, חבר אברהם יוסי!..”

“מתחנף הוא אל הגבירים!..”

“מלחך־פנכה זקן…”

“לא כך צריך הייתי להכריז,” צבט סולומון בשפמו. “צריך הייתי…”

“אומר אני” נטפל אליו איזה בחור נמוך ורחב־גזרה שריח חריף של אומצה היה נודף הימנו, “כאן: יריד! חוריק, מוריק, שוריק… כל אחד בא עם סחורתו… לוּ הייתם מצויים אצל הגויים כמוני, הייתם יודעים את פירושו של ‘משחיזים עליכם סכינים’..”

“אנוכי – נחמיה קצב… גם אתה היית במלחמה?..”

“אה?..”

הוא שמע בפיזור־דעת. אותה התעוררות נפלאה שמתוכה הוא רץ מסטופּאשק ועד הנה שהיתה דומה למין שכרון, למין בולמוס תקיף ושליט ורב־הקסמים, כבר נתנדפה. נתנדפה גם אותה אימת־הציבור שקפצה עליו אחר־כך. נשאר רק עלבון קשה ופיזוּר־לב משונה. רגע נדמה לו שבינו ובין ווֹלקא ובין שמואל נפלה איזו טעות, שביסודו של דבר הם אינם מתנגדים זה לזה כל עיקר, ומשנהו נדמה לו, שתהום רובצת ביניהם ושלעולם לא יתאַחוּ. והוא התרגז על עצמו, על שאין ביכלתוֹ להשיג את הנעשה כאן ועוד יותר על שלא יכול להתריע על הסכנה כאשר היה עם לבו ולעורר את הלבבות. “לא כך הייתי צריך להכריז,” צבט הוא בשפמו, “הייתי צריך לעלות ולהודיע בפשיטות: יהודים! כך וכך… כנופיה של ‘שקצים’ מזוינים מתעתדת לעלות על פרגונובקה… אַה?”

“שקט! שקט!”

“מלצר! מלצר!..”

“בריינה, אני פוקעת מצחוק… איח! איח! איח!.. ‘אם כן, אדרבה, יקח לו את יוכבד בתי לאשה’.. איח! איח! איח!.. יוכבדל…”

“חברים וחברות יקרים,” התחיל מלצר בבת־צחוק עגבנית של מאוהב על הקהל, “לא אמת הוא מה שאמר כאן גור־אריה, שאנחנו הציונים משתמטים מלהתפשר עם ה’בונד' בדבר הבחירות של ה’קהילה' הפרגונובקאית. ־ רוצים אנו להתפשר!.. אבל, גור־אריה גוזר וּווֹלקא מבטל!.. ווֹלקא – עינו צרה בציונים ובשדרות הרחבות של העם הנמשכות אחרינו… רוצה הוא ווֹלקא להדיח את העם מאידיאליו… רוצה הוא שתשתכח השפה העברית מישראל עד שלא ידע איש מאתנו לקרוא את הכתובת העברית שעל־גבי מצבת אמו… ש…”

“בוז! בוז!”

“רד מעל העמוד! בוז!”

“מלכה שטיין, הסי!”

“מלכה שבא, הסי!”

“בוז! בוז!”

“בוז! בו־ז!”

אז סקר מלצר את הקהל הצפוני־מזרחי במבט מבודח־וַתרני, לגם מכוס המים שהושיטה לו בתיה ברומברג והתכונן לדבר שוב. אבל בו ברגע התרומם לעומתו שוב נחשול של קולות.

“בוז! בו־ו־ז!”

“בו־ז!”

הרעש הלך וגבר. צלילי הפעמון נתקטעו, נצרדו, שקעו.

ופתאום קפץ שמואל על שולחנו של היושב־ראש, קיפל את כפות־ידיו כשפופרת אל שפתיו ופתח בקול כל־כך מתוח ורם עד שלשעה קלה קמה סערת־הקולות לדממה:

“להוי ידוע שהחבר מלצר דיבר כאן אודות פשרה מדעת עצמו… אנוכי… אנחנו איננו מסכימים… שום פשרה בינינו ובין ה’בונד' לא היתה ולא תהיה ולא תקום!.. ילך לו ה’בונד' עם הרשיל ‘בלילה’ ועם חצי תריסר פועליו אל בית־החרושת ואנחנו על משמרתנו נישאר!.. בשעה הרת־עולם זו לא נעשה שום שותפות לא עם הרוסים ולא עם האוקראינים, לא עם הפועלים ולא עם הפּריצים, לא עם ההיידאמאקים ולא עם השליאכטה..¹⁶⁴ זכרו את השותפות שעשו אבותינו עם השליאכטה בנימירוב בשעת גזירות ת”ח… בבוא יום־אבדן לנו ממילא יבגדו בנו… כל העולם בגד, בוגד ויבגוד בנו… כל העולם רימה אותנו… אנחנו הציונים…"

“קוראים לעלות לציון…”

“לדבר בלשון־הקודש…”

“הס! הס!”

“בוז! בוז!”

“…גסיסה או תחיה!.. זחלנות ועבדות או עם חי ויוצר ועומד ברשות עצמו בארצו ההיסטורית…”

“בו־ז! בו־ז!”

“רב לך לדבר, רד!”

“בו־ו־ז…”

“לך לך אל אביך השוחט… אל ‘בית־השחיטה’!..”

“רד מעל העמוד, טטרי שחור!..”

“ש־קט!”

“תפסוהו שם בגרגרתו, את הרשיל ‘בלילה’!”

“הרשיל! היאָלם, ולא – ישאוך בסדין מכאן, הר־שילל!..”

“יורק אני על ה’יארצייט' של אביך אני יורק… עוד תקיא את ה’קֶרֶנסקאות‘¹⁶⁵ שגנבת ב’לינת־הצדק’… עוד…”

“תפסוהו בגרגרתו, תפסוהו!..”

סטירת־לחי צלצלנית הרעישה פתאום את האויר. נתנדנדו אילו מהעומדים על־גבי הספסלים והעמודים והשתערו כלפי מטה, קמה ערבוביה, נקלעו ונסתכסכו ידים אלו באלו ורעש של קולות צרחניים נשתרר מסביב.

באותו רגע קפץ היושב־ראש, רפופורט, על השולחן, הביט מעל למשקפיו על סביביו, החויר וקרא כך:

“עיר הנידחת!.. אני נועל את האסיפה!”

ובהחזיקו בשתי ידיו בעששית הגדולה התלויה מעל ראשו נשף בה בחזקה.

בעד שנים־עשר החלונות הגדולים של בית־המדרש הציצה אפלת הלילה.

“למי גפרורים?..”

“מה הדוחק הזה?.. הוי, וי…”

“פתחו את הדלת אל עזרת־הנשים!..”

“רחל’ה, אַיֵךְ?.. הוי וי, רחל’ה!..”

“מתדחקים… אין לעצור…”

“משוגעים!..”

“היידאמאקים!..”

ההדיפה והדוחק הלכו וגברו. בני־אדם צרחו, קיללו, התמרמרו ונישאו בעל־כרחם אל עבר הפָלוּש, וכשהוקאו דרך הפתח חוצה נתמוטטו רגליהם וכמעט שנפלו לארץ. כאן בתוך האפלה המושלגה כאילו נתפכחו בבת־אחת. אנשים ונשים, בנות ואמהות חזרו זה אחרי זה, שכנים, חברים למפלגה, זקנים התלקטו לכנופיות והלכו בחברותא, צחקו, ליגלגו, התוַכּחוּ, היללוּ את רפופורט שעיניו תדיר בראשו ושאין כמוהו מסוגל למצוא מוצא מן המיצר, חיווּ את דעותיהם על דא ועל הא.

סולומון תעה יחידי ביניהם ולא ידע את נפשו. היה כאן הכל משונה ונלעג ומרגיז ובה בעת גם מופלא, מורכב וחדש. הוא נכרך ללא טעם אחרי כנופית יהודים באים בימים שדיברו בערבוביה, וחיקה בכעס את דיבוּרם הסחוט־רוני כאשר יחקה הגוי את היהודי, ובה בשעה גמע בצמא את דבריהם.

במעלה השוק הוא נזכר פתאום בנחמיה קצב ומניה־וביה גם בסטופאשק ובכל הקשור בו.

“אה?..”

הכנופיות נתפזרו ואזלו. אי־משם הגיעו דפיקות אִטיות־זהירות על־גבי תריסים, על־גבי דלתות. חרקו צירים. הסתמנו פיתי השלג הבודדות שריפרפו בתחומי הפנסים המפוזרים. שנַים־שלושת הגויים שומרי־החנויות שבצלעי ה“ראטהויז” התעוררו פתאום והתחילו דופקים במקלותיהם ברעש.

“הך! הך! הך!..”

כה. ליד יער בורטניק    🔗

כל אותו הלילה התהפך מנדיל מצד אל צד, נשם ונשף בכבדות. תסבוכת משונה של ירידים ואסיפות, של בתים וחורבות של בתים גדרה מדי פעם בפעם בעד סוסיו, ששקקו אל אי־אלה דרכים עזובות, ובינות להם, כרוח פלשני, היה מנשב איזה פחד מרוחק, שלגי, קר. מפעם לפעם התעורר, שאף רוח. מאחורי הכותל, באורוה, נחרו הסוסים, שעטו על הקרקע והתחככו בשוֹקת בשקדנות כזאת, כאילו רצו להזכירו איזה דבר שנשתכח ממנו, ממנדיל. ומנדיל שידל אותם מתוך חבלי־שינה: “לא נשתכח ממני דבר, סוסים, לא נשתכח…”

לפנות בוקר היתה התסבוכת יגעה ביותר, קלטה אל תוכה פנים חדשים מקרוב באו, שהיו מריבים ומתדיינים זה בזה, ופתאום השתער אי־מזה אביו, ווֹלף, עליו השלום, כשהוא גועש ומגפנף במקלו העבה, בעל־השִׂכִּים, כלפי גריגוֹר וקורא בקול לא לו: “השליכהו מן הבית, מנדיל…” ומנדיל נתחלחל ונגער:

“אבא רחימאי… טפוּ…” 

התרומם, חיטט בידיו על סביביו בחזרו אחרי מכנסיו.

“לאן זה, מנדיל?..” עלה מן היציע הסמוך קולה של רבקה, שהיה נראה פיכּח ביותר.

“כבר דולח היום… ארתום…”

“לאן ‘ארתום’, מה ‘ארתום’?” התרוממה רבקה והתחככה בשתי ידיה בראשה. “הלא זה רק אתמול באת, הלא?”

“אַל לך לבלבל את ראשי, אַל לך… פעם אמרתי ולא שתים: לא צועני אנוכי, צועני…”

“והדירה?” נתעקרה מפי רבקה אותה שאלה שניקרה במוחה כל הלילה. “מה הגידו לך אמש ארטיום?.. מיקיטי?..”

מנדיל לא נענה לה, נתעטף באדרת־עור־הכבשים ויצא אל האורוה, תופף על עכוזי הסוסים, הניח לפני ה“בָּרוד” שבולת־שועל ולפני “בעל־העבירה” הוסיף סוּבין, הלך ודלה מים מן הבאר והביא לפניהם, השקה אותם בזה אחר זה, פתח את שער האורוה, דחף לפניו את עגלת־החורף בעלת שני המוטות והציגה ליד הבית, ניער את השלג מעל מגפיו ונכנס אל הבית.

“מה הגידו לך?”

“מה הגידו – כלום לא הגידו,” פשט מנדיל את אדרתו והתלבש לדרך. “אנוכי אליהם: נו, בחורים, דיבורים!.. והם: כך וכך… הישאר! כל הכפר בפה אחד: אתה בינינו כאחד העם! ואנוכי אליהם: כלום באחד העם הדבר?.. אם כל היהודים גוֹרשו מכאן – ואנוכי מי? – צועני?.. אבא רחימאי…”

“נו?”

“והם: הם לא גורשו – בעצמם ברחו… ואנוכי אליהם: מילא, היהודים חטאו; אבל הבתים במה חטאו? אלא מאי? רוצים אתם לעקור מן השורש? עקורו! הא לכם גם את ביתי, הא… סחבוהו כנבלה… תתחרטו!..”

“מדימוֹב, מנדיל, עוד לא בא מי־שהוא?..”

“טוֹ, טוֹ,”¹⁶⁶ כבר חתך קולו של מנדיל ברמה. “הוא אשר דיברתי להם: איואן קוּרקא והתרח הזקן, שמארקאטיוּק, יעקרו מן השורש ואנוכי אהיה להם לפה, אהיה? למליץ־יושר לפני דימוב?.. פֶה! עוד לא נולד אותו גוי שירמה את היהודי…”

ויצא שוב אל האורוה, הסיר, אגב קינוח הזיעה, את השטיחים מעל־גבי סוסיו, ניער מעל רעמותיהם את אבקת־השלג, שחדרה לכאן בלילה דרך מחשוף המעזיבה, מחה פירורי המספוא מעל פניהם, הוליכם החוצה, רתם את ה“ברוד” אל בין המוטות ואת “בעל־העבירה” קשר מאחור, אל החח שב“כנף” העגלה, הטיל את דלי־הפחים לתוכה ונטפל במהירות אל הבית.

“ברקאי…”

“מזמין לך הקדוש־ברוך־הוא נסיעות… על־כל־פנים, היית ממתין עד שישוב סולומון… הלא כה אמר בפירוש: ‘דודה רבקה, אם ירצה השם, עם בוקר אשוב…’”

“וטרם יפנה כה וכה,” הידק מנדיל היטב במחגורת את אדרת־עור־הכבשים אל מתניו, “ואנוכי כאן… ‘יפה, דודי, עשית,’ יאמר וייהנה כשישוב מפרגוֹנוֹבקה: שם גזירות על סוסים, רבקה’זציות…”¹⁶⁷

“מנין לך?”

“סח לי אתמול מיכיילו ראק… אמכור את ‘בעל־העבירה’ ואני צפור־דרור. צפור…”

“נמשך אתה אחרי הנסיעות כאחרי ה’שמד' חלילה… הנך הולך כבר, מנדיל?.. סע לשלום…”

…החוירו רקיעים ושלגים. ביצבצו מתוך הערפלים הלבנבנים עגלות רתומות לשוָרים, שיצאו אל היריד הגראבוֹבאי מבעוד לילה. צרד ועלה מפעם לפעם צוֹבּ־צוֹבֶּה עצלני. מאיזה לול מוּבל צעקו אוָזים. נטפל כפעם בפעם “בעל־העבירה” אל מנדיל, ההביל בפיו, נשתפשף בו בצוארו ומנדיל הרתיעוֹ רכות בידו. עמם מרחוק הצלב הגדול שעל פרשת־הדרכים. נוצצו חריצי־הדרך הכבוּשים כאילו נחשלו מכסף.

קמעה־קמעה וערבות־השדה נתמלאו נגוהות־הבוקר. היבהבו צחצוחי־שלג כאבני־חן מקרוב ומרחוק. הוּפג מעט זכרונו של מנדיל והוא הפשיל את מצנפתו האגנינאית¹⁶⁸ והסתקר. נטפלו עגלות טעונות יהודים עם צוארוני־מעילים מוגבהים, יהודיות מכורבלות, כולם נעוצים בתוך כבוּדה של חבילות וסלים ולולים ריקים ומנדיל הפך את פניו אליהם ויברכם ב“צפרא טבא ויפה ליהודים!” וגם את הגויים בירך, תפס את מבטיהם של אלה כשהם צמודים אל “בעל־העבירה” ונתירא פתאום מהעין הרעה, שרק אל ה“ברוד” ועבר על־פניהם, גנובות, כלאחר־יד. סוף־סוף, הגרוע בעדרו, “ברוד” זה, שקול כנגד כמה וכמה סוסים משלהם. ולמרות זה, חזירים, הם נוטלים לא פחות משלושה־חמישה רובלים נסיעה מפרגוֹנוֹבקה עד גראבוב. אבא רחימאי, לאן זה חלפו־נגוזו אותם הירידים הגדולים המטופלים בסוסים־נשרים שבּזאשקוֹב העיר?.. ובּילוֹ־צֶרקוֹב וּבּאלטה?.. נתרחקה באלטה מעלינו, כאילו נתגלגלה אל עבר הסמבטיון.

בקרבת היער הבורטֶינקאי התרכזו עגלות מספר. העפילו האנשים לעלות על ההר החלקלק ותמכו מאחור בעגלותיהם המטולטלות. התחממו. התבדרו. התנהלו לאִטם ומתוך כובד־ראש לאורך המבואה החוצה את היער לשנַים. התנהלו בשורה, בזה אחרי זה, כ“צ’וּמאקים”,¹⁶⁹ שוחחו בקול רם ומכה הדים.

“חלפו הזמנים, אַה, דודים,” התגרה מנדיל, “כשהיו עוברים את זה היער מתוך פיהוק… או מתוך זמר… ניקוליי, בודאי שמתדשן הוא שם מנחת־רוח, ניקוליי…”

“צֶה, מנדל, נֶי בִּידָא, אַבִּי זִ’ינקא מוֹלוֹדא,”¹⁷⁰ התחכם איזה גוי פרגוֹנוֹבקאי.

“ניחא להם בזה,” התחכך מנדל אל תחת מצנפתו האגנינאית. “לכולם ניחא… עֵשׂיו!..”

היריד נגמר בעוד צהרים. אי־אלו גניבות וחטיפות נפלו בשוק־הפרקמטיה והחנוָנים נבהלו לארוז את סחורותיהם ולעזוב את היריד. בשוק־הבהמות שלט לרעה בלבול־הכספים. על “בעל־העבירה” רבו הקופצים, אולם בכל פעם כששני הצדדים כבר הקישו דום זה על כף־ידו של זה, והמשא־ומתן כמעט שהגיע לידי גמר, היה נטפל שמעיהו־יואל – מי שהיה בעל־עגלה ושעכשיו, לעת זיקנה, נעשה סרסור של בהמות, והוא ידידו של מנדיל משכבר הימים – היה נטפל וכוהה במנדיל: “מנדיל, ראה במה אתה בוחר… כל יום מלכויות חדשות במדינה ואין לשטרותיהן שום ממש…” ולבסוף הביא לפניו איזה “שליאכצ’יץ”¹⁷¹ מבית־האחוזה הזוודיווקאי וזה שילם לו במיטב כספו מאה רובל. גויים נצטופפו מסביב, תחבו פניהם זה על־גבי זה מתוך סקרנות¹⁷² ויראת־הכבוד והשליאכצ’יץ הזוודיווקאי היה “סופר ומונה ממש” מעות קיסריות, קרנסקאות, קארבּובנצים,¹⁷³ רובלים של כסף, ועשיריה של זהב…

על כן “קידשו” לבדם, מנדיל ושמעיהו־יואל, על הסוס בחדרי־חדרים שבבית־האכסניה של החיים־יוסיכי ואיש לא היה בהתבודדם שם יחדיו. שניהם נתבסמו, נתלהטו, שוחחו בלב אל לב ונזכרו נשכחות מני עבר. מנדיל שפך לפני שמעיהו־יואל את מרי־שיחו, סיפר לפניו בפרוטרוט על המהפכה שנתחוללה בסטופּאשק ועל הבהלה שקפצה עליו כששב אתמול לפנות ערב מנסיעותיו ב“סביבה” וראה מה שראה.

“כחתף בא הדבר, שמעיהו־יואל רחימאי… מודה אני ומתוַדה: לא אוכל שוב להביט לנוכח עיניו של גוי סטופאשקאי… לא אוכל… לא מזרע היהודים אנוכי, אם אוּכל…” 

"ירוק רוקך על סטופאשק, מנדיל, ודי! לחיים! לחיים!. "

“לחיים, שמעיהו־יואל ליבתי, לחיים! לא מזרע היהודים אנוכי אם אוכל… נהפך לי סטוּפאשק… לראות את פניהם לא אוכל…”

“נהפך… מה זה דובבות שפתיך, מנדיל, כלום רק סטופאשק נהפך? ובורטניק? ודידקובצי? וגראבוב גופא? העולם נהפך ואין להכירו…”

“אה, אה…”

“איה סאבֶנסקי? איה יארושינסקי; ומיכל בנו?.. איה אותם הפריצים ואותם בתי־האחוזה? איה אותם סוחרי־הסוסים ועדריהם? איה אותן הנסיעות למרחקים? אדרבה, אמור לי, מנדיל, איה אותן הנסיעות למרחקים? אותן המסבאות עלי דרכים? נוסע אתה בישימון־מדבר והנה לך פתאום מסבאה… ועוד טרם התקרצפת כדבעי והנה לך שוב מסבאה… אש, גלדי־שומן וקורקבנים מצומקים… ואם בגבורות ־ וימוֹרוֹזיק,¹⁷⁴ לביבות, מרק כפול,¹⁷⁵ אוָזים בקפוטות¹⁷⁶ – וכל זה בפרוטות… ואם בגבורות – בחצי פויגל…¹⁷⁷ באשר היה חצי ממש. וגם ביהודים היה ממש. היה ממש… היו מקיזים לעצמם דם בבית־המרחץ… מדי חודש בחודש היו מקיזים… באשר היה די ויותר… ועכשיו?..”

ועכשיו?..

“טו, טוֹ…”

“כל בר־נש, כל טינופת מתטלטל בשטרות מצוירים במלוא מכנסיו… ואני טוען אליהם: לפנים היו הבתים קטנים וזוחלי־עפר… בתים מערות… ויהודים היו עולים מתוכם – זאבים! דוּבים! חיות!.. ועכשיו? כל בית – עוג מלך־הבשן!.. ומי עולה מתוכו? ־ פרעושים! נבֵלוֹת! חולשה – חלשות!”

"טוֹ, טוֹ.. "

“נהפך העולם, מנדיל, ואין להכירו… וכי קלה זו בעיניך? ־ בֶּנצ’יק שפאק!.. משפחת ה’כפתורים‘!.. אבי, עליו השלום!.. אביך, ווֹלף סטוּפאשקוֹבר, עליו השלום! – דובים! היו מהלכים אימה על ה’קהל’… על הסביבה… לוּ היו קמים, מנדיל, מקבריהם – פּוֹ! פּוֹ! פּוֹ!.. לחיים! לחיים!..”

“לחיים, שמעיהו־יואל, ליבתי! שומע אתה?”

“שומע אני ושומע היטב, מנדיל…”

“אמרתי לסור לבורטניק תחילה… אמרתי: אשמע מה בפי אמי… מה בפי פיצי… וכי קלה זו בעיניך? ־ יושבי־כפר היו אבותי מדור־דור… והנה נתגלה הלילה אבי, עליו השלום… מגן־העדן המזהיר נתגלה: מדוע לא תמכור את הרַמָךְ, הוא שואל כמתרעם, ואנוכי אליו: ומה, אבא?.. והוא הופך את פניו ממני ואומר בהאי לישנא: בביתו של חיים זַפָּת מזדקרת ארובת־ העשן… אה?.. מה ענין רמך אצל ארובת־העשן?.. לא מזרע היהודים אנוכי, שמעיהו־יואל, אם אישאר לגור בסטופאשק!..”

“הוא אשר יעצתיך, מנדיל: ירוק רוקך על סטופאשק ודיי.. אבל, לא לפרגוֹנובקה¹⁷⁸… תֵּה לא ייקרא מַשקה ופרגוֹנוֹבקה לא תיקרא עיר… לגראבוב צא! ביתי – ביתך, מנדיל, ואוּרוָתי – אורוָתך. שבת אחים נשב ופת ביחד נאכל! לא נאבד, חלילה… נקוט כלל בידך: לא יכול העולם להתקיים בלי סוס אפילו שעה אחת.”

“בד־בבד כמו שהיה בחיים,” מילמל מנדיל כבינו לבין עצמו. “אנוכי אליו: ומה, אבא? והוא הופך את פניו ואומר בהאי לישנא: בביתו של חיים זפת מזדקרת הארובה…”

…כשיצא מנדיל מגראבוב כבר העכיר חלל האויר ואפקי הערבה האפירו. רוח צפונית נשבה מן המרחביה, השטיחה שכבת־כפור דקה על־גבי ה“ברוד”, הקרישה את יתדות־השלג והן חרקו תחת אופני העגלה כזכוכית בהיחתכה:

“אטי־א, יתום!”

הוא חש איזו ריקניות משונה מאחורי גבו ונתחרט על שנזדרז להמיר את “בעל־העבירה” באותם השטרות המצוירים ששמעיהו־יואל השפיל אותם כל־כך. אולם דאגה זו נבלעה עד מהרה באיזו דאגה אחרת, עמומה וגדולה וחסרת חקר ותכלית, שהתחילה מדמדמת ועולה בלבו, והוא השמיט את מצנפתו על אזניו והתכנס בתוך עצמו. אפלולית הדמדומים זחלה אליו מכל אפסים ומראות־הלילה, בהתלכדם עם אותו המראה שבדה מלבו לפני שמעיהו־יואל, סגרו על דמיונו מסביב.

“אין זאת,” הירהר מנדיל, “כי יד ההשגחה באמצע… והראָיה לדבר: שוכני עולם־האמת… הלא יודעים הם שם, בעולם־האמת, מכל הנעשה כאן… עולם אחד! הכל מתפרסם שם במהירות כמו דרך עמודי־הטלגרף, להבדיל… אלא מה? מדוע פגע הרעם ביהודי סטופאשק, דוקא פגע?.. מסתמא חייבים אנו יסורים… ומי יודע,” נתעורר פתאום מנדיל מרעיון מצודד־לב, “ומי יודע אולי, אולי חייבים יסורים דוקא גוֹיי־סטופאשק, דוקא… כלום המעשה מ’החומש' בסדום מעשה בדוּי הוא? כלום מה’הפטורה' הוא לקוּח? הוא אשר דיברתי אתמול למיכיילו ראק: אם החילותם להסתכסך ביהודים ־ נפול תפלוּ! כי מי לנו גדול מניקוליי? ומה עלתה לו? אדרבה, אבא רחימאי, מה עלתה לו, לניקוליי?”

“אי כאן הדרך לסטופאשק, דודי?..” 

זה היה סמוך ליער בורטֶניק. מתוך האפלולית צף פתאום איזה גוי מגולח, שכובע “סטודנטי” עם מצחה מכוסת־לכּה, היה לראשו, ומנדיל שהדרכים היו כאן נהירים לו כרחובות סטופאשק, שאלו בלי משים:

“אי כאן הדרך לסטופאשק, דודי?”

“לא אדע!” ענתה המצחה הנוצצת ברוגז:

“טפו!.” ירק הזקן אל תוך חלל האויר ולא יכול למחול לעצמו את דבר התבּזוּתו לפני הגוי. ודוקא פנים ידועים לו…

והוא התעקש וכמו להכעיס את מי־שהוא תקע את המושכות בחח שב“כנף” העגלה, ירד מעליה והתחיל מתנהל לאִטוֹ, במתינות ובישוב־הדעת לאָרכה של מבואת היער הגדולה. וכשקשקושו של דלי־הפחים התחיל להטרידו ביותר, הבליג על עצמו וחתר בעיניו אל חלל המבואה. אך המבואה ארכה משום־מה ביותר ונסתתמה מדי פעם בפעם במחיצת־עצים חדשה… רגע ומאחת מהן נשב אותו הפחד המרוחק, השלגי והקר של לילה ומנדיל פנה כה וכה. אז תמהו לו הלבנים הזקנים תמיהה גדולה: “מה היום מיומים מנדיל?..” ־ “טוֹ, טוֹ…” והם נשבעו לו. הלבנים הזקנים, בקיטליהם ובזקניהם הצחורים: “הן לא מתמול ולא משלשום אתה מכיר בנו, מנדיל… שלום מסביב!” אך הוא לא האמין להם. נדמה לו, מאחוריהם, אי־שם בחביון היער, מי־שהוא אץ בקצב עם ה“ברוֹד”…

“הנה מתחיל תיכף ההר,” שׂשׂ מנדיל לקראת הגשר הקטן שמעל להבּדיד¹⁷⁹ הסובב את היער “ו’אִמרו לאלוהים!'…”

“איי סט־א־א־א־־־ן!!!”¹⁸⁰

נזדקף הגשר קוממיות ואבדה הדרך.

“דאוואי גרושי…¹⁸¹ אמך!..”

מחמוקי הלסתות המגולחות, שהכובע ה“סטודנטי” הצר לא הלם אותם, ניצנץ שוב דבר־מה מאוד ידוע ועיני מנדיל אוֹרוּ:

“נֶסטוֹר?.. מורזא מבורטֶניק?.. מה לך, ההשתכרת?..”

“מה זה… אמך!.. אתה… אמך!..” נגע פתאום מן הצד קנה־רובה כמעט אל חזהו ומנדיל נזדעזע: “שמארקאטיוק הצעיר?”

“טַרטַר… אמך!..”

הקול הפריז לצווח והרובה התנפנף הנה והנה, כאילו רצה להרתיע את מבטיו של מנדיל אחור, אבל מנדיל ממילא לא ראה כלום, דיוקנו של אביו וולף, שניצנץ כהרף־עין מתוך המאפליה שנתהוותה מסביב, העבירו על דעתו והוא התאחז בקנה־הרובה השלוף ועל־ידו באותה בריה עבה־גלומה שהחזיקה בו, התגולל עליה פרא, בכל כובד גופו הדוּבי.

“בן בנה של כלבּה… כלום חיים זַפָּת אנוכי?.. כּהיידאמ… אק…”

“נֶ־סטור, דוּי!..”¹⁸²

“נ־סט…”

שעה ארוכה עמד ה“ברוד” ליד הגשר הקטן ולא זע ממקומו. שתי היריות שהרעישו את האויר בקרבתו הממוּהוּ והוא עמד תחתיו והשתעמם ללא טעם, גנח ולקק את השלג, הפך חרטומו וגירד בשיניו, עד היכן שהיה מגיע, את עוֹר גבו.

אחר־כך הוא חש וראה בבת־אחת אותו גוש מטושטש שהשחיר מעל השלג בקירוב מקום והוא זע אל עֶברוֹ, הריח בו מכל צד וחרג ונרתע אחור.

וכשכרעי רגליו האחורניות נתחבטו בעגלה חרג ונרתע שוב, נתקלה העגלה באופן אחד בגוש ונהפכה על פיה, נתקשקש דלי־הפחים ונפל מתוכה והוא נבעת ונתבלבל עוד יותר והתחיל רץ וגולש מן ההר.

וכך היה רץ ה“ברוד” כל אותו הלילה. עיניו נתעכרו ונתבלטו, גופו הזיע והבהיל, פיו הקציף ריר והוא רץ ברעש על־פני הדרך הסטופאשקאית השוממה עדי הגיעו בדמדומי־הבוקר אל ביתו של מנדיל.

כו. נסטוֹר מוּרזַא    🔗

אחרי אותו מעשה שׂמוּ נסטור מורזא ושמארקאטיוק הצעיר את פניהם בדרך קפנדריה, דרך לא סלולה, לעבר סטופאשק. נטוּ אל ביתה של דוּמְנָה שצ’וּר אשר בקצה הכפר ואחרי שהטמינו את הביזה שבאמתחתם בבור של “ז’וּם” מתחת לתבן, עלו בעליית התנור וַיישנו. כהרוגים ישנו מחצית יום ולילה מבלי הגיב כל־שהוא על שאון תנועותיה וטיפוליה של דוּמנה, בקומה ובצאתה ובבואה ובהסיקה את התנור להחם את הבית ולהזיד נזיד בשבילם. ורק כשהתנור הוחם עד מאוד ננערו וקפצו בזה אחרי זה תמוהים ותוהים רגע לקול גלגולי צחוקה הרוה של דוּמנה. ואז התחילה המסיבה. זללו, סבאו עד כדי שכחת עצמם, התהוללו; וגם דוּמנה, שהיתה בעצה אחת עמהם, התבסמה, ניצחה עמהם באיזה זמר עשיר־העלילה ונוגע ללב עד לידי זילוג דמעות, הלכה פעמים ל“רחוב הטיט” על מנת להביא “יי”ש וגם סאמוֹגוֹן", פיזרה לאורם הכהה של חלונות הקיטון הזעירים ומוּרדי־ הוילאות, את אהביה לשניהם.

עם חשכה נהפכה דוּמנה לאחרת, התחילה משתמטת מגיפופים, לימלמה מתוך רוגזה למלומים סתמיים, בינה לבין עצמה, יצאה ונכנסה חליפות ולבסוף נפלה פתאום לתוך הבית בבהלה והודיעה חטופת־נשימה על איואן אחרימצ’וק המיליציונר המתהלך ו“מרחרח” משום־מה בקרבת הבית ושניהם נבהלו להימלט דרך הדלת האחורית.

בתנועות מטולטלות, נוטה לנפול בכל רגע ורגע, אץ נסטור במורד הגן המושלג שמאחורי הבית, נתקל באילנות, התמוטט ונפל, זחל על ארבעתיו, התאחז בזרדי הגדר, החליק, טיפס, השתלך למטה ושוב קם, הוסיף צעדים עופרתיים בעזובת השלג, מתאנח ונוזף על כל תקלה, אומלל ועדי־אובד – אבוד לעצמו…

הכוהל המרובה יחד עם בליל תוסס של כרוב כבוש, מקפא רוטב של חזיר ושאר דברי־אוכל שהגיח לתוכו שלחו אדים חשכים אל מוחו, דלוחית רעה פירכסה אל בית־הבליעה עד להקאה, כל עקירת־רגל עלתה ביגיעת־פרך ממש ואולם מאחור רדף אותו אחרימצ’וק, שוטר ו“בּארבּוֹס”, רדף על צואר כדי להסגירו למוות והוא אץ כל עוד נשמתו בו, נוזף ומפלל.

“הה, אלי, בעד מה?..”

אימת הדין על פשעיו האחרונים ואותה אימת־הדין שנקבעה בלבו למאז שברח מתוך המלחמה בלא רשות־בעליו, אשתקד, מאצל טארנופּול, התמזגו עכשיו לאימת־מוות חשכה. ניצנץ אבּאקלי, מפקד הגדוד שלו, כשהוא משתער אל אחד משלפי־המלחמה שהובא אליו יחף ומגולה־ראש ומרביץ את חרבו על קדקדו… עוד מעט… הח… חח… סילון של בליל רותח התפרץ מגרונו, הערה את פרצופו והכניע את צוארו כאילו לאבחת חרבו של אבּאקלי.

“הה, אלי…”

והאפלה כמו נתקלשה כל־שהיא… מצא את עצמו בדרך־המלך והחליף רוח, הקשיב קשב וכשלא שמע קול צעדים מאחריו התחיל ממתן קצת את צעדיו. אילמלי היה יכול להתחבא אי־בזה עד בוש!.. עמד שוב והחליף רוח. כוחו כמעט עזבוֹ. ופתאום נתמלך בלבו: “אנוכי סתם איכר…” היטיב את כובעו הסטודנטי שתלה ברפיון על ראשו, רכס את אדרת־עור־הכבשים שלו על רכסה היחידי והישיר קצת קומתו. "אנוכי איכר של מה־בכך… מאת קארפו אחי־אשתי בזוודיווקא הכפר הנני הולך… ומהיכן אקח לך כתבי־תעודה מהמלחמה?.. כך יאמר… וינשקהו איפוא באחורו…

קשקוש חרישי הפסיק את דרכו. הבחין: זאת קישקשה, מורעדת על־ידי הרוח, גולת־הפח המעורערת, העוטרה את ראש הצלם הגדול שעל פרשת־ הדרכים לסטופאשק ולבוּרטניק. נשען אל עמודו. הביט מאחריו. מתוך החשכה רעדו אשִים בודדות מסטופאשק… נמצא… נמצא הדבר, סטופאשק מאחוריו… ופתאום השיג מוחו שהוא הולך ומתרחק מסטופאשק יותר ויותר ושדוּמנה אין עמו שוב… אז ביצבצו לפניו בהשוָאה אל ביתה החם המחסי של דומנה ואל דומנה זו גופה, בשרנית וצוחקה, לחייה ושפתיה צבועות בסומקא כאחת אשה מן הכרך, תאוה לעינים – ביתו הוא אשר אליו הוא הולך עכשיו, מסואב ומוקדר, טפליא וחזיריא, אורפינה אשתו הארוכה ורזת־הבשר וכמעט שלא התבכה מעוצר דאבה וצרה.

“בשֶׁלה… אִמה!..” נתכוון כלפי אורפינה אשתו. “כל צרותי בשלה…”

לכאן נכנסו יסורים וסבלות בתוך המלחמה ושלאחריה, אחרי שהשליך אותה אחרי גווֹ, ממרורי־סכסוכים ומריבות שאינם פוסקים בינו ובין קארפו אחיה על שני מורגי־השדה אשר ליד בקעת־ה“מאצ’יכי”, הפחדים הגדולים אחרי התנפלותו על אותו שליאכצ’יץ וגם המנוסה המבוהלה של עכשיו מביתה של דומנה… הכל בשלה!.. רזת־בשר, פיה מפיק ריח־סרחון רע, לכלוכית. היא עמדה כמפלצת על דרכו, ככשפנית רעה וכשניסה לפגוע בה בחמת־כוח הרימה קול צעקה וצריחה איומה “גוואפט!.. גוו־אַ־פט!..” קולי־קולות שנשמעו למרחוק, התינוקות מזדעזעים ובוכים, שכנים ושכנות… אז יצא מכליו והתחיל לדוש בה באכזריות מאין כמוה, בעט ברגליו באשר מצא, עצמותיה חרקו ומלאות בטנה נעססה מתחת לעקבי מגפיו.

“ארצחך… אמך!” הקיש ברגליו בשלג התחוח שמשהו משל גמישות כרסה של אורפינה הוחש בו. “עם קארפו אחיך יחדיו… אִמך!”

וככל שדש בה יותר הצטמצמה בתוך עצמה, קולה נחבא ותנועותיה שותקו… סוף!.. אין שוב חורץ לשון כנגדו ואין כושף על דרכי חייו… חפשי הוא לנפשו!.. אין לו צורך לא במשק ולא בקרקע שליד בקעת ה“מאצ’יכי” ולא בכלום… יש אצלו משלו… האִסטרטיא שלו קולטת אנשים יותר ויותר, מתנפּלים על פריצים ועל ז’ידים, והוא ראש להם ופטרון… וחלקו להם שלל בהרחבה יחדיו, ואולם אל דומנה – אַל הָהִין!.. הוא לבדו נאמן בביתה, באמברה, בעליית־תנורה החם… דומנה!.. דומקה!.. דומוסיה!.. פרטים שונים מחן נאפופיה עלו בלבו ומילאו אותו חלחלה… הנה היא נהדקת אליו בכל כוחה, ריח טוב של דוהן וסומקא… אִמה!.. ככלבה יקרה!.. והנה תתחמק פתאום, ידיה שוּמוֹת על חלציה, אָרבותיה השמנות מתבלטות ממעל לבתי־השוקים של מגפיה הקצרים ומצחקת בקול… וכשהוא מנסה לתפסה בידיו תנוס מן הקיטון ודרך סדק שמלתה האחורני מבהיק חלוקה…

“דוּמנה… אִמך!..”

שום חפץ לא ישוה באהביה! את כל חפץ לבה יתן לה! את מטבע־הזהב בן עשרה הרובל שנפל בחלקו, את מטפחת־המשי שמשך מן הביזה בלי ידיעתו של שמארקאטיוק (גחן ופישפש מתחת לבית־השוק של מגפו הימני), את חלקו אשר בבור, את הכל… מחר ישוב אליה… יצא מבורטניק בשעה מושכמה ויבוא אליה עם חשכה… יתגנב בהיחבא אל הדלת האחורנית וידפוק חרש: דומנה… דומקה!.. הא לך את מטבע־הזהב!.. את המטפחת! את כל חלקי, ואל ידע שמארקאטיוק… אִמו! אל ידע איש דבר!.. השליך את הכל, את ביתו, את אורפינה אשתו, את הכל!.. תביא־נא “רבע הין” יי"ש, תסיק־נא את התנור… אִמה!..

התקרב אל יער בורטניק. העפיל בהכשלה, מיטלטל הנה והנה, בהר. צימצם את כוח־שמיעתו. דממה. עמד ליד הגשר, גחן והסתכל. “היי! למה תסתכל ככה?..” כמו נשאל נסטור על־ידי מי־שהוא פתאום. “רק… לשם מה־בכך… אנוכי איכר של מה־בכך… מאת קארפו אחי־אשתי הנני הולך ומתרונן לי…” נענה הוא והמשיך צעדיו הלאה. ושוב עמד והקשיב. דממה…

“אַה־הוּ־וּ־וּ!..” קרא נסטור פתאום בקול, כשלבו הולם בחזקה. “אַה־הו־ו־ו…” נענה לו הד ריק וחסר־חיים שאחריו לא בא אפילו זיע כל־שהוא.

תקיפות הוללה קפצה אז על נסטור והוא הישיר את קומתו. נזכר באותן שתי היהודיות שטולטלו כאן שלשום מעל עגלתן ושנחפזו כל־כך למסור לו ולשמארקאטיוק את כל מעותיהן וגם חלק מסחורותיהן… ולא זו אלא שנכרכו עליהם, מנשקות את ידיהם, מעתירות עליהם ברכות ואיחולים ומתחננות על נפשן… וגם בעל־העגלה היהודי קפא תחתיו ורק שאל אחר־כך אם מותר לו כבר להמשיך דרך…

“הוֹיוַי, וואָסאָאיז…” נתבדחה מאוד דעתו של נסטור והוא חזר בנוסח נלעג, מנוגן קצת וממושך, דרך בקשת־רחמים, על המימרה היהודית היחידה שידע לבטא: “הוֹיו־יי וואָסא־י־זז?..”

את כולם עד אחד צריך לשחוט!.. ספסרים ושדים ארורים!.. וגם את אחרימצ’וק ה“בּארבּוֹס” ומלחך־פנכא… חלפו הזמנים שמלפני ה“ריז’ים”¹⁸³ הישן… מלפני ה“שביתה” במלחמה… אִמוֹ!.. יתחכם ביותר ויקבל מתנת־סכין אל בטנו מן המארב… ונסטור “מאזניצא”¹⁸⁴ נתבהל!.. טינופת של כלב… ככה נתבהל אחרי מעשה שעשה לאותו יהודי, משקפים כחולים על חטמו, ותחת להשליכו מתוך קרון־הרכבת קפץ הוא עצמו מתוכה באמצע הדרך וכמעט שלא נתרסקו כל אבריו לכל הרוחות… ומה יצא מבהלתו? ־ לא מאומה… וגם אחרי התנפלותו על אותו שליאכצ’יץ… התחבא כשתי יממות בשדה הקמה… ככלב מודח… אִמה!.. היא הרעישה אז עולמות… כמעט שלא המיטה אסון עליו… רצה לזוודיווקא… אל קארפו אחיה… תנסה־נא עכשיו להקים רעש ויערפנה ככלבה… אִמה!.. יעשה עם דומנה כל מה שיעלה על לבו בפרהסיה, לעיני כל, ואַל יהין איש להתערב… אַל יהין… אִמם!.. אין אדון לו!.. הפקר!..

ונעשה חם לו, מבוע חתום של עוז וגבורה כמו נפתח בקרבו, הפשיל את כובעו הסטודנטי למעלה, פתח את אדרת־עור־הכבשים, צלילי הזמר הנלבב ועשיר־העלילה, זה שזוּמר כל הבוקר בביתה של דוּמנה, שהזליג דמעות מעיניו, מעיני דומנה ושמארקאטיוק יחדיו, ניעורו בו שוב, חידשו כוח, קרעו את מעיו ־

הוי, מאחרי אחד הר יוצאה השמש,

מאחורי הר אחד היא באה,

שם בעל־אשה מדי נשף בנשף

אל מעון עלמה יהלך…

הקשיב היער רב קשב וחזר ביראת־הכבוד על סוף פסוקו ונסטור נתרגש מתקיפותו באישון־לילה יחידי ביער, מהענין המסופר בזמר ומקול מנגינתו נכאים –

וכשהגיע אל לפני חלונה:

“ערבא טבא, איילת־אהבַי!”

קמה והשיבה את פניו ריקם.

“רצח את אשתך תחילה…”

ונתלקטו הדברים לעלילה עשירה ונוגעת מאוד ללב, איך השחיז והשחיז בעל־האשה את סכינו ואיך הלך לבית־היין ושתה משקאות חריפים לשכרון ואיך נפל לתוך ביתו, קורא לקטטה ולמהלומות, ושחט את אשתו… ואיך נבהלה אל הבית באישון לילה ואפלה אֵם האשה הזקנה… עומדת מרעידה אחר החלון, רואה את בתה מתבוססת בדמיה ומפחדת להיכנס… כאן זע בלבו של נסטור מעין רגש של חמלה, נעשה צר לו קצת על חמותו הזקנה, אמה של אורפינה, אפס עד מהרה נתבדה על־ידי דומנה, תענוגי דודיה כלאו את הנשימה, הזליגו דמעות

…ואז תבוא אלי עם הנשף

ועם פנוֹת הלילה תלך… 

דוּמנה!.. דוּמקה! דוּמוּסיה… “ועם פנות הלילה תלך…”

וכך הלך נסטור והתרונן והשתפך בבכי בדמי הערבה השחורה־לבנה. הכבידה עליו אדרת־עור־הכבשים באותו לילה ורגליו הכושלות רחצו בזיעה.

וכשהגיע עד סמוך לבוּרטניק נשתתק. רכס את אדרתו על רכסה היחידי ומיתן ככל האפשר את צעדיו. החוירו בטשטוש אילנות ה“צווינטאר”,¹⁸⁵ השחירו אילו חלונות מתוך בתים קטנים שקועים בשלג ובתרדמה, אשר בצדי הדרך ה“צווינטארי”. והנה ביתו הקטנטן ופרוץ־הגדר של טימוֹפיי זוֹזוּליא, אחד ממבשלי “סַאמוֹגוֹן” המשובחים ביותר בכפר, ונסטור כונן אליו את צעדיו, התדפק חרש על אחד מחלונותיו הקטנטנים ומכוסי הגליד.¹⁸⁶

“היי, זוֹזוּליא!..”

“מי זה?”

“טימקו!.. טימושקו!.. רבע הין…”

“נסטור?”

“אנוכי, טימקו… נסטור!..”

“תיכף אתן לך, נסטור… תיכף, נסטור…”

נשתחד ממה שזוזוליא קרא לו בשמו פעמַים, דרך הוקרה, לא שאל למעות בעד המשקה, נכון, כפי הנראה, לתתו לו בהקפה: “איכר בעל־בית אנוכי… מחשובי הכפר…” נדחק, משנפתחה קצת הדלת ובקבוק ממולא “סאמוגון” ניתן לידו, להיטפל אל הפרוזדור פנימה, “אשמיעך דבר־מה, זוזוליא…”

“מחר!..” נסגרה הדלת בפניו והוברחה תיכף לכך על בריחה. “תתפכח ותבוא, נסטור…”

“..אִמך!”

אורפינה, חלוקה לעורה לבד, פתחה לו את הדלת במלמול של רוגזה, מזדרזת לשוב תיכף לכך אל יצועה; ומערומי בשרה שניצנצו לנסטור לאור הפתילה הכהה משכו לה פתאום חן והוא נטפל אצלה ותפס לה מגבּה.

“אורפינה… אִמך!..”

“…יבואך פגע רע!.. שבוֹק, פגע רע…”

“אורפינה,” נתקטע קולו של נסטור… “הבי… הנה… נעשה שלום…”

ונתפייסה לו קמעה־קמעה אורפינה. בין גמיעה לגמיעה ניאותה וקבלה על דא ועל הא! מדוע זה פרק מעצמו את עול המשק והבהמה והילדים והוא לוחץ על צוארה לבד וכופף אותה לארץ… זה מכמה ימים שהיא שואלת לחם לאכול משכנותיה, בה בעת שבאמבר מונחה דוּרה מן המוכן ואין מי שיביאנה אל הטחנה לטחינה… הפּרה נחלתה, כפי הנראה… נמשכת פעם־פעם לרבוץ…. וכשנסטור חיבקה והתחיל מרגיע אותה בדברי־הבאי נשתמטה מידיו ואוררה את עצמה, את רוע מזלה, את ה“קליפה” שהתדיירה בו למאז שחזר מן המלחמה והרי היא מוליכה אותו שולל יומם ולילה, מבטילה אותו מכל עבודה, בכתה בדמעות שליש ונשבעה שעוד מחר תעזבנו לאנחות עם הילדים יחדיו, תקח לה את חפצי־המלוג שלה ותלך אל קארפו אחיה… “אין לך צורך בקארפו… אורפינה!..” משך נסטור את מטפחת־המשי מאחרי בית־שוק של מגפו. “אין צורך, הא לך דורון… נה!.. אִמך!..”

היום החרפי הקצר כבר רפה לערוב כשנסטור הקיץ משנתו. לידו, על־־גבי המתבן, ישנה אורפינה, חרחור קהה נידרדר מנחירי חטמה ומעל עליית התנור הגיעו לחשי הילדים שהיו תפוסים במשחק. התרומם, ירק את רוקו לתוך חלל הבית. לחש הילדים נפסק… נשתתקו. תהה בעיניו הדלוחות. מרוֹמי הכתלים, האיקוניה הקדושה, עליית התנור היו שרויים כבר בכהיון הערבים והמעט שהסתמן עוד בנוגה הקר של שני החלונות הקפואים היה כל־כך זנוח, מזוהם ושמם, שהוא ירק את רוקו שנית ובכוח. שלושת החזירונים שנימנמו סרוחים על צלעותיהם ליד הקיתון מרופש־הבליל שבאמצע הבית ננערו.

קם ויצא בהכשלה אל הפרוזדור על מנת לשתות מים מן החבית לרויה. הרוק המר שדבק לחכּוֹ לא רצה להיפרש. ואולם בחבית לא היו מים. הכד שבידו הגריס את קרומי הגליד שעל קרקעיתה, צילצלו כשברי־זכוכית, והוא ירק בחמת־כוח את רוקו לתוך החבית, ־ נבלה מנובלה… אִמך!..

עמד רגעים ארוכים, הדלי בידו, בתוך החצר ולא זע. מאצל באר סמוכה הגיע קול דרדור מהיר של קילון יורד והוא המתין עד שיופיע השואב וישתה מדליוֹ לרוָיה. ביצבצה ואסיליכי, אשתו של מי שהיה זקן־הכפר, שני דליים מלאים תלויים באֵסל על שכמה, ואולם כשהרביצה בו זו בפחד פתאום מבט רע, נוקב וחודר, נפל רוחו והוא שב על עקבותיו… האומנם… אִמם?.. פרטים שונים מהתנהגותם של שמארקאטיוק ודומנה עלו בזכרונו והשמא נעשה לו לברי. במזימה זאת עשו… אִמם! שום אחרימצ’וק לא היה ולא נברא… אמם! וגם אקדחו נשאר שם…

התחכך בכל אצבעות ידיו בראשו. אבוד ומאומץ כאחת. בזה שהאקדח נשאר אצל דומנה היה משהו מאַמֵץ, משהו מגלגל איזו מעמסה מעל גבו… “ומה אם יארבו לי פה?.. יתנפלו עלי?..” כונן צעדיו אל האמבר, ניגש אל ערימת המוץ שבזויתו, גחן עליה, חיטט והוציא את ה“אוֹבּרֶז” ובדק במנגנונו… הפסיק רגע וניגש אל הכותל המעורער ומרועע והשקיף דרך אחד מסדקיו החוצה. פּחד לא ברור זע רגע בקרבו. שב וטען את ה“אוברז”. נזכר פתאום בצחוקה החצפני־מגרה של דומנה… נכנס אל הבית. שוב נשתתקו הילדים על־גבי עליית התנור, הפסיקו את משחקם… נתנגפה רגלו באחד החזירונים וזה קפץ על רגליו ורץ, הומה ומפלבל באזניו לכאן ולכאן. ניגש אל אורפינה והקיש ברגלו קלות בכתפה.

“קומי, אִמך!”

נפקחו עינים חסרות־הבעה ותוך כדי כך נתזגגו ונסגרו. התהפכה באנחה אל צדה השני. עמד רגע תפוס־דאגה. “ואולי… אמם?” נזכר האיך נפלה דומנה בבהלה לתוך הבית ונתחלחל. שיוה לפני עיני דמיונו, איך מחפשים את הבית, את הבור של ה“ז’ום”, חוקרים ודורשים, “מרחרחים”, מתחקים על עקבותיו… ואז גחן על המתבן והתחיל מחפש נמהרות אחרי מטבע־הזהב בן עשרה הרובלים. הכל נעשה פתאום מסובך ומורכב. ומטפּחת־המשי? היא עלולה לטפח על פניו בשעת צרה. “מוטב… דומנה… דומקה…” חן נאפופיה הסעיר את הדם והמתקת סודות עמה ועם שמארקאטיוק בביתה החם הבטיחה להתיר את הסובך, לכלכל את כל הדברים בערמה ובחריצות־ידים… אמם… הדרך לשם היתה דרך עקלתון… יקח את ה“אובּרז” אל תחת אדרתו ויעבור דרך עזובת הערבה אל היער… שם יריח על סביביו… ולאחר־כך…

“היכן… אמך…” נזף בעקב מגפו בכתפה של אורפינה, “המטפחת?..”

“איזו?..” העמידה נגדו אורפינה פנים מיושנים. “לא ראיתי ולא כלום…”

“לא ר־א־י…” נתקטע דיבורו. “…אִ־מך!..”

תפס לה בחמת־רצח בשערות ראשה והתחיל מטלטלה על־פני הקרקע.

“לא ראי־ת??..”

“גוו־אַ־־אַ־פט גוו־א־א־פט!..”

כז. בַּטקיוֹשצ’ינה ¹⁸⁷    🔗

…אי־שם במרחק עמדו שני סוסים וגמאו בצמאון חשכה מתוך המרחביה והיא הלכה ונתמעטה, הלכה ונתמעטה. כך נדמה לו מתוך נים־ולא־נים והוא ננער.

החוירו ערבות השדה, מבעד הערפל האפרורי, שנתלה בשיפולי המזרח, פשתה אדמומית כהה, התיצבו עורבים שפי על דרך ושפי התעופפו. נחרו הסוסים תכופות. ומימינם, בצדו של ה“ברוד”, התחיל מרקד ומסתמן על־פני השלג צל עמום ומדובלל…

אחר־כך התחילה האדמומית מיטשטשת ומזדהמת יותר ויותר. זרמי־אור בודדים ריטשו זעיר פה, זעיר שם את חיורון האויר והתלכדו יחדיו, עלה והאפיר מעל האופק דיוקנו של בורטניק. הגיעו קריאות תרנגולים ממושכות, עצובות, קורעות לב ונפש.

סולומון התבדר. התבדר גם ארטיום, צבט מושכות סוסיו ועבר לפניו. צבט סולומון גם הוא במושכות סוסיו וכהרף־עין נעקר הכל ממקומו. מבעד אבקת השלג, שקמה והתאבכה מסביב, הסתובב דיוקנו של בורטניק, ריפרפו סוסיו של ארטיום, מקדימים ומפגרים חליפות, גחו עצי ה“צווינטאר” וצלביו, הזדקפו בתים נמוכים כמשתוממים, פירכסו שביבי־בוקר בחלונותיהם ונעלמו.

הסוסים התעכבו לרגע כנבוכים. נתקלו אופני־העגלות בבליטה של כלונס, החליקו הצדה. נראה לו, לסולומון, הבית משונה, בלי משׂוּכת־הגדר. כפיצי לאחר תספורת: מעורטל וממועט־דמות.

קפצו מעל העגלות. ארטיום ניגש לפתח את הסוסים ששפעו הבל וסולומון נחפז אל הבית. נקלט לאזניו סוף קריאתה מן הקיטון:

“…בשתי עגלות, סבתתי… עוד אספיק להדביקו בדרכו…”

נחפזה במרוצה לקראת סולומון, נתקלה בו ונתחייכה:

“סולומון!..”

האפלולית ששררה עוד בבית סינוורה את עיניו, הוא תפסה אגב גישוש בידיה, מבלי להבחין את פניה:

“עכשיו תצאו מפה, שייבקה… סוף!”

“חלמתי עליך כל הלילה…” נתלחצה אליו. “התדע? כבר נגנבה משוכת־הגדר… הוי! מי מחץ ככה את מצחך?”

“הבלותא!.. היכן אביך? כבר נדברתי עם נתן הזגג…”

“הנני לרוץ אחריו…”

“נו, שלמה,” נתיפחה פתאום הווֹלפיכי מעל סף הקיטון. “לא נקרה לך מנדיל, לא מהיריד ולא באורוה… לא על ההר ולא על הגבעה… וי והוי לי… מנדיל בכורי, מחמלי… ‘קדישי’ הנאמן…”

בגרבים לרגליה קומתה כאילו הומכה, נראתה עלובה מאוד בהעויות פניה הכמושים, שהתעקמו פתאום מתוך עוית של ראשית בכי, סולומון נתרתח כנגדה:

“אין פנאי עכשיו בשביל ‘מחזקות’,¹⁸⁸ אין פנאי… היום קצר!”

“ארוץ אחריו, סבתתי, ואשיבו…”

" ‘ארוץ…’ לשמחה מה זו עושה, שקצה חרופה?.. מבשרת היא לו בשורות טובות: ‘כבר נגנבה משוכת־הגדר…’ עוד לא אדע מאומה, שלמה־לבי… עוד טרם כלו ימי השבעה… וגם עם פיצי לא נדברתי עדיין… ומה שלום רבקה?"

“העברתיה אתמול לפרגונובקה… עם ‘הכל בכל’ העברתיה…”

“האומללה… לאָן, שייבקה?..”

“האיצי בו, שם… היום קצר!”

מעוטפה במטפחתה החרפית העבה החליקה שייבקה אל הפרוזדור האחורני, ירדה חיש במורד הגן של איואן בּסאראבּ, עשתה קפנדריה דרך גנים משוממים אל עבר ה“פֶטרוֹמַנצ’יכי”. היה בדעתה להדביק את אביה בעודנו בדרכו אל הטחנה ולהשיבו בטרם שנכנס לשם וניגש לעבודתו. גיל ופחד הפעימו את לבה ונשימותיה נתקצרו, תכפו: “העירה!.. העירה!.. וגם הוא יהיה מעכשיו שם…” כל אותם ההיסוסים והמוראות שעינוה בזמן האחרון, כאילו פרחו להם בבת־אחת, כביעותי חלום רע לאור היקיצה התנדפו והיא ידעה פתאום נאמנה, שדבר־מה נהדר ומאוד נעים התחולל בעולמה ולבה חרד לו: “ומה אם יתעקש?.. ומה אם יתעקש?..” והיא התכוננה לדבר אתו משפטים: עד מתי יתן לכל גוי חשוך, לכל זקן “עבר ובטל”, להוליכו שולל?.. המעט הוא הלקח שלקח אמש בלילה?.. מי הם כאן אוהביו?.. ואם גם כל הגויים כאיש אחד יאהבוהו, איזה ממש יש באהבתם?.. באהבתם של מרצחים?.. ניחא לה להשליך את עצמה אל הבוּג, אל תוך איזו פרצה שבגליד, מלהישאר בכפר… כלום לא התנגחו שלשום מתוך מכות־רצח בה“זֶמֶלני קוֹמיטֶט”¹⁸⁹ בשל חלוקת הקרקעות?.. כלום לא הרג דרִיקון את דאנילו בּאבֶּנקו בשל בקבוק יי“ש?.. כלום לא הכה זה לא כבר נסטור מורזא את אורפינה אשתו עד כדי יציאת נשמה על חינם ולא דבר?.. “כמרים, פריצים ויהודים – היינו הך,” צוַח אתמול דריקון בריש גלי… ועל מה הִכּו את ה”מקורזל" עד זוב דם?.. ואותו?.. אותו…

היא נמנעה מלהעלות את שמו על שפתיו ומלהביט בפרצופו. מטושטש ומוקדר הסתופף עכשיו בפינת־הקיטון האפלולית, המוארה בעמעום על־ידי עששית־ה“יארצייט” הקטנה, שדלקה מאותו בוקר יומם ולילה והטילה עליה פחד מסתורי… “דודי יקירי… דודי…”

היא רצה, פוזמק גלש מעל שוקה הימני והיא היתה מפשילה אותו לרגעים למעלה מבלי לפרפו. היה תחוח השלג בגנים ורגליה טבעו בו. נכשלה בציבורי־זרדים, וזלזלים טעוני־שלג טפחו לה על פניה. היא נתחרטה על שיצאה בדרך זו שארכה לה יותר מכפי ששיערה.

סולומון חזר בינתים אל סוסיו, שנתערטלו כבר מפרומביותיהם על־ידי ארטיום, קשר לפניהם את אמתחת המספוא אל מוט־הריתמה, כיסה את גביהם בשטיחי־שקים. נכנסו אל הבית, פשטו את הסגינים. ארטיום נצטחק פתאום. נזכר באותו גוי שנטפל אליהם ביער ולאחר שהסתכל בו מתוך האפלה פלט: “דאואי פוקוריטי…”¹⁹⁰

“בּוֹגְדאנוֹבְקאי, כמדומני…”

“בקירוב מקום ממנו עמד עוד אחד… ניצנצה לו מעין מצחה נוצצת…”

“נחַי יֶם מאמא מוֹרדוּיֶה!.. משחרים כזאבים. כנופיה, כנראה…”

“אה?..”

“יריתי פעמַים אחר־כך באויר בשל מה־בכך… כדי להתגרות בהם…”

“הכדורים מועטים אצלנו ולא כדאי לבזבזם לבטלה…”

הופיעה הווֹלפיכי מן המטבח, ראתה את ארטיום וספקה בידיה על ירכיה.

"נוּ, ארטיום, הייתכן?''

ארטיום נבוך, כבש עינו הבריאה בקרקע ובלקויה תהה על פניה מבלי השב דבר.

חזרה הזקנה אל המטבח, ותיכף לכך שבה משם והביאה קדרת ציקוֹריה¹⁹¹ רותחת ופת קיבר. הציגה לפניהם על השולחן וביקשה מהם לאכול ולשתות לבריאות, תמכה ידיה בירכותיה ופרצה בקטרוג כלפי ארטיום:

“הייתכן, כך, ארטיום־ליבתי?.. אם אמנם נשאר העולם ללא מלך, כלום נשאר גם ללא אב בשמים?.. כלום יראה ממרום את דם בני הנקי ויִדום?.. או כלום יראה עלבוני ולא יריב ריבי?.. הנשמעה כזאת מיום היוָסד בּוּרטניק?.. קורות אלון ובפרהסיה… הם עוד היו חזקים למדי והללו חתרו תחתיהם כחזירים… כלום איני יודעת ידו של מי בזה? כמה הייתי מזהירה בו: פיצי, אתה מלמדו אומנות בטחנה, כיצד לטחון, כיצד לכבש את הריחים, כיצד להקציע ‘אצבעות’ מעץ וכדומה ואחר־כך יקום עליך כרשע מרושע… איש־תככים הוא וגזלן מאביו ואבי־אביו, חאריטון, תעמודנה לו צדקותיו שם, בעולם הבא!.. וכך הוה!.. הלואי שישמשו לו למיטה… לו ולשרציו… וגם שכן טוב הזמין לי אלוהים, אל אחטא במו פי… נבחו ככלבים כל הלילה, כמטורפים… ופיצי… אזכרה ורעדה תאחזני… התפּרץ מידינו עם קרדום… בכל מאמצי־כוח עצרנו בעדו… התחנַנו אליו כהתחנן אל גזלן. הרף!.. המעט לי השבר שהושברתי?.. ובעלי־בתים מחשים!.. היה כסדום מסביב… הנשמעה כזאת בזמן מן הזמנים?.. מדוע לא נשמע על מעשים כאלו בכפרים אשר מעבר לבוג?.. בדידקובצי… בבילוֹאוּסוֹבקה… זה רק אתמול דיברתי עם עובר־דרך, בעל־בית מהימן: שלום ושלוה שם…”

שניהם בהולים על האכילה והשתיה, שמעו לה בפיזור. לעסו בשקדנות רבה ונכווּ ברותחין. סולומון תהה בעיניו על כלי־הבית, שנראו לו עכשיו מרובים ביותר, ביקש עצות בלבו כיצד להבטיח את הנסיעה דרך היער הבורטניקאי, “חתך” דרך־עקלתון סחור־סחור לו בעזובת השלגים, וארטיום שלח פעם בפעם מבטים אל עבר הקיטון והמטבח, המתין להופעתה של שייבקה והתכונן לספר לה, איך העבירו אתמול את רבקה ואת כלי־ביתה, הכל כאשר לכל, העירה, ואיך הפצירה בו מַרינה אמש שיקחנה אתו בעגלתו לכאן והוא סירב. “מאוד־מאוד הפצירה מַרינה…”

חרקה הדלת האחורנית ואל הבית נכנסה שייבקה, ניענעה בראשה לארטיום ופרשה לקיטון. פניה היו נרגזים, וסולומון, שראה רק עכשיו עד כמה נפלו ודלו פניה בימים האחרונים, קם מאצל השולחן על מנת לגשת אליה. אותו רגע חבטו בפרוזדור, אגב ניעור השלג, מגפי־לבד, נכנס פיצי ובלי אמירת שלום למסובים פנה אל הזקנה:

“מה החלטת? התשאירי את הקמטר אצל בּסאראב?..” ווֹלפיכי נדהמה, הבינה פתאום ש“אין רחמים בדין” ופרשה בלי דיבור למטבח.

התחילה מתרגשת כמו מאליה ערבוביה משונה בבית, מתחילה היתה דומה לזו שבערב פסח או ערב סוכות, כשמטלטלים את הרהיטים ממקום למקום על מנת לעשות בדק הבית. ורק אחר־כך, כשנפתחה הדלת הקדומה לרוחה והקמטר האלוני הגדול עם שני האריות שבכרכובו נהפך על גבו וניטלטל בארבע קרנותיו החוצה, הובן פתאום לכל, בן־רגע הובן: תם בורטניק…

אותו קמטר גדול, שאיזה כובד עתיק ונעלם כאילו היה מקנן בתוך אבריו המגושמים, חלל הפתח היה צר לו, ניסו להוציאו באלכסון, ואף דבר זה לא עלה יפה. הסירו את הדלת מעל צירה. חדרה צינת חוץ לתוך הבית ונתגלה ריקניות מושלגה ושוממה. לא עמדה ווֹלפיכי, יצאה מהמטבח, נשבו עליה פתאום גלמידוּת והפקרוּת כמו באותו יום כשהוציאו את גופו של ווֹלף, עליו השלום, מהבית ולבה התכווץ בה. יצאה, כמו שעמדה, בלי נעלים, רגליה בגרבים, החוצה, ניגשה אל מקום השער של משוכת־הגדר והביטה אל הבתים מנגד, אל הדרך המובילה לטחנה, הרחק, הרחק… המתינה הזקנה בלבה לאיזו גויה צדקנית רכת־הדיבור שתבוא ותחליק אמריה לה: “ני זשוריסיא, ווֹלפיכי… ני זשוריסיא, סֶרצֶה:¹⁹² כך וכך…” לאיזה “גוי” אַלים ותקיף שיבוא ויגער בה בקול רם:

“כלום שתית לשכרה, ווֹלפיכי?.. חלילה לך לעשות כדבר הזה!.. חלילה!..”

אבל איש לא נראה. היתה דומיה צחורה מסביב והחלונות הקטנים נשקפו על דפני החצרות המטונפים בלי לשון, כעיניו הקמות של ואסיל קוּקוּרוּזניק הזקן.

זועף ומעונן הסיר פיצי בזהירות רבה את האורלוגין הישן כבד־המשקלות מעל הקיר, את מיחם־הנחושת מעל שולחן־הזוית שבקיטון, אסף את שאר החפצים והמיטלטלים והתחיל מקפלם ואורזם. בהסיטו כפעם בפעם את פאותיו לאחורי אזניו ובינקו מסיגרית המאכורקה שלו יניקות אִטיות ומתונות, עשה את מלאכתו באמונה ובדיוק מיוחד. דומה היה שכל אותם הכלים נידונו לגניזה אריכתא ולא לשימוש. אי־שם בחריצי־מוחו הקודרים כבר התלקטה החלטה מסוימה: מקץ ימים מספר ישוב לכאן!.. אך יושיב אותה שם ותיכף לכך ישוב וגם הן תשובנה לכאן אחר־כך, עם הכלים… כאן נולד וכאן ימות… עם קרדום בחיקו יתהלך ועם קרדום יישן… ייהרג אבל יהרוג… ובראש וראשונה יהרוג אותו… יתיז את ראשו אל ה“ספידניאק”¹⁹³ באביו ואבי־אביו, חאריטון גנב!.. ואיש לא יאמר לו: מה תעשה?.. כולם מתעבים אותו, את השיכור המסואב…

ושוב פרט ומנה פיצי את הגויים הנאמנים לו, שהיה מתהלך עמהם כאָח וכרֵעַ מנעוריו ועד היום, ושוב התקשה להסביר לעצמו את שויון־רוחם אליו בזמן האחרון, לא יכול בשום אופן להשיג, אם מתוך פקחות וידיעת־החיים הוא בא להם או מתוך פחדנות וטמטום וקטנות־הלב. לאחר־כך נזכר בחידודים הארסיים ובלשון סַגי־הנהוֹר, שהללו רגילים בה בזמן האחרון לגבי נטי “פנצ’וכי”, נזכר כיצד נעשה הלז בן־טובים ואיך הסתחב בהעוָיה של יראת־שמים אחרי עגלתו, שהיתה טעונה שקים מלאים סוכר וארון־הקודש וספר־התורה שהיו נמצאים עד הנה בביתו… איך “הצליח” ה“מקורזל”, בהתישבו בבית חותנו הבורסקאי שבפרגוֹנוֹבקה שנתעשר ועלה לגדולה בן־שנה, איך נתעשרו פתאום אילו יהודי פרגוֹנוֹבקה וגראבוב בכלל – ושנאת הגויים אליהם, ושויון־רוחם אליו, התחיל מתפרש לו יותר ויותר. באבי־אבי־אביהם, עד אדם הראשון!.. בשלהם נהרג גם הוא… על חינם ולא דבר נהרג… אוכלים חלות־סולת בשבתות ובימים טובים… מאירים את הבתים בעששיות נומר 12… מנעילים את בנותיהם נעלים דקיקות – פי, פו, פא!.. קונים “עליות” ועושים חתונות כיד המלך… מקניאים את האיכר עד לידי רציחה… גוזרים מיני גזירות… רוצים והם מרימים שטרות המדינה עד למרום המדרגה, רוצים והם בוחרים אילו מהם ומשפּילים אותם עד לעפר… חיים־בר’ילי הב לו מָן מן השמים… אינו נוקף באצבע, באבי־אבי…

“אבא, עוצה עצה,” נטפלה אליו פתאום שייבקה, “אם לארוז את הכלים של פסח לבדם או יחד עם הכלים של חול, אה, אבא?..”

וכשלא הסביר לה פנים הוסיפה:

“כוחך שקול כנגד כוחם של סולומון וארטיום גם יחד, אבא… הם נשאו את הקמטר כל אחד בקצהו ואתה לבדך בשני קצותיו… אה, אבא?..”

היא החניפה לו, נטפלה לרגעים אליו, וגם אל הזקנה, שהכינה ארוחת־הצהרים במטבח והחניפה להם, לבשה עניוות ותמימות משונה, הקיפה אותם בשאלות משונות וקיבלה מפיהם בהקשבה רבה, כתלמיד ותיק, כל תשובה והערה של מה־בכך ומניה־וביה נפנתה וסרה מהם אל הפרוזדור האחורני… כאן טיפלו סולומון וארטיום בהוצאת עצי־ההסקה ומיטלטלים שונים מהפרוזדור אל העגלות, בהורדת כלי פסח מעל העליה והיא החליפה עמהם מלים, נענתה בלשון סגי־נהור על אילו מהלצותיהם, נצטחקה מכל מימרה של מה־בכך באותה הצטחקות מבודרה שהיתה מטשטשת כמעט כל רישומי־פניה, ננערה תוך כדי כך, בתפסה איזה מבע מרוכז בפני סולומון והזעיפה גם את פניה או נאנחה אנחת שברון מופרז ונפטרה… איזו קלות בלתי־משוערה הוטלה בכל תנועותיה, שביבים ירוקים נוצצו בעיניה, בלבה התחולל מחול עליז, שלא יכלה עוד הצפינוֹ… היה שורה מסביב לה משהו מערב פסח, כשהיא ממרקת ומשפשפת וידה בכל ושליטתה על הכל וכשמתוך ההפכה שבבית הולך ומתלקט יותר ויותר החג הטהור, הריחני, האביבי.

הבית היה כבר ריק כמעט, כשהזקנה קראה לסעודת־הצהרים. סולומון וארטיום השקו אותו רגע את הסוסים ליד הבאר הקרובה. היא זירזתם לבלי להאריך בטיפולים ולהזדרז בהקדם, שלא יצטנן האוכל. ישבו אל השולחן. הובאה חמיצת־כרוב, אכלו פיצי, סולומון וארטיום מקערה אחת, הזקנה ושייבקה אכלו מקערה לחוד. אכלו בתיאבון אגב גמיאה שורקנית ולעיסה קשקשנית ובלתי־פוסקה. הזקנה, שהקדיחה את התבשיל, הצטדקה: זקוק הוא הכרוב מטבעו לבישול מרובה והיא הגדישה על המידה. אחר־כך הוכנסו בולבוסין מרוחים בשמן־קנבוס. הגברים המציאו אותם בזה אחרי זה לתוך פּיותיהם בעודם בחומם, נכווּ, טילטלום בלשונותיהם אל מתלעותיהם לכאן ולכאן. שייבקה פיגרה וּווֹלפיכי הפצירה בה לאכול כדי שביעה ולבלי להשאיר “שיריים”.

קמו. גיהקו. התנשמו. עישנו “מאכורקה” מקופסה אחת, מקופסתו של פיצי.

חלל הבית התחיל מקדיר. הלך והכחיל הגליד המשורג אילנות וציצים על־פני זגוגיות החלונות. בחוץ כבר נרתמו הסוסים והבל פיהם הסתמן בחלל האויר. התחילו האנשים להאיץ איש ברעהו וביחוד בזקנה, שהסתחבה עוד מבית לבית, נפרדה בגעגועים וברחמים רבים מואסיליכי החולה, הזהירה וחזרה והזהירה את ואסיל הזקן להשגיח באמונה על ביתה ולשמור עליו כעל ביתו ממש, סרה אל איואן בסאראב ושאר השכנים והשכנות. אחר־כך, כששבה, התחילה מחזירה על כל המקומות שכבר נתפנו, בדקה אותם בדברה אל עצמה, העלתה עוד כמה שברי־כלים, סלים מדולדלים וקרועים, כנפי־תרנגולות.

נשבה רוח חריפה וצורבת. התחילו מתכוננים להתישב בעגלות. שוב נעלמה הזקנה. פיצי, שעמד כבר מוכן לשים את המנעול החלוד בידו בחחי־הדלת, מילמל בכעס בינו לבין עצמו. ארטיום הצליף בשוטו לבטלה באויר. רצה שייבקה לבית, לזרז את הזקנה ונתקלה בה, לאור עששית־ ה“יארצייט” הדל שעל אדן החלון, בקיטון, כשהיא עומדת ליד המזוזה ולוחשת חרש.

“סבתא!”

התפרצה פתאום ווֹלפיכי בבכי מפרכס, שבור, חנוק:

“…לאָן זה יסחבוני?.. כל ימי… ווֹלף… מנדיל…”

ושייבקה התחננה אליה: “חדלי, סבתא, מבכי… תשמח פריל לקראתך!.. תשמח כל כך!..”

נטלה אותה בזרועה והובילתה לאט־לאט אל העגלה. התישבה אצלה והתעטפה עמה יחד במטפחת העבה. “שקצה חרופה!..” חירפה את עצמה, משנתעוררו רחמיה. “מה עוול מצאת בה, שאת מזלזלת בה תמיד?”

“סולומון!” נעקרה מבלי משים שאלה מפיה. “מה נשמע בדבר ‘האדומים’?.. הם עוד רחוקים מפה?”

סולומון הצליף עליה מבט תמֵהַ ומילמל:

“את ‘האדומים’ יפגשו בקרדומות!..”

“מי?”

החוָה תנועה פסלנית בידו וניפנף לעבר ווֹלפיכי:

“טאראס בבית?”

" ‘עמון ומואב’?.. אינו מביט ישר לעינַי, הגזלן…"

“ואסיל,” קרא סולומון כלפי ואסיל קוקורוזניק הזקן, שעמד ליד שער חצרו והזקיר את עיניו הקמות אל עבר העגלות, “שלח נא הנה את טאראס בנך.”

כעבור רגע יצא טאראס, ראשו מגולה, סגין לכתפיו. ניגש והושיט ידו לסולומון ולארטיום: 

“הבט לכאן, טאראס,” הורה סולומון על הבית המסוגר. “רואה אתה ‘בַטקיושצ’ינה’ זו? – אנוכי מידך אבקשנה!..”

“?..” התגוונו פני טאראס. “כל הכפר… ואנוכי מה אני?.. אנוכי…”

“פזמונים כאלה תפזם לזקנתי, טאראס” הפסיקו סולומון, בקול קורא לריב. “הנה העידותי בך לפני ארטיום: יחסר יתד מהבית הזה – ולא תצא נקי מלפני…”

ומשישב בעגלה ניענע לו במגלבו:

“אַל תתלה בי עיני־תם, טאראס… אתה בנת אותי כהוגן, בנת…”

הסוסים זזו. ניצנצה תקיפוּת בשייבקה והיא הפכה עוד לרגע את פניה להציץ מתוך מרי בטאראס, ואולם טאראס כבר עקר ממקומו ומבטיה נתקלו בחלונות ביתם המאופלים, שכאילו הביטו אחריה. מבטם מה משונה היה! מבט אילם ומלא תחנונים, מבט של כלב נאמן שלא הורשה להישׂרך אחרי אדונו. והיא נתמלאה רחמים אל ביתם זה הדל המיותם. “עוד פקוד אפקוד אותך…” מילמלה. “בקיץ הבא, מחמלי…”

…צנח לילה על שיפועי רחובות, גדרים וגנות הלך והשתטח עד למרחוק, עד לאין־סוף. התכנסה שייבקה במטפחת העבה ונתלחצה אל הזקנה, בהשאירה לעצמה רוַח לנשום אויר ולהציץ בגבו של סולומון. נתקלו כפעם בפעם אופני העגלה ביתדות־השלג הקרושים וקפיצי האורלוגין נענו ברטט עגמומי־ניגוני על כל ניד. פיגרו וחרגו הסוסים חליפות כשקועים באי־אלו הרהורים טרדניים. הגיעו בסירוגין “אטיא” ו“סובי” שוממים ונסוכי־תנומה של ארטיום…

…“את האדומים יפגשו בקרדומות” – נקבעה משום מה במוחה של שייבקה המימרה האחרונה של סולומון. מי הם אותם האדומים? ומאין הם הולכים? ומדוע קוראים אותם אדומים? קוראים אותם גם “יחפים”… ומדוע יראים ה“גויים” מפניהם?.. “צֶה ז’ידיבסקא ולאדא,”¹⁹⁴ אמר פעם גאנט ווֹק, בהתוַכּחוֹ עם אביה בבית־הריחַים. אותו גאנט ווֹק עצמו עלול הוא לצאת לקראתם בקרדום… עינים “מהופכות” אצלו, כאצל גזלן… וגם טימוֹשקא לירניק יצא עמו… והשאר?.. פילֵימון לירניק, דריקון, איואן טורבא, זאחאר פְּצ’ולא, סידוֹר קוֹרנֶינקוֹ, נֶסטוֹר מוּרזא… כמעט כולם…

איזה פחד עמום תקפה פתאום והיא התכנסה יותר במטפחתה: “כמעט כולם…” דמיונה נישא מבית לבית לאורך רחוב הצווינטאר, פסח על בתיהם של הראשונים־במעלה שבכפר, עקל ועבר אל פטרומנצ’יכי, אל סליוקובקא… מהבתים ביצבצו עכשיו פרצופים זרים, קהים, רעים… אחר־כך נתקל בביתו של רוליק הכלי־זמר שעל שפת הבוג, חמק ועבר, דרך שדרת שוממים וחשכים למאלא־גראבליה, לסטופאשק, לזוודיווקא… והם ביצבצו גם משם, עלו המונים המונים, נתדחקו בחלל האויר… גושי־גוי, כרוכסי־סלע, הצטופפו במרחקי האפלה, גאו, נתלו ונישאו. מעל ליער בורטֶניק, מעל לפֶרֶגוֹנוֹבקה… והיא נתפחדה עוד יותר. הסיחה את דעתה מהם, סגרה את עיניה. צף פתאום מתוך הריקניות ביתם הקטן, סכוך־התבן ושפל־המעזיבה, העומד לו דומם וקופא ערירי על חלונותיו ודלתותיו המוגפים… “מחמלי…” וכשחזרה אחרי אותו המבט, מבט התחנונים, מבט הכלב הנאמן, לא מצאה אותו שוב. מעורטל מחוץ ומשומם מפנים, עם אור עששית דל ונוטה לכבות, הוא היה עכשיו מלא סוד ומורא… פקחה שוב את עיניה, חיפשה את דמותו, ריכזה את כל הרהוריה בו…

מלא כוח ותקיפות הוא עמד במרחבית־הפחדים הלזו וניחא היה לה, כל־כך ניחא, להשליך עליו את יהבה.

“אטיא־א־א…”

“איך הוצתו עיניו הבהירות מול טאראס!.. כקליפת השום הם בעיניו, שקצים כגון טאראס… ואיואן טוֹרבא השיכור… לו ניסו, למשל…” והיא התחילה בודה לעצמה סכנות שונות… הן התרגשו ובאו מכל עבר בערבוביה ובסירוגין… סגרו עליה לבלי מוצא… אבל הנה הופיע אי־מזה הוא… נבהל לעזרתה… והוא חוֹלצה מכל מיצר, לפעמים על־נקלה ולפעמים בקשיים ובתלאות גדולות.

קמעה־קמעה וגבולות המקום והזמן ניטשטשו… ביצבצה ועלתה דמות דיוקנה העמום של אמא, היוצאת מן הקיטון, מעוטפה במטפחת־צבעונין תורכית ומתיצבת להתחמם ליד הכירים, הפוֹזה היחידה שנשתמרה בזכרונה, שהיתה מידמדמת לה גם בהקיץ גם בחלום, עידוּן וחמימות קלטו את כל יצורי־גוה וראשה צנף על כתף הזקנה.

שריקה ממושכה, שריקת בית־החרושת הפרגוֹנוֹבקאי, המשמשה אות לחילוף־המשמר של הפועלים, העירתה.

“היטבת לישון, ליבּתי,” הכריזה הזקנה, “והנה גם פֶרגוֹנוֹבקה!”

“פרגוֹנובקה” ־ רמזו שביבים בודדים מתוך האפלה. “פרגונובקה” ־ פיזזו קפיצי האורלוגין הישן. “פרגוֹנוֹבקה” ־ נחרו הסוסים בהסכמה.

ירדו הגברים מעל העגלות לתור דרך כבושה ומוצקה על־גבי גליד הבוג ושייבקה השתדלה לכוון את מבטה כלפי המקום בבית־העלמין ולא יכלה, שכן האפיל מאוד הלילה על הכל מסביב. 

כח. דלעת    🔗

“..שמארקאטיוּק־ק..”

גרונו נתכווץ והערב־רב שמסביב הפך פתאום עיגולי אש מבליחים.

“נדברתי אמש עם מיקיטי וסאווצ’נקו,” נאנח ארטיום. “כל הערב נדברתי… אלה תולדות זאקרוּטילו ה’מלמד‘, אמרתי להם, וה’וילנה קוזאצטווא’¹⁹⁵ שלו… לאן אתה?..”

“אה?”

“ובכן, עוד ניפגש כאן…” נפרד ללכת גם ארטיום. "גם מַרינה באה עמי העירה… עוטנה¹⁹⁶ היא שומשמין בבית־הבד של הירשקה.. "

“ודלעת זו?..” צבט שפמו סולומון ללא טעם והבקיע לו דרך בתוך הערב־רב שהצטופף מסביב לקרונות ולסלים לעבר הבאר “של נאדזֶלסקי”.

“לא!.. אנפצנה!.. עוד היום אנפצנה!..”

שמארקאטיוּק הנמוך, העבה והכתמתם, אחד ממתי־סודו לשעבר, נתפס משום־מה בהכרתו בדמות אותה דלעת צהבהבנית ונבובה, שבשעת נתינתה לבהמה רגילים להניפה במלא התנופה ולהשליכה על הקרקע בכוח כזה, שתתנפץ מאליה על רָטבה וחרצניה, והוא ניפנפוֹ בחמת כוחו באויר וחש שצר לו המקום מסביב בכדי לרטשו כדבעי.

“…ודוקא בריש גלי!..”

בינתים עזב שמארקאטיוּק את הקרון בקרבת הבאר “של נאדזֶלסקי”, ניגש לאיכרה אחת שישבה על־יד שק זרעונים, גחן כל־שהוא ופתח לעומתה את כיס מכנסיו, ולאחר שזו הריקה לתוכו שתים־שלוש קופסאות של זרעונים, זרק לה מטבע־כסף ונפטר מיד הימנה.

“הבלים!.. לא תשתמט מידי, שמארקאטיוק,” נדחק אחריו. “מטבעות־כסף אתה זורק… מי יודע…”

ושוב הוא נזכר בו… כיצד ניצנץ לו גופו בפתע פתאום על־יד הגשר הקטן כשהוא מוטל מוגלד ומופקר כבול־עץ שנפל במקרה מעל העגלה, כיצד השכיבוהו אחר־כך הוא וארטיום על עגלת־החורף מבלי שהיה גורע את עיניו מעליו כל הדרך, הסתכל בפניו נטולי־המראה, בעיניו הזגוגיות, בזקנו המכוסה קרומי־כפור, בפיו הפתוח־הנוקשה… אותו הפה הטעים: “טוֹ, טוֹ..” והוא ביקש להציל איזה רמז מהשתלשלות הרציחה ולא הציל כלום… וגם ה“ברוד” לא הגיד כלום… גרס לו שבולת־שועל ושתק; ורק עיניו היו עכורות ומושפלות… אה?..

ושוב קפץ עליו אותו החשק הסוער לגלות את סוד הרציחה לכל פרטיה, לנהל ביד רמה נקמה רבתי, מלאה נצחון וכבירת־עלילה, שלשמעה תצילינה אזני כל הכפרים מסביב… “וגם אותה אתפוס בגרגרתה!.. את דוּמנה… הקיאי, נפקה, את כל החבורה – ואם לא… הרי לך…”

שמארקאטיוק ניגש בזהירות על בהונות רגליו, לכנופית השקצים, שעמדו סמוך לסרידה של נחתומת יהודיה, ששנים־־שלושה מהם היו סטופאשקאים ושונאיו בנפש של סולומון, לפת בידיו מאחור, דרך הלצה, את גולגלתו של אחד מהם וכיסה באצבעותיו את עיניו… אחר־כך, כשהרפה ממנו והלה הפך אליו את פניו, פרצה כל הכנופיה בצחוק.

סולומון נתבלבל לרגע. צחוקם השאנן, המלא ביטחה עצמית, הסעיר בחזקה את זרמת דמו בו והטיל כאחד עם זה מבוכה בלבו. עיניו נפקחו פתאום לראות את היריד הסואן, על מאות האיכרים והבחורים, המצטופפים עד למרחוק… ומה אם תעמוד החבורה לימינו?.. הלא לעת כזאת אל העיר תכלה הרעה… תכלה… אה?

נזכר בדבר־מה, התבדר, הידק את מחגורת מכנסיו ופנה להידחק בחפזון לעבר סימטת הבוג. ברי היה לו, שאף אחד מן הבחורים לא הביא עמו כלי־ נשק אל היריד, כמו־כן היה בטוח, כי רובו של ההמון, האיכרות והבחורות, יתחלחל מקול היריה הראשונה וינוס בבעתה ושב“מרקחה” שתתהווה מתוך כך מסביב לא ימצאו אפילו התקיפים את ידיהם ורגליהם.

הוא נדחק מתוך קוצר־רוח בין גויים וגויות, נתקל במוטות־ריתמה, בשוָרים רובצים ליד דרבונות מוטים; בסלי ביצים, בשקי בולבוסין, ביהודיות מטופלות באחים ובמחרוזות־בצלים ובסלסלות, שיער בדמיונו את ה“מרקחה”, שתתהווה לאחר ירייתו הראשונה, כשהכל יהיה מתרוצץ ומתחבט, גויים וגויות רצים לכל עבר, החנויות נסגרות, חזירונים צורחים תוך השקים, אוָזים מתפרצים מהידים ופורחים באויר והוא מתגולל בין כך על רָטבו וחרצניו – “מפוטר!”¹⁹⁷

דלת המבוא האחורני בבית שלום־דויד היתה סגורה. הציץ מבעד לזכוכית החלון, וקרא: “רבקה!” ־ אין קול ואין עונה. “הלכה, כנראה, השוקה.” נכנס דרך אורוָתו של שלום־דויד אל הדיר אשר ליד המטבח, גחן לעומת אלומות־התבן להסקה, שהיו מונחים שם בערימה, הוציא מתחת אחת מהן את הברוינינג, בדק את המחסנית, תקעו תחת מחגורת מכנסיו ונבהל החוצה.

בדרך הבורטניקאית, המתפתלת ויורדת לעבר הבוג, נשרכו כבר אי־אלו עגלות חזרה מהיריד. ליד עגלה עמדו שלושה גויים וגויה ושתו יי"ש ושוחחו בערבוביה בקול רם ומבודח. מתוך ההמולה העמומה, שנישאה מהשוק, ניסרה צריחת חזיר נעקד. נשבה עליו פתאום רוח של “סוף יריד” והוא כבש לעצמו דרך בקפנדריה לעבר השוק.

כשהשקצים, שעמדו בכנופיה בקרבת הנחתומת היהודיה, נתפזרו עד אחד, עבר בין שורות הנקניקורים, סקר שוב לעומת הדרך הבורטניקאית מעבר לחומת ה“ראטהויז”… “איננו…” היתה הרגשה, ששמארקאטיוק, שהריח סכנה, נחפז להימלט מהיריד.

מרותח ומבולבל התחיל להבקיע לו דרך לשוק הסוסים, לשוק החזירים והצאן, התחקה בעיניו אחרי כל גוי נמוך ועבה, הציץ לתוך אפלולית החנויות ולתוך ריקניות המבואות.

“איננו!..” קרעה אנקת תמרורים את לבו.

ולפתע ניצנץ לפניו שמארקאטיוק. נמוך, עבה ודלעתי, הוא ניצנץ לעיניו בקירוב־מקום, כשהוא עומד בשיחה עם “שקצה” אחת אגב פציחת זרעונים, הוא צעד, חטוף־נשימה, לעומתו:

“מדוע הרגת אותו, את מנדיל?”

נידנד בידו המושטה תחת צוארון פרוָתו וכשלא הרגיש בו את הנביבות המותנה של הדלעת, הידק בחזקה את פרקי אצבעותיו אל גרגרתו.

“מ־דוע?..”

שמארקאטיוק הבליט את עיניו, החויר ותוך כדי כך התבדר, כאילו נזכר בדבר־מה מעודד ודחפו בשתי ידיו:

“ומה ענינך?”

טפח באגרוף על פיו אחת ושתים. וכשהלה הרתיע את פניו אחורנית בעט ברגלו אחורי בטנו והפּילוֹ לארץ:

“גווא־ ־ פט! – גווא ־ ־ פט!..”

זעקת־שבר פרועה, כשלוחה למרחקי ערבות מופקדות, הדהימתו. הוא התחיל מתופף בעקב מגפו על פניו, על פיו המלוכלך בדם, על מקום התפרצות הזעקה…

"גווא ־ ־ פט!.. "

“אל חזהו”, “אל חזהו” חתר להכותו בין שולי הפרוה, שנפתחו לפניו, מכה ניצחת ובו ברגע נרתע פתאום מחמת חביטה עצומה של מגלב על מפרקתו… רגע ובינו ובין הגוִיה, שהתפתלה על־גבי השלג מלמטה, צמחה איזו אדרת־עור־כבשים, שנראתה תפוחה וממושכה עד לאין שיעור. ידים נאחזו ברגליו והתאמצו להבריכן; איזה קול צוַח נואשות – “הצילו!” ואחריו החזיקו בערבוביה קולי־קולות; ניצנצו בין עיגולי־אש ידים ומקלות מנופפים, פנים מלוכלכים בדם, פּניו של ארטיום, של נחמיה ושל “חיריק”, איזה גוי ארוך, שאחז בדשי סגינו, חתר להכותו במגלב על פניו, והוא התגושש עמו, הסב את פניו לכאן ולכאן, נתקל פתאום בגוֹיה שהחזיקה בקבוק גדול, חטפו מידיה, הפשילו לאחוריו והטיח בו במלוא התנופה על פניו של הגוי.

“ב־חורים, גשו ה־נה!”

המכות נתחדשו בכוח חדש, הברידו חביטות וסטירות אכזריות ואיש לא נפל ארצה, חזרו האנשים ותמכו זה את זה בסטירות־לחי צורבניות ובמהלומות ואגרופים נאמנים, נקלעו והצטנפו לצנפה יהודים וגויים, מעילי־עור וסגינים ומעילי־צבא, זקָנים וסנטרים מגולחים, נסתבכה ונסתחררה המלאכה של ריסוק וריצוץ גולגולות, כשהיא מרוכזה כולה וסמויה וחסרת־קול, כנגד זה הלכו הקולות ותקפו מחוץ לתסבוכת, שם התחדדו צויחות גויות ויהודיות ליללת־פרא אחת ונתגזרה על־ידי שריקות חלילים של מיליציונרים, שריקות ממושכות, טרדניות.

“אירֶה!.” נדחק על־ידו פיודור ז’ילקא המיליציונר. “חי נפשי, אירה!.” ופתאום התבונן, נחלץ במאמצים מתוך התסבוכת, הפקיע את הברוינינג מתחת חגורת מכנסיו ובהרימו אותו בחגיגיות כלפי מעלה, כאילו זה היה חפץ נערץ וקדוש בעיני כולם, הבקיע לו דרך אל שמארקאטיוק.

וכאן קרה דבר, שנתן נטיה משונה ואי־פלולה לכל אותו המאורע. שמארקאטיוק, שניטלטל כבר אחורנית, כשהוא מלוכלך בדם ובשלג, אל העגלה הסמוכה, חרג פתאום מתוך חרדת מוות כלפי מטה ובטרם הספיק סולומון לכונן כנגדו את אקדחו מחדש התחמק בין ההמון וברח בשארית כוחו לעבר הדרך הבורטניקאית. מי־שהוא הריע אחריו בקול: “הורא!” מי־שהוא: “תִפסוהו!” מי־שהוא: “ברח־ברח!” ועל סולומון התנפלו בינתים אנשים מספר, קוֹזוֹרֶז, פיודור זִ’ילקא ושנים־שלושה יהודים לא ידועים לו לחלוטין ולא נתנו לו לזוז ממקומו…

כט. בינתים    🔗

קולותיה של מלחמת־אגרוף זו עוד עלו בחללה של פרגוֹנוֹבקה כל אותו הלילה, כרוחות־הפקר יִבּבו מתחילת הלילה, משננעלו התריסים והדלתות וכלתה רגל מן השוק, ועד הבוקר. בבוקר, משנתלקטו הכנופיות הראשונות מול בית “ההנהלה העצמית”, הקואופרטיב “אושר” “וטובת־הכלל”, פתחו ראשית־כל את שיחתן במאורע מאתמול.

“מי הוא אותו תכשיט?”

“נכדו של ווֹלף סטופאשקובר מ’גדולי הדור'…”

“סלח לי, הרשיל ‘ורטוטה’: הוא לא היה מחסיר אף ‘חתלירע’ אחת בסטופאשק. היה נוהג לשמח חתן וכלה. וגם עכשיו דין ודברים היו לו עם ה’שקץ' בגלל איזו ‘שקצה’ מסתמא.”

“מאין באת? מיהופץ? הלא יד היתה לו, לאותו ‘שקץ’, ברצח מנדיל.”

“מנדיל ‘עם הסוסים’? מא! מא! מא! אם כן, כבר נתישב לי הדבר.”

“ולי לא נתישב כל עיקר. נדדה שנתי כל הלילה… הייתכן? הנשמע? בשעה כזו, כשכל העיירה עומדת בנס, תלויה על בלימה, בא אי־משם איזה בריון, הרוח את אביו יודע, ומרקיח מין מרקחה כזאת.”

“קוּבּעת היתה בלבו וּשפכהּ.”

“ראשית, מה בצע למנדיל, עליו השלום, אם הלה ייהרג. שנית, אם להתנגח עם כל רוצח, הרי אין לדבר סוף. כלום יחידי הוא בעולם?.. שלישית, אם כאחד הגויים הוא רוצה דוקא להתנגח עמו, ילך לו לכל הרוחות, לשדה, ליער, ויתנגח שם! מה לו ולפרגוֹנוֹבקה?”

“ואני אומר לכם: תבוא ברכה על ראשו. חלפו הזמנים לכפיפת ראש מפני כל ‘מטניא’! ¹⁹⁸ – ‘הוי! פאן־מטניא, אני ירא ממך’…”

“מה דעתו של רפופורט?..”

איזה יהודי מלובש שני מעילים, זה על גב זה, נפרד מכנופיה אחת וניגש אל השניה.

“קאדטין…” ¹⁹⁹

“מה?”

“אומרים: עושים הקאדטין שותפות ביניהם… מקהילים ‘הגנה עצמית’…”

“בין מי?”

“מובן: הקאדט שלי, או הקאדט שלך, בודאי שלא ילכו עמהם… מסתמא הקאדטין מה’בונדה' ומהציוניסטין…”

“אוי לה לפרגוֹנוֹבקה אם חיים וֶליקי יעמוד להגן עליה.”

“הוא אשר דיברתי: יהיו שורטים ושורטים, הקאדטין, עד שישרטו, חלילה, שׂרטת. ‘נֶה זאצ’יפּ בִּידַא, נֶחַי סְפִּיט’²⁰⁰ יאמר משָׁלוֹ של הנכרי.”

“הוא היה בן־חיל, חיים וליקי, כשהאוסטרו־גרמנים משלו בארץ. הלא תזכרו! היה מתחפש כאחד מהם והיה מתהלך בכפרים וגוער על הגויים בלשון־קודש: ‘תן לי דבש!’ ‘תן לי לחם!..’ אבל לא עכשיו… לא עכשיו…”

“מסתמא שמעתם, מה שאירע בווֹרוֹנוֹבקה העיירה?”

“?..”

“מן הסתם! נכנסו לשם ביום הראשון לשבוע זה, כמה וכמה קאדטין רוכבים על סוסים והם כולם שקצים מדידקובצי הכפר, מיני אבנטים ירוקים למתניהם ופאותיהם מוגבהות, כאצל טֶרנוּשֶׁנקוֹ שלנו, והטילו מגבית של חמישים אלף רו”כ²⁰¹ על העיירה הקטנטנה… בֶּריל שלי שהה בבּילוֹאוּסוֹבקה הכפר הסמוך כל השבוע, הטליא שם אדרות־עור־כבשים אצל האיכרים, וסח לי… הוא, בריל שלי, שוב לא ילך."

“חמישים אלף רו”כ קונטריבוציה?"

“נשארה העיירה ב’דיל־הדל'… בריל שלי…”

“לא תיכנס ה’אַנטנטה' לאוקראינה – ונאבד חלילה!”

“מה הם רצים, אני רואה, כל הבוקר ה’עמלקים', ככלבים מורעלים…”

“סברה היא: בית־החרושת מוכר שוב קרון סוכר. קונים הם אותו בשותפות עם זֶליג נימוי. הוא כבר שב מקיוב.”

“באיזה מיני מעות?”

"בקארבובַנצים, בקרנסקאות ובשאר המינים. אבל מבכר הוא, בית־החרושת, את שטרות־האלפים ה’ירוקים'.²⁰²

“זכרו את דברי: יעלה שער הסוכר עד גבוה־גבוה.”

“יכול אני לסרסר לך כמה שקים סוכר במקח השוה. תקנה?”

“תיכף נדבר בזה.”

“הצלחת פרגונובקה הוא שהשקץ ברח על נפשו… בריסוק אברים ברח… דבר־אחר!”

“היה כפשׂע בינינו ובין פוגרום, חלילה.”

ושוב חזרו האנשים ושוחחו במאורע של אתמול ישר והפוך עד שנפתחו לפניהם פתחי “ההנהלה העצמית” ורבים מהם נכנסו לתוך הבית, כאן כבר נתרחבה השיחה וקיבלה אופן יותר ציבורי. יהודים יצאו, יהודים נכנסו. הביאו ידיעות ושמועות שונות ממקורות בית־החרושת וה“ווֹלוֹסט”, חיווּ דעות, תיקנו עצות טובות. הביעו בעד וכנגד “ההגנה העצמית” העומדת להתארגן ומתוך כך באו לדבר בשבחם של אלה בעלי־הארגון היהודים שהצטיינו אתמול במכות, בטֶרנוּשֶׁנקוֹ, שמצא לו שעת־כושר להסית את ההמון, וברעיר “קאואליר”, שהיה משום מה על צדו של אותו סולומון מסטופאשק, בקהילה, הבאה לרשת את מקומה של “ההנהלה העצמית”, במיליציה ובראש־המיליציה אַנדז’יֶנקו. נמצא מי שהציע לשלוח משלחת אל אנדז’יֶנקו ולהודות לו בגלל התערבותו המהירה לטובת העיר. אחרים פיקפקו. התחילו מתוַכּחים עד שבא זליג נימוי והכריע את הכף. תלך משלחת גם אל אנדז’ינקו גם אל אנדריי בוב, ראש השמירה בבית־החרושת. הוא חזר אמש בנסי־נסים מקיוב, קוזאקים, היידאמאקים, מלאכי חבלה… השם ירחם! כלום השעה עכשיו לקמץ בהוצאות כגון אלו?

“ומה יהיה סופו של דבר? מה מסיחות שם הבריות? הדירקטוריה, פּטליורה…”

“הלא פּטליורה הוא סוציאליסטן. בעיני קראתי…”

“גם אנדריי בוב שלנו הוא סוציאליסטן. ובכן?..”

“השם ירחם!.. יש אומרים: המעשה בז’יטומיר²⁰³ היה בידיעתו.”

“בז’יטומיר?”

“בז’יטומיר! בז’יטומיר!.. בעלילה באו לשם קוזאקים – הבה להם בולשֶׁביקים, סיפורי־מעשיות, עסקים, הרוח יודע את אביהם – וחמסו והרגו בראש חוצות… המעשה ארך כמה ימים, ומקיוב עד ז’יטומיר קיימא לן נסיעה של שעות מספר בסך־הכל… דרך קאזאטין ובֶּרדיצ’וב… נו?..”

“‘קוּרֶן־המוות’²⁰⁴ קראו לעצמם…”

“קוּרֶן־המוות”…"

וכשהגיעו שעות־הצהרים התעשתו הנאספים והתחילו מזדרזים מי לביתו, מי לחנותו ומי לבית־המרחץ – אותו יום ערב־שבת היה. נתרוקן בית ה“הנהלה” והיה הסיפק בידי פייבוש השמש לסדר שם להנאתו באין מפריע. יצאו אנשי המשלחת – גדליה אסתר’קס, ראש הקואופרטיב “אושר” ואחד מראשי “לינת־הצדק”, ישראל נגר, בתורת בא־כוחם של העמלים, ומאני מילגרוים, הלבלר של ה“הנהלה” – אל אנדז’יֶנקו, ראש־המיליציה, וכשנתקלו בו בדרך הואסיליבקאית כשהוא רכוב על סוסו, ניענעו לו בראשם והסבירו אליו פניהם בסבר מיוחד. לאחר־כך, כשנפנה מהם והם הפכו את פניהם וראו אותו מכוון את דרכו לעבר העיר, הבינו שפניו מועדות לבית־היין החשאי של מַנְקָה שפאציר. נטפלו אליו מאחוריו. הלכו אל דוקאלסקי המדפיס ונטלוהו עמהם ונזדרזו ללכת לביתה של מַנקה. נזדרזו לפי שחשוב היה להתראות עמו לפני שילך משם אל קורובאטובה פילגשו. לא ארכה השעה ומאני מילגרוים כבר יצא משם, פניו מלוהטים ועיניו מחזרות אחרי איזה בעל־בית הגון להעניק לו מחדשותיו, יהודים אדמונים שנהרו אותה שעה מבית־המרחץ נענו לו:

“נו, מאני?”

“נוטל הוא את העיר על אחריותו,” סח מאני בלחישה לכל אחד, כמוסר את סודו רק לו. “גם מדימוב, הוא אומר, נתקבלו פקודות חמורות בנידון זה… לדכא בחוזק־יד כל מיני שערוריות, העלולות להכתים את הרפובליקה האוקראינית… גם אנדריי בּובּ, הוא אומר, הוא בעצה אחת עמו…”

“ואתה מאמין לו, מאני?”

“יש לך ברירה אחרת?”

איזו יהודית זקנה שעמדה באותו רגע על מפתן ביתה לשפוך את סיר השפכין שבידה, קראה פתאום לתוך האויר:

“מה זה הם רצים שם, מה?”

“מי? מה?”

במורד השוק רצו בבהלה לעבר הדרך יהודים, נערים, אי־בזה ננעלה בחריקה דלת חנות. ואיזה יהודי זקן, שרגלו האחת היתה נתונה במגף ושניה בערדל, פרש אליהם את כפּיו והמשיך את מלותיו בתמיה:

“לאן זה אתם רצים, לאָן, משוגע־עים!..”

“לא קרה כלום… לא כלום, שבתי־בר, הסוחר של הביצים…”

“לא כלום?”

והיהודי, ששב כבר במרוצה מאצל הדרך, התנשם:

"שבתי־בר חזר מבילוֹאוּסוֹבקה הכפר, הקיפוהו שם ברנשים בדרך בין בית־המדרש ובית־הכנסת… יצא הוא כאור הבוקר בעגלת־החורף שלו לבּילוֹאוּסוֹבקה, לרגל מסחרו, וחזר משם ברגלים מיוחפות.

ליד החורשה הבּילואוסובקאית שבקרבת ארבע ורסטאות מואסיליבקה התחנה, נטפל אליו איזה פרש וקרא לו: ‘שַׁל מגפיך!’ עודנו עסוק במלאכתו זו ומן החורשה הגיח עוד אחד ואחריו שלישי, רביעי ותבעו מה שתבעו והיה מה שהיה, עוד עומדים הם, ניצבים לפני עיניו גם עכשיו, הוא אומר, שבתי־בר, ממש כמו שהיו… מתשומת־עין ראשונה היה יכול להכירם, הוא אומר…"

“וכמה היו בסך־הכל?”

“כחמישה־ששה.”

“ולא יותר?”

“מי יודע?”

בין כך והיום החרפי הקצר הועם. כמו כל יום ו' חרפי בפרגוֹנוֹבקה הוא כאילו הועם בבת־אחת – בבת־אחת כאילו מצאה את עצמה פרגונובקה מוקפה ערפלים אפרורים־כחלחלים שהעלימו ממנה את סופי הדרכים, את מרומי־ההרים שמעבר לבוג, את שטחי־השלג המשתרעים והולכים אל עבר ואסיליבקה התחנה, ומהומה קלה, מהומה של ערב־שבת, קמה בעיר. הראשונות שקיפלו את סחורותיהן או שהשליכו אותן על בעליהן ועזבו את השוק היו הרוכלות בחוץ. אחריהם סגרו את חנויותיהם עוד אילו מהחנוָנים ואצו גם כן לבתיהם עם מפתחותיהם הקרים ועם קדרות גחלתם הכבויה. ניצנצו שרווּלי חלוקו של איזה חייט, שגח מפתח ביתו והפיח את מגהצו בזריזות. אזלו מן השוק האיכרים והאיכרות, שאיחרו לחזור על החנויות והסרידים ולקנות צרכי־בית, כגון נפט, גפרורים, סבון, או צרכי־אוכל, כגון שמן, קמח־סולת, מלח־שמרים, “חלה יהודית” לבנה־ספוגנית וזרועה בגרגרי־פרג מלמעלה, או מטפחות ומלמלה בשביל קבורה שבאה בהיסח־הדעת. השוק הלך והתרוקן קמעה־קמעה. פלט בזה אחרי זה אחרוני הבחורים המסופרים והמגולחים בביתו של משה־איצי הסַפּר. אילו מהם, שחזרו רק לפני שעה דרך ואסיליבקה “מן המסילה”, וטרם הסירו מעליהם את תלבושתם הצבאית, נתקבלו בפנים יפות על־ידי הבחורות, שיצאו אותה שעה עם ספרי־מקרא לשבת מחדר הספריה העירונית בבית מאיר “סקוֹבּיליוב”. נכנסו בשיחה חטופה ונפרדו מתוך צחוק וחילופי־קריאות מרחוק. והנה ניצנצו מבעד איזה חלון שתי שלהבות של נרות, נקיות ושקטות. אחריהן הוצת בטשטוש איזה חלון מוגלד. לא עברו רגעים רבים וכל החלונות שבעיר כבר הזהיבו מאור פנימי, אחד מהם לא נעדר. נתפגשו במורד השוק חנוָנים מאוחרים, בעלי פרצופים מלוכלכים־קפואים ומוחשכים ומעילים מתנוצצים משמנונית נושנה, בעלי־בתים מנוקים ומסורקים, לבושי אדרות שחורות שנחפזו כבר לבתי־התפילה, בעלי־עגלות, שואבי־מים שאיחרו לצאת מבית־המרחץ, שזקניהם מבודרים ותימרות הבל עולות בשפע מפיותיהם. הלך והחשיך קמעה־קמעה חלל האויר. אי־שם, מעל סופי־הדרכים, עוד עלו פעימות פטישים ונאלמו גם הם. עטתה דומיה את הרחובות. הנה הגיח עוד על סוסיו מאיזו סימטה חיריק, כשהוא חוזר עמהם מהשוֹקת בשפלת העיר ומדהירם לאורך הדרך הבורטֶניקאית. נערה קטנה, מעוטפה מטפּחת גדולה ובקבוק של יין־צימוקים בידה, ברחה הצדה, כנפי מטפּחתה התבדרו והיא הפכה את ראשה וליוותה אותו במבטיה עד שנעלם בתוך אחד המבואות. ושוב התעטפה הנערה במטפחתה והלכה לדרכה וחזרה והתעטפה היטב. כי כן ציוותה עליה אמה: לבל תצטנן, חלילה, את ראשה המחופף.

וכך עשתה לה את שבּתה פרגונובקה כמנהגה מאז: כאשת־חיל זו, שכבר נתנסתה ביסורים. היא הבליגה על עצמה ועשתה הכל כמנהגה. והנה היא נזכרה עוד בדבר־מה. אי־שם חרק תריס ואחריו שני, שלישי, ולא עברו רגעים מספר ופרגונובקה כבר עמדה סגורה ומסוגרת בפני כל העולם. התלכדו שורות הבתים למחיצות פראות־תבנית וחומת ה“ראטהויז” התיצבה ביניהם כגולם. התדפקו אחר־כך יהודים, ששבו מבתי־התפילה, בחלונות בתיהם שלהם כאורחים לא־קרואים, גרפו והשריקו ארוכות את חטמיהם, ואנשי־ביתם לא נענו להם עד שלא השמיעום את קולם.

“זה אנוכי, פתחו!..”

כאקורד אחרון ניתך עכשיו צלילו הבודד המתון־הכבד של פעמון בית־תפילתם.

ב ־ ־ ב ־ ם ־ ם…

זה בא שומר בית־התפילה והודיע על בואו. הדים ובני־הדים שקטים ואִטיים נתפזרו אל כל עבר ונמוגו למרחוק.

שבת.

טרם עברו שתים־שלוש שעות ושוב קול דברים ושוב תנועה נרגשה ברחובות. אכן, לא תדע שלוָה פרגונובקה בזמן האחרון בלילות־שבת. יצאו אילו בחורים ויהודים באי־בימים להשתתף בשמירה המתנדבת וראו שבבית ה“הנהלה” אין עדיין אפילו אחד מהמיליציונרים והתחילו מחזירים אחריהם ברחובות ובבתי־היין החשאיים. נתכנסו בין כך אל בית ה“הנהלה” כמה יהודים על מנת “להיוָדע חדשות”, כמנהגם בערבים, ופתחו בשיחה של מה־בכך, שנתרחבה ונתגלגלה לידי קריאת תגר על ה“הנהלה”, המזלזלת בעניני שמירת־העיר ואינה דואגת להדלקת הפנסים בלילות. נענה להם מאני מילגרוים, שנזדמן לשם באותה שעה והלך עם אחד מהם אל גדליה אסתר’קס והלה הוציא אליהם מהקואופרטיב “אושר”, על חשבון ה“הנהלה”, נפט למאור. ועוד באותו ערב הודלקו הפנסים. הריחו איזה מבוכה “בין היהודים”, שנים־שלושה ה“גויים” השומרים את החנויות בחומת ה“ראטהויז”, נתעוררו, פיהקו בקול רם והקישו במקלותיהם על כתלי המלונות ברעש. נתכנסו בין כך המיליציונרים עם פיודר זִ’לקא וקוזוֹרֶז בראש, שהשגיחו מאוד באותו לילה השומרים המתנדבים, הסובבים בעיר, על המיליציונרים שלא ישתמטו לבתיהם באמצע הלילה כהרגלם ושמרו באמונה את צעדיהם…

הכנופיה הקלושה, שהתלקטה מהבוקר מול בית “ההנהלה העצמית”, לא משכה אליה את תשומת־לבם של העוברים. רובם ככולם נזדרזו לבתי־התפילה. מלבד התפילה בציבור, אפשר היה גם להתחמם ליד התנורים בבית־הכנסת, לשוחח שיחות־חולין בקצה העזָרה, לשמוע ולהשמיע ובכלל להתכנס בתוך סביבה יהודית־שבּתית, שכולה משלנו… בבית־המדרש לא חסרה גם הפתעה מלאת־ענין. לפני ה“קריאה” בא פייבוש השמש והכריז את בקשת “ההנהלה ובעלי־הבתים” אל מחזיקי בתי־המרזח החשאיים ומבשלי־ה“סאמוגון”, שהיו זהירים מעכשיו בנכרים, הבאים העירה ביומי דפגרא ובירידים. וכשקם שאון כל־שהוא בבית־המדרש ניגש הרשיל “בלילה” אל השולחן והכריז גם כן את כרוזו. הוא העיד “בפעם האחרונה” בנגידים הישנים ובנגידים החדשים, שעלו לא מכבר לגדולה, שישימו סוף־סוף את לבם אל העניים ש“ברחוב השפכין”, אל הקור והקפאון השוררים בבתיהם מחמת חוסר עצים להסקה, ואל “ההגנה העצמית” העומדת להתארגן, כי מרה תהיה אחריתם וכו'.

טרם כילה לדבר קפץ כנגדו אחד מה“עמלקים” והראה לו על הדלת. “שגץ!” כל העולם כבר יודע, שהוא עשה לו מטמוניה ומבשל שם “סאמוגון” – ולכאן הוא בא להטיף מוסר?.. “ראבוֹצ’י נארוֹד?..²⁰⁵ יחסנים בישראל?..” התחילו חרחורי־לשון, נקישות על גבי ה“עמודים”. ומי יודע עד היכן היו מגיעים הדברים, לולא ר' ניסן דיין שקם וגער בזעף: אי! אי! והחזן שמילא תיכף אחריו: “ויהי בנסוע הארון”…

יצאו מבתי־התפילה זוגות וכנופיות. נעלמו עד מהרה לתוך בתיהם יהודים עם מגפים לרגליהם, עם מצנפות־עור־כבשים לראשם ועם כנפי טליתות המתבדרות ויוצאות מתחת מעיליהם השחוקים. הקטינו את פסיעותיהם ביותר היהודים המעורדלים, בעלי האדרות של פרוה והכובעים והמגבעות. הסתובבו ברשלנות, דיברו ביניהם בקול, צחקו, ניענעו משונות בידיהם, כמחקים את מי־שהוא. וכשנפגשו עם היהודים שחזרו באותה שעה מהקלויז “ברחוב האנצ’יליכי” בירכו אותם בשבתא טבא והחליפו שיחה גם עמהם. נתעוררו בין כך נעריהם הקטנים שנשאו את טליתותיהם מאחוריהם לערוך תיגרות, להשליך זה על זה עיגולי־שלג במשובה או להכות בסידורים והחומשים שבידיהם זה על ראש זה. אך קמעה־קמעה ואי־אלו מבואות צרים ודלתות שורקות על ציריהן קלטו גם אותם והרחובות נתרוקנו.

…ושוב היו צהרי־שבת של חורף, צהרים שוממים נוּגים נסוכי שנת ודממה. אי־שם, מעל חלקלקות הבוג המוגלד, מעל שיפוע ההר שברחוב השפכין, עלו בעמום קולות של נערים יהודים ונוצרים, המחליקים שם בערבוביה, המסיעים זה את זה בעגלות־יד קטנות, וכאן ברחובות העיר היתה שבת־שבתון. הנה פתח איזה יהודי את ביתו, גרף את חטמו בשריקה כלפי האויר ותיכף לכך סגר את הדלת מאחוריו. הופיע על־פני השוק איזה נער מכורבל עם כד מטולטל בזהירות בשתי ידיו, נפנה פתאום הנה והנה וראה, כי אין איש, שתה מכדו והלך לו הלאה. פשטו עורבים על ראשי העצים בגינת ביתו של אהרן כהן, עפו משם אל הבריח העליון של הנדנדה הנפסדה אשר ליד הבאר “של נאדזלסקי”, לא החזיקו מעמד גם כאן וירדו לקרקע. טיילו בפיק רגלים לכאן ולכאן והתעופפו. הנה יצא לו מהשכונה המַזורית איזה איכר גוץ לבוש אדרת־שׂער לבנה, עמד ליד מצבת הכנסיה ובהכניסו יד בשרווּל סקר לו סביביו, סקר, סקר, נפנה ושב על עקבותיו. ושוב ריקניות, דומיה.

והנה היא עומדת לפניך, פרגוֹנוֹבקה, כעיר עזובה שכל בניה יצאוה והיא נוחה עכשיו כל־כך להיסקר מצדי־צדדיה. קום ולך באין מפריע לאָרכה ולרחבה ולכל אשר תלך הסתכל בה: ערבוביה של מוצאים ומבואות, מעלות ומורדות, בתים וצירופי־בתים, שניים ושלישים, בליטות ומגרעות, גגות של עפר, של תבן, של גומא, של קרשים, של רעפים ושל פחים, חלונות גבוהים וחדשים וצבועים, בעלי ארבע שמשות גדולות, חלונות פחות גבוהים, בעלי שש שמשות, וחלונות נמוכים ומושפלים עד לעפר, בעלי ארבע זכוכיות קטנוניות שמקומה של אחת מהן, החסרה, ממולא בכר קטן או סחבה. תסבוכות של מעזיבות ומזחילות, מעקות ומיני גזוזטרות ועל כולם שלטים, שלטים, שלטים, שלטים גדולים, שלטים קטנים, שלטים של פחים ושל קרשים ושל קרטון, שלטים ענוותניים, חשאיים־נדאגים, שלטים מעוּבדים שעם כל פשיטת־רגל של בעליהם פשטו צורה ולבשו צורה, שלטים ישנים־כבדים, מיוחסים, ושלטים צעירים, בעלי אותיות קולניות, בולטות־גרגרניות, שלטים כתובים רוסית ומצוירים במכחול של צייר, שלטים כתובים יהודית,²⁰⁶ בדיו, מעשה ידי לבלר מהיר ומעורב עם הבריות ושלטים כתובים בלשון־הקודש, מעשה ידי סופר זקן ומיושב.

לך באין מפריע לאָרכה ולרוחבה של פרגוֹנוֹבקה והסתכל, אולי תקרא ברחובות את קורות חייה בעבר. הנה עומד לו – ב“בקעת־השפכין” – בית קטן, עתיק־יומין, שקוע למחצה באדמה, על גבול שכונות הגויים. אחד מן ה“ראשונים” הוא, כנראה. זה היה בשכבר הימים. מישור שמם היה כאן, ורוחות־הפקר הסתוללו פרא בלילות־החורף וגלמי ההרים מעבר לבוג היו מטילים פּחדים. והוא בנה לו כאן, הנפּח, או הפַּרוָן היהודי, הראשון את ביתו. כאן, בשפלה, בקרן־זוית, ליד שכונת הגויים המרוצים מאוד ממלאכתו. סימנים של בנייה יהודית וגויית משמשים בו בערבוביה. שלושה כתליו חסרים חלונות, סמויים ומופנים כלפי המישור, מול הדרך, כשאר בתי־ הגויים, ומעורטל הוא, בלי חתימת גינה או קרפף, והמרפסת העקומה, שלפני פתחו עשויה מדרגות מטויחות. והנה עוד בית זקן ושׂבע־ימים מאוד. מעשנת גגו קלועה ענפים ודלתו סובבת על יתדות־עץ. הוא רעוע ונוטה ליפול ושיג ושיח לו זה כמה שנים עם הסומכות והמשענות שאחזו בו מכל עבר: “תנו לי להתפרקד… מה כוחי כי איַחל… סוף־סוף…” והם באחת: “חילך נגביר!..” אחריו אתה נתקל בקבוצת בתי־חומר, מסוככי־עפר, מצמיחת דשא וברקנים, המוליכה אותך לעבר הבית הגדול והמוארך אשר ליד הדרך והוא בית־מזיגה לפנים. כאן היו מוזגים יי“ש זול מתוך חביות גדולות ו”צ’ומאקים" עוברי־דרך היו מתלקקים לאחר אכילת דגי־הבוּג המטוגנים ומפולפלים בידי ה“מוכסנית” היהודית העבה. אורוה חשכה ומשוממה בצדו ושני עמודי־לבנים תומכים במעזיבת גגו הקדומה המזוקפה, העשויה קרשים ודלת קטנה באמצעיתה. מתוך השוקת העזובה ליד הבאר הסמוכה נוהגים בעלי־העגלות הפרגוֹנוֹבקאים להשקות את סוסיהם, מקדמת דנא. להלן מתחילה שורת בתים רחבים פשטניים, עם זיזים מטויחים בשיפולי כתליהם ועם קִנים אפרוריים של צפרים מתחת לתקרות מרפסותיהם המרוּוחות. בני דור הביטחה והשלוָה הם, דור החתונות הארוכות עם “נחת” בבנים ובני־בנים שפרו ורבו מסביב. והנה ערבוביה של בתים בני־זקונים, בני הדור של בית־החרושת ומסילת־הברזל, המטפסים ועולים בחפּזון ובלי סדרים הרה והמטופלים בצירופי בנינים קטנים, הנאחזים בהם ונראים כמושכים אותם אחורנית. אל השפלה. אבל הללו מעפילים ועולים ונמשכים בהיקף לחומת ה“ראטהויז” וכולם דחופים וכמעט נוגעים זה בזה. כאן נלחמו יהודים על כל שעל וזרת של אדמה. כל אחד נדחק אל השוק, אל המרכז, לגבהו של היריד. קם אחד להרחיב את גבולות “נחלתו” ובא השני, שכנו, ומנע בעדו. התחילו קטטות ומריבות שנמסרו מאבות לבנים. נלחמו זקנים וצעירים, נשים, בנים ובנות, נלחמו במהלומות ובכלי־משחית, בחרחורי־לשון וקובלנות ובתביעות לערכאות. ביזבזו את הפרוטות האחרונות על נסיעות לבתי־המשפּט אשר בדימוב עיר־המחוז, שקטו מעט וחידשו את המחלוקת במשנה מרץ. “פריסטאבים”²⁰⁷ כחולי־חטמים ו“אוריאדניקים”²⁰⁸ סגלגלים ואדומים צידדו חליפות בזכותו של אחד מהצדדים, מצצו בלי רחמים את לשדם, עד שלבסוף נתפשרו על מנת שכל אחד ירחיב את גבולות ביתו, זה לעומת זה או זה בצד זה. בא השכן השלישי והשתמש בשעת־הכושר והוסיף גם הוא נופך של בנין על ביתו. וכך נדחקו ונצטופפו עד אפס מקום. קולי־קולות של יריד ארוך, נצחי, המו תדיר באזניהם, ובשרטוטי־בניניהם המעורבים והעקומים נשתקעה גדולה, עתיקה ואכזרית: “פרנסה”…

אך הנה שרק ליד הבאר “של נאדזלסקי” דלי. חרקה אי־שם דלת. הופיעה אשה לבושת “רוטונדה”²⁰⁹ של קטיפה ומבלי הביט לצדדין עברה את השוק, כששולי הרוטונדה מסתרחים על־גבי השלג המלוכלך. במורד השוק נראו שמואל והסטודנט בארוּ כשהם מעקיפים ועוברים בחפזון לעבר המועדון של הציונים, מקץ רגעים מספר ביצבצו גם גור־אריה ומלכה שטיין ליד המועדון של ה“בונד”. שני המועדונים היו סגורים, מחוסר עצים להסקה, כל ימות־החורף, והיו משמשים בתי־כינוס לראשי המפלגות רק במקרים יוצאים מן הכלל. לעומת זה היה מועדון “פועלי־ציון” באחד מחדרי ביתו של מנהיגם, שלום שטיינברג, פתוח כל השנה. החליקה וטיפּסה במעלה השוק, בלויית קאזימיר קאלינקא, עגלת־חורף טעונת שקים של סוכר והתיצבה ליד הקואופרטיב “טובת הכלל”. מיד נפתחו לפניה פתחי הקואופרטיב, והאיכר, בעל העגלה, התחיל פורק את השקים ונושאם על גבו לתוך הבית. התלקטו יהודים, שהיו מפוזרים בשוק, אל העגלה בכנופיה מסביב לקאלינקא. האזינו בדרך־ארץ אל דבריו על אודות בית־החרושת, שלא ימכור להבא סוכר לאנשים פרטיים, אלא ל“חברה הקואופרטיבית”, שהוא עומד בראשה בלבד. נפתחה לרגע קט דלת ביתו של משה־איצי הסַפּר, הצליף באויר קטע של ואלס גרמופוני ונמוג.

קמעה־קמעה נתחדשה התנועה ברחובות. ביצבצו בגדי־שבת ובגדי־חול, בגדי־צבא ואדרות־עור־כבשים. הופיעו זוגות, מהודרים במלבושיהם, במעילים צבעוניים, בגלימות של פרוה ושל קטיפה, במגבעות, במוֹקיִם ובערדלים. אילו מהם פרשו לשם התבודדות לעבר הבוג, אל רחוב בית־הנתיבות היפה, העולה אל בית־החרושת. התערבבו קולות עֵרניים וחיים של ילדים משחקים, קטעי דיבור מבודח, חילופי קריאות מעל מרפסות סמוכות זו לזו. יצאו בעלי־בתים לבושים אדרות־פרוה ישנות, מימות חתונתם, כשזקניהם מסורקים ופניהם מצהיבים, יצאו על מנת ללכת בהקדם לתפילת־מנחה ונטפלו בהיסח־הדעת אל הכנופיות שהתגודדו בשוק פה ושם. הסיחו על קרון הסוכר, שקם למקנה ל“חנות הקואופרטיבית”, על השמועה שנתגלגלה מקיוב המטרופולין על־ידי זליג נימוי, על המעשה בשבתי־בר, נדו למאני מילגרוים, אב לבנים, הצפוי להישאר בלי פרנסה אם תירש החנות הקואופרטיבית את מקום “ההנהלה העצמית”, התוַכּחו על־דבר “ההגנה העצמית” העומדת להתארגן, כחוּ את כל מרירוּת הרוק שהתלקטה בגרון אחרי ה“טשולנט”²¹⁰ ושנת־הצהרים, ניבאו רעה. פשטה בינתים שמועה, כי אפרים “דרשן” נושא דרשה בבית־המדרש ורבים נזדרזו וירדו במורד השוק.

פעמון בית־הכנסיה נתעורר וצילצל ערבית. נפגשו במורד השוק יהודים וגויים וגויות, הללו עולים והללו יורדים. וחלל האויר הלך והעכיר. דמדומים, חגג הפּעמון ונאנק כאחת. זאת נאנקה השבת ליד שערי החול.

בבית־המדרש שררה כבר אפלולית למחצה. נדף ריח של טיח קלוי וזיעה נושנה וחמוצה. הנאספים נחלקו לשנַים. הללו עמדו צפופים מסביב להאַלמימר, מקום שם נשא מדברותיו אפרים “דרשן”, והללו התפזרו בעזרה: התפללו ביחידוּת מנחה מאוחרת, התלקטו ושוחחו בלחש בקרבת הפלוש, ליד הכיריִם הצוננים. אפרים עושה־הסוכריות לא היה להם פנים חדשות. ידועה היתה למדי חולשתו לדרשנות וליצני פרגונובקה היו עושים אותה לא פעם חומר להלצות. ליתרת שעמום שינה היום ממנהגו לדבר בסלסולי ניגון מגידי, שהוא עצמו היה מושך את הלבבות יותר מתורתו, הדלת שרקה ושרקה. אנשים זרמו והלכו לשם. עטתה האפלולית את הנאספים עד שאיש לא ראה כמעט את רעהו. המשוחחים רבו. נאבק קולו של אפרים “דרשן” עם השאון שהלך ותקף. רצה לישב איזה “רעיון” חדש בפסוק “ליני הלילה – ואין לילה אלא גלות – והיה בבוקר אם יגאלך, טוב”, ונסתבך בסבכי דרוש ללא מוצא.

“איו, איו, איו.”

הקול קולו של ר' ניסן דיין, הגוער בזעף כלפי המשוחחים. נפלה לו סמיכה בהיסח־הדעת לאפרים “דרשן” מר' ניסן הלמדן הקפדני – והוא לבש עוז. נפתחה לפניו לפתע דרך־המלך, ו“רעיונות” ומשלים יפים רצו בה לקראתו. הוא הרים את קולו ודיבר על העם־הארצוּת שגברה בישראל, על הבריונים שקמו בדור החדש, האוחזים מנהגי הגויים בידיהם, תמך יתדותיו במאמר חז"ל על הפסוק “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, עבר מניה־וביה אל המעשה בר' יוחנן בן זכאי, שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים וראה אותה ריבה שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי־בהמתם של ערביים.

ואפרים “דרשן” סיפר בפרוטרוט וברינוני־השתפכות על יפיה שאין דומה לו של אותה ריבה, על עשירותו המופלגה של אביה, נקדימון בן גוריון, על בכייתו המרה של ר' יוחנן בן זכאי כשראה אותה בכך, וכשהגיע אל קריאתו “אשריהם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה”, כבר רעד קולו מפתוס מַגידי חודר לב ומסביב שררה דממה מוחלטת.

כשהודלקה אחרי תפילת המעריב העששית הגדולה, נתגלו פתאום פנים חדשות בבית־המדרש. נתחלפו האנשים בדמדומי־ערב בלי רואים. אלה שבאו לכאן בצהרים אזלו ובמקומם נתוספו והלכו אחרים. אלה היו ראשי־המפלגות, פרחי־הקצבים, פרחי־בעלי־העגלות, פרחי החנוָנים ובעלי־המלאכות, סתם בחורים ויהודים באים־בימים, שהתלקטו לאסיפה בדבר ארגון “הגנה עצמית”. התערבבו מעילים שחורים, אדרות עור של כבשים, סגינים, “פּוֹדיוֹבקָאוֹת”²¹¹ ופרֶנצ’ים²¹². התערבבו בני אדם סחוטים, פגומים וחדלי־אישים ובני־אדם רעננים, מוצקים ושלמים – שארית הכוח בפרגוֹנוֹבקה ומיטב האגרוף. התגודדו מתוך המתנה לפתיחת האסיפה, בכנופיות גדולות וקטנות, באחת מהן נזרקו סיסמאות שונות בדבר רובים ומקלעים, דרכי־שימושיו ויתרונותיו המיוחדים של כל אחד מהם. בכנופיה שבה עמדו סולומון ונחמיה – שניהם וגם אילו משאר בני החבריה הזאת, היו חבושים בתחבושות מי בראשו, מי בפניו – האזינו בהקשבה רבה ל“יהודי־וחצי” שהיה מסַפּר כיצד התגונן פעם בניצב רובהו אחד מול שלושה בשעת איזו התנגשות עם האויב ליד סאן הנהר²¹³ מבלי התמסר לשבי, וכיצד הציגוֹ למופת אחר־כך, בהזכרת שמו ושם משפחתו, שר־הפלוגה בנאומו לפני חייליו. בכנופיה אחרת התוַדה פֶקיר, שרק אתמול לפנות ערב שב מן ה“מסילה”, איך היה עד־ראִיה שלשום בלילה כשהקוזאקים השליכו יהודי זקן מתוך הקרון בשעת נסיעה אלא שהוא צבט את שפתיו בשיניו ולא התערב בדבר. שאר הכנופיות לא החזיקו מעמד. התלקטו והתפזרו חליפות. התגודדו מסביב לרפּופּורט ואיסאק טייטלמן, שהתוַכּחו בדבר בחירת ה“פּרזידיום” של ה“קהילה” הפרגונובקאית. זאת היתה אחת מן המלות החדשות ויפות ובלתי־מובנות כל צרכן באותו פרק־זמן, ולכן היתה שגורה בפי רבים. התגודדו מסביב להרשיל “בלילה” ודוקאלסקי המדפיס, שהתוַכּחו בדבר שליחת משלחת מיוחדה אל המיניסטר היהודי,²¹⁴ היושב בדירקטוריון בקיוב המטרופולין, נטפלו לרגעים אל אחת משלוש הכנופיות, שתפסו להן מקום מאחורי התנור בקצה העזרה, ושברובן היו עסקנים מפלגתיים, וכשנסקרו כאן באלכסון, מתוך אי־נוחיות, פרשו ונתהלכו לבטלה אילך ואילך או נצטרפו אל אחת הכנופיות.

הומתן שמי־שהוא מראשי־המדברים יעלה, כמו תדיר, על האלמימר ויפתח את האסיפה. וכשפתיחת האסיפה נתעכבה והבית נתמלא בינתים אנשים, התחילו אי־אלו מהנאספים רוגנים ומתרעמים. הופיעו אילו מראשי המפלגות ושידלו בדברים: “תיכף ומיד, חברים, אל־נא תעזבו את האסיפה.” נכנסו בויכוחים מוקדמים אילו מבעלי־המלאכות הצעירים ובניהם של בעלי־הבתים על שאלות שונות הכרוכות ביסוּד “ההגנה העצמית”, החליפו הלצות ועקיצות, באו אחרים שכבר ידעו בדבר המשא־ומתן המתנהל עכשיו בין שלוש הכנופיות, שתפסו להן מקום מאחורי התנור והטיפו לאחדות, התריעו על הסכנה הנשקפת לבני העיר, בלי הבדל בעלי־מלאכות ובעלי־בתים והביאו ראיות לדבריהם.

המשא־ומתן בין ראשי־המפלגות נסתבך יותר ויותר. התחבטו בשאלת ה“בלוק” בענין “ההגנה העצמית” ונתקלו מתוך כך בשאלת האמצעים הכספיים בשביל ה“הגנה”, ענין שהוא עצמו היה קשור בשאלת ה“קהילה”, זאת אומרת: בשאלת הנשיאוּת, בשאלת הלשונות וכיוצא בהן; פרשו לרגעים מתוך הכנופיות אילו מראשי המתנדבים, להתיעצות עם בעלי הכנופיה שכנגד, התלחשו או התוַכּחוּ בקול. שוב נתגלו חילוקי־דעות, נסתבכו סכסוכים ישנים בחדשים. ושוב נתלה ה“בלוק” בשׂערה. האסיפה עמדה להתפוצץ. וקולי־קולות של “הס” ו“בוז” ומהומה וחרחורי־ריב, על־פי הנוסח המקובל בשתי השנים האחרונות, אבל נוסח מקובל זה הפחיד עכשיו משום־מה, נראה עלוב ומכוער ומסוכן ביותר, וראשי־המפלגות העמיקו עיון וביקשו דרך של פשרה.

אכן, זה היה משבר, שנמשך מכמה שבועות. לכאורה עשו ראשי־המפלגות בזמן האחרון הכל כנהוג, נלחמו זו בזו בהתלהבוּת ובעקשנוּת בבחירות המאוחרות אל ה“קהילה”, נלחמו בבעלי־הבתים מ“לינת־הצדק” שהתבצרו ב“ההנהלה העצמית” ולא הודו כלל ב“קהילה” הבאה לרשת את מקומה ושנבחרה על סמך החוקים הרפובליקניים בדבר יסוד “קהילות” דמוקרטיות, ערכו תעמולה בעד האנשים הראויים מנקודת־השקפתם להיות ב“ההגנה העצמית” וכנגד האנשים שאינם ראויים מנקודת־השקפתם להשתתף בה, בעד האנשים הראויים לעמוד בראשה וכנגד האנשים שאינם ראויים לעמוד בראשה, ציינו את המקורות הכספיים שמהם צריכה ה“הגנה” להתכלכל, הכשירו את הקרקע בשביל אפוטרופסותם שלהם דוקא, ובה בשעה הכירו בלבם מתוך הכרה, שהלכה וגדלה מיום ליום – שכל אותם הדברים שהם עושים הולכים ונעשים עלובים, מופרכים ומבוטלים לגבי האנדרלמוסיה הגדולה, החשכה, הרת־הפחדים, המתקרבת וּבאָה.

כל אותן הסיסמאות הקודמות שהיו נמשכות לכאן מן הכרכים, מן ה“מרכזים”, כאילו נתישנו בן־לילה ונתרוקנו מתכנן, וסיסמאות אחרות לא נתקבלו שוב. כל אותו השפע של מגילות עפות, מכתבים חוזרים, רשימות, כרוזים, קונטרסים ועתונים, שנמשך לכאן משם, מן ה“מרכזים”, מתחילת המהפכה הפברוארית ושהלך ונצטמצם, ונידלדל בימי שלטון האוסטרו־גרמנים וההטמַן, נפסק לגמרי מראשית נצחונה של הדירקטוריה. הידיעות הקלושות שנתגלגלו משם באי־אלו דרכי־עקלתון העידו על בהלה וקוצר־אונים בחוגי העסקנים המפלגתיים שב“מרכזים”. ומערי־השדה הסמוכות ומן ה“מסילה” תכפו הידיעות על הריגות והתנפלויות ומעשי־אלימוּת. הכפרים הקיאו את אחרוני יהודיהם, שנתקבצו כולם אל העיירות הסמוכות. הוחש שפרגוֹנוֹבקה הולכת ונקרעת יותר ויותר מעל הכרכים וערי־השדה ושהיא זקוקה לאיחוּד כל הכוחות הציבוריים על מנת לעמוד על נפשה. אבל יותר מדי כבר היה מחולק ומפורר הציבור הפרגונובקאי בשביל שיתאחד על נקלה. אדרבה, במידה שנתרחקה פרגוֹנוֹבקה בכוח המאורעות מהעולם, וצינורות־פרנסתה החיצוניים הלכו ונסתתמו והיוקר גבר והספסרות פשׂתה והלכה, נתפרמה ה“אחדות” על כל תפריה בפרגוֹנוֹבקה ורבו הסכסוכים בין קיבוצים שונים ויחידים. נתחדדו גם חילוקי־הדעות בין ראשי־המפלגות וה“חשבונות” הישנים, הציבוריים והאנוכיים, נעשו יגעים ומסובכים יותר ויותר.

מתוך דכאון־רוח מיוחד הרגישו במצבם החדש שני האנשים הפעילים והקיצוניים ביותר ולכן גם המשפיעים ביותר במפלגותיהם – שמואל וּווֹלקא – אנשי ריב ומדון זה לזה עד לידי שנאה פרטית. שניהם הרגישו את עצמם בזמן האחרון במצב־נפש של שני יורשים, שהיו נלחמים תמיד בגלל אחוזת־נחלה, שנפלה להם בירושה, נלחמים בחימה ובעקשנות, ופתאום בא שטפון, עלה ופרץ בכוח־איתנים ואיים להאביד הכל. נולד הכרח לאחוז באמצעים משותפים להצלה.

ושניהם באו לידי מסקנה אחת: להשלים לפי שעה. להציל באמצעים משותפים את כל אשר להם ואחר־כך, כעבור הסכנה, להילחם מחדש עד לידי נצחון גמור. כל אחד בא לידי מסקנה זאת מתוך תקוות וסיכויים שונים. ווֹלקא, אשר מימי המהפכה הפברוארית נשתכר מהשם “מועצת צירי הפועלים והחיילים” כשלעצמו, שבהיותו אחר־כך חבר ועד גדודו נעשה אחד ממגשימי הפקודה מס' 1 של אותה מועצה – בדבר השוָאת זכויותיהם של החיילים הנמוכים עם הקצינים, ביטוּל תארי־הכבוד במחנה וכו' – ווֹלקא היה מחכה יום־יום לבשורת הגאולה על־ידי ה“סוביטים” העתידים להתפרץ לאוקראינה ברעש־מלחמה בתוקף הסיסמה “שלום לאוהלים ומלחמה לארמונות”. ושמואל, שהיה חדור כולו רוח הספרות העברית ורעיון התחיה הלאומית, התרוממות־הרוח, ששררה בין הציונים בשל ההכרזה הבלפורית ונצחונותיהם בבחירות אל האסיפות המכוננות, הרוסית והאוקראינית, שמואל, שהשתתף בהפגנה האודיסאית מרובת־האוכלוסין, בלויית גדוד מיוחד של חיילים וקצינים יהודים לכבוד בשורת ההכרזה,²¹⁵ שמואל הגה בחוּבּוֹ אמונה סמויה ובלתי־מובעה בדור הצעיר ה“אחרי־קישינובי”,²¹⁶ סוף־סוף יתעורר באלפיו וברבבותיו ויצא בחרבו לגאולת ערי־השדה.

שמואל עמד עכשיו מן הצד למשא־ומתן ונתהלך, פּזור־רוח, לכאן ולכאן בקרבת הפלוש. אותו כובד־הראש, שבו נשאו־ונתנו האנשים, הקניטוֹ, נראה לו מלאכותי ומזויף. כובד־ראש של נערים הקושרים זה את זה בפתילי־הנעורת הדקים ומתחפּשׂים לאסירים אומללים. הרגיזוֹ גור־אריה, שהיה תובע בהעוָיות בכייניות של נגזל את מקומו של מזכיר הנשיאות בשביל “עניי־השפלה” רק מתוך ידיעה, כי משׂרת מזכיר ה“קהילה” היתה צפויה למשכורת והוא קיוה לתפוס אותה לעצמו – על משרה זו התחבט גם רפּופּורט, שנבחר אל ה“קהילה” מטעם האי־מפלגתיים – וגם מלצר, שהיה מנעים ומיפּה את מדברותיו גם עכשיו כמו אשתקד. כמו תדיר, התגנבה אל לבו הרגשה משונה ומכאיבה, שדעתו של מלצר נוחה כל־שהיא מפגעי הימים, עד כמה שהללו נותנים לו מקום נרחב בשביל דיבורו המגוהץ והיפה על אודות “טרגדית הגלות” ו“אוטואֶמנסיפציה” וכדומה. חוץ מזה, הוא ידע היטב את ערכו של המשא־ומתן הזה בלי השתתפותו של ווֹלקא, שהתמהמה אותו ערב לבוא מהאסיפה בבית־החרושת, והוא עצר את דיבורו המכריע עד בואו של ווֹלקא.

משנפתחה דלת הפלוש ונכנס ווֹלקא, ראשו מכונס בצוארון סגינו המזוקף, ניצנצה הרגשה של וַתרנות, ביטול והערצה כאחת, למתנגדו הנצחן, והוא כונן את צעדיו לקראתו. “המטרה מקדשת את האמצעים,” כבש הוא את פעימות לבו החזקות. “גמרתי אומר… אנחנו… אנחנו נוטלים על עצמנו אחריות גדולה יותר מדי… אנחנו צריכים להשלים!”

ווֹלקא שהיה נרעש עוד והמום מאסיפת הפקידים והפועלים בבית־החרושת, שלא התנהלה לפי רוחו לגמרי, ומאותן שתי הפתקאות שנתקבלו על שמו של היושב־ראש, חברו איואנוב – באחת היה כתוב: “גם בהעדר ז’יד אחד – יהיה יריד”, ובשניה: “מה לז’ידים כאן?” – הוא את ראשו מצוארון הסגין והעמיד עליו עינים פזורות.

“כן… אנחנו צריכים להשלים… האנטישמיוּת… כלי־זינה הקונטר־רבולוציה מכבר, שירבבה שוב את ראשה…”

שניהם פרשו לקרן־זוית, ומבלי שהציצו זה בפני זה נכנסו בדברים. בפעם הראשונה מהימים הרחוקים, ימי־ילדותם, בחדרו של נפתלי מלמד־הדרדקאות, כשהם מתחרים במירוֹץ מהיר ועליז הביתה במורד השפלה, הם נכנסו בדברים. נדברו: 1. בראש ה“קהילה” יעמדו שלושה חברים – ציוני, בונדאי ופועלי־ציון, בעלי זכויות שווֹת; 2. הפּרוטוקולים של ישיבות ה“קהילה” נכתבים עברית ויהוּדית; 3. בראש וראשונה תדאג ה“קהילה” להחזקת ה“הגנה”; 4. גיוּס ה“הגנה” נעשה בלי פניות מפלגתיות ואישיות; 5. נאחזים כל האמצעים הדרושים בשביל שפועלי בית־החרושת יצטרפוּ אל ה“הגנה”; 6. תישלח משלחת לדימוב בהשתדלות לפני בית־הפקידות העממי המחוזי שפקודות־הרשאה על מכירת קמח במקח הממלכתי השוה מהטחנה המקומית, הניתנים מטעם ה“וולוסט” ל“הנהלה העצמית”, יהיו ניתנים מעכשיו ל“קהילה” יורשתה; 7. הקמח נמכר מדי שבוע לעניי־העיר במקח נמוך מאוד, ובמקח גבוה, באופן שהעודף ימלא את ההפסד, לעשירים ולבעלי־הבתים.

בין כך ותלונותיהם של אילו מהנאספים הלכו ותכפו, רבים, להיפך, שקעו בשיחות של מה־בכך, הליטו ערפלי הבל ועשן־סיגריות את הכנופיות, על רבים שרתה רוח בדוחה. אילו מבני הכנופיה של סולומון ונחמיה התחילו משתעממים, מתמודדים, ופוהקים. סולומון, שהיה תוהה בעינים זועמות מתחילת הערב על שלוש הכנופיות שמאחורי התנור בקצה העזרה, קרא פתאום בקול רם אליהם:

“עד מתי תסתובבו שם כמחותנים תחת החופה? אה?..”

“שבע פעמים… חיריק, מיריק, שוריק…”

“אולי אקרא אליכם את המילדת?” אמר “יהודי־וחצי” בצחוק.

“אשרי שיאחז במכנסיו של פלוני מהם,” קרא גם זיידיל ציביליובסקי הקצב.

“ויפשטם ו…”

רפופורט! חבר רפופורט!" קראו גור־אריה, מלצר ושלום שטיינברג אל רפופורט, שכבר הסביר באותה שעה לאיסאק טייטלמן את יתרון המזכיר הבלתי־מפלגתי לגבי מוסד ציבורי. “מדוע אי אתה פותח את האסיפה?..”

“ברוך הבא, חבר רפופורט!”

“ברוך הבא, רבי ‘שפוֹך’!..” ²¹⁷

ההמון זע בבת־אחת לעבר האלמימר והטה אזניו לדברי רפופורט, שמתח קו־ביקורת על עבודתה של “ההנהלה העצמית”, הזכיר שה“קהילה” נבחרה מטעם כל שדרות העם הפרגונובקאי ושהיא מתבססת על חוק הממלכה בדבר “אוטונומיה לאומית פרסונלית”, בעוד שה“הנהלה” היא מוסד ארעי וזמני ולא נבחרה כלל על־ידי בחירות דמוקרטיות; הזכיר, שקיומה של “ההגנה העצמית” תלוי באמצעים כספיים ושאמצעים כספיים תוכל לתת רק ה“קהילה”, והחוב מוטל אם כן על הנאספים לזרז את נבחרי־הקהילה להתחיל סוף־סוף בעבודה או למנות על־כל־פנים מזכיר נבון ומרוצה לקהל, שיסדר לעת־עתה את העבודה המוקדמת; הוציא לבסוף מכיס מעילו פעמון של ניקל (הוא נשתמר אצלו מימות הבנק להלוָאה ולחסכון) וצילצל במרץ:

“מי מבקש רשות־הדיבור?”

הראשון שביקש רשות־הדיבור היה הרשיל “בלילה”. הלה נתחייב לדבר אל הענין ובקיצור. ראשית, רוצה הוא לדעת על שום מה לא בא לכאן אף אחד מהגבירים הישנים והחדשים? עד מתי יעשו את עצמם כאינם יודעים וישימו את בטחונם בכד המטבעות הקיסריים ושטרות האלפים הירוקים, שטמנו באדמה, תחת קירות בתיהם; שנית, רוצה הוא להציע משלחת אל המיניסטר היהודי היושב בקיוב המטרופולין, כדי שתדע פרגונובקה כיצד להתנהג להבא.

“מי מבקש רשות־הדיבור?”

“אנוכי!” קרא שמואל. “לשם מסירת מודעה…”

“חבר רפופורט!” התמרמר יֶפים דוקאלסקי המדפיס. “אנוכי הקדמתי לבקש… ככה לא ייעשה…”

“רשות הדיבור לדוקאלסקי,” פסק רפופורט בהטעמה, שהיה בה כדי להודיע, שהוא גם היום, כנהוג, לא יעשה את הנהלת האסיפות בפרגונובקה רמיה!..

דוקאלסקי התנגד להצעתו של הרשיל “בלילה”. הוא הורה על הסכנה הכרוכה עכשיו בנסיעות רחוקות והוכיח שמוטב לשלוח משלחת לדימוב, שכן שמע היום ב“הוולוסט”, שבראש המחוז יעמוד שצ’וק, מי שהיה חבר ה“זמסטוה”,²¹⁸ והוא ידיד־נפשו של פטליורה. מלבד זה רצונו להרצות בפני האסיפה את פרטי השיחה, שהיתה לו היום עם פֶדוטוב, ראש הדואר, בדבר ארגון שמירת לילה מזוינה מפני הגנבים והחמסנים. זה היה במעמד קאזימיר קאלינקא וקלימֶנקו, נושא־המכתבים.

“איני מבין ולא כלום!” נכנס פתאום סולומון לתוך דבריו והפשיל מעל זוית שפתיו את התחבושת שהפריעה לו לדבר. “מדוע אינכם נוגעים בעיקר?.. במה תערכו קרבות, במה?.. אה?..”

“שואל הוא כענין.”

“פדוטוב… קאלינקא… הושענות חבוטות…”

“חבר רפופורט!..” נדחק מסוף העזרה שמואל.

“חברים!..” הכה על הענבל רפופורט. “אבקש שלא תפריעו את הסדר! אנוכי לא ארשה…”

“איזו סדרים? איזו פזמונות?” נטפל פתאום סולומון במבוכה אל האלמימר.

“יהודים!.. אחים!.. כלום לשם דברים בטלים נתאספנו לכאן? אה?..”

“הוא צודק!” החזיק אחריו גם שמואל וניגש אל השלחן. “חברים!..”

"חברים!.." דחף מלפניו רפופורט את הפעמון וסילק כתפו האחת הצדה.

“אם ככה תעשו… אנוכי…”

“אנחנו לא ליסד בנק להלואה ולחסכון נתאספנו לכאן, חבר רפופורט!” קרא ממקומו זיידל ציביליובסקי, הקצב.

“הס!..”

" ווֹלקא, אַיֶכּה?.."

“חב־רים!..”

משגדלה הערבוביה והשאון קרא פתאום מי־שהוא, שהסתתר מאחורי הקהל, בהצטחקות קולנית: “חבר רפופורט! טול לך, במחילה, את הפעמון בחזרה – ושַׁא!”

צחוק סערני התפרץ מפי הקהל, נתקל במשקפיו של רפופורט שהיו שרויים חציָם בקפדנות וחציָם בהצטחקות ונתגבר ונתגלגל באולם. נפלא הדבר! בן־רגע כאלו הופקר פתאום האלמימר ורבים התחילו מתדחקים ועולים עליו ודוחפים זה את זה.

“הנה גליון…”

“למי עפרון?..”

“אבל, בלי ‘מחזקות’… אין פנאי עכשיו ל’מחזקות', אין פנאי…”

“תעלה על הגליון שם כל ‘חבר’ ונשקו…”

“וגם את מספר הכדורים שלו… אה?”

לא עברו רגעים רבים ומסביב לשולחן על־גבי האלמימר כבר נצטופף קהל עצום וכשהיה צר להם המקום הביאו “עמודים”, השכיבום, עלו עליהם, הטו אוזן שומעת והשקיעו פניהם בגליון… נתהווה מגדל אנשים על־גבי האלמימר, שראשו התעגל ועלה גבוה. הם נשמו ונשפו זה בפני זה והריחו איש את רעהו. השתרגו ידים, ולסתות בלסתות נגעו. נחתו המלים אל תוך חלל המגדל פנימה, אל הגליון.

“… ‘יהודי־וחצי’ – ‘אובּרֶז’ אחד…”

“וכדורים?”

“כשמונה… כעשרה…”

“לא יותר?..”

נחתו המלים לחלל המגדל. אבל כאן, מאחורי המגדל, ממילא לא המתין להם כבר איש. רבים מהנאספים, שנכנסו לכאן אגב אורחא או שבאו משום סקרנות, או שנתיגעו מרוב המתנה לבטלה ולא התעניינו בהליכות ה“הגנה” ביותר, הלכו להם. חרקה הדלת ופלטה אותם יחידים וכנופיות. נתרוקנו קמעה־קמעה ירכתי מזרח ומערב, צפון ודרום. היו האנשים מאוד שקועים במלאכתם. אורות וצללים הצטחקו מאחוריהם, נפלו על מרומי הכתלים, על הפרוכת של ארון־הקודש. אורו וכהו חליפות אותיות הכסף של “עשרת־הדיברות” ונשקפו כעינים עששות של זקן הנפקחות ונסגרות חליפות בציפּיה ליציאת האורחים הזרים, כדי להתבודד עם נפשו והרהוריו. בקצה העזרה, ליד הפלוש, טיפטפה את פזמונה העתיק־העגמומי זרבובית הכיור:

טיף־טיף. טיף־טיף־טיף…

“עליו אין לסמוך כלל וכלל…”

“אבל הוא הלא שימש בצבא?”

“ומה בכך? – ואין בו מועיל.”

“אנחנו איננו זקוקים ל’דרונז’יקים',²¹⁹ אנחנו…”

“חיריק… מיריק… שוריק…”

מקץ שעה ארוכה, כשרשימת המגינים כבר הגיעה עד לארבעים וחמישה איש, הפליטה הדלת חריקה מאוחרה, שנתלוותה בהקשות מגפים.

מי־שהוא מהאנשים, התלויים בראש המגדל, הפיל כלפי מטה:

“קוֹזוֹרֶז וז’ילקא נכנסו.”

“מרגלים…”

“צריך לדחות למחר.”

“נתאסף בבית פרטי.”

“ושם נעשה ‘יד אחת’. אה?..”

“שלג יורד בחוץ?..” נפנו בבת־אחת אחדים מהנאספים כלפי קוֹזוֹרז וז’ילקא שהיו מכוסים בשלג.

“לא יורד, אלא מצליף, המטורף, כמו במטאטאים…” הקיש מחדש קוֹזוֹרז במגפיו על־גבי הרצפה.

“שמחה!” פנה פיודר ז’ילקא אל שמחה פֶקיר ביהודית. “תן לי סיגריה לעשן שמחה!”

ל. “המכנסיִם האדומים”    🔗

זרוית־שלגים, פרועה ומדובללה, התעוררה פרגוֹנוֹבקה בדמדומי הבוקר שלמחרת וַתיהום על מראה עצמה, כי הפליאה לעשות בה הסופה הלילה. אי־אלו גגות היא הצניפה צנפת־שלג עד לבלי הכיר בהם ואת האחרים הקריחה קרחה. ליד אי־אלו בתים ומבואות הערימה תלי־תלים, ומאצל אחרים טיאטאה את מעט הרִיש שנשתמר בצדיהם בטהרה מתמול ושלשום.

מחודשי־כוח ונסוכי־מתינות ביצבצו על־פני הרחובות העוברים־והשבים הראשונים. בעלי־בתים, או בניהם של בעלי־בתים, יצאו עם מרדות ומארופות לחפור מסילות בשלג שבקרבת בתיהם. נפתחו חנויות ובתי־אטליז. הסתדרו על־פני השוק הרוכלות היהודיות, הריקו מקופותיהן על השקים, השטוחים על־גבי תבן, את סחורותיהן: תשמישי תפירה, מחרוזות אלמוגים, סרטים צבעוניים, סוכריות, פלפל, קנמון, צפורן וכדומה. כוסו סרידי הנחתומים בכיכרות לחם, בגלוסקאות ובכעכים שנאפו מבעוד לילה וסרידי הנקניקורים בבשר־חזיר, בנקניקאות ובקערות מקפה. התפגשו סרסורים עלי שבילים אי־סלולים וחקרו זה את זה ו“מישמשו” בזהירות רבה זה אצל זה את השינויים שנתחוללו במשך יום השבת במקחים על סחורה זו או פלונית ואם נתחוללו. עלו וירדו בשלבי המרפסת של בית “ההנהלה העצמית” בעלי־בתים עוסקים בצרכי ציבור וסתם הולכי־בטל. נראו הניצנים הראשונים של כנופיות.

מאצל מעלה השוק הגיחו פתאום שני פרשים מזוינים, הסתקרו לצדדין והטו את סוסיהם אל עבר סולומון ורעיר “קאואליֶר” שנתפגשו באקראי לפני כמה רגעים ונדברו על אודות שני הסוסים שקנה סולומון שלשום – לשם מסחר ״מיד־ליד" – בשותפות עם שלום־דויד הזקן, ושרעיר התכוון לקנותם מידיו.

“מה זה כאן?” הצביע אחד מהם כלפי השלט של “ההנהלה העצמית”, והוא “שקץ” מגודל בעל פנים חרוכי־רוח ושפם מבודר ומכוסה כפור.

איזו תקיפות פראית, שהיה בה דבר־מה מסופת הלילה, נשבה רגע מאותו שקץ מגודל, הפיכה זיק טמיר של קנאה וסולומון נענה לו שלא ממין השאלה.

“ואתה, מי זה?”

“סיצֶ’וִיקים!..” ²²⁰ הפליט הלה והדהיר את סוסו לעבר “ההנהלה”.

“סיצֶויקים!.. מה’ולאדה', אשר בדימוב אנחנו…” החזיק אחריו השני ויֵשׂט מעליהם גם הוא.

“לא נראים לי הללו…” הסב את עצמו קלילות על עקבי מגפיו, שהיו מצוחצחים לכבוד היום הראשון בשבת, רעיר. “באי־כוח ה’ולאדא' בלי בגדי־שרד… אנפילאות של לבד לרגליהם… דברים בגו…”

“סוסו של המגודל הוא גנוב,” התחקה אחריהם סולומון במבטיו. “גושפנקה קלויה על עכוזו.”

“בית־גידול זוודיווקאי… חשודים…”

בין כך ועוברים־ושבים רבים התחילו מעקלים דרכם לעבר “ההנהלה העצמית”, שהכנופיה שנתלבטה בקרבתה הלכה ונתמלאה מהם. התפרץ פתאום מבית “ההנהלה” שבתי־בר, סוחר־ביצים, כשהוא מפוחד ומבולבל.

“רעיר!.. – יהודים!..” לא יכול לכפתר את כנפות־מעילו המפושקות שבתי־בר. “את אחד מהם הכרתי… ליד החורשה הבֶּילואוסובקאית…”

“מה הם רוצים שם, ב’הנהלה'?” שיסעו סולומון.

“שואלים הם לראשי־העיר… אנוכי התחננתי אליו: הא לך את כל כספי – והוא מתיר בין כך את סוסו… והשני במפגיע: תן, טרטר… ²²¹ זהב!..”

אותו רגע הפכו אנשי הכנופיה הגדולה את פניהם כולם בבת־אחת לעבר בית “ההנהלה העצמית”:

שני הפרשים, בלויית גדליה אסתרק’ס, מאני מילגרוים ועוד כמה יהודים ירדו במדרגות המרפסת, התירו את רסני סוסיהם, שהיו קשורים לעמוד הפנס הסמוך, ורכבו עליהם. גדליה אסתרק’ס ומאני מילגרוים, שהיו כרוכים אחרי המגודל, נטפלו אליו מימינו ומשמאלו ועססו משונות בכפות־ידיהם בחלל־האויר לעבר מתניו כאילו היו מקליטים בדוחק אל תוך כיסי מכנסיו איזו צידה חשובה לדרך. שאר היהודים, ופייבוש באמצע, ניצבו נטולי־תנועה בשורה משופעת על גבי המדרגות. כולם החזיקו את פניהם בכיווּן אחד.

“מה רצונכם כאן, בחורים?” נטפל סולומון אל שני הפרשים והתיצב כגודר דרך בעד סוסו של המגודל.

“לשם מה באתם אלינו, בני־אדם?” החזיק אחריו רעיר “קאואליֶר” והבליט חזו המקושט בצלב גיאורגי.

המגודל נבוך רגע, זע בעצבנות על־גבי אוכפו, ובשלחו את מבטו מעל לסולומון, שידו כבר אחזה בפרומבית הסוס, כאלו לא הרגיש בו כל־עיקר, שאל בקרירות קשה את הצלב הגיאורגי:

“ואתה, מה רצונך?”

“ולאדא אנחנו…” מילמל הפרש השני והתעה את מבטו במבוכה על הכנופיה, שהלכה וגדלה סביבם. “מדימוב העיר…”

“היטיבו בחסדכם, אם־כן, בני־אדם, להראות לנו את ה’מנדטים' שלכם…”

“מה לך לקשקש פה?.. אִמך!” נזף פתאום המגודל בחברו והזיז ברכובותיו את סוסו. “סע!..”

“טרם שתסע, אדוני,” לא הוציא את הפרומביה מתוך ידו סולומון, “פרוק את רובך מעליך!.. התפרקו!.. התפרקו!..” תבע בקול קהה.

הוצתו מבטים מול מבטים, התגוששו, ונזיפות מאוד שנונות נחנקו בגרונות. לפתע החליפו שני הפרשים מבטים, הדפו בימינם כלפי מעלה את ניצבי רוביהם, שהיו מוטלים באלכסון על גבם, התכופפו והסירום בשמאלם על־נקלה מעל לראשם, השליכום למול סולומון, שחטפם בעופם ותוך כדי כך זינקו לפניהם וטסו במרוצה במורד השוק.

אבקת השלג, שהתאבכה ונמשכה בחלל האויר מאחוריהם, חגגה נצחון, נצחון העיקר הבז לדקדוקי עניות.

“הם מפּטליורה באו…” התחכך בעמוד הפנס דאנילוֹ “מחמד”, אחד מנמושות השכונה ה“מַזוריבית” המצויים תדיר בשוק. “כמוהם הולכים אחריהם למאות.”

“מה עשיתם לנו?..” התחילו צוֹוחים מכל צד היהודים וגדליה אסתרק’ס ומאני מילגרוים בראשם. “מה עשיתם לנו?”

“הלא שליחי גדוד הקוזאקים הם.”

“אה?..”

“הלא אנדריי בּוֹבּ שלחם לכאן.”

“להכין מספוא ואכסניות.”

“אנחנו הלא פנינו אליהם… אִמם! כאל בני־אדם: היטיבו בחסדכם להראות לנו את המנדטים… אִמם!”

“עסק ביש, יהודים.”

“אבדנו, חלילה.”

“המעט לו מספוא בבית־החרושת, לעקום־העינים… אמו? פרובוקציה… אמו!”

“מה קרה כאן, סולומון?”

“טוֹל, חיריק, שני הרובים אלה והניחם לעת־עתה בבית הסמוך… הא לך אותם על אחריותך.”

“בורחים!..”

“צאו במשלחת לקראתם!..”

“ר' גדליה.”

“יוצאים! יוצאים!”

“צאו בלחם לקראתם.”

“סבתות סרוחות, לאן זה?”

ננעלו חנויות, בוססו את השלג בחפזון, ללא דרך, רוכלות מטופלות קופות, אופים ואופות עם שקים ממולאים. בני־אדם רצו, החליפו קריאות קולניות וחטופות, החזירו כפעם בפעם את פניהם לעבר הדרך שבמורד השוק ורצו הלאה, נפסק פתאום קול השתקשקותו של הגזרקש ²²² שהיה עולה ותוכף מאיזו סימטה סמוכה מאז הבוקר וריקניות משונה התהוותה בחלל.

החזיקו מעמד רק הנקניקורים ליד סרידיהם, אי־אלו גויים וגוֹיות שנשארו מופתעים ועומדים לפני איזה סריד שנתפנה או חנות שנסגרה לפניהם פתאום, ואותה הכנופיה שהתלקטה מסביב לסולומון ורעיר קאואליר. אפילו אלה שנתגלגלו לכנופיה זו בדרך מקרה ושלא הספיקו להשתמט ממנה בעוד מועד, נשארו כאן בעמידתם כנתונים בין המצרים… חתרו במבטיהם באויר כלפי מורד השוק.

משם, מסודר בשורות קצרות ורכוב על־גבי סוסים שׁוני־קומה, עלה והתנמר ערב־רב של “פאפאחות” אפורות, “פאפאחות” שחורות, כובעי־צבא, אדרות־שׂער ומעילים לבנים של עור־כבשים, אבנטים ירוקים ואבנטים אדומים וממעל להם התנופף דגל בעל צבע כתום־כחול, עם כתובת עקומה “זֶמליַא אי ווֹליַא”.²²³ השורות האחרונות השתברו, הבליטו שקצים מעוטי־דמות, שקצים עלובים, רוכבים על סוסים נמוכים, איכריים, מרופשים עד לעכוזיהם ומסומנים בחריצי־קרחה על כרסותיהם מחמת שפשוף תמידי בעבותות העגלה; רגליהם שלא היו נתונות ברכובות נראו סרוחות ביותר, שקים פשוטים במקום אוכפים תחתיהם וחרבות מושמות בנדנים שחוקים למתניהם. מהם היו מחוסרים כל נשק.

“אה!.. אה!..” נכוָה כפעם בפעם סולומון למראה שקץ מַכּר זה או אחר.

“חו־לי־רע לתוך הצ־לע־־־ות…”

“כששים מספרם.”

“חמישים וששה… אִמם!”

“זכרו את דברי: הם לא לפצח זרעונים באו לכאן.”

“חיריק, מיריק, שוריק…”

“אדום־המכנסים הוא ראש להם, כנראה.”

"וכי לשם ‘זמילא ווֹליא’ באו לפרגוֹנוֹבקה?

“בּוֹבּ”

“אנדריי בּוֹבּ!..”

מגולח, רענן ומצהיב כבעל־גוף כפרי בבוקר הראשון של פסחא, מששׂבע כבר את דרישותיו הנלבבות של הכומר וכרסו – ממשמני סעודת הצהרים, הגיח אנדריי בּוֹבּ על סוסו המנומר מאצל מעלה השוק, התישר עם השורה הראשונה של הגדוד, שהתיצב בקרבת בית “ההנהלה העצמית”, והחליף דיבור עם המכנסים האדומים. מקץ רגע ירדו שניהם מעל סוסיהם. קשרו אותם אל עמוד הפנס ועלו במדרגות המרפסת. פייבוש שפתח לפניהם את הדלת לרוָחה, התחיל מנפנף בידיו נמרצות מול אנשי־המשלחת שיצאו לקראת הגדוד, שעמדו עכשיו בריחוק מקום ממנו. הללו – גדליה אסתרק’ס, מאני מילגרוים וישראל הנגר – נענו לו גם כן מרחוק בנדנודי־ידים, עשו בכל מאמצי־כוח את דרכם הנמהרה בשלג העב, זירזו זה את זה והשעינו זה את זה. מראיהם זה, שהיה משונה ביותר, הגחיך אילו מהפרשים, שהתבדרו, הציתו סיגריות או סיגרות של “מאכוֹרקה”, החליפו דיבורים וקריצות־עינים ערמומיות כלפי כנופית הנשים שנשקפה מעומקה של מבואה סמוכה, הצליפו סביבם מבטים שחצניים, חגיגיים ומרוצים מעצמם, כנכונים לעולל בעוד רגע איזה תעלול מאוד מבדח, העלול להצחיק את כל החבריה. אילו מהם ישבו בעניווּת על סוסיהם, תהו כקבצנים המומים בעיניהם חסרות־ההבעה על האנשים ועל הבתים ועל החנויות הסגורות, הניעו בראשיהם חבושי הפאפאחות החדשות והנהדרות בזהירות רבה, כעשויים מזכוכית. אילו מהם, וביחוד מאותם שעמדו בשורות הראשונות, לא הביטו לצדדין, עצרו זעפנות היידאמאקית ברישומי פניהם כאומרים: “יכולים הם, ‘המכנסים האדומים’, לעשות שם כאַוַת־נפשם ואנו אין לנו אלא מה שמוטל עלינו אנו…” שני הפרשים שהתפרקו את כלי נשקם, הביטו גנובות כפעם בפעם לעבר הכנופיה של סולומון ורעיר.

בין כך והיהודים, שהזיזו את עצמם עד הנה בזהירות בקרבת בתיהם, התחילו פוסעים לאט לעבר “ההנהלה”. הופעתו של אנדז’ינקו, ראש־המיליציה, בעגלת־החורף שלו הצבועה והרתומה לסוס אחד, עודדה מעט את רוחם והם התלקטו זעיר פה זעיר שם בכנופיות. התגנבו אי־אלו נשים עם סלסלות ותרמילים וניגשו אל הגוֹיות התגרניות, שעמדו בשורה מאחורי הראטהויז, על מנת להשתמש בשעת־כושר זו של הפסקת המשא־ומתן ולקנות דבר־מה מידיהן במקח השוה. הלכה ונתמלאה אנשים כנופיתם של סולומון ורעיר יותר ויותר (רובם ככולם היו מאלה ששהו אמש בבית־המדרש). בא וולקא מזורז ומלוהט מבית־החרושת והודיע שעל־פי השמועות אין זה אלא אספסוף ושהמכנסים האדומים הם מדידקובצי הכפר ושהם התהללו “להרוס את העיר אם לא תתנהג עמם כהוגן”. התבדלו מתוך הכנופיה והתחילו מתלחשים. אחדים פרשו תיכף לכך מן החבורה וצעדו בעֵרנות להוטה לצדדים שונים. זז פרש בעל פנים חיורים, מוכתר בזקן צהבהב, ונמשך אחרי דאנילו “מחמד”, שהורה לו את הדרך לבית קורבּאטוֹבה המנחשת, נתקפל הדגל, צמחו אי־מזה טרנוּשֶׁנקוֹ, כובעו מוּטה הצדה הטיה יתירה ופאת ראשו האחת מדובללה יתר על הרגיל, ונכנס בשיחה עם אחד הפרשים. נצטרפו אליהם מיד גם סאווא בּאבֶּנקוֹ וקוֹבאץ הצעיר, בן למשפחת קוֹבאץ המפורסמה, שהיתה מעמידה רוצחים ומבעירי־בעֵרות לכל הסביבה מקדמת־דנא ושאחדים מהם כבר טעמו גלות סיביר. נפרדו מעל הגדוד פרשים אחדים מהראשונים בשורות והטו את סוסיהם לאחד המבואות הסמוכים, וכנופית הנשים שהתלקטה שם בעומקה נחפזה להימלט מפניהם לכל עבר. נשלחו רעיר קאואליר ושמחה פקיר להתחקות אחריהם… זינק פייבוש מתוך בית־ההנהלה ואָץ בכל מאמצי כוחו לאחורי הראטהויז. נטפלו קוֹזוֹרז וז’ילקא ואיואן גוּליא ושידלו את החנוָנים לפתוח את החנויות על מנת שלא להפריע את הסדר. עלו וירדו במדרגות המרפסת יהודים טרודים, נחפזו אי־לשם ללא־דרך. בני הכנופיה של סולומון היו מעכבים אותם.

“מה חדשות?”

“הצרה גדולה.”

“דבר דיבורים ונדע! אה?..”

“המכנסים האדומים דורשים להוציא אליהם את כל כלי־הנשק הנמצאים בעיר וגם חמישים זוגות מגפים הם דורשים וגם חמישים אלף רו”כ הם דורשים… מילא אשר למעות…"

“ובאם לאו?”

“הוא יעשה ‘בדיקה’, הוא אומר… הוא לא יהא אחראי בעד קוזאקיו, הוא אומר… הוא…”

“הם נשארים כאן ללון.”

“ללון?”

“הוא לא אמר מאומה בדבר פריקת ה’כלים' משני קוזאקיו?”

“לא מאומה.”

“הוא עושה את עצמו ‘כלא יודע’…”

“בצדיה…”

“בּוֹבּ נותן להם מספוא מבית־החרושת…”

“הכל ממנו, יתחטפו ימיו!”

“והעיר נותנת להם ארוחה…”

“ארוחה?”

“ארוחה… לחם, בשר וכדומה…”

“ארוחה…”

והאנשים החליפו מבטים וכהרף־עין הבינו זה את זה. סולומון לחש דבר־מה על אזנו של נחמיה. ונחמיה על אזנו של שמואל, וכך הלאה, ולא עברו רגעים מועטים ולמעלה ממחצית הכנופיה התחמק. השאר, כגון נחמיה, יהודי־וחצי, זיידיל ציביליובסקי וכדומה, ש“כליהם” כבר היו עמהם, הסתקרו מתוך התעוררות פזורה מסביב, נזהרו לדבר בפני האנשים ה“צדדיים”, עמדו באי־מנוחה, כעל גחלים. וסולומון צבט את שפמו והתעניין מאוד באותה “סעודה”.

“והיכן תיערך אותה ‘סעודת־פורים’, אה?..”

“באכסניות של הלייביכי ושל מויסיי טארנופולסקי…”

“פייבוש כבר אָץ ליקותיאל הקצב… להכין בשר…”

“גם הוא!.. ה’צדיק' באדרת־עור־הכבשים…”

“אנדז’יֶנקו!..”

הופיע במרפסת אנדז’יֶנקו בלויית מאני מילגרוים, חיים־בר זאק, זיידיל נימוי ועוד בעלי־בתים שהובהלו לכאן על־ידי פייבוש השמש. הם ירדו על המדרגות והקיפו בהכנעה מרוכזה של אנשים, המלווים את הרופא המומחה מביתו של שאר־בשרם החולה המסוכן ומשתדלים להציל מפיו מלת־ניחומים.

“אדרבה, פּאן אנדז’ינקו?..”

“השד יודע אותו,” משך בכתפיו אנדז’ינקו. “נראה מה יעשה ונדע…”

באותו רגע נפתחה שוב דלת ה“הנהלה” והופיעו “המכנסים האדומים” בלויית אנדריי בּוֹבּ.

“המכנסים” סקרו את הגדוד, העיפו מבט על הכנופיות המפוזרות בשוק פה ושם ונתנו איזו פקודה לאחד מהפרשים הקדמיים. מיד התבדלו מתוך השורה הראשונה כמה פרשים, בלמו בחזקה את סוסיהם והרתיעום אחורנית, עד שניצבו בערפו של אנדריי בּוֹבּ, שישב בין כך על המנומר; הם זזו וחשו אחריו במורד השוק. שאר הפרשים כיוונו את סוסיהם לעבר האכסניות של הלייביכי ושל מויסיי טארנוֹפוֹלסקי. חיים־בר זאק, מאני מילגרוים וגדליה הורוויץ נפרדו בחפזון מעל אנדז’ינקו שעלה כבר לשבת בעגלתו הצבועה והרתומה לסוס אחד, הקדימו את הפרשים על מנת לפתוח לפניהם את שערי האורוות של האכסניות לרוָחה.

“שש…”

“נחמיה, שמואל, חיריק… לשני עברי האורוות… כך…”

“ונעשה ‘חתמינו’?..”

“משרק יתחילו להתפרק…”

“אנחנו אל עבר הלייביכי…”

“ובלי ‘מחזקות’, חברה… ואל תפתחו אש עד שלא יהיה הכרח גמור…”

“נכנסים…”

“ששש…”

הרכינו פרשים ראשיהם אל תחת משקופי השערים, נעלמו אחד־אחד בלועי האורוות החשכים…

נוצצו העינים והתחדדו, לא החסירו כל צעד וניד כמתוך מארב ממושך, לפתו בעיגולי־אש את שלושת הפרשים, שנתעכבו לרגע קט אצל סרידי הנקניקורים.

“סו־לו־מון…”

מאצל מצבת הכנסיה רץ חיים וֶליקי. איזו עלמה, בעלת פרצוף־סיד בלי מטפחת לראשה, אצה אחריו, עמדה והטילה לרגעים את פיה על חזה וחידשה את מרוצתה.

“סו־לו־מון…” קרא מרחוק חיים וֶליקי, “הם התנפלו בשפלה על ביתה של הבנימיכני… שלחו אותי… נחוצה עזרה… רעיר קאואליר ושמחה פקיר שלחו.”

“רוץ ואמור להם – אין צורך!.. יעשו להם שם לעת־עתה מה שיעשו… זיידיל, לכאן… לכאן…”

“הוי, יהודים…” התנשמה העלמה, “הוי…”

“לכי מפה, עלמה… לכי!..”

“בורחים!..”

“גוא—לד!..”

מאחורי הראטהויז פרצה יבבה קולנית של אשה, המריא על ונטרף באמצע כאילו ננעץ בשלג על גגו, פילחה את האויר פתאום יריה ובהרף־עין נתחוללה מנוסה בלתי־משוערה מסביב, נסו בני־אדם באשר נסו, נסו יהודים וגויים וגויות ויהודיות, ריפרפו תימרות שלג באויר, ניצנץ במעלה השוק יהודי בעל פנים מלוכלכי־דם וניפנף משונות בידיו.

מתוך אורוָתו של מויסיי טארנופולסקי זינק פתאום פרש ואחריו שני ושלישי.

“נח—מי־ה, זיי־דיל…”

“сда־вва־־й־й” ²²⁴

ידים נאמנות תפסו בפרומביות, בניצבים של רובים, ברעמות, כוננו אקדחים ופירזלו מסגרים של רובים.

“сда־вва־־й־й”

במרפסת בית “ההנהלה העצמית” ניצנצו פתאום “המכנסים האדומים”, ירו פעמַים לתוך האויר והשתערו תיכף לכך אל הסוס המקושר אצל עמוד הפנס. השתולל פתאום הסוס ונשתמט הימנו והסתובב חלילה ובעט קוממיות בחלק־גופו האחרוני כעומד על נפשו. פגע בו כדור, התמוטט וצנח. עקרו “המכנסים האדומים” ממקומם ונישאו לעבר מצבת הכנסיה. נישאו “המכנסים האדומים” במהירות, התלבטו וריפרפו כלפידים מושלכים. – הוממו אילו מהפרשים ונתלו נטולי־תנועה, כדחלילים, על־גבי סוסיהם ואילו מהם יצאו מעצמם והדהירו את סוסיהם. נעצרו אחדים מהם ונסתחבו לארץ על אָנסם: ירדו “פאפאחות” מגדולתן, הושפלו, נישאו ברפרוף לאי־אלו סימטאות ומבואות. שעטו סוסים ערטילאים, הבריקו באוכפיהם החלקלקים, ללא־דרך. מאחורי ה“ראטהויז” הלמה פתאום יריה ואחריה שניה, שלישית… מי־שהוא קרא אי־שם בקול לא־אנוֹש: “אל תגשו הלום,” מי־שהוא: “לכא־ן! לכא־ן…” הנה נתעה פרש במצרי־מבואות, נטפלה אליו עלמה וגדרה בעדו את הדרך ואיזה קול מתוח נישא אל עֶברה ונתן לה תוקף: “החזיקי בו… החזי־קי!..” והנה הופיע בשוק עוד פרש ששני רובים תחת בית־שחיו, דהר במורד ונפל מעל סוסו ארצה. נחפז אי־משם לקראת הסוס המבוהל שבתי־בר, התחיל כובשו ומחזיק ברסנו הסרוח ותוך כדי כך כרע ונפל לרגליו גם הוא… נתרוקן השוק. רצו בחורים לעבר הדרך הואסיליבקאית, משולהבים ומסוכסכים כעורפי־כלבים.

לא. ימי־עליה    🔗

“מי ומי הנלוים עלי? אה? איזיא, משה גיבל, שמחה פקיר… אתה עבדת בצבא־הפרשים? – שפיר!.. נחמיה, אל תשכח! משמר ליד המַזוריבית, משמר ליד ה”צווינטאר" בדרך הואסיליבקאית, משמר בשפלת הבוג ומשמר ליד החנות הקואופרטיבית בדרך לבית החרושת… סיסמה ללילה זה כבר נתתי לך… וגם גייס כמה אנשים לשם תחבורת פנימית… מסתם בני־אדם… יעביר מי מכם קול ברחובות: אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר – שהיוצא יִיָרה! שלא בצדיה יִיָרה! אמור להם: כלה ונחרצה: מלחמה לנו מסביב! נו, ‘חברה’, דהירה קלה… ככה…"

התלבושת הכבידה על הגוף הנרגש כמשא לעייפה והרגלים השתעממו בתוך המגפים. רעיונות נרתחים, רעיונות־צוָחות, תכפו בקרבו, גמאו את המאפליה השלוגה והאין־סופית כאותם הרוחות החזקים שנשבו מאחור, והסוס החבוש רץ אחריהם ופיגר, טבע בשלג ופיגר…

…“כלי־נשק הוצא להם!.. וחולירע אל תוך הצלעות לא יקחו?.. שירבבו להם פאה מגודלה, ציירו להם דגל – וברוך הבא!.. הֶט!.. – הֶט!.. לדידקובצי! לסטופאשק!.. אל גרגורי דובּרוֹדי! אל זאקרוּטילוֹ ה’מלמד' עם ה’זֶמליַא־ווֹליַא' שלו, חולירע אל תוך צלעותיו! מה זה עלה בדעתם?.. כלום סטופאשק הוא, פרגוֹנוֹבקה? או יער בורטניק?.. הוא היחידי שם ומה עליו לעשות? מה?.. אה?.. סבורים היו – הם ירדו לתוך חיינו ואנחנו נחשה? אנחנו, חניכי־’פוֹניה', ²²⁵ נחשה?.. כלום לא סבלו היהודים במלחמה כמוהם?.. אה?.. בגליציה?.. בעלי־אגרוף יש ביניהם! בעלי־אגרוף יש גם בינינו!.. וגם כלי־נשק יש… וגם משמעת יש! מי פילל למשמעת כזאת?..”

“מה ציוה סולומון?” “שאלו את סולומון,” “סולומון לא הרשה” קמו קריאות בודדות בתוך אזניו והערבוביה של חטופי מחזות ושברי־פרצופים, שריפרפה עד עכשיו בדמיונו, התחילה מסתמנת יותר ויותר. התאמץ להשהות עליהם את מבטיו, לספוג תענוג, והם השתמטו, התערבבו, התפתלו בחיוכה האחרון, המבודר והמפוחד של שבייקה בשעה שהחליפה לו את תחבשתו, התחמקו לתוך אי־אלו סימטאות ומבואות… נעשו פתאום מופלאים ממנו כל אותם הדברים, שהתחוללו רק שעה לפני־כן ברחובות פרגוֹנוֹבקה ושבעצמו השתתף בהם, מופלאים, כאילו התחוללו בחלום ולא בהקיץ, וצר היה, צר מאוד, על שהתחוללו במהירות כזאת, בהיסח־הדעת. מבלי משים…

…ושוב עמד, הזיז עד כמה שאפשר את התחבושת מאצל אזניו והקשיב רב קשב. התקרבו החברים, שרכבו בפיזור, ועמדו גם כן. בלמו קשות את הסוסים שלא ינהגו קלות־ראש בעמידתם, ואף הללו קיבלו עליהם כמדומה את עול בעליהם החדשים, זקפו אזניהם וצימצמו את שמיעתם. נשבו מאחור הרוחות בחזקה, צבטו את האזנים, ולא הביאו כלל קול וצליל. אחר־כך, מקץ רגעים מועטים, הביאו בלי משים איזה משל ישן בדבר גויים, בדבר מיכיילו הקדוש שיצא אל השדה וכרע לפי הרוח הגיבור ולפני השמש ולפני הקרח לא כרע. מיכיילו הקדוש.

“ובכל זאת,” לחש שמחה פקיר, בהציתו סיגריתו תחת חָצנוֹ, “חבל על שבתי־בר…”

“גזירה נגזרה עליו שייהרג ביום ו' ליד החורשה הבילוֹאוּסוֹבקאית והשתמט הימנה במשך שני ימים… צר לו…” קיים אחריו משה גיבל.

“הבלים!..” ננער סולומון. “המלחמה אינה בוֹכה, המלחמה… נזוז!”

“אמת!” אישר איזיא את דבריו. “נזוז!”

ושוב רכבו ועמדו. קלטו תלוליות־שלג את רגלי הסוסים עד לקרסוליהם ושקערוריות פלטו. עלו מתוך נשיבות הרוח יבבות העמודים הטלגרפיים וחלפו. קמו קטעי־מחזות ושברי־פרצופים והתפתלו בחיוכה האחרון המבודר והמפוחד של שייבקה, הבליחו וכבו ושוב התבהרו ושוב כבו. ונדמה היה: פרשים נסים אי־שם לפניהם ומתפזרים לכל עבר…

הפתיע רעש חזק של אילנות מתנועעים. נאנקה החורשה הבילוֹאוּסוֹבקאית תחת ידו הקשה של הרוח. הוא תבע ממנה דבר־מה בחשכת הלילה, תבע באכזריות ובלי הרף מתוך סחיבת מחלפותיה, והיא צעקה אל מרחביה, כאשה שזנתה מאחרי בעלה צעקה בחוצפה אל המרחביה…

עמדו ליד הבאר בקרבת החורשה. שילשלו עמוק את מכמורת שמיעתם לתוך הרעש, אולי תעלה קול אדם, וארבו בעינים קדחתניות לזיק סיגריה עשֵׁנה, לקו־אור של מדורה. דימדמו ועלו זכרונות על אודות לילות אחרים ויערים אחרים… נזכר פתאום סולומון באותו מארב הלילה שביער בורטניק, בשני הקרונות המלאים כלי־נשק, שניצנצו אחר־כך בדמדומי הבוקר ליד תחנת גראבוב ולבו התכווץ בו.

הטו את הסוסים לעבר העיר. הרוח, שהיה מנשב עד עכשיו מאחור, הצליף בבת־אחת על הפנים, התריע על איזו סכנה. דומה היה, דבר־מה שכבר נחשב למנוצח וממוגר, התנער וקם והתקשר מחדש. איזה אי־סיפוק הכאיב את הלב והרוח הצליף והצליף, החשיך את שולי הסגינים וצינן את הברכּיִם, כלא את הנשימה. הפנו הסוסים את ראשם הנה והנה. אילו מהפרשים שהיו נסים עד הנה ומתפזרים לכל עבר כאילו התלקטו שוב אי־שם יחדיו והתחקו מאחור.

נוגה החשמל שהחויר מעל מרומי בית־החרושת הפרגוֹנוֹבקאי הלך והתרחב והתבהר. הסתמן טשטושה של פרגוֹנוֹבקה, שהתכנסה בתחומו. היא נשקפה עכשיו במרחביה האפלה הלזו כל־כך פרזית ומופקרה.

“נסייר את שפלת הבוג!”

“נסייר.”

“נסייר.”

השינה באותו לילה היתה שטחית ונדודה. הסתבכו מחזות מני העבר הרחוק והקרוב בדברים בטלים ובלתי־שכיחים בחיים. לפנות בוקר התלהטו התנורים בבית־המאפה של ליפא־לייב ביותר. הלה, יחף, בחלוקו ובמכנסיו לבד, הרכין ראשו לרגעים והסתכל באחד מהם כדי לראות אם כבר האפיר קמרונו… זאת אומרת, אם כבר נקלה התנור עד כדי כך שאפשר להטיל לשם את הכיכרות… ופתאום ומישקא שירבב ראשו דרך הפתח: סולומון!.. הוא השליך הכל אחרי גווֹ והלך אחרי מישקא… חשכה גדולה והוא ראה את עצמו בתוך ערב־רב של חילות… הוא פונה כה וכה ומישקא איננו… “אַיֶכּה, חברור?..” איננו… והחילות בין כך דוחקים… נדחקים והולכים, נדחקים והולכים… ללא סוף, ללא תכלית… בצקו הרגלים, אפסו המים במֵימיות ושק־החפצים תופח וגולש לארץ… “הלא העיסה מחמיצה שם,” נזכר הוא בבהלה ורואה תוך כדי כך יער לפניו… והיער עבות ובתוכו יהודים ויהודיות ועלמות וילדים וצרורות וכלי־גולה… מרפרפים לאורן של מדורות פנים חיורים וזקָנים וקפוטות וקרזלי שׂער מדובלל של עלמות ועינים… מיני עינים… מלאות פחד ושפלות וצער לא ישוער…

“העוד רבה הדרך עד החזית?” שואל הוא והם נענים לו שלא מן הענין: “אתה יהודי? השם בעצמו ינחך בשלום!..” ועוד הם מדברים וזמזום־נכאים פולח אי־שם את האויר – האויב!.. האויב!.. – ומתגלגל ומתגבר ובוו־ו־ו!.. התפוצצות־איתנים, והדים ובני־הדים… מי־שהוא קורא: פֶּרֶליוֹט,²²⁶ מי־שהוא: נֶידוֹליוֹט!..²²⁷ וקול המפקד נשמע ברמה: אחים, הידבקו באדמה!.. כבו את המדורות!.. שמחה פקיר, למה תעשן?.. והעם כורע ונופל ומתדפק באדמה… וגם הוא כורע ונופל.. אך מה נתרחש?.. מעל הר גבוה, “גולשה חשרת ‘פאפאחות’ לעבר היער…” “יהודים!.. חניכי־’פוניה'!..” קורא הוא בקול לא שלו ורוצה לקום… אך רגליו… מה זה היה לרגליו והם – עץ… נתקבבו שוקיו… “יהו־ו־ו־דים!..”

“שלמה!.. שלמה!..” עוררה אותו רבקה.

הוא נאנק מתוך שינה ולא ייפלא! לוּ שכב כבן־אדם, פשוט בגדים ומגפים, לא היו כבדים כה חלומותיו… הוא קם כבר, אה, שלמה?.. ושפיר!.. היא חיממה כבר פעמַיִם את קומקום־התה… וגם שלום־דויד כבר שאל עליו… חזר עם הסוסים מהשוֹקת והכניס ראשו דרך הפתח: סולומון!.. ותיכף יצא… על מנת להילוות אל הלוייתו של שבתי־בר יצא… שבתי־בר, שבתי־בר… הלך שבתי־בר ואיוֹ?.. מוטב שיאכל את הלחם עם תה ממותק וייהנה… הנה… מנדיל, נשמתו עדן, היה מתהלך עמו כעם אח ורֵעַ כשהלה היה בא לאסוף ביצים בסטופאשק… או ואבוי לה…

“הבלים!” לגם ולעס סולומון בחפזון. “הבלים!..”

ובינו לבין עצמו הוסיף: “המלחמה אינה בוכה, המלחמה…”

“המלחמה אינה בוכה, המלחמה,” “אל לאבד את המכנסים” ו“אנחנו, היהודים, חניכי־’פוניה', נחשה?” “אם רוצים הם לדבר עמנו דוקא בלשון כלי־זמר’ש', נדבר עמהם ‘בלשון כלי־זמר’ש’…” אמרות כאלו וכיוצא בהן הבריקו כפעם בפעם בערפל החם שמילא את ראשו, הכאיב את שרשי שערותיו, והוא נחפש החוצה, רצה לזרוק אותן אל ה“חברה” כדי לעודדה ולהלבישה נקם ועוז ונצחון. הוא היה מוּער כולו. אימת הציבור הלכה ממנו לגמרי, והוא הרגיש את עצמו מוכשר להשמיע כל מה שבלבו באזני קהל ועדה ובקול רם ובריש גלי.

אכן, משיצא השוקה קידמתהו התעוררות ציבורית כל־כך חזקה, עד שכל אותן האמרות כבר היו מיותרות. זו היתה התעוררות נפלאה ספוגה חברוּת נדיבה ומשמעת כאחת. נחמיה הרצה לפניו בכובד־ראש על התנהגותה של השמירה בלילה מן המשמר השני ועל המשמרות היומיים שהעמיד בירכּתי העיר. זיידיל ציביליובסקי הוציא מתחת לסגינו “וינצֶ’סְטֶר” ²²⁸ אמריקני, שקנה אצל איזה “פריץ” מבית־החרושת, החפץ בעילום שמו ושמואל שהביא אתו פתקה מ“ההנהלה העצמית” אל נפתלי מונצֶ’ר, שיתן על חשבונה מספוא לסוסי־ההגנה לפי צרכם, בישר חדשה: חברי ה“הנהלה” החליטו, תחת השפעת המאורעות האחרונים, לסלק את עצמם מעסקי ה“הנהלה” ושעוד היום יתאספו נבחרי ה“קהילה” במקומם. משנזדמנו ארבעתם מאליהם, מחמת הרוח המנשב בחזקה בשוק, אצל מצבת הכנסיה ועמדו על־יד גדרה להיוָעץ איך להתנהג להבא, התחילו בחורים ויהודים באים־בימים נמשכים אליהם מכל עבר. נמשכו ובאו חברי ה“הגנה” ואנשים שטרם התחברו אליה ושהתחברותם היתה מאוד רצויה, כגון מאיר־יונה עקום־הרגלים, מי שנשך לאחד מבני קוֹבּאץ פעם, בשעת תיגרה, את תנוך אזנו השמאלית, שואליק’ל “כפתור”, והוא חוטר מגזע “הכפתורים” הידועים אשר בגראבוב העיירה, וכיוצא בהם, כולם בריונים מופלגים ומומחים בקרָב מכבר הימים, וגם טירונים שהיו זקוקים עוד לסמיכה ולהכשר מצד תקיפים ובני־סמכא. נדברו אודות השאלות הכרוכות בהגנה. סחו בהתלהבות אודות שני הקוזאקים שנפלו אתמול חללים ונשלחו בבוקר לדידקובצי, על־יד לווקוֹפאס, ראש ה“ווֹלוסט”, בעגלות רתומות לשוָרים ואודות השלישי השוכב פצוע ב“בית־החולים של המחוז” תחת פיקוחו של הרופא סרגייב; אודות בּוֹבּ, שלפי דברי דוקאלסקי המדפיס, הוא מתחרט על שנתן ידו ל“מכנסים האדומים” ורוצה לעשות יד אחת עם ה“הגנה” וכיוצא בזה. מנו את כלי־הזין והוסיפו “בֶרדַנקות”²²⁹ וקתי רובים, שלא היו ידועים מתמול שלשום, מנו את הסוסים וציינו את מזגו של כל אחד מהם ואת סימניו המיוחדים. נסתלק כשרון־הדיבור המלא שׂכל טוב מבניהם של אילו מבעלי־הבתים והם, מכופתרים ומעורדלים, נדחקו והטו אוזן קשבת לשוליות של חייטים, ורצענים חיורי־הפנים, נתבדרו ונתרעננו בן־לילה.

בינתים וסתם יהודים מהעוברים־ושבים נתעכבו ונצטרפו גם כן אל החבורה. אילו מהם שבו רק עכשיו מקבורת שבתי־בר והדכאון והאבלוּת הנכנעה שבפרצופיהם שיוותה עליהם חן מיוחד. התפלגו לכנופיות. נטפל אי־מזה קאזימיר קאלינקא ומתוך יניקתו את מקטרת־הענבר שלו הפליג בשבחה של העיר ובגנותה של הלהקה הדידקובצאית. “בזשאוֹבראזשיה”,²³⁰ “בזשאובראזשיה” התיז הוא את ה“ז” בין שיניו המעושנות, וגם קוֹזוֹרֶז ופיודור ז’ילקא ואיואן גוליא באו, הושיטו ידיהם בשלום לכל אחד מהכנופיה שאליה נטפלו. בלי יוצא מהכלל נדו לו ל“שבשא” (שבתי־בר), אב לטפליא ו“יהודוני שָׁקֵט” שנספה בלא יומו, לחשו סודות על אזנם של הסמוכים להם. רוב הציבור נדחק אל החבורה שהתגודדה מסביב לסולומון ונחמיה וזיידיל ציביליובסקי. אבל כאן היתה מורגשת כבר איזו אי־נוחיות. “קאואליר”, שהיה גם כן באותו מעמד, רטן בכעס כלפי ז’ילקא, וסולומון, שהיה סוקר כפעם בפעם בעינים תוהות את הקהל המתרבה והולך, קרא פתאום בקול רם לתוך האויר:

“חֶברה!.. – אל המִפקד!..”

“מִפקד!..”

“מפקד…”

שמחה פקיר התנגד: עלול הוא הדבר להרגיז את הרוחות מבלי להביא כל תועלת ממשית, וסולומון הקפיד: דוקא בריש גלי!..

אז התבדלו רבים מתוך הציבור ועברו אל המגרש המושלג והאי־סלול שלפני בית־תפילתם. בחורים שלא שימשו מימיהם בצבא נגררו אחרי חניכי־הצבא והיו מחקים את כל תנועותיהם. אחדים מחברי ה“הגנה”, שגרו בקירוב מקום, חשו אל בתיהם והביאו משם את כלי־נשקם. יצאו נשים ועלמות מהבתים הסמוכים לראות במחזה. החליפו נערות מעוטפות־סודרים קריאות של התפלאות והתבדחות, יען היה הדבר חדש בפרגוֹנוֹבקה. יצא גם פדוֹטוֹב, ראש בית־הדואר, אל פשפש גינתו, הביט למרחוק ולא נתן לשום איש, אם גוי ואם יהודי, לעבור על־ידו לבטלה:

“?..”

והשאון על־פני המגרש תקף. נישא מעל למגרש המושלג, שהיה מתמר עוד זעיר פה זעיר שם אבקת־שלג, שאון עמום ומהדהד למרחוק. התערבבו האנשים, התגודדו ולא החזיקו מעמד עד שבקעה סוף־סוף כבשורת־ישועה הקריאה הנמרצה ועֵרה:

ойся!!־ ²³¹стро

בדמדומי אותו בוקר פלחו פעמוני סוסיהם של בעלי־העגלות את חלל האויר בתכיפוּת יתירה, פלחו כמתוך בהלה. חזרו בעלי־העגלות, לבושי הפרוות הרחבות וחגורי האבנטים המרופטים ובלויים, על בתיהם של היהודים, הרגילים לצאת במסילת־הברזל ושכפי המותנה אמש היו צריכים להסיעם בעגלותיהם עם בוקר לואסיליבקה, התדפקו בנימוסיות טרדנית על תריסיהם; בהכפילם את ה“ר” לפני הבעת שם הנוסע ומפיהם צרדה התשובה הגרורה־העצלנית:

“מה?.. לואסיליבקה?.. נמלכתי… עוד אמתין יום, יומַים…”

או הנמרצה־המדוכאה:

“לא אסע!..”

בעלי־העגלות שבו ריקם, הטו את הסוסים אל עבר הגזרקש של נפתלי מונצ’ר, קנו אצלו מספוא בלי תבלין של שבולת־שועל והצליפו הביתה. הטיפול בסוסים ובכלי־הריתמה היה עכשיו זלזלני, כלאחר־יד, והקריאות הבודדות “נבלה”, “חולירע”, “נכפה” תכפו באפלוליות האורוה בזו אחר זו. השליכו מעצמם בעלי־העגלות, יחד עם האבנטים המרופטים והבלויים, איזה עול ישן של טלטולים ונדודים אין־סופיים, הכניסו יד בשרוול ויצאו החוצה.

כאן כבר עמדו כנופיות מזומנות להם, גדושות ביותר. איזה פחד משונה וזר צץ בן־לילה, ללא שם וללא דמות, הטיל את בבואתו הזעומה על פרצופי האנשים והוליד בהם את המתיחות והעזמה שבחוסר־מפלט. נתערבבו עסקי משא־ומתן בעסקי ה“הגנה” וה“קהילה”, כלי־זין וסוסים באריג ועורות וסוכר, ובני־בלי־שם עלו בן־לילה לגדולה.

כי רוח חדשה לבשה את פרגוֹנוֹבקה, ותט את שכמה לסבול. סילקו את עצמם חברי ה“הנהלה” מעסקיהם ומאני מילגרוים מסר לרפופורט מזכיר ה“קהילה” את החותמות ואת הניירות ואת הפנקסים, לא נעדר דבר, וביאר לו את הסתומות באר היטב. דוקא בהתנהגותו זו היה נעוץ סוד־פרנסה עמוק. התאספו עסקני “לינת־הצדק” בביתו של גדליה אסתרק’ס וערכו רשימה של העשירים ובעלי־הבתים ובעלי־המלאכות האמידים והטילו עליהם מגבית, שיש בה כדי לכלכל משפחת שבתי־בר שנפל חלל על מזבח הכלל ולסמוך בחנות ה“זולה” מיסודה של ה“קהילה”. “אחדוּת ושוב אחדוּת”, קראו כולם בפה אחד. גם חברי ה“קהילה” נכנסו עוד באותו ערב לישיבה. הוחלט כמעט בלי ויכוּחים יתירים להעמיד במרכז כל השאלות את שאלת ה“הגנה”, ליסד חנות “זולה” בשביל עניי העיר, לשלוח עגלות אל יער בורטניק להוביל עצי־הסקה שאפסו בעיר, להטיל חוב על משמרות ה“הגנה” ולהגיח היטב בלילות, שהקמחנים לא יוציאו לשם ספסרות את הקמח מפרגוֹנוֹבקה. עבר יום. יומַים. עינים בדקניות מדדו כל גוי וגוי שנזדמן בעיירה ואזנים קשובות משכו אליהן, כאבנים שואבות, כל שמועה פורחת, כל ידיעה חשובה. שמועה כי תגיע אל אחד מאנשי העיר ממקורות בית־החרושת, השכונות, ה“ווֹלוסט” או החנות הקואופרטיבית, לא ישקוט ולא ינוח עד שלא יבררה לפרטי־פרטיה. כלי־זין כי יזדמן לו לקנות, ישלם בעדו במיטב כספו, או יגיש את הדבר אל ה“הגנה”, אל ה“קהילה”; כתב־יד כי יימסר לבית־הדפוס של דוקאלסקי מבית־החרושת, מה“ווֹלוסט” או מהחנות הקואופרטיבית יבדקוהו הפועלים בשבע עינים; נזדרזו החנוָנים לסגור את חנויותיהם מבעוד יום כפי שנצטווּ מפני חברי ה“הגנה”, ומחזיקי בתי־מרזח חשאיים נמנעו מלמזוג משקאות לאיכרים בלתי־מוּכּרים להם. נתעלו חברי ה“הגנה” בעיני הבריות. אִמותיהם קיבלו מַתכוֹנת הסוכר השבועית בבית ה“קהילה” בלי עיכוּב, אחיותיהם התפארו בהם, אחיהם הקטנים הפליגו בספורי־מעשיות אודות גבורתם, ואבותיהם, שעשו להם בעבורם יד ושם ב“קהילה”, היו מתחילים את סיפור־המעשה שלהם בהזכרת שמם:

“איצי שלי…”

“רפאל שלי…”

ממעטים בדיבור ורציניים היו עכשיו חברי ה“הגנה”. רובם לבשו איזו חשיבות חדשה בעיני עצמם; היו מתרחקים מהכנופיות, פוסלים כל שמועה בטלה במימרה זלזלנית או בהעוָיה של ביטול, מטפלים הרבה בסוסים, בכלי־הזין, מרבים במסעות־סיור בסביבות העיר, מקדימים בלילה אל המשמרות מתוך אותה הדבקוּת המרוכזה שבה היו מקדימים לפנים זקניהם אל ה“סליחות”, אל “זכור ברית”, קובעים סדר ומשפט ביריד, מתחקים בעין עֵרה ופקוחה אחרי המיליציונרים, מקפחים בדברים כל איכר עובר־דרך, ממשמשים בעגלתו ועל יסוד כל־שהוא מעכבים אותו ללינה או מעמידים אותו לטביעות עינו של סולומון.

וכשנשַׁמו הדרכים ופסקה לפי שעה ההובאה מחוץ וחדלו החליפין בין פרגוֹנוֹבקה ובין העולם הגדול, נתיקרו אי־אלו סחורות וכמה מהן אזלו לגמרי מהשוק, מיד נדברו כמה בחורים, והם חברי ה“הגנה”, לצאת למסעות, יען רוַח גדול היה צפוי עכשיו מהסחורות המוּבאות מן החוץ. קמו אחרים והתריסו במחאותיהם והרעישו את שאר החברים: “כוחות ה’הגנה' מועטים הם בלא זה”. נתעוררו חילוקי־דעות ונתאספו ובאו אל בית־המפקדה והוחלט לשלוח רק אזרחים סתם, והם באי־כוח החנות הזולה ושני הקואופרטיבים “אושר” ו“טובת הכלל”, ושחברי ה“הגנה” ילווּ אותם ברכיבה על סוסיהם בדרכם לואסיליבקה.

למחרת הבוקר יצאו בדרך העולה לואסיליבקה שתי עגלות־חורף בלויית רוכבים מזוינים מחברי־ה“הגנה”. ליווּ על סוסיהם איזיא, משה גיבל ואשר קאבוצקי, נסעו יהודים אזרחיים, שליחי החנות ה“זולה” ושני הקואופרטיבים “אושר” ו“טובת הכלל”, מזוינים בתעודות מקוימות בגושפנקאות ה“קהילה”, המעידות שלא לשם ספסרות אלא לשם סיפוק צרכי העיר והסביבה בלבד הם יצאו לדרך. אכן, הם היו מכורבלים בתלבושת מדולדלה, מעט גוֹיית ומעט צבאית, שלא הלמה אותם, אמנם, ביותר. יצאו עגלותיו של חיים ושל יואל־הירש. פעמוני סוסיו של חיים, כמו תדיר, היו קצרי־צלצול וקשקשניים, ופעמוני סוסיו של יואל־הירש, העמוקים והתלויים ברפיון, השתטפו במשך כל הדרך באותה המנגינה העגלונית, העתיקה והשוממה, שכל נוסע שומע בה מקולות לבו ומהרהוריו.

הבהיקו ימים לבנבנים, ושקעו בתהומות לילה חשכים. נשבו רוחות יומם ולילה, הצליפו באשר מצאו, הערימו ערימות־שלג, השטיחו דרכים והלכו – ואַים?

בלילה היו עולים לפרגוֹנוֹבקה בהמון, היו אָצים לכאן מקרוב ומרחוק כאֶל גיא־חזיון, מקבילים בשאון זה את זה בכל מבוא דחוי ועל־גבי כל עליית־קיר רעועה, שואלים זה לזה ומתלחשים ומספרים בערבוביה.

“ותחנת ואסיליבקה?”

“אשר ליד החושה?.. שוממה היא ועזובה כה’אוהל' שבבית־העלמין ושני נרות דולקים ליד המיחם הצונן כלמראשותי בר־מינן…”

“הוא עודנו חי, בעל־המזנון של בית־הנתיבות העבה, בכיפתו הלבנה?”

“נאלמו פעמוני סוסים בעזובת הדרכים…”

“והלאה?..”

“רק עכשיו באתי משוּט במרחקים… כוּסו בשלגים עיירות קטנות ואין יוצא ואין בא… נאלמו פעמוני־סוסים בעזובת הדרכים וחלונות זערוריים תחת מעזיבות־קש שמוטות לא יאירו שוב לנודד… איכרים מדובללי־שׂער, חבושי־פאפאחות, מתשוטטים עם אוֹבּרֶזים ליד צלבים זקנים…”

“אנוכי עברתי בקרבת בית־הנתיבות הגדול והמוּאר ופתאום הגיעה לאזני מאחורי שורת קרונות פרוצי־חלונות צעקת זוָעה… לאחר־כך נגינת־תפילה משונה… חציה תפילה וחציה בכי – מתפילות ישראל… לאחר־כך יריה… אנוכי נשאתין מהלך חצי־פרסה ואיבדתין בדרך…”

ככה וכיוצא בזה היו מספרים הרוחות לילה־לילה. בני פרגונובקה הקשיבו ולא הקשיבו, הסיחו מתוך חבלי שינה את דעתם המרופפה מהמייתן המונוטונית ודוקא כשהללו פסקו נטרדו כל־שהוא משנתם, התנערו כתנוקות, ששירת־הערש המיַשנת פסקה לפתע, התהפכו מצד אל צד בהעדר־מנוחה, אגב צמצום שמיעתם. יש אשר יגיעו אל אזנם קול שעטות סוס שוקק ברחובות העיר או חריקת דלת רחוקה – וידעו שיש עוד חסות והגנה לפרגוֹנוֹבקה והם ישאפו רוח בהקלה.

ומשיחויר הלילה, כשיקדים איש לצאת מביתו הריהו, ראשית־כל, מסתכל מבעד לתימרות־השלג הכהות בערבות השדה, המשתרעות והולכות אל עבר ואסיליבקה או במרומי ההרים אשר מעבר לבוג. נראתה חיורתם של אלה מפוחדה ומותמהה, כאילו צמחה מסיפורי הרוחות של לילה. מעולם לא נתן אדם מישראל כל־כך את דעתו על הרים וערבות־שדה ריקים ושוממים כמו עכשיו. מי יודע מאין יגיח האויב ותיפתח הרעה?..

ויש שיפנה האיש כה וכה ויראה את עצמו פתאום בודד ויחידי, משוּל לאדם חי בעיר־המתים, ויזכור את האפלוליות השרויה באהלו המוגף על תריסיו ודלתותיו, את החמימות שטרם התנדפה מיציעו והוא גורף בחטיפה את חטמו, מנער את השלג מעל נעליו וחוזר על עקבותיו.

תחת חלחול חבית ריקה, של איזה שואב־מים, העולה מרחוב השפכין והולך עד הבאר “של נאדזלסקי”, מתעוררת קמעה־קמעה פרגוֹנוֹבקה. איזה “יהודי זקן” מן הזריזים המקדימים לתפילת שחרית במנין הראשון שב“קלויזל” הקַצבי החם, יוצא ומכעכע לקראתה, תובע את עלבון בתו השרויה מתמול בלי מים ומכעכע שוב בכל כוחו. משתככים קמעה־קמעה הרוחות, מבצבצים אורות כהים ונבלעים בעבים, מבצבצים ונבלעים, וכך מתהווה חליפות משחק האורות הכהים והעבים עד הערב.

מן המבואות והסימטאות מגיחים בין כך חנוָנים, קצבים, רוכלות עם קופות הסחורות וסתם בעלי־בתים. מהם, שאינם סובלים את הרוח, מכורבלים במטפחות־ראש גדולות של נשים, מַפנים לרגעים את פניהם ממנו ומתהלכים אחורנית. מבקשים נתיבות, ממזמזים כלאחר־רגל את גבשושיות־השלג, שגיבבו הרוחות בן־לילה, מברכים זה את זה ב“צפרא טבא” חטופה. מקשקשות קלוסטראות²³² מוּסרות מעל דלתות ותריסים חורקים על צירם. הנה מסתחבת על־פני השוק איזו זקנה מעוגלה עם קדרת גחלים, עומדת לרגעים וגונחת תחת סרבוּל תלבשתה ומטפחותיה המרובות. מופיעות נשים צעירות, ריבות רעננות עם סלים וילקוטים. מהן לבושות ב“פרֶנצ’ים” וב“פוֹדיוֹבְקָאות”, ששאלוּ לפי שעה אצל בעליהן או אחיהן, מתונות בהליכתן ומתהדרות בתלבשתן הצבאית, המבליטה יפה את חיטוב גופן. מתנערת זעיר פה, זעיר שם אבקת שלג מעל־פני המעזיבות, מתאַוררת ומתעופפת ונעלמה.

והנה פוסעים ובאים השוקה מעברים שונים שנַים־שלושה יהודים, לבושי תלבושות־חוף עם מקלות בידיהם. הם מסתקרים לצדדין ועומדים. ראשי־הסרסורים הם, “האריות שבחבורה”, הנאמנים בבתי הספסרים ומטמוניותיהם, ובכל מקום שהם עומדים ונשענים על מקלותיהם, מיד כנופיות קטנות מתלקטות סביבם… פתאום ומתוך אחת הכנופיות עולה תיגרה. יהודי אחד מתקוטט עם חברו ותובעו לדין בגלל שנתחרט בממכר חבילת בד של סאווא מורוזוב ²³³ והלז משתמט הימנו ומודה לו במקצת, בבד של קונובאלוב. אי מזה מופיע על סוסו החוּם אָשר קאבוצקי. יהודי בא־בימים, מי שהיה חייל, מדהיר את סוסו במורד השוק. היהודים בכנופיות מַפנים את פניהם ומביטים אחריו בבת־צחוק של לגלוג ונחת־רוח כאחת:

“?.. אין מה להתבייש כאן… מיטיב הוא לרכוב, קאבוצקי, כבן עשרים…” והנה מתראות באמצע השוק שתי עגלות טעונות אלומות תבן להסקה. יהודים ויהודיות מזדרזים ונטפלים אליהן. מזדרזים גם איכרים וגרי השכונה, מבעלי־המלאכה שבהם ומחוסרי־הקרקע, וכולם מקיפים את שני הכפריים בעלי התבן ועומדים עמהם על המקח, מעתירים עליהם דברים בה בשעה שהללו פולטים מלים בצמצום ומתוך שויון־רוח כאילו לא באו כלל לשם ממכר לכאן. לבסוף, כששני הצדדים משתווים, מתחילה פתאום חטיפה מבוהלת. בני־אדם סוחבים אלומות כמן ההפקר ועד שהאיכר אוחז בידיו של זה ותוהה על הניירות המשונים שהלה תוחב לידו ומחשב את חשבונו, כבר פשט השני את ידו וסחב שתי אלומות ונעלם עמהן בדרך איזו סימטה, וכמעשה זה עשו גם השלישי והרביעי… האיכרים מתבלבלים, מתלבטים לכאן ולכאן וקוראים תגר. והנה מופיעה איזו עגלת־חורף בדרך הבורטניקאית. שואל האיכר ליהודי ששמו הירשקו, ומהיהודים המקיפים אותו אין איש יודע לאיזה מן ה“הירשקים” הפרגוֹנוֹבקאים הוא מתכוון, נטפלים אליו בין כך אילו מחברי ה“הגנה” ומקפחים אותו בדברים, מחטטים בתוך התבן שבעגלתו.

“אם נוסע אתה מסטופאשק, כיצד נתגלגלת ליער בורטניק?”

“אנוכי…” מתבלבל האיכר, “ביער הייתי שלשום… הירשקו מכיר אותי היטב, הירשקו…”

“הוא חשוד…”

“הוא בודאי מתכוון להירשל ‘וארטוטה’ מסטופאשק.”

“אם סטופאשקאי הוא, מוטב שיציץ בו תחילה סולומון.”

“קרא נא את סולומון לכאן.”

“הוא בבית־המפקדה.”

סולומון נשתקע בטרדות ה“הגנה” בראשו ורובו. כל יום וכל שעה היו מביאים לו שמועות שונות ומשונות, רובן קלוטות מן האויר, מסורות ומוגזמות מתוך מסירות לב או פחד או רֶשע, ערמומית ורדיפת־בצע. אף־על־פי־כן הן חייבו חקירה ודרישה. אל כל אשר פנה, אל אותם מהגויים השכונתיים, שהיו נחשבים ל“מקורבי” העיר ומעורבים עם היהודים, אל חברי המיליציה, אל עסקני ה“ווֹלוסט”, ראשי החנות הקואופרטיבית, נתקל בגונבי־דעת, לוחשי־סתר ומלחכי־פנכא. עוד טרם הספיק להתקרב אל מי־שהוא מהם, לבוא עמו בקשרי־חברות ואחד מבני־ה“הגנה” כבר עומד על־ידו ותוחב מסמרים לראשו: הישמר לך ממנו, סולומון, אינך מכיר את טיבו של זה… בּוֹבּ, אנדריי בּוֹבּ, קבע השגחה מיוחדת לעצמו. אולם כשהתחיל נותן את דעתו עליו, נתגלה לו קשר כל־כך מסובך ומסועף בינו ובין ראשי בית־החרושת, עם המנהל אורלוב וּויצחובסקי, המכונאי הראשי, בראש, ועם עסקני הכפרים שמעבר לבוג מזה ומזה, עד שכדי לנתקו היו דרושים אמצעים מיוחדים, יוצאים מן הכלל וגם שעת־כושר מיוחדה. וכוחות ה“הגנה” היו מועטים.

הידיעות שנתגלגלו על־ידי האיכרים עוברי־הדרך היו מטושטשות ומעומעמות כאותם האיכרים עצמם, המכורבלים וזרויי־שלג. גם הבילוש לא העלה ידיעות מרגיעות, לא הניח את הדעת, הפיח את הסקרנות ואי־המנוחה שתכפו ונעשו למין בולמוס. לבטי־לבטים בקשר עם הבילוּש, שלפעמים היה משתתף בו הוא בעצמו, בקשר עם המשמרות הליליים והיומיים, עם רכישת כלי־זין, הספקת מספוא לסוסים, תשלומי־משכורת לאלו מחברי־ה“הגנה” שהיו עניים ביותר וכיוצא בזה היו מבליעים את היום החרפי הקצר שתדיר היה נראה כאילו הוא ניתק ומחשיך באמצע.

שריקת בית־החרושת, העולה בכל לילה בשעה שתים־עשרה, לאות חילוף המשמר של הפועלים, היתה מטילה בהלה לתוך שנתו ומעוררתו מתוך עכרון נפשי. היה נחפז על בהונות רגליו, לבלי לעורר את רבקה, אל האורוה. כאן, בתוך האורוה המרוּוחה של שלום־דוד, שהיה מוּארה בצמצום על־ידי הפנס המטושטש, התלוי במרומי־הקיר, בקרן־זוית, הספוגה ריח חריף של זיעת סוסים וזבל, קלטו אותו בבת־אחת חגיגיות נוחה ועֵרוּת נאמנה! קידמו אותו תריסר הסוסים המאוחדים, של ה“הגנה” ושל ה“שותפות” שבין שלום־דויד ורבקה, בצהלה כבושה, בנחירה, בחיטוט־רגלים וגריסת־שינַים שקדנית, והוא נטפל אליהם קל ומהיר. יִשר את שטחי־השקים שנסרחו מעל גביהם של אילו מהם, אסף מעל הקרקע את קצוצי־השחת שנתפזרו אגב לעיסה וּתחבם לתוך השחת המוטלה לפניהם על־גבי הסולם המקושר לרחבו, ממעל לשוקת, תופף בידו על עכוזו של הלה ועל חרטומו של ההוא. עכרוֹנוֹ הלך והתנדף והוא ניגש לרסן את אחד מהם. פנה אליו ה“ברוד”, שעדיין לא נמכר, את חרטומו, תפסוֹ בכף־ידו וּנשכה בשיניו, דרך חיבה, כתובע ואומר: ראה, כבר נתעגל גבי ורגלי חזקו וכבר ראוי אני להסעות עגלה… נתעורר בו לפתע מצפונו לגבי מנדיל, שייבקה, חברי־ה“הגנה” וכל העיירה… הוציא את הסוס המרוסן החוצה, רכב עליו והריצו בדרך בין בית־המדרש ובית־הכנסת, הריץ לשייבקה מרחוק בשׂוֹרת־דהרה עֵרה וחזקה ומכה הדים למרחוק, רץ ממשמר אל משמר, חזר על סיסמת הלילה שלא ישכחנה, פירט ומנה במוחו את הכוחות ה“ממשיים” וחישב את הסכנות הכרוכות בהתנפלויות פתאומיות על העיר, תבע ידיעות מפורטות מאותם מהמשתתפים בסיור האחרון, התגנב ברגל אל המשמרות לפקח עליהם שמא נרדמו…

הוא בלם את ה“ברוד” בקרבת ה“צווינטאר”, הצעידוֹ לאט־לאט. הרוח המה בין האילנות, הניד את ענפיהם המוגלדים, שהשמיעו קשקוש משונה כאילו פירקו אי־מזה בני־אדם את אצבעותיהם. אחר־כך ירד מעל הסוס, קשרוֹ לעמוד הטלגרף וצעד בחשאי לקול הדיבורים, שהיה שוקע ועולה חליפות.

“…ובּוֹבּ?..” הגיע אליו קולו ווֹלקא. “כלום לא בשר מבשרכם הוא? כלום לא התהלך עמכם כאח וכרֵע בתחילת המהפכה, בימי־קרנסקי?..” הלא הוא ולא אחר הכריז באותו נשף שהיה כאן: ‘תחי פלשתינה!’… בקלוב ‘אחדות והתקדמות’ שליד בית־החרושת… הלא…"

“בודאי ובודאי,” התרתח שמואל, “כל אותם הבּובּים, כל אותם ה’סאמוֹסטיניקאים' למיניהם התאמצו למשוך אותנו אל צדם… להשתמש בכוחנו נגד רוסיה כשם שרוסיה מתאמצת להשתמש בנו נגד אוקראינה… והם נבהלו לראות אותנו מן הצד… נבהלו; מפני שאנחנו… אנחנו כבר גדלנו ונעשינו כוח עומד ברשות עצמו… חלפו הימים כשהיינו עומדים באוקראינה ללא־דרך… כשהיינו נתונים בין הפּטיש והסדן… בין השליאכטה וההיידאמאקים…”

“בין האצילים והאיכרים,” לא נתן לו ווֹלקא לדבר. “עמדנו… בין מנצלים ומנוצלים… וגם עכשיו כלום לא התאחדו אורלוב הרוסי וּויצחובסקי הפולני ובּוֹבּ האוקראיני?”

“וגם הפועלים…”

“כל אותם האצילים, המנצלים, השודדים, הכמרים והספסרים מסכסכים את ההמונים זה בזה על מנת להטביע את המהפכה בדם… מַפנים הם את זעם העם, שהתלקח לאחר מאות שנים של סבלות ועבדות, של התדפקות על בתי־משפט ללא משפט, של קידות והשתחוָיות, לצד אחד… את זעם העם, שהתלקח אחרי המלחמה הארורה שהם חוללוה ושממנה השמינו… מתלבטים הם בקדחת אחרונה, קדחת־הגסיסה מפחד הבולשביקים, הזורמים מרוסיה ובפיהם הסיסמה: מלחמה לארמונות ושלום לאוהלים.”

“יבוא הדוב ויעשה שלום בעדר!.. לא ולא! את טיבה של רוסיה אנו זוכרים עוד… אנחנו איננו מאמינים שוב במשיח… כל העולם רימה אותנו… לא אלוהים ולא מלך ולא גיבור ולא משיח ולא עם אחר ישחרר אותנו!.. אלא אנחנו בעצמנו… ובפרט רוסיה… עם שליט ורוֹדה מנעוריו… די לנו שנתעינו בשוא במשך אלפי שנה… ביקשנו דרך מלכותא דרקיע… דרך הרוח… אל משיח… והם בין כך ריסקו את בשרינו… עשו אותנו שעיר לעזאזל על כל צעד ושעל… התעללו בנו… לא!.. הגויים בעצמם מלמדים אותנו איך להתנהג… מורים לנו את הדרך… הכוח!..”

“הֶט לפלשתינה הם מורים… בוב…”

“וגם פועליך מבית־החרושת!.. כמה מהם באו לעזרת ה’הגנה‘?.. איואנוב ושוב איואנוב!.. לא! מהפכה התחוללה בנו… ימים ידברו… היו ימים שהעיירה עמדה ככלי מלא בושה… מזוינה בגימטראות ורמזים על ביאת הגואל… ב’שמע ישראל’… שעיירה שלמה היתה מרגישה 'גלות מיטקא, גוי קטן, וכלבו ז’וקל…²³⁴ והנה נפקחו עינינו… הכוח מושל בכל הארץ ‘וברזל בברזל ירוֹע’…”

“הוא צודק…” ניצנץ משום־מה פתאום בדמיונו מראה היהודים והיהודיות שראה לפני לילות מועטים בחלומו, שהיו מתחממים, תקופי פחד ושפלות, ליד המדורות שביער – היכן זה ראיתים?.. אה?..

רגע והוא נבהל מהרעיון, שהם עומדים יחד עם חיריק על המשמר. רצה לגשת אליהם ולנזוף בהם על שהם “מפחים אמרים” כאן בקול רם ונוהגים קוּלא בתפקידם. זע ממקומו ועמד שוב. הוא לא הבין כל הצורך את תוכן דיבוּריהם, ואף־על־פי־כן ובכל־זאת השיג עכשיו ברור, בפעם הראשונה השיג ברור, את עצם המחלוקת שאינה פוסקת ביניהם ונמשך על צדו של שמואל. חש הכרח פנימי להכריע לצדו את הכף… הוא עמד עמום ונטול־תנועה. אחר־כך נדמה לו, שאם רק יזכור היכן ראה אותו מראה בהקיץ, ממילא כבר ינוצח ווֹלקא… היכן־זה ראיתי? – צבט את שפמו – היכן־זה ראיתים? אה?.. והוא נזכר כי הדבר היה בקרבת זאלישצ’יק… לא, בקרבת סאדיגורה… ²³⁵ וכי אותם בלבד ראה?.. כמה ראה וכמה שמע לפני זה?.. וגם אחרי זה… ואיך זה שכח אותם ולא זכרם עד עכשיו?..

שוב נקפוֹ מצפונו לגבי כל היהודים שחיו בהכרתו, כאילו עשה להם עוול בזמן מן הזמנים – אה?.. לאָן זה חפץ לברוח מהם?.. מי חפץ לברוח?.. הוא!.. כלום לא חלם לקחת את מַרינה לאשה?.. – ונעוריו?.. כלום לא הסתופף בביתו של שמידוב הכומר על מנת שיוליכוֹ לשמד?.. אבל, היכן זה ראה אותם בהקיץ?.. – ניצנץ שוב מראה חלומו בדמיונו – בקרבת זאלישצ’יק… אה?.. נצטווּ פתאום לעזוב את החפירות… מי היה אז מפקד הפלוגה?.. דוחליבּוֹב. כן… דוחליבּוֹב… חולירע לתוך צלעותיו!.. איך קרא באותו ערב?.. “אני רוצה לירוק…” – יְרַק!" – “חס אני לירוק בפני האדמה הקדושה, הבה לי יהודי ואירק בפניו…” כלב!.. אה?..

הדי הקולות התרוממו, התלכדו, נקרעו על־ידי הרוח ושוב נקלעו יחד, התאבקו והוא ננער וחש אל הסוס שהתנומה כבר חטפתהו, רכב עליו והריצו אליהם.

²³⁶ “Сто־о־й־й!..”

.“о־й־й!..”

“о־й־й!..”

קרב (קריאת הסיסמה היתה מיותרה), עמד רגע ומבלי להיכנס עמהם בדברים שט ועבר מהם, לא יכול להפקיע את עצמו מרשות זכרונותיו שתקפו ועלו, הסעירו את דמו ומילאו את הוָייתו מרי ותוקף, הטיח את מגפיו בסוסו והדהירוֹ אל המשמר ליד החנות הקואופרטיבית בדרך לבית־החרושת.

הקיף את בית־החרושת, דיבר בקול תקיף עם המשמר שעיכב אותו והתנכר אליו מתחילה, חזר דרך שכונת הקארפובקה, לקול קריאת התרנגולים ונביחת כלב. הצעיד את סוסו לאט־לאט והסתכל. מבעד החלונות היבהבו שביבי השכמה, הטילו בבואות על הגדרים המושלגות שהלכו והחוירו… שם בתוך הבתים פנימה התנועעו דמויות. גוֹיים וגוֹיות טיפלו ליד האָח המבוערת, טווּ בפלך, בללו בליל לבהמתם, עסקו במלאכה. עברו גויים כבדי־צעדים, שחזרו מעבודת הלילה. בבית־החרושת דירדר קילון ועלה ונאנח בחשאי… עמל שקט ובטוח נשקף מכל עבר, עלה וצמח יחד עם דמדומי הבוקר השלֵוים. דימדמו ועלו בדמיונו מבואות דומים לאלו בסטופאשק, בבורטניק, בדידקובצי… התיצבה למולם מבלי משים פרגוֹנוֹבקה העומדת עוד סגורה ומסוגרה על דלתותיה ובריחיה. כנופיות יהודים שנזדרזו אתמול לפנות ערב, כשנפוצה השמועה אודות גדוד ה“שקצים”, שנראה ליד בקעת המנצ’יכה, להתפזר בבהלה ולהתחמק מהשוק – כעס תמרורים כיוֵץ את הלב.

“וגם בגראבוב כך?.. אה?..”

מוחו הבריק פתאום, הוּאר: הלא אפשר לעשות “יד אחת…” שם המסילה צרת־הפסים… לא! מוטב דרך ואסיליבקה… ליד המסילה הגדולה רחבת־הפסים, הנמשכת והולכת מקיוב לאודיסה….אה? – נזדעזע בקדחתנות – שם ערים ועיירות למאות…

התכנית התרחבה, הסתכסכה, לחכה את תאי־מוחו, צרבה את שרשי־שׂערותיו: שם ערים ועיירות למאות…

מתוך דמדומי הבוקר, מעל שטחי שלגים אין־סופיים, קמו ערים ועיירות לאין מספר… גייסות, “אוברזים” וכלי־משחית… רכבות־צבא באו, רכבות־צבא הולכות… כולם נשמעים למשמעת אחת… ללא שם וללא דמות, זרויי־שלג וחרוכי־רוח נדחקו והלכו לאיזה מרחק עמום בעלי־עגלות וקצבים, בחורים וסתם יהודים… שם, במרחק העמום, התלקחה תיגרת־דמים גדולה ונואשה… לחיים או למוות… היא התלקחה וככה ושוב התלקחה וגעתה פרא והילילה כחיה שכוּרת פצעים ונקם…

המדור האחורני בבית נתן הזגג היה עדיין מוגף על דלתו ושני תריסיו. הוא ירד מעל סוסו, קשרוֹ לאחד הכלונסאות במבוא, דימיין לעצמו כיצד יתפוס את שייבקה בזרועותיו כשהיא עירומה למחצה ושופעת חום וכיצד תתפרץ מזרועותיו ותתרפק עליו כאחת. נשתוקק לראותה תיכף ומיד וחס להתדפק על הדלת ולהפריע את שנת הבית. אחר־כך חש קור בידיו וברגליו, התהלך לכאן ולכאן, נשף בהבל פיו על קצות אצבעותיו, נשתעמם ונכנס אל הקלויז הקצבי להתחמם מעט.

איש מהנאספים לא הרגיש בו. הוא ניגש אל הכירים ועמד, הסתקר לפנים הבית. הכתלים, ארון־הקודש, הספסלים וגם כנופית היהודים שעמדה בשיחה – הכל היה שרוי עדיין בחיורוֹן העמום שנסתנן מבעד שלושת החלונות הקטנים. באחת הפינות עמד יהודי וכרך רצועה של תפילה על ידו השמאלית. אצלו ישב אפרים עושה־הסוכריות ועיין בספר, בשימו לרגעים את קצה זקנו בפיו לנשיכה. בקרבת הכנופיה עמדו ר' נחום המלמד בקפוטתו השבתית המרופטה והשחוקה והחזיק קופסת־גומי מול איזה יהודי ארוך בעל פאות ארוכות ומחוּסר־זקן שמשך מתוכה בשתי אצבעותיו איטרית של טבק וגוללה בניירית דקה. שניהם נדברו באיזו שפה משונה, מעורבה מלשון־קודש ויהודית, שלא היתה מובנה לסולומון כל־עיקר.

“כל נבואותיהם נתקיימו,” הדביק היהודי הארוך את הניירית הגלולה ברוק לשונו, “וגברו בעלי־זרוע ובעלי־לשון…” “והיין ביוקר…”

“ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו…”

“וגזירות ת”ח שבימי חמילניצקי כלום לא היו רק חבלי משיח?.."

“פשיטא!..” נתחייכו פתאום עיניו התינוקיות־התמימות של ר' נחום מלמד.

“המקובלים ראו אפילו בשמו של אותו רשע אות לדבר… חמיל – חבלי משיח יביא לעולם…”

“יש לך סיגריה לעשן?” פנה אחד מהכנופיה אל ר' נחום. – "מהיכא תיתי… במה יהודים עוסקים?.. – “טֶה… טֶה… אנחנו בהימלשטיין עסקינן…” שיתף בעיניו אל השיחה את הכנופיה שנפתחה לפני ר' נחום והיהודי הארוך, “ממון קורח הוא מאסף… אני מחבב את הטבק הקשה…”

“ממון קורח הוא מאסף…” סייע לו אחד מן הכנופיה.

“ואני סבור,” העיר יקותיאל הקצב, “שגדליה הורוויץ עשיר הרבה יותר ממנו… יש רגלים לדבר, ששטרותיו של ניקוליי בלבד עולים אצלו עד שלושים אלף רו”כ… וקרנסקאות?.. ו’ירוקים'?"

“שלושים אלף רו”כ… מא! מא! מא!.."

“יהודים…” נחלץ ר' נחום מן המיצר, “כבר הגיע זמן תפילת שחרית… נתפלל לשמו יתברך…”

“איננו מגיעים עדיין כדי ‘מנין’.”

“וגם ר' ניסן עוד לא בא…”

“איננו מגיעים עדיין כדי ‘מנין’?..” סקר ר' נחום את הנאספים ופניו הפיקו צער; נתקל פתאום בסולומון, הסביר לו פנים וניגש אליו:

“ברוך המקום…” תחב לו כף־ידו הרכה והענוגה. “ברית כרותה ליהודי, שכל־אימת שהוא עובר ליד מקום קדוש מתעורר בו לבו… אתה מעשן, כמדומני?..”

הוציא מכיס מכנסיו קופסת גומי וּפתָחה לפניו.

“אתה מחבב טבק קשה או רך?.. יש לי גם מזה וגם מזה…”

“הבלים!..”

נפתחה הדלת ונכנס ר' ניסן דיין במעיל פתוח, בפוזמקאות לבנים עד ברכיו, חצאי־סנדלים עמוסי־שלג וזקן ופאות מבודרים. הוא נראה על־פי הרושם כאיש שאינו מן הישוב. התכופף ליד הכיור ורחץ את ידיו, ניגבן באלונטית, ונתהלך לכאן ולכאן מתוך התרכזות פנימית בהפליטו כפעם בפעם “אי” “אי” “אי”, כגוער באי־אלו בריות הסמויות מן העין, העיף פתאום מבט ישר־קפדני על הנאספים והתחיל מטפל בטליתו.

סולומון, שהתכונן כבר לצאת, תלה בו עינים תמהות, התחקה אחרי תנועותיו, השיג פתאום השגה ברורה, אדם זה איננו זקוק לו כלל וכלל, שעומד הוא מחוץ לגדר עניניו ומעשיו ו“תכניותיו” להבא, חש פתאום אי־נוחיות ושנאה כבושה אליו.

“כשנתחייב אדם להתפחד,” סיפּר אחד מהכנופיה, “לא תעמודנה לו שום חכמות… אתמול לפנות ערב, כשנפוצה השמועה הרעה, נחפּזתי הביתה… סגרתי דלת ובריח כדבעי וישבתי לשתות תה… והנה כעבור שעה מקישים בחזקה על הדלת האחורנית של ביתי… אנוכי וגם הפלונית שלי: מי שם?.. מי שם?.. ואין קול ואין עונה… ווהק־שות – מא! מא! מא!.. רעמים ולא הקשות… פרחה נשמתי… פרצנו דרך הדלת הקדומה… ומה נמצא?.. נמצא הדבר – דֶמֶנְטִי, שואב־המים הזקן… הלא ערל־אזנים הוא כעץ־השדה.”

“סח אתמול דוקאלסקי…”

“ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם…” בקע פתאום מאצל התיבה קולו החגיגי, שליט ועצוב־ניגוני של ר' ניסן – והחבילה בן־רגע נתפרדה.

סולומון ננער, נזכר בקול דומה לזה, שהפתיע אותו בשעת הלוָיית מנדיל, נבוך ולא ידע אם עליו לצאת מכאן או להישאר, ראה את הדלת, שנפתחה לפניו פתאום, שמח וחמק חיש החוצה.

בפרוזדור נתקל בפיצי, שטיפל באסל ודליים, עבר אצלו בלי שאילת שלום אל החדר הקדום, תפס בעיניו מבעד לדלת הקיטון הפתוחה את מחשוף כתפה האחת של שייבקה והשתער אליה בלאט, על ראשי־אצבעותיו, החזיקה מאחוריה והרימה באויר.

שייבקה, שהרגישה בו מהרגע שנכנס לפרוזדור, עשתה את עצמה כמופתעה, התפתלה בזרועותיו בכל יכלתה. דחפה אותו, התגוששה עמו ולבסוף, כשפיו נגע במרפקה, אפסו פתאום כוחותיה, עיניה נעצמו והיא הפכה אליו את פניה והידקה את שפתיה אל שפתיו… וכך עברו עליהם רגעים מועטים. הוא ינק חום בשרה וריח המיטה, והיא – קור הלילה ושלגיו.

“סולומון!..”

“שייבקה!..”

הטילה על גבו וּנשאהּ כשק משא.

“מי יקנה שק קמח? מי?.. שק קמח מי יקנה?..”

“סולומון,” לחשה היא, “למי אני דומה במראה פני?.. למי?”

“לפרוּסיה, בת קוֹרנֶינקוֹ הסנדלר… ממש כתאומים…”

“חי חי חי…” השתטפה בצחוק רוה־מתיקות, שטישטש את רישומי פניה.

“אנוכי, סולומון, שמעתי בלילה את שעטות סוסיך… בשעה הראשונה… נחפּזת…”

“בהלה²³⁷ היתה ונחפזתי…”

היא נחלצה מידיו.

“שוב יש חדשות?..”

ישב לידה על המיטה וליטפה בראשה וכתפיה.

“שומעת אַת, שייבצה, יהיה־נא הדבר חתום אצלך בסודי־סודות…” פרגוֹנוֹבקה לא תחזיק מעמד… כעשרים כפרים מסביב לפרגוֹנוֹבקה… העיר – קטנה… מי יודע מה ילד יום…"

“ובכן,” נתפקחו עיניה הירוקות לרוָחה, “מה העצה?..”

“יש… יש עצה אחת…”

“יש?..”

“לתפוס את הממשלה על תחנת ואסיליבקה… לנתקה מהמסילה הגדולה הנמשכת מקיוב לאודיסה ושם – אַל תדאגי!.. ערים ועיירות למאות… ‘יד אחת’… לכל עיר, למשל, ‘הגנה’ וגם קטר וקרונות… והנה למשל…”

הדרכים, שבהם רץ דמיונו בדמדומי הבוקר, אסף רכבות־צבא ושלחן לאותו המרחק העמום, נתפרקו, נתפזרו, טבעו באין־סוף של כפרים והוא נתבלבל ולא מצא את ידיו ורגליו.

“וגם בוב אשר מעבר לבוג?” שאלה שייבקה ונזכרה רגע במַריאשה חברתה השוכנת שם.

“הלא גם שם ישנה מסילה… צרת־הפּסים…”

“עד שתגיע אל גראבוב ויגיחו מן היער… יתנפלו, חלילה, עליך…”

“ויתנפלו!..” נתכעס פתאום סולומון. “תמיד באה אַת ב’ויתנפלו'… אנוכי ממילא לא אמות בקצי…”

“למה תדבר ככה?..” החוירה היא וכבשה את פניה תחת דשי סגינו. “אני יראה… יראה…”

“שא… שא… ‘שקצה’ מתוקה…” ליטפה הוא בראשה. “אנוכי כך… לשם הלצה בלבד… יש מה לאכול?.. רעב אנוכי – מא! מא! מא!.. קלמן חיים־נטע’ס קורא ככה: מא!..”

“הוי!” התבדרה פתאום שייבקה ונחפּזה אל המטבח. “לגמרי שכחתי… הבולבוסין בודאי כבר התפוררו שם מרוב רתיחה… יצאה סבתא השוקה לרגעים מועטים וציוותה… ואנוכי…”

לב. בסביבה חדשה    🔗

יד המאורעות כאילו פתחה בבת־אחת לפני שייבקה את עולמה של פרגוֹנוֹבקה והיא נכנסה לתוכו ונתבלבלה ולא ידעה את נפשה מרוב ענין וחפץ. כל אותם היהודים והיהודיות, הבחורים והבחורות, שהיו נתפסים עד הנה בהכרתה מתוך מרחק צבעוני, פעם בגוֹני חג ופעם בגוֹני חול ויריד, בן־לילה כאילו נתקרבו, נתממשו ונכנסו עמה באיזו שותפות גדולה ומסובכה וחביבה. הכל היה חדש ומורכב כאן, ואפילו הזעיר שבחבריא נראה כעולם מלא בפני עצמו. בדברה עם מי־שהוא מהם, היתה מסתכלת בו מתוך תמהון וסקרנות משונה, מתבוננת בשרטוטי־פניו, בתנועותיו, בתלבשתו, בקולו ובחיתוך־דיבורו עד כדי כך, שלא פעם היה הלז מתעורר פתאום וממשמש בפניו ובתלבושתו, אם אין בהם איזה שמץ־פסול. יש שאדם ניצב לפניה והיא, מתוך מבוכה, אינה רואה אותו, ובדברו אליה לא תשמע… ככה לא תשהה העין על איזה חוט בודד ברקמת־פלאים, ככה לא יושם לב לפירוש המלים בשיר המושר בנעימה חדשה ונשגבה.

כנעימה חדשה ונשגבה, שאינה פוסקת מפי האיש השומעה בראשונה, בהרנינה את כל חדרי לבו ובשפכה את רוחה על כל הרהוריו וחלומותיו, כן היו לה החיים מסביבה. הכל התמזג בהם יפה ואפילו ה“פחדים” לא הפחידו, ואיזו מתיקות משונה, ליבוב סודי ובלתי־מובע היו בבהלותיהם… פרגוֹנוֹבקה! יהודי פרגוֹנוֹבקה ויהודיוֹתיה!.. לולא התביישה היתה מעכבת כל אחד ואחת מהם ברחוב כמו אח ואחות, היתה נכנסת כגברים לתוך הכנופיות, ל“קלויזל” הקצבי, היתה משתתפת ב“הגנה” ועומדת כבחור בלילות על המשמר. מי זה הפריד בין הגברים והנשים ומתי זה הפרידו, לאמור: היו אתם, הגברים, לבד ואתן, הנשים, לבד… מי זה אמר ככה, ומתי זה אמרו ככה?.. היא לא פיקפקה שוב אף לרגע במוֹתר היהודי מן הגוי, ידעה נאמנה שכל מה שעושים הגויים ליהודים — מתוך קנאה וצרוּת־עין הם עושים, הצטערה וקָבלה על אביה, הדן את כל אחד מהם לכף חובה ומבקש תואנות להתקוטט עמהם. היא האמינה באמונה שלמה, שאך ימצא לו כאן מעמד־פרנסה יתעשת, יעזוב את מנהגות הגויים, יחזור בתשובה ויודה בפה מלא: “חטאתי”…

מעין דוחק נעשה בעולמה. חדשות לבקרים. נכנסים שכן או שכנה לשאול מהזקנה דלי או גחלת־אש ותוך כדי כך פותחים בשיחה. מסיחים בגילוי־לב, מגלים מקצת מחייהם ומתעניינים גם בחיי אחרים. בקטנה ובגדולה הם מתעניינים, מסַפרים ידיעות ושמועות שונות ונפרדים באהבה. על שתים־שלוש חברותיה נוספו חברות חדשות שכל אחת מהן שקולה כנגד כמה וכמה “שקצות” בבורטניק. כי לא כ“שקצות” בורטניק, אשר אם תאמר אחת מהן “אוזשז”²³⁸ ותענינה כולן אחריה “אוזשז” ואם תצחק מי־שהיא מהן בשל מימרה של מה־בכך ותתפרצנה כולן ברעמי־צחוק, לא כ“שקצות” בוֹרטניק בנות פרגוֹנוֹבקה, וכל אחת מהן טעם מיוחד לה וחן משלה ומלבושים לפי טעמה ו“סודות” לעצמה… כל יום מביא פנים חדשות, של בחורים חוזרים אחרי סולומון, אילו מהם מתונים ומנומסים ביותר, נוערים בפרוזדור את השלג מעל מגפיהם, נועצים “יד לשלום” ואילו מהם פרועים ומהירים, עיניהם — עינים “גנבניות” ונטפלים הם כלאחר־יד, שתים־שלוש מלים, צליפת־מבט משונה עליה, מבט אוכל שאין לעמוד בפניו, וכבר נכונים לצאת… והיא מעכבת אותם, נכנסת בשיחה, מתעניינת ב“הגנה” ומחַווה דעתה על דא ועל הא… ביחוד כשאביה איננו בבית. יראה היא שלא יתערב בשיחה העלולה להתגלגל, כמו תדיר, בחרחורי־לשון ומחלוקת. לפעמים, כשסולומון מתמהמה לבוא, הרי היא מכינה לעצמה אמתלה, מתכרבלת במטפחתה העבה ויוצאת לחפּש אותו ברחוב או בבית־המשמרת, או תעמוד על הגזוזטרה על־יד הבית ותחכה לו… לפעמים מתגנב הספק ללבה, שמא כבר מאס בה… וככל שתחשוב כן לבה מהסס ויוצא אליו… היא מודדה אותו לפי מידת העוברים־והשבים, מקבילה אותו אליהם ומחליטה שהוא נאה מכולם, מהיר וחסון… סולומון!.. והיא מבליגה על עצמה ופורשה לשעה רבה לבית מטליה הזקנה, או לבית מלכה “שבא” הסמוך או שהיא לובשת את מעילה והולכת אל בית פריל בקצה העיר. “ישוב ויחפּש אותה וידע!.. ואל ידמה בנפשו, שבלעדיו איננה יכולה לחיות…”

וכשרוצה היא להעלות את זכרונה פרגוֹנוֹבקה, החיה בזכרונה מלשעבר, היא מתקשה בדבר. דומה, הכל נשתנה כאן: אפילו ביתו של נתן הזגג ואפילו המדור האחורני שבו תפסו דירה לעצמם. אמנם, צר הוא, משוקע ומעוקם, אבל, מה מרוּוח הוא וחם ומלא אור. בודאי שגם החפצים והכלים, שציחצחה אותם יפה, מוסיפים לו לויית־חן. היא התירה את כולם ואפילו את הכלים של פסח וסידרתם וקישטה בהם את הבית. אביה רטן, משך בכתפיו וגם דעתה של סבתא לא היתה נוחה מזה ביותר, אבל היא לא שמה את לבה אליהם. מובטחה היא, שלא ישוב לעולם לבורטניק… והחלונות! חלונות ביתו של נתן הזגג — אין בעיר מָשלָם! גדולים הם ומזוגגים למִשעי. לפנות ערב מעלים זגוגיותיהם מיני אילנות־קרח מגודלים ועבותים, המזכירים לה את מעשיותיה של סבתא אודות “החורף הגדול”… והמבואה והרחובות והדרך בין בית־המדרש ובית־הכנסת! הללו אינם עוטים שוב סוד ומורא אלא נראים כשני זקנים מכורבלים, שעמדו זה לעומת זה ושוחחו כל הלילה ולעת בוקר חטפתם השינה… ומדרון ההר הזה המוביל אל השפלה, העקור והמזוהם תדיר, נעשה לתל הנערים, המחליקים על־גבי שלגוֹ, מסיעים זה את זה בעגלות־יד בהמולה וברעש, על אפּם וחמתם של הגדולים העולים בו ומתמוטטים ונופלים… והשפלה — היא ולא היא! השלג כאילו מתח על פניה חוט של שלום והיא כאילו נעשתה צעירה בשנים… והנה צעדים מספר — וביתה של מלכה “שבא”. מעולם לא עלה על דעתה שביתה של מלכה יהיה מושכה כל־כך. בוצית ואריג ומשי צבעוניים, עתוני־אָפנה מפוארים, נשי הפקידות של בית־החרושת ובנותיהם הבאות לכאן בעגלות־חורף רתומות לסוסים אמיצים להציץ בעתונים, למוֹד את התלבושת הנתפרה, חברים וחברות מ“בונד”, ויכוחים, הלצות, שירים מושרים לקשקוש מכונת־תפירה, שירים מביעים כליון־נפש… עוני וצער… מלחמה ונצחון והרשיל לֶקֶרט²³⁹… מי היה, אותו הרשקי?…

אודות בורטניק לא הירהרה יותר. היא יראה להרהר בו, הרתיעה את הרהוריה ממנו ואפילו כשהיה מופיע אליה בחלום היתה מתעוררת בבהלה. על בורטניק היה חלומה קל ורפרפני, כאילו התנשאה בעריסת־פלאים בחלקלקות שלו. אין־סופיות, ולפתע —! כאילו נתקלה העריסה בדבר־מה מזוקר, במחיצת־סלע… המושג הראשון היה רופף ועמום: “אַיֵנִי?..” סופות־שלג השיבו תוהו־ובוהו על הכל, התגלגלו על־פני מקומות־ישוב וערבות־שדה, בתי־עלמין ו“צווינטארים” הילילו בפעמוני בתי־תפילה חשכים… ניצנץ בורטניק… ביתם… העששית הקטנה העוממה… אמנם הוא נהרג?..

אך הנה נגע קול החיים באזנה, דפיקות האורלוגין, נחירות אביה, הקשות השומרים ליד החנויות או שעטות סוס דוהר ברחובות והשקיטוה בן־רגע. בפרגוֹנוֹבקה היא!… בורטניק לא הפחיד שוב. וגם כל מיני להקות של “שקצים” מזוינים לא הפחידו יותר. אדרבה — הזמינה היא אותם — יבואו לכאן “ויודיעו להם את מקחה של כוסמת בעיר…” והיא הבקיעה לה דרך אליו ועמדה אצלו באשר הוא שם… למה הרגיזה אותו היום בדוֹבְּריש בת שלום־דויד?.. כלום אסור לשוחח עם בחורה?.. כמה חיבקהּ הבוקר!.. היא קמה, חמימות תקפתה. לבה מהסס, מתרוקן ונשימותיה מתקצרות.. פשטה את ידיה באויר, חיבקה אותו בכל כוחה, נשכה את כתפה הלוהטת והתאמצה להשיג את הטעם שטעמה בשפתיו כשנדחקה אליו, כשהידק אותה בזרועותיו החזקות… “**באביב… באביב…”** לחשה ברכזה במלה זו סודיות חושנית מתוקה־מתוקה, השורפת את הגוף והנשמה… ותוך כדי כך התבדרה, הבינה פתאום שהיא חוטאת בהרהוריה. התערטלה משמיכתה וחיפּשה מקום מצונן במיטתה… “באביב אינשא לו…” חזרה מרוגעה… ייכנסו הבולשביקים — כניסתם של ה“יחפים” האלה התקשרה משום־מה בדמיונה עם כניסת האביב — ואז ישתנה המצב לגמרי… הוא יהיה “ראש” ביניהם… כמו חתנה של מלכה… היהודים ילכו מחַיִל אל חִיל… אז טוב מזה שיהיו חיים להם בשלוָה… יקנה סוסים ויסחור… היא תתן לו כסף, שכן הבטיחה לה מלכה ליתן לה עבודה… בערב־פסח תתרבה העבודה אצלה… מלכה לא תקפּח את שכרה… והם יהיו חיים להם בשלום יחדיו… כדג במים… וכשיהיה לו סוס מיוחד לרכיבה תקלע לו פרחים ברעמתו… וכשיסע למרחקים תערוג ותתענה, מאוד תתענה… או טוב מזה שיהיו נוסעים יחד… רק לא לבורטניק… לשם לא ישובו לעולם… וגם אביה לא ישוב. יקחו לקח וידעו… אה? אביה… מתהלך קדורנית ואינו מוצא מקום לעצמו… שׂערותיו קילקים…²⁴⁰ כשׂערותיו של טֶרֶנטי הגלב הזקן… ממש…

“שייבקה מחמדתי, מפני מה אי אַת ישנה?..” מגיע קול הזקנה מהמיטה הקרובה. “מפני מה?”

והיא כובשת את עצמה שוב בשמיכה ואינה עונה לה. נמנעת היא מלהיכנס בשיחה עם סבתא בשעה זו, שכך דרכה של הזקנה, מכיון שהתחיל הדיבור, היא מַטה אותו תיכף לבורטניק, ל“עמון ומואב”, לבית המופקר שם וכיוצא בזה — עד אור היום… והיא — כלכל לא תוכל שיחות בטלות כגון אלו.

כמסוטר ומנוזף הרגיש את עצמו פיצי מצעדו הראשון על אדמת פרגוֹנוֹבקה. נדמה לו: הכל מסיחים בקלקלתו, מצביעים עליו, והאיבה, שהיתה שמורה בלבו להעיר מלשעבר, הלכה ותקפה אותו משעה לשעה.

דאגת פרנסה התחילה מנקרת במוחו: מאין יביא לחמו? מתחילה השלה את עצמו בתקוה להשיג עבודה בטחנת בית־החרושת. הלך אל שטיין מנהל־החשבונות ששלח אותו אל צֶ’רבּאקוֹב, מנהל־הטחנה, וכשהלה השיב אותו ריקם נפל לתוך יאוש והכיר כבר בבירור שמקומו לא יכירנו כאן…

“באבי־אבי־אביהם…”

ינק דום את סיגרית המאכורקה, היה נכון להתקוטט עם מי שיבוא לפניו, לנעוץ בכל יהודי ויהודיה שייכנסו אל ביתו עוקץ מכאיב, חמל על שייבקה; לא מצא מקום לעצמו ויצא לשוק, ניגש לאחת הכנופיות ועמד בצדה.

יהודים שוחחו בעניני ה“קהילה”, עברו מבלי משים לעניני פרקמטיה. נטפלו אליהם שנַים־שלושה יהודים, וירוחם הסרסור ה“אדמוני” ביניהם, ועד מהרה התלקח משא־ומתן ועלה מעלה־מעלה. נשאו־ונתנו “מיד ליד” בלא ראיית הסחורות, עם נופך של רוַח לכל יד, נשאו־ונתנו בהקפה ובדמי־קדימה ובתשלום במזומנים תיכף ומיד. הבדילו בין מעות ניקולאיות ומעות רפובליקניות, מעות מלפני המלחמה ומעות מלאחר המלחמה, מעות רוסיות ומעות אוקראיניות שנדפסו באודיסה; נתנו בהן סימנים ושמות לוַאי; נשאו־ונתנו במעות עצמן, הכריזו על סחורות שכלו מן השוק, התלחשו, חישבו חשבונות בחריפות ובזריזות מזורזה שהוא, פיצי, לא יכול להשיגה בשום אופן. הוא עמד כגוי מדומדם בין יהודים פיקחים, חריפי־מוח, ראה פתאום מרחוק את נטע “פֶנצ’וכי” וחיים־בר זאק הממתיקים סוד. נתעורר ונתפכח כמאחיזת־עינים ונזדרז ללכת הביתה.

“מאין יביא לחמו?..” והוא התחיל לקמץ בהוצאות על עצמו, למעט בעישון מאכורקה. לבש את תלבשתו הישנה והמדולדלה, היה שואב מים בעצמו, חוטב עצים, יגע ומצא איזו עששית זערורה להאיר בלילות… אבל הקמצנות לעצמה לא הביאה לו פירות, ועמלו זה היה דל אפילו בכדי למלאות את יומו הפּנוי, והוא התהלך באפס מעשה. הוא ידע שמעט המעות, שחסכה לה הזקנה בסתר, הולכות ומתמעטות ומזדלזלות, צפה שעניוּת מתקרבת אל ביתו, כעס ורטן ויהי אובד־עצות.

“איך זה הם עושים שם?..” חזר להרהר כפעם בפעם באותו משא־ומתן זריז ומזורז, מתוך רגשות משטמה של גוי כפרי לאחר שנמצא מרומה בעיר. “איך?.. קונים ואחרי־כן מוכרים… לא!.. הם קונים סחורות מן הבאות בידם… אחר־כך הם מחזיקים אותן בביתם עד שהן מתיקרות… אחר־כך… לא!.. אם כן…”

מפעם לפעם נסתבך בהרהוריו, לא יכול להשיג בבירור במה הם מתפרנסים ונתקל שוב ושוב באותה המסקנה עצמה: באבי־אבי־אביהם!.. אינם נוקפים באצבע קטנה… מפקיעים את המקחים מיום ליום… גוזרים מיני גזירות שאין לעמוד בפניהן… מרימים ומשפילים חליפות את המעות… חיים־ברילי… פנצ’וכי… באבי־אבי־אבי־אביהם…

הבטלה הציקה לו. הוא התבייש בה, סבל יסורי גוף ונפש, לא ידע מה לעשות בעודף כוחו, בידיו ורגליו החזקות. ההרגל ל“יגיע כפּים” במשך עשרות שנים נקלט בדמו, נעשה לו לטבע והוא השתעמם, היה מחפש בגעגועים רבים גויים בני־בוּרטניק, שמא בא מי־שהוא מהם העירה, התחרט על שנתן לפתות את עצמו לעזוב את הכפר, האשים את סולומון והתרחק הימנו מתוך שנאה כבושה.

בלילה היה רואה מראות בורטניק. מבואות גדרות, גויים ובוג. היה כולו מקומח, מטופּל “בטחינות גדולות”, כשהמגרש לפני הטחנה מלא עגלות וקרונות, שוָרים רבוצים מנמנמים וסוסים מותרים לועסים בלי הרף, בטחנה גדול הדוחק, גויים וגויות ממתינים לתורם, משוחחים בקול בזויות הטחנה והשם “פיצי” יוצא מפיהם תכופות. היה שומע מַשק אפיקים, שאון ריחַיִם וקולט להנאתו חמימות חריפה של בר טחון.

הוא ידע כבר, שבעיר הוסיפו לו את הכינוי “פיצי גוי”, שפנצ’וכי והמקורזל ודומיהם עושים לו פרסום לגנאי, מצביעים על הפּרוה הקצרה שלו, המלופפה במחגורת, כדרך העניים שבגויים, שחיים־בר שמח לאידו ומתקן את הזקנה בעצות טובות בעניני מסחר ופרנסה. הרגיש במבטי־זלזול השלוחים אליו מכל צד ושמר איבה לכל שוכני פרגוֹנוֹבקה, היה מוכן בכל רגע לרצוח מי מהם, לשפוך את מעיו, כעס על סולומון שהתחבר אליהם וניבא לו “אחרית רעה ומרה”, שמח על כל שמועה רעה אודות התנפלויות על יהודים.

“מה הרעש?” התמרמר בקול כשנכנסו “המכנסים האדומים” ודרשו מה שדרשו. “כלום משלהם הם נותנים, בעלי־הבתים מפרגוֹנוֹבקה?.. מבית־אבא הביאו… נמנו וגמרו: אין ברכה בגניבה!.. ועוד רע מזה ייעשה להם…”

עם הזקנה היה מתקוטט, הקפיד על שהיא נוהגת בפריל “הנגידית הפרגונובקאית” מנהג “בת איואן הנשואה לפּאן²⁴¹”, חשד בה, שהיא עושה קנוניות בסתר עם חיים־בר, איים עליה לגרשה מן הבית; יעקור לעבר הרי־חושך.

ובאחד הימים, כשטיפל בעצי־ההסקה המונחים בדיר, נפל פתאום לרגליו איזה צרור מדולדל, הרימוֹ, התירוֹ ונזדעזע. ניצנצו לו מטפחות משי ו“סיטץ” צבעוניות, ערדלי “פּטרבורג” חדשים ומבהיקים, גזרי סבון טואלטי… בן־רגע הבין מאין נמשך שפע זה, חש פתאום כאב־לב, כאילו נמכר שלא בידיעתו, יצא מכליו.

“קונטרבנדה²⁴² אַת סוחבת לביתי?” התפרץ למטבח והתחיל זורק את הערדלים הפּטרבורגיים לקרקע אחד אחרי אחד. “בלחם־חסד תכלכליני? חיים־בר־ב־ר… את הזגוגיות אנפץ לך… לעבר הרי־החושך א־ע־קו־ר…”

שתיקתה של הזקנה העבירתו על דעתו והוא התרוצץ על־פני הבית, הרים את הערדלים והשליכם לקרקע, הרימם והשליכם, השתטף בצוָחה נסרנית ויבשה, שהרעישה את מטליה הזקנה מחדרה הגובל עם המטבח, והבהילתה להיטפל אליהם דרך הדיר.

“מה קרה כאן, מה?.. ממש פרחה נשמתי…”

כל אותו היום שלטה בבית דומיה זעופה. פיצי התעטף בענני עשן של מאכורקה וישב מחריש, הזקנה התעסקה במטבח, יצאה וחזרה חליפות בלי דיבור אפילו בינה לבין עצמה, כדרכה בזמן האחרון, ושייבקה התבודדה בקיטון, ישבה נפעמה והמומה ליד הכירה. סעודת־הצהרים לא נאכלה, האנשים שנכנסו לבית הרגישו תיכף ברוח השולטת ונזדרזו לצאת משם. ואפילו סולומון, כיון שנכנס לבית וניגש אל שייבקה והיא דחפתו ברוגזה, לא שהה הרבה ועזָבה לנפשה.

לפנות ערב נתהווה שינוי במצב־רוחה של שייבקה. היא קמה ממקומה וקלעה את צמותיה, הדליקה את העששית, העתיקה את השולחן אל הכירה וביקשה את הזקנה לתת לה אוכל. אחר־כך ישבו שתיהן ואכלו, מבלי להזמין את פיצי, את ארוחת־הצהרים המאוחרה. הרתיחו תה ושתו. שוחחו. הזקנה – בקול מובלע וברוח נמוכה, כמי שנתפס לענין ביש, ושייבקה — בקול־מרי מוטעם, נהגה חשיבות בזקנה, השתדלה לדובב אותה.

“בת כמה שנים היית בימי ‘החורף הגדול’, סבתא?..”

“בת כמה שנים… טיפשית אַת, כלום אני זוכרת?.. על דבר ‘החורף הגדול’ שמעתי מפי אמי ואמי מאמה… הוא היה קשה וארוך מאוד…”

“עד לפסח?..”

“עד אחרי פסח…”

עד אחרי פסח?.."

“היא היתה מספרת מעשה בקצבים שיצאו לעיר הקרובה לקנות שם יין לפסח… ‘לארבע כוסות’… וכשחזרו נתעו מן הדרך… צרו עליהם הרי־שלג ולא ידעו להימין או להשמאיל… אחר־כך נתגלגלו ליער… ומה עשו? — ערכו את ה’סדר' אצל שומר־היער… אכלו בולבוסין צלויים וביצים צלויות ושתו יין מתוך קליפות הביצים… כך היתה מסַפרת אוי ואבוי לי…”

פיצי, שישב מן הצד, הציץ מפעם לפעם מבעד ענני העשן בפניה של שייבקה, שנראו לו עכשיו חיורים ביותר ולבו נקפוֹ. חוָרון זה — הירהר הוא ילוד פרגונובקה… אינה אוכלת ואינה שותה כדבעי… ובכל־זאת… והוא הבין פתאום, שדבר־מה זר לו ומופלא ממנו מתהווה בחוּבּה. חוגגה היא איזה חג ידוע רק לה ונתונה בעולם סמוי מעיניו… מה תגיל ברעדה לקראת כל יהודוני פרגונובקה!.. לקראת כל “יאחנה²⁴³” סרוחה!.. ככה היה גם הוא בנעוריו… טרם שהכיר אותם, באבי־אבי־אביהם… היה שׂשׂ לקראת כל עני מחזיר על הפתחים… לקראת כל נע־ונד יהודי שנתגלגל לבורטניק… ואולי באה לה זאת מאמה, עליה השלום… גם זו היתה זרה לו… רוחה היתה זרה לו תדיר…

רגש של בדידות תקפוֹ פתאום, קם ממקומו והלך לישון.

ממחרת התרוצץ כל הבוקר בין המון העם, העגלות והבהמות שמילאו את השוק (יריד היה באותו יום) וחיפש איזה גוי מקורב מבורטניק שעגלתו עמו. הרהוריו וכל חושיו הצטמצמו בתשוקה אחת: לבורטניק!.. ולוּ גם יתשוטט שם כחיה מנודה ומשוסה… בורטניק… כפר מכורתו… שם נולד, שם ימות… ואם יצטרך — יתהלך עם קרדום בחיקו… ייהרג אבל גם יהרוג… ובראשונה אותו… יתיז את ראשו אל ה“ספידניאק”, באבי־אביו עד חאריטון גנב ואילך…

בצהרים הוגד לו, שואסיל חארפאק, ראש ההנהלה הבורטניקאית, מחפשו. וכשעלה אליו לשוק־הבהמות לחפשו שם, ניצנצו אליו מרחוק חארפאק ומיקיטי ה“שחרחור” מהפֶטרומַנצ’יכי וטימוֹפיי זוּזוליא, מבשל ה“סאמוֹגוֹן” מקצה הרחוב הצווינטארי, המהלכים לקראתו ופניהם מצהיבים.

“הנני להכותך, פיציק,” אִיים עליו ואסיל חארפאק דרך הלצה במגלב בידו, “כדאי אתה וראוי לכך…”

“אינני יודע מי מאתנו כדאי לכך” הסיט פיצי בהתרגשות את תלתל שׂערותיו לאחורי אזניו, “אנוכי או אנשי־בורטניק…”

“ככה לא ייעשה,” החזיק מיקיטי ה“שחרחור” אחרי ואסיל. “אתה ברחת מאתנו ואיש לא ידע… הטחנה הולכת לאיבוד…”

“הקמח אינו עולה יפה… סבוּא²⁴⁴ הוא כל היום…”

“חזור בך, פיציק… סע עמנו…”

“ולשם נסיעתך נשתה משקה,” הכריז זוזוליא. ניכנס לבית אחד מהיינאים היהודים ונשתה ‘לחיים’…"

“למה לנו, בני־אדם, לכנוס לבית יהודים, אם ביתי כאן… הנה במורד השוק ביתי… נלכה…”

משבאו ונכנסו לבית פיצי נתבהלה מפניהם שייבקה, שכן הרגישה מתשומת־עין ראשונה לאן הענין נוטה… אדרות־העור שלהם הלבנות, הנוקשות והתפוחות סינוורו את עיניה והקור שהכניסו אל הבית היה קור זר. היא נזדעזעה. ומבלי הביט בפני אביה (לאחר המאורע של אתמול לא יכלה להיפגש עם מבטו) החזיקתו בידו: “אל תסע עמהם, אבא… אל תסע…”

“כלך לך!” השתמט ממנה פיצי בזעף. “כלך לך, אני אומר…”

התכרבלה שייבקה במטפחתה ויצאה החוצה, נחפזה במעלה השוק וחיפשה בעיניה את הזקנה ואת סולומון להבהילם הביתה… סבבה ולא מצאתם. נפגשה בזיידיל ציביליובסקי וביקשתו, התחננה אליו שילך חיש וימצא את סולומון באשר הוא שם וישלחהו אליה אל ביתה.

משחזרה הביתה ופתחה את הדלת נדהמה. על השולחן כבר עמדו בקבוק יי"ש וכוסות; כולם היו מבוסמים מקצת והזקנה כבר היתה בבית. היא עמדה ליד ואסיל, לא יכלה להסתיר את שמחתה והחניפה לו.

“אם אמנם, ואסיל־ליבתי, נשאר העולם ללא מלך, כלום נשאר גם ללא אב בשמים?..”

“לא נשאר, ווֹלפיכי… כולם תחת שמי אדוני אנו הולכים… גם זקנינו גם אבותינו היו חיים בשלום ואחדות וגם אנו נחיה בשלום… וגם בנינו אחרינו יחיו בשלום יחדיו…”

“לא תהיה כזאת,” החזיק אחריו מיקיטי ה’שחרחור', “שכבשה מצורעה אחת תביא צרעת על כל העדר…”

“לחיים! לחיים! צַוֵה לשוטה שיתפלל והוא גם את התרפים והצלבים ישבר…”

“ואת ראשו אל הרצפה ינפּץ…”

“לחיים! בני־אדם, לחיים!” שתה פיצי מכוסו והושיט את ידו לשלום לכל אחד.

וכשמבטו נתקל בשייבקה ניצנץ פתאום בפניו הקשים חיוך משונה, חיוך עקום שלא הלם אותם:

“שייבקה… אנוכי… אַל תדאגי… מעכשיו ייטב לך… אשלח לך עופות וקמח וביצים… אנוכי,” הלך קולו ורם, “אנוכי ביגיע כפּי… ולבן־בנו של חאריטון גנב…”

והקיש באגרוף על השולחן עד שנדעזעו הכלים:

“אַל יהין!..”

שייבקה עמדה בלי כל מחשבה, הרגישה שדמעות שׂמות מחנק לגרונה ופרשה אל הקיטון.

לג. מַשכּוֹנוֹת    🔗

איזו אשה מבודרת־מעיל עלתה בחפזון במעלה השוק וצעקה היסטרית בפני עצמה:

“בני־מין! בני־מין שלי!..”

מתוך הכנופיות מאצל החניות קראו אחריה:

"מה זה קרה, מה?

“בתיה! מה זה קרה, בתיה?”

“בני־מין!.. בני־מין שלי!..” הצליפה האשה על שואליה מבטים קהים ונחפּזה הלאה.

ואנשים שבאו אחריה במעלה השוק כבר הוליכו את הקול:

“בנימין גרינשפון ובריל הפרוָן הוסרו מעל עגלתו של קירילו בדרכם מבּילואוסובקה על־ידי איזה ‘שקצים’ מזוינים ונלקחו לדידקובצי…”

“הוא עודנו עומד עם עגלתו, קירילו, ליד ביתו של בריל ומספּר…”

“ליד ביתו של בריל הפרוָן, אשר בשפלה…”

אילו מהעומדים בכנופיות נחפזו וירדו אל עבר השפלה, הנשארים הסיחו בפיזור ולמקוטעין.

“אתה דיברת עמו?.. במו פיך דיברת עם קירילו?..”

“הרוח את אביו יודע… בתור בני־תערוּבות, הוא אומר, נלקחו… אין להציל מפיו נכונה… מתקרצף וחוזר ‘כמדומני’, ‘כמדומני’ אחרי כל מלה ומלה…”

“בני־תערוּבות… בעד מי? בעד מה?”

“קונטריבוציה… כלי נשק…”

“אלה תולדות ה’הגנה'…”

“חלומות, עסקים, עולם התוהו…”

“ואולי בעד השקץ הפצוע שבבית־החולים של סרגייב נלקחו?.. אומרים: הוא כבר קרוב לגסיסה…”

“אומרים: הוא ציוה להניח אל קברו את רובו ואת אבנטו ואת מצנפתו עם השלף הסרוח…”

"וה’פאות‘²⁴⁵ בין כך הולכות ומתרבות מיום ליום… מי ידע מה יהיה חלילה ביום קבורתו… השמתם לבכם אל היריד האחרון?.. ‘פאות’ ו’פאות’ על כל צעד ושעל… גם בנו של דֶמנטי, ‘שואב־המים’, כבר שב מן החזית… כך הוא אומר: ‘מן החזית’… כנראה הן נסוגות אחור, ה’פאות'…

“דבר בל־יובן הוא: כיצד נזדמנו בנימין ובריל לעגלה אחת?”

“בנימין שב מווֹרוֹנוֹבקה העיירה בעגלתו של קירילו, רצה לקנות שם מעט מנופקטורה אצל גיסו במקח השוה… ובריל שב ברגל מבילואוסובקה הכפר והתחבר לו… הוא הטליא שם פרוות אצל הגויים, בריל…”

“זכותו של בריל, מסתמא, עמדה לו לבנימין שלא ייהרג… חביב הוא על כל הגויים, בריל…”

“ומי יערוב לך שלא הרגום, חלילה?..”

“יהודים! למה נחשה?.. אולי יש עוד תקוה להציל!.. אל בּוֹבּ, אל הווֹלוֹסט… ‘הבה נתחכמה’!..”

“רפופורט זה רק עבר כאן… אל בית ה’קהילה' הלך…”

“והלילה בין כך ממשמש ובא…”

“ממשמש ובא…”

בכנופיה אחרת פילג מאיר “סקוֹבּיליוב²⁴⁶” את זקנו המגודל והמסורק למשעי ובטון אבהי, טון של בעל בעמיו, טען:

“כמה אני צועק וחוזר וצועק: יהודים! אל תזוזו ממקומכם! שבו תחתכם ואל תצאו מן העיר…”

עובדיה בן נתן הזגג שאל:

“ואם תאמר, ר' מאיר, פרנסה?..”

“שב, שוטה, בביתך והפרנסה תבוא ממילא… יש לך מעט מַנופקטורה או בורית או עורות, אני צועק, שב ואַל תזוז, ואם בעל־מלאכה אתה והמחט או הפטיש בידך — על אחת כמה וכמה! יבקש הגוי כותונת לעורו או מגף לרגלו או זגוגית לחלונו ויבוא! יבוא אליך איואן ויתן לך בעדם גם לחם וגם חלב… יש לך, אני צועק, חתיכת מנופקטורה — והחזקת בה!… הפוך בה והפוך בה, החביאנה, החליבנה… פרה חלבנית היא…”

“אמת כנה!”

“מוּדעת היא, אני צועק, אם תמו הכרכים, תמו גם הסחורות… אם תמו וארשה, לודז ומוסקבה רבתי.”

“מה זה רצים שם?..”

איפה?.. מה?.. מה?.."

“הֶניך!.. הֶ־ניך! מה זה רצים שם?..”

“…חזרו מאמצע הדרך…”

“טה, טה, בנימין ובריל?..”

“שליחי הקואופרטיבים חזרו… עברו שתים־שלוש תחנות וחזרו…”

באמת?.."

“הקיפו שם אנשים את עגלתם… בין בית־המדרש ובית־הכנסת…”

הפעם כבר עקרו כל החבורות ממקומן: נזדרזו במורד השוק. נשארו אחריהן שלושה־ארבעה כתמים רפושים, עקבות עמידתן המתמידה, שהקדירו מעל־פני השלג הכהה־הנמס עד למרחוק…

בחלקת הדרך שבין בית־המדרש ובית־הכנסת היה גדול הדוחק. אנשים ונשים צרו על שליחי הקואופרטיבים “אושר” ו“טובת הכלל” ו“החנות הזולה”, התלחצו אליהם, אל העגלה, אל הסוסים, החליפו קריאות חטופות, ביקשו להציל מפי השליחים, מפי העומדים בקירוב מקום אליהם, דיבור, חצי־דיבור…

“פּרוֹסקוּרוֹב![²⁴⁸] פרוסקורוב! פרוסקורוב!” חילק לכל אחד ואחד אגב הדפה, שמעון מאט, שליח “אושר”. מלה אחת, כאילו זו היתה מלת־הקסמים שהיתה יכולה להוציא עכשיו על־נקלה למרחב. “פּרוסקורוב! פרוסקורוב!..”

“ובקיוב לא הייתם כלל?..”

“איזה קיוב?.. מי מדבר אודות קיוב?..” התאמץ להיחלץ מן המיצר שמעון מאט. “אין לי כוח לדבר עמכם, אין לי כוח… יֶנטיל…”

“שמעון!” נדחקה לקראתו אשתו. “לכאן! לכאן! למה זה שַׁתֶּם עליו כגזלנים?..”

“ה’פאות' עזבו את קיוב…” נשמע איזה קול שנמשך מתוך ברדס מזוקף.

“ה’גדולים'²⁴⁷ נכנסו לשם… חַשכוּת…”

“האנטנטה באודיסה… הצרפתים…”

“ובקיוב?..”

אז נתפשל הברדס וכל הנאספים ראו לפניהם את גדליה פינקל. הלא הוא גדליה פינקל שמאז התחילה המלחמה נעשה לקורא ותיק של ה“קיובסקיה מיסל”²⁴⁸ וששיחות פוליטיות לא היו פוסקות מפיו והוא שליח החנות ה“זולה”…

“ה’גדולים'…”

“ופּטליורה, אתה אומר, נתמנה לאַטאמאן ראשי?..”

“ו’ההגנה העצמית'?.. כלום לא היתה שם, בפּרוסקורוב, ‘ההגנה העצמית’?”

“שוטה! גולם!” נתכעס גדליה והתחיל מתחלץ מן המיצר גם הוא. “כלום בפוגרומים לפסחא עסקינן?.. אומרים לך: אנשים באים במקלעים ובכלי תותח — ומי יתקומם נגדם?.. דמים בדמים נגעו… שמואל! שמואל!” קרא פתאום אל שמואל, שנדחק אל עֶברו, והוציא איזה עתון מעוך מכיסו הצדדי. “הנה הבאתי לך… תקרא ותדע…”

“…ואמריקה תחשה?..”

שמואל חטף את העתון, העיף עליו עין קדחתנית — “המחשבה היהודית”, כלי־מבטאה של ההסתדרות הציונית, יוצא באודיסה — ופרש חיש הצדה, אותו רגע הקיפו אותו אנשים והוא השתמט מהם, עבר מתוך הלמות־לב אל מאחורי המסדרון של הקלויזל הקצבי, עילעל באצבעות רועדות…

“קול־קורא!.. אוֹברוּץ‘… ז’יטומיר… באחמאץ’… סארני…²⁴⁹ בכל יום ובכל שעה מתקבלות ידיעות מרעישות וקורעות־לב אודות עשרות מקומות… שערוריות־דמים… אנו קוראים ליום־אבל לאומי… תהיינה־נא החנויות סגורות ביום זה… יעשו־נא הספדים בבתי־המדרשות…”

האותיות קטנו, השתמטו, פרחו — “הנה, הנה,” מילמל הוא בשפתים מתות מבלי להכניס שום כוונה במלמולו זה.

“מי זה כאן?” נפתחה פתאום דלת הקלויזל הקצבי. “היטיבה־נא בחסדך, שמואל,” הגיע אליו קולו של נחום המלמד, “עוד חסר יהודי אחד ל’מנין'… תפילה בציבור…”

שמואל הבליט כנגדו עינים זגוגיות, עיני בן־פקועה, עבר אל הדרך, לא הרגיש בריקניות שנתהוותה כאן. “אל מלצר” — זע הרהור במוחו. “לא! הוא לא יבין… הנה, הנה…” והוא השיג פתאום! קוראים להספדים… ומהיכן הולך קול־הקורא? — מאודיסה… מתוך הקיבוץ היהודי הכי גדול באוקראינה… קיבוץ בן מאות אלפים יהודים… ומי קורא לזה?… הציונים… גיבורי־התחיה קוראים את תולעת יעקב לצום צום ולשאת נהי ומספד… נכדי המכבים… “גילו מכבים, גיבורי־החיל, שישו ושמחו יומם וליל…” אי מפלט?..

ואחת היתה לו עכשיו, אם להיכנס אל הקלויזל ולהצטרף אל ה“מנין”, אם לעלות ולבוא אל בית־המשמר או להשתטח על־פני השלג הנמס ולהיות מוטל ככלי אין חפץ בו.

הלכו שתי גוֹיות אל עבר המַזוּריבקה, אחת עם בקבוק של נפט בידה, ונעלמו בחשכה. ליד הבאר “של נאדזלסקי” התחבט ושרק איזה דלי ריק. עטתה דומיה קמעה־קמעה את הרחובות. עלה פתאום קול אשה אי־משם וגזר אותה.

“בני־מין! בני־מין שלי!”

זה היה אותו קול עצמו שנשמע כלפני שעה, אבל הוא לא היה כבר היסטרי־מבוהל אלא מרוגע־ספדני, ניגוני ומרוּוה דמעות, כלאחר סתימת הגולל.

“בני־מין! בני־מין שלי!..”

עטתה דומיה את הרחובות הקיצוניים ובחלל השוק עוד חילחלו רשרושי־צעדים, חריקות דלתות. לאור החלונות של בית ה“קהילה” ובית־המשמר, החלונות היחידים שלא הוגפו עכשיו ושהבהיקו עד למרחוק, ניצנצו כפעם בפעם בבואות בודדות של בני־אדם ועברו ונעלמו.

בבית ה“קהילה” המתינו אילו יהודים שכנים עסקנים וקרוביהם של בנימין גרינשפון ובריל הפרוָן, למשלחת שהלכה, עם רפופורט בראש, אל בּוֹבּ כדי לפעול אצלו שימהר לדידקובצי, אולי יציל עוד את השבויים. התלקטו בין כך ליד הכירים וסחו על דא ועל הא. סחו ברוח נמוכה. צִלם של בנימין ובריל כאילו ריחף באויר. ליד השולחן ישבו גור־אריה, מלצר ושטיינברג וערכו על־פי רשימת האנשים המקבלים מהקהילה מתכונת סוכר מדי שבוע בשבוע, רשימה מקוצרה של עניים הכי זקוקים לעצי־ההסקה שנקנו שלשום על־ידי הווֹלוסט ביער בורטניק. הרשיל “בלילה” שעמד מן הצד סייע להם. הוא, הרשיל, ידע עכשיו את מצבם החמרי של כל יהודי פרגוֹנוֹבקה לאמיתו, מי מהם הוא עני באמת ומי מהם מתחפש לעני וגונב את דעת הבריות והוא ליוָה את כל אחד מהנרשמים בהערה משלו. בחדר הסמוך שיפשף פייבוש השמש בהתמדה רבה את הרצפה שנתלכלכה במשך היום על־ידי המבקרים התכופים.

ודלת בית־המשמר חרקה וחרקה, פלטה מתוך סדקיה את הטיח האחרון שהושם לשם בתחילת החורף על־ידי בעל־הבית, ירוחם, “הסרסור האדמוני”. חברים יצאו, חברים נכנסו. כל אחד מהנכנסים חזר משום־מה על אותן השאלות עצמן, מי ומי העומדים הלילה על המשמר ואם כבר שב הסיור שנשלח אל הדרך הבּילוֹאוֹסוֹבקאית, אף־על־פי שכל אחד מהם ידע מלכתחילה מי הועמד על המשמר ושהסיור שיצא רק כלפני שעה, לא יכול עוד לשוב. הוחש דכאון־רוח. פרגוֹנוֹבקה בד' אמותיה היתה מזוינה וחזקה למדי. מתוך חפירתה המבוצרה היתה יכולה להתגונן, לעמוד על נפשה. אבל הנה בא המקרה עם בנימין גרינשפון ובריל הפרוָן והזמין אותה לצאת מחפירתה לערוך תיגרה מחוץ לד' אמותיה וזאת לא יכלה. והכרה זו שהוקדרה עוד יותר אחרי השמועות שהובאו “מן המסילה” דיכאה את הרוח ומכאן אותה העזובה ששררה עכשיו בבית. ישבו באשר ישבו, על אדני החלונות ועל השולחן, השליכו כלאחר־יד את שיורי־הסיגריות, התהלכו לכאן ולכאן והשריקו את רצפת החומר הלחלחה ומידבקת, שוחחו בערבוביה…

בעט־נא, חיריק. בחוטם מגפי… הוא משתלף בקושי, חולירע לתוך צלעותיו…"

“אתה לן כאן, סולומון?”

“אלין.”

“…באותה שעה,” המשיך את סיפורו שמחה פקיר, “רשמו את היהודים בתחנת המשטרה… סך־הכל 132 איש… הגויים — כל אחד עמד בתור כדי לקבל שני רו”כ והתענג על הסגין החדש שלו, היהודים — זה משתעל, זה אזנו ‘שורקת’, זה שיניו חסרות וזה קיבתו מתקלקלה."

“כמה חולים היו בסך־הכל?” שאל סולומון בהוקיעו את מטליות רגליו הטחובות על קצה הדרגש.

“סך־הכל 132 איש… עמדתי מדווכא והייתי מלא חימה…”

“על שלא עשית מום בגופך גם אתה?..” הצטחק “יהודי וחצי”.

“תכריכים היינו צריכים לתפור בעבורם,” הזדעף סולומון כלפי “יהודי וחצי”, “ולא לנפח את הנשמה…”

“איזה שקץ?”

זה סולומון הכהו באותו יריד… שמארקטיוּק… נפל למשכב…"

“הוא הפליא כל־כך את מכותיו… מנה יפה נתן לו, שלא במהרה ישכחנה…”

“… והגויים כלום לא עשו אחר־כך מה שעשו היהודים מתחילה? כלום לא היו בורחים בהמונים מן החזית?.. לא היו קוטעים את בהונותיהם על־ידי יריה? לא היו מנגעים מחלות־זימה זה לזה?..”

“מגיהינום כזה יברח אפילו השד,” הסכים שמחה פקיר, “אבל, הגויים… הלא תדע!.. אחד קורא: הֶרשקו, הלא בני כפר אחד אנחנו… שם היית בריא וחזק.”

נפתחה הדלת ונטפל חיים וֶליקי. הוא הודיע שהמשלחת שבה זה רק מאצל בּוֹבּ ורוב הנאספים נזדרזו אל בית ה“קהילה” לשמוע מה בפי רפופורט…

הגשם הדק והפושר שזירזף, מהול בפיתי־שלג, כל הבוקר הלך ופסק. נגולו ערבות־שלג כהות, דרך עכורה ושוממה שננעצה כפעם בפעם במרחק באיזו מעלה או מורדה ונעלמה מן העיר, חוטי־טלגרף קודרים שטיפות־מים בודדות כפניני־זכוכית נתלו עליהם לבלי נוע. דייסת השלג שרקה תחת פרסות הסוסים, התיזה עפרוריות לחות.

“אנו מתקרבים אל הרודיונובקה,” הפשיל איזיא מעל ראשו את הברדס שלו.

“כשלוש וֶרסטאות.”

“לא יותר?”

ושניהם, איזיא וסולומון, נסמכו מבלי משים על הרכובות והתרוממו כלשהו והסתכלו במרחק מתוך מתיחות פנימית. ליד הרודיונובקה, לפי עדותו של קירילו, נלקחו בנימין ובריל, משם הביאו המרגלים²⁵⁰ שיצאו בלילה — משה גיבל, חיריק ושואליק “כפתור” — גם את ידיעותיהם המטושטשות.

“עגלת־שוָרים!..” מילמל איזיא כמאוכזב כלפי הנקודה השחורה שעד הנה היתה מבצבצת ושוקעת במרחק חליפות ושהפעם צצה בקירוב מקום.

עצרו את הסוסים והצעידום לאט־לאט, כדי להיטפל אל המחַמר הבא לקראתם במפתיע. התקרבו. אי־משם הגיעה קריאת תרנגול וקול גוֹיה עמום־מרוחק שהיה תוכף בתחילתו ומתמשך גוֹוע בסופו:

ציו־קציו־קציו־קציו־ו־ו־ו־ו…²⁵¹

הסתמנה עגלה רתומה לשוָרים שגוי מכורבל באדרת־עור כבשים הפוכה מבפנים למעלה מראשו, בתור מחסה מן הזרזיף, הזדקר מתוכה.

“דידקובצאי?..”

“צפרא טבא!” התגלה הגוי ותהה על האנשים ועל אוכפות הסוסים.

“מדידקוֹבצי…”

הגוי, נענה על כל שאלותיהם בצמצום, סינן תשובותיו למקוטעין ותוך כדי כך חזר בהן ועירבבן וסירסן ורק לבסוף כשסולומון הוציא כנגדו את אקדחו ואיים עליו נתבלבל והודה בפה מלא שלפי השמועה הובאו אתמול על־ידי בני־בלי־שם שני “יהודונים” אל ה“ווֹלוסט” הדידקובצאית ועד הנה הם נמצאים שם. יותר איננו יודע לספר. גר הוא בקצה הכפר ובענינים ממין זה לא יתערב.

“אתה ‘בעל־גוף’?..”²⁵² שאל איזיא.

“מהיכן לאיכר עשירות?” משך הגוי בכתפיו ותיכף חזר בדבריו. “יש… תודה לאלוהים: צמד שוָרים… כמה מורגי־שדה… נכסים… תודה לאלוהים: בעל־בית אנוכי!.. עם נמושות ובני־בלי־שם לא אתרועע…”

“כדאי הוא שנקחהו!..” העיר איזיא.

“טינופת!” עשה סולומון תנועה פסלנית בידו כלפי הגוי והזיז את סוסו.

וכשהתרחקו מעט מהעגלה הפך את פניו והביט עוד רגע אחרי הגוי. “ואם הרגוּם, את בנימין ובריל, הייתי הורגו תחתם?..” והוא חש פתאום מתוך בהלה, שלא היה הורגו עכשיו, שלא היה מֵהין להרגו, שמאחורי גוי זה, ולא רק מאחורי גוי זה, אלא מאחורי דידקובצי, מאחורי סטופאשק, מאחורי כל הכפרים שמסביב, זע ועלה בן־לילה איזה כוח עצום, חשוך ופרוע ההולך לתבוע עלבונם, המוסיף להם איזו תקיפות חדשה ומשים לאַל את כל “תכניותיו” הוא להבא…

“האומנם הם נסוגים לכאן?.. אל עבר הבוג?..” זע בקדחתנות על אוכפו בהכניסו לתוך המלה “נסוגים” את אותו המושג הזעפני, של הרס וחמס צבאי, מאוכזב ופרוע ללא טעם וללא גבול וללא מעצור, שהביא אתו מן המלחמה — הלא איואן קובאץ ובנו של דֶמֶנְטִי הם רק העורבים הראשונים… מה כוחה של פרגוֹנוֹבקה וכיוצא בה, כנגדם?..

“הרודיונובקה…” מילמל איזיא.

מעל הרמה הרחבה השוכנת מצד הדרך המשופעת נשקפו בתי־חומר וצריפי־עץ מספר. זה היה פרבר מצער ודל, מנודח ובדול מן העולם. נדמה, בזמן מן הזמנים הובלו כאן, על־פני רמה זו, בתים וצריפים למכביר, בשביל כל אותם הכפרים והעיירות שבאִפרכיה, ונאבדו אחדים מהם והתלקטו ועמדו נבוכים ושכחי־חיים בשממה הלזו. מדרונה הזקוף־תלול של הרמה נשקף על־פני הדרך כקיר ענקי.

“שוּר־נא!..” הוצתו פתאום עיניו של סולומון. “ליד הבית השלישי… הרביעי… חושה אחרי… עם אוכפות…”

רגע ושניהם זעו בדהרה מלאה במדרון הדרך, התכופפו והתהדקו אל ערפי הסוסים, חשו שקיר הרמה צף ועולה ומסתיר אותם יותר ויותר, עמדו בסתר ההר.

קפצו מעל הסוסים, חזרו רגע בעינים תועות אחרי קרן־זוית נוחה בשבילם, משכו אותם אל עבר הבדיד²⁵³ הקרוב שהיה זרוי־שלג וששיחים אחדים, קלושים וערטילאים, הזדקרו מתוכו, קשרו אותם אל גזעם, הכירו תוך כדי כך שהטיפול בהתרתם בשעת סכנה יוכל לעלות להם ביוקר, עזבו אותם וחשו אל הרמה.

צעדו צעדים של מה־בכך, עשו דרך בכיווּן הכותל ה“סמוי”, חסר־החלונות, של הבית־הראשון, חשו את ההבל החם השופע ועולה מתחת צוארוני־תלבשתם, מפניהם הטחובים, דחקו את הרגעים שארכו להם כשעות, — מי יתן עשות קפיצה אחת גדולה, ענקית!..

ליד איזה צריף זע כלב, השמיע נהימה שבפתיחת נביחה וסולומון נרתע וחזר על עקבותיו, עקף את הכותל האחורני של הצריף, שמע את רשרושי גלימתו של איזיא הכרוך והולך בעקבותיו, דפיקות לבו תכפו, נתקל בכותל מעוטף באלומות־תירס, שחלון זערורי הציץ באמצעיתו, הצטמצם וגחן לארץ, זחל למטה ממשקוף החלון על ארבעתיו.

נפתחה מבואה שוממה, הסתקר, הסמיך עצמו חיש אל כותל הבית, צעד לאט, נתקל באיזה ביב של זוהמה שנמשך מאצל שיפּולי כותל של רפת, עקף אותה, שמע פתאום קולות מבודחים־שתויים העולים בעמעום דרך החלון, הוציא את אקדחו מתחת מחגורת מכנסיו וגחן שוב לארץ!

מבין עיגולי־אש מרופרפים ניצנצה עגלה מוּטת־מוט… שני סוסים… אוכפות.. והוא הזדקף בבת־אחת, השתער אל הדלת.

בפרוזדור האפל נתרעשו תרנגולות, נתעופפו ונתבלטו בחלל האויר, חרגה דלת, הבהיק צלבלב, האפילה גויה גבוהת־קומה והוא הדָפה בכוח ממנו והלאה, הזקיר את אקדחו באויר וקרא בקול לא לו:

Pykѝ – в ־ вepx²⁵⁴

לפנות ערב נתגלגלה לפרגוֹנוֹבקה עגלה רתומה לשני סוסים, בלויית שני סוסים חבושים הקשורים לאחוריהם, שסולומון ואיזיא, שניהם משולהבי־פנים ופרועים, עם שני אקדחים מוסבים כלפי קרקע העגלה, ישבו משני עבריה.

העגלה עמדה ליד בית־המשמר. סולומון ואיזיא קפצו מעליה, שלחו ידם אל תוך העגלה, דילדלו שם דבר־מה, דפקו… עד־מהרה ביצבצו משם שני “שקצים”, התרוממו, התחילו יורדים מעל העגלה… פניו של אחד מהם היו מחוצים ומלוכלכי־דם והוא התנודד כשיכור.

מתוך בית־המשמר ומתוך הקהל חשו לקראתם חברי־“הגנה” אחדים, הקיפו אותם, סייעו להם לסולומון ואיזיא, להוליכם אל הבית פנימה, ניגשו להתיר את הסוסים.

השקץ המחוּץ התחיל פתאום מתחבט ומתפרץ בכל מאמצי כוחו מן הידים ששׂמוּ עליו, הסקרנים והסקרניות שצרו מסביב נרתעו לאחורם. החליפו מבטים תמהים ופחודים, רגנו, אילו מהם מילמלו: “צרה חדשה…” (בעיר כבר ידעו שבנימין ובריל לא נהרגו אלא שהוכרחו לרקוד ריקודים בבית־ה“ווֹלוסט” הדידקובצאית כל הלילה ולרנן רינוני־תפילות שונים), אילו מהם:

“פּרובוקציה…”

מתוך מתיחות משונה, שהיה בה אבק של בהלה, הדיפו בני־ה“הגנה” את השקצים אל תוך הבית, התירו קל מהרה את הסוסים, פיזרו את ההמון, גערו בו והרתיעו אותו בארבות ידיהם.

“התפזרו לכל הרוחות!.. כאן לא במת חזיון…”

“היסוגה מכאן, אחור אַוָזי, ואַל תסריח…”

“מה לסרחוני בפיך?..”

“תיכף אתפּרץ אל בין שיניך ואַראך… סור מכאן, סרחן סרוח!..”

טרודים ומזועזעים, כולם כאילו נזדרזו לטשטש את המעשה, להבריח ממנו את הפרסום, להבליע אותו ולמחות את עקבותיו.

חזקו הרוחות רק ממחרת הבוקר, כשגוי חסר־זקן, עם יבלת שׂעירה ליד החוטם, שהיה לבוש אדרת־עור חדשה ותפוחה, כאחד מחשובי הכפר, הביא פתק מ“המכנסים האדומים” אל ה“אחים בהווֹלוֹסט הפרגוֹנוֹבקאי” וזה, הווֹלוסט, שלח אותו אל בית־המשמר, חזקו פתאום הרוחות וכל היהודים ראו בעליל, שיד דידקובצי על התחתונה. הגוי הנהיר אליו המון עם רב. החליפו קריאות בדיחות, בישרו זה את זה.

“בנימין ובריל חיים וקיימים!..”

“דידקובצי שיגר את הגוי על מנת שיחליף את המשכונות…”

“הנה הוא הגוי… בעל־גוף, כנראה…”

“אומרים, אחד מהשקצים הוא בנו…”

וכשנודע פתאום בקהל שבבית־המשמר החליטו לעכב את הגוי, נוספות על שני השקצים, עד שיושבו בנימין ובריל, בלי שום תנאים מוקדמים, העירה — לא נמצא אף אחד שיערער בפומבי על זה. אדרבה, כולם הודו ואמרו: ירבו במשכונות. יקחו לקח וידעו…

ליד בית־המשמר התגודדו כל אותו הבוקר אנשים ונשים. התעניינו בפרטי־פרטים, תיארו זה לזה את רישומי־פניהם של השקצים, של הגוי. כל ישראל היה להם חלק בשני השקצים הכלואים, בגוי עם אדרת־העור החדשה והתפוחה ואפילו ביבלתו השׂעירה.

לד. עצי־הסקה    🔗

“מה זה עלה לפני הבורא לעשות עם קבצניו?.. קור וטחב ורפש… צפרא טבא!”

“הבורא מנהיג את עולמו ורפופורט את הקהילה… טוּב טעם לשניהם… צפרא טבא! להיכן?”

“לפאנאס בּאבּנקוֹ. בשבוע שעבר הפריש לי כחצי שק בולבוסין. ‘הא, פיניכי,’ הוא אומר, ‘תבואי שוב בשבוע הבא ואתן לך אלומות־תבן להסקה…’ פיני שלי, יחיה, סירס לו סגין מדולדל והגוי ממש יצא מכליו… הלואי שנבואתי לא תתקיים, בריינה: ימים באים וגם מלאכת הסירוס לא תצלח… נעשו הערלים חייטים לעצמם…”

“ערלים… חייטים… מנהג נתקבל בעולם: בוכים. מי יתן והיה גם מפרנסי, במחילה, בעל־מלאכה!.. הלא עלתה המחט למרום המדרגה… וגם בנך התכשיט עלה לגדולה… נעשה ‘כל ולך’ בה’הגנה'… מקבל משכורת. עצי־הסקה…”

“רַבּוֹצ’י נַרוֹד…²⁵⁵ יחסנים בבֵי־בַניה…”

“לא די שהוא מסכן את חייו…”

“ומי מבקש זאת מידיו?.. שֶׁבר לעצמותיהם! ‘מסכן את חייו’ — בעד מי? בעד מה? בעד הדלות שלי? הכל נופל בחלקם!.. עצים… קמח… סוכר… ובעל־הבית?”

“לכל מי שמקנא בי אני מאחלת אושר ממין זה… הלא תדעי את ביתי והוא בור ולא בית… ופיני שלי הולך תמס… הזמנתי את סרגייב והוא אמר לי בפירוש: הוא לא יבריא עד…”

“ובעל־הבית ילחך עפר?.. הירד חיים דוּמה?..²⁵⁶ הייתכן?.. הלא בזאת אני עולה על רפופורט… אשתו משמינה מיום ליום… כלום אחשה?.. פאנאס בּאבּנקו הן לא יברח… נלכה, בריינה, בחברותא…”

“ובעל־הבית?.. הירד חיים דוּמה?.. הייתכן?.. שק קמח כבר עולה לארבע מאות רו”כ… נסע מפרנסי, במחילה, עם אמתחת סוחר אל הכרך, לפני חודש וחזר במקלו… הקיפו אותו ה’פאות' בז’מֶרִינקה וגזלו ממנו את האמתחת וגם את קומקום היין־השרוף שהיה מוצנע בתוכה. סדום!.. רק נפשו היתה לו לשלל…"

“הוא, פיני שלך, אומר סרגייב,לא יבריא עד…”

“ובעל־הבית?.. הירד חיים דוּמה?..”

לירד דוּמה, אויה לנו, עוד רע מזה…"

“וכי קלה זו בעיניך?.. ארבע מאות רו”כ שק קמח… ובאיזה מעות?.. הנה הולך ‘בלילה’…"

“הֶרשיל! הרשיל!”

“ר' הרשיל!..”

“מהרנה, נשים, מהרנה!.. הביאו כעשרים עגלות זרדים מיער בורטניק… קפצו עליהם, ליד ה’קהילה‘, בני־טובים… מ’לינת־הצדק’… מהומה…”

" הרשיל, הייתכן?.. בימי האסיפות היית בא אלינו כפעם בפעם: הורידה, פיני, רשימת ה’בונדה' אל תוך הקלפי ותיוָשע… ועכשיו…"

“ר' הרשיל!..”

אבל הרשיל לא שמע להן כבר, הזיז חיש את רגליו הדקות ונעלם עד־מהרה באחת מן המבואות הקרובות. אז ננערו שתי הנשים שהתנהלו עד הנה לאִטן ועלו בזריזות מזורזה במעלה השוק הרפוש־חלקלק, תמכו בידיהן זו את זו.

“הביטי וראי!”

“מהומה…”

ולא היו רגעים מספר ושתיהן נבלעו בה“מהומה” שהתרגשה ליד בית ה“קהילה”. כאן, לפני שורה ארוכה של עגלות מסובלות גדועי־אילנות ענֵפים, טחובים וסרוחי־בלוריות התדחקו אנשים ונשים, התקוטטו בקול, ניענעו בידיהם. בכבש המסדרון של בית־הקהילה עלו וירדו יהודים ויהודיות, אילו מהם ניפנפו באיזה פיסות־נייר ירוקות, חזרו אחרי הגויים, בעלי־העגלות. והללו, כאשר ראו שהיהודים מתקוטטים בדבר חלוקת העצים, ידעו שלא יבואו במהרה לידי גמר ופרשו בין כך “להתחמם” בבתי־המזיגה החשאיים…

“הֶניך!.. לא תקח מכאן עצים, הניך…” גדר את הדרך איזה יהודי באדרת עם צוארון של פרוָה קרוחה בעד יהודי צהוב שאחז בפרומבית הסוס של העגלה הקדומה על מנת להובילה אחריו. “אף קיסם אחד לא תקח…”

“הא… הא לך!..” הזקיר היהודי הצהוב אצבע משולשת נמרצה כלפי בעל הצוארון הקרוח. “הא!..”

“אסוף את ידך, עזות־מחוצף־פנים!..” סייע לצוארון הקרוח איזה יהודי מעורדל בערדלים חדשים לעצור בעד הסוסים. “אף קיסם אחד לא תקח… דין־וחשבון!..”

“‘העם העובד’… יחסנים בבי־בניה… יש לו בן בה’הגנה'…”

“…היאלמי, חצופה!..”

“תרח זקן…”

“‘תמוז’ … אין בדעתך נכונה, ‘תמוז’!..”

“עשרות שנים זללת במסתרים… שיבּוטות אוָזים, שוִיסָקים…²⁵⁷ על חשבוננו זללת, זולל וסובא…”

“וגם יין מבֱּנדֶרִי הייתי שותה… ומובטח אני שגם להבא, אם ירצה השם, תתפקע מררתך… קבצן־בן־קבצן בן־בנו של קבצן!..”

“… אסוף את ידך, כלב שבכלבים…”

“…חייטנטנית סרוחה, יתעקם פיך לאחור…”

“לא חולה אַת למכור את אדרת בתך שהבאת אשתקד מאוּמַן… עם עור־החפרפרות מלמעלה…”

“יהודית נאה!.. פה מזיל שמן…”

“… יש לך בחור בה’הגנה'?.. כבר ראה העולם… בחור עם רגלים עקומות…”

“עם רגלים של מרכא טפחא²⁵⁸ כבר ראה… תשמח בו מַנקה שפּאציר ולא אנו… בן יקיר לו: מאיר־יונה…”

“רפופורט!..”

“שקט!..”

“חברים!” הבריקו בבת־אחת משקפיו ושיניו של רפופורט מעל מסדרון בית הקהילה. “למה תתרגזו?…העצים נחלקים על־פי רשימה…”

“דין־וחשבון, רפופורט!..”

“הכל בשלוֹ, יתחטפו ימיו…”

“מי זה שׂמך לחותך שוברים ירוקים, ‘אך בראש’?..”

“חלפו ימי האשראי בבנק ההדדי, רפופורט… כשיהודי היה צריך לדבר אתך תחנונים כרש…”

“לדבר רוסית…”

“ימי־האַדְרַכְתוֹת…”²⁵⁹

“אשתו אוכלת מעדני מלכים…”

“יש לו מַנופקטורה במטמונית…”

“מאמרים מה’אבן עזרא' הוא מתבל בדיבורו… שבתי־צבי!..”

“מעמיד אתה את חטמך לרוח היום, רפּופּורט!.. נמשך אתה אחרי ה’בונד'… ‘העם העובד’…”

זה היה קשר של יורדים, קשר של שולחים על שליחם, של בעלי־בתים על אנוֹש כערכם. בעלי־בתים מרוששים, שנכשלו בדרך הספסרות הגדולה ועקלקלה, שנלאו כבר משאילת “גמילת חסדים” וקבלת “מתן בסתר” ושבכל משאלותיהם נדחו עכשיו מפני בעלי־המלאכה העניים וסתם קבצנים מבני־השפלה, שמלבד זכות עניותם המוסמכה ומפורסמה מכבר הימים, עמדה להם עוד זכות בניהם התקיפים המשמשים ב“הגנה עצמית”, קשרו קשר על רפופורט שזה רק חדשים מספר בחרו בו להיות בא־כוחם בקהילה ולשאת את דגלם ברמה. נגד עיניו של כל אחד ריפרף עכשיו דיוקן של רפופורט שהיה נוהג שררה ומדבר עמהם רוסית כשנעשו מחאות על שטרותיהם, רפופורט החותך עכשיו שוברים ירוקים על קמח וסוכר ועצי־הסקה בשביל התקיפים שבעניים, רפופורט הזריז וממולח שעיניו תמיד בראשו, רפופורט בעלה של רויזל הדשנה ורעננה, שכל הגברים היו חומדים בלבם את יפיה…

“שוחט אתה אנשים בלא חלף, גזלן…”

“חברים, מה התנפלתם עלי, חברים,” זכר רפופורט את הכלל שתיקן לעצמו לדבר ברוח נכאה דוקא בשעה שהציבור מתגעש ביותר. “כלום אנוכי דן יחידי בקהילה?.. הרשיל! הר־שיל!” התחיל קורא להרשיל “בלילה” שנדחק ברגע זה אל עובי הערבוביה. “בבית הקהילה אתה מרעיש עולמות… וכאן… אנוכי יכול להסתלק ממשרתי בכל יום ובכל…”

“לא ייקרא שמי ‘הרשיל’, אם אפילו קיסם אחד…”

“גש הלאה, כלב שבכלבים!..”

“סאמוֹגוֹנשצ’יק…”²⁶⁰

“ירוק עליהם, הרשיל!..”

“עוד תקיאו את הקֶרֶנסקאות שגזלתם ב’לינת־הצדק'…”

“ה־רר־שי־לל!..”

“רוקק אני על ה’יארצייט'²⁶¹ של אביך, אני רוקק…”

“נקוט זקנו בידך…”

“אסוף ידך, כלב שבכלבים…”

ויהודים באים־בימים, יהודים שמימיהם לא היתה ידם בחברם, שכל כוחם לא היה אלא בפה, אחזו פתאום זה את זה באשר מצאו, בדשי האדרות, באחורי הצוארונים, בשרוולים ובזקנים, נזהרו שלא לנגוע בנשים שהתחבטו ביניהם, התרחקו ונתנדנדו, מזוקרי־פנים כלפי מעלה, בנדנוד משונה ומגוחך, ללא אִבחת יד נמרצה, ללא סטירת־לחי אף אחת, נתנדנדו לכאן ולכאן, הולכו והובאו, הולכו והובאו כבעל־כרחם, ודומה היה כאילו ניטלטלו בתוך ספינה מטורפת בים ונקלעו יחד נואשות לבל יוקאו חלילה אל המים הזידונים.

“יהודים!.. חילול השם!.. בפרהסיה?..”

“פֶה!.. בושו והיכלמו… כגויים?..”

פתאום ואחד מאגפי הערבוביה פקע, קלט נחשול של פרצופים חדשים, דרוכים ומחודדים ומלמול זוָעה בחלל האויר.

“הגזלנים…”

“מאיר־יונה…”

אי־אלו ידים נתפקפקו, אי־אלו פנים נעוו מפחד, הנשים נתרעשו והתחילו מצווחות במלוא גרונן, הֶרשיל “בלילה” קפץ פתאום תחתיו, התרומם רגע ממעל לכל הקהל:

“אף קיסם אחד לא אתן!..”

“ה־רשיל־ללל!!!”

“אני רוקק על ה’יארצייט' של אביך, אני רוקק…”

“גוא־לד…”

“משה… מכים את אביך, משה…”

הערבוביה צבתה, נסתרבלה, קלטה פנים חדשות יותר ויותר, מכל עבר התפרצו לתוכה בני־אדם שוני צורה וקומה ותלבושת, בחורי־השפלה, בחורי בעלי־בתים, סתם יהודים רודפי־שלום שכוחם במתנם ונזדרזו להפריד בין הדבקים, קמחנים ובני־קמחנים שביקשו להתנקם באילו מבחורי־השפלה שבתור חברי ה“הגנה” וה“בונד” “תפסו” זה כמה פעמים בלילה את עגלות קמחם ששלחו בהסתר לגראבוב לשם מסחר, על־ידי גויים מקורבים ונאמנים, ומסרון לרשות החנות הזולה, אפוטרופּסים מ“לינת־הצדק”, שבאו לגבות את חובם מהרשיל “בלילה” — מצוקות, דלדולים ומַשׂטמות גירו את העצבים, ביקשו ביטוי לעצמם וה“מהומה” הקיפה את השוק מסופו עד סופו.

לה. שלטון    🔗

יריד.

עֵרב־רב של גויים וגויות, יהודים ויהודיות, בהמות ועופות מילא את השוָקים לכל מלוא העין. התגוונו אדרות־עור, אדרות־צמר, “פּוֹדיובקאות”, “ז’וּפאנים”,²⁶² מעילים, פאפאחות, מצנפות, כובעים, סודרים, מטפחות־ראש צבעוניות. התמזגו להמיה תכופה ומעובה קולות של בני־אדם, נאקת חזירים, צהילת סוסים, דרדרי־גזרקש, זמרת קבצן אוקראיני בלויית צלילי נבל צרודים. הרפש הממוגמג וקלוש העלה כבר בכמה מקומות צחנה.

התדחקו, התיזו רפש מתחת הרגלים, נשאו־ונתנו, לעסו, פיצחו זרעונים, סחו, החליפו קריאות חטופות. ביצבצו שקצים מדובללי־פאה שנתהלכו לבטלה, הקישו ללא צורך במקלות־הברזל שבידיהם באבני־המרצפת, התעכבו ליד כל כנופיה של “שקצות”. אילו מהם התגודדו פה ושם מתוך התרפסות ויראת־הכבוד מסביב לשלושה־ארבעה שקצים לבושי ז’וּפאנים כחלחלים וחבושי פאפאחות עם שלף אדום. הללו הסבו על עצמם בתלבשתם זו החדישה את תשומת־לבו של כל עובר־ושב. זה רק שלשום או תמול הם שבו לביתם מן המחנה האוקראיני והם נהגו חשיבות בעצמם, דיברו קצרות ובקול מרושל־מעוּיף כלשהו ואחוז־שינה כאחרי ליל ארוך של עגבים… תנועותיהם הבן־חיליות, חיוכם הזלזלני הגנבני־ערמומי, שבו ליווּ את היהודים שצפו ועברו כפעם בפעם על־ידם, כבר ידעו לספר דבר־מה על אי־אלו עיירות קטנות השוכנות ליד בתי־נתיבות מעופשים…

אי־משם, מאמצע השוק, מעל הקרקע, עלה ונישא עד למרחוק קול מרוסק־מונוטוני של קבצן בלויית צלילי נבל מרופט. מסביב לו היה גדול הדחק. על מצע של תבן ישב, ילדה חיורה עם קערת־עץ ועם תרמיל ישבה על־ידו, והוא הזקיר־הוליך את עיניו העששות־תבַלוליות כלפי מעלה ושירתו העצובה ניסרה את האויר.

Ой, як не весело тобi спiвати, Украiно.

Ти нiколи не эаэнпа

Доброi години.

(הוי, לא יגיל הלב לשיר

את שירותיך, אוקראינה.

אַת עוד שעה טובה

לא ראית בחלדך…)

מסביב לו היה גדול הדחק. התדחקו גויים וגויות. יהודים ויהודיות. זרקו פרוטות אל הקערה, עמדו נטולי־תנועה, אילו עינים זלגו דמעות. צעקת דורות מושפלים ונענים ושלוַת עולמים גם יחד עלתה מזמרתו של הקבצן, מצלילי הנבל המרופט, עוֹררו געגועים לאין חקר, הטיפו צרי על לבבות פצועים.

Ти нiколи не эаэнaла

Доброi години…

(אַת עוד שעה טובה

לא ראית בחלדך…)

איזו שלשלת ארוכה של שפלות וצרות, של שנאה הדדית ורדיפות הדדיות ביצבצה ונמשכה לא ידוע מהיכן, מני העבר העתיק, נמסרה מדור לדור, נתלתה על הצואר… מי שזרהּ? התינתק בזמן מן הזמנים? ומהיכן נתגלגלה ובאה מנגינה זו ומי שר אותה בראשונה?.. אם “צ’אבאן”²⁶³ מולדאבי שפך בה את המיית לבו וגעגועיו אל אפסי הערבה האילמים?.. אם שליח־ציבור יהודי עני ומטופל בתינוקות נשא ככה את מרי־שיחו וביקש רחמים מן השמים?.. אם מימות ה“פאנשצ’ינה” היא הולכת ובה בכה איזה גוי משועבד את גורלו?..

מי יודע?..

אך הנה נטפל אי־מזה בן־אדם עם כובע בעל מצחה נוצצה (זה היה מורה אוקראיני ממאלא־גראבּליה הכפר) זרק אל הקערה שלושה רובלים, גחן אל הקבצן וקרא אליו בהתלהבות: “סבא, הנה נתתי לך שלושה רובלים… ועוד שלושה רובלים אתן לך ובלבד שתשיר לי שוב את שיררתך…”

וכשהקבצן, מופתע מהשפע הבלתי־צפוי, הסמיק, לא ידע לאן יוליך את עיניו העששות־תבלוליות והחזיק שוב בנבל והתחיל חוזר על שירתו — התיצב בעל המצחה הנוצצה קבל עם מתוך דבקות משונה וחזר על כל מלה ומלה:

Ти нiколи не эаэнaла

Доброi години…

ונפלא הדבר! כל היהודים והיהודיות, הבחורים והבחורות שעמדו מסביב מבלי־נוע התחילו פתאום, כעל־פי מאמר, משתמטים ועוזבים את הקבצן אחד־אחד…

כל היום שלפני אותו יריד ובבוקר של היריד תעו בעיר שמועות שונות ומשונות. בדרך תעייתן מפה לפה הן פשטו צורה ולבשו צורה, נעשו חשכות ומדאיגות יותר ויותר. בא אדם והשמיע חדשה וכעבור שעתיִם כבר חזרה אליו מסורסה ומטושטשה עד שהוא עצמו שוב לא הכיר בה. הביאו שמועה בשם המדפיס דוקאלסקי על הקומיסר המחוזי, רֶזניצ’נקוֹ, העומד לבוא לכאן עם גדוד של “קוזאקים חפשים” לרגלי איזה ענין חשאי ומאוד חשוב. בשם מאני מילגרוים על טֶרנוּשנקוֹ וסאווא בּאבּנקוֹ שדרשו במפגיע מההנהלה הקואופרטיבית, עם קאזימיר קאלינקא ואיואן לווקוֹפּאס בראש, שלא תמכור להבא מן הסחורות, המוּבאות עכשיו אל אגודתם מן החוף באין מפריע, לקואופרטיבים היהודיים. בשם רעיר “קאואליר” — על קוֹבאץ הצעיר שהתיהר לפניו שביריד זה “יראה דבר־מה”. בשם זליג נימוֹי — על ויצחובסקי, המכונאי הראשי בבית־החרושת, שחזר מקיוב, בהבקיעוֹ לו דרך בין גיסות־הדירקטוריה הנסוגים אחור, ואמר לו בזו הלשון: “אתם צפויים עוד ליסורים גדולים.” בשם איסאק טייטלמן — על ואסיה פרֶדֶנצוֹב, בנו של פרֶדֶנצוב הגזבר הזקן בבית־החרושת, שחזר גם כן מקיוב והוא לוחש סודות על כל אוזן נוצרית בדבר התעללות הקומיסרים ה“ז’ידאים” באנשי קיוב הפרובוסלביים, בדבר איזה יהודי היושב שם בראש הצֶ’קָה"²⁶⁴ ונוצרים מוּבלים אליו בין שתי שורות של סינים מזוינים והוא דן אותם לחיים או למוות וכיוצא בזה.

בבית־המשמר החליטו להנהיג ביריד זה שמירת־חשאין. התכוננו למלחמת־רחוב בשעת הצורך. ואִמרה ניתנה: לרדוף שלום, אבל “אם ירצו לדבר דוקא בלשון כלי־זמריש — לדבר עמהם בלשון כלי־זמריש…”

עכשיו שוטטו עיני ה“הגנה” בכּל. אלו מהחברים שלא יכלו להבטיל את עצמם מעסקיהם או מעבודת־מלאכתם היומית, יצאו כפעם בפעם, עם האקדח בכיס, השוּקה, עקבו על דעת עצמם כל גוי חשוד (עוררו חשד, מלבד ה“שקצים” הידועים ואנשי־השם, אי־אלו גויים־נמושות, לבושי תלבושת קלוקל, והם יושבי הכפרים הרחוקים ומנודחים, שהתשוטטו לבטלה עם שקים ותרמילים ריקים לכאן ולכאן), התחפשו לתגרנים ומיששו, כדרך התגרנים, בעגלות, העמיקו משש אל תחת התבן, גבעולי־התירס, שקי התבואה, נטפלו אל הגויים שעמדו צפופים ליד חנות זו או סריד זה והטו אוזן קשבת, התקשרו עם בית־המשמר. אילו מבני ה“הגנה” שהתנגשו שלשום, בשל עצי־ההסקה, במלחמת־ידים, ושיצאו ממנה בצלקות ובשריטות, נתהלכו עכשיו זעומי־פנים, פזלו, מדי היתקלם זה בזה, כתרנגולים נשוכים, נתנו ידיעותיהם בבית־המשמר כלאחר־יד.

לפנות הצהרים, כשהיריד היה בעצם רתיחתו, הופיעו על־פני הדרך ה“בּורטֶניקאית” שורות מספר של רוכבים מזוינים. שנַים־שנַים בכל שורה. הם זזו בביטחה ובמתינות והסתקרו על סביבותם. רק האחד שרכב לפניהם, בריחוק כמה צעדים, איש מוצק ורחב־גזרה עם פרגול עב בידו, לא הביט לצדדין, שלח את מבטו אל כיווּן אחד, אל נוכח הדרך, ופניו הגסים הביעו זעיפות וכובד־ראש.

רגע והמשא־ומתן בשוק־הבהמות, שעל־ידו עברו בתחילה, נפסק. כמעט שנשמעו נקישות פרסות־הברזל באבני־המרצפת, נקישות קשות, קטועות, מפורטות. כל העינים נתלו ברוכבים שהזדקרו מעל סוסיהם ומעלה מכל ההמון. נתלו מתוך הבעה של השתוממות, של מבוכה, של יראת־הכבוד והכנעה. וכששני הרוכבים האחרונים שהחליפו דיבוּר נצטחקו פתאום, ניצנצה גם בפניהם של רוב הגויים, מעין בבואת הצחוק שעל פני הרוכבים, בת־צחוק קלושה ועמומה…

ובמידה שרכבו ועברו הוסבו אליהם ראשים, נתלו עינים, ליווּ אותם עד שנתנמכו וירדו במורד השוק. אחר־כך עברה מעין בהלה בין היהודים באשר הם שם. מצד הדרך הבורטניקאית הבקיע לו איזיא דרך בחפזון אל בית־המשמר, וחיים וליקי, שצף אי־מזה ליד הבורסקאים, סיפר, שאיזיא ושואליקל “כפתור” עיכבו את הרוכבים בסימטת הבוג ודרשו מהם “מנדט”. והללו, עם אותו שהפרגול בידו בראש, נענו להם בנזיפות. נזדרזו הבורסקאים לקפל עורותיהם, והכובענים שכניהם ראו ויעשו כמוהם. אי־אלו חנוָנים הרחיקו את הקונים מתוך חנויותיהם ויצאו ועמדו והביטו כה וכה. ממעל ליריד, ברומו של עולם, היבהבה שאלה רבת־התעלומות: מי הם?..

אולם יהודים שנזדרזו ועלו במעלה השוק כבר הוליכו קול מבשר, מבשר ואומר:

“אחד מהם שאל את דאנילו ‘מחמד’: איה בית המיליציה?”

“רוכב אחד פרש מהחבורה וקנה בחנות־המכולת של הרפאליכי גלוסקה ושילם בעדה במזומנים.”

“ולאדא!..”²⁶⁵

“שילם?..”

“יש ידים מוכיחות: רֶזניצ’נקו…”

“רזניצ’נקו?..”

וכעבור רגעים מספר כבר הקיפו יהודים את דוקאלסקי, שנחפז אל בית הקהילה בדבר שליחת משלחת אל רזניצ’נקו, מכל עבר.

אותו שהפרגול בידו הוא רזניצ’נקו?"

“רזניצ’נקו.”

והוא, אתה אומר, הקומיסר של כל המחוז שלנו?"

“של כל המחוז.”

“והוא ובּוֹבּ שלנו, אתה אומר, הם חברים?”

מנעריהם ועד היום הזה."

“ומי הוא בכלל?..”

“בכלל?..” התאמץ דוקאלסקי להיחלץ מן המיצר. “בכלל הוא מקורב אל המפקד אוּסקילקו.”

“ומי הוא אותו אוסקילקו?”

“מקורב של פטליוּרה.”

“פטליורה.?..”

כאן כבר נסתתמו השאלות.

המשלחת היהודית מצאה את רזניצ’נקו בחצר בית־המיליציה כשהוא נתון בשיחה עם שנַים מקוזאקיו, שקירצפו וניקו אגב כך את סוסיהם המבוצצים במגרדות. על־פי מראה פניו המרוצים של רזניצ’נקו והצליפות הקלילות ותכופות שהצליף בפרגול על בית־השוֹק של מגפו היה ניכר שהשיחה היא שיחה של מה־בכך ובדוּחה־מה. והבעה של רצון זו לא עזבה את פניו של רזניצ’נקו גם כשזע לקראת המשלחת, אלא כשהתקרב מעט אליה זיעזעה פתאום לכהרף־עין העוָיה משונה את חלק פניו התחתון והוא נתרחב קמעה.

“נו?” נעשו פניו של רזניצ’נקו מרוצים. “מה תאמרו נעימות ואשמע…”

“אנחנו, פאן קומיסר, באי־כוח הציבור,” עירבב רפופורט רוסית באוקראינית. “באנו אליך… להביע את רגשותינו. באנו…”

“שפיר! שפיר!” הצליף רזניצ’נקו קלילות בפרגול על בית־שוק מגפו ולא הזמין את המשלחת להיכנס אל הבית. “נו?..”

“וכך הוא: טאטארנקו… אמו…” הגיע קטע מדיבורו של אחד מהקוזאקים אשר ליד הסוסים.

“להסב את תשומת־לבך באנו, פאן קומיסר, אל המצב שבו נמצאת עכשיו פרגונובקה… אל המצב המסובך והקשה…”

“אתם בחירי הציבור?”

“בחירי הציבור… נבחרנו על סמך החוק של הרפובליקה האוקראינית… החוק של…”

“על אודות אוטונומיה לאומית פרסונלית…”²⁶⁶ סייע מלצר לרפופורט. “אל ה’קהילה' שלנו נכנסים באי־כח כל המפלגות… של הציונים (הוא הטעים את המלה “ציונים”, בזכרו את הקרבה והאֵמון שהיו שוררים בין האוקראינים הלאומיים והציונים לפני זמן־מה) ושאר המפלגות…”

“וגם באי־כוח בית־החרושת ישנם בקהילתכם?..”

“והוא… אמו, מדד לה כדבעי בחבילת זרדים… על עגבותיה… אמו.”

בהרכבתה הקודמת… ב’הנהלה העצמית'…"

“אתם בחירי הציבור?..” נתעמם פתאום קולו של רזניצ’נקו.

“בחירי הציבור…”

“אם כן… אם כן…” דילדלה העוָיה משונה את חלק פניו התחתון, “למה זה תתנו מקום לשערוריות כאלו בעירכם?”

“כלומר?..”

“כלומר?.. אתם הפכתם את העיירה למין מחסן־נשק… לא ביקשתם הורמנה מדימוב… מין רפובליקה בתוך רפובליקה… אחר־כך אַתם באים… מעיזים לבוא…”

“אנו יכולים להבטיחך, פּאני רזניצ’נקו…” פּזל מאני מילגרוים אל עבר שני הקוזאקים שהפסיקו פתאום את שיחתם ועבודתם.

“האיך?..” נתרתח הקומיסר. “כלום לא שאלו אותי ל’מנדט'?.. משלכם… ליד הבוג… הייתי צריך לירות בהם בו במקום… ואחר־כך אתם באים, מתחצפים לבוא…”

“לפי ידיעותי, פאן רזניצ’נקו, אתה סוציאל־דמוקרט…” ניסה גור־אריה את כוחו לנגן על מיתרי הדמוקרטיות, “ואני תמֵהַ… מאוד תמֵהַ…”

“מה תתמהו?.. נפל המסך!..” הלך קולו של רזניצ’נקו הלוך ורם. “הלגנוב את דעתנו אתם אומרים?.. אתם עומדים על דרכנו לעצמאות… אויבינו אתם… אתם מחכים בכליון־עינים לביאת הבולשביקים… אבל הדירקטוריה לא תיסוג אחור… כל המפלגות שלכם נתנו ידן לה’קאצאפּים'…”

“אדרבה! מוּדעת היא שראשי ה’בונד' התנגדו בכל תוקף לבולשביקים כשהללו תפסו את קיוב… הדמוקרטיה…”

“פיטומי־מלים!.. למן היום הראשון של הרבולוציה אתם עומדים על דרכנו… אויבינו אתם… אבל אנחנו נצעד מעבר לפגריכם…”

“פּאן רזניצ’נקו…”

“די!” הקיש הקומיסר בכוח בפרגול על מגפו. “חוצפה כזאת… ‘מנדט’… ואחר־כך הם באים לגנוב את דעתי… משלחת כזאת כדאית היא להיאסר… תשב לה במחשכים עד שיותנו כל כלי־הנשק…”

שש עינים נתלו ברפופורט ושאלו בלשון אילמים… “רפופורט, באיזה אופן היינו יכולים להיחלץ מכאן?”

משקפיו של רפופורט אורו.

“אמת כנה אתה דובר אלינו, פּאן קומיסר,” המתיק הוא את שפל קולו, “ישנם כלי־זין בעיר… אבל אנחנו לא נועזנו להוציא אותם אל בני־בלי־שם… חיכינו ל’ולאדא' שתבוא… והראָיה לדבר: הנה נלך ונשלח אליך את ראשי ה’הגנה' ותדבר עמהם ותיוָכח…”

כשהיריד כבר קרב אל קצו, השוָקים הלכו ונתרוקנו והקרקע הרפוש ומכוסה זעיר פה זעיר שם קצוצי־קש וגבעולי־תירס וגללי־בהמות נחשף יותר ויותר, יצאו קובאץ הצעיר ואחוזת מרעיו מביתה של מַנקה שפאציר והם כולם שתויים ופניהם לוהטים. הם יצאו בחשאי, התאמצו לצעוד על חודי מגפיהם, לקיים מה שהבטיחו באָלה ובשבועה למַנקה שפאציר, אבל כשהתרחקו מעל הדלת כדי צעדים מספר כבר התחילו מסיחים בקול רם, התנדנדו והתעכבו על כל צעד ונתנו חופש לרוחם המרומה.

סֶרגיי קובּאץ שפיגר מהחבורה הקיש באגרוף על חזו:

“אנוכי אוקראיני!.. מאוד, מאוד אוקראיני!..”

יֶוודוֹכה גיסתו חזרה אליו והחזיקתהו בידו:

“נלכה, סרגיי…”

“אֶש־ש־ש־חוט!..” סירב סרגיי מלכת. “אנוכי אוקראיני… אִמם!… מאוד, מאוד אוקראיני!..”

“נלכה, איש משוגע,” שידלה אותו יֶוודוֹכה ונתחַייכה במבוכה. “נלכה סֶרגיי…”

“אנוכי איש משוגע?” השתער אליה קובּאץ להכותה ונתקל בפניו מתוך כך בבריח מזוקר של תריס. “משוג־גע?..” והוא הטיח בכוח את התריס אל החלון עד שנתפוצצו כמה זגוגיות ברעש…

“סרגיי!” נתאַבן חיוכה של יֶוודוֹכה על פניה.

“אֶש־ש־חוט!.. ארחץ את סכיני במימי הבוג… אִמם!..”

“נלכה סרגיי!..” קראו אליו אילו מהחבורה שהסתחבו לפניו.

" נלכה…"

אותו רגע קפץ מביתו משה־איצי הסַפּר, השתער אל קובּאץ והדפו בכל יכלתו עד שכמעט שהפילו לארץ.

“חוּליגאן!..²⁶⁷ את חלונותי תנפּץ?..”

“אנכי חוּליגאן?..” התרומם מתוך שלוה חיצונית קובּאץ. אנוכי חוּליגאן," הוסיף בניחותא כאילו כבר נרגע לגמרי — וניגש אל החלון השני והכה עליו באגרוף מסונן בכוח כזה, עד שנתפוצצו כמעט כל זגוגיותיו.

“גוא־אלד, יהודים!..”

“נלכה… אִמך!” נזפו בקובאץ חבריו כאיש אחד. “נלכה מכאן, מטורף!..”

“אשחו־ו־ט־ט!..”

“גוא־לד!..”

הראשונים מחברי ההגנה שנבהלו אל המקום המעשה היו סולומון, איזיא ומשה גיבל. בה בעת נחפזו לשם יהודים ויהודיות, גויים וגויות, שרידי היריד המפוזרים זעיר פה זעיר שם, התבוללו, התדחקו, הגדילו את השאון והערבוביה. איזיא ומשה גיבל צרו בראש וראשונה על חבריו של קובאץ, שבמידה שגדלה הערבוביה נהפכו ממשקיטים למחרחרי־ריב ומפיחי־תיגרה, צרחו מלוא גרונם וניפנפו באגרופיהם לא ידוע כלפי מי, וסלומון גדר את הדרך בעד קובּאץ שהתפרץ מידיהם של יֶוודוֹכה ואיזה גוי סבא לעבר משה־איצי. הלז התחבט בין שנַים־שלושה יהודים ואשתו שהתאמצו בכל כוחם להרחיקו ממקום המעשה והוא התעקש ולא אבה.

“אשחוט־ו־ט־ט!..” נישאה ממעל להשאון צריחתו הפרועה של קובּאץ.

“קובּאץ, אתה שיכור…” לפת סולומון את קובּאץ במתניו וּמשכו מתוך הערבוביה. “נלכה מכאן!”

“אנוכי… את אִ־מ־מ־ך!..” התקומם לו קובּאץ.

“נלכה!”

“אתה… אמ־מך, סולדט?..” חתר קובּאץ בידו המלוכלכה ברפש ודם, אחרי שנמחצה בנפצי הזגוגיות, לטפח לו על פניו. “אשחו־ו־ט!..”

“קובּאץ, נלכה מכאן!” החזיק סולומון בידו ועיקמה לאחריו. “נלכה!..”

“אתה… אמ־מך, סולדט?..” התחבט קובּאץ בכל יכלתו והשמיט פתאום בידו השמאלית מעל ראש סולומון את כובעו והשליכו אל הערבוביה. “אש־חו־ו־ט!..”

“קובּאץ!..” תקפוֹ סולומון בצוארו ונידנדוֹ פרא מבלי דעת כבר את נפשו.

זה היה נסיון קשה. כל ישותו כבר התמתחה, שאגה להתפרצות פרועה ואכזרית. “רסקני!” — התחנו מבעד עיגולי־אש פרצופו המחוצף של קובּאץ — ובו ברגע איזה כוח חדש ובלתי־נודע בלם אותה, משך אותה אחורנית, כאשר יימשך במתגו אחרונית סוס פרוע על עברי פי בור.

“אשחו־ו־ט־ט!..”

“סולומון!.. סולומון!..” הגיעו פתאום אל אזניו קולות תכופים ומעוממים־מאובכים כקולות הנשמעים ועולים בבי־בני מוּסק.

“סולו־מון!” קרא כמעט על אזנו קול מאוד ידוע.

“אה?..”

“סולומון!”

“נחמיה?” הרפה קצת סולומון מקובּאץ ונבוך רגע כאדם שנמצא פתאום בקלקלתו.

“הרף ממנו,” עשה נחמיה בידו תנועה זלזלנית כלפי קובּאץ, “קוראים אותך אל רזניצ’נקו…”

“היכן?..”

“הנה!” הצביע נחמיה על הרַכָּב²⁶⁸ שהזדקר מעל סוסו מחוץ לההמון. “משלחת… חיריק, מיריק, שוריק…”

“הוא איחר מעט, קובּאץ,” התחנף מתוך הצטחקות חיים וֶליקי. “הבלים!.. כלום לא יעלה בידו עכשיו…”

“הא, סולומון!” הושיט חיריק לסולומון, שהבקיע לו דרך בכיוון אל הרכּב, את כובעו המעוך ומלוכלך ברפש.

“אה?”

מאני מילגרוים גח לקראתו, הסתקר ולחש בהסתר, כמגלה סודו רק לו.

“ה’אדון בפקדך' רוצה ב’מזומנים‘…. ב’מיתה משונה’ הוא רוצה…”

“ב’מזומנים'?..” חש סולומון יותר משהבין את פירוש מלותיו של מאני.

“חיריק, מיריק, שוריק… הלכו אל רזניצ’נקו וממש התחננו לפניו: פּאני רזניצ’נקו, תן פחדך עלינו!”

“היידא!.. היידא!..”²⁶⁹ האיץ הרכּב מעל סוסו לשמע השם רזניצ’נקו.

“היידא!..” רמז סולומון מתוך פיזור־רוח להרכב שירכב אחריו.

“אשחו־ו־ו־ט־ט!”

סולומון הפך את פניו, תפס בעיניו את קובּאץ כשהוא נסחב אחורנית על־ידי קוֹזוֹרֶז ואיואן גוליא, את ההמון המתפזר והולך, חש פתאום מין דכאון בכל ישותו, כאילו זה רק קרהו אסון, ביקש להלמו ולא יכול. “היידא!.. היידא!..” — והוא זע וצעד הלאה, רצה לחבוש את כובעו לראשו ומצא שהוא מעוך ומלוכלך ברפש ביותר. “מה זאת עשיתי?” נאנק הוא פתאום בלי קול.

אי־מזה נטפלה אליו פתאום שייבקה, מכורבלה במטפחתה העבה. היא עמדה כמסומרה על מקומה, תהתה, חיורה ונפעמה, על ראשו המגולה, על הרכב הנוגשׂ אותו.

“מה כאן?..”

“סורי ממני!..” נתרתח סולומון כנגדה וצעד הלאה.

וכשחש שהיא פוסעת והולכת אחריו הוא הפך את ראשו וגער בה בחימה רצחנית:

“שובי לאחוריך, אני אומר לך!..”

צעד כמה רגעים בלי כל מחשבה, לא ראה לפניו ולא כלום בלתי את קובּאץ כשהוא מרים את ידו המלוכלכה לטפח לו על פניו, לא שמע ולא כלום בלתי את קולו “אתה… אמך, סולדט?..” “מה זאת עשיתי?..” סבב ללא־טעם את הכובע בידו ותפס פתאום את האסון שקרהו, שנתחולל בקרבו. שם בקרבו כאילו נתערער דבר־מה, גא וחזק, כאילו איזה קפיץ של ברזל קשה ומתוח נתערער, נתמעך, נתלה ככנף שבורה, והוא עמד רגע, תקוף־בהלה, תחתיו, רצה לחזור על עקבותיו, להשיג את קובּאץ באשר הוא שם ולהתחיל מחדש, לרסקו, לרמסו כלאחר־רגל, ולהתנקם בו באכזריות פרועה. היידא!.. היידא!.. והוא זע וצעד הלאה. “מה זאת עשיתי?..”

היידא!.. היידא!.. והוא הסתקר, הציץ בפני הרכּב: “מי זה נוגש אותו?.. ב’מזומנים'!.. וחולירע לתוך הצלעות לא יקח?..”

והוא החיש את צעדיו, הסתכל באפלולית שהתחילה עוטפה כבר, מהולה באדי־רפש חמימים, את הדרך הואסיליבקאית, חתר אל אותו הבית המרווח בעל גג־הפחים האדום. כל רגזוֹ כאילו זע והתרכז בבת־אחת כלפי אותו הבית, כלפי אותו האדם ששמו רזניצ’נקו — “וחולירע לתוך הצלעות לא יקח?..”

ביצבצה חצר בית־המיליציה, כשהיא ריקה כמעט. ליד המסדרון האחורני נראה פיודור ז’ילקא כשהוא מסיח עם ה“שקצה” המשרתת שגרפה מיחם. למראה הרכב נזדרז ז’ילקא אל השער וּפתחוֹ בשרתנות נכנעה, זרק לסולומון אגב־אורחא מלה יהודית: “צרות”!.. סגר את השער.

מן האורוה הגיע קול ניגון חרישי מלוּוה בצויצת שפתים. ה“שקצה” החליפה מבט עם הרכּב ונתחייכה.

“נו, דדנית?..”

“לכאן! לכאן!” השיג את סולומון בפרוזדור פיודור ז’ילקא שידע כבר את הענין בפרוטרוט…

“דובּרודי רזניצ’נקו,” נפתע סולומון מקרירות פניו של רזניצ’נקו שהיו מוארים באור שקט של עששית ירוקה. “מדוע לא באת להוציא את כלי־הנשק מדידקובצי? מסטופאשק?.. הלא אתה קומיסר לכל המחוז?..”

“מי זה אתה?..”

“זה דבר של מה־בכך… אנוכי ראש ה’הגנה' הפרגוֹנוֹבקאית… מדוע לא באת בדרישות כאלו לדידקובצי? לסטופאשק? לבורטניק?.. אה?..”

רזניצ’נקו כשהוא לעצמו התחבט בדעתו זה ימים מספר אם להצטרף, כשתהא השעה צריכה לכך, אל המחנה האוקראיני הנסוג לעבר גליציה או להישאר כאן, באיזה כפר או איזו עיירה, עם הבולשביקים, עד שתבואנה “ההתקפה הגדולה” מבחוץ וההתקוממויות העממיות מבפנים ויאבדום מאוקראינה עד אחד, ושמתוך כך בא עכשיו לידי הרהורי־חרטה על שהגדיש את הסאה בטרוניותיו נגד “המשלחת היהודית”. ריכך פתאום את הבעת־פניו, נזכר בו ברגע באצבע שהסמיך אנדז’יֶנקו, ראש המליציה, אל חודו של חטמו, לאמור: בחור — אש! כשסיפר לו על איזה בחור יהודי ה“מנצח” על ה“הגנה” הפרגוֹנוֹבקאית ועיין בפתק המונח לפניו.

אתה סולומון סטופאשקובר?.."

“ראש ‘ההגנה העצמית’.”

“‘ההגנה־העצמיתת’…” הטעים בחיוך ארסי רזניצ’נקו ופניו נעשו מרוצים לגמרי. “ממי אתה, בן־אדם, רוצה להתגונן? ממי?” הזיז הוא כסא אל עבר סולומון והזמינוֹ בתנועת־יד לישב. “ממי?.. ממי אתה רוצה להתגונן?..”

“האיך?” נתבלבל סולומון. “מכל אחד… מכל מי שירד לחיינו.”

“ממי, בן־אדם, אתה רוצה להתגונן?” כאילו לא שמע את דבריו רזניצ’נקו. “ממני? מה’ולאדא' המחוזית? מהדירקטוריה?.. מבניה של הרפובליקה האוקראינית הסוציאליסטית? ממי? כלום אנחנו לחוד ואתם לחוד?”

“אתם לחוד, דוברודי, ואנחנו לחוד…”

“אם אתם לחוד ואנחנו לחוד…” ריפרף פתאום חלק פניו התחתון של רזניצ’נקו ונתרחב כלשהו. “אם אתם לחוד ואנחנו לחוד, אז צריכים אנו… אז פנו דרך לפנינו…”

“דוברודי רזניצ’נקו!..” שיסע פתאום סולומון את דבריו בקול נמרץ וקורא־לריב כל־כך, עד שפניו של רזניצ’נקו כהרף־עין נתרככו והעלו חיוך אוילי ובלתי־הולם אותם.

“אם שתי עגלות, דוברודי סטופאשקובר, מתפגשות בדרך צרה… בדרך רפושה משני עבריה וסלולה באמצע… בשדה, למשל… אחת מהן מובילה משא… קמח או בולבוסין, למשל, והשניה ריקה — מי מפנה דרך מפני מי?.. אנחנו…”

“אתם מובילים כלי־משחית בעגלתכם! דוברודי רזניצ’נקו!.. לא לחם ולא בולבוסין אתם מובילים, אלא כלי־משחית להרגנו… אתם… אתם…”

ניפנף הוא בכובעו המלוכלך כלפי פניו של רזניצ’נקו כיוצא מן הדעת. “כלום לא ראו עיני ולא שמעו אזני?… אנוכי… אנוכי… יכול לקנות אצלך כלי־זין ולא ליתן… אנוכי במו ידי עצמי…”

פתאום נפתחה הדלת ואנדריי בּוֹבּ, מגולח, רענן עם פאפאחה אפורה חדשה לראשו, נדחק בה.

“אנדריי!”

“אלֶכסי!”

ושניהם, רזניצ’נקו ובּוֹבּ, התנפלו זה אל זה, התחבקו והתנשקו.

“אנוכי זה רק שבתי מדידקובצי, וּויצֶחוֹבסקי מבשרני: רזניצ’נקו בא! אחר־כך כבר התראיתי עם הבחורים שלך… נתתי להם מספוא וגם יי”ש ציויתי ליתן… מדוע לא סרת מלכתחילה אל בית־החרושת?.. נפלו פניך אלכסי… נפלו…"

“ומה פלא בדבר?.. טלטולים, הרפתקאות… הלא זה לא כבר שבתי מהתחנה נ… כמעט ליד החזית…”

“אתה היית שם?..” פזל אנדריי בּוֹבּ בעיניו העקומות על סולומון. “אם כן, תספר לי חדשות… סַפּר, סַפּר אלכסי…” נתן תוקף לדבריו עצמו וישב על הכסא הסמוך.

סולומון נשאר עומד תחתיו נטול־תנועה. החברוּת החגיגית, שבה התפגשו רזניצ’נקו ובּוֹבּ, הפתיעה אותו והחפשיוּת שנהגו בנוכחותו, מבלי שים לב כמעט אליו, פגעה בכבודו והממה אותו. אחר־כך, כשבּוֹבּ חזר: “סַפּר, סַפּר אלכסי,” ופניו של אלכסי רזניצ’נקו אספו שוב אותה הקרירות שהיתה להם בתחילה, כשנכנס לכאן, הבין סולומון שהוא מיותר ופנה לצאת.

“הוא היה בדידקובצי…” נתקף מבטו בפניו הרעננים של בוב והוא חש פתאום שאיזו סקרנות מהולה ברגש של קנאה ומשׂטמה מעכבים בו ואינם נותנים לו לצאת. “נסוגים… ‘צ’ורנוֹמוֹרסקי קוֹש’…”²⁷⁰ הגיעו אל אזניו מלים בודדות והוא הסמיך את עצמו מבלי משים אל החלון הסמוך ועמד.

“…המצב, אמנם, אינו משובח ביותר, אבל אין לשכוח דבר אחד: הכפר האוקראיני עמנו הוא… הכפר באלפי־אלפיו לא יתן לקומונה המוסקבאית להתאחז כאן…”

“ומה, אלכסי, בדבר השמועות על הלגיונים שלנו בקיוב… שעל שם ההטמַן דוֹרוֹשֶנקו וההטמַן סאהיידאצ’ני… כאן נפוצו שמועות שהצרעת הבולשביסטית…”

“הן לא נתאמתו לגמרי… אנוכי דיברתי עם ההטמַן נ. והוא תיאר לפני את המצב האסטרטגי כמו שהוא…”

סולומון שמע בפיזור. רכבות־צבא… חזית… קטרים משוריינים… ארטילריה… גדודים… לגיונות… איזו יד נעלמה כאילו הרימה פתאום אי־בזה איזה סכר נעלם ושפע של כוחות זרים וקשים עלה וגָאה והמה, כנחל־איתנים, מסביב לו, הקיף לכל מלוא העין, והוא ראה את עצמו, עם כל ה“הגנה”, עם כל “תכניותיו”, כל־כך זעיר, כל־כך חדל כוח וערך. הם מדברים בגלוי ואינם חוששים לי… — הירהר — הם מראים בכוונה שאינם חוששים לי… הם יודעים, חולירע לתוך צלעותיהם, את כל החשבון… כארבעים איש בה“הגנה”… עשרה “דרונז’יקים” באורוה… חיים וֶליקי, קאבּוֹצקי, שמחה פקיר… אפילו לנקות את קני־הרובים כדבעי אינם יודעים…

“…הכפר האוקראיני באלפי רבבותיו לא יתן להם, אנדריי, להחזיק מעמד אפילו לרגע אחד…”

“…ואם יסוגו לכאן… אל עבר הבוג… אה?” צבט סולומון שפמו ללא טעם.

לו. “קהילה”    🔗

еPеriнiвcьka EвPейcka Micteчкoвa PaдaП

פּערעגאנאווקער אידישער קהילה־ראט

מועצת הקהילה היהודית בפרגוֹנובקה

כאלו היו שלוש הכתובות בעלות האותיות המתויגות ומשופרות שהזהיבו עד למרחוק מעל שלט־הפּחים שהיה תלוי ממעל למסדרון בית ה“קהילה” הפרגוֹנוֹבקאית. ושלט זה, וגם המסדרון מרובה־הזגוגיות עם המרפסת והמדרגות וגם גדר־היתדות הצבועה אדום, המקיפה את הבית, הסבו אליו, אל בית זה, את תשומת־לבו של כל עובר־ושב, שיווּ לו שמץ־מה מאותו החן והכבוד אשר לבתי־המוסדות שבדימוב עיר־המחוז… ברם, זה היה רק למראית־עין, בתוך הבית פנימה כבר שררו באותו פרק־זמן עזובה ואנדרלמוסיה. מתוך מפח־נפש ראו בעלי־הבתים בפרגוֹנוֹבקה, נכבדי עדתה, איך הולכת ה“קהילה” ונעשית למין אסקופה נדרסת לכל ארחי פרחי, לכל בעל־אגרוף הדיוט הקופץ בראש, איך היא הולכת ומזדלזלת בעיני הבריות, מתרפסת ומזדהמת וידם קצרה להושיע.

הדחיפה הראשונה לירידתה נתנה אותה מלחמת־הידים בשל עצי־ההסקה. אותו יום גברו בעלי־הזרוע, עם מאיר־יונה עקום־הרגלים בראש, הרוחות נתעוררו, נזדעזעו; רפּופּורט, “בתור מחאה נגד מעשי אלימות”, עקר רגליו מבית־הקהילה והבית שבן־רגע הופקר, כביתו של בר־מינן, נשתצף אנשים ונשים עד אפס מקום; שמואל, ווֹלקא ושלום שטיינברג, שעל־פיהם, ביסודו של דבר, נחתכו כל עסקי הקהילה, טרם הובהלו לכאן, ופייבוש השמש התחבט בין ההמון, מבולבל ומפוזר ולא ידע אם יקרא חמס בקול או ישים עין בחשאי על הניירות והפנקסאות והמיטלטלין הזעירים שלא ייגנבו “עד לחשבון”… ומאותו יום בטלה המשמעת בקהילה, הוסרו מעל השולחן המפּה הירוקה ופעמון־הניקל ונגנזו בקופּת־הברזל, ובני־אדם פסקו להשתעל לפני כניסתם אל הבית ולנער את נעליהם מרפשם…

והאנדרלמוסיה התחילה. מאחורי שמואל, ווֹלקא ושלום שטיינברג צצו חילופיהם וחילופי־חילופיהם, הכניסו את ראשם בכל עסקי הקהל, התדיינו, התוַכּחו, משכו את רסני ההנהלה כל אחד אל צד מפלגתו, התאמצו להעניק מן הקמח והסוכר הנחלקים במקח נמוך למקורביהם ומצדדיהם. נתגלעו חילוקי־דעות וסכסוכים ישנים וחדשים. שוב לא נקבעו עתים לישיבות אלא שישיבה ארוכה, מסובכה ויגעה נמשכה עם הפסקות מיום ליום. מפעם לפעם היו נטפלים אל הבית בחברותא וביחידות גברים ונשים והיו מקיפים בטענות, בטרוניות, בקוּבלנות ובתחנונים. היוקר מאמיר. אין קמח בעריבה ואין קיסם בתנור. כלו כל הקצים. סדום! עד מתי?.. הרשיל “בלילה” היה מקהיל פעמים מספר ביום כנופיות של קבצנים וקבצניות משוכני השפלה והיה מוליכם לכאן, מתיצב בראשם ותובע את עלבונם. לא ייקרא שמו “הרשיל” אם לא יקימו “הללו” סוף־סוף אפוטרופסים לעצמם וילכו מבית אל בית ויבדקו בחוֹרים במטמוניות ויעשו מה שיעשו: יום־יום נערכה רשימה חדשה של עשירים ואמידים הנתבעים לחנות ה“זולה”. על כל אחד מהם הוטלו סכומי־כסף שונים שהוקטנו והוגדלו חליפות, הכל לפי האומדים. והאומדים היו – כל הקהל. כל מי שהיה באותו מעמד היה צריך להעיד: פלוני אלמוני – עשירותו עולה לכך וכך. זה יכול ליתן כך וכך וזה אינו יכול ליתן כך וכך. קיטרגו, קיפחו זה את זה בדברים, לימדו זכות. בכל יום ויום נתקהלה “קוֹמיסיה”²⁷¹ חדשה לגביית הכסף. כל אחד השתדל להיות בין התובעים, נדחק אל ה“קוֹמיסיה” כדי שלא להיות מן הנתבעים. העיקר, שבראש הגובים ילכו אילו מהתקיפים ובעלי־הזרוע. חזרו על בתיהם של עשירים בעלי־בתים ובעלי־מלאכות אמידים. נטפלו את הבתים בשאון. הפחדנים שבנתבעים השתמטו, התחבאו, דיברו תחנונים, נסתייעו בנשיהם ובניהם ובנותיהם; עזי־הפנים שבהם התחצפו, התעקשו והתפתלו עד שהיו הדברים מגיעים לידי קטטה ונטילת מיטלטלין קטנים מן הבית, בתור ערבויות, על מנת שינוחו בשלום במשרד של בית ה“קהילה” עד שיתפּייסו הבעלים ויסלקו את הסכום שהוטל עליהם.

בעלי־בתים וחשובי־העיר עמדו בימים הראשונים למהפכה מן הצד, קיללו את רפופורט ותלו את הקולר בצוארו, התאחדו מסביב לראשי “לינת־הצדק”, מסביב לגרשון “בילוֹאוֹסוֹבקר” הקמחן, יהודי בילוֹאוֹסוֹבקאי תקיף ובעל־אגרוף שהשתקע זה לא כבר בפרגוֹנוֹבקה, נשאו את לבם לשעת־הכושר כדי להתפרץ אל בית הקהילה ולהפוך את הקערה על פיה.

אולם לא היו ימים מועטים והם התעשתו, חששו שלא יגדישו את סאת־המחלוקת ביותר ונתפייסו. מתחילה היו באים כנגזלים, מתוך טענות וערעורים וקריאות תגר, וקמעה־קמעה נכנסו בדברים, נעשו אורחים תכופים בבית, תיקנו בעצות טובות, התאוננו על מצבם שאיננו טוב כל־כך, כמו שהוא נראה לאחרים, התנצלו ושוב התאוננו ושוב התנצלו.

כי נעשתה ההתנצלות באותו פרק־זמן למין מנהג מקובל לכל בעלי־בתי פרגוֹנוֹבקה ועשיריה, למין נוסח קבוע, כמו שקריעה־בליה וטלאי על טלאי נעשו לאפנה המתהלכת ביניהם. עינה הצרה והמרוגזה של הדלות עקבה אותם על כל צעד ושעל וכל אחד מהם הצטמצם בתוך עצמו, העמיד פנים נדאגים, לבש את התלבושת הכי מדולדלה… בדק לו מי מהם במסתרים בפרקמטיה שלו המוצנעה, בשקים של סוכר המונחים אצלו באיזה חדר סגור ומסוגר, במיני המעות השונות ומשונות, או אכל לו את ארוחתו בהסתר ויצא החוצה, נטפל אל איזו כנופיה או נכנס אל בית הקהילה כדי להתאונן, להתנצל פורתא.

פרנסה – פחד עתיק, חשוך ומסובך שנמסר כאן בירושה, כמחלת־רוח רעה מאבות לבנים, מדור לדור, שהיה משעבד את לבם של כל שוכני פרגונובקה מבוקר עד ערב והיה מַבעיתם כחזון־בלהות גם בחלומות הלילה – כאילו התנדף, כאילו נתרוקן מסודו… ספסרות – אלוהות חדשה, זרה והפכפכנית אי־משם, ממצוקות המלחמה, מעיי־חורבנה, נתגלגלה לכאן, חילקה מתנות כלאחר־יד, לכל מי שבא לידה, עירבבה את כל המושגים אודות מסחר ותעשיה ששלטו כאן מימי קדם קדמתה, בללה את הלשונות… חנוָנים מחושבים ושקולים לא זכו בעיניה וסוחרים מומחים ומרובי־הנסיונות לא ליבבו אותה. כבת־הפקר נתנה את חסדיה לכל אדם. אמתחותיה היו מלאות סחורות שונות ומשונות, חדשות, מצוחצחות ומדולדלות, מפורקות ומחורכות, כאילו ניצלו זה עתה מן הדליקה; צלחותיה ונרתיקיה פלטו מיני־מינים של שטרות חדשים ומזויפים למחצה, נוקשים־מרשרשים, בלויים ומזוהמים והיא כולה טרודה ומזורזה ומבוהלה, נושאה־ונותנה בחפזון ומבלי עמוד על המקח כאילו אי־שם דלקו אחריה, חיפשו אותה וביקשו את נפשה…

אפס גיבורי־הפרנסה בפרגונובקה ומלומדי־המסחר היו כאין, נמנו וגמרו: אוי לו לאדם אם קבצן הוא בתכלית הקבצנות, אבל אם יש לו מעט קֶרֶנסקאות או גריווֹנות²⁷² או קארבּוֹבנצים – לא יאבד.. צא בן־אדם וספסר! במה – אַל תשאל! בקמח, בסוכר, במנופקטורה, במלח, בתמרוקים – ובלבד שתספסר! ובלבד שלא תעשה חשבונות רבים! עיני פרגונובקה ראו ולא זר, מה שעלה לאהרן כהן וההולכים בעקבותיו, שביקשו חשבונות רבים ונתרוששו וירדו פלאים, ומה שעלה להם לחיים־בר זאק למשל, להימלשטיין, לאשר השעונר ולדויד מינדיס החייט וכדומה, שלא ביקשו חשבונות רבים. סוחרים חדשים ועשירים חדשים צצו לבקרים ואכסניות של סחורה נתגלו באי־אלו בתים מנודחים שלא דרכה בהם רגלו של סוחר וחנוָני מעולם.

ויש שיתפוס הספק את הלב כבצבת. מה כאן?.. הסחורות הולכות ומתמעטות ושטרות־המדינה הולכים ומתרבים. מה דמות תערכו לסחורות חבויות במחבואים, בחדרי־חדרים, כאילו נגנבו חלילה באישון־לילה, כאילו נגזלו חס־ושלום על פרשת־הדרכים ואיזה ערך תתנו לשטרות־מדינה – אדרבה, יבואו ויעידו סוחרי־עולם ואדירי־הרכוש באשר הם שם, איזה ערך תתנו לשטרות־מדינה שאינך בטוח בטיבם, שצריכים הם בדיקה, כביצים מקולקלות, לאור היום או לאור המנורה ושנעשו פחותים ומזולזלים אפילו בעיני שוכני “השפלה”?.. ומה יהיה סופו של אותו הדלדול שירד לעולם? ומתי תכלינה הצרות והבהלות התוכפות מחוץ? והסכסוכים הפנימיים מי ישקיט?.. אז יערדל האיש את ערדליו, או יסנדל את סנדליו ויתעטף באדרתו הפחותה ויצא ויבוא אל בית ה“קהילה”.

כאן היו מפכים החיים בשאון ורעש, כאן היה יכול כל אחד לערות את ספקותיו, להפיג את היסוסיו, להתאחד עם הציבור ולהשליך את יהבו על “כלל־ישראל”… כאן לא נמו ולא ישנו, ושקדו לטובת הכלל ולטובת ה“הגנה”, ולטובת המיליציה, ולטובת החנות ה“זולה”, ולטובת בית־המרחץ, שלא הוסק זה כמה שבועות מחוסר עצים, לטובת ר' ניסן דיין, שנשאר בלי כל מעמד־פרנסה אחרי שנפסקה הבאת השמרים מקיוב ושזכות מכירתם היתה מסורה בידיו על־ידי הקהל, וכיוצא בזה.

וכך הלכה הקהילה ונעשתה למין רשות־הרבים. סתירות וניגודים מפנים הפרידו את האנשים, ופחדים מחוץ, בעיקר אותה האימה החשכה – אימת הגייסות האוקראיניים הנסוגים אחור אי־שם דרך עיירות־השדה – קירבו אותם. רגע הם התקוטטו, המרו זה לזה, ומשנהו שבו זה אל זה בחסד וברחמים גדולים… השכם והערב מילאה כאן את חלל האויר ערבוביה של סכסוכים, טרוניות, דברי־התנצלות ונכאים, דברי לגלוג וצחוק, שריקות חוטאים, שברי־כעכועים, גיהוקים ופיהוקים. הזדמנו והתבוללו חברי־מפלגות, חברי ה“הגנה”, בעלי־בתים עשירים, יורדים וקבצנים. כולם היו נצרכים לכאן. צלם של מוסד נלקח מן הבית וחִנוֹ הראשון אזל. זגוגיות החלונות נסדקו, נכתמו, האויר נתעפש, הרצפה נתרפשה, הכתלים והכירה, שהיו משוחים בשלל־צבעים ומצוירים אילנות עם צפרים המקננות בהם, נתעשנו, ניטשטשו, נמחקו מרוב חיכוך כתפים וידים, נתכסו בציורים “מגן־דויד” ו“כוכבי־הקומונה”, בכתביות וחרוזי פזמונים שונים. לשוא שקד פייבוש השמש על הסדר, התקוטט עם כל אחד וצעק, מר צעק, על הדר הבית ההולך לאיבוד ואיש לא שמע לו.

והוא, פייבוש, התיאש מן החדר הקדמי לגמרי. בדאבון־לב ראה איך הולך ומתמלא החדר רפש ואשפה וסיאבון וידו קצרה מלהושיע. עשרות מטאטאים כבר נתרסקו בידו וללא הועיל. ואם גם תריסר טאטאנים יעמדו לו בצרה – מה יועיל נגד המון־עם כזה?.. והוא הקדיש את כל כוחותיו לחדר המשרד, חדר־טיפוחיו. אורחים מ“שלהם” באים מפעם לפעם ולאן יכניסום?.. מלבד זה, הלא שם נמצאים גם חפצים שונים שנלקחו בתור ערבויות ואיך זה יתן שקנינים יהודיים ילכו לאיבוד?.." יזכור פייבוש ימים עברו, ימי הבנק ההדדי, הסדר והנקיון שהיו שוררים אז כאן בכל קרן־זוית, ימי ה“הנהלה” העצמית כשהפריצים מבית־החרושת היו משתתפים בישיבות ולוּקַאש העגלון העב היה מצפה להם על דוכן עגלתו ומנמנם שעות תמימות – ולבו יהמה בו.

בכל ערב וערב כשאַנדזיֶנקו ראש־המיליציה היה מטה את סוסו מבית קורבּאטובה המנחשת אל בית הקהילה והיה נכנס עם רפופורט לשם שיחה אל חדר־המשרד, היה פייבוש לובש רוח קנאות ומתיצב על מפתן החדר מתוך עזות ועקשנות כלפי רפופורט ואנדזיֶנקו. הוא נתן להיכנס לשם רק ליחידי־סגולה. נפשו היתה מלאה התפעלות על גדותיה מלשונו הרוסית, הנובעת כמעיין המתגבר של רפּופּורט, וביטול לאנדזינקו ולערלוּת־לשונו, שעל כל דבריו המחוכמים של רפּופּורט הוא מוצא רק תשובה אחת:

“גם זה אמת…”

לז. מבוכות    🔗

איזה גוי גראבּובאי זקן שהביא בעגלתו בלילה לחיים־בר זאק מטען מוצנע מתחת לתבן וגבעולי־תירס, מסר לו מכתב זה:

לאחי חיים בער נ"י!

ראה לקבל בזה עשרה פוּד בורית סורקיס ושני שקים צוקר ס“ה 12 פוד. וזאת לך לדעת כי הצוקר יעלה על גפי מרומי המקחים כי קול יצא בפה אשר לזאוואדיווקא באו אתמול שני ראטערס²⁷³ מחילות הפאות אין האָבן זיך גייסין פריגאטאווין אין וואלאסט²⁷⁴ כמה וכמה עגלות כדי להוציא מהזאבוד²⁷⁵ את כל הצוקר למכביר מפני פחד הגדולים שנפל עליהם ומחרבם כי נדדו. וגם שמוע שמענו חלילה אז זיי טרייטען אפּ שלעכט²⁷⁶ בגזירות רעות ורציחות על אחינו בני ישראל י”ד ירחם. דבר באזני עירך למען ידעו. וראה לשלוח לי על־ידי המוכ"ז את הקמח כפי המדובר 000 אין גיט פארבינדען דיים ערל את המעות²⁷⁷ אך ורק קערנסקיס.

פ“ש לזוגתך ת”ח מנשים באוהל תבורך פעריל ולבתך העדינה פוליה וגם זוגתי וכל ב"ב פורסים בשלומכם הרם.

ממני אחיך יודעל.

אחר־כך, כשהסוסים כבר נעקרו ממקומם והדלתות סוגרו שוב, נזדמנו כל בני־הבית כשהם לבושים לחצאין, בבית־המטבח. לא פתחו פה עד שלא שקע קולו של הכלב שליוה את העגלה בנביחות תכופות.

“נו?..”

“שמא הייתי חסר “פגרים” והנה הוא בא להוסיף…”

“אולי יתרצה סיומֶן זאיאץ?..”

“הוא יתרצה… בודאי ובודאי יתרצה… אבל אנוכי אינני הוגה אֵמון לו… כל מה שאני מצניע בד' אמותי הוא בעזרם השם מוצל, וכל מה שאני מצניע אצלם הוא מופקר חלילה… פוליה!..”

פוליה יצאה אחרי חיים־בר אל החדר הסמוך ושניהם ניגשו בלי אומר אל קמטר הספרים. פריל, שהחזיקה בידה את העששית הקטנה, האירה להם את הדרך מאחוריהם.

“מוטב, חיים־בר, שתמתין עד בוקר… ממילא לא ייכנס הכל לשם… תצא השוקה ותשמע מה עמא דבר…”

“”מה עמא דבר'.. למי תדמיני?.. שם – עיר וכאן – אי… מקום לפוורענות… קוזאקים, היידאמאקים, אל אפתח פה לשטן…"

“את ה”רוטונדה" ושאר מיני תלבושת הייתי מצניעה אצל רבקה… או אצל אמי… שייבקה…"

“אי אפשי!.. הנני חושש!.. הוא, ה”סולדט" שלך, הוא ‘כלי מחזיק ברכה’ לגבי ‘שקצים’ כמותו, אבל לא לגבי קוזאקים והיידאמאקים חלילה… אדרבה, כל הגויים יראו עליו באצבע…"

“שים מחסום לפיך, שטן מקטרג!..”

“על־כל־פנים, נמתין ונראה איך יפול דבר…”

“דומתני ששמעתי, אמא, שריקת קטר מתוך שינה…”

“גם אנוכי קול קטר שמעתי…”

“דברים בגו… קטר מואסיליבקה… צא, חיימל יקירי, החוצה ותעמוד ותקשיב רב קשב… כשתשמע קול עולה מן המרחק, קול צעדים למשל וכדומה, תשכיל בני להתדפק בלאט בתריס… בלאט תתדפק…”

“לבוש את האדרת, מחמלי…”

והעבודה התחילה. נפתחו ארגזים, ארונות. פריל ופוליה החלו נושאות וסוחבות אל עברי פי המטמונית שרידי סחורות ותלבושת וחפצים זעירים שונים, וחיים־בר הכניסם לתוך המטמונית, קיפּלם, צימצמם. ואף־על־פי שהבית היה סגור ומסוגר וחיימל והכלב עמדו על משמרתם להודיע על כל סכנה שלא תבוא, בכל־זאת עשו את מלאכתם בזהירות מרובה, הלכו על בהונות רגליהם, החליפו מלים בלחש. ראשו של חיים־בר ביצבץ כפעם בפעם מתוך המטמונית ונעלם. העששית הקטנה שבתוך המטמונית פנימה הטילה עליו חוָרון והוא, במכנסיו ובחלוקו לעורו לבד, עטה עשיו איזו סודיות משונה. החבילות והטורים רמו, גאו, צרו עליו – עוד מעט וייעלם לגמרי, וייקבר חיים בבור ריפד לו פה.

ובהיות הבוקר, כשהמטמונית כבר נתמלאה עד בלי מקום, פיה נסתר בצמיד והקמטר הוחזר אל מקומו, התרחץ חיים־בר והתלבש והתפלל שחרית עד “הודו”, אחר־כך שתה כוס חלב בקינוח כעך, ניער את הפירורים מעל זקנו, לבש את האדרת הישנה שבכבר הימים היה משתמש בה רק מערב־שבת לערב־שבת, בהלכו לבי־בני, ויצא ועלה במעלה העיר.

הוא היה מלא דאגה ופחד, ובכל זאת קיננה אי־שם בחוּבּוֹ גם קורת־רוח ידועה על שנפל בחלקו להשמיע חדשות בעיר, מתוך כך ידבר משפטים את שונאיו ומרדפיו השונים בבית־הקהילה. אדרבה, אם אם מקנאים בו, על ביתו העומד ליד דרך־המלך וכדומה, יבואו בשעת־חירום זו… והוא החליט להיטפל אל בית־הקהילה בחפזון שכך יאתה לו: הדבר יוסיף לו מעט חשיבות של שוקד לטובת הכלל ולויית־חן של “עִמָכם אני בצרה”.

אותו בוקר שררה בבית־הקהילה עזובה יוצאת מן הכלל. בני־אדם היו בה רק מעט והרצפה המרופשה וכלי־הבית המלוכלכים כאילו נתערטלו והתבלטו משונות כבבוקר של יום השבת, נעדרו כמעט חובשי־בית־הקהילה שעין הציבור כל־כך הסכינה אליהם כאן. הידיעות שנתגלגלו מפי שלושת הקוזאקים שסרו אל בית־החרושת בלילה מואסיליבקה בקטר מיוחד, הגידו ברור ששטף־הנסיגה סואן כבר אי־שם בסביבות העיר ואותה הסכנה עצמה שעד הנה, בהיותה מרחוק, כינסה ואיחדה את האנשים, עכשיו כשקרבה ונעשתה מוחשת ביותר הפיצה אותם, הבהילה את כל אחד לעֶברוֹ. השתדלו להשתמט לפי שעה מעסקי הכלל, שלא להידחק בראש. הללו מן העסקנים נשארו בביתם כדי להעתיק אילו מיטלטלין אל המקומות הסמויים מן העין, הללו פרשו אל מכריהם מהאינטליגנציה הנוצרית כדי “להכשיר את הקרקע” אם יצטרכו להם, הללו התחבטו אי־שם על־פני הדרכים שבין בית־החרושת ובית ה“ווֹלוֹסט” ובית־המיליציה… אל הבית נכנסו כפעם בפעם בני־אדם, הסתקרו, החליפו מלים ותיכף לכך יצאו. המתינו בקדחתנות לידיעות חדשות מבית־החרושת, לתוצאות המשא־ומתן בדבר שליחת משלחת נוצרית לקראת החילות הנסוגים. בין ה“ממתינים” היה גם רוב חברי ה“הגנה”. במידה שתפקידה של זו בימים הקרובים ניטשטש, הלכה וחזקה הקרבה בין בית־המשמר ובין בית־הקהילה. השאלה אודות השתמשות בכוח ה“הגנה” כלפי ה“נסוגים” הופרכה מיום ליום, משעה לשעה. המועצה שהיתה בנידון זה אמש בבית המשמר, היתה נעדרת החלטיות מוצקה. מצאו להם אזנים קשובות אלה שדרשו שה“הגנה” צריכה דוקא להתעלם כל ימי הנסיגה, לגנוז כלי־זינה, שכן עצם קיומה עכשיו עלול להמיט רעה על העיר. בכל פעם ופעם נתקלו בשאלה: “ומה אם יתגלגלו דרך פרגונובקה בסירוגים אוכלוסים גדולים עם ארטילריה?..” נתהווה מעין יחס פטלי. נאומו הנלבב של ווֹלקא על שלטון־המועצות ההולך לשחרר את אוקראינה ואת כל העולם כולו הלהיב אילו מהנאספים, העתיק בשבילם את מרכז־הכובד מעבר לה“הגנה”, פתח לפניהם סיכויים חדשים מושכים ומקסימים. ה“הגנה” כחטיבה בפני עצמה איבדה את ערכה וליבובה, נראתה זמנית ויותר מדי בת־חלוף. עוד יום, יומַים, וממילא לא יהיה בה שום צורך. העיקר לקפוץ ולעבור את ה“נסיגה”. אחריה כבר ילך הכל למישרים.

על־פני השוק התגודדו כנופיות קלושות. באחת מהן קרא הרשיל “בלילה” תגר על הנגידים הישנים והחדשים שכל אחד מהם דואג לעצמו ואינו נוקף באצבע כדי לאסוף קרן מיוחדה בשביל ראשי־החילות הנסוגים… בכנופיה אחרת עורר אחד מ“העמלקים” את שומעיו לחזור על בתיהם של מבשלי ה“סאמוֹגוֹן” והיינאים החשאים ולשפוך בחזקת היד את סבאם, שכן סכנה גדולה צפויה עכשיו לעיר ממנו. בכנופיה אחרת סיפּר פיודור ז’ילקא כיצד הקיף את קוזקאיו של רזינצ’נקו בערמומית בשמרו על העיר מ“אי־נעימות” והגחיך גיחוך קלוש ופגום את אילו משומעיו על־ידי זה שהטעים בנעימה מיוחדת את המלים היהודיות, כגון “צרות”, “בעל־הבית”, “גיין אין דרערדריין”²⁷⁸ וכו'. עובדיה בן נתן טפח לו כפעם בפעם על שכמו:

“פֶדקו ממזר!..”

והיהודים מדובללי־זקן על שיפולי־אדרות מלוכלכים ברפש הסתובבו לבטלה לכאן ולכאן, ניגשו כפעם בפעם את אחת מהכנופיות, תחבו בה את ראשם ותיכף לכך נפטרו ממנה, תעו במבטיהם על הבתים המחוזקים, בעלי התריסים והדלתות חשולי־הברזל…

ליד סרידי הנקניקורים עמדו גוֹיות וגוֹיים בטלים, מיושבי־הקרנות שבשכונה, וסחו על דא ועל הא. אילו מהחנויות היו סגורות. רוכלות יהודיות ישבו ליד פרקמטיתן השטוחה על הארץ, על־פני שקים עם תבן מתחתיהם, ומאפס “פדיון” סרגו פוזמקאות. חזירים שנברו בקרבתן באשפה וברפש התקרבו כפעם בפעם אליהן, העלו סרחון והן גערו בהם “וַצו! וַצו! חזיר!” והצעידום אחור. ליד בתי האִטליז הוחילו כלבים תוחלת ממשוכה לכרכשתא מושלכה, לפסולת של בשר…

אי־מזה גח על סוסו קאבּוֹצקי, פנה לעבר הכנופיה שבה עמד פיודור ז’ילקא, החליף מלים עם זה ויט אל מורד השוק.

שני נערים שהסתדרו מתוך הצטחקות מאחורי כתלו של איזה בית קראו אחריו מלא:

“פּאני גנרל!.. חבר קאבּוצקי!…”

בדרך הבורטניקאית נתגלגה עגלה ושירכה את דרכה אל עבר ביתו של חיים הזַפָת מסטופאשק. כעבור רגעים מספר צצו על־ידה יהודים מספר, הקיפו את הגוי, בעל העגלה, בשאלות שונות, מאָן, לאָן ומי הוא. הגוי משח את צירי האופנים בזפת וסיפר שממאלא־גראבּליה הכפר הוא, שבלילה הגיעו לשם הדי יריות כבדות מעבר היער הגראבובאי ושבדרכו לכאן נפגש באיכר זוודיוווקאי ששב מגראבוב ואמר לו בזו הלשון: “בלילה נכנסו ‘שלנו’ לגראבוב…”

“בלילה?”

“כך אמר: בלילה נכנסו ‘שלנו’ לגראבוב.”

נמצאו מי שעירערו על דבריו של הגוי, פסלו אותם בידיעה שהביא חיים־בר זאק בשם אחיו יודל מגראבוב, עד שיצא חיים הזפת והעיד על הגוי שהוא איכרון פשוט ומהימן, שדבריו נאמרים בתמימות.

“ומתי, דודי, יבואו ויגיעו לדעתך לכאן?..”

הגוי התמתח כלשהו, צפה רגע קט במרומים, כהובר שמים, ונענה:

“עוד בלילה הבא ייכנסו לכאן…”

וכדי שלא להוציא לאיבוּד את הזפת שנשארה על המַזְפֵּת גחן לזפף בה את בתי־מגפיו. ופתאום נאנח:

“מה נעשה בגראבוב!… יצילנו אלוהים!..”

ולא היו רגעים מספר והבהלה הקיפה את כל העיר. נסגרו חנויות, הוגפו דלתות ותריסים, ניצנצו גברים, נשים ונערות עם חבילות וצרורות, שמיהרו בכיווּנים שונים. נזדרזו אל השפלה, אל הבתים הנמוכים והמדולדלים שחותמה של הדלוּת טבוּע בפניהם, אל הבתים המחוזקים בעלי התריסים והדלתות המהודקים ומבורזלים, אל בתיהם של פריצים וגויים מקורבים ונאמנים אשר בשכונות הבּוּג והמַזוריבקה, ועד הקארפובקה בואכה בית־החרושת הגיעו. נמצאו יהודים שגערו ברכי־הלבב, בחורים שנזפו בהם קשות וללא הועיל: הפחד הפרגוֹנוֹבקאי, שמאז הבוקר היה כבוש תחת עול זרים – הנקניקורים, חברי המיליציה, סתם גויים וגויות המצויים בעיר – פרק בבת־אחת את עוּלוֹ זה והתרוצץ פרוע ומופקר לכאן ולכאן… ניצנצה עגלת־הכילה של חיים בעל־העגלה עם בני־ביתו של שטיין, הפנקסאי של הטחנה הוַלצאית (שטיין הכשיר בשבילם מקלט מבעוד בוקר בביתו של צֶ’רבאקוב, מנהל הטחנה) – ניצנצה ונעלמה. נראה יואל־הירש כשהוא מריץ את שני סוסיו אל אורוָתו של רעיר “קאואליר”. אי־בזה, ליד הראטהויז, קיללה איזו יהודיה בקולי־קולות את בתה על שהיא מתרפה בנעילת החנות. במעלה השוק צוַח שלום־דויד זקן, שחזר אחרי סולומון ולא מצאהו, כלפי זיידיל ציבּיליובסקי שאיננו אחראי מעכשיו בעד סוסי־ה“הגנה” הנמצאים באורוָתו ופייסי “נביא” סייע לו. ממעמקי מרתפים וממרומי־עליות הגיעו הקשות של פטישים…

“הנה ווֹלקא! יש חדשות?..”

“ביקשתיך בבית איואנוב, בסדנה של בית־החרושת ולא מצאתיך… היכן היית?”

“חדשות…” שב ווֹלקא על עקבותיו ונעל את הדלת על בריחהּ. “התלקטנו בבית סאוּלוב…”

“ומה?.. הוא ישתתף במשלחת?”

“ישתתף, ישתתף… הם ישכימו מחר לבוא העירה… אבל, לא זה העיקר עכשיו… למי כל החרדה הזאת?” סקר פתאום ווֹלקא בעין זועפת את גור־אריה ומלכה שטיין. “לבהלה מה זו עושה?”

“אתה בא מבית־החרושת… מעם אנשים כאיואנוב וסאוּלוב, ואנחנו כאן… בתוך עמלי השפלה… ‘לגיון ההיידאמאקים’, ‘קורֶן המוות’ – השמות כשהם לעצמם מספיקים כדי להשרות אימה ופחד…”

“ואם חסרים הם צרות משלהם ובאו הנגידים והספסרים השונים להוסיף… הטילו עליהם שפע של צרורות וחבילות… צרו פתחי האוהלים הדלים לנגידות העבתניות שנטפלו לשם.”

“הוא אשר דיברתי!.. למי כל החרדה הזאת?.. אם ל’בוּרז’אקים' היהודים – הללו אספו קארבובנצים וקרנסקאות למדי! יש להם במה לפייס את דעתם של ה’סוטניקים'²⁷⁹ ממחנה פטליורה… הרוח איפוא לא יקחם, ואם יקחם – מה טוב! ואם לעמלים היהודים – בכדי!.. יש ידים מוכיחות שהסיסמאות הבושלביות כבר חדרו גם אל מחנה פּטליורה!.. וגם אנחנו נשתמש בשעת־כושר זו כדי לעורר ביניהם תעמולה…”

“אם תהיה מכוּונה כלפי שוד וחמס, אז לא תצלח!.. כל הידיעות מוכיחות די הוכחה, שזה לא מחנה מאורגן נסוג אחור, אלא אספסוף… אוריאדניקים²⁸⁰ לשעבר, סבלים מהנמל האודיסאי, שקצים חשוכים מדידקובצי…”

“אַל לפחוד! ובכלל – אַל לפחוד!.. היום אנחנו מתי־מעט ומחר – כל העם! כל העולם! הפּרוליטריון הוא רוב העולם! המיטינג הראשון יפקח את עיני האיכרים והפועלים הפגרנים לראות מה עוללו להם שליחי־הקפּיטל וסוכני־פּטליורה…”

“אבל אנחנו באספסוף הנסוג אחור עסקינן…”

“אנחנו נרחיב תעמולה חשאית ביניהם…”

“אתה משחק באש, ווֹלקא!..”

“אנחנו איננו משחקים באש, אנחנו מבעירים אש! אש שתאכל את כל הארמונות עם העושקים והפּרזיטים שבתוכם גם יחד!… על משׂוּאוֹת חורבנם נבנה עולם חדש… מלכות חדשה של עבודה ואמת… אנחנו החלטנו… אנחנו החלטנו,” הנמיך פתאום ווֹלקא את קולו רתת, “להרוס את פסי־המסילה המובילה לואסיליבקה… סוכני פּטליורה באו להוציא את הסוכר מבית־החרושת… ואורלוב מסייע להם… אותו זאב בעור של כבשה…”

“מי הם ‘אנחנו’?”

“אנוכי, איואנוב, סאוּלוֹב ודמיטרנקו…”

“דמיטרנקו… אתה נותן אֵמון בו?..”

“אנוכי הוגה אֵמון לכל פועל! לכל מי שידיו מיוּבּלות! לכל מי שהתענה תחת עול הקפּיטל…”

“אתה תמים־דרך, ווֹלקא… האמנת גם לזאבּוּרסקי…”

“לזאבּורסקי, שבשעת שליטת האוסטרו־גרמנים היה מפלל לראות את האיכרים, ‘בני־חם המנוּולים’ – כשהם בוערים באש, ואחר־כך הכריז שפּטליורה הוא גאריבלדי לאוקראינה… בעלי נכסים זעירים הם ומגדלי־חזירים ולא רבולוציונרים…”

“ובכן? מה תצווּ אתם?.. שסוכני פטליורה ינצלו את בית־החרושת ושאנחנו נעמוד מרחוק?.. הלא הסוכר הוא של הפועלים! שלנו הוא! מבין אתה או אינך מבין? – שלנו!.. וגם בית־החרושת שלנו הוא!..”

“ואני אומר לך: פּרובוקציה היא זו מצד דמיטרנקו… ואולי גם מצד אנשים גבוהים ממנו… הסוכר ממילא יוצא… אם אינו יוצא בקרונות־ברזל הריהו יוצא בעגלות שוָרים…”

“ועל העיר יצביעו: משם… היהודים…”

“יהודים… יהודים… יהודים… בואו נבנה ‘בית־מדרש’ חדש בתוך הרבולוציה… גיטו… לדידי אין יהודים וגויים… מבין אתה או אינך מבין?… לדידי יש רבולוציה וקונטר־רבולוציה! הקונטר־רבולוציה הראתה לנו בירחים האחרונים את פרצופה למדי!.. את כל איבתה האכזרית לפּרוליטריון… את כל פחדנותה הבזויה, הבהמית מפני הרבולוציה… את כל צמאונה לדם… וגם לשעבר… אחרי מפלת הרבולוציה של 1905 הביא אורלוב צֶ’רקֶסים ליסר את האיכרים המורדים ובני־מעיה של הבורגניה הפרגוֹנוֹבקאית שׂשׂו לקראתם… אם לא נפיר עצותיהם, אם לא נלבש אכזריות איומה, אם לא נלַמד אותם על כל צעד ושעל ‘בלק’²⁸¹ – נפּול שוב!.. נאבד!.. על הנדנדה אשר ליד הבאר של נאדזלסקי יוקיעו את איואנוב… אותי… את הרבולוציה יוקיעו…”

“אבל עדיין אין השעה כשרה לכך… האספסוף לא יבדיל בין הימלשטיין וירחמיאל שואב־המים… במשך מאות שנה לימדו אותו: ז’יד!.. כל הרעות באות לנו מהז’יד!.. את הכותונת האחרונה…”

“אנחנו פרטיזנים!..”

“נראה תחילה את כוחו של ‘שלטון המועצות’…”

“אתה מספסר?..”

“אנוכי בתור רבולוציונר…”

"הבלים!.. נרתח ווֹלקא ויסוב לצאת מן הבית. “מנעוֹרת לא ייעשה מַגְלֵב… אתה משרתה של…”

כמו שאר ראשי ה“הגנה”, הכיר גם שמואל בעומק לבו שכוחה של ה“הגנה” כאין הוא כנגד הגייסות המוסתים ומסוכסכים של פּטליורה, אם יאבו הללו “לשחק מעט” בפרגוֹנוֹבקה, ששכרה המסופק מאד כשלעצמה, יוצא בהפסד הוַדאי בתור מטרה לתלות בה כל מיני עלילות ופרובוקציות, ובכל־זאת טיפל כל הבוקר, יחד עם סולומון, נחמיה, וזיידיל ציביליובסקי, בשאלות הכרוכות בהגנת העיר, תיכן תכניות־הגנה שונות לשעות צורך, עודד את חבריו לעבודה שבה“הגנה” ועוררם “לעמוד על משמר הכבוד הלאומי עד טיפּת הדם האחרונה”, “להעלות, אם השעה תצטרך לכך, את מחיר חייהם”, התוַכּח, התלהב.

רק בצהרים כשהבהלה שתקפה את העיר – אחרי ידיעותיו של הגוי המאלאגראבליאי – פגעה לרעה גם ב“הגנה” והיא התחילה מתחלחלת פתאום כחבילה מרופטה שנתפקפקו קישוריה, אילו מחבריה נעלמו לגמרי, כאילו בלעה אותם האדמה, אילו ביצבצו חליפות באמתלאות שונות (“להרגיע את בני־הבית” וכו'), אשתו של “יהודי־וחצי” התנפלה בקולי־קולות על סולומון “הגוזל ממנה את בעלה”, ושמחה פקיר “קידש את שם ה’הגנה' ברבים” ביעצו לחיים וֶליקי שיטמין את קנה־רובו תחת מעזיבת הגג ולא באדמה, כאשר אמר לעשות מתחילה, “שמא יצטרכו לו בפתע פתאום” – הוא הבין שלפרגוֹנוֹבקה אבד כל משען, שהכל תלוי עכשיו בנס ועזב מתוך דכאון־רוח את בית־המשמר.

פרגוֹנוֹבקה – ועוז־רוח…" מילמל הוא לעצמו מתוך לעג פנימי מר בירדו דרך סימטה קיצונית אל בית הוריו אשר בשפלה, “פרגונובקה ועוז־רוח…” הוא היה מדוכא עד היסוד. כאילו נוצח בפרהסיה. פרגונובקה כאילו התפרצה בבת־אחת מתחת השפעתו, מתחת השפעת שנַים־שלושה חבריו למפלגה הנאמנים אתו, ותרץ בבהלה לדרכה הכבושה מכבר… כאילו לא למדה כלום מימי קישיניוב ואילך… כאילו כל אותן השאיפות לעוז־רוח, להכרה עצמית לאומית, להחיאת הרוח המכבי העתיק שנטע בה שנים על שנים מתוך מסירות־נפש כזאת, לא הכו שרשים בה כלל… והוא חש צורך להתיחד בעלבונו, עבר את החדר הקדום מבלי השיב דבר לאמו, מירל השוחטנית, שהביעה לפניו את אי־מנוחתה “על שאבא התאחר ככה בבית־המקולין” אשר מחוץ לעיר, נכנס לחדרו ונפל על מיטתו.

וכשיצא אחר־כך, כעבור שעה ארוכה, החוצה, כבר היה ערב. חשכה מעובה עטתה את העולם ורוח פושר ריטט את אִשי הפנסים המפוזרים. במעלה השוק כירסם כלב עצם בעקשנות. אי־בזה חרקה דלת של דיר אחורני, הצליף פס אור על־פני הרפש, צווחו אוָזים וחדלו. שורות הבתים, עם הראטהויז באמצע, היו מאופלות וגם בבית־המשמר לא היו יותר. האירו רק חלונות בית־הקהילה.

והוא נכנס לשם. הבית היה מלא. אנשים מועטים ישבו מסביב לשולחן ורובם עמדו צפופים. והוא תפס מקום לעצמו בקרן־זוית. “הנה… הנה…” לתוך רגש העלבון של מנוצח השתרבבה איזו סקרנות משונה למנצחיו. האנשים האלה ניצחו אותו. “הנה… גדליה אסתרק’ס, ישראל הנגר, חיים איש־הורוויץ, הסטודנט ברל, ישראל פייגל, עובדיה בן נתן הזגג… פנים, חלקי פנים, עינים, חטמים, מצחים… שונים הם זה מזה תכלית שינוי ובכל־זאת דבר־מה כללי ובלתי־נתפס משותף לכולם… ר' ניסן דיין, אהרן כהן… פנים חדשות מקשיבים רב קשב… למי?.. לבנימין גרינשפון… מה ענין “גבורתו” בה”ווֹלוסט" הדידקובצאית אצל נסיגת חילות הדירקטוריה?.. ורגע קט נדמה לו משום־מה שבחדר המשרד האפל גוסס עכשיו ונלחם עם מר המוות שכיב־מרע והאנשים האלה שנתקהלו על מנת לגמול אתו את החסד האחרון כבשו ככה את שיחתם כדי להקל עליו מיסוריו.

“.. והוא, אותו ה’שקץ' במגפים הנוצצים, תפס לו לבריל בדשי מעילו…זמר!.. זמר, מוטי!.. מדוע קרא לו ‘מוטי’ – איננו יודע… זמר מוטי, וָלא – פה תהיה קבורתך… ובריל מביט אלי ואנוכי – אליו… חיור הוא, בריל, כמת…”

“נו?..”

“בנימין,” הוא אומר לי, “ראשי ריק… הכל התעופף משם… ואנוכי – נס נעשה לי באותה שעה… פרח פחדי וקראתי אל הגויים שבווֹלוסט, וגם אל השקץ קראתי: אנוכי בנו של ‘רבין’… עובר אנוכי בבית־הכנסת שלנו לפני התיבה ויודע נגן אנוכי…”

“נזכרת…”

נזכרתי…" הישיר בנימין את מבטו כלפי ר' ניסן דיין שלא גרע ממנו את עיניו הקפדניות־בוחנות כל אותה שעה. “אנוכי, כידוע, מבאלטה העיר… ושם היה ראש־הישיבה ר' אלתר… איש־אלוקים… וקול היה לו – מין מתיקות! – לא תלאה האוזן לשמוע… קול – ממש מהיכל־הזמרה… עד עצם מותי לא אשכח את ‘ברוך אלוהינו שבראָנו לכבודו’ שלו…”

“הוא זימר!.. הוא זימר!..” סקר שמואל בעינים קדחתניות את הפנים שבתחום ראִייתו. “אבל… הם אינם מתרשמים כלל וכלל… כל אחד מהם עלול לעשות כמוהו…”

“… וגם בשקץ נתעוררה מידת הרחמים…”

“… הנה…גדליה אסתרק’ס בעל־בשר הוא וקולו גס כקולו של סגן הכומר… הוא היה מזמר ‘המלך’… הסטודנט בארוּ, מובטח הוא בזקנו העזוב ובקלסתר פניו הוֶליקוֹרוּסי שיעמדו לו בעת צרה אבל, אבל באין ברירה…”

“… במטותא,”²⁸² ננער פתאום קול מן הקהל, “שומע אני כפעם בפעם ‘אוקראינה’… ‘אוקראינה’… מה זאת ‘אוקראינה’?”

“איך?” תמה חיים איש־הורוויץ. “הארץ אשר אנחנו יושבים בה מתקראית ‘אוקראינה’ והגויים אשר מסביב לנו מתקראים ‘אוקראינים’…”

“הם רוצים,” סייע לו בּארוּ, “שאוקראינה תהיה עצמאית… בלתי־תלויה במדינה אחרת…”

“ומי אינו נותן להם?”

“וליקוֹרוּסיה… זאת היא שאלה מסובכה…”

“אוקראינה… אוקראינה… מעולם לא ידעו: אוקראינים… ידעו: איואן! איואן הוא שיכור. איואן הוא גנב. איואן הוא רוצח. ופתאום – ‘אוקראינה’…”

“ואם וליקוֹרוסיה, למשל, אינה נותנת להם להיות עם לבדד ישכון למה יאשמו היהודים?.. כלום באו לשאול עצה מפינו?.. שלהם היא ה’חתונה' ושלהם הם הכלי־זמרים…”

“המשל של הגוי יאמר: הקטנית גדלה ליד הדרך, כל עובר־ושב מורט ממנה…”

“הכל בא מן המלחמה…”

“עלילות. בלבולים… היהודים בולשביקים… היהודים ספסרים… עסקים, בלבולים, חלומות…”

“נו, אדרבה, יסעו להם אל הכרכים ויביאו סחורות בעצמם… לא די שהיהודי שׂם את נפשו בכפּו, עוקר את עצמו מן המנוחה והשלוה במיני טלטולים וירידים – וחלומות… הלא כפראי־אדם היו מתהלכים לולא היהודי… בעירום ובחוסר־כל…”

“נסען מהקואופרטיב שלהם לקיוב – ומה הביאו?.. קפה אוסטרי?.. חמישה גלומי פשתן קלוקל הראויים לתשמישי־סינוּן?..”

“והגוי כלום אינו מספסר?.. אדרבה, נסה־נא לקנות אצלו פרה… איפת־חיטים…”

“נזכר מעשה, כשסבתא היתה ריבה…”

“ויהי בישורון מלך…”

“שא…”

“נשמע מה בפי הר' אהרן כהן…”

“הס!”

“וגם את זה הביאו לכאן לשם משא־ומתן… בעיר כבר מלגלגים עליו… ‘דל גאה’… ‘עובר בטל’… מה אמרו לחפתים המעומלנים שאינם פוסקים מעל ידיו הלילה?.. אבל כאן הוא נחוץ להם… מקובל הוא על חוגי האינטליגנציה הנוצרית… סוחר ישיש שירד מנכסיו ולא ליכלך את ידיו בספסרות… יש בו בכדי לרכך את כל הלבבות… ור' ניסן דיין?.. בביתו הוא מתפרנס כל החורף בבולבוסין… אובד בעניוֹ ואין איש שׂם על לב… אבל כאן נחוץ להם… ‘הרב שלנו’… ‘רבין’… ‘הוא איננו יודע צורת מטבע’… הפטריארכליות, ההידור הקפּדני שבפניו נחוצים להם…” “… וכשהתחילה הרבולוציה אמרתי: בעֵרה!.. רוסיה בוערת!.. זכוּרני, נדברתי אז עם גדליה פינקל… הוא הוכיח לי מ’הקיובסקיה מיסל'²⁸³ – קרנסקי!.. קרנסקי!.. ואנוכי אמרתי לו אז: רוסיה הוא כפר גדול… הראית בעֵרה בכפר?.. האש מקפצת מגג אל גג ואין מציל… גגות של תבן… הגויים מוציאים את התרפים ואת האיקונין ומציגים אותם ליד בתיהם שיגנו עליהם…”

“אִמרות זהב!..”

“כשהר' אהרן כהן קובע ‘חקירה’, מסתמא הוא יודע מה שהוא ‘קובע’…”

“… ואנוכי אמרתי בלבי: הלא במילא יהיה הכל למאכולת־אש ולמה לי איפוא להרבות נכסים… להרבות תבן…”

“ואני אומר לכם,” הכריז פתאום בהחלטיות אותו קול ששאל קודם לכן ‘מה זאת אוקראינה’, “אסור לו ליהודי להתיאש… עוד יבואו ימים טובים לישראל… יתישבו שוב בכפרים… כל זמן שיש פתח־תקוה…”

“לזמר ‘ברוך אלוהינו שבראָנו לכבודו’… לכפר את פני בּוֹבּ במנחה… לזחול… להזדלזל…”

“שא!..”

“… בטחון…”

רגע ואילו עינים הובלטו, אילו פנים נתאבנו בפוזה של שמיעה מתוחה. השתררה דומיה מוחלטת. נקשבו קולות־דיבור וצעדים עמומים…

“שלנו!..”

“שלנו!..”

נפתחה הדלת ונטפלו בזה אחרי זה מאיר־יונה עקום־הרגלים, גור־אריה, הרשיל “בלילה”, מלצר, איסאק טייטלמן, פיני “עמלק”, גרשון בּיאלוֹאוּסוֹבקר… התהוו דוחק, הדיפה. אילו מהקהל פינו להם דרך אל השולחן, קידמו אותם בקריאות של שביעות־רצון. וגם הללו נראו כמרוצים מעצמם. איסאק טייטלמן וגרשון בילואוסובקר התחילו מוציאים מתוך כיסי בגדיהם חפיסות של שטרות־מדינה במלוא־חפנַים והניחום על השולחן…החליפו דיבור.

“וזליג נֶימוֹי כמה נתן?”

“הוא לא היה בביתו, זליג נֶימוֹי, ומאדאם נימוי נתנה לנו שלוש מאות רובלים. אם תצטרכו ותבואו – אמרה – ואתן שוב…”

“… נחום?..”

ר' נחום מלמד… הדביק אותנו במעלה השוק, ותחב בידי שני רובלים… תבוא עליכם ברכה – הוא אומר – ‘פיקוח נפשות’…"

והקהל, העומד רובו ככולו, התחיל מתדחק אל השולחן… שמואל עמד על בהונות רגליו, הביט מתוך זויתו הריקה ממעל לאנשים, ראה איך כמעט כולם, מלבד ר' ניסן דיין, אינם גורעים עיניהם מהשטרות, משתתפים בצורה זו או אחרת בספירתם, מדפדפים, ממיינים ומצרפים קרנסקאות לקרנסקאות, קארבובנצים לקארבובנצים וכו‘, עומדים על החשבון, יורקים על ראשי האצבעות ושוב מדפדפים… ופתאום והוא הבין שמפלת פרגוֹנוֹבקה בעיקר הדבר כבר נתחוללה, נתחוללה בצהרים, מתחוללת עכשיו לעיניו בבית ה“קהילה”, שביחס אליה, אל המפלה הרוחנית, הלאומית, אין כמעט כבר שום נפקא מינה אם יסורו לכאן גיסות פטליורה או לא יסורו, אם תסבול פרגוֹנוֹבקה בפועל או לא תסבול בפועל, שבכוח היא כבר נכנסה אל אותה רשימת הקלון הלאומי: אוֹבּרוץ’… ז’יטומיר… באחמאץ'… סארני…

נפתחה הדלת והופיעו קאזימיר קאלינקא, רפּופּורט ומאני מילגרוים… כל הקהל הסב את פניו בבת־אחת אל עבר קאלינקא, הצטופף ונתן לו מתוך העוָיות־פנים של הכנעה ושרתנוּת לעבור אל השולחן… קאלינקא, מבלי הוציא את מקטרת הענבר מבין שיניו, הושיט ידו לשלום לכל אחד מהאנשים שבחוג ראִייתו, תהה רגע על פניו הנזעמים של ר' ניסן דיין שהיו טבועים כל אותה השעה בנקודה אחת, פסח עליו ולחץ בידידות יתירה את כף־ידו של אהרן כהן.

“אה, פאני כהן!.. שטרות וֶליקורוסיים אני רואה כאן… הם נגד וֶליקוֹרוסיה, אבל מעות וֶליקורוסיות בודאי יקחו… ואולי גם יקפידו שיתנו להם דוקא ‘יֶקאטריניות’…”²⁸⁴

“צוחקים… כמעט כולם צוחקים…” נדחק שמואל לצאת מן הבית כשלבו שותת דם, “לוּ היה אומר ההיפך ממה שאמר, גם אז היו צוחקים… ולוּ היה אומר ‘ז’ידים ארורים, אתם פחדנים בזויים,’ גם אז היו צוחקים. הוא נחוץ להם עכשיו.. הוא פולני… ככה היו, צוחקים מסתמא לקראת אבותיו בימי גזירות ת”ח… אף־על־פי… מתי זה הושברנו ככה?.."

“מתי זה הושברנו ככה?..” מילמל הוא לעצמו בירדו בכבש המסדרון ובכוננו את צעדיו משום־מה אל עבר בית־המשמר המאופל. “מתי?… בימי חורבן בית שני… מאז התחיל אותו הדבר… אותה החרפה… חרפת־עולם וכלימת־עולם… אותו דף שבו מסופר אודות עשרת הרוגי־מלכות הוא האחרון בספר מלחמות־היהודים… העולם הארי ניצח אותנו… ‘וסרקו את בשרו במסרקאות של ברזל ובכל סריקה שהיו סורקים, היה אומר: צדיק הוא ד’…' לא! בימי חורבן ביתר… בר־כוכבא… מרד… עם קטן ודל מתקומם נגד לגיוני רומא…”

באיזה בית סמוך נתרעשה פתאום דלת. נשמע קול מרוגז של אשה:

“ברילי, בוא עמי, בני…”

“לא אלך,” התעקש הנער. “הנני מפחד…”

“הלא אנוכי הולכת עמך…” שידלה אותו האם.

“לא אלך!.. הנני מפחד!..”

“בוא, שטן!..”

“מה תסחביני?” קרא פתאום הנער בקול של גדול. “הלא גם אַת עצמך מפחדת…”

“כולנו מפחדים, הנער!.. למקטון ועד גדול… ולא מתמול ולא משלשום.. כולנו… כולנו?.. לא!..”

ופתאום והוא הבין דבר־מה. הבין כל כך ברור. הוא הבין שאם גם פרגונובקה כולה תתחבא בימים הקרובים במחבואיה, או תעשה לה דָיֵק של קרנסקאות וקארבובנצים, או תפקיר את גוה רק למכים, ורק צעירים מספר ממנה, ולוּ גם עשרה, ולוּ גם שמונה, יתקוממו וישיבו על אגרוף באגרוף – ולחרפה ההיסטורית הושם קץ!

והוא לא פיקפק שלפרגונובקה ישנם צעירים מספר אלה. והוא רצה להיות הראשון מהם.

… הוא²⁸⁵ עקר רגליו מן הדרך הטובענית, דרך אדר, ועבר אל השדה ששלג נפסד וכהה עוד רבץ עליו, יִשר כלאחר־רגל את מגפו שנתעקם כלשהו והעיק לעקבו ונחפז הלאה, הלאה.

כל מחשבותיו הצטמצמו במחשבה אחת, כל דרכי חלדוֹ התרכזו, כהתרכז שבילי־שדה מפוזרים אל שער העיר, אל נקודה אחת, כל קולות לבו התלכדו לקול אחד: להציל את פרגונובקה!

אי־שם מאחוריו, בתוך אפרוריות הדמדומים, היא התלבטה, האומללה, ללא דמות: הלבינו מעל כיכר השוק זקָנים מדובללים של זקֵנים כרעמות הגלים בהכות אותם הסער בלי חמלה, ועיני עלמות חיורות שלחו לפניהן את פחדן מתוך מבואות דחויות.

ויהי בהיכמר בו רחמיו מאוד עליהם, על גֵוָם המכוּוץ ונעוה־הפחד, ויבקש להרגיע אותם ולעודדם ולא מצא מלה על לשונו: חברי ה“הגנה” מועטים ורובם “דרוֹנז’יקים”²⁸⁶ ולא יצלחו למאומה והמון ה“פאות” הנסוג לכאן מסוכסך הוא ומאוכזב, שכן הוא נסוג אחור, והזמן קצר וגראבוב כבר ניתנה למשיסה.

אז נפרד מעליהם לשעה קלה ונחפז בדרך העולה לסטופּאשק… הוא נחפז אל ארטיום ומיקיטי וסאווצ’נקו… ככה נחפז אדם לקרוא לאנשים כערכו שיבואו ויעזרו לו כנגד קרוביהם ושארי־בשרם שנשתכרו ונתפרעו והתנפלו באנדרלמוסיה על ביתו.

“בחורים!..” חזר שוב ושוב על הקריאה שהתכונן לקרוא באזניהם. “אנוכי נטלתי על עצמי את האחריות לפרגוֹנוֹבקה… על ראשי ועל צוארי… והנה…”

אבל כאן כאילו נחשף כפעם בפעם איזה חלל לפני דמיונו הקודח ונשקפה ריקנות משונה… וכשעמד רגע תחתיו והביט אל מרחקי השדות עוטי־הדמדומים ויהי כאילו היו תמהים לראותו בכך.

אז החיש את צעדיו וילך רגעים ארוכים בלי כל מחשבות, הרגיש פתאום שכבר עבר כמחצית הדרך, התבדר, חש כאב בסובכי־רגליו שנמתחו ביותר והתחרט על שלא רכב על סוס.

“אה?..”

הכלב המדובלל והנרפש שהתחבר אליו בקרבת הבוג והיה מלווהוּ כל הדרך כצל ושהוא לא הרגיש בו עד הנה כל־עיקר, הסמיך את עצמו אליו והעמיד בו עינים מושפלות־קהות כשהוא מרטט בגבו, והוא, מופתע־מה, עורר אליו ידו והרתיעו בזעף.

“גש הלאה, חולירע!..”

והוא פנה והלך הלאה־הלאה… “אם ארטיום הוא חבר נאמן, הוא צריך לבוא עכשיו מעצמו…” “מַרינה תנוד לשייבקה…” “מה כוחם של שלושה, ארבעה ‘שקצים’ בתוך מרקחה כזאת?..” נישאו הרהורים צוננים, כרוחות מנשבות, מאותה הריקנות שנחשפה לפני דמיונו.

ושוב התבדר, שוב הטיב את מגפו המעוקם, נטפל אל שטיח השלג הלא־סלול וקרוש בשכבתו העליונה וּפרמוֹ הלאה־הלאה. מדוע־זה לא רכב על סוסו? – ותוך כדי כך נזכר מדוע… יבוא רכוב על סוס ותיכף יתפרסם הדבר… גריגור “דוברודי”… זאקרוּטילוֹ “מלמד”… ישמחו לאידו… בנה של טֶקליה…

הכלב השתפשף פתאום בבית־שוק מגפו, כאילו רצה להסב בזה את תשומת־לבו עליו, העמיד בו שוב את עינו המשפלות־קהות שהפעם כאילו הביעו דבר־מה, כאילו נשמה מגולגלת עלובה וחשׂוּכת־ישע התחננה מתוכן, והוא, תקוף תיעוב פתאומי ובלתי־נעצר, בעט בו ברגלו בחמת־כוחו.

“גש הלאה, נשמה כלבית!”.."

הכלב הוציא יבבה קטועה ויברח, הפך עוד פעם אליו את ראשו ונעלם באפלוליות הערבה.

והוא הטיב את מגפו, ובמשכו בשפמו ללא טעם עשה את דרכו הלאה־הלאה. “יבואו ‘האדומים’ ואמסור לידם את פרגונובקה ואני מפוטר!.. חולירע לתוך הצלעות!..” שטחי השלגים הלכו וקדרו. שמים וארץ התלכדו במרחק במסכת־עופרת אחת. ביצבצה פתאום מעין דמות של פרש רוכב על סוסו לרוחב השדה… “משלהם?” – מישמש הוא תחת מחגורת מכנסיו – לא!.. זה הוא הצלב הסטופאשקאי…

וכשניגש אל הצלב העומד על פרשת־הדרכים נשאר פתאום עומד תחתיו כמסומר אל מקומו, העיף עין תועה על האִשים הבודדים ומפוזרים שרטטו מן המרחק, חתר אל תוך החשכה. מתוך החשכה, מעל ערבות השלג אשר מסביב לסטופאשק הוא ביצבץ ועלה יותר ויותר, במלוא דמותו… רגע היה כל־כך רחוק ורגע כל־כך קרוב… באדרת־עור־הכבשים, עם מחגורת מהודקה אל מתניו, עם מצנפת אגניאנית שמוטה על אזניו הוא התשוטט כאן גזוּל סוסים ועגלה ובית, עם שוטו בידו לבד, ויבקש לו דרך בראש מוּרד, כ“צ’וּמאק” מדוכא, בעזובת השלגים… “דודי מנדיל…” אז הפשיל את מצנפתו האגנינאית ויבט בו גם הוא: “שלמה?… ומה היה עלי לעשות?.. ואנוכי היית יחידי ביער… אבא רחימאי…”

וכעבור רגעים ארוכים נתעורר פתאום בבהלה:

“לאן זה הלכתי לבקש עזרה לי?..”

לח. ר' ניסן דיין    🔗

ר' ניסן דיין התטלטל באותו ערב בכל מבואות רחוב ה“אנצ’יליכי” ולא יכול למצוא את הדרך לביתו. מחמת פיזור־הנפש לא התדפק על חלון המדור האחורני של בנו, זכריה השוחט, כאשר ציוַתו זוגתו הזקנה החולנית והתדפק על חלון החדר הקדום. וכשזו נטרדה ממיטתה ופתחה לו, מתוך גניחות חשאיות, את הדלת, נתמלא קפידה על עצמו, השליך מעליו את ה“טיזליק”²⁸⁷ ונזדרז להניח את ה“יורה דעה” על השולחן. אחר־כך, כשהגדיל־מה את שלהבת העששית הקטנה ונטל ידיו, פתח ב“שער תערובות”, אחד מאותם המקומות הקשים והמסובכים שבה“פרי־מגדים”,²⁸⁸ שהיו רגילים להוציאו מפיזורו ולהניח את דעתו.

אבל פיזוּר־נפשו היה הפעם קשה ביותר ולא נתן לו להתעמק במשנתו כל־שהוא. האסיפה בבית־ה“קהילה”, שלכאורה עברה עליו כמין ערבוביה של הדים ובבואות ושלא השתתף בה אפילו במלה אחת, ביצבצה כפעם בפעם לפני עיניו וטרדה את דעתו. דומה היה שהיא ליותה אותו בדרכו, נכנסה עמו אל תחת קורת ביתו והמשיכה את שיחה ושיגה… אלא שכאן, בד' אמות של עולמו, אצל שולחנו, היא נתרחבה יותר ויותר, קלטה לתוכה אילו מטובי העיר וזקניה וקיבלה מבלי משים מעין צביון של “סכסוך” בינו ובינם… “אמנם,” טען אחד מהנאספים, “כל אותן הרעות והמצוקות שאנו מתחבטים עליהן כאן, נתהווּ, ר' ניסן, מעבר לעולמך, מחוץ לד' אמותיך, אבל אחריותן הוטלה על כולנו…” “עליך בעיקר,” החזיק אחריו קול אחר, “אתה ראש העדה.” “… לולא, ר' ניסן,” קיטרג אחד מזקני הדור, “היית פורש מן הציבור שנים על שנים, מי יודע אם היינו באים לידי כך…” ור' ניסן התרעם: “אי! אי! אי! כשהייתי ‘מרעיש עולמות’ בעוד מועד כלום הייתם תומכים בי?..ואם אצא מחר באור היום ואגזור תענית־ציבור על העיר כלום יציית לי הקהל?.. ומה אתם רוצים ממני?.. שאצא לקבל את פני ה’פוחזים' לעורר רחמים בלבם?.. ואני אפילו את לשונם לא אשמע… ומה אומר להם?.. ולמה זה אתם מבהילים אלי את פייבוש כל היום?.. כדי לגרום לי ‘חלישות דעת’?..”

ביסודו של דבר היה זה המשך של “סכסוך” ישן שקנה לו מקום בלבו של ר' ניסן דיין בכבר הימים ושהיה מפעפע ועולה מזמן לזמן ולא בא אפילו פעם לידי ביטוי. זה כחמש־עשרה שנה שר' ניסן סילק את ידיו מעסקי הקהל. קצת מאונס וקצת מרצון. מאונס – עד כמה שפני־העיר ואפוטרופסי־הקהל התחילו מתרחקים הימנו וכפי שהיו מנמקים את הדבר, בשל קשי־רוחו וקפדנותו היתירה, ומרצון – עד כמה שנפשו חשקה בלימודים ונקעה מעם־הארצוּת השחצנית של בעלי־בתיו, “שלא רק שאיננה כובשה פניה בקרקע, אלא קופצה בראש ותובעת בפה התחנפות והתרפסות לפניה…” בין כך והבוררויות שהיה מושפע בהן לרוב הלכו ונשמטו, עברו ברובן לבתי־ערכאותיהם של נכרים ובמיעוטן לר' פינחס, הרב השני והצעיר ממנו, והעסקנות ה“רוחנית” לדויד־מאיר, שוחט משכיל במקצת שהיה יודע מעט לטינית והיה בקי ברֶצֶפטים²⁸⁹ והיה מעורב עם הנגידים והנגידות הפרגוֹנוֹבקאים. מתחילה היה זכריה בנו מתעורר לתבוע את עלבונו ברבים, עשה לו “צד” בין בעלי־המלאכות והמון־העם, והם באי בתי־הכנסת והקלויזיל הקצבי, שאיזו הערצה משונה, סמויה היתה נודעת מהם לר' ניסן מכבר הימים, וכמעט שלא הגיעו הדברים לידי “מחלוקת” גלויה… וכך הלכה השפעתו של ר' ניסן על בני דורו הלוך והתמעט. אפילו פסקי־השאלות נתמעטו. דויד־מאיר הוציא לו בין נשי־העיר שם של “מחמיר” והן נמנעו מלשגר אליו את שאלותיהן. ולולא ההכנסה ממכירת השמרים שהיתה נתונה בידי זוגתו ובנו, בודאי שהיה בא עד כיכר לחם.

ור' ניסן דיין התכנס באהלה של תורה. התחיל ממעט בדברי־חול, בשינה ובאכילה ובשתיה, עד שקמעה־קמעה נשתנתה גם דמות דיוקנו, לבשה איזו אצילות ופראוּת כאחת… מצחו נחרש קמטים עמוקים, עיניו כוּסו באד זר ומרופרף ו“אי! אי!” שלו, שהיה נשמע עכשיו לפעמים רחוקות, נעשה צווחני־משונה, כשל מי שאינו מן הישוב… על־פי דבלולי זקנו ופאותיו אפשר היה לעמוד על מדרגת קשיוֹ וסיבוכו של הלימוד שהיה עומד בו באותו יום… הוא שם לילות כימים לתורה ולעבודה והיה אומר לעצמו שכל העולם אינו מתקיים אלא בזכות התורה הקדושה, בזכות לימודה וקיומה. וכל יותר שנכנס ברשותה יותר נתבטל ונטרד, חדרים וחדרי־חדרים חדשים של תורה נפתחו לפניו מפעם לפעם, לא יספיקו חיי אנוש בכדי לסקור אותם די־סקירה, והיה נבוך ותועה בסולם־הדורות כאיש העולה ויורד בתוך מגדל גבוה העשוי דיוטות ודיוטי־דיוטות… אחרונים, פוסקים ראשונים, גאונים, רבנן־סבוראי, אמוראים, תנאים… כל דיוטה יש בה שנִיים ושלישים וכולם מלאים תלמידי־חכמים ומאורות גדולים, מאורי־הגולה, וכולם מוזהרים בזוהר הקדושה של חיי־עולם… כעין מחיצה גדלה בינו ובין בני־דורו והוא לא היה מצטער על זה… היה מתראה בעיר רק לפעמים רחוקות, בשעת הכרח גמור, עד שנשתכחו ממנו שבילי פרגוֹנוֹבקה והיה רגיל רק בדרך אחת: אל בית־המדרש או אל הקלויזל הקצבי – אל בית־המרחץ. את כל עולמו מצא לו בד' אמותיה של הלכה, היה מבטל את כל מי שנטפל לתוכן בגסוּת במבט־עין גרידא, והיה שורף את כל מי שהיה נוהג עם־ארצות בנוכחותו, בהבל פיו.

ומשבאה המלחמה התחילו פתאום קולות חדשים, תקופי פחד ודאגה חודרים אל תוך עולמו וזיעזעו אותו על כל עמודיו. וכשיצא מתוכו ושׂם אזניו לשמוע ועיניו לראות על סביבותיו נקפוֹ לבו, והוא התחיל מהרהר חרטה: בנים נלקחים מעל אבותיהם ואבות מעל בניהם ונשיהם. אלמנות חיות ויתומים חיים, עניוּת ומרה שחורה מבית ושמועות אודות רדיפות וגירוּשים וגזירות רעות על ישראל מחוץ – מעשי ידיו של הקדוש־ברוך־הוא “טובעים בים” והוא מתחדד בהלכה? הייתכן?.. והוא התחיל נותן לבו על צרכי־הצבור. התחיל מקדיש מיטב עתותיו להחזקת “לינת־הצדק”. היה מתחבר מפעם לפעם עם נחום מלמד, או עם אפרים “דרשן” עושה הסוכריות, או עם ליפא־לייב הזקן, והיה יוצא לאסוף “צדקה” בעיר ומחלק אותה בין העניים, היה מתכוון להשפיע על־ידי זוגתו “מתן־בסתר” על אלה מהם שלא היו רגילים לפשוט יד בפרהסיה… הופעותיו בעיר היו מפתיעות את הבריות. “מה עושה הרב על פני הרחוב?..” היו שואלים זה את זה. ומפני החידוּש שבדבר ומפני הכבוד היו נותנים… שוב נתהווה מעין חיבור בינו ובין הקהל ונדמה היה עוד מעט ותשוב הקרבה בין קהילת פרגוֹנוֹבקה ורבה כשהיתה… וכל שהתקרב יותר אל הציבור, יותר ראה את נגעיו ופרציו וקלקלותיו ו“חשבון־הנפש” שלו הלך ותקף. ובגבור עליו מוּסר לבו היה זוקף הרבה מהם על חשבונו, היה מוכיח את עצמו על שלא הרביץ תורה ברבים ולא היה עומד בפרץ בקנאות הדרושה… בלב נשבר היה מתנפל עכשיו על ספרי־מוסר, על ה“ראשית חכמה”, על “חובת הלבבות”. היה רואה עכשיו ראוּת־הכל בהרב הברדיצ’בי,²⁹⁰ המליץ יושר על ישראל, והיה שוקד בלילות בקול ספוג־דמעות על ה“קדושת לוי” שלו, היה מתקנא בר' נחום מלמד המעורב תדיר עם הבריות ועובד שמו יתברך בפשטות ומתוך שמחה וטוב־לב.

אולם עד מהרה נוכח שהמחיצה שהוקמה בינו ובין העדה לא ניתנה להיקרע. המצוקות והצרות שבאו עם המלחמה לא רק שלא “הכניעו את הלבבות” אלא הקשיחו אותם… ההפקרות והחוצפה גדלו עוד יותר. תכפו מקרים של חילוּל שבת בפרהסיה. יהודים נסעו עם בניהם המגויסים למסעיהם בשבתות וימים־טובים באמתלאות של “פיקוח נפש” ובין כך עשו משא־ומתן… בבתי־הכנסיות גבירים חדשים מקרוב באו ופרחי בעלי־בתים הדיוטים התחילו חולקים “עליות” וכיבודים ככל העולה על רוחם, היו נוהגים בזיון לתורה ועשו את הגבאות מין כלי־מלחמה נגד בעלי־הבתים הישנים וזקני הדור… בני־ישראל ובנות־ישראל התחילו לובשים מיני בגדי עכו“ם וסרדיוטים… הרדיפה והבהלה אחרי הממון תקפה עוד יותר משהיתה, וקצת בעלי־הבתים שהיו רגילים להתאַחר בבית־הכנסת מזמן לזמן אחרי תפילת “מעריב” על דף גמרא או על פרשת רש”י עם “המזרחי”, חדלו מזה… ב“לינת־הצדק” רבו בעלי־הדעות ואילו ממנהיגיה עשו הילולות ומשתאות וזילזלו במעות הצדקה… וכשהתחיל קורא תגר בפומבי ו“מרעיש עולמות” לא שמעו לו. ה“ירגזון” שלו לא הפחיד שוב ו“אי! אי!” שלו כבר איבד את כוחו הראשון… מלבד מספר קטן של כלי־קודש ושנַים־שלושה זקנים, שגם הם נגררו אחריו רק למראית־עין, לא נמצא מי שיתמוך בו… וכשחלשה עליו דעתו הוא התחיל תוהה על הראשונות. וכשתהה על הראשונות דייק ומצא שבכל זה אשמים טובי־העיר ובעלי־הבתים הישנים. הם־הם היו לובשים אִצטלה של חסידים ויראי־שמים, כשלבם מופסד ומקולקל, עד היסוד, הם משתדלים תמיד להוריד את הרב עד למדרגת “מקבל”… הם־הם היו משליטים תדיר אגרופה של חנופה והיו מקרבים תלמידי־חכמים רק להנאתם… עכשיו כבר פשׂה הנגע מסביב ואין מעצור… אז פרץ בלבו ה“סכסוך” בכוח חדש והוא פרש מהם ומהמונם מתוך טינה שבלב והתכנס שוב באהלה של תורה. מצבו החמרי נתערער לגמרי בשל התמעטות קידושין וגיטין ובשל קלקול החיבור עם קיוב, שמשם היו מובאים השמרים של צ’וקולוב, מקור־פרנסתו העיקרי, והוא הדיר את עצמו הנאה מ“טובותיהם” והיה מזהיר על זה את זוגתו השכם והערב… בעניות זאת שתקפה בביתו היה דבר־מה משל “כך דרכה של תורה”, שהיה מרומם את הרוח ושהיה נותן יִפוי ותוקף ל“סכסוכו” עם פני־העיר… ויש שהיה רואה בכל זה יד ההשגחה העליונה. בצוק עתים אלה הוטל החוב על יחידי הדור להמשיך את נצחיות התורה ולשקוד דומם על משמרת קָדשהּ… ואז היה משתדל לעקור מלבו את הטינה והיה מעלה על עצמו דברי רמב"ם, שמי שנמצא במדינה שמנהגותיה רעים ואינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות, כמו זמנינו, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר: “ישב בדד וידום”. שפרה עליו אז מנת חלקו והיה מחבב מאוד את ד' אַמותיו, את ספריו, את שולחנו, את העששית הקטנה הדולקת בצמצום בראש אשמורות… צדקה עשה עמו הקדוש־ברוך־הוא שזיכהו בכך. אחריו יבוא זכריה בנו ואחרי זה, פרץ, נכדו הצעיר. “פרץ, פרץ!… אתה אוהב את התורה הקדושה?..” היה נטפל עכשיו לפעמים תכופות יותר אל המדור האחורני של בנו והיה מקפיד שפרץ יעסוק בלימודי־קודש…

עכשיו עמד כפוף על ה“פרי מגדים” ודיבלל זקנו המגודל. האסיפה הלכה ונמשכה תחת קורת־ביתו, אצל שולחנו ובהסעירה את לבו העלתה את ה“סכסוך” על שפתו… הוא השתדל להתעמק בענין “הדברים החשובים שאינם בטלים אפילו באלף”. ולא עלתה בידו. רצה לזכור איזה מאמר חשוב של חבר חשוב שעלה בדעתו בקשר אל סיפורו של בנימין גרינשפון ולא יכול. ה“סכסוך” שיעבד את כל מחשבותיו. "‘ולא יחדל אביון מקרב הארץ’ כתוב, "טען אחד מהנאספים, “כלום היה יכול ה’קהל' ליתן הספקה לכל עניי המקום?.. מאין יקח?..” “ולכאן?..” התרעם הוא ורמז על ציבורי־המעות המונחים על השולחן שבבית הקהילה. “כשאינם נותנים צדקה – ממון ישראל נמסר לידי גויים…” “אין זה ענין לענות בו עכשיו,” התריס כנגדו אחד מן הצעירים, “בשעה שהקולר תלוי על הצואר.” "עכשיו ורק עכשיו!.. הקפיד הוא. “דוקא כשהקולר תלוי על צואר חייבים לחזור בתשובה… כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני… ועל זה דווּ כל הדווים… כשמחללים שבת ברצון באים לבסוף לחללה באונס… כשמזניחים את לימודי התורה הקדושה ואינם מוחים ואינם מרעישים עולמות על הבנים היוצאים לתרבות רעה ועושים עבירות לתיאבון ואינם מתפללים ואינם מניחים תפילין – באים לבסוף להתפלל ולזמר תפילות ישראל לפני פריצי הגויים.”

וכאן נתחולל דבר־מה בהשתלשלות ה“סכסוך”, ובנימין גרינשפון נתחלף לו באותו ר' אלתר ראש־הישיבה בבאלטה… נדמה לו שזה ר' אלתר, זקן מופלג וירא־שמים ובעל הדרת־השׂיבה מזמר לפני הערלים “ברוך אלוהינו שבראָנו לכבודו”, והוא, ר' ניסן, נעץ בו עינים מזרות אש־הקנאות: “להזכיר את שמותיו של הכביכול בפני ערלי־לב וטמאי־נפש ומחללי קדשו?.. שמות קדושים שאינם נמחקים?..” ור' אלתר לא שׂם לו לב והיה מזמר ומזמר… היה מישיר להביט אל פני הערלים ששתו עליו מסביב עם מיני כלי־זין בידהם והוא מזמר… ולא זו, אלא שקולו הלך הלוך וחזוק כשל מי שמתרונן משמחה וטוּב־לב… “ל־כבו־דו!.. ל־כבודו!..” הטעים הוא את החיריק תחת ה“ל” וחיתוך־דיבורו הזקן וצח ומלא מתיקות מופלאה מעורר ממש את הנפש… וכשר' ניסן הסתכל בפניו של ר' אלתר ראה שהם מצהיבים באמת, כאילו היה נותן שבח והודיה לשמו יתברך על שהגיעוֹ לכך…

“אַי וַי ל־כבודו!… אַי וַי ל־כבודו!..” הרעים ר' אלתר מחדש בהתלהבות עצומה של חסיד יוצא מכליו, ור' ניסן נתפעל ממשמע אזניו וממראה עיניו… פניו של ר' אלתר שנעשו פתאום חיורים־אוריים כקלף הסופרים בדמדומי־בוקר התעוותו כמתוך צער ועינויים קשים, עיניו שקדחו הורמו מעל הערלים, ששתו עליו מסביב, והעמיקו הבט אל איזו מרומים נעלמים וקולו שהלך הלוך וחזוק, נשתנה יותר ויותר, איבד את סלסוליו המתוקים של שבח והודיה וקלט איזו צלילי־חרדה של דין ומורא, של “סליחות” של “תורה הקדושה, התחנני בבקשה…” אז נדם הכל מסביב, הערלים נשארו עומדים תחתם כפסולים מעץ, מיני כלי־הזין שבידיהם נשתמטו ונפלו לארץ, וכל העולם עצר את נשימתו והקשיב… והקול נעשה זעף וכבד יותר ויותר, “ב־רוך אלוהינו שב־רא־נו ל־כבודו, א־י! ו־י! ל־כבו־דו!..” הלך הלוך וחזוק, חתר אל רום האוירים כשאגה עולמית, נתקל במרומי המגדל והוא נזדעזע פתאום מן המסד עד הטפחות…. מתוך כל הדיוטות, מתוך החדרים וחדרי־החדרים נתרעשו והופיעו, כבוּשי־עינים בקרקע, תלמידי־חכמים וצדיקי־עולם ומאורות גדולים, קדושי־ת"ח, קדושי וירמַיזה, מַגנצא…

ופתאום ועל פניו של ר' ניסן נח קו אור מאותו אור שלא מכאן, עיניו של איזה “מאור גדול” ננעצו בו, ובו ברגע נקשב: ניסן בן זנוויל… וכשלבו נתפעם מפחד וחרדה נפסק הכל בבת־אחת ונעלם כמו במחזה הלילה.

משומם ונרעש הוא קפץ ממקומו. כאילו נפסל פתאום מלבא בקהלם… כאילו הוגד לו: אינך כדאי!.. כתלי ביתו, שולחנו, העששית הקטנה המאירה בצמצום וה“יורה דעה” וגם הוא בעצמו עם ה“סכסוך” שבלבו היו עכשיו כל־כך דלים ועלובים והוא התחיל מתהלך על־פני החדר הלוך ושוב ולבו התפלץ בו… ימי־נסיונות גדולים באו ומה יעשה?.. מה יעשה?.. אם יצא מחר כאור היום ויגזור תענית־ציבור על העיר, כלום יצייתו לו?.. וגם לצאת לקראת הפוחזים ולעורר רחמים בלבם לא ידע… עת צרה ליעקב והוא כל־כך חלש ואינו כדאי… מה זה הוא עושה כאן, בעולם הזה?.. מתי זה היה לרב בישראל?.. וַי והוֹי לו, לדור יתום!.. וַי והוֹי ואבוי!..

בולמוס החרטה שהיה עלול לו כל־כך, תקף עליו והוא התחיל מתלבט בזריזות משונה לכאן ולכאן… נזכר איך ישב בדוד וזר באסיפה… כמנודה לבריות… וי והוי ואבוי לו!.. לאן זה הוליכתו גאוָתו הנמִבזה?.. גזר־דין קשה נגזר על ישראל והוא סגור בד' אמותיו… מתחבא… מלא הוא הרהורים שפלים כקל־שבקלים… מהרהר הוא אם לצאת או לא לצאת לקראת ה“פוחזים”… חושש מפני “חלישות־הדעת” בעוד שהוא חייב יסורים.. “אין פורענויות באות אלא בשביל דייני ישראל”… הוא לא הרביץ תורה ברבים… הוא פרש את עצמו מן הציבור ולא עמד בקנאות הדרושה, הוא חייב יסורים ולא הקהל… הוא חייב ליתן נפשו כעפר לכל… לשים את עצמו כאסקופה נדרסת… וי והוי ואבוי!.. וי והוי ואבוי!.. והוא התנודד כשיכור. נפשו בכתה במסתרים.

לט. אוֹחֵ    🔗

יהודי אחרון בכפר בורטניק, אחד האחרונים באוכלוסיה הכפרית הכבדה של מחוז דימוב כולו, פיצי, היה דן לחובה את היהודים המנושלים; תלה את קולר הרעה שהשיגתם בהם עצמם וראה את מעמדו בכפר כמזכיר עוון להם.

גויים היו מחניפים לו, מנעימים שבח לכשרון ידו ולישרוֹ בעסקי הטחנה. “כך וכך, פיציק! בימי שלטונו המועטים של איואן הלך משק הטחנה לאיבוד, ללא חשבון, וללא מאזני־צדק: הענקות או קיפוחים – ככל אשר ייטב בעיניו הדלוחות! חגאות וגנוּסיות כל שלושה־ארבעה ימים”. גוֹיות ו“שקצות” הפסיקו את דרכו: “מה שלום הווֹלפיכי והיכן שייבקה?” הראשונות במנוד־ראש ובאנחה, והאחרונות בהצטחקות נוחה ותמימה: “ומתי תשוב, הירקרקה, אַה פיציק?”

מחיצת יהדותו הקלוקלה, זו שהיתה חוצצת בינו ובין אנשי בורטניק ושהזקנה ושייבקה, כל אחת מתוך הלך־רוחה שלה, היו מעוררות אותו פעם בפעם לשמור עליה, נתמזמזה והלכה. התחיל אוכל טרפות בפרהסיה, עושה שבּתוֹ חול, לובש בגדיו כדרך הכפריים, רואה את עצמו כאחד־העֵדה לכל עניניה – “אנחנו…” רק עכשיו כאילו חש בפועל ממש, כמה נשתרש בקרקע אבות זו. וכל שחזקה בו הרגשה בו, פשׂתה דאבתו על גלוּת בתו ואמו. רטן והתרעם על עצמו. התרפק על בתו היחידה מרחוק. בעצם ידיו שלח אותה מקִנה. הוא האב, שהשליך את בתו היחידה בעצם ידיו אל אשפות העיירה.

חידושי טעם ומשנה ליבוּב לטחינות גדולות, לזרמי מים מפכפכים באין קול מתחת לגלידי הקרח המוצקים שבאפיקים משתכשכים ומפעפעים בעין ממש, כבתוך עורקים ענקיים שקוּפים, ומתגלים ונופלים בהמולה לפני הגלגל החוזר, לשאון ריחַיִם מונוטוני, לנמנוּם שוָרים וגריסת סוסים על המגרש שלפני הטחנה, לריח חמים וחריף של בר טחוּן, לאבקה לבנבנה זו המקמחת בלי הפסק פנים, פאות וזקָנים. כל התכונה הזאת מותחת חוט של חן על איש־האדמה העמל… והנה חדשים מקרוב באים. חרוכי־רוּח הם סופקים כף, מקישים רגל אל רגל, מצטרפים אל האנשים המסתופפים בזויות אגב ציפיה גָלמנית לבוא תור טחינתם, אגב שיחה של מה־בכך, אגב יניקה מגלומי־“מאכורקה” בצנעה, מחמת איסור העישוּן בטחנה.

רק במקרים יוצאים מן הכלל, ביחוד כשהטוחנים איכרים מהימנים, אפשר לפרוש מן האפרכסת על מנת לעשן בצוותא, לגלגל שיחה קלה בעניני היום: עמוֹ השיחות מתנובבות. ענין היהודים המנושלים תופס בהן לא את המקום האחרון. ומפני שבקשיות פניו ובחיתוך־דיבוּרוֹ הקפדני יש תמיד משהו מכניע שלא־מדעת, רואים כמה מאנשי־שיחו, ביחוד שלא מבני־סביבתו, חובה לעצמם להזכיר בנוכחותו את יהודי־הכפר המנושלים אגב אנחה, לשאול מפיו הסבּר ליציאתם המבוהלת, מתחייכים חיוך שחציוֹ תמהון וחציו נחת־רוח מדי נענעוֹ עליהם יד בביטוּל, מדי הפליטו מפּיו איזו מימרה ארסית שלא לשבחם. אבל לא תמיד. פעמים גם הם מקפחים אותו בדברים. מזכירים לגנאי את שני הקואופרטיבים שבכפר. עם גירוש היהודים הוכרז שיעלו מעכשיו מעלה־מעלה, והרי הם מתרוששים ויורדים פלאים, קופצים המקחים על סחורותיהם, היוקר מאמיר מיום ליום, ובכל־זאת ואף־על־פי־כן מתמעטות הללו והולכות. מונים כמה מעלות טובות ביהודי בורטניק. לא ולא, פיציק!… יש ליקח מופת מהיהודים, שכן ערבים הם זה בזה, מה שאין כן – ופיצי נכוה מדבריהם אלה כאילו הם פוגעים בו פגיעה אישית: “כלפּי חוץ! כלפּי חוץ!” מתלעלע הוא בעשן ה“מאכורקה”. “אבל לא בפנים! בפנים העיירה – גיהנום! יורדים איש לחיי רעהו, מספסרים זה על גבו של זה…”

“פיטומי מלים הם, פיציק,” לא נרתע מפניו לוקיאַן ה“מחוטט”, מי שחזר זה לא כבר מהחזית הקאוקאזית והוא ראש המדברים ב“ועד לקרקעות”, “לא היהודים הם שגרמו לנו תקלה… מבעלי־אחוזות ומגנרלים, מניקוליי ומראספּוּטין באתנו הרעה… כבר נתגלה הדבר, פיציק.”

התקיפים והבריונים מדי הזדמנם לפולמוס, מדרבנים לפעמים את פיצי בקריאות־עידוּד שלא מן הענין: “בן־חיל הוא פיציק…” “כאחד העם לכל דבר” – עידודים שכוונתם לרוב אינה אלא טחינת הבר שתעלה יפה ושהם פוגעים בו עוד יותר מהשגותיהם של המתקיפים. משהו מגניבת־הדעת היה בהם, מחרחור ושיסוי סמויים וגם מהטיית־חסד שקיווּ לתשלומים עליה – “הוא עוד ימיר את הלריגיה (רליגיה)²⁹¹ שלו… ויעביר את עצמו במים המקודשים…”

“לא לך, נסטור, לדבר על לריגיה!” מסיט פיצי בהתרגשות את פאותיו המקומחות לאחורי אזניו. לא לאנוש שכמותך…"

“וגם את בתו יתן לאחד משלנו,” סילק נסטור מוּרזא בחטיפה את שק הבר מאצל אַמַת־הריחַיִם והקריב את שלו. “להיידאמאק מהולל משלנו יתננה…”

“סַלק נא את שק בּרךָ מפּה!” נטפּל אליו פיצי שאינו יודע את נפשו מרוגז. “כאחד חזיר אתה נדחק תמיד שלא בתור…”

“תתננה!” שומט נסטור בגנדרנות של חכם־בעיניו את כובעו הסטודנטי לאחורי ראשו. “לי לאשה תתננה?!.. הנח!.. לא עסקך הוא בדבר התור…”

“לא עסקי?” תופסו פיצי בצוארונה של גלימת־עור־הכבשים שלו, מטלטלו אחורנית עד לפני חלל הדלת. “הרי לך!..”

“זכור לך, טרטר!” חזר ונגרר אחריו בפיק־ברכִּים נסטור, מקופח מנחת זרועו ומרוגז ששׂק הבר של קודמו מתבזק כבר לתוך האפרכסת, לקריאות הסכמה ומתן־תוקף מצד הנוכחים.

“את אורפינה אשתך תבעית, נסטור, ולא אותי…”

“אוי ויי, ואס איז?” נתרעדו שני אגרופיו המסונקים של נסטור מעוצר רציחה, לפני עיניו ממש. “הרוג אהרגך – גם אותך!..”

כל אותו הלילה היו יצורים משונים, סרטים צבעוניים קלועים בבלוריותיהם, מטפסים ועולים בשלבי הגלגל החוזר, מתוך צריחות־פחדים. נופלים ומתבלעים וצפים שוב בקריאה “פיציק”… והוא, שראה את עצמו עומד על מפתן הטחנה, ביטל את חלומותיו, השיג מתוך דמדום כי אין זה אלא חלום, אלא שמנדל אחיו, פשוט, חיוני ויקר כל־כך, עד לשברון־לב יקר, לא גרע עין ממנו כמכריחו מתוך כך לעמוד על עמדוֹ עד גמירא: “ואלה רצחוני!..” הסיק מנדל פתאום לעתותי בוקר, ונעלם.

פיצי התחכך שעה ארוכה בכל אצבעות ידיו בפרע ראשו המדובלל. הצית סיגריה של “מאכורקה”. אחיו, עליו השלום, שומר לו טינה על שאינו נושא את זכרוֹ בלבו. וכי את החיים הוא זוכר? ופתאום, מניה־וביה, נזכר בזו, בבתו… הדברים שמסר לו לפני ימים טימופיי בן־ואסיל הארוך אינם עשויים בכל אופן להניח את דעתו. מוראות ופחדים בפרגונובקה. מילא הם, באבי־אבי־אביהם!.. ספסרות, קנוניות, פי־פו־פא… קוצרים מה שזרעו… ואולם היא… נפש תמה זו. על מה תתענה שם? צפור־שיר שלו – על מה היא נתחייבה גלות?

ירד מעל עליית־התנור והתלבש בעוד הלילה ממלא את החדר. רחמים רותחים על שייבקה נכמרו בו לענותו. ינק יניקות עמוקות מסיגרית ה“מאכורקה” עד כדי שיעוּל צרוד, תחוח. יצא אל הדיר, החוצה, הביט ממושכות לעבר יער בורטניק, לעבר פרגונובקה… ושוב חזר אל החדר. ריח עובש וטחב טפח לו על פניו. “הבית בלי פיקוּח אשה הולך לאיבוד”… התהלך בחשכה אילך ואילך, נזהר שלא יהא נתקל ברהיטים, בכלים, מתיצב תמֵהַ, בחדול האורלוגין הישן וכבד־המשקלות לטקטק את טקטוקיו ומזדכר תוך כדי כך שבעיקר אין מה לשמוע בביתו ואין בו במה להיתקל, שכּן הוא מרוּקן ומשומם זה מכבר.. “הרוג אהרגך – גם אותך!..” זכר את איומי נסטור, וכרוצח מיער קפץ את שני אגרופיו כלפּיו – משמע, אמת הוא דבר־הרינון שמרננים אחרי מנוול זה… צדקה היא ששייבקה בתו לא נזדמנה באותה שעה לטחנה… היה צריך לבעוט בו אותו רגע בעיטה שירגיש בה – מבית אבא… אכן, היא בפרגונובקה. ולבו חם מגעגועים. ראשו נתלה אחרי חזותה המדומה. ניגש להסיק את התנור. ללהב האש של הקש המתלקח מפעם לפעם התלקחות עליזה נוח יותר להגות בה…

העבודה בטחנה לא היתה כשורה. חזר מבעוד יום הביתה, ולא נתן דעתו גם לניקוּר הריחַים, שנדחה זה פעמַים, ולא סבל עוד דיחוי. חזר במחשבה תחילה לבשל מרק של בולבוסין קלופים, שכּן זה כשבוע שלא הביא נזיד חם לתוך פּיו. החלונות המוגלדים כמו גם הכתלים מכוסי־הכפור הבהיקו בחוָרון מת עם בבואות האש המבוערת, כל העזובה השוממה שבביתו השרוּ עליו שממון שומם. נמלך בדעתו ובישל את הבולבוסין כמו שהם, בקליפתם. חום נעים קלט את אבריו. מאצל הדרך הגיע קול גוי שיכור מתרונן. קול שהתנדנד לפי הפסיעות הבלתי־בטוחות של בעליו. הנה נתנגף ונפל, מתאמץ אגב נזיפות־אֵם כפולות ומכופלות לקום ומתרונן שוב. מי הוא?.. גוי רחוק, לא משכניו. הוציר בולבוסין אחדים לפני גמר בישולם להשקיט את הרעב הראשון. אך כיון שטָעם טַעם שובע, כבדו אבריו, נתעצל, ניטמטם ונאחז בחבלי־שינה. פרזוּל ידות של דליי־פחים בדיר הטרידוֹ. אין זאת כי אם שייבקה היא שהביאה מים מן הבאר. הנה עירתה גם דלי־המים השני אל החבית. לאט־לאט כמתבדחת. המים, מדי נפלם, מפכפכים, מצלצלים,רוננים. ולמה תתבושש כה בדיר? ננער והדליק את העששית הקטנה על מנת להשגיח על שתי התרנגולות המתאבסות בדיר למענן. איש לא ענה. עששית קטנה זו נשארה פה בשלהבתה הקלושה באותו ערב אומלל כשהובילהּ לשם, אל אשפּות פרגונובקה… היתה דולקת מחרישה: “נר־נשמה”… נשמתו… “ואלה רצחוני”… על מה ועל מי?.. הורגי־נפשות…מרננים אחרי נסטור זה… אסטרטיה²⁹² של שודדים… גם דריקון התחבר לו… “אוי ויי! ואס איז?” פעמַים חזר המנוּול בהטעמה יהודית…

נפח בעששית, נתרגש, הסיט פאותיו לאחורי אזניו והתחיל מתהלך בחשכה אילך ואילך, זהיר שלא להיתקל ברהיטים, בכלים… “אוי ויי… זה אתה מורזא מבורטניק?..” באותה העוָיית־פנים, באותה קריאה משונה היה משהו יותר מחיקוי בעלמא… היה בה משל חזרה על זעקתו הנואשת של אחד יהודי… מנדל?.. נשימתו נפסקה רגע – “וגם אותך! גם…”

קול דמי אחיו נזדעקו עליו פתאום מן הלילה, מתוך יער בורטניק, זעקה גדולה ואיומה עד כדי להחריד כל תאי מוחו, להסמיר כל קילקי שערות ראשו. “מנדל! אחי שלי! על שום מה? על חטא מי?” יצא מן הבית וחזר, ושוב יצא ושוב חזר, נפל על זיז התנור, הצטנף, ננער, קפץ על רגליו. “גם…” טילטל עצמו על־פני החדר בחשכה לאָרכו ולרחבו מבלי היתקל שוב ברהיטים, בכלים… הוא כבר השיג השגה ברורהֹ: הבית נשתומם כולו, אמו ובתו יצאוהו וגם הוא כל עצמו לא נשאר פה אלא לרצוח ולהירצח… “מוּרזא מבורטניק?.. רק לו לבד נתגלה הסוד הנורא… רק הוא נקרא ונתחייב לגאול את דמו השפוך… כיצד? באילו אמצעים?..”

“פיציק!.. פיציק!..” נשמע לו פתאום קול מן החוץ, והוא, פסוּק־נשימה, מתח את כל כוח־שמיעתו – הפסיעות החורקות על־פני השלג נתקרבו, נצטללו, נקישות יד על הדלת: “פיציק, לךְ לךָ מפה כי הרוג נהרוג אותך…” הוא!.. המנוול!..

דחף מלפניו את הדלת בבת־אחת. נסטור כבר עמד בריחוק כמה פסיעות מן הדלת. נוגה הירח ולובן השלג שעימעמו על חזותו, טבעו בה גם איזו חדוּת כהה, חותכת, גורלית, וההצטחקות המחולחלה ומדושנת־העונג של שני האלמונים שעמדו, צִלָם משתרע לפניהם, הביעה איזו תקיפות שאינה עשויה להיפּגע. “שומע אתה, פיציק? אוֹחַ מצווח מעל גג ביתך… סימן רע לך…” ועוד לא עמד על הדברים, בשרו בשיניו וצוָחה חדה־ממושכה, כזו של אוֹח ממש, הפתיעתו כמעשה־כשפים אכזרי.

ניגש עם פנות הלילה לתקן בית־קיבול לקרדום ברפידת חמילתו. פרם את שיפּוליה, הקביל אל החור את עֻשפוֹ²⁹³ על מנת שיהא נקבע יפה ולא יתבלט בשעת הליכה, עיקם את דרכו אל מבואות ביתו של נסטור, ומציאותו החשכה של הקרדום החבוי בחיקו שיעבּדה את כל רמ"ח אבריו. האט פסיעותיו בתחום ביתו של נסטור. “סגוּר…” החליף אויר במלוא חזו אחרי שעבר על פניו.

“אורפינה!” קרא בקול לצד אשת חרמו של נסטור מדי היראותה בפתח ביתה הפתוח. “המנוול שלך בבית?.. בבית הוא?” חזר וקילקי־שערותיו סומרים מפני חשכת המסבך שבו הכניסתו שאלתו זו מבלי משים. "לא?..

“ויחטפנו פגע רע!” פלטה בגשתה אליו. “ראה, פיציק,” הוליכה את פניה מכוסי הצלקות והחבוּרות בחצי עיגול לכאן ולכאן, “ואין מציל, פיציק…”

אין מציל – כאילו הוסיפה תוקף להרהור שלפף פתאום את מוחו: “אילו נזדמן לי בשעה שהוא חובל אותה… הזדמנות יפה וכשרה…”

הזדמנות “כשרה” זו לא איחרה לבוא. וכרגיל, דוקא מתוך היסח־הדעת. בשל סוּפת־השלג הגדולה הוסחה דעתו ביתר עוז לפרגונובקה, לבתו… כל הלילה טרחו, התקוטטו, הפכו עולמות, רוחות ומכשפות פרועות… לעתותי־בוקר, ברפות שנתו, נחה דעתו. הבין שגם זו לטובה. סופת־שלג זו לא באה אלא להפריד בין כפרים לעיירות… להרחיק אלו מאלו – ופטור! מהיכי תיתי. בדיעבד, כך עדיף. תשכון לה פרגונובקה אוספת בתו ואמו באשר היא שם. אין בהלות ומוראות ואיומים מצד כל מיני “מכנסים אדומים”…

השקיף בקורת־רוח עם בוקר, מדי גרפו את גיבובי השלג מלפני ביתו, תעלולי־הרוחות: מגבב לו אחד תל ובא השני ומנשבו על מנת להתחבר לאחר ולגבב בכוחות משותפים, מרחיפים אבכות לבנבנות, כוילאות־קסמים, למרחוק, מסמיאים את עין המרחביה, משבשים את הדרכים… אין יוצא ואין בא!.. בטלה ושבת לעולם שלא מן המנין… בימי־“הפיכה” כמו אלה נוהגים היו בביתו באפס מעשה, גם בטחנה, שהיו עושים מעין חג וקלֶנדה…²⁹⁴ צחוקה המצלצל של שייבקה, חפציותיה… ורגש של בדידות מאין כמוהו תקפוֹ פתאום, התעטף בחמילתו והתחיל כובש לו דרך לצד ביתה של הואסיליכי, אשתו של זקן־הכפר המנוח, ידידת־ביתו ומקורבתו מאז, על מנת לישב את דעתו קצת בשיחות של מה־בכך תחת קורת ביתה נסוּך החום והשלוה עם איקוניותיו הקדושים שבקרן־זוית… הנה היא הולכת לקראתו, מזמינה אותו בתנועת־יד מרחוק, בוססת את השלג בהכשלה – “פיציק?..” ובהעבירה אות הצלב על עצמה נטתה פתאום בחפזון הצדה, לעֵבר ביתו של נסטור מוּרזא.

הטיל את עצמו אחריה. השלג נתגבב, נתעבב, הכשיל. קפץ דרך משׂוּכת־הקרשים.

“ארצחך!” נטרף קולו הממותח של נסטור מבעד לצריחות איומות ומחרידות. “הצילו! הצילו!” וכל ישותו הופנתה בבת־אחת כלפי הגוִיה המרוטשת שהתחבטה תחת מגלב־חובלים. רק כדי לשחררה מעינוּייה, השליך את נסטור שהיה חובל בה, ממנה והלאה. לא נתן דעתו למה שהוא עושה ושלא קידם את הסכנה הנשקפת לו עצמו. השעין את אצילי ידיה וסייע לה לעמוד על רגליה; השיג במוחו המבלבל, מדי התפתלה, שטופת־דם כולה, צונחת וגוררת אחריה את הספסל שמאחוריה, כי מחלפת־שערותיה מהודקת אל כֶּרע הספסל שלא תשתמט ולא תברח. התחיל מתיר בידים רועדות את הקשר המפותל. “גם אתה פה, איואן?..” גמגומו של זה הוּחרש ביללות התינוקות שבקעו מעל עליית־התנור. קולה של אורפינה נחבא פתאום, עיניה נזדגגו. “הא לך איזמל, פיצי, ותתיר את הקשר…”

“טאראס, זרוק לה מים בפניה…”

“נסטור, נשתגעת?..”

“ארצחהו־הו!” התפתל נסטור במלחצי־זרועותיהם של איואן וטאראס שהוא מכונן את אגרופיו כלפי פיצי.

“הנח, מטורף שכמותך!..”

“הינחם, מוּרזא…”

פיצי זכר אחר־כך את הרגעים הנוראים האלה, כשעיניו בולעות בצמאון את מראה הרוצח, הרוצח הוַדאי – ברגע זה נעשה לו הכל ודאי. אכן, משונה הדבר! בכל כובד המועקה והעינוּיים הנפשיים שנגרמו לו על־ידי הכרת כשלונו ואבדן רוחו ברגע המכריע, כששכח לגמרי על הקרדום שבכנף חמילתו, – חפץ לשכוח אותו! – בכל זה התחיל מחלחל גם איזה רגש של סיפוק משונה: אותה שעה נקלט מעשה הרצח ביער בורטניק בהכרתו, כעובדה שאינה מוטלת עוד בספק. מראה התפרצותו של נסטור עד תומה כמו הצמיח לו למעשה־הרצח במנדל צורה, חתך לה הבעה מפורשת, המציא לדמיונו הנזעף והמורעב מזון מאוד מורעל אבל מאוּוה… אין זאת כי אם גם הוא נקשר לגזעו של איזה אילן… התחבט… “נסטור!? מוּרזא מבורטניק!.. אנוש כערכי מתמול ומשלשום…” פניו מחוצים… ולאחר… הפרטים הקפיאו את הדם בעורקים, שיוועוּ עד לב השמים. זרעו אימים בכל הסביבה. התזת ראשו המנוול של נסטור מן המארב שוב לא הניחה את הדעת. היה רצון אחד: להוציאו להורג קבל עם… לקול רעם פעמונים בבית־היראה… אמנם ניטל אלוהים מן העולם, וגם מלך ניטל, אבל פיצי האמין, ובאמונה זו נאחז בכל לבו ונפשו – יש ויש תקיפוּת לקהילות־הכפרים, יש דין ודיין בבורטניק!

ברם, מעט־מעט נפקחו עיניו לראות את הדברים בבורטניק כהוָייתם, הפקרות ופריצות חוגגות את ההילולה. בעלי־אגרופים מבעיתים את הכפר, מסממים בסתר את בהמתם של מתנגדיהם, מסתבאים, מתקוטטים, מתקטלים. ויקירי־הכפר – מהם פוטרים את עצמם בתנועת־יד גרידא, במשיכה בכתף: “בושת לאמם!” “חיבָּה צ’שוֹ?..”²⁹⁵ ומהם גם נותנים תוקף להם, מתחנפים, משחדים בריונים בכוס “סאמוגון”. מעשי־מעילה וגניבות בקואופרטיבים, קריאת מדריכים ורואי־חשבון מדימוב ובחירות חדשות ושוב מועל כפּיִם, קולות שתויים ויריות וצרחות פראיות מתוך הלילות החשכים, מעשי־אונס מכוערים, פריצת כל גדר של בושה מצד אלמנות המלחמה, – אללי, גם אדמת הכפר כפרו, כולה עקובה מדם, מלוכלכת בחטא!

ושוב חזר הביתה בשעה מוקדמה. ביצבצה איזו אי־מנוחה לביתו הנטוש. הוא רואה בחוּש, שהוא מוקף שונאים, שונאים גלויים ועוד יותר – נסתרים. על מי יבטח? הם הכלל, והוא היחיד. עשה את דרכו על־פני קרח הנהר, והרהורים קשים מכרסמים לבו. בורטניק היה מקום־מולדתו ומקום־חייו. חלחלה אחזתו לרעיון של עקירה מן הכפר, שבו הושרש – שמחוצה לו אין מקום לו בעולם. ברעיון זה נאחז, ונשאר לבדו בכפר כשנעזב מאחיו. ברם עכשיו התגנבה אל לבו איזו הרגשה משונה: כלום הוא מושרש כאן באמת? כלום לא צדקו שכניו, שיצאו את הכפר והלכו אל העיירה? הרי אם היה מושרש כאן, היה זה לא בזכות ישיבתו לבדו, כי אם בזכות שכניו המעטים, שאותם לא אהב ושתמיד חשב, כי בשלהם כל הצרות. – ברם הם, עם ה“מנין” שלהם בשבתות ומועדים, הם עם דרכיהם ומנהגיהם ונימוסיהם, לרבות גם דברי הריב והתחרוּת שביניהם, – הם שהיוו את השרשתו כאן, ועם נישולם וצאתם נתקפח גם הוא…

“הצילני, פיציק!” נצטהלה פתאום אי־מזה לקראתו “שקצה” משולהבת־פנים מדי התחלקלקה שובבות על־פני גליד הנהר מתחמקת מאחד הזאטוטים שהחליק אחריה.

“הצי־ל־ני!” נלפתה היא אליו דרך צחוק עד כדי הלחצת קרדומו המוצנע אל לוח לבו.

“אירינה?!”

נתבדר מצחוקה הרוה, מהחום השופע מפניה, מבין כנפי פרוָתה שנפתחו פתאום והסביר לה פנים.

“ומתי תשוב אלינו שייבקה, הירקרקה שלך, פיציק? אני מתגעגעת עליה…”

עמד גם אחרי שאירינה זעה והחליקה, בלוית ה“שקץ”, ממנו והלאה. נפקחו עיניו פתאום על הסביבה. השמש השוקעת אל מעֵבר לבית־היראה הציתה כמה וכמה זגוגיות בחלונות הבתים שעל החוף, מהן לוהטות כלפידי־אש, מהן מכסיפות קרות ככוכבים גדולים, מבהיקים צלבי־הקרח, חצובים נאה לכבוד חג־הטבילה²⁹⁶ מתגוונים כגזרי־הבדולח… שלג, דומיה ושלוה… רק שנה אחת… אשתקד… גם היא החליקה פה… פה להטו פניה המתוקים… אל אשפּות העיירה השליכהּ בעצם ידיו… בתי!.. זע, זעֵף ומעונן, על מנת להמשיך דרכו. ושוב עמד. דומה, אי־מזה כמו נשמע לו קול נפץ קרח דק… ותיבקע מתחת לרגליו ויפּול ויטבע… אילמלי בא עליו הקרץ פתאום היתה היא… דברים בטלים!.. עוד אותו הקרקע מתחתיו… הקיש הוא פתאום בעקב מגפו על הגליד המוצק ויסוב ללכת בצעדים מאוששים הלאה… יש יום ובתו שוב תחוג על־פני הנהר הלזה חוגים מרווחים, תתחרה בגלישה עליזה עם גלשני הכפר ובשובה עם הערב הביתה, עיניה – אש ופניה ורד בלבלובו… לא ולא! הוא יעמוד במלחמה!.. ואפילו עם כל כפר כולו!..

אכן, לא ארכו הימים והלך־רוחו המתחזק נתנסה בנסיון חדש: חילות נסוגים בכפר. טימופיי זוזוּליא העירוֹ טרם בוקר להזהירו על כך בשמו של ואסיל חאראפאק, וגם נטפל אליו בדרך אל הטחנה. שאלו ממנו, מואסיל, מספוא וגם יהודים תבעו – הן בעלי־ממון והן בולשביקים “ההולכים פה בראש הקומוניה”.²⁹⁷ והוא, ואסיל חארפאק, שיגרוֹ אליו במיוחד להזהירו שמא יינקש בלשונו…

אותה שעה הבין שוב, כי יושב הוא על עקרבים, ומי יודע אם כדאי לו לעת כזו דוקא להפקיר את ביתו. אמנם חזקה על ואסיל חארפאק שלא יחלל ברית־ידידים עכשיו, אבל גם חוץ ממנו הן רבו שונאיו פה ומה אם יתנכלו בביתו לשלחו, מתוך האנדרלמוסיה, באש?.. ניבא המנוול וידע מה ניבּא: "פיציק!.. אוֹח נצטווח על גג ביתך… סימן רע לך!.. אש רעה נתלקחה בעיניו בזכרו את המימרה המלאה איבה יוצאת מפיו של המנוול.

בינתים והפשרת הקרח, ענין שהיה מהווה מדי שנה בשנה מאורע חשוב כל־כך בחיי הטחנה וגם בחיי כל הכפר כולו, התחילה נותנת אותותיה. התחילו מבַצרים את הגשר באבנים ובזבל כדי לקדם את הסכנה. לימים מעטים היה הכפר מאוחד במלאכה זו, והרוחות שקטו מעט. אך הנה התחילו מסתמנים על־גבי הגליד אי־פה־אי־שם בהרות מימיות, כהות, הבהיקו שלוליות, גאו, רחבו, התלכדו, היווּ אגמים, מעין נהר בתוך נהר. והעינים צהלו למחזה, בהתקיף מי־איתנים את הגלידים הכבדים ומכובדים, ובהסיעם אותם ממקומם. באו אנשים ונשים, זקן ונער, אמהות עם עולליהן בחיקן, כנפי פרוותיהן משוכות כלפּי מעלה להליט אותם, את הפּטיטים, ולהגן עליהם מפני הצינה. כמו בכל שנה לעת זו הפקיע פיצי את עצמו גם עכשיו מביתו כמעט לכל ימי ההפשרה. אחרי שהפקיד את מפתח המנעול הנתון בחחי דלת ביתו בידיו של קוּקוּרוזניק הזקן היה יכול לגייס את כוחותיו כולם להגן על הטחנה מפני פורענות הגלידים, שהרסו אליה.

ושאון תהלוכת הקרח בינתים גבה והלך. גלידים התנגחו זה בזה, סאנו בדומית הלילה, נתקלו בעמודי־הבצרון הקבועים בקרקע הנהר לפני הסכר ונופצו, שוסעו, נרתעו ונחבטו שוב אליהם. מעוּזים שעמדו עמידה שוקטה ובוטחה, מוכנים לכל פגיעה, כאילו שידלו את הטוחן: רשאי אתה, פיציק, להיכנס אל אחד הבתים ולנמנם שעה קלה.

אכן הוא לא עזב את הנהר, שהיה חביב עליו ביותר עם שאון השתפכותו העליז. לאורך הנהר עמדו בני־הכפר הללו משקיפים בעצלתיִם, הללו, מכמרותיהם בידיהם, להוטים אחרי דיגה במים העכורים, והללו מסיעים אל החוף אילנות, קרשים, מסגרות של חלונות, כלים וחפצים הנישאים על־פני השטפון. בינתים היום מתאפלל והולך, צינה לחה חודרת עד למוח־העצמות ומדי עמדו לו ככה בסירה יחידי, מפריד ומסיע בכשיל־הברזל שבידיו את גלידי־הקרח מעמודי־הבצרון והלאה, נשא פיצי את עיניו והשקיף על המערבל הזועף וסואן לכל מלוא העין, בעוד שהערפל מלכד אותו עם האופק העמוק ללא קצה ותכלית. נזכר בסיפּור המבול מן החומש שלמד בעודו נער, וחשב שאמנם מבול הוא העומד להחזיר את העולם לתוהו־ובוהו, – והיכן התיבה שתציל?

עייף ומתנדנד כשיכור שירך את רגליו הביתה. המולת הקרח קראה לשוב, אמרה להטותו מדרכו את המנוחה תחת קורת ביתו, על עליית־תנורו. אך הוא שאף לחמימות ומרגוע. העייפות סיכסכה בנעימות את מחשבותיו. עם הפשרת השלג ישיג שיבוּטות חיות מן הבוּג וישלחן להן עם הזדמנות טובה… עם פרישת־שלום והודעה, שעל חג־הפסח, אם ירצה השם, יבוא העירה…

כשאפוֹ חמימות־בית, שאף עתה את העיירה עם יהודיה הזרים לרוחו. פגעי החורף, הבדידות שהלכה וגדלה, רוח האיבה הסתומה שתקפה עליו משעה לשעה – עקרו אותו מעט־מעט במחשבה ממקום זה, שהיה דבק בו כל־כך. במחשבתו עמד איתן להחזיק מעמד בכפר־מכורתו, על אף כל צר ואויב, אבל בה בעת גם חתרה הכרה אחרת חתירה אחרי חתירה תחת ההחלטה להחזיר לכאן, עם בוא האביב, את אמו ואת בתו מן העיירה. וכשנתקרבו ימי החג וראה את עצמו קרוי לבצע את מחשבתו, נרתע אחורנית כמו מעל פי בור פתוח. ביתו, קן־מבטחיו כל ימיו לא היה עשוי לקלוט את בתו, את החיים היקרים האלה, שאותם חפץ לשמור אחריו. על קרקע אבותיו, שעליו ישב לבטח גם בימי הרעה האלה, לא היה מקום עוד לאמו ולבתו – דוקא “אשפּות העיירה” המציאו להן את הרוָחה… ובהתכוננו עכשיו לבוא לעיירה על החג היה כמו עומד לבקש את יהודיה, שנואי־נפשו, להמשיך את ההשגחה על בתו היחידה ולהשיב לו טובה תחת קללתו…

בלכתו הסתכל ממושכות באילנות האביביים, שהתנענעו בערפל הלבן, ושוב חם לבבו בקרבו. ובשבתו בבית, מקשיב לרוחות המיללות בארובה, שוב היו ניצוצות מסתכסכים בעיניו. האיך? האני אברח?.." התקומם בו דמו. “אברח כאחד גנב?.. אל מי?.. אל חיים־בּר זאק?.. בעיירה המעופשת?.. לא!” התחיל מתהלך על־פני החדר הנה והנה. “עוד שבוע־שבועיִם והם יתנו אותותם גם פה… הם יבערו את הרוצחים… נחיה ונראה… רוחות מנשבות… משברחה אורפינה עם הילדים ממנו אל אחיה לזוודיווקה, דעתו של מוּרזא נטרפה עליו לגמרי. בכפר ידעו, שהוא עמד בראש חבר־מרצחים, האורבים ליהודים בדרכים. התנפלו שלשום על איזה מוסד בעיירה ליד דימוב. רצחו יהודי בדרכם אתמול לבורטניק… הוקיעוהו על עמוד טלגרפי… כלום גם לא הוא, פיצי, ישא בעוון שפיכת־דם זו – הוא שהניח לו להשתמט ולא פגע בו בשעת־הכושר. פעם אחת – מילא, ליד האפרכסת בטחנה עדיין לא הכיר בסוּרו הרע… אבל אחר־כך… ליד אורפינה… להצילה מידיו נבהל, בעוד שבתנופת־יד אחת היה יכול להציל גם אותה וגם כמה נפשות אחרות… וכיון שהיסס, שלא עשה מה שהוטל עליו, הרי הוא החייב במיתתן… ‘קבל עם’ הוא רק רצה שיוציאוהו להורג… חוכא ואטלולא!..”

מוחו נלאה מרוב עבודה. הצטנף על־גבי זיז־התנור מתוך נטיה לנמנם. פתאום נדמה לו שוב, שהוא מבחין פרזוּל ידוֹת של דלי בדיר… שייבקה מערה מים מן הדלי אל החבית…המים מפכפכים, מצלצלים, רוננים… ומדוע תתבושש… הוא קפץ בעינים עצומות למחצה מן התנור ומיהר אל הדיר. כאן נצטללה עליו דעתו רגע. היתה חשכה ודממה נלחצה את הקיר. אך מתוך הדממה קלטו אזניו פתאום יבב קולני, ממושך, קורע־לב… הוא יצא במנוסה החוצה. מתוך החשכה הבחין מבטו המטורף מַקוֹר אפרורי, עיגולי־עינים גדולים, שהצהיבו איומות מפינת הגג.

“אוֹח?…” הוארו פתאום חריצי מוחו האפלים. “לא, זה הוא, המנוול, מבשר הרעה. זהו, הוא חפץ להפחידני, לגרשני מכאן, בטרם הלם קרדומי את ראשו הפושע… עכשיו אני יודע, שאין לי מה לעשות בפרגונובקה – שכאן…”

ובעלותו על זיז התנור, מישש בחשכה את קרדומו, ובלטפו אותו בידו נפל לתוך תרדמה עמוקה.

מ. שלושה קוים    🔗

“איפה… מי?.. מה?..”

“מה זה רצים, מה?..”

“ה’קאדֶטין'…”²⁹⁸

“מ־ה־ה?…”

“על יציע ההיסב אספר לך… ‘חוֹר חֵרש’…”

“…וֶלוֶל!..”

“…משלחת…”

“הוא אצל קורבּאטוֹבה?…”

“אצל שפּאציר!..”

“… קח את היל־ ־ דים אתך!..”

“מ־ה זה רצים, מ־ה?”

“לכא־אן! לכ־אן!..”

“מ־ה־ה?..”

“החור החרש”, יחזקאל הכובען, שמבין פתח־ביתו הפתוח למחצה לא יכול בשום אופן להציל תשובה ברורה על שאלתו התכופה: “מה זה רצים, מה?” עבר סוף־סוף את המפתן ובהאהילו בכף־ידו מעל לאזנו הימנית, חזר לתוך חלל האויר:

“מה זה רצים, מה?..”

אבל תשובה ברורה כבר לא יכלה לבוא. השוק הלך ונתרוקן. נשקפו רק נקניקורים ונקניקורות מספר מאצל סרידיהם ושלושה־ארבעה איכּרונים עם דאנילו “מוחמד” בראש, שעמדו מקופלי־גו ונתוני־ידים אחת בשרוול אחותה, במתוך התבוננות של מה־בכך, ליד מצבת הכנסיה… הופיע איזה יהודי מאוחר עם שני ילדים נשואים באלכסון תחת בתי־שחיוֹ, ילד לבית־שחי, ועבר; התחבטה ליד מבואת הביבליותיקה איזו עלמה בשמלת־“שַׁנטקלֶר” צרה כתרנגולת כבולת־הרגלים ונעלמה; והנה נפסק גם קול הגזַרקַש של נפתלי מונצ’ר ודומיה וריקנות השתררו מסביב.

השתקתקות העגלות המבורזלות שעלתה ונקשבה מעל־פני מרצפת הדרך ה“בורטניקאית” המרוסקה ועקורה, הלכה והצטללה, שעטו פרסות קשות, התבדר קול נוגשׂ צווחני:

“עמוד!”

מתוך רחוב ה“אנצ’יליכי” גח פתאום רכּב חבוש מצנפת־עור־כבשים שחורה, הקיף את חומת הראטהויז וידהר אל עבר המַזוּריבקה, ביצבצו העגלות הראשונות במבוא השוק, נתגלגלה טאצ’אנקה²⁹⁹ שמקלע “מַכּסים” הזדקר מאחוריה ושׂירכה דרכה אל עבר בית־הקהילה.

שני בני־אדם, שאחד מהם, בעל־בשר, היה לבוש באדרת “רוֹמַנוֹבית” והשני – בתלבושת עור שחור, מן המגפים עד הכובע, ירדו מעל הטאצ’אנקה ועלו בכביש המסדרון שנפתח לפניהם לרוָחה בו ברגע על־ידי פייבוש השמש.

“מה כאן?..” נשם בכבדות בעל־הבשר וסקר בעיניו העגלגלות פעם את ר' ניסן דיין ופעם את שאר הנאספים שישבו ועמדו בערבוביה.

“?..” הוציא הוא פתאום את אקדחו והניחו על השולחן בתנועה כזאת, כאילו זה היה כרטיסו הפרטי העשוי להציגו לפני הקהל.

“ה’ראדה'..”

“ה’קהילה' הפרגוֹנוֹבקאית…”

“מ־ה?.. מה זאת, טאנאסיוק?..”

“ראדה – מועצה,” ביאר בעל תלבושת־העור רוסית, “מועצת ה’קהילה' שלהם…”

“נבחרה, פאן אטאמאן, על סמך חוקי הרפובליקה האוקראינית…”

“ממ… ‘קאגאל’…”³⁰⁰ צנח בעל־הבשר על כסא־המסעד ומבין כנפי אדרתו ה“רומַנובית” שהתפשלו כלשהו, התבלטה כרסו הרחבה, “אתם שליטים על העיר?..”

“אנחנו, פּאו אטאמאן, נבחרי העדה… וממילא…”

“שליטים אתם על העיר־רר???..” הרעים פתאום ה’אטאמאן" בקול מורם־צרחני כל־כך, עד שכל הנאספים קפאו במקומותיהם ופעמון הניקֶל שעל השולחן נענה בצליל־הד חרישי־גוֹוע.

שליטים אנחנו על העיר!.." נטפל סולומון אל ה“אטאמאן” מבלי אשר ראה אותו.

“אם שליטים אתם על העיר… אם שליטים אתם על העיר – שפיר!.. אנו באים מאותו מקום… מה שמו של אותו מקום, טאנאסיוק?..”

“דוּבּרוֹבצי…”

"כן, דוּבּרובצי… חתכנו שם ז’ידים ככרוב… לקומיסַרים הז’ידים לא נִתֵן חנינה… וגם כאן – הברירה בידכם… מוות או חיים… חיים – צריכים אתם למלאות תחילה שלוש דרישות אלו… שלוש…!

ובחטפו מעל השולחן עפרון אדום, שירטט בו על־פני המפה הירוקה קו לכל דרישה:

1. להוציא אלינו את הקומיסרים שלכם עם המקלעים וכלי־הנשק עד אחד (קו); 2. להכניס אל המַטה מאה אלף רו“כ קונטריבוציה³⁰¹ (קו); 3. להכניס אל המטה מאה זוגות מגפים חדשים (קו). וכל זה –”

נפתחה הדלת ונטפלו בזה אחרי זה קאזימיר קאלינקא, אנדז’יֶנקו, לֶווקוֹפַּאס, קלימֶנקו נושא־המכתבים, מאני מילגרוים.

“הנה באי־כוחם…” תיקן רפופורט את משקפיו שגלשו קמעה על־גבי חטמו.

“במשך שעתים!.. וָלא,” נטל ה“אטאמאן” את האקדח בידו ובהחרישו רגע קט ניפנף בו בחלל האויר, “בנפשכם אתם!.. בנפשכם!..” הוסיף הוא ויסוב לצאת מן הבית. “אבן על־גבי אבן…”

מבין הפתח הפתוח, שאיש כבר לא סגר אותו, הצליפה פתאום צוָחה היסטרית מרוחקה, נקשבו צעדים קשקשניים־חטופים מעל כבש המסדרון, אילו מהנאספים חרדו אל החלונות וסולומון נבהל לעזוב את הבית.

“… בבקעת השפכין…”

“…ברחוב האנצ’יליכי?..”

“הורגים את שמואל…”

“הֶ־ ־ ניך!.. הֶ־ ־ ניך!..”

מבעד שלושת קוי־אש מתרוצצים ניצנצו קוזאקים בודדים שהתדפקו פה ושם בתריסים ובדלתות, שפעת קוזאקים וסוסים ליד הבאר של נאדזלסקי, והוא ירד חיש בכבש המסדרון, היטיב את מגפו המעוקם ויסוב לרוץ במורד השוק, נתקל בפינקלשטיין הרופא כשהוא עומד, עם מטלית־הבד של “הצלב האדום” שעל שרווּלו, לפני איזה רכּב ומתאחז בפרומביה של סוס ופושט את מגפיו מעל רגליו, באיזו אשה מצווחה ומחזיקה בקוֹזוֹרֶז ומושכתו אל עבר המבואה הקרובה, פסח עליהם וירץ הלאה. בהתיזו רפש מתחת רגליו, נתקל בשורת העגלות שדירדרה למרחוק, ברכּב שדהר דהור ושוב ונגשׂ בה בקול, קפץ דרך השורה ויט אל עבר הערבוביה שהתגוונה־התפתלה באחת מן המבואות ושראשו המגולה של “יהודי־וחצי” ריפרף מתוכה.

“… לאט לך עכשיו… לאט,” כבש את פחזותו איזה כוח מבפנים ובלם אחורנית כאשר ייבלם במתגו אחורנית סוס פרוע על עברי פי בור.

“בחורים!..כאן לא דוברובצי…” הפקיע הוא מבלי משים את אקדחו מתחת מחגורת מכנסיו ושיסע בו בכל אשר מצא…

החרצובה הותרה לרגע, ניצנצו פניו המגואלים ברפש ודם של שמואל, עוד שנַים־שלושה פנים מחוּצים – פרצופו המגושם, חיתוך־דיבורו הגויי, סגינו והאקדח שבידו הטילו, כנראה, לרגע קט מבוכה בלב הקוזאקים, הפתיעו, וכל העינים הוסבו אליו.

“כאן מוצנע מקלע…”כאילו הצטדק אחד מהם בהראותו על הבית הסמוך פרוץ הדלת והחלון. בני־אדם הגידו לנו!.."

“הוא ז’יד…” נעץ בו מבט דרוּך קוזאק אחר בעל פנים סגופים־כרכומיים שצוארון כותנתו הנפרם, אשר מתחת לסגינו הפתוח, חשף חזה מזוהם.

"ז’יד!.. הדריך אליו את מבטו גם סולומון ושני המבטים התנגשו יחד, נרתעו לאחור נתרפרפו ונבוכו, כאילו לכל אחד מהם נתגלה דבר־מה בחברו, שהיה סמוי ממנו עד הנה. וסולומון שאל:

“הכינים אכלו את בשרך במלחמה?”

“אכלו…”

“!..”

“וגם את בשרי אכלו… מה אתה רוצה?..”

“הא, שמואל!..” נטפל משה גיבֶּל עם דלי מים ואלונטית.

“מאכורקה… אִמך!”

“בוא עמי ואתן לך! נחמיה!..”

“ה־ ־ ניך!.. ה־ ־ ניך!..”

“גוא־לד!..”

“נחמיה!.. בחורים!.. לכו עמו ויתן לכם מאכורקה לעשן… וגם לאכול…”

“גוא־וא־ל־ד!..”

וכאשר הסבו האנשים את עיניהם, כן נדהמו, כי היתה התמונה שצפה מנגד מאוד משונה: בתוך חבילה של קוזאקים התלבטה איזו דמות עטופת־לבן, שפופרת־פחים רחבה הגיחה כפעם בפעם על־גביהם ונעלמה ואיזו אשה פרועת־שׂער השתרעה לאחוז בה ולא יכלה.

“גוא־ל־ד!..”

“…אמך!” נתפעל אחד מהקוזאקים, אשר ניגב את פניו המחוצים באלונטית הרטובה שבידי שמואל, וירק מבין שיניו.

“נלכה!..” קרא פרום־הצוארון אל חבריו.

“לך עמהם, נחמיה…”

השפופרת הגיחה עוד פעם והתחמקה פתאום מתוך החבילה, השתערה האשה פרועת־השׂער לרוץ אחריה ונשארה ממנה והלאה. הדביקה אותה הדמות הלבנה ושניהם עמדו והתנשמו והביטו זה בזה חסרי־ישע כמיותמים.

"משה־איצי!.. משה־אי־צי!.. קרא סולומון אל הדמות הלבנה ורמז לה בידו שתרוץ אחריו. “לכו עמו, בחורים!..” הפך הוא עוד פעם את ראשו ויסוב לרוץ הלאה – הוא רץ במהירות כזאת ובכיווּן כזה, שהיה בהם כדי להקדים את הקוזאק ולגדור ארחוֹ.

“הנח!..”

הקוזאק נפתע, זרק את תיבת־הגרמופון עם השפופרת לארץ ויברח, הפך עוד פעם את ראשו אגב הצצה של כלב, שעצם שמנה נטרפה פתאום מפיו, ונעלם, הבהיקה גלימת־הסַפּרים הלבנה של משה־איצי, צצה האשה פרועת־השׂער:

“הוי!..”

“סו־לו־מון!..” ברחוב האנצ’יליכי.." נטפל אי־מזה חטוף־נשימה, זיידיל ציביליובסקי…

“פתחו!” התהלם מי־שהוא בכוח באיזו דלת סמויה מן העין.

“אין לי עזרה בשבילך!.. שובה והאכילם… תן להם טבק לעשן…”

“סו־לו־מו־ן! ארטיום מחפש אותך…”

“איזה ארטיום?..”

“פתחו!”

“בניצב־הרובה… אמם!..”

“רוץ ואמור להם שיתנו לאכול ולעשן!.. אין מדקדקים עם גייסות, אין מדקדקים!..”

קול־נפץ אדיר של זגוגיות הרעיש את האויר. עלו קולות עמומים של ילדים, ביצבצו בזה אחרי זה קוזאקים פראי־מראה, השתרעו אל תריסי־החלונות המוגפים, אל הדלת, איזה קוזאק בבֶשמֶט קאוקאזי וב“קוּבּאנקה” לראשו עבר מתריס אל תריס וכאחוז־שגעון הכה בהם בניצב־הרובה בכל חמת־כוחו.

“הרי־לך!.. הרי לך!..”

“ספסרים גרים כאן…” נתן לו תוקף סרגיי קובּאץ…

"בחורים!.. קרא פתאום סולומון וצמרמורת קרה שהיה בה דבר־מה ממגע־המות, חלפה את קרקפתו. “מה חפצכם?.. הגידו לי…”

אותו רגע משכוֹ מי־שהוא בשרווּלו – ארטיום!.. הוא הזמינוֹ, מתוך חיוך קלוקל, להביט על הרכּב שעמד על־ידו:

“מה זאת עשיתם?..” נתעקרה צוָחה מגרונו כמעט בו ברגע שפאווליוּק נתגלה לעיניו…

“כ־ך!..” חגגו אילו קולות עם נפץ הדלת שנפרצה ממסגרתה ושנתלווה בהתפרצות צעקה מתוך הבית.

“תיכף… תיכף…” נתקטע קולו של פאווליוק, “תיכף יבוא הכל על מקומו בשלום…”

ותוך כדי כך הוא הוציא מתחת בית־השוק של אנפילת־הלבד של מגלב מזופף והזיז את סוסו כלפי בעל הבּשמט.

“אי קוזאקים,” קיבל קולו צלצול זר, “מַרש אל הקארפוֹבקה!..”

“פידלֶסניק…”³⁰² מילמל אחד מהקוזאקים בפני עצמו.

“פידל־סניק?..” הרתיע פאווליוק את סוסו והתחיל מכה פתאום במגלב שבידו על גבו וראשו של הקוזאק. “פידל־סניק?.. – פיד־ל־ס־ניק?..”

"מַרש אל הקארפובקה!.. פקד על יתר הקוזאקים שהתחילו משתמטים לכל עבר. “מַ־רשש!..”

הוא תיקן שפמו הדלול ונעקר ממקומו ובדהרו פרא על־פני רחובות פרגונובקה ומבואותיה הטיל אל תוך חלל־האויר קריאות בליסטראות:

“נאליוייקאים!.. פּרטי־זנים!.. אַל תשמיצו את הרפּובליקה האוקראינית!.. אל הקארפובקה!.. אל הקארפו־ו־בקה!..”

מא. באישון לילה    🔗

“אה, נבלה, ימח שמה!..” הסמיך את עצמו פייבוש אל כותל הכיריִם וחיפש בכפות רגליו המפוזמקות אחרי מקום שאינו מצונן. געה כלב ביללה, כאילו קץ כל בשר בא… "עוד פעם: כמה אמרתי?.. שלושים אלף במזומנים… אה, נבלות, ימח שמן!.. רובצים הם בתקופת־אדר זו בבצות העיר ואין להיפּטר מהם… במקהלה!.. במקהלה!..

אל הכלב שהיליל במבואה הסמוכה הצטרף שני, שלישי… רגע וכל עדת הכלבים שבתפוצות פרגוֹנוֹבקה ושכונותיה ניעורה. החרידו את דומית הלילה נביחות קהות ונביחות צלולות, נביחות חטופות, מן השפה ולחוץ, ונביחות ממושכות, שוממות, כפריות… אותו קול עמום של סחיבת־עגלות שגוּנב אל פייבוש רגעים מספר לפני זה שקע לגמרי. מאחורי הכותל של חדר־המשרד הגובל עם ביתו של זוסיה החייט, ניעור תינוק והתחיל פועה, ואמו הניעה במהירות את עריסתו:

“אה, גוזל!.. אה, אה, פטיט!..”

“עוד פעם,” התעקש פייבוש להמשיך את חשבונו. “שלושים אלף רו”כ במזומנים… טוֹל וצרף אליהם עשרים זוגות מגפים שגם הם עולים לערך שלושת אלפים רו“כ, הרי לך – שלושים ושלושה… נמצא שבמחיר מיני שלושים ושלושה אלף סחבות… דברי־הבאי אני אומר!.. והשוד בבתים פרטיים?.. והחלונות והדלתות המנופצים?.. והמגפים שפשטו מרגליהם של סתם בעלי־בתים?.. הן כל זה מצטרף לחשבון גדול… ובכל־זאת… ובכל־זאת… אני בשלי: מציאה גדולה… כזו שנתגלגלה מיד גנב… וכי קלה זו בעיניך? חתונה כזאת!.. ולמרבה ה’שלים־מזל' יוצאים חמישה־ששה ממזרים ומתקוממים להם… להידאמאקים… למלוכה… תיתי להם שעססום כתפוחים ייניים… כגמולם לקחו הממזרים… הלא כפשׂע היה בין העיר והמוות חלילה… והערלים המקומיים?.. הר' טרנוּשקוֹ?.. הר' קובּאץ?.. חכם מחוכם הוא רפּופּורט… קאלינקא ולווקוֹפאס – הוא אומר – מתחילה גם הם דיברו בלב ולב… מבעד החוטם… מה חשבו?.. חשבו: ישדדו את החנויות היהודיות ויהיה הקואופרטיב שלהם האחד ביריד… ורק אחרי שראו, שסולומון עשה שלום עם אותו ‘סוֹטניק’, נתרככו… נתרככו כטינופת… ‘אנחנו והעיר אחת…’ וגם פדוֹטוֹב בא… וגם אדאמוביץ' הלבלר בא… קומֶ־דיה קומ־דיה!..” התמוגג פייבוש מנחת־רוח. “כדאי היה להסתכל בו, בלבלר… התעטף בסודר אשתו – ברוך הבא!.. ‘הוא לא יתן שיעשו טבח ביהודים…’ מיני דיבורים – עפרא לפומו!.. בין כך נפל לו זוג מגפים חדשים בחינם… כל אחד מהם עשוי למצוץ את דם־התמצית מהיהודי… אדאמוביץ' זה, בלי גוזמה, כבר קרוב הוא לששים… דברי־הבאי אני אומר!.. – כבר קרוב הוא לשבעים… עוד פעם: לשבעים… כשנעשיתי שמש בקלויזל הקצבי, הוא כבר היה מלבלר בבית־הפקידות… נשתתקו הנבלות… נשתתקו… שש!..”

קול סחיבת העגלות עלה שוב, נחבא רגע כאילו בא במו ארב והתפרץ פתאום בדרדור תכוף שקריאה אפלה, פרועה ומבשרת־רעה ניצחה עליו:

“סט־א־א־א־ן…” ³⁰³

“הם!..” נחרד פייבוש והתרומם על יצועו. “ביהדותי!.. שוב מלאכי־חבלה… והלא אמרו…”

“וידצ’ינ־י־ט!..”³⁰⁴ תופף מי־שהוא בכוח בשער האורוה שבבית האכסניה של מויסיי טארנוֹפוֹלסקי.

מאחורי הכותל של חדר המשרד עמדה העריסה מהתנדנד ופייבוש קפץ מעל יצועו, תקע רגליו המפוזמקות בסנדליו ונחפז להדליק את העששית הגדולה.

עד מהרה עלו ונקשבו מקרוב שעטות פרסות, שכשוך רפש, פסיעות קשקשניות… האור שהבהיק פתאום בתוך החשכה שמסביב הנהיר אליו קוזאקים מכל עבר. נדחקו לתוך הבית מבלי סגור את הדלת מאחריהם, אי־אלו בריות מכורבלות, מטושטשות ושופעות קור וטחב, הקישו רגל ברגל, שיפשפו יד ביד, עלו וירדו על עקבם. פלטו קולו ונזיפות.

“סגרו את עצמם, המצורעים, ואין פותח…”

“לקראת הקומונה יצאו במצלתיִם… אִמָם!..”

“בדוּברוֹבצי… אִמם!.. התבצרו בחומת־הראטהויז.. אִמם!… התבצרו במלה אחת כל הבורז’וּאז!.. רצו לירות בשלנו… אִמם!.. ולולא מלניק הממונה על עניני־האספקה… אִמם!”.

“גם כאן יש ראטהויז…”

“שמע־נא,פרצוף צרוע, מה כאן?.. בית־הכנסת?..”

“בית־מועד לקומיסרים… בודאי שגם כלי־נשק יש כאן…”

פייבוש עמד ביניהם מבולבל וחסר־ישע, רצה לפרוש בשם המוסד שבו הם נמצאים וכמו להכעיס שכח אותו, חשש להתרחק מדלת חדר המשרד שמיטלטלין וחפצים שונים היו מונחים שם ונזכר פתאום ברובה המקולקל העומד שם בקרן־זוית: “אם ייתקלו בו, אז ארויח דוקא!..”

“אי, יהודון,” גרף פתאום אחד מהחבורה את חטמו בקול פרץ כזה, עד שהיה דומה שזה פקעה פתאום זכוכית העששית ופייבוש נחפז אליה והגדיל משום־מה את שלהבתה. “מהיכן גדלות רגלי ה’חייקה' שלך?..”

“אמור: מ’בית הסתרים'… אמך!”

“יאמר קוקורוזה'… אמו!..”

“מדוע זה סגור החדר הזה?..”

“נבדוק… אולי אורבים לנו קומיסרים שם?..”

מי־שהוא, זקיף ויפהפה, עם משקפים על חטמו, התיצב על המפתן ובקול ידוע־שררה שאל:

“מה כאן?..”

“כאן סאמוֹפראווליניֶה',”³⁰⁵ נזכר פתאום פייבוש את שם “ההנהלה העצמית” הקודמת, “כאן שליטה על העיר, אדונַי…”

“ואיפה הוא הראש שלכם, סבא?..”

“אתה, כפי שאני רואה, פּאן מפקד,” נתרגש כמעט עד לדמעות פייבוש מכינוי־הכבוד