רקע
אבות ישורון
חוזר על הפתחים

קבוצת הסופרים “יחדיו” (אברהם שלונסקי, יצחק נורמן, יעקב הורוביץ, ישראל זמורה), היתה יושבת יום יום בקפה “רצקי” ברחוב אלנבי. בידי היו כמה שירים כתובים, בצריף בשכונת מחלול, מונחים.

יום אחד בא אלי חבר מקיבוץ ועברנו על יד “רצקי”. חברי הציץ, ואמר: “שלונסקי נראה כקוף”. למרות שהתמרמרתי על כינוי זה, אך בלבי חשתי מיד הקלה.

למחרת ניגשתי אל שלונסקי וביקשתי ממנו לקרוא שיר קטן. הוא קרא והפך פנים ואחור פנים ואחור, ושאל אם יש לי עוד. אמרתי בהיסוס: “יש. אבל.” “תביא תביא”, אמר לי. “צריך להעתיק”, אמרתי. “אין לי דיו”, התחמקתי. “אין לך דיו? תביא תביא”.

בשבועון “טורים” שנה א', בעריכת א. שלונסקי, נדפסו, בעמוד הראשון, על כל העמוד, כמה שירים בשם “צום וצמאון”, ששלונסקי קרא להם פואמה. באותו עיתון, כעבור שבועיים, באותו עמוד ראשון, על כל העמוד, נדפס שיר של נתן אלתרמן בשם: “משהו כחול, מאד כחול”.

קבוצת הסופרים שהוציאה את “מחברות לספרות”, נשי הסופרים היו כרוכות לה. שכל אחת היתה סלון עם ספרות מצד עצמה. בשל אחת כזו התנפל עלי אלתרמן ועשה לי חבלה בגרביים, בקראו: – “אתה מתנשא למלוך?”

בדומה היה ב־1948, בהיותנו בגיס השריון עם יצחק שדה, בנגב. בלילה של קור טל, כיסה אותי בכל השמיכות שהיו לו, בהתכוננו לעבור את הלילה בטנדר פתוח. בדאגה של אח גדול, במלמול בלתי פוסק של מלים נדיבות, ריפד אותי בחום.

פתאום קם עלי מתוך קשיות זעזוע עצום: – “אתה כותב יומן?” עד שהבטחתי לו שאיני כותב. ונרגע.

היה זמן אפילו שהחליף את מעילו. הוא לבש את שלי ואני לבשתי את מעילו. וכך התהלכנו ברחוב דיזנגוף. היה שׂם את זרועו על כתפי, כדרך חברים מן החידר בעיירה. פעם אמר לי, ברגע של התפלצות: – “אתה יפה כגרוויוּרה. אתה צריך לאבד את עצמך לדעת”.

את נתן אלתרמן הרגשתי בבלי יודעים, כי רואה הייתי ברחוב, פינת נחלת־בנימין־השחר־גרוזנברג, עלם כמעט, עם עיניים ירוקות אפורות של פנים עגולים, מסורק לצד, הולך בצעד מהיר עם תיק ומהורהר, בלי להביט. המקום הזה היה בעת ההיא למעבר תדיר יותר של אנשים. אני עצמי גרתי בשכונת ברנר, והייתי בא משם אל כל העיר.

המקום מראה את קדמיותה של תל־אביב, שנבנתה על גבעות, ולפני שצופתה אספלט. כאן נחלת־בנימין משתפע לצד רחוב גרוזנברג, לפני שהרחוב יורד וממשיך. פה הייתי רואה את אלתרמן שהתאימה לו הטופוגרפיה, שדרך הילוכו כמו עולה מרגלי גבעה.

את נתן אלתרמן אז עוד לא הכרתי. וכאשר נפגשנו הרביתי ושאלתי על השיר. וכאשר יותר שאלתי, יותר התחמק מתשובה. ובהופיע הספר “כוכבים בחוץ”, לא נכלל “משהו כחול, מאד כחול” בו. בשיחה על ההשפעה, אמר, שהוא מושפע, אלא מוחק את העקבות. התפעלתי, לא להכניס שיר כזה לתוך ספר.

אני, שירים, מלבד יוצאים מן הכלל, שיעממו אותי עד אפיסת כוחות. נדמה היה לי שכל זה מדבר לא לעניין. השימוש בטרמינולוגיה לסימון שירה ואיכותה כפי ששמעתי מסביבי, עשה אותי זר ובלתי מובן אבל היה לי די שׂכל לומר: “יש לי לשאת נאום בבית העם”. רק לא ידעתי מה.

השתיים שלוש מדרגות העץ שעלינו לבית העם, הורידו אותנו אל הרצפה העשויה עפר הארץ של בית העם בתל־אביב. שם החזיקו אנשים שונים נאומים והרצאות מכל הסוגים, בכל שעות אחרי הצהריים והערב. מעטים תמיד אנשים היו.

יוצר האכסניה הזאת היה ד“ר בלובשטיין. איש כזה רזה, גבה קומה צרוד, פיקה בגרגרתו, בשעת נאומו היה תומך בקצות אצבע. פעם התקיימה שם פתיחת ועידה של פועלים, ובו ביום בישרו העיתונים על התקרבותו של הכוכב צדק לכדור הארץ. ד”ר בלובשטיין אמר:

– “בפתיחת ועידת הפועלים צֶ ֶ ֶ ֶדֶק מתקרב אלינו”.

המקום מוגבה על ידי כלונסאות עץ תומכות גג פחים, לקרשֵי של במה. ובמה – כל מקום, לאן שלא הלכתי ודרכתי ועמדתי, היה זה במה ממקומי – בן רגע בא לי, נפרש המחזה. ואני כבר לא אני. אני זה העומד באמצע. בית ברחוב רינק I. I בלבד. ולא יותר. בית בודד. מגרש לפניו. בית קברות היה. פולני. עכשיו יום שוק. באמצע שני עצים. למטפסי עצים ומבלי נוער.

אמר מי כי לפי הרמב"ם, הפרשה “לך לך” יצאה מן החלום. לא ידעתי. זה נכון. החיזיון “לך לך מארצך” – לא זה מן המקרא, כי אם עכשיו. כאן. ובכל שעה. מה אני פה? הפסוק “לך לך” – מי אמר לך “לך לך ללכת?” מקודם – חלמתי. כי הייתי אדם חופשי. עכשיו – לא. כי קבעו לך. יום בא. ליל בא. יום בא. ליל בא. תלוּת.

מראש 1917, זגלול פאשה נאבק עם הבריטים על מצרים. ויכלו לו. זגלול, בן הכפר, פרץ בבכי. מצרים. בת פרעה. עיניים טורקיז על הנילוס. תינוק בוכה. למרות הצו “היאורה תשליכוהו”. בת פרעה את בת לוי ביקשה מינקת עבור הילד העברי. כי לא נאה לנסיכה להיניק. “נימוסי מצרים”, פירוש רש"י. “חֲבִיבָתֵיהּ יוכבד”, פירוש ירושלמי. זה תרגום זה? היכן מצינו “יוכבד חביבתיה”?


וַאֲזַל גַּבְרָא מִשִּׁבְטָא

דִּלֵוִי וּנְסַב יַת

יוֹכֶבֶד חֲבִיבָתֵיהּ

לֵיהּ לְאִתָּה.


וְהָלַךְ אִישׁ מִשֵּׁבֶט

לֵוִי וְנָשָׂא אֶת

יוֹכֶבֶד חֲבִיבָתוֹ

לוֹ לְאִשָּׁה.


משה רבנו, לא ידע איש קבורתו. “חביבתיה יוכבד” – גם לא. לפי דוד בן גוריון בספרו “עיונים בתנ”ך", במאמר “יציאת מצרים”, מספר יוצאי מצרים 600 (הרבי ממודזיץ: כל העם יצא). “ובאותה תקופה קדומה היה זה מספר לא קטן.” שש מאות לעומת שש מאות אלף. מישהו בעיתונאים כתב: הנשיא בא למצרים אחרי 3000 שנה. טוב. החצי משש זה שלוש. טוב. שש מאות זה מספר לא קטן. ואלפיים שנה זה אחת שתיים. טוב מאוד. מגי־גימטריה ומספר שש עברו עלינו מששת ימי בראשית. גם על בן גוריון עבר זה.


יֻגַּד לְשָׂרָה

בֵּן יִוָּלֶד.

וַתַּהַר שָׂרָה

וַתֵּלֶד.


כל אלה הדברים מקור אחד ומגמה אחת להם: משיחיזם.

“לילה גדול. לילה גדול. חברֶ’ה”, כך היו קוראים בלילות אצל “היהודי העצוב”. אצל “ליובּה”. אצל “חצקל”. אצל “חיה הרחבה”. בבית קפה “כינרת”, ליד “שלג לבנון”, ברחוב אלנבי, אצל “חיה הרחבה”, ישבנו שנינו. רק עמד שולחן עם מפה לבנה, קצת מקומטת. ולפי שהיתה מקומטת, העיבו הקמטים על לובנה. והיתה כמפה שעברו עליה שלוש סעודות שבת ומאכליהן: סעודת ליל שבת, סעודת יום השבת, והשלישית, השָליסידס.

אלתרמן ביקש להזמין קוניאק. וכשניסיתי להניאו מכך, הטפיח את כף ידו על פני המפה, וקרא: “אי, איך אפשר ככה לשבת סתם”.

מכורים היינו שנינו לרחוב דיזנגוף כמו לסמים. רחוב נעים עם חנויות מוּכרות ובעליהן קל להכירם.

היו ביניהם מי שהיו פועלים בשנות העשרים, ועכשיו הם בבחינת “יורדים”.

מי מהם, אחר מחלת קדחת השיג קיוסק בעזרת ההסתדרות, ומי הגיע לחנות. לאחד היתה חנות למי סודה ומיני מתיקה, וכששתיתי אצלו כוס סודה ואמרתי שלום – היה משיב: “לכו לבריאות ושלום”. היו ודאי עוד, אך הלכו אל התעלומה, אל התלאובה ואל התבלועה.

בטבורו של הרחוב דיזנגוף עומד בית גדול, בעל שלושה אגפים. מימין – “בנק”. משמאל – “פיז’אמות”. וברקע “אופנת גבירץ” ובאמצע גינה גדורה מרובעת עם צמחים מדולדלים מנוונים מלוכלכים אשפה של בית מזדקן, שפעם היתה ילדת שעשועים של בעל הבית, ועכשיו היא שפחה לכל דורס וכל אחד יכול להיכנס.


תמיד עובר הנני ביום ובכל הרוחב של הרקע היו חלונות ראווה של מטריות, חולצות, כסיות, ממחטות, מקלות טיול, וכדומה. פעם עברתי בלילה, והדלת היתה פתוחה. כמה עמוק בדיזנגוף! כל הפְּנים היה מלא סחורות, צבעים וסדר. ריח חום לב של בית ומשפחה. המבנה מבחוץ ומבפנים מזכיר לי את ארון המלבושים של אמי, בו היו תלויות שמלות שבת ומועד. בו נופלים שרוולי חולצות רחב למעלה צר למטה רכוסים בשלושה חרוזי כפתורי פרלמוטר, ומהשרוולים יוצאת כף יד רכה עם אצבעות קצוות של אמי. לבושי אבי – לא. בגדי אבא תלויים על צירי הדלת, והיו שמושים מקוצר רוח ומעבודה קשה. כל ליל שישי שאבא בא מן הטחנה בפשדמישצֶ’ה מלא מקומח. ומעיל היום־יום – כמעט בחוץ, על יד הדלת. ואני אהבתי לבוא עם ראשי אל תוך יער מלבושי אמא, אל בין הרוך והריחות.

נתנסה נס מתוך העומק: מטריות, חולצות, כסיות, ממחטות, מקלות טיול, נעשו גוף אויר שקוף. נראה שם רחוב, ועוברים אנשים, מכוניות, כמו צללים שקופים־נרעדים, אחד המשך של הקודם. אחד הולך אפו ימינה, אחד הולך אפו שמאלה. לא מדברים. מתוך העומק נעשו השמלות, הממחטות, החולצות וכל השאר, גוף אויר.

אבל מה? שם זה לא לילה. זה לילה. החלון שבגב הוריד מסך. שוב נעשה מגן. “החוט החי לו לבד בחושך”, בתקרה ב“היכל התרבות” וצריך להתרגל לחושך, עד שרואים אותו בחושך, שמעלע ומעלע ואינו יכול לעלע את עצמו – בקונצרט ה־7, עילע את עצמו – נעלם.


מאוחר בלילה עברנו ליד הבית בלהט לילה. צלול וידוע לעצמו זה קשה לו. כל מקום שאני עומד במה הוא. נראה כי היא קורנת ממני ומלווה כבבוּאה של פנס עם בטריה. לא הרגשתי איך אני בגינה, ואלתרמן על המדרכה, בחמת חיוורים:

– “כאן תישאר! לא תעבור אלי את התחום”.

– “האם לא מפריע לך היקף כזה של אנשים?”

– “אבל אתה אינך יודע מתי אני עם עצמי”.


טו כסלו תשמא, 23 נובמבר 1980


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48497 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!