מאמר א׳: באפלת הסתירה    🔗

א

שכבות שכבות נתגלה האדם לשרשי־נפשו ובשרשי־נפשו לנתיבות היצירה העברית. תחילה לא נתגלו אלא הקליפות העליונות, הלבושים. עמידתו של האדם בפני העולם ומנהגו וסיבוכו לא נתפסה אלא לאור הסכסוך או ההשלמה האקטואליים, בני־הדור. התפקיד שנחצב לשירה, לאמנות, לא נתקיים על ידה, היא לא היתה אלא בן־לוויה, צד של סיוע לפובליציסטיקה. ראש תפקידה — להשלים בין האדם על חמרו ההיולי, חומר־התוהו, שאינו מבקש להשמע אלא ליצר, ולבין מציאותה של התרבות, הקבע וכבלי־המוסר — נתמלא עדיין בידי המוסד, שלפני דורות היתה האמנות כלי־שרת לה, מוסד־הדת.

ודאי שלא דרך־מקרה הוא, שהנפש לא נשקפה אלא במידה שהיתה מגולמה וגלויה בסכסוך ובהשלמה המפורשים, הברורים, של הדור ותפקידיו. שכן הכל נתגייס למעשה־ההצלה של נתחי האומה הפזורה שניצבה, במסיבות הזמנים והמאורעות, על פרשת־דרכים של כלייה ותקומה וביום גיוס לא נפקד עט־סופרים וחרוז־משוררים. אך כל כמה שהמוסד, שקיים בידו תפקיד כתפקידה של היצירה, התערער והלך, כל כמה שהדת המשלימה בין היצר והכרח־כיבושו נתפרקה בחוליותיה ופסקה להיות מבוע־השליה ועידוד־תנחומים ליחיד העברי — התפלל החלל הריק ליצירה של מעמקים, לשירה במזל של אבטו־אמנסיפציה, שתהא פוטרת עצמה משימושי ציבור ותפקידיו האקטואליים הגלויים ותהא מרפאה את הנפש, שחמרי־הבוהו וההרס שבה אמרו להמיט עליה שואה, כדי להשלים בין הנפש הזאת ולבין תפקידי־הדור ושימושי־הציבור.

דור של רציונליסטים או של מאירי־השטחים העליונים לא ראה, כי מאחורי הסכסוכים האקטואליים, בני הדור, השלובים בתוך המציאות הקונקרטית של המקום והזמן בתולדות, חבויים שרשי סכסוכים עמוקים יותר, שלידתם עם כל אדם חדש, שיצריו אינם רוצים להשלים אל כבלי־התרבות. חכמי דור אלה סוברים ודאי גם עתה כי שירי התוכחה לעם נבל כולו מסוס, לקבצני עולם שנוררים, שירת זעם של חרוק שינים על ערלי הלב או שיר־עידוד למקראי ציון הם אבני־הפינה שבהן מרפא המשורר את הרס עמו ואינם רואים, ששירת־הזעם, התוכחה, העידוד לא עיקרה של השירה ההיא הם, שכן כל אלה ניתנו בפובליציסטיקה. אמת, שם אינם שקויים להב־טמפרמנט כזה ועוז־ביטוי כזה. אך עיקרה של יצירת המשורר הוא בירידה למעמקים, ליסודי־הנפש שלפני היות האדם חבר לעם, לחברה, לתרבות. המשורר שלא החניק את חמרי־הבוהו שבנפש — ההחנקה אינה מועלת בסופה, שעתידים היצרים לחתור חתירות בנפש ובחיים, לרעתם — אלא העלם מאפלתם ליתן להם מבע ודמות, בדרך כזה, שמכאן הם באים על סיפוקם ומכאן אינם מזיקים את קבע התרבות וחייה. המשורר שהעלה את חמרי־האפלה האלה ועשאם אור גדול, שנטל את היצר ועשאו יצירה — הוא־הוא המשורר.

ב

אי אתה נמלט מהרגשה של סתירה בכמה פרשות. הדיבור הפתיטי, הצעקה בשער וההימנון לאילמי הנפש אמני השתיקה; השיר המרעים על תועבת הזובחים ושפלות הזבוחים והוא שיר המוכיח בתוך עמו ושיר הזלזל שאינו יודע מה לו לגזעו ומה לו לשוכו; החומד את צל־האגדה ויונק משד־תנחומיה וקושר כתרים להלכה כבנין־אב בחיים; המדבר כמי שנשלח ציר לרבים ומקשט את תפארת־האור ולאחרונה מפרק מעליו כתר שירה ונבואה ומהלך כאיש קרדום — ואפשר להאריך. אך דומה שיש ענין לרמוז ביחוד על כפל־הפירוש, שפירש את מעיין־שירתו ואת כפל־התיאור, שתיאר את שחרית חייו. תחילה נשמע על הצרצר משורר הדלות ודמעת האם ואנחתה ועל אביו הגלות המרה ואמו הדלות השחורה ועל ימי־הילדות שתמו בלי צחוק וגיל ועל זכרונות מדאיבים ודמעות עינים כפליטה האחת, ואחר כך מזהיר זכר־הילדות בריבוא־אורות וצפרירים וזהרורים שופעים תענוג ומתיקות חמדה והלב עובר על גדותיו כמבוע של נוגה והילד המפזז בסומפונית ־שחריתו אוהב האור ואהובו רך ויחיד לצבא־החזיונות בעולמו.

דומה, שזכרונות־שחריתו עשויים שכבה על גבי שכחה. תחילה לא נראתה לו אלא המציאות המייסרת, הזועפת, ואחר כך כאילו חפר עצמו בגנזי־חייו והעלה קלף־שחרית כולו מעוטר עיטורי־אורה. אותו אור מנין? הוא מרומז בכמה וכמה רמזים. פעמים שהמשורר שולפו מתוך האתמול המכוסה, מתוך המעמקים ונוטעו במחר מקוּוה, במרחקים. יש דיבור על חורבן איזה ארץ פלאות, רמז קל מארץ נעלמה, חלום פלאי נושן, קו אור שנצפן למשמרת, ובשירות רבות־הרישום מהלכות דמויות־סמל, אילת־השחר, עב קטנה וברה, חורש, בריכה, אלון — גלגולי־שיירים גדולים שנשתיירו מעולם־החלומות הרחוקים. הלא הם חלומות שהגשמתם ממש היא תמוטת־אָשיות וטירודם הוא מחבוא־פתן נסתר, שנקמתו בוא תבוא. כי רק עם גלגולם של יצרי־השחרית הגדולים, של תשוקות הקדומים שלנפש לתוך סמלי תפארת מתרסנת סכנת־ההרס. לא לבד למשורר, אלא לי ולך ולו היו סמלי התפארת, שירת הבריכה והאלון, שירת השחר שעל מפתן־המונו של היום, שירת המדבר שעל מפתן ארץ־העשייה והחובות, שירת האש העולה מתוך החורבן וההרס של הנפש המסוכסכה לדרך גולים, קשת־ נדודים ורבת־מעמס — כשטר־שחרור גדול, ויותר משאנו יודעים ומרגישים בגאולה, היא מתחוללת בנבכי הנפש.

שהכוסף לשחרית חייו, לגן העדן האבוד, זה הפרוטוטיפ לכל חלום של אחרית הימים (וראה משאלת המשורר כי לפני מותו יעברנו חזון קדמת ילדותו ויגמא מלוא מתקו הראשון), שכוסף זה אינו אלא תשוקה לשכבה שהיא גם למטה משכבת השחרית — אפשר שאין המשורר יודע, אך חויתו יודעת על כך וסמלי־השירת הם עדות נאמנת.

ג

שירת הבריכה והאלון, אילת השחר, מתי המדבר ואגדת החורבן – הרשימות הביוגרפיות הם פירושי־צדדין, כי כוח ביטויו של הסמל הוא גדול יותר — הם מעשה גאולה רב. כאן נכבשה לשירה העברית החדשה לראשונה שכבת נפש משכבות השתיה. כאן קורא לראשונה דרור לצנפת רגשים שמוטלת היתה במרתפה ופעמים שילחה קצה אצבעה לתוך הביטוי ובאין לה ביטוי החליאה את הנפשות שמאויים היו מפעפעים ללא שם וללא זכר, בשעה שהשירה נטפלה רובה לשכבות הנפש הגלויות העליונות, אפשר לומר: הרשמיות.

עם כל זאת נראה הקרע. אפשר משום שהמשורר לא יכול היה לחיות לנפשו עד תומו. כי בשעה שהכלי, האוצר את כל התכנים, הגלויים והנסתרים כאחת, צפוי לשבירה — שמירתו של הכלי עיקר. ובכן שירי הזעם והתוכחה, המנוני־ציבור וצרכי ציבור, בימות־ציבור, איש קרדום והמולת פומבי. שלוב במסיבת המאורעות והזמנים הוא מתפלל במנין. הוא ממשיך דרך קודמיו וסופו שהשירה נאלמת. השכבות העליונות בלעו את הכל. ואפשר שחיפוש־מקורו של הקרע צריך להיות מעמיק יותר. שכן מצינו שמאויי־השחרית (זכרונות האורה הגדולה אינם בתמציתם אלא הפרוייקציה של המאויים ההם לתוך המציאות) לרבות הוראתם (האגודל, פי התנור, חליבת הכותל — הם שרטוטים בלבד) לא נתבלעו עד תומם לתוך היצירה, לתוך סמלי־התפארת. לא שכבה על גבי שכבה, אלא שכבה לצד שכבה. מכאן הערוב הסינכרוני של הדיבור לנפש והדיבור לרבים. דומה, שלא נתפנתה הנפש משיורי־השחרית המסכסכים, לא נתגברה לחלוטין על שכבה התחתונה בדרך של גלגול־השיורים מתוך השכבה האחרונה לתוך השכבה העליונה בדמות־סמלים — ראיה גדולה הם הגעגועים לעב ברה ולאילת השחר ואהבה ללבושת האלמנות ושבורת הכנף מכאן והקריאה מה זאת אהבה ודחיית הקירבה משום זכה את מהיות לי חברת, כלומר שהדיבוק בדמות ־ הנאהבה בשחרית ולפניה לא נתגלגל לשכבה העליונה אלא נשאר בעינו.

״הלא חייב אני, ויהי מה, להתגנב מפה ולהימלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא שמעבר לפרגוד הירוק? שפת הנחל הזך והטהור הלא מקומי הוא, ואני הוא שישבתי עליו מאז? — ואני מוסיף בכל זאת להגרר אחרי השיירות והולך בדרך הלאה, הלאה. כיסוני ענני אבק והמולה רבה שתה עלי, ואני מתרחק והולך, הולך ומתרחק. היכן הם אבּי־הנחל? היו ואינם! עזוב עזבתי את כולם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל. פתאום זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו על שפת הנחל — הלא אנוכי אנוכי הוא! אני ולא אחר״.

כשהמשורר הלך עם חבריו לשכבה הגלויה עזב את השכבה הנסתרת מאחוריו. הוא לא המירה, לא הצמיחה לתוך השכבה העליונה, כי שתי השכבות שוכנות זו בצד זו, זו כנגד זו. אפשר שזוהי הטרגדיה שבו והיא מסבירה כמה וכמה גילויים בחייו — אך האמת שגילה עם גילוים של רבדי המעמקים שבנפש, אמת שגאולה היא — היא כתרו.

[י׳ טבת תרצ״ג].

מאמר ב׳: לאור המזיגה    🔗

המתבונן בתולדות ספרותנו בדורות אחרונים, וביחוד מבחינת מלחמתה של לשוננו לכיבוש העולם והנפש, רואה בה תחילה כמה פנים שהצד השוה שבהם הוא השטח, ואחר־כך כמה פנים שהצד השוה שבהם הוא העומק. הראיה הזאת, ביחוד על דרך חלוקה קיצונה, היא, כמובן, מיתודית בלבד, שכן באמת נעשתה המלחמה הזאת, אם כי לא במידה שוה, בשני הממדים כאחת. והנה בבקשנו לראות במערכת־כיבוש כפולה זאת נקודת בוחן גדולה, מכרעת, נבחר ממילא את נקודת המוקד הגדולה, המכרעת, והוא — ח. נ. ביאליק, שבו מתבארים הכוחות הפועלים, הגלויים והנעלמים, של תקופה שלימה, מבלי שהוא יתבאר מתוכה, שכן יש בו אותה יותרת סגוליית המציינת את הפינומן. יותרת זו מתגלית לפנינו בכל גישה שאנו מנסים בה לגבו, בין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מי היה, בעצם, ביאליק, ובין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מ ה היה, בעצם, ביאליק, והשאלה האחת והאחרת ניתנות להן תשובות רבות וסיכומן הוא פחות ממי שהיה ופחות ממה שהיה. ודאי התשובה הבולטת היא: הוא היה משורר, אבל מה נעשה ובחינתו על פי כליל ־הסגולות שלו אומרת לנו, כי היה גם משורר, לאמור, שהיה — בפועל וביחוד בכוח — יותר ממשורר. אמת, אפשר ואף המשורר שבו לא בא על מלוא־ביטויו, וּודאי הרבה הפסידתו תעודת ־הדור שהטיל על עצמו, הלא היא המלאכה שעשתה את שר־השירה כאיש־קרדום, אך דומה שמותר לשער, כי אילו המשורר שבו גם בא על מלוא־ביטויו, הרי השירה לא היתה ממצה את כל כולו, שכן לא נכחיד, כי ספק הוא בנו, האומנם המשורר הוא מלוא־לבושה של נשמה עליונה כזאת היורדת אחת לדורות. שהרי לא כספרויות אחרות ספרותנו — ספרות אחרת, שיש בה שנים או שלושה מחזורים גדולים של התפתחות, כדרך־הטבע הוא לה, שתהא רואה את פסגתה בגדול־משורריה; ואילו ספרותנו מחזורי־התפתחותה הגדולים מרובים מדי, שתוכל לנהוג בקנה־מידה זה. אמת, הדברים אמורים בספרות העברית החדשה, שהיא לפי התפיסה המקובלת (שאנו חולקים עליה ורואים אותה תפיסה מצמצמת), בת חמשה דורות, ולפי תחומה המקובל היא רואה את עצמה כספרות בספרויות אירופה ומקבלת כממילא קני־מידותיה. אבל באמת הרי אין היא אלא מחזור אחד בכל הספרות העברית הנמשכת ברציפות אלפי שנים, ושאלה גדולה היא, אם גם ספרות כזאת בכללותה ראייתה כראיית ספרות אחרת. על כל פנים אפילו סקירה קלה על פני האישים, שנחשבו כשיאי־תקופה ותקופה, כשיאי מחזור ומחזור, מחזקת את הספק שבנו — העם ראה בגדולי־אישיו מזיגה של הנהגה ושירה והוא ראה אותה כך, לא בלבד משום שמנהג־ראייה זה היה רווח בתקופת המיתוס וקדמת־ההיסטוריה (משה רבנו, ודוד המלך ושלמה המלך), אלא משום שהמזיגה הזאת נתקיימה ממש בתולדותינו — מופתים לה לא בלבד הנביאים, שספריהם הם פסגת שירתנו ולא ספריהם של משוררים־בלבד (איוב), אלא גם גדולי שירתנו בימי הביניים על המזיגה של הנהגה רוחנית ושירה (רשב״ג, ר׳ יהודה הלוי), שכן האומה בעומק־חישתה ביקשה לראות כפיסגת־רוחה את נושאי רוח הקודש; האידיאל של חידוש רוח הקודש המפעם גם את הפילוסופיה שלנו (רמב״ם), גם את הקבלה שלנו, אף הוא עדות מסייעת לכך.

אם נמוד, לפי הראייה הזאת, את ספרותנו החדשה, ביחוד לפי מסגרתה המקובלת, הרי רוב המשוררים, שנחשבו פסגות של דורות (וויזל, שלום הכהן, אד״ם הכהן, יל״ג), לא יעמדו בפני קנה־המידה היאה לספרות אירופית בשלה, לא־כל־שכן לספרותנו, ואם לפסוח על שביב בן־חלוף (שלמה לויזון), הרי קנה המידה הזה (מורשת הנבואה וחידושה) יחול רק על חזיוני־הקצוות — רמח״ל מזה וביאליק מזה. ראשון — בערה בו תודעה זאת, ואפילו נלחם לאשרה בתודעת־הדור, והוא סוד פרשתו הטראגית; אחרון — התנוצצה בו תודעה זאת ונלחם להכחישה מעצמו ומתודעת־ דורו, והוא סוד פרשתו הטראגית גם היא. היא התנוצצה בו — אתה למד מדבריו; היא התנוצצה בדורו — אתה למד מיחסו של העם אליו, שאין לפרשו ברישום־שירתו בלבד. בשיר משירי ביאליק מתוארת הסיטואציה של דורו, שכל רגשות לבו הסתומים נביא שאלו והוא ביקש נביא־אמת, שיגע בצינור לבו של הדור וידליק מעל לראשו כוכבו, ורוחו יהיה המבוע לכל ההרהורים הכבושים בהרבה לבבות. והמשורר רוצה להאמיננו, כי אחד־העם הוא שהיה הנביא הזה. ואכן הוא מתארו אריאל־האמת, איתן־הרוח וכדומה, ועיקר־ההגדרה, שהוא שומר הניצוץ האחרון של אלוהים, ולא עוד אלא אם יש ונצנצה לפעמים רוח־הקודש ונתגלתה בנפש יהודי, הרי לא זרחה באחד מכל בני הגולה, כאשר הזהירה בנפשו הגדולה של אחד־העם. נודה על האמת, כי בקראנו את האודה המרוממה הזאת, קשה לנו לפרנסה, ודורות אחרינו ודאי לא ידעו לפתור את החידה המוזרת הזאת, מה ראה יחיד־העם לקשור כתרים כאלה לאחד־העם. ואפשר שהחידה תיפתר לו באופן שיראה בבירור: הכתר הזה שנתלה במורה היה באמת תלוי בתלמידו הגדול ממנו, אלא שהוא, התלמיד, אפילו התנוצצה בו תודעת־היותו־יותר־ממשורר, הכחישה מכל וכל. כי הנה בשירו אחד (״גם בהתערותו לעיניכם״) הגיע לתודעת תעודתו, שכן הוא מדבר בו על גילוייו כעל מעשה העלמה והטעאה ואפילו מחבואי חרוזיו יראה ככסות־שפוניו, והרי אינם אלא כחרכי סוגר אשר מבינותם לביא (ואנו מעיזים לשמוע חריזה עלומה: נביא) לוהט וזומם יציץ, וסוגרו נשבר בין לילה, בריחיו היו רסיסים והוא, הלביא עצמו, נמלט למכורתו. אולם בשירו אחר שקדם לו (״שחה נפשי״), נשמע שלילה גמורה של תודעה כזאת, כי בו יכריז: לא משורר אנוכי, לא נביא, חוטב עצים אנוכי, חוטב עצים איש־קרדום, שכיר יום קצר.

אכן, ההתנוצצות הזאת של תודעת־שליחותו היתה בו עד ארגיעה — רוב ימיו ככוח בלום וחנוק היתה, מלך אסור ברהטים. על־שום־מה היה רק משורר, וגם המשורר צמצם עצמו בפני איש הקרדום, על־שום־מה יתרונו על המשורר נבלם בו ולא נתגלה אלא במכיתות־ארעי והיה כאפשרות, אשר רק מאחורי חרוזיו ומתחתיהם תתגלה כממשות, ענין גדול הוא לענות בו, אולי הענין בה״א הידיעה. כי נודה על האמת: כשאנו מתבוננים בנחלתו של ביאליק, ורוצים לסכם גילומה בכרך השירים, שאינו גדול ביותר, וביחוד לפי גילוייו העליונים ופירושיהם המקובלים, אין אנו מתקשים לראותו כשיא במחזור הדורות האחרונים, אך אנו מתקשים מאד־מאד לראותו כשיא ברוחב מחזורי ספרותנו בת אלפי השנים. אך מה שאין הגלויות נותנות לנו צפון בסתומות. על שום מה נמלט על־כרחו לשפונות־חרוזיו — אפשר ואך מרחק גדול יותר יניח פתח תשובה שלמה, אנו אין בידינו אלא רמזי תשובה בלבד.

וראשית רמז היא מסגרת־זמנו — הוא נולד וגדל בתוך מחיצה שהיתה עלולה לכווץ אותו, ואף כיווצה אותו, ואם לא כיווצה אותו ככוחה, הרי משום שסתרי־נפשו מרדו עליה גם אם גילויי־נפשו נכנעו לה. מספר הקורות ידענו את ווהלין, פיסת יהדות זו ששיכבתה התחתונה כרטיטה של זכר שחיטות ת״ח ומשיחיות ושיכבתה העליונה כרצועה נרחבה של חסידות שמלכסנה קו דק של השכלה. ומשירי ביאליק וסיפוריו ידענו, מה ומי היה אותו נער שגדל בה ומתוכה, טיפוס מובהק של חולם־בהקיץ, שראייתו היא כמשולש גדול — מראה הממשות אשר לעיניו, מראה חזיוני המקרא אשד בדמיונו ומראה־השתיה של קדמת־הילדות אשר בנפשו, והעיקר שהמשולש הגדול הזה אינו מופרד אלא ממוזג בנפשו. הרינו זוכרים גודל ההפתעה שנפתענו, בבוא המשורר בפני אסיפת־מורים לספר על מקורה והתהוותה של העזה בשירותיו (״מגילת האש״) ועיקר ההפתעה, כי יסודה של האש הגדולה היתה שרפה קטנה בעיר־ילדותו. והרי באמת פרט מועט זה גם יוצא ללמדנו על המשולש הגדול — מראה עיניו המועט, השריפה הקטנה, נתקפלה בו, האש הגדולה, אשר גם היא כמשולש גדול — אש הקוסמוס, אש ההיסטוריה, אש החויה — הוא המשולש אשר ידענו אותו משיריו שהם האבטוביוגרפיה הכסויה שלו ומסיפוריו שהם כאבטוביוגרפיה הגלויה שלו. והנה הנער הזה נגזרה עליו פגישה ראשונה, הלא היא הפגישה עם וולוז׳ין המתנגדית, אשר מלפניה יצאה, מוכרחה היתה לצאת, פעולה שהיתה יותר מעכבת, יותר בולמת מאשר מעודדת ומדרבנת למצות את תעלומת נפשו וכוחותיה. קראנו גם קראנו מה שמספרי־זכרונות וחוקרים מספרים בענין השפעתה של וולוז׳ין, הנראית להם ברכה, אבל לצערנו אין בידינו להסכים עמהם, ושכרה של אותה פגישה יוצא, לדעתנו, בהפסדה, ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראותה פגישה פאטאלית.

והוא הדין בפגישה אחרת, היא הפגישה עם אחד־העם. ידענו מתולדות הספרויות את ההופעה הזאת — איש־שירה גדול נשפע בשיטת־המחשבה מאיש־הגות פחות ממנו, ונודעת, למשל, דוגמת ההשפעה של טוביאנסקי על אדם מיצקביץ׳. אבל טוביאנסקי עורר במיצקביץ׳ כוחות רדומים, ואילו אחד־העם יצאה מלפניו השפעה עוצרת, מאפּקת. קראנו גם קראנו דברי המשורר עצמו ודברי מעריכיו על הברכה הגדולה שבעצם־ההשפעה הזאת ותוצאותיה, אבל דיה סקירה בשירתו של ביאליק והתפתחותה, ודיו עיון במחשבתו וגלגוליה, לראות כי היה מה שהיה למרות ההשפעה הזאת, וכדי לנחש מה היה, אילולא ההשפעה הזאת, שעל־פי אָפיה היתה מצננת, אם לא לומר: מגמדת, שעל כן אין אנו יכולים שלא לראות פגישה זו כפגישה פאטאלית. והוא הדין בפגישה השלישית, היא הפגישה עם מנדלי. ושוב ידענו אף ידענו מדברי המשורר עצמו ומדברי מעריכיו גודל־הברכה, שנכרכה בפגישה זו עם בעל הנוסח, שהוא כפלס־אמנות מושלם, אבל אין אנו יכולים לכבוש השתוממותנו, כי מי שידע להגיע למתיחות, אשר השירה העברית לא ידעה כמותה אלא ברשפי האֶכּסטטיקה של משוררי הקבלה ובהימנאות של גבירול, היא המתיחות הצרופה אשר ב״מגילת האש״, ראה את עצמו תלמידו של מי שהיה דבוק כולו לריאליסמוס, שחללו אמתיים על גבי הקרקע, וכובלו על כרחו במחיצת המציאות הקטנה, אפילו אם הוא שופך עליה תוכחתו המרה ביותר. ואין ההשתוממות זאת פוחתת, משום שביאליק באמת יכול היה לראות עצמו כתלמידו של מנדלי, שכן במה שהיה תלמידו (״אריה בעל גוף״) הוא זוטה ולא רומה של יצירתו, ולכל המרובה הוא צלע צדדית אחת בתבנית יצירתו הגדולה. ויש אנקדוטה קטנה המתגדלת כדי סמל — הלא היא ההלצה הנודעת על מנדלי, שלא נחה דעתו מ״מגילת האש״ ואך בבוא ה״בריכה״ פג רוגזו ואמר: ואתא מיא וכבא לנורא. אנקדוטה קטנה זו כלולה בה כל אי־האפשרות להבנה שבין ביאליק ובין מסגרת גידולו והשפעתו. ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראות גם את הפגישה הזאת כפגישה פאטאלית.

(י׳ טבת תש״ט].

מאמר ג׳: המשולש    🔗

ניסינו להראות כי שלוש הפגישות (וולוז׳ין, אחד־העם, מנדלי) הנחשבות להם למעריכי ביאליק ומבקריו כפגישות של ברכה, מוחזקות לנו פגישות פאטאליות, ואף העיזונו לומר, כי עיקר הפאטאליות היה במה שביאליק עצמו נסחף למסגרת־סביביו והשפעתה. שהרי מתוכה מסתברת לנו דעתו שלו עצמו על הגדולה שבהתפרצויותיו בשירה, היא ״מגילת האש״, אשר תחת היותה לו מעפל, שממנו ייפתחו לו שערים חדשים, נראתה לו כשלון, שביקש אפילו לתקנו בשירה אחרת, שהיא כחטיבת־חמדה וכולה משבצות־חן אך צירופה מרובה מאשה, אש־הקודש, וליטושה מרובה מרוחה, רוח־הקודש (״אגדת שלושה וארבעה״). ודאי שאין אנו יכולים שלא להצטער, כי דעתו של מנדלי, שאמרה בבדיחות־דעת, נעשתה, בעצם, הדעה המקובלת, הנאמרת בשיקול דעת ובכמה מיני הדגשה (יעקב פיכמן), אך צר ביותר, כי דעה זו הצטרף לה המשורר עצמו ונעשתה בלם לעצמו. והרי לא חסר בלמים ומעצורים וביטוי להם אותה זהירות מופלגת, כמעט מעוקשת, כפי שאנו מוצאים גם בחייו וגם בשירתו. בחייו — יחסו לאישים המנוגדים למעגל־השפעתו הנזכר, ובפרשה זו יש כמה סוגיות, כמו סוגית מ. י. ברדיצ׳בסקי שכבר ניסו לפרשה (ש. צמח) וסוגיות אחרות, כמו היחס לא. נ. גנסין או י. צ. רמון, הצופות למפרש, אך בדרך כלל כבר ניתן לשער, כי ביחס הרתיעה והדחייה הזה הרתיע עצמו ביאליק מצד אחד וגדול שבו עצמו ודחה מעליו צד אחד וגדול שבו עצמו. שכן הקריאה המותזת שלו: ומפני כף הקלע יגורתי, אינה, בעצם, אלא לשון־הפלגה של יראתו, יראת־תמיד מפני כוחות, שהיו עצורים בו ושבהם ניפלה מדור ומדורות. היראה הזאת מפעפעת גם ברתיעה המסקנית, שעליה העמידנו לא חוקר שפונות ספרות אלא משורר שפונות נפש (הלל צייטלין): בבוא המשורר לתאר לנו חזיונות, שאין אנו מפקפקים, כי נחזו ממש, הוא רואה להקדים לתיאורם תיבה קטנה וכרקטריסטית ביותר: כמו, כעין, כאילו. מובן, כי ביסודו היה נאמן ליסודו והיה נאמן מדי, שאמת נפשו וסתריה לא יפרצו, אך הרבה ממנה נשאר עלוּם, ועוד תידרש מלאכת חקר גדולה, כדי לגלות, יתר על העולם, שכבר גילוהו קצת חוקרים בין השיטין, את העולם מתחת לשיטין. ואם עבודת חקר ראשונה אינה מקובלת על בני הדור, בעיקר בני דורו של ביאליק, ביחוד בפמליה של המקורבים אליו, עבודת־חקר אחרונה לא־כל־שכן. ולא פליאה היא, שכן העבודה האחת והאחרת מסקנתה היא, כי היחס שבין ביאליק והפמליה שלו אינו כיחס שבין גדול לבין קטנים ממנו, אלא כיחס שבין ספּאֶציאֶס מיוחד, שהוא על פי צורת־ביטויו במעגלם, אך על פי מהותו מעבר לו. אותו הייחוד גורם, שמלוא־הבנתו אינו באפשר אלא בגילוי העולם הנסתר מאחורי שירתו ומתחתיה.

ידענו כי הפיסה זאת לא תכבוש לה בנקל מהלכים ותהא חייבת לכסח פסיעה־פסיעה שביל לעצמה בחורש התפיסות המקובלות, שעיקרן שלושה הבדלי הערכה. ההערכה האחת, והיא הפשוטה והנפוצה ביותר, מגדירה את ביאליק בחינת משורר לאומי, וקשה לומר כי הגדרה זו הצליחה להעמיד את עצמה על בירורה, והיא אינה מתחוורת כהלכה גם בפי המחליפים את הכינוי, הניטל כדרך־הקפה מאחרים והמחודש לצרכי אידיאולוגיה של דורות אחרונים (גזירת מונחים לפי תיבה: לאום, שהיתה כתיבה מוזנחת ולא נחשבת) בכינוי אחר מושרש יותר: משורר האומה, שכן גם ניסוח זה אינו יוצא מכלל עימעומו, אפילו אם הוא נעשה על דרך הבחנת הניגוד של אומה ועם. וביחוד בולטת ההגדרה של ביאליק כמשורר לאומי בצמצומה, אם היא באה להעמיד עיקרו על הצד, שבו הוא מעורה, בנושאי שירה, כוונתם ומגמתם, בתנועת הלאומיות. כולנו יודעים, כי שירים אלה הם חלק חשוב בכלל יצירתו, החל בבכור שיריו שהוא כספיח וכסיכום של שירת חיבת ציון התמימה, וכלה בשירי התוכחה הגדולים. אבל הערכה מעוולת היא המעמידה כעיקר־שירתו את השירים, שהיו לפי הפרוגרמה של הדור, ואשר מרחק הימים וחילופי־הפרוגרמה הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד־השירה ואת צד־הפובליציסטיקה, באופן שמזגם עשוי לקיימם מעבר לדור ותכנם מצמצמם על דורם. כניגוד להערכה הזאת, שנעשתה נפוצה ביותר עד כדי שיגרה מצויה, היא ההערכה האחרת שאינה נפוצה כמותה (ראשית ניסוחה הבולט ד. א. פרידמן) המגדירה את ביאליק בחינת משורר היחיד ויגונו. ההערכה הזאת רואה בביאליק מה שהיה מוטיב של עיקר בספרות־הדור, המוטיב של היחיד ולבטיו ובדידותו (ברדיצ׳בסקי, ברנר, שופמן, גנסין). כולנו יודעים כי שירי־היחיד הם חלק חשוב בכלל יצירתו, ובהם הגיעה באמת לידי ביטוי גם הרגשת־הבדידות (״לבדי״), גם הרגשת התלישות (״צנח לו זלזל״) של היחיד העברי. עם זאת הערכה מקפחת היא המעמידה כעיקר־שירתו את השירים שהיו לפי הלך־הרוח של יחידי־הדור, שמרחק־הימים, וחילופי הלך־הרוח הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד־השירה שערכו קבע וצד־הבעיות שערכו ארעי. והרי עצם־העובדה, כי בריווח־זמנים מועט נטבעו במחוז־הביקורת שלנו שתי הערכות שונות, שכל אחת היתה אנוסה להעמיד כביכול מחוצה למסגרתה חלק גדול של יצירת־המשורר, אומרת: דרשוני. גם בעצם העובדה הזאת הוכח קוצר־היד של בעלי־ההערכה לתפוס את המשורר בכוליות שלו. ומן החובה לומר, כי גם הנסיונות לאחד את שתי ההערכות האלה לא היה בהם כדי להתגבר על השניות המקפחת הזאת, ויותר משהעלו חטיבת־מזיגה העלו דבר־פשרה, אם לא מעשה־כלאיים. כי בעלי ההערכה הקיצונה יכלו, בערך, להסתדר בנוח — עצם ההכרעה שהכריעו, אם לצד משורר־הכלל, אם לצד משורר־היחיד, כבר נתן בידם קנה־מידה של עיקר וטפל, ומה שנחשב להם ראש — התנוסס בהדר מפנים לגדר־הכרעתם, ומה שנחשב להם מישנה — התפשט לו בצניעות מחוצה לגדר־הערכתם. מה שאין כן מבקשי המזיגה, שהגיעו בדוחק לידי פשרה — הללו נתעוררו ממילא על כך, כי לא מעטים השירים שההכרעה הזאת קשה בהם ביותר, שכן שירים, הנראים כשירי־כלל, נתגלו להם שירי־יחיד מובהקים, ושירים הנראים כשירי־יחיד נדרשו להם כשירי־כלל מובהקים, וככל שהעמיקו לעיין ראו התחומים בלולים, ובבואם להכריע, לא יכלו להסתיר מבוכה ואבדן־עצות. רק באחרית־ימיו של ביאליק ואחרי פטירתו נסללה ראשית־נתיבה לתפיסת אישיותו ושירתו במלוא־כּוליותה. הגשר לתפיסה זאת הוא בהכרה, שהיא לבעל־אינטואיציה הנחת־אב ולבעל־ניתוח מסקנת־גמר: בביאליק הגיע לגמר־בישול ראש־מאמציה של ספרות דורות האחרונים — הריקאפיטולציה העצמית של האדם הישראלי, ריקאפיטולציה שדרכה בירידה משכבות הרוח העליונות עד שכבות הנפש התחתונות, מחזית התודעה הפרוגראמטית ושטחה עד מסד היצריות ההיולית ועומקה. ודאי שהתפיסה הזאת נותנת דעתה על שני הצדדים, כפי שהבליטום שני דרכי ההערכה הנזכרים, אלא בה אין הצדדים האלה בחינת עיקר וטפל, ראש ומישנה. גם היא יודעת על שירת הכלל ועל שירת היחיד, אך היא רואה אותן כרבדים במתכונת הנפש, כביכול מיני שכבות במבנה הגיאולוגי שלה, אך לא כשכבות היחידות, שכן היא רואה שכבות תחתונות מהן וביחוד השכבה לפני־היות־הנפש בחינת־כלל ובחינת־יחיד, שכבת־השתיה. תפיסה זאת רואה כראשית־חובה לעצמה להשמר מפני אותה הנוחיות של הפרדת־יסודות, שכן מהיותה אמונה גם על דרך הניתוח של דקדוקי־פילולוגיה גם על שיטת־ההארה של פסיכולוגית־המעמקים, היא יודעת כי משל השכבות הגיאולוגיות אינו אלא משל. שהרי בנפש השכבות השונות אינן מסודרות באופן, שאם האחת ממלאת חלל מסוים, הרי שכנתה או יריבתה נדחקת מתוכו, אלא הן קיימות זו בתוך זו. עדות לשכנות צפופה זו של זה־ליד־זה וזה־בתוך־זה הוא המשולש הגדול שראינו שהוא אמנם סמל מכריע, אך לא יחיד, בשירת ביאליק, ושבו יראנו את נפשו במזיגת יסודותיה ביצרי־הנפש, במערכת־ההיסטוריה, בהוית־היקום. בהתלקחויות אלה, שבהן מתמזגים שלושת היסודות כחטיבה אחת, מגיע ביאליק לרומו שהוא גם עומקו, כלומר, באותה ארץ שבה יש אידאֶנטיות בין רום ובין עומק. מתוך התפיסה הזאת אנו למדים, כי ביאליק היה כאחת גם בעריסת־מולדתו, עיירת וולין, בישיבת־המתמיד, בעיר ההריגה וגם בארץ לא נודעת, באיי־הזהב, אלו המקומות שבהם מתלכדים מוסדי־עולם.

דברים אלה צריכים הדגשה, וביחוד עם ההערכה, שהתגברה על אותה ההפרדה המלאכותית הנזכרת ואף על פישורה, ותחת להעמיד את ביאליק בשני מעגלים מנוגדים, היא מעבירה את הניגוד בו עצמו ומעמידה עיקרו בשדה ההתנגשות הגדולה שבין הקמאות היהודית וגילומה במסורת הישנה שתכנה ולבושה דתי ובין המציאות החדשה שגילומה בנסיוני החילונות החדשה. ודאי שהערכה זאת (ב. קורצווייל) מקדמתנו הרבה, אך אפשר וההבלטה המוגזמה של אפס־האונים אשר למשורר ושירתו לגשר בין העולמות האלה ולזווגם באה משום ההתעלמות מכך, כי באמת שירתו היא שדה־ההתנגשות של שלושה עולמות. ועוד תדרש מלאכת־חקר רבת־יגיעה, כדי לחשוף את רוב הסמלים, נקודות־המפגש של שלושת העולמות למלחמה ולהשלמה, ונוכל לראות מלוא־ראייה את הסתערותו של ביאליק והישגו בריקאפיטולציה של עצמו, שאפשר לא באה בסופה אלא להכשיר את עצמו למדרגה שהוא היה ראוי לה, ושלא הגיע אליה אלא זעיר־שם זעיר־שם באיתכסיא, גם מיראתו מפני תהום עצמו, גם מחמת מסגרת דורו שהיתה עוצרת, מאַפקת, כובלת, וששלוש הפגישות הפאטאליות שנזכרו לא היו אלא רמזים בולטים בה. רק עיון כזה עשוי להעמידנו על מלוא גדולתו; כי רק בו ומתוכו אנו למדים, איך היה ביאליק מתגלה, אילולא יראתו זו ומסגרתו זו. בעצם, חוזר לפנינו, בשיעור לא־נחקר, חזיון, שדורות קודמים היו מגדירים אותו בשלוש תיבות־יגון קטנות: לא איכשר דרא.

ברור, כי לגבי תפיסה כזאת כמעט שמטשטשים הבדלי־ההערכה המצויים. לא שהיא כופרת בעיקר אחד או אחר, שהערכה אחת או אחרת קובעתו כעיקר, אלא שהיא רואה אותו כפן אחד במכלול־הפנים, והיא מבחינה בין זעיר־אנפין ואנפין־רברבין וחותרת מידיעת השטחים העליונה (אידיאולוגיה כרוח הדור וטעמו) לעומקם של השרשים, וביותר היא שוקדת להגיע להבנתם של הגילויים, שבהם נתלכדו עולמות באורו של סמל גדול הנוקב תהום רבה, ונמצאו יסודות־מעלה ויסודות־מטה מחוברים במראה־השתיה. רבים החזיונות, שבהם נתחוללה ההתלכדות הנשגבה הזאת, וכדוגמה יהי לנו מוטיב השביב האחרון שניצל, שאם אנו בודקים בו אנו רואים, כי הוא מתגלה לפנינו ביסודו כתמונת נר דלוּק שכמעט לא יחסר משיר ושיר, עד שאנו רשאים לומר, כי אין לך שיר חשוב בשיריו שלא נמצא בו תמונה קבועה שדפוסה הוא כדרך ציור של חלל אפל שמתוכו בולט אובייקט ובראשו אור. המעמיק לעיין מגלה, כי הנר הזה הדלוק מעל ראש שיר ושיר הוא באמת כנר משולש, כאור משולש: הוא הוא הנר הישן העשן במסתר בערים הנכחדות בתפוצות הגולה, הוא הוא תלתל־האש שנגנז מאש־המזבח, הוא הוא האור שלפני הלידה, הוא הוא אור שבעת הימים. שיא השירה הזאת, גם לעומק וגם לגובה, הוא בכל אשר יתלכדו היסודות האלה כחטיבה. כי הלא הן נקודות־הפגישה של החויה, התולדות, היקום. שיאים אלה הם המבדילים בינו ובין האחרים ומעמידים אותו כספאֶציאֶס מיוחד וההכרה של ספאֶציאֶס מיוחד אינה מניחה לנו לדבר, כדרך המקובל, על ביאליק והפמליה שלו, ביתר דיוק: על ביאליק ושבעת כוכבי הלכת. לכל המרובה תניחנו הכרה זו לדבר על ירושת שירתו ליסודותיה המיוחדים, שמשוררי־דורו נשפעו ממנה, באופן ששירתו כבר כללה בתוכה את יסודותיהם, אך יסודותיהם אינם כוללים את שירתו.

[כ׳ תמוז תש״ט]