רקע
דב סדן
זמר עם (מאמר א': בין שיר למנגינה)

 

א    🔗

אם נבקש לעמוד על שתי התנועות הגדולות, שקדמו לתנועת התחיה, ושהיא ניזונית מהן, אם במישרים ואם בעקיפים, תנועת החסידות מזה ותנועת ההשכלה מזה, נמצא בהן הפרדה גמורה בנקודה, שהיא נושא דיוננו עתה, כשם שנמצא בתנועתנו, תנועת התחיה, התגברות, גם במגמה גם במעשה, על הפרדה זו, שהיא כהפרדת פונקציות. אם נבקש בספרות הגדולה, שהניחה לנו החסידות, נמצא בה אוצרות גדולים של הגות ושירת־הגות, מטמונים של אגדות ושירת־אגדות, עד שאנו עומדים תמהים ומשתוממים, איך תנועה שדברי ימיה אינם מרובים כל כך, ושתולדתה ניתנת לסקירתנו ולא עוד אלא אנו עדים לאחרית גילוייה, המקיימים עצמם עד עתה, איך תנועה כזאת העלתה עושר רב כזה. אך אם נשאל לענין השירה נראה כי היא הקימה מלכות גדולה במנגינה אך לא הקימה אפילו נסיכות קטנה בשיר. הרי ניגוני־החסידים מפרנסים אותנו עד עתה ואנו שואבים מהם, כשאנו מבקשים לבסם את חמדת־הזמרה שבנו, אך אם נבקש את התאומה לניגון, את השיר, הרי או שנמצאנו מזווג לדברי תפילה וזמירות ופיוט, שהיו לפני החסידות והם נכסי מסורת, או שנמצאם כניגונים לעצמם, שאינם מזקיקים עצמם לדברי־שיר, ורק לפעמים רחוקות ביותר נמצאם צמודים לשיר חדש, שנולד בתוך התנועה הזאת ומתוכה, וגם השיר הזה אינו בלשוננו, אלא רובו ככולו בלשון הגולה ואפילו בלשון נכר ורק תבלינו – פסוק, אימרה – בלשוננו. אמנם החזיון הזה עשוי שיסתבר מתוך עיקר תכונתה של החסידות, שבאה להחיות, לחדש את הקיים מתוך עצמו ובתוך עצמו, אבל אם נשווה את שטחי יצירתה באגדה בהגות ובשירה נמצא ראשונה בדיוטה מעולה, שניה בדיוטת־ביניים, אחרונה בדיוטה קטנה כל כך, עד שספק הוא אם היא דיוטה בכלל. החסידות היתה מנקודת דיוננו עתה, מנקודת היצירה המקורית של שיר־עם, מנקודת הצירוף של שני האלמנטים שבו, המוסיקה והשיר – מנגינה ללא שיר. ואם נבקש בספרות הרבה, שהניחה לנו ההשכלה, נמצא בה את שלשלת המאמצים בחידוש־בנינה של תרבותנו על דרך המציאות החדשה, שלאחר הרס הגיטו מבית ומחוץ, עד שאנו עומדים תמהים ומשתוממים, איך תנועה שדברי ימיה אינם מרובים כל כך, ושתולדתה ניתנת לסקירתנו ולא עוד אלא אנו עדים להמשך גילויה, איך תנועה כזאת עשתה חיל כה רב, שבנתה לנו כל הנדבכים של ספרות עבירת מודרנית. אך אם נשאל לענין השירה נראה כי היא הקימה מלכות ראויה בשיר אך לא הקימה אף נסיכות קטנה במנגינה. אמת, אין אנו מזקיקים עצמנו לשירי־ההשכלה, אלא לשירי התקופה שלאחריה, אבל הם־הם מניחי־יסוד לספרותנו המודרנית עד עתה, ונמצא כי גם אם אנו מתנכרים להם אין אנו מתנכרים לירשתם, ירשת השיר, אך אם נבקש את התאומה לשיר, את הניגון, כמעט שלא נמצאנו. שירי־ההשכלה לא זכו לגאולתם בנגינה, כמובן ביחוד מחמת גורלם, שהוא כגורלה של כל הספרות ההיא – היא כבר לא היתה כספרות הליטורגית, כלומר כתפילה הנאמרת בקול וברבים ובנעימה, היא עוד לא היתה כספרות המודרנית, ביחוד בתקופת גידולה במציאות של דיבור עברי חי. ההשכלה היתה מנקודת דיוננו עתה, מנקודת היצירה המקורית של שיר עם, מנקודת הצירוף של שני האלמנטים שבו, המוסיקה והשיר – שיר ללא מנגינה.


 

ב    🔗

אמרתי: כמעט שלא נמצא ניגון בשירת ההשכלה. שכן ראוי לנו שלא לשכוח, כי גם שירת־ההשכלה התגעגעה אל המנגינה, חלמה עליה. עדים קלושים לכך הם נסיוני שירה, אם כי מעלתם מועטת, להמשיך בדרך חדש את הספרות הליטורגית – חיבורי אודות לכבוד גדולים אם בשלטון ואם ברוח, חיבורי תפילות הזדמנות ואף שירי חתונה (בזה המשיכו דרכה של שירתנו באיטליה) – שנתחברו להם מנגינות ולפי העדויות שבידנו גם הושרו ברוב עם. עדים עזים לכך הם קצת שירי השכלה, שזכו עוד בימיה להיות שירי עם. כדוגמה ישרה לכך הוא בעיני שירו של מאיר הלוי לטריס “יונה הומיה”, אשר עוד לפני כשלושה דורות מחברו מעיד עליו, כי הוא “עשה לו שם כמעט בכל תפוצות ישראל, רב מאשר קיויתי ובקצת קהילות עשה רושם גדול ושוררוהו בשיר וניגון במקהלות עם שרים ושרות לעורר לב כל אוהב עמו ודתו”. ויש בו בשיר הזה מה שקובעו כבשורת שיר העם העברי החדש. הצורה – השירה שאינה ארוכת תנועות, וביחוד התוכן – החיבור לנושא: גולה־גאולה, ציון. היונה ההומיה אחת קינתה: אוי כי עוטיה אני, אני אך נודדת, ואחת תפילתה: שובה חיי רוחי, שובה נחמתי, ראה נא מרי שיחי, נהלני מעונתי, חמול עלי עזובה, השב לי דודיך, חגוי סלעי שובה, ואחסה בכנפיך. וכמובן מאליו הוא לנו סיום השיר: ועת אזני שומעת קול יונה הומיה, מאוד נפשי יודעת, בת עמי בוכיה. זהו מוטיב־המולד של שיר־העם שלנו – תפילה לשיבת־ציון, אמונה בה. הרי נעימת געגועים זו של השירה, שזכתה להיות זמרה, היתה גם כתפילת שיר־העם לעצמו. אם כל סוג שירה אחר ראה אפשרות קיום וגידול לעצמו על אדמת הגולה, כשיר שקליטתו בעין, הרי הוא שיר־העם, שיר הזמרה, שקליטתו באוזן, לא ראה אפשרות קיום וגידול לעצמו, אלא במקום שלשוננו היא לשון העין והאוזן כאחת, לשון־הפה, בציון. לא ייפלא אם השיר העברי המזומר ענינו שיבת ציון, שהרי ככל שאהבת־ציון נדרשה הלכה למעשה, נברא כממילא קרקע הגידול הטבעי בשבילו, בשביל השיר. ואכן אם נטרח לאסוף את שירי הדור ההוא, שזכו להיות שירים בפי העם, נמצאם או מעוררים ללכת אל ארצנו או מסייעים להאחז בה.

ואם תנסה להשיג על הענין הזה ותאמר: מה שירי ההשכלה לא זכו להיות שירת עם, הוא כסימן, שלא ידעה לתת את נפש העם בשיר ואת נפש השיר בעם, ודאי שאי אפשר להכחיש השגתך מכל וכל, אבל אם תוסיף ותאמר: וראיה לכך השירה הליטורגית ובני־לויתה – מהם שירי עם ממש, ביחוד הפזמונים, אם “מעוז צור” ואם “שושנת יעקב” ואם “חד גדיא” וכדומה – הרי אתה כמעיד על עצמך, שראית לבחינה הסוביקטיבית של הענין הזה אך לא ירדת לבחינתו האוביקטיבית. כי מה שהתפילה על לימוד התורה וקריאתה זכו להיות זמרת־עם, המלוה אותו תמיד, מה שאין כן השיר החילוני, הוא טבוע לא בלבד באפים השונה של שני סוגי שירה אלה, ולא בלבד ביחסו של האיש הישראלי אליהם, אלא במה שהתפילה יכלה גם בגולה להשיח עצמה בלשוננו ושיר־העם לא יכול בגולה להשיח עצמו. כי אם לשוננו היתה בה בדורות־הגלות לפרנס את שירתנו בדמות שירת־קודש, כלומר השירה הכנוסה בתחומים המשותפים ביותר לפיזורי האומה, לא יכלה לפרנס את שירתנו בדמות שירת חול, אם סוגה הפליג ביותר מן התחומים האלה, ואין צריך לומר כי שיר־העם הוא סוג מובהק כזה. העובדה, כי כמעט כל השירה שלנו, עד פריצת הגיטו, היתה עברית ואילו שיר־העם חרג מלשוננו, אין לבארה רק מתוך ששיר־עם גידולו מתוך לשון מדוברת, אלא גם מתוך אותו חוש־שמירת הקיום, שרמז עליו ביאליק. אם תעיין יפה־יפה באָספי שירי־העם שלנו ביחוד בלשון אידיש (ועלינו לעיין בהם יפה־יפה לא בלבד לשם ידיעה, אינפורמציה, אלא גם לשם לימוד, שימוש, אינספיראציה), לא תוכל שלא לראות, עד כמה סוג־השירה הזה היה כזירת התגוששות של השפעת סביבת הנכר, גם מבחינת המוטיבים, גם מבחינת הצורה, גם מבחינת התנגשות של יסודי לשון שונים, שמידת השפעתם לחיזוק אינה פחותה ממידת השפעתם לערעור. חוש שמירת הקיום הוא שלחש לנו שלא להעמיד את לשוננו בבחינה כזאת, שאין מתעודתה ולא מכוחה לעמוד בו. ואפשר שתעזר בתמונה חזיונית ותאמר: התמר בן־הנגב עמד על נפשו ומאן להיות אורן בירכתי צפון. מכאן התשובה: תפילה, זמירות, פזמונות – כן; שירי עם – לא. ולפי ביאורנו נמצא כי מה שנמנה בלשוננו וספרותנו כחסרון הוא יתרון לה.

ושוב לימי ההשכלה ונושאיה – הללו אם לא תמיד לפי כוונתם הרעיונית שלהם, הרי לפי הפונקציה הממשית של מפעלם, עשו את המעשה הרב: הרחבת כלי לשוננו שיהיו מסוגלים לכלול את כל צרכי החיים והנפש ולהביעם. במידה שתודעתם לא ידעה – היא אמנם לא ידעה – להיכן יוליכו מאמציהם, הרי ודאי חושם כפה עליהם לעשות מאמצים אלה, שהם הכנת־תנאים למציאות, שלא נראתה באָפקם, אם כהשערה ואם כמשאלה. המציאות הזאת, שבה נתגלה צידוקם של מאמצים אלה, היא המציאות העברית החדשה שלנו. היא המציאות, המתגברת גם על שני מיני הכפילות, קללת הגולה – תחת הכפילות האחת, חלוקת פונקציות אנומאלית, שהכריחה אותנו לחלק את תחומי חיינו, אלה ללשון הנצח אלה ללשון הזמן, באה האחדות – כל תחומי־החיים הבעתם בלשון אחת; תחת הכפילות האחרת, חלוקת פונקציות מוזרת שראינו בחסידות שהיתה שיר ללא מנגינה ובהשכלה שהיתה מנגינה ללא שיר, באה מזיגה – שיר וניגון בלשוננו האחת. ודומה, כי דוקא בשיר העם אנו נגלים בבירור כיורשי התנועות הגדולות האלו – יורשי שיר מזה ויורשי מנגינה מזה ומחזירים את שנפלג לשרשו האחד.


 

ג    🔗

אמרת: השיר העברי החדש, שזכה לזיווגו בזמרה, היא מתחילתו או שיר שענינו סובב על הציר גולה־גאולה והוא רצוף, אם בגלוי ואם בהחבא, געגועים אל ציון, או שיר שענינו סובב על שיבת ציון, אם כמשאלה ואם כעובדה. לא כל שירים אלו זכו להיות שירי עם וראוי לך אף עתה לבדוק את האינוונטאר ולהשלימו. ויש שהשירים האלה מתלכדים כשלשלת: למשל, נתיבה אחת היא המוליכה מן “יונה הומיה” ללטריס, אל “דליה נדחת” של מיכל (מה שהוא תרגום אינו גורע עיקר ערכו), דרך “הצפור בכלוב” לגוטלובר עד “אל הצפור” של ביאליק (באמצע יש גם שירים אחרים כגון שירו של ישכר דב לוונשטיין ושירו של אימבר המושפע ממנו) וראוי היה כי כל השלשלת הזאת תהיה שלשלת שירה בפינו. ויש שזכו, אם במוקדם ואם במאוחר, להיות נגינה – אם מאנה (שמש אביב נטה ימה), אם קונסטנטין אבא שפירא (בדרך אפרתה), אם מ. מ. דוליצקי (ציון תמתי), אם שרה שפירא (אל טל ואל מטר) וכדומה. תואמת לשורה זו של יושבי גולה ומשוררי ציון, היא השירה של עולי ציון שעלינו לראותם כאבות השיר העברי, יליד ארצו – בבני העליה הראשונה, עלית ביל"ו, נראה בארצנו אף את יחיאל מיכל פינס, שלא היה איש־שירים והוא מחבר תרגום שיר לכת לבני הנעורים (חושו אחים חושו) וביחוד את נפתלי הירץ אימבר, ששירו האחד (תקותנו) נתעלה כהמנון ושירו האחר (הלאה ירדן) הוא שיר עם נפלא, ושראה עצמו כטרובדור של הישובים החדשים, שקמו לעיניו, וראה לפארם: מושבה – שיר, מושבה – שיר, וכן יוסף הלוי. ראוי לנו להדגיש שמו, כי הוא שנתעורר לתקן בענין, שסופו מעצור קשה לשיר־העם. היא בעית הנגינה, שהיו בה שני פגמים רצופים – הפגם האחד, עד שלא בא המשקל הטוני, והשירים היו חסרים יסוד גדול המכשירם להתאמה מוסיקלית, יסוד הקצב השקול. הפגם האחר, משבא המשקל הטוני, והשירים היו חסרים נגינה נכונה על מלעיליה ומלרעיה, ככללי הדקדוק, ונמשכו לנגינה המקובלת הדומה לנגינה הפולנית, שיסודה מלעיל. נסיונו של יוסף הלוי, שעלינו להזכירו בהרגשת תודה, ביחוד מנקודת דיוננו עתה, לא נמצאו לו ממשיכים בזמנו, ורק לאחר תקופה ארוכה, הרסה התפתחות החיים, ביחוד ההתפתחות האורגאנית של שפתנו, את ההפרדה הזאת בין שפת־הדיבור ושפת־המשקל בשירה, ההפרדה שהיא מעצור קשה לנו והעלולה לסתום בפני הדורות הבאים, ואפילו בפני דור בנינו עתה, את פתח ההנאה מיפים בבנין ולהקשות על אפשרותם להיות שירי־עם.

ח. נ. ביאליק, ידע עוד בהיותו נער, כי פגם גדול הוא והבליט אותו במכתב רב־ענין, אבל הנימוקים לא עמדו להניח את הנגינה המלעילית וכמותו עשו משוררי דורו, שהם פאר שירתנו בכלל, ועמודי שיר העם בפרט, ורק עם העליה השלישית לארצנו מתחיל התהליך של מעבר לנגינה הנכונה, שהכל נשמעים לו, לרבות טשרניחובסקי ופיכמן שנלחמו בה, עד שלא נשארו היום אדוקים בנגינה המלעילית זולת יעקב שטינברג וקצת משוררינו באמריקה. וראוי פרט גדול זה לתשומת לב מיוחדת, כי בו מומנט מיוחד של קושי, הבולט ביחוד בזמרה.


 

ד    🔗

ראית תחילת המוטיב של שיר־העם ואי אפשר שלא תבין, כי אף שהוא מוטיב נעלה ויקר, אין לראות שיר־עם מצומצם עליו בלבד. ואמנם בשירתנו גם בימי ההשכלה ובשלהיה, שהם ימי חיבת־ציון, כבר התפשט שיר העם לכמה וכמה סעיפים, אולם רק שיר־ציון נעשה שיר בפי העם. צאו וראו, בקבוצת הטרוּבדורים של שיר־העם שלנו בימי ההשכלה ותמצאו את הגדולים שבהם, ר' וולוולה זברז’ר מזה ואליקום צונזר מזה, אך תראו כי כל מאמציו של הראשון לתרגם עצמו את שירי העם שלו בלשוננו ולתת את הנוסח האידי והנוסח העברי, דף כנגד דף, לא היו מסוגלים לעשות את הנוסח העברי כנוסח בפי העם, וכן תראו כי משירי העם של האחרון לא בא ללשוננו אלא שיר ציון. ובאמת, לא יכול היה הנוסח העברי של זברז’ר להיות נוסח לשיר עם – כי הלשון העברית, לשון הדור ההוא, היתה גם מבחינת הגמישות גם מחינת החיוּת ירודה כל כך מן הנוסח האידי, שאפילו באוירה של דיבור עברי לא היתה עשויה להיות שיר עם. לשם כך נחוצה היתה אותה מהפכה בלשון, שהוא כיבושה של הספרות העברית החדשה. ואמנם, עם המהפכה הזאת, שראש לה מנדלי ופסגה לה ח. נ. ביאליק, שנעשתה בימי בישול התהליך של תחית הדיבור העברי וחייו הנורמאליים בארצנו – בא תור שיר־העם בלשוננו. התרומה הגדולה ביותר תרם ח. נ. ביאליק עצמו – סקירה ביבליוגרפית של חיבורי המנגינות לשיריו מראה, כי הם כאוצר בלום לזמרה שלנו, לא כל שכן הסוג המיוחד, הנועד לכך ומכוּון לכך, שירי עם, שהוא עצמו נהג בהם דרך צניעות ואמר: כעין שירי־עם, ואפילו דרך הלצה: מ’שטיינס געזאָגט שירי עם. אבל אפילו לא נפליג להערכתו של ישעיהו רבינוביץ, הסובר כי שירים אלה הם פסגתו של המשורר, נוכל לומר כי השירים האלה הם הישג עצום בשירתנו – כאילו נאחדו בהם שני הניגודים: חותמה הברור של אישיות שאין החותם האלמוני של העם מובלע בה, חותמו האלמוני של העם שאין חותמה הברור של האישיות מובלע בה, כפל־מסלול שהוא אחדות. ועדיין לא נערך המיפנה שחל בשירתנו עם השירים האלה, שהם לכאורה סוג בדל, צדדיי בשיריו, ורק מרחק־זמנים גדול יותר יניח לראותם כאבן־ציוּן גדולה.

היו לפניהם שירי עם של גדולים וקטנים, נ. רוזנפלד ופרישמן וליבושיצקי, היו אחריהם שירי עם, אין לך משורר ניכר במשוררי דורו שלא תרם תרומתו – הרי כולנו שרים את השירים ההם של טשרניחובסקי ויעקב כהן, של ז. שניאור ויצחק קצנלסון ואחרים, שנתחברו בתקופה ההיא, הרי הם שהרנינו אותנו במוצאי גולה, באגודות הנוער, בהכשרה. אלה כבר שירים, שהמוטיבים שלהם היו משופעים, כלל ופרט, אהבה ואכזבה, סנטימנט וגעגועים, נוף והליכות, בכי ושחוק, קשת מרובת־גוונים. אך השירה הזאת נעשתה דרך טבע במידה שחיינו נעשו דרך הטבע, במידה שהנחנו אותו מקדש מעט בגולה, שבו טיפחנו אהבתנו לציון וכיסופינו לחיות בה, והלכנו אליה לחיות בה ממש. פה, בתוך החיים האלה ומתוכם – התחילה צומחת שירת־עם ולהקת פייטנים גדולה במשורריה. ענין הוא הראוי למחקר מיוחד – איך אנשי העליה השניה התחבטו בענין שיר, מה שירים חיברו ומה שירים שאלו ומה שירים התאימו, מה פרי משוררים נודעים ומה פרי משוררים אלמונים, ענין הוא הראוי למחקר מיוחד – איך הם, המעטים והבודדים, המנסים בדרכים חדשות בחיים, עמלו לספק צרכם לשיר, וכמה שונים היו חיפושיהם ופתרוניהם משל הראשונים, שהתלבטו בענין הזה, אנשי ביל"ו, סופריהם ומוריהם. ענין מיוחד הראוי למחקר מיוחד – מה עשו בזה המשוררים, שבאו לשבת בארצנו והיו אחים בבנינה ועמלה, וודאי ידע המחקר הזה להציב ציוּנים גם לנשכחים – אם משורר עממי ממש כברנש (בעל “יה חי לילי”), אם משורר שדרך שיר העם קרוב לו כאברהם סולודר, כקדיש יהודה סילמן, גם לנודעים אשר רק בימי העליה השלישית ואפילו מאוחרת יותר נעשו שירים שלהם ענין שיר – אם יעקב פיכמן, אם דוד שמעוני, אם רחל. אך אפשר והמחקר הזה יראה כנקודת־משבר במסכת הזאת את ראשית העליה השלישית – אלה המוני הצעירים, שהתפרצו בסערת־נעורים וחדוות־עשייה אל שממת ארצנו וכל נפשם שירה, אך בבקשם ביטוי לה, הם כמלקטים מכל העברים, מורשת מנגינות ונחלת שירים, אך אינם מוצאים בכל אלה ביטוי למציאותם שלהם וקיימו במקום שאין מליץ השתדל להיות מליץ ורבתה אותה חרושת של ספק שירי עם ספק שלאגרים, שעם כל הביקורת, שאפשר למתוח עליה, אין להתעלם כי היתה ביטוי לצורך גדול שלא ניתן סיפוקו. מי שיהיה בידו ילקוט שלם של שירי הימים ההם, שירי הכבישים וכדומה – ויש ילקוט של מאות שירים בידי י. צדקוני – ויצרף אליהם שירים קודמים כדומיהם יבין את הסתירה הטרגית: נפש בשכרון־גאוּתה, וכביטוי לה שיר בתפלות־זוטו, אך הוא יתן כבוד גם לשירים אלה: הם היו כצעקה המכריזה על המחסור. וראה, כל מה שחיי העליה ובנינה התפתחו והשתרגו, כל מה שהמשורר העברי בא להתערות בתוך החיים האלה – והרי הסופר העברי בא כמעט במאת אחוזיו לארצנו – כל מה שהמשורר העברי גדל מתוך החיים האלה, כן בא הצורך הזה על סיפוקו. מי במשוררינו אין שיריו בפינו – גם מאלה שכבר ידענום, גם חבורות חבורות של דורות־סופרים – קרני והמאירי, למדן וש. שלום, א. ז. בן־ישי ופישקין, שלונסקי ואלתרמן, שנברג וברוידס, אנדה פינקרפלד ולאה גולדברג, שמשון מלצר ובנימין טננבוים, לוי בן אמתי ועמנואל הרוסי, יחזקאל סאן ואפרים תלמי, יעקב אורלאנד ומתתיהו וינר. כל אלה ורבים אחרים, שאנו שומעים את שיריהם, שבהם נענה צרכנו לשיר, לצד ריבוי הפנים של הרגשה וביטוי, הם מראשי המסייעים לכך ששירתנו נעשית שיר עם.


 

ה    🔗

והדגש הוא בצמד המלים: ריבוי הפנים, כי אם ההתבוננות לא תטעך, הרי שיר־העם שלנו עלול לסכנת־הרגרסיה, הלא היא הרגרסיה לצמצום התימטיקה, להתיחדות במוטיב, שאם גילויו אינו אחד הרי יסודו אחד. דיה סקירה על פני רשימת השירים שבפינו (סקירה שצריכה להיעזר בזכרוננו, ששכחה מצויה בו, שכן לצערנו אין ביבליוגרפיה שלימה בפינה חשובה זו), ונראה, כי אם נסדר את השירים (פרט לשירי ילדים שהם פרשה לעצמה) לפי סדר כרונולוגי, נוכל ללמוד מהם את תולדות הישוב, מאורעותיו וזעזועיו. ודאי שהגבה כזאת של שיר־העם על החיים היא דרך הטבע, אך מערכת־התימטיקה של שיר־העם אינה רשאית להצטמצם על מה שמתעורר ונצמח בשיר מתוך ההגבה על האקטואליה בלבד; שיר־העם צריך שיכלול את כל החיים, גם בגילוייהם החולפים וגם בגילוייהם הקבועים, שהם בחינת אילן המוריק לחליפות. אם לדון לפי רובם של שירינו אלה נעקר חלילה אותו אילן מגן־חיינו, אך הרי זו תכונתו של האילן הזה שאין לו עקירה. ביחוד אמורים דברים אלה בסיעה הצעירה של משוררינו, שהשירים שלהם הזוכים להיות שירים בפינו, כמעט שאינם חורגים מאותו תחום מצומצם. קשה להכריע, מה גורם לרגרסיה זו, אך ודאי שההתגברות עליה היא מצוה, הכרח. יש מעגל חיים רב־תמורות וחליפות – יש עיר ויש כפר, יש הוי, ויש גילים, ושירי העם הנוספים לנו, והקוסמים לנו בנוים וגמישותם בענין ובצלילותם ונעימותם בזמרה, אינם מקיפים את המעגל כולו. ואם דיברנו על סכנה אין אנו פטורים לדבר על סכנה בתוך סכנה – כי מלבד ששיר העם שלנו אינו נשמר מדרך־הצמצום הזה, הוא נוהג צמצום לפנים מצמצום. זכות היא להם שהם בני־לויה לגורל המולדת והעם הנאבק בה ועליה, אך נכחד ממנה גורל העם, הנמק בתפוצות – יפה ההתלהבות לחניתה ונפלאה הקינה לחללי ההגנה וגיבוריה, אך דוקא שיר־העם צריך היה מתוך אהבת־העם לסייענו להיפטר מאותה מידה של התאהבות עצמית האורבת לנו ושאנו נלכדים בה רב יתר. ודאי אחד מצאצאי הנרקיזם הוא – העומד עלינו ומחפה עלינו שלא לעשות טיול גדול בחדרי שירתנו, ולבור מתוכה כל אותו אינונטאר של שירי־עם, שאילולא קללת גולה, היה זוכה להיות לא בלבד שיר־העין אלא גם שירה הפה. והרי לא בלבד טיול־תענוג הוא אלא גם טיול־חובה הוא – הרי שירים אלה כאילו נכתבו בשביל דור שתהיה לו מנגינה להם. אם נרצה באמת לחפש ונמצא, כי גם לפני ההשכלה, וביחוד בה, לא מעטים השירים שירי־עם, המתחננים לגאולתם במנגינה ובזמרה, שהוא תיקון נפלא לעילוי נשמתו ולהשארות נפשו של שיר, נבין כי מחבריהם כתבום, כמי שיש בו ודאות כי תהיה להם לא בלבד עין קוראת אלא גם פה מזמר ואוזן שומעת. הגאולה הזאת – היא תפקיד נכבד ביותר.

ועוד על סכנה אחת, הצפויה למשוררי ימינו ושאין אתה רשאי להתעלם ממנה: דרך הסיפוק הבהול של הצורך, (לכאן גם ענין התחרויות – שיר הנמל, שיר החייל וכדומה). והרי יש גם אצלנו כעין גילוי של חרושת: יצירה מכוּונת, ביתר־דיוק: עשייה מכוּונת, מתוך החלטה מוסכמת של מחבר שיר ומחבר מנגינה. יש להבחין בין שידוך של חשבון ובין זיווּג של אהבה, ואם כי ראינו והשידוך העלה פעמים הרבה דבק טוב ראוי שנדע רוב סכנותיו ונבין מה מעולה עליו הזיווג, בין שהוא בא על דרך של חיפושים משני הקצוות, השיר מזה והמנגינה מזה, בין שהוא בא בדרך של מציאת־פתאום מאושרת. אמנם השידוך הוא דרך נוחה יותר לסיפוק הביקוש של השוק, ביחוד הסיפוק הנמהר, הסיטוני, והמוסדות, כגון תיאטראות לאמנות קטנה, סאטירה, קברט, ודאי שאינם יכולים לוותר עליו, אבל שירת העם לאמיתה תהיה באותה הדרך, שאַרנים הגדירה ב“קרן הפלאים אשר לנער” בפסוק הנפלא: “זהו כאילו חיפשנו ימים רבים את המוסיקה, ומצאנו את המוסיקה שחיפשה אותנו”.


 

ו    🔗

דרך רצופה סכנות המרפה את רך־הלב מחזקת את עז־הנפש. וודאי עוז־נפש הוא, אם בימים אלה, ימי חרום ופורענות, יש התעוררות לדאגה לשיר עם וטיפול בו, (הכינוס לשיר העם הארצישראלי בגבעת השלושה, קבצי שירה יהודית עממית, – מקהלות־עם, נשפים, הרצאות), אך התעוררות זו לא תהא פורה אלא במידה שתינק כוחה מתנועה ערה וחיה של תחית השירה בפינו ובלבנו, תנועה שתהא בנויה תאי־תאים מלמטה למעלה, ושתשקע עצמה במסירות ובשקידה ודרך תכנית ושיטה לחקר שיר העם, איסופו, עיבודו, החדרתו לבית הספר, לבית המשפחה, לחדר האוכל, למסיבה ולכינוס, לרחוב. אל נשכח כי בתמורות הגדולות שעברו על חיינו זכינו בהרבה בזמר ושיר, אך גם הפסדנו הרבה: שוב אין אנו עם־הזמר כאשר היו אבותינו. אל נשכח, כי הם לא ידעו קריאה שאינה זמרה, לא ידעו לימוד שאינו זמרה, לא ידעו תפילה שאינה זמרה, לא ידעו ברכה שאינה זמרה, לא ידעו דרשה שאינה זמרה, לא ידעו הספד שאינו זמרה, הכל היה זמר, ניגון, פיזום בגיוונים ומודולוציות, הכל לפי הענין, ואנו, מתוך כורח התמורות והגלגולים הנחנו את עולם הנגינה הזה, אך עלינו לחזור ולכבוש אותו מתוך מציאות חיינו החדשה ולמענם. אנו חייבים לחזור ולהיות עם־השירה, שהכל הכל בו זמר.

ודאי ידעת כי אפשר ותשמע עתה, כתוכחת דברים את האימרה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, הרי עמנו שותת דם ודמעה, מיליוני אחינו מעונים ונרצחים, ציבורי ישראל מפרפרים בין השמד והכלייה, העולם בוער בלהבות המלחמה ואתה אומר שירה? אבל מה נעשה ואין אנו יכולים לקבל את הגערה ההיא שנשמעה בשירת הים. אלה כבר עברו את הים החוצה בין השעבוד והגאולה, כבר ראו במפלת אויביהם, כבר היו גאולים ואפשר שיהיו נדרשים להפיג את הרגשת הנקם לראות כי גם האויב הנרמס הוא מעשי ידי אלהים, אפשר שיהיו נדרשים לשכך את ההיבריס, אבל אנו הטובעים בדם ודמעות, שאויבנו רומס את כוח־גופנו ומכבה את אור נפשנו, אנו מוכרחים, בכל אשר ניתנה לנו פליטה, לשמור על אור הנפש, בכל הדרכים – לשמור על הרוח, לשמור על התורה, לשמור על הדעת, לשמור על השירה. נשמור על כל בנות־השירה ונטפח באהבה ובמסירות את הבת הקטנה, שירת העם, שיר־העם, בחינת מן המיצר קראתי יה.


[ה' סיון תש"ג].


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48497 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!