רקע
אמנון שמוש
הר האנוסים: סיפורים על מגורשי ספרד 1492–1992

הערה: כל הדמויות שאינן היסטוריות הן פרי הדמיון בלבד.


 

סיפור מסגרת א: נסים בעקבות נסים    🔗

נסים פֶּרֶרָה, איש כבן חמישים, חי בצפת עם אשתו נירה, בנו הבכור מיכאל ושאר ילדיו. הוא יודע שהוא מתייחס על משפחה עתיקת יומין ממגורשי ספרד, אך עד לפני זמן קצר הוא לא ייחס לזה כל חשיבות. הוא שקוע בעבודתו כמנהל סניף בנק בעיר. אשתו נירה מורה בתיכון אזורי. מיכאל (מיקי) הבן לומד באוניברסיטה, בחוג לקולנוע.

ל“ג בעומר תש”ן. משפחת עַבּוּ מתכנסת בעיר לטקס המסורתי של העברת ספר התורה מבית־הכנסת בעיר אל קבר רבי שמעון בר־יוחאי בתהלוכה ססגונית. מיקי מגיע עם מצלמת קולנוע כדי לצלם את התהלוכה ולהכין סרטון – תרגיל לסיום שנת הלימודים. אביו מתפלא על מה הוא מבזבז את זמנו. הוא מזלזל במשפחת עַבּוּ, שהמסורת שלה אינה מגיעה אפילו למאתיים שנה. “אנחנו היינו כאן בצפת שלוש מאות שנה לפניהם.” “מי זה אנחנו?” “אבותיי, אבותיך!”

מן השיחה, שבה משתתפת גם האם, מתעורר נסים למעשים. “בוא, אַראֶה לך משהו,” הוא אומר לבנו, נוטל סולם ומטפס לעליית־גג, נובר ומוציא כריכה של סידור קטן, עטופה וארוזה היטב.

הוא פותח את האריזה לעיניהם המשתאות של הבן והאם. נגלית כריכת־עור יפהפייה של סידור, ובה דפים ראשונים ואחרונים בלבד (גופו של הסידור חסר. הוא נמצא במכון בן־צבי, ומספרו שם 2048. הוא הגיע מחַלַבּ העיר בשנת 1958, יחד עם “כתר ארם־צובה” המפורסם). הדפים מעוטרים ומקושטים להפליא בצבע ובזהב. זהו סידור ליסבּון, ובפתחו, על פנים הכריכה, כתוב לאמור: “סידור זה על כל מה שבקרבו יעבור מאב לבן מבכור לבכור עד סוף הדורות. שמרוהו בנַי והוא ישמור עליכם בעזרת השם יתברך אמן כן יהי רצון”. וכאן באה חתימה מסולסלת, שממנה הם מצליחים לזהות את השם: נסים פררה.

הבן מוקסם, נוטל את הסידור בידיו, מהרהר אחר הביטוי “כל מה שבקרבו”, ממשש ומוצא שהכריכה נפוחה מעט ומתבקעת. הוא מוציא מתוכה נייר משי מקופל, פותח אותו בזהירות וקורא, בעוד אביו ואמו נדחקים אליו בהתרגשות גוברת והולכת.

זה הסידור נכתב בליסבון העיר

עבור דון נסים פררה הגביר

תורה להגדיל ותפילה להאדיר

יחד עם אבן הפִּטדה והבּרֶקת

הנִסתרה כָּאבן הנזרקת

יעבור מאב לבכור בסוד ובשקט

להבטיח שלום משפחתנו לעולמים

בצאת באלה הימים אל מעבר לימים

בצו הגירוש הנתעב של פרדיננד ואיזבלה

המלכה אשר השם אי זבל יאה לה

יהא הסידור לתפילה ולתפארת

והאוצר לפרנסה לעת אכזרת

ובל יימכר מידי נסים או בן נסים

אלא אם כן כָּלוּ כל הקִצין

כה השבעתיכם בנַי נכדַי ונינַי

בשם נצח ישראל ובשם אדונָי.


נסים מחליט לצאת לחפש את האוצר הנרמז – גם אם הסיכויים למצוא אותו קלושים. נירה תצא אתו, כמובן. הם יתחילו במקום ובזמן שבו נכתבה ה“צוואה” המוזרה הזאת.

נסים עייף מעבודתו החד־גונית ושמח לעשות תפנית, שיש בה טעם. נירה, שעשתה בזמנו עבודת גמר באוניברסיטה על שורשי משפחת בעלה וקיבלה ציון מעולה, מאושרת שכך נתגלגלו הדברים. הבן מיקי מתלבט בין גאווה פנימית סמויה על משפחתו העתיקה לבין הבושה להודות בזה, אפילו בפני עצמו. מכל מקום, הוא שמח שהוריו יוצאים להרפתקה הזאת, – גם אם זה מטיל עליו ריתוק לבית ואחריות על אחיו.

הם גרים בבית עתיק שכתליו אבן, כניסותיו מקושתות ותקרותיו קמרונים משולבים. עציצים מטופחים ופסלי־מתכת מעשה־ידי־חובב פזורים בכל הבית. מן התקרה בחדר־האורחים המרוּוח תלויות שתי נברשות כבדות. הריהוט כהה ומיושן. ארון מיוחד עם דלתות זכוכית מכיל ספרים רבים בכריכות עור, ועליהן אותיות־זהב דהויות. אורלוגין שעמד מלֶכת תלוי דומם מעל האח. ספה חדישה ושולחן זכוכית מפורזל לצִִדהּ מהווים פלישה מעניינת של חדש לישן.

נירה מעיינת בחומר שאספה בזמנו, מספרת על אחד מבני המשפחה, שכתב ספר בראשית המאה ה־17 באיטליה, ובו הוא מביא את שושלת המשפחה עד לדוד המלך. הם צוחקים, אך בלבם מתחולל משהו. מכל מקום, באותו ספר עתיק נזכר נסים פררה האַנדָלוּסי, שיצא עם הגירוש מקוֹרדוֹבה לפורטוגל. אתו יצאו שני אחיו, בעוד שאחים ואחיות אחרים, שחיו בגרָנָדָה – “רימון ספרד” – בחרו לצאת לכיוונים אחרים.

מיקי מביא את הוריו לשדה־התעופה. פניהם לספרד. נסים מפקפק מעט אם יש היגיון וטעם ותכלית במה שהם עושים, אך נירה מדביקה אותו בביטחון שלה ובהתלהבותה. הבן גם הוא דוחף קדימה.

התחנה הראשונה היא קוֹרדוֹבָה. השניים יוצאים ממלון “מיימונידס”, נכנסים למסגד הענק “לה מֶסקיטָה” שמעבר לרחוב. הם עומדים משתאים למראה יער של עמודים אדירים, נושאי כותרות מפותחות ומחוברים זה לזה בקשתות־אבן ענקיות מפוספסות צבעוניות. במרכז המסגד, השני בגודלו בעולם, הם מגלים כנסייה יפהפייה בוהקת בשיש אדום, שנבנתה בשטח, שממנו הוסרו מאתיים מאלף העמודים כשלושים שנה אחרי גירוש ספרד.

לאחר מנוחה קצרה לעיניים בפּטיו של עצי התפוז שבחצר הם יוצאים ומחפשים את הדרך לרובע היהודי העתיק – הח’וּדֶרִייָה. הם עוברים בסמטאות העתיקות, ועיניהם בוחנות את שמות הרחובות. לפתע נפערים פיותיהם מול שלט “כיכר יהודה הלוי”; ובכיכר השלווה, הקטנה, כסאות של בית־קפה ומחולות פלָמֶנקוֹ על מרקע טלוויזיה הפונה לרחוב מזכירים שהזמן לא עמד מלכת; אפילו כאן. ביציאה מן הכיכר מושכות עיניהם את רגליהם אל פתחם של בתים עתיקים, מסוידים למשעי, הבנויים סביב חצרות מנומנמות, שכל קירותיהן מלאים עציצים פורחים לכל מלוא העין, והכניסה אליהן כולה קרמיקה צבעונית מעשה־אמן.

סמטה מוּצלת מובילה אותם אל “פלָצוּאֶלָה דה מַיימוֹנידס”. הם מחפשים שם את פסלו של הרמב“ם ואינם מוצאים אותו, עד שהם עוברים ברחוב היהודים ומגיעים אל “כיכר טבריה”, שם מסתכל בהם הרמב”ם מגבוה, ספרו בידו. משם הם ממשיכים אל רחוב היהודים מספר 20, וניצבים נרגשים מול השער הסגור של בית־הכנסת הקדמון. נסים דופק על הדלת הסגורה. נירה מראה לו שלט, המורה על שעות פתיחה מוגבלות, אך הוא מתעקש לחבוט ולחבוט בשער הנעול. “אני יודע שכאן היה מתפלל נסים פּרֶרָה האַנדָלוּסי.” “מאין אתה יודע?” “אני יודע!”

על מיטתו במלון נסים חולם, מתנועע בעצבנות.

שוב השער של אותו בית־הכנסת. בחלום. נסים הודף את השער ונכנס. לעיניו מתגלה קהל גדול, מצופף ומתפלל בחרדת קודש. בית־הכנסת בכל הדרוֹ. הקהל בתלבושות של ימי הגירוש. מתח באוויר.

על הקירות סביב ערבּסקות באותיות עבריות. העין מגלה “שאלוּ שלום ירושלים יִשלָיוּ אוהביִך”; “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים”; “השתחווּ לה' בהדרת קודש”; ובסמוך לכניסה “מקדש מעט ונוֵה תעודה”.

פקיד רשמי, לבוש בגדי־שרד מהודרים, קורא את צו הגירוש הרשמי: "…לכן הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים ממלכויותינו, ואף פעם לא ישוב מישהו מהם. וכך אנו מצווים לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, שעד סוף חודש יולי הבא ייצאו ממלכויותינו עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ולא יעֵזוּ לחזור ולחיות במקומות שבהם חיו; שאם לא יעשו כך, יהיו נדונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות. ואלה העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי פסק־דין ובלי הכרזה…

“ניתן בעירנו גרָנָדָה, 31 בחודש מרס שנת 1492. אני המלך, אני המלכה; אני חואן די קולומבה, מזכיר המלך והמלכה, כתב כפי שנצטווה”.

הפקיד מגולל את הצַו, מעביר אצבע בין צווארון המלמלה הזקוף לבין צווארו, וסוקר את הקהל.

התרגשות ומבוכה ומהומה. בקהל נסים האנדלוסי – דומה להפליא לנסים הצפָתי, אך בלבוש התקופה ועטור זקן – יוצא מבית־הכנסת נרעש ונרגש. הוא מזַמֵן את אחיו וגיסיו (הוא הבכור!) להתייעצות מה יעשו ולאן יפנו. בידו של נסים רואים את הכריכה של “סידור ליסבון” המוּכּרת לנו מצפת.

רואים את הגברים המתדיינים מדברים, מודאגים ונסערים, מבלי לשמוע מה הם אומרים. הנשים מציצות מאחורי הווילונות, מתלחשות בהתרגשות, אך אינן נכנסות פנימה.

נסים הצפָתי ואשתו נירה יושבים בבית־קפה על ההר, כשברקע העיר טוֹלֶדוֹ. נסים מסכם בפני אשתו:

“לפי מה שהצלחנו ללקט עד היום, המשפחה נתפצלה בעקבות הגירוש ונפוצה בכיוונים שונים. נסים ושני אחיו, אַנטוֹניוֹ וחוּאַן, עברו את הגבול לפורטוגל; אך בעוד אנטוניו משתקע שם כנוצרי למראית־עין בכפר בֶּּלמוֹנטֶה, המשיכו האחים לנדוד, כּדי לשמור על יהדותם. נסים ירד בספינה בליסבון, כשפניו מועדות לוֶנציה. חוּאן הפליג צפונה אל העיר הקטנה בַּאיוֹן, בדרום צרפת. שניהם נאלצו להעמיד פנים כ”נוצרים חדשים“, עד שהצליחו להמשיך משם את דרכם. צאצאיו של נסים המשיכו מזרחה אל קוּשׁטָא, איזמיר, חַלַבּ וצפת. צאצאיו של חואן המשיכו צפונה ומערבה, חלקם אל בּוֹרדוֹ והַמבּוּרג ואַמסטֶרדם, חלקם אל סוּרִינַם וקוּרָסָאוֹ שביבשת החדשה. אז מנין נתחיל?”

“מצד אחד, ההיגיון אומר שעלינו להתרכז בנסים ובניו, כי בידם נשמר האוצר; אך מצד שני אסור לנו לפסוח על שני האחים האלה, לפחות; וכיוון שאנחנו כבר כאן, כדאי שנצא לבֶּלמוֹנטֶה לפני שנעזוב את חצי־האי האיבֶּרי.”

“על האח, שיצא מגרנדה למַלַגָה ומשם הפליג למרוקו, נצטרך כנראה לפסוח; ועל שתי האחיות, כמובן: לא סביר שהאבן היקרה תתגלגל לידיהם. אבל אַת צודקת שאין לפסול מראש את האפשרות, שהיא הגיעה לידי אנטוניו או חוּאן, שהתחילו את נדודיהם באותה השיירה עם נסים ובניו. וכיוון שאנחנו כבר כאן…”

“נסים יחכה. נציץ בינתיים אל עולמם של אנטוניו ובניו”.


 

סיפור ראשון: הר האנוסים או: אין כאן אנשים שמחים    🔗

המהנדס הגיע לכפר ההררי שטוף־השמש ביום חם ולוהט של חודש יולי. “המהנדס הגיע!” עברה השמועה בכפר. הכול ידעו שהוא עומד לבוא, ושעמו תגיע המהפכה התעשייתית לכפר ולאזור כולו. השטח המיועד לבית־החרושת לטקסטיל נוּכּש וגוּדַר, אך טרם נעשתה בו הכנת קרקע ממשית. חיכו למהנדס; מהנדס מנוסה וידוע שהוזמן מחו"ל. מעטים ידעו את שם המדינה שממנה בא. מעטים התעניינו בזה. מעטים ידעו את שמו של המהנדס. “המהנדס”, קראו לו. וכי היה שם אי־פעם מהנדס אחר?

נראה שהמהנדס לא היה רגיל לחום. הזיעה ניגרה ממנו, והוא לא חדל להספיגה בממחטות. עיניו חיפשו פיסת צל, ולא מצאו. עד מהרה פשט את הזַ’קֶט הקל ונשאו באצבע מעבר לכתפו. מן העניבה השתחרר עוד בדרך, בנסיעה הארוכה והמייגעת לכאן. נאמר לו שהכפר מצוי באזור הררי קריר, מוקף אתרי נופש וקיט – דבר נכון כשלעצמו – ולא שיער כמה חם יכול להיות כאן – בעיקר בחוץ, בשמש הבוהקת. הוא מיהר אפוא למשוך את מלוויו המלהגים אל הרחוב הראשי ואל בית־הקפה הקטן היושב בפינתו. שתה ושתה. שתה ושתק. ומלוויו מדברים ומספרים ומסבירים. הראו לו דירה קטנה בבית מיושן, משקיפה על הרחוב הראשי בואכה בית העירייה. הוא לא התלהב, אך לא הראה את אכזבתו. לא הדיור הדאיג אותו. בלב ולב קיבל את העבודה. הפיתוי הכספי היה גדול, והאפשרות להכיר עולמות חדשים. כשראה כמה מצומצמים ומרוחקים העולמות החדשים, התקררה להיטותו. “מה עושים כאן אחר העבודה?” רצה לשאול; ולא שאל. שאלה מיותרת, מן הסתם. התנחם שעבודה יש, ככל שירצה, שכּן האזור כולו בתנופת פיתוח.

דבר אחד היה ברור לו: בשמש הלוהטת הזאת ובהר היפה הזה – בֶּל מוֹנְטֶה! – ישתחרר סוף־סוף מצִלהּ הכבד, המעיק והמקסים, של אמו. רחוק מן העין – רחוק מן הלב. בין ניתוק לריתוק רק אות קטנה אחת. והגיעה עת לעשות מעשה – עד כמה שיכאב ויכאיב. גבר, שעבר את השלושים, צריך להינתק מסינר אמו. ההחלטה גמלה בלבו, והיא שהביאה אותו עד כאן.

אחרי שראה ושמע והרהר והחליט, נעלם לשבועיים ארוכים, ושב אל הכפר עם שתי מזוודות־עור כבדות ועם ארגז כלים מעץ. הפעם הגיע בשרווּלים קצרים ובמגבעת קש רחבת שוליים. משקפי שמש כהים הסתירו את מבטיו. מפה לאוזן עברה השמועה, שהמהנדס הביא עמו גם מאוורר. חשמלי. אלמלא הנימוס והדיסטַנס, המתבקש כשמדובר במהנדס, היו צובאים לראות בעיניהם את המכשיר.

כשהתחילו מתרגלים אל הזר שבא לגור, התחילו משיאים לו עצות. תחילה העירו לו על דברים של מה בכך, ועד מהרה הגיעו לדברים חשובים באמת. שהרי את טובתו רצו, שאם לא יהיה מרוצה – יהיו הם הניזוקים. אמרו לו: “חנות המכולת הזאת, שראינו אותך בא אליה, אומנם קרובה היא למגוריך – אבל… לא כדאי… בעליה יהודים.” עלתה תדהמה והציפה את פניו של זה. תמה ואמר: “יהודים??” אמרו לו: “יהודים; מה שאתה שומע. יהודים בסתר! דורות רבים.”

לא הוסיף לשאול, שהתקשה לעכל מה ששמע והתקשה להאמין במה שהבין. עמד לו על קצה לשונו לומר להם שגם הוא יהודי – ונמנע ברגע האחרון. למה להסתבך? והרי ניכר מן האזהרה שבפיהם ומן הברק שבעיניהם, שיהודים אינם אהודים כאן – אם להשתמש בלשון נקייה. שמח בלבו שעצר בלשונו והצטער בלבו שכך הם פני הדברים.

טרם גמר להתבשל בה באותה הערה, שהטריפה חלומותיו בלילות והטרידה הזיותיו בהקיץ, וכבר ניתוספו עליה אזהרות דומות: “הקצב אשר במעלה הרחוב, אדוני המהנדס, יהודי בסתר הוא, ומוטב שתדיר רגליך מחנותו; ופלוני זה, שראינו אותך מטייל עמו, יהודי הוא, וכדאי שתיזהר; וזה וזה יהודים, ובמסתרים הם עושים מעשים שלא ייעשו; ראה הוזהרת! הרי את טובתך אנחנו רוצים. ואתה עלול… מחוסר־ידיעה. שעל־כן אנו רואים מחובתנו להאיר את עיניך, אדון מהנדס יקר.”

ניכר היה שהללו רוצים בטובתו, אך קשה היה להתעלם מן הארס המפעפע באזהרותיהם, ארס דק שהצית ברק שובב בעיניהם. עד מהרה סימנו לו כל מי שעלול להיקרות בדרכו ויהודי הוא. דאגה כנה לאורח הזר. להסיר מכשול מפני עיוור. והוא חרק שִניים וקפץ שפתיים ולא אמר להם שיהודי הוא. מצטחק היה בינו לבינו על משכבו בלילות ואומר בנפשו: “שלא בטובתי אני הוא ‘היהודי בסתר’ היחיד כאן. כל האחרים סודם ככל הנראה גלוי; ורק הם חושבים ששכניהם אינם יודעים.”

ככל שהיו ימיו עמוסים, היו לילותיו פנויים. באו מחשבות על התגלית המפתיעה ומילאו לילותיו. נזכר במה שלמד בגימנסיה על גירוש ספרד ופורטוגל ועל רבבות האנוסים שנשארו בארצות הללו, מעמידים פנים כנוצרים אדוקים ושומרים יהדותם בסתר. קרא ושמע על האנוסים הללו. פרק בהיסטוריה היו תמיד בעיניו. דברים שהיו ואינם. הרי במאה העשרים אנו חיים! אין יותר אינקוויזיציה, ואין רדיפות דת. ובאותם ספרים קרא גם זאת, שרבים מן האנוסים שבו בגלוי אל עמם ואל דתם, משחלפה הסכנה. אם כן, מפני מה ומפני מי הללו עודם מסתתרים? מה קרה כאן?

לא נחה דעתו עד שחקר ושאל בזהירות, סחור־סחור, ונודע לו שאנטוניו פֶּרֶרָה הזקן, הוא האיש שיידע אולי להשיב על שאלותיו. נכדתו של פֶּררה פתחה לפניו את הדלת. זוג עיניים גדולות, מבוהלות, ננעץ בו בזר, שעמד נבוך בפתח. מבט של איילה, שנגלה לה הצייד מעבר לסבך. הניעה שפתיה ולא יצאה מהן אלא הברה אחת חלושה: “כן?”

“מי זה, אַלֶגרָה?” נשמע קול גבר בא בימים מתוך הבית.

“האדון המ… המהנדס, סבא.”

זו היתה הפעם הראשונה שהיא נתקלה בו, ברווק הנאה, פנים־אל־פנים. עד עתה ראתה אותו מרחוק, נסתרת בחבורת עלמות מצחקקות, משוטטות בלילות הקיץ החמים.

“אז מה את מחכה? הכניסי אותו. ברוך הבא בצל קורתנו!”

וכשנכנס המהנדס, שטח לפניו הזקן מרבד של “ברוך־הבא ברוך־הבא ברוך־הבא”, שריפד את כניסתו המהוססת והשקיט את לבו התוסס. שמו של המהנדס כבר הלך לפניו, והגיע גם אל אוזניו של אנטוניו.

פתחו בדברי היכרות ונימוסין מגומגמים. זה תוהה על בואו ועל כוונותיו של זה, וזה בוהה בחדר האפלולי ובצלב המוזהב שעל הקיר. נכנסה אלגרה והעמידה ביניהם קערה גדושה בדובדבנים אדומים וּורודים ושחורים, גדולים כשזיפים. הפציר בו המארח באורחו, והיו השניים מביאים אל פיהם דובדבן ופולטים חרצן, לועסים ונהנים ובוחנים זה את זה בזוויות העין. נזדקף המהנדס על כסאו, כחכח בגרונו ואמר: “ברשותך, אדון פֶּררה, שאלה עדינה לי אליך. אשמח אם תואיל לענות לי עליה; אבין אם תמאן.”

אמר לו: “פתח פיך. כבוד הוא לי.”

אמר לו: “סיפרו לי שאתה… יהודי…”

נשתררה שתיקה. נראה היה כאילו האפלולית בחדר גברה. נע הזקן על מקומו באי־נחת, בלע את רוּקוֹ פעם ופעמיים, צמצם עיניו ושאל: “מי סיפר?!”

“אנשים. בכפר. לא אחד.”

“אַלֶ־גרָה!” קרא הזקן; וכשנכנסה, שולחת מבטים מבועתים של איילה שנלכדה ברשת בשניהם, סימן לה הזקן בראשו, והיא נחפזה להגיף את התריסים סביב־סביב, טופפת על קצות האצבעות ומרעידה בכל גופה. ניכּר בה ששמעה מה שלא היתה צריכה לשמוע.

המהנדס ליווה את תנועותיה מוקסם ומוטרד, הרהוריו מיטלטלים בין מסתרים שבא לגלות ולהבין לבין מסתריה של זו, שסחררו את ראשו. מתוך החשֵכה הבהיקו עיניה לנגד עיניו. מעֶברו השני של החדר בערו אל מולו עיני הזקן, מבוהלות. חמלה ואהדה ומשהו נוסף, בלתי מחוּור, נתעוררו בלבו של המהנדס, והוא כמעט גילה את סודו; אך הזקן הקדימו ואמר בלחישה: “אם כן, הם יודעים. הם חושבים שהם יודעים.”

ולפתע שינה האיש טעמו וקולו ואמר: “שמע־נא! אנחנו נוצרים קתולים לכל דבר. ממוצא יהודי – זה כן. אבות־אבותינו, לפני חמש מאות שנה, היו יהודים; יהודים שהגיעו לכאן מספרד הסמוכה כ’נוצרים חדשים'. ותדע לך, שמיום שהגיעו הם לכאן, גדלה בֶּלמוֹנטֶה ופרחה. זה כל הסיפור.”

המהנדס היה בטוח עתה, למראה התרגשותו של מארחו, שזה אינו כל הסיפור, אף לא אפס קצהו. על השיחה ירד מסך עבה של שתיקה. אם רוצה הוא להמשיכהּ, עליו לגלות את קלפיו.

“תראה, אינני חטטן. באתי אליך כי… גם אני יהודי.”

הזקן קלט את ה“גם” והבין, שכללי המשחק כנראה נשתנו. זמנים חדשים, קלפים חדשים.

“מה אני אגיד לך? מחציתה השנייה של האמת היא, שבסתר שמרנו על יהדותנו. דור אחר דור אחר דור. בחיל ורעדה.”

“אבל כבר מזמן אין אינקוויזיציה, ולמה להסתיר ולהסתתר?”

“תמיד מסוכן להיות יהודי; לגלות שאתה יהודי. עם אינקוויזיציה ובלי אינקוויזיציה. את התורה הזאת יונקים הילדים כאן עם חלב האם.”

המהנדס התכופף ונטל צמד דובדבנים עסיס מן הקערה.

“אמרת שאתה יהודי. אני מקווה שסיפרת את זה רק לי. אין טעם להרבות בדיבורים ממין זה. יפה שתיקה לחכמים.”

“אבל בימינו אין מה לחשוש.”

“אינך מבין. תמיד יש מה לחשוש. תמיד. אנחנו אורחים בכל מקום; ולא קל להיות אורח רצוי לאורך ימים. אלמלא היינו זהירים…”

“כנראה שלא הייתם די זהירים. עובדה שהגויים יודעים. ואתם אפילו אינם יודעים שהם יודעים.”

“הם יודעים שמוצאנו יהודי, ודי להם בזה כדי להבדילנו מעדתם. אבל בכך די נוח לנו, כי גם אנו נשמרים מלהתחתן בהם ולבוא בקהלם.”

“אם כן, במה אתם נוצרים? קתולים?”

“במה? בכול! בהתנהגותנו כלפי חוץ – אבל לא בלבנו. אבל זה שיישאר בינינו, ברור?! אנחנו מטבילים את הילדים והולכים לכנסייה בכל יום ראשון, ומתחתנים ומתוודים אצל הכומר ונקברים בבתי־הקברות שלהם. מה עוד אתה רוצה? כן, מובן שאנחנו חוגגים את כל חגי הנוצרים באדיקות רבה.”

“אם אתם כל־כך נוצרים, אז היכן היהדות שלכם?”

“אתה שואל יותר מדי, איש צעיר. אם אתה יהודי, כפי שפיך הגדול יודע לספר מבלי שנשאל, אז אתה מוזמן אלינו מחר להדלקת נרות של שבת. ולארוחה, כמובן. אבל מה שדיברנו יישאר שמור וקבור בינינו. ואם יתעניינו מה עושה מהנדס בביתו של פֶּררה, ספר להם שבחלקת האדמה שלי במורד ההר אתה מתעניין. יש לי חלקה יפה מאחורי המצודה עתיקה, החרֵבה. אראה לך אותה.”

כשיצא האורח, שבה אלֶגרה לחדר האפל. בטרם תיגש לפתוח את החלונות ואת התריסים, התיישבה למרגלות סבהּ ושאלה בהיסוס: “סבא, מנין לנו שהוא יהודי?”

“יהודי גמור הוא, יקירתי. אין לי צל של ספק. ברבעי יהודים ובשמיניות יהודים – שהארץ הזאת מלאה בהם – אני עלול לטעות; אך לא ביהודי גמור. סמכי עלי.”

“אבל… כבר להזמין אותו להדלקת נרות? הרי מעולם לא גילינו דברים אלה לזר. כמה שיננת באוזנינו שלא לספר לאיש על הברכות והתפילות והטקסים הנסתרים.”

“את צודקת. אבל הבחור שבה את לבי. מהנדס יהודי בכפר שלנו! מי היה מאמין!”

אמרה הנערה בנפשה “גם את לבי הוא שבה; אבל אני מפחדת.” עלה חיוך קטן והציף פניה בסומק קל. הסב, שידע לקרוא מחשבותיה, הושיט ידו וליטף את שׂערהּ.

“אבל שלא תכניסי לך מחשבות לראש הקטן שלך! את יודעת שאצלנו מתחתנים רק בתוך העדה. ומי כמוך יודע, שסבתא פיליסמינה החליטה שאת מיועדת למַרקוֹ, בן־דודתך.”

“אבל, סבא…”

“בלי אבל. ובלי שטויות. מסורת זה מסורת. זה הדבר היחיד ששומר עלינו.”

רצתה לומר לו: “זה גם מה שגורם לכל המחלות הקשות הפוגעות בנו;” ולא אמרה, כדי לא לפגוע ברגשותיו. כבר כמה דורות לוקה משפחת פּררה בעוורון לילה – אבל זה נושא רגיש שאין מדברים בו. כל נושא המחלות התורשתיות בעדה הקטנה, המתחתנת בתוך עצמה, אפוף שתיקה רועמת ופחד טמיר.

אמרה לו: “אין לי שום מחשבות, סבא; ואל תקרא, כדרכך, מהרהורי לבך בראש שלי. אבל אתה ואני יודעים, שלמרקו לא אנשא; וזה סוף פסוק!”

אמר לה: “אינני מבין מה את מקשקשת. לכי תפתחי את החלונות.”

פתחה ובאה והתיישבה למרגלותיו. הניחה ראשה על ברכו ועצמה עיניה. העביר ידו על שׂערה השופע בחיבה, נאנח ואמר: “את יודעת, יקירתי, מן הרגע שאמר שסיפרו לו שאנחנו יהודים, ידעתי שהוא יהודי. מי שאינו יהודי לא היה בא לומר לי. היה שומר מרחק מביתם של ‘מצורעים’.”

ולאחר שתיקה קלה הוסיף: “ובאשר למרקו… לאט לך, ילדתי. סבתך אשה עקשנית היא.”

“ונכדתה ירשה ממנה את עקשנותה,” ענתה לו מניה וביה.

מרקו זה היה בחור טוב, אך “כל חוכמתו היתה בידיו”, כהגדרת אנטוניו זקנו; ובעיני אלגרה לא נחשב מעולם כאיש שעמו תבלה את כל חייה. לא זו בלבד, אלא שגם דרך חיזוריו דחתה אותה: באהבתו ראתה “התרפסות של כלב צולע”, כך התבטאה זו בלבה.

הוא היה מכונאי ועבד במוסך המקומי כשכיר. כדי להתקרב לבת־דודתו המיועדת לו, פיתח תחביב שקנה את לבה: הוא היה מגלף בשעות הפנאי קופסאות־עץ קטנות, ואלגרה היתה מציירת עליהן בטוש שחור ואדום, ושניהם היו באים פעם בחודש אל החנות, שמכרה מתנות ומכשירי־כתיבה סמוך לכיכר הכפר, שם היו עומדים על המיקח עם בעלת החנות, עד שקנתה את כל תוצרתם. הוא גם הִרבה להציע את עזרתו לסבא אנטוניו, אך היחסים בין השניים לא התחממו מעולם; מכל מקום, לא כפי שציפה.

למחרת הגיע המהנדס לבית פררה רחוץ ומסורק ומלובש כחתן. בסתר־לבו גם נרגש היה כחתן. בלילה נדדה שנתו. מהרהר היה בדברים שאמר לו הזקן, תוהה איך יכולים אלה לעשות שלום בנפשם. נוצרים “אבל לא בלבנו” – והרי ידוע להם שאין נצרות בלי אמונה שבלב. יהודים רק לא “בהתנהגותנו כלפי חוץ” – והרי יהדות תובעת שמירת מצוות יום־יום, בשוכבך ובקומך. איך הם חיים עם זה, איך?!

המשפחה, שנתאספה בבית הסב, קיבלה את פניו בקרירות. אותות חשדנות עמוקה, רבת־דורות, ניכרו על הפנים. רק הסב והנכדה האירו לאורח המוּכּר את פניהם. אלגרה לא יכלה שלא להסמיק, כשלחץ זה את ידה וקד קלות מולה; וכשהבחינה שנתפסה בקלקלתה, עלה הסומק והציף את פניה. בני המשפחה נכנסו זוגות ויחידים, נוקשים במקוש שעל הדלת פעמיים ונכנסים, כמו באות מוסכם. משפחתו של מרקו לא הגיעה.

“כולם הגיעו?” שאלה דונה רוזה, אמה של אלגרה ובתם של אנטוניו הזקן ופיליסמינה אשתו.

הנוכחים סקרו זה את זה וענו לה הן במנוד־ראש. בתנועת ראש חדה רמזה האם לבת להגיף את התריסים. עוד זו בדרכה, נשמעה נקישה בדלת. כל הראשים נדרכו בדאגה. “הם עדיין חוששים מבלשי האינקוויזיציה,” חלפה מחשבה בראשו של המהנדס. בעיניהם ניצתה דאגה, וזו הפכה לכעס משנכנס נער כבן עשר, מתנשם ומופתע מקבלת־הפנים הזעומה.

“אמך אמרה שלא תבואו היום,” נזפה בו דודתו.

“אבל אני רציתי לבוא.”

“אז מדוע לא דפקת פעמיים?”

“שכחתי. לא זכרתי שיש עכשיו תפילה.”

“לא תפילה, הדלקת נרות,” תיקנו לו.

“אני יודע.”

“יודע,” סנט בו זקנו ואיים באצבעו, מתחייך כדי לרכך את הנזיפה.

סבתא פררה ניגשה אל ארון־קיר, שדלתו עלומה מאחורי רהיט, פתחה והוציאה מתוכו שני נרות שמן עשויים פח. נטלה פקעת פשתן והוציאה ממנה שני פתילים, השחילה אותם בפי הנרות, וסקרה את המשפחה לראות אם כולם מוכנים. אלגרה סיימה זה עתה את הגפת התריסים. הרימה סבתא פיליסמינה פררה את השביס מכתפיה ועטפה בו את ראשה, הדליקה את שני הנרות ובירכה:

“ברוך אתה, אלוהים שלי – אדונָי שלי – נשמות ברוכות וקדושות מדליקות לפניך את המנורה הקדושה הזאת כדי להאיר, לחגוג ולכבד את הערב הקדוש של יום שישי הקדוש ושל השבת הקדושה עם שמן זית חדש. נא ברך אותי, את אישי ואת ילדיי ואת כל עם ישראל. אמן.”

המהנדס עמד בתוך הקהל הדומם כמכושף. המלה “אדונָי” בלטה באוזניו מתוך הדיבור הפורטוגזי. הסיומת, המזכירה במפורש את כל עם ישראל, הפתיעה וריגשה אותו. אצבעות ימינו חיפשו את אצבעות שמאלו כדי לגבור על ההתרגשות. יחד עם כל הנוכחים ענה “אמן”, וקולו משתנק. הסבתא הניחה את שני הנרות בקערה, הכניסה אותה לאותו ארון סמוי מן העין וסגרה. בכל פעם שנחו עיניה על האורח הזר, ניצתה בהן איבה גלויה. המשפחה נתיישבה אל שני שולחנות בצפיפות גדולה, אחד למבוגרים ואחד לקטנים.

“בדרך כלל איננו אוכלים יחד,” סיפר אנטוניו למהנדס שישב לימינו, “כדי לא למשוך תשומת־לב. אבל הדלקת נרות של שבת חובה היא – אם במסגרת המשפחה הרחבה אם בכל בית לחוד. פעם… היינו נזהרים יותר.”

מאותו יום ואילך נחשבה המהנדס כבן־בית בבית אנטוניו פררה. תחילה ניסו להסתיר זאת מעיני הגויים, אך עד מהרה נודע הדבר. ההסבר, שנתנו רכלנים זה לזה, נסב סביב אלגרה. צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות שמשהו מתרקם בין השניים. מרקו יצא מגדרו, אך לא היה בידו להושיע. מצוקתו לא נעלמה מעיני המשפחה כולה. אמו ניחמה אותו, שהוא יכול לסמוך על תושייתה של סבתא פיליסמינה, אבל הוא ראה את הקרקע נשמטת מתחת רגליו, ואין עוזר. הגיעו הדברים עד כדי כך, שנתרשל במלאכתו כשהביא לו המהנדס את מכוניתו הקטנה לטיפול בבלמים; ואלמלא זהירותו היתרה של זה היתה הנסיעה לגוּאַרדָה בכביש הפתלתול מסתיימת באסון. הלשונות הרעות בכפר רמזו על מעשה נורא במזיד, אך אנטוניו לא נגרר אחריהן ולא הטיל דופי במי שראוי ממילא לרחמים. כך או כך, תושבי בלמונטה היו תוהים כיצד תיגמר הפרשה, שכן כולם ידעו שאין משפחת פררה מתחתנת אלא בחוג מצומצם.

באותו חוג מצומצם מצא בן־דודה של זו, אֶמִיליוֹ שמו, את בת־זוגו. המהנדס הופתע לשמוע, שכלתו של זה היא בת־דודתו. הופתע – אך לא הגיב. ידע רגישותם ומצוקתם של אלה. וכשנתגלגלה שיחה בינו ובין אלגרה על החתונה הקרֵבה, שמע ממנה הצהרה נרגשת – שהיא לעולם לא תעשה שטות כזאת. כשראתה שהוא מקשיב, הוסיפה ואמרה: “אני רוצה ילדים בריאים, שיוכלו להתהלך ולראות גם בלילה.” הושיט זרועו והקיף כתפיה; וכשנפנתה אליו עם דמעות בעיניים, לחץ אותה אל לבו ונשק לה בפעם הראשונה. ואז נפתח סגור־לבה, והיא סיפרה לו על המזימה המשפחתית להשיאה למרקו.

“מרקו?? המכונאי מהמוסך? ואַת?”

היא הניעה ראשה לצדדים שניות ארוכות, נעצה בו את עיניה היפות הנוגות ולא אמרה מלה.

חתונתם של אמיליו ובת־דודתו סֶסִיליָה נערכה ברוב־עם בכנסייה כדין וכדת. המשתה נערך בחוץ, על הרחבה, למרות העננים שאיימו להרטיבו. המהנדס רַמוֹן ואלגרה רקדו כל הלילה כזוג לכל דבר. תוך כדי ריקוד סיפרה אלגרה לרַמוֹן, שלאחר ויכוח ממושך בין סבהּ לסבתהּ נתרצתה זו והסכימה להזמינו לחתונה היהודית, שהמשפחה עורכת למחרת בסתר. גם זאת סיפרה לו, שאחת הטענות של הסבתא הקנאית היתה, שמא הזמנה זאת תתפרש כהסכמה לקבל אותו למשפחה כחתן. סיפרה וצחקה. רמון לא צחק. הוא הסתכל סביבו על החוגגים. אלה רקדו ואכלו ושתו – אך פניהם היו חתומים. “אין כאן אנשים שמחים,” סיכם רמון לעצמו.

למחרת נתכנסה המשפחה המורחבת בבית פררה. אם החתן ואם הכלה הובילו את השניים זה אל זה. פתחה סבתא פיליסמינה את ארון הסתרים, הוציאה את פקעת הפשתן השמורה בו לצִדם של נרות השמן, הרימה את השביס על ראשה, ובעיניים מצועפות מדמעות קשרה את שמאלו של החתן אל ימינה של הכלה בחוט הפשתן כָּרוֹך וקָשוֹר היטב, ובירכה ואיחדה אותם בשם “אדונָי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב”.

רחש לחשושי “אמן” מילא את הבית, וחתן וכלה התנשקו, נוּשקוּ וחוּבּקוּ, והכול בדומייה ובלחש. “אין כאן אנשים שמחים,” שב רמון אל הרהורו, פרי הסתכלות ממושכת. הנוכחים עזבו את הבית בחבורות קטנות, כדי לא להסגיר את ההתכנסות. מבחוץ נראה הבית חשוך ושקט. נראה היה שאנשים אלה אמני הסֵתֶר הם.

המהנדס רמון עזב את הבית בין האחרונים. אלגרה התגנבה אחריו וליוותה אותו, אוחזת בזרועו ושותקת, עד קצה הרחוב. לפני שנפרדו אזר הבחור אומץ, חפן את פניה בשתי כפות־ידיו ואמר לה: “החתונה שלנו תהיה החתונה הראשונה בלי כומר ובלי כנסייה.” ולנוכח שתיקתה והלמות רקותיה הוסיף: “פעם ראשונה לאחר כחמש מאות שנה – בלי כנסייה, בלי תחפושת, בלי זהות כפולה.”

הזהות הכפולה, שאתה חיו כאן האנשים דור אחר דור במשך מאות שנים, השפיעה על נפשו של כל אדם בקהילה זו; על אחת כמה וכמה – על נפש רגישה כמו אלגרה. עד להופעתו של רמון היה סבא שלה משענתה היחידה בהתלבטויותיה. היא הקדישה הרבה מזמנה לטיפול בסבא אנטוניו, שהיה צלול ובהיר בראשו גם לאחר שרגליו ועיניו בגדו בו; והוא השיב לה אהבה וחלק עמה את חוכמתו ואת נסיונו. עתה היו לה שתי משענות לעת מצוקה.

לעתים קרובות היתה אלגרה נתקפת חרדות שהפכו לדכאונות, והיתה מסתגרת גם מפני אוהביה. ימים אלה לא היו קלים לרמון. למזלם היו ההתקפות הללו נעלמות לאחר כמה ימים כלעומת שבאו, כמו אותם עננים שהמטירו על האזור ההררי היפהפה של “סֶרָה דֶה אֶסטרֶלָה”, שבּלמוֹנטה השקיפה עליו סביב, ובבת־אחת פינו מקומם לשמש חמימה ומלטפת. גם בימים ה“רעים” שלה, כפי שכינתה אותם, היתה אלגרה פותחת כל יום בתפילת “מודה אני” בנוסח משובש מעט. היא ידעה בעל־פה את כל הברכות והתפילות. הן עברו מאם לבת דור אחר דור, ומאחר שחששו מלהעלותן על הכתב, נשתבשו מעט ונשתחלו אליהן אמונות ונוסחאות שונות ומשונות. כל מערכת התפילות היהודיות עברה אל הנשים, שמקומן ממילא בתוך הבית פנימה, והגברים יכלו להישאר בחוץ ולהפיג את החשדות בימי חג ומועד.

תוהה היה רמון מה מכביד יותר על נפשה של נערתו: הזהות הכפולה – או הפחד המתמיד מפני גילוי הסוד. כל התנהגותה היתה כשל איילה, הנרדפת על נפשה ואין לה מפלט לא מרודפיה ולא מנפשה. חלום אחד מוזר היה שב וטורד לילותיה. בחלומה הופיע “אדונָי” בדמות ענק רושף אש, בידו חנית ארוכה, והוא מנסה לשסף בה דג החומק במימי הנחל. הדג קופץ לעֶברהּ, והיא מוצאת את עצמה בתָווך, בין חוד החנית ולב הדג. היתה מתעוררת בזעקה, מבוהלת, רטובה מזיעה ולא ממימי הנחל. כל חג קרב היה מכניס אותה למתח: כביכול, הנה הפעם עלולה היא להיתפס בקלקלתה. ומהי קלקלתה אם לא נאמנותה לעמה ולדתה ולמשפחתה?! קלים יחסית היו החגים שצומצמו לצום. מחג הפורים הכירו ושימרו רק את תענית אסתר. את יום הכיפורים חגגו וקיימו למחרת היום הקדוש, מחשש להיתפס. כששאל רמון: “להיתפס על־ידי מי?” נענה בתמיהה ותרעומת ובתערובת של אויבים אפשריים: אינקוויזיציה ונאצים וערבים ושלטונות וטרוריסטים שימשו בערבוביה באותו עולם דֶמוֹני, המאיים “עלינו” תמיד. לעובדות ולהיגיון לא היה כאן מקום.

כשהגיע החורף והגבעות נתעטפו בשלגים מבהיקים, תאווה לעיניים, נסעו הגברים העירה – לגוּארדה הקרובה או לליסבון הרחוקה – כדי לקנות מתנות לחג המולד. ל“חג המולד הקטן” – הלא הוא חג החנוכה – הסתפקו בהדלקת נרות השבת. חנוכייה מסוכן להחזיק.

יפה, מרגש ומסוכן מכל החגים היה חג הפסח. רמון, ששמע עליו נפלאות, דחה את חופשתו וכתב להוריו שיגיע אחרי הפסח, ובפיו בשורה. כשהתקרב המועד, הופתע לשמוע שחוגגים את הפסח באיחור של חודש, מחשש… וכך נאלץ לשלוח מברק להוריו, להתנצל ולהסביר. מכל מקום, את חגיגות הפסח – שאליהן הוזמן לא בלי חשש – הוא לא החמיץ.

חג הפסח הגיע אל בּלמוֹנטה בעיצומו של אביב. מדרונות הגבעות המעוגלות כוסו מרבדים מרהיבים של פרחי־בר מכל הגוונים האפשריים. פלגי המים שָצפו מים, והציפורים מעל שרו חגות וחוגגות ומַשרות אווירה של חג בכול. עשרות משפחות האנוסים מבּלמוֹנטה התכוננו בסתר לחג הקדוש. הבגדים הלבנים והכלים המיוחדים הוצאו מעליות הגג אל האוויר הצח לאוורור. סָפרו הזקנות בכל משפחה ארבעה־עשר יום מאז מולד הירח של חודש מרס, כשהן מסמנות יום אחר יום על משקוף הדלת; וכשהגיע היום, שלחו את בנותיהן לשדות לאסוף עשבי מרור. עם שקיעת החמה נתכנסו משפחות־משפחות לטקס ראשון של ערב פסח.

להפתעתו של רמון, לא אל “סדר” פסח הוזמן. זכר לילות ה“סדר”, שתבעו קורבנות כה רבים בימי האינקוויזיציה, הוליד טקס אחר, פחות מסוכן. משפחתו של אנטוניו פררה היתה מכונסת כולה בביתו, התריסים והחלונות סגורים ומסוגרים, וההתרגשות היתה תלויה באוויר. הוציאה סבתא פיליסמינה מפה לבנה רקומה, ופרשה אותה על השולחן העגול שבמרכז החדר. חילקו בנותיה את עשבי המרור בין כל הנוכחים. הניחה הזקנה קופסת־עץ במרכז השולחן, פתחה, ונגלתה מפית לבנה עוטפת כדורי בצק קטנטנים. הרימה את המרור שבידה ובירכה:

“ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציווה לנו לאכול מרור.”

אכלה את המרור שבידה, נטלה את הקופסה בימינה, כיסתה את עיניה בשמאלה ובירכה: “ברוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם, אשר ציווה לנו לאכול מצות; אלה המצות שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים. וכשם שזכינו לראות את המצות האלה היום, כן נזכה לאפות אותן מחר ולאכול אותן בחג הקדוש. השנה כאן, לשנה הבאה בארץ המובטחת.”

עתה העבירה את הקופסה לבת הבכורה, וזו חזרה על שתי הברכות ואכלה את המרור. כך עברה הקופסה אל כל הנשים הנשואות לפי הסדר, ורק אחריהן הגיע תור הגברים. הגברים לא ידעו את הברכות בעל־פה. הנשים שבו ואמרו את הברכות, משפט משפט, והבעלים חזרו אחריהן. בירכו “חג שמח!”, התנשקו והתפזרו איש לביתו.

רמון עמד נדהם. “מעניין שהמרור תופס אצלם מקום ראשון,” הרהר בעצב, “אין כאן… אין כאן אנשים שמחים!” שאלות רבות עלו בראשו, אך מעֵבר לכול היתה לו הרגשה שהוליכו אותו שולל.

“זה הכול??” לחש באוזנה של אלגרה.

“הערב זה הכול. זה הטקס הכי מסוכן, ועל־כן הוא קצר.”

“והיכן המצות? בירכו עליהן, ולא ראינו אותן.”

“את המצות אופים מחר.”

“מוזר…”

“מחמת המרגלים הנוצרים,” אמר אנטוניו, שהקשיב לשיחתם. דבריו נשמעו כדקלום ישן.

“ומה הכדורים האלה בקופסה?”

“זו החַלה שמפרישים מן הבצק. תראה מחר. כל אחד זורק כדור שלו לאש ומביע משאלה. אם בקשתו נתקבלה, נשמע פיצוץ קטן.”

הציפייה היתה גדולה, ולכן היתה האכזבה קשה. חיכה אפוא רמון ליום המחרת, מהרהר כיצד נוצרו מנהגים אלה ומתי וכיצד עברו ממשפחה למשפחה בקהילה המיוחדת הזאת; כיצד נוצרה המסורת המוזרה, ואיך היא נשמרת ומועברת בעל־פה מדור לדור. למחרת ירדו אל הנהר ורחצו את הכלים, שבהם יבשלו ויאכלו בימי החג, במים זורמים. ארזו הכול במטליות לבנות ושבו הביתה. לקראת אפיית המצות לבשו הכול בגדים לבנים, מגרביים ועד כיסוי ראש. כרוחות רפאים נראו הללו. בגדי החג של רמון בלטו על רקע הלבן־הלבן.

בפינה עמד תנור, מוסק בפחם, ועליו שני רעפים אדומים מקושתים. החדר התמלא עשן סמיך, שהֶאדיר את האווירה המסתורית. דונה רוזה הרימה כד מים והתיזה ממנו על כל הנוכחים ועל כל מה שבחדר סביב. אחרי זה כרעו הכול ברך על סדין לבן הפרוש על הרצפה, פניהם מזרחה. כמה מבני הבית נטלו קערות חרס, מילאו בהן קמח ומים והחלו ללוש. בשעת הלישה נשאה הסבתא את קולה ואמרה:

"בארבעה־עשר למולד הירח, בחודש הראשון של השנה, יוצא העם ממצרים יחד עם בני ישראל אחיו. שירים שרים לו. את אדונָי מהללים. משה, אַיֶכָּה?

“כאן, בכפר הזה – שבו אין לחם ואין עץ להסקה, אין רועה ואין עדר – נהלֵל את שם אדוני הרם, שממנו תהילה וכבוד לכולנו. הנה בא משה, ובידו מטהו מורם ויך בים ויבקעהו. נפתח הים בשנים־עשר מסלולים. יעבור עמך בשירה, עם אדונָי.”

ולהפתעתו הגוברת של רמון הוסיפה ואמרה, תוך כדי לישה נמרצת:

“יש ארבעה יסודות: שמים וארץ, לילה ויום. כל הנפשות, גבוהות ורמות ככל שיהיו, שייכות לאדוני, וממנו המחילה. כפי שמחלת לדוד המלך, כן תמחול לנו ולכל עם ישראל בכל אשר ילך. אמן.”

עתה התחילה לשׂים בצק מרודד על הרעפים המלוהטים, והאחרים עשו כמוה. רמון הביט סביבו, וראה פנים מלוהטים כפי שלא ראה מעולם. היה זה צירוף של להט האש מן התנור ולהטהּ של אש פנימית, שלא תתואר במלים. במקביל לאפיית המצות היו משליכים איש את כדור הבצק שלו לתוך התנור, מצפים במתח רב לראות אם יתפוצץ ויבשר שהמשאלה נתקבלה.

הכדור של אלגרה התפוצץ מיד בהגיעו לאש.

“מה היתה משאלתך?” שאל באוזנה רמון.

“אסור לשאול! ואסור לענות.”

חייכה, לחצה ידו בסתר ולחשה: “אבל אני מרשה לך לנחש.”

הסמיקו שניהם. הסתכלו זה בזו וזו בזה וצחקו למראה הפנים, שנראו כאילו עולים בלהבות.

במשך כל ימי החג לא יצא איש לעבודה. את הבקרים בילו בפיקניקים, בחיק הטבע, החוגג עמם את שיא האביב, מושיטים את המצות כלפי שמים בטרם יביאו אותם אל הפה “כדי שאלוהים יראה”. רמון התקשה לאכול את המצות: קשות היו לשִניו וסרות טעם בעיניו, אך לא אמר על כך דבר. הוא לא התלונן, גם כאשר נתברר לו שבמשך שמונת ימי החג לא יבואו אל פיו לא בשר ולא מוצרי חלב. שפע הפירות והירקות, ובעיקר השירים הנוגים והיפים, היו לו פיצוי נאות. היו מרבים לשיר ולרקוד בימי החג – אך שמחה לא נראתה על הפנים. פחדים סמויים מוטבעים מילדות וחשש “ריאלי” להיתפס חוגגים נטלו מן החג את השמחה. לא, אין כאן אנשים שמחים. אומרים “חג שמח!” ואינם שמחים.

כשכבר לא ציפה למאומה, הגיע הטקס המעניין והמרגש ביותר של חג הפסח: באחד מימי חול־המועד ירדה כל העדה, משפחות־משפחות, אל הנחל. זרדים וענפי זית בידיהם, ובשירה על שפתיהם “בקעו” את הים בתנופת ענפים, הניחו אבנים לרוחב הנחל ו“חצו את הים בחרבה” בקול תרועה גדולה. רק סבתא פררה ובנות גילה נותרו על החוף מזה, מנופפות בענפי הזית ומספרות בשירה את מעשה יציאת מצרים, על הנסים והנפלאות, שחלקם הכיר רמון מן הבית וחלקם שמע כאן לראשונה. בין הרי סֶרה דה אֶסטרֶלָה צמחו נסים חדשים, פרי המקום על מצוקותיו ואמונותיו.

חג הפסח, על כל אירועיו, הכניס את רמון למעין שיכרון. לנוף היפה, הפורח בתקופה זו של השנה, היה חלק ניכּר באותו שיכרון. הוא החל להרגיש קרבה גדולה אל אותן משפחות, שאתן בילה בימי החג בחיק הטבע, ושקיבלו אותו כמי ש“שייך” למשפחת פררה. לא עוד המהנדס הזר – אבל עוד לא אחד משלנו. משהו מ“כבדהו וחשדהו” היה ביחסם אליו. מכל מקום, יהדותו לא היתה כבר בגדר סוד. הדבר היחיד, שהעכיר את רוחו, היה היחס העוין של מרקו ובני משפחתו, שבא לביטוי בשתיקות רועמות ובהתרחקות מופגנת. צר היה לו על כך. נסיונותיו להתקרב ולקרב רק הוסיפו שמן על מדורת האיבה האילמת.

בכפר הנידח יפה־הנוף היה הנוף האנושי פחות מרהיב מן הטבע, העשיר במים והטובל בירק שמסביבו. צמרות מעטות התנשאו מעל לסבך השיחים. הרופא והכומר, מנהל בית־הספר ו“ראש העיר” ראו במהנדס אדם כערכם ותוספת חשובה לאינטלקטואלים המקומיים. על אף גילו ורווקותו הרבו להזמינו ולהתרועע עמו. מגעיהם החברתיים של אלה יצאו אומנם מגבולות הכפר והגיעו לגוּאַרדָה העיר מזה ולקוֹבילָה מזה – אך בימי החורף הקרים, ובעיקר בלילות החורף הארוכים, כשהדרכים המשובשות בחזקת סכנה, ההנאה משיחת רֵעים מלומדה בבית מוסק בכפר גופו קיבלה תוספת משמעותית מאז בואו של המהנדס. גם שכבת המשכילים השנייה במעלה – המורים והרוקח ושניים־שלושה סוחרים מצליחים, שמסעותיהם ברחבי חצי־האי האיבּרי לימדו אותם יותר מכל מוריהם גם יחד – ראו בו בן־שיחה ראוי ורצוי, אם כי מעטים מהם העֵזו לראות בו אחד משלהם. הזמנותיהם היו בנוסח “נשמח לראות אותך בביתנו בכל עת; לעונג ולכבוד יהיה לנו הדבר” – ולא הזמנה מפורשת, שההסכמה לה מובנת מאליה, בלשון “מחר בערב אתה מוזמן אלינו לארוחה, ידידי. אל תשכח! להתראות.”

“שומו שמים!” אמר לו הכומר באחת השיחות, “אני שומע שאתה יהודי. למה הסתרת זאת ממני עד היום? הרי אינך אחד מהם ומהמונם. יהודים שלמים אני מכבד ומוקיר. שלמים עם עצמם ועם אמונתם, אני מתכוון – אם כי לא ראיתי אותך מתנזר ממאכל כלשהו בכל החודשים הארוכים שאתה עמנו.”

“אכן, יהודי אני. יהודי שלם. אך לפי השקפת עולמי, לא בצלחתו ניכר יהודי.”

“מעניין, מעניין. דור חדש – דיבורים חדשים. פעם נהרגו יהודים על דברים כאלה. ‘ייהרג ולא יעבור’ אומרים אצלכם, אם אינני טועה.”

“היהודים האלה כאן… בכפר, מאימתי ידוע לך על חייהם הכפולים?”

“אין יהודים בכפר. אתה היהודי הראשון בכפר הזה זה חמש מאות שנה. הם נוצרים טובים: ראשונים לבוא לכנסייה, מרבים לתרום, מרבים להתפלל ולהתוודות. שמוצאם יהודי – זאת אנחנו יודעים מאז ומתמיד.”

רצה לומר לו: “אילו ידעת מה שסיפרה לי אלגרה, שלימדוה לומר בלבּהּ עם כניסתה לכנסייה: ‘אני נכנסת לבית הזה, אבל אני לא מאמינה לא בעץ ולא באבן, אלא באל עליון’;” אבל בלע את לשונו ולא אמר. הסתכל בחיוך במאוורר החדש של הכומר ואמר:

“אתם יודעים וזוכרים. ומזכירים. ושומרים מרחק.”

“חס וחלילה! כולנו שווים בפני אל עליון. ואתה יודע מה? משכת אותי בלשוני, אישי הצעיר. גם אני, סבא שלי היה יהודי. לא, בעצם היה זה אבא של סבא. מה יש, וכי ישו מושיענו לא היה יהודי? אה?? חה־חה־חה־חה!”

הביקורים המהנים ביותר היו בביתו של ראש הכפר, שכּוּנה כאן “ראש העיר” – ולוּ בזכות תבשיליה של אשתו היהודיה של זה. אנשי שיחה היו השניים, וכמעט שאפשר לומר אנשי העולם הגדול. את ליסבון ופורטו הכירו היטב, ואת ירח־הדבש בילו בפריס. גם הצרפתית מבית־הספר שולבה יפה בשיחותיהם.

“כיוון שגילית לנו שאתה יהודי,” אמר לו פעם ראש העיר על כוסית פורטו שלקראת ארוחה, “אגלה לך שאני בוגר אוניברסיטת ליסבון. היסטוריה. התרכזתי בעיקר בחצי־האי האיבּרי.”

“מה אתה אומר!! ושמרת את זה בסוד!”

“לא סוד. מי שהיה צריך לדעת, ידע. אבל אני לא מבליט דברים, המרחיקים אותי מבוחריי.”

“הדבר הבולט ביותר באישיותו של בעלי,” נתחייכה האשה, “זה שהוא אינו מבליט את עצמו. חוץ מאשר בפנַי.”

צחקו. כשהגיעו לשולחן ונכנס יין, התפתחה השיחה.

“לא פעם תהיתי,” אמר ראש העיר, מנגב זוויות פיו במפית הרקומה, “באיזו מידה אתם, היהודים,” וכאן הצביע על אשתו ואורחו בשתי אצבעות שלוחות ופניו נצטהלו, “אשמים בירידתן התלולה של פורטוגל וספרד.”

“היהודים… אשמים?!” נזדעקה אשתו בלחישה נרגשת.

“אשמים במרכאות, כמובן,” מיהר זה לתקן, “כלומר, אלמלא עזבו בהמוניהם – חצי מיליון לפחות! – ולקחו עמם את הרכוש שצברו כאן ואת ההשכלה והידע שלמדו כאן, אולי לא היה קורה לנו מה שקרה.”

“הַמשך, הַמשך,” אמר המהנדס, לא יודע אם לצחוק או לבכות, “מה קרה?”

“מה קרה? ממעצמות עולמיות בשיא פריחה מדינית וכלכלית, מאימפריות שגילו וכבשו ורוקנו את אמריקה האדירה והעשירה ירדנו – דווקא לאחר הכיבושים והאוניות טעונות הזהב והאוצרות האחרים שזרמו אלינו – ירדנו בהדרגה ובעקביות למדינות עניות, נטולות מעמד והשפעה בינלאומית.”

“והקורבנות שגוֹרשוּ ועוּנוּ ונוּשלו – הם ה’אשמים'? מעניין, מעניין מאוד.”

“אתה שוב משתמש במלה ‘אשמים’. אני התכוונתי לומר, שיציאתם היתה אחד הגורמים. מובן שלא היחיד, מובן שלא המכריע; אבל גורם חשוב, לעניות דעתי.”

“לעניות דעתי, דווקא כן גורם מכריע. והאשמה כולה במלכים הקתולים ובכוהני הדת הפַנָאטים ובעם הקנאי, שנטפלו ליהודים והִכּוּ בהם מכה שלא היתה כמותה בהיסטוריה; מכה שחזרה כבּוּמֶרַנג ודלדלה את המכים עד היסוד.”

“אני חושבת שאתה מגזים. סיבות רבות חברו יחד והורידו את ספרד ופורטוגל מרוּם גדולתן. אני יכולה לתת לך חומר קריאה מצוין בנושא זה, אם תרצה. יציאת היהודים היתה גורם אחד מרבים.”

“לא ‘יציאת היהודים’ אלא גירוש היהודים. גירוש אכזרי ונבזי מאין כמותו. דווקא כשכל הארץ נכבשה מידי המוסלמים, ולא נותרה שום סכנה לשלמות השלטון הנוצרי. המעשה הפחות נוצרי, הבלתי־נוצרי ביותר שעשו הנוצרים בשם הנצרות; בכל ההיסטוריה.”

רמון נסחף בדבריו, וטון דיבורו נשמע תוקפני ומאיים שלא כטבעו. האשה קמה במבוכה ואמרה: “אביא את המנה האחרונה. גלידה. סגולה בדוקה לקירור הרוחות.” נצטחקו ונשמו עמוקות בניסיון לשוב לשלוותם.

“מה שניסיתי להבין,” אמר ראש העיר מתונות, “הוא… באיזו מידה גם אתם, היהודים, עֵרים לסברה ההיסטורית, שהֶעדר היהודים היה משמעותי להתפתחותן (שלא לומר לאי־התפתחותן) של ארצותינו.”

“לדידי – ואני איני מתיימר ליצג את ה’יהודים' – זו אינה סברה; זו ודאות. וההוכחה הניצחת היא מה קרה לאותן ערים ולאותן ארצות, שאליהן הגיעו המגורשים הללו.”

“אתה מתכוון לליבוֹרנוֹ ולוֶנציה,” תרמה האשה לשיחה, מניחה את הגלידה בקערה ומוזגת עליה בקבוק שמפניה, “לסלוניקי וסטַמבּוּל.”

“לבּאיוֹן ובּוֹרדו והַמבּוּרג ואמסטֶרדם. לקוּרסאוֹ וסוּרינַם, לבּרזיל ולכל אמריקה. למרוקו ולכל צפון אפריקה. שם התחילה פריחה עם בוא היהודים. המגורשים!”

“כשהכנתי את עבודת הגמר שלי,” ניסה ראש העיר להסב ולרכך את השיחה, “עליתי במקרה על פרשה מרתקת.”

“כן, ספר לו. זה ימצא חן בעיניו.”

עתה היו שקועים באכילת הגלידה השוחה בשמפניה.

“לא תאמין,” פתח ראש העיר, “יהודי מגולי ספרד, שמואל פאלאש או פאלאץ' שמו, אם אני זוכר נכונה, מתמנה לשגריר מרוקו בהולנד. עושה שם גדולות למען ארצו. כורת את הברית הראשונה בין ממלכה מוסלמית לממלכה נוצרית. אבל לא די לו בכך: הוא מפתח לעצמו תחביב ששכרו בצדו.”

האורח הִטה אוזניו בסקרנות. האשה, שכבר שמעה את הסיפור הרבה פעמים, נהגה כאילו זו לה הפעם הראשונה. וראש העיר המשיך:

“הוא רוכש ספינה אדירה, בעלת שלושה תרנים, מבַצֵר ומחַמֵש אותה, ובראש חבורת פירטים שכירים הוא יוצא לים וחוטף את האוניות, המביאות זהב ושלל מאמריקה לספרד.”

“פירט יהודי!” צחק רמון, מהרהר אם אומנם תמים סיפורו של זה, עומד על המשמר.

“הוא עושה זאת בעיקר מתוך נקמה בספרד, שגירשה את אבותיו בבושת־פנים ובחוסר־כול, לדבריו. והוא מקבל את הסכמתו של סולטן מרוקו. בהתערבות שגריר ספרד באנגליה נתפס אותו פאלאץ' והובא למשפט בלונדון. להגנתו טען, שיש לו חסינות כשגריר. שגריר ספרד השתולל מכעס – אך ללא הועיל. על מכתביו של השגריר הזה אל מלכו במדריד עליתי במקרה, תוך כדי עבודתי על יחסי ספרד־אנגליה בסוף המאה ה־16. מה דעתך?”

“מדהים. מדהים מספר השגרירים, שיצאו מבין גולי ספרד ומשפחותיהם,” אמר רמון, “ידיעת שפות וקשרים משפחתיים בינלאומיים ויכולת ביטוי ואינטלקט נצטרפו למשהו, שמלכים ושליטים חיפשו ומצאו דווקא אצלם… היו שליטים שהתחרו ביניהם אילו פריבילגיות ייתנו ליהודים המגורשים, כדי למשוך אותם אל ארצם.”

“בואו נעבור לסלון,” אמרה המארחת.

ובדרך לסלון פנתה לאורח ואמרה: “לא סיפרת לנו איך מתקדמת בנייתו של בית־החרושת.”

השיחה האחרונה של רמון עם רופא הכפר הכינה אותו היטב לקראת השיחה הגורלית עם אנטוניו פררה הזקן. היא התנהלה במסעדת דרכים מהודרת. הרופא, איש העולם, נהג להזמין מפעם לפעם את אורחיו למסעדה. הוא היה מבין גדול ביינות ומאכלות, ואף היה שייך לאיזה מסדר מוזר, שהתמחה בתבשילי דגים ופירות־ים. אשתו היתה מורה ואם לארבעה, ולא מצאה פנאי להשביע את רעבונותיו של בעלה.

“אלגרה בחורה יוצאת מן הכלל,” תפס הרופא את השור בקרניו, “שילוב כזה של יופי פנימי עם יופי חיצוני לא מצאתי מעולם בקהילה המוזרה והמיוחדת הזאת. יש בה כל מה שלבו של גבר יכול לבקש; אבל…”

“חיכיתי ל’אבל' הזה.”

“אתה צריך להבין, שהנישואים בתוך העדה הפכו אצלם לדבר מקודש; ומבחינתם, כל מי שהוא נוצרי גמור או יהודי גמור אינו בן עדתם. המייחד אותם ושומר אותם – לפי הבנתם ואמונתם – הוא השילוב בין שני הקווים המקבילים, שאצלם הם נפגשים, למרבית הפלא.”

“אבל הדברים משתנים בשנים האחרונות. הם מתחילים להבין…”

“השינויים אטיים, וההבנה מזדחלת אחריהם מהוססת. הם עדיין פוחדים; מבלי לדעת ממה וממי.”

“אני חושבת שהוא צריך לדבר עם אנטוניו הזקן.”

“אפשר לדבר עם אנטוניו, אך האגוז הקשה היא אשתו, פיליסמינה. אני לא מקנא בך, ידידי המהנדס.”

“חשבתי,” צחקקה אשתו, “שאתה דווקא כן מקנא בו. תמיד היתה לך חולשה לפרגית החטובה הזאת אלגרה.”

“אני אדבר עם הזקן,” אמר רמון ונאנח, “כמובן, אחרי שאקבל את הסכמתה של אלגרה.”

השיחה עם אנטוניו היתה נעימה וידידותית ברוחה – אך קשה ומאכזבת במסקנותיה.

“כבר היו דברים מעולם,” אמר לו אנטוניו, “כבר ניסו להשיב אותנו ליהדות שלמה ונקייה – אך המסורת העיקשת, שנתגבשה במשך דורות, לא הצליחה לעכל את זה.”

“ניסו? מי? מתי?”

“מעשה בקולונל מן העיר פורטו – בָּרֹאש בַּאסטוֹ שמו – שגילה שמוצאו יהודי. קם והתחיל מחפש אנוסים ומשיב אותם אל עמם ואל דתם. למד יהדות ובנה בית־כנסת והעמיד תלמידים ופרסם כתב־עת בשם ‘הלפיד’, ומה לא עשה! כשהגיע אלינו – נעצר. יותר מדי שנים חיינו עם הזהות הכפולה ועם המערכת הכפולה של חגים וטקסים ואמונות; ולא קל להשתחרר.”

“ניתנת לכם הזדמנות להשתחרר ממצב בלתי־נסבל – ואינכם שׂשׂים לקבלה?”

“אינך מבין, ידידי הצעיר. אני בטוח שיום יבוא, והוא לא רחוק, ונשוב להיות יהודים שלמים; אך כנראה שהדור שלי עוד לא מוכן לזה. את אשתי, למשל, לא יוכל איש לשכנע. אני בטוח שיום יבוא, ותהיה כאן קהילה יהודית שתחדש את בית־הכנסת שהיה כאן במאה ה־13; אך אני לא אזכה לראות זאת.”

“ומה יהיה עלי ועל אלגרה? אתה הרי יודע מה עובר עלינו. מה נעשה?”

“מה תעשו? תעשו מה שלבכם יאמר לכם לעשות. ברכתי תלווה אתכם באשר תלכו ובכל מה שתעשו.”

הבין רמון את הרמז. לא עבר חודש, והזוג הצעיר יצא אל דרכו החדשה – להינשא במקומות שבהם נולד וגדל המהנדס היהודי.

“כשתקום כאן קהילה יהודית,” הבטיח רמון לבני משפחה פררה, שנתכנסה בתריסים מוגפים לומר שלום ליפַת־הבית, “נשוב לחיות כאן; לפחות לכמה שנים.”

עד שבאה ההזמנה לחתונה, במעטפות יפות שטרם נראו כמותן בבּלמוֹנטה, היה כבר אנטוניו הזקן גוסס על מיטתו. היו שאמרו: “נסעה יְפַת־הבית אהובת־נפשו – ונתרוקן עולמו;” אחרים טענו: “מרירות שנתעבתה בינו לבין אשתו אכלה את שארית כוחותיו;” ואחרים סיפרו, שמאז ששמע על בריחת מרקו לליסבון ועל המקומות ששם ראו אותו מסתובב, ניטל טעם חייו. במבט לאחור ניתן לומר, שכל שלוש הסיבות הללו, הקשורות ביניהן, קיצרו את ימיו. לא קראו לכומר, אלא לאחר מותו, לבל ייאלץ להתוודות. אֵבל כבד ירד על כל הקהילה הקטנה.

כיוון שמועד החתונה נקבע לפני פטירת הסבא, אי־אפשר היה לשנותו. היתה זו אפוא חתונה בלא שמחה. כל מאמציה של האם לשמח חתן וכלה ואורחים לא הועילו. צחקו ואכלו ושתו – ולא היו שמחים. רקדו ושרו והתנשקו – ולא היו שמחים. מצד הכלה לא היה איש בחתונה. אורחי החתן ניסו לקשור שיחה קלה עם הכלה – ולא עלה בידם: איש לא הבין את הפורטוגזית שבפיה של זו. היא חזרה כמו תוכי על כמה מלות תודה וברכה שלמדה ביגיעה, חייכה חיוך מאולץ – אך לא הצליחה לעבור את מחסום הזרוּת, שהפריד בינה ובין אורחי חמותה.

החמוֹת העתירה עליה חיבוקים ונשיקות, הפריזה בשבחיה באוזני כל מי שהיה מוכן להאזין – אך עיניה המאופרות הסגירו את מה שבלבּה. “רמון שלנו,” רטנה זו באוזני בעלה, “ראוי היה לחתונה שמֵחה; לכלה שמֵחה; לאשה שמֵחה.” הסכים הבעל, שאוּלף זה מכבר להסכים.

רמון התרוצץ בבגדיו ההדוקים, מנסה לרַצוֹת ולפייס ולשַׂמח מעט את כולם. רגש אָשָם לא ברור רבץ על כתפיו. יום חתונתו, יום שמחת־לבו – ולנגד עיניו כל אהובי־נפשו חוגגים ואינם שמחים; אלגרה בודדה בין זרים, אין איש ממשפחתה עמה, ובלִבּה אֵבל על סָבהּ אהוב־נפשה. האם מאוכזבת וזועפת: לא כך תיארה לעצמה את חתונתו של בנה יחידהּ, לא על כלה ללא שפה משותפת חלמה בעשר השנים האחרונות. והאבא נסחף אחר אשתו, כדרכו, מנסה לעזור ועושה כל שגיאה אפשרית.

“חתונה בלי כנסייה, בלי תחפושת, בלי זהות כפולה,” נזכר רמון בהבטחתו החגיגית; “ובלי שִמחה,” נאלץ להודות.

ימים מעטים אחר החתונה עלה הזוג הצעיר לארץ ופתח דף חדש בחייו; דף שראשיתו זהות וסופו שמחה.


 

סיפור מסגרת ב: נסים בעקבות נסים    🔗

נסים ונירה יוצאים בטיסה מליסבון לרומא. במהלך הטיסה הם מעיינים ברשימות שעשו ומשוחחים ביניהם על צעדיהם הבאים. מן השיחה מתברר, כי נסים האנדלוסי הגיע אחר טלטולים ותלאות לאחת מערי איטליה, וכי בניו ונכדיו נפוצו לאורך המגף האיטלקי ועשו חיל בכמה נסיכויות ודוכסויות, בעיקר בצפון.

“אז מה את אומרת, היכן נתחיל?”

“מה שבטוח, שאחד מהם לפחות חי ופעל בוֶנציה.”

“ומה שלא פחות בטוח, שאַת ‘מתה’ לראות את ונציה. אז נתחיל בוֶנציה.”

“לפני שתשקע.”

הם עולים לרכבת רומא–ונציה. שוב הרשימות בידיהם והתקוות בעיניהם. הרכבת מגיעה למֶסטרֶה (וֶנציה היבשתית), והם נבוכים: אינם יודעים אם עליהם לרדת – או להמשיך ברכבת שמעבר לרציף לוֶנציה סַנטה לוּצ’יה, כפי שכתוב בכרטיס. קוֹנדוּקטוֹר איטלקי במדים מסביר להם באיטלקית שוטפת כי כאן מֶסטרֶה ומזרז אותם בתנועות לעלות לרכבת החונה ממול.

הרכבת נוסעת על גשר ארוך, כשהים מימינה ומשמאלה. מגיעים לתחנה. זרם אדיר של נוסעים, מרביתם תיירים משבעים אומה ולשון, נוהר לאורך הרציפים לעבר היציאה המרוחקת. נסים ונירה מתייגעים עם מטענם, מגיעים באפס נשימה אל היציאה, עומדים במעלה המדרגות הרחבות ומביטים סביבם, משתאים.

“אני נורא עייפה. ניקח טקסי וישר למלון. מקלחת ולמיטה. אחר־כך נצא להתפעל מוֶנציה.”

“טקסי? אני לא רואה מכאן שום מכונית. רק מים וסירות.”

“מוכרח להיות באיזה מקום טקסי. תשאל.”

נירה נראית תשושה. היא משיטה עיניה לאורך התעלה הגדולה – הקַנַאל גרַנדֶה – מוקסמת מן המראה המיוחד, המואר בשמש השוקעת: מים וסירות וגונדולות וגשרים לכל מלוא העין. והמוני אדם. מוסיקה עליזה בוקעת מבית־קפה מרוחק.

“סקוּזִי,” ניגש נסים אל אחד הרוכלים, מדבר בתנועות ידיים, מנסה לדלות מזכרונו כמה מלים באיטלקית, “דוֹוֶה טקסי?”

הרוכל עונה בשטף מלים בלתי מובן ומצביע על מעגן סירות סמוך, שעליו מתנוסס השלט: “טקסי”.

“נון קָפּיסקוֹ (לא מבין),” מגיב נסים, “פֶּר פווֹרֶה, דוֹוֶה טקסי?”

הרוכל צוחק. נירה ניגשת לעזור. היא עושה תנועות של נהג המחזיק בהגה וצופר – וכשזה לא עוזר, היא מציירת באוויר מכונית, כשהיא חוזרת ואומרת: “טקסי, טקסי, טקסי…”

מתאספים סביבם כמה נערים, צוחקים כמי שכבר ראו את המחזה הזה והם יודעים את כל מהלכיו. מגיע סבּל, חֶבל על כתפיו, מסביר באנגלית בסיסית: “נוֹ טקסי קַר; אוֹנלִי טקסי ווֹטֶר. קַם!” נוטל את חפציהם בימינו ובשמאלו ומוביל אותם אל מעגן הסירות ההומה.

הסירה מובילה אותם למעגן קטן, בתעלה צדדית, שממנו כבר רואים את השלט עם שם המלון המבוקש. פקיד הקבלה מושיט להם טופס למלא.

“פֶּר פַווֹרֶה… איף…” מגמגת נירה.

“יוּ כּן ספּיק אינגליש, סניוֹרה.”

“אנחנו מבקשים חדר שקט, לא על כביש ראשי. אנחנו לא רגילים לרעש.”

הפקיד צוחק. “אַת בוֶנציה, סניוֹרה. אין כאן כביש. אין מכוניות. אין רעש. תקבלו חדר שקט. שקט מאוֹד.”

והוא מושיט את המפתח.

למחרת יוצאים השניים ומזינים עיניהם ביפי הכיכרות, הגשרים, הכנסיות והתעלות של ונציה. נירה נמשכת אל חלונות הראווה, בעיקר אלה המציגים לבוש נשי אלגנטי ואלה המציגים את זכוכית מוּרַנוֹ בכל הדרהּ.

“אנחנו מבזבזים את הזמן, נירה. הסתובבנו די. צריכים לגשת עכשיו לארכיון העירוני.”

“כל זמן שמבזבזים רק זמן, תהיה מבּסוט. יש לי הרגשה, שכאן נבזבז גם קצת כסף.”

“את הארכיון סוגרים בשתים־עשרה.”

“ופותחים שוב בארבע. מה ששמור שם חמש מאות שנה יחכה לך, חביב, עוד חמש שעות. לא כל יום אתה בוֶנציה.”

“בארבע הולכים ישר לארכיון?”

“ישר לארכיון. אם עד אז תיתן לחיות.”

“ולבזבז.”

“ולבזבז. קצת זמן. קצת כסף. עשינו עסק?”

מנהל הארכיון קיבל אותם בחדר אפלולי בקומה העליונה של בניין עתיק, מסתובב בנחת בכיסא מנהלים ענק וסוקר את הספרים ואת התיקים הגודשים את החדר, כאילו הוא רואה אותם לראשונה.

“ישראל! אוֹה, באתם מישראל,” אמר, זוקף סנטר קצוץ־זקן לקראתם, “פעמיים ביקרתי אצלכם; ותמיד אני מביא אתכם לדוגמה. עַם, שאינו מרפה מחשׂיפת עברוֹ על־אף מצוקות ההווה – יש לו עתיד.”

וכששמע את בקשתם, מתנדנד בכסאו, נתחייך ואמר: “יש לכם מזל. זה עתה סיימנו להזין את המחשב בכל המסמכים השמורים כאן – פרוטוקולים, פסקי־דין של ‘מועצת העשרה’ ושל ה’סיניורִיאה' ושל כל מוסדות העיר. שאלמלא כן הייתם טובעים בים, שאין לו התחלה ואין לו סוף. אתם צריכים את המאה… השש־עשרה. הואילו נא לבוא אתי לחדר־המחשב.”

בחדר־המחשבים התיישבו השלושה על כסאות עתיקים, מגולפים ומרופדים בסגנון הרנסַנס, שהיווּ ניגוד מרתק לברַק המחשב והִבהוּבוֹ.

“‘פררה’, אמרת? יהיו הרבה פררה. פררה נסים, זה כבר יותר טוב. ובמאה השש־עשרה. פררה נסים… פררה נסים… הנה!”

שלושה ראשים נתקרבו אל המסך המהבהב. נסים ונירה היו קצרי־רוח. לא־כן מנהל הארכיון. הִטה זה את ראשו לאחור ואמר להם:

“צאו וראו מה אדם כמוני, אדם שטרם הזקין, עבר בחייו. כשלמדתי לכתוב, הייתי נועץ ציפורן מתכת בעט מעץ, טובל את הציפורן בדיו אשר בקסת, כותב וסופג את הדף בנייר־סופג. אחר־כך עברתי לעט־נובע, ועדיין היה הנייר־סופג הכרחי. פתאום בא העט הכדורי. הפלא ופלא! ומן העט הכדורי עברתי אל מכונת הכתיבה. היום אני כותב רק במחשב; וכל זאת בחיי אדם אחד. מדהים, לא?! אני רואה שאתם חסרי־סבלנות. הנה: פררה נסים – יהודי מן הגיטו; סוכנהּ של דונה גרַציה מֶנדֶס לבית נָשׂיא; ידידו ובעל־בריתו של דון יוסף נשיא; נדון יחד עם יוסף נשיא לגלות נצח מן העיר ומכל אשר לה ולמוות בתלייה בכיכר סן־מרקו באם ייתפס ויוסגר. גזר־הדין ניתן על־ידי ‘מועצת העשרה’ ביום 15 במרס 1553.”

נסים ונירה הסתכלו זה בזה כמוצאי שלל רב. “הנה בידינו קצהו של חוט,” הרהר נסים, נלהב. נירה התאפקה מלצווח. המנהל החליק על זקנו כמנצח. הוא הקיש על המחשב כפסנתרן משולהב.

“פררה נסים מופיע בכמה עשרות מסמכים; אך אם תרצו ללמוד עליו גם מן המסמכים, העוסקים בדון יוסף נשיא ובאלה המזכירים את דונה גרציה, תצטרכו לעבור על אלפי מסמכים, אם לא רבבות.”

ולמראה המבוכה שעל פני האורחים הוסיף ואמר:

“לאחותי יש חדר להשכיר, מרחק הליכה מכאן. לא תוכלו להישאר ימים כה רבים בבית־מלון. מחירי המלונות כאן…”

השניים חגגו אותו ערב בארוחה דשנה ובקבוק יין משובח. על מיטתם בבית־המלון, משולהבים ומודאגים, כיבו את האור ולא יכלו להירדם.

“את ישֵנה?”

“לא. מה אתה חושב לעשות? תיכנַנוּ להישאר כאן יומיים־שלושה.”

“יומיים־שלושה זה לא יהיה.”

“אז כמה?”

“נחיה ונראה. נתחיל למשוך בחוט ונראה כמה הוא ארוך ולאן הוא מוביל…”

נירה נאנחה אנחה כבדה.

“את מספרת לי?”


 

סיפור שני: סוֹכנָהּ של דוֹנָה גרַציָה    🔗

השמועה עשתה לה כנפיים. היא סיפרה על דון יוסף, הצעיר השאפתן ויפה־התואר, בן־אחיה של דוֹנה גרַציָה והמוציא ומביא בביתה, שלקח את רֵיינה היפהפייה וברח עמה לוֶנציה. ודונה גרציה – הוסיפה השמועה – מיהרה לצאת בעקבות הבת השובבה והאחיין הבוגדן, היא וכל פמלייתה אחריה, לתפוס אותם ולהשיבם אל תחת חסותה ואל דרך הישר. פְלַנדריָה כולה רעשה וגעשה. כיוון שידוע היה ברבים עושרה האגדי של אותה ריינה, שרק עושר האם עלה עליו, היתה לשמועה זו משמעות מעבר לרכילות העסיסית. שגרירים וסוכני־חרש מיהרו להעביר פרטים לאדוניהם.

עוד זו מכה גלים ברחובות ובשווקים ובחלונות הגבוהים, וכבר החלה שמועה שנייה נושפת בעורפה, לאמור: רק תכסיס הוא, מתכסיסיה המחוכמים של אותה גרציה כל־יכולה, שמטרתה להסתלק מאַנטוורפֶּן העיר ומשליטיה רודפי־הבצע ורודפי הנוצרים החדשים עם כל אוצרותיה; וכבר היא וארגזי זהבה ופניניה נמצאים הרחק מעֵבר לגבול: יש אומרים בלִיוֹן, ויש אומרים בנִיס־נִיצָה, בואכה וֶנציה.

והעיר ונציה באותם הימים עיר יפה מושכת־לב ומעצמה ימית אדירה בלב־לבו של העולם; ושִמעה יצא מסין של מַרקוֹ פּוֹלוֹ ועד אמריקה של קולומבוס כיָפה בערי תבל, “עיר על יַמִים יְסָדָהּ”. ואנטוורפן העיר זה זמן רב מתקנאה בה, ממאנת לוותר על הבכורה.

עברו השמועות השתיים בעיר ועוררו גלים־גלים של קנאה וקנאות: קנאה בגבירה העשירה, שמלכים משחרים לפִתחה מבקשים הלוואה, והיא נוטשת את העיר שהיטיבה עמה מאז נמלטה מספרד, שהנוצרים החדשים הללו לצנינים בעיניהם; מעמידים פני נוצרים – ונוצרים בלבם אמונת אבותיהם, עוזרים לאחיהם, המציפים את מקומותינו ומתחרים בנו ומתנשאים עלינו; ובסתר לבם אינם אלא יהודים ארורים, שספרד ופורטוגל ידעו להקיאם, ואנו צריכים לבלוע ולעכל אותם ואת המונם, רק משום ששליטינו לוטשים עין אל ממונם.

כך ובדומה לכך רטנו תושבי אנטוורפן, עדיין תוהים מה משתי השמועות אמת. הקיסר קַרלוֹס ואחותו המלכה, שהמליך על ארץ השפלה, רתחו מכעס. תחילה כעסו על דונה גרציה שכך עוללה להם, ברחה מתחת לאפם היא וכל הונה האגדי, שהם זקוקים לו כאוויר לנשימה; ואחר־כך – במחשבה שנייה – כעסו על עצמם ועל איוולתם, שהרדיפות שרדפו את משפחת מנדס, מתוך תאוות־בצע וחסרון־כיס, הם־הם שהבריחו את התרנגולת המטילה ביצי זהב.

הצטערו הקיסר ואחותו המלכה על מה שעשו, ועוד יותר – על מה שזממו לעשות ונודע, ככל הנראה, לגבירה. את גיסהּ של דונה גרציה – דיאֶגוֹ מֶנדֶס, שסחרו הקיף עולם ומלואו – הם אסרו באשמה שהוא עוזר לאנוסים לשוב ליהדות, שיש לו קשרי סתר עם יהודי תורכיה ו…שהוא עצמו יהודי בסתר, כופר בנצרות. הם קיוו שהאשמה האחרונה תיתן בידיהם את כל רכושו והונו שיוחרמו. תוך כדי חקירה מעיקה ומעליבה ומורטת עצבים נשבר לבו של דיאגוֹ, והוא נפטר; אך המשפט נמשך מתוך תקווה להחרים את הונו של המנוח הכופר. התחכמה להם דונה גרציה והבטיחה הלוואה של מאה אלף זהובים בלא ריבית, והקיסר, שהיה זקוק באופן נואש לכסף ושלא היה בטוח בנצחונו המשפטי על הבנקאי המת, קפץ על המציאה. דונה גרציה היתה עומדת בהבטחתה אלמלא התערבה המלכה – אחות הקיסר – והציעה הצעה נדיבה מצִדהּ: להשיא את ריינה הבת לאציל המקורב לה, שהבטיח למלכה מחצית מהונה של הנערה, כשתהיה אשתו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ריינה, בתה היחידה, יקרה היתה לדונה גרציה מכל דבר שבעולם. הבינה דונה גרציה, ששני השליטים הללו – הקיסר ואחותו המרשעת – מסוכנים הם לה ולביתה מכל הבחינות: תאוות הבצע מעבירה אותם על דעתם. החליטה לברוח מפניהם ולמצוא מקלט באחת מערי איטליה, שהזמינו “נוצרים חדשים” ממוצא פורטוגזי והבטיחו להם חסינות ופריבילגיות.

תחילה חשבה על פֶרָרה, שהדוכס השולט בה הבטיח למהגרים הללו, שהיה חפץ ביקרם ובזהבם ובכשרונם, שיוכלו לשוב ליהדות – אם ירצו – ויהיו מוגנים אצלו מפני האינקוויזיציה. בדרכה, בעיר לִיוֹן – שם פרח אחד מסניפי הבנק שהקימו בעלה וגיסה, הגיע אליה שליחו של הדוכס הגדול של טוסקַנה והצעה מפתה בפיו: העיר פיזָה מזמינה את דונה גרציה, עם משפחתה וכבודתה, לבוא להתיישב בה, שכן יש לה שם כר נרחב ליוזמתה: נמלה של העיר בשפך הנהר נסתם והולך, והדוכס מבקש להקים נמל חדש – בעצם עיר חדשה – בכפר ליבורנו היושב על שפת הים, בנקודה שאין כמותה להקמת נמל. רק הונה של הגבירה הכבודה ויוזמתם הברוכה של בני עמה (סוד ידוע לכול) חסרים לה לליבורנו זאת, העתידה להיות ונציה שנייה.

אמרה דונה גרציה בלבה: “למה לי ונציה שנייה, אם ונציה ראשונה מחכה לי בזרועות פתוחות?! ופֶרָרה לא תברח; סמוכה היא לוֶנציה, ובבוא היום, כשארצה לשוב בגלוי אל עמי ואל דתי בלא הפסד ממון ויוקרה, אוכל להגיע אליה על נקלה.” מאחורי החישובים הקרים נחבאה כמיהה ישנה נושנה של דונה גרציה לעיר חלומותיה, עיר חלומותיהם של רבים וטובים בעת ההיא, מלכת החן והיופי, האמנות ושמחת־החיים.

שליחיה הגיעו מאנטוורפן תכופות לוֶנציה, ובשובם סיפרו נפלאות: עיר בלא סוס וכרכרה; עיר שכולה ארמונות, וגונדולות חטובות צרות־ירכיים משייטות ביניהם; עיר שאוצרות האמנות שבה שקולים כנגד כל האוצרות שבכל ערי תבל; וכיוצא בזה התפעלויות והתפעמויות. השליחים, שניהלו את המסחר הבינלאומי של בית מנדס, יצאו בשליחותה של האלמנה לאנגליה ולצרפת, לקושטא ולסלוניקי, וכמובן לכל נסיכויות איטליה ועריה. אך מכל המקומות שאליהם הגיעו שיבחו הללו את העיר על התעלות. “סֶרֶנִיסימָה דוֹמִינָנטֶה” כינו אותה, השַלטת הזכה. וגם הרופאים המליצו על אקלימה של העיר. הגדיל לעשות אחד מרופאי הגבירה, דון פרננדו, שביקר בוֶנציה ושב עם כלים מרהיבים של זכוכית מוּרנוֹ; הוא השווה את דונה גרציה לזכוכית מורנו הוֶנציאנית: מה זו זכה והדורה ועמידה ויקרה ושבירה, כך גם הגבירה, שחוסנה הנפשי ואופיהּ הנוקשה מאזנים את שברירות גופה.

אך מי שהכריע את הכף לטובת ונציה היה בלי ספק סוכן־החרש של דונה גרציה, הלא הוא נסים פֶּרֶרָה איש ונציה, נכדו של נסים פררה האנדלוסי, שעשה חיל בתוככי הגיטו בגלוי והיה מקורב בסתר לאצילי העיר וסוחריה. נסים השכיל להכין את הקרקע לבואה של הגבירה אל העיר שבה נולד. הוא הצליח להבהיר לראשי הסוחרים ולאנשי השלטון בעיר, מה גדולה הטובה שתצמח לוֶנציה מהעברת רכושה ומרכז עסקיה של משפחת מנדס לעיר, וביוזמתו הוציאה “מועצת העשרה” הזמנה הכוללת כתב־חסות והגנה לאלמנה, למשפחתה ולפמלייתה – שלא לדבר על רכושה ומסחרה. הוא עשה זאת על דעת עצמו כבר לפני שנתיים, “על כל צרה שלא תבוא”. כך הסביר את צעדו לדונה גרציה, שהזמינה אותו אליה, שיבחה אותו על יוזמתו ותושייתו, והבטיחה לו “לעיין בחיוב” בהזמנתו, שהפכה מעתה להזמנה רשמית של ה“סיניוֹרִיאה” של ונציה רבתי.

זאת ועוד. כששמע מה ששמע על היציאה המבוהלת והמבוימת מאנטוורפן, מיהר ורכש, בכספו־הוא, ארמון יפהפה שעמד למכירה על שפת הקנאל־גְרַנדֶה, בלבה של עיר התעלות. מעשיו הכריעו את הכף, ודונה גרציה לא נשארה חייבת לו, לנסים פררה, הצעיר השאפתן. אומנם את מה שביקשה נפשו היא מנעה ממנו ורמזה מפורשות, שריינה הבת תתחתן בבוא העת בתוך המשפחה, עם בן־דודה יוסף נשיא, מבלי לעבור את שערי הגיטו פנימה; אך חוץ מבּקשה זו, שקראה בעיניו, היא מילאה את כל בקשותיו. תושייתו וראיית הנולד שלו מצאו חן בעיניה; ועירו, השונה מכל עיר, כבשה את לבבה הפתוח ליופי והדר.

אמת, גם קושטא קסמה לה. שם עולה כוח חדש, שיריבותו עם העולם הנוצרי מקרבת אל לבו את היהודים הנודדים; אך עוד חזון למועד. חייבת היא לתהות על קנקנו של הסולטן תחילה. ז’ואן, הוא יוסף אחיינה, ייסע לשם ויעמוד על טיבו של הכוכב החדש העולה בשמי המזרח. חושיו של דון יוסף מעולם לא הכזיבו. טביעת עין שלו שקולה כנגד דינים וחשבונות של שבעה שגרירים. נסים פררה ייצא תחילה לרחרח ולהכין את הקרקע לבואו. השניים הללו משלימים זה את זה, כבוהן ואצבע.

ונציה קיבלה את דונה גרציה ואת פמלייתה הכבודה בזרועות פתוחות. היתה זו התאהבות הדדית ממבט ראשון. עושרה וחוכמתה וקשריה הבינלאומיים של הגבירה שבו את לב שליטי העיר, ששליש המסחר העולמי עבר דרכה; והגבירה אשת־העולם הוקסמה מן היופי, השופע מכל פינה בעיר, שחלקו מעשי ידי אמן וחלקו מתנת הבורא יתברך. נתעטפה שמחת הבריחה המוצלחת בחדוות הבחירה המוצלחת; מרכז המסחר העולמי ומרכז האמנות הפורחת – שתי חולשותיה של דונה גרציה – שתיהן באו על סיפוקן.

אך גם בשמי התכלת של ונציה יש שעוברים עננים ומתחוללות סופות רעמים. דונה גרציה לא שיערה מה מהר יתקשרו העננים ומה עזה תהיה הסופה. אחותה בּרִיאַנדָה, אלמנתו של דיאגו מנדס שנפטר לפני שנתיים, נתקפה באחת מהתקפות הקנאה והזעם, שכה תאמו את אוֹפיָהּ. העילה היתה הפעם האגף בארמון שהוקצה לה, לבתה גרציה ה“קטנה” ולפמלייתה. הסיבה – קנאה ישנה נושנה באחות הבכירה השתלטנית, שקנתה אפוטרופסות על בריאנדה ועל רכושה בזכות נוסח צוואתו של דיאגו מנדס, שהעריך והעריץ את כשרונותיה ואת תבונתה של גיסתו, אלמנת אחיו הבכור. ביסודו של דבר ובסודו של הלב נשא דיאגו את בריאנדה היפה והקפריזית לאשה לא רק מתוך אהבה, אלא כצעד מובן מאליו במנהגו ללכת בעקבות אחיו הבכור: אם אחיו נשא את גרציה, ברי היה לו שאין אשה טובה עבורו מאחותה בריאנדה. בצוואתו הִשליט דיאגו את גיסתו החכמה והמנוסה על רכושן של בתו, שקרא שמה גרציה, ושל אשתו ההפכפכת, שהתקפי הזעם והדכדוך שלה ידע והכיר. חולשה אפלטונית, שהיתה לו במסתרי לבו לגיסתו המקסימה, גם היא תרמה להחלטתו – ולרוּגזהּ הווּלקני של אלמנתו הקנאית.

פתחה בריאנדה את דלת־העץ המגולפת בחבטה ונכנסה לחדר המרוּוח כרוח סערה. עיניה התרוצצו על מראות מוּרנוֹ הענקיות, שמכולן ניבטה אליה גזרתה התמירה של אחותה, מקיפה אותה כאויב הצר עליה סביב־סביב.

“לכל דבר יש גבול!” נהמה מבעד לשִניים חורקות.

“תני תודה לאלוהים שהצלחנו לעבור גם את הגבול הזה והגענו לוֶנציה.”

“אַת באמת עוברת את כל הגבולות, גרציה, ואת יודעת היטב לְמה אני מתכוונת.”

“מה הפעם, בריאנדה?! מה הוציא אותך משלוותך?”

“כאילו שאינך יודעת. כאילו לא ממך באה ההוראה להקצות לי ולבתי שלושה חדרים צרים בקומה התחתונה, הַלחה, הצוננת, חסרת־הנוף וההוד. את תמיד חייבת להוכיח ולהפגין לעיני־כול מי משתינו ידה על העליונה וחדריה בקומה העליונה. את מוציאה אותי מארמוני באנטוורפן, הבית שבו ידעתי שנות אושר עם דיאגו שלי, מוציאה אותי באישון לילה, בלי להתייעץ ובלי לשאול. את עוקרת אותי מבית זכרונותיי וחלומותיי ומצווה עלי לארוז ולצאת לדרך בטרם יעלה השחר. אני שואלת לאן, ואת – ‘מוטב שלא תדעי, לעת עתה’. וה’לעת עתה' הזה נמשך ונמשך, כאילו ילדה קטנה אני.”

“בריאנדה־בריאנדה, אינך מבינה שלטובתך עשיתי מה שעשיתי? שאת עתידך ואת עתיד ילדתך הצלתי?”

“תמיד אותו סיפור. תמיד את עושה הכול לטובתי. עתידי וטובתי כל־כך יקרים לך שאת לא מוכנה להפקיר אותם בידיים… שלי.”

“הרי את יודעת מה כתב דיאגו המנוח בצוואתו.”

“אם אני יודעת?! הה! ההה! ואני גם זאת יודעת: שמיום שנפטר פרנציסקו אחיו, שבוי היה דיאגו שלי בקסמייך, ואת, את הכתבת לו את צוואתו. תמימה הייתי אז. תמימה, כן; אך טפשה אינני. ואני אלחם בך, אחותי ה’יקרה', עד שתשיבי לי ולבתי גרציה את מה שמגיע לנו על־פי דין.”

“לא לקחתי ממך דבר, ועל כן אין לי מה להשיב.”

“לקחת גם לקחת. את לבו של דיאגו לקחת…”

“השתגעת, בריאנדה? מי הכניס לך רעיונות מטורפים כאלה אל ראשך? אני ודיאגו, זכרונו לברכה, עבדנו יחד, פעלנו יחד, בתיאום מלא, אבל מעולם, מעולם לא היה בינינו דבר מעבר לזה. הרי לא יעלה על הדעת…”

“…ולקחת ממני את השליטה על חיי ועל גורלי; ולקחת ממני ומבתי המסכנה את השליטה על רכושנו ועל כספנו. לקחת ממני – את יודעת מה?? – את הרצון לחיות.”

“די, בריאנדה, הירגעי! את מתחילה לדבר שטויות.”

“שטויות. אולי בעינייך שטויות. בעיניי זוהי האמת העירומה. את יודעת מה מחזיק אותי בחיים? שתי גרציות! גרציה הקטנה היקרה שלי, שאני רוצה להבטיח את אושרה ואת עתידה ו…גרציה גדולה ויהירה – שיושבת על צווארי מאז שנגמלתי משדי אמי – שאֶת עתידה אני שואפת… להרוס. מה שאת שומעת: להרוס!”

את המלים האחרונות היא השמיעה בנהימה חייתית; ירתה באחותה מבט מלא טינה ויצאה בצעדים חפוזים, אוחזת ראשה בשתי ידיה, מתנגשת כמעט עם משרת לבוש הדר, נושא בימינו המורמת מגש קטן מוזהב, ועליו אגרות מגוללות חתומות בדונג.

גרציה נותרה מהורהרת, נדה בראשה לאחותה. מבין שפתיה נשמע מלמול “מסכנה…”, ובראשה עברה מחשבה: “…ומסוכנת.” אך עד מהרה היא שקעה בעיון באגרות שהונחו על שולחן ונציאני מעשה פסיפס. נכנס משרת לבוש בגדי שרד והודיע: “שליח מקושטא. אל גברתי”. היא עושה סימן להכניסו. נכנס שליח, לבושו תורכי, חגור חרב, וקד קידה עמוקה.

“איגרת לי אלייך, גברתי הכבודה, מן הסניורה אֶספְּרַנצָה מַלכִּי, אמתה ואשת־סודה של רעיית הסולטן סוליימן המפואר, ירום הודו.”

הוא הושיט את האיגרת החתומה, והמשרת ניגש והעביר אותה מידו אל ידה של דונה גרציה.

“כיצד נודע לה לגברתך דבר בואנו לכאן?”

“השמועות עושות להן כנפיים – מה גם ששגרירינו עוקבים אחר מסעות הגבירה סניורה גרציה, ואדונֵינו מודאגים מן הסכנות הרבות האורבות לה ולרכושה.”

“שוב אלי מחר כעת הזאת ותקבל תשובה. הרי תשוב מיד לקושטא, לא־כן?”

“כן… לא. כלומר נושא אני איגרת מגברתי אספּרנצה אל אליזבת, מלכת אנגליה, ומכאן דרכי יוצאת אליה; אך משם אפליג הישר אל ביתי ואל גברתי.”

“התשובה תהיה מחכה לך מחר.”

השליח יצא בצעדים לאחור, כמי שיוצא מפני מלכה. גרציה פתחה בסקרנות את האיגרת.

דונה גרציה הפסיקה לקרוא, נעצה עיניה בתמונת בעלה המנוח על הקיר ושקעה במחשבות. נשמעה דפיקה בדלת, ומיד פתח המשרת ונכנס דון יוסף לבוש כנסיך.

“ברשותך, דודתי. שמעתי שהגיע שליח מקושטא.”

“יפה שמעת. ויעילים אנשיך. זה… דווקא מוצא חן בעיני.”

“ומה בפיו?”

"הביא איגרת. הנה אקרא לך ממנה:

'לכבוד הוד מעלתה, מלכת הנוצרים החדשים, מגינת האנוסים, תפארת גזע היהודים!

'כשם שהשמש זורחת ואורה מקרין על כל יושבי תבל, כך אורם של מעשייך מגיע לכל פינה. אוניותייך ושליחייך מגיעים אל כל נמלי העולם. אך לא פחות מהם נודעה ברבים נדיבותך, המתחילה במלכים ונסיכים הנזקקים להלוואות ומסתיימת במתן בסתר לאלפים המשוועים לעזרה מבין המגורשים והנרדפים בארצות הנוצרים הקנאים.

‘גברתי ואדוני ייפו את כוחי לומר לכבודך שאת, ביתך ופמלייתך תהיו תמיד רצויים ומוגנים בארצנו. ואני, שהנני מאומת היהודים ומדת היהודים, יכולה להבטיח לך, שאם תחפצי לשוב אל עמך ואל דתך – כפי שעושים רבים מבין אלה המגיעים אלינו – תינתן לך גם הגנתו גם ברכתו של הסולטן ירום הודו’."

גרציה הפסיקה לקרוא. חיוך עלה על פניה.

“זה לא הסוף.”

“זה לא הסוף. היתר… ענייני נשים.”

“כל עוד זה אינו נוגע לאחת שהיא על סף היותה אשה, ושהיא כידוע לך מענייני…”

“אתה אמרת. ועכשיו, יקירי, רשום לפניך! אני רוצה תוכנית מדוקדקת של הסתלקות לפֶרָרָה, על כל מקרה שלא יבוא, כולל ארמון מתאים שיעמוד לרשותנו והסכם סודי עם שליט העיר ודרך מילוט וכל השאר. כמו שאתה יודע.”

ולאחר שתיקה קלה הוסיפה:

“ואם… אתה צריך עזרה, הרי נסים פֶררה ידידנו עומד לרשותך. ידו רב לו גם בפרָרה – ובלבד שלא ייוודע שיש לנו קשר כלשהו אתו, שיהודי מן הגיטו הוא. שמעתי שמקורב הוא אל הדוכס דֶ’אסטֶה, שליט פררה. בעזרתו ובתיווכו הצליח הדוכס להזרים אל עירו יהודים רבים, על מטענם החומרי והרוחני.”

“אבל מה החיפזון? הרי ונציה קיבלה אותנו בהתלהבות! הרי…”

“ז’ואן יקירי, עליך לדעת: בריאנדה היתה אצלי; מסוערת, מעורערת, ממורמרת.”

“מסכנה…”

“ומסוכנת! היא איימה עלי. אמרה דברים שלא אמרה מעולם, גם בהתקפי הזעם שלמדנו להכיר.”

“כגון?”

“אמרה שהיא תהרוס אותי. והיית צריך לראות את עיניה הגדולות כשאמרה זאת.”

“אבל באמת, דודתי יקירתי, אַת שממלכים וקיסרים לא פחדת, מאחותך את פוחדת?”

“מסוכנת קִנאַת אחות משנאת שבעה מלכים. היא הרי יודעת שאנו שומרים על מצוות הדת היהודית; ואם היא תפתח את הפה הגדול שלה…”

“אבל מי יאמין לה, כשמול המלה שלה תעמוד מלתה של דונה גרציה? והוכחות של ממש הרי זהירים אנו מלספק לה!”

“‘מי יאמין לה?’ מי שירצה להחרים את רכושי ולפתור באחת את בעיותיו הכלכליות והפיננסיות. לך אני צריכה ל ספר??”

“אני אכין את תוכנית פררה.”

“ואני אתיישב להשיב לסולטן. מעניין שבחר ליצור קשר ראשון באמצעות אשה יהודיה. יש בכך רמז ויותר מרמז.”

“ומה תאמרי לו?”

“מה אומר לו? לא אומר הן ולא אומר לא; אך אומר לו במפורש שעקרונית הוא יכול לראות בנו אזרחים בכוח של ממלכתו, הראויים להגנתו בעת הצורך. ודי לחכימא ברמיזא.”

כך היתה דרכה של דונה גרציה – אנוסה בת־אנוסים, מנוסה במנוסות מפני רודפיה, חלקם רודפי כופר וחלקם רודפי כופרים – להכין כבר בבואה דרך מילוט מן המקום שבו בחרה אל מקום המקלט הבא. משל לאדם הבא לגור ובודק קודם כול את מדרגות החירום למקרה של שרֵפה.

את התורה הזאת לימדה לכל בני ביתה ופמלייתה, וראש וראשון בהם בן־אחיה יוסף, שאותו הועידה להיות חתנה. את הנכס היקר לה ביותר החליטה למסור בידיו, את ריינה השברירית היפהפייה – לא לפני שזה הוכיח את כשרונו ואת נאמנותו. כך יישאר העושר בתוך המשפחה, והאושר ייארג בחוט המשולש. בחוכמה, בצנעה ובהדרגה הזינה והכינה האלמנה הצעירה את הילדה ואת הנער להתקרב ולאהוב זה את זה. לא קל היה לשמור על הקשר הזה. יוסף שוטט בשליחותה בכל רחבי העולם התרבותי, מתארח בבתי רוזנים ונסיכים, המחפשים חתן כמוהו לבנותיהם בנרות, ולריינה ארבו גדולי הציידים שחמדו את חמודותיה ואת זהבה – צירוף שנודע ברבים ואי־אפשר היה להסתירו, כשם שאין להסתיר את אורה וחוּמה של חמה.

אצילי ונציה ואמניה החלו סובבים סביב ארמונן, מי בגונדולה מי ברגל, מנסים להזין עיניהם באורחות החדשות. נועזים ניסו לקשור שיחה או להציע סחורה. שמען של שתי האלמנות ושתי בנותיהן יצא בכל העיר, והשמועות אמרו שמשקל זהבן של הללו אינו נופל ממשקל בשרן. היו אפוא שלטשו עיניים לבשר, ואחרים לטשו עיניהם לזהב; היו שחלמו על הפרגיות והיו שנתאוו לתרנגולות; שכך דרכם של בני ונציה – עיר שכולה מחמדים – שמצוות “לא תחמוד” טבעה מזמן בתעלותיה.

הארמון, שנרכש מבעוד מועד בידי נסים (באמצעות צד שלישי), היה מבנה תלת־קומתי, שקשתותיו וקמרונותיו פנו אל הקנאל־גרַנדה – היא התעלה הראשית החוצה בפיתול את העיר. שורה של ראשי אריות מגולפים בשיש, פוערים פיהם לבלוע ולהקיא את מימי התעלה, עמדה בבסיס הארמון. מעליהם עמודים נושאי קשתות מחוטבות, ובין קשת לקשת ציור פרֶסקו מוזהב. מן הקומה העליונה של הבית ניתן היה לראות את גשר הרִיאַלטוֹ מבהיק בלובנו מזה ואת פיאצָה סַן־מרקוֹ מן העבר השני, מאחורי הסמטאות המרוצפות. הכניסה הראשית היתה מצד הקַאמפּוֹ – היא הכיכר, שבמרכזה באר המים, אך הפַסָאדָה המהודרת פנתה אל המים. הארמון נקנה על כל תכולתו, פסלים וציורים ענקיים של מיטב אמני התקופה וריהוט ונציאני מעשה ידי אמן. מדרגות לולייניות הובילו מקומה לקומה. על־אף התעייפותה מן המדרגות בחרה דונה גרציה לעצמה את הקומה העליונה, שממנה אהבה להסתכל מגבוה על גגות העיר. לאחותה בריאנדה ופמלייתה הועידה את הקומה השנייה, ובקומת הקרקע התמקמו המלווים והמשרתים. הרַכָּבים, שלא היה בהם עוד צורך בעיר ללא מרכבה, הפכו עד מהרה לנושאי אפריון ממורמרים. לא קל היה לשאת את האחיות ואת כבודתן במעלה המדרגות של הגשרים המרובים. כשהיו הגבירות יורדות בסירה או בגונדולה היתה שמחתם של הרכּבים הללו גדולה, אך לא לכל מקום אפשר היה להגיע על־פני המים.

הפַּלאצוֹ של דונה גרציה, עם כל יופיו והדרו, לא בלט בהרבה על האחרים. הרבה ארמונות יפים השתקפו במימי התעלה הגדולה. לא־כן תושבי הפלאצו הזה, וליתר דיוק – שוכנותיו השתיים, שעברן ועתידן היו לשיחת היום בין אצילי העיר. הגיעו הדברים לידי כך, שהדוגֶ’ה של ונציה הטיל על אנשיו לחקור את תולדות המשפחה ולאמוד את עושרה ואת מגמת פניה ולדווח לו וליועציו.

נתכנסו הדוג’ה ויועציו באולם הישיבות של הפלאצו דוּקָאלֶה, גבם אל ציור “גן העדן” הענק של טִינטוֹרֶטוֹ, ופניהם אל החוקרים והשגרירים שבאו לספר. במרכז ישב הדוג’ה על כסאו המורם, חברי “מועצת העשרה” משני צדדיו – חמישה מזה וחמישה מזה, ושאר הנכבדים תפסו את מקומותיהם על כורסות־העץ המגולפות, היוצרות חי"ת פתוחה אל העדים העומדים על רגליהם.

ראשון המדברים היה שגריר ונציה בפְלַנדריה, שנקרא ממרחקים לספר את הידוע לו. לאחר קידות ודברי פתיחה נמלצים, כיאות למעמד למקום ולזמן, פתח זה ואמר:

“זה כעשר שנים, למעשה משנת 1536, שאני משרת את ארצי בשליחותכם באנטוורפן המעטירה. סמוך לבואי הגיעה לעיר הזאת אלמנתו הצעירה והיפה של פרנציסקו מנדס, גדול בנקאי הדור. ומאז ועד היום סבבו חיי העיר סביב האשה החכמה, הערמומית והחזקה הזאת. לא אגזים אם אומר…”

“שמא תתחיל מן ההתחלה?” קטע אותו הדוג’ה.

“מן ההתחלה, כן, כמובן. פרנציסקו ודיאגו מנדס יהודים ספרדים היו, שברחו מפני האינקוויזיציה בשנת 1492 לפורטוגל עם כל רכושם. שם המשיכו במסחר חובק עולם, שעיקרו אבנים יקרות, בשמים ותבלינים. במקביל הקימו השניים בנק גדול. כשהעמידה גם פורטוגל את הברֵרה בפניהם להתנצר או לעזוב, קיבלו השניים עליהם את הדת הנוצרית – אך יש אומרים שרק למראית עין עשו זאת, ובסתר המשיכו להיות יהודים־חזירים, מה שקרוי ‘מָרָנים’. באותה עת שלח פרנציסקו את אחיו דיאגו לפתוח סניף בנק באנטוורפן, סניף שאליו הועברו כספים מרובים של יהודים, מָרנים ונוצרים חדשים מספרד ופורטוגל בשיטה חדשה וערמומית, שפיתחו המנדסים הללו, שקוראים לה היום ‘העברות בנקאיות’. אין ספק שבכך רימו את השלטונות ואת האינקוויזיציה. מכאן גם סוד עושרם הגדול, שאין דומה לו היום בעולם. לכאורה הם הצילו את רכוש אחיהם, בני עמם לשעבר; למעשה את מחציתו העבירו לכיסם.”

“תקצֵר, תקצֵר,” דחק בו הדוג’ה.

“כמובן, הוד מעלתך, אקצר. בשנת בואי לאנטוורפן כבר היתה שם מושבה פורחת של נוצרים חדשים, ובהם מיטב רופאי התקופה ואמניה, גדולי הסוחרים והבנקאים המשכילים, וראש וראשון להם דיאגו מנדס מיודענו. באותה עת הגיעה גם דונה גרציה האלמנה אל גיסה – היא ואחותה הצעירה בריאנדה, בתה יחידתה ריינה ובן־אחיה זו’אן או יוסף – ברנש ממולח המחליף שמות ככותונות. מה שחשוב עוד יותר – שבתחבולות ובתעלולים הצליחה להביא אתה את מרבית רכושה וזהבה. אלמנה בת 26 סובבה על אצבעה מלכים וממלכות. למען הדיוק עלי להזכיר, שהאלמנה ניסתה להתיישב באנגליה בטרם הגיעה לפלנדריה, אולם היה זה ניסיון קצר. יש אומרים שהסתלקה משם, כי ראתה שאת המלכה אליזבת לא תוכל לכרוך על אצבעה.”

“רוצה אתה לומר שאת מלכת פלנדריה סובבה הדונה גרציה הזאת על אצבעה?” נהם הדוג’ה, ראשה מוּטה לפניו.

“על אצבעה הקטנה, הוד מעלתך, את המלכה של פלנדריה ואת אחיה הקיסר הגדול קרלוס גם יחד; שאלמלא כן לא היו היא ופמלייתה ורכושה היו כאן בוֶנציה.”

רחש עבר בין הנוכחים. דרושים היו כמה מבטי זעם מעיני הדוג’ה כדי להביאו לדעיכה הדרגתית.

“אני כבר מסיים,” התנצל השגריר והמשיך, “איפה היינו? ובכן היא הגיעה ונכנסה לעסקים כרוח סערה. תוך זמן קצר השיאה את אחותה הצעירה – בחורה יפהפייה, אך ידועת חולי – לדיאגו גיסה, ובבן־אחיה המוכשר כשֵד השתמשה כדי לתפוס שליטה אפילו על גיסה.”

“היכן הוא היום הגיס הזה, דיאגו?”

“בעולם האמת. לפני כארבע שנים מת.”

“אה, כן. אם כן זה היה בעלה של אותה דונה בריאנדה, המבקשת לראות אותי?”

“בדיוק, הוד מעלתך! ויורשה לי להזכיר גם זאת, שדיאגו זה, בעודו רווק ויחיד ממשפחתו בארץ זרה, נאסר על־ידי הקיסר קרלוס והואשם במסחר אסור ובעזרה למרנים לשוב ליהדות, בניהול קשרי סתר עם יהודים תורכים ובכוונות לשוב בעצמו לדת אבותיו. רק בדרך נס, אחר שמלכים ושגריריהם התערבו לטובתו, שוחרר האיש, אחרי שהתענה בכלאו.”

אחד הנכבדים קם ממקומו, מבקש את רשות הדיבור. הוא חיכה להנהון, מלוּוה במצמוץ קל, מן הדוג’ה, ואז פתח ואמר:

“מכל מה ששמענו שואל אני את עצמי: מה טובה תצמח לנו מן האורחות הללו, שאורחותיהן עקלקלות? ואתכם אני שואל: מי התיר להם לבוא אלינו?”

אחד מחברי “מועצת העשרה”, מימינו של הדוג’ה, קם להשיב.

“האחיות מנדס לבית נשיא קיבלו אישור כניסה והבטחת הגנה להן ולפמליה, שמספרה לא יעלה על שלושים נפש, מ’מועצת העשרה' שלנו, בישיבתה מיום 22 במרס 1544, לפני שנתיים בערך. בדיקות שעשינו הראו אז, כי משפחה זאת שומרת על אורח־חיים נוצרי למהדרין. שקלנו ומצאנו שעושרה הגדול וקשריה הבינלאומיים יביאו תועלת כלכלית ומדינית מרובה לארצנו.”

“ומי לידי יתקע שלא ישַטוּ בנו, כפי ששיטו בשלוש ממלכות: ספרד, פורטוגל ופלנדריה?”

“וכי סבור אתה שחבורת שוטים יושבת כאן, נכבדי? שעל־כן נפקח עין ונעקוב אחר כל צעדיהם של האורחים הנכבדים הללו, בבחינת ‘כבדהו וחשדהו’. ואני מציע מַעקָב צמוד אחר דון יוסף־ז’ואן ואחיו הצעיר בֶּרנַרדוֹ. פגשתי את השניים. חמקמקים־חלקלקים מדי נראו בעיני.”

“אותי,” קם איש הכנסייה ואמר, מבלי שחיכה לאות, “אותי מדאיגות ההאשמות שבהן הואשם דיאגו, כפי ששמענו מכבוד השגריר, שלא הופרכו כלל ועיקר. האיש שוחרר בטרם משפט כתוצאה מלחצים פוליטיים. וניתן להניח שהאלמנה והגיסה חוטאות עד היום ועד מחר באותם חטאים חמורים.”

“האם יש לראש המשטרה החשאית מה לומר לנו בנדון?” שאל הדוג’ה.

“אכן, הוד מעלתך. מיום שהגיעה הפמליה בספינה ממֶסטרֶה אנו עוקבים אחריהם. רגלם לא דרכה בגיטו היהודי, ואיש מאנשי הגיטו לא נראה בפלאצוֹ שלהם. אם הם שומרים על מנהגי היהודים, הרי שהם עושים זאת בסתרי־סתרים; וכיוון שהביאו עמם את משרתיהם, ייקח זמן עד שנוכל להחדיר את אנשינו אל מסתרי ארמונם. קשרים עם התורכים אכן יש להם, ובנידון זה אני מסכים שיש לשים עין בעיקר על דון יוסף, המגמא ארצות כאותם עופות נודדים. נשים עליו מַעקב, גם אם קשה מאוד הדבר, שכן נוסף לנסיעות התכופות שלו הברנש דובר הרבה שפות, ואין לנו איש שיוכל להתמודד עם בעיה זו. הוא מחליף שפות כמי שיש לו מה להסתיר.”

“ואני חשבתי,” הרהר הדוג’ה בקול, “שדווקא מן הנקבות שבחבורה עלינו להישמר. הייתי רוצה לשים עין מקרוב על דונה גרציה, אך דווקא אחותה בריאנדה ביקשה להיפגש עמי בארבע עיניים. תמהני על מה ולמה.”

“שאלה לי לכבוד השגריר,” קם אחד האצילים, עב כרס ועבדקן, ואמר, “באילו מקומות יש למשפחה הזאת ולבנק שלה סניפים?”

“ככל הידוע – באנטוורפן, בריסל, פריס, ליון, רומא, פררה ולאחרונה גם כאן בוֶנציה ובקושטא.”

“גם בקושטא?! ושאלה שנייה, אם יורשה לי: לא שמענו ממך דבר וחצי דבר על הפרשה, שבגללה החלטנו לזמן אותך לכאן אישית, ולא להסתפק בדו”ח בכתב: פרשת ארבעים הארגזים."

“נתבקשתי…” פתח השגריר.

אך ראש “מועצת העשרה” קם, מסמן לשגריר בידו, והשיב במקומו.

“ביקשנו במפורש להפריד בין המידע על המשפחה ועל כוונותיה, שעל־פיו תיקבע מדינותנו כלפיה, לבין השאלה הקונקרטית כיצד נגיב ונפעל בעניין הארגזים. אך נדמה לי, אם עמיתיי ומכובדיי יסכימו עמי, כי הגיעה השעה לדון בארגזים.”

“העניין הוא פשוט מאוד ומורכב מאוד,” אמר השגריר. “כידוע לכם, ברחה דונה גרציה עם כבודתה במסווה של מִרדף אחרי בן־אחיה, שחטף את בתה הקטינה. כשנודע הדבר למלכה, היא רתחה מכעס. תחילה חשבו הכול שהבורחים הצליחו לקחת עמם את כל רכושם: אך עד מהרה הסתבר, כי ארבעים ארגזים מלאים אוצרות נותרו מאחור. הסוכנים, שקיבלו על עצמם לשגר את הארגזים בסתר, נרתעו מחשש פן ישיגום חמת המלכה וידו הארוכה של אחיה הקיסר. המלכה הטילה עיקול רשמי על הארגזים. דון יוסף שלח שליחים אל ראשי הסוחרים בפלנדריה, ואלה הקימו צעקה גדולה ומרה: לא ייעשה כן במקומנו! אך ברור לכל הצדדים, כי ההכרעה נתונה בידינו־אנחנו. דונה גרציה היא אזרחית מוגנת בוֶנציה, מאז הוא כתב־ההזמנה וההגנה בידי ‘מועצת העשרה’ לפני שנתיים. ההתעלמות של המלכה מכתב ההגנה הזה הוא זריקת כפפה ל’סיניוריאה' של עירנו. ההחלטה בידיכם, נכבדיי, מה לעשות. אני אשא את דברכם בתקיפות ובנאמנות.”

“משתמע מדבריך, שאתה מציע להגיב בתקיפות כלפי המלכה ולהגן על דונה גרציה.”

“לא לי לתת עצות לחבר יועצים כה נכבד. כל מה שעשיתי עד עתה הוא הודעה למלכה על כתב־החסות־וההגנה שהוצא על ידכם – בלא ידיעתה, כמובן.”

“וכיצד הגיבה?”

“מצבה הכספי והכלכלי אינו מאפשר לה תגובה אחרת מאשר להתיישב בכל כובד משקלה על אותם ארגזים.”

“ומהו כובד משקלה הרי כולנו יודעים.”

פרץ צחוק משחרר הדהד באולם.

“נשמע את דעתו של ראש הסוחרים,” אמר הדוג’ה.

הכול נענעו בראשם בהסכמה. ראש הסוחרים קם ואמר:

“האינטרס המובהק שלנו הוא, שהארגזים הללו יגיעו אלינו על כל תכולתם. אך מעבר לאינטרס הכלכלי יש כאן נושא עקרוני: לאן נגיע, אם שליטים יטילו עיקול על רכושם של סוחרים? ולאן נגיע, אם נזלזל בכוחו ובתקיפותו של כתב־חסות, שעליו חתמנו במו־ידינו? הרי נאבד את האמון של הסוחרים הזרים, בעיקר יוצאי ספרד ופורטוגל, שהונם ואונם הם הגורם המתסיס היום את הכלכלה העולמית. עצתי היא אפוא לעמוד על שלנו.”

“ואם תמאן המלכה להוציא את שללה מידיה?”

“נודיע לה חד וחלק, שנחרים את רכושם של סוחרי פלנדריה אשר במקומותינו. נעקל אותו. מידה כנגד מידה.”

“במקרה כזה,” אמר השגריר, קורע את הדממה שנשתררה אחר דברי הסוחר, “אין לי ספק שהמלכה תיכנע.”

“נשמעה כאן הצעה ברורה, אמיצה. האם מישהו מתנגד לה?”

שוב דומייה.

“נצביע אפוא. מי בעד ההצעה ששמענו?”

כל הידיים הורמו.

שליחו האישי של ראש הסוחרים הביא את הבשורה אל טרקלינה של דונה גרציה בריצה תוך כמה דקות.

כשהגיע השליח, היתה זו עסוקה בתלייתם של שני ציורים גדולים בטרקלינה – אחד של אדם ואחד של חוה, בגודל טבעי אם לא למעלה מזה – ציורים שרכשה באנטוורפן מן האמן אלבּרֶכט דירֶר, מבאי ביתו של דיאגו מנדס המנוח. האריזות היו עדיין מוטלות על רצפת הטרקלין. נטלה גרציה את ההודעה וקראה אותה פעם ופעמיים, כשהיא מחייכת בהנאה אל אדם ואל חוה ואל הנחש, ונדמה היה לה שהם השיבו בחיוך לעומתה.

באותה השעה, שבה התנהלה הישיבה בפַלאצוֹ דוּקאלֶה, התקיימה פגישה חשאית באי ג’יוּדֶקָה בין שני נציגים של הגיטו לבין דון יוסף, שהציג את עצמו כג’יובאני מיקָה. דון יוסף, מחופש ומאופר כשחקן, מגרד באי־נחת את השפם שהודבק לו, קבע עם השניים הֶסדרים, שבחסותם יקבלו הללו קצבה חודשית למען עניי הגיטו – מתן בסתר, כפי שציווה דיאגו המנוח בצוואתו: “בכל מקום, שבו תחיו, חלקו נא מכספי לנצרכים: בין אם הם יהודים, בין אם הם אנוסים, בין אם הם נוצרים־חדשים, שסופם של אלה לשוב אל כור מחצבתם. ולעולם אל תשכחו לתת צדקה לעניי עמנו בספרד ופורטוגל. חפשו דרכים ותגיעו אליהם.”

פתח אחד מן השניים ואמר: “אנחנו אסירי־תודה על התרומה הנדיבה. מסור־נא בשמנו את תודת תושבי הגיטו לנדבנים הנסתרים, שאינך רוצה לנקוב בשמם. אך מתוך דאגה כנה לשלום הנדבנים הללו רצינו שתדע, כי אי־אפשר למנוע את השמועות, המספרות על נדיבותה של דונה גרציה – השם ישמרנה ויגונן עליה – שבאה לא מכבר לשכון בוֶנציה, ועל ידה הרחבה בכל הנוגע ליהודים.”

והשני אמר: “ומסור נא לנדבנית… סליחה, לנדבנים האלמוניים, כי אחזקת שני בתי־הכנסת אשר בגיטו עולה כסף רב, ונדע להוקיר כל תרומה שנקבל – מה גם שהמגורשים מספרד ופורטוגל אינם מרוצים לא מבית־הכנסת האשכנזי ולא מבית־הכנסת הלבנטיני החדש, ומבקשים להקים לעצמם בית־כנסת שבו יתפללו לפי מנהג ספרד.”

יוסף הסתיר דאגתו ממה ששמע על השמועות המסוכנות, ופתח ושאל: “האומנם מגיעים עדיין יהודים מגורשים לכאן?”

“יהודים ונציה אינה מקבלת. יהודים פונים לפררה, ושם הם מתקבלים בזרועות פתוחות. אך היהודים שהיו כאן מזמן מוגנים ומוגבלים בתוך חומות הגיטו, שהוקם לפני שלושים שנה. ביום יוצאים ובאים, ועד רדת החשכה מסתגרים בתוך הגיטו.”

“למען הדיוק,” נכנס חברו לתוך דבריו, “הגיטו החדש אכן הוקם לפני שלושים שנה; אך לפני חמש שנים חוּבר אליו שטח חדש, הקרוי ‘הגיטו הישן’, ועתה יש מקום לבניית בתי־כנסת ומוסדות ציבור לא רק למגורים. וכשחברי אומר ‘יהודים שהיו כאן מזמן’, עליך לדעת, אדוני, שאלה נחלקים ליהודים ונציאנים ילדי העיר; לדרומיים שהגיעו אלינו מנפולי ומן הדרום בגירוש שנת 1500; ללבנטינים שבאו מן המזרח; ולספניולים ופורטוגזים שהגיעו ממערב בעת הגירוש הגדול; ולא קל לשמור על שלום־בית בין אלה לאלה.”

“וזאת בלשון המעטה. החיכוכים מרובים ומתרבים ככל שהצפיפות גדֵלה.”

“החדשים מתלוננים על המקומיים שאינם נחלצים לעזרת אחיהם, והאיטלקים מתקנאים בגולי ספרד ופורטוגל שקיבלו זכיונות וזכויות המעדיפים אותם על־פני הוותיקים.”

“החיכוכים הם על מישורים שונים.”

“ומשונים. אחד מסלעי המחלוקת הוא, למשל, אם שימוש בגונדולה יש בו משום חילול שבת. אלה מתירים ואלה אוסרים; והשמחה רבה.”

“ומה באשר לנוצרים החדשים?” שאל יוסף.

“ונציה אומרת שאין לה דבר נגד הנוצרים החדשים, אך אין היא מחזרת אחריהם כערים אחרות באיטליה. מצבה שפיר גם בלי הזרמת דם חדש, נוצרי ככל שיהיה.”

את המשפט האחרון אמר האיש מן הגיטו בקריצה. הם נפרדו בלחיצות ידיים חמות, ויוסף לא יכול היה שלא להפטיר: “מכל מקום, השמועות על דונה גרציה… אין להם רגליים.”

“כשם שהתעלות בוֶנציה אין בהן סירות.”

כך השכילה דונה גרציה, במשך שנים, להסתיר מעיני העולם את קשריה הסודיים עם יהודים בכלל, ועם נסים פררה הסוחר בפרט. איש בגיטו לא ידע ולא חשד שהוא סוכן שלה, עושה דברה והלוחש באוזניה – לא־כל־שכן השלטונות, שידעו על מסחרו ועל ספינותיו, אך לא שיערו שהללו סניף מסניפי הסתרים של אימפריית האלמנה הכול־יכולה.

דון יוסף ירד אל הסירה שחיכתה לו ושב בדרכי עקיפין אל פלאצו דונה גרציה. בתוך התא הסגור שבסירה הוא הסיר את האיפור והתלבושת, נעל אותם בתיבה מפורזלת ושב אל מראהו הרגיל. הוא הסתרק והתבשם, כשהציפייה לפגוש את ריינה בת־דודתו מזרימה בו דמים חדשים. עברו שבועות מיום שראה אותה לאחרונה. הוא יצא בשליחות לעיר בַּאיון שבדרום צרפת, על גבול ספרד, וכששב לוֶנציה נאמר לו, שהיא נסעה לביקור בפררה. היום היא תשוב, “אינשאללה”, כפי שאומרים התורכים.

ואכן, היא היתה כבר בארמון, מחכה לו על המרפסת בקומה העליונה, מנופפת במטפחתה לשלום. הוא עלה במדרגות במרוצה, בולע אותן שתיים־שתיים; אך בטרם ייגש אליה, נכנס אל חדריו ולקח את המתנה שהביא לאהובתו מן המסע. לאחר שהתחבקו ונשקו על הלחיים, הושיט את החבילה ואמר לה:

“הבאתי לך משהו. משהו טעים להפליא, שמעולם לא טעמת; שמעולם איש בוֶנציה לא טעם.”

“ומהו?” נסתקרנה ריינה, מנסה לחטוף את החבילה, רצה אחר ימינו המורמת הסובבת סחור־סחור בשובבות.

“שוקולד קוראים לו, והוא מיוצר בבּאיוֹן, על־ידי יהודים. תטעמי, ואני אספר לך.”

ובעוד היא טועמת והוא נהנה מן החן שמצא בעיניה הגדולות הבוהקות מן ההנאה החושנית, פתח יוסף וסיפר:

“בּאיוֹן היא עיר קטנה ויפהפייה, היושבת משני עבריו של נהר הנשפך אל האוקיינוס. קרבתה לגבול ספרד עשתה אותה תחנה ראשונה מבוקשת בדרכם של הבורחים המגורשים. הצטופפו בה יהודים ונוצרים חדשים. קמו סוחרי העיר ודרשו מן השלטונות לאסור על המהגרים המתחרים את המסחר הקמעוני ולרכז אותם ברובע מיוחד, שממנו ייצאו רק לאור היום. ואכן, הוגבלו אלה לרובע סַנט־אֶספְּרִי שמעבר לנהר. מתוך הצפיפות ובעקבות הקנאה הגואה של המקומיים עלו כמה צעירים יהודים על ספינות המפרש המפליגות לאמריקה והגיעו לסוּרינַם, שבה אין לאינקוויזיציה דריסת רגל.”

“אני לא רואה מה לכל זה ולשוקולד הטעים שהבאת,” אמרה ריינה בפה מלא, מתגרה בו ביוסף בעיניה.

“תכף תראי. בסורינם גילו הצעירים את השוקולד, שעושים מן הקקאו הצומח על עצים, ואת הוַניל.”

“וניל?”

“גם הוא מעדָן, אבל לא טעמתי עדיין ממנו. אולי בפעם הבאה. על־כל־פנים, היהודים הללו רכשו מטעי קקאו והרחיבו אותם על־פני שטח ענק, הקרוי היום ‘הסוואנה היהודית’, והחלו לשלוח הן את הקקאו והן אנשים מביניהם, שהתמחו בייצור השוקולד, באוניות השבות לבּאיוֹן. וכבר שנים אחדות שיהודי בּאיוֹן מייצרים את השוקולד הזה ומפיצים אותו ביבשות הישנות. את כל החבילה הזאת קיבלתי חינם אין כסף מבן־דודו של נסים פררה שלנו, המשווק את השוקולד בכל היבשת – ובלבד שאספר נפלאות המוצר החדש ואטעים ממנו את אצילי ונציה.”

“אני לא יודעת כמה אני אשאיר ל’אצילי ונציה',” אמרה ריינה וליקקה אצבעותיה.

“לעזאזל אצילי ונציה! אבל לדודה גרציה ולדודה בריאנדה, לגרציה הקטנה והלקקנית ולברנרדו אחי תשאירי גם תשאירי.”

וליתר ביטחון חטף את השקית מידה והחביאה אחרי גבו, כמתגרה.

“זה מצמיא,” אמרה ריינה, מטלטלת רגלה על מושבה ובועטת ברגלו כמבלי משים.

“סימן שאכלת יותר מדי.”

“בפעם הבאה תביא גם… איך קראת לזה?”

“וניל. כמובן שאביא. מספרים שגם זה צמח, שיהודי סורינם החלו לגדל על־פני שטחים גדולים. ואומרים שהוא יותר טעים אפילו מן השוקולד.”

“מתי תסע שוב לבּאיוֹן?”

“אינני יודע. הנסיעה הבאה – לקושטא; בכיוון ההפוך.”

“תיקח אותי אתך! רק הפעם. אני אשכנע את אמא. היא תסכים. אני מתה לראות את קושטא.”

“את קושטא?… או את המחַזֵר הידוע יוסף המון?! כולנו יודעים על האגרות שהביאו השדכנים משם. משה המון הנכבד, יליד גרנדה, רופאו האישי של הסולטן ואיש סודו, מבקש מדונה גרציה להרשות לבנו הרופא המוכשר לבקש את ידה של בתה הנאווה ריינה, ששמעהּ יצא… גועל־נפש! הלבנטינים הללו! הכול נגמר בין האבא של זה, האמא של זו והשדכן המתקתק. על אהבה הם…”

“אל תתרגז, יקירי,” תפסה ריינה את ידו המונפת והרגיעה אותה בליטוף מרפרף, “אין לך ממה לחשוש. ואם עולה בלבך צל של חשד, שלראות את בן ההמון הזה אני מבקשת – אז אני מוחקת מלבי את בקשתי לנסוע עמך. אנא, מחק אותה גם אתה מלבך.”

“מאוזני אוכל למחוק אותה. לא מלבי.”

“כל מה שרציתי זה לנסוע אתך ולחלוק אתך את קִסמהּ האגדי של קושטא, עיר המסגדים. את פנייתו של רופא הסולטן השבנו ריקם, גם אמא גם אני. אבל אתה הרי יודע, שאמא מתכוונת להגיע בסופו של דבר לקושטא, הסמוכה לירושלים. שם נוכל,” וכאן היא עברה לדבר בלחש, “לשוב ליהדות באין מפריע.”

“בסופו של דבר…”

“ואני משביעה אותך, יוסף יקירי, שלא תעמיד מכשולים בדרכנו אל קושטא מתוך קנאה וחשש…”

“כזה אני בעינייך? כמי שיעמיד מכשולים מדומים…”

“כזה בדיוק. וככה אנחנו אוהבות אותך.”

“אנחנו?”

“אמא ואני. אלא מי חשבת? גרציה הקטנה עוד לא צימחה… מחשבות של אשה.”

“נדמה לך.”

“אל תצחיק אותי. היא עוד תינוקת.”

“תינוקת יפהפייה שמחצית ונציה חולמת עליה, והמחצית השנייה – הנשים – מתקנאת בה.”

“ספר עליה ליוסף המון; או שמא מוטב לאביו, משה המון.”

“אם אעשה זאת, הרי תשנאי אותי.”

“לא יותר ממה שאני שונאת אותך עכשיו. אתה יודע כמה אני שונאת ואוהבת אותך. אל תעמיד פנים שאינך יודע. ועכשיו תן לי עוד חתיכה מן השוקולד הזה, לפני שתבזבז אותו על גרציה הקטנה, ה’יפהפייה' שלך.”

וכשקם ללכת, הושיטה ידה בתנועה תיאטרלית:

“רגע אחד. לפני שאתה הולך, קח את המטפחת הזאת… לנגב לה את האף.”

טחנות הצדק טוחנות לאט – מה גם שאירועים מדיניים העסיקו את שלטונות העיר. מן היום שבריאנדה נפגשה עם הדוג’ה ושטחה בפניו את טענותיה ועד שהוכן משפט כהלכתו, עברו כמה שנים טובות. טובות – מהרבה בחינות: שכן מסחרה של דונה גרציה עלה ופרח מיום שבאה לוֶנציה, ולא מעט בזכות קשריה הנסתרים עם נסים פררה, הסוחר מן הגיטו.

ושוב נתכנסה “מועצת העשרה”, הפעם באולם המועצה הקטן, המִינוֹר קוֹנסֶגלִיוֹ. עשרת חברי המועצה, ועמם עשרים אצילים ויועצים בעלי זכות הצבעה, ברוב של 25 נגד 4 (אחד נמנע) קיבלה החלטות מרחיקות־לכת בעניין התביעה, שתבעה דונה בריאנדה את אחותה הבכירה.

פרקליטה של דונה בריאנדה האשים את דונה גרציה, שהשתלטה בעריצות על רכוש המשפחה כולה, ותבע להשיב לבריאנדה ולבתה את מחצית הרכוש המשפחתי. להצדקת התביעה הוסיף הפרקליט וטען – בהשראת מַרשתו ובהרשאתה – כי דונה גרציה אינה ראויה לאמון שנתן בה גיסה המנוח, אף לא לאמון שנותנים בה שלטונות ונציה, כיוון שהיא מתייהדת בסתר ומכינה זה מכבר את בריחתה ואת הברחת הוֹנהּ ורכושה לקושטא המוסלמית.

“מועצת העשרה” קבעה בפסק־דינה, שגם אם האפוטרופסות על הונה של בריאנדה ועל ירושתה של גרציה הקטנה ניתנה כדין, הרי לנוכח ההאשמות שהוכחו אין ספק שדונה גרציה אינה ראויה להיות אפוטרופסית כלל ועיקר. אומנם לא הוכח בעליל כי דונה גרציה מתייהדת, אך עדים מהימנים העידו, כי ראו את היהודי תושב הגיטו נסים פררה יוצא ובא בביתה בחסות החשֵכה כמה וכמה פעמים, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לביקוריו. הנתבעת לא הכחישה את הקשרים שיוחסו לה עם הסולטן התורכי, שרב בהם הנסתר על הגלוי. על־כן מחליטה “מועצת העשרה”, שמחצית מהון המשפחה ומרכושה, השייך לבריאנדה ולבתה גרציה, יופקד כרצונה של דונה בריאנדה בקופת המדינה לאלתר, וממנו יוקצבו לאם ולבת עשרים אלף סקוּדי לשנה להוצאותיהן. זאת – עד שתגיע גרציה הקטנה לגיל 18, שאז תינתן לה הזכות להחליט מה ייעשה בחלקה מן הירושה.

פסק־הדין נפל כרעם על ראשה של דונה גרציה. היא סמכה על יושרם של שופטי ונציה – והם הכזיבו. הרווח האדיר, שיצמח להם ולקופתם מפסק־הדין, העביר אותם על מידותיהם. מיד הזעיקה דונה גרציה את נסים פררה, והוא העמיד לרשותה בו בלילה ספינה, שהחליקה בדומייה אל פתח ארמונה והובילה אותה ואת בתה בחשאי אל מֶסטרֶה. שם חיכתה כבר מרכבה, וכשעלה השחר באה דונה גרציה בשערי פררה. נסים הגיע לפררה כשעתיים אחריה. כאן כבר לא היה מה להסתיר וממי להסתתר. בהחלטה בת־הרגע הודיעה דונה גרציה ברבים שהיא שבה אל דת אבותיה, ומעתה ייקרא שמה בישראל ובגויים “דונה גרציה נשיא”.

כשנרגעה ונתעשתה, הבינה שצעדיה החפוזים, ילידי כעסה ועלבונה, עלולים לעלות לה ביוקר רב. היא מיהרה לשלוח את נסים פררה בסתר לקושטא להזעיק לעזרה את הסולטן, והחלה להכין את שיבתה כיהודיה גאה לוֶנציה, להציל את רכושה.

רק ירדה מן הספינה – ומיד הושמה במעצר בית, אין יוצא ואין בא. הפעם, חשבו שליטי ונציה, היא לא תימלט מידם. הם לא ידעו שנסים פררה כבר הזעיק את איש סודו, משה המון רופא הסולטן, וזה כבר הבהיל את הסולטן ממרחצאותיו; ושיוסף נשיא מנסח שם את האיגרת החריפה, שתצא עם שליח מיוחד מאת הסולטן אל הדוג’ה של ונציה. “הסיסמה הנשמעת בארצות הנוצרים – ‘הצלב או המוות’” – ייאמר בה באיגרת, בין השאר, “מגיעה אל אוזנינו ומעוררת בנו חלחלה ושאט־נפש.”

בעוד השליח עם האיגרת בדרכו, נקרא דניאל בַּרבָּרִיגוֹ, שגריר ונציה בקושטא, אל ארמון הסולטן, והסולטן סוּליימַן בכבודו ובעצמו הבהיר לו, שהוא רואה בדונה גרציה אזרחית מכובדת ומוגנת של הממלכה העותמנית; שעל־כן, מי שינסה לפגוע בה, במישהו מפמלייתה או במשהו מרכושה, מסתכן במלחמה עם הסולטן ועם צבאו. והווזיר אשר על הצי הודיע לכבוד השגריר כי בעקבות האונייה, המובילה את השליח המיוחד נושא האיגרת הרשמית, ייצאו שתי אוניות מלחמה, והן לא תעזובנה את הים האדריאטי בלתי אם הסניורה הכבודה, היא וכל מטענה, עִמן.

האיומים עשו את שלהם. ונציה חרֵדה היתה זה מכבר מכוונותיו של השכן האדיר, שכוכבו דרך במזרח. מעשיו של זה היו בלתי־צפויים – גם אם כוונות ההתפשטות שלו היו ברורות. סלעי המחלוקת בין ונציה ותורכיה היו מרובים, כגון האי נַכּסוֹס וכגון האי קפריסין. כל זיק היה עלול להצית אש זרה ונוראה. אגרות התשובה, המספרות שכבודה של דונה גרציה נשמר בין כותלי ביתה ומבטיחות כי שליחי הסולטן רשאים לבקרה בכל עת, לא הניחו את דעת הסולטן התקיף.

לא עברו ימים רבים ודונה גרציה ירדה עם כל כבודתה וכבודה על חוף עיר המסגדים האגדית. נסים פררה, השליח הנאמן, קיבל את פניה בתופים ובחצוצרות בפתח הארמון שרכש עבורה.

בריאנדה נשארה מאחור, זועמת ונכלמת, תוהה בלילות ללא שינה אם עשתה יותר מדי או פחות מדי. כשלונה חרה לה והכניס אותה לדיכאון עמוק, שממנו יצאה הצהרה קצרה מפיה: “מוֶנציה לא אזוז, וכל קשריי עם אחותי, עם עמהּ ועם אלוהיה מנותקים לעד.” הדמעות ששפכה גרציה הקטנה לא השפיעו על האם יותר משהשפיעו על פני המים בתעלותיה של ונציה.

דונה גרציה – ה“סניורה” מעתה בפי כול – התמקמה בארמון המפואר המשקיף על הבוספורוס כדרך שלא עשתה מעולם. היא החליטה שכאן יהיה ביתה הקבוע. לא עוד נדודים ובריחות ומיטות ארעי. קבלת הפנים שערכו לה השלטונות, מצד אחד, ויהודי העיר והממלכה, מצד שני, הרגיעו את רוחה הנסערת ממאורעות העבר ונסכו בה ביטחון שכאן מצאה בית בטוח. היא נכנסה בתנופה לעסקים הפורחים בממלכה המתנערת והמסתערת. כל הניסיון והביטחון שרכשה עד עתה היו כהקדמה בלבד לתעוזה ולמעוף, שאִפיינו את מפעלותיה ושעוררו פליאה והערצה על סביבותיה.

רק דבר אחד העכיר את רוחה והדיר שינה מעיניה: גורלה של גרציה הקטנה, שנשארה מאחור תחת חסות האם ההפכפכת שהחליטה לדבוק בנצרות. דונה גרציה קראה אליה את דון יוסף ואת נסים פררה להתייעצות.

“היא יודעת איך לפגוע בי, בריאנדה אחותי.”

“אבל, דונה גרציה היקרה,” אמר נסים, “הרי ניצחת אותה והוצאת את כל הרכוש למקום מבטחים על אפם וחמתם של שלטונות ונציה, שעמדו לצדה.”

“הצלתי את הרכוש – אבל לא את הנפש. כל עוד גרציה הקטנה, היקרה לי כבת, נמצאת בחסותה של האם המטורפת ועלולה להינשא לנוצרי – אין נצחוני ניצחון, ואין שלווה בנפשי.”

“מה גם,” הוסיף דון יוסף, “שבהגיעה לגיל 18 תוכל לתבוע את חלקה בירושה כדין, ואנו לא נוכל ולא נרצה לפעול בניגוד לחוק.”

“לא זה מה שמדאיג אותי. אני רוצה להבטיח שגרציה תינשא לבן־עמה. ואעשה הכול לשם כך.”

“הכול?”

“הכול!”

“אם כן, יש רק דרך אחת,” אמר נסים, חופן סנטרו בכף ידו, מהורהר.

“??”

“לחטוף את גרציה הקטנה ולהביאה לכאן.”

“ומי יעשה לנו זאת?”

“איש לא יעשה לנו,” אמר דון יוסף, “אנחנו נעשה בעצמנו. אני אצא לוֶנציה ואביא אותה לכאן.”

“תצטרך עזרה,” אמרה דונה גרציה.

“אני אצא עמו,” התנדב נסים, “אסור שהתוכנית תיוודע לאיש מחוץ לשלושתנו. ואני אוכל להיעזר בקשריי עם אנשי הגיטו, מבלי שיידעו למה הם מסייעים.”

“גם אם יידעו,” חייכה דונה גרציה, “הרי הם מסייעים לדבר מצווה.”

“כמובן. תינוקת שנשבתה בין גויים.”

כשנודע דבר חטיפתה של גרציה הקטנה מתחת לאפה של האם וחמתם של שליטי ונציה, רעשה כל העיר. עדים, שהתעוררו לקול מַשַק המשוטים באישון לילה, ראו את דון יוסף הידוע מנצח על המלאכה. פעולת ההסחה שעשה נסים פררה, שמשכה את המשמרות אל הגיטו ואפשרה לספינה השנייה להפליג לאנקוֹנָה, גם היא לא נותרה בלי עדים. למחרת נתכנסה אפוא “מועצת העשרה” ודנה את החוטף ואת המסייע לו למוות.

בערבו של אותו יום, כשהשמש השוקעת מאירה באור־יקרות את כנסיית סן־מרקו, עלה הכרוז על הבימה בקצה הכיכר וקרא את גזר־הדין של המועצה:

“על שני הגברים, הידועים בשם דון יוסף נשיא ודון נסים פררה, נגזרת בזה גלות־נצח מן העיר ונציה ומכל השטחים השייכים לה באיים וביבשה ובספינותיה. אם וכאשר ייתפסו הללו, הם ייתלו עד צאת נשמתם בין שני העמודים של סן־מרקו. האיש אשר יתפוס אותם ויביאם אלינו, או לחלופין יהרוג אותם בכל מקום שהוא בעולם, יקבל פרס של אלפיים דוּקָטים ותשלום של מאתיים דוּקטים נוספים לשנה למשך כל חייו. שום מחילה וסליחה או שינוי גזר־הדין לא יתאפשר – אלא אם כן תתקבל החלטה פה אחד בישיבת המועצה שבה ישתתפו לא פחות משלושים חברים. גזר־הדין הזה יודפס וייתלה על גשר הרִיאלטוֹ, לידיעת הרבים.”

בינתיים יצאו החוטפים עם שללם מאנקונה לרומא, כמתוכנן – בכיווּן שלא עלה דעת רודפיהם – ומצאו מקלט בשגרירות התורכית. אוניית־מלחמה תורכית כבר היתה בדרך לרומא, מבלי שאיש ידע על מטרת נסיעתה – זולתי השניים ויורש־העצר התורכי סלים.

כשהגיעה הידיעה על גזר־הדין אל הבורחים, היו תגובותיהם שונות: נסים נתפס לבהלה; הפרס הגדול עלול לשלוח רוצחים בעקבותיו. יוסף קיבל את הידיעה בזעם מהול בלגלוג. “חי אני,” נשבע מניה וביה באוזני שומעיו, “אם לא יבוטל גזר־הדין הזה תוך שנים ספורות. ונציה עוד תראה אותי משייט להנאתי בתעלותיה בגאון, שאם לא כן אין שמי יוסף.” מכל מקום, הוגברה השמירה על השניים במצוותה המפורשת של דונה גרציה; והוראה יצאה מאת סלים, בן הסולטן ויורש העצר, ידידו של דון יוסף, להצמיד שוטרי־חרש כשומרי־ראש לשני המבוקשים.

הצלחת המבצע גרמה נחת־רוח מרובה לדונה גרציה. לא־כן ריינה הבת, שזעמה על השליחות הרומנטית שהוטלה על ארוסהּ. להיטותו לספר באוזניה, בעיניים בורקות, כיצד חטף ועטף את גרציה הקטנה וכיצד התרפקה זו בזרועותיו, מתחננת להסיר את המחסום מפיה, הוסיפו שמן על מדורת קנאתה.

למחרת היום נראתה ריינה שטה על הבּוֹספוֹרוֹס בסירתו המפוארת של יוסף המון, הרופא הצעיר יפה העיניים. אל האי בים מַרמָרָה הוא ים השיִש, שם היה למשה המון, רופאו של הסולטן, ארמון עטור גנים, שטו השניים כזוג נאהבים לכל דבר, ולא ניסו להסתתר מעין הרואים. כשהגיעה השמועה אל אוזניה של דונה גרציה, החליטה זו לא לנזוף בנערה המאורסת – אלא לזרז את כלולותיה עם היוסף הרצוי לה, הלא הוא יוסף נשיא.

“מי שלא ראה חתונתה של ריינה לדון יוסף נשיא,” אמרו באותם ימים בקושטא, “לא ראה חתונה יפה ומפוארת מימיו.” הסולטן ופמלייתו היו שם. כל אנשי השלטון היו שם, אף וזיר לא נעדר. על נקלה ניתן היה למנות תריסר שגרירים, כל אחד בתלבושת האופיינית למדינה שייצג. גדולי הסוחרים והבנקאים היו שם. ואחרון־אחרון – גבירים וחכמים מקהילות ישראל ומן האנוסים נהרו ובאו מבּוֹרדוֹ ומליוֹן, מסלוֹניקי ומאדריאנוֹפּוֹל, מארם־צוֹבה ומבגדד, מפֶס וממקנס, מקהיר ומתימן. בולט בהופעתו ובצבע עורו היה יהודי מקוצ’ין אשר בהודו, סוחר שאוניותיו הובילו את מסחרהּ של דונה גרציה אל האיים הרחוקים באוקיינוס השקט. דונה גרציה ובתה זהרו במלוא יופיין והדרן באותו שבוע של נשפים ושמחות. רק גרציה הקטנה התהלכה כצל, מנסה לחייך ולברך, ועצבונה ניכר על פניה. החיבה והתפנוקים, שהרעיפה עליה דודתה, לא הפחיתו את געגועיה ואת דאגתה לאמה המושפלת. זאת ועוד: מורגלת בחיזוריהם של אצילי ונציה, על תלבושתם, נימוסיהם וצחצחות לשונם, לא נהנתה מבני הסוחרים היהודים, שבאו לראותה מקרוב ומרחוק, ולא נענתה לחיזוריהם. מגושמים ומופנמים וחסרי־חן נראו בעיניה. כמה מהם חגו סביבה גם כאן, בחתונת בת־דודתה ובן־דודה, והיא החמיצה פנים נגדם. האחד והיחיד, שאליו נמשך לבה זה מכבר, הלא הוא נסים פררה האביר, אינו יכול להסיר את עיניו מריינה זו בת־התפנוקים גם ביום כלולותיה. דודתה רוצה להשיאה לשמואל־ברנרדו, אחיו של החתן, אך היא לא תיתן לדודתה לעשות בה כחפצה – מה גם שרופא המשפחה הזהיר אותה מפני זיווג שארי־בשר, המביא צאצאים פגומים לעולם.

גם נסים פררה נראה לא מאושר. דונה גרציה, שהבינה לרוחו, ניסתה לשפר את הרגשתו. היא הציגה אותו בפני הסולטן סוליימן ואמרה: “אתם הגברים אומרים: ‘מאחורי כל גבר מצליח יש אשה מוצלחת’; ואני אומרת, שגם מאחורי אשה מצליחה יש גבר מוצלח; יכיר נא הוד מעלתו את הגבר המוצלח, שבלעדיו לא הייתי מגיעה עד הנה.”

“העיקר שהגעת עד הנה,” חייך הסולטן, “עד הנה… עד הנה… כן, שמעתי עליו. איך אמרת, שמו?”

“נסים פררה, הוד־מעלת־הסולטן,” נזדרז זה והציג עצמו, תוך כדי קידה עמוקה. סומק עלה בלחייו.

“פררה. אהם. ‘היהודי מוֶנציה’, קוראים לו אנשיי. בּראווֹ, בחור!”

כשנותר הסולטן לבדו, יושב שרוע על ספה מפוארת בקצה האולם, ניגש אליו הווזיר הראשי, אף הוא בין המוזמנים.

“זה האיש שעליו שאלת, הוד־מעלה. פררה. היהודי מוֶנציה.”

“צעיר הוא ממה שחשבתי. גבר נאה. יש בו משהו המזכיר סוס ערבי.”

“ארבעה סוסים רתומים למרכבתה של דונה גרציה זו, מלכי,” חייך הוזיר, נהנה מן הרעיון שעלה בראשו, “על־כן היא מגיעה לכל אשר תחפוץ.”

“ארבעה סוסים?”

“שאפתנותו וקסמו האישי של דון יוסף – שניים; מסירותו ועורמתו של פררה הסוכן – שניים. ההההה…”

“ואתה בטוח שרק למרכבתה רתמה הסניורה את הסוס האציל הזה?” אמר הסולטן בקריצה ובליקוק שפה, “או שמא גם… למיטתה?”

“מי יודע? ההההה… מי יודע? נסתרות דרכי אשה; מה גם אשה שכזו…”

“אשה שכזו…”

“…שכל שערה משערות ראשה זועקת: ‘אשה!’”

החתונה שימשה הזדמנות נאותה למתן צדקה לעניים היהודים בעיר ובממלכה כולה. היה זה שיאו של מפעל צדקה, שבו פתחה דונה גרציה מאז בואה לארץ החופש, שבה עזרה וצדקה ליהודים לא נחשבה לעוול ולעבֵרה על החוק. בתי־חולים, בתי־כנסת, בתי־יתומים, בתי־תמחוי ומוסדות יהודיים אחרים נהנו מידה הרחבה של ה“סניורה” – שלא לדבר על פדיון שבויים, שבו עסקו כל סוכניה הפזורים בעולם, על הכנסת־כלה ומתן־בסתר ותמיכה בחכמים ובתלמידי־חכמים שהתאוו להדפיס חיבוריהם. בקושטא נבנתה ישיבה מפוארת, ובסמוך לה הוקם בית־כנסת, שנקרא כמובן מאליו “בית־הכנסת של הסניורה”. בסלוניקי הקימה הסניורה את “ישיבת גלות ספרד” בחצרו המרווחת של הנדבן המקומי דון שלמה אבן־יחיא. והוא הדין בערים אחרות בכל רחבי הממלכה הרחבה והמתרחבת. “לבב עמה”, כינה אותה אחד מחכמי הדור, והוסיף ופירש: “האיבר החש בכאבם של שאר האיברים”. והגויים כינו אותה: “מלכת היהודים”.

כשנה לאחר בואה לקושטא קראה אליה את נסים פררה ואמרה לו:

“נסים יקירי, בקשה גדולה לי אליך.”

נסים נפעם. נוסח זה או כזה לא נשמע מעולם מפיה של הסניורה.

“עד חצי המלכות, דונה גרציה.”

“הפעם זה עלול להיות מעבר לחצי המלכות… ראשך עלול להיות בסכנה.”

“זאת לא תהיה הפעם הראשונה.”

“זאת עלולה להיות הפעם האחרונה.”

“כולי אוזן, מלכתי.”

“בקשתו האחרונה של בעלי המנוח, משוש חיי, פרנציסקו היקר, היתה להעלות את עצמותיו לקבר בירושלים, עיר קודשנו. הוא קבור בבית־העלמין של הכנסייה בליסבון. עתה הגיעה השעה לעשות מעשה ולקיים את בקשתו. אינני יודעת איך ומה תעשה, אבל אני יודעת שאתה היחיד היכול לעשות זאת.”

שבעה שבועות עברו מאותה שיחה קצרה, עד שעצמותיו של פרנציסקו מנדס הובאו לקבורה בעמק יהושפט שבשערי ירושלים. ציוותה דונה גרציה לשמור לה מקום לצדו, אך רצונה זה – להיקבר לצד בעל נעוריה בעיר הקודש – לא נתמלא משום־מה, ואין יודע מדוע.

ככל שארכה והעמיקה ישיבתה של הסניורה בממלכה התורכית, שנתגלתה כארץ של סובלנות דתית, כך התחזקה בה ההכרה, שיש בידה הכוח לעשות מעשים להקלת סבלם של אחיה היהודים בארצות הנוצריות. היא לא העלתה על דעתה, שמקרב אחיה יעמדו בדרכה. המבחן הגיע כאשר פשטה הבשורה המרה על ההתעללות באנוסים בעיר אנקונה. האפיפיור, שהשתלט על העיר בשנת 1555, החליט “לבער ממדינתו את נגע האנוסים”. התערבות סוחרי העיר, שהראו לו את כתבי־החסות שהוענקו לאנוסים והפצירו בו לא לסכן את עתידה, לא הועילו. הווזיר הראשי רוסטאם פחה, שהוזעק אל דונה גרציה, ניסה להשפיע על האפיפיור בעזרת איגרת החתומה בשם “הסולטן סלים, קיסר הקיסרים, בן הסולטן סוליימן המפואר, קיסר הקיסרים, אלוהים ירוממהו לעד…” – ואף הוא לא הצליח. עזה היתה שנאתו של האפיפיור לאנוסים. הניצול היחיד מאנוסי אנקונה, יהודה פרח, הגיע אל ארמונה של הסניורה וזעק לעזרה ולנקמה.

“עשרים וחמישה מאחיי הועלו על המוקד בכיכר העיר, כיוון שלא הסכימו להביע חרטה ולשוב בלב שלם אל ‘חיק’ הכנסייה. הם הודו שמאז בואם לאנקונה שבו ליהדות. טענתם, ששלטונות העיר התירו להם לעשות זאת, לא הועילה, גם כשהוכח הדבר בתעודות כתובות וחתומות כדין. באכזריות הובאו הללו אל הכיכר והועלו על המוקד, כשהם זועקים ‘שמע ישראל’ ו’אל נקמות ה‘, אל נקמות, הופיע!’”

דונה גרציה ויועציה האזינו בלב נפעם. כשהתחיל יהודה פרח, לבקשתם, לקרוא בשם מקדשי־השם, פרצו הנוכחים בבכי. רבים מבין המומתים היו מוּכּרים להם. כמה מהם היו סוכניה של הסניורה, שניהלו שם את מסחרה ואת סניף הבנק שלה. כששמעה הסניורה את שמה של דונה מאיורה הזקֵנה יוצא מפי הניצול, קמצה את אגרופה ומלמלה: “אל נקמות ה'!”

“שלושים ושמונה איש,” המשיך הניצול, “נשברו, הביעו חרטה ונשבעו לשוב אל חיק הכנסייה בנאמנות. כולם נידונו לעבדות נצח בספינות המשוטים של המדינה.”

“אני אפעל מיד לפדיונם של אלה,” אמר דון יוסף, “יעלה הדבר כמה שיעלה.” דודתו אישרה את דבריו בניד עיניה וראשה, בלא מלים.

“צריך לנקום את דמם של המומתים,” לחש בחירוק־שִניים יהודה פרח, הניצול מאנקונה.

“השם ייקום דמם,” הפסיקה אותו הסניורה, “אלוהים הוא לבדו ‘נוקם ונוטר’. אבל גם עלינו, בני התמותה, לעשות הפעם מעשה כדי להרתיע שליטים קנאים ונפשעים מלהמשיך ברצח אנוסים, הנאמנים לעצמם ולאלוהיהם.”

כל האוזניים היו עתה דרוכות לשמוע מה מתכננת הסניורה לעשות.

“נקרא לכל הסוחרים היהודים והאנוסים באשר הם להחרים את אנקונה, את נמלהּ ואת ספינותיה מעתה ועד עולם; למען יראו וייראו.”

“גם סוחרי האימפריה העותמנית וספניה,” הוסיף דון יוסף, “עשויים להיענות לקריאה כזאת, אם שכרה יהיה בצִדה.”

“אתה תדאג לכך,” אישרה הסניורה.

“אני חושש,” העז נסים פררה לומר, “כי יהודי אנקונה… כמו שאני מכיר אותם… הסוחרים היהודים היושבים שם דורי־דורות, שלא התערבו מעולם עם האנוסים, ואפילו קינאו בהם על זכויות היתר שקיבלו מן הדוכס…”

“אינני מבינה,” אמרה הסניורה בקוצר־רוח, “אתה חושב שיימצאו יהודים…”

“הלוואי ואתבדה; אבל אני יודע, שחרם כזה לא רק שיפגע בהם כלכלית – אלא עלול להביא את האפיפיור למעשי נקמה ביהודים, החיים באנקונה ובשאר הערים אשר תחת שלטונו.”

“ואתה חושב, שיהודי אנקונה יעזו להתנגד לחרם מתוך אנוכיות וצרות עין? וגם אם יתנגדו, מי ישים לב אליהם?”

“דודתי היקרה,” התערב עתה דון יוסף, “יש משהו בדבריו של נסים. ולשאלתך ‘מי ישים לב?’ עלי לגלות את אוזנך, שקמו לך מקנאים מבין נגידי היהודים וחכמיהם המלחשים בסתר: ‘מי שם אותה, את הסניורה, לשר עלינו?’ והם עלולים לשבור את החרם; מה גם שרבים מהם, החיים בממלכות הנוצרים, חוששים לעורם וליהודי עירם מפני השלטונות, שיזעמו על החרם היהודי המחוצף בעיניהם.”

“אני את שלי אמרתי,” פסקה דונה גרציה, “ואנחנו נכריז על החרם ונדאג להפעילו; ולמכשילים אל תהי תקווה!!”

החרם הוכרז ופגע קשות בעיר אנקונה וביוקרתו של האפיפיור; אך, כפי שחשש נסים, היהודים, ובראשם הרב האיטלקי ר' יהושוע צונצין, רב בית־הכנסת הגדול בקושטא, שיומרת יהודי ספרד היתה לצנינים בעיניו, הם־הם שסיכלו את עצתה של הסניורה ופוררו את חזית החרם נגד אנקונה. זה היה כשלונה הגדול של הסניורה; כישלון כואב ומעליב, דווקא משום שבא לה מידי בני עמה, כפויי טובתה. נחמתה היחידה היתה התייצבותו של ר' יוסף קארו מצפת לצִדהּ; אך לא היה בכוחו של זה להטות את הכף.

זמן קצר אחרי־כן החליטה דונה גרציה לצאת לארץ הקודש, לעלות על קברו של פרנציסקו בעלה, להיפגש עם ר' יוסף קארו בעירו ולאתֵר נחלת אבות, שבה תקים בכספה מדינה ליהודים, הבורחים מארצות הנוצרים; אולם הרופאים שבו ואסרו עליה את המסע המפרך. דונה גרציה לא העזה להפר את הוראת הרופאים, אך ממחשבתה לא שבה. היא רצתה לשלוח את דון יוסף חתנה במקומה, אולם זה היה כבר שקוע בכיבוש מעמדו בחצר הסולטן ובחתירה לקבלת האי נכסוס תחת חסותו. התואר “הדוּכּס של נכּסוֹס” הובטח לו בסתר על־ידי סלים יורש־העצר, ידידו זה מכבר, שהיה זקוק להלוואות, שאותן יפרע יחד עם ההבטחות כשיעלה לשלטון. הדבר גרם נחת מרובה לדון יוסף – דווקא משום שהאי היה פעם שייך לוֶנציה. מה שעשתה ונציה זו לו ולביתו דון יוסף לא שכח ולא ישכח. פנתה אפוא דונה גרציה אל נסים פררה וביקשה אותו לצאת במקומה ובשמה לארץ־ישראל, לרַגֵל עבורה את הארץ.

נסים שוטט בארץ שבועות ארוכים. חלום נעוריו לבקר בארץ־האבות התגשם. עד מהרה התברר לו, שירושלים היא מעבר להישג ידה של דונה גרציה: יותר קל להגיע לירושלים של מעלה מלקבל ירושלים של מטה, שכן זו, כל העיניים מופנות אליה וכל הלבבות פועמים לקראתה. כשהגיע לגליל בימים בהירים ונאים של חודש חשוון, נתחוללה בנפשו סערה. איש המסחר והמעשה נתגלה בפני עצמו כרומנטיקן ללא תקנה. תחילה התאהב בכנרת ובהרים סביב לה, אחר־כך גילה את צפת ואת מקובליה, ובסיומו של התהליך הרגשני, ששטף אותו לראשונה בחייו, פגש את הנערה, שבה התאהב ואליה נשבע לחזור לאחר שיסיים שליחותו. שמה היה עתה חנה אבּוּלעַאפיה, אך בהיוולדה נקראה אף היא גרציה, שגרציה לשון חן בספרדית, ומשפחתה הגיעה הישר מגרנדה לצפת. עיני השקד של חנה זו ליווּ מעתה את נסים בחלום ובהקיץ, והשיחות הקצרות והמרומזות שהיו ביניהם הזינו את נפשו ואת תקוותיו בכל אשר הלך, בכל אשר נשלח.

מכריו של נסים לא העלו בדעתם מעולם, שנפש רומנטית שוכנת בקרבו. לובש מסכות היה נסים מיום שעמד על דעתו. כבנם של אנוסים אמון היה על מסכות. מאחורי המסכות הללו הסתיר איש התושייה והתחבולה גם סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה מעמיקה. דון יוסף נשיא הופתע כאשר העלה נסים בפניו את השאלה: כיצד ניתן לחיות בכפילות אמונה לאורך ימים ושנים? למזלו נולד נסים כיהודי וחי כיהודי שלם עם נפשו ועל אלוהיו. סבו, נסים האנדלוסי, נולד יהודי ומת כיהודי בסתר לאחר שנים ארוכות ומרות של חיים כנוצרי למראית־עין. לא־כן אביו של נסים, שהיה אנוס כל ימי חייו, ששנות ילדותו המעצבות עברו עליו בחינוך נוצרי קפדני; וכשהגיע למצוות, היה כבר קרוע ושסוע בין אמונה, שניטעה בו בילדותו, לבין אמונת הסתרים של אבותיו: שתי תפיסות של טוב ורע, אסור ומותר, שלא יכלו שלא להתנגש בנפשו לאורך כל ימי חייו.

שאל אותו נסים את דון יוסף שאלה, שלא העז מעולם לשאול את אביו, מנוחתו עדן: “כיצד אתה יכול לחיות בכפילות סותרת זו? כיצד אתה יכול להאמין במשה ובתורתו – ולנהוג כאחד הקתולים, המשוכנעים שאין אמונה זולתי אמונתם, מבלי לאבד את האמונה בכול?”

תשובתו של דון יוסף הפתיעה את נסים.

“אני משקיע את ראשי,” אמר, “בעסקי העולם הזה, במסחר וכספים ופוליטיקה, שאין בהם זיקה של ממש לעולמות הרוחניים המתנגשים בי ובשכמותי.”

“ובמה אתה משביע את הנפש הרעבה?”

“באמנות. בהשכלה.”

“אני מבין שגם במעשים טובים, כגון צדקה ועזרה לנזקקים.”

“אכן; שאם לא כן הערבוב היום־יומי בין הנצרות שעל פני השטח לבין היהדות שבלב עלול, חס וחלילה, להביא לאבדן האמונה בשתיהן.”

ולאחר שתיקה מהורהרת.

“שעל־כן הפצרתי בדודתי, שמצבה הרוחני כמצבי, להזדרז ולצאת מארצות האינקוויזיציה למקום, שם נוכל לשוב בגלוי ליהדותנו ולחיות חיים שלמים ושלווים: שלמים עם אלוהינו, ושלווים עם נפשנו. וראֵה כמה אירוני הדבר שדווקא בריאנדה – היא שהביאה את דודתי להכרעה הזאת. היא – ולא אני. מֵעַז יצא מתוק.”

נסים שב לקושטא, ובפיו ובלבו מסקנות שתיים. המסקנה שבפיו: טבריה וסביבתה מתאימה יותר מכול להקמת מדינה יהודית בכספה של דונה גרציה; מדינה שתהיה מקלט לכל אלה הרוצים לשמור על יהדותם או לשוב אליה, בלא מורא אינקוויזיציה עליהם. והמסקנה שבלב: לשוב אל אותה טבריה כנציגה האישי של דונה גרציה, להוריד אליה מצפת את חנה היפה, ולהקים עמה בית בישראל במדינה היהודית החדשה. כל כמה שנמשך לבו אחר הנערה, האפשרות להסתגל לחיים בקהילה היהודית המסוגרת במסתרי הקבלה ובסמטאות צפת לא קסמה לו. הפתרון הטברייני נראה לו מעשי בזכות הקִרבה הגיאוגרפית, ואידיאלי – בזכות הפתיחות ותנופת היצירה שמדינת היהודים תפרוש בפניו.

הסולטן סוליימן לא שש למסור או למכור לדונה גרציה את טבריה וסביבותיה. גם התשלום המפתה שהציעה לא ריכך את התנגדותו. “הוסף ליהודים ולארץ־ישראל את המושג ‘עצמאות’,” התבדח עם ראש הווזירים שלו, “ותתחלנה הצרות.” הלך דון יוסף אל סלים יורש העצר להתייעץ מה לעשות, כדי להפיס דעתה של זו מבלי להעלות חמתו של זה. הבטיח סלים לידידו שכאשר יהיה הוא הסולטן, לא תעלה העסקה לדונה גרציה יותר מאלף קרוּזדוֹס לשנה; כמובן – לאחר תשלום ראשון של רכישה, מאה אלף ולא יותר. להפתעתו לא הגיב דון יוסף על המחיר המופרז ורק שאל: “ומה עד אז? הרי אביך, ירום־הודו, עוד כוחו במותניו!”

“עד אז… אני אדבר על לב אבא, שיחכיר לך את האזור. כחוכר תוכל להתחיל בבנייה ופיתוח כאוות־נפשך. ובבוא היום…”

הם תקעו כף ונפרדו מרוצים זה מזה.

מותו של סוליימן המפואר באביב שנת 1566 העלה לשלטון את סלים השאפתן ורודף התענוגות. תענוגותיו של זה, חסויים מעינו הנוזפת וחסומים בידו הקפוצה של האב, לא היו מתאפשרים אלמלא הלווה לו דון יוסף ידידו כל סכום שרצה, בתקווה שיקבל הכול עם ריבית פיננסית וריבית פוליטית לכשיעלה זה למלוכה. ואומנם, תקווה זו לא נכזבה: בה בשנה קיבל יוסף נשיא את האי נכּסוֹס והפך, כמצופה, ל“דוּכּס מנכּסוֹס”, וריינה הצעירה היתה מעתה “הדוכסית מנכּסוֹס”. אמה הקניטה אותה לא אחת כשפנתה אליה בתואר, משועשעת וגאה כאחת.

גם את ההבטחה למכור את טבריה לדונה גרציה קיים הסולטן החדש – אומנם לא לפני שסחט כל פרוטה אפשרית. עתה הוטל על נסים פררה התפקיד הרשמי לצאת ולהתחיל בהקמתה של מדינה יהודית בצפונה של ארץ־ישראל. נסים, שאירס לו את חנה אבּוּלעאפיה באחד ממסעותיו האחרונים, עלה לצפת התוססת לפני שירד לטבריה השוממה. בצנעה נשא את ארוסתו לאשה. הם החליטו להמשיך לגור אצל הוריה עד שיבנו לעצמם בית בתוככי טבריה, הנבנית לתלפיות. בחזונו היה ביתו צריך להיות ארמונו הצנוע של השליט הראשון בפועל במדינה היהודית הראשונה זה אלף וחמש מאות שנה. גזר־דינה של “מועצת העשרה” בוֶנציה כמעט שנשכח מלבו; אך הוֶנציאנים לא שכחו ולא סלחו. שגריר ונציה בקושטא, דניאל בּרבּריגוֹ, דיווח לשולחיו, שהנה יוצא נסים פררה לטבריה בשליחותה של ה“סניורה”, והרוצחים שיצאו בעקבותיו סתמו את הגולל על האיש ועל חזונו. היו שאמרו, כי שליטי ונציה שלחו את השניים; ואחרים אמרו: שליחי עצמם הם ובצע הפרס הוליכם.

על שפת הכנרת מצאו הרוצחים מוֶנציה את קורבנם. מתפלל היה ערבית אל מול ההרים המכחילים לעת־ערב, משתקפים במהופך במים השקופים כמראה. מתבוסס בדמו נפל אפיים על פניו. כמנשק את עפרהּ של עיר הקודש נראה בעיני מלוויו שהובהלו למקום. קרוב־משפחה שלו מצפת הרים מן העפר סידור קטן יפהפה, סידור ליסבון כתוב על כריכתו, ומחה באצבעו טיפת דם מעליו. הכול בכו, על הגבר הצעיר רב־התושייה ועל תוכניותיו שנקטפו באִבּן. חנה התעטפה בשחורים וביגון, ואין מנחם. כעבור שמונה חודשים נולד לה בן זכר, שנקרא על שם־סבו מיכאל.

מותו האכזרי של נסים עיכב את כל התוכניות. הכול היה תפור על־פי מידותיו. רק הוא ידע מה תכנן לעשות בטבריה זו ובסביבתה. הניירות שהיו עמו אבדו ואינם. הרצח עורר את זעמו ואת פחדיו של דון יוסף. הכאב על מות ידידו ושותפו התערב בכעס על הוֶנציאנים הללו שלא שכחו והולידו בלבו תאוות נקם אפלה. נסיונה של דונה גרציה להפנות את מרצו ואת שאפתנותו של חתנהּ לטבריה לא עלה בידה. מרצו של דון יוסף היה משוקע כבר בדוּכּסוּת נכּסוֹס, ושאפתנותו פנתה אל מלכות קפריסין. הוא שלח לטבריה כמה שליחים עושי דברו, אך לא שיקע בה את מעייניו. יותר מכל בערה בו עתה אש הנקמה בוֶנציה זו, שרצחה את ידידו ושהעֵזה להגלות אותו ולהתיר את דמו. חזיון הבלהות של שרפת התלמוד בכיכר סן־מרקו, שראה בעיניו לפני שנים ספורות ומאז שב וטרד חלומותיו, עלה שוב אל זכרונו והעלה את חרונו. הוא החליט לשכנע את הסולטן סלים ידידו לצאת למלחמה נגד ונציה. מה לזו הרחוקה והיהירה ולאי קפריסין, הסמוך לחופיה של תורכיה?! הגיעה העת לקצץ את כנפיהם של הנוצרים השתלטנים הללו, הפרושות על מחוזות לא להם! צעד אחר צעד הכין את רוחו של הסולטן, וכשזה החל מכין את צבאו, נשם יוסף לרווחה. שאיפת הנקם בוֶנציה נתחברה יפה עם השאיפה למלוך על קפריסין הכבושה. הדבר הובטח לו בפה מלא, כטוב לב הסולטן סלים ביין־קפריסין – מתנת ידידו אהוב־נפשו, שלימוד אותו לשתות לרוויה.

דווקא דונה גרציה היא שעמדה לו למכשול. מלחמה לא היתה לרוחה; לא־כל־שכן מלחמה שמניעיה נקמה ותאוות השתלטות. ואלמלא נפטרה דונה גרציה בשנת 1569, לא היתה פורצת אותה מלחמה בשנה שלאחריה.

שלוש שנים ארכה המלחמה, שהוצתה בעקבות מותו של הסוכן של דונה גרציה. רבים וטובים משני הצבאות ומשני העמים אכלה החרב. מחולליה של אותה מלחמה, אף הם לא האריכו ימים אחריה: הסולטן סלים השני מת כעבור שנה, ודון יוסף נשיא – שנים אחדות אחריו. ימיהם האחרונים של השניים עברו בחרטה כבֵדה על המלחמה המיותרת, שהעבירה אומנם את קפריסין לרשות תורכיה – אך איחדה את נוצרים נגדה, ואלה הכו בה מכה אנושה בקרב הימי במפרץ ליפאנטו. הצי התורכי הושמד. קרנו של האיש, שרצה למלוך בקפריסין, ירדה הן בחצר הסולטן, המבכה את מֵתיו, הן בעולם היהודי, שספג את נקמת ונציה ובעלות־בריתה.

“אילו שמעת בקול אמא, זכרונה לברכה,” רצתה ריינה לומר לו ליוסף בעלה, אך לא אמרה; די היה לה ביגונו שניכר על פניו. ובלילות, בראותה אותו מתהפך על מיטתו נאנח ונאנק, היתה מהרהרת בינה לבינה: “ניסיתי. שׂהדי במרומים שניסיתי. אך אהבָתי לא יכלה להחליף את סמכותה של אמא. רק חוכמתה ונחישות־אוֹפיָהּ של אמא יכלו לשים מעצורים למרכבתו הדוהרת כסופה. מי יגלה עפר מעינייך, אמא!”


 

סיפור מסגרת ג: נסים בעקבות נסים    🔗

נסים ונירה יוצאים ברכבת מוֶנציה. נסים מעיין בגליונות ארוכים של נייר מחשב. נירה נשענת על החלון, נרגשת, לוחשת “אַריווידֶרצ’י ונציה”.

“מה אמרת?”

“שום דבר.”

“תראי את זה,” מושיט לה נסים צרור ניירות, “מדהים, לא?”

נירה מתיישבת מולו. תשומת־לבה עוברת בהדרגה מן הנופים, החולפים על־פני הרכבת הנוסעת, אל הניירות, הנשפכים על ברכיה. למזלם הם לבד בתא ברכבת המהירה.

“בואי נראה מה מצאנו עד עכשיו. לנסים פררה האנדלוסי, שיצא עם המגורשים מספרד, היו שלושה אחים ושתי אחיות. אחות אחת, לוּאיזה הֶנריקֶס, התנצרה למראית־עין והועלתה על המוקד – האוֹטוֹ־דָה־פֶה – לאחר שנתפסה כשהיא מוציאה אל תוך מטפחתה את לחם־הקודש, שהכומר בכנסייה הושיט אל פיה.”

“סיפור מזעזע. אני יכולה לתאר לעצמי את המחזה.”

“צאצאיה אינם ניתנים לאיתור. הנריקס הוא שם נפוץ.”

“האחות השנייה… הנה הפרטים שלה אצלי. ליאוֹנוֹרה קוֹרדוֹבֶרוֹ. ניטלטלה למעלה מחודשיים בספינות רעועות, נשבתה עם משפחתה בידי פירטים ממַלטָה ונפדתה על־ידי יהודים מצפון אפריקה. לבסוף הגיעה בספינה לאלכסנדריה והמשיכה דרכה לצפת. הצפתית הראשונה במשפחה שלך, נסים חביב.”

“האח הצעיר ברנרדו יצא מגרָנדה למַלגה, ומשם הפליג עם אשתו הטרייה אל חופי מרוקו. לכאורה דרך קצרה ובטוחה; אך על החוף חיכו לספינה הקטנה שודדים, שהותירו את הגולים עם כותונתם לעורם. רעבים וחולים הגיעו אחר כמה ימי הליכה אל הקהילה היהודית הראשונה, שסעדה אותם בחוֹליָם. בניו ובנותיו נזכרים ברשימת התושבים של הקהילות היהודיות בפֶס, מקנס ומרקש.”

“והאח השני חוּאן. הנה כאן, אצלי. אוהוהו, איזו דרך עברה משפחתו. חואן עצמו יוצא עם אשתו ושני בניו בסירה של מבריחים אל סַן־זַ’ן־דֶה־לוּס, מעבר להרי הפּירנאים. משם לבַּאיוֹן, לשכונת סַנט־אֶספּרי הזוכה לכינוי ‘ירושלים הקטנה’. בניו עוברים לבּוֹרדוֹ, אמסטרדם והמבּוּרג. הבן מהמבורג שולח את בניו לקוּרסאוֹ ולוֶנצוּאלה, והם משתלטים על יצוא הסוכר, הקקאו והטבק מארצות אלה אל העולם הישן. בה בעת מתחתנת בתו של אחד מהם עם בן משפחת קוּריאל – בנקאים וסוחרים אמידים, מבני האנוסים שהקדימו להגיע לקורסאו וסורינַם.”

“ואחרון־אחרון אנטוֹניוֹ. האח היחיד, שהוא וכל צאצאיו אחריו לא נטשו מעולם את אדמת חצי־האי האיבּרי – גם־אם הדבר עלה להם במחיר חיים כפולים של קתולים למראית־עין ויהודים בסתר בכפר בֶּלמוֹנטֶה.”

“לא מדויק. ראיתי באיזה מקום… איפה זה? או, הנה כאן: אחד מנכדיו או ניניו של אנטוניו ברח עם משפחתו מפורטוגל, דרך ספרד דווקא, והיגר לליבוֹרנוֹ, ששם הותר לאנוסים לשוב בגלוי ליהדות. הוא עשה חיל בעסקי המסחר שלו עם תוניסיה ונבחר לגזבר של חברת הצדקה של 'האומה היהודית בליבוֹרנוֹ – חברת ‘מוהר הבתולות’.”

“תראה, אין לנו שום סיכוי לעקוב אחרי כל אלה – גם אם נקדיש לכך את כל השנים שנותרו לנו ואת כל החסכונות שלנו. די לי אם נתרכז בנסים וצאצאיו הישירים.”

“ואני, די לי אם נצטמצם בבכורו של כל אחד מן הנִסִימים והמיכאלים הללו, שלמזלנו ייקראו תמיד בשני השמות הללו. שהרי האוצר נועד להימסר – במפורש – לבכורו של כל בכור. מה את מסתכלת במבט כזה? האוצר שבעקבותיו יצאנו.”

“בעקבותיו. כך זה התחיל. אמת.”

נקישה של הכרטיסן על דלת־הזכוכית קטעה את שיחתם. הכרטיסן נכנס, סקר אותם ואת הניירות המשתפכים מעל ברכיהם בתמיהה והושיט ידו אל הכרטיסים. שקועים בענייניהם, כמעט שלא הבחינו בבואו ובצאתו. הדלת נסגרה מאחוריו בתנופה.

“אם כן, ראינו את נסים האנדלוסי ואת נכדו הוֶנציאני ואת בנו של זה שנולד בצפת שלנו.”

“מצחיק. צריכים היינו להגיע עד ונציה כדי לדעת איך הגיע הפררה הראשון לצפת: מיכאל פררה, בנו של נסים פררה איש ונציה…”

“יתום מאב מיום שנולד”.

“ואחיו של נסים פררה המקובל מצפת.”

“אני רואה כאן, שנסים המקובל ובנו בכורו מיכאל נשבעו שלא לצאת מגבולות ארץ־ישראל ועמדו בשבועתם.”

“לעומת זאת, נסים הנכד נסחף בהתלהבות שבתאית והצטרף לשבתאי צבי, שעבר בשנת 1665 בצפת בדרכו לחלַבּ, לאיזמיר ולקושטא.”

“בשלוש הערים האלה עברו מרבית שנותיו. לשתיים מהן עלינו להגיע. לחלַבּ נזכה להגיע אולי ביום מן הימים. מי יודע.”

“חלַבּ היא עיר־מפתח. אילו רק יכולנו להגיע אליה! כעת כבר ברור לי שנסים השבתאי, נינו של מיכאל שנולד לחנה אבולעאפיה מצפת ולנסים איש ונציה, הוא־הוא שהביא אתו את סידור ליסבון לחלַבּ העיר.”

“סידור ליסבון הרי הוא בידינו. מה לו ולחלַבּ?” תמהה נירה, זורקת שׂערהּ לאחור בתנופה.

“הכריכה ודפים ספורים בידינו, נירה. עיקרו של הסידור היה שמור במשך מאות שנים בבית־הכנסת הקדמון של ארם־צוֹבָה, היא חלַבּ, והוא הגיע לארץ בדרך נס בשנת 1958. בחבילה אחת עם כתר ארם־צוֹבה המפורסם.”

“מעולם לא סיפרת לי את זה.”

“לא ייחסתי חשיבות מי־יודע־מה לכריכה הזאת עד… ואת זה, שסידור ליסבון הגיע ארצה יחד עם הכתר, קראתי לראשונה בספר על הכתר, שיצא לאור לפני שנה־שנתיים. רק אז התחילו הדברים להתחבר ולהתקשר ו…”

“…ולקום לתחייה?”

“אם את רוצה.”

“רגע אחד. אם כך, אז איפה נמצא עכשיו תוכו של הסידור שלנו?”

“גנוז ושמור במרתף כתבי־היד של מכון בן־צבי בירושלים. צריך פעם לנסוע לירושלים לראות אותו.”

נירה הנידה ראשה בהסכמה. על פניה ניכרה שאלה, שנדחתה להזדמנות אחרת.

“אז אם הבנתי אותך, בשנת 1665 עובר שבתאי צבי בצפת וסוחף אתו את נסים פררה לחלַבּ ולאיזמיר ולקושטא.”

“ונסים זה, המכוּנה ‘סָפָדִי’ – כלומר צפָתי – מאז צאתו מן העיר לוקח אתו בכליו את סידור ליסבון ומותיר את לבו של הסידור בחלַבּ העיר. איך ומדוע נתלש תוכו של הסידור ונותק מן הכריכה, ואיך הגיעה כריכתו של הסידור שוב לידי אבותיי בצפת… חידה היא.”

“בינתיים.”

“אשרי המאמין. אם תשאלי אותי, הייתי אומר בלשון המליצה: ‘חידה היא ותהי לחידה’.”


 

סיפור שלישי: תיקון עולם או: חמורו של משיח    🔗

השמועות הגיעו גלים־גלים. האחד מתנפץ אל האוזניים הממאנות להאמין, והשני כבר שוצף־רודף בעקבותיו, חודר מבעד להזיות ולחלומות אל ההכרה, המבקשת לראות בתיקונו של עולם ובגאולתו של העם בדור הזה שבע־הייסורים. שבתאי צבי שמו של האיש, איזמיר עיר־ואם צור מחצבתו, והוא עושה מעשים שלא ייעשו, שלא ייאמנו, שאיש מעולם לא עשה. מכריז על עצמו שהוא משיח בן דוד והוגה ברבים את שם השם בארבע אותיותיו וסוחף המונים בדרכו. והעיר צפת נבוכה. האם משיח שקר הוא, איש בליעל, פורק עול תורה ומוסר – כפי שכותבים ומספרים ומזהירים רבנים גדולים וחשובים מקושטא ועד ליבוֹרנוֹ ועד פולין ואשכנז – או שמא משיח צדקנו הוא, כפי שהתנבא נתן העזתי, שבזכותו עובר גל של חזרה בתשובה על כל קהילות ישראל, ובמהרה בימינו יעלה לקושטא, ייקח לו את הסולטן לעבד, יגאל את עמו ויביא לתיקון עולם במלכות שדי.

נחלקו חכמי צפת ומקובליה. תחילה נחלק כל אחד מהם בלבבו, ממאן להאמין ואינו מֵהין שלא להאמין; שהרי לזאת התפללנו ולזאת פיללנו ולקראתה עשינו “תיקונים”. לא עבר זמן רב, וקהל המקובלים נחלק לשני מחנות: אלה מצטטים אגרות תמיכה של חכם יעקב נַגָ’ארָה מעזה ושל חכם משה גַלנטִי וחכם שמואל פרימוֹ וחכם ישראל בנימין מירושלים, – ואלה מביאים אזהרות וחרמות של חיים בנבנישתי ושלמה אַלגאזי חכמי איזמיר ושל אברהם אמיגוֹ ויעקב חַגיז חכמי ירושלים, ועִמם רבים וטובים המתירים את דמו של אותו רשע המקצץ בנטיעות, חוטא ומחטיא את הרבים; ויתֵרה מזאת: עלול להמיט שואה על ישראל.

כל עוד האיש היה רחוק ומעשיו הזרים והמוזרים סוּפּרוּ מפי השמועה, היתה המחלוקת בצפת בגדר ויכוח תיאולוגי־פילוסופי; אלה אומרים: נטל שבתאי צבי את הקבלה הלוּריאנית המקובלת עלינו והביאה לידי מיצוי ושלֵמוּת; ואלה טוענים נגדם: שבר האיש חולה־הרוח את כל הגדֵרות של הלכה ומצוות ומוסכמות, שבלעדיהן אין לנו קיום ואין לנו תקומה. כשנודע ברבים שהאיש, המתיימר להיות משיח בן דוד, רוכב על סוסו בדרך העולה לצפת, הפכה העיר למרקחה.

חבורות־חבורות נתקהלו צעירים בשעות הערב הקרירות של חודש תמוז בצמתים שבין הסמטאות המפותלות, מתלחשים ומתדיינים, מספרים ושומעים מעשי נסים ונפלאות של החייאת מתים וריפוי חולים שעשו זה ורעיו; אלה מנפחים השמועות ששמעו ואלה מנפצים אותן בליצנות. ובחצרות המרוצפות של בתי־הכנסת, מתחת לתאנה וחרוב, נצטופפו המקובלים בין מנחה למעריב והגיעו לכלל מסקנה, שיהיו פני הדברים אשר יהיו – אין ספק שהרחיקו לכת הן אלה שהתירו דמו של אותו שבתאי צבי והן אלה שהתירו את דמם של הכופרים בו.

והנשים, אף הן לא טמנו את לשונן בצלחת. מניפות בידיהן וברק שובב בעיניהן הקרועות בפוך סיפרו והפריזו ביפי תוארו ובנועם קולו של ה“משיח”, שאין לעמוד בפני קִסמם. ומעשה בעלמה בת־גבירים בעיר פלונית ובחבורת בתולות בעיר פלמונית, שנתעלפו לפניו בזַמרוֹ ונסתתרה בינתן ונשתלחה לשונן להתנבא נבואות שונות ומשונות בלשון הקודש ובשפה ארמית שלא ידעו מעולם. וכל דבריהן מחזקים ומאששים טענותיו של זה, שהוא משיח צדקנו ושהגאולה קרֵבה והולכת, ותלויה היא רק בכמה תיקונים ומעשים שעלינו לעשות למען שמו ולמען משיחו.

ונסים פררה, מקובל בן מקובלים, תלמיד־חכם שהקבלה הלוריאנית הסבוכה והסתומה כספר הפתוח לפניו, יושב בשער העיר; שכן הוא ואשתו מחזיקים בית־מלון ובית־אוכל במבואות העיר לאורחים הרבים, הבאים להתבשם מאווירהּ ומרוחהּ של צפת. שנתו של נסים נדדה באותם הלילות, והיה משתף בהרהוריו את מרים אשתו, כדרכו בכל עניין ועניין.

אמר לה: “אין ספק שהאיש בקי בקבלה ופועל ברוחה לקידום ההגשמה המשיחית על־ידי תשובה וסיגופים ותיקונים של המוני בית ישראל…”

אמרה לו: “אבל…”

נצטחק ואמר: “אבל המעשים הזרים שהוא עושה מקוממים כל ירא שמים ומזעזעים מוסדות ארץ.”

אמרה לו: “כגון…”

נמשך בלשונו ומשך ופירט: “כגון ביטול צום תשעה באב ושבעה־עשר בתמוז והפיכתם לימי משתה והוללות; וכגון גִנדוּר מלכותי שהוא נוהג בעצמו וחרפות וגידופים שהוא משפיע על חכמים גדולים בתורה; וכגון הגיית שם הוָיה וכינוי עצמו ‘בכור אלוהים’ ו’מלך־מלכי־המלכים'; וכגון התרת איסורים בעניינים שבינו לבינה, עד כדי…”

נכנסה לדבריו ואמרה לו: “מה שעשה לשתי עלמות בנות־טובים, שנשא אותן לאשה בזו אחר זו וגירש אותן מבלי שנגע בבשרן – אלו מעשים שאיני יכולה לסלוח; שלא לדבר על כך, שכוחו עמד לו דווקא עם אותה פרוצה אשכנזית שהזמין אליו לקהיר להיות אשתו של ‘משיח בן דוד’.”

“שרה זו בוודאי תבוא אתו לכאן. לא אכחד ממך, שאני סקרן לראות אותה. אומרים שיש בה יופי שטני, שלא מן העולם הזה. ו… התופעה הזאת – שהוא התיירא מגעת בבתולות צנועות ובנות־טובים ונתמלא אונים במיטתה של פרוצה – מעניינת מאוד מאוד.”

“סקרנותך והתעניינותך אינן מוצאות חן בעיני כלל וכלל, נסים חבּיבּי. ואילו הדבר בידי, לא הייתי נותנת דריסת רגל לאותה פרוצה באכסניה הכשרה שלנו.”

“וטוב שאת יודעת שאין הדבר בידייך, שאין בעל אכסניה רשאי לברור את אורחיו; שלא לדבר על מעמדה של אותה שרה, אשת חיקו של משיח בן־דוד.”

“אתה שב ואומר ‘משיח בן־דוד’; ומשיח בן יוסף, מה היה עליו? ואליהו הנביא לא בא לבשר?”

“אלו מעט מן התמיהות שתמהו חכמים, ושבתאי מצא להן תשובות מחוכמות. אשר לאליהו, מספרים שנתגלה במקומות שונים, בעיקר בקהילות של אנוסים ובני־אנוסים מסלוניקי ועזה עד אמסטרדם והמבּוּרג. ועל עשרות נביאים הניבּאים בחוצות איזמיר בוודאי שמעת.”

“בעזרת־הנשים סיפרו על נבואותיו של משה סַרוואל מקושטא. דברים מהממים!”

“והם כאין וכאפס לעומת נבואותיו של נתן העזתי, ששיגר בכתובים אל כל קהילות ישראל בשלוש יבשות.”

“גם אלינו הגיעה איגרת?”

“כמובן! ומסופר בה כיצד ייצא שבתאי צבי אל מעֵבר לסמבטיון, יוביל את עשרת השבטים אל ארץ הבחירה ו… לא תאמיני: יישא את בתו בת השלוש־עשרה של משה רבנו, שיקום בתחיית המתים ויביא את בתו בעצם ידיו לחופה. אלה דברים בטלים ומקוממים!”

“גם בעיניי. שעל־כן עליך להיזהר מלהסתפח על מחנהו של זה. אתה שומע?!”

“אזהר גם אזהר. את הרי מכירה אותי. וזכורות לי אגרות האזהרה ששלחו לי שני בני דודי, חכם שמואל אבוהב מוֶנציה וחכם יוסף הלוי מליבוֹרנוֹ.”

מסתבר ששבתאי צבי נתחזק ברוחו, לאחר ששהה במחיצתו של נתן העזתי. השפעתו של נתן הנביא לא רק שהגדילה את חוג המאמינים בו כמשיח־אמת, אלא גם ריפאה את רוחו והעלתה אותה ממצב של “הסתר פנים” אל מצב של “הארה”. גם עצות מעשיות נתן לו אותו נתן. אמר לו: “שתי קהילות חשובות עליך לכבוש בדרכך אל איזמיר עירך – והעולם כולו ישתטח אז לרגליך”. נשתהה מעט ואחר הוסיף ופירש: “האחת – קהילת המקובלים בצפת, שממנה רוח האמונה והתקווה והמסתורין המנפחת את מפרשינו; והשנייה – קהילת ארם־צוֹבה, שמאז בנה בה מדרשו יוסף בן יהודה אבּן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב”ם, ומאז נבחרה לשמש משכנו של ה’כתר', מגדל־אור היא לכל קהילות ישראל בעולם."

שאל אותו: “ואחר־כך?”

אמר לו: “משם תצא לאיזמיר כמלך־המלכים, שאין עליו עוררין, וכל מתנגדיך לכופרים ייחשבון; ומשם תעלה לקושטא ותתייצב במלוא הדרך מול הסולטן, תנעץ בו עיניך הבורקות באמונה עד שיימס בו לבבו. לך בכוחך זה, משיח אדונָי!”

יצא אפוא שבתאי עם אשתו שרה ופמליה קטנה מעזה לירושלים, ומירושלים לצפת, בה בשנה שנועדה לביאת המשיח, הלא היא שנת 1665 למניינם. אמת ניתנה להיאמר שהנוצרים המשיחיים, במקומות שונים בעולם, האמינו שהיהודים אצה להם הדרך, ושנת הגאולה המשיחית אינה אלא שנת 1666; אך גם נתן גם שבתאי הבטיחו שהללו טועים בשנה אחת.

ושליחים יצאו מצפת לקבל את פני הבאים בכל הכבוד הראוי להם. לחם ומלח הביאו להם, ושמן וזַעתָר וזיתים; וחשוב מכול – מי מעיין זכים בכדי חרס. חקר אותם שבתאי ושאל ואמרו לו מי ומי בתומכיו ומי ראשי מתנגדיו. לקראת כניסתו לעיר החליף שבתאי את בגדי הדרך ולבש בגדי מלכות אדומים רקומים זהב. זקוף על סוסו נכנס בשערי העיר, כשהוא מזמר בקולו האדיר “ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל”, ובני פמלייתו עונים אחריו. בימינו החזיק מניפת כסף, עין לא ראתה כמותה – מתנה מאחד מחסידיו. יצאו אנשי צפת ופרשו שטיחים לרגליו מן המקום שבו קשר את סוסו ועד פתחהּ של האכסניה, שאליה הובילוהו מקבלי פניו. הרים שבתאי את המניפה הנוצצת, וכשראה את נסים פררה פותח לפניו את דלתות־העץ ומברך אותו בבואו אל אכסנייתו הצנועה, הניף את המניפה, נגע בה בראשו של זה ואמר: “ברוך אתה בשם אדוֹנָי!”

נסים נבוך, ועיניו גדלו בחוריהן כשהוסיף זה ואמר: “נסים אתה… ונסים יבואו על־ידך לישראל במהרה בימינו, אמן!” נתקרב שבתאי אל מארחו, נעץ בו מלמעלה למטה עיניים יוקדות ולחש על אוזנו: “מלאך ה' בא אלי בחלום בלילה האחרון, והוא גלה את אוזני בשפת סתרים לאמור: ‘בצפת העיר תמצא בדרך נס את יד ימינך האבודה’; ומה יד אחת נס – שתי ידיים נסים הן.”

עוד באותו הלילה הפך נסים פררה לאיש־סודו של שבתאי צבי. זה מוביל את תלמידו בשבילי ה“זוהר” הנסתרים והמפותלים, וזה מוביל את רבו בשביליה הנסתרים של העיר ובדעותיהם המפותלות של חכמיה ונגידיה; זה משפיע מרוחו על זה, וזה אינו חוסך שיחו מזה. ועיניה של מרים פררה רואות וכלות.

אמרה לו: “אם לא תעצור בסוסיך, אהובי, הם ידרדרו את המרכבה שלך על כל אשר בה לתהום; ומיד יודע…”

אמר לה: “סוסיי כבר הצמיחו להם כנפיים, יא אשה. מה שיש לו בזרת שלו תורה וחוכמה ותושייה והארה ותפארת, אין לכל האנשים שהִכּרתי מעודי בראשם.”

אמרה לו: “והיסוסים שהיססת, המבוססים על מה שנאמר בגמרא ובקבלה על סדרי ביאת המשיח?”

אמר לה: “היסוסים וביסוסים ובלימת־סוסים השאירי לי, אשה. ואת – מוטב תארחי לחברה ולשיחה לשרה אשת־חיקו. הלא ראית מה מקסימה היא.”

התגרתה בו ואמרה: “שמא תורה וגמרא, או אפשר קבלה, רוצה אתה שאלמד ממנה?”

הרצין ואמר: “יכולה אַת, אשה, ללמוד ממנה הרבה; שיודעת היא לעבור עבֵרות מרטיטות בעת תשמישי־מיטה – עבֵרות שיש בהן כדי להשביע את הסִטרא אחרא, שיסתפק בעבֵרות חמורות אלה ולא יקטרג עוד על הגאולה. על־ידי כך מעכבת היא את הקץ. ולא יזיק לך…”

נכנסה אל תוך דבריו והתריסה: “אכן, מכל מלמדיך השכלת, אישי; מי כמוך יודע שמעולם לא חסמתי שור בדישו; אבל את הסִטרא אחרא לא אתן לך להכניס אל מיטתי!”

רצה לנזוף בה, אך למען שלום־בית עצר בלשונו. בלשונו שלט; לא בהרהוריו.

אחר ערבית, בלילות הקיץ הנעימים של צפת וגליל, היתה מתכנסת החבורה של שבתאי – חבורה שהלכה וגדלה, הלכה ותפחה מלילה ללילה – ופוצחת בשירה וזמרה, הלל ושבחה; תחילה היו יושבים ומפזמים, ואחר־כך הולכים־סובבים בעיר ומזמרים בקול גדול: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו”, “ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל” ועוד שירים, שמִלותיהם קודש ולחניהן קודש־קודשים. והנשים מציצות מאחורי התריסים, מבעד לווילונות, שפתיהן מתלווֹת אל השָרים ובשׂרן נעשה חידודים־חידודים.

לילה אחד, בשעה שעברו בסמטה העולה אל ה“פּטמה”, שרים בהתעלות הרוח ובהתרוממות־הנפש, יצאה עלמה בת־אבּוּהבּ מביתה לקראתם, התנפלה לרגליו של שבתאי, וכשהיא חובקת ברכיו ושואפת ריחותיו בנחיריים רוטטים, כולה מפרכסת כסייחה שחוטה, התנבאה לאמור:

“אראנו ולא רחוק, אמוּשנוּ ולא קרוב, שבתאי צבי שמו וקולו כמלאך ממרומים. הנה יושב הוא על כיסא מלכות בשמים, כתר־זהב לראשו ועדת נביאים סביבו. והם מתנבאים בלשון הקודש ואומרים (כאן נשתנה קולה והפך לקולות גברים אחדים): ‘בעוד שנה כעת הזאת ייצא שבתאי משיח צדקנו אל הסמבטיון. והנהר יעמוד משִטפו ומזעפו עד שיעברו עשרת השבטים עִמו בדרכם לירושלים עיר קודשנו. אחר־כך ישוב הסמבטיון לזרוק סלעים ואבנים. ואז יירד אריה מן השמים, אש יוצאת מפיו ומאפו, ושבתאי צבי יעלה וירכב עליו ובידו הרסן, שאינו אלא נחש בעל שבעה ראשים. ומשה רבנו, שקם בתחיית המתים, הולך לימינו, ושניהם מנהלים מלחמה נגד כל האומות בלי שום שפיכות דמים. כי כל הרואה את השניים ואת האור הזוהר מפניהם נרתע ונכנע ונגרר כעבד אחרי המחנה. והמחנה יעלה בהר ירושלים, כל שנים־עשר שבטי ישראל, ובית־המקדש יירד מן השמים כולו זהב ואבנים טובות. ושבתאי צבי ילבש לבן וייגש להקריב בו קורבנות. ואז תבוא תחיית המתים. אמן כי יהי רצון!’”

כשהגיעו הדברים לידיעתה של מרים פררה, נתייראה זו ואמרה: “אוי ואבוי לי!” ובלבה חשבה שהנה עומדת היא לאבד את בעל נעוריה. אחר־כך נתעשתה ואמרה: “זה מתאים לה, לבת־אבּוּהב זו. מי אינו זוכר מעשים משונים של אמה, עליה־השלום!” ואחר־כך הוסיפה: “ומה, בעצם, אמרה זו שלא היה בה באיגרתו של נתן העזתי, שקראו בשבת בבית־הכנסת?!”

אך איש לא שעה לדבריה. הכול היו משׂיחים בנבואתה של בִּנת־אבּוּהב ובשמים האדומים, שנתלהטו בצפון־מערב מדי ערב בערבו, בשרב הנורא שירד לפתע על העיר ובי"ז בתמוז הקרב והולך, שיהפוך הפעם מיום צום ותענית ליום שמחה והילולה בניצוחו של המשיח בכבודו ובעצמו. זקני צפת סיפרו ברבים, ששרב כבד כל־כך לא היה בארץ מאז ראו אור עולם; ובשמים המלוהטים ראו הזקנים אות לבאות.

סיפר לו שבתאי לנסים מה שתכנן עם נתן הנביא – להמשיך בדרכו מצפת לארם־צוֹבה, עיר ה“כתר”. אמר לו: “מה שנעשה כאן בשבעה־עשר בתמוז נעשה שוב בארם־צוֹבה בתשעה באב, שהוא יום־הולדתי.”

אמר לו: “תשעה באב כיום הילולה ושמחה קשה לי להעלות על דעתי.”

אמר לו: “וכי לא אמר הנביא: ‘צום הרביעי וצום החמישי יהי לבית יהודה לששון ולשמחה’? וכי לא נאמר ב’זוהר', שמיום שהמשיח נולד אין צריכים להתענות ולהתאבל על חורבן ירושלים?”

השפיל נסים את עיניו ואמר: “אם לארם־צובה מועדות פניך, אספר לך מעט על גביריה וחכמיה של קהילה קדושה זו. מוּכּרים הם לי זה זמן רב, והשפעתם גדולה על כל ישראל.”

תמה ואמר: “מה לך ולהם? האם היית בארם־צוֹבה?”

אמר לו: “ראשית, סבא שלי, עליו השלום, נולד בארם־צוֹבה. ושנית, עולים הם כמעט בכל שנה להשתטח על קברו של רבי שמעון בר־יוחאי במירון ויורדים לטבריה אל קברו של הרמב”ם, זכותו יגן עלינו, ומדליקים נרות אצל רבי מאיר בעל־הנס שם; ובאים כמובן ללון באכסניה שלי. שעל־כן מכיר אני אותם לפנַי ולִפנים."

אמר לו: “אתי לארם־צובה תלך, רעי וידידי, להאיר לפני את הדרך אל לבם.”

נשק נסים את ידו ואמר לו: “עַלא ראסִי וּעֵינִי; מִלתך מִצווה לי, מלכי ומשיחי.”

ניסתה אשתו לעצור בעדו, ולא עמד לה כוחה.

אמרה לו: “לקרב את הקץ אתה מבקש? שוטה שבעולם! את הקץ של המשפחה שלך אתה מקרב, ולא יותר.”

אמר לה: “איני רוצה לשמוע דברי כפירה מפיך!”

אמרה לו: “והילדים שלנו, מה יהא עליהם?”

אמר לה: “אשריהם ואשרי יולדתם שלִימות המשיח נולדו. לא יארך היום וניפגש כולנו בירושלים הבנויה.”

אמרה לו: “גם אם אאמין שאתה מאמין במה שאתה אומר, מה יהיה עד אז על הילדים?”

אמר לה: “עניין של כמה חודשים הוא, אשה, שנה לכל היותר. וכי לא שווים בעינייך גאולתו של עמנו ותיקונו של עולם קורבן שכזה?! אבינו שבשמים ישמור עליהם עד שישלים אביהם מולידם את שליחותו.”

נתרגזה ושאלה: “ומהי שליחות זאת – מותר לי לשאול? מותר לי, אשה בשר־ודם??”

אמר לה: “יהא הדבר בעינייך, בשר שלי, כאילו נקראתי משמים לשמש חמורו של משיח.”

אמר וצבט בבשרה, נושך שפתו בשִניו.

רצתה לומר לו: “אכן, חמור אתה, יא נסים;” ולא אמרה.

ארזה לו את תרמילו ודמעתה על לֶחיָהּ. יותר משכעסה על בעלה ועל ה“משיח” המסית כעסה על ריבונו של עולם, שכך מתעתע הוא בבריותיו; אך נזהרה שלא לחטוא בשפתיה.

והעיר חַלַבּ באותם הימים עיר גדולה לאלוהים ואדם, ומסחרה על שלוש יבשות הומיות. ויהודיה, המתעקשים לקרוא לעירם בשמה המקראי ארם־צוֹבָה, שולטים במסחרה ומנהלים את קשריה. חלקם ותיקים דוברי ערבית – וחלקם חדשים מקרוב באו, מגולי ספרד ופורטוגל שנתעכבו בערים אחרות סביב הים התיכון, עד שבאו ובנו כאן את ביתם. אלה מתפללים בבית־הכנסת הקדמון בנוסח ארם־צובה – ואלה מתפללים באגף החדש שבנו בגבו בנוסח ספרד; אלה שולחים את בנותיהם, המלהגות ספניולית, לשוטט בגנים – ואלה זועקים “לא ייעשה כן במקומנו!” שכן בנות, מקומן בבית פנימה ואינן יוצאות בלא בן־לוויה.

כשהגיעו הידיעות על שבתאי צבי ובאו בעקבותיהן אגרותיו של נתן העזתי, נחלקה הקהילה לארבעה מחנות: מוסתערבים שבתאים; מוסתערבים שראו בו משיח שקר, שדמוֹ מותר והזוכה להורגו מצווה תיחשב לו; פרַנקוֹס שבתאים; ופרַנקוֹס שלעגו לאיש ולחזיונות השווא שלו, כמו אחיהם בקהילות הספרדים והפורטוגזים במקומות אחרים.

למרבית הצרה, הגיע שבתאי צבי עם פמלייתו לעיר ביום ח' באב; ולא במקרה. וכבר היו הנוהים אחריו מכינים משתה ליום המָחרָת שהוא יום הולדתו של ה“משיח”, שבואו מבטל אבל ותענית – בעוד אחיהם מכינים את עצמם לצום התשעה באב, לקריאת “איכה” בישיבה על מחצלאות הקש וכיוצא בזה מנהגים מקודשים זה מאות בשנים.

בא יום תשעה באב וחצה את הקהילה חצייה ברורה בין המאמינים במשיח הזה לבין הכופרים בו. המאמינים בשבתאי צבי, שנקראו ה“כופרים” בפי שומרי החומות, יצאו לרחובות בתופים ובמחולות, סובבים הולכים בשכונת היהודים, מקיפים את כיכר בּאבּ־אל־פַראג' – אך נמנעים מקִרבת בית־הכנסת, שלא לעורר ריב ומדנים. האחרים, שכינו עצמם “שלומי אמוני ישראל”, נתכנסו לובשי לבן בבית־הכנסת הקדמון לתפילה בחצר הפתוחה, תחת כיפת השמים; וכאשר הוציאו את ספר התורה סגור, עטוף בבד שחור ובלא רימונים – כמנהג המקום – קמו מן המחצלאות ושרו את הקינה “על היכלי אבכה”. בלילה ישנו אלה על מחצלאות, כשמיטותיהם הפוכות על צִדן לאות אבל על חורבן ירושלים – ובאותה השעה שבו אחיהם המתהוללים ונכנסו אל מיטותיהם עם בנות־זוגם לעשות מעשים, שיש בהם להדהים את הסטרא אחרא עד כדי אובדן רצונו ויכולתו לעכב את הגאולה.

בליל תשעה באב – כאשר בקעה מבית־הכנסת תפילת “ענֵנוּ” – היו שני המחנות שקולים כמעט במניינם; אך במוצאי היום נתמעט מאוד מספרם של אלה שהגיעו לתפילת ערבית, שאחריה מברכים על פרי ועל מזונות ועל הלבנה. לכך, בעצם, ציפו שבתאי ונסים יועצו, שאמר לו ממסקנות י"ז בתמוז בעירו: “אלה שיתחילו באכילה ושתייה והילולה לא יוכלו להצטרף אל הצמים והמתענים; אבל במהלך היום ירבו המתקנאים והמתייראים, שיהפכו את אבלם וסִבלם לשמחה ולתענוג.” וכשנעץ בו שבתאי מבט שובב והניף לעברו אצבע מוכיחה, הוסיף זה וסיכם: “מתענית לתענוג אפשר; לא להפך.”

עוד באותו הלילה, אחר ברכת הלבנה, אירע מעשה בבתו של חכם לוֹפֶז, ששִמעו יצא בכל העיר והִטה לבבות מתנודדים אל צִדו של שבתאי צבי. חכם לופז מן המקובלים היה, שעזב את ליבוֹרנוֹ בנעוריו ובא להתבשם מאווירא דארץ־ישראל ומאווירא דקבלה, המגיעים עד לארם־צובה זו, שכבשהּ דוד המלך והיא בתחום ארץ הקודש, על־פי ההלכה. שמצא כאן את אשתו, בת משפחת סילבֶרָה, והוליד בנים ובנות – דרך הטבע היא. בא אפוא הזקן אותו לילה אל ביתו, נכנס אל חדר־תלמודו, הדליק עששית ופתח את ספר ה“זוהר” ללמוד בו. נכנסה בתו נַזלי בחשאי להביא לו כוס טשַאי, וראתה לתדהמתה ישיש מזוקן יושב מול אביה ולומד עמו; ואור גדול בוקע ממצחו של אותו ישיש. הניחה את כוס הטשאי לפני אביה ומלמלה: “גם לכבודו תכף אביא.” יצא וסיפרה לאמה. אמרה זו: “לבדו נכנס, ואין איש עמו.” הציצה מבעד למחיצת החִזרן – ולא ראתה איש. נכנסו האם ובתה ועמדו בפני חכם לופז. אמר להן: “ביני וביניכן… ואל תספרו לשום אדם! אליהו הנביא היה עמי לומר לי, ששבתאי צבי משיח אמת ומצווה ללכת אחריו. אותו ראתה בִּתֵנוּ. אשריה שזכתה. ובלי ספק נשמה קדושה עתידה לצאת מבטנה.”

באותו היום אפילו האם לא ידעה שבִּתה הרה לבעלה. באותו היום סוּפּר הסיפור עד כאן; אך אנו נקדים את המאוחר ונגלה את אוזנכם, שכעבור שמונה חודשים ילדה נזלי גלנטי לבית לופז בן זכר; וכשהיה זה בן שלוש כבר קרא בסידור ובחומש, ובן ארבע קרא בספר תורה; ואחריתו חכם בישראל, מגדולי המקובלים בדורו.

מכל מקום, ביקורו של אליהו הנביא במוצאי תשעה באב בבית חכם לופז והדברים הברורים שהשמיע הפיחו אש גדולה בלבבות. ארבעים יום שהה שבתאי צבי בארם־צוֹבה, ובכל יום גדל מחנה המאמינים וקטן מספר הכופרים בו. בכל פעם שיצא מן האכסניה בדרכו אל בית־הכנסת או אל החמאם, הוא בית־המרחץ, היו עוברים־ושבים רצים לנשק את ידו או את כנף־בגדו. תעניות ותיקונים היו לדבר שבכל יום, ואפילו ילדים החלו מתענים בצום בכל שני וחמישי.

הגדילה לעשות בתו של חכם פִּינטו, שראתה בנעוריה את הדגל ששלחה בזמנו בֶּנוונידָה אבּרבּנאל – היא הסניורה מנַפּוֹלִי – לדוד הראובני, שר היהודים. לקחה זו זהב וכסף והלכה אל בעלי המלאכה החלַבּים שהתמחו בטוויית חוטי זהב וכסף, ומהם המשיכה אל הצורף־הרוקם מוסא אל־חלבּי, ששִמעו יצא בכל הממלכה העותמנית. הביאה לו יריעת משי ושתי פקעות חוטים והזמינה אצלו דגל למשיח. בו בלילה שקיבל זה את דגלו יצא בתהלוכה ברחובות, לבוש בגדי מלכות, לצדו נסים־נושא־הנס, ומאחוריו קהל גדול וגדל נושא לפידים ומשתפך בפזמונים. והדגל תכלת, ארבע אמות רוחבו, בראשו נוצה של זהב ולצִדה מכב"י באותיות זהב (שהן ראשי תיבות “מי כמוך באלים ה'”), ולכל אורכו עשרת הדיברות מרוקמות בחוטי כסף ובחוטי זהב.

נתאספו אחרוני המפקפקים – מרביתם מוסתערבים עקשנים – ובאו אצלו. אמרו לו: “מה לא עשינו כדי לשמור על מה שכתוב בתורה ובגמרא, והנה אתה…”

אמר להם: “ביטול תורת אמת על־ידי המשיח משול לזית, שתחילתו מר וסופו מתוק.”

אמרו לו: “ומנין לנו שאתה הוא המשיח?”

אמר להם: “כל נבואותיי נתקיימו; והמוני בית־ישראל הולכים אחרי; ומלכי אומות העולם מתייראים מפני.”

אמרו לו: “הלא שמענו על שלמה מולכו, שנבואותיו על שיטפון ברומא ועל רעש בפורטוגל נתקיימו, ובני־ישראל נהו אחריו, ואומות העולם נתרעדו מפניו – וסופו… שהועלה על המוקד במנטובה.”

אמר להם: “מולכו אנוס בן־אנוסים היה, ואצה לו הדרך לשוב אל דת אבותיו; על־כן חישב את הקץ לפי משאלות לבו – ולא על־פי מסתרי הקבלה שטרם נודעו בדורותיו. משיח־שקר אחד אינו צריך לרפות ידיכם, אחיי.”

אמרו לו: “מדוע אחד? והרי שמוֹע שמענו גם על דוד הראובני, ‘מלכם של שלושים ריבוא בני ראובן גד וחצי מנשה, היושבים במדבר חבור’, שיצא גם הוא לגאול את ישראל בעזרת האפיפיור ומדינות הנוצרים – וסופו אף הוא…”

נתקצרה רוחו וסנט בהם: “מה אתם מביאים לי ראיות מאדם, שרצה בעִוורונו להצטרף לנוצרים במלחמתם האבודה נגד המוסלמים, בעוד כל ילד ידע כבר אז, שהשלטון בעולם עובר לידי התורכים?!”

תמהו ואמרו: “ואתה אינך יוצא נגדם?”

נתחייך ואמר: “לא בכוח ולא בצבא – כאותו ראובני שר־הצבא וגיבור החיל – כי אם ברוחי וברוח יהוה מלכי, מלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא.”

מששמעו את שם השם יוצא מפיו בכל אותיותיו, עצמו עיניהם והרכינו ראשם ויצאו מלפניו; חלקם נפעמים חלקם נזעמים.

לא יכלו לשוב איש לביתו, שידעו שהסערה שבנפשם לא תתיר שינה לעיניהם. נועצו והחליטו ללכת אל ביתו של החכם הגדול מכולם, הלא הוא רבי שלמה לַניָאדוֹ, בנו של אברהם ונכדו של שמואל לניאדו “בעל הכלים” – “כלי חמדה” ו“כלי יקר” ו“כלי פז”. סיפרו לו מנין הם מבאים ושטחו לפניו פקפוקם.

אמר להם: “רבותיי, גדול ממנו בתורה ובקי ממנו בקבלה לא פגשתי מעודי. ואת הנעשה אין להשיב.”

תמהו על כוונתו.

עמד ופירש לפניהם: “המוני בית־ישראל עשו תשובה ותענית – ורק טובה תצמח מזה; אך הם גם מכרו בתים ושדות וחנויות כדי להיות מוכנים ליום בואו של משיח – ומזה עלולה לצמוח רעה, אם חלילה לא יתממשו התקוות. שעל כן עלינו להאמין בו ולעזור לו להצליח בדרכו שבה החל ובה עשה עד עתה חיל. מה גם שהוא נחשב ונערץ לא רק בין בני עמנו, וכבר הגיעו אלי הדים מאגרות ששלחו שגרירים אל המלכים והנסיכים, העוקבים בדריכות אחר מעשיו.”

אמרו לו: “אם לא תצלח דרכו, הרי אסון כבד עלול לבוא על בית־ישראל.”

אמר להם: “שעל כן מצוּוים אנו לעשות שתצלח דרכו. רבותיי, הגלגלים נעים כבר במהירות מסחררת; מאוחר מדי לעצור; יש לפַנוֹת את הדרך לפניהם. הַפשילו שרווּלים! הכשירו הלבבות! רבותיי, מי שאינו מאמין בביאת המשיח ואינו עושה למענה – אינו ראוי לה.”

עוד אלה יוצאים – וכבר בא ונכנס אל חצרו של רבי שלמה נסים פררה, שהחלַבִּים הללו הדביקו לו כינוי “סָפָדי”, על היותו צפתי. הוא נשק את ידו של רבי שלמה, נטל שרפרף והתיישב למרגלותיו.

הניח החכם ידו על ראשו ולחש ברכה, שהכיר בו ששלוחו של המשיח הוא. אמר לו: “פתח פיך ויאירו דבריך.”

אמר לו: “בעוד ימים אחדים עומדים אנו לצאת לנמל איסקנדרוּן, שהיוונים קוראים לו אלכסנדרטה, ומשם נפליג לאיזמיר.”

אמר לו: “ברכתי וברכת עירי ארם־צוֹבה תלווה אתכם. ויהי השם בעזרכם! בעזרת שמו יתברך תצלח דרככם.”

אמר לו: “דא עקא, רבי, שאיזמיר זו – אף שהיא עיר הולדתו של משיח צדקנו – ממנה שורש הכפירה בו, באיש האלוהי שבִּלתוֹ אין גואל לישראל.”

אמר לו: “לפי הידוע לי, כ”ה רבנים מקושטא הם שכתבו לרבני איזמיר והפצירו בהם לגרש את האיש, שלדבריהם ‘מבקש לתת תורה חדשה’."

אמר לו נסים: “אכן, כך היה הדבר. ולמרבית הצרה רבניה של איזמיר, ובעיקר מנהיגי קהילת ‘פורטוגל’ שבתוכה, לא זו בלבד שאימצו את המלצת רבני קושטא, אלא הוסיפו עליה ששבתאי המגורש חייב מיתה, דמו מותר, וכל ההורגו הריהו בן העולם הבא.”

אמר לו הרב: “אבל הדבר היה לפני שנים רבות, בטרם נודעו בעולם מעשי נפלאותיו, בטרם התנבא נתן העזתי ושלח אגרותיו.”

אמר לו: “אמת, נכון הדבר, רבי ומורי, אך חושש אני וחושש משיחנו ירום הודו, כי הטינה הישנה עדיין מרחפת בחלל האוויר של איזמיר זו. ומייחסים אנו חשיבות רבה למה שיקרה שם בראש השנה, שאנו עתידים לחגוג בה, שהרי משם דרכנו עולה הישר אל הסולטן אשר בקושטא.”

אמר לו: “אני קורא בעיניך בקשה. פתח פיך.”

אמר לו: “בקשה ותחינה. תצא נא משלחת מן הקהילה הקדושה הזאת בעקבותינו לאיזמיר, ותביא בפני חכמיה ונגידיה את דברכם ואת אמונכם במשיח ה'.”

נאנח ואמר: “אם זו בקשתכם, אביא את הדבר בפני חכמי העיר, ואמליץ לקבלהּ.”

אמר לו: “זו בקשתי־שלי. אני אביא שם דברהּ של קהילת צפת, ושליח או משלחת שלכם יביאו את דברהּ של ארם־צוֹבה, עיר ה’כתר'; המלך המשיח זקוק לכתר, והכתר בידיכם, חכם לניאדו.”

ולאחר שתיקה קלה, כשזה מחליק זקנו בידו וזה מחליק לשונו בין שפתותיו, הוסיף נסים ואמר: “ודע לך, חכם לניאדו היקר, מה שטרם נודע לשום אדם: ש… שבתאי צבי משיחנו – מלך־מלכי־המלכים – הכניס את כבודו לרשימת ה’מלכים', ובבוא הגאולה השלמה אתה תהיה אחד ממלכי הארץ. זאת ציווני אדוני לומר לך, בטרם יודיענה ברבים.”

נסים, שציפה לראות שמחה על פניו של הרב שהומלך, הופתע לראות במקומה מבוכה – שלא לומר אי־נחת. ההפתעה גדלה לשמע תגובתו של זה, שהיתה שלא ממין העניין.

אמר לו חכם לניאדו: “סיפרו לי עליך… שאתה מתפלל בסידור מופלא, כתב־יד מליסבון מלפני הגירוש, מעשה ידי אמן.”

אמר לו:" אכן, אמת הדבר. ירושה הוא לי מאבותיי ואבות־אבותיי. ואם חפץ רבי לראותו – הריהו כאן אתי, שאיני זז בלעדיו."

הרים קוֹראצָ’ה מרוקמת זהב, שהניח בבואו על השולחן, והוציא ממנה סידור שמידותיו קטנות ויופיו גדול. היה הרב מהפך בו ומהפך, והנאתו ניכרת על פניו. שאל את אורחו: “שמא תוכל להשאירו אצלי ליום־יומיים. רוצה אני לראות מה בינו ובין סידור ארם־צוֹבה שלנו.”

אמר לו: “בחפץ־לב, מורי ורבי. ואלמלא שבוע שהושבעתי להעבירו לבני בכורי, כנהוג במשפחתי מדורי־דורות, הייתי שמח להשאירו בידיו.”

אמר לו: “חס ושלום! רק לעיין בדיוקיו רציתי וליהנות מיפי אותיותיו ועיטוריו. שובה אלי בעוד יומיים כעת הזאת, ואשיבנו לך בתודה ובברכה.”

בדרשת השבת באותו השבוע סיפר חכם שלמה לניאדו לעדה, השותה דבריו בצימאון, על ברוך שפינוזה הכופר, שחֵרם הוכרז עליו באמסטרדם עירו לפני תשע שנים: “אנוס בן־אנוסים היה האיש,” הרים החכם את קולו, “ומפני מה כפר בעיקר? משום שנטל עליו את האמונה הנוצרית, שנכפתה על הוריו, בהתלהבות יתֵרה. כיוון שהזדהה עם שתי דתות – שכל אחת מהן שוללת את זולתה – הגיע לידי כפירה בשתיהן; ומה שגרוע מזה – כפר בבורא עולם. על רקע כפירה נוראה זו, שזעזועה ניכר בעולם היהודי עד היום, מאירה באור־יקרות דמותו של שבתאי צבי משיחנו, שרצונו ותכליתו לא רק לגאול את עמנו משעבוד גלויות – אלא לתקן את העולם כולו במלכות שדי; להביא אושר לכל חי. שעל־כן אנחנו עמו. ואלוהים עמו! יהי שם השם מבורך. ויהי שם משיחו מבורך. אמן ואמן.”

והקהל שומע בהקשבה. גברים שלבושם תורכי – אוּמבּאז משי מפוספס כרוך באבנט רחב, ועל הראש תרבוש או מצנפת – ואחרים שלבושם פרַאנג’י, שאין ביניהם ובין סוחרי ונציה אלא כיסיהם של אלה שרוקנו לכבוד שבת; ונשים הרבה בעזרת־הנשים: מרביתן לבושות כבנות ליבוֹרנוֹ, ומיעוטן כבנות בגדד. אלה ואלה מניפות צבעוניות בידיהן, שהימים ימי סוף אב והחום גדול. והכול מודים ומתלחשים, שאירע כאן דבר מופלא: המחלוקת, שחילקה את הקהל הקדוש הזה לארבעה, מחקה את קווי החלוקה הישנים לשניים, והחלו נוהגים כארבעה רבעים של אחד השלם. וסמכותו של רבי שלמה לניאדו על כולם. אפילו משפחת הדיין, שמוצאה כידוע מבית דוד וממנה היה מתמנה בכל הדורות “מורה הצדק” של הקהילה, קיבלה עליה את שלטונו של זה – אף שתמך במשיח שהוא ספק־משיח, ומוצאו משושלת בית דוד אינו ודאי.

באמצע חודש אלול, אחר אמירת סליחות ובקשות לפני עלות השחר בכוונה גדולה ובהתעלות־הנפש, נתארגנה השיירה ויצאה מערבה אל עיר החוף והנמל איסקנדרון. מכאן הפליגו בספינה אל הנמל הגדול איזמיר, הוא סמירנה. הדרך ארכה ימים אחדים. ביום הראשון היתה רוחו של שבתאי צבי מרוממת ופיו לא פסק מִזִמרה; אך ביום השני חל בו שינוי מדהים. נסים, שמעולם לא ראה אותו בכך, חשב שמא מראה הים האינסופי או אולי החששות מפני שוּבוֹ אל עירו, שגירשה אותו, הם שגרמו לדכאונו הפתאומי ולהסתגרותו בתאו; אך המלווים הותיקים, שעשו אתו את כל הדרך – מאיזמיר לסלוניקי, לקושטא, לרוֹדוֹס, לקהיר, לירושלים, לעזה ולצפת – הבינו והסבירו לו, שכך דרכו של המשיח: שבמפתיע – מסיבות שבינו לבין המקום – הוא נתקף בהסתר־פנים המסתיים ב“נפילה”, וכך נמשך הדבר עד שהוא זוכה ל“הארה” חדשה. ואין בידי שום אדם להקל עליו את מצוקתו, שהיא שלב בשלבי ההתעלות. מה שְלַבֵּי ההתעלות התחתונים עיקרם עינויי הגוף – כך השלבים העליונים מרביתם עינויי הנפש.

המשיח ישב כפוף, נעץ עיניים בוהות בציפורני ידיו, מלמל דברים סתומים – שנתפרשו כתפילות – בין שפתיו, סירב לאכול וגירש כל אדם מעל פניו. אפילו שרה אשתו לא הצליחה להוציאו מדכאונו. הוא ירה בה מבטי שנאה. באחרים הוא הסתכל כאילו לא הכירם. היו מכניסים לו קערה ובה מאכלים מן האהובים עליו – ונסוגים; והוא לא נגע בהם. רק מכד החרס שתה מעט מים צוננים ומן הלחם נגס נגיסות קטנות.

נסים התייעץ עם חבריו, והם הגיעו למסקנה שהכניסה לאיזמיר תצטרך להיות בצניעות, אם לא בהיחבא – ובלבד שיזכה המשיח ל“הארה” לפני ראש־השנה, שהוא הראש לשנה שנועדה להיות שנת הגאולה. דאגתו של נסים היתה גדולה משל האחרים, כיוון שהיתה זו פעם ראשונה שראה אותו בנפילתו, ומעולם לא זכה לראותו מתאושש ממנה ושב לאיתנו ולשכרונו.

הפיצו אפוא שמועה בעיר, שהמשיח מתבודד ומתייחד עם השכינה בחודש הסליחות, כדי לכפר על חטאי עם ישראל בשנה שחלפה; ועל־כן לא יראנו איש בבואו לעירו, והוא לא יקבל פני אדם עד תקיעת שופר של ראש־השנה. אנשי איזמיר, שזכרו את מעשיו המוזרים והבלתי־צפויים בטרם גורש, קיבלו זאת כדבר המובן מאליו. אלה שהכירוהו מקרוב הבינו שירד עליו “הסתר פנים”, ונָדוּ לו בלבם.

ּויהודי איזמיר באותם הימים מרוכזים בשלוש קהילות נפרדות: קהילת “פורטוגל” וקהילת “גירוש” וקהילת “עץ החיים”; ובשלושתן ההכנות לימים הנוראים בעיצומן. הגברים משכימים לסליחות ורצים לשווקים לקנות מלבושים חדשים לילדים ומצרכי מזון לחגים הקרבים. אלה דברים שבכל שנה. השנה ניתוספו משא־ומתן קדחתני למכירת הבית והחנות, השדות והעדרים, שהכול מדברים על בוא הגאולה והגואל כבר הגיע לעיר; ואפילו אלה שאינם מאמינים בו ואינם ממהרים למכור מבררים אפשרויות ובודקים קונים ומחירים למקרה שיתבּדוּ. מכתב החרם שהגיע לכאן מכ“ה רבנים בקושטא – ובראשם יום־טוב בן חנניה יקר – כבר נשתכח, שכן עברו מאז ח”י שנים, ושבתאי זה, שעליו כתבו הללו שהוא חייב מיתה, עודנו חי; ולפי הפמליה שהגיעה אתו והסיפורים המלווים את מסעותיו הוא לא רק חי וקיים – אלא עתיד הוא לקיים את חזונו ולהוביל את כולנו לירושלים. בשנה זו! המתחילה בעוד ימים אחדים! ובעוד הגברים מתרוצצים בשווקים, הנשים מכבסות ומייבשות וממלאות אמתחות ומסתירות מתחת למיטות, כי מי יודע ושמא ואפשר ולעולם אין לדעת. ויפה שעה אחת קודם.

ניסו למשוך את שבתאי לרחצה לילית בים, כפי שאהב לעשות כאן ובכל מקום שמצא בו ים – ולא הצליחו. ניסו לדבר על לבו שיעלה על קבר אמו וירווה צמאונו במעיין הסמוך – ונתקלו במבט בוהה. ניסו להעיר אותו לסליחות – והמשיך להתכרבל במיטתו. ובראש המנסים – נסים; שסירב זה להשלים עם המצב.

שבוע לפני החג נדדה שנתו של נסים מרוב דאגה. הלך ובא אצל שרה להתייעץ אתה מה ניתן לעשות, כדי להבטיח שהמשיח ישוב לאיתנו בטרם חג.

אמרה לו: “כבר ראינו אותו בכך. בסוף הוא יוצא מזה, בעזרת השם יתברך.”

אמר לה: “אבל הפעם אי־אפשר לחכות. חייבים לעשות משהו בעוד מועד. מוכרחים לעשות הכול…”

נעצה בו עיניה הגדולות, עיקמה שפתה ושאלה: “ואתה מוכן לעשות… הכול?”

אמר לה: “בוודאי. יש לך רעיון?”

אמרה לו: “אני מכירה דרך אחת למשוך ממנו אלי את הסטרא אחרא, שנטפל אליו לדכאו.”

הסמיק ואמר: “אם יש בכוחך לעשות, לְמה את מחכה?”

אמרה לו: “לְך אני מחכה, שוטה. לעזר כנגד.”

הושיטה אליו ידיה, קירבה בשריה אל בשרו ונשימתה אל נשימתו, והחלה מפשיטה ומתפשטת, קולפת ולוטפת, בעוד חיוכה הופך אט־אט למבט מורעב ונחיריה רוטטים. “קליפות” קראה לבגדים שהשליכה מעליהם. אחר שהניחה אותו במערומיו על מיטתה, עצמה עיניה כמתפללת ופתחה ואמרה לנגד עיניו הקמות: “ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך”. ומיד נפתחו שפתיה ועטו על גופו המלוהט, נושקות ומלקקות לכל אורך הגוף השרוע. כשכילתה בו מעשיה, היה נסים נושף ומתנשף, מסתכל במי שמעליו ואינו מאמין למראה עיניו. כששבה אליו רוחו, אימץ את לבו ושאל: “ולמה היית צריכה לפתוח באותה ברכה שבטרם תפילה? הרי יש בכך משום חילול השם!”

נתחייכה ואמרה: “דווקא משום כך, שוטה שבעולם! רק במעשים קיצוניים ומדהימים של כפירה וחילול השם ניתן למשוך את הסטרא אחרא ולהפיס את דעתו.”

כיוון שהזכירה שוב את הסטרא אחרא והסבירה את מניעיה הנאצלים, בעוד ימינה מחליקה קמיע זהב שבין שדיה ושמאלה תועה במחוזות אחרים, נתמלא נסים אונים, זינק ובא עליה במעשים משולהבים, להבטיח שמאמציהם לא היו לשווא. ידעה שרה כוחן של מלים, וכמו ביקשה להגביר מבוכתו ולשחרר את יצרו הרבתה לקרוא לדברים בשם המפורש. כשרטטה לעומתו כקדֵשה מעולפת שבאה על סיפוקה, מלמלה שוב ושוב: “מעשה נסים… מעשה נסים” ו“פעמי גאולה… פעמי גאולה.” וכשכילה בה מעשיו שמוט איברים, חפנה ראשו, הטמינה אותו בין שדיה המלוהטים ולחשה בהתפעמות: “תיקון… תיקון עולם במלכות שדי.”

לא יצא משם עד שנשבעו והבטיחו זה לזה לא לספר למשיח דבר וחצי דבר ממה שעשו להצלת נשמתו ולהצלחת שליחותו.

כיוון שראתה עננה עולה על פניו של נסים, העבירה אצבע מלטפת על פניו ואמרה: “תנוח דעתך, לא עשיתי עמך דבר שלא עשיתי עמו; וכל מעשיי לשם שמים; שהרי מן השמים הוטל עליו מה שהוטל, ומן השמים נגזר עלי להיות עזר כנגדו.”

למחרת נכנסו אליו, ולא ראו שהוטב לו. שלוש פעמים נצטרכו לחזור על אותם מעשים משולהבים, שרב בהם הנסתר על הנגלה וסופם אובדן עשתונות, עד שהושפע הסטרא אחרא והִרפה מִטרפוֹ. נתעשת המשיח, קם מרִבצו, רחץ את פניו וביקש שתובא לפני ארוחה מפסקת. אחר שאכל ושבע, התפלל בדבֵקות וקרא לשרה שתבוא לסוך את גופו. יומיים לפני ערב החג יצא אל אנשיו והחל מתכונן לימים הנוראים. נסים לא התקשה לשכנע את עצמו, שחלקו רב בהחלמתו של שבתאי; ושעל־כן שמור לו חלק בעולם הבא, אם־ירצה־השם, בסמוך לשרה.

בראש השנה הופיע המלך המשיח בכל הדרו בבית־הכנסת. משנתבקש לשאת דרשה בעת תפילת השחרית, הודיע כי את דברו יאמר ביום הכיפורים, והזמין את נסים פררה אל־סָפָדי, שיביא את דברהּ של קהילת צפת הקדושה, עיר המקובלים.

נסים נשא דברים נרגשים בשבחו של משיח צדקנו, הנמצא עמנו כאן, והודה לשמו יתברך שהביא “הארה” בזמנה למשיחו. בשם חכמי צפת ומקובליה הוא בירך את קהילת איזמיר, שזכתה שמשיח בן דוד ייצא מקִרבהּ, וששליחיה יזכו להובילו אחר כבוד אל קושטא ואל ארמון הסולטן, ירום הודו, להתחיל משם את מעשה הגאולה השלֵמה שנועדה לשנה הזאת. “את ראש השנה הבא,” הבטיח חגיגית, “עתידים אנו, בעזרת־השם, לחוג יחד עם כל ישראל בירושלים הבנויה, בבית־מקדשנו שיירד משמים, כולו זהב ואבנים טובות.”

דבריו נתקבלו בהתלהבות, וברדתו מן התיבה לחצו זקנים את ידו, וצעירים נישקוה ביראת כבוד. שבתאי צבי זרק לעברו חיוך של תודה – חיוך ראשון אליו מאז ירדו בספינה באיסקנדרון, וזה עודד אותו לגשת אליו ולקבל ברכתו בראש מורכן. הוא לא יכול היה להשתחרר מן ההרגשה, שאין יחסו של שבתאי אליו כתמול־שלשום. נראה היה בעליל, כי אין דבר נסתר מפניו, אפילו נעשה בחדרי־חדרים. נסים לא היה עוד חופשי ביחסיו עמו. פסוק אחד מברכת יעקב היה תלוי על אוזניו כחרב המתהפכת: “פחז כמים אל תוֹתַר, כי עלית משכבי אביך…”

כיוון שהימים ימי תשובה, עשה נסים הכול כדי לכפר על עווֹנוֹ – למקרה שהיה זה עווֹן. גִרסתה של שרה שבתה אומנם את לבו, אך לא הניחה את דעתו ולא הרגיעה את מצפונו. ושבתאי, מצדו, האריך את רוחו ולא אמר מלה, שידע כי בימים אלה הוא זקוק לכל תמיכה; אולם מבטי עיניו אמרו אכזבה וזעם: לא על שרה, שידע מה היא ומי היא – אלא על נסים, שחשב שידע מה הוא ומי הוא.

בתוך עשרה ימי תשובה הגיעה משלחת בת ארבעה חכמים מארם־צוֹבה, ובראשם חכם משה גלנטי וחכם דניאל פינטו, לברך את שבתאי צבי, משיח אדוֹנָי. חכם שלמה לניאדו שלח בידיהם את ברכתו והתנצל, שלא יכול היה לעזוב את צאן מרעיתו ואת משפחתו בימים הנוראים האלה, “הימים הנוראים של השנה הראשונה לגאולת ישראל”. נסים יצא לקבל את פניהם. כולם היו בדעה אחת, שיש להבטיח מראש כי שבתאי צבי לא יפתיע אותם ואת כל העדה בפגיעה כלשהי ביום הכיפורים הקדוש ובמנהגים המקובלים בו בחסות הברכה החביבה עליו “המתיר את האיסורים”. ואכן, היום עבר בשלום ובהתעלות־הרוח. התפילות נאמרו בכוונה גדולה ובמלוא הגרון, כשקולו האדיר והענוג של המשיח מתנשא מפעם לפעם מעל כל הקולות, כובש את הלבבות ופותח שערי שמים. רק בעת אמירת הווידוי הגדול ראו הכול, שאין שפתיו נעות ואין הוא מתוודה עם כל העם על חטאים שלא חטא.

בדרשתו היה זהיר מאוד, שכן לחשו על אוזנו, כי בתוך הקהל הגדול מסתתרים סוכני־חרש של השלטונות, שידעו מראש על כוונתו לדרוש. פתח והזכיר ילדותו בעיר הזאת, שכבר אז נגלו אליו מלאכים וגילו לו סודות ורזים, אך הוא התאפק ולא דחק את הקץ, ורק בהיותו ד“ך – כלומר, בן כ”ד שנים – אחר הפרעות הנוראות שפרעו בישראל בשנות ת“ח ות”ט במזרחה של יבשת הדמים, ששנאת ישראל מאפילה בה על חִנהּ וקסמיה – רק אז החליט לגלות לעולם שהוא־הוא המשיח; משיח שיביא קץ לסבלם של נרדפי האינקוויזיציה ושל קורבנות חמלניצקי יימח שמו וזכרו; משיח שישים קץ למלחמות הדמים בין נוצרים למוסלמים; שיגאל את בני־האדם מן הסבל והעוני ומן הדלות הרוחנית, האוכלת אותם מתוכם; משיח שייטע אמונה בלבבות בני־ברית ושאינם בני־ברית; משיח שיוביל את עמו לציון ברינה.

מרנן ומזמר ירד מן התיבה, כשכל הקהל עונה אחריו בקול אדיר, שהרעיד את אמות הסִפים. אומרים שהקול נשמע באותו יום בכל רחבי העיר הגדולה, ושהמלחים בנמל הקשיבו בתדהמה לקול, שטלטל את ספינותיהם על־פי קצב, וסיפרו על כך בכל נמל שאליו הגיעו. בעודו יורד במעלות התיבה, רץ אליו חכם יצחק בן משה נוּניס בֶּלמוֹנטֶה – הקרוי על שם כפר מוצאו – כרע ברך לפניו ונשק את כנף בגדו. ממנו ראו וכן עשו כל באי בית־הכנסת, גדולים כקטנים.

אחרונים ניגשו אליו שלוחי ארם־צובה, שישבו בכותל המזרח. הוא מנע מהם מכרוע ברך לפניו, הניח כף ימינו על ראשם ובירך אותם ואת ביתם ואת קהילתם, שיזכו להיות ראשונים להקריב על המזבח בבית־המקדש, במהרה בימינו, אמן.

בו במקום הבטיח לו חכם משה גלנטי, יליד ירושלים ושלוּחהּ של ארם־צוֹבה, שהוא ילווה אותו בכל אשר יילך: אם לקושטא – לקושטא, אם לסמבטיון – לסמבטיון, ועד ירושלים הבנויה, שבה ייסגר מעגלו שלו, בעזרת השם יתברך. שבתאי לא הסתיר את שמחתו.

עד שהעמידו סוכות וירדו גשמים ראשונים, כבר עלה מספר המתנבאים לעשרות. התופעה פשטה בכל רחבי העיר. בלטו בה ומשכו את העין עלמות צעירות, שהתמוגגו והתעלפו לשמע זמירותיו של המשיח, התפתלו והתנבאו והשמיעו דברים זרים ומוזרים. קבר אמו של המשיח הפך מקום עלייה לרגל. המונים נהרו אליו שאננים, ושבו משולהבים. העלמות המתנבאות פקדו את הקבר כמעט מדי יום ביומו. משם נהרו לקבל את ברכתה של שרה, שהפליאה לעשות. היו נכנסות אליה אחת אחת, והיא מברכת אותן בדרכה המקורית – לא כשבתאי, שהיה מברך את הנביאים וידו על ראשם. אמרה להן: “ברכה מלשון בֶּרֶך היא, בנותיי;” והיתה לוטפת וממרקת ברכיהן באצבעותיה מלפנים ומאחור, כשפיה מלחש תפילות. אחרי־כן היו נכנסות בחבורה למקווה, שוחקות ומלהגות, מתחככות ומזדככות; ומתנבאות.

כשיצאה הספינה בדרך לקושטא, היו בה מאות אנשים. ביניהם השתרבבו בצִנעה כמה וכמה שוטרי־חרש, מאלה האמונים על שכונות היהודים ועל שפות היהודים. הווזיר הגדול בכבודו ובעצמו פיקח על אלה וקיבל מהם דיווּחים שוטפים, מאז ירד שבתאי צבי בנמלהּ של איזמיר. החשש מה יעשה זה כשיגיע לקושטא והמורא מן ההמונים המשולהבים, המסוגלים לכול, הדאיג את הסולטן זה מכבר, והוא הטיל על הווזיר הגדול לפקח אישית על מסעו ועל מעלליו של המנהיג המוזר. הדיווּחים על אגרותיו של נתן העזתי ועל דברי המתנבאים נשמעו באוזני הסולטן יותר מגוחכים ממאיימים, אבל יועציו לא הניחו לו לזלזל באיש, שחזר והצהיר שהנה הוא עולה לקחת את השלטון מידי הסולטן ברוח האלוהים. את המשך ההצהרה – שהוא ייקח את הסולטן לו לעבד – העלימו הללו מאוזני הסולטן, כדי לא לעורר את חמתו עליהם ועל חוצפתם.

כשקרבה הספינה לעיר, הוכפל מספר היניצ’ארים סביב הארמון ובתוכו, והוכרזה כוננות מלאה. החשש, שהמוני היהודים בני קושטא ינהרו בעקבות המשיח, הִתאמֵת לנגד עיניהם המשתאות ודאגתם הגוברת של מפקדי המשמרות. הווזיר הגדול כינס התייעצות של האחראים על הסדר הציבורי מזה ושל האחראים על שלום הארמון ויושביו מזה. המבוכה היתה גדולה. זו הפעם הראשונה שעמדו בפני בעיה מעין זו. הכיצד יפעילו כוח נגד אנשים, הבאים בשם אלוהים וברוח אלוהים, וכל כוחם בפיהם ובאמונתם? וכיצד יגיבו ההמונים המשולהבים וההיסטריים, אם ייפגע האיש שהם רואים כמשיחם וגואלם? קל להגיב בכוח נגד כוח, אך ההמונים האלה נשענים על חולשתם וחלומם.

ראשית חוכמה ציווּ לעצור את הספינה בפתח ים מרמרה. המשיח ובני־פמלייתו הקרובים אליו – אשתו שרה, מזכירו שמואל פרימו, נסים פררה יד־ימינו ועוד מניין מקורבים ומכובדים – הורדו אל החוף בידיים כבולות והובלו אחר כבוד אל מבצר הכלא. האחרים שולחו לנפשם. כל הדרך מן הספינה אל הכלא היה שבתאי צבי מעביר מבטו החודר מן הצריחים הדקים של המסגדים הנוקבים את השמים אל האזיקים העגולים הארציים שעל ידיו, וחוזר חלילה; שפתיו נעות וקולו אינו נשמע. מאמינים שראו אותו בכך ציפו, שהנה־הנה יתמוטטו הצריחים הגאיונים לעיניהם, והאזיקים יהפכו לקרח הנמס למשמע לחישותיו המסתוריות של המשיח. אך שרה אשתו, שהכירה אותו, חשה שהוא עומד לפני התקף: התקף שיוריד אותו אל מעמקי הדיכאון או שיעלה אותו אל מרומי האקסטזה הבלתי־נשלטת.

לפי הוראה מגבוה ניתנו למשיח ולאשתו חדרים מרוּוחים ותנאים לקבלת אורחים ומאמינים; ואוזנם של שוטרי־החרש שומעת, הפנקס פתוח והיד רושמת. בתוך גבולות מבצר הכלא התהלך שבתאי חופשי. המבקרים, שראו אותו בכך, התעודדו וסיפרו ברבים מה שראו עיניהם, אף הוסיפו על כך מה שחפצו בלבבם, כדרך הימים ההם שהיו ימי נסים ונפלאות וגוזמאות. סיפרו שהכלא הפך לחצר מלכותית, שבה מכנס המלך המשיח את מאמיניו ומפיח אמונה בלבם; שהמאסר הוא שלב צפוי והכרחי בדרך אל הגאולה. שמואל פרימו היה עסוק בכתיבת מכתביו, שיצאו חתומים “אני, בכור אלוהים” או “אביך ישראל”, אל קהילות קרובות ורחוקות. נסים היה עסוק בקבלת משלחות ובשיגור שליחים, כאילו לא אירעה כל תקלה והם יושבים בחצר־מלכות ולא בכלא.

עברו שבועות, חלפו חודשים. התורכים חשבו שעם הזמן יירגעו הרוחות ויישכח המשיח; אך לא כן היה. החליטו הללו שלא להכריע. כל עוד הוא תחת משמר ופיקוח, אין הוא יכול להזיק; ומשפט ייעשה לו – אם ייעשה – בבוא העת. בינתיים יש עניינים חשובים יותר.

כשיצא הסולטן מוחמד הרביעי למלחמה בכרֵתים, ציווה להעביר את שבתאי צבי למבצר גַליפּוֹלי אשר מעבר למצָרים. המעבר רומם, משום־מה, את רוחו של שבתאי ודחף אותו למעשים מוזרים. כיוון שהיה זה ערב פסח, ביקש להביא אליו כבשה, שילם תמורתה מחיר עשר כבשים, ולנגד עיניהם המשתאות של חבריו הקריב אותה על מזבח מאולתר, צלה אותה בחלבהּ, כשהוא מברך את ברכתו הידועה “המתיר את האיסורים”, ואילץ את הסובבים אותו לברך ולאכול אתו מבשר הקורבן. בו ביום הודיע, שמבצר גליפולי ייקרא מעתה ואילך “מגדל עוז”, ושנסים ייקרא מעתה אַל־סָפָדי; לא עוד פררה.

התרוממות־הרוח לא האריכה ימים. מששב הסולטן ממלחמתו וקרב יום העימות בין שני המלכים – מלכּהּ של האימפריה העותמנית ו“מלך־מלכי־המלכים” – גברה המבוכה בלבו של שבתאי, אף ניכרה במעשיו. כל עוד היו הדברים בגדר נבואות והתגלויות ואפילו הצהרות, ניתן היה לדבר בביטחון ובאמונה. הגיעה עת לעמוד פנים אל פנים מול הסולטן ומול המציאות, שבה כוחו של זה גדול ועצום. בלילה שלפני הפגישה המיועדת עם הסולטן לבשה שרה עוז ומַלמָלָה שקופה, ובאה אצל שבתאי בעלה.

אמרה לו: “יהיה מה שיהיה – אני רוצה אותך חי!”

אמר לה: “חיה שכמותך! וכי אני, איני חפץ חיים אני?”

אמרה לו: “כבוּל אתה לחזונך ושיכור מחזיונותיך.”

אמר לה: “אלוהים עמי! ועַמִי עִמִי. ממי אירא?”

אמרה לו: “מן הסולטן, שמספר הראשים שהתיז גדול ממספר מלוויך.”

אמר לה: “שנתיים ימים ושנתיים לילות אנחנו יחד, יפתי, וממך למדתי אומץ־לב מהו. ועכשיו… פתאום…”

נתייצבה מלוא קומתה והדרה מולו, והאור בגבה. השיט עיניו, עיני גבר, על קווי המִתאר של גווהּ, שבלטו מבעד לשקיפות מלבושה; אך לא היה בזה כדי להסיח דעתו מדאגתו.

אמרה לו: “אכן, דרוש אומץ־לב כדי להודות בסכנה המאיימת עליך ולהתכונן לקראתה.”

אמר לה: “נאמר שהודיתי; כיצד אתכונן?”

אמרה: “רבות עברו עלי מיום שנשביתי בידי אותו אציל פולני, יימח שמו וזכרו, ועד שנשביתי בקסמיך, יקירי, ואחת למדתי מכל נסיונותיי: אם ברי לך שלא תוכל להם – הצטרף אליהם.”

אמר לה: “פרשי דברייך.”

אמרה: “אם תראה שלִבם של הסולטן ושל הווזירים שלו אינו נמס למראה נחישותך ולנוכח אמונתך, המוצא היחיד הוא לקבל את דתם – אם חפץ חיים אתה.”

נזדעק וקרא: “יצאת מדעתך, אשה?!” אבל בלבו הבין שאפשר שהצדק אתה.

הוסיפה ואמרה לו: “הרחקת לכת מכדי שתוכל לסגת, מלכי. הדרך פתוחה לפניך רק קדימה: קדימה ולמעלה לירושלים – או קדימה ולמטה למסגד.”

ירדה עננה על פניו. קפץ שפתיו וגער בה: “שימי מחסום לפיך, שרה! לא נאה לה, לכלתו של משיח, להיות קלת־דעת!”

לא רצתה לתת לו את זכות המלה האחרונה. הפנתה גבה אליו ואמרה: “טוב להיות קלת־דעת מכַּלַת־דמים; אני רוצה אותך חי!!”

אמר לה: “הירגעי, אשה. גם הסולטן רוצה אותי חי; שאם אני מת, אני הופך לקדוש, וארצו גועשת תחתיו.”

אמרה לו: “הסולטן רוצה אותך מוסלם חי – בחסדו, או יהודי מת – בחמתו.”

אמר לה: “ומנין את יודעת מה הוא רוצה? שמא גם את נביאה נהיית לנו?”

אמרה לו: “ומדוע לא? רק משום שאיני מתעלפת למשמע קולך וסלסוליך? הרי ממך ומחבריך שמעתי: ‘מיום שנולד המשיח ניתנה נבואה לרבים וטובים’.”

הבין שתמיד תהיה לה המלה האחרונה, ושתק.

למחרת באו השומרים וליווּ אותו אל יחידת המשמר. זו הביאה אותו אל הארמון אשר באדריאנופול, שם התכנסה מועצת הממלכה, ובראשה הסולטן מוחמד הרביעי, ירום הודו. אי־ידיעת השפה התורכית היתה הפעם בעוכריו של שבתאי. הנאספים דיברו ביניהם, וכל מה שהבין היה שהוא נאשם בהסתה לקשר נגד השלטון. חברי המועצה בחנו את האיש המוזר והמרשים בסקרנות מהולה בפחד. שֵמע מעשי הנסים והנפלאות שעשה לפרקים הגיע לאוזניהם זה מכבר, והם חששו מפני כוחו האגדי. להפתעתם היה שבתאי כנוע ונבוך, גם אם אצילותו ורוחניותו ניכרו במבטיו ובתנועותיו.

שאלו אותו: “מי אתה, מה אתה, ומה מעשיך?”

השיב ואמר: “שבתאי צבי שמי, חכם אני מחכמי היהודים, וברצוני להנהיגם לעשות רצון בוראם.”

אמרו לו: “אבל היהודים אומרים שאתה משיחם.”

השיב: “אומרים. ואני אומר לכם שאני חכם, לומד תורה ומתעמק בקבלה ומזמר זמירות בשבחו של בורא עולם.”

נתקצרה רוחו של הסולטן. פנה אל המתורגמן – הלא הוא רופאו, מוסטפה פאוזי חייאטי זאדה – ואמר: “תגיד לו שאני מוכן להעמיד אותו בניסיון. אצווה לירות בו עשרים חִצים מורעלים לעינינו כאן. אם אומנם משיח הוא ואיש אלוהים – הרי שלא יזיקו לו; ואני אגמול לו על אומץ־לבו.”

נטל המתורגמן, שהיה יהודי מומר, יוזמה, ואחר שתרגם את דברי הסולטן אמר לו לשבתאי: “הִכנסת את עצמך בעניין גדול וקשה. אם יש בך ממש ותוכל להוכיח זאת במופתים, כי אז הסולטן ירומם אותך וייתן לך את מבוקשך, עד חצי המלכות; אך אם אין בך ממש, ומעשיך אינם אלא אחיזת־עיניים – אתה מסכן לא רק את עצמך, אלא את כל בני עמך.”

החוויר שבתאי ונשתנק בשואלו את המתורגמן המומר: “מה העצה? מה אעשה כדי להינצל?”

אמר לו: “הברֵרה האחת והיחידה: או שתעמיד את גופך בניסיון מול החִצים המורעלים – או שתמיר את דתך ותתאסלם כאן ומיד.”

אמר לו שבתאי: “אמור לסולטן ירום הודו, שכל מה שעשיתי עד היום לא עשיתי אלא כדי לשלהב יהודים רבים ולהביאם עִמי תחת כנפי האיסלם, שתורתו תורת החסד.”

אמר וזרק את כובעו לארץ. מיד הובאה לאולם מצנפת תורכית, ואחד הווזירים חבש אותה לראשו של שבתאי.

והסולטן מוחמד הרביעי פנה ואמר למתורגמן: “אמור לו שמהיום שמו עזיז מוחמד, ותוארו אפנדי. ובזכות תורתנו, שהיא אומנם תורת החסד, הוא יקבל ממני קצבה מלכותית וכבוד ייעשה לו בכל מקום בואו.”

ובעוד המתורגמן מדבר, הוסיף זה באצבע מאיימת: “ואני מצפה שאכן יעמוד בדיבורו ויסחף אחריו את מאמיניו לחסות בצל כנפי אמונתנו הקדושה.”

שבתאי־עזיז־מוחמד שב את חדריו ושקע במרה שחורה. הפעם לא היתה זו נפילה, אלא מפולת. דכדוך ודיכאון סגרו עליו וניתקו אותו מן המציאות ומן הבושה. יושב היה שעות, רגליו קפולות תחתיו, עיניו נעוצות בקיר, ובדמיונו הוא מקיף את ירושלים רכוב על סוסו סביב־סביב; ובכל פעם שהוא מנסה להיכנס באחד השערים לעיר – נופל סובך־סורגי־ברזל וחוסם בעדו; ובלב הסורגים ערבסק מעשה אמן, “אללהוּ אַכּבּר”. מפעם לפעם היה מתמלט מפיו מלמול, שחזר על עצמו: “ניצוצות האלוהות פזורים בכל מקום. בכל מקום.”

הדבר היה ביום 15.9.1666. עוד באותו היום הלכה שרה בשמחה בעקבות בעלה. זה היה צפוי. ההפתעה גדלה, כאשר רבים וטובים מן המחנה, ביניהם חכמים ותלמידי־חכמים ומקובלים, המירו אף הם את דתם בעקבות מורם ומנהיגם. היו ביניהם שהלכו אחריו בעיניים עצומות זה מכבר; והיו שחשבו והתלבטו והגיעו למסקנה, שאם עשה שבתאי מה שעשה – בוודאי יש לכך הסבר בתחום הנסתר. ההסבר הגיע תוך זמן קצר באגרות, ששלח נתן הנביא, ובהן טען שההמרה נועדה להעלות את הניצוצות הקדושים, המתרכזים בדור הזה באיסלם – ניצוצות שרק המשיח עצמו יכול לגאול. לשם כך הוא חייב לרדת לתחום ה“קליפה”, לקבל למראית־עין(!) את שליטתה, וכך לבצע את החלק המסובך והעדין ביותר של שליחותו: כיבוש ה“קליפה” מבפנים, כמרגל במחנה האויב. הוטל עליו להתבזות ולהיקרא מומר ובוגד, בטרם יתגלה בכל תפארתו בפני העולם כולו.

נתן יצא לדמשק, ומשם שלח איגרת לארם־צוֹבה, ובה הודיע שהוא יוצא לעזרת שבתאי צבי, על־פי הזמנתו. ואלה דברי האיגרת:

“אמריי אלה יביעון להודיע למעלתכם איך הגעתי עד הלום לדמשק יע”א. והנני הולך להקביל פני אדוננו, ירום הודו, מלך־מלכי־המלכים, תינשא מלכותו. כאשר גזר עלינו, אחד־עשר אנשים, איש לכל שבט, ואנו הולכים לאסקנדרונה כמצוותו. ושם נתראה פנים עם קצת יחיד סגולה.

“עתה באתי להודיע אתכם דבר, שאף אם שמעתם דברים זרים על אדוננו ירום הודו, אל ירך לבבכם, אל תיראו, והתחזקו באמונתכם מאוד. כי כל מעשיו הם נסיונות נפלאים, ואין שכל האנושי יכול לבוא עד קץ תכליתם, עמוק מעמוק ומי ימצאנו. וקרוב היום בו יתבררו הדברים על בּוּריָָם, ותדעו ותבינו ותשכילו. ואשרי המחכה ויגיע לישועת משיח האמיתי, תיגלה מלכותו עלינו בעגלא.” חתום: נתן אשכנזי.

אולם רוב־רובם של חכמי ישראל נתפכחו אחר המעשה המחריד של ההמרה, ולא זו בלבד שדחו את טענות נתן ואגרותיו – אלא יצאו בחרם נגדו ונגד משיחו, אסרו להזכיר שמם ברבים, והודיעו לכל הקהילות שבדרך לעצור בעד נתן מלבוא לקושטא.

בארם־צוֹבה נתקבל מכתבם של חכמי קושטא (השמור אף הוא עד היום) ובו הפצרה והוראה “מן הדין כי בבוא האיש הלזה דרך מחניכם תגדרו דרכיו לבל יוסיף עוד עבור, כי אם תכף ומיד יחזור לאחוריו. כי הנה בבואו יחזור לגלגל את הראשונות מצד המלכות, ולא כל שעה ושעה מתרחש ניסא, וחלילה וחס בבואו יבולע לעם ה' בכל מקום שהם, והוא בראש – כי דמו בראשו…”

אגרות ומכתבים, הבטחות ואזהרות ואיומים הורצו הלוך ושוב. פה ושם עוד התווכחו יריבים ומתנצחים; אך רוח העם נפלה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מאז הגירוש הגדול, גירוש ספרד, לא נחתה מכה כזאת על ראשו של עם ישראל.

ונסים אל־סָפָדי גם הוא במוּכּים. מוּכּה מבחוץ ומָחוּץ מבפנים, שכּן אשמה גדולה רבצה על נפשו: כלפי אשתו וביתו וכלפי הרבים, שהוליך שולל בשכרונו ובכשרונו. איך ימרק עווֹנו – לא ידע; אך דבר אחד ידע בבירור: הוא לא יחצה את הקווים עם אותו מטורף קסום ומקסים; הוא ישוב אל ביתו ואל אלוהיו בלב שלם; בלב שבור – אבל שלם.

אבל דא עקא: הוא בין המקורבים האסורים במבצר – אף שאינם כבולים. כיוון שידע זה מכבר מי השובים ומה הם שווים, הלך אצל הגדול מכולם – אחד שיצרו גדול אף מדרגתו – והציע לו שוחד תמורת בריחתו. אמר לו הווזיר: “אותי אין קונים בכמה זהובים, יא ספדי.”

אמר לו:" מי מדבר על זהובים?!"

הושיט ידו אל כנף מעילו, הביאהּ אל בין שִנָיו ופרם פינתה של בִּטנה, שם הסתירה מרים אשתו אבן קטנה יקרה – על כל צרה שלא תבוא. הושיט את האבן הבורקת בין בוהן ואמה לנגד עיניו הגדולות של הווזיר וקנה את חירותו.

את ראש השנה חגג בהיחבא בקהילת אסקנדרון הקטנה, ובערב יום הכיפורים הגיע אל ביתו. מעולם לא התפלל בכוונה, ומעולם לא התוודה בכנות על חטאיו כבאותו יום. אלוהים הרחום והחנון, “הסולחן והמוחלן לישראל”, בוודאי סלח לו. גם אשתו מרים וילדיו סלחו לו. אם סלחו לו כל אותם אנשים שהוליך שולל אחר משיח השקר – ספק גדול הוא.

ביום כיפור שנת 1676 למניינם מת שבתאי צבי, והוא בן חמישים. “נבלע באורות העליונים,” אמרו חסידיו השוטים, ששמרו לו אמונים. “נמחק שמו ויימחה זכרו,” אמרו מתנגדיו שלא סלחו, “הרס וחורבן, אכזבה וייאוש, בושה וכלימה, שזרע זה סביבו על כל בני עמו, לא עשה אף יהודי לפניו או אחריו.” נסים פררה אל־ספָדי האריך ימים אחריו. בלילות חורף של צפת, כשהשלג סוגר על הפתחים וצינתו חודרת לעצמות, היה מושיב את נכדיו סביב התנור המוסק ומספר להם על מסעותיו בארם־צוֹבה, באסקנדרון, באיזמיר, בקושטא ובאדריאנוֹפּוֹל, כביכול סוחר יורד ימים היה; את שבתאי צבי ואת מעשיו הס מלהזכיר.

לא אחת נדדה שנתו של נסים בלילות. תחילה היו עוברים לנגד עיניו אותם חודשים ארוכים ומסוערים במחיצתו הקרובה של משיח השקר. אחר־כך היה מהרהר בבאות בדאגה וחרדה ואומר בלבבו: “אותו ‘הסתר פנים’ ואותה ‘נפילה’, שבאו בעקבות ה’הארה' אצל שבתאי צבי האיש – הנה הם באים ויורדים על העם הרב שנסחף אחריו; נסחף בהארה ונסחף בנפילה. וגדולה תהיה הנפילה בקהילות שהיו מקורבות אליו ביותר, קרבה ממשית וקרבה רוחנית. הקהילות המרוחקות יתאוששו, בעזרת השם, אבל יהדות האימפריה העותמנית צפויה, חלילה, להסתר פנים ממושך, ממושך מאוד, ממושך מאוד־מאוד.”


 

אפילוג: סוף סיפור המסגרת    🔗

מטוס “אל־על” נוחת בלוד, וממנו יוצאים נסים ונירה. הילדים מחכים להם בקוצר־רוח מול שער היציאה: מיכאל הבכור, שבא במכונית לקחת אותם הביתה; חנהלה – חיילת במדים; שבתאי המכונה שבי, תלמיד תיכון; ושמחהלה הקטנה. הם מתנפלים על ההורים בנשיקות וחיבוקים.

מיכאל מציע להורים לעבור אצל סבא שבתאי, אביה של נירה, ברעננה, בדרכם הביתה, והם מקבלים את הצעתו ומברכים על יוזמתו. מעמיסים את החפצים על המכונית ויוצאים לדרך.

“נו, סַפּרוּ מה גיליתם. מה העליתם בחקירה שלכם?”

“לא עכשיו, מיקי. נגיע הביתה קודם.”

“כן עכשיו,” דורשת חנהלה, “כשנגיע הביתה, אני מתקלחת, אורזת וחוזרת לבסיס.”

“היא צודקת,” אומרת נירה.

“צודקת. אז תתחילי לספר.”

“תתחיל אתה. אני לא יודעת ממה להתחיל. סיפור כזה ארוך ומפותל.”

“תתחילי מהסוף. שלא מצאנו מה שחיפשנו. לא גילינו שום אוצר. לא אבן יקרה ולא בַּטיח'.”

“נסים! אני מתפלאה עליך! אני חושבת שכן מצאנו מה שחיפשנו. שגילינו המון!”

“את האוצר לא גילינו.”

“מה אתך?! גילינו אוצרות! תולדות המשפחה שלך, כל מה שעבר עליה – זה לא אוצר בעיניך? נסים, נסים! אם תשאל אותי, הרי יצאת לחפש אתונות ומצאת את המלוכה.”

“אמא נשארה המורה לתנ”ך," מלגלג שבי, “לפני שנסעתם סיפרתם לנו על אבן פטדה וברקת; לא על אתונות.”

“גם פטדה וברקת זה מהתנ”ך, טמבל," דוחפת אותו חנהלה.

“את תשתקי!”

“תפסיקו לריב,” מתערבת נירה, “אם אתם רוצים לדעת, כל המסע שלנו מזכיר לי את האגדה הידועה על האיכר ובניו העצלים: לפני שמת סיפר להם שטמן באדמה אוצר, והם חפרו ועדרו כדי למצוא אותו; ובינתיים עיבדו את האדמה שנתנה להם את יבולה.”

“והיבול היה האוצר. הבנתי,” אמרה שמחה הקטנה.

“לא הבנת. האוצר שהוריש להם אביהם היה ההבנה, שהעבודה היא אוצר החבוי בידיו של כל אדם.”

“בּראווֹ, מיקי, כל הכבוד.”

“אבל אם תשאלו אותי,” נסחף מיקי ומתלהב, “הרי בידינו־אנחנו אוצר ממשי הרבה יותר. מתולדות המשפחה שלנו אני יכול לעשות סרט, שיכניס הון תועפות.”

“יש לנו בשבילך חומר לסרט בלתי רגיל,” מצטרף נסים להתלהבות.

“ושניכם לא מבינים,” נוזפת בהם נירה, “שסיפור העלילה – הוא־הוא האוצר, ולא ה’הון' שהסרט יכניס או לא יכניס.”

“אמא צודקת,” מהנהנת חנה בראשה.

“אמא תמיד צודקת,” קוראים כולם במקהלה ופורצים בצחוק.

“מדברים ומדברים,” אומר מיקי, “אבל בינתיים לא סיפרתם כלום.”

“אמא שלכם תמיד מתחילה מהסוף, וזה מה שיוצא.”

“אז תתחיל אתה מההתחלה.”

“או קיי. ההתחלה היא בספרד, כמובן. מאות שנים חיים בני משפחתנו בספרד, בעיקר באנדלוסיה. חלקם עוסקים במסחר, חלקם עוסקים בתורה וכולם מוצאים פנאי גם לענייני ציבור; עד שצו הגירוש נוחת עליהם ומפזר אותם לארבע רוחות השמים”.

“יופי של פתיחה, אבא. אמא היתה נותנת לך ציון מעולה.”

“חנהלה! אל תתגרי באבא שלך,” נוזפת האם עם חיוך שובב בעיניה, “המסע הזה הפך אותו לאדם רציני.”

“בימי הגירוש, בראשית שנת 1492, נמצא נסים פררה האנדלוסי בקורדובה – עירם של יהודה הלוי והרמב”ם – ואתו שני אחיו אנטוניו וחואן. בעיר גרנדה הסמוכה – המעוז האחרון של המוסלמים בספרד – חיים האח הצעיר ברנרדו והאחיות לואיזה וליאונורה."

“ארבעה אחים ושתי אחיות. והאחיות אצל אבא – בסוף; למרות שברנרדו הוא הצעיר מכולם, אם הבנתי נכון.”

“או שאתם רוצים לשמוע – או שאני…”

“סַפֵּר, סַפֵּר. את ההתחכמויות תשאירו לבית, טוב?!”

“אז איפה היינו? ארבעה אחים ושתי אחיות. למענך, חנהלה, נתחיל מן האחיות. לואיזה הנריקס התנצרה למראית־עין, היא ובעלה וילדיה. לא רצו לוותר על רכושם בעיר ובכפר ועל החווילה שלהם במעלה ההר, שממנה נשקפו חומות ארמון אַלהַמבּרָה, המאדימות כל ערב לעת שקיעת השמש. האינקוויזיציה שמה עינה עליהם והטרידה את מנוחתם. כשנודע להם שמצטבר חומר מרשיע עליהם בידי האינקוויזיטור של גרנדה, ברחו באישון לילה ועברו את הגבול לפורטוגל. הלכו והתיישבו בליסבון בתוך חבורה של נוצרים חדשים. בכל יום ראשון הקפידו להתייצב בכנסייה. לואיזה לימדה את בניה ובנותיה כיצד למלמל בפיהם תפילות עבריות, בשעה שהכול מזמרים לטינית, וכיצד להוציא מפיהם את ‘לחם הקודש’, שהכומר מניח על לשונם, מבלי לבולעו. יום אחד ראה הכומר מזווית עינו את לואיזה מקרבת ממחטה אל פיה ומגניבה אליה את לחם הקודש. קצפו יצא על האנוסה החצופה, ועוד באותה השבוע הועלתה ‘דודה’ לואיזה שלנו על המוקד. בניה ובנותיה ניצלו, כאשר התכחש אביהם לאשתו ולמעשי הכפירה שלה והוסיף תרומה מרשימה לקופת האינקוויזיציה ה’קדושה', כדי שתוכל לרדוף את הכופרים ולטהר את המחנה של הנוצרים החדשים. עד כאן סיפורה של לואיזה הנריקס לבית פררה. לא הוספנו ללכת בעקבות צאצאיה, שבוודאי לא ידעו מאומה על האוצר שלנו; ורק זאת נודע לנו – לגמרי במקרה – שנין שלה, ושמו פרנציסקו דה ויטוֹריָה, הגיע לארגנטינה כנוצרי חדש נאמן ומסור, הביא עמו לשם את הנצרות ונתמנה לבישוף הראשון של הכנסייה בארגנטינה.”

“משפחה מכובדת מצאת לנו, אבא. לא ידעתי שהיה לנו בישוף במשפחה.”

“החיים מלאים הפתעות, בן. עכשיו נלך לאחות השנייה, ליאונורה קוֹרדוֹבֶרוֹ. היא היחידה מכל המשפחה, שהתחילה בספרד וסיימה את חייה בצפת; אבל איזו דרך עברה עד שהגיעה לכאן, ואיזה חתחתים היו על דרכה זאת! ממש קשה להאמין. משפחת קורדוברו יצאה בספינה קטנה, כשפניה למזרח. אחר שעברו עליה סופות בים ומחלות, שמהן מתה בתם התינוקת, נִשבּוּ בני המשפחה ושכניהם לספינה – שהעדיפו לצאת מספרד בחוסר־כול ובלבד שיוכלו לשמור על יהדותם – בידי פירטים מן האי מלטה. השודדים לקחו כל מה שהיה להם, וכשלא נשאר מה לקחת, התחכמו והודיעו ליהודים בתוניס, שיש בידיהם עבדים יהודים למכירה. יהודי תוניס מיהרו לאסוף כספים וקיימו מצוות פדיון שבויים כהלכתה. אחרי שהאכילו והלבישו את הניצולים, שאלו אותם מה ברצונם לעשות, ואלה ביקשו להמשיך בדרכם לארץ־ישראל. שוב נאספו כספים לממן את נסיעתן של משפחות הגולים עד אלכסנדריה. כאן ירדו מן הספינה והשכירו עצמם לכל עבודה מזדמנת, עד שאספו פרוטה לפרוטה והצטרפו לשיירה, היוצאת דרך המדבר לעזה. בעזרת הקהילה הקטנה בעזה המשיכו לאורך החוף לעכו. כשהגיעו לבסוף לצפת, היו כולם עור ועצמות. הקטנים גדלו והתחזקו, אולם ליאונורה האם לא הוציאה את שנתה בצפת העיר. על ערש מותה חייכה ואמרה: ‘העיקר שלא נטשנו את דת אבותינו, ולוּ לשעה אחת’. עצמה את עיניה, ושוב פקחה אותן במאמץ ולחשה: ‘ואלוהים גמל לי, שזכיתי לראות את ארץ הקודש ולהיקבר בה’.”

“לא ידעתי שאנחנו קרובים של משפחת קורדוברו,” תמה מיקי.

“תתפלא… גם אני לא ידעתי,” הודה נסים.

“הסיפור של האח הצעיר ברנרדו,” אמרה נירה, “דומה לזה של אחותו – אף כי לא יצא לאותו כיוון ולאותה מטרה.”

“טוב, את תספרי על ברנרדו.”

“הוא היה נשוי רק כמה חודשים. עם אשה בהיריון ירד למלגה ועלה שם על ספינה, שאמורה היתה להביא אותם בדרך הקצרה והבטוחה למרוקו. ואכן, הם הגיעו למרוקו, אבל על החוף חיכו להם שודדים אכזריים, שעינו את הנשים והשאירו את כל הגולים עם כותונתם לעורם. אפילו את הנעליים ואת כיסוי הראש לקחו מהם – שלא לדבר על הציוד והצידה שהביאו אתם. רעבים וחולים, יחפים וצמאים הגיעו אחר כמה ימי הליכה וצליעה לקהילה יהודית וזו הזעיקה רופאים והצילה מי שאפשר להציל. אשתו של ברנרדו לא החזיקה מעמד ונקברה למרגלות הרי האטלס. אחר כמה שנים הוא נשא לאשה את שרה אלפסי מן העיר מקנס. צאצאיו הרבים מפארים את רשימות הפעילים בחברות הצדקה, הגבאים והחזנים בפֶס, מקנס ומרקֶש במשך כמה דורות.”

“אותך, מיקי, תעניין עובדה אחת יוצאת דופן: אחד הנינים של בתו הבכורה עלה לגדולה ונתמנה לשגריר מרוקו בממלכת פלנדריה. הוא נודע בתור ‘היהודי שהשכין שלום והבנה בין מוסלמים ונוצרים’.”

“נו, מספיק לכם, ילדים?”

“מספיק להיום. עשיתם לנו חור באוזן.”

“זה דווקא טוב, כי קנינו לך עגילים.”

“את הסיפורים העיקריים – על שלושת האחים הגדולים, ובעיקר על האח הבכור נסים וצאצאיו, שאחריהם עקבנו ביתר דבֵקוּת – תשמעו בבית.”

“אחרי שתקראו את המחברות שמילאתי,” הוסיפה נירה.

“בעצם רק על שניים יש לנו דיווּח מפורט,” נזכר נסים, “על נסים ואנטוניו.”

“נכון. חואן ובניו – זה סיפור אלף לילה ולילה. בשביל לעקוב אחריהם צריך להגיע עד קצווי תבל. איפה נמצאות על המפה סוּרינַם וקוּרָסאוֹ אתם יודעים?”

“לי אין מושג. סוּרינם??”

“סוּרינם היא ארץ קטנה בצפון־מזרחה של אמריקה הדרומית, על חוף הים. ארץ טרופית. היהודים הראשונים הגיעו אליה כחמישים שנה אחרי הגירוש מספרד.”

“ואיך קראת לשנייה?”

“קוּרָסאוֹ. זהו אי. לא רחוק משם. ליד חופהּ של וֶנצוּאלה. היהודים הגיעו לשם כבר בשנת 1634 והקימו את הקהילה היהודית הראשונה ביבשת החדשה, קהילת ‘מקווה ישראל’.”

“למה התיישבו דווקא בחורים האלה?”

“קודם כול, מפני שהם היו תחת שלטון הולנד, וידה של האינקוויזיציה לא הגיעה לשם. במקומות אחרים באמריקה הגיעה האינקוויזיציה יחד עם הכובש הספרדי או הפורטוגזי – כמו, למשל, במקסיקו או בברזיל.”

“אז איך המשפחה שלנו משתלבת בכל זה?”

“אז ככה. חואן – אחיו של נסים האנדלוסי – מתנצר יחד עם אשתו ושני בניו, אך מחליט לצאת לדרך ולמצוא מקום, שבו יוכל לשוב ליהדות. הם יוצאים לפורטוגל, שוכרים סירת מבריחים, וזו מביאה אותם אל מעֵבר לפירינאים, לעיירה הצרפתית סן־ז’ן־דה־לוּס. כנוצרים חדשים הם עוברים לבּאיוֹן, ושם מתברר להם, שהנוצרים החדשים מופלים לרעה ונאלצים מדי ערב להסתגר בשכונה סַנט־אֶספּרי שמעבר לנהר. הם נשארים שם בציפייה למצוא מקום, המתיר לאנוסים לשוב ליהדותם. אחד הבנים של חואן יוצא בספינה לסוּרינם הרחוקה יחד עם דודיו מצד אמו, וכעבור כמה חודשים הוא מתחיל לשלוח לאחיו מטענים של קקאוֹ וּוַנִיל, עם הוראות כיצד להכין מהם שוקולד ומעדני וַניל. שני אחים שנשארו בבּאיוֹן הופכים ליצרני שוקולד, ותוצרתם כובשת את מחצית אירופה, שטרם טעמה מן המתוק־המתוק הזה. אחים ואחיות אחרים נודדים לבּוֹרדוֹ, לאמסטרדם ולהמבּוּרג – תחילה כסוכנים של האחים פררה ‘לה שוֹקוֹלַטייֶה דֶה בַּאיוֹן’, ואחר־כך כסוחרים שכּל יבוא ויצוא מתאים להם. מבּוֹרדוֹ יוצא ענף לפריס ומקים רשת בנקאית מהוללת; מהמבּוּרג יוצא ענף לקוּרָסאוֹ; ומאמסטרדם יוצאת תגבורת רצינית לסוּרינם. בסוּרינם משתלטים בני המשפחה – בהסתמכות הדדית זה על זה – על חבל ארץ ענקי באזור הסוואנה היהודית (Joden Savanne בלשון המקום), ובו הם מגדלים קקאו וּוַניל, שהם מייצאים לבני המשפחה בבַּאיוֹן. במשך הזמן הם מגדלים ומייצאים גם סוכר וטבק ואורז וקאוּצ’וּק. בני המשפחה, שנשארו בערי החוף של אירופה, מקבלים מהם את הגידולים ומפתחים תעשיות מתאימות, כך שהעושר נשמר בתוך המשפחה. את המערכת הפיננסית בין שתי היבשות מנהלים הבנקאים הצרפתים לבית פררה. המעגל המשפחתי מתהדק ומתבצר כלכלית, כאשר בת אחד האחים פררה מתחתנת עם משפחת הבנקאים היהודים קוּריאל, שהגיעה לקוּרסאוֹ עם האנוסים הראשונים.”

“שכחת פרט אחד לא כל־כך נעים: שאחד או שניים מבני המשפחה שם עסקו, בין השאר, בסחר עבדים.”

“זה נכון. ואם כבר מספרים את כל האמת לילדים, אז עליכם לדעת, ילדים, שיש לכם בסוּרינם לא מעט קרובי משפחה מוּלָטים. אחד ה’דודים' שלכם נשא לאשה כושית…”

“כמו משה רבנו.”

“בערך. לזכותה ייאמר שהיא התגיירה, ולזכותו – שהוא היה אחד מרבים בקהילה הנידחה הזאת, שעשו כך. אגב, לא תנחשו מה שם העיירה שבה חי הזוג המוזר הזה.”

“מאראקייבּו.”

“פאראמאריבו!”

“לא. לעולם לא תנחשו. העיירה נקראה באר־שבע.”

“באר־שבע? בסוּרינם?”

“מה שאתה שומע. היהודים קראו ליישובים שלהם בשמות עבריים מקראיים: מִצפֶּה, מחניים, גוֹשן, גִלגָל, סוּכּוֹת. הסוואנה היהודית קיבלה במשך השנים אוטונומיה מלאה מהשלטון ההולנדי. היה שם משמר לאומי יהודי. בראש האוטונומיה עמדו שמואל נשיא – שמשפחתו התייחסה על בית דוד – והברון בֶּלמוֹנטֶה, מן האצולה של אנוסי פורטוגל. כל הכלכלה של הארץ הטרופית העשירה התנהלה על־ידיהם.”

“אגב, כל זה שמענו וקראנו במסמכים. בעינינו לא ראינו. לשם לא הגענו; רחוק מדי; יקר מדי.”

“השארנו לכם, לדור הבא, מה לחקור.”

“אתם תתפלאו לשמוע, אבא־אמא, שבמקביל למסע שלכם עשיתי גם אני מסע־זוטא באנציקלופדיה העברית בעקבות השם ‘פררה’.”

“כל הכבוד, מיקי! ומה מצאת?”

“אני לא זוכר בדיוק. רשמתי הכול. בבית אראה לכם.”

“תראה, בן. עליך לזכור, שלא כל ‘פררה’ שייך למשפחה שלנו. תמצא הרבה ‘פררה’, יהודים ולא יהודים, בפ”א דגושה ובפ“א רפה.”

“אבל כמה מהם מתאימים מאוד למה שסיפרתם. אני נזכר, למשל, באחד מנואל לופז פררה, אנוס ששב לספרד בשנת 1641 לנהל משא־ומתן עם השלטונות על ביטול צו הגירוש ושיבת היהודים לשם. הוא טען: ‘תראו מה עוללתם לעצמכם. כמה הידלדלה ספרד מאז שעזבו היהודים! ותסתכלו על המקומות שאליהם הגיעו המגורשים: איך הם התחילו לפרוח ולשגשג’.”

“והוא הצליח לשכנע אותם?”

“המדינאים שמעו והשתכנעו. היו מסכימים – אלמלא התערבה האינקוויזיציה.”

“מעניין. זה באמת מתאים. זוכר עוד משהו־מישהו?”

“פררה אחד מאמסטרדם הקים ישיבה בירושלים על־שמו כמאה שנים אחרי הגירוש. ו… פררה אחר הקים באותו זמן בערך קהילה ‘ספרדית’ בהַאג שבהולנד בשם ‘בית יעקב’. ועוד אחד, שמו… דיאגו לופז פררה, ברח מפורטוגל לוִינה, הפך יועץ־סתרים של הקיסרית מַרִיָה תֶרֶזָה וקיבל ממנה תואר ‘הברון ד’אגילאר’; דרך־אגב, היה לו שם מונופול על יבוא הטבק. מי יודע, אולי קיבל אותו מאחד מהחבר’ה שלך בסוּרינם, אבא?!”

“הברנש הזה דווקא מעניין אותי. זוכר עוד משהו עליו?”

“כן. האינקוויזיציה דרשה להסגיר אותו כדי להעלות אותו על המוקד, כיוון ששב ליהדות. ואז הוא ברח… ללונדון, אם אינני טועה. כל החבר’ה האלה חיו כמאה שנה אחרי הגירוש.”

“מצאת משהו בתקופה יותר מאוחרת?”

“יותר מאוחרת… בוודאי. אחד המקורבים להרצל, הרב חיים פררה מנדס, רבהּ של קהילת ‘שארית ישראל’ בניו־יורק, ממייסדי אגודת ‘חובבי ציון’ והסמינר היהודי התיאולוגי בארצות־הברית. הוא יכול להיות החוט המקשר בין המשפחה שלנו לבין המנדסים, בעלה וגיסה של דונה גרציה.”

“לאט־לאט, בן.”

“מה אתם שניכם פתאום מחייכים,” מתערבת חנהלה, נרגזת, “לא אמרנו לכם ‘לאט־לאט’ כשאתם יצאתם להרפתקה שלכם. החבר’ה האלה שמיקי ‘אסף’ נראים לי מתאימים מאוד לחבורה שלכם.”

“אל תכעסי, ילדה. הכול אפשרי, אלא שצריך…”

“אני לא כועסת. ואני לא ילדה. אני רק חושבת… לחשוב שזה סיפורה של משפחה אחת…”

“ועוד על קצה המזלג…”

“משפחה אחת,” ממשיכה חנהלה, “בעוד שיצאו משם, מספרד ופורטוגל, אלפי משפחות; ולאן לא הגיעו; ומה לא הניעו.”

“למה אלפי משפחות,” נכנס מיקי לדבריה, “יצאו רבבות משפחות. ושינו את פני העולם!”

נירה ונסים הקשיבו, לא מאמינים למשמע אוזניהם. על פניהם עלתה נהרה. אם ה“ילדים” מדברים ככה, אז מה שהם עשו היה לא רק חשיפת סודות העבר – אלא חפירת יסודות העתיד. הם לחצו ידיים בהיחבא על מושב המכונית הנוסעת הביתה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2734 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!