הספרות הישראלית יכולה להדגים מצב משונה שספרות לאומית יכולה להיקלע אליו, כאשר הכמות הגדולה של הכותרים, שמניבה תעשיית הספר שלה מדי שנה, מעידה דווקא על שקיעתה. בניסוח בוטה ניתן לתאר את מצבה הנוכחי של הספרות הישראלית באופן מטריד יותר: שלושת העשורים שחלפו מאז מלחמת יום־כיפור הספיקו לספרות הרעננה והתוססת, כפי שהיתה הספרות הישראלית בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, כדי להידרדר למצבה העגום הנוכחי. תעיד על כך העובדה הבאה: בכל ספרות לאומית אחרת מוקירים סופרים בזכות כתיבה המפגינה מקוריות, עמקות ותעוזה, ואילו הצלנו מהללים סופרים בזכות תמיכתם במחנה השלום ובזכות נכונותם להפיץ מעל כל במה ובפני כל מיקרופון ומצלמה את רעיונותיו־אשליותיו. וזאת, כאשר מסופר מצפים לשמוע בכל עת, אך בעיקר בעיתות של מבוכה ואי־ודאות, תגובה שונה בשאלות השעה, מזו שמשמעים הפוליטיקאים, אמני עשיית הפשרות. ואכן, מסופריו מצפה הציבור הישראלי לא רק לשורר ולספר יפה, אלא גם להציע בענייני השעה תשובות המבוססות על חזון רחוק־התגשמות, ולא על יעדים הניתנים להשגה בפשרה חפוזה כזו או אחרת.

בשלושים השנים שחלפו מסיום מלחמת יום־כיפור לא זכה הציבור הישראלי לשמוע מפי סופרי האליטה הספרותית שלנו תשובות בשאלות השעה ברמת החזון. כישלון זה היה נסלח להם, אילו התנזרו לחלוטין מהשמעת דעתם ואילו הצניעו בכל צורות הביטוי את השקפותיהם מהציבור, אך לא כאלה היו פני הדברים. במהלך העשורים האלה התראיינו בתכיפות וגם פירסמו מאמרים לעיתים קרובות. יתר על כן" מרביתם הגניבו גם ליצירותיהם את דעותיהם ואת השקפותיהם, ואלו דמו בכל לאותן שביטאו בראיונות ובמאמרים. הם הכחישו, כמובן, את קיומו של דמיון כזה, ובכל הזדמנות הבהירו, ששני עטים נמצאים בשימושם ומעולם לא זיהמו את העט, שבו כתבו את שיריהם ואת סיפוריהם, על־ידי ניצולו לכתיבת המאמרים שלהם על נושאים אקטואליים. ובכל זאת, שמם חתום גם על הכרכים הרבים המוכיחים, שדווקא בעשורים אלה פרחה ושיגשגה בכתיבתם היצירה הפוליטית.

עקב כך התמקדתי בתקופה זו במעקב אחרי יצירותיהם של הכותבים המזוהים כסופרים מהשורה הראשונה וכבולטים בליטה של הספרות הישראלית. מאליו מובן, שהתרכזתי בכותבי הסיפורת מביניהם, כי זו הסוגה שכבשה את ההגמוניה בספרות הישראלית בעשורים שחלפו מסיום מלחמת יום־כיפור. המעקב הזה הניב שתי מסקנות. הראשונה, שכדי להעלים את ערכם החולף של הכרכים שפירסמו סופרים אלה בתקופה זו, לא בחלו בשום אמצעי כדי להצפין את התגובה הפוליטית בעלילות סיפוריהם. עובדה זו חייבה אותי לזהות את הצופן, שבעזרתו ניתן היה לחשוף את שייכות יצירותיהם אלה לז’אנר הסיפור הפוליטי. המסות בספר זה ובאחדים מספרי־הביקורת הקודמים שלי מוכיחות, שברוב הכרכים שכתבו בעשורים אלה, עשו הסופרים הפוליטיים שימוש נרחב בצופן האלגורי, כדי להשמיע את דעתם בענייני השעה. והמסקנה השנייה – שהתגובה שלהם בענייני השעה התרכזה בשתי מגמות שליליות ומסוכנות, המגמה הדפיטיסטית והמגמה האסקפיסטית, מגמות המוכיחות שהספרות הישראלית אכן נתונה במשבר של ערכים.

שתי המגמות ניתנות לחשיפה כאשר מתקדמים בבדיקת הטקסטים שנדפסו בעשורים האמורים מעבר למשאביהם האסתטיים ובודקים בתשומת־לב את משאביהם הרעיוניים. הבה נתעכב לרגע על קביעה זו. מבקרי־ספרות בעבר נהגו להבדיל בין שני הסוגים של משאבי הטקסט הספרותי באמצעות המונחים “איך” ו“מה”. מסקנתם היתה כמעט תמיד זהה: אי־אפשר להפריד בין השניים. ואכן, אף שהיו מצויידים במילון הרבה יותר מצומצם של מונחים לאיבחון ולהגדרת תופעות בטקסט הספרותי מהחוקרים ומהמבקרים בדור הנוכחי, צדקו לחלוטין כשקבעו, ששני סוגי המשאבים, הסתטיים והרעיוניים, מסייעים זה לזה, ושום יצירה אינה עולה יפה אם אין השניים מתואמים ביניהם. אף־על־פי־כן, לפעמים, כאשר מופרים האיזון והתיאום בין השניים, והעומד האסתטי (“הפרח”) עולה על הפרוץ הרעיוני (“הפרי”), מוכרחה הביקורת לבצע הפרדה כזו באופן מלאכותי, כדי לזהות את סיבת החולשה הרעיונית שאחזה ביצירתם של הבולטים והמצליחים מבין סופרי התקופה.

על מנת למנוע כל ספק יודגש, שבדיקה מקצועית ורצינית של המשאבים הרעיוניים של טקסט ספרותי, אינה מתעלמת מהמשאבים האסתטיים שלו, משום שתמיד מובלעים הרעיונות שהובעו ביצירה בתופעות אסתטיות מובהקות שלה: הן בתופעות המיבניות (שבירת הליניאריות של סיפור־המעשה ואנלוגיות בין אירועים) והן בתופעות הסגנוניות (צירופי הלשון, הסמלים, הדימויים והמוטיבים).