הספרות הישראלית יכולה להדגים מצב משונה שספרות לאומית יכולה להיקלע אליו, כאשר הכמות הגדולה של הכותרים, שמניבה תעשיית הספר שלה מדי שנה, מעידה דווקא על שקיעתה. בניסוח בוטה ניתן לתאר את מצבה הנוכחי של הספרות הישראלית באופן מטריד יותר: שלושת העשורים שחלפו מאז מלחמת יום־כיפור הספיקו לספרות הרעננה והתוססת, כפי שהיתה הספרות הישראלית בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, כדי להידרדר למצבה העגום הנוכחי. תעיד על כך העובדה הבאה: בכל ספרות לאומית אחרת מוקירים סופרים בזכות כתיבה המפגינה מקוריות, עמקות ותעוזה, ואילו הצלנו מהללים סופרים בזכות תמיכתם במחנה השלום ובזכות נכונותם להפיץ מעל כל במה ובפני כל מיקרופון ומצלמה את רעיונותיו־אשליותיו. וזאת, כאשר מסופר מצפים לשמוע בכל עת, אך בעיקר בעיתות של מבוכה ואי־ודאות, תגובה שונה בשאלות השעה, מזו שמשמעים הפוליטיקאים, אמני עשיית הפשרות. ואכן, מסופריו מצפה הציבור הישראלי לא רק לשורר ולספר יפה, אלא גם להציע בענייני השעה תשובות המבוססות על חזון רחוק־התגשמות, ולא על יעדים הניתנים להשגה בפשרה חפוזה כזו או אחרת.

בשלושים השנים שחלפו מסיום מלחמת יום־כיפור לא זכה הציבור הישראלי לשמוע מפי סופרי האליטה הספרותית שלנו תשובות בשאלות השעה ברמת החזון. כישלון זה היה נסלח להם, אילו התנזרו לחלוטין מהשמעת דעתם ואילו הצניעו בכל צורות הביטוי את השקפותיהם מהציבור, אך לא כאלה היו פני הדברים. במהלך העשורים האלה התראיינו בתכיפות וגם פירסמו מאמרים לעיתים קרובות. יתר על כן" מרביתם הגניבו גם ליצירותיהם את דעותיהם ואת השקפותיהם, ואלו דמו בכל לאותן שביטאו בראיונות ובמאמרים. הם הכחישו, כמובן, את קיומו של דמיון כזה, ובכל הזדמנות הבהירו, ששני עטים נמצאים בשימושם ומעולם לא זיהמו את העט, שבו כתבו את שיריהם ואת סיפוריהם, על־ידי ניצולו לכתיבת המאמרים שלהם על נושאים אקטואליים. ובכל זאת, שמם חתום גם על הכרכים הרבים המוכיחים, שדווקא בעשורים אלה פרחה ושיגשגה בכתיבתם היצירה הפוליטית.

עקב כך התמקדתי בתקופה זו במעקב אחרי יצירותיהם של הכותבים המזוהים כסופרים מהשורה הראשונה וכבולטים בליטה של הספרות הישראלית. מאליו מובן, שהתרכזתי בכותבי הסיפורת מביניהם, כי זו הסוגה שכבשה את ההגמוניה בספרות הישראלית בעשורים שחלפו מסיום מלחמת יום־כיפור. המעקב הזה הניב שתי מסקנות. הראשונה, שכדי להעלים את ערכם החולף של הכרכים שפירסמו סופרים אלה בתקופה זו, לא בחלו בשום אמצעי כדי להצפין את התגובה הפוליטית בעלילות סיפוריהם. עובדה זו חייבה אותי לזהות את הצופן, שבעזרתו ניתן היה לחשוף את שייכות יצירותיהם אלה לז’אנר הסיפור הפוליטי. המסות בספר זה ובאחדים מספרי־הביקורת הקודמים שלי מוכיחות, שברוב הכרכים שכתבו בעשורים אלה, עשו הסופרים הפוליטיים שימוש נרחב בצופן האלגורי, כדי להשמיע את דעתם בענייני השעה. והמסקנה השנייה – שהתגובה שלהם בענייני השעה התרכזה בשתי מגמות שליליות ומסוכנות, המגמה הדפיטיסטית והמגמה האסקפיסטית, מגמות המוכיחות שהספרות הישראלית אכן נתונה במשבר של ערכים.

שתי המגמות ניתנות לחשיפה כאשר מתקדמים בבדיקת הטקסטים שנדפסו בעשורים האמורים מעבר למשאביהם האסתטיים ובודקים בתשומת־לב את משאביהם הרעיוניים. הבה נתעכב לרגע על קביעה זו. מבקרי־ספרות בעבר נהגו להבדיל בין שני הסוגים של משאבי הטקסט הספרותי באמצעות המונחים “איך” ו“מה”. מסקנתם היתה כמעט תמיד זהה: אי־אפשר להפריד בין השניים. ואכן, אף שהיו מצויידים במילון הרבה יותר מצומצם של מונחים לאיבחון ולהגדרת תופעות בטקסט הספרותי מהחוקרים ומהמבקרים בדור הנוכחי, צדקו לחלוטין כשקבעו, ששני סוגי המשאבים, הסתטיים והרעיוניים, מסייעים זה לזה, ושום יצירה אינה עולה יפה אם אין השניים מתואמים ביניהם. אף־על־פי־כן, לפעמים, כאשר מופרים האיזון והתיאום בין השניים, והעומד האסתטי (“הפרח”) עולה על הפרוץ הרעיוני (“הפרי”), מוכרחה הביקורת לבצע הפרדה כזו באופן מלאכותי, כדי לזהות את סיבת החולשה הרעיונית שאחזה ביצירתם של הבולטים והמצליחים מבין סופרי התקופה.

על מנת למנוע כל ספק יודגש, שבדיקה מקצועית ורצינית של המשאבים הרעיוניים של טקסט ספרותי, אינה מתעלמת מהמשאבים האסתטיים שלו, משום שתמיד מובלעים הרעיונות שהובעו ביצירה בתופעות אסתטיות מובהקות שלה: הן בתופעות המיבניות (שבירת הליניאריות של סיפור־המעשה ואנלוגיות בין אירועים) והן בתופעות הסגנוניות (צירופי הלשון, הסמלים, הדימויים והמוטיבים).

שתי מגמות    🔗

כאמור, על אי־ההצלחה של הסיפורת להתמודד ברמה החזונית־ציונית עם “המצב הישראלי”, עם המצוקה של הסכסוך הערבי־ישראלי, בשלושת העשורים שחלפו מאז סיום מלחמת יום־כיפור, מעידות שתי מגמות: הספיטיסטית והאסקפיסטית. המגמה הדפיטיסטית מתבלטת ביצירות ריאליסטיות, שלא רק שאינן מתעלמות מ“הסכסוך”, אלא דווקא מתייחסות אליו, אך מעמדה של יאוש ותבוסה. עמדה זו מבוטאת בעלילות אלגוריות, שהן למעשה משל. הנמשל הרעיוני בעלילה כזו מוצפן בהתרה שבאמצעותה פתר המחבר את העימותים שהבליט בסיפור־המעשה. ההתרה הזו היא־היא תגובתו של הכותבת על ענייני השעה האקטואליים. סיפור־המעשה הטיפוסי ברומאן האלגורי הוא על מצוקות של יחידים, על מתחים בחיי זוגות, על שסעים באחדותן של משפחות ועל ניגודים בין דורות במשפחה (בעלילות רב־דוריות). במרבית הרומאנים הדפיטיסטיים סיפור־המעשה הוא גם פיוטי לעילא ולעילא, עם הרבה “כמו” פיגורטיבי ועם גודש של מוטיבים וסמלים, אך לקורא החתרני, זה השואל: “לאן חותר סיפור־המעשה הזה?” מתברר, שהמצוקות, המתחים, השסעים והניגודים בסיפור־המעשה שקרא, מקבילים בכל לאלה הקיימים בחברה הישראלית.

עלילות אלגוריות כאלה פירסמו הבולטים והמצליחים מבין הכותבים בעשורים שחלפו מאז מלחמת יום־כיפור: סמי מיכאל, עמוס עוז, א. ב. יהושע, דוד גרוסמן, אורלי קסטל־בלום, מאיר שלו ורונית מטלון. כולם נמנים עם האליטה הספרותית וכולם מבטאים ביצירותיהם האלגוריות אותה עמדה דפיטיסטית בנושא “הסכסוך”. רק למראית־עין הם מצטיירים כמתמודדים עם “המצב הישראלי” בראייה חזונית־ציונית, שבעוד שלמעשה מלמדת השקפתם הדפיטיסטית, כפי שהיא משתמעת מיצירותיהם, שהתמודדותם לא התעלתה על זו, שכל פוליטיקאי מצוי מציג אותה בקמיטת־מצח כמיטב חוכמתו בהבנת “הסכסוך” ובאיתור פתרון שיוליך לסיומו. אם כל הסופרים הנימנים עם האליטה הספרותית שלנו מתנבאים נבואה זהה, כלומר: מחשיקים באותה עמדה דפיטיסטית, עמידה שלא מאתגרת את הציבור בחזון מרחיק־ראות, מותר להטיל ספק בתהילה המיוחסת להם כנביאי־אמת. משה וירמיהו היו יחידים בדורם. נגד הראשון התמרדו קורח ועדתו ואת השני אסרו בחצר־המטרה. בה־בעת התגודדו ולעגו למישבתם להקות של “נביאים”, שהתנבאו ברעש גדול, טחו את הקיר בטיח השלום הבנאלי ותבעו לעצמם את התהילה של נביאי־אמת. העתיד הוכיח מפי מי שמעו בני־התקופה את דבר־אלוהים.

המגמה האסקפיסטית צמחה אף היא משורש הכישלון להתמודד עם “המצב הישראלי”, אך אותה קשה לזכות אפילו במעט יחס של כבוד. מדובר בסופרים, שאף הם נימנים עם האליטה הספרותית, אך אפילו ההסתכנות של עמיתיהם הדפיטיסטיים היא למעלה מכוחם. מסיוטי “המצב הישראלי” הם נמלטים באמצעות בידויין של עלילות ריאליסטיות, שבכתיבתן אין מתבזים אפילו בארצות ששום איום גיומי אינו מאיים על אזרחיהן. סיפורי־המעשה מתרחשים על רקע ישראלי, לרוב בתל־אביב ובעריה הגדולות האחרות של המדינה, אך הם מעוקרים מכל רמז מהותי למצוקה המבדילה את החיים בישראל מהחיים בכל מקום אחר בעולם – מצוקת “הסכסוך”. גיבורי העלילות בספריהם של הסופרים האסקפיסטיים הינם בדרך כלל בעלי מקצועות חופשיים מהאוליגרכיות המבודדות בחברה הישראלית (הכלכלית, האקדמית, הפוליטית, הביטחונית, התקשורתית והאמנותית). בחיי גיבורים אלה מתרחשים משברים, אסונות, כשלונות ושערוריות מהסוג שכל עיתון מספר עליהם מדי יום במדוריו ובמוספיו השונים. בדרך כלל מסיים המספר האסקפיסטי את סיפור־המעשה ב“הפי אנד”, בהתגברות של גיבורו על האסון שפקד את חייו, אך לא לפני שהעמיד את הגיבור הזה במיבחנם של מצבים מורבידיים ולא לפני שהפגישו עם העופות המוזרים והפריקיים ביותר במקומותינו. כאמור, להתרה המובטחת הזו מוליך המספר האסקפיסטי את סיפור־המעשה הריאליסטי שלו במסלול אישי־אינטימי לחלוטין, בלי שום התייחסות רצינית לעובדה, שבה־בעת חייו של כל ישראלי מושפעים באופן מכריע מההחמרה המתמדת של הסכסוך הערבי־ישראלי בכל שנות קיומה של המדינה.

גם הטמנה כזו של הראש בחול אינה מעכבת כותבי עלילות אסקפיסטיות כאלה מלהיחשב כסופרים קאנוניים. מה גם שרוב הספרים הנחותים האלה משלבים בעלילות הטריוויאליות שלהם, לצורך או שלא לצורך, חומרים נחשבים בעיני קוראים, כגון: ארוטיקה, פסיכולוגיה, זכרונות, היסטוריה, שואה ואמנות. מצער מאוד שהמגמה האסקפיסטית הזו מוזנת בעיקר על־ידי סופרות, שנטשו את המאמצים שגילו בשלבים המוקדמים של כתיבתן להתמסר לכתיבה תובענית ופנו מאוחר יותר לכתיבה פופולרית וממוסחרת, ששמה ללעג את היומרה לטפח בסיפורת הישראלית ספרות־נשים בעלת־ערך. כבר סיכנתי את עצמי פעמיים בכניסה לגוב הלביאות, פעם כשפירסמתי את הספר “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” (2001) ופעם נוספת כשהקבלתי את קולן לקול האחר בספר “הקול הגברי בסיפורת הישראלית” (2002), כך שאין לחשוד בי, שמחוסר אומץ־לב אני נמנע כעת לפרט שוב את שמות הסופרות הללו.

המחלוקת ושאלותיה    🔗

אני מודע לעובדה, שפירושי לרומאנים היותר מצליחים, שבהם דנתי במלוא הרצינות ובהרחבה בספרי הביקורת הקודמים שלי ושבהם זיהיתי את שתי המגמות האמורות, עוררו תרעומת הן מצד מחבריהם והן מצד חלק מהקוראים. לכן באה מסה זו להשיב לאלה גם לאלה. מקורה של תרעומת זו הוא באי־הבנה שהתגלעה ביני ובין המתרעמים עלי ביחס לתפקידה של אליטה ספרותית בחברה כמו החברה הישראלית. המחלוקת מתבטאת בהשקפתי השונה מזו שמטיפים לה באקדמיה ומזו שהפכה למקובלת בין בוגריה על מידת המעורבות הרצויה של סופרים (מספרים, משוררים, מחזאים ומבקרי־ספרות) באקטואליה של זמנם.

עקב ההרגל השגוי להפריד בין הסופרים הראשונים (המשורר, המספר והמחזאי) לסופר־המבקר הכותבת מסות, אגדיר את השאלות הנדונות במחלוקת בהתאם להפרדה זו, שאף היא טעות שהשתרשה באשמת האקדמיה. השאלה הנדונה ביחס למעורבותם באקטואליה של הסופר־המשורר, הסופר־המבקר והסופר־המחזאי מוכרת יותר: האם צריכים שלושה אלה לבטא ביצירה את השקפותיהם בשאלות השעה? ואם התשובה היא חיובית, אפשר להוסיף לשאלה הקודמת את השאלה הבאה: כיצד צריכים השלושה, כל אחד בסוגה שבה הוא יוצר, לבטא את תגובתם כלפי האקטואליה? אף שכמעט אין מבררים סוגיה זו מנקודת־המבט של הסופר־המבקר, אין בירורה ראוי פחות. וגם אותה ניתן לתמצת בשתי שאלות. הראשונה: כיצד צריך מבקר־הספרות לטפל ביצירה, שהסופר מבטא בה את עמדתו בשאלות השעה? והשנייה: האם רשאי מבקר־הספרות לבטא במסת הביקורת שלו את השקפתו, ובמיוחד אם הוא חולק על זו של המבוקר על־ידו?

מאליו מובן, ששאלות אלה עוקפות שאלה שהיה ראוי להציבה עוד קודם לכן: האם מסוגלים סופרים והאם הם רשאים להימנע מתגובה על המתרחש סביבם? לכן, עדיף להשיב עליה תחילה: שום סופר, ובוודאי לא בעידן הנוכחי, איננו מתקיים בבועה המנתקת אותו מסביבתו. גם אם יתאמץ להימנע מחיכוך עם הממשות, הוא סופג ללא־הרף את הנעשה סביבו. ולכן ייכשל אם ינסה לגזור על עצמו שתיקה בנושאים אקטואליים. כפי שהפיגה מהממשות היא בלתי־רצונית ובלתי־מודעת, כך גם מתפרצת התגובה מתוכו על המתרחש בממשות הזו בלי שירגיש בכך. ייתכן שאחרי זמן יגלה בעצמו מהיכן דלפה התגובה, שבמודע לא התכוון לבטא אותה, אלא אם כן יקדים סופר־מבקר כלשהו ויפתיעו בחשיפתה ביצירתו. מסת המבוא הראשונה בספר זה פורשת את האפשרויות העיקריות לביטוי תגובתו של הסופר בשאלות השעה, והן אפשרויות המותאמות לכל המטרות: להבעה המודעת של תגובתו ולהצפנתה באופן מתוכנן, אך גם לדליפתה מתוכו באופן לא־רצוני ולא־מודע בעת הכתיבה.

אחרי התשובה על השאלה המקדימה אפשר להתחיל להשיב על השאלות האחרות. את עמדתי כלפי האיסטניסות שמנופפים בהם סופרים, המתיימרים להתבלט כאניני־דעת על־ידי הסתייגות מכל מעורבות שלהם באקטואליה וממתן ביטוי לה בכתיבתם, כבר הבעתי לפני ארבעים שנה במאמר “שתיקה מבישה”, שהתפרסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון “הארץ” בסיומה של מלחמת ששת־הימים ונדפס שנית בספר הביקורת הראשון שלי, “שבבים” (1981). אף שהייתי אז מבקר־ספרות בתחילת דרכו, מיקם בנימין תמוז, עורך המוסף באותם ימים, את מאמרי בראש שני העמודים שהוקצו לו בעיתון. בכך ביטא הוא עצמו, מנקודת הראות של סופר־מספר, את השקפתו בסוגיה זו, שלה בתן ביטוי ניכר כמעט בכל סיפוריו. דרך אגב, ככל שזכור לי, תמוז היה אז הראשון שהסב את המוסף הספרותי לבימת ויכוח תוססת ואף סוערת בנושא “הסכסוך” ועתיד “השטחים”, שהרבה סופרים נטלו בה חלק, ובעשותו כך הקדים עורכי מוספים בעיתונים אחרים שהזדרזו והלכו בעקבותיו.

תפקיד הסופר־המבקר    🔗

באותו מאמר טענתי, שבמסגרת אחריותם כמנהיגות הרוחנית של הציבור חלה על הסופרים החובה להשמיע את קולם גם בנושאים אקטואליים ועליהם לבטא את תגובתם זו גם ביצירותיהם. לא ייתכן, טענתי אז, שמטעמים של איסטניסות יימנעו מהבעת תגובתם־דעתם על מאורע בעל חשיבות לאומית כמו מלחמת ששת־הימים, מאורע שעתיד לקבוע את גורל המדינה לשנים רבות, ואת השקפתם על עתיד חלקי המולדת (“השטחים”) ששוחררו במלחמה זו. כאמור, חלפו ארבעים שנה מאז פירסמתי את המאמר “שתיקה מבישה” ועודני מחזיק בדעה, שהעיסוק בכתיבה הספרותית מחייב סופר, שגיבש עמדה בשאלות השעה, להשמיע אותה גם ביצירותיו, ולא רק במאמרים שהוא מפרסם בעיתון, תחת המצנפת של “איש רוח”. סופר בעל יושרה ואומץ־לב ציבורי אינו שומר על מעמדו כאיש־רוח על־ידי הימנעות מהשמעת דעתו על מצוקות בנות התקופה גם ביצירותיו. ספרות טובה לחמה תמיד בעד או נגד משהו, והתעלמה מהאשמה שהטיחו כלפיה, שעקב כך הפכה לספרות מגוייסת, נחותה ופחותת־ערך. יתר על כן: סופר־אמת מצליחים להביע ביצירותיהם את השקפותיהם בענייני השעה, בלי שהללו ייהפכו לכרזות פוליטיות פשטניות, רדודות ובנות־חלוף.

מאחורי נזיפה חצופה זו של אפרוח בעולמה של הספרות הישראלית, כפי שהייתי באותם ימים, הסתתרה לא רק השקפתי, שהמניע הבסיסי של הכתיבה הוא הצורך האנושי להשפיע על הממשות, ולא רק דעתי, שמעמדם של הסופרים כאליטה תרבותית מחייב אותם לגלות מעורבות בשאלות השעה, אלא גם תקווה לחידוש הברית בין הסופר העברי לציבור הקוראים בדור הזה. ברית זו השתבשה בשנות המדינה עקב התקשותם של רבים מסופרי “דור בארץ” לעכל רעיונית את העובדה, שהמדינה הוקמה שלא בדרכי־הפיוס של הציונות הדפנסיבית, שעליהם חונכו בבתי־ההורים, בבתי־הספר ובתנועות־הנוער, אלא באמצעיה הצבאיים של מלחמה, אמצעים שכפה עלינו התאגיד הפאן־ערבי שבחש בנעשה בפלשתינה־א"י בחסות ובתמיכת המנדט הבריטי. במהלך השנים שחלפו מאז התברר, שגדול היה נזקם של סופרים אלה, שפתרו את התקשותם כבר אז באימוץ עמדה דפיטיסטית כלפי “הסכסוך” ובמתן ביטוי לה ביצירות שבהן הגיבו על מלחמת השיחרור, כי סתרו את רוממות־הרוח הספונטנית שהרגישו הישראלית מתוצאותיה של מלחמת השיחרור ואת הגאווה הטבעית שהם חשים מאז במדינה.

בסתר לבי קיוויתי אז, אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת־הימים, להיענות סופרים לציפיות הציבור מהם, שישמיעו מחשבות מקוריות ונועזות יותר מאלו ההססניות והדפיטיסיות, שהונצחו בחלק מהיצירות שנכתבו במהלך מלחמת השיחרור ובעשור הראשון אחריה. תקוותי היתה, שהיענות זו תחדש את הברית ההדוקה שהיתה תמיד בספרות העברית לדורותיה בין הסופרים לקוראים. תקווה זו לא התגשמה, כי אחרי שהמשפיעים מבין סופרי “דור בארץ” הורישו את המבוכה הרעיונית שלהם לסופרי המשמרת השנייה בספרות הישראלית, סופרי “הגל החדש”, היה הנזק כבר בלתי־הפיך. ומאז שולטת בספרותנו נימת הקינה “אבוי שניצחנו, אוי לנו שנישלנו”, הנימה המכרסמת בנו בכל פה ובה צריך לתלות גם את השתלטותן של המגמה הדפיטיסטית והמגמה האסקפיסטית על הספרות הישראלית בעשורים המאוחרים בתולדותיה.

המענה על סוגיה זו מנקודת־הראות של הסופר־המבקר איננו שונה במאום מזה של עמיתיו הכותבים שירה, סיפורת ומחזות. עיסוקו של הסופר־המבקר איננו רק בהיבטים האסתטיים של הטקסט, אלא גם בקונטקסט הרעיוני־תרבותי שלו. ולכן מרגע שיצירה מבטאת במפורש, במובלע או באופן משתמשע השקפה בענייני השעה, חובתו של מבקר־הספרות היא לחשוף אותה וכמובן לשפוט את ההשקפה עצמה בכלים שבהן נבחנות השקפות: העמקות, הרצינות, המעשיות, והתועלת לקהילה, שלשיח הציבורי המתנהל בה כיוון הסופר את דבריו. יתר־על־כן: אל לעמיתיו של מבקר־הספרות להתרעם, אם במקביל להם גם הוא ממלא את חובתו ומגיב על ההשקפה שביטאו ביצירותיהם בענייני השעה. על רעיונות המובעים ביצירה, ואפילו אם הוצפנו היטב על־ידי הסופר שחיבר אותה, רשאי המבקר להגיב. הוא יכול לתמוך בהם, להסתייג מהם וגם להתפלמס איתם. זהו טיבו של הדיאלוג הביקורתי שמוטל על הסופר־המבקר לקיים עם יצירותיהם של עמיתיו. שאם לא כן – מה צורך לספרות בו?