רקע
ניקולאי גוגול
בַּעֲלֵי-אֲחֻזָּה נֹסַח יָשָׁן
גוגול עמ 1.png

גוגול עמ 2.png

אָהֹב אֹהַב את חייהם הצנועים של אותם בעלי-אחוזה בודדים בכפרים מרוחקים, המכוּנים כרגיל ברוּסיה הקטנה, בני הנסח-הישן, שהם, בדומה לבתים קטנים, בָּלים וציוּרִיים, טובים בפשטוּתם ובנגוּדם הגמור לבנין החדש והחלק, שהגשם עוד לא שָׁטף את קירותיו, שאת גגו לא כסה עוד עֹבש הירֻקה, והמעקה אשר לא טֻיח אינו חושף את לבֵנותיו האדומות. אוהב אני לפעמים לרדת לרגע אל תוך הספירה של חיים אלה בלתי-שכיחים בבדידותם, שבהם אין שום משאלה עוברת את הגדר, המקיפה חצר לא גדולה, אל מעבר למשׂוּכת הגן, המלא עצי תפוח ושזיף, אל מחוץ לבתי הכפר, הסובבים אותו, המֻטים על צדם, חוסים בצל ערבות, סַמבּוּק ועצי-אגס. חיי בעליהם הצנועים שלֵוים כל-כך, כל-כך שלוים, עד שאתה שוכח עצמך לרגע וסבור הנך, כי התאוות, המשאלות ואותם יְצִירֵי הרוח-הרעה נטולי-המרגוע, המקניטים את העולם, אינם בנמצא בכלל, וכי לא ראית אותם אלא בחלום זוהר ונוצץ. אני מבחין מכאן בבית נמוך עם יציע מעמודי-עץ קטנים שהשחירו, המקיף את כל הבית, על מנת שאפשר יהיה בשעת רעמים וברד להגיף את תריסי החלונות בלי להרטב מן המטר. לאחריו עוּזָרד רֵיחני, טורים שלמים של עצי-פרי נמוכי-קומה, הטובלים בארגמן דבדבנים וים-אחלמה של שזיפים, העוטים מעטה עופרת; תדהר ענֵף, אשר בצלו פרוש מרבד לנֹפֶש; בחזית הבית חצר נרחבה צִמַּחת דשא נמוך ורענן, עם משעול שנדרס מן האמבר ועד למטבח ומן המטבח ועד לחדרי-המרגוע של האדונים; אוז ארוך-צואר, הגומע מים עם אפרוחיו הצעירים והרכים כפלומה; הגדר, שתלו עליה צרורות אגסים ותפוחים מיובשים ומרבדים לאוְרור, עגלה מלאה דלעות, העומדת לפתח האמבר, פר שהֻתר מרתמתו, הסרוח

גוגול עמ 8.png

בעצלות על ידה, – כל אלה מוצאים בעיני חן שמן הנמנע לבארו, שמא משום שאיני פוגש עוד את הללו, ולנו הן נעים כל דבר שהננו מנותקים הימנו. בכל אופן, גם בשעה שכרכרתי הגיעה במסעה אל מעקה הבית הזה, היתה הנפש קונה לה מצב נעים ושָלֵו להפליא; הסוסים דהרו בעליצות והגיעו סמוך למעקה, הרַכָּב היה יורד שאננות מן הדוכן, פוטם את מקטרתו, כביכול הגיע אל ביתו הפרטי שלו; אפילו הנביחה שנבחו כלבי הכופרי, הברבוסים וזרזירי-המתנים האדישים, היתה נעימה לאזני. אבל למעלה מכל מצאו חן בעיני בעליהן של פנות צנועות אלה, ישישים,

גוגול עמ 9.png

ישישות, היוצאים להקביל פניך בהקפדה. פניהם של הללו יש ומופיעות לפעמים גם עכשיו בתוך ההמולה וההמון בין פְרַקִים התפורים על פי האפנה, או אז נופלת עלי תרדמה-למחצה והעבר נראה לי כמו בחלום. בפניהם טבוע תמיד טוב-לב כזה, חדות-נפש כזאת וכונה טהורה כזאת, עד שבהכרח הנך מוַתר, ויהי זה אפילו לזמן קצר, על כל המשאלות החצופות, ובלי-משים הנך נִשָּׂא ועובר בכל מערכת חושיך אל אותם חיים כפריים נמוכים.

עד היום הזה אי אפשר לי לשכוח שני ישישים מן הדור הקודם, שאינם עוד, אבוי! בחיים חַיָּתָם, אבל נפשי מלאה עוד עד עכשיו רחמים, ורגשותי מתפַּחֲסים במוזר, שעה שהנני מתאר לעצמי, כי בוא אבוא במשך הזמן עוד פעם אל מעונם הנושן, המרוקן כיום, ואראה לפני ערימת בקתות רעועות, ברֵכה מוזנחת, שׁוּחה דְשֵׁאה פרא, במקום שעמד בית נמוך – ולא יותר מזה. עצבות! מראש תוקפת אותי עצבות! ואולם הבה ונפנה אל הספור. אֲפַנַּסִּי אִיבַנּוֹבִיץ' טוֹבְסטוֹגוּבּ ואשתו פּוּלִכֶרִיָּה

טוֹבְסטוֹגוּבִּיכָה, לפי שנינת האכרים בסביבה,1 הם הם הישישים, שעליהם החִלותי לספר. אלו הייתי ציָּר-אמן, ומתאוֶּה הייתי להעלות על הבד את פִילֶמוֹן וּבַּבְקִידָה, לעולם לא הייתי בוחר לי מקור אחר, מלבדם. אפנסי איבנוביץ' בן ששים היה, פולכריה איבנובנה בת חמשים וחמש. אפנסי איבנוביץ' בעל קומה גבוהה היה, לבש תמיד אדרת תפורה מעור אַיִּל, במעטֵה עור-עזים, יושב היה רכון וכמעט תמיד חִיֵּך, גם אם סִפֵּר משהו או פשוט הֶאֱזִין. פולכריה איבנובנה רצינית היתה במקצת, לא צחקה אף פעם כמעט, אבל בפניה ובעיניה נרשמו כל-כך הרבה טוב-לב, נכונוּת רבה כל-כך לכבד אורחים בכבודים מן המיטב שהיה תחת ידם, עד כי כל בת-צחוק היתה נראית לך בודאי כמו דבר תפֵל למעלה מן המדה בפניה הטובים. הקמטים הקלים

גוגול עמ 10.png

בפרצופיהם שורטטו בנֹעַם כזה שהציָּר היה ודאי קונה אותם במשיכה. על פי פניהם נִתן, דומה היה, לקרוא את כל פרשת חייהם, חיים צלולים, שלוים, שהיו מנת חלקן של משפחות לאומיות קדוּמות, פשוטות-הנפש ויחד עם זאת עשירות, שהיה תמיד כמין נגוד לאותם מַלוֹרוסים שפלים, הנעקרים ממעמד הזַּפָּתים, התַּגָּרים, ופושטים כארבה, על המוסדות ובתי-המשפט, גוזלים את הפרוטה האחרונה מבני ארצם, הממלאים כשטפון את פֶּטֶרְבּוּרְג במלשינים, הצוברים, לבסוף הון ומצרפים בחגיגיות אל שם-משפחתם המסתים ב-о, את הברת В’Ъ. לא, הם לא היו דומים ליצורים בזויי-נפש ועלובים אלה, כמוהם ככל המשפחות המַלורוסיות הקדומות והשרשיות. אי אפשר היה להתבונן בהם בלי לקחת חבל באהבת-הגומלין שלהם. מעולם לא דברו זה אל זה בלשון נוכח, אלא תמיד בלשון נסתר: הוא, אפנסי איבנוביץ‘; היא, פולכריה איבנובנה. "זה הוא, אפנסי איבנוביץ’, מעך את הכסא?" – “אין דבר, אל נא תכעס, פולכריה איבנובנה: זה אני”. מעולם לא נתברכו בילדים, ועל-כן נתרכזה כל מסירות הנפש בהם עצמם. אי-פעם, בימי הנעורים שֵׁרת אפנסי איבנוביץ' בחֵילות, והיה לאחר-כך מַיּוֹר-משנה, אבל זה היה לפני זמן רב, וכבר עבר וחלף, ואפנסי איבנוביץ' עצמו לא היה מזכיר דבר זה אף פעם כמעט. אפנסי איבנוביץ' נשא אשה בגיל שלושים, והוא אז בן-חיל ולבש לסוּטה רקומה; הוא אף הוליך אחריו בחשאי ובזריזות מרובה את פולכריה איבנובנה, ששארי-בשרה מֵאנו להשיאה לו; אבל גם על כך כבר זכר רק מעט, בכל אופן לא דבֵּר אף פעם באלה. כל האֵרועים האלה הרחוקים והבלתי-שכיחים הפכו זה מזמן או שנתחלפו והיו לחיים שאננים ומבודדים, להגיונות רודמים ויחד עם זאת הרמוניים אלה, שאתה חש אותם בשבתך

גוגול עמ 12.png

בגזוזטרה הכפרית, הפונה אל הגן, שעה שהגשם הנהדר סואן ברחבוּת, סוֹפֵק בעלי העצים, נִגָּר בדמות שלוליות שוקקות והוא מרחיש תנומה על אבריך, ובינתים חומקת קשת-העננים מבעד לאילנות בצורת כפת-בית הרוסה-למחצה ומאירה בשבעת צבעיה הכהים את השמים. או שעה שמנַעֲנַעַת אותך הכרכרה, הצפה ועולה מבין השיחים הירוקים, וּשְׂלָו-הערבה רועם, והעשב הריחני יחד עם שבלת-הבר ופרחי-השדה נדחקים בפתח הכרכרה, ומצליפים על ידיך ופניך. הוא האזין תמיד בחיוך נעים לאורחיו, שהיו מבקרים אצלו, לפעמים דבֵּר גם הוא עצמו, אך יותר מזה היה שואל שאלות. הוא לא היה שיך למניָן אותם זקנים, הנמאסים עלינו בדַבְּרָם תמיד בשבח הזמן הישן או בגנותה של העת החדשה. אדרבא, בחקרו אתכם, גלה סקרנות מרֻבָּה והשתתפות בנסבּוֹת חייכם הפרטיים, בהצלחות וכשלונות, שבהם מתענינים בדרך כלל הזקנים הטובים, אף על פי שזו דומה היתה לסקרנותו של הילד המתבונן בשעת דבורו אתכם בחותם הטבוע בשעונכם. אותה שעה, נתן לומר, היו פניו נושמות טוב-לב. חדרי הבית, שבו גרו ישישינו, היו קטנים, נמוכים,

גוגול עמ 13.png

השכיחים בדרך כלל אצל אנשי הנוסח הישן. בכל חדר היה תנור רב-מדות, אשר תפס כמעט חלק שלישי ממנו. חדרים אלה היו חמים עד אימה, כי על כן גם אפנסי איבנוביץ' וגם פולכריה איבנובנה חבבו את החום. ההסקה היתה תמיד מצד הפלוש, שהיה מלא כמעט תמיד ערמות קש, שבו היו מסיקים את התנורים ברוסיה-הקטנה, תחת עצים. נפץ הקש הדולק ואִשו המאירה עשו את הפלוש למקום נעים עד-תכלית בערבי החורף, שעה שקפוא-קור הנך מתפרץ לתוכו, כשחדלת מרדוף אחרי נערה שחרחורת ואתה סופק את כפות ידיך. קירות החדרים היו מקושטים בתמונות אחדות וציורים במסגרות צרות וישנות. אני בטוח כי הבעלים עצמם שכחו מזה ימים את תכנם, ואלו נלקחו מכאן אחדים מהם, כי עתה ודאי לא היו משגיחים בכך. שני בדים היו רבי-מדה, מצֻיָּרים צבעי-שמן. על אחד מהם נתן דיוקנו של איזה בישוף, בשני – של פֶטר השלישי. מתוך המסגרות הצרות נשקפה הדֻּכסית לַוַּלְיֶר, שזבובים זהמוה. מסביב לחלונות ומעל למשקופי הדלתות היו תלויות תמונות קטנות ריקות, שאתה מתרגל משום-מה לראותן כראות כְּתָמים על כתלים ועל-כן אינך מסתכל בהן עוד. הרצפה בכל החדרים כמעט תמיד היתה רצפת-חֵמר, אבל עשויה בהקפדה ונשמרה בנקיונה, כמות שלא נשמרה, בודאי, שום רצפת-בַּהַט בביתו של עשיר, המכֻבֶּדת בעצלות על-ידי אחד במַדֵּי-משָׁרת שלא היה סִפֵּק בידו לישון במידה נחוצה. בחדרה של פולכריה איבנובנה היו עומדים ארגזים, תיבות, ארגזונים, תיבתיבות. הרבה צרורות ושקים עם זרעים, זַרעי פרחים, ירקות, אבטיחים, תלויים היו על גבי הקירות. הרבה פקעות עם צמר צבעוני, בלויי בגדים ישנים, שנתפרו לפני יובל שנים, סודְרו בפנות, בתוך הארגזים ובין הארגזים. פולכריה איבנובנה היתה אשת-חיל למופת ואוגרת הכל, אף כי פעמים לא ידעה בעצמה לאיזו מטרה ישמש לה החפץ. אבל הדבר המצֻיָּן ביותר בבית – היו הדלתות הנותנות קולן בזמר. משהגיעה שעת הבוקר, היתה זִמרת הדלתות נשמעת בכל הבית. איני מסֻגָּל לומר מפני מה הן זמרו; האם האשמה היתה בצירים שהחלידו, או שהמַסְגר עצמו, אשר כונן אותם, כִּמֵּס בהן איזה סוד; ואולם ראוי לציון הוא, כי לכל דלת ודלת

גוגול עמ 14.png

קולה2 המיוחד; הדלת המובילה לחדר-השנה, היתה מזמרת בדִיסְקַנְט הדק ביותר; הדלת המוליכה לחדר-האכל השמיעה קול בַּס נחָר; ואולם הדלת שבפלוש, היתה מפיקה איזה צליל מרֻסָּס מוזר ויחד עם זה גוֹנֵחַ גניחות, עד שבהאזינך יפה שמעת לבסוף באופן ברור מאד: אבינו שבשמים, אני קופאת-מקור! אני יודע כי לרבים לא נעים הוא הצליל הזה; אבל אני רוחש לו אהבה רבה ואם קורה לי לפעמים והנני שומע חריקת איזה דלת, לפתע-פתאם הנני שומע ריח כפר, ורואה חדר נמוך, המואר בנר התקוע בפמוט ישן-נושן, סעודת-ערב על שולחן הערוך כבר, עם ליל ירח מַאי אפל, הצופה מן הגן, מבעד לחלון פתוח, אל השולחן, שכליו סדורים, עם זמיר, השופך אל הגן, אל הבית והנחל הרחוק, את סלסוליו, ואת הנחל הרחוק עם מדרוניו, עם פחדיו, ורשרוש ענפים… אהה, אלוהים, איזו שורה ארוכה של זכרונות נוהרת אז אלי! הכסאות בחדרים היו עשויים עץ כבד-משקל, שבהם הצטין בדרך כלל העבר, הם היו כולם בעלי משענות גבוהים וחרוטים, וצביונם הצביון הטבעי, בלי כל לַכה וצבע; הם לא צֻפו אפילו בצפית-אריג והיו דומים במקצת לאותם כסאות, שעליהם יושבים עד היום הבישופים. שולחנות קטנים משולשים עמדו בפנות, ומרובעים ליד הספה והאספקלריה במסגרות-זהב דקות, ועָלים חרוטים בהן, שהזבובים כסו אותם נקודות שחורות, מרבד שטוח סמוך לספה ועליו צפרים הדומים לפרחים ופרחים הדומים לצפרים. – הנה כל התפאורת כמעט של הבית שאין לו שום תביעות, שבו גרו ישישַׁי. חדר-האֲמָהות היה גדוש נערות צעירות ולא-צעירות בחצאיות עשויות רצועות-רצועות, שפולכריה איבנובנה היתה מוסרת להן לפעמים לתפור תפירה של מה-בכך, והטילה עליהן לצחצח דומדמניות, ואלו הן היו סרות ברוב המקרים אל המטבח ומנמנמות. פולכריה איבנובנה ראתה נחיצות להשהותן תמיד בבית והשגיחה בחומרה רבה על מוסריותן. ואולם, למרבה התמיהה, לא היו עוברים ירחים רבים, ואצל נערה מן הנערות היתה גזרתה מתעגלת למעלה מן הרגיל, והדבר נראה מופלא ביותר, כי על כן איש מן הגברים הרוָּקים לא נראה בבואו לבית, מלבד אולי הנער המשרת, שהיה מהלך במעיל קצר וברגלים יחפות, ואם לא מצאת אותו אוכל משהו, או אז היה ישן. פולכריה איבנובנה היתה נוזפת כרגיל בפושעת ומענישה אותה חמוּרות, על מנת שלא יִשָּׁנֶה עוד המעשה להבא. על זגוגיות החלונות

גוגול עמ 16.png
גוגול עמ 17 א.png

זמזם המון רב של זבובים, ועל כולם עלה קול הבַּס של דבורת-הבר המלוּוה לפעמים צריחות נוקבות של הצרעות; אך משהדליקו את הנרות היתה כל העדה הזאת יוצאת ללינה וכסתה ככַסּוֹת חַשרת ענן את כל התקרה.

גוגול עמ 17 ב.png

אפנסי איבנוביץ' עסק רק מעט מאד במשקו, אם כי היה נוסע לפעמים אל הקוצרים ומתבונן בכונה רבה אל עבודתם; כל משא ההנהלה היה טעון על שכם פולכריה איבנובנה. הנהלת המשק אצל פולכריה איבנובנה הצטרפה מנעילות ופתיחות לאין מספר של המזוֶה, בכבישָׁה, יבוש, רקיחה של כמות מכֻבֶּדת מאד

גוגול עמ 18.png

של פירות וצמחים. ביתה היה דומה בכל למעבדה חימית. לרגלי עץ התפוח דלקה תמיד האש; ואף פעם כמעט לא הוסרו מן החצֻבָּה דוּד הברזל או קלחת הנחשת, עם מִקְפָּא, רִבָּה, עוגת-צמוקים, עשויה דבש, סוכר, ואיני זוכר עוד איזה תבלין. לרגלי עץ אחר היה הָרַכָּב מזקק תדיר בכלי נחושת יין-שרף עשוי בתוך עלי-אפרסקים, בפרחי עוּזָרד, בעַרְבָּז, בגַלְעיני דֻבדבנים, ובסופו של תהליך זה לא היה מסֻגל לגמרי לגלגל בלשונו, ופטפט דברי הבאי כאלה, שפולכריה איבנובנה לא הבינה מאומה מהם, והיה מסתלק למטבח לישון. את כל החֶלאה הזאת היו מבשלים, כובשים, מיבשים בשפע כזה, שהיו עשויים להביא מבול על כל החצר, כי על כן פולכריה איבנובנה אהבה להכין מלבד הכמות המשוערת לשמוש הבית – גם לשמירה, אלמלא נאכלה המחצית מזה על-ידי משרתות החצר, שהיו נמלטות אל המזוה וזוללות שם עד כדי כך, שהיו נאנקות כל היום וקובלות על קיבתן. בעסקי החקלאות ושאר סעיפי המשק שמחוץ לחצר היתה לפולכריה איבנובנה רק אפשרות

גוגול עמ 19 א.png

מועטת לעסוק. המשגיח עשה יד אחת עם מנהל המשק, ושניהם שלחו ידם בגנבה ללא רחמים. הם קבעו לעצמם מנהג להכנס ליערות בעליהם ולעשות בהם כעשות בתוך שלהם, שם היו מיצרים מזחלות רבות ומוכרים אותן ביריד הקרוב ביותר; מלבד זאת, היו מוכרים את כל האלונים העבֻתים לגדיעה בשביל הטחנות לקוזקים השכנים. פעם אחת בלבד בקשה פולכריה איבנובנה לבקר ביערותיה. לשם כך רתמו סוסים לכרכרה, עם סינרי-עור גדולים, שעה שהרכב היה מטלטל את המושכות שבידיו, והסוסים ששרתו במיליציה, נעתקו ממקומותיהם, היה מתמלא האויר צלילים מוזרים, ובאופן כזה עלה מהם קול אַבּוּב וטַנְבּוּר ותוף; כל מסמר קטן וכל חשוק-ברזל צלצלו עד כדי כך, שאפילו אצל הטחנה נשמע היה כי האדונית יצאה את

גוגול עמ 19 ב.png

חצרה, אף על פי שהיא מרוחקת מכאן מרחק לא פחות משתי פרסאות. מן הנמנע היה שפולכריה איבנובנה לא תבחין בחורבן הנורא אשר ביער ובאבדן אותם אלונים שעוד בילדותה ידעה כי הם בני מאות בשנים. “מדוע זה, ניצ’יפוֹר”, אמרה בפנותה למשגיח שלה, שהיה באותו מקום: “נעשו האלונים דלילים כל-כך? ראה והבט שגם שערות-ראשך לא יִדָלְלוּ כמותם”.

גוגול עמ 20.png

“מדוע זה הם דלילים?” ענה כרגיל המשגיח: “הלכו לאבוד! באמת הלכו לאבוד לחלוטין: הרעם הכה בהם, והתולעים כרסמו אותם – אבדו, אדונית, אבדו”.

תשובה זאת הניחה לגמרי את דעתה של פולכריה איבנובנה, ובשובה הביתה הוציאה פקודה להכפיל את השומרים בגן ליד הדבדבנים הספרדיים והאגסים החרפיים הגדולים. בני משק מכֻבדים אלה, המשגיח והמנהל, סברו כי מיותר הוא להוביל את כל הקמה לתוך האמברים של אדוניהם; וכי לאדונים תספיק

גוגול עמ 21.png

גם מחצית היבול; ולבסוף גם את המחצית הזאת הביאו כשהיא מעֻבֶּשת ולַחָה, ואשר נפסלה על-ידי הקונים ביריד. ואולם, כמה שלא גנבו המשגיח והמנהל, כמה שלא זללו עד אימה כל עובדי החצר, החל מסוֹכֶנת-הבית וכלה בחזירים, שהביאו כליון על כמות עצומה של שזיפים ותפוחים, ופעמים תכופות דחקו בעצם זרבוּביתם את האילן כדי לנער ממנו מָטר מלא של פירות, כמה שלא השמידו האנקורים והעורבים, כמה שלא הרימו כל המשרתים תשורות לקרוביהם בכפרים אחרים ואף סחבו מן המחסנים אריגים ישנים וכלי רתמה, והכל היה פונה למעין הנצחי העולמי, זאת אומרת לבית-המרזח, כמה שלא שלחו ידם האורחים, הרַכבים הפלֶגְמַטִּיים והמלצרים, – הרי האדמה הברוכה העניקה הכל בשפע כזה, ולאפנסי איבנוביץ' ולפולכריה איבנונבנה היה צורך במועט כזה, עד שכל השדידה הנוראה הזאת כמוה כאפס בהקף משקם.

שני הישישים, לפי מנהגם המקובל אצל בעלי-אחוזה נוסח ישן, חבבו את המאכל. משעלה השחר (תמיד היו משכימים קום) והדלתות היו פותחות בתזמרתם רבת-הקולות, היו מתישבים כבר לשולחן ושותים קפה. אפנסי איבנוביץ' היה יוצא אל הפלוּש ובנפנפו במטפחת, היה קורא: “קיש, קיש! צאו, אוזים, מן המעקה!” בחצר היה פוגש כרגיל במשגיח. לפי המורגל היה פותח עמו שיחה, שואל למהלך העבודות בפרטוּת מרֻבָּה, והיה משמיע באזניו הערות והוראות, שהיו עשויות להפליא כל אדם בבקיאותו בהלכות המשק, ושום טירון לא היה מעיז אפילו להעלות על הדעת, כי אפשר לגנוב אצל חקלאי בעל עין פקוחה כזאת. ואולם המשגיח היה בחינת צפור מנוסה ביריות-צידים: הוא ידע היאך צריך לענות, ובעיקר היאך צריך לנהל את המשק.

גוגול עמ 22.png

לאחר כל אלה היה אפנסי איבנוביץ' חוזר אל חדרי-המרגוע ואומר, בגשתו אל פולכריה איבנובנה: “ומה, פולכריה איבנובנה, שמא הגיעה השעה לסעוד במשהו את לבנו?”

“אבל מה מאכל קל נאכל עכשיו, אפנסי איבנוביץ'? האם לחמניות בשומן, או לביבות בפֶרג, או שמא פטריות מלוחות?”

“אין הבדל, אם פטריות ואם לביבות” – היה עונה אפנסי איבנוביץ', ועל השולחן היתה מופיעה מפה פרושה ועליה לביבות וגם פטריות.

גוגול עמ 23.png

שעה אחת קודם ארוחת הצהרים היה אפנסי איבנוביץ' שוב סועד את לבו, ולוגם היה לגימת יין-שרף בגביע-כסף עתיק, מקנח בפטריות, דגים מיובשים שונים ושאר-ירקות. לארוחת-הצהרים נועדו בשתים-עשרה. מלבד הצלחות ופנכות-התבלינים, היו עומדים על השולחן סירים רבים עם מכסות צמודים היטב, למען לא יפוג הטעם מאיזה מעשה-תאוה של מאכל עָרֵב מן המטבח נוסח ישן. בשעת הארוחה התנהלה כרגיל שיחה עם ענינים הקרובים ביותר לסעודה.

“לי נראה, כאילו דיסה זו”, היה סח כרגיל אפנסי איבנוביץ', “חרוכה במקצת; לה אינו נראה כך, פולכריה איבנובנה?”

“לא, אפנסי איבנוביץ'; יוסיף נא קצת יותר חמאה, או אז לא תראה עוד חרוכה, או שמא יקח ממיץ זה העשוי בפטריות וימסוך עליה”.

“יתכן”, היה אומר אפנסי איבנוביץ' בהגישו את צלחתו: “ננסה מה יהיה הטעם”.

לאחר הארוחה היה הולך אפנסי איבנוביץ' לנוח שעה אחת, או אז היתה פולכריה איבנובנה מביאה אבטיח חתוך ואומרת: “הנה ינסה נא, אפנסי איבנוביץ', מה טוב האבטיח הזה”.

“אל נא תסמוך, פולכריה איבנובנה, על זה שהוא אדום בבשרו”, היה אומר אפנסי איבנוביץ', בקחתו פִסָּה הראויה להתכבד: “יש שגם אבטיח אדום אינו משובח בטעמו”.

גוגול עמ 24.png

ואולם האבטיח היה נעלם תיכף ומיד. אחרי זה היה אפנסי איבנוביץ' אוכל עוד כמה אגסים ויוצא לטיל בגן עם פולכריה איבנובנה. בשובם הביתה היתה פולכריה איבנובנה יוצאת לעסקה, ואלו הוא היה מתישב מתחת לסכך הפונה לחצר, ומביט היאך היה המזוֶה מסתיר את תכָניו ומגלה אותם שוב, והמשרתות, הדוחקות אשה את חברתה, היו מכניסות וגם מוציאות ערמה של כל מיני דברים-בטלים בתוך תיבות-עץ, כברות, סלים ושאר טנאי-פירות. לאחר שהמתין קצת היה שולח לקרוא לפולכריה איבנובנה, או שהיה הולך אליה ואומר: “מה יש לטעום בשבילי, פולכריה איבנובנה?”

גוגל עמ 25.png

“מה יש לטעום?” היתה אומרת פולכריה איבנובנה: “שמא אֹמר, שיגישו לו כיסונים ממולאים תות, שצויתי בכונה לשמור בשבילו?”

“גם זה לטובה,” – היה עונה אפנסי איבנוביץ'.

“ואולי יאכל קצת מקפא חמוץ?”

“אף זה טוב”, היה אומר אפנסי איבנוביץ'. ולאחר מכן היה הכל מוגש תיכף והיה, כרגיל, נאכל.

קודם לארוחת-הערב היה אפנסי איבנוביץ' שוב טועם משהו. בשעה שמונה וחצי היו מתישבים לארוחת-הערב. לאחר הארוחה היו הולכים מיד לישון, ושלוה כוללת היתה משתררת בפנה פעילה זאת ויחד עם כך גם שקטה. בחדר שבו היו לנים אפנסי איבנוביץ' ופולכריה איבנובנה, היה חום כזה, כי ספק אם מי שהוא זולתם היה מסוגל להשאר בו כמה שעות. ואולם אפנסי איבנוביץ' היה נוסף לכך שוכב, כדי שיֵחם לו יותר, על מצע התנור, אף-על-פי שהחום הגבוה היה מאלץ אותו לקום פעמים אחדות במשך הלילה ולהתהלך לאורך החדר. לפעמים היה אפנסי איבנוביץ' גונח גניחות בהתהלכו בחדר.

גוגול עמ 26.png

או אז היתה פולכריה איבנובנה שואלת: “מה הוא גונח, אפנסי איבנוביץ'?”

“אלוהים היודע, פולכריה איבנובנה, דומה הדבר כאלו בטני כואבת עלי”, היה אומר אפנסי איבנוביץ'.

“שמא יאכל משהו, אפנסי איבנוביץ'?”

“ספק בידי, אם טוב הוא הדבר, פולכריה איבנובנה! אדרבא, מה יש לאכול?”

“קצת חלב חמוץ, או מיץ דליל באגסים יבשים”.

“אכן, רק כדי לטעום משהו,” אמר אפנסי איבנוביץ'. המשרתת המיושנת נגשה לחטט במזנונים; ולאחר מכן היה אומר כרגיל: “עכשיו כאלו הוקל לי”.

פעמים, אם הימים היו בהירים והחדרים היו מוסקים עד למדת חום מספיקה, היה אפנסי איבנוביץ' אוהב בשעת עליצות להתבדח על חשבון פולכריה איבנובנה ולשוחח על משהו צדדי:

“ומה, פולכריה איבנובנה, אלו הוצת ביתנו לאן היינו בורחים?”

“ישמרנו האלוהים מכגון זה!” היתה אומרת פולכריה איבנובנה ומצטלבת.

“לא כי, הבה נשער, שביתנו נשרף, לאן היינו עוברים אז לגור?”

“אלוהים יודע, מה הוא סח, אפנסי איבנוביץ'! היאך יתכן שהבית ישרף; אלוהים לא יביאנו לידי כך”.

“נו, אבל אלו נשרף?”

“נו, או אז היינו עוברים לגור במטבח. הוא היה נוטל לעצמו את החדר שבו דרה סוכנת-הבית”.

“ואלו נשרף המטבח?”

“הנה ישמרנו האל מפני עונש כזה, שישרף פתאם גם הבית וגם המטבח! או אז היינו עוברים אל המזוה, עד שהיינו מקימים בית חדש”.

“ואלו נשרף גם המזוה?”

“אלוהים יודע, מה הוא סח! גם להקשיב לו איני רוצה! חטא הוא לדבר כך, ואלוהים מעניש על דבורים כאלה”.

ואולם אפנסי איבנוביץ', שבע רצון על שהתלוצץ על חשבונה של פולכריה איבנובנה, ישב בכסא וחיֵּך.

אכן, מענינים ביותר נראו לי הישישים בעת שבקרו אורחים אצלם. או אז היה הכל בביתם מקבל מראה אחר. אנשים טובים אלה, אפשר לומר, חיו בְּגִין אורחים. כל מה שהיה מן המשובח ביותר היה מוגש לפני האורחים. בלי הפסק השתדלו לכבד אתכם בכל מה שהפיק משקם. אבל הדבר הנעים ביותר בעיני היה זה, כי בכל ההשתדלות לא הורגשה שום מתקתקות. זו הארת-הפנים וזו הנכונוּת היו מובעות בפניהם בענותנות כזאת, כל-כך הלמו אותם, עד כי שלא מרצון נעתרת לבקשותיהם. כל אלה באו ממקור נפשותיהם הטובות והטהורות, מן הפשטות הבהירה, ללא כל התחכמות. הארת-פנים זו אינה דומה לזו של פקיד רשמי המכבד אתכם לאחר שההצלחה האירה לו פנים בסיועכם, והוא מכנה אתכם בשם גומל-חסד והוא זוחל לרגליכם. מעולם לא יצא אורח מעל פניהם בו ביום: הוא חיב היה בכל אופן ללון אצלם.

“איך אפשר בשעה מאוחרת כזאת לצאת לדרך רחוקה כזאת!” היתה טוענת תמיד פולכריה איבנובנה (האורח היה גר כרגיל במרחק שלש או ארבע פרסאות מהם).

“ודאי”, היה מוסיף אפנסי איבנוביץ': “שונים הם המקרים: יתנפלו הגזלנים או בני-אדם מרושעים אחרים”.

“ישמור האלוהים מפני גזלנים!” היתה אומרת פולכריה איבנובנה. “ולשם מה יש לספר כגון זה לעת לילה. גזלנים או לא גזלנים, ואולם השעה אפלה, אין היא כשרה לנסיעה. ונוסף לכך, הרַכב שלך, אני יודעת את הרכב שלך, הוא כל כך מסכן וזעיר, כל סוסה עשויה לפגוע בו; ומחוץ לזה, הן הוא, ודאי, התבסם כבר וישן אי-שם”.

גוגול עמ 29.png

והאורח צריך היה באין-ברירה להשתהות: אכן, הערב בחדר הנמוך והחם, השיחה מסבירת-הפנים, המחממת ומרדימה, האד העולה מן המאכלים המוגשים לשולחן, המזינים תמיד וערוכים באמנות מרובה, היו בחינת פרס.

אני רואה לנגד עיני, כמו היום, איך אפנסי איבנוביץ' יושב רכון בכסאו וחיוכו התמידי עמו ושומע בהקשבה ואף בהנאה לאורחו. פעמים תכופות נסבה השיחה גם על מדיניות. האורח, שגם הוא היה נוסע מכפרו לעתים רחוקות, היה תכופות מעמיד פנים חשובות, מעלה הבעה מסתורית, מסיק את נחושיו, ומספר כי הצרפתי בא לידי הסכם חשאי עם האנגלי לשלוח שוב ברוסיה את בונפרט, או שהיה פשוט מספר על המלחמה העתידה לבוא ואז היה אפנסי איבנוביץ' אומר תכופות, וכאלו אינו מביט בפולכריה איבנובנה:

“אני עצמי סובר לצאת למלחמה; וכי מפני מה אין אני יכול לצאת למלחמה?”

“הנה זה כבר הֵחֵל!” שסעה פולכריה איבנובנה. “אל נא תאמין לו”, היתה אומרת, בפנותה אל האורח. “איכה זה יצא זקן למלחמה! החיל הראשון ימיתהו נפש! חי נפשי ימיתהו! הנה יקלע בו וירצחהו”.

“ומה בכך”, היה אומר אפנסי איבנוביץ': “וגם אני אמית אותו”.

“הנה שמע נא, מה הוא סח!” היתה מוסיפה פולכריה איבנובנה ואומרת: "היאך יצא למלחמה! חִצָּיו כבר החלידו מזמן והם נטושים במחסן. אלו ראית אותם: יש ביניהם כאלה,

גוגול עמ 30.png

אשר בטרם יירה עמהם, הם יתפוצצו מאבק-השרפה. את ידיו יחבוט ובפניו יטיל מום ולעולם ישאר אומלל!"

“ומה בכך”, היה אומר אפנסי איבנוביץ': “אקנה לי תחמושת חדשה. אקח עמי חרב או חנית של קוזקים”.

“כל אלה הזיות. הנה כך תוקפת אותו פתאם מחשבה והוא מתחיל מלַהֵג”, מוסיפה פולכריה איבנובנה כנפגעת. “אני הן יודעת כי הוא מתלוצץ, ואף על פי כן לא נעים לשמוע. הנה על כגון אלה ידבר תמיד, ולפעמים את שומעת, שומעת, ומורא תוקף אותך”.

אך אפנסי איבנוביץ' שבע-רצון מזה שהבהיל קצת את פולכריה איבנובנה. והוא צוחק בשבתו רכון על כסאו.

פולכריה איבנובנה היתה מענינת אותי ביותר, שעה שהוליכה את האורח והביאתו אל המטעמים. “הנה זה”, היתה אומרת, בחלצה פקק מצלוחית:

1גוגול עמ 31 1.png

"יין-שרף, שהשרוהו באלף-עלים וּמַרוָה. אם מי שהוא חש בעצם-הכתפים או במתנים, הרי הוא מועיל מאד. והנה זה שרוי באֲחִילֵאָה: אם האזנים מצלצלות ועל הפנים מתהוות חספניות הרי זה מועיל. והנה זה שזוקק על גלעיני אפרסקים, טעם נא כוסית, איזה ריח נפלא. אם יקרה ומי שהוא קם ממטתו ונחבט בזוית הארון או השולחן, ועל מצחו מתהוה חבּורה, או אז די לשתות כוסית אחת לפני ארוחת

גוגל עמ 32.png

הצהרים – והכל נטל כאלו במו-ידים, וכמו לא היה מעולם". לאחר-כך נמשך פרוט כזה גם לגבי שאר הצלוחיות, שכל אחת מהן נודעה לה תכונה של איזו תרופה. לאחר שהעמיסה על האורח את כל בית-המרקחת הזה, היתה מוליכה אותו אל מנין מכֻבד של צלחות. “הנה אלה פטריות עשויות בזַעְתֵּר-הגנים, ואלה בצפורן-הבשמים ואגוזי-וולש; לכבוש אותן למדתני אשה טורקיה אחת, בעת שהטורקים עוד היו שבויים אצלנו. היתה זו אשה טורקיה נחמדה כזאת ולא הורגש בה כלל שדתה דת הטורקים. הליכותיה כמעט כהליכות שאצלנו; ורק שלא אכלה בשר-חזיר: היא אמרה שדבר זה אסור אצלם באיזה אופן שהוא לפי החוק. והנה אלה פטריות עשויות בעלי ענב-השועל ואגוזי-מוסקט! והנה צִפָּרְנים גדולים: אני כבשתי אותם בפעם הראשונה; איני יודעת מה טעמם; הסוד נודע לי מפי הכומר איבַן. בחביונֶת קטנה יש להציע קודם עלי אֵלָה ולאחר-כך לזרות פלפל ומלח-נתר, ולשים עוד את הפרחים שעל הנצִית, הרי שאת הפריחה הזאת יש לקחת ולהציעה כשזנבותיה אל על. והנה אלה לביבות! אלה לביבות ממולאות גבינה! ואלה ממולאות גבינת-כבשים! וההן, הן אלה שאפנסי איבנוביץ' מחבב מאד, הן ממולאות כרוב ודַיסת כֻּסֶּמת”.

“כן”, היה מוסיף אפנסי איבנוביץ': “אני מחבב אותן מאד; הן כל כך רכות ומשהו חמצמצות”.

בדרך כלל היתה פולכריה איבנובנה במצב-רוח מרומם שעה שהיו אצלה אורחים. ישישה נחמדה! כולה היתה מסורה לאורחים. אהבתי להיות בביתם, ואף על פי שהייתי ממלא כרסי למעלה מן המדה, ואם כי דבר זה היה מזיק לי, בכל זאת שמחתי תמיד לנסוע אליהם. אגב, סבור הנני, שאוירא דרוסיה הקטנה יש בו סגולה מיוחדת המסַיעת לעכול המאכלים, כי על כן אלו רצה מישהו כאן לאכול בצורה כזאת, כי עתה היה מוצא עצמו, בלי ספק, שוכב במקום מטתו, בארון-המתים.

ישישים נחמדים! ואולם ספורי מתקרב למאורע עצוב מאד, ששּׁנה לחלוטין את החיים בפנה שלוה זאת. ומאורע זה יֵראה כמפליא ביותר, כי על כן התרגש ובא בכח מקרה חסר-חשיבות. אכן, לפי צרוף נסבות מוזר, הולידו תמיד

גוגול עמ 33.png

גורמים קטני-ערך מאורעות כבירים, ולהפך מפעלים כבירים נסתיְמו בתוצאות חסרות-ערך. יש כובש-ארצות המאסף את כל כחות מדינתו, נלחם משך שנים אחדות, למצביאיו יוצאים מוניטין, ולבסוף מסתים כל זה בכבוש כברת ארץ, שאין בה מקום פנוי לזריעת תפוחי-אדמה; ופעמים, להפך, שני מוכרי-נקניקים בשתי ערים מתקוטטים ביניהם בגלל איזו אוילות, והמריבה מקיפה, לבסוף, ערים, לאחר-כך כפרים, ולאחר-כך גם מדינה שלמה. ואולם נעזוב את הרהורינו אלה: הם אינם הולמים את הנדון. ונוסף לזה אין נפשי עם הרהורים שהם הרהורים בלבד.

לפולכריה איבנובנה היתה חתולה אפרפרה, אשר רבצה כמעט תמיד צנופה כפקעת לרגליה. פולכריה איבנובנה היתה מלטפת אותה לפעמים ומדגדגת בצוארה, והחתולה המפונקת היתה זוקפת אותו יותר ויותר. אין לומר שפולכריה איבנובנה חבבה אותה למעלה מן המדה, אלא פשוט נתקשרה אליה, מתוך שהתרגלה לראותה תמיד. אפנסי איבנוביץ' היה אף-על-פי-כן מתלוצץ תכופות בנוגע להתקשרות הזאת.

גוגול עמ 34.png

“אינני יודע, פולכריה איבנובנה, מה הוא הדבר שהיא מוצאה בחתולה. לשם מה היא לה? אלו היה לה כלב, או אז היה שונה הענין: עם כלב יוצאים לציד, ואלו חתולה לשם מה נחוצה?”

“ישתוק נא, אפנסי איבנוביץ'”, היתה אומרת פולכריה איבנובנה: “הוא מחבב רק את הדבור ולא יותר. הכלב חיה לא נקיה, הכלב מזֹהם, הכלב פוגע בכל, ואלו החתולה יצור שקט, שאינו גורם רעה לעולם”.

אכן, לאפנסי איבנוביץ' היה זה הינו הך, אם אלה כלבים, או חתולים; הוא דבר כך רק כדי להתבדח קצת על חשבונה של פולכריה איבנובנה.

מאחורי הגן היה אצלם יער גדול, שהמשגיח רב-היזמה חס עליו, שמא משום שקול דפיקות הגרזן היה מגיע משם לאזניה של פולכריה איבנובנה. הוא היה אפל, מוזנח, גזעי-העץ הישנים נתכסו בעלי האגוזות שנתרחבו והיו דומים לכפות השעירות של היונים. ביער הזה היו שרויים חתולי-בר. את חתולי-הבר שוכני היערות אין לערבב עם החתולים הזריזים והרצים על פני גגות הבתים. בהמצאם בערים, למרות אפים הפרוע, הריהם מתורבתים יותר משוכני היערות. להפך, הללו שיָכים ברוב המקרים לגזע קודר ופראי; הם מתהלכים תמיד רזים, צנומים, מיללים בקול גס שלא חל בו כל שכלול. הם מתפרצים בדרך של מחתרת ובאים אל האמברים ומסלקים שומן, מופיעים אפילו במטבח, קופצים וחודרים דרך חלון פתוח, שעה שהם מבחינים בהעדרו של הטבח, שיצא לצרכיו בתוך העשב המגודל פרע. בדרך כלל אין הם יודעים רגשות אצילים; הם חיים על הטריפה וחונקים אנקורים בתוך קניהם. חתולים אלה היו מריחים מבעד לחור האמבר לחתולתה הצנועה של פולכריה איבנובנה ולבסוף פתו אותה, כדרך שפלוגת חילים מפתה בת-אכרים כסילה. פולכריה איבנובנה השגיחה באובדן החתולה, שלחה לחפש אחריה, אך לבסוף שכחה עליה לחלוטין. יום אחד, שעה שבדקה את גן-הירקות וחזרה עם מלפפונים ירוקים שקטפה

גוגל עמ 36.png

בעצם ידה בשביל אפנסי איבנוביץ', הופתעה שמיעתה מיללה עלובה ביותר. ועל פי החוש פנתה ואמרה: קיס, קיס! ופתאם קפצה ויצאה מן העשב חתולתה האפרפרה, – רזה, צנומה, ונראה היה כי זה כמה ימים לא בא אוכל אל פיה. פולכריה איבנובנה המשיכה לקרוא לה, אבל החתולה עמדה בפניה, יללה ולא העיזה לגשת מקרוב; נראה כי התפרעה מאד מאז הימים. פולכריה איבנובנה התקדמה והלכה, המשיכה לקרוא לחתולה, שנגררה בחרדה אחריה עד סמוך לגדר. לבסוף, בהבחינה במקומות קודמים ומוכרים לה, נכנסה לחדר. פולכריה איבנובנה צותה תיכף ומיד להגיש לה חלב ובשר, ובשבתה ממולה, התענגה על תיאבונה של בת חסותה, בבלעה נתח אחרי נתח ובגמעה את החלב. הברחנית האפרפרה התעגלה והלכה ממש לעיניה ולא אכלה עוד מתוך הרעבון. היא הושיטה יד ללטפה, אך כפוית-הטובה, נתרגלה, כנראה, יותר מדי אל חתולי-הבר, או שסגלה לעצמה את כללי הטורפים, שלפיהם טוב העוני באהבה יותר מן ההיכלות, והחתולים היו עירומים כאותם תחמסים; היאך שלא יהי הדבר, היא קפצה דרך החלון וברחה, ואיש מאנשי החצר לא יכול היה להשיגה עוד.

נתפשה הישישה למחשבה: “זה מלאך המות שלי שבא לקחתני!” אמרה לנפשה, ומאומה לא היה מסוגל עוד לפזר את מחשבתה זאת. כל היום היתה נוּגה, לשוא התלוצץ אפנסי איבנוביץ' ובקש לדעת, מפני מה התעצבה כך פתאום אל לבה. פולכריה איבנובנה מנעה מענה מפיה, או שענתה באופן כזה שהמענה לא הניח את דעתו של אפנסי איבנוביץ'. למחרת היום רזתה במדה בולטת לעין.

גוגל בולטת לעין.png

“מה זה אִתהּ, פולכריה איבנובנה? האם לא חולה היא?”

“לא, אינני חולה, אפנסי איבנוביץ'! רצוני להודיע לו מאורע מיוחד: אני יודעת כי מות אמות הקיץ; מלאך המות כבר בא לקחת אותי!”

שפתותיו של אפנסי איבנוביץ' נתעוְתו באיזה אופן חולני. הוא חפץ היה אף-על-פי-כן לדכא בנפשו את ההרגשה הנוּגה ובחַיכו אמר: “אלהים היודע, מה היא סחה פולכריה איבנובנה! היא שתתה בודאי במקום שלק-עשבים, שהיא שותה כרגיל, יין-אפרסקים”.

“לא, אפנסי איבנוביץ', לא שתיתי יין-אפרסקים”, אמרה פולכריה איבנובנה.

ואפנסי איבנוביץ' נצטער, שהתלוצץ כך על חשבונה של פולכריה איבנובנה, והוא התבונן בה, ודמעה נתלתה בריס שלו.

“אני מבקשת אותו, אפנסי איבנוביץ', שימלא את רצוני”, אמרה פולכריה איבנובנה. “במותי יקברני נא ליד גדר הכנסיה. ילביש עלי את הבגד האפרפר, זה אשר עם הפרחים הלא-גדולים על רקע חום. את שמלת האטלס, אשר עם הרצועות בצבע הגרגרים, אל ילביש עלי: המתה אינה צריכה עוד שמלה. לשם מה היא לה? ולו היא תביא תועלת: ממנה יתפור לו חלוק לקבלת-פנים למקרה הצורך, אם יבואו אורחים, כדי שתהיה אפשרות בידיו להֵראות באורַח נאה ולהקביל את פניהם”.

“אלהים היודע, מה היא סחה, פולכריה איבנובנה!” אמר אפנסי איבנוביץ': “אי-פעם יבוא עוד המות, ואלו היא כבר מבהילה עכשיו במלים כאלה”.

גוגול עמ 37.png

“לא, אפנסי איבנוביץ', אני יודעת כבר את יום מותי. ואולם אל נא יתיסר בגללי: אני זקנה כבר, וחייתי דיי, וגם הוא זקן כבר, בקרוב נתראה בעולם הבא”.

גוגול עמ 40.png

אלא שאפנסי איבנוביץ' מרר בבכי, כמו ילד.

“חטא הוא לבכות, אפנסי איבנוביץ'! אל יחטא ואל יכעיס, חלילה, את האלוהים בעצבותו. אני איני מצטערת על שאני מתה, רק על דבר אחד אני מצטערת (אנחה כבדה שסעה לרגע את דבורה): אני מצטערת על זאת, שאיני יודעת, על מי שומה עלי לעזוב אותו, מי הוא שישגיח עליו, לאחר מותי. הוא כמו תינוק קטן: צריך שיאהב אותו מי, שיבוא לכלכל אותו”. אותה שעה נצטירה בפניה רחמנות עמוקה כל-כך, רחמי-לב מדכאים כאלה, עד שאיני יודע אם היה מישהו מסוגל להביט אז בפניה בשויון-נפש.

“הביטי אלי, יֶבדוֹכָה”, אמרה היא בפנותה אל סוכנת-הבית, שבכונה תחלה זִמנָה אותה לבוא הנה: “במותי, השגח תשגיחי על האדון, שתנְצרי אותו כבבת עינך, כתינוקת שלך. ראה תראי שבמטבח יבשלו את שהוא מחבב. שתכיני בשבילו תמיד לבנים ובגדים נקיים; שתקשטי אותו יפה אם יקרה ויבואו אורחים לבית, כי אם לא כן אפשר והוא יצא לעיניהם בבגדו הישן, משום שגם עכשיו שוכח הוא תכופות, אימתי יום חג ואימתי יום חול. אל תסיחי עינך הימנו, יבדוכה, אני אתפלל לשלומך בעולם-הבא ואלוהים יגמול לך כחסדך. אל נא תשכחי, אפוא, יבדוכה, אַת זקנה כבר, ולא תרבי עוד לחיות, אל תוסיפי חטא לנפשך, ואולם אם לא תשגיחי עליו, לא יבואֵךְ אושר בעולם. אני עצמי אתפלל לאלוהים, שלא יהיה סופך סוף טוב. אַת עצמך לא תהיי מאושרת, וילדיך לא יהיו מאושרים, וכל צאצאיך לא יזכו לברכת האלוהים בכל מעשיהם”.

ישישה מסכנה! אותה שעה לא הרהרה ברגע הגדול, הצפוי לה, לא חשבה על נשמתה, ולא על חייה בעולם הבא; היא הגתה רק בבן-לויתה המסכן, שאתו בלתה את חייה ואשר עמדה לשבקו מיֻתָּם ונטול-חסות. בחריצות בלתי-רגילה נתנה הוראות באופן כזה, שאפנסי איבנוביץ' לא ירגיש אחריה בהעדרה. בטחונה

בקִצָּהּ הקרוב היה כל-כך איתן, ומצב נפשה היה כל-כך מכוון אל כך, עד כי לאחר כמה ימים נפלה למשכב ולא יכלה עוד לקחת כל אוכל אל פיה. אפנסי איבנוביץ' הפך כולו שימת-לב ולא סר מעל ערש הדוי שלה. “שמא תאכל משהו, פולכריה איבנובנה?” היה אומר בהביטו בחרדה לתוך עיניה. אבל פולכריה איבנובנה לא אמרה דבר. לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה, כאלו היה ברצונה לומר משהו, הנידה את שפתיה ונשמתה פרחה.

אפנסי איבנוביץ' היה נדהם לגמרי. דבר זה נראה לו כל-כך פראי, עד כי לא בכה אפילו. בעינים דלוחות הביט בה, וכאלו לא הבין לערכה של הגופה.

את המנוֹחה העלו על השולחן, הלבישוה אותה שמלה עצמה שהיא קבעה, שלבו את ידיה על לבה, תקעו לתוך כפה נר שעוה – והוא הביט בכל אלה חסר-רגש. המון עם רב מכל המעמדות מלא את החצר, אורחים רבים באו אל ההלויה, השולחנות הארוכים הועמדו בחצר, דיסת-אורז בצמוקים, מִשְׁרוֹת, לביבות היו כאן ערמות ערמות, האורחים דברו, בכו, הביטו בפני המנוחה, שוחחו בסגולותיה, הסתכלו בה; אבל הוא עצמו ראה את כל זה כמוזר. את המנוחה נשאו מכאן לבסוף, ההמון הלך בעקבותיה, ואף הוא הלך אחריה; הכמרים היו מקושטים במלוא

גוגול עמ 41.png
גוגול עמ 42.png

מַדי-הפולחן, השמש האירה, תינוקות בכו בזרועות אמותיהם, העפרונים השמיעו זמרתם, ילדים בכותנותיהם לעורם רצו והתעלסו בדרך. לבסוף, העמידו את הארון מעל פני בור, צוו עליו לגשת ולנשוק בפעם האחרונה למנוחה; הוא נגש, נשק. בעיניו נראו דמעות, אולם אלו היו דמעות חסרות-רגש. את הארון הורידו, הכומר לקח את המעדר והטיל ראשון קומץ עפר, בקול עבה ומתמשך שרו שַׁמָּש-הכנסיה ושני משוררים שיר אזכרה מתחת לכפת שמים טהורים וללא-עננה, הפועלים אחזו במעדרים, והעפר כבר כסה את הבור והישיר אותו, אותה שעה הוא פרץ קדימה; כל האנשים נסוגו, פנו לו דרך, רצו לדעת את כונתו. הוא הרים את עיניו, הביט בעגמומית ואמר: “הנה כי כן כבר קברתם אותה! מדוע?!” הוא הפסיק ולא סיֵּם את דברו.

אך בשובו הביתה, בראותו כי חדרו ריק, וכי אפילו הכסא שעליו ישבה פולכריה איבנובנה, הוצא – הוא פרץ בבכי, מרר בבכי, בכה ללא תנחומים, ודמעות, כמו נחל, נגרו מעיניו הקהות.

חמש שנים עברו מאז אותו זמן. מה צרה לא ישא ויגרוף הזמן? מה תאוה תעמוד בשלמותה בקרָב לא שוה אתו? ידעתי איש אחד בעצם פריחת כוחותיו הצעירים, והוא מחונן אצילות אמת וסגולות טובות, ידעתיו כמאוהב במלוא עדנתו, בתאוה, בטרוף, בעזות נפש, בענוה, ולפנַי, לעיני כמעט, הובס נושא תאותו – אשה עדינה, יפה כמלאך – על-ידי המות הזולל. מעולם לא ראיתי התפרצויות נוראות כאלה של יסורי-נפש, צער שגעוני ולוהב כזה, יאוש טורף כזה, כאלה שזעזעו את המאוהב האומלל. מעולם לא העליתי על הדעת, שאדם מסוגל ליצור לעצמו גיהנום כזה, שבו אין כל צל, כל דמות, ולא-מאום שיהיה דומה ולוּ במקצת לתקוה… השתדלו שלא יהיה חורג מתחום ההתבוננות בו; החביאו מפניו כל כלי נשק, שבעזרתו עשוי היה להמית את עצמו. ולאחר שבועים, כבש לפתע-פתאום את עצבו; החל לצחוק, להתלוצץ; או אז העניקו לו חרות, והדבר הראשון שלמענו נצל אותה, היה לקנית אקדוח. יריה פתאומית ביום מן הימים הבהילה נורא את קרוביו. הם רצו ונכנסו לחדרו ומצאוהו סרוח על הרצפה וגלגלתו רסוקה. הרופא, שנזדמן אותה שעה, ששבח אומנותו היה בפי כֹל, הבחין באותות חיים, מצא כי הפצע אינו פצע-מות, ולתמהון כולם הבריא האיש. או אז הגבירו עוד יותר את ההשגחה עליו.

גוגול עמ 44 א.png

אפילו על השולחן לא הניחו סכין על ידו והשתדלו להרחיק ממנו כל דבר, שבו עלול היה לחבֵּל בעצמו; אבל לאחר-כך מצא הזדמנות חדשה וזרק עצמו מתחת לגלגלי מרכבה שעברה ברחוב. יד אחת ורגל אחת נתמעכו אצלו; אבל הוא שוב נרפא. לאחר שנה אחת ראיתיו בתוך טרקלין מלא אנשים; הוא ישב ליד השולחן, ושוחח בעליצות; שחק בקלפים, ועל ידו עמדה אז, נשענת על מסעד כסאו, אשתו הצעירה כשהיא מציצה בקלפיו.

גוגול עמ 44 ב.png

בחלוף חמשת השנים הנזכרות אחרי מות פולכריה איבנובנה, ובהיותי באותה סביבה, סרתי אל אחוזתו של אפנסי איבנוביץ', כדי לבקר אצל שכני הישן, שבביתו הייתי מבלה לפעמים בנעימים יום מן הימים והייתי מהנה

גוגול עמ 45.png

עצמי במטעמיה הנברחים של בעלת-הבית מסבירת-הפנים. בהגיעי לחצר, נראה הבית ישן-נושן פי שנים, בתי האכרים התכופפו לחלוטין על צדם, כשם שהתכופפו, בלי ספק, גם בעליהם; הגדר והשבכה בחצר נהרסו כליל ובעיני ראיתי איך שלפה הטבחית מוטות מתוכן כדי להסיק בהם את התנור, שעה שחיֶבת היתה לצעוד רק שני צעדים נוספים והיתה משיגה תיכף את עסקי-ההסקה שמונחים היו ערמות-ערמות. בתוגה נגשתי אל המעקה, אותם כלבי בַּרבּוֹס וזרזירי-מתנים, שהיו עוְרים כבר, ורגליהם שבורות, נבחו לקראתי בשלשלם אל עָל את זנבותיהם המנוחשלים, שקוצים היו נעוצים בהם. לקראתי יצא ישיש. הנה הוא! תיכף ומיד הבחנתי בו; אבל הוא נתכופף כבר פי שנים מאז, אכן הוא הכיר אותי וברכני בחיוכו הידוע לי. הלכתי אחריו ונכנסתי לחדרים; דומה היה כאלו הכל בהם היה כמקדם; אולם אני הבחנתי בכל איזה אי-סדר מוזר, איזה העדר מוחשי של מישהו; בקצור, חשתי בי אותם רגשות מוזרים המשתלטים עלינו, שעה שהננו עוברים את אדן ביתו של אלמן, אשר קודם-לכן הכרנוהו כבלתי-נפרד מחברתו, שלוְתה אותו כל ימי חייו. רגשות אלה דומים אז לרגשות שעה שהננו רואים לפנינו את האיש שידענוהו תמיד בריא, והנה הוא קטֵע רגלו האחת. לעיני כל בלט העדֵרָהּ של פולכריה איבנובנה החרֵדה לשלומו; אל השולחן הגישו סכין אחת חסרת-נצב; והמאכלים לא הוכנו עוד על פי אותו טוב-טעם, על עניני המשק לא רציתי לשאול אפילו, ואף חששתי להציץ אל מכוני המשק.

גוגול עמ 46.png

בשבתנו לשולחן הערוך קשרה העוזרת את המפית לאפנסי איבנוביץ‘, ויפה שעשתה כן, כי בלעדי זה היה מלכלך את כל חלוקו במיץ. השתדלתי לעַנינו במשהו וספרתי חדשות שונות באזניו. והוא הקשיב באותו חיוך עצמו, אבל מזמן לזמן היה מבטו חסר-רגש לגמרי, והמחשבות בחֻבּוֹ לא היו תועות, אלא פשוט נעלמות. פעמים תכופות הרים כף עם דיסה ובמקום להביא אל מול פיו הגיש זאת אל אַפיו, ואת מזלגו, במקום לנעצו בנתח האפרוח, נעץ אותו בצלוחית, ואז היתה נוטלת את ידו בידה ומוליכה אל האפרוח. לפעמים היינו מחכים כמה רגעים עד שהגישו את המאכל הבא, ואפנסי איבנוביץ’ כבר הבחין בכך בעצמו והיה אומר: “למה זה מאריכים כל כך בהגשת המאכלים?” אבל אני ראיתי מבעד לסדק הדלת כי הנער המגיש את המאכלים, לא חשב לגמרי על כך, וישן היה כשראשו נטוי על הספסל.

“הנה מאכל זה”, אמר אפנסי איבנוביץ', כשהגישו לו כופתאות בשמֶנת, “הלא הוא אותו מאכל”, המשיך הוא, ואני הבחנתי, כי קולו התחיל רוטט ודמעה כאלו הציצה מבין חרכי עיניו שהיו כעופרת, אך הוא אסף כל כוחותיו, ברצותו לעצור בעדה. “זה אותו מאכל, אשר המ…מ…מנו…מנוח…” ופתאום פרצו דמעותיו. ידו צנחה על הצלחת, הצלחת נהפכה, נפלה ונשברה, המיץ לכלך את כולו; הוא ישב ללא רגש, החזיק בלי רגש בכף, והדמעות, כפלג, כמזרקה הנובעת בלי קץ, נתכו כמטר סוחף על מפיתו הקשורה לצוארו.

גוגול עמ 47.png

אל אלוהים! חשבתי אני, בהביטי בו; חמש שנים של זמן מכלה-הכל – והזקן כבר חסר-רגש הוא, זקן אשר חייו, דומה היה, לא זועזעו אף פעם על ידי רִגשַׁת-נפש חזקה, אשר כל חייו, נדמה היה, נצטרפו רק מישיבה בכסא גבוה, מאכילת דגים מיֻבָּשים ואגסים מיבשים, מספורים חביבים – ועצבות ארֻכַּת-ימים כזאת וכל כך בוערת? למי זה שליטת-יתר עלינו, האם לתאוה או להרגל? או שמא כל הכסופים העזים, כל סערת רצונותינו ותאוותינו הרותחות – הנם רק תוצאה של גילנו הצח, ורק משום כן הם נראים לנו עמוקים ושוברי-לב? יהיה מה שלא יהיה אבל באותו זמן נראו לי כילדותיים כל תאוותינו לעומת ההרגל הארוך הזה, האטי, חסר-הרגש כמעט. כמה פעמים הוא התאמץ לבטא את שמה של המנוחה, ואולם עם מחצית המלה התעוְתו ברעדה פניו השקטים והרגילים ובכי של תינוק הדהים את לבי. לא, אין אלה אותן דמעות שהזקנים כה נדיבים לגביהן, שעה שהם מתארים לפניכם את מצבם העלוב ואת אסונותיהם; ולא היו אלה אף אותן דמעות, שמזילים על כוס של פּוּנש; לא! אלה היו דמעות שנשרו בלי שיבקשון, מאליהן, שנצטברו מחריפות הכאב של הלב שצָּנַן כבר.

לא הרבה זמן חי עוד לאחר-כך. וזה מקרוב נודע לי דבר מותו. מוזר בכל-זאת, שנסבות קצו דומות היו לקצה של פולכריה איבנובנה. יום אחד החליט אפנסי איבנוביץ' לשוח קצת בגן. בלכתו חרש בשביל, בשלות-הנפש השכיחה, בלי להרהר במשהו, קרה אותו מקרה מוזר. הוא שמע פתאום, כי מאחורי גבו קראו בקול ברור למדי: אפנסי איבנוביץ'! הוא הפנה את גבו, אבל שום איש לא היה שם, הוא הביט לכל הצדדים, הציץ אל בין השיחים – אין איש בשום מקום. היום היה שקט והשמש זרחה. לרגע קט שקע במחשבות; פניו כמו

גוגל עמ 49 1.png

נתעוררו, ולבסוף עמד ואמר: “זו פולכריה איבנובנה קוראה לי!” ודאי קרה לכם אי-פעם לשמוע קול, הקורא לכם בשם, שפשוטי-עם מסבירים זאת באופן כזה: נשמה מן הנשמות מתגעגעת לאדם והיא מזמינה אותו אליה; ולאחר-כך בא המות לבטח. מודה אני, כי תמיד נורא היה בשבילי קול מסתורי זה. זכורני כי בילדותי שמעתי אותו פעמים תכופות; יש ולפתע פתאום קרא מי שהוא בבהירות רבה מאחרי גבי בשמי. היום היה בדרך כלל בהיר בזמן זה והשמש זרחה; אף עלה אחד בגן לא זע, הדומיה היתה דומית מות, אף החרגול חדל מלהשמיע קולו אותה עת, ואין נפש חיה בגן; אבל אני מודה, כי אלו מצאני הלילה המסוער והמטורף ביותר, עם כל שליחי הגיהנום, בתוך יער ללא נתיב, לא הייתי נבהל בה במדה, שהייתי נבהל מדומיה נוראה זו ביום לא-עבות. כרגיל הייתי בורח בפחד רב ובנשימה עצורה מן הגן והייתי נרגע רק בשעה שאיזה איש נזדמן לקראתי, שמראהו בלבד היה מבער את זה ישימון-הלב הנורא.

הוא נכנע כולו לבטחונו הנפשי, כי פולכריה איבנובנה קראה לו; הוא נכנע מרצונו כמו ילד ציתן, הצטמק והלך, השתעל, נמס, כאותו נר, ולבסוף, כבה, כמוה, כאשר לא נשאר עוד דבר, שיכול היה להשהות את לפידו המסכן. “קברוּ נא אותי ליד פולכריה איבנובנה”, – הנה כל מה שאמר לפני מותו.

את בקשתו מלאו וקברוהו ליד הכנסיה, סמוך לקברה של פולכריה איבנובנה. בהלויתו היו פחות אורחים. ואולם פשוטי-עם ואביונים היו רבים כמו אז. בית האדונים כבר היה מרוקן לגמרי. המשגיח בעל היזמה, ביחד עם מנהל המשק, העבירו לבתיהם את כל החפצים הישנים ואת כל כלי-הבית, שסוכנת-הבית לא יכלה להעביר. במהרה הגיע, לא ידוע מאין, איזה שאֵר-בשר מרוחק, יורש-האחוזה,

גוגול עמ 50.png

ששרת קודם לכן בקצינות, והוא רפורמטור נורא. הוא הבחין תיכף בהזנחה ובהרס הגדול בעסקי המשק; הוא החליט לעקור מן השורש את כל זאת, לתקן ולקבוע בכל סדר. קנה ששה מַגָּלים אנגליים מצֻיָּנים, הדביק לכל בית מספר מיוחד, ולבסוף היטיב כל כך לנהל, עד כי לאחר ששה חדשים הוטלה על האחוזה אפוטרופסות. האפוטרופסות הנבונה (שהצטרפה מאחד שהיה יושב-ראש של בית הדין ואיזה קצין גדודי במדים דהים) הוציאה והעבירה מן המשק את כל התרנגולות והביצים. הבתים שהיו כפופים עד הקרקע – נהרסו כליל; כל האכרים העובדים התמידו בשִׁכְּרותם וברב המקרים נמנו עם הבורחים. ובעל האחוזה עצמו אשר קשר יחסי שלום עם האפוטרופסים ושתה יחד אתם פונש, היה בא לעתים רחוקות אל כפרו והיה שוהה זמן לא רב. עד היום הוא נוסע אל כל הירידים ברוסיה הקטנה; בקפדנות רבה הוא חוקר למחירם של מצרכים גדולים הנמכרים בסיטונות, כגון: קמח, קנבוס, דבש וכדומה, אבל קונה הוא רק דברים של מה-בכך: אבן-צור, צנור לצחצוח המקטורת, ובכלל כל מה שאינו עובר בסכומו הכולל על רוּבָּל אחד.

גוגל עמ 51.png







אחרית-דבר

א.

מה רבים ונפלאים הם הטעמים שסופר ואמן גדול עשוי להקנות לספור אחד שלו! הנה כי כן הננו קוראים את הספור “בעלי אחזה נסח ישן” לנ. ו. גוגול וקשה לנו להחליט לנפשנו ולקבוע מה נפלא בו יותר: – האם זו ההרצאה הלירית בגוף ראשון דוקא, הרצאה אשר מקורה, מראשיתה ועד סיומה, בלבביות צרופה, שאיננה חוששת מגלוי התפעלות, ואפילו של סנטימנטליות, או יכולת בלתי-שכיחה זו לשבץ במסגרת לירית דוקא – פרקי אפיקה מן המצוינה ביותר, תאור מדוקדק של אופי ושל אורח-חיים בשלות-דבור כזה, לחתוך תוי-נפש ולגזור דו-שיח באופן ברור כל-כך, או לכשרון זה לציר נוף בצבעים קלים אבל בהירים עד-תכלית, והתמונה כיון שהיא מצוירת כבר דומה להיות חרוטה ומפוסלת באבן, או סגולה מרחיבת-דעת זו של מזיגת הפכים: – אהבה ולבביות עם אירוניה חריפה ולגלוג מריר, לגלף דמות סימפטית ואעפי“כ לדעת לצרף לה צללית משהו מגוחכת, או זו החכמה לתת לספור נקודה מרכזית, לשמור עליה כל הזמן, לא לסטות הימנה, ואעפי”כ – להקיף אותה פרטים שונים חשובים המשלימים את העיקר, כלומר: – לתת למרכז “סביבה” טבעית כדי שלא יהיה זה “תלוי-באויר”, אלא מושתת על אדני מציאות, ויש בו מהודה של פרסקה? טעמים ובני-טעמים שונים, שכל אחד מהם חשוב לעצמו וכולם יחד בשלובים ובמזוגים, משוים מקוריות וחשיבות בלתי-מצויה לספור הזה.


ב

הנה כי כן מותר לנו לומר, כי הספור “בעלי-אחזה נסח ישן” כמוהו כפואימה על חייו האידיליים של זוג אחד מן הזוגות בכפר אשר ברוסיה הקטנה, והדברים מסופרים באופן כזה שלבך יהיה נוהה אחרי חיים כאלה, שתתעורר בנפשך קנאה למנת גורל כזאת, לתפארת של פשטות, לחיים של שלוה ושל שפע חמרי, ליחסים נלבבים בינו לבינה, למגורים בחיקו של טבע; ואולם, בה במדה ממש מותר לנו לראות את הספור הזה כראות טרגדיה, שמא טרגדיה חשאית, אם מותר לומר כן – טרגדיה קאמרית; כי מה נורא הוד ומה אכזרי יותר מן המות, דוקא בנסבות כאלה, במקום שאין יצרים גדולים מתנגשים, ואין מעשים מרעישים, ואין פעלים רחבי-הקף; האם לא דומה עליך, כי כאן המות מיותר הוא, בלתי-הגיוני, מפתיע, ונגרם כאלו על-ידי טעות כלשהי, באשמת איזו אולת…


ג

והלא דוקא על-ידי מות “אוילי” זה בקש נ. ו. גוגול לספר עד מה טבעי המות: הרי זה בפרוש ספור שכונתו היא ללמדנו: – הנה כך חיים אנשים וכך הם מתים; מכאן זו האוירה של חדות-חיים המהולה עצבות-המות; מכאן זה ההומור הדק, המקורי מאד, האופיני רק ליוצר הזה ולא לאחר, – מין הומור עצוב, העובר כחוט-השני את כל ספוריו של נ. ו. גוגול; כי הביטו נא וראו: – ישישים נחמדים אלה, התמימים עד פלא ועד שחוק, מה אומללים הם לפתע-פתאם, מה קורעי-לב, מה מכמירי-רחמים; ההימנון לחיים – הופך ב“בלתי צפוי” להספד, ההומורסקה נתגלגלה ותהי לאלגיה.


ד

ודאי, נ. ו. גוגול שיך לאותו מנין מספרים גדולים אשר מלאכת-הספור, היא עצמה קודם-כל, היתה אצלו יצר גדול וגורמת לו הנאה רבה, – ועל כן כה אחוזי חשק ההקשבה הם קוראיו, והדברים מושכים ומושכים, כבחבלי קסם; מכאן זו החיות הממושכת אשר בהרצאה, ומכאן הנועם השופע ונאצל עלינו אפילו מתאורי נוף, מפרוט מאכלים, מסטיות קצרות או ארוכות; כי הכל-הכל כאן שלוב וממוזג עם העיקר, כל פרוט-קטן עיקר הוא לעצמו ובלי ספק בגדר של ספור-המעשה; ואעפי"כ, – שונה נ. ו. גוגול גם בנקודה זו משאר מספרים הלהוטים כמוהו לספר, – כי על כן לא יתכן שיהיה מספר בעלמא, אלא דוקא ובפרוש מתוך ציון איזה רעיון והטעמת מחשבה מיוחדת, כלומר: הוא מספר ומתכון מראש למען מוסר-השכל הפילוסופי שלו; כי נ. ו. גוגול היה מספר הוגה דעות.


ה

בקורת מוסרה של החברה הרוסית בימיו, בקורת המנהגים, שימוֹ-ללעג-ולקלס של שחיתות-המדות – לא מקרה הם ביצירתו הספורית של נ. ו. גוגול, ולא משהו שבדרך-אגב, אלא מניע כבד-משקל לעצם מלאכתו היוצרת, מתוך שהיה האיש הוגה-דעות ובעל השקפת-חיים משלו; והנה בנקודות הללו מתגלגל ההומור שלו למעלה סרקזם בוטה, לכלי-נשק מחנך מן המצוינים ביותר; הוא מכפיש בכלמות את כל גלויי השחיתות, נצול הזולת, את גסות-הרוח; הוא מחליף כאן את מכחולו עשיר-הצבעים באזמל מושחז, החושף לפומבי ולגחוך כל נגע וכל פגע בנפש וברוח, כל יהירות אוילה, כל קטנות-מוחין, כל זלות של שכל וכל דלות של רגש; הוגה-דעות אמן – הוא נ. ו. גוגול, מחנך ומוכיח-בספר אמן היה האיש.


  1. טובסטוגוב – עבה–שפתים, טובסטוגוביכה – עבת–שפתים.  ↩

  2. במקור: וקלה. נראה לי טעות, כי אין פשר למשפט. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49258 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!